משתמש:Roxette5/שפת אמת/ארכיון 1: הבדלים בין גרסאות בדף

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
העברה
נשא עד נצבים ולא עד בכלל
שורה 1:
 
נשא
 
 
 
Section 1
 
תרל"א
ב"ה נשא
איש כי יפליא כו'. פי' נזיר להיות נבדל מעניני עוה"ז אף כי גם הוא עושה דברי העולם אבל בכח האדם להתדבק עצמו בכח השורש של כל דבר שהוא חיות הפנימיות ונק' פלא. כדכתיב עושה נפלאות שהשי"ת נותן בחי' פלא גם בעשי' גשמיית וכ"כ רמ"א בא"ח פי' ומפליא לעשות שהרכיב השי"ת נשמה רוחניי בגשם האדם ע"ש. ובמד' שוקיו עמודי שש זה העולם שנשתוקק השי"ת לברוא העולם כמ"ש ויכולו השמים לשון תאוה כו' ע"ש ששת ימים כו' מיוסדים ע"א פז חכמה יראת ה' היא חכמה ובינה סור מרע ודעת המכיר את בוראו כו'. פי' ע"י אלו הבחי' חב"ד יוכל האדם להתדבק בפנימיות חיות השי"ת שברא העולם ונשתוקק להתשוקה של הנבראים ע"י שנתרחקו ואע"פ כן ויכלו כו' שבשבת קודש יש עלי' לכל דבר שמכירים שורשם וחפצים ומשתוקקים להכלל ולהבטל אליו ית'. ולכך יש לו בש"ק נחת רוח מהבריאה כמ"ש וינח ביום השביעי. וז"ש שוקיו זה העולם שתשוקתו הוא תשוקתינו שיהי' השתוקקות לו ית'. וזה בא ע"י הריחוק בחי' עוה"ז השפל. וז"ש ועלי תשוקתו. אך מעשה עוה"ז מרחקים ומסתירין כח הפנימיות. וע"י חכמה שהוא הביטול אליו ית' ע"י שמבין בחכמתו שאין להשיג כח גבורתו ית'. נופל ממילא פחד ויראה על כל מעשה האדם שכל חפצו ורצונו בטל בהשגה לה' ית' ולרצונו. ובינה הוא שממשיך החכמה להיות נדבק בגוף האדם שעי"ז סר מרע בטבע שכל אבר נבדל ומרוחק מחטא ע"י שמכניס היראה בעומק חיותו ורצונו. ודעת הוא המשכת החו"ב לכל מעשה ומדה בפרט כמ"ש בכל דרכיך דעהו וכ"כ ובדעת חדרים ימלאו שהוא לידע ולהבין איך להתדבק כל מעשה בפנימיות חיות שבו. וז"ש המכיר בוראו בחי' פנימיות כח הבורא בנבראים. ולכך בש"ק דכתיב לדעת כי אני ה' מקדישכם לכך מתבטלין כל הנבראים בשבת אליו ית' כדכתיב ויכלו כו'. וז"ש המד' איך בכח האדם להיות נבדל ונדבק בשורש עליון אף שהוא בעוה"ז ע"י החפץ והרצון והשתוקקות להתדבק בחיות פנימיות שנמשך ממקום גבוה מעל גבוה:
אא"ז מו"ר ז"ל אמר עמ"ש מצות תשובה והתודו בגזילה. כי כל עבירה בכלל גזל. שמי שמחזיר כל הדברים להשי"ת שהוא המחי' הכל והוא בעלים של כל הנבראים ומי שיודע זה אינו חוטא בודאי:
במדרש משבח השלום כלי מחזיק ברכה שלום. בשבת כתיב ויברך כי נק' שלום שהוא חיות פנימיות שבכל דבר ונקודה הנותנת חיים לכל חי נק' שלום שהיא שלימות הכל. וז"ש יאר ה' פניו ישא פניו וישם שלום. פניו הוא הפנימיות כמ"ש פנים בפנים כו'. להיות האדם דבוק בשורש החיות. ובמד' דכתיב לא ישא פנים רק הם נושאים פנים ומדקדקין לברך על כזית כביצה כו'. פי' אא"ז מו"ר ז"ל בשם הרה"ק מפרשיסחא ז"ל כי זה נשיאת פנים שמברכין על מעט ע"י שחשוב בעיניהם מצד שמקבלים מהשי"ת ומזה שבעים ומברכים והמדה לישא פניו לזה שנושא פנים. וכיון שהוא עפ"י שכרו לא נק' נשיאת פנים כו'. ונראה הפי' כנ"ל שבנ"י דבקין תמיד בפנימיות ושורש החיות. ולכך מצד שיודעין ששורש המזון מהשי"ת חשוב בעיניהם מצד הפנימיות. וז"פ שהשי"ת נושא להם פנים שאף שחוטאים במקרה אינו נחשב להם חטא ע"י שהשי"ת יודע שפנימיותם רק לדבוק בו והחטא במקרה. ודרך נשיאת פנים ע"י שמביט בחשיבות האדם אף שבעת הזאת נתחייב בדין נושא פנים כנ"ל. וזה רק למי שמבטל תמיד רצונו וחשקו שמבחוץ להיות דבוק תמיד בפנימיות החיות כנ"ל. [בס' קול שמחה כ' בא"א]:
 
Section 2
 
תרל"ד
במדרש שוקיו עמודי שש זה העולם שהשתוקק הקב"ה לבוראו ויכלו כו' כלתה נפשי כו' שש ששת ימי בראשית כו'. אף כי התשוקה נאמר על שבת יום המנוחה. רק הרצון הי' לחבר בימי המעשה כל הבריאה והמעשים לרצונו ית'. ובחול הי' רצונו ית' מלובש בהמעשה. ובשבת רצון בלי מעשה. לכן ימי המעשה הם עמודים לחבר הרצון עם המעשה. ובשבת מתבטלין בפועל כל המעשים והוא רצון בלי מעשה. וכן גם עתה כפי הביטול בשבת מתחדש רצון חדש לימי המעשה שאח"כ:
במדרש ישא ה' פניו וכתיב אשר לא ישא פנים כאן כשעושין רצונו של מקום כו'. וקשה כשעושין רצונו למה נצרך נשיאת פנים. אך ודאי אין להקב"ה לישא פני איש כי אין צריך לכבד שום ברי' כי הוא מלך הכבוד. רק מי שיש בו נקודה פנימיות הוא מכיר ונושא פניו ממש דלא כתיב ישא פנים רק ישא פניו כו'. והוא שנושא פנים לישראל שהכרת פניהם הוא חיות אלקי ממעל כמ"ש כל רואיהם יכירום כו'. ולכן מעט הנקודה זו נותנת כח להאדם שיוכל לגמור. כי בלי סיוע עליון א"א לתקן מעשיו כמ"ש ז"ל לולי הקב"ה עוזרו כו'. רק פתחו כחודה של מחט כו'. וכשעושין רצונו ית'. השי"ת נושא פנים ומכיר רצון פנימי של העושה רצונו שיוכל לגמור עבודתו בסיוע ועזר עליון כו'. והוא הברכה שמברכין ישא פניו שיהי' נחשב לפניו המעט כמ"ש ויהי נועם ה' כו' ופי' בזוה"ק אף דא"י לכוין כראוי השי"ת מצרף מחשבה טובה כו':
 
Section 3
 
תרל"ה
במדרש שוקיו עמודי שש ששת ימים עשה כו' אדני פז חכמה תבונה דעת כו'. כי בימות החול העיקר להיות המעשים לשם שמים שלא להתדבק במעשים הגשמיים רק להשתוקק לצאת מהם לבוא לבחי' השבת וע"י השתוקקות הזה מתעורר רצון העליון ג"כ. והרצון הזה מביא השבת כמ"ש יום הששי ויכלו כו'. וע"י השתוקקות הזה משיג חכמה ובינה שהוא בחי' השבת. הדעת של ימי המעשה. והוא אדני פז שהששת ימים מיוסדים עליהם והם ג' סעודות שבת שסועדין הכל. וכן שמעתי מאמו"ז ז"ל פי' הפסוק והי' ביום הששי והכינו כו' כי והי' לשון שמחה שע"י השמחה לקבל השבת זה הכנה לעורר הארת השבת כנ"ל:
במדרש ישא ה' פניו וכתיב לא ישא פנים כאן כשעושין רצונו של מקום. וכתבנו כבר מזה במ"א כי כשעושין רצונו של מקום מה צורך לנשיאת פנים. רק שיקבל הקב"ה המעט עבודה כמו הרבה. והוא עצמו מ"ש במד' הן נושאין לי פנים כו'. פי' הכלל כפי מה שאדם עצמו שמח במעשה הטוב וחביב בעיניו שזכה לעשות רצון המקום הן רב הן מעט. כמו כן מקבל הבורא ית' ממנו בסבר פנים יפות. והאמת כי הוא לאות על הפנימיות שבאדם שמשם בא השמחה. וז"ש וישם לך שלום כי בחי' השלימות הוא הנקודה אמיתיות שבכל הארה מועטת נמצא הכל וזה ענין שנק' הקב"ה שלום שהוא שלימות הכל. וכשיש לבנ"י זאת השלימות א"כ נחשב נקודה קטנה כמו הרבה והבן כל זה:
 
Section 4
 
תרל"ו
במדרש ע"פ וישלחו כו' כל צרוע כו' הגו סיגים מכסף ויצא לצורף כלי כ"ז שהפסולת בכסף אינו מראה יפיו כו'. ויתבאר עפ"י המדרש בפסוק איש כי יפליא כו' שוקיו עמודי שש שוקיו זה העולם שנשתוקק הקב"ה לבראתו כו' ויכולו כו' כלתה נפשי כו'. פי' כי עיקר קיום העולם זאת התשוקה שיש להנבראי' להתדבק בבוראם. אך יש בעוה"ז תשוקות אחרים מסט"א ולכן אין הכסיפה והתשוקה מראה יפיו. ובבוא יום ש"ק (מתבערין) [* מתעברין] מיני' כל סט"א כמו שכתבו חז"ל גם ע"ה אימת שבת עליו ולכן מתברר בש"ק זאת התשוקה והוא קיום העולם. וישלחו מן המחנה כו' הוא ג"כ מה שניתן רשות לכל איש ישראל שיכול לברר ולהשליך כל הפסולת כנ"ל:
במדרש יקרה היא מפנינים מכ"ג שנכנס לפני ולפנים ומבכור שנקרא ראשית כמ"ש לפנים בישראל כו'. פי' שהתורה יש בה שלימות הכל לתקן אף מה שבחוץ כמ"ש ברחובות במקום שמרחיבין אותה ויורדת למקום נמוך. והיא יקרה מהפנימיות ומהראשית. שהיא מתקנת החיצוניות להתקרב להפנימיות. ותחתונים להעלותן לראשית הכל. לכן נאמר תורת ה' תמימה שכוללת הכל לכן משיבת נפש כמ"ש במד' שיצאה נשמתן של ישראל ותורה אמרה כלום יש מלך כו' והורג אנשי ביתו כו'. פי' שזה שלימות התורה להמשיך בחי' התחתונות להראשית:
באבות שמאי אומר עשה תורתך קבע אמור מעט ועשה הרבה. פי' עפ"י המשנה כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת. וזה נוהג אף בכל פרט לימוד שיהי' בו מעשה יותר מחכמה. וע"ז נאמר אמור מעט ועשה הרבה שיהי' בו תיקון הנפש בעסקו בתורה יותר מגוף הלימוד. וז"ש עשה תורתך קבע שבהביאו התורה לידי מעשה נק' קבע כמ"ש שדומה לאילן ששרשיו מרובין כו' ואז נקרא תורתך כמ"ש רש"י בתהלים משעמל בה נק' תורתו כו'. וזהו פי' אשר דיבר ה' נעשה להביא דברי תורה לבחי' עשי'. גם פי' מעשה התבטלות הגוף להשתעבד להתורה מלשון גט מעושה. שכל המעשים הנוגעין לגוף צריכין עבודה לעשותם בטוב לכן תיקון עולם העשי' חביב לפני הקב"ה [וע"ז נאמר עולת תמיד העשוי' בהר סיני שאז בא התורה לבחי' המעשה] והבן:
 
Section 5
 
תרל"ז
במדרש שוקיו זה העולם שנשתוקק הקב"ה לבראתו שכן נאמר ויכלו כו' לשון תאוה. אעפ"י שזה קאי על מעשה בראשית והמד' אמר על תשוקת הבורא ית' כמ"ש ועלי תשוקתו. אכן ביאור הדברים שביד התחתונים לעורר רצון הבורא ית' כמ"ש ויכלו כו' אח"כ כתיב ויכל אלקים כו' וז"ש ועלי תשוקתו שתשוקת הבורא ית' תלוי ברצון ותשוקת תחתונים לדבקה בו:
במדרש ישא ה' פניו אליך כו' וכתיב לא ישא פנים כאן כשישראל עושין רצונו של מקום. וקשה כיון שנושא להם פנים א"כ הוא לפנים משורת הדין א"כ הדרא קושיא לדוכתא דכתיב לא ישא פנים. אכן התירוץ הוא שגם ע"ז יש משפט לעשות עם זה לפנים משורת הדין כי הכל במדה שאדם מודד כו'. ואיתא עשה רצונו כרצונך שיעשה רצונך כרצונו. פי' עושין רצונו של מקום הוא העבודה בתמימות בלי שום נגיעה עצמיות רק לעשות רצונו ית' בלבד. ולכן השכר הוא ישא פניו אליך. כי יש להבין מאי ענין נשיאת פנים אך הוא עפ"י הכתוב ורחמיו על כל מעשיו כי עיקר התעוררות הרחמים והחסד לפניו ב"ה ע"י שאנחנו כולנו מעשה ידיו והוא מכיר הפנימיות שלנו שהוא החיות שיש בנו חלק אלוקי ממעל וע"ז הוא ית' מרחם. אמנם זאת תלוי בעבודת התחתונים כפי מה שמבורר אצלינו שהכל מעשה ידיו ויראתו על פנינו כמו כן חל עלינו שמו ית'. כמ"ש כל מי שהוא ירא שמים יש לו חן. והוא נושא חן לפני הבורא ית' כמ"ש ויחונך. ולכן הוא ית' מרחם על פנימיות החיות שלנו שהוא חלקו ית'. ישא לשון הבערה כמו משיאין משואות. פי' שמתלהב כח האש והתלהבות שיש בלבות בנ"י כמ"ש שלהבת יה. וזהו עצמו פי' שיעשה רצונך כרצונו פי' שיוכל להיות התגלות רצון העליון ית' בלי מניעה והוא התגלות הפנימיות כנ"ל:
באבות משה קיבל תורה כו'. הגם שהתורה ניתנה לכל ישראל. אמנם יש ב' ענינים בתורה א' היגיעה שיכול כל איש ישראל למצוא ע"י יגיעה בתורה כ"א כפי השגתו. אך יש עוד סגולה בתורה לחכמים ראשי הדורות להשיג מה שאינו עפ"י שכל אנושי והיא הירושה שניתן לנו כמ"ש תורה צוה כו' משה מורשה קהלת יעקב. ולכן אמונת חכמים הוא יסוד התורה. ולכן הקדימו חכמים זאת המשנה באבות לומר שאלה הדברים שהגידו אבות העולם לא יחשוב אדם להרהר בהם עפ"י אימוד דעתו כי זה בירושה מסיני וע"ז אמרו משה קיבל כו' ומסרה ליהושע כו'. ובגמ' אל תקרי מורשה אלא מאורסה. וזה ההפרש כי ירושה הוא בלי יגיעה רק נחלה שאין לה הפסק. אבל מאורסה היא התקרבות שבא ע"י פעולות האדם ויגיעתו בתורה וזה נאמר לכל פרט התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך דייקא. אבל לכללות ישראל נאמר מורשה קהלת יעקב. אעפ"כ ע"י שזוכין להכניס עצמו תוך כלל ישראל זוכה לחלק הירושה ג"כ כנ"ל:
 
Section 6
 
תרל"ח
במדרש יקרה היא מפנינים מכ"ג שנכנס לפני ולפנים ד"א מפנינים מבכור אין פנינים אלא תחלה שנאמר וזאת לפנים בישראל כו'. הענין הוא שהתורה ניתנה בעוה"ז להמשיך אור התורה גם בעניני הגשמיות למצוא הפנימיות בכל דבר בכח התורה ומצותי' וממילא כשנתעורר הפנימיות תוך החיצוניות הוא יקר מאוד נעלה יותר מהפנימיות כשהוא בלי לבוש. וכמו כן סגולת התורה להדביק הכל אל השורש והראשית. לכן נקראת התורה ראשית דרכו:
במדרש וישלחו מן המחנה כו'. הגו סיגים מכסף כו'. בא להראות איך יכולין בעוה"ז להפשיט עצמו מהטומאה ולברר כל המעשים ע"י שיש בכח נפשות בנ"י זה הבירור שכבר נזדככו פעם אחת בעמדם בהר סיני דכתיב פנים בפנים דיבר. נפשי יצאה בדברו. ואז נבדל מהם כל מיני פסולת כדכתיב כהמס דונג מפני אש כו'. וממילא אף שאחר החטא חזרו למומם עכ"ז שוב לעולם בנקל לחזור ולתקן עצמם. וכל מעשיהם בכח התורה כי באמת כשנבדל הפסולת מתחברין נפשות בנ"י ונעשין אחד. וז"ש ויצא לצורף כלי כי הפסולת מבדיל ועושה פירוד בין בנ"י. ובכל עת שמתגלה הארת התורה והקדושה מתברר הפסולת. וכמו כן בש"ק ויברך ויקדש ממילא מתעברין מיני' כל סט"א. ואין צריך בירור שוב ועי"ז מתאחדין בי' בנ"י ברזא דאחד:
 
Section 7
 
תר"מ
ב"ה נשא בקיצור
במדרש וישלחו מן המחנה הגו סיגים מכסף כו' בשעת מתן תורה לא הי' בהם מומין כו' ויפתוהו בפיהם כו'. להבין ענין ויפתוהו בודאי הי' דיבור של אמת כי דובר שקרים לא יכון נגד עיניו ית'. אבל כמו שבפרט האדם יש איברים מיוחדים כן בכלל. ודור מרע"ה שקבלו התורה הם הפה. וכן הר סיני הפה בכלל הבריאה כמ"ש יש לארץ פה כו'. ודורות אחרונים נק' רגלים כו'. וכמו שיש בפרט כל עובד ה' כי הרצון והדבור בנקל להתנהג אחר התורה מקיום המעשה הקשור בגוף. כמו כן בכלל ישראל כסף הוא הרצון והתשוקה שהי' במתן תורה עד שהי' ביטול יצה"ר שהם הרצונות אחרים אשר לא לה' המה והם סיגי הכסף. ובמתן תורה נזדכך הרצון כמו כסף הנזקק באש כה דברי כאש נאום ה' ועיין בזוה"ק ואתחנן בפסוק בכל לבבך כו' והיו הדברים כו' שהיצה"ר מתהפך ע"י אש התורה כברזל שנתהפך כולו אש ע"ש. ועמ"ש במ"א בפסוק מצרף לכסף כו' ואיש לפי מהללו. וזה הי' בעת מתן תורה. ואח"כ ע"י החטא ירדו ממדריגה זו וחזרו הסיגים. אבל פנימיות הרצון של בנ"י לעולם יש בתוכן. רק שצריכין להסיר את הפסולת. כמ"ש וישלחו מן המחנה הם האיברים כמ"ש ז"ל ע"פ והי' מחניך קדוש. והוא ע"י עסק התורה כנ"ל. ועי"ז הגו סיגים מכסף:
בפסוק ביום כלות משה להקים כו'. ובמד' מי הקים כו' אפסי ארץ כו' אפסי ארץ הם השבטים שהם גבולי עולם ומיד כשהקים המשכן הרגישו נשיאי ישראל ונתקרבו אל הבורא ית' כמ"ש ויקרבו נשיאי ישראל כו' ועיין במ"א מזה:
 
Section 8
 
תרמ"א
במד' יקרה היא מפנינים ממי שנכנס לפני ולפנים ומבכור כו'. דיש להבין כיון דת"ח קודם לכה"ג למה לא יכנוס לפני ולפנים. אכן ב' מדריגות הם כי התורה יורדת למקום נמוך וזה עיקר כח התורה להמשיך מהנסתר להנגלה וכל מה שחסר יותר לאדם ומייגע בתורה וימלא החסרון שלו כל כך מתגלית לו יותר ויותר. וגדלה הרבה יותר מעלת העוסק בתורה לשמה יותר מכל המדריגות. והתורה היא שלימות האדם כמ"ש אורייתא דילי' משעמל בה נק' תורתו. אבל מדריגת לוים וכהנים הכל מתנה מהשי"ת כי אין לאדם להתקרב מצד עצמו רק מצד בחירת ה' בכהנים ולוים. אבל העוסק בתורה מתקן נפשו ויקרה היא מכל המדריגות. ועל הכהנים ולוים נאמר אשרי תבחר ותקרב כו'. ועל העוסקים בתורה נאמר אשרי אדם עוז לו בך בכ"ב אתוון דאורייתא. והרי בני ישראל נמנין קודם הלוים להגיד כי העיקר הם ישראלים ועליהם יש ראשים שהם כהנים ולוים כנ"ל. וזה ענין ברכת כהנים כי העובד ה' יש לו להכיר מעלת בנ"י הפשוטים כי הם ראוים לברכה דכ' כה תברכו משמע שיודע ה' כי כל רצון הכהן צדק לברך את בנ"י ומורה לו דרך איך לברכם כאשר ראינו באהרן וישא כו' ידיו כו'. ובאמת הברכה נמצאת בבנ"י כמ"ש והי' ברכה. רק אהרן שהוא למעלה בבחירת השי"ת הוא יברך. כיון שאיננו נוגע מתקיימת ברכתו. וכן יש תמיד מדריגות וכל אחד צריך לברך למי שלמטה ממנו עד שנדבקים כולם בשורש העליון. ובאמת עבודת כהנים תלוי בהכנת בני ישראל ולכן לפי עבודה שלו צריך לברך את בנ"י שהם גרמו לו עבודה זו כנ"ל:
במדרש בכתף ישאו כו'. דורש על השירה כמ"ש שאו זמרה כו'. וקשה מה בכתף. ויתבאר הענין על פי מ"ש וישרנה הפרות בדרך שעל ידי שנשאו הארון ניתן בהם דעת לשורר ולזמר כמ"ש בזוה"ק בלק ארונא דעל גבייהו עביד להון לזמרא. כן הלוים. במה שנשאו על כתפיהם בכח זה הרימו קול זמרה. וכמו כן הוא בכל עובד ה' שמתמלא זיו ושמחה ע"י עבודת אמת. ועל זה נאמר עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו כי עיקר העבודה בתורה ובמצות וממילא נתמלא פיו שירה וזמרה. וזה עצמו העדות שהאמת עד לעצמו שהעובד ה' מבין בנפשו שהוא דבוק בשורש האמת ולבו שמח. והוא עדות על הבורא ית'. וכמו כן יש בכל יום תפילות ושירות. ומקודם יש מצות בעובדא ואחר כך במילולא דפומא כידוע:
 
Section 9
 
תרמ"ב
במדרש יקרה כו' מפנינים. כי עיקר שבח התורה שנותנת חיים לעושיה גם בעוה"ז. ולעושי' דייקא שמביאין אור תורה גם בעשי'. וחז"ל דרשו ממי שנכנס לפני ולפנים כענין שאמרו יפה שעה אחת בעוה"ז כו'. הגם שעוה"ז דומה לפרוזדור בפני עוה"ב. מכל מקום יקר וחביב לפניו עסק התורה בחוץ בפרוזדור מהכניסה להטרקלין כי זה פריעת שכר לאדם. אבל לעשות רצונו ית' בעוה"ז הוא השליחות והמכוון שרוצה הקב"ה מאתנו. וצריך להיות יקר בעינינו זאת מכל המדריגות. כדמסיים קרא וכל חפציך לא ישוו. ובמ"א כתיב חפצים דרשו חז"ל על חפצי שמים ג"כ שאין כל המצות שוין לד"א מן התורה. וכתיב חכמות בחוץ תרונה ברחובות תתן קולה דרשו חז"ל במקום שמרחיבין אותה. הוא כנ"ל התפשטות הארת התורה. ונראה עוד כי באמת נגנז אור גדול בכל הבריאה מכח עשרה מאמרות רק שהי' נעלם מאוד וע"י התורה יכולין להוציא ולברר יקר מזולל. וז"ש וידבר כו' כל הדברי' האלה לאמר שעל ידי עשרת הדיברות נתקנו העשרה מאמרות שהם יקרים עד מאוד:
במדרש ישא ה' פניו וכתיב אשר לא ישא פנים ומתרץ כשעושין רצונו של מקום. וקשה א"כ מה צורך לנשיאת פנים. ונראה לפרש שהקב"ה רואה שע"י הנשיאת פנים והתקרבות נשיב אליו ית' לכן הוא מקרב אותנו הגם שאין ראוים. וז"ש עושין ר"ל שעושין אח"כ והקב"ה עבר ועתיד הכל שוה לפניו ב"ה וכדדרשו במדרש אתם המעט כשהקב"ה מיטיב עמהם ממעטין עצמן. א"כ מכש"כ כשאין ראויין והקב"ה נושא להם פנים וודאי ממעטין עצמם לכן נושא להם פנים. וכענין זה כתב במדרש על פסוק אשמעה מה ידבר כו' כי ידבר שלום כו'. ועי"ז אל ישיבו לכסלה ע"ש בפרשת הנשיאים. וכ"כ שלום לרחוק ולקרוב כו'. שהקב"ה נותן יד למי שמוכן ע"י זה ההתקרבות לשוב אליו ית'. ואמחז"ל הוי מתלמידיו של אהרן כו'. וכ' שאהרן כשהי' רואה בעל עבירה הי' מקרבו כו' ועי"ז בוש ושב וע"ז כתיב בשלום ובמישור כו' ורבים השיב מעון. ובלי ספק מדה זו היא ממדותיו של הבורא ית'. כי האנוש מאלוה יצדק. ובדרך הלצה הוי מתלמידיו של אהרן דייקא כי ודאי אותן שקירב אותם הי' להם מורך הלב ששבו עי"ז ההתקרבות ונקראו תלמידיו ויש לנו להיות כמו אותן התלמידים. וכשהקב"ה מטיב עמנו יש לנו להשכיל להכניע אליו בתשובה שלימה כנ"ל:
 
Section 10
 
תרמ"ג
במד' יקרה היא מפנינים מכ"ג שנכנס לפני ולפנים. א"כ למה אין ת"ח רשאי לכנוס. אך שני מדריגות הם בחי' תורה ועבודה. כמ"ש בזוה"ק תרומה אורייתא מאין דבעי זכה בה אבל מלה דקיימא בעובדא צריך סייעתא דשמיא ע"ש. והם בחי' נעשה ונשמע. ובשעת קבלת התורה זכו בני ישראל לשתי הבחינות וע"י שלא חטאנו בנשמע נשאר חירות בבחי' נשמע גם עתה כמ"ש כל המקבל עול תורה. ואין לך בן חורין רק מי שעוסק בתורה. והנעשה שחטאנו בו צריך יגיעה רבה. ולכן יש בבחי' עבודת ביהמ"ק תחומין וגבולין. כהן לוי ישראל. עזרה והיכל וק"ק. שא"י לכנוס רק במדה וגבול ובחסד עליון. אכן ע"י התורה יכולין לבוא גם לידי המעשה כאשר תלתה תורה הכל בזה כמ"ש אם שמוע תשמעו כו' שהי' גלוי לפניו ית' כי לא יתקיים העשי' בידינו תלה הכל בהשמיעה. וכפי מה שהאדם מבטל כל המעשים בעבור התורה כך זוכה לתקן העשי' ג"כ ע"י התורה. וכתיב וכל חפציך לא ישוו בה. ובמ"א כתיב כל חפצים ודרשו חז"ל אף כל המצות אין שוין לדבר אחד מהתורה. וי"ל כנ"ל שע"י שכל חפציך לא ישוו ומבטל כל רצונות וחפציו להתורה. כן התורה חשובה לפניו ית' ומתקן בעסק התורה יותר מכל החפצים דהיינו המצות:
 
Section 11
 
תרמ"ה
בענין סמיכות ברכת כהנים לפרשת נזירות להודיע כי גם הפרטים המתעלין מבני דורם. נזיר קודש לה'. אעפ"כ צריכין לבטל מעשיהם הטובים אל הציבור ולידע כי יצאו מן הכלל ללמד על הכלל כולו. וכמו כן הכהנים שנבחרו מבנ"י להיות מיוחדים לעבודת המקדש אעפ"כ הכל הי' בעבור הכלל שימשיכו הברכה לכלל ישראל. ואהרן הכהן זכה למצוה זו בכח זה הביטול כדכתיב וישא אהרן כו' ידיו אל העם ויברכם וכ' חז"ל שזכה מכאן לב"כ. שהכניס כל כחו לכלל ישראל. וזהו ידיו אל העם. והבין כי מאתם הוא כח עבודתו. וע"ד הלצה י"ל סיום הפסוק וירד מעשות החטאת. כי וירד הוא לשון רידוי וממשלה כמו וירד מים אל ים. לומר שבכח פעולה זו של נשיאות ידיו אל העם השליטו הקב"ה וירד בכח זה יותר מבכח גוף עשיית חטאת ועולה ושלמים:
בפסוק ובבוא משה כו' וישמע הקול מדבר אליו כו' דכתיב עושי דברו לשמוע בקול דברו. ומעשה המשכן הי' הכנה לזה הקול. ולכן ויקריבו נשיאי ישראל. ובמד' מי הקים כל אפסי ארץ. כי הי"ב שבטים המה בחי' י"ב גבולי עולם והעולם עומד עליהם כענין י"ב בקר והים עליהם. והמה בחי' עושי דברו כמ"ש וזאת אשר דיבר להם אביהם. כי יעקב הוא הקול והארת יעקב אע"ה מתפשט ומתרחב באמצעיות הי"ב שבטים. וכ' לה' עין אדם וכ' שבטי ישראל. עין אדם הוא בחי' יעקב מעין שופרי' דאדם קדמאה. הצורה החקוקה תחת כסה"כ וכל שבטי ישראל המה מקבלים כחו של יעקב. ולכן המה מכוונים לי"ב חדשי השנה שהם במקום שצריך התחדשות וזה הי' חנוכת הנשיאים שהניחו כח התחדשות בהמשכן. וזה הי' תיקון העשי' כדאיתא במד' כלות משה. ושם כתיב ויכולו ששקול מעשה המשכן למעשה בראשית. והיינו שנתקן העשי' והי' מזה הכנה לשמוע בקול דברו כנ"ל:
 
Section 12
 
תרמ"ו
במדרש וישלחו מן המחנה הגו סיגים מכסף כו' הענין הוא דביציאת מצרים וקבלת התורה נתרפאו מכל מומין וטומאה ונעשין כלי' לעבודת הבורא. וכמו שהפסולת ותערובות מונע שלימות הכלי'. לכך כאשר הגו יצאו לצורף. כמו כן ע"י שלימות הכלי מתברר הפסולת. וז"ש וישלחו מן המחנה שע"י התכללות בנ"י באחדות יתפרדו פועלי און. ואמת כי אין שיעור לזה האחדות. וכמו כן להבירור. ויש מחנה לפנים ממחנה וכמו כן כמה מיני טומאות כמבואר בענין. והכלל כי הגם שע"י החטא חזרו להיות זבין ומצורעין כו'. אבל הפרש יש שמקודם הי' תערובות בעצם. ומזה הוציאנו השי"ת ממצרים. ונק' בני חורין. וזה הרמז שנתרפאו מן התורה כדדריש מנין שלא הי' בהם סומין חגרין כו'. פי' שהשי"ת מסר להם התורה ובכח התורה יכולין להתרפאות כמאמר אני ה' רופאך. ומה שחזר ע"י החטא הוא במקרה. אך כשחוזרין להתאחד באחדות התורה חוזרת להם ומתרפאין. ומעין זה בש"ק דמתאחדין ברזא דאחד וחוזר לבנ"י ההארות מקבלת התורה לכן מתעברין מינה כל סט"א כנ"ל וישלחו מן המחנה:
במדרש כה תברכו וכו' ואעשך לגוי גדול והי' ברכה כו' ע"ש. הענין הוא שהקב"ה וב"ש אמר לאברהם אע"ה לך לך מארצך כו'. וביטל כל הטבע ופירש עצמו מכולם ועי"ז עצמו נעשה הוא הברכה ונמשך קיום העולם על ידו להודיע כי קיום כל הטבע ע"י הביטול אליו ית'. וכמו כן נתקיים בבנ"י בכלל שהם הנפרשין מאנשי הטבע ובפרט במדבר שנמשכו אחריו ית' למקום מדבר שממה ולכן נמסר הברכה בידיהם. ובפרט הכהנים שאין להם חלק בארץ והיו מופרשים רק לעבודת המקדש והיו הם המברכים לכל. ומה"ט נסמכה פרשה זו לפרשת נזיר לומר שע"י הנזירה והפרישה מן הטבע שורה הברכה בהטבע וביטולו של דבר זה קיומו. ומה"ט בש"ק יורד ברכה על כל ימי המעשה ע"י שיש בו ביטול הטבע וכל מעשה גשמיי לכן היא מקור הברכה. והג' סעודות בש"ק הם מעין הג' ברכות שבברכת כהנים. וזה ג"כ הרמז בפסוק ואיש את קדשיו לו יהיו ודו"ק:
 
Section 13
 
תרמ"ז
במדרש יקרה היא מפנינים ממי שנכנס לפני ולפנים. וצריך ביאור א"כ למה אין הת"ח יכול ליכנוס לפני ולפנים. והענין הוא כי סדר עבודת בית המקדש הוא בבחי' עבדות שיש בחי' בנים ועבדים. ובבחי' עבד יש חילוקים עבדים ושרים וכפי העבודה ושימוש העבד כך חשיבותו. לא כן בבחי' בנים כי הבן היכן שהוא הוא בנו של המלך. וזה הוא חביבות העוסקין בתורה שנק' בנים המחפשין בגנזי דמלכא. וזהו ג"כ ההפרש בין שבתות למועדים. כמ"ש בחג הפסח מזה כי ביו"ט הוא בחי' עבדותי ולכן אומרים בתפלה אתה בחרתנו מכל העמים כו'. ולכן המצוה בעליות רגלים. והוא גם כן בחי' תפלה שנקראת עבודה ונקראת חיי שעה היינו לפי המקום ולפי הזמן. אבל שבת הוא בחי' בנים ולכן שבת הוא בכל מושבותיכם. והיא התורה חיי עולם כנ"ל:
בפרשת נזירות כל ימי נזרו קדוש הוא א"כ לעולם נגנז הקדושה בלב איש ישראל רק שכפי הפרישות מן הגשמיות מוציא הארת הקדושה מכח אל הפועל. דכתיב וייצר שתי יצירות ויש ציור הנשמה ומתלבש בציור הגוף. רק שצריך האדם לראות למצוא התגלות ציור הפנימי. וז"ש איש כי יפליא דאיתא במדרש בראשית בפסוק גדול אתה ועושה נפלאות ע"ש שדורש על רוח האדם שבקרבו. והוא כמ"ש רמ"א בש"ע או"ח סי' ו' פי' ומפליא לעשות שהקב"ה קשר הנשמה שהיא רוחניי בגוף הגשמיי. וזה עצמו פירוש בראשית ברא שיהי' התקשרות להבריאה בהראשית. וזהו עושה נפלאות אתה אלקים לבדך. וקודם החטא הי' מתגלה זה הכח באדם להיות כלול מרוחניי וגשמיי בלי השתנות. וז"ש אני אמרתי אלקים אתם כו'. ואחר החטא צריכין לפרוש מהגוף לזכות להתגלות ציור הנפלא. ומ"מ יש זמנים ומצות שיכול להתגלות הציור הנ"ל. כמו בשבת שהוא יומא דנשמתין. וגם מצות תפילין בכל יום איתא בזוה"ק שמתגלה ציור האדם ע"י התפילין ובמד' הדעת מתחלק בד' מקומות ע"ש. ורמז לד' פרשיות שבתפילין שהוא התפשטות הדעת בד' מקומות. ודרשו חז"ל שם ה' נקרא עליך זה תפילין שבראש. ותפילין של יד הוא ביטול הגוף שעי"ז יכול להתגלות כח הנשמה כמו בנזיר ע"י הפרישה. [וסמכו לפרשת סוטה כמ"ש ז"ל הרואה סוטה יזיר עצמו מהיין. והענין היא דכתיב אשר חטא על הנפש דרשו חז"ל על שציער עצמו מהיין. והיינו כי מכוון האמת הי' שיהי' האדם כדכ' עשה האלקים כו' האדם ישר כולל הנשמה והגוף כאחד ולא יצטרך לפרוש מכל זה. אך כשרואין התגברות היצה"ר. בע"כ צריכין להשליך הגשמיות והגוף כדי לזכות להארת הנשמה כנ"ל]:
בברכת כהנים כה תברכו את בני ישראל. פי' שבנ"י הם כלים להמשיך הברכה על ידיהם כדכתיב ושמו את שמי כו'. דאיתא אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום. והשלימות אינו בנמצא רק בבנ"י שנקראו השולמית ובמד' אומה שמסיימים לה שלום בכל יום. ולכן הם יכולים לקבל הברכה והקב"ה נותן ברכתו תמיד מן השמים כשיש כלי לקבל. וכמו כן בביהמ"ק דכתיב בכל המקום אשר אזכיר את שמי כו'. ולא כתיב בכל מקום אלא המקום. היינו מקום שכולל כל המקומות והוא ביהמ"ק. וכמו כן יש זמנים שכולל כל הזמנים. וזהו השלימות שנמצא בעולם שנה נפש ושורה ע"ז הברכה כנ"ל. ועיקר פירוש שלום כתבנו במ"א כי חלק שלמטה הוא פלג גופא רק בנ"י יש להם דביקות בחלק העליון ונק' שלום וכמו כן בהמ"ק דכתיב כעיר שחוברה לה יחדיו ונק' שלם. וזה הרמז נשיאות כפים כמ"ש שאו ידיכם קודש. יד הוא מקום כמ"ש בזוה"ק בהיכלות דפקודי בענין נטה ידך ע"ש. וידיכם קודש הוא היד והכח שיש להם בקדושה והכהן מדביק חלק שלמטה בחלק של מעלה. וכ' וישא אהרן כו' ידיו. הוא הכח של הכהן והוא בחי' החסד שניתן לאברהם אע"ה. וזה הכח נמסר להכהן לברך את ישראל באהבה. ורמזו במדרש בענין והיה ברכה ע"ש:
 
Section 14
 
תרמ"ט
במדרש איש כו' כי יפליא שוקיו עמודי שש זה העולם שנשתוקק הקב"ה לבראותו שנאמר ועלי תשוקתו כו' ויכלו לשון תאוה. כדכתיב נכספה כו' כלתה נפשי כו'. פי' עוה"ז הוא המדריגה התחתונה ונק' שוקיו אבל הכל עומד ע"ז המדריגה התחתונה. והכל לזכותן של ישראל. כמ"ש ועלי תשוקתו פי' אותו התשוקה שנשתוקק לברוא העולם הי' כדי להוציא מכח אל הפועל זכותן של ישראל. והיינו דכתיב בראשית בשביל ישראל שנק' ראשית. פי' כי בנ"י הם משתוקקין אל הקב"ה ומניחין כל הבלי עוה"ז. וזה הי' המכוון בבריאת העולם להיות לפניו ית' נחת רוח בזה שמבטלין הבל עולם עבור קדושת שמו ית'. לכן כתיב בש"ק ויכולו כו' שזה הי' עיקר תכלית שמים וארץ זאת התשוקה לבטל כל המעשים אליו ית'. וכמ"ש שמעי בת וראי כו' ושכחי עמך כו' ויתאו המלך יפיך כו' כמ"ש במד' לך לך ליפותך בעולם שהשי"ת ברא הכל כדי שיבואו בנ"י וישליכו כל זה ויתדבקו בו ית' שיהי' עדות על שבחן של בנ"י. ויתאו כו' כי הוא אדוניך. פי' כי השי"ת אדון כל ובמה נוכל לעבוד אותו רק ע"י שנמצא יצה"ר והבלי עולם בזאת נוכל למצוא מקום לעשות לו נחת רוח. ולכן הנזיר שפורש עצמו מתאות העולם זוכה לקדושה יותר מכהן גדול. ואמרו חז"ל במקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה. והוא כלל לכל אדם כפי מה שעושה לעצמו גדר ערוה כך זוכה לקדושה. וז"ש בנזיר ששבחו שמעון הצדיק שפחז עליו יצרו וגבר עליו ע"י קבלת נזירות לכן זכה לקדושה עליונה שזה הי' עיקר רצונו ית' בעולם:
בענין נשיאות כפים כדכתיב וישא אהרן את ידיו כו'. כי עיקר הברכה להמשיך שפע מן השורש העליון כדכתי' שאו ידיכם קודש. ובזוה"ק יתרו כתב שבנשיאות כפים נאמר החכמה תעוז כו' מעשרה שליטים ע"ש וכ"כ ביעקב אע"ה שכל את ידיו אחכימינון לידוהי. והענין הוא כי קודם החטא הי' ציור האדם גבוה ונשא מאוד. וזה רמז מעשרה שליטים אשר היו בעיר. ומאחר שכבר עמדנו בזאת המדריגה רק שעל ידי החטא ירדנו עשר מעלות. יכולין להתאחז ולהתדבק בשורש הזה ולמשוך משם ברכה בכח החכמה. והשי"ת ברחמיו השאיר לנו זכר ממדריגות הראשונות אשר הי' לנו. בנפשות הם הכהנים עובדי ה'. ובזמן הש"ק. ובמקום הבהמ"ק. אשר כל אלה הם מדובקים בשורש שלמעלה ומשם עיקר הברכה. ומ"ש לעיל ביעקב שכל את ידיו בשורש שלמעלה לכן הקדים אפרים למנשה כי ראה שלמעלה בשורש עליון הוא למעלה ממנשה כנ"ל. וקצרתי בכאן ממיעוט פנאי:
 
Section 15
 
תר"נ
בפרשת התשובה והתודו הוא בכח התורה שניתן לבני ישראל שכחן בפה דכתיב תורת ה' כו' משיבת נפש דיש נפש רוח נשמה וכל פגם החטאים הם בנפש כמ"ש ואשמה הנפש. אבל הרוח אם האדם חוטא נכנס בו רוח שטות כמאמרם ז"ל. ולכן בכח הפה בתורה ותפלה שהוא בחי' רוח ממללא יכול לתקן כל החטאים. ועיין בזוה"ק ריש פרשה זו בפסוק לא יחשוב כו' לו עון כשאין ברוחו רמיה רומז ג"כ לזה דע"י הרוח יוכל לתקן פגמי הנפש. וכתיב אשרי אדם לא יחשוב. שזה מיוחד רק לבנ"י שנק' אדם אתם קרוין אדם. אבל אחרים הם בהמה ואין בהם רוח האדם העולה היא למעלה. ולכן מצות התשובה מיוחד לבנ"י בכח התורה ורוח. הגם שמצינו תשובה גם באומות כמו בננוה ובמבול שהמתין להם שיעשו תשובה. היינו לשנות מעשיהם לטוב ומוחל להם השי"ת ברחמיו. אבל לתקן פגם החטא בכח התשובה זה מיוחד רק לבנ"י והוא בחי' תשובה מאהבה כמ"ש על כל פשעים תכסה אהבה והיא אהבת התורה כנ"ל:
ובמדרש יקרה היא מפנינים ממי שנכנס לפני ולפנים ומבכור כו' ע"ש. והענין דכתיב לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים. ולכן יש בעולם שנה נפש חילוקי מדריגות מקום וזמן מיוחד לכל חפץ. אבל התורה שהיא מן השמים כתיב בה ארוכה מארץ מדה שהיא למעלה מכל אלה התחלקות המדריגות ולכן התורה משיבת נפש כ"א עד לשורשו שבתורה שהיא למעלה מהתלבשות הטבע בזמן ומקום מיוחד. ולכן יכולין לתקן הכל בכח התורה כי באמת כל הקלקולים נעשה ע"י החטא ותערובות טוב ורע. והתורה היא בחי' עץ החיים שאין תערובות רע כלל. לכן נק' לקח טוב:
איתא בגמ' ומדרש בשביל שאמר אברהם אע"ה ואנכי עפר ואפר זכו בניו לעפר סוטה ואפר פרה. הענין הוא כי אברהם אע"ה הי' בטל לגמרי במציאות אל השי"ת שהוא היסוד שכל העולם עומד עליו בהבראם באברהם. וכתיב הכל הי' מן העפר כו'. והוא עפר ביהמ"ק כמ"ש רש"י בפסוק וייצר כו' האדם עפר מן האדמה ממקום כפרתו ע"ש. והיינו נקודה שעלי' הושתת העולם והיא כולל כל המקומות. ולכן נותנין מקרקע המשכן לתוך המים ואם קלקלה האשה אין שורש העפר סובלת אותה שכן הנחיל לנו אברהם אע"ה להיות כל חיותנו דבוק בשורש הפנימי. ואמר ואנכי עפר שלא הי' בו רק היסוד שנתן בו השי"ת. ולכן האבות הן הן המרכבה שכולם קדושים כמו שיסד אותם השי"ת. אמנם אפר הפי' כי אברהם אע"ה הי' מתחלה בכלל שאר האומות. ואח"כ בחר בו השי"ת ויש בו ב' הבחי' עפר הוא יסוד הכל. ואפר הוא ביטול וכליון והשחתה לפסולת שהי' בו מאבותיו. ולכן הניח ב' אלו הכחות לבנ"י שיוכלו לשרוף כל הפסולת בעזר השי"ת ולהיות דבקים בשורש הפנימי כנ"ל:
בענין ברכת כהנים. דאיתא אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום. ולכן כתיב ויברך כו' את יום השביעי שבת שנקרא שלום ומיני' מתברכין כל שיתא יומין. ולא נתן הקב"ה ברכת כל יום ביומו כי אין מחזיקין ברכה ימי המעשה רק השבת שהוא שלום. ואיתא בזוה"ק מאי טעמא לא אשתכח מנא בשביעאה דכל ברכאין בי' תליין כו' ע"ש. וכבר נתבאר בדברינו בכמה מקומות כי הברכה תליא בשורש נקודה פנימיות ועקרית שלמעלה מהתלבשות הטבע וגשמיות. והיא הנקודה שנק' שלום כי בעוה"ז חסר השלימות. ולכן הכהן שאין לו חלק ונחלה. לו נמסר הברכה. כמו השבת ממש דלא אשתכח בי' מנא ולו נמסר הברכה. וכן הוא בעולם שנה נפש שיש לכולן נקודה פנימיות רוחניות והיא מתפשטת ממדריגה למדריגה עד הגשמיות שלפנינו. וביהמ"ק וירושלים הוא שורש שלימות העולם ומשם יוצא הברכה לכל המקומות כמ"ש בכל המקום אשר אזכיר כו' שמי כו'. ובנ"י שלימות הנפשות ונק' השולמית ושלימות שלהם הכהנים וכ' ושמו את שמי כו'. שהברכה ע"י הכהנים ששמו שמו ית' על בני ישראל. ומהם יצא הברכה לכל הנפשות. ושבת שלימות הזמן ונק' שלום שמא דקוב"ה וממנו יוצא הברכה לכל הזמנים. אכן צריכין לבטל הכל אל הנקודה הנ"ל. ולבטל כל הימים אל השבת. וכ"כ כה תברכו כו' אמור להם. כד יימרון להון. היינו שבנ"י יתבטלו אל הכהנים ויאמינו כי בהם שורש הברכה. אמירה לשון חיבור ודביקות כמו האמרת והאמירך. וע"י הדביקות יכולין להתברך מהם כנ"ל:
 
Section 16
 
תרנ"א
בפרשת נזיר מיין ושכר יזיר כו'. במדרש הדעת מתחלק לד' מקומות בפה ולב וכליות. לכן בד' כוסות יוצא הדעת כו'. כי הנה הדעת הוא שצריך בירור שנא' בו הדעת טוב ורע. והוא רמז היין כדאיתא יש כוס יין לטובה וכוס יין לרעה. כי הדעת הוא התחברות גוף ונפש התקשרות רוחניות וגשמיות. [לכן הזיווג שמוליד גוף ונשמה נקרא דעת וכמו כן בקרוב כתיב מודע לאישה כי התקרבות בני משפחה הוא ג"כ בגוף ונפש] ולכן הוא מקום מסוכן שיוכל הנפש למשוך הגוף לטוב. ויוכל ח"ו להתפשט ולמשוך אחר הגוף. וקודם שאכל אדה"ר מעץ הדעת הי' דבוק בחיים. ושורש הדעת הוא במוח ושם אחדות אחד. אך כשמתחלק ומתפשט למטה בגוף באלה ד' מקומות שכתב המד' שם צריך בירור. [וע"ז כתיב ומשם יפרד כו' לד' ראשים. נראה דמשם קאי אעץ הדעת ודו"ק] ובעבור זה הוצרכו בנ"י להיות בכור הברזל במצרים לברר זאת הדעת. ולכן יש ד' לשונות של גאולה לברר אלה הד'. ולכן כתיב והוצאתי כו' ולקחתי כו' אח"כ וידעתם כי אני ה' שיהי' הדעת מתברר טוב בלא רע. [והרמז דכתיב ידוע תדע כו' שגלות מצרים הי' לברר הדעת. ואפשר שזאת היתה כוונת חז"ל שגרם הגלות הי' ע"י שאמר במה אדע כו'. אלא שזה צריך אריכות דברים]. לכן תקנו בפסח ד' כוסות כמ"ש במד' משום ד' לשונות הנ"ל. היינו שהדעת יצא לחירות בליל שמורים. וכמו כן מצות ד' פרשיות שבתפילין לברר הדעת שבאלה הד' מקומות. לכן אמרו חז"ל הקורא ק"ש בלי תפילין כמעיד עדות שקר בעצמו. פי' דק"ש הוא תורה עץ החיים. אך דכתיב והיו הדברים כו' על לבבך כו' ודברת כו' והיינו התפשטות הדעת לתוך כל מעשה האדם והגוף. ולזה צריכין סיוע התפילין ויציאת מצרים לברר הדעת. ובלא זה הוי כשקר. וז"ש בעצמו פי' בהתקבלות העדות דק"ש תוך עצמותו אז צריך בירור הנ"ל. ולכן בשבת אין צריכין תפילין כי הוא יומא דנשמתין ויורדת בו נשמה יתירה. פי' שכח הנשמה שליט על הגוף בשבת וא"צ בירור כי שבת הוא בחי' עה"ח. דבימי המעשה כתיב ערב בקר ובשבת כולו טוב. ולא עוד אלא שבשבת שולט עה"ח על עה"ד. ומתקן גם הדעת דכתיב בשבת לדעת כי אני ה' מקדישכם פרש"י לדעת האומות בה. משום דלדעת הוא פועל יוצא. משום דבחי' השבת למעלה מעץ הדעת והוא עץ החיים. אבל יתכן לפרש לדעת בימי המעשה שהשבת מאיר לתקן הדעת גם בימי המעשה. ושניהם אמת כי בנ"י בכח דביקותם בעץ החיים מאירין לברר הדעת אצל האומות. וכמו כן השבת מאיר לימי המעשה. לכן מתפללין הבדלה באתה חונן כי בקשה ראשונה בימי המעשה לתקן הדעת. וסמיך לי' בקשת התשובה ע"י שבחטא הראשון נתערב דעת טו"ר ובכח השבת מבדילין בין דעת טוב לרע כנ"ל. ואיתא בגמ' פסחים זכור זכרהו על היין ונדחקו בתוס' מאין דרשו חכמים כן. וי"ל כמ"ש בגמ' ביצה זכרהו מאחר שבא להשכיחו ע"ש גבי עירובי תבשילין. וכמו כן בענין זה דהיין מערב הדעת כמ"ש במד' כאן. אבל השבת מאיר ושליט הנשמה על חשכת הגוף. לכן דוקא זכרהו על היין. עה"ח על עה"ד כנ"ל. ומתקיים הדברים האלה על לבבכם בלי תפילין כנ"ל. והנה הנזיר פירש עצמו מכל התערובות ונזר אלקיו על ראשו ואסור ביין ולכן נקרא חוטא על הנפש כי אחר החטא א"א לתקן הנפש רק בדעת כמ"ש גם בלא דעת נפש לא טוב. רמז גם. שאעפ"י שמתדבק בעץ החיים מ"מ הנפש לא מיתקן רק בבירור הטוב מרע. ומ"מ התורה מלמדת לנו דרך שהגם שהדעת נצרך עתה אבל צריכין לעתות מזומנים לקבל עליו נזירות ופרישות ויועיל לו אח"כ כשיחזור להתנהג בדרך הדעת כמ"ש בספרים שהל' יום של הנזיר מביאין לו הארה על כל הזמנים שאח"כ כנ"ל:
 
Section 17
 
תרנ"ב
במדרש וישלחו מן המחנה. הגו סיגים מכסף כו' במתן תורה נתרפאו דכתיב וכל העם רואים כו' ויתיצבו כו' ע"ש. כי כל בירור הפסולת מתערובות טוב ורע הוא בכח התורה כמ"ש בפ' בראשית במד' ויכלו שכל זמן שלא נעקר תהו ובהו לא נראית בריאות שמים וארץ ובששי ויכולו שנעשו כלי ע"ש. ופרשנו שם שע"ז אמרו בגמ' יום הששי תנאי התנה הקב"ה אם מקבלים התורה ואם לאו אני מחזיר לתהו ובהו כו'. היינו שזהו בירור הפסולת הוא בכח התורה ובנ"י הם כלים בכח התורה לברר טוב מרע ולכן נצטוו וישלחו מן המחנה כי בכח בנ"י לברר ולהסר הסיגים. והרמז במד' מנין דכתיב רואים נשמע ויתיצבו פי' שמזה בא הרפואה [* ע"י] ההכנה שמכינים האיברים לתורת ה'. הם מתרפאין. העינים לראות והאוזן לשמוע כו'. גם פי' הגו סיגים מכסף הוא לברר הרצון והתשוקה להיות רק לשמים וזה הרצון מיוחד רק לבנ"י כדאיתא במד' שוקיו עמודי שש זה העולם שנשתוקק הקב"ה נבראותו שנאמר ועלי תשוקתו. וזה העדות שניתן השבת לבנ"י שהוא תכלית שמים וארץ. ונכן אומרים ורצה בנו ושבת קדשו כו' הנחילנו שזה הרצון שנגמר בכניסת שבת כמ"ש ויכולו השמים כו' זה מיוחד רק לבנ"י. אכן פי' ועלי תשוקתו הוא בב' אופנים אחד שכל רצונו ית' בבריאת עולם בעבור בנ"י ז"ש ורצה בנו. וג"כ הפי' שעלי מוטל לעורר האהבה ורצון אבי שבשמים. כמ"ש בספרים שבנ"י עושין רצונו של מקום. שבכח מעשיהם נעשה עת רצון למעלה. וע"ז מבקשים רצה נא במנוחתינו פי' שיתרצה בנו ויהי' לפניו רצון ואהבה ע"י מנוחתינו ביום השבת כנ"ל:
בענין ברכת כהנים. הג' ברכות הם בחי' ג' אבות. ועמ"ש בפ' תולדות כי יש ג' ברכות בכל מכל כל. ופרשנו שם כי מכל הוא ברכה נפרדת. בכל הוא דבוק יותר בשורש. כל הוא שורש מקור הברכה עצמו. והם בחי' נפש רוח נשמה. והנה יברכך הוא בחי' יצחק ז"ש רש"י ואברכך בממון שהיא ברכה נפרדת קצת. ושם כתיב ואברכך ז"ש אלקי יצחק ע"ש. והתחיל בברכה זו כי שורש הברכות נמסרו ביד יצחק ולכן כתיב כאן וישמרך שצריך שמירה שלא יהי' לעשו אחיזה בזה. ומה"ט ברכת יצחק אינה דבוקה כ"כ בשורש מצד חלק עשו. יאר פניו הוא הארה מן השורש בחי' אברהם בכל. ישא הוא בחי' נשמה מדתו של יעקב איש תם. שלים. ועיקר ברכת כהנים להיות בנ"י מוכנים לקבל הברכה כמ"ש ושמו את שמי כו' כי כביכול הקב"ה מוכן תמיד לברך את בני ישראל כמ"ש טוב בעיני ה' לברך את ישראל רק שיהיו כלים לקבל הברכה ולכן היא בנשיאות כפים לרמוז שהם מוכנים לקבל הברכה כמ"ש שאו ידיכם קודש. ובביהמ"ק היו מתעלין ביותר אל השורש כמ"ש במשנה במקדש היו הכהנים נושאים כפיהם למעלה מראשיהן כו'. וג' ברכות הנ"ל הם ג' דרגות להעלות הגוף לנר"נ כמ"ש:
 
Section 18
 
תרנ"ג
במדרש מפני מה אמרה תורה הבא עפר לסוטה זכתה יוצא ממנה בן כאברהם שנאמר בו ואנכי עפר כו' בשכר שאמר אברהם אע"ה ואנכי עפר ואפר זכו בניו למצות עפר סוטה כו'. כבר כתבנו בזה כי עפר הוא יסוד הכל כמ"ש הכל הי' מן העפר והכל שב כו'. ואאע"ה עליו העולם עומד כמ"ש בהבראם בה' בראם באברהם. וב' הפירושים אמת כי אברהם זכה לאות ה' שנברא בו העולם על ידי הביטול שזה כח העפר שמבלה הכל וכשנרקב דבר הנזרע ונעשה כעפר מקבל חיות ומוציא פירות. [וזה רמז הה' היו"ד שנכנס בתוך הד' לומר שע"י ההכנעה נעשה כלי להוליד תולדות] ואברהם אע"ה אמר ואנכי עפר ואפר ידע היטב כי הוא יסוד הכל וידע שהוא מצד זה שהוא עפר ואפר. וכן צריך כל אדם לידע שהוא נברא בעולם לתקן הכל כי האדם הוא כלי שניתקן הכל על ידו. וע"ז מבקשין ונפשי כעפר לכל תהי'. מלבד הכוונה לזכות להכנעה באמת אבל גם זה הבקשה לזכות לעשות השליחות בעולם להיות כל הדברים מתקבלין אצלו להיות ניתקן על ידו כי ע"ז נברא. ויש עלי' לכל הברואים ע"י האדם יש באין אצלו ע"י מעשה ודיבור ומחשבה ממש כמו הכל שב אל העפר ויש ע"י סיבה קרובה ורחוקה אבל סוף כל סוף הכל שב לעפר וכן הוא בענין האדם וכתיב ויתרון ארץ בכל הוא מלך לשדה נעבד. פי' שכל הדברים שב אל העפר ונעשה מהם פירות. וכן כתיב בבנ"י כי תהיו אתם ארץ חפץ ונמשלו לכרם ה' נצר מטעי. וכח זה שהי' לאברהם ניתן לבנ"י כמ"ש במד' כה יהי' זרעך דומה לך. ובמד' והי' זרעך כעפר אם אין עפר אין תבואה ע"ש. ועיקר תולדותיהם של צדיקים מצות ומעש"ט. ואיתא במד' כשבנ"י עושין רצונו של מקום נמשלו לפרדס המלך כשרואה נטיעה יפה נוטע בתוכו כמו כן כשרואה צדיק באומות מכניסו לבנ"י כמו יתרו ורחב ע"ש במד' קהלת. ולכן נקראו בנ"י השולמית שעל ידיהם מתקרבין הדברים לשורשן לעשות פירות כמ"ש שלום לרחוק ולקרוב כמ"ש שיש ע"י סיבה קרובה ורחוקה. הכלל העולה שבנ"י שנאמר עליהם אדם אתם הם נקראו עפר שיש בהם כח היסוד שהכל שב אליו. וזהו הרמז העפר מקרקע המשכן כמ"ש וייצר כו' האדם עפר מן האדמה פי' ז"ל ממקום ביהמ"ק. ולכן הסוטה נבדקת בו אם יש בה חלק באותו עפר. ואם לאו ארורה היא מן האדמה. וזהו סמיכות הפרשיות אחר שנבחרו בנ"י בדגלים ומחנות מ"מ הטמאים נשתלחו והגרים מתקרבין כמ"ש ענין גזל הגר. ואח"כ הסוטה שנבדלת מנחלת ה'. כי בנ"י יצאו מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצאו שהם הכלים אשר הכל יכולין לעלות על ידיהם. כתיב מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו איש טוב. מדרכיו ישבע רומז לפ' סוטה ומעליו איש טוב פ' נזיר שזוכה להיות נזר אלקי על ראשו. והוא כמו כ"ג. וכתיב אח"כ פרשת נשיאות כפים ברכת כהנים. כי תכלית הכל הביטול להיות כלי מוכן לקבל הברכה. וזה רמז נשיאות כפים שהידים מתעלין על הראש לרמז כי כל הקומה שלו הוא רק כפי מה שמקבל מלמעלה וכפי מה שמבטל כל הקומה זוכה לקבל הברכה. זה מעליו איש טוב. והנזיר והכהן שפורשין מהבלי עולם זוכין להתדבק בשורש העליון. והנה הכהן מקריב ומעלה הכל לשמים ולכן זוכה לקבל הברכה מן השמים. וזהו הי' מדת אברהם אע"ה שהקנה כו' שמים וארץ כו' וחזר והקנה אותם כו' כדאיתא במד'. ובגמ' סנהדרין איתא במדה שאדם מודד מודדין לו אדם נותן עומסו לעני כביכול הקב"ה נותן לו מלא עומסו ע"ש פרק חלק. וזה הי' באברהם כי כלי היד הוא לקבל וליתן. ואברהם הי' עמוד גמ"ח ונתן כל אשר לו לרצונו ית' וזכה להיות מרכבה ליד הגדולה כמ"ש אתה כהן לעולם וכ' שב לימיני. וזה עצמו מ"ש לעיל בחי' עפר ואפר שע"י הביטול זכה ליסוד הכל. וכן הנזיר ע"י שפורש עצמו מעוה"ז מתדבק בעיקר השורש. והסוטה שמשביעת מדרכי' כמ"ש מדרכיו ישבע סוג לב. היא אובדת כחה ושורשה ונקראת תשטה אשתו. שאדרבה כפי התדבקות בגשמיות. מאבדת הכל. והנזיר על ידי הפרישה קונה ב' עולמות כמ"ש במ"א הרמז ואיש את קדשיו לו יהי' ע"ש. אך את קדשיו הפירוש להיות כולו בטל אל חלק הקדושה שבו ואז לו יהיו: ומ"ש לעיל מענין האדם שדומה לעפר. ע"ז רמזו חז"ל בעגלה ערופה בנחל אשר לא יזרע בשביל שלא הניחו אותו לעשות פירות מצות. לכן אמרה תורה לערוף בנחל שלא יזרע ע"ש:
במד' הדעת מתחלק בד' מקומות חלק אחד בפה וא' בלב וב' חלקים בכליות ע"ש. ונראה שע"ז ניתן לכל איש ישראל ב' אותות מילה ותפילין מילה ושבת לתקן הדעת שבד' מקומות הנ"ל. ומילה היא לחלקים שבכליות מילה ופריעה. ותפילין של יד נגד הלב ושל ראש למען תהי' תורת ה' בפיך וכן שבת זכור בפה ושמור בלב וכן ע"י אותות אלו יכולין לתקן ולברר הדעת כנ"ל. ואיתא בגמ' מה ציץ שאין בו רק אזכרה אחת אמרה תורה תמיד שלא יסיח דעתו תפילין על אחת כו"כ כו'. היינו שהתפילין מסייעין לאדם לברר הדעת שלא יסיח דעתו. ויתכן לרמוז כן באמרם על מצחו תמיד וכי לא בעי מינם ומעיל לביה"כ אלא תמיד שלא יסיח דעתו. ולכאורה אין מובן אכתי מה תמיד. רק הפי' שהציץ עשה בו רושם שיהי' תקון הדעת שלו שלא יסיח דעתו וכמו כן הרשימה של התפילין בכל איש ישראל בעצם המוח ולב. ודו"ק:
 
Section 19
 
תרנ"ד
במדרש יקרה היא מפנינים מכ"ג שנכנס לפני ולפנים ומבכור שיצא ראשון ע"ש דכתיב תורת ה' תמימה פי' תמימה שבכל אות ואות נמצא כל התורה כי התורה שמו של הקב"ה וכדאיתא קוב"ה ואורייתא כולהו חד וכן פתח הקב"ה אנכי ה' אלקיך לומר כי התורה היא אלקות וכמ"ש ואל מי תדמיוני ואשוה. כמו כן כתיב כל חפציך לא ישוו. ולכן אין מוקדם ומאוחר בתורה כי בכל אות יש הכל ולכן היא משיבת נפש. וכל התשובה היא בכח התורה שהיא תמימה ולכן יכול כל אחד למצוא תקונו ושורשו ע"י אות אחת שבתורה. אך באמת הוא כפי מה שהיא התורה יקרה אצלו מכל חפציו ממש. כך יוכל להתדבק באור התורה. וכל חפציך לא ישוו הפי' כי אין האדם זוכה לרצון האמת רק בכח התורה כדכתיב הנחמדים מזהב ונקראת חמדה גנוזה שאין חמדה ותשוקה בעולם כמו התורה רק אין זוכין לחמדה הגנוזה רק ע"י רוב יגיעה בתורה. וזה משיבת נפש שמחזרת התשוקה והרצון. שבאמת קודם החטא הי' כל תשוקת האדם אל הבורא ית' כמו שנותן השכל שכל פעולה נמשכת אחר הפועל והנברא אחר הבורא. אך החטא מבדיל ולכן התורה משיבת נפש. פי' נפש. רצון. כמו יש את נפשכם. ובאמת התשוקה היא כפי הארת הנשמה באדם דכתיב ויפח כו' ויהי האדם לנפש חי' שקודם החטא שהי' לו הנשמה בשלימות הי' כל תשוקתו ודבקותו בחי החיים. והנה כמו כן בקבלת התורה דאיתא שיצאה נשמתן והתורה החזירה להם ע"ש שדרשו כן בפסוק משיבת נפש. והוא כנ"ל שלכן יצאה נשמתן שיקבלו אח"כ ע"י התורה הנשמה עליונה כמו שהי' קודם החטא וזהו משיבת נפש אותו הנפש שנאבד ע"י החטא. לכן נק' שבועות יום הביכורים שניתן לנו נפש חדשה מן השמים. וז"ש נשבעין ועומדין מהר סיני. שכ' לא תשא כו' שם כו' אלקיך לשוא פי' זה החיות אלקית שקבלו בקבלת התורה צריכין לשמור מאוד כענין שכתוב אשר לא נשא לשוא נפשי. ויתכן לישב בזה מה שאמרו אבותינו היים הזה ראינו כי ידבר כו' וחי ועתה למה נמות והלא מסרו נפשותם. אך באמת בראותם כי זכו לקבל נשמה חי' הי' יקר להם מאוד זה הנפש החדש שקבלו בהר סיני:
והנה בכל שבת יש ג"כ הארה מקבלת התורה והיא בחי' נשמה יתרה שאמרו חז"ל בפסוק וינפש וי אבדה נפש מכאן שניתן לאדם נשמה יתירה. ומקשין העולם דא"כ במוצאי שבת צריך להיות וינפש. אבל הרמז הוא כנ"ל כי כשבאה הנשמה יתירה רואין מה שאבדנו ע"י החטא כי א"י להשיג הרצון והתשוקה של הנפש האמיתי עד שבא השבת ורואין מה שאבדנו לכן וי אבדה נפש. וז"ש המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו כדכתיב יתן לך משאלות לבך. פי' שזוכין לתשוקה ורצון הנ"ל להיות משאלות הלב ותשוקתו להתדבק בו ית' כדרך שהיה קודם החטא וכמ"ש לעיל פי' משיבת נפש וכל חפציך לא ישוו. ודוק ותשכח:
במדרש וישלחו מן המחנה כו'. כשקבלו בנ"י התורה נתרפאו מכל המומין וע"י החטא חזרו להיות מצורעין וזבין ולכן צוה להפריש מהם הטמאים ע"ש שמביא הפסוק כל המחלה כו' לא אשים עליך כו'. הענין הוא שהתורה דכתיב בה תורת ה' תמימה וניתנה לבנ"י הוא עדות שנפשות בנ"י הם תמימים כמ"ש תמימים ינחלו טוב לכן הוסר כל מום מנפשות בנ"י בעצם. ולכן אע"פ שאחר החטא היו בהם מומין אבל הוא במקרה לא בעצם. ז"ש אם שמוע תשמע לקול כו' כל המחלה כו' לא אשים. פי' שאין המחלה יכולה לידבק בהם בעצם כי רחוקים הם מהמומין. ז"ש כל המחלה ולשון אשים. והטעם כי אני ה' רופאך. ורפואת ה' הוא בעצם לא במקרה. והבן. לכן כתיב וישלחו שבנ"י יכולין ליפשט עצמותם מהמומין. ובזה פרשנו המדרש בפרשת מצורע נכונו ללצים שפטים כששמעו בנ"י פרשת נגעים נתייראו א"ל הקב"ה אתם לאכול ולשתות ע"ש המשל. ותמהו כל המפרשים הלא פ' נגעים לישראל נאמרה. אך הפי' כי הנגעים נכונים ללצים וכמ"ש במצרים המחלה אשר שמתי. אבל לבנ"י ניתן פרשת נגעים איך להתרפאות מהם כי הם רחוקים בעצם מהנגעים. ולכן ניתן להם דרך טהרת הנגעים:
בענין ברכת כהנים כה תברכו כו'. ובמד' שנמסרו הברכות ביד בני ישראל כמ"ש והי' ברכה כו' דכתיב ה' עוז לעמו יתן הוא בחי' משה רבינו תורה שבכתב. ה' יברך את עמו בשלום הוא בחי' אהרן אוהב ורודף שלום והוא בחי' תורה שבע"פ מלה דקיימא בעובדא. וכן כתיב שפתי כהן כו' ותורה יבקשו מפיהו רמז לתורה שבע"פ. ומצינו במשנה תלמידיו של אברהם ותלמידיו של אהרן. הגם כי משה רבינו רבן של כל ישראל הוא בבחי' תורה שבכתב ואאע"ה ניתן לו בחי' תורה שבע"פ שכל מה שאמר נעשה ממנו תורה כמ"ש למען כו' יצוה את בניו כו' ושמרו דרך ה' הגם שלא ניתנה עדיין התורה ולכן נמסר הברכה בידו והי' ברכה וכן אהרן נמשך אחר מדת אאע"ה. והנה איתא איזהו חסיד המתחסד עם קונו פי' שמביא בעולם התגלות חסדיו של הקב"ה כמ"ש ז"ל על אברהם אע"ה שהחסד מתגלגל בעולם בשבילו. והוא מכח השלשה מדות שמנו חכמים במשנה עין טובה כו'. פי' עין טובה שכל מה שהוא רואה מכיר בו חסד וטובת הבורא ית"ש והכל טוב בעיניו ובכח זה נעשה טובו וכדאיתא גבי נחום איש גם זו. ואיתא בזוה"ק פ' זו על מאי דכתיב באברהם כה יהי' זרעך והאמין בה' ויחשבה לו צדקה ב' פירושים שהקב"ה חשבה לאברהם לצדקה ותו פירש שאברהם חשב מדת כה אעפ"י שהיא דין חשבה לצדקה ע"ש. והוא כמ"ש שע"י שאברהם חשבה לצדקה נעשה מדה זו חסד וצדקה. וזהו המתחסד עם קונו כמ"ש. וזה כה תברכו את בני ישראל שע"י ברכת הכהן העובד במקדש מתמלא מדה זו חסד וצדקה וברכה:
 
Section 20
 
תרנ"ה
במדרש יקרה היא מפנינים מכ"ג שנכנס לפני ולפנים ת"ח קודם ע"ש. כי הגם שיש סדר מדריגות בעולם אבל התורה היא שמותיו של הקב"ה שנק' שלום. וכ' תורת ה' תמימה. פי' תמימה שלימות. שיש בכל אות הכל. ולכן אין מוקדם ומאוחר בתורה כי הוא אחדות באלקי אחד. ולכן נסמכו פרשיות הללו מבחירת הלוים שהיו לפנים מהדגלים. והכהנים במדריגה פנימיות יותר וכ"ג למעלה מכולם. ואח"כ פרשת נזיר שיכול כל איש ישראל להמשיך עליו הקדושה כמו קדושת כ"ג דכתיב נזר אלקיו על ראשו והוא בכח התורה כמ"ש כי יפליא בכח הדיבור בפה שהוא כח התורה בישראל. וע"ז איתא פי' הכ' הביאני המלך חדריו אעפ"כ נגילה ונשמחה בך ביותר. ב"ך הוא כ"ב אתוין דאורייתא וקב"ה וישראל כולהו חד:
 
Section 21
 
תרנ"ו
במדרש איש כי יפליא הה"ד שוקיו עמודי שש זה העולם שהעמיד על שבעה עמודים ימי בראשית אדני פז שלשה חכמה בינה דעת כו'. כי עוה"ז הגם שהוא בטבע אעפ"כ כתיב ה' בחכמה יסד ארץ. ונק' עמודי שש מלשון אבני שיש. שהגם שנעשה מהמאמרים טבעיים מ"מ יסודן גנוז בתוכן ולא נשתנו ע"י התלבשות בטבע ועדיין מיוסדים על אדני פז חב"ד. וזה בחי' ששת ימי המעשה סגור וע"ז נשתוקק הקב"ה לבראתן שהגם שיהיו בטבע לא יקבלו שינוי. וכן צריך להיות אדם השלם. וזה מעלת הנזיר שנתעלה בקדושה ככ"ג ע"י שהוא נזיר ונפרש ונבדל מהבלי עולם חל עליו הקדושה ביותר. לכן נאמר פרשת נזיר אחר כל המדריגות שנבדלו הלוים וכהנים וכ"ג על כולם. אעפ"כ כל איש ישראל במקום שהוא כפי שמירת הפנימיות להיות סגור ונבדל ונק' עמודי שש נמצא בו הקדושה. וזה הנזיר יצא מן הכלל ללמד על כל הכלל כמ"ש במ"א מזה. לכן קדוש הוא לה' ר"ת קה"ל. והנה במ"ש במד' אדני פז חב"ד. הוא כמ"ש מדת הקב"ה הוא למעלה ממשאו לכן התחתונים תלוין בשורש העליון. וכן צריך להיות האדם עצמו הגוף שנק' רגל ושוק יהי' נמשך אחר מוח שבראש. וכן ימי המעשה אחר השבת כמ"ש אם תשיב משבת רגלך:
בענין נשיאות כפים. כה תברכו אמור להם כד יימרון להון. כי הקב"ה רצה כי כל עובד ה' ימשיך ברכה על בנ"י כמ"ש במד' עומד אחר כתלנו כו' שהקב"ה טוב ומטיב וחפץ חסד רק שצריכין התחתונים לפתוח פתח כחודה של מחט שיוכלו לקבל ברכה מעולם העליון הנבדל מעולם הטבע. לכן בעבודת הכהן במקדש שמקרב ומדבק התחתונים להשורש אז נמצא מקום לקבל הברכה. ולכן כהנים שלוחי דידן ודרחמנא. דידן לקרב אותנו לאבינו שבשמים ודרחמנא למשוך רחמים וברכה לבנ"י. וז"ש אמור להם כשיש להם דביקות בשורש מלשון האמרת עשית חטיבה אחת שהיא בחי' הדביקות. אז כשמרגישין איזה התקשרות בשורש מיד ימשיכו הברכה לעולם. וכזה כ' בזוה"ק שצריכין בכל יחודא לאמשכא ברכאין לכולהו עלמין. והכהנים שנבחרו מכל ישראל היא ללמד על הכלל כולו וכן כתיב אשר תבחר ותקרב כו' ומסיים נשבעה בטוב ביתך. כי ע"י הנבחרים להתקרב אליו ית"ש. נמשך ברכה לכל הכלל:
 
Section 22
 
תרנ"ז
במדרש איש כי יפליא שוקיו עמודי שש זו התורה דכתיב ושקוי לעצמותיך כו'. פי' שדברי תורה חיים וקיימים לעד ואין מקבלין שינוי. לכן אין עבירה מכבה תורה ואין ד"ת מקבלין טומאה ולכן נקראת תורה עץ חיים שאין בהם ירידה ומיתה ושום השתנות. דאיתא קוב"ה ואורייתא וישראל כולהו חד. כמו דכתי' אני ה' לא שניתי. כן דברי תורה הרשומים בלבות בנ"י אין מקבלין שינוי. ולכן כתיב שקוי לעצמותיך כי היא מרפא לעצם. וכמו עצמות שאין משתנים בנקל כמו בשר. כן ד"ת נבלעין בעצם בנפשות בנ"י. וזה כח התורה ששם הקב"ה לבנ"י כמ"ש ויקם עדות כו' ותורה שם בישראל. ולכן בכח דברי תורה יכולין לתקן הכל כמ"ש והתודו כו' אשר עשו בכח הפה וכמו כן הנזיר בהפלאה כשמקבל עליו נזירות לשם שמים הוא בחי' תורה שבע"פ לשם שמים כדי לתקן נפשו מיד חל עליו הקדושה כמ"ש קדוש הוא לה':
בענין ברכת כהנים. כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל. ובאמת התחתונים רחוקים מקדושה עליונה ואינם יכולין לקבל הברכה רק ע"י עבודה במקדש. וכמו כן תפלה במקום תמידין. וע"י שמעלין ריח ניחוח לה' אז יש מקום לקבל הברכות כדכתיב ביצחק ראה ריח בני כו' ויתן לך כו'. והכהן המקריב קרבן מלמטה להעלות ריח מתחתונים לעליונים בזה נעשה הכנה לקבל הברכות. ובמד' כתיב ישא ה' פניו וכתיב לא ישא פנים כאן כשעושין רצונו של מקום פי' כשנעשה עת רצון למעלה ע"י עבודת בנ"י וכמ"ש אימתי עת רצון בשעה שהציבור מתפללין ומכש"כ בזמן הקרבן אז הקב"ה מתקרב אל התחתונים. וע"ז אמרו עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו. פי' כרצונו שרצונו ית' באמת להשפיע לכל חי רצון וזהו א"י להתקיים רק ע"י עשיית רצונו ית"ש. ואז עשיית רצונך הוא רצונו כמ"ש טוב בעיני ה' לברך את ישראל. וגם מ"ש במד' ע"י שישראל נושאין לי פנים ומברכין על כזית כביצה. הענין הוא מאחר שבנ"י רוצין להתדבק תמיד אל השורש ולכן כל שיש להם קצת שביעה מברכין כדי שלא יהיו נפרדין מן השורש ולכן הקב"ה מתקרב להם. ואיתא מאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאסתכולי בי'. ולכן רצה הקב"ה שיקבלו בנ"י הברכות מתוך מעשיהם הטובים ואז ישא ה' פניו שיקבלו הברכות פנים בפנים בלי בושת. ואיתא לה' הארץ. והארץ נתן לבני אדם כו' כאן לאחר ברכה. ולכן על ידי ברכת המזון מקבלין הברכה בדין ובעין יפה בלי בושת כנ"ל:
 
Section 23
 
תרנ"ח
בפרשת נזירות איש כי יפליא כו'. בזה נתקיים מאמרם ז"ל אדם מקדש עצמו מלמטה מעט מקדשין אותו הרבה מלמעלה. שע"י שמקבל עליו לפרוש מיין חל עליו קדושה גדולה כמו כ"ג ויותר כמ"ש והתקדשתם והייתם קדושים. ובאמת הוא בכח התורה והדיבור שניתן לבנ"י במתן תורה. ולכן אין נזירות רק בבנ"י. וז"ש כי יפליא בדיבור. והוא כמ"ש במדרש יקרה היא מפנינים מכ"ג שנכנס לפני ולפנים. ובמד' ויפתוהו בפיהם שלא הי' נכון לבם עמהם כו'. ולא באו חז"ל להוציא לעז ח"ו על אבותינו הקדושים. אלא באו ללמדינו כי יכולין בכח הפה בתורה ותפלה להתעלות ולתקן הכל. כמ"ש ז"ל בקבלת התורה נתרפאו מכל המומין וטומאות. והוא ללמד על הכלל כולו בכל עת שאדם עוסק בתורה מתרפא. כמ"ש בזוה"ק גופא תבירא אי ישתדל באורייתא ישכח אסוותא בכולא:
 
Section 24
 
תרנ"ט
במדרש וישלחו מן המחנה הגו סיגים מכסף ויצא לצורף כלי שבקבלת התורה נתרפאו מהמומין והצרעת ע"ש. כי בהר סיני נעשו בנ"י כלים לעבודת הבורא. לכן הוצרכו מקודם להתברר במצרים בכור הברזל. כי כל זמן שמתערב הפסולת בכסף אי אפשר להתחבר להעשות כלי. וכן אמרו במד' על השבת דכ' ויכולו שנעשו מעשה בראשית כלי ע"י שנתברר מן הפסולת. דבכל יום כ' ויהי ערב ולכן כל יום דבר בפ"ע ובשבת דלא כתיב ערב ונתברר מן הפסולת נעשה כלי מהתחברות כל הימים. וכן הוא בנפשות בנ"י וכשנעשו כלי אין פסולת בתוכם ולכן כתיב כלך יפה רעיתי ומום אין בך. בכח התורה שנקראת תמימה נתבררו בנ"י מן המומין. ולכן אעפ"י שנמצא ע"י החטאים מומין הם מומים עוברין ולא מום קבוע. וז"ש מום אין בך דייקא. וכן הוא בצירוף הכלי מן הכסף בעוד שלא נגמר מעכב הפסולת חיבור הכלי. אבל כשנעשה כלי אפילו מתלכלך אח"כ בפסולת יוכל בנקל להתכבס. וכ"כ שחורה אני ונאוה כו' יכולה אני להתכבס:
בפרשת נשיאות כפים איתא במד' שהבטיח הקב"ה לאברהם אבינו והי' ברכה שנמסרו הברכות בידו. ונשאר זה אצל הכהנים. כי עיקר הברכה הוא בהתעלות הדברים אל השורש. וזה הי' מדת אאע"ה כמ"ש אחות לנו שאיחה כל העולם להקב"ה. וזה ברכה בריכה כמ"ש במד'. וכן מדת הכהן דכתי' ממנו יתד זה כ"ג ותקעתיו יתד. פי' כח התחברות אל השורש וממילא חל הברכה. ז"ש אמור להם כמ"ש האמרת עשית חטיבה אחת שמתחברין נפשות בני ישראל אל השורש. ויש בברכת כהנים ו' ברכות יברכך ישמרך יאר ויחונך ישא שלום. אח"כ כתיב סתם ואני אברכם. והוא רמז לבחי' ששת ימי המעשה שמתחברין בשבת. ואז חל עיקר הברכה כמ"ש בזוה"ק דכל ברכאין בי' תליין ולכן לא אשתכח בי' מנא. וזה ואני אברכם שורש הברכות כולן:
 
Section 25
 
תר"ס
המשך פרשת ויהי ביום כלות משה לברכת כהנים. כי הג' ברכות שבברכת כהנים הם בכח האבות שנתברכו מפיו של הקב"ה בכל מכל כל. שע"ז אמרו חז"ל שטעמן מעין עוה"ב. והוא שורש הברכות. וכן ג' סעודות דשבת דכל ברכאין בי' תליין והוא ג"כ מעין עוה"ב. וסמוך לזה הי"ב נשיאים כי הי"ב שבטים מקבלין הברכה מאבות כמו שמסר יעקב אע"ה אל השבטים כמ"ש ויקרא כו' אל בניו. איש אשר כברכתו בירך אותם. והם פרטי הברכות שהם י"ב ברכות אמצעיות שבשמו"ע שהם כל הבקשות גם בעוה"ז. והשבטים הם כלים לקבל שורש הברכות ולהמשיך הברכות בעוה"ז. והם בחי' ימי המעשה כמ"ש במד' שוקיו עמודי שש עולם שנברא לששה ימים. וכ' עמודי שש ב"פ ששה והם ימים ולילות דבכל יום כתיב ויהי ערב ויהי בוקר ואלו הימים מיוסדים על אדני פז הג' דברים שחשב המד' שם שהם שורש כל העולם והם מתגלים בש"ק והם בחי' ג' ברכות ראשונות ואחרונות שבשמ"ע. [וזה עצמו פי' כה תברכו את בנ"י להמשיך אלה הג' השרשים אל השבטים שנק' בני ישראל שע"ז רמזנו בשוקיו עמודי שש והמשכיל יבין. וי"ל עוד עפ"י זה פי' המדרש ביום השביעי נשיא לבני אפרים שדורש על יוסף מי הקדמני ואשלם שאעפ"י שאין קרבן יחיד דוחה שבת נצטוה להקריב בשבת ע"ש. והענין כי בחי' השבטים הם ימי המעשה כנ"ל. ויצא יוסף מן הכלל וקרבנו כקרבן ציבור שהוא כולל כל השבטים. והוא בחי' ברכה אמצעיות של תפלת שבת והוא מקשר השבטים אל האבות. ועליו נאמר תחת כל השמים לי הוא כמ"ש במ"א מזה]:
במדרש אמור להם אמר הקב"ה לכהנים לא מפני שאמרתי לכם שתהיו מברכים את ישראל תהיו מברכים אותם באנגריא ובהלות רק תהיו מברכים בכוונת הלב כו'. פי' שאעפ"י שעיקר כח ברכת כהנים הוא מתנה מן השמים שהקב"ה מברך את בנ"י. לא יחשבו הכהנים שאין הברכה מצדם רק לעשות השליחות. רק באמת רצונו ית' שהכהנים יברכו את ישראל בטוב לבבם. ואז חל על ברכתם ברכת שמים. ז"ש אמור להם דברים היוצאין מן הלב כנ"ל:
 
Section 26
 
תרס"א
במדרש איש כי יפליא שוקיו עמודי שש זה העולם שנשתוקק הקב"ה לבראתו שנא' ועלי תשוקתו כו' ד"א שוקיו זו התורה כו'. דכל מה שברא הקב"ה בעולמו לכבודו ברא. ולכן נשתוקק לברוא העולם כדי שיכירו כבוד מלכותו ית"ש שא"א להכיר את הבורא רק ע"י מעשיו. אבל זו ההכרה באה ע"י התורה שמלמדת לאדם איך להכיר את הבורא מתוך מעשיו. ובמשנה חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם. התורה נק' כלי חמדה שע"י התורה באים לתשוקה אל הבורא ית"ש ולהכיר חסדיו ורחמיו ומדותיו של הקב"ה ולכן כתיב ועלי תשוקתו שבנ"י מוציאין מכח אל הפועל זו התשוקה. אכן התורה נק' ג"כ חמדה גנוזה כדאיתא בגמ'. דיש אהבת עולם ויש אהבה רבה. וזה הדרך שמכירין את הבורא מתוך מעשיו זה בחי' אהבת עולם. וגם זה ע"י התורה שנק' כלי חמדה. אבל אהבה רבה היא הפנימיות. רבה גי' אור. ורז. ומי שזוכה אל אהבה זו יש לו דביקות בה' בעצם ואין צריך לעורר את האהבה על ידי הבריאה. וזהו אהבת אמת. ובמתן תורה היו בנ"י בזו המדריגה. וע"ז מבקשין ישקני מנשיקות פיהו כו'. דודיך מיין. יין הוא המדריגה שלמטה אהבת עולם שכולל כל השבעים אומות ג"כ וע"ז כתיב הביאני אל בית היין ע' אומות כמ"ש במד'. אך ודגלו עלי אהבה ביחוד למעלה מאהבת עולם. וזהו בחי' הנזיר כי יפליא שגובר בו כח הנשמה שהוא בחי' פלא כמ"ש ז"ל ומפליא לעשות שקשר הקב"ה הנשמה בגוף. וכשגובר בו כח הנשמה בא לבחי' אהבה רבה ושוכח כל תענוגי עולם כמ"ש ועמך לא חפצתי בארץ. ולכן פורש עצמו מן היין כנ"ל. ומעין תשוקה זו נמצא בשבת קודש שנקראת מתנה טובה בבית גנזי בחי' חמדה גנוזה כנ"ל:
 
Section 27
 
תרס"ב
במדרש וישלחו מן המחנה כו' הגו סיגים מכסף ויצא לצורף כלי. דכתיב והארץ היתה תהו כו' היא תערובות פסולת שמכסה אור הפנימי. ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור רומז לתורה שבכתב ושבע"פ שעל ידי התורה מתברר האור מתוך החושך. וכמו כן בכלל בנ"י הם כ'ל'י. כהן לוי וישראל. בנפשות. כמו כן בעולם הי' ג' מחנות מחנה שכינה שמיוחד לכהן. מחנה לוי. מחנה ישראל. כמו כן בזמן שבתות ומועדים ור"ח. שכל זה נעשה בכח התורה שמלמדת איך לברר הכלי שברא הקב"ה במעשה בראשית. לכן שבת זכר למעשה בראשית שהי' קודם שנאמר והארץ היתה תהו. לכן בקבלת התורה לא הי' בהם מום דכתיב תורת ה' תמימה. שהעוסק בתורה מתרפא מן המומים והטומאות. כי גם בנפש האדם עצמו יש בו תערובות מצד הגוף כדכתיב עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים. וזה שורש הד' יסודות. עפר. ויפח באפיו כו' כולל אש רוח מים נר"נ. ואלה (הד') [*הג'] יסודות הם בכח הנשמה. אבל הגוף דומם בחי' עפר כי מה שברא הקב"ה בעולם הכל למילף מיני' חכמה לכן העפר יסודו כבד ודומם לרמוז כי אין לגוף טוב משתיקה. שיהי' עצל במעשה עוה"ז. ויסודות הנפש יגברו על הגוף. וזהו בחי' הנזיר כי יפליא שגובר כח הנשמה ונעשה קדוש. והסוטה היפוך זה שגובר הגוף על הנפש. לכן נבדקת בעפר ומים:
 
בהעלותך
 
 
 
Section 1
 
תרל"א
במדרש ה' חפץ כו' יגדיל תורה כו'. דכתיב נר מצוה ותורה אור. כי המצות הם ממשיכין הארת התורה לתוך המעשה. ונקראים נרות שהם הכנה לקיום האור. כי המצות הם מהתורה. ועי"י שהוא ציווי השי"ת נמשך דביקות המעשה לפנימיות שבה כי כל הנבראים בהתורה באורייתא ברא קוב"ה עלמא. והמצות הם קיום אור חיות התורה שיש בהנבראים כנ"ל. וזה יגדיל תורה. והוא בחי' תורה שבע"פ שביד האדם ע"י המצות להמשיך אור התורה בכל מעשיו כמ"ש קרוב כו' בפיך ובלבבך לעשותו. וז"ש בהעלותך כי ע"י המצות שנגד איבריו של אדם מתברר שכל הנבראים רק כלים מיוחדים לפנימיות חיות השי"ת שבהם ומעלה הכל לשורשו והוא חיבור ז' הנרות באור שבעת הימים. ומול פני המנורה יאירו הוא דביקות ימות החול בשבת שנק' אור שבעת הימים. ואא"ז מו"ר ז"ל הגיד על המד' שלך לעולם קיימת. כי נר מערבי דולק גם עתה. שהמשכן נגנז ומסתמא הי' דולק אז כי נר מערבי לעולם דולקת רק במקום הגנוז וכשיש הארה ממקום הנ"ל. בשבת ויו"ט. מתנה טובה בבית גנזי ושבת שמה. וכן יו"ט יש מאור הגנוז לצדיקים. מאיר עדיין הארת המנורה כו' ע"ש. וי"ל לעולם קיימת כי עיקר הדלקת הנרות כנ"ל להמשיך אור התורה לתוך המעשה וההעלם עצמו. ונמצא נשאר לעולם אף שאין גוף האור מאחר שעולה ונעשה א' ובחי' זו עצמה י"ל שנק' נר מערבי שנעשה עירוב והתקשרות כל דבר בחיות אור הפנימיות כנ"ל שאהרן פעל להמשיך אור למעשה הטבע ג"כ כנ"ל. וז"ש וכי לאורה צריך כו' רק לזכותכם להעלותכם. והוא כנ"ל להמשיך האור גם תוך החושך:
ברש"י מי יאכילנו בשר והלא הי' להם מקנה רב רק שמבקשין עלילה. וקשה מאי עלילה יש מאחר שהי' להם. אך י"ל דכתיב התאוו תאוה. ומשמע שלא הי' להם תאוה. שהיו למעלה מהטבע. חירות מיצה"ר. ולכך הי' נראה להם שנכון שיהי' להם תאוה ושיזכו לעשות נחת רוח להשי"ת על ידי שיאכלו בקדושה אף בשר גשמי. וז"ש נפשנו יבשה כו' שלא קיימו בכל נפשכם. כמ"ש במד' בכל נפש ונפש שברא בך. שהוא ביטול כל הרצונות ותאוות להשי"ת. וזה לא הי' להם שהיו למעלה מבחי' הנפש. אבל לא הוטבו דבריהם להשי"ת שצריך האדם להיות חרד יותר לירא פן יבטל ח"ו רצון השי"ת ולא יביא עצמו לידי נסיון אף שיוכל לזכות למדריגה ע"י זה שזה נקרא לגרמייהו קצת. כי מי שירא באמת לעבור רצון השי"ת מרוצה יותר בפשיטות. [ובאמת כל הנסיונות משום מאן דאכיל לאו דילי' בהית לאסתכולי כו' וזהו טובת השי"ת אבל כשכן רצון האדם נק' לגרמייהו]:
עשה רצונו כרצונך כו'. ודאי יש לאדם לעשות רצון הבורא ב"ה ביותר רצון וחשק ותשוקה מרצון עצמו. אבל יש לפרש בעשיות רצונך תעשה רצונו כ"כ כמו רצונך שישתתף רצון המקום בכל דרכיו להיות לשם שמים. ולא יהי' בהמעשה עבור רצונו יותר מעבור רצון המקום שבזה המעשה עצמו. ועי"ז לא יהי' לו רצון אחר כלל. וז"ש שיעשה רצונך כרצונו כלומר שלא יהי' לך רצון רק לעשות רצונו ית'. וסיפא בטל רצונך מפני רצונו יש לפרש ג"כ להיפוך מפשוטו. כשעושה רצון המקום ב"ה לא יהי' מעורב רצון עצמו כלל אף לקבל פרס וכדומה. הגם שצריך להיות שמח בעשיות המצוה שזוכה לעשות רצון הקב"ה. מ"מ יהי' עיקר העשי' כדי לעשות רצונו ב"ה בלבד. ורצון עצמותו יתבטל לעיקר המכוון לעשות רצון המקום ב"ה כנ"ל. וז"ש באהרן ויעש כן פרש"י שלא שינה ואיך בכח אנושי לעשות כל המצוה ממש כאשר צוה השי"ת. והלא גבהו דרכיו כו'. אך ע"י שמבטל באמת כל רצון עצמו ועושה רק כדי לעשות רצונו ית' בלבד כאשר צוה. נקרא כן שעשה. כי ע"ז אמרו ז"ל מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה. רק שצריך להיות מוכן בכל רצונו לעשות רק רצון המקום ב"ה כנ"ל:
 
Section 2
 
תרל"ג
ברש"י שתהי' שלהבת עולה מאלי' כי בכל דבר יש נקודה חיות מהשי"ת רק שהכל תלוי בעבודת האדם לעורר התלהבות להטות הכל להשי"ת. כי כפי רצון וחשק האדם מעורר רצון בכל הדברים שכפוים ת"י והם ברשותו. ובמד' בחצוצרות ירא ה' בני ומלך המליכהו עליך כו' מלוך על יצרך כו' שיהיו תוקעין לעניך כמלך כו'. כי בודאי כל עניני עוה"ז לכבודו ברא וכפי מה שהאדם מקבל עליו מלכות שמים כראוי כן כפיים הכל אליו. כי מלכות שמים חל ע"י לכל הנבראים. וכל נברא נמשך בטבעו אחר מי שיוכל להמשיכו לחול עליו מלכות שמים. וגם היצה"ר עצמו מבקש להיות נכנע בע"כ תחת הצדיק. ולזאת [*הי'] יכול מרע"ה להשתמש במלכות בעוה"ז כי הי' בטל לגמרי להשי"ת. ולא הי' שום דבר נפרד אצלו. וז"ש ועם שונים אל תתערב. וכשאין שינוי אצל האדם ומתאחדים אצלו תחתונים ועליונים כי הכל לכבודו ברא ורק שלמטה אינו ניכר כבודו ית' בכל דבר והאדם צריך לברר מלכותו ית' בכל דבר בדרך אמת ואמונה. וכשהאדם עושה מעשה לשם שמים שכוונתו שיהי' נעשה כבוד שמים עי"ז מתעורר האמת כי מצא מין את מינו וניעור. וזהו בהעלותך כי כל דבר נק' נר שהוא כלי לאור הדולק בו שיש נקודה אש ואור בכל דבר והאדם יכול להעלותו במה שמכוון להיות עולה וכן בימי השבוע מכוונים נגד שבת קודש כמ"ש ששת ימים עשה כו' השמים כו' הארץ וביום השביעי שבת וינפש. פי' עליונים נק' שמים ותחתונים נק' ארץ ובשבת יש עלי' ואחדות בין שמים וארץ שנתברר שהכל אחד:
עשה רצונו כרצונך כו'. הוא עצה לתקן הרצון כפי מה שאדם מדבק כל רצונו וחשקו במצוה ומעשה טוב. מתדבק הרצון בקדושת השי"ת ועי"ז אין יכול להתפרד אח"כ אף שיש לו רצונות אחרים ג"כ. כי הקדושה שומרת הרצון שלא יתקלקל ויוכל עי"ז להעלות כל הרצונות להשי"ת. כי צריך אדם להאמין כי כל מה שיש רצונות אחרים בעולם הם לטובה. ושעי"ז יכול להיות רצון אמת לעבודת השי"ת. וכשאדם לומד ק"ו מרצונות אחרים איך לעשות רצונו ית' כראוי עי"ז מעלה כל הרצונות אשר לא טובים המה להשי"ת. ואפשר ז"ש התאוו תאוה שהי' חסר להם התאוה. כי היו רחוקים מתאוות גשמיות. לכך היו חסרים תאוה טובה. ולכן התאוו תאוה. ונחשב לחטא כי השי"ת רצה שיהיו המה באופן אחר. ואנחנו ע"י אמונה צריכין לקרב כל הרצונות להשי"ת שיהי' נעשה רצון אחד להשי"ת מכל אלו הרצונות:
 
Section 3
 
תרל"ד
במדרש גם חושך לא יחשיך ממך כו' משל כו' כלי הדיוטות כו' פי' שמצדו ית' אין חושך בעולם רק השי"ת העלים האור בעוה"ז כדי שיהי' לנו במה לכבד אותו ית' למצוא אור הגנוז בעולם ומצד זה אינו דומה להמשל. כי גם אורן של צדיקים ממנו ית' הוא. כמ"ש אתה תאיר נרי. רק העבודה למצוא אורו ית' בעולם. וברש"י ז"ל שתהי' שלהבת עולה מאלי' והוא כנ"ל שלכך נאמר בהעלותך כי השי"ת ברא עולמו באור שזה תחילת הבריאה יהי אור. רק שהאדם צריך לחבר כל הדברים ליחד אותם בשורשם וממילא מאירים מאליהם וגוף ההדלקה אין מעשה האדם רק עליות הנרות והכלים להאור. וכ' בית יעקב אש כו' יוסף להבה פרש"י ז"ל אש בלא להבה אינו שולט מרחוק. והפי' כי התורה היא אש והיא למעלה מהטבע בחי' יעקב שצורתו חקוקה בכסא ולכן אין יכולין הנבראים לקבל הארת התורה רק ע"י התלבשות והוא בחי' יוסף לחבר וליחד כל המעשים לאור התורה ועי"ז שולט כח אש התורה מרחוק. והכלל כי יש עומק רום ותחת כי השי"ת הוא א"ס ואין תכלית. ובחי' אין תכלית היא עבודת האדם שיהיו נמשכים כל מעשיו אחר מלכותו ית'. וכפי עבודה זו זוכין להמשיך בחי' א"ס כי כן תלה הבורא ב"ה וב"ש זה בזה. וכן פי' אא"ז מו"ר ז"ל ענין האור שמאיר ע"י שדבוק בפתילה שע"י התדבקות האש בפתילה מעלה שלהבת יותר כו' ע"ש דפח"ח:
ובאבות עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו. קשה מאי כרצונו. וי"ל בהקדים מ"ש רש"י ז"ל ויעש כן אהרן שלא שינה. ונראה הפי' שלא נשתנה אהרן ע"י המצוה הדלקת נרות. שהובחר אהרן להיות מאיר לכל בנ"י ולכל העולם ע"י הדלקת הנרות. ועכ"ז לא הי' נשתנה כי אם הי' בו שינוי הי' שינוי גם בהמצוה. כי השי"ת צוהו כמו שהי' אז. לכן צריך האדם להיות בו בחי' ההשתוות. ובספרים הקדושים משבחין מאוד לבחי' זו של ההשתוות. ולמד רש"י ז"ל דכ' אל כו' פני המנורה העלה כו'. א"כ מיותר מ"ש ויעש כן. דהול"ל ויעל אהרן כו'. רק הפסוק משמיענו שעשה כן בלי השתנות עצמותו וכפי השתוות שהי' בו עשה המצוה ג"כ בלי שינוי כי המעשה תלוי בהעושה כנ"ל. וי"ל כן הפי' עשה רצונו כרצונך בלי השתנות. כמו שאין האדם משנה עצמו לצורך מעשיו כן האדם שמוכן תמיד לבטל עצמו לרצונו ית' עושה הכל בלי שינוי. והשי"ת משלם הכל במשפט מדה במדה. ולכן אף כי השי"ת גבוה ונבדל מכל העולמות. וכשמשפיע אל הנבראים חיות ושפע ברכה. צריך לצמצם עצמו כו' כנודע. עכ"ז לזה האדם שבטל לגמרי אליו ועושה רצונו ית' בלי שינוי. אף שגוף הגשמיי ג"כ מרוחק מקדושת המצות רק ע"י הביטול אין צריך להשתנות כנ"ל. כמו כן השי"ת עושה רצונו בלי השתנות כנ"ל. והשי"ת יזכנו להיות מעושי רצונו ית':
 
Section 4
 
תרל"ה
ויעש כן אהרן. שלא שינה. יש לפרש כי עשה מעשה המצוה כל ימי חייו בכוונה ורצון אחד. כי דרך כל אדם. שבהתחלה מתעורר לטוב. אח"כ נשכח ממנו. וצריך לחפש התעוררות באופן אחר תמיד. והאמת כי ההתפעלות הראשון הוא המובחר לזאת נאמר על אהרן שלא שינה וממילא בא לו תמיד השגות חדשות כמ"ש אם שמוע בישן תשמע בחדש:
והאספסוף כו' התאוו תאוה כו' אספה לי שבעים איש כו'. פרשנו בהקדם המשנה עשה רצונו כרצונך כדי כו'. ואין מובן מה שיעשה רצונך כרצונו. בטל רצונך כו'. ביאור הענין כי האלקים עשה את האדם ישר פי' שלא הי' צריך לחפש עצות והי' מיוחד לעשות רצון בוראו בלבד כמו כל הנבראים שמים וארץ שעושין רצון הבורא. אך ע"י החטא נתקלקל הדביקות לכן יש עתה רצונות אחרים אשר לא לה' המה. וע"י העבודה לסור מרע יכולין לבוא לרצון אמת. ומרע"ה הי' נפרש מעוה"ז לגמרי. וכן היו ראוים בנ"י להיות בקבלת התורה רק שגרם החטא ולא הי' להם הדביקות כראוי. לכן התאוו תאוה. פי' לשם שמים שכאשר לא היו יכולין להיות במדריגה עליונה כנ"ל בחי' מרע"ה אספקלריא דנהרא. פי' שא"צ לבוא ע"י רצונות אחרים כלל. והוא בחי' רוח ונפש כמ"ש בספרים שיש לכל איש ישראל נר"נ. ובחי' נפש הוא מדריגה התחתונה שבא בהתפעלות נפש האדם. וזה אינו יכול להיות רק ע"י סור מרע כנ"ל. ואיש אשר רוח בו הוא בחי' אדם ישר שאינו צריך לעצות אלו. ואיתא במד' על אספה לי שבעים איש הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה משל בנין העומד על ספינות מקושרות כו' עי"ש. כי בשמים אין צריכין התקשרות רק למטה בחי' שבעים נפש שהם נגד ע' אומות וכ' רש"י ז"ל שנק' נפש אחת ע"ש פרשת שמות. שבחי' נפש הוא התאספות כל הרצונות למשכם לשמים. ומרע"ה לא הי' צריך למדרגה זו והוא בחי' עשה טוב. וז"ש עשה רצונו כרצונך ממש בלי עצות ועי"ז תוכל לקבל ההשפעה הבאה מהשי"ת בלי השתנות כענין המן לחם מן השמים והי' בזכות משה כידוע. אך בנ"י אמרו נפשנו יבשה כו' לכן נאמר אספה לי שבעים איש בחי' תחתונה התקשרות הספינות בחי' סור מרע. וז"ש בטל רצונך נגד מל"ת וע"י ביטול רצון יצה"ר יזכה שיבער השי"ת רוח הטומאה וז"ש שיבטל רצון אחרים כו' [וי"ל ואגודתו מלשון גידים ששס"ה ל"ת הם נגד שס"ה גידין כנ"ל] והוא בחי' נפש כנ"ל והבן כ"ז. עכ"ז נחשב לחטא כי היו צריכין להאמין בהקב"ה וע"י האמונה היו יכולין להתדבק במדריגת רוח ג"כ כי ע"י אמונה באין לאמת כמ"ש במק"א:
 
Section 5
 
תרל"ו
אל מול פני המנורה יאירו כו' ויעש כן כו'. להבין הפי' מול פני המנורה. גם השבח מאהרן שלא שינה. גם קשה ז' הנרות הלא רק ששה נרות יאירו אל מול האמצעי. ויראה לפרש עפ"י המדרש המשל שאמר המלך לאוהבו הכן לי סעודה כו' ובא המלך עם כל כבודו והטמין האוהב אשר הכין ושאל המלך היכן ואמר שנתבייש כו' וצוה המלך להטמין הכל ולהשתמש רק בהכנת האוהב כו'. והנראה מזה המשל כי באמת הי' הדרך הנכונה שיכין האוהב אשר לו אף שרואה כלים של המלך אעפ"כ יעשה הוא את שלו. רק בעבור שנתבייש האוהב צוה המלך להטמין כל כבודו. אבל באמת למה יגרע מכבוד המלך. וזה י"ל מאמר הכתוב מול פני המנורה פי' מנורה העליונה יאירו שבעת הנרות שלא יצטרך הקב"ה להסתיר אור העליון. כי באמת כל מה שנסתר בעוה"ז כבודו ית' וקדושתו הוא לצורך עבודת האדם כי אם הי' נתגלה היו מתבטלין כל העבודות מבו"ד. אך הצדיק בעבודת השי"ת יכול לעשות את שלו אף שרואה כבודו ית'. ולכן מי שמוכן לזה מראין לו כל מה שבעולמות העליונים כי כל ההסתר בעבור חסרון העבודה כנ"ל. וזה מאמר הכתוב אל מול פני המנורה יאירו שאף שיראה כל ההארות העליונות לא יתבייש ויעשה את שלו. ויעש כן אהרן אל מול כו' שלא שינה. פי' שלא נעשה שינוי והסתר ע"י כנ"ל. והוא שבח גדול שהוא כמו שיהי' לעתיד שכ' חז"ל ע"פ והתהלכתי בתוככם שלא תהי' מזדעזעין כו'. פי' שלא יצטרך האדם להתרחק ע"י היראה וכמו מלאכי השרת שנא' מהלכים בין העומדים האלה שיכולין לעמוד לשרת בפני הקב"ה אף שהקב"ה גבוה ומתרומם על מה"ש כמו על התחתונים. כי לפי רוממות הבורא אין ניכר ההפרש בין מה"ש לתחתונים. רק שזה שלימות המלאך שיכול לעשות מה שנצטוה אף שרואה ומשיג התרוממות הבורא. והבן. גם שבעה נרות המנורה הם ז' ימי השבוע. והשבת נר אמצעי. שלשה ימים קמי שבתא ובתר שבתא מתבטלין למול האמצעי ואז יאירו שבעת הנרות. אף שקאי רק על ששה רק הכתוב מחברם שבהיותם מתבטלין להאמצעי נעשה ההארה מכל הז' כאחד:
בשם אא"ז ז"ל על מ"ש רש"י שנזכרו בנ"י ה"פ בפסוק שחביבין כחמשה חומשי תורה. ולמה דוקא בפרשה זו. רק לפי שנבחרו הלוים לא יחלש דעתן של בנ"י בעבור זה כי חביבין הם ודפח"ח. והאמת דכתיב מתוך בני ישראל שבחירת הלוים הוא מכח כללות בנ"י. וזה שנבדלו הלוים אינו מטעם שנפרשים הם מן הציבור רק אדרבא כפי מה שאדם בטל אל הציבור הקב"ה בוחר בו. ולפי שהלוים הן היותר מתבטלין לכלל ישראל לכן נבחרו והוא פרט הצריך לכלל. לכן וסמכו בני ישראל ידיהם על הלוים שמסרו כל כחם להלוים כנ"ל:
במשנה עשה רצונו כרצונך שיעשה רצונך כרצונו. יש לפרש כרצונך כפשוטו שיהי' המעשה כפי הרצון לא בשקר. כי באמת נמצא רצון טוב בלב כל איש ישראל. ומה שעושין יותר מהרצון אינו דבר של קיימא דכתיב דובר שקרים לא יכון כו'. אך אם באמת עושה ככל רצונו אף אם הוא מעט יש בו ברכה. וע"ז נאמר טוב מעט בכוונה. והשכר ע"ז שיעשה רצונך כרצונו. כלומר כמו שקשה להיות הרצון באדם בשלימות כמו המעשה. כמו כן קשה לתחתונים לקבל השפעת השי"ת כפי רצונו ב"ה. ולכן צריך ההשפעה להשתנות. אך הבר לבב שעושה כל מעשיו כפי רצונו ממש משלם לו הקב"ה שעושה לו כל צרכו כרצונו ית' פי' בלי השתנות כנ"ל. וזה י"ל ג"כ ויעש כן אהרן שלא שינה פי' שלא נמצא במעשה אהרן שינוי והי' המעשה ממש כמו הרצון כנ"ל. וי"ל עוד סיום המשנה בטל רצונך כו' שג"כ שכר אדם הנ"ל שעושה המעשים רק כפי הרצון. כי הרצון יכול להתבטל לשמים בנקל יותר מהמעשה כי הוא גשמיי. ולכן בשכל המעשים כפי הרצון ואין מתגברין עליו א"כ יכול אח"כ לתקן הכל ע"י ביטול רצונו לרצון השי"ת. אך אם המעשים מתגברין על הרצון קשה לבטלם כנ"ל:
 
Section 6
 
תרל"ז
אל מול פני המנורה יאירו כו' ובמד' משל למלך שהוכן לו סעודה בכלי הדיוטות וכשבא המלך עם כבוד גדלו הטמין ההדיוט כליו וצוה המלך לפסול כליו ולהשתמש רק בכלי הדיוטות כו'. ביאור הענין שע"י זה הביוש עצמו שראה והרגיש שצריך להטמין כליו עי"ז שימש בהם המלך. וז"ש אל מול שצריך הכהן העובד לידע כי כל אלה המצות הם רמזים לאורות עליונים. ועי"ז מתבטל כל מעשיו בבושה והכנעה להבורא ית' ועי"ז עצמו יש עלי' ונחת רוח ע"י המעשים שלמטה. וכביכול פוסל הקב"ה העליונים לחיבת התחתונים. ובמד' ה' חפץ למען צדקו כו' כמה פעמים כתובה פרשת הנרות כו'. פי' כי בודאי בשורש המצוה למעלה יש כל אלה האורות וסודות הגנוזים בכל פרשיות התורה שמדברי' מהמצות הם שייכים לאותה המצוה אך כי אין בכח התחתונים להשיג כל זה. אכן הקב"ה בטובו מסר לנו כל התורה וסודותי' הגנוזים בה שעל ידי קיום המצוה לשם שמים כל אחד כפי כחו כך מתעוררין כל האורות למעלה שכך עשה השי"ת להיות תלוין אורות עליונים במצות אלו. וכתיב כמראה אשר הראה כו' את משה כן עשה כו'. ובמד' שנתקשה מרע"ה ונעשית מעצמה. וקשה שהרי כתיב בתורה שבצלאל עשאה וכן איתא במד' שתמה מרע"ה על בצלאל שיכול לעשותה ע"ש. אמנם ביאור הענין כי ודאי כפי מה שהשיג מרע"ה כל פרטי מעשה המנורה לא הי' בכח אנושי לעשותה. אך בצלאל לא השיג כל כך. וכפי השגתו עשאה ברצון ובכוונה טובה לש"ש. ולכך גמר השי"ת להיות נעשה כל שאר הדברים מעצמה. וז"ש כמראה שהראה למשה כך נעשה ע"י בצלאל אף שהוא לא השיג זאת כלל. וזה ללמד לכל מצוה שע"י רצון אמיתי לשם שמים נתקן הכל בעזרת הבורא ית' כמ"ש לאל גומר עלי. וגם זאת אמת שע"י ראיית מרע"ה שהראה לו ה' מעשה המנורה אף שמרע"ה נתקשה ולא הי' יכול לקיימה בפועל הועיל הראי' והכוונה שלו שיוכל בצלאל לעשותה. וכך הוא שהקב"ה מצרף מחשבה טובה של יחידי סגולה למעשה פשוטה של פשוטי בנ"י. כי נראה שאיש פשוט יכול יותר לקיים מצוה במעשה בפשיטות לשם שמים. והצדיק ע"י שמשיג יותר אינו יכול לקיים בפועל כ"כ. לכן הקב"ה מצרף המחשבה להמעשה. [כך יראה א"כ רצון הבורא ית'] ואמת שגם באדם עצמו הדעת שלו יותר מהמעשה והקב"ה מצרף כו' כנ"ל כי מרע"ה הוא הדעת של ישראל כנ"ל:
בפסוק ויקם העם כו'. ויש לתמוה שמצינו בכל המקומות כשחטאו בנ"י וכעס עליהם הקב"ה נתחרטו מיד בתשובה ובכאן נאמר מקודם עד אשר יצא מאפכם והי' לכם לזרא ואעפ"כ אח"כ אספו להם השלוים והלא ידעו כי לא לרצון יהי' להם. ואפשר שכשאמר השי"ת ואכלתם בשר כו' הי' זה חיוב שצריכין בע"כ לאכול ולקבל העונש. ולכן הוכרחו לקיים גזירת מלך:
בענין זכירת מרים. אשר עשה ה' אלקיך למרים כו' בצאתכם ממצרים. מה שייכות ליציאת מצרים. אכן ביאור הענין כי נבחרו בנ"י ביצ"מ להיות עם נחלה מיוחדין לשמו ית' ועיקר כחן של ישראל בפה. כי הנה האדם כלול מדצח"מ ובכולם יש תערובות טוב ורע כנודע. אכן בחי' הדיבור שהוא ההבל שבאדם דכתיב ויפח באפיו כו' ויהי כו' לנפש חי' לרוח ממללא. והבל זה ניתן לשמירת הגוף אשר יש בו התערובות. ולכן צריכין לשמור הפה ביותר לאשר מצד עצמותו אין בו רק טוב. וז"ש נצור לשונך מרע לאשר אין בו רע בעצם. וכן מ"ש ז"ל לא מצאתי לגוף טוב משתיקה שע"י שמירת הבל הנ"ל נתחזק צד הטוב שבאדם כנ"ל:
 
Section 7
 
תרל"ח
אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. וקשה ששת הנרות הול"ל. אבל ביאור הענין עפ"י דברי המדרש במשל למלך שהזמינו הדיוט לסעודה. וכשבא המלך הטמין כלי הדיוטות שלו ופסל המלך כלי מלכות להשתמש רק בכלי הדיוטות ע"ש. היינו דכתיב אל מול פני המנורה שהיא מנורה העליונה. שכל המצות הם רמזים למה שלמעלה. לכן נק' פני המנורה שהוא הפנימיות של מנורה שבמשכן. ואעפ"כ יאירו שבעת הנרות. אף שאין דמיון אור זה לגבי אור שלמעלה רק שהמלך פוסל כלי מלכות להשתמש בכלי הדיוטות. ובאמת עי"ז הבושה שנתבייש והטמין כליו עי"ז זכה שיתקבלו כליו להמלך. כי בודאי האדם אחר כל הכנות צריך לבוא לידי בושה וביטול הזה. ואז יש למעשיו מקום לעלות לפני המלך. נמצא כל ההארה ע"י שהוא מול פני המנורה הנ"ל. והבן. ומו"ז ז"ל פי' פני המנורה זו שבת שששת ימי המעשה פונים אל השבת קמי שבתא ובתר שבתא כו'. כי שבת הוא פנימיות כל ימי המעשה. ואיתא ירא שבת ירא בשת. כי ע"י הבושה שבא לאדם בבוא השבת ויודע כי מעשיו צריכין לעלות לקבל פני השכינה. שזה ענין השבת. החזרת כל דבר למקומו ושירשו. וע"י הבושה יכולין לעלות באמת כנ"ל. והוא מעין עוה"ב. כי גם אחר המיתה שהאדם אז בעלמא דקשוט אז חל בושה באמת על האדם. אף צדיק גמור שמעשיו מקובלים לפני הבורא ית' אבל הוא כלי הדיוטות כו'. וע"י הבושה מתקבלין כנ"ל בהמשל. ומעין זה בש"ק. וגם בכל מצוה אחר כל פעילת האדם בבוא לידי גמר המעשה או התפלה צריך לחול על האדם בושה ואז מעשיו מקובלים כנ"ל:
במדרש אספם לי שבעים איש הה"ד הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדם כו'. דכתיב לא אוכל אנכי לבדי כו' וכי אמר כן מרע"ה כדי להקל טורח עצמו ח"ו. אבל הענין הוא שמרע"ה הי' הנהגתו באחדות גמור וכמ"ש ויהי בישורון מלך דקאי על משה בהתאסף כו'. וכשהי' חטא בישראל נפרד האחדות ולכן לא נמשכו אחר הנהגת מרע"ה כי נפלו ממדריגה זו. ולכן נאמר אספם לי שבעים איש. אף כי מרע"ה אמר רק לא אוכל לבדי ולמה הוצרך שבעים איש. אבל באמת נמסרו בנ"י עתם למדרגם אחרת והיא הנהגת שבעים איש. דיש הנהגה באחדות ממש. ויש הנהגה על ידי קיבוץ הפרטים לעשות מהם אחדות. וזם ענין שבעים איש שנעשם מהריבוי אחדות. לכן נאמר איש לשון יחיד. והוא ענין תורה שבע"פ שמרע"ה הי' ענין תורה שבכתב אחדות ממש וע"ז נרמז הבונה בשמים כו'. שמרע"ה הי' איש אלקים והוריד תורה משמים לארץ. ואגודתו על ארץ יסדה הוא תורה שבע"פ התחברות הפרטים לעשות מהם אחדות כנ"ל. וזה שבעים איש כנ"ל. ועתם התחילו בנ"י להיות במדריגת באי הארץ שהוא ענין תורה שבע"פ כנ"ל:
 
Section 8
 
תרל"ט
בעזה"י בהעלותך
במדרש ה' חפץ כו' יגדיל תורה ויאדיר כו' דכתיב נר מצוה ותורה אור כי התורה היא עץ חיים והמצות הם הענפים שמתפשטין ממנו. והתפשטות הארת התורה עד אין תכלית עד שגם עלהו לא יבול דרשו חז"ל שיחת חולין של ת"ח צריכין לימוד. פי' שהתורה יש לה כח להמשיך הקדושה בכל המקומות. שכן עשה השי"ת להיות משתלשל הכל בכח התורה. וז"ש יגדיל תורה ולא עוד אלא שלפי רוב ההתפשטות כך מתחזק ומתעלה שורש התורה אף שהוא מאוד נעלה עכ"ז לפי רוב התרחבו למטם כך מתחזק השורש. וז"ש ויאדיר. וז"ש הכתוב אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. כי פני המנורה היא התורה שהיא פנימיות המצות שנקראו נרות וכמ"ש במד' המשל שאין המלך מבייש כלי הדיוטות מי בז ליום קטנות כו' שמקטנות זה מתעלה גם השורש. ולאשר כבר כתבתי במ"א מזה וממיעוט פנאי ג"כ. קצרתי. והמשכיל יבין תוכן הענין:
במדרש אספה לי שבעים איש הבונה בשמים כו' ואגודתו על ארץ יסדה משל לבנין ע"ג ספינות קשורות כו'. פי' שורש התורה הוא אחדות ממש והוא מדריגת מרע"ה. ונק' גוף הבנין שא"י להתפרד ובשמים שהוא אחדות אחד אש ומים כן התורה נמשלת לאש ולמים. אבל למטה מתפרדין הענפים וצריכין לאגוד אותם על ארץ שזה היסוד וקיום שורש האילן גם למעלה שיוכל השורש לעמוד על היסוד למטה כי בל"ז ח"ו נסתר השורש ואין התחתונים יכולין לאחוז בו כלל. ז"ש ואגודתו כו'. וכמו כן בשבת שמתאחדין כל הברואים שורה עליו ברכה ז"ש וינח ביום השביעי על כן ברך כו'. פי' מנוחה הוא חיבור הכל להיות דבר שלם ועי"ז הוא כלי מחזיק ברכה והוא יסוד ובסיס וכן להיות שורה עליו הברכה וז"ש על כן ברך. [כ'ן' הוא ע' שהוא אספה לי ע' איש] ומרע"ה ראה שאין בנ"י נמשכין אחר בחי' עליונה שרצה להנהיגם שהרי מן בזכות משה וכיון שמאסו בזה המאכל הוצרך להיות בחי' ואגודתו ע"י ע' איש כנ"ל:
 
Section 9
 
תר"מ
בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה כו'. במד' כי אתה תאיר נרי כו'. כי באמת הכל שלו וגם כח המצוה הוא רק לעורר שורש המצוה למעלה ע"י הכנה של המצוה למטה. וזה בפרט כל מצוה הנק' נר כמ"ש נר מצוה. והאור הוא מהשי"ת. וע"ז נאמר תאיר נרי. הפנימיות של המצוה. וכן בכלל ישראל בהיותם אחת שורה עליהם ברכת השי"ת. וזה ענין השבת שכל ימי המעשה יש לבטלם ולהעלותם ע"י השבת שהוא דמיון בטילת ששה הנרות לאמצעי והשבת שהוא נר האמצעי אעפ"כ עיקר ההארה ע"י שבו מתאחדין ברזא דאחד יש להם עלי' אל השורש שהוא אור שבעת הימים למעלה מכל השבעה. והוא נק' מול פני המנורה. ועל ב' המדריגות נאמר. תאיר נרי על יום השבת. יגי' חשכי על ימי המעשה. שהשי"ת מסייע גם בזה להטות ימי המעשה אל השבת. וכן פרשנו ענין הבינה בשמים מעלותיו. וכתב במדרש כשאגודתו על ארץ יסדה. שהוא ג"כ כנ"ל שכפי האגודה למטה בימי המעשה לבטלם אל השבת שהוא השורש שנאמר עליו בונה בשמים. וכבר פרשנו במ"א כי מדריגת מרע"ה הי' למעלה מן הטבע רק שבנ"י נפלו ממדריגתם הוצרכו לבחי' זו ואגודתו על ארץ לכן נאמר אספה לי שבעים איש. ובאמת נראה שהמסעות גרמו זאת. כי בודאי הלכו בנ"י של אותו הדור כל המקומות המסוכנים שהכינו דרך עבור דורות השפלים כדורות שלנו. וצריכים אנחנו לשוב על כל החטאים שנזכרו בתורה על אבותינו כי הכל הי' בעבורינו. ולכן כשהיו באים למקומות החשכים היו צריכין עצות כדאיתא במד' המשל בנין על ספינות מקושרים. היינו כשאין המקום יכול לקבל הקדושה צריכין להעשות אגודה אחת וע"י מתרוממין בנ"י ויכולין לקבל השראת השכינה. וזה ג"כ ענין בהעלותך את הנרות שהיא התרוממות נפשות בנ"י. וכמ"ש לעיל שלכן כתיב לשון עלי'. כי הדלקה זו הוא רק לעורר השורש להיות עלי' לאלה הנרות בנרות שלמעלה כנ"ל:
 
Section 10
 
תרמ"א
במדרש ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה כו'. דכתיב נר מצוה ותורה אור. הענין הוא כי התורה היא נעלמה מעיני כל חי. וכמו שאין להשיג מהות האור רק ע"י הנר ושמן שנאחז האור בפתילה ועץ ובל"ז אין לנו אחיזה בהאור. כן א"י להשיג אור התורה רק ע"י המצות במעשים יכולין להתדבק באור התורה. והוא מצד חסרון שלנו שמתלבשים בגשמיות לכן א"י להשיג דבר רוחניי. וכמו כן נשמת האדם א"י להשיגה רק ע"י שמתלבשת בתנועת איברי הגוף לכן יש תרי"ג מצות מכוונים לאיברי הגוף אבל האור תורה היא בחי' נשמה כנ"ל. ואור זה של התורה מחי' הכל שע"ז נאמר מחדש בכל יום מעשה בראשית. והוא בחי' השבת אור שבעת הימים וא"י להשיגה רק בהקדמת ימי המעשה. רק לעתיד יהי' יום שכולו שבת שיהיה לנו אחיזה בעצם האור בלי התלבשות. ומזה הטעם נאסר בשבת המלאכות להראות כי המעשים הם הכנה לקבל האור וכשבא האור באמת המעשה בטל. והמשל במדרש שהטמין כלי הדיוטות כשבא המלך ע"ש. כן המעשים הם הכנות שא"י בעוה"ז להשיג רק ע"י המעשים. לכן עוה"ז דומה לפרוזדור בפני עוה"ב. וכמו שבא המלך ע"י הכנות כלי הדיוטות. אבל כשזוכין להשיג קצת דביקות צריכין לבטל הטפל להעיקר. והנה השי"ת מחי' הכל ומשגיח על הכל כמ"ש עיניו משוטטות. עכ"ז כך יסד המלך ית"ש שלא יהי' ניכר השגחה שלו בהתגלות רק כפי הכנות בנ"י. ובמעשיהם הטובים יתעורר השגחתו יתברך בעולם. וזה ענין הדרש להעלות אתכם שיאמרו בנ"י מאירין למי שמאיר לכל. פי' שהם המבררין מלכותו ית' ומביאין אורה לעולם שאינו יכול להיות התגלות אורו ית' בלתי מעשיהם הטובים. אם כי הוא כל יכול. אבל כן יסד המלך כנ"ל. וכן במשל הנ"ל כי בודאי הי' יכול הבורא ית' לברוא העולם שיהי' השגה בגוף האור רק שרצה כן שלא יהי' השגה רק ע"י הנר מצד חסרון המקבלים. וזה הדבר ניתן לאהרן הכהן המיוחד שבישראל והוא המשיך התחדשות מהשורש מהאור להנרות. וז"ש במד' שנחמו ה' שלך גדולה כו'. כי עיקר חנוכת הנשיאים היה כדי שישאר לעולם ההתחדשות שזה תלוי בחינוך כמ"ש חנוך לנער כו' גם כי יזקין לא יסור ממנה. וז"ש כי אהרן אין לו צורך בזה שהוא אצל שורש ההתחדשות בכל יום שמדליק את הנרות כנ"ל. ומעין זה נעשה גם עתה. כענין תפלות נגד תמידין תקנו. שהחכמים הקדמונים תקנו שיהי' בכחנו לעורר התחדשות ע"י התפלות. וכן ז' ברכות של ק"ש שבע ביום הללתיך הוא מעין ז' נרות המנורה הבאת האור לעולם. הללתיך מלשון בהלו נרו כו':
 
Section 11
 
תרמ"ב
במדרש ה' חפץ למען צדקו כו'. כמ"ש במשנה רצה הקב"ה לזכות את ישראל הרבה להם תורה ומצות דכתיב ה' חפץ כו'. פי' כמו שנשתלחו נשמות בנ"י ונתלבשו בגופים שפלים כדי לתקן עולמות התחתונים. צדקה עשה לנו השי"ת להפיס דעתינו במה שכמו כן נתן לנו המצות שהוא התפשטות הארה מתורה אור לתוך המעשה והם מכוונים נגד רמ"ח איברים כו' לזכותנו שהמצות מסייעין לזכך הנפש כמ"ש מצות ה' ברה כו'. וכענין שאמרו חז"ל בלבנה שהרבה צבאותי' להפיס דעתה ע"י הכוכבים. כמו כן סיוע נר מצות כי שורשן של נשמת ישראל אור תורה ממש. והנה כתיב אתה תאיר נרי. ופ"א כתיב אתם נרי. וזה יתקיים לעתיד שיתבטלו נשמות בנ"י אליו ית' ממש. ושניהם אמת שיש כמה מיני נשמות. ובש"ק יורדין הארות מבחי' אתה נרי לכן בשבת ניתנה תורה שיש התגלות מבחי' תורה אור כנ"ל והוא מעין עוה"ב כנ"ל והוא בחי' נשמה יתירה:
ובענין המשל של כלי הדיוטות במד'. יש לרמוז בהעלותך את הנרות שיעלה הכהן עצמו באמצעיות הנרות. ואז אל מול פני המנורה יאירו. כי באמת הם כלי הדיוטות. רק ע"י האדם. המלך נושא פניו ופוסל כלים אחרים כו'. וי"ל שע"ז רמזו חז"ל שמעלה היתה שעלי' הכהן עומד כו' שצריך גם הוא לעלות. וכמו כן בכל מצוה כפי התבטלות האדם להכניס עצמו תוך המצוה מקובלת לפניו ית'. אבל המעשה בעצמה אין לה מקום כמ"ש בלא דחילו ורחימו לא פרחה לעילא וזהו השבח ויעש כן כו':
במדרש אספה לי כו' הבונה בשמים כו' ואגודתו על ארץ כו'. דכתיב התאוו תאוה. כנראה שלא היו ח"ו בעלי תאוה. אדרבה כ' התאוו תאוה. כי בודאי כמו שאנחנו בעוה"ז אחר תערובות טוב ורע בודאי היצה"ר לצורך עבודת ה' הוא כמ"ש בכל לבבך. וכאשר חכמים הגידו כי אנשי כנה"ג רצו לבטל יצרא דעריות וראו שלא יהי' קיום בל"ז. אכן ודאי דורו של מרע"ה שנתעלו למדריגה הראשונה שקודם החטא. והי' להם כל הנהגה למעלה מן הטבע לחם מן השמים כו'. אך כאשר ירדו מזו המדרגה בקשו להם תאוה. ולכן סילק מרע"ה עצמו מזה כדאיתא בזוה"ק ואל אראה ברעתי כו'. והתחיל בחי' התעוררות מן הארץ. ואלה ב' הבחי' בונה בשמים כו' ואגודתו על ארץ. בחי' תורה שבכתב ושבע"פ. אתה נרי ותאיר נרי. בחי' השבת וימי המעשה. ומכש"כ עתה בגלות בודאי תלוי הכל בבחי' המצות ומע"ט שבחול כך זוכין בשבת. וגם בכל יום כפי השמירה ויראת שמים בכל המעשים כך זוכין להתעוררות בשעת עסק התורה ותפלה. וז"ש ואגודתו על ארץ יסדה שזה היסוד לעורר בחי' בשמים מעלותיו כנ"ל:
 
Section 12
 
תרמ"ג
במדרש אל מול פני המנורה יאירו כו' משל למלך שאמר לאוהבו תדע שאצלך אני סועד כו' הכין כלי הדיוטות כשבא המלך סיבבו משרתיו מנורות של זהב נתבייש והטמין כליו כו' עד שאמר המלך פוסל אני כולם ואיני משמש רק בשלך כו' ע"ש. לפי השכל נראה כי לא טוב עשה זה האוהב כי למה לא ישתמש המלך באמת בכלי מלכות. וגם מה נולד לו שנתבייש והי' לו לידע מקודם כי המלך אינו חסר לו ורק לכבודו צוהו להכין כלי הדיוטות. ואם הי' מבין זאת ולא הטמין כליו לא הי' צריך המלך לפסול כלי מלכות. וכן הענין בעבודת האדם לפניו ית' כי יש לו להבין שאין לו שייכות מצד עצם הפעולה רק מצד שהקב"ה אמר ונעשה רצונו. וכפי מה שנודע זה להאדם אינו מתבייש לעוה"ב וע"ז מבקשין ולא נבוש ולא נכלם. כי האדם שמחשב עצמו ומעשיו כשבא לעלמא דקשוט ואינו מוצא לעצמו שום מציאות הוא מתבייש מאוד. אם כי עשה מעש"ט בעולם מטמין את מעשיו כמשל הנ"ל [ואין למעשיו מציאות רק בעולמות תחתונים שאין שם התגלות כלי מלכות כמשל הנ"ל] אבל אם הוא מלא בושה והכנעה בעודנו בעוה"ז אין צריך להטמין עצמו ומעשיו בעוה"ב. וע"ז אמרו אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. וכי הרצון לבוא לעלמא דקשוט בכרס מליאה מש"ס ופוסקים. רק להיות הלימוד בדחילו ורחימו כנ"ל. באופן שיוכל להיות תלמודו בידו כשבא לעלמא דקשוט ולא יתבייש ויטמין מעשיו כנ"ל. וזה הענין האמור בפסוק אל מול פני המנורה יאירו שלא יצטרך המלך לפסול כלי מלכות. וזה השבח ויעש כן שלא שינה. ומסתמא בהדלקת המנורה ראה אהרן הכהן הארת המנורה העליונה כמ"ש במדרש מנורה טהורה ירדה כו'. ובמ"א אמרו במד' שנעשה המנורה מעצמה. ובמ"א אמר שבצלאל עשאה ומסתמא הכל אמת. וזו המנורה היתה הכנה להתגלות נרות המנורה הטהורה. והגם כי אהרן ראה זאת לא נשתנה ולא נתבייש ועשה את שלו ולא הוצרך המלך לפסול מנורת המלכות כמשל הנ"ל:
בפסוק אספה לי שבעים איש כו' ובמד' הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה לפלטרין בנוי על גבי ספינות כו' אספה לי הוא כניסי' שהיא לשם שמים שכשמתאספים בנ"י לשמו ית' בעבור כי יודעים כי הבנין בשמים תלוי בהם וזהו לשם שמים. אז סופה להתקיים פי' שמעוררין את השורש למעלה שזה הסוף והתכלית המבוקש מכל עבודת האדם. והבורא ית"ש קשר דברים רוחניים במעשה התחתונים. ולא עוד רק כל מה שיורדין יותר בגלות ומתחזקים בתורתו ית' מעוררין עוד יותר. וז"ש כי אותן הזקנים שסבלו העבודה במצרים ומוכים בשביל בנ"י. זכו עתה לתקן מה שגם מרע"ה אמר לא אוכל כו' שהוא איש האלקים בחי' שמים ממש. וע"י האסיפה בחי' אגודתו על ארץ נתיסד הפלטין וחזקו כביכול כחו של משה רבינו ע"ה כמשל המד' שהפלטרין תלוי בקשירות הספינות:
בשם מו"ז ז"ל בפסוק ומבן חמשים כו' ישוב מצבא העבודה כו'. אבל חוזר הוא לנעילת שערים. ודקדק מה זה הלשון נעילת שערים ולא פתיחת שערים. ופירש דכתיב מה יפו פעמיך בנעלים. פעמיך הוא התעוררות התלהבות לבות בנ"י. מלשון פעמון זהב. בנעלים הוא שזה התלהבות צריך שמירה ומנעול שלא יתפשט בו פסולת. ושבח הזקנים הוא בזה שיש להם ישוב הדעת שלא להתפשט ההתלהבות יותר מדאי. וזהו נעילת שערים עכ"ד ז"ל דפח"ח. ולהוסיף ביאור הענין דכתיב והחיות רצוא ושוב הוא ב' בחי' הנ"ל. לכן כתיב ישוב מצבא העבודה. וכן הלשון חוזר לנעילת שערים שצריכין בימי הזקנה לחזור ולתקן עבודת ימים הראשונים לבררם מכל פסולת. ופסוק הנ"ל פעמיך בנעלים הוא לכללות ישראל שהקטנים מתבטלין להגדולים. ובמעשה הנערים הוא פעמיך התלהבות ותשוקה בחי' רצוא. בנעלים הם הזקנים בחי' ושוב. ומתאספין כל מיני עבודות של בני ישראל בשמים. ונגמר מכולם סדר עבודה הנכונה פעמיך בנעלים. וז"ש ושרת את אחיו כו' לשמור משמרת. כי הזקנים נותנים כחם לציבור לסייע להנערים שלא יתערב פסולת בעבודתם. ועפי"ז יש לפרש המדרש פרשת וארא חביבים הזקנים אם זקנים הם חביבין הם. ואם נערים נטפל להם ילדות. ויש לפרש עפ"י הנ"ל כי הזקנים האמתיים הם אותן שבימי ילדותן תיקנו בחי' עבודת התלהבות כראוי. ובימי הזקנה מבררין עבודתם הראשונה. וזה פעמיך בנעלים. וחביבין הם כמ"ש מה יפו. ואם נערים הם פי' אף הזקנים שמתחילין עתה לקבל עבודת ה' בימי זקנתם וחסר להם כח התלהבות עכ"ז הם מוסיפים כח להילדים וזה נטפל להם ילדות כמ"ש ושרת את אחיו כנ"ל:
 
Section 13
 
תרמ"ד
במדרש בהעלותך את הנרות לא לאורה צריך רק לזכותכם. פי' מו"ז ז"ל כי הכוונה שמה שיש להקב"ה נחת רוח ממעשה הצדיקים שנק' אור כמ"ש במד' יהי אור זהו מעשיהם של צדיקים שהם מבררים האמת וזהו נקרא בוקר ואור מה שרואין להבדיל בין האמת והשקר. גם זה הוא בעבור שהקב"ה רצה כך שיהיו תחתונים עושים רצונו ושיהי' לו מזה נחת רוח כו'. וביאור הענין עפ"י הפסוק יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך. וכ"כ מקודם והארץ היתה תהו אח"כ יהי אור ודרשו חז"ל היתה תהו מעשיהן של רשעים יהי אור מעשיהן של צדיקים. וכן ויהי ערב ויהי בוקר היינו שהערב הכנה להבוקר שכל מה שברא הקב"ה בעוה"ז להיות נכסה כבודו ית' ושיהי' לצדיקים יגיעה וטורח לברר האמת כדי שיהי' לו כביכול נ"ר ממעשה הצדיקים כענין המשנה כדי ליתן שכר טוב כו'. וזהו הרמז של המדרש בעינים בראתי לבן ושחור ואין אתה רואה רק מהשחור. רמז להנ"ל שכל ההארות שהצדיקים זוכין רק מכח החושך וההסתר שיש בעולם. ועי"ז זוכין לאורה גדולה. ואמר יגדיל תורה כו' דכתיב נר מצוה ותורה אור וכ' במ"א באורך. והענין הוא דשורש התורה הוא גבוה מאוד וכמו שיזכו בני ישראל לעתיד כמ"ש במד' לעתיד אני מאיר לכם אורה גדולה. וזהו דרך המיוחד לצדיקים דכתיב ואורח צדיקים כו' עד נכון היום. אבל הקב"ה הרבה תורה ומצות כמ"ש בזוה"ק נשא שע"ז כתיב כל ארחות ה' חסד ואמת תרי"ג אורחין דאורייתא. פי' שכל המצות הם עיטין טבין. והיינו שברא העולם בזה האופן שהוא עלמא דשיקרא וצריכין לסיוע של תרי"ג מצות לתקן כל האברים וכל הימים. ולהמשיך הארת התורה בדרכים שלמטה. כי כל מה שגבוה יותר היא באחדות יותר. ולכן נקראת התורה בגמ' פרשת דרכים ע"ש בגמ' דסוטה ע"פ תורה אור. וז"ש יגדיל תורה. וכל זה לזכותכם כמ"ש חסד ואמת כדי לתקן אלה המקומות החשכים ולהוציא יקר מזולל שעי"ז מתקרבין הגרים וחסידי אומות העולם כמ"ש במד' ע"ז והלכו גוים לאורך כו' כי דרכים הללו לעתיד יהיו נשארים מתוקנים בעבור האומות כפי מה שיזכו. אבל בנ"י יתעלו לאחדות האמת. ובהעלותך את הנרות הוא התקשרות התרי"ג אורחין באורח המיוחד. ויתכן לרמוז את הנרות שגם החושך וההסתר בעצמו מתעלה ע"י העלאת הנרות. והרמז לתיקון הגוף שהוא המלבוש המסתיר הארת הנשמה וכפי תיקון הנשמה מתעלה גם הגוף:
בענין קברות התאוה שאמרו זכרנו את הגדה כו' נאכל במצרים חנם דרשו חז"ל מן המצות ותימה לחשוד דור דעה כזה להיות חלילה פורקי עול מצות. ויתכן לפרש כי אדרבה מזה שעלתה על לבם הרהורי תאוה ממה שהיו במצרים בלי עול מצות. על זה הי' כל התלונה שלהם. ובודאי המקומות שעברו בנ"י במדבר המה מקומות מסוכנים מאוד כמ"ש במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון. ואם לא היו הדור ההוא מתקנים המקומות הי' פגם לדורות. ויתכן שלכן הקדים הכתוב תפלת מרע"ה בנסוע הארון כו'. להודיע כי הי' במסעות מלחמות גדולות כמ"ש וינוסו משנאיך היינו הסט"א שמביאין לאדם לשנוא מצות ה' וחוקותיו. ונק' המקום קברות התאוה. ואם רק על העונש הלא בכ"מ שם המקום הוא על שם השבח של המקום. רק הפי' שתקנו התאוה ובעבור שהיו מוכנים לתקן זה השורש הי' בהכרח קצת נכשלים שם. כאשר שמעתי כזה מפי מו"ז ז"ל בענין שמשון הגבור לאשר הי' מיוחד לתקן עריות הי' נכשל קצת כי הי' צריך להכניס עצמו במקומות מסוכנים. ואותו הדור שהיו מרוחקין מאוד מן הטבע לכן כל שהרגישו קצת תאוה התאוננו זכרנו את הדגה כו' חנם כו' ולא היו יכולין לסבול הרהור של פריקות עול כנ"ל. וכן אח"כ באו לחצרות בחי' תיקון הקנאה ונכשל קרח בקנאתו על אהרן הכהן. ואח"כ במדבר פארן תיקון הכבוד. ולכן נכשלו המרגלים באמרם היינו כחגבים. וכדאיתא שם לא נזכה למהוי רישין. והגם כי בודאי לא כפשוטו חמדו להם כבוד רק כיון שהי' שם שורש מדה רעה של הכבוד היו נכשלים באיזה הרהור מזה. והם הג' דברים קנאה תאוה כבוד שמוציאין האדם מן העולם:
 
Section 14
 
תרמ"ה
במדרש כמה נימין היו בכנור ז' כו' שבע ביום הללתיך היו הלוים עומדין ומזמרין על הדוכן לפני מי שאמר והי' העולם כו' דאיתא כהנים בעבודתן ולוים בדוכנם וישראל במעמדם. ואלה הג' הם בחי' מעשה דיבור ומחשבה שהם כלל כל העולם. והגם כי בחי' המחשבה היא למעלה. אך היא הנותנת כי הרצון והמחשבה נמצא בכל איש ישראל. אבל להיות כלי מוכן להוציא דיבורים לפני הקב"ה. ובפרט מלה דקיימא בעובדא. דהיא יתירה מכולא כדאיתא בזוה"ק תרומה. זה הי' עבודת הכהן. והלוי בדיבור. וישראל ברצון ורעותא דלבא. ובודאי באלה העבודות בביהמ"ק היו מתקנים כל הבריאה דכתיב עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. ועיקר כחן של ישראל בפה. וזה נשאר בלוים דכ' רוממות אל בגרונם ועי"ז וחרב פיפיות בידם כו' ע"ש בפרש"י וכל מלחמתן של בנ"י הי' בזה הכח. ולכן כתיב למנצח. כי באלה השירים היו מנצחין לכל האומות ובע"כ היו מעוררין כל האומות להביא מורך בלבבם מפני הדר גאונו ית'. ואיתא מיריחו היו שומעין קול השיר ע"ש והרמז כי הקולות הלכו עד למרחוק כי יריחו היו תוקף כל הז' אומות כמ"ש:
וכתיב תהלת ה' ידבר פי ועי"ז ויברך כל בשר שם קדשו כי יש כח בפיהם של בנ"י לעורר כל בשר ולכן כתיב שפוך חמתך כו' אשר לא ידעוך כו' בשמך לא קראו. מטעם כי אכל את יעקב כו' נוהו השמו כי בזמן שהיו בנ"י במקדש. בע"כ ידעו גם הם לקרוא בשם ה'. כמ"ש שלמה הנכרי כו' ובא מארץ רחוקה. וכ"כ לדעת בארץ דרכך כו' יברכנו אלקים וייראו אותו כו'. ועי"ז שאכל את יעקב לכן לא ידעוך ובשמך לא קראו. ואיתא בגמ' ד' מלכים היו דוד אמר ארדוף כו' יהושפט אמר אין בי כח לרדוף אומר שירה והם נופלים. דכתיב ובעת החלו ברנה כו' יחזקי' אמר. אין בי כח כו'. וכ"ז הוא ג' ענינים הנ"ל מעשה דיבור מחשבה. כהן לוי וישראל. ובודאי צריכין כל הג' כי רצון ותשוקת בנ"י היו מוסיפין כח לכהן ולוי. ואלה הז' נימין הם בחי' שבעה קולות שבמזמור הבו לה'. וז' ימי שבתא. לכן יש בכל יום שיר אחר. שיש קול מתוך אהבה ומתוך יראה כו'. וגם עתה בבתי כנסיות ומדרשות שנק' מקדש מעט יכולים לתקן מעין שיר הלוים הנ"ל:
 
Section 15
 
תרמ"ו
מפ' בהעלותך בקיצור
במדרש ה' חפץ כו' וכן היא במשנה רצה הקב"ה לזכות את ישראל הרבה להם תורה ומצות. והענין דכתי' נר מצוה. היינו כמו הנר הוא כלי איך להעלות אורה. כן המצות הם כלים לקבל אור התורה. וכמ"ש עושי דברו לשמוע היינו שע"י עשיות המצות יכולין לשמוע ולקבל דברי תורה. נ'ר' הוא רמ"ח מצות עשה עם אהבה ויראה כדאיתא בזוה"ק. ומילוי נ"ר הוא שס"ה נגד שס"ה גידים שהם בפנים. ורמ"ח איברים נגלים (ועי"ז) [*וע"י] התרי"ג מצות נתקן האדם ונעשה כלי מוכן לתורה. ונפשות בנ"י המה נשתלחו לעוה"ז שהם כלים לגלות אור תורה על ידם שרצה הקב"ה לזכות אותנו שיהי' הארת התורה על ידינו. וזה הצלם של תרי"ג הוא הכלי לגלות אור התורה על ידו:
ברש"י להגיד שבחו של אהרן שלא שינה פרשנו שלעולם עשה כן בלי השתנות דאדם נקרא מהלך שבא מעט מעט אל השלימות. אבל אהרן הכהן מלאך ה' צבאות הוא שנקרא עומד. וכ"כ ונתתי לך מהלכים כו' העומדים. ואמת [*כי] נתעלה ע"י עבודת המקדש וזהו שרמזו חז"ל מעלה הי' שעלי' הכהן עומד. פי' בהעלותך ממש. את הנרות באמצעות הנרות נתעלה. ואז אל מול כו' יאירו וע"ז כתיב כן עשה שנתעלה כו':
בענין התקיעות במקדש. וכן במלחמה. דכחן של ישראל בפה כמ"ש רוממות אל כו' וחרב פיפיות. ובכח התורה שע"ז רומז השופר גברו כל המלחמות. וכן בנסוע הארון כו' קומה ה' כו' שהכל הי' בכח התורה. וזה שנק' צבאות ה'. ומבן עשרים יוצא למלחמה כי בן י"ג נעשה בר מצוה ובן כ' נעשה בן תורה כדאיתא בזוה"ק. וכל מלחמתן הי' בכח התורה כמ"ש רש"י בפ' דברים שלא היו צריכין כלי זיין לולי חטא המרגלים לכן דור ראשון נקראו אנשי המלחמה. ומעין זה הי' בביהמ"ק מציון תצא תורה כו' וזה הי' ניצוח הלוים בשירה. וגם עתה מעט ע"י שירות ותשבחות שנק' פסוקי דזמרה. ובוחר בשירי זמרה י"ל על השיריים שבדורות אלו:
 
Section 16
 
תרמ"ז - תרמ"ח - תרנ"ב
אל מול פני המנורה יאירו במדרש המשל שהטמין כלי הדיוטות ע"ש. דאיתא בראשית ירא שבת בשת. ויובן הענין עפ"י משל הנ"ל. כי באמת מה האדם שיבוא אחר המלך לתת דין וחשבון לפניו. מה מציאות יש לכל בו"ד הבל הבלים. אכן כפי הביטול שיש באדם בעודו בעוה"ז יודע ומבין כי הכל לה' ומאתו ית' זוכה כל אחד בחלקו ואין כחו נפרד מאתו ית'. בזה יש מקום להעריך מעשיו לפניו ית'. כענין שנאמר למעשה ידך תכסף. וזוכין לזה ע"י השבת שהוא הביטול אליו ית' ומתדבקין בשורש ועי"ז יש עלי' לכל הדברים אל הראשית. וזה בראשית ירא שבת כדי שלא יהי' בבושת פנים לעוה"ב. וע"ז נאמר הביטו אליו ונהרו. ועי"ז שכל האור הי' מאתו ית' פניהם אל יחפרו לשון עתיד אפילו לעוה"ב. וזה השבח של אהרן שלא שינה. וכענין שאמרו חז"ל בפסוק וכלים מכלים שונים שע"י שהוציאו כלי המקדש נשתנו כלי הדיוטות ונעשין כנחושת וברזל ע"ש. אבל באהרן דכתיב אל מול פני המנורה יאירו שלא נשתנו הנרות שהכין הגם שנתגלה במקדש אור השכינה מן השמים. ולהבין ענין הכנת כלי הדיוטות עפ"י מ"ש במדרש ה' חפץ למען צדקו כו' וכן הוא במשנה רצה הקב"ה לזכות את ישראל הרבה להם תורה ומצות. והענין הוא כי התורה עצמה נעלמה מעיני כל חי והוא באמת אור הגנוז כמ"ש וירא כו' את האור כי טוב ויבדל ודרשו חז"ל שהי' מאיר מסוף העולם כו' וראה שאין הרשעים כדאי וגנזו לצדיקים כו'. והיא התורה שנקראת אור. ונק' חמדה גנוזה שגנזו הקב"ה באלה המצות מעשיות גשמיות שנקראו נרות כמ"ש נר מצוה ולגבי תורה גנוזה נקראו אלה כלי הדיוטות. שרצה המלך שבנ"י יתקנו כלי הדיוטות להיות כלים לקבל בהם הארת התורה. ובבהמ"ק הי' מתגלה אור תורה הגנוזה אעפ"כ יאירו שבעת הנרות כנ"ל:
במדרש ה' חפץ כו' יגדיל תורה וכ"ה במשנה רצה הקב"ה לזכות את ישראל הרבה להם תורה ומצות דכתיב נר מצוה ותורה אור. והיא כמו הנשמה בגוף שמתפשט כח הנשמה באיברי האדם. ולא עוד אלא כפי התרחבות הגוף כן מתרחבת הנשמה. כמ"ש בזוה"ק וישב על פסוק יוצר רוח אדם בקרבו ע"ש. כמו כן עשה הקב"ה צדקה שיתגדל התורה ויתפרש בתרי"ג אורחין. כי כל מצוה היא המשכת דרך חדש מן התורה. והמשכת אור התורה באלה הנרות של מצוה הוא בכח קיום המצות שבנ"י מקיימין. לכן איתא מצוה בעידנא דעסיק בה מגינת כי אז נעשה נר דלוק מאור התורה. ז"ש במד' נרי בידך נרך בידי נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן. פי' כמו שאדם שומר המצות ונמשך אור תורה בנר מצוה. כן מאיר נשמתו באיבריו. חופש כל חדרי בטן י"ל כמ"ש בפסיקתא בפסוק אחפש כו' ירושלים בנרות מלשון לחפשי ישלחנו מוציא אני ירושלים לחירות ע"ש. כמו כן ע"י הארת הנשמה בכל אבר ואבר מוציאו לחירות שלא יהי' נדבק בגשמיות ומאסר הגוף רק מדביקו אל שורשו וזוכה לכל זה כפי קיום המצות. והנה כמו שהוא בפרט האדם. כן בכלל. בנ"י הם הנשמות והם מאירים לכל העולם. ואיתא בגמ' ע"פ צדקת פרזונו בישראל צדקה עשה הקב"ה שפזרן בין האומות דכתיב וייצר כו' האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים והנשמה ניתנה לברר החומר להוציא מתוכה הנצוצי קדושה ולברר אוכל מתוך פסולת. וכמו כן בכלל נשלחו בנ"י בעולם מעורבים בין האומות כדכ' ואבדיל אתכם מן העמים דרשו חז"ל בורר וחוזר ובורר כו'. ולכן נתן לנו הקב"ה המצות שיהיו לנו לסיוע לברר אלה הבירורים. וכתיב נדחי ישראל יכנס. ואיתא נדחי ישראל גי' תרי"ג. וכמו כן ה' אלקי ישראל גי' תרי"ג. כי הקב"ה כביכול כתיב בי' עמו אנכי בצרה. ארד עמך מצרימה. וכמו כן בכל גלות הולך שמו ית' עמנו ונותן לנו כח ע"י תרי"ג מצות לברר אלה הבירורים. נ'ד'ח'י גי' שם של ע"ב:
בפסוק ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים כו'. כי הנה כל המסעות היו להלחם עם הסט"א כמ"ש ויהי בנסוע כו' קומה כו' ויפוצו אויבך והוא בחי' ימי המעשה. ובנוחה הוא בחי' שבת. ולעולם כן הוא המסע בימי המעשה ומנוחה בש"ק. ואיתא כי יש ג' ימים דקמי שבתא וג"י דבתר שבתא שהארת השבת מתקיים ג' ימים וגם ג' ימים מקמי שבתא מה שמכינים אל השבת והוא ג"כ כח השבת שמאיר לעניו ולאחריו. וכ"כ במכילתא שמור וזכור מלפניו ומלאחריו משל לזאב כו' ע"ש. וז"ש ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים הוא ג' אחר שבת. וארון ברית ה' נוסע כו' דרך שלשת ימים כו' הוא ג' ימים דקמי שבתא. וז"ש לתור להם מנוחה הכנה אל השבת הבאה. וכן איתא בגמ' שתיקן עזרא שלא להיות ג' ימים בלי תורה הרי שקריאת התורה מאיר
בענין מ"ש חז"ל שנזכר בני ישראל ה"פ בפסוק להודיע חיבתן שנחשבו כחמשה חומשי תורה. ואמו"ז ז"ל אמר כי רמזו כאן ע"י שנבחרו הלוים לא יהי' פחיתות לבנ"י כי כח הלוים ג"כ מכללות בנ"י. וכ"כ בס' קדושת לוי. ולבאר הענין דאורייתא וישראל כולא חד. וכמו שיש בתורה ה' חלקים כן באדם חמשה מוצאות הפה. ובאמת כלל העולם הוא ציור האדם. ובכלל בנ"י הם הפה כמ"ש כחן של ישראל בפה. כי כמו שבה' מוצאות הפה מתגלה רצון האדם מכח אל הפועל. כמו כן ע"י בנ"י נשלם פנימיות הרצון מכל הנבראים. ובפרטות בנ"י עצמם נמסר כח הפה ללוים שדיברו בשיר. כי העיקר הוא שיוכל האדם להוציא הפנימיות שבו מכח אל הפועל. וזה הוא כפי הנקיות מלכלוך החטאים. ולכן כשחטאנו נבחרו הלוים שישלימו הם הדיבור בשליחות כל בני ישראל:
במדרש אספה. הבונה בשמים מעלותיו כו'. כבר כתבנו במ"א. והענין בקצרה כי יש ב' ענינים. שצריכין להמשיך כח משמים לזה העולם וזה פעל מרע"ה שהוריד התורה מן השמים. אך צריכין ג"כ להכין עצמנו להיות כלי מוכן לקבל השפע משמים. וזה ענין הספינות קשורים שלמטה דכתיב ואגודתו. שלמטה צריכין קשרים ואגודות. וזה בחי' תפילין של יד דכתיב וקשרתם. אבל תש"ר היא הארה הבאה מלמעלה כמ"ש וראו כו' שם ה' נקרא עליך. ובאמת ב' אלו הם בחי' הנפש והרוח. הנפש צריך שמירה. וגאולתנו ממצרים הי' בבחי' הנפש כמ"ש במ"א. ואח"כ זכו לבחי' הרוח בחי' התורה. אבל כשנפגם אח"כ הנפש ע"י החטאים כמ"ש נפשנו יבשה. ונפשנו קצה. היו צריכים תקונים ע"י בחי' שבעים נפש בחי' ואגודתו על ארץ. והם השבעים איש כמ"ש שם בשבעים נפש ירדו אבותיך כו'. והרמז דכתיב זכרנו כו' הדגה כו' היינו שנתעורר בהם הרהורים מגלות מצרים. וממילא לא היו מוכנים לקבל המן שהוא לחם מן השמים:
עוד מענין הנ"ל. דכתיב לא בשמים היא כו' ולא מעבר לים כו'. והם ב' דרכים שיכולין לבוא לדביקות הבורא. וביציאת מצרים זכו לבחי' מעבר לים. ובקבלת התורה מן השמים. וע"ז כתיב קרוב כו' בפיך ובלבבך. בפיך הוא בחי' תורה מן השמים. בלבבך ב' יצריך בחי' מעבר לים. וזה עצמו ב' המיני לחם. המן בזכות משה לחם מן השמים. והכא כתיב התאוו תאוה מי יאכילנו בשר וכתב רש"י והלא הי' להם בקר וצאן אלא שמבקשין עלילה ואין מובן מה עלילה כיון שהי' להם. אך באמת לא רצו לאכול מעצמם. רק שאמרו מי יאכילנו. ורצו שהשי"ת יתן להם זה המאכל שיהי' ע"י בחי' תאוה שהיא לחם מן הארץ בחי' מעבר לים כמ"ש ויגז שלוים מן הים. וזה ניתן להם ע"י השבעים איש שהוא אגודתו כנ"ל כמשל הספינות שבמדרש הנ"ל:
בפסוק ועתה נפשנו יבשה. כי הנה באלשיך פרשת בשלח ביאר איך המן נתן חיות לגוף. כמו שנמשך ממזון הגוף חיות אל הנפש ע"י התקשרות נפש בגוף. מובן מזה כי מזון הנפש יוכל לקיים הגוף ג"כ ע"ש דפח"ח. ובאמת נראה שהכל הוא לפי מצב האדם אם הגוף טפל אל הנפש ניזון הוא במזון הנפש. והנה כמו כן מדריגה על מדריגה בענין נפש רוח נשמה. ומרע"ה הי' מדריגתו בחי' התורה שהוא הרוח ממללא ולכן המשיך להם מאכל המן להיות מזון הרוח מעמיד גם הנפש. וכשנפלו קצת מזו המדריגה אמרו נפשנו יבשה כי לא הי' בטל כל הנפש אל הרוח. ובדרך זה יש לפרש הפסוק שש מאות כו' אנכי בקרבו כו'. פי' שהם במדריגת הרוח ולא ימצא להם להיות מזון הרוח ע"י מזון הנפש כי הם במדריגת הרוח שצריך להיות עיקר המזון להרוח כנ"ל:
והנה כתיב כמתאוננים רע כו'. ביאור הענין כי בודאי לא הי' מחשבותם להרע. רק שרצו בחי' עץ הדעת טוב ורע כמו חטא הראשון. ובאמת עתה אחר החטא שנתערב טוב ורע בעולם אין הנפש יכול להתתקן רק בכח הבירור. וזה רמז הפסוק גם בלא דעת נפש לא טוב. מאי גם. רק להיות כי עיקר הרצון הי' שיתדבק האדם בעץ החיים תורה וחקים ומצות שהוא למעלה מהשגת דעת האדם. אבל עתה אין הנפש בטוב רק ע"י הדעת. ואכילת לחם מן הארץ הוא הדעת המברר בין טוב ורע ובורר אוכל מתוך פסולת כמ"ש בגמ' אין תינוק יודע לקרוא אבא ואימא עד שטועם טעם דגן. וכן אין מרחיקין מצואת קטן עד שאוכל כזית דגן שבלחם מן הארץ מתערב פסולת. וכמו כן בע"ח שהם גדולי קרקע ונזונין מעשב הארץ. אבל לחם מן השמים הוא בלי פסולת. ובאמת האדם כולל כל המדריגות. כדאיתא שיש צורה וחומר. פשוט ומורכב. והאדם יש בו נר"נ כולל כל המדריגות. ונפש שהיא מדריגה התחתונה יש בה שייכות להגוף המורכב ע"י נפש בהמיות שבו. וע"ז מי יודע רוח בני האדם כו'. פי' שכאן מקום הדעת ובירור כנ"ל. והמן לחם שמלאכי השרת אוכלין. והוא חומר פשוט. רק כשהשפע בא בכח הקרקע מורכב הוא מד' יסודות. אבל כשקיבלו מן השמים שהוא חומר פשוט לא הי' בו פסולת לכן כתיב לבן. וכ' תופל ולבן שתפלו על המן שהי' לבן. פי' לבן הוא פשוט שמקבל אח"כ כל הגוונין. אבל באמת הנפש צריך בירור הנ"ל. וז"ש נפשנו יבשה. ואמרנו זכרנו את הדגה כו' נאכל במצרים. פי' במצרים נעשה בירור הדעת הנ"ל והי' הכנה שיכנסו אח"כ לארץ ישראל ויבררו הלחם מן הארץ. וז"ש אשר נאכל שבכח יצ"מ זכו לידע ולברר זה המאכל. אכן בדור המדבר כתיב אני אמרתי אלקים אתם והיו מוכנים להתדבק בעץ החיים. והנה ארבעים שנה היו נזונים מן המן שביצ"מ נעשו כברי' חדשה וכמו תינוק יונק משדי אמו קודם שיש בו כח לעכל המאכל לברר אוכל מתוך פסולת. כן בנ"י כתיב שני שדיך כו' שבזכות משה ואהרן נזונו מלחם מן השמים שעוד לא היו בכח לברר לחם מן הארץ. ואם היו נמשכין אחריהן בתמימות היו מתקנין כל חטא האדם. אבל הם היו מתאוננים על חסרון בחי' הבירור עץ הדעת טוב ורע שניטל מהם. לכן כתיב כמתאוננים רע שהגם שלא כוונו להרע ח"ו רק על בירור טוב ורע. סוף סוף בחרו במקום זה שיש בו תערובות טו"ר. והמן הי' למעלה מבחי' הנ"ל. לכן כתיב בי' לא ידעו מה כו'. את המן אשר לא ידעת כו':
בפסוק כמתאוננים רע פרש"י שאמרו כמה לבטנו בדרך כו'. אמר אמו"ז ז"ל כי כל החטא הי' מה שלא האמינו כי הוא רק לטובה וחשבו שלרעתם הוא. והנה רש"י כתב שהקב"ה נתכוין לטובה שיבואו מהר לא"י וקשה שהי' יכול להוליכם בדרך נייחא כי היפלא מה' דבר. אך איתא כי א"י זוכין ע"י יסורים ולכן היו מ' שנה במדבר. אכן אם היו מקבלין זה המהירות באהבה אף שהי' קשה להם ולטורח הי' זה מספיק לנחול הארץ ע"י אלה היסורים וזה הי' הנסיון עכ"ד ז"ל. וכן נראה כי באמת הקב"ה משבח אותם לכתך אחרי במדבר וכ' בתורה לשבח ויש אשר יהי' הענן ימים כו'. א"כ קיבלו גזירת מלך. רק כל החטא הי' מה שחשבו שהוא לרעתם וזהו כמתאוננים רע. דכ' משכני אחריך נרוצה. היינו להיות נמשך אחריו ברצון ואהבה. אפילו שהדרך הוא בטורח ומשא מ"מ מרוב התשוקה לעשות רצונו ית' צריך להיות בטל כל הרצונות של האדם. כענין שאמרו בטל רצונך מפני רצונו להיות כל רצון האדם בטל בששים ומאה לרוב התלהבות התשוקה לעשות רצונו ית"ש. וכן דרשו חז"ל ואהבת כו' ובכל מאודך בכל מדה שמודד לך הוי מודה לו מאוד מאוד. היינו אפילו בעת פורעניות יהי' מלא אהבת ה' כשמתבונן שכך רצונו ית"ש. וכשכל תשוקת האדם בעולם רק לעשות רצונו ית' מתבטל ומקבל הכל באהבה ורצון כנ"ל:
 
Section 17
 
תרמ"ט
במדרש אל מול פני משל למלך כו' והטמין כלי הדיוטות כו'. הענין כמ"ש בראשית ירא שבת בשת. פי' ע"י שמעלין הכל אל הראשית והשורש שזה בחי' שבת מזה צריך להיות חל הבושה על אדם במה שיודע שכל מעשיו מתעלין עד השורש. וע"י שבנ"י שומרין השבת זוכין להעלות כל מעשיהם אל השורש. וכביכול הקב"ה מניח העליונים ומשתמש בכלי הדיוטות כענין שכ' בזוה"ק ויקהל ע"פ ביני ובין בני ישראל אות הוא שהרוח היורד בש"ק מתהנה מסעודת שבת בצד אחד ובצד א' מרוחניות. נמצא מתעלה גם הגשמיות בש"ק להתדבק בשורש הרוחניות. וזה הרמז ששת הנרות המאירין מול האמצעי שהוא יום שבת קודש כמ"ש במ"א:
 
Section 18
 
תרנ"א
במדרש שניחם הקב"ה לאהרן שלך גדול מחנוכת הנשיאים הקרבנות כל זמן שביהמ"ק קיים ושלך לעולם קיימת כו'. הענין הוא דחנוכת הנשיאים הי' בחי' י"ב גבולין עומד על שנים עשר בקר. וז' נרות המנורה הוא בחי' גבוה מזו. כי הכ"ב אותיות מתחלקין לג' אמות וז' כפולות וי"ב פשוטות כדאיתא בס"י. והי"ב הם מדריגה שלמטה ומול זה הי"ב בקשות בשמו"ע בחול. והז' הם ז' שבתפלת שבת. ובאמת להי"ב בקשות הגם שהם צרכי בני אדם יש לכל אחד שער מיוחד למעלה ומלאכים ממונים על כל פרה. אבל הז' הם למעלה מזה שהרי בשבת אסור מצוא חפצך א"כ הז' אלו הם צרכי גבוה. והגם שהם צרכי בנ"י אבל הם בדביקות בשורש. וזהו רמז ז' כפולות כדאיתא במד' כל מעשה שבת כפולים זכור ושמור משנה לחם שני כבשים כו'. וזה עצמו ענין לחם משנה דכתיב בשבת שהחלק שלמטה מתאחד בשורש שלמעלה. לכן נקרא שבת שלום שמחבר עליונים לתחתונים ויש עליות נשמות למעלה וירידת נשמה יתירה למטה. ורוח שבקדושה יש לו חלק בעונג שבת כדאיתא בזוה"ק ויקהל. וזה ענין ז' כפולות כי ג' הראשונות קדש קדשים. וז' הם אמצעים חלק למעלה וחלק למטה. וי"ב הם למטה. אכן כשהי' ביהמ"ק קיים בכח הקרבנות היו מתקרבים מדריגות התחתונים ג"כ עד השורש כדאיתא בדברי האר"י ז"ל כי כל הגלות אחר החורבן בחיצוניות כמ"ש אראלים צעקו חוצה וכן הוא בזוה"ק ברע"מ פרשת בהר. והוא ענין י"ב דימי המעשה שההנהגה ע"י המלאך. אבל בחי' השבת היא הנהגה פנימיות. והוא עצמו ענין המנורה שהי' בהיכל הפנימי. ומול פני המנורה יאירו הוא ענין ז' כפולות כמ"ש בנרות דזכרי' שבעה ושבעה מוצקות. ז' דלמטה מול ז' דלמעלה. וז"ש שלך לעולם קיימת. כי עיקר ההארה מלמעלה כמ"ש לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי ע"ש בהפטורה דזכרי'. רק שאהרן הכין נרות שלמטה שיתחברו בשורש הנרות שלמעלה וההארה שלמעלה היא קיים לעד. ובמד' אתה תאיר נרי כו'. במקום אחד כ' תאיר נרי ובמ"א כתיב אתה נרי. והיינו שבעה דלעילא תאיר נרי שהם מאירין לאותן שלמטה. וענין לזכותכם שכתב במד' היינו שניתן לבנ"י כח שימשכו הארת הנרות שלמעלה ע"י נרות שלמטה. וזהו להעלות אתכם. והיינו דמסיים הפסוק יגיה חשכי אפילו כשלא יהי' לנו בהמ"ק ומנורה למטה מ"מ ע"י החיבור שהי' בראשונה נעשה ב' המנורות אחת. וזהו רמז נר מערבי כמ"ש במ"א פי' הגמ' וכי לאורה צריך כו' ופרשנו שהרי מנורה שלמטה כדי למשוך הארת מנורה שלמעלה. ובאמת בדור המדבר שה' הולך לפניהם ממש לא היו צריכין עצות להמשיך הארה ע"י המנורה. ואם אינו ענין להם תנהו לדורות הבאים שע"י שהתקשרו הנרות שלמטה בלמעלה. מאירין נרות שלמעלה למטה אפילו בזה"ז. וזהו שלך לעולם קיימת. ומעין זה הוא תאיר נרי ביום השבת שיש בו ג"כ חיבור הנ"ל. יגי' חשכי שמאיר אפילו לימי המעשה: עוד פי' הפסוק עפ"י מ"ש נר מצוה שהוא רמ"ח מ"ע עם אהבה ויראה שהם העמודים שמעלין המצות למעלה כדאיתא בזוה"ק. א"כ יגי' חשכי הוא שס"ה מל"ת. שהתורה מלמדת לנו איך להעלות הנרות בכח המ"ע. ואיך להזהר מרע בכח שס"ה מל"ת. יגי"ה חשכ"י גי' שס"ו. והם שס"ה ל"ת ויראה שהוא עמוד שכל שס"ה ל"ת תלוין בו:
 
Section 19
 
תרנ"ג
במדרש קח את הלוים כמה נימין הי' בכנור שבע ולימות המשיח ח' ולעתיד עשרה בנבל עשור כו'. כי השירה תליא בזמן. ולכן בכל יום יש שיר אחר כי ההתחדשות שיש בכל יום נותן השירה כמ"ש ז"ל כי השמש אומרת שירה וזורחת ע"ש בפסוק שמש בגבעון דום. כי בכל יום יש הארה אחרת כדאיתא בשם האר"י ז"ל כי אין כל יום דומה לחבירו מבריאת עולם. ונראה דהלוים מיוחדים לבחי' הזמן דיש ג' בחי' עולם שנה נפש. דצריך כל אדם בפרט ומכש"כ כלל ישראל לתקן המקום והזמן שמיוחד לו בתיקון נפשו. ובנ"י תקנו המקום בכח ארץ ישראל ולכן נתחלק להם הארץ ולשבט לוי לא הי' חלק. והלוים מוכנים לתקן בחי' שנה לכן הלוים נפסלים בשנים ולא במומים. כמ"ש במשנה כשר בכהנים פסול בלוים. והכהן מיוחד לבחי' נפש לכן צריך שלא יהי' בו מום. ואין נפסל בשנים. ולכן תליא השיר בבחי' הזמן. ולימות המשיח וכן לעתיד יהי' שינוי בזמן וישתנה השיר. וכמו כן שבת מעין עוה"ב לכן מזמור שיר ליום השבת כתיב בי' עלי עשור. ושבת הוא בחי' שיר השירים שכולל כל השירים של ימי המעשה:
 
Section 20
 
תרנ"ד
במדרש המשך הפרשיות ברכת כהנים וחנוכת הנשיאים והעלאת המנורה לנחם את אהרן ושבטו שלא הי' בחנוכה זו. אבל הוא מדליק את הנרות ומברך את ישראל ע"ש. ונראה שבאמת ג' הברכות שבברכת כהנים הם ג' בחי' אלו והם מכוונים לבחי' כהן לוי וישראל. והברכה היא שליטת כח הכהן על הלוי כדאיתא וישא כו' ידיו דבעי לארמא ימינא על שמאלא. כי שורש הברכה במדת הדין לכן נמסרה הברכה ליצחק ואמרו עושר מצפון. אך שהגמר בפועל הוא בכח הכהן והחסד שגובר על השמאל ולכן ג"כ סוף הברכה לא הי' מדעת יצחק [*רק] באמצעות מעשה רבקה ויעקב. ויאר ה' הוא בחי' המנורה המיוחד לכהן. ונשיאת פנים הוא לישראל. וזהו עצמו ענין חנוכת הנשיאים דאיתא ישא ה' פניו והכתיב אשר לא ישא פנים ומתרצינן כאן כשעושין רצונו של מקום. וקשה א"כ מה צריך נשיאת פנים. אבל עיקר נשיאת פנים הוא להיות רצונו ית"ש מסכים לרצון בנ"י. כמו שהי' בנשיאים שחידשו מעצמם סדר חנוכה. והקב"ה הסכים עמהם כמ"ש במדרש קח מאתם ע"ש. שלכך לא ניתן המצוה ע"י משה רבינו שהי' בחי' תורה שבכתב. וחנוכה זו הי' בחי' תורה שבע"פ שהסכים הקב"ה לדעתם. זהו בחי' נשיאת פנים. וכענין שנא' ויהי נועם ה' כו' עלינו. וג' בחי' הנ"ל הם בחי' ג' אבות. אברהם יאר ה' כמ"ש מי העיר ממזרח כו'. יצחק יברכך לכן צריך שמירה. ונעקד יצחק להיבטל כחו לאברהם וכמו כן הכהן שולט על הלוי וגומר הברכה בפועל. וישא הוא בחי' יעקב וישראל בחיר שבאבות והוא בחי' כלל ישראל. וזה ההפרש בין כהן ללוי שהם בחי' פרטיים. וכמו כן אברהם ויצחק ימין ושמאל. אבל יעקב גוף הכולל כל הקומה. ובאמת אין זוכין לבחי' נשיאת פנים רק כשעושין רצונו של מקום כמ"ש יפה כו' רעיתי כתרצה בשעה שאתם מתרצים לי. אבל בחי' הידים הם עולין ויורדין. וזה הרמז שניחם את אהרן שלך לעולם קיימת כי הגם שהגוף עיקר אבל בידים יכולין לקבל עזר וסיוע וברכה הגם שאין התיקון בשלימות:
במדרש משל הפקח והסומא כשבאו אל הבית אומר הפיקח להסומא צא והדלק לי כדי שלא יחזיק טובה כך סומא אלו ישראל נגששה כעורים קיר כו'. פי' כמו בהסומא מה שיכול בעצמו למצוא הצורך לו נסתלק הפקח ממנו שיותר נוח לו שלא יצטרך לסיוע מהפקח. כענין זה הוא שאמרו שרצונו ית' הי' שיזכו בנ"י במעשיהם משום דמאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאסתכולי בי'. והנה ענין המצות הוא מה שאדם במעשיו מדליק לו נר בתוך החשיכה כדאיתא במד' תצוה פי' נר מצוה והוא ממש כמו עור המגשש בקיר ומוצא לו דרך בתוך החושך. אבל בחי' תורה אור הוא הנהגת הפקח שמנהג הסומא. והגם שהוא מעלה יתירה שהולך בלי שום פחד עכ"ז אינו משל עצמו. אבל בחי' נר מצוה הוא בכח האדם עצמו וזה נר לרגלי דבריך. וז"ש חז"ל רצה הקב"ה לזכות את ישראל לכן הרבה תורה ומצות להיות מתפשט אור התורה במעשי המצות שלהם:
 
Section 21
 
תרנ"ה
במדרש ה' חפץ כו' יגדיל תורה כו'. דכתיב נר מצוה ותורה אור. כי אור התורה היא למעלה מהשגת האדם ולכן אין יכולים להתדבק באור תורה רק ע"י המצות שהם כלים לתקן הרמ"ח איברים וגידים להיות כלי מוכן לאחוז בהם אור התורה והנה משה רבינו ע"ה הוא בחי' תורה אור. ואהרן הוא נר מצוה בעובדא לכן כתיב סוף פ' נשא וישמע כו' הקול מדבר אליו וידבר אליו למעט את אהרן שזה בחי' משה רבינו שיש לו דביקות בעצם התורה. ואח"כ פרשת הנרות שהוא להתדבק בתורה בכח תיקון המלבוש ע"י המצות. וכן כתיב סוף הפרשה הבדל בין נביאת משה רבינו. אם יהי' נביאכם כו' במראה כו'. במרא"ה גי' רמ"ח שהוא על ידי הרמ"ח מצות כנ"ל. ומשה רבינו פה אל פה אדבר בו. ואיתא כי בש"ק מחזיר משה רבינו לבנ"י הכתרים מהקדמת נעשה לנשמע. כי בקבלת התורה היו כל בנ"י דבקים בעצם התורה בחי' משה. ולכן בעשרת הדברות נכללו כל התרי"ג מצות שהיא עצם התורה אור אנכי ה' אלקיך וזה כל התורה. אך אחר שנפלנו ממדריגה זו בא אור תורה באמצעות תרי"ג פקודין. וזה למען צדקו יגדיל תורה. ולפי שבשבת יש נשמה יתירה והוא הארה מעצם אור תורה למעלה מהתלבשות התרי"ג פקודין. לכן נק' יתירה שאינו מתלבש בגוף. כי הנשמה בימי המעשה היא בהתלבשות בחי' נר מצוה. ובש"ק למעלה מזה. הארה מבחי' מתן תורה. ולכן ניתנה תורה בשבת שהי' גלוי וידוע לפניו ית"ש כי בשבת ישארו בנ"י לעולם במדריגה זו:
בפסוק אספה לי שבעים איש. ובמד' הבונה בשמים מעלותיו כו' משל בנין ע"ג ספינות קשורות דאיתא במשנה כניסי' שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לש"ש אין סופה להתקיים. וזה החילוק בין אספה לי שהוא לשמי. ובין האספסוף שהוא ג"כ לשון אסיפה ולפי שלא הי' לשם שמים בשלימות נתוסף בו אתוין כמו האמינון וכמו עשתי עשרה כמ"ש בזוה"ק. ופי' לשם שמים להיות כל דבר שלמטה יש לו שורש למעלה ולכן צריך להיות כל עבודת האדם לעשות למעלה רצון אביו שבשמים. והנה אותן שהתאוו תאוה הי' ג"כ אנשים גדולים ונתכוונו ג"כ לעבודת הבורא ית'. ז"ש זכרנו את הדגה כו' נאכל במצרים. כי ע"י גלות מצרים והוציאו הניצוצות קדושות שבמצרים נתעלו והרויחו הרבה. ובמן לא הי' העלאת נצוצין כידוע. ולכן בקשו אוכל למו כמ"ש בספרים מזה. אכן באמת הכל כפי הנהגת הבורא ית"ש. ובמצרים הי' כך רצונו ובדור הזה הי' רצונו באופן נעלה מזה. וז"ש אל תהיו כעבדים המשמשים על מנת לקבל פרס. וכן הי' כוונת האספסוף לתקן נפשם. אבל אספה לי הוא רק לשם שמים כנ"ל:
 
Section 22
 
תרנ"ו
בהעלותך פרש"י שתהא שלהבת עולה מאלי'. והרמז עפ"י מ"ש נר מצוה ואיתא רצה הקב"ה לזכות את ישראל הרבה להם תורה ומצות. כי הנשמה חלק אלוה ממעל. אבל הגוף מסתיר הארת הנשמה. והמצות מזככין החומר ולהכין דרך שתוכל הנשמה להאיר. לכן נק' נר שהיא כלי והכנה לקבל האור. כמו כן תרי"ג מצות עצות איך שתוכל שלהבת הנשמה להאיר בהאדם. והרמב"ם בפירוש המשנה כתב כשמקיים אדם מצוה אחת בשלימות זוכה לעוה"ב ולכן הרבה מצות שימצא עכ"פ מצוה א' לכל איש ישראל ע"ש. ודבריו אמת שבכל מצוה תלוין תרי"ג מצות שכשנתקן אבר אחד כראוי ואז שלהבת הנשמה עולה באמצעיות מצוה זו ממילא מאירין כל האברים. וז"ש בתורה באבותינו הראשונים ויעשו ככל אשר צוה ה' את משה באיזה מצות פרטיות כמו בפסח בפרשה זו ובשאר מקומות. והפי' ע"י שקיימו המצוה בשלימות עשו בזה ככל אשר צוה ה' בחי' תרי"ג מצות התלוין בה כנ"ל:
בפסוק לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן. וקשה לאו רישא סיפא דהיכן נזכר חסרון אמונה בשאר נביאים ברישא. אכן הענין הוא דכל הנביאים היו צריכין להשתנות בעת הנבואה ע"י התפשטות הגשמיות ונעשין כברי' חדשה כדאיתא כשהי' הנבואה שורה עליהם פניהם מאירים כלפידים כו'. א"כ אין הנבואה דבוקה בעצם בהם. אבל במשה רבינו ע"ה אדרבא כשהוצרך לדבר עמהם הושם לפניו מסוה והוצרך להשתנות בהתלבשות. וכשהנבואה דיברה בו הי' בעצם תבניתו כמ"ש פה אל פה אדבר. וזה נקרא נאמן. ולכן הם לא הוצרכו לפרוש מנשותיהם כמו מרע"ה כדאיתא משה משה אין בו פסוק שמשה שלמטה הוא משה שלמעלה איש אלקים. אבל שאר נביאים רק בשעת הנבואה הי' להם דביקות בשורשם שלמעלה:
במדרש ז' נימין בכנור ולימות המשיח שמונה ולעתיד עשרה כו'. והענין עפ"י מ"ש במד' בז' קני מנורה שבעה עיני ה' המשוטטים כו' דבכל מעשה בראשית כתיב ז"פ וירא אלקים כי טוב ואין טוב אלא תורה א"כ יש ז' דרכים איך להתקשר בתורה בעוה"ז. והן הז' נימין. ולכן הלוים היו אומרים בכל יום שיר מיוחד והמשיכו דביקות בעוה"ז להשורש בכל יום באופן מיוחד. וכמו כן הכהן בז' קני המנורה. ולכן כתיב בהיטיבו את הנרות שהמשיך אור התורה שנק' טוב באלה הז' נרות. וכמו שהוא בימים כן הוא בנפשות ז' קנים כמ"ש במ"א. ונר מערבי הוא שבת בזמן. שמעלה כל הימים לשורש השלשה ראשים כי שבת מעין עוה"ב שהוא כנור של עשור. ובגוף ברית מילה נר מערבי. ורמזו שממנו הי' מדליק ובו הי' מסיים כי הוא מקשר כל הגוף ממוח לח"י חוליות שבשדרה מראש ועד סוף לכן נק' מערבי. ועליו דרשו על השמינית. והשיר ניתן ללוים שיש להם כח התחברות ודביקות אל השורש שעל שם זה נק' לוים. וכמו שיש שיר מיוחד לכל ברי' כדאיתא בפרק שירה. כן בזמן שיש לכל יום שיר מיוחד. ובשבת שהוא מעין עוה"ב יש בו מעין שיר על השמינית. וכ' במד' בשבת שירו כפול מזמור שיר ליום השבת שהשבת הוא א' מהז' נימין וז' קני המנורה. אכן הוא מעלה כל הז' עד מדריגה השמינית ויש בו מעוה"ז ומעוה"ב:
 
Section 23
 
תרנ"ז
כתיב נר מצוה ותורה אור. ויש לכל איש ישראל חלק באור ונר. ונר מצוה תיקון רמ"ח איברים להיות כלי מוכן לקבל אור תורה. כמו התורה שמתפשטת בתרי"ג מצות כמו כן מתפשט כח הנשמה ברמ"ח ושס"ה איברים וגידים. לכן אור צדיקים ישמח כיון שתקנו הנר בא אור תורה ומתעלין מבחי' נר לאור ע"ז כתיב בהעלותך את הנרות. ונר רשעים ידעך שלא תיקנו אפילו בחי' הגוף. והנה משה רבינו ע"ה בחי' אור תורה. ואהרן בחי' נר מצוה שהעלה את בנ"י מנר לאור כנ"ל. והם מדת יום ולילה. דכ' וירא כו' האור כי טוב ויבדל פי' חז"ל שראה שאין רשעים כדאי וגנזו לצדיקים. כי כמו שברא הקב"ה יום ולילה להיות חושך בלילה ושישתמש האדם בלילה בנר. כן הרמז מדת לילה תליא בעבודת האדם. וכ"כ יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי שהוא בהתעוררות שלנו. והוא שגנוז בחי' אור כי טוב שלא יתגלה רק כפי תיקון האדם בחי' חושך ולילה וכמ"ש ויהי ערב ויהי בוקר. להיות בא האור ע"י הקדמת תיקון הערב וחושך וממילא יהי' אור צדיקים ישמח ורשעים נרם ידעך. ז"ש במד' שנמנעה השמחה מן הרשעים שהוצרך להשתמש בנר ע"ש. ובגמ' העוסק בתורה בלילה חוט של חסד נמשך עליו ביום דכתיב יומם יצוה כו' ובלילה שירה עמי כו'. זה כנ"ל בחי' מדת לילה ויום. וע"ז כתיב העם ההולכים בחושך ראו אור גדול וכ"כ כי אשב בחושך ה' אור לי שכפי הישוב והילוך ותיקון שמתקנים בחושך כך מתגלה האור. וכל זה נעשה לטובת בנ"י. והצדיקים שבמעשיהם לברר החושך זוכין לאור הגנוז. ובגמ' ואומר אך חושך ישופני עוה"ב שדומה ליום חושך ישופני אלא אפילו עוה"ז שדומה ללילה אור בעדני פי' שזה החושך שנברא במעשה בראשית אדרבא מוסיף אור זרוע לצדיק כנ"ל:
בפסוק אספה לי שבעים איש ובמד' שהיו אותן השוטרים שבמצרים דכתיב בשבעים נפש ירדו כו' מצרימה וזהו המספר בשבעים הוא בחי' נפש ובזה הי' בגלות מצרים. אח"כ נתעלו לבחי' רוח זהו בחי' י"ב שבטים ד' דגלים לד' רוחות. ובבחי' זו כתיב בהתאסף ראשי כו' יחד שבטי ישראל. ואחר החטא נפלו ממדריגה זו ואמרו נפשנו יבשה שלא היו יכולין להמשך אחר מדריגת משה רבינו ע"ה שהוריד להם המן מאכל מלאכי השרת דכתיב בהם עושה מלאכיו רוחות כו'. וירדו לבחי' נפש והוצרך להיות הנהגתם בבחי' שבעים איש הנ"ל. ויש רמז בפסוק בלתי אל המן עינינו כו' ושם כתיב זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו כי בחי' הנהגת מרע"ה הוא בשם הוי"ה. והם לא היו יכולין להימשך אחר זה האחדות השלימה ודו"ק:
 
Section 24
 
תרנ"ט
בפסוק בכל ביתי נאמן הוא דאיתא במד' תחתונים אינם יכולים לעמוד בתפקודיו של מקום ובמתן תורה היו ראוים כל בנ"י להיות נביאים. כמ"ש אמרתי כו' ובני עליון כולכם. וע"י החטא כאדם תמותון. וכח הנבואה כפי אמונת האדם. פי' אמונה להיות נשאר במדריגה שהשיג בלי השתנות כמו יתד במקום נאמן. וכשאדם מוכן לקבל הנבואה להיות קבוע בו בלי השתנות זוכה לנבואה. ויש הרבה מדריגות בנבואה ומרע"ה בכל ביתי נאמן הוא וזכה לנבואה עליונה שהי' מוכן לעמוד בזו הנבואה העליונה כי מרע"ה כתיב בי' איש האלקים ואמרו במד' מחצה איש ומחצה אלקים. וז"ש והאיש משה עניו מאוד פי' זה החלק איש שבו הי' עניו ושפל. אבל חלק אלקים שבו אדרבה הי' מתעלה יותר מן המלאכים מזה הטעם עצמו כמ"ש בזוה"ק מאן דאיהו זעיר איהו רב לא רבי קוב"ה אלא לדאזעיר. ואמרו חז"ל בגסות הרוח אין אני והוא יכולין לדור. וכמו כן מרע"ה שהי' עניו מאוד שרתה עמו השכינה ומדברת מתוך גרונו. ואיתא כי שבת בחי' מרע"ה. ולכן כ' ישמח משה במתנת חלקו דשבת מתנה טובה מבית גנזיו של הקב"ה. וכ' במשה בכל ביתי נאמן הוא ולכן המשיך המתנה דשבת לבני ישראל. ושבת הוא ג"כ מחצה בזמן ומחצה למעלה מן הזמן לכן הוא מושך ברכה לכל הזמנים. ושבת לית לי' מגרמי' כלום וכל המלאכות בטלין בו בבחי' הזמן ולכן כל הברכות מלמעלה הם בשבת דלא רבי קוב"ה אלא לאדזעיר כנ"ל:
 
Section 25
 
תר"ס
במדרש ה' חפץ למען צדקו כו' כי מביהמ"ק האור יוצא לכל העולם וכן אור תורה כמ"ש מציון תצא תורה ולכן צריכים בנ"י להכין הנרות לקבל האור היוצא להמשיך אורה לכל המקומות. וכן בשבת קודש יוצא אור ותורה לכל הימים. לכן מצות נר שבת ג"כ. והכל בחי' צדיק דכתיב אור זרוע לצדיק כי מדת הצדיק המשכות והתפשטות השפע והאור כמ"ש וצדיק חונן ונותן. וזהו למען צדקו. וכן בנפש בפרט ברית מילה שנק' צדיק משם יוצא אור לכל הנפש. ובכלל עמך כולם צדיקים. והם מאירים לכל הנפשות והכל רמז במ"ש מציון תצא תורה. כמ"ש במ"א כי ציון גי' יוסף. ז"ש במדרש לזכותם שיאמרו בני ישראל מאירין למי שמאיר לכל העולם. פי' שהם כלים לקבל האור ולהמשיכו לכל העולם כנ"ל:
איתא בגמ' ויהי בנסוע ובנוחה הוא ספר בפני עצמו. והוא כלל כל התורה דאיתא קוב"ה ואורייתא וישראל סתים וגליא כמ"ש בזוה"ק שזה ב' שמות יעקב וישראל ע"ש פ' במדבר. ובחי' יעקב הוא המלחמות שכל ימיו הי' לו מלחמות עם עשו ולבן. ואח"כ כשבא לבחי' ישראל הוא בחי' סתים ומנוחה בחי' שבת קודש. ובימי המעשה הוא בחי' גליא והוא ימי מלחמה להלחם עם הסט"א שהטבע מסתיר ומעלים הקדושה אבל איש ישראל צריך להלחם ולברר ולהעיד כי כל הטבע הכל מאתו ית"ש בלבד. וזהו בנסוע הארון. כמו שרמזו בנסוע גי' יעקב. והוא בחי' ימי המעשה. וינוסו משנאיך. וכי מי שונא לבורא עולם רק שהסט"א מסתיר ומעלים שלא לראות חסדי ה' וטובו אשר הם מלאים בכל העולם. ובנוחה הוא בחי' שבת ושם ישראל כנ"ל. וב' אלו כלל כל התורה זכור ושמור מ"ע ומל"ת סור מרע בחי' המלחמה. ועשה טוב אין טוב אלא תורה בחי' שבת קודש יעשה כולו תורה ומיוחד רק לבנ"י ושם אין מגע נכרי ונק' יום מנוחה. ודור המדבר היו ב' הבחי' בשלימות כמ"ש עפ"י ה' יחנו ועל פי ה' יסעו. [וכ' ז"פ על פי ה' והרמז לז' הבלים וקולות שבמזמור הבו לה' דכתיב בדבר ה' שמים נעשו. אבל ברוח פיו כל צבאם הוא התפשטות כת הדיבור לכל העולמות גם בטבע והם התיקונים שנעשו בארץ והם ז' בחי' הנ"ל]:
 
Section 26
 
תרס"א
נסמך פרשת המנורה למ"ש בפרשה הקודמת ובבוא משה כו' מדבר אליו. כי ב' אלו הם בחי' תורה אור ונר מצוה כי משה רבינו ע"ה הוא בחי' תורה אור. אבל התחתונים צריכין להכין נר וכלי לקבל האור תורה והוא בחי' תיקון הגוף ברמ"ח איברים. דהנה כתיב נר מצוה וכתיב נר ה' נשמת אדם כי הגוף הוא כלי אל הנשמה והנשמה מאיר אל הגוף. שכן הוא ציור האדם שאין יכולין להשיג עצם הנשמה רק בכחות המתפשטים מן הנשמה ברמ"ח איברים. וכשהאדם מקשר ומשעבד הגוף אל הנשמה מקבל אור ממנה וזה נר מצוה. אכן באמת כל הנשמה היא נר אלקים שהיא כלי שיחול עליה אלקותו ית"ש וב' תקונים הללו הם בימי המעשה והשבת. דאיתא בגמ' ברכי נפשי את ה' שהנשמה דומה להקב"ה מה הקב"ה זן את העולם כך הנשמה זנה את הגוף כו'. וכמו שהקב"ה משגיח ומחי' כל העולם תמיד כן צריכה הנשמה להשגיח ולהנהיג את הגוף. ועל ידי מעשה המצות וכל המלאכות בימי המעשה שהם כחות מורכבים מנפש וגוף בזה מתדבק הגוף אל הנשמה. אכן בשבת קודש כמו שהכתיב הקב"ה מנוחה לעצמו בשבת קודש. כן נפשות בני ישראל יש להם מנוחה בשבת. ולכן המלאכות אסורות בשבת קודש כי אז הנשמה בעצמה מקבלת אור אלקות וזהו פי' נשמה יתירה בשבת קודש. והאור שמקבלת הנשמה בש"ק בזה יש לה כח בימי המעשה שאח"כ להאיר ולהנהיג את הגוף. ולכן שבת יומא דנשמתין שהנשמה מקבלת בו אור וחיות. והוא בחי' משה רבינו ע"ה אספקלריא המאירה. ולכן שבת יעשה (בו) כולו תורה. והוא מעין יום שכולו שבת שלעתיד יהי' הגוף מתוקן והנשמה מקבלת אור חדש תמיד וכמו שהיו מוכנים בני ישראל להיות בקבלת התורה אלקים אתם ובני עליון. אבל אחר החטא צריך הגוף תיקון על ידי הנשמה בימי המעשה בעובדין דחול על ידי נר מצוה. והיא בחי' אספקלריא שאינה מאירה. וזהו המשל שאמרו במדרש שאין יכולין לראות רק מתוך השחור שבעין. ולכן בימי המעשה כתיב תמיד ויהי ערב ויהי בוקר שאין האור יכול להתגלות רק מתוך החושך. אבל בשבת לא כתיב ויהי ערב שהוא בחי' אור תורה אור הנשמה שהיא מקבלת אור בלי התלבשות הגוף והטבע. ז"ש ויפח באפיו נשמת חיים. חיים הוא כמו מים חיים שדבוק תמיד במקור המעין. ויהי האדם לנפש חי' הוא החיות שממשיך הנשמה אל הגוף:
 
Section 27
 
תרס"ב
במדרש שבט לוי לא הי' בחנוכת הנשיאים וניחם הקב"ה לאהרן במנורה ע"ש. והענין שהנשיאים נתפעלו ע"י המשכן כמ"ש ויקריבו נשיאי ישראל כו'. שהרגישו הארת הקדושה בהקמת המשכן. אבל הלוים הם בעצמם בכללי כלי המקדש שהלוים נושאים הארון. והכהנים בעצמם נקראו כלי השרת ולכן לא היו בחנוכת הנשיאים שענין החנוכה להיות נשאר בהם הארת המשכן לעולם. והלוים יש בעצם נפשותם זה הדביקות. וכעין זה איתא במד' במדבר שבפקודת בני ישראל נזכר המשכן שבנ"י יצאו ממצרים בזכות המשכן. והלוים יצאו בזכות עצמם. כי תכלית יציאת מצרים להיות לכם לאלקים. ובנ"י קבלו כח אלקות ע"י המשכן ולוים בכח עצמם:
במדרש אם אתה משמר נרי אני משמר נרך נר מצוה ונר ה' נשמת אדם. פי' המצות מתקנים את האברים להיות כלים שימשך בהם כח הנשמה כמ"ש אשר יעשה אותם האדם וחי בהם שעיקר חיות מן הנשמה כמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים. והנשמה נשתלחה בעולם להיות מאיר אל הגוף. וכשהנשמה עושית השליחות ומתקן את הגוף אז הנשמה נר ה' והוא כלי לקבל חיות ואלקות. וכמ"ש לעיל שב' אלו בחי' ימי המעשה ויום השבת יומא דנשמתין שהנשמה מקבלת תוספות אור בשבת. וזה נשמה יתירה ולכן השבת ניתן רק לבני ישראל שיש להם נשמה. ובמד' בונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ משל ספינות קשורות כו'. זה הקשר הוא בכל איש ישראל. הנשמה בחי' שמים. נשמ"ה גי' השמי"ם. והגוף חלק הארץ וכתיב ששת כו' עשה ה' את השמים ואת הארץ א"כ משמע דשבת הוא בחינת השמים יומא דנשמתין ולכן אין לשום אומה חלק בשבת. וע"ז אומרים שלא עשנו כגויי הארצות שנקראו כן לפי שאין להם חלק בשמים ובנשמה:
 
Section 28
 
תרס"ג
במדרש שלך לעולם קיימת. הענין הוא דהקרבנות היו בחי' חיי שעה וכמו כן תפלה במקום תמידין ונק' בגמ' חיי שעה. וזה ענין הי"ב נשיאים די"ב שבטים הם לי"ב גבולין. שכל זה ענין הזמן והמקום שהוא בבחי' גבול וצמצום. אבל המנורה רומז לתורה אור והוא חיי עולם שהוא מאור הגנוז המאיר מסוף העולם ועד סופו א"כ הוא חיי עולם. בהעלותך את הנרות כי משה רבינו ע"ה הוא עצם התורה אור. ואהרן המדליק את הנרות מחבר תורה אור לנר מצוה שזה הדלקת הנרות. וכתיב להעלות נר תמיד א"כ הוא בחי' חיי עולם:
בענין שמירת הלוים. דבכל מקום שיש התגלות הפנימיות צריך שמירה כמו זכור ושמור בשבת לפי שבו נפתח שער הפנימי. וכמו כן מילה בנפש. וכמו כן במקדש זכירה ושמירה. זכירה בפה היא השירה. ושמירה. וכמו כן בכלל איש ישראל שיש בו הארת הנשמה הפנימיות צריך שמירה וזכירה במ"ע ומל"ת. והכל מעין שהי' באדה"ר בג"ע שהוא שער הפנימי כתיב לעבדה ולשמרה והכל ענין אחד:
 
שלח
 
 
 
Section 1
 
תרל"א
במדרש שליחי מצוה שנותנין נפשם בשליחותם. אא"ז מו"ר זצלה"ה רגיל לומר כי גם אדם המקיים מצות בוראו שנשתלח בעוה"ז כדי לעשות רצונו ית' נקרא שליחי מצוה בודאי. דקשה להמדרש מה ציווי השליחות מאחר שלא הוטב בעיני ה'. רק כי הי' עצה להנצל ע"י שהשי"ת עשה מזה מצוה והי' להם לילך בתורת מצוה. אף כי הי' רצונם מעצמם לשלוח מרגלים מ"מ עתה שהי' להם ציווי מהשי"ת היו צריכין למסור ולבטל רצונם לעשות רק כדי לעשות רצון השי"ת וממילא היו ניצולים. ובאופן זה הי' טוב השליחות. וז"ש לאמר שידעו שהוא ציווי השי"ת כנ"ל. וכן בכל מצוה אם האדם מבטל באמת כל רצונו אף לא לזכות למדריגות רק כדי לעשות רצון ה' בלבד. נקרא שנותן נפשו בהשליחות. כי אם מצרף חפצו אינו שליח. וז"ש בשליחי יהושע חרש שעשו עצמן קדרין כו'. ושמעתי מאמו"ז ז"ל שכיון שהלכו לאשה זונה הוצרכו לבטל ההרגש שלהם וזהו חרש כו'. וז"ש קדרין שכלי חרס אין החשיבות רק התשמיש שבה אבל גוף החרס אינו כלום. וכן ענין הביטול לידע שהוא רק כגרזן ביד החוצב בו ממש. ואינו רק כלי מוכן לעשות רצון השי"ת אבל לא לצרף רצון עצמו כלל. ובאמת המדרש הזה הוא לימוד על חיי העוה"ז שנשתלח האדם במקום סכנה שהכל הבל ורעיון רוח. והעצה ע"י המצות שהם בכל מעשה האדם לעשות רק רצונו ית' ועי"ז יוכל להתדבק בפנימיות חיות השי"ת שיש בכל מעשה והוא באמת בחי' שבת דכתיב לעשות כו' השבת. והוא שבימי המעשה צריך האדם ג"כ להתדבק (כל) [*בכל] מעשיו בחיות הענימי שהוא פי' שבת והוא ע"י המצות כנ"ל. כי שבת עצמו הוא למעלה מהטבע וקביעא וקיימא רק בני ישראל עושין את השבת שממשיכין המעשה ג"כ אחר בחי' השבת כנ"ל. וזהו ג"כ ענין המרגלים להמשיך אור התורה לההרגל והטבע. שהרי במדבר היו בני חורין כמ"ש חירות כו' ולא הי' שום עול אחר עליהם. והיו צריכין להביא הארת התורה גם בהטבע כמ"ש בד' מוז"ל. וז"ש בזוה"ק חברון תורה שבע"פ מאן דעוסק בי' נק' חבר. והפי' חבר ג"כ כנ"ל שהת"ח כל מעשיו נמשכין אחר התורה ויש לעצמותו התחברות אל התורה. וז"ש שתרגילנו בתורתך ג"כ כנ"ל להמשיך אור התורה גם תוך הרגילות והטבע כנ"ל והוא ע"י המצות כנ"ל. וז"ש ויתורו את ארץ כנען להמשיך בחי' התורה לתוך הטבע כנ"ל. כמ"ש בזוה"ק וירא על פסוק הנצנים נראו בארץ כו' וקול התור נשמע כו'. שהוא ההארה הפנימיות שצריכין למצוא גם תוך ההעלם והוא אור הגנוז במעשה בראשית כמ"ש מה רב טובך כו':
ולא תתורו כו' עיניכם. ברש"י ב' מרגלי הגוף כו'. וזה דבר גדול להיות נמשך תמיד אחר הפנימיות שלא לתור אל הסתכלות החיצוניות שנראה לעיני בשר כך או כך. רק להיות בטל אל השי"ת להסתכל רק מה שהשי"ת צוה להסתכל. והוא חיותו ית' שיש בכל דבר. ובאמת גם חטא מרגלים הי' חסרון אמונה כמ"ש אא"ז מוז"ל ע"ש. כי ודאי הי' נראה לעיני שכלם שאין בכחם לכנוס שהרי באמת לא נכנסו. אבל אם היו מאמינים ומבטלים הסתכלותם לרצון השי"ת הי' זה עצמו מסייע להם לצאת מהטבע כמ"ש הקב"ה לאברהם צא מאיצטגנינות שלך כו' דכתיב בי' והאמין כו'. וז"ש למען תזכרו שהוא המשכה ודביקות בחיות הפנימי הרי לא נאמר תזכר אותם. והי' קאי על המצות כמ"ש ועשיתם. ויש לפרש תזכרו להיות כל האדם דבוק בחיות הפנימי וזה ענין זכירה ועי"ז ועשיתם. ודבר זה צריך אדם לידע בכל מצוה ועבודה להשי"ת אף שנדמה לעיני בשר כי אין בכחו לגשת ע"י חטא או משפלות עצמו. כל זה רק מבחוץ והוא עצת יצה"ר. אבל צריך אדם להאמין כי יוכל לקיים כל מצוה בעזר השי"ת. וע"י שיודע שגם חיותו מהשי"ת ונמצא יש לו דביקות בהמצוה כי תורה ומצות הם חיות כל העולם וכ"כ הם חיינו: יי.
ובמשנה עקביא ב"מ. הסתכל בשלשה דברים כו' מאין באת מטיפה סרוחה. והלא נשמת האדם גבוה וכל אדם מישראל אומר בכל יום אלקי נשמה כו' טהורה היא. אך כי כפי מה שיודע שגופו וגשמיות שלו הוא טיפה סרוחה וממילא מבטל כל החיות להשי"ת שהרי יודע ומבין כי חיותו ממנו שהרי [*איננו חי] בלי נשמת ה' שנותנת חיים בכל רגע כמ"ש נותן נשמה לעם עלי' וכתיב יוצר רוח אדם בקרבו. ע"י זה יודע ג"כ שנשמתו גבוה והוא בבחי' אין ג"כ. ועי"ז לא בא לידי עבירה כשכל חיותו דבוק בראשית החיות שבא מהשי"ת כנ"ל. וכן במדרש למען תזכרו כו' משל לנטבע שנותנים לו חבל ואומרים אם תניח אין לך חיים כו' ואא"ז מוז"ל רגיל לומר מאמר זה כי התורה נותנת חיים למי שיודע שעיקר החיות רק מהתורה כמ"ש עץ חיים כו' למחזיקים בה. וכפי מה שיודע שאין לו חיות כלל מצד עצמו יוכל להתדבק בחיים טובים שבא מהתורה כנ"ל. וכן כתיב ולא תתורו אחרי לבבכם כו' למען תזכרו כנ"ל ע"י שאינו נמשך אחר תאות לבו שיודע שהכל רק מהשי"ת יוכל לקרב עצמו לדביקות אמת. תזכרו ועשיתם כנ"ל:
 
Section 2
 
תרל"ב
במדרש אין חביב לפני הקב"ה כשליח שנשתלח לעשות מצוה ונותן נפשו שיצליח בשליחותו כו'. נודע דברי אא"ז מו"ר ז"ל כי כולנו שלוחי מצוה שנשתלחנו מהשי"ת בעוה"ז לקיים מצותיו כו'. ובודאי לא הי' אפשרות להמשיך קדושת השי"ת בעוה"ז. רק ע"י בנ"י בעבודתם. והי' העצה שיוכלו להתקיים בעוה"ז בקדושה ע"י המצות כדכתיב שלח אורך ואמתך כו'. דהנה בכל דבר יש קדושה כדכתיב מלכותך מלכות כל עולמים נמצא כל הנעשה הוא רצון עליון בלבד רק שנסתר בעוה"ז. והמצות נקראין נרות שמאירין בכח התורה לכל המעשים. כי אין לך מעשה שאין בה מצוה. ורק קודם כל דבר צריך האדם ליתן נפשו בשליחותו והיינו שיאסוף כל רצונות שלו לבטלם רק לקיים רצון עליון ועי"ז מצליח בשליחותו ועושה המצוה כתיקונה. ואף במעשה גשמיי ע"י ישוב הדעת שמברר אצלו וחפץ באמת שיתקיים רצון עליון שיש בזה יוכל להנצל. וזה הי' העצה במרגלים שאמרו בנ"י נשלחה כו' לפנינו. וצוה השי"ת שיהי' מצוה וע"י זה יוכלו להנצל כמ"ש כבר במ"א. אך שהיו צריכין לידע כי אין השליחות כדי שיעשו רצונם להבחין טוב הארץ רק היו צריכין לבטל רצונם לרצון השי"ת ששלח אותם. וזהו שמשבח במדרש שליחי מצוה יותר מגוף קיום המצוה כי הרצון וההכנה והתשוקה לקיים המצוה הוא העיקר ועי"ז מצליח בשליחותו כנ"ל ע"י שנותן נפשו כנ"ל. ודברי תורה הם לדורות שכשמפשיט אדם עצמו מגשמיות ורפץ למצוא כבוד ה' בכל דבר יוכל לתור ולחפש ולמציא הארה הגנוזה בכל מקום כמ"ש בזוה"ק על שלח לך כו' אילולי האי עלמא כנ"ל:
חז"ל דרשו וראיתם אותו על השכינה שמי שמקיים מצות ציצית זוכה לראות פני השכינה כו'. והסתכלות זה הוא כבוד מלכותו ית' שיש בכל דבר כדכתיב מלא כל הארץ כבודו. רק שהוא נסתר. והאמת כי ע"י הביטול להשי"ת בכל לב שכן ענין עטיפה בציצית וראיתם כפשוטו הוא להיות כל החפץ והסתכלות האדם רק לראות ולהכיר כבוד שמו עי"ז יוכל לראות זיו יקרי'. וכן איתא נחזי ביקרי' ויחזי לן סתרי' דאתאמר בלחישא. פי' שיש הארה גנוזה בכל דבר רק שנסתר כנ"ל. וע"י הביטול שנק' לחישא שמבטל כל ההרגשות להשי"ת כנ"ל חרש. ע"י זה מתגלה לו. וזה פירוש דאתאמר בלחישא. וז"ש וראיתם אותו הוא האות שיש בכ"ד שהוא עדות על השי"ת כמ"ש ז"ל צבאות אות הוא בצבא שלו. וכל צבא שמים וארץ נק' צבאיו שהם אות על מלכותו רק שנסתר בעוה"ז כנ"ל. וזכרתם כו' מצות ה' ועשיתם כו' ולא תתורו כו' למען תזכרו כו' שגם קיום המצות צריך להיות על כוונה זו כדי להתדבק בהשי"ת ולזכור תמיד שנברא רק לקיום רצונו. שזכרון הוא דביקות כמ"ש במ"א. גם פי' ולא תתורו כו' יהי' כדי לזכור להתדבק כנ"ל כי יוכל בר שכל למאוס בעוה"ז מעצמו ואז"ל אל יאמר אדם א"א בבשר חזיר רק אבי שבשמים גזר עלי. וז"ש ולא תתורו כו' למען תזכרו כו'. וז"ש והייתם קדושים שהפרישה מגשמיות יהי' לאלקיכם כדי להתדבק בו כנ"ל. כי באמת מה שבכח איש ישראל למאוס בגשמיות הוא ע"י שהוציאנו ממצרים כו' וזה שאמר אני ה' כו' הוצאתי אתכם מארץ מצרים כו':
 
Section 3
 
תרל"ג
בעזה"י שלח
במדרש אין מפליגין ג' ימים קודם שבת לדבר מצוה רשאי חביב שליח מצוה ונותן נפשו שיצליח בשליחותו כו'. פי' מו"ז ז"ל אף דסתם מצוה אינו דוחה שבת רק ג' ימים קמי שבתא הוא הכנה לשבת וטירדת מצוה הוא ג"כ הכנה לשבת כו'. הכלל כי כל הנבראים וכל המעשים הם לכבודו ית' וע"ז נברא האדם לקרב הכל להקדושה ונשלח האדם בעוה"ז כי לעתיד יתגלה כבוד מלכותו כמ"ש יהי' ה' אחד ושמו אחד ולא יהי' דבר נפרד מגילוי מלכותו ית'. רק שבנ"י צריכין להכין מקום בעבודתם שיהי' הכנה אל זה. וזה ענין השליח מה שאין המשלח יכול בעצמו. שאין כבודו ית' להיות נגלה בגשמיות רק באמצעיות הכנת בנ"י ששלוחו כמותו ועי"ז יהי' לעתיד התגלות ג"כ כנ"ל. וכן ימות החול הם הכנה לשבת שכפי שאדם מכין עצמו ומייחד עצמו לשבות מגשמיות כדי שיוכל לקבל בשבת הארת שבת כפי מה שמכין עצמו כן שורה עליו הארת קדושת שבת כי כן ברא השי"ת שיהי' כל התיקון ע"י הכנת האדם וכל חיות האדם בעוה"ז הכנה לעוה"ב וכנ"ל ליום שכולו שבת. ומי שכל ימיו רק עוסק בתורה כמו דור המדבר הוא הכנה גמורה לשבת. אבל העוסקים בעניני העולם הרי נקרא מפליג למקום רחוק שמכניס עצמו בגשמיות. וזה אסור ג' ימים קודם השבת. אך העצה על זה הם המצות שידע האדם כי הכל לכבודו ברא וכל מעשיו אם זוכר כי הם נבראים מהשי"ת ושכן רצונו ית' שאדם יעשה הצריך לו בעולם ועושה רק כדי שיהי' נעשה רצונו ית' במעשה זו. ונותן נפשו שיצליח פי' שמבטל רצון עצמו וחפץ שיהי' לשם שמים בלבד. כפי מה שאדם מבטל עצמו לרצונו ית' מתעורר כח השליחות לתת לו הצלחה שיצליח בשליחותו בעוה"ז השפל. וכח זה שומר אותו שלא יתפרד מהקדושה אף שעוסק בעניני העולם. וכעין מצוה זו ממש הי' שליחות מרגלים אף שנראה שלא הי' טוב שישלחו [מ"מ נראה שזה הי' מצד השי"ת אבל כיון שלא היו בנ"י כראוי לא היו יכולין לקבל בלתי הכנת המרגלים ולכן הוכרח מרע"ה שהוא ידע עמידתם לשלוח מרגלים והי' זה העצה שאף שאין הדבר טוב] מ"מ ע"י שהשי"ת הסכים לזה והיו הם עוסקים במצותו ית' אם היו מבטלים עצמו להיות מצליח בשליחותם לקיים המצוה היו מצליחין ע"י כח הסכמתו ית'. וכן ממש כל עניני העולם כי אין הקב"ה חפץ בגוף המעשה רק שהסכים לזה שיוכל להיות כחות גשמיות אף שיהיו נגד רצונו ית' וע"י הסכמה זו יוכל האדם להצליח ע"י שיבטל עצמו לעשות רצון בוראו ששלחו בעולם השפל הזה כנ"ל:
ובמדרש חרש שעשו עצמן קדרין ע"ש. כי שמעתי מאמו"ז ז"ל טעם שאין כלי חרס מקבל טומאה רק מתוכו כיון שאין לו מצד עצמו חשיבות רק מצד שיוכל לקבל בו. לכך החשיבות רק תוכו כו'. וזה הכלל. שצריך האדם לבטל כל החיצוניות שלו ולהיות בטל למה שהוא מוכן לעשות רצונו ית'. כי גוף האדם רק כלי להשראת הקדושה ולהיות נעשה ע"י כבוד שמים כמ"ש במד' הפסוק יבש חציר כו' ודבר אלקינו יקום לעולם כו'. פי' שיש בכל דבר ניצוץ קדוש ורק שיש עליו חיצוניות שמסתיר הקדושה וכפי מה שאדם מבטל זה ונותן נפשו רק להיות נעשה רצונו ית' כנ"ל זה דבר א' כי דיבור הוא הנהגה כמ"ש ידבר עמים כו' ובעולם הזה נסתר הנהגתו ית' כאלו הכל ברשות עצמו אבל האדם צריך לבטל עצמו להנהגתו ית' שיתרצה שיהיו כל מעשיו רק בהשגחת השי"ת ושהשי"ת יקרב לבבו לעשות הכל כרצונו ית' וכפי רצון האדם כן מתגלה הנהגתו ית' כי באמת מלכותו בכל משלה רק שנסתר הוא כנ"ל. [והוא כמו מאמר וע"י הביטול קם בחי' דיבור שהוא בהתגלות וז"ש ודבר אלקינו יקום כו']:
במדרש מקצה רגלים כו'. נראה כי לא הי' לבטלה שליחות המרגלים כי לא הי' באפשרי לשלוח רק אותם וקלקלו והי' נצרך אח"כ לשלוח שנית בימי יהושע אבל הועיל שליחותם שיוכל אח"כ לשלוח:
במדרש שאמר מרע"ה שלכך חטא המקושש כי בחול יש תפילין ובשבת אין לו ע"י מה לזכור ונתן מצות ציצית. וקשה כי מצות שבת הוא אות כמו תפילין. ונראה שמצוה התלוי' במעשה גשמיי מעורר יותר האדם. כי קדושת שבת קביעא וקיימא. והמצות שהם במעשה האדם מביאי' קדושה גם למעשה גשמיי כמ"ש במדרש שבכל דבר יש מצוה ע"ש ע"פ ה' חפץ כו' יגדיל תורה כו' ע"כ נתן השי"ת המצות שיהיו מסייעין לאדם להמשיך קדושת התורה בכל דבר כנ"ל:
 
Section 4
 
תרל"ה
במדרש חביב לפני הקב"ה שלוחי מצוה שדוחה השבת כו'. בא לומר כי מצות שליחות מרגלים הי' עצת השי"ת לפי שחטאו בני ישראל באמרם נשלחה הי' זו עצה טובה אם היו מבטלין רצון עצמם לרצון המקום ב"ה לא היו מוציאין דיבה. ובאמת מצוה כזו שהאדם משיג טעם המצוה קשה ביותר לקיים המצוה לשם שמים כראוי כמו חוקה שאדם עושה לשם שמים בלבד. ומכש"כ זה שהי' עומד השליחות לחטא כי הי' חיסור אמונה בדבר. אך לפי מדריגת הדור ההוא הי' דרכם להבטל לרצון המקום כאשר הקדימו נעשה לנשמע לכן הי' ראוי שכששמעו שנשתלחו בציווי המקום ב"ה היו צריכין לבטל כל דעתם לגמרי ולילך רק לשם שמים. וז"ש ונותן נפשו בשליחותו. והוא כמאמר בטל רצונך מפני רצונו פי' אף בקיום מצוה. רק החשק והשתוקקות לקיים ציווי הבורא ב"ה וב"ש צריך להיות כל כך עד שיתבטלו כל רצונותיו לרצון זה. ואז היו ניצולין בכח המצוה. ובאמת כלל המצות הם ג"כ תיקון הבריאה באופן זה שאין לך דבר שאין בו מצוה וצריך להיות בטל כל התאות והרצונות של האדם בחשבו שנמצא בכל דבר איך לעשות רצון המקום ב"ה כמאמר הכל לכבודו ברא וע"י הכנה זו ניצל האדם שלא להתדבק בגשמיות הבלי עו"ז. וכן בג' ימים קודם שבת שאסור לילך בדרך שישכח השבת. ושליח מצוה מציל אותו שלא להיות מוטרד בדרך לשכוח השבת והוא רמז לכל הנהגת העוה"ז כנ"ל:
ובמדרש יבש חציר כו' משל למלך שהבטיח מתנה לאחד ומת ונתן לבנו כו'. י"ל בהקדם הגמ' על מ"ש דוד המע"ה בחנני ה' ונסני כו' ולבסוף נתחרט כו'. כי האבות לא היו צריכין סיוע כמ"ש ע"פ התהלך לפני. אבל דוד המע"ה כתיב בי' ויתחזק דוד בה' וכן איתא גברא דמארי' סייעי' והוא חפץ להדמות עצמו להאבות. וכמו כן י"ל בעסק המרגלים כי מסתמא אמרו אמת שנראה להם שלא יוכלו לעלות פי' מצד מעשיהם וזכיותיהם. אכן השי"ת הי' מכניסם בדרך נס וסיוע מצד הבטחת אבות. אך הם רצו להדמות ג"כ לאבות ולעשות הכל מעצמם וזה הי' החטא שלהם כי אין להתחכם על הנהגת הבורא ב"ה וב"ש:
כל נשיא בהם. מהם הול"ל. גם היו נשיאים אחרים נחשון וחביריו. אך יש נשיאים מלבר ונשיאים מלגאו וכאן היו צריכין לשלוח אנשים להיות מעשיהם כמעשה כלל ישראל ממש וז"ש כל נשיא בהם כנ"ל:
במדרש בא וראה מה בין צדיק לרשע לעובד אלקים כו' משל המטרונא כו' יבוא בוקר ונראה למי אוהב המלך. פי' מי שהוא עובד אלקים בטוח הוא כי יהי' חלקו בג"ע. אך הצדיק המתחזק בצדקו גובר כל הסט"א ומיישר הדרך לפניו ומי שאינו צדיק צריך לעבור כמה דרכים עקמניים עד שמיישר דרכו בסוף כי הצדיק מקורב להשי"ת. ומי שמרוחק מן המלך הסט"א מתגרה בו אבל צריך האדם להתחזק בהשי"ת ולידע להשיב לו יבוא בוקר ונראה למי המלך אוהב. וזה שאמר הפ' כי מי שעובד אלקים הקב"ה מסבב סיבות לבל ידח ממנו נדח. וכן בחטא המרגלים שנקראו רשעים אעפ"כ לא עשה בהם כלי' ונאמר במדבר הזה יתמו כו'. ובנ"י באו אח"כ לארץ ישראל רק שהוצרכו לסבב כמה מסעות ומלחמות עד שתקנו הכל וזה גרם החטא לעובד אלקים אך בסוף מיישר דרכיו כאמור:
במדרש וראיתם אותו אור זרוע לצדיק כו' ראי' מביא לידי זכירה משל לנטבע בים ואוחז בחבל כו' כי לא דבר רק הוא כו' ע"ש. פי' מדכתיב וזכרתם מוכח שיש בכל איש ישראל נקודה פנימיות לשמים ועל זה נאמר אור זרוע כו'. וע"י המצוה יוכל האדם לזכור להתדבק באותו אור הגנוז בו כי זכירה הוא דביקות ולא תתורו כו' כי צריך האדם לחשוב עצמו תמיד כטובע בים שהסט"א ויצה"ר מסבבין אותו בכמה עצות וכשיודע זאת שהוא בסכנה ואוחז עצמו במצות ה' כדי להנצל נאמר אח"כ למען תזכרו. וזכירה זו הוא פנימיות יותר שאין צריך לזכור ע"י מעשה כמ"ש מקודם וראיתם וזכרתם. רק תזכרו פי' להיות הזכירה בעצם האדם וזה לא יתכן רק באם הוא נקי מגשמיות והנקיון בא על ידי זכירה הראשונה הבאה ע"י המצות כנ"ל:
 
Section 5
 
תרל"ו
ב"ה מפ' שלח בקצרה
במדרש אין מפליגין בספינה ג' ימים קודם השבת. הפלגה בדרך הוא דרך חדש שרוצה אדם להלוך בו בעבודת הבורא עפ"י מ"ש חז"ל כל הדרכים בחזקת סכנה. ג' ימים קודם לשבת פי' ג' בחי' כמ"ש בספרים שכל תוך ג' מדריגות אינו ריחוק כמ"ש כל ג' כלבוד כו'. אך העצה לזה הדרך אם הוא שליח מצוה אינו ניזוק. וכמו כן המרגלים נודע שהי' דרך מסוכן להם לכן אמר השי"ת שלח לך שעשה מזה מצוה. שאם הי' כוונתם לשם שמים כראוי היו נצולים. וז"ש לאמר שיאמר להם זה שהוא מצוה. וכמו כן כל שליחות האדם לעולם השפל הזה הוא דרך מסוכן. וההצלה ע"י הכוונה לשם שמים למסור נפשו בשליחותו כנ"ל:
בפסוק ועבדי כלב עקב כו'. קשה דמה צריך טעם לשכרו הלא כיון שלא חטא למה לא יכנוס. על כן נראה כי באמת לא הי' דור זה מוכן לארץ ישראל. (וזה) [*ומזה] השליחות הכיר משה רבינו ע"ה מיד כי אינם מוכנים ליכנוס לכן לא הוטב בעיניהם. אך החטא הי' הוצאת הדבה וקנסם המקום אם יראו כו'. פי' שאל"כ היו רואין אותה עכ"פ כמו שזכה משה רבינו ע"ה בסוף. אבל כל מנאצי לא יראוה. אך כלב ע"י שמסר נפשו נגד המרגלים ניתן לו השכר שיכנס לא"י כנ"ל. וי"ל עוד כי הי' בעבור חטא העגל ולכן יהושע לא הי' צריך הבטחה כי הוא לא חטא גם שם:
ועשו להם ציצית במד' אור זרוע לצדיק כו' זרע הקב"ה כו'. פי' מצות ציצית בלבוש האדם שהוא החיצוניות אעפ"כ יזכור האדם כי שורש הכל בא ממקור הקדושה וזהו קיבוץ הד' קצוות שהוא הכנפות לדבוק הכל בשורש וז"ש ונתנו על ציצית כו' פתיל תכלת לחבר הכל לנקודה הפנימיות שהיא תכלית הכל. ובאמת יש נקודה גנוזה בכל מקום והצדיק ע"י כוונתו לשמים מוציא זו הנקודה מכח אל הפועל. וזה ציצית מלשון ויצץ ציץ. שהזריעה נתגלה בפועל ע"י הכוונה לכן יש הרבה הבטחות למצוה זו. וזכרתם. ולא תתורו כו'. ע"י שהמצוה במלבוש והיא היותר חיצוניות וחביב לפניו ית' התקרבות זו שהרי כולה תכלת אינו מצוה רק לקרב הכל לפתיל תכלת כנ"ל:
 
Section 6
 
תרל"ז
במדרש חביב לפני המקום מי שנשתלח לעשות מצוה ונותן נפשו בשליחותו כו'. פי' נותן נפשו לבטל כל הרצונות כשבא לעשות רצון הבורא ית' כמ"ש בטל רצונך מפני רצונו ע"י שיש לאדם רצון אמת להשי"ת יותר מלהבלי עולם נמצא כשעוסק במצוה מתבטלין שאר הרצונות מרוב התשוקה ודביקות ברצון זה. וז"ש ועמך לא חפצתי בארץ. פי' אז כשעוסק ברצון השי"ת אין בו שום תערובות רצון אחר כלל שמתבטלין כל הרצונות כנ"ל. ומי שהוא כן יכול לתקן הכל ע"י המצות. וכן הי' הענין בשליחות המרגלים. דכתיב נשלחה אנשים לפנינו. וכאן כתיב שלח לך. ופשוט נראה כי באמת שניהם אמת שהשי"ת צוה לשלוח מרגלים. ובנ"י מעצמם רצו לשלוח. ומצד כוונת בנ"י הי' חטא. אך אם היו המרגלים נותנים נפשם בשליחות המצוה והי' נשכח מהם לגמרי מה שהיו חפצין מעצמן לתור את הארץ והיו הולכים רק בשליחות המקום ב"ה. היו מתקנים בזה מה שאמרו נשלחה כו':
במדרש יבש חציר כו' ודבר אלקינו יקום לעולם משל למלך שהבטיח לאוהבו מתנה ומת אוהבו נותנו לבנו כו' ע"ש. וקשה הנמשל אינו כמו המשל שהרי השי"ת הבטיח להאבות לתת ארץ כנען לבני ישראל זרעם. אכן ביאור הענין כי האבות זכו לבחי' ארץ ישראל במעשיהם הטובים והיו מוכנים באמת לבחי' ארץ הקדושה כמ"ש ארץ מגוריהם כו'. וגם אמת הדבר כמו שהיו בנ"י אחר יציאת מצרים ומעמד הר סיני היו מוכנים ג"כ לבוא לא"י מצד מעשיהם כמו האבות והי' תיקון שלם [ולפי זה אפשר הי' מרע"ה נכנס עמהם ג"כ]. אך שגרם החטא בעגל ונתרחקו מבחי' א"י. אך השי"ת רצה להכניסם מצד הבטחת אבות כמ"ש אשר נשאתי כו' ידי כו'. ולכן לא הכירו המרגלים אשר שייך להם ירושת הארץ שהי' נכסה מהם עי"ז שלא היו מוכנים לזה מצד מעשיהם. אמנם הי' זה רק הסתר ואם היו מאמינים בהשי"ת היו נכנסין בזכות זה הנסיון עצמו. וכתיב ויתורו את ארץ כנען כי עדיין הי' תחת יד כנען והי' להם להבין זאת כי כשיבוא העת ויתהפך מתחת יד כנען להיות ארץ ישראל אז יתברר להם כי טוב הוא ושייך להם. וז"ש יבש חציר נבל ציץ כו'. כי כל אלה הסתרותיהם רק הבל וקש. ובהתגלות נקודה הפנימיות מהנהגת הבורא אז יבש חציר כו' ודבר אלקינו יקום. ובאמת יש לתמוה מה זה שאמרו עז העם כו' עמלק יושב כו'. והלא ראו גבורת הבורא ונפלאותיו בכל יום. אך כי באמת הבינו כי הם צריכין לרשת ארץ ישראל בשובה ונחת ובלי מלחמות כלל. אם כי בימי יהושע הי' מלחמות ל"א מלכים כל זה הי' דור אחר במדריגה אחרת מן דור המדבר. ומצינו גם בתחילת יציאת מצרים מגיד מראשית אחרית פן ינחם העם בראותם מלחמה. פרש"י כגון וירד העמלקי כו'. ונתקיים עתה נתנה ראש כו'. על ידי שדור זה הי' מוכן לרשת הארץ בלי מלחמות. אך הכל גרם החטא אשר כל זה הי' ע"י עמלק הרשע כמ"ש במ"א. ועכ"ז אם היו מתחזקים באמונה הי' ניתקן הכל כי לא יפלא מה' דבר:
 
Section 7
 
תרל"ח
במדרש שליחי מצוה דוחין השבת כו'. דאין מפליגין בספינה ג' ימים קודם השבת שלא לבטל מנוחת השבת. אמנם בכל מצוה בעת קיום המצוה היא בחי' שבת רק שבת הוא השביתה בכלל החזרת כל הבריאה לשורש. ובכל מצוה היא בפרט לדבר זה ולאדם זה המקיימה. וענין שליחות המרגלים שנפרשו מאנשי דור המדבר שהיו תחת ענן ה'. הי' כמו ההפרש שבין שבת לימי המעשה. אך ע"