קצות החושן על חושן משפט שפו: הבדלים בין גרסאות בדף

{{המרת או.סי.אר2}}

===סעיף א===

 

ואחר העיון הנה כל ראיותיו אינן מכריחות כלל דמ"ש בש"ך להוכיח דמנ"ל לאמימר דמאן דדאין ד"ג מחייב בשטר דלמא כר"ש ס"ל וע"ש אינו קושיא דר' שמעון לא קאמר אלא דבר הגורם לממון כממון וככיס מלא מעות ואם הזיקו בידים חייב כמזיק ממש בשאר ממון אבל דיני דגרמי הוא בענין אחר והיינו שאינו מזיק ממש בגוף הממון אלא ע"י גרמי והוא ממחיצת הכרם שנפרצה דאין ההיזק אלא ע"י גרמי דהא הממון שהוא הגפנים הוי ממון ממש אלא דאין ההיזק שעושה בגפנים אלא ע"י גרמי ואפילו הכי חייב ומש"ה דן אמימר דה"ה שורף שטר דה"ל היזק ע"י גרמי דחייב. וכן מבואר בדברי הרמב"ן בדיני דגרמי ע"ש שכתב דר' שמעון הוא דפליג במחיצת הכרם על ר' מאיר דתני שם ר"י ור' שמעון אומרים אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ופליג נמי אדר' מאיר בדיני דגרמי ואע"ג דר"ש ס"ל דבר הגורם לממון כממון אפ"ה פוטר בהיזק גרמא דלא מחייב אלא בשור הנסקל ובחמץ השורפו דכיון דדבר הגורם לממון כממון הוי ככיס מלא מעות אבל בהיזק הנעשה ע"י גרמא מודה ר"ש ע"ש וזה כמ"ש והיא פשוט. ומ"ש הש"ך להקשות על שני התירוצים הראשונים שבתוס' מרובה דהל"ל איפכא ע"כ לא קאמרי רבנן התם אלא בקדשים או לענין תשלומי כפל אבל שטר שראוי לכל העולם וכן מחיצות הכרם ראוי לכל העולם אפי' רבנן מודי וכו' ועוד הקשה על תי' השני דהא רבה אמר השורף שטר באנו למחלוקת ר"ש ורבנן אלמא דאין חילוק בין קרן לכפל ע"ש וכל זה אינן קושיות דודאי רבה לא דאין דינא דגרמי וכן רב דימי לא אתי עלה בתחלה מתורת ד"ג אלא מתורת דבר הגורם לממון כממון וסבירא ליה דלא דיינין ד"ג וא"כ אינו אלא משום דבר הגורם לממון הוה ליה ככיס מלא מעות וחייב בשורף שטר ולרבנן דלית ליה דבר הגורם לממון ממילא פטור בשורף שטר ואפילו מקרן כיון דדינא דגרמי לא ס"ל אין חילוק בין קרן לכפל כיון דלאו כממון דמי ודינא דגרמי לאו דייני א"כ למה יתחייב בקרן דע"כ לא מחלקינן בין קרן לכפל אלא למאן דס"ל ד"ג ואפ"ה כיון דלאו כממון דמי א"כ אין בו משום תשלומי כפל דהא התורה מיעטה מכלל ופרט דבר שאין גופו ממון ומה הפרט מפורש דבר שגופו ממון אלא דלר' שמעון דס"ל דבר הגורם לממון כממון א"כ לא אימעט כלל כיון דזה גופו ממון הוי אבל למאן דלית ליה דבר הגורם לממון כממון אלא משום דינא דגרמי אם כן אין לחייבו בכפל כיון דאין גופו ממון אימעט בכלל ובפרט אבל למאן דלית ליה דינא דגרמי ודאי דפטור לגמרי אפילו מקרנא וכן לפי מ"ש תוס' לחלק בין דבר הראוי לכל העולם נמי אינו אלא למאן דדאין ד"ג אבל מאן דלא דאין ד"ג ודאי פטור אפילו בדבר שראוי לכל ורבה דלית ליה ד"ג א"כ אינו תלוי אלא בפלוגתא דר"ש ורבנן וכן לרב דימי ודחה לה ע"כ לא קאמר ר' שמעון אלא בדבר שעקרו ממון אבל שטר לא וא"כ שטר אינו ענין כלל לדבר הגורם לממון ובתר הכי קאמר אמימר למאן דדאין ד"ג והוא תנא דמחיצת הכרם מחייב נמי בשורף ולמאן דדאין ד"ג הוא דמחלקי תוס' בין דבר הראוי לכל העולם וכן בין קרן לכפל וכמ"ש והיינו בתר דינא דאמימר דדאין ד"ג אבל לרבה וכן לרב דימי לא דייני ד"ג אלא משום מחלוקת דר"ש ורבנן א"כ למאן דלית דבר הגורם לממון ור"ג נמי לא ס"ל לעולם פטור אפילו מקרן ואפילו בדבר שראוי לכל העולם. ומ"ש בש"ך דאי הוי ד"ג דאורייתא לא הוי ספק דודאי עשו תקנת נגזל במסור וכו' כבר הרגישו בו הראשונים וכתבו דאפ"ה כיון דאינו אלא בדיבור בעלמא מספקא להו אי עשו תקנת נגזל במוסר ולפי מ"ש בסי' שפ"ח ס"ק י"א דלא מספקא ליה אי עשו תקנת נגזל במוסר אלא בטוען המסור ברי דכה"ג במזיק ממש נמי לא עשו תקנת נגזל אלא דוק' בטוען שמא הוא דעשו תקנת נגזל במזיק. ומספק' ליה במוסר אי למזיק דומה ואין בו תקנת נגזל בטוען ברי או לנגזל ממש דומה וא"כ מספקא ליה אי חמיר' יותר ממזיק או לא אבל להקל מן מזיק ממש לא מיבעי' ליה א"כ ודאי ניח' דאפילו ד"ג דאוריית' מספק' ליה בחמיר יותר ממזיק וז"ב. ומ"ש בש"ך דקשה מש"ס זו על מ"ש תוס' רפ"ק דב"ק כו' נראה דודאי מהא דשאל רב הונא לרב נחמן ליכ' הוכחה דיש לומר דעל כל דיני דגרמי שאל וכמ"ש הש"ך וכ"כ הרמב"ן בחידושיו ע"ש. אלא דראייתם נראה מהאי דהגוזל בתרא דף קי"ז גבי אחוי אמר רבה אם הראה מעצמו כנשא ונתן ביד דמי וגרסינן רבה וכיון דרבה לא דאין ד"ג ואפ"ה דן מוסר ש"מ דאפילו מאן דלא ס"ל ד"ג מחייב במוסר. וכן ראיתי שכתב אח"ז בספרו מעד"מ בדברי הרא"ש שכת' ז"ל אמר רבה ואם הראה מעצמו כנשא ונתן ביד ואף דאיני אלא גרמא מכל מקום כיון שהראה מעצמו בלי שום אונס חייב וכת' עלה במעד"מ ז"ל הא דקשי' ליה להרא"ש דוק' במימר' דרבה הא מעיקר' נמי הביא דאחוי חייב אלא דקשי' ליה לרבה דלא דאין ד"ג וע"ש. ובש"ך