משתמש:Roxette5/רדב"ז/חלק ב: הבדלים בין גרסאות בדף

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 1:
 
==קטע זמני==
 
 
 
 
Teshuva 611
 
<b>שאלת </b>ממני ידיד נפשי על אלו המוליכים עצמות המתים לא"י ונוהגים בהם מנהג בזיון עד שכופלין את קומתם ולפעמים מתפרקים האברים ומשתברים עצמות אם יש בזה חשש או לא:
 
<b>תשובה </b>הדבר ברור שכל שהוא לתועלת המת אין בו משום בזיון כי זהו כבודו והראיה מדתנן במסכת שקלים כל הכלים הנמצאים בירושלים דרך ירידה לטבילה טמאין דרך עלייה טהורין שלא כדרך ירידתן עלייתן דברי ר"מ ר' יוסי אומר כולם טהורים חוץ מן הסלע והמגריפה והמריצה המיוחדים לקברות פירוש מגריפה כלי שגורפין וכונסין בו העצמות כשהם מפוזרים. מריצה כלי שרוצצים ומשברין בו עצמות המת להכניסם בסל להוליכם ממקום למקום וזה השם נגזר מלשון ותרץ את גלגלתו כל זה מלשון הרמב"ם בפירוש המשניות. הרי אתה רואה שהיו מתירין לרצץ העצמות להוליכם ממקום למקום וסתמא דמילתא לא היו עושין כן אלא לכבודו של מת לקוברו אצל בני משפחתו וכ"ש שיהיה מותר לעשות כן כדי לקוברו בארץ ישראל. עוד יש ללמוד מאותה משנה שאפילו שיהיו העצמות משל מתים הרבה מעורבים יחד אין קפידא כיון שהדבר לכבודם ממה שהיו מתקנין כלי לגרוף אותם אם היו מפוזרים ועצמות מת אחד לא היו מפוזרים עד שיצטרכו מגריפה לקבץ אותם. כללא דמילתא כל דבר שהוא לתועלת המת ולכבודו מותר ולא יהיה גדול מס"ת דבמקום הסכנה מותר להניחו על החמור ולרכוב עליו:
 
 
Teshuva 612
 
<b>שאלת </b>על אשה שמחלה כתובתה לבעלה אם מותר להשהותה בלא כתובה:
 
<b>תשובה </b>לא ביארת אם מחלה כתובתה סתם הדבר ברור שהכל מחלה בין עיקר בין תוספת שהכל נקרא כתובה סתם וכיון שכן (אם) לא נשאר לה אצלו כלום ואסור להשהותה ואפילו יש לה אצלו נכסי צאן ברזל לא נקרא זה כתובה. ותהיה קלה בעיניו להוציאה כיון שהנכסים שלה ואפילו שנאבדו שהוא חייב באחריותן אין זה אלא חוב בעלמא ולא כתובה ואסור להשהותה. ואם מחלה עיקר כתובה ויש לה עליו תוספת מותר להשהותה שהרי יש לה עליו כתובה דתוספת כתובה מקרי למה הדבר דומה למוחלת חצי כתובתה שמותר להשהותה ובלבד שישאר שיעור כתובה בלא מחילה וכל זה פשוט. אבל מאי דאיכא לספוקי נשאה בתולה והיו לה מאתים ומחלה המנה ואין לה תוספת מאי בתר מעיקרא אזלינן ואין לה שיעור כתובה ואסור להשהותה או בתר השתא אזלינן והרי היא בעולה ופשיטא לי דבתר מעיקרא אזלינן דכל הפוחת לבתולה ממאתים הויא בעילתו בעילת זנות כיון דנשאה בתולה לעולם שמה עליה עד שתתגרש או תתאלמן ואם גרשה והחזירה אין לה אלא מנה אלא א"כ החזירה סתם דעל דעת כתובה הראשונה החזירה ואם מחלה עיקר ותוספות הויא מחילתה מחילה ואינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי וכן נכסי צאן ברזל שנגנבו או אבדו מחילתה בהם מחילה גמורה ואינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי אבל נכסי צאן ברזל והם בעין מחילתה בהם אינה מחילה ויכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי וכן כתב הרמב"ם פכ"ב מהלכות אישות ומהאי טעמא נמי מחילתה מחילה גם בתוספת דמה הנאה יש לו במחילת התוספת ואינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי הילכך המוחלת כתובתה סתם עיקר ותוספת מחלה ולפיכך אסור להשהותה בלא כתובה וז"ל הרב ז"ל נכסי צאן ברזל שאבדו או שנגנבו ומחלה אותן האשה לבעלה וקנו ממנה בעדים יראה לי שאינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי הא למה זה דומה לפי שקנו מידה שאין לה אחריות ושהחזירה נכסים אלו נכסי מלוג שהרי אין הבעל מביא ראיה זו ליטול כלום ולא להחזיק בנכסים אלא ליפטר מתביעתה מלשלם ע"כ. וכתב הרב כל זה משום דהוה מצי למימר שכשם שאין מתנתה בגופן כלום כך מחילתה בשעבודן אינה כלום ויכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי קמ"ל שיכולה לעשותן כנכסי מלוג שהדין בהם מחילתה מחילה ומסתברא דאם אכלן הבעל ושוב מחלה אותן האשה אין מחילתה כלום ויכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי דאחריות דאתי מעלמא סלקה מעליו אבל אחריות דאתי מיניה לא סלקה מעליו. וקרוב אצלי שגם הרב מודה בזה והבו דלא לוסיף עלה שהרי הראב"ד חולק עליו וכן נראה דעת הרמב"ן והרשב"א שאין מחילת האשה מועלת אלא בעיקר ותוספת משום דבהנהו לא הויא לה איבה אי לא הות מחלה להו הילכך כשמחלתן הויא מחילה גמורה נמצאת למד לפי שיטת רבינו ז"ל נכסי מלוג ועיקר כתובה ותוספת מחילתה מחילה נכסי צאן ברזל והם בעין אין מחילתה מחילה דאין זו מחילת שעבוד אלא מחילת חוב ואפילו תימא שרבינו חולק אף בנכסי צ"ב שאכלן הבעל ויאמר שמחילתה מחילה בהן מסתבר לפסוק הלכה כדברי האומרים אין מחילתה מחילה דאי לא מחלה הויא לה איבה דמימר אמר את נמי אכלת מהם ואמאי לא תמחול הילכך מציא למימר נחת רוח עשיתי לבעלי:
 
 
Teshuva 613
 
<b>שאלת </b>ממני על מה שכתב הרא"ש כלל י"ג תשובה ט"ו וז"ל והטעם שאנו מחייבין לבן אחותו שבועה תחלה לפי שכל זמן שלא נשבע אין טענתו כי אם דברים בעלמא והיא לא תתחייב שבועה על טענה זו אבל אחר שנשבע נתקיימה טענתו ונתחייבה הבת שבועה והלא אין כאן אלא דברים בעלמא. ותו שלא מצינו שבועה אלא המחייבת ממון והכא אפילו שמודה האשה שכך צוה בעלה הרי שטרה קודם לצואה. ותו דלא אשכחן שבועה אלא לאוקומי ממונא או לאפוקי ממונא אבל שבועה לחייב שבועה לא ראיתי:
 
<b>תשובה </b>הספרים האלו לא היה לבן אחותו בהם שום מגו דאם היה לו מגו יכול לטעון ולומר כך צוה לו לעשות בספרים מגו דאי בעי אמר אין בידי כלום ואע"ג דלא אמרינן מגו לאפטורי משבועה הני מילי לפטור אותו משבועה המוטלת עליו מן הדין אבל שבועה זו לא היתה אלא לקיים טענתו והרי נתקיימה ע"י המגו דודאי קושטא קאמר וטענה זו מחייבת ממון שאם לא תשבע שלא ירשה מאביה בכדי השטר נמצא שנעמיד הספרים ביד בן אחותו לעשות מה שצוה והרי טענה זו מחייבת ממון. והטוען מנה לי בידך מחייבין לשכנגדו שבועה משום דחזקה שאין אדם תובע אא"כ יש לו [עליו] והרי טענתו מקויימת אבל הכא לא טען שנתן הספרים לו אלא שצוה למכרם ולקנות בדמיהם הקדש ואין בטענה שום חזקה שאדם עשוי לטעון טענה כזו אע"פ שאינה אמת דמימר אמר אין בזה חשש כיון שאין אני תובע לצורך עצמי ולפיכך אין טענה זו אלא דברים בעלמא ואין משביעין עליה לפיכך ישבע לחזק ולקיים טענתו ואז ידענו דקושטא קא טעין ומשביעין את הבת שלא ירשה מאביה בכדי השטר. כללא דמילתא כיון דלית ליה מגו וטענתו אינה לתועלת עצמו אין כאן חזקת אין אדם תובע אלא אם כן יש לו ולפיכך חייבו הרב שבועה זה נראה לי בדעתו ז"ל:
 
 
Teshuva 614
 
<b>שאלת </b>על מה שנמצא כתוב במרדכי בפרק כל כתבי וז"ל על מה שנהגו העולם שכל ימי השבוע מתעוררים בבקר לבית הכנסת להתפלל או ללמוד ובשבת ישנים יותר בשחרית זהו טעמו של דבר שבכל ימי השבוע נאמר בתמיד של שחר בבקר בבקר ובתמיד של שחר של שבת לא נאמר בבקר אלא וביום השבת ולשון זה משמע איחור כדמשמע ביומא וטעם זה שמע ר"י בר יהודה בעיר רומא מפי רב האיי גאון ע"כ. וקשיא לך דהך קרא בקרבן מוסף היא בפרשת פינחס ותמיד של שחר של שבת כלול בכלל ימי השבוע דכתיב שנים ליום עולה תמיד את הכבש אחד תעשה בבקר וגומר:
 
<b>תשובה </b>גברא רבה אמר מילתא לא תחיכו עלה וזיל קרי ביה רב הוא דהך קרא איירי בקרבן מוסף אלא כוונתו כך כיון דכתיב וביום השבת משמע לשון איחור כדאמרינן וביום השביעי ימול כל היום כשר למילה והכא נמי כתיב ביום צותו וכל היום כשר להקרבה וז"ל הרמב"ם פ"ד ממעשה הקרבנות זה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה ואעפ"כ זריזין מקדימין למצות. וכיון דכתיב בהאי קרא עולת שבת בשבתו על עולת התמיד ונסכה ארישא דקרא קאי דכתיב וביום השבת דמשמע איחור והוי כאלו כתוב עולת יום שבת בשבתו על עולת התמיד ונסכה. תדע דלא כתיב מלבד עולת הבקר וכ"ת גם בעולת ר"ח לא כתיב אלא על עולת התמיד יעשה מ"מ בעולת שבת שהיא סמוכה לעולת החול הוה ליה למכתב על עולת הבקר דכתיב לעיל מינה אלא ודאי מדלא כתב הכי משמע דסיפיה דקרא ארישא סמיך ואעפ"י שהראתי פנים לטעם המנהג לקיים דברי הראשונים וכ"ש דברי רבינו האיי גאון שדבריו דברי קבלה לא תחשוב שאני סובר שמנהג יפה הוא אלא מנהג בלתי הגון אלא ישכים לתפלה בשבת כמו בשאר הימים ואפילו לפי הטעם דביום משמע איחור מ"מ זריזין מקדימין למצות. ומה שאמרו דבעולת תמיד של שחר נאמר בבקר בבקר שני פעמים היינו אחד בפרשת ואתה תצוה וא' בפרשת פינחס וקשה קצת דכיון שנשנית כל הפרשה כתב נמי בבקר ולא נקרא בבקר בבקר אלא בזמן שהם סמוכים ואפשר דהיינו צו את אהרן ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר וערך עליה העולה:
 
 
Teshuva 615
 
<b>שאלת </b>עלה דאמרינן בויקרא רבה על ד' דברים מתו נדב ואביהוא שנכנסו שתויי יין ושלא רחוצי ידים ורגלים ומחוסרי בגדים ר' לוי אומר מעיל היו חסרים וקשיא לך דפרשת שתויי יין עדיין לא נאמרה ותו דלא היו כהנים גדולים וכהן הדיוט אינו משמש בד' בגדים של זהב ומעיל אחד מהם:
 
<b>תשובה </b>סתמא דמילתא ראית מה שכתב על זה הרא"ש ז"ל כלל י"ג ואם לא נתיישב אצלך לפי שראית בו גמגומין מי הוא אשר יבוא אחר המלך ומ"מ לא ראיתי להשיבך חלק דע כי שתיית היין הוא מגונה מצד עצמו אפי' בלא צווי ואזהרה ומעשה דנח יוכיח ואפילו בתפלה אמרו שתוי אל יתפלל לפי שמטריד כוונת העבודה ואמרו רז"ל חוה אשכול של ענבים סחטה ונתנה לו וגרמה מיתה לעולם ולא היה אדם הראשון נזיר אלא מפני שגרם היין לפנות מחשבתו מעבודת יוצרו וכתיב וכבוד ה' מלא את המשכן היש זלזול גדול מזה בחקו ית' לבוא לפניו שתוי יין והלא לפני מלך בשר ודם אם יכנס שתוי יין נענש כ"ש לפני מלך מלכי המלכים ית' וכבר ידעת שיש ב' מיני יין יין תרעלה המשכר ויין המשמח והכל לפי כוונת השותה והם כוונו ליין המשכר ועזבו יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית ולפיכך נתחייבו מיתה. וכוונת ר' לוי דאמר מעיל היו חסרים למה שאמרו רז"ל שנכנסו בלא בר כלומר בלא רשות כי זו היתה כוונת ענין המעיל עם הפעמונים ליטול רשות ליכנס דכתיב ונשמע קולו בבואו אל הקדש לפני ה' ובצאתו ולא ימות:
 
 
Teshuva 616
 
<b>שאלת </b>ממני על ראובן ושמעון שנשתתפו וכתבו בשטר השותפות אפילו מציאה בדרך תהיה לשותפות וראובן מצא מציאה בתוך ביתו ושמעון אומר אפילו מציאה בדרך כתבנו וכ"ש מציאה בבית וראובן טוען לא היה התנאי אלא מציאה בדרך לא בבית:
 
<b>תשובה </b>הדין עם ראובן ולא מטעם טענתו אלא משום דקנתה לו חצרו והוא לא קנה אלא מכח חצרו שלא היה התנאי אלא מה שיקנה הוא בעצמו ויקנה בהגבהתו בדרך או במקום אחר אבל מה שתקנה לו חצרו לא היה בכלל התנאי למה הדבר דומה לאשתו ובניו הקטנים שמצאו מציאה וזכה הוא מכחם האם נאמר שזכה השותף במה שקנתה אשתו. וחצרו נמי לא שנא כי לא זכה ראובן אלא מטעם חצרו וכ"ש דמציאה בחצרו הוי מילתא דלא שכיחא כולי האי והוה ליה לאתנויי בהדיא וכ"ת משום מלת אפילו מציאה בדרך לא קשיא דה"ק לא מיבעיא מה שירויח בדרך אלא אפילו מציאה בדרך ליהוי בכלל השותפות אבל מציאה בבית לא אסיקו אדעתייהו ומודה אני שאם בא לו גנבה וקנה אותה ראובן בביתו שהיא לשותפות דמה נפשך אם לא נתיאשו הבעלים לא קנתה חצרו ואם נתיאשו הבעלים עדיין הוא ביד הגנב וראובן קונה אותה ממנו והרי בכלל משא ומתן של השותפות ואפילו למ"ד אויר שסופו לנוח כמונח דמי כל זמן שהוא ביד הגנב או ביד המוכר אין סופו לנוח קרי ליה וכ"ש דלא אמרינן הכי אלא במתגלגל אבל באויר לא וכ"ש היכא דאחר מחזיק בו כנ"ל:
 
 
Teshuva 617
 
<b>שאלת </b>על הא דאמרינן כל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל אי אמרינן הכי בספק ספיקא ובמין בשאינו מינו או דילמא דוקא במינו:
 
<b>תשובה </b>שני הדברים תלויים במחלוקת אבל דעתי הפשוטה כיון דלמחר יהא מותר למה יתירו לו אפילו היכא דאיכא אלף ספיקות ואפילו מין בשאינו מינו כיון שיש לו תקנה אין ראוי להתיר לו שום דבר וכן דעת הרא"ש אלא שהוא ז"ל חלק בין ספק הבא מכח תערובת ונתחזק ודאי האיסור אבל היכא שהספק בא מכח הדבר בעצמו כיון שלא הוחזק האיסור מותר כיון דאיכא ספק ספיקא ועיין בכלל שני ולבי אומר לי שלא לסמוך על קולא זו כיון שלמחר יהיה מותר למה נתיר לו לאכול דבר שיש בו פקפוק של איסור אפילו היכא דלא אתחזק איסורא ודרך כלל אמרו דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל אבל מה נעשה שכבר הורה זקן:
 
 
Teshuva 618
 
<b>שאלת </b>עכו"ם שגלגל עסה ובא ישראל וקנאה ממנו וחוזר ומתקן את העסה וגומר מעשיה אם חייבת בחלה או לא:
 
<b>תשובה </b>דבר ברור הוא דגלגול העכו"ם בשלו פוטר מן החלה אבל בשל ישראל אין גלגול העכו"ם פוטר וז"ל הרמב"ם ז"ל פ"ח הלכות בכורים וכן עכו"ם שנתן לישראל לעשות לו עסה ונתנה לו במתנה עד שלא גלגלה חייבת ואם נתנה לו אחר שגלגלה פטורה ותנן בפרק ג' דחלה אוכלין עראי מן העסה עד שתתגלגל בחטים ותטמטם בשעורים גלגלה בחטים וטמטמה בשעורים האוכל ממנה חייב מיתה הא למדת שלא נקראת עסה עד שתתגלגל ותתערב יפה והיינו לשון גלגול ועד שתטמטם בשעורים לפי שעסת השעורים מתפרדת ואינה מתערבת יפה עד שתטמטם ביד הילכך בנ"ד אם היתה העסה מגולגלת יפה קודם שבאה ליד ישראל פטורה מן החלה ואם לאו חייבת ואם היתה עסה של שעורים וגלגלה העכו"ם וטמטמה הישראל חייבת ואע"ג דתנן התם כיון שהיא נותנת המים מגביה חלתה תקנת חכמים היא למהר להפריש חלה בטהרה שמא תטמא העסה אבל לעולם לא תקרא עסה עד שתתגלגל ואפילו אם היתה בתחלת בלילתה רכה והישראל רוצה לעשות אותה עבה עדיין היא פטורה הואיל וכבר נפטרה ביד עכו"ם ואם הוסיף בה קמח כשיעור חלה הרי העסה מעורבת מפטור וחיוב וכיצד יעשה כדתנן הנוטל שאור מעסה שלא הורמה חלתה ונותן לתוך עסה שהורמה חלתה אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון ואם לאו מוציא חלה אחת על הכל כלומר חלק א' מכ"ד על כל העסה ואם היא חלה הנשרפת אין מדקדקין בשיעור אלא מפריש כפי הקמח שהוסיף:
 
 
Teshuva 619
 
<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי בראובן שבא בהרשאה על שמעון ויש לראובן עצמו תביעה אחרת על שמעון [ונתחייב] שבועה על תביעתו ועל תביעת שליחותו וטוען ראובן ישבע לי שבועה אחת על תביעתי ושבועה אחרת על תביעת שליחותי מאי כיון שהוא בא מכח אחר שומעין לו כאלו תבעו המשלח עצמו או דילמא כיון דכתב ליה זיל דון לעצמך והנפק לגרמך הוי כאלו שתי התביעות הם שלו ואין משביעין אותו אלא שבועה אחת ומגלגל עליו:
 
<b>תשובה </b>דין זה כתב אותו הרב ז"ל פ"א הלכות טוען ונטען ואמרו שכן כתב רבינו האיי ז"ל בשטרי השבועות ולא נמצא מבואר בתלמוד הילכך מסתברא לי שהדין עם ראובן ומשביעין אותו שתי שבועות והבו דלא לוסיף עלה ואף על גב דכתב ליה זיל דון לעצמך וכו' היינו לענין שלא יוכל לומר לאו בעל דברים דידי את אבל מכל מקום לא שוייה אלא שליח ויכול המשלח להוציא ממנו הילכך הוי כאלו המשלח טען טענתו ונתחייב עליה שבועה דמשביעין אותו כאלו טענו עליו שני בני אדם ומכל מקום מלמדין את ראובן דלא נפקא ליה מידי כי חומר גלגול שבועה כשבועה וכיון שכן למה תרבה בשבועות ואם עכ"פ אמר אין אני רוצה לזוז מן הדין רואה אני שהדין עמו ומשביעין אותו שתי שבועות דאסקינן בפרק מרובה דשליח שוייה:
 
 
Teshuva 620
 
<b>שאלת </b>ממני למה לא תקנו לברך על הבשמים משבת ליום טוב:
 
<b>תשובה </b>סתמא דמלתא ראית מה שכתב הר"ן ז"ל ריש פרק ערבי פסחים ונתן בה ב' טעמים ולא נתישבה דעתך באחד מהן ומה אני שאבא אחר דברי הרב ז"ל אבל על כל פנים צריך אני להודיעך דעתי הדבר ברור שאין נפש יתירה ביום טוב ולכן לא תקנו ברכה על הבשמים במוצאי יום טוב וכתיב שבת וינפש משמע שאין נפש יתרה אלא בשבת ובשלמא יקנה"ז כולהו ניחא אבל על הבשמים אם יברך משמע שיש לו עגמת נפש ביום טוב וקרא כתיב ושמחת בחגך ולא יהיה עצב במועד וכל שכן בכניסתו הילכך לא תקנו לברך על הבשמים כדי שיהיה שמח דאין ראוי שיהיה לו עגמת נפש שצריך להריח בשמים כי שמחת יום טוב מסלק ממנו עגמת נפשו אף על פי שאין לו עתה נפש יתירה יש לו שמחת יום טוב במקומה ואתה תבחר ולא אני. ולענין מי שעורים שמבשלים לחולים מה ברכתו דע שעושין ממנו אחד עבה שיוצא ממשן של השעורים ועל זה מברכין בורא מיני מזונות אעפ"י שאינו אוכל השעורים ויש שעושים רך כמו מים שאין המים קולטין אלא ריח וטעם השעורים וקדירותו ומועיל לקדחות ובזה מברכין עליו שהכל דמיא נינהו ולבסוף בורא נפשות רבות:
 
 
Teshuva 621
 
<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי בראובן שהתנה עם חתנו שמעון לזון אותו עשר שנים ונתחייב בתורת חוב בלשון מעכשיו ובקנין בחמשים פרחים לכל שנה חמשה פרחים לצורך המזונות אם לא ירצה להיות נזון על שולחנו עוד כתוב בשטר שידור בביתו של חמיו ועוד כתב דבין שיהיה נזון על שולחנו בין שיטול החמשה פרחים כדי ליזון לעצמו ידור בבית חמיו ומת ראובן והניח יתומים קטנים ושמעון תובע שישלימו לו החמשים פרחים ורוצה לדור בבית עד תשלום העשר שנים כאשר כתוב בשטר:
 
<b>תשובה </b>יש לעיין במעשה הזה שלשה דברים אם זכה במזונות כיון שמת דאומדן דעתא שלא נתחייב אלא בעודו מחיים ולא שיהו יתומיו מחזרין על הפתחים והוא אוכל. עוד אם (נפרעין) בשטר כזה מן היתומים הקטנים עד שיגדילו. עוד אם זכה בדירת הבית כל עשר שנים או לא. הדבר ידוע שהמתחייב בדבר אעפ"י שלא היה חייב מן הדין בקנין הרי זה מתחייב וכל שכן אגב דמתחתני גמרי ומקנו וכל שכן הכא דאיכא קנין בתורת חוב בלשון מעכשיו דפשיטא דקנה אפילו שמת כשאר חובות דעלמא תדע דהמקבל עליו לזון את בת אשתו אם היה שם קנין ומת גובה מנכסים משועבדין אם לא היה קנין הם דברים שלא ניתנו ליכתב ואינה גובה אלא מנכסים בני חורין וקי"ל בנותיו נזונות מבני חרי לפי שהן נזונות מתנאי ב"ד והיא נזונת מנכסים משועבדים לפי שהיא כבעלת חוב ולענין אם גובין חוב זה אפילו מיתומים קטנים לא מבעיא למאן דאמר דכיון שלא הגיע זמן הפירעון לא עביד דפרע בגו זמניה אלא אפילו למאן דאמר דאפילו שטר שלא הגיע זמנו אין גובין אותו מיתומים קטנים מודה בנ"ד דהתם הוי טעמא דילמא צררי אתפסיה אבל הכא עדיין לא נתחייב בחוב שהרי נזון היה על שלחנו ואין אדם מתפיס צררי לחוב שעדיין לא בא ונותנין לו חמשה פרחים בכל שנה לצורך מזונות ולענין הדירה לא קנה כיון דלא אמר ליה שיקנה הבית לדירה אעפ"י שהיה בדעתו שידור בחנם לא קנה שהדירה אין בה ממש ומה שדר בחייו מחל:
 
 
Teshuva 622
 
<b>שאלת </b>על מה שנהגו במצרים שלוקחין הסופרין על הכתובה לפעמים פרח זהב ויותר ועל כתיבת הגט י"ב מאידי אם יש בזה חשש מהא דתנן הנוטל שכר לדון דיניו בטלים והנוטל שכר להעיד עדותו בטלה אם יש בזה יותר משכר בטלה שהתירו או לא:
 
<b>תשובה </b>דע כי מנהג זה נשאר מזמן הנגידים שזה היה אחד מחוקי הנגידות שהיו נותנין לו הצבור לצורך פרנסתו שהוא יושב ובטל לדון דיניהם ולעמוד לפני המלך והשרים והיה מכה ומייסר וחובש בהורמנותא דמלכא כעין ריש גלותא והוא היה מצוה לסופר ולעדים לכתוב הכתובות והגטין ונותן להם שכר טרחם כפי שיראה לו ואף על פי שהיה יותר מכדי שכר בטלה אין לחוש כיון שהיו פנויים תמיד לזה וכיוצא בו ועל מנת כן קבלו אותם הצבור עליהם כההיא דנאמן עלי אבא נאמן עלי אביך והשאר היה נוטל אותו הנגיד עם שאר חוקי המזונות ואין בזה שום חשש וכיוצא בזה ראיתי כתוב שעשו לרב רבינו יהוסף הלוי כשמנוהו לדיין בגדנאטה. ואחר שנתמנה על הצבור מי שלא היה רוצה ליהנות מחוקי הנגידות נשאר עדיין המנהג הראשון אבל לא כאשר היה בתחלה ואף על פי כן ראיתי שהיה יותר מכדי בטלה וסמכתי על שני טעמים כי כתיבת הכתובה והגט צריך אומנות והסופר נוטל חלק גדול והשאר לעדים והוא קרוב לשכר בטלה ותו דעל מנת כן קבלום עליהם הצבור כיון שהם פנויים תמיד ומוכנים לזה ואם לא יהיה על דרך זה אסור לקחת יותר מכדי שכר בטלה לא דיין ולא רב ולא עדים ואם עברו ולקחו אין דיניהם דין ולא עדותם עדות וז"ל רבינו עובדיה בפירוש המשניות שלו עלה דמתניתין פרק ד' דבכורות וברבנו אשכנז ראיתי שערוריה בדבר זה שלא יבוש הרב הנסמך ראש ישיבה ליטול עשרה זהובים כדי להיות חצי שעה על כתיבת ונתינת גט אחד והעדים החתומים על הגט שני זהובים או זהוב לכל הפחות לכל אחד ואין זה הרב בעיני אלא גזלן ואנס לפי שהוא יודע שאין נותנין בעירו גט שלא ברשות ונותן הגט בעל כרחו צריך לתת לו כל חפצו וחושש אני לגט שהוא פסול דהא תנן במתניתין הנוטל שכר לדון דיניו בטלים להעיד עדותו בטלה עכ"ל ומה נעמו דבריו:
 
 
Teshuva 623
 
<b>שאלת </b>על מה שאני רגיל לכרוך רצועה של יד על הזרוע קודם תפלה של ראש כי הרא"ש כתב הפך ונתן טעם וז"ל כי ברכת להניח תפלין שייכא גם על תפלין של ראש וכריכה סביב הזרוע אינה ממצות הנחת תפילין ע"כ. וכ"ש לדידן שאין אנו מברכין אלא ברכה אחת:
 
<b>תשובה </b>אפשר שהרא"ש היה קושר התפילה של יד באופן שהיא עומדת בלא כריכת הרצועה על הזרוע אבל אנחנו אין אנו קושרים כן ואם לא תכרוך הרצועה על הזרוע מיד יוצאת התפלה ממקומה ונמצאת הכריכה צורך ההנחה דאם לא תעמוד במקומה נמצא מניח של ראש תחלה ולפיכך כורכין שלשה או ארבעה כריכות סביב הזרוע כדי שתעמוד עוד יש לו טעם אחר ולא אוכל לפרשו והמשכיל יבינהו מתוך דברי והוא כי כריכת הרצועות סביב זרוע השמאלי הוא מתכשיטי ותקוני תפלה של יד כמקשט כלה לקראת חתן ודעהו:
 
 
Teshuva 624
 
<b>שאלת </b>ממני ידיד נפשי על ראובן אפטרופוס של יתומים שתבע את שמעון על סך שנמצאו בידו בגדים וקרישיאש ומטלטלין אחרים ומעות אשר עלה חשבו הכל מאה ששה ושבעים סולטנים וששה ועשרים חתיכות מעזבון אבי היתומים. והשיב שמעון הנזכר שהמאה סולטנים מהם הם מנדונית אשתו שצוה בשעת פטירתו אבי היתומים שהיה חמיו שיתנו לו מאה סולט' יתר על הנדוניא שנתן לו בחייו ופסקו ב"ד על טענה זו שאם יראה שמעון שטר צואה של חמיו כתוב בה אותו הסך כנזכר יפטר מהם או אם יביא פסק דין מבית דין שנתעסקו בעניניהם ששמעו טענותיו ופטרוהו גם כן יפטר ואם לאו שהוא חייב במאה סולטנים ליתום ועל חמשה ושבעים סולט' מהסך הנזכר טען שמעון שחמיו היה חייב לו מעסק שטר שקנה שהיה לו על לוי ולא הספיק לגמור לו הכל עד שנפטר ואחר שנפטר נתפרע מהם ופסקו בית דין על טענה זו ששמעון חייב בהם ליתומים אחר שאין בהם דרך ליפרע מהם מנכסי יתומים. עוד תבע ראובן את שמעון סוס א' שהוא בידו מחמיו אבי היתומים והשיב שמעון שחמיו נתנו לו במתנה ופסקו בית דין שאחר שהסוס הוא מהדברים שיש להם חזקה שישבע שמעון על דבריו ויפטר עד כאן. ושאלת ממני אודיעך אם הפסק הזה הוא על פי הדין או לא:
 
<b>תשובה </b>אם הבגדים והמטלטלין והמעות אשר נמצאו ביד שמעון מנכסי חמיו יש עליו שטר בהם או עדים שאמרו עדיין הם בידו באופן שאין לשמעון שום מגו יפה פסקו שאם יביא שטר צואה כתוב וחתום ומקויים איך צוה חמיו שיתנו לו מאה סולט' יתר על הנדוניא שנתן לו בחייו יכול לעכב המאה סולטנים ואפילו שלא היו בידו היה יכול להוציאם דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו והבעל כאשתו כיון דנכסי נדוניא אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו יכול היה לדון עליהם ולעכב בידו לצורך נדוניית אשתו וכן אם יביא פסק דין שפטרוהו פטור ואם לא יביא שטר הצואה או פסק דין הדבר ברור שהוא חייב לפרוע כאשר פסקו כיון דלית ליה מגו אינו נאמן לומר כך וכך היה לי אצלו ומוציאין מידו אבל אם אין שם שטר ואפילו יש עדים שנכנסו הנכסים האלו בידו אלא שאינם יודעים אם עדיין הם בידו נאמן בכל מה שיטעון דקי"ל המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים וכיון דאית ליה מגו דאי בעי אמר החזרתי נאמן לומר כך וכך צוה לתת לנדוניית בתו ואפילו שלא יביא שטר צואה ולא פסק דין ובשבועה דאורייתא כיון שהודה במקצת ולא שייך למימר הכא אין נפרעין מנכסי יתומים עד שיגדילו דהא אינו בא ליפרע ולהוציא מן היתומים אלא להחזיק במה שבידו ודבר ברור הוא. ועל הפסק השני לא היו צריכין לטעם שאמרו שאין בהם דרך ליפרע מנכסי יתומים שלא יהיו אלא גדולים דעלמא אי לית ליה מגו אמאי נאמן ואי אית ליה מגו אפילו יהיו נכסי יתומים מה בכך הרי אינו בא להוציא מהם אלא להחזיק במה שבידו. כללא דמילתא אם יש לשמעון מגו נאמן בשתי טענותיו ואם אין לשמעון מגו אינו נאמן ומוציאין מידו ואפילו שלא היו יתומים אלא גדולים דעלמא ואם כך היה יפה פסקו ואם באו הנכסים האלו ליד שמעון בתורת גזילה אינו נאמן בשום מגו. ואם באו לידו בתורת פקדון אינו נאמן לומר חזרתי ולקחתים ממנו ואם אין שם עדים שראו אותם עתה הרי אית ליה מגו דאי בעי אמר החזרתי הילכך נאמן ובשבועה כדאמרן כן כתבו התוספות וכן אנו רגילין לדון. [ולענין] טענת הסוס נראה שדימו אותה להנהו עיזי דאכלי חושלי בנהרדעא ולפי שלא נחלקו החכמים בדבר זה לא ראיתי להטריח הקולמוס להודיע דעתי בו:
 
 
Teshuva 625
 
<b>עוד </b>שאל השואל אם משמעות לשון הפסק דין הוא אם לא היה לשמעון מגו ויפה פסקו או דילמא משמעותו הוא שהיה לשמעון מגו טוב וטעו בפסק והדר דינא ואם תמצא לומר לא הדר דינא אם יכול לטעון אחר מעשה בית דין זה פרעתי ואם יכול לטעון טענת חדשות שלא טען או לפטור עצמו עתה:
 
<b>תשובה </b>קיימא לן בכמה דוכתי לבית דין טועין לא חיישינן ולא נחשדו דייני ישראל המוחזקים לרבים לטעות או להטות את הדין וכי תימא מפני שאין חתום בפסק דין אלא שנים מה בכך הא אמר שמואל שנים שדנו דיניהם דין ואיכא מאן דפסק כשמואל וכל שכן הדיינים האלו שקבלו אותם הצבור עליהם ופשוט שהם חשובים כבית דין של שלשה ולא תלינן בהו בוריקי סריקי לומר שמא בזו טעו ושמא בזו טעו אלא תלינן שנעשה המעשה כדין וכן כתבו כל בעלי החדושין לגבי גיטין וקדושין וכל שכן לגבי ממונא. וטעם המגו לא יטעה בו פותח ספר ואפילו המתחילים לפי שהוא מפורסם בתלמוד ובפוסקים ואיך אפשר שנאמר שיטעו בו דיינים המוחזקים לרבים. ובכמה מקומות בפסק דין משמע שלא נעלם מהם טעם המגו ושלא היה לשמעון שום מגו חדא שכתוב בו שנמצאו בידו קרישיאש וכו' ואיברא דמשמעות זה הלשון בכתוב ובמשנה ובתלמוד היותר קרוב שנמצאו בידו באופן שלא היה יכול לכפור בהם ואין כאן מגו ולא היה יכול לטעון אלא טענה מן הצד כאשר טען. ותו וכי שמעון בא מאחרי הצאן כשראה שבית דין מחייבין אותו היה לו לומר אם הייתי רוצה הייתי כופר ומפני שאמרתי האמת אתם מחייבין אותו אלא ודאי לא היה לו טענת מגו. ותו שכתוב בפסק דין גזרנו ברצון ר' משה האפטרופוס ומדעתו וכו' משמע שהדין היה עם האפטרופוס אלא שנתרצה להמתין עד שיביא שמעון שטר הצואה. ואם היה לשמעון שום מגו איפכא מסתברא והכי הוה להו למימר נתרצה שמעון מדעתו ונתחייב להביא שטר צואה. ותו שכתבו אחר שאין בהם דרך ליפרע מנכסי יתומים ובשלמא אם לא היה לשמעון טענת מגו היינו שהוצרכו לכתוב שאין בהם דרך ליפרע מנכסי יתומים כלומר דהוי כמלוה על פה ולא צוה בשעת מיתה וכו' כאשר כתב הרמב"ם ז"ל אלא אי אמרת שהיה לשמעון מגו מה ענין דרך ליפרע מנכסי יתומים אין לך דרך גדול מזו כיון דאיכא תפיסה עם המגו לית דין ולית דיין וגדולה מזו אני אומר שאפילו שהיה לשמעון איזה מגו שמא לא היה מגו טוב ואין אומרין בטענה טובה מגו שהיה לומר טענה שאינה טובה כזאת וזה מבואר בתלמוד ובפוסקים הילכך הדבר ברור אצלי מתוך הפסק שלא היה לשמעון טענת מגו וא"כ כדין פסקו וכל הרוצה לבטל דבריהם אין שומעין לו שאם באנו לחטט אחר כל בית דין ובית דין אין לך מעשה בית דין מתקיים וירבו מחלוקות בישראל והלא יחוש לעצמו שמא יבטלו הבאים אחריו את דבריו אלא אם כן היה הטעות מפורש אבל כל היכא דאיכא למימר הכי והכי תלינן לומר כדין נעשה דלאו קטלי קני באגמא הוו ואין צריך לכתוב בזה ראיות כ"ש דמתוך הפסק משמע שלא היה לשמעון שום מגו. ואני תמיה איך היה אפשר לדון דין זה עתה דאם אתה בא להאמינו מגו שהיה יכול לטעון לא היו דברים מעולם או החזרתי יכול לטעון עתה שכך וכך חייב לו דילמא באותו זמן היו שם עדים וראה ולא היה לו מגו ועתה שכבר עברו חמשה עשר שנים ומתו העדים אית ליה מגו ומשום האי מגו אתה רוצה להאמינו הא ודאי ליתא דמה ראית דאזלת בתר השתא זיל בתר זמן העמדה בדין וכי תימא הוי ספיקא והיכא דקאי ממונא ליקום הא נמי ליתא דהא מכח מגו אתה בא לפוטרו ואין זה מגו טוב שאין אדם מניח טענה שאין בה ספק לפי דעתו וטוען טענה שיש בה ספק כי שמא יאמרו לו מי יימר שבזמן העמדה בדין לא היו שם עדים וראה דלא אמרינן מגו אלא היכא שהטענות שוות אבל היכא שהטענה שטען טובה וטענת המגו גרועה וחלושה ממנה לא אמרינן מגו ואין לך גרעון מהיות המגו בספק וגם זה מוסכם מכל המפרשים אשר ראיתי וגם השכל מסכים עליו. ואם ירצה לפוטרו מטעם שהיה יכול לומר פרעתי אחר מעשה בית דין נאמן לומר כך וכך היה לי אצל חמי לא מבעיא לדעת רוב הפוסקים שכתבו שאין יכול לטעון אחר מעשה בית דין וכן הוא דעתי וכן ראיתי שנהגו בכל בתי דינים אשר ראיתי ושמעתי וכן היה מעשה על ידי וכתבתי שאין יכול לומר בכי האי קים לי כפלוני גאון ולפי ששמעתי שאין שמעון טוען פרעתי לא כתבתי ראיותי. אלא שאני אומר שאפילו לדעת האומרים שאם טען פרעתי אחר כך נאמן אין זה מגו טוב להאמינו בטענתו כיון שהוא מחלוקת פוסקים אינו טוען כך ברצון דמימר אמר מי יימר שידונו אותי כדעת אלו הפוסקים וזה ברור לכל מי שמודה על האמת. ולענין אם טוען וחוזר וטוען הנכון שבפסקים אצלי כיון שיצא מבית דין והפך טענתו מחיוב לפטור אין שומעין לו דאימור טענתא אגמרוה וכל שכן בנ"ד שמפורש מתוך הפסק דין שקבל עליו ונתרצה במה שפסקו הדיינין שכך כתוב שנתרצו שאם יביא פלוני הצואה או פסק דין יפטר ואם לאו שיפרע עוד שם על הטענה השניה נתרצו שיצא פלוני ערב קבלן הילכך אין שמעון יכול לטעון טענות חדשות כיון שיצא מבית דין חייב דאמרינן קם דינא וזה מבואר והשכל מסכים עליו דאי לא תימא הכי לא יבואו רוב הדינין לידי גמר וירבה הגזל והחמס בהא סלקינן ולא נחתינן שאין שום בית דין יכולין לבטל הפסק דין אשר ביד היתומים אם לא שיתברר אצלם בירור יפה שטעו בדין אבל מן הספק מוקמינן ליה אחזקתיה וגובין בו שאין אני רואה בו ספק והנראה לעניות דעתי כתבתי. ולענין שטר צואה שיש בה תנאים הרבה ונמצאו העדים פסולין לאחד מהתנאים כל הצואה בטלה וכן כתב הרא"ש בשם הר"ם ואבי העזרי ועיין בתשובתו כלל שלישי:
 
 
Teshuva 626
 
<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי במקום שאין מניחין ללבוש טלית של צמר ויש טליתות של פשתן ושל צמר גפן הי מינייהו עדיף:
 
<b>תשובה </b>זו מחלוקת קדומה. בין הראשונים נוחי נפש וגם המנהגות חלוקות בזה והנה ראיותיהם כתובים על חבוריהם ובזה ודאי לא שאלת אלא לדעת הכרעתי ואם אינה מכרעת דעתי הוא כי של פשתן עדיף וכן אני נוהג ומברך עליו וכן דעת רוב הגאונים והריא"ף והרמב"ם והרא"ש ואנן בתר הני גרירינן וכל שכן כי דברי הגאונים דברי קבלה הם וכתב הרא"ש בתשובה לקיים אשר נהגו בספרד כי לא אמרה ר"ת אלא משום גזרת כלאים והאידנא דלית לן תכלת למאי ניחוש וכתב המרדכי בשם רבינו שמשון שנראה דוחק פי' ר"ת דמנא לן לבדות הך גזרה מלבנו ועוד דרוב הגאונים פסקו בתשובותיהם דשרי להטיל פשתן במינו הילכך נראה כפירוש הקונטרס ע"כ. עוד כתבו בשם הראב"ד ז"ל כי שמא טלית של פשתן יותר טוב משל צמר ואף על פי שאין אנו מודים בזה מ"מ למדנו דפשיטא דעדיף משאר מינין. וכתב משום דכתב ר"ת שהמברך על טלית של פשתן הוי ברכה לבטלה מי יתן ואדע וכי עדיף האי ממחלוקת הנחת הפרשיות בתפלין ונהגו כל העולם כדעת הריא"ף ובעלי שיטתו ומברכין עליהם ולא היה אדם פוצה פה לומר שהיא ברכה לבטלה ואף על גב דקיימא לן מחלוקת או ספק בברכות להקל הנ"מ היכא דנפל המחלוקת או הספק בברכה עצמה אבל היכא דנפל המחלוקת באופן עשיית המצוה כנדון דידן ועושה המצוה כדעת אחד מהחולקים יכול לברך על עשייתה ואינה ברכה לבטלה וכן כתב בעל כפתור ופרח והביא ראיה מהך דתפלין וכל שכן שכל הגלילות האלו קבלו עליהם את הריא"ף ואת הרמב"ם ואת הרא"ש להיות הכרעותם הכרעה בין להקל בין להחמיר בין לפטור בין לחיוב. עוד אפשר לעשות שלא תהיה ברכה לבטלה אפילו לדעת ר"ת שילבש טלית קטן של צמר תחת בגדיו ולא יברך עליו ובשעת התפלה מתעטף בטלית של פשתן ויברך ויכוין בשעת הברכה לפטור הטלית הקטן של צמר ואינה ברכה לבטלה נמצא שהרויח שהוא מעוטף בטלית שחיובו מן התורה לדעת כל הני רבוותא בשעת קריאת שמע ותפלה ולדעת ר"ת לא הפסיד בברכה והוי שפיר עובר לעשייתן כל זמן שהוא לבוש בטלית הקטן. ואם יעשה כן בטלית של צמר גפן נמצא שאינו מעוטף בשעת ק"ש ותפלה בטלית של מצוה מן התורה לדעת כל רבוותא דפסקו כרב נחמן דאמר דאין חיוב מן התורה אלא בגד של צמר ופשתים. והוי יודע שאף על פי שאני נוהג כאשר כתבתי לצאת מידי מחלוקת לא שאני תולה הדין בזה אלא אני אומר אפילו שאין לו טלית קטן תחת בגדיו מתעטף בשל פשתן ומברך עליו אפילו במקום שצמר גפן מצוי וכן נהגו בכל הגלילות האלו זולת קצת אשכנזים שתפסו מנהג מקומם שכן כתב הרא"ש שהיו נוהגים באשכנז כדברי ר"ת אבל אנו אין לנו לנטות ימין ושמאל ממה שכתבו הגאונים והריא"ף והרמב"ם והרא"ש ובעלי שיטתם ומינה לא תזוז:
 
 
Teshuva 627
 
<b>שאלת </b>על ראובן שמשכן בית לשמעון וחזר שמעון ומשכן אותה ללוי ואחר כך נמצאו ראובן ושמעון במדינה אחרת ופרע ראובן לשמעון ויש בידו מעשה בית דין וכשבא ראובן לקחת את ביתו אמר לו לוי שהיה דר בבית לא תוכל להוציאני עד שתתן לי מה שנתתי לשמעון אשר משכנה לו ובאו לדין ויש מי שהיה רוצה לומר שהדין עם לוי ושאלת מהו דעתי:
 
<b>תשובה </b>פלוגתא דרבוותא היא אבל דעתי שהדין עם ראובן כיון שפרע חובו נפדית הבית ביד מי שיהיה ולוי הפסיד שמשכן בית שאינה בית של הממשכן אלא שהיא ממושכנת אצלו דלא מבעיא אם לא ידע ראובן ששמעון משכנה ללוי אלא אפי' ידע הדין עמו ואין עליו אלא תרעומת דאי לא תימא הכי לקתה מדת הדין הרי שהלך שמעון ומשכן את הבית ביותר ממה שהיתה ממושכנת אצלו יתחייב ראובן לפרוע יותר ממה שלוה כדי לפדות את ביתו אין זה משפט צדק. ותו הרי שיצא שטר חוב על ראובן אינו טורף את הבית ויוציאנה מיד לוי בלא דמים ולמה לא יטרוף אותו בעליו כיון שפרע חובו ואפילו אם היה שמעון מוחל החוב לראובן היה יכול להוציא ביתו מיד לוי דקיימא לן המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול וכל שכן בנדון דידן שפרע ראובן חובו. ותו דקיימא לן מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו וכיון שנסתלק שמעון נסתלק לוי הבא מכחו וחוזר בחובו על שמעון. וא"ת ניחוש שמא קנוניא עושין ראובן ושמעון על נכסיו של לוי לא קשיא שכבר כתבתי דלוי אפסיד אנפשיה דמשכן בית שאינה של הממשכן וגמר והלוהו שלא על משכון וכי תימא טועה היה בדין שחשב שלא היה יכול ראובן להוציא הבית מידו עד שיפרע לו מעותיו מכל מקום לא בשביל טעותו של לוי יפסיד ראובן ביתו. ונמוקי יוסף בפרק מי שמת כתב שתי הסברות וגם הטור אלא שכתב שסברת אביו היא שאין מוציאין הקרקע מידו ודעתי נוטה לדעת החולקים מהטעמים שכתבתי דבשלמא אם היו המשכונות מטלטלין החזיק בהן לפירעון ואין מוציאין מידו אבל קרקע בחזקת בעליה עומדת ומזה הטעם אני אומר דמצי ראובן לומר קים לי כפלוני גאון והרי הקרקע בחזקתו וחוזרת לו וחוזר לוי על שמעון במעותיו. והוי יודע דעד כאן לא פליגי אלא היכא דקדמה המשכנתא השניה לפרעון אבל אם קדם הפרעון למשכנתא כ"ע מודו דמוציאין מידו דהא משכן מה שאינו שלו שהרי כגזולה היא אצל הממשכן:
 
 
Teshuva 628
 
<b>שאלת </b>על המקומות של בית הכנסת בזקן שהיה יושב בראש או לפני ההיכל ומת אם בנו יושב במקומו אעפ"י שאינו ראוי ונמצא יושב בין הזקנים או למעלה:
 
<b>תשובה </b>הרא"ש כתב בתשובה שיושב במקומו וז"ל אדם גדול שישב בראש והוליד בן פריץ יפנה את מקומו ויושיב גדול במקומו לא יעשה כן אלא בנחלתו ידבק ומקומו אל ינח וישכון וישב בראש אף על פי שאינו ממלא מקומו עכ"ל. אבל דע שאין הדברים אמורים אלא בבתי כנסיות שיש להם מקומות קבועים קנויים במעות מן הצבור אבל במקום שאין המקומות קנויים כגון ירושלם מושיבין זקן במקומו והוא יושב במקום הראוי לו אפילו החזיק אביו לישב במקום ההוא שלש שנים אין זו חזקה אפילו בא בטענה שהקהל מכרו זה המקום לאביו אין זו חזקה כיון שבית הכנסת הוא של רבים מאן ימחה דקדרא דבי שותפי לא קרירא ולא חמימא ואם הבית הכנסת של יחיד תועיל חזקת שלש שנים עם טענה אבל אם אמר שלא אמר לי אדם דבר אין זו חזקה ומכל מקום אם הבן הגון אף על פי שאינו ממלא מקום אביו ממש יושב במקום אביו. ועוד אני אומר דאפילו במקום שמוכרים המקומות כתשובת הרא"ש אינו יושב למעלה מתלמידי חכמים שזה בכלל מפני שיבה תקום והדרת פני זקן וא"ת הרי יש בה חסרון כיס ואמרינן מה הידור שאין בו חסרון כיס אף קימה שאין בה חסרון כיס ויש לומר דכופין אותו למכרו למי שראוי לו ואם לא מצא מי שיקנה מקומו מסתברא לי דמחוייבין הצבור לתת לו מה ששוה המקום כפי מה שישומו אותו ג' שמאים ומסתלק בעל כרחו שכל זה בכלל כבוד תורתנו הקדושה. וכמו שחייבין הצבור לפדות ת"ח יותר מכדי שוויו מפני כבוד התורה כך חייבין לפדות מקום כבודו ומה שכתבתי שאין חזקה למקומות הנ"מ במקומות שאין מוכרין המקומות אבל במקומות שרגילין למכור המקומות של בית הכנסת הרי הוא כשאר דיני החזקות:
 
 
Teshuva 629
 
<b>שאלת </b>על תשובה להרא"ש ז"ל סוף כלל חמישי ראובן ששאל משמעון מנה שאתה חייב לי על פה השיב שמעון כן הייתי חייב לך אבל אירע שפרש נכנס לביתי למשכן בשביל המס וכו'. תשובה הדין עם שמעון כיון שהפרש משכן אותו על כל הקהל אם תופס מאחד מהקהל יתפוס אותו בחובו כי אינו מחוייב לגבות על פי הפנקס מכל אחד ואחד כי שותפין בחוב הן ואחראין זה על זה. וקשיא לך עיקר הדין כי אם הפרש גזלו מה לו לראובן לפרוע ולא די זה אלא שפורע על כל הקהל. ותו קשיא לך כי לפי הטעם שכתב אפילו היתה מלוה בשטר יכול שמעון לעכב:
 
<b>תשובה </b>הכא במאי עסקינן כגון שהמס קצוב ומה שמשכן הפרש את שמעון בעבור המס של הקהל הרויחו הקהל נמצאו הקהל חייבין לשמעון מה שלקח הפרש משמעון והוא לא היה מפורעי המס נמצא שהפרש לא גזלו שכן דרך השרים שממשכנים ותופסים אחד או שנים על כל המס וכיון שהם שותפין בחוב יכול לגבות חובו מכל אחד מהם והכי איתא בירושלמי שנים שלוו בשטר אחד וכו' וכן השותפין שלוה אחד מהם הרי הן ערבאין זה על זה וכתבה הריא"ף וגם הרמב"ם פרק כ"ה מהלכות מלוה ולוה. וכתב הרמב"ן פרק המפקיד יש לפרש ולומר שהשנים שלוו מאחד או שהפקיד אחד אצלם אין אחד מהם חייב לפרוע הכל אלא מדין ערב שאם אין נכסים לשותפו יגבה ממנו אבל בזמן שיש לו נכסים לא יתבע הערב תחלה וגובה מכל אחד החצי שהוא מוטל עליו וכן הורו מקצת המורים ודברי הרמב"ם ז"ל נראין כן עכ"ל והביא ראיה לזה וכן הסכים הרשב"א ז"ל. והוי יודע שאין הדברים אמורים אלא בזמן שבא לגבות מהם אבל אם בא ממון אחד מן השותפין לידו יכול לעכב הכל אף על גב שיש נכסים לשותף יכול לומר תלך ותגבה משותפך ולפיכך פסק הרא"ש שיכול לעכב שאין לומר שהוא חולק ומה שכתב שאינו חייב לגבות מכל אחד על פי הפנקס לאו למימרא שאם היה בא לגבות גובה מאחד הכל כיון שהקהל יש להם נכסים אלא הכי קאמר כיון שיש בידו מאחד מהקהל אינו חייב לגבות על פי הפנקס ומה שהקשית כי לפי הטעם אפילו במלוה בשטר אין הכי נמי ומעשה שהיה כך היה ובתנאי שיש עדים שהפרש משכנו בשביל מס הקהל אבל אם אין שם עדים אם היתה מלוה על פה נאמן במגו ואם הוא מלוה בשטר אינו נאמן במגו ואפשר דמשום הכי שאלו במלוה על פה. ומתוך המעשה משמע שהיה מפורסם שהפרש משכנו בעבור מסי הקהל ואם כן אפילו היתה מלוה בשטר היה יכול לעכב ומעשה כך היה. ועל ענין שתי השאלות שנראות כסותרות זו את זו שכתב שאם החרימו על דבר וחזרו ועשו תקנה אחרת והעלה שהתקנה השנייה קיימת ובתשובה אחרת סמוך ליה כתב אין השנייה כלום לא קשו מידי דהתשובה הראשונה איירי בשהתירו אחר כך את החרם הראשון וכתב ז"ל דאף על פי שלא התירוהו קודם שעשו התקנה השניה הרי היא קיימת. אבל התשובה השניה איירי כשלא התירו החרם הראשון הילכך אין השנייה כלום וזה ברור מתוך לשונו ז"ל ועל מה שהשיב ז"ל על שטר צואה העולה בערכאותיהם שהוא כשר דוקא כשיש בהם התנאים אשר הזכירו רז"ל אבל מן הסתם אין סומכין על תשובה זו דהוא ז"ל הוה קים ליה בהו דלא מרעי נפשייהו אבל אנן לא בקיאינן בהו:
 
 
Teshuva 630
 
<b>שאלת </b>ממני על אלמנה שבאת לגבות כתובה ויש שם יתום קטן ונתברר לבית דין שאין בנכסים כדי כתובתה ואחד מן החכמים לא רצה להזקק לה לחוש להוראת הגאונים אשר כתב הרמב"ם פרק י"ב מהלכות מלוה ולוה:
 
<b>תשובה </b>לא ראינו מימינו מי שיחוש להוראה זו ומעשים בכל יום במצרים שמגבין לאלמנה כתובתה אפילו במקום יתום קטן ולא ראינו מי שיערער בדבר והלא הרמב"ם ז"ל כתב לבסוף ולא חשו לחן האשה כלומר ולא יפה עשו שלא חשו לחן האשה וכן כתב בעל מגיד משנה וכתב שכן דעת האחרונים וכן כתב הראב"ד בהשגות וגם רבינו לא כתב אלא הורו מקצת הגאונים ובלאו הכי למה לא נחוש לחן האשה אם באה ואמרה תגבו לי כתובתי שאנשא בה וכי נעגן אותה כל ימיה עד שיגדל היתום כיון שאין לה דבר להנשא בו. ותו אם אמרה תנו לי כתובתי והשביעוני כדי שאם אמות ירשו יורשי כתובתי אמאי אין שומעין לה הילכך טעמא דמרימר דאמר משום חינא טעמא רבה הוא ועליה סמכו הראשונים והאחרונים וכל הנושא אשה על דעת כן הוא נושא וגם בעל ס"ה השמיט הוראה זו וזה החכם שרצה לחוש להוראה זו לא יפה עשה כי ענה את דין האלמנה. ומסתברא לי דאפילו הגאונים לא אמרוה אלא בעיקר כתובה ותוספת אבל נכסי נדונייתה או הנכסים הידועים שבאו מכח נכסי נדונייתה מגבינן לה. ותו מסתברא דלא אמרוה אלא בקרקעות או במטלטלין שאינם ברשותה אבל מטלטלין שהיא תפוסה בהן נזקקין להגבותה מהם ולא הארכתי בראיות לפי שאין אנו סומכין על הוראה זו אלא אטעמא דמשום חינא וכבר האריכו בה הראשונים נ"נ: