סבא אליהו/חלק ג/פרק כג: הבדלים בין גרסאות בדף

ואעיקרא דמילתא צריך לידע שהראב"ע בפ' משפטים בפ' ורפא ירפא. ואחרים עמו סוברים שלא ניתן רשות לרופאים לרפאת כי אם המכות והפצעים שמבחוץ ולא חולי שבפנים שנמסר ביד הב"ה, כמ"ש אני ה' רופאיך. והרמב"ן ז"ל בפ' בחוקתי גבי ברכות שבתורת כהנים כתב שהרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה, להזהר ממנו ולצוות עליו, וכן אמרו כל עשרין ותרתין שנין דמלך רבה, רב יוסף אפילו אומנא לביתיה לא קרא. והמשל להם, תרעא דלא פתיח למצותא פתיח לאסייא וכו'. (הוא בפ' נשא רבה, ובמדרש חזית דף כ"ד ע"ג). עד וזו היא כוונתם באמרם ורפא ירפא, מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות, ולא אמרו שניתנה רשות לחולה להתרפאות יע"ש. אבל מוכרחים אנו לומר שלא אמר אלא על אותם הזמנים שלא היו מסורים לטבע כמו בזמן הנביאים, אבל לא בזמנינו כדמשמע מדבריו. וכן כתבו הר"ר יוסף ב"ר שם טוב בספרו כבוד אלקים סמוך לסופו, והר"ר יוסף אומץ בדף קע"ה, וכיוצא בדבר כתב הכלי יקר בשמואל ב' א', בפ' ללמד בני יאודה קשת. בפירושו לדברי רשב"נ שאמר הנא כתובה בספר הישר, זה ספר שופטים, שכשיש זכות אין צריך קשת וחנית, אמנם כשאין זכות אז צריך תחבולה אנושית עי"ש. ותדע שהרי הרמב"ן עצמו בס' תורת האדם, הפליא תושיה על דיני הרפואה כדלקמן, הובאו דבריו ג"כ בטור וב"י י"ד סי' של"ו, ולא עוד אלא שהרמב"ן עצמו רופא היה, ככתוב בשו"ת הרשב"א סי' ק"ך, שראה וידע ונפקא מינה לדינא יע"ש. ובשו"ת באר שבע סי' ס'. וכ"כ סיס' מצרף לחכמה דף ז' ע"א, ובפ' שמיני כתב שיש במינים המותרים טובה ידועה בדרך הרפואה, ושראה בס' הנסיונות וכו', וגם בריש פ' תזריע מביא דעת הרופאים ביצירה, ודעת פילוסופי היונים. ובפ' חקת גבי נחש הנחשת, ושם ובכמה מקומות אין מספר מביא דברי הרופאים ועיין שו"ת רשב"א סי' תי"ג, וכמו כן שו"ת התשב"ץ בח"ג (ש"ס לז') בדין דחיית שבת לחולה שיש בו סכנה, העיד עליו שמגדולי הרופאים היה, וגם רש"י היה רופא וחכם גדול ברפואה יע"ש. וכמ"ש שלשלת הקבלה, ומעיד עליו בעל שפתי ישנים, שראה ס' רפואות שלו כ"י, עי"ש באות ר' רש"י. וכן מצינו על לחי חמור טריהרטיה בשופטים סי' י"ו. שמביא ס' רפואות, והגם שר"א המדקדק בשרש טרה כתב שאינה ראיה גמורה, מ"מ מצטרפת לטובה. ובמס' שבת פי"ד דף ק"ט פי"ד, א"ר ששת גרגירא אפי' לדידי מעלייא. ופירש"י מה הוא. וגם בזוהר בשלח דף ס"א ע"ב, קם ר' ייסא, שדי בפומיה מייא דגרגרין, עיין הרמ"ז שם. ואשב משמים בתוכי, כשראיתי ברש"י ז"ל במס' ע"ז סוף דף כ"ח, אדאמרי' צנון לחמה, כפי גרסתו שם שפירש שצנון קר, נגד המוסכם מהרופאים, וככתוב בס' שבילי אמונה שהוא חם, ושוב מצאתי שגם המד"ל במעריך שלו ערך חככית שנתעורר על פירושו זה עי"ש. ותמיהתי קיימת וגדולה ביותר, בהיות רש"י רופא מומחה כנזכר, ודעו שאעפ"י שרבינו הקדוש תורתו אומנותו, ואמרי' בפ"ה דעירובין, חש בבני מעיים יעסוק בתורה, בפ' אין מעמידין דף מ' מצינו, פעם אחת חש רבי במעיו, אמר כלום יש אדם שיודע יין תפוחים של גוי אסור או מותר. וא"ל ר"י בר"י פעם א' חש אבא במעיו, והביאו לו יין תפוחים של גוי של ע' שנה ושתה ונתרפא וכו', בדקו ומצאו גוי א' שהיו לו ש' גרבי יין תפוחים של ע' שנה ושתה ונתרפא, אמר ברוך שמסר עולמו לשומרים. ורש"י לא פירש כלום, לפי שהוא מובן מעצמו, שמסר הרפואות לצורך העולם לשומרים, כמ"ש הבונה שם. וגם נ"ל לפרש דלפי שאביו של ר"י ורבי נתרפאו זה וזה מיין תפוחים שהיה ביד עע"א קראם שומרים, שהם כקליפה השומרת את הפרי. והבונה כתב שם, שיין תפוחים בעלמא מזיק הוא, ונדחק לפרש פרישים או רמוני'רמונים, שלפי האמת הם מעצירים, וזה ודאי לפי שמיחוש רבי במעיו, הבין שהוא שלשול המעים, שודאי יין תפוחים משלשל יותר, ובודאי דאגמרין סמוך בכמה מקומות, דחולי המעיים משמע פיתוח המעיים יותרביותר מהראוי, כמו בפ' אין בין המודר, הא דתני ר' יוסי ן' פרטא, אין מבקרין חולי מעיים משום כיסופא, וכן בפ' כל כתבי, רובן של צדיקים מתים בחולי מעיים. וכתבו התוס' כי יש במדרש, למרק אכילה מן המעיים, להיותם נקיים, וכן נראה ממעשה דשמואל וקרנא בפ' ח' שרצים, ומסתבר כמו משה שנתרוקן קודם שעלה למרום, ובדברי המדרש כתב המ"י בשפתי צדק ח"א פ' כ"א. אבל כד מעיינינא שפיר, חזי אנא דמיחוש המעים משתמע כל חולי המעיים, בין שלשול המעיים בין עצירת הנקבים, כדאמרי' בפ' כירה דף מ"א, תניא אכל ולא שתה אכילתו דם. וזהו תחילת חולי מעיים<ref>ועוד ראיה לדברי מפירוש רש"י בפ' מי שמתו פ' הרואה, גבי הדרוקן שפירש חולי המצבה את הכרס, ואילו במסכת בכרותבכורות פ' מומין פי' הדרוקן חולי מעים, והלא צבוי הכרס אתי מעצירת הנקבים, והרב באר שבע בפ"ק דתמיד מתקשהנתקשה בזה, כסבור שפירשי רש"י סותרין זה את זה, על המונח שחולי מעיים בכל מקום יהיה חולי השלשול, ונדחק שם, ולע"ד ליתא שהוא שם כולל בין שלשול בין עיצור כפי מקומו, כי בין זה ובין זה חולי מעים הוא, וכדמשמע הכא ממעשה דרבו וצבוי הכרס אתי או מעכוב השתן או מעיכוב הרעי, וכתוב בספרי הרופאים שמי שהוא עצור בנקביו הגורמים לעמוד החוזר מחמת הדוחק ועצירות יותר, והיינו דהתם בפ' מומין דף () פירשו עמוד החוזר מביא לידי הדרוקן. חולי מעים. וכן משמע לי מהא דפרק משוח מלחמה דף () כקבר פתוח וגו'. ח"א בשעה שעושים צרכיהם עושים אשפתות אשפתות וכו'. אמר רב מרי ש"מ האי דנפיש זבליה חולי מעים הוא וכו' ע"כ. משמע מהכא דחולי מעיים לא הוה () שכולל גם מאן דנפיש זבליה, ומהכא גמר שגם ריבוי הזבל חולי מעים הוא ומלתא דחדושא לדידיה, דהגם שפולט () הריבוי הוי חולי מעים כן נ"ל.</ref>. וממעשה דשמואל וקרנא נמי, אפשר דמאי דאמרינן דרב חייש במיעיה, וקדלו מייא לאקבולי אפיה קמיה, היינו שהיו לו לרב כאבים בבטן ולא יכול לפנותליפנות, והוא הוה עביד כל טצדקי ליפנות על דופני הספינה. ותדע דאמרי' בתר הכי, דלבסוף עייליה שמואל לביתיה ואכליה נהמא דשערי וכו' כי היכי דלשתלשל. וכתב רש"י נהמא דשערי, כדי לשלשל, דרופא היה שמואל ע"כ. והכא נמי אנא אמינא שרבינו הקדוש, חבלים נפלו במעיו בשביל עצירת הגוף וחולשת האצטומכא, כי ידוע בספרי הרפואה שקרירות האצטומכא גורם רוע העיכול, וחום הבטן ובני מעיים ומכאיב אותם, וחום הבטן עוצר הנקבים, והיה צריך משקה שיעשה ב' פעולות, להחזיק האצטומכא ולפתוח בני מעיו, ותרוייהו איתנהו ביין תפוחים ישן, כח המחזיק האצטומכא מחמת יושנו, וכח המשלשל ביין תפוחים, (וסוף סוף חולי מעים הוא שם כולל לכל חולי מיחוש וכאב שבמעים, איך שיהיה, כדאיתא בפ' ר"א דמילה דף ל"ד, אמר רשב"א פעם א' חש ר"מ במעים ובקשנו לטרוף לו יין ושמן ולא הניחנו, ובפ"ק דברכות דף מ' ע"א, המקפה אכילתו במים אינו בא לידי חולי מעים, ור"ל ודאי שאין לו עיצור בני מעים, ושם הרגיל בעדשים א' לל' יום מונע אסכרה מביתו. פירש"י שהחולי בא מחמת עיצור בני מעים), ובהכי אין אנו צריכיםצריכין לדחוק עצמינו לפרש תפוחי'תפוחים שלא כדרכו ופשוטו, כמו שנדחק הבונה. ולפי סברתו נמי יותר הו"ל לפרש תפוחי'תפוחים על אתרוג, ע"דעל דרך שפירשו התוס' בפ' ר"ע, למה נמשלו ישראל לתפוח. וכ"כ בפ"ד דתענית דף כ"ט, כריח שדה של תפוחים כתבו, י"מ כריח אתרוגים ע"כ. והוה ניחא טפי, לפי שמי האתרוג טובים לאצטומכא ומעצירים את הגוף, והגם שקשה לאזן שנמצאו ש' גרבי, כבר ידענו שדברו חכמים לשון גוזמא, ועד"ז לא יבצר ממני מזימה, דהיינו שאמר רבי, ברוך שמסר עולמו לשומרים, כלפי מ"ד בפ' ח' שרצים דף ק"ח, תני ר' יאודה בר חביבא, אתרוג צנון וביצה, אלמלא קליפתן החיצונה אינן יוצאין מבני מעיים לעולם. אבל נוח לי יותר מה שכתבתי, דלא עפ"י הבנתו של הבונה. ובזוהר אחרי מות דף ע"ד ע"א, ר"ח פתח, כתפוח בעצי היער וכו'. הכא אית לאסתכלא, אמאי משבחתמשכחת ליה בתפוח וכו', מה תפוח אסוותא לכלא, אף הקב"ה אסוותא לכלא וכו' ע"כ. והאי לישנא דאסותא דכלא, אפשר לומר דהוי כזיתום המצרי בפ' אלו עוברין דף מ"ב ע"ב, דאמרינן דקמיט מרפא להו, דרפא מקמיט ליה, ב' הפכים בנושא א' בשני זמנים. ובהאי לישנא דר' ברוך שמסר עולמו וכו'. נ"ל לומר עוד, שהכוונה לומר שביקש תרופה לחליו, לפי שהקב"ה מסר עולמו לטבע, ולא האמין בעצמו כדרך ענותנותו, להיות כימים הראשונים מאותם צדיקים שכתב הרמב"ן שלא נמסרו לטבע, ואמר ברוך המקום שמסר, לומר שמ"מ על ה' השליך יהבו, ומה' לא סר לבו, ע"ד מ"ש רד"ק שאכתוב לקמן בפ' זה, וז"ש ברוך המקום. ותרעומת הכתוב באסא, וגם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאים, שירצה באומרו כי ברופאים, אחר שכבר אמר לא דרש את ה', לומר שמן ה' סר לבו, וסמך על הרופאים לבד, שאין בזה שום התנצלות, וסברא הוא דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסייא, כדאמרי' בפ' שור שנגח דף מ"ו, וכתב הרב"י בא"ח ס"ס ש"ו, בשם האגור, שהרשב"א והרמב"ן התירו לקרוא בשבת בספרי רפואות מפני שחכמה היא, ולא דמי לשטרי הדיוטות ע"כ. והט"ז בי"ד סי' הנ"ל ס"ק א' פירש מימרא דרב אחא ואביי בפ' הרואה דף ס"ב, דאילו אדם זכאי היה צריך דוקא רפואה בידי שמים, אלא דלפי דרכו של אדם רשות הוא, ועל כן הוי האידנא חיוב בדבר, ושכן יש לפרש דברי הרמב"ן, והיה לו שם מקום עיון במ"ש הרמב"ן, שאין מעשה רופאים בבית צדיקים, וכן אמרו כל כ"ב שנה דמלך רבה, רב יוסף אפי' אומנא לביתיה לא קרא. ותמה דמן הגמ'הגמרא משמע שר"ל שלא נהג כבוד בעצמו, שלא קרא אומנא לביתו, אלא שאח"כ ראה בסוף הוריות בע"י שהביא פי' גאון דה"גק זכות ענוה של רב יוסף גרמה שלא הוצרך כלל לאומנא, ושלזה כיון הרמב"ן ז"ל, ופי' זה של גאון הוא מהרמ"ה ז"ל. ותמה עליו הבאר שבע בסוף הוריות מגמ' דפרק הרואה, דטעמו היה משום דא"ל כלדאי מלכת תרין שנים. ופי' פי' אחר דר"ל דלא מבעיא שלא הפסיד שנותיו, כי גם לא היה חולה כלל, שלא הוצרך לאומנא יעויע"ש. ומר חביבי חכם עדיף מנביא הרב שער יוסף נר"ו הביא תשובת רבינו שרירא שהובאה ביוחסין, דרבה ורב יוסף כל חד וחד אמר לחבריה מליך את וכו', דאלמלאדאלמא כל חד אמר לחבריה מליך את, וסבר דחבריה עדיף, ועיקר טעמא משום ענותנותא, אלא דהוה יהיב טעמא דכלדאי כי היכי דלא לטרדוהו עי"ש. ולא זכר שם כלל בלשונו שם דברי הט"ז, שגם הם אית להו שהטעם משום ענוה, ואנא בריה קלה אמינא דמוכרח הדבר דמשום ענותנותא עבד, שהרי בפ' ערבי פסחים אמרי' ארבב"ח אמר רב משום יוסף איש הוצל, מנין שאין שואלין בכלדאין, שנא' תמים תהיה וגו'. ומנין ליודע בחבירו שהוא גדול ממנו אפי' בדבר א' שחייב לנהוג בו כבוד, שנא' כל קבל די רוח יתירה ביה ומלכא עשית להקמותיה על כל מלכותא עי"ש. והגם שכתב הרשב"א במיוחסות סי' רמ"ב. והובא בב"י י"ד סי' קע"ט שנ"ל שאין אצטגנינות בכלל נחש, מ"מ כתב דהרמב"ם לית ליה הכי, דס"ל דהעושה מעשה מפני האצטגנינות לוקה, והאריך לומר שדברי הבל ושטותושוטות הם, והמאמין שיש בהם ממש הוא בכלל נשים ועמי הארץ, ולבסוף כתב הרשב"א דאלו הדברים צריכים עיון רב, ומ"מ אל תדקדק עם בני אדם יותר מדאי עכ"ל. והרב נמוקי יוסף דאזיל בשטת הרשב"א כתב בס"פ ד' מיתות ז"ל, ומיהו רז"ל הזהירו לבל ישים אדם מחשבתו באלו הדברים ויתלה אדם עצמו במי שאמר והיה העולם, והוא ברחמיו יציל עבדיו מפגע רע, ואמרו ע"ז שאין שואלין בכלדאיםבכלדאין וכו' ע"כ. וגם קרא כתיב ומאותות השמים אל תחתו וגו' גוים יחתו ואתם אל תחתו. נמצא שודאי גברא רבה כרב יוסף לא שת מחשבתו ולא עשה עיקר כלל מדברי הכלדיים, ועוד אני אומר דבני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא. ויעודי התורה שנראה שמנגדים לזה, כתב הרשב"א ז"ל בתשובה סי' ת"ט, שנאמרו על הרבים אבל לכל יחיד ויחיד במזלא תליא מילתא, וכיון שחיה כל אינון כ"ב שנה שמלך רבה ותרתין ופלגא דמלך איהו, א"כ לפי המזל היה לו לחיות כל אותן השנים כל עוד שלא הי'היה חוטא, דאז היו פותחיןפוחתין לו, וא"כ מה יחסיר ומגרעות יתן עלמזל המלכות, שאם היה מולך קודםמקודם יפתחויפחתו לו מאותם השנים, אלא ודאי שהאצטגנינים לא עשו אלא שהגידו סופו, שלא יקבל המלוכה כי אם בסוף ימיו, שישארו ב' שנים וחצי מחייו, והמלוכה אינה היא העושה והגורמת, ורב יוסף סמך באצטגנינים במה שנוגע לענותנותובענותנותו, כי סבר וקביל שעדיין הוא אינו ראוי למלוכה, ולא הגיע זמנו למלוך כמ"ש האצטגנינים. נמצא דעיקר טעם סרבנותו היה משום ענוה. ומוסיף אני עוד לומר דאפי' נאמר דר"י סמך אכלדאי, מה שא"א להשמע כמו שהוכחתי, מ"מ זכות גדול מועיל כנגד המזל, כמ"ש התסוהתוס' בפ' החולץ, גבי זכה מוסיפין לו. והרשב"א עצמו בסי' הנ"ל כתב שלפעמים הקבהב"ה עושה נס ליריאיו לבטל מהם גזרת הכוכבים, לפיכך אין שואלין בכלדיים, שנא' תמים תהי' וגו'. ואם ראה בככביםבכוכבים דבר שלא כרצונו, עושה מצות ומרבה בתפלהבתפילה, והגם שכתב דסבור הוא שאין סומכיםסומכין על הנס, ה"מ איש דעלמא, אבל רב יוסף דרב גובריה, ואי הוה קביל הוה זכי זכותא דרבים, דמהאי טעמא קבל עליה רבה בתר דשכיב רב חסדא, ורב הונא בר חייא, כי היכי דלא תבטל תורה מפומבדיתא, כמ"ש רבינו שרירא, אם כן היה יכול לסמוך אניסא שהזכות יגן עליו, אלא ש"מ דלא היה סומך על עצמו, ובהיותו חושב עצמו כטיפה וכקליפת השום, הוא הדבר שחשבשהיה חושב בעצמו דעדייןדאינו אינועדיין ראוי למלוכה, ובאותו זכות לא הוצרך לאומנא כנ"ל, וקיים רב יוסף כל תרי מילי דאמר רב משמיה דיוסף איש הוצל, אין שואלין בכלדאין וכו' ויודע בחבירו שהוא גדול ממנו וכו' כנ"ל דבשרירותא דמתא איירי, כדמשמע מפסוק דמייתי כל קבל וגו' להקמותיה על כל מלכותא (ובזה ניחא מה שהרגישו התוס' שם מבלי תירוצם) וכן הוא נהג כבוד ברבה, שלא רצה לקבל שרירותא בחיוהי. ולא שסמך על הכלדאין ושוםמשום אחריתאאחריתי דיוסף בן הוצל, דאין שואלין לכלדאין וכו', וברוך היודע שרב אשי מסדר תלמודא לא סידר שני העניינים של יוסף בן הוצל יחד, שהוא איסי בן עקביה אעפ"י שאין להם התקשרות כפי הנראה, וכמה דברים אחרים איתמרו משמיה, מאי שנא אלו דנקט, ואולי טעם סמיכותם כלפי עובדא דרב יוסף, והמורם שדברי הרמב"ן קיימים, שאם היינו זוכים,זוכי' אין מעשה הרופאים בבית צדיקי'צדיקים, ועכשיו שלא זכינו הוי כמו חובה, אבל לעולם לתלות בטחונו בהקב"ה ולא בב"ו, כי חזקיהחזקיהו המלך גנז ס' רפואות והודו לו, כפי' הרע"ב שם, ומהרש"א בס"פ מי שאחזו, הקשה לשאול בכל הנהו רפואות דמייתי התם, שנראים נגד הגמ' בכתובות שגנז חזקיה ס' רפואות והודו לו, ומיישב דודאי ניתן רשות לרפאות ולידע הרפואות, אלא שאין ראוי לגלות לאינשי דלא מעלו, שלא יסירו בטחונם מהקב"ה.

ומן קשוט בגזירת עירין פתגמא, וכן מורן בבי מדרשא (פסחים דף ל"ג) שניתנה רשות לרופא לרפאות, דתניכדתני ר' ישמעאל בפ' החובל מפ' ורפא ירפא. וכתבוהו הטור והב"י סי' של"ו, דהאי רשות רשות דמצוה הוא, ובכלל פיקוח נפש הוא. אבל כתבו ג"כ שלא יתעסק ברפואה אלא א"כ יהי'יהיה בקי ויודע בחכמה. והרמב"ם כתב בריש פ"ב דסנהדרין, אין מעמידין בסנהדרי'בסנהדרין בין בגדולה בין בקטנה אלא אנשים חכמים ונבונים מופלגיםמופלגי' בחכמת התורה, בעלי דעה מרובה, יודעי' קצת משאר חכמות, כגון רפואות וחשבון ותקופות וכו'. איברא שהרמ"ק כתב עליו תימה, מה צורך שידעו רפואות וחשבונות וכו'. והרב כ"מ לא מצא מענה להצילו מהשגה זו, כי אם בחשבונותבתקופות ותקופותובחשבונות ומזלות דצריכין לידע לעבר שנים וחדשי',וחדשים אבל לא ברפואו'ברפואות, אך אני מצאתי לו גואל ומליץ א', ומנו מהר"ר אלעזר בעל מעשה רוקח, על המשנה דבסוף מס' סנהדרין, תמה על תמיהתם ועמד על ימין הרמב"ם (בקתא)בקבא רבה, כי מבואר בתוס' דב"ק, והובא בטור וש"ע סי' של"ו. שהרופא צריך ליטול רשות מב"ד, ואם ריפא שלא ברשות ב"ד חייב בתשלומין, הרי שצריכין ב"ד לידע עי"ש. וחכמי התלמוד לא היו חסרים בחכמת הרפואה באמיתות, כדחזינן בפ' מי שאחזו, וכמ"ש מהרש"א שם. וגם ר' חנינא רופא היה, כמ"ש רש"י בפ"א דחולין דף ז' ע"ב, כדאיתא ביומא דף מ"ט. והגם שלפעמים נראה הפך דבריהם, כמו ברפואת הדג לשתות עליו מים בסוף פ"ק דמ"ק, הרי כתוב שם התוס' דשמא נשתנו הרפואות שבגמ' בזמן הזה, וכ"כ הכ"מ בפ"ד מהמהל' דעות, ליישב דברי הרמב"ם בענין הקזה. שכתב שלא כגמ' דפ' מפנין, וע"ע שו"ת באר שבע סי' ל"ה דף ק"ב, ובכללים שלי הבאתי כמה וכמה דברים שנשתנו הזמנים, וכן בקונטריסי על מס' נדה פ' המפלת, סי' ט"ו, על זה בא דרך תשמישו וכו'. עיין התוסבתוס' פ' אין מעמידין דף כ"ד ע"ב ד"ה פרפרה. ובקול הרמ"ז פ"ג דבכורות משנה א', ותשובת תשב"ץ הביאה מרן בא"ה סי' קנ"ו. וגם הא"א בא"ח ס"ס קע"ג כתב דנשתנו הטבעיות, וגם הכל כפי טבע הארצות. וה"ט שכתב מהרש"ל בים של שלמה פ' כל הבשר סי' י"ב. שיש חרם קדמונים שלא לסמוך על רפואת התלמוד, כדי שלא להוציא לעז על הקדמונים עי"ש. ובס' מור וקציעה סי' שכ"ח כתוב שקדחת שניה ושלישית המצויה אין בה סכנה, אך הרביעית סכנה. ובא מחדש ס' פאר דורנו מהרחיד"א מחזיק ברכה, וראיתי בסי' שכ"ח ה"ב שכתב שדיבר לפי מקומו עי"ש. דבמקומותינו הקדחת רביעית היא קלה יותר מהאחרות, ולפעמים יפה לבחורים, ואמת שהיא מסוכנת לזקנים, ועוד אפשר שהכונה על קדחת חמה שהתמידה יותר מג' פעמים, דבכגון זה בכל המקומות נעשה החולי מסוכן, כן נ"ל. ומצינו בדבלת תאנים שנרפא בו שתיןשחין של חזקיה, דאמרי רבנן שהיה נס בתוך נס, וכפי מה שכתוב בספרי הרפואה, הוא דבר טבעי כמו שקריתי בספריהם, וכ"כ רלב"ג ומהרי"א. איברא שבכורסייא דאליהו שלי החזקתי במעוז חז"ל דסברי רבנן כמ"ש וימרחו על השחין ויחי. ר"ל דחיתה המכה לגמרי, והעור והבשר חזרו לבוריין, והמתוק אינו יפה למכה, כי אם לעכל ולבשל הליחה הרעה ולהפליט המורסא ולמעט הכואבהכאב, אבל לא להחזיר עור ובשר, שלזה צריכה אספלנית ורטיה חדשה או צרי ומשקה חזק, יאמיץואמיץ להחזיק האבר שישוב לאיתנו הראשון, וכאן היה נס דחיתה המכה מיד כלמכל וכל. ובפ"ק דשבת אמרי' כל חולי ולא חולי מעיים, כל כאב ולא כאב לב, כל מיחוש ולא מיחוש ראש, כל רעה ולא אשה רעה ע"כ. ואדמטינא להכא אשים עיוני בפירש"י שם שפירש וז"ל, כל חולי הוא חולי ארוך המנוול והולך, כגון אשתא וחולי הראש. כאב הוא ההולך ובא, כגון כאב שן, כאב מכה, מיחוש חששא בעלמא לפי שעה עכ"ל. משמע שכל חולי ר"ל חולי ארוך, דבכגון דא כל חולי קל לפני חולי ארוך של מעיים, ולא כן בחולי הולך ובא, דהוי כאב, וכל כאב ולא כאב הלב, ומיחוש שאינו חולי ולא כאב, מיחוש הראש קשה מכולם. וקשה למה בפי' כל חולי רש"י מייתי לדוגמא כגון אשתא, וחולי הראש, אי תרי מילי נינהו אמאי נקט הני תרי דוקא טפי משאר, ועוד דאשתא כולל הכל, ובאומרו כגון אשתא גרידא סגי, ועוד קשה דמוסכם מכל הרופאי'הרופאים בחולידחולי ראשיי הוא ראש לכל החולאים, וכפי הגבהתו כן גבהות חוליו, וכפי גבהות המקום יגבה כובד החולי, וכמ"ש בעלי החכמה, והיינו לענ"ד שפי' הכתוב גבי אסא בד"ה ב' י"ו',. ויחלהויחלא אסא וגו' ברגליו עד למעלה חוליו,. שהגם שהחולי היה ברגליו, שאחזו פודגר"א, הבלא דגרמי, מ"מ עלה עד למעלה, והב"ל כבד זה היה.

ואמנם נ"ל שיובן במה שידוע שיש חולי הראש מיניה וביה אידיומטי"קו, ויש שנמשך אליו מסבות אחרות נקרא סינטומאטי"קו, כמ"ש מהרי"א בפ' ויאמר אל אביו ראשי ראשי, שכאב הראש בא לפעמים מאידים העשנים של האצטומכא העולים אליו, ולפעמים מיניה וביה, ואז הוא חולי כבד, וזהו ראשי ראשי. ר"ל ראשי עצמו גורם הכאב לראשי, ועם היות הדבר רחוק שאותו ילד כבר בא לידי הבחנה זו, אפשר שמחוזק הכאב הרגיש בו, ומ"מ המונח הוא אמיתי ומוסכם, וגם פשט ראשי ראשי, ר"ל כאב בתכלית החוזק כפול ומכופל, כבד מן הכבד מיניה וביה, אידיומטי"קו ואורגני"קו. וזכורני מ"ש איפוקר"טי אביר הרופאים (היה בזמן מרדכי ואסתר כפי מ"ש היוחסין בדף י"ג ע"א), באיפוריס"מי פרק נ"א שכאב הראש מצד עצמו חזק ואמיץ, אם הוא פשוט בלא הצטרפות קדחת, מןבן מות האיש הזה בתוך ימים מועטים ע"כ. ושוב ראיתי שהועתק לשונו בלשונינו מבעל טוביה הרופא בחלק בית חדש פרק א' עי"ש. וכן אתה מוצא בבנו של השונמית הנז', שכפסע היה בין כאב ראשו ובין המות, ולא הוזכר שהיה לו קדחת ולא רמז ממנו כמו בבן הצרפית. והשתא דברי רש"י נכוחי'נכוחים למבין, שפי' כל חולי. חולי ארוך וכו' כגון אשתא וכאב הראש. שבא כמתרץ מה שהקשיתי, שחולי הראש הוא ראש לחולי ועולה על כולם, לכך הוצרך לפרש דגם חולי הראש קילקל מחולי מעים, ומיירי בחולי ארוך ולא בחולי קצר ימים, והא כיצד, כגון אשתא וכאב הראש, היכא דתרוייהו איתנהו מצורפים, וחדא מילתא קתני, דכשבאים שניהם יחד, אז חולי הראש קל מחולי מעים, דאילו כאב הראש חזק יחידי בלא אשתא אינו חולי ארוך, ואין כמוהו לרוע ומזומן למיתה ח"ו ורחמנא לשזבינן. ורש"י רופא היה כמו שכתבתי לעיל בסמוך, וחכמתו עמדה לנו להבין האמת על בוריו. והסברא דמאן דהוא שהביא רד"ק שלא מתו בני הצרפית והשונמית, ומצא לה סמך מחז"ל בנדה פ' התינוקותהתינוקת, ששאלו אנשי אלכסנדריא את ריב"ח, בן השונמית מהו שיטמא, והיתה התשובה מת מטמא ואינו מטמא חי ע"כ. ורש"י נשמר שם בפירושו, שפי'שפירש מהו שיטמא אחר שהחיה אותו אלישע ע"כ. הן אמת דכמעט אין מקום לשאלה זו מעיקרא, ואפי' של בורות כי אינה שאלה כלל. ולכן מצא רד"ק מקום לסברא שהביא, אבל כבר דחאה בשתי ידים וביטלה ברוב מנין וברוב בנין הרב כלי יקר, וכתב דחלילה לחז"ל למעט ניסי האל ית', אלא מ"ש אין חי מטמא, פירושו שאין מי שראוי להיות חי ע"י נביא מטמא כשהוא מת, כי הכל צפוי לפניו ולא שלט בו כח הטומאה יע"ש. אלא שלפי זה קשה לי מ"ש התוס' במציעא פ' המקבל, האיך החיה אליהו בנה של הצרפית, כיון שכהן הי'היה, דכתי'דכתיב ויתמודד על הילד וגו'. ותירץ ר"י דהי'דהיה ברור לו שיחייהו, ולכך היה מותר משום פיקוח נפש ע"כ. ואין להקשות למה לא מקשים משחיטתו לנביאי הבעל, דאפשר דס"ל כרד"ק שלא שחטם בעצמו או שהי'שהיה מותר, מהטעמים שכתב רד"ק גבי שמשון בסי' ט"ו בפ' ויך בה אלף איש. אפי' יונח שהיה נזהר מטומאת מת שלא בחיוב, איתא בטי"ד סי' ש"ע דמי שנשחטו בו ב' סימנים אינו חשוב כמת לטמא הכהן עד שתצא נפשו, וכן איתא בפ"ק דנזיר דף ב' גבי שמשון בסי' י"ד בפסוק ויך מהם ל' איש. כפי הס"ד שנזהר מטומאת מת, וכן איתא בטי"ד סי' ש"ע. דמי שנשחטו בו ב' סימנים אינו חשוב כמת לטמא הכהן עד שתצא נפשו. וכן איתא בפ"ק דנזיר דף ד' ע"ב, גבי שמשון () דקרא דכתיב ויך מהם ל'שלשים איש,. דילמא גוססין שוינן. ופי' התוס' קרוב לגוססין. וכן מוכרח בההוא דפ"ק דברכות, שהיה מתפלל אחורי בה"כ ושקל אליהו ספסירא וקטליה, כפי אותה גירסא. וכ"כ רד"ק בריש מלכים גבי מיתת אדוניה ע"י בניהו ן'(בן יהוידע) שהיה כהן, תה"הוכן במיתת יואב על ידו, אם בידו ממש שלא כדעת רוב המפרשיםהמפרשי', ובהריגתובמיתת שמעי לא אצטריך לןלומר לא כמר ולא כמר ליישב על שהיה כהן, כי כבר הורה זקן רב ייבא סבא דמשפטים דף ק"ח, דבשם המפורש קטליה. ומה שהקשה המד"ל ממ"ש ויצא ויפגע בו. תירצוה דבמשה נמי כתיב ויך את המצרי. ואזוארז"ל שהרגו בשם המפורש, מפני שכך קבלה בידם, וה"נ לא שנא, ודייקי ג"כ משמ"ש ויצו המלך, משמע דשינוי היה כאן שהוצרךדהוצרך לציווי לאקטוליה במילין, כמוכמה דאיהו אתא במילין לגבי דוד, ועיין לקמן בפ' מ"ד. הרי מהאמור שלא היה מקום קושיא להתוס' על שחיטת נביאי הבעל, כי אם על שהחיה בן הצרפית, אבל קשה דעד שיתרץ משום פיקוח נפש שהוא דוחק גדול, חדא דנראה שלהחיות המת אין זה פיקוח נפש שהתירה התורה, ועוד דמ"מ הי'היה אפשר לו להתפלל עליו שיחיה מבלי שיתמודד עליו ויטמא לו. ותירץ בקל שכיון שראוי לחיות על ידו וברור לו, איןשאין החי מטמא, כדאמרי רבנן כפי פי' הנז', ויש ליישב דרבותא וחידושא אשמועינן, דאפי' בכה"ג מיקרי פיקוח נפש, ואפילו אי הוה שייך בו טומאה מותר. ונפקא מינה לשאר עניינים, כגון לחלל שבת כשברור לו להחיותו, ומ"מ אין הכרח בדבר. ואחר העיון אפשר לינ"ל לפרש דברי התוס' בשם ר"י דא' דיבר ושתים זו השמיענו, בתחלהמתחילה מקשה איך החיה בן הצרפית כיון שכהן היה, ומתרץ ר"י שברור שיחייהו ואין חי מטמא, כלומר שראוי להיות חי אינו מטמא כפי' הנז' בההיא דפ' התינוקת, והואיל ואכתי קשה איך החיה אותו אחר שמת, שנראה כחולק על גזירת המקום ומבטל רצונו ית' שהמיתו, כדאמר עולא בפ' שור שנגח, דנחמתא דבבלאי גדופא הוא, דאמרי מאי אפשר ליה למיעבד, הא אפשר להו למיעבד עבדי. ובאהרי בא כמתרץ, דכיון שברור לו שיחייהו, היה מותר לו להחיותו נגד גזירת המקום משום פקוח נפש, היינו פקוח נפשו דאליהו, שאם לא היה מחייהו הי'היה בסכנה משולח ונעזב כמדבר מכל העולם ויחשבוהו לנביא שקר, עוכר ישראל בכל אשר יפנה ירשיע, כמ"שכמו לושכן אמר לה הצרפית, באת אלי להזכיר את עוני ולהמית את בני, ובכן רבים יהיו רודפיו וצריו, ואף גם זאת יאמרו שמעשיו מעשי כשופים, כמאמרם ז"ל על פסוק ענני ה' ענני,. שלא יאמרו מעשי כשופים וכו'. וחיתה נפשו בתחיה זו, כדכתיב ואתמרותאמר האשה אל אליהו עתה זה ידעתי כי איש האלקיםאלקים אתה ודבר ה' בפיך אמת. כלומר עתה זה ידעתי, דבלא זה הייתי חושב אותךחושדך לנביא שקר, ובזה ראינו דאליהו עם כי היה מלומד בנסים, ויצו שחקים ממעל, בהאי פחדא יתיב שיהרגוהושלא יהרגוהו וישפכו דמו כדמו של זכריה כהן ונביא, וכישעיה שהרגו מנשה, וכאוריהווכאוריה שהרגו יהויקים, ותדע שכן כתי' ויקם וילך אל נפשו. ואמר ויבקשו את נפשי לקחתה, ולא ירד אל אחזיה, עד שא"ל מלאך ה' רד אותו אל תירא מפניו. ונמצא דאה"נ דמ"ש התוס'התוספות דלכך הי'היה מותר משום פקוח נפש, ר"ל פקוח נפש דאליהו, ותירוצו מיושב בכל צדדיו, ותו לא קשה ולא מידי, ועיין זהר ויגש דף ר"ט ע"א, והרא"ש מתרץ שמא עפ"י הדבור היה, ושוב מצאתי בשיטה מקובצת על מציעא שם, שהביא תירוץ תלמידי הר"ף שלא מת לגמרי, והואיל ואכתי קשה למ"ד כהן אסור בגוסס, מיישב דכיון שסופו להחיות כחי דמי עכ"ל. אמנם אני אומר דזה התיקוץ לבדו מספיק, אפי' כשנאמר שמת לגמרי כדברי חז"ל, וכמו שפי' דבריהם הכלי יקר, ואין אנו צריכין יותר, ונבהלתי מראות ברבינו בחיי ריש פנחס שכתב שהצרפית גויה היתה ובנה גוי שאינו מטמא באוהל, ולא ידעתי הנמצא כזה או הנשמע כמוהו בשום מקום, רק ידעתי שכפי המוסכם אמו של יונה היתה, וכ"כ בזהר ויקהל, ואמרי' בב"ר ויחי פ' צ"ח דמשבט אשר היתה, ועיין מהר"ש יפה שם. ואילו כתב לבד שגויה היתה, הייתי דוחק עצמי לפרש שרצונו לומר גויה דנתגיירה ע"ד מ"ד בפ"א דברכות, לא תשב על מטה ארמית, א"ד לא תנסב גיורתא. אבל משכתב שאינו מטמאה. א"כ ר"ל ארמית ממש אתמהה, ועוד תמיהה לי שלא הועיל בתקנתו, דסוף סוף מטמא במגע ובמשא. אבל בזה י"ל דרדס"ל שהכהן אינו מוזהר כדין נבילה, כדעת השנית שהביא הנ"י במציעא פ'פרק המקבל, במעשה דרבה בר אבוה, עיין משנה למלך על הרמב"ם בה' אבל פי"ד סי' כ"א. ומ"מ האמת יורה דרכו שלא נשאר בהם חיות כלל, ובן השונמית מת מחולי הראש אשר חלה בו ככל הנזכר. ודברי חכמים חיים וקיימים, וגם כל חלי וכל מכה לא נעלם מהם, ולשון חכמים מרפא.

והנה בפ"ח דשבת דפ"ג, אמרינן א"ל רב הונא לרבא בריה, מ"אט לא שכיחת קמי'קמיה דרב חסדא דמחדדן שמעתיהשמעתתיה, א"ל מאי אזיל לגביה, דכי אזילנא לגביה מותיב לי במילי דעלמא, אמר לי מאן דעייל לבית הכסא לא ליתיב בהדיא ולא ליטרח טפי דהאי כרכשתא אתלת שיני יתיב, דילמא משמטי מיניה שיניה דכרכשתא ואתי לידי סכנה, א"ל הוא עסיק במילי דברייתא ואת אמרת במילי דעלמא, כ"ש זיל גביה ע"כ. וחזי אנא דרב הונא לשיטתיה אזיל דאיהו נמי עסיק במילי דברייתא דמהנהו מילי דמעליותא דעביד רב הונא כד הוה ליה מלתא דאסוותא הוה מלי כוזא מיניה ותלי ליה בסיפא דביתא ואמר כל דצריך ליתי ולישקי וכו'. כדאי' בפ"ק דתענית, ומשמע דכשאמר לרבא בריה שאינם מילי דעלמא, הודיעו שגם אלו כשל תורה וחמירי משל תורה, כמ"ש הטור בסי' הנ"ל וז"ל, אבל מי שאינו יודע בטיב מלאכה זו, לא יהי' עוסק בה, וכן אם יש גדול ממנו לא יתעסק בה כלל, ק"ו משאר דינים והוראות שבתורה וכו'. וגם קייל"ן שאסור לרופא ליטול שכר החכמה והלימוד כ"א שכר הטורח והבטלה, כמ"ש הרמב"ן בס' תורת האדם, והטור והב"י בסי' הנ"ל, הרי שדינו כשל תורה, מה אני בחנם אף אתה בחנם, אלא דקשה לפ"ז איך אמרו ז"ל בפ' החובל דף פ"ה, אסיא דמגן מגן שויא. אמנם בזה י"ל דעל שכר הטורח קאמר כמ"ש הטור בח"מ סי' ת"ך, ואם יאמר החובל אני ארפאך או שיש לי רופא שירפאך בחנם, אין שומעין לו שיאמר הנחבל, כשאין הרופא מצפה לקיבול שכר, אינו מעיין כ"כ בענין החולי ע"כ. אבל אכתי ק"ק דתינח ברופא הכרי אבל ברופא ישראל אטו ברשיעי עסקינו, דבעסקי נפשות לא יהבי דעתייהו בחולי משום קיבול שכר, ואם מוצא שמתחסד לרפאות בחנם יתחסד ג"כ לתת לבו ודעתו בענין החולי, ורב הונא הוה עביד בחנם, ואבא אומנא מצורבא דרבנן, וממאן דלא הוה ליה לא הוה שקיל. ונ"ל שכיון שהדמיון פועל בנחבל כל מידי דטעין שמעינן לי' ותלמודא נקט האי כללא משום לישנא דאתמר בעלמא על מכוון אחר, כדאשכחן כמה פעמים כיוצא בזה, אבל כי אתמר לעניינא אחרינא אתמר, עפ"י מ"ש רש"י בלישנא דרבא הנז', מותיב לי במילי דעלמא דברים של חנם שאינם של תורה עכ"ל. ועל משמעות זה נ"ל דאתמר אסייא דמגן שחושב שהעסק במילי דברייתא הוא מילי דעלמא, דברים של חנם, ומתוך כך אינו מעיין בו כמו שחושב ברפואה כך הוא בעצמו שאינו שוי כלום ומגן שוי. ואפשר לי לומר שהוא כענינו של חובל, שהנחבל מסתפק שעושה בחנם, משום דר"ל שהם דברים של חנם כדהוה סליק אדעתיה דרבא בריה דרב הונא ואינו מעמיק, והוא מגן שוי, ואי אתמר אתמר ואי לא אתמר אני אומרו, שמי שחושב שהעסק של חיי דברייתא הוא עסק של חנם חנם שוי, שאינו מעיין יפה בענין החולי, ועולה יפה עם הפירוש שאני מפרש בההיא דקדושין, טוב שברופאים לגהינם, דמסתברא שפירושו כמשמעו. אלא נ"ל פירושו ברור כלפי מ"ש הרמב"ן והטור שלא יאמר הקב"ה מוחץ ולמה אני ארפא וכו'. ועוד כתב דלא מצי לאשתמוטי מפני חשש טעות, ואם לא נתעסק בה כלל, ה"ז שופך דמים ובן גהינם הוא בודאי וכו' עכ"ד. וכפי זה היינו ממש האי דאמרי' שטוב שברופאי', כלומר שבשביל שהוא טוב נמנע מלרפאות, כי ירא לנפשו מהטעמים הנזכרים שהקב"ה מוחץ והוא מרפא או דמיראי הוראה הוא וחושש לחשש טעות, טוב שברופאי' הוא זה שחושש לנפשו, והוא לגהינם שסופו יורש גהינם כמ"ש הטור דה"ז שופך דמים ובן גהינם הוא בודאי כנ"ל. וכתב מרן דאיתא להאי דינא אעפ"י שלא נזכר בדברי הרמב"ן בתורת האדם. ואפילו לדברי בעל הפרישה דפירש דלא כב"י בלשון אם לא נתעסק בה, ר"ל להיות בקי, הרי כתב בדרשישה שלו לפי שהוא כפל שכבר אמר שאם מונע עצמו ה"ז שופך דמים וכו'. נמצא דלכ"ע המונע הוא בן גהינם. ועוד יש לי בזה פירושי' אחרים כולם שוים לטובה. ועל דרך זה אני מפרש טוב שבעכו"ם הרוג, שמי שסורו טובה והוא לומד תורה חוץ מז' מצות ב"נ, או ששבת שבשניהם חייב מיתה כדאיתא בפרק ד' מיתות, וכן מוסר נפשו על ק"ה שמתחייב בנפשו אליבא דמאן הוא טוב שבעכו"ם הרוג, שדינו במיתה.