התורה והמצוה ויקרא כב כב-כה: הבדלים בין גרסאות בדף

לא תקריבו אלה: היא אזהרה על השחיטה שעל ההקדש כבר הזהיר כנ"ל (סימן קח) ומובא בתמורהב[[תמורה ו א|תמורה (דף ו)]]. ומבואר אצלינו (צו סימן כג בתורה אור באורך) שכינוי הרומז-- "זה" "זאת" "אלה", בא ליחד ולמעט תמיד את זולתו, וממעט שנעבדה בה עבודה. בל נלמד קל וחמר מעגלה ערופה. ומובא בסוטהב[[סוטה מו א|סוטה (דף מו)]] ושם אומר שיש ג' פסוקים למעט נעבד בו עבודה:

ומ"ש "על המזבח", שהיא מיותר, דרש על הזריקה ור"ל ''ולא תתנו מהם על המזבח'', שהיא הדם הניתן. ובתמורהוב[[תמורה ז א|תמורה (דף ז)]] יש שני לשונות: ללישנא קמא "על המזבח" לישנא דקרא הוא וזריקה למד ממ"ש "ומעוך וכתות..לא תקריבו". וקבלה לריב"י מן "מיד בן נכר לא תקריבו", וכן סדרם הרמב"ם (פ"א מהל' א"מ הלכה ד). וסדר הספרא פה ובמשנה י' כלישנא בתרא שם. והנראה ששתי הלשונות תלוים בפלוגתת אביי ורבא בתמורהב[[תמורה ז א|תמורה (דף ז)]]. דלרבא דלוקין על בל תקטירו כולו ובל תקטירו מקצתו, הוא הדין על מה שנאמר "על המזבח" ובשיטתו אזיל הספרא למעלה משנה ה. ולאביי שאמר אין לוקין על לאו שבכללות ר"ל אחר שמחד לאו נפקא כפרש"י ותוס', אי אפשר ללמוד זריקה מן "על המזבח" שאם כן לא ילקה גם כן דמחד לאו נפקא, וצריך לומר כלישנא קמא. והרמב"ם שאזיל בשיטת אביי (והוא גריס ''רבא'' במקום ''אביי'', וכמ"ש הכסף משנה פ"א מהל' א"מ הלכה ד) לכן תפס כלישנא קמא. ומיושב קוש' הלחם משנה, עיי"ש.

ומ"ש "על המזבח לה' ", מלת "לה' " מיותר. ומרבה שעיר המשתלח שבא גם כן לשם ה'. וביומאוב[[יומא סג א|יומא (דף סג)]] וב[[תמורה ו ובתמורהב|תמורה (דף ו:)]] פלפלו בזה ופרשנוהו היטב בפר' אחרי ([[התורה והמצוה ויקרא יז א-ד#סימן צג|סימן צג]]), עיי"ש.

נדבה תעשה אותו ולנדר לא ירצה: אין לבאר שהכתוב מבדיל בקדשי מזבח בין ''הרי עלי'' ובין ''הרי זו'', שבנדבה מותר שרוע וקלוט ולא בנדר, דהא ביתר המומים לא הבדיל בזה ואסר כולם למזבח בין בנדר בין בנדבה, ושרוע וקלוט לא טוב מהם, ושרוע נחשב במומי אדם עם המומים הגדולים-- שבר יד ושבר רגל, כמ"ש הרמב"ן שם [<small>שמ"ש בתמורהב[[תמורה ז א|תמורה (דף ז)]] ''בעל מום מעיקרו דקלא בעלמא הוא'' הוא ענין אחר שלא סליק אדעתא להקדישו בין לרש"י בין לתוס' שם</small>] ומוכרח כקבלת חכמים שמתיר לבדק הבית ואוסר למזבח.{{ססס}} והאמת, בין נדר בין נדבה נופל על שתיהם. שמצאנו במזבח "אם נדר או נדבה זבח קרבנו", "לבד מנדריכם ונדבותיכם..", וכדומה. ובבדק הבית מצאנו "כי ידור נדר בערכך נפשות..", "וידר ישראל נדר..והחרמתי את עריהם" וסתם חרמים לבדק הבית.

וכן רבי מכריח גם כן מן "לא ירצה" כתנא קמא ומפרש בתמורהב[[תמורה ז ב|תמורה (דף ז:)]] שלתנא קמא אם מקדיש לדמי נסכים גם כן לקי (ור"ל שאחר שמוכיח שנדבה אסורה למזבח ממ"ש "נדבה תעשה", דוקא עשיה ולא רצייה. ונדבה דרישא מדבר שהקדיש לדמי בדק הבית וה"ה שהאיסור לרציה הוא אפילו לדמי. ורבי לא דייק כן רק לנדר לא ירצה אם מרצה בעצמו, לא אם הקדישו לדמי עולה או נסכים שהנקנה בדמיו מרצה, לא הוא.

ור׳ יהודה סבירא ליה שעובר בלא תעשה משום דכתיב וידבר ה׳...לאמר". ובתמורהוב[[תמורה ז ב|תמורה (דף ז:)]] ופסחיםו[[פסחים מב א|פסחים (דף מב)]] ''א"ל רבי לבר קפרא מאי משמע? אמר ליה דכתיב "לאמר"-- לא נאמר בדברים. בי רב אמרי "לאמר"-- לאו אמור.''{{ססס}} נראה פירושו על פי מה שבארנו (ויקרא סימן ג) ההבדל בין '''דיבור''' ו'''אמירה'''. ה"דיבור" היא הדיבור הארוך וה"אמירה" מציין הלשון שנאמר, וכשאמר "וידבר ה' לאמר" פירוש "וידבר"-- שדבר עמו באורך, ופירוש "לאמר" ''וכזה אמר''. וכיון שטעם מה שאמרו ''שלאו הבא מכלל עשה עשה'' מפני שלא נאמר הלאו בפירוש, סבירא ליה לר' יהודה כשאמר "וידבר..לאמר" באר שגם הדיבור נאמר, וכם כן גם הלאו הבא מכלל עשה, שהיא הדיבור הנדרש מכלל, נאמר בפירוש למשה. וכן אמרו בפסחיםב[[פסחים מא ב|פסחים (דף מא:)]] לר' יהודה שאם אכל כזית צלי מבעוד יום לוקה אף שהיא לאו הבא מכלל עשה.

והנה יפלא שלפי זה ילקה לר' יהודה בכל לאוין הבאים מכלל עשין שנאמר בתחלת הפרשה מלת "לאמר", וילקה המקריב חיה [כמ"ש בזבחיםב[[זבחים לד א|זבחים (דף לד)]] ורמב"ם (פרק ה מהלכות איסורי מזבח)], וכהן גדול שנשא בעולה, וכהן טהור שאכל תרומה טמאה (כמ"ש פרק ז מהל' תרומות), והנהנה משער נזיר לדעת הרמב"ן במנין המצות שהוא לאו הבא מכלל עשה "קדוש יהיה גדל פרע", והעושה סחורה בפירות שביעית שהוא לאו הבא מכלל עשה וחשבן הרמב"ן במנין העשין, והמוציא משא על הבהמה שכתב הרמב"ם פרק כ מהל' שבת שהיא לאו הבא מכלל עשה. ואם כן ילקה בכל אלה לר' יהודה שבכל אלה כתוב בתחלת הפרשה "וידבר ה' אל משה לאמר". ולא שמענו שיחלק ר' יהודה על הכלל דלאו הבא מכלל עשה עשה?!{{ססס}} ובכתובותוב[[כתובות כד א|כתובות (דף כד)]] ''מאי להעלות מנשיאת כפים ליוחסין? תבעי למ"ד מעלין מתרומה ליוחסין... הני מילי תרומה דעון מיתה אבל נשיאת כפים דאיסור עשה, לא.'' והא מאן דאמר מעלין מתרומה ליוחסין הוא ר' יהודה והיה לו לומר לדידיה דנשיאת כפים הוא איסור לאו, דלאו הבא מכלל עשה וכתיב שם "לאמר".{{ססס}} ובספרא שמיני (פ"ג משנה ב) על מה שכתוב "אותה תאכלו"-- ''ולא בהמה טמאה. אין לי אלא בעשה. בלא תעשה מנין?'' וסתם ספרא ר' יהודה, הרי סבירא ליה דלאו הבא מכלל עשה עשה אף על גב דכתיב "לאמר".

ומעוך וכתוב וכולי: מפרש בבכורותב[[בכורות לט א|בכורות (דף לט)]] דלר' יהודה הוה מום שבגלוי גם בביצים וכל שכן בגיד. ולר' אליעזר בן יעקב אינו מום שבגלוי. ולר' יוסי מעוך וכתות מינכר, ונתוק וכרות לא מינכר.

ובארצכם לא תעשו: מזהיר שבמקדש אסור בהקרבה ובמדינה אסור לעשות כן לסרס שום בהמה. והנה במה שכתב "נתוק וכרות" פירשו במנחותב[[מנחות נו א|מנחות (דף נו)]] להביא נתק אחר כורת. כי הכריתה נאמר גם בשכורת מקצת אבל בנתיקה מפרידו לגמרי, ואם כן נתק כל שכן מכורת. ובא לרבות שגם הנותק אחר כורת חייב, בין בקדשים בין בחולין. כי על "ונתוק וכרות" אמר "ובארצכם לא תעשו", וכמ"ש בשבתב[[שבת קיא א|שבת (דף קיא)]] ובמנחותוב[[מנחות נו א|מנחות (דף נו)]] וב[[בכורות לג ובבכורותא|בכורות (דף לג)]] ''הכל מודים במסרס אחר מסרס שחייב''. ר"ל אף מאן דאמר דמטיל מום בבעלי מומין פטור מודה במסרס אף שהנותק אחר כורת מסרס בעל מום. וז"ש בספרא ''בעלי מומין מנין? ת"ל לא תעשו''.{{ססס}}[<small>והפרישה באבן העזר (סימן ה) כתב מסרס אחר מסרס אסור דכתיב "לא תעשו" בודאי ראה כן איזה ברייתא, ופירושה כמו שבארנו, לא כמו שפירש הפרישה משום ד"לא תעשו" לשון רבים</small>]

והנה היה די לומר "ולא תעשו". והוסיף 'בארץ' לאסור דבר זה בכל צאצאי הארץ, אף חיה ועוף. וכן אמר בחגיגהב[[חגיגה יד ב|חגיגה (דף יד:)]] ''שאלו את בן זומא מאי לסרוסי כלבא? אמר להו כל שבארצכם לא תעשו''. [ורש"י ותוס' פירשו משום דמחיר כלב אסור. ובטורי אבן הקשה על פירושם וי"ל שהיה השאלה על כלב הים שזה פשוט בעיני שלא הוזהרו על סירוס הדגים דכתיב "בארצכם". אמנם בכלב הים יש בו טומאה לדעת רבי עקיבא (פרק יז דכלים) מפני שבורח ליבשה. והרמב"ם בפי' פסק כוותיה ובחיבורו חזר בו כמ"ש התוי"ט (רפ"י דכלים). ובן זומא כר' עקיבא, לכן השיב ''כל שבארצכם''.]

ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלקיכם מכל אלה: פשטות הכתוב שגם מבן נכר לא יקבלו קרבנות בעלי מומין. הגם שהם אין מוזהרים מלהקריב בעלי מומין במזבח דידהו. וכמו שפירשו חז"ל בתמורהב[[תמורה ז א|תמורה (דף ז)]]. ומ"ש בספרא שבא להזהיר שלא יקבלו מאתם קרבנות צבור, אף תמימים, הוא כוונה שנייה דרושיית ממה שכתוב "את לחם אלקיכם" שמורה על קרבן צבור.{{ססס}}והלא בלי זה לא ריבה מן "איש איש" רק עולה לר' עקיבא ונדרם ונדבות לר' יוסי הגלילי?! וכן קשה קושיית התוס' (חולין דף יג:, מנחות עג:, תמורה דף ז) למה לי "איש איש" להתיר? תיפוק ליה מדאמר בעלי מומין לא תקבל, מכלל דתמימים שרי!

אולם יותר נראה שהפלוגתא הוא לענין סירוס ויש לתרץ דתנא קמא ר' יהודה בן בתירה הוא דאמר ''על שניהם הוא נאמר "פרו ורבו"'' ולכן אוסר סירוס גם בנשים כמו שמבואר בשבתב[[שבת קיא א|שבת (דף קיא)]], עיי"ש.