קצות החושן על חושן משפט ג: הבדלים בין גרסאות בדף

{{המרת או.סי.אר2}}

 

{{משע|קצות|א|אין בית דין פחות משלושה. }} ז"ל הרמב"ם בפ"ב מהלכות סנהדרין מותר לאחד לדון מן התורה שנא' בצדק תשפוט עמיתך ומד"ס צריך שלשה והוא כדעת רב אחא ושמואל דבר תור' בחד סגי אבל סוגי' דפ' החובל ופ' המגרש משמע דאפילו בדיני ממונות בעינן תלתא מומחין מן התורה דאמרי שם גבי הודאות והלואות דאנן שליחות דקמאי קא עבדינן ומשמע דלולי זאת אין בידינו לדון דיני הודאות והלואות ומזה הביאו כמה פוסקים ראי' דאפילו בדיני הודאות והלואות מן התורה בעינן ג' מומחין ועיין בר"ן בחידושיו חשבה לראי' מהך סוגיא דפ' החובל והמגרש ובש"ך הק' על הרמב"ם מסוגיא הנ"ל וכ' שלא הרגישו בזה הרשב"א והכ"מ והלחם משנה אבל לא נעלם מעיניהם דבר וכבר כתב בכסף משנה ז"ל ותימ' הוא לפסק שלו אמאי איצטריך למימר הודאות והלואו' שליחותי' דקמאי עבדינן וכו' וצריך עיון ע"ש. ונ"ל לפי מה שמבואר מדברי תוספות דאפילו נימא דמה"ת בחד סגי לדון אבל על כל פנים בדיני כפי' ודאי צריך מומחין וז"ל תוספות רפ"ק דסנהדרין ד"ה ליבעי נמי מומחין תימא דהכ' משמע דממעט הדיוט מדכתיב אלקים ובפ' המגרש ממעט להו מדכתיב לפניהם ולא לפני הדיוטו' וי"ל דהת' ממעט מלפניהם משום דלפניה' קאי אאלקים דהכא כו' מיהו בגיטין פירש"י דקאי אע' זקנים שעלו עמו להר שהן סנהדרין ונ"ל דבגיטין לענין מילי דכפי' איירי דאהכ' מייתי לה דאביי אשכתי' לר"י דקא יתיב וקא מעשי אגיטא א"ל והא אנן הדיוטות אנן אבל אלקים לאו אמילי דעשוי מיירי אלא בדין בעלמא והא דמשמע ליה מילי דעשוי מלפניהם משום דדרשינן לקמן מאשר תשים לפניהם אלו כלי הדייני' דשייך בהן שימה עכ"ל:

 

ומבואר מדבריהם דנהי דהדין יכול להיות ע"פ יחיד הדיוט אבל לכוף ודאי בעינן מומחין משום דאשר תשים לפניה' אלו כלי הדייני' קאי על שבעים זקנים ולהכי שם בעובדא דיתב ר"י וקא מעשי אגיט' באלו שכופין אותו להוצי' ואשכחי' אביי וא"ל הא תנן לפניהם ולא לפני הדיוטות והיינו דאין בידינו לכוף אותו לקיים אשר מוטל עליו דהא אשר תשים לפניהם אלו כלי הדיינים בעינן מומחין וא"ל ר"י אנן שליחותי' דקמאי קא עבדינן מידי דהוי אהודאות והלואות והיינו דהא למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא ואם כן אין בו אלא משום פריעת בעל חוב מצוה ואמרינן בפ' הכותב לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה אמר לא ניח' לי למיעבד מצוה מאי ואמרינן עלה כופין אותו והיינו דתנן לולב איני עושה סוכה איני עושה כופין אותו ומכין אותו עד שתצא נפשו ואם כן גבי הודאות והלואות דכופין אותו לקיים המצוה המוטל עליו וע"כ משום דשליחותי' דקמאי קא עבדינין ואם כן הוא הדין נמי דכופין אותו בגט לקיי' המצוה המוטל עליו ואף על גב דאנן לאו בני כפי' נינהו דאנן הדיוטו' אנן ואביי ס"ל שעבודא לאו דאורייתא וכמה שכתבו תוספות ר"פ הנזקין עיין שם ושפיר אהדר לי' ר"י לאביי מידי דהוי אהודא' והלואו' ואפילו לפמ"ש הרמב"ן בחידושיו סוף ב"ב דגם למאן דאמר שעבוד' לאו דאורייתא יורדין לנכסיו טעמא דידי' לפי דהב"ד רשאין לכוף אותו בכל מילי דכפי' לקיים מצוותו ולהכי נמי יורדין לנכסיו משום כפי' והיינו כפיי' דידי' לקיים המצוה בע"כ וע"כ כיון דאינו אלא מתורת כפי' דהא הנכסים אינן משועבדי' ואם כן מוכח דשליחותי' דקמאי קא עבדינין. וז"ל הב"ח בסימן א' ומיהו כתבו תוספות לשם דבמילי דכפי' דוקא בעינן סמוכין אפילו בשאר כל המשפטים וכדמשמע מדדרשינין אשר תשים לפניהם אלו כלי הדייני' אבל בדין בעלמא דלאו מילי דכפי' לא בעינן מומחין בשאר כל המשפטי' אלא במ"ש בפרשה עד כאן לשונו. וראיתי בתומי' סימן ח' השיג עליו וכתב שדבריו אינם עיין שם והשיג בתנם כי דברי הבית חדש מבואר בתוספות דבדין בעלמ' לא בעי סמוכין אלא במ"ש בפרשה דהיינו היכא דכתיב בי' אלקים ולמאן דאמר אין עירוב פרשיות כתיב לא בעי סמוכין גבי הודאות והלואות אבל במילי דכפי' לעולם בעינן סמוכין דקאי אשר תשים אשבעים זקנים אך לשון הב"ח שם שלא בדקדוק ז"ל שם ומיהו לפי' רש"י דלפניהם קאי אשבעים זקנים שעלו עמו להר ככתוב בסוף משפטים ואל משה אמר כו' אין חילוק כלל דבכל ענין בעינן סמוכין עד כאן לשונו ואינו דהא עיקר החילוק שכתבו תוספות בין מילי דכפי' לדינין בעלמא הוא רק לפי' רש"י דקאי אשבעי' זקנים דהא אי נימא דלפניהם קאי אאלקים דהכא וכמה שכתבו תוספות ליכא חילוק בין מילי דכפי' לדין בעלמא ועיקר החילוק הוא רק לפירש"י דקאי אע' זקנים:

 

{{משע|קצות|ב|הודאה שמודים לפניהם. }} נסתפקתי יחיד מומחה שדן ובע"ד הודה לפניו במקצת אם ראוי לחייב שבועה דמודה במקצת כיון דהודאה שהוד' לפניו לאו הודאה אם כן לא הוי מודה במקצת. או נימא כ"ז דלא חזר מהודאתו הוי הודאתו הודאה וחייב שבה"ת והנה בפ' שבה"ד ד"מ ד"ה והודה לו בשעורין וז"ל בס"פ המניח מסיק רבה ב"נ דפטור אף מן השעורין ותימא מנ"ל הא דהא לר"ג חייב בדמי שעורין דאי לאו הכי אין כאן הודאה כלל וכו' ושמא משמע לי' לרבה ב"נ לשון פטור דפטור לגמרי א"נ אף על גב דמיפטר מדמי שעורין אף לר"ג ואפילו הכי חשיב ליה הודאה ע"כ עיין שם מבואר מתוך תי' השני דאפילו הכי חייב שבועה אפילו אין הודאה שלו הודאה אך אין הסברא נותן לומר חיוב שבועה במידי שאין הודאה שלו הודאה וראי' מלשון רש"י בפ' האומר דס"ה ד"ה הודאות בעל דין כמאה עדים דכתיב אשר יאמר כי הוא זה הרי שסמך על מקצת הודאה עד כאן לשונו ואם כן כיון דעיקר הודאות בעל דין כמאה עדים ילפינן מדין מוד' במקצת משמע דהיכא דאין בו משום הודאת בעל דין כמאה עדים ליכא תורת מודה במקצת וז"ב ודברי תוספות שכתבו דמודה ר"ג דפטור ואפילו הכי חייב שבוע' יבואר בסימן פ"ז עיין שם ואם כן נראה ברור דכיון דאין הודאה שמודה לפני היחיד מומחה ממילא ליכא תורת מודה במקצת ואינו יכול לחייב שבועת מודה במקצת ובזה נ"ל ליישב קושי' הלחם משנה דהא מבואר מתוך הסוגי' דלמאן דאמר עירוב פרשיות כתיב ודאי צריך ג' ואם כן להרמב"ם דסובר בפ"ב מהל' שכירות עירוב פרשיות וכי כתיב אלקים קאי נמי אהלואה ואם כן היכא פסק דבחד סגיא ע"ש:

 

{{משע|קצות|ג|ויכולין להחליף טענותיהם. }} עיין כנה"ג שכתב אפילו לדעת הרמב"ם דהודאה לא מהני בפני יחיד מומח' אבל הוחזק כפרן נעשה והביא ראי' מלשון הרמב"ם דכתב בפ"ה דהודאה לא מהני בפני יחיד מומח' ובשלש' הדיוטות מהני והוחזק כפרן ומדלא כתב ברישא דלא הוחזק כפרן אלמא דהוחזק כפרן בפני יחיד מומחה ועיין שם שכתב שכן דעת בית יוסף בכסף משנה ועיין שם ולא אדע כוונתו דהא כתב בשלחן ערוך להדי' דלא הוחזק כפרן ומהתימא שלא הביא דעת השלחן ערוך כאן ועפי"ז נתיישב מה דקשיא לי בדברי הר"ן בחידושיו לסנהדרין דף ח' בפלוגת' דר"מ וחכמים דר"מ סובר מוש"ר בג' וחכמים סברי מוש"ר בכ"ג אמר עולא בחוששין ללעז קא מפלגי ופרש"י דבעל בא לתובעה כתובתה להפסידה בטענת פ"פ בלא עדים וחכמים חוששין ללעז וחיישינן שמא יבואו עדים שזינתה ויהי' דיני נפשות והקש' בר"ן שם אם כן לר"מ דלא חייש ללעז אם כן מומחין ל"ל דהא הדיוטו' נמי סגי כמו שאנו דנין עכשיו בכתובות וירושות ומתנות וכן הקשו בתוספות שם ועיין שם ובמשנה שם משמע ג' מומחין כמו חבלות ותשלומי כפל ותירץ הר"ן דזהו הלעז שיצטרכו להוסיף עד כ"ג אם יבואו עדים ויצטרך לדון ד"נ ויאמרו שהראשוני' לא ידעו לדון לכך הוסיפ' זה הלעז לא ס"ל לר"מ כיון דעל כל פנים גם הראשונים ישבו בדין אבל אם יהי' הדיוטות אם כן ודאי אם יצטרך לדון ד"נ כשיבואו עדים אם כן יצטרכו הראשונים לצאת מהמנין ואז ודאי יהי' לעז ויאמרו הראשוני' לא ידעו לדון וישבו אחרי' תחתיה' ועיין שם ודבריו נחמדי' וקשיא לן בגווה דהא היכא דתלתא הדיוטות יכולין לדון אז ביחיד מומחה נמי סגי אם כן אכתי קשה דג' מומחין ל"ל דסגי בחד מומח' לענין כתובה ואי משום לעז הא כשיבאו לד"נ גם הראשון יהי' מן המנין ולפי שיטת הרמב"ם דבחד מומחה יכולין להחליף טענותיהם אם כן א"ש דהא טענת פ"פ ל"מ להפסידה כתובת' במכחישתו ואומרת ברי לי שבתולה הייתי וכמו שכתב הרא"ש פרק קמא דכתובות אבל אם טוענת משארסתני נאנסתי נאמנ' כר"ג עיין שם ואם כן ביחיד מומחה אינו יכול להפסיד' כתובתה דאפילו אם טוענת עכשיו בתולה הייתי ומכחישתו למחר יכולה להחליף טענותי' ותאמר משארסתני נאנסתי מה שאין כן בג' שוב א"י להחליף טענותי' ודו"ק:

 

{{משע|קצות|ד|שיושיב עמו אחרים. }} עיין ש"ך שהעלה דביחיד מומח' מהני קבלה אפילו לכתחלה ואפילו לא קבלוהו בפירוש אלא שבאו מעצמם בלי כפי' הוי קבלה והאידנא דליכא מומחה לאו שפיר עבדי אותן שנהגו לדון לכתחלה אם לא שמפר' להדיא אינו יודע לדון אתכם דין תורה או שהוא דין פשוט ומורגל בכך דכה"ג גם האידנ' איכא מומחה ולי נראה שלא להקל בזה כלל דהא אין לך דין פשוט יותר מדין מודה במקצת דזיל קרי בי רב הוא וכבר כתבנו בסימן ג' סעיף קטן ג' שאין היחיד מומחה דן אותו ולפי שאין הודאה לפניו הודאה וכן. שאר טענות התלוי בהודא' וכפירה דיכול להחליף טענותיו מחיוב לפטור דלא הוחזק כפרן אלא בפני שלשה כנה"ג דבפני שנים אפילו קבלוהו לא הוי הודאה וכפירה ואפילו כל זמן דלא הדר לא הוי דינו דין וכמו שאמרו בפ' י"נ גבי שלשה שנכנסו לבקר את החולה ועיין שם פי' רשב"ם דאי מהני חזרה לא הוי דין כלל כיון דאיתי' בחזרה לא חל הדין כלל ועיין שם ודין שאינו תלוי בטענה וכפירה ודאי צריך עיונא רבה ולכן יראה דבעל נפש ירחיק מזה וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה אל תהי דן יחידי: