תוספות יום טוב על יבמות טו: הבדלים בין גרסאות בדף
| [גרסה לא בדוקה] | [גרסה לא בדוקה] |
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה |
אין תקציר עריכה |
||
שורה 2:
{{המרת או.סי.אר 2}}
===[[משנה יבמות טו א|משנה א]]===
<קטע התחלה=תוי"ט א/><b>שלום בינו לבינה כו'</b>. גמרא תנא שלום בינו לבינה משום דקא בעי למתני קטטה בינו לבינה. תנא שלום בעולם משום דקא בעי למתני מלחמה בעולם. ופירשו התוספות דסתמא דמלתא הכי הוא דשלום בינו לבינה ושלום בעולם ולא הוה צריך למתני וז"ל המגיד פי"ב מה' גירושין פי' שאין אנו צריכין לידע בבירור שיש שלום בינו ובינה ושיש שלום בעולם. אלא סתמא דמילתא הכי הוא ומבואר כן בדברי הרמב"ם פי"ג:
תנשא כמ"ש ריש פ"י בטעם שתנשא על פי עד אחד:
<b>קטטה בינו לבינה</b>. מפרשים בגמרא באומרת לבעלה גרשתני בפני פלוני ופלוני ואמרו <i data-commentator="R' Akiva Eiger" data-order="1"></i>לא היו דברים מעולם:
<b>אמרו לו</b>. אין להקשות היינו ת"ק דהא מעיקרא לא פי' אי מיירי אפילו בלא בוכה והכא מפרש ליה. תוספות:
<b>אחת זו</b>. לשון הר"ב א"ל פקחת תנשא. שוטה לא תנשא. בברייתא [קט"ו]. ונ"ל דה"פ פקחת יודעת שיש לבא לב"ד באמיתת דברים ולכך תתחכמה לאמת את דבריה ותבא בבכי וקריעת בגדים. אבל השוטה אף על פי שתבכה על מיתת בעלה כי תרגיש ההעדר כי רע לה מכל מקום בבואה לבית דין אינה נותנת לב לאמת דבריה על ידי בכיה וראיה לזה הפירוש דבגמרא ההיא דאתיא לבי דינא דרבי יהודה אמרי לה ספדי [בעלך] קרע מאניך סתר מזייך: <קטע סוף=תוי"ט א/>
===[[משנה יבמות טו ב|משנה ב]]===
<קטע התחלה=תוי"ט ב/><b>בבאה מן הקציר וכו'</b>. כתב הר"ב ולא התירו כו'. אבל ממדינת הים אינה נאמנת. וכך כתב בדברי בית שמאי והוא הדין לשאר מקומות וכפירש"י. ומשמע דלא קפדי ב"ה אלא שיהא ממקום קרוב וכדבריהם מוכח בגמרא דתניא אמרו להן בית שמאי לבית הלל לדבריכם אין לי אלא קציר חטים. קציר שעורים מנין ואין לי אלא קוצר. בוצר. מוסק. גודר. עודר מנין אלא מעשה שהיה בקציר והוא הדין לכולהו ה"נ מעשה שהיה והוא הדין לכולהו. ובית הלל באותה מדינה דשכיחי אינשי מירתתא ממדינה למדינה אחרת דלא שכיחי אינשי לא מירתתא ובית שמאי הכא נמי שכיחי שיירתא. הא קמן דאף לב"ה בבאה מן הקציר לאו דוקא אלא הוא הדין לכולהו וקשיא למאן תני ליה בבאה מן הקציר ומיהו בעדיות פ"ק משנה י"ב ל"ג אלא בבאה מן הקציר בלבד. וכן בנוסחא דוקנית דהכא. ואם כן לא נקיט בקציר אלא כלומר בקרוב שהקציר סביבות העיר הוא אלא התוספות הביאו ירושלמי למה קציר. אמר רבי מנא דאונסא דשכיח שאני החמה קודחת בראשו של אדם בשעת הקציר. הה"ד (מלכים ב' ד') ויגדל הילד ויהי היום ויצא אל אביו אל הקוצרים ויאמר אל אביו ראשי ראשי. ורבנן אמרי דריחשא שכיח. ע"כ. נראה לומר דבדוקא נקטי קציר. ואלא מיהת מודו בכל דדמו ליה כדחשבי להו ב"ש בברייתא. ובא"י כל אלו הדברים נעשים בימות החמה שהיא קודחת כו' וא"נ דשכיח ריחשא [* וכשגגה מהתוספות שכתבו הירושלמי אסיפא. דלפירש הר"ב בסיפא והוא פירש"י לא שייכא קושית הירושלמי וכן הוא בירושלמי ארישא]: <קטע סוף=תוי"ט ב/>
===[[משנה יבמות טו ג|משנה ג]]===
<קטע התחלה=תוי"ט ג/>{{להשלים}} <קטע סוף=תוי"ט ג/>
===[[משנה יבמות טו ד|משנה ד]]===
<קטע התחלה=תוי"ט ד/><b>חמותה</b>. עיין
<b>ובת חמותה</b>. פי' הר"ב אומרת זאת תירש כל עמל אבי ואמי וכן לשון רש"י ונמוקי יוסף אפשר דדקדקו לכתוב עמל אבי. לומר דלאו דוקא בת חמותה. אלא הוא הדין בת חמיה שאינה בת חמותה. והיא בעיא בגמרא דלא אפשיטא ונקטוה לחומרא אף על פי שהפוסקים השמיטוה:
<b>ויבמתה</b>. [* כתב הר"ב וכן] פירש"י יראה שמא סופה להיות צרתה. וכתבו התוספות ואם תאמר והלא כשמעידה על יבמה שמת <i data-commentator="R' Akiva Eiger" data-order="1"></i>שמא ייבמנה בעלה ותהא צרתה לאלתר. ויש לומר שאינה חוששת בכך כיון שיודעת שבעלה חי ויחזור ולבסוף יקלקלנה:
<b>מה בין גט למיתה</b>. מ"ש הר"ב דאמרינן. הוא במשנה סוף פ"ב דגיטין. עד אומר מת ונשאת. פי' הר"ב לאו דוקא נשאת אלא התירו כו' דכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים כדאיתא בגמרא. ומכל מקום התירוה בעינן דאי לאו הכי כיון שעדיין לא סמכינן עליה לא חשבינן ליה כתרי. וכפירש"י ועיין בסוף פ"ו דסוטה:
<b>עד אומר מת ושנים אומרים לא מת אף ע"פ שנשאת תצא</b>. פי' הר"ב כגון שהם פסולי עדות וכו' דאי לאו הכי פשיטא דאין דבריו של אחד במקום שנים. ועוד דאוקי תרי לבהדי תרי ועיין מ"ש בסוף פ"ו דסוטה אלא מיירי בפסולי עדות. ובין העד הבא ראשון. ובין השנים הבאים אחר שהתירוה כולם פסולים. <i data-commentator="R' Akiva Eiger" data-order="2"></i>ואשמועינן הואיל והאמינה תורה כו' ומ"ש הר"ב בין כשרים. בחנם נקטיה. אבל עד כשר הבא בתחילה והתירוה ואח"כ באו הפסולים לא תצא דשתי נשים באיש א' כפלגא ופלגא דמי כדמסיק בגמרא:
<b>אף ע"פ שנשאת תצא</b>. כתב כסף משנה בשם ריב"ש כיון שנשאת ועבדה איסורא אע"פ שלא נבעלה תצא עכ"ל הכסף משנה. וראיה לדבריו ממה שכתבתי במשנה ג' פ"י:
<b>שנים אומרים כו'</b>. ל' הר"ב הא קמ"לן וכו' בין לקולא ובין לחומרא וכן לשונו בסוף פ' ו' דסוטה. וכן ל' הרמב"ם שם ובפי"ב מהלכות גרושין. ובגמרא מהו דתימא לחומרא אבל לקולא לא קמ"ל וכתב הרא"ש קמ"ל דאפילו לקולא ואע"פ שלא התירוה עדיין לינשא תנשא: <קטע סוף=תוי"ט ד/>
===[[משנה יבמות טו ה|משנה ה]]===
<קטע התחלה=תוי"ט ה/><b>וזו שאומרת לא מת לא תנשא</b>. ופשיטא דהיא לא תנשא דהא שויתה נפשה חתיכה דאיסורא ולא איצטריך למיהדר ולמתני וזו שאומרת לא מת אלא הא קמ"ל דמהו דתימא כיון דאתיא ומערערה גליא דעתה דלצעורי לצרה קא אתיא. ולעגנה שלא תנשא. ותמות נפשה עם פלשתים קא עבדה. הלכך אם חזרה בה ונתנה אמתלא לדבריה אפילו היא תשתרי ולא אמרינן לעיל דאין צרה מעידה לחברתה אלא כי שתקה השניה. קמ"ל. גמרא ותוספות:
<b>רבי מאיר אומר הואיל ומכחישות כו'</b>. וקאמרינן בגמרא דרבי מאיר פליג נמי ברישא. והא דלא נקט פלוגתייהו ברישא משום דה"א דבסיפא מודה הואיל וזו וזו מודות שאין קיים. תוספות:
<b>עד אומר מת וכו'</b>. אשה אומרת מת כו' לא תנשא אבל עד פסול ועד כשר אף על גב דבבת אחת. כי היכי דהורע כח שתי נשים לגבי עד כשר כדלעיל הכי נמי הורע כח אשה אחת לגבי עד כשר. דאי לא תימא הכי ליתני רבותא עד אומר מת. ואשה אומרת לא מת. וזוהי דעת הרמב"ם אבל בירושלמי אמרו תני דבי רבי כן ויש פוסקים כותיה ועיין מ"ש עוד בזה במשנה ח' פרק בתרא דסוטה בס"ד אם באו הנשים זו אחר זו:
<b>אשה אומרת מת ואשה אומרת כו'</b>. ואפילו צרתה במשמע [ואף על גב דבסוף פרק ו' דסוטה אשה אומרת נטמאת כו' ולא קאי אצרות אלא אנשים דעלמא ואפילו הכי קתני אשה. התם ליכא דמטעי דבצרות איירי. תוספות. וכן במשנה ח' פרק בתרא דסוטה] <i data-commentator="R' Akiva Eiger" data-order="1"></i>וסתמא כר"מ. גמרא:
<b>לא תנשא</b>. ומדלא קתני ואם נשאת תצא. כדתני לעיל אע"פ שנשאת תצא. דקדק הרמב"ם [פי"ב מהל' גירושין הי"ט] שאם נשאת לאותו שאמר מת לא תצא. וכ"כ הר"ב בסוף פ"ב בעד אומר מת לא תנשא כדתנן התם. שאם כנס לא יוציא ועיין מ"ש שם בס"ד: <קטע סוף=תוי"ט ה/>
===[[משנה יבמות טו ו|משנה ו]]===
<קטע התחלה=תוי"ט ו/><b>אין זו דרך כו'</b>. עיין בריש קדושין: <קטע סוף=תוי"ט ו/>
===[[משנה יבמות טו ז|משנה ז]]===
<קטע התחלה=תוי"ט ז/><b>ואחר כך מת חמי כו' וחמותה אסורה</b>. פי' הר"ב שאין כלה מעידה על חמותה דכמו דחמותה אינה מעידה לכלה וטעמא ששונאה ה"נ כלה שונאה לחמותה דכמים הפנים לפנים כן <i data-commentator="R' Akiva Eiger" data-order="1"></i>לב האדם לאדם (משלי כ"ז) גמרא דף קי"ז. וכתב הר"ב אע"ג דאמרה ברישא מת בעלי ונמצא שאין זו חמותה והרי היא לה כנכרית אפילו הכי לא מהימנה אחמותה משום <i data-commentator="R' Akiva Eiger" data-order="2"></i>דאמרינן לא בעלה מיית ולא חמוה מיית והא דקאמרה הכי לקלקולא לחמותה הוא דקא מכוונא סברה <i data-commentator="R' Akiva Eiger" data-order="3"></i>לבתר שעתא כשישוב בעלי ובעלה תדחה לחרפות ולא תיתי לטרדן. גמרא שם. ואיצטריך לאשמועינן בצרה ואיצטריך לאשמועינן בחמותה דאי אשמועינן בצרה בהא קאמר ר' טרפון דמשקרא משום צערא דגופה שמונעת לה תשמיש מבעלה אבל בחמותה [דצערה מילי דעלמא] אימא מודה ליה לר' עקיבא דלא מחזקינן לה כשקרנית כולי האי ואי איתמר בחמותה בחמותה הוא דקאמר רבי עקיבא וכו'. גמרא:
<b>קידש וכו' וכן גזל וכו'</b>. אוקימנא בגמרא דוקא קידש בביאה דאיסורא דרבנן עבד בהא סבר ר"ע דקנסוהו רבנן אבל קידש שלא בביאה לא נחלקו אלא מניח כתובה ביניהן ומסתלק. וגזל נמי דוקא הואיל ואוסורא דאורייתא עבד סבר ר"ע דקנסוהו רבנן אבל לקח מקח לא נחלקו שמניח ביניהם ומסתלק. ותנא קידש להודיעך כחו דר"ע דאע"ג דלא עבד אלא איסורא דרבנן קניס. ותנא גזל להודיעך כחו דר' טרפון דאע"ג דאיסורא דאורייתא עבד לא קנס:
<b>מחמש נשים</b>. עיין פרק י"א משנה ג' מ"ש שם:
<b>ומניח כתובה ביניהן</b>. הרמב"ם בפ"ט מה' אישות כתב כגון שכתב לה כתובה ואבדה וכל אחת אומרת לי כתבת ונאבדה ולטעמיה אזיל דס"ל דארוסה אין לה כתובה. וכן התנה עוד שם על משנה ב' פ"ד דכתובות המארס כו' דמיירי שכתב לה כתובה והר"ב ורש"י שמפרשים שם דקסבר דיש לארוסה כתובה הוא הדין הכא נמי קסברי דיש לה כתובה והוי להו לפרש כן ובמשנה ח' פרק ז' דכתובות מפרשים סתם. כתובה מאירוסין. ועיין בגמרא סוף פ"ט דכתובות דף פ"ט ע"ב דלא מייתי ראיה מהני מתניתין דיש לארוסה כתובה ונ"ל משום דאפילו כי מתוקמא בכתב לה קמ"ל טובא ואין להאריך בזה [* ועיין פ"ד דכתובות דף מ"ד ע"א בתוספות בד"ה והלכתא] ומש"ה נמי לא מייתי ממשנה ב' פי"א דכתובות דאף על גב דבכתב לה אצטריך לאשמועינן פלוגתא דר"ש. וכן בריש פ"ד דסוטה. ודעת הטור בסימן נ"ה דיש לארוסה כתובה ותימה עליו שבסימן מ"ט העתיק לשון הרמב"ם במשנתנו דמוקי לה בכתב כתובה. והלא לסברתו אין צורך:
<b>ומניח כתובה ביניהן ומסתלק</b>. לאו דוקא ביניהן דשקלי להו כולהו ואזלי דהא לדידן מספקא לן למי היא הכתובה. והוי כספק הינוח דלא יטול. כדמוכח מתניתין ג' פ"ב דב"מ. אלא יניח עד שיתברר הדבר מי הם הבעלים. גמרא פ"ג דב"מ דף ל"ז:
<b>רבי עקיבא אומר וכו' עד שיתן כו'</b>. אחר שישבעו כדמפרש הר"ב במשנה ג' פ"ג דב"מ וע"ש. ופסק הר"ב בקידש וגזל כר"ע וטעמא כמ"ש הרי"ף דקי"ל כר"ע מחבירו ור"ט חבירו הוא כדאמרינן בהכותב [פ"ד:] ע"כ ולעיל פסק כר"ט. משום דבגמרא פסקו בהדיא כמותו: <קטע סוף=תוי"ט ז/>
===[[משנה יבמות טו ח|משנה ח]]===
<קטע התחלה=תוי"ט ח/>{{להשלים}} <קטע סוף=תוי"ט ח/>
===[[משנה יבמות טו ט|משנה ט]]===
<קטע התחלה=תוי"ט ט/><b>אינה נאמנת</b>. ולא מהימנה במגו דעדיין קיים דהא רוב נשים מתעברות ויולדות. משום דאיכא מיעוט דמפילות. וחזקה דקיימא ליבום כנגד הרוב. <i data-commentator="R' Akiva Eiger" data-order="1"></i>כבר"פ דלקמן:
<b>וחולצת</b>. ובר"פ דלקמן בגמרא מוקמינן <i data-commentator="R' Akiva Eiger" data-order="2"></i>למתניתין בגרושה דפסולה לכהונה א"נ באמרה אני והוא נחבאנו במערה ואין איש עמנו לבוא ולהעיד דאל"כ לא תחלוץ אלא תתעגן כדלקמן בריש הפרק: <קטע סוף=תוי"ט ט/>
===[[משנה יבמות טו
<קטע התחלה=תוי"ט י/><b>שאין האשה נאמנת לומר מת יבמי כו'</b>. כדפירש הר"ב במשנה דלעיל ולא מתה אחותי כו' דלא מקלקלה בהכי. הלכך לא דייקא ומינסבא. ולשון הרמב"ם בפ"ג מה' יבום שלא האמינו עד אחד אלא משום התרת עגונה. ע"כ. והיא גופא מטעמא דאיתתא דייקא הוא. כפי' הר"ב ריש פרק י': <קטע סוף=תוי"ט י/>
| |||