קצות החושן על חושן משפט קא: הבדלים בין גרסאות בדף

[גרסה לא בדוקה][גרסה לא בדוקה]
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה
מ תגי קטע
שורה 2:
{{המרת או.סי.אר2}}
===סעיף א===
<קטע התחלה=א/>
 
מופקדים ביד אחר עמ"ש בסי' פ"ו סק"ו:
<קטע סוף=א/>
 
===סעיף ב===
<קטע התחלה=ב/>
 
ללוה שט"ח והרשב"א בתשו' סי' תתקכ"ט חולק וס"ל שטרות לאו בני גוביינא והביא ראי' מאשה שחבלה באחרים והיינו דפריך ותזבין כתובתה להאי דחבלה ביה ומשני כל לגבי בעלה ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא בכדי ואי שטרות בני גוביינא ליגבי ליה ב"ד האי שטרא ותו ליתיה במחיל' דהא גוביינא דבי דינא מדאורייתא הוא ותו ליתיה במחיל' והובא בר"ן פ' שני דייני גזירות ע"ש וכן הוא נמי דעת הרמב"ן וירא' לי טעמא דידהו דלא משתעבדי משום דס"ל דחובות לאו כסף מיקרי ולא שוה כסף דהא אשכחן דהמקדש במלו' אינה מקודשת ומשמע דלא הוי כסף ולא שוה כסף והא דמקדש בשטר חוב דאחרים מקודשת כמבואר בש"ס פ' האיש מקדש כבר כת' הר"ן פרק האיש מקדש שם דהיכא דהוא מקדש במלו' דאחרים אין דעתה להתקדש בזוזי אלא בהנא' דאית ביה וע"ש ומשמע להדיא דלא הוי כסף כלל וא"כ ראוי לומר דחובות לא משתעבדי כיון דאינו כסף אלא הנא' אית בה ולבע"ח לא משתעבד אלא כסף או שוה כסף אבל שיטת תוס' שם טעמא דבמקדש במלו' דידה אינה מקודשת משום דאין נותן לה הנא' מחודשת דכבר אית לה הנא' זו אבל במלו' דאחרים הנא' מחודשת אצלה א"כ משמע דבתורת כסף מיקדשה וא"כ כיון דהוי כסף לבע"ח נמי משתעבד ועמ"ש בחידושי לא"ה סי' כ"ח סעיף י"ג ולפ"ז לאו ראי' מהא דחלוקין שטרות וכמ"ש הש"ך דהכא טעמ' אחרינ' משום דחובות לא הוי כסף כלל ודו"ק: אמנם שיטת הפוסקים בטעמ' דמקדש במלו' דידה אינה מקודשת היינו משום דכסף מלו' כבר הוא שלה וכן הוא שיטת הרמב"ם פ"ה מאישות וא"כ כיון דהוי כסף או שוה כסף לבע"ח נמי משתעבד ומה שהקש' הרשב"א מאשה שחבל' באחרים דאי שטרות בני גוביינ' ליגבו לי' ב"ד נרא' דאפי' לשיט' זו דשטרות בני גוביינ' היינו דוקא שעבוד נכסי דהוא מילי דמזבני בדינרי וכדפריך בפ' החובל אלמא לא מילי דמזבני בדינרי הוא ע"ש וא"כ כיון דשעבוד הגוף לא מזבין בדינרי דשעבוד הגוף אינו נמכר וכמ"ש ר"ת בטעמ' דמוכר שט"ח וחזר ומחלו מחול ומשום דהוא דבר שאין בו ממש וא"כ ה"ה לענין שעבוד אינו משועבד רק שעבוד נכסים ולא שעבוד גופו ואינו בר גוביינ' שעבוד הגוף א"כ איתי' נמי במחיל' ודו"ק וע' בש"ך שכ' דלשיט' זו דשטרות בני גוביינ' א"צ כתיב' ומסיר' וע"ש ותמהני דהא קרקע ודאי גוביינ' אפ"ה צריך אדרכתא וגם הורד' ואז אוכל הפירות ואם נתייקר קודם הורד' ואדרכת' שייך ללו' ועמ"ש בסי' צ"ט סק"ג וא"כ בשטרות כל זמן שלא נמסר לידו השטרות אין כאן הודא' ואפי' נמסר לו נמי כל שלא הי' כתיב' לאו כלום הוא דשעבוד שבתוך השטר אינו זוכה אלא ע"י כתיב' ומסיר'.) (ולכן נרא' דאפי' למ"ד אין צריך כתיב' ומסיר' היינו מן הלו' אבל מן הב"ד צריך כתיב' ומסיר' והיינו שהב"ד יכתבו לו קני לך איהו וכל שעבודו וימסרו לו השטרות בע"כ דלו' והיינו הורדה דיליה ולפ"ז במלו' ע"פ היכא דלא שייך מעמ"ש כגון בהלואת כותים וכן למ"ד דאין מעמ"ש בע"כ דלו' והלו' אינו רוצה לא שייך שומא כיון דליכ' הורד' וע' ש"ע סי' ק"ד סעיף ד' דלא מיקרי גביה אלא אם נתנו בידו כן ירא' לי:
<קטע סוף=ב/>
 
===סעיף ג===
<קטע התחלה=ג/>
 
דבמוכר סחורה. ואע"ג דלא התנ' תנאי מפורש אמדינן לדעתי' דכל מוכר סחור' לזוזי קא מכוין והרי כאלו התנ' וז"ל הריטב"א שצריך לשלם לו במעות דוקא וכדין פועל כמו שהתנ' וכן הדין וע' ש"ך שכת' וכן כת' לקמן בשם התוס' בסי' של"ו ופוסקים ע"ש ולא מצאתי לתוס' אלא בפועל דצריך ליתן מעות דוקא ובמוכר סחור' לא כתבו ומה זו ראי' מפועל למוכר סחור' ואדרב' מדברי תוס' משמע דאפי' במוכר סחור' מורידו לשומ' שהקש' בפ"ק דמציע' דף י"ז בהא דאמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ויצאו עליו עסיקין משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו והקשו לימא ליה שקול ארעך בזוזך לפי' המפרשים דאפי' אית ליה זוזי מצי לסלק לבע"ח בשאר דברים וכדגרסינן בהמוכר דף צ"ב אי ליתנהו להני זוזי ע"ש הרי דאפי' במוכר סחור' מורידו לשומא מיהו לפמ"ש בסק"ה דבאותו סחור' ודאי מצי לסלק ליה וכמו בפועל דמצי מסלק ליה במה שעשה עמו ולומר לו טול מה שעשית עמי בשכרך וכמ"ש מוהר"מ מרוטנבורג ואע"ג דאינו יכול לסלק לפועל במה שעשה עמו אלא במידי דאכיל' היינו דוקא בפועל לפי שאליו הוא נושא נפשו ולהחיות נפשו הוא דקעביד מש"ה דוקא במידי דאכיל' אבל במוכר סחור' אין לחלק בזה אלא כיון שמסלק בסחור' דיליה יכול לסלקו וא"כ הקשו תוס' שפיר:
<קטע סוף=ג/>
 
===סעיף ד===
<קטע התחלה=ד/>
 
אינו מורידו לשומא. ע' סמ"ע שכתב בשם הע"ש שהוליד מזה בשטר הלוא' שכתוב בו במחצית שכר כיון שהנותן כוונתו להנאתו צריך ליתן מעות דוקא ע"ש ולא ידענא מנ"ל לחלק בין להנאתו או לא דהא עיקר הטעם בריטב"א משום דמוכר סחורה הוי כאלו התנ' מעות דוקא והיינו משום דאין מוכר סחור' שיקח בעדו סחור' ושומא אחרת ודעתו לזוזי אבל מעות אדרב' על סחור' ניתנה וגבי מוכר לחבירו ונמצא מקח טעות דהוי נמי דינו כבע"ח וכמבואר בתוס' ר"פ המוכר פירות והתם להנאתו נתכוין להקנות ולא לגמילות חסדים אפ"ה דינא דבע"ח אית ליה וכ"כ הרמ"א ס"ס רל"ב ואין לומר כיון דעכשיו נהגו להתפשר הלו' עם המלו' בעד העיסקא ליתן כך וכך ריוח לשבוע ה"ל מוכר סחור' ממש דא"כ לא הוי מוכר סחור' אלא בפלגא העיסקא דהוא פלגא פקדון ולא במחצית הלוא' אמנם גם בפלג' פקדון נרא' דלא הוי כמוכר סחור' כיון דעיקרו אינו אלא לאפקועי איסור' דריבית ולא למכור סחור' נתכוין וגם בהיתר זקוקים אינו כמוכר סחור' אלא לאפקועי איסור ריבית קא מכוין וא"כ דינו כמו שאר בע"ח וגם במוכר סחור' גופיה מפקפק ביה הט"ז וא"כ הבו דלא נוסיף עלה:
<קטע סוף=ד/>
 
===סעיף ה===
<קטע התחלה=ה/>
 
אם יש ללוה מעות. ע' בטור שכת' וז"ל ומיהו היכ' דאיכ' פסיד' ללו' אם יפרע מעות יכול לדחותו ליתן לו קרקע כיצד כו' והוא מדברי תוס' והרא"ש פ' מי שהי' נשוי וראוי לספק היכא דהתנ' ליתן לו מעות דוקא ואית ליה פסידא מי נימא דצריך ליתן לו דוקא מעות כיון דהתנ' וכל תנאי שבממון קיים אפי' אית ליה פסידא אמנם מהא דאמרינן שם פ' מי שהי' נשוי גבי ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלו' ומת ראובן ובא בע"ח כו' ואי פקח שמעון מגבה להו קרקע והדר גבי ליה מיניה ומזה הוכיחו בתוס' דבמקום פסיד' מסלק ליה במה דבעי וכיון דמוכר סחור' הוי כאלו התנ' במזומנים דוקא וכמ"ש הריטב"א וכמ"ש בסק"ג א"כ ממילא נשמע דאפי' בהתנ' נמי מצי מסלק ליה במה דבעי היכא דאית ליה פסיד') (ויותר נרא' דודאי כל תנאי שבממון קיים אפי' במקום פסידא אלא דבמוכר סחור' נמי מצי מסלק ליה בסחור' גופה שקנה ועל זה לא הי' התנאי דהא הריטב"א מדמה לה לפועל ובפועל גופיה נמי מצי אמר טול מה שעשית עמי בשכרך וכמ"ש מוהר"מ מרוטנבורג וע' בסי של"ו ואע"ג דהיינו דוקא בחיטין ושעורין דהוי מידי דאכיל' היינו משום דפועל להחיות נפשו קא עביד מש"ה צריך ליתן לו מידי דאכיל' אבל במוכר סחור' לא קאי התנאי אלא דלא יסלק לו במידי אחריני אבל בסחור' גופ' מצי לסלק ליה ואם כן התם נמי מסלק בהך קרקע גופה שקנה וכן משמע מלשון הרמב"ם פי"א ממלו' שכ' ז"ל לפיכך אם הי' שמעון פקח נותן להם הקרקע שלקח משמעון וע"ש. ובזה מיושב מה דקשיא ליה להב"ח בדברי הרמב"ם דמשמע דוקא בהך קרקע גופ' שקנה ואילו בפרק שני דייני גזירות דף ק"י אמרינן ליגבינהו ארעא ליתמי וליהדר וליגבו מיניה משמע דאפי' קרקע אחרת במקום פסידא מצי מסלק ע"ש ולפמ"ש ניחא דודאי במקום פסיד' דינו דבע"ח בכל מילי אלא במוכר סחור' דהוה כאלו התנה ותנאי שבממון קיים אפי' במקום פסיד' לזה צריך לסלק בסחור' גופה מש"ה כ' הרמב"ם דמסלק ליה בקרקע שלקח וע' לשון הטור שכת' לפיכך אם פקח הוא יתן להם הקרקע ולשון הקרקע משמע הידוע דהיינו מה שלקח וכדברי הרמב"ם ודו"ק וממה שכתבו במקום פסידא יכול לסלקו בכל מה דבעי נרא' דהא דדינו דבע"ח בזוזי לאו דינא דאורייתא הוא אלא חכמים תיקנוהו ומש"ה במקום פסידא הם אמרו והם אמרו ודינא דאורייתא בע"ח בזיבורית אפי' היכא דאית ליה זוזי (דאי) דלא הוי דינא שישלם בע"ח בזוזי היכא דאית ליה זוזי מנא לן לחלק במקום פסידא וכן הא דאמרינן בע"ח מסלק במטבע שהלוה אם כסף כסף אם זהב זהב נמי אינו אלא מדבריהם:
<קטע סוף=ה/>
 
===סעיף ו===
<קטע התחלה=ו/>
 
ודלא כי"א פשוט ומבואר בפוסקים דכל היכא דמסלק ליה בקרקע תו ליכא שבוע' אין לי מעות אלא מדברי הרא"ש בתשובה כלל ל"ט סי' ה' נרא' שחולק בזה ועיין ש"ך שכת' דכל הפוסקים מודים להרא"ש והג"מ ומרדכי מיירי מדינ' דש"ס וגם מדברי הטור וש"ע מיירי מדינא דש"ס אבל בתר תקנת הגאונים אפי' יהיב קרקע צריך לישבע שאין לו מעות ע"ש ולענ"ד דאין צריך לישבע דכיון דאפי' אית ליה זוזי יכול לסלקו בקרקע היכא דאית ליה פסידא וכמ"ש בסק"ה בשם התוס' והרא"ש וכיון דזה טוען אין לי ואינו רוצה לישבע אפי' באמת וכמה פעמים דאין אדם כשר רוצה לישבע אפי' שבועת אמת וכל אשר יש לו יתן ולא ישבע אם כן הוי כמו פסידא דאפשר ימכור נכסי בחצי שויו ובמקום פסידא אינו צריך לסלק בזוזי ואע"ג דאנן חשדינן ליה ביש לו מעות וא"כ לית ליה פסידא מ"מ בעילה מועטת רצו חכמים להפקיע דין מעות מבע"ח וכמ"ש בסק"ה וא"כ אינו צריך ליתן מעות אלא במקום שידוע שיש לו מעות אבל מספיקא לא משבעינן:<קטע סוף=ו/>