ביאור:משנה ערובין פרק ו: הבדלים בין גרסאות בדף
| [גרסה לא בדוקה] | [גרסה לא בדוקה] |
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 10:
ר' מאיר דורש שכל בעלי החצר יערבו וישתתפו בערוב, וכיוון שאין חצי ערוב - הרי אם אחד הבעלים אינו משתתף - אין הערוב חל.
הביטוי "אוסר עליו" דומה למה שנאמר על יין נסך, שהנכרי עלול לאסרו על ישראל (ראו [[ביאור:משנה עבודה זרה פרק ה|ע"ז ה,]] לדוגמא). כאן דווקא הנכרי, כיוון שאינו יודע מהו הערוב ואינו צד בויכוח, אינו אוסר לדעת ר' אליעזר בן יעקב
במשנה ב מתברר שהצדוקי, שאינו מודה בעירוב, שהפגין שיש לו חלק במבוי - אוסר על שאר הדיירים לערב אותו. אמנם לפי ההלכה הצדוקית הוא אינו אמור להשתמש במבוי כלל בשבת, אבל היו צדוקים שעברו על הוראה זו - בשוגג או במזיד - למרות שלא קבלו את עקרון העירוב.
שורה 35:
{{עוגן|משנה ג}}<קטע התחלה=ג/>
{{הע-שמאל|אחד מאנשי החצר נזכר באיחור שלא השתתף בעירוב. כיוון שאסור לו להוציא לחצר, הרי שהרשה לשאר בני החצר להשתמש '''בכולה''' בשבת, גם בחלקו בה. אבל על זכותו לטלטל בביתו שלו לא ויתר, ולכן אסור לטלטל מביתו, שנשאר רשות היחיד, לחצר שהיא משותפת לכולם חוץ ממנו, והאיסור חל על כולם. אם אינו יהודי (לדעת ר' מאיר) או שהוא מחלל שבת בפרהסיה אינו יכול לוותר על רשותו אלא אם השכיר אותה לשאר הדיירים, ראו [[ביאור:תוספתא/ערובין/ה#יד|תוספתא ה, יד.]]
כאן מדובר על אחד מאנשי החצר '''ששכח''', ואילו במשנה א מדובר על מי שאינו משתתף בכוונה.
| |||