כת' ז"ל ובספרים שלפנינו איתיה אמר רבה וט"ס הוא וצ"ל אמר רבא דהא רבה לא דאין לד"ג וכן הוא ברי"ף ורא"ש רבא עכ"ל אבל במעד"מ הגיה בספרי הרא"ש רבה וז"ל ה"ג רבה וע"ש והיינו נמי גירסת התוס' ומש"ה כתבו דאפילו מאן דלא דד"ג מחייב במסור. ובפ' הפרה דף נ"ד אמרינן חמור דבור לר' יודא קשיא ובתוס' שם הקשה הר"ד משה מפינטזיא נימא דאתי חמור למעוטי שטרות שאם נפל שטרותיו לבור דבעל הבור פטור וע"ש שכתבו משום דד"ג אינו אלא מדרבנן ולפי שיטת הרמב"ן דהוא מן התורה הדרא קושיות תוס' לדוכתיה. ונראה לפמ"ש תוס' במרוב' דלא מחייב משום דינא דגרמי אלא במחיצת הכרם שראוי לכל העולם וכן שורף שטר ראוי למכור לכל העול' ולגבות בו אבל שור הנסקל אינו ראוי אלא לשומר ופטור אפילו לר' מאיר ע"ש. ולפמ"ש הרמב"ם פ"ו ממכירה דמכירות שטרות דרבנן א"כ שורף שטר מה"ת לא מחייב משום דינא דגרמי כיון דאינו ראוי אלא למלוה גופיה וא"כ לא צריך קרא למעוטי שטרות אבל השתא דכבר תיקנו רבנן מכירה בשטרות וראוי לכל העולם למכור ולגבות חייב עליו מן התורה כיון דהשת' ראוי לכל העולם. אמנם קשיא לי בדברי תוס' במה שמחלקין בין דבר הראוי לכל כו' בהא דאמרינן פ' המניח דף ל"ג גבי שחטו תם מה שעשוי עשוי ש"מ המזיק שעבודו של חבירו פטור וכו' הא נמי רבה אמרה דאמר השורף שטר של חבירו פטור ע"ש. והיכי מוכח דמזיק שעבודו פטור כיון דאפילו למאן דדאין ד"ג אינו אלא בדבר הראוי לכל העולם ושטר דראוי לכל העולם כתבו תוס' משום דראוי למכור ולגבות בו וכיון דקי"ל המוכר קנסיו לא עשה ולא כלום א"כ שחטו תם דאינו ראוי אלא (לו) לניזק ה"ל כמו שור הנסקל דאין בו משום ד"ג לפי מ"ש תוס' כיון דאינו ראוי אלא לו וא"כ היכי מוכח מהך דשחטו תם מזיק שעבוד ופטור הא שעבוד ראוי לכל העולם למכור ולגבות בו דבמלוה בשטר ע"י כתיבה ומסירה נמכר וכן אפילו במלוה ע"פ או במעמ"ש אבל תם ליתיה במכירה וכדאית' שם דף ל"ג הקדישו ניזק איכ' בינייהו והך בריית' דשחטו אתיא כר' ישמעאל כמ"ש תוס' שם וביותר קשה במ"ש תוס' בהא דאמרי מאן תנא דדאין ד"ג ר' מאיר ולא אשכחן בהדי' תנא דפליג על ר' מאיר בהא וכתבו דהאי תנא דשחטו תם מה שעשוי עשוי הוא דפליג על רבי מאיר ואינו דן ד"ג וע"ש והיכי מוכח מהך דשחטו תם הא מחיצת הכרם ראוי לכל העולם אבל תם ליתיה כלל במכירה לרבי ישמעאל כדאית' שם בגמר' הקדישו ניזק א"ב וכעת צ"ע:

 

 

===סעיף ב===

{{משע|קצות|ד|וכן השורף }} כת' בעה"ת שער כ"ט אם בעל השטר אומר מנה היה בו והשורף אומר לא כי אלא חמשים ישבע כדין מודה במקצת ואי אודי במקצת ועל השאר טוען איני יודע משואיל"מ עכ"ל. ובש"ך האריך בזה והעלה דאין בו שבועת התורה דשטרות אימעט משבועה כו' והכי מוכח בתוס' להדיא פרק שבועת הפקדון דף ל"ז שכתבו דהא דאימעט שטרות משבועה א"ש טפי לר' מאיר דמחייב בד"ג השורף כו'. ושוב ראיתי בד"ג להרמב"ן שכ' להדיא כדברי וז"ל שם בשורף שטרות ודכוותי' ק"ל כר"מ דדאין ד"ג ואע"ג דלא קי"ל כר"ש דאמר קדשים שחייב באחריותן חייב ואף אין משלמין עליהן תשלומי ד' ה' ואף אין נשבעין עליהן שהרי אין גופן ממון אע"פ שגורמין לממון ואע"פ שאם הזיק חייב לשלם אם פשע בשמירתן פטור שלא מצינו ד"ג אלא במזיק כו'. אבל שבועת התורה לעולם אין נשבעין עליהן אלא על דבר שגופו ממון ולא על הגור' שהרי אין נשבעין על השטרות וכן נמי אין בהם אונאה דליתיה לדר"ש וכן הסכימו הגאונים דליתיה לדר"ש עכ"ל הרי להדיא דאין נשבעין שבועת התורה בשורף כו'. ונראה דאפי' לפי מה שהעליתי לעיל סוף סי' צ"ה כהראב"ד דהיכא דנפסד הקרקע כו'. חייב ש"ד היינו דווקא התם דאימעיט מכח שישנה קרקע ואינה מטלטלין א"כ מה שהיא בעינא גרע כחה וכיון דאשתני ואינה בעין אשתני דינא אבל הכא דשטרות אימעטי כיון דתחלתן אין עיקרן ממון ובזה לא אשתני ומכ"ש לפי מה שהעלתי דד"ג אינו אלא קנסא דרבנן דאין לחייב ש"ד בהא וכ"כ מוהרש"ל בפרק הכונס סי' למ"ד דלמ"ד דהוי דרבנן לא שייך שבועת דאורייתא כלל ודלא כבעה"ת והנמשכים אחריו עכ"ל ש"ך. ולענ"ד נראין דברי בעה"ת. דמ"ש הש"ך ראיה שמוכח מדברי התוס' פ' שבועת הפקדון דלר' מאיר דדאין ד"ג א"ש טפי למעט שטרות משבועה. הנה המעיין בדברי תוס' שם יראה דלא כתבו כלל לענין שבועה דודאי שבועה בשטרות היינו שתובעו שטרות יש לי בידך דלכ"ע כל זמן דאיתא בעינא מחויב להחזיר ואימעטי משבועה אלא דהקשו שם בהא דאימעטו שטרות מדין גזילה היכא דאשתני והקשו בזה למאן דלא דאין ד"ג א"כ אפילו שרפה בידים פטור ומכ"ש היכא דליתיה בעינא ע"י גזילה דאי איתא בעינא ודאי מחויב להחזיר ולזה כתבו דלר"מ דדאין ד"ג א"ש דאימעיט להו מגזילה כיון דאם שרפו בידים חייב וכשגזלן פטור אע"ג דליתניהו ע"ש אבל משבועה לא מיירי תוס' מידי. וגם מ"ש הש"ך שכ"כ הרמב"ן כו' הנה לפנינו לשון הרמב"ן