התורה והמצוה ויקרא ב יג: הבדלים בין גרסאות בדף

[גרסה לא בדוקה][גרסה לא בדוקה]
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ קישורים פנימיים לתלמוד באמצעות AWB
 
שורה 20:
 
ור' ישמעאל בנו של ריב"ב סבירא ליה דצריך שיהיה מעין הפרט בג' דברים:
* ( א ) דבר שמקבל טומאה -- יצאו עצים שאין מקבלים טומאה (<small>עיין במנחות (שם) ברש"י ותוס', ובתוס' [[פסחים יט א|פסחים (דף יט)]] ד"ה אלמא, חגיגה כג ד"ה והא, [[זבחים לד א|זבחים (דף לד)]] ד"ה ואפילו, [[חולין לה א|חולין (דף לה)]] ד"ה אין. וברמב"ם {{ממ רמב"ם|ו|איסורי המזבח|ח}} ומה שכתב הראב"ד פרק י מהל' ט"א הלכה יז, והכסף משנה שם. ובפרק ?? מהל' שאה"ט הלכה יג, עיי"ש</small>).
* ( ב ) שיהיה עולה לאשים -- יצא דם.
* ( ג ) ושיהיה על מזבח החיצון -- יצא קטורת.
שורה 34:
במלח תמלח: בכל מקום שהשם שבו נעשה הפעל מובן מאליו אין דרך שיבא השם, כמו "וידבר" "וירח" "וילך" "וירא" אצל "וידבר בפיו" "וירח באפו" "וילך ברגליו" "וירא בעיניו", אם לא לכוונה פרטית-- "וילך ברגליו" שלא הלך על הסוס, "שמע באזניך וראה בעיניך" לא על ידי אחרים שומעים ורואים ומגידים, "בוער באש" כי יוכל לבער על ידי דבר זולת האש, גחלת וסיד רותח (עיין באילת בשחר כלל יג). ומכל שכן כשהפעל בנוי מן השם שלא יבוא השם עם הפעל:{{רווח קשיח|1}} "ויאהל עד סדום", לא "ויאהל אהל". ואחר שאמר "תמלח" למה אמר "במלח"? ואם רצה להזכיר השם היה לו לומר "במלח תקריב" או "תשים" או "יהיה".
 
ואמרו חז"ל בספרא, הובא במנחותב[[מנחות כא א|מנחות (דף כא)]], שאם יאמר "במלח יהיה" או "במלח תשים" נבין ממנו שהקרבן יהיה מושם במלח ומוקף ממנו מכל צדדיו [<small>מה שאמרו ''יכול תבונהו'' פירשו רבה בר עולא (שם) ''יכול תבוננו כתבן וטיט'' (מלשון תבן שהתי"ו שרשית). ''אמר ליה אביי אי הכי "יתבוננו" מבעיא ליה!'' (שלפי זה צריך להוסיף אות אית"ן המשמש על העתיד על התי"ו שהוא שרשית) ''אלא אמר אביי יכול יעשנו כבנין'' (ושרשו "בנה" מנחי ל"ה). ''אמר ליה רבא אם כן "יבננו" מבעיא ליה'' (ר"ל "תבננו" או "תִבְנֵהו"). ''אלא אמר רבא יכול תבונהו יכול יתן בו טעם כבינה'' (מנחי ע"ו)</small>]. לכן אמר "תמלח".
 
ואם יאמר הפעל "תמלח" לבד נאמר שדי במי מלח, כי פעל "מָלַח" יצדק כל שהנמלח יש בו טעם מלוח. לכן אמר שצריך שימלחנו במלח עצמו, לא במי מלח. ועיין בסמ"ג (לאוין קלז).