ברטנורא על בבא מציעא ג: הבדלים בין גרסאות בדף

'''נותן לזה מנה ולזה מנה''' - אבל שנים שתבעוהו והודה שגזל לאחד מהם, ישבע {{תויט|ח|בבא מציעא|ג|ג}} בלכל אחד מהם שלו גזל, ונותן מנה לזה ומנה לזה. קנס קנסוהו חכמים מפני שעבר על לא תגזול. וכן שנים שתבעו לאחד. בלכל אחד אומר אבי הפקיד {{תויט|ט|בבא מציעא|ג|ג}} אצלך מנה, והוא אומר אביו של אחד מכם הניח לי מנה ואיני יודע איזהו, הרי כל אחד מהם נשבע שאביו הניח אצלו מנה, ונותן מנה לזה ומנה לזה, דאיהו פשע בנפשיה דהוה ליה למידק ולז. כורולזכור מי הניח אצלו המנה:<קטע סוף=רע"ב ג/>

<קטע התחלה=רע"ב ה/>'''וכן שני כלים''' - לרבנן אצטריכא ליה. ולא זו אף זו קתני, לא מיבעיא במנה ומאתים דליכא פסידא דשבירת כלי, אמרו רבנן נותן לזה מנה ולזה מנה, אלא אפילו בשני כלים דאיכא פסידא שצריך לשבר הכלי הגדול כדי לתת ממנו דמי הקטן, ולכשיבא אליהו נמצא שבעל הבליהכלי הגדול הפסיד שנשבר הכלי שלו, וסלקא דעתך אמינא דבהא מודו רבנן לר' יוסי שהכל יהא מונח עד שיבא אליהו. קמשמע לן. והלכה כחכמים:<קטע סוף=רע"ב ה/>

<קטע התחלה=רע"ב ז/>'''המפקיד פירות אצל חבירו''' - ועירבן הנפקד עם פירותיו והיה מסתפק מהן ואינו יודע שיעור מה שאכל. כשבא להחוירןלהחזירן יוציא לו חסרונות, יפחות במה הם רגילים לחסור:

'''מה איכפת להו לעכברים''' - כך אוכלים ממדה מועטת במוכמו ממדה מרובה. הלכך תשעה חצאי קבין לשנה בין לכור בין לעשרה כורין:

'''מפני שהן מותירות''' - שבימות הגורן כשמפקידים החטים, יבשים, ובימות הגשמים כשמחזירן נופחות. ובאבילתובאכילת עבבריםעכברים אינן נחסרין כל כך לכל כור וכור, דכולי האי לא אכלי עכברים מעשרה כורין, הלבךהלכך נפיחתו משלמת למה שעכברים אוכלים. ואין הלכה לא כרבי יהודה ולא ברביבכרבי יוחנן בן נורי. וכל השיעורים הללו בארץ ישראל ובימי התנאים. אבל בשאר ארצות ובזמנים הללו, הכל בפיכפי מה שרגילים הזרעים לחסר באותה מדינה ובאותו זמן:<קטע סוף=רע"ב ז/>