נאום הפתיחה בקונגרס הציוני הראשון (בנימין זאב הרצל): הבדלים בין גרסאות בדף

[גרסה לא בדוקה][גרסה לא בדוקה]
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה
תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד
אין תקציר עריכה
תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד
שורה 1:
לקונגרס הציוני הששי הננו מתאספים בעיר הטובה בזיל, החביבה עלינו כבר מתוך הכרת-תודה. הננו מתאספים שוב ברגשי דאגה ותקוה.
מחר עבודה
מצב היהודים שבכל העולם איננו אמנם היום טוב יותר מאשר היה בשנות הקונגרסים שקדמו. מה שדברנו על מצב בני עמנו מעל הבימה הזאת בשנים שעברו, עומד וקים גם בשעה זו. פה ושם אמנם נעשה איזה שנוי – אבל לא לטובה. רבים מאתנו חשבו, כי אי אפשר שיורע עוד יותר. המצב הורע עוד. כזרם מים כבירים עלה העֹני על היהודים. כל המעמדות הנמוכים כבר נשטפו. אם אותם הנמצאים במעמדות יותר גבוהים ובטוחים מכחישים בעובדות המחרידות האלה, אינם מעידים בזה על בינתם ותכונת לבם לטובה. אמנם כשמודים בעובדה, כי מצב היהודים ברע הוא מאד, עוד אין מועילים הרבה. זה מביא לכל היותר למעשים של רחמנות, אשר במקרים פרטיים ראויים בודאי לתהלה, אולם מנקודת-השקפה יותר גבוהה ומקפת אינם רצויים, מפני שמניחים הם את דעתם של אלה, שיש להם חובה צבורית, אף אם גלוי הוא, שאינם מספיקים. "אמנם כן, עושים מה שיכולים לעשות!" זה הוא מתגם נוח. אולי יש בני-אדם, שדי להם ברגש הדק של נחת-רוח, כשהם שולחים נדבת-כסף דלה, אחרי שקראו בעתונים על דבר יהודים שנהרגו, באפן שהיה נהוג בימי-הבינים. אולם גם מי שמתחייב לשלם באמונה מס לפי רכושו, לא הועיל הרבה בכספו בלבד. הכסף איננו מחזיר למתים את חייהם, לגדמים את בריאותם, ליתומים את אבותיהם. ואיך יאמרו לעצור בנדבות כאלה בעד חרדתם של אלה, שלא נפגעו אמנם בגופם, אבל מוסיפים לחיות במצבם הרע? אליהם עוד לא הגיעה הרעה.
בעצם הדבר למורת-רוח הוא לנו הציונים להשתמש בנמוקים האלה. מתנגד הוא להרגשתנו, לעשות עסק פוליטי במקרים רעים ולהוציא תועלת לתעמולה מעָנְים של בריות היותר אמללים. אבל נחוץ שיֵאָמר מן המקום הזה, באיזה צער והתמרמרות שמענו את המאורעות האיומים שאירעו בקישינוב, ואיך נמלא לבנו יגון, בהיות יהודים חיים בתנאים כאלה. בני-אדם עניים, מסובלים דאגות, כלו שם תוך כדי ענוים קשים. רוצים אנו להוקיר פה את זכרם, לדאוג לאבליהם, ואחרי-כן לא נבלה את עתנו בגלויי-דעת שאינם מועילים, אלא נדאג כחיים בעד החיים.
כי ימי הדמים, שהיו בעיר הבסרסית, אל ישכיחונו, כי יש עוד כמה וכמה קישינוב אחרות, ולא רק ברוסיה בלבד. קישינוב היא בכל מקום, שהיהודים נענים בגופם ובנפשם, נעלבים בכבודם ונזוקים ברכושם, מפני שהם יהודים. נצילה את אלה, שעוד אפשר להציל.
עת לעשות היא. מי שרואה בכלל את האותות הגלויים, עליו לראות, כי נתקלקל המצב באֹפן שהוא באמת מסוכן. אנחנו הציונים נבאנו מראש זה ימים ושנים לקלקלה זו – ועתה כיון שבאה, מרגישים אנו צער עמוק מאד.
בשתי עשרות השנים האחרונות למאה התשע-עשרה האמינו בחוגי הקהלה היהודית, כי ההגרה תרפא את הכֹל. עלה דבר זה, אם נעלים עין מכל שאר המקרים – מעָנְים של המהגרים, מאכזריותם של התנאים החדשים, שאליהם נכנסו פתאֹם, מן ההפסד הלאומי, שבא לרגל הפזורים ההולכים ומתחדשים וכיוצא באלה – עלה הדבר רק כל זמן, שלא התקוממו ארצות-הכניסה נגד הזרם השוטף של פרולטריון נואש מתקוה.
זאת היא התקופה החדשה, שאליה נכנסנו. ארצות-הכניסה מתחילות להתקומם, אף על פי לאו דוקא מפני שעֹני-היהודים הולך וגדל במזרחה של אירופא. ובכל זאת הלא הן ארצות, אשר אולת היתה להטיל ספק במדת-מוסרן הגבוהה. הממלכות האלה חושבות לנחוץ לכבוש את מדת אנושותן – אני אומר זאת לא לשם התול – ולעסוק באֹפן פוליטי בשאלת-היהודים, שהיא להן שאלת כניסת היהודים. רק אצלנו היהודים יש עוד כאלה המסרבים מתוך אימה לראות בזה ענין פוליטי. האימה הזאת תעורר בנו חמלה יותר מכעס, אם נבין אותה כראוי. זוהי אימת המקום, שמוצאה עוד מרחובות הגיטו הצרים.
 
==ראו גם ==