התורה והמצוה ויקרא א ג: הבדלים בין גרסאות בדף
[גרסה לא בדוקה] | [גרסה לא בדוקה] |
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ קישורים פנימיים לתלמוד באמצעות AWB |
|||
שורה 70:
(אם לא נדחק לחלק בין שם "זכר" לשם "בן" או "איש"), הרי דסבירא להו דמחד קרא ממעט אנדרוגנוס.
והנה יש לומר דר' יהודה דסתמא דספרא דפר' ערכין כוותיה כמ"ש
והנה התוס' ([[שבת קלו ב#תוספות|שבת דף קלו: ד"ה דתניא]], בכורות דף מב ד"ה אלמא, נדה דף כח ד"ה הא) הקשו על זה: ( א ) דהא
ונראה, דלדעת ר' יהודה יש באנדרוגנוס ספק ששתלה בו הטבע, שאחר שיש בו קצת ??? של זכר וקצת של נקבה, נטע בו הטבע ספק זה אשר נשאר בו באמת, ואינו ר"ל שהוא ספק איש ספק אשה אצלנו, רק שהספק הזה נטוע ביצירתו וגם הטבע לא הכריעה בו כי דומה לשניהם. ומצד ספיקו זה הטבעי כשכתוב "זכר" בדרך ההרחבה גם אנדרוגנוס בכלל אחר שיש בו גם מענין הזכר. ולכן סבירא ליה לר' יהודה כשכתוב שם "זכר" בלא יתור לא יכול למעט אנדרוגנוס כי לא ידענו אם דברה התורה בדרך הדיוק או בדרך השלוח; ובכל זאת, הגם שאם לא כתוב יתור לא נמעט אנדרוגנוס, הלא לא נרבהו גם כן שנאמר שאנדרוגנוס ודאי בכלל זכר, כי אז נסתפק בהפך שאפשר שדברה בדרך הדיוק שיהיה זכר גמור; רק שלא נמעטהו, ואם יקדיש אנדרוגנוס לעולה יהיה ספק הקדש. ולכן כפלה התורה שם "זכר" להורות זכר דוקא, ולמעט אנדרוגנוס, ואם יקדיש אנדרוגנוס לעולה לא חל עליו הקדש כלל כמקדיש נקבה לעולה.
שורה 82:
ולפי זה גם
* מ"ש ב[[ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק י|ספרא קדושים (פרק י]] משנה ה, הובא בסנהדרין דף סו ודף פה:) ''"איש איש כי יקלל את אביו"-- לרבות בת וטומטום ואנדרוגנוס'', לא יפלוג על ר' יהודה כי אם יכתב רק "איש" נסתפק על כל פנים בטומטום ואנדרוגנוס ולא יהיה חייב סקילה וצריך ריבוי.
* וכן מ"ש
* וכן מ"ש ב{{ממספרא|מלבי"ם|תזריע נגעים|פרשה ה|מ"א}} ''"איש או אשה כי יהיה בו נגע"-- מנין לרבות טומטום ואנדרוגנוס? ת"ל "או"'', אתיא גם כר' יהודה, דלולא הריבוי הגם שלא נמעט טומטום ואנדרוגנוס אחר שאין שם יתור, לא נרבנו ויהיה ספק, וצריך הריבוי שיהיה ודאי.
* ובירושלמי (פרק יט דשבת הלכה ג, ובפרק א דחגיגה הלכה א, ופרק הערל הלכה א) ''תמן תנינן הכל חייבים בראיה חוץ מחרש שוטה וקטן וטומטום ואנדרוגנוס. מה אמר בה ר' יהודה? נשמענו מן הדא ר"י בן דהבאי אומר משום ר' יהודא אף הסומא. לית בר נש אמר אף אלא דהוא מודה על קדמייתא. מחלפא שטתיה דר"י תמן אמר פרט והכא אמר לרבות. ר"י ורבנן מקרא אחד דורשין: ר"י דריש זכר מה תלמוד לומר "ערל"? אפילו מקצתו ערל. ברם הכא "כל זכורך" פרט לאנדרוגנוס'' -- נראה שהירושלמי גריס כמו שנמצא במכלתא (פר משפטים) ''זכורך-- להוציא הנשים, כל זכורך-- להוציא טומטום ואנדרוגנוס''. הרי ממעט טומטום ואנדרוגנוס מן מלת "כל" ומקשה הלא גבי מילה מרבה טומטום ואנדרוגנוס מן מלת "כל"? ומשני, דגבי מילה מרבה מן "ערל", לא מן מלת "כל" דסבירא ליה שתיבת "כל" פירושו שיהיה כולו זכר, לא טומטום ואנדרוגנוס שמקצתו אינו זכר. אבל גמרא שלנו שגריס ''"זכורך"-- למעט טומטום ואנדרוגנוס, "כל זכורך"-- לרבות הקטנים'' סבירא ליה דמן הכינוי ממעט טומטום ואנדרוגנוס שהכינוי דינו כה' הידיעה, כנודע שהוא אחד מאופני ההודעה, וסבירה להו ד"כל" דגבי מילה מרבה מקצת זכר. וכבר דברנו בסברה זו אם "כל" פירושו ''כולו'' או ''מקצתו'' במקומו.
שורה 99:
תמים: הנה האזהרה שלא יקריב בעל מום מבואר (בפר' אמור כב) "אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם זכר תמים..כל אשר בו מום לא תקריבו", ויפלא לפי זה מדוע הזכיר ביחוד ברוב הקרבנות שיהיו תמימים?{{ססס}}ויאמרו רבותינו שזה בא ללמדנו על יתר הדברים שמפורשים בכל קרבן שהם לעכב כמו שתמים מעכב, ואם אינו תמים אינו לרצון כמו שכתוב שם "כל אשר בו מום לא תקריבו כי לא לרצון יהיה לכם". וזה שאמר בספרא ''כשם שאם אינו כענין הזה'' (ר"ל ככל הפרטים הכתובים פה) ''אינו לרצון''. (ודרוש זה בנוי על היסוד שבארנו באילת השחר כלל קנט).
אולם הלא פה כתוב שני פעמם "תמים" -- בעולת בקר ובעולת צאן. וכבר בארנו בסימן הקודם שהוא ככתוב שני פעמים "תמים יקריבנו", ולמה כפל דבריו?{{ססס}}אמר בספרא שהשני בא להורות שתמים יקדישנו, שמה שכתוב בעולת צאן "תמים יקריבנו" פירושו ''יקדישנו'' (<small>כמו שנבאר (בסימן לז) שהקרבה תפול או על ההקדש או על ההולכה או ההעלאה למזבח</small>). והגם שגם זה ידענו מפר' אמור שאסור להקדיש בעל מום, כמ"ש בספרא {{ממספרא|מלבי"ם|אמור|פרשה ז|מ"ד}}
והרמב"ם, אף על גב שהביא (בפר' א מהל' תמידין ומוספין) דתמיד טעון בקור ד' ימים, בכל זאת לא הביא (בפר' ב מהל' שגגות) דהשוחט תמיד שאינו מבוקר אף שנמצא תמים יהיה חייב חטאת. וכבר תמה בזה בכפות תמרים שם. ונראה שדעתו, דתנא קמא שדריש ''תמים יקדישנו'' חולק על ר' יוסי. והגם שבתוספתא (פרק ה דפסחים) איתא ''א"ר יוסי שמעתי שהשוחט תמיד שאינו מבוקר חייב שנאמר "תמימים יהיו לכם"-- כשהם מבוקרים תמידין, כשאינם מבוקרים אינם תמידין.'' על כרחך לדידיה צריך תרי קראי, חד למצוה וחד לעכב, ולא סבירא ליה כבן בג בג דיליף דתמיד טעון בקור מפסח מצרים כמ"ש במכלתא (פר' בא)
==סימן כד==
שורה 110:
אל פתח אהל מועד יקריב: הפתח הוא מקום כניסה ויציאה שהוא מקום הפתוח, והיה בצד מזרח ההיכל, שכן בספרא {{ממספרא|מלבי"ם|מצורע מצורע|פרשה ג|מ"ו}}, {{ממספרא|מלבי"ם|אחרי מות|פרק ב|משנה א}} על מה שכתוב בקרבנות מצורע ובשני השעירים "והעמיד אותם פתח אהל מועד" מפרש שהעמידן בשער נקנור.
(ולא כמו שאמרו המבארים שנקרא "פתח" מצד שפתוח למעלה; שמלבד שהוא נגד קבלת חז"ל כנ"ל [<small>וכמ"ש (בעירובין ב, יומא סב, זבחים נה) על מה שכתוב בשלמים "פתח אהל מועד" דאם שחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולות, וכן
ומה שהוצרך לומר "אל פתח אהל מועד יקריב" פירושו שמחויב לטפל בהבאתם עד הפתח כמו שכן אמר גם כן בספרא {{ממספרא|מלבי"ם|תזריע יולדת|פרק ג|מ"ג}} ובספרי נשא (פסקא כט) על מה שכתוב ביולדת ובנזיר-טמא שיביא "אל פתח אהל מועד" שמחויב לטפל בהבאתם עד הפתח. ואין זה ענין למה שמובא בספרי (ראה פסקא עז ובתמורה דף כא) על פסוק "רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך תשא ובאת"''-- עד המקום שיביאם עד העזרה''; ששם מדבר שיביאם מחוץ לארץ לארץ ישראל כמ"ש הרמב"ם (פרק יח מהל' מעשה הקרבנות ה"א) ''מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בקדשי חוץ לארץ וכולי''.
|