סבא אליהו/חלק ג/פרק כג: הבדלים בין גרסאות בדף
| [גרסה לא בדוקה] | [גרסה לא בדוקה] |
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה |
אין תקציר עריכה |
||
שורה 4:
ומן קשוט בגזירת עירין פתגמא, וכן מורן בבי מדרשא (פסחים דף ל"ג) שניתנה רשות לרופא לרפאות, כדתני ר' ישמעאל בפ' החובל מפ' ורפא ירפא. וכתבוהו הטור והב"י סי' של"ו, דהאי רשות רשות דמצוה הוא, ובכלל פיקוח נפש הוא. אבל כתבו ג"כ שלא יתעסק ברפואה אלא א"כ יהיה בקי ויודע בחכמה. והרמב"ם כתב בריש פ"ב דסנהדרין, אין מעמידין בסנהדרין בין בגדולה בין בקטנה אלא אנשים חכמים ונבונים מופלגי' בחכמת התורה, בעלי דעה מרובה, יודעי' קצת משאר חכמות, כגון רפואות וחשבון ותקופות וכו'. איברא שהרמ"ק כתב עליו תימה, מה צורך שידעו רפואות וחשבונות וכו'. והרב כ"מ לא מצא מענה להצילו מהשגה זו, כי אם בתקופות ובחשבונות ומזלות דצריכין לידע לעבר שנים וחדשים אבל לא ברפואות, אך אני מצאתי לו גואל ומליץ א', ומנו מהר"ר אלעזר בעל מעשה רוקח, על המשנה דבסוף מס' סנהדרין, תמה על תמיהתם ועמד על ימין הרמב"ם בקבא רבה, כי מבואר בתוס' דב"ק, והובא בטור וש"ע סי' של"ו. שהרופא צריך ליטול רשות מב"ד, ואם ריפא שלא ברשות ב"ד חייב בתשלומין, הרי שצריכין ב"ד לידע עי"ש. וחכמי התלמוד לא היו חסרים בחכמת הרפואה באמיתות, כדחזינן בפ' מי שאחזו, וכמ"ש מהרש"א שם. וגם ר' חנינא רופא היה, כמ"ש רש"י בפ"א דחולין דף ז' ע"ב, כדאיתא ביומא דף מ"ט. והגם שלפעמים נראה הפך דבריהם, כמו ברפואת הדג לשתות עליו מים בסוף פ"ק דמ"ק, הרי כתוב שם התוס' דשמא נשתנו הרפואות שבגמ' בזמן הזה, וכ"כ הכ"מ בפ"ד מהל' דעות, ליישב דברי הרמב"ם בענין הקזה. שכתב שלא כגמ' דפ' מפנין, וע"ע שו"ת באר שבע סי' ל"ה דף ק"ב, ובכללים שלי הבאתי כמה וכמה דברים שנשתנו הזמנים, וכן בקונטריסי על מס' נדה פ' המפלת סי' ט"ו, על זה בא דרך תשמישו וכו'. עיין בתוס' פ' אין מעמידין דף כ"ד ע"ב ד"ה פרה. ובקול הרמ"ז פ"ג דבכורות משנה א', ותשובת תשב"ץ הביאה מרן בא"ה סי' קנ"ו. וגם הא"א בא"ח ס"ס קע"ג כתב דנשתנו הטבעיות, וגם הכל כפי טבע הארצות. וה"ט שכתב מהרש"ל בים של שלמה פ' כל הבשר סי' י"ב. שיש חרם קדמונים שלא לסמוך על רפואת התלמוד, כדי שלא להוציא לעז על הקדמונים עי"ש. ובס' מור וקציעה סי' שכ"ח כתוב שקדחת שניה ושלישית המצויה אין בה סכנה, אך הרביעית סכנה. ובא מחדש ס' פאר דורנו מהרחיד"א מחזיק ברכה, וראיתי בסי' שכ"ח ה"ב שכתב שדיבר לפי מקומו עי"ש. דבמקומותינו הקדחת רביעית היא קלה יותר מהאחרות ולפעמים יפה לבחורים, ואמת שהיא מסוכנת לזקנים, ועוד אפשר שהכונה על קדחת חמה שהתמידה יותר מג' פעמים, דבכגון זה בכל המקומות נעשה החולי מסוכן, כן נ"ל. ומצינו בדבלת תאנים שנרפא בו שחין של חזקיה, דאמרי רבנן שהיה נס בתוך נס, וכפי מה שכתוב בספרי הרפואה הוא דבר טבעי כמו שקריתי בספריהם, וכ"כ רלב"ג ומהרי"א. איברא שבכורסייא דאליהו שלי החזקתי במעוז חז"ל דסברי רבנן כמ"ש וימרחו על השחין ויחי. ר"ל דחיתה המכה לגמרי והעור והבשר חזרו לבוריין, והמתוק אינו יפה למכה כי אם לעכל ולבשל הליחה הרעה ולהפליט המורסא ולמעט הכאב, אבל לא להחזיר עור ובשר, שלזה צריכה אספלנית ורטיה חדשה או צרי ומשקה חזק ואמיץ להחזיק האבר שישוב לאיתנו הראשון, וכאן היה נס דחיתה המכה מיד מכל וכל. ובפ"ק דשבת אמרי' כל חולי ולא חולי מעיים, כל כאב ולא כאב לב, כל מיחוש ולא מיחוש ראש, כל רעה ולא אשה רעה ע"כ. ואדמטינא להכא אשים עיוני בפירש"י שם שפירש וז"ל, כל חולי הוא חולי ארוך המנוול והולך, כגון אשתא וחולי הראש. כאב הוא ההולך ובא, כגון כאב שן, כאב מכה, מיחוש חששא בעלמא לפי שעה עכ"ל. משמע שכל חולי ר"ל חולי ארוך, דבכגון דא כל חולי קל לפני חולי ארוך של מעיים, ולא כן בחולי הולך ובא דהוי כאב, וכל כאב ולא כאב הלב, ומיחוש שאינו חולי ולא כאב, מיחוש הראש קשה מכולם. וקשה למה בפי' כל חולי רש"י מייתי לדוגמא כגון אשתא וחולי הראש, אי תרי מילי נינהו אמאי נקט הני תרי דוקא טפי משאר, ועוד דאשתא כולל הכל, ובאומרו כגון אשתא גרידא סגי, ועוד קשה דמוסכם מכל הרופאים דחולי ראשיי הוא ראש לכל החולאים, וכפי הגבהתו כן גבהות חוליו, וכפי גבהות המקום יגבה כובד החולי, וכמ"ש בעלי החכמה, והיינו לענ"ד שפי' הכתוב גבי אסא בד"ה ב' י"ו. ויחלא אסא וגו' ברגליו עד למעלה חוליו. שהגם שהחולי היה ברגליו, שאחזו פודגר"א, הבלא דגרמי, מ"מ עלה עד למעלה, והב"ל כבד זה היה.
ואמנם נ"ל שיובן במה שידוע שיש חולי הראש מיניה וביה אידיומטי"קו, ויש שנמשך אליו מסבות אחרות נקרא סינטומאטי"קו, כמ"ש מהרי"א בפ' ויאמר אל אביו ראשי ראשי, שכאב הראש בא לפעמים מאידים העשנים של האצטומכא העולים אליו, ולפעמים מיניה וביה, ואז הוא חולי כבד, וזהו ראשי ראשי. ר"ל ראשי עצמו גורם הכאב לראשי, ועם היות הדבר רחוק שאותו ילד כבר בא לידי הבחנה זו, אפשר שמחוזק הכאב הרגיש בו, ומ"מ המונח הוא אמיתי ומוסכם, וגם פשט ראשי ראשי, ר"ל כאב בתכלית החוזק כפול ומכופל, כבד מן הכבד מיניה וביה, אידיומטי"קו ואורגני"קו. וזכורני מ"ש איפוקר"טי אביר הרופאים (היה בזמן מרדכי ואסתר כפי מ"ש היוחסין בדף י"ג ע"א), באיפוריס"מי פרק נ"א שכאב הראש מצד עצמו חזק ואמיץ, אם הוא פשוט בלא הצטרפות קדחת, בן מות האיש הזה בתוך ימים מועטים ע"כ. ושוב ראיתי שהועתק לשונו בלשונינו מבעל טוביה הרופא בחלק בית חדש פרק א' עי"ש. וכן אתה מוצא בבנו של השונמית הנז', שכפסע היה בין כאב ראשו ובין המות, ולא הוזכר שהיה לו קדחת ולא רמז ממנו כמו בבן הצרפית. והשתא דברי רש"י נכוחים למבין, שפי' כל חולי. חולי ארוך וכו' כגון אשתא וכאב הראש. שבא כמתרץ מה שהקשיתי שחולי הראש הוא ראש לחולי ועולה על כולם, לכך הוצרך לפרש דגם חולי הראש קל מחולי מעים, ומיירי בחולי ארוך ולא בחולי קצר ימים, והא כיצד כגון אשתא וכאב הראש, היכא דתרוייהו איתנהו מצורפים, וחדא מילתא קתני, דכשבאים שניהם יחד, אז חולי הראש קל מחולי מעים, דאילו כאב הראש חזק יחידי בלא אשתא אינו חולי ארוך, ואין כמוהו לרוע ומזומן למיתה ח"ו ורחמנא לשזבינן. ורש"י רופא היה כמו שכתבתי לעיל בסמוך, וחכמתו עמדה לנו להבין האמת על בוריו. והסברא דמאן דהוא שהביא רד"ק שלא מתו בני הצרפית והשונמית, ומצא לה סמך מחז"ל בנדה פ' התינוקת, ששאלו אנשי אלכסנדריא את ריב"ח, בן השונמית מהו שיטמא, והיתה התשובה מת מטמא ואינו מטמא חי ע"כ. ורש"י נשמר שם בפירושו, שפירש מהו שיטמא אחר שהחיה אותו אלישע ע"כ. הן אמת דכמעט אין מקום לשאלה זו מעיקרא, ואפי' של בורות כי אינה שאלה כלל. ולכן מצא רד"ק מקום לסברא שהביא, אבל כבר דחאה בשתי ידים וביטלה ברוב מנין וברוב בנין הרב כלי יקר, וכתב דחלילה לחז"ל למעט ניסי האל ית', אלא מ"ש אין חי מטמא פירושו שאין מי שראוי להיות חי ע"י נביא מטמא כשהוא מת, כי הכל צפוי לפניו ולא שלט בו כח הטומאה יע"ש. אלא שלפי זה קשה לי מ"ש התוס' במציעא פ' המקבל, האיך החיה אליהו בנה של הצרפית כיון שכהן היה, דכתיב ויתמודד על הילד וגו'. ותירץ ר"י דהיה ברור לו שיחייהו, ולכך היה מותר משום פיקוח נפש ע"כ. ואין להקשות למה לא מקשים משחיטתו לנביאי הבעל, דאפשר דס"ל כרד"ק שלא שחטם בעצמו או שהיה מותר, מהטעמים שכתב רד"ק גבי שמשון בסי' ט"ו בפ' ויך בה אלף איש. אפי' יונח שהיה נזהר מטומאת מת שלא בחיוב, איתא בטי"ד סי' ש"ע דמי שנשחטו בו ב' סימנים אינו חשוב כמת לטמא הכהן עד שתצא נפשו, וכן איתא בפ"ק דנזיר דף ב' גבי שמשון בסי' י"ד בפסוק ויך מהם ל' איש. כפי הס"ד שנזהר מטומאת מת, וכן איתא בטי"ד סי' ש"ע. דמי שנשחטו בו ב' סימנים אינו חשוב כמת לטמא הכהן עד שתצא נפשו. וכן איתא בפ"ק דנזיר דף ד' ע"ב, גבי שמשון () דקרא דכתיב ויך מהם שלשים איש. דילמא גוססין שוינן. ופי' התוס' קרוב לגוססין. וכן מוכרח בההוא דפ"ק דברכות, שהיה מתפלל אחורי בה"כ ושקל אליהו ספסירא וקטליה, כפי אותה גירסא. וכ"כ רד"ק בריש מלכים גבי מיתת אדוניה ע"י בניהו (בן יהוידע) שהיה כהן, וכן במיתת יואב על ידו, אם בידו ממש שלא כדעת רוב המפרשי', ובמיתת שמעי לא אצטריך לומר לא כמר ולא כמר ליישב על שהיה כהן, כי כבר הורה זקן רב ייבא סבא דמשפטים דף ק"ח, דבשם המפורש קטליה. ומה שהקשה המד"ל ממ"ש ויצא ויפגע בו. תירצוה דבמשה נמי כתיב ויך את המצרי. וארז"ל שהרגו בשם המפורש, מפני שכך קבלה בידם, וה"נ לא שנא, ודייקי ג"כ מ"ש ויצו המלך, משמע דשינוי היה כאן דהוצרך לציווי לאקטוליה במילין, כמה דאיהו אתא במילין לגבי דוד, ועיין לקמן בפ' מ"ד. הרי מהאמור שלא היה מקום קושיא להתוס' על שחיטת נביאי הבעל, כי אם על שהחיה בן הצרפית, אבל קשה דעד שיתרץ משום פיקוח נפש שהוא דוחק גדול, חדא דנראה שלהחיות המת אין זה פיקוח נפש שהתירה התורה, ועוד דמ"מ היה אפשר לו להתפלל עליו שיחיה מבלי שיתמודד עליו ויטמא לו. ותירץ בקל שכיון שראוי לחיות על ידו וברור לו שאין החי מטמא, כדאמרי רבנן כפי פי' הנז', ויש ליישב דרבותא וחידושא אשמועינן, דאפי' בכה"ג מיקרי פיקוח נפש, ואפילו אי הוה שייך בו טומאה מותר. ונפקא מינה לשאר עניינים, כגון לחלל שבת כשברור לו להחיותו, ומ"מ אין הכרח בדבר. ואחר העיון נ"ל לפרש דברי התוס' בשם ר"י דא' דיבר ושתים זו השמיענו, מתחילה מקשה איך החיה בן הצרפית כיון שכהן היה, ומתרץ ר"י שברור שיחייהו ואין חי מטמא, כלומר שראוי להיות חי אינו מטמא כפי' הנז' בההיא דפ' התינוקת, והואיל ואכתי קשה איך החיה אותו אחר שמת, שנראה כחולק על גזירת המקום ומבטל רצונו ית' שהמיתו, כדאמר עולא בפ' שור שנגח, דנחמתא דבבלאי גדופא הוא, דאמרי מאי אפשר ליה למיעבד, הא אפשר להו למיעבד עבדי. הרי בא כמתרץ, דכיון שברור לו שיחייהו, היה מותר לו להחיותו נגד גזירת המקום משום פקוח נפש, היינו פקוח נפשו דאליהו, שאם לא היה מחייהו היה בסכנה משולח ונעזב כמדבר מכל העולם ויחשבוהו לנביא שקר, עוכר ישראל בכל אשר יפנה ירשיע, כמו שכן אמר לה הצרפית, באת אלי להזכיר את עוני ולהמית את בני, ובכן רבים יהיו רודפיו וצריו, ואף גם זאת יאמרו שמעשיו מעשי כשופים, כמאמרם ז"ל על פסוק ענני ה' ענני. שלא יאמרו מעשי כשופים וכו'. וחיתה נפשו בתחיה זו, כדכתיב ותאמר האשה אל אליהו עתה זה ידעתי כי איש אלקים אתה ודבר ה' בפיך אמת. כלומר עתה זה ידעתי, דבלא זה הייתי חושדך לנביא שקר, ובזה ראינו דאליהו עם כי היה מלומד בנסים, ויצו שחקים ממעל, בהאי פחדא יתיב שלא יהרגוהו וישפכו דמו כדמו של זכריה כהן ונביא, וכישעיה שהרגו מנשה, וכאוריה שהרגו יהויקים, ותדע שכן כתי' ויקם וילך אל נפשו. ואמר ויבקשו את נפשי לקחתה, ולא ירד אל אחזיה עד שא"ל מלאך ה' רד אותו אל תירא מפניו. ונמצא דאה"נ דמ"ש התוספות דלכך היה מותר משום פקוח נפש, ר"ל פקוח נפש דאליהו, ותירוצו מיושב בכל צדדיו, ותו לא קשה ולא מידי, ועיין זהר ויגש דף ר"ט ע"א, והרא"ש מתרץ שמא עפ"י הדבור היה, ושוב מצאתי בשיטה מקובצת על מציעא שם, שהביא תירוץ תלמידי הר"ף שלא מת לגמרי, והואיל ואכתי קשה למ"ד כהן אסור בגוסס, מיישב דכיון שסופו להחיות כחי דמי עכ"ל. אמנם אני אומר דזה התיקוץ לבדו מספיק, אפי' כשנאמר שמת לגמרי כדברי חז"ל, וכמו שפי' דבריהם הכלי יקר, ואין אנו צריכין יותר, ונבהלתי מראות ברבינו בחיי ריש פנחס שכתב שהצרפית גויה היתה ובנה גוי שאינו מטמא באוהל, ולא ידעתי הנמצא כזה או הנשמע כמוהו בשום מקום, רק ידעתי שכפי המוסכם אמו של יונה היתה, וכ"כ בזהר ויקהל, ואמרי' בב"ר ויחי פ' צ"ח דמשבט אשר היתה, ועיין מהר"ש יפה שם. ואילו כתב לבד שגויה היתה, הייתי דוחק עצמי לפרש שרצונו לומר גויה דנתגיירה ע"ד מ"ד בפ"א
והנה בפ"ח דשבת דפ"ג, אמרינן א"ל רב הונא לרבא בריה, מ"ט לא שכיחת קמיה דרב חסדא דמחדדן שמעתתיה, א"ל מאי אזיל לגביה, דכי אזילנא לגביה מותיב לי במילי דעלמא, אמר לי מאן דעייל לבית הכסא לא ליתיב בהדיא ולא ליטרח טפי, דהאי כרכשתא אתלת שיני יתיב, דילמא משמטי מיניה שיניה דכרכשתא ואתי לידי סכנה, א"ל הוא עסיק במילי דברייתא ואת אמרת במילי דעלמא, כ"ש זיל גביה ע"כ. וחזי אנא דרב הונא לשיטתיה אזיל, דאיהו נמי עסיק במילי דברייתא דמהנהו מילי דמעליותא דעביד רב הונא כד הוה ליה מלתא דאסוותא הוה מלי כוזא מיניה ותלי ליה בסיפא דביתא, ואמר כל דצריך ליתי ולישקי וכו'. כדאי' בפ"ג דתענית, ומשמע דכשאמר לרבא בריה שאינם מילי דעלמא, הודיעו שגם אלו כשל תורה וחמירי משל תורה, כמ"ש הטור בסי' הנ"ל וז"ל, אבל מי שאינו יודע בטיב מלאכה זו לא יהיה עוסק בה, וכן אם יש גדול ממנו לא יתעסק בה כלל, ק"ו משאר דינים והוראות שבתורה וכו'. וגם קייל"ן שאסור לרופא ליטול שכר החכמה והלימוד כ"א שכר הטורח והבטלה, כמ"ש הרמב"ן בס' תורת האדם, והטור והב"י בסי' הנ"ל, הרי שדינו כשל תורה, מה אני בחנם אף אתה בחנם, אלא דקשה לפ"ז איך אמרו ז"ל בפ' החובל דף פ"ה, אסיא דמגן מגן שויא. אמנם בזה י"ל דעל שכר הטורח קאמר, כמ"ש הטור בח"מ סי' ת"ך, ואם יאמר החובל אני ארפאך, או שיש לי רופא שירפאך בחנם אין שומעין לו, שיאמר הנחבל כשאין הרופא מצפה לקיבול שכר אינו מעיין כ"כ בענין החולי ע"כ. אבל אכתי ק"ק דתינח ברופא נכרי אבל ברופא ישראל אטו ברשיעי עסקינן, דבעסקי נפשות לא יהבי דעתייהו בחולי משום קיבול שכר, ואם מוצא שמתחסד לרפאות בחנם יתחסד ג"כ לתת לבו ודעתו בענין החולי, ורב הונא הוה עביד בחנם, ואבא אומנא מצורבא דרבנן, וממאן דלא הוה ליה לא הוה שקיל. ונ"ל שכיון שהדמיון פועל בנחבל, כל מידי דטעין שמעינן ליה, ותלמודא נקט האי כללא משום לישנא דאתמר בעלמא על מכוון אחר, כדאשכחן כמה פעמים כיוצא בזה, אבל כי אתמר לעניינא אחרינא אתמר, עפ"י מ"ש רש"י בלישנא דרבא הנז', מותיב לי במילי דעלמא, דברים של חנם שאינם של תורה עכ"ל. ועל משמעות זה נ"ל דאתמר אסייא דמגן, שחושב שהעסק במילי דברייתא הוא מילי דעלמא, דברים של חנם, ומתוך כך אינו מעיין בו כמו שחושב ברפואה כך הוא בעצמו שאינו שוה כלום ומגן שוי. ואפשר לי לומר שהוא כענינו של חובל, שהנחבל מסתפק שעושה בחנם, משום דס"ל שהם דברים של חנם, כדהוה סליק אדעתיה דרבא בריה דרב הונא ואינו מעמיק, והוא מגן שוי, ואי אתמר אתמר ואי לא אתמר אני אומרו שמי שחושב שהעסק של חיי דברייתא הוא עסק של חנם חנם שוי, שאינו מעיין יפה בענין החולי, ועולה יפה עם הפירוש שאני מפרש בההיא דקדושין, טוב שברופאים לגהינם. דוסתברא שפירושו כמשמעו. אלא נ"ל פירושו ברור כלפי מ"ש הרמב"ן והטור, שלא יאמר הקב"ה מוחץ ולמה אני ארפא וכו'. ועוד כתב דלא מצי לאשתמוטי מפני חשש טעות, ואם לא נתעסק בה כלל ה"ז שופך דמים ובן גהינם הוא בודאי וכו' עכ"ד. וכפי זה היינו ממש האי דאמרי' שטוב שברופאים, כלומר שבשביל שהוא טוב נמנע מלרפאות כי ירא לנפשו מהטעמים הנזכרים, שהקב"ה מוחץ והוא מרפא, או דמיראי הוראה הוא וחושש לחשש טעות, טוב שברופאי' הוא זה שחושש לנפשו, והוא לגהינם, שסופו יורש גהינם כמ"ש הטור, דה"ז שופך דמים ובן גהינם הוא בודאי כנ"ל. וכתב מרן דאיתא להאי דינא אעפ"י שלא נזכר בדברי הרמב"ן בתורת האדם. ואפילו לדברי בעל הפרישה שפירש דלא כב"י, בלשון אם לא נתעסק בה, ר"ל להיות בקי, הרי כתב בדרישה שלו לפי שהוא כפל, שכבר אמר שאם מונע עצמו ה"ז שופך דמים וכו'. נמצא דלכ"ע המונע הוא בן גהינם. ועוד יש לי בזה פירושים אחרים, כולם שוים לטובה. ועל דרך זה אני מפרש טוב שבעכו"ם הרוג, שמי שסורו טובה והוא לומד תורה חוץ מז' מצות בני נח או ששבת, שבשניהם חייב מיתה כדאיתא בפרק ד' מיתות, וכן מוסר נפשו על קדושת ה' שמתחייב בנפשו אליבא דמאן, הוא טוב שבעכו"ם והרוג שדינו במיתה.
| |||