חוק הכניסה לישראל: הבדלים בין גרסאות בדף

[גרסה בדוקה][גרסה בדוקה]
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ [848259]
מ [868307]
שורה 58:
{{ח:תת|(ב)}} הוארך לפי הוראות סעיף קטן (א) רישיון לישיבת ביקור שניתן לעובד זר לשם העסקתו במתן טיפול סיעודי, לתקופה כוללת של חמש שנים (בסעיף קטן זה – תקופת ההארכה הכוללת), רשאי שר הפנים להאריך את הרישיון לשם המשך העסקתו של העובד הזר במתן טיפול סיעודי לאותו מטופל, לתקופות נוספות שלא יעלו על שנה כל אחת, בהתקיים התנאים המפורטים להלן:
{{ח:תתת|(1)}} העובד הזר הועסק במתן טיפול סיעודי לאותו מטופל, ברציפות, במשך השנה שבתכוף לפני תום תקופת ההארכה הכוללת;
{{ח:תתת|(2)}} גורם מוסמך נתן, לאחר שנפגש עם המטופל כמקום מגוריו, חוות דעת בכתב בדרך שקבע השר, כי הפסקת העסקתו של העובד הזר במתן טיפול סיעודי לאותו מטופל תגרום לפגיעה קשה במטופל; בפסקה זו, ”הגורם המוסמך“ – עובד סוציאלי בעל כישורים כפי שקבע שר הפנים, רופא או אח מוסמך או עובד סוציאלי שיש לו שלוש שנות ותק לפחות והוא בעל תפקיד בכיר כהגדרתו {{ח:חיצוני|חוק שירות התעסוקה#סעיף 62|בסעיף 62 לחוק שירות התעסוקה, התשי״ט–1959}}, בלשכה פרטית בעלת היתר מיוחד לתיווך ולטיפול בעובדים זרים בענף הסיעוד לפי {{ח:פנימיחיצוני|חוק שירות התעסוקה#סעיף 65|סעיף 65}} לחוק האמור}}.
{{ח:תת|(ב1)|(1)}} על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו־(ב), שר הפנים רשאי להאריך רישיון לישיבת ביקור לשם העסקה של עובד זר שחלפו 63 חודשים מיום כניסתו לישראל לראשונה באשרת עובד זמני בענף הסיעוד, לשם העסקתו במתן טיפול סיעודי למטופל בעל היתר להעסקת עובד זר לפי {{ח:חיצוני|חוק עובדים זרים#סעיף 1יג|סעיף 1יג לחוק עובדים זרים}} (להלן – מטופל סיעודי), מטעמים הומניטריים מיוחדים וחריגים המתקיימים במטופל הסיעודי והקשורים למורכבות או לייחודיות הטיפול הסיעודי הנדרש לו או לנסיבות אישיות אחרות של המטופל, ובלבד שבמועד הגשת הבקשה לא חלפו למעלה מ־90 ימים מיום סיום תקופת העסקתו החוקית האחרונה בישראל של העובד הזר שמבקשים להאריך את רישיונו והתקיימו לגביו תנאים אלה:
{{ח:תתתת|(א)}} בתקופת שהותו בישראל הועסק העובד הזר כדין אצל מטופל סיעודי מסוים 24 חודשים רצופים לפחות; לעניין זה, יראו מעבר בין מטופלים בעקבות פטירת מטופל או מעבר המטופל למוסד סיעודי כאילו המשיך העובד הזר לטפל באותו מטופל ברציפות;
שורה 107:
 
{{ח:סעיף|7א|יציאה מישראל|תיקון: תשע״ח־4}}
{{ח:תת|(א)}} על אף האמור בכל דין, לא יצא אדם מישראל לאחת הארצות המפורטות {{ח:פנימיחיצוני|חוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט)#סעיף 2א|בסעיף 2א}} לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), התשי״ד–1954}}, ולא ייכנס אזרח ישראלי או תושב ישראל, בכל דרך שהיא, לאחת מארצות אלה, אלא בהיתר מאת שר הפנים או ראש הממשלה (להלן – נותן ההיתר); בסעיף קטן זה, ”תושב“ – מי שמחזיק אשרה ורישיון בני־תוקף, לפי {{ח:פנימי|סעיף 2|סעיף 2(א)(3) או (4)}}.
{{ח:תת|(ב)}} היתר כאמור בסעיף קטן (א) יכול שיהיה כללי או אישי, ורשאי נותן ההיתר לקבוע בו תנאים, סייגים או הגבלות.
{{ח:תת|(ג)}} תחילתו של היתר כללי לפי סעיף זה או תנאי, סייג או הגבלה שבו (בסעיף קטן זה – ההיתר), תהיה עם פרסומו ברשומות; גובשה עילה לקביעת ההיתר בנסיבות המחייבות החלה מיידית שלו ולא היה ניתן לפרסמו ברשומות באופן מיידי, הוא יפורסם בדרך אחרת שנראית לנותן ההיתר מתאימה בנסיבות העניין ושתביא אותו לידיעת הציבור, ובלבד שיפורסם ברשומות מיד כשיהיה ניתן לעשות כן; פורסם היתר בדרך מתאימה אחרת כאמור, תהיה תחילתו במועד הפרסום כאמור, ובלבד שהנוסח שפורסם ברשומות יהיה הנוסח המחייב.