כאשר העתיקו בש"ך ואין בו הכרע דלא לשון הרמב"ן הוא אלא ל' הש"ס דאין נשבעין על שטרות ואיכא למימר היכא דאיתנהו בעין דומיא דאין בהן אונאה דאית' בעין ולאפוקי לר' שמעון דס"ל דבר הגורם לממון בממון דה"ל ככיס מלא מעות ונשבעין עליו לכן נראה עיקרא דהך מלתא תליא במה שנחלקו הרמב"ם והראב"ד בהיזק בקרקע דלדעת הרמב"ם אזלינן בתר מעיקרא ה"נ אין נשבעין אע"ג דשרפן ולדעת הראב"ד דאזלינן בתר בסוף והשתא דמים קא תבע א"כ ה"ה בשורף שטרות השתא מיהא תבע ממון ממש שחייב לו ומה שמחלק בש"ך לדעת הראב"ד נזק שטרות מדין נזק קרקע אין לחלק בין השוין דגבי נזק שטרות נמי כיון דהשתא מחייבי בנזק השטר הרי תובע ממון ממש וכמ"ש ולדעת הראב"ד הא דאימעטו שטרות משבועה היינו בעינא כמו בקרקע והיינו שתובעו שטרות יש לי בידך ויש לו ע"א דאין נשבעין ומ"ש שם בש"ך ז"ל ולכן נ"ל דברי הרמב"ן בזה עיקר' לדינא דבשורף שטר אין נשבעין עליו כיון דמיעט קרא משבועה משום שאין גופן ממון מסתמא מעטינהו אף שגורם לו היזק בזה במה שאינו מחזיר לו השטרות כגון שאומר לא הפקדת אצלי אלא אחד ומחמת זה לא יכול המלוה להוציא חובו פטור משבועה דכיון שאין גופן ממון אין נשבעין עליהן כו' וע"ש. ואינו ראיה דודאי היכא דאיתא בעינא אע"ג דמחמת זה לא יוכל המלוה לגבות חובו אינו פטור משבועה דכי קא תבע שטרות קא תבע דהא אפילו תבעו למלאות החפירה ה"ל תביעת קרקע לדעת הראב"ד פ"ה מטוען ומכ"ש בתובעו להחזיר השטרות דודאי פטו' אבל אחר ששורפן אזלינן בתר בסוף ולדעת הראב"ד חייב שבועה וכמ"ש ומ"ש בש"ך דלפי מה שהעלה דד"ג ואינו אלא מדרבנן אין בו ש"ד כבר כתבנו בזה בסי' פ"ו ס"ק ל"ב דאפי' בממון מדרבנן נמי נשבעין שבועת התורה כיון דהפקר ב"ד הפקר ה"ל ממון ממש ובטוען א"י ה"ל משאולי"מ ע"ש ומה שנסתייע הש"ך מדברי מוהרש"ל שכת' דלמ"ד ד"ג דרבנן לא שייך שבועה דאו' ע"ש שכתבו דמוהרש"ל לטעמיה דס"ל דמ"ד ד"ג דרבנן וקנסא הוא ואי מודה מיפטר ובזה ודאי ליכא שבועה דאורייתא כיון דאפי' מוד' מיפטר וכמ"ש תוס' ר"פ הפרה דבקנס ליכא שבועה מה"ט אבל לפי מה שהשיגו בש"ך סי' שפ"ח דאפי' למ"ד דיני דגרמי קנסא נמי לא מהני בזה מודה מיפטר א"כ אפילו בד"ג דרבנן נמי נשבעין שבועת התורה וא"כ נראה בשורף שטר ותובעו הממון לדעת הרמב"ם פטור ומשום דאזלינן בתר מעיקרא ולדעת הראב"ד חייב כמו בדמי קרקע ועמ"ש בסי' שפ"ח סק"ז:

 

 

{{משע|קצות|ח|לאבד ממון בנ"י }} פ' הפרה כת' בשם הרא"ה דוק' בנזקי אדם הוא דחייב בדיני דגרמי אבל בבהמה פטור וע"ש והרמב"ן כת' ז"ל ולפום הך סברא שורו שהדליק את האש ושרף שטרותיו של חבירו או אפילו קרען או מחקן פטור דגרמת שורו הוא ומסתברא דחייב ושאני גרמא דדיחא דממילא אתיא מהך דהכא מעשה שורו הוא עכ"ל והרמ"א סתם כדברי הנ"י ובחדושי פני יושיע כת' פ"ק דב"ק דף י"ב בהא דאמרו שם על מתני' דתני נכסים שאין בהן מעילה הא מקדש קדשי הא מני ר' יוסי הגלילי הוא דאמר קדשים קלים ממון בעלים וכת' ז"ל הא דלא מוקי לה כר"ש דאמר בפרק הזהב דקדשים שחייב באחריות מקרי ממונו נראה לי דהכא לענין נזקי בהמתו אין לחייבו מטעם דאחריותו עליו דלא הוי אלא גרמא בנזקין ובמזיק בהמתו לכ"ע פטור וכ"כ הרמב"ן בדיני דגרמי עכ"ל והנה לפנינו דעת הרמב"ן דגם בנזקי בהמתו חייב משום דד"ג אלא אפי' לפמ"ש הנ"י בשם הרא"ה נמי אינו אלא בדיני דגרמי אבל למ"ד דבר הגורם לממון כממון דה"ל ככיס מלא מעות א"כ ודאי אפי' בנזקי בהמתו חייב והכי מוכח מתוספתא שהובא בסק"ז ע"ש ומאי דקשיא ליה נימא בקדשי קדשים וכדר"ש דאמר קדשים שחייבין באחריות כו' לא ידענא מאי קושיא דאי כר"ש א"כ היכי אמר נכסים שאין בהם מעילה אפילו יש בהן מעילה נמי כיון דהוי דבר הגורם לממון וקדשים שחייב באחריות אפילו בקדשי קדשים נמי ומשום הכי מוקי לה כרבי יוסי הגלילי דאינו ממונו אלא בנכסים שאין בהם מעילה והוא בקדשים קלים וזה פשוט:

===סעיף ג===

{{משע|קצות|ט|וכן בדוחף }} בפרק הגוזל דף צ"ח אמר הזורק מטבע של חבירו לים פטור מ"ט דא"ל הא מנח קמך אי בעית שקליה והני מילי במים צלולים אבל עכורים דלא קא חזי ליה ודוק' דאדי' אדויי אבל שקליה בידים מגזל גזליה ובעינן השבה. וכתבו תוס' והרא"ש דאורחא דמלתא נקט שמחלק בין צלולים לעכורים ולאו דוקא אלא כל היכי דמצי למשקל בר אמוראה פטור ואם לאו חייב ע"ש ובנ"י פרק הגוזל קמא בהא דאיבעיא להו יש שבח סימנין ע"ג צמר וכו' וכגון גזל צמר וסימנין כו' דצבע בהו קופא וכת' שם בנ"י ז"ל דהא לא אתי אלא למאן דלא דאין דד"ג אבל למאן דדאין דד"ג דקי"ל כוותיה חייב דהא אותבינהו בדוכתיה דלא מצי למשקלינהו ע"ש והוא מדברי הרמב"ן בספר המלחמות ז"ל אמר הכותב הבו ליה אפריון לבעל המאור דהיינו שכת' רבינו הגדול ז"ל בעי' דז"ל ציבעא פי' דזל אחר שצבעו ולא כת' דצבע בהו קופ' עכ"ל והיינו משום דבעה"מ כת' דאוקימת' דצבע בהן קופ' ליתיה לדידן דדיינין ד"ג וע"ש ולפי שטת תוספות והרא"ש דכתבו דאפילו בצלולים נמי היכי דלא מצי למשקל בר אמוראה חייב ואפי' לרבה דלא ס"ל דינא דגרמי א"כ היכי משכחת להו אוקימת' דצבע בהו קופ' דהא אפי' למאן דלא דאין ד"ג חייב היכי דאי אפשר למשקלינהו ואי ע"י צפון הא צפון עבורי מעברי וליתיה לצבע וכדאי' בש"ס וצ"ע ומדברי הנ"י ובעל המאור והרמב"ן למדנו דכל היכא דחזי ליה כמו בצבע בהו קופ' פטור למאן דלא דאין ד"ג וא"כ ה"ה בצלולים דפטור לרבה אפילו לא מצי למשקלינהו:

 

 

{{משע|קצות|יג|מנה במקום מאתים }} עיין מה שכתב בסי' נ"ה ס"ק ב':

===סעיף ד===