על האגדה/על האגדה II: הבדלים בין גרסאות בדף

 

רבותי, קודם כל מלים אחדות ע"ד המטרה של שיחותינו העתידות לבוא בנוגע לאגדה. צריכים להגדיר את השטה, להגדיר את המטרה, שאם לא כן נתפזר ונתפשט ולא נבוא לידי נקודה מסויימת. ספרוּת האגדה היא רחבה מאד עד שקשה להקיף אותה, לא רק בחמשה שעורים, נכתבו עליה מאות ספרים, ולא רק על כולה כי אם על פרטים שלה ועל פרטי הפרטים. מקיפה היא ספרות של מאות שנים, ספרות רבת-הפנים, רבת-הצורות, רבת-התכנים, רבת-הסגנונות. תחילתה נעוצה, אולי, עוד בימי עזרא, בימי הוצאת התורה לרשות הרבים, כשהעמידו מורים ומלמדים ללמד את העם מקרא מפורש, זאת אומרת בתרגום. התרגומים הראשונים והפירושים בתורה שבע"פ ובתורה שבכתב כבר כוללים בתוכם את יסודות האגדה, האגדה הצומחת מתוך פירושי התורה שבע"פ. "המתרגם פסוק כצורתו הרי זה בדאי" – ומוכרחים להרחיב את הדברים בשעה שבאים לתרגם יצירה גדולה כללית. המתרגם הוא גם פרשן, וכל פרשן הוא גם מוסיף משהו משלו להעמקת הדברים, להתקנתם, להסברתם והדגשתם, ומאחרי שהתורה שבכתב או הספרות שבכתב – התנ"ך, כוללת בתוכה גם חלק שאפשר לקרוא אותו בשם מאוחר אגדה. ז.א. לא רק הלכה, דינים, משפטים, מצוות, אלא גם ספורים, תוכחות, – גם בתורה, וכל-שכן בנביאים וכתובים, שהם כולם, במובן הרחב, אגדה, – ממילא המתרגם היה לו מקום להכניס הרבה מיצירותיו ומרעיונותיו בתוך הטכסט של הכתובים, וכך באו לעולם הנצנים הראשונים של התורה שבכתב, הכוללת גם היא שני חלקים: הלכה ואגדה; הלכה – אלה הם הפירושים שבעל-פה לחוקים ולדינים, והאגדה – אלו הן ההרחבות של יתר החלקים. אבל התרגומים ההם היו בע"פ והם נעלמו ואין אנו יודעים מה טיבם. אנו דנים רק על הספרות שבכתב, זו שהיתה תחילה בע"פ ואח"כ נכתבה, אבל גם הספרות שבכתב, הרחבה עד אין שעוּר, מוכרחים אנו להכניס במחיצת האגדה את הספרים הראשונים שלאחרי התנ"ך שלא נשארו בידינו – הספרים הגנוזים, האפוקריפים, בלעדיהם לא נבין את המשך היצירה של האגדה המאוחרת, הספרות שבכתב, התורה שבע"פ. חלקים רבים מהאגדות הקדמוניות שבספרות החיצוניים משוקעים גם בתוך האגדה שלנו. די להזכיר שם הספר "התנין בבבל", "משה עם הנחש", שיש גם במדרשים שלנו, ספר החשמונאים, שקטעים ממנו משוגעים ג"כ בספרות המאוחרת של האגדות. יש פרשה על מיתת ישעיהו, ובה מסופר איך שהוא נחבא בתוך עץ נבוב ומנשה נסה להרוג אותו ע"י זה שכרתו את העץ לשנים, והספור שנמצא בפסדואפיגרפים וגם באגדות שלנו וספרות הגנוזים, למשל, ספר חנוך – כל אלה הם ספרי אגדה. המקובלים שלנו השתמשו בזה הרבה וחלקים גדולים מספרות זו משוקעים באגדה שלנו. יש לצרף לזה גם חלקים של הספרות היונית, ההלניסטית היהודית, זאת אומרת הספרות שנוצרה על-ידי יהודים, כמו פילון. אין להבין מקומות באגדה שלנו מבלי שנחקור ונלמד תחילה את ספרי פילון, הרבה מדרכיו, דרכי המחשבה שלו, ומפירושיו משוקעים באגדה שלנו. אפילו ביוסיפוס פלביוס יש פרקים שלמים שנמצאות מהם במדרש פיסקאות גדולות, בשנוי צורה כמובן. יש לצרף לזה את התרגומים שבידינו, תרגום אונקלוס, וזה שנקרא יונתן בן עוזיאל, זה לא ממש, רק מיוחס, הפסקתא הנותנת תרגומים של כתובים, הם נכתבו על יסודות של תרגומים קדמונים עוד מימי בית שני, מפני שבימי הבית השני היו מרובים התרגומים הארמיים, הזרים, וכל מתרגם היה גם פרשן, כמו שאמרתי קודם, שיש לו החופש להרחיב את הדברים ולהמתיקם עפ"י דרכו. והתרגומים, לא רק אלה שישנם בידינו, היו הרבה שאבדו מהעולם בו בזמן שהיו מקפידים שלא לכתוב דברים שבע"פ – בכתב, זה היה אסור, והאיסור היה מפני שחששו פן יתבלבלו הדברים, תורה זו תתבלבל בתוך התורה שבכתב – התנ"ך, ולא יוכלו להבדיל בין היצירות של הקנון המקובלות בכל אומה ובין התוספות הרבות. וכבר מסוּפר בתלמוד, למשל, על רבן גמליאל הזקן שהביאו לפניו תרגום ארמי של איוב, הוא היה עומד על מעלה הר הבית וצוה לבנאים שישקיעו אותו בתוך הנדבך, כלומר, כדי לגנוז אותו, מפני שתורה שבע"פ אין אתה רשאי לכתוב. כך יש לשער שהרבה דברים עתיקים אבדו מהעולם, אבל אי אפשר לדבר על מה שאבד ואיננו, אנו צריכים לדון רק על אותם המקורות שנשארו בידינו.