התורה והמצוה ויקרא א ג: הבדלים בין גרסאות בדף

[גרסה לא בדוקה][גרסה לא בדוקה]
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ ←‏סימן כג: קישורים פנימיים לתלמוד באמצעות AWB
מ קישורים פנימיים לתלמוד באמצעות AWB
שורה 70:
(אם לא נדחק לחלק בין שם "זכר" לשם "בן" או "איש"), הרי דסבירא להו דמחד קרא ממעט אנדרוגנוס.
 
והנה יש לומר דר' יהודה דסתמא דספרא דפר' ערכין כוותיה כמ"ש בשבתב[[שבת קלז א|שבת (דף קלז)]] והוא הדין סתמא דפה, הולך לשיטתו דסבירא ליה (בספרא {{ממספרא|מלבי"ם|תזריע יולדת|פרק א|משנה ה}} , ובמשנה שבת קלד:) דמילת אנדרוגניס דוחה את השבת. ומפרש בשבתב[[שבת קלז א|שבת (דף קלז)]] שלמד זה ממה שכתוב "המול לכם כל זכר" דסבירא ליה שהגם שאנדרוגנוס אינו זכר בכל פרטיו, הוא זכר במקצת שלכן הוא בכלל "כל זכר", שמלת "כל" מרבה כל הנכנס בגדר השם, אף בדרך ההרחבה [<small>כמו שראינו שאף ששם "בהמה" בהבנתה המדויקת אין עובר בכלל כמ"ש בספרא (פר' ערכין {{ממספרא|מלבי"ם|בחקתי|פרק ט|מ"ח}}, ובתמורה דף יז) ''בהמה בבהמה-- ולא בהמה בעוברין ולא עוברין בבהמה'', וכמו שפלפלו בזה בחוליןב[[חולין סט א|חולין (דף סט)]], מכל מקום מרבה בספרא {{ממספרא|מלבי"ם|שמיני|פרק ו|מ"א}} ''"לכל הבהמה"-- להביא את השליל'', כי בהבנה המורחבת גם עובר בכלל "בהמה" וכשאומר "כל הבהמה" כולל כל הנכנס בגדר השם, וכן הוא בכמה מקומות</small>]. ואם כן סבירא ליה לר' יהודה ששם "זכר" בהבנתו המורחבת כולל גם אנדרוגנוס, ולכן סבירא ליה דממה שכתוב "זכר" אי אפשר למעט אנדרוגניס שיש לומר שבא במובנו הרחב-- כל שהוא זכר, עד שיכפל את השם או יכתבנו בדרך הודעה שבא השם בדוקא שאז ידעינן שבא השם בדוקא. והמכלתא והספרי כחכמים דלא מרבי מילת אנדרוגנוס מן "כל זכר" דסבירה להו שהאנדרוגנוס אינו נכנס כלל בגדר שם "זכר" ולכן סבירא להו דכל מקום שכתוב שם "זכר" ו"איש" ו"בן", אף פעם אחד-- ממעט אנדרוגנוס.
 
והנה התוס' ([[שבת קלו ב#תוספות|שבת דף קלו: ד"ה דתניא]], בכורות דף מב ד"ה אלמא, נדה דף כח ד"ה הא) הקשו על זה: ( א ) דהא ביבמותב[[יבמות עב ב|יבמות (דף עב:)]] אמר ר"י דאנדרוגנוס פסול מלקדש מפני שהוא ספק אשה, הרי סבירא ליה דספיקא הוא. וקשה, וכי אצטריך קרא למעוטי ספיקא?! ועוד דהא ביומאב[[יומא מג א|יומא (דף מג)]] ממעט דאשה ואנדרוגנוס פסול מלקדש דכתיב "ונתן", ולא "ונתנה" -- הרי מיעט אנדרוגנוס בלא מיעוט; וכן בשבת (שם) מקשה ומ"ש מילה, הרי רוצה לומר דמחד "זכר" נמעט אנדרוגנוס. ומתוך זה נדחקו דסתמא דספרא פה דלא כר' יהודה, ועוד כמה דוחקים, עיי"ש.
 
ונראה, דלדעת ר' יהודה יש באנדרוגנוס ספק ששתלה בו הטבע, שאחר שיש בו קצת ??? של זכר וקצת של נקבה, נטע בו הטבע ספק זה אשר נשאר בו באמת, ואינו ר"ל שהוא ספק איש ספק אשה אצלנו, רק שהספק הזה נטוע ביצירתו וגם הטבע לא הכריעה בו כי דומה לשניהם. ומצד ספיקו זה הטבעי כשכתוב "זכר" בדרך ההרחבה גם אנדרוגנוס בכלל אחר שיש בו גם מענין הזכר. ולכן סבירא ליה לר' יהודה כשכתוב שם "זכר" בלא יתור לא יכול למעט אנדרוגנוס כי לא ידענו אם דברה התורה בדרך הדיוק או בדרך השלוח; ובכל זאת, הגם שאם לא כתוב יתור לא נמעט אנדרוגנוס, הלא לא נרבהו גם כן שנאמר שאנדרוגנוס ודאי בכלל זכר, כי אז נסתפק בהפך שאפשר שדברה בדרך הדיוק שיהיה זכר גמור; רק שלא נמעטהו, ואם יקדיש אנדרוגנוס לעולה יהיה ספק הקדש. ולכן כפלה התורה שם "זכר" להורות זכר דוקא, ולמעט אנדרוגנוס, ואם יקדיש אנדרוגנוס לעולה לא חל עליו הקדש כלל כמקדיש נקבה לעולה.
שורה 82:
ולפי זה גם
* מ"ש ב[[ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק י|ספרא קדושים (פרק י]] משנה ה, הובא בסנהדרין דף סו ודף פה:) ''"איש איש כי יקלל את אביו"-- לרבות בת וטומטום ואנדרוגנוס'', לא יפלוג על ר' יהודה כי אם יכתב רק "איש" נסתפק על כל פנים בטומטום ואנדרוגנוס ולא יהיה חייב סקילה וצריך ריבוי.
* וכן מ"ש בחגיגהב[[חגיגה ד א|חגיגה (דף ד)]] ''זכור-- להוציא את הנשים, ,"זכורך"-- להוציא טומטום ואנדרוגנוס'' אתיא כר' יהודה דזכר לבד אינו ממעט טומטום ואנדרוגנוס.
* וכן מ"ש ב{{ממספרא|מלבי"ם|תזריע נגעים|פרשה ה|מ"א}} ''"איש או אשה כי יהיה בו נגע"-- מנין לרבות טומטום ואנדרוגנוס? ת"ל "או"'', אתיא גם כר' יהודה, דלולא הריבוי הגם שלא נמעט טומטום ואנדרוגנוס אחר שאין שם יתור, לא נרבנו ויהיה ספק, וצריך הריבוי שיהיה ודאי.
* ובירושלמי (פרק יט דשבת הלכה ג, ובפרק א דחגיגה הלכה א, ופרק הערל הלכה א) ''תמן תנינן הכל חייבים בראיה חוץ מחרש שוטה וקטן וטומטום ואנדרוגנוס. מה אמר בה ר' יהודה? נשמענו מן הדא ר"י בן דהבאי אומר משום ר' יהודא אף הסומא. לית בר נש אמר אף אלא דהוא מודה על קדמייתא. מחלפא שטתיה דר"י תמן אמר פרט והכא אמר לרבות. ר"י ורבנן מקרא אחד דורשין: ר"י דריש זכר מה תלמוד לומר "ערל"? אפילו מקצתו ערל. ברם הכא "כל זכורך" פרט לאנדרוגנוס'' -- נראה שהירושלמי גריס כמו שנמצא במכלתא (פר משפטים) ''זכורך-- להוציא הנשים, כל זכורך-- להוציא טומטום ואנדרוגנוס''. הרי ממעט טומטום ואנדרוגנוס מן מלת "כל" ומקשה הלא גבי מילה מרבה טומטום ואנדרוגנוס מן מלת "כל"? ומשני, דגבי מילה מרבה מן "ערל", לא מן מלת "כל" דסבירא ליה שתיבת "כל" פירושו שיהיה כולו זכר, לא טומטום ואנדרוגנוס שמקצתו אינו זכר. אבל גמרא שלנו שגריס ''"זכורך"-- למעט טומטום ואנדרוגנוס, "כל זכורך"-- לרבות הקטנים'' סבירא ליה דמן הכינוי ממעט טומטום ואנדרוגנוס שהכינוי דינו כה' הידיעה, כנודע שהוא אחד מאופני ההודעה, וסבירה להו ד"כל" דגבי מילה מרבה מקצת זכר. וכבר דברנו בסברה זו אם "כל" פירושו ''כולו'' או ''מקצתו'' במקומו.
שורה 99:
תמים: הנה האזהרה שלא יקריב בעל מום מבואר (בפר' אמור כב) "אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם זכר תמים..כל אשר בו מום לא תקריבו", ויפלא לפי זה מדוע הזכיר ביחוד ברוב הקרבנות שיהיו תמימים?{{ססס}}ויאמרו רבותינו שזה בא ללמדנו על יתר הדברים שמפורשים בכל קרבן שהם לעכב כמו שתמים מעכב, ואם אינו תמים אינו לרצון כמו שכתוב שם "כל אשר בו מום לא תקריבו כי לא לרצון יהיה לכם". וזה שאמר בספרא ''כשם שאם אינו כענין הזה'' (ר"ל ככל הפרטים הכתובים פה) ''אינו לרצון''. (ודרוש זה בנוי על היסוד שבארנו באילת השחר כלל קנט).
 
אולם הלא פה כתוב שני פעמם "תמים" -- בעולת בקר ובעולת צאן. וכבר בארנו בסימן הקודם שהוא ככתוב שני פעמים "תמים יקריבנו", ולמה כפל דבריו?{{ססס}}אמר בספרא שהשני בא להורות שתמים יקדישנו, שמה שכתוב בעולת צאן "תמים יקריבנו" פירושו ''יקדישנו'' (<small>כמו שנבאר (בסימן לז) שהקרבה תפול או על ההקדש או על ההולכה או ההעלאה למזבח</small>). והגם שגם זה ידענו מפר' אמור שאסור להקדיש בעל מום, כמ"ש בספרא {{ממספרא|מלבי"ם|אמור|פרשה ז|מ"ד}} ובתמורהוב[[תמורה ו א|תמורה (דף ו)]], שעל זה אמר שם "כל אשר בו מום לא תקריבו וכמ"ש הרמב"ם (הל' איסורי מזבח פרק א ה"א) -- יש הבדל בין השלילה ובין החיוב; כי כשאומר "כל אשר בו מום לא תקריבו" בשלילה, הוא רק בודאי מום, והספק מותר; אבל כשאומר "תמים יקריבנו", בחיוב, צריך שידע בודאי שהוא תמים והספק אסור. וצריך לבדוק אחר מומיו קודם ההקדש.{{ססס}}ודעת ר' יוסי שמה שכתוב "תמים יקריבנו" הוא ההקרבה למזבח וקמ"ל שצריך שידע בשעת הקרבה שהוא תמים. ואם לא ידע בודאי על ידי ביקור, אף שנמצא אחר כך שהיה הקרבן תמים, בכל זה הוא פסול. ומה שבארתי דלר' יוסי פסול אף שנמצא תמים כן פירשו התוס' (בסוכה דף מב) דבנמצא בעל מום פשיטא כמ"ש במשנה ד[[פסחים עא א|פסחים (דף עא)]].
 
והרמב"ם, אף על גב שהביא (בפר' א מהל' תמידין ומוספין) דתמיד טעון בקור ד' ימים, בכל זאת לא הביא (בפר' ב מהל' שגגות) דהשוחט תמיד שאינו מבוקר אף שנמצא תמים יהיה חייב חטאת. וכבר תמה בזה בכפות תמרים שם. ונראה שדעתו, דתנא קמא שדריש ''תמים יקדישנו'' חולק על ר' יוסי. והגם שבתוספתא (פרק ה דפסחים) איתא ''א"ר יוסי שמעתי שהשוחט תמיד שאינו מבוקר חייב שנאמר "תמימים יהיו לכם"-- כשהם מבוקרים תמידין, כשאינם מבוקרים אינם תמידין.'' על כרחך לדידיה צריך תרי קראי, חד למצוה וחד לעכב, ולא סבירא ליה כבן בג בג דיליף דתמיד טעון בקור מפסח מצרים כמ"ש במכלתא (פר' בא) ובפסחיםוב[[פסחים צו א|פסחים (דף צו)]]. ואם כן לדידן לא סבירא לן כר' יוסי.
 
==סימן כד==
שורה 110:
אל פתח אהל מועד יקריב: הפתח הוא מקום כניסה ויציאה שהוא מקום הפתוח, והיה בצד מזרח ההיכל, שכן בספרא {{ממספרא|מלבי"ם|מצורע מצורע|פרשה ג|מ"ו}}, {{ממספרא|מלבי"ם|אחרי מות|פרק ב|משנה א}} על מה שכתוב בקרבנות מצורע ובשני השעירים "והעמיד אותם פתח אהל מועד" מפרש שהעמידן בשער נקנור.
 
(ולא כמו שאמרו המבארים שנקרא "פתח" מצד שפתוח למעלה; שמלבד שהוא נגד קבלת חז"ל כנ"ל [<small>וכמ"ש (בעירובין ב, יומא סב, זבחים נה) על מה שכתוב בשלמים "פתח אהל מועד" דאם שחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולות, וכן בנזירב[[נזיר מה א|נזיר (דף מה)]] על מה שכתוב ''"וגלח הנזיר פתח אהל מועד"-- בזמן שפתוח''</small>] הוא גם כן נגד הלשון, דאיך יפרשו "פתח הבית" "פתח השער", וכדומה?)
 
ומה שהוצרך לומר "אל פתח אהל מועד יקריב" פירושו שמחויב לטפל בהבאתם עד הפתח כמו שכן אמר גם כן בספרא {{ממספרא|מלבי"ם|תזריע יולדת|פרק ג|מ"ג}} ובספרי נשא (פסקא כט) על מה שכתוב ביולדת ובנזיר-טמא שיביא "אל פתח אהל מועד" שמחויב לטפל בהבאתם עד הפתח. ואין זה ענין למה שמובא בספרי (ראה פסקא עז ובתמורה דף כא) על פסוק "רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך תשא ובאת"''-- עד המקום שיביאם עד העזרה''; ששם מדבר שיביאם מחוץ לארץ לארץ ישראל כמ"ש הרמב"ם (פרק יח מהל' מעשה הקרבנות ה"א) ''מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בקדשי חוץ לארץ וכולי''.