קצות החושן על חושן משפט שפו: הבדלים בין גרסאות בדף

{{תוכן עניינים שטוח}}

{{המרת או.סי.אר2}}

{{משע|קצות|א|קי"ל כרבי מאיר. }} הרמב"ן האריך בזה והעלה דדינא דגרמי דאורייתא. ובש"ך הוכיח לנגדו והעלה דאינו אלא מדרבנן וז"ל נראה לי ראיה נכונה מדאמרינן בפרק הגוזל דף צ"ח בתר הך שקלא וטריא דשורף שטר מחלוקת ר' שמעון ורבנן אמר אמימר מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי שטרא מעלי' ואם איתיה דדינ' דגרמי דאוריית' הא מעיקר' מפליג הש"ס דאף רבי שמעון דסובר דבר הגורם לממון כממון מדאוריית' פטור (ר"ש) בשטר משום דלא ה"ל עיקרו ממון א"כ מנ"ל לאמימר דמאן דדאין דד"ג מחייב בשטר דלמא כר' שמעון ס"ל וכו' ועוד נראה לי ראיה מהא דאמרינן במרובה דף ע"ח גבי הא דמחייב ר' מאיר ד' וה' בשור הנסקל אמאי איסורי הנאה נינהו אמר רבא רבי מאיר ס"ל כר"ש דאמר דבר הגורם לממון כממון וכתבו תוס' תימ' דנימ' ר"מ לטעמיה דדאין דד"ג וכ"ש דמחייב בדבר הגורם לממון דהא אמר בהגוזל דאפי' ר"ש מודה בשטר שאין עיקרו ממון וי"ל דאי נמי סברא איפכא דע"כ לא מחייב ר"מ אלא בשורף שטר וכה"ג שראוי לכל העולם כולו למכור ולגבות בו וכן מחיצת הכרם ראוי לכל העולם אבל שור הנסקל אינו ראוי אלא לו ויש מפרשים דר"מ לא מחייב אלא קרן אבל לא שמעינן ליה דמחייב כפל וריב"ש מפרש דבד"ג לא מחייב רבי מאיר אלא מדרבנן עכ"ל. וקשה לי על שני התירוצים הראשונים דא"כ היאך קאמר בפ' הגוזל באנו למחלוקת ר"ש ורבנן ה"ל למימר נמי איפכ' ע"כ לא קאמרי רבנן התם אלא בקדשים או לענין תשלומי כפל אבל בשטר שראוי לגבות לכל העולם כולו אפילו רבנן מודי דמחייב לשלם הקרן ודוחק לומר דרבא פליג אכל האי שקלא וטרי' ועוד קשה לי טובא על תי' השני דהא רבה קאמר בפרק הגוזל קמא השורף שטר של חבירו באנו למחלוקת ר"ש ורבנן אלמא דאין חילוק בין קרן לכפל והאיך נאמר דרבא פליג ארבה שהיה רבו כו' עוד הביא ראיה מהא דבעי בפרק הכונס אי עשו תקנת נגזל במסור ש"מ דאינו אלא מדרבנן דאי הוי דאו' לא הוי ספק דודאי עשו בו תקנת נגזל וכו' ומן הש"ס זו קשה לי על מ"ש תוס' בריש ב"ק דף ה' בהא דפריך התם ורבי חייא מ"ט לא תני מוסר וכו' דאפילו מאן דלא דד"ג אפ"ה מחייב מוסר משום קנס בהגוזל בתרא דף קי"ו עכ"ל וקשה דהא הכא קאמר אמימר בהדי' דלמאן דלא דאין ד"ג מוסר נמי לא דיינינן ליה כו' ולפ"ז נראה דהא דא"ל רב הונא לר"נ דינא או קנסא ה"ה דהוי מצי למיבעיא אכל דינא דגרמי למאן דדאין ד"ג אלא ששאל כן אעובדא דר"ג ומעשה שהיה כך היה עכ"ל:

 

{{משע|קצות|ג|דינא דגרמי. }} כת' הרמב"ן וז"ל וכן אני אומר בגורם לשרוף שטרות של חבירו וליכ' לדמויי כלל להאי דאמרינן בשבועות הכל מודים בעדי סוטה כו' דהתם לא חייבה התורה שבועה אלא על שבועת העדות המחייבת ממון או גורמת אבל גורם דגורם כפירת דברים הוא וממונא ליכא אפילו בכובש עדות גמור ומי שדימה שתי עניינים אלו וערבן חייב משום כלאים עכ"ל וכבר עירבן בעה"ת שער נ"א וכתב דגורם דגורם פטור וכדאמרינן בשבועות הכל מודים בעדי סוטה הלכך השולח הבעירה ביד חש"ו ושרפה שטרות פטור. וכן מצאתי כתוב בתשובת מוהר"ם דפוס פראג סי' תתמ"ד ז"ל ראובן ושמעון באו לדין וכו' וראה שאין לראובן על שמעון כלום מאותו הפסד ואף ע"ג דדיינין דינא דגרמי גורם דגורם לא אשכחן דחייב והאי גורם דגורם הוי וראיה מפ' שבועת העדות הכל מודים בעדי סוטה ובעידי קינוי דפטור דכי גורם דגורם הוא משם יש להוכיח דגורם דגורם פטור מכל עכ"ל. ובש"ך כתבו לשטתו דדינא דגרמי דרבנן ואינו אלא משום קנס אבל נראה דאפי' למ"ד ד"ג מן התורה אפ"ה גורם דגורם פטור כיון דמדמה לה להאי דסוטה והתם בדאורייתא מיירי אך מ"ש בעה"ת הלכך השולח הבעירה ביד חש"ו ושרפה שטרות פטור דה"ל גורם דגורם וקשיא לי בגוה דהא בפרק הכונס איפלגי רבי יוחנן וריש לקיש ר"ל משמיה דחזקיה אמר ל"ש דמשלח פטור אלא שמסר לו גחלת וליבה אבל מסר לו שלהבת חייב מ"ט מעשיו גרמו לו ור' יוחנן אמר אפי' מסר לו שלהבת פטור ולא מיחייב עד שימסור לו סילתא ושרגא דהאי ודאי מעשה דידיה קא גרמי ופסקו הפוסקים כריש לקיש וכמבואר בטור וש"ע סי' תי"ח. וא"כ היכא דמסר לו גחלת וליבה אפילו שרפה כלים נמי פטור ואם מסר לו שלהבת אין בו משום גורם אלא מזיק ממש ואשו הוא דחייב אליביה דכ"ע אפילו למאן דלא דאין ד"ג ודאי חייב במסר לו שלהבת וא"כ שרפה שטרות אמאי פטור הא מאן דמחייב לה בתורת אש הוא דמחייב לה ולאו משום ד"ג וה"ל כהדליק אש והלך ברוח מצויי' דחייב ובודאי התורה דחייב בנזקי אש לאו משום ד"ג הוא וא"כ שרפה שטרות נמי נחייב היכא דהוא באופן דחייב בשלח ביד חש"ו והיכא דפטור בשלח הבעירה ביד חש"ו אפילו שרפה כנים פטור וצ"ע. מיהו נראה באש דכלו לו חציו דהיינו בענין שהיה לו לגודרה ולא גדרה דחייב באש משום ממונו וכמבואר בטור וש"ע סי' תנ"ח ובזה נראה דשרף שטרות כה"ג פטור לדעת הרמ"א דאינו חייב בד"ג אלא בנזקי גופו ולא בנזקי בהמתו וזה שכלו לו חציו אין בו משום חציו ותו לא הוי נזקי גופו אלא נזקי ממונו ופטור בשטרות:

 

{{משע|קצות|ד|וכן השורף }} כת' בעה"ת שער כ"ט אם בעל השטר אומר מנה היה בו והשורף אומר לא כי אלא חמשים ישבע כדין מודה במקצת ואי אודי במקצת ועל השאר טוען איני יודע משואיל"מ עכ"ל. ובש"ך האריך בזה והעלה דאין בו שבועת התורה דשטרות אימעט משבועה כו' והכי מוכח בתוס' להדיא פרק שבועת הפקדון דף ל"ז שכתבו דהא דאימעט שטרות משבועה א"ש טפי לר' מאיר דמחייב בד"ג השורף כו'. ושוב ראיתי בד"ג להרמב"ן שכ' להדיא כדברי וז"ל שם בשורף שטרות ודכוותי' ק"ל כר"מ דדאין ד"ג ואע"ג דלא קי"ל כר"ש דאמר קדשים שחייב באחריותן חייב ואף אין משלמין עליהן תשלומי ד' ה' ואף אין נשבעין עליהן שהרי אין גופן ממון אע"פ שגורמין לממון ואע"פ שאם הזיק חייב לשלם אם פשע בשמירתן פטור שלא מצינו ד"ג אלא במזיק כו'. אבל שבועת התורה לעולם אין נשבעין עליהן אלא על דבר שגופו ממון ולא על הגור' שהרי אין נשבעין על השטרות וכן נמי אין בהם אונאה דליתיה לדר"ש וכן הסכימו הגאונים דליתיה לדר"ש עכ"ל הרי להדיא דאין נשבעין שבועת התורה בשורף כו'. ונראה דאפי' לפי מה שהעליתי לעיל סוף סי' צ"ה כהראב"ד דהיכא דנפסד הקרקע כו'. חייב ש"ד היינו דווקא התם דאימעיט מכח שישנה קרקע ואינה מטלטלין א"כ מה שהיא בעינא גרע כחה וכיון דאשתני ואינה בעין אשתני דינא אבל הכא דשטרות אימעטי כיון דתחלתן אין עיקרן ממון ובזה לא אשתני ומכ"ש לפי מה שהעלתי דד"ג אינו אלא קנסא דרבנן דאין לחייב ש"ד בהא וכ"כ מוהרש"ל בפרק הכונס סי' למ"ד דלמ"ד דהוי דרבנן לא שייך שבועת דאורייתא כלל ודלא כבעה"ת והנמשכים אחריו עכ"ל ש"ך. ולענ"ד נראין דברי בעה"ת. דמ"ש הש"ך ראיה שמוכח מדברי התוס' פ' שבועת הפקדון דלר' מאיר דדאין ד"ג א"ש טפי למעט שטרות משבועה. הנה המעיין בדברי תוס' שם יראה דלא כתבו כלל לענין שבועה דודאי שבועה בשטרות היינו שתובעו שטרות יש לי בידך דלכ"ע כל זמן דאיתא בעינא מחויב להחזיר ואימעטי משבועה אלא דהקשו שם בהא דאימעטו שטרות מדין גזילה היכא דאשתני והקשו בזה למאן דלא דאין ד"ג א"כ אפילו שרפה בידים פטור ומכ"ש היכא דליתיה בעינא ע"י גזילה דאי איתא בעינא ודאי מחויב להחזיר ולזה כתבו דלר"מ דדאין ד"ג א"ש דאימעיט להו מגזילה כיון דאם שרפו בידים חייב וכשגזלן פטור אע"ג דליתניהו ע"ש אבל משבועה לא מיירי תוס' מידי. וגם מ"ש הש"ך שכ"כ הרמב"ן כו' הנה לפנינו לשון הרמב"ן כאשר העתיקו