משתמש:Roxette5/רדב"ז/חלק ב: הבדלים בין גרסאות בדף

<b>שאלת </b>על ראובן שהוציא שטר על שמעון וחתום בו עד א' והעד השני צוה לחתום ושני עדים מעידים על זה שצוה לחתום והעד החתום בשטר לא נתקיים ואמרת שאחד מן החכמים חייב את שמעון על פי שטר זה:

<b>שאלת </b>על ראובן ושמעון שנתעצמו בדין במצרים ובאו לפני החכם וכתב ביניהם שטר שכל מי שיעבור על דברים ידועים נתחייב לחברו כך וכך ונתנו השטרות ביד שליש ועבר א' מהם וחברו תובע השטר מיד השליש:

<b>שאלת </b>על ראובן שכתב גט לאשתו ואמר לעדים שהוא רוצה ליתנו לה ע"מ כך וכך ומיד הלכו עידי הגט ובאו עדים אחרים ונתנו לה סתם מאי מגורשת על תנאי או בלא תנאי:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי בדגים קטנים הנקראים אפסדיא ונתבשלו ואח"כ נודע שהיה בהם אחד או שנים טמאים ואחר הבישול אינם ניכרים מה דין הדגים והתבשיל והקדרה:

<b>שאלת </b>אם מותר לשחוט ולבשל מיום טוב ראשון לצורך השבת אפילו ע"י עירוב:

<b>שאלת </b>על ראובן שנדה עצמו אם יעשה דבר פלוני למחר אם יוכל להתיר היום כיון שעדיין לא חל דומיא דנדר דאין מתירין עד שיחול:

<b>שאלת </b>על ס"ת שנמצא ה"א אחרונה של שם רגלה השמאלית דבוק בגגה דבוק דק עד שלא היה נראה אלא ע"י עיון מה תקנה יש לו:

<b>שאלת </b>על ראובן שנשא אשה על מנהג דמשק דאם תמות בלא זרע של קיימא שיירשו יורשיה מצד אביה חצי מאי דאשתייר מנדונייתא והמירה האשה ומתה בהמרתה בלא זרע ויורשיה באים לחלוק והבעל אומר כיון שהמירה אין לה כתובה ולא תנאי כתובה ולא התנה תנאי זה אלא ע"מ שתעמוד בדתה אבל כיון שהמירה אני רוצה לחזור לדין תורה שהבעל יורש את אשתו:

<b>שאלה </b>מעשה היה בראובן שיצא מארץ מולדתו תוגרמה והלך למערב וקנה שפחה והביאה למצרים והפקידה שם וחזר והלך למערב ומת שם ואין ידוע לו יורש וגדלה השפחה בדת ישראל ושאלת אם היא מותרת לינשא לממזר דדילמא לא התירו לו שפחה אלא כדי לטהר את בניו ע"י שיחרור והבנים עבדים כמוה ואין להם אדון ידוע שישחרר אותם וכיון שאי אפשר לתקן אסור לישא אותה:

<b>שאלת </b>ממנו על מה שכתבו בשם הרשב"א ז"ל אם האב יכול ליעשות שליח לקדש את בתו הגדולה ואמרו משמו ז"ל שלא הורה להתיר וכתב עלה הרא"ש ז"ל כלל ל"ו פליאה נשגבה היא האלהים לא יכולתי למצוא טעם וראיה לדבריו לא מתלמוד בבלי ולא ירושלמי ולא מן התוספות והאריך שם להפלא מהרשב"א שכתב דבריו בלא טעם והביא מספר עיטור וכתב בסוף הרי מתוך תשובה זו למדת שהאב נעשה שליח לקדש בתו הגדולה ע"כ:

<b>שאלת </b>על מי שהלוה לחברו בפני ב' עדים ערביים או לועזים שאינם מכירים לשון הקדש ואין שם סופר שיכתוב אלא בלשון הקדש מה תקנה יעשו:

<b>שאלת </b>אלמנה שבאת לגבות מראובן מעות שהיה חייב לבעלה בכח כתובתה וראובן אומר תשבע שלא מחלה כתובתה לבעלה או שלא גבתה כתובתה ושאין בנכסים שהניח בעלה כדי כתובתה אם שומעין לו:

<b>שאלת </b>על אשה שהוציאה מעשה ב"ד פלונית נתגרשה בפנינו בגט כשר והוציאה הגט והוא פסול:

<b>עוד </b>שאלת על נוסח הגט שנהגו במצרים על פי הרמב"ם ז"ל וכל שום וחניכא דאית לי ולאבהתי ולאתרי ולאתריהון דאבהתי וקשיא לך מה שכתב הרא"ש ז"ל בתשובה ובפסקים שאין לכתוב בגט וכל שום אחרן וחניכא דאית לאתריהון דאבהתי דכיון שלא נכתב בגט שם מקום אבותיו היאך יכתוב חנוכת המקומות דלא שייך חניכא אלא היכא שנזכר שם העיקר:

<b>שאלת </b>על מה שכתב הרא"ש בתשובה כלל ל"ח וז"ל ולא שייך לומר נחת רוח עשיתי לבעלי אלא כשהבעל מוכר קרקעותיו ושותקת מחמת נחת רוח שלא יאמר הבעל עיניך נתת בגירושין או במיתה אבל (אם) אין אשה מוחלת לבעלה זכות שיש לה עליו מחמת נחת רוח דאין כאן איבה אם לא תמחול ומחילה גמורה היא ע"כ. ושאלת אם הרמב"ם חולק על זה ממה שכתב פרק כ"ב מהלכות אישות ועל מי יש לסמוך:

<b>ולענין </b>אשר שאלת על לשון תקנת הנשואין אם תמות האשה בלא זרע של קיימא שתחזור חצי נדונייתה ליורשיה מאביה אם יכולה למחול לבעלה תנאי זה או לא או לבטל תנאי זה או להעבירו לאחר:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי אם סילוק העדים או הדיינים מועיל אפילו לאפוקי ממונא:

<b>שאלת </b>על שני עדים שחתמו שטר לראובן על שמעון ואחד מהם אמר שהעיד שקר לפי שהיה שיכור ועל ידי עדותו הפסיד שמעון ממון אם חייב העד לשלם אי חשבינן ליה כדינא דגרמי או גרמא בניזקין:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי במי שנדר לגלח את בנו במקום שמואל הנביא ובא ומצא שכבר נלקח ביד העכו"ם בעונות ואין ישראל יכול להכנס שם מה תקנה יש לו וגם הקהל והחכמים החמירו שלא יעלה לשם שום יהודי:

<b>שאלת </b>על ראובן שנשבע לשמעון שלא יעשה דבר פלוני או שלא ילך אל מקום פלוני אלא מדעתו ורשותו והוצרך ללכת ונתן לו רשות אם יוכל ללכת פעם אחרת שלא ברשותו:

<b>שאלת </b>ממני על הא דאמרינן פריעת בעל חוב מצוה אם היא מצוה מן התורה או מדרבנן ואת"ל מצוה של תורה למה לא מנו אותה בכלל המצות:

<b>שאלת </b>ממני ידיד נפשי על אלו המוליכים עצמות המתים לא"י ונוהגים בהם מנהג בזיון עד שכופלין את קומתם ולפעמים מתפרקים האברים ומשתברים עצמות אם יש בזה חשש או לא:

<b>שאלת </b>על אשה שמחלה כתובתה לבעלה אם מותר להשהותה בלא כתובה:

<b>שאלת </b>ממני על מה שכתב הרא"ש כלל י"ג תשובה ט"ו וז"ל והטעם שאנו מחייבין לבן אחותו שבועה תחלה לפי שכל זמן שלא נשבע אין טענתו כי אם דברים בעלמא והיא לא תתחייב שבועה על טענה זו אבל אחר שנשבע נתקיימה טענתו ונתחייבה הבת שבועה והלא אין כאן אלא דברים בעלמא. ותו שלא מצינו שבועה אלא המחייבת ממון והכא אפילו שמודה האשה שכך צוה בעלה הרי שטרה קודם לצואה. ותו דלא אשכחן שבועה אלא לאוקומי ממונא או לאפוקי ממונא אבל שבועה לחייב שבועה לא ראיתי:

<b>שאלת </b>על מה שנמצא כתוב במרדכי בפרק כל כתבי וז"ל על מה שנהגו העולם שכל ימי השבוע מתעוררים בבקר לבית הכנסת להתפלל או ללמוד ובשבת ישנים יותר בשחרית זהו טעמו של דבר שבכל ימי השבוע נאמר בתמיד של שחר בבקר בבקר ובתמיד של שחר של שבת לא נאמר בבקר אלא וביום השבת ולשון זה משמע איחור כדמשמע ביומא וטעם זה שמע ר"י בר יהודה בעיר רומא מפי רב האיי גאון ע"כ. וקשיא לך דהך קרא בקרבן מוסף היא בפרשת פינחס ותמיד של שחר של שבת כלול בכלל ימי השבוע דכתיב שנים ליום עולה תמיד את הכבש אחד תעשה בבקר וגומר:

<b>שאלת </b>עלה דאמרינן בויקרא רבה על ד' דברים מתו נדב ואביהוא שנכנסו שתויי יין ושלא רחוצי ידים ורגלים ומחוסרי בגדים ר' לוי אומר מעיל היו חסרים וקשיא לך דפרשת שתויי יין עדיין לא נאמרה ותו דלא היו כהנים גדולים וכהן הדיוט אינו משמש בד' בגדים של זהב ומעיל אחד מהם:

<b>שאלת </b>ממני על ראובן ושמעון שנשתתפו וכתבו בשטר השותפות אפילו מציאה בדרך תהיה לשותפות וראובן מצא מציאה בתוך ביתו ושמעון אומר אפילו מציאה בדרך כתבנו וכ"ש מציאה בבית וראובן טוען לא היה התנאי אלא מציאה בדרך לא בבית:

<b>שאלת </b>על הא דאמרינן כל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל אי אמרינן הכי בספק ספיקא ובמין בשאינו מינו או דילמא דוקא במינו:

<b>שאלת </b>עכו"ם שגלגל עסה ובא ישראל וקנאה ממנו וחוזר ומתקן את העסה וגומר מעשיה אם חייבת בחלה או לא:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי בראובן שבא בהרשאה על שמעון ויש לראובן עצמו תביעה אחרת על שמעון [ונתחייב] שבועה על תביעתו ועל תביעת שליחותו וטוען ראובן ישבע לי שבועה אחת על תביעתי ושבועה אחרת על תביעת שליחותי מאי כיון שהוא בא מכח אחר שומעין לו כאלו תבעו המשלח עצמו או דילמא כיון דכתב ליה זיל דון לעצמך והנפק לגרמך הוי כאלו שתי התביעות הם שלו ואין משביעין אותו אלא שבועה אחת ומגלגל עליו:

<b>שאלת </b>ממני למה לא תקנו לברך על הבשמים משבת ליום טוב:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי בראובן שהתנה עם חתנו שמעון לזון אותו עשר שנים ונתחייב בתורת חוב בלשון מעכשיו ובקנין בחמשים פרחים לכל שנה חמשה פרחים לצורך המזונות אם לא ירצה להיות נזון על שולחנו עוד כתוב בשטר שידור בביתו של חמיו ועוד כתב דבין שיהיה נזון על שולחנו בין שיטול החמשה פרחים כדי ליזון לעצמו ידור בבית חמיו ומת ראובן והניח יתומים קטנים ושמעון תובע שישלימו לו החמשים פרחים ורוצה לדור בבית עד תשלום העשר שנים כאשר כתוב בשטר:

<b>שאלת </b>על מה שנהגו במצרים שלוקחין הסופרין על הכתובה לפעמים פרח זהב ויותר ועל כתיבת הגט י"ב מאידי אם יש בזה חשש מהא דתנן הנוטל שכר לדון דיניו בטלים והנוטל שכר להעיד עדותו בטלה אם יש בזה יותר משכר בטלה שהתירו או לא:

<b>שאלת </b>על מה שאני רגיל לכרוך רצועה של יד על הזרוע קודם תפלה של ראש כי הרא"ש כתב הפך ונתן טעם וז"ל כי ברכת להניח תפלין שייכא גם על תפלין של ראש וכריכה סביב הזרוע אינה ממצות הנחת תפילין ע"כ. וכ"ש לדידן שאין אנו מברכין אלא ברכה אחת:

<b>שאלת </b>ממני ידיד נפשי על ראובן אפטרופוס של יתומים שתבע את שמעון על סך שנמצאו בידו בגדים וקרישיאש ומטלטלין אחרים ומעות אשר עלה חשבו הכל מאה ששה ושבעים סולטנים וששה ועשרים חתיכות מעזבון אבי היתומים. והשיב שמעון הנזכר שהמאה סולטנים מהם הם מנדונית אשתו שצוה בשעת פטירתו אבי היתומים שהיה חמיו שיתנו לו מאה סולט' יתר על הנדוניא שנתן לו בחייו ופסקו ב"ד על טענה זו שאם יראה שמעון שטר צואה של חמיו כתוב בה אותו הסך כנזכר יפטר מהם או אם יביא פסק דין מבית דין שנתעסקו בעניניהם ששמעו טענותיו ופטרוהו גם כן יפטר ואם לאו שהוא חייב במאה סולטנים ליתום ועל חמשה ושבעים סולט' מהסך הנזכר טען שמעון שחמיו היה חייב לו מעסק שטר שקנה שהיה לו על לוי ולא הספיק לגמור לו הכל עד שנפטר ואחר שנפטר נתפרע מהם ופסקו בית דין על טענה זו ששמעון חייב בהם ליתומים אחר שאין בהם דרך ליפרע מהם מנכסי יתומים. עוד תבע ראובן את שמעון סוס א' שהוא בידו מחמיו אבי היתומים והשיב שמעון שחמיו נתנו לו במתנה ופסקו בית דין שאחר שהסוס הוא מהדברים שיש להם חזקה שישבע שמעון על דבריו ויפטר עד כאן. ושאלת ממני אודיעך אם הפסק הזה הוא על פי הדין או לא:

<b>עוד </b>שאל השואל אם משמעות לשון הפסק דין הוא אם לא היה לשמעון מגו ויפה פסקו או דילמא משמעותו הוא שהיה לשמעון מגו טוב וטעו בפסק והדר דינא ואם תמצא לומר לא הדר דינא אם יכול לטעון אחר מעשה בית דין זה פרעתי ואם יכול לטעון טענת חדשות שלא טען או לפטור עצמו עתה:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי במקום שאין מניחין ללבוש טלית של צמר ויש טליתות של פשתן ושל צמר גפן הי מינייהו עדיף:

<b>שאלת </b>על ראובן שמשכן בית לשמעון וחזר שמעון ומשכן אותה ללוי ואחר כך נמצאו ראובן ושמעון במדינה אחרת ופרע ראובן לשמעון ויש בידו מעשה בית דין וכשבא ראובן לקחת את ביתו אמר לו לוי שהיה דר בבית לא תוכל להוציאני עד שתתן לי מה שנתתי לשמעון אשר משכנה לו ובאו לדין ויש מי שהיה רוצה לומר שהדין עם לוי ושאלת מהו דעתי:

<b>שאלת </b>על המקומות של בית הכנסת בזקן שהיה יושב בראש או לפני ההיכל ומת אם בנו יושב במקומו אעפ"י שאינו ראוי ונמצא יושב בין הזקנים או למעלה:

<b>שאלת </b>על תשובה להרא"ש ז"ל סוף כלל חמישי ראובן ששאל משמעון מנה שאתה חייב לי על פה השיב שמעון כן הייתי חייב לך אבל אירע שפרש נכנס לביתי למשכן בשביל המס וכו'. תשובה הדין עם שמעון כיון שהפרש משכן אותו על כל הקהל אם תופס מאחד מהקהל יתפוס אותו בחובו כי אינו מחוייב לגבות על פי הפנקס מכל אחד ואחד כי שותפין בחוב הן ואחראין זה על זה. וקשיא לך עיקר הדין כי אם הפרש גזלו מה לו לראובן לפרוע ולא די זה אלא שפורע על כל הקהל. ותו קשיא לך כי לפי הטעם שכתב אפילו היתה מלוה בשטר יכול שמעון לעכב:

<b>שאלת </b>ממני על אלמנה שבאת לגבות כתובה ויש שם יתום קטן ונתברר לבית דין שאין בנכסים כדי כתובתה ואחד מן החכמים לא רצה להזקק לה לחוש להוראת הגאונים אשר כתב הרמב"ם פרק י"ב מהלכות מלוה ולוה:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי על הא דתנן פרק אלו הן הנשבעין כהן ששמש בטומאה אין אחיו הכהנים מביאין אותו לבית דין אלא פרחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה ומפצעין את מוחו בגזירין וקשיא לך כיון דטמא ששמש אינו חייב מיתה בידי אדם אלא בידי שמים איך היה להם רשות להמית ביד. ותו קשה אמאי הורגין אותו בחיל והלא החיל מקודש שאין טמא מת נכנס לשם וכל שכן מת עצמו. ותו קשה מאי שנא מזר ששמש דקיימא לן דחייב מיתה בידי שמים דמחד קרא נפקי טמא ששמש וזר ששמש ובשלמא לר' עקיבא דאית ליה זר ששמש בחנק ניחא אלא לרבנן מאי איכא למימר. ותו קשה אמאי ממיתין אותו במיתה מנוולת כזו שאינה דומה לאחד מד' מיתות ב"ד:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי בשני עדים שאחד אומר בפני הלוהו מנה ביום פלוני ואחד אומר בפני הלוהו ביום אחר אם מצטרפים להוציא ממנו דמשמע לן דקא מכחשי אהדדי:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי על מה סמכו השוכנים בירושלם תוב"ב שאינם נזהרים בעשר קדושות שיש בירושלים לדעת הרמב"ם ז"ל שכתב פרק ששי מהלכות בית הבחירה ובמה נתקדשה בקדושה ראשונה שקדשה שלמה שהוא קדש העזרה וירושלם לשעתן וקדשן לעתיד לבוא ע"כ. והוא ז"ל כתב פ"ז ירושלם מקודשת משאר עיירות וכו' ואלו דברים שנאמרו בירושלם וכו':

<b>שאלת </b>מסינים ילמדנו רבינו ראובן צוה מחמת מיתה שיתנו אחד מקרקעותיו לשמעון וזה טופס הצואה ליל יום רביעי כ"ח ימים לחדש כסליו משנת השט"ו ליצירה נכנסנו אנו חתומי מטה אצל כר' יעקב עטאן ומצאנוהו מוטל על ערש דוי וראינו שהיה מיושב בדעתו והשיב על הן הן ועל לאו לאו וצוה מחמת מיתה שהבתים שהנבון כה"ר יעקב עטאן יצ"ו הוא דר בתוכם היום הוא נותן אותם לו במתנה גמורה גלויה ומפורסמת עם כל תשמישיו ומוצאיו ומובאיו עוד צוה וכו' ומחמת חולי זה נפטר וחיי לכל ישראל שבק וחתימי עלה שני בעלי תורה. ועתה טוענים יורשי יעקב עטאן הנפטר שהם אחיותיו שהמתנה אינה מתנה לפי שאביו של הנפטר עשה כל הבתים ווקף עלא אל דוריאה בערכאותיהם ולית רשות לנפטר לתת דבר שאינו שלו הואיל ונפטר בלא זרע להם משפט הירושה אחריו וכבר הם זוכים אחריו בבתים. ילמדנו רבינו הדין עם מי אי הוי מתנה או לא:

<b>שאלה </b>קהל אחד מישראל שקבלו עליהם חכם אחד להיות חכם שלהם ומרביץ תורה ביניהם וחייבו עצמם שלא להחליפו בשום בעל תורה אחר אפילו שיהיה חכם כדניאל ושמנה אנשים מהקהל ההוא נשבעו לו על דעת רבים ועל דעת חכמים גדולים מישראל מפורסמים ופרטיים בכל מיני שבועות וחומרות שבתורה ובכל החיובים שבעולם ובכל מיני קשר אמיץ חוץ מנזירות שמשון בלבד שלא קבלו עליהם שלא ישמעו תורה אלא מפיו כל זמן שלא עקר דירתו מארץ ישראל וכתב עליהם שטר בכך וחתמו לו הם עצמם בשטר ההוא. וגם כן כמו י"ג אנשים אחרים מהקהל ההוא קצתם היו אז בכאן וקצתם לא היו וחתמו לו בשטר אבל לא נשבעו אלא על ידי פיתוי ודברי פיוס עד שחתמו להפקת רצונו בלי שום חיוב כלל. וכמו לג' אנשים אחרים מהקהל ההוא לא נשבעו ולא חתמו. והנה החכם ההוא זה לו ימים שהלך למדינת הים והניח את הקהל בלי תורה כי לסבת החומרות והחיובים ההם אין פוצה פה ומצפצף בדברי תורה בקהל ההוא. לכן יורנו רבינו וגבירנו אם יש התרה לאותן החומרות והחיובים או לא:

<b>שאלה </b>חכם בני ושמח לבי אשר ראה תורתו עשה פירות ופירי פירות כמוך היום שואל כהלכה וז"ל ילמדנו רבינו בפרק כל שעה אמר ר' יהודה דבר זה שאל ביתוס בן זונין לחכמים מפני מה אין עושין סריקין המצויירין בפסח וכו' וכתבה הריא"ף ז"ל וכתב בסיפא דאיכא דאמרי בגמרא ולא של נחתומין אמרו אלא של כל אדם אבל של נחתומין וכו' ופי' הר"ן ז"ל כלומר מתחלה לא גזלו בשביל נחתומין אלא בשביל כל אדם וכו' ואנכי לא ידעתי מי דחקו להר"ן ז"ל לפרש ככה ולמה לא פירש דברי הריא"ף ז"ל כפשוטן שהוא פוסק כאיכא דאמרי כמו שכתב הרא"ש בפסקיו ואם כן כדברי הר"ן ז"ל כן הוא שהריא"ף פוסק כחכמים למה הביא הריא"ף ולא של נחתומין אמרו אלא של כל אדם וכו' היה לו להביא דברי ת"ק ותו לא ע"כ:

<b>עוד שאלת </b>וז"ל ילמדנו רבינו האידנא נהגו לתת המוגמר בפחמין דלית בהו קוטרא אם מותר להניח המוגמר תחת הכלים ערב שבת עם חשכה והם הולכים ומתגמרים כל היום כולו שנ"ל שלא התירו אלא בעצים דלא שייך למגזר בהו שמא יחתה בגחלים דאי מחתה פסדו דקא סליק בהו קוטרא כדאיתא סוף פרק קמא דשבת אבל בפחמין דלא שייך האי טעמא גזרינן שמא יחתה בגחלים ולא ראיתי לאחד מן המפרשים שדבר בזה. אלא אדוני באהבתו וחמלתו תזל כטל אמרתו כי אנכי לא ידעתי איזה דרך ישכון אור:

<b>שאלה </b>ששאל כ"ר אליה קלעי יצ"ו. כשהייתי בצפת תוב"ב נתן לי כ"ר יהודה רפאל שטר חוב שיש לו על יהודי אחד בסך מ"ה פרחים ונתן לי הרשאה לגבות אותם ממנו עוד השלים לי כ"ר יהודה הנזכר עד שבעים פרחים ויניסיאנ"ו וכשבאתי לירושלם תוב"ב אמר לי כ"ר יהודה הנזכר שאלו המעות אוליך אותם למצרים ואתנם בריוח ביד כה"ר אברהם ן' שאיגו נ"ע וכן עשיתי. עוד נתן לי כ"ר יהודה הנזכר שמונה כאריזיאש מבגד אדום להוליכם למצרים למכרם שם ואני לא מצאתי אז מי שיקנה אותן כי אם על ידי חליפין שלקחתי חליפיהן עורות גאמוס וכשבאתי לירושלים אמרתי לו שאם הוא מרוצה במה שעשיתי באותן הכאריזים שהחלפתים בעורות ונתתי העורות באנקונא ואמר שהוא מרוצה בדבר וכן קבל עליו שהאחריות מהם יהיה עליו והתנינו שיהיה הריוח מהם לחצאין ונתרצה בכל זה. עוד שאל לי בענין הריוח מאותם השבעים פרחים שנתתים בריוח ביד כה"ר אברהם הנזכר ועשיתי עמו חשבון מהריוח לפני החכם השלם כמה"ר שלמה סיריליו זלה"ה ועלה לחשבונו שמונה פרחים ואלו הע"ח פרחים נשארו במצרים ודמי העורות הנזכר הלכו באנקונא אח"כ כשרציתי ללכת מכאן למצרים זה עתה כמו שתי שנים שאלתי לכ"ר יהודה הנזכר איך אעשה מהמעות הנזכר ומהמעות של החוב כשיגיע הזמן לפי שאיני יודע אם אמצא המעלם כה"ר אברהם הנזכר שבור בענייניו וגם כן מהמעות האחרים אם אצטרך ללכת אחריהם למקום שהם והשיב שאעשה אני בכולם כמו שאני עושה במעותי ונתרצה בזה בפני החכם הנזכר. עוד בתוך הזמן הנזכר הלכנו אני וה"ר יהודה הנזכר לצפת ולקחנו גם כן בגדים כדי למכרם פה ירושלם ובאתי לכאן ומכרתי קצת מהבגדים שלו והשאר נתתי לאשתו ונמצא מה שנשאר בידי מהבגדים שלו שמכרתי סך י"ד פרחים וכ"ז חתיכות והם בכלל המעות הנזכר לעיל. ועל אלו התנאים חתמתי בפנקס שלו ואם באולי ימצא שום תנאי אחר אצלו מלבד אלו התנאים הכל שקר גמור שאני על נפשי לא היה בינינו רק מה שכתוב לעיל בלבד. ובהיות כי בזמן ההוא שהגיע פרעון המעות שלי ושל כ"ר יהודה הנזכר שהיו ביד המעלם שמעתי שהמעלם שבור וכל המעות שבידו מהסוחרים נאבדו כמו שכן אירע בעונות שאבדו כל המעות של הסוחרים שהיו בידו ולכן הוכרחתי לקבל כל מה שנתן לי והלכתי במהרה משם כדי שלא יארע לי כמו שאירע אח"כ לאחרים והסכמתי ללכת לויניציאה וכבר יש לי רשות מכ"ר יהודה הנזכר לעשות במעותיו כל מה שאני רוצה כמו שאעשה במעותי. ובצאתי מאסכנדריא פגעתי ביהודי שהיו בידו המעות שלי ושל כר' יהודה הנז' מהעורות הנז' וקבלתי ממנו הכל והלכתי לויניציאה ועמדתי שם זמן מה כדרך הסוחרים וחזרתי למצרים עם סחורותי וישבתי בפונדק א' עם סחורותי כדרך הסוחרים ובלילה א' בעונותי שהייתי אני בעצמי בחאדה של היהודים כמו שאר הסוחרים ובבקר כשיצאתי מבהכ"נ בא אלי א' מעבדיו של בעל הפונדק ואמר לי תלך לפונדק שבעל הפונדק רוצה אותך וכשהלכתי לשם עם עבדיו אסרו אותי בבית א' של בעל הפונדק ורצו להרוג אותי וצעקתי בקול מר ורחם עלי ה' ששמעו אותי יהודים ובאו לשם ולא הרגו אותי ש"ל ית' ובא בעל הפונדק עם היהודים לחאצל שהיתה בו סחורתי וראו הפתח פתוח והדלת שבור וגם הארגז שבור וג"כ הודה בעל הפונדק שכמעט הוא לקח הכל אמנם כשהלך אצל הבאשה הכחיש הכל עד שראה הבאשה הכתב העשה לי הגנב באותו היום שקרא לי לשם עם היהודים וגזר הבאשה להכותו וליסרו ביסורין גדולים ועכ"ז הוא היה מכחיש וצוה הבאשה שישימו אותו בבית הסוהר עד שיפרע כל מה שהיה כתוב בכתב ההוא שעשה לי ובתוך אלו הימים עברו עלי כמו ג' חדשים באלו הצרות בכל יום ויום כמו שגלוי ומפורסם לכל ובתוך כך היה הגנב מראה עצמו שהוא הולך למות מצד היסורין ההם והיו מפחידים אותי שיהרגו אותי וה' ברחמיו הצילני ונתרצה הגנב ההוא לקיים גזרת הבאשה ונתן לי חלק ממה שלקח וכל מה שלקחתי ממנו הלך מהם החצי או יותר לבאשה ולשריו באופן שלקחו המעות שנתן לי והנכסים שנשארו בידי ממה שנתן לי אינם שוים הרביע ממה שאבד ועוד נכסים אחרים יותר מאלו שלחתים עם יהודי א' לתוגרמה מצד שהיו חסרים ורעים הנכסים ההם ולכן הוכרחתי לשלחם לשם והיהודי שהוליך אותם נפטר באכסנדריא והנכסים בסכנה עד שיעזור ה' וקצתם הבאתי לכאן. יורנו מורה הצדק הדין בזה הענין ושכרו כפול מן השמים:

<b>שאלת </b>ממני דמקראי משמע דהר הבית והמקדש גבוה מירושלם והכי אמרינן נמי כל קטן שיכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלם להר הבית אביו חייב להעלותו. והכי אמרינן בזבחים דסבור למבנייה בעין עיטם שהוא המקום גבוה מכל ארץ ישראל אלא משום דכתיב ובין כתפיו שכן נחיתו פורתא מכל הני משמע שהר הבית גבוה מכל ירושלם ועתה אני רואה שהיא גבוהה מהר הבית מכל סביבות הבית חוץ מצד הדרום אשר שם עמק יהושפט ושם לא היה בנין:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי על הא דתניא בחזקת הבתים אין מסיידין ואין מכיירין ואין מפייחין בזמן הזה וכו' הרי שעבר ובנה צריך לקלוף כל הבית או דילמא סגי ליה באמה כנגד הפתח ואת"ל דסגי ליה יכול לבנות לכתחלה בנין מלכים ויניח אמה כנגד הפתח. עוד שאלת קנה בית ולא היה בה שיור כנגד הפתח כדינו צריך לקלוף אמה או לא דדילמא הא דתניא לקח חצר מסויידת וכו' הרי היא בחזקתה משום דלא מטרחינן ליה לקלוף כל הכתלים אבל אמה קולף:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דם הפר ודם השעיר של יה"כ שהיה מזה מהם בין בדי הארון סמוך לכפורת בבית שני שלא היה שם ארון היכן היה מזה:

<b>שאלת </b>ממני ידיד נפשי כשחל ט' באב בשבת ונדחה ליום א' אם אני מבדיל כסברת הגאונים או לא:

<b>עוד שאלת </b>עלה בהא דתנן פרק כיצד מברכין בירך על הפת פטר את הפרפרת בירך על הפרפרת לא פטר את הפת ב"ש אומרים אף לא מעשה קדרה. ואיבעיא לן בגמרא ב"ש ארישא קאי או אסיפא קאי וסלקא בתיקו. וכיון דאיבעיא לן אליבא דב"ש משמע דהלכתא כב"ש ולא ראינו לאחד מן הפוסקים שיאמר בהדיא דהלכתא כב"ש והריא"ף ז"ל הביא מתני' כצורתה ולא כתב הלכתא אלא סמך על הכלל דב"ש במקום ב"ה אינה משנה:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי בראובן שנתן לשמעון כלים להביאם לארץ ישראל להקדישם על תנאי וז"ל התנאי למען ישתדל שמעון להביאם אל אדמת קדש ולמען ישימם שמעון הנזכר לשמי ולשם באי כחי את המעילים והמטפחת והנרות הנזכר באחת מבתי כניסיות בא"י או בבתי כניסיות רבות בא"י כנזכר עם תנאי כפול מכופל כאשר ישימם בבתי כניסיות הנזכר יקבל ראיה בכתב ראשי הקהל קדוש או מטובי העיר ההיא כי לכל אות נפשי או כר' שמעון הנזכר או באי כחנו להסירם מן המקום אשר יהיו שם ולשים אותו בב"ה אחר אך בא"י כאמור ועם התנאים האלה הנני נותן לו רשות וכח להקדישם ולעשותם הקדש גמור בשמי כמוני ממש אך בא"י ועם התנאים הנזכר כפי אשר יבחר שמעון הנזכר ושמה יהיו תחת הנהגתו לשמי או לשם באי כחנו כנזכר לעיל ונתתי לשמעון הנז' כח ורשות ושולטנות לעשות שלוחים ומורשים עם כח ורשות ושולטנות הנזכר ועם כח לעשות שלוחים ומורשים אפילו מאה ויותר מהם כפי אשר יבחר שמעון הנזכר ולא יוכל שום אדם או קהל לערער על שמעון הנזכר ולא על שלוחו או שלוחיו בשום א' מהפרטים הנזכר וכדין אמר לנא וכו' ושאלת אם מותר להקדישם ולישתמש בהם בב"ה של ירושלם תוב"ב לפי שנמצאת הסכמה קדומה מזמן הנגיד כמה"ר יצחק שלאל נ"ע וזה נוסחה הסכמנו כדי לקדש שמו של הקב"ה ית' שמו ויתעלה זכרו לעד ולכבוד תורתו הקדושה ולתפארת בית הקדש בית הכנסת שבעיר הקדושה הזאת ולזכות כל ישראל הנפוצים בגולה הקרובים והרחוקים אשר יש להם חלק ונחלה בירושלים ת"ל ית' שמהיום הזה כ"ו לחדש אלול שנת הרע"ד ליצירה והלאה לא ישתמשו בב"ה הנזכר בשום דבר של קדש הן ס"ת הן עטרות ורמונים ומפות ופרוכת ומנורות הן כל שאר כלים שראוי להשתמש בהם בב"ה הנז' אם לא שיהיו הקדש גמור מקדש ומוחלט לרבים שיד כל ישראל שוה בהם ולא יהיה לבעלים המקדישים הכלי ההוא שם אחיזה וחזקה בו יותר ממה שיהיה לכל אחד ואחד מבני ישראל כי מאחר שהקב"ה רצה לזכות בו את כל ישראל שלא תהיה ירושלם נחלקת לשבטים אלא יד כל ישראל שוין בה וכן ברחמיו וחסדיו הגדולים לא עזבנו בגלותנו וגדל ונשא כבוד הבית הזה ככל הצריך לו והותר מכלי בית ה' ית' ותפארת בית קדשו ויד כל ישראל כלם בכל מקום שהם שוים בו אין ראוי שישתמשו בשום כלי שלא יהיה הקדש החלטי כנז' והנה נוסף על שהקב"ה ית' ויתעלה מתגדל ומתקדש שמו בזה הנה גם היחיד המקדיש את הכלי לבית השם יהיה לו זכות גדול להיותו זוכה ומזכה את הרבים וזכות הרבים תלוי בו וכו' וחתימי עלה כל גדולי הקהל יצ"ו וגם חכמיה הנגיד ז"ל עם בית דינו של מצרים ושאלת אם מותר להשתמש בהם בב"ה של ירושלם כיון שהם הקדש גמור לכל ישראל או דילמא כיון שיש לבעלים בהם אחיזה שאם ירצו להוליכם לב"ה אחר חוץ לירושלם אסור להשתמש בהם כפי ההסכמה:

<b>שאלת </b>ממני ידיד נפשי אודיעך דעתי בפי' דבור תוספות בריש פרק כיצד מברכין וז"ל דבר שאין גדולו מן הקרקע כגון בשר וחלב וא"ת מאי איריא בשר אפי' ירקות נמי לא אתו וי"ל דאיכא למימר קמה תוכיח ולפרש"י דגריס דלאו בר נטיעה מנין וליכא למימר דאתי משאר אילנות דאיכא למפרך מה להנך שכן חייבין בפאה ע"כ:

<b>ולענין </b>הדר בירושלם ועברו עליו שלשים יום שלא ראה בית המקדש אם חייב לקרוע או לא. הדבר ברור אצלי שחייב לקרוע כשרואה אותה כההיא דגרסינן בירושלמי ר' שמעון קמטר' שאל לרבי אבא כגון אנא דאנא חמר וסליקנא לירושלם בכל שעה מהו שאקרע א"ל תוך שלשים יום אין אתה צריך לקרוע לאחר שלשים יום אתה צריך לקרוע ע"כ. ודכוותה אמרינן גבי הרואה את הים הגדול ושאר הברכות שחייבו רז"ל לברך בתוך ל' יום אין צריך לברך אחר שלשים יום צריך. וכבר ידעת דקדושת בהמ"ק עדיפא מקדושת ירושלם וא"כ כ"ש שצריך לקרוע. וליכא למימר דשאני נ"ד שהוא דר ודעתו על ב"ה חדא דאין הדבר תלוי בדעתו אלא בראיה. ותו דכל הני ברכות שחייבות ז"ל בכל גוונא איירי וליכא למימר כיון דטעמא הוי משום עגמת נפש ומי שהוא שכן לב"ה הרי נפשו עגומה בכל שעה דא"כ מי שקרע על ירושלם ונפשו עגומה למה הוא קורע על המקדש אלא מאי אית לך למימר דעל המקדש איכא עגמת נפש יתירה הילכך כיון שעברו עליו שלשים יום ולא ראה את המקדש בשעה שהוא רואה אותו מתחדש אצלו עגמת נפש יתירה וחייב לקרוע. וכתבתי כל זה אע"פ שהוא פשוט לפי שראיתי שאין העם נזהרים בזה ואתה תהיה מן הנזהרים:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי בהא דאמרינן בכל דוכתא אין למדין הלכה מפי משנה ולא מפי תלמוד ויש חלוף נוסחאות שיש ספרים גורסין אלא מפי תלמוד על אי זה גרסא נסמוך:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי במי שאנסוהו ליכנס לב"ה לעשות איזו מלאכה והגיע זמן תפלה ונמצא עומד בין כותל מערבי ובית קדש הקדשים כיון שאמרו ז"ל לא זזה שכינה מכותל מערבי ומקום בית קדש הקדשים אין שם שכינה לאי זה צד יהפוך פניו:

<b>עוד </b>שאלת על הא דתנן שופר שנסדק ודבקו פסול דבק שברי שופרות פסול כי מה שכתוב בתוספות דחוק מאד ולפרש"י ז"ל קשה דתרתי בבי דמתניתין חדא הוו:

<b>שאלת </b>ממני ידיד נפשי בחדרים הפתוחים לבית הכנסת ויש להם פצימין מכאן ומכאן שלא נפרצו במלואן לב"ה אם מצטרפין לאותם שבב"ה ואם המתפללים בחדרים ההם חשוב כאלו התפללו בב"ה או לא דדילמא חלקו רשות לעצמן כיון שיש להם פצימין וצורת פתח:

<b>שאלה </b>ציץ החכמה נזר המזמה היושב על כסא התורה רם ונשא ושולי מעיל מעלותיו מלאים את כל הארץ אב בחכמה אב בתורה וגם זקנה ושיבה נר"ו. יורנו רבינו מאור הגולה אנוס מאלו האנוסים שמפורטוגל בא על שפחת אחרים והוליד ממנה שם בפורטוגל בת כפי הנשמע מפי האנוסים עצמם וגדלה הבת והביאה גבירתה לא"י ובעת פטירת הגברת צותה שמנכסי עזבונה יותן לזאת הנערה ארגז מלא מטלטלין וחצי בית לנדונייתה וישיאוה לפי כבודה ואחר זמן חלתה הנערה ובעת פטירתה נתנה במתנה גמורה כדת וכהלכה לשמעון אותם המטלטלין וחצי הבית הנזכר שהיו מוכנים בידה לנדונייתה ועל שהיו מפקפקין הקוברים ולא היו רוצים לקוברה שהיו חוששין אולי לא היתה משוחררת ובאו עדים לפני ב"ד שנמצאו שם כעת בעיר לאגוש והעידו בתורת עדות וזהו טופס קבלת עדותם אות באות. הן זאת כי בפנינו ב"ד חותמי מטה בהיותנו יתבין במותב תלתא באו לפנינו היקרים ונכבדים כ"ר יוסף פודנירו וכ"ר משה הלוי יצ"ו והעידו בתורת עדות על נפשם ועל יהידותם איך ידוע וברור אצלם בודאי שהנערה קלארה בת ריקה שפחת הזקנה מרת לידיסייא חלוטה עם היותה בת שפחת מרת לידיסייא הנזכר היתה משוחררת והיתה גבירתה הנזכר משיאתה לבן חורין כמשפט הבנות המשוחררות וכן בעת מיתתה צותה שישיאוה לפי כבודה מעזבון נכסיה כאשר כתוב באורך בצואתה שעשתה והיה זה יום ד' ז' ימים לחדש תמוז שנת השט"ו ליצירה פה צפת תוב"ב ולראיה חתמנו שמותינו פה והכל שריר וקיים. עוד קבלת עדות אחר ביום ד' י"ד יום לחדש תמוז משנת השט"ו ליצירה בהיותנו יתבין במותב תלתא אנחנא בי דינא דחתימין לתתא בא לפנינו הישיש היקר כ"ר משה עאטיאה יצ"ו והעיד בתורת עדות על נפשו כמי שמעיד לבני ב"ד הגדול שבהיותו במלכות פורטוגאל בעיר לאגוש בא אנדריאה לואיש ואמר למרת לידיסיאה חאלוטה בת שפחתך ריקה הנקראת ככה עתה ביהדות והבת נקראת עתה ביהדות קלארה ואמר לה בת שפחתך הנזכר כבר את יודעת שהיא בתי שנתעברה שפחתך ממני הא לך דמי פדיונה ותצא לחירות ואז קבלה ממנו שלשים טושטוניש ומהם קנתה מרת לידיסיא הנזכר תמורת בת שפחתה נער כושי והיו קוראים אותו דרך שחוק דומינגילייו. עוד אמר כ"ר משה הנזכר שכשבא לשדך את עבדו בן שפחתו פה צפת תוב"ב עם הנערה קלארה הנזכר הצריכו החכם השלם כמהר"ר יוסף סאגיש זלה"ה גט שחרור לישא את הנערה הנזכר מפני שהיה נושא אותה והוא היה עבד ואח"כ שדך אותה והיתה משודכת עמו כמו ג' שנים או יותר ולהיות כל זה אמת שכך העיד בפנינו חתמנו שמותינו פה לראיה והכל שריר וקיים:

<b>שאלת </b>עלה דהא דקים לן שאם עמד מי שהוא מוחזק בנבואה ונודע לנו בבירור שהוא נביא וצוה לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה חוץ מעכו"ם שומעין לו כמעשה דאליהו בהר הכרמל שעבר על השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה ועשה כן לא לבטל עיקר המצוה אלא לפי שעה כדי להכחיש נביאי הבעל וקשה עליך לקבל שאם יקום נביא מוחזק בנבואה ויאמר מצוה להרוג את פלוני או עיר פלונית או לעלות על עיר פלוני לשלול שלל ולבז בז ולגזול ולחמוס אותם כדי לעשות גדר וסייג לתורה איך נשמע אליו כיון שאין ב"ד נראה להם לעשות כן אפי' לפי הוראת שעה ואפי' שיאמר כן נאמר לי מפי ה' הרי אמר לא בשמים וכיון שאין הדין נותן להרוג אלא בעדים והתראה איך נשמע אל דברי הנביא לעבור על מה שאמרה תורה אפי' שיתן טעם לדבר ולא די זה אלא שאמרו מצוה לשמוע אליו שנאמר אליו תשמעון:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך הא דתניא בפיטום הקטורת והלא מי רגלים יפין לה אהיכא קאי אבורית כרשנא או איין קפריסין ואמרת שיש מי שפירש דאבורית כרשנא קאי:

<b>שאלה </b>ילמדנו רבינו ראובן נפטר לבית עולמו וחיי למר ולרבנן שבק והניח ב' נשים והניח מהאשה הראשונה בת נשואה ומשנייה בן קטן והעמידו ב"ד אפוטרופסים ליתום אם יכולה הבת לתבוע לאפטרופים בדין התורה או באי כחה שיודיעוה סכום כל הנכסים הנשארים מעזבון אביה גם שיודיענה פרעון הכתובות כיצד פורעין ובמה הם פורעים וכמה הם פורעים כדי שיהיה מבורר אצלה מה שנשאר ליתום מעזבון אביה לשאם ח"ו יפטר הנער היא ראויה לירש כדי שלא יעלימו ממנה דבר. ואם באולי לא רצו לתת לה חשבון כדין או שלא כדין ונפטר הבן והוא באה לירש האם תוכל הבת הנז' או באי כחה לתבוע החשבון הנזכר מהאפטרופים על כל הפרטים הנ"ל ולחזור החשבון מעיקרו ולהשביע אותם שלא הפסידו ולא נתנו ולא חזרו דבר שלא כדין או כיצד תתנהג הבת הנז' עם האפטרופוסים כי תורה הוא וללמוד אנו צריכים. כיצד תתנהג הבת הנזכר עם אמו של הילד שהיה אצלה ומת אצלה וקצת מנכסי הנער או רובם היו אצלה שהניחום אצלה האפטרופים גם היא נתנה לבנה מתנה ואומרת שלא נתנה לו אלא בהיותו בחיים אם יש להשביעה על זה משום חשש קנוניא או שקר ועל כל זה ילמדנו רבינו ושכרו כפול מן השמים:

<b>שאלת </b>ממני על מה שהעליתי בתשובה על מי שנשבע לאשתו שלא ישא אחרת עליה ונפלה לו יבמה שמותרת היא לו ולא חלה השבועה עליה אע"ג דקי"ל דשבועה חלה על המצוה בכולל משום דאין מכניסין בתוך התנאי השבועה אלא בדבר המצוי ולא הוה ליה לאסוקי אדעתיה שימות אחיו בלא בנים והויא שבועה בטעות וסמכתי על אותה תשובה להרמב"ם ז"ל דאשה הקנו לו מן השמים ויבמה לאו אחרת היא ומצאתי תשובה מיוחסת להרשב"א ז"ל סימן תתי"ב וכן כתוב בספר בית יוסף תשובה אחרת מיוחסת לרב הנזכר ומשמע משתיהן דאם נשאת האשה כבר ונפלה לו יבמה דחלה עליו השבועה ואינו מיבם אותה לפי שהשאלה היתה במי [שנשבע] שלא ישא אחרת עליה כלומר לאחר שישאנה אפי' אם יגרשנה לא ישא אחרת בחייה אבל שלא ישא אחרת קודם שישא את זו בזה אינה חוששת שהרי היא אינה אגודה אצלו עדיין ואם ישא אחרת ולא תישר בעיניו לא תנשא לו ע"כ. משמע אבל אם נשאת כבר הרי היא אגודה אצלו ולא יכניס את יבמתו וכן משמע נמי מאותה תשובה הכתובה בבית יוסף:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי באשה שהפקידה מנכסי צאן ברזל שלה אצל אשה אחרת ברשות בעלה ואותה אשה נתנה הפקדון לבעל בלא רשות האשה אם חייבת הנפקדת לפרוע לאשה המפקדת מדין פשיעה:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי באשה עגונה שבא לה עדות מצפת תוב"ב וזה נסחו בפני העיד כ"ר שלמה שבהיותו במוזריר אמר לו מומר אחד שהיה מעזה אתה מכיר אי זה יהודי מעזה והשיב לו ר' שלמה הנזכר אני מכיר את שם טוב ואת יוסף אחיו אמר המומר ואינך מכיר אחר שהי' שמו יוסף שהי' בכפר של ערלים שהוא אצל רמלה אמר לו ר' שלמה הן אני מכירו והוא קרובי אמר לו המומר בלשון תוגר סין צאת אוליכו אותו העני המיתו אותו בין טריפול ללנטקיא זהו עדותו של ר' שלמה הנזכר נאם יוסף קארו ע"כ והכרנו חתימתו של החכם השלם כמה"ר יוסף קארו יצ"ו:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי בראובן ששלח כתבו לקרובו לשדך לו את גרושתו והלך ושדכה וקדשה אם היא מקודשת או לא כיון שלא עשה אותו שליח לקדשה:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך אם מתנות כהונה הזרוע והלחיים והקיבה נוהגות בחוצה לארץ או לא:

<b>שאלת </b>על ענין החרם של יהודה דקי"ל חכם מתיר לעצמו למה לא התיר לעצמו והיו עצמותיו מגולגלות בארון עד שבא משה ע"ה ועוד למה לא התירו יעקב:

<b>שאלת </b>ממני מהו דעתי באפטרופוס אם חייב בפשיעה או לא:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי שראית לאחד מן החכמים שהיה אבל ולא יצא כל הימים מביתו וביום השבת בא לבית הכנסת וישב במקומו והיה קשה עליך לפי שלא נהגו העולם כן:

<b>שאלת </b>ממני על אחד מן החכמים שהורה שחייב אדם לשאול על הפתחים או להשכיר את עצמו לפרנס את אביו והפריז על המדה ולפרוע עליו המס של המלך והוא כסף גלגלתא ורצית לדעת אם ראוי לסמוך על הוראה זו או לא:

<b>שאלת </b>ממני בראובן שהיה רוצה לשדך את בנו וכתב לו בשטר לשון זה ואני נותן לבני מעכשיו חמשים פרחים מלבד התכשיטים אשר נתתי לו ואתנם לו מכאן ועד שנה ומת האב בתוך השנה ואין בנכסים כדי כתובת אשתו הבן אומר כבר נתן לי המעות הנזכר בלשון מעכשיו ואמו אומרת כיון שמת קודם שיחול זמן המתנה לא זכה הבן במתנה זו. יורה המורה הדין עם מי:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי על היחיד הקורא את המגלה בזמנה אם מברך לפניה ולאחריה אם נקרא זה מחלוקת בברכות או לא:

<b>עוד </b>שאלת עלה דהא דגרסינן בירושלמי ר' יוחנן ור"ל ר' יוחנן אמר הנביאים והכתובים עתידין ליבטל וחמשה סדרי תורה אינם עתידין ליבטל מה טעם קול גדול ולא יסף ר"ל אמר אף מגלת אסתר והלכות אין עתידין ליבטל נאמר כאן קול גדול ולא יסף ונאמר להלן וזכרם לא יסוף מזרעם וגו' הלכות הליכות עולם לו וכו' והלא כמה הלכות נלמדים מכל ספר וספר:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי עלה הא דתנן שאם ירדו גשמים וצמחו הזרעים וחזרו ושנו מתריעין עליהם מיד וכן אם פסקו הגשמים בין גשם לגשם מ' יום אי נוהגים בהן כחומרת ז' ימים האחרונים או לא:

<b>שאלת </b>ממני על אשה שמת בעלה ראשון ונשאת לאחר ונתן לה השני גט [על] זמן ומת בתוך הזמן אם אשה זו קטלנית לדעת רבינו דקי"ל כוותיה דבתרי הויא חזקה:

<b>שאלה </b>על ענין מה שכתב הרא"ש ז"ל איכא לאסתפוקי במילתא דאביי אי בעי למימר גומר עיסה זו שהתחיל בה ושוב לא יבשל ולא יטמין וכן אם התחיל לבשל תבשיל חד יגמרנו לבד. או שמא כיון שהתחיל להתעסק בצורכי שבת בעוד שהעירוב קיים גומר כל צורכי שבת והלשון משמע כן דאמר גומר דמשמע כל צורכי שבת דאי אעיסה לחוד קאי הוה ליה למימר גומרה והדבר שקול עד יבוא מורה צדק ע"כ. וגם הר"ן ז"ל נסתפק בדבר. ומסתברא שלא נסתפקו אלא בדברי אביי אבל לגבי דינא הא קי"ל דאיסור בישול מי"ט לשבת דרבנן הוא וכל ספיקא דאיסורא דרבנן לקולא. וכי עדיף ספיקא דידן מכל ספיקא דתלמודא דאמרינן ספיקא דרבנן לקולא וא"ת דס"ל דהכנה מי"ט לשבת דאורייתא היא א"כ היכי מהני עירוב להתיר איסורא דאורייתא וכ"ת משום דקי"ל אמרינן הואיל ואי מקלעי ליה אורחין חזי ליה הניחא בעוד היום גדול דאיכא למימר הואיל אבל סמוך לחשכה דליכא הואיל אמאי מהני עירוב אם איתא מדאורייתא היא אלא ודאי משמע דהכנה מי"ט לשבת מדרבנן היא וכן הם דברי הרמב"ם שכתב ואיסור זה מדברי סופרים כדי שלא יבשל מי"ט לחול ע"כ ואפי' תימא שהם ז"ל נסתפקו בדין נראה לעניות דעתי שיש טעם להקל כאשר כתבתי ועוד דלמה נקרא עירוב שהוא מערב צורכי שבת עם צורכי י"ט וכבר נתערבו צורכי שבת עם צורכי י"ט באותו המעט שהתחיל לעשות בעוד שהעירוב קיים. ולדעת הרב ז"ל שהטעם הוא משום היכר וזכרון הרי יש היכר וזכרון באותו הדבר שהתחיל לעשות בעוד העירוב קיים שכבר ראו כל בני הבית שהניחו את העירוב והתחילו לסמוך עליו ולתקן לצורך השבת ועוד שאם אתה מחמיר באיסור זה נמצא עצב כל השבת ומבטל עונג שבת ואפשר שיתבטל ממצות ג' סעודות. וכן יש לדקדק מלשון הרב שהוסיף על מימריה דאביי או בתבשילו משום דאין דרך לעשות שתי עסות א' לי"ט וא' לשבת אבל עושה הכל עיסה אחת אבל בתבשיל דרך לעשות מיני תבשילין הרבה לי"ט ולשבת לכבדם ולפיכך הוסיף התבשיל לא שמעינן דאפי' במה שהוא רגיל לעשות תבשילין הרבה גומר כל מה שהוא צריך לשבת כנ"ל:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך על חלב שעל גיד הנשה של החיה אם אסור באכילה או לא כיון שחלב החיה מותר באכילה ועיקר השאלה אם חלב שעל הגיד בבהמה נאסר משום חלב בחיה מותר ואם נאסר משום גיד אסור גם בחיה:

<b>שאלה </b>מעשה היה בעזה בראובן שמת והניח שתי נשים ויש נכסים תחת יד כל אחת מהם ויש נכסים אחרים שהם ברשות היתומים ואין שתי הכתובות שוות ואחת קודמת לחברתה ולפי שלא היה שם חכם שאלו כיצד יתנהגו בגביית כתובותיהן:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי על הא דאמרינן פרק ארבעה ראשי שנים דאמר רב חנא בר ביזנא כה אמר ה' צבאות צום הד' וצום הה' וצום הז' וצום הי' יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה קרי להו צום וקרי להו שמחה בזמן שיש שלום וכו' ולא ידעת מאי קושיא דפשטיה דקרא כי אלו הצומות לעתיד יהיו לששון ולשמחה ולא צום כמו שהם עתה:

<b>שאלה </b>יורנו מורנו דין רחל היה לה חזקת בית כולו מעלה ומטה והיתה דרה בו ואח"כ מכרה החזקה ההיא לעכו"ם שהמלך שלו וזמן המכירה הנזכר בי"א לאלול וקבלה עליה לצאת מהמלך הנזכר לסוף ששים יום מזמן המכירה הנזכר בקנין שלם ובשבועה. ובשבעה לתשרי שלאחריו קנה ראובן החזקה ההיא מהעכו"ם הנזכר וכתב לו שטר מכירה ושמעון היה דר בעלייה אחת מהמלך הנזכר מהימים אשר היתה חזקת הבית הנזכר של רחל ועד אחר שקנה ראובן הנזכר החזקה מהעכו"ם הנזכר אך היה פורע שכירות העלייה לראובן הנזכר ימים רבים. וגם ראובן הנזכר היה דר בחלק מהמלך הנזכר מהימים אשר היתה החזקה הנזכר של רחל ועתה בא ראובן הנזכר להוציא את שמעון מהעלייה הנזכר מכח החזקה שהוא שלו ושמעון טוען שהוא בן המצר לקנות החזקה ההיא כיון שהיא דר בה קודם שקנאה ראובן מהעכו"ם הנזכר. ועוד טוען שכיון שהיה דר בעלייה ההיא אחר שקנה העכו"ם הנזכר החזקה מרחל הנזכרת קודם שיקנה אותה ממנו ראובן החזיק בחזקה ההיא וקנאה ואין לראובן בה כלום. יורנו מורנו הדין עם מי. וגם אם נאמר שהיה צריך ראובן ליטול רשות משמעון לפי שהוא בן המצר כנזכר אם טוען ראובן כבר נתן לי רשות ושמעון אומר להד"מ על מי מוטלת השבועה יורנו המורה ושכרו כפול מן השמים:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך על מעשה שהיה בשבת שנתקבצו לפקח על עסקי רבים לדבר מצוה והיו כתבים שהיו צריכים לקרוא בהם מונחים בתוך קסת הסופרים הנקרא דוה בערבי והוא כלי שיש בו בית קיבול לדיו ובית קיבול לקלמוסים ובית קיבול לנייר ולכתבים והכיסוי שלו מהודקי אי אפשר לפתוח לקחת ממנו דבר אם לא יטלטל את כל הכלי ונפל מחלוקת אם מותר לטלטלו לקחת את הכתבים אשר היו צריכים להם לפקח על עסקיהם ומקצת חכמים אמרו שהוא כלי שמלאכתו לאיסור ואסור לטלטלו וקצת אמרו שדומה לההיא דכלכלה שיש בה פירות והאבן בתוכה דמנערה עד שיפול האבן והכא נמי ינער את הכלי עד שיפלו הכתבים ולא יטלטל אותה ורצית לדעת דעתי בזה:

<b>שאלת </b>ממני על מעשה שאירע בראובן שרצה לישא את אשת חמיו ואמרו ששדך אותה תוך ג' חדשים למיתת חמיו:

<b>עוד </b>שאלת על מה שנהגו להתפלל מנחה גדולה ומקצתם מנחה קטנה אי זה מהם יכשר:

<b>שאלה </b>רחל אלמנת יעקב היתה חייבת לראובן בשטר שעבוד מטלטלי סך עשרה זהב ובחייה נתנה במתנה לשמעון מעות מדודים חמשים זהב ונשארו לה יותר ממאה זהב. ובעת מותה צותה תנו מנכסי ט"ו פרחים זהב להקדש וחמשים זהב לראובן חתני ומטלטלי וחמשה לפלוני ועכשיו בא ראובן ותבע לשמעון שקבל המתנה ד' או ה' שנים קודם פטירתה ושטר חובו הוא ישן נושן מעשרים שנה השיב שמעון מה לי ולך אם אמת שהיתה חייבת לך למקבלי ירושתה ותגבה מהם אמר ראובן לא אקח כי אם ממך כי היורש הפסיד כל הנכסים יורנו המורים הדין עם מי:

<b>שאלה </b>על לאה אלמנת יעקב נתפשרה בשטר עם ראובן חתנה ושמעון חתן בעלה לתת לכל אחד מהם סך חמשים זהב כדי שיניחוה למכור מקרקעי בעלה וליטול כתובתה כי לא נמצא בידה שטר כתובה וגם מחלו לה שבועת האלמנה. עוד כתוב באותה פשרה איך נתחייבו ראובן ושמעון הנזכר כשיגבו החמשים זהב אשר נתנה ביד כל אחד שטר מחמשים חמשים לגבות כל אחד יתן לה ארבעה זהב שלש שנים רצופות שעולים לכל אחד י"ב זהב ויהי בצאת נפשה צותה תנו ט"ו פרחים לצדקה וחמשים זהב לראובן חתנו וכל מטלטלי ולשמעון חתן בעלי חמשה זהב ועתה הוציא ראובן אותו שטר פשרה ותבע משמעון אותם הי"ב זהב שכבר גבה החמשים. השיב שמעון יש לי עד אחד שמחלה אותם אלי בחייה בשעת הפשרה אמרה לשמעון מעתה הם מחולים לך אבל הניחם לכתוב בעבור חתני ראובן כי הוא לקח כל ממון בעלי עוד אני שואל אם יוכל שמעון לומר אם לא מחלה אותם איך הניחה לי החמשה זהב היה לה לומר תנהו לשמעון מהי"ב חמשה. זאת ועוד אחרת כי לא אמרה שיקבלם ראובן כמו שאמרה על החמשים והמטלטלין א"כ גלה דעתה שודאי מחלה כאשר מעיד העד:

<b>שאלה </b>כתוב בספר שמואל וירם הטבח את השוק והעליה וישם לפני שאול וגו' דדרשו רז"ל השוק והאליה והקשה אחד איך היה זה והרי הם היו אוכלים זבחי שלמים והאליה לגבוה. ותירץ המתרץ דמקולי במת יחיד הוא כמו שמצינו שזר מקריב בבמת יחיד וכן עולה נקבה כשרה בבמת יחיד דכתיב ויקח שמואל טלה חלב אחד ויעלהו עולה ועלה כתיב ושמואל לא היה כהן וכן דברים אחרים כדאיתא בסוף זבחים. והשיב המקשה דבר זה צריך ראיה מדברי רז"ל שתהא האליה של קדשים מותרת להדיוט בבמת יחיד שלא נוכל להתיר להדיוט מדעתנו בלי ראיה דבר שהוא לגבוה וכמו שאומרים בגמרא היכא דאיתמר איתמר וכו' ואחרים תירצו שאע"פ שאוכלים שלמים לא היה אסור להם לאכול עמהם חולין שנעשו על טהרת הקדש ואותה בהמה היתה חולין ועשה שמואל זה לכבוד שאול להאכילו דבר חשוב דהיינו האליה שראוייה בקרבן לגבוה שבודאי היו אוכלין פת עם הבשר של שלמים ומה לי פת מה לי תבלין מה לי בשר אחר שהוא חולין אין שום איסור בדבר מה שאין כן בתירוץ הראשון להתיר האמורין של קדשים להדיוט מבלי ראיה שהאליה מכלל האמורין היא. ואחרים תירצו כך וז"ל אמרינן בפ' אין מעמידין וירם הטבח את השוק וגו' ר' יוחנן אמר שוק ואליה מאי והעליה דמסמכא שוק לאליה ר' אלעזר אומר שוק וחזה מאי והעליה דמחית לה לחזה עלויה דשוק כי בעי אנופי ומנפי ליה ור"ש בר נחמני אמר שוק ושופי מאי והעליה דשופי עלויה דשוק קאי. וק"ל דבין למר ובין למר ובין למר למה אמר הכתוב והעליה יאמר למר והאליה ולמר והחזה ולמר ושופי. אלא צ"ל בין למר ובין למר שבא להראות לנו לאפוקי מתירוץ השני דהיינו שלא לומר שהיה עמהם חולין שנעשו על טהרת הקדש וכו' ועשה שמואל זה לכבוד שאול וכו' אלא דה"ק והעליה ר"ל שהיה הכל משלמים דהיינו העליה שעל אותה השוק עצמה ועוד אם היה עמהם חולין שנעשו על טהרת הקדש וכו' ועשה שמואל זה לכבוד שאול א"כ למה נתן לו לאכול השוק דמה חשיבות יש בשוק וע"כ צ"ל דתירוץ הראשון עיקר וא"ת א"כ למה לא הוזכרה האליה עם שאר קולות של במת יחיד וי"ל משום דלא פסיקא לפי שאינה שוה בכל הבהמות כמו שמפרק לקמן שהרי בגדי לא שייך קולא דאליה שהרי אין אליתו של גדי קריבה. ומה שנראה לע"ד שנוכל לומר דמה שא"ר יוחנן שוק ואליה דהיינו אליה של גדי היתה שהיא ג"כ חשובה כדמשמע בגמ' פ"ק דפסחים מי קא ספו לך מאליה ופרש"י כלום נתנו לך אלא מן הכחוש שבו וכו' ומפרשין התוס' באליה מי קספו לך אע"ג דגדי אין אליתו קריבה רוב פסחיהם היה של טלה עכ"ל משמע מלשון התוס' דאפי' האליה של גדי היא ג"כ חשובה ומ"מ אינה קרבה וע"כ א"ר יוחנן ששם אותו האליה מהגדי לפני שאול לפי שהוא היה מותר לאכול והיה ג"כ חשוב כדלעיל ע"כ:

<b>שאלת </b>ממני על מה שכתב הר"ן בשם ר"ח בפרק המצניע על פלוגתא דר' אליעזר ורבנן על מתני' דהנוטל צפרניו זו בזו וכו' וז"ל כתב ר"ח ז"ל מדמפרשי רבנן טעמא דר' אליעזר (שמא) [ש"מ] הלכת' כוותיה ויש מי שחולק דהלכתא כחכמי' דאמרי משום שבות ומאן דאמר כר' אליעזר עדיף טפי דאיסורא דאורייתא הוא ולחומרא עבדינן עכ"ל ז"ל וק"ל דלא שייך למימר לחומרא עבדינן כיון דרבנן נמי אסרי ועוד מאי קאמר משום דאסורא דאורייתא הוא הלא זהו המחלוקת אי מתסר מדאורייתא או מדרבנן:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך אם חברון היתה מוקפת חומה מימות יהושע לענין מקרא מגילה:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי באשה שמתו שני בעליה ממגפה או אחד מהם אם היא קטלנית או לא:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי על אחד מבני האנוסים דור ששי שנשא אשה גרושה ורצו קצת חכמים לכופו לגרש אותה לפי שהיה אביו נזהר מליטמא למתים שהיו העכו"ם קורין לאבי אבי אבותיו כהן ואבי אביו חזר לחסות תחת כנפי השכינה ולא היה חושש לזה והיה מטמא ולא היה נוהג דבר מענין הכהונה אבל אביו כשבא לארץ ישראל חשש לעצמו ושאל את פי אחד מגדולי הדור והזהיר אותו מליטמא למתים ובנו לא חשש לזה ונשא גרושה ורצו להוציאה ממנו בטענה זו ורצית לדעת דעתי:

<b>שאלת </b>ממני אם מותר לומר לעכו"ם בשבת שיעשה לו מלאכה למחר:

<b>שאלת </b>עלה דגרסינן בשבת שכן צדי חלזון היו קושרין ומתירין הרשתות לצוד אותו ושאלת מהיכן היה להם חלזון שיוכלו לצודו והלא לא היה נמצא אלא בחלקו של זבולון וכי אפשר היה לבוא לארץ ישראל לצודו:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי בסוחט אשכול של ענבים לתוך הקערה ואין בה לא אוכל ולא משקה והוא אומר לאכול אני צריך אח"כ אתן אותו לתוך האוכל אם הוא חייב או פטור:

<b>שאלת </b>ממני על מה שנהגו להסתפר בראש חדש אייר אם הוא מנהג הגון או לא:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי עלה דהא דגרסינן פ"ק דנזיר ור' שמעון נמי הא כתיב מיין ושכר יזיר ההוא מבעי ליה לאסור יין מצוה כיין הרשות מאי היא קדושא ואבדלתא הרי מושבע ועומד עליו מהר סיני אלא כי הא דאמר רבא שבועה שלא אשתה וכו' וקשיא לך דנהי דקדושא ואבדלתא מן התורה דכתיב זכור את יום השבת לקדשו אבל על היין לא הוי אלא מדרבנן ואסמכוה אקרא זכרהו על היין ומאי קושיא ואמאי דחקינן לאוקומי כי הא דרבא:

<b>שאלה </b>מעשה היה שנמלח הכבד עם הבני מעים ובא מעשה לפני חכמים והתירו ורצית לדעת דעתי לפי שנהגו העולם איסור בכבד שנמלח עם הבשר:

<b>שאלת </b>הרוצה להגיה ספר אם מותר לקרות בו בשבת כדי שיכיר מקום הצריך הגהה לתקן אותו למחר:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי אם מותר ליכנס לעליות הבנויות סביב לבית המקדש שהן בולטות לתוך המקדש על גבי זיזין וגיזוזטראות לפי שראית שנהגו בזה היתר ואין מוחה בידם:

<b>שאלת </b>ממני על מה שהשיב הרשב"א ששאלו ממנו על מרקחת שנפלו לתוכה נמלים הרבה ואי אפשר לברור וז"ל תשובתו יפה אמרת לפי שאינו מתקיים אמרו לא חי ולא מת וזו היא שאמרו הני תמרי דכדא בתר תריסר ירחי שתא שריין אלא שאני חוכך קצת במרקחות הנעשית ע"י דבש לפי שהדבש נראה שיש לו שתי סגולות האחת למהר למחות ולכלות הדברים הנחתכים הנופלי' לתוכו והשנית להעמוד ולקיים הדברי' השלמים הנטמנים בתוכו וכמו שאמר בב"ב גבי הורודוס הטמינה בדבש שבע שנים ע"כ ושאלת אם יש לחוש לזה כיון שהרב לא כתב איסור להדיא אלא אני חוכך קצת:

<b>שאלת </b>אודיעך על מה שנהגו חכמי האשכנזים שלא להחליף בגדים בשבת איכה אלא לובשים בגדי החול והיה הדבר קשה בעיניך ושאלת אם יש להם סמך על זה המנהג:

<b>שאלת </b>ידידי על ראובן שאמר הריני נזיר שמשון אם אהנה מאביו עבר ונהנה ואמר שאנוס היה שהיה נמצא בכפר אחד ולא נמצא שם יהודים זולת אביו ולא היה לו מה לאכול ואכל משל אביו אם חל עליו הנזירות או לא:

<b>שאלת </b>אודיעך דעתי מעשים בכל יום במצרים בנשים שמתות מחמת לידה והולד מפרפר בבטנה והנשים מכות על בטנה במכבדת לקרב את מיתתו אם יש בזה משום נטילת נשמה ואם הוא שבת אם יש בזה משום חלול שבת:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך כוונת הרשב"א בתשובה סימן צ"ד וז"ל ועל אשר נשא יעקב שתי אחיות דע שהתורה נכונה על שלשה עמודים האחד הזמן והשני מקום והשלישי כלים. הזמן לא כל הימים אסורין במלאכה כשבת וי"ט ולא אסורין בחמץ כפסח ולא חייבין בסוכה ובלולב כחג. והמקום שלא בכל מקום חייבין בתרומות ומעשרות ואסורין בטבל כארץ ישראל ולא חייבין בקרבנות כבית הבחירה. והכלים לא בכל דבר יוצאין תמורת הלולב והאתרוג ולא כל דבר מקריבין כבקר וצאן ותורים ובני יונה ולא ראוי להקריב ככהן ואיני יכול לפרש יותר ומשכיל על דבר ימצא. עכ"ל. ואם כפי הנראה מפשט לשונו לפי שבאותו זמן עדיין לא נתנה התורה דבר זה לא היה צריך להסתירו ותו דעדיין הקושיא במקומה עומדת שהרי האבות קיימו כל המצות וכ"ש ערוה החמורה הילכך צריך אני לדעת כוונתו:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי על הא דקי"ל קטורת אינו קדוש קדושת הגוף אלא קדושת דמים ואינו מתקדש אלא בכלי. וכתב הרשב"א בתשובה שהטעם הוא משום דכתיב כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת וק"ל מה ראיה משם כי לא היו יכולין להביאו ביד והביאו אותו בכף של זהב:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי במי שעומד חוצה לארץ ונדר מעות לעניי ירושלים או שמן למאור של ב"ה ירושלם תוב"ב אי עבר עליה לאלתר דהא קיימי עניים ואם השיירות מצויות ולא שלחם עבר לאלתר או דילמא לא עבר עד שיעברו עליו שלש רגלים למר אפי' שלא כסדרן ולמר כסדרן דוקא:

<b>ולענין </b>מה ששאלת אם הביצה חשיבא בריה ואין לה ביטול או לא:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי על ראובן שנשא אשה ומרדה בו והלכה לבית אביה והתרו בה ב"ד שתלך לבית בעלה ואינה רוצה כלל אם מותר לישא אשה אחרת עליה לפי שהוא מאותם שקבלו עליהם תקנת רבינו גרשום מא"ה או אם חייב לגרשה קודם שישא ואינו עובר על התקנה כיון שמדעתה היא מתגרשת:

<b>שאלת </b>על כהן שרוצה לישא גרושה ואמרו קרובי האשה שאין האשה עוברת על לאו זה דקרא כתיב ואשה גרושה מאישה לא יקח אדידיה קא מזהר רחמנא:

<b>שאלת </b>ממני על מה שנוהגין בירושלם שלוקחין לולב ואתרוג משל צבור והשליח מחזיר בו על כל הקהל ואינו אומר להם על מנת להחזיר אלא סתם:

<b>שאלת </b>על ראובן שקבל עליו עדות שמעון ולוי ואחר שהעידו רוצה לחזור בו מפני שהם נוגעים בעדות:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי בראובן שלוה משמעון מנה על המשכון ואמר פרעתיך ותן לי משכוני והלה טוען איני יודע אם פרעתני אם חייב להחזיר לו משכונו או לא:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי על מה שראית בירושלם שאחר שהפשיט הבהמה תופס העכו"ם בקנה ומושך אותו למעלה בכח וכן לצדדין והרי אם יש שם סרכא נתקת בתנועה ההיא והדבר מפורסם ולא ראינו שמיחו הראשונים בדבר ולא ידעת על מה סמכו:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי בראובן שנתן לשמעון כתב ידו שהוא חייב לו כך וכך בלשון מעכשיו אם ישאר בידו האלתזאס של המלך יר"ה ונשאר האלתזס בידו אלא שהוסיפו עליו. וכשבא שמעון לתבעו בא עליו בג' דרכים אחד שהיא אסמכתא ואסמכתא לא קניא ועוד שלא היה בדעתו אלא אם ישאר האלתזאס בידו כמו שהיה בתחלה ולא בתוספת ועוד שאין זה שטר אלא כתב ידו ומגו שהייתי נאמן לומר פרעתי נאמן לומר כך היה בדעתי אם ישאר האלתזס כמו שהיה בתחלה ושאלת ממני אם יש ממש בטענות אלו:

<b>שאלת </b>ממני על מעשה שראובן בא לקדש אשה והיה שם חכם קרוב לאשה ואמר לו תייחד עדים ותמהת על דבריו שהרי מעשים בכל יום שיש קרובים בשעת הקידושין ולא מצרכינן ליחד עדים:

<b>שאלת </b>אודיעך מה שכתב הרשב"א על עבד שהיה בסוף שש ורצה למכור עצמו לאדון כדי שינצל מרציעה והשיב ז"ל שאינו יכול שא"כ נמצאת רציעה בטלה וקשיא לך כיון שאפשר שתתקיים כשאינו מוכר עצמו שפיר דמי שהרי כמה מצות עשה איכא כה"ג ד"מ ולו תהיה לאשה ואם לא רצתה להנשא לו וכי בשביל כך נתבטלה מצות ולו תהיה לאשה ורבים כאלה:

<b>עוד שאלת </b>מאי טעמא קרינן לברכת בורא נפשות רבות לא כלום:

<b>שאלת </b>על חמץ שאסור במשהו אם הדין כן לענין להחמיץ העסה אם מחמיץ ג"כ בכל שהו כדין תערובתו:

<b>שאלת </b>על נזיר שהוא אסור בתגלחת הראש שנאמר תער לא יעבור על ראשו עד היכן גבולי הראש:

<b>עוד שאלת </b>על מ"ש הרב בפ' י"ג מה' קרבנות כיצד קומצין מנחות הנקמצות כדרך שקומץ כל אדם פושט פס ידו וקומץ. וקשיא לך א"כ אין זו מהעבודות הקשות ואנן אמרינן בכל דוכתא כי הקמיצה היא היתה מהעבודות הקשות שהיו במקדש:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי על הא דקי"ל אחריות טעות סופר הוא ואפי' שלא נכתב הוי כאלו נכתב אם הוא כולל אפי' אחריות עכו"ם או דילמא לגבי ישראל הוי טעות סופר אבל לגבי עכו"ם צריך שיכתוב אחריות מפורש לפי שראית לאחד מחכמי הדור שפסק שאחריות טעות סופר הוא אפי' אחריות העכו"ם:

<b>שאלת </b>על מה סמכו ההולכים ממקום למקום ומקהל אל הקהל לבקש טרף לביתם אחר שנתנו להם כדי צורכן ולפעמים יותר מאלף זוז הולך למקום אחר ג"כ ונותנין לו ולוקח וכבר הוא עשיר וקי"ל מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה וה"ה ממעות הצדקה כאשר כתבו הראשונים ז"ל:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי על מה שנמצא כתוב בכלל תשובות הרשב"א שאסור לצאת בטליתות שלנו לר"ה כי שמא אינם עשויין כהלכתן וכמו כן אין לנו תכלת והעיקר הוא התכלת וחלק בין ספק ברכה לספק משא לרשות הרבים ותמהת שהרי כל העולם לובשים ד' כנפות למטה מבגדיהם ויוצאים לר"ה ולא ראינו מי שמיחה בדבר זה מעולם:

<b>שאלה </b>על מה שכתוב ידעתי ה' כי לא לאדם דרכו לא לאיש הולך והכין את צעדו והלא הבחירה מסורה ביד האדם דכתיב ובחרת בחיים וזה דבר מוסכם עם הנחת שליחות ידיעתו י"ת כאשר אמר המשורר ידיעה סגולית נפלאה משארת טבע אפשרותם:

<b>שאלת </b>על עכבר שנפל לתוך התבשיל והוציאו אותו אבל פליטתו נתן טעם בתבשיל אם נאסר התבשיל והקדרה:

<b>שאלת </b>על צוואת שכיב מרע שצוה שיתנו לפלוני מנה ושטר הצואה יוצא מתחת ידו והיורש טוען נתתי אם חייב שבועת היסת שנתן או דילמא לא תקן רב נחמן בכי האי גוונא:

<b>שאלת </b>אודיעך דעתי אם יוצאין בשופר פסול ביום שני של ראש השנה:

<b>שאלת </b>ממני על מי שראה חלום בליל ראש השנה שצריך להתענות. ואמרו הראשונים שצריך להתענות בראש השנה כל ימיו והוא חלוש ואינו יכול לסבול ג' תעניות זה אחר זה ונהג להתענות יום ראשון של ראש השנה ואוכל יום ב' ומתענה צום גדליה ואירע ר"ה בשבת אם יכול לאכול ביום הראשון ומתענה בשני וצום גדליה:

<b>שאלת </b>על מה שכתבו הראשונים שאסור לאכול גבינה במפה שאכלו בה בשר ואמרת שלא ראית מימיך מפה מיוחדת לגבינה ומפה לבשר:

<b>שאלת </b>ממני אם יש טעם למה לא הוזכר בספר קהלת שם משמות הקדש זולת שם אלהים כיון שהוא מכלל ספרי הקדש:

<b>עוד שאלת </b>על מה סמכו בירושלם שאין אוכלין עדשין ופולין בתוך שנתם אבל אחר שנתם אוכלין ואפילו בלא בדיקה:

<b>שאלת </b>ממני בהכ"נ שאין שם כהן אם יעלה לוי כפי חשיבותו ראשון או שני או שלישי:

<b>שאלת </b>על הא דאמרינן אין מבטלין איסורין לכתחלה אם הוא כלל אפי' באיסורין דרבנן ואפי' בלוע כללא דשאלה צריכין אנו לדעת פרטי דין זה:

<b>שאלת </b>על מה שנהגו בירושלם לאכול גדיים קטנים אע"ג דלא ידעינן אם הם בני שמונה ימים או לא:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי בקצת מלאכות שאין בהם צורך למועד ולא צורך האדם כגון הריגת זבובים ויתושים וכיוצא במלאכות אלו בחול המועד אם הם מותרים או אסורים:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי אם האדם הוא בכלל עשה דטעינה ופריקה:

<b>שאלה </b>מעשה היה שהלכו יהודה לכרמים לעשות דבס בהכשר ואחר שנתבשל והסירו אותו מעל האש נתערב עמו כמו ג' אוקיות מהתירוש שעושין ממנו העכו"ם הדבס שלהם והוא דבר מעט מחלק א' ממאה. ונסתפקתי לפי שכתב הרב ז"ל דסתם יינם אוסר בכל שהו ואע"פ שיש מתירין כי אינו אוסר אלא בששים כשאר איסורין ומה שאמרו בכל שהו הוא ביין שנתנסך מ"מ אנו צריכין לדעת סברת הרב ז"ל משום דאתריה דמר הוא:

<b>שאלת </b>על מה שנמצא כתוב בתשובות הרשב"א על מחט שנמצא תחוב בקרקבן מבחוץ טרפה אע"פ שלא היה הנקב מפולש וכן הדין בכל אותם שנקיבתן במשהו דלא אמרינן עד שיהיה הנקב מפולש אלא כשנקב מחמת חולי אבל אם נקב מחמת מחט או קוץ אפי' שלא ניקב נקב מפולש טריפה:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי בסדר הפרשת תרומות ומעשרות בירושלים:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי בכהן שקבר את מתו במצרים ע"מ לפנותו כדי להעלותו לירושלם אם מותר להטמא לו בזמן שמעלה אותו כי מדברי הרב ז"ל נראה כי משנסתם הגולל שוב אינו מטמא לו:

<b>שאלת </b>ממני במי שמכר שטר חוב לחברו ואמר לו קני איהו וכל שעבודא דאית ביה בפני עדים וקנו מידו ולא כתב לו שטר אם קנה או לא:

<b>שאלת </b>על אותם שקבלו עליהם תקנת רבינו גרשום שלא יגרש את אשתו שלא מדעתה ונשבע שיגרש את אשתו מי חלה השבועה עליו או לא:

<b>שאלת </b>עלה דהא דאמרינן סוף פרק יש נוחלין שלח רבין באגרתיה מי שמת והניח אלמנה ובת אלמנתו נזונת מנכסיו נישאת הבת אלמנתו נזונת מנכסיו מתה הבת אמר רב יהודה ע"י היה מעשה ואמרו אלמנתו נזונות מנכסיו וקשיא לך רישא דמילתיה מאי קמ"ל והלא מתנאי כתובה הוא וכי עד ששלח רבין לא הוה ידעינן ותו כיון דשמענו מאמצעיתא דבעל כלוקח הוא להאי מילתא פשיטא דאם מתה הבת וירשה הבעל דאלמנתו נזונת מנכסיו. ותו תלתא זימני נזונת מנכסיו למה לי:

<b>עוד שאלת </b>על שתי תשובות להרשב"א ז"ל נראות כסותרות סימן תשע"ג תשע"ד שבראשונה כתב אחד מגרש וא' נושא דמשמע אי זה מהם ראשון או שני ובאידך כתב מגרש ראשון ונושא שני אבל לא יגרש שני וישא ראשון:

<b>שאלת </b>על הא דתנן במנחות לא סידור (הקנין) [הקנים] ולא נטילתן דוחה את השבת וקשיא לך דהא לא גזרו שבות במקדש:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי בראובן שהקדיש קרקע שיהיה שכירותו לעניים אם יכולין שבעה טובי העיר והגבאים למכרו או להחליפו ברצון הפקיד על הקדש הנז' או לא:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי על הא דתניא פרק כל כתבי נר שעל גבי הטבלא מנער את הטבלא והיא נופלת ואם כבתה כבתה ומוקמינן לה בשוכח והא הוי פסיק רישיה ומודה בה ר' שמעון:

<b>שאלת </b>ממני על מי ששותה מים מגשמי שנה חדשה אם מברך שהחיינו או לא:

<b>שאלת </b>על מה שנהגו במצרים להניח על המתים מצבות של אבן גדולה וכותבין עליה שם המת וכשמפנין אותו להעלותו לירושלים באים העכו"ם וגונבים אותם ומוחקין הכתובה וחוזרין ומוכרין לישראל לצורך מתים אחרים אם יש בזה צד איסור:

<b>שאלת </b>על שליח שהביא גט ממדינת הים ונתנו לה ולא אמר בפני נכתב ובפני נחתם ואיננו כי הלך לו ואי אפשר לחזור וליתנו לה ולא נתקיים הגט בחותמיו מה תקנה יש לו:

<b>שאלת </b>על ראובן שהיו מרננים אחריו שבא על אשתו של שמעון ונפטר שמעון ובקש ראובן לישא אותה אם היא מותרת או לא:

<b>שאלת </b>על מי שעבר על חרם הקהלות אם הוא מוחרם או לא:
*

<b>תשובה </b>כתב הרשב"א ששאל על זה מרבותיו ולא השיבו לו דבר אבל כתב שמנהג הקהלות שאין נוהגין בו כדין מנודה או מוחרם. ומ"מ משמע לי מאותה תשובה שדעתו היה להחמיר אלא משום דהנח להם לישראל שאע"פ שאינם נביאים. הילכך אם מנהג המקום לנהוג בעובר כדין מנודה או מוחרם הרי המנהג הוא כהלכה ואם לא נהגו הנח להם לישראל ומ"מ אם הכריזו עליו הדבר ברור שצריך לנהוג עמו ככל דיני מוחרם וטעמא דמסתבר שכל זמן שלא הכריזו עליו יכשלו רבים בלי ידיעה ואפשר שזה טעם מנהג הקהלות אשר כתב הרשב"א ז"ל אבל אחר הכרזה נסלק טעם זה:

<b>ולענין </b>הלוקח כלי סעודה חדשים מישראל שלקחן מן העכו"ם ולא הטבילן הדבר ברור אצלי שצריכין טבילה דטעמא דהך טבילה משום דיצאו מטומאתו של עכו"ם לקדושתו של ישראל ומה לי ישראל ראשון ומה לי שני כיון שעדיין לא הטבילן לא יצאו מידי טומאתה ולא נכנסו לקדושתן של ישראל ואדרבה מכלי מדין איכא למשמע דמי לא עסקינן שנתן איש לחבירו יורה או כוס או סכין ואפ"ה אמר קרא תעבירו במים וטהר. גם מלשון התוספות יש ראיה גמורה וז"ל ישראל שלקח מן העכו"ם והשאילו לחבירו אסור להשתמש בו בלא טבילה ע"כ. דהא טעמא דמאן דמתיר הוא מפני שפקע שם עכו"ם מינה ולדידיה הכא נמי הא פקע שם עכו"ם מן הכלי שכבר לקחו ישראל מן העכו"ם ומה לי שישאילנו לישראל אחר או שימכרנו ולפי דעתו לא היה צריך טבילה אלא ודאי קושטא דמלתא דצריך טבילה ואפי' עבר הישראל הראשון ונשתמש בהם בלא טבילה לא בשביל כך פקע מהן טומאתן וצריכינן טבילה ומינה לא תזוז. והנל"ד כתבתי:

<b>שאלת </b>על אשה שזנתה תחת בעלה אם מותרת לשמשו כשפחה או לא:

<b>שאלת </b>על שכיב מרע שנתן מתנה מקרקעי ואגבן מטלטלי איך יקנה מקבל מתנה שאין קונה אלא לאחר מיתה ואחר מיתה אין הקרקע של הנותן ואיך יכול להקנות אגב קרקע שאינו שלו (וכתב) [וכ"ת] יקנה בתורת מתנת שכיב מרע כי דבריו ככתובים וכמסורין דמו מ"מ הוא לא רצה להקנותו אלא באגב ואין לנו להוסיף על דברי ש"מ וכן כתבו הראשונים נ"נ:

<b>שאלת </b>ממני על שטר שיצא על היתומים ויש לו טלאי מגבו אי טענינן ליתמי פרוע הוא ותברא הוה כתיב אגביה א"נ דילמא קרוע קרע ב"ד היה והטלאי החזיק את קרעיו:

<b>עוד שאלת </b>על ענין תרי ותרי אי הוי ספיקא דאורייתא או דרבנן:

<b>שאלת </b>על מי ששכר מלמד וחזר בו שחייב ליתן לו שכרו אם נותן לו שכרו משלם או כיושב ובטל שאינו דומה הבא מלא לבא ריקן:

<b>שאלת </b>עלה דהא דגרסינן בתלמודא דבני מערבא בפרק מציאת האשה הורה ר' פינחס כהן דשבק אתתיה ולא ממרק לה פורנא שהוא יעלה לה מזונות עד שהוא ממרקה וקשיא לך דאגר נטר הוא:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי על מחלוקת אשר נפל בירושלם בין הבעלי בתים ובין החכמים על ענין פריעת שומרי השכונה:

<b>שאלת </b>ראובן ושמעון באו לדין ושמעון הביא מיודעיו עמו וראובן אומר יסתתמו טענותי ואמר לו שמעון גם אתה תביא מיודעך עמך וראובן אמר איני חפץ אלא שנינו לבד:

<b>שאלת </b>ממני על מה שנמצא כתוב בשם רבינו יעקב על אותם שנוהגין לאכול בין תפלת מנחה לערבית דאיסורא עבדי דאמרינן בירושלמי באחד ששתה בין מנחה למעריב מים ובא מלאך המות והרגו מפני שהמתים שותים ונמצא גוזל. ואמרו במדרש שותה מים בין מנחה למעריב שבת גוזל את קרוביו המתים ואנו איך נמצא ידינו בסעודה שלישית של שבת:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך על הא דתנן סוף פרק אלו מציאות היה אביו ורבו נושאין משוי מניח את של רבו ואח"כ מניח את של אביו ולא תני בה אם היה אביו חכם מה דינו כדתני ברישא גבי אבידה ובסיפא גבי שביה ולא ראית לאחד מן הפוסקים שכתבו זה הדין אלא מתניתין כצורתה:

<b>שאלת </b>על מה שהעלה הרשב"א ז"ל בתשובה על מי שטען על חברו מנה והודה ואמר לו אל תפרענו אלא בעדים וחזר הנתבע וטען טס של כסף יש לי בידך משכון תחת המנה אין בדבריו כלום דכיון שהודה אינו חוזר וטוען ולא אמרינן תוך כדי דבור כדבור דמי אלא תוך כדי דיבור של עצמו אבל תוך כדי דבור של חברו לא ע"כ:

<b>שאלת </b>מי שבא להדליק נר שבת וחנוכה אי זו מהם קודם:

<b>שאלת </b>על אלמנה שהגבו לה נכסי בעלה והשביעוה ולא הספיקו הנכסים לפרעון כתובתה ומתה ואח"כ נמצא שהיה לבעלה מלוה בשטר על לוי יורשי הבעל רוצין לגבות החוב ויורשי האשה רוצים לגבות מכח שטר כתובתה. יורה המורה הדין עם מי:

<b>שאלת </b>על אפטרופוס שטען בעד היתומים טענה שפטר את הנתבע והיה יכול לטעון טענה טובה לחייבו אי הויא פשיעה או לא:

<b>שאלת </b>על ענין מלוה ולוה שנתעצמו מלוה אומר תן לי המעות ואחזיר לך השטר ולוה אומר החזר לי השטר ואתן לך המעות:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי המלוה את חבירו ע"י ערב וכשבא לגבות לא נמצאו ללוה נכסים בני חורין אם יגבה מן הערב או מהמשועבדים שנמכרו:

שאלת על מלוה קודמת והיא מלוה על פה ומלוה בשטר מאוחרת ואין שם אלא מטלטלין [אם] מלוה על פה קודמת שהיא קודמת בזמן וקי"ל שעבודא דאורייתא או דילמא מלוה בשטר קודמת אע"פ שהיא מאוחרת בזמן:

<b>שאלת </b>על ענין מה שאמרו ב"ח מאוחר שקדם וגבה גבה דוקא היכא שאין ב"ח מוקדם מפסיד חובו כגון שהניח מקום לגבות ממנו ואפי' לא הניח אלא זיבורית אבל לא הניח לו כלום לגבות ממנו אע"פ שהגבו לו ב"ד אפי' בפניו לא מחל ולא אבד את שעבודו וכן העלה הרשב"א ז"ל:
עוד העלה שהמקומות שיש לנו בבהכ"נ הוי כאלו הוא שותף בו ויכול להקנות אגבן מטלטלין ואע"פ שאין בו ד' אמות. וכיון דיהיב טעמא דהוי משמע דאפילו למ"ד אין חזקה למקומות של בבהכ"נ אמרה כשותף. עוד העלה דהא דקי"ל אין אדם מוריש לבניו ממון שחייב עליו שבועה הנ"מ להוציא מאחרים אבל להעמיד בידו ממון או משכון או קרקע שהיה מוחזק בו אפי' היה חייב עליו שבועה ומת אין מוציאין מיד יורשיו אע"פ שאינם יכולין לישבע השבועה שהיה אביהם חייב וברור הוא. עוד העלה על מי שמסרב לבוא לדין והוציא הלה בערכאותיהם שהיא פטור מלשלם ההוצאות שאין כאן אלא גרמא בנזקין דקי"ל דפטור. ומ"מ רואה אני שאם הוא אלם ורגיל בכך דלא ציית דינא וראו ב"ד לקונסו בהוצאות יפה עשו. ולענין אם מכר הבעל בנכסי מלוג שלה אם מכר שלא מדעתה המכר בטל לאלתר ואם מכר מדעתה אינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי והמכר קיים והטעם כיון שאינם באחריותו אפילו שתמחה בו לא הויא לה איבה וכיון שנתרצית גמרה לגמור המכר מה שאין כן בנכסי צאן ברזל. ובנכסים שהביאה מבית אביה איכא פלוגתא איכא מאן דאמר שהדבר בטל מיד ואיכא מאן דאמר שהמכר קיים ואם תבעה (איכא מאן דאמר שהמכר בטל מיד ואיכא מאן דאמר) כופין את הבעל לפדות אותם וכך אנו נוהגים. ולענין הכותב כל נכסיו לבנו דקיימא לן לא עשאו אלא אפטרופוס אם הקנה לו בקנין קנה שהרי בירר שלא נתכוון לאפטרופוסוס וכן העלה הרשב"א ז"ל:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי במה שכתב רבינו יונה ז"ל בפירוש ההלכות בפרק אלו דברים וז"ל אבל אור של חיה ושל חולה מברכין עליו מאחר שהודלק מבעוד יום לא נחוש למה שהודלקו לצורך החיה והחולה שזה כיון שעשו מפני הסכנה אין בזה חשש איסור:

<b>שאלת </b>ממני על מה שהעלה הרשב"א בתשובה סימן מ"ה על שטר בעדים שקדש פלוני את פלונית ואמר כי זה נקרא מפי כתבם וצריך שיבואו העדים ויעידו בפיהם ותמהת איך מצינו ידינו בכל שטרי קדושין הבאים לפנינו אעפ"י שאינם מעידים בפנינו:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי בראובן שהניח פקדון ביד שמעון ושמעון הניח הפקדון ביד לוי וכשבא אצל ראובן נתרצה ראובן שיהיה הפקדון ביד לוי וקבל עליו ראובן הנזכר אחריות הפקדון זולת אם יכפור לוי או יברח או שלא ירצה לתת הפקדון ליד ראובן או ליד שלוחו ומתו ראובן ושמעון ויורשי ראובן תובעין מיורשי שמעון לפי שלוי לא רצה ליתן הפקדון:

<b>שאלת </b>על ערב שמת הלוה והיתומים קטנים אם גובין מן הערב או לא:

<b>עוד </b>שאלת על מה שכתב הרשב"א על כתב ידו אע"ג דפסקו הגאונים שנאמן הלוה לומר פרעתי שיכול למכרו במכירת השטרות דהא דין שטר יש לו אלא שאין לו קול וקשיא לך דבשלמא אם כתב בכתב ידו ששעבד לו כל נכסיו היינו שיכול למכרו וכותב לי קני איהו וכל שעבודא דאית ביה אבל אם לא כתב לו כן היאך יכול למכרו:

<b>שאלת </b>ממני למה לא נכתבת נחמה בקללות של והיה כי תבא אל הארץ כמו בקללות של אם בחקתי:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי במה שאמרו אחרי ארי ולא אחרי אשה אם נוהג דין זה בארצות הללו שהנשים הולכות מכוסות מכף רגל ועד ראש ואין נגלה ממנה דבר שיוכל האדם להסתכל בו:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי במה שאמרו כתבי הקדש מטמאים את הידים אם תורה שבעל פה בכלל כגון משניות:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי במלך בארץ ישראל שהרג בשוגג אם גולה או לא שלא ראיתי דבר זה מפורש בדברי הגמ' והפוסקים:

<b>שאלת </b>דהא קי"ל מלכי בית דוד דן ודנין אותם והא איכא משום לא תענה על ריב לא תענה על רב דמהאי טעמא אין מושיבין מלך בסנהדרין:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי בס"ת שכתבו אחד מהקראין אם הוא בכלל ס"ת שכתבו מין וישרף או לא:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי במה שכתב הטור סימן קצ"ז וז"ל כתב אחי ה"ר יחיאל ז"ל שאלתי לאדוני אבי הרא"ש ז"ל המצטרף [אם] נפטר מברכה אחרונה בברכת המזון של אלו והשיבני דלא ע"כ וק"ל מאי טעמא כיון דברכת המזון פוטר הכל וזה שמע וענה אמן למה יפטר מברכה אחרונה בברכת המזון של אלו וליכא למימר דטעמא הוי משום דאכל ירק שברכה אחרונה שלו הוא בורא נפשות רבות ואין ברכת שלש פוטרת אותו דהא כתב ז"ל ואפילו לא טבל עמהם אלא בציר או לא שתה עמהם אלא כוס אחד מצטרף עמהם ועלה קאמר אם המצטרף נפטר בברכה אחרונה ואפילו אשתה עמהם כוס והדבר ברור דברכת מזון פוטרת ברכה מעין שלש ונצטרך לומר דלצדדין קתני ואין זה דרך פוסקים לומר דקאי אאכל עמהם ירק ולא אשתה עמהם כוס:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי בהא דאמרינן בזבחים ובפרק הנשרפים מנא לן דכהן גדול שעובד אונן דכתיב ומן המקדש לא יצא ולא יחלל הא אחר שלא יצא חלל ולמדנו ממנו דכ"ג עובד אונן וכהן הדיוט שעבד אונן חלל עבודה. ואלו בפרק כ"ג דסנהדרין ילפינן מינה שלא יצא מן המקדש על מתו בין לר' מאיר בין לר' יהודה דתניא מן המקדש לא יצא לא יצא עמהם אבל יוצא הוא אחריהם כיצד הן נכסין והוא נגלה הן נגלין והוא נכסה ומתני' תני ר' יהודה אומר אינו יוצא מן המקדש משום שנאמר ומן המקדש לא יצא משמע דבין למר ובין למר איצטריך לכ"ג אונן שלא יצא אחר מתו:

<b>שאלה </b>שאלת ממני אודיעך דעתי בהא דאיפליגו אביי ורבא אי הזמנה מלתא היא או לא ומוקמינן פלוגתייהו כתנאי בפרק נגמר הדין דתניא ציפן זהב או שתלה עליהם עור בהמה טמאה פסולות עור בהמה טהורה כשרות אעפ"י שלא עבדן לשמן רשב"ג אומר אף עור בהמה טהורה פסולות עד שיעבדו לשמן. ורבא כת"ק דלא בעינן לשמן דהזמנה לאו מילתא היא ואביי כרשב"ג ואפסיק הלכתא בהדיא כרבא דהזמנה לאו מלתא היא ובעיבוד לשמה פסקינן הלכתא כרשב"ג וקשיא הלכתא אהלכתא:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי במה שכתב הטור סימן קכ"ח שהכהן העולה לדוכן יטול ידיו ויברך על נטילת ידים מה סמך לברכה זו כיון שאין הנטילה מצוה אפי' מד"ס:

<b>שאלת </b>ממני לבאר לך הברייתא דמתניתין בשלהי פ"ק דסנהדרין ת"ר וישארו שני אנשים במחנה יש אומרים בקלפי נשתיירו וכו' דקשו בה טובא:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי על פסוק כי קבור תקברנו ביום ההוא דדרשינן מיניה ד' דרשות וכולהו הלכתא נינהו ולא ידעינן היכי מדרשי מהאי קרא א' לעשה וכן כתב הרמב"ם ז"ל מצות עשה לקבור הרוגי ב"ד ביום ההריגה שנאמר כי קבור תקברנו ביום ההוא. ב' ת"ר עץ שומע אני בין בתלוש בין במחובר ת"ל כי קבור וכתב עלה רש"י ז"ל מריבוייא משמע ליה דאף עץ בעי קבורה וכן כתב בברייתא דלעיל תניא אחד אבן שנסקל בה ואחד עץ וכו' וכתב עלה ז"ל מקבור תקברנו יתירא נפקא לן לקמן בפרקין ע"כ. ג' א"ר יוחנן משום רשב"י מנין למלין את מתו שעובר בלא תעשה ת"ל כי קבור תקברנו וכתב רש"י ז"ל מריבוייא דרש כל המתים ע"כ. ד' רמז לקבורה מנין דכתיב כי קבור תקברנו והאי נמי הלכתא הוא דלא קי"ל כרב חמא דלא משמע ליה תקברנו אלא כר' יוחנן דאמר הכי משמיה דרשב"י:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי על הא דתנן הכל כשרין לקרות את המגלה חוץ מחרש שוטה וקטן והלא עבדים ג"כ אינם כשרים דהא במס' ערכין אמרינן הכל לאתויי נשים ומשמע דעבדים לא. וכן כתב הרמב"ם ז"ל והכל חייבין בקריאתה אנשים ונשים וגרים ועבדי' משוחררים משמע דעבדים בלתי משוחררים אינם חייבים וכן בדין שהרי כל מצות עשה שהזמן גרמא נשים ועבדים פטורים ולא חייבו את הנשים במקרא מגלה אלא משום שאף הן היו באותו הנס שהרי היו בסכנה מה שאין כן בעבדים ושבקינן להו אדינייהו:

<b>שאלת </b>ממני לתרץ לך שני מאמרים דקשו אהדדי פרק המקנא לאשתו ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום שאין ת"ל היום היום מלאו ימי ושנותי ללמדך שהקב"ה משלים שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחדש לחדש דכתיב את מספר ימיך אמלא. ובשבת פרק במה בהמה יוצאה תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר אף משה ואהרן בחטאם מתו שנאמר יען לא האמנתם בי הא האמנתם בי עדיין לא הגיע זמנכם ליפטר מן העולם משמע בהדיא שלא מלאו שנותיהם:

<b>שאלת </b>על מי שהיו בידו מעות אשתו שאין לו רשות בהם והוציאם שלא מדעת אשתו בפני עדים אם הוא נאמן לומר פרעתי אי הוי כגזלן או לא:

<b>שאלה </b>על ענין מה שנהגו לכתוב בשטרות נאמנות למלוה אם מועיל נאמנות זה לומר לא נפרעתי:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך פירש דבור התוספות בפרק אלו מציאות והוא מעט הכמות ורב המבוכה וז"ל הא גופא קשיא אמתני' לא פריך דמצי למימר דג' מטבעות היינו פי' דצבורי מעות ע"כ. ולא ידעתי מה תירצו בזה דאכתי הקושיא במקומה עומדת מעות מפוזרין הרי אלו שלו הא שלחופי משלחפי חייב להכריז אימא סיפא צבורי מעות דפירושו ג' מטבעות זו ע"ג זו חייב להכריז הא שלחופי משלחפי הרי אלו שלו:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך כלל בענין האבידה אי זו היא שלו ואי זו של הבעלים ואי זו לא יטול ואם נטל לא יחזיר ומה יעשה בה:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך מאיזה כח היה יכול עזרא לקנוס את הלויים שלא יתנו להם מעשר אשר זכתה להם תורה ואם מפני שלא עלו עמו מבבל דכתיב ואבינה בעם ובכהנים ומבני לוי לא מצאתי אינהו דעבוד איסורא דלא אסיקו נקנסינהו בנייהו דאתי בתרייהו אמאי קנסינהו והרי באיסור תורה כגון גזל ורבית אמרינן אביו דעבד איסורא קנסוה בנו דלא עבד איסורא לא קנסו:

<b>שאלת </b>ממנו אודיעך דעתי אי חרום האמור בתורה הוי סימן מובהק להתיר בו את האשה:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי במה שנמצא להריא"ף ז"ל בתשובה שאם ביררו הבעלי דינין דיינין ודנו לפניהם שיכולין לחזור בהם עד שיגמר הדין ותימא כל מי שיראה שהדין נוטה עליו יחזור בו ויאמר דיין אחר אני בורר ואין לדבר סוף:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי בהא דתנן בפרק שנים אוחזין מצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו יהא מונח עד שיבא אליהו הרי דשניהם מודים יחזיר או לו יחזור:

<b>שאלת </b>ממני לבאר לך דבור התוספות פרק איזהו נשך לעבור עליו בשני לאוין. וא"ת ולוקמיה בגזל גופיה ולעבור עליו בשני לאוין. וי"ל משום דלא לקי אלאו דגזל משום דנתק לעשה אבל כי מוקמינן ליה אכובש שכר שכיר באם אינו ענין לקי שפיר. וק"ל וכי מהדר קרא לאפושי מלקיות. וי"ל דלעולם מהדרינן לאוקומיה קרא בחדוש ואי הוה מוקים ליה אלאו דלא תגזול אין בו חדוש כלל אלא לעבור עליו בשני לאוין אבל השתא דמוקי ליה אכובש שכר שכיר אשמעינן חדושא דלקי תרתי חדא משום לא תגזול ומשום לא תעשוק. אלא דאכתי קשה דכל לאו של ממון כיון דאיפשר בתשלומין אמאי לקי עליה אע"ג דלא נתקו הכתוב לעשה בהדיא מ"מ הרי נתן לתשלומין ומצי למימר הריני פורע מה שעשקתי ואיני לוקה ואפי' אם אינו יכול לפרוע השתא מצי למימר למחר ולמחרתו אפרע ואמאי לקי. וכן היא הסכמת רוב המפרשים דלא לקי. ובעיקר קושיין דאמאי לא אוקמיה בגזל גופיה ולעבור עליו בשני לאוין איכא לתרוצי דמשום דכתיב רעך סמיך ללא תעשוק וללא תגזול ואתי למעוטי עכו"ם ואי הוה מוקמינן ליה בגזל גופיה לא איצטריכינן ליה דמהיכא תסק אדעתין דגזלו של כותי אסור דהוצרך הכתוב להתירו ומשום הכי מוקמינן ליה בעושק שכר שכיר דסד"א כיון דטרח העכו"ם יהיה אסור לעשוק שכירותו קמ"ל רעך ולא עכו"ם וחד רעך קאי אתרוייהו. והשתא הך צריכותא דפרק המקבל לא הוה צריכינן ליה דפשיטא דגזל העכו"ם מותר אלא הכי קאמר אפילו אי הוה כתיב קרא בגזל בהדיא למעט עכו"ם איכא צריכותא אבל קושטא הוא דליכא קרא בגוזל אלא תרוייהו בעושק דלמעט גזל העכו"ם לא צריך קרא. והתוספות לא ניחא להו בהכי משום דס"ל דאיכא מלקות בעושק שכר שכיר ומוקמינן קרא בחדושא וכדכתיבנא לעיל. והראב"ד ז"ל פירש וז"ל אבל לאו דגזל כיון דאתי מעניינא אוקמיה לעבור עליו בשני שמות לכובש שכר שכיר ולאו משום דמייתר שהרי לגזל עצמו לעבור עליו משום גזל הוא צריך אלא משום דבעניינא דשכיר כתיב ודבר למד מעניינו. ובפרק המקבל נמי אמרינן דכובש שכר שכיר עובר בה' שמות ולא תגזול חד מינייהו וכל הנך לאוי לאו למלקות דהא איכא תשלומין ובני תשלומין נינהו ולאו בני מלקיות אלא איסור לאוי קאמרינן עכ"ל. משמע מדבריו דהך לאו דלא תגזול דרשינן ליה לגופיה ממש לעבור עליו משום גזל ומדכתביה גבי עשק דרשינן ליה נמי לכובש שכר שכיר והך צריכותא דעביד תלמודא בפרק המקבל מלאו דגזל ממש דכתיב לגופיה אלא דקשה מהיכן תיסק אדעתין דגזל העכו"ם אסור וצריך לתרץ כמו שמתרצים התוספות ז"ל. והנל"ד כתבתי:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי בסוגיא של אלו מציאות עלה דאיבעיא לן לצורכו ולצורכה מאי ואתי למפשטה מהאי דתניא הכניסה לרבקה ודשה וכו' לפי שטת רש"י והתוספות ז"ל:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך הפירוש על נותן לו שכרו כפועל בטל מאותה מלאכה דבטיל מינה לפי שרבו בו הפירושים ובכולם יש קצת דוחקים ואנו צריכין לו בכמה מקומות לענין אבידה ולענין הנוטל שכר לדון או להעיד וצריך אני לכלל קצר אסמוך עליו:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך פי' סוגיית תגרי לוד לפי שהיא סוגיא עמוקה רבת החלוקות ושקלו וטרו בה קמאי טובא ולא עמדת על תוכן דבריהם:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך כיון דהאידנא קרעינן הגט מיד אחר הנתינה למה צריך לחתום בו עדים דהא קיי"ל עידי מסירה כרתי ואין העדים חותמין בגט אלא מפני תקון [עולם] וכיון דקרוע הוא אינו עומד לראיה:

<b>ראיתי </b>מגלה עפה מגלה טפח ומכסה טפחיים. בגנותן של בני מקרא עונם יגלו שמים. פשוטה ועורה וחגורה על חלצים. לצדד צדדין מעשה חדודין כאיש הבינים. בחלוקים דקים מקורי עכביש לקרב רחוקים בידים. שאינם מוכיחות לטהר את השרץ מן התורה ישם נהרות למדבר ומוצאי מים. אי שמים שומו על זאת גבור בארץ יחלש חושים לקראת נחשים להגביר חלשים על הארץ מרתים. חכם בעוז ידו נטויה להפך שמועות ולדחות ראיות אשר גבלו ראשונים לזכות חייבי מיתות בידי שמים. בואו ונייליל יללת אגלים. כי הראשונים אמרו מורידין ולא מעלין וחייבו מיתה העובר על דברי חכמים ולקחו מידן כפלים. וזה האחרון צלל במים אדירים מי שחו מי אפסים. והעלה בידו חרס לאמר לחרס ולא יזרח בצהרים. להכשיר עדותן וגיטן ופיתן ויינן ולהתחתן בהם אוי לאזנים. שכך שומעות ולעינים. שכך רואות עשה יעשה לו כנפים. כנשר יעוף בשמים. להוריד לנו תורה חדשה חזות קשה הוגד לי ורפו כל ידים וכל ברכים תלכנה מים. ולכן הציקתני רוח בטני ונערתי חצני להעמיד דברי הראשונים ז"ל על ענין בני מקרא. לפי שנמצא תשובה לרבינו שמשון ז"ל מחמיר עלייהו טובא ואחד מן האחרונים ביטל דבריו והכשיר אותם והקל בכל מה שהחמירו הראשונים ז"ל והריני בא לתרץ קושיותיו ולישב השגותיו ולקיים דברי הראשונים אשר מימיהם אנו שותים ואית לן למשכוני נפשין עלייהו וכ"ש להעמיד האמת על בוריו והריני כותב על סדר הקונדרס ומאתו אשאל מענה לשון כי הוא יודע תעלומות לבי לבקש האמת כי אין ראוי לבקש זכות למכחישי הקבלה:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך פי' הברייתא השנויה בריש איזהו נשך דקשו בה טובא ת"ר את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך אין לי אלא נשך בכסף ורבית באוכל דקס"ד דכל חד באנפי נפשיה קאי מדקאמר קרא אם כסף תלוה וגו' לא תשימון עליו נשך ומדנשך בכסף רבית באוכל ויש לכתוב הכרע מקרא אחרינא. נשך באוכל מנין וכו' הקשו בתוספות דתחלה הוה ליה למדרש רבית בכסף (דמסיק) [דמפיק] מקרא דנשך כסף הכתוב ברישא. ותירצו משום דנשך אוכל כתיב בהדיא ורבית כסף לא מפיק אלא באם אינו ענין. וקשיא לי דאורחיה לתרוצי בכמה דוכתי איידי דחביבא ליה דאתיא מדרשא אקדמה והכא נמי הוה ליה לאקדומה חדא דאתיא מאם אינו ענין. ותו דהוי מרישיה דקרא. וי"ל לפי שיטתן דאין זה חדוש כ"כ ולא חביבא ליה כולי האי דכיון דלא משכחת נשך בלא רבית ורבית בלא נשך מסתברא דמחייב אתרוייהו בין באוכל בין בכסף. ונ"ל לתרץ דסדרא דקרא קמא נקיט ואזיל את כספך לא תתן לו בנשך מנין שיהיה הנשך נוהג גם באוכל ת"ל נשך אוכל והרי זה נכון וברור. ת"ל נשך אוכל פרש"י ז"ל ומקרא זה בלוה נאמר וכו' ומיהו ש"מ דשייך נשך באוכל. וק' דאם כן לא צריך ג"ש דהא ילפינן בלוה רבית בכסף באם אינו ענין וכיון דשייך רבית בכסף ה"ה במלוה וג"ש למה לי. וי"ל דכיון דלא ילפינן רבית בכסף בלוה אלא באם אינו ענין לא שייך קרייא ביה ואינו מלמד למלוה. א"נ איצטריך ג"ש ללמד למלוה נשך ורבית לכל דבר. אלא דאכתי ק"ל דהא במסקנא האי נשך אוכל באם אינו ענין נמי דרשינן ליה דהא כתיב ברישיה דקרא לא תשיך לאחיך ובסוף נאמר כל דבר ואייתרו תרוייהו נשך כסף ונשך אוכל לחייב את הלוה על לאו של רבית על שניהם כדפרש"י ז"ל וא"כ היכי דריש הכא מגופיה דקרא לומר דשייך לשון נשך באוכל. וי"ל דתרתי ילפינן מהאי קרא מפשטיה ילפינן דשייך נשך באוכל לגלויי עליה דמלוה דשייך ביה נמי נשך באוכל ומדאייתר קרא דהא כתיב לא תשיך לאחיך ילפינן באם אינו ענין לרבית אוכל דאינו כתוב בלוה וכל כמה דמצי למילף מגופיה דקרא ולא יליף מג"ש ולא באם אינו ענין תנהו ענין. וי"מ דהכא אג"ש דלקמן סמיך ולא משמע לי הכי מלשון הברייתא דקא בעי נשך באוכל במלוה מנין ומשיב לו ת"ל נשך אוכל בלוה. ולפי זה לא היה צריך זה כלל דפשיטא דיש נשך באוכל בלוה אלא הכי ה"ל למימר נשך באוכל ורבית בכסף מנין ת"ל נשך כסף אם אינו ענין וכו' אין לי אלא בלוה במלוה מנין וכו' אלא מדקתני הכי משמע דלמוד שלם היא האי דקאמר ת"ל נשך אוכל. ואע"ג דקושטא הוא דמג"ש נפקא הא נמי כל מאי דמצי למדרש מגופיה דקרא דריש. ולפי אותה שטה צ"ל דה"פ דהא דהדר מקשה אין לי אלא בלוה וכו' לאו למימרא דמעיקרא לא ידע תנא דאיכא למילף למלוה מלוה (פרושי) אלא [פרושי] קא מפרש וה"ק והא הני קראי דמייתי למילף מינייהו גבי לוה כתיבי והיכי פשטינן מינייהו למלוה ופשיט דילפי מהדדי בג"ש. וכן צריך לפרש לפי גרסת ר"ח ז"ל דגריס רבית בכסף מנין ת"ל נשך כסף אם אינו ענין לנשך כסף שכבר אמור את כספך לא תתן לו בנשך ויליף לוה ממלוה ומלוה מלוה ולא יליף כולה מלתא מלוה ואמסקנא דג"ש סמיך ומיהו לישנא דברייתא לא משמע הכי מדקתני מה לוה לא חלקת בו בין בכסף בין באוכל בין בנשך בין בתרבית משמע דמגופיה דקרא לוה שמעינן כל זה. הגרסת רש"י ז"ל אם אינו ענין לנשך כסף שהרי כבר נאמר לא תשיך לאחיך ואסיפיה דקרא סמיך דכתיב נשך כל דבר אשר ישך ולא הוה צריך לא נשך כסף ולא נשך אוכל אלא אם אינם ענין תנם ענין כסף לאשמועינן רבית כסף נשך אוכל לאשמועינן רבית אוכל ואגב דאיצטריך למיכתב נשך נשך לא סגי דלא כתב כסף אוכל והשתא לא הוי כלל ופרט וכלל ואיפשר דלא נתמעטו קרקעות מרבית ואיכא רבוותא דס"ל הכי. נמצא לפי שטה זו של רש"י ז"ל דתלתא נשך יתירי כתיבי תרתי לאשמועינן רבית כסף ורבית אוכל בלוה ואחד לג"ש ללמד למלוה נשך אוכל ומרבית כסף דאלו נשך כסף ורבית בגופיה כתיבי. וא"ת הא תינח אם אין להשיב אבל אם יש להשיב משיבין כיון שאינה מופנה אלא מצד אחד ואיכא לאותובי מה ללוה דבדין הוא שיעבור על ד' לאוין שכן הוא מרגיל בעבירה שהולך אצל המלוה שילונו תאמר במלוה שאין דרכו ללכת אצל הלוה שילוה ממנו. ומתוך כך הוצרכו התוספות לומר שהיא מופנה משני צדדין אבל מתוך דברי רש"י ז"ל משמע לי דלא בעינן מופנה משני צדדין דאין להשיב דאדרבה יש חומרא אחרת במלוה שממונו מתרבה ושל לוה חסר. א"נ איכא למימר דאכתי מופנה משני צדדין היא דהא כתיב כל דבר אשר ישך ואיכא חמשה נשך בקרא חד לגופיה ותרי לאם אינו ענין ותרתי לאפנויי דשדי חד מינייהו במלוה ודכוותה בתלמודא טובא. הא למדת כי כפי הקס"ד דילפינן לה מהג"ש לא שייך לאקשויי כיון דסופנו לרבות כל דבר כסף אוכל למה לי דכיון דצריך לכתוב נשך נשך לאם אינו ענין לא סגי דלא כתיב כסף ואוכל לאשמועינן דאיכא רבית בכסף ואוכל. אבל לפי המסקנא דאלו לא נאמר קאמר ואנן מגופיה דקרא ילפינן כדקאמר רבינא איכא לאקשויי כסף אוכל למה לי ובשלמא אי הוי כלל ופרט וכלל ויצאו קרקעות ניחא כדכתבו התוספות אבל אי לא הוי כלל ופרט וכלל כסף אוכל למה לי. וי"ל דאתו לחלק לאשמעינן דאי עבר אכסף ואוכל בהדדי דמחייב תרתי. א"נ אין זה כלל ופרט וכלל לדונו כעין הפרט דבשלמא היכא דליכא לרבויי מכלל בתרא מידי דיינינן ליה בכעין הפרט כגון אי הוה כתיב נשך כל אשר ישך אבל השתא דכתיב כל דבר אשר ישך ואתי לרבויי רבית דברים לא דיינינן ליה כעין הפרט אלא אתי לרבויי כל מילי ואפילו קרקעות. כך צריך לתרץ לדעת האומרים יש רבית בקרקעות. אבל בעלי השטה האחרת יתרצו דשפיר דיינינן לוה בכלל ופרט וכלל כעין הפרט דדבר לא אתי לרבויי מידי דרבית דדבריהם הוא ואסמכוה האי קרא. ומתוך לשון התוספות משמע לי שהם מקשים הקושיא אפי' למאי דקס"ד דאי לא תימא הכי מאי שייכא האי קושיא בזה הדבור וא"כ קשיא טובא דהא לדידהו ע"כ הוה צריך למכתב לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אוכל ללמוד באם אינו ענין רבית כסף ואוכל. ומתוך הדוחק אני אומר דהכי קא קשיא להו דלכתוב לא תשיך לאחיך נשך כל דבר אשר ישך ותו לא ואי כתב לא תשיך כל דבר ידעינן דבכל דבר איכא נשך ומדכתב נשך כל דבר אם אינו ענין לנשך כל דבר שכבר אמור תנהו ענין לרבית כל דבר ואייתר לן לג"ש ישך ליתן את האמור בלוה למלוה ואע"ג דהכא נשך והכא ישך לא קשיא דמצינו גדולה מזו ובא הכהן ושב הכהן לג"ש וכ"ש הכא דהכל ענין נשך ואע"ג דלא הוי מופנה אין להשיב וכדכתיבנא וא"כ כסף אוכל למה לי. ובשלמא לפרש"י ז"ל דלא דרשינן נשך בלא כסף ולא נשך בלא אוכל ניחא דהא לא מייתורי כסף אוכל. אבל לדברי התוספות דדרשי כסף ואוכל בלחודייהו נדרוש נמי נשך לחודיה וכסף אוכל למה לי. וא"ת למאן דלא דריש כלל ופרט וכלל ולא ממעט קרקעות הא אמרינן בפרק נערה בעי ר' ירמיה שכרם בקרקע מהו דמשמע מהתם דאין רבית בקרקעות כמו שהקשו בתוספות. הא תריצו לה דהתם לא משום דאין רבית בקרקעות אלא משום דלא שייך דאם אמר הא לך ד' אמות ע"מ שתתן לי חמש אין זו רבית אלא חליפין ומותר וכיון דהלואה לא שייכא בקרקע קא מיבעיא ליה לר' יהודה דבעי עד שישכור עדים שכרן בקרקע מהו כיון דגבי רבית לא שייכא שימה הבאה ע"י קרקע הכא נמי פטור או דלמא כיון דגבי שכירות שייכא חייב כך תירץ הרמ"ה ז"ל. והוי יודע שאעפ"י שתירצתי מה שקשה על התוספות לבי אומר לי שלא תפול קושיא זו שהקשו בתוס' כסף ואוכל למה לי אלא על המסקנא של רבינא ומה שהקשו אותה בזה הדבור לאשמעינן דאע"ג דכסף ואוכל צריכי לפרטי מ"מ הוה איפשר לאקשויי. נשך נשך למה לי ומשום הכי מקדימין דנשך נשך כולהו איצטריכו. והרא"ש ז"ל הקשה דחד מינייהו לא צריך כלל משמע דס"ל דאין להשיב דאי יש להשיב הא צריך לאפנויי. ואיפשר לומר דאע"ג דאין להשיב אורחיה דקרא לכתוב ג"ש מופנה דאע"ג דאמרינן אם אינה מופנה למדין ומשיבין לא יתחייב מזה (הזה) שאם אין להשיב שלא יכתוב ג"ש מופנה דדילמא קרא הוה ידע דיש להשיב ואנן לא ידעינן להשיב. וא"ת כיון דאיכא נשך יתירי וג"ש ופרט וכלל קרא למה לי. הא תריצו לה בתוספות דאין שום אריכות הפסוק אלא שסמך נשך תרבית זה לזה. וק"ל על גופה דברייתא אמאי דריש לה כה"ג דצריך אם אינו ענין בנשך כסף ונשך אוכל וג"ש נילף הכי נאמר נשך במלוה ונאמר נשך בלוה מה נשך האמור במלוה רבית עמו אף נשך האמור בלוה רבית עמו ומה נשך ורבית האמור בלוה בכל דבר אף נשך ותרבית האמור במלוה בכל דבר. וי"ל כיון דרבית בלוה למד ממלוה אינו חוזר ומלמד למלוה שיהיה נוהג בכל דבר. א"נ קרא קשיתיה דאיכא כמה נשך יתירי ולא כתיבי אלא לאם אינו ענין תנהו ענין:

<b>שאלת </b>ממני ידיד נפשי על מה שכתב בעל מגיד משנה פי"ג מהלכות גזילה ואבידה וז"ל דע כי ג' מיני סימנין יש סימנין מובהקין ביותר כגון נקב בצד אות פלוני וכיוצא בהם ואלו הסימנין מחזירין בהם אבידה דבר תורה לד"ה והרי הם כעדים. סימנין חשובין כגון מדת ארכו ומדת רחבו וכן משקלו וכיוצא בזה מחזירין עליהם אבידה ואלו מחלוקת בגמרא אם הם דאורייתא או דרבנן ואלו נקראים לפעמים סימנין מובהקין ולאלו כיון הרב ואחז לשון הגמ'. יש סימנין גרועים כגון סומקי וחיוורי וכו'. עוד כתב הסימנין המובהקין וכו' דין תורה פסק רבינו כמ"ד סימנין דאורייתא ובעיא הוא באלו מציאות וסובר הרב ז"ל דדעת רבא דאמר את"ל סימנין דאורייתא הכי ס"ל וכו' משמע בהדיא שהוא סובר כדעת הרב ז"ל דבעיין לא הוי אלא בסימנין ממוצעים וכפשטא בעיין דסימנין מן התורה א"כ הסימנין הללו מועילין לכל דבר אפי' לענין איסורא וכן נראה דעת הרב ז"ל שכתב הסימנין המובהקין סומכין עליהם ודנין על פיהם בכל מקום דין תורה או המשקל או המנין או מקום האבידה סימנין מובהקין הם ע"כ. משמע דבין לענין גט בין להעיד על האשה שמת בעלה והכיר אותו בסימנין כאלו סמכינן עלייהו. ובפי"ג מהלכות גירושין כתב וז"ל וכבר כתבתי בהלכות גזלה ואבדה שיש מיני סימנין מובהקין ביותר שהם מן התורה בכל מקום ואף כאן מעידין עליהם וכן כתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל וכן מוכח בסוגיא כאן בביאור דאמרי' הכא בשומא סימן מובהק כ"ע לא פליגי ורבינו לא נתכוון כאן אלא לסימנין שמחזירין עליהם אבדה ואעפ"כ אין מעידין עליהם בכאן עכ"ל. ומהכא משמע דס"ל כדעת הרב ז"ל דבעיין לא איפשיטא וגבי אבידה מחזירין דהוי ממונא אבל גבי איסורא לא סמכינן אסימנין כי הני ואע"ג דכתב ז"ל גבי היא אומרת סימני החוט וכו' ינתן לה והוא שתאמר סימן מובהק כגון אורך מדת החוט לא קשיא דס"ל דאורך מדת החוט הוי סימן מובהק טפי כמו נקב יש בצד אות פלונית. וכן תירץ הר"ן ז"ל לפי סברת הריא"ף ז"ל דלא נפשטא בעיין וכן משמע מדכתב הרב ז"ל הך דאורך החוט גבי נקב יש בו בצד אות פלונית משמע דחד טעמא נינהו לפי שהם סימנין מובהקין ביותר:

<b>שאלת </b>ממני לבאר לך סוגיא דפרק המפקיד מתיב רמי בר חמא העלה לראשי צוקין וכו' פי' המקשה ס"ד דכל בהמה לא מצי רועה למתקפה שלא תעלה ושלא תפול ומשום הכי הוה ניחא ליה רישא וסיפא רישא דעלתה מאיליה ונפלה הרי זה אונס ופטור דאנוס הוא בין בעלייה בין בנפילה. וסיפא דהעלה לראשי צוקין הוי תחלתו בפשיעה ואע"ג דסופו באונס הוי אונס דאתי מחמת הפשיעה דאם לא העלה אותה לא היתה נופלת ומותיב מינה לאביי הא מתה כדרכה הרי זה אונס ופטור ודייק הכי מדקתני אין זה אונס וחייב הא מתה הוי אונס ופטור ובשלמא לרבא לא הוי אונס מחמת פשיעה דמלאך המות קטלה מה לי התם מה לי הכא אלא לאביי אימא ליה אויר דהר קטלה וכ"ת דאויר דהר נח טפי מ"מ איכ"ל אובצנא דהר קטלה ומשני שהעלה למרעה שמן וטוב דאע"ג דאיכא מרעה למטה כיון דשל הר שמן וטוב יותר ליכא פשיעותא כלל אי הכי נפלה נמי בשלמא לרבא דאיכא פשיעה בתחלה משום הכי אם נפלה חייב דהוי אונס מחמת פשיעה אלא לאביי דאמר דליכא פשיעה כלל אמאי חייב אי בעלייה ליכא פשיעותא ואי משום נפילה קס"ד דמקשה דלא מצי למתקפה כלל. ודחי מי סברת דלא מצי למתקפה מצי למתקפה וכיון דלא תקפה פושע הוא אצל הנפילה אבל אצל המיתה אנוס הוא שהרי למרעה שמן וטוב העלה אותה. אי הכי אימא רישא בשלמא אי לא מצי למתקפה כדקא ס"ד היינו דסיפא פטור דאנוס הוא אלא השתא דאמרת דמצי למתקפה פושע הוא ואמאי פטור. ומשני לא צריכא שתקפתו ועלתה תקפתו וירדה כלומר סיפא איירי בסתם בהמות דמצי למתקפינהו ורישא איירי בבהמה חזקה שתקפתו ועלאה תקפתו וירדה שהוא אנוס מתחלה ועד סוף והיינו דברישא נקט עלתה ובסיפא העלה לאשמעינן דבסיפא איירי בסתם בהמה חלושה שאם לא העלה אותה לא היתה עולה בעל כרחו והיינו דהוצרך לתרץ שהעלה אותה למרעה שמן וטוב דנהי דלא הוי פשיעה לגבי נפילה שהרי יכול לשומרה מנפילה מ"מ הוי פשיעה לגבי מיתה דאנן לאביי מתרצינן הכי דאמרה הבלא דאגמא קטלה הכי נמי אוירא דהר קטלה א"נ אובצנא דהר קטלה. ומלישנא דמתניתין משמע דאם מתה פטור ואע"ג דלא הוי פשיעה לגבי נפילה הוי פשיעה לגבי מיתה ומשום הכי איצטריך לתרוצי דהעלה אותה למרעה שמן וטוב דליכא פשיעה כלל ומשום הכי אם מתה פטור ואם נפלה חייב דהוה למתקפה ובהכי סלקא סוגיין שפיר ודוק ותשכח. ולא פירשו התוספות כן ולפי שטתם צ"ל דאפילו העלה אותה לראשי צוקין כיון שהיה יכול לתוקפה שלא תפול לא הויא פשיעה אע"ג דאיפשר דקטיל לה אוירא או אובצנא דהר וכן כתבו ז"ל שאם הוציאה הוא בידו לאגם ומתה שם פטור ומתחלה דהוה ס"ד דלא מצי למתקפה שלא תפול הוצרך להעמידה כגון שהעלה אותה למרעה שמן וטוב דאי לאו הכי הוי פשיעה אבל השתא דאסיקנא דיכול לתוקפה שלא תפול לאו פושע הוא ואמאי צריך להעמידה שהעלה אותה למרעה שמן וטוב ודוק ותשכח:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי בדבור תוספות בפרק השוחט המתחיל והא נגיעה היא מדקתני ונאכלין. וא"ת אי הוה תנן אוכלים יכול לדקדק דבנגיעה איירי דאי בנגיעה שרי אמאי לא יאכל כשיצא מהם דם כיון שאין גופו טמא ומותר ליגע. וקשיא לך אם כן היכי תניא לעיל וחכמים אוסרים במעשר כיון שאין גופו טמא ומותר ליגע והיכי משכחת לה איסור אכילה והיתר נגיעה דמתקיף רב שימי דילמא עד כאן לא פליגי רבנן עליה אלא באכילה אבל בנגיעה דמעשר ואכילה דחולין לא פליגי:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי על מה סמכו להגבות לאלמנות כתובה אע"ג דלא כתיב בהו הנפק ואין עדים לקיים את חתימת העדים או חתימת הדיינים דהא קי"ל טענינן מזוייף ליתומים דאם לא כן כל אדם יכתוב שטר מכר או מתנה או הלואה על חבירו ויוציא אותו על היתומים:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי אם יש אסמכתא בצדקה או בהקדש כגון אם אמר אעשה דבר פלוני אתן כך וכך לצדקה או יהיה דבר פלוני קדש אי קני ההקדש או לא דקי"ל אסמכתא לא קניא:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי בהא דאמרינן פ"ק די"ט אמר רבא הלכתא כוותיה דרב בהני תלת בין לקולא בין לחומרא וחד מינייהו בשני ימים טובים של ר"ה רב ושמואל דאמרי תרוייהו נולדה בזה אסורה בזה ולא אשכחנא מאן דפליג עלייהו בהדיא:

<b>עוד שאלת </b>על מה שכתב הריא"ף ז"ל ואם נשרו מן הדקל בי"ט אסור להסיקן ביו"ט בפני עצמן משום דהוה ליה נולד ואסרי להו רבנן שמא יעלה ויתלוש. וק"ל אמאי איצטריך לתרי טעמי:

<b>שאלת </b>ממני אפרש לך סוגיית הנותן עירבון אשר בפרק הזהב לפי שראית בה לראשונים קושיות והויות ורצית לדעת מה עמדי:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי עלה דהא דאמר רבא פרק אלו מציאות ראה סלע שנפלה נטלה לפני יאוש על מנת לגוזלה עובר בכולן משום בל תגזול ומשום השב תשיבם ומשום לא תוכל להתעלם ואע"ג דהחזירה לאחר יאוש מתנה הוא דיהיב ליה ואיסורא דעבד עבד וקשו בה טובא והלא לאו דלא תגזול נתקו הכתוב לעשה דהשב תשיב גם העשה של השב תשיב למה לא תיקן:

<b>עוד שאלת </b>באותה סוגיא דמסקינן אלא אמר רבא חמור דבור לר' יהודה ושה דאבידה לדברי הכל קשיא והכי מסקינן לה בכל דוכתא. וקשיא חמור דבור לר' יהודה שה דאבידה לד"ה אמאי לא אמרינן דאתי למעוטי שטרות דאם נפלו לבור יהיה פטור עליהם ואם מצאן דרך אבידה לא יתחייב להטפל בהם:

<b>שאלת </b>ממני על מה שכתב הטור סימן תרפ"ד גבי מגלה ומי שחציו עבד וחציו בן חורין אפילו מינו אינו מוציא ומשמע הא את עצמו מוציא ומאי שנא מתקיעת שופר:

<b>שאלת </b>ממני החכם המעולה יצ"ו פי' דמתניתין היה עובר אחורי בהכ"נ או שהיה ביתו סמוך לבהכ"נ ושמע קול שופר או קול מגלה אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא ואע"פ שזה שמע וזה שמע זה כיון לבו וזה לא כיון לבו. וקשיא לך עלה מאי שנא עובר אחורי בהכ"נ והלא בתוך בהכ"נ גופה אם לא כיון לבו לא יצא בין למ"ד מצות צריכות כוונה או למ"ד אין צריכות מ"מ צריך שיכוין לבו לשמוע קול שופר. ותו דקתני אע"פ שזה שמע וכו' וזו משנה שאינה צריכה היא. ותו מאי שזה שמע וזה שמע דמשמע דאיירי מתני' בשני בני אדם והא לא איירי מתני' אלא באדם א' אם כיון לבו אם לא כיון לבו והכי הוה ליה למתני אעפ"י ששמע קול שופר כיון שלא כיון לבו לא יצא:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי על מה סמך מסדר סדר עבודה שסדר והכהנים והעם וכו' היו נופלים על פניהם ואומרים בשכמל"ו וזה לא נמצא בתלמוד כלל:
*

<b>תשובה </b>בירושלמי איתא דגרסינן בפרק אמר להם הממונה עשרה פעמים היה כהן גדול מזכיר את השם ביום הכפורים ששה בפר וג' בשעיר וא' בגורלות הקרובים היו נופלים על פניהם הרחוקים היו אומרים בשכמל"ו אלו ואלו לא היו זזים משם עד שהוא מתעלם מהם זה שמי לעולם זה שמי לעלם. בראשונה היה אומרו בקול גבוה משרבו הפרוצים היו אומרים בקול נמוך ע"כ. ואיכא למידק עלה מאי שנא קרובים ומ"ש רחוקים או כולם יפלו על פניהם או כולם יאמרו בשכמל"ו. ותו כי המסדר לא חילק בין קרובים לרחוקים אלא משמע דכולם היו נופלים על פניהם ואומרים בשכמל"ו. וז"ל דהקרובים שומעים את השם יוצא מפי כה"ג ולתת גדולה וכבוד לשמע השם מהמפורש היו נופלין על פניהם כאלו אינם יכולים לעמוד על עומדם מפני רעד ורתת ע"ד וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם ולאו למימר שהיו נופלים אבל לא היו אומרים בשכמל"ו אלא ודאי היו אומרים שהרי במקדש לא היו עונין אמן אלא בשכמל"ו. ותניא עשרה פעמים היו מזכיר וכו' ועל כל הזכרה היו מברכין וכורעים לכבוד השם. וכן נמצא כשסדר ר' חנניה ב"ה לתלמידיו אמר להם לכרוע וליפול על פניהם וכן אנו עושים לזכר. ובמרדכי דיומא איתיה. אבל הרחוקים לא היו יכולים לשמוע השם היוצא מפי כה"ג אלא היו רואים את הקרובים נופלין על פניהם והיו יודעים שמזכיר את השם והיו אומרים בשכמל"ו אבל ליפול על פניהם לא היו צריכים שהרי לא היו שומעים. והמסדר כיון יפה שאמר והכהנים והעם העומדים בעזרה שהיו קרובים אל כ"ג בשעה שמזכיר את השם היו כורעים וכו' ואומרים לפי שהיו שומעים ולא הוצרך לומר מה שעושין הרחוקים שהרי סדר סדר עבודה זכר ודוגמא למה שהיה ומה צורך להזכר מעשה הרחוקים כיון שכולהו קרובים לשמוע מפי ש"ץ סדר העבודה והא דאמרינן אלו ואלו לא היו זזים משם ה"פ אלו הנופלין על פניהם לא היו מגביהים ראשם ולא אלו האומרים בשכמל"ו היו גומרין הדבור עד שהיה משלים כה"ג את השם והיינו דסדר אף הוא היה מכוין לגמור את השם וכו' ואומר להם תטהרו. הנל"ד כתבתי:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי עלה דהא דקי"ל המכה את חבירו הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה ונפקא לן מדכתיב פן יוסיף להכותו על אלה וגו'. והלא קרא ילפינן מיניה אזהרה למכה אביו וקי"ל כל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו:

<b>שאלת </b>ממני אפרש לך דבור תוספות בריש חולין המתחיל וליתקון חדא וליחתוך בה בשר ופעם אחרת כשירצה לחזור ולחתוך בשר יהא זכור להכשירה ועל הסכין וכו':

<b>שאלת </b>על מה שאז"ל שכל המכות היו משמשות ז' ימים ולמדו ממכת הדם דכתיב וימלא שבעת ימים אחרי הכות ה' את היאור. וק"ל והנה מכת בכורות לא היתה אלא כרגע ומכת הדבר יום אחד ומכת החשך ג' ימים:

<b>ועל </b>ענין אשר שאלת שנחלקו ז"ל על פסוק ויהי בחצי הלילה תרי תנאי חד אמר יוצרו חלקו וחד אמר יודע עתותיו ושעותיו חלקו ושאלת מאי בינייהו:

<b>עוד שאלת </b>על מה שארז"ל על פסוק ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני. מה ת"ל ויאמר משה משה אלא מלמד שכל הקריאות היו משה משה ומנין שעל כל קריאה היה אומר הנני שנאמר ויאמר מה ת"ל ויאמר אלא מכאן שעל כל הקריאות היה אומר משה הנני. וקשיא לך דבשלמא ויאמר הראשון הוא מיותר אלא ויאמר בתרא איצטריך לגופיה כיון שהיה צריך לומר הנני לא סגי דלא כתיב ויאמר ואמרת שאחד מן החכמים תירץ לך מדלא קאמר ויען הנני אלא ויאמר הנני דרשינן ואמרת דלא נתחוור אצלך שאין זה דרך הברייתות:

<b>שאלת </b>ממני על ענין נבואת הנביאים לסבת מה היתה לפעמים דרך משל וחידה ולפעמים בלא משל ואפילו בנביא אחד בעצמו פעמים תהיה אליו הנבואה בדרך משל ופעמים בפירוש בלא משל:

<b>ולענין אשר שאלת </b>עלה דהא דאמרינן אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום אם היא שמיעה ממש וא"כ תהיה מעלת כולם כמעלת מרע"ה והוא דבר מתמיה שיהיו המון העם יגיעו למדרגה זו שלא הגיעו אליה שאר הנביאים ואם הענין הוא שהדיבר היה למשה וישראל שומעין פשט הכתובים מורים הפך זה דכתיב פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר כמו שנאמר במשה ודבר ה' אל משה פנים אל פנים וגומר:

<b>ילמדנו </b>רבינו מאור הגולה וכו' פי' מה שתרגם רב יוסף במגלת אסתר בלילה ההוא נדדה שנת המלך וכולי שתרגם ביה בליליא אתקטלו כל בוכרי דמצראי איך יתכן זה והוא בעצמו פי' לעיל מזה ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות שהיה ג' של פסח. עוד ילמדנו בראובן שנדר שלא לעשות שום מלאכה בשכירות כי אם לקרות אם יכול לכתוב ספרים כגון ספרי דאגדתא לעצמו כיון שאינו לוקח שכירות או דילמא כיון שהיא מלאכה מאי ואת"ל שהיא מלאכה כיון שהוא כותב וקורא מאי. עוד ילמדנו רבינו אם מותר עכשיו לומר פסוקים מענין המגפה כגון ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה וגו' וכגון ויאמר אליהם ישראל אביהם וגו' ואם יש בזה שום איסור. הצעיר פלוני:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי בפי' דבור תוספות פרק המקבל והוא קטן הכמות וקשה ההבנה וז"ל לא ימשכננו יותר מחובו ואע"ג דאין משלם לו הגרעון אלא בכתב מ"מ לא ימשכננו יותר מחובו:

<b>שאלת </b>ממני לתרץ לך מה שהקשו התוספות על רש"י ז"ל עלה דהא דאמרינן פרק המקבל אמר רב פפא עד דאתו אריסי מדברא וקיימא כימה ארישייהו שנראה שהם קושיות חזקות:

<b>שאלת </b>על לשון הטור והתלמידים מתענים בו ב' וה' וב' מפני חילול השם ג' ימים ונ"ל דהנך ג' ימים אחר הפסח קאמר וק"ל דלא משכחת ב' וה' וב' אחר הפסח:

<b>שאלת </b>ממני על מה שנמצא כתוב במרדכי פ"ק דביצה רבינו אבי העזרי כתב אותם בני אדם שקונין בשר בערב יום טוב ומולחים אותה ביום טוב כתב רבינו אפרים דאיסורא עבדי דאיפשר לעשותו מערב יום טוב ולא ראיתי מימיך מי שמדקדק בזה:

<b>שאלה </b>על מה שארז"ל אין מיתה בלא חטא ולא יסורין בלא עון וכיון דמיתה חמירא כדאיתא בד' חלוקי כפרה וכתיב אם יכופר העון הזה עד תמותון ועון גדול מחטא אם כן איפכא מיבעיא ליה אין מיתה בלא עון ואין יסורין בלא חטא:

<b>שאלת </b>ממני על מה שנמצא כתוב במרדכי דמי שהוא מוחזק מצי למימר קים לי כפלוני גאון הרי שטען עליו טענה ונפטר בה באומרו קים לי כפלוני פוסק וחזר וטען עליו טענה אחרת אי מצי למימר קים לי כפלוני פוסק החולק על הראשון:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך פי' דבור תוספות פרק ואלו טרפות והוא זה שלישי הביאתו לפני נראה דסובר דבתרי זמני הויא חזקה כרבי מדאמר לה המתיני לו ע"כ וקשיא טובא והלא אפי' ספק סכנה דוחה את המילה ואפילו הראשון אם היו מביאין אותו לפניו היה אומר המתינו לו ומשמע מתוך הלשון דאי סבר כרשב"ג גם בפעם הזאת היה אומר להם שימולו אותו והא ודאי ליתא:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי במה שכתב הטור ביורה דעה סימן צ' וז"ל ולצלי צריך קריעה שתי וערב צלאו בלא קריעה מותר זהו לדעת רש"י ז"ל ובאותו פרק בעצמו כתב ולצלי קריעה כל דהוא וראוי לחוש לדבריהם וזהו כדעת רש"י ז"ל:

<b>שאלת </b>ממני על מה שנמצא במדרשים שכל המועדים בטלים וימי הפורים לא בטלים שנא' וימי הפורים האלה לא יעברו וגו' וקשיא טובא והא כתיב לא תוסיף על הדבר ולא תגרעו ממנו ומי הוא שיאמר שיתבטל אפילו אות אחד מן התורה:

<b>שאלת </b>ממני ידיד נפשי אודיעך דעתי במה שכתב האשרי ז"ל פ"ק די"ט וז"ל ועגל שנולד בי"ט מותר וכו' וגם צריך שיפריס ע"ג קרקע שיצא מספק ריסוק איברים כדאיתא בפרק אלו טרפות ובאלו טרפות משמע איפכא דאסיקנא התם דבית הרחם אין בו ריסוק איברים וכן כתב הוא ז"ל בהדיא וז"ל אמר רב נחמן בית הרחם אין בו משום ריסוק איברים ואע"ג דחזינן ביה ריעותא שאינו יכול לעמוד ע"כ וכן כתבו כל הפוסקים:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי בפי' הירושלמי דגרסינן בפרק מי שמתו ר' יוחנן אמר אפי' רוקק כדי שיהא כוסו נקי לפניו מותר לימינו אסור לשמאלו מותר ע"כ. וקא מיבעי לך תרתי לאחוריו ולשמאלו איזה קודם. ותו שמאלו האמור הוא שמאל שלו או דילמא ימינו שהוא שמאל השכינה כדאמרינן גבי עושה שלום. ואת"ל שמאל שלו מאי שנא מהתם:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי במה ששנינו בפרק יוצא דופן תינוק בן יום אחד נוחל ומנחיל וההורגו חייב והרי הוא לאביו ולאמו כחתן שלם ולגבי נחלה כתב הרמב"ם ז"ל פ"ק דהלכות נחלות אבל אם מתה האם תחלה ואח"כ מת הבן אפילו היה קטן בן יומו ולא כלו לו חדשיו הואיל וחיה אחר אמו שעה אחת ומת הרי זה נוחל את אמו ומנחיל הנחלה ליורשיו ממשפחת אביו ע"כ. ולגבי רציחה כתב פ"ב מהלכות רוצח ושמירת נפש שאם לא כלו לו חדשיו הרי הוא כנפל עד שיהיו לו ל' יום ואין ההורגו נהרג עליו:

<b>שאלת </b>ממני על שני מאמרים לרז"ל אם הם חלוקים או מוסכמים א"ר יוחנן כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה אלהים זולתך. א"ר אבהו מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי בפי' דמתניתין דמרחיקין את השובך מן העיר ומאי דאיתמר עלה בגמרא:

<b>שאלת </b>ממני אבאר לך סוגיית חרדל ודבורים לפי שיטת רש"י ז"ל ואעפ"י שרבו בה הפירושים רצית לדעת מה עמדי:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי על מה שכתב הטור אורח חיים סימן תקמ"ח וז"ל ואם חל יום שביעי או יום ששי בערב הרגל מותר לספר ולכבס ואסור לרחוץ עד הלילה ע"כ ויש חלוף בנוסחאות על איזה מהם נסמוך. ותו קשיא דנהי דאמרינן מקצת היום ככולו ובטל גזרת שבעה אבל גזרת שלשים לא בטלה ואמאי מותר לספר:

<b>שאלת </b>ממנו על מה שכתב הריא"ף ז"ל שתי ברייתות דסתרו אהדדי בפרק י"ט כתב דתני ר' חייא מדפתי ועניתם את נפשותיכם בט' לחדש וכי בט' מתענין והלא ביוד מתענין אלא לומר כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי וביומא כתב ת"ר ועניתם את נפשותיכם בט' לחדש יכול בט' ת"ל בערב אי בערב יכול משתחשך ת"ל בט' הא כיצד מתחיל ומתענה מבעוד יום שכן מוסיפין מחול על הקדש וכו' והני תרתי ודאי פליגאן אהדדי:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי במה שכתב הרשב"א ז"ל בחדושיו על משנת הפקחים היו כותבים וכו' והעתיק דבריו נמקי יוסף וכתב מחלוקת הירושלמי והעלה דהלכתא כמ"ד המגרש את אשתו והחזירה לכתובה החזירה ולא לתנאי כתובה ולמד משם הר"ב ז"ל דהמקבל עליו לזון את בת אשתו וגרשה והחזירה פטור מלזון את בתה. ובתשובה סימן תתקס"ב כתב על מי שכתב שיור לאשתו וגרשה ביום שנשאה והחזירה ומתה בלא זרע שהחזירה לכל תנאי הכתובה וחייב לקיים התנאי:

<b>שאלת </b>ממני על מי שהיה עומד על המת בשעת יציאת נשמה והיה שבת אם חייב לקרוע במוצאי שבת:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי במתים שעתיד הקב"ה להחיות אם ימותו פעם אחרת או לא לפי שראית בזה דעות חלוקות ורצית לדעת מה עמדי בזה:

<b>שאלת </b>ממני עלה דהא דקי"ל שותפין שומרי שכר זה לזה הם למאי נפקא מינה דהא הוי שומר שכר בבעלים ופטור הוא אפילו מן הפשיעה וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"א מהלכות שכירות וז"ל המפקיד אצל חבירו בין בחנם בין בשכר או השאילו או השכירו אם שאל השומר את הבעלים עם הדבר שלהם או שכרן הרי השומר פטור מכלום אפילו פשע בדבר ששמר ואבד מחמת הפשיעה הרי זה פטור שנאמר אם בעליו עמו לא ישלם וגו' וכיון שהשותפין לעולם שומרי שכר זה לזה הם לעולם פטורין אפילו פשעו למאי נפקא מינה:

<b>שאלת </b>ממני אודיעך דעתי בהא דתנן בודקין את העדים בז' חקירות וילפי' להו מקראי וקי"ל דאם לא כיוונו עדותן בחקירות ואפי' אמר איני יודע עדותן בטלה אם אמר אמש הרגו או השבוע שעברה הרגו החדש שעבר הרגו וחקרנו אותם על שאר חקירות ואמר אינו יודע אמאי (אי) תבטל עדותן והא תו ליכא למיחש לטעותה וכ"ת מאי נפקא מינה נפקא מינה לדעת פירושא דמתני' א"נ בדין מרומה בדיני ממונות דקי"ל בעי דרישה וחקירה:

<b>שאלת </b>ממני ידיד נפשי על מה סמך יונה בן אמיתי לברוח ולא רצה ללכת בשליחות השי"ת וכבש נבואתו הא קי"ל נביא שכבש נבואתו חייב מיתה: