סמ"ג לאו סה: הבדלים בין גרסאות בדף

[גרסה לא בדוקה][גרסה לא בדוקה]
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה
שורה 19:
'''הדש''' תולדה דאורייתא היא דתניא הדש והמנפץ והמנפט כולן מלאכה אחת הן פי' דש בתבואה מנפץ, פשתן מנפט צמר גפן בקשת מגרעינים, תולדה (כ) דרבנן היא דמסקינן בשבת [דף קמ"ג] זתים וענבים אין סוחטין אותם ואם יצאו מעצמן אסורין ושאר הפירות כגון פרישין ועוזרדין סוחטין אותן לכתחלה בשבת תותים ורמונים אסור לסוחטן בשבת לדברי הכל ואם יצאו מעצמן אם הוכנו למשקה היוצא מהם אסור ואם לאוכלין היוצא מהן מותר כרבי יהודה, תו גרסינן התם [דף קמ"ד] אמר (כא) שמואל סוחט אדם אשכול ענבים לתוך קדירה שיש שם תבשיל אבל לא לתוך הקערה ריקנית קסבר המשקה הבא לאוכל כאוכל דמי פי' כאוכל המותר דמי כיון שבא מאוכל מותר ונכנס מיד באוכל מותר הילכך אף בשכת מותר לעשות כן אמר רב חסדא מדברי רבינו נלמד חולב אדם עז לתוך הקדירה ולא לתוך הקערה ואם יש בקערה פירורין שפיר דמי ודוקא ביום טוב ועז העומדת לאכילה שיכול לשוחטה ביו"ט אבל לא בשבת וכן פי' רב יהודאי גאון ראיתי כתוב בהלכות גדולות קדמוניות דרב יהודא גאון שרי למיעבד ביומא טבא מידי דמישתי ביומי כי מיפא ובשולי וליכא למיחש משום סחיטה ושריוה רבנן במתיבתא עכ"ל ואיני רואה היתר סחיטה בי"ט אלא כעין שביארנו וכן כתב מורי רבי' יהודא בשם ר' יצחק כי הר"ר יוסף התיר לדוך שומן בי"ט ולקחת הבוסר ולדוך ולסחוט משקין של הבוסר על השומן הנדוכין משום דהוי משקין הבא לאוכל כסחיטת אשכול בקדירה ולא הודה לו רבי' יעקב דדווקא נקט אשכול של ענבים שענבים ראוין לאכילה אבל בוסר אינו ראוי לאכילה כי אותן שאוכלין בטלה דעתן אצל כל אדם והוי כבורר אוכל מתוך פסולת עכ"ל מורי, גרסינן בכתובות [דף ס'] גונח יונק חלב בשבת מאי טעמא יונק מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזרו רבנן והא דאמר ביבמות [דף קי"ד] נוהגין היינו שהיינו יונקים מבהמה טהורה ביום טוב אומר רבי' יעקב [בתו' שם] דמשמע הלשון דבבריאים קאמר ובמקום צערא צמא לא גזרו רבנן בי"ט אבל בשבת אסור וגונח אף בשבת מותר מסקינן התם בשבת [דף קמ"ה] כבושים ושלקות שסחטן לגופן מותר כשמואל ור' יוחנן למימיהם פטור אבל אסור כרב ושמואל דתנא דבי מנשה מסייע להו פי' כבושים כגון בשר ודגים ודברים אחרים נכבשים כחומץ ומלח ונקרא שוצ"י בלע"ז, דיני סחיטה אסור לאדם ליכנס במים בשבת אם בגדיו נוגעין במים פן יסחטם כדאמרינן בשבת [דף קי"ג] וסחיטה דמיא הויא תולדה דליבון שהיא אב מלאכה ואם הוא הולך לדבר מצוה כגון שהיה הולך להקביל פני רבו מותר ולא גזרינן מידי בדאמר ביומא [דף ע"ז] ואומר בפ' י"ט [דף י"ח] נדה מערמת וטובלת בבגדיה ואם יש טינוף בבגדיה מקנחת בסמרטוט, והורה רבי' יעקב לנשים מניקות שהתינוקו' ליכלכו בגדיה שמותרות ליטול ידיהם ולקנח במקום הליכלוך כדי שתוכל להתפלל שאין זה אלא דרך ליכלוך שאין מעביר מי רגלי' לבדה אלא מעביר המים האחרים עמהם וגם במקום מצוה הקילו בכמה מקומות כאשר בארנו ורבי' שמשון כתב בשם ר' יצחק שקשה לו לומר כך הואיל ומתכוונות לטהר הליכלוך והמסקנא כך היא הבגד שיש עליו טינוף שאין ליתן עליו מים דשרייתו זו היא כיבוסו כדאמר בזבחים [דף צ"ד] ובשבת [דף קמ"ב] מאחר שיש שם טינוף אבל אם אין שם טינוף אין נתינת מים בבגד קרוי כיבוס ואינו אסור אלא משום גזירה שמא יסחוט דהוי ליבון ובמקום מצוה לא גזור כדפירש לעיל וכן מקנח ידיו במפה שאינו מתכוין ללבן ואין שם רק מעט מים ואין אלא דרך ליכלוך בד"א במים אבל ביין ושמן ושאר משקין שאין מלבנין אין חוששין אם בגדיו טובל בהן ובלבד שלא יסחוט הבגד שאסור משום דש שמוציא מתוכו המשקה וליכא למיגזר שמא יסחוט לצורך המשקה הבלוע בבגד דאין זה רגילות שהרי אין חפץ באותן משקה ולכך מסננין יין בסודרין כדתנן בשבת [דף קל"ט] אבל סתימת בד וחבית שפיה למעלה והסתימ' היה מבגד או נעור' פשתן ובלוע' מיין אסור לתוחבה בחוזק בנקב לפי שהמשקה נסחט לתוך הכלי והוי דש כדאמרי' התם בשבת [דף קמ"א] לא ליהדק איניש אודרא אפומא דשישא פי' מוך בפי צלוחית ואם כן מן הצד כגון ברזא הכרוכה מקנבוס או פשתן והיא בנקב החבית מן הצד אם יש כלי תחת החבית לקבל מה שנופל אסור למשוך באותו ברזא לפי שהמשקה נסחט וגם אינו הולך לאיבוד כיון שיש כלי תחת החבית וחשוב כמו סתימת פך למעלה דאסור ואם אין כלי תחת החבית דהשתא מה שנסחט מן הבגד הכרוך בברזא נופל לארץ לאיבוד ולא ניחא ליה באותו משקה לפי' הערוך מותר למשוך בברזא ומביא ראיי' מדאמרי' בשבת [דף ק"ג] גבי תולש עולשין בשבת בקרקע חברו שאינו חושש לייפותו והוי פסיק רישי' דלא ניחא ליה שאינו חייב דלא הויא מלאכת מחשב' וכן מוכיח בשבת [דף קי"ו] גבי מפשיטין את הפסח ובסוכה [דף ל"ג] גבי ממעטין ענפים מן ההדס בי"ט דפסיק רישיה שאינו נהנה בו אינו אסור ומסוכריא דנזיית' דאסור להדוקה ביומא טבא [בשבת דף קי"א ובכתובות דף ו' ועיין שם בתו' ותמצא כל הסוגי' מתחלה ועד סוף] פי' סתימת נקב החבית זהו כשהו' למעלה שאין המשקה הנסחט הולך לאיבוד ורבי' יצחק בר' שמואל מפרש דאיסורא דרבנן מיהא איכא אע"פ שהמשקה הולך לאיבוד כדאמ' בשבת [קמ"ג] ספוג אם אין לו בית אחיזה אין מקנחין בו את הקערה מן השומן והמאכל אע"פ שהנסחט מן הספוג הוא דבר נפסד ומההיא דשבת אין ראייה נהי דחיוב חטא' ליכא איסורא דרבנן מיהא איכא ובשבת עיקר הטעם מפני שאין שם שיעור להתחייב ובסוכה מצוה שאני ומסקינן שאסור למשוך בברזא הכרוכה במוכין אפי' היא מן הצד וגם אין כלי תחת החבית גרסי' בשבת [דף קל"ט] אמר זעירי נותן אדם יין צלול או מים צלולים לתוך המשמר ואינו חושש משום בורר אם יש בהן קיסמין קצת כיון שיכולין לשתותו כן מקודם ומשום סחיטה ליכא למיגזר אע"פ שהן מים שהרי המשמר' עשוייה לכך ולא קפיד בליבונה כדאמ' גבי פרוונקא בשבת [דף מ"ח] אבל בסודר במים אסור אבל ביין מותר ומכאן הורה רבי' יצהק בר' שמואל הלכה למעשה על משקין של שקדים כתושין מערב שבת שמותר לסננן דרך סדין או דרך מטפחת בשבת דמשום בורר ליכא כיון שיכולין לשתותו מקמי הכי בלא סינון ושמא יסחוט לא גזרינן אלא במים שהבגד מתלבן ומתכבס בכך פסקו רבותינו כי גיגית מלאה ענבים בעוטין ויש הרבה יין צלול בגיגית ושוהא שם שבוע או יותר מותר ליקח בשבת מן היין שבגיגית אע"פ שכל שעה יוצא המשקה מתוך הענבים השחוקין כיון שמע"ש היה שם כבר הרבה יין צלול ואותו שיוצא בשבת כל זמן שיוצא מעט מעט מתערב ומתבטל ביין שכבר יוצא ולבדו מעולם לא היה שם יין עליו שאם היה עליו כשיוצא בשבת שם יין קודם שיתבטל אין לו תקנה בביטול כדאמרי' [בביצה דף ג' וד'] דבר שיש לו מתירין כגון זה לאחר השבת אפי' באלף לא בטיל וכן כשהענבים שלמים ונותנין יין צלול עליהן וקורין אותו גרשפי"א מותר למשוך יין בשבת אע"פ שהענבים מתבקעין ויוצא מהן יין בשבת מאחר שבשעת יציאת היין מתערב ומתבטל ביין צלול של היתר והא דאמר בשבת [דף י"ט] במחוסרין דיכה אסור היינו כי ליכא יין צלול מע"ש ומתמצה היין בשבת מן הענבים המרוסקין וכן ענבים שדרכן היטב והוציא היין ונתנו שם מים לעשות תמד מותר למשוך מהן ולשתות ואפילו לא נתנו שם מים אלא היין זב ומתמצה מאיליו מותר כיון דשחקו היטב תחילה כר' ישמעאל דאית ליה במס' עדיות [דף נ'] ומייתי לה בשבת [דף י"ט] דכל מידי דאתי ממילא מיקמי שבת שפיר דמי ואין כאן איסור משום משקין שזבו כדתנן גבי הבוסר והמלילות שריסקם מע"ש והלכה בר' ישמעאל דמוקמינן סתם מתניתין דהתם כוותיה, המפרק ה"ז תולדה דדש החולב את הבהמה חייב משום מפרק וכן הסוחט זתים או ענבים חייב משום מפרק:
 
'''הזורה (כב) והבורר, והמרקד'''. אמר בשבת [דף ע"ג] שג' אלו דומין עניניהן זה לזה ומפני מה מנו אותם ג' מפני שכל מלאכה שהיתה במשכן מונין אותה בפני עצמה, המחבץ אמרינן התם [בדף צ"ה] שהיא תולדה דבורר וכן הבורר שמרים מתוך המשקין לרבא ה"ז תולדה דבורר ולר' זירא תולדה דמרקד כדאיתא בשבת [דף קל"ח], שם [דף ע'] פסק (כג) רבי' חננאל שיש שלשה עניני ברירות בלאלתר כיצד הבורר אוכל מתוך פסולת או שהיו לפניו שני מיני אוכלין ובירר מין ממין אחר בנפה ובכברה חייב בקנון ובתמחוי פטור אבל אסור וביד מותר לכתחילה בד"א שבורר לאכול לאלתר אבל אם בירר להניח אפי' לבו ביום נעשה כבורר לאוצר וחייב ואפי' בירר ביד והבורר (כד) פסולת מתוך האוכל אפי' בידו ולאלתר חייב:
הטוחן (כה) כל השוחק תבלין וסמנין במכתשת ה"ז טוחן וחייב ותולדתן א"ר (כו) פפא האי מאן דפרים סילקא חייב משום טוחן פי' שמחתך ירק תלוש וכן האי מאן דסלית סילתי חייב משום טוחן פי' שמנסר עצים ליהנו' בנסורת שלהן וכתב רבי יוסף בשם רבי' שמואל שמותר לפרר לחם שמאחר שנטחן כבר לא מצינו טוחן אחר טוחן כתב הרב רמב"ם [הל"ש פכ"א הל"כ] הצריך לדוק פלפלין וכיוצא בהן ליתן לתוך המאכל בשבת ה"ז כותש ביד הסכין ובקערה אבל במכתשת חייב מפני שהוא טוחן וכן פירש רבי' יצחק בשבת [דף קמ"א]:
 
'''הטוחן (כה)''' כל השוחק תבלין וסמנין במכתשת ה"ז טוחן וחייב ותולדתן א"ר (כו) פפא האי מאן דפרים סילקא חייב משום טוחן פי' שמחתך ירק תלוש וכן האי מאן דסלית סילתי חייב משום טוחן פי' שמנסר עצים ליהנו' בנסורת שלהן וכתב רבי יוסף בשם רבי' שמואל שמותר לפרר לחם שמאחר שנטחן כבר לא מצינו טוחן אחר טוחן כתב הרב רמב"ם [הל"ש פכ"א הל"כ] הצריך לדוק פלפלין וכיוצא בהן ליתן לתוך המאכל בשבת ה"ז כותש ביד הסכין ובקערה אבל במכתשת חייב מפני שהוא טוחן וכן פירש רבי' יצחק בשבת [דף קמ"א]:
'''הלש''' (כז) תולדה שאסור ליתן מים לצורך פרה או תרנגולין בסובין כר' דאסר בשבת [דף קנ"ה] וסתם מתני' [דף י"ז] אין שורין דיו וסמנין כוותיה ואם נתן המים מבעוד יום מותר בשבת להוליך המקל פעם אחת שתי ופעם אחת ערב כדי שיהיו המורסן והמים מעורבין יחד ואמר ר' יהודא מנערן בכלי פי' ינענע הכלי היטב כדי שיתערבו יחד כדאיתא בשבת [דף קנ"ו] וחרדל שלשו מע"ש וכן שום שכתשו ורסקו מבעוד יום מבחול אמרי' בשבת [דף ק"מ] למחר ממחו ביד או בכלי פי' יערב בהן באצבעו או בכלי ונותן לתוכו דבש ובלבד שלא יטרף הדבש בכף לתוך החרדל וצריך לומר הא דשרי לערב המשקה בחרדל או בשום בשבת היינו דווקא כשנתן המשקה מבעוד יום אבל בשבת אסור לתת מים או יין בחרדל או בשום שנשחקו מאתמול כדאיתא בירו' דשבת [פ"ז] האי מאן דשחיק תומא כד מפרק ברישיה חייב משום דש דמבחר בקליפות חייב משום בורר כד שחיק במדוכתא חייב משום טוחן דיהיב משקין חייב משום לש ומההיא דירוש' אין לאסור לקלוף שומים ובצלים לאכול לאלתר דההוא דירוש' מיירי בקולף לאכול לאלתר ולכן אסור כמו שפי' רבינו חננאל למעלה וחייב משום דש דקאמר בירושלמי נראה לי דמיירי בשוחקו עם קליפתו שדומה לדש בתבואה אבל שוחק שום קלוף הוי טוחן גמור:
 
'''הלש''' (כז) תולדה שאסור ליתן מים לצורך פרה או תרנגולין בסובין כר' דאסר בשבת [דף קנ"ה] וסתם מתני' [דף י"ז] אין שורין דיו וסמנין כוותיה ואם נתן המים מבעוד יום מותר בשבת להוליך המקל פעם אחת שתי ופעם אחת ערב כדי שיהיו המורסן והמים מעורבין יחד ואמר ר' יהודא מנערן בכלי פי' ינענע הכלי היטב כדי שיתערבו יחד כדאיתא בשבת [דף קנ"ו] וחרדל שלשו מע"ש וכן שום שכתשו ורסקו מבעוד יום מבחול אמרי' בשבת [דף ק"מ] למחר ממחו ביד או בכלי פי' יערב בהן באצבעו או בכלי ונותן לתוכו דבש ובלבד שלא יטרף הדבש בכף לתוך החרדל וצריך לומר הא דשרי לערב המשקה בחרדל או בשום בשבת היינו דווקא כשנתן המשקה מבעוד יום אבל בשבת אסור לתת מים או יין בחרדל או בשום שנשחקו מאתמול כדאיתא בירו' דשבת [פ"ז] האי מאן דשחיק תומא כד מפרק ברישיה חייב משום דש דמבחר בקליפות חייב משום בורר כד שחיק במדוכתא חייב משום טוחן דיהיב משקין חייב משום לש ומההיא דירוש' אין לאסור לקלוף שומים ובצלים לאכול לאלתר דההוא דירוש' מיירי בקולף לאכול לאלתר ולכן אסור כמו שפי' רבינו חננאל למעלה וחייב משום דש דקאמר בירושלמי נראה לי דמיירי בשוחקו עם קליפתו שדומה לדש בתבואה אבל שוחק שום קלוף הוי טוחן גמור:
 
'''האופה''' (כח) אמרי' בפ' כלל גדול דה"ה מבשל ומפני שהתהיל בסדר פת נקט אופה תנן בפרק כירה [דף מ"ב] האילפס והקדרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין מפני שהוא כלי ראשון אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי וגרסינן [שם איכא דאמר סבר רב יוסף למימר מלח הרי הוא כתבלין דבכלי ראשון מיהא בשלה אמר ליה אביי תני ר' חייא דמלח אינו כתבלין דבכלי ראשון נמי לא בשלה והיינו דרב נחמן דאמר צריכא מילחא בישולא כבישרא דתורא וזה הלשון נראה עיקר שאינו חולק על רב נחמן ולא כלשון אחר שחולק יותר מדאי על רב נחמן שאומר שמלח אפי' בכלי שני נמי בשלה כל זמן שהיד סולדת בו והמחמיר תבא עליו ברכה, גרסינן בירושלמי [פ"ג הלכה ה'] מהו ליתן תבלין מלמטה ולערות עליו מלמעלה רבי יונה אומר אסור עירוי בבלי ראשון חיילה רבי יונה מן הדא וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר אין לי אלא שמבשל בו עירה לתוכו רותח מניין ת"ל אשר תבושל בו מכל מקום התיבון תמן כלי חרש בולע תבלין אין מתבשלין והתני אף בכלי נחשת כן אית לך למימר כלי נחשת בולע בתמיה וכן הלכה ואף על פי דקיימא לן כשמואל דאית ליה בפסחים [דף ע"ו] דתתאה גבר מכל מקום מודי שמואל בערוי דמבשל כדי קליפה לכל הפחות הילכך אם עירו מים רותחים מכלי ראשון על התרנגולת קודם שנמלחה אסור בה כדי קליפה שבישל בה דמה, אמנם אם הנוצה שוכבת באותו עניין בשעת העירוי שהנוצה מהלכת למטה מותרת לגמרי לפי שהנוצה מפסקת בין המים לבשר יותר מכדי קליפה ולכתחלה אין למלוג התרנגולת כי אם בכלי שני, כתב מורי שמעינן מן הירושלמי שאמרנו דדווקא על ידי עירוי שמבשל דבר חי כשמערין עליו בולע גם הכלי מה שמערין לתוכו אבל דבר המונח בכלי שני כבר אינו בולע שאין כח בכלי שני לעניין בליעה יתר מלענין בישול ומטעם זה אומר רבינו יצחק כשנמלגו תרנגולין הרבה בכלי אחת ונמצא אחת מהן טריפה שמעשים בכל יום שמתירין האחרות וכן הלכה ומה שנהגו לרחוץ צואר התרנגולת אחר שחיטה הוא מפני שפעמים נותנין אותו מים על האש להרתיח אחר המילוג ואם היה ממשות הדם בעין ורוחצות בו קערות אחר כך נמצא שהיה בו דם בכלי ראשון, דיני ענייני הטמנה מוכיחות ההלכות כי מותר לתת קדירה מע"ש על פיטפוט שקורין טרפיי"ד בלע"ז אע"פ שיש אש תחתיו ושוהה הקדירה שם בשבת כדאמרי' בפרק כירה [בדף ל"ו] שאם התבשיל כמאכל בן דרוסאי מותר להשהותו על גכי כירה אע"פ שאינה גרופה וקטומה כחנניא הואיל וסתם מתניתין כוותיה כדאמר רבא לשם ובתנור שהבלו גדול אסור. ואפילו תבשיל שמצטמק ויפה לו ומשביח להשהות הרבה על האש מותר בכירה ברבי יוחנן וכן פוסק רבינו חננאל אבל צריך ליתנו מבעוד יום כדי שיוכל להתחמם קודם חשיכה אם היה צונן והא דתנן לא יתן עד שיגרוף ומפרש בגמ' לא יחזיר ואפילו מערב שבת התם מיירי בשעה שלא היה יכול להתחמם קודם חשיכה אם היה צונן אבל לסמיך הקדרה אצל האש מותר אפילו סמוך לחשיכה ממש אבל לא נתבשל המאכל כמאכל בן דרוסאי אסור להשהותו ע"ג כירה ואפילו מבעוד יום אם אינה גרופה מגחלים או אינו קטומה ואם שכח ושהה אסור בשבת לאוכלה ולא דמי למבשל בשבת [בדף ל"ח] דקיימא לן בשוגג יאכל דהתם ליכא לאערומי שלא נחשדו ישראל לבשל במזיד, תבשיל חי שלא בישל כלל או שבישל כל צרכו אם השליך לתוכו אבר חי סמוך לבין השמשות נעשה הכל כתבשיל חי ומותר לשהותו על גבי כירה בשבת שאינה גרופה ואינו קטומה ואף בתנור שיש לו הבל יותר מותר ופירש רש"י הטעם שהרי ודאי לא על דעת לאוכלה הלילה הניחה שם ולצורך מחר לא יבא לחתות שהרי יש לה שהות לבשל כל הלילה, ובחופה רגילין ליתן היורה מערב שבת על הפיטפוט שקורין טרפיי"ד והאש בוערת ומכסין היורה בנסרים ועבדי העכו"ם מחממין אותה בשבת אם לא נתקררה כל כך שלא היתה ראויה לאכילה דוגמת טעם מאכל בן דרוסאי קודם שחממו אותם העכו"ם א"כ אין חששא בחימום ושריא לאכול, ואע"פ שמותר להשהות הקדירה על גבי בירה שיש בה גחלים בוערות מכל מקום אם עושה הטמנה כמו שרגילין לעשות אם כן גילה בדעתו שלא תתקרר ומקפיד בכך אסור שהרי תנן [שם ד' מ"ז] אין טומנין בדבר המוסיף הבל ואפי' מבעוד יום ואפי' על גבי מלח סיד וגפת שהוא פסולת זתים [*) בשבת דף ל"ד ועיין בתו' דר"פ במה טומנין שמחלקין בין השהאה להטמנה ובפי' המשניות להרמב"ם ר"פ במה טומנין תמצא טעם דגזרינן גזיר' לגזירה בשכולה חדא גזירה.] גזירה שמא יטמין ברמץ ועל ידי כן שמא יחתה בגחלים ואפילו הקדירה מבושלת כל צרכה דהא בסתם קדירות שרגילין להטמין מיירי מתני' וסתם קדירות בין השמשות רותחות הן ומבושלות בל צורכן ומה שנותנין הקדירה על המקום שהוא חם מאד בשעה שטומנין אותה ופעמים נותנין אותה בגומא שחממוה היטב אין כאן איסור אף על פי שמוסיף הבל [הסוגיא בתוס' בד"ה דזתים ושם תמצא היתר להטמנה שלנו בדף מ"ח] דלא אסרי להטמין בדבר המוסיף הבל גזירה שמא יטמין ברמץ אלא בדבר הדומה לרמץ שמטלטל ואסור לתת גחלים בוערות תחת הקדירה שמטמין אע"פ שאין גחלים סביבה כדאמר שם קופה שטמן בה אסור להניח הקופה על הגפת ואם מצא למחר קצת גחלים בוערות עם הדשן שטמן בו הקדירה אין בכך כלום כיון שעיקר הטמנתה היתה מדבר היתר ולהכי לא דמי למעשה דאנשי טבריא ולשוכח קדירה על גבי בירה בשבת דאסור דעיקר הדבר נעשה באיסור ופירות חיות מותר להטמין אפי' סמוך לחשיכה כיון שנאכלות כמות שהן חיות אמנם משחשיכה אסור להטמינם ולא להוסיף כיסוי עליהם אפי' על קדירה שאינה מבושלת כל צרכה אעפ"י שהתבשיל כמאכל בן דרוסאי דבתוס' כיסוי בשבת הוי ליה מבשל בשבת וכ"ש שאסור לתת התפוחים אצל האש בשבת לצלותן ולא חמים משחשיכה אלא כדי להפיג צינתן [בדף נ"א] אע"פ שאמרו אין טומנין משחשיכה אבל אם בא להוסיף מוסיף כיצד רשבג"א נוטל הסדינן ומניח הגלופקרין נוטל הגלופקרין ומניח הסדינין ובן היה ארשב"ג קולא אחרת בהטמנה כו' נר' לר"י '[בתו' שם] דלא גרסי' כיצד דתנא קמא לא שרי אלא להוסיף ולא להחליף רי שמעון בן גמליאל מתיר להחליף שאם בא לפרש דברי ת"ק באיזה ענין מתיר להוסיף והלא בשנוטל הגלופקרין ומניח הסדינין אינו אלא פוחת אלא ודאי חולקין הם והלכה כחכמים, ואם לא הטמין מבעוד יום אסור להטמין משתחשך אע"פ שהקדירה מבושלת כל צרכה והיכא דאטמין בהיתר מבעוד יום מותר ליקח מן התבשיל משתחשך ולחזור ולכסותו כדתנן [שם] נתגלה פי' משתחשך מותר לכסותו ותניא נוטל הסדינין ומניח הגלופקרין אבל נתגלח מבעוד יום אסור לכסותו משתחשך דדמי לתחלת הטמנה ולהכי נקט לשון נתגלה בדיעבד לדקדק דווקא נתגלה משתחשך אבל נתגלה מבעוד יום אסור לכסותו ורבי שמשון כתב בשם רבי' יצהק דאפי' נתגלה מבעוד יום מותר לכסותו משחשיכה כדמשמע הלשון ובלבד שלא יגלהו מבעוד יום, לדעת שלא לכסותו עד שתחשך אמנם ראיתי בירושלמי [פרק במה טומנין] נתגלה מבעוד יום מכסהו מבעוד יום נתגלה משתחשך יכסהו משתחשך תניא בחולין [דף ט"ו] ובכמה מקומות [בגיטין דף נ"ג ובכתובות דף ל"ד] המבשל בשבת בשוגג יאכל פי' אפי' הוא עצמו ואפי' בו ביום כדמוכח [בשבת דף ל"ח] במזיד לא יאכל דברי ר"מ פי' לא יאכל הוא ולא אחרים אבל למוצאי שבת יאכל אפי' הוא עצמו בכדי שיעשו ר' יהודא אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת פי' שוגג דרבי יהודא כמזיד דר' מאיר וכן מוכיח [בחולין דף ט"ו] דבעי לאוקמי מתניתין דהשוחט בשבת וביום הכיפורים שחיטתו כשירה ואסורה באכילה ליומה במזיד ורבי מאיר אומר בשוגג ורבי יהודא במזיד לא יאכל עולמית פירוש הוא לא יאכל אבל אחרים אוכלים שאם היה אסור אף לאחרים מה בין מזיד דר"י למזיד דר' יוחנן הסנדל' דאסר לכו"ע ומסקינן כי מורי להו רב לתלמידיו מורי להו כר' מאיר וכי דריש בפירקיה פסיק כרבי יהודא משום ע"ה הלכך כר"י נדרוש אנן אף על גב דקיימא לן כרבי מאיר ותנן נמי סתם משנה בתרומות המבשל בשבת בשוגג יאכל גרסי' בירושלמי דכירה לא תמלא אשה קרירה עססיות ותורמוסין ותתנם לתוך התנור ע"ש עם חשיכה ואם נתנה למוצאי שבת אסורים בכדי שיעשו אמר רבי יוסי בשוגג ורבי יהודא כו' מכאן שימתין בכדי שיעשו כדי שלא יהא נהנה ממלאכת שבת, בסוף פרק קמא דשבת מוכיח שמותר לתת סמוך לחשיכה שפוד של בשר או עוף אם הוא מנותח לנתחי' בתוך התנור ופיו מכוסה אף על פי שיש אש כתוך התנור ואע"פ שאינו כמאכל בן דרוסאי כרב אשי דשרי גדי בשיל ולא בשיל בין שריק בין לא שריק ומוקמינן לה [דף כ'] במנותח אבל עוף או טלה שלם אסור עד שיהא כמאכל בן דרוסאי דפסח דווקא שרי התם משום דבני חבורה זריזין הן אבל חוץ לתנור סמוך לאש אסור אף במנותח אלא אם כן הוא כמאכל בן דרוסאי קודם בדתנן [בדף י"ט] אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מכעוד יום ואמרי' עלה [בדף כ] וכמה כדי שיצולו כמאכל בן דרוסאי ומוקי לה [בדף י"ח] בבישרא אגומרי פירוש חוץ לתנור סמוך לגחלים ולצורך לאכול בלילה, תנן [בדף י"ט] אין נותנין פת לתנור עם חשיכה ולא חררה על גבי גחלים אלא כדי שיקרמו פניה רבי אליעזר אומר כדי שיקרמו פנים המדובקי' לתנור ולהקל אתא כדמוכח בירושלמי [*) פ"ק הלכ' י' ובתו' בשבת דף כ' מביאו ורש"י פי' שם להיפך, ובתו' מנחות דף נ"ז ע"ב ד"ה ושמעינן מפ' איזו קרוי הקרמת פנים:] דקאמר מודי רבי אליעזר בלחם הפנים כו' הילכך עוגה או פשיטיד"א או פלאד"ן יתנו סמוך לחשיכ' על מקום חם כדי לאפות בעת שיקרמו את פני העיסה תחתון ועליון ומה שבתוכ' כמאכל בן דרוסאי קודם השבת. מוכיח בפרק כירה [דף מ'] דיין ומים ושמן מותר לפשר בבלי שני כדאמר רבי לרב יצחק בר אבדימי הנח בכלי שני ותן אבל בכלי ראשון אסור לפשר גזירה פן יבשל וגם לתת כנגדה מדורה אסור לפשר אבל כדי להפיג צינתו מותר. כיון שאין דעתו להשהותו רק זמן מועט עוד מוכיח שם במעשה דאנשי טבריא שאסור לרחוץ כל גופו בחמין בשבת ואפילו להשתטף פסקינן כרבי יהודא דאסר אפילו הוחמו מערב שבת ואפילו בקרקע שאין כל כך לגזור פן יבא לחמם בשבת עצמה אבל בחמי טבריא ודוגמתם בקרקע דווקא מותר כדתניא מרחץ שפקקו נקביו מע"ש כו' ואסרו רחיצה וגם אסרו זיעה בלא רחיצה והתירו חמי טבריא והוא הדין אם אינו נכנס בחמין אלא רוחץ אבר אבר לבדו עד שירחץ כל גופו בעניין זה שאסור אבל פניו ידיו ורגליו מותר כשהוחמו מערב שבת ואפילו הוחמו בכלי ולא גזרינן פן יבא לחמם בשבת עצמה וכן אמר שמואל ותניא כוותיה חמין שהוחמו מע"ש למחר רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו אבר אבר ואין צריך לומר חמין שהוחמו ביום טוב מלשון זה משמע שראוי להחמיר בשהוחמו ביום טוב יותר אם כן שמא אף בהוחמו בקרקע נאסור מה שאנו מתירין בהוחמו בע"ש שמוכיח שם שאם החמין הן בקרקע מותר לשפוך מן המים על כל גופו אבר אבר דהיינו להשתטף ברבי שמעון דמתניתין כוותיה דשריא להשתטף בעניין זה בד"א בהוחמו מערב שבת אבל בהוחמו בשבת אסור אפילו ידיו לחודיה אפילו הן בקרקע אבל ביום טוב תנן [שם] ב"ש אומרים לא יחם אדם חמין לרגלו וב"ה מתירין אע"פ שיש דברי' בשיטה זו שיש מפרשין השמועה בעניין אחר כן תופשים כל רבותינו עיקר באשר בארנו. בשבת [דף ד] מסקינן שאם שכח והדביק פת בתנור בשבת ונזכר מותר לו לרדות קודם שתאפה ויבא לידי מלאכה גמורה שרדיית הפת אע"פ שהיא אינה מלאכה אסרו אותה חכמים שמא יבא לאפות כדתניא בפרק כל כתבי הקדש [דף קי"ז] המדביק פת בתנור מבעוד יום וקדש עליו היום מציל ממנה מזון שלש סעודות ואומר לאחרים באו והצילו לכם ואע"פ שאינה מלאכה כשהוא מציל לא ירדה במרדה אלא בסכין כדי לשנות פסק הר"ר אליעזר אע"פ שאין בישול אחר בישול כדתנן בפרק חבית שנשברה [דף קמ"ה] כל שבא בחמין מלפני השבת מדיחין אותו בחמין בשבת פירוש בחמין בכלי ראשון שנתכשל כל צרכו מכל מקום יש בישול אחר אפוי וצלי דקיימא לן כרבי יוסי דאמר [בפרק כל שעה דף מ"א] יוצאין בפסח במצות רקיקי שרוי אבל לא במבושל אחר אפיי' אע"ג שלא נמוח שהבישול שאחר כן מבטל האפייה ורבי מאיר ורבי יוסי הלכה ברבי יוסי וכן פסק בה"ג כרבי יוסי הלכה יזהר אדם שלא יתן פת אפוייה אף בכלי שני בשבת במקום שהוא סולדת בו וגם מצלי יזהר אדם ובשר או דג מבושל לא יתן אצל האש כחום גדול שהיד סולדת בו ואם עשה חילל את השבת וחוששני לו מסקילה וחטאת עכ"ל, ומכלי שני שכתב הרב דומה שתופס עיקר דיש דברים שמתבשלין אף בכלי שני כדאמר לעיל דמלח בכלי שני נמי בשלה ואין אנו בקיאין בדברים הקלים להתבשל וראוי להחמיר בכולן ובירושלמי דמעשרות [פרק קמא סוף הלכה ד'] גרסינן מה בין כלי ראשון לכלי שני אמר רבי בון בכלי ראשון אין היד שולטת בכלי שני היד שולטת אמר רבי יונה אף בכלי שני אין היד שולטת אלא עשו הרחקה לכלי ראשון ולא עשו הרחקה לכלי שני אמרינן בפרק כירה [דף מ"א] המיחם שפינהו ויש בו מים המים לא יתן לתוכו מים מועטים כדי שיחמו אבל נותן לתוכו מים מרובין כדי להפשירם:
שורה 32 ⟵ 33:
'''המנפץ''' (לו) בין במנפץ בין במלבן אין חילוק בין צמר ופשתן לדברים אחרים בד"א בפשתן שאין בו גבעולין אבל (לז) יש בו גבעולין הרי הוא תולדת דש תולדה דאורייתא דאמרינן בירושלמי [פרק כלל גדול דף י' עמוד ג'] ההין דנפיץ סיב או גמי או הוצין חייב משום מנפץ ההין כמו מי שמנפץ ומזה למדנו שהמנפץ את הגידין עד שיעשו כצמר כדי לטוות אותן הרי זה תולדת מנפץ וחייב:
 
'''הצובע''' (לח) מסקינן בפרק כלל גדול [דף ע"ה] לרב דשוחט חייב משום נטילת נשמה ומשום צובע כדאמרי' התם שרצונו שיהא נצבע בית השחיטה בדם כדי שיראו בני אדם שנשחטה מחדש ויקחו ממנו וגרסינן בתוספתא [פרק ט' דשבת] מניין למאדים שהוא חייב שנאמר עורות אלים מאדמים וגרסינן בירושלמי [פ"ז הלכה ב'] מה צביעה היתה במשכן שהיו משרבטין בשרביט בעורות האלים והדם נצרר שם ונצבע וגרסינן בירושלמי [שם] הפוקסת חייבת משום צובע פירוש כמין בצק מדבקת בפנים וכשנוטלתו מאדים וגרסינן נמי בפרק המצניע אשה (לט) לא תעביר שרק על פניה מפני שצובעת בכל (מ) אלה לא מצינו חיוב אלא כשאדם חפץ באותה צביעה:
 
'''הטווה''' (מא) אורך ד' טפחים [* כך הוא במיימוני פרק ט' דשבת ובסמ"ק מצוה ר"פ אכן סוגית הגמ' ומשנה דפ' האורג דף ק"ה וק"ו לא משמע כן דנותן שיעור לאריגה בסיט ולטוייה בסיט כפול ואח"כ כתב בעל הספר עצמו דשיעור לאריגה אורך ב' אצבעו' ולפי זה הי' שיעור טוייה אורך ד' אצבעות ולא ד' טפחים וצ"ע:] מכל דבר הנטווה חייב, המיסך (מב) אור"דיר בלע"ז, ועושה (מג) שתי בתי נירי' פיר' לי"צש בלעז, והאורג (מד) שני חוטים הוא הדין קולע שני נימין ושיעור (מה) האריגה והקליעה על אורך שתי אצבעות:
 
'''והפוצע (מו) שני חוטין''' פירוש מנתק שני חוטין לשם צורך אריגה ובספרי ארץ ישמעאל וספרד גורסי' הבוצע בבי"ת ופי' רבינו משה [בפ' ט' הל' י'] בוצע מפריש השתי מעל הערב או הערב מעל השתי לצורך האריגה תולדה (מז) דאורייתא גרסינן בפ' כלל גדול [דף ע"ד] אמר אביי האי מאן דעביד חלתא פיר' כוורת חייב משום אחת עשרה חטאות ושלש מהן מיסך ועושה שתי בתי נירין ואורג:
 
'''והקושר (מח) והמתיר''' אומר שם [בדף ע"ד] שכן ציידי חלזון קושרין הרשת ומתירין גרסינן בפ' אלו קשרים [דף קי"ב] גבי היתר רצועות מנעל הא דתניא חייב חטאת בדאושכפי פי' דרצען שתוחב ראש הרצועה במנעל דרך הנקב וקושרה בפני' שלא תצא והא דתניא פטור אבל אסור בדרבנן פי' תלמיד חכם שהרצועה שכורך סביב רגלו אינה כרוכה בחוזק ואינה מהודקת יפה ושומט' ולפעמים נועלו עם הרצועות הכרוכות סביב מנעלו בלא התרת קשר והא דתניא אידך מותר לכתחילה בדבני מהוזאי פי' שקושרין הרצועות סביב מנעלו ורגלו בדוחק וצריך להתירו בכל ערבית כך פירש רבינו שלמה ור"י (מט) מפרש שמנעל של תלמידי חכמים כורכין אותם בדוחק וקושרין ואין חולצין מנעליהן מרגליהם אלא בליל שבת לפי שלומדי' ככל הלילות של חול ושוכבי' מעט במלבושיהם הלכך פטור אבל אסור ולפי זה אסור לקשור שני ראשי האבנט ברצועות בתוך המכנסיים בשבת כי אם בעניבה וטוב לעשות בראש האבנט כמו שעושין לחגורות בעין בוקל"א בלעז או של ברזל או של שאר מתכת ומוכיח (נ) בשבת [דף קי"א] שכל קשר שחייבין על קישורו כך חייבין על היתירו וכל קשר שפטור אבל אסור כך היתירו וכל קשר שמותר לקושרו כך מותר להתירו גרסי' בירושלמי דאלו קשרים נשמטו רצועות המנעל מותר להחזיר הרצועות למקומן ובלבד שלא יקשור, חבל דלי שנפסק לא יהא קושרו אלא עונבו כרבנן דסתמא דתלמודא פריך בעירובין [דף צ"ו] גבי תפילין שאין מקושרות ולענביה מיענב':
 
'''התופר (נא) שני תפירות''', אמר ר' יוחנן והוא שקשר שני ראשי החוט מכאן ומכאן כדי שתעמוד התפירה ולא תשמט אבל אם תפר יותר על שתי תפירות אע"פ שלא קשר חייב שהרי מתקיימת התפירה ואמר מר זוטרא בר טוביה המותח (נב) חוט של תפירה בשבת חייב חטאת פי' שנתרווחה התפירה ונתרווחו הנקבים והוא מותח החוט להדק את התפירה חייב מדקדק (נג) הרב רבי אליעזר ממיץ למה אין תופר שתי תפירות חייב גם משום קושר שהרי אין מתחייב אלא אם כן קשרן ופוסק מכאן שאין נקרא קשר של קיימא אלא אם כן עשה קשר על גבי קשר אמנם יש קשרים שמתקיימין בקשר אחר כגון שקושר חבל אחד בראש ואינו קושר שני ראשיו וכיוצא בזה ודאי נחשב קשר של קיימא אף בקשר אחד:
 
'''הקורע (נד) על מנת לתפור שתי תפירות''' שכן יריעה שנפל בה דרנה פירוש תולע קורעים אותה ותופרים אותה אבל קורע להפסידה פטור מפני שהוא מקלקל ואמרינן בשבת [דף ק"ה] הקורע (נה) בחמתו או על מתו הואיל וחמתו שוככת בדבר זה הוי במתקן וחייב לר' יהודא שאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה אבל ר"י פוסק לפני' כר' שמעון [לקמן במלאכ' הצד מביאו]:
 
'''הצד''' (נו) מוכחת (נו) ההלכה [בדף ק"ו] שעיקר חיוב צידה הוא בדבר שדרך מינו לצוד אותו כגון חיה ועוף ודגים והוא שיצוד אותו למקום שאינו מחוסר צידה כגון שרדף אחרי הנצוד עד שיכנסו למקום צר שיכול ליטלו בשחייה אחת הצד (נח) את הישן ואת הסומא חייב הצד צבי זקן או חגר או חולה או קטן פטור הצד חיה או עוף שברשותו כגון אווזין ותרנגולים ויוני עליה פטור [שם בדף ק"ז] הצד פרעוש ר' יהושע פוטר הואיל ואין במינו ניצוד ואע"פ שר' אליעזר מחייב הלכה כר' יהושע וכל אלה שהוא פטור מ"מ אסור מדרבנן ואסור לצוד פרעוש בשעה שקופצת מכאן לכאן אבל בשעה שעוקצת מותר ליקח אותה ולהשליכה דדבר שאין בו אלא איסורא דרבנן במקום צערא לא גזרו. גרסינן כשבת [דף ק"ז] אמר (נט) שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור לבר מהני תלת דפטור ומותר חד הא דתנן צבי שנכנס לבית וישב הראשון על הפתח ומלאהו ובא השני וישב בצידו אע"פ שעמד הראשון והלך לו הראשון חייב והשני פטור וזה הפטור פי' פטור ומותר כדמסיים בסיפא הא למה זה דומה לנועל ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו ואידך דתנן במס' עדיות [דף ב'] המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב ואם להוציא ממנה לחה פטור ומנלן דפטור ומותר דתנן בשבת [דף קכ"ב] שמטלטלין מחט של יד ליטול בה את הקוץ ופריך וניחוש דילמא חביל ביה ומקלקל בחבורה [*) בפרק הנחנקי תמצא כל הסוגיא דף פ"ד ופ"ה ועיין בתוס' פרק האורג שם ותמצא מבואר יותר:] חייב ומתרץ דאפי' חביל ביה הויא מלאכה שאינה צריכה לגופא ופטר עליה ר' שמעון ואין כאן אלא איסורא דרבנן ובמקום צערא לא גזור ואפילו לרבי יהודא דאמר מלאכה שאינה צריכא לגופה חייב עליה קסבר מקלקל בחבורה פטור ואין כאן אלא איסורא דרבנן ובמקום צערא לא גזור מכאן מביא רבינו יצחק ראייה [תוס' פ"ק דכתובות בד"ה האי דף ו'] דפסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור שהרי במתכוין להוציא לחה היה אסור מדרבנן אי לאו משום דבמקום צערא לא גזרו אע"פ שלעניין הפה הוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה דאי ניחא בפה כי לא מכוין נמי חייב ואידך דתנן [בעדיות דף ב'] הצד נחש בשבת אם מתעסק בו שלא ישכנו פטור ומנלן דפטור ומותר דתנן [שבת דף קכ"א] כופין קערה של חרס על הנר בשביל שלא תאחוז בקורה ועל צואת קטן ועל עקרב שלא תשוך, בריש שמנה שרצים מוכיח דהנך דפטורין ומותרין היינו אליבא דר' שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ושמואל אליביה מיירי אבל שמואל גופיה סבירא ליה בזבחים [דף צ"ב] כר' יהודא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייבין עליה ופוסק רבינו יצחק דכרבי שמעון קיימא לן דהא רבא דהוה בתראה סבירא ליה בפרק נוטל [דף קמ"א] כוותיה, תנן [דף ק"ו] שמונה שרצים האמורים בתורה הצדן והחובל בהן חייב פי' אע"פ שלא יצא מהן דם אלא נצרר דסופו לצאת ושאר שקצים שאין להם עור החובל בהן פטור פי' עד שיצא מהם דם דודאי אין סופו לצאת דכיון שאין להם עור מי מעכבו והצדן לצורך חייב שלא לצורך פטור וברישא לא הוצרך לפרש לצורך שמאחר שיש להם עור סתם צידתן לצורך:
 
'''השוחט''' (ס) פירש שמואל [בשבת דף ע"ה] שוחט משום מאי מחייב משום נטילת נשמה שהיתה דאין עיבוד באוכלין ומ"מ (סט) מצינו איסור מליחת באוכלים מדרבנן שלא לעשות כמעשה חול כדאמרי' בשבת [דף ק"ח] דביצה לאביי מותר למלוח אבל צנון אסור למלוח כדי לשהו' בתוך המלח יותר מחתיכה אח' אבל לטבול פעם אח' במלה שרי כרב נחמן וכתב רבי' שמשון שיש ליזהר שלא למלוח בשבת פולין ועדשים שנתבשלו הרבה יחד עם קליפתן וגרסי' [שם] אין עושין מי מלח מרובין לתת בתוך הכבשים אבל עושים מי מלח מועטים ואוכל בהן פתו ונותן לתוך התבשיל ואע"פ שר' יוסי חולק ואומר מסקינן בעירובין [דף י"ד] דאין הלכה כר' יוסי בהילמי הוא מה שאמרנו הלכך מותר לעשות מי מלח מועטין לערב מים עם מלח יחד ולשפוך על נתחי עוף צלוי ואפי' ר' יוסי שרי התם כשנותן שמן לכתחלה לתוך המים או לתוך המלח הלכך אפי' לר' יוסי אם מפזר מלח על נתחי העוף ואח"כ נותן עליהן מים או יין ומנענע יחד מותר ושמנונית העוף ולחלוחיתו ממתק כח המלח ובליל פסח שחל להיות בשבת מותר לערב חומץ ומלח או יין ומלח בשבת כדי לעשות בו טיבול ראשון כרבנן דשרו מי מלח מועטין אבל בחרוסת אומר ר' יעקב ורבי' יצחק שאינו נזכר במשנה עד טיבול שני ושם הוא עיקר עם המרור כדאיתא בפסחים [דף קי"ד] וקודם המצות אין למלאות כריסו ממנו, גרסי' בביצה [דף י"א] לגבי יו"ט אומר שמואל מולח אדם כמה חתיכות בשר אע"פ שאינו צריך אלא לחתיכה אח' רב אדא מערי' ומלח להו גרמי גרמי, ותולדה דרבנן לעיבוד עור כדתנא בביצה [שם] אין נותנין העור לפני הדורסן וב"ה מתירי' ומפרש שם שאפי' ב"ה אין מתירין אלא כדי שלא יבא להמנע משמחת י"ט מלשחוט בהמות ואם לא היה כן אסו' מפני שדומ' דריסת העור לעיבוד וכתב רבי' משה [פ"א] שהעושה כן בשבת הוה תולדה דאורייתא למעבד וחייב: