התורה והמצוה ויקרא יט יא-יד: הבדלים בין גרסאות בדף

ובבבא מציעא ([[בבא מציעא קיא א|דף קיא]]) אמר תחלה ד''"לך ושוב"'' הוה עושק. ואחר כך אמר ד''"נתתי לך"''. ומקשה ואומר ד''"אין לך בידי"'' הוה עושק. הרי יש כמה מיני עושק. ובסוכה ([[סוכה ל א|דף ל]]) ''על כובשי שכר שכיר ועל עושקי שכר שכיר'' פרש"י ''כובש-- לך ושוב. עושק-- שאינו נותן לו.'' לפי זה "לא תעשק" במובנו העצמי היא המיקר את מה שרוצה לתת בשכרו כאילו רוצה עבור השכר מלאכה גדולה יותר ממה שפסק. ובמובנו הרחב כולל כל אופן שמחזיק את של חברו בידו.

 

 

==סימן ל==

{{ציטוט מדרש|ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרשה ב|סימן לב}}

 

 

ויש הבדל דק בין "אתו" ובין "עמו". שמלת "עמו" היא מלת השיווי והצירוף אבל מלת "אתו" משתתף גם עם מלת "את" שמורה על הפעול ובזה מורה תמיד שהאחד פועל על האחר והאחר, שהוא "אתו", פעול מאתו וטפל אליו-- ''"וילן אתו לוט"-- אברהם עיקר ולוט טפל לו'' (בראשית רבה פ' לא) ואחר כך "ויעל אברם ממצרים ולוט עמו"-- שבחזרתו ממצרים לא היה נפעל מאברהם כי מעצמו רצה לצאת משם.

"וה' אמר לבלעם לא תלך עמהם" (במדבר כב יב) ושם (פסוק כ) "קום לך אתם", וכתיב ''"וילך בלעם עם שרי מואב"-- שמח בפרעניות ישראל כמותם'' (רבה פרשה כ). ושם (פסוק לה) "לך עם האנשים ואפס את הדבר...וילך עם שרי בלק". ובמדרש ''"לך עם האנשים"-- שתלך עמהם'' (ר"ל שעתה צוה לו ללכת ולא כמתפעל מאתם), ''"וילך עם שרי בלק"-- כשם שהם שמחים כך הוא שמח'' ר"ל היה דומה להם בשמחה ולא כנפעל מהם ללכת [<small>ולא בשמחתם על פרעניות ישראל כי כבר הזהירו "אפס את הדבר אשר אדבר אליך"</small>].

 

 

ובמכלתא (משפטים דף מט) ''"כי טוב לו עמך"-- שתהיה טובתו שוה לך. דבר אחר: שתהיה שוה לו.'' דרוש הא' ממה שמלת "עמו" ו"אתו" מורה השיווי. דרוש הב' מן ההבדל בין "עמו" לבין "אתו", שעמו מורה שאין אחד נפעל מהשני. ועל זה אמר שגם אתה תהא שוה לו.

{{ציטוט מדרש|ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרשה ב|סימן לד}}

 

 

ובשבועות (שם) תפס רק "לא תקלל חרש" כי על ידי שכתוב "ונשיא..לא תאור" ידעינן שפירושו אף חרש שאינו שומע הקללה, וכל שכן השומע. ולכן גם הרמב"ם (פ' ? מהל' ממרים) תפס אזהרה למקלל אביו ולמקלל חברו "לא תקלל חרש" ואינו מוציא רק המת שאינו בחיים. וכפי הלשון שם "חרש" מובנו תאומי-- על הבלתי שומע ועל המחריש ושותק, "ויחרישו העם". ועל כן פרט "ואני כחרש לא אשמע" כי יש חרש שומע.

ומבואר אצלינו בהבדל שבין לשון "שימה" ובין לשון "נתינה". שלשון "שימה" יבא על ההכנה, ואם יבא לשון "נתינה" מאדם לאדם פירושו שיתן לו או לפניו בידיעתו ועל שיכין לפניו צור מכשול שלא בידיעתו משתמש בלשון "שימה"-- "ושם לה עלילות דברים", "כשדים שמו שלשה ראשים", "ועל נתיבותי חשך ישים" (איוב יט). ואם מדבר פה מעור העין שמכין מכשול שלא בידיעתו היה לו לומר "לא תשים מכשול". מזה הוציאו לפרש על עור השכל שנותן לו עצה שעל זה יצדק לשון "נתינה" כי יתן לו העצה בידיעתו, רק המכשול נסתר בחבו כמו "ונתתי מכשול לפניו" (יחזקאל ג), "הבו לכם דבר ועצה" (שופטים כ). ולכן אמר "ויראת מאלקיך" שכבר התבאר ב[[התורה והמצוה ויקרא יט א-ד#סימן ד|סימן ד]] כי פעל "ירא" שאחריו מ"ם פירושו ''מסיבתו'' ר"ל הגם שאינך ירא אנשים הבלתי יודעים תעלומות לב, הלא אלקים יחקור זאת. וכמ"ש גם לקמן (פ"ז משנה יד), בהר (פרק ד מ"ב, פרשה ו משנה ב), ובקדושין (לב:) ב"מ (דף נח:) כל דבר המסור ללב נאמר בו "ויראת מאלקיך".