משתמש:Roxette5/שפת אמת/ארכיון 1: הבדלים בין גרסאות בדף

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
נשא עד נצבים ולא עד בכלל
אין תקציר עריכה
שורה 1:
 
==נשא==
 
 
שורה 170:
במדרש וישלחו מן המחנה כו' הגו סיגים מכסף ויצא לצורף כלי. דכתיב והארץ היתה תהו כו' היא תערובות פסולת שמכסה אור הפנימי. ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור רומז לתורה שבכתב ושבע"פ שעל ידי התורה מתברר האור מתוך החושך. וכמו כן בכלל בנ"י הם כ'ל'י. כהן לוי וישראל. בנפשות. כמו כן בעולם הי' ג' מחנות מחנה שכינה שמיוחד לכהן. מחנה לוי. מחנה ישראל. כמו כן בזמן שבתות ומועדים ור"ח. שכל זה נעשה בכח התורה שמלמדת איך לברר הכלי שברא הקב"ה במעשה בראשית. לכן שבת זכר למעשה בראשית שהי' קודם שנאמר והארץ היתה תהו. לכן בקבלת התורה לא הי' בהם מום דכתיב תורת ה' תמימה. שהעוסק בתורה מתרפא מן המומים והטומאות. כי גם בנפש האדם עצמו יש בו תערובות מצד הגוף כדכתיב עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים. וזה שורש הד' יסודות. עפר. ויפח באפיו כו' כולל אש רוח מים נר"נ. ואלה (הד') [*הג'] יסודות הם בכח הנשמה. אבל הגוף דומם בחי' עפר כי מה שברא הקב"ה בעולם הכל למילף מיני' חכמה לכן העפר יסודו כבד ודומם לרמוז כי אין לגוף טוב משתיקה. שיהי' עצל במעשה עוה"ז. ויסודות הנפש יגברו על הגוף. וזהו בחי' הנזיר כי יפליא שגובר כח הנשמה ונעשה קדוש. והסוטה היפוך זה שגובר הגוף על הנפש. לכן נבדקת בעפר ומים:
 
==בהעלותך==
 
 
שורה 351:
בענין שמירת הלוים. דבכל מקום שיש התגלות הפנימיות צריך שמירה כמו זכור ושמור בשבת לפי שבו נפתח שער הפנימי. וכמו כן מילה בנפש. וכמו כן במקדש זכירה ושמירה. זכירה בפה היא השירה. ושמירה. וכמו כן בכלל איש ישראל שיש בו הארת הנשמה הפנימיות צריך שמירה וזכירה במ"ע ומל"ת. והכל מעין שהי' באדה"ר בג"ע שהוא שער הפנימי כתיב לעבדה ולשמרה והכל ענין אחד:
 
==שלח==
 
 
 
Section 1
 
שורה 565 ⟵ 562:
בגמ' קשה עונשו של לבן משל תכלת זה חותם של טיט וזה של זהב. פי' בתוס' חותם כמו כבלי דעבדי ע"ש. כי רמז הציצית בכנפי הבגדים כתבו המפ' לזכור יום המיתה שהוא סוף האדם. והנה עתיד האדם לפשוט צורת הגוף ולהתלבש במלבוש אחר וכפי מה שזוכר האדם ומכין עצמו בפרוזדור לתקן לעצמו מלבוש קדוש כך מכינים לו מן השמים כמ"ש בזוה"ק. ואיתא בזוה"ק כי שם מתלבשין בלבוש מלכות וזה רמז התכלת כמ"ש לבוש מלכות תכלת כו'. והלבן רומז ללבוש עבדות. וע"י לבוש העבדות זוכין ללבוש מלכות כי עבד מלך מלך. ופי' לבוש מלכות שלעתיד ישיגו בנ"י לראות למי הם עובדים כי באמת הכל עבדים להבורא. אבל לבוש מלכות מי שרואה פני המלך כמ"ש ואתם תהיו לי ממלכת כהנים:
 
==קרח==
 
 
 
Section 1
 
שורה 747 ⟵ 741:
במדרש אח נפשע מקרית עוז כו'. דאיתא במשנה כל מחלוקת שהיא לש"ש סופה להתקיים זו מחלוקת שמאי והלל. ומחלוקת שאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח. א"כ משמע שמחלוקת קרח היה ג"כ בתורה דמדמה לה למחלוקת שמאי והלל. וכן איתא במד' דאמר קרח כל העדה שמעו בסיני אנכי ה' אלקיך. דהנה כתיב ה' יתן אומר המבשרות צבא רב כשאמר הקב"ה אנכי ה' אלקיך קיבל כל אחד אלקותו ית"ש כפי השגת דעתי והתורה כולל כל דיעות של בנ"י. ותורת ה' תמימה כולל כל הדעת. אבל בחי' תורה שבע"פ כ"א מקבל לפי דעתו ושם יש מחלוקת ולכן איתא אלו ואלו דברי אלקים חיים שכ"א דבריו נובעין ממה שקיבל מתורה שבכתב ולכן כל תורה שבע"פ צריך להיות נסמך לתורה שבכתב. וזהו כל אסמכתות שבגמרא. וזהו עצמו הפי' שיהי' מחלוקת לש"ש. כי תורה שבכתב נק' שמים ושבע"פ בחי' ארץ כמ"ש הבונה בשמים מעליותיו בחי' תורה שבכתב אחדות אחד. ואגודתו על ארץ. זה צריך אגודה שמכל הדיעות יתקיים הלכה אמיתית. והנה מרע"ה קיבל התורה בעבור כל בנ"י והי' כולל כל הדיעות שהרי אנכי שמעו כל אחד לפי השגתו. ואח"כ אמרו קרב אתה ושמע א"כ הי' בו כלל כל הקבלות. וכן איתא יפקוד ה' איש על העדה דרשו חז"ל שידע להלוך נגד רוח של כל אחד ואחד. א"כ ודאי מרע"ה כך הי'. וכ"כ מורשה קהלת יעקב שתורת משה כולל כל דיעות שבכלל ישראל. ואם הי' כוונת קרח לש"ש הי' מבטל עצמו למרע"ה. ואיתא ת"ח מרבין שלום ורב שלום בוניך. ולא אמרו חכמים רק תלמידי חכמים שזה שלימות התורה שהחכם יוסיף תמיד על חכמתו וילמוד מן הגדול ממנו. וגם ילמד להפחותים ממנו. כי החכמה מצד עצמה אינה מעלת האדם שהרי נגזר על הטפה אם יהי' חכם או טיפש אבל צדיק ורשע לא נגזר. ולכן עיקר שבח החכם כשהחכמה מביאתו לעסוק תמיד בתורת ה' להוסיף לעצמו ולאחרים. וע"ז אמרו כל שמעשיו מרובין מחכמתו. ואיך יתכן להיות מרובה. רק כשמוסיף בכל עת ולומד מאחרים היודעין יותר ממנו. וגם מלמד לאחרים נמצא מעשיו מרובין ואז מרבין שלום. ובקרח כתיב ויקח לעצמו שהי' חכם לעצמו וזה נפשע מקרית עוז. ואיתא שהלביש להר"נ איש טליתות שכולם תכלת כו'. והענין הוא שהקב"ה בוחר במצוה שיש לכל איש ישראל חלק בו. וזהו תורת ה' תמימה כמש"ל אומר המבשרות צבא רב. ולכן נתן פתיל תכלת שזו הארה המועטת נמצא בכל מלבוש של איש ישראל. וכמו כן מזוזה בפתח של כל דירת איש ישראל. וזהו חשוב לפניו ית"ש יותר מאיזה יחיד שזוכה למלבוש שכולו תכלת וכן לבית מלא ספרים. כי מצות הציבור היא עולה על כולן. וכן בקרבנות ציבור כתיב העשיר לא ירבה כו' שיהי' יד כולן שוה [ולכן אמר מרע"ה אל תפן אל מנחתם שישאר חלק שלהם לפי שפורשין עצמן מן הציבור] וכן איתא בשבת פורס סוכת שלום פרוסה קטנה שיהי' לכל איש ישראל חלק בו. ובמ"א כתבתי כי נתקנא קרח באהרן שהי' לבוש מעיל כליל תכלת. אבל אהרן הי' שליח ציבור וביטל עצמו וכל מעשיו לציבור כמ"ש עליו אוהב שלום ורודף שלום:
 
==חקת==
 
 
 
Section 1
שורה 927 ⟵ 919:
בפסוק אז ישיר ישראל. אמרו חז"ל פי הבאר נברא בע"ש ביה"ש. הרמז כי שבת הוא עצם הבאר. אך לפתוח פי הבאר תליא בהכנת ימי המעשה זוכין בע"ש ביה"ש אל פי הבאר. וכן היא בהכנת האדם בעוה"ז זוכה לעוה"ב כמ"ש עוה"ז דומה לפרוזדור התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנוס לטרקלין שיפתח לך הפתח של עוה"ב שהוא יום שכולו [*שבת] ואיתא במד' מ"ח פעמים כתיב בתורה באר שבמ"ח דברים התורה נקנית בהם. פי' קנין התורה ע"י מ"ח דברים הנ"ל זוכה להיות לו קנין בתורה ונפתח לו הבאר כמ"ש באר מכרת אדוני' ונפתחת למי שמוכן לה. והנה מרע"ה מדריגתו למעלה מזה כמ"ש בו וישב על הבאר ולכן לא נשתתף בשירה זו. ובנ"י כשנפתח להם פתח בתורה אמרו שירה. והנה כתיב המשלח מעינים בנחלים בין הרים יהלכון. כי כל מה שברא הקב"ה בעולמו הכל למילף מיני' חכמתא. וכמו שהמעינות נמשכים מן ההרים על ידי הנחלים. ואעפ"כ בכל מקום שחופרין נמצא מים. אבל שורש המעינות בנחלים בין ההרים. והכל רמז אל התורה שהכל נברא בתורה והכל תורה רק שהטבע מכסה. והנה האבות מצאו שורש התורה ונק' הרים וכמו כן י"ב שבטים הם הנחלים בין ההרים. ויש מקומות שבנקל למצוא שם תורה ואיש ישראל צריך לייגע עצמו למצוא התורה בכל מקום. וכל המקומות שכתוב בתורה שלא מצאו מים שהי' המקום קשה להתגלות התורה והקב"ה הנהיג אותו הדור במדברים ובמקומות החריבות מקום הסט"א ונחשים ואעפ"כ זכו לפתוח להם מעינות התורה וע"ז נאמר ההופכי הצור אגם מים חלמיש למעיינו מים. וע"ז נא' עוברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו. ולכן כשנפתח להם הבאר אמרו שירה כמ"ש גם ברכות יעטה כו':
 
==בלק==
 
 
 
Section 1
שורה 1,116 ⟵ 1,106:
בפסוק כי ברוך הוא פי' שהם בעצמם הברכה כמ"ש והי' ברכה ולכן א"ל אינם צריכים לברכתך כי אין ארור מתדבק בברוך. והענין הוא כי כל כח הקללה בא רק מחטא הראשון שכ' ארורה האדמה בעבורך. כי קודם החטא לא הי' נמצא כלל הקללה. רק ע"י אכילת עה"ד טוב ורע נתערב הרע בכל דבר ולכן נמצא ארור בעולם. ואפילו הברכות בטבע העולם יש בהם קצת תערובות. ומכח זה הי' בלעם מקלל למי שרצה כמ"ש חז"ל שידע לכוין השעה שהקב"ה כועס דכתיב ואל זועם בכל יום. וגם זה הזעם בכל יום נולד אחר התערובות טוב. ואמר יודע דעת עליון מצד בחי' הדעת טוב ורע וברע הי' לו אחיזה. אכן בנ"י זכו לברכה השלימה בלי תערובות מצד התורה עץ החיים כמ"ש עוז לעמו יתן כו' יברך את עמו בשלום הוא ברכה הבאה בכח התורה שקדמה לעולם וכמו כן בנ"י קדמו לעולם. ואיתא וירא כו' את האור כי טוב שהי' מאיר מסוף העולם ועד סופו וראה שאין העולם כדאי להשתמש בו וגנזו לצדיקים. פי' שראה שע"י החטא יהי' אח"כ תערובות טוב ורע. לכן גנז אותו האור שלא יהי' בו שום תערובות והוכן לבנ"י כדכתי' אור זרוע לצדיק וכ' ועמך כולם צדיקים. ומזה האור הוא ג"כ ברכת השבת וזהו בחי' נשמה יתירה שאינה באה בחול שלא יתערב בה תערובות רק ביום השבת ולכן דרשו ע"ז ברכת ה' כו' תעשיר ולא יוסף עצב עמה פי' שאין בברכה זו שום תערובות מן העצב והקללה שנעשה ע"י החטא. וז"ש מראש צורים אראנו שהם קודמים לעולם ויש להם מאור הגנוז שאין בו שליטת סט"א כלל. וז"ש לא קבה אל פי' שלא הי' בכלל הקללה והארור שבא לעולם ע"י החטא אין נשמת בנ"י בכלל זה. וכ' רגע באפו חיים ברצונו. פי' זה הרגע שהקב"ה כועס הוא במקרה ובזמן כי הרגע שורש הזמן. אבל חיים ברצונו שרצונו ית"ש אין בו חרון אף כלל. ובנ"י יש להם חלק בזה הרצון כמ"ש ותרועת מלך בו והוא למעלה מן האף. וז"ש בשבת קודש ורצה בנו שהשבת עדות שיש לבנ"י דביקות בזה הרצון והוא מצד עץ החיים. וזהו ג"כ שרמזו לו שביקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים. כי כשעלו בנ"י לראות פני ה' ג"פ בשנה בודאי הי' נתגלה ראי' הנסתרת והוא מאור הגנוז מבחי' עץ החיים דכ' באור פני מלך חיים ולכן נקראו ימים טובים שיש בהם מאור הגנוז כמ"ש בזוה"ק אמור. ולכן ניתן להם קביעות המועדים שהם למעלה מן הזמן. ונשתנה הזמן לפי קביעות הב"ד שלמטה. והלא גם באותן הימים לא זעם ה' לפי שדביקות בנ"י למעלה מן הזעם בבחי' חיים ברצונו כמ"ש לעיל והיה זה עדות לבנ"י שהזעם נדחה בפניהם בכח הרצון שהוא דוחה הזעם:
 
==פנחס==
 
 
 
Section 1
שורה 1,295 ⟵ 1,283:
המשך הפרשיות מבנות צלפחד והעברת נחלת אביהם להם. ואח"כ עלה אל הר העברים כו' קח לך את יהושע כו' וסמכת כו' ידך עליו אח"כ פ' התמידין ומוספין שדרשו חז"ל צוה את בני עלי. דהנה חז"ל אמרו פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה זקנים שבאותו הדור אמרו אוי לבושה זו אוי לכלימה זו. כי בחי' מרע"ה הוא עלמא דדכורא והוא פני חמה. ויהושע בחי' לבנה שאין לה מגרמה כלום רק שמקבלת מאור החמה והיא בחי' תורה שבע"פ דלית לה מגרמה כלום רק ע"י דרשות מן התורה הוציאו חכמים כל התורה שבע"פ. וזהו כל האסמכתות שסמכו חכמים מן התורה והוא כענין וסמכת כו' ידך עליו. והוא בחי' נוקבא המקבלת מן דכורא ולכן אמרו אוי לבושה זו דמאן דאכל דלאו דילי' בהית לאסתכולי בי'. ובאמת העברת הנחלה לבת הוא עפ"י הנהגת באי הארץ בחי' יהושע ובחי' נוקבא. ולכן נעלם זה הדין ממרע"ה ואמרו חז"ל דין שאין אתה יודע הנשים דנין אותו. כי זה המשפט בא מבחי' נוק' ומרע"ה הי' בחי' בן. וז"ש במדרש בנות צעדה עלי שיר שנעשה הירדן כחומה בפני משה שלא יכנוס לארץ לפי שהתחיל בחי' עלמא דנוקבא. וכעין זה כתב בזוה"ק ויחי דלכן נתעלה יוסף ולא הי' במדריגת השבטים לפי דבנות צעדה ולא בנים ויוסף מעלמא דדכורא למעלה מזו המדריגה וכן הוא במשה רבינו ע"ה. וז"ש עלה אל הר העברים שהוא עצמו בחי' העברת נחלה לבת ולכן לא נכנס לארץ ישראל. והטעם שכ' בתורה כאשר מריתם פי כו' להקדישני במים לעיניהם הוא עצמו ענין זה כמ"ש במ"א כי הקב"ה רצה שיזכו בנ"י בעצמם אל המים. ז"ש לעיניהם. ואם היו נמשכים בנ"י אחר מדריגת משה רבינו ע"ה והיו רואין בעיניהם המים היוצאין מן הסלע. הי' מרע"ה נכנס עמהם רק כי לא [*הי'] יכול מרע"ה להמשיך אותם אחר מדריגתו ולכן הכה הסלע בכחו כמ"ש להם המן הסלע כו' נוציא לכם שלא היו ראוין לכך ומאן דאכל דלאו דילי' בהית לאסתכולי. ולא הי' מקוים ודברתם אל הסלע לעיניהם. והי' זה אות שאין נמשכין אחר מדריגת מרע"ה רק בעלמא דנוקבא לכן לא נכנס מרע"ה עמהם שהי' במדריגה שלמעלה מזו כמש"ל. וזה ג"כ חתימת השם במנין זה שמעיד עליהם עדות לישראל. ובמנין הראשון לא היו צריכין לזה דכ' מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב. אבל יש מדריגה למעלה מזו אשרי אדם עוז לו בך שדור המדבר היו בעצם תורה כמ"ש קוב"ה ואורייתא וישראל כולהו חד. ועתה ירדו מזו המדריגה והוצרכו להשגב במגדל עוז שם ה'. וכן הוא בחי' הקרבנות להקריב ולהעלות העולמות והשמות כדאיתא בזוה"ק. וכ' עולת תמיד העשוי' בהר סיני שאז הי' נתקן העולם וע"י התמידין בכל יום נתקן העולם. אבל בקרבן שבת כתיב על עולת התמיד. שהוא בחי' נשמה יתירה והתחדשות. ולכן בכל יום כבש בבוקר וכבש בין הערבים ובמוסף שבת שני הכבשים קרבן א' מעין עוה"ב דכ' יהי' ה' אחד ושמו אחד. ובגלות כתיב לבד בך נזכיר שמך פי' בזוה"ק שמות דהוא בפרודא. ומעין זה בעסק התורה דכ' עוז לו בך פי' הר' ר"ב ז"ל שיהי' לימוד התורה בדביקות אלקות ובאמת התורה שמותיו של הקב"ה ועתה לבד בך נזכיר שאין מרגישין חיות אלקות בהתורה כמו שהיה בדור המדבר כמ"ש לעיל. וע"ז נאמר פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך זכירת יום מתן תורה ששם ראו כח אלקות. את הדברים אשר ראו עיניך כמ"ש רואים את הקולות. וכמ"ש חז"ל אנכי אנא נפשאי כתבית יהבית. וזהו עוז לו בך כמ"ש לעיל:
 
==מטות==
 
 
 
Section 1
שורה 1,424 ⟵ 1,410:
בענין הנדרים ושבועות דכתיב לא יחל דברו לא יעשה דבריו חולין מכלל שכח הדיבור קודש והוא כח הפה שזכו בנ"י בכח התורה. וכל מ' שנה שעסק עמהם משה רבינו ע"ה בתורה קבע בהם כח הקול ולשון הקודש. לכן צוה להם על שמירת הדיבור. ונסמכה הפרשה לתמידין ומוספין להיות התפלות במקום תמידין כמ"ש ונשלמה פרים שפתינו. וזהו בכח פיהם של ישראל כמו הראשונים שהתפללו בשם והי' ניתקן ע"י התפלה שיודעין איך להתפלל בשם הי' זה עצמו תיקון הקרבן. וז"ש ככל היוצא מפיו יעשה וכמו כן בתורה כמ"ש זאת התורה לעולה כו' העוסק כאלו הקריב כו'. וזה הקול קול יעקב קול בתורה קול בתפלה. וזה הקול הי' בחי' נחלה בלי מצרים נחלת יעקב והוא בחי' חירות ולכן נקבע פרשה זו בין המצרים שע"י בחי' הקול יכולין לצאת מן המיצר כמ"ש מן המיצר קראתי. וז"ש שיהיו נודרין בעת צרה. לכן בין המצרים צריכין להתחזק בתורה ותפלה. ונתן להם מרע"ה פרשה זו בסוף מ' שנה שזכו לכח הפה בשלימות. וזהו תכלית האדם כמאמר כל עמל האדם לפיהו לתקן כח הפה ואז יש בידו כח החירות להיות נושע בעת צרה. וכמו כן בשבת שנקרא נחלה בלי מצרים לפי שבו נפתח כח הפה כמ"ש ודבר דבר שלא יהי' דבורך בשבת כדבורך בחול והטעם לפי שבו יש נשמה יתירה ונתחזק כח הפה כמ"ש ויפח באפיו ויהי לנפש חיה לרוח ממללא וע"י קדושת הנשמה נפתח כח הפה:
 
==מסעי==
 
 
 
Section 1
שורה 1,548 ⟵ 1,532:
במדרש גדולי עולם ברחו ואני לא נתתי אתכם לברוח לכן אמר הקב"ה למשה כתוב המסעות כו'. כי הדרך לברוח מן הסכנה. והקב"ה הביא את בנ"י באותן הדרכים המסוכנים כמ"ש ימצאהו בארץ מדבר. ויצ"מ וכל המסעות הי' הכל דרך ולימוד לבנ"י לדורות להיות נושעים בתוך המצר עצמו שלא לברוח רק למצוא דרך תוך המיצר עצמו. וע"ז איתא המדריכנו על במות אויבינו. ולכן כתיב ולא אמרו איה ה' המעלה אותנו מארץ מצרים המוליך אותנו במדבר כו' שכשבא עת צרה צריכין לזכור ביצי"מ ובאלה המסעות להיות נושע תוך המיצר. ולכן נקבע פרשה זו בין המצרים דאיתא הקב"ה עונה בעת רצון ועונה בעת צרה. וכתיב מן המיצר קראתי יה. קריאה הוא דביקות. שגם מתוך המיצר נמצא דרך דביקות אל הבורא כמ"ש במד' ואתחנן ביצור לשון אחד מעשרה לשונות של תפלה דכתיב בצר לי אקרא ה' דכ' אנכי ארד עמך מצרימה והוא הבטחה לדורות שבכל מיצר של בנ"י נמצא אתם התורה כמ"ש עמו אנכי בצרה לכן ויכתוב משה כו' מוצאיהם למסעיהם הרי שנעשה תורה מכל אלה הדרכים המסוכנים. ואיתא במד' גם הוא חכם ויבא רע הול"ל ויבא טוב רק ללמדך שגם הרעה שהוא מביא לעולם בחכמה מביא. פי' למילף מיני' חכמתא. כמ"ש המפ' בפסוק לך ה' החסד כו' תשלם לאיש כמעשהו. פי' שהקב"ה משלם מדה במדה כמעשהו כדי ללמוד מן העונש איך לתקן החטא. זה החסד. נמצא הכל תורה ובנ"י צריכין לבוא לדביקות הבורא בכל העתים כמ"ש עת לבכות ועת לשחוק לפעמים באין אל השורש ע"י שמחה ולפעמים על ידי בכיה. עונה בעת רצון בחי' תפלה למשה. גי' רצון ע"ה. ועונה בעת צרה בחי' תפלה לעני:
במדרש כי אתם באים כו' כשירד המן ברכו הזן את הכל משנכנסו אל הארץ ברכו על הארץ ועל המזון וברכה זו חביבה כו' אשר תרתי להם כו' צבי הוא לכל הארצות כו' ע"ש כל המדרש. המן הי' מתנה מן השמים בחסד עליון וזה ברכת הזן את (כל) העולם בטובו בחסד כו'. אבל ברכת הארץ יתירה מה שניתן לבנ"י להמשיך השפע ברכה ע"י מעשיהם. והנה א"י היא מעט הכמות ורב האיכות כי העיקר הוא הפנימיות ולכן נדמה כצבי שאין עורו מחזיק את בשרו שהפנימיות רב מאוד מן החצוניות מלבוש החיצון. ולכן נק' זבת" חלב" ודבש" ס"ת שב"ת שגם השבת הוא כן שמתגלה בו פנימיות השפע ולכן הוא מוכן רק לבנ"י דגם הם מעט הכמות אתם המעט מכל העמים. אבל פנימיות שלהם רב וגבוה מאוד ולכן גם בישראל כתיב דבש" וחלב" תחת" לשונך ס"ת שב"ת. ובאמת הכל מצד התורה שכל העולם נברא בתורה. וא"י שהוא עיקר העולם ובאמצע העולם שמשם מתפשטין כל המקומות א"כ שם עיקר התורה. וכן בנ"י שבשבילם נברא כל הבריאה א"כ הם בני תורה. וז"ש חבלים נפלו לי בנעימים דרשו בזכות התורה שנקראת נעים וכתיב נעימים רומז לתורה שבכתב ושבע"פ וז"ש נחלת שפרה עלי הם נאה ללבושם ולבושם נאה להם. ולנן כתיב זאת הארץ אשר תפול לכם. כשבנ"י נכנסו לא"י נגלה להם פנימיות א"י וע"ז כ' מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת כו' נגד בני אדם שאין הכל מבינים פנימיות ארץ ישראל רק בנ"י לכן נקרא ארץ ישראל שלהם נגלה זו המתנה גנוזה. וכשיצאו בנ"י משם יצא הודה זיוה הדרה כדאיתא בגמ' פשטה לה גמדא לה. והנה מן הוא לחם מן השמים בחי' תורה שבכתב וא"י בחי' תורה שבע"פ מעין התורה שנפתח ע"י פיהם של ישראל כמ"ש לעיל דבש וחלב תחת לשונך ולכן הוא חביב כמ"ש חביבין דברי סופרים מדברי תורה ולכן חביב א"י יותר מן המן דמאן דאכל דלאו דילי' בהית לאסתכולי בי'. ובא"י זכו אל התורה בכח היגיעה. והמזון הוא כפי התורה ולכן במדבר ניזונו מהמן ובא"י ע"י עבודת הארץ דמפקא מזון כדאיתא בגמ' והכל ענין אחד:
 
דברים
 
דברים
 
 
 
==דברים==
Section 1
 
שורה 1,734 ⟵ 1,715:
איתא משה רבינו ע"ה ראה אותם בשלותם אמר איכה אשא לבדי. ישעי' אמר איכה היתה לזונה כו' ירמי' אמר איכה ישבה בדד וכבר כ' מזה במ"א כי כל המכשולות שהיו אח"כ בא מזה שלא נמשכו אחר מדרגת מרע"ה. וכתי' בנים גדלתי ורוממתי כו' ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע כו'. הענין הוא כי הקב"ה הרים אותנו מכל הטבע להיות נמשך אחר ההנהגה עליונה למעלה מן ההשגה ולכן הי' דבר גדול מאוד להיות נמשך אחר זה הדרך. אבל הכ' אומר ידע שור קנהו. כל מה דעביד הקב"ה הכל למילף מיני' חכמתא שהבהמה אין לה כלל דעת אעפ"כ נמשכת אחר המנהיג שלה. וכמו כן מצד שהקב"ה בחר בנו וכביכול הוא עצמו מנהיג אותנו. מצד זה יכולין להימשך אחריו כבהמה אחר הרועה. כמ"ש ואתן כו' צאן מרעיתי אדם אתם. ובאמת דור הראשון כך הי' כמ"ש משכני אחריך נרוצה. משכני להיות נמשך מן דרך הטבע. כבהמה נמשכנו אחריך. וזה השבח מזכירין לבנ"י תמיד לכתך אחרי במדבר כו'. איתא ישראל לא ידע לשעבר. עמי לא התבונן להבא. כי הקב"ה אצלו עבר ועתיד שוה ויכולין בנ"י להרגיש מן העבר והעתיד ע"י שנמשכין אחריו כבהמה. וקורין פרשה זו בין המצרים לזכור ולהשתוקק אחר מעשה אבותינו הראשונים שנמשכו אחר הקב"ה כמ"ש אלכה ואשובה אל אישי הראשון. הוא אש התלהבות הגדול שהי' לנו בראשונה להיות נמשך אחריו ולשכוח כל עוה"ז:
 
==ואתחנן==
 
 
 
Section 1
שורה 1,923 ⟵ 1,902:
בפסוק שמור את יום השבת. השמירה להיות מוכן לקבל קדושת השבת וזה בכח יצ"מ וזכרת כי עבד היית והקב"ה הוציאנו להיות כלי מוכן לקבל קדושת השבת ולכן בפ' זכור לא כ' זה הטעם כי אז היו בתכלית החירות היו מוכנים אל השבת והבינו עיקר בחי' השבת כי ששת ימים עשה כו' וינח ביום השביעי. אבל בחי' שמור היא לעולם גם בגלות שאנו רחוקים ממנוחת השבת צריכין לשמור ולהשתוקק אל החירות ע"י זכירת יצ"מ לבא אל בחי' השבת. ואחז"ל כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה:
 
==עקב==
 
 
 
Section 1
שורה 2,107 ⟵ 2,084:
והי' א"ש תשמעו. בגמ' דרשו חז"ל נתן תתן שלח תשלח אפי' מאה פעמים. כמו כן הכא שמוע תשמעו אפי' מאה פעמים כל הקבלות שמקבלין בנ"י עול תורה ומצות בכל יום ויום מביאין את האדם לדביקות ה' לאהבה את ה"א כי זה תכלית כל המצות כמ"ש רצה הקב"ה לזכות את ישראל הרבה להם תורה ומצות. כי כפי זיכוך האדם כך יוכל להתדבק בה' ולאהבה אותו. הרי אמרו וסרתם ועבדתם משאדם פורש מן התורה הולך ומדבק לע"ז. מכ"ש העוסק בתורה ומצות זוכה להתדבק בה"א חיים. שמוע תשמעו הוא להתורה ולהמצות כי האדם צריך לעבוד ה' בנפש וגוף מלבר ומלגאו. והתורה מתקנת הנפש בפנים. והמצות מתקנים אברי הגוף:
 
==ראה==
 
 
 
Section 1
שורה 2,280 ⟵ 2,255:
בפסוק בנים אתם כו' ול"ת קרחה ב"ע למת. בזוהר הק' (ויחי ושלח) דנשמתא אשתלח לעלמא דא כמו בן המלך דשדר לי' לכפר למילף אורחי' דהיכלא דמלכא כיון דאיתרבי שדר בגיני' למיתי להיכלא דמלכא. אינון בני כפר בכאין. חד פקח הוי תמן אמר מה לכו למבכי וכי לאו בן מלכא הוא כו' כך משה פקח הוי אמר בנים אתם כו' ע"ש ויחי רמ"ה ע"ב ושלח קנ"ט ב'. וזהו צריך כל איש ישראל לידע ולזכור תמיד כי נשתלח רק בעוה"ז ללמוד דרך המלכות. כי באמת הנשמות בנים. ובעוה"ז שנתלבש בגוף הוא בחי' עבדים אבל כל רצונו ומחשבתו צריך להיות לחזור למקומו. כמ"ש בזוה"ק ע"פ החכם עיניו בראשו כי לכן עשה הקב"ה בחכמה עינים בראש להסתכל תמיד אל השורש. היפך מכסיל בחושך הולך שכל רצונו ומחשבתו בעלמא דחשוכא. וע"ז כתיב והיו לטוטפת בין עיניכם. וזה הרמז ולא תשימו קרחה ב"ע למת. כי כל עניני הגוף שנק' מת שעומד למות. כל אלה הדברים לא יערבבו את האדם מעיקר התכלית שנשתלח מעולם העליון. ובאמת אם המיתה עצמה אינה מעצבת את האדם שיודע שכל עוה"ז רק לבוא לשלימות שיחזור לעולם העליון מתוקן. ממילא כל דאגות ויסורים שבעוה"ז אין מערבבין אותו ולא יפסקו ויעשו קרחה בין עיניכם שהוא הסתכלות המוח שבראש. ועכ"פ צריך אדם לראות כשמניח באמת התפילין שהוא זכרון והארת הנשמה לא יסיח דעתו מצד הגוף. וכמו כן בשבת קודש שא"צ תפילין שהוא עצמו אות ומאיר בו הארת הנשמה לא יסיח דעתו. וזה בחי' זכור ושמור. לזכור השורש הנ"ל ולשמור שלא להרהר במלאכת עוה"ז כמ"ש בס' הבהיר שמור מן ההירהור. וכן כשעומד בתפלה כמו שרמזו חז"ל אפי' נחש כרוך על עקבו שהיא בחי' המיתה לא יפסיק:
 
==שופטים==
 
 
 
Section 1
שורה 2,462 ⟵ 2,435:
בפסוק אשימה עלי מלך כו' שום תשים כו'. ובמד' אין דנין את המלך מלפניך משפטי יצא שאין ברי' דן את המלך אמר הקב"ה אני חשבתי שלא יהי' עליכם אימת מלכות כו'. דהנה מינוי המלך הוא בעבור שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו. אבל אם היו יראים את ה' לא היו צריכין מלך. וה' אלקיכם מלככם. אבל כשחסר יראת ה' צריכין מלך כמ"ש יהי מורא שמים עליכם כמורא ב"ו. עלובין בני אדם שצריכין ללמוד יראת ה' מיראת ב"ו. וע"ז כתי' ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה מה שצריכין ללמוד יראת ה' מיראת אנשים. ולכן המלך קיבל יראת ה' רק מן התורה כמ"ש וקרא בו כו' למען ילמד ליראה את ה'. וכן היו מוכנים כל בנ"י להיות יראת ה' על פניהם מתוך התורה. ולכן העמדת המלך הוא מצוה ומ"מ הוכיחם שמואל הנביא ע"ה במה שביקשו מלך כי אם הי' יראת ה' בלבם לא היו צריכין מלך. רק אם רואים שחסר להם היראה ואמרת אשימה עלי מלך. אז היא מצוה כדי לקבל יראת ה' מתוך יראת המלך. כי באמת מלכותך מלכות כל עולמים. וכל שם מלך הוא בעבור שמתוך יראתו באין ליראת ה'. ואיתא בגמ' לעולם ירוץ אדם לקראת מלך ואפי' מלכי האומות שאם יזכה יבחין כו'. פי' שמכל יראת מלך באים ליראת ה' אבל אין כל הסיבות שוין כי ע"י מלכי אומות באים ליראת העונש. אבל ע"י מלכי ישראל באין ליראת הרוממות מצד כי בחר בו ה' הי' נופל אימת המלך על האדם ומזה בא ליראת הרוממות של הקב"ה וב"ש. וכמה ירדנו עשר ירידות לא זו שצריכין מלך ב"ו עוד משתעבדין למלכי אומות ואפי' לעבדי המלך ב"ו. וכולי האי ואולי נזכה להיות מורא שמים עלינו כמורא ב"ו. והנה באמת בנ"י נק' בני מלכים. כי כל איש ישראל צריך להיות עליו יראת הרוממות עד שממנו יפול יראת ה' גם על אחרים כמ"ש וראו כל ע"ה כי שם ה' נק' עליך ויראו ממך. וכ"כ ירא את ה' בני ומלך דרשו חז"ל על אברהם אבינו ע"ה שירא אותי ועשיתיו מלך ובו נתקיים הדבר בשלימות שהקריא שמו של הקב"ה בפי כל ברי' כמ"ש בעבור אברהם שקראך אדון בעולם לכן נק' מלך כי זה שמקבלין ע"י מלכות שמים הוא נקרא מלך:
 
==כי תצא==
 
 
 
Section 1
שורה 2,629 ⟵ 2,600:
בפסוק מוצא שפתיך ת' כבר כ' במ"א כי הוא לכלל ישראל לשמור כח הפה שזכו בנ"י בקבלת התורה ואשים דברי בפיך. וכפי השמירה זוכין למ"ע ול"ת ועשית כאשר נדרת שאמרת א' דיבר ה' נעשה נדבה אשר דברת הוא הקדמת נעשה לנשמע. דנדר הוא הרי עלי והוא בחי' עבודה מיראה כדאיתא דנודרין בעת צרה ומקבל עליו עלי מנח אכתפי' כדאיתא בגמ'. אבל נדבה היא הרי זו והיא בחי' אהבה ואחדות שמרגיש כח אלקית ודביקות בנדבת לבו ובאמת זה מיוחד רק לבנ"י בכח התורה כמ"ש בפיך וכ' ואשים דברי בפיך. וכ' עם זו יצרתי לי כו'. ואיתא ויפתוהו בפיהם באמרם נעשה ונשמע ואין זה דבר קטן לפתות הבורא ית"ש והיא שהרגישו וקיבלו כח אלקי בהקדימם נעשה לנשמע ולפי שנתדבקו באחדות האמת נשאר להם רשימה קבוע לעולם כדאיתא נדבה הרי זו מתה או נאבדה אין חייב באחריותו ולכן אפי' שאבדנו נעשה אעפ"כ שמירה היא לנו בכל עת ששבין בתשובה. וזה כל ענין ההפרש בין נדר שמקבל עליו ולכן כ' בזה אל תאחר כמ"ש תוחלת ממשכה מ' לב. וע"ח תאוה באה מה שמקבלין בכח התורה ומרגיש בו חיות אלקות זה בחי' הרי זו. ואין בו תערובת פסולת. ודו"ק:
 
==כי תבוא==
 
 
 
Section 1