קצות החושן על חושן משפט ז: הבדלים בין גרסאות בדף
| [גרסה לא בדוקה] | [גרסה לא בדוקה] |
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ תגי קטע |
מ תגי קטע |
||
שורה 2:
{{המרת או.סי.אר}}
===סעיף א===
<קטע התחלה=א/>
<קטע התחלה=א/>
{{משע|קצות|א|וגר דן את חבירו הגר.}} ז"ל סמ"ע עיין בד"מ שכ' ע"ז ז"ל במרדכי פ' מ"ח משמע דהיינו דוק' בלי כפי' ומשמעות זה לא מצאתי במרדכי שם כולי עיין שם אך בהגהת מרדכי פ' מצות חליצה כ' בהדיא ז"ל גר דן את חבירו היינו דוקא בלי כפי' ולזה כיון הד"מ ומשה אמת ובעיקר הדין נראה דעת תוספות והרא"ש דהיינו דוקא בכפי' אבל בלא כפי' אפילו ישראל יכול לדון דלא אמרינן שום תשום אלא בכפי' ונראה ראי' לדעת המרדכי דמיירי בלא כפי' דבפ' מ"ח דף ק"ב א"ר גר דן את חבירו ד"ת שנא' שום תשים מלך עליך מקרב אחיך עליך הוא דבעינן מקרב אחיך אבל גר דן את חבירו הגר ואם היה אמו מישראל דן אפילו ישראל ולענין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל ומשמע דאמו מישראל יכול לדון דבר תורה דהא רבא התחיל בזה דיכול לדון דבר תורה ועוד דהא קראי דריש ואם כן היכי משכחת דבר תורה דהא רבא ס"ל בפרק קמא דסנהדרין דמן התורה בעינן סמוכין אפילו בהודאות והלואות וכיון דלדיני נפשות ודאי בעינן אביו ואמו מישראל ומבואר ברמב"ם פ"ד מהל' סנהדרין דאין סומכין עד שיהי' ראוי לכל הדברים וז"ל ויש להם למנות כל מי שירצו לדברים יחידים והוא שיהי' ראוי לכל הדברים כיצד חכם מופלא שראוי להורו' לכל התורה כולה יש לבית דין לסמוך אותו וליתן לו רשות לדון ולא אפילו חבירו הגר היכא דן מן התורה הא אינו סמוך ונהי דבחבירו הגר אינו צריך מקרב אחיך אבל דין סמוכין לא חלקה התורה בין אזרח לגר על כן צ"ל דמיירי רבא בלי כפי' ומשום הכי דן דבר תורה דלא בעי סמוך אלא בע"כ ובלי כפי' לא בעינן סמוכין ואפילו הכי לישראל אסור משום דכתיב מקרב אחיך תשים עליך מלך וכמו שפי' רש"י דיין ומ"ש התוספות והרא"ש בלי כפי' למה אסור לישראל אפשר דאיסור הוא כמו דן מי שאינו גמיר ולא סבר דאפילו קבלוהו לא מהני קבלתו בין טעה ובין לא טעה וכמ"ש הבעל המאור בבבא רביעאה בשיקול הדעת עיין שם שכתב דאשרה הוא דמיקרי וכמה פסולים דפסולי אפילו בקבלה וכן בזה אסרה התורה לדון לפני גר שאינו אחיו:
<קטע סוף=א/><קטע סוף=א/>>סעיף ב===
<קטע התחלה=ב/>
<קטע התחלה=ב/>
{{משע|קצות|ב|אבל הסומא.}} עיין בסוגיא פ' אד"מ דף ל"ה וז"ל הנימוקי יוסף שם סומא באחד מעיניו אבל בשתי עיניו פסול סומא לדין דהא פסול להעיד ואפילו פתוח ונסתמא דבעינן תחלתו וסופו בכשרות ואם כן לדין נמי פסול דתנן כל הכשר להעיד כשר לדין הא פסול להעיד פסול לדין והכי משמע נמי פ' מצות חליצה דף ק"א גבי פלוגתא דר"י ורבנן דמ"ס חליצה בג' ומ"ס בחמשה ור"י הדיוטות מנ"ל נפקא לי' מלעיני מדאיצטרך לעיני למעוטי סומין ש"מ דאפילו הדיוטות כשרים דאי ס"ד סנהדרין בעי למה לי לעיני מדרב יוסף נפקא סנהדרין מנוקי' מכל מום כדכתיב כולך יפה ומום אין בך והשתא אי ס"ד סומי' כשרים לדיני ממונות אם כן היכא מוכח מדאיצטריך לעיני למיפסל סומין ע"כ הדיוטות כשרין דלמא סמוכין לא בעי אבל מומחין בעי אבל אי בד"מ פסולין סומין לא איצטריך לעיני אלא למיכשר הדיוטות עד כאן לשונו הנימוקי יוסף וע"ש:
שורה 14 ⟵ 15:
והנה לפי מ"ש למאן דאמר בהלואות מן התורה בעינן מומחין אם כן ודאי גם סמוכין בעי ובעינן ראוי לכל הדברים ואם כן קשה למה צריך היקשא למיפסל סומין הא סומין ממילא מיפסל מן התורה דהא סומא פסול מדכתיב כולך יפה וצריך לומר דעיקר היקשא למיפסל לילה ויליף פסול סומין דאפילו עכשיו דלא בעינן סמוכין ושליחותי' דקמאי קא עבדי פסול משום דבעינן דומיא דנגעים וכיוצא בזה כתב הר"ן בפ' הכותב למאן דאמר מכירת שטרות דרבנן הא דממעט שטרות מאונאה בפ' הזהב יצאו עבדים וקרקעות ושטרות עיקר קרא למעוטי קרקעות ועבדים ואפילו הכי ממועט שטרות לפי שאינו בכלל הכתוב אלא דבר המטלטל וגופו ממון עיין שם וה"ה הכא למיפסל סומין מן התורה לא צריך קרא דהא בלאו הכי סומא פסול לסנהדרין משום דבעינן כולך יפה אלא דעיקר הקישא למפסל לילה אלא דסומא נמי פסול אפילו מדרבנן לפי שאינו דומיא דנגעים ולפי זה מוכח דמתני' לא סברי כלל היקשא דריבי' לנגעים דאי לפסול לילה ודאי פסול אפילו גמר דין דהיקש מורה על גמר דין ועיין בר"ן ואי לפסול סומין מן התורה לא צריך מיעוט דהא סומא אינו סמוך ור' יוחנן לשטתו דס"ל מדאורייתא צריך שלשה וכמו שכתבו התוספות רפ"ק דסנהדרין. ואין להקשות לפי מ"ש הרמב"ם דאין סומכין עד שיהא ראוי לכל הדברים בהא דאמרי' פרק זה בורר דף כ"ז כל הראוי לדון ד"נ ראוי לדון ד"מ מני אי לימא ר' יוסי הא איכא עד זומם דממון דכשר לד"נ ופסול לד"מ כו' והא בד"נ ודאי בעינן סמוכין וזה אינו ראוי לכל הדברים דהא פסול לד"מ משום דהרמב"ם לא קאמר אלא בפסול הגוף וכמו סומא כיון דאינו ראוי לכל הדברים אבל זה שפסולו מחמת עבירה והוא ראוי לכל הדברים על ידי תשובה והרי הוא כמו מי שאינו בקי במומין דהוא סמוך לכל הדברים וכדאי' בפרק קמא דסנהדרין גבי סמיכה דסמך רבי לרב יורה יורה ואל יתיר בכורות משום דלא בקיאי במומין אלא כיון דאינו פסול הגוף ויכול להתחכם אמומין הוי סמוך וכן בפסולו מחמת עבירה כיון שיכול לחזור בתשובה לא הוי פסולו בגופו. ועוד דאפשר לא קאמר הרמב"ם אלא בתחלת הסמיכה דאין סומכין עד שיהא ראוי לכל הדברים אבל אם כבר נסמך ואחר כך נפסל לאיזה דבר שפיר מהני סמיכתו דמעיקרא למה שראוי עתה. אך אמנם בסומא מאחת מעיניו אפילו נסתמא אחר הסמיכה לא מהני הסמיכה לדיני ממונות כיון דבסנהדרין כתיב יפה רעיתי ומום אין בך אם כן גם עכשיו אחר הסמיכה צריך להיות מנוקה מכל מום ודו"ק:
<קטע סוף=ב/><קטע סוף=ב/>>סעיף ג===
<קטע התחלה=ג/>
<קטע התחלה=ג/>
{{משע|קצות|ג|אפילו לא הביא שתי שערות.}} בתומים הקשה דהא כתיב התקוששו וקשו עיין שם ואינו קושיא דבשלמא כהן גדול ליתא כלל בדינא דאין דנין אותו אבל קטן מי לא דיינין לי' בכמה דברים כגון שגזל חפץ לפנינו הבית דין אם כן הבית דין דנין אותו שיחזור או גזילת קרקע והוא פשוט ולא בעינן דוקא שיהא נדון באותו דבר שדן רק שיהא נדון באיזה דבר שיהי' ובתומים הכריע דבמטלטלין דינו דין אבל במקרקע כיון דאין מקחו מקח לא הוי התקוששו וקשו ולא נהירא דלא תליא באותו דבר שדן יהיה דוקא נדון וכמו שכתבתי:
<קטע סוף=ג/><קטע סוף=ג/>>סעיף ה===
<קטע התחלה=ה/>
<קטע התחלה=ה/>
{{משע|קצות|ד|אין עד נעשה דיין.}} ונאמרו ונשנו בזה שני טעמים בתוספות אחד משום דבעינן ועמדו שני אנשים ואי אפשר להיות עד דיין ב' משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימה והם לא יקבלו הזמה על עצמן. ועיין שם בתוספות שהקשו בפרק החובל דאם כן מה"ט לא יהי' העדים קרובים לדיינים משום דלא יקבלו הזמה על קרוביהם וע"כ משום דמצי מיתזם בבית דין אחר אם כן מה"ט גם העד יהי' דיין והזמה דידי' יהי' בבית דין אחר וע"ש. ובטעם הא' נמי קשה לי אם כבר הגיד את עדותו לפני בית דין אחר וקיים כבר מצות ועמדו שני אנשים למה לא יהי' דיין אח"כ ובש"ס ופוסקי' משמע דעד המעיד אינו יכול להיות דיין וכן עד החתום בשטר אע"פ שכבר נחקרה עדותו אינו רשאי להיות דיין. וכן לפי טעמא דהזמה נמי אם כבר העיד לפני בית דין את עדותו באיזו יום ובאיזו שעה למה לא יהי' דיין אח"כ דהא אם יוזם יקבלו הבית דין הראשון שהעידו לפניהם את עידי הזמתן. לכן נראה כפי הטעם משום הזמה ומה שהקשו תוספות דיתקיים הזמה בבית דין אחר כמו בעדים קרובים לדיינים נראה דבזה אפילו בבית דין אחר לא יתקיים הזמה דהא קיימא לן דאין העדים זוממין נהרגין עד שיוגמר הדין על פיהם כמבואר במשנה פרק קמא דמכות וכ"כ הרמב"ם בפרק ב' מהלכות עדות אין העדים זוממין נהרגין ולא משלמין ולוקין עד שיזומו אחר שנגמר הדין אבל הוזמו קודם גמר דין אין נענשין וכיון דקיימא לן עד זומם למפרע הוא נפסל אם כן אם יזומו הרי נפסלין מאותו שעה ואם כן נגמר הדין לפני פסולין וה"ל כמי שלא נגמר הדין ואין נענשין ומה"ט אפילו עדי' החתומי' בשטר דנעשה כמי שכבר נחקרה עדותו בבית דין אינו יכול להיות דיין דלא יוכל להתקיים בבית דין הזמה דיפסלו למפרע ואם כן לא הי' גמר דין לפני בית דין הכשר ואפילו למאן דאמר מכאן ולהבא הוא נפסל הרי הוא כמו לאותו עדות דפסול לכולי עלמא כדאי' בפרק חזקת הבתים עיין שם אחר זה מצאתי בקצור דברים הנ"ל במרדכי בשם השר מקוצי וכיונתי לדעת השר ת"ל:
שורה 25 ⟵ 26:
{{משע|קצות|ה|שהשלשה דיינים.}} ודוקא שלשה אבל שנים לא וכדאי' בש"ס ובשלחן ערוך סימן רנ"ג ועיין בחידושי הרשב"א פ' החובל דיחיד מומחה אף על גב דיכול לדון ביחידי אבל אינו יכול לדון עפ"י ראייתו משום דאינו נאמן לעדות יותר מהדיוט ויכול הבעל דין להכחישו ולכך אינו יכול לדון עפ"י ראייתו לחידי' כי אם עפ"י שנים עדים יקום דבר עיין שם והיכא דאי' אחר עמו משמע דיכול לדון אם הוא מומחה ואף על גב דקבלת עדות לעולם בעינן שלשה ואפילו מומחין בעינן שלשה וכמ"ש הש"ך בסימן מ"ו סק"ח ואם כן לא שייך לא תהא שמיעה גדולה מראי' דהא השמיעה לא מהני בפני שנים זה אינו דטעמא דבעינן לעולם קבלת עדות בפני שלשה ואפילו מומחין בעי שלשה היינו משום דכל פחות משלשה הוי כמו עד מפי עד אבל אם הוא בעצמו הרואה לא שייך עד מפי עד. ולכן יכול לדון המומחה כשיש אחר עמו עפ"י ראייתם:
{{משע|קצות|ו|אם ראוהו ביום.}} כתב הב"ח דאם ראו בשבת וי"ט אין נעשין דיינים אף על גב דלא פסילי אלא מדברי סופרים ועיין ט"ז שחולק. והביא ראי' מדאמרינן מדרבנן נעשה דיין וש"ך הניחו ב צריך עיון ולענ"ד נראה כדעת הב"ח וראי' מהא דאמרינן בפ' י"נ שלשה שנכנסו לבקר את החולה ביום רצו עושין דין ודוקא שלשה אבל שנים לא וכ"כ הרמב"ם בפ"ג מה"ס שנים שנכנסו לבקר את החולה וצוה בפניהם כותבין ואין עושין דין וג' רצו עושין דין וטעמא דלילה ושני' דכותבין ואין עושין דין לפי שבשעה שראו לא נראו להיות דייני' וכמ"ש רש"י פ' אד"מ ועיין בכ"מ. ולדעת הרמב"ם דבר תורה בחד סגי כמו שכתב הרמב"ם בפ"ב מה"ם ואם כן כיון [דהא] דשנים אין דנין אינו אלא מדרבנן למה לא יעשו דין הא בדרבנן עד נעשה דיין על כרחך צ"ל דלא אמרינן בדרבנן עד נעשה דיין אלא היכא דגוף העדות אינו צריך כלל מן התורה וכמו בקיום שטרות אבל היכא דהעדות צריך דבר תורה וראו בשעה שאין דנין מדרבנן גם כן אינו נעשה דיין לפי שנעשה עד ואין נעשה דיין. אמנם כד דייקית בי' תראה דהוא תליא באשלי רברבי דהא דעת רשב"ם בפ' יש נוחלין דאם עברו וקבלו עדות בלילה בדיעבד מהני היו רשאין להיו' דיינים עפ"י ראייתם שראו בלילה ועיין שם והיינו משום דלא תהא שמיע' גדולה מראי' וכי היכא דהשמיעה הי' בדיעבד כשר כן הי' הראי' כשר ומזה הוכיחו בתוספות ורא"ש דע"כ לילה אפילו בדיעבד פסול. אלמא דרשב"ם דסובר דבדיעבד כשר ע"כ צ"ל דלא אמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראי' אלא ביום דנראו להיות דיינים אפילו לכתחלה אם כן לעולם לא היה עליהם תורת עדים אלא תורת דיינים וכאלו קבלו את העדות מפי השמועה אבל כיון דלכתחלה פסולי' להיות דיינים אם כן בלילה לא הי' עליהם תורת דייני' אלא תורת עדים ואין עד נעש' דיין ואם כן לפי זה שבת ויום טוב דבדיעבד דיניהן דין לדע' התוספות והרא"ש כשר דהא אפילו בלילה דהוא דאורייתא הוי אמרינן עד נעשה דיין אם הי' כשר בדיעבד אם כן מכ"ש שבת ויום טוב אבל לדעת הרשב"ם דס"ל כיון דלכתחלה פסול יותר נקרא עלי' שם עדים מן שם דיינים אם כן הוא הדין שבת ויום טוב לא הוי דיין אלא עד ואין עד נעשה דיין ואם כן כיון דאנן קיימא לן כדעת תוספות והרא"ש דקבלת עדות בלילה אפילו בדיעבד פסול וכמבואר בסימן כ"ח ואחריהם אנו נגררין בכל דוכתי ובפרט שאינו אלא מדרבנן הך דשבת וי"ט אם כן יש להקל בזה ויכולין לדון ע"פ ראייתם בשבת ויום טוב וכן עיקר:<קטע סוף=ה/><קטע סוף=ה/>>
| |||