סמ"ג עשה קלג: הבדלים בין גרסאות בדף

<b>הלכות תרומות ומעשרות</b><br>ראשית (א) דגנך תירושך ויצהרך תתן לו מה דגן תירוש ויצהר מאכל אדם וגדולו מן הארץ [בריש מסכת מעשרות ובירושלמי שם] ויש להם בעלים שנ׳ דגנך אף כל כיוצא בהן חייב בתרומות ובמעשרות והכרישין וישא״ש בלע״ז אע״פ שאינן מאכל אדם הואיל ואוכלין אותן בשני רעבון חייבין בתרומות ובמעשרות כדאיתא בירושלמי בפ׳ בתרא דחלה, [שם ובירושלמי דלעיל] הירקות אע״פ שהן מאכל אדם אינן חייבין במעשרות אלא מדבריהם לפי שנ׳ מעשר תבואתך והירקות אינם בכלל תבואה ונראה לרבינו משה [פ״א דהלכות תרומה] שהוא הדין בתרומה שהרי נאמר בה דגנך תירושך ויצהרך כל הדומה לאלו אבל תרומת ירק מדבריהם כמעשר. בירושלמי [דלעיל] אין מפרישין תרומה ומעשרות מן הירק בחוצה לארץ ואפי׳ במקומות שאמרו שמפרישין בהן תרומה ומעשרות כמו שיתבאר [לקמן], [פ״ק דתרומות] ואלו פטורין מן התרומות ומן המעשרות הלקט והשכחה והפאה והפרט והעוללות אע״פ שעשה מהן כרי ואמר רבי אליעזר בן יעקב בפ׳ משוח מלחמה [דף מ״ג] שאם עשה מהן גורן בשדה הוקבעו למעשרות ומפריש מהן תרומה ומעשרות אבל אם עשה גורן בעיר פטורין שהרי קול יש להם והכל יודעין שהם לקט או שכחה או פאה, [בתו׳ סוף פ״ב דתרומות] התבואה והזתים שלא הביאו שליש פטורין מן התרומה ומן המעשרות ואימתי יודע שהביאו שליש בזמן שזורעה ומצמחת כדאיתא בירושלמי בפ״ק דמעשרות וכן ההפקר שהי׳ קודם גמר מלאכה דווקא מוכיח במסכת פאה [פ״ק] שהוא פטור מן התרומה ומן המעשר׳ אבל הזורע שדה הפקר חייב במעשרות ובתרומה הפקיר קמה וזכה בה ועבר והפריש ממנה תרומה הר״ז תרומה אבל אם הפקיר ממנה שבולים וזכה בהן ועבר והפריש ממנה תרומה אינה תרומה כדאיתא בירושלמי בפ״ק דמעשרות וכן כל המפריש מדבר שאינו חייב אינה תרומה. וכן במעשרות. בפ׳ שלישי דחלה נתערב דבר שאין חייב בתרומה עם דבר שחייב בתרומה כגון ענבי עוללות בענבי בציר אם יש לו פירות אחרות מוציא עם החייב לפי החשבון ואם אין לו אלא אלו מפריש תרומה ותרומת מעשר על הכל כאילו הכל חייב בתרומה ומפריש מעשר ראשון ומעשר שני לפי חשבון דבר החייב [שם] ומוכיח בירושלמי שמתוכו הוא מפריש ותניא בתוספתא [פ״ה דדמאי] הטבל שנתערב בחולין ה״ז אוסר בכל שהו ואם יש לו פירות ממקום אחר מוציא לפי החשבון ואם לאו קורא שם לתרומת [מעשרות] ותרומת מעשר ומעשרות שבו ויעלה באחד וק׳ [בפרק במה מדליקין דף כ״ה] התרומה ניתנת לכהן בין טמאה בין טהורה אפי׳ נטמא הדגן או התירוש כולו קודם שיפריש הר״ז חייב להפריש ממנו תרומה בטומאה וליתנה לכהן שנאמר ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי אחד תרומה טהורה ואחד תרומה טמאה הטהורה נאכלת לכהנים והטמאה יהנו בשריפתה אם הי׳ שמן מדליקין אותו ואם הי׳ דגן וכיוצא בו מסיקין את התנור וכן תרומת מעשר אם נטמאת או נטמא המעשר מפרישין אותה בטומאה וניתנת לכהן ליהנות בשריפתה, [כך משמע בפרק בתרא דמעשר שני] וכל המפריש תרומה גדולה או תרומת מעשר מברך קודם שיפריש כדרך שמברכין על המצות אין מוציאין תרומה מן הארץ לח״ל אפי׳ טמאה ואין מביאין תרומה מח״ל לארץ כמו ששנינו במסכת שביעית [דף מ״א] ואם הביא אותה מפרש בירושלמי בפ׳ בתרא דחלה שהיא לא תאכל מפני שהיא טמאה מארץ העמים ולא תשרף שלא יאמרו ראינו תרומה שלא נטמאה שנשרפה ולא תחזור לחוצה לארץ שלא יאמרו מוציאין תרומה לח״ל אלא מניחין אותה עד שתטמא טומאה ידועה לכל או עד שיבא ערב פסח אם היתה חמץ תשרף. [בפרק ראשית הגז דף קל״ז] תרומה גדולה אין לה שיעור מה״ת שנא׳ ראשית דגנך כל שהו ואפי׳ חטה אחת פוטרת את הכרי מיהו לכתחילה לא יפריש אלא כשיעור שנתנו חכמי׳ ובזמן הזה שהיא עומדת לשריפה מפני הטומאה יש לו להפריש כל שהוא לכתחילה וכמה היא שיעורה שנתנו חכמים עין יפה אחד מארבעי׳ בינונית אחד מחמשי׳ עין רעה אחד מששי׳ ובירושלמי דתרומות [פ״ד וכן ר״ש מביאו בפירושו דלעיל] דורשו שמואל לאסמכתא מזה המקרא זאת התרומה אשר תרימו ששית האיפה מחומר החיטין וששיתם האיפה מחומר השעורין ששית האיפה שהוא חצי סאה תרימו מחומר חיטין שהן שלשים סאין הרי אחד מששי׳ ואחרי כן שינה הכתוב בדיבורו וכתב וששיתם ולא אמר ששית כבתחילה לדרוש תן ששית שהוא חצי סאה על ששיתם של שני החומרים הרי סאה וחצי לששים סאים שהם אחד מארבעים ותניא בתוספ׳ [פרק ה׳ דתרומות] ובירושלמי [דלעיל] א״ר יוסי מניין לאחד מן החמשים שהיא תרומה שנאמר וממחצית בני ישראל תקח אחד אחוז מן החמשים כל שאתה אוחז ממקום אחר הרי הוא כזה גרסינן בירושלמי [פרק קמא דתרומות] תני חדא [משנה היא פ׳ קמא דמס׳ תרומות וכל הסוגיא וטעמה מביא ר״ש בפי׳ שם] אין תורמין לא במדה ולא במשקל ולא במניין אלא באומד ותניא אידך [משנה היא בפרק ד׳ דתרומות] המונה משובח והמודד משובח ממנו והשוקל משובח משלשתן מונה מאיזה משובח מאומד ועוד מדק׳ גבי שוקל שלשתן מכלל שיש שלשה מלבד שוקל ואומד הוא השלישי ומתרצם שם בתרומה גדולה שלא נא׳ בה שיעור באותה שנינו שאין תורמין אלא מאומד ומפריש בדעתו כמו אחד מחמשים. ומסיים במשנה במסכת תרומות פרק א׳ אבל תורם הוא את המנוי את המדוד ואת השקול ולא יתרום לא בסל ולא בקופה מפני שמדתן ידועה אבל תורם הוא בהם חצין או שלישן ולא יתרום בסאה חציה שחציה מדה אבל תרומת מעשר אין מפרישין אותה מאומ׳ אלא מדקדק בשיעורה מפני ששיעורה מפורש מן התורה לפיכך דבר שדרכו לימדד מודד ודבר הנשקל שוקל ודבר שאיפשר למנותו מונה היה איפשר לשקול ולמדוד ולמנות המונה משובח מהאומד והמודד משובח ממנו והשוקל משובח משלשתן. הלכ׳ כרבי עקיבא שאומר בפ׳ רביעי המרבה בתרומה הואיל ושייר מקצת חולין הרי זו תרומה אבל אם אמר כל הפירות האלו תרומה לא אמר כלום, [בתוספתא פרק ה׳ דתרומות] המתכוין לתרום אחד מששים ועלתה בידו אחד מחמשים אינה תרומה האומר תרומת הכרי הזה לתוכו הלכה כרבנן שאומרים בפרק ג׳ אם אמר בצפונו או בדרומו קרא שם וחייב להפריש ממנו תרומתו ואם לא ציין מקום לא אמר כלום, [כל הסוגיא עד סופה מהמיימוני פרק א׳ דהלכות תרומות וקצתם בירושלמי פרק ו׳ דשביעית] התרומות והמעשרות אינן נוהגות מה״ת אלא בא״י והנביאים התקינו שיהו נוהגין אף בארץ שנער מפני שהיא סמוכה לא״י ורוב ישראל הולכין ושבין שם וחכמים הראשונים התקינו שיהו נוהגין אף בארץ מצרי׳ ובארץ עמון ומואב מפני שהם סביבות ולא״י. א״י האמורה בכ״מ הן הארצות שכבש אותן מלך ישראל או שופט או נביא מדעת רוב ישראל וזהו הנקרא כיבוש רבים אבל יחיד מישראל או שבט או משפחה שהלכו וכבשו לעצמם מקום אפי׳ מן הארץ שנתנה לאברהם אינו נקרא א״י כדי שינהגו בו כל המצות ומפני זה חלק יהושע ובית דינו כל א״י לשבטים ואע״פ שלא נכבשה כדי שלא תהיה כיבוש יחיד כשיעלה כל שבט ושבט ויכבוש חלקו. הארצות שכבש דוד חוץ לארץ כנען כגון ארם נהרים וארם צובה וכיוצא בהן אע״פ שמלך ישראל הוא ועל פי בית דין הגדול היה עושה אינו כארץ ישראל לכל דבר ולא כח״ל לכל דבר אלא יצאו מכלל חוצה לארץ ולכלל א״י לא הגיעו ומפני מה ירדו ממעלת א״י מפני שכבש אותם קודם שיכבוש כל א״י אלא נשאר בה משבעה עממים ואילו תפס כל ארץ כנען לגבולותיה תחילה ואחר כך כבש ארצות אחרות הי׳ כיבושו כולו בא״י לכל דבר והארצות שכבש דוד הן הנקראין סוריא וכן תניא [בספרי פרשת עקב] שאמר לו הקב״ה לדוד סמוך לפלטיא שלך לא הורשתו ואתה הולך וכובש בחוצה לארץ. [בגיטין דף ח׳] סוריא יש דברים שהיא בהם כא״י ויש דברים שהיא בהם כח״ל והקונה בה קרקע כקונה בא״י לעניין תרומות ומעשרו׳ ושביעית הכל בסוריא מד״ס כל שהחזיקו עולי מצרים ונתקדש קדושה ראשונה כיון שגלו בטלה קדושתם שקדושה ראשונה קדשה לשעתה לפי שהיתה מפני הכיבוש בלבד כדאמר רבי בחולין [דף ז׳] שקידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא וכן אמר רבי יוחנן במדרש רות וגם רבי יהושע בן לוי אומר כן בבראשית רבה בפרשת ויחי כשעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ קדשוה קדושה שנייה העומדת לשעתה ולעתיד לבא כדתניא בסדר עולה [פ״ל דף י״ד ומביאה בפ׳ הערל דף פ״ב] רבי יוסי אומר והביאך ה׳ אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה ירושה ראשונה ושניה יש להם ושלישית אין להם שהרי שניה לא פסקה. ואמר מר במסכת חולין [דף ז׳] הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל לקדשם בשניה כדי שיסמכו עניים עליהם בשביעית פירוש להשכיר עצמם לחרוש ולזרוע וליטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני, [שם דף ו׳] ורבינו הקדוש התיר בית שאן מאותן המקומות שלא החזיקו בהן עולי בבל ופטרה מן המעשרות גרסינן בירושלמי דשביעית [פ״ו] משגלו נפטרו וכשעלו בימי עזרא קבלו עליהם חיוב מעשרות מאליהן והסכים הקב״ה על ידם פירוש היו יכולין להניח הרבה כרכים מלקדש יותר ממה שהניחום ושמא גם הכל היו יכולין להניח מלקדש אם היו רוצין ולא היו נענשין אלא קדשו קצת לחייבו בתרומה ומעשרות מה״ת ורבינו משה [פ״א דהלכות תרומות] כתב שמא הועיל הקדוש לעניין תרומות ומעשרות לחייבם מה״ת כאשר יתבאר בסוף המצוה. כתב רבינו יצחק בתשובה אחת [ומביאה בתו׳ פרק הערל דף פ״ב בד״ה ירושה] לפי דעתי אין שום חכם שיאמר שהקדושה שניה הייתה בזמן בית שני מדרבנן למעשרות דלא משתמיט בשום מקום בתלמוד שיאמר כן שום חכם אלא משמע בכ״מ דמה״ת נהגו תרומות ומעשרות ושביעית וביכורים וכן מצות התלויות בארץ בזמן בית שני וכן ישנו בירושלמי דשביעית פ׳ ששי ויעש כל הקהל השבים מן השבי וגו׳ סוכות כי לא עשו סוכות מימי יהושע בן נון ולמה יהושע בן נון פגם הכתוב בכבוד צדיק בקבר מפני כבוד צדיק בשעתו הקיש ביאתן בימי עזרא לביאתן בימי יהושע מה ביאתן בימי יהושע פטורין היו ונתחייבו אף ביאתן בימי עזרא פטורים היו ונתחייבו ור׳ יוסי ברבי חנינא אומר מד״ת נתחייבו שנאמר אשר ירשו אבותיך וירשתה מקיש ירושתך לירושת אבותיך שתהי׳ מן התורה והטיבך והרבך מאבותיך מה אבותיך פטורים היו ונתחייבו אף אתם הייתם פטורים ונתחייבת׳ אבותיכם לא היו עליהם עול מלכות ולא נתחייבו ואתם אע״פ שעליכ׳ עול מלכות נתחייבת׳ אבותיכ׳ לא נתחייבו עד לאחר כיבוש וחילוק ואתם כיון שנכנסת׳ נתחייבת׳ אבותיכם לא נתחייבו עד אחר שקנו כולה ואתם ראשון ראשון קנה ונתחייב רבי אליעזר אומר מאיליהם קבלו עליהם תרומות ומעשרות שנאמר ובכל זאת אנו כורתים אמנה וגו׳ פירוש זה מקרא כתוב בסוף עזרא וכתב שם בכורים וחלות תרומות ומעשרות דמשמע שכל זאת קבלו עליהם מדעתם בברית שכרתו עד כאן הירושלמי. וכתב ר׳ יצחק נראה לי שבזה נחלקו דרבי יוסי ברבי חנינא אית לי׳ קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא ומכח קדושה ראשונה הי׳ מתחייב מה״ת ראשון ור׳ אליעזר סבר לה לא קדשה לעתיד לבא וגם לא הוטל עליהם לקדש אלא מאיליהן קבלו עליהן לקדש ומיהו כיון שקדשו קדוש מה״ת וכמו שקדושה ראשונה לא הייתה אלא לשעתה כך קדושה שניה לשעתה כרבנן כר׳ יוסי [דלעיל] ובמקומות אחרות מביא בירושלמי מאיליהן קבלו לומר שתרומה בזמן הזה דרבנן כי ההיא דמס׳ תרומות [פרק בתרא] שהבאתי בהל׳ הגעלה [בסמ״ל סימן ע״ז וכן מביאו ר״ש בפי׳ פ״ו דשביעית וגם מקומות האחרונים וכל הסוגיא מביא שם] [מהמיימוני פ״א דתרומות] נמצא כל העולם כולו לענין המצות התלויות בארץ נחלק לשלש מחלוקות א״י וסוריא וח״ל וארץ ישראל נחלקת לשנים כל שהחזיקו עולי בבל חלק אחד והשאר שהחזיקו עולי מצרים בלבד חלק שני וחוצה לארץ נחלקת לשנים ארץ מצרים ובבל ועמון ומואב המצות נוהגות בהן מד״ס ונביאים ושאר הארצות אין תרומות ומעשרות נוהגות בהן. בפ׳ כיצד מברכין [דף ל״ו ובפרק עד כמה דף כ״ז] מוכיח דאפי׳ מעשר צלף שהוא בארץ מדרבנן נוהג בח״ל רבה מבטל לה ברוב ואכיל לה בימי טומאתו ובביצה [דף י״ב] ובבכורות גרסינן רב טובי בר מתנה הוה ליה גרבא דחמרא דתרומה ובפרק בנות כותים [דף ל״ב] מעשה הי׳ והטבילה קודם לאמה ואילו בירושלמי דדמאי [פ״ק] משמע שאפי׳ במה שקדשו עולי מצרי׳ מכזיב ולהלן פטור בין דמאי בין ודאי [במשנה שם] ופטור מן הדמאי לאו דווקא. ועוד גרסינן בירושלמי דדמאי [פרק ג׳ ומביאו בתוס׳ פרק רבי ישמעאל דף נ״ט עם כל הסוגיא מו״ס בד״ה בצר] אמר רשב״ג שלח לי רבי יוסי ברבי אתרוג ואמר ליה אתרוג זה בא לידי מקסרין ולמדתי ממנו שלשה דברים למדתי שהוא ודאי שפירות קיסרין ודאי שהוא טמא שמרביצין עליו מים ושלא בא לידו אחר שאם בא לידו אחר לא היה מודיע לי שבא מקסרין להודיע שהוא טבל אלא הי׳ מעשר מאחר עליו ומקשה ויחתוך ממנו חתיכה אחת ויקבענה למעשר ומתרץ דהוא חשש לדברי בר קפרא דאמר אין דרך בני אדם לשלוח לחביריהם דברים חסרים וכו׳ עד שאומר רבי ייסא שאיל לרבי זעירא ולא מפירות המותרות בקיסרין הן ולא התיר רבי קיסרין ומתרץ רשב״ג קודם ר׳ הוה ומשמע שלאחר שהתיר ר׳ קיסרין אפי׳ טבל ודאי היה מותר. ואמר לנו מורי רבי יהודא בשם רבי דוד ממי״ץ שמכזיב ולהלן פטור מן הדמאי שלא לעשות בחומרות הארץ אבל בקולות ח״ל נוהג אף בח״ל כגון אוכל והולך ואחר כך מפריש וקולות אחרות המפורשות שם בפ׳ עד כמה [דף כ״ז]. וח״ל שאמרנו שתרומות ומעשרות נוהגות זהו בבל ומצרים ועמון ומואב מטעם שבארנו למעלה אבל לא בשאר ח״ל ובירושלמי דחלה [פרק בתרא ובתוספת דלעיל] גרסינן אמר רבי יוחנן רבותינו שבגולה היו מפרישין תרומות ומעשרות עד שבאו הדובים ובטלום מאן אינהו דובים רב זעירא אמר תרגומניא רב יהודא בשם שמואל אומר חלת ח״ל ותרומת ח״ל אוכל והולך ואחר כך מפריש רבי אבא בשם שמואל אמר לא חשו אלא לתרומה גדולה דגן תירוש ויצהר רבי שילא אומר בשם שמואל לא חשו אלא לתרומה גדולה ולירקות אפי׳ לתרומה גדולה לא חשו דתני איסי בן יהודא מעשר לירקות מדבריהם פי׳ אמוראים אלו מפרשים היאך היו עושים קודם שבטלום [בפרק ו׳ דשביעית מבואר בפי׳ ר״ש ובירושלמי שם ובפ׳ בתרא דחלה כל הסוגיא ע״ס וכן בגיטין דף ב׳ וז׳ וח׳] איזוהי הארץ שהחזיקו בה עולי מצרים מרקם שהיא במזרח א״י ורקם כמזרח עד הים הגדול מאשקלון שהיא לדרום ואשקלון כדרום עד עכו שהיא בצפון ועכו כצפון מקצתה היה מהלך מעכו לכזיב כל הארץ שהיא על ימינו שהוא מזרח הדרך הרי היא בחזקת חוץ לארץ טמאה משום ארץ העמים ופטורה מן המעשר ומן השביעית עד שיודע לך שאותו מקום מארץ ישראל שרצועה מארץ ישראל יוצאה שם כדאי׳ בגיטין [דף ז׳] ומושכת עד כזיב לפיכך כל הארץ שעל שמאלו שהיא במערב הדרך הרי היא בחזקת ארץ ישראל וטהורה משום ארץ העמים וחייבת במעשר ובשביעית עד שיודע לך שהיא פטורה שאותו מקום חוצה לארץ וכל ששופע ויורד מטורי אמנום ולפנים ארץ ישראל ומטורי אמנום ולחוץ לצד המערב חוצה לארץ שהרי התחתון משפע למזרח ולמערב והעליון משפע מצפון לדרום ובראשו קפלוריא כך פירש רבינו יצחק [בתוספת שם דף ח׳ בד״ה כל ששופך] וניסין שבים רואין אותם כאילו חוט מתוח עליהם מטורי אמנום ועד נחל מצרים מן החוט ולפנים ארץ ישראל מן החוט ולחוץ ח״ל מטורי אמנום הוא אמנה כדגרסי׳ בירושלמי [דלעיל] לכשיגיעו הגליות לטורי אמנום הם עתידות לומר שירה שנ׳ תשורי מראש אמנה. מהיכן החזיקו עולי בבל מכזיב ולפנים לצד מזרח מכזיב ולחוץ עד אמנום ועד נחל מצרים לא החזיקו בו וכזיב עצמה לא החזיקו בה כדאיתא בירושלמי דמסכת דמאי [פרק קמא] איזהו סוריא מארץ ישראל ולמטה כנגד ארם נהרים וארם צובה כל יד פרת עד בבל כגון דמשק ואחלב והרן ומנכב וכיוצא בהם עד שנער וצהר הרי הוא כסוריא אבל עכו מקצתה בחוצה לארץ באשקלון ומקצתה בארץ כדמוכח בירושלמי [פרק ו׳ דשביעית] וכן תחומי ארץ ישראל, [בפ׳ השולח דף מ״ז] עכו״ם שקנה קרקע בארץ ישראל לא הפקיעה מן המצות אלא הרי היא בקדושתה לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו אינו כיבוש ככיבוש יחיד אלא מפריש תרומות ומעשרות ומביא ביכורים והכל מן התורה כאילו לא נמכרת לגוי מעולם [שם] ויש קניין לגוי בסוריא להפקיע מן המעשרות ומן השביעית גרסינן בבכורות [דף י״א] אמר רבי יוחנן פירות הגוי שגדלו בקרקע שקנה בארץ ישראל אם נגמרה מלאכתן ביד גוי ומרחן הגוי פטורין מכלום שנ׳ דגנך ולא דיגון גוי וכתב רבינו שמשון דשמא אפי׳ מדרבנן פטורין בתבואה דגוי בזמן הזה הואיל ואף בתבואות ישראל אין שם חיוב מה״ת לרבנן דרבי יוסי [דלעיל ומביאה בפרק הערל דף פ״ב] והא דגזרינן [במנחות דף ס״ז] משום בעלי כיסין בגוי שלקח מישראל וכן כתב מורי רבינו יהודא וכן הל׳ [בדף י״א דלעיל כל הסוגיא עד סוף] ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן וגמרן ישראל חייבין בכל מה״ת ומפריש תרומה גדולה ונותנה לכהן ותרומת מעשר ומוכרה לכהן ומעשר ראשון והרי הוא שלו מפני שהוא אומר ללוי במעשר ולכהן בתרומת מעשר אני באתי מכח איש שאין אתם יכולין ליטול ממנו כלום ומפני מה לא יתן תרומת מעשר לכהן כתרומה גדולה לפי שנא׳ בתרומת מעשר כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר וגומר טבל שאתה לוקח מישראל אתה מפריש ממנו תרומת מעשר אבל טבל שאתה לוקח מן הגוי אין אתה נותן לכהן תרומת מעשר שהפריש ממנו אלא מוכרה לכהן ולוקח דמיה ודוקא לוקח מן הגוי אבל לוקח מישראל אמרינן בפרק הפועלים [דף פ״ח] עשר תעשר ואכלת ולא מוכר תבואת זרעך ולא לוקח ומעמידה רבינו יצחק בר רבי מרדכי [בתוספת שם בד״ה תבואה] כשלקח מישראל קודם מירוח כמו שיתבאר בהל׳ מעשר [מ״ע קל״ה] אבל בלוקח מן הגוי קודם מירוח אין חשוב לוקח להפטר מאחר שאין קניין לגוי בארץ ישראל להפקיע מן המעשר. אמנם בירושלמי דדמאי [פ׳ הלוקח מן הנחתום] נחלקו אמוראי׳ אליבא דרבי יוחנן ואליבא דרבנן אם יש קניין לגוי או אין קניין. אבל אפי׳ לפירוש רבינו יעקב [בתוספת דלעיל] שמעמידה בלוקח לאחר מירוח אבל לוקח קודם מירוח זרעך קרינא ביה אין חילוק בין ישראל לגוים, [כך משמע בפרק השולח דף מ״ז ובפ׳ ה׳ דמעשרות וכן כל הסוגיא במיימוני פ״א דהלכות תרומות ועיין שם בהשגות ועונת המעשרות מבואר לקמן מ״ע קל״ה ודדיגון דגוי חייב מדבריהם בפ׳ רבי ישמעאל דף ס״ז] ישראל שמכר לגוי פירותיו קודם שיבאו לעונת מעשר וגמרן הגוי פטורין מן התרומה ומן המעשרות ואם אחר שבאו לעונת המעשרות אע״פ שגמרן הגוי חייבין בכל מדבריהם וכן גוי שגמר פירות ישראל הואיל ודיגונו ביד גוי אינן חייבין בתרומה ומעשר אלא מדבריהם. מכר הגוי לישראל פירות מחוברין אחר שבאו לעונת המעשרות ומרחן הגוי ברשות ישראל אינם חייבים בתרומה ומעשר אפילו מדבריהם הואיל ובאו לעונת המעשרות ברשות הגוי ומרחן הגוי אע״פ שהן ברשות ישראל. וזו היא תקנה גדולה לדרים בא״י בזמן הזה ליקח מתבואת הגוי אחר שנגמר כי אפי׳ מתבואות ישראל אין שם חיוב אלא מדרבנן לרבנן דרבי יוסי ושל גוי פטור לגמרי ואין להחמיר ולומר שעכו״ם גוזלי קרקע הם וקרקע אינה נגזלת שהרי קנאום בכבוש ואע״ג דחיישינן בפ׳ לולב הגזול [דף ל׳] בעניין הושענא יש לחלק שהיו ישראל מרובים והיו להם קרקעות והיו גוזלין ומאנסין מהם וגם היו העכו״ם יותר אנסים ממה שהם עכשיו ומה שאומר בפרק הקומץ [דף ל״א] גבי טבל שנתערב בחולין לך וקח מן העכו״ם ועשר עליו דקסבר יש קנין והוה לי׳ מן הפטור דאורייתא על הפטור דאוריי׳ ומדבריהם חייב שמא סובר נתקדשה בראשון לעתיד לבא כר׳ יוסי מאחר שבתבואות ישראל חייב מה״ת החמירו בתבואות עכו״ם מדבריהם כן כתב בספר התרומה [בהל׳ ארץ ישראל]. לדברי רבי בפ׳ השולח [דף מ״ז וההל׳ בערובין דף מ״ו] והלכה כמותו מחבירו אמרינן שותפות העכו״ם חייבת בתרומה ובמעשרות כיצד ישראל ועכו״ם שלקחו שדה בשותפות אפילו חלקו השדה בקמתה ואין צ״ל אם חלקו גדיש הרי טבל וחולין מעורבין זה בזה בכל קלח וקלח מחלקו של עכו״ם אע״פ שמרחן העכו״ם וחייבים מדבריהם, בד״א בארץ ישראל שהמעשרות שם של תורה ובשל תורה אין ברירה אבל אם לקחו שדה כסוריא הואיל והמעשרות שם מדבריהם אפי׳ חלקו הגדיש של עכו״ם פטור מכלום דבסוף ביצה [דף ל״ח] פסקינן הלכה כרבי אושעיה דאמרי בדרבנן יש ברירה מכלל דבשל תורה אין ברירה. ורבינו יצחק פוסק [בתוספות דנדרים פרק השותפין בד״ה אמר] כראב״י שסובר אף בשל תורה יש ברירה בבבא קמא [דף נ״א] גבי המדלה מים מן הבור הילכך הלכה כרשב״ג החולק על רבי [בפרק השולח דף מ״ז] דאמר יש ברירה ושל ישראל חייב ושל עכו״ם פטור ועוד שבכל התלמוד פוסק רב אלפס שאין הלכה כרבי אלא מחבירו ולא כרשב״ג שהיה אביו ורבו כתב רבי׳ משה [בסוף פ״א דהלכות תרומות] שהתרומה בזמן הזה אפי׳ במקום שהחזיקו עולי בבל ואפי׳ בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהם שאין לך תרומה של תורה אלא בארץ ישראל ובזמן שהיו כל ישראל שם שנא׳ כי תבואו ביאת כולכם כמו שהיו בירושה ראשונה וכמו שהן עתידים לחזור בירושה שלישית לא כמו שהיו בירושה שניה שהיתה בימי עזרא שהיתה ביאת מקצתן לפיכך אינה מן התורה כעניין שאנו אומרים גבי חלה בכתובות [דף כ״ד] וכן נראה לו שהוא הדין במעשרות שאין חייבים עליהם בזמן הזה אלא מדבריהם כתרומה. עד כאן דבריו. וראיתו נראה מדאמרינן בפסחים [דף מ״ד] ובנזיר [דף ל״ז] גבי קופות הנח לתרומה מתבואת ישראל בזמן הזה מדרבנן ואינו אומר קסבר משמע שסובר שכך הלכה. ועוד שנחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בפ׳ הערל [דף פ״ב] אליבא דרבנן דרבי יוסי משמע דסבירא להו שכך הל׳ כדדייקינן בפ׳ אלו קשרים [דף קי״ב] מדמתרץ לה אליבא דר׳ יהודא הכי סבירא ליה ולר׳ יוחנן הויא תרומה דרבנן לרבנן והלכה כמותו לגבי ריש לקיש וכן פוסק רבינו יצחק [בתוס׳ דפ״ד דלעיל בד״ה ירושה] רק שאומר שבימי עזרא היתה מן התורה:▼