בש"ך ואין בו הכרע דלא לשון הרמב"ן הוא אלא ל' הש"ס דאין נשבעין על שטרות ואיכא למימר היכא דאיתנהו בעין דומיא דאין בהן אונאה דאית' בעין ולאפוקי לר' שמעון דס"ל דבר הגורם לממון בממון דה"ל ככיס מלא מעות ונשבעין עליו לכן נראה עיקרא דהך מלתא תליא במה שנחלקו הרמב"ם והראב"ד בהיזק בקרקע דלדעת הרמב"ם אזלינן בתר מעיקרא ה"נ אין נשבעין אע"ג דשרפן ולדעת הראב"ד דאזלינן בתר בסוף והשתא דמים קא תבע א"כ ה"ה בשורף שטרות השתא מיהא תבע ממון ממש שחייב לו ומה שמחלק בש"ך לדעת הראב"ד נזק שטרות מדין נזק קרקע אין לחלק בין השוין דגבי נזק שטרות נמי כיון דהשתא מחייבי בנזק השטר הרי תובע ממון ממש וכמ"ש ולדעת הראב"ד הא דאימעטו שטרות משבועה היינו בעינא כמו בקרקע והיינו שתובעו שטרות יש לי בידך ויש לו ע"א דאין נשבעין ומ"ש שם בש"ך ז"ל ולכן נ"ל דברי הרמב"ן בזה עיקר' לדינא דבשורף שטר אין נשבעין עליו כיון דמיעט קרא משבועה משום שאין גופן ממון מסתמא מעטינהו אף שגורם לו היזק בזה במה שאינו מחזיר לו השטרות כגון שאומר לא הפקדת אצלי אלא אחד ומחמת זה לא יכול המלוה להוציא חובו פטור משבועה דכיון שאין גופן ממון אין נשבעין עליהן כו' וע"ש. ואינו ראיה דודאי היכא דאיתא בעינא אע"ג דמחמת זה לא יוכל המלוה לגבות חובו אינו פטור משבועה דכי קא תבע שטרות קא תבע דהא אפילו תבעו למלאות החפירה ה"ל תביעת קרקע לדעת הראב"ד פ"ה מטוען ומכ"ש בתובעו להחזיר השטרות דודאי פטו' אבל אחר ששורפן אזלינן בתר בסוף ולדעת הראב"ד חייב שבועה וכמ"ש ומ"ש בש"ך דלפי מה שהעלה דד"ג ואינו אלא מדרבנן אין בו ש"ד כבר כתבנו בזה בסי' פ"ו ס"ק ל"ב דאפי' בממון מדרבנן נמי נשבעין שבועת התורה כיון דהפקר ב"ד הפקר ה"ל ממון ממש ובטוען א"י ה"ל משאולי"מ ע"ש ומה שנסתייע הש"ך מדברי מוהרש"ל שכת' דלמ"ד ד"ג דרבנן לא שייך שבועה דאו' ע"ש שכתבו דמוהרש"ל לטעמיה דס"ל דמ"ד ד"ג דרבנן וקנסא הוא ואי מודה מיפטר ובזה ודאי ליכא שבועה דאורייתא כיון דאפי' מוד' מיפטר וכמ"ש תוס' ר"פ הפרה דבקנס ליכא שבועה מה"ט אבל לפי מה שהשיגו בש"ך סי' שפ"ח דאפי' למ"ד דיני דגרמי קנסא נמי לא מהני בזה מודה מיפטר א"כ אפילו בד"ג דרבנן נמי נשבעין שבועת התורה וא"כ נראה בשורף שטר ותובעו הממון לדעת הרמב"ם פטור ומשום דאזלינן בתר מעיקרא ולדעת הראב"ד חייב כמו בדמי קרקע ועמ"ש בסי' שפ"ח סק"ז:

 

{{משע|קצות|ח|לאבד ממון בנ"י }} פ' הפרה כת' בשם הרא"ה דוק' בנזקי אדם הוא דחייב בדיני דגרמי אבל בבהמה פטור וע"ש והרמב"ן כת' ז"ל ולפום הך סברא שורו שהדליק את האש ושרף שטרותיו של חבירו או אפילו קרען או מחקן פטור דגרמת שורו הוא ומסתברא דחייב ושאני גרמא דדיחא דממילא אתיא מהך דהכא מעשה שורו הוא עכ"ל והרמ"א סתם כדברי הנ"י ובחדושי פני יושיע כת' פ"ק דב"ק דף י"ב בהא דאמרו שם על מתני' דתני נכסים שאין בהן מעילה הא מקדש קדשי הא מני ר' יוסי הגלילי הוא דאמר קדשים קלים ממון בעלים וכת' ז"ל הא דלא מוקי לה כר"ש דאמר בפרק הזהב דקדשים שחייב באחריות מקרי ממונו נראה לי דהכא לענין נזקי בהמתו אין לחייבו מטעם דאחריותו עליו דלא הוי אלא גרמא בנזקין ובמזיק בהמתו לכ"ע פטור וכ"כ הרמב"ן בדיני דגרמי עכ"ל והנה לפנינו דעת הרמב"ן דגם בנזקי בהמתו חייב משום דד"ג אלא אפי' לפמ"ש הנ"י בשם הרא"ה נמי אינו אלא בדיני דגרמי אבל למ"ד דבר הגורם לממון כממון דה"ל ככיס מלא מעות א"כ ודאי אפי' בנזקי בהמתו חייב והכי מוכח מתוספתא שהובא בסק"ז ע"ש ומאי דקשיא ליה נימא בקדשי קדשים וכדר"ש דאמר קדשים שחייבין באחריות כו' לא ידענא מאי קושיא דאי כר"ש א"כ היכי אמר נכסים שאין בהם מעילה אפילו יש בהן מעילה נמי כיון דהוי דבר הגורם לממון וקדשים שחייב באחריות אפילו בקדשי קדשים נמי ומשום הכי מוקי לה כרבי יוסי הגלילי דאינו ממונו אלא בנכסים שאין בהם מעילה והוא בקדשים קלים וזה פשוט:

 

{{משע|קצות|ט|וכן בדוחף }} בפרק הגוזל דף צ"ח אמר הזורק מטבע של חבירו לים פטור מ"ט דא"ל הא מנח קמך אי בעית שקליה והני מילי במים צלולים אבל עכורים דלא קא חזי ליה ודוק' דאדי' אדויי אבל שקליה בידים מגזל גזליה ובעינן השבה. וכתבו תוס' והרא"ש דאורחא דמלתא נקט שמחלק בין צלולים לעכורים ולאו דוקא אלא כל היכי דמצי למשקל בר אמוראה פטור ואם לאו חייב ע"ש ובנ"י פרק הגוזל קמא בהא דאיבעיא להו יש שבח סימנין ע"ג צמר וכו' וכגון גזל צמר וסימנין כו' דצבע בהו קופא וכת' שם בנ"י ז"ל דהא לא אתי אלא למאן דלא דאין דד"ג אבל למאן דדאין דד"ג דקי"ל כוותיה חייב דהא אותבינהו בדוכתיה דלא מצי למשקלינהו ע"ש והוא מדברי הרמב"ן בספר המלחמות ז"ל אמר הכותב הבו ליה אפריון לבעל המאור דהיינו שכת' רבינו הגדול ז"ל בעי' דז"ל ציבעא פי' דזל אחר שצבעו ולא כת' דצבע בהו קופ' עכ"ל והיינו משום דבעה"מ כת' דאוקימת' דצבע בהן קופ' ליתיה לדידן דדיינין ד"ג וע"ש ולפי שטת תוספות והרא"ש דכתבו דאפילו בצלולים נמי היכי דלא מצי למשקל בר אמוראה חייב ואפי' לרבה דלא ס"ל דינא דגרמי א"כ היכי משכחת להו אוקימת' דצבע בהו קופ' דהא אפי' למאן דלא דאין ד"ג חייב היכי דאי אפשר למשקלינהו ואי ע"י צפון הא צפון עבורי מעברי וליתיה לצבע וכדאי' בש"ס וצ"ע ומדברי הנ"י ובעל המאור והרמב"ן למדנו דכל היכא דחזי ליה כמו בצבע בהו קופ' פטור למאן דלא דאין ד"ג וא"כ ה"ה בצלולים דפטור לרבה אפילו לא מצי למשקלינהו: