טור אורח חיים עה: הבדלים בין גרסאות בדף

[גרסה לא בדוקה][גרסה לא בדוקה]
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
 
שורה 10:
'''טפח המגולה באשה''' וכו' — בסוף פרק מי שמתו {{הפניה-גמ|ברכות|כד|א}}, אמר ר' יצחק: טפח באשה ערוה. למאי? אילימא לאיסתכולי בה, והאמר רב ששת: כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף? אלא באשתו ולקריאת שמע. אמר רב חסדא: שוק באשה ערוה, אמר שמואל: קול באשה ערוה, אמר רב ששת: שיער באשה ערוה. ופירש רש"י: '''שוק.''' באשת איש: '''ערוה.''' להסתכל, וכן באשתו לקריאת שמע. והוה תמיהא לי, מאי קא משמע לן רב חסדא? כל מקום שדרך לכסותו הוה ערוה, ומאי איריא שוק? עד שמצאתי להרשב"א שכתב: הא דאמר ר' יצחק טפח באשה ערוה, ואוקימנא באשתו ולקריאת שמע, פירש הראב"ד דאפשר דווקא ממקום צנוע שבה, ועלה קא אתי רב חסדא למימר דשוק באשה מקום צנוע וערוה היא, ואפילו לגבי בעלה, ואף על פי שאינו מקום צנוע באיש. אבל פניה ידיה ורגליה, וקול דיבורה שאינו זמר, ושערה מחוץ לצמתה שאינו מתכסה, אין חוששין להן מפני שהוא רגיל בהם ולא טריד, עכ"ל. ורבינו נראה שהלך בשיטה זו, וזהו שכתב: '''טפח מגולה באשה במקום שדרכה לכסותו,''' דמשמע דבמקום שאין דרכה לכסותו, כגון פניה או ידיה, לית לן בה; ואחר כך כתב: '''וכן אם שוקה מגולה אסור,''' כלומר שאף על פי שאינו מקום צנוע באיש הוי ערוה באשה. והרא"ש כתב גם כן אהא דטפח באשה ערוה: דווקא בדבר שרגיל להיות מכוסה באשה. וכתב עוד: ודווקא באחריני, אבל בעצמה הא אמרינן לעיל: האשה יושבת ערומה וקוצה חלתה. וכן כתב הרשב"א: '''שוק באשה ערוה,''' ודווקא לאחרים ולאנשים, משום הרהור, אבל לעצמה לא, דהא קתני: האשה יושבת וקוצה לה חלתה:{{שוליים|(א)}}
 
וכתב הרא"ש עוד, אמאי דאמרינן: '''קול באשה ערוה,''' פירוש לשמוע ולא לעניין קריאת שמע, ולכן השמיט רבינו קול באשה. אבל המרדכי כתב בשם רבינו האיי דכל הני לעניין קריאת שמע, וכן כתוב באוהל מועד דקול זמר אפילו באשתו ערוה, וכן כתב הגהות מיימון בשם רבינו תם. אלא שכתב המרדכי בשם רא"ם: הילכך אסור לומר דבר שבקדושה בשמיעת קול שיר של אשה, ועת לעשות לה' הפרו תורתך, הילכך אין אנו נזהרים מללמוד בשמיעת שיר נשים ארמאות, עכ"ל. וה"ר יונה כתב גם כן דקול באשה ערוה – לקריאת שמע הוא. והני מילי בשעה שמנגנת, אבל בשעה שמדברת כדרכה מותר. ואפילו בשעה שמנגנת, אם הוא יכול לכוין ליבו לתפילתו בעניין שאינו שומע אותה ואינו משים לב אליה, מותר, ואין לו להפסיק קריאתו. וכן כשמגולה טפח אינו אסור אלא כשמסתכל בה, אבל בראייה בעלמא מותר, עכ"ל{{שוליים|(ב)}}:
 
ומה שכתב רבינו: '''אבל בתולות שדרכן לילך פרועות הראש מותר''' — כן כתבו הרא"ש והמרדכי והגהות מיימון. וכתבו עוד הגהות, דהוא הדין לכל קול הרגיל בה, לא חיישינן:
 
כתב הרא"ש: והרי"ף שלא הזכיר מכל זה כלום, כתב הראב"ד דאפשר דמשום דאמרינן לעיל: עגבות אין בהם משום ערוה, סבר הרב דכל שכן טפח ושוק ושער וקול. וכתב הוא ז"ל דלא מן השם הוא זה, אלא הכא משום דמטריד. וברואה ועגבות הא פרישנא, דווקא דנפשיה ובאשתו בשאינו רואה, ואף על פי שנוגע; דכל שאינו רואה, משום נגיעה לבד לא מטריד הואיל וגס בה, עכ"ל. וזה לשון הרמב"ם בפרק ג מהלכות קריאת שמע: כל גוף האשה ערוה, לפיכך לא יסתכל בגוף האשה כשהוא קורא, ואפילו אשתו. ואם היה מגולה טפח מגופה, לא יקרא כנגדה, עכ"ל. והשמיט קול ושער, משום דמשמע ליה דלשמוע ולהסתכל קאמר ולא לעניין קריאת שמע, וכמו שכתב הרא"ש בקול. ודקדק לומר: אם היה מגולה טפח מגופה, לרמוז למה שנתבאר בסמוך, דְיָדֶיהָ ופניה וכל מקום שאין דרך לכסותו שרי, דהא לא שייך לומר מגולה אלא במקום שדרך להתכסות. ולעניין הלכה נראה דנקטינן כדברי הרמב"ם. ומיהו טוב ליזהר לכתחילה ממראית שער ומשמיעת קול זמר אשה בשעת קריאת שמע{{שוליים|(גב)}}:
 
'''אסור לקרות כנגד ערות גוי''' — פשוט בסוף פרק מי שמתו {{הפניה-גמ|ברכות|כה|ב}}. וכתב הרמב"ם דהוא הדין כנגד ערות קטן דאסור. וה"ר יונה כתב בסוף פרק מי שמתו שיש נוהגים לכסות ערות הקטן בשעה שמלין אותו, ויש אומרים שאין צורך לזה. ובסוף דבריו כתב, דנראה דוודאי בקטן כל כך לא דיינינן ליה ערוה ואין צריך לכסותו בשעת ברכה. והרא"ש כתב דברי ה"ר יונה, והוסיף וכתב: וגם נראה, כיון דלתקוני המילה קא אתי, קרינא ביה שפיר "והיה מחנך קדוש" ואין בו אותה שעה משום "לא יראה בך ערות דבר". ורבינו כתב [[טור יורה דעה רסה|בטור יורה דעה סימן רס"ה]] בשם בעל העיטור שאין צריך לכסות, דלא הוי ערוה כל זמן שאינה ראויה לביאה. וכן כתב הכלבו בשם הרי"ף. וכתב רבינו ירוחם שהרוב מסכימים לדברי ה"ר יונה, עד כאן. ולי נראה דכיון דהרמב"ם סבירא ליה דאסור, והרא"ש נמי אפשר דסבר דבקריאת שמע אסור, דהא לא שייך בה ההוא טעמא שהוסיף, הילכך יש להזהר לכתחילה מיהא. מיהו אם קרא כנגד ערות קטן שאינו ראוי לביאה אין מחזירין אותו, דכדאי הם הנך רבוותא לסמוך עליהם{{שוליים|(דג)}}:
 
'''ערוה בעששית ורואה אותה''' וכו' — גם זה פשוט שם. ומפרש טעמא, משום דכתיב: "ולא יראה בך ערות דבר", והא קא מתחזיא:
 
וכתב הרמב"ם דאסור לקרות כנגד הערוה עד שיחזיר פניו, משמע דבהחזרת פנים סגי אף על פי שהיא סמוכה לו, דהא לא תלה רחמנא ערוה אלא בראיה. ומהאי טעמא נראה שבלילה, או אם הוא סומא, או אם עוצם עיניו אפילו ביום, שרי. ולא דמי לצואה, דאפילו סומא ובלילה אסור לפניו כמלא עין הרואה ביום, כמו שכתבתי בסימן ע"ט; דשאני ערוה, דלא תליא רחמנא אלא בראיה. וכן נראה ממה שכתבתי בתחילת סימן שלפני זה גבי רוחץ במים צלולים בשם הרשב"א וה"ר יונה. ואף על פי שהרוקח כתב בסימן שכ"ד: ואם ערוה כנגדו, אפילו יעצים עיניו אסור לו לקרות קריאת שמע או להתפלל, כדאי הם הני רבוותא לסמוך עליהם{{שוליים|(ד)}}:
 
==בית חדש (ב"ח)==