התורה והמצוה ויקרא א ב: הבדלים בין גרסאות בדף

דבר אל בני ישראל: יש פרשיות רבות שלא כתוב בהן רק "וידבר ה' אל משה" ולא כתוב "דבר אל בני ישראל" כמו פרשת "זאת חקת הפסח" {{ממ|שמות|יב|מג}}, "קדש" (שם יג), "כי תשא", כיור, שמן המשחה, (שם כא) מעילות, שבועת הפקדון (ויקרא ה), נגעי אדם (שם יג), תורת המצורע, נגעי בתים (שם יד), שור או כשב (שם כב), אך בעשור (שם כג), וכדומה.{{רווח קשיח|2}} לפי זה יפלא מדוע נשתנו פרשיות רבות שהאריך בהן "דבר אל בני ישראל"? וכבר אמר בספרא ([[ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרשה ד|קדושים פרשה ד]] משנה א) ''"ואל בני ישראל תאמר", "ואל בני ישראל תדבר", "אמור אל בני ישראל", "דבר אל בני ישראל", "צו את בני ישראל", "ואתה תצוה אל בני ישראל"-- ר' יוסי אומר דברה תורה כלשון בני אדם בלשונות הרבה וכולם צריכים להדרש.''{{רווח קשיח|1}} ולפעמים ידרשם למעט גרים ונשים אבל יבואר (בסימן שאחרי זה) שזה אינה דרשה מכרחת תמיד. אולם זה מוחלט שהעובדי כוכבים מוצאים מכלל "בני ישראל" וימעטם תמיד כל היכא דכתיב "בני ישראל". ואחר שהעובד כוכבים יכול להביא קרבנות נדבה, כמו שלמד ([[ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ז|בספרא אמור פרשה ז]] משנה א), בהכרח יורה המיעוט דפה שאין לעולתו דין עולת ישראל להטעינה סמיכה שהוא מצות עשה של בעל הקרבן. וזה שאמר ''ואין עובדי כוכבים סומכים'', ועל זה סמך גם כן מה שאמרו בחוליןב[[חולין ה א|חולין (דף ה)]] ''"מכם"-- בכם חלקתי ולא בעובד כוכבים.''

והנה גם גבי תנופה דרש כזאת בספרא (צו פרשה יא ומנחות דף מא). לכן באר שאי אפשר ללמוד אחד מחברו; כי הגם שבצד אחד מדת תנופה מרובה שנוהג בדבר שיש בו רוח חיים (כגון כבשי עצרת וחזה ושוק של שלמים) ובדבר שאין בו רוח חיים (כגון שתי הלחם ומנחות) [<small>ובמנחות (צד:) חשיב עוד דברים שנתרבה תנופה שנוהג בקרבנות ציבור ובשחוטים, ופה תפיס אחד מהן</small>]; בצד אחד מדת סמיכה מרובה מתנופה שכל החברים סומכים על הקרבן ואין כולם מניפין כמ"ש במנחותב[[מנחות צד א|מנחות (דף צד)]], ולכן אי אפשר ללמוד חד מחבריה.

רק אחר שהתעצמו והיו לעם והועתק שם זה על הגוי כולו יאמר לפעמים בהרחבה על כל הנלוה אל עדתם כמו "בני עמון" "בני שת" ודומיהם. כי גם שם "בן", הגם שעיקרו מורה על בנו הזכר, לפעמים יבא בהשאלה ובהרחבה כמו: "אותו ואת בנו לא תשחטו" (ויקרא כב כח), "לא תקח האם על הבנים" (דברים כב ו) -- שאינו מורה על המין, כי בבעלי חיים לא יקפיד על המין כמו "בני יונה" "בני נשר" כמו שכתבנו במקומו.{{ססס}} וכן גם בבני אדם, הגם שדייקו חז"ל תמיד שם "בן" על הזכר [<small>כמ"ש ''"בני אהרן"-- ולא בנות אהרן'' (ספרא צו פרשה ב משנה ד, [[ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה א|אמור פרשה א משנה א]], קידושין דף לו), ''"וילדו לו בנים"-- הבנים בתורה הזאת ולא הבנות'' (ספרי תצא פ' רטו), ''"כי יהיה לאיש בן סורר"-- ולא בת'' (ספרי שם פ' ריח, סנהדרין דף סד), ''"וכל בכור בניך תפדה"-- ולא בנותיך'' (קידושין דף כט), ''"ולמדתם..את בניכם"-- ולא בנותיכם'' (שם ע"ב ודף ל, ובירושלמי פרק י דעירובין), ''"חקך וחק בניך"-- אין חק לבנות'' (ספרא שמיני פרק א משנה י)</small>] -- בכל זאת, במקום שהסברה נותנת שבא על צד ההרחבה יוכלל גם הבנות כמ"ש בבבאב[[בבא בתרא קי א|בבא בתרא (דף קי)]] ''"והתנחלתם אותם לבניכם"-- ולא לבנותיכם. אלא מעתה למען ירבו ימיכם וימי בניכם?! ברכה שאני''; וגבי יבום ''"בן אין לו"-- אף הבת בכלל''; וביבמותוב[[יבמות עח א|יבמות (דף עח)]] ''"בנים אשר יולדו"-- ולא בנות דברי ר' שמעון. ר"י אומר "אשר יולדו" הכתוב תלאן בלידה.''{{ססס}}ולכן יוסיף הכתוב לפעמים שם זכר אל שם "בני ישראל"-- "כל זכר בבני אהרן יאכלנה" (ויקרא יב), "פקד כל בכור זכר בבני ישראל" (במדבר ג מ). ובבבאוב[[בבא בתרא קמג ב|בבא בתרא (דף קמג:)]] ''ההוא דאמר נכסי לבניי. הוה ליה ברא וברתא. מי קריה אינשי לברא בניי או דלמא לא קרי אנשי לברא בניי ולמושכה לברתא במתנה קאתי.''{{רווח קשיח|2}}מבואר שעל צד ההרחבה שלא בדיוק יקרא לפעמים לברתא ''"בני"''. ולכן אבעיא ליה אם קורא גם כן על צד ההרחבה לבנו יחידו בלשון רבים. ואז יותר י"ל שהכינוי ''"בניי"'' בא שלא בדיוק, השם עצמו בדיוק; או אם זה אין מצוי כלל שיקרא ליחיד בלשון רבים ובהכרח השם בא על צד ההרחבה וכולל הבת כי אם גם זה לא ימצא שיקרא לבת "בן", עדיין מדוע נאמר שכיון על הבת.

ועתה, בכל מקום שבא בתורה "דבר אל בני ישראל" יש להסתפק אם בא על צד ההרחבה וגם נשים וגרים בכלל, או בא על צד הדיוק ורק אל הבנים הזהיר ולא אל הבנות. אולם מבואר לכל משכיל כי לא חתמה התורה דבריה, בפרט בדברה על הדינים וההלכות בודאי לא כתבה לשון בלתי מדויק שנוכל להפך אותו אל כמה צדדים. ומסתמא אמרינן שהלשון בא בדוקא ורק לבני ישראל הזהיר, לא אל הבנות. ולכן אומר הספרא (משנה ב) הובא בכמה מקומות בש"ס, ''בני ישראל סומכים ולא בנות ישראל''. כי אי אפשר לפרש שלא יביאו קרבן עולה כלל שזה ידעינן שבעניני הקרבנות דינם שוה לאנשים כמו שלמד (בספרא [[ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ז|אמור פרשה ז(?) משנה א]]). וכן אמר גבי תנופה (ספרא צו פרשה א משנה ב). וצריך איזה גילוי דעת שעל ידו נבין שבא הלשון בהרחבה וזה -- או על ידי יתור בהכתוב כמו שלמד גבי העלאה בחוץ ([[ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק י|ספרא אחרי פרק י משנה א]]), גבי דם ([[ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרשה ז|שם פרשה ז משנה א]]), גבי כיסוי ([[ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק יא|שם פרק יא משנה א]]), גבי מולך ([[ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרשה ד|קדושים פרשה ד משנה א]]), גבי בעלי מומין (אמור פרשה א), ובכמה מקומות בספרי וש"ס; או במקום שידעינן שאין הבדל בין נשים לאנשים כמו בחטאת וחלב וזאת החיה -- לא מעט נשים מבני ישראל כי השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה כמ"ש במכלתא משפטים (פרשה ו) וספרי נשא (פסקא ב) ובפסחיםוב[[פסחים מג א|פסחים (דף מג)]] ובכמה מקומות בש"ס. ומה שצריך ריבוי גבי העלאת חוץ ודם ובעלי מומין יתבאר במקום אחר. וכן במקום שהפרשה מדברת בנשים כמו פרשת יולדת וזיבה וערכין -- אין צריך ריבוי. וכללים הללו יתבארו לך אי"ה לקמן (סימן קצא) בענין גרים שממועטים גם כן תמיד מ"בני ישראל" אם לא במקום שיש ריבוי כמ"ש פה במשנה ג' ''"אדם"--לרבות הגרים''. ושמור דברים אלה לבל נצטרך להכפיל אותם בכל פעם. {{שוליים|א|9}}

אולם אחרי חקרנו ודרשנו על גדר שם '''אדם''' והבדלו מן '''איש'''; הנה גדרו האמתי שבא תמיד לציין את מין האדם בפרטות וכל מקום שיאמר "אדם" יכוין להודיע כי מן בן אדם מדבר, לא מן בעל חי או נמצא זולתו. ובכל מקום שאין זה כוונת האומר ואינו מקפיד להודיע זאת, יתפוס שם "איש" שהוא כולל כל יש ונמצא. ועל פי זה לא ימצא בשום מקום בתנ"ך שם "אדם" להוראת הכללות. {{שוליים|א|10}} למשל, "איש ממנו את קברו לא יכלה", "איש איש ממלאכתו" שפירושם ''כל אחד ממלאכתו''-- לא יצדק בו שם "אדם" שאינו מציין הכללות רק מציין בן אדם, לא מה שאינו אדם, כמו "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת" בא על צד ההודעה שמן האדם מדבר -- ''רק האדם'' מטמא בצרעת, לא מה שאינו אדם. וכן "אדם כי ימות באהל" ולרבותינו ממעט עובד מזלות שהוא בגדר "איש", לא בגדר "אדם" וכמ"ש ביבמותב[[יבמות סא א|יבמות (דף סא)]] ובתוי"ט (ריש פי"ב דנגעים). לא כן כשאומר "אדם מכם" שבמלת "מכם" כבר הודיע שמדבר מן מין האדם ואי אפשר להעתיק (''איין מענש פאן אייך'') רק "מי מכם" או "כל אחד מכם" (''איינער פאן אייך''). ובזה לא יצדק שם "אדם" ולא נמצא דוגמא לזה בכל התנ"ך.

ונראה שגם חכמי התלמוד סמכו על דרוש זה כמ"ש בסוכהב[[סוכה ל א|סוכה (דף ל)]] ''בשלמא לפני ייאוש-- "אדם כי יקריב מכם" אמר רחמנא והאי לאו דידיה.'' וזה רחוק שידרשו מלת "מכם" מממונכם, שזה נגד מליצת הלשון. אך למדוהו מזרות הלשון שנסמך מלת "מכם" אל שם "אדם" והוא לא יתחבר רק אל שם "איש". [<small>ובזה מיושבים כל קושיות התוס' (דם ד"ה כי) ובחולין (דף ה ד"ה מכם)</small>]

ומ"ש ''לרבות הגרים'' פירושו: שקרבנם טעון סמיכה ושדינם כדין ישראל לענין שהמומר אין מקבלים ממנו קרבן כי ממומר עכו"ם מקבלים כמ"ש בחוליןב[[חולין ה א|חולין (דף ה)]] ''בכם חלקתי ולא בעובד כוכבים''. וכן הוא בירושלמי דשקלים (פרק א הלכה ח) ''אמר ר"א מתניתין בנכרים אבל בכותים לא. ותני כן "אדם"-- לרבות את הגרים. "מכם"-- להוציא את המומרים'', עד כאן. וכוונתו שאם כן ממה נפשך-- אין דין כותי כנכרי, דאם כשרים הם -- הגר מקבלים ממנו הכל;ואם מומרים הם -- מומר ישראל אין מקבלים הימנו גם נדרים ונדבות.

* ( ב ) שם "אדם" אינו מציין הגדלות כמו שכתוב "ויקרא את שמם אדם ביום הבראם", כי הוא שם העצם. וכמ"ש (נדה דף מד) ''אדם בן יומו מטמא בנגעים דכתיב "אדם כי יהיה בעור בשרו"-- אדם כל שהו''. ואמרו בסנהדריןב[[סנהדרין נז א|סנהדרין (דף נז)]] ''בן נח חייב על העוברים שנאמר "שופך דם האדם באדם"''. לא כן שם "איש" מציין הגדלות וממעט קטן אם לא שבא ריבוי לרבותו כמו שבארנו בכל הספר.

ובזה תבין מה שאמרו בספרא פרשת ערכין ([[ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק יב|בחקתי פרק יב]] הובא בגיטין לח:) ''"כל חרם אשר יחרם... מאדם ובהמה": "מאדם"-- אלו עבדו ושפחתו הכנענים'', שכיון דכתיב "אדם ובהמה" בא אדם על כל מי שאינו בהמה וגם העבד הכנעני בכלל. ועיין בתוספות (נדה נז סוף ד"ה ובנה). וכן בכל מקום שבא שם "אדם" בהגבלה כמו "ואתה אדם ולא אל", "ומצרים אדם ולא אל", "לולא ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם" הוא רק מגביל -- אדם שאינו אל רק יצור אדמה.{{ססס}} ובמד' (ב"ר פל"ג) פירשו "עיר קטנה..ומצא בה איש מסכן וחכם..." על דור המבול ונח, "ואדם לא זכר את המסכן"-- ''אמר הקב"ה לית אתון מנהרין ליה אנא מנהר ליה שנאמר "ויזכור אלקים את נח"''. מיושב שקרא בני דור ההוא בשם "אדם" בהגבלה נגד אלקים שהוא זכרו.{{ססס}}וכן במקום שבא על שם המין כולו כמו "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" דרש בספרא (אחרי פרק יג משנה ב) ובסנהדריןוב[[סנהדרין נט א|סנהדרין (דף נט)]] ''אפילו כותי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול'' -- כי הענין מוכח שבא על המין כולו. וכן "ואתן אדם תחתיך" מבואר מן הענין שבא בהרחבה.

ודברי חכמים כדרבונות, כל יקר בם צפונות. אמרו בחוליןב[[חולין ה א|חולין (דף ה)]]: ''"מן הבהמה"-- להביא בני אדם שדומים לבהמה. מכאן אמרו מקבלים קרבנות מפושעי ישראל וכולי'', ושם (ע"ב) ''וכל היכא דכתיב "בהמה" גריעותא הוא?! והכתיב "אדם ובהמה תושיע ה' " ואמר ר"י אמר רב אלו בני אדם שהם ערומים בדעת כאדם ומשימים עצמם כבהמה. התם כתיב "אדם ובהמה", הכא בהמה לחודא כתיב. וכל היכא דכתיב אדם ובהמה מעליותא הוא?! והא כתיב "וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה"'' (ופרש"י ואמר עליו בסוטה דף כב אפילו לא קרא ולא שנה עליו הכתוב אומר "וזרעתי זרע אדם וזרע בהמה"). ''התם חלקיה קרא -- "זרע אדם" לחוד ו"זרע בהמה" לחוד.''

אולם כל דבריהם כגחלי אש, שאחר שכתוב פה "אדם כי יקריב", יש לנו לאמר שכיון על שם "אדם" בהבנתו המדויקת -- רק אדם משכיל ושומר מצוה, לא פושעי ישראל. וכמו שממעט מומר היה לנו למעט םפושעי ישראל מן שם "אדם". אך, אחר ששם "אדם" בא פה מגביל אל שם "בהמה" -- "אדם כי יקריב..מן הבהמה"-- שהאדם יתכפר על ידי קרבן בהמה, ממילא יש לומר שגם הפושעים ישראל נכלל בשם "אדם" כי נקרא "אדם" כל שאינו בהמה כנ"ל. וז"ש ''"מן הבהמה"-- מכאן שמקבלים קרבנות מפושעי ישראל'' -- רוצה לומר על ידי שכתוב "מן הבהמה", שם "אדם" מוגבל נגד שם "בהמה" ואין ראיה למעט מן שם "אדם" פושעי ישראל. וכן מ"ש "וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה", מה שכתוב "זרע אדם" כולל כל שהוא אדם, אף בלתי משכיל, כל שאינו בהמה, אחר שבא מגביל נגד שם "בהמה". ועל זה הקשה '''''וכל היכא דכתיב "בהמה" גריעותא הוא''''', רוצה לומר, שעל ידי דכתיב "בהמה" בא שם "אדם" לגריעותא שדי כל שאינו בהמה, '''''והכתיב "אדם ובהמה תושיע ה' "''''' שגם כן שם "אדם" מגביל נגד שם "בהמה" ובכל זאת פירש רב יהודה אמר רב ששם "אדם" זה בא למעלה-- שהם ערומים בדעת כאדם, רוצה לומר שהוא אדם באמת, כפי צורתו. והשיב שרב יהודה לא מן שם "אדם" דריש זאת רק שהוא פירש מ"ש "אדם ובהמה" הוא שם מורכב, רוצה לומר, "אדם" שהוא "אדם ובהמה" -- פירוש: שהוא אדם אמתי מצד צורתו ומשים עצמו לענין צרכיו החומריים כבהמה שאינה מבקשת מותרות וצכרים הרבה, אדם כזה תושיע ה'. ולפי זה מה שכתוב "אדם ובהמה" פירושו ''אדם שהוא בהמה'' והי"ו הוא וי"ו הביאור (<small>כמו "יין ושכר" שפירשו חז"ל יין בדרך שכרותו, יין והוא שכר; "נבילה וטריפה" נבילה שיש במינה טריפה; ובבבאוב[[בבא קמא ד א|בבא קמא (דף ד)]] ''וכי תימא פרושי קמפרש: מאי מבעה הבער...''</small>) ומקשה שאם כן גם במה שכתוב "וזרעתי את ב"י זרע אדם וזרע בהמה" היה לנו לפרש כן, שהוא שם מורכב -- זרע אדם שהוא בהמה. ומשיב, שאם כן לא היה לו לכפול מלת "זרע", רק לכתוב "זרע אדם ובהמה". וזהו שאמרו ''זרע חלקיה קרא''.

* וכן במה שכתוב "כל איש אשר בו מום מזרע אהרן" דרש בבכורותב[[בכורות מג א|בכורות (דף מג)]] ''מום ששוה בזרעו של אהרן'', ורוצה לומר מום שהוא בזרע אהרן. ועיין באילת השחר פרק כא באורך.

ובבראשית רבה (פרשה ע) ''"אם יהיה אלהים עמדי": ר' אבוה ור"י. חד אמר מסורסת הוא הפרשה וחד אמר על הסדר נאמרה. מאן דאמר מסורסת היא שכבר הבטיחו הקב"ה והוא אומר "אם יהיה אלהים עמדי"?! אתמהא! מאן דאמר על הסדר נאמרה מה מקיים "אם יהיה אלהים עמדי"? אלא כך אמר יעקב אם יתקיימו לי התנאים שאמר לי להיות עמי ולשמרני אני אקיים את נדרי''.{{רווח קשיח|3}} מבואר שקשיא ליה איך אמר מלת "אם" שמורה ספק והקב"ה הבטיחו? לכן חד אמר שהפרשה מסורסת ואמר זה קודם ההבטחה. ומאן דאמר על הסדר נאמרה סבירא ליה שהוא מלת החלוקה, ומכלל הן אתה שומע לאו שלא יחול עליו חיוב הנדר רק אחרי יקיים ההבטחה. ומצד זה צודק מלת "אם" שמגביל צדדי החלוקה. (<small>וכפי הנראה זה תלוי בפלוגתא דר'מאיר ור' חנינא בן גמליאל בקידושיןב[[קידושין עב א|קידושין (דף עב)]] אי בעינן תנאי כפול; דלמאן דאמר לא בעינן תנאי כפול, במה שאמר "אם יהיה אלהים עמדי" רצוף התנאי שכנגדו-- ''ואם לא, לא יקיים הנדר''. ואין פה מקומו להאריך בזה.</small>)

ובכל זה -- בין מלת "כי" בין מלת "אם", שניהם יורו על הרשות, לא החובה. ובמכלתא (סוף יתרו) ''ר"י אומר כל "אם" שבתורה רשות חוץ משלשה'', ויתבאר לקמן;{{רווח קשיח|2}} ובספרי תצא "כי תצא למלחמה"-- ''במלחמת הרשות הכתוב מדבר'';{{רווח קשיח|2}} ובשבועותוב[[שבועות מט ב|שבועות (דף מט:)]] ''א"ר אמי כל שבועה שהדיינים משביעים אותו אין בו משום שבועת ביטוי שנאמר "נפש כי תשבע"-- מעצמו, כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש "כי" משמש בארבע לשונות...''; {{רווח קשיח|2}} וברבה (צו פ"ט) ''כל המצות כתוב בהן "כי תראה" "כי תפגע" "כי יקרא" -- אם באת מצוה לידך אתה זקוק לעשותה ואם לאו אי אתה זקוק לעשותה וכולי...''.

וכן מלת "אשר" הבא במשפט התנאי, וכן הבינוני עם ה' הידיעה בראשו, היא גם כן רשות:{{רווח קשיח|2}} "ואיש אשר יטמא ולא יתחטא", "ואיש אשר יגע במשכבו", "הנוגע במת לכל נפש אדם".{{רווח קשיח|1}} ובמכותוב[[מכות ח א|מכות (דף ח)]] ''אמר רבא "ואשר יבא את רעהו ביער" מה יער דאיבעי עייל ואי בעי לא עייל. ואי סלקא דעתך מצוה, מי סגיא דלא עייל? א"ל רב אדא ב"א וכל היכא דכתיב "אשר" דאי בעי הוא?! אלא מעתה "ואיש אשר יטמא"... מת מצוה דלא סגי דלא מטמא וכולי..שאני התם...''.{{ססס}}והגדר שבין שימוש מלת "אשר" למלת "אם" ו"כי" בארתי לקמן, ועיין באילת השחר פרק יא מן כלל צז' עד כלל קח'.

יקריב..קרבן: מבואר אצלנו כי בכל מקום שבא שם הפעל מוסף אל הפעל בא לדרוש. ובארנו דרכי חז"ל בתורה אור. ואחד מנתיבותיהם כי השם מורה שהדבר כבר ישנו במציאות ולכן בשם יקרא. וזה הפך הפעל, שהדבר מתנענע לצאת אל המציאות ולהתפעל. ועל כן מורה שדבר קדם לו, מציאות קודם הפעולה, שכבר הוא "קרבן" לפני ההקרבה. וזהו שפירשו ''שיקדים הקדשו להקרבתו''. ומה שאמרו בנדריםב[[נדרים ט א|נדרים (דף ט)]] שהלל היה מביא כבשתו כשהוא חולין לעזרה ומקדישה, פירש הר"ן שם שהיה מקדישה בפתח העזרה {{שוליים|א|12}}

* '''( דרך א )''' הנה יש הבדל בין השם ובין הפעל; כי הפעל מורה שהפועל עוסק להוציא הדבר אל המציאות, והשם מורה שהדבר כבר נמצא במציאות ונקרא בשם. ולפי זה בעת הפעולה אי אפשר שיקרא בשם, וכשימצא השם עם הפעולה מורה שכבר היה לו מציאות קודם הפעולה כמו שאמרו בברכותב[[ברכות יח א|ברכות (דף יח)]] ''"יומת המת"-- חי הוא! אלא המת מעיקרא'', ובירושלמי (פרק היה קורא) ''"כי לא אחפץ במות המת"-- וכי המת מת?! אלא אלו הרשעים שקרוים מתים''{{רווח קשיח|2}}כי בעת פעולת המיתה לא יצדק לקראו כבר בשם מת. ובשבתוב[[שבת לב א|שבת (דף לב)]] ''"כי יפול הנופל"--ראוי זה ליפול מששת ימי בראשית'', שהרי עדיין לא נפל וקראו "נופל".{{ססס}} ומהר"ש ארקוואלטי בספר ערוגות הבושם (פרק כד) כתב: ופעמים ינתן שם ותואר מה לנושא על שם סופו-- "על פי שני עדים יומת המת", "ובגדי ערומים תפשיט", "ותקח הבצק ותלש", "קחי ריחים וטחני קמח"''.

: אבל חז"ל תפסו את הפשט בכל מקום, כמבואר אצלינו שיסודי הדרוש נשענים על פשטות הפשט. ואמר במדרש איכה (פסוק "ממרום שלח אש") ''"קחי ריחים וטחני קמח"-- הא כל עמא טחנין חטין ואת אמרת קמח? וכולי...אלא קמחא טחינא טחנית, קרתא יקידתא אוקידתא...''. והובא בסנהדריןב[[סנהדרין צו א|סנהדרין (דף צו)]]. ובברכותוב[[ברכות נה א|ברכות (דף נה)]] ''אמר ר"י אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה שנאמר "יהב חכמתא לחכימין"''. וכן במדרש קהלת (פסוק "כל הנחלים") ''לא הוה צריך קרא למימר אלא "יהב חכמתא" ללא חכימין וכולי''.

** ובחוליןוב[[חולין צא א|חולין (דף צא)]] "וטבוח טבח"''-- פרע להם בית השחיטה''. פירשו טבוח שנית ופרע את הטבח, ר"ל בית השחיטה הטבוח.

** ובנדריםוב[[נדרים יג א|נדרים (דף יג)]] "כי ידור נדר"''-- עד שידור בדבר הנדור.{{רווח קשיח|2}} ושם (דף ג) "נזיר להזיר"''--שהנזירות חלה על נזירות.

** ובספרא אמור (פ"ד משנה ד) ויבמותו[[יבמות כ א|יבמות (דף כ)]] "ושמרו את משמרתי"''--עשו משמרת למשמרתי''.

** ( א ) לפעמים בא להגביל כמות הפעל וזה בפעלים הבלתי מוגבלים בכמות, ויצויר יעשו פעם אחר פעם, ובא השם לבאר שיעשו רק פעם אחד. כמו שאמרו בספרא (צו פרק טז משנה ב) ''"להניף תנופה"-- אחת ולא שתים''.{{רווח קשיח|2}} כי פעל הניף אינו גודר כמה פעמים יניף והשם היחיד גודר שיהיה רק תנופה אחת. וכן אמרו בספרא (אמור פ"א משנה א) ובמכותוב[[מכות כ א|מכות (דף כ)]] ''"לא יקרחו קרחה"-- לחייב על כל קרחה וקרחה''. ובספרא (שם) ''"לא ישרטו שרטת"-- לחייב על כל שריטה ושריטה''.

** ולפעמים בא השם להגביל איכות הפעל. שלפעמים מושג הפעל רחב וכולל יותר מן השם כמ"ש בספרא (אמור פרשה י משנה ד) ''"וקצרתם את קצירה"-- ולא הקטניות ולא השחת''{{רווח קשיח|2}} שפעל קוצר כולל כל שעושה בו פעולת הקצירה אבל בשם "קציר" לא נקראת רק התבואה לבד. ובגמ' (סוטה כג, ב"ק לח, הוריות י) ''אמר ר"י אין הקב"ה מקפח שכר בריה...דאלו בכירה...אמר הקב"ה "אל תתגר בם מלחמה" -- מלחמה הוא דלא, הא אנגריא עביד בהו. צעירה וכולי...אמר "אל תתגר בם" כלל, אפילו אנגריא לא''. ובביצהוב[[ביצה יט א|ביצה (דף יט)]] "וחגותם אותו חג לה' "-- ממעט לבית שמאי עולה ראיה שפעל "וחגותם" כולל ושם "חג" פורט -- רק החגיגה.

* '''(דרך ג)''' ובמקום שהשם והפעל שוים בגדרם פירושו תמיד שהשם בא להוסיף ולרבות איזה דבר. כמ"ש בספרא (בהר פ"ג משנה א) ''"וכי תמכרו"-- אין לי אלא קרקעות; מנין לרבות כל דבר? ת"ל "ממכר"''. ושם (ויקרא דבורא דחובה פרשה יא משנה ה ו ז) ''"כי תמעול מעל"-- ריבה.'' ושם (פכ"במשנה ט) ''תשלומי כפל וכו' מנין? ת"ל "ומעלה מעל"-- ריבה''. ובספרי זוטא הובא בילקוט נשא ''"ומעלה מעל"'' (דגזל הגר) ''לרבות הנשבע בשם לשקר והמקלל''. ובנדריםוב[[נדרים ג א|נדרים (דף ג)]] "נזיר להזיר"''--לעשות כינויי נזירות כנזירות וידות נזירות כנזירות. וכן לקמן (סימן כ), ובכמה מקומות.

* וכן כשבא השם בכינוי כמ"ש ביומאב[[יומא פא א|יומא (דף פא)]] ''אין לי'' (שמוסיפים מחול על הקדש) ''אלא יוהכ"פ; שבתות ויו"ט מנין? ת"ל "תשבתו שבתכם"-- הא למדת כל מקום שנאמר "שבת" מוסיפים מחול על הקדש''. ואמר בספרי (תבא ס' ש"ב) ''אין לי אלא מעשר עני שבו דבר הכתוב; שאר מעשרות מנין? ת"ל "...את כל מעשר תבואתך"-- ריבה''.

ושמת לבך בכללים שבארתי בענין קדימת המקור אל הפעל שהגם שהוא דרך הלשון בכל זה דרשוהו כפי משמעותו, וזה תלוי בפלוגתא אי דברה תורה כלשון בני אדם כמ"ש שם בפרטות. וכן כאן כמ"ש בנדריםב[[נדרים ג א|נדרים (דף ג)]] ''מאי שנא גבי נזירות דכתיב "נזיר להזיר"; גבי נדרים נמי הא כתיב "לנדור נדר"?! אי כתב נדר לנדור" כמו דכתיב "נזיר להזיר" כדקאמרת. השתא דכתיב "לנדור נדר"-- דברה תורה כלשון בני אדם. הניחא למאן דאמר דברה תורה כלשן בני אדם אלא למאן דאמר לא דברה תורה כלשון בני אדם וכולי דריש לה לעשות ידות נדרים כנדרים. ונזיר להזיר דרש שהנזירות חל על נזירות''.

[ לבד כשתים שלש מקומות שיצאו מן הכלל לצורך כמו "לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה" (ויקרא כב ב) ושם מלת "לעולה" הוא נשוא המאמר כמבואר בספרא ([[ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ז|אמור פרשה ז]] משנה א) ומנחותו[[מנחות עג א|מנחות (דף עג)]] כמו שיבואר שם. וכן "מראשית עריסותיכם תתנו לה' תרומה" {{ממ|במדבר|טו|כא}} דריש בספרי (שלח פסקא קי) שיהיה בה כדי מתנה לכהן, ומלת "להשם" הוא קוטב המאמר-- שיהיה ראוי לה', והוא אחד מכ"ד לבעל הבית ואחד ממ"ח לנחתום. ובמ"ש {{ממ|במדבר|יח|כד}} "כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו ליהוה תרומה" דריש ביבמותב[[יבמות פו א|יבמות (דף פו)]] שמעשר דינו כתרומה דאסור לזרים לר' מאיר או דטובל לרבנן. ]

ומה שכתוב בספרא ''"ומה מי שהוא עתיד להתקדש..."'', וכן הוא בב"ר (פ"א). ובנדריםוב[[נדרים י א|נדרים (דף י)]] גריס ''ומה זה שלא נתכוין אלא להזכיר שם שמים על הקרבן..'', וזה כפי גירסת התוספות שם-- ''ולימא קרבן לה'? דלמא אמר "לה' " ולא אמר "קרבן"''. אבל בגירסא הישנה כתוב ''דלמא אמר "לה' קרבן"'', ואם כן אף שאומר "לה' קרבן" ומקדיש באמת מכל מקום אינו נכון דאין להזכיר את השם על דבר ריקן, וכן משמע בדברי המאירי בחידושיו לנדרים.{{ססס}} וכן אמר בחוליןב[[חולין צא א|חולין (דף צא)]] דישראל אין מזכירין את השם רק אחר ב' תיבות, וכן מבואר בספרי (האזינו פסקא שו) ''"כי שם ה' אקרא"-- מצינו למדין שלא הזכיר משה שמו של מקום אלא לאחר כ"א תיבות וכולי רשב"י אומר מנין שלא יאמר אדם "לה' עולה"...אלא לאחר שהם מקודשים לשמים. אמר המקום לא יחול שמי עליהם עד שיוקדשו וכולי''.

ובמה שכתוב ביומאב[[יומא לט א|יומא (דף לט)]] שהיה הכהן גדול אומר ''"לה' חטאת"'' כבר העירו בתוי"ט שם.

ובמה שכתבנו תבין מה שאמרו בזבחיםב[[זבחים ט א|זבחים (דף ט)]] ''וממאי דבמותר פסח כתיב?'' (ר"ל מש"ש 'ואם הצאן לזבח שלמים' דבר הבא מן הצאן יהיה שלמים) ''דלמא במותר אשם כתיב? אמר רבא אמר קרא "ואם מן הצאן"-- דבר השוה בכל הצאן. מתקיף לה ר' אבון בכל אתר את אמרת "מן" להוציא והכא "מן" לרבות? א"ר מני הכא נמי "מן" להוציא דלא אתי בן שתי שנים ולא אתי בנקבה'' (וכן הוא בירושלמי פרק ה דפסחים ופרק ב דשקלים הלכה ה).{{רווח קשיח|2}} ור"ל אחר ש"מן הצאן" הוא שם המין אי אפשר לפרש על אשם דאינו בא רק מן האלים שהוא מין נמוך מצאן, והיה לו לומר "ואם מן האלים". ועל כרחך בא על פסח שבא מכבשים ועזים ששניהם תחת סוג "צאן", ואי אפשר לתפוש לשון אחר. ואמר מלת "מן" משום דאינו בא בכל אישי המין רק זכרים ובני שנה.

ומ"ש ''לא אם אמרת בבעל מום שמומו בגלוי...'' הקשו התוס' דנימא אתנן ומחיר יוכיחו. ותירץ הקרבן אהרן שפי' מה שאמרו ''שכן מומו בגלוי'' היינו שלכן מועיל ע"א לפסלו. ואם כן באמת באתנן ומחיר אין מועיל עד אחד לפסלו, עיי"ש באורך. וכן תירץ בס' צאן קדשים. ואינו נכון. שעל זה שיועיל עד אחד לא בא הלימוד כלל כי זה תלוי באם יש איסור בדבר ממילא מועיל עד אחד אם אין הבעל דין מכחישו, ואם מכחישו אינו נאמן; וכמ"ש בקידושיןב[[קידושין סה א|קידושין (דף סה)]] ''אמר אביי א"ל עד אחד שורך נרבע והוא שותק- נאמן''. וכמ"ש הרמב"ם (פרק ד מהל' איסורי מזבח הלכה ב). ואם כן מה שעד אחד נאמן אינו מפני גילוי מומו רק מפני שעד אחד נאמן באיסורים והוא הדין שנאמן באתנן ומחיר. ומה שאמר ''מפני שמומו גלוי'' פירושו שלכן אסור, לא שלכך נאמר עד אחד.{{ססס}} אך יש לישב קושיית התוס' דאם נלמד ע"י יוכיח של אתנן ומחיר לא נדע רק ברובע ונרבע קודם הקדשן -- שאתנן ומחיר אין חל במוקדשין כמ"ש בתמורה, ולא נדע שאסורים לאחר הקדשן.

(פירוש משנה י): ומ"ש (אצל חלב ודם) שהם מדבר מותר -- פירושו ''שכל שאר הבהמה מותרת להדיוט''. ומ"ש (אצל מליקה) ''שקדושתה אוסרתה'' -- פירוש: שקדושתה גורמת שתהיה חלוקה מחולין ולא תותר רק במליקה. ומ"ש ''ואם השבת...'', כוונתו על התשובה שהשיב ר' עקיבא למעלה -- ''מה לבעל מום שכן מומו גלוי'', וכן תשיב כאן שלכן בעל מום אסור מפני שמומו בגלוי. כן פירשו במנחותב[[מנחות ו א|מנחות (דף ו)]].

ומ"ש ''להוציא את הטריפה'' מפרש בגמ' (שם) ובתמורהוב[[תמורה כח א|תמורה (דף כח)]] שיש ג' קראי בטריפה:

* "ואם מן הצאן..מן הכשבים או מן העזים" שבעולת הצאן {{ממ|ויקרא|א|י}} -- דרשו על חולה זקן ומזוהם. וכמ"ש בספרא ובגמ' [[בכורות מא א|בכורות (דף מא)]] ו[[תמורה כח ותמורהא|תמורה (דף כח)]].

* "ומן הצאן" דגבי שלמים {{ממ|ויקרא|ג|ו}} דריש בזבחיםב[[זבחים ט א|זבחים (דף ט)]] על מותר הפסח.

ואם לא תרצה לעזוב דרך הרגיל, שהדרוש הוא מן הוי"ו לבדו, אוכל לומר דתנא זה יסבור כר' יונתן דאמר במנחותב[[מנחות צא א|מנחות (דף צא)]] שמה שכתוב בפר' נסכים "וכי תעשה בן בקר עולה או זבח...מן הבקר או מן הצאן" צריך לבל נטעה שמה שכתוב פה "מן הבקר ומן הצאן תקריבו" היינו שניהם יחדיו. [ <small>ופירש רש"י: ''מי לא כתיב "מן הצאן" בלא וי"ו?!, נטעה שהוא וי"ו החיבור.'' ודבריו, וכן מה שפירשו התוס' שדרש מדלא כתב "והצאן" לא יטב בעיני הדקדוק כמו שכתבנו בפר' אחרי ([[התורה והמצוה ויקרא טז ג-ד#סימן יא|סימן יא ?]] ) בפ' "ואיל לעולה".</small> ] והעיקר כמו שפרשתי בפ' קדושים ([[התורה והמצוה ויקרא כ ו-יד#סימן קא|סימן קא]]) שדרש כן מדלא כתיב "או מן הצאן". והשתא קשה באמת למה כתב "ומן", בוי"ו, עד שיצטרך פסוק מיוחד ללמד שיביא כל אחד לבדו? היה לו לכתוב פה "או מן הצאן" לבל נטעה. מזה הוכיחו שהוי"ו בא למיעוט בפני עצמו; רוצה לומר, על ידי הוי"ו נמשך מלת "מן" הראשון, שנית; שגם אם יכתב "מן הבקר והצאן" יהיה בכחו כאילו כתוב "מן הבקר ומן הצאן", כמו "מאת שרי האלפים והמאות" שדינו כאילו כתוב "ומאת שרי המאות". והרי כאילו כתוב ב' פעמים "מן" -- מלת "מן" הנמשך בכח הוי"ו ומלת "ומן" הכתוב בביאור.{{רווח קשיח|3}} ומכל מקום הוא דוחק ופירוש הראשון טוב בעיני. ומה שיש להקשות: לכתוב "מן הצאן" ולא יצטרך לימוד -- יש לישב ואין להאריך.