קצות החושן על חושן משפט שנט: הבדלים בין גרסאות בדף

[גרסה לא בדוקה][גרסה לא בדוקה]
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
יצירת דף עם התוכן "{{פרשן על שו"ע|קצות החושן|חושן משפט|שנח|שנט|שס}} {{המרת או.סי.אר2}}"
 
אין תקציר עריכה
שורה 1:
{{פרשן על שו"ע|קצות החושן|חושן משפט|שנח|שנט|שס}}
{{המרת או.סי.אר2}}
===סעיף א===
 
<b>ויזכה אותו לבעלים. </b> בפרק הכונס דף ס"א מהו ליטול גדישין של שעורים ליתן לפני בהמתו ע"מ לשלם גדישין של עדשים שלחו ליה חבול ישיב רשע גזילה ישלם כו' וכת' עלה הרא"ש ז"ל יראה דמיירי שעדיין לא היה מזומנים אלא רצו ליקח גדישין של ישראל שעורין וכשיזדמן להם גדישין דעדשים דפלשתאי יחזירו להם אבל אם היו גדישים דעדשים מזומנים אפי' אין בעלי גדישי דשעורים לפנינו מותר לזכות להם גדישין של שעורים משום דזכות הוא לו דעדשים עדיפי טפי וכן משמע לישנא דקרא חבול ישיב רשע גזילה ישלם דמשלם אחר שכבר גוזלו עכ"ל. וביש"ש פרק הכונס השיג על הרא"ש וז"ל ולא נהירא לי כלל וכי שרי ליה להסתחר בממון חבירו שלא מדעתו דדלמ' חביב עליו יותר שעורין או דלמא לא ניחא ליה למכור את שלו הלא מסקינן בסוף פרקין דחמסן אפי' יהיב דמי ומסתמא אין חילוק בין שלם לו דמיו או יותר מדמיו ולא אמרינן זכין לאדם אלא במידי דאית ליה זכיה ולא יש בו שום צד חסרון אבל כה"ג לא נקרא זכות אלא דינו כחמסן עכ"ל וע"ש ואינו קושיא דאע"ג דחמסן אפילו ביותר מדמיו וגם משלם ליה נמי כל שהוא בפניו והוא מוחה א"ז זכות אלא שלא בפניו אמרינן זכות הוא וזכין לו שלא בפניו דמסתמא ניחא ליה ואפי' שלא בפניו ושמע אח"כ וצוח נמי לא מהני כיון דמוחה כששמע דאפי' במתנה גמורה כי מוחה בתר דשמע יכול למחות וזה פשוט. וע' בטור שכת' וז"ל ודוקא שידוע שזכות הוא כגון בדבר העומד לימכר אבל מחפצי ביתו לא עכ"ל ומפרש לה הש"ך דוקא שידוע שאינו עומד אלא למכור אבל סתמא לא עכ"ל ובזה מיישב שם השגת מוהרש"ל ע"ש. ומלישנא דהרא"ש וטור לא משמע הכי מדכת' הרא"ש גבי גדישין של שעורין דמיירי שעדיין לא היו מזומנים כו' ונימא דלא היו ידוע שאינו עומד אלא למכירה אלא משמע דכל שאינו מחפצי ביתו אינו מקפיד ועומד למכור כל שנותן כפלים בדמיו ועמ"ש בסי' רל"ה סק"ג:
 
 
===סעיף ב===
 
<b>החוטף משכון </b> עסמ"ע שכת' דחוטף משכון הוי גזלן ופסול לעדות ולשבועה וכ"כ הראב"ד פ"ג מגזילה ובש"ך כת' דנהי דחייב באונסין אבל פסול מיהא לא הוי ומשום דלא משמע לאינשי למיהוי גזלן בהכי ע"ש והיכא דחטף לגוביינא ליכא איסור כלל וכמ"ש בנ"י ס"פ המקבל בשם ר"ת בהא דאמרו לא ימשכננו אלא בב"ד וא"ת והא אמרינן בפרק המניח עבר אינש דינא לנפשיה ותי' שבא בתורת גבייה עכ"ל. ובסי' צ"ז סק"ב קשיא לן בגוויה היכא שייך תורת גוביינא בלא ב"ד ומאן שם ליה ושם הנחנו הדבר בצ"ע. וכעת מצאתי בריב"ש סי' שצ"ו ושם עמד בזה וז"ל ואף ר"ת ז"ל שחלק בין נוטלו בתורת משכון בין נוטלו לגוביינא להציל את שלו לא רצה לומר לגוביינא בלא ב"ד ושיקחנו להיות שלו מעתה אלא ר"ל שהוא נוטלו לאחר זמן ב"ד לגוביינא שיגבוהו לו ב"ד ואז אינו עובר בנטילתו שלא אסר הכתוב אלא בנוטלו להבטחה לבד ואין דעתו להתפרע מהמשכון ההוא כי אם מעות או קרקע וכגון שנתנו לו ב"ד זמן ונוטלו כדי שלא ישמיטנו בשביעית או שלא יעשה מטלטלין אצל בניו זה נראה כוונת ר"ת אבל שהוא יגבה לעצמו ויחליט המשכון לעצמו או ימכור לאחרים בלי שומת ב"ד חלילה ישתקע הדבר ולא יאמר עכ"ל. ואכתי לא הונח לנו דמ"ש הריב"ש דלא אמר הכתוב אלא בנוטלו להבטחה ולא להתפרע ממנו אח"כ לא משמע הכין מסתימת הפוסקים ומשמע מדבריהם דאפי' דעתו להתפרע ממנו אח"כ נמי למשכון הוא ואסרו הכתוב ועור דבפרק האומנין דף פ"א גבי משכון דשוי שיעור זוזי ומפרש רש"י שם כולה סוגיא משום דנקטו לגוביינא וכן שלא בשעת הלואה לגוביינא נקטיה ע"ש וכיון דסתמא לגוביינא נקטיה א"נ היכא משכחת להאי איסור דלא ימשכננו אלא בב"ד כיון דסתמא לגוביינא נקט ולהפרע ממנו אח"כ כמ"ש רש"י שם פרק האומנין ואין לומר דהא דאסור למשכן שלא בב"ד היינו דוקא לבטחון וכמ"ש הריב"ש דא"כ היכא דנקטיה לגוביינא להתפרע ממנו אחר כך אין לו דין משכון שאסרו הכתוב ואינו צריך נמי להחזיר כסות יום ביום כיון דלא מיירי הכתוב אלא במשכון לבטחון וכמו דאמרינן במשכון בשעת הלואה דאינו צריך להחזיר כסות יום כיון דהכתוב לא מיירי אלא בשעת הלואה ואם כן הא דאמרינן בפרק האומנין דף פ"א ובשבועת הדיינים דף מ"ד שם אמרו דפליגי בדרבי יצחק דאמר בעל חוב קונה משכון והתם מפרש רש"י משום דלגוביינא נקטיה ואי בלגוביינא ל"ש דרבי יצחק כיון דלא שייך ביה ולך תהיה צדקה כמו בשעת הלואה דסבירא ליה דסוגיא שם דלא אמרינן ביה דר' יצחק וצ"ע כעת: