קצות החושן על חושן משפט ג: הבדלים בין גרסאות בדף
| [גרסה לא בדוקה] | [גרסה לא בדוקה] |
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה |
אין תקציר עריכה |
||
שורה 1:
{{פרשן על שו"ע|קצות החושן|חושן משפט|ב|ג|ד}}
{{המרת או.סי.אר2}}
===
<b>אין בית דין פחות משלושה. </b> ז"ל הרמב"ם בפ"ב מהלכות סנהדרין מותר לאחד לדון מן התורה שנא' בצדק תשפוט עמיתך ומד"ס צריך שלשה והוא כדעת רב אחא ושמואל דבר תור' בחד סגי אבל סוגי' דפ' החובל ופ' המגרש משמע דאפילו בדיני ממונות בעינן תלתא מומחין מן התורה דאמרי שם גבי הודאות והלואות דאנן שליחות דקמאי קא עבדינן ומשמע דלולי זאת אין בידינו לדון דיני הודאות והלואות ומזה הביאו כמה פוסקים ראי' דאפילו בדיני הודאות והלואות מן התורה בעינן ג' מומחין ועיין בר"ן בחידושיו חשבה לראי' מהך סוגיא דפ' החובל והמגרש ובש"ך הק' על הרמב"ם מסוגיא הנ"ל וכ' שלא הרגישו בזה הרשב"א והכ"מ והלחם משנה אבל לא נעלם מעיניהם דבר וכבר כתב בכסף משנה ז"ל ותימ' הוא לפסק שלו אמאי איצטריך למימר הודאות והלואו' שליחותי' דקמאי עבדינן וכו' וצריך עיון ע"ש. ונ"ל לפי מה שמבואר מדברי תוספות דאפילו נימא דמה"ת בחד סגי לדון אבל על כל פנים בדיני כפי' ודאי צריך מומחין וז"ל תוספות רפ"ק דסנהדרין ד"ה ליבעי נמי מומחין תימא דהכ' משמע דממעט הדיוט מדכתיב אלקים ובפ' המגרש ממעט להו מדכתיב לפניהם ולא לפני הדיוטו' וי"ל דהת' ממעט מלפניהם משום דלפניה' קאי אאלקים דהכא כו' מיהו בגיטין פירש"י דקאי אע' זקנים שעלו עמו להר שהן סנהדרין ונ"ל דבגיטין לענין מילי דכפי' איירי דאהכ' מייתי לה דאביי אשכתי' לר"י דקא יתיב וקא מעשי אגיטא א"ל והא אנן הדיוטות אנן אבל אלקים לאו אמילי דעשוי מיירי אלא בדין בעלמא והא דמשמע ליה מילי דעשוי מלפניהם משום דדרשינן לקמן מאשר תשים לפניהם אלו כלי הדייני' דשייך בהן שימה עכ"ל: ומבואר מדבריהם דנהי דהדין יכול להיות ע"פ יחיד הדיוט אבל לכוף ודאי בעינן מומחין משום דאשר תשים לפניה' אלו כלי הדייני' קאי על שבעים זקנים ולהכי שם בעובדא דיתב ר"י וקא מעשי אגיט' באלו שכופין אותו להוצי' ואשכחי' אביי וא"ל הא תנן לפניהם ולא לפני הדיוטות והיינו דאין בידינו לכוף אותו לקיים אשר מוטל עליו דהא אשר תשים לפניהם אלו כלי הדיינים בעינן מומחין וא"ל ר"י אנן שליחותי' דקמאי קא עבדינן מידי דהוי אהודאות והלואות והיינו דהא למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא ואם כן אין בו אלא משום פריעת בעל חוב מצוה ואמרינן בפ' הכותב לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה אמר לא ניח' לי למיעבד מצוה מאי ואמרינן עלה כופין אותו והיינו דתנן לולב איני עושה סוכה איני עושה כופין אותו ומכין אותו עד שתצא נפשו ואם כן גבי הודאות והלואות דכופין אותו לקיים המצוה המוטל עליו וע"כ משום דשליחותי' דקמאי קא עבדינין ואם כן הוא הדין נמי דכופין אותו בגט לקיי' המצוה המוטל עליו ואף על גב דאנן לאו בני כפי' נינהו דאנן הדיוטו' אנן ואביי ס"ל שעבודא לאו דאורייתא וכמה שכתבו תוספות ר"פ הנזקין עיין שם ושפיר אהדר לי' ר"י לאביי מידי דהוי אהודא' והלואו' ואפילו לפמ"ש הרמב"ן בחידושיו סוף ב"ב דגם למאן דאמר שעבוד' לאו דאורייתא יורדין לנכסיו טעמא דידי' לפי דהב"ד רשאין לכוף אותו בכל מילי דכפי' לקיים מצוותו ולהכי נמי יורדין לנכסיו משום כפי' והיינו כפיי' דידי' לקיים המצוה בע"כ וע"כ כיון דאינו אלא מתורת כפי' דהא הנכסים אינן משועבדי' ואם כן מוכח דשליחותי' דקמאי קא עבדינין. וז"ל הב"ח בסימן א' ומיהו כתבו תוספות לשם דבמילי דכפי' דוקא בעינן סמוכין אפילו בשאר כל המשפטים וכדמשמע מדדרשינין אשר תשים לפניהם אלו כלי הדייני' אבל בדין בעלמא דלאו מילי דכפי' לא בעינן מומחין בשאר כל המשפטי' אלא במ"ש בפרשה עד כאן לשונו. וראיתי בתומי' סימן ח' השיג עליו וכתב שדבריו אינם עיין שם והשיג בתנם כי דברי הבית חדש מבואר בתוספות דבדין בעלמ' לא בעי סמוכין אלא במ"ש בפרשה דהיינו היכא דכתיב בי' אלקים ולמאן דאמר אין עירוב פרשיות כתיב לא בעי סמוכין גבי הודאות והלואות אבל במילי דכפי' לעולם בעינן סמוכין דקאי אשר תשים אשבעים זקנים אך לשון הב"ח שם שלא בדקדוק ז"ל שם ומיהו לפי' רש"י דלפניהם קאי אשבעים זקנים שעלו עמו להר ככתוב בסוף משפטים ואל משה אמר כו' אין חילוק כלל דבכל ענין בעינן סמוכין עד כאן לשונו ואינו דהא עיקר החילוק שכתבו תוספות בין מילי דכפי' לדינין בעלמא הוא רק לפי' רש"י דקאי אשבעי' זקנים דהא אי נימא דלפניהם קאי אאלקים דהכא וכמה שכתבו תוספות ליכא חילוק בין מילי דכפי' לדין בעלמא ועיקר החילוק הוא רק לפירש"י דקאי אע' זקנים:
===סעיף ב===
<b>הודאה שמודים לפניהם. </b> נסתפקתי יחיד מומחה שדן ובע"ד הודה לפניו במקצת אם ראוי לחייב שבועה דמודה במקצת כיון דהודאה שהוד' לפניו לאו הודאה אם כן לא הוי מודה במקצת. או נימא כ"ז דלא חזר מהודאתו הוי הודאתו הודאה וחייב שבה"ת והנה בפ' שבה"ד ד"מ ד"ה והודה לו בשעורין וז"ל בס"פ המניח מסיק רבה ב"נ דפטור אף מן השעורין ותימא מנ"ל הא דהא לר"ג חייב בדמי שעורין דאי לאו הכי אין כאן הודאה כלל וכו' ושמא משמע לי' לרבה ב"נ לשון פטור דפטור לגמרי א"נ אף על גב דמיפטר מדמי שעורין אף לר"ג ואפילו הכי חשיב ליה הודאה ע"כ עיין שם מבואר מתוך תי' השני דאפילו הכי חייב שבועה אפילו אין הודאה שלו הודאה אך אין הסברא נותן לומר חיוב שבועה במידי שאין הודאה שלו הודאה וראי' מלשון רש"י בפ' האומר דס"ה ד"ה הודאות בעל דין כמאה עדים דכתיב אשר יאמר כי הוא זה הרי שסמך על מקצת הודאה עד כאן לשונו ואם כן כיון דעיקר הודאות בעל דין כמאה עדים ילפינן מדין מוד' במקצת משמע דהיכא דאין בו משום הודאת בעל דין כמאה עדים ליכא תורת מודה במקצת וז"ב ודברי תוספות שכתבו דמודה ר"ג דפטור ואפילו הכי חייב שבוע' יבואר בסימן פ"ז עיין שם ואם כן נראה ברור דכיון דאין הודאה שמודה לפני היחיד מומחה ממילא ליכא תורת מודה במקצת ואינו יכול לחייב שבועת מודה במקצת ובזה נ"ל ליישב קושי' הלחם משנה דהא מבואר מתוך הסוגי' דלמאן דאמר עירוב פרשיות כתיב ודאי צריך ג' ואם כן להרמב"ם דסובר בפ"ב מהל' שכירות עירוב פרשיות וכי כתיב אלקים קאי נמי אהלואה ואם כן היכא פסק דבחד סגיא ע"ש: ולפי מ"ש ניחא דודאי יחיד יכול לדון מן התורה כל כמה דיודע סברות בדינין ולא עדיף פסק של דיני ממונות מפיסקי איסור והיתר אם הוא איש חכם שבקי בדינין אלא בהודאה שמודה דבזה צריך בית דין וכל כמה דלא הוי בית דין לאו הודאה אפילו הוא חכם בדינון דהודאה אינו ענין לחכמה אלא בזה צריך בית דין וב"ד של תורה צריך ג' ומומחין ולכן עירוב פרשיות כתיב וקאי ג' ומומחין גם על הלואה אלא דגבי הלואה בעינן כי הוא זה ואם כן משום הכי נמי צריך ג' ומומחין דהודאה בעי בית דין ג' ומומחין וקאי נמי על פקדון וכיון דבפקדון לא בעינן כי הוא זה אם כן מוכח דגוף הדין צריך בגזילות וחבלות ג' ואם כן הך דינא דהרמב"ם דהודאה בפני יחיד מומח' לא מהני יש לו ראיה מן הכתוב דהא דסגי בחד ילפינן מקרא דכתיב בצדק תשפוט עמיתך וכיון דעירוב פרשיות כתיב ע"כ קאי ג' ומומחין על הלואה נמי ועל כרחך צריך לומר דג' ומומחין דכתיב גבי הלואה היינו משום כי הוא זה דלא הוי מודה במקצת אלא בפני בית דין של תורה וכיון דכתיב גבי שומרין נמי שלשה מומחין מוכח דגוף הדין גבי גזילות וחבלות בעינן שלשה ומומחין וז"נ היטיב. ובזה ישבתי סוגיות הש"ס רפ"ק דסנהדרין דאמרינן
===
▲ובזה ישבתי סוגיות הש"ס רפ"ק דסנהדרין דאמרינן שס מאי קסבר אי קסבר עירוב פרשיות כתיב ליבעי נמימומחץ ואי קסבר אין ערוב פרשיות תלת' ל"ל ופירש"י בהלואה ל"ל תלתח כיון דאין עירוב פרשיות א"כ בהלואה לא כתיב והוא תמוה דמהיכי תיתי לחלק בין הלואה לשומרין ורב אחא בריה דרב איקא דאמר מדאורייתא בחד סגי ילין! לה מקרא דכתיב בצדק תשפיע עמיתך אבל מסברא אין לנו לחלק וכבר הרגיש בזה הר"ן־ ועוד קשה קושיות תו' שס אפי' למ"ר אין עירוב פרשיות כילין! ממשפע אחד. והנראה לפי דברינו לפרש הסוני' רפשיעא ליה לש"ס דמסבר אית לן לחלק בין הודאה לגון! הדין וכדאמרו בש"ס גבי אודיתא דלמא סעו בדשמואל ופי' תזס' דאפי, שמואל דס"ל שנים שדגו דיניהן דין מודה בהוראה ובעינן שלשה וא"כ הכי פריך מאי קסבר אי קסבר עירוב פרשיות כתיב כאן א"כ ודאי מוכח דגוף הדין בעי שלשה דהא כיון דעירוב פרשיות כתיב א"כ לא קאי כי הוא זה אלא אהלואה ובשומרין לא בעי מודה במקצת ואפ"ה כתיב שלשה גבי שומרין וא"כ מוכח דגוף הדין בעי שלשה בגזילו' א"כ ה"ה בהלואה דמהיכי תיתי לחלק ועוד דהח משפע אחד כתיב וא"כ קשה ליבעי נמי מומחין ואי קסבר אין עירוב פרשיות א"כ שלשה ל"ל היינו אפי' בגזילות וחבלות נמי לא ליבעי שלשה דהא למ"ר אין עירוב פרשיות א"כ כי הוא זה קאי מל פקחן וא"כ אינו מוכח דגון! הדין צריך ג' ומומחץ ונימא דגס גדלות בחד סגי וכמו באיסור והיתר והא דכתיב שלשה ומומחץ היינו משוס כי הוא זה דלאסגי בלא ג' יממשפע א' ל"ש למילף דמה ענין משפע להודאה. לזה משני לעולם קסבר עירוב פרשיות וא"כ מוכח דגוף הדין צריך ג' ומימחין דהא בשומרין לא בעי כי הוא זה וכיון דאשכחן דגוף הדין בעי שלשה ומומחין ממילא אין לחלק בין דין לדין דהא כתיב משפע א' יהיה לכס אלא הא דסגיא בהדיועות משום דר"ח שלא תנמול דלת בפני לוין ור"א ברי, דר"א סבר דאפ"ג דמסברא אין לחלק בין דין לדין ועוד דהא כתיב משפע א' מ"מ בפירוש ריבתה תורה דסגי בחד משוס דכתיב בצדק השפוע עמיתך והא דכתיב עירוב פרשיות על הלואה היינו משוס הודאה דכתיב כי הוא זה. ולפ"ז צ"ל לרמב"ח ולר"י דס"ל ד'שומרי, צריך הודאה וס"ל אין עירוב פרשיות ע"כ ס"ל דאין לחלק כלל בין הודאה לגוף הדון דאל"כ שלשה מנ"ל אפי' גבי גזילות לגוף הדין דלמא הא דצריכי, שלשה גבי שומרין משוס הודאה וניחא בזה לתרץ קושיות תו' רפ"ק דהיכי,קאמר ר"א ד"ה שנים שדנו אין דיניהם דין דהא אשכחן רמב"ח ור"י דס"ל אין עירוב פרשיות כתיב וע"ש וק"ל. ובזה יתיישב היעב ל' הרמב"ס בפ"ה מהל' סנהדרין ז"ל. לפיכך מין בהודאות והלוחות וכיוצא בהן בחו"ל אע"פ שאין ב"ר של חו"ל אלקיס שליחות של ב"ד של א"י עושין פכ"ל וכבר הקשו בזה הרמ"ך וכל הראשוני' והאחרונים דהא לדעת הרמב"ס הודאות והלואות בחד סגי ולפמ"ש ניחא דרש"י פי' בשס י"מ הודאות והמאות היינו מב"מ והלואו' היינו כופר הכל וע"ש והיינו לענין הבי' עדי' אח"כ שהוא מוחזק כפרן וכמ"ש הט"ז ע"ש וז"נ פי' הרמב"ס לזה כתב דשליחותי' דקמאי קאי עבדי דהא בהודאות דהיינו מודה במקצת וכן לעני! שיהיה הוחזק כפרן ודאי בעינן ב"ד של תורה והוא שלשה ומומחי! דעלה כתיב תלתא אלקיס וכנו : דכל מיל' דלא תליא בדין אלא הודאה או שיוחזק כפין ודאי בעי ב"ד וכל ב"ד הוא שלשה ומומחין אלא הא דמין בהודאות הוא משוס שליחות דא"י אלא דלא מהגי מדרבנן בשלשה הדיועית אבל יחיד מומח' אפי' מדרבנן אינו מועיל אמנס גוף הדין בהוראות והלואות סגי ביחיד הדיוט וכמו באיסור והיתר והוא נכון וברור:
▲===(ג)===
▲(ג) ויכולין להחליף עענותיהס. עיין כנה"ג שכתב אפי' לדעת הרמב"ס דהידאה לא מהני בפני יחיד מומח' אבל הוחזק כפרן נעשה והביא ראי' מלשון הרמב"ס דכתב בפ"ה דהודאה לא מהני בפני יחיד מימח' ובשלש' הדיועות מהני והוחזק כפרן ומולא כתב ברישא דלא הוחזק כפרן אלמא דהוחזק כפרן בפד יחיד מומחה וע"ש שכתב שכן דעת ב"י בכ"מ וע"ש ולא ארע כוונתו דהא כתב בש"ע להדי, דלא הוחזק כפרן ומהתימא שלא הביא דעת הש"ע כאן ועפי"ז נתיישב מה דקשיא לי בדברי הר"ן בחידושיו לסנהדרין דף ח, בפלוגת' דר"מ וחכמים דר"מ סובר מוש"ר בג' וחכמים סברי מיש"ר בכ"ג אמר עולא בחוששין ללעז קא מפלגי ופרש"י דבעל בא לתובעה כתובתה להפסידה בעענת פ"פ בלא עדים וחכמים חוששין ללעז וחיישינן שמא יבואו עדים שזינתה ויהי' דיני נפשות והקש' בר"ן שם א"כ לר"מ דלא חייש ללעז א"כ מומסין ל"ל דהא הדיועו' נמי סגי כמו שאנו דנין עכשיו בכתובות דרושות ומתנות וכן הקשו בתו' שם וע"ש ובמשנה שם משמע ג' מומחין כמו חבלות ותשלומי כפל ותירץ הר"ן דזהו הלעז שילערכו להוסיף עד כ"ג אס יבואו עדים ויצטרך לדון ד"נ ויאמרו שהראשוני' לא ידמו לדון לכך הוסיפ' זה הלעז לא ס"ל לר"מ כיון דעכ"פ גס הראשונים ישבו בדין אבל אס יהי' הדיוטות א"כ ודאי אס יצטרך לדון ד"ג כשיבואו עדים א"כ יצטרכו הראשונים לצאת מהמנין ואז ודאי יהי' לעז ויאמרו הראשוני' לא ידעו לדון וישבו אחרי' תחתיה' וע"ש ודבריו נחמד' וקשיא לן בגווה דהא היכא דתלתא הדיוטות יכולין לדון אז ביחיד מומחה נמי סגי א"כ אכתי קשה דג' מומחין ל"ל דסגי בחד מומח' לענין כתובה ואי משום לעז הא כשיבאו לד"נ גס הראשון יהי' מן המנין ולפי שיטת הרמב"ס דבחד מומחה יכולין להחליף טענותיהם א"כ א"ש דהא טענת פ"פ ל"מ להפסידה כתובת' במכחישתו ואומרת ברי לי שבתולה הייתי וכמ"ש הרא"ש פ"ק דכתובות אבל אס טוענת משארסתגי נאנסתי נאמג' כר"ג ע"ש וא"כ ביחיד מומחה אינו יכול להפסיד' כחובתה דאפי' אס טוענת עכשיו בתולה הייתי ומכחישתו למחר יכולה להחליף טענותי' ותאמר משארסתני נאנסתי משא"כ בג' שוב א"י להחליף טענותי' ודו"ק:
▲(ד) שיושיב עמו אחרים ־ עיין ש"ך שהעלה דביחיד מומח' מהני קבלה אפי' לכתחלה ואפי' לא קבלוהו בפירוש אלא שבאו מעצמם בלי כפי' הוי קבלה והאימא דליכא מומחה לאו שפיר עבדי אותן שנהגו לרון לכחילה אס לא שמפר' להדיא אינו יודע לדון אפכם דין תורה או שהוא דין פשוט ומורגל בכך דכה"ג גס האימ' איכא מומחה ולי נראה שלא להקל בזה כלל דהא אין לך דן פשוט יותר מדין חודה במקצת דזיל קרי בי רב הוא וכבר כתבנו בסי' ג' ס"ק ג' שאין היחיד מומחה דן אותו ולפי שאין הודאה לפניו הודאה יכן! שאר טענות התלוי בהודא' וכפירה דיטל להחליף טענותיו מחיוב לפטור דלא הוחזק כפרן אלא בפני שלשה וכמ"ש מה"ג מפגי שנים אפי' קבלוהו לא הוי הודאה וכפירה ואפי, כל זמן דלא הדר לא הוי דינו דין וכמו שאמרו בפ' י"נ גבי שלשה שנכנסו לבקר את החולה זע"ש פי, רשב"ס דאי מהני חזרה לא הוי דין כלל כיון דאיתי' בחזרה לא חל הדין כלל וע"ש ודין שאינו תלוי מומנה וכפירה ודאי צריך עיונא רבה ולכן יראה דבטל נפש ירחיק מזה וכמו שאמרו חז"ל אל תהי לץ יחידי:
| |||