משתמש:Roxette5/שפת אמת/ארכיון 1: הבדלים בין גרסאות בדף

 

 

 

אא"ז הגיד ע"פ לא בשמים היא לאמר כו'. כי למי שרוצה בכל לבו להתדבק בתורה שאף אם הי' בשמים הי' מחפש אחרי' כמ"ש רש"י ז"ל על מי יעלה לנו כו'. אליו היא קרוב באמת ע"כ. והכל אחר היגיעה מתקרב עד שקרוב אליו שנראה שלא הי' רחוק מעולם ממנו. ובלי יגיעה נדמה שרחוק:

העדותי בכם כו' פירש"י ז"ל כלום שינו שמים וארץ מידתם כו'. ולכאורה מאי ראי' מהם שאין להם בחירה. אך עכ"פ מובן כי מדרך הטבע להיות נמשך כל דבר אחר הש"י וציויו. א"כ וודאי לא נגרע האדם מזה רק שניתן לו בחירה יצ"ט ויצה"ר. ואם לא יגבור הרע על הטוב ממילא מצד עצמו ימשך אחר הטוב ככל הנבראים. ומזה מובן ולך ה' החסד כו' תשלם לאיש כמעשהו. וקשה מה החסד כדכ' בגמ'. אך גם מי שעושה טוב הוא מהש"י ורק שהוא נקי ולא נמשך אחר היצה"ר ממילא נתעורר הפנימיות שנתן הש"י באדם לטוב כנ"ל. וא"כ הכל רק חסד הש"י:

וזה התירוץ האמיתי על קושית הרמב"ם איך שייך מ"ע ואהבת וכדומה דברים התלוין בלב. אך כי נטבע האהבה להשי"ת בלב כל איש ישראל. אך ורק צריך האדם שלא להתדבק בתאוות למשוך אהבה לרע שעי"ז נסתר נקודה האמיתית. ובשמרו את עצמו יתמשך ממילא אחר הש"י בכל לבו ונפשו כנ"ל:

 

 

[בקיצור ר"ד לא כסדר]

 

 

במדרש זמני תפלה ע"ש. כי לכל יש חיות מהשי"ת וגם אומות העולם בכלל בריאתו ית'. אך ההפרש שבנ"י יש להם שפע חיות בסדר מיוחד. וזה שנפרט כל המדרגות זקניכם שוטריכם כו'. וכן התפלה בסדר זמנים. כי בוודאי גם אוה"ע לפעמים מכניעים עצמם להשי"ת ועי"ז ניתן להם חיות כי הכל לכבודו ברא. אבל הוא בעירוב וכענין תפלת הערב אין לה קבע כי גם בתוך החושך יש חיות מוסתר מהש"י. אבל בנ"י יש להם סדר מיוחד כנ"ל:

ובמדרש כי המצוה הזאת כו' ברכת התורה לפני' ולאחרי'. כי כ' ונעלמה מעיני כל חי כו'. ורק בנ"י ניתן להם הכח ורשות בפיך ובלבבך לעשותו פי' לעשותו קרוב. וצריך האדם להכין עצמו מקודם דבר מצוה או תורה ע"י הברכה שמתבונן שהוא ציוי השי"ת ושזיכה אותנו להיות דבקים בו ובתורתו. וע"י הרצון יוכל לעורר ולפתוח פתח להתקרב אל המצוה כנ"ל. וזה הברכה שמקודם. ופי' לא נפלאת היא שלא יעלה ע"ד האדם שא"א להשיג כלל בתורת ה'. ולא רחוקה היא שיוכל להשאר אצלו הארת התורה ומצות לעולם. וזה ברכה שלאחרי' להיות נשאר אצלו ההארה. וזה בפיך להתעורר ע"י הדיבור שהיא העיקר בעבודת הש"י להתעורר דברי התורה כמ"ש בנ"י כחן בפיהן. ובלבבך להיות נשמר בלב מה שהבין והשיג כמ"ש השמר כו' פן תשכח כו' אשר ראו עיניך כנ"ל:

הקדים אתם נצבים לפ' תשובה. שהראה מרע"ה לבנ"י כח התשובה כי בנ"י הי' אז בעלי תשובה כי במעמד הר סיני הי' הרצון להיות בבחי' צדיקים גמורים ושלא יהי' דרך אחר כלל. ואחר החטא שחזרו בתשובה נכנסו בברית ואלה וניתן ב' דרכים ברכה וקללה. ומ"מ אתם נצבים כו' כולכם לפני ה' שנתקבלו ביתר עוז. ואחז"ל במקום שבע"ת עומדין אין צ"ג יכולין לעמוד ומקשין ע"ז. אבל פי' דבריהם שוודאי צדיק גמור חביב יותר לפני השי"ת. אבל הם אמרו בענין עמידתן שעמידת צדיק הישר בעוה"ז להיות עושה כל מעשיו בעוה"ז לש"ש. כי בוודאי יראת ה' אין לו שעור ואם הי' האדם תמיד ביראה לפני השי"ת כראוי לא הי' באפשרי לעשות שום דבר מעוה"ז. אבל בריאת האדם הי' להיות קבוע יראת ה' בלבו ושיוכל לעשות עניני עוה"ז ומ"מ לא יפרוק עול מ"ש ויראתו. אבל בעל תשובה צריך להיות תמיד יראת ה' על פניו ומה שצדיק מתבונן לפרקים צריך להיות עמידת בע"ת תמיד כן. והוא בכח השי"ת כמ"ש בס' הישר לר"ת כי השי"ת נותן כח לבעל תשובה ואין חידוש שעמידתו יותר גבוה מצדיק כי הוא בכח השי"ת כי אין לבע"ת מקום מצד עצמו כנ"ל וזהו אתם נצבים כו' והבן. ואפשר זה כוונת המדרש בענין שיתפלל מנחה ואח"כ מוסף. כי מוסף הוא תוספת הארה בשבתות ויו"ט אבל מנחה הוא הסוף שצריך להיות במדרגה מקומית לא בכח רב רק כפי מקום האדם. אבל בעל תשובה מקום מנוחתו היא למעלה מהטבע ונשאר בבחי' מוסף בחילא סגיא והבן:

 

 

א"נ היום כו' פי' בכל יום כמ"ש יהי' בעיניך כחדשים כמ"ש היום אם בקולו תשמעון. וע"י ההתחדשות יכול כל איש ישראל ליישר עצמו להיות עומד לפני הש"י. וחז"ל פי' עמידה זו תפלה שהיא נגד ח"י חוליות שיוכל האדם להעמיד עצמו לפניו ית'. ולכן מקדימין ק"ש קודם התפלה שהוא הקבלה מצוך היום כו' להיות מקבל האדם עליו מ"ש ומצותיו כאלו עימד על הר סיני. וע"י ההתחדשות בק"ש יכול להיות עומד אח"כ בתפלה. ועיקר העצה לזה הוא בחי' כולכם שהוא כלל הצריך לפרט. ומ"מ הפרט צריך לכלל וכשמכניס עצמו בכלל ישראל נאמר א"נ כולכם כו':

ובמדרש תפלת הערב אין לה קבע. פי' ע"י החשכות בלב האדם שצועק מכאב לבו. זה פותח שער לתפלה יותר מכל הזמנים שמיוחדים לתפלה. כיון שבנ"י נצבים לפני השי"ת והם למעלה מן הזמן כנ"ל:

וברש"י ז"ל כשיצאו ממשה ליהושע עשאם מצבה כו'. והוא הבטחה לכל איש ישראל כשיש לו שינוי סדר ונפילה ח"ו. וכן בכלל ישראל כשיורדין ח"ו יש להם כח קודם זה להכניס כח המדרגה ראשונה לקשר עצמו שלא להיות נפרד ח"ו ע"י הנפילה:

קרוב אליך כו' בפיך ובלבבך לעשותו. פי' שיכול האדם לעשותו קרוב. ובמדרש הוציא דבר מתוך פיך כי הש"י נטע בכל איש ישראל נקודה גנוזה בלב והאדם צריך רק להוציאו מכח אל הפועל. וז"ש יגעתי ומצאתי תאמין היינו שמייגע עצמו למצוא הנקודה בלבו וע"י שמכניס כל כחותיו במעשה דיבור ומחשבה והוא נגד נפש רוח ונשמה וז"ש בפיך ובלבבך לעשותו:

 

 

א"נ היום כולכם כו'. כי הכלל ישראל לעולם עומדין לפני הקב"ה והעבודה רק לכל פרט לבטל עצמו אל הכלל. וזה היום הוא בכל יום ויום. וגם מאחר שכ' בתורה אתם נצבים. ושפת אמת תכון לעד כי אם הי' הפסק לדבר לא הי' נאמר זאת בתורה. ומצד זה יכולין כל הרשעים לחזור בתשובה כי החטא רק במקרה שנפרש מכללות ישראל ולכן יכול לחזור לשורשו כמאמר לירושת אבותי אני חוזר. וכתיב והשבות אל לבבך כו' ושבת עד ה"א. פי' שיש בכל איש ישראל נקודה מקודשת אליו ית' והיא נשמת חיים רק ע"י החטאים מתרבה משא החומר וגשמיות על אור הנשמה וא"י להאיר. לכן בשבת זמן תשובה כי יש לכל א' נשמה יתירה והוא התרבות כח הנשמה להאיר בגוף. וז"ש והשבות זאת הנקודה אל לבבך והוא התפשטות החיות בגוף כמאמר לבבך ב' יצריך. וכפי מה שמחזיר כח הנשמה להיות מיושבת בגופו כמו כן מאיר כח הנשמה בשורשו למעלה. וכ' ושבת עד ה"א דרשו חז"ל שמגעת עד כה"כ. וכמה רחוק זה החוטא מכסה"כ. ופ' הדברים כי הקב"ה ברא מקומות מעוקמים גם בעולמות עליונים שיצטרכו תיקון ע"י עבודת האדם. ובל"ז לא הי' שייכות חטא בעולם וכמו כן ע"י התשובה מתישבין אותן המקומות ליישר העקמימות וזה זכותו של בע"ת. וכל דבר תלוי במה שלמטה ממנו. נמצא זה השב מעורר חזרת כל המקומות להשיבם לדרך הישר. ועי"ז מתעוררין עולמות העליונים יותר ויותר עד שנאמר שמגעת עד כה"כ מגעת דייקא. לכן אחז"ל שכל יחיד ששב מביא רפואה לעולם:

ומל ה"א את לבבך וא"ל זרעך. פי' כי השב בתשובה יזכה גם לזרעיו אחריו להסיר ערלת לבבם. והקדמונים נתנו רמז בפסוק זה א"ל ואת לבב ר"ת אלול הוא כנ"ל. כי בזמן זה היו בנ"י בעלי תשובה בעת שקיבל מרע"ה לוחות שניות. לכן אלו הימים הם ימי רצון גם לנו זרעם אחריהם בזכות התשובה שעשו אבותינו כנ"ל:

ברש"י לעברך להיותך עובר ולא יתכן לפרשו כמו להעבירך כו'. והוא גופי' קשיא דהל"ל להעבירך. אך המבוקש להיות ברית הזה דבוק במציאות חיות האדם שלא יצטרך לבוא לזה ע"י התפעלות וזה להיותך עובר. והכל בא ע"י יראת שמים. וז"ש א"נ היום כו' כי אם האדם עומד ביראת ה' ונצב הוא לפניו ממילא זוכה לקבל הברית. ואמת כי הוא בעזר עליון אבל הקב"ה כל יכול והוא משפיע כח לאדם באופן שיהי' האדם העושה מעצמו. וז"ש להיותך עובר מעצמך כנ"ל:

למען ספות הרוה כו' שגגות כזדונות. והיא פלא השופט כל הארץ ל"י משפט. ויש לבאר הענין ע"פ מאמרם ז"ל זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע וכן הרשע נוטל חלק הצדיק בגיהנם. ופי' הענין כי זדון הרשע מביא הצדיק לשגגות. וגם שגגת הצדיק מביא הרשע לזדונות [ואולי ז"ש שגגת תלמוד עולה זדון] כי כל ישראל ערבין זב"ז. ומצד זה נוטל זה חלקו כנ"ל:

לא נפלאת הוא ממך כו' במד' דכ' נעלמה מעיני כל חי מלאכים חיות הקודש כו' וממך לא נפלאת. ביאור הענין ע"פ מ"ש האר"י ז"ל כי המלאכים הם מבחי' חיצוניות העולמות ונשמות בנ"י מפנימיות כו'. לכן עבודת האדם רק בחיצוניות לתקן זאת. וכן המלאכים להם קשה לתקן הפנימיות כי זה לעומת זה עשה הקב"ה בעבור כי לנו הפנימיות צריכין לתקן החיצוניות. וז"ש קרוב אליך כו' בפיך ובלבבך הוצא דבר מתוך פיך פי' כי בפנימיות אין חוסר לנו. ומעיני כל חי הוא הסתכלות החיצוניות והוא מלאכים וחיה"ק. והם תלוין בעבודת האדם כפי מה שמקבלין התורה והמצות מאיר להם פנימיות התורה ג"כ והם מצפין למעש"ט של ישראל כמ"ש בזוה"ק בכמה דוכתי:

 

 

כי המצוה הזאת ל"נ הוא כו' לא בשמים כו' לא מעבר לים כו'. ובמד' הפותח והחותם בתורה מברך לעני' ולאחרי' כו' פי' כי יש ב' דרכים להשגת התורה. או ע"י התקדשות וטהרה רבה לעלות מעלות רבות לבחי' מרע"ה איש האלקים. או ע"י התגברות על היצה"ר בעוה"ז ומצד זכות זה יכולין ג"כ להשיג התורה וזה נק' מעבר לים. והנה ב' בחי' אלו כבר תיקנו כלל בנ"י בנסיון במצרים ואח"כ נתקרבו ממש לשמים בקבלת התורה. ולכן אמר מרע"ה עתה לא בשמים היא ולא מעבר לים כו'. אולם וודאי עדיין צריכין להקדמת ב' הבחי' הנ"ל. אך קרוב אליך כו' להשיג אלו השגות הואיל וכבר תיקנו זאת בנ"י בכללות. אך בפיך ובלבבך לעשותו. וזה ענין הפותח והחותם בתורה כי התורה היא באמת המשך אור עולם העליון לעולם התחתון. והם ב' הברכות ברכה ראשונה להתישב קודם העסק בתורה מקור קדושת התורה לדבק התורה בשורש העליון בשמים. והוא בפיך ע"י עסק העבודה שכחן של ישראל בפה עי"ז יכולין לפתוח מקור התורה. ואחר העסק להמשיך הארת התורה להישאר רושם ממנו בלב כדי לתקן ע"י הארת התורה שבלב האדם כל המעשים שזה עיקר מכוון התורה להשאיר קדושה באדם כדי לתקן כל דברי עוה"ז ג"כ. וזהו החותם בתורה שהוא גמר המכוון. והוא ברכה אחרונה והוא בלבבך כנ"ל שנשאר ההארה קבוע בלב:

במדרש תנחומא כולכם. כולכם ערבים זה בזה צדיק א' בכם בזכותו כולכם עומדין כו'. פי' כפי מה שמכניס אדם עצמו בזה הערבות לקבל כ"א על עצמו עונש כללות ישראל. עי"ז זוכין ג"כ לעמוד בזכות זה הצדיק שזה בא בזכות הערבות. ובאמת סטרא דקדושה נקודה קטנה כוללת הכל כי אין הפרש בין רב למעט. לכן אם יש צדיק א' לפני השי"ת ניתקן ע"י הכל. אך שצריכין להכניס עצמו בכלל ישראל ע"י הערבות ועי"ז יש לנו חלק במעשה הצדיק. לכן אמר הכתוב כי זה הרשע שמיציא עצמו מהכלל עליו חל העונשין אבל כלל בנ"י לא יכלו ח"ו. ומאוד צריכין לעשות כל המצות ומעש"ט בכלל בנ"י. וגם צריכין לידע כי גם כל הדורות שלאחרינו הכל תלוי במעשינו. לכן נאמר לא אתכם בלבדכם כו' וקשה למה אמר להם זה. רק כדי שידעו כי בקבלת הברית שהם מקבלין עי"ז מזכין לכל הדורות הבאים. וכן הוא גם עתה בכל מעש"ט שבישראל:

הנסתרות לה"א והנגלות לנו כו' לעשות כו'. פי' דבר זה נוהג בכל מעשה כי הפנימיות היא מהקב"ה וחז"ל המשילו מעש"ט לתולדות שאמרו תולדותיהן של צדיקים כו'. וכמו התולדה בגשמיות הם ג' שותפין ופנימיות הנשמה הוא מהש"י. כמו כן בכל מצוה הפנימיות הוא מהקב"ה. וע"ז מבקשין ויהי נועם כו' כמ"ש בזוה"ק. לכן צריך כ"א לשוב בתשובה קודם כל מצוה להתבונן שנכנס בשותפות עם הקב"ה וחלק האדם הוא המעשה בגוף וז"ש לעשות כו'. אמנם אמת כי כבר יש כח ה' בתוך האדם והוא הנשמה ומצד זה יכולין לדבק ולבוא לשותפות הנ"ל בכל מצוה ועבודה. כי האמת שזה כח הנשמה שבאדם לעולם אין שולט שם מגע נכרי. ולכן הקדים הפסוק זה לפרשת התשובה. שע"י שכח הנשמה הוא קודש לה' אך ע"י החטא מתפרדין מן השורש. ולכן לעולם יכולין לחזור להתדבק בשורש הנשמה ע"י התשובה כנ"ל:

 

 

במדרש כי המצוה הזאת כו' הפותח והחותם בתורה כו'. כי ב' אלו הכחות נמסרו לבנ"י אשר בכחם לגלות פנימיות הלב לדבוק בהבורא ית' וזה הפותח כמ"ש פתחי לי. והשנית לסגור ג"כ זאת הנקודה פנימיות שלא לגלות פנימיות הלב לעניני עוה"ז וע"ז נאמר גן נעול. וזה ב' האותות שיש לבנ"י תמיד בחול אות ברית מילה ותפילין ובשבת מילה ושבת. ולכן לא נפלאת היא ולא רחוקה כו'. שבכח איש ישראל לעורר שלהבת אש אהבה הגנוזה בלבו לקרב עצמו לאור התורה ולשמור אח"כ שלא להתרחק כנ"ל:

בפיך ובלבבך לעשותו הוא כלל האדם מחשבה דיבור מעשה. וכשאדם מחבר אלה הג' מתדבק ג"כ בשורש התורה כי כמו שיש בפרט כן בכללות בנ"י הם הדיבור והמצות המעשה והתורה המחשבה לכן הכל תלוי באדם. וכ' הנסתרות כו' והנגלות לנו כו' לעשות את כ"ד התורה כו'. א"כ נראה שגם הנסתרות בידינו ע"י שיודעין שהנסתרות נתלים בהנגלות. ומדבקין כל המעשים בשורשם עי"ז מתקיים לעשות כ"ד התורה גם הנסתרות כנ"ל:

 

 

ב"ה נצבים בקיצור.

אנ"ה כולכם. היום בכל יום כשמכניסין עצמו להכלל כי הכלל תמיד נצבים לפני ה' כי כל הכתוב בתורה הוא קיים לעד. וכל העבודה תפלה שבלב להכניס עצמו אל הכלל. ובמד' מכוון לבו לתפלה כו' פי' לבד הבקשה להיות נענה בתפלה רק להתאוות להיות עומד לפניו ית' בתפלה. וזה הקדמה אל קבלת הערבות שקיבלו להיות כ"א ערב על חבירו ע"י שהראה להם כי הכלל חביב לפניו ית'. וכמו שחטא א' פוגם בכלל מכ"ש זכות הציבור מסייע לכל פרט:

קרוב כו' בפיך ובלבבך לעשותו. במד' הפותח והחותם בתורה מברך לפני' ולאחרי' כו'. כבר כ' מזה כי בפיך ובלבבך לעשותו קרוב אבל צריך להיות הפתיחה בכח התעוררות האדם. פותח וחותם הוא בפיך ובלבבך שכ' רש"י התורה ניתנה בכתב ובע"פ. בכתב חרות על לוח לבם של בנ"י שיש בכ"א נקודה קדושה כללת התורה שחתם הקב"ה בלבות בנ"י. לכן אחר שימול ה' ערלת הלב יתגלה חותם זה. ובע"פ היא פתיחת החותם שע"י כח הפה מתעורר נקודת הלב. וזה נק' פתוחי חותם שביד תנועת מוצאות הפה לפתוח חתימת הלב. והבן. וצריכין לראות לדבק כל המעשים בשורש הנקודה שיש בלב מתנת שמים וזה הברכה של בחותם התורה:

ומל ה"א את לבבך. כמו שיש ערלת הגוף ואאע"ה ע"י אהבה רבה להתדבק בו ית' נתן לו עצה להסיר ערלת הגוף. כמו כן לעתיד אחר שיתקן אדם קומת הנפש. ורק שנמצא בו חסרון מצד ערלת הלב בטבע כמ"ש הגוים ערלים וכו' ישראל ערלי לב. מ"מ ע"י התשוקה יתן הבורא ב"ה עצה להסיר ערלת הלב ג"כ:

סדר פרשת התשובה אחר כל התיקון כ' ואתה תשוב. כי בוודאי כל בע"ת הוא נכנע מחמת חטאו ומקודם שרואה שאין לו מקום בעבור החטא אינו הכנעה אמיתית. רק כאשר זכה להתקרב לעלות במדרגות ע"י התשובה ואעפ"כ הוא עומד בתשובה והכנעה ע"ז אמרו במקום שבע"ת עומדין כו':

 

 

במדרש כי המצוה הזאת כו' הפותח וחותם בתורה כו'. כבר פרשנו במ"א ב' בחי' אלו שהיא פתיחת הלב בתורה כמ"ש יפתח לבנו בתורתו. כי התורה היא מפתח שיוכל איש ישראל לפתוח לבו ע"י התורה. והוא בחי' תורה שבכתב אותו הנקודה שחקוקה בלבות בנ"י. והחתימה היא בחי' מעין חתום שהוא להסגיר פנימיות התלהבות אש הלב שלא יתפשט רק למקום הצריך. והיא בחי' תורה שבעל פה להיות מנהיג את הפה ולשלוט עליו. והיא היפוך מבחי' לשון הרע. וצריך כל הוגה בתורה לידע כי הכל בעזר הש"י הפתיחה והחתימה לכן יש ברכה לפני' ולאחרי'. וכשיודע שהיא בעזר הבורא ית' יכול להתקיים. וז"ש מרע"ה לא בשמים היא כו' שצריך כל אדם לידע זאת הטובה הגדולה שהשי"ת נתן לנו התורה הקדושה שהיא נעלמה מעיני כל חי כו'. ורק הש"י בחסדו נתנה לנו. וכשמבינים זאת כי הי' צריכין לעלות לשמים אחרי' ואעפ"כ השי"ת קרבנו לתורתו. אז יכולין להשיגה. וע"י ידיעה זו מתקרבת אל האדם:

בפסוק אתם נצבים. פירש"י שעשה אותם מצבה קודם שיצאו מרשותו ליהושע. הענין הוא כי בנ"י נכשלו בחטא העגל אעפ"כ לא נסתלק מרע"ה מן העולם עד שתיקנן והעמידן על עמדם. וז"ש אתם נצבים אתם דייקא במקום שבע"ת עומדין אצ"ג יכולין לעמוד לכן הוציא עצמו מן הכלל. וזה סמיכת הפרשה שהודיע להם יתרון זה שע"י שנעשו בע"ת תיקנו ב' הדרכים וניתן בידם הברכה וקללה. שכ"ז הענין נעשה אחר החטא. כי מקודם היו נקיים מכל מיני חטא וזה היתרון של בע"ת שמתקן אורחות עקלקלות. ובאמת הי' כל זה הכנה לדורותינו השפלים. כמ"ש חז"ל לא היו בנ"י ראוין לאותו חטא רק להורות תשובה. כי היו צריכין להכין בעבורינו דרך תשובה כי לולא זאת לא הי' לנו ח"ו תקומה. ולכן נכשלו כדי להורות לנו דרך תשובה. וז"ש והי' כי יבאו כו' שהיא הבטחה אל התשובה בדורות האחרונים ע"י הקדמת תשובה של אבותינו דורו של מרע"ה כנ"ל:

בפסוק הנסתרות לה"א כו' זה נוהג בכל דבר שיש בחי' סתים וגליא כמ"ש בזוה"ק שמא דקוב"ה ואורייתא סתים וגליא. וכמו שהקב"ה שגבהו דרכיו מדרכינו כביכול בעבור חיבת בנ"י תיקן בשמו ית' ובתורה בחי' גליא. כמו כן צריכין בנ"י למצוא בכל מעשיהם בחי' סתים לתת חלק להשי"ת בכל מעשיהם. ואם שא"י האיך עכ"ז ע"י הביטול אליו ית' זוכין להמשיך לחול על הכנה זו ש"ש. שכך שלימות האדם צריך להיות ע"י בחי' הביטול ובמ"א נאריך בזה אי"ה:

 

 

במדרש הפותח והחותם בתורה מברך לפני' ולאחרי' כו'. דכ' כי קרוב אליך כו' בפיך ובלבבך קאי על כל איש ישראל שיש לו חלק בתורה כמ"ש ותן חלקינו בתורתך. ואותו נקודה השייכית אליו אין יכול אחר לפתוח רק הוא. בפיך הוא ק"ש וכל תלמוד תורה שנכלל בק"ש כמ"ש הקורא ק"ש מקיים והגית כו'. ובלבבך זו תפלה עבודה שבלב. וגם הם רמז לברית הלשון וברית המעור וב' אלו הם הפותח והחותם. כי כחן של ישראל בפה לפתוח הפנימיות שיש בכל דבר. והחותם הוא אות ברית קודש. וכ' ד' מדרגות לא נפלאת ולא רחוקה לא בשמים ולא מעבר לים. והם נגד ד' אותיות שם הקדוש. וכל אלו הד' מדרגות בכח איש ישראל לעורר ע"י דיבור מעשה ומחשבה שהם בפיך ובלבבך לעשותו:

בפסוק אתם נצבים כו' לעברך פרש"י להיותך עובר כו' דהול"ל להעבירך כו' ע"ש. ואמאי לא כ' באמת כן. רק הרמז שלא נאמר כי כל תועלת הכניסה בעבור הברית. אם כי אמת כן מ"מ עי"ז שמתכנסין בעבור קבלת הברית הכינוס עצמו הוא מעלה עצומה כמ"ש כל כנסי' שהיא לשם שמים כו'. ושיבח להם מרע"ה הכניסה לצורך הברית שעי"ז עוררו כל שורש כללות ישראל עד האבות כמ"ש ראשיכם שבטיכם זקניכם שוטריכם. והם מדרגות אבות שבטים ע' נפש אח"כ שוטרים. ועמ"ש בפרשה הקודמת מזה שהשבטים עמדו בשעת קבלת הברכות וקללות ע"ש. כולכם הוא כלל אח"כ חושב הפרטים. אח"כ כל איש ישראל והוא כלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל. וכולכם הוא כולל הכלל והפרט:

בפסוק אם יהי' נדחך בקצה השמים כו'. וקשה דהל"ל בקצה הארץ. אבל הרמז הוא על השורש של בנ"י בשמים שגם הוא בגלות בקצה השמים. ולרמוז כי השורש הולך עמנו בגלות. וז"ש משם יקבצך שגם בתוך הגלות יש נקודה שתצמח ממנה הישועה כמ"ש מן המצר קראתי ואיתא בשם הבעש"ט כי צריך להיות הקריאה מתוך המצר עצמו לא לברוח מן המצר. [ועי' בתיקונים ד' נ"ג דבעת הגלות כ' ותגל מרגלותיו ובאמת עיקר מקומה באמצע הלב ע"ש]:

 

 

במדרש כי המצוה הזאת הפותח והחותם בתורה מברך לפני' ולאחרי' כו'. הענין דכ' גן נעול גל נעול מ' חתום והרמז לברית הלשון והמעור. כי כפי שמירת הפה מדברים בטלים כך זוכין לפתוח בדברי תורה שהוא כחן של בנ"י כמ"ש בפיך ובלבבך לעשותו. והפתיחה בתורה תלוי בשמירת פה ולשון כנ"ל. אמנם החתימה היא הפעולה שיבואו הדברים לידי מעשה ושיתמשך כל הגוף אחר הארת התורה זה תלוי בשמירת הברית. וזה העיקר והכל הולך אחר החתום. ויש לרמוז ב' ענינים אלו גם במ"ש לא נפלאת ולא רחוקה. והיא כי לא נפלאת היא מה שבכח בנ"י לעורר ולפתוח שורש התורה דנעלמה מעיני כל חי ולזה זכו בנ"י בקבלת התורה. אכן אחר החטא שקילקלנו נעשה נתרחק מהם הדביקות בחי' החיתום כנ"ל. ולזה אמר לא רחוקה היא שמ"מ נתקבלו בנ"י בתשובה. ונמצא זכו לב' המדרגות תבחר ותקרב שרומז לצדיק ולבעל תשובה כמבואר בדרשות חז"ל בכמה מקומות. ויש להם כח לפתוח מעייני החכמה שבתורה. ולהתדבק בהדברים לבוא לידי מעשה כנ"ל:

בפסוק אם יהי' נדחך בקצה השמים כו' משם יקבצך ה"א ומשם כו'. לכאורה משם מיותר. רק הפי' כי מאותן המקומות בעצמם ימצא לנו התיקון בעזרת הש"י אם נתחזק לקדש שמו ית'. גם בהיותינו שפלים כדורותינו עתה יעלו מעשינו לפניו ית' לחן ויקבץ נדחינו ויקחנו אליו ית'. כן יהי רצון בב"א:

במדרש הפותח והחותם כו' מצוה אתם עושין על עולמי כו'. פי' שאין ביכולת שום ברי' לפתוח בתורה רק בנ"י כמ"ש ונעלמה מעיני כ"ח כו' ולבנ"י הוא קרוב. ולא עוד אלא שגם בבנ"י מיוחד חלק בתורה לכל איש ישראל שאין אחר יכול לפתוח רק הוא. ובראשונים מצינו כן במדרשים ובזוה"ק שפתח כל א' מהם דרך באותו פסוק ואותו תיבה בתורה. אכן יש להאמין שגם לפשוטי בנ"י יש לכ"א חלק. וג"ז נכלל ברמז הפסוק לא בשמים היא שלא ניתנה תורה רק לאישי אלקים רק גם לפשוטי אנשים. וע"ז צריכין לברך מקודם עסק התורה לזכור כי מתנה גדולה ניתן לנו מהשי"ת שיהי' לנו יכולת לפתוח בתורה. והחותם הוא שכיון שיש כח לאיש ישראל לפתוח אור התורה ע"כ צריך לשמור עצמו מאוד שלא יתפשט על ידו הארת התורה למקום שא"צ. והם ב' הבחי' דחילו ורחימו שצריכין להשתתף אותם לכל מצוה ולכל עסק התורה. שע"י בחי' אהבה וחשק זוכין לפתיחת התורה. וע"י בחי' היראה זוכין לשמירת הארת התורה כנ"ל. וזה העיקר כאשר חכמים הגידו וי למאן דל"ל דרתא ותרעא לדרתא עביד. שהתורה היא רק פתיחה לקבל ע"י יראת שמים. כאשר תיקנו בנוסח התפלה יפתח לבנו בתורתו וישם בלבנו אהבתו ויראתו:

בפסוק אתם נצבים היום כו' לעברך כו'. פי' ע"י שמכינים עצמם לקבל עול מלכותו ית' ולהיות עובר בברית ה' ובאלתו כך זוכין לכנוס בכללות בנ"י ולהיות נצבים לפני ה'. ויתכן לפרש בזה הדיוק שכ' רש"י דלא יתכן לפרש להעבירך רק להיותך עובר כו'. וי"ל כנ"ל שאין הפי' שמכניסם כדי שיקבלו ולהעבירם בברית. רק שלהיותך עובר בברית ע"כ אתם זוכין להיות נצבים כולכם כנ"ל. וזה ג"כ בכל יום ע"י קבלת העול בק"ש זוכין לתפלה אח"כ ע"י שבאין לבחי' כללות ישראל. דכתיב פן יש בכם כו' והתברך בלבבו כו' והבדילו ה' לרעה. ממילא משמע שמי שמבקש לקבל עליו הברית והשבועה זוכה להכלל בכלל ישראל כנ"ל:

 

 

במדרש כי המצוה הזאת כו'. חיים הם למוצאהם מי שמוציאם בפה. ד"א מי שמוציאם לאחרים. ד"א מי שממציא אותם כו'. דכ' בפיך ובלבבך לעשותו. הם ג' דברים דיבור ומחשבה ומעשה שעל ידיהם זוכין לפתוח מעיין החכמה. ונק' כולם מוציאהם בפה. ומוציאם לאחרים הוא ע"י התלהבות התשוקה שבלב כמ"ש חז"ל דברים היוצאים מן הלב נכנסין אל הלב. ולעשותו היא בחי' המצות והם למצוא הארת התורה שגנוז בכל מעשה בראשית בכח המצות שנק' נרות שמאירין למצוא אור התורה בכל מקום. וז"ש שממציא אותם כנ"ל. ובכח אלו הג' משיגין הד' מדרגות שנזכר בפסוק לא נפלאת לא רחוקה שהם בחי' חכמה ובינה. ובמדות אהבה ויראה שהם גנוזין בלב לכן נחשבין למדרגה אחת וזהו בלבבך. ואיתא בזוה"ק דע"ז נא' הנסתרות לה"א דמאן דעסיק בתורה ומצות מתגלה לכל. ודחילו ורחימו הוא בלב בלבד. [ויתכן לפמ"ש שזה העדות שדווקא בכח אלו העבודות שבלב יכולין ללמד לאחרים ולא בדברים הנגלים]. ואלו הב' הם בכח סייעתא דשמיא ולא האריך הפסוק בהם שנק' נסתרות לה"א. ולא בשמים ולא מעבר לים הם בחי' תורה ומצות. וזה תלוי בעבודת האדם בעובדא ומילולא כנ"ל לכן מסיים הפסוק לאמר מי יעלה כו':

 

 

בפסוק והותירך ה"א כו' בפרי בטנך כו' אדמתך לטובה כו'. דאיתא ישראל בזמן הזה א"י לקבל רוב טובה כי השלימות א"א להשיג בעוה"ז. ולכן הרשעים שאין להם הטוב באמת יכולין להנות מעוה"ז. ומי שיש לו חלק הטוב בקדושה א"י לקבל טובת עוה"ז. כי השלימות א"י להיות בעוה"ז. ורק בעלי תשובות שיש להם כח מלמעלה מהטבע והוא כמו מעין עוה"ב לכן יכולין לקבל גם ברכת עוה"ז ושלא יתקלקלו עי"ז. ויתכן שע"ז רמזו חז"ל במקום שבע"ת עומדין אין צ"ג י"ל. הגם כי גדלה מעלת הצדיקים אבל א"י לקבל הגשמיות פן יחטאו. אבל בע"ת כבר עברו ותיקנו זה הדרך. וז"ש והותירך להיות יכול לקבל ברכת עוה"ז ואעפ"כ לא יחטאו. וז"ש כאשר שש על אבותיך דהאבות הטעימן הקב"ה מעין עוה"ב כדאיתא בגמ'. וכמו כן בש"ק שהיא מעין עוה"ב יכולין להנות מעוה"ז. אבל בעוד שלא ניתקן הכל א"י להנות מעוה"ז בשלימות. וז"ש בתוכחה והי' כאשר שש כו' כן ישיש להאביד כו'. והוא פלא. והגם דחז"ל דרשו לאחרים משיש עכ"ז יפלא ומי להקב"ה באחרים שיעשו אחת מני אלף שבנ"י עושין גם בהיותם במדרגה התחתונה. אך יתכן לפרש כי הקב"ה ישיש על צרות שמגיע לבנ"י בעוה"ז עי"ז שגלוי לפניו שזה תיקונם. ושא"א שלא יחטאו בטובת עוה"ז כדכ' ואכלת ושבעת השמרו לכם כו'. וזהו התוכחה מה שא"י לקבל טובת עוה"ז שישיש הש"י על מניעת הטובה בעוה"ז מהם. וכלפי זה כ' בשעת התשובה והותירך כו' לטובה כו' כנ"ל. כי ישיש ה' כו' כאשר שש על אבותיך להיות להם הטובה בזה ובבא כנ"ל:

 

 

במדרש כי המצוה הזאת כו' הפותח והחותם בתורה מברך כו' עד לא לרעתכם נתתי לכם התורה כו'. כבר כתבתי במ"א בזה. והענין בקצרה דקוב"ה ואורייתא וישראל כולא חד. נמצא התורה הממוצע ובנ"י צריכין לחבר התורה לקוב"ה. וזה ברכה הראשונה של הפותח. כי התורה למעלה. ומ"ש לא בשמים היא מסיים הפסוק לאמר מי יעלה כו'. לענין זה אינו בשמים להיות נפלאת ממך כי בכח בנ"י להמשיך אור התורה משמים. כמ"ש בזוה"ק וירדו בדגת הים כו' שת"ח יכולין למצוא בתורה דברים הצפונים מעבר לים. ובעוף השמים. ע"ש בתיקונים ת' מ"ז. והתורה והמצות הם אורחות ה' כמ"ש בגמ' שהתורה נק' פרשת דרכים כמ"ש חז"ל בראשית בשביל התורה שנק' ראשית דרכו. נמצא שיש בהבריאה דרכים גנוזים רק ע"י תערובת טו"ר א"י להתגלות. ובנ"י ע"י שמבררין הטוב מן הרע זוכין להתגלות אורחת ה'. וז"ש לטובתכם נתתי לכם כו' לכן בפיך ובלבבך כו' כפי הבירור ועבודת ה' שנמצא בישראל מתגלה להם שורש התורה. וזה הפתיחה שת"ח כ"א פותח דרך חדש בתורה שנק' דרך כמ"ש בגמ'. וכדאיתא לא הלכו בה שלא בירכו בתורה תחלה כנ"ל שכל המכוון לפתוח שורש התורת להיות דבקות בהקב"ה. וברכה לאחרי' היא התקשרות בנ"י לאורייתא כמ"ש חיי עולם נטע בתוכנו. וכ' לא תשכח מפי זרעו. פי' שיש כח בפיהן של ישראל לעורר הארת התורה. ויש ברית הלשון וברית המעור ושניהם בכלל מפי זרעו. כי ברית הוא כח החיות והתעוררת שנמצא בבנ"י כנ"ל:

 

 

במדרש בענין התפלה. כי עיקר כחן של בנ"י בפה הוא תורה ותפלה. והנה דור המדבר הי' בחי' תורה שנק' דרך. וא"י היא בחי' תפלה עבודה שבלב ונק' עמידה. ולכן כ' אתם נצבים שנעשו עומדים. והגם כי מדרגת התפלה למטה ממדרגת התורה אבל היא היסוד כמו היקום אשר ברגליהם. ועל ב' אלו כ' לא נפלאת היא ולא רחוקה כי קרוב כו'. בפיך זו תורה ובלבבך זו תפלה. והם בחי' תש"י נגד הלב. ותש"ר למען תהי' תורת ה' בפיך. ואלו הם הפותח והחותם שכ' במדרש:

אתם נצבים כו' פרש"י שכינסם וזרזן כשיצאו מרשותו כו'. כי הנה מתחלה היו ב"י בחי' צדיקים גמורים. ואחר החטא נעשו בע"ת. ואותו הדור הוצרך להכין ב' המדרגות בעבור כל הדורות. וז"ש לא נפלאת היא כו' לא בשמים היא בחי' הראשונה שזכו להוריד תורה מן השמים. מה שהי' מקודם נפלא ומכוסה מעוה"ז. ואח"כ לא רחוקה היא בחי' בעלי תשובות כלומר שהכין שא"י ח"ו להיות מרוחק לגמרי. וזה הרמז לא מעבר לים הוא כענין שכ' במדרש ואתחנן וים רחוקים היא תשובה שדומה לים שפתוח תמיד. זהו בפיך ובלבבך. כי הצדיק יש לו כח בפה ותגזור אומר ויקם. וגם מי שחטא ואין לו כח להוציא אל הפועל מ"מ בלבבך. כמ"ש והגיון לבי לפניך אפי' מה שא"י להוציא מכח אל הפועל הש"י ימינו פשוטה לקבל שבים:

 

 

מפ' נצבים וילך בקיצור כי שכחתי

אתם נצבים היום. הוא בכל יום בק"ש שמע ישראל מתאספין כל נשמות בנ"י כמ"ש לעברך כו'. כי אם היא כנסי' לש"ש כדי לקבל עמ"ש ולהעיד עליו ית' היא מתקיימת. וגם זה אמת שע"י הכנסי' בכלל ישראל יכולין להיות עובר בברית ה"א. וכמו כן ע"י קבלת הברית באין אל האחדות. הרי נאמר על מי שהתברך בלבבו והבדילו ה' כו' שיוצא מן הכלל. ומכ"ש מדה טובה מי שמקבל עליו עול הברית זוכה שיתקבל בכלל ישראל כנ"ל:

 

 

תר"ן

א"נ היום כו' לעברך כו'. דאיתא כנסי' שהיא לש"ש סופה להתקיים. ומשה רבינו ע"ה כינס את בנ"י בדורו שיהי' כוונתם רק לשמו ית' כמ"ש לעברך בברית. וע"י שכיוונו לש"ש נשאר זה הברית לכל הדורות כמ"ש את אשר ישנו כו' איננו. ודורו של מרע"ה הי' כולל כל הדורות שלפניו ולאחריו. כדאיתא שכל הנשמות מבריאת עולם עד סוף העולם עמדו בזה הברית. וכל דבר שהי' בכלל כו' ללמד על הכלל כולו כו'. שבכל דור ודור כפי הכנסי' שמתאספין לש"ש לקבל עול מלכותו ית' מתאספין עמהם כל הדורות. אך לא הי' דור כדורו של מרע"ה שקיבלו התורה. ולכן הי' כל מעשיהם הכנה לכל הדורות. ובכל דור מתקיים בפועל קצת ממה שהוכן אז. וז"ש והי' כי יבאו עליך הדברים האלה כו'. שלדורות אחרונים יתקיימו אלה הדברים בפועל:

בפרשת התשובה כי המצוה הזאת כו'. כי הנה עיקר התשובה אינו על עבירה דווקא אך שצריך האדם לשוב להתדבק בשורשו. וע"ז אמרו חז"ל שמגעת עד כה"כ כלומר שצריכין לשוב אל החלק שיש לכל איש נשמת אלקי ממעל כמ"ש עד ה' אלקיך. והענין הוא דמקודם כ' כריתות הברית שכרת אתנו הקב"ה וכתיב הנסתרות לה"א כו'. והוא דאיתא קוב"ה סתים וגלי' אורייתא וישראל סתים וגליא. וזה הברית שיש לבנ"י התקשרות וכביכול המציא לו הש"י חלק בגלי' בעבור בנ"י ונתן לבנ"י חלק במקום הסתום. ובנ"י צריכין לראות לברר מציאותו ית' בעולם הזה הנגלה. וז"ש הנגלות לנו כו' לעשות את כ"ד התורה הזאת לברר חלק התורה בעשי'. והנסתרות לה"א לגלות לנו החלק שיש לנו בתורתו במקום הנסתר ונעלם וע"ד זה נכרת ברית. ולכן כ' לא נפלאת היא ממך כמ"ש במדרש ונעלמה מעיני כל חי ולבנ"י קרוב הדבר. ולכן כשאדם רואה שהוא רחוק מזה הדביקות כמ"ש ז"ל ואם רק נפלאת היא ממך צריכין ע"ז לשוב בתשובה. וזה הנתינת טעם על התשובה שידע האדם כי המצוה הזאת לא נפלאת כו' ולכן צריכין לשוב לזה הדביקות כנ"ל:

 

 

בפסוק קרוב אליך הדבר מ' בפיך ובלבבך. פרש"י התורה נתנה לך בכתב ובע"פ. משמע דבכתב היא בלבבך כי דברי תורה נחקקים בלב איש ישראל כמ"ש עם תורתי בלבם. והוא פנימיות הלב חכם לימינו. והוא ל"ב נתיבות חכמה החקוקים בלב. וכ' בלבבך ב' לבבות ע"פ המדרש בחקותי חקים שהם חקוקים על היצה"ר שנק' אבן והתורה נק' אבן יבא אבן כו'. פי' כמו היצה"ר שהוא גזירת הבורא כמ"ש הוא אמר ויהי. והוא מוטבע בטבע. כמו כן שם הקב"ה בטבע לב ישראל רשימות וחקיקות דברי תורה. ולכן נק' אבן שהוא יסוד בל תמוט. והנה בשעת אמירת אנכי ה"א נחקקו אלה הדברים ונדחה לב כסיל לגמרי כדאיתא אלהים אתם כו' חרות חירות. והי' להם רק לב אחד והיא באמת חלק אלקית כמ"ש צור לבבי וחלקי. שהוא לבן של ישראל כדאיתא במדרשים. ואחר החטא שחזר היצה"ר מ"מ לב חכם לימינו נשאר בבנ"י ויכולין להטות לב כסיל בכח התורה. אך גם התורה שבלב צריכין לעורר בפה ע"י היגיעה בדברי תורה מאירין אותיות התורה שבלב. וכעין ד' המדרש הנ"ל הוא בגמ' בראתי יצה"ר בראתי תבלין זו התורה. אמרו ג"כ שהוא כמו בריאה מוטבע בלב איש ישראל. ובאמת זכו בנ"י לזה בקבלת ברית התורה. וז"ש על הפורק ממנו הברית בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה כו' הצמאה. פי' חלק לב חכם שיש באיש ישראל שאינו מושך להבלי עולם. והרשע שפורק עול איבד מתנה זו. ולכן הרשעים הם ברשות לבן. וע"י קבלת עול תורה זוכין ללב חכם הנ"ל:

 

 

בפסוק כי המצוה הזאת א"א מצוך היום לא נפלאת כו'. פי' כי מצות הש"י אינו כמצות מלך ב"ו אשר הוא דיבור בעלמא. אבל הקב"ה אשר צוה אותנו המצות הציוי היא דביקות וכח אלקות. וז"ש אשר קדשנו במצותיו. וזה כח הציוי אשר אנכי מצוך לא נפלאת הוא ממך אך ע"י קיום המצוה בלב ונפש יכולין להתדבק בכח המצוה. וזה שרמזו חז"ל שכר מצוה מצוה פי' ע"י המצוה מתדבקין בכח הציוי ונק' שלוחי מצוה. וזה ענין נעשה ונשמע שאמרו בנ"י כי הבינו אשר דברי אלקים חיים וקיימים לעולם וע"י העשי' יתדבקו בכח מצותיו:

 

 

במדרש הפותח והחותם בתורה מברך כו' חיים הם למוציאיהם בפה ע"ש. פי' כי התורה ניתנה לבנ"י ולכן בכח פיהם יכולין לפתוח מעיין המקור שנמצא בכל אותיות התורה. וזה פי' מוציאיהם שמוציא מכח אל הפועל אורות הגנוזין בתורה בכח הפה. וזה פי' חיים הם כי המקור נקרא חיים כמו מים חיים כשבאין מן מקור המעיין. וזה המקור הוא למי שמוציאם בפה וכשנפתח המקור ממילא מתברך ומתפשט לכל צד. וע"ז נאמר פתחי לי ודרשו חז"ל פתחי לי כחודה של מחט. ומה צריך הקב"ה לפתיחת בנ"י. רק קאי על התורה שנמסרה לבנ"י שכפי פתיחתן כך מתפרשת ומתברכין מינה כ"ע. כמ"ש לא בשמים הוא:

 

 

בפסוק לעברך בברית ה"א. זה הברית היא התורה כדאיתא קוב"ה ואורייתא וישראל כולהון חד. תורה גי' תרי"א ועם דחילו ורחימו שהוא שורש כל המ"ע ול"ת. והוא בחי' אנכי ולא יהי' לך וכתיב אחת דיבר א' שתים זו שמעתי. ובאמת אהבה היא מתת אלקים וזה אנכי. וע"ז ביקש דהע"ה אחת שאלתי מאת ה'. ויראה היא עיקר הכח של איש ישראל בעצמו וע"ז כ' מה ה"א שואל מעמך כ"א ליראה. נמצא א' עם תורה הוא ברית. וזה הברית מהקב"ה להתורה ומהתורה לישראל. וזה הברית הוא לכלל ישראל כמ"ש לא אתכם לבדכם א' כורת כו' פי' שזה הברית א"א להיות רק לכלל ישראל הדורות שהי' ושיהי'. כמו הקב"ה הי' הוה ויהי' והכל אחדות א'. כן בריתו א"א להיות רק בכלל כל הדורות. ומ"מ יש לכל איש ישראל חלק בו. שכל אחד מישראל כשמכניס עצמו לקבל עליו זה הברית מעורר כל הדורות עמו שהי' ושיהי':

בפסוק כי המצוה הזאת כו' ובמד' ונעלמה מעיני כל חי כו'. כי באמת התורה היא בכל מקום וכל זמן כי הכל נברא בתורה. אך אינו מתגלה רק לבנ"י כמ"ש מגיד דבריו ליעקב. וכמ"ש במד' הכל בחזקת סומין עד שהקב"ה מאיר עיניהם. ולכן אפי' אחר שחטאנו ונגרשנו בין העמים מ"מ ע"י תשובה כתיב משם יקחך. הוא בחי' תורה שנק' לקח טוב. שע"י התשובה הש"י מגלה עיני האדם למצוא דברי תורה בכל מקום שהוא. ובאמת דורות הראשונים שזכו הי' להם התורה בהתגלות במדרגה עליונה. ואנחנו נמצאת לנו התורה בדרך רחוקה. אבל הכל תורת ה'. ועל זה כתיב ואהבת את ה"א בכל מאדך. דרשו חז"ל בכל מדה ומדה שמודד לך כו'. הרמז הוא כי הקב"ה משפיע אלקותו ית' לכל א' כפי מדת המוכן לו. כי התורה מים שאין להם סוף. וצריכין לאהוב אותו ית' במדידת אלקותו ית"ש עלינו כפי מה שמודד לנו. וז"ש ובקשת משם את ה"א:

 

 

לפרשת נצבים וילך

שמעתי מפי מו"ז ז"ל שנקבעה פ' נצבים בסוף השנה כמ"ש ז"ל כשיצאו מפרנס לפרנס עשה אותם מצבה. כמו כן בכל שנה יש הנהגה מיוחדת וצריכין בסוף השנה לקבוע מה שנתחדש בזו השנה כדי לצאת מסדר לסדר השנה הבאה עכ"ד ז"ל. ובאמת צריכין להתחזק בשבת אחרונה שבסוף השנה כמאמרם ז"ל אלו שמרו ישראל שבת אחת כראוי מיד נגאלין ויכולה השבת שתרחם. וכ' בפ' וילך הנך שוכב כו' וקם כו' וזנה כו' ועתה כתבו לכם השירה כו' שימה בפיהם כו' וענתה השירה כו' לעד כו'. כי הקב"ה הכין לנו התורה להיות עזר לנו בגלות כביכול התורה נכנסת עמנו בגלות. כמ"ש עמו אנכי בצרה אנכי היא התורה. וכמו כן כחו של מרע"ה מתחדש בכל שבת בקריאת התורה שתיקן לנו מרע"ה. שימה בפיהם הוא הג"ן סדרים דאורייתא שיש בכל שבת סדר מיוחד בפרשיות התורה. שימה גי' שנה שבכל שנה יש דרך מיוחד בתורה כי שימה הוא לשון סידור כמו ושמו כו' איש על עבודתו. ושמו את שמי. ועיקר התחזקות לשוב בתשובה בכח התורה שנק' עץ חיים. חיים הוא עולם התשובה ועץ חיים הא התורה שמביאה את האדם לתשובה. לכן כ' למחזיקים בה כדאיתא במד' שלח. משל לנטבע בנהר שנותנין לו עץ לאחוז בו ע"ש דממשמע דכ' למחזיקים א"כ הוא באותן האנשים שנופלין וצריך להתחזק בעץ חיים. ובשבת מתגלה מעיין התורה. וגם פי' נצבים היום על שבת שנק' היום. וגם כתב בשבת ברית. והכתוב אומר כי לעברך בברית אתם נצבים כולכם. ולכן בש"ק הוא זמן אסיפה לקבל ברית שבת ובה מתיצבים לפני ה':

 

 

אתם נצבים היום כו'. במד' תנחומא אני ה' לא שניתי כו' בנ"י לא כליתם. כי הנה חלק ה' עמו ולכן כנס"י אין להם השתנות ויש להם בחי' השתנות בין בזמן הברכה והקללה מ"מ פנימיות הנקודה של כנס"י לא ישתנה לעולם. וע"ז נכרת ברית. אכן עבודת כל פרט להכניס עצמו בכלל ישראל להיות לו חלק בנקודה פנימיות של כללות בנ"י. ומצד זו הנקודה נק' בנ"י עומדים כמלאכי השרת שנק' עומדים מטעם שאין בהם השתנות. ולכן מביא המד' בכאן זמני תפלות. כי בזמן השלש תפלות נפתח זאת הנקודה שבתפילת עמידה באין לזה ההתקשרות. אכן ע"י התשובה יכולין לעולם לחזור ולהתדבק בזו הבחי' שזה שורש ענין התשובה. כמ"ש אחר הברית הזה והי' כי יבאו ע' הברכה והקללה והשבות א' לבבך כו':

וזהו ענין תקיעות שופר בר"ה שהדיבור יש בו השתנות אבל הקול הבא דרך הקנה לא ישתנה. וזה הרמז שנק' קנה ע"ש קנה חכמה זקן שקנה חכמה פי' שהחכמה היא בקביעות אצלו. כמו כן זה הקול קול יעקב שיש בכללות בנ"י. וזכו לזה בקבלת התורה אנכי ה"א וניתן להם חלק אלקות שאינו מקבל שינוי. ולכן נק' שופר שהוא תפארת ישראל שעומד בתפארתו לעולם בלי השתנות. ובאמת קודם החטא הי' ניתקן גם העשי' להיות בלי השתנות כמלאכים עושי דברו. ואח"כ קלקלנו נעשה וצריכין לתקן הכל בכח השמיעה. ונק' יובל ע"ש החירות שזו הנקודה פנימיות אינו מקבל שינוי וזה עיקר החירות והיא כח התורה דכ' תורת ה' תמימה פי' שאינו מקבל פגם כדאיתא אין עבירה מכבה תורה. ולכן משיבת נפש שכל התשובה בכח התורה כדכתיב קחו עמכם דברים ושובו כו':

 

 

בפסוק קרוב אליך הד' כו' בפיך ובלבבך. כ' דרשו ה' בהמצאו כו' בהיותו קרוב פירשו חז"ל בעשי"ת בהמצאו בר"ה בהיותו קרוב ביוה"כ וכמו שיש בשנה זמנים שהוא נמצא וקרוב כמו כן בנפשות. בפיך שהיא התורה ובלבבך שהיא תפלה ותשובה הם מקומות מיוחדים שהקב"ה נמצא וקרוב בהם לאיש ישראל. ובמד' הפותח והחותם בתורה מברך לפני' ולאחרי' דאיתא קוב"ה ואורייתא וישראל כולהו חד. וברכה שלפני' הוא לקשר התורה בהקב"ה. וברכה לאחרי' לקשר כנס"י בתורה. דאיתא כל התורה שמותיו של הקב"ה. והענין הוא כמו שהשם הוא להיות נקרא האדם ע"י שמו. כמו כן בנ"י קוראין להקב"ה בכח עסק התורה. וכפי מה שעוסקין בתורה לשמה ומתקרבין אל הקב"ה כך מתגלין הארת שמותיו של הקב"ה:

 

 

בפסוק א"נ היום. בכ"מ שכ' בתורה היום הוא בכל יום. לעברך בברית ה'. וא"כ שיש לבנ"י קשר וברית בה' כמו שהוא ית' הי' הוה ויהי' כן יש לבנ"י חלק באחדות והתחדשות. והם למעלה מן הזמן בכח זה הברית. וצריך כל אדם לעורר זאת ההתחדשות בכל יום בכח הבריתות. וז"ש כי המצוה כו' אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך כו'. פי' זה הציוי המתחדש בכל יום א"כ הוא למעלה מן הזמן. מ"מ לא נפלאת הוא. בפיך ובלבבך לעשותו הם ברית הלשון וברית המעור מאחר שנק' בריתות א"כ הם למעלה מן הטבע כנ"ל. ובאמת ע"י כל מצוה יכולין להתדבק בזה השורש. אבל המצות שנק' בריתות הם עיקר כחן של ישראל. לכן כ' לא נפלאת הוא ממך דווקא אבל מכל הברואים הוא נפלא ורחוק מאחר שהם תוך הטבע כנ"ל. לכן יש ב' אותות בכל יום ברית מילה ותפילין מילה ושבת. מלה ברית המעור. ותפילין כח הדיבור כמ"ש רש"י טוטפת מלשון הטף אל דרום. וכמ"ש למען תהי' תורת ה' בפיך. וכן שבת סהדותא איקרי ובו נפתח פיהן של ישראל בתורה וזה קריאת התורה בשבת. וצריכין להתחזק בכח השבת ומכ"ש. בשבת זה שהוא שבת האחרון של השנה. ואיתא אלו משמרין בנ"י שבת א' או ב' שבתות מיד הם נגאלין ועכ"פ בשבת שבסוף השנה צריכין לדבק בו. וגם בשבת שבתחילת השנה החדשה. דכ' ויברך א' את יום השביעי. ומצינו כי מי שהוא מבורך יש בו ברכה בביאה וביציאה כדכ' ברוך אתה בבואך וב"א בצאתך. לכן השבת בבואו נותן ברכה וקדושה לבנ"י וכן בצאתו וזה קדוש והבדלה. וכדאיתא בזוה"ק שיש שמחה למעלה בכניסת שבת ויציאת שבת וכמו כן בשבת שבא בתחילת השנה. ושבת היוצא בסוף השנה משאיר ברכה בכניסה ויציאה כנ"ל:

 

 

הקדים ברית התוכחה קודם פרשת התשובה. שע"י שקיבלו בנ"י הברית ברכות וקללות לכן מובטחין שלבסוף ישובו בתשובה ז"ש והי' כי יבואו כו' והשבות. וכמו שכ' ברשע שאומר בשרירות לבי אלך ואינו מקבל הברית ואלה לכן ספות הרוה כו' שאפי' שוגג נחשב לו כמזיד. מכ"ש מדה טובה המרובה ע"י קבלת הברית זוכין לתשובה ומתהפך גם זדונות לשגגות. לכן מקדימין פ' התוכחות קודם ר"ה ועשי"ת שבזכות קבלת הברית נזכה לתשובה:

במדרש לא נפלאת היא זש"ה חיים הם למוצאיהם תני ר"ח קלורית לעין מלוגמא למכה כוס עיקרין לבני מעיים. דכ' היא חייך. כמו שהנשמה מחי' כל האדם וכל האברים מושכין חיות מן הנשמה אע"פ שהיא רוחניות יש בה המשכת חיות לכל אבר כפי הטבע שלו. כמו כן התורה היא חיות כל הנשמות והיא נותנת עיקר החיים לכל האדם. לכן א' לא נפלאת הוא לא מפרשא ממך שהיא עיקר החיות המיוחד לבני ישראל. ובאמת נשמה היא רק ניצוץ מן התורה חלק אלקי ממעל. כמ"ש ויפח באפיו נ' חיים נשימה ומשיכה משורש החיים שהוא התורה. לכן איתא הנשמה מלמדין אותה כל התורה פי' הנשמה נשתלחה להיות כלי שעל ידה תתלבש הארת התורה בגוף האדם. וכפי מה שעוסקין בתורה זוכין לשלימות הנשמה ולקבל הארת התורה ע"י הנשמה. לכן בשבת שהיא זמן נתינת התורה יש נשמה יתירה פי' הארת שורש החיים בנשמת חיים. והכלל הנשמה נותנת חיים לאדם והתורה נותנת חיים להנשמה והקב"ה חי החיים של התורה. כדאיתא קוב"ה ואורייתא וישראל כולא חד. א"כ לא נפלאת היא ממך אדרבא זה עיקר החיות שלך והם חיינו ואורך ימינו:

 

 

אתם נצבים כו' שכינסם משה בברית קודם מיתתו. זש"ה תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב שהשאיר לנו ירושה זה הכח שיכולין בנ"י להיכנס להיות אגודה אחת. והוא באמת ע"י התורה תורה מורשה קהלת יעקב מורשה. והם בחי' תורה שבכתב ותורה שבע"פ כי לכל ישראל יש חלק מיוחד בתורה לא ראי זה כראי זה הצד השוה שביניהם שהם בני תורה ובכח כללות כל בנ"י הכללים והפרטים התורה נדרשת בהם. ויש בנין אב מכתוב א' ויש מב' כתובים כפי השרשים שיש לבנ"י בתורה גדולים וקטנים. וכ"ב אתוון דאורייתא נבנין בכללות בנ"י ונק' בנין אב. וע"ז כ' ה' עוז לעמו יתן עי"ז יברך אותם בשלום. שהיא המלבוש שנעשה בכח צרופי התורה:

בפסוק לא נפלאת הוא כו'. חשיב ד' בחי' ושני מקומות המיוחדים לתקן אלה הד' בחינות בפיך ובלבבך. ומול זה תש"י ד' פרשיות וכן בשל ראש וכ' למען תהי' תורת ה' בפיך. והוא בכח יצ"מ. לכן ל"נ היא ממך שהוציאך ה' ממצרים. והד' לשונות של גאולה הוציאו פיהם ולבבם של בנ"י להיות קרוב אליך בפיך ובלבבך. וכן בש"ק ע"י זכור ושמור זכירה בפה שמירה בלב. והם בחי' תורה ותפלה. והם הב' דלתות שנא' עליהם לשקוד על דלתותי. כל דלת פותח ד' הסתרות שחושב הכתוב לא נפלאת ולא רחוקה לא בשמים ולא מעבר לים:

 

 

בפסוק והותירך ה"א בכל מ"י כו' לטובה. כי לעתיד יהי' מתוקן התערובת טו"ר ויהי' מתברר רק הטוב. וזה כאשר שש על אבותיך שנא' בהם בכל מכל כל שלא שלט בהם יצה"ר כדאיתא בגמ' והטעימן מעין עוה"ב. והותירך דכ' מה יתרון לאדם כו' תחת השמש אין לו לפי שהטבע מסתיר ומתערב פסולת במעשה האדם. אבל אחר התיקון יהי' יתרון לאדם בכל המעשים שהרי הקב"ה ברא את האדם להיות שליט בכל העולם. וכשהוא ישר כראוי משתתף הקב"ה במעשה ידיו כמ"ש ויהי נועם ה' כו' ומעשי ידינו כוננהו. לשוש עליך לטוב כו' כ' שש על אבותיך. שכל מעשיהם הי' תקונים גדולים בכל העולמות. ודו"ק כי קצרתי:

בפסוק אם יהי' נדחך בקצה השמים מ' יקבצך כו' התורה נק' שמים והברית נק' קצה השמים. כי התורה תלוי בשמירת הברית. וכמ"ש מי יעלה לנו השמימה דרשו ר"ת מילה. א"כ המילה בקצה השמים והוא מעלה את האדם לשמים ותורה. ועיקר הגלות והגאולה תלי' בקצה השמים נדחך בק' השמים וכמו כן משם יקבצך שהוא שורש הגאולה:

 

 

אתם נצבים היום כלכם. היום בכל יום ע"י הכנה לקבל עול מ"ש ובריתו. בזה יכולים להתאסף להיות אגודה. וכן שמע ישראל הוא התאספות שנעשין אגודה א' לקבל הברית. בפ' והי' אם שמוע שכר ועונש שזה קבלת הברית. וכמ"ש על הפורק הברית בשרירות לבי אלך לכן הבדילו ה' כו'. כמו כן כל המכניס עצמו לברית הזה זוכה לכנוס בכלל ישראל. וכשנעשין אגודה א' הם נצבים לפני ה'. וזה בחי' התפלה אחר ק"ש שנק' עמידה. וכן במדרש מביא כאן זמני התפלה שבאלה הזמנים יכולין להתאסף להתיצב לפני ה'. ואח"כ כ' פרשת התשובה ע"פ המד' וים רחוקים שערי תפלה פעמים פתוחות פעמים נעולות כמו מקוה והים לעולם פתוח זה שערי תשובה דנצבים היום פי' חז"ל כשם שהיום מאפיל ומאיר כו'. והוא בחי' זמני תפלה בכל יום בחי' מקוה פעמים פתוח פעמים נעול. וכ' יקוו המים מת' השמים א' מקום אחד היינו כשבאים אל בחי' האחדות. אבל התשובה הוא מעל השמים וע"י התשובה לעולם בכל עת באים להאחדות. וב' בחי' אלו תפלה ותשובה הם בחי' ר"ה ויוה"כ ובהם פתיחת ב' השערים על כל השנה:

 

 

כי המצוה הזאת כו' ל"נ היא ממך כו'. ובמד' הפותח והחותם בתורה מברך לפני' ולאחרי' כו'. כי הנה אורייתא סתים וגליא כמ"ש בזוה"ק. וב' הבחי' ניתנו לישראל שגם הם סתים וגליא. ולכן אמר לא נפלאת על בחי' הסתום לא בשמים הוא כי התורה היורדת מן השמים תורה שבכתב הוא סתום ומלא סודות ורזין עד אין מספר. ולא רחוקה היא בחי' הנגלית שבכח הפה לגלות ונדבר בדברי תורה. וע"ז אמר לא מעבר לים הוא כי באמת הדיבור הי' בגלות במצרים עד שהוציאנו הקב"ה משם. ובזה ניתן לנו כח הפה כמ"ש למען תהי' תורת ה' בפיך כי בי"ח הוציאך ה' ממצרים. וז"ש בפיך ובלבבך לעשותו בפיך בחי' גליא ובלבבך בחי' סתום. ואין מי שיכול לפתוח בתורה רק בנ"י בכח התרי"ג מצות שנק' נר מצוה שהוא עצה איך לגלות אור תורה. וכמו שכל מפתח יש בו צורה כדמות המנעל ובו יכולין לפתוח. ואם נשתנה צורת המפתח א"א כלל לפתוח. כן מפתח של התורה הוא תרי"ג מצות. וכל מצוה ציור פרטי וע"י קיום כל התרי"ג נפתח התורה. ולכן נעלמה מעיני כ"ח רק בנ"י שנמסר להם המפתח. ולכן כ' במד' למי שממציא את כל רמ"ח מצות. ומ"מ בכל מצוה יש התקשרות לכל תרי"ג מצות כמ"ש תרי"ג מצות התלויות בה. ומכ"ש מצות שנאמר בהם ששקולין ככל המצות כמו שבת וציצית נפתח בהם אור התורה. והקורא בתורה מברך לפני' על שזיכנו הקב"ה לדבר בתורה וכשזוכה להשיג הארה פנימיות כמ"ש (מדרש שיר השירים פרשה א') לב חכם ישכיל ע' פיהו זה בחי' סתים וע"ז ברכה אחרונה שנתן לנו תורת אמת היא בחי' סתום וחתום:

 

==וילך==

 

ב"ה

אא"ז מו"ר ז"ל פי' הפסוק ואעידה בם את השמים ואת הארץ כו'. שבנ"י מבררין ומצהלין פנימיות הבריאה. שמעידין שהכל כח הש"י כו'. והיא בחי' שבת שנק' אסהדותא [וז"ש נעשה שותף כו']. ואמת כי כפי מה שיודעין זה הטיב אין שום הסתר כלל. כי כללות נשמת ב"י הם למעלה מכל הבריאה וא"כ אין בכח הטבע להסתיר באמת. וז"ש אתם נצבים כו' לפני ה"א כו' לפני ממש שבנ"י הם השורש שעל ידיהם נמשך חיות לכל הנבראים. והם הראשונים במדרגה. וז"ש רש"י ז"ל שאמר זה אחר הקללות שהוריקו פניהם וניחם אותם אתם נלבים היום כו' כיום שמאפיל ומאיר כו'. הוא כנ"ל שהם הראשית שהאור בא ע"י וא"כ יכולין להפוך הכל. ובמדרש הכל בעתה מתבראת. פי' בעתה היא התחלות התפשטות החיות מהשם יתברך לבוא לבחי' זמן ועת. כמ"ש בזוהר הקדוש על ואל יבא בכל עת כו'. וזה בעצמו ענין העמידה בתפילה שהיא מאמר נצבים לפני ה' אלקיכם. שמודה ומכניע עצמו להיות חל עליו מלכות שמים להיות בטל אליו. וע"י שמכניס עצמו בכלל ישראל. שהם תמיד עומדים לפניו יתברך:

 

 

אא"ז מו"ר ז"ל פי' הפסוק ואעידה בם כו' השמים ואת הארץ כי בנ"י מבררין כי כל הבריאה מהשי"ת כו'. ובמד' נצבים ויציבני כמטרה לחץ משל לגבור שהעמיד קורה וזרק בה חצים כו'. כי בנ"י נבראו להיות כחומה להגין ולבטל כחות החצוניות והקליפות. [נצבים כמ"ש באדום נציבים כו' שהוא אנשים השומרים ומגנים]:

 

 

טף למה באין לתת שכר למביאיהן. וקשה ממ"נ אי אין תועלת בזה מה שכר ע"ז. אך בוודאי גם טף אין חידוש שיוכלו לקבל הארה בנפשותם ע"י התורה הרי הוא אומר א"נ היום כו' טפכם. אך כי לכל דבר צריכין התעוררות האדם והש"י הבטיח כי לא תשכח מפי זרעו שאין התורה משתכחת כו'. ומ"מ נאמר מפי. פי' שיוכל איש ישראל בכחו בפיו למצוא הארה מדברי תורה ותפלה. והכלל כי אין שום דבר נגמר בלי עזר עליון וגם כל המצות ועבודת האדם הכל מהש"י כמאמר ממך הכל. אך בוודאי יש גם להאדם חלק קצת והוא ע"י הרצון והתעוררות שלו. ואיתא שכר מצוה מצוה פי' שגוף המצוה הוא רק שכר מהש"י שיוכל לעשותו ע"י איזה רצון שהי' לו נתן הש"י שכרו שיוכל לעשותה. וע"ז הקושיא טף למה באין כי בשכר טירחא שלהם אין תועלת. וע"ז התשובה לתת שכר כו' כי טרחת האב ורצונו להמשיך את טפיו לעבודתו ית' הוא גורמת שכר שיתן הש"י הארה לבניו. ודבר זה נוהג בכל פשוטי בנ"י שאין להם שכל ורצון כראוי מ"מ ע"י הביטול לגדולים וטובים ממנו יכול להועיל רצון הצדיק לתת שכר להדביקים בו. וכן כל מי שיש לו איזה רצון צריך למוסרו לציבור. כי בוודאי צריך להיות חביב יותר לאדם דבר טוב הנעשה מכלל ישראל מדבר פרטי שלו. ועי"ז מקבל הקב"ה רצונו בתוך כלל ישראל. וע"פ דרך הנ"ל נוכל להעמיק עוד פי' אמת באמרם לתת שכר למביאיהם ולא ניתן לכתוב ודעת לנבון נקל:

 

 

בפסוק לא תשכח מפי זרעו פירש"י הבטחה שאין התורה משתכחת כו'. אך כ' מפי זרעו וצריכין לשמור הפה והוא שמירת הבל הלב פנימיות של האדם וכן כתיב שימה בפיהם. והוא ענין תורה שבע"פ פי' בעל פה מי שהוא שליט ברוחו ושומר הפנימיות כמ"ש לעיל פי' החותם בתורה. ותורה שבכתב הוא הפותח כמ"ש לעיל. והיינו כמ"ש כתבם על לוח לבך שמה שלומד נכנס בעומק הלב נק' תורה שבכתב כנ"ל:

 

 

בפסוק וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי ל"ת מפי זרעו כו'. דכ' אנכי הסתר אסתיר פרשנו שיהי' נסתר ההסתר ויאמרו כי אין אלקי בקרבי כו'. ושמעתי בשם הרה"ק מפרשיסחא ז"ל שזה הוא נחשב לחטא כי צריכין להאמין כי השי"ת עמנו בצרה. וע"י התורה ושירה הזאת יכולין לברר זאת כי השי"ת עמנו. וז"ש וענתה השירה כו' לעד שע"י התורה יכולין לברר הכל כי תורה אור. ואין החושך יכול להחשיך אור התורה כמ"ש עבירה מכבה מצוה ואינו מכבה תורה. וזה עצמו כי ל"ת מפי זרעו זה העדות שהשי"ת עמנו כמ"ש חז"ל על משכן העדות עדות היא שהשכינה שורה בישראל. וזה בלוחות וכמו כן בכל התורה בכללות בנ"י. וכמו כן בפרט לפי התגלות הארת התורה בלב איש ישראל עדות הוא למעט דביקות אשר לו כנ"ל:

 

 

בפסוק ואנכי הסתר אסתיר כו' ועתה כתבו לכם כו' שימה בפיהם כו' כי לא תשכח מפי זרעו כו'. דכ' וירא אלקים כו' האור כי טוב ויבדל גנזו לצדיקים כו' והיכן גנזו בתורה. וע"ז איתא צדיקים מקיימין העולם שנברא בעשרה מאמרות שבנ"י בכח התורה מעוררין אור הגנוז בעולם. ואחר שחטאנו לפניו ית' באופן שגם בבנ"י לא זכו כולם לאור הגנוז נעשה הסתר על הסתר ונגנז עוד פעם שנית והכל בתורה. לכן איתא כי קודם החטא הי' מאירין דברי תורה בהתגלות ועתה צריכין יגיעה רבה לאור פנימיות התורה. ולכן השי"ת ברא רפואה קודם המכה כמ"ש הסתר א' פני ביום ההוא דייקא. ע"כ גילה להם אז איך הכל נגנז בשירה הזאת. והכין אז כל התיקונים שנוכל למצוא בעת הסתר פנים. כמאמר וענתה השירה כו' כי ל"ת מפי זרעו ושכחה לא שייך בפה והל"ל מלב זרעו. רק הפי' שע"י היגיע בפה נוכל לעורר אותן ההארות כמ"ש שימה בפיהם דייקא. ופרשה זו היא הכנה עד סוף כל הדורות לכן כ' עד תמם:

 

 

בפרשת הקהל. ישמעו וילמדו כו' נראה שע"י מצות השמיטה זכו אח"כ לבחי' התכללות. והוא הלשון שכ' בקבלת התורה הקהל לי א"ה ואשמיעם את דברי. ונראה שזה הי' שכר על שמירת שביעית שדרשו חז"ל גבורי כח בשומרי שביעית הכ' מדבר. ומסיים לשמוע בקול דברו שזכו לשמוע ד' ה' אח"כ במצות הקהל שהי' מתגלה להם מחדש אור התורה כפי מה שהי' צריך להם אז כי מציון תצא תורה. כי בוודאי הי' סיוע משמים להמלך כי מצד הטבע אין באפשרות להשמיע באזני כל קהל ישראל. וכ"כ הרמב"ם בה' חגיגה שהמלך שליח הוא וצריכין לעמוד בהקהל כמו בהר סיני באימה ביראה ע"ש. וזה ענין שמיטין אצל הר סיני. ויתכן לומר כי שלמה המלך ע"ה חיבר ס' קהלת ע"ש מצות הקהל שהיא בסוכות. וכשראה שיתבטל בהמ"ק ומצות הקהל שנתחדש אז הארת התורה בכל שמיטה. הניח זה הכח בספר קהלת שחיבר על ימי הסוכות כנ"ל:

 

 

בפסוק ואעידה בם א' השמים כו' פי' א"א מו"ז ז"ל שע"י בנ"י מתברר כבודו ית' שנסתר במ"ב דכ' השמים מספרים כו' והכל תלוי בבנ"י כו'. והנה פי' הפשוט ששמים וארץ נעשו עדים כמ"ש יד העדים תהי' כו'. ונראה שהכל אחד שזה עצמו העדות מה שהטבע משתנה לפי עמידת בנ"י. אם מטיבין מעשיהם ונתנה הארץ יבולה כו' וא"ל ועצר את השמים כו'. נמצא בנ"י מבררין מלכותו ית'. והאמת כי זה מדרגה חדשה שזכו בנ"י שיתמשך כל הטבע כפי עבודת התחתונים. כי מקודם לא הי' כן כי שכר ועונש בהאי עלמא ליכא רק בנ"י המשיכו דרך זה בכח התורה. והאמת כי הרשעים אמרו עזב ה' את הארץ. ובאמת השגחת הבורא ית' בעולם הוא כפי האמונה. והרשעים שאין מאמינים נמסרו להטבע בלבד. ובנ"י כפי האמונה שבהם משתנה להם הטבע כענין אין מזל לישראל. ועי"ז שקיבלו עליהם בנ"י ברכות וקללות לכן יש להם לבטוח כי יטיבו מעשיהם באחרונה. וז"ש והי' כי יבאו ע' הברכה כו' והשבות. פי' ע"י שקבלתם עליכם ברכות וקללות ממילא תראו ותבינו לומר הלא על כי א' אלקי בקרבי כו' ועי"ז תשובו בתשובה. ובנ"י בכל עת יש להם התקשרות בתורת ה'. וגם בדורות האחרונים שנתגרשנו משלחן אבינו שבשמים יש לנו חלק בתורה. והלא כמה פרשיות שלימות שמיוחדים רק על ימי הגלות והירידה. כמ"ש וענתה השירה הזאת כו' שגם בימים אלו יש להם חלק בתורה. וכ' אם יהי' נדחך בקצה השמים. לומר כי לעולם יש לבנ"י חלק בתורה ובשמים הרבה או מעט. כמ"ש לא תשכח מפי זרעו פרש"י שאין התורה משתכחת מזרעם לגמרי כו'. כמ"ש שיש להם תמיד אחיזה בתורה ובשמים. [וע"ד הלצה כי התורה היא השמים. ואלה פרשיות אחרונות שבתורה שהם מדברים מדורות האחרונות נק' בקצה השמים כנ"ל]:

 

 

בפסוק ועתה כתבו לכם כו' וענתה השירה הזאת לפניו כו'. כי קודם החטא הי' השכינה שרוי' בתוך בנ"י בהתגלות. ובעת הגלות כ' ואמר כו' אין אלקי בקרבי כו' הסתר אסתיר כו'. אבל הש"י נמצא לבנ"י באמצעיות התורה. והקב"ה צוה למרע"ה לגנוז כל ההארות בתוך הספר תורה. ולכן נק' התורה עדות שהשכינה שורה בישראל. וע"י היגיעה בתורה מתגלה הארת הקדושה וכ' וענתה מלשון עני' ע"י אתערותא דלתתא. ועתה הוא לשון תשובה. ויתכן לרמוז כי הקב"ה אמר למרע"ה שהדור שלהם הי' השורש שהכל תלוי בהם. והוצרכו המה לשוב גם על החטאים של דורות האחרונים והי' התשובה עוד קודם החטא. והענין היא שע"י החטאים שהי' בדור הראשון הגם שהי' חטאים קלים לפי רוב עונות דורות האחרונים. עכ"ז הכל תלוי בהשורש. ולכן הראה להם הקב"ה מה שיהי' לסוף באחרית הימים ועשו תשובה ובכח התשובה שלהם יכולין אנו להתעורר לתשובה ולכן כתב זה אצל פרשת התשובה כנ"ל. לכן מקודם כ' אתם נצבים כו' ומסיים לא אתכם לבדכם כו'. הוא כנ"ל שעל ידיהם כורת ברית עם כל הדורות:

בפסוק ואעידה בם כו' פי' מו"ז ז"ל שע"י בנ"י מבורר שהקב"ה ברא שמים וארץ כדכ' אתם עדי כו' ונראה דב' הפי' אמת כדאיתא כשבנ"י זכאין הם מעידים בעצמם כו'. ולכן בשבת קודש שנק' סהדותא ע"י שמתעלין בנ"י בש"ק למעלה מהטבע אז הם עדים על שמים וארץ. ובימי המעשה עוד בנ"י מקבלים הארה ע"י שמים וארץ כנ"ל. אבל בשבת כ' ביני ובין ב"י אות ה"ל כי ששת ימים כנ"ל:

 

 

 

 

כתבו לכם את השירה כו' ענין שירה זו הגם כי יש בה עונשין. אך כמ"ש חסד ומשפט אשירה כמ"ש במדרשים בה' אהלל דבר באלקים אהלל בין במדת פורעניות כי כל המשפטים לבנ"י הם לטובה. ולכן בר"ה שהוא המשפט כ' יום תרועה יהי' לכם. תרועה היא רצון כמ"ש תרועת מלך בו. ולכן כ' לכם לכם היא לרצון ולא לאחרים לרצון. ובמד' מי גוי גדול א"ל אלהים קרובים אליו אין אומה כזו שיודעין אופי' של אלקים שבטוחין שיזכו בדינם ע"ש. כי אלקים הוא מדת הדין אעע"כ לבנ"י קרובים אליו:

 

==לחודש אלול==

 

ב"ה

בעת רצון כגון באלול וס"ג בשבת שמתעוררין י"ג מקורות הרחמים. פי' י"ג מידות כי הש"י מלא רחמים רק להיות נמשך הרחמים במידות ועי"ז יכולין לקבל מזה. כי הש"י א"ס ולא נוכל להרגיש רחמיו. רק ע"י שמשפיע במדה וגבול להנבראים. וע"ז יש עתים שיכולין להתדבק בזה. וגם זה תלוי באדם כפי שמבטל רצונותיו ועושה כל המעשים במדה שלא יתפשט לחוץ. כדכ' אום אני חומה. כך זוכה להביא אור התורה ורחמי הש"י ג"כ במדה שיוכל לקבל ולדבק בהש"י אף שהוא א"ס:

 

 

פ' שופטים

אא"ז מו"ר ז"ל פי' על חודש אלול שהם לו ולא אנחנו קרי וכתיב במזמור לתודה. ופי' הדבר הכל א' שכפי מה שלא אנחנו כן לו אנחנו. כי בגסות אין אני והוא יכולין לדור. צאן מרעיתו כי הוא ר"ה למעשר בהמה כו' ע"ש במ"א. ובפשיטות ע"י הביטול שנעשין כל הדברים לא והבל וריק בעיני האדם. וכל הרצון והתשוקה להשי"ת. ממילא כמים הפנים כו' ומתקרב עי"ז אליו ית'. וז"ש ר"ה למעשר בהמה. שיש בכל נפש ישראל ג"כ נפש הבהמיות כמ"ש בספרים. וצריך כל אדם להגבי' גם נפש זו להשי"ת. והוא ע"י ביטול ושעושה היפוך התאוה. עי"ז מגבי' גם זה. כענין שכ' בשני יצריך כו'. וזה ג"כ שופטים ושוטרים. שופטים בבחי' השכל ויגיעה בתורה. ושוטרים להכניע הגוף:

 

 

במנחה בשבת עת רצון וכן בחודש אלול ימי רצון. והלא השי"ת אין בו שינוי והוא למעלה מן הזמן. רק הפי' שהשינוי הוא בהזמן. שיש עת רצון שהזמן יכול לקבל הרצון והשפע מהנקודה שלמעלה מהזמן. ובש"ק שיש השפעה מהשי"ת לכל ימי השבוע מתקשר הזמן במה שלמעלה וכן בחודש אלול קודם התחדשות שנה החדשה ולכן אז עת רצון שיכולין להתדבק גם בעוה"ז במה שלמעלה ובמד' ואני תפלתי אוה"ע אוכלין ושותין כו'. פי' שכשיש השפעה להם כל מגמתם לקבל לגרמייהו. ובנ"י חפצים בהרצון יותר ממה שנותן להם צורכיהם ע"י הרצון. ומשתוקקין להתדבק בזה הרצון כנ"ל. וכל הרצונות בימות החול תלוים ברצון שיש לאדם בשבת. לכן נק' רעוא דרעוין שהוא הרצון שכל הרצונות באין ממנו כנ"ל:

 

 

הרמז על אלול אני לדודי ודודי לי. כי הנה בנ"י צריכין להעלות ולתקן כל הברואים. אכן מעלתן גבוה להתיחד אליו ית' כמ"ש בש"ק ביני ובין בנ"י אות היא כו'. השי"ת די לו בעולם בבנ"י להיות מעידין עליו. כמ"ש עם זו יצרתי לי וכ' אתם עדי. רק בנ"י מטוב לבן צריכין להטות כל הברואים אליו ית'. אבל בימי רצון הללו בסוף השנה צריכין להתדבק בשורש העליון. בשגם ע"י שכל השנה מתלכלכין בחטאים ע"י תערובות הרשעים בעולם. צריכין לברוח ולהציל את נפשותינו כענין חייך קודמין. וזהו הרמז ר"ה למעשר בהמה כי כל עניני עוה"ז וודאי יש בהם צורך גבוה. והאדם יש לו חלק בכל כדי לתקן הכל על ידו. אבל בימים אלו צריכין להפריש ולהרחיק מכל עניני עוה"ז כפי היכולת לקיים אני לדודי. ולזכור כי האדם נברא רק לעבודת הבורא ית'. ובחודש אלול (הזה) מתקיים אני לדודי. וע"י כן מתקיים בחודש תשרי ודודי לי. שהוא השפעת חיים וקדושה על כל השנה:

חודש אלול שניתקן לתשובה קודם ר"ה שהיא קבלת מלכותו יתברך כמ"ש אמרו לפני מלכיות. ואיתא דמאן דכפות באחרא א"י לקבל עליו עומ"ש לכן צריכין בחודש הזה לצאת משיעבוד הסט"א ויצה"ר להיות נקי לקבל עומ"ש [לכן נקרא מזל חודש הזה בתולה] וזה ג"כ הקדמת מחיות עמלק קודם מצות ביכורים שהיא קבלת עומ"ש:

 

 

הרמז לאלול אני לדודי ודודי לי. כי בזמן הזה נתעוררו בנ"י בתשובה וזכו במעשיהם לעורר עת רצון בשמים כמ"ש מה הראשונים ברצון אף אחרונים ברצון. וזה נוהג בכל שנה ג"כ כי בפסח ושבועות הי' מתנות שמים כמו שהי' אז ביצ"מ ומתן תורה. וע"י שלא הי' בזכות ישראל לכן לא נשאר ונצרך להיות התעוררות מחדש בכחן של בנ"י עצמם. ואני לדודי ואח"כ דודי לי וזה הוא דבר קיים לעד. וע"ז יש משפט בר"ה ויוכ"פ וזוכין בנ"י לתורה ע"י מעשיהם והוא שמחת תורה בשלימות:

 

 

מו"ז ז"ל אמר רמז על אלול לא אנחנו הקרי והכתיב. ע"י שלא אנחנו ומבטלים עצמינו לכן לו אנחנו עמו וצאן מרעיתו שאמרו א' באלול ר"ה למעשר בהמה עכ"ד ז"ל. ויש להוסיף על דבריו כי גם להיפוך כן הוא שע"י שמתקרבים אליו ית'. ממילא מתבטלים בעיני עצמם. כמאמר בהמות הייתי עמך דכ' אדם ובהמה תושיע ה' דרשו חז"ל שערומין בדעת כאדם ומשימין עצמן כבהמה. כנראה שא"י לבוא לזה הביטול רק להיות מקודם ערומין בדעת אח"כ מבינים לבטל עצמם לכן כ' אדם ובהמה. וכ"כ ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם. פי' שזה הסימן ע"י שבהמות הייתי עמך חל עליהם צורת האדם. ודרשו אתם קרויין אדם ולא האומות שאין להם בחי' ביטול הנ"ל כמ"ש אתם המעט שממעטין עצמן. וי"ל ג"כ כי שניהם אמת וכביכול הבורא ית' אינו מחזיק טובה לעצמו ואמר צאן מרעיתי אדם אתם פי' שע"י הביטול כבהמה זכו להתקרב להיות אדם אתם. ובנ"י ממעטין עצמן ואומרים עמו בחי' אדם ע"י שקירב אותנו אליו ית' אח"כ צאן מרעיתי שע"י התקרבות באנו להביטול כנ"ל:

 

 

הימים הללו מ' יום האחרונים שהיו ברצון הם עצמם מסייעין לבות בנ"י לתשובה. כאשר דור המדבר היו חרדים מאוד לה' בימים אלו. וכמו שהחטא נשאר לדורות כמ"ש אין לך פקידה שאין בה מעון העגל ממילא התשובה שעשו אז ותקנו החטא. בוודאי הי' ג"כ לדורות. ומרע"ה תיקן בשורש נשמות בנ"י בשמים כמ"ש שלא הניח זוית ברקיע שלא נתחבט עלי' והם השרשים של נשמות בנ"י שנמשלו ככוכבים ברקיע. לכן בנקל עכ"פ לנו לתקן גופי החטאים. וע"י שלוחות שניות היו בדרך בעלי תשובות. נשאר ההארה שלהם גם עתה יותר מהימים של הלוחות הראשונות כי בע"ת אתיין בחילא סגי:

 

 

לחודש אלול רמזו הקדמונים ר"ת אני לדודי ודודי לי. ומו"ז ז"ל אמר רמז על הפסוק לו אנחנו שיש קרי וכתיב. לו בו' ולא באלוף. ואמר שכפי מה שיש ביטול זה באדם לא אנחנו. אז לו אנחנו כו'. וביאור הענין שבנ"י צריכין להיות מוכנים בלתי לה' לבדו כדכ' עם זו יצרתי לי. וזה אני לדודי שיודעין שאין לנו צורך בעולם רק לעשות רצונו ית' ולהרבות כבודו בעולם. וכפי מה שמבורר כן אצלינו כן מתברר למעלה דודי לי שכל בריאות העולם והתגלות כל מיני הארות שנמצא מאתו ית' בעולם הכל רק בעבורינו. וכ' את ה' האמרת וה' האמירך. פירש"י לשון תפארת וחשיבות. שבנ"י אין להם דבר חשוב בעולם רק לעשות רצונו ית' וכמו כן כביכול אין לפניו ית' דבר חביב מכל הברואים כמו חביבות בנ"י כדכ' ובך בחר ה' כו' לעם סגולה כו'. והנה בר"ה מתחדש הבריאה וצריכין בנ"י מקודם להכין עצמם אליו ית' דכ' עיני ה"א בה מראשית השנה כו'. מכלל שדרשו חז"ל מראשית השנה על תשרי א"כ אחרית שנה הוא אלול. ויתכן לומר כי אחרית הוא הסוף והתכלית שגלוי לפניו ית' שבנ"י שבים אליו ית"ש בסוף השנה. ובאמן זמן התעוררות התשובה בסוף השנה שהוא תכלית הנרצה מכל מעשי השנה. וכשרואין שאין לנו מאומה שבים לפניו ית' על חסרון המעשים טובים ומבררין שבראנו רק לכבודו ומשתוקקין לגמור מכח אל הפועל לברר כבוד מלכותו ית' בעולם. וממילא בא התחדשות של ר"ה רק לבנ"י בחי' ודודי לי כנ"ל:

 

 

הקדמונים נתנו רמז בפסוק אני לדודי וד"ל. והענין הוא כי בלוחות הראשונות היו בכח אתערותא דלעילא. אבל האחרונות היו בכח התקרבות בנ"י. ולכן נשאר קיים לעולם. וגם הראשונות היו בקולי קולות ובאחרונות אמר הקב"ה אין לך יפה מן הצניעות. ופי' הענין כי בראשונות הי' הכוונה לתקן כל העולם והיו יכולין כל האומות להתקיים באמצעיות בנ"י. כמ"ש והייתם לי סגולה מכ"ה. אך עמלק הרשע ימ"ש הוא גרם חטא העגל. כי אין הרשעים כדאי שיתקרבו. ולכן היו האחרונות בצינעה להיות מיוחד רק לבנ"י. וז"ש אני לדודי בפרט. וחודש זה נתקן לדורות להתקרב אליו ית'. כי באותן מ' יום תיקנו בנ"י החטא. ונפתחו שערי תפלה לדורות. וכ' קרוב ה' לכל קוראיו ואיתא במד' יכול לכל ת"ל לכל אשר יקראוהו באמת. ואמר אמו"ז ז"ל דאעפ"כ כ' לכל קוראיו. רק ע"י אותן שקוראין באמת מתעלין כל התפילות של פשוטי בנ"י ג"כ עכ"ד ז"ל. וכמו כן בדורות בימים אלו שנתקבלו תפלות אבותינו. יכולין לעלות תפלותינו דלים ורשים בהתדבקות באותן התפלות שהתפללו אבותינו ומשה רבינו ע"ה:

ועיקר פי' אני לדודי להיות איש ישראל יודע שנברא רק לשמש את קונו ואין לו מציאות וצורך אחר כלל בעולם. והגם כי כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו. אבל הוא להיות לצורך בנ"י כמ"ש [לא נבראו] כולם [אלא] להיות צוות לזה וכן אי' הם נבראו לשמשינו ואני נבראתי לשמש את קוני. וז"ש ולא אנחנו בא' שאיננו שלנו כלל. רק לו אנחנו. וז"ש וצאן מרעיתו. כדאיתא בתנא דבי אליהו יושב והוגה בתורה כבהמה החורשת בשדה. פי' כמו הבהמה שיודעת שמוכנת רק לרכוב עלי' ולעשות רצון בעלה ואין לה דעת אחרת כלל. וז"ש הנביא ידע שור קונהו כו'. ובנ"י נאמר עליהם אדם ובהמה ערומין בדעת כאדם ומשימין עצמם כבהמה. הוא הביטול כנ"ל. שיודעין שאין להם מציאות אחר רק לדודי. וכן ודודי לי הפי' כן כי כל מה שצימצם הש"י כביכול להיות נודע בעולם ושיתגלה שם הוי' ב"ה בעולם הכל לי. כמ"ש בשביל ישראל שנק' ראשית. וקודם ר"ה שמתחדש הבריאה צריכין לברר זאת שכל הבריאה עבור בנ"י. ותכלית בנ"י לעשות רצון קונם. לכן בחודש אלול צריך כ"א להבדיל עצמו מהבלי עוה"ז להיות מוכן רק לעבודת הש"י בלבד:

והנה מזל אלול בתולה. היינו שיש נקודה פנימית בנפש ישראל שאין שולט שם מגע נכרי. גן נעול. מעיין חתום. ונק' בתולה וע"ז הנקודה נאמר אני לדודי שלעולם לא נתרחקה זו הנקודה מדביקות בשורשה. ושמורה לשמו ית'. אך לא בכל עת יכולין למצוא זו הנקודה. ועתה הזמן גורם שנתעוררו בנ"י בתשובה. ונתקרבו נפשות בנ"י אליו ית'. וכמו כן דודי לי הוא ג"כ שיש למעלה מדות מיוחדים רק לבנ"י. כמ"ש הנה אנכי כורת כו' נגד כל עמך כו' אשר לא נבראו כו'. א"כ יש מדות מיוחדים לבנ"י. והם י"ג מדות כמ"ש הורית לנו לומר שלש עשרה. וכפי התגלות נקודה פנימיות אני לדודי כך דודי לי. ומו"ז ז"ל אמר כי ע"ז הנקודה נאמר מגן אברהם ע"ש. והוא חתימת אות ברית קודש שחתם בבשרינו. להיות משונה מכל הנפשות. וע"ז רמזו גדולה מילה שנכרתו עלי' י"ג בריתות. שע"י שמירת אות ברית קודש מתגלין הי"ג מדות כנ"ל:

 

 

איתא בספרים על חודש אלול אני לדודי ודו' לי כו'. כי עיקר התשובה צריך להיות ע"ז לזכור כי נשתלחנו בעוה"ז לעשות רצונו ית"ש בלבד. ומה שטרודין בהבלי עולם ושוכחין העיקר. ע"ז צריך להיות עיקר התשובה לחזור לקבל עול העבדות להיות מוכן רק לעשות רצונו ית'. ועמך לא חפצתי בארץ. ואם מקבלין זה העול בשלימות אני לדודי. ממילא ודודי לי. וזה מתקיים בש"ק שזה עדות השבת לשבות מכל מלאכה. ולזכור כי עיקר שבראנו לכבודו. רמז לדבר הרועה בשושנים גי' שבת. והו' יתירה לרמוז (על) דמיני' מתברכין כל שיתא ימי המעשה ג"כ. ולכן אומרים בש"ק מזמור ה' רועי. כי בשבת מתגלה הנהגתו ית' המיוחדת רק לבנ"י. כמ"ש ביני ובין בנ"י אות הוא:

 

 

כתיב אני לדודי ודודי לי. ופ"א כתיב דודי לי ואני לו. והכל ענין א'. להראות כי בנ"י הם הדבקים בה'. וכשמכינים לבם להתדבק למעלה נעשה עת רצון למעלה. וכמו כן כשיש עת רצון למעלה מרגישין נפשות בנ"י למטה. ובוודאי זה מתקיים תמיד בכלל בנ"י. ועתה בחודש אלול ע"י תשובת בנ"י נעשה למעלה ימי רצון. כמ"ש מה הראשונים ברצון כך האחרונים. ומ' ימים הראשונים הי' רצונו ית' מעורר רצון בנפשות בנ"י. והוא דודי לי ואני לו. ובמ' ימים האחרונים בכח תשובת בנ"י מאהבה נעשה למעלה ימי רצון:

 

 

על חודש אלול רמזו הפסוק אני לדודי ודודי לי ר"ת אלול. דהנה בר"ח אלול נתרצה הקב"ה לישראל במ' ימים האחרונים. ונתגלה הי"ג מדות. כמ"ש הנה אנכי כורת ברית וזה הי' ע"י התעוררות התשובה של בנ"י וכן לעולם יש התגלות הי"ג מדות בימים האלה לבנ"י בכח התעוררות התשובה. דהנה עיקר גילוי הי"ג מדות הם בתשרי כדאיתא בזוה"ק בשביעאה. והוא בחי' בהמצאו שמצד שאז נברא העולם מתגלה ידו הפשוטה לקבל שבים להמציא עצמו להנבראים במדותיו הטובים. אבל באלול ההתגלות בכח התעוררות בנ"י וזהו אני לדודי. ודודי לי היא בתשרי שכפי התעוררות באלול כך זוכין בתשרי. ובאמת כמו שבנ"י קדמו לעולם. כן צריך להיות תמיד שבר"ה נתחדש הבריאה ובנ"י מקדימין באלול שהם קודמין להתחדשות הבריאה. וצריך איש ישראל להתחזק באלה המ' יום שקרבנו הקב"ה ברצון כי לוחות הראשונות היו בחי' הבחירה בבנ"י. ובאחרונות בחי' התקרבות כמ"ש תבחר ותקרב. ומ"מ עיקר הברית הי' באחרונות כמ"ש אנכי כורת ברית אנכי היא התורה ולפי שהאחרונות היו הלוחות מלמטה והכתב מלמעלה ה"ז כריתות ברית והתקרבות התחתונים לעליונים וזה הברית שהגם שנתרחקנו ממדרגה הראשונה עכ"ז כרת ברית אתנו. ובאמת קודם החטא כ' בני עליון כולכם. ואח"כ הי' בבחי' כריתות ברית כנ"ל:

 

==ראש השנה==

 

ב"ה עירבובי דברים

הסימנים בליל ר"ה כרתי רוביא. כי בר"ה אין מבקשין על עניני עוה"ז. כמ"ש בזוה"ק ותיקונים. רק לבקש על מ"ש תן פחדך ותמלוך כו'. וי"ל דלכך מרמזין על צורכי עוה"ז שהם באמת רק רמזים להוציא מכל ענין רמיזא דחכמתא לעבודת השי"ת. ובאופן זה שיהי' רק לסימן ולרמז רשאין לבקש שכן רצונו ית' שע"ז נבראו. ובר"ה שנותן השי"ת חיות חדש לכל הנבראים על כל השנה צריך כל אחד להיות מוכן לקבל החיים רק לעבודתו יתברך שמו בלבד וכפי רצונו כן נותנים לכ"א:

ראש השנה פי' קודם התחלקות השפע להיות נשתנה. כי כשבא חיות השי"ת לעוה"ז תחת הזמן והטבע משתנה מרוחניות לגשמיות. ור"ה הוא המקור וההתחלה קודם ההשתנות כי במקורו הוא בלי ציור גשמיי:

במדרש לעולם ה' דברך נצב בשמים. כמ"ש בשם הבעש"ט כי מאמר יהי רקיע מחיה כל רגע הרקיע וכן כל מאמרי הש"ת חיים וקיימים. ונמצא שורש כל דבר וקיומו הוא המקור והנקודה שנמשכת מן מאמר השי"ת. וזהו התקיעות שהוא קול בלי דיבור. שדיבור הוא התחלקות הקול לתנועות נפרדים ושונים. אבל הקול אחד מיוחד דבוק במקורו והיום בר"ה החיות דבוק בשורשו כנ"ל קודם התחלקות והשתנות. ורוצין לדבוק עצמן בפנימיות החיות כנ"ל. [עיין בסידור הרב ז"ל]:

במדרש כי הקב"ה הראה ליעקב הסולם ולא רצה לעלות וגרם גלות לבניו כו' ע"ש פ' אמור. כי כל אומה יש לה מקום מיוחד ויכולה לעלות כפי שיעורה. אבל בנ"י בחר יעקב אבינו להיות עליותינו עפ"י מעשינו. וממילא אין לזה שיעור ותכלית. ומ"מ גם זה אמת כי לא נגרעו עי"ז ויכולין לצעוק להשי"ת להושיעם כפי שורשם אף כי לא יוכלו להשיג במעשיהם לפעמים. וזהו ענין התקיעות שצועקין בלי טעם רק לדבק בחלקינו קול קול יעקב כנ"ל:

עשי"ת נגד עשרה מאמרות ועשרת הדברות. וכל יום מאיר מאמר ודיבור אחד. וההפרש כענין במקום שבע"ת עומדין [כו']. שהתחדשות חיי השנה עתה בחילא סגי יותר מבשעת הבריאה כנ"ל:

 

 

לשמוע קול שופר עיקר המצוה השמיעה כמ"ש ברא"ש וטור. וי"ל ע"פ המדרש קלקלתם נעשה הזהרו בנשמע כו'. כי הקול לא קלקלו שהוא מקום גבוה יותר וקיים לישראל לעולם כמ"ש הקול קול יעקב. וכ' עושי דברו לשמוע כו'. ולזאת עכשיו מצפין ע"י שמיעת הקול לבוא למעשה שהוא הדיבור כמ"ש עושי דברו כו':

עשי"ת נגד עשרה מאמרות ועשרת הדברות. וכ"כ במ"א בשם מו"ז ז"ל שג' ענינים אלו עשרה מאמרות ועשר מכות ונסים במצרים ועשרת הדברות הכל אחד. ונראה שזה מלכיות זכרונות שופרות. וזהו עצמו תקיעה ש"ת תקיעה. ופי' הדברים שבריאת העולם הי' לקבל מלכות שמים שהכל לכבודו ברא. ויש להשי"ת כיבוד מכלל הקריאה מכולם. אבל בנ"י נבררו להיות במצרים בהסתרות. וע"י צעקה חזרו להתדבק בהשי"ת. וקבלת מלכות שמים שאחר הגלות הוא באופן הראוי. כמו שהי' בקבלת התורה פנים בפנים כמ"ש אתה נגלת כו' והוא התגלות חיות הפנימיות בבירור גמור לבד האמונה כנ"ל. וזה מלכיות כלל הבריאה כנ"ל. וזה תקיעה להתדבק בשורש עליון. ואח"כ זכרונות שצריכין להיות נזכר בעת צרה ע"י הצעקה ולחזור להתדבק ביותר שאת וזהו שופרות ותקיעה אחרונה כנ"ל. [ועיין בספר מאמר האחדות להחסיד ר"י יעב"ץ ז"ל שכ' מעין אלו הג' בחי' שכתבנו ע"ש]. והוא נגד ג' אבות שאברהם אע"ה הי' בחי' ראשונה שהקנה להקב"ה שמים וארץ כמ"ש שקראך אדון תחלה. ויצחק אע"ה העקיד עצמו להקב"ה והוא ביטול עצמותו. וזה העצה בכל גלות והסתר לצעוק להשי"ת לחזור אליו אף שאינו יודע האיך. וכ"כ במד' שאברהם אע"ה ביקש מהקב"ה כמו ששתק בעקידה ולא השיב מאומה כן ישתוק לנו השי"ת ע"ש. והוא התרועה אף שנסתבכין בעונות ובלבול הדעת. עכ"ז צריכין לצעוק להשי"ת בבחי' ביטול כנ"ל. ויעקב אבינו הוא שלימות הראוי התגלות האמת כנ"ל:

 

 

ב"ה

בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים כי עיקר חשכות הטבע הוא הזמן וכיון שבר"ה נשתנה זמן חדש ניטל הסתרות זמן העבר. ונמשך חיות לזמן החדש ממקום שלמעלה מהטבע והזמן. ואח"כ נעשה הסתר אחר משנה הבאה. והרד"ק פירש טעם תקיעת שופר לסימן חירות כמו יובל ע"ש:

בראש השנה מבקשין על כלל העולם תן פחדך כו' כל הברואים כו' ובגמ' איתא כדי שתמליכונו עליכם. הפי' כי העבד הנאמן צריך לבקש מלכות האדון על כל. רק ע"י שמבקש זה בכל לבו ממילא מתפשט המלכות עליו מקודם. ומלכיות שאומרים לפניו הוא להמליכו על כל ברואיו ועי"ז זוכין להמליכו עלינו מקודם. ומקוב"ה אית לן למילף שברא כל הבריאה עבור ישראל כמ"ש בשביל כו' ראשית. א"כ אם בנ"י לא ישתתפו בר"ה לכל הברואים לא יהי' להם קיום בעולם. ולכן צריכין לבקש בר"ה על כל הבריאה להסכים לרצון השי"ת:

בכסה ליום חגינו שהקב"ה נתן לנו יום הדין לחג כי הוא בין המועדות אף כי יום משפט הוא והוא מחסדו הגדול אשר עלינו כמ"ש נפלאותיך ומחשבותיך אלינו. כי בכל מועד וחג יש הארה יתירה לכל איש ישראל כמ"ש אאמו"ז ז"ל שנק' יום טוב על שם אור הגנוז שמאיר בכל יו"ט. ויש לבנ"י הארה מטוב הגנוז כמ"ש ועמך כולם צדיקים וכתיב אור זרוע לצדיק. כי יש בכל איש ישראל נקודה טמונה בלב שיש לנקודה זו דביקות בהשי"ת ממש כדכתיב בנים אתם. אך נקודה זו צריכה להיות נסתר באדם שלא יהי' קטרוג עליו שלא יהי' ניכר על פניו היתרון שיש לו על כל הנבראים. אבל צריך לידע בפנימיותו כי חלק ה' עמו כדאיתא חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים. וכפי מה שהאדם שומר נקודה זו הפנימיות זוכה להתדבק בהשי"ת ועל זה נאמר בכסה ליום חגינו. וע"ז איתא בר"ה יצא יוסף מבית האסורים והבן כל זה. [ולהוסיף ביאור כי ראש השנה הוא יום הדין ולבנ"י הוא חג כי בטוחים בנ"י שנכתבים בספרן של צדיקים כדכתיב ועמך כולם צדיקים. אך יש קטרוג על זה וכפי מה שאדם שומר הפנימיות שלו יש הגנה והקב"ה סוכך עליו. ועפ"י זה מובן דברי הגמ' אמרו מלאכי השרת מפני מה אין בנ"י אומרים הלל כו']:

 

 

בכסה ליום חגינו כי ר"ה בין המועדות כי לבנ"י הוא שמחה שלטובתינו נתן השי"ת ימי תשובה ומשפט בכל ר"ה להתנקות בעוה"ז מכל חטא. ואמת שבנ"י בטוחין שיצאו זכאין וגמר השמחה הוא ניכר בסוכות. וזהו בכסה ליום חגינו. כי בר"ה יש קטרוג על זה שבנ"י מובטחין יותר ובזה מובן הגמ' למה אין אומרים הלל בר"ה כו' והבן:

ויירש זרעך כו' שער אויביו פי' שכל השפע לאומות ע"י ישראל. וכל השערים שבא מהם שפע לכל ע' אומות הם נפתחים לבנ"י. וז"ש יצב גבולות עמים למספר בני ישראל כו':

 

 

ב"ה מר"ה

כתבנו לחיים. כי בכל איש ישראל יש נקודה קדושה בלבו והוא נשמת חיים שנאמר וחיי עולם נטע בתוכנו. אך בכל השנה שמסגלין עונות כל שהחומר גובר ומכסה הנקודה הנ"ל. צריך האדם לבקש רחמים מהקב"ה לחדש זאת הרשימה בלבו בר"ה וע"ז מבקשין כתבנו לחיים. והוא שנאמר חרות על הלוחות שדרשו חז"ל חירות ממלאך המות ויצה"ר. כי בקבלת התורה היו בנ"י מוכנים שלא יהי' נמחק הכתיבה לעולם רק ע"י חטא נתקלקל אח"כ וצריכין לחדש החיים בכל שנה. והחתימה היא להיות זאת הנקודה חתומה שלא להתפשט החיות בכ"מ כמ"ש גן נעול כו' מעין חתום:

בגמ' אמרו מה"ש לפני הקב"ה מפני מה אין בנ"י אומרים לפניך שירה בר"ה כו' ע"ש. נראה שצריך האדם להיות מוכן לומר ההלל בר"ה כי הוא בכלל המועדות רק שהוא נסתר כמ"ש בכסה ליום חגינו וכמ"ש במ"א. ולכן אמרו מה"ש כו' אבל בנ"י חוזרין מזה השכל ע"י שספרי חיים ומתים פתוחין כו' והוא בחי' רצוא ושוב שיש לבנ"י מדרגה זו למעלה ממה"ש והוא כמ"ש במקום שבע"ת עומדין כו'. וכן ג"כ בקריעת י"ס ולא קרב זה אל זה דרשו חז"ל שביקשו לומר שירה ואמר הקב"ה מעשי ידי טובעין בים כו'. וכן בר"ה אף שצריכין בנ"י לומר שירה. מ"מ [*אין אומרים] כיון שהוא בדרך הדין והחג בכסה והלל הוא בחי' התגלות השמחה כנ"ל:

בשעה שבנ"י תוקעין בשופר הקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים. וצריך להיות עיקר המכוון כדי שישב המלך על כסא רחמים. כי אין טוב שיגרמו בני אדם שיהי' המלך במדת הדין ע"י. לכן מבקשין בתקיעותינו שיהי' המלך במדת הרחמים וכשעושין זה באמת. הקב"ה מתמלא רחמים עלינו:

במדרש ואתה אל תירא עבדי יעקב שהראה הקב"ה הסולם ליעקב אע"ה ולא ביקש לעלות כו' לא האמין ולא עלה כו'. כי בוודאי בחי' יעקב הוא למעלה מהנהגת הטבע שהוא ענין הסולם ומדריגת הד' מלכיות והע' אומות. כי הי' רצונו של אבינו יעקב להיות מתוקנים בלי חטא כמו שהי' במתן תורה חירות כו'. ולא היו צריכין למדריגות הנ"ל. אבל עכשיו בגלות אנו קיימים בזכות אברהם ויצחק כמ"ש ועקידת יצחק לזרעו תזכור. ובגמ' כי אתה אבינו על יצחק כו'. כי ע"י העקידה נמשך מדריגת הסולם והנהגות העולם ע"פ הדין והטבע כי העולם בדין נברא נמשך גם הנהגה זו לישראל. וכמ"ש במ"א פי' הכתוב וירש זרעך את שער אויביו הוא הבטחה שכל הפתחים והשערים שיש לכל האומות הכל בא ע"י בנ"י שהם קודמין גם בשערים אלו כנ"ל. וז"ש ולא חשכת את בנך כו' כי יצחק הוא בחי' החושך והדין וע"י העקידה נמשך ג"ז לבני ישראל ומצד זה בא שיכולין להפך מדה"ד לרחמים להיות הקב"ה עומד מכסא הדין ולישב על כסא רחמים:

 

 

בענין קול שופר י"ל ע"פ מ"ש אא"ז מו"ר ז"ל בפ' בשלח ע"ד המד' יעקב מתגאה בירושתו כו' שע"י הקול מעורר כח שורשו שלמעלה מהקול ושואלין אח"כ מה תצעק כו' ועכ"ז בא הכל ע"י הקול כו' ע"ש דפח"ח. וכן איתא ג"כ שופרי' דיעקב מעין שופרי' דאדם. ולכן הקול בלי דיבור כדי לרמוז שאין הסמיכה על הקול רק לעורר השורש שלמעלה מהקול ע"י שהקול יש בו מעין שופרי' דלמעלה. וזה קול שופר כי כל מיני תפארת הכל מעולם העליון כי בעוה"ז אין נמצא תפארת כלום ולכן עוה"ב נק' נועם ה'. והנה עיקר השופר הוא לעורר ולתקן המדרגה הראשונה שהי' קודם חטא הראשון ושהי' עומד להיתקן במתן תורה אך ע"י החטא בעגל נאמר כאדם תמותון ולכן צריכין לבקש לחזור למעלה הראשונה:

תקעו בחודש שופר כו'. פי' שבני ישראל צריכין לראות בכל מיני התחדשות לקשר ההשפעות במקור עליון דהוא שופרא דכולא. וז"ש איזה חג שהחודש מתכסה בו כו' פירוש שכל המועדות הם התגלות הארה עליונה מקראי קודש. והחג הזה בכסה פי' שבנ"י מקשרין ההתחדשות בעלמא דאתכסיא. וזהו תקיעה לתקוע הכל בשורש העליון המכוסה ואח"כ תרועה. ותקיעה פשוטה לפני' ואחרי' כו' פי' ע"י שבנ"י מקשרין השפעה החדשה בשורשה עי"ז יכולין לתקן גם מה שכבר נתקלקל לחזור לדבקה בשורש התשובה:

במדרש פ' העקידה נתת ליראיך נס להתנוסס שלא יאמרו מי שהוא רוצה הוא מרים כו' מגביה כו' אומרים להם כלום יכולים אתם לעשות כמו שעשה אברהם כו'. וקשה וודאי הקב"ה שהכל שלו מי שרוצה הוא מרים ולמה לא. אך פי' הדברים שלא יאמרו כי בנ"י הם רחוקים מאלה הנסים שהקב"ה עושה עמהם ורק שכך הוא רצון עליון. לכן נאמר נתת כו' נס להתנוסס פי' שיקבלו בחי' הנסים בעצמותן כלומר שהן מוכנים אל הנס (שהוא) [*שהן] עושין דברים היפוך הטבע. כי באמת כל נסיון הוא נס הנעשה ע"י האדם שהוא אות על זה האדם שיש בו התדבקות בשורש עליון למעלה מהטבע לכן בני ישראל מוכנים אל הנסים. והרי אנו מבקשין כמו שכבש אברהם אבינו את רחמיו כו' כן יכבשו רחמיך כו' והרי זה בקשה לעשות עמנו חסד לפנים משורת הדין. ואעפ"כ אנו באין בטענה כי גם ע"ז יש משפט מדה במדה מי שזוכה לעשות עמו לפנים משוה"ד. וזהו עיקר הבדל בנ"י שגם החסדים והנסים שנעשה עמהם הכל ע"י הכנת מעשיהם. וז"ש במד' שהראה הקב"ה ליעקב הסולם ואמר אף עתה עלה ולא רצה לעלות כו' לכן הוצרך להיות הגלות. והוא כנ"ל שכל האומות כפי מה שמוכן להם ניתן להם. אבל בנ"י מדריגתן לעורר בכח מעשיהם ממה שלמעלה מהטבע כנ"ל:

 

 

ב"ה ר"ה בקיצור

במדרש לעולם ה' דברך נצב בשמים כו'. כי לכל הדברים יש שורש למעלה וכפי התדבקות הכל בשורש נמשך חיות חדש. וזהו בחי' תקיעת שופר כי בשורש יש התפארות לכל הדברים כמ"ש וירא אלקים כו' כל אשר עשה כו' טוב מאוד כו'. והנה בחג השבועות הוא בחי' עץ החיים. אמנם ר"ה בחי' תיקון עץ הדעת טו"ר והוא בחי' המשפט והדין. ולכן תשרי מאזנים שיש שם ב' הבחי' ימין ושמאל. ותקיעות שופר לעורר התדבקות הראשון שהי' קודם החטא כמ"ש בגמ' משור פר משופר כו'. ולכן כתב בזוה"ק כי מי ששומר ספירת העומר וחג השבועות כראוי א"צ לבוא במשפט בר"ה ע"ש בפ' תצוה. כתבנו בספר החיים היא החיים הברור בלי תערובות:

ענין מלכיות זכרונות שופרות שתמליכוני עליכם יעלה זכרוניכם לפני בשופר. הוא לקבל כל אחד מישראל על עצמו בר"ה עול מלכות שמים. והיא למסור נפשו בג' עבירות ע"ז ג"ע וש"ד. והם בחי' בכל לבבך נפשך מאודך. קבלת עול מלכות הוא נגד ע"ז וזכרונות נגד ג"ע ושופרות נגד שפיכות דמים כי בצלם אלקים עשה [את] האדם. ובכל לבבך הוא ג"כ עבודה שבלב כי בע"ז עונשין גם על המחשבה כמ"ש תפוש את בני ישראל בלבם. ואמת כי ענין ע"ז אין לו שיעור וכפי עבודה שבלב אדם כך נקרא אצלו עבודה זרה דבר שזרה לו כו'. ובכל נפשך הוא הרגשת הנפש והוא בחי' זכרונות ג"ע כידוע. ובכל מאודך הוא תיקון כ"ד שחוץ מאדם והוא קנאת איש מרעהו. וכפי מה שמוסרין כל מאודו בעבור ה' על ידי זה נכנס בכלל ישראל וניצול משפיכות דמים ואביזרייהו. והוא עיקר התפארת ישראל אשר בך אתפאר:

 

 

ב"ה מר"ה

בראש השנה צריך כל אחד לקבל מלכות שמים על כל השנה כמ"ש אמרו לפני מלכיות כו' וע"ז היום נאמר אשר אנכי מצוך היום. ובכל יום צריך להיות כחדשים והיום הוא חדש באמת. וע"ז נאמר היום אם בקולי תשמעו שהוא מצות שמיעת קול שופר. וכדאיתא בזוהר כי אם יזכו בני ישראל יהי' הגאולה בתשרי לכן אמר משיח היום אם בקולו תשמעו. וז"ש אשר יאמר היום בהר ה' יראה שביקש אברהם אע"ה להיות נזכר העקידה לבנ"י בר"ה. כמ"ש ועקידת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור כי מאחר שיום זה נותן חיות לכל השנה הוא היום הידוע כמ"ש היום תאמצנו כו' תגדלנו כו'. וע"ז נאמר אני היום ילדתיך:

אמרו לפני זכרונות שיעלה זכרוניכם לפני לטובה. פי' אף כי בלא"ה מי לא נפקד כהיום הזה וזכר כל היצור לפניו בא. אבל ע"י שבנ"י מבקשין הזכירה שיעלה זכרונינו לפניו ית' אעפ"י שיודעין שזו הזכירה הוא למשפט. ומ"מ יש לכל איש ישראל להבין ולהשכיל כי גדלה מעלת הזכירה לפני הבורא ית' שהוא אב הרחמים וכדאי להיות נשפט רק שיעלה זכרונינו לפניו ב"ה. ועי"ז שבני ישראל יודעין זאת עי"ז יעלה זכרוניכם לפני לטובה. ועי"ז עצמו הופך הקב"ה מכסא דין ויושב על כסא רחמים. שעי"ז בנ"י ממתיקין הדינים ועושין ממדה"ד רחמים שהרי מבררין שהזכירה לפניו ית' למשפט הוא טובה גדולה ומתנה מהשי"ת להיות נזכר לפניו ביום הזכרון כנ"ל:

 

 

בה מר"ה

ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. ומקשין מה החסד כיון שמשלם דין הוא. אכן הפירוש הוא כשהקב"ה שופט העולם הוא מתלבש בחסד. כי בוודאי השופט כל הארץ צריך להיות מלא חסד ורחמים. ורמז לזה מה שאמרו חכמים. כי הדיינים מתעטפין בטליתות כמ"ש מאימתי התחלת דין משיתעטפו הדיינים. כי השונא פסול לדין מה"ט שצריך להיות והצילו העדה ושונא לא מצי חזי לי' זכותא כו'. ולכן איתא במד' כי השי"ת אוהב את ישראל ואוהב את המשפט לכן נתן להם המשפט. וז"ש ולך ה' החסד כשאתה משלם כו' כנ"ל. וגם הפי' כמו ראי' כיון שאתה המשלם לאיש כו' מוכח כי לך ה' החסד כמ"ש כי השופט כל הארץ בוודאי הוא מלא חסד. ולכן איתא בזוה"ק כי בשביעאה מתגלין (חסר) והמה ימי סליחה ורחמים שהחסד מתגלה הואיל והמה ימי משפט כנ"ל:

איתא אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם. כי באמת מלכות שמים הוא לכלל כל הבריאה ולבנ"י מיוחד ענין יצ"מ כמ"ש אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך. וחודש ניסן דכ' החודש הזה לכם מיוחד לבנ"י כמ"ש למלכי ישראל מניסן מנינן. אכן גם חודש תשרי שהוא כלל הבריאה זה היום תחילת מעשיך נתן השי"ת לבנ"י כמ"ש למה התחיל בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו. וזה הוא ר"ה שנקרא כח מעשיו והוא חיות כל השנה. אמנם בנ"י צריכין ליקח זאת הבחינה בכח התעוררות שלהם כי יש בחי' בנים ועבדים ובנ"י נקראו בנים למקום ב"ה. אכן צריכין להיות גם בבחי' עבדים לקבל עול מלכותו ית' בכלל כל הבריאה וז"ש אמרו לפני מלכיות כדי שגם בבחי' מלכותו יהי' מיוחד רק לבנ"י כנ"ל לתת להם נחלת גוים. וזה ענין שהוזכר במד' אמור החטא על אבינו יעקב שלא רצה לעלות על הסולם כו'. כי בוודאי שורש בנ"י למעלה מזה. אך הי' צריך לכנוס גם במדריגה זו כדי לקיים הבריאה. וכמו כן צריכין בנ"י בכל שנה לכנוס עצמו בכלל הבריאה ועל ידי זה מקיימין כל הבריאה וממילא ניתן להם נחלת גוים כנ"ל:

 

 

מר"ה

איתא בתחלה עלה במחשבה לבראות במדת הדין וראה שאינו מתקיים ושיתף עמה מדת הרחמים. וכל זה מתקיים בכל ראש השנה מתחלה דין ואח"כ ע"י התקיעות הופך מכסא דין לכסא רחמים. ובמ"א כתבנו כי לא הי' ח"ו שינוי רצון רק שכך צריך להיות גם למטה שרצון ומחשבות הצדיקים לתקן הכל עפ"י דין ממש. רק שבלתי אפשר בלי רחמים ועזר עליון כמ"ש לולי הקב"ה עוזרו כו' לכך צריכין לעורר רחמים ואז הקב"ה מחשבה טובה מצרפה למעשה. וזה עצמו ענין שיתוף מדה"ר להיות דן המחשבה לצרפה למעשה לכן צריכין לראות להיות עכ"פ הרצון כראוי. והרצון והשתוקקות בנ"י אליו ית' מעורר רחמים בשמים כמ"ש מי שיש לו בן יגע בתורה מתמלא עליו רחמים וזהו היגיעה שמשתוקקין לתקן הכל כראוי הגם שאין יכולין לגמור בפועל זה מעורר רחמים כנ"ל:

איתא בר"ה כל באי עולם עוברים לפניו כו' ובגמ' כולן נסקרין בסקירה אחת דכתיב היוצר יחד לבם כו'. הענין הוא האדם כולל כל הבריאה ונקרא עולם קטן והשגחת הבורא ית' על האדם כולל כל הבריאה ועיקר האדם הוא ישראל דכ' אדם אתם אתם קרויין אדם [*] וכתי' ויצר ה' אלקים מן האדמה כל חית כו' ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו. ומה זה לראות. אך הפי' כנ"ל ויבא אל האדם הוא ההתקשרות שיהי' כל העולם מקושר אליו וזה הוא ענין קריאת שמות שקרא האדם לכולם שנתן לכל אחד מקומו וסידר כל אחד על ענינו. ולכן ע"י האדם חל השגחת הבורא ית' על כל הבריאה. לכן בהשלמת הבריאה שהוא נעשה אדם נאמר אח"כ וירא אלקים כו' כל אשר עשה והנה טוב מאוד והוא ע"י האדם מאד זה אדם שהוא כולל ומשלים כל הבריאה לכן נברא בסוף הכל וזהו אומרו לראות כלומר שיראה הקב"ה ע"י האדם כל הבריאה כנ"ל. והנה בריה שכל הבריאה מקבל חיות מחדש. לכן מתאספים כולם אל האדם שהוא שופרא דכולא כנ"ל. והאדם צריך להתבטל אל הבורא ית'. וזהו פי' בכסה. והנה ר"ה ועשי"ת הוא מימות עולם. אבל לבנ"י נעשה הכל עפ"י התורה ומקודם הי' בכח עשרה מאמרות. ולבנ"י הוא בכח עשרת הדברות והתורה. וז"ש אמרו לפני מלכיות כו' זכרונות כו' שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר. כלומר שיהי' נעשה כל התקונים ביום הזה עפ"י התורה. אם כי גם מצד הטבע ביום הזה כולם מבקשים זאת. אבל שופרא דכולא התורה שהיא פנימיות הכל. ודו"ק כי קצרתי. וביום הזה כל הברואים כפופים לבנ"י שהם שורש הכל כמ"ש בשביל ישראל שנקראו ראשית שהם השורש. ועליהם חל השגחת הבורא ית' כמ"ש עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה כו' ובני ישראל מתבטלין אל הקב"ה וצריכין להכניס כחם בכלל כל הבריאה כדי להחיות כולם. וז"ש בכסה ליום חגינו. אם כי באמת בנ"י עיקר הכל. צריכין לכסות כחם ביום הזה. ועי"ז עצמו נזכרים לטובה ומתברכין כולם:

 

 

ב"ה מר"ה ושבת תשובה נרשם בקצרה

עשרת ימי תשובה הם נגד עשרה מאמרות שנברא בהם העולם. ור"ה נגד בראשית כדאיתא בראשית נמי מאמר הוא. והוא כולל כולן. וע"ז אמרו והלא במאמר אחד. היה יכול להבראות שהוא מאמר האחדות שעלה במחשבה לפניו ית'. וכמו שיהי' לעתיד כשיתוקן הכל. וע"ז אמרו חז"ל ג"כ עלה במחשבה לבראות במדה"ד ראה שאין העולם מתקיים ושיתף עמו מדה"ר. והכלל כי קודם חטא אדה"ר הי' מוכן להיות בחי' מאמר אחד כנ"ל. אך ע"י התערובת נעשה בחי' השיתוף מדת הרחמים והי' הבריאה בעשרה מאמרות ליתן שכר ועונש כדאיתא במשנה. ואמת כי הרשעים שהיו עתידין לצאת מאדם הראשון הם גרמו החטא. והצדיקים ובנ"י שנאמר עליהם ועמך כולם צדיקים הם המעוררין כח האחדות. ועליהם אמרו חז"ל ג"כ כי בנ"י עלו לפריו ית' במחשבה מקודם שנברא העולם כנ"ל. ומ"מ אחר החטא נאמר אין צדיק בארץ כו' ע"י התערובת. ובפרט בגלות בין הרשעים. והעצה רק ע"י תשובה שעל זה רומז השופר להיות מבוקש כל אחד לחזור העולם לתיקונו להתקיים כמו שעלה לפניו ית' במחשבה הקדומה כנ"ל. וכמו שהיה מוכן בשעת קבלת התורה לולי החטא שהי' אחר כך. ואיתא בגמ' מעשי בראשית לדעתן נבראו. ולכן גם בכל ר"ה שמתחדש הבריאה כפי מה שמכינים בנ"י דעתם ורצונם לקבל עליהם מלכותו ית' ומשתוקקין לחזור העולם לכמו שהי' קודם החטא כנ"ל כן עולה בידם. וע"ז רמזו חז"ל שנמלך הקב"ה בנשמתן של צדיקים. והנה אדה"ר חזר בתשובה באותו היום וכתיב אח"כ וירא כו' כל אשר עשה והנה טוב מאוד והי' זה בכח תשובת אדה"ר חזר וחל עליו אותו החן. ומזה נעשה שבת קודש שהוא התאחדות הבריאה ואין בה תערובת רע כמ"ש ויברך ויקדש. ולכן בשבת א"צ לתקוע כי האחדות נתעורר מעצמו. והתקיעה הוא לעורר בחי' האחדות הנ"ל כמ"ש עשה לך כו' חצוצרות כו' ובהקהיל כו' תתקעו כו'. וע"י תשובה מעוררין כח אחדות הנ"ל. וע"ז נאמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה' כי הקב"ה ברא הכל בכח התורה כמ"ש בראשית [בשביל] התורה שנק' ראשית שהיא שורש הכל. וע"י הרבה צמצומים נעשה מזה כל הבריאה יש מאין. ובנ"י צריכין להחזיר כל הבריאה לעשות אין מיש. ולכלול הכל בהתורה. והוא ע"י המצות שיש בכל המעשים. ובכוונת המעשה כנ"ל הצדיקים מקשרים הכל בכח התורה כנ"ל וזה עיקר התשובה. ויש תשובה במעשה ובמחשבה ועל זה נאמר יעזוב רשע דרכו. הוא בימי המעשה לעזוב מעשיו הרעים. ובש"ק יש תשובה למעלה מזה ואיש און מחשבותיו. היינו שאינו נקרא רשע במעשה. רק שבת תשובה הוא לשוב על המחשבות והרהורים. וכתיב כאשר ירד הגשם כו' כן יהי' דברי כו' לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה את אשר חפצתי כו'. הם דברי תורה שנטע ה' בתוך כל איש ישראל כמ"ש וחיי עולם נטע בתוכנו. וע"ז רמז הפסוק האזינו השמים כו' ותשמע הארץ כו' יערף כמטר לקחי תזל כטל כו'. פי' כמו הגשם שמרוה הארץ ומעורר כח הזריעה שבארץ להוציא צמחה. כן יש נטיעה בלבות בני ישראל והוא בחי' תורה שבע"פ בחי' ארץ. עכ"ז צריך סיוע משמים בחי' תורה שבכתב שע"י היגיעה בדברי תורה שבכתב מתעורר כח הניתן באדם וכל האדם נברא לעמול בתורה. וכפי מה שיכול להעלות הדיבורים להשי"ת זה תשלום השליחות להשיב הדברים להמשלח. אך לא יתכן להעלותן רק ע"י תיקון כל המעשים שנמשכו אחר הדיבורים. וז"ש כי אם עשה את אשר חפצתי כו'. ואז הם חוזרין לשורשן וזהו עיקר התשובה כנ"ל:

בפסוק זכור ימות עולם כו' בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם כו'. כתבנו כבר במ"א הענין שנשאר האחדות אצל בנ"י. ודבר זה מתקיים בכל שנה כמו שהי' בתחילת הבריאה בכלל כן יש בכל שנה שיורד החיים בראש השנה משמים והיא בחי' השורש והאחדות כנ"ל. ואח"כ נמנע מרשעים אורם וניתן לע' אומות לכל אחד חלק שלו כמ"ש שבעים פרים נגד ע' אומות. ולבנ"י נשאר האחדות כמ"ש עצרת תהי' לכם. כי להם יש אחיזה במעשה ולבנ"י בשורש הכל שהוא שמיני שלמעלה מז' ימי הבנין:

 

 

מר"ה

 

 

ב"ה מר"ה בקיצור

ראש השנה הוא בחי' תפלה. דיש ד' מצות שמקיימין בכל יום ק"ש תפילין ציצית תפלה כמ"ש בספרי קודש שהם נגד ד' אותיות הוי'. וכן המועדות ג' רגלים. בפסח בחי' תפילין זרוע הנטויה. ובשבועות ק"ש אנכי מצוך היום כו'. וסוכות ציצית בצל כנפיך יחסיון. וימים הנוראים הם בחי' תפלה:

איתא כל מעשה בראשית לדעתן נבראו כו'. לכן כפי הכנת האדם ובחירת רצונו בימים אלו כך ניתן לו התחדשות החיות שבכל ר"ה מתחדש מעשה בראשית. ובכלל עיקר הדעת בעולם הם בנ"י אדם אתם קרוין אדם כו'. שאדם הוא בר דעת ולכן אמרו בשביל ישראל שנקראו ראשית. ויש להבין שתלה הכתוב בזה ולא פי' בשביל ישראל. רק הוא הטעם שלכך נברא העולם בשביל ישראל הואיל ונקראו ראשית היינו שמתקשרים בשורש האחדות והראשית. וזהו העיקר השכל וידוע אותי. ומזה עצמו נעשה ממילא המשפט שבאי עולם עוברין לפניו כבני מרון כדי לתת לכל אחד חיות כפי דעתו ומצבו:

תקעו בחודש שופר בכסה כו' דרשו חז"ל שמתכסה בו. וי"ל דבכל החגים יש התגלות כמ"ש יראה כל זכורך וכאשר דרשו חז"ל יִרְאֶה יֵרָאֶה ולכן יש בהם שמחה כמ"ש מועדים לשמחה וההלל שהוא מלשון התגלות כמ"ש בהלו נרו כו'. וכמ"ש במ"א ענין הטהרה ברגל להסיר המלבוש הגשמיי כי אין לבוא בשער המלך בלבוש שק. ובר"ה הוא באתכסיא אך ע"י השופר אמרו חז"ל כיון דלזכרון אתי כלפנים דמי והוא השגחה שבא מתוך ההסתר. והוא ביראה כמ"ש בזוה"ק ראי' בחסד שמיעה ביראה כמ"ש שמעתי שמעך יראתי. וכמו ברגלים יש ראי'. עתה יש מצות שמיעת קול שופר. ומתקיים ג"כ בב' אופנים שיכולין לשמוע התעוררות שבא משמים ביום זה. וכמו כן מתעלה קול שופר לשמים ושומע קול תרועת עמו ברחמים:

בנוסח עלינו לשבח שניתקן במלכיות. ואיתא כי יהושע תיקנו. והיינו שבתחלה נכנסו לארץ ישראל ברצון האמת להעביר גלולים כו' וכדי לתקן עולם כו'. כי אם הי' מתקיים כמצות ה' שלא להניח מהז' אומות והי' ניתקן א"י כראוי בידינו ממילא הי' טובה לכל העולם. אך אח"כ חטאנו והשארנו מהם וזה הי' גרם כל הגלות ולכן מוכרחים אנו עכשיו לעבור במקומות שאר האומות ומבקשין תן פחדך כו'. ויעשו כולם אגודה אחת. וכאשר יהי' הגאולה לעתיד בוודאי יהי' מתוקן כל זה ובכח זה אנו שבין בתשובה על החטא שהשארנו מהם. עכ"ז מעוררין ג"כ זכות מחשבה טובה הראשונה שהי' לנו להעביר גלולים כו' וממילא בטוחים אנו להיות טוב אחרית דבר מראשיתו:

בראש השנה כל באי עולם עוברין לפכיו כבני מרון כו'. דכ' באור פני מלך חיים. ובראי' זו דבאי עולם עוברין לפניו מזה ניתן לכל אחד חיות. וכמו בשעת הבריאה כתיב ביום הזה וירא אלקים כו' אשר עשה והנה טוב כו' ומזה נתקיים העולם. כן בכל שנה מתעורר ראי' זו לחדש קיום העולם. ועיקר הראי' הי' שבנ"י יקבלו התורה שנק' טוב. ולכן צריכין לתקוע בשופר שהוא רמז לקבלת התורה ולהראות כי עיקר רצון להחיות כדי לקיים התורה. ומתעורר זה הזכות גם בשמים ומתקיים העולם. וזהו עיקר התשובה חדש ימינו כקדם כמו שעלתה במחשבה שמחשבתן של ישראל והתורה קדמו לעולם. ותחילת הבריאה הוכן האדם בגן עדן לעבדה ולשמרה אח"כ ע"י החטא נתגרש. והוחזר בקבלת התורה וע"י החטא אבדנו גם זה התיקון. אח"כ במשכן ומקדש ראשון ושני. והכל ניטל מאתנו:

 

 

ב"ה מר"ה

בפסוק תקעו בחודש שופר כו'. דכתיב וביום החודש יפתח. ובחודש הזה החודש מתכסה כמ"ש חז"ל. והיינו שאין מתגלה זה הפתח שנפתח בכל החדשים וצריכין לעורר ההתחדשות ע"י תקיעת שופר. והאמת כי כל זה הוא לברר כחן של בנ"י כי גם בהסתלקות כח המיוחד להם כמ"ש החודש הזה לכם. [ועיין בזוה"ק תצוה]. מ"מ גם כשהם בהשתתפות כל האומות יש להם כח לעורר התחדשות ומזה בא אח"כ הארת חג הסוכות וזהו בכסה ליום חגינו. כי חק לישראל הוא י"ל באופן הנ"ל כי היא נתינת טעם ע"י שיש כח לישראל להאיר גם במקום הנסתר שנק' חק שאין נגלה הטעם אעפ"כ ידם רב להם. ואמרו חז"ל בשעה שבנ"י תוקעין בשופר הקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים. והיינו שרצה הקב"ה שע"י בנ"י יתעורר הרחמים בעולם. ולכך מתכסה החודש כנ"ל שיצטרכו בנ"י לבוא למדת הרחמים כדי לזכות בזה לכל העולם כי במדה"ד אין העולם מתקיים. ואפשר דלכך בשבת אין תוקעין דביום השבת יפתח. וזה הפתח אינו נכסה ולכך א"צ לתקוע בשבת. והשבת מיוחד ג"כ לבנ"י ועיקר הכוונה שיהי' התעוררות הרחמים בכחן של בנ"י. וכ"כ חדות ה' היא מעוזכם. מה שבנ"י מתחזקין והעוז שלהם הוא בכח התורה שנק' עוז. וזה הוא חדות ה' כי הקב"ה שמח בשמחתן של בנ"י:

זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה. פי' כי הקב"ה ברא עולמו כדי להטיב ולגמול חסד להצריכים לו וכביכול נשתלמו מדותיו ית' בפועל ע"י הבריאה כי העשיר צריך להדל להטיב עמו. ובכח זה יש לעורר הרחמים ע"י שרחמיו וחסדיו מעולם המה. והמה נתבררו ונתקיימו באמצעות העולם ובזכות זה יש להקב"ה לרחם על בני העולם:

 

 

ב"ה מר"ה

בענין תקיעת שופר בכסה. דאיתא במדרש בפסוק ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו שאמר בלק לבלעם אם אין אתה יכול להם מפני משה רבם עשה לדור שלאחריו והשיב ותרועת מלך שגם יהושע מריע ומפיל חומה. דע"י תקיעת שופר בז' ימים הפילו חומת יריחו שהיתה סוגרת ומסוגרת והיא הי' יסוד של א"י. והוא ענין תורה שבע"פ כי מרע"ה הי' בחי' תורה שבכתב עין בעין נראה כבודו ית' בתוכינו וזה ה' אלקיו עמו. ובחי' תורה שבע"פ הוא בהסתר כמ"ש וחיי עולם נטע בתוכנו. והפנימיות בכחה להפיל החומה ולהסיר כל הקליפות ולהאיר מתוך החשיכה. וזהו עצמו העדות על בנ"י כמ"ש במ"א שמזה נעשה אח"כ חג הסוכות. ועל זה הענין כתיב הקול קול יעקב שנאמר זה כשהתלבש עצמו בבגדי עשו ואעפ"כ הפנימיות קול יעקב הגביר הקדושה וביטל כוחו של עשו. ועי' בר"מ פ' אמור. ובאופן זה נברא האדם שהוא דמות וציור כל העולם. והאברים החיצונים הגוף והידים. והקול הוא הפנימיות שצריך להטות כל האברים להקול והדיבור שעל שם זה נק' מדבר. וכן המה בנ"י בכלל העולם. ותרועת מלך פרש"י הרצון של המלך הוא בהם פי' כדאיתא במד' נעשה אדם במי נמלך בנשמתן של צדיקים. דכל מה שברא הקב"ה בעולמו לכבודו ברא וזה ע"י בני ישראל שנקראו צדיקים כמ"ש ועמך כולם צדיקים והמה זוכרין את הבורא ית' ומעידין עליו בכל יום. [ויתכן שזה עצמו רמז שמיעת קול שופר שאפילו אין לישראל רק זכות שמע ישראל כדאי הם להינצל כמ"ש רש"י בפ' שופטים במאמר משוח מלחמה. וכמו כן בר"ה יום מלחמה מזכירין קולן של בנ"י]. וע"י שעלה לפניו ית' זה הזכות של בנ"י ברא את העולם כמ"ש לתת שכר טוב לצדיקים שמקיימים את העולם כו'. ולכן צריכין לקבל מלכות שמים בר"ה שבכל שנה הקב"ה נמלך בנשמתן של ישראל כנ"ל. והמה חפצים לקבל החיים לכבודו ית' ובאופן זה הקב"ה מחדש החיים בכל שנה. וכאשר מבקשין מלוך על כל העולם כו' צריך להיות עיקר הבקשה על עצמינו שכל אדם מישראל נק' עולם בפני עצמו. וכפי מה שמקבלין על עצמינו כך נמצא מזה הארה לכל הכלל. כי הפרט תלוי בכלל. ולכן כמו כן ע"י הרשעים מרגישין הצדיקים שא"י לקבל על עצמן בשלימות ולכן מבקשין מלוך כו'. ודו"ק ותבין:

בפסוק אשרי העם יודעי תרועה דרשו חז"ל שיודעין לרצות את בוראם בתרועה. דאיתא אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם כו' ובמה בשופר. דכ' עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר כי באמת בנ"י נקראו בנים. והמה ממליכין אותו ית' בבחי' מלך על עבדיו וזה התפארת שהגם שהם בנים יודעים הם כי אינם כדאי אף להיות עבדיו. וזהו הנוסח שתקנו אם כבנים אם כעבדים. שבנ"י יודעים הגם כי יש להם בחי' בנים על כל זה עבדיו הם ומחבבים את קבלת מלכותו עליהם. וזהו שתמליכוני עליכם ובמה בשופר יתכן שקאי על המלכות ג"כ שהגם שהם בנים עכ"ז המה ממליכים אותו. וזהו עיקר העדות של בנ"י כמ"ש במ"א. וזהו עצם הדעת כמ"ש חז"ל שערומין בדעת כאדם ומשימין עצמם כבהמה. ומכלל דכ' יודעי תרועה משמע שהשופר נותן דעת לבנ"י. והוא עפ"י המשנה חביב אדם שנברא בצלם חיבה יתירה נודעת לו כו' וזהו החיבה יתירה הוא רק לבנ"י כמ"ש אתה הראת לדעת. והוא שזוכין לקבל הנשמה יתירה שהיא עצם הצלם והדמות של האדם שע"ז נאמר אדם אתם אתם קרוין אדם וע"ז הצורה חל נועם ה'. והוא שופרא דאדם והוא השופר שנמשך הארת הנשמה והדעת ע"י הקול שופר. ולכן עי"ז באור פניך יהלכון. ועל ידי זה מתעורר הרחמים בשמים כמ"ש חז"ל כשבנ"י תוקעין הקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים. כי עיקר הרחמים למעלה על הנשמה שהם מעשה ידיו של הקב"ה כמ"ש ונשמות אני עשיתי כמ"ש בס' שערי תשובה מר"י ז"ל. וכמ"ש כרחם אב על בנים ומי שיש לו בן יגע בתורה מתמלא עליו רחמים כדאיתא במד' תולדות. ולכן ע"י השופר שמתעורר הנשמה של בנ"י הקב"ה יושב על כסא רחמים:

 

 

בעזה"י

בענין אמרו לפני מלכיות שתמליכוני עליכם. עפ"י מ"ש ואתם תהיו לי ממלכת כהנים פרש"י שרים כו'. כמו שיש שרים שממליכים המלך אעפ"י שהמלך מושל עליהם. כמו כן כביכול רצה השי"ת שבנ"י ימליכו אותו וכפי קבלת מלכות שמים שהמה מקבלים כך מתגלה כבוד מלכותו ית' בעולם. והכל בכח קבלת התורה זכו בנ"י לזה כמ"ש אם שמוע תשמעו בקולי כו'. ונרמז ג"כ מצות שמיעת קול שופר שהיא רמז לקבלת התורה ועי"ז תהיו לי ממלכת כהנים הוא בר"ה זמן המלוכה. וגוי קדוש הוא ביום הכפורים שנמשלו בנ"י למלאכים כמ"ש חז"ל:

בר"ה נברא אדם. ועיקר מעלת האדם שהוא מדבר. ולכן בתחלה צריכין לשעבד הקול והדיבור לשמים. והוא קול שופר. ופסוקי מלכיות זכרונות שופרות. כענין שכתבו חז"ל כשתינוק מתחיל לדבר אביו מלמדו תורה כו':

איתא בגמ' אמרו מה"ש לפני הקב"ה מפני מה אין בנ"י אומרים לפניך הלל בר"ה ויו"כ אמר הקב"ה וב"ש אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים ומתים פתוחים ובנ"י יאמרו הלל כו'. וצריכין להבין ענין שאלת מלאכי השרת. והענין הוא כמ"ש שמכל מצוה שבנ"י עושין נברא מלאך. ובאמת ר"ה ויוכ"פ המה מועדות. ונמצא אז השמחה ג"כ בלבות בנ"י רק שאינם יכולין להוציא מכח אל הפועל לומר הלל. אבל מרוב התשוקה נבראו מלאכים ג"כ. ואפשר מלאכים אלו המה למעלה מבחי' המלאכים שנבראו מאמירת ההלל כידוע שמדריגת המחשבה למעלה מהדיבור. [ואפשר זה עצמו בחי' השופר כדאיתא בזוה"ק שיש צעקה בלב שא"י לפרש בפה ע"ש שמות כ' ע"א. וכמו כן קול שופר הוא סתום והוא בחי' אענך בסתר רעם. וזהו תקעו כו' בכסה ליום חגינו. וע"ז סידרו הבקשה מלאכים היוצאים מן התקיעה והתרועה כו' כמ"ש]:

ראש השנה הוא בכסה. והענין הוא עפ"י מאמרם ז"ל בפסוק ואבדיל אתכם מן העמים כו' שנתערבו בנ"י בתוכם ואח"כ נבררו מהם כדי להיות להם תקומה ג"כ. בורר וחוזר ובורר ע"ש. וכמו כן בכל שנה שמתחדש הבריאה. מתחדש ג"כ בחירת בנ"י. ולכן מתחלה נסתר חיבת בנ"י ואח"כ מתחדש בחירת בנ"י ובימים אלו נתברר משפט בנ"י שהם בוחרים במלכות שמים באהבה ובשמחה כמ"ש ישמחו במלכותך שומרי שבת. כי בזמן שליטת מלכות שמים המה ימים נוראים. ובנ"י מקבלים הימים בשמחה ע"י שהם שומרי שבת. ובאמת אין יכולים לקבל בשמחה כל זמן שהאדם משוקע בהטבע. רק בנ"י שהם דבוקים בהשי"ת והמה למעלה מן הטבע וזה אות השבת שבא להם נשמה יתירה למעלה מהטבע ואז יכולין לקבל מלכות שמים בשמחה. וכ"כ ומלכותו ברצון קבלו עליהם כשנעשה להם הנס בים ונתעלו מן הטבע. וענין אמרו לפני מלכיות שתמליכוני הוא כי באמת קודם חטא האדם לא הי' הבחירה. והי' מבורר מלכות שמים בעולם. ורק ע"י עץ הדעת טו"ר ניתן הבחירה לאדם. וכשבנ"י מקבלין בשלימות מלכותו ית' יכולין לצאת מזה ולהנטל מהם הבחירה כמו שהי' באנשי כנה"ג שניטל מהם יצרא דע"ז. וע"ז מבקשין תן פחדך כו'. וידע כל פעול כו' היינו לבטל הבחירה. והרשעים שמחים בזה שהבחירה בידם לעשות מה שלבם חפץ. ובנ"י מבקשין ליקח מהם הבחירה כנ"ל:

 

 

בגמ' שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה כו' מראשית מרשית כו'. פי' שעיקר התחדשות בר"ה כפי הביטול שמבטלין הכל אל השורש. והכנה זו הוא בבנ"י שמה"ט נקראו ראשית שמקושרין ומבוטלין אל השורש. ובכוחם מתחדשת השפע בכל ר"ה. ובגמ' לשארית נחלתו אלי' וקוץ בה למי שמשים עצמו כשיריים. ולכאורה יפלא דוודאי מי שנאמר עליו עון ופשע א"כ למה יתגאה עוד. אכן האמת כי אפילו החוטא צריך לידע כי אעפ"י שחטא כשמכיר את מקומו ומבטל עצמו אל השורש ע"י התשובה יש לו מקום באותו הראשית ע"י שיודע שהוא השיריים ובא למפרע אל הראשית מצד השארית. וזה הכח שיש בנפש ישראל ע"י התורה שנקראת ראשית. וכתיב תורת ה' תמימה משיבת נפש וחכמים אמרו הפוך בה והפוך בה כו'. וזה הרמז אלי' וקוץ בה וכדאיתא בזוה"ק אורייתא אילנא דכולא בה פירין ועלין וקליפין. וע"י שמבטל עצמו אפילו הוא רחוק יכול לעלות מעלה וקליפה להיות לו דביקות בגוף האילן. והוא הסימן אל החוטא אעפ"י שחטא אם אינו מרוחק אצל עצמו לגמרי ויודע ומאמין שאעפ"כ יש לו חלק בתורה ובבורא עולם אם כי הוא בשפל המצב מתהפך מצירוף שארית לראשית כנ"ל. ובאמת לשארית נחלתו נאמר על דורות השפלים שלנו שאבותינו היו עיקר הראשית שקבלו התורה. ואנחנו כפי הביטול בבחי' שארית יכולין להתדבק בהראשית:

יום תרועה יהי' לכם. כי עיקר השופר הוא זכירת יום מתן תורה דכתיב יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב. פרשנו במ"א כי בנ"י זכו להוציא מכח אל הפועל זה היום של קבלת התורה. וזה היום אינו יכול להתגלות תמיד ובר"ה שמתחדש הבריאה מכש"כ שמתחדש כוחן של בנ"י. ויום מתן תורה מאחר שאמרו חז"ל תנאי התנה הקב"ה במעשה בראשית אם יקבלו בני ישראל התורה כו'. א"כ בזה היום מתחדש יום מתן תורה וע"י קול שופר יכולין להתדבק ביום הזה. וע"י שבנ"י יודעין ומבררין זה כי כל העולם נברא רק בשביל התורה ומבקשים כתבנו בספר החיים שהוא להתדבק בתורה שנק' עץ החיים. ובכח זה נזכר יום מתן תורה בשמים ומתחדש בחירת הקב"ה בבנ"י. כמ"ש שיעלה זכרוניכם לפני ובמה בשופר כנ"ל:

והנה הגם כי כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון בר"ה. מ"מ עיקר הטעם להודיע חיבת בנ"י בין האומות כשושנה בין החוחים כו'. וע"ז נאמר הראיני את מראיך. כי כל באי עולם עוברים בע"כ. אבל בנ"י מבקשין להתראות לזכרון לפניו לטובה וז"ש אמרו לפני זכרונות שיבקשו על זה הזכרון. ונק' מראיך. השמיעני את קולך הוא קול שופר. שנק' קול ערב:

בשם מו"ז ז"ל על מאמרם ז"ל תשרי ותשבוק. כי בר"ה נעשו בנ"י בני חורין וכל מה שנתלכלכו כל השנה ונקשרו הנפשות בהבלי עולם נעשו בני חורין בר"ה כמ"ש ז"ל בר"ה יצא יוסף מבית האסורים והוא הנקודה פנימיות שבלב איש ישראל. ודפח"ח. וכענין זה רמזו במשנה ר"ה לשמיטין ויובלות. עי"ז ולנטיעה. שלאשר בר"ה צריכין לקבל מלכות שמים. ומאן דכפית באחרא אינו יכול לקבל מלכות שמים כדאיתא בזוה"ק בהר. ולכן נעשין מקודם בני חורין משעבודא דסט"א שיהיו מוכנים לקבל מלכות שמים מחדש:

איתא במשנה בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם. כי הנה נקרא ראש השנה שבו יורד מוחין ובינה על כל השנה כמ"ש מורי זקני ז"ל בפ' בינו שנות דור ודור שיש בינה מיוחדת בכל שנה ושנה. וז"ש המבין אל כל מעשיהם פי' שהשי"ת נותן בינה לכל המעשים. וממילא יש משפט מי שיזכה לקבל הבינה והמוחין היורדים בר"ה לעולם וז"ש תקעו בחודש שופר כו'. ליום חגינו. כי באמת הוא חג ושמחה. כי חוק לישראל שמתחוקק בו חוקים ודרכים חדשים ומצד זה משפט לאלקי יעקב. היוצר יחד לבם הוא ע"י כ"ב אותיות התורה גי' יח"ד שזה הוא השורש של כל הברואים ושורש זה מייחד ומחבר הכל ובזה כולן נסקרין בסקירה אחת:

איתא בגמ' אמרו לפני מלכיות כו' זכרונות שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר. קשה הלא אמרו באמירה א"כ מאי הקושיא ובמה. רק דקאי על מ"ש לפני. ואיך יכולין להתקרב לפניו. רק בשופר דאיתא בגמ' שופר דלזכרון קאתי כלפנים דמי. כמו כה"ג שנכנס ביוה"כ לפני ולפנים ע"ש. א"כ על ידי השופר נכנסים הדיבורים לפניו ית'. והענין כי השופר הוא הקול המיוחד לבנ"י. ולכן אינו בדיבור ממש שהוא בהשתתפות שכל האדם רק קול פשוט. והוא לרמוז כי כוחן של בנ"י הוא במתנה מהשי"ת כמ"ש חז"ל מדי דברי בו די דבורי שנתתי בו וזה הקול והדיבור שיש בטבע נפשות בנ"י יש לו חן בשמים והוא מעורר רחמים. ובפסוק זה נכלל מלכיות זכרונות שופרות. מדי דברי בו הוא בחי' מלכות שהנהגת השי"ת הוא מתגלה בבנ"י כמ"ש ותרועת מלך בו. זכור אזכרנו זכרונות. רחם ארחמנו הוא שופרות שהוא רחמים הקול קול יעקב:

ראש השנה הוא יום תפלה. והשי"ת נתן לנו מצות השופר להעלות בו התפלות. לכן יש תקיעה לפני' ולאחרי' הוא כמ"ש בג' ראשונות כעבד שמסדר שבחו. ואחרונות כמקבל פרס והולך. ותרועה באמצע הוא בקשת צרכיו. ואיתא בגמ' אתקן ר"א תשר"ת תש"ת תר"ת מספקא לי' כו'. ובוודאי הכל אמת שיש זמנים שגנוחי גנח או ילולי יליל כפי הגלות בפרטות. אכן זה הגלות האחרון כולל כל הגליות לכן יש בו כל הגניחות וילילות. ורמז לדבר הג' שברים וג' תרועות וג' ש"ת. הם י"ב קולות כמו הי"ב ברכות בבקשת צרכי האדם שבתפלת שמו"ע. שבוודאי כלול בהם כל מיני הצרות שצריכין להיות נושע בהם:

אם כבנים אם כעבדים. כי השופר רומז לקבלת התורה וזה כבנים. ורומז ג"כ לעבודת ביהמ"ק שהי' שם שופרות והכל אחד כי שופר הוא מעין עוה"ב כמ"ש יתקע בשופר גדול. ובביהמ"ק הי' מתעורר בכל יום הארה מקבלת התורה שהי' בשופר מעין עוה"ב. ועכשיו יש יום אחד בשנה בר"ה שמתעורר בו זה הקול. והוא מתנה מהשי"ת כמ"ש יום תרועה יהי' לכם וכ' אשרי העם יודעי תרועה:

 

 

תר"ן

מפ' האזינו ולראש השנה

בפסוק יערף כמטר כו' כטל כו' כשעירים כו' וכרביבים כו'. הם ד' חלוקות כמו שיש ד' פירושים בתורה פשט רמז דרוש סוד. וכמו כן יש ד' חלוקים בבנ"י. יש שמקבלין דברי תורה בקישוי. ויש בנחת. וכן הוא בד' עולמות כי התורה היא בכל העולמות. ובעלמא דעשי' הוא הפשוט שבתורה. והוא שנא' עלי' יערף שע"י יגיעה בפשוט. תורה ומצות שלפנינו בגשמיות מתקנים הגוף והאברים וז"ש אח"כ הצור תמים פעלו. שהקב"ה כל מעשיו כוללים כל המקומות וכל הזמנים. וממילא כיון שבחר בבנ"י ונתן לנו התורה לא הי' זה במקרה. וצריכין לבטוח כי יתוקן הכל. וזה עדות השירה של האזינו. וזה ג"כ הד' לשונות אל אמונה ואין עול צדיק וישר. אביך קנך עשך ויכוננך. כמו שאנו משבחין אותו ית' שלא עשנו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות כו' שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם שהם ד' מיני הבדלות בכל הד' יסודות ובגוף ונר"ן. ולכן יש ג"כ ד' מלכיות המתנגדים לד' מדריגות שבקדושה:

בפסוק זכור ימות עולם. שמעתי מפי מו"ז ז"ל כי בכל שנה יורד בינה ודעת. וע"ז נאמר בינו שנות דור ודור. ויתכן לפרש זכור ימות עולם על ימי המעשה שבכל שבת מתחדשין ימי המעשה שלהבא. וכמ"ש זכור את יום השבת. וזהו זכור ימות עולם. ביני הוא ר"ה ועשי"ת שבהם מתחדשין ימי השנה. ונראה שהשבת הוא בבחי' צדיקים. ועשי"ת בחי' בעלי תשובה. דכ' וירא אלקים את כל אשר עשה כו'. וזה הי' בע"ש כששב אדה"ר. ויתכן לפרש כל אשר עשה לרבות עשרה דברים שנבראו בע"ש ביה"ש. ונראה שהמה תיקונים גם על אחר החטא. שמכל אלה הדברים נשאר רמז גם אחר החטא. ואילו של אברהם יוכיח. וכמו שיש בזמן עשי"ת כמו כן יש בעולם עשרה דברים. ובאמת בנין העולם בז' ימים. וההנהגה בעשרת ימי תשובה היא למעלה מהנהגת הטבע מג' ראשים על ז' הימים. ובע"ש ביה"ש ע"י התשובה שעשה אדה"ר ניתקן הדרך של בע"ת בתוספות מעלה בבחי' עשרה וכדאיתא בזוה"ק כי בע"ת מתקנין ברגעא חדא ע"ש בפ' וירא. לכן בשעה אחת ניתקן אלה העשרה. אשר הם יותר ממה שניתקן בכל ימי המעשה. וכמו כן לעולם באלה העשרה ימים יכולין לתקן יותר מבכל ימות השנה. ויום ראש השנה כולל כל השנה כמו שהראש כולל כל הגוף. וכמו שיש ג' רגלים בשנה חג המצות יציאת מצרים. אח"כ קבלת התורה. אח"כ גמר התיקון בסוכות זמן שמחתינו. והוא תהלוכות כל העולם. שמקודם הי' ב' אלפים תהו. אח"כ זכו בנ"י לב' אלפים תורה. ואח"כ ב' אלפים ימות המשיח. וכ"ז מתחדש בכל שנה. וכ"ז מתחדש ג"כ ביום ר"ה מתחלה בכסה וצריכין לעורר ע"י תקיעת שופר זכות התורה. ובסוף היום אכלו משמנים חדות ה' היא מעוזכם:

 

 

זכרנו לחיים וכתבנו בספר החיים. כי הנה ר"ה בחי' יראה. אבל צריכין לראות שלא להיות יראה רק מעונש. אך יראת ה' לחיים. פי' שיהי' עיקר היראה שלא יהיו נדחין מעץ החיים שהיא התורה. וע"ז עיקר הבקשה להיות נדבקין בתורה. ונק' ספר החיים שיהי' החיים מבורר בלי פסולת:

בפסוק תקעו כו' בכסה ליום חגינו. כי הנה בכל שלש רגלים יש מצות ראי' במקדש. ובר"ה הוא ראי' מרחוק. שע"י השופר אמרו חז"ל כיון דלזכרון קאתי כלפנים דמי. ולכן רמזו שבר"ה הוא בחי' מרחוק ה' נראה לי. ולכן ראי' זו הוא בבחי' עקידת יצחק. כמ"ש היום בהר ה' יראה. רמז לזכות לראי' מרחוק. ולכן אפילו בזמן הזה שאין לנו ביהמ"ק ובכל רגל נחסר לנו מצות הראי' ועתה בחג של ר"ה יש לנו גם עתה בחי' כלפנים דמי:

מצות שופר. כי הקול קול יעקב. התורה שהוא ירושה לנו. אבל ע"י החטאים נתקלקל ונתעקם הקול. וע"י תשובה יכולין לעורר הקול פנימי שנמצא בנפשות בני ישראל. וז"ש כל הקולות כשרין בשופר שע"י התשובה מתכשרין כל הקולות וחוזרין להיות קול פשוט ישר. וזהו הרמז פשוטה לפני' ולאחרי' ובאמצע שברים תרועה שאינו קול ישר. כי ראשיתן ואחריתן של בנ"י הוא טוב. ובקבלת התורה זכו בנ"י לקול ישר ושלם. ולעתיד ג"כ טוב אחרית דבר מראשיתו. והזמן שבנתים. אעפ"י שחטאנו. ע"י תשובה מתקנים החטאים ומתבטל קול נשבר שבאמצע לקול פשוט שלפני' ואחרי'. והרמז איסורא ברובא בטל. וזהו התרועה שמתבטלת אל קול פשוט כנ"ל. והזכותים שיש לבנ"י מרובין על החטאים וחד בתרי בטל כנ"ל:

בנוסח התפלה תן פחדך הוא בירור מלכותו ית' על כל העולם. ותן כבוד מיוחד רק לבנ"י שהוא דרך התורה אין כבוד אלא תורה. ועתה בעונותינו הרבים בגוים אין תורה צריכין מקודם לבקש על תיקון מלכות שמים. ויקוים בנו כמ"ש חז"ל המתפלל בעד חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה דכ' ויתפלל אברהם כו' וה' פקד את שרה כו'. וכמו כן בנ"י שמבקשין תן פחדך על כל מעשיך. [ונ"ל כי ענין מתפלל בעד חבירו כו'. הוא כשחושש שנענש חבירו על ידו. כמו שהי' באברהם שנענש אבימלך ע"י. אבל בלא"ה למה יתפלל בעד חבירו קודם כיון שצריך לאותו דבר. וכזה הוא בדברינו הנ"ל שבנ"י חוששין שעל ידיהם נדחו האומות ומתפללין עליהם והם נענין תחלה]. וז"ש ז"ל אמרו לפני מלכיות שתמליכוני עליכם. ע"י שמתפללין בלב שלם שיחול מלכותו ית' על כל. זוכין אנו תחלה במלכות שמים:

 

 

ימי ר"ה

בראש השנה יצא יוסף מבית האסורים. אמר אמו"ז ז"ל כי נקודה הפנימית אות ברית קודש יש לה חירות מערלה אשר סובבת אותה. ונראה כי הענין הוא כמו שהקב"ה מגלה השגחתו ית' בזה היום שכל באי העולם עוברין לפניו. כמו כן בנפש האדם מתגלה הארת הנשמה. ואמרו חז"ל הנשמה נדמית להקב"ה מה הקב"ה יושב בחדרי חדרים כו' מה הקב"ה זן עולם כולו כן הנשמה זנה הגוף. ובילקוט גורס הקב"ה דן העולם והנשמה הגוף. לכן בימים האלו כמו שהקב"ה דן העולם. כך צריך כל בעל נפש להשגיח ולדון את הגוף ביותר מכל ימי השנה. בפרט בני ישראל שיש להם חלק אלקות כמ"ש אנכי ה' אלקיך. לכן כפי מה שנעשה למעלה מתעורר בנפש איש הישראלי. וע"ז כתיב ותרועת מלך בו כי מרגישין ודבקין ברצון עליון אשר מתגלה בכל עת ועת. וז"ש ה' האמרת וה' האמירך. פי' אין מי שמכיר בעולם דברי אלקים חיים רק בני ישראל. וכמו כן אין דברים למטה שיהיו מעוררים למעלה רק דברי בנ"י. וזה הוא ענין השופר שאמרו חז"ל דלזכרון אתי וכלפנים דמי. דכ' רואים את הקולות ואמר אמו"ז ז"ל כי זהו ענין טב"ע דקלא שבנ"י הכירו וראו מתוך הקול אלקותו ית"ש ודפח"ח. וכמו כן אנו נאמר כי בתקיעת קול שופר מתראין לפניו ית"ש והוא מכיר בטביעות עינא דקלא קול יעקב. וזהו האמרת והאמירך. חטיבה אחת. להיות מתעוררין למטה בהתעוררות שלמעלה:

אשרי העם יודעי תרועה בזוה"ק פי' מתברין האי תרועה. ואיתא כשבנ"י תוקעין בשופר הקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים. הענין הוא דכ' ותרועת מלך בו תרועה הוא רצון כדפי' רש"י שם. והנה באמת רצונו ית' הוא רק לרחמים וטובה. והמשפט הוא לטובה. ובנ"י מבינים ויודעים כי הם דבוקים בפנימיות רצונו ית' לכן מעוררים רחמים. וזה יודעי תרועה שיש להם דעת להבין פנימיות הרצון ובזמן הדין צריכין לעורר שיתגלה הרצון. ואז מתהפך הדין לרחמים. לכן בשבת א"צ לתקוע כדאיתא בזוה"ק כי בשבת מתגלה עת רצון מעתיקא קדישא ומתהפך הדין לרחמים. וכמו כן ע"י קול שופר מתגלה עת רצון מעתיקא קדישא. וזהו באור פניך יהלכון שמתברר פנימיות המשפט שהוא הרצון כנ"ל. כמ"ש חז"ל אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללין. כמ"ש ואני תפלתי כו' עת רצון. וכ' בכל קראנו אליו. והנה הקב"ה נתן לנו הדרך להתפלל ע"י קול שופר והוא קול מקנה שמיוחד לבנ"י. כי הדיבור בא גם מתוך כלי הושט בחי' הגוף. וקול מקנה הוא רק פנימיות הרוח ונפש. ואין בו תערובות. ולכן בש"ק א"צ לתקוע כענין שאמרו חז"ל שא"צ תפילין לאות בשבת שהוא עצמו אות. כי נפשות בנ"י מתעלין בש"ק שהוא יומא דנשמתין ולאו דגופא. לכן עונג הגוף בשבת מצוה. ולכן אמירת מלכיות זכרונות שופרות בפה מהני וא"צ קול שופר:

בפסוק יבחר לנו כו' נחלתינו כו' גאון יעקב אשר אהב סלה. דאיתא במד' בשלח בפסוק מה תצעק. צעקו וה' שמע מה כן אלא ב' ירושות הנחיל יצחק ליעקב הקול כו' יעקב מתגאה בירושתו ונצעק אל ה' כו' ע"ש. הפי' כי בכל מקום שנא' וה' הוא ובית דינו. א"כ מדה"ד עצמו שופט כי יהיה נשמע קול יעקב. לכן יצחק שהוא מדה"ד הנחיל ליעקב הקול. וזהו נחלתינו. נחלה שאין לה הפסק. כי הקול לעולם לא יתחלף. ונק' גאון יעקב כמ"ש במד' שמתגאה בירושתו. לכן כתבו התוס' כי בשופר התוקע מתגאה בקול תקיעתו ע"ש. אהב סלה הוא עפ"י מ"ש ויאהב יצחק כו' כי ציד בפיו והוא אהבה התלוי' בדבר בטל דבר בטל האהבה. אבל ביעקב כתיב ורבקה אוהבת את יעקב ולא כ' טעם. שהוא אהבת עולם. ובמד' כל שהיתה שומעת קולו היתה מוספת לו אהבה. כי הדיבור יוכל להשתנות ולהסתיר הפנימיות כמ"ש ציד בפיו. אבל הקול לעולם לא ישתנה. וקול בנ"י יש לו חן בשמים אשר אהב סלה. וצונו לתקוע בשופר בר"ה שהוא יום הדין. כמ"ש יונתי כו' בסתר המדרגה כו' השמיעני את קולך כמו שהי' בים תפסו אומנות אבותם. כמו כן בר"ה תקעו בחודש שופר בכסה. והוא אומנות אבותם קול שופר חכמה ואינה מלאכה:

 

 

איתא בגמ' אמרו מה"ש מפני מה אין ישראל אומרים הלל בר"ה השיב הקב"ה אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים ומתים פתוחין כו'. הענין הוא דכ' לא המתים יהללו. ופי' חז"ל אותן שנקראים מתים בחייהם הרשעים. אבל הצדיקים נקראים חיים. דכ' אתה עשית את השמים כו' ואתה מחי' את כולם. והם ב' בחי' הבריאה שברא הקב"ה חק נתן ולא יעבור. אבל ואתה מחי' הוא בחי' ההנהגה שהקב"ה מנהיג העולם ונותן חיות חדש תמיד. וזו הבחי' נמצא רק בבנ"י עמך כולם צדיקים. וזו הבחי' עיקרה בר"ה שע"ז המשפט מי שיזכה להיות בספר החיים. ועל ב' אלו כתיב זכור ימות עולם הוא הבריאה. בינו שנות דור ודור הוא ההנהגה המתחדשת ומשתנה בכל שנה ושנה באופנים שונים כפי זכות הדורות. וכ"ה במד' דכ' ועשיתם בר"ה כשזוכין נעשין ברי' חדשה ע"ש. ובנ"י שמקבלין תמיד חיות מחדש. אומרים הלל בכל עת שמרגישין התחדשות החיות. לכן בכל תשועה שנעשה נס והתגלות החיות למעלה מהטבע. יש הלל. וכמו כן בזמנים שמתחדש בהם החיות כמו שמברכין זמן בכל רגל ורגל. וזהו הרמז שאין קורין הלל למפרע פי' על הכח שכבר ניתן בטבע מימות עולם לא שייך הלל רק על הארה המתגלה מחדש כנ"ל. ולכן בימים אלו שהחיים ניתן במשפט ותלוין ועומדין לדין. על זה לא שייך הלל. ועיקר הבקשה להיכתב בספר החיים הוא להיות דבוקין בשורש החיים כאותן שנקראו חיים. ולכן איתא בזוה"ק תרעומות על אותן שצווחין ככלבים הב לנו מזוני סליחה מחילה. וחז"ל התקינו כל אלו הבקשות. אבל התרעומות הוא על אותן שצווחין ככלבים הם שרוצין רק קבלת צרכיהם. אבל עיקר בקשתינו הוא להיפוך להיות כל צרכינו בדביקות חי החיים שלא להיות נפרד מן שורש החיים וההתחדשות. ואיתא בס' תולעת יעקב פי' על מ"ש אם כבנים אם כעבדים שבחי' הבנים בוודאי מיוחד רק לבנ"י. רק אפילו אם כעבדים אין אנו כעבדים המשמשים ע"מ לקבל פרס. רק עינינו לך תלויות ע"ש. דכתיב כעיני עבדים אל יד אדוניהם כו' שפחה אל יד גבירתה ומסיים כן עינינו אל ה' ולא נאמר אל יד ה'. רק זה עיקר החילוק כי עבדים ושפחות כל עבודתם בעבור הפרס שמקבלים מיד אדוניהם. אבל אנו עינינו אל ה' להיות טפלים ודבקים בו. עינינו לך תלויות שנוכל להמשך אחר רצונו ית' ולקבל כל השפע כפי מה שהוא רצונו ית"ש. ובנ"י זוכין לזו הבחי' ע"י התורה שהוא עץ החיים. וז"ש קרוב ה' לכל כו' אשר יקראוהו באמת. ואין אמת אלא תורה. וזהו יקראוהו להיות הבקשה בדביקות. כמ"ש עינינו לך תלויות ודו"ק:

החכם עיניו בראשו רמז על יום ר"ה כמו שיש ראש בנפש והוא משגיח על כל הגוף ובו הנשמה ועיקר ראיות העין מתוך החושך והשחור שבו כמ"ש חז"ל. כמו כן בזמן זה היום הראשון בו ההשגחה על כל השנה והחכם מבין שכל השנה תלוי' בראש השנה. ולכן בכסה כתיב בי'. כי ישת חושך סתרו. וכל הסתכלות והראי' הוא בזה היום. וכמו שכל זה היום הוא בבחי' הראש והשורש. כן צריכין בנ"י לשוב בו להתחזק בראשיתן והוא התורה והאבות שעליהם נרמז בחי' השופר. והוא בחי' אשא דעי למרחוק לזכור השורש שלנו. כענין שאמרו מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי. כי מעשה אבות היו הכנה לבנים. וזהו שרמזו חז"ל בעקידה ויקח כו' המאכלת שישראל אוכלין מתן שכרה. והיינו ע"י מעשה העקידה יכול כל איש ישראל למסור נפשו בעבור קדושת שמו ית'. ובנ"י שבוחרין בדרכי אבותיהם. מעשה אבות מסייע להם. ולכן עקידת יצחק לזרעו תזכור. הם בנ"י שבוחרין בדרכי אבותיהם. וזהו החכם עיניו בראשו להימשך אחר מעשי אבותיו:

 

 

זכרנו לחיים כו' למענך אלהים חיים. פי' שהקב"ה נותן חיים לכל ברי'. אבל מבקשין שיהי' כתיבתנו לחיים למענו. דכ' עם זו יצרתי לי לשמי. ורצון בנ"י לקבל החיים לשמו ית' כי הכל לכבודו ברא. וכתיב יום תרועה יהי' לכם. הגם כי המה ימי דין. אבל לבנ"י המה ג"כ ימי רצון. כמ"ש חדות ה' היא מעוזכם. ופי' תרועה רצון. כמ"ש ותרועת מלך בו. שעיקר רצונו ית' להיות מלכותו חל עלינו. וכל הבריאה הי' בשביל שרצה בנו כמ"ש בשביל ישראל שנק' ראשית. וכמו כן מה שכל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון מ"מ המכוון הוא הראי' על בנ"י כמ"ש וירא אלקים כו' כל אשר עשה והנה טוב מאד וראי' זו מקיים כל הבריאה. ואמרו חז"ל מאד זה אדם. שאחר בריאת האדם כתיב זה. ואדם הוא ישראל. אך בנ"י מבקשין ומתפללין שיחול מלכותו על הכל. כמ"ש ובכן תן פחדך כו'. ואא"ז מו"ר ז"ל אמר כי בר"ה צריכין להיות טוב עין אפילו לאומות. ואמר רמז לזה בגמ' זיל לעין טב ולקדשי' לירחא שקידוש החודש ושנה תלוי' בטוב עין. עכ"ד ז"ל. ונראה שבמדה שאדם מודד מודדין לו. וכמו הטוב עין שיש לבנ"י בר"ה. כך מתראין לפניו לטובה. כמ"ש טוב עין הוא יבורך. והוא מדתו של אברהם אע"ה. ואמר היום בהר ה' יראה. וב' הדברים אלו הראי' לפניו ית' ושמיעת קול שופר הם בחי' אברהם ויצחק. ראי' ושמיעה. והנה העקידה הי' הכנה לכל בנ"י. כמ"ש חז"ל מאכלת שבנ"י אוכלין מתן שכרה. והענין הוא דכ' והאלקים נסה את אברהם. דרשו חז"ל הרים אותו. כי באמת מדת אברהם החסד. ויצחק הגבורה. ומדת הגבורה הוא יד החזקה שיש לה התגברות ביותר ממדת החסד שהוא בנייחא. אך אברהם אע"ה זכה במעשה העקידה שיגבור החסד על הגבורה. והוא שאמרו אהבה מקלקלת השורה. מה שעפ"י הסדר הגבורה כחה עצום ביותר. והיה נסיון גדול. וזכה עי"ז שהימין יגבור על השמאל לזרעו אחריו. וזה עצמו הברית מילה שכרת הקב"ה לאברהם אע"ה שהוא ברית אש שנקודת החסד ימתיק האש. והרמז לזה שראשון הנמול לשמונה הי' יצחק. שכשנתמלא כחו ונתעורר בחי' פחד יצחק. חתם בו הברית מילה להיות החסד גובר. וזה נשאר לכל בנ"י. וע"ז נאמר גבר עלינו חסדו. שלבנ"י הימין והחסד גובר. ולכן אמר היום בהר ה' יראה. שהראי' יגבור על השמיעה כנ"ל:

 

 

בראש השנה אומרים ודברך אמת. כי עיקר המשפט הוא בבחי' אמת ושלום. כדאיתא במדרש בראשית אמת אמר אל יברא עולם דכולא שיקרא ושלום אמר אל יברא דכולא קטטה. נמצא המשפט עומד על אמת ושלום והקב"ה זיכה את בנ"י באלה הב'. ור"ה קול שופר הוא קול תורה והוא בחי' אמת בחי' משה כדכ' ויהי בישורון מלך. וזה רמז הקול שופר כי בדיבור יש התחלפות שהקול נשתנה כפי מוצאות הפה ובכמה לשונות. אבל הקול עצמו הוא כמו שהוא. ולזה אין זוכין רק בנ"י. כמ"ש תתן אמת ליעקב. ושלום הוא ביו"כ מדת אהרן. לכן נבחר אהרן לעבודת יוה"כ. כדאיתא שביו"כ יש שלום בישראל. וע"י שני אלו זוכין בנ"י במשפט:

 

 

ענין תקיעת שופר לאחוז בקול תורה שהוא פנימיות כל הבריאה כדכ' בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית והוא מאמר אחד שנתפשט אח"כ למעשה בראשית. וזה הרמז שופר חכמה ואינה מלאכה. כמ"ש בתרגום ירושלמי בראשית ברא בחוכמתא. שנק' ראשית שהוא שורש הבריאה. והיא עיקר החיות. כמ"ש החכמה תחי' בעלי'. וכ' מות וחיים ביד לשון. כמ"ש לעיל פ' תבוא שהלשון היא בחי' יד רמה למעלה מב' הידים. והוא קול יעקב. והוא ידו של משה דכ' כאשר ירים משה ידו. ולכן סמכו במשנה זה הפסוק כאשר ירים לתקיעת שופר. שהרמז להסתכל למעלה לשורש ומשעבדין הלב לאביהם שבשמים. ובזה זוכין לחיים. ומו"ז ז"ל אמר כי תשרי זמן גאולה. כמ"ש ז"ל תשרי ותשבוק. וכן אמרו בר"ה יצא יוסף מבית האסורים. והיא גאולת הנפש לצאת משעבוד הגוף עכ"ד. וזהו עיקר המלחמה עם עמלק. לכן כאשר ירים משה ידו. והוא בכח תקיעות שופר שנק' יובל על שם החירות. והתקיעה רמז שמצפין לצאת לחירות ולהתיר אגודות מוטה ונעשין כברי' חדשה:

 

 

בעיה"י לר"ה ושבת תשובה

החיים שמבקשין בר"ה כי בר"ה נברא האדם. והוא עיקר החיים. וכל החיים בעולם באמצעיות האדם דכתיב אתה עשית את השמים כו' ואתה מחיה את כולם. פי' כי כל הבריאה של מעשה בראשית הוא צמצום אלקות בהתלבשות הטבע. כמ"ש בספרים שזה ענין הבריאה יש מאין מה שהי' מקודם הבריאה מלא כבודו ולא הי' מציאות שום דבר יש רק ע"י צמצום אורו ית' ונעשה יש. וכל מה שנתפשטו הברואים. ה"ז בחי' מיתה. דכל ירידה והשפלה נקראת מיתה ואח"כ ברא האדם ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה פי' שהוא הכלי שיחזור ויתמשך החיים מחי החיים אל כל מעשה בראשית. ולכן האדם קרא שמות לכל. שהוא המעלה ומקשר כל הבריאה אל חי החיים. ולכן הצדיק נק' חי. והרשעים בחייהם קרוים מתים. כי כל מה שמתדבק בגשמיות הוא בחי' מיתה. והצדיק הוא חי. וזהו החיים שיורד בר"ה שיש התחדשות משורש החיים. ולכן נקרא ראש השנה כי עיקר החיים בראש. וכמו בבחי' נפש הראש נותן חיים לכל הקומה ויש איברים שהנשמה תלוי' בהם. וכמו כן יש זמנים שבתות ויו"ט בשנה. שחיות הנשמה תלוי בהם ומתגלה בהם. אך בר"ה בחי' הראש ששם עיקר הנשמה. והנה התמשכות חיות הנ"ל תליא ברמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת. ולכן הדין בר"ה לפי שיקול רוב הזכיות או רוב עונות. כי עבירה מכבה מצוה. שמכבה ומפסיק המשכת החיות כנ"ל. אבל אינה מכבה תורה כי תורה היא עיקר שורש החיים שנק' עץ חיים. וזהו בחי' תקיעות שופר שהיא נקודה חיות פנימיות שאינה יכולה להשתנות. כמש"ל מזה בפ' נצבים. והנה יש שפע לעולם כפי צורך קיום העולם שאינו תלוי במעשה התחתונים. וזה הי' כריתות ברית עם נח שלא יהי' חרוב העולם בכל אופן. אכן אם יטיבו את מעשיהם יתרבה השפע או יתמעט כפי הזכות. אבל יום ולילה לא ישבותו. וכעין זה ממש הי' כריתות בריתו ית"ש עם בנ"י להיות פנימיות החיות לעולם. חלק ה' עמו. ולא תשכח מפי זרעו. רק אם זוכין בנ"י מתרבה ומתפשט כח התורה בהם ביותר. וברית הזה מתחדש בכל ר"ה ע"י תקיעות שופר. כמ"ש זוכר הברית. וזאת עיקר בקשתינו. כתבנו בספר החיים. להיות החיים מזהיר בלי השתנות והסתר הגשמיות והטבע שהיא בחי' מיתה. והנה כ' דרשו ה' בהמצאו דרשו חז"ל על עשרת ימי תשובה. שאז הקב"ה ממציא עצמו לקבל שבים. דכ' שובה ישראל עד ה' אלקיך. פי' עד שיתקיים מאמר אנכי ה' אלקיך. כי זה המאמר אנכי נחקק בכל איש ישראל. כמ"ש אנכי בעלתי בכם. אכן כתיב עונותיכם כו' מבדילים ביניכם לבין אלקיכם. פי' בתוך האדם עצמו עושה העון הבדל שלא יוכל להתפשט חלק אלקות שבו להאיר בו. ואמרו חז"ל לעולם יראה אדם עצמו כאלו קדוש שורה בתוך מעיו. פי' לעולם אפילו אחר שחטא. מ"מ יש בו חלק אלקות. אך שהוא קדוש ונבדל ע"י מסכים המבדילים ע"י העונות. וכמו שהוא בפרט האדם. כן בכלל הבריאה כח אלקי נתלבש ונסתר תוך הטבע. ובימים הללו שמתחדש הבריאה מתגלה זה הכח הן בכלל הן בפרט כל איש. ולכן בנקל לשוב להתדבק בחלק אלקות שבו. ועשרת ימי תשובה הם להתחדש עשרה מאמרות בכלל. ועשרת הדיברות בפרט לבנ"י. ובשבת תשובה בנקל יותר להתקרב לתשובה כי עיקר התשובה לשוב אל השורש כמ"ש לעיל כי בימי המעשה נברא העולם בטבע. ואח"כ נברא האדם שהוא פנימיות החיות בעולם ע"י האדם. ובכח תורה ומצות יכול למשוך החיות כמ"ש אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. כי הטבע היא בחי' מיתה וירידה שנברא יש מאין. אבל תכלית הבריאה הי' כדי שיתבטל היש אל האין. וזה בחי' השבת שהיא תכלית שמים וארץ. שחוזר הבריאה להתקשר בשורש החיים. והוא בחי' גאולה והתגלות החיות שהוא למעלה מהטבע. ולכן איתא בזוה"ק דבשבת לא אשתכח בי' מנא דכל ברכאין בי' תליין כו' פי' שהוא שורש הברכה הנמשך מבחי' אין שאינו יכול להתגלות בבחי' יש. וזהו עיקר החיות והברכה. והוא עצמו בחי' תשובה. וכמו שמתגלה בשבת הארה מקדושה עליונה הנסתרת בימי המעשה. כמו כן מתגלה הקדושה בכל איש ישראל בשבת מה שהי' נסתר בימי המעשה. ואיתא הפותח שער לדופקי בתשובה. ויתכן לפרש על השבת שהיא מתנה טובה ומסייע לבנ"י לתשובה. דביום השבת יפתח כתיב. ובנ"י שהם דופקי בתשובה ניתן להם השבת שהיא פתיחת שער התשובה. שהיא מעין עוה"ב שורש התשובה:

כתיב ארפא משובתם אהבם נדבה. דאיתא אהבה שתלוי' בדבר בטל דבר בטלה אהבה. ושאינה תלוי' בדבר אינה בטלה עולמית. וכן באהבת הקב"ה לישראל. שבאמת ע"י המצות ומעשים טובים נעשים אהובים להשי"ת. והיא תלוי' בדבר. לכן עבירה מכבה מצוה. אבל האהבה שיש בעצם בנ"י להקב"ה מצד חלק ה' עמו. זה אינה תלוי' בדבר. וע"ז כ' מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה הידועה שאינה תלוי' בדבר. בימי המעשה היא בחי' תלוי' בדבר. ובשבת שנק' מתנה טובה היא שאינה תלויה בדבר. ונק' יום מנוחה. ובאמת אהבה זו היא בחי' נשמה. וע"י החטא מסתלק כח הנשמה. וע"י תשובה חוזר וניעור. ולכן אוהבם נדבה כי שב אפי כו'. ולכן בשבת דהיא יומא דנשמתין ולאו דגופא לכן היא מסייע לתשובה. אהבת נפש וגוף תלוי' בדבר. ואהבת הנשמה אינה תלוי' בדבר שהיא חלק אלוקי ממעל:

 

 

אשרי העם יודעי תרועה. דאיתא תקיעת שופר חכמה דכ' החכמה תחי' בעלי'. תחי' הוא אפילו כשהאדם בשעת הסכנה. דכ' ימותו ולא בחכמה. וע"י החכמה יכולין להחיות א"ע. בעלי' הוא השליט על החכמה. כמו דאיתא איזהו חכם הלומד מכל אדם שמכל נפש יכולין ללמוד חכמה כמו כן בעולם שנה בכל זמן ובכל מקום יש ללמוד חכמה. כי כולם בחכמה עשית כתיב. וכל מה שברא הקב"ה למילף מיני' חכמתא. ואפילו מדה"ד היא כדי שילמד האדם מזה ליישר אורחותיו. וכשלומד מזה הדבר המבוקש ממנו מיד נמתק הדין. דכ' והאלקים עשה שיראו מלפניו וכשמקבלין מזה היראה מתהפך מדה"ד לרחמים. וזהו יודעי תרועה שמבינים המבוקש ממדת הדין. ובזה יודעין לפתות את בוראם בתרועה במדה"ד עצמו. ומיד עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים. ואיתא בשם הבעש"ט המשל משליח המלך שבא אל האדם שא"צ להשגיח עליו רק לרוץ אל המלך עצמו. והיינו דכ' ה' באור פניך יהלכון:

כתיב מי כהחכם כו' יודע פשר דבר חכמת אדם תאיר פניו ועוז פניו ישונא. ודרשו חז"ל על הקב"ה ע"ש. וזהו נעשה ע"י תקיעת שופר כמו שיש זמנים שמתגלה מדת הרחמים ועוז פניו ישונא. כמו כן ע"י תשובה ותקיעת שופר שהיא חכמה מתגלה הארת פנים. כמ"ש באור פניך יהלכון. ז"ש מי כהחכם כי התשובה נק' מי כידוע. ולכן ע"י השופר מתעוררין י"ג מדות הרחמים:

איתא בזוה"ק יודעי תרועה דמתברין האי תרועה כי תרועה ושברים הם קולות נפסקים ונחלקים. שמדת הדין צריכין לשבר ולחלקה לחלקים. ואז נעשה מגבורה ג' פעמים חסד. וכ"כ בשמעון ולוי אחלקם ביעקב ואפיצם כו'. אבל תקיעה היא קול אחד שלם. והיא מדת אברהם דכתיב אחד הי' אברהם. וכ' ובהקהיל כו' הקהל תתקעו ולא תריעו כי התאספות והתחברות הוא במדת התקיעה:

 

 

אמרו חז"ל אמר הקב"ה אמרו לפני מלכיות שתמליכוני עליכם זכרונות שיעלה זכרוניכם לפני לטובה. כי ע"י קבלת מלכותו ית"ש נפדין בנ"י כמ"ש פודה ה' נפש עבדיו אלו בנ"י שמקבלים מלכותו ברצון. ובאמת פירוש נפש עבדיו הוא הרצון הפנימי בלב איש ישראל לעבדו באמת. כי בני ישראל נאמר עליהם עבדי הם. אך הרצון נכסה מרוב תלאות הגוף. ובר"ה הקב"ה פודה זה הנפש והרצון. וז"ש יום תרועה יהי' לכם. תרועה היא הרצון. תרועת מלך בו. והוא מתגלה בפועל בזה היום:

ראש השנה הוא יו"ט לבנ"י כי באמת כל המשפט והדין למעלה לזכותן של בנ"י. ור"ה הוא בחי' היכל זכות שכתב בזוה"ק פקודי דשם כל המשפטים ודינים. ונק' זכות כי כל המשפט כדי לזכות בני אדם. והקב"ה רצה לזכות את בני ישראל הרבה להם תורה ומצות כמ"ש חז"ל ה' חפץ למען צדקו. וזהו הד' ובכן שכ' האריז"ל כי כל בכן עולה חסד וג' בכן. רי"ו. גבורה. ובכן הד' כולל כל הג'. [ובאמת בתולעת יעקב וכן הרמ"ק מגמגמים בזה דלא נמצא רק רי"ו. אבל באמת נראה דהם ב' דינים רי"ו בפרט של ג' ע"ב ורי"ו א' הכולל כולן והם ב' בתי דינין וכן הי' ב"ד בהר הבית ובפתח העזרה. וב"ד שבלשכת הגזית למעלה מכולן] והם ב' בחי' גבורות. ונראה דזכות עולה ב"פ גבורה וא' יותר שהוא גבורה הג' שליט על ב' הגבורות. והוא שכ' בעל גבורות ששליט על ב' הגבורות ומהפכן לזכות ולרחמים והמשכיל יבין ביותר. והנה איתא במד' וארא על פסוק מגיד מראשית אחרית כו' חפצי אעשה שחפץ הקב"ה להצדיק בריותיו ע"ש ולעתיד יהי' הכל מתוקן. ובכל ר"ה שמתחדש הבריאה מתעורר זה התיקון להצדיק הברואים. ובנ"י זוכין לזה בכל ר"ה. ולעתיד יתקיים בכלל כל הברואים. ואז יתקע בשופר גדול וע"ז מבקשין בנוסח בכן תן פחדך כו':

זכרנו לחיים כו'. דכ' ויפח באפיו נשמת חיים. ובר"ה שמתחדש הבריאה נתחדש ג"כ כח הנשמה. וזה עיקר התיקון לחדש כח הנשמה שנטבע בחומר הגוף. כמ"ש בזו"ח בפסוק הנ"ל ויהי האדם לנפש חי'. שהכתוב מתאונן על האדם שנשתנה בו כח הנשמה בהשתתפות הנפש וגוף ע"ש. זה הבקשה זכרנו לחיים כי זכירה בפה. וזה רמז לשמוע קול שופר:

 

 

בעזה"י מר"ה

תקעו בחודש שופר בכסה כו' עדות ביהוסף שמו. דכל החדשים נקראו ראשים כמ"ש ובראשי חדשיכם. ובכולם יש זכרון כמו שמתפללין יעלה ויבוא כו' זכרונינו. וכ"כ בגמ' דזכרון אחד עולה לכאן ולכאן. ולכן אין צריכין להזכיר בר"ה של ר"ח. א"כ הזכרון של ר"ה למעלה מזכרון דראשי חדשים. והי"ב חדשים הם בחי' י"ב השבטים שהם אבני זכרון כמ"ש בתורה ונשא כו' שמותם לפני ה' לזכרון. ובר"ה צריכין לעורר זכרון של יוסף שהוא למעלה מזכרון השבטים שמדריגת יוסף למעלה ממדריגת השבטים כמ"ש ברכות אביך גברו כו' תהיינה לראש יוסף. ולכן מצינו דזכרון ר"ח של תשרי בכסה וצריכין לעורר הזכרון מעולם שלמעלה והוא זכרון דיוסף. דהנה כ' שער החצר הפנימית כו' וביום השבת יפתח וביום החודש. וכיון דנכסה פתיחה דר"ח צריכין לעורר שער הנפתח בשבת בכח השופר. והוא בחי' יוסף דצדיק נק' שבת. והיא מעין עוה"ב כמ"ש כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב דכ' ועמך כולם צדיקים. הרי שכח הצדיק מעין עוה"ב ולכן היא בכסה שהוא מעולם הנסתר. לכן מילה בשמיני. ולכן בשבת א"צ לתקיעות שופר. כי כל כח השופר לעורר שער השבת כנ"ל. כ' תסובינה אלומותיכם ותשתחוינה לאלומתי שכל ראשי חדשים צריכין לינק מראש השנה שהוא הראש לראשי חדשים:

ואיתא גדולה מילה שנכרתו עליה י"ג בריתות. דהשלמת ברית מילה הוא בי"ב שבטים כמ"ש וצאצאיו חתם באות ברית קודש. וכ' וזכרתי להם ברית ראשונים. פי' חז"ל ברית השבטים. דכל שבט יש לו ברית. ויוסף הוא הכולל ומאחד כל הי"ג בריתות ואברהם אע"ה הי' הראשון שזכה אל הברית. אבל התפשטות הברית היא בזרע יעקב ז"ש ואעשך לגוי גדול אלקי אברהם. ואברכך אלקי יצחק ואגדלה שמך אלקי יעקב. והי' ברכה הוא יוסף כלי מחזיק ברכה בצירוף השבטים. וזה שרמזו חז"ל בך חותמין. כי יוסף הוא החותם והי"ב שבטים י"ב גבולין שיהי' גן נעול. כדאיתא מאברהם ויצחק יצא פסולת ויעקב הי' מטתו שלימה. וכן סדר הברכה קידש ידיד יצחק מבטן יתכן לרמוז על אברהם. וחק בשארו יעקב. וצאצאיו חתם הוא הגמר בשבטים. וע"ז רמזו חז"ל אל בית יעקב אשר פדה את אברהם. כי הגם שזכה אברהם אע"ה אל הברית. מ"מ גמר הברית בכל תיקונו והתפשטותו בי"ג בריתות הוא בבית יעקב. ולכן פדה את אברהם. וז"ש בך חותמין שכן אומרים להכניסו בבריתו של אברהם ומייחסין הברית דיוסף לאברהם שהוא גמר התפשטות החסד בכלי מחזיק ברכה והבן:

איתא תקיעת שופר חכמה ואינה מלאכה. עיקר החכמה הוא הביטול אל השורש. כח מה. ולכן קול שופר אינו בחיתוך דיבור רק הזכרת הקול. ועל זה כתיב פיה פתחה בחכמה. כענין שאמרו אדם ובהמה ערומין בדעת כאדם ומשימין עצמם כבהמה. כי מותר האדם מן הבהמה אין. כי חטא הראשון הי' בעץ הדעת. ולכן החכם ירא מתערובות טוב ורע בדעת. ומבטל הדעת שלו. ומשים עצמו כבהמה. וצועק רק בקול. כמ"ש ויצעקו אל ה' תפסו אומנות אבותם. וזה רמז המד' בפ' בשלח ישראל מתגאה בירושתו הקול קול יעקב. פי' שיודע ומבין שאינו מצד זכות שלו רק הקול שירשנו מאבותינו. הכח שניתן לנו בהר סיני. קול תורה. זה תורת חסד על לשונה שמבינים שהיא חסד ומתנה מן השמים:

 

 

 

 

בעזה"י מימי ר"ה

החיים שמבקשין בר"ה דכתיב אתה עשית את השמים כו' ואתה מחי' את כולם. העולם נברא בטבעיות. אבל עיקר הנהגת הטבע מאתו ית"ש נעלם. ואין הכל זוכין לזה רק הצדיקים שנק' חיים. ובנ"י הוציאו זה מהכח אל הפועל בקבלת התורה אנכי ה' אלקיך, וזהו בחי' התחדשות שנאמר החודש הזה לכם. דאין כל חדש תחת השמש שהטבע מסתיר התחדשות שהקב"ה מחדש תמיד מעשה בראשית. ולכן ניסן נקרא שנה שיש עמה חדשים. ותשרי בחי' זו הוא בכסה. ולכן צריכין לעורר זה ההתחדשות ע"י השופר. ואיתא שהיא חכמה ואינה מלאכה. חכמה כח מה. פי' שהחכם מעיין על מהות הדברים. כענין שנאמר באברהם אע"ה שאמר תאמר שעוה"ז בלי מנהיג ולכן זכה שנגלה אליו הקב"ה ואמר אני בעל הבירה שמלכות שמים אינו מתגלה רק למי שמוסר נפשו לדעת את המלך. וז"ש אמרו לפני מלכיות שתמליכוני עליכם. פי' שעל ידכם יהי' נגלה מלכותי בעולם. כל העולם ומלואו אינו כדאי שיתגלה מלכותו ית"ש עליהם. רק באמצעיות בנ"י בכח האבות ובכח התורה שמלמדת לנו החכמה לעמוד על מהות ופנימיות הבריאה. ולכן נסמך תורה צוה לנו משה כו' ויהי בישורון מלך. וכן כתי' ותרועת מלך בו. פי' עיקר רצון המלוכה על בנ"י. וגם הפי' תרועת מלך בו שבנ"י כל תשוקתם ורצונם לקבל עליהם עול מלכותו ושיתגלה כבוד מלכותו עלינו וממילא יקבלו כולם עול מלכותו. וכ"כ ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה. ממשלה הוא בע"כ. ובנ"י ברצון קבלו מלכותך זהו תרועת מלך בו. ואיתא בספרי בפסוק ה' אלקיך דורש אותה תמיד. וכי ארץ ישראל בלבד הוא דורש והכתיב להמטיר על ארץ כו' אלא כביכול אינו דורש אלא אותה ובשכר זה דורש כל הארצות. פי' שאין כל הארצות זוכין לדרישה זו רק באמצעיות ארץ ישראל שבחר לו הקב"ה לחלקו. וכמו כן גילה הקב"ה מלכותו על בנ"י ביחוד אנכי ה' אלקיך. ובשכר זה יתגלה מלכותו על כל. וכמו כן בזמן עצמו ר"ה הוא יום הזכרון כל באי עולם עוברין לפניו. הגם דאיתא אדם נידון בכל יום ובכל שעה. אך עיקר הזכרון בחר לו הקב"ה יום זה ובשכר דרישת יום זה יש דרישה בכל יום ושעה כמ"ש ימים יוצרו ולו אחד בהם. שבחר לו הקב"ה חלק בעולם שנה ונפש להיות מיוחד אליו. וזה עיקר החיים כמ"ש ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם. כל איש לפי הדביקות שיש לו בהקב"ה זוכה לחיים. דכ' ויפח באפיו נשמת חיים. פי' שיהיה האדם כלי לנשום ולשאוב החיים מתי החיים. וזהו עיקר החיים שאנו מבקשין כאשר זכינו לזה בקבלת התורה אשר ידבר אלקים את האדם וחי. וזהו רמז תקיעת שופר שמשתוקקין לאותו הקול ששמענו בהר סיני כמ"ש ישקני מנשיקות פיהו. ובאמת כחן של ישראל בפה. כמ"ש ויפתוהו בפיהם. בוודאי לפתות את הבורא הוא דבר גדול. שיש להם דביקות בעצם בקול קול יעקב. וכמו כן דרשו חז"ל אשרי העם יודעי תרועה שיודעים לפתות את בוראם בתרועה שע"י השופר נתעורר כח הפה. ובפה יש קנה וושט והם רמוזים לעץ החיים ועץ הדעת. וקודם החטא הי' לנו דעת טוב בלי תערובות. ואחר החטא צריכין לקול שופר שהוא מן הקנה בלבד דאין קטיגור נעשה סניגור. אכן איתא דעת גנוז בפומא שהגם שאינו יכול להתגלות ע"י התערובות פסולת מ"מ גנוז הוא. ולכן בשבת שנק' מתנה טובה בבית גנזי ואין בשבת תערובת פסולת אין צריכין לשופר. שהוא דעת טוב בלא רע. כמ"ש לדעת כי אני ה' מקדישכם. וכתיב חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב. בחי' ישראל כח הנשמה עלמא דחירות ושם אין מגע נכרי ופסולת והיא חקיקה רשומה שא"א להמחק. רק בבחי' הגוף משפט לאלקי יעקב להמשיך חיות ואלקות גם בבחי' הגוף. ובזה נלחם יעקב עם עשו ולבן. ובזה צריכין שופר כמ"ש וכי תבואו מלחמה כו' על הצר הצורר כו' והרעותם בחצוצרות. וכמ"ש זה בזוה"ק על תרועת ר"ה. אבל בשבת מתגלה בחי' ישראל. נחלה בלי מצרים. זה נחלת יעקב פי' מה שזכה יעקב אח"כ לשם ישראל הוא נחלה בלי מצרים. והוא יום מנוחה. ומה שנתגלה ע"י השופר כח הפנימיות כמ"ש באור פניך יהלכון כן מתגלה בשבת בעצם היום:

מ"ש לעיל לפתות את בוראם בתרועה. שמעתי ממו"ז ז"ל שאמר בשם הרב מקאצק ז"ל מ"ש בזוה"ק כמה [פעמים*] להשתדל באורייתא כמ"ש כי יפתה נערה פי' בתרגום ארי ישדל עכ"ד. דהיינו השתוקקות אל התורה בעומק הנפש להיות מדובק בתורה ובאלקות להיות בשר אחד. וזוכין לזה ע"י עסק בתורה לשמה. כי נפשות בנ"י חלק ה' עמו. וע"י התורה מתעורר זו הנקודה פנימות ודביקות בהקב"ה:

והנה ר"ה התחלת עשרת ימי תשובה. כי האלקים עשה האדם ישר. ובכל ר"ה מתחדש זה הדרך הישר. לכן תוקעין בשופר לאחוז בזה הדרך. ולא לחשוב עוד חשבונות רבים כדאיתא בפרקי דר"א כשעלה משה רבינו ע"ה להר במ' אחרונים תקעו בשופר משה עלה להר שלא יטעו עוד אחר ע"ז. כמו כן תוקעין בר"ה לעמוד בזה ההתחדשות שלא לנטות עוד מדרך הישר. ז"ש תקעו בחודש שופר. כשמתחדש דרך החדש. לאחוז בזה ההתחדשות להיות יתד תקוע ונאמן. ומלכיות זכרונות שופרות לאחוז בדרכי האבות. מלכיות בחי' אברהם אבינו שהקנה להקב"ה שמים וארץ והודיע מלכותו בעולם. כמ"ש למען אברהם שקראך אדון. זכרונות בחי' יצחק שאפרו צבור לזכרון תמיד. והנה כל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה. ולפי שיצחק אע"ה לא שכח את הבורא אפילו רגע אחת בעולם. כמו כן אפרו תמיד לזכרון. וכן צריכין לקבל על עצמו בר"ה לזכור את השי"ת תמיד. כי כל איש לפי מה שזוכר את הבורא כן נזכר לטובה למעלה. ושופרות בחי' יעקב צורתו חקוקה תחת כסא הכבוד. שהוא שופרי' דאדה"ר יציר כפיו של הקב"ה. ולזה זוכין ע"י התורה. וע"ז רמז השופר לעורר כח התורה וקול יעקב:

מ"ש לעיל שתמליכוני עליכם שעיקר המלכות על בני ישראל. מצינו בדוד המע"ה כאשר מרדו בו בימי אבשלום אח"כ השלימו עמו שלח לזקני יהודה למה תהיו אחרונים להשיב את המלך אח"כ אמרו שאר השבטים עשר ידות לי במלך כו' ויקש דבר איש יהודה לפי שהראו להם כתב מהמלך ע"ש סוף שמואל. ככל הדבר הזה יהי' לעתיד כשיבואו כל האומות והשרים ויקבלו עול מלכותו ויודו לשמו. ואעפ"י שהם ע' אומות יהי' יד בנ"י בראשונה. כי הם קבלו מלכותו בראשונה. כדאיתא הם המליכוני על הים ופסוק ראשון של מלכות הוציאו בנ"י מכח אל הפועל ה' ימלוך לעולם ועד. נמשכו אחר דרך אברהם אבינו. לכן אברהם קנין אחד וישראל קנין אחד. והכתוב מעיד עליהם ותרועת מלך בו. ולכן בכל ר"ה אומר הקב"ה אמרו לפני מלכיות שתמליכוני עליכם דייקא. ולא תהיו אחרונים להשיב את המלך:

 

 

החיים שמבקשין בר"ה הוא חיות הנשמה. דכ' וייצר כו' את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חי'. והם ג' בחי'. והם ג' ספרים הנפתחים בר"ה שבו נברא האדם ונתחדש אלה הג' בחי'. עפר מן האדמה הוא הגוף שעומד למיתה ואין בו חיים וזה מדת הרשעים שאין הנשמה מאיר בהם ולכן מקבל רק חיית הגוף בעוה"ז עפר מן האדמה. ויפח באפיו נשמת חיים הוא בחי' הצדיקים שאפילו במיתתן קרוין חיים. כבר פרשנו שהם מביאים חיות הנשמה בגוף וגם הגוף שלהם נקרא חי. וז"ש חי חי (כו') יודך חי בנשמה חי בגוף. והוא בכח התורה ומצות דכ' וחי בהם. ולכן נקרא הצדיק חי. ויהי האדם לנפש חי' הם הבינונים שזה וזה שופטן. ויש להם נפש ורצון להתדבק בהנשמה. ומ"מ אינו מתהפך כולו להיות נקרא חי. רק מ"מ הוא כלי שהנשמה מאירה בו לפרקים. ואדה"ר הי' מוכן קודם החטא להיות כולו נשמת חיים. ואחר החטא כ' כי עפר אתה ואל עפר תשוב. פי' לפי שעפר אתה. שהי' מוכן להיות כולו נשמה. וכן אח"כ בנ"י בקבלת התורה אמרתי אלקים אתם כו' אכן כאדם תמותון. וכמו דאיתא מעשה בראשית לדעתם נבראו. כמו כן כפי החיות שבוחר האדם בר"ה כך נותנין לו חיים. וע"ז מבקשין זכרנו לחיים. ונקרא ראש השנה שבו התחדשות הנשמה שהיא בראש:

ראש השנה מיוחד באמת לבני ישראל שנק' ראשית. ישראל לי ראש. ונקראו ראשית ולא ראש. שראשית הוא לעולם סמוך. שאין לבנ"י ראש בפ"ע אלא שהם למי שאין לו ראשית ותכלית. ונקראו ראשית תבואתו. ולכן כ' תהי' לראש ולא לזנב. ולא כ' תהי' ראש. רק לראש. שיהיו דבוקים אל הראש ולא אל הזנב שהוא ההנהגה הטבעיות. שהוא בחי' זנב כמ"ש במד' על כל מעשה בראשית הן אלה קצות דרכיו. ולכן ר"ה לישראל אבל הוא בכסה כמ"ש במ"א מזה:

כתיב אשרי העם יודעי תרועה ובזוה"ק דמתברין ההיא תרועה כמו ויודע בהם אנשי סוכות. כי באמת הדין הוא רק מכסה. אבל לפנים משורת הדין נמצא הרחמים כמ"ש שיתף עמו מדת הרחמים. א"כ הוא גנוז תוך הדין. והנה מילוי אותיות דין גי' מלכות. ל"ת ו"ד ו"ן גי' מלכות. שתכלית הדין כדי לידע דאית דין ודיין כמ"ש והאלקים עשה שיראו מלפניו. אבל בנ"י דכ' ומלכותו ברצון קבלו עליהם. והקדימו ה' ימלוך לעולם ועד. לכן כ' ותרועת מלך בו. שהם מקבלין מלכותו ברצון. ובזה יודעי תרועה באור פניך יהלכון שהוא התגלות מדת הרחמים ושוברין המחיצה ובאין לפנים משורת הדין כנ"ל:

איתא בר"ה יצא יוסף מבית אסורים. עדות ביהוסף שמו. ואמו"ז ז"ל אמר כי נקודת יוסף מתגלה בר"ה. דיש לבחי' יוסף ג' מחיצות מפסיקות. ערלה פריעה אטופי דדמא. מול זה מלכיות זכרונות שופרות. ובתקיעות אלו שוברין הג' מחיצות ונתגלה אור ברית קודש:

 

 

ב"ה מימי ר"ה

בנ"י צריכין לשמוח בר"ה שמתחדש העולם. ולכן יש קצת חירות כי הטבע משכח הפנימיות. והוא מטובת הבורא ית"ש שמתחדש החיות בכל ר"ה שלא להיות נטבע בחומר הגשמיות. וכן בכל יום הקב"ה מחדש בטובו מעשה בראשית. וע"ז מברכין ברכת יוצר והמעריב. כי שינוי מעשה בראשית גולל אור מפני חושך וחושך מפני אור הכל עדות על הבורא שהוא מנהיג העולם. ובנ"י משבחים על זה כי הוא מסייע לעבודת הבורא. ובר"ה מתחדש ביותר כל ההנהגה של ימי השנה החדשה ונק' ר"ה שבו מאיר המוחין ושורש כל הימים. ובאמת זה מיוחד לבנ"י שנקראו ישראל לי ראש שכל התחדשות של ר"ה בשבילם הוא. ונק' ראשית כמ"ש עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה. וכמו כן בנ"י נקראו ראשית והיא המשכת החיים. כי עלמא דין עלמא דמותא וצריכין להמשיך חיים מן השורש כמו שחיות כל הגוף נמשך מן הנשמה שבראש. ואיתא במד' אמור דיש ב' בחי' להמשיך החיים. דרך חיים תוכחות מוסר ע"י יסורים ועץ חיים הוא ע"י התורה ולכן המשפט בר"ה להמשכת החיות. והתורה נותנת עצה לבנ"י להמשיך החיים ע"י התורה. ולא ע"י יסורים. והוא ע"י השופר שרומז לקבלת התורה:

שופר הוא מעלמא דחירות כמו שופר של יובל. תעבירו שופר. ולמדין בגז"ש שופר של ר"ה מן שופר של יובל. והוא המשכות החירות. ולכן הם שלש תר"ת להזכיר זכות שלשה אבות. שהם היו דביקים בעלמא דחירות. כדאיתא בגמ' שלשה הטעימן הקב"ה מעין עולם הבא. שלשה לא שלט בהם יצה"ר בכל מכל כל ע"ש. ובני ישראל בר"ה בוחרין בדרכי אבותיהם ומבקשין לחירות לצאת משיעבוד היצה"ר ועולם הטבע. וכן איתא שע"י התקיעות מבטלין יצרא דע"ז וג"ע וש"ד ולה"ר. וזה ג"כ רמז השופר שדומה לקנה כדאיתא בזוה"ק שהוא רמז למ"ש דוד לבי חלל בקרבי. שהקול נכנס בזה ויוצא בזה בלי השתנות. דדיבור בא גם מושט. ושם יש השתנות. ולכן יש ד' לשונות של גאולה לד' מוצאות הפה שצריכין גאולה אבל מוצא הקנה הוא מעלמא דחירות. כמ"ש קנה דומה לעוה"ב שאין בו אכילה ושתי':

כתיב ועתה פי ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים. כי שורש של האדם הי' בגן עדן כמ"ש וישם שם את האדם. אך ע"י החטא נגרש משם. ובכח התשובה יכולין לאחוז בעץ החיים. ועתה הוא בחי' תשובה. ישלח ידו הוא הכח ומקומו. והוא עשרת ימי התשובה. ידו. יוד. ובאברהם אע"ה כתיב וישלח אברהם את ידו שמסר נפשו בזה הנסיון ונתעלה למעלה מן הטבע ונתאחז בעץ החיים. וכ' והאלקים נסה את אברהם. דרשו חז"ל הרים אותו. והוא שנתעלה לצאת מן הטבע כענין שכ' ביוסף וינס ויצא החוצה. זה הרמז נסה את אברהם. ואעפ"י שמקודם ג"כ כ' ויוצא אותו החוצה למעלה מכיפת הרקיע. אבל עכשיו נתעלה אברהם אע"ה בכח עצמותו. וזהו פי' הנסיון כמ"ש במד' נתת ליריאיך נס להתנוסס. פי' בעצמו. ולכן כתיב אח"כ אברהם אברהם שנעשה שלם ונתדבק בשורש אברהם שלמעלה. שאמרו האבות הן הן המרכבה. ולכן כ' ג"כ בי נשבעתי נאום ה'. כי ברך אברכך והרבה ארבה. לשונות כפולים. שהבטיח לו שיהיו זרעו מבורכים מעולם העליון. כמו שנתעלה אברהם כך יתמשכו בניו אחריו. שיהי' להם התדבקות בעוה"ב. כמ"ש בזוה"ק בי נשבעתי נאום ה' מבחי' עתיקא. והוא שורש הי"ג מדות. ה' ה'. כמו אברהם אברהם. מדה במדה וכבר כתבתי במ"א כי ע"י היראה שנק' חכמה כמ"ש הן יראת ה' היא חכמה יכולין לכנוס לאלה השערים שע"ז כתיב החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים אשר היו בעיר. בחי' עשרת ימי תשובה שנק' ימי קדם. וכ"כ באברהם עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה. וזהו בחי' ר"ה. ראש לעשרת ימי תשובה. ויש ללמוד ק"ו מאדה"ר ע"י חטא אחד הביא המות לכל באי עולם. מדה טובה המרובה אברהם אע"ה וכל האבות שמסרו נפשם על קדושת המקום. מביאים חיים לכל הבוחר בדרכיהם:

עיקר השופר לעורר רחמים בזכות התורה דאיתא עלה במחשבה לברוא במדה"ד וראה שאין העולם מתקיים ושיתף עמה מדה"ר. זה התורה דאיתא מי שאין בו דעת אסור לרחם עליו. והקב"ה בחסדו נתן לנו התורה שנזכה לדעת ועי"ז מרחם עלינו. לכן נק' התורה רחמנא בגמ' שכל הרחמים בא בכח התורה. וע"ז נאמר אתה הראת לדעת שחונן לנו הקב"ה דעת התורה. וזהו יודעי תרועה בדעת. וכן כתיב מדי דברי בו כו' רחם ארחמנו. ולכן על ידי השופר עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים:

 

 

אמרו לפני מלכיות שתמליכוני עליכם. דכ' ותרועת מלך בו. כי באמת בני ישראל חפצים לקבל עול מלכות שמים עליהם. ורחמנא לבא בעי. ועבדי ה' אינם כעבדי מלך בו"ד אשר עושים כל תחבולות לצאת משעבוד המלכות. אבל בנ"י עושין כל תחבולות לקבל עליהם שיעבוד מלכות שמים רק שסט"א וכת דילי' מעכבין אותם. ולכן לא הביט און ביעקב כו' מאחר שבאמת רצונם להיות משועבדים אליו. לכן מתמלא עליהם רחמים כמ"ש חז"ל מי שיש לו בן יגע בתורה מתמלא עליו רחמים. שמייגע עצמו בתורה לידע איך לעבוד את ה':

עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר. דהתקיעות הם לעורר ברית אבות כמ"ש במד' בחודש השביעי ירחא דשבועיא שנשבע הקב"ה לאברהם אע"ה לזכור העקידה לכפר על בנ"י. ובוודאי אין עיקר השבועה בעבור החוטאים. רק השבועה וכריתת ברית לזרעם להיות להם דביקות בהקב"ה כמ"ש ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם. ולכן מצד הברית מוחל עונותיהם ומסייע להם לחזור ולהתדבק בו. אבל כשהדור צדיקים אז עיקר הברית שיתעלו ויתדבקו בו ית' למעלה למעלה. והיא עיקר השופר. עלה אלקים בתרועה תיקון העונות. אבל ה' בקול שופר הוא עיקר הברית כנ"ל. ולכן יש תר"ת. בחי' אברהם אהבה זה כח המצות עשה. ובחי' יצחק המל"ת ולכן היא הכפרה ומחילת עונות. והשופר דיעקב הוא התורה שכולל מ"ע ומל"ת:

איתא בגמ' שופר דלזכרון קאתי כלפנים דמי. וזהו שאמרו במקום שבע"ת עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. ולכן בכל ג' רגלים המצוה להראות פנים במקדש. ואז מתגלה אור בעולם. ולכן קורין בהם ההלל. ובר"ה הוא בכסה. ובכח התשובה מתעלה השופר ומתגלה אור הפנימיות גם במקום החושך. כמ"ש באור פניך יהלכון. כי ההארה הבא בכח התשובה הוא למעלה מן המקום והזמן. בפרט בראש השנה שהוא חיות של כל השנה. וזה בא מכח שלמעלה מן הזמן שהמקום והזמן הם בכלל הבריאה. ור"ה בחי' שמקודם הבריאה והמקום והזמן:

 

==שבת תשובה==

 

שבת תשובה פ' וילך

כי כשלת בעונך. זה נאמר לכל איש ישראל. ואף שחטא והרשיע הרבה צריך להאמין כי עיקר נקודה ישראלית שבו היא במקומה. וכמ"ש אין אדם חוטא עד שנכנס בו רוח שטות ונק' מכשול. וז"ש עד ה' אלקיך. חיות אלקי שיש בכל איש ישראל כמ"ש נשמה שנתת בי טהורה. וז"ש ולא נאמר כו' אלקינו למעשה ידינו שזה עיקר התשובה לשוב להתדבק בעיקר חיות אלקי שבו, ולכך בשבת בנקל לשוב כי יש לכל הבריאה עלי' בשבת קודש. כדכ' ויכל כו' וישבות כו' אף שלא ברא ביגיעה עולמו רק כמ"ש ז"ל שבחול נעשה ע"י מלאכה בבחי' מלאכים ושלוחים וצמצום כחו ע"י כמה אמצעיות. ובש"ק מתיחדין ומתדבקין כולם בשורש העליון. ואיתא במד' כי אור הגנוז לצדיקים לא נגנז עד אחר שבת בראשית. אף שחטא המליץ שבת שלא יהי' נגנז עד מוצאי שבת ע"ש. והוא כנ"ל שבשבת יוכל להיות התגלות אף למי שנתרחק. כי מתגלה נקודה הפנימיות שגנוזה בכל איש ישראל. כמ"ש ועמך כולם צדיקים. וכ' אור זרוע לצדיק כנ"ל:

איתא בגמ' זדונות נעשין זכיות כו' כאן מיראה כאן מאהבה. ויש להבין כיון ששניהם שבו למקומם ושורשם מה הפרש בסיבה שבאה התשובה על ידה. אך האמת כי בלי אהבה אי אפשר לשוב. רק דכתיב אוהבם נדבה ופרש"י ז"ל שאף שאין ראוין אתנדב לאהוב אותם. והוא דבר פלא איך שייך נדבה לאהבה. איברא שגם על זה יש משפט ומדה במדה. מי שמקרב עצמו אף שאינו יודע איך. רק מגעגע לשוב להשי"ת ומתנדב עצמו אף שאינו יודע איך להתקרב. כמו כן השי"ת מתנדב לאהוב אותו. ונמצא השב מיראה השי"ת מקרבו ומתנדב לו אהבה בלבו. אבל מי ששב מאהבתו הוא גדול יותר. גם עשי"ת ושבת תשובה הוא ב' תשובות הנ"ל. בש"ק מאהבה. ובחול מיראה:

אא"ז מו"ר ז"ל הגיד בשם הרב מפרשיסחא עמ"ש ואמר כו' על כי אין אלקי בקרבי מצאוני כו'. כי נחשב לחטא. שצריך כל איש ישראל להאמין כי השי"ת בקרבו כו'. ומ"מ אמת הוא כי כשיש השראת השכינה אין מגע נכרי לאדם כדכ' וראו כו' כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. אך כי [*אין] אלקי בקרבי כו' כשאדם נופל מבטחונו בהשי"ת ואומר כי [*אין] אלקי בקרבי עי"ז מצאוני כו'. ולזאת נכתב פרשה זו שיחזק האדם עצמו לבטוח בהשי"ת. ולהאמין כי הוא שוכן בקרבנו. ועי"ז יהי' התגלות שמו ית' עלינו להיות נשמר מכל דבר רע ח"ו כנ"ל:

 

 

ב"ה שבת תשובה האזינו

פותח שער לדופקי בתשובה. כי עיקר התשובה להמשיך חיות מחדש שעי"ז יכול לתקן כל הקלקולים שנעשה ברי' חדשה. ולכן צריך להיות מקודם בטל לגמרי. כדמיון תהו ובהו חושך. אחר כך ויאמר אלקים יהי אור. כן בע"ת צריך לידע שאין לו מציאות וקיום רק מה שהשי"ת יתן לו. ואותיות תשובה הוא תהו ובהו וש' מרומז על חושך. ואח"כ נפתח לו השער הפונה קדים שנאמר עליו יהי' סגור. ודופקי בתשובה מכלל שהוא סגור. ולכן בשבת קודש נקל לשוב בתשובה דביום השבת יפתח:

 

 

בשם אא"ז מו"ר ז"ל שהגיד עמ"ש פותח שער לדופקי בתשובה כי הם האבות אברהם יצחק ויעקב נקראו דופקי בתשובה. והדברים עתיקים דפח"ח. ומסתמא ע"י מידותיהם יכולין גם אנחנו להיות בכלל דופקי בתשובה. והוא מ"ש קחו עמכם דברים שע"י התורה בדחילו ורחימו וז"ש עמכם כי כל מצוה ותורה שהוא בדחילו ורחימו נשאר ממנו רשימה בלב האדם ועי"ז זוכין לתשובה כנ"ל:

 

 

ב"ה משבת תשובה פ' וילך

הפותח שער לדופקי בתשובה. בוודאי היא מ"ש לשקוד על דלתותי ובמד' דלת לפנים מדלת. והוא השער החצר הפנימית כו' ששת ימי המעשה כו' סגור וביום השבת יפתח. וכפי מה שהאדם דופק בימי המעשה. מכלל שנקרא דופק הוא שער הסגור. ועי"ז הדפיקה בחול הקב"ה פותח להם שער בשבת. וגם בימי המעשה נוכל לעורר בחי' השבת כמו שכתבנו במ"א לדייק הלשון ביום השבת יפתח. דהול"ל יהי' פתוח. רק הפירוש שהשבת הוא מפתח לפתוח ההסגר גם בימי המעשה, כי שבת מעלה ימ"י המעשה לשורש עליון. שהוא מעין עולם הבא והוא התשובה שחוזר הכל לשורש העליון. וכ' אחת שאלתי כו' שבתי בבית ה' כו' פי' אם כל מבוקשי האדם רק אחת, יכול לעורר בחי' השבת תמיד. כמו לעתיד יום שכולו שבת. אעפ"כ בוודאי יהי' הפרש בין ימי המעשה לשבת, לחזות בנועם ה' הוא בשבת. ולבקר בהיכלו הוא בימי המעשה. שצריכין עבודה כמו שהי' גם קודם החטא לעבדה ולשמרה כו':

בפסוק ואעידה בם את השמים ואת הארץ כו' אדוני מו"ז פי' שע"י בנ"י נתברר כבוד שמים במעשה בראשית שבנ"י מבררין מ"ש השמים מספרים כו'. והוא בשבת קודש שנקרא סהדותא שבנ"י מעידין כי בו שבת כו'. וי"ל עוד פי' ואעידה לשון עדי וקישוט כי בנ"י עושין קישוטין לשמים וארץ. וב' הפירושים אחד. כי ע"י העדות שמבררין שהכל מהשי"ת. עי"ז שמים וארץ מעלין חן לפני הבורא ית' כמ"ש וירא כו' כל אשר עשה כו' טוב מאוד כו'. וזה החן שהוטב בעיניו זה מקיים כל הבריאה. ומזה נעשה השבת. כמ"ש אח"ז יום הששי ויכולו כו'. וכ"ז ע"י עדות ישראל. וכ"כ ישראל אשר בך אתפאר. ויאמר לי עבדי אתה כו' הוא על ימי המעשה בחי' עבודה. וע"י העבודה בימי המעשה נתקיים התפארת בשבת כי כל מעשה ימי החול יש להם עלי' בשבת:

בגמ' גדולה תשובה שזדונות נעשין שגגות דכ' שובה ישראל כו' כי כשלת כו' נעשין זכיות כו' לא קשיא הא מיראה הא מאהבה כו' ע"ש. וקשה למה לא ביקש הנביא מבני ישראל לשוב מאהבה שהוא יותר טוב. אכן וודאי מקודם צריכין לשוב מיראה כי היתכן שהחוטא ישוב מאהבה. מהיכן בא לו אהבת הבורא רק ע"י התשובה מיראה השי"ת נותן לו בחי' אהבה במתנה כמ"ש אוהבם נדבה. והאמת כי תשובה מיראה היא בימות החול ועי"ז זוכה לשוב מאהבה בש"ק. ואיתא במד' אשר אור הגנוז שראה הקב"ה שאין כדאי להשתמש בו בעוה"ז וגנזו אעפ"כ נתעכב האור עוד כל יום השבת ע"ש. שזה כח השבת שיוכל גם עוה"ז לקבל הארה שלמעלה. כמ"ש שהוא מעין עוה"ב אף כי עוה"ב היפוך מעוה"ז. והוא באמת ע"י נשמה יתירה השורה בשבת. שגם היא מעולם הגנוז כי בה לא הי' החטא. לכן יכולין בשבת לקבל מאור הגנוז. והוא כפי מה שמתקנים בחול כך יכולין לקבל הארת הנשמה יתירה בש"ק כנ"ל:

 

 

ש"ת פ' האזינו

כבר פירשנו בפסוק ימצאהו בארץ מדבר. אם ארץ למה מדבר ומדבר למה ארץ. אמנם וודאי זאת עיקר הישוב מה שאדם מבין כי הגוף וזה העולם היא החומר וצריך הוא למצוא הצורה שהוא תיקון הפנימיות. לא כן הרשעים שמדמין בנפשם כי הם בשלימות הגמור. והם מאבדים העולם. אבל מי שהוא מבקש הצורה אז זוכה אח"כ להתיקון. ובימי המעשה הוא הארץ מדבר. אח"כ יסובבנהו הוא בשבת קודש בזכור ושמור. שמור פורס סוכת שלום זה יסובבנהו. ויבוננהו בזכור שהוא הדעת שיש לכל איש ישראל בש"ק אח"כ יצרנהו הוא בחי' הצורה פנימיות העולם כנ"ל. ולכן נק' זאת הפרשה שירה. כי נאמר בו כל סדר תקון הבריאה. להודיע כי בנ"י צריכין לקרב ולתקן כל הברואים. כמ"ש חלק ה' עמו שהם חלקו של הקדוש ברוך הוא מכל הברואים שהם הצורה של כל העולם וזהו יצרנהו כאישון עינו ודו"ק:

שובה ישראל עד ה' אלקיך. פי' כי לעולם יש תשובה אף מי שהוא צדיק עד ה' אלקיך פי' עד להיות מרכבה אליו ית' ממש. וכפי תיקון החטא בתשובה צריכין אח"כ לשוב בתשובה מחדש. וכן לעולם. וכתיב השיבנו ה' אליך ונשובה. אם כבר יתקרב האדם וישוב לה'. מהו ונשובה. אכן הוא הדבר אשר דברנו. כי באמת עיקר התשובה אחר תיקון החטא והתקרבותו לה' אז צריך לשוב. והם ב' התשובות מיראה ומאהבה. כי מקודם צריכין לשוב מיראת החטא לבקש רחמים להתקרב אל הבורא ית'. ואח"כ כשזוכין להתקרב צריכין לשוב ע"י בושה מגודל חסד ה' שמקרב החוטא. וע"ז נאמר ונשובה כו'. וב' התשובות הם בימי המעשה ובש"ק. וכבר כתבנו מזה במ"א:

איתא האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו כו'. הטעם כיון שקלקל ע"י התשובה לכן אין מספיקין בידו. ויש ללמוד מזה ג"כ למי ששב בתשובה על ידי יראת חטא שירא פן יכשילהו היצה"ר שנית. נמצא ע"י החטא שב בתשובה. אין מספיקין בידו לחטוא ומצילין אותו מן החטא כנ"ל:

 

 

שבת תשובה האזינו

בגמ' השב מאהבה זדונות נעשין זכיות. ויש להבין מהיכן בא האהבה קודם התשובה על החטאים. אכן ע"ז נאמר מים רבים לא יוכלו לכבות כו' האהבה. דכמו דיש אהבה לכנס"י ואין מים רבים של האומות יכולין לכבותה. כמו כן יש מזה בכל נפש מישראל ג"כ. וכמ"ש יצב גבולות עמים למספר בני ישראל שהם ע' נפש. ומזה יש ע' שרשים בנפש כל איש ישראל. ולעומת זה התנגדות מע' אומות ונקודה פנימיות טמונה בלב שאין נכבה לעולם כנ"ל. וזה ניתן לבנ"י במתנה ביצ"מ כמ"ש בזוה"ק שיצ"מ הי' נגד חמשים שערי בינה. וזה הקדמת יצ"מ לכל התורה שהשכל והדעת של כל איש ישראל לעולם לא יוכל להבטל לגמרי ח"ו. ולכן יש תשובה לעולם רק נשאר המלחמה בהמדות ומעשים שהם ז' מדות ומזה נעשה ע' מיני הסתרות כנ"ל. וע' בתקונים תיקון ל"ב מענין זה. ולכן בשבת שהוא אור ז' הימים בנקל לבוא לתשובה:

בהפטורה כל תשא עון וקח טוב. יש לפרש מה שנעשה מכאן ולהבא. שצריך האדם לבקש שיתקבל לפני הבורא ית' בתשובה. כדי שיוכל לעבוד לפניו בטהרה. וכמ"ש עמך הסליחה למען תורא:

אוהבם נדבה פרש"י אתנדב לאהוב אותם. וזה יפלא להשיג בעיני בשר רק לפניו ית' שהתנדב אהבת הברואים וברא עולמו. כמו כן מתנדב לאהוב השבים לפניו בתשובה. ומ"מ י"ל גם בזה מדה במדה כמ"ש ואהבת את ה"א בכל לבבך. ומקשין הפילוסופים איך שייך ציווי על אהבת הלב. אבל כמה תשובות בדבר. א' כי המגעגע לבוא לאהבה זו מתהפך הלב לאהבתו ית'. וכמו כן הפרעון ע"ז התשוקה לבוא לאהבה זו. השי"ת משלם מדה במדה להתנדב אהבה להם. וגם כי באמת נמצא בלב איש ישראל אהבת ה' רק ע"י הנקיון מגשמיות והתרחקות דברי עוה"ז מוציאין האהבה מכח אל הפועל. וכמו כן נמצא אהבת הבורא ית' לבנ"י עמו וחלקו. רק החטאים והעונות מבדילין. לכן כתיב כי שב אפי ממנו כו' ממילא מתעורר האהבה כנ"ל:

 

 

ב"ה משבת תשובה

בפסוק שובה ישראל עד ה"א. כי עיקר התשובה כשנתעלה האדם אחר תיקון החטא ומחזיק בתשובתו. וז"ש עד ה' אלקיך כי צריך אדם לשוב למקומו הראשון ששורש בנ"י חקוקים תחת כסא הכבוד. ובוודאי אחר מדריגות רבות שכבר הוא צדיק גמור. עדיין צריך לשוב להיות חוזר לשורשו העליון. וז"ש שמגעת עד כסה"כ. וברמב"ם עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לדבר הזה. ומהתימא לומר שאינו נק' תשובה עד שיעיד עליו דא"כ לא שבקת חיי. אכן המכוון הוא כי התשובה צריך להיות עד מדריגה זו. והיינו ביטול הבחירה לגמרי כי בוודאי צדיקים זוכין בעבודתם עד שנקח מהם כמעט כל הבחירה. כיון שבוחרים בזה ובדרך שאדם רוצה לילך כו'. וזה באמת יהי' סוף התיקון כאשר ישובו כל בנ"י באמת. וזה כוונת הרמב"ם כי התשובה אין לה שיעור והפסק עד שיעיד יודע תעלומות כו'. ועל תשובה זו אמרו שמביאה רפואה לעולה בביטול הבחירה לגמרי. וע"ז אמרו במקום שבע"ת עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. כי הצדיק לא עבר במקומות האלה ובע"ת מתקן כל הדרכים המקולקלים. ולכן עיקר התשובה בשבת שכל אדם יש לו עלי' בש"ק. לרמוז למ"ש כי עיקר התשובה בהיות האדם מתוקן ואיננו עוד בתוך לכלוך החטאים כנ"ל:

 

 

בפסוק השיבנו ה' אליך ונשובה. והם ב' מיני תשובה מיראה ואהבה. ובהיות האדם מלוכלך בחטא א"א לשוב מתוך אהבה רק מיראה. ואז צריכין סיוע משמים כמ"ש הקדמונים כי השי"ת מסייע לבעל תשובה. וזה השיבנו. אבל השב מאהבה מתקרב בעצמו מתוך אהבת הבורא ית' שבוער בו וא"צ עזר. והרמז נח הי' צריך סעד לתומכו ואברהם אבינו לא הי' צריך סעד כי זה מיראה וזה מאהבה. וענין ב' התשובות כמו שמתחילה יש סור מרע ועשה טוב. כן תשובה מיראה בחי' סור מרע שמבקש להתנקות מלכלוך העונות. אבל מאהבה הוא בחי' עשה טוב ועל ידי שהעונות מעכבים האדם מלהתדבק בו ית' לכן מבקש התשובה כדי שיוכל לחזור לבחי' עשה טוב. וז"ש חדש ימינו כקדם הוא דביקות השורש שיש לבנ"י בו ית'. כדכ' חלק ה' עמו. ולכן בשבת קודש בנקל לשוב יותר. כי מתעורר השורש של בנ"י כמ"ש וביום השבת יפתח וכמ"ש במ"א. וזה ענין נשמה יתירה שיש לבנ"י בשבת שהוא כח השורש שאינו תלוי בעבודת האדם. לכן נקראת יתירה שהיא יותר מכפי זכות ועבודת האדם וזה הכח אינו נאבד ע"י החטא לכן יכולין לשוב בשבת קודש. וכתיב ישובו יושבי בצלו הוא רמז על שבת דאיתא פורס סוכת שלום עלינו כו':

 

 

ב"ה ש"ת בקיצור

בפסוק שובה ישראל כו' כל תשא עון וקח טוב פרש"י למדנו דרך טוב ע"ש עוד פירושים. והכל ענין אחד דכתיב וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. וזה הי' אחר תיקון אדם הראשון ששב בתשובה. והנה טוב הוא בחי' צדיקים גמורים. טוב מאוד הוא בחי' בעלי תשובות שאמרו חז"ל שבמקום שהן עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. וז"ש כל אשר עשה היינו שהקב"ה צופה ומביט עד סוף כל הדורות וראה שבסוף יהי' מתוקן הכל. ובכח זה יש לכל בעל תשובה להתחזק ולומר קח טוב. הואיל והכל הי' צפוי לפניו ית' וראה שיש בזה ג"כ טוב הצפון. ולכן לעולם יש תקנה. רק שצריכין רחמים שיתגלה הדרך איך למצוא הטוב אחר החטא. וזה הבקשה שיורנו דרך הטוב. ולכן בימים אלו נפתח שערי תשובה ע"י שפעל אדם הראשון במה ששב בתשובה. דכמו שע"י חטא האדם נשאר המיתה לכל באי עולם. מכש"כ שבכח תשובתו נשאר התעוררות תשובה בכל הדורות. וחז"ל דרשו עשרה לשונות רחצו הזכו כו' על עשי"ת. פי' שכל יום מאיר ומסייע לאלה העשרה תיקונים רחצו הזכו כו'. ולכן ביום העשירי לכו כו' ונוכחה כו' כשלג ילבינו והוא ביוה"כ שהוא למעלה מן הטבע. ולכן מתענין להיות כמלאכי השרת דאיתא תשובה קדמה לבריאת עולם. והיא הכנה שיוכל בעל תשובה לבטל כל הטבע ולא יעכב הטבע למי שבא לשוב בתשובה. וכן הרמז עשרת ימי תשובה וימי הבריאה הם רק ז' ימים ואלה העשרה ימים הם הנהגה למעלה מהנהגת שבעה ימי בראשית. ולכן צריך בע"ת עזר עליון כמ"ש יעזוב רשע דרכו היינו עזיבת המעשים לשנות מעשיו לטובה אח"כ לשוב על המחשבות כמ"ש ואיש און מחשבותיו. אח"כ וישוב אל ה' אח"כ וירחמהו:

בגמ' גדולה תשובה שזדונות נעשו כזכיות כו' כשגגות כו' כאן מאהבה כאן מיראה. ביאור הענין עפ"י פלוגתא דאיתא בגמ' חד אמר נושא וחד אמר כובש. ומסתמא הכל אמת לפי השבים. דלפעמים מתעורר האדם בתשובה ע"י היראה מעוצם קלקולים שנעשה על ידי החטאים ומתחרט מאוד על מעשה החטא. וכמו כן נחלש למעלה הפגם שנעשה מהחטא וזה נושא עון שהחטא נעשה קל כשגגות. ולפעמים מתעורר האדם בתשובה ע"י אהבה שמתפעל איך בכח אדם במעשים טובים לעשות נ"ר למענה ועי"ז מתחרט על החטא שעי"ז אין בכחו להתדבק בתורת ה' ומצותיו. ואז הזכיות והמעשים טובים שעשה עד עתה כמו שהם חשובים בעיניו ומתפעל בהם כך מתעלין למעלה כי כל הנהגה שלמעלה תלוי ברצון האדם למטה. וזה כובש שכף הזכיות מתעלה ומתגדל ומכריע. וממילא כיון שע"י החטאים בא לתשובה ועי"ז התעורר אהבה למצות ה' והוסיף כח בהזכיות. נמצא ממש זדונות נעשין כמו זכיות שעי"ז הוסיף כח ועוז בהזכיות כנ"ל:

 

 

ש"ת פ' האזינו

בפסוק שובו בנים שובבים דרשו חז"ל על תשובה מאהבה דיש בחי' בנים ובחי' עבדים. ועל שניהם צריכין לשוב בתשובה. ועל זה מבקשין השיבנו אבינו לתורתך שהוא הבחי' בנים. שנבחרו בנ"י בכח התורה. וקרבנו מלכנו לעבודתך הוא בחי' עבדים. וגם בזה נתקרבו בנ"י יותר מכל האומות (עובדי ע"ז) והוא עבודת ביהמ"ק שהי' מיוחד לנו [לעבוד] להשי"ת. ועל ב' אלו מבקשין תמיד שיבנה ביהמ"ק ותן חלקנו בתורתך. ועל ב' אלו כתיב תבחר ותקרב. בחירה הוא התורה. וקריבה הוא תפלה וביהמ"ק. וכתיב על התשובה כי המצוה הזאת לא נפלאת היא. לא בשמים הוא. א"כ מיירי מאותה בחי' שהיא נעלמה מעיני כל חי. רק ממך לא נפלאת שהוריד לנו מרע"ה תורה מן השמים. ולא רחוקה. מעבר לים. הוא בחי' עבד שבזה יש שייכות לכל. רק שיש בו ריחוק וקירוב שבנ"י הם קרובים אליו ית' בעבודה מיוחדת להם כנ"ל. ועל ב' אלו כתיב דרשו ה' בהמצאו הוא התורה בחי' שהי' נעלם ולעתים היא במציאות. קראוהו בהיותו קרוב הוא עבודה ותפלה שלעתים שערי תפלה פתיחות ויש התקרבות בהם. בפיך ובלבבך לעשותו זהו הג' זמנים. ר"ה יוה"כ סוכות. בחי' תשובה ותעלה וצדקה. בדיבור ומעשה ומחשבה. שעשרת ימי תשובה כוללים כל חלקי התשובה. ושבת תשובה הוא התשובה מאהבה בחי' בנים ותורה כדאיתא שבת יעשה כולו תורה ובו ניתנה תורה לישראל. והוא בפיך ובלבבך. ובימי המעשה הוא לעשותו בחי' עבדים כנ"ל:

 

 

בענין שבת תשובה. דעיקר התשובה הוא ע"י הדעת כמ"ש וידעת היום והשבות כו'. פי' ע"י שמתברר אצל האדם כי ה' הוא האלקים ואין חיות וכח נמצא בלתי מהשי"ת ממילא נופל בושה על האדם ושב ורפא לו. כמ"ש שובה כו' עד ה' אלקיך. לברר כי הכח שלך מה'. וזהו שכתבו חז"ל גדולה תשובה שמגעת עד כסה"כ. יתכן לפרש כי השי"ת מלא כל הארץ כבודו רק ע"י החטא כ' עונותיכם מבדילים. וע"י התשובה מתגלה כבוד מלכותו ית' בכל מקום. ולכן בש"ק שנק' סהדותא ומבורר אצל בנ"י כבוד מלכותו ובא להם הדעת כמ"ש בש"ק לדעת כי אני ה' לכן השבת מסייע אל התשובה:

קחו עמכם דברים כו' כי בכל איש ישראל נמצא דברי תורה כמ"ש חז"ל בפסוק הבן יקיר כו' מדי דברי די דבורי שנתתי בו. וע"י החטא נסתר הארת הדיבורים הנ"ל. וע"י התשובה מתבררים. וז"ש אמרו אליו כו' תשא עון כו' ועי"ז וקח טוב. הטוב שנמצא בלבות בנ"י. ופירוש עמכם דברים הדברים אשר עמכם:

 

 

ענין עשרת ימי תשובה כמ"ש ז"ל במקום שבע"ת עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד ולכן לעולם יש רק ששת ימי המעשה ושבת. ועתה יש עשרה ימים והיינו שמתגלה הארת הג' ראשונות שהם נקראים ימי קדם. ואמת כי השבת יש בו מג' הראשונות ג"כ. וזה הרמז בג' סעודות ג' פעמים היום דכתיב בשבת שמאיר בו ג' ימים הראשונים. ואלה הג' אינם מתגלים בימי המעשה כדכ' ששת ימי המעשה יהי' סגור. והטעם כי בימי המעשה יש תערובות. וכן כתיב ערב ובוקר. ובשבת שהוא מעין הימי קדם לא כתיב בו ערב. ומה"ט הם ימי תשובה כי אין שם מגע החטאים. וזהו שורש התשובה לשוב להתדבק בשורש שאין החטא פוגם שם. לכן השבת מסייע אל התשובה לעולם. וכתיב בשבת זכרון למעשה בראשית ולכאורה אינו מובן כי אדרבא כל מעשה בראשית הכנה להשבת. רק שהשבת הוא הזכר והפנימיות של מעשה בראשית. ויובן יותר עפ"י מ"ש חז"ל בראשית נמי מאמר הוא והוא שזה המאמר אחד שבו הי' יכול העולם להבראות כדאיתא בפ"ה דאבות. שהוא השורש שהכל מתאחד שם רק שנברא בעשרה כדי להיות בחירה כו'. אבל השבת זכרון למעשה בראשית פי' לכללות העשי' שהוא באחדות וראשית הנ"ל והבן. רק בעשרה ימים אלו הקב"ה וב"ש בחסדו מגלה בהם בחי' הימי קדם. הגם שא"י להתגלות רק ע"י שמתגלה בהם הי"ג מדות שהם לפנים משורת הדין כדכ' נושא עון ועובר על פשע. ואיתא בספרי קודש כי הקדושה מתגלה ושובר המחיצות של ברזל ואין החטאים מעכבין מלהתגלות כי רב חסד הוא. ולכן בימים אלו העת לשוב לפניו ית' כי החטאים אין מניחין לבוא לתשובה רק ע"י שחסדו ית' גובר בימים אלו בזה נותן יד לפושעים להתדבק בתשובה. ואיתא וכל מאמינים שהוא פתוחה ידו. ובכל השנה מבקשין פותח את ידך. רק הוא עולם התשובה ושם הפתח פתוח רק שהשפע צריך להתלבש בעשי' וז"ש את ידך. אבל בימים האלו שפתח התשובה מתגלה גם בעולם העשי':

 

 

קחו עמכם דברים כו' כי הנה עיקר התשובה הוא לתקן השליחות שנשתלח האדם לעוה"ז. וכתיב כאשר ירד הגשם כו' ושמה לא ישוב כי אם הרוה כו' כן יהי' דברי כו' כל הפסוק. והקב"ה נתן בכל איש ישראל דברים שצריך להוציאם בעולם מכח אל הפועל לעשות בהם פירות ואז ישוב בשליחותו לפניו ית'. והוא נשמת אלקי כמ"ש רז"ל הנשמה בגוף כאזכרות בגוילין וכ"כ ואשים דברי בפיך. והנשמה צריכה לתקן המעשים והגוף כמ"ש כי אם הרוה כו' הארץ והולידה כו'. ואז תשוב הרוח אליו ית'. ולכן שבת מיוחד לתשובה ע"י שיש בשבת עלי' מכל מעשה ימות החול שהוא מעין יום שכולו שבת שאז ישובו כל הדברים אליו. וכשאדם חוטא אין הנשמה יכולה לעלות כמ"ש לא ישוב כו' ריקם כו'. ולבעל תשובה השי"ת מסייע שהדברים יעשו פירות. וז"ש אהי' כטל כו' ויך שרשיו כלבנון ילכו יונקותיו כו' כל פרשת ההפטורה. הכוונה שיוכל להוציא מכח אל הפועל שיתקנו הדברים כל הגוף להפריח ולהצמיח לעשות פירות כנ"ל:

בפרשת דרשו ה' בהמצאו כו' כי לא מחשבותי כו' כאשר ירד הגשם כו'. הענין לידע ולהאמין כי הקב"ה שהוא נעלם מכל אעפ"כ הוא מחי' ומנהיג הכל. וכמו כן דברי תורה שהם שמותיו של הקב"ה ומתלבשין באותיות התורה שלפנינו להחיות התחתונים והוא כמו הגשם והשלג היורד משמים והוא מרוה הארץ ומוליד ומצמיח להוציא הארץ מכח אל הפועל מעשי'. כן הוא כל הנהגתו ית' ששולח עזרו מקודש ובנ"י מאמינים בזה לכן יש להם לשוב אליו ית' בהיותם יודעין כי הכל בא מאתו ית' לכן ישוב אל ה' וירחמהו. ויתכן לפרש כי לא מחשבותי בדרך אעפ"י. ולכן שבת מסייע לתשובה כי בו נפתח חיות הפנימי ( שער הפונה ) קדים. וז"ש ביני ובין בנ"י אות כו' וינפש. פי' שבשבת נמשך חיות ונפש להחיות כל מעשה בראשית. ובנ"י זוכין לזה הדביקות ע"י שמבטלין כל מלאכה בשבת קודש כדי להתדבק בשורש מושכין משם חיות חדש. וזה עיקר התשובה. ואמרו חז"ל אלו שמרו ישראל שבת אחת נגאלין. הרמז שבת אחת להיות כל הרצון תמיד לשבות ולהיבטל אל השורש. כמ"ש אחת שאלתי כו' שבתי. ואמרו חז"ל בהמצאו הוא בעשי"ת. כי פי' בהמצאו בזה המציאות שהמציא לו כביכול הקב"ה בזה העולם בזה יש לבע"ת כח לשוב כמ"ש לעיל. וזה הדרך מתחדש בר"ה זה היום תחלת מעשיך ודו"ק:

בפסוק יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו. דאיתא במשנה האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה. והטעם כיון שבתשובה עצמו חטא ועי"ז דרך התשובה נתרחק ממנו. ומדה טובה מרובה וא"כ מי שחוטא בשגגה ובמחשבות זרות שסופן להביא לזדונות ועבירות בפועל. ואם מתעורר בתשובה על כל אלה. כדי שלא לבוא לעבירות. וז"ש איש און מחשבותיו שעדיין לא חטא וע"י פחד החטא שב מקודם. מצילין אותו מן החטא. שהרי החטא גרם לו התשובה ותיקון מחשבותיו לכן נתרחק מן החטא:

 

 

הפותח שער לדופקי בתשובה אמר אמו"ז ז"ל כי האבות הם נקראים דופקי בתשובה ודפח"ח. כי הם הקרובים ראשונים אל התשובה כידוע. והנה עיקר התשובה הוא לחזור ולהתדבק בהקב"ה. כמ"ש חז"ל עד כסה"כ עד ה' אלקיך. והאבות הן הן המרכבה אשר השכינה שורה עליהם וכל איש ישראל צריך לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי כמ"ש בתנא דב"א. וזהו עיקר התשובה. ואיתא בפרקי דר"א אין ישראל עושין תשובה שלימה עד שיבוא אליהו שנא' והשיב לב אבות על בנים. א"כ זהו עיקר התשובה כשיהיו ישראל מתוקנים להשוות לבותם ללב האבות. ואיתא במדרשים כי תמה זכות אבות אעפ"כ לעולם מזכירין ברית אבות ע"ש. והיינו שע"י התשובה יכולין לחזור ולעורר זכות האבות. כי עיקר פי' זכות אבות הוא הבירורים והתקונים שעשו האבות והאירו וזככו את העולם לדורות. וכשגברו העונות ונכבה הארת הנ"ל תמה זכות אבות. אבל ע"י התשובה מעוררין אותן האורות והתקונים. ושוב מצאתי בפסיקתא מפורש כן שע"י תשובה זוכין לזכות אבות ע"ש בפרשת שובה ישראל. וכמו כן זכות קבלת התורה כשאמר הקב"ה אנכי ה' אלקיך חל אלקותו ית' עלינו לדורות. רק עונות מבדילין. לכן כתיב שובה כו' עד ה' אלקיך לחזור לעורר כח אלקותו ית' שחל עלינו. כי כל המתנות שנותנים משמים הם לדורות כמ"ש ז"ל משמים מיהב יהבו משקל לא שקלו. וכ"כ כאשר ירד הגשם כו' כן יהי' דברי כו'. פירוש שאותן הדברים עדיין ממתינים ומצפים לכל איש ישראל שיזכה ויתקן מעשיו ויקבל אותן הדיבורים וע"ז כתיב קחו עמכם דברים:

אמרו חז"ל בפסוק מבטח כל קצוי ארץ וים רחוקים. כי תפלה דומה למקוה פעמים פתוחה פעמים נעולה ושערי תשובה לעולם פתוחים כים. ואלה השערים הם ג"כ בלבות בני אדם כי לתפלה אין כל עתים שוים אבל לתשובה בכל עת יכול אדם לקרב עצמו לתשובה. כי תפלה הוא בקשת צורכי האדם לכן עונותיו מבדילין. ותשובה הוא הביטול אליו ית' ובהסתלקות נגיעת האדם אין דבר מסתיר בפניו. וב' אלו הם ענין ימי המעשה והשבת. כי בימי המעשה הוא בחי' תפלה. אבל בשבת הוא עליות הכל אל השורש. ולבטל כל המעשים. לכן אין מתפללין בשבת בקשת צרכי האדם והוא בחי' התשובה בלבד לבקש התדבקות בשורש העליון. לכן ביום השבת יפתח כתיב. כי שערי תשובה לעולם פתוחים כו' לכן בשבת בנקל לשוב בתשובה. ובאמת בתשובה עצמו יש כמה מדריגות. וכתיב קרעו לבבכם ואל בגדיכם. הרמז הוא כי הגם שע"י צומות וצעקות יכולין לקרוע הבגדים הצואים ולהסיר עונש העונות. אבל עיקר התשובה לתקן שורש הרע בלב להפריש לב טוב מרע. וזהו קרעו לבבכם לזכות אל לב חכם לימינו:

 

 

אמרו חז"ל גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד. פי' דיש כמה מדריגות בתשובה. לכן נקראו עשרת ימי תשובה. וצריכין לשוב לתקן פגם הנפש במעשה. והרוח בדיבור. והנשמה במחשבה. וכשמגיעין לתשובת הנשמה שם אמרו שמגעת עד כסה"כ. ובשבת תשובה העיקר בבחינת הנשמה שהוא יומא דנשמתין ולאו דגופא. כי בשבת אין מבקשין צורכי הגוף רק צורכי הנשמה. והנה איתא בגמ' שע"י תשובה מיראה עונות נעשין כשגגות וע"י תשובה מאהבה נעשין כזכיות. וב' בחי' אלו [הם] תיקון האדם לכפר על עונותיו. ויש עוד תשובה למעלה מזה ונק' תשובת אמת לשמו ית' כי יש לך אדם שירא מעונש ושב. ויש מי שמשתוקק לחזור לדבוק בו ית' ושב מאהבה להסיר מסך העונות שיוכל לחזור לדבוק בו ית'. והוא בחי' יראה ואהבה מדות אברהם ויצחק. ויש מי ששב מצד האמת שמבין גודל זה החטא שעשה נגד רצונו ית'. ומצד שמבין האמת לאמיתו הוא שב ומתנחם. והוא בחי' יעקב תתן אמת ליעקב. וכתיב בי' ושבתי בשלום אל בית אבי זה תשובה בשלימות שגדול עליו צערו של אביו ושוכח רצון עצמו ורוצה לשוב להתרצות לפני אביו שבשמים. וכל המתחיל לשוב בתשובה זוכה לעלות ממדריגה למדריגה כמ"ש פותח שער לדופקי בתשובה. והם שערים בנפש. כמ"ש נודע בשערים בעלה פי' בזוה"ק לפום שעורין דלבא שיש חמשים שערי בינה ואלה השערים נפתחים ע"י תשובה. ולכן אחר עשרת ימי תשובה יש יוה"כ שבת שבתון שכולל כל שבתות השנה והוא שער הנ' משערי בינה. ולכן השבת מסייע אל התשובה שהוא זכר ליצ"מ שביציאת מצרים יצאו בנ"י משערי טומאה ונכנסו לשערי בינה. ויש להתחזק בשמירת שבת תשובה שהוא שבת ראשון בשנה מעין מ"ש חז"ל אילו שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון. ובכל שנה יש סדר חדש. ולכן כששומרין שבת ראשונה אין הסט"א שולטת אח"כ. ועיקר התשובה הוא בכח התורה כמ"ש תורת ה' תמימה משיבת נפש. כמו שכל הבריאה הי' ע"י התורה. כן מתקנים כל הפגמים ע"י התורה. וז"ש קחו עמכם דברים ושובו. וזהו הלומד ע"מ לעשות לתקן הכל ע"י התורה ונשלמה פרים שפתינו ע"י העסק בתורה מתקרבים אליו ית' כמו ע"י הקרבן:

 

 

לימי תשובה

כתיב דרשו ה' בהמצאו ואמרו חז"ל אלו עשי"ת שהוא נמצא וקרוב לכל קוראיו. דאיתא במד' פ' אמור אמרות ה' אמרות טהורות דלא כאמרות בו"ד היום כאן ולמחר בקבר. אבל אמרות ה' טהורות לפי שהוא אלקים חיים ומלך עולם ע"ש כל המאמר דתחתונים צריכים ב' מאמרות. והענין הוא דבבריאות העולם כתיב אלקים שהי' ע"י צמצום בטבע. ואיתא במשנה במאמר אחד הי' יכול להבראות כו' והוא בראשית דהוא מאמר אחד. אבל נתלבש בעשרה מאמרות להיות שכר ועונש. אבל מ"מ דבריו חיים וקיימים. ולכן ע"י תשובה יכולין לחזור ולתקן לפי שהוא אלקים חיים. פי' חיים המקור כמו מים חיים. ולכן שם הוי' לא נאמר במעשה בראשית דכתיב אני ה' לא שניתי. ורק לבנ"י יש דביקות בשם הוי' בכח התורה שהוא עץ חיים. ולכן בקבלת התורה כ' אנכי ה' אלקיך יחוד שם הוי' באלקים. והוא בחי' אלקים חיים ומאמר אחד. וע"ז אמרו חז"ל לא יחדתי אלקותי רק עליך. ועל זה כתיב ה' האמירך. וע"ז כ' שש אנכי על אמרתך אמירה יחידית. על אמרתך שיש לבנ"י דביקות למעלה מעשרה מאמרות. שהדיברות למעלה מעשרה מאמרות. ובעשי"ת מתגלה בחי' אלקים חיים ושם הוי' לכן דרשו ה' בהמצאו. וכן בשבת מתגלה שם הוי'. וכ"כ בזו"ח כי אחר פרשת ויכולו כתיב ביום עשות ה' אלקים כו' ומקודם לא כתיב רק אלקים ע"ש:

שבת תשובה כי השבת מסייע אל התשובה דכתיב דרשו ה' בהמצאו כו' כי לא מחשבותי מחשבותיכם. פי' ע"ז צריכין לשוב כי רצונו ית' הי' שיהי' כל הדרכים ומחשבות של בנ"י דבוקין בשורשם וכמ"ש בכל דרכיך דעהו. דעת הוא התקשרות ודביקות. ומסיים הפסוק כאשר גבהו שמים כו' כן גבהו דרכי מדרכיכם. ולכאורה הוא כמו תלי תניא בדלא תניא שהרי דבריו ית"ש נעלה עד אין סוף יותר מגבהות השמים על הארץ. אבל הרי זה בא ללמד כי אם מעלין בנ"י מעשיהם ודרכיהם לשמים ממילא כתיב שובו אלי ואשובה אליכם. ואיתא בפסיקתא המשל מבן מלך שבוש לשוב לאביו ואמר אביו הרי גם אני שב ע"ש. דאיתא תשובה מגעת עד כסה"כ. והנה נשמתן של ישראל חקוקה תחת כסה"כ וכפי שלימות הכסא שבנ"י מבררין הצורה תחת כסה"כ אז כביכול הקב"ה יושב על הכסא כמ"ש יושב תהלות ישראל. נמצא כסה"כ המחבר וממוצע בין ישראל לאביהם שבשמים. וכמו שבנ"י מבטלין הטבע ומתעלין לדבוק בשורש נשמתן כך כביכול הקב"ה מצמצם שכינתו להתקרב אליהם. ולזה הי' עיקר הבריאה. ובשבת כ' נתעלה וישב על כסא כבודו והוא מתנה טובה. ומה שצריכין בנ"י בימי המעשה לתקן מעשיהם להכין הצורה שיהי' הקב"ה יושב תהלות ישראל זה נעשה בשבת מעצמו. נמצא הקב"ה מתחיל לשוב אלינו בשבת מכש"כ שיש לנו לשוב אחר זה כמו שמבקשין השיבנו ה' אליך ונשובה. ובאמת בכל עשרת ימי תשובה כך הוא שהקב"ה נקרא מלך המשפט ויושב על הכסא לכן הוא זמן תשובה. ובשבת ביותר כמ"ש. ויש להתחזק מאוד בשבת תשובה שהוא שבת ראשון של השנה וכמ"ש ז"ל אילו שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון כן הוא בכל שנה שנעשה סדר חדש וכפי שמירת שבת ראשונה זוכין לכל השנה. ואיתא השומר שבת כו' מוחלין לו כו'. דעיקר פגם העונות כמ"ש עונותיכם כו' מבדילים ביניכם כו'. ובשבת כתיב אות הוא ביני וביניכם והיא מבטל מסך המבדיל. לכן יכולין לשוב לפניו בתשובה בנקל יותר. ואומרים בקידוש באהבה וברצון הנחילנו. ויתכן לפרש שהם מדת צדיקים ומדת בע"ת. כי אהבה היא מצד מעשים טובים ודביקות הצדיק כפי מעשיו. אבל רצון הוא גזירה מכח איזה טעם שרוצה כך והקב"ה וב"ש רוצה בתשובה. ויש לרמוז מ"ש חז"ל אלו שמרו שתי שבתות מיד נגאלין שהוא שבת הגדול בחי' צדיקים. ושבת תשובה בחי' בעלי תשובות. באהבה וברצון כמ"ש:

 

 

אמרו חז"ל דרשו ה' בהמצאו אלו עשרת ימי תשובה כי השי"ת בבריאות העולם כביכול עשה עצמו להיות נמצא בעולם. כי צריך כל איש לידע ולהאמין כי הקב"ה הוא נעלם ורחוק מכל רחוק וכמו כן הוא קרוב מכל קרוב וז"ש האלקי מקרוב אני כמ"ש במד' שהוא מקרוב ומרחוק ובחי' זה הקורבות נתחדש בבריאות עולם ובכל שנה מתחדש זה המציאות. ובאמת זה הקורבות היא באמצעיות תורה ומצות כדאיתא בשביל תורה שנק' ראשית. ולכן ע"י החטא וביטול תורה מתרחקין מזה הדביקות וע"י תשובה חוזרין לזה הדביקות. ובימים אלו מתחדש זה הדביקות וכדאיתא בפסיקתא שהקב"ה אומר אני שב אליכם ע"ש המשל. וכן הוא בפרטות דכ' שובו אלי ואשובה אליכם כי ע"י החטא מסתלק הארת הנשמה ולכן צריכין לשוב לתקן הגוף להיות מוכן לקבל הארת הנשמה. ושבת תשובה היא בבחי' הנשמה ובימי המעשה לתקן הגוף לב טהור ברא לי ועי"ז רוח נכון חדש בקרבי. ותשובת הגוף היא תשובה מיראה. ותשובת הנשמה מרוב התשוקה להיות נכסף לחזור להתדבק בו ית' כמאמר דהמע"ה השיבה לי ששון ישעך. ועל זה התשובה נאמר שובו בנים. ויש ג' מיני תשובות על מ"ע ומל"ת והתורה. וע"ז מבקשין השיבנו אבינו לתורתך והוא תשובה על התורה בחי' דיבור. קרבנו לעבודתך בחי' מצות עשה. והחזירנו בתשובה על החטאים בל"ת ובמחשבה. ותשובה על התורה הוא בחי' שובו בנים לכן אמרי' השיבנו אבינו לתורתך. והוא בחי' שבת תשובה:

בהפטורה דשובה תשא עון וקח טוב. כי בכל דבר יש תערובות טו"ר וצריכין לשוב לבער הפסולת ולהוציא הנק"ד שנתערבו בהחטא. וזהו למדו הטיב להטיב כדפרש"י שם. וע"י התורה שנקראת לקח טוב יכולין למצוא טוב הגנוז ונסתר גם בתוך החטא עצמו. וז"ש הקב"ה לקין אם תטיב שאת. וכמו שאין אדם חוטא אא"כ נכנס בו רוח שטות שהוא תערובת הרע כמו כן א"י לשוב רק כשזוכין לרוח טהרה מתוך התורה. ואז זה הטוב מעביר הפסולת ויוכל להוציא טוב הגנוז:

 

 

כמו שהחטא הוא בשיתוף הגוף והנפש כן צריך להיות התשובה. ותשובת הגוף בסיגוף תענית ותשובת הנפש ע"י הבושת. והוא התשובה בשבת כדאיתא ירא שבת ירא בשת. ואיתא בגמ' מי שאין לו בושה בידוע שלא עמדו רגלי אבותיו על הר סיני כדכ' למען תהי' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. א"כ נראה כי זה הבושת א"י לפגום אפילו ע"י חטאים ועונות וז"ש תהי' יראתו כו' לבלתי תחטאו שלא יפגמו זה הבושת. לעולם. רק הגוף מכסה זה הבושת ע"י החטאים ובשבת שבו ניתנה תורה יכולין לשוב ע"י הבושת הנטוע בתוכינו. והנה השבת מסייע לתשובה שהוא רומז ליום שכולו שבת ואז יתוקן הכל. וכתיב אמרו אליו כו' קח טוב פרש"י תודה דכ' טוב להודות. פי' לך נאה להודות כי כל הדברים שנראין תמוהים בעוה"ז ולעתיד יתברר הכל כי הי' הכל הכנה ועצה לטובה דכ' מגיד מראשית אחרית כו' עצתי תקום. ואיתא במד' וארא חפצי אעשה שחפץ להצדיק בריותיו ה' חפץ למען צדקו כו'. ולבסוף יחזירו כולם לטובה כדכתיב אז אהפוך כו' שפה ברורה כו'. ולכן שיר של יום השבת טוב להודות כי ביום שכולו שבת יתוקן הכל ובנ"י מאמינים גם עתה זאת ובכח זה יכולין לשוב. וכן הפסוק עצמו מביא זה לתשובה כמ"ש כאשר ירד הגשם כו' ושמה לא ישוב כו' עשה כו' אשר שלחתיו כו' פי' שכל רצונו ית' יתקיים בודאי וסוף הכל ישובו. לכן בכח הזה יכול אדם לעורר בתשובה כי העומד להיות כאלו עשה. זה וקח טוב:

עוד השבת מסייע לתשובה דאמרו חז"ל במקום שבע"ת עומדין אין צ"ג יכולין לעמוד. פי' כי צדיקים מקיימים העולם כדכ' צדיק יסוד עולם. אבל בע"ת מושכין דרך חדש למעלה מן העולם כדאיתא תשובה קדמה לעולם. וכ"כ חכמות בנתה ביתה כו' חצבה עמודי' שבעה כו' ואח"כ מי פתי יסור הנה שהוא בחי' תשובה למעלה משבעה עמודים. ושבת יש בו מאור שלמעלה משבעת הימים מעין עוה"ב עלמא דחירות שאין הפגם מגיע שם. לכן היא מסייע לתשובה:

 

 

בפסוק שובה ישראל עד ה' אלקיך קחו עמכם דברים. התשובה מיוחד אל בנ"י בכח אנכי ה' אלקיך שיחד שמו ית' עלינו בקבלת התורה. ובכח התורה יכולין לשוב אליו ית"ש כדאיתא עבירה מכבה מצוה ואינה מכבה תורה ולכן ע"י התורה יכולין לחזור ולהדליק נר מצוה מאור התורה. והשי"ת הכין התורה לתקן על ידה כל הקלקולים מאחר שהתורה האומן שבו נברא הכל מכש"כ שיכולין לתקן הכל ע"י התורה. כדאיתא שאמר האומן לעשותו כלי אני יכול ולתקנו איני יכול בתמיה. וכתיב כה דברי כאש שמבער כל הפסולת וכפטיש יפוצץ סלע פי' מהרש"א בפ"ד דסנהדרין סלע הוא מטבע והצורה של האדם מגשמיות הטבע והיצה"ר התורה מבטלו ונותן לו צורה חדשה ע"ש. וכתיב מגיד מראשית אחרית כו' ומקדם א"ל נעשה אומר עצתי תקום כו' חפצי אעשה פי' במד' שחפצו הוא להצדיק בריותיו. פי' עצתי תקום שהתורה מקים האדם מאשפה עד לשמים לכן נקראת ראשית שמרומם האדם עד השורש והראשית. ולכן קדמה התורה לעולם ונברא הכל ע"י התורה כדי שיוכל לתקן הכל על ידי התורה לכן מקדם העשי' הקדים התורה. קחו עמכם דברים שבנ"י הם כלים לקבל תוכחת התורה דברים נקרא כשנתפעל האדם על ידיהם ואיתבר ואתכפיא אל הדברים. ובאמת זה כחן של ישראל שנקראו בנים. דכ' בדברים לא יוסר עבד כי יבין ואין מענה. פי' שאין לו דביקות לקבל הדברים. אבל בנ"י הם מוכנים לדברי תורה וזהו קחו עמכם דברים. לכן שבת מיוחד ביותר לתשובה כי בו נפתח שער התורה ונפתחים לבות בנ"י לקבל התורה. לכן בשבת לחם משנה רמז לתורה שבכתב ושבע"פ שנתגלה בו טעמי תורה. ונפתח בו לב איש ישראל לקבל דברי תורה. לכן שבת ביני ובין בנ"י אות כו' שהיא עדות על ישראל כמו שנפתחים למעלה שערי תורה דבשבת ניתנה תורה וזה קריאת התורה בשבת. ובו נפתחים לבות בנ"י אל התורה ובשבת נקראו בנים. דיש בבני ישראל בחי' עבד ובן. עבד בימי המעשה ובן בשבת קודש:

ויש להתחזק בשבת תשובה שהיא שבת הראשון בשנה כדאיתא אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון. ובר"ה שנעשה סדר חדש על כל ימי השנה כשמקבלין שבת ראשון כראוי מתוקן כל השנה. כי גם חטא הראשון הי' בזה כי האדם נברא בששי כדי שיכנוס לשבת מיד ובעוד שלא בא השבת חטא האדם. ולכן ע"י שמירת שבת יכולין לתקן הכל. וצריכין לשוב על מה שחטאנו בשמירת שבת כי האדם צריך לזכור את השבת שלא להסיח דעת מן השבת כמ"ש זכור את כו' השבת שלא לשכוח לעולם את השבת. וכשמקבל האדם השבת כראוי ומשתוקק שלא לשכוח אותו אפילו רגע הגם ששוכח ע"י אונס אמרו חז"ל חישב אדם לעשות מצוה ונאנס מעלין עליו כאלו עשה. ובאמת השבת עדות על האדם כפי תיקון מעשיו כך זוכה לזכור את השבת ולכן אות היא:

 

 

שבת סהדותא אקרי שבנ"י מעידין בו על הבורא ית"ש ועדים צריכין לשוב בתשובה שיהיו כשרים לעדות כמו שמזהירין עדי הגט לתשובה. ובאמת זה עיקר תכלית איש ישראל שיהי' עד על הבורא ית"ש. וכפי תיקון מעשיו כך הוא מברר זה העדות כמ"ש כמה פעמים כי זה העדות אינו דוקא בפה אבל אתם עדי בעצמיכם. ולכן אמרו שומר שבת מחללו מחול לו. כי מאחר שזכה לשמור השבת כהלכתו ונכנס בזה העדות בודאי נתקבל בתשובה. וז"ש שובה ישראל עד ה' אלקיך אל תקרי עד אלא עד לשוב אל זה העדות. וזה העדות הוא הדעת כמ"ש אתה הראת לדעת. והוא הדביקות באלקות שזה תכלית כל המצות להתדבק על ידם באלקות. וכמו כן להיפוך על ידי עונות נכרתין מזה הדביקות. ועיקר צריכין לשוב אל מה שנשכח אלקותו ית"ש מאתנו כמ"ש השמר פן תשכח את ה' אלקיך. ושבת יומא דזכירה שכל איש ישראל עכ"פ בשבת זוכר בו ית"ש וצריכין על כל פנים לשמור בשבת שלא לשכוח את ה'. ובזה נוכל גם בימי המעשה לזכור בו ית"ש. וזה עיקר התשובה כמ"ש אחת שאלתי מאת ה' כו' שבתי בבית ה' כל ימי חיי כו':

 

 

שובה ישראל עד ה"א קחו עמכם דברים. דכ' שובו בנים שובבים כו' כי אנכי בעלתי בכם. פירוש אנכי דעשרת הדיברות שנטע הקב"ה כח אלקות בנפשות בנ"י. וזהו גנוז ומוטבע בכל איש ישראל רק עונותיכם מבדילים. וכפי האמונה שמאמין האדם כי יש בו כח אלקות כך מתגלה אליו. ולכן נקרא הקב"ה אל אמונה שכפי האמונה שבאדם כך מתגלה בו. כמו שמצינו באבותינו על הים דכתיב ויאמינו בה' וזכו אח"כ לומר זה אלי. השיבנו ה' אליך ונשובה. פי' כדאיתא בכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם והשיב לא נאמר אלא ושב ולכן מבקשים השיבנו [ה'] אליך להתדבק בזה האלקות ששוכן עמנו ואז נשובה כביכול אני והוא:

עשרת ימי תשובה הם נגד עשרה מאמרות. ואיתא צדיקים מקיימים העולם שנברא בעשרה מאמרות. ואיתא במקום שבע"ת עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. כי הצדיקים מקיימים כו'. ובעלי תשובות חוזרין ומחדשין העשרה מאמרות. דמאחר דרשעים מאבדין העולם שנברא בעשרה מאמרות א"כ כשהרשע שב בתשובה מחדש העשרה מאמרות. ובתחלת השנה מתחדש הבריאה לכן עשי"ת מסייעין לתשובה שבע"ת צריך להתחדשות העשרה מאמרות:

והנה עיקר התשובה בכח התורה כמ"ש לעיל קחו עמכם דברים. ולכן בר"ה תקיעת שופר מעורר אותו הקול ששמענו בסיני אנכי. וזה קול דודי דופק לעורר הלב לתשובה אף עפ"י שאני ישינה במצות מ"מ עבירה מכבה מצוה ואינו מכבה תורה. כמ"ש ואנכי לא אשכחך שהיא נקודה טמונה בנפשות בני ישראל. וז"ש במדרשות וה' נתן קולו לפני חילו על תקיעת שופר. אכן צריך האדם להתעורר ע"י זה הקול כמ"ש אשרי העם יודעי תרועה שפי' בזוה"ק משברין התרועה כמ"ש יודע בהם אנשי סוכות. והרמז שמשברין לבם ע"י התרועה נק' יודעי תרועה ועי"ז נשבר כל הדינים גם כן. וכמ"ש בזוה"ק וישמע יתרו והלא כ' שמעו עמים ירגזון רק יתרו שמע ואתבר ואתכפיא. שזה נקרא שמיעה. כן בנ"י ראוין לתרועה שמשברין לבם ע"י התרועה ומתכפיין אל הבורא לכן נק' יודעי תרועה. ועי"ז באור פניך יהלכון:

מ"ש לעיל כי תשובה ראשונה אל ה' שהוא עמנו בגלות בחי' אל אמונה ע"ז נאמר ישובו יושבי בצלו. הגם דרש"י פי' שהיו יושבים בצלו מ"מ גם בגלות מאמינים בנ"י ונמשכין אחריו אעפ"י שאין צלו ניכר. כמו שדרשו חז"ל כתפוח בעצי היער שאין לו צל אעפ"כ בצילו חמדתי. ועי"ז זכו שנתגלה אח"כ כבודו ית"ש ונגלה עליהם בפרהסיא. כמו כן בגלות בצלו חמדתי אעפ"י שאין צלו ניכר. ולפי שישראל מאמינים בני מאמינים לכן ישובו יושבי בצלו ויזכו אח"כ (להעלות) [לעלות] עם השכינה כמ"ש ונשובה כמ"ש לעיל. וכ"כ כנשר כו' על גוזליו ירחף אח"כ ישאהו על אברתו ודו"ק:

שבת הוא תשובה מאהבה. דתשובה מיראה היא תשובת הרשעים מאימת הגיהנם. ותשובת הצדיקים הוא מתאוותם להתקרב אל ה' ולבקר בהיכלו בגן עדן. ותשובה זו גם אל הצדיקים כדאיתא כל אחד [נכוה] מחופתו של חבירו וסביביו נשערה מאוד. וכל חטא קל פוגם שלא יוכל לעלות במקום גבוה. וכל עובד ה' כשבא להתפלל ולהתדבק בו ית' ואינו עולה בידו מחמת פגם החטאים שב מאהבה זו שמבקש לבוא אל האהבה ואינו יכול. וז"ש גבי קין ואל מנחתו לא שעה וא"ל אם תטיב שאת. פי' שעיקר העבודה להרים הנפש. מתוך מאסר הגוף להתקרב אליו ית"ש. וזהו בחי' קרבן ובחי' תפלה והוא הסימן והעדות על מצב האדם. ואם תטיב יכול להגביה הנפש זה שאת. וגם ר"ת "אד"ני "שפתי "תפתח. ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ כשחסר לו המעשים טובים אז הפתח סגור לפניו וכ"כ שם בזוה"ק בראשית. וכמו כן בבוא יום השבת. ואז ביום השבת יפתח. והוא ג"כ סימן ואות לכל עובד ה' כפי מעשיו כך זוכה להארת השבת שהוא מעין עוה"ב. וכפי מה שמוכן אל עוה"ב כך מתדבק בהארת השבת. ולכן כשרואה שמרוחק מקדושת השבת צריך לשוב בתשובה כמ"ש בזוה"ק ירא שבת ירא בושת ולכן בשבת זמן תשובה מאהבה. והנה יש תשובה בבחי' הנשמה ובבחי' הגוף בחי' זכור ושמור. תשובה מיראה על החטאים והם מצד הגוף בחי' סור מרע מל"ת. ותשובה (מיראה) [מאהבה] על חסרון המעשים טובים ומיעוט הארת הנשמה שעיקר האדם נברא שתשלוט הנשמה על הגוף. וכ' האזינו השמים כו' ותשמע הארץ אמרי פי. השמים רומז להנשמה נשמ"ה גי' השמי"ם. והארץ חלק הגוף. לכן אמר יערוף כמטר על הכנעת הגוף. תזל כטל על הארת הנשמה. ושבת יומא דנשמתא והוא התשובה מאהבה מצד הנשמה כנ"ל:

 

 

מפ' האזינו

כתיב כאשר ירד הגשם כו' כן יהי' דברי כו'. א"כ בודאי ישובו בנ"י אל ה' ותורתו. וכמ"ש הרמב"ן בפרשת התשובה ושבת עד ה' אלקיך שהוא הבטחה כי לבסוף ישובו. ולכן לא למדו חז"ל שתשובה מגעת עד כסה"כ מפסוק זה שבתורה שהוא הבטחה שיחזור הקב"ה אותנו בתשובה. ולמדו מפסוק שובה ישראל עד ה' אלקיך שהוא תשובתינו מלמטה למעלה שגם בזו התשובה יכולין לגעת עד כסה"כ. וז"ש הכתוב כי לא מחשבותי מחשבותיכם. כי באותה הבחירה שבחר בנו הקב"ה ונתן לנו התורה דברי אשר שמתי בפיך הוא בחירה עולמית. והנה גם בנ"י בחרו בהקב"ה כמ"ש את ה' האמרת אבל בזה נעשה שינוים ע"י החטא. אבל אני ה' לא שניתי כתיב וזהו לא מחשבותי מחשבותיכם שאין בי שינוי רצון. ולכן בש"ק שהוא מעין עוה"ב ולבסוף ישובו בנ"י בודאי זה היום מסייע לתשובה. ואיתא אהבה שאינה תלוי' בדבר אינה בטילה עולמית ולכן מים רבים לא יוכלו לכבות האהבה. כי הגם שאהבת בנ"י אל ה' ע"י תורה ומצות. אבל אהבת הקב"ה לבנ"י קודמת שהרי בשביל אהבה זו רצה לזכות את ישראל והרבה להם תורה ומצות. נמצא רצונו ית' ואהבתו לבנ"י אינה תלוי' בדבר. ולכן אפילו שחטאנו לפניו בתורה ומצות בתשובה יכולין לעורר האהבה הישינה שקודמת לתורה ומצות. והנה בתחילת השנה יש עשרת ימי תשובה ושבת תשובה. דכ' והחיות רצוא ושוב כי הבריאה היא התפשטות החיות והעשרה מאמרות בתוך הנבראים וצריך להיות חזרת החיות תמיד אל השורש כמ"ש רצוא ושוב. וזהו בחי' השבת בכלל כמ"ש וישבות ביום השביעי. וכן הי' מוכן אדה"ר קודם החטא לעלות למעלה ולירד למטה בלי השתנות. וכמו אליהו הנביא ע"ה עלה שמים וירד. ואחר החטא נתן לנו הקב"ה תורה ומצות שעל ידיהן נוכל לעלות ולהתדבק בו והחטאים מעכבין עלי' זו. וע"י התשובה יכולים לתקן הכל:

בשירת האזינו השמים (כו') ותשמע הארץ. כי האדם כלול מעליונים ותחתונים ובקבלת התורה נתעלו בני ישראל אל בחי' השמים זה חלק הראשון. אח"כ ירכיבהו על במתי ארץ היא ההרכבה בד' יסודות זה התיקון הי' בקישוי לפי שלא נכנס משה רע"ה עמנו לארץ ישראל. ולכן וישמן ויבעט ולעתיד יהי' מתוקן גם חלק הגוף. ומרע"ה נק' איש האלקים מחצה איש מחצה אלקים שהי' מתוקן כראוי. והנה בשבת קודש מאיר בחי' מרע"ה והיא מעין עוה"ב וכ' בי' והרכבתיך על במתי ארץ שבו גם חלק הגוף מתוקן. ולכן מצוה לענג הגוף ג"כ בשבת והוא נחלה בלי מצרים תיקון הגמור. וזהו עדות השבת שהוא זכר למעשה בראשית כמו שהי' קודם החטא וכמו שיהי' לעתיד:

ובזוה"ק זכור ימות עולם ימי המעשה שאל אביך זה הקב"ה ע"ש. דכתיב בכל יום וירא אלקים כי טוב א"כ בכל ימי המעשה האור גנוז בתוכם. וע"ז כתיב מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית. וצריך האדם לחפש זה האור הגנוז בכל יום. וע"ז נתקן הג' תפלות שאל אביך ויגדך למשוך התחדשות אור הגנוז בימות עולם:

 

 

שובה ישראל עד ה"א כי כשלת בעונך קרי לי' מכשול וקרי לי' עון כמו שדקדקו בגמ' מזה. אך יש ב' שמות לכלל ישראל יעקב וישראל. ובאמת שם ישראל לעולם אינו מתבטל לגמרי ומזה אמרו אעפ"י שחטא ישראל הוא כי יש חלק לכל איש ישראל בזה השם. והיא חלק הנשמה שמסתלקת כשאדם חוטא אעפ"כ יש בה כשלון ע"י עונות האדם ובגוף הוא עון ובנשמה חטא ומכשול. כן הוא בפרט כל איש ובכלל ישראל. והנה לכלל ישראל אמר הקב"ה אנכי ה' אלקיך וזה כולל כל התורה ומצות שכולם הם עצות איך להתקרב שיחול אלקותו ית"ש עלינו. ובעונות כתיב היו מבדילין ביניכם לבין אלקיכם. ולכן כלל התשובה שיחזור ויחול עלינו שם אלקותו ית"ש לכן יש עשרת ימי תשובה מול עשרת הדברות. קחו עמכם דברים הם עשרת הדברות שהם מתחדשים בכל יום כמ"ש אנכי מצוה אתכם היום. אבל כפי קיום התורה ומצות כך זוכין לשמוע. וז"ש תשא עון שלא יעכבו העונות. וקח טוב כמ"ש רש"י למדנו דרך הטוב. ויחדש לנו עשרת הדברות ואנכי ה' אלקיך. ולכן שבת שבו ניתנה עשרת הדברות מסייע אל התשובה כמו שכתוב אנכי כו' מוחה פשעיך פי' אנכי דעשרת הדיברות למעני כדי שתוכל לקבל הדברות:

 

==ליום כיפור==

 

עיו"כ

במאמר האוכל ושותה בתשיעי כאלו התענה תשיעי ועשירי כו'. שהוא הכנה אל התענית. ואמרו קדושי עליונים כי באכילת יום זה מתקנים אכילת כל ימות השנה. והענין הוא כי כמו שאמרו חכמים האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו. כמו כן וקו"ח מדה טובה המרובה כשבשעת התשובה זוכרין בסיבה המביאה אל החטא עי"ז מתקנין גוף החטא. כמו שאין מספיקין לשוב כיון שהחטא הי' בתשובה עצמה. כן יש תשובה בהחטא עצמו. לכן סומכין אכילה ושתי' לתשובת יום הצום. לתקן סיבות החטא שהוא אכילה ושתי'. ובאמת יו"כ הוא מעין עוה"ב שאין בו אכילה ושתי'. ועוה"ז הוא כפרוזדור בפני עוה"ב ר"ל שעוה"ז הוא הכנה לעוה"ב. והענין כמ"ש יכין (רשע) וצדיק ילבש נמצא כל פנימיות יש לו התלבשות וקליפה. וגשמיות עוה"ז הוא כסוי ולבוש לעוה"ב. וצריכין להראות כי כוונת כל אכילה ושתי' רק להיות הכנה ופרוזדור לעוה"ב שאין בו אכילה כו'. וזה כוונת אכילת עיו"כ כנ"ל. ובאמת זו מדריגת יתרון בעל תשובה לצדיק גמור. כענין הפרש בני אדם למלאכי עליון כי המלאכים הם בעולם העליון. ובנ"י זוכין לשוב לעוה"ב מן העוה"ז. וזה היתרון שלהם. ואין להאריך כעת יותר:

 

 

מעיו"כ

איתא וכי בתשעה מתענין כו' אלא האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כו'. ותו למדו מכאן תוספת מחול על הקודש. והענין הוא כי יוה"כ הוא מעין עוה"ב שאין בו אכילה ושתי'. והוא באמת יום שמחה מאוד לבנ"י. אך שאין יכולין להתדבק בשמחה זאת כראוי בעודנו בעוה"ז. וצריכין להתדבק בהארת היו"כ לפניו ולאחריו בתוספות מחול על הקודש. ובשמחת התשיעי יכולין להתדבק בהארת יו"כ אח"כ. וכמ"ש הרבינו יונה ז"ל בטעם הסעודה שאין יכולין לשמוח ביום הכפורים מקדימין השמחה ע"ש והוא כנ"ל. כי יוהכ"פ הוא הביטול אליו ית' לגמרי. כמ"ש חז"ל מקוה ישראל ה' מה מקוה מטהר כך הקב"ה מטהר את ישראל. ומינה מה טהרת המקוה כשנכנס כל קומה של האדם במים. כן צריך כל האדם להתבטל אליו ית'. וכשזוכה האדם אחר פטירתו לזה מתטהר ע"י הקב"ה במקוה ומעין זה יש ביוה"כ כנ"ל:

 

 

בגמ' קודם יו"כ מפרישין כ"ג כו' פרישת ז' ליום אחד ע"ש. הענין כי יוהכ"פ הוא יום אחד מיוחד בשנה שהוא מעין עוה"ב כמ"ש במדרשים שדומין למלאכים ומתגלה בו הנהגה שלמעלה מהטבע. והכה"ג הי' מתהפך ממש כמלאך כמ"ש (בזוה"ק) [במד'] על וכל אדם לא יהי' כו' ע"ש. וזהו כענין שכתוב במלואים ביום השמיני קרא משה כו' כמ"ש שם באורך. כי היא בחי' שלמעלה מהטבע בכח התשובה שהתעוררו בנ"י שירד אש מהשמים. וע"ז דרשו לעשות לכפר מעשה פרה ומעשה יוהכ"פ. והכל ענין אחד בחי' התשובה שהיא למעלה מהנהגת ימי בראשית כמ"ש ימים יוצרו ולא אחד בהם זהו יוהכ"פ. וזהו הענין שכ' שלא לבשן אהרן לגדולתו כו'. והיתכן שהי' מתגאה אהרן בהיותו לובש בגדים יקרים. רק שבגדים הם המלבושים וכ' בגדי קודש הם. ונהפך מלבוש הגוף שהוא לבוש להנשמה ונתלבש במלבושי קודש כדאיתא בפייט בענין מראה כהן. ובאמת אם הי' לו קצת נגיעה בזה לא הי' יכול להתלבש בהם כלל:

 

 

בפסוק וזרקתי עליכם מים טהורים כו'. שעיקר הטהרה ע"י התורה וביוהכ"פ הוריד לנו מרע"ה את הלוחות שניות. ואין מים אלא תורה והראשונות היו בבחי' קדושה כמ"ש וקדשתם היום ומחר. והשניות היו בבחי' טהרה ונק' מים טהורים שהוא במדריגת בעלי תשובה. טהור מטמא. שיש בתורה דרך מיוחד בבחי' צדיקים גמורים. ויש דרך מיוחד לבעלי תשובות:

בפסוק לטהר אתכם מכל חטאתיכם וחטא הוא שוגג לכן אמרו חז"ל דיוהכ"פ בעי תשובה. וע"י התשובה גם מיראה הזדונות נעשין שגגות ואז היוהכ"פ מכפר על השגגות. וזהו שאומרים כי לכל העם בשגגה שעכ"פ כולם עושין תשובה עכ"פ מיראה:

בזוה"ק פ' אמור פי' כסוי חטאה שהחטאים נשלכים במצולות ים דשם שורש כל החטאים ע"ש. וזהו ענין השעיר המשתלח שמקבל כל עונות בנ"י. דע"י החטאים מתערב הסט"א ובא לקרב אל הקודש. וזהו תכלית כל האיסורים שבתורה שלא ליתן מקום לסט"א להתקרב שעי"ז מסתלק הקדושה. ולכן ע"י תשובה מחזירין כל הפסולת לסט"א וזהו רמז ישיב הרע לשוררי. וכ"כ ישוב עמלו בראשו וכשחוזר לשורשו בנוקבא דתהו"ר נק' כסוי חטאה. וממילא חוזר האדם להתדבק בקדושה:

 

 

במשנה אשריכם ישראל מי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים כו' מקוה ישראל ה' כו'. דכ' וזרקתי א"כ הם מים עליונים דיש מים עליונים ותחתונים כדכ' יקוו המים כו' מקום אחד. היינו שלמטה לא כל המקומות ולא כל העתים שוים. אך בנ"י שהם בחי' האחדות זוכין לתורה שנק' מים. אבל מים העליונים הם טהורים ושם בשורש לא שייך חטא וחסרון. ולכן בעלי תשובות הקב"ה זורק עליהם ממים עליונים והיא הארת עוה"ב שמתגלה ביו"כ. ובמד' ואתחנן ים רחוקים. מקוה פעמים פתוחה פעמים נעולה וכמו כן התפלה. אבל שערי תשובה לעולם פתוחים ונק' ים ע"ש. ור"ה הוא בחי' תפלה ויוהכ"פ תשובה. ובמד' אחרי ה' אורי בר"ה וישעי ביוהכ"פ. כי בר"ה הקב"ה מאיר לבנ"י במקום שהם לכן היא בכסה. וישעי הוא ישועה מלמעלה. וכמו כן דורש שם אורי ביצ"מ וישעי על הים דשם כתיב ויושע שהי' ישועה מלמעלה כמ"ש ביום ההוא. ולכן כ' אז ישיר. כי כשהישועה בהשורש. השמחה בשלימות. וכמו כן אחר יוהכ"פ הם ימי שמחה:

לפני מי מטהרין כו' דאנו מבקשין מחה פשעינו מנגד עיניך כאמור אנכי כו' מוחה פשעיך למעני. ומה הלשון מנגד עיניך הלא הבקשה הוא לכלות ולמחות כל החטא. רק הפי' שבאמת עי"ז שמתקרבין לפני השי"ת וזוכין להתוודות לפניו באמת בפרט במקדש ה'. עי"ז נמחה החטא. וז"ש מנגד עיניך עי"ז מחה פשעינו. כאמור אנכי כו' מוחה פשעיך למעני היינו בכח התגלות הקדושה:

 

 

איתא ימים יוצרו ולא א' בהם. הוא יוה"כ. פי' שבו מתגלה ציור הפנימי של איש ישראל דכ' וייצר ב' יצירות. ולא א' בהם. פירש"י שכשהיו הימים לפניו לא היו בגשמיות. רק שנתלבש בציור גשמיי. וביוה"כ הסיר זה הגשמיות. לכן אמרו השטן אין לו רשות ביו"כ. ומסתמא כן הוא באדם שאין היצה"ר שהוא השטן שולט בו וכמלאכים שאין להם רק לב א'. לכן א"צ אכילה ושתי'. וכ' שחורה אני כו'. דרשו חז"ל ונאוה ביוה"כ שהוסר מלבוש הגשמיי כנ"ל. לכן הי' נכנס הכ"ג לפני ולפנים. בזאת יבא. בזאת הוא כשנתברר הפנימיות בלי התלבשות הגשמיות. וכ"כ אך בעשור כמ"ש חז"ל בפ' אך את הזהב שצריכין להעביר החלודה כן ביוה"כ תטהרו:

אי' במדרש וישעי הוא ביוה"כ דעיקר הישועה צריכים הבינונים. דכתי' צדקתך הוא צדיקים גמורים. משפטיך תהום רבה הרשעים. אדם ובהמה הם הבינונים זה וזה שופטן. להם תושיע ה' ביוה"כ:

איתא בגמ' ולך ה' החסד כו' בתחלה לאיש כמעשהו ולבסוף החסד. וכן הוא המדה בר"ה הוא המשפט וכמ"ש צדיק ה' בכל דרכיו. וביו"כ הוא הסליחה בחסד וזה וחסיד בכל מעשיו כי החתימה ביוה"כ הוא סוף מעשה המשפט לכן הוא בחסד. ושלא כמדת ב"ו שקשה לתקן המעשה יותר מתיקון הרצון. ובאמת היא הנותנת ע"י שגלוי לפניו ית' שבמעשה א"א לב"ו להתקיים בדין לכן שיתף עמו החסד במעשה. אבל הדרך והמשפט בצדק שכן צריך להיות עכ"פ באדם שיכונו דרכיו והנהגותיו במשפט אמת. הגם שא"י לגמור במעשה כראוי כמ"ש במ"א מזה:

 

 

איתא במשנה עבירות שבין אדם לחבירו אין יוהכ"פ מכפר עד שירצה את חבירו כו'. דהנה ביוכ"פ נעשין בנ"י אחדות אחד כדאיתא ולו אחד בהם זה יוהכ"פ. וכמו שיום זה מאחד כל הימים כן מתאחדין בו כל הנפשות. כי באמת הנפשות קרובין. רק ע"י החטאים בא הריחוק ופירוד. כמ"ש עונותיכם היו מבדילין ביניכם לבין אלקיכם. ויש עבירות שגורמין פירוד בין אדם למקום ויש שגורמין פירוד בין אדם לחבירו. ויתכן לפרש מבדילין ביניכם ממש. וגם בין אלקיכם כנ"ל. וצריכין לתקן ב' מיני פירוד אלו. וז"ש עבירות שבין אדם לחבירו אינו דוקא גזילה וכדומה. רק עבירות שגרמו פירוד בין אדם לחבירו כמו לא תשנא כו' אחיך כו' וכדומה. ועד שירצה את חבירו פי' שיחזור להיות רוצה ואוהב את חבירו כמ"ש חז"ל ואהבת לרעך כמוך זהו כלל גדול בתורה. וביוהכ"פ שמתכפרין העבירות נעשין בנ"י אחד. ולכן זכו ללוחות אחרונות ביוה"כ שמקודם ע"י החטא כ' כי פרוע הוא ונתפרד האחדות. ואח"כ כשירד משה מן ההר כ' ויקהל משה כו' שנחזרו להאחדות והתורה תלוי' בזה האחדות כמ"ש מורשה קהלת יעקב. וז"ש כלל גדול בתורה:

אחר יוהכ"פ ימי שמחה דכ' אכול בשמחה לחמך כו' יינך כי כבר רצה האלקים כו'. מאי לשון כבר. אך באמת בנ"י עיקר בקשתם מחילה וסליחה כדי שיוכלו לעבוד השי"ת בלב טהור כמ"ש עמך הסלחחה למען תורא. ולכן אחר יוהכ"פ שנתכפרו העונות ונטהרו נפשות בנ"י יש לקחת לעבודת הש"י בשמחה. לחמך יינך הוא תורה ומצות. וע"י שעובדין אח"כ בשמחה הוא סימן שבקשת הסליחה הי' לשם שמים. והקב"ה שרואה עתידות מצרף עבודת האדם אחר הכפרה לכפר לו בזכות זה. וזהו כי כבר רצה שזו עבודה בשמחה כבר נתקבל לפניו יתברך:

 

 

מערב עד ערב כו' ולמדו מכאן תוספות מחול אל הקודש. כי יוהכ"פ הוא מעין עוה"ב והוא יום מיוחד מכל ימות השנה כמ"ש ז"ל על פסוק ימים יוצרו ולא אחד בהם זה יוהכ"פ שמאיר בו הארה מעולם העליון. ואפילו השטן אין לו רשות להשטין. ומאחר ששס"ה ימים בשנה הם נגד שס"ה גידין בנפש. נראה כי זה היום הוא גיד המילה. לכן ניתן לבנ"י רשות להסיר הערלה מזה הגיד. וכמו כן הוסר השטן מזה היום. לכן איתא בפרקי דר"א כי אאע"ה נימול ביוהכ"פ. ויליף גז"ש בעצם היום הזה דכתיב במילת אברהם וביוהכ"פ כתיב עצם היום. והרמז כנ"ל שיש בו התגלות אור פנימי והערלה מוסרת מזה היום ומזה המקום. ולכן זה היום והמקום מאיר לכל הימים. וכמו כן גיד המילה כולל כל הגידין וכל האדם ומעלה כולם כמ"ש מי יעלה לנו כו'. וכמו כן זה היום מעלה כל הימים, ודבר שהי' בכלל ויצא כו' ללמד על הכלל כולו יצא וניתן זה היום לבנ"י עדות שהם מוכנים לעוה"ב. כמו כן במילה דכתיב ועמך כולם צדיקים כו'. ולכן צריכין לבטל כל הימים אל זה היום ולערב אותם כדי שיה' לכולם יניקה מזה היום. וזהו הרמז מערב עד ערב. ופי' ולו אחד בהם קרי וכתיב לו בוא"ו ובאל"ף. פי' שזה היום מעלה כל הימים למעלה מן הטבע כמ"ש במ"א כי ע"י הביטול אל שורש הנעלם זה עיקר הקיום. ולכן יש לשמוח בבוא זה יום הקדוש. לכן האוכל בתשיעי כו' בזו השמחה יש בו הארה מיוהכ"פ. וכמו כן במוצאי יוהכ"פ דכתיב עד ערב וקשה ג"כ וכי בערב מתענין הלא ביום מתענין. רק האוכל ושמח במוצאי יוהכ"פ כאלו התענה. ונמשך הארה ע"י זו השמחה מיוהכ"פ לכל הימים. וכמ"ש לך אכול בשמחה כו':

שייך לעיל במ"ש שיוהכ"פ מיוחד נגד גיד המילה כמו כן זה לעומת זה ת"ב מיוחד נגד גיד הנשה כדאיתא בזוה"ק. וכמו שגיד הנשה מנשה פולחנא דמרי עלמא כמו כן המילה הוא בחי' הזכירה כמ"ש במ"א מזה:

 

 

כתיב לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה. הוא ר"ה יוה"כ וסוכות שניתן לבנ"י. כי ר"ה הוא בחי' חכמה כמ"ש שופר חכמה ואינה מלאכה. והיא בחי' יראה כדכ' הן יראת ה' היא חכמה וכתיב מה ה' אלקיך שואל כו' כי אם ליראה לכן רמזו אינה מלאכה שהוא רק הביטול בחי' כח מה. ואמרו אם אין יראה אין חכמה. וסור מרע בינה הוא בחי' יוכ"פ לפני ה' תטהרו ועיקר ביוהכ"פ להיות נעשין סור מרע שכל ימי השנה א"י מכח לכלוך החטאים ועונות. ועתה שיום כפרה הוא צריך לשוב בתשובה להיות סור מרע. וזוכין לבינה כי יש נ' שערי בינה וביוהכ"פ נפתח שער הנ' והוא שבת העליון מכל שבתות השנה ולכן כ' ועניתם כדי להתקרב לבחי' עוה"ב שאין בו אכילה ושתי'. והנה בכל שבת כתיב ביני ובין בנ"י [אות הוא] ובזוה"ק ויקהל איתא כי רוח עליון היורד בשבת נהנה מעונג שבת ע"ש פי' ושמרו בני ישראל את השבת. וכאן כתיב ועניתם את נפשותיכם הוא ג"כ ע"י הרוח שבו יש התקשרות ביני ובין בני ישראל. וכמו שבנ"י מענגין השבת לשם שמים כענין ישמח ישראל בעושיו. כן עתה מעלה הרוח את נפשות בנ"י להיות להם אחיזה בחלק העליון שאין בו אכילה ושתי'. ועניתם היא מלשון עונין על הן הן להיות נמשכין אחר הארת זה היום הטהור והקדוש. וזה לא יוכל להיות רק ע"י עינוי מאכילה ושתי'. וגם בכל שבת אמרו חז"ל שהוא מעין עוה"ב ויוהכ"פ הוא שורש כל השבתות. לכן הוא יום אחד בשנה. ובנפש כל עבודות יוהכ"פ אין כשרים רק בכ"ג שהוא אחד המיוחד מכל בנ"י. ובמקום מיוחד בקדשי קדשים שהוא בשורש העליון למעלה מן הטבע. ואיתא בזוה"ק המתענה בשבת קורעין לו גז"ד של ע' שנה לכן בנ"י שמתענין בשבת שבתון נמחל להם כל העונות. וכמו דבכל שבת יום הששי מכין לשבת כמו כן עיו"כ מכין התענית של יוהכ"פ:

 

 

איתא בתדב"א כי במ' ימים האחרונים שעלה מרע"ה להר התענו בנ"י וביום האחרון קבעו תענית לילה ויום ונתרצה להם הקב"ה וקבע אותו ליום סליחה ומחילה לדורות. ובודאי היה זה בכח אהרן כאשר נשתתף עמהם בחטא החזיר אותם בתשובה ולכן נמסר כפרת היום ביד אהרן כה"ג. ותקנו בזה מה שבראשונה הקדימו נעשה לנשמע וע"י החטא איבדו בחי' נעשה ועתה (ע"י) התשובה הקדימו נעשה לנשמע שקבעו לעצמם יום תענית מה שעתיד הקב"ה אח"כ לצוות להם. וביוהכ"פ ניתנו לוחות האחרונות. וע"ז אומרים בתפלת שבת ושני לוחות אבנים הוריד בידו וכתוב בהם שמירת שבת. דיש זכור ושמור זכור בפה שמור בלב וכתיבות הלוחות הוא החקיקה בלבות בנ"י כמ"ש כתבם על לוח לבך וע"י החטא לא יכלו לקבל הלוחות. ואחר שנמחל להם ונטהרו הלבבות ביוה"כ נחזר להם זו החקיקה בלב. ובאמת חטא העגל שמור לדורות ולעומת זה בכל יוהכ"פ בכל שנה ושנה נמחל קצת מזה החטא ונכנסין בשערי הקדושה לקבל הרשימה בלב:

 

 

עשרת ימי תשובה הם הנהגה מיוחדת מעולם התשובה. וכמו ששבת בז' ימי המעשה מיוחד לבני ישראל כן יוהכ"פ בעשי"ת מיוחד לבנ"י. כי בר"ה כל באי עולם עוברים לפניו. ויוהכ"פ מיוחד רק לבנ"י. ור"ה ויוהכ"פ הם בחי' ברית הלשון והמעור. ולכן בר"ה יום תרועה יהי' לכם. והיא הקול תורה שזכו בני ישראל לקבל ברית הלשון ומקודם הי' שפה אחת ואח"כ נשאר לשון הקודש לבנ"י כמ"ש זכור ימות עולם כו'. ויוהכ"פ ברית המעור הוא חותם המילה שזה מעולם מיוחד רק לבנ"י שקיבל אברהם אע"ה זה הברית לזרעו אחריו. וכ"כ בפרקי דר"א כי אברהם אע"ה נימול ביוהכ"פ ע"ש דכתיב בעצם היום כו'. ועל ב' בחי' אלו כתיב קרוב אליך הדבר כו' בפיך זה ברית הלשון ובלבבך הוא בחי' [ברית] המעור. והם בחי' תורה שניתנה בדיבור בעשרת הדברות ואח"כ בלוחות בכתב והוא רשימה דברית מילה. מכ"ל חטאתיכ"ם לפנ"י ה' ס"ת מילה. ולכן ניתנו הלוחות ביוהכ"פ שהוא בחי' חותם בלבות בנ"י ואות ברית מילה הוא מעין עוה"ב ולכן ניתנה בשמיני כמ"ש למנצח על השמינית כו'. וכתיב אנכי אנכי מוחה פשעיך אנכי הוא התורה. וב"פ אנכי הם אנכי שבעשרת הדברות בדיבור ואנכי שבלוחות בכתב ועל ידיהם נמחה הפשעים כפי מה שמכניסין עצמם לתוך התורה שנקראת מים כך נמחין הפשעים. וע"ז אמרו מקוה ישראל כמו שמקוה מטהר כך הקב"ה מטהר כי התורה כולה שמותיו של הקב"ה כדאיתא קוב"ה ואורייתא כולא חד. ויוהכ"פ הוא התורה שבכתב בחי' מילה כנ"ל. ולכן מוציאין ס"ת בכל נדרי ומתודין על חטא ופגם אות ברית קודש כי התורה שבכתב ומילה בחי' אחת היא. ולכן לובשין ביוה"כ טלית מצויצת כי הציצית רומז גם כן לברית מילה כמ"ש במ"א. ולכן נוהגין למול התינוק בטלית וציצית ומנהג ישראל תורה. וכמו שיש יום מיוחד בשנה לטהר כל הימים כמו כן בשס"ה גידין גיד המילה שנותן טהרה לכל הגידים. וכמו שאין השטן שולט ביוה"כ כן הוסר הערלה מגיד המילה. ובנוסח התפלה הן יעביר זדון למשוגה שמתפללין שיחשב מזיד כשוגג. ואין מובן הסיום כי לכל העם בשגגה שהרי מבקשין מחילה גם על הזדונות. אך הענין היא כי בבנ"י כתיב ועמך כולם צדיקים כי החטא בישראל במקרה לא בעצם. וזהו עדות חותם אות ברית קודש שחתם בנו הקב"ה וגלוי וידוע לפניו כל העתידות. אך שראה כי בנ"י הם בעצם צדיקים והחטא הוא במקרה. ולכן אין מחשבה רעה מצטרף למעשה בישראל הואיל והחטא במקרה. ומיד כשאיש ישראל חוטא חוזר ומתחרט. ורמז לדבר כי לכל העם בשגגה ס"ת אותיות מילה כי המילה מעיד שבעצם בנ"י צדיקים והחטא במקרה שנכנס בו רוח שטות לשעה. וזהו ג"כ בקשת אהרן למשה אל תשת עלינו חטאת כו' כי יודע הי' מרע"ה שאהרן ומרים הם צדיקים גמורים ונכשלו בחטא במקרה לכן אין לחשוב להם לזדון. וכמו כן בקשת בנ"י מלפני אביהם שבשמים:

מ"ש לעיל כי יוהכ"פ מיוחד רק לבנ"י. רמז לדבר בגמ' חק לישראל הוא אימת הוי חוק בגמר דין והגמר דין הוא ביוהכ"פ זמן החותם. וזה רק לבנ"י וע"ז עדות חותם המילה:

ומ"ש לעיל כי הציצית רומז לברית מילה. רמז לדבר בההוא עובדא במס' מנחות שבאו הציצית לאותו תלמיד להצילו מחטא ערוה ואמר שכ' בפ' ציצית ב"פ אני ה' אלקיכם. ובאמת גם בפ' עריות כתיב ב"פ אני ה' אלקיכם. ואפשר שלכן קורין בפרשת עריות ביוהכ"פ למנחה. ורמז ב"פ אני ה' אלקיכם כמ"ש אני ראשון ואני אחרון. ובנ"י יש להם חלק בראשית ואחרית והמילה עדות והכל הולך אחר החותם. גם רמז לדברים הנ"ל ממ"ש הקב"ה לאברהם בך חותמין שיום החתימה ביוהכ"פ בזכות בריתו של אברהם אע"ה כנ"ל]:

ואיתא במד' ואנכי איש חלק חלק ה' עמו ד"א חלק שכל השנה מתלכלך בחטאים ובא יוהכ"פ ומטהר אותם ע"ש. והכל ענין אחד משום שחלק ה' עמו לכן אין החטא בהם בעצם רק במקרה ויכולין להתטהר מהם ובנ"י דומים ללב שאינו מקבל מום כדכ' כולך יפה רעיתי ומום אין בך בעצם. כמ"ש שחורה אני ונאוה. כאהלי קדר ויכולין להתכבס להיות כיריעות שלמה. וזה מתקיים ביוהכ"פ שנעשין טהורים לכן אח"כ בסוכות פורס השי"ת סוכת שלומו עלינו ומתקיים כיריעות שלמה. והנה יוכ"פ הוא גמר הדין והוא בחסד כמ"ש רז"ל ורב חסד ואמת תחלה ואמת ובסוף ורב חסד לכן ר"ה בחי' אמת ויוכ"פ ורב חסד. כי חסד הוא לפנים משורת הדין. אבל ורב חסד הוא גודל חסדיו של הקב"ה שיכול לעשות חסד עפ"י המשפט עצמו. זה נקרא ורב חסד מה שאינו יכול להשיג זאת רק הקב"ה כל יכול וכמ"ש לטהר חוסיו בדין. עפ"י דין ממש מטהר את בנ"י ביוהכ"פ שנתברר בדין כי אין החטא בהם בעצם כנ"ל:

 

 

הסעודה שעושין בעיו"כ משום שלא הי' יו"ט לישראל כיוהכ"פ שבו ניתנו לוחות האחרונות. ולפי שמתענין ביוה"כ מקדימין הסעודה. ונראה דעיקר שזכו ללוחות אחרונות מכח התשובה שעשו בערב יוכ"פ כי בלוחות הראשונות החטיאם השטן כדי שלא יזכו אל הלוחות ביום האחרון שהי' מוכן משה רע"ה לירד מן ההר למחרת. ובודאי גם באחרונות עמד השטן בכל כחו לעכב אותן ולהחטיאם. ואבותינו גברו עליו ועיקר בעל תשובה באותו מקום באותו הזמן ולפי שעמדו על נפשם זכו לתשובה שלימה וזכו לקבל לוחות אחרונות. ולכן איתא שהשטן מתגבר בעיו"כ לפי שהיטב חרה לו אשר נצחו אותו ביום הזה. ועיקר הכפרה וטהרה ביוכ"פ מכח הלוחות כמ"ש וזרקתי עליכם מים טהורים אין מים אלא תורה. וצריכין להיות כלי לקבל התורה וזהו מקוה ישראל מה מקוה מטהר כך הקב"ה מטהר את ישראל. פירוש שבני ישראל הם מקוה טהרה שמוכנים לקבל מי התורה. וע"ז נרמז יקוו המים כו' אל מקום אחד בנ"י שהם גוי אחד בארץ. ולכן צריכין להיות אגודה אחת ביוכ"פ לזכות לטהרה:

 

 

 

 

יום הכפורים הוא זכות מרע"ה שהוריד לוחות אחרונות. והנה בנ"י נשתתפו בתענית יום האחרון של מ' ימים האחרונים עם מרע"ה וזיכה מרע"ה את כל בנ"י והוא נקרא איש האלקים דכתיב אמרתי אלקים אתם ובני עליון כולכם שהיו עתידין להיות כמלאכי השרת. ומשה רע"ה נשאר בזה המדריגה ולא כולכם. רק ביום הכפורים נדמו כל בנ"י למלאכי השרת בכח הארת מרע"ה שהכניס עצמו בכלל ישראל לכן צריכין להיות אגודה אחת ביוה"כ ואז שורה זכות משה רע"ה. ואיתא לא היו ימים טובים לישראל כיוהכ"פ שבנות ישראל יצאו בכלים שאולין וכל ישראל שואלין זה מזה ע"ש סוף תענית. שכל עיקר הכח בזה היום נתן לנו מרע"ה במתנה א"כ צריכין כל אחד למסור חלקו לצבור. ובאמת לא נגמר התיקון רק ע"י כלל ישראל הצדיקים והבינונים כדאיתא שם יפיפיות שבהן אומרות תן עיניך ביופי. מיוחסות אומרות תן עיניך במשפחה מכוערות אומרות קחו מקחכם לשם שמים. והרמז שיש צדיקים שמעשיהם רצוין לפני הקב"ה. והם היפיפיות. ויש פשוטים שחל עליהם כח השורש מאבותינו כמ"ש שחורה אני במעשי ונאוה אני במעשה אבותי. ויש עוד בחי' מה שעושין לשם שמים ומשתוקקין לעשות רצון אביהם שבשמים. אעפ"י שלא עלתה בידן. מ"מ נעשים כל ישראל אגודה אחת להתקרב לאביהם שבשמים:

 

==האזינו==

 

יערף כמטר לקחי. כי בכל איש ישראל יש נקודה חיות רק שצריכין לעורר הפנימיות ע"י התורה. וכמו האדמה שיש בה כח להוציא תבואה ופירות והמטר מעורר כחה כן נקרא אדם על שם האדמה. וזה ענין תורה שבע"פ שכ' וחיי עולם נטע בתוכינו הוא הכח להוציא פירות וכן איתא תולדותיהם של צדיקים מצות ומעש"ט. וזהו כל ענין המשל משמים וארץ שהם מנהיגים כל הבריאה שמשמים יורד מטר לארץ. וכן בני ישראל יש בהם ענין שמים וארץ תורה שבכתב ותורה שבע"פ. וכ"כ תהיו אתם ארץ חפץ שבנ"י מקיימים הבריאה ובארץ ניכר שעושים רושם ומבררין מלכותו' ית' בעולם. אך גם בשמים מוסיפין כח אף שאינו ניכר מ"מ מאחר ששמים וארץ הם אחד וע"י בנ"י מתברר בארץ האמת ועי"ז מתיחדין שמים וארץ. וכ' הצור תמים פעלו כו' אף כי נודע שבנ"י צריכין להשלים הבריאה כמ"ש לצדיקים שמקיימין העולם כו' אך מי הקדמני ואשלם כתיב. כי כל המבוקש מהאדם שיהי' במעמד האמיתי לישר מעשיו ומחשבותיו. וכשעומד על מכונו ממילא מתעורר כח החיות שבו. כי השי"ת נתן בכל איש ישראל קדושה וטהרה ויראת שמים ככל הצריך לו ורק שצריך האדם להוציאו מכח אל הפועל. וזה יגעתי ומצאתי תאמין פי' מצאתי בתוך גוף האדם כמ"ש נשמה שנתת בי טהורה. וז"ש שפעולת השי"ת בלי חסרון רק שהאדם צריך להתישב במקום הראוי. ודוגמא לדבר כל הנבראים ע"י פרי' ורבי' מתרבים בעולם ומ"מ זה כח השי"ת שברא כן להיות פרים ורבים על ידי שמתישבים במקום הראוי כמ"ש לא תהו בראה לשבת יצרה. וכן בענין עבודת הבורא כשהאדם מדבק עצמו במקום הראוי לו ונקרא לשבת ששב למקומו לשורשו. וזה ענין שבת קודש עי"ז שורה ברכה ומעורר חיות פנימי שבו ונמצא שאין האדם מוסיף דבר רק שמעמיד עצמו במקומו כנ"ל. וכשמקבל דברי תורה בלבו מחבר שמים וארץ כנ"ל ומוציא פירות ממש כנ"ל כמ"ש אור זרוע לצדיק והוא אור תורה כנ"ל. וז"ש בגמ' [פ"ק דתענית] יערוף לשון הריגה אם הוא שלא לשמה כי עיקר כח התורה מה שמעורר פנימיות כח התורה שבלב האדם וזה רק כשעוסק לשמה כנ"ל:

ברש"י ז"ל יד העדים תהי' בראשונה. כי עיקר עדות שמים וארץ הוא. כי ממילא כן שכח שמים וארץ תלוין בעבודת בנ"י וכ' שמים וארץ קנין אחד ובנ"י קנין אחד ותורה קנין אחד. וכמו שבנ"י מקבלין כח התורה ומתחברין ב' התורות שבכתב ושבע"פ כן מתבררין קנין שמים וארץ ואם לאו ח"ו אין להם חיות. ופשוט הטעם יד העדים בראשונה שכן צריך להיות שלא יוכל אדם לראות דבר עבירה ולכן עדים שראו צריכין לסוקלו. וכמו כן הטבע א"י להתקיים כשאין נעשה רצונו של מקום כנ"ל:

בטור הביא המדרש שבין יוהכ"פ וסוכות עוסקים במצות לולב וסוכה ואין עושין עונות והקב"ה אומר מה דאזיל אזיל כו'. והקשה בטו"ז איך יהיו ימים אלו יותר [גדולים] מסוכות עצמו שמקיימים גוף המצוה ונאמר ראשון לחשבון עונות ע"ש. אבל אין הדבר רחוק שיותר כח והצלה יש בהכנת המצוה מגוף קיום המצוה. אחד כי עשיות המצוה הוא רק לשעה וההכנה הוא לעולם. וע"ז נאמר ושמרתם ועשיתם וכפי מה שאדם שומר עצמו תמיד כדי שיהי' מוכן לקיים מצות השי"ת. כי בודאי כל היגיעה לשמור מהבלי עולם צריך להיות כדי להיות מוכן לקיים מצות השי"ת וכפי הטהרה יוכל לקיים המצוה. וע"י השמירה זוכה לקיימה ונשמר מכל דבר כמ"ש שומר מצוה לא ידע רע. ועוד כי מי יוכל לקיים המצוה כמשפטה. אבל הרצון והכנה להמצוה הוא לעשותו כרצונו ית' ולזאת ההכנה והשמחה לבוא להמצוה חשוב מאוד כנ"ל. ויש לדון קו"ח ממ"ש ז"ל הרהורי עבירה קשים מעבירה. כש"כ מדה טובה הרהורי מצוה שאדם מהרהר ומשתוקק לקיים פקודת השי"ת טובים מהמצוה ושומרים האדם ועי"ז אין עושין עונות כנ"ל:

 

 

האזינו השמים כו' ותשמע הארץ. כי התורה שורשה בשמים וכחה להמשיך כל מה שבארץ עד לשמים. וכבר כתבנו במ"א כי ב' בחי' אלו תלוין זה בזה כפי מה שאדם מקשר כל מצוה ותורה בכח השורש כמו כן מתפשטת עד למטה יותר. כי רום מעלה ורום מטה תלוין זה בזה. וכל ענין הפרשה הוא לבאר כי בנ"י צריכין להעלות כל הדברים הגשמיים ותחתונים. ולכן אל יפול לב האדם עליו במה שצריך לעסוק בדברים גשמיים ושפלים כי הלא הצור תמים פעלו. וכמו כן האדם כולל כל הבריאה. וכ"כ יצב גבולות עמים למספר בנ"י. וכן הוא בפרט שיש בכל איש ישראל אלו ההסתרות שהם מכוחות כל האומות ואיש הישראלי צריך לתקנם. ימצאהו בארץ מדבר כו' יסובבנהו יבוננהו כו'. אף שכתוב שבחר בבנ"י מימי קדם חלק ה' עמו כו'. אבל עיקר המציאה הוא בעת צר והסתר מקום חושך אשר איש הישראלי מצפה להתגלות הקדושה בעולם הזה השפל. וזה נקרא ארץ מדבר שאין לו רק הרצון. וכן הוא עבודת האדם בחול וכשבא שבת קודש יסובבנהו בפריסת סוכת שלום. יבוננהו בנשמה יתירה שנתוסף דעת לאדם בשבת קודש כמ"ש במ"א גם בכל יום יסובבנהו בטלית וציצית יבוננהו בתפילין. שמצות הללו מאירין לאדם בכל יום בעוה"ז. גם אחר ר"ה ויוהכ"פ שאדם נעשה טהור אבל אינו יודע איך למצוא הארת הקדושה בעוה"ז שהיא כמדבר. לכן יסובבנהו בסוכה ויבוננהו בלולב שהוא המשכת הדעת. גם יבוננהו רמז לשמחת תורה כמ"ש רש"י יבוננהו בתורה כו':

בספרי האזינו השמים כו' שנבראו לשמשכם ואין להם שכר ועונש כו' ק"ו אתם. אף כי אין להם בחירה אך כי גם זה בכלל הבחירה שניתן לאדם שיוכל לבחור להיות ברשות הבורא ית' ושיקח ממנו הבחירה. ואמת כי אין יכולין לתקן עצמו כראוי רק ע"י ביטול הבחירה ולא בחכמת אדם בלבד. וז"ש וישמן ישורון אין הכוונה בבשר ויין רק אף השמן במצות ומעשים טובים רק ששוכח שהוא בכח עליון כמ"ש אלוה עשהו כו' עי"ז נופל ח"ו ממדריגתו רק לבטל עצמו לעזרת השי"ת:

 

 

בפסוק האזינו השמים כו' יערוף כמטר לקחי כו' ענין משל זה למטר כמ"ש כאשר ירד הגשם והשלג כו' כן יהי' דברי כו'. כי אנו רואים כי הבריאה צריכה לסיוע מן השמים שתוציא האדמה כחה ע"י הגשם והשלג. מזה יש לנו ללמוד כי כמו כן האדם צריך סיוע משמים. וכן הוא בתהלים במזמור קמ"ז שחושב כל הפעולות הבאים משמים המכין לארץ מטר כו' השולח אמרתו ארץ כו' משליך קרחו כו' ומסיים מגיד דבריו ליעקב כו'. שזה באמת עיקר הכח משמים שבא לישראל והוא התורה ומצות. וכמו שהאדמה לא תוציא כחה עד שתהי' נעזרת משמים. כן לב איש הישראלי צריך עזר בכח התורה (שמרפת) [שמרככת] לב האדם. כמ"ש חז"ל אם אבן הוא נימוח כו' ע"י התורה שנקראת מים. וכמו כן הוא מעביר קשיו' ערפו של היצה"ר שלכן יערוף כולל ג"כ לשון הריגה כמ"ש בספרי:

בפסוק שימו לבבכם כו' כי לא דבר רק הוא מכם דרשו חז"ל אם רק הוא מכם שאין אתם יגיעים בה כו'. ודברים הללו צריכין לעורר לב האדם בהיות נאמר רק הוא מכם שבכח בנ"י ביגיעתם בתורה למלאות הדברים. כי התורה אין לה סוף וכפי יגיעת בנ"י בתורה כך מתחדשין הדברים ומתמלאים. וזה כח תורה שבע"פ שנאמר וחיי עולם נטע בתוכנו. וע"ז איתא ב"ק יוצאת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה שכבוד התורה תלוי בהעוסקים בה כמ"ש שם באבות. ועיין מ"ש לקמן בשמחת תורה עוד מזה:

 

 

בפסוק שימו לבבכם לכל הדברים כו' כי לא דבר רק הוא מכם כו' ודרשו חז"ל אם רק הוא מכם. הענין כי התורה מתפרשת לפי הכנת לבן של ישראל. דכתיב מגיד דבריו ליעקב ולא כתיב הגיד. רק בכל עת כפי יגיעת בנ"י בדברי תורה מתרחבין ומתגלין הדברים. וז"ש לא דבר רק הוא מכם. פי' שאין דבר בתורה שיהי' רק מכם. כלומר שיש לבנ"י חלק בכל הדברים כמ"ש אורייתא וקוב"ה וישראל כולהו חד. וזהו ספר וסופר וסיפור. כי כפי מה שלומדין בהספר כך משפיע הקב"ה אורות וטעמים בהתורה. אך צריכין באמת לזה לב טהור ולכן צריכין לטהר הלב להיות כלי מוכן לדברי תורה. ושימו הוא סידור והערכת הלב כמ"ש לאדם מערכי לב. וכמ"ש בפסוק ושם דרך אראנו כו' דרשו חז"ל השם אורחותיו. כן המיישר לבו ומעריך בלבו כוונות ישרות להיות כלי מוכן לדברי תורה. ועי' בזוה"ק בפסוק ושמו את שמי בפ' נשא שהוא סידור כמו ושמו איש על עבודתו ע"ש. כן י"ל הכא ענין שימו לבבכם. ישמע חכם ויוסיף לקח:

ובענין שירת האזינו כבר כתבתי במ"א שהוא תיקון כלל הבריאה ע"י בנ"י שהם נבראו לחבר כל אשר בארץ בשורשו בשמים. כמ"ש ואשים דברי בפיך כו' בחי' תורה שבע"פ והנהגה של הבריאה. ובצל ידי כסיתיך הוא השורש נשמת בני ישראל בשמים. וע"ז נאמר יסובבנהו יבוננהו כו'. לנטוע שמים וליסוד ארץ שעי"ז יש כח בבנ"י לתקן בריאת שמים וארץ. וכמ"ש חז"ל עמי אתה בשותפות כו'. עפ"י ענין הנ"ל אורייתא וקוב"ה וישראל הכל אחד. ויש בלבות בנ"י רשימות מכוונים לאותיות התורה. וכענין רמ"ח איברים וגידים שהם רמזים למ"ע ול"ת שבתורה. וכ' שימו לבבכם כו' ושם כתיב ושמתם את דברי כו' על לבבכם כי יש להם התחברות כנ"ל:

 

 

זכור ימות עולם כו' חלק ה' עמו ימצאהו כו'. פי' כי צריך איש ישראל לידע כי הוא חלק ה' ממעל. ובני ישראל נשתלחו לזה העולם להטות כל הברואים אליו ית'. ולכן צריכין שלא לשכוח העיקר. ופי' חלק ה' עמו דאיתא כשאמר השי"ת נעשה אדם היינו שהוא כלול מכל הברואים. וכולם נתנו בו חלק והש"י כביכול נשתתף עמהם. ובאדה"ר הי' מעורב כל הכחות ואח"כ נבדלו בנ"י בצירוף אחר צירוף כמ"ש יעקב חבל נחלתו. שמאברהם יצא פסולת וכן מיצחק ובזרע יעקב נבדל רק חלק ה' ממש. ולכן נתן השי"ת אותות בישראל מילה תפילין שבת אות היא ביני וביניכם. וכן פשוט מצות מנוחת השבת לשבות מכל מלאכה ולזכור כי העיקר הנשמה וכל חיי עולם הזה רק גירות וארעי. ושבת יומא דנשמתין ולאו דגופא. ולכן גוי ששבת חייב מיתה כי א"י לחיות רק בצירוף הגשמיות. רק בנ"י קודש לה' ויכולין לפרוש מעולם הזה ולהתדבק באלקות:

בפסוק שימו לבבכם כו'. פרש"י ז"ל מספרי צריך אדם לתת עיניו ולבו ואזניו להיות מכוונים לדברי תורה כו'. פי' כי התורה היא הסיוע משמים כמ"ש יערוף כמטר כו' כטל. כמו שהשדה אחר שנחרש ונעבד צריך הגשמים להוציא הזרע מכח אל הפועל. כן צריך האדם מקודם לתקן אברי הגוף להיות כלים מוכנים לקבל הארת התורה. וכפי זה התיקון כך נפתחו לו שערי תורה. וזהו ענין תפילין של יד נגד הלב ואח"כ תש"ר תהי' תורת ה' בפיך. וכ"כ לב חכם ישכיל ע' פיהו פי' כפי תיקון הלב נפתח הפה. וכ"כ לב טהור ברא לי כו' אח"כ ורוח נכון חדש. וכמו כן בימי המעשה צריכין לברר במלאכות הגופניות כדי להיות מוכן ביום שבת לעשות כולו תורה. כי לא דבר רק הוא מכם כי ציור הגוף מכוון רמ"ח איברים כו'. ובזוה"ק תולדות כל שייפא ושייפא לקבל ברי' כו' וכן באורייתא כו'. וכמו כן בימים אלו אחר ר"ה ויוהכ"פ נתקנן נפשות בנ"י להיות טהורים. ולכן בחג הסוכות נידונין על המים היינו לקבל השפע הבאה משמים ואין מים אלא תורה. וביוהכ"פ נטהרו הנפשות ולכן בסוכות רוח נכון יחדש בקרבנו. וצריכין בימים אלו בין יוהכ"פ לסוכות להשתוקק לקבל הארת התורה בסוכות. לפני ה' תטהרו. פי' שהטהרה הוא רק כדי להיות כלי מוכן לקבל דבר ה'. לכן איתא בימים אלו טרודין במצות ואין עושין עונות דכתיב שומר מצוה לא ידע דבר רע. וע"י הכנה ותשוקה לעבודת ה' מתגרשין המחשבות זרות מהבלי עולם:

בפסוק יערף כמטר כי בתחלה צריכין להלחם וללמוד מתוך הקישוי ואח"כ זוכין להיות תזל כטל אמרתי כדאיתא תחלתו מר וסופו מתוק. וכ"כ שתה מים מבורך הוא הכח שהטמין הבורא ית' בנפש האדם וצריכין לייגע למצוא זה הכח אח"כ נוזלים הוא הסיוע מלמעלה במתנה כנ"ל:

 

 

יערוף כמטר כו' כטל כו' כשעירים כו' וכרביבים כו' דכתיב כאשר ירד הגשם והשלג כו' כן יהי' דברי כו'. שהתורה עושה בבנ"י כל הפעולות כמו הגשם להיות מרוה את הארץ להוליד ולהצמיח. וכמו שיש גשם מיוחד לרכך האדמה. וטל. ושעירים עלי דשא פרש"י כלל הדשאים. ועשב כל מין מיוחד. וכמו כן יש דברי תורה מיוחד לכל פרט. ויש דברים המיוחדים לכלל בנ"י. יערוף הוא לרכך לב אבן. תזל הוא אחר שיתרכך הלב לקרבו לעבודתו ית'. וכל ימי חיי האדם התורה מתפרשת לו ומסייע אליו באותו מדריגה שהוא עומד:

 

 

בפסוק זכור ימות עולם כו' חלק ה' עמו כו'. דכ' נעשה אדם כו'. ואיתא כי האדם כלול מכל הברואים לכן נקרא עולם קטן. והקב"ה וב"ש שיתף עצמו ונתן בו חלקו כמ"ש ויפח באפיו. ובשעת הפלגה נתברר חלק ה' עמו ונבדלו בנ"י מן האומות כמ"ש אתה בחרתנו כו' ושמך כו' עלינו קראת. וע"ז איתא בתד"א על הקב"ה עשיר ושמח בחלקו. כי עשירות הוא תוספות נכסים מבחוץ והוא מותרות. אבל איזהו עשיר השמח בחלקו בזה העשירות ששייך לו לחלקו. והקב"ה שהכל שלו. אבל שמח באותן הדביקין בו. וזהו מדת יעקב כמ"ש אנכי איש חלק עשו איש שעיר שמתדבק במותרות שהשערות הם מותרות. אבל יעקב אבינו אינו מתדבק בחיצוניות כדאיתא במד' שבכל שנה ביו"כ מתנקין בנ"י כמ"ש לטהר אתכם. לכן יעקב איש חלק חלק ה' עמו. וזהו עיקר עבודת בנ"י להתדבק בשורשם ולצאת ממאסר הגוף והטבע. וע"ז כתיב זכור ימות עולם. והרמז לזכירת יום השבת להעלות ימי המעשה בפנימיות השבת. בינו שנות להעלות ימי השנה ביו"כ שהוא שבת שבתון. וכמ"ש במד' ימים יוצרו ולו אחד בהם הוא השבת ויוהכ"פ. לכן שבת וישראל מעידין זה על זה כמ"ש במ"א. ולכן אחר יוה"כ נסע עשו לדרכו שעירה ויעקב נסע סוכתה. שנתברר להיות חלק ה' ושמח הקב"ה בחלקו כמ"ש בזוה"ק:

בפסוק שימו לבבכם כו' כי היא חייכם כו' כ' רש"י צריך אדם לכוין לב ואוזן וכ"כ בצורת הבית כו' ע"ש ובספרי. והענין הוא כי ציור התורה וציור הביהמ"ק וציור ישראל הכל אחד. ולזה ניתנו המצות לצרף רמ"ח [אברים] ושס"ה [גידים] שבאדם. וזאת עבודת האדם בעוה"ז לישר ולכוין כל האברים אל התורה בכח המצות. וזהו הרמז מצות צריכות כונה שהתכלית הוא לכוין ולסדר ציור האדם ולהיות כלי מוכן. ולעתיד יתגלה לאדם אור התורה כפי הכנת הציור בעוה"ז. וע"ז אמרו עוה"ז דומה לפרוזדור שכל חיי האדם בעוה"ז לתקן עצמו בפרוזדור. וז"ש כי היא חייך ואורך ימיך קאי על שימו לבבכם. כי שימו לשון סידור וכוון. והבריאה בעוה"ז הוא רק על זה הסידור והכנה הנ"ל. וקצרתי כי כבר כתבתי מעין זה:

 

 

יערף כמטר לקחי הוא תיקון הגוף שיש דברי תורה שמיוחדין לזה לרכך הלב להיות ראוי לקבל זריעה. והוא בחי' ימי המעשה. תזל כטל הוא בש"ק תיקון הנפש לקבל הארה מנשמה יתירה:

בפסוק ויאמר אסתירה פני כו' אראה מה אחריתם. וצריך פי' כי מי בא להלחם עמו ית' שיאמר אראה. אבל יתכן לפרש הכל לשבחן של ישראל שהרי נקראת שירה. וזו השירה עדות כי בנ"י ישארו לעולם להיות חלק ה' ונחלתו. אבל בנ"י צריכין לתקן כל הדרכים כענין שאמרו הפוך בה והפוך בה. ויש דורות שהקדושה נגלה בהם פנים בפנים. אבל יש דור תהפוכות שנראין רע אבל אין תוכן כברן ועתידין לחזור למוטב. וז"ש לא אמון בם. וזה אראה מה אחריתם דכתיב טוב אחרית דבר מראשיתו. ושירה ראשונה הי' ראשיתן של בנ"י ושירה זו היא אחריתן. וע"י החטא ניטל מהם בחי' פנים בפנים ואסתירה פני והתחיל בחי' אחרית. וזרוק חוטרא אאוירא אעיקרו קאים:

בפסוק לא דבר רק הוא מכם. אין דבר ואות בתורה שלא יהי' בו חלק לישראל. כמו הקב"ה שהוא בכל מקום כמו כן בישראל. ובתורה ברא הכל. לכן הוצרכו בנ"י לירד לכל המקומות בכח התורה:

 

 

בפסוק זכור ימות עולם כו' בזוה"ק שיתא יומי בראשית כו'. דכתיב ששת ימים עשה ה' את השמים. ואלו הששת ימים הם מעשה ידיו של הקב"ה. ועליהם כתיב תמים פעלו והם באחדות כי פי' תמים שיש בכל נקודה הכל. וזה בחי' מעשה בראשית. ולכן כתיב בשבת ויכל כו' מלאכתו וישבות מכל מלאכתו. כי מאותן הששת ימים נמשך אח"כ כל הזמנים ממדריגה למדריגה ונתלבשו בטבעיות. אבל בנ"י יכולין לזכור אותן הששה ימים בכח השבת. לכן שבת זכרון למעשה בראשית. ואין לזה חלק רק לבנ"י הדבקים באחדות כמ"ש חלק ה' עמו. אבל הנטבעים בתוך הטבע אין להם חלק בזה. ולכן כ' בינו שנות דור פי' השינוים שנעשו אח"כ מדור לדור בהפרידו בני אדם. לכן כ' ביני ובין בני ישראל אות הוא כו' כי ששת ימים עשה. שבנ"י יודעין זה הכח השורש ויכולין להעיד על מעשה בראשית. עוד פי' זכור ימות עולם כמ"ש ימים יוצרו ולא אחד בהם שהוא שורש הצורה של אדם קודם שנתלבש בגוף כדפרש"י שם. והנשמה כשבאה לעולם נשכח ממנה הכל כדאיתא במדרשות. אבל איש ישראל צריך לזכור הימים הנ"ל בכח תורה ומצות ושבת שיש נשמה יתירה והיא מעלמא דזכירה. כתיב בי' זכור את יום השבת פי' באמצעיות יום השבת תוכל לזכור ימות עולם הנ"ל. ולא לטבוע בעלמא דשיקרא שמשכח הכל:

 

 

בפסוק הצור תמים פעלו כו'. כי הכל נברא בתורה. וכ' תורת ה' תמימה ז"ש תמים פעלו. ופי' תמימה שיש בה כל הבחינות. והתורה נקראת אש דת ותורת חסד ותורת אמת וכל המדות. ולכן כמו דאיתא בגמ' כי המים שנפסק בר"ה אם משתנים [בנ"י] לטובה או לרעה ח"ו כך יורד אח"כ המים לטוב ובמקום הראוי ובשעה הראוי' וכמו כן ח"ו להיפוך. כמו כן התורה נקראת מים. וכפי הכנת המקבלים כך מתפרש להם התורה. ויש בה בחי' עם חסיד תתחסד עם עקש תתפתל שזה בחי' תמימות. ולכן נאמר ג"כ יערף תזל כל הלשונות. ואמר הלה' תגמלו זאת. דכתיב חלק ה' עמו דבעשרה מאמרות נברא העולם והם עשרה שמות. אכן שם הוי' על כולם. וכ' אני ה' לא שניתי. כידוע דכל השמות יש להם כמה הפוכים וצירופים. ושם הוי' ב"ה בכל הצרופים הוא הוי'. ובנ"י יש להם חלק בזה השם רק ע"י החטאים כתיב אסתירה פני מהם. לפי שדור תהפוכות המה. וע"ז הוסד כל השירה כי הקב"ה רצה להעלות בנ"י להיות דבקים בשם הוי' שלא יהי' בהם השתנות. ולכן הביאם לארץ ישראל דכתיב ירכיבהו על במתי ארץ פי' חז"ל מכאן שארץ ישראל גבוה מכל הארצות. הרמז כי היא מוכנת לקבל השפע בקדושה. וכמ"ש בברכת שבת והרכבתיך על במתי ארץ פי' למעלה מהטבע שלא לקבל השתנות ע"י הגשמיות. היפוך וישמן ישורון ויבעט. כי בנ"י נקראו ישורון ע"ש זה החלק שיש בהם נקודה ישרה שאינה יכולה להשתנות חלק ה' עמו. וע"י החטא ניטל מאתנו זה השם. ועתיד הקב"ה להחזיר לנו זה הכח ויחזירנו בתשובה שלימה לפניו:

 

 

בפסוק זכור ימות עולם כו' ימצאהו בארץ מדבר כו'. נשמות בנ"י נשתלחו בעוה"ז בשליחות הבורא ית'. אבל הוא מקום מדבר ותהו שעיקר מקומו של אדם אינו בעוה"ז. והרי אדה"ר הכניסו הקב"ה לג"ע אך ע"י החטא וישלחהו. ולכן נתן לנו הקב"ה תורה ומצות. יסובבנהו ברמ"ח מ"ע שעל ידיהם נמשך הארת הקדושה לאיברי האדם. יבוננהו בתורה. יצרנהו במצות ל"ת שהם שמירה לאדם. ואיתא בזוה"ק זכור ימות עולם הם ששת ימי המעשה ששת ימים עשה ה' ע"ש. והענין הוא כי אותן ששת הימים ג"כ נשתלחו להעמיד הטבע והבריאה אבל הם אינם מקבלים שינוי. ולכן נתן הקב"ה השבת שאז מתעלין הששת ימים ומקבלים שפע קודש בכל שבת ושבת. וכמו כן ממש הם נשמת בנ"י כמ"ש ביני ובין בני ישראל אות היא כי ששת ימים עשה כו'. וששת הימים ובנ"י צריכים הם אל כח השבת. ונקראו ימות עולם שהם הארות המעמידים את העולם שאינם מקבלין שינוי כמ"ש. וכן צריך להיות איש ישראל דכתיב חלק ה' עמו אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם פי' שיש בהם חלק אלקות שאינו מקבל שינוי. ואפילו אם נשתנו ע"י החטא יכולין בתשובה לחזור ולהתלבן. וז"ש בינו שנות דור ודור. ובגמ' איתא ע"פ אם יהיו חטאיכם כשנים כשני מיבעיא לי' אלא אפילו חטאיכם סדורות ובאים כשנים הללו מימות בראשית כשלג ילבינו ע"ש בפרק אמר ר"ע בשבת. והוא כנ"ל כי הימים הם בלי שינוי לכן נק' יום על שם האור כי טוב. אבל השנים נקראים ע"ש השינוי. ואפילו אם נטבעים בזמן ונשתנים חוזרים ומתלבנים ביוהכ"פ:

שירת האזינו כולל כל הדורות מבריאות עולם ויציאת מצרים וקבלת התורה וביהמ"ק וגלות וגאולה אחרונה. ומעין זה נתחדש בכל שנה כל הסדר כי כך מדותיו של הקב"ה תמים פעלו ואפילו בכל יום יש בו מעין כל הבריאה. וכן במועדות חג המצות יציאת מצרים ואח"כ קבלת התורה. וסוף הפרשה ראו עתה כו' אני אמית ואחי' הוא בחי' ר"ה ויוהכ"פ ספרי חיים ומתים פתוחין. ואח"כ הרנינו גוים עמו הוא בחג הסוכות שרומז לגאולה האחרונה. ובאמת אמית ואחי' בימי המשפט הכל לצורך תיקון העולם. כדאיתא אני אמית וכי הקב"ה ממית. אך שממית הפסולת וסט"א ומחיה לכח הפנימיות. ולכן ממית ומחיה ומצמיח ישועה ומן המיתה בא ג"כ הישועה. וכן הוא בכלל שמתבררין נפשות בנ"י בימים האלו כמ"ש יכפר עליכם לטהר אתכם. ולכן אחר יוהכ"פ צריכין לקבל עבודת השי"ת בשמחה. כדאיתא בדור המדבר אחר שמחל להם הקב"ה החטא והקימו המשכן ויעמדו לפני ה' קרבו בשמחה ובזריזות לעבודת הבורא. וכן הוא בחג הסוכות. ובזמן המקדש כשהלבין החוט בודאי נתמלאו בנ"י בשמחה. וגם עתה צריכין להאמין כי נטהרנו מעונותינו. ובאמת זה האות כפי מה שמרגיש האדם שמחה בנפשו. וגם זה תליא כפי המרירות וצער שיש להאדם מהחטאים כך מרגיש אחר יוהכ"פ השמחה. וזהו שמחת החג אחר יו"כ וניתן לבנ"י. כמ"ש במ"א פי' לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר:

 

 

האזינו השמים ואדברה זה בחי' עשרת הדברות. ותשמע הארץ אמרי פי הוא בחי' עשרה מאמרות. והוא בחי' תורה שבע"פ שהקב"ה נתן התורה שבנ"י יתקנו כל הנעשה בעשרה מאמרות ע"י התורה. שהתורה היא ביאור ופירוש הבריאה. וע"ז איתא שצדיקים מקיימים העולם שנברא בעשרה מאמרות. ולכן נאמרה שירת האזינו ע"י משה ויהושע שהוא חיבור תורה שבכתב ושבע"פ. ואמר יערף כמטר כו' שתכלית התורה להוציא על ידה מכח אל הפועל כל אשר הטמין הקב"ה בעולם. כדמיון המטר שע"י מוציאין מן האדמה מכח אל הפועל כל הפירות:

 

==לסוכות==

 

מימים אחרונים של סוכות בקיצור

ח' ימי החג נותנים חיים לכל ימי השנה. כי התפשטות החיות מר"ה הוא בחג וזה ניסוך המים. וז' ימי סוכות הם חיי עולם הזה ולכך יש אחיזה גם לאומות וזהו ע' פרים. אבל שמיני עצרת הוא חיי עולם הבא. והוא החיים המיוחד לישראל שהתורה עיקר חיינו. וזה עצרת כי התורה היא חיות הפנימיות רק שנתלבש במעשה בראשית. וחיי עוה"ז רק חיצוניות ולכך צריך הגנה וסוכה, שהיא העדות שהקב"ה מעיד עלינו כי עיקר חיינו התורה וחיי עוה"ב. וז"ש בזוה"ק שהיא צילא דמהמנותא כמש"ל. אבל שמ"ע שהוא ממש חיי עוה"ב כנ"ל לא צריך הגנה וצל הסוכה רק הוא בחי' סוכה ממש. ואפשר זהו שארז"ל יתובי יתבינן אף שאין יושבין בסוכה נק' כך כנ"ל:

ובגמ' ומד' עשה לי סעודה קטנה כו'. הנה השי"ת נותן חיות לכל הנבראים אף שאין בכח הנבראים לקבל הארת הקדושה. רק ברחמיו מצמצם קדושתו להשפיע חיות לכל. אבל בנ"י מיוחדים לקבל הארה מעצמם ע"י שכנס"י דביקים בו ית'. וזהו נקרא סעודה קטנה שממשיכין החיות בקטנות כמ"ש פרשה קטנה שגופי תורה תלוים בה הוא בכל דרכיך דעהו. והיא תורה שבע"פ המשכות חיי התורה במעשה בראשית והטבע ג"כ. וזהו עצרת שהוא עפ"י מדה וגבול לקבל מאמרו ית' שאין גבול וסוף כלל. [איני זוכר הלשון כראוי. אבל פי' הדברים עפ"י מ"ש שמש ומגן ה' אלקים. ובחי' שמש למעלה מהטבע ורק בדרך רחמיו. לכך גם לאומות נמשך כי ממנו הכל. ובנ"י מיוחדים לבחי' אלקים עפ"י דין ומשפט והוא בחי' מגן. והוא בחי' ימי המעשה ויום שבת קודש שמיוחד לישראל והבן מאוד]. וכתיב עצרת תהי' לכם. הוא לעצור הלכם להיות ג"כ רק להשי"ת:

שמחת תורה הוא לשמוח במה שמקבלין דברי הקב"ה. כי עיקר פי' תורה הוא הלימוד מה שלא ידע עד עתה. ואף כי פשוט הידיעה נותן שמחה. אבל בנ"י שמחין בביטול ידיעתם רק לדבר ה' אף שאין מובן להם. וכ' תורה צוה לנו להיות דבקין ובטלין לחיות התורה. מורשה אחז"ל אל תקרי מורשה אלא מאורסה. וגם ארז"ל אינו ירושה לך. ודאי מי שהוא בכלל ישראל בודאי נאמר מורשה. אבל אין האדם יכול לבוא אל בחי' זו רק כשמתקין עצמו להיות בטל לכנס"י כמ"ש קהלת יעקב. וכפי היגיעה זוכה ג"כ בדרך ירושה ומתנה [כמ"ש במ"א פי' יגעתי ומצאתי בשם אא"ז מו"ר ז"ל]:

ה' מסיני בא וזרח משעיר כו' אמרו חז"ל שהחזיר התורה לאומות כו'. ובזוה"ק פי' שמזה עצמו האיר לנו ממה שלא רצו הם לקבל. וי"ל עוד דאיתא שמשה רע"ה השיב למלאכים שלא שייך התורה להם. א"כ איך רצו לקבלה. אך כי התורה יש לה כמה פירושים ודרכים גבוה מעל גבוה ולמלאכים הי' הסוד [וכ"כ הרמב"ן ז"ל בהקדמת התורה]. א"כ ודאי כשהחזיר להאומות לקבלה הי' ג"כ הפי' בגשמיות יותר מלבנ"י. כי לבנ"י ניתן התורה בדרך שלמעלה מהטבע. וע"י שלא רצו לקבלה ניתן גם דרך הנ"ל לישראל. וז"ש רז"ל למה פתח בבראשית כי מיוחד לישראל מהחודש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה לישראל. רק כח מעשיו הגיד. פירוש חיות התורה שיש תוך מעשה בראשית והטבע הגיד ג"כ להם לתת נחלת גוים כנ"ל [וזה פי' וזאת הברכה שבירך משה רע"ה והמשיך חיות מהתורה לבנ"י גם במעשה בראשית והטבע כנ"ל וקצרתי]:

 

 

ואיני זוכר כסדר

ענין סוכה כמו חופה שגומרת הקנין אשה לבעלה. בסוכות הושבתי. כי ביציאת מצרים נתקדשו בנ"י להשי"ת כמ"ש אני ה' מקדשכם המוציא אתכם כו'. ועל זה יש קטרוג שיהיו בנ"י מבוררין להיות קנין להשי"ת יותר מכל הברואים. וע"ז כתיב ולמקנהו עשה סוכות. וכ' הפורס סוכת שלום פריסה לשון פרס וחלק כמ"ש חלק ה' עמו שבחר לו השי"ת חלק מהנבראים. [כמ"ש בתנא דב"א עשיר ושמח בחלקו ע"ש ובפי' ישועת יעקב] והשי"ת לו השלימות ולמה בחר לו חצי דבר. אך כתיב אשכון את דכא כו' וכ' בזוה"ק כי זה השלימות מה שאדם נשבר לבו ע"ש פרשת אמור. ואדרבא זה שבחו ית' כי בכל מקום שהוא שורה הוא שלימות והוא עושה מחצי דבר דבר שלם. וזה הפורס סוכת שלום. כי באמת הנקודה פנימיות שבכל מקום הוא השלימות. וכן בנ"י מתוך כל הנבראים. והנה בסוכות ע' פרים נגד האומות. וניסוך המים כדאיתא בגמ' כי בנ"י צריכין לבקש שיתפשט מלכותו ית' על כל הבריאה. כענין שאמרו אל תהיו כעבדים ע"מ לקבל פרס. וע' מ"ש עוד לקמן:

שמחת בית השואבה שמשם שואבין רוח הקודש כי השמחה הוא כלי לשאוב מים חיים והוא רוח הקודש דכתיב ויפח באפיו נשמת כו'. וכפי שאדם מתדבק בעיקר החיות שיש לו מהשי"ת מתפשט החיים בכל איבריו. ואיתא לא ראינו שינה כדאיתא במד' על משה רע"ה שכל מ' יום שהיה בשמים לא הי' יכול לישון שידע שאין שיעור מה שיכול לקבל בכל שעה ושעה. וכן כתיב שבעת ימים בשנה על ימי הסוכות מה שלא נאמר כן בכל הרגלים. שעיקר הארת השנה תלוי' בז' ימים אלו. והכלי לקבל הוא השמחה:

ג' רגלים בכל לבבך נפשך מאודך. בפסח נגאלו מיצה"ר. ושבועות הרגשה בנפש נפשי יצאה בדברו. ובסוכות מאודך צא מדירת קבע כמ"ש ז"ל שלא לסמוך על ממונו ובנינו רק לבטוח בהשי"ת. וכן חיבת ענני הכבוד הוא חיבה יתירה כענין העשירות שחוץ לגוף. וכעין זה שמעתי ממו"ז ז"ל אשר ג' רגלים נגד קנאה ותאוה וכבוד. והוא ג"כ כנ"ל. קנאה בגוף כמ"ש רקב עצמות קנאה. ותאוה לנפש. וכבוד חוץ לגוף כנ"ל:

טוב מלא כף נחת דרשו במדרש על שבת. ולמה נקרא כף ובחול חפניים. כי בודאי אדם לעמל יולד ושכר העובד בימות החול מרובה. אך האדם צריך להיות שמח בשבת יותר מצד שיש להקב"ה נחת רוח בשבת. וז"ש רעות רוח דמתקרי לעי ונגיס פי' שלוקח שכר על יגיעתו. והכל תלוי בבריאת שמים וארץ. שבריאת כל יום הי' ע"ז מאמר ופעולה מיוחדת. לכן קיום העולם בימות החול ג"כ ע"י יגיעת הצדיקים. כדאיתא שמקיימין העולם שנברא בעשרה מאמרות. ובשבת הי' השביתה כמ"ש וינח כו'. וזהו הנייחא השמחה שהי' להקב"ה בשבת הי' השלמת הבריאה כמ"ש רש"י כלתה ונגמרה המלאכה. לכן קיום העולם בשבת ע"י שמחת הצדיקים בשבת. וזהו כף נחת. שיש לכל נפש נייחא בשבת שמתדבק בשורש עליון יותר מבחול. ואיתא זכרון למעשה בראשית. יש לפרש שיש זכרון לכל הבריאה להיות נזכר מה שהי' קודם הבריאה. שהי' כל דבר במקום רוחני. וכענין שמשביעין את האדם תהי צדיק כו' קודם היציאה בעולם. כן הי' קודם הבריאה דביקות עצום לכל הבריאה. ובשבת יש זכירה לכל דבר לכן בנקל לדחות הטבע בשבת. ומכש"כ שיש זכירה לאיש ישראל שנשמתו ממקום גבוה יותר. וי"ל עוד בעסוק הנ"ל כי כף נחת בשבת בא ג"כ ממלא חפנים עמל בחול. כי בימות החול מכינים לשבת. וכפי היגיעה בימי המעשה למצוא אור הגנוז ומוסתר בעשי'. זוכין לקבל הארת שבת כדאיתא מי שטרח בערב שבת כו'. ותערובת קדושת שבת יש גם בחול רק שמעורב ונק' ערב שבת כנ"ל:

מצות ערבה בהו"ר שבחרו חכמינו ז"ל בערבה יותר מבכל המינים. אף כי הוא נגד אותם שאין בהם טעם וריח. כי באמת מזה ניכר יותר דביקות בנ"י להשי"ת. כי מאין בא חביבות בני אדם הללו. רק שבנ"י נקראו בנים למקום. ויש בכל איש ישראל דביקות בה' אלקים כמ"ש ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם כו'. כתיב ישקני מנשיקות כו' טובים דודיך מיין. פי' נשיקה כמו השקה במים שעל ידי שמתדבק לשורשו נעשה טהור. כן התורה שנקראת מים ניתן לבנ"י כמ"ש חיי עולם נטע בתוכינו. בחי' תורה שבע"פ שהוא פלא גדול שחכמים יכולין להוסיף על התורה. ודבריהם עושים רושם בשמים כמ"ש לאל גומר עלי. וע"ז נאמר טובים דודיך מיין כי נסכים בכל השנה מיין. והוא מצות ומעש"ט שבנ"י מסגלין להקב"ה שיש לו נחת רוח מבני ישראל ולא מאומות. ובסוכות מים. הענין שגם בלי המעשים רק מצד עצם הבריאה יש ג"כ דביקות עצום לבנ"י יותר מכל האומות. וזה נתברר בסוכות. ולכן צריך הגנה כמ"ש לעיל. ובני ישראל שמחין יותר בנקודה הזו שנטבע בהם מצד הבריאה ממה שזוכין ע"י מעשיהם. כי מה יכול לפעול מעשה בו"ד. וז"ש טובים דודיך שבא מהקב"ה מצד חלק ה' עמו. ממה שזוכין ע"י מעשינו כנ"ל:

וכתיב אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל כו'. דכתיב אור זרוע לצדיק. ועמך כולם צדיקים. ויש נקודה פנימית כנ"ל בכל איש ישראל מצד הטבע כנ"ל. רק שמתגלה אחר הסרת החיצוניות וז"ש משלחי רגל כו'. ולכן אחר ר"ה ויוהכ"פ מתגלה בחי' סוכות כנ"ל. ובהושענא רבה בנ"י שמחין בבחי' ערבה דוקא אף בלי טעם וריח כנ"ל:

שמ"ע אחר סוכות עצרת תהי' לכם כו'. כי בסוכות יורד שפע חיים משמים לכל השנה לכל הנבראים. ולכן שבעים פרים וניסוך המים. אבל הכל תלוי בבחי' המקבלים. ואין כלי מחזיק ברכה אלא שלום. וזה ניתן לבני ישראל. וזהו עצרת תהי' לכם דוקא. אם כי מצד השפעת הקב"ה כל הנבראים מקבלים אבל אין כלי הראוי לקבל רק בנ"י. ופי' עצרת הוא בחי' יראה דיש רצוא ושוב. ועיקר העצה להיות נכנס ההארה בפנימיות האדם כראוי. הוא ע"י ישוב הדעת שרואה האדם שאינו כדאי לפשפש בהשגת גבוהות כאלו ונופל עליו יראה ופחד. עי"ז מקבל הארה בלבו. וזה עצה בכל השנה שיהי' נשאר בלב כמ"ש בספרים אמתים. וזה הענין ניתן לישראל כי האומות לגרמייהו שמוכנים לקבל כל טובות עוה"ז. אבל בנ"י מיד שמרגישין איזה דבר ממעטין עצמם כנ"ל ועי"ז מקבלין. וזהו עצרת תהי' לכם. וכמדומה ששמעתי ממו"ז ז"ל הפי' לעצור הלכם ונגיעה עצמית כנ"ל. [וז"ש סעודה קטנה שבא ע"י קטנות. ובזוהר מסטרא (דא"ת) [דמלכות] עביד סעודה זוטרתא. והוא כנ"ל שבנ"י מונין ללבנה והוא מצד עבודת התחתונים כמ"ש עושי דברו כד' הינוקא והמש"י]. וע"י הכנה זו בחי' יראה הנ"ל מתעורר שפע מחדש. וז"ש במד' עליך להוסיף לנו מועדות שעצרת נכלל בחג הסוכות. והוא שבנ"י זוכין להשיג יום טוב ע"י הקבלה כראוי כנ"ל. וג' רגלים נגד ג' תפלות בכל יום שזהו תיקון הזמן. ומוסף הוא תוספות בחי' שמיני עצרת הנ"ל. ואא"ז ז"ל הגיד בשם רבינו מפרשיסחא ז"ל פי' הבוחר בשירי זמרה. הוא כשהאדם נתמלא בשירות ובתשבחות באותן שירים שא"י לסבול בפיו בזה בוחר השי"ת כנ"ל. והוא שמחת שמ"ע והיית אך שמח עד שמוסיפין שמחה יותר כנ"ל. וזה שמחת תורה בשמ"ע כי בשבועות תורה שבכתב. ועתה שמחת תורה שבע"פ שבני ישראל גורמין. שהרי ע"י היגיעה מחדשים חכמי ישראל דברי תורה שנאמרו למשה רבינו ע"ה מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. וזה ע"י היראה לקבל דברי תורה שבכתב על ידי זה מוסיף כמ"ש כל שיראתו קודמת כו':

שמחת תורה הוא הכנה על כל השנה להיות קבוע בתורה כמ"ש חז"ל על שלא ברכו בתורה תחלה. ולכן בתחלת השנה יש שמחת תורה שיתבונן האדם גדלות התורה שהם דברי אלקים חיים. וע"י התשוקה והשמחה להתדבק בתורה נשאר אח"כ דביקות מעסק התורה. כמ"ש במדרש וזאת הברכה שיש ברכת התורה לפני' ולאחרי'. וכן אף אנשים סוחרים שבכל השנה אין עוסקים תמיד בתורה. מ"מ ע"י השמחה בתחלת השנה שקובע בלבו וקשה לו לפרוש מדברי תורה. מועיל לו שלא ישכח לגמרי אף שעוסק בדברים אחרים. וכתיב שמח זבולון בצאתך. וקשה כי למה ישמח בחלק זה. רק שהוא עצה שע"י השמחה קודם שיצא לסחורה ע"י זה יהי' נשמר בצאתו. ולכן יש שמחת תורה בתחלת השנה כנ"ל:

מימינו אש דת כו' אף חובב עמים כו' תכו לרגליך ישא כו'. פי' אש דת שהנהגת התורה היא למעלה משכל האנושי. כמ"ש כה דברי כאש כו' ומ"מ ניתן לבנ"י [וזה שהראה למשה הסנה איננו אוכל שבנ"י דבקים באש התורה כמ"ש בזוה"ק וארא]. אף חובב עמים מלשון עוממות. אף שיש אנשים בישראל שאינו בוער בהם כל כך אש התלהבות התורה. מ"מ על ידי הביטול לכלל ישראל והקדושים שבישראל בידך כו'. והם השפלים תוכו לרגליך וע"י ההכנעה וביטולם מוסיפים עוד כח. ישא לשון משואין משואות שמעוררים דברי התורה שיעלו הדיבורים לשורש האש. וז"ש ישא מדברותיך דהול"ל ישאו כמ"ש תוכו כו':

 

 

לקוטי דברים.

סוכות זכר לענני כבוד. ומהיכן זכו בני ישראל לענני כבוד. בזוה"ק זכרתי לך חסד כו' לכתך אחרי במדבר כו'. וכלל הענין ע"י שהכניסו עצמם תחת מלכותו ית' כי אחר יציאת מצרים יראו לנפשותם שלא יפלו שנית תחת ממשלת הסט"א. ולכן אף כי הבחירה ניתן לאדם עכ"ז יש גם לזה בחירה. שבוחר בכל נפשו שלא להיות בבחירתו. רק בוחר בהנהגתו ית' שינחנו באורח מישור. וכדברים אלו ג"כ אחר ימי הדין ר"ה ויוהכ"פ שבנ"י נקיים מהחטא. צריכין ג"כ לבחור בהנהגתו ית'. והוא ג"כ בחי' תשובה. ומקודם הי' תשובה מיראה. ועתה היא מאהבה ע"י שרואין חסד ה' שמחל לנו וטהרנו מן החטא. עכ"ז שבין אליו ומבינים שאין לנו מקום מעצמינו רק לחסות בצלו ית':

סוכה היא עדות לבנ"י שנטהרו מחטאם. כדאיתא בגמ' לעתיד לבוא אומות רוצין לשוב והש"י נותן להם מצות סוכה כו'. והפי' כי כל בע"ת הוא בחסד עליון שהקב"ה פושט יד לקבלו ולפנים משורת הדין. וע"ז טוענין הרשעים. והתשובה כי הקב"ה דיין אמת. ומי שיש בו נקודה פנימיות לטוב רק שאינו יכול להוציא מכח אל הפועל השי"ת עוזר לו. וכיון שיכול להיות תחת צלו ית' הוא סימן שיש בו נקודה של אמת כמ"ש [בזוה"ק] מאן דהוא מגזעא ושרשא דישראל ישבו בסוכות כו'. והרשעים א"י להיות בסוכה כדכתיב לא יגורך רע. וזה טעם מצות סוכה אחר המשפט בר"ה ויוכ"פ שהוא עדות על המשפט אמת:

סכות נק' חג האסיף שכל אחד מאסף כל רכושו לביתו. ולכן צריכין לזכור כי אנחנו וכל אשר לנו להשי"ת. וכמו שכאן היא זמן אסיפה כמו כן הוא לעילא שהקב"ה מאסף אותנו לביתו והוא הסוכה:

צריך כל אחד להיות מוכן לראות פני ה' במועדים. וקשה להבין איך הי' כל פחות שבישראל מקיים מצוה זו. ובודאי ברכת המועד הוא על זה כמ"ש כברכת ה' אלקיך אשר נתן לך. והוא הברכה של כל מועד כמו שמבקשין והשיאנו ברכת מועדיך כו'. וי"ל הפי' עומדין צפופין פי' בנס. ומשתחוים רוחים כאלו הי' בזכותם. כדכתיב תשלם לאיש כמעשהו שהקב"ה עוזר אל האדם באופן שיוכל לעשות טוב מעצמו אם כי באמת הוא בעזר אלקי:

שמ"ע הוא ברכת החג. כי מצות סוכה לצאת מדירתו לחסות בצלו ית'. ואנחנו כמו אורחים בביתו של הקב"ה. וכ' ביום השמיני שלח את העם. ושלוח לשון לוי' שבעה"ב צריך ללות האורחים. והוא מה שמצות סוכה וימי החג נותנין ברכה לישראל לבתיהם. וכן איתא בגמ' תשלומין דראשון הוא. ופי' עצרת תהי' לכם הוא כי בנ"י מקבלין כל השפעות שניתן בימים אלו כי בכל שנה ניתן חיות חדש בר"ה ויוכ"פ סוכות לכל הנבראים. והמקבלים הם בב' בחי' א' שמח במה שמקבל לו לגרמי' וזה האומות וזה רק לשעה לכן מתמעט טובתם. אבל בנ"י שמחין במה שהקב"ה משפיע להם אשר ע"י כן יש להם דביקות בו ית'. שכן המשכיל שמח בקבלת מתנה מן המלך מצד המלך יותר מחשיבות של המתנה עצמה. וקבלה זו יש לה קיום לעולם. ועי"ז זוכין בנ"י לקבל כל ההשפעות שכן הי' רצונו ית' בכל השפעתו שיהי' הקבלה כראוי. וז"ש חז"ל סעודה קטנה שאהנה מכם דייקא שבנ"י מקבלין כדי להתדבק בו לעשות רצונו לא להנאתן. וז"ש עצרת תהי' לכם שנשאר מקוים השפע לכם ולאומות הי' רק לשעה:

ומה שעושין שמחת תורה עתה. לפי פשוטו כי עתה אין לנו שמחת החג וניסוך המים ואין לנו שיור רק התורה. ובאמת בתורה יש לנו כל זאת כמ"ש זאת תורת המנחה חטאת דרשו חז"ל כל העוסק בתורה כו'. ולכן בכח התורה יכולין לעורר כל שמחת החג. וזהו ג"כ סימן שלבנ"י נשאר השמחה לעולם ולאומות הי' רק לשעה. וכן אמרו חז"ל כי האומות אבדו בחורבן ביהמ"ק יותר:

רמז לש"ת ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך כו' נפשך כו' מאדך והיו הדברים האלה כו'. לבבך הוא בר"ה ועשי"ת שבנ"י שבים וחפצים לשעבד גם מחשבות הרעות להשי"ת. וזהו בשני יצריך. נפשך הוא ביוכ"פ ועניתם את נפשותיכם. מאדך הוא בסוכות זמן האסיף באספך כו' ואעפ"כ מניחין כל מאודיהם לישב בדירת ארעי ולחסות בצלו ית'. ואח"כ והיו הדברים האלה כו' על לבבך שאח"ז יכול אדם לקבל דברי תורה בלבו. והוא שמיני עצרת לעצור ולקבל הארת התורה בעומק הלב:

תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. מו"ז ז"ל פי' כי מה שאמרו בנ"י דבר אתה עמנו כו' פן נמות. אף כי בנ"י מסרו נפשם על הקב"ה. רק שהבינו כי מה שהוא על פי נס לא יהי' קיים לעולם. וז"ש צוה לנו משה לכך מורשה היא כו'. ועוד נוכל לומר כי התורה יש לה כמה מדריגות כנודע. ולכך כאשר הסכימו שיהי' משה רע"ה המקבל קיבל כל התורה. וממילא יש לעולם בכללות כנס"י כל התורה. והיו יראים אם יקבלו הם יהי' בתערובות טו"ר וז"ש פן נמות. אבל מרע"ה קיבל מעץ החיים כראוי. ובגמ' אל תקרי מורשה אלא מאורסה. כי ירושה הוא בטבע בן לאב ואיש ואשתו היא ע"י פעולתם. ואיתא התקן עצמך כו' שאינו ירושה לך. פרשנו אף דכ' מורשה רק שצריך האדם לתקן עצמו שיוכל לכנוס בכלל ישראל ואז מורשה כו'. והבן כל זה:

 

 

בראשונה דברנו טעם סוכות אחר ר"ה ויוהכ"פ. כי הבעלי תשובה אין להם מקום והקב"ה נותן לו מקום והוא הסוכה. כי בנ"י המה עתה בעלי תשובה ויושבין בצלו של מקום. וכפי מה שיודע האדם שאין לו מקום מצ"ע נותן לו הקב"ה מקום. ומקום זה גבוה ממה שזוכה במעשיו. ועל זה אמרו במקום שבע"ת עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. כי הבע"ת יושבין במקום הניתן להם משמים כנ"ל. והנה בר"ה ויוכ"פ נגאלין בנ"י מיצה"ר בחסד עליון. ואחר זה צריכין הגנה יותר. כי התקון שאינו בא מצד זכות עצמו רודפין אחריו הקטרוגים. לכן הקב"ה מגין עלינו אח"כ בסוכה. וע"ז נאמר ברוך פודה ומציל. פודה בר"ה ויוכ"פ ומציל בסוכות שלא יבואו הקטרוגים להבא. ואיתא על ג' דברים העולם קיים אמת דין ושלום כו'. והם ראש השנה ויוכ"פ וסוכות. כי ר"ה המשפט מצד שהקב"ה נותן בו חיים לכל הנבראים. וה' אלקים אמת וממילא מתעורר המשפט של כל אחד איך לקבל השייך לו באמת. לכן אומרים בר"ה ודברך אמת כי מצד זה בא המשפט בר"ה. אבל עיקר הדין ביוכ"פ. ושלום הוא בסוכות כדכתיב פורס סוכת שלום. ועל ג' ימים טובים אלו מתקיים כל השנה:

ענין סוכה ולולב דכתיב ולקחתם לכם. דכ' וידעת היום והשבות אל לבבך. כי בסוכות נמשך הדעת לבנ"י דכתיב למען ידעו. והד' מינים הם להמשיך הדעת בפנימיות האדם. ובאור הענין סוכה ולולב כמו ציצית ותפילין שהוא אור המקיף והמשכת הדעת בד' בתים דתפילין כמו הד' מינים. כי נודע שיש בכל דבר פנימיות וחיצוניות. וכן בעבודת האדם. בזמן שהי' ביהמ"ק קיים היה נתקן גם כל החיצוניות שכל ענין הקרבנות הוא במעשה גשמי. ועתה נשאר רק ענין הפנימיות. ובאמת הוא מעלה יתירה אך שאין יכולין להשיג הפנימיות בלי תיקון החיצוניות. ולכן בזמן שהי' ביהמ"ק קיים הי' הכל בנקל. ולקחתם לכם הוא לרמוז שגדלה מעלה הפנימיות שזה ביד האדם. וזה ענין הע' פרים בחג נגד ע' שרים. כי המשכת השפע ע"י המלאכים והשרים הכל ענין החיצוניות. ולאשר כי בנ"י בוחרין להם הפנימיות מניחין הכל להע' שרים. והוא כמו המלך שמכניס אורח לביתו ויש בזה ב' דברים שמספיק לו צרכו ושהוא בהיכל המלך. והחכם מדבק עצמו בזה שהוא בהיכל המלך. וז"ש ולקחתם כו' כענין אתה תומיך גורלי שמרמזין לבנ"י לבחור להם הפנימיות. ונחזור להתחלת דברינו כי הד' מינים הם להמשיך הדעת לכל הפרטים. וחז"ל אמרו ד' מינים נגד האנשים שבישראל שיש להם טעם וריח וטעם או ריח ובלי טעם ובלי ריח כו' ושיהי' כולם אגודה אחת כו'. כי באמת מה הפרש לפני המקום ב"ה בין הגדול או הפחות שבישראל לפיגודל רוממותו ית' מצד שבחר בישראל. ולכן זה העיקר לבטל עצמו תוך כלל ישראל ואז מעלה טעם וריח לפני הקב"ה. ובאמת גם בכל איש פרטי יש אלו הד' מינים במדות ואברים מיוחדים. שבדבר זה הוא מתוקן יותר כו'. ולכן כפי מה שמבטל ומכניס מעשיו הטובים לכלל ישראל כמאמר חז"ל שימסרם לצבור יפה יפה. ע"י זה נעשה מזה קרבן ציבור. זוכה עי"ז להעלות גם המקומות שנמצאו בו שצריכין תיקון כאמור. וכענין שאמרו חז"ל יותר ממה שבעה"ב עושה עם העני העני עושה עמו. כמו כן אין עני אלא מן התורה כו'. ועל ידי זה שעושה צדקה בהדעת שבו מקבל גם הוא. וכל העבודה צריך להיות כדי שיהי' להקב"ה נחת רוח מכלל ישראל. וז"ש ולקחתם לכם כו' ושמחתם לפני ה' אלקיכם. להעלות השמחה לפני הקב"ה על ידי הלקיחה שתקחו עצמיכם להיות כלולין כאחת:

בשם אא"ז מו"ר ז"ל כי הג' רגלים הם לבטל הג' מדות רעות קנאה תאוה כבוד. ומסתמא סוכות נגד הכבוד כי הוא נגד ענני הכבוד. ובחג הזה הקב"ה מכבד בנ"י יותר מכל האומות. והוא הוראה שבני ישראל הם מוכנים לקבל הכבוד. דאיתא המרבה כבוד שמים וממעט כבוד עצמו כבוד שמים מתרבה וכבודו מתרבה. וקשה מה לי בזה שכבודו מתרבה. רק שזוכה עי"ז שיוכל לקבל הכבוד שאף שיתרבה כבודו יהי' מזה ריבוי כבוד שמים ג"כ. ולכן אחר ר"ה ויוכ"פ שבנ"י שבו בתשובה הם מוכנים לקבל הכבוד כנ"ל:

בפסוק טובה חכמה עם נחלה כו' בצל החכמה בצל הכסף. במד' כד"א יפה ת"ת עם דרך ארץ כו'. כי יש ב' הגנות מצד חסד עליון. והוא בצל החכמה כמ"ש ה' צלך והיא הסוכה שנק' צל החכמה כידוע. ובצל הכסף הוא ע"י התשוקה שבאדם מלשון נכסף נכספת. שגם עי"ז יש הגנה על האדם. אף שאינו מתוקן כראוי רק [ע"י] שרצונו מגעגע באמת לאביו שבשמים. והוא ג"כ צל הבא ע"י נדיבת רצון טוב שבאדם. והוא ענין הלולב ולקחתם לכם כו'. והוא נק' נחלה שהוא המשכת הדעת לכל המקומות שבאדם. רמז לדבר ערבי נחל. ונכתב נחל בערבה שהיא מדה השפילה בלי טעם וריח כי המשכת הדעת למקום מדריגה התחתונה זה מעולה מהכל. לכן בחרו אנשי כנה"ג בהו"ר במצות ערבה כי ע"ז אנו סומכין עתה בגלות. והוא תיקון הרגלים כי הדורות הולכין כסדר. ומצד זה יש חשיבות למדריגה תחתונה עי"ז שכל הבנין עומד עליו. והוא ענין תמכין דאורייתא והוא עקבותא דמשיחא:

שמחת בית השואבה שמשם שואבין רוח הקודש. פי' משם מהשמחה של הימים אלו. ואף גם עתה שאין לנו לקיים זאת השמחה כראוי אעפ"כ הוא הבטחה והיית אך שמח. אך חלק פי' אף בדורות השפלים שלא תהי' השמחה בשלימות. וכן איתא במד' על פסוק אך בחמשה עשר לחודש כו' מאי אך כו' ע"ש בילקוט. ואפשר ז"ש חז"ל לרבות לילי יו"ט האחרון היינו הימים טובים בגלות הדומה ללילה באחרית הימים כנ"ל:

ענין שמיני עצרת שהוא רגל בפני עצמו ומ"מ יש רק ג' רגלים. והענין הוא שהג' רגלים הם מתנות משמים. וכשמקבלים הג' רגלים כראוי זוכין לשמ"ע. וז"ש במד' פינחס עליך להוסיף לנו מועדות כו'. וז"ש והיית אך שמח שהוא לרבות שמ"ע כי זה בא ממילא כשמקיימין הרגלים כראוי. והוא כמו תוספות ברכה שמתפשט מהג' רגלים תוספות רגל בפני עצמו. ואיתא במשנה שלשה כתרים הם כתר תורה כהונה ומלכות וכתר שם טוב עולה על גביהן. והג' כתרים הם ג' מועדות ושמ"ע עולה על גביהם. והם הג' אבות ודוד המע"ה רגל ד' שבכסא:

איתא במד' [תנחומא] כי שמ"ע הי' צריך להיות נ' יום אחר החג כמו עצרת אחר הפסח רק שאינו מטריח אותם בימות החורף כו' ע"ש [פ' פנחס] הענין היא כמו ביצ"מ שאחר שנגאלו מנו מ"ט ימי טוהר כמ"ש בזוה"ק פ' אמור כההיא איתתא בימי נדתה כו'. כמו כן בימים אלו ר"ה ויוהכ"פ שנגאלו בנ"י מיצה"ר צריכין ג"כ ימי טהרה לזכות לתורה. רק שהטהרה נעשה עתה בז' ימי החג עד ז' שבועות של ימי הספירה. שהוא בעזר מצות הסוכה ולולב בחסד ה' החופף עלינו. גם נראה כי הטעם כמ"ש בזוה"ק דבע"ת אתיין בחילא סגי וברגעא חדא מתקנין הרבה ע"ש. לכן עתה שהוא בבחי' בעלי תשובות נעשה התיקון במהרה וזוכין מיד לשמחת תורה בשמ"ע. והכלל כי בימים הטובים שמקודם נתקנו נפשותינו ונעשו בנ"י כלים לקבל שפע ברכה וקדושה. ולכן בעצרת הוא גוף הקבלה. עצרת תהי' לכם פי' שעתה יש לכם לקבל. שבאתם אל השלימות שהוא כלי המחזיק ברכה. והברכה הוא בשמ"ע ושמחת תורה לכן קורין וזאת הברכה ועמ"ש לקמן:

ואיתא במד' על פסוק ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה משל למלך המחלק מנות וכשבא בנו נותן לו מחלק שבפיו כו' ע"ש. וכל זה מתקיים בימים אלו כי חכמה הוא חיות הכל כמ"ש כולם בחכמה עשית. וה' יתן חכמה הוא בר"ה ויוכ"פ שהקב"ה נותן חיים לכל ברי'. מפיו דעת הוא בסוכות. ותבונה הוא בשמ"ע שהוא התישבת הדעת בהמקבל שזה ההפרש בין דעת לתבונה. וי"ל עוד מפיו רומז על יוכ"פ שבנ"י מתענין ופיהם בקדושה רק בתפלה כל היום. וזה ההפרש בחג ושמ"ע שמיוחד לבנ"י ממה שבתוך פיו כנ"ל. והיא התורה. לכן בנ"י שמחין בשמחת התורה יותר מכל השפעות חיים ומזוני כנ"ל:

במדרש וזאת הברכה העובר לפני התיבה שטעה כיצד יעשהו יעבור אחר תחתיו כו' משה רע"ה פתח בזאת שסיים בו יעקב כו' ע"ש. ביאור הענין כי זה ענין השלימות שבישראל שהם כלי המחזיק ברכה כמ"ש אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום כו'. שאף שיש חטאים בישראל הם במקרה. אבל בכלל ישראל לעולם יש אחד שיכול להחזיר ולתקן. וזה ענין משנה תורה וזאת הברכה שמרע"ה חזר והתקין כל מה שעבר עליהם מהתחלת יצ"מ עד זמן פטירתו. וז"ש המד' כי לא פסק התקון ובא אחר ומתחיל במקום שסיים הראשון כנ"ל:

 

 

בפסוק למען ידעו כו' כי בסוכות הושבתי כו'. ופסוק זכרתי לך חסד נעוריך כו'. כלל הענין כי בניסן הוציאנו ה' ממצרים והי' בחסד ה' בלבד כמ"ש את ערום וערי' כו'. אכן הקב"ה רצה שיהי' זה החסד ע"י זכות מעש"ט של בני ישראל כדי שיתקיים לעד. וכ"כ ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. פי' שהקב"ה מסבב בחסדו שהאדם בעצמו יזכה לזה החסד במעשיו כי הכל מסיבת כל הסיבות. וזהו הי' אח"כ במה שנסעו בנ"י למדבר וזכו לענני הכבוד פי' זה שזכו במעשה עצמם זה מסיר הקטרוג מן בנ"י. ומאן דאכיל דלאו דילי' בהית כו' אבל הזוכה במעשיו הוא מתכבד ועמ"ש לקמן מזה. והנה זה הענין מתגלה גם בכל שנה. בפסח יציאת מצרים בחסד ה'. ואח"כ בר"ה נידון האדם אם תיקן מעשיו ע"י החסד. כי כל חסדי ה' הם כדי שיתקן האדם מעשיו ע"י החסד וכשזוכה בדין נמצא נשלם החסד גם עפ"י מדת הדין. וזהו החסד של חג הסוכות שהוא החסד הבא עפ"י דין. וכל זה נעשה לאבותינו. וז"ש זכרתי לך חסד נעוריך. פי' שעשה הקב"ה להיות נזכר החסד לדורות ע"י שהי' עפ"י מעשיהם הטובים של ישראל. וזכירה הוא בדין פי' שחסד רק לשעה זולת מי שזוכה להחסד עפ"י דין מתקיים לעולם [וזהו חסדי דוד הנאמנים]. וז"ש כי בסוכות הושבתי שאף שסוכות ג"כ זכר ליציאת מצרים אך הוא זכר להחסד שנעשה עפ"י זכות בנ"י כו'. ובזה מיושב קושיות הטור:

בפסוק תודיעני אורח חיים כו' ע"ש במד' על ולקחתם לכם פרי עץ כו'. כי הנה סוכה הוא רומז לעולם הבא וגן עדן. לכן אומרים כך נזכה לישב בסוכת של לויתן. אעפ"כ יש בגן הרבה דרכים ובעל הגן יודע אורח חיים שבגן. והוא מצות לולב כמ"ש חז"ל לו לב. פי' שמי שהוא בר דעת אין לו לשמוח בכל מיני אילנות ובשמים שבגן המלך. רק לתת לב אל המלך שזכה להתארח בגן המלך. וז"ש הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך דייקא. כדאיתא במד' שיה"ש אין לי חפץ טוב ממך. וע"י מצות לולב מקבל האדם הארת הסוכה בלבו. כי הקב"ה נתן מצות סוכה לבנ"י לאשר הסט"א רודף אחר בנ"י במה שזכו בדין בר"ה ויוהכ"פ. לכן הקב"ה מציל אותנו ע"י צילא דמהמנותא. אבל בנ"י שמחין בצל הזה יותר מהצלה שניצלו עי"ז. וזה ענין ולקחתם לכם כו' אף שכוונת המקום ב"ה להצילנו. רק בנ"י מעצמם יש להם ליקח הארת הסוכה ולשמוח לפני הקב"ה:

מצות הסוכת נותנת ברכה והארת קדושה לדירת האדם. וזה למען ידעו דורותיכם כיון שהמצוה בדירה נשאר ממנה ברכה לדירת האדם [מזוזה מלבר וסוכה מלגאו ]:

והיית אך שמח. לאשר כי השמחה יכול להתפשט לבוא לידי פריקות עול ח"ו לכן נאמר בו אך לשון מיעוט. ואחז"ל אך את הזהב שצריכין להעביר החלודה כמו כן אך שמח להיות השמחה רק לשם שמים בלי פסולת. ואמת אך למעט האומות כמ"ש בשמחתו לא יתערב זר ועמ"ש לקמן:

מה יקר חסדך אלקים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון. דאיתא נסכו לפני מים בחג שיתברכו לכם גשמי שנה. דהנה מי שצריך לחסד פשיטא שצריך לחסות בחסד עליון. אמנם בנ"י אחר שזכו בדין בר"ה ויוה"כ. ואעפ"כ מיחלים לחסדי ה' מצד יקרת חסד אלקים. כי יודעין הם שאין שיעור לחסדי ה'. ואין דמיון מה שהקב"ה משפיע בחסדו ממה שיכולין לזכות במעשה עצמו. אמנם ודאי מי שזוכה במעשיו יכול אח"כ להפיק רצון מה' לזכות לחסדו. כי מי שמבקש חסד בעבור שחטא וצריך לחסד ע"ז נאמר חסד לאומים חטאת. והנה בסוכות מתגלה חסדי ה' על כל הברואים ובנ"י שמחו מאוד בשמחת בית השואבה. ולכאורה מה שמחה זו לבנ"י הלא הוא רק נגד ע' אומות כידוע. אך הוא כנ"ל שהם שמחין בחסד ה' מצד זה שאינם צריכין לחסד. ולכך יכולין לקבל החסד כראוי. והוא ענין חסיד לפנים משורת הדין. פי' אחר שזוכה בדין נכנס אח"כ לבחי' חסד. ועל זה נאמר מה יקר חסדך אלקים כנ"ל. ולכן שמחין בנ"י כי מאן דאכיל דלאו דילי' רק בחסד בהית לאסתכולי' בי'. אבל מי שאינו צריך לחסד רק כדרך הצדיקים. שאף שיש לתלות במעשיהם מבקשין רק מתנת חנם. אלו אין בושין רק מקבלין החסד בשמחה רבה כנ"ל. למשל יש מזמין אורח מצד שאין לו לאכול. ויש מזמין אורח לכבדו אף שאינו צריך לו והוא רק לכבדו. וזהו ג"כ הטעם שסוכות אחר ר"ה ויוה"כ. ע"י שבנ"י זכו בדין ואעפ"כ שמחין ומצפין לחסד ה' מצד יקרת חסד אלקים בעיניהם. והוא תשובה מאהבה. וזהו ג"כ מסיר הקטרוג מבנ"י על ידי שמראים שגם הם צריכין לחסד. לכן האומות מדמין בעיניהם אשר כולם שוין. ובאמת אין זה החסד דומה לזה. ועי"ז הם בנ"י זוכין לקבל כל ההשפעות שניתן משמים בראשונה. וזה שאמרו נסכו מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה. פי' שיהי' הברכה בגשמים לכם. הרב המגיד מקאזניץ ז"ל אמר כי בנ"י צריכין לראות שיזכו הכל בדין. כי בחסד מתקרבין גם כל האומות ע"ש בספריו הקדושים. והיינו שיזכו שלא יצטרכו אל החסד אבל בוודאי כל המעשים טובים הם כדי לזכות לחסד עליון. וז"ש זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד. שאף שזורעין מעש"ט אעפ"י כן הקבלה צריך להיות בחסד ה'. כדרך הצדיקים שמבקשים מתנת חנם כנ"ל. [וז"ש למעלה אך שמח למעט האומות פי' שאינם יכולין לקבל החסד כך בשמחה כמו בנ"י ע"י שהם צריכים להחסד כנ"ל]. ובאמת לעולם יכול האדם להצטרך לחסד ה' כי אין כל המדריגות שוות. ומי שרוצה לעלות יותר צריך יותר לחסד. וזה עצמו ענין זכרתי לך חסד נעוריך. שאעפ"י שכתבו חז"ל שהיו ערומים בלא מצות. היינו לפי היות רצון הבורא ב"ה וב"ש לקרבם אליו ולהיות חלקו ונחלתו. אבל נגד האומות הלא היו גדורים בערוה וקדושים מכל האומות. והם נתרצו להמשך אחר השי"ת אף באופן שיצטרכו לחסד כנ"ל. וזהו חסד נעוריך שהם עוררו החסד ורצו בו והבן היטב:

ובמדרש ע"פ סכותה בענן לך מעבור תפלה. שערי תפלה פעמים נעולין שערי תשובה לעולם פתוחים. כי תפלה הוא עפ"י עבודת האדם ועמידתו. אבל תשובה הוא לזכות לנועם עליון למעלה מעבודת האדם והוא בחי' סוכה:

בפסוק הבל הבלים אמר קהלת הכל הבל. שמעתי מפה קדוש אמו"ז ז"ל כי אחר ר"ה ויוהכ"פ שבני ישראל נטהרו מעונותיהם. נעשה הבל פיהם בלי חטא כמו תינוקת שהבל פיהם מקיימין העולם לכן קורין קהלת עכ"ד. והנה באמת בר"ה מתחדש חיות כל איש ישראל והוא שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים כו'. והוא הדיבור כמ"ש לרוח ממללא. ובאמת על ידי שיודעין שהבל הבלים כל הבלי עוה"ז. ע"י זה זוכין להבל התורה שהוא רומז על יום השבת הבל שבקדושה. כמ"ש במדרש שהכל הבל הוא נגד שבת קודש והוא הבל אמת. ואחר ר"ה ויוהכ"פ ששבין בני ישראל ומשליכין הבלי עולם זוכין לדבר ה' בפיהם. ולכן צריכין הגנה ביותר. וז"ש ואשים דברי בפיך הוא בר"ה ויוהכ"פ. ובצל ידי כסיתיך הוא בסוכות. שלא יתפשט כח האדם לבר מן הקדושה:

וחג האסיף תקופת השנה. ובמ"א באספך את מעשיך מן השדה. רש"י פי' מלשון הקפה. פי' ששבעת ימים אלו מקיפין כל השנה. כי עיקר הזמן הוא שבעה ימים אח"כ עוד ז' ימים כו'. וז"ש שבעת ימים בשנה כו'. והם כח של כל השנה כמ"ש ירח האיתנים דתקיפו במצוה. והנה ג' בחי' אלו עולם שנה נפש תלויין זה בזה. וכמו שבחי' עולם הוא זמן אסיפה לאסוף הפירות מכל השנה. כמו כן בנפש האדם מכל מעשיו בימי השנה נגמרו הפירות בחג הזה וז"ש באספך את מעשיך מן השדה פי' שכל מעשה האדם צריכין להתבטל לה'. וכשנזרעין במקומן אז עושין פירות אח"כ וזה נגמר בסוכות. והבן זה [כי מגמר העבודה יורדין השיריים לאדם כי העיקר בעוה"ב כמ"ש הקרן קיימת כו' ]:

להו"ר מצות ערבה אמרו חז"ל ערבה נגד אותן שאין להם טעם וריח. א"כ מה להם רק תפלה שקולן ערב לפני הקב"ה. וזה בחי' דוד המע"ה נעים זמירות ישראל. וכ"כ ערבה דומה לשפתים. והוא ההפרש בין צפצפה שאין פי' חלק. לכן תקנו הרבה תפלות בהו"ר. והיא הכנה לשמחת תורה. כמו שהי' ביצ"מ ע"י ענני הכבוד שהלכו במדבר נתקרבו להשי"ת עד שאמרו נעשה ונשמע. ע"י שנזדככו בנסעם בענן ה'. כמו כן ע"י הסוכה צלא דמהמנותא נתקרבו בנ"י לה'. ולשון ערבה כמו תערובת שנתדבקו לה' ולמדו דרך הקודש עד שיודעין להוציא קול ערב לפני השי"ת. ועי"ז זוכין לתורה. ושמחת תורה הוא בחי' תורה שבע"פ שהיא בכח המקבלים וא"א לפרש יותר:

ענין שמיני עצרת במד' יספת לגוי ה' כו' עליך להוסיף לנו מועדות כו'. [מה] שנק' שמ"ע תוספות כי הז' ימים הם כללות עוה"ז לכן יש שייכות לע' אומות. אבל שמיני הוא למעלה מהטבע. וע"י ששמרו בנ"י [את] המצוה בז' ימים כראוי זוכין אח"כ לתוספות מעוה"ב. כמ"ש ויהי נועם ה' עלינו שישרה שכינה במעשה ידינו כו' וע"ש בזוה"ק. וכתיב ביום השמיני שלח את העם. כי אין שם השגה רק לבני ישראל. על ידי שהם חפצים לבטל עצמם למה שלמעלה מהשגתם. יש להם שייכות גם לעולם הבא וכדאיתא בזוה"ק בפסוק ואתה ה' אל תרחק שאף שהקב"ה גבוה מעל גבוה. אעפ"י כן בנ"י מתדבקין בו ואין מניחין כביכול להפרד מהם. ולמשל המלך שמזמין לסעודה אח"כ מסתלק לביתו. ובניו והחשובים מלוים המלך ובאים גם לחדר המלך. כן בימי החג הוא התגלות הקדושה בעולמות התחתונים ובשמ"ע הוא למעלה מהטבע כנ"ל. והנה האומות שרוצין רק לחטוף להם מה שיכולין והולכין להם. אבל רצון בנ"י הוא רק להתדבק בכח הנותן לכן מוסיפין להם. וכל תוספות של הקב"ה מרובה על העיקר כמ"ש במד' חיי שרה:

והיית אך שמח לרבות לילי יו"ט האחרון כו' הוא כנ"ל שע"י ששומרין ימי החג כראוי. הוא הבטחה שיהי' להם שייכות לשמוח גם בשמיני שהוא למעלה מהטבע כנ"ל. [ועמ"ש למעלה אך למעט האומות גם א"ך גי' אהי' ושם שלח תשלח כו' רק הבנים תקח]. והנה בכל מועד יש מצוה מיוחדת. מצה בפסח. סוכה וד' מינים בסוכות. לבד שבועות ושמ"ע אין מצוה. זולת בביהמ"ק שהי' קרבנות המוספין. והענין שב' מועדות האלו הם מעולם העליון. ואין להם התדבקות במצות מעשיות. לכן העצה ע"י התורה. בשבועות מתן תורתינו ובשמ"ע שמחת תורה שבע"פ. שע"י התורה יכולין להתדבק גם במה שלמעלה מהטבע. ז"ש תמימה משיבת נפש שאין לנו בעוה"ז בגלות במה להתדבק ביו"ט הללו. רק ע"י התורה הזאת:

דרך הלצה לרבות לילי יו"ט האחרון הוא כמו באחרית הימים. בגלות שהימים דומין ללילות. אעפ"כ מבטיח הכתוב שנוכל לעורר השמחה. והיית כמו נהיית ונחלת. גם אך כמ"ש חז"ל אך נח שהי' גונח וצועק. פי' שע"י השפלות בגלות ומתאוננין על איבוד השמחה. ע"י זה יכולין להרגיש קצת שמחה. כי במקום קרבנות המוספין אומרים היום ומפני חטאינו. שמצפין לחזור להשי"ת ומעוררין בזה השמחה. לכן אך לשון מיעוט שאין השמחה בשלימות כנ"ל:

בפסוק אף חובב עמים כו' והם תכו לרגליך ישא מדברותיך כו'. אא"ז מו"ר ז"ל אמר פי' התרגום מדברין תחות עננך נטלין על מימרך כו' לכן אחר סוכות שמחת תורה עכ"ד פח"ח. וי"ל עוד כי חובב עמים הוא ג"כ בימי החג שמקריבין נגד ע' אומות וניסוך המים כידוע. כל קדושיו בידיך ישראל. והם תכו לרגליך פי' אף שבנ"י בידך. אעפ"כ מקריבין נגד ע' אומות. ע"י שכך רצון המקום ב"ה. ומשפילין עצמם ושמחין ברצון המקום יותר מעליות מדריגותיהם. ועי"ז ישא מדברותיך תורה צוה כו'. וביאור הענין הוא דיש דצח"ם וכל אחד גבוה יותר. וצומח יש בו ג"כ מדומם. וב"ח יש בו מדומם וצומח. ומדבר יש בו מדצ"ח ג"כ כידוע. והנה בנ"י למעלה ממדבר ג"כ ונקראים מדברותיך. כי פירוש מדבר שיכול להנהיג עצמו. אבל בע"ח אינו יכול בעצמו להנהיג עצמו. אבל בנ"י נמשכין אחר הנהגת הבורא ית' ונקראים מדברותיך. והנה כל מין א"י לתקן עצמו עד שמתקן מדריגה תחתונה שבו מקודם. כענין שאמרו חז"ל ונתתי עשב כו' לבהמתך מקודם והדר ואכלת כו'. לכן אנו רואין שאין האדם יכול לתקן עצמו כראוי עד שמתקן מקודם נפש הבהמיות שבו. וצריך האדם לקבל זה כראוי. אף שרוצה לעלות יותר. אעפ"כ ע"י שיש רצון המקום לתקן אלה המקומות המטונפים צריך לקבל רצונו ית' בשמחה. ועי"ז זוכין אח"כ להעלות א"ע ג"כ. ולכן הוצרכו בנ"י מקודם להקריב בעבור האומות. וגם בר"ה ויוהכ"פ שמבקשין תן פחדך כו'. לתקן כל הברואים ועי"ז זוכין אח"כ לשמ"ע וש"ת כנ"ל:

ענין שמחת תורה לאשר המה ימי שמחה צריכין לקבל עתה עול תורה. כי כל מצות שקיבלו בשמחה עדיין עושין בשמחה. וכן שמעתי בשם הרב הק' ז"ל מקאצק הטעם שכיון שיש לבנ"י שמחה בימים אלו מניחין השמחה בתורה. ואמת כי עצרת הוא כנופיא כדפרש"י ז"ל שבנ"י מתאחדין ביום זה. ולכן זוכין לתורה כדכתיב מורשה קהלת יעקב. ובתחילת השנה צריכין לקבל עול תורה. ועי"ז יטול הקב"ה מאתנו עול מלכות ועול דרך ארץ. הגם שאין המכוון בקבלת עול תורה כדי ליטול מאתנו עול מלכות. אעפ"י כן למען לא יפול לב אדם עליו איך מקבל עליו בהיותו יודע טירדת עול מלכות ועול דרך ארץ. על כן מבטיח לנו המשנה כי בהיותינו מקבלין עול תורה יטול מעלינו עול מלכות ועול דרך ארץ. שלא יהי' לנו עיכוב. וכיה"ר:

בצלו חמדתי וישבתי הוא בימי הסוכות. ופריו מתוק לחכי הוא בשמיני עצרת. כי הנה כל עניני עולם הזה הכל מתורה כמאמר בראשית הביט בתורה וברא העולם כו'. והטעם שהתורה נקראת ראשית כי שורש וראשית כל הנבראים הם בתורה. והיא ראשית ויסוד הכל. וזה ניתן לבנ"י וז"ש כח מעשיו הגיד כו'. וע"י שבנ"י מבטלין עצמן להקב"ה וחפצין להתדבק בו ולדבק כל מעשה בשורשו העליון. עי"ז מתגלה להם טעמי התורה. ויודעין התדבקות כל הענינים בהקב"ה ע"י התורה. וזה ענין בצלו חמדתי כו' ופריו מתוק כו':

 

 

בקיצור

למען ידעו כו' כי בסוכות הושבתי כו' בהוציאי אותם מארץ מצרים. דכתיב אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי כו' להיות לכם לאלקים כו'. וזה עצמו שחל שמו ית' על בנ"י להיות נקרא אלקי ישראל הוא ההגנה והסוכה. והרמז לדבר כי אוהל הוא שם אלוה. והוא המלבוש שיש לכל איש ישראל. ובר"ה שמתחדש החיות מחי החיים. וכל נקודה עליונה צריכה מלבוש להתלבש בו. וזהו הלבוש ניתן בחג הסוכות. וע"ז נאמר פורס סוכת שלום וכו'. כי השלימות צריך להיות בעזר אלוקי. כי השלום שלו. ה' עוז לעמו יתן הוא נקודת הפנימיות. אח"כ יברך את עמו בשלום הוא המלבוש והגנה הנ"ל:

בגמ' לך ה' החסד כו' מעיקרא תשלם לאיש כמעשהו ולבסוף לך ה' החסד כו'. דאיתא עלה במחשבה לברוא במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים שיתף עמו מדה"ר. וכ"ז מתקיים בחג הזה אחר ימי הדין. הקב"ה מפייס את בנ"י בחג הסוכות. לאשר בני ישראל הם מוכנים לקבל המשפט. וכל איש ישראל מסכים למשפטי ה' אמת. ולכן זוכין אח"כ למדת החסד והרחמים. ואמת שיש משפט גם במדת החסד. דהיינו לשפוט האדם אם יכול לקבל החסד כראוי שלא לבוא לידי גסות כו'. ומשפט זה מיוחד רק לבנ"י. לכן איתא כי המשפט נגמר בשמיני עצרת והוא משפט הנ"ל בבחי' החסד כמ"ש:

זמן שמחתינו. דכתיב לישרי לב שמחה. לכן אחר ר"ה ויוה"כ שנעשין בנ"י ישרי לב. דכתיב האלקים עשה את האדם ישר. ורק ע"י לכלוך העונות חשבונות רבים. ולכן אחר ימי הטהרה מתעורר השמחה:

בשם אא"ז מו"ר ז"ל כי הג' רגלים הם לבטל ג' מדות רעות קנאה תאוה כבוד. ונראה שהם מיוחדים לג' אלה בכל לבבך נפשך מאודך. כי התאוה בלב. והקנאה בנפש. והכבוד בנכסים. ועל אלה הג' אל יתהלל חכם כו' וגבור כו' ועשיר כו' כי אם בזאת. פי' בזאת שיודע שהכל מהבורא ית"ש. ובזאת שאינו מהלל עצמו כו' בזה יתהלל המתהלל כו':

קיצור דברים משמ"ע וברית מילה של בני מנחם יחי שהי' ביום הו"ר

שמיני עצרת הוא סוף כל המועדות. ונותן ברכה על כל השנה. וביום זה מתגלה פנימיות דבקות בנ"י באבינו שבשמים. וע"ז החג נאמר בכסה ליום חגינו. כי תכלית ימי המשפט לבוא אח"כ לחג הקדוש הזה. אך בזמן הדין הי' זה בהסתר. וזה ענין אמרם ז"ל מראשית השנה ועד אחרית. רשה בתחלתה סופה שיש לה אחרית. וחג הזה הוא אחרית טובה. דהנה עיני ה' אלקיך בה הוא השגחת אלה הכ"א יום מר"ה עד שמיני עצרת. והשגחתו ית' נותנת חיים על כל השנה [רמז אך שמח הוא אלה הכ"א יום שמרומז לשם אהי"ה]. וימי הסוכות בפרט הז' ימים הם קיום כל השנה. כמ"ש בחג הסוכות שבעת ימים בשנה ע"ש פרשת אמור. לכן נק' חג האסיף כמ"ש תקופת השנה שהוא כח ותוקף כל השנה. וכתיב תן חלק לשבעה ימי החג וגם לשמונה שמיני עצרת או ימי מילה ע"ש. ביאור הענין דכתיב והי' שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה כו'. כי למה לא צוה השי"ת למול מיד. אך שע"י שעברו עליו ז' ימים בעודו ערל ואח"כ נכנס תחת כנפי השכינה ע"י המילה. ע"י זה יכול אח"כ לגבור ולהכניע כל הסט"א. דאל"ה לא הי' שייכות הסט"א לאדם כלל. וכמו כן ימי הסוכות בעוד המים הזידונים שולטים. ונאמר תן חלק שהוא ע' פרים נגד ע' אומות. ע"י שאלה הימים הם עוד בטבע ויש להם שייכות עוד. לכן צריכין הגנה. וע"ז ניתן מצות סוכה. ומתקיים קרא שבעת ימים תחת אמו ממש וכמו כן בש"ק פורס סוכת שלום. ע"י שש"ק מאסף כל הז' ימים לכן בכניסת שבת קודש צריכים שמירה. אמנם אח"כ נמשך הארה יתירה בשב"ק כמ"ש במ"א. ועתה בשמ"ע הוא ההמשכה שלמעלה מהטבע. והיא הסרת הערלה ומתגלה פנימיות התדבקות בנ"י כנ"ל. אח"כ מצאתי בתקונים פי' שבעת ימים תחת אמו על ז' ימי החג ע"ש ובפרשת אמור ד' צ"ב ע"א:

הג' רגלים הם נגד ג' עולמות. שנאמר רוח גדולה כו' אחרי הרוח רעש כו' אש אח"כ קול דממה דקה. לכן בכל רגל יש מצוה מיוחדת. כי בכל מקום שיש שליטה גם לחיצוניות צריך מצוה ופעולה מעשיות. בפסח מצה. ועצרת שתי הלחם. ובסוכות סוכה ולולב. אבל שמיני עצרת הוא התגלות עולם העליון. אחר הסרת ג' ערלות שנא' עליהם שלש שנים יהי' לכם ערלים כו'. והוא כמו לעתיד שנאמר ולא יכנף עוד מוריך. כי ענין הראי' דכ' שלש פעמים כו' יראה. והלא מלא כל הארץ כבודו. אך כמ"ש עונותיכם היו מבדילין. לכן ג' ימים טובים מסוגלים שלא יפסיקו אלה המחיצות של ברזל. שהם ג' הערלות במצות מילה ופריעה ואטופי דדמא. אבל בשמ"ע בהתגלות אות ברית קודש נתבטל לגמרי כל הקליפות. והיו עיניך רואות את מוריך וא"צ לשום תחבולה כמ"ש:

 

 

בזוה"ק נקרא סוכה צילא דמהימנותא. כמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך כו' לכתך אחרי במדבר כו'. וכמו כן בכל שנה אחר ר"ה ויוהכ"פ שאדם נפדה מחטאים ועונות נקרא גאולה. [ובימים הללו נעשה כל איש ישראל כקטן שנולד. והוא קטן הצריך לאמו. וכביכול הבורא ית' מנהיג אותנו באלה הימים כאם לבנים]. וצריך האדם להשליך עצמו על הבורא ית' להיות מבקש לצאת מן הבחירה ורשות עצמו רק למשוך אחר הנהגת הבורא כמו שהי' במדבר ה' הולך לפניהם כו'. ועל ידי התשוקה שחמדו לזה כמ"ש בצלו חמדתי וישבתי. משכני אחריך נרוצה. וכל זה מתקיים גם בימי הסוכות. שע"י שכבר נכשל האדם בעונות צריך להיות ירא לנפשו שלא יתקלקל שוב. וצריך לברוח תחת כנפיו ית"ש. וגם בעודנו בסוכה צריך לשוב בתשובה. וע"ז נאמר ישובו יושבי בצלו. וכמ"ש בס' קדושת לוי שבסוכות הוא תשובה מאהבה ע"ש. וגם אמת הדבר שגם זה נסיון לאדם. כי הבורא ית' מקרב אותנו כדי שנשוב לפניו בתשובה. כמו שמצינו באהרן רודף שלום אוהב את הבריות כו' ע"ש שקירב גם בעלי עבירה כדי שיתבייש בעצמו כו'. ומהיכן למדו אהרן בלי ספק ממדותיו של הקב"ה למדו. אשר פותח שערי תשובה בלבות בנ"י. הן ע"י הריחוק והן ע"י הקירוב לכן בר"ה ימי הדין שצריך אדם לשוב על ידי היראה. ובסוכות צריך לשוב על ידי הקירוב. ועל זה נאמר שלום כו' לרחוק ולקרוב. הן השב מיראה על ידי הריחוק או ע"י הקירוב:

טעם סוכות אחר ר"ה ויוהכ"פ. שאין יכולין לזכות לדירה זו רק בכח התשובה. וע"ז נא' במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. ולבעלי עבודה הוא פרעון שכר על אשר עבר לפניהם בימים הנוראים. והוא כענין הענקה. רמז לדבר דכתיב [בסוכות] מגרנך ומיקבך ובהענקה כתיב ג"כ מגרנך ומיקב וכ' וזכרת כי עבד היית כו' פרש"י והענקתי ושניתי לך כו'. וכמו שהי' אחר יצ"מ הענקה רכוש גדול. כמו כן ע"י תקון העונות שנגאלין מיצה"ר יש ריוח ג"כ. וז"ש בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר. ואלה העונות שנתהפכו לזכיות ע"י התשוקה הם ההגנה שמגין אח"כ על הבעלי תשובה:

הד' מינים הם לאגוד ולחבר נפשות בנ"י. כמ"ש במד' יש בהם שיש להם טעם וריח כו'. ועל ידי האגודה זוכין לכנוס לסוכה דכתיב אהבת כלולותיך לכתך אחרי כו'. שאין יכולין לבוא להמשכה זו להיות נמשך אחר הבורא ית'. רק ע"י שמכניסין עצמן בכלל ישראל. ודרשו חכמים כל האזרח כו' כל ישראל ראוין לישב בסוכה אחת. וכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת. לכן בשבת אין צריכין לולב. כי בשבת מתאחד ג"כ נפשות בנ"י כמ"ש דמתאחדין ברזא דאחד:

שמחת בית השואבה שמשם שואבין רוח הקודש. דכ' ויפח כו' ויהי האדם לנפש חי' ותרגומו לרוח ממללא. לכן אחר ר"ה ויוהכ"פ שניתן החיים לאדם ונתחדש רוח חיים בקרבו זוכה לרוה"ק. וכמ"ש בגמ' תינוק מתחיל לדבר אביו מלמדו תורה. לכן בימים אלו נפתחים שערי דיעה בלבות בנ"י. ולכן שמחת תורה אחר סוכות. ובנבואה יש כמה מדריגות. ושורש הכל הוא הדיבור שיכול אדם להוציא דברי תורה כראוי. כמ"ש ז"ל שם נביא מלשון ניב שפתים. לכן גם מי שאינו בא למדריגת נביא. אעפ"כ בהתעוררות רוח חיים ויכול להוציא דברי תורה מפיו נקרא רוה"ק וזהו עיקר השמחה כשבא האדם אל שלימות רוח שבקרבו כמ"ש שמחה לאיש במענה פיו:

בשם אמו"ז ז"ל ולקחתם לכם. ליקח עצמותינו אל הבורא ית'. והיינו כדאיתא במדרשים אתרוג דומה ללב לולב לשדרה הדס לעינים ערבה לשפתים. וצריך האדם לכוין להטות כל איברים הללו אליו ית' והמצוה שמרמז לזה מסייע ג"כ לאדם כי כל מצוה היא הבטחה ג"כ שמתקיים לבסוף ע"י שמרמזים שחפצים בזה:

חכמינו ז"ל קבעו לומר הושענות בימים הללו. ודברי חכמים כדרבונות לרמז בכל עת היפה בעתו. כי ימ ם הללו נקראו ימי ישועה. וכתיב אודך כי עניתני הוא בימים נוראים יוהכ"פ ועניתם את נפשותיכם. עי"ז ותהי לי לישועה בחג הסוכות. וכתיב הראנו ה' חסדך הוא הסוכה. וישעך תתן לנו הלולב ומיניו. כדכתיב ולקחתם שהיא מתנה מהבורא ית' שיכולין לדבק באלה המצות שמהם בא הישועה. בחסדך בטחתי הוא הסוכה. יגל לבי בישועתך הוא במינים הללו דכתיב ולקחתם כו' ושמחתם כו'. ויום הושענא רבה יום הערבה שמרמז לפה. וכתיב הרחב פיך שבעת גאולה וישועה צריכין להרבות בתחנונים להיות נושע תשועת עולמים. וזה החן שיש להבורא ית' גם בדומין לערבה לא טעם ולא ריח רק ע"י הכנעה להתפלל לפניו ית'. וכחן של ישראל בפה כמ"ש מתגאה בירושתו הקול קול יעקב שקולן ערב לפניו ית'. אמנם העיקר החן על אותן שיש להם טעם וריח. ואעפ"י כן ע"י האגודה ביחד שמכניס עצמו לכלל ישראל ומדבק עצמו בערבה. על ידי שיודע שיותר יכול להיות נושע בתפלה מבכח מעשיו. לכן הניחו חכמים כל המינים ואחזו רק בערבה. וע"ז נאמר אדם ובהמה כו' שערומין בדעת ועושים עצמן כבהמה לפני הבורא ית':

ביום השמיני עצרת תהי' לכם. כי בימי הסוכות יש אחיזה להאומות שהם בחי' ז' המדות שבעים נפש דכתיב יצב גבולות עמים כו'. אבל במקום שיש התגלות הארה מעולם הבא כמו בשבת דהוא מעין עולם הבא. שם אין מגע נכרי כלל כדכתיב אות היא ביני וביניכם. וכמו כן שמ"ע הוא לכם דייקא. והנה חכמים קבעו בשמיני עצרת שמחת תורה. ונראה שהוא רמז ללוחות אחרונות דאיתא הראשונות שהיו בקולות שלטה בהן עין אין לך יפה מן הצניעות. וביוהכ"פ נתרצה הבורא ית' לבני ישראל והוריד מרע"ה לוחות אחרונות. וב' אלו הענינים נעשים בכל שנה. בשבועות מתן תורה הוא רמז למדריגה ראשונה צדיקים גמורים. ואחר ימי תשובה זוכין בנ"י ללוחות אחרונות והם בהסתר. לכן אין זה מפורש בתורה. וגם הוא בא ע"י ההסתר בימים הנוראים שהם ימי הדין. לכן נאמר ע"ז בכסה ליום חגינו. לכן יש מקודם ימי הסוכות פרי החג הכל כדי שלא ישלוט עין הרע. וכל אחד מע' שרים שמח בחלקו שחוטפים לעצמן משפע היורדת לכל השנה. אבל בנ"י עיקר שמחה שלהם בתורה שהיא כולל כל החיים. ומרמז להם הכתוב שהם יקחו משורש העליון ולא יתדבקו בגשמיות השפע. רק ביום השמיני עצרת כו'. והיא התורה שורש כל הבריאה כמ"ש בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית. ע"י ששורש וראשית הכל בתורה. וכמו דאיתא שהחזיר הקב"ה לבני עשו כו' שיקבלו התורה כו'. כעין זה מתקיים עתה בחג שיש קצת התקרבות לע' אומות. וכשרואה כביכול הבורא ית' שאין בהם ממש מחזיר הכל לבנ"י. והוא שמחת תורה ממש. שהתורה שמחה במה שנתברר כי בנ"י נאמנים ונבחרים להשי"ת. וכמ"ש אוי לבריות מעלבונה של תורה. ופרשנו שם שיש לבני ישראל כל כך דביקות לתורה. עד שע"י ביטול שלהם מתורה יש עלבון ח"ו לתורה. מכש"כ להיפוך לטובה תנו עוז לאלקים כביכול. ע"ז שבנ"י נטהרו בימים אלו אחר יוהכ"פ שמחה התורה מה שיעסקו בטהרה בתורה מכאן ואילך:

במדרש והוספתי על כל תהלתך כו'. כי שמיני עצרת הוא תוספות על ימי החג ותוספתו של הקב"ה מרובה מהעיקר. והענין הוא כי בזאת ניכר מעלת בני ישראל שהם מוסיפין מחול אל הקודש. וע"ז זוכין ג"כ לתוספות עליון למעלה. כי עומק רום תלוי בעומק תחת כמ"ש במ"א מזה. לכן אף דבימי סוכות יש אחיזה לע' אומות. אעפ"י כן ע"י התוספות שיש בלבות בנ"י השתוקקות לדבק בשורש כמ"ש לעיל. ניתוסף להם שמ"ע ובתוספות אין מגע נכרי כלל. ודו"ק בכל זה:

והיית אך שמח לרבות לילי יום טוב האחרון. כי על ידי הכ"א ימים מר"ה עד שמיני עצרת נתברר עתה השמחה. כמ"ש בתנא דב"א שמחתי מתוך יראתי כו'. שהשמחה הבאה ע"י יראה היא זכה וברורה. ואך הוא לשון בירור כמו אך את הזהב להעביר החלודה כו'. והיית מלשון נהייתי ונחלתי שזאת השמחה באה ע"י הדינים שעברו בא"ך ימים הקודמים. והכל הי' כדי שיתברר יום שמ"ע לטוב בצינעא כמ"ש בכסה ליום חגינו וד"ל:

ה' מסיני בא כו'. שיש בתורה פרד"ס נגד ד' עולמות. וג' מהם יש בהם שליטת הסט"א להלחם לבטל מאדם הקדושה. כמ"ש סיני שירדה שנאה לאומות. משעיר בני עשו. פארן בני ישמעאל. מרבבות קודש היא עולם עליון נגד הסוד ששם אין מגע נכרי. וי"ל ג"כ שהג' הם נגד ג' רגלים שהם נגד ג' אבות. והד' היא בחי' שמ"ע שהיא למעלה מעלמא דאתכסיא. וכמ"ש במ"א מזה ג"כ. אש דת שהיתה כתובה לפניו אש שחורה על גבי אש לבנה. ואמר אא"ז מו"ר ז"ל שלכן צריך אדם לטהר לבו מקודם להיות התלהבות הלב רק לתורה. ואז נחקקו אותיות התורה בלבו כו'. ולכן אחר ימי טהרה הללו יש שמחת תורה. מורשה קהלת יעקב לכן בשמיני עצרת יש שמחת תורה. דהנה ג' רגלים הם נגד הג' אבות. והם לתקן הג' עבירות ע"ז ג"ע וש"ד. ושמיני עצרת נגד דוד המע"ה לתקן חטא לשון הרע השקול נגד כולם. לכן בסוכות צריך להיות אהבת ישראל. וכן המינים שבלולב לחבר כל הפרטים. ולכן זוכין לתורה כנ"ל:

 

 

עירבובי דברים שלא כסדר

סוכה היא רמז לעולם הבא. ולכן צריך להיות מקודם יוהכ"פ ועניתם את נפשותיכם. כי עוה"ב וארץ ישראל ע"י יסורים. כדאיתא במדרש וכמ"ש ויענך וירעיבך כו' למען הודיעך כו'. וזהו רמז תענית יוהכ"פ רק בתפלה שהוא מוצא פי ה' כמ"ש האר"י ז"ל. ובסוכות נשלם מכוון התענית. וכל הג' כלולין בחג הסוכות. באר שהוא ניסוך המים. וסוכות ענני הכבוד. ומן שהוא בזכות משה לחם מן השמים הוא בחי' הלולב ומיניו. ורמז דכתיב ממטיר לכם ולקחתם לכם. והוא הדעת שמשיגין בזה החג כל נפשות בני ישראל כמ"ש למען ידעו דורותיכם [וכתיב דרתיכם חסר לרבות גם דורות השפלים]. וזהו למען הודיעך כו'. לכן מרבין בתפלות והושענות בסוכות שנפתח בחי' מוצא פי ה'. בפרט ביום הערבה שהוא הושענא רבה. והוא גמר התענית כידוע שהו"ר הוא חיתום גמר דין של יוהכ"פ. וכתיב זכרתי לך חסד נעוריך כו'. כי בודאי אחר הגלות היו צריכין בנ"י לבוא להשגות גדולות. וגם המה בודאי הבינו זאת וכמ"ש ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. אעפ"י כן הלכו אחר הבורא ית'. וגם צידה לא עשו להם ונתנסו ברעבון וצמאון. ואח"כ השיגו הכל עד שקבלו התורה. כמו כן אחר ר"ה ויוהכ"פ שהוא דמיון ליציאת מצרים בהשגת הנפש להבורא ית'. ע"י העינוי זוכין אח"כ לכל אלה המתנות בשמ"ע. וגם בסוכות עצמו בשמחת בית השואבה שמשם שואבין רוה"ק. דכתיב לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי. וכשנטהרו לבות בנ"י ביוהכ"פ דכתיב לטהר אתכם. ממילא מתעורר רוח קדושה בלבות בנ"י. והוא מוצא פי ה' שיש בכל איש ישראל דכתיב ויפח באפיו. וכמ"ש חז"ל יראה אדם כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו:

בענין לולב ומיניו. דאיתא במדרש נגד חילוקי בני ישראל שיש בהם טעם וריח כו'. היינו שיכול כל אחד למצוא את שלו בזה החג דכתיב ולקחתם לכם כו'. אבל צריך להיות כל אחד בטל להכלל כדי להשלים רצון הבורא ית' בבנ"י. כמ"ש ושמחתם לפני ה' אלקיכם שיהי' זה כל המכוון. ולכן הוא זמן שמחה כי כל השמחה כשאדם בא לשורשו ומקומו. וחג הזה מחלק דעת לכל אחד מנפשות בנ"י כפי מדריגתו. והיא התורה שיש בה פרדס. והוא בודאי נגד ד' מדריגות אלו טעם וריח כו'. ולכן אחר סוכות שמחת תורה כמ"ש נגילה ונשמחה בך. פי' שכל הע' אומות לוקחים כל אחד שר שלו חלקו והולך לו. ובני ישראל אומרים אין לנו חפץ טוב ממך. הביאני המלך חדריו הוא בסוכות שניתן להם רשות ליקח כל אחד מה שרוצה. והם נמשכין אחריו ית' בלבד כמ"ש בך בכ"ב אתוון דאורייתא:

בפסוק המכסה שמים בעבים המכין לארץ מטר כו'. פרשנו על חג הסוכות. כי יש בחי' חסד ורחמים. ובני ישראל עיקר מידתם רחמים. כי החסד הי' קודם קבלת התורה כמ"ש חסד יבנה והיא קיום כל הנבראים ואומות. ובנ"י בחי' שיתוף מדת הרחמים למדה"ד. והיא בחי' שמים והיא בחי' הלולב. אבל השי"ת מכסה שמים בעבים שהוא חסד שם ע"ב. והיא מצות הסוכה כדי להכין מטר כמ"ש נסכו לפני מים בחג כו'. פי' שבנ"י צריכין להראות שצריכין לחסד עליון כדי שיהי' קיום לכל הברואים. והוא בחי' שבעים פרים על ע' אומות שמתקיימים רק בחסד עליון. וזה שמסיים הפסוק רוצה ה' כו' את המיחלים לחסדו. הם בנ"י ששמחים במצות סוכה לחסות בחסדו ית'. כי מי שצריך לחסד אין רבותא שמצפה לזה. רק על בנ"י נאמר את המיחלים לחסדו. ר"ת אה"ל והוא הסוכה כנ"ל. [ולכן אין גשמים בחג סי' ברכה שהקב"ה צריך להראות כי בנ"י זוכין במשפט. הגם כי בודאי אנו מצפים ומיחלים לחסדו כנ"ל]:

בפסוק לך אכול בשמחה כו'. הוא על חג הסוכות זמן שמחתינו. כי כבר רצה מה זה הלשון כבר. הענין הוא כמ"ש השיבנו ה' כו' חדש ימינו כקדם. כי שורש בנ"י למעלה מהטבע כמ"ש שעלו במחשבה קודם שנברא כל העולם. אך ע"י החטא כתיב עונותיכם היו מבדילים. וע"י תשובה חוזרים אל השורש. ונמצא ממילא למפרע נתקן הכל. וזה כבר רצה שע"י התשובה נתחזרו למקומם הראשון. ואיתא גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד. רמז למצות סוכה אחר יוהכ"פ שכל בנ"י שבין לפניו ית' זוכין לסוכה שהוא ע"ש ענני כבוד. ובס' כפות תמרים פי' על הגמ' הנ"ל שכל בנ"י חקוקין בכסא כמ"ש צורתו של יעקב חקוקה בכסה"כ שהוא שורש כל נשמת בנ"י. וע"י התשובה מתדבק כל אחד בשורשו ע"ש. ולכן יש אח"כ שמחה כי עיקר השמחה בהשורש ושם כל בני ישראל אחד. וע"ז כ' ראוין כל ישראל לישב בסוכה אחת כדכתיב כל האזרח. והוא זריחת שורש כללות בנ"י צורתו של יעקב כנ"ל:

ערבה נגד אלו שאין להם טעם וריח. א"כ מה חשיבותם. אך הפה שהוא עיקר כחן של ישראל הקול קול יעקב. והיא בחי' דוד המע"ה. כי ג' מינים הם ג' אבות ודוד המע"ה אמר ואני תפלה. אם כי בודאי קול הצדיקים שיש להם טעם וריח עולה למדריגות רבות ביותר. אעפ"כ יש להם תערובות מעשים טובים. ומי שאין לו טעם וריח הוא רק תפלה בלבד. וז"ש תפלה לעני כי יעטוף היינו שמתעטף כולו בתפלה כמ"ש ואני תפלה. וזה ערב לפניו ית' ונקראת ערבה. ולכן נק' הושענא רבה כי ביום זה נושעים בו גם השפלים שאין להם טעם וריח כנ"ל. והוא ישועה גם לדורות השפלים שלנו שאין לנו רק תפלה. וביום זה נפתח שערי תפלה בפיהם של ישראל. והוא גמר יוהכ"פ כמ"ש לעיל בענין מוצא פי ה'. והמשכיל יבין:

במדרש ע"פ ביום השמיני עצרת תהי' לכם. יספת לגוי ה' נכבדת כו'. כי שמיני עצרת הוא הוספה כי הג' רגלים הם עמודי השנה אשר הם נקבעים ומוכרחים להיות בישראל. כמ"ש שלש רגלים כו'. ועליהם העולם עומד. והם בחי' ג' אבות. ושמיני עצרת הוא תוספת בחי' דהמע"ה דלית לי' מגרמי' כלום. רק שהוא התאספות כל הג' רגלים כענין כל הנחלים הולכים אל הים. והוא בחי' שבת קודש שמתגלה בו אור שבעת הימים בחי' שמיני. כי כל הארה שלמעלה מהטבע נקרא תוספות ובחי' זו מיוחד רק לבנ"י. וסוכות הוא קיום הבריאה. ושמ"ע הוספה ממה שלמעלה. ואיתא כי הוא רגל בפ"ע ברכה לעצמו ויש בו כמה פירושים. והפשוט הוא כי כל רגל משאיר ברכה על כל השנה כמ"ש ברכת מועדיך. ושמ"ע יש בו ברכה בפ"ע המיוחד רק לבנ"י כנ"ל:

בנוסח ברוך אלקינו שבראנו לכבודו. ויש לדקדק הלא הכל לכבודו ברא כמ"ש כל מה שברא הקב"ה כו' לכבודו. והענין הוא כמ"ש חז"ל כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה. כי כבודו ית' ע"י איש ישראל הוא. והישראלי מרבה כבוד שמים ע"י כל הברואים. וז"ש ונתן לנו תורת אמת. וכי יש תורה של שקר. אבל הענין הוא שהתורה היא חיות כל הברואים ואין לך דבר שאין בו נקודה חיות מהתורה הקדושה. ורמז לדבר אמרו חכמים כל שקר שאין בו אמת אינו מתקיים כו'. נמצא יש התלבשות רבים. אבל לבנ"י ניתן תורת אמת וכמ"ש בזוהר דדבקין בגופא דאילנא. והאומות ושאר ברואים בענפים ועלין וקליפין ע"ש. לכן אחר חג הסוכות שבו ניתן חיים ושלימות לכל הברואים. צריכין בנ"י לשמוח בתורה ולהראות כי הכל לכבודו ברא. ואין כבוד אלא תורה:

וזאת הברכה כו' הוא עצמו התורה כמ"ש במד' דתורה נקראת זאת כמ"ש וזאת התורה כו' שם משה. והענין הוא כי התורה יש בה כמה דרכים כדלעיל. ומרע"ה הוא עצם התורה והנחיל כחו לבנ"י כמ"ש תורה צוה לנו משה מורשה כו'. ותורתו של מדריגת מרע"ה נקראת זאת התורה. כמו זה הדבר שהוא דבר ברור אספקלריא המאירה שנתנבא בה מרע"ה. וכתיב מסיני בא כו'. משעיר כו' פרשנו ד' בחי' אלו נגד ד' פירושים פרד"ס שבתורה. ומקודם פשט התורה שמוכרח להיות לבנ"י שע"ז נברא העולם אכן האומות רודפים לבנ"י כמ"ש תחת אהבתי כו'. ומכח זה התנגדות זוכין בנ"י עוד למדריגות גבוהים עוד שבאין לבחי' סוד והוא מדריגת אש דת כו'. והבן כי קצרתי:

ענין שמחת תורה בשמ"ע. דבשבועות הוא קבלת התורה. וגמר הפרי ופעולה שנעשה באדם ע"י קבלת התורה נגמר עתה. כי כן סדר רגלים של השנה. פסח ראשית קצירכם. וסוכות חג האסיף גמר כל העבודה. ועל זה נאמר טוב אחרית דבר מראשיתו. לכן איתא בזוה"ק פ' תצוה כי כפי תיקון ימי הספירה כך אין לירא בימי הדין בתשרי ע"ש:

 

 

בקצרה

סוכות זמן שמחתינו. דאיתא כל מצות שקבלן עליהם ישראל בשמחה עדיין עושיו בשמחה. וכתיב בצלו חמדתי וישבתי מה שנמשכו אחר הבורא ית' במדבר כמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך כו'. ומרוב תשוקתם אליו ית' לא הרגישו משום חוסר מזון כמ"ש וגם צידה לא עשו להם. ז"ש בצלו חמדתי דהול"ל לצלו חמדתי. רק הפירוש בהיותם תחת צלו ית' היו בשמחה וחדוה להתעכב בצלו. ואיתא שהאומות ברחו שדומה לתפוח שאין לו צל ע"ש ברש"י בפסוק כתפוח כו'. וא"כ קשה מה בצלו. אלא ודאי יש לו צל רק שאינו נרגש בעוה"ז והוא למעלה מן הטבע. לכן נקרא צלא דמהימנותא. ובנ"י ע"י האמונה. זכו אח"כ להרגיש ולראות שיש לו צל באמת:

סוכות המה ימי ישועה לכן קבעו בהם הושענות. דאיתא מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה. וכל זה מתקיים בימים אלו ר"ה ויוהכ"פ וסוכות. וע"י שנתבררו בני ישראל בימי הדין והוסר מהם הפסולת. שזה הג' ספרים. רשעים גמורים לאלתר למיתה שהוא הפסולת שאין בו טוב. ולזה הסט"א ה' ממית כדאיתא בזוה"ק על פסוק ה' ממית כו'. שא"י לעלות למקום המוכן לו בג"ע עד שהוסר כח הסט"א. כן צריכין להתטהר מקודם בימי הדין שנוכל לכנוס אח"כ בצלו ית':

בסוכות תשבו כו' למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי כו'. הענין הוא דכתיב ואשא אתכם על כנפי נשרים כו' פרש"י שנאמר על שנאספו בשעה אחד מרעמסס לסוכות. פי' שאינו עפ"י הטבע. איך שנהפכו בשעה אחד מהיותם עבדים לפרעה. להיות נמשך אחר ענני כבודו ית'. וזה חסד גדול בסוכות הושבתי בהוציאי כו'. וכמו כן נעשה מזה בכל שנה אחר ר"ה ויוהכ"פ שנגאלין מיצה"ר בכח האדם בשעה אחת להתהפך ולכנוס תחת צלו ית'. וזה בסוכות תשבו הוא נתינת רשות לבנ"י לישב בסוכות. וע"ז איתא הפותח שער לדופקי בתשובה. והשי"ת נותן בימים אלו שמחה לבנ"י כמ"ש ושמחתם. וע"י מצות ד' מינים שהם מביאים שמחה כי בעה"ב צריך לקבל האורח בסבר פנים יפות. וכתיב אשרי יושבי ביתך. והוא בסוכה שנק' ביתו של מקום שחל שם שמים על הסוכה. עוד יהללוך סלה ע"י הלולב שיכולין להלל ולשיר לפניו בשמחה. ובאמת אחר ימים הנוראים קשה למצוא השמחה. אם לא בעזר עליון ששולח שמחה בימים אלו ללבות בנ"י. וע"ז נאמר רצון יראיו יעשה. שימי סוכות הם ימי שמחה ורצון. דכתיב פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון. שהרצון הוא שלימות הנפש. וכפי התשוקה ושמחה ורצון האדם כך הוא מוכן לקבל. ובר"ה ניתן חיות חדש לכל אדם לכן ניתן אח"כ בחג הזה הרצון כנ"ל. דאיתא לדעתן נבראו כו' אם כן בימים אלו שמתחדש הבריאה מתחדש גם הרצון. וז"ש רצון יריאיו יעשה. ע"י שקשה בעצמו להיות ברצון אחר ימים הנוראים שנופל פחד ויראה על האדם. לכן השי"ת עושה הרצון כנ"ל. וע"י זה ואת שועתם ישמע ויושיעם כו' שהמה ימי ישועה:

כתיב ויהי בשלח פרעה כו' ולא נחם כו' ויסב אלקים כו'. פי' שהגביהם למעלה מהטבע שלא יחזרו שוב למצרים כו' ע"ש. כן בימים אלו אחר שנפדים מיצה"ר צריכין עזר שלא לחזור ליפול. לכן השי"ת מגבי' אותנו בצלו ית' למעלה משליטת הסט"א. ויקח משה עצמות יוסף עמו כו'. הוא רמז על הלולב דכתיב ולקחתם לכם שהוא הדעת הבא לבנ"י בימים אלו. כי השבע השביע כו' והעליתם את עצמותי. רמז על הלולב ונענועיו. ובמ"א אבאר עוד מזה בעזה"י:

כתיב יפתח ה' לך כו' אוצרו הטוב כו'. וקאי על זה החג שבו ניסוך המים. כדאיתא בגמ' כדי שיתברכו לכם גשמי שנה. וז"ש והלוית גוים רבים היא התקרבות האומות ג"כ. כמ"ש ע' פרים על ע' אומות. ואתה לא תלוה פי' שאין הקורבות שלהם יכול להזיק עתה כמו בכל עת שצריכים שמירה שלא להתקרב לרשעים. ובחג הזה הסוכה מגין על בנ"י ויכולין לקרב גם האומות כנ"ל. ז"ש לתת מטר ארצך כו' ולברך את כל מע"י כי חג זה נותן ברכה בכל מעשה בראשית. כי הנה כמו שבר"ה מתחדש הבריאה. וכתיב בשלימות הבריאה וירא אלקים כו' כל אשר עשה והנה טוב כו' ויברך כו' ויקדש כו'. כן בכלל אחר התחדשות הבריאה יש ברכה זו. והיא בחי' פריסת סוכת שלום כמ"ש בכל ש"ק פורס סוכת שלום. כי הכלל גמר השלימות צריך להיות בעזר אלקי. כמ"ש במ"א מזה כמה פעמים. ויש עזר וסיוע לצדיק וכן לבעל תשובה. ועל זה נאמר שלום לרחוק ולקרוב. וזה השלימות נותן השי"ת בזה החג. ועי"ז יש ברכה דאין כלי מחזיק ברכה אלא השלום. והיא הסוכה דאיתא כל ישראל ראוין לישב בסוכה אחת. ונק' חג האסיף. וגם מינים שבלולב שמקרבין בנ"י להיות אחד. ונקרא כנסי' שהיא לשם שמים וסופה להתקיים בשמיני עצרת תהי' לכם. פי' כי גם להאומות יש התאספות בימים אלו שמתבטלין לבנ"י כדי לקבל ברכה. והיינו השורש שלהם. אבל אין כינוס שלהם לשם שמים רק לקבל כל אחד חלקו והולך לו. אבל בנ"י בסוכה נקראים כנסי' לש"ש. לכן עצרת תהי' לכם פי' שהכנסי' סופה להתקיים כנ"ל והבן היטב. וכתיב וחג האסיף בצאת השנה באספך כו'. ועמדו חז"ל ע"ז מה בצאת השנה ע"ש בר"ה (י"ג) אסיף קציר וקרי לי' בצאת השנה כו'. והענין הוא כי ע"י תשובה מאהבה בימים אלו מתקנים כל השנה העברה. וגמר תיקון כל מעשה שנה שעברה נעשה עתה ע"י שמתהפכין שגגות לזכיות. וז"ש באספך כו' מעשיך מן השדה. הוא התפזרות כחות ורצונות כל השנה במקומות לא טובים כמו שדה שהיא הפקר. ובזכות החג הזה יכולין לאסוף הכל ולכן נקראת תקופת השנה. והוא החיבור והתקשרות סוף השנה בתחלת שנה הבאה. וע"ז נאמר ה' ישמר צאתך ובואך. וזה שרמזו שכל המעשים שהתחילו בשנה שעברה נגמרים ונתקנים עתה כנ"ל. ולכן אחר זה שמחת תורה. דכתיב ברכו ה' כו' גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו. שאחר ימי ר"ה ויוהכ"פ וסוכות שהוא תיקון הנהגתו ית' את העולם. שזה נקרא עושי דברו שבנ"י ע"י קיום המצות בזה החודש דתקיפי במצות ממליכין עליהם ועל כל העולם את מלכותו ית'. כמ"ש אמרו לפני מלכיות כו'. וכל המשך הימים אלו הכל תיקון כל ההנהגה. לכן זוכין אח"כ לשמוע בקול דברו. והרי הוא מנהג חכמים ז"ל. אף שאין רמז בכתוב. רק שרבותינו הקדושים הרגישו בלבותם הארת התורה אחר ימים אלו. לקיים מ"ש לשמוע בקול דברו. וגם אנו ע"י אמונה יכולין כל אחד ג"כ להרגיש מעט מזה. והנה בנ"י צריכין מקודם לתקן כל הטבע בבחי' עשי' אח"כ זוכין לתורה. וכענין שכתבו דרך ארץ קדמה לתורה. וימי החג הם תיקון ז' ימי הבנין. לכן כתיב ז' ימים בשנה שהם תיקון הזמן. וגם כתיב ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים. ולא כ' בז' הימים כמבואר בזוה"ק דיוק זה במקומות רבים. ואח"כ זוכין לשמיני עצרת שהוא למעלה מהטבע והזמן. והיית אך שמח שהיא השמחה בעצמה בלי התלבשות הטבע והיא שמחת תורה:

בסוכות זמן שמחתינו. והם ימי בחירה ורצון שע"י השמחה מקבלים בלב שלם. כענין שאמרו חז"ל כל [מצוה] שקבלו עליהם בשמחה עדיין עושין [בשמחה]. ולכן נקבע קהלת בימים הללו לההביל ולגנות כל מעשי עוה"ז להבין להניח הרצון רק בתורה ומצות וכפי הבחירה והתשוקה בימים הללו כך מקבלין על כל ימי השנה. לכן עושין שמחת תורה לקבל עול תורה בשמחה להיות נשאר הקבלה על כל ימי השנה. כי באמת עיקר חיות הכל ע"י התורה כמ"ש בראשית בשביל התורה שנק' ראשית. ובמד' ואהי' אצלו אמון אומן שהביט בתורה וברא העולם. וכתיב ואהי' שכן מתחדש בכל שנה ושנה הנהגה חדשה בכח התורה. וע"ז כתיב עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה. ע"י התורה שנק' ראשית וע"י בנ"י שנק' ראשית. שהשגחת הבורא ית' בכח התורה שנמצא בבנ"י. וכפי ערך כח התורה שנמצא בבנ"י כך מתחדשת השנה. וכן שמעתי מפי אא"ז מו"ר ז"ל פ' הפסוק בינו שנות דור ודור שיש בכל שנה ושנה הבנה חדשה בתורה:

ואיתא שמחת בית השואבה שמשם שואבין רוה"ק. משם היינו מתוך זו השמחה כמ"ש ברמב"ם. מדכתיב תחת אשר לא עבדת בשמחה כו'. מוכח שיש שמחה המביאות לעבודת השי"ת ע"ש. ונרמז בפסוק ורוח אלקים מרחפת על פני המים היינו ניסוך המים דסוכות כנ"ל:

להושענה רבה. חז"ל בחרו בערבה שרמז לאלו שאין בהם תורה ומצות כו'. והענין עפ"י מ"ש אדם ובהמה תושיע ה'. ודרשו חז"ל שערומין בדעת כאדם ומשימין עצמם כבהמה. וע"י זה באין לישועה. לכן בחרו ביום הושענא רבה בערבה. רק להבין החשיבות שמשימין עצמם כבהמה. עפ"י המשנה הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים פי' כי כמה מדריגות יש ובודאי יש מקומות ומדריגות שגם הערום בדעת נחשב כבהמה. ובנ"י רוצים להתקרב אליו ית'. ולהיות נושע ממנו אף שבאים למקומות הללו שנחשבים כבהמה. ועי"ז ממש שמשימין עצמם כבהמה מתעלין למקום הזה. והבן היטב כי קצרתי ממיעוט פנאי:

בפסוק כל קדושיו בידך כו' תכו לרגליך ישא מדברותיך תורה צוה כו' קהלת יעקב כו' בישורון מלך כו'. רגליך הוא דרגא תחתונה. אף כי הם בידך שהוא מעלה גדולה. אך זה האות ועדות שבנ"י מעידין על השי"ת. דקשה כיון שבנ"י קרובים אליו ית' והוא אלקינו הרי הם כנוגעים בעדות וכתיב אתם עדי כו'. אך באמת אין זה כמו כל עדות בפה. רק שבנ"י הם באמת עדות בעולם כשעובדים לפניו ית' כראוי. ואחר רוב מעלתם הם נכנעים אליו יותר מכל הברואים. ע"י שמכירים ויודעים כי הוא בורא כל לכן האמת עד לעצמו. וכן הוא שכל אדם לפי קורבתו אליו ית' יודע ומכיר ומכניע עצמו ביותר וזה העדות. ובעדותם זאת מוסיפים כח כביכול כמ"ש תנו עוז לאלקים. ז"ש ישא מדברותיך ע"י הכנעה זו לרגליך מגביהים כביכול הנהגת מלכותו ית' בעולם. וכמ"ש הבונה בשמים מעלותיו אימתי כשאגודתו על ארץ יסדה. אגודתו הוא בבנ"י ורמז למינים של הלולב. ואז בונה בשמים רמז לסוכה שחל עלינו שם שמים. וכמ"ש ויהי בישורון מלך בהתאסף כו' שע"י התאספות בנ"י כולם כאחד מעוררין מלכותו ית' בעולם. וכמ"ש בצאת ישראל ממצרים כו' הים ראה וינס כו' הירדן כו' ההרים כו'. שעל ידי התנשאות בני ישראל בעולם שיצאו לחירות מממשלת בו"ד ונעשו עבדי ה'. ביררו מלכותו ית' ונשתעבדו כל הברואים על ידיהם אליו ית'. ולזאת צריכין לצפות לגאולה לשם שמים כמ"ש לא לנו כו' כי לשמך כו'. וכענין שכ' במדרש בפסוק הכל עשה יפה בעתו כי מרע"ה לו נאה לומר הצור תמים ושלמה המע"ה לו נאה לומר הבל הבלים כו'. כמו כן בנ"י שמתרוממים מכל לשון והם מכניעים עצמם בלב אמת אליו ית'. זהו עדות אמת לכל באי עולם:

ויהי בישורון מלך. יש מפרשים על משה רבינו. ויש מפרשים על התורה. והכל אחד כי מרע"ה הוא כח התורה והדעת של כלל ישראל. והפסוק תורה צוה כו' משה מורשה קהלת יעקב. מתפרש לכאן ולכאן. שמרע"ה נתן לנו התורה בירושה לכלל ישראל. וכמו כן התורה נתנה לנו את מרע"ה למורשה. כידוע שבכל התאספות בני ישראל נמצא כחו של מרע"ה בכללות בנ"י. וממילא נתעורר השראת השכינה ג"כ בישראל. שזהו עיקר הפי' ויהי בישורון מלך על הקב"ה. והכל אחד דאיתא בס' תהלות ישראל מהמגיד ז"ל בשם הרב ר"ב ז"ל על הפסוק אשרי אדם עוז לו בך. שצריכין להגות בתורה שנקראת עוז בדביקות אל הבורא ית' שיהיו הדברי תורה מושרשים בו ית' ע"ש דברים מתוקים. כי התורה אין לה סוף וכמ"ש שכל התורה שמותיו של הקב"ה. וכידוע שכ"ב אותיות התורה נקראים לבושו של הקב"ה כמ"ש בזוהר בהעלותך. ובודאי לבושו של המלך הוא קדוש. אבל אין דומה מי שאוחז בהלבוש בעת שהמלך מתלבש בו. ועי' מ"ש לעיל בפרשת האזינו בפסוק כי לא דבר רק הוא כו'. ונמצא ע"י התורה מורשה לקהלת יעקב ויהי בישורון מלך ממש כנ"ל:

 

 

בעזה"י מימי החג

כתיב אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך. ובמד' במדבר אשרי מי שבחרו אעפ"י שלא קירבו כו' אהרן בחרו וקירבו ע"ש. והיינו שנתקרב אהרן לכנוס לפני ולפנים ע"י שנתקיים בו בחרו וקירבו. וכמו כן בדוד המע"ה שהוא בעל תשובה איתא אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד. ועל הענין הזה אמרו במקום שבע"ת עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. ואע"פ שמרע"ה הי' למעלה יותר ויותר. אעפ"כ נבחר אהרן לכנוס לפני ולפנים כנ"ל. ודבר זה מתקיים ג"כ בחג הסוכות שבנ"י המה בעלי תשובה זוכין להיות נכנסי' בסוכה שחל עלי' שם שמים כמ"ש חז"ל. ולכך צריך להיות גבוה עשרה טפחים. משום דמעולם לא שרתה שכינה למטה מעשרה ע"ש פ"ק דסוכה. והטעם נראה כי הקב"ה וב"ש מטיב לכל מי שיכול לקבל הטובה. וע"י שבע"ת לבו נכנע ביותר יכולין להכניסו לפנים שלא יבוא עי"ז לידי גיאות ח"ו. ולכך יכול בע"ת לעמוד במקום שצדיקים גמורים א"י לעמוד שם. כי בע"כ יהי' להם גבהות יותר מבעלי תשובה:

כתיב לב יודע מרת נפשו. שבנ"י נקראו לב שהמה פנימיות החיות שבעולם. ולכן המה מרי נפש בר"ה ויוהכ"פ דכתיב ועניתם את נפשותיכם. וזוכין אח"כ בסוכות לשמחה כמ"ש ובשמחתו לא יתערב זר. וזהו הגנת הסוכה שלא יהי' שייכות להם בשמחתן של ישראל. לכן נותנים להם חלקם בע' פרים כידוע. והעיקר מתקיים בשמ"ע דדרשו חז"ל והיית אך שמח על יו"ט האחרון. שאז אין להם שום חלק כמ"ש עצרת תהי' לכם. כי ז' ימי הסוכות הם קיום הטבע שמתפשט החיים היורד בתחלת השנה לקיום העולם. ושמיני עצרת הוא בחי' הנשמה יתירה אור ז' הימים ושם אין שום מגע נכרי כלל. ופרשנו פסוק שמח זבולון בצאתך הוא על שמחת ז' ימי הסוכות. ונקרא יציאה שהיא שמחת כלל הבריאה כנ"ל. לכן יש לכולם חלק. ולכן צריך סוכה והגנה שלא יתערבו בשמחתן של ישראל. ויששכר באוהליך הוא שמ"ע ושמחת תורה שהיא עיקר האהל של בנ"י. ולכן אז אין צריך הגנה ששם אין שום מגע נכרי. וצריכין לבטל כל הימים ליום השמיני. ולכן עושין שמחת תורה להודיע כי כל השמחה בחיים ושפע פרנסה. כדי שנוכל לעסוק בתורה מתוך הרחבה. כמו שעשה זבולון שותפות עם יששכר:

כתיב מן המיצר קראתי יה ענני במרחב. הרמז על הצעקות והתפלות בר"ה ויוהכ"פ שאז נאמר בכסה ליום חגינו. וענני במרחב הוא בסוכות. והוא ג"כ תפלה דיש תפלה לעני ותפלה למשה. ולכן תיקנו חז"ל בחכמתם ובצדקתם הושענות בימי החג דכתיב [תחת] אשר לא עבדת כו' בשמחה ובטוב לבב כו' ואין עבודה אלא תפלה. הרי שעיקר תפלה החשובה הוא בימי השמחה והוא בחי' תפלה למשה כנ"ל. וכן בפרטות כי בימי העוני התפלה בהכרח נוגעת להאדם. רק בעת השמחה אז התפלה באמת רק לשם שמים. ובימי השמחה כשהקב"ה משפיע הטובה לעולם. אז צריכין לבקש מאתו ית' לסייע לאדם לקבל הטובה כראוי. וזה עיקר ההפרש בין האומות שכשמשפיעין להם טובה חוטפין כ"א חלקו. אבל בנ"י מצפין לחסדו ית' שיהי' דבר של קיימא. ושיהי' נגמר רצונו ית' וכבודו ע"י ההשפעה. והיא העבודה החשובה לפניו ית'. וז"ש במד' פנחס יספת לגוי ה' שבנ"י מקיימין המועדות ומוסיפין להם שמיני עצרת כו' ע"ש שמתברר עי"ז החג זכותן ומעלתן של ישראל. וזהו ענין שמחת תורה אחר סוכות. דכתיב ה' מסיני בא כו' שהחזיר התורה לבני עשו כו'. ומסתמא זה הענין נוהג בכל שנה. ולכן בימי הדין המשפט לכל הבריאה כמ"ש כל באי עולם עוברין לפניו. וכ' בכסה ליום חגנו ולא ניכר אז חיבת ישראל. עכ"ז בסוף נשאר האחדות לישראל. וזה החג עצמו הי' אז בכסה. ומסיני בא י"ל על ר"ה שופרות זכות מתן תורה. והיא עיקר הזכירה וכתיבה לחיים שהיא התורה שנק' עץ חיים. וזרח משעיר רמז על יוהכ"פ שיש בו שעיר המשתלח לדחות שרו של עשו. והופיע מהר פארן רמז על סוכות שהוא בחי' חסד לאברהם. וגם אברהם קראו הר. ויש אחיזה עי"ז לכל האומות. ולכן צריך הגנה של הסוכה. ואתה מרבבות קודש כו' הוא שמ"ע ושמחת תורה. וסדר זה נוהג לעולם בכלל ובפרט. שצריכין מקודם לתקן הטבע ואח"כ זוכין להפנימיות. והשי"ת עשה כן כדי להיות נתקן גם הטבע. דהנה אמרו במד' הובא ברש"י מ"ט פתח בבראשית כח מעשיו הגיד לעמו כו'. והענין הוא שעיקר התורה השייכה לישראל היא נשמת התורה ועשרת הדברות. אכן איתא רצה הקב"ה לזכות את ישראל הרבה להם תורה ומצות דכ' ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה. פי' כי מזכי לחייבא הוא דבר גדול מאוד. ורצה הקב"ה שבאמצעיות בנ"י יהי' תיקון לכל הברואים. ולכן המשיך כח התורה לכל המעשים הגשמיים על ידי המצות מעשיות. וזה התיקון נעשה באמצעיות שלשתן השי"ת והתורה ובנ"י. כמ"ש בשביל התורה שנק' ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית כו'. וזהו שעשה הבורא ית' להיות מקודם תוהו ובהו ואח"כ יהי אור. וכמ"ש בחי' מו"ז ז"ל שלכך הי' א"י מקודם תחת יד כנען כו'. והכל כמ"ש בבחי' ד"א קדמה לתורה. שעשה השי"ת להיות כל איש ישראל צריך לתקן מקודם הגשמיות והטבע. ואח"כ זוכה להפנימיות. אם כי עיקרן של בנ"י הפנימיות רק כדי לזכות כו'. ולכן בשבועות יש שמחת תורה על עיקר התורה אש דת עשרת הדברות. ועתה יש שמחת תורה כמו שהיא התפשטות התורה בכל הפרטים. וזו התורה נעשית באמצעיות בנ"י. כמו שראינו שכל התהלוכות מהאבות עד הסתלקות מרע"ה נעשה מזה התורה. וזה כח תורה שבע"פ דכ' וחיי עולם נטע בתוכינו ממש כנ"ל:

בפסוק אף חובב עמים כו' דכ' כמה פעמים פן יהרסו לעלות כו'. וראינו כי באמת בנ"י עמדו בהכנעה רבה ואדרבא אמרו דבר אתה עמנו כו'. וזה הי' חביב לפניו ית' כמ"ש הטיבו אשר דברו. ואם כי מרע"ה הוכיחן מקודם על זה. מ"מ הודה וראה כי הטיבו אשר דברו. וז"ש וזאת הברכה מוסיף על ענין ראשון. פי' על התוכחות שהוכיחן מול זאת בירכן אח"כ. כל קדושיו בידך כמ"ש ועלית אתה ואהרן כו'. והם תכו לרגליך שהיו שפלים לפניו גם בשעת שחיבבן. [וי"ל עוד כל קדושיו בידך רמז על נדב ואביהוא שנתקרבו וימותו לפני ה' כמ"ש מסיני נטלו עונשם]:

שייך לעיל למאמר רצה הקב"ה לזכות כו' למען צדקו יגדיל תורה. דקשה דהול"ל הגדיל תורה. רק הפי' על כח תורה שבע"פ שבנ"י מוסיפין ומרחיבין כח התורה. וע"י המצות ממשיכין אור התורה לכל המעשים. לכן הרבה להם דייקא תורה ומצות להודיען איך להגדיל ולהרחיב כח התורה כנ"ל. וזה יגדיל ויאדיר לשון עתיד כנ"ל:

 

 

בעזה"י עוד לימי החג

ענין הליכה מבית לסוכה צא מדירת קבע כו'. הוא מעין מצוה ראשונה שנצטוה אברהם אע"ה לך לך מארצך. וכמו כן בבנ"י שנא' זכרתי לך חסד נעוריך כו' לכתך אחרי כו'. ובודאי אין יכולין לקיים זה כראוי רק בתחילת. ולכן אחר יוהכ"פ שנעשים טהורים כקטן שנולד מתעורר זה הרצון בכל איש ישראל להיות נמשך אחר השי"ת. אחריך נרוצה. ומסתמא פי' חסד נעוריך הוא אברהם אבינו ראשיתן של ישראל. ושמעתי מפי קדשו של מו"ז ז"ל על מאמר המדרש תנחומא בפ' לך ילמדנו רבינו מה לקבל עליו מ"ש כשהוא מהלך כו'. והגיד כי כיון שהיתה זו מצוה ראשונה א"כ למה התחיל בהליכה ומיישב כי כבר עמד אע"ה בענין ואהבת כו' ודפח"ח. וכמו כן נוכל לומר בסדר ימים הללו. כי בר"ה הוא האחדות שמע ישראל כו'. ואז צריכין להתבטל אליו ולא שייך הליכה. וכן ביוהכ"פ הוא בחי' בשכמל"ו. ובסוכות מתחיל ואהבת כו' שיהי' ש"ש מתאהב על ידך כדאיתא בספרי. לכן אז המצוה הליכה. ולכן מקריבין ע' פרים על האומות ג"כ התפשטות הקדושה לכל המקומות כנ"ל. ועי"ז זוכין אל הארץ אשר אראך. וכן בסוכה זוכין לרוח הקודש ע"י מצוה זו כנ"ל. ולכן סוכה מלשון יסכה שסכתה ברוח הקודש כנ"ל:

ימי הסוכות שנק' זמן שמחתינו כי השי"ת זיכה אותנו לישב בצלו. והיא מעין בחי' הג"ע דכתיב וישם שם כו' האדם. ועיקר הבריאה הי' להיות דירת האדם שם. ושם הי' השמחה כמ"ש כשמחך יצירך בגן עדן. והגם שכ' ויגרש את האדם. אעפ"כ יש זמנים שמתנוצץ קצת הארה מבחי' הג"ע. והשי"ת הכניסנו לדירה זו שחל עלי' שם שמים כדאיתא בגמ' והשמחה במעונו. לכן דירה זו מביאה השמחה. ובוודאי ע"י טהרתן של ישראל ביוכ"פ יש שמחה לפניו במרום. לכן יש לנו לשמוח בשמחת הבורא ית'. וז"ש לפני ה' תטהרו. ומלבד שזכינו לטהרה יש לנו להתענג בשמחת השי"ת בנו:

והנה בקהלת כתיב ושבחתי כו' את השמחה. וכ' ג"כ ולשמחה מה זו עושה. והיינו שבודאי טוב מאוד אם זוכין לשמחה בלי פסולת. רק שקשה להשיג זאת תמיד ויש בה פסולת כדכ' לשחוק אמרתי מהולל מעורבב. רק בימים הללו בסוכה שהיא הגנה שאין מתערב שם פסולת לכן יכולין לשמוח עתה. והשמחה הוא תענוג פנימי. וכתיב לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה ולחוטא נתן ענין לאסוף כו'. וכל זה מתקיים בימי החג. דכתיב רבים אומרים מי יראנו טוב נתתה שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו. פי' שבסוכה הוא ימי השפעה לעולם. והאומות כל אחד נוטל שלו ומאסף רוב דגן ותירוש. אבל בנ"י יש להם לקבל פנימיות ההשפעה והוא התענוג והשמחה. וזהו עדות שהם הלב והעיקר כדאיתא שבנ"י דומין ללב שמקבלין רק צחותא דכולא. והוא התענוג כנ"ל. לכן ניתן מצות סוכה עתה. לרמוז כי אין אנו חפצים ברוב דגן ותירוש. רק להיות הכנה לעבודת השי"ת שהיא העיקר. ועל הימים האלו כתיב תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה כו'. שהם ימי שמחה וצריכין להתחזק עתה בעבודת ה' ביותר. ומתקיים כל השנה כמ"ש מצות שקבלו עליהם בשמחה כו'. והשי"ת ב"ה וב"ש נתן לנו ימי שמחה בתחלת השנה מטעם הזה. מרוב כל פי' האר"י ז"ל ידוע שיהיה יותר שמחה בעבודת הבורא משמחה שיש לו מכל הדברים שבעולם. ובנ"י מראין זאת בסוכה שיוצאין מדירת קבע לדירת עראי. כמ"ש בחרתי הסתופף בבית אלקי אף בעראי מדור באהלי רשע בקביעות. כדאיתא ברש"י ז"ל בפסוק טוב לחסות בה'. חסיון מועט מלהיות בטוח בקביעות בנדיבים ע"ש:

והנה כתיב על ימי הסוכות שבעת ימים בשנה מה שלא כתיב כן בשום מועד. והם הארות על כל השנה דכתיב ויקרא כו' לאור יום. והם כמו מנורה של ז' נרות דכתיב אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. פי' דכ' וירא כו' האור כי טוב ויבדל גנזו לצדיקים. לכן א"י להאיר בזה העולם ע"י הרשעים. ובסוכה שיש הגנה והבדל יכול להתגלות מאמר הגנוז תוך הסוכה. ולכן איתא ג"כ שהצדיקים נעשים אושפיזין בסוכה. ואין חידוש שהלא אמרו חז"ל שחל שם שמים על הסוכה ע"י שיש הגנה והבדל. וכן איתא בכל ש"ק שיש הארה מאור הגנוז לכן פורס סוכת שלום עלינו. ובסוכה הוא בפועל. ולכן יש שמחה כי באור פני מלך חיים. וכשמתגלה האור זרוע אז לישרי לב שמחה. ואיתא במדרש תצוה נמנעה השמחה מן הרשעים שהוצרך הקב"ה לישב עם בו"ד בנר כו' ע"ש. הענין כנ"ל שע"י שאין הרשעים כדאי להנות מאור הגנוז שהיא נותן השמחה. לכן גנזו והוצרך להתגלות קצת הארה מאור הנ"ל. ע"י המצות שהם נרות דכתיב נר מצוה. אבל כשמתגלה עיקר האור אז השמחה מתרבה כנ"ל:

השמחה של החג הוא העדות על בנ"י כמ"ש חז"ל שנתן השי"ת סימן מי נצח בדין. והענין הוא עפ"י מ"ש שמחתי מתוך יראתי ויראתי מתוך שמחתי. כי היראה האמיתית נולד ממנה שמחה והוא סימן על היראה. וכמו כן שמחה אמיתית מביא לידי יראה. ולכן נקרא שמו של יצחק אבינו ע"ה על השמחה להודיע שהגם שהי' בחי' פחד ויראה. אות היא שהי' בו יראת אמת. וכמו כן בימים הנוראים שנופל פחד ויראה על כל באי עולם. אבל בנ"י שלהם יראת אמת באין אח"כ לשמחה. והיא עדות על היראה שהיא אמת כנ"ל. ועל זה נא' טוב אחרית דבר מראשיתו. ולכן כיון ששמחה זו באה מכח היראה היא בלי פסולת. וצריכין לראות שנבוא לידי יראה ע"י השמחה כנ"ל. ויש רמז בלידת יצחק שאמרה שרה צחוק עשה כו' כל השומע יצחק. ויש לפרש על שמיעת קול שופר שהוא בחי' אילו של יצחק. והוא לעורר יראה בלבות בני ישראל. אבל היא הבטחה שמביא לידי שמחה בחג הסוכות כנ"ל. וזה הי' כוונתה לומר שהגם שבא פחד ע"י יצחק עכ"ז השומע יצחק כנ"ל. וז"ש תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו. היינו חג הסוכות רק שמתלבש בר"ה בבחי' היראה כנ"ל:

בפסוק אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם כו'. כמו ויקרא אלקים לאור יום. פי' חז"ל קריא רחמנא לנהורא ופקדי' אמצותא דיממא כו'. כן הימים הללו הם עמודים שיכולין לעורר בהם הקדושה. דכתיב הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו כו' שיש המשכה מקדושה עליונה למטה. וזמנים הללו מיוחדים לזה. וג' עמודים בשנה. הג' רגלים נקראים אגודה דאין אגודה פחות מג'. וגם בנ"י הם מיוחדים לעורר זה הכח כמ"ש תקראו אותם. ואיתא במד' בפסוק ישראל מקוראי שהם כמו תקרה שהבנין עומד עליהם. וזה סוד הפסוק כל הנקרא בשמי כו'. ונדרש בזוה"ק על מצות לולב שזה ואגודתו על ארץ שכולל כל המינים שבבנ"י. ומצות הסוכה היא למעלה וזה בכלל הבונה בשמים כו'. והיא בחי' עלמא דאתכסיא. וכן שמעתי ממו"ז ז"ל כי לכן המדרש מאריך במצות לולב ובמצות הסוכה לא האריך כי היא בחי' הסתר כנ"ל. וזהו הנסתרות לה' שחל שם שמים על הסוכה. והנגלות לנו הוא הלולב ולקחתם לכם כתיב:

ביום השמיני עצרת תהיה לכם. במד' יספת לגוי ה' כו'. כי שבעת ימי החג הם תיקון ז' המדות. ובשמיני הוא המשכה מעולם העליון. וזה אינו יכול להיות רק לבנ"י עפ"י המד' בפרשת שמיני חצבה עמודי' שבעה שלחה נערותי' תקרא. וכתבנו שם באורך כי אחר תיקון המעשים צרכין למשוך הארה מלמעלה. וזה הוא תוספות מרובה על העיקר. ומלשון מקרא קודש שכתבנו לעיל. וחג זה הוא בחי' תוספות. כי הג' רגלים הם ג' עמודים בזכות ג' אבות העולם. ושמ"ע יתכן לומר שהוא בחי' מרע"ה שהמשיך הנהגה חדשה. אש דת. מלמעלה מהטבע לגמרי. לכן הג' מועדות יש לכל אחד מצוה מיוחדת. מצה. שתי הלחם. לולב וסוכה. ושמיני עצרת אך שמח בלי התפשטות והכנות לזה. רק התגלות פנימיות שמחת הלב מה שבאמת קשה לנו להשיג את זאת שהיא התפשטות הגשמיות. ובזמן המקדש בוודאי הי' מתקיים בפועל. שהוא הבטחה ג"כ. אחר קיום מצות החג ושמחתם לפני ה' כו' אח"כ והיית אך שמח. ועתה עושין שמחת תורה. שע"י התורה נזכה לעורר שמחה שמעולם על ראשם של ישראל:

במשנה ובחג נדונין על המים. לכן מתפללין על הגשם. ומסתמא עיקר הכוונה על התורה שנאמ' כל צמא לכו למים. וכמו שהמים הם מזון וקיום העולם לפתוח הקרקע ולעשות פירות. כן התורה בלב האדם. וכתיב וכל שיח השדה כו' כי לא המטיר כו' ואדם אין כו' פרש"י שאין מי להכיר טובת הגשמים ולהתפלל. ובודאי זה הסדר נוהג בכל שנה. שבר"ה מתחדש הבריאה. ואחר כך צריכין לבקש פרנסה וקיום העולם. שזה תלוי בתפלת התחתונים. וזהו טעם הפשוט של מצות סוכה לצאת החוצה מן הבית ולידע כי הארץ צריכה מטר מן השמים. וכמו כן בפנימיות לשפוך שיח לפני השי"ת להריק דעת ללב האדם. שגם השפעת דעת התורה תלוי כפי השתוקקות ורצון האדם. כמ"ש כל צמא לכו. וכ' ישוטטו לבקש דבר ה'. ואמרו חז"ל הוי גולה למקום תורה. וכמו שהי' במדבר שלא זכו לתורה עד שנמשכו אחר השי"ת למדבר צי'. ומזה הטעם ע"י הסוכה זוכין לתורה אחר כך. והג' מועדות יש בהם ג' ברכות על בני חיי ומזוני. והחג הוא מזוני. ולכן הוא בזמן שמחה. כי הקב"ה כביכול שמח בהכינו מזון לבריותיו. וכמ"ש הנה נתתי לכם כו' כל עשב כו' ובכ"מ דכתיב לשון זה הוא לשון שמחה. ללמד לאדם לקבל אורח בסבר פנים יפות לתת צדקה בשמחה. לכן קבע זמן הפרנסה בזמן שמחתינו. וכפי מה שנמצא אנשי דעת שמכירין טובת השי"ת יש לפניו ית' שמחה להשפיע להם כל טוב. לכן בזמן הזה שיורד שפע פרנסה יש שמחה לפניו במרום. וכמו כן בפנימיות השפעה שהיא התורה לישראל כי לא על הלחם לבדו יחי' כו' מוצא פי ה' והיא התורה שנק' באר מים חיים. ובמד' ויצא ג' עדרי צאן ג' רגלים כו'. ומסתמא ונאספו שמה כל העדרים הוא בחג הסוכות חג האסיף שבו מתאספין כח כל הג' רגלים. לכן נפתח בו הבאר. ומשם שואבין רוח הקודש כמו שהי' בשמחת בית השואבה:

עוד לענין הנ"ל דכתיב בשירת הבאר וממדבר מתנה. ולכן ע"י מצות הסוכה שהיא כענין לכתך אחרי במדבר. עי"ז זוכין לפתוח פי הבאר ולתורה. ולכן היא זמן שנידונין בו על המים כדי שיגין זכותן של ישראל כנ"ל. ואיתא בגמ' ביום הגשמים הכל שמחים ע"ש. ובודאי בכל הג' מועדות נפתחין מעיינות התורה דכ' וידבר משה את מועדי ה' אל בנ"י ומתרגמינן ואלפינון לבני ישראל. כי דיבור הוא לשון הנהגה. שמרע"ה נתן הכח בהמועדות שהם ינהגו וימשיכו נפשות בנ"י לעבודת ה'. ומועד הסוכות גדול מכולם. דמצינו ביצחק ג' בארות עשק שטנה רחובות. ויתכן לרמוז על הג' מועדות. כי פסח יציאת מצרים הוא התעשקות להנצל מידי הרשעים. וכן שבועות במתן תורה בסיני דרשו חז"ל שבו ירדה שנאה לאוה"ע ונק' שטנה. אבל בסוכות מקריבין ע' פרים גם על האומות לכן ולא רבו עלי' ונק' רחובות. וחג הזה הוא פרנסה וקיום העולם כמ"ש לעיל. בפסוק הנה נתתי כו'. דכל בריאת שמים וארץ הי' כדי שיטיב הקב"ה עם הנבראים כי חפץ חסד הוא. וכל החפץ של הקב"ה הי' שיהי' מי שיקבל השפע. ולכן הנה נתתי הוא מאמר האחרון מהעשרה מאמרות. וע"ז כתיב אח"כ וירא כו' את כל אשר עשה והנה טוב מאוד. שזה הי' כל רצונו ית'. לכן הוא זמן שמחה במרום כנ"ל:

וזאת הברכה כו' במד' שבאה התורה לברך את ישראל. כי הנה מרע"ה קודם פטירתו הוריש כחו שהיא התורה שניתנה לו מסיני לכללות בנ"י. כמ"ש מורשה קהלת יעקב שבכל עת שמתאספין בנ"י מתקיים בישורון מלך בהתאסף. ואיתא שיש בתורה ברכה לפני' ולאחרי'. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל שהענין כמו במזון שיש ברכה לפני' והוא על גוף המזון שברא השי"ת. וברכת המזון לאחרי' הוא על כח המזין שיש בהמזון שהוא השביעה והעיכול שמתברך המזון במעיו ומחזק כחו של האדם. לכן שיעור בהמ"ז קודם זמן העיכול. כן בתורה מלבד שנתן השי"ת גוף התורה. נתן ג"כ שיהי' בה ברכה לאחרי' שיאירו הדברים בהאדם עכ"ד. ויתכן שעל ב' אלו הענינים הוא חג השבועות מתן תורה ממש. ושמחת תורה בשמיני עצרת תהי' לכם. שהוא הכח הנשאר מהתורה. שהדברים מאירים ומתברכים בלבות בנ"י. כדאיתא בזוה"ק שלח על הלומדין לשמה מתברכין מילין בגווייהו. וזה הוא אחר תיקון האדם ביוהכ"פ שנטהרו לבות בנ"י מאירין אח"כ דברי תורה בלבות בני אדם. וזהו ברכת החג במים. כמו שהמים הוא לרוות את הארץ לקבל הזריעה ולהוליד. כן התורה שנמשלה כמים עושה עתה פירות בלב איש ישראל. וזאת הברכה של התורה שנותנת חיים להעוסקים בה. וע"ז נאמר וחיי עולם נטע בתוכנו. והוא בחי' תורה שבע"פ מה שמתברכין הדברים בלב האדם ועושים פירות. וגם זה מתנה מהשי"ת כמ"ש ממני פריך נמצא. דהיינו גם מה שנתוסף וחדושי דאורייתא שהוסיפו חכמינו ז"ל הכל הוא מתנה מהשי"ת. וזה הכח שהוריש מרע"ה לכללות ישראל עד סוף כל הדורות. כדכתיב מורשה ונחלה אין לה הפסק. וכתיב וכימיך דבאך. שמרע"ה בדורו שהי' דור החשוב מכל הדורות. זכר בדורות האחרונים ודורתינו עתה שהם ימי זקנה. שע"ז מבקשין ככלות כחנו אל תעזבינו. ומרע"ה תיקן גם לנו שיאירו דברי תורה עד סוף כל הדורות. זה הברכה וכימיך דבאך. גם הראה להם כי כפי מה שיאירו במעשיהם כך יהיו נשארים ההארות לכל דורות האחרונים ג"כ. וזהו וכימיך כי יום הוא אור:

 

 

מצות הסוכה אחר ימי תשובה. עפ"י הגמ' דסוכה בפסוק מאחז פני כסא פרשז עליו עננו פירש מזיו שכינתו עליו. וזה הענין מתקיים בכללות בנ"י. שעושין תשובה ואמרו חז"ל שמגעת עד כסא הכבוד. לכן יורד אח"כ הארה מזיו כסא כבודו וסוכך. וגונן עלינו. כאשר חכמים הגידו שחל שם שמים על הסוכה. לכן צריך להיות למעלה מי' ע"ש בגמ' הנ"ל ואמרם אשתרביב לי' כסא כו'. וזה הענין הי' ג"כ בזמן המקדש שנכנס הכה"ג לפני ולפנים ביוה"כ בענן הקטורת. לכן המשיך הארה שישרה ענני כבודו על בנ"י אח"כ בימי החג. ועיין בזוה"ק אמור ק"ג א' שמביא הפסוק וכסה ענן הקטורת למצות סוכה:

איתא בגמ' כי בסוכות הושבתי איכא מ"ד סוכות ממש ואיכא מ"ד ענני כבוד. ומסתמא הכל אמת דצריכין להבין למ"ד סוכות ממש מה ענין זה. ויש לומר עפ"י אמרם ז"ל אמרה תורה צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי. וזהו באמת עיקר החירות שניתן ביציאת מצרים לכל איש ישראל שלא יהי' מוטבע בעניני הטבע. וז"ש בסוכות הושבתי כו' בהוציאי אותם שהי' נטיעה בלבות בנ"י לצאת ממאסר הגוף והטבע להיות בעוה"ז בארעי. כמ"ש ויסעו מרעמסס סוכתה שדרשו חז"ל זה על פסוק ואשא אתכם על כנפי נשרים ע"ש. והוא כנ"ל שניתן להם כח להיות למעלה מהטבע להיות להם כנפים שלמים לפרחא בהון לאביהן שבשמים. וכפי מה שמתקיים בכל איש ישראל דירה זו שלא להיות מוטבע בעוה"ז. כך חל עליו שם שמים וסוכת ענני כבוד. ולכן ניתן זו המצוה אחר יוהכ"פ. כי לא בכל עת אנו זוכין לזה רק בהיות פעם אחת בשנה שבנ"י מטוהרין כמ"ש יכפר עליכם כו' אז באין למדריגה זו. א"כ הוא עדות שבסוכות הושבתי כו'. מאחר שיש עת שמתקיים. לכן עלינו לטהר עצמינו בכל עידן ועידן לזכות לזה תמיד. וכתיב למען ידעו דרתיכם חסר. פי' שהוא עדות שלא יתיאשו בנ"י עצמם באחרית הימים כמונו היום בשפל המדריגה. עכ"ז צריך איש ישראל להאמין כי בימים אלו יוצא מאפילה לאורה. כי לא יוכל איש ישראל להיות נטבע לגמרי בטבע. וזהו בסוכות הושבתי כמ"ש. ואפשר כי בדורות הללו חביב ביותר לפניו ית' מצות סוכה. שקראו בזוה"ק צלא דמהמנותא. כי הראשונים הרגישו בחלות שם שמים על הסוכה וראו האושפיזין. ואנחנו אין אתנו יודע עד מה. ועכ"ז אנו חסין בצלו כמאמר עם עני ודל וחסו בשם ה'. אח"כ ראיתי שגם אמו"ז ז"ל אמר כעין דברים אלו שנק' עתה יותר צלא דמהמנותא:

במצות לולב ולקחתם לכם כו'. דרשו במדרש על חיבור מיני בני אדם שבישראל אותם שיש להם טעם או ריח כו' ע"ש. ויש לפרש הענין שבחג הזה ניתן דעת לאיש ישראל למצוא ולהכיר מקומו. כאומרו ולקחתם לכם ממש שיקח כל אחד את עצמותו. כי הנה חג הזה נקרא חג האסיף שמאסף כל אחד תבואתו לביתו. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל כי כמו כן בכל אדם ממש מתברר עתה הנקודה פנימית שבו שמתערבב בכל השנה בהבלי עולם. ועכשיו שמוטהרין מתברר האוכל מתוך הפסולת כו'. ויתכן שזה רמז באספך מעשיך ממש. מן השדה היא התערובות. כי שדה הוא לשון הפקר כמו עשו איש שדה. ואפשר כי הוא ז"ל דיבר מזה. כי עוד דיבר אז על הפסוק בשדה מצאה צעקה הנערה ואין מושיע לה. ואחשוב שאמר כי בימי הסוכות שנאספין מן השדה לכן המה ימי ישועה. ולכך בימים אלו יכול כל איש ישראל למצוא מקומו כנ"ל. וכמו שבפרט כל נפש מישראל מתברר עתה האוכל מתוך הפסולת. כן בכלל הבריאה מתבררין עובדי ה' בנ"י מתוך הרשעים. ולכן באמת ימי המשפט הם לטובת בנ"י. כמ"ש לא כן הרשעים כו' כמוץ אשר תדפנו רוח כו' לא יקומו במשפט כו' יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד. וזה עצמו הוא הבירור אוכל מתוך הפסולת. שהקב"ה מברר ואוסף מעשיו מן השדה וכונס בנ"י לביתו והיא הסוכה. ולכן דרשו חז"ל ראשון לחשבון עונות. דכ' והאלקים עשה את האדם ישר כו' בקשו חשבונות רבים. לכן עתה שבנ"י הם נקיים יש לנו ליקח לעבודתו ית"ש. קודם שמתערבין חשבונות רבים מהבלי עולם:

במדרש ועם נברא יהלל שנעשין בנ"י ברי' חדשה בר"ה ויוהכ"פ. לכן מהללים בסוכות שם ה' דכתיב עם זו יצרתי לי. הגם שכל העולם ומלואו ברא השי"ת לכבודו. אך עם זו יצר לו לשמו. כמו שיש במעשה האדם כלאחר יד ויש במכוון לשמה. כן כביכול יצר בנ"י לו לשמו והם עיקר הבריאה. לכן נק' עם נברא שהעולם נברא בגינו. והנה בר"ה מתחדש הבריאה א"כ מתחדש גם רצון זה שרוצה בבנ"י. ובנ"י מטוהרין בימים אלו. ונק' ג"כ נברא מלשון מצות ה' ברה. שנעשו בנ"י ברי לבב בימים אלו. לכן הם מהללים לשמו ית' כמ"ש תהלתי יספרו. דכ' לא המתים יהללו והם הרשעים שבחייהם קרוים מתים ואין בהם חיות האמיתי. ואנחנו נברך. לכן הלל ושמחה של החג הוא עדות על בנ"י שהם נצחו בדין. כמ"ש חז"ל שע"י שההתחדשות הוא אצלם לכן ההלל והשמחה להם:

בענין שמחת בית השואבה שאמרו חז"ל מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו. דכתיב משוש כל הארץ שמא"י וירושלים נמשך שמחה לכל העולם והוא בבחי' עולם. ובבחי' הזמן ימי החג נותנין שמחה לכל השנה. לכן נקרא זמן שמחתינו שכל השמחות נובעין מזמן זה. ובנפש בנ"י נותנים שמחה לכל הברואים. דכתיב ישמח לב מבקשי ה' ואין בעולם מבקשי ה' כמו בנ"י. לכן בביהמ"ק בחג שנאספו שם כל בנ"י נק' שמחת בית השואבה. שכל השמחות נובעין ושואבין משם בג' הבחי' עולם שנה נפש. וגם עכשיו על ידי הזכירה ומצות לולב שהוא זכר למקדש. דכ' ושמחתם לפני ה"א ז' ימים ותקנו זכר למקדש. מזה מתעורר מעט משמחת בית השואבה. וז"ש מי שלא ראה שמחת ביה"ש. ראי' הוא בעין הלב להסתכל ולהתבונן בשמחה שהיינו שמחים בזמן המקדש. ומי שמעולם לא נתן לב להתבונן בזו השמחה. ע"ז אמרו לא ראה שמחה מימיו. דאל"ה קשה למאי נ"מ כתבו זה:

חג הסוכות הוא שמקרב הקב"ה את בנ"י בתשובה מאהבה ושמחה. ועל זה נאמר על כל פשעים תכסה אהבה. והיא הסוכה שמגין על בנ"י וע"ז נאמר מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה. ולעולם נשאר אהבה בלבות בנ"י לה'. אך החטאים מכסים. ובימים אלו נגלה האהבה. וזהו עפ"י אמרם ז"ל ע"י תשובה מיראה זדונות נעשין כשגגות וע"י אהבה נעשין כזכיות. והנה כתיב עונותיכם היו מבדילין. משמע כי העון שהוא מזיד הוא מבדיל ולא שוגג. ולכן כשנעשין כשוגגין שוב אין הבדל. ויכולין אח"כ לעורר האהבה. וכשמתעורר האהבה שוב על כל פשעים תכסה [אהבה]. היינו שלא נשאר מהפשע כלום ונעשה כזכות. ואא"ז ז"ל הי' אומר תמיד שיש נקודה בכל איש ישראל שהקב"ה מגין עלי' וע"ז נאמר מגן אברהם. והיא נקודה אהבה הנ"ל שעלי' נאמר מים רבים לא יוכלו לכבות. וחג הסוכות הוא מעין המשכן שניתן לבנ"י אחר החטא כשנתקנו בתשובה. כתיב ויקהל משה פרש"י ז"ל למחרת יוהכ"פ כשירד מן ההר שנתרצה הקב"ה לבנ"י בשמחה. ואז התחיל נדבת המשכן בימים שבין יוהכ"פ לסוכות, שכן כתיב בבוקר בבוקר והי' רק איזה ימים. ובנדבת המשכן שהי' בשמחה נעשה הכנה להיות זמן שמחתינו בכל שנה ושנה. ואיתא במדרש אוהבם נדבה שע"י נדבת המשכן בשמחה אז נתעורר אהבה בין ישראל לאביהם שבשמים. כי באמת בעל תשובה שנעשה בו פגם ע"י החטא. צריך להיות עיקר התיקון ע"י הרצון טוב. וזה מתקן מה שחסר בגוף העשי'. ומזו הנדבה נעשה המשכן שחל עליו שמו ית'. כמו שביקש משה רע"ה ויהי נועם ה' כו'. וכל זה מתקיים בחג הסוכות ע"י הרצון בשמחה להסתופף בבית ה'. כמ"ש משכני אחריך נרוצה ונמשכין אחר מה שרוצה השי"ת. וע"י זה יכולין להתאסף כמ"ש ויקהל משה כו'. שקודם התיקון אינם יכולין לבוא אל האחדות. וכן סוכות נק' חג האסיף ומתאחדין בנ"י. כמ"ש חז"ל הרמז באגודת הד' מינים בסוכות שנעשין בנ"י אגודה אחת:

זמן שמחתינו. כי הנה בר"ה מתחדש הבריאה והקב"ה שופט כולם. א"כ מתחדש בכל שנה בחירת הקב"ה בבנ"י. וע"ז אנו שמחים שנשארנו להיות חלק ה' ונחלתו. כי גם על זה הי' המשפט ובאמת תכלית כל המשפט הי' לברר זה. רק בעת המשפט הוא בהסתר לכן כתיב בכסה. ובחג נגלה זאת. ורמזו בגמ' על חג הסוכית ביחוד שכפלו בתורה לומר שזה אחרון [שזה] גורם ע"ש בפ"ק דר"ה. והרמז כנ"ל שהוא אחרון שהגם שבר"ה חזרו בנ"י להתערב עם כל הבריאה. עכ"ז אח"כ נשארנו בבחירתינו לה' כמקודם. וזהו עצמו הגורם של בחירתו בנו. שהרי עדות יש שאין שום אומה יכולה להתקרב כמונו. שבכל שנה נידון העולם והסוף נשארים בנ"י לחלק ה':

ביום השמיני עצרת תהי' לכם. דאיתא ההלל והשמחה שמונה. ודרשו והיית אך שמח לרבות [ליל] שמיני כו'. דהשמחה צריך להיות לשם שמים. וזה הרמז ההלל והשמחה שמונה דשמיני הוא למעלה מהטבע שבז' ימי הבנין. וכ' אל יתהלל כו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל כו' השכל וידוע אותי. וזהו שמיני עצרת. ולכן אין בזה היום מגע לשום אומה. כי בז' ימי הסוכות הוא שמחה מצד הטבע. אבל בשמ"ע היא שורש השמחה כנ"ל. ויש רמז בפסוק נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר. כי בז' הימים הוא נשיאים ורוח. הסוכה ענני כבוד והד' מינים מנענעים לד' רוחות. ובזה יש לכל אחיזה. אבל גשם שבשמ"ע לא נמסר רק לאנשי אמת שההלל והשמחה הוא בזאת כנ"ל. לכן וגשם אין לאיש מתהלל במתת שקר היינו שאר האומות. זולת לבנ"י שהם בשורש של השמחה ניתן להם הגשם. ועיקר הגשם היא התורה שנמשלה למטר שמרוה לבות בנ"י כגשם שמרוה את הארץ. לכן פנימיות הגשם הוא התורה. ובני ישראל שדביקין בפנימיות. והם פנימיות הבריאה. בא להם הארת התורה. ולחיצוניות הבריאה בא פשטות הגשם. וכן מ"ש בחג נידונים על המים בפנימיות היא התורה שנק' מים. לכן זוכין בנ"י בחג להארת התורה. והדין הוא אם הם ראוים לקבל הארת התורה. דכתיב לב טהור ברא כו' אח"כ ורוח נכון חדש. שצריך האדם לבקש לב טהור כדי להיות כלי מוכן לקבל התורה. ובימים אלו שנטהרו לבות בנ"י ממילא מרגישין אח"כ הארת התורה. ומתקיים בזה החג וזרקתי עליכם מים טהורים. ומ"מ ע"י שהכל תלוי בפנימיות יש לבנ"י חלק המובחר גם בחיצוניות השפעה. כענין שדרשו חז"ל בפסוק עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב. שאוכלין ושותין עם האומות ואין עולין להם מן החשבון. והטעם כי אין זה עיקר נייחא שלהם ועיקר מנוחתם הוא התורה. ובמשנה מה בין תלמידי אברהם אע"ה כו' אוכלין בעוה"ז ונוחלין לעוה"ב. נחלה הוא העיקר הקרן ובעוה"ז אוכלין מהפירות. וכמו כן בימי הסוכות נקראים אוכלין בעוה"ז ומ"מ לא יתחשב. ובשמ"ע נק' נוחלין לעוה"ב. ומתקיים לבדד ישכון כמ"ש עצרת תהי' לכם. והג' מידות של תלמידי אברהם אע"ה מתקיים בישראל בימים אלו. כי בר"ה הוא רוח נמוכה כמ"ש מצוה בכפופים. ויוהכ"פ נפש שפלה דכתיב תענו נפשותיכם. ובסוכות עין טובה שמקריבין בעבור הע' אומות. לכן זוכין להשכר שאוכלין בעוה"ז ונוחלין לעוה"ב כנ"ל:

בפסוק תורה צוה כו' מורשה קהלת יעקב שע"י התורה נמצא האחדות בישראל. כי כל ישראל יש להם חלק בהתורה וע"י התורה מתאחדין. ואז שורה השכינה ביניהם כמ"ש ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם. היינו השרשים שיש לכל איש ישראל בתורה. וגם זה אמת שעל ידי האחדות זוכין לתורה. אך יש ב' מיני התאספות. והנה חג הסוכות נקרא חג האסיף וזוכין אח"כ לתורה בשמ"ע. ואז יש אחדות פנימי יותר. וע"ז נאמר עצרת תהי' לכם. שהוא כנופיא המיוחדת רק לבנ"י התאחדות של השרשים כנ"ל. ואין שם מגע נכרי כלל:

מו"ז ז"ל אמר עפ"י המדרש תנחומא בפסוק והם תכו לרגליך על ת"ח שמכתתין רגליהם מעיר לעיר וממדינה למדינה לשמוע דברי תורה ע"ש. ואמר שלכך אחר סוכות ע"י שיוצאין מבית לסוכה זוכין אח"כ לתורה. ולכן יש אח"כ שמחת תורה. והראה רמז בתרגום תחות עננך כו' נטלין על מימרך ע"ש. וי"ל עוד עפ"י זה תכו לרגליך הוא בעליות רגלים שלש פעמים בשנה. וכיון שחג הסוכות רגל האחרון לכך זוכין אח"כ להארת התורה. ועתה שאין לנו עליות רגלים רק בחג הסוכות היציאה מביתו לסוכה הוא מעין עליות רגלים כנ"ל:

בענין שמחת תורה בחג הסוכות. להראות שזוכין לכל זה ע"י התורה. כדכ' לקח טוב דרשו במד' תרומה מקח שהמוכר נמכר עמו ע"ש אף סוררים לשכון כו' שעל ידי התורה נתקרבו גם אחר החטא. וכמו כן בימים אלו שנטהרו בנ"י ונכנסו תחת כנפי השכינה בסוכה הכל בכח התורה כנ"ל:

 

 

בקיצור

כתיב בצלו חמדתי וישבתי. דרשו חז"ל כתפוח שאין לו צל והכל בורחין ממנו ובנ"י בצלו חמדו וישבו. והענין כמ"ש במ"א דמקודם כתיב כשושנה בין החוחים כו'. ולפי שבימי הדין נא' בכסה שבנ"י כוללין עצמן תוך כלל הבריאה. ואז נתברר שבחן של בנ"י שהם שושנה בין החוחים. וכמו כן מתגלה ג"כ אח"כ חיבת השי"ת לבני ישראל שבעבורם כביכול שוכן בתוכם גם שהם בגלות תוך האומות. ומתקיים בשמים ג"כ דודי בין הבנים. ומתגלה הצל סוכה. כי הגם שדרשו שתפוח אין לו צל. היינו שאין הצל של השי"ת מתגלה בעולם הזה כי הוא סתום ונעלם. אבל בזכותן של ישראל מתגלה בעולם:

כתיב למען ידעו כו'. כי בסוכות הושבתי כו'. דאחר יציאת מצרים היו בנ"י כברי' חדשה וקטן שנולד. וקודם שבאו לדרך ישרה ולקבלת התורה הי' תעו במדבר כו'. ולכן היה להם רודפים כדאיתא וישמע הכנעני כו' שמע שנסתלקו ענני הכבוד וקסבר שניתן רשות להלחם. היינו שהיו עומדין ומצפין כל שהי' לבנ"י קצת עירבוב. כמ"ש ויבוא עמלק כו' ברפידים כל שרפו ידיהם קצת מיד נלחם עמהם. כמ"ש חז"ל הוא סיחון הוא ערד שדומה לסייח ולערד במדבר. היינו שהם החיות רעות שנמצאין במדבר כמ"ש נחש עקרב וצמאון. ולכן הוצרך הקב"ה להגן עליהם במקומות הללו בענני כבוד. ואיתא [בספרים] (במד') כי בסוכות אבדו בנ"י את סיחון וארצו ע"ש פ' חקת. ומסתמא כן הוא בימים הללו אחר יוכ"פ שנעשין כברי' חדשה וצריכין לקבל התורה מחדש. וקודם שבאין לכלל ישוב יש רדיפות וצריכין הגנה. ואח"כ יש שמחת תורה שנעשים ישרים בימים אלו כדאיתא במדרשות שבז' ימים אלו מתקנים כל מה שמתקנים בז' שבועות שבין פסח לעצרת. דהתורה ניתנה אחר שבנ"י מתיישרין כדכ' ויהי בישורון מלך דרשו על משה רע"ה ועל התורה. ולכן יש שמחה בימים אלו כדכ' ולישרי לב שמחה. ויתכן לרמוז על מצות הסוכה מ"ש ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם שנמשכין אחר הקב"ה כמ"ש לכתך אחרי במדבר. ופושעים יכשלו כמ"ש שלעתיד ע"י הסוכה יכשלו הרשעים. כדאיתא מצוה קלה יש לי וסוכה שמה כו'. א"כ סוכה הוא המבחין והעדות על אותן המבקשים דרך האמת. יש להם סיוע ועזר ע"י מצות הסוכה שהוא דרך ה'. ועל היוצאים מביתם לסוכה נאמר ישמח לב מבקשי ה'. ומצינו בפסוק כשנטל משה רע"ה אהלו מחוץ למחנה נאמר כל מבקש ה' יצא מחוץ למחנה ע"ש במדרש. שע"י הליכה זו נקרא מבקש ה'. וכמו כן במצות הסוכה:

מצות הסוכה הוא מדת הבטחון בהשי"ת. כמ"ש רז"ל צא מדירת קבע שלא לבטוח בעושר ובנכסים רק לבטוח בה'. ולכן הוא זמן שמחתינו. כי אין שמחה כשמחת הבוטח בה' באמת כמו שמבאר בספר חובת הלבבות. ולכן נוסדו תפלות והושענות בחג הזה. לידע כי כל ברכות השנה תלוי' רק בעזר השי"ת ולא לבטוח באסיפת כל התבואות לבית. וכמ"ש בטחו בו בכל עת עם שפכו לפניו לבבכם. וע"ז רמז ניסוך המים לשפוך לב כמים לפניו ית'. ובודאי כן הוא מוטבע בלבות בנ"י שבכל עת שצריכין ישועה בוטחים בו ית'. ולכן השי"ת סוכך עליהם בימים אלו כמ"ש והבוטח בה' חסד יסובבנהו. וכמ"ש אלקים מחסה לנו. וזה החג הוא ברכה על כל ימי השנה. ונקר' חג האסיף כמו שבעוה"ז עתה הזמן להכין פרנסה על כל השנה. כן ברכת ה' עתה על כל השנה להבוטחים בו. והוא כמו חינוך בתחילת השנה ועל זה הוסד המזמור שיר חנוכת הבית. כי בר"ה נאמר בכסה ליום חגינו. שכל ההסתר הי' כדי לצמוח הישועה כמ"ש הסתרת פניך הייתי נבהל. אבל באמת רגע באפו חיים ברצונו. שכל הרצון הי' על הישועה שאח"כ כמ"ש הפכת מספדי למחול שנעשה מזה החג הסוכות פתחת שקי ותאזרני שמחה. ומביאין משמים בנ"י לתוך ההסתר בתחלת השנה. כדי שיכינו לבם להשי"ת ויהיו מוכנים לקבל הישועה הבאה בימים אלו כמ"ש ואני אמרתי בשלוי וכו':

להושענא רבה. מה שקבעו חז"ל רוב הבקשות ביום הזה. כי הערבה הוא אותן שאין להם טעם וריח רק תפלה. וע"ז כתיב פנה אל תפלת הערער שהוא ער וריק מכל. [והרמז כערער בערבה] ותפלתו מתקבלת ביותר כדכתיב שם תפלה לעני כי יעטוף. ואיתא שהקב"ה מניח כל התפלות ומקבל מקודם תפלת העני. וי"ל בזה פירוש הפסוק ולא בזה את תפלתם ומדייק במד' אמור דהול"ל תפלתו. רק שבאמת כל הד' מינים אותן שיש בהם טעם וריח כו' כולם נושעו ע"י הערער. וע"י שמשתתפין עמהם גם אותן הפחותים נתקבל תפלת כולם. וערבה דומה לשפתיים כמ"ש כחוט השני שפתותיך ומדברך נאוה. דרשו חז"ל על ימי הגלות אותן שהם כמדבר שממה. נאה ועריבה תפלתם לפניו ית':

 

 

במצות סוכה דכתיב למען ידעו דורותיכם כו' בסוכות הושבתי כו'. פי' כמ"ש זכר עשה לנפלאותיו. והקב"ה השאיר לנו הארה מהנפלאות שעשה לאבותינו. ומחלוקת התנאים חד אמר סוכות ממש וח"א ענני כבוד בודאי שניהם אמת. כי בדור המדבר הי' בהתגלות כמ"ש עין בעין נראה. ועתה הוא מוסתר במצות הסוכה ונק' צלא דמהמנותא כמ"ש בזוה"ק שצריכין להאמין שיש הארה בסוכה זו מעין הענני כבוד. כדאיתא בגמ' שחל שם שמים על הסוכה. ולכן הי' סוכות ממש ג"כ אז. שהי' הכנה לדורתינו שיהי' נשאר השראת השכינה בתוכינו גם כשלא יהי' בהתגלות ממש כדכתיב למען ידעו כו'. וע"י האמונה יכולין לעורר הארת הסוכה. וזהו השמחה שבנ"י שמחין לחסות בצלו. כמ"ש וישמחו כל חוסי בך כו' ותסך עלימו כי הקב"ה מגין על החוסים בו. וכ"כ ויספו ענוים בה' שמחה. וסוף הפסוק ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו יתכן לרמוז על הד' מינים שבלולב. שנושעים גם השפלים שאין בהם טעם וריח. וע"י האגודה חל הקדושה גם עליהם:

איתא בגמ' אמר הקב"ה נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה. שהקב"ה מלמד אותנו איך לקבל השפע הבאה מן השמים. כי הנה בחג הזה הוא הברכה היורדת מן השמים כי המים כולל כל הברכה. ובאמת בנ"י לבם לשמים ומבקשים לקבל מימי הדעת והתורה שנק' מים. והאומות מבקשים למלא תאותם בלבד. אך אין מחסור ליריאיו כתיב. וכל ההשפעה יורדת לבנ"י בפרט בזמן הבית. וז"ש שיתברכו לכם גשמי שנה לכם דייקא. וע"ז החג כתיב מה רב טובך אשר צפנת כו'. לכן הוא בהסתר כי סוכה היא הגנה כמ"ש תצפנם בסוכה מריב לשונות. כי הנה הברכה היורדת משמים לכלל הבריאה כולל גם הע' שרים. דכ' אסוף את העם ואתן להם מים ויש כלל גם בכל הבריאה. אך בנ"י נשארו בהאחדות. ואצלם הוא כנסי' לשם שמים. משא"כ אותן שאין כוונתם לשם שמים יתפרדו כל פועלי און. והנה עוד מר"ה מתחיל ברכה זו דכ' היוצר יחד לבם כו'. והתכלית הנה עין ה' אל יריאיו. הגם כי כולם עוברין לפניו כבני מרון על כל זה עיקר הכוונה בעבור המיחלים לחסדו. להציל ממות נפשם הוא בר"ה ויוהכ"פ. ולחיותם ברעב הוא בחג הסוכות. ובנ"י גורמים לכל הברכה והחסד המתעורר בזה החג וממילא זוכין כל הברואים לחסד. כי מצד החסד יכולין לבוא בטענה גם האומות לכן הקב"ה משפיע לבנ"י בהסתר. וזהו הסוכה שמבדיל בין בנ"י להאומות. ישלח ה' ברכה באסמיך דרשו חז"ל הסמוי מן העין הוא בסוכה. ובכל משלח ידך הוא מינים שבלולב דכתיב בהו ולקחתם לכם כו' והוא ביד. וכל אלה המצות הם עצות מהקב"ה וב"ש בעבורינו כמ"ש נפלאותיך ומחשבותיך אלינו. דכ' מושיע חוסים ממתקוממים בימינך. ומדקדקין המפורשים דהול"ל בימינך ממתקוממים אכן יתכן לפרש ע"ד הנ"ל כי כשימין ה' פתוחה אז גם האומות באין כנ"ל. ואז הקב"ה מושיע החוסים בו לבל יגזלו מהם ההשפעה כי על ידיהם נפתח החסד כנ"ל. וענין הע' פרים כי בחודש הזה הישועה באה לבנ"י בתוך כלל הבריאה. כי ניסן מיוחד רק לבנ"י ותשרי הוא בכלל הבריאה. ולכן צריכין הרבה יגיעה לתקן זה הדרך והוא ענין באר את התורה בשבעים לשון פירש להם (עמ"ש לקמן בשמ"ע). וכל זה הי' ענין לוחות אחרונות אחר החטא שאמר הקב"ה אין לך יפה מן הצניעות. לכן הוא בכסה ובסוכה ובכלל כל הברואים. ובמ"א הארכנו בזה. וכתיב טוב פת חריבה ושלוה כו' מבית מלא זבחי ריב. יתכן לרמוז על חג השבועות שתי הלחם שנק' מנחה חריבה בלא שמן ובלא לבונה. ושלוה בה שלמי ציבור שאין כל השנה רק בחג השבועות. וזה חביב מחג הסוכות שבה ע' פרים ויש בה ריב לשונות כנ"ל. ועיין בכזה במד' פ' בלק שבלעם אמר טוב להיות נעבד מע' אומות השיבו הקב"ה טוב פת חריבה ע"ש. והוא כנ"ל:

בשמחת בית השואבה דאיתא שמשם שואבים רוח הקדש. דבודאי בחג הזה שנק' זמן שמחתינו הוא זמן שמחה לפניו ית' במרום דכ' ישמח ה' במעשיו. וכ' ישמח ישראל בעושיו ובנ"י הם מעשה ידיו של הקב"ה. ובזה החג שנתבררו בנ"י להיות חלק ה' עמו. כביכול הקב"ה שמח בחלקו שזה חלקו מהתחתונים ועם זו יצרתי לי כו'. וע"ז איתא הבוחר בשירי זמרה כי העליונים משוררים לפניו כולם. ולמטה יש שיריים מאלה המשוררים כדכ' מכנף הארץ זמירות שמענו. והיינו מכללות בנ"י שהם הקיבוץ של כל התחתונים ובחג האסיף נתברר זאת השמחה. וזה החלק חביב לפניו ית' יותר מכל בני מרום. וזהו הי' שירת הלוים במקדש. וכ' למנצח. וזה הניצוח הי' על העליונים דאיתא מים תחתונים בוכין אנן בעינן למהוי קדם מלכא. וזה הקנאה דכ' עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה כו' שבנ"י מקנאים את העליונים שקרובים אליו ית'. אבל בכח התחתונים לגבור על כל שירות העליונים ומנצחים אותם. כדכ' היושבת בגנים כו' מקשיבים לקולך השמיעני. וכפי השמחה והשירות שהי' בביהמ"ק כך שרה עליהם רוה"ק. ומשם שואבים הוא לעולם. שגם עתה יכולין במצות הסוכה לעורר השמחה שהי' בביהמ"ק בימים הללו. ולשאוב הארת רוה"ק משם:

שמעתי מפי מו"ז ז"ל בפסוק ולמקנהו עשה סוכות דבנ"י הם קנין אחד. וזה הקנין שבחר הקב"ה בנו כדכתיב עם זו קנית דבר זה צריך הגנה. והוא מצות הסוכה עכ"ד פח"ח. וי"ל משום דביוהכ"פ מלאך רע עונה אמן בעל כרחו. כדאיתא שמלמד עליהם זכות למעלה שדומים למלאכים. ובזה השבח יכול ליתן עין רעה ח"ו בישראל כדאיתא בזוה"ק גבי בלעם וירא את ישראל שוכן כו' ותהי עליו על בנ"י רוח אלקים לכסות אותם ע"ש. וכן הוא מצות הסוכה אחר יוהכ"פ שהקב"ה מגין עלינו מעינו של אותו רשע. דכ' הצילני נא מיד אחי מיד עשו פירשו המפרשים דצריך הצלה בבחי' השנאה וגם שלא יוכל להזיק ע"י התקרבות ואחוה. ובפסח יציאת מצרים הוא הישועה מתוך הצרות. ועתה הישועה שלא יוכל להזיק בהתקרבות כנ"ל מיד אחי. לכן אחר שנתפייס עמו עשו כתיב ויעקב נסע סכותה:

ביום הושענא רבה שבחרו חז"ל במצות הערבה שנק' מנהג נביאים. כי הערבה היא עיקר החביבות שניכר שהקב"ה בוחר בבנ"י שיש בהם התקרבות בעצם הגם שאין בהם טעם וריח עכ"ז ערבים הם לפניו. והוא מדת דוד המע"ה דלית לי' מגרמי' כלום רק מה שהוא כלי מוכן לקבל ולשמור כל הניתן בו מלמעלה. וזה הסימן פי' חלק. ואיתא במנהגן של בנ"י אעפ"י שאינם נביאים בני נביאים הם ומנהג ישראל תורה. והוא מצד שמכוונים בעצמותן לדעת העליונה וזה עדות שיש להם דביקות בעצם למעלה. ובאמת על בחי' זאת הוא עיקר הקטרוג וצריכין להיות נושע ישועה רבה בזה החלק של בחי' הערבה. ולא על חנם קבעו הרבה בקשות ביום הזה וקראוהו הושענא רבה. והוא יום האחרון של חג הסוכות. ובודאי בכללות בנ"י מתגלה ע"י מצות הסוכה דביקות עליון, כמו שזכו בנ"י ע"י הליכתם במדבר אחר השי"ת לכמה מדריגות רמות כדכ' ימצאהו בארץ מדבר. פי' כמ"ש יגעתי ומצאתי. וכתיב ישוטטו לבקש את דבר ה'. וכמו כן בכל עת הקב"ה כביכול מטמין מטמוניות לאותן המבקשין למצוא דבר ה'. וכ"כ מי יתנך כו' אמצאך בחוץ אשקך כו'. ובמדבר נתקיים בפועל כמ"ש ישקני מנשיקות פיהו והוא הדביקות שנק' השקה וחיבור. אך עתה יש ע"ז קטרוגים וצריך להיות בצינעא ולעתיד כ' גם לא יבוזו לי. ישמע חכם ויוסף לקח:

בענין שמיני עצרת תהי' לכם. ובנ"י נהגו לעשות שמחת תורה כדאיתא בזוה"ק ברע"מ פרשת פינחס. כי בחג הסוכות הקב"ה מראה לבנ"י חיבה ואהבה יתירה וצריכין בנ"י עי"ז להתקרב אליו. כמ"ש במ"א ביאור הפסוק כי ידבר שלום אל כו' חסידיו כו' ולא ישיבו לכסלה. על פי המשנה הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף כו' אוהב את הבריות ומקרבן לתורה והוא מדותיו של הקב"ה ע"ש בפ' נשא מ"ש בזה. ובסוכות מתקיים הנהגה זו ובנ"י מתקרבין לתורה על ידי החיבה הנ"ל. והיית אך שמח כתבו חז"ל לרבות יו"ט האחרון. היינו שבנ"י יקבלו השמחה בעצמותן. וז"ש עצרת תהי' לכם דמקודם כתיב ושמחתם לפני ה' אלקיכם בד' מינים ובמצות הסוכה שהיא השמחה הבאה משמים. וכ' הביאני אל בית היין כו'. יש לפרש על הסוכה שהיא הדירה שהקב"ה נותן לבנ"י ור"ת הביאני כו' אהבה והוא אהבה באתכסיא. ודגלו עלי אהבה היא רמז לד' מינים שבלולב. ורמוזין לארבעה דגלים שהי' לבנ"י במדבר. והסוכה רומז לענני הכבוד. לכן כ' חז"ל ודגלו כמה פי' ודילגו ולגלגו ע"ש במד' פ' במדבר. והוא ד' מינים שנמצאו בבנ"י טעם וריח כו' כמ"ש במד' אמור. [ולכן כתיב אח"כ סמכוני באשישות דרשו חז"ל על ב' התורות שבכתב ושבע"פ אש דת כו'. שעתה חולת אהבה אני ואין שיור רק התורה] ומאהבת המקום מתקרבין בנ"י ומקבלין השמחה בעצמותם. לכן כ' והיית אך שמח הוא בשמחת התורה שמתעורר בלבות בנ"י כמ"ש וחיי עולם נטע בתוכנו:

ביום השמיני עצרת תהי' לכם. במד' פינחס דורש תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה ע"ש. כי הנה בחג הסוכות ידו פתוחה לקבל שבים. והיא הדירה והמקום שהקב"ה נותן לבעלי תשובות דכ' פותח יד לקבל פושעים כו'. והוא שאמרו חז"ל שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח. רומז להה' שהיא ד' וי' והיינו יד פתוחה לקבל שבים כמ"ש רש"י על בהבראם בפרשת בראשית. ויש ה' עילאה בחי' תשובה והוא הסוכה. ויש ה' תתאה בחי' תפלה. ובמד' ואתחנן בפסוק מי גוי גדול איתא על הפסוק נוראות בצדק תעננו כו' מבטח כו' וים רחוקים ים רומז לתשובה כמו שים פתוח תמיד. לכן כתיב ים רחוקים שלום לרחוק ולקרוב. אבל מקוה פעמים נעולה. וע"ש שכ' שלבנ"י תמיד פתוחה כמ"ש בכל קראינו. וכתיב מקוה ישראל ה'. לכן בבחי' התפלה מיוחד רק לבנ"י וזהו עצרת תהי' לכם דייקא. ובבחי' התשובה יש התקרבות גם לשאר האומות. אבל ה' תתאה בחי' התפלה נשאר רק לבנ"י:

בנוסח תפלת גשם זכור שנים עשר שבטים שהעברת בגזרת מים שהמתקת למו מרירות מים כו'. דכתיב אחר שנסעו מים ויבואו מרתה כו' ויורהו ה' עץ וימתקו המים שם שם לו חק ומשפט. אח"כ ויבואו אלימה כו' י"ב עינות מים ושבעים תמרים. דהנה ההשפעה הבאה משמים ע"י שמתפשט אח"כ לכמה ענפים עד שכל העולם ניזון ממנו. ומצד זה נמצא מרירות במים. והי"ב השבטים הם העומדים בראשונה ובזכותם מונעים הקטרוג. כי רב צדקתם לגבור על כל המרירות שעתיד אח"כ להיות. ובאמת בנ"י אחר יציאת מצרים נבראו לתקן כל העולם. ואחר שעברו בגזרי מים הי' המכוון שיעמדו להיות חומת ברזל לבטל המרירות של הרשעים. ויבואו מרתה וימתקו. שם לו חק יתכן לרמוז על החודש הזה שהוא התיקון בדרך המשפט. ושם נסהו לשון הרמה שאדרבא ע"י המשפט שבר"ה ויוהכ"פ זוכין אח"כ לזה החג שהוא למעלה מהטבע. אלימה הוא בחי' אלקים. ושם שתים עשרה עינות בחי' הי"ב שבטים י"ב שערים הראשונים עומד על שנים עשר בקר. אח"כ יש ע' תמרים הוא התחלקות ענפים ע' שרים ששם יש יניקה לע' אומות לכך יש מרירות כנ"ל. ותמרים לשון תמורה ששם יש התחלפות ותמורות כענין שנא' אל תמר בו ודרשו חז"ל מלשון תמורה. וע"י הי"ב עינות נמתק המרירות ויחנו שם על המים. וזה עבודת זה החג שנדונין בו על המים. והי"ב עינות וע' תמרים והג' אבות גי' פה שהם הכלי לקבל שפע הבאה מלמעלה. והכל גי' אלהי"ם ואלימ"ה כנ"ל. ולכן בחג הזה צריכין התיקונים בע' פרים לע' ענפים שנקרא תמרים. [ויריחו נק' בפ' עיר התמרים. ויתכן שהיא שורש ז' אומות שהם שורש לע' אומות כמ"ש מזה בר"ה מענין מריע ומפיל חומה]:

בענין שמחת תורה בשמיני עצרת. להראות כי הכל נעשה בכח התורה. דכ' מפי עוללים כו' יסדת עוז כו' להשבית אויב כו' מה אנוש כי תזכרנו כו'. דרשו חז"ל שהי' קטרוג בשמים על בריאות האדם. וכמו כן בכל [שנה] שמתחדש הבריאה יש זה הקטרוג. וזה המשפט שצריכין לברר שכדאי התחתונים לזה. מה אנוש כי תזכרנו כו' הוא ביום הזכרון. ותחסרהו מעט מאלקים הוא ביוהכ"פ שנדמין למלאכים. וכבוד והדר תעטרהו הוא בסוכות ענני הכבוד ופרי עץ הדר. תמשילהו במעשי ידך הוא שמיני עצרת תהי' לכם. עצרת הוא לשון מלכות כמו זה יעצור בעמי. שע"י המשפט נשאר הממשלה ביד בנ"י וזהו עצרת תהי' לכם. והכל בכח התורה דכתיב בה בי מלכים ימלוכו. ואמרו חז"ל למה פתח התורה בבראשית כח מעשיו הגיד לעמו. וזה מתקיים בחודש הזה. כי עיקר קבלת התורה בחג השבועות הוא המיוחדת לבנ"י. ובשמחת תורה הוא בחי' כח מעשיו. דכתיב ה' מסיני בא כו' משעיר כו' מהר פארן ודרשו חז"ל שהחזיר לבני עשו וישמעאל כו'. כי מצד האבות אברהם עמוד הימיני יש אחיזה לבני ישמעאל. ומצד יצחק לבני עשו. והוא בחי' כח מעשיו ב' הידים. וזהו בחי' מעשה בראשית היינו תיקון הטבע. ובימים הנוראים נדחה בחי' שעיר. ובסוכות היא לדחות קליפות בני ישמעאל, והוא עבודה יתירה כדאיתא שהוא מעכב גאולתן של בנ"י. ועליו נאמר מושיע חוסים ממתקוממים בימינך שבא לאחוז בצד הימין בכחו של אברהם אע"ה. ובכח התורה שהיא כחו של יעקב אבינו גוברים בנ"י על כל אלה ונוטלין המלכות מידיהם. וזהו עצרת תהי' לכם:

 

 

למען ידעו כו' בסוכות הושבתי י"א סוכות ממש וי"א ענני כבוד. ובודאי הכל אמת כי ענין סוכות ממש הוא מה שזכו בנ"י להיות נמשך אחר השי"ת ויצאו מהנהגת הטבע. כמ"ש במדרש ולא נחם אלקים דרך ארץ ע"ש. וכפי מה שזוכין להבדל מן הטבע כמו כן זוכין להנהגה שלמעלה מהטבע והוא בחי' ענני הכבוד. והרמז הבורח מן הכבוד הכבוד רודף אחריו. ובחי' הסוכה שהוא רמז לדור המדבר הוא כענין מצוה ראשונה של אברהם אע"ה לך לך כו' אל הארץ אשר אראך. שע"י שעזב ארצו ומולדתו זכה לראות מה שא"י לראות בדרך הטבע. וכן כ' בספרים כי סוכה הוא מלשון סוכה ברוח הקודש. היינו ע"י שנבדלים מהטבע כענין צא מדירת קבע שעוה"ז לבנ"י הוא ארעי שעיקר דירתם הוא למעלה. ובימים אלו יכולין בנ"י לצאת מן הטבע. ועי"ז יכולין לראות אור הצפון כנ"ל:

בענין הד' מינים בחג שנידונין בו על המים. וכללות בנ"י המה המעוררים לפתוח פי הבאר. כדאיתא בזוה"ק בפסוק עלי באר ענו שצריך התעוררות מלמטה. באר חפרוה שרים כרוה כו' הם הד' מינים שבבנ"י. שרים בחי' ענף עץ עבות האבות שנקראו שרים. נדיבי עם הערבי נחל. במחוקק הוא היסוד שהוא כפות תמרים. במשענותם האתרוג. וממדבר מתנה הוא סיוע הסוכה שרומז לדור המדבר שהי' הנהגה למעלה מהטבע. וכן הוא כפי התאספות הד' מינים כך שורה עליהם בחי' הסוכה שהיא נועם ה' שחל שם שמים על הסוכה. ואמת כי תכלית כל העבודות לזכות למתנת עליון והמים הוא הרמז להברכה הבאה מן השמים בחג הזה על כל השנה. ואיתא אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום. והחג הזה הוא בחי' השלום מדתו של אהרן אוהב שלום כו'. והוא כענין השבת קודש שנק' ג"כ שלום. והענין הוא כשזוכין לקבל החלק מהשורש שיש לבני ישראל למעלה כי בעולם הזה הם כמו פלג גופא. ולכן בש"ק שמתעלין ומקבלין הנשמה יתירה נק' שלום. וכמו כן בזה חג האסיף. וע"י שמתאספין למטה מקודם חל עליהם החלק שלמעלה כמ"ש ויהי בישורון מלך בהתאסף כו'. הוא הד' מינים והסוכה כנ"ל. וזה עצמו נכלל בפי' בסוכות הושבתי פי' כשהוציאנו הקב"ה ממצרים העלה אותנו עד השורש והוא בחי' תשובה ובחי' שבת. ולכן צריך הסתר ע"י הסוכה כמ"ש ג"כ בשבת פורס סוכת שלום עלינו. והענין עפ"י המד' בשיר השירים שובי שובי השולמית כו' מה תחזו כו'. כי הד' מינים הם רמז לד' דגלים הד' מינים שנמצאו בנפשות בני ישראל. וכתיב איש על דגלו באותות כו' שנתדבקו כל השבטים באותות המיוחד להם. והם אותיות הוי"ה ב"ה וב"ש כדאיתא בזוה"ק. ויש לכל בני ישראל אחיזה שם כמ"ש ושמך כו' עלינו קראת. וכן מבקשין בנטילת לולב לידע איך שמך נקרא עלי. ואז נק' השולמית. ובזה מקנאים האומות לבנ"י ואומרים שובי. והסוכה שהוא רמז לענני הכבוד המכסין לבנ"י כמו שהיו נכסין במדבר שהיו אז בשלימות לגמרי. וזהו השמחה שהי' בבית השואבה. דכתיב הרבית הגוי לו הגדלת השמחה. הרבית הוא כמו הרבה אתכם הרים אתכם וכשמתעלין עד השורש הוא עיקר השמחה. ובזוה"ק פ' וירא (קי"ו א') דורש בפסוק תחת כו' עבדת ה' בשמחה זו כהנא ובטוב לבב לואי מרוב כל ישראל ע"ש. והוא בחי' הג' מועדות פסח הוא בחי' לוים בשיר לכן פה סח והוא על הדינים שנעשין במצרים בעבורינו. ושבועות הוא כללות ישראל. ובסוכות השמחה שהוא העבודה בשורש כהנא דמיחד יחודא. ואיתא מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו. דכתיב משוש כל הארץ. וכמו שמקום זה נתן שמחה לכל המקומות. כמו כן בזמן. הזמן שהי' המקדש קיים נתן שמחה לכל הזמנים לפניו ולאחריו. וכל מה שנמצא שמחה בעולם הוא התנוצצות מבית המקדש. וחג הזה נקרא זמן שמחתינו שע"י הסוכה מתגלה הארה משמחת המקדש. ואיתא מצות שקבלו עליהם בשמחה עדיין עושים כו'. והג' מתנות שהי' לדור המדבר מן ובאר הי' ע"י מריבות. וענני הכבוד קבלו בשמחה כמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך כו'. והפסוק משבחם כמה פעמים ויש אשר ישכון כו' יום או יומים כו' עפ"י ה' יחנו כו'. ויסעו ע"ש. ולכן נשאר זכר ממתנה זו לדורות בימי הסוכות:

ליום הו"ר ושמ"ע. בענין הד' מינים דרשו חז"ל על החילוקים שיש מבנ"י שיש בהם טעם וריח או אחד מהם או ולא כלום ע"ש. ובודאי יש לכל המינים חלק ושורש בתורה. דיש תורה ומצות חוקים ומשפטים והם הד' חילוקים כי התורה עיקרו הטעם. ומצות בחי' הריח. ומשפטים טעם וריח. וחוקים רמז לערבה. ואלה המינים ממש נמצאו בבנ"י שהוא בחי' תורה שבע"פ שיש ג"כ תקנות וסייגים מכל אלה המינים. ונמצא מנהג ישראל תורה. וכמו ערבה בהושענא רבה שהוא מנהג נביאים וכמו חוקה. וזה העדות ביותר על בנ"י שמכוונים לדעת עליון אפילו בלי טעם וריח. ונאמר עוד כי לכן נקרא זה היום הושענא רבה כי יש ד' גליות וזה לעומת זה עשה, וכמו שיש בקדושה הד' מינים כמו כן יש ג' עבירות ע"ז וג"ע וש"ד. וגלות האחרון שהוא על שנאת חנם הוא שאין בו טעם ולא ריח והיא הגדולה מכולן, ולכן בזכות הערבה יכולין להוושע בדורות אלו השפלים. ועושין שמחת תורה אחר החג להודיע כי כל המינים הללו נמצא בנו בכח התורה כנ"ל. והד' ענינים שנרמז בפסוק ה' מסיני בא כו' משעיר כו' מהר פארן כו' מרבבות קודש. בודאי רומז ג"כ על ד' מינים הנ"ל תורה מצות חוקים ומשפטים. והם הד' פירושים פרד"ס שבתורה ועמ"ש בפ' בראשית מזה:

בפסוק ביום השמיני עצרת תהיה לכם. כי התכלית היא המתנה שניתן משמים. וכל היגיעות לזכות למצוא חן בעיני ה' למתנה זו כמ"ש לעיל בענין וממדבר מתנה. ומתנה זו ניתן לבנ"י שהם יכולין לקבל זאת המתנה בכח התורה שנק' לקח טוב. פי' שע"י התורה נעשין בנ"י כלים לקבל טוב הגנוז. וזהו ענין שמחת תורה שעושין בשמיני עצרת. כי בכח התורה יכולין לקבל המתנה שיהי' דבר המתקיים. וזהו פי' עצרת שיהי' נקלט בעומק הלב. ואיתא במד' תשא אחר שיגע משה רע"ה עצמו מ' יום לא אכל כו' ניתן לו התורה במתנה. כמ"ש במ"א ביאור מו"ז ז"ל על המאמר יגעתי ומצאתי תאמין כי כל שכר היגיעה שזוכין אח"כ למציאה ומתנה. כי במה נחשב כל היגיעות שבעולם למצוא איזה הארה מדברי תורה רק במתנה כו' ודפח"ח. ונראה שזה ענין וזאת הברכה שהוא סוף התורה שאחר כל המ' שנה שיגענו במדבר זכינו בסוף לברכה בכח התורה. כמ"ש במד' כשבא משה רע"ה לברך את ישראל באתה תורה כו'. שמרע"ה ידע ששלמו בנ"י את המוטל עליהם ועתה צריכין להשפיע להם הברכה והמתנה. וכן הוא לעולם סוף היגיעה יש ברכה. והתורה התחילה בב' לשון ברכה וכשמיגעין לבסוף מתפשטת הברכה בפועל כמ"ש וזאת הברכה. וכתיב תורה צוה לנו משה מורשה כו'. ובמשנה איתא התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך. ונראה שבודאי מקודם צריכין לתקן עצמו להיות כלי מוכן לקבל הברכה והמתנה. הגם שבאמת התורה ירושה ומתנה הוא אבל היגיעה הוא להיות מוכן לזה. ואחר התיקון אז נקרא קהלת יעקב ואז מקבלין הירושה והמתנה. וז"ש רז"ל אל תקרי מורשה אלא מאורסה. שמקודם צריך האדם להיות משתוקק ברוב עבודה בדחילו ורחימו אל התורה ואז היא מורשה. ובימים הקודמין הם ימי עבודה. ובחג האסיף נגמר להיות נק' קהלת יעקב. ואז בשמיני עצרת מורשה היא לנו:

בענין שמחת תורה בשמיני עצרת. כתבנו כבר כי הוא ענין לוחות אחרונות שניתנו ביוה"כ בבחי' בעלי תשובה. ויש מקום לב' הקבלות בכל שנה. בחג השבועות הוא הראשונות ובשמ"ע [הוא] האחרונות. כמ"ש בשם מו"ז ז"ל על שנתעכב משה רע"ה אח"כ עוד מ' יום מכלל שתורה חדשה ניתנה להם בבחי' בעלי תשובה. עפ"י מאמרם ז"ל במקום שבע"ת עומדין אצ"ג יכולין לעמוד ודפח"ח. והנה בכל מעשה בראשית כתיב וירא אלקים כי טוב. פרשנו שראה בכל דבר שנמצא בו הארת התורה שנק' טוב שבה נברא הכל. ולפי"ז מ"ש וירא כו' כל אשר עשה והנה טוב מאוד. נפרש על התורה בבחי' בעלי תשובה. שזה הי' בערב שבת אחר שכבר שב אדה"ר בתשובה:

 

 

זכרתי לך חסד נעוריך כו'. ממשמע שזכות זה נזכר לעולם לבנ"י בודאי נמצא מדה זו לעולם בלבות בנ"י. להיות נמשך אחר השי"ת להפקיר הכל ללכת אחריו. אכן כתיב אהבת כלולותיך שכשיש אחדות הראוי בבנ"י אז באין למדה זו. ובאמת גם האחדות נמצא בבנ"י אך כתיב עונותיכם היו מבדילין ביניכם כו'. פי' שהעונות עושין פירוד בעצמותם. וממילא נפרדו מדביקות באלקים כמ"ש ויהי בישורון כו' בהתאסף. לכן אחר יוהכ"פ שנטהרו בנ"י נעשין אחד ואז הם נמשכין אחר השי"ת. וזה רמז הסוכה שדרשו חז"ל כל בנ"י ראוין לישב בסוכה אחת אהבת כלולותיך כנ"ל:

חביבה מצות סוכה שדרשו חז"ל שחל שם שמים על הסוכה. ונק' צלא דמהמנותא בזוה"ק שצריכין להאמין שהוא מקום שחל עליו ש"ש. וכ' בכל מקום אשר אזכיר כו' שמי אבוא אליך וברכתיך. ולכן ימים אלו נותנים ברכה על כל השנה כמו שהי' ביהמ"ק מיוחד לבנ"י. ומשם יצא הברכה על כל העולם. כי יש בחי' עולם שנה נפש כמ"ש במ"א. ובסוכות כתיב שבעת ימים בשנה שימים אלו הם כלל כל השנה. והסוכה הוא כלל כל העולם. ובנ"י בד' מינים הם כלל כל הנפשות. כי האדם כולל הכל ואתם קרוין אדם. דהנה איתא חביב אדם שנברא בצלם חיבה יתירה נודעת לו כו'. וזה נתקיים בחג הזה ע"י הד' מינים שכולל כל מדריגת בנ"י כדאיתא במד'. והוא להראות כי חל צלם אלקים על בנ"י בימים הללו. והשי"ת נתן לנו מצות שעל ידיהם יהי' לנו דביקות וידיעה בזה הצלם האלקי כמ"ש כל הנקרא בשמי כו' עיין בזוה"ק פרשת אמור. כי הד' מינים הם רמז לד' אותיות הוי' ב"ה וב"ש. והם הד' בחי' שנאמר בפסוק זה יאמר לה' אני היינו בכל בטעם ובריח. וזה יקרא בשם יעקב הוא בח' הקול תורה. וזה יכתוב ידו לה' הוא במעשה המצות. ובשם ישראל יכנה הם הפשוטים בחי' ערבה. וע"י שמכניסים עצמם לכללות בנ"י יש להם ג"כ חלק בזה הציור. והנה כמו שבר"ה נברא ונתחדש העולם וכ' ויקרא שמם אדם ביום הבראם. ולכן אחר שנתחדש הבריאה חל על בנ"י שם אדם כבתחילה. אך על ידי החטא צריכין כל התקונים שמר"ה ועד החג להיות מוכן לקבל הציור והשם אדם. וכמו שהי' בדורות שאחר החטא ירדו. עד שבא אברהם ובו נתקיים שם אדם ביום הבראם הוא אברהם. דכתיב בי' ויקרא בשם ה' שהקרא שמו ית' בעולם. ולכן חל עליו שם אדם כמ"ש כל הנקרא בשמי. וזה הכח ירשו בני ישראל. והכלל שבחג הזה חל שם שמים על בנ"י בכח מצות סוכה וד' מינים כנ"ל. לכן צריכין להיות נבדל מתערובות האומות ע"י הסוכה כמו שהי' בארץ ישראל ובמקדש. ואז השי"ת פורס סוכת שלומו עלינו. והנה בתחלת הבריאה כתיב יהי אור ויבדל כו' דרשו חז"ל שגנז האור לצדיקים. ומסתמא מתחדש זה בכל שנה שבר"ה נברא העולם. ובסוכות מתגלה זה האור הגנוז לכן צריכין הבדלה. וע"י הסוכה שהיא דירה המיוחדת לבנ"י יכולין לקבל הארת אור הגנוז הנ"ל. כמ"ש אור זרוע לצדיק. ע"י הלולב דכ' צדיק כתמר יפרח. ואח"כ כ' לישרי לב שמחה שהוא זמן שמחתינו:

ובמדרש תודיעני אורח חיים כו' יסורים אתה צריך כמ"ש דרך חיים תוכחת מוסר כו'. דהנה כתיב ואוהבו שחרו מוסר. לכן הקדים השי"ת לבנ"י בתחילת השנה הימים הנוראים ועניתם את נפשותיכם כדי לזכות לזה האורח חיים. וכתיב אשר יאהב ה' יוכיח. וזה בר"ה ויוהכ"פ. ואח"כ כאב את בן ירצה הוא ימי רצון. שבחג הזה נתקיים רוצה ה' את יריאיו המיחלים לחסדו. וכמו דאיתא ג' מתנות נתן השי"ת לבנ"י וכולם ע"י יסורים כו' א"י תורה ועולם הבא. וגם הארת הסוכה הוא מעין סוכת שלום שבש"ק שהיא מעין עוה"ב. דכתיב סוד ה' ליריאיו ובריתו להודיעם. שנתן השי"ת לנו מצות שעל ידיהם יהי' לנו ידיעה ודביקות בסוד הנעלם מעין כל חי. כמ"ש בשבת מתנה טובה יש לי לך והודיעם. כמו כן כתיב בלולב וסוכה למען ידעו כו'. וזה קאי גם על הלולב ומיניו שהקדים בפרשה ע"ש. ובמד' ועם נברא יהלל כו'. ולמה נקראו ישראל עם נברא להיות כי יודעים שהמה נבראים ומקבלים מלכותו ית' עליהם בר"ה ויוה"כ. לכן מתחדשין באמת בכל שנה ושנה. לא כן הרשעים שאין עולה על רוחם שהם נבראים. ועליהם נאמר לא המתים יהללו כו':

איתא בזוה"ק בפסוק אך בעשור. פי' נשוי פשע כסוי חטאה. כי האדם צריך להכין לו לבוש לעוה"ב ע"י מעשים טובים. ואם נעשה רשע לבסוף נוטל הצדיק מלבוש שנעשה ממעשים טובים שלו וזה כסוי חטאה ע"ש. ונראה שזה הענין נוהג בכללות בנ"י שזוכין לקבל הטוב הנמצא בכל האומות. ועליהם נאמר יכין וצדיק ילבש. וענין זה הוא מר"ה שנאמר תקעו כו' בכסה ליום חגינו. וג' ספרים נפתחים בר"ה. והרשעים נחתמו למיתה וימנע מרשעים אורם. והצדיקים מקבלים הטוב. ולכן צריך הגנה ומה"ט עצמו הי' ענין הע' פרים ע"י שמתקרב מחלקם. ואיתא בתו"כ ואבדיל אתכם מן העמים בורר ומניח בורר ומניח כו' ע"ש. וכן הוא שבכל שנה בנ"י מוציאין איזה הארות שהי' מובלע תחת יד הרשעים עד לעתיד שיתברר הכל. והשרים שלמעלה מודים האמת ומכניעים עצמם לבנ"י כדאיתא בר"מ פ' אמור גם אויביו ישלים אתו ע"ש. אם רעב שונאך כו' ישלמנו לך. היינו כנ"ל שבנ"י מוציאין הנצוצות מהם. ובאמת זה עצמו הי' גם ביציאת מצרים וינצלו את מצרים. וזה השמלות שהי' חביב עליהם ביותר כמ"ש שם. ולכן כתיב ויסב אלקים כו' שהוא הגנה ע"י שהלך עמהם הערב רב כמ"ש פן ינחם העם כו'. והוא כנ"ל שע"י שנתוסף להם הארות שבאו ממקום טומאה צריך הגנה והסתר. אכן יש לפרש עוד כענין זה בכל אדם עצמו. עפ"י דיוק הלשון כסוי חטאה דמשמע מגוף החטא דלפי' הזוהר הנ"ל הול"ל כסוי חוטאים. ולכן י"ל עפ"י מ"ש בזוה"ק פ' חיי שרה כי הבעל תשובה מתקן הלבושים שלו בשעתא חדא ורגעא חדא מה שהצדיק בא בימים הרבה ע"ש. ומכש"כ לפי מ"ש חז"ל כי השב מאהבה עונות וחטאים נעשין זכיות. נמצא מהחטא עצמו עושה לו כסוי ומלבוש ואשריו בודאי. וזהו ענין הסוכה. וי"ל שע"ז רמזו חז"ל מפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר. היינו ע"י התקבצות הנצוצות שהיו מעורבין תוך הפסולת כנ"ל. הן באדם עצמו הן הקיבוץ מרשעים להלביש הצדיק כנ"ל. וזה רמז ניסוך המים בחג כי היין מיוחד לבנ"י ומגע עכו"ם פוסל בו. אבל המים הוא כולל לכל האומות. וי"ל שזה רמז הג' בארות שחפר יצחק אבינו וקראם עשק ושטנה שאמרו לנו המים. כי הרגישו הרשעים כי הוא מוציא בלעם מפיהם. כמ"ש במד' שם עצמת ממנו כל עצומות שלך ממנו הוא. ועשק ושטנה הוא רמז בר"ה ויוהכ"פ. אבל בסוכות הרמז לרחובות כי הכל מודים ומכניעים עצמן לבני ישראל. ואחר יוהכ"פ גם השרים שלהם מודים כי הכל בעבור בנ"י. ובענין הנ"ל פרשנו ג"כ בפסוק מאשפות ירים אביון להושיבי עם נדיבים. על התקונים שנעשו בימי התשובה שנתקרבו הרחוקים עד שזוכין לישב בסוכה עם אושפיזין עלאין. מושיבי עקרת הבית דרשו חז"ל אמרה כנס"י שמוני בניך כחולדה הדרה בעיקרי הבתים. היינו שע"י בנ"י הקדושה מוציאה ומאספת כל הנצוצים שנתערבו בכל המקומות להחזירן לשורשן כנ"ל. ועמ"ש בזה גם בחג הפסח שבמצרים הי' ג"כ זה הענין. ולכן כתיב למען ידעו כו' כי בסוכות הושבתי. והנה חג הזה נקרא חג האסיף והוא בחי' יוסף הצדיק. וכתיב בי' מאלמים אלומים בתוך השדה כמ"ש באספך את מעשיך מן השדה. כי הנה כל הי"ב שבטים ביררו התערובות טו"ר בעולם. והמה כענין ששת ימי המעשה ששה ימים וששה לילות כמ"ש ויהי ערב ויהי בוקר. ויוסף הוא בחי' השבת שהוא אחדות אחת. זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו. מדת לילה ויום אחד הוא ביום השבת. וכתיב קמה אלומתי הוא בחי' הלולב צדיק כתמר יפרח וגבוה מכולם. תסובנה אלומותיכם כו' כי הכל נעשין אגודה אחת לסבב הלולב שהוא הצדיק:

ענין הערבה בהו"ר. הוא בחי' צפית לישועה. והוא בחי' דוד המע"ה. לכן תקנו את צמח דוד כו' בברכת מצמיח קרן ישועה. כי אמרו הערבה רומז למי שאין בו טעם וריח. א"כ מה החשיבות רק להיות מצפה לישועה. ואז הוא כלי מוכן להיות נושע בה'. וכן הוא בדורות השפלים כי עיקר הישועה תהי' ב"ב בדורות השפלים דוקא כמ"ש עם עני ודל וחסו בשם ה' [ועיין ברוקח שמביא ד' פסוקים בתמני אפי לד' מינים בפקודיך אשיחה ואביטה אורחותיך. הוא תורה ומצות. ואשתעשע במצותיך הוא מצות. סעפים שנאתי ותורתך אהבתי הוא תורה. קראתיך הושיענו ואשמרה כו' זה ערבה שמצפה לישועה ומוכן לשמור המצות. ע"ש ברוקח ותראה כמה גדולים דברי חכמים]:

ביום השמיני עצרת תהיה לכם. כנישו כנופיא כדפרש"י. והוא מתנה שביום הזה מתאספין לבות בנ"י. וממילא זוכין לתורה דכתיב הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי. ולא בכל עת יכולין לבוא לזה האחדות. וע"י מצות סוכה ולולב מתאחדין בנ"י. ופי' הקהל לי הוא כנסי' שלשם שמים. ולכן בנ"י שמקיימים מצות סוכה ולולב לשם שמים סופה להתקיים בשמ"ע. כי ברשעים איתא שארי בחיבורא ומסיים בפרודא. וכן כתיב ביעקב שמקודם הי' לו כל המלחמות. ואח"כ כתי' בעשו וילך לו אל ארץ וביעקב כתיב וישב יעקב כנוסו וכנוס בניו הצילו כו'. וכן הוא בבנ"י אחר הימים הקודמים בזה החודש באין בסוף להאחדות האמת. עצרת תהי' לכם הוא בעצמותם. וכ"כ והיית אך שמח ורמזו חז"ל לרבות יו"ט האחרון פי' שמקודם הי' השמחה ע"י הלולב כו' ועתה השמחה בפנימיותם והוא ע"י התורה. ואיתא בזוה"ק ונוהגין לעשות שמחת תורה כו'. היינו שבנ"י הרגישו הארת התורה הבאה להם בזה היום והנהיגו מעצמם וכוונו לדעת אביהם שבשמים. והוא שמחת התורה שאין בזה שייכות רק לבנ"י. ובמד' וזאת הברכה רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה כו'. פי' וזאת הברכה היא ברכה מיוחדת שהמשיך משה רע"ה מה שאין הראשונים זכו לזה. ואמר ה' מסיני בא. דכתיב וארא כו' ושמי ה' לא נודעתי להם. שמרע"ה המשיך הנהגת התורה בעולם שנק' אש דת הנהגה שלמעלה מהטבע. והוא משם הוי' ב"ה וב"ש. ומקודם המשיכו האבות ותקנו דרך הטבע. והוא ההנהגה בשם אל שהוא כולל ג' עולמות וההנהגה מתלבשת ע"י מצות מעשיות. ויתכן שהוא רמז הג' רגלים בחי' ג' אבות שהעולם עומד עליהם. לכן בחג המצות וחג שבועות וסוכות יש מצות מיוחדות. מצה שתי הלחם סוכה ולולב. אבל בעצרת בחי' משה רע"ה הוא הנהגת התורה שאינה ע"י התלבשות. והוא משם הוי' ב"ה וב"ש. ולכן אין בזה שייכות רק לכם. ובאמת הוצרכו האבות מקודם לתקן העולמות התחתונים וכמ"ש את עלית על כולנה דייקא. וכן הוא בכל שנה אחר הג' רגלים שמיני עצרת ונק' במד' תוספות יספת לגוי ה' ע"ש. היינו הוספה מלמעלה מהנהגת הטבע. וע"ז אמר אשריך ישראל עם נושע בה'. והלא כל הישועות הם מהשי"ת. רק שיש נושעים בדרך הנהגה הטבעיות. אבל תשועת ישראל משם הוי"ה ב"ה בעצמו:

איתא בגמ' אמר הקב"ה נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה. דאיתא בפ' בראשית כי לא המטיר ה' אלקים ואדם אין. פרש"י שקודם שנברא האדם להכיר בטובת הגשמים לא ירד הגשם ע"ש. ואין אדם אלא ישראל כדאיתא אתם קרוין אדם. ויש להם דעת להכיר טובת הגשמים והפרנסה לשם שמים. כדי שיהי' להם מנוח לעסוק בתורת ה' ועבודתו. ולכן רוצין משמים שירדו הגשמים ע"י בקשת בנ"י. ואיתא במד' ג' דברים שכ' בהם מתנה גשמים אחת מהם דכ' הנותן מטר כו'. ועוד דרשו הנותן מטר בעצמו בארץ ישראל ושולח מים על פני חוצות בחו"ל. והיינו שבנ"י זוכין לקבל הגשמים מידו של הקב"ה בעצמו כדדרשו חז"ל יפתח ה' לך כו'. אבל בגלות כשיבוא השפע ע"י כמה צמצומים מתערב בהם תערובות אחרים. לכן בנ"י מבקשין זכות האבות ומשה רבינו וי"ב שבטים זכור אב כו' בעבורו אל תמנע מים כו'. פי' שמבקשין שירד השפע על ידי כלים ודרכים שהכינו אבותינו הקדושים. ואז היא לברכה ולחיים ולא לקללה. ואא"ז ז"ל פי' את קרבני לחמי כו' ריח ניחוחי תשמרו כו'. שבנ"י ישמרו שהשפע היורדת משמים לזון הבריות ירדו ע"י ריח ניחוח פי' ע"י מצות ומעש"ט כו'. וזה הי' ענין הקרבנות בכל יום. ואיתא במד' בראשית ואהי' אמון ואהי' שעשועים כו' כי בתורה ברא הקב"ה העולם. א"כ בכל שנה שמתחדש הבריאה הוא ג"כ על ידי התורה. פי' שיש דרך ופירוש מיוחד בתורה בכל שנה. וכפי זה הדרך מתחדש הבריאה. ובאמת גם בכל יום מחדש בטובו מ"ב כדאיתא במד' וירא אין יום ויום שאין הקב"ה מחדש הלכה כו' ואברהם ידע מזה ע"ש. פי' שקיום כל יום ויום ע"י חידוש הלכה שלמעלה. וז"ש אין יום ויום כו'. וזה אין בכח כל איש להשיג. אבל החידוש בכל שנה הוא בהתגלות יותר. ובאמת נראה שזה תלוי בזה ואהיה אמון ואהיה שעשועים. פי' כפי מה שמיגעין בנ"י בתורה בכל השנה ומעלין נחת רוח בכל עת מחדש לפניו ית'. כך מתחדש להם התורה בשנה האחרת. וכן בכל יום ויום לגדולי הדור כאבותינו הקדושים. ואמרו חז"ל בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו ובשביל ישראל שנק' ראשית תבואתו. והוא כנ"ל שדרך התחדשות וקיום העולם ע"י התורה. והגמר והשלמת המכוון ע"י ישראל העוסקין בתורה. ונק' ראשית תבואתו כמו באספך את מעשיך מן השדה שהוא גמר הזריעה. כמו כן כתיב כאשר ירד הגשם כו' כן יהיה דברי כו'. א"כ כפי מה שמעלין בנ"י נ"ר בסוף השנה בחג האסיף. כך מתחדש להם התורה בשמ"ע ושמחת תורה. וזהו נסכו לפני מים בחג כו' ואין מים אלא תורה. ובאמת כך הוא שכל מיני השפעות הם בכח התורה. אך זה הדרך נמסר רק לבנ"י ע"י שיודעים שהכל מן התורה וסובבין ומבטלים הכל אל התורה. וכ"כ אם בחוקותי תלכו כו' שתהיו עמלים בתורה כו' ונתתי גשמיכם בעתם. פירוש בעתם שיהי' דבוק בשורשו כי לכל עת וזמן כו'. וע"י שבנ"י עמלים בתורה מקבלים הגשמים דבוק בכח הנותן. וזהו שמירת החוקים כמו שחקק הקב"ה. בחי' ונתתי דבר הניתן מיד ליד כמ"ש לעיל:

וכתיב אי לך ארץ שמלכך נער ושריך בבוקר יאכלו אשריך ארץ שמלכך בן חורין ושריך בעת יאכלו. והנה בסוכות הוא התגלות חסד ה' ונק' בוקר [רמז לדבר בערב ילין בכי הוא יוהכ"פ מערב עד ערב. ולבוקר רנה הוא סוכות]. והנה הע' שרים מקבלין כל אחד חלקו בפתיחת השער. אבל בנ"י מקבלין רק בשמ"ע וזהו בעת יאכלו. דאיתא בזוה"ק בפ' ויחי בבוקר יאכל עד הוא לתת הראשית להקב"ה שנק' עד ולערב יחלק כו'. שמקודם צריכין לתקן בשורש העליון ולקבל השפע בעת הראוי דרך כל המדריגות. וזהו הוא דרך התורה שנמסר רק לבנ"י. וע"ז יפתח...... ה' לך אוצרו כו' מטר ארצך בעתו כו' לכן והלוית גוים רבים שיהי' השפע בא לנו בכח התורה. ועתה בעונותינו הרבים אדרבא אנו נזונין מתמצית ואוי לבנים שגלו מעל שלחן אביהם. ועתה בשמ"ע שמתפללין על המים צריך להיות המכוון רק על התורה. ובזמן המקדש הי' הבקשה על מים עליונים ותחתונים כאחד כמ"ש לעיל. וכ"כ אם שמוע תשמע כו' ונתתי מטר ארצכם שהי' תלוי הכל בהתורה. ומקודם קדם פרשת שמע. אח"כ והי' אם שמוע תשמעו. פי' כפי קבלת מלכות שמים כן ניתן סדר השפע שיהי' עפ"י התורה. ועתה שאין הקבלה כראוי לכן נמסרנו אל הטבע כנ"ל:

בענין שמחת תורה בשמיני עצרת. כי בכל שנה מתחדש סדר הבריאה. ולכן בר"ה ויוהכ"פ הוא בכלל כל הבריאה ונשתנה הסדר מכל ימי השנה. והוא באמת דרך התשובה שהקב"ה פותח יד לקבל שבים. וכמו שהמדה בשמים כך למטה. בנ"י מכניסין עצמן בכלל הבריאה. וכמו כן החסדים היורדים בסוכות יש מהם גם לע' אומות. לכן יש ע' פרים עד שמיני עצרת שנגמר כל התיקון. עד שחוזר ההנהגה עפ"י דרך התורה שהוא עולם התיקון. וכמו שהי' זמן מבריאת העולם עד שהי' התיקון כראוי כך הוא בכל שנה. ועתה יש לנו לשמוח שחוזר לנו דרך התורה. וז"ש בשמיני עצרת תהיה לכם פי' עד עתה הי' יד פתוחה למעלה ולמטה לכל הבא. ועתה עצרת תהי' לכם. ובאמת בכל דור מתגלה דרך חדש עפ"י התורה. וז"ש מורשה קהלת יעקב שהוא ירושה המתגלה בכל דור ודור ובכל שנה ושנה. וחז"ל דרשו אל תקרי מורשה אלא מאורסה. פי' שיש דרכים חדשים בתורה שעדיין לא יצאו מכח אל הפועל. עד שיבוא הזמן והדור אשר ביגיעתם בתורה יתגלו הדרכים הנ"ל. וזהו בחי' ארוסה ולא נשואה:

בנוסח הברכה אשר נתן לנו תורת אמת. דלכאורה הלשון אינו מדויק דהול"ל תורה אמיתות. ונראה דתורת הוא פועל יוצא. שעיקר חביבות בנ"י אל התורה שמלמדת לנו דרך האמת. כי עולם הזה היא עלמא דשיקרא. רק הקב"ה נתן לנו התורה שע"י נזכה אל האמת. כדכ' תתן אמת ליעקב אין אמת אלא תורה. כי התורה הוא חיות הכל ונמצא עיקר האמת בכל דבר הוא התורה. והיא ציור האמיתי של כל הדברים. וכמו כן באדם הצלם אלוקי מתגלה ע"י עוסקו בתורה. וז"ש תורה "צוה "לנו "משה ר"ת צל"ם. והוא ציור הפנימי האמיתי של איש ישראל כנ"ל:

 

 

מצות הסוכה מיוחסת לבחי' אברהם אבינו ע"ה ולאהרן הכהן. ועל שניהם נאמר זכרתי לך חסד נעוריך הוא בחי' אברהם הראשון שבקדושה. ואהבת כלולותיך היא בחי' אהרן הכהן שבא מכללות בנ"י. לכתך אחרי במדבר כמ"ש לך לך בפרט וכן בכלל בני ישראל שנמשכו למדבר. והוא עדות שבנ"י יש להם דביקות בעצמותם בו ית'. והנה כמו שבסדר הבריאה כך הי'. מקודם הי' אברהם אע"ה בתוך כל האומות ואח"כ נבחר כמ"ש לך לך. ובמד' מה הי' לו ליחס שם עבר כו' ומצאת את לבבו נאמן כו' ע"ש ס"פ נח. כמו כן בחודש השביעי בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו. ומה צורך לכולם רק למצוא את המרגליות. ואז נאספין בנ"י לסוכות ומשליכין הצרורות. וזה ענין חג האסיף. כדאיתא במד' המוץ והתבן מדיינין בשבילנו נזרעה השדה ואח"כ כשבא הגורן וזורין המוץ ברוח ומכניסין הדגן נתברר מי הוא העיקר. וכל זה הבירור נגמר בר"ה ויוהכ"פ רשעים נחתמין למיתה. ועמך כולם צדיקים ישבו בסוכות. וכן הי' באמת במצרים שנתברר הפסולת מבנ"י כמ"ש מכור הברזל ממצרים. ובנ"י נמשכו אחר ענן ה' במדבר. ולכאורה הי' צריך להיות חג הסוכות תיכף אחר חג המצות קודם חג השבועות שכן ישבו בסוכות קודם קבלת התורה. אכן נראה דהיינו דכתיב למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי כו'. דהנה כ' משכני אחריך נרוצה כו'. ובמד' נמשכנו אחריך כבהמה. שזה הי' עיקר רוב החביבות שנמשכו בנ"י למדבר קודם שהי' להם דעת השלימה. ואח"כ הביאני המלך חדריו נגילה. והבינו בנ"י אח"כ למפרע מה שנעשה ביצ"מ ובכל המסעות במדבר. לכן בסוף הארבעים שנה חזר מרע"ה אלה מסעי כו' שנעשה פרשיות בתורה מכל המסעות. וזכר עשה לנפלאותיו אשר גם בכל שנה ושנה מתחדש כ"ז. מתחלת חג המצות יציאת מצרים והספירה הוא משכני אחריך כו'. ואח"כ קבלת התורה. ובחג האסיף מתחדש הדעת מיצ"מ וז"ש למען ידעו. ושמ"ע ושמחת תורה כמו שהי' משנה תורה אחר כל מ' שנה שבמדבר. והנה בעוד היינו במצרים הבטיחנו הקב"ה וב"ש והוצאתי והצלתי כו' וידעתם כי אני ה'. כתבו חז"ל עבידנא לכו מילתא דתדעון דאנא הוא דאפיקת יתכון כו'. ושם כתיב ולא שמעו אל משה מקוצר רוח כו'. אך המגיד מראשית אחרית לא לחנם שלח לנו הבטחה זאת. ונתקיימו אח"כ אלה הלשונות של גאולה. וידעו והבינו בנ"י כל פרטי הגאולה. ולא זאת דור המדבר רק בכל שנה ושנה מתקיים ידיעה זאת ז"ש למען ידעו. ובלקיחת ד' מינים מקבלים הדעת בפרטי הדיעות של בנ"י. כמ"ש חז"ל יש בבנ"י שיש להם טעם וריח כו'. והם זכר לד' לשונות של גאולה כי בודאי בגלות זה לעומת זה הי' הד' גזירות ג"כ יש בטעם ויש בלי טעם. והכלל כי הקב"ה שילם לנו ככל היסורים שהי' במצרים כמ"ש בפסוק כאשר יענו כו' כן ירבה ע"ש במ"א:

ומצות סוכה זוכין בנ"י אחר ימי הדין ור"ה שנק' יום מלחמה. עפ"י מ"ש כי תצא מחנה כו' כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך. ובמד' שם תרין אמוראין חד אמר להגין עליך להיות צל על ראשך וח"א לרוקן נכסי אומות לך. ושניהם מתקיימים בחג הסוכות שהשי"ת פורס סוכת שלום עלינו. ומקבלים כל השפע הבא. לעולם ע"י ע' פרים שמקריבין כמ"ש במ"א. והכלל כשיש מלחמה על איש ישראל הוא לטובתו. כמ"ש אם תקים עלי מלחמה בזאת אני בוטח. [מלחמה בר"ה. בטחון הוא בסוכות כמ"ש לקמן]:

מצות סוכה זוכין בני ישראל ע"י התשובה. דכ' דרכיו ראיתי וארפאהו ואנחהו. ראיתי הוא בר"ה דבאי עולם עוברים לפניו. וארפאהו הוא ביוהכ"פ ואנחהו הוא בחג הסוכות. ואשלם ניחומים הוא בשמיני עצרת תשלומין דראשון הוא. ואמת פי' אשלם ניחומים מה שזוכין ע"י התשובה יותר מקודם החטא. כדאיתא במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. והיינו לאביליו דעונות נהפכו לזכיות:

הג' רגלים הם ג' עמודין וג' מתנות טובות שנתן השי"ת לבנ"י. עפ"י מ"ש במד' [מטות] ג' מתנות טובות בעלם זכה באחד מהן זכה בכל בזמן שהן מהשי"ת ובאין בכח התורה ע"ש. בחכמה וגבורה ועושר. והוא גבורה הכובש יצרו הוא חג המצות שבו הוציאנו השי"ת ביד חזקה וניתן לבנ"י הכח לגבור על היצה"ר. וזהו זמן חרותנו. מתן תורתינו הוא חכמה הלומד מכל אדם ובנ"י זכו בקבלת התורה להוציא חלקי החכמות שהיו מיוחדים לכל האומות. כדאיתא בפסוק וזרח משעיר כו' מהר פארן כו' וזהו הלומד מכל אדם. וחג הסוכות הוא זמן שמחתנו והוא איזה עשיר השמח בחלקו. וזהו סימן העשירות כששמח בזה שהזמין לו השי"ת. אכן חג האסיף זמן שמחה לבנ"י שהם שמחים בחלקם הן רב והן מעט. ונתן השי"ת לבנ"י אלה הג' בכח התורה ומצות השלש רגלים היינו שכל צרכי בנ"י באין בכח התורה כנ"ל במדרש. שכן כ' אל יתהלל חכם כו' כי אם בזאת כו' וידוע אותי. היינו בנ"י שהג' מתנות הנ"ל הם בדעת והתקשרות בו ית' ע"י המועדות. ודו"ק:

כתיב טובה חכמה עם נחלה. ובמד' כהדא דתנינן יפה ת"ת עם דרך ארץ. דהנה בזמן מתן תורה הי' בפרהסיא בחי' אספקלריא המאירה והוא בחי' רואי השמש. אבל אחר החטא היה לוחות שניות בבחי' חכמה עם נחלה. והיא הארת התורה כמו שהיא מתלבש במצות גשמיות שלפנינו. וע"ז אמרו למה התחיל בבראשית משום כח מעשיו הגיד כו' שזו הבחי' נק' כח מעשיו. דבאמת גם מעשה בראשית והטבע הכל תורה דכ' כולם בחכמה עשית. ומקודם הוצרכו בנ"י להתעלות לגמרי מן הטבע. ואח"כ יכלו לבוא לבחי' חכמה עם נחלה. וזה מצד אחת יתרון על מדריגה הראשונה כדאיתא במדרשים בשניות יש בהם הלכות אגדות כו' ע"ש. וז"ש טובה חכמה עם נחלה ויותר לרואי השמש שע"י שהי' מקודם בחי' רואי השמש באו אח"כ ליתרון הזה. ולכן יש חג השבועות. ויש שמ"ע. ושמחת תורה בחודש הזה שהוא בחי' חכמה עם נחלה כנ"ל:

במצות הלולב ומיניו. שמעתי מפי מו"ז ז"ל כי במצות סוכה בא שפע הדעת כמ"ש למען ידעו. ובלולב מקבלין בנ"י הדעת כמ"ש ולקחתם ומובן ביותר לפי מה ששמעתי ממנו ז"ל פי' לקח טוב נתתי לכם. כי השי"ת מלבד שנתן לנו התורה גם הלקיחה שלנו הוא מסייע לנו להיות כלים לקבל הטוב. ודפח"ח. וכן הוא במצות ולקחתם שנתן לנו לולב ומיניו להודיענו כיצד יכול כ"א לקבל הדעת. זה בכח התורה וזה בכח המצות. והם כנגד האיברים כמ"ש במד'. ואיתא כי לולב ומיניו הם מאני קרבא. והענין הוא כי הוא תיקון בחי' הגוף. כי הסוכה הוא שם ה' שנקרא עלינו בחי' תש"ר וראו כל עמי הארץ כו' שם ה' נקרא עליך. ולולב הוא בחי' תש"י. ולקחתם ביד ובזה הוא המלחמה כמ"ש והידים ידי עשו [לכן בשבת אין צריכין לולב שהיא יומא דנשמתין ולאו דגופא והיא יום מנוחה]. ועל שנים אלו דורש במדרש הבונה בשמים כו'. ואגודתו על ארץ הוא לולב ומיניו. וכתיב ויהי נועם ה' כו' הוא בחי' הסוכה ומעשה ידינו הוא בחי' הלולב:

מנהג ערבה בהושענא רבה. כי הנה איתא במדרש שהד' מינים הוא בעלי תורה ומצות ופשוטי בנ"י ונעשין אגודה אחת. אבל בעוה"ר עתה אינם יכולין להתאסף ושנאת חנם שהחריבה ביהמ"ק עדיין מרקד בינינו. ולכן צריכין ישועה גדולה אפילו בבחינת ערבה בלבד כי בודאי בחג הסוכות בכח הלולב מתחברין נפשות בנ"י. ותקנו הנביאים להיות נשאר הארה מאגודה זו גם על כל השנה שאינם יכולין להתחבר. ולכן מצות ערבה דוקא בפ"ע כמ"ש אין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב. ובאמת סדר הדורות הוא ג"כ כפי המינים. ודורות השפלים הוא בחי' ערבה. כדאיתא במד' פנה אל תפילת הערער כו' תכתב זאת לדור אחרון. שאין בנו צדיקים רק כערבה שאין לה טעם וריח. א"כ מה נשאר רק לידע שאנחנו כערער וריק מכל דבר. וע"י הכנעה אמיתית יתקיים בנו עם עני ודל וחסו בשם ה'. ולכן איתא חביט חביט כי ערבה שבלולב הוא בנטילה שמתנשא ומתעלה גם ערבה ע"י איגוד עם שאר המינים. ועתה הוא בחבטה שהוא רק בחי' הכנעה ותפלה כנ"ל:

ענין שמיני עצרת. שמעתי מפי מורי זקני ז"ל כי הוא בחי' שמיני למעלה מהטבע שהם ז' ימי הבנין. ויובן עפ"י המד' שמיני חכמות בנתה ביתה כו' ע"ש. שבארנו הענין שתכלית מעשה בראשית הי' שיבוא האדם וימשך הארה מלמעלה ע"ש במקומו. וכמו שהי' בכלל הבריאה כן מתחדש בכל שנה. מקודם ז' ימי הסוכות הוא תיקון מעשה בראשית. חצבה עמודי' שבעה טבחה טבחה הם פרי החג. מסכה יינה הוא ניסוך המים המתקת הדינים ע"י החסד שזה ענין מסכה יינה. ערכה שולחנה כי בחג נידונין על המים שהוא יסוד פרנסת השנה. אכן אצל בנ"י צריך להיות כל זה טפל ולבקש רק פנימיות המכוון בהבריאה שהוא התורה. והיא הארה שלמעלה מהטבע כמ"ש במ"א. שיש ב' בחי' שברא הקב"ה דרך הטבע ואח"כ זכו בנ"י להמשיך דרך התורה אש דת. וכמו כן בכל שנה אחר הכנת הטבע צריכין בנ"י למשוך הנהגת התורה. והוא בשמיני עצרת כמ"ש שלחה נערותי' תקרא ע"ש. וז"ש עצרת תהי' לכם. כענין שאיתא שאמר לעולמו די שהיה מרחיב ועולה. פרשנו כי התלבשת האור בהטבע הי' מחשיך ומסתיר יותר ויותר עד שאמר די. וכמו כן בנ"י צריכין לעצור הטבע שלא להניח להתגשם הפנימיות. וכמו שבנ"י שוברין הטבע בנפשותם כן נעשה בכלל הבריאה ומתבטל הטבע ומתגלה הפנימיות. דכ' בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית ובשביל בנ"י שנקראו ראשית. א"כ ביד בנ"י לברר זאת שהתורה היא הראשית והעיקר שהכל ממנה:

ובמדרש ואהיה אצלו אמון מוצנע מכוסה כו' פי' שהתורה נסתרת בתוך הבריאה. אבל ואהיה שעשועים שיש זמנים שמתגלה פנימיות התורה ויוצא חמה מנרתקה. יום יום י"ל על יום השבועות ושמיני עצרת שבשניהם יש שמחת התורה. אמת כי גם בכל יום יש התגלות הפנימיות כמו [שמחדש] בכל יום מעשה בראשית אבל אלה הימים מיוחדים לכך. וע"י מצות הסוכה זוכין לשמ"ע. כמ"ש במ"א בשם מו"ז ז"ל בפסוק והם תכו לרגליך ומתרגמינן מדברין תחות עננך נטלין על מימרך כו'. ופרשנו כי הסוכה הוא בחי' הבטחון כמ"ש גם המפרשים. והנה כ' ברוך הגבר אשר יבטח בה' והי' ה' מבטחו. ובמד' [דברים] ארלב"ח מי שבוטח בהקב"ה זוכה להיות כיוצא בו דכתיב והי' ה' מבטחו. מה הבוטח בע"ז כמוהם יהיו עושיהם כו'. וביאור דבריהם ז"ל כי באמת כל מה שמוכן לאדם מהשי"ת עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע. כמ"ש בס' חובת הלבבות שער הבטחון באר היטב. אכן החילוק הוא מי שבוטח בו ית' וסומך על רצונו ית' ואינו חפץ רק מה שברצונו ית' לתת לו. ע"י זה הבטחון ממשיך חיות ואלקות באותו השפע הנשפע לו ואינו נפרד מכח הנותן. וז"ש והי' ה' מבטחו שחל עליו הויותו ית' וז"ש זוכה להיות כיוצא בו כי השי"ת מהוה כל הוה כמו שיהיה לעתיד ה' אחד ושמו א' רק בעוה"ז הגשמיות מכסה הפנימיות. ולכן הרשעים בחייהם קרוים מתים. וז"ש הבוטח בע"ז כמוהם יהי' עושיהם. פי' שהגם שיש בכל דבר חיות מהקדושה. אבל הרשע עי"ז שבוטח בע"ז ובהבל מסלק הויות הקדושה ונעשה כמו ע"ז ממש שנפרד ממנו כח הקדושה ומדה טובה מרובה הבוטח בו יתברך זוכה להפריד ממנו מכסה החיצוניות והטבע ומתדבק בפנימיות. וחל עליו ועל כל אשר לו הויות הקדושה וכן הענין ע"י הבטחון בימי החג הגם שהוא זמן אסיף אין האדם בוטח רק בכח הנותן ומקוים בשמ"ע והי' ה' מבטחו ומתדבק בחלק התורה שהוא שפע הפנימיות כנ"ל. וכפי ביטול הטבע לדבוק בו ית'. כך מתגלה הפנימיות. וכזה פרשנו בפסוק וה' הולך לפניהם יומם כו'. ואמרו חז"ל כ"מ שנא' וה' הוא וב"ד. פי' שזכו בנ"י לזה במדת הדין ע"י שנמשכו אחריו ית' למדבר כמ"ש זכרתי לך כו'. וביטלו כל הטבע שורת הדין הי' שיתנהג השי"ת עמהם למעלה מן הטבע. ככל הדרך שהי' במ' שנה הכל בלי טבע. וז"ש קודש ישראל לה'. ובאמת אשר יבטח בה' הפי' אפילו כשעוסק במשא ומתן. וזוכה אח"כ והי' ה' מבטחו בהסתלקות הגשמיות. וכמו כן כפי מה שבוטח בו ית' בעוה"ז והי' ה' מבטחו לעוה"ב. ומעין זה בוטח בה' בימי המעשה והי' ה' מבטחו בשבת קודש. והכל ענין אחד למשכילים. וכעין מ"ש לעיל ואהי' אמון הוא בהסתר בימי המעשה. ואהיה שעשועים בשבת קודש בגילוי הפנימיות:

בענין מוריד הגשם בשמיני עצרת. ובמד' [שיה"ש] אתם נועלין לפני בפסח ואני נועל בפניכם בעצרת ע"ש. הענין הוא כמו שסדר הטבע בימות הגשמים נעשה משמים פעולת הארץ ע"י הגשמים. ובימות הקיץ הקצירה והאסיפה להיות גמרו בידי אדם. כמו כן הוא בפנימיות שרוב עבודת בנ"י גם בזמן המקדש בג' רגלים בימות החמה. וכן שמעתי מפי מו"ז ז"ל שבימות החורף העסק בתורה בפרשיות יצ"מ וקבלת התורה המצות שמקיימים בעובדא בימות החמה. ולכן בחג שנדונין על המים הוא השפעת הדעת בתורה לכל איש ישראל בכלל ובפרט. וזה רמז דשמחת תורה. וז"ש שבפסח אתם נועלין לפני דכתיב עצרת לה' אלקיך. שמתחיל להיות עיקר בעבודת התחתונים ע"י המצות. ובשמיני עצרת תהי' לכם. שמתחיל להיות עיקר בהשפעתו יתברך בתורה לכל העוסקים בה. וזהו הרמז שאמרו ז"ל גשמים סימן קללה בחג משל ששפך לו קיתון על פניו אי אפשי בשמושך ע"ש. והוא כנ"ל שמאחר שעדיין העיקר בעבודת התחתונים א"צ להיות ירידת הגשמים אז כמ"ש:

 

 

זכרתי לך חסד נעוריך. דכתיב זכר עשה לנפלאותיו. וכמו שעשה הקב"ה הנפלאות לאבותינו והשאיר מהם זכר לדורות. כמו כן זכותן של אבותינו הי' ג"כ למעלה מן הטבע ונשאר גם מזה זכר לדורות. וע"י קיום מצות סוכה יכולין למצוא זאת התשוקה להיות נמשך אחר השי"ת לצאת מן הטבע. כמ"ש צא מדירת קבע. ומסתמא כאשר הקב"ה זוכר לדורות זה הזכות בודאי נמשכו אחריו עם כל תולדותיהם. כי מעשה אבות מועיל לבנים. כפי הכנת האבות שרצו ונשתוקקו להיות נמשך הם וכל תולדותיהם אחר הבורא ית' ונתקיים כן:

סוכה נק' צלא דמהמנותא בזוה"ק. יתכן לפרש כי כפי האמונה כך נתגלה הקדושה בסוכה כמ"ש במ"א פי' בצלו חמדתי. שע"י אמונת בנ"י זכו שיתגלה הקב"ה ענני כבודו ולהנהיג אותם שלא בדרך הטבע. לכן כתיב חסד נעוריך שהי' ע"י התעוררות שלהם. וכן איתא בשם הבעש"ט פי' ה' צלך כפי הנהגת האדם כך מתגלה עליו צל הקב"ה:

במצות הסוכה הוא תקון המקום. דיש עולם שנה נפש. ובכולם מיוחד לבנ"י. בשנה זמנים מיוחדים שבתות וימים טובים שהם אות לבנ"י שהם פנימיות הזמן. ובנפש אות המילה ותפילין. ובעולם הוא ארץ ישראל וביהמ"ק. ובגלות אין לנו רק מצות סוכה הדירה והמקום שייחד לנו השי"ת. ובכל מקום שנבדלין בנ"י בפנימיות המיוחד להם מתגלה הקדושה להם. כמ"ש בכל מקום אשר אזכיר את שמי כו'. וכ"כ בשבת שבת הוא לה' בכל מושבותיכם. והוא דבר נפלא שקדושת השבת מתגלה רק במושבות בנ"י. וכ"כ ושמרו בני ישראל כו' את השבת לדורותם. כי אין הקדושה יכולה להתפשט בעולם הזה רק בדירת בני ישראל. לכן בסוכה שנבדלין בנ"י לעצמם חל עלי' שם שמים [ועיין מ"ש לקמן פרשת נח מזה]:

כתיב הראני ה' חסדך הוא בחי' הסוכה כמ"ש עין בעין נראה אתה ה' ועננך עומד. והוא בחי' חסד לאברהם. וישעך תתן לנו הוא בחי' יצחק אבינו כמ"ש ויתן לך האלקים פי' במדרש אם תזכה. ואעפ"כ כתיב יתן והוא ישועה אמיתית אשר הקב"ה נותן שיזכו בנ"י גם עפ"י הדין כי הוא כל יכול. וזה מתקיים בזה החג אחר ימי המשפט ובנ"י נוצחין דינא זה עיקר הישועה. וזה בחי' הד' מינים כמ"ש ולקחתם לכם. הוא ברכת אבינו יצחק ויתן לך האלקים דרשו יתן לך אלקותו. וכן איתא במדרש [תרומה] בפסוק לקח טוב נתתי המוכר נמכר עמו ע"ש. וכן דרשו בזו הלקיחה פרי עץ זה הקב"ה כפות תמרים הקב"ה ע"ש במדרש:

סוכות הוא מדת אהרן דענני כבוד בזכותו. והענין הוא כמ"ש ויהי בשלח כו' שע"י שיצאו קודם הזמן לכן הוצרכו להסב דרך המדבר פן ינחם כו'. דאם הי' הגאולה כמאמר הקב"ה למשה רע"ה הי' גאולה שלימה. אך בנ"י לא הי' בכחם לסבול הגלות. ולכן שיתף משה רע"ה את אהרן להיות הגאולה בחסד ה' אפילו קודם הזמן בחפזון. וז"ש ואשא אתכם על כנפי נשרים כמ"ש רש"י שם. וע"ז כתיב למען ידעו כו' כי בסוכות הושבתי שהי' בחסד עליון. וכן הוא אחר ר"ה ויוהכ"פ שהם ימי דין. והשי"ת משתף מדת החסד והרחמים ומגין עלינו בחג הסוכות בחסדו הגדול:

לא מצינו בכתוב סוכה רק אצל יעקב כמ"ש ולמקנהו עשה סוכות. וסוכה ולולב הם ב' מדריגות יעקב וישראל. כי שם יעקב הוא על המלחמה עם הסט"א. ולזה יש ד' מינים כענין שנאמר עם חסיד תתחסד כו' עקש תתפתל ע"ש בזוה"ק תולדות. ואחר שנצח המלחמות ניתן לו שם ישראל שרית עם אלקים ואנשים. והוא לי ראש חלק הנשמה ששם לא יש מגע נכרי כלל. ויתכן שזה רומז מראה הסולם שיש בו מדריגות הוא ד' מינים שבלולב כל חלוקי מעלות שבבני ישראל. אך וה' נצב עליו הוא בחי' הסוכה שחל שם שמים על הסוכה. ובזה בחר יעקב אבינו כדאיתא במד' שלא רצה לעלות על הסולם. וכבר כתבנו שם שזה ענין הפסוק מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו איש טוב. לכן לא בחר לו יעקב הסולם רק להיות נמשך אחר הנהגה עליונה. הגם שהיא למעלה מהשגת האדם. וכן אחר ר"ה ויוהכ"פ נתקיים בישראל כי שרית עם אלקים ואנשים. וזוכין לשם ישראל. והאומות מקבלים בחג כל אחד חלקו. ובנ"י יושבין בסוכות שהוא בחי' מעליו איש טוב שחל שם שמים על הסוכה. ומינים דלולב הם סימני דנצחון קרבא. לכן יש בהם ד' מינים כנ"ל עם חסיד כו'. וסוכה היא המנוחה [ואפשר לכך אין נוטלין לולב בשבת כי הוא יום מנוחה לישראל. והמלחמה ליעקב בימי המעשה בלבד]:

הימים טובים ניתנו לבני ישראל להאיר להם לכל השנה. ואלה הימים הם מתנה לבנ"י כמ"ש מקדש ישראל והזמנים ישראל דקדשינהו לזמנים. הפי' כי הקדושה היורדת באלה הימים הוא רק בזכותן של ישראל וכפי הקריאה שלהם. ואיתא במדרש ובימי אקרא הוא בימים טובים שהם ימים המיוחדים לנו. וכתיב וכימיך דבאך פרש"י כימים שהם טובים לך ע"ש. כמו כן צריכין למשוך הארה מאלה הימים לימות החול שהם שפלים ומתמוטטים. ואמו"ז ז"ל אמר שעל ימים טובים נאמר וזכור את בוראך בימי בחורותיך שאומרים בהם אתה בחרתנו. והפי' כי בודאי השי"ת בחר בנו לעולם אבל באלה הימים נודע לנו הבחירה ומתפעלים בנפש. ולכן מסיים הפסוק עד כו' לא יבואו ימי הרעה אשר תאמר אין לי בהם חפץ. לכן צריכין להכין בימים אלו על כל הימים. וכן מבקשין והנחילנו כו' שיהי' הארת הימים טובים נחלה לעולם. וכ"כ במדרש בפסוק טובה חכמה כשהיא עם נחלה ע"ש. פי' כל הארה הבאה משמים צריכין להיות שתהיה נחלה קבוע ונשארת בנפש לעולם:

ליום הושענא רבה. מה שקבעו חז"ל רוב תפלות בזה היום. כבר כתבנו שנקרא הושענא רבה שיכולין להוושע בו אפילו השפלים ודורות השפלים שהם בחי' ערבה לא טעם ולא ריח. ויש להבין א"כ מה כחם. אך כ' דלותי ולי יהושיע פי' ע"י שיודעים שהם דלים וצריכין להושע ולהם הישועה. וכ"כ חז"ל אעפ"י שאני דלה לי נאה להושיע הוא מטעם הנ"ל. כדאיתא בגמ' לא מרובכם כו' כי אתם המעט שאתם ממעטין עצמיכם כשהקב"ה משפיע להם טובה ע"ש. וכן הוא באמת מידתן של בנ"י. כשהקב"ה משפיע להם בחסדו מתבוננים האמת שאין ראוים לכך וממעטין עצמן ביותר. וכן הוא המדה כי עיקר הישועה לדלים. ולכן עיקר הישועה שיבוא משיח צדקינו במהרה מוכן דוקא להיות בדורות השפלים. גם פי' דלותי ולי יהושיע היינו אפילו אחר הישועה נשארים דלים שצריכין לידע שהוא בחסד עליון. וכן בד' מינים הערבה צריכה להבטל לשאר המינים. והוא סימן בין ערבה שעלה שלה משוך וצפצפה עלה עגול. שמהשפלות עושה לו בנין לעצמה ופסולה. אבל הערבה נמשכת אחרי מינים הגבוהים ממנה וזה עלה משוך. וכמו כן דורות שלנו צריכין להבטל לדורות הראשונם להיות נושעים בזכות אבותינו. ואז הישועה מוכנת לנו ביותר מלהראשונים. וזה דלותי ולי יהושיע. והשי"ת אשר הוא עוזר דלים ירחם ויחוס ויושיע לעם עני ודל. שמה נוכל להיות יותר דלים מכמונו עתה ולה' הישועה:

שמיני עצרת הוא כולל כל ז' ימי החג כמ"ש תשלומין דראשון הוא. דכתיב תחגו את חג ה' שבעת ימים ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון. שמיני מאן דכר שמי' שבעת ימים כתיב. רק כי השמיני הוא כלל הז' ימים והם בפרט ואח"כ בכלל. ולכן בפרטות מתפשטין הז' ימים גם לשבעים וזהו ע' פרי החג. אבל שמיני עצרת תהי' לכם שהוא האחדות. ובזה אין חלק רק לבנ"י. דסט"א שארי בחבורא ומסיים בפרודא. אבל סטרא דקדושה להיפוך מן הפרטים נעשה אח"כ כלל אחד:

תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. זש"ה טובה חכמה עם נחלה. כי האבות קיימו התורה עד שלא נתנה כי התורה היתה מאירה בנפשותיהם. ואח"כ הוצרכו להוריד תורה מן השמים. ושע"י זו התורה שבכתב יפתחו לבות בנ"י למצוא חיי עולם אשר נטע בתוכינו דייקא. והיא התורה שבע"פ שנק' נחלה והיא ירושה לנו מאבותינו. וכן הוא כל תורה שבע"פ ואסמכה חכמים אקרא. שמתוך תורה שבכתב הוציאו מכח אל הפועל התורה שבע"פ. אבל האבות לא היו צריכין סעד ומעצמם קיימו את התורה:

המשך סוף התורה לתחלתה. ולכל היד החזקה כו' אשר עשה משה כו' בראשית. דאיתא בשביל ישראל שנק' ראשית. פי' בשביל אותו הדור של מרע"ה שהם נק' ראשית. כדכ' זכרתי לך כו' לכתך אחרי כו' קודש ישראל לה' ראשית תבואתה. כי בודאי הדור שהקב"ה עשה להם נסים ונפלאות ושינה הטבע בעבורם היו באמת דבקים למעלה מן הטבע. וזהו עיקר פי' בראשית ברא להיות קיום כל הבריאה בכח הראשית והשורש שלמעלה מן הטבע. והשי"ת ראה שעתיד מרע"ה לעשות אלה הנסים בזכותן של ישראל ולשנות כל הטבע. וזה קיום כל הטבע כמ"ש בכמה מקומות מזה. לכן עיקר ישראל שנקראו ראשית הם הדור של משה רע"ה. ודורות השפלים נק' לשארית נחלתו. וע"י שמשימין עצמם כשיריים ויודעין לבטל עצמם אל דורות הראשונים הם ג"כ בכלל ראשית. וכן היא המדה מן מדריגה למדריגה כפי הביטול אל מדריגה הקודמת יש לה חלק בשורש הראשון. וע"ז נאמר טוב אחרית דבר מראשיתו. אחרית דבר הוא עולם הזה השפל שהיא הנהגה האחרונה ושפלה. וצריכין להעלותה אל הראשית בכח התורה והמצות שנתן לנו הקב"ה:

 

 

בצלו חמדתי וישבתי. א"כ נראה דבימים אלו בנ"י משתוקקין לחסות בצלו. כי עצם נפשות בנ"י נמשכין אחר הקב"ה. רק הבלי עולם מסירין אהבת הלב. ואחר יוהכ"פ שנטהרו הלבבות וכתיב ועניתם את נפשותיכם. וכפי מה שמתרחקין מתאות הגוף כך מתעורר אהבת הנפש ומשתוקקין אליו ית' וזוכין לסוכה:

כתיב אשרי תבחר ותקרב כו'. והוא רמז לג' רגלים. בפסח ויציאת מצרים נבחרו בני ישראל מכל עם. ובמתן תורה קרבנו לפני הר סיני. ובסוכות ישכון חצריך. אבל העיקר לקבל ההארות מכל אלה המתנות בלב. וז"ש נשבעה בטוב ביתך כי מכל המצות צריך איש ישראל לקבל הארה קבוע בלב וכ"כ אשרי יושבי ביתך ומסיים עוד יהללוך שישאר מזה הארה לעולם. וכן אשרי כו' עוז לו בך ומסיים מסילות בלבבם. ולכן ניתן הלולב ומיניו לקבל הארת הסוכה כמ"ש ולקחתם לכם. דכ' סוד ה' ליריאיו ובריתו להודיעם. כמ"ש זכר עשה לנפלאותיו שמלבד הנפלאות שעשה עמנו הקב"ה השאיר לנו זכר. ונתן לנו מצות שעל ידיהם נוכל להרגיש ולהתדבק באותן הנפלאות. וכ"כ בסוכות למען ידעו כו' כי בסוכות הושבתי. ובודאי ישיבת ענני כבוד הי' דבר פלא מופלא ומכוסה. וע"י מצות הסוכה מתעורר בכל שנה הארה מאותו הישיבה. והארת הסוכה הוא למעלה מן הטבע. לכן זוכין לכך אחר ימי תשובה דכתיב שובו אלי ואשובה אליכם. ולכן הקב"ה מקרב אותנו אחר ימי התשובה. ואם עדיין לא שבנו אליו כראוי יש לנו עכ"פ לשוב בתשובה בסוכות. כמבוקשינו השיבנו אליך אח"כ ונשובה. אבל כלל בנ"י הם בעלי תשובה בעשי"ת. ולכן ניתן לנו הסוכות אח"כ שהוא מה שחל שם שמים על הסוכה. והארה זו חופפת על בנ"י. וע"י הלולב ומיניו נוכל לקבל הארה זו בלב ונפש. ולכן איתא שאין נוטלין הלולב בשבת כמו בתפילין שא"צ בשבת. שע"י התפילין מקבל אדם הארה המיוחדת אל איש ישראל מה שהוא למעלה מציור הגשמיות. אבל בשבת שהן עצמן אות ויורד נשמה יתירה ומתקדש כל איש ישראל. ויכול לקבל אותו ההארה בלי תפילין. וכמו כן בהארת הסוכה בשבת קודש נוכל לקבל שיאיר אותו ההארה וההנהגה שלמעלה מהטבע בלא הד' מינים. כי שבת הוא יומא דנשמתין ולאו דגופא:

איתא במד' ולקחתם ביום הראשון ראשון לחשבון עונות כו'. ומקשין וכי בין יוהכ"פ לסוכות הותרה הרצועה לעשות כל אשר יחפוץ. אבל יובן עפ"י מ"ש בזוה"ק נשא ע"פ אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון אימתי כשאין ברוחו רמיה כו' ע"ש. דהנה יש נפש רוח נשמה. וכפי המעש"ט כן מאירין הנר"נ. ולפי החטא נסתלקין ולכן חטא עון ופשע מכוונים מול אלו הג'. וכשאדם שומר הרוח אז לא יחשב עון. וכתיב לב טהור ברא כו' ורוח נכון חדש. ולכן אחר יוה"כ שנטהרו לבות בנ"י זוכין בסוכות לרוח נכון וחדש. וע"י הלולב ומיניו מקבלים הרוח. ולכן יש ד' מינים כמ"ש מארבע רוחות בואי הרוח. ולכן בין יוהכ"פ לסוכות אין עונות פוגמין הרוח. הגם כי בודאי נענש אדם על כל חטא ועון. רק ראשון לחשבון עונות. הואיל ובראשון הוא הזמן לקבל הרוח הוא ראשון לחשבון עונות כמ"ש:

סוכות הוא רמז למ"ש לכתך אחרי במדבר. והוא מדריגת אברהם אע"ה שכתוב בו לך לך מארצך כו'. ובמד' שמעי בת וראי כו' שראה בירה דולקת תאמר שעוה"ז בלי מנהיג הציץ עליו הקב"ה אני הוא בעל הבירה. כמו כן בכלל ישראל ר"ה ויוהכ"פ שמעי בת וראי. ומתפללין בנ"י תן פחדך כו' וידע כל פעול ומתמיהין על שנעלם כבוד מלכותו בעוה"ז. והתשובה שכחי עמך ובית אביך והוא מצות הסוכה שבנ"י מתפרשין מכל האומות. ויתאו המלך יפיך. שכל מה שברא הקב"ה כל האומות. הגם שראה שלא יזכו. רק כדי להיות ניכר שבחן של בני ישראל כשושנה בין החוחים:

סוכות זמן שמחתינו אחר ימים הנוראים והוא כמ"ש שמחתי מתוך יראת. ובעיקרים מקשה הלא עיקר עבודת השי"ת ביראה ואיך כתיב תחת אשר לא עבדת כו' בשמחה כי יראה ורעד היפוך השמחה. ומתרץ כי אדם השלם כפי מה שמוציא השלימות הוא מלא שמחה ולפי שעיקר השלימות היראה מביא עוד שמחה ע"ש. והיטב דיבר כי אין לך שמחה כזו שזוכה האדם להיות ירא מפני אחד האמת. ובנ"י שזוכין להיות עובדי השי"ת צריכין להיות מלא שמחה. ובביהמ"ק כשהי' איש ישראל נכנס הי' מלא פחד ומלא שמחה. כי יראה האמיתית מביא שמחה. ולכן יצחק אבינו שהי' מלא פחד ה' נקרא יצחק על שם השחוק שהי' מלא שמחה. הרי אמרו במשנה כל מה שברא הקב"ה לא בראו אלא לכבודו. ויש להקשות דהא כתיב עולם חסד יבנה. ואמרו חז"ל כי כל בריאות העולם הי' להטיב עם ברואיו כי אין הקב"ה צריך ח"ו לבריותיו. אבל האמת כן הוא שזה חסדו וטובו ית"ש שזיכה את הנבראים להיות זוכין לעבוד לפניו ית' ולהכיר כבודו. ולכן אמרו שמכל פרטי הבריאה מכולן יש להכיר כבודו וחכמתו ית'. כמ"ש גדולים מעשי ה' דרושים לכל חפציהם. ולכן בנ"י שהם עיקר הבריאה והרבה לנו תורה ומצות כמ"ש רז"ל רצה הקב"ה לזכות את ישראל. וזהו שזכינו לעבוד את ה' ולירא ממנו הוא הטוב מכל הטובות. ולכן אחר ר"ה ויוהכ"פ שזכינו לשוב לפניו ולירא ממנו יראה זו מביאה שמחה. לכן הי' שמחת בית השואבה בירושלים ששם מקום היראה. וע"ז נק' ירושלים על שם היראה והשלימות שזכו בנ"י לקבל שם:

איתא בזוה"ק ויעקב נסע סוכתה כי אחר ר"ה ויוהכ"פ סט"א רודפת אחר בנ"י והסוכות הוא הגנה. דאיתא במד' כנוסו וכינוס בניו הצילו מיד עשו. וכנוסו הוא סוכה שמאסף כל נפשות בנ"י. שע"ז רמזו כל בנ"י ראוין לישב בסוכה אחת וע"ש זו נק' חג האסיף. וכינוס בניו הוא הד' מינים שבלולב שכולל כל הפרטים. ולולב הוא בחי' יוסף הצדיק שמאסף כל השבטים. דכתיב מאלמים אלומים כו' תסובינה אלומותיכם כו'. כי לכל שבט ודגל יש התאספות בפ"ע כמו כל מין מהד' מינים. אבל כולן מתאספין ומתבטלין להלולב שהוא בחי' יוסף הצדיק. והוא מעלה אותם עד שורש האחדות. לכן בש"ק אין צריכין לולב שבו מתגלה בחי' יוסף הצדיק בעצם היום. [וע"ש במד' וישב בזעקך יצילך כו' והחוסה בי כו' מי שראה כת כלבים וישב ביניהם. וכ"ז מתקיים בסוכות שמקריבין ע' פרים נגד כל האומות]:

איתא ענני כבוד בזכות אהרן. ולפי שאהרן הי' בעל תשובה והכניס עצמו בחטא ישראל והשיב אח"כ כולם בתשובה. לכן מתנה שלו נשאר לדורות שאחר עשי"ת מתגלה הארת ענני כבוד בסוכות:

להו"ר שהוא יום ערבה ותקנו בו רוב בקשות בהושענות. דכתיב אדם ובהמה תושיע ה' ובמד' אדם בזכות בהמה. ד"א שערומין בדעת כאדם ומשימין עצמן כבהמה. והכל ענין א'. שעיקר הוא הביטול שמתבטלין אל הקב"ה כמ"ש בהמות הייתי עמך. ובנ"י יש להם זה הביטול ולא האומות כמ"ש המעט אתם ממעטין עצמיכם. וז"ש דלותי ולי יהושיע דרשו חז"ל לי נאה להושיע. כי יש להם בחי' דלות. כמ"ש בכל מקום שנא' מך עני ואביון דל אינו אלא ישראל שהם דלים ורשים בעיניהם. וזה עצמו פי' בזכות בהמה. אכן עיקר הפי' שצריכין לזכות ולטהר ולתקן גם חלק הבהמיות. כי באדם יש ג"כ נפש הבהמיות. שהוא חלק הגוף. ותיקון הגוף ע"י הביטול כנ"ל. ולכן איש ישראל אפילו יגבי' אותו המקום עד לשמים צריך לזכור שיש בו ג"כ חלק בהמה. ואז נמשך גם חלק בהמיות אחר הנשמה ונתקן הכל. וזהו אדם ובהמה תושיע ה'. וזה עצמו אגודת הד' מינים שדרשו חז"ל שהם נגד בני תורה ומצות ושפלים. ובאמת תערובות זה נמצא גם בכל פרט כמ"ש. ועיקר הישועה בזכות ערבה שהוא השפלות ודלות. ומבקשין על המים בזה הזכות כמ"ש יזל מים מדליו דרשו חז"ל על עניים שמהם תצא תורה כי אין מים יורדין רק למקום נמוך. ואפילו בלעם הרשע קינא לבנ"י במדת הדלות שיש בהם שהוא כלי לקבל מי התורה. ולכן נקראו ערבי נחל קח על מים רבים כמ"ש יזל מים כו' וזרעו במים רבים:

לשמ"ע. אמרו חז"ל נסכו לפני מים בחג שיתברכו לכם גשמי שנה. כי המים נחלקו יהי רקיע בתוך המים ומים תחתונים בוכים אנן בעינן למהוי קדם מלכא. וכתבו חז"ל הובא ברש"י פ' ויקרא כי נכרת ברית למים תחתונים להקריב מהם מים בחג ומלח על הקרבנות ע"ש. פי' שבאמת בחלק זה התחתון יש בו ג"כ קדושה כמו בחלק העליון כי אין קנאה במ"ב. אך שהוא נסתר ונתערב בו פסולת כמ"ש והארץ היתה תהו כו'. וצריך תקונים עד שנתברר הטוב. וזה החילוק בין יין למים. שיין הוא ע"י תקונים קצירה דישה דריכה וכמה מלאכות. אבל מים הוא כמו שהוא. ונתן הקב"ה זמן שיוכל להתגלות המעיין למטה ג"כ בלי פסולת ושאינם צריכין תיקון. והוא מעין לעתיד שכ' והי' ביום ההוא יצאו מים חיים. וכ"ד שהי' בכלל ויצא ללמד על הכלל כולו. פי' שכיון שיש עת שמנסכין מים ממילא זה עדות כל הזמנים שנמצא הבאר גם בחלק שלמטה. וכמו כן מלח עדות על כל המינים שנמצא בהם המעיין רק שאינו מבורר כנ"ל. וזה העדות נמסר רק לבנ"י. כי מי בוכה ומשתוקק על הסתרות הקדושה בעולם רק בנ"י. לכן מנחם אותם הקב"ה בזמנים מיוחדים ודברים מיוחדים. ולכן הי' השמחה גדולה בבית השואבה:

ביום השמיני עצרת תהי' לכם. הוא פנימיות השפע שבנ"י הם כלים לקבל זאת. והוא בכח התורה דכ' לקח טוב נתתי. ובמד' שהמוכר נמכר עמו היינו בדביקות בו ית' כמ"ש במד' ע"פ מפיו דעת ותבונה בא בנו ונתן לו ממה שבתוך פיו ע"ש פ' תשא. כי בחג הסוכות יורד ברכה על כל השנה כמ"ש ובחג נידונין על המים שהוא עיקר הברכה של פרנסה. אבל בנ"י הכל בכח התורה. ואיתא אין מים אלא תורה וזה הוא ג"כ לפי המקבלים ולבנ"י שיודעין שהכל בכח התורה להם אין מים אלא תורה וזוכין לתורה וממילא מתברכין בכל. וזהו שמבקשין זכור אב כו' בעבורם כו' בצדקם כו' פי' שיבוא השפע עפ"י זכות הצדיקים ואז הוא בכח התורה. וכ' עיני כל כו' ואתה נותן את אכלם בעתו. פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון צדיק ה' כו' וחסיד בכל מעשיו. פירוש הקב"ה הזמין בדרך הטבע לכל ברי' פרנסתו כמ"ש לכל זמן ועת. אבל פנימיות השפע אשר הקב"ה פותח אוצרו הטוב ברצון מיוחד רק לבנ"י שנק' בני אל חי. וצדיק ה' בכל דרכיו אשר הכין אבל וחסיד במעשיו בפרטות שעושה מצד חסדו ית'. וזה הרבה יותר מה שמוסיף הקב"ה בחסדו. והוא כמ"ש חז"ל תוספתו של הקב"ה מרובה על העיקר. וכ"כ במדרש פינחס על שמ"ע יספת לגוי ה' ע"ש:

ושמחין בשמ"ע בתורה כי ע"י התורה זוכין לזו השפע ודביקות פנימיות. כדאיתא שם במד' משל לנושא בתו של מלך אמר המלך אי אפשר לפרוש מבתי אלא בכל מקום שתלך קיטון אחד עשה לי ואדור ביניכם. ולפי שבסוכות נכנסו בנ"י לצילו של הקב"ה. ואח"כ כביכול קשה עלי פרידתכם לכן עצרת תהי' לכם. והוא בכח התורה קיטון אחד הוא בחי' האחדות. ובסוכות (ולולב) באין אל האחדות ע"י הסוכה ולולב. אבל עתה עצרת תהי' לכם שיכולין להתאסף בעצמותינו. והוא בכח התורה דכ' תורה צוה כו' מורשה קהלת יעקב. פי' קהלת יעקב גם על התורה שנק' קהלת יעקב. שיש לכל איש ישראל חלק ורשימה ואות בתורה נמצא התורה היא קהלת יעקב. וכפי מה שנמצא התורה בבנ"י כך באין אל האחדות ואז השכינה שרוי' ביניהם. וזהו שאמר אח"כ ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם. הוא השורש שיש לכל איש ישראל שנעשין אחד ע"י התורה כנ"ל:

ואיתא כי סוכות הוא בחי' אהרן שענני הכבוד היו בזכותו. ואיתא משה שושבינא דמלכא אהרן שושבינא דמטרוניתא. כי אהרן החזיר את בנ"י בתשובה והכניסם תחת כנפי השכינה. והוא בחי' הסוכה שיושבין בצלו. ומשה רע"ה הוריד התורה מן השמים. וזהו בחינת עצרת תהי' לכם. לקבל השפע היורדת מן השמים. וסוכה הוא הביטול אליו ית'. ובאמת בסוכות יש ג"כ בחי' הקבלה בכח הלולב דכתיב ולקחתם לכם. אבל זמן חג הסוכות הוא הביטול והתשובה אל השורש. ובשמיני זמן לעצמו שהוא בחי' לקבל מן השורש והוא בכח התורה כמ"ש לעיל וכ' התקן עצמך ללמוד תורה וזהו תיקון אהרן כמ"ש ומקרבן לתורה וכמו כן בימי הסוכות ואח"כ והיית אך שמח שכבר העביר כל החלודה ונעשין כברי' חדשה. והיית הוא לשון הוי' בהויות היה. אך להעביר את החלודה. ואז עצרת תהי' לכם בחי' לקח טוב מורשה:

המשך הפסוק לעיני כל ישראל בראשית ברא שסופו קשור בתחלתו. דאיתא בשביל התורה שנקראת ראשית הביט בתורה וברא העולם. ובאמת התורה היא גבוה מעל גבוה ויש לה הרבה דרכים נשגבים מכל עולמות עליונים. אך בזו התורה שמובנת לעיני בני ישראל ברא העולם. ולעיני כל ישראל כולל כל הדורות וגם כל הפרטים. שיש לכל דור ולכל פרט ראי' מיוחדת בתורה. ולכן לפי השתדלות בנ"י בתורה מתנהג העולם. ולכן דורות הראשונים היו טובים מאלה כאשר היו מאוד עוסקין בתורה. הי' מתגלה הנהגתו ית' בעולם ממש לפי התורה. כי כל זו ההנהגה תלויה בבנ"י. וז"ש לעיני כל ישראל בראשית ברא. אבל לאחרים מסיים קרא והארץ היתה תהו שהוא גשמיות הטבע. ולכן כתיב שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. שכפי התרוממות בנ"י להשתדל בתורה מבררין איך התורה היא קיום העולם. וכתיב גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. ואיתא במד' אין הבטה אלא מלמעלה למטה ע"ש. א"כ עיני בנ"י המה למעלה והם יכולין לפתוח מעיין הנפלאות אשר הם גנוזים בתורה. וזהו לעיני כל ישראל בראשית ברא כדאיתא שנמלך הקב"ה בנשמתן של ישראל. וע"ז כתיב החכם עיניו בראשו הוא בתורה שהיא ראשית ושורש הכל:

 

 

מצות הסוכה היא בחי' הגירות כמ"ש ז"ל על זה צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי. וכמו שהי' אחר יציאת מצרים שהלכו ארבעים שנה במדבר והי' הכנה לכל הדורות. כן ז' ימים אלו הם הכנה לכל השנה. כי העיקר תליא בהתחלה. כאשר הגיד מו"ז ז"ל בענין עודם בירדן קבלו עליהם שלא להניח מז' האומות. ופי' כי ע"י שהקבלה בתחלת כניסתם הי' בטוב לכן הגם שלא גמרו במעשה הכל מ"מ נשאר תיקון מזה ע"ש. וכמו כן הגם שאין יכולין בעוה"ז לעזוב כל הטבע. מ"מ בתחלת יצ"מ היה ההנהגה ממש שלא בדרך הטבע. כמ"ש במד' ולא נחם בדרך ארץ כו' והטעם פן ינחם. כמו כן עתה אחר ימי התשובה והכפרה צריכין להתלהב לצאת מן הטבע. כענין בעל תשובה בחילא סגי כבורח מן השריפה. ובאמת עיקר התשובה הוא להיות דבוק בשורש למעלה. כמש"נ בשם פרקי דר"א והשיב לב אבות על בנים. וכ"כ גר אנכי כו' ככל אבותי שהאבות היו גרים בעולם. ועיקר תהלוכות שלהם הי' למעלה עד שאמרו האבות הן המרכבה. וכמו כן נמצא בסוכות מעין גירות זה בכל איש ישראל. ולכן איתא בזוה"ק בסוכות תשבו על האושפיזין. שלהיות עתה עושין בנ"י כמעשה אבותיהם בא כח האבות לסייע להם. לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. כי הקב"ה עוזר לבע"ת. וכ' ארפא משובתם אוהבם נדבה פרש"י אתנדב לאהבתם. וכולל ב' הפירושים שאוהב אותנו בנדבת רצונו ית'. וגם נוטע בנו האהבה אליו כדכתיב ואוהב את יעקב. אוהב פועל יוצא שנוטע בנו האהבה. והנה ביוהכ"פ הוא ארפא משובתם. ובסוכות אוהבם נדבה. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל בפסוק מאשפות ירים אביון. שהקב"ה עוזר לבנ"י ומעלה את הרצונות של בנ"י שהיו מונחין באשפות והבלי עולם. וע"י תשובה הקב"ה מעלה אותם להיות מתהפך לאהבתו ית' להושיבו עם נדיבים כו' ודפח"ח. וכמו כן נתקיים עתה אחר ימי התשובה שנעשין בנ"י נדיבים. ומושיב אותנו עם אושפיזין עילאין נדיבי עמו. כמ"ש כל האזרח כו' ישבו בסוכות:

איתא בס' הכוונות בברכת אהבה קודם ק"ש. כי חג הסוכות הוא מול זכירת עמלק שרדף אחר אותן שפלטן הענן ע"ש. וכן הי' ביצ"מ בראותם מלחמה. ואמרו חז"ל כגון וירד העמלקי שעמלק מוכן הי' עם כל הרשעים לעמוד נגד בנ"י כשיצאו ממצרים. כמ"ש במד' בשלח ע"ז שלכן סיבבם בענני כבוד. וזהו בסוכות הושבתי להגן עלינו מאותן הרודפים. וכן הוא בכל שנה אחר ר"ה ויוה"כ הסט"א רודפת כמ"ש בזוה"ק אמור. וע"ז כתיב לך עמי בוא בחדריך הוא הסוכה. חבי כמעט רגע ר"ת "ראשית "גוים "עמלק. ולכן מיד כשמת אהרן כו' וישמע הכנעני זה עמלק ימ"ש והסוכה מצילנו מידם:

איתא במשנה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד משחרב ביהמ"ק התקין ריב"ז להיות ניטל ז' זכר למקדש. ואיתא בשם האר"י ז"ל כי בראשון שהוא יו"ט יכולין לעורר ע"י נענועים שבלולב שורש העליון וכמו כן במקדש כל שבעה ע"ש. והוא כמ"ש בכמה מקומות שיש בחי' עולם שנה נפש. ויש מקומות מיוחדים שמתגלה בהם הקדושה. ויש זמנים מיוחדים. ויש נפשות מיוחדים. ועפ"י שנים יקום דבר. לכן בראשון היום מסייע להוציא מכח אל הפועל פעולת הלולב. וכמו כן במקדש המקום מסייע. אכן ריב"ז תיקן זכר למקדש כמ"ש רז"ל ציון היא דורש אין לה מכלל דבעיא דרישה. היינו שע"י הזכירה והשתוקקות למקדש מאיר גם עתה הארת המקדש ומסייע ג"כ. וז"ש תיקן להיות ניטל כל שבעה שיעשה הפעולה כמו שהי' ביהמ"ק קיים. כמ"ש במ"א בפסוק נהפך לאבל מחולנו. כי עתה ע"י הזכירה והעצבון מחורבן ביהמ"ק יכולים לעורר מה שהיה אז ע"י השמחה. ובודאי כאשר היו בנ"י בחג במקדש והי' כל הג' תקונים עולם שנה נפש. היו מתקנים כל הדורות וכל המקומות וכל הנפשות. ועיקר ההלל הי' במקדש שבנ"י האירו לכל. וז"ש יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם הוא כל הזמן. ממזרח שמש עד מבואו הוא כל המקומות. רם על כל גוים הוא כל הנפשות:

בסוכות נעשה הבדלה בין הצדיקים לרשעים. כי בעשי"ת נפתחו שערי תשובה והצדיקים ובינונים ג"כ מתקרבים בתשובה. וע"ז כ' בורא ניב שפתים שלום כו' לרחוק ולקרוב. ונעשין בנ"י אגודה אחד. כמ"ש במד' שהד' מינים שבלולב כוללין כל מדריגות שבבנ"י. והשלום נגמר בין כולם. אבל הרשעים כים נגרש כו' לכן מסיים הפסוק אין שלום אמר אלקי לרשעים. והם אינם נכנסים בסוכת שלום. והם רשעים גמורים שאפילו לבחי' ים שהוא שערי תשובה לעולם פתוחים כים כדאיתא במד'. מ"מ הם אבירי לב רחוקים מתשובה. מימיו רפש וטיט הוא הסימן שנעשה בחג בניסוך המים. כי הנה החילוק בין מים ליין שמים אין בו שינוי גוונים רק כמו שהוא בעצם. והוא באמת המעיין של תשובה שהוא השורש. שאין החטא מקלקל ומשנה זאת הנקודה. וכל זה נעשה בחודש זה. כאשר שמעתי מפי מו"ז ז"ל באר לחי רואי שמראי' שכל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון בר"ה נעשה באר ומעיין. ונראה עוד לבאר עפ"י מה ששמעתי ממנו ז"ל בפסוק ארדה נא ואראה כו' וירד ה' לראות. ואמר כי כשהקב"ה מתקרב אל התחתונים יכולין לשוב בתשובה ונפתח להם שער בלבותם. ואם אחר כל זה לא ישובו הם חייבים כלי' ע"כ דפח"ח. וכזה נעשה בעשי"ת. כמ"ש ז"ל דרשו ה' בהמצאו שהוא מקרב עצמו לתחתונים ונפתח הנקודה הפנימית שבהם. והמבקשין לשוב יכולין להיות כברי' חדשה. והרשעים כים נגרש ואפילו בחי' המים שבהם רפש וטיט כנ"ל:

איתא ביום הראשון ראשון לחשבון עונות. דכ' שחת לו לא. ואיתא בזוה"ק חייביא עבדו פגימותא ולא עבדו כו' ע"ש. והיינו שיש מקומות שהעונות פוגמים שם. והנה בחודש זה מתגלה הנהגה עליונה שאין החטאים פוגמים שם. לכן ידו פשוטה לקבל שבים כי לא נפגם שם ע"י החטא. אבל בסוכות מתחיל ההנהגה שכל המעשים עושים רושם שם. והוא בחי' חשבון ששערי תשובה הם למעלה מחשבון וקצבה ומדה. וזהו ראשון לחשבון עונות:

 

 

בסוכות תשבו שבעת ימים פי' בזוה"ק על האושפיזין. ובאמת הוא מצוה שצוה אותנו הקב"ה שבכחנו להושיב האושפיזין בסוכה לכן אומרים תיבו אושפיזין ע"י שמקיימים המצוה לשמו ית' שורה הקדושה בסוכה. כמ"ש ז"ל שחל שם שמים על הסוכה. והוא מעין השראת השכינה. דהנה בר"ה ויוהכ"פ מבקשין בנ"י על התגלות מלכותו ית' בעולם. כי עיקר שכינה בתחתונים היה וע"י הרשעים עלתה למעלה. ובנ"י בזמן המקדש זכו להוריד השכינה למטה. וכמ"ש בצלו חמדתי וישבתי. וכמו כן עתה אעפ"י שאין זוכין להתגלות השכינה בפרהסיא. מ"מ כפי הבקשות בלב שלם בר"ה וביוהכ"פ ומתקיים בצלו חמדתי. כן בסוכה וישבתי. ובר"ה הוא כשושנה בין החוחים. שבנ"י מתפללין בכלל כל הברואים לכן הוא בכסה שושנה אטומה. ובסוכות יש התגלות הקדושה בבנ"י. והנה בכל שנה יש בחירה חדשה משמים לבנ"י. כמ"ש במד' ואבדיל אתכם כו' בורר וחוזר ובורר. ומסתמא בכל שנה מוציאין בנ"י נצוצי קדושה מכל האומות. שזה תכלית הגלות עד שיתבררו כל הבירורים ויהי' תיקון השלם במהרה בימינו אמן. ולכן כמו שכתוב ביצ"מ וגם ערב רב עלו ולכן ויהי בשלח כו' ויסב אלקים כו'. כמו כן יש עתה ימי הסוכות להגן על אותן הניצוצות שנתדבקו בבנ"י. וזהו עצמו ענין הע' פרים בחג. וזהו הרמז ביעקב ולמקנהו עשה סוכות. על הרכוש שעשה יעקב אבינו בחו"ל והוציא משם בירורים לכן עשה סוכות. מעין זה יש בכל שנה ושנה:

איתא בזוה"ק כי ד' מינים הם מאני קרבא. והנה זה החג הי' בחי' אהרן אוהב שלום ורודף שלום. וכן הסוכה נקראת סוכת שלם. דכ' אני שלום וכי אדבר המה למלחמה. וכ' במ"א כענין שכ' כי תקרב אל עיר כו' וקראת אלי' לשלום. כי אפילו מלחמת בנ"י היא בבחי' השלום שרוצין לקרב כל האומות ושיכניעו עצמן לכנוס תחת כנפי השכינה. ולכן בזה החג נותנין אחיזה לכל הבא להתקרב. וכמ"ש שלעתיד יבואו כולם לחוג חג הסוכות. ולכן מי שכופר בעיקר ממילא כי אדבר המה למלחמה. וכ' יעלזו חסידים בכבוד. וכי מה כבוד מבקשין חסידים רק הוא ענני כבוד. ירננו על משכבותם כי בסוכה אפילו בשינה מקיימים המצוה שאין כן בכל המצות. וכמו כן היה בכהנים ולוים בשמירת המקדש. רוממות אל בגרונם הוא ההלל והשמחה שמונה. וחרב פיפיות בידם הוא הד' מאני קרבא:

איתא בגמ' מחלוקת אי סוכה דירת ארעי או קבע. ונראה דשניהם לדבר אחד נתכוונו. דודאי המצוה הוא צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי. כענין שכתוב בחרתי הסתופף בבית אלקי כו'. אבל צריכין להאמין ולידע כי זאת הדירת ארעי הוא הקביעות ועיקר החיות לכל המקומות. וזה עצמו המכוון שיהי' הדירת ארעי קבע יותר מכל הדירות קבועין שבעולם. כי בסוכות הושבתי הוא שהוציאנו הקב"ה ממצרים להיות בני חורין. ועיקר החירות שלא יהי' הנפש מקושר אל הגשמיות ויוכל לצאת מדירת קבע. וזהו ב' הפירושים סוכות ממש עשו להם או ענני כבוד. ושניהם אמת שע"י שיצאו למקום מדבר ויצאו מדירת קבע לארעי לכן סבבם בענני כבוד. והנה כ' למען ידעו שיש בכח מצוה זו לזכות לדעת ולהתדבק בבחי' החירות שהי' ביציאת מצרים. והנה הילוך בנ"י במדבר הי' הכנה לקבלת התורה. וכמו כן עתה ע"י ז' ימים הללו זוכין לתורה. וז"ש למען ידעו ועיקר הדעת היא התורה. וכמו שאומרים בעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדם חוקי חיים. שהוא דור המדבר. כמו כן עתה במצות סוכה מתעורר זכות המדבר. ע"י שבוחרין בדרכי אבותינו ועושים כמעשיהם. לכן יש אח"כ שמחת תורה הוא הדעת שזוכין ע"י הסוכה. וכן אמר מו"ז ז"ל בפי' הפסוק והם תכו לרגליך כו' תורה צוה. ובתרגום מדברן תחות עננך נטלין על מימרך לכן יש שמחת תורה אחר סוכות שרומז לענני כבוד עכ"ד. וזה שמבקשין שיהי' חשוב כאלו רחקתי נדוד ע"י היציאה מבית לסוכה. אכן צריך להיות היציאה בכל לב ונפש ומאוד. וז"ש חז"ל שצריך להיות ראשו ורובו ושולחנו בתוך הסוכה היא נפש ולב ומאוד. כדי שלא ימשוך אחר שולחנו רק לצאת לגמרי מדירת קבע כנ"ל:

בענין הלולב דכתיב ולקחתם לכם. כי סוכה בחי' אהרן שושבינא דמטרוניתא שמקרב בנ"י להקב"ה לחסות בצלו. והלולב הוא בחי' משה רע"ה שושבינא דמלכא שהוריד תורה לנו מן השמים. ואורייתא וקוב"ה כולא חד. וע"י הלולב כביכול לוקחין להקב"ה. כדאיתא במד' תרומה לקח טוב נתתי לכם ע"ש יש לך מקח יש בו זהב וכסף כו'. מסתמא רומז לכל אלה המינים שבלולב. ומסיים המוכר נמכר עמו. ואיתא במד' פרי עץ זה הקב"ה כו' כפות תמרים הקב"ה ע"ש. ואח"כ דורש על חלוקי נפשות בנ"י. וכל זה ענין אחד הוא. כי הקב"ה בחכמה יסד ארץ. ובודאי יש רמזים במינים הללו שאין נמצאים כזה רק בנפשות בנ"י. וכמו כן בשמים אין נמצאים בשום שר רק בהקב"ה. ולכן הוא עדות על דביקות בנ"י בהקב"ה כי חלק ה' עמו. וכ"כ בר"מ פ' אמור בפי' ולקחתם לכם ע"ש:

 

 

כתיב למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי. כי כשיצאנו ממצרים הי' רצונו ית' להיות נתעלין כמלאכים. כמ"ש יצאו צבאות ה' כו'. וכמ"ש בזוה"ק פ' פינחס כי הי' רצונו ית' לשרות בתוך בנ"י בירידת ביהמ"ק משמים כמו שיהי' לעתיד. אך שגרם החטא אח"כ ע"ש. וכמ"ש במד' בשלח ולא נחם בדרך ארץ רק למעלה מן הטבע. וכל מה שהי' לבנ"י פעם אחת נשאר מזה רשימה לדורות. ויכולין ע"י תשובה לחזור לזאת המדריגה. כי כבר הוציאו מכח אל הפועל זאת המדריגה. ולכן אחר ימי תשובה יש זכר למדריגה הראשונה. ועיקר הסוכות הוא התקרבות אליו ית"ש. כמ"ש אתם ראיתם כו' ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי. ואמרו חז"ל שזה יום שבאו מרעמסס לסוכות כהרף עין. סוכה הוא מלשון סוכה ברוה"ק דכ' צאנה וראנה כו' בעטרה כו'. והוא מי שיכול לצאת מן הטבע והגשמיות כמ"ש באברהם לך לך מארצך כו' אשר אראך. ואיתא בזוה"ק בכל יום מכריזין ברקיע שיבואו לקבל עני המלך וסט"א ערקית. וזה מצות סוכה צא מדירת קבע. ולכן אחר עשרת ימי תשובה סוכה. הוא הסימן מי שנטהר ויצא זכאי במשפט יש לו חלק במצות סוכה. וכן איתא כי לעתיד ינסה הקב"ה את האומות במצות סוכה ומוציא חמה מנרתיקה כו'. היינו שמי שאינו יכול לצאת ממאסר הטבע א"י להסתכל בבהירות עליון. והזוכים עליהם נתקיים שמש ומגן ה' אלקים. ועיקר הסוכה הוא תיקון הנשמות כדכ' כל האזרח בישראל. ואז"ל כל ישראל ראוין לישב בסוכה אחת כי הנפשות קרובים. ולולב ומיניו הוא תיקון הגופות. ולכן יש בהם כמה מינים כדאיתא במד' מי שיש לו טעם או ריח. וצריכין להתאחד באגודה אחת. ולכן שבת אין צריך לולב כי הוא יומא דנשמתין ולאו דגופא:

סוכה היא עמוד השלום מדת אהרן כמ"ש ענני הכבוד בזכות אהרן. כי הנה משה רע"ה הוא הלוחם מלחמת בנ"י. כמ"ש והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל. והיא מדת הניצוח וזה לא יוכל להיות תמיד כמ"ש וכאשר יניח ידו כו'. ומדת אהרן הוא ההגנה שהגין עליהם הענן ולא יכול עמלק לשלוט בהם. וכמ"ש ז"ל ויראו כו' כי גוע אהרן כו' שמע שנסתלקו ענני הכבוד וכסבור שניתן רשות להלחם בישראל. הרי כשהי' הענן עליהם נפל פחד על עמלק וכל הרשעים ונכנעו מאליהם. והוא מדת ההוד. ולכן נק' ענני הכבוד כמ"ש כבוד לאיש שבת מריב. שנכנעו האומות מעצמם בראותם ענן ה' עליהם. וכמ"ש וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך [כו']. וכן הוא בסוכה שחל ש"ש על הסוכה. ומעין זה בכל ש"ק פורס סוכת שלומו עלינו לכן נק' יום מנוחה. ולולב ומיניו הוא בחי' משה רבינו. לכן נקראו מאני קרבא וסימן שנוצחין בדין. ושני האחים האלה הם עמודים שכל בנ"י עומדין עליהם:

איתא לולב לו לב. כי בנ"י מקבלין פנימיות השפע הבאה משמים. כדאיתא בזוה"ק פינחס שדומין ללב שאינו מקבל פסולת רק הדק והרוחניות מהמאכלים. ולכן ולקחתם לכם שבנ"י עיקר מבוקש שלהם לקבל הדעת וחכמה. כמ"ש לקח טוב נתתי לכם. וכן איתא בשלמה המלך כשאמר לו הקב"ה שאל מה אתן לך ביקש לב שומע. ובמד' משל החכם שביקש בתו של מלך והכל בכלל. והרמז על כח הנשמה חלק אלוקי ממעל. ועל התורה כדאיתא במד' כשנתן הקב"ה התורה לישראל. אמר לפרוש ממנה אי אפשר אלא קיטון אחת עשה לי שאדור ביניכם. וע"ז ביקש דוד המע"ה אחת שאלתי כו' שבתי בבית ה' כו' לחזות בנועם ה'. וזה מתקיים במצות סוכה. ולכן נתקן קהלת בסוכות לההביל כל הבלי עולם ולבקש תיקון הנפש. וזה ולקחתם לכם לעצמכם:

כתיב דרך מצותיך ארוץ כי תרחיב לבי. ואחר שיצאנו זכאי בדין והרחיב לנו השי"ת. אז עיקר הזמן לרוץ בדרך מצותיו. כי זה תכלית הטהרה ביוהכ"פ להיות כלי מוכן לעבודת השי"ת. וזה עיקר הפרש בין בנ"י לאומות. כשמשפיעין להם טובה זה פונה לכרמו ולזיתו. ובנ"י משימין לב לעבודת השי"ת. ועמ"ש לקמן בענין מן המיצר קראתי:

לימי ר"ח וסוכות איתא ישת חושך סתרו זה ר"ה בכסה. כי אשב בחושך ה' אור לי. יודעי תרועה באור פניך יהלכון. כי עיקר האור גנוז בחושך. כדאיתא ראיות האדם מתוך החשוך שבעינים. וז"ש ביצחק יקרא לך זרע ביצחק ולא כל יצחק. והוא בכוונה מכוונת שיצא יעקב מתוך יצחק. וזרע אברהם נגנז ביצחק. ונתברר בו ויצא משם יעקב. והוא בחי' הרחמים. החסד שנתברר בדין. וז"ש ראשית חכמה יראת ה' מכלל שסופו אהבה ורחמים. כדאיתא תחלתו קשה וסופו רך. וכן הוא בחודש הזה. שכל תכלית חג הסוכות יצא מכח אל הפועל באמצעיות ימים הנוראים. וכ' מן המיצר קראתי יה ענני במרחב יה. וזה השם הוא בחי' ר"ה ויוכ"פ וסוכות. ומקודם הי' נסתר במיצר. ובסוכות הוא במרחב. והם ב' מיני תפלות. תפלה לעני. תפלה למשה. כ' שלום לרחוק ולקרוב. ובר"ה כתיב מרחוק ה' נראה. כי הקב"ה ידו פשוטה לקבל שבים בבחי' רחוק וקרוב. ולכן כל אדם צריך לשוב בעשי"ת ובסוכות. ויש מתקרבין מתוך המיצר ויש מתוך השמחה. ומי שאינו שב בב' אלו עליו נאמר ורגז ושחק ואין נחת. וכ' טובה תוכחת מגולה זה בר"ה. ובסוכות מאהבה מסותרת. כדכ' אשר יאהב ה' יוכיח. ואח"כ כאב את בן ירצה הוא בסוכות. ובחודש זה נתברר מדת יצחק ביצחק ולא כל יצחק. דכ' בבארות שחפר יצחק רבו פלשתים ואמרו לנו המים. ובבארות אברהם כתיב סתמום פלשתים. כי אהבה מיוחד רק לבנ"י ואין שייכות לסט"א. אבל ביראה יש יראה חיצוניות וזה לנו המים. כי יראת עונש נמצא בכל הברואים. ובנ"י צריכין לברר יראה אמיתית מכח רוממות אל בלבד. והיא יראת ה' לחיים:

ולקחתם לכם כו'. במד' וגמ' למדו לקיחה לקיחה גז"ש מן ולקחתם אגודת אזוב ע"ש במד' אמור. כי הנה ביציאת מצרים היו בנ"י שפלים כמ"ש את ערום וערי'. לכן כ' ביד חזקה שלא היינו ראוים לגאולה ונק' לחם עוני. ואח"כ כשזיכה הקב"ה אותנו בתורה ומצות נתעלו בני ישראל שיזכו אל הגאולה בכח מעשיהם הטובים. לכן כתיב כאן ולקחתם לכם בזכותכם. ושם כתיב אגודת אזוב כתב שם במד' אעפ"י שאתם שפלים כאזוב ע"ש. כי כן מדת הקב"ה עושה חסד לשפל ודל ומרומם אותו. עד שיוכל אח"כ בעצמו לזכות במעשיו לאותו מדריגה שהי' מקודם בחסדו בלבד. וכמו כן בגאולת מצרים רצה הקב"ה שאנחנו נברר במעשינו. ויתחדש לנו הגאולה עפ"י המשפט. וזה זכירת יציאת מצרים אחר ר"ה ויוהכ"פ. כי בניסן הגאולה בחסדו בלבד. ועתה נתברר הגאולה במשפט. ומלקיחת אזוב בתחלה רוממנו הקב"ה עד לקיחת הד' מינים שהם מדריגות רמות ונשגבות. ובזה מתקיים מה שנאמר מקימי מעפר דל כו' להושיבי עם נדיבים. ולכן ארז"ל כי הד' מינים הם מאני קרבא שבנ"י נוצחין בדין. היינו שמבררין הגאולה למפרע שהיו ראוין לכך:

ליום הושענא רבה. ערבה היא רומז לאותן שאין להם טעם וריח כדאיתא במד'. א"כ מאי מעליותא דערבה. אך הוא בחי' אמונה כדאיתא שהיא משוך כנחל. והוא בחי' אחריך נרוצה נמשכנו אחריך כבהמה, וזהו נשאר לעולם בישראל מאמינים בני מאמינים. ואיתא ערבה מנהג נביאים ולא יסוד נביאים. דאיתא מנהג ישראל תורה. כי בנ"י יורשים כח אבות בבחי' דעת כדאי' מוח הבן ממוח האב וזה בגדלות. אבל יש עוד ברא כרעא דאבוה והוא בבחי' קטנות שדרך הבן להמשך במנהג אבותיו. ועל זה כתיב אם לא תדעי לך כו' צאי בעקבי הצאן. ומנהג אבותיהם בידיהן הרמז מה שהי' לאבות מנהג בעלמא ואצלינו הוא יד וכח לאחוז בזה, ודרגא תחתונה שלהם הוא הראש אצלינו וידינו אוחזת בעקביהם. ובאמת תחלתן של ישראל הי' דור המדבר קודם שניתן להם התורה ונמשכו אחריו ית'. וכמו כן בסוף הדורות שאין לנו דעת כאדם צריכין להתחזק בדרך אמונה. והוא חביב לפניו ית"ש כדאי' במדרש ומדברך נאוה מדברתיך במדבר כו' הקימו לי צדיקים ע"ש וכל עלויך לא הי' אלא מן המדבר. וכמו כן בסוף הדורות כתיב עם עני ודל וחסו בשם ה' והיא בחי' ערבה:

קבעו חכמים הרבה בקשות ביום הערבה. כי כחן של ישראל בפה. וערבה דומה לשפתים ופה כמ"ש חז"ל. והנה יש ב' שפתים. ונראה הרמז כי שבח הפה הוא בדיבור ובשתיקה כמ"ש מלה בסלע משתוקא בתרין. והרמז ב' ערבות ב' שפתים הם בחי' אהרן ומשה. כי משה רבינו הוא כח הפה בתורה. ואהרן כתיב בי' וידום אהרן והוא כח השתיקה. ומאחר שמצינו כי גדול לשון הרע מכל העבירות נמצא הבולם פיו בשעת מריבה גדול כחו. וכמ"ש ז"ל תולה ארץ על בלימה על הבולם פיו כו'. והוא אהרן אוהב שלום ורודף שלום. ובאמת ב' אלו תלוין זה בזה. כי כפי שמירת הפה כך יכולין לפתוח הפה בתורה. וזה הרמז שפתים ישק משיב דברים נכוחים. פי' המשיק שפתותיו שלא לדבר דברים בטלים הוא משיב דברים נכוחים ואולי זה החילוק בין ערבה שבלולב שהוא בחי' הדיבור בתורה ומתחבר בד' מינים שהם עמודים גדולים. וערבה בפ"ע היא כח השתיקה ושמירת הפה לכן אמרו חביט ולא בירך כי היא בחי' השתיקה כנ"ל:

בענין הפסוק חג ה' שבעת ימים ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון. דקשה שמיני מאן דכר שמיה הלא כתיב שבעת ימים. וכתבתי במ"א מזה כי שמיני כלל השבעת ימים. ויובן יותר עפ"י מ"ש שבעה נרות ושבעה מוצקות. וכ"כ בהפטורה שבעת ימים ושבעת ימים. דשבעת ימים שלמטה מקבלין משבעה שלמעלה ושם הם אחדות אחד. והוא כמו אחת למעלה ושבע למטה. והאחת משפעת להשבע שכך הי' מונה אחת ואחת אחת ושתים כו' שהאחת מהלכת עם כל השבעה. וכמו כן שבעת ימי הסוכות הם שבעה כלים כמ"ש שפע ימים ינקו אל תקרי שפע אלא שבע ע"ש במדרשות. וכמו כן הימים שהם חפירות ובורות לקבל שפע המעיין. וע"ז כ' שתה מים מבורך. ובשמיני הוא נוזלים מתוך בארך שהוא פתיחות המעיין. וזהו מיוחד רק לבני ישראל. לכן עצרת תהי' לכם. והוא בהכנת ניסוך המים בשבעת ימים. כמ"ש לעיל פי' נסכו לפני בחי' אשה מזרעת תחלה יולדת זכר:

ביום השמיני עצרת תהיה לכם. כי הג' רגלים הם בזכות הג' אבות. ושמ"ע הוא בזכות כלל בנ"י. והוא שמחת תורה דביקות בנ"י בתורה כמ"ש אורייתא וקוב"ה וישראל כולהו חד. וע"י הכנת האבות נגמר אח"כ כחן של בנ"י. ע"י מרע"ה שהוריד התורה מן השמים לכלל ישראל. כמ"ש במד' רבות בנות כו' ואת עלית על כולנה. וזה הרמז בגמ' למדני כל התורה כשאני עומד על רגל אחד. והשיב לו הלל ואהבת לרעך כמוך זהו עיקר התורה ואידך פירושא זיל גמור. פי' כל התורה והמצות הם עצות איך לבוא לאחדות השלימות. וזה גמר התורה כשנעשין בנ"י קהלה אחת בלב ונפש. ולכן הוצרך מקודם ג' רגלים לתקן כל אחד דבר מיוחד ואח"כ רגל אחד שמ"ע. וכתיב תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. צוה לנו הוא שלומד לנו דרך לדבוק בתורת אמת ע"י המצות הערוכות לפנינו ושרשם מאוד נעלה. ומשה רבינו היה הממוצע כמ"ש אנכי עומד בין ה' וביניכם. וכן הוא לעולם שבאמצעיות משה רבינו יש לנו דביקות בתורה ובה'. וכמו דאיתא במד' דב' טפחים של הלוחית היו ביד משה וב' טפחים כביכול בידו של הקב"ה. כן הוא בין משה לבנ"י. חלק אחד ממשה הוא בתורה. וחלק אחד בכלל ישראל. כמ"ש שנק' איש האלקים מחצה איש ומחצה אלקים. ואיתא כי מש"ה רבינ"ו גי' תרי"ג. כי פנימיות ציור האדם הוא רמ"ח ושס"ה איברים וגידים רוחניים שהם ממש התרי"ג מצות. ומשה רבינו זכה לזה הציור בשלימות לכן נק' איש אלקים. ועל ידו יכול כל איש ישראל למצוא חלק בציור הזה. וז"ש ולכל היד החזקה כו' אשר עשה משה לעיני כל ישראל. הרבותא שכל מה שעשה משה רבינו הי' לכללות ישראל. שכל איש ישראל יש לו חלק בזה. כמו בתורה שיש לכל איש ישראל חלק. וזה המשך סוף התורה לבראשית. שבכח התורה שנק' ראשית עשה משה רבינו כל אלה המעשים. כי משה רבינו הוא התורה ממש. וכמו שהתורה נקראת ראשית שהיא הראשית והשורש של כל הדברים. כן נק' משה רבינו ראשית כמ"ש וירא ראשית לו:

איתא שמיני ברכה לעצמו. כי כל יו"ט נותן ברכה מיוחדת כמ"ש והשיאנו כו' ברכת מועדיך. ושמ"ע הוא וזאת הברכה אשר ברך משה. כדאיתא במד' סדר הברכות מה שסיים אברהם אע"ה התחיל יצחק אח"כ יעקב אח"כ מרע"ה. והג' רגלים הם בחי' שלשה אבות ושמ"ע בחי' משה רבינו ע"ה. וברכות הראשונות הי' קודם קבלת התורה. וזאת הברכה הוא בכח התורה. כדאיתא במד' שבאתה התורה וברכה את ישראל. ולכן ברכה זו מיוחדת רק לבנ"י מקבלי התורה. כי עיקר הברכה כשיודעין לקבל אותה כראוי. והתורה שנק' לקח טוב מלמדת לקבל הברכה בטוב כי התורה היא עצם הברכה. ואיתא העולם נברא בב' לשון ברכה לא בא' והלואי שתתקיים ע"ש. אבל התורה שהיא עצם הברכה התחיל בא' כי היא מהפכת אפילו הקללה לברכה. כדכתיב ויהפך ה"א לך הקללה לברכה. ולכן אפילו התוכחות וקללות שנזכרו בתורה כולם מתהפכין לברכה. ולכן סיום התורה וזאת הברכה והכל הולך אחר החיתום. וכן דרך הצדיקים תחילתן קוצים וסופן משור ומקלליהם קודמין למברכיהן. ואיתא כשבנ"י זוכין אף השמאל נעשה ימין. וכ' מימינו אש דת למו. ופי' בס' רמזי תורה כי האש שהוא מדה"ד ושמאל מתהפך לימין בכח התורה ע"ש. וזה הדרך מיוחד רק לבנ"י בכח התורה כדכ' למו. וז"ש עצרת תהי' לכם. וזהו מוריד הגשם שיורדין בגבורה כדאיתא שלכן נקראו גבורות גשמים. וז"ש אשר ברך משה איש האלקים שהיפך מדה"ד וקללה לברכה. וזהו שרמז במד' לפני מותו שכפף מה"מ תחת רגליו ובירך את ישראל ומלאך רע בע"כ עונה אמן. וזה עיקר הברכה בכח התורה שהוא כרצונו ית'. וע"ז מבקשין והשיאנו כו' כאשר רצית. פי' שנזכה לקבל הברכה כמו שהוא רצונו ית' לברכינו. ונתקיים במשה רע"ה מ"ש ברוך אתה בבואך לעולם שנתמלא הבית כולה אורה. וכמו כן בצאתך דכ' בעצם היום הזה. וקבע לנו ברכה בצאתו מן העולם לחיים עוה"ב:

בפסוק תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. ואיתא אל תקרי מורשה אלא מאורסה. ואיתא התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך. ובפסוק כ' מורשה. אבל אית תורה ואית תורה. ויש תורה לגוף ויש תורה לנשמה. והנה אבות הראשונים תקנו בעובדא ממש כל דרך התורה עד שלא ניתנה. וזה היה באמת התיקון מה שניתן אח"כ התורה ע"י משה רע"ה בכח הכנות האבות. והוא בחינת הקדמת נעשה לנשמע. ויש לנו ב' התיקונים מהאבות שאנחנו יוצאי חלציהם בבנין הגוף ממש. ומשה רבינו שנקרא אביהן של ישראל בכח הפנימיות. שכל המלמד לבן חבירו תורה כאלו ילדו והוא בבחי' הנשמה ונפש. והתורה שקיבל מרע"ה בסיני מיוחדת היא לנשמת בנ"י והיא מורשה בכתיב. אבל הקרי אמרו מאורשה שצריך האדם לתקן עצמו להוציא מכח אל הפועל רשימות אותיות התורה שנחקקו בנפשות בנ"י. ע"י תיקון הגוף להיות כלי שיאירו בו אותיות התורה. והוא עצמו הרמז התקן עצמך בפרוזדור שתכנס לטרקלין. כי הגוף הפרוזדור והנשמה הטרקלין:

 

 

מצות הסוכה אחר ימי התשובה שנעשין כברי' חדשה ומתחיל בנין חדש. ועולם חסד יבנה ומאיר בחי' אברהם אע"ה כמ"ש מי העיר ממזרח. ולכן אהרן הכהן ע"ה בכח התשובה זכה לחסד אברהם. והוא הגנת הענני הכבוד. וכבר כתבנו כי יוהכ"פ הוא בחי' המילה שאברהם אע"ה נימול ביוהכ"פ וכתיב אחר המילה והוא יושב פתח האהל. ובמד' שם פתח טוב פתחת והיא פתיחת הארה מעוה"ב. וכמו כן באהרן כתיב פתח אהל מועד תשבו יומם כו'. ולמדו חז"ל מצות סוכה תשבו תשבו גז"ש מאהרן. והכל ענין אחד שחל שם שמים על הסוכה. והיא הארה מגן עדן דכתיב וישם שם את האדם אשר יצר ואיתא במד' בלבד ביצירה זו. דכתיב וייצר ב' יצירות וכשזוכין לצורה האמיתית זוכין לגן עדן ששייך לצורת האדם. ובאמת צורת צלם אלקים נשלם ע"י המילה. והנה ע"י הד' מינים זוכין לצלם אדם כמ"ש חביב אדם שנברא בצלם חיבה יתירה נודעת לו כו'. וזה הדעת זוכין ע"י מצוה זו כמ"ש ולידע איך שמך נקרא עלי. וז"ש ולקחתם לכם לעצמיכם לזכות לבחי' אדם. ולכן בחג נדונים על המים דכ' כי לא המטיר ואדם אין כו' שכל שלא נגמר צורת האדם מתעכב השפע לבוא משמים:

בהושענא רבה תקנו מצות ערבה. כי הוא רומז על אותן השפלים שאין בהם טעם וריח. וזהו באמת עדות על שבחן של בנ"י. כי בחירת הקב"ה בנו לא מצד מעשינו רק כמ"ש ואנכי נטעתיך שורק כולו זרע אמת. לכן ערב"ה גי' זר"ע ואפילו השפלים כשהם אצל האמת ויודעין כי אין בהם כלום. יש להם ג"כ חלק בכלל זרע אמת. אנכי הוא התורה שנק' אמת ובכח התורה יש לכל בנ"י אחיזה במדת אמת. כולו זרע אמת רומז גם על השפלים כאשר הגידו בשם הר' מלובלין ז"ל כי מי שיודע שאינו כלום. יש לו אחיזה בהקב"ה מצד הכרת האמת. וכתיב ושם דרך פרשו רז"ל המשים אורחותיו להיות מכיר באמת מצבו זוכה לישע אלקים. וזהו שבחה של ערבה שהיא כמושה לפני כל המינים וזוכין ע"י לישועה:

ביום השמיני עצרת תהיה לכם. הוא תכלית כל ימי החג. כמו דאיתא בשביעי של פסח ששת ימים תאכל מצות ובשביעי עצרת. ופי' כי בימי הפסח אחר יצ"מ עדיין היה מריבות ומלחמות כי מצה לשון מריבה. עד ביום הז' שהי' קריעת י"ס והי' גאולה שלימה אז ישיר. כמו כן אחר ר"ה ויוהכ"פ שנגאלו מיצה"ר עדיין רודף אחרינו. וזהו רמז הסוכה ולולב כמ"ש הטעם כי בסוכות הושבתי. וכמ"ש שם ולא נחם דרך ארץ כו' והיו צריכין עוד למלחמה. ז"ש וחמושים עלו מזוינים ויסב אלקים שהסיבן בענני כבוד והגביהם למעלה מן הטבע כדי שלא יחזרו בראותם מלחמה. כמו כן לולב מאני קרבא וסוכה הגנה. ובשמיני הוא בחי' המנוחה. ומה שנעשה מקודם ע"י סוכה ולולב נעשה בשמ"ע בעצם בנ"י:

והג' מועדות הם בחי' ג' אבות ושמ"ע הוא בחי' משה רע"ה. והוא תכלית כל המועדות כמ"ש וידבר משה כו' מועדי ה' אל בני ישראל. דרשו חז"ל להיות שואלין ודורשין הלכות פסח בפסח כו'. פי' שיכנסו לפנימיות המועדות. ולכן בג' מועדות הי' ראיה בעזרה. ואיתא כי בחי' מרע"ה הוא ידיעה שהוא למעלה מראיה כמ"ש בזוה"ק פ' וארא ושמי ה' לא נודעתי כו'. וז"ש אתה הראת לדעת. כי תכלית כל הראי' לבוא לידיעה. ויש ג' עולמות ובכולם יש הסתר. ובכח הג"פ יראה נתגלה הארת הג' עולמות. ואח"כ עצרת תהי' לכם הוא הידיעה. והיא התורה שנק' דעת. והיא מעולם העליון ביותר כמ"ש ואת עלית על כולנה:

איתא גבורות גשמים לפי שיורדין בגבורה. דכ' אשריך ארץ שמלכך בן חורין כו' בעת יאכלו בגבורה כו'. דכתיב ההפכי הצור אגם מים חלמיש למעינו מים. כי צור וחלמיש הם דינין תקיפין והקב"ה בחסדו מהפך להיות הם עצמם מעיינות ונחלים. וכן איתא בזוה"ק בשלח. לכן שמיני עצרת כדכתיב בגבורת שמונים שנה. וזה תכלית ימי החג להיות השפע יורדת בגבורה ולכן היא מתקיים לעד. ולכן בסוכות שהוא זמן החסד לוקחין כל הע' שרים כמ"ש בבוקר יאכלו. אבל שמיני עצרת תהי' לכם בלבד הוא עת המיוחד רק לבנ"י שהם בני חורין ובעת יאכלו בגבורה. וכ"כ פותח את ידך ואיתא יד זה שמאל וכמ"ש כשישראל זוכין שמאל נעשה ימין. וזה המפתח של גשמים שנמסר רק ביד הקב"ה שהוא מהפך הצור אגם מים כנ"ל. ולכן איתא כי גשמי כל ארצות ע"י שליח וגשמי א"י מהקב"ה בעצמו:

בפסוק תורה צוה לנו. דכ' נר מצוה ותורה אור וכ' נר ה' נשמת אדם. שנשמות בנ"י הם הכלים שאור התורה יכולה להתפשט בהם. לכן כפי זכות הדור כך מתפרש ומתגלה להם אור התורה. וכמו כן ח"ו בשפלות הדור נסתר אור התורה. כמ"ש עמו אנכי בצרה אנכי הוא התורה והיא תלוי' בתיקון נפשות בנ"י. וז"ש צוה לנו שהתורה וישראל מקושרים ומחוברין. לכן שמחת התורה בישראל וישראל בהתורה. ומרע"ה הוא הסרסור והמדליק אור תורה בנשמת בנ"י שהם נרות כנ"ל. ואמרו חז"ל אל תקרי מורשה אלא מאורשה ככלה לחתן ושניהם אמת. כי באמת התורה מתנה בנפשות בנ"י אבל כפי תיקון האדם כך מתחדש לו אור התורה. וע"ז אומרים כי היא לנו עוז ואורה. עוז בעצם. ואורה בהתפשטות התורה כפי מה שיגעים בה כך מתחדש להם בכל עת כמ"ש דדי' ירוך כו'. ולכן כתיב עוז לעמו יתן. ואח"כ כתיב יברך את עמו בשלום. והברכה היא תוספות בהתחדשות התורה בכל עת. כדאיתא היושב והוגה בתורה הקב"ה יושב ושונה כנגדו:

המשך התורה אשר עשה משה לעיני כל ישראל בראשית ברא. כי בתורה נברא העולם כמ"ש בראשית. אך והארץ היתה תהו. עד שבאו בנ"י וע"י האותות והמופתים שעשה משה והוריד התורה לבנ"י הוציא ידיעה זו מכח אל הפועל לידע כי בראשית ברא. כמ"ש אתה הראת לדעת כו'. ומאחר שבנ"י הם עדים על הבורא ית"ש א"כ בודאי ראו. ויכולים לראות ולהעיד כי הקב"ה ברא העולם. וכדאיתא בנשמתן של ישראל נמלך. וז"ש לעיני כל ישראל בראשית ברא. והנה כ' צוה לנו משה. וכתיב מורשה קהלת יעקב. והם ב' בחי' שהתורה ירושה לנו מאבותינו כדאיתא שהאבות קיימו את התורה עד שלא ניתנה. וע"י התורה שצוה לנו משה זוכין למצוא התורה הגנוזה בנפשות בנ"י. לכן כ' תורה אור שמאירה לאדם למצוא התורה הגנוזה בנפשו. וכ"כ ויקם עדות ביעקב. קימה הוא הוצאת הדבר הכח אל הפועל. דכ' אתם עדי א"כ התורה ועדות דבוק בעצם נפשותיהם של בנ"י. אך שצריכין להוציא זה העדות מכח אל הפועל ע"י התורה שמסר לנו משה. וכן איתא במדרשות כשאמרו בנ"י אשר דיבר ה' נעשה כבר נעשה ע"ש. הרמז כי בהתקרבותם לפני הר סיני מצאו בנפשותיהם אור התורה אשר נטעו אבותיהם בהם. ועוד תורה צוה לנו משה. כי התורה נעלמה מעיני כל חי וכולה שמותיו של הקב"ה וב"ש. אבל ע"י שנתלבשה בתרי"ג מצות הערוכות לפנינו יכולין להתדבק בשורש התורה. וז"ש וזאת התורה אשר שם משה שסידר התורה בג"ן סדרים ותרי"ג מצות ועי"ז היא מורשה לקהלת יעקב. וכמ"ש נר מצוה שאין יכולים לאחוז את האור רק ע"י הנר. כן ע"י המצות יכולין להתדבק באור התורה כמ"ש לעיל מזה. וזה הוציא מרע"ה מכח אל הפועל. ונקרא איש האלקים מחצה איש מחצה אלקים. זהו השתתפות אלקות אל גוף האדם בכח תרי"ג מצות:

 

 

למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי. כי עיקר יציאת מצרים היה מה שנתעלו בנ"י להיות בני חורין שלא להיות מקושר בגשמיות הטבע. והגם דכ' זכרתי לך חסד נעוריך כו' לכתך אחרי במדבר. מ"מ היה הכל בהמשכות הקב"ה כמ"ש משכני אחריך נרוצה. וכ"כ לכתך אחרי דייקא. רק שבחן של ישראל שהם כלים להתמשך אחריו ית"ש, אבל עיקר הכח קבלנו ביצ"מ. וע"ז מברכין ופדיתנו מבית עבדים שעוה"ז נק' בית עבדים. אבל לבנ"י כתיב ושמתי מקום לעמי כו' ושכן תחתיו כו'. והוא כמ"ש בש"ק ראו כי ה' נתן לכם השבת כו' שבו איש תחתיו. פי' תחתיו קאי על ה' הנזכר מקודם. וכן פי' בזוה"ק אל יצא איש ממקומו כמ"ש ברוך כבוד ה' ממקומו ע"ש. וזהו פריסת סוכת שלום בשבת ובסוכה:

סוכות זמן שמחתינו והוא מעין עוה"ב. כי בעוה"ז אין השמחה בשלימות כדכ' ישמח ה' במעשיו לעתיד כמ"ש ז"ל שמח לא כתיב אלא ישמח. דכ' אור זרוע לצדיק הוא בעוה"ז שהוא חושך ולא אור רק ע"י המצות נמשך אור זרוע לצדיק. אבל לישרי לב שמחה הוא כשיהי' מתוקן כל העולם כמו שהיה מקודם האלקים עשה את האדם ישר. ואז יהיה השמחה בשלימות. אבל בנ"י זוכין להתגלות להם מעין העתיד לבוא וזהו בכח התשובה. ואלה הג' מועדות הם בחי' ג' שמות בנ"י יעקב ישראל ישורון. יעקב הוא בבחי' המלחמה עם עשו. ולכן זמן חרותנו הוא רמז לשם יעקב לצאת מן המאסר והשיעבוד. וזמן מתן תורתנו הוא בחי' ישראל לי ראש להתדבק בעץ החיים. וישורון זמן שמחתנו רומז לעתיד שיתיישר כל העקמומיות ע"י בנ"י. ולזה צריכין בסוכות הגנה ומקום מיוחד:

ולקחתם לכם כו' דכתיב שובו אלי ואשובה אליכם. פי' בתקונים כי ע"י החטא מסתלקין הנשמה ורוח וכשחוזרין בתשובה הקב"ה מחזיר לנו הנר"נ ע"ש ד' קכ"ד ב'. ומתקיים בסוכות ואשובה אליכם. וזהו ולקחתם לכם לעצמכם כי יוכל כל אחד לקבל הנר"נ השייכים אליו. וכן הוא ההבטחה בפרשת התשובה ארפא משובתם אוהבם נדבה. וכ"ז מתקיים בחג הסוכות שהוא רומז על האהבה. וקח טוב פרש"י למדנו דרך הטוב. וזה מתקיים בלקיחת הד' מינים ולקחתם לכם. שהוא הדעת היורד בחג הסוכות שיוכל כל אחד להכיר את מקומו כמ"ש ולידע איך שמך נקרא עלי. ובזה מתפרש ג"כ המדרש ראשון לחשבון עונות. דהעונות הנעשים בין יוהכ"פ לסוכות אין מעכבין חזרת הנר"ן לבנ"י מה שנסתלק ע"י החטא מוחזר בחג הסוכות. לכן הוא ראשון לחשבון עונות ודו"ק:

להו"ר. איתא במד' כי הראה הקב"ה למשה אוצר מתן שכר לצדיקים והראה לו אוצר גדול מכולם וא"ל שהוא אוצר מתנת חנם מי שאין לו אני נותן לו מזה. וכן ביום הזה שנושעים בו אפילו אותן שאין להם טעם וריח רק מה שיודעין שאין להם. לכן נקרא הושענא רבה. ובאמת הכל צריכין לאוצר הזה כי השכר לפי המעשה יש לו קצבה. וכשבאין למדריגה גדולה צריכין לזה האוצר של מתנת חנם. ואפשר שזה ערבה שבלולב. אבל ערבה בפ"ע הוא למי שאין לו באמת כלום כנ"ל:

 

 

כתיב זכרתי לך חסד נעוריך כו'. כי הקב"ה חפץ חסד הוא וכשהתחתונים זוכין לעורר חסדו ית"ש יש לפניו שמחה במרום. חסד נעוריך מה שהתעוררו בנ"י את החסד ולפי שהי' בהתעוררות שלהם נשאר זכרון לדורות כענין שאמרו נקיבה מזרעת תחלה יולדת זכר שהוא בנין עדי עד. והנה בנ"י היו במדבר מ' שנה. אבל עיקר השבח לבנ"י מה שנמשכו אחריו ית"ש בתחלה קודם קבלת התורה. שזה פי' במדבר בארץ לא זרועה קודם שקבלו התורה והדעת. ובזכות זה נשאר זכר לדורות השפלים ג"כ אעפ"י שחסרי דעת הם. ואיכא פלוגתא בגמרא אי סוכה דירת קבע בעינן או עראי והלכה דירת עראי. והענין הוא כנ"ל כי בודאי עצם בנ"י דירתן צריך להיות בקבוע תחת צלו ית"ש. אבל לא כל הדורות ראוים לזה. רק אפילו אותן שא"י להיות בקביעות בצל הקודש מ"מ בימים הללו חוסין בצלו ית"ש. והלכה כרבים דדירת עראי הוא. וליחידי סגולה סוכה דירת קבע:

סוכה עמוד השלום. והנה גם בשבת אומרים פורס סוכת שלום עלינו. דכ' שלום שלום לרחוק ולקרוב. דיש שלום מקרוב והוא בחי' יוסף הצדיק. פי' הגם שבעוה"ז חסר השלימות מ"מ הצדיק יכול למצוא קצת שלימות בעולם. ושלום מרחוק הוא בחי' בעלי תשובות שמושכין משלימות העליון. והוא בחי' סוכת שלום בסוכות. שהוא מעולם העליון ביותר ונק' מרחוק. ועיין בזוה"ק בראשית (ה' סוף ע"ב) מזה. והנה על אהרן אמרו אוהב שלום ורודף שלום כי אהרן הי' בו ב' המדריגות צדיק ובעל תשובה כדאיתא במד' במדבר על אהרן אשרי שבחרו וקירבו ע"ש. אוהב שלום בחי' מקרוב. ורודף שלום מרחוק. והוא בחי' הסוכה וענני כבוד שהיו בזכותו של אהרן ע"ה:

במדרש אמור ועם נברא יהלל כו' שנעשין כברי' חדשה ע"ש. כי האדם כולל כל העולמות כדכתיב גבי אדם בריאה ויצירה ועשיה. ולכן כ' עם זו יצרתי לי הגם כי הכל מעשה ידיו אבל ביצירה לעולם דבקים בנ"י בכח התורה. ועתה בחג הסוכות אחר שנטהרו ביוהכ"פ וע"י תשובה חוזרים להתדבק גם בבריאה. כדאיתא בתקונים קכ"ד שע"י החטאים מסתלקין נר"נ וע"י התשובה כתיב שובו כו' ואשובה אליכם. לכן נקראו עם נברא. והג' ימים טובים הם מול נר"ן. כי הגאולה בנפש שבעשיה. וע"י התורה זוכין לרוח מיצירה. ובסוכות להארת הנשמה מבריאה. גם פי' נברא כמו מצות ה' ברה שנטהרו ונבררו לבות בנ"י. וזה תכלית של ימים הנוראים לברר נפשות בנ"י כמ"ש מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה. ובזוה"ק איתא ה' ממית פי' שממית כח הסט"א ומחי' נפש דקדושה ע"ש פ' בלק. וכמו כן בר"ה ויוכ"פ ממית ומחיה. ולא המתים יהללו רק בנ"י שנבררו בחיים ונתבררו ונטהרו מפסולת לנו להלל. והישועה הוא בחג הזה. וכל המשפט בר"ה הי' לצמוח ישועה זו:

בענין הלולב דכתיב צדיק כתמר יפרח. ובמד' מה תמר יש לה תאוה כן הצדיקים יש להם תאוה להקב"ה. ובכח זו התאוה מתדבקין אל הבורא ית"ש. ובאלה הימים אחר יוהכ"פ שנטהרו בנ"י מתעורר זו התאוה בלבות בנ"י. ואיתא תמר עולה לזמן רב שאין הצדיק נשלם רק ביגיעה רבה הרבה זמנים. אבל בכח בעל תשובה לתקן הכל ברגעא חדא. ועליו נאמר יפרח כשושנה שפורחת בשעה מועטת. כי לבע"ת כתיב אוהבם נדבה. ומסייע להם ביותר מן השמים לעורר הדביקות למעלה. וזה רמז הלולב ונענועיו. ולכן בשבת א"צ לולב כי השבת עצמו מעלה את האדם אל השורש. כמ"ש במזמור ליום השבת צדיק כתמר יפרח כמו הצדיק בנפש כן השבת בזמן כתמר יפרח. ובמד' דורש צדיק כתמר יפרח על אהרן פרח מטה אהרן. שתולים בבית ה' פתח אהל מועד תשבו שבעת ימים ע"ש. שכשנבחר אהרן נתדבק באלה ז' ימי מילואים להיות שתול בבית ה'. והיה הכנה על כל עבודות שלו לדורות. כן בסוכות שנעשין בנ"י כבריה חדשה אחר יוהכ"פ ומיוחדים לעבודת הבורא כמו כהן. לכן בסוכות תשבו שבעת ימים הכנה בפרישה זו על כל השנה. ובלולב להיות דבוק בשורש כתמר יפרח. וחג הסוכות הוא בחי' אהרן לכן יש בו סוכה ולולב כנ"ל:

שמחת תורה שעושין בשמיני עצרת. כדאיתא עושין סעודה לגומרה של תורה. כי תכלית כל הגאולה וטהרת הנפשות כדי להיות מוכן לתורה. ואיתא במד' כי שמ"ע כמו שבועות אחר חג הפסח ואלה ז' ימי סוכות כמו שבעה שבועות של הספירה. וכמו שהי' תכלית יצ"מ כדי לקבל התורה כדכ' אשר הוצאתי [אתכם] מארץ מצרים להיות לכם לאלקים. כן תכלית הגאולה וטהרה ביוהכ"פ וסוכות להיות מוכן לתורה. ופי' גומרה של תורה הוא מלה דקיימא בעובדא. כי התורה שנתפרשה בעוה"ז בתרי"ג פקודין היא מדרגה תחתונה של התורה ואין המצוה נקראת אלא על מי שגומרה. לכן עיקר התורה הוא לבנ"י. הגם כי חיות כל העולמות כולן רק מן התורה. אבל נקראת על שם ישראל שהם גומרים התורה בעובדא. והנה כמו שהמצות הם רמ"ח ושס"ה נגד איברי האדם. כן יש בזמן שבכל שנה יש סדר מיוחד לג"ן סדרים דאורייתא. ובכלל ישראל מתקיים התחדשות התורה בכל שנה ושנה. לכן בסוף השנה עושין סעודה לגומרה של תורה:

איתא במדרשות כי בסוכות כתיב ג' שמחות ושמחת בחגך ושמחתם לפני ה' אלקיכם והיית אך שמח. ובפסח לא כתיב שמחה לפי שנא' בנפול אויבך אל תשמח ע"ש. כי בפסח זמן חרותנו שהבדילנו השי"ת מן התועים. ואח"כ זמן [מתן] תורתנו. ואח"כ בכח התורה צריכין בנ"י לתקן ולקרב גם כל האומות. ולכן בסוכות ע' פרים. ולכן סוכות זמן שמחה כדאיתא במד' בפסוק ישמח ה' במעשיו לשון עתיד שבעוה"ז כביכול אין השמחה בשלימות. ועיקר השמחה לפניו ית"ש כשמתוקנים הנפשות כדאיתא במד' כל חפצי אעשה שחפץ להצדיק בריותיו כמ"ש ה' חפץ למען צדקו. ולכן כשבנ"י נטהרו ביוה"כ נעשה זמן שמחה לפניו. אבל עתידין בנ"י לזכות את כל העולם. כי הם יצאו מן הכלל ללמד על הכלל כולו. ולכן נק' בנ"י ישורון פועל יוצא דלא כ' ישרים רק ישורון שהם (מתיישרים) [*מיישרים] לכל העולם ויתקנו כל העקמומיות וקלקולים שנעשה בעולם. וג' שמות יעקב וישראל וישורון הם מול הג' רגלים. זמן חרותנו בחי' יעקב. ומתן תורתנו ישראל כי התורה מיוחד לבנ"י ונק' ראשית לי ראש. וישורון זמן שמחתנו שיעשו השליחות בשלימות ויתוקן כל העולם על ידם. לכן נק' השולמית. וחג הסוכות רומז לזה התיקון שיהיה לעתיד בשלימות. וג' שמחות הנ"ל הם בחי' עולם שנה נפש. בחגך הוא בחי' שנה. ושמחתם לפני ה' במקדש בחי' עולם ומקום. וגם עתה ע"י הסוכה שהוא מקום ודירה מיוחדת לבנ"י שחל שם שמים על הסוכה. והיית אך שמח הוא השמחה בנפשות בנ"י בעצם:

 

 

סוכות זמן שמחתינו. דכ' שמחתי באומרים כו' בית ה' נלך. וסוכה הארה מביהמ"ק. וגם היא בית ה' שחל שם שמים על הסוכה. והגם שיש לנו להתעצב בחורבן בית המקדש גם בדוד המע"ה דרשו כשאמרו לו מתי ימות ויבנה ביהמ"ק שמח. כמו כן אעפ"י כשנזכרין ביהמ"ק אנו נעצבין אעפ"י כן שמחים בזה שכבר זכו אבותינו להיות בביהמ"ק וגם אנו עתידין להיות עוד בביהמ"ק. לכן כשיש זכר מביהמ"ק אנו שמחים. עומדות היו רגלינו כו' כעיר שחוברה לה יחדיו. איתא בירושלמי דחגיגה עיר שכל ישראל נעשין כאיש אחד בתוכה. וגם הסוכה מאסף כל בנ"י כעין ירושלים. כמ"ש כל האזרח כו' ישבו ראוין כל ישראל לישב בסוכה אחת:

כתיב שמחה לצדיק עשות משפט. ובנ"י עמך כולם צדיקים לכן מן המשפט של ר"ה ויוהכ"פ באים אל השמחה בחג. וזה שכתבו דמיני לולב סימנין דנוצחין דינא. זה שבאין מן המשפט עצמו לשמחה דנעשה מן הדין עצמו ישועה ושמחה. ובמד' [יעלז] שדי כו' ירננו עצי היער כי בא [כי] בא לשפוט הארץ בר"ה ויוכ"פ ע"ש פ' אמור. כי בנ"י מבינים כי במה שכל באי עולם עוברים לפניו במשפט הוא כדי לזכות אותנו. ולכן יש לשמוח במה שנזכרין לפניו במשפט. ולעתיד עתידין כל באי עולם לשמוח בזה. ז"ש כי בא כי בא לשפוט. ב' פעמים כי בא. פי' שמרננים על כי בא ה'. והגם כי בא לשפוט מ"מ שמחים בביאת ה' שמבינים כי באור פני מלך חיים אעפ"י שבא לשפוט. ועצי היער הם האומות שעתידין כולם לשמוח בזה. ועתה לא יקומו רשעים במשפט רק לבנ"י שמחה עשות משפט ומחתה לפועלי און:

סוכות עמוד השלום ענני הכבוד בזכות אהרן. ואיתא אוהב שלום ורודף שלום כו'. הם ב' מיני שלימות דכתיב שלום שלום לרחוק ולקרוב. והם בחי' הסוכה והלולב. בלולב כתיב ולקחתם לכם שנעשין אגודה אחת בכח עצמותם. וסוכה הוא השלום מרחוק. זהו אוהב שלום מצד התחתונים. ורודף השלום הבאה מלמעלה בכח סוכת שלום הפורס עלינו מלמעלה. ובאמת איתא משה שושבינא דמלכא ואהרן שושבינא דמטרוניתא. אכן נראה דאהרן זכה גם מכחו של משה. שהרי הי' מוכן משה להיות כהן כמ"ש אהרן אחיך הלוי. ואח"כ ניתן הכהונה לאהרן. א"כ יש לאהרן ב' הבחי'. ונראה שזה ענין הבעיא בגמ' אי כהנים שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא. והסכמת התוס' וראשונים דשניהם אמת. והיינו מצד אהרן בעצמו שושבינא דמטרוניתא. אבל הכח שקיבל ממשה רע"ה מצד זה הוא ג"כ שלוחי דרחמנא. ולכן אוהב שלום ורודף שלום:

הד' מינים מביאים השמחה כמ"ש ולקחתם כו' ושמחתם. ובאמת עיקר השמחה בהתגלות כח הנשמה. וע"י המינים מתקשרים בנר"נ כמ"ש ולידע איך שמך נקרא עלי. וכמ"ש בזוה"ק בפסוק כל הנקרא בשמי כו'. ולכן בשבת קודש דיש נשמה יתירה השמחה בעצם היום וא"צ לעורר השמחה ע"י המינים. וכן שמעתי מאמו"ז ז"ל לענין מ"ש התוס' [להוכיח] משבת דאי אפשר לקיים שלמי שמחה דבעי זביחה בשעת שמחה. (ע"ש בר"ה ד' ה'). [ואמר] דבשבת יש שמחה בעצם היום אפילו בלי שלמים כמ"ש חז"ל בפסוק וביום שמחתכם אלו השבתות עכ"ד. והטעם נכון כמ"ש דהארת הנשמה יתירה מביא השמחה:

להו"ר קבעו הרבה בקשות על המים. דאיתא ערבה רומז לאותן שאין בהם תורה ומצות לא טעם ולא ריח. א"כ מה השבח שלהם. רק מה שמצפים לישועת ה'. ערבי נ"חל ר"ת "נפשינו "חכתה "לה'. ומזה נפתח פי הבאר. והנחל נעשה מזה התשוקה שיש נטבע בנפשות בנ"י. כתיב כל צמא לכו למים כל צמא רומז לבנ"י שיש להם הצמאון אל... התורה. כתיב ארץ לא שבעה מים ובנ"י נקראו ארץ כמ"ש תהיו אתם ארץ חפץ. פי' להיות בהם התשוקה והחפץ כמו ארץ שאינה נשבעת בכל המימות שבעולם. כן איתא במד' בפסוק וידגו לרוב מה דגים שגדלים במים ומצפים לכל טיפה מים כאלו לא טעמו כו' כן בני ישראל מצפים אל מי התורה. וכ"כ נפשי כארץ עיפה לך סלה. פי' סלה כמ"ש ארץ לא שבעה שיש בו לעולם התשוקה והצמאון. ולפי רוב הצמאון בנפשות בנ"י נפתח להם הנחל:

ביום השמיני עצרת תהי' לכם. שמיני רומז לעולם הבא פי' שבנ"י יש להם כח להמשיך הארה מן עוה"ב. כמ"ש כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב. ולא אמרו יהי' להם חלק רק יש להם בעודם בעוה"ז. לכן תהי' לכם עדות שבנ"י הם בני עוה"ב. ובחג הסוכות בא ברכה לכל השנה. ויש לכל האומות חלק בז' הימים שהברכה מתפשט בהנהגת הטבע. אבל בשמיני עצרת יש הארה מעוה"ב ובזה אין מגע נכרי רק לבנ"י. ואיתא בשם האר"י ז"ל תן חלק לשבעה פי' בשבעה לכולם חלק. וגם לשמונה פי' מלשון גוממו עם השופי דבשמונה יש להסיר כל ערלה וקליפה ואין חלק רק לכם. ואיתא שמיני ברכה לעצמו. ונראה דהג' רגלים הם בחי' נפש רוח נשמה. ושמ"ע בחי' נשמה יתירה כמ"ש במד' על שמ"ע יספת לגוי כו' ע"ש שהוא תוספות על הרגלים. ולפי שהוא בחי' נשמה יתירה לכן תהי' לכם. כדאיתא בגמ' נשמה יתירה לא אודעינהו שאין להם השגה בבחי' נשמה יתירה. ונראה דלכן עושין שמחת תורה בשמ"ע כי כל השייכות לעוה"ב לבנ"י בכח התורה תמימה משיבת נפש שהיא קדמה לעולם. ובכח התורה יש לנו חלק לעוה"ב:

איתא במד' וזאת הברכה דהג' אבות ומשה רע"ה ברכו את ישראל במקום שסיים זה פתח אחריו השני ע"ש. ונראה דהג' רגלים ברכת האבות ושמ"ע ברכת מרע"ה. לכן קורין בשמחת תורה וזאת הברכה. וזו הברכה על כל ימי השנה. לכן נחלקת לי"ב שבטים לכל אחד ברכה בפ"ע לכל י"ב חדשי השנה. ומצינו ביעקב ומשה שניהם ברכו לי"ב שבטים. כי שניהם בחי' התורה. יעקב כתיב בי' תתן אמת ליעקב ואין אמת אלא תורה. ומרע"ה שר התורה. והתורה מתפרשת לי"ג מדות שנדרשת בהם. כי התורה עצמה מים שאין להם סוף והברכה הוא שנתפשט לנחלים ונתיבות בי"ג מדות:

כתיב וידבר משה את מועדי ה' אל בנ"י. כי במשה כתיב איש האלקים מחצה איש מחצה אלקים כמ"ש במד'. וכן בחי' המועדות חלקוהו חציו לה' וחציו לכם. וכמו שיש בזמן ימים טובים שיש בהם דביקות בשורש חלק למעלה וחלק למטה. כן יש בנפשות איש האלקים. ולכן לימד לנו מרע"ה איך להתדבק במועדות להיות חציו לכם וחציו לה'. כמ"ש בתרגום ואלפינון לבני ישראל:

המשך סוף התורה ולכל היד החזקה כו' אשר עשה משה לעיני כל ישראל בראשית. פי' בכח התורה עשה מרע"ה כל אלה הדברים. כמו שנברא כל העולם בכח התורה שנק' ראשית. כמו כן כל התיקונים בעולם נעשין ע"י התורה ויכולין לתקן הכל בכח התורה כי היא אומן כל העולם ולעשותו מחדש יכול מכש"כ שיכול לתקן כל הקלקולים ע"י התורה. ומרע"ה עצמו נקרא ראשית כמ"ש חז"ל בפסוק וירא ראשית לו שהמשיך הארת התורה לעולם. והעלה והדביק כל הדברים אל התורה שהיא שורש וראשית לכן נקרא ראשית:

 

 

כל האזרח בישראל ישבו בסוכות ואמרו חז"ל כל ישראל ראויין לישב בסוכה אחת. הרמז כפי מה שבאים אל האחדות זוכין לסוכה שהיא בחי' אהבת כלולותיך. ואחר יוהכ"פ נעשין בני ישראל אגודה אחת. כי עונות מבדילים דיש עונות בין אדם למקום ובין אדם לחבירו. וזה רמז הד' מינים שנעשין אחדות אחד ואז חל עליהם שם שמים שהוא בחי' הסוכה. הד' מינים הרמז שתקנו מה שבין אדם לחבירו. והסוכה רומז שתקנו מה שבין אדם למקום. וע"ז נא' שלום שלום שלום שלמטה ושלום שלמעלה. ולכן בשבת א"צ לד' מינים דהנפשות קרובים וכל הפירוד בבחי' הגוף ושבת יומא דנשמתין ונק' שלום. ולקחתם לכם פי' שכל אחד יקח חלק בכלל ישראל כמ"ש לקיחה לכל אחד ולקיחה תמה. וכמ"ש בגמ' יש שעושין פירות ויש שאין עושין פירות ויהיו נזקקין העושין פירות לשאין עושין ע"ש. והיינו העושין פירות יכניסו כחם לכלל ישראל לסיוע לאין עושין. ושאין עושין יבטלו עצמן אל העושין:

ולקחתם לכם ביום הראשון. אמרו חז"ל ראשון לחשבון עונות. דכתיב האלקים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים. ואחר יוהכ"פ שנטהרו נפשות בנ"י באים לזה הישרות. ולכן השמחה בסוכות כדכ' ולישרי לב שמחה. וצריכין לשמור שלא לשוב עוד לחשבונות רבים. רק כמ"ש דוד המע"ה אחת שאלתי כו' אותה אבקש. להיות רצון אחד לאל אחד. ומיני הלולב רומז לציור האדם כמ"ש לידע איך שמך נק' עלי. שע"י החטא נסתר זה הציור ואחר הטהרה נגלה זה הציור. שעליו נאמר עם זו יצרתי לי. ולכן בסוכות הלל גמור וכמ"ש עם נברא יהלל. ונק' בנ"י עם נברא הגם שהכל בריותיו של הקב"ה. רק בבנ"י ניכר זה הציור והבריאה שברא הקב"ה לכבודו. וברשעים נסתר מכוון הבריאה ולכן לרשע אמר [אלקים] מה לך לספר חוקי. וכ"כ הללו עבדי ה' דרשו ולא עבדי פרעה. פי' שכל זמן שמשועבדין למלכות א"י להוציא מכח אל הפועל תהלת ה' רק כשנעשין בני חורין וכמ"ש אז ישיר. וכמו כן וכש"כ כשמשועבדין תחת היצה"ר וסט"א. ולכן אחר יוהכ"פ שנגאלו מתחת יד היצה"ר יש הלל גמור. ונקראו עם נברא מלשון ברי לבב שנטהרו הנפשות ונתבררו. וע"ז כתיב טוב לישראל אלקים לברי לבב. שע"י הדין בר"ה ויוכ"פ נתבררו:

עיקר התשובה שלימה הוא בסוכות. דכתיב מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאתיך שובה אלי כו'. וזו התשובה היא לשמו. כי התשובה מחמת פחד העונשין וגם מפחד הפגם שנעשה בנפש האדם אינו לשמה ממש. רק אחר שמחיתי פשעיך וחטאתיך ואין לו פחד כלל. רק שמתגעגע לשוב להתקרב אל השי"ת לעורר האהבה הנסתרת ע"י החטאים זו תשובה שלימה. ולכן חג הסוכות הנסיון והעדות על בנ"י שאחר המחילה הם עוסקים בתשובה לשמה:

איתא בגמ' כשהי' הלל שמח בשמחת בית השואבה הי' אומר כשאני כאן הכל כאן. רש"י ז"ל פי' על השכינה הי' אומר ע"ש. ונראה עוד לפרש כפשוטו שאמר כשבנ"י במקדש יש השראת השכינה כאשר אנו רואים כשגלינו משם המקום חרב. כמ"ש ולא רבית במחיריהם. ובשמחת בית המקדש ראו בנ"י אשר הם הכלים המיוחדים להשרות השכינה בביהמ"ק וזה הי' עיקר השמחה. וע"ז מבקשין גלה כבוד מלכותך עלינו. כי באמת כבוד מלכותו מיוחד עלינו לעולם רק שהוא נסתר ובזמן המקדש הי' בהתגלות. ובפרט בג' רגלים דכ' יראה כל זכורך. וכמו שמבקשים יראו עינינו וישמח לבנו כו' מלך אלקיך. גם בשבת קודש אומרים ישמחו במלכותך ומ"מ הוא בצינעא כמ"ש מתנה גנוזה ובמועד הוא בהתגלות. לכן מועדים לשמחה:

איתא בגמ' מחלוקת אי סוכה דירת קבע והיא שיטה בגמ' ואין הלכה כשיטה. שזה הדרך רק לצדיקים ויחידי סגולה. אבל הלכה כרבים שהיא דירת ארעי כמ"ש בתקונים כי יקרא קן צפור בדרך מאן דנשמתא לית לי' קביעות בצלותא רק שכינתא שריא בי' במקרה ע"ש תקון ו'. ובזה יש חלק לכל איש ישראל וכמ"ש כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב. אבל יש אנשים שנק' בני עוה"ב בקביעות. זהו בחינת ויבן לו בית בקביעות ולמקנהו עשה סוכות. אעפ"כ כתיב על כן קרא שם המקום סוכות שזה היה חשוב יותר ליעקב אבינו מה שעשה סוכות. והכין הדרך אפילו לאותן אנשים שאינם בקביעות. וכמו כן חביב לפני הקב"ה הסוכה של דירת ארעי. כמ"ש יפה שעה אחת בתשובה ומעש"ט בעוה"ז מכל חיי עוה"ב. ודאי בעוה"ב הם בקביעות תחת כנפי השכינה. אעפ"כ יפה שעה אחת ורצון ותשוקה אל הבורא בעודו בעוה"ז אף עפ"י שאינו בקביעות כל כך. לכן קרא שם המקום סוכות כנ"ל:

סוכות היא כנסי' לש"ש. וד' מיני הלולב הם בחי' מחלוקת לשם שמים. דכ' האספו ואגידה לכם זהו בחי' הכנסי' לכן חל ש"ש על הסוכה. והוא השפעת הקדושה מלמעלה. אגודה היא המשכת רוה"ק כמ"ש בזוה"ק. הקבצו ושמעו הוא הקבלה שבנ"י מקבלין. דכל אחד יש לו דרך בפ"ע כמו השבטים שהי' בהם מחלוקת לשם שמים. ונתקבצו כל הפרטים להיות כלל הבא מן הפרטים. וכן המינים שבלולב שנעשין אגודה אחת. וז"ש ולקחתם לכם שהיא בחי' הלקיחה הקבצו ושמעו:

להו"ר ערבה היא דומה לפה. ורומז לדורות הללו שאין לנו רק כח הפה כמ"ש ונשלמה פרים שפתינו. וזה הכח מיוחד רק לבנ"י. ולכן איתא בגמ' שאוה"ע אבדו שבזמן שביהמ"ק קיים קרבנות מכפר עליהם ועתה מי מכפר עליהם ע"ש במס' סוכה. והיינו שבנ"י יש להם גם עתה כח הקרבנות בפה. ובאלה הפרים שע"י הפה אין אחיזה לאוה"ע. ובאמת תורה ותפלה היא הפנימיות. וכדאיתא בגמ' מי שיש בו תורה כאלו נמסרו לו מפתחות הפנימיות ויראת שמים מפתחות החיצוניות. ובירושלים הי' היראה בשלימות וע"ש זה נק' ירושלים וזה השער לה'. לכן אין תורה כתורת א"י מציון תצא תורה. וע"ז מבקשין פתחי לי שערי צדק כו' אודה יה. פי' שבנ"י מוכנים בפנימיות להלל ולשבח להבורא. אך הפתח סגור שהוא מפתחות החיצוניות. אבל הפנימיות נשאר בכח התורה בפיהם של ישראל:

ביום השמיני עצרת תהי' לכם ועושין בו שמחת תורה. דהנה בחג נדונים על המים. כמו שהגשם מן השמים הוא המרוה את הארץ לעשות תולדות ולהוציא פירות. כמו כן באדם עיקר הסיוע מן השמים בכח התורה המסייעת לעובד ה' לעשות מצות ומעש"ט שהם הפרי. והתולדות והשפעה הבאה מלמעלה מתלבש בטבע יש בה תערובת וחלק לכל העמים. כמאכל שיש בו פסולת ומזון לכל אבר כפי מה שהוא. אבל הלב נוטל צחותא דכולא. כדאיתא בזוה"ק פינחס שבנ"י נמשלו ללב וניזונין מפנימיות המאכל. וזה הרמז שניתנה תורה לאוכלי המן לחם שנבלע באיברים שאין בו פסולת. והוא בחי' עצרת תהיה לכם שלא ליתן מזה חלק לעמים. וז"ש והיית אך שמח אך למעט אחרים ולמעט שאין בשמחה זו פסולת. ואיתא במדרשות העוסק בתורה זוכה לנחלת יעקב שנאמר תורה צוה כו' מורשה קהלת יעקב. שע"י התורה זוכין להיות בכלל קהלת יעקב לזכות לנחלה בלי מצרים. ובזכות התורה שעסק יעקב אבינו כמ"ש יושב אהלים נטל גם ברכת עשו. ולכן המנהג לקרות בליל שמחת תורה ויתן לך האלקים שזכה ליקח הברכות בכח התורה. ומסתמא זה נוהג בכל שנה שמדת הדין רוצה ליתן אלה הברכות לעשו ולבסוף בכח התורה ניתנין אל יעקב. וזה הסדר מתחיל מר"ה בכסה ליום חגינו. שאז נכסה ונסתר עיקר המכוון. ונרמז בתקיעות שופר לאחוז בקול יעקב שהוא התורה. ונגמר ונתגלה בפרהסיא בזה החג. וכן הוא בפרט כל איש ישראל לפי יגיעתו בתורה זוכה לפנימיות השפע. והיא נחלה בלי מצרים שאין בה פסולת ומגע נכרי כלל. כמו שניתנה תורה לאוכלי המן כמו כן העוסק בתורה זוכה לאכול מן השפע שנבלע באיברים בלי פסולת מעין אכילת המן. ועושין שמחת תורה להודיע כי בזכות התורה זכינו לכל התיקונים שנעשו מר"ה עד שמ"ע:

נגיל ונשיש בזאת התורה כי היא לנו עוז ואורה. התורה היא אור. אבל אין יכולין לקרב אל אור התורה. רק ע"י נר מצוה נעשין בנ"י כלים לקבל אור התורה. כמו שאין האור מאיר בלי הנר והפתילה. ולכן כתיב אש דת ואיתא (בגמ') [בספרי] אלמלא ניתן דת עמה א"י לעמוד בה. וז"ש תורה צוה לנו משה שהלביש כח התורה בתרי"ג מצות. לכן איתא מש"ה רבינ"ו גימ' תרי"ג. וזאת התורה אשר שם משה כו'. שימה הוא לשון סידור שהכין הדרך שיוכלו בנ"י להתקרב אל התורה. ולכן היא לנו אורה כמ"ש ליהודים היתה אורה זו תורה. פי' כשזוכין להתקרב אל התורה ואור התורה מאיר לנו נק' אורה. וזה מיוחד רק לבנ"י בכח המצות. כמ"ש אור זרוע לצדיק ועמך כולם צדיקים. ולפי שתשרי ירח האתנים דתקיפי במצות שופר יוהכ"פ סוכה לולב ערבה ניסוך המים. לכן זוכין אח"כ לאור התורה. וזה שמחת תורה. ולכן הקדימו אבותינו נעשה לנשמע שהבינו שא"י לקרב אל אור התורה רק ע"י הקדמת מעשה המצות:

המשך התורה לעיני כל ישראל בראשית ברא. כי ה' בחכמה יסד ארץ. ומעשה בראשית היא חידה סתומה. וע"י התורה שנק' ראשית וע"י בנ"י שנק' ראשית נתברר פנימיות מעשה בראשית. לכן לעיני כל ישראל ר"ת כלי שהם כלי לברר על ידם פירוש מעשה בראשית. ולכל איש ישראל השגה מיוחדת שהוא יכול לראות ולהשיג דבר פרטי בעולם שאין אחר יכול לראות זאת. ס"ת לעינ"י כ"ל ישרא"ל עולה ע'. כי אין כל ע' אומות יכולין לראות בחי' מעשה בראשית עינים להם ולא יראו. וזה כח מעשיו הגיד לעמו ולהם פקיחת עין. כמ"ש שאו מרום עיניכם וראו שכל הע' מיני הסתכלות של ע' לשון. כולם ניתנו לבנ"י כמ"ש לתת להם נחלת גוים:

בסוכות מתעורר כח וחיבה של דור המדבר כמ"ש לעיל. ולפי שעתה נחסר לנו כל זה ומשתוקקים לבוא אל האהבה הישינה. כמ"ש הביאני אל בית היין זהו הסוכה שהיא זכר לענני כבוד. ודגלו עלי אהבה לולב זה לדגלים. מתנחמים עתה בתורה כמ"ש אח"ז סמכוני באשישות בב' אשות בתורה שבכתב ושבע"פ כמ"ש שם במדרש. כי חולת אהבה אני שאז בזמן המקדש היו מוציאין מכח אל הפועל זו האהבה מצד עצם נפשות בנ"י. ובעצרת כתיב תהי' לכם וכ' והיית אך שמח והיינו לקבל שמחת המצות דסוכה ולולב בעצם הנפשות זהו בשמיני עצרת תהי' לכם. ועתה שחסר לנו זה הכח צריכין ליקח סיוע ע"י התורה. שאין לנו שיור רק התורה הזאת:

וענין שמחת תורה כי התורה שמחה עם בנ"י. דאיתא במד' ואהי' אצלו אמון אומן שהתורה יעצה לברוא העולם. כמ"ש בראשית בשביל התורה שנק' ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית. וכל שורש הדין בר"ה וביוהכ"פ הוא לקיום העולם כפי עבודת בנ"י. ולכן כשזוכין במשפט והקב"ה מחדש עולמו התורה שמחה. וכמו כן בודאי עכ"פ עיקר השמחה מכח בנ"י. שאין מי שמקיים תורה ומצות בעולם כבנ"י ולכן יש לנו לשמוח בשמחת התורה:

הג' רגלים הם בחי' ג' אבות. ושמיני עצרת בחי' משה רע"ה שר התורה. והנה ברגלים הי' מצות ראי' במקדש ולא בשמ"ע. דכתיב לכל המורא הגדול אשר עשה משה. ואיתא מורא גדול זו גילוי שכינה שזה בחי' יראת הרוממות שבא בכח התורה. ובכל רגל קיבלו בנ"י יראה שלימה ע"י ראיות פנים כמ"ש יראה יראה. והם ג' דרכים שהמשיכו האבות גילוי שכינה והיראה. זה בכח האהבה וזה בכח הפחד וזה בכח הכרת האמת. והם רק במקום מיוחד בביהמ"ק. אבל התורה כ' בה יקרה היא מפנינים ממי שנכנס לפני ולפנים. ובכל מקום שעוסקין בתורה לשמה יש גלוי שכינה. כדאיתא באבות שכינה שרוי' ביניהם. והתגלות והיראה שבא ע"י התורה הוא בכל מקום ובכל זמן:

 

 

איתא בזוה"ק דבעי לאחזאה גרמי' דיתיב בצלא דמהמנותא. כי סוכה מלשון הסתכלות דכ' ובמדבר אשר ראית אשר נשאך ה' אלקיך. פרשנו שם כי באמת לעולם השגחת הקב"ה על בנ"י ביחוד. אבל במדבר הי' חיבה יתירה שראו עין בעין השגחת הבורא ית' עליהם. וכתיב וה' הולך לפניהם כו' וה' הוא ובית דינו שזכו במעשיהם לפי שנמשכו אחריו בארץ לא זרועה. ולכן ראו בעין ישועת ה' דמאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאסתכולי באפי'. ומעין זה סוכה זכר למדבר וענני כבוד לפי שזוכין בנ"י בדין בימים הנוראים ניתן להם אח"כ מצות סוכה:

עוד בזוה"ק מאן דאפיק גרמי' מצלא דמהמנותא אתחזי למיהוי עבד לעבדי עבדים דכתיב וישב ממנו שבי ע"ש. דכ' ארור כנען עבד עבדים יהי' כו'. הרי שעיקר הקללה העבד. כי שורש הברכה להיות דבוק בשורשו ואז עושה פירות ותולדות. והוא ענין ברכת השבת ויברך את יום השביעי במה שמתעלה בשבת הכל אל השורש. והעבד היפוך זה דלית בי' מהימנותא ואין לו יחוס ואין הבנים נמשכים אחריו כי כל מעשיו במקרה. ואהרן כ"ג כתיב בי' ותקעתיו יתד במקום נאמן. והוא ראש כל העשרה יוחסין שזה עיקר היחוס כשדבק בשורשו. ולכן זכה אהרן לכל תולדותיו אחריו. והברכות נמסרו בידו לפי שהי' נאמן ודבוק בשורשו העליון. ולכן מאן דאפיק גרמי' מצלא דמהמנותא אתחזי למהוי עבד. ולהיפוך ע"י אמונה נקרא בן חורין:

מצות סוכה אחר יוהכ"פ. דכ' כי אם עונותיכם כו' מבדילין ביניכם לבין אלקיכם. ולכן אחר שנטהרו מעונות ניטל ההבדל. ויש עונות שמבדילין האחדות בין אחד לחבירו ז"ש ביניכם ממש. ויש שמבדילין בין אדם למקום. ובסוכות נעשה הכל אחדות אחד ונפשות בנ"י מתאחדין. זהו רומז הד' מינים שבלולב שנעשין אגודה אחת. והסוכה שמתאחדין נפשות בנ"י לאביהם שבשמים. לכן נקרא חג האסיף:

ואיתא זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע לא זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם. והנה בר"ה ויוכ"פ אחר המשפט שלמעלה בודאי בנ"י זוכין ליטול חלק האומות. וכמו כן הצדיקים זוכין לחלק חבריהם. אבל הצדיק צריך לבקש להחזיר לכל אחד חלקו כדמצינו במרע"ה שנטל כל הכתרים של בנ"י וחוזר ומחזיר להם בכל ש"ק. ועיין בפי' האר"י ז"ל בתפלה ושים חלקינו עמהם ע"ש. וזה ענין ד' מינים שבלולב שנעשין אגודה אחת שיחזירו בנ"י כל אחד לחבירו חלקו וזהו באגודה אחת. אכן גם להאומות יש ע' פרים להחזיר להם חלקם:

ולקחתם לכם כו' דכ' בפרשת התשובה כל תשא עון וקח טוב. וביוהכ"פ נתקיים תשא עון. ובסוכות קח טוב. פרש"י למדנו דרך הטוב אחר טהרת החטא. ז"ש ולקחתם לכם כמ"ש לקח טוב נתתי לכם. וכ"כ תודיעני אורח חיים כו' ודורש במדרש על הלולב. וזה הרמז ובחג נידונים על המים שהיא התורה לכל א' כפי מה שעשה תשובה ביוהכ"פ:

איתא בזוה"ק פ' אמור ברע"מ בענין ע' פרים דכ' ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו. והנה זה נתקיים ביצחק שבא אליו אבימלך ופייסו. דכ' רוצה ה' את יריאיו. וכמו כן אחר ימים הנוראים כל איש ישראל יש עליו יראת ה' במים אלו ולכן נתרצה ה' לבנ"י. ולכן האומות והשרים שלהם משלימין עמהם. גם אויביו לרבות השרים שלמעלה. ובזמן המקדש הי' מתקיים בפועל ממש שהיה שם היראה בשלימות:

בסוכות תקנו הושענות. דשמעתי ממו"ז ז"ל ע"פ צעקה הנערה ואין מושיע. ודרשו חז"ל הא יש מושיע חייב להציל אפילו בנפשו של רודף. וישראל נושע בה' וצריך להושיענו אפילו בנפשו של הרודף ולבטל כל הסט"א. אך כתיב בשדה מצאה כיון שע"י החטא נפרק עול מלכות שמים. כמ"ש חז"ל הרשעים הם ברשות לבם וזה נקרא שדה מקום הפקר כו'. אבל אחר יוהכ"פ שנטהרו נפשות בנ"י צריכין לצעוק אל אדון המושיע. כדמצינו באנשי כנה"ג ויצעקו בקול גדול וזכו להעביר יצרא דע"ז. והנה בהושענא רבה בחי' ערבה. וע"ז כ' פנה אל תפלת הערער דרשו חז"ל דערבה אין בה טעם וריח. א"כ מה שבחן של אותן הדומין לערבה. אך עכ"פ הם נקיים מן החטא רק הם ריקנין מן המצות ונק' תפלת הערער שמוכנים הם עכ"פ לקבל הברכה:

ביום השמיני עצרת תהי' לכם. ונכנסין מן הסוכה אל הבית ונתקיים ילכו מחיל אל חיל דרשו חז"ל היוצאים מביהכנ"ס לביהמ"ד. כי סוכה בחי' תפלה בביהכ"נ. ולכן בזה יש חלק גם לע' אומות כמ"ש ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים. ומביאין גם עליהם ע' פרים. אבל עצרת בחינת התורה וביהמ"ד וזה מיוחד רק לבנ"י. ודומה לחג השבועות שנק' בדברי חז"ל עצרת. וכ' בקדושת לוי הטעם דבכל יו"ט יש מצוה מיוחדת. מצות. סוכה. ובשבועות רק השביתה ממלאכה לכן נק' עצרת ע"ש. והענין דכ' נר מצוה ובחג המצות וסוכות ע"י המצות שנקראים נר זוכין אל האור. אבל שבועות ושמ"ע נגלה עצם אור התורה. ושבועות בחי' יעקב ושמ"ע בחי' משה רע"ה. ושניהם ענין אחד כידוע דמשה מלגאו ויעקב מלבר. לכן ביעקב כתיב תתן אמת ליעקב אעפ"י שעדיין שקרא שליט בעלמא. ומרע"ה הוריד תורת אמת לעולם. לכן בעצרת על פירות האילן. ובשמיני עצרת מוריד הגשם שהוא מחיה שורש האילן להצמיח הפירות:

 

 

אחר יוה"כ חג הסוכות דכ' ויספו עטים בה' שמחה רומז לחג האסיף שזכו בנ"י לבחי' ענוה ביוה"כ במצות ועניתם. והוא בחי' מרע"ה ענוה גדולה מכולם. בר"ה בחי' יראה ויוכ"פ בחי' ענוה דכ' עקב ענוה יראת ה'. יראה מביא לידי ענוה ואמרו חז"ל בגסות אמר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור. א"כ בסוכות שזוכין בנ"י למצות סוכה דחל שם שמים על הסוכה ואומרים אני והו. וכמו שאין הקב"ה דר עם גסי הרוח כמו כן ענוים צריכין דירה מיוחדת. ומרע"ה עניו מכל אדם כו' על פני האדמה ולכן נתעלה לשמים שלא הי' יכול לדור למטה. מעין זה בנ"י ענוי ארץ יותר מכל האומות וצריכין סוכה ודירה מיוחדת להיות מובדלים מגסי הרוח. ולפי שענוים זוכין להשראת השכינה כמ"ש אשכון את דכא לכן הם שמחים דהשמחה במעונו:

איתא במד' הדס מורה על שיש בהם ריח ואין בהם טעם. ואיתא כי הדסים רומזים על האבות. וזה הכח שנטעו האבות בנפשות בנ"י אפילו אותן שאינן בני תורה יש בהם ריח מצד האבות. ותו איתא במד' חזית ע"פ לריח שמניך המצות שעשו האבות ריחות היו אבל אנו שמן תורק. והיינו שקודם קבלת התורה הרגישו האבות ריח מהתורה שעתידה להינתן אח"כ כי בחינת הריח הוא מרחוק. ולכן מברכין על הבשמים במוצאי שבת קודש שישאר עכ"פ ריח מן השבת גם על ימי המעשה. וזה הריח נמצא עכ"פ בכל איש ישראל ממה שעתידין להיות בני עוה"ב שכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב. יכולין להרגיש הריח גם בעוה"ז:

עיקר השמחה בחג מהארת הנשמה שזוכין בנ"י אחר שנטהרו ביוהכ"פ כמ"ש לטהר אתכם. וכ' לב טהור ברא כו' אח"כ רוח נכון חדש בקרבי. ובכ"מ שיש התגלות הארת הנשמה יש שמחה. ובאמת עיקר השמחה לעתיד כמ"ש ישמח ה' במעשיו אמרו חז"ל שמח לא כתיב רק ישמח. וכן כ' ישמח ישראל בעושיו הוא בהארת הנשמה שנק' מעשי ידיו של הקב"ה כמ"ש נשמות אני עשיתי. וכן בש"ק שיש בו הארת הנשמה שהיא מעין עוה"ב. וע"ז כ' במזמור השבת כי שמחתני כו' במעשי ידך ארנן. שהשבת עדות שבנ"י הם בני עוה"ב ומרגישין הארת הנשמה. וכמו כן סוכה מעין עוה"ב בבחי' המקום ויש הרגשת הקדושה. והוא פריסת סוכת שלום בשבת ובסוכה. וע"ז כתיב שלום שלום לרחוק ולקרוב. שבת שלום לקרוב בחי' צדיקים ועמך כלם צדיקים. וסוכות שלום לרחוק בבחי' בעלי תשובות. ובאמת בכל איש ישראל יש ב' השלימות. דעמך כלם צדיקים ויש נקודה א' מיוחדת בכל איש ישראל שלא קלקל בה ונק' מצד זה צדיק. וכמו כן אין צדיק בארץ אשר כו' ולא יחטא ולכן יש בחי' תשובה ג"כ בכל איש ישראל. ומצות הסוכה עדות על שנתקבלו בנ"י בתשובה ביוה"כ ומאיר להם הנשמה. לכן הלל ושמחה בחג וכ' לא המתים יהללו. פי' הרשעים שאין להם הארת הנשמה. והגופים נקראים מתים שעומדים להתבטל ולמות. אבל הנשמה היא נשמת חיים. לכן אנחנו נברך מעתה ועד עולם שאנו יש לנו חלק לעוה"ב. וזהו עיקר החיים שמבקשים בר"ה ויוכ"פ לזכות להארת נשמת חיים:

בסוכות נבדלין בנ"י מן האומות ע"י מצות הסוכה שהיא דירה מיוחדת לכל האזרח בישראל כו'. ולכן דוקא בחג מקריבין ע' פרים מול ע' אומות. לומר דכל מה שבנ"י נבדלין לעצמם מזכין ג"כ לכל העולם. וכמו כן בביהמ"ק שהיו נבדלין בנ"י האירו גם לכל העולם. וכן איתא במד' אלו היו האומות יודעין כמה ביהמ"ק טוב להם יהיו מעטרין אותו בזהבים ע"ש. וכן מצינו באאע"ה שביקש לקרב כל העולם אל הקב"ה ואמר לו לך לך כו'. וכשתהי' נבדל בפ"ע עי"ז ונברכו בך כל משפחות האדמה. כמ"ש מזה בחי' תורה של אא"ז ז"ל ע"ש פ' וירא:

ביום השמיני עצרת תהי' לכם. בכל הג' רגלים נפתחו שערי ברכה מן השמים בזכות ג' אבות. ושמ"ע נפתח השער בנפשות בנ"י שיכולין לקבל הברכות. וזהו כחו של מרע"ה דכ' וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל שהדביק נפשות בנ"י אל המועדות. והוא בכח התורה שנק' לקח טוב שמלמדת לבנ"י איך לקבל את הטוב. ולכן שמחים בתורה בשמיני עצרת:

מאד צריכין לשמוח בשמחת תורה ולכבדה. הרי אמרו הלומד מחבירו אות א' צריך לנהוג בו כבוד. ומה נעשה אל התורה בעצמה אשר מלמדת אותנו תמיד איך לעבוד את ה'. ומה הכבוד אל התורה להגות בה יומם ולילה. כ' סלסלה ותרוממך פרש"י כמחזר על עוללות בכרם ע"ש. כי באמת התורה אין לה שיעור ויש לכל פרשה ולכל פסוק ולכל תיבה ולכל אות כמה עולמות עליונים מיוחדים. אבל הקב"ה הניח לנו פיאה ועוללות כמ"ש לעני ולגר תעזוב. וכל מה שאנו יכולין להשיג הכל נובלות התורה שלמעלה. וכפי מה שאדם יודע זאת ומחזר על העוללות כעני ואביון אז התורה מרוממת אותו. וכן כתוב באבותינו שעמדו על הר סיני ויתיצבו בתחתית ההר. שהבינו שהם רחוקים מן אמיתיות התורה רק אחזו בתחתיות ההר. ולכן נתרוממו ונתעלו עד לשמים. גם צריך איש ישראל לחפש למצוא הארת התורה בכל מקום. שאין לך דבר שאין בו תורה. וכשאדם נותן לבו לחפש למצוא איזה לימוד בכל הבא לפניו הוא בכלל סלסלה ותרוממך. ואיתא רצה הקב"ה לזכות את ישראל הרבה להם תורה דכ' למען צדקו יגדיל תורה. כי באמת התורה היא שמו של הקב"ה והוא אחד. ולזכות אותנו הרבה את התורה בצירופים שונים משמו הקדוש. עד שנתגלה לנו התורה בצירופים הערוכים לפנינו. וכל אלה הצירופים אחוזים ומדובקים בשמו הגדול והקדוש. וע"ז א' ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת. הוא התורה שהיא שמו של הקב"ה ונתן לנו דביקות בזאת התורה כי קריאה לשון חיבה ודביקות:

 

 

איתא במד' צרור המור דודי אעפ"י שמיצר ומימר לי בין שדי ילין. וכמו שהי' תכלית גלות מצרים שישכון ביניהם כמ"ש אשר הוצאתי אותם כו' לשכני בתוכם. כמו כן בימים הנוראים שנכנסין למשפט ומתענים ביוהכ"פ כדי לבוא לטהרה שיזכו אל השראת השכינה. וסוכות בחי' בין שדי ילין. ורומז שני שדיך למשה ואהרן. כמו כן סוכה רומז לאהרן ולולב למשה רע"ה. כמ"ש במ"א ויקח משה עצמות יוסף עמו. ולכן כ' למען ידעו כו' בסוכות הושבתי בהוציאי אותם. לידע כי תכלית יציאת מצרים הי' לשכון בתוכם:

הסוכה היא עדות על מחילת העונות ביוהכ"פ כדאיתא במלאכת המשכן שצוה הקב"ה אחר יוהכ"פ שהי' עדות שויתר להם על החטא. כמו כן בכל שנה הסוכה עדות על המחילה שביוהכ"פ. שהרי חל שם שמים על הסוכה כעין שהשרה שכינתו ביניהם במשכן. והכל בכח התורה ולוחות שניתנו ביוהכ"פ כמ"ש עלית למרום כו' לקחת מתנות הוא לוחות האחרונות שהיו בחי' מתנה. כמ"ש אוהבם נדבה. אעפ"י שחטאו מ"מ מסר להם התורה. ובשבילה נמכר עמהם כמ"ש במד' בכל מקום שתלך קיטון אחד עשה לי. וזה בחי' הסוכה:

ולקחתם לכם כו' ושמחתם כו'. ע"י המינים הללו מקבלים בנ"י פנימיות השמחה של החג. כמ"ש תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך. פי' להיות נשבע מן פנימיות השמחה. ולהיות נשאר מן השמחה על כל השנה. כמ"ש נעימות בימינך נצח להיות דבר של קיימא. וגם לשעבד כל הגוף אל הנשמה כדאיתא במד' כל עצמותי תאמרנה. אתרוג דומה ללב לולב לשדרה הדס לעין ערבה לפה. היינו לשעבד כל אלה האברים אל הקב"ה. ואלה המינים מסייעים לזה. וזה עצמו הרמז דנצחין דינא. כי כל המלחמה עם הסט"א שרוצה להפריד הגוף מן הנשמה. ובנ"י מנצחין לשעבד הגוף אל הנשמה:

בענין הערבה שהי' [במקדש] הלכה למשה מסיני ובגבולין מנהג נביאים. דאיתא במד' ע"פ פנה אל תפלת הערער על דורות הללו שאין לנו רק תפלה זו בלבד. כי הד' מינים כוללים אותן שיש בהם תורה ומצות או אחד מהם וערבה שאין לו לא טעם וריח ע"ש במד'. אבל ערבה שבפ"ע רומז לדורות שכולם ערבה. אך גם כל הדורות הם בנין אחד. וגם בזמן המקדש הי' מכינים הארות גם לדורות השפלים כמו שכלל הד' מינים להיות מסייעין אלו לאלו כמ"ש במד'. וזה ולקחתם לכם כל אחד ימסור כחו לצבור. כמו ומקבלין דין מן דין שכל א' מקבל ממי שלמעלה ממנו ומשפיע למי שלמטה ממנו. וזה שרמז במד' ולא בזה את תפלתם לשון רבים על דורות הראשונים שבקשו בעבורינו. והגם דהוא מיירי במנשה שהתעללו עליו אבותיו כמו כן זה הענין בדורות בכלל. והנה מ"ש במד' דערבה אותן שאין להם לא תורה ולא מצות וכמ"ש בדורות הללו. וח"ו לומר שאין בבנ"י תורה ומצות הלא מלאים מצות כרמון. רק הפי' שעושין הכל מצות אנשים מלומדה ואין מרגישין להתדבק בפנימיות תורה ומצות. וזה שערבה מנהג כמו מנהג אבותינו בידינו. ומ"מ מסייע זה לזכות להפנימיות. כמ"ש הבוחר ועושה כמעשיהם פי' שרוצה להתדמות להם ואז מסייע זכות אבות. אך ערבה צריך להיות יודע שאין בו כלום ולהתבטל אל שאר המינים. לכן צפצפה שבהרים פסול שסובר שהוא על ההר. אבל צריך לידע שהיא ערבי נחל שגדל במים במקום נמוך. ומכיר את מקומו זוכה לישועה:

ביום השמיני עצרת תהי' לכם כנופיא. כי סוכות חג האסיף ובנ"י שכנסי' שלהם לשם שמים כדי שיחול שם שמים על הסוכה לכן סופה להתקיים ונשאר להם האחדות. ז"ש עצרת תהי' לכם להיות נשאר בהאחדות. וכן בכל כנסי' כך הפי' אם מתכנסין לשם שמים נשאר קיים אפילו כשכל אחד הולך לביתו. וכמו בשבת קודש מתאחדין. ואם הוא לש"ש סופה להתקיים גם בימי המעשה. וכן האחדות מן הסוכות הולך עמנו גם לבית:

 

==וזאת הברכה==

 

בפסוק ברזל ונחושת מנעליך וכימיך דבאך. פרש"י כימים שהם טובים לך כך ימי זקנתך. ואמר אמוז"ל כי ז"ש מקודם ברזל ונחושת מנעליך. לומר כפי מה ששומרים בימי הנעורים הכחות והמדות במנעל ברזל ונחושת שלא להתפשט לחוץ כך נשאר הכח לימי הזקנה ודפח"ח. וע"ז כ' וזכור את בוראך בימי בחורותיך עד אשר לא יבואו כו'. ומדקדק בזוה"ק דימי הזקנה לאו רעים הם לצדיקים אכן הפי' שע"י זכירת הבורא בימי הבחרות לא יבואו ימי הרעה בזקנותו. וכ"כ שתולים בבית ה' כו' עוד ינובון בשיבה. והנה באמת כימיך דבאך הוא לבנ"י שהם למעלה מן הזמן כי הרי הכתוב קורא ימי הבחרות ימים כימיך שמצד הזמן הבחרות עיקר הכח. אבל אם זוכין לצאת מן הטבע והזמן אז כימיך דבאך כמ"ש עוד ינובון. ועוד לשון תוספות הוא. והנה כמו כן הוא בדורות כי בדור המדבר ראה מרע"ה כי הם נשמרים ברזל ונחושת מנעלך לכן הי' הכנה על כל הדורות. כימיך דבאך רומז על דורות השפלים האחרונים שיש להם חיזוק מכח הכנת דור הראשון דור דיעה. וגדול כחו של מרע"ה שהנחיל התורה לכל הדורות כמ"ש מורשה קהלת יעקב. ועליו נאמר טובה חכמה עם נחלה כי מה שאדם מתחכם לעצמו אין בו טובה שלימה. רק להנחיל כח חכמתו לבנ"י. וזה נתקיים במרע"ה זי"ע:

המשך סוף התורה לכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל לבראשית ברא. דהכל נברא לכבודו וכ' והאלקים עשה שיראו מלפניו פי' חז"ל שכל עשיות העולם הי' בשביל היראה. אבל אית יראה ואית יראה. כי כל היראה מעונשי עוה"ז או עונשי גיהנם זה יראה זוטרתי כי כל אלו נבראים הם. וכ' שיראו מלפניו. מלפניו ולא מלפני ברואיו. ולכן העיקר יראת הרוממות. וזה המורא הגדול שעשה משה במתן תורה כדכ' למען תהי' יראתו על פניכם. וזו היראה א"א להיות רק ע"י התורה שכל העוסק בתורה זוכה להארה שהי' במתן תורה ובא לזו היראה. וזו היראה נק' ירא בשת ירא שבת שחל עליו מורא גדול מרוממות אל. ושובת מכל מעשיו ומחשבותיו ומתבטל כולו לזה היראה. וע"ז נברא העולם. כי מכל הברואים הנוראים שנמצאים בעולם יכול החכם להבין איך שכל אלו הברואים כלא הם וכולם במאמר נבראו. ויבוא מזה ליראת הרוממות שיראו מלפניו דייקא. [ויתכן לרמוז זה הפי' בבראשית ברא. שתכלית הבריאה הי' להבין הראשית וכח שממנו בא כל הבריאה. לירא ולהבטל לזה הראשית שקודם הבריאה. ובשביל זה נברא הכל כנ"ל]:

עוד לסמיכות סוף התורה אשר עשה משה לעיני כל ישראל בראשית. כי כל מה שעשה מרע"ה היה בכח התורה שנק' ראשית. כמו שנברא העולם ע"י התורה כן כל התיקונים שנעשו בעולם הכל ע"י התורה. וז"ש ואהי' אמון אומן שבתורה נברא. ואהי' שעשועים יום יום הם כל התיקונים שעושין בנ"י והצדיקים בכל יום ע"י התורה. וזה שמחת תורה שהתורה משמחת כשמקיימים בנ"י העולם ע"י התורה ומצותי'. שנגמר עצתה שיעצה התורה לברוא העולם. ובמד' אמון פדגוג מכוסה מוצנע רבתי. פדגוג המצות של התורה שהם מתקנים איברי האדם כמו שהוא מלובש בגוף זה בחי' קטנות. מכוסה מה שצריכין למצוא ע"י היגיעה בתורה כמ"ש יגעתי ומצאתי תאמין. מוצנע הם דברים שא"א להתגלות שגנוזין ונגלים רק לזמנים מיוחדים ונפשות מיוחדים יחידי סגולה. רבתי שאין בה השגה כלל בעוה"ז רק לעוה"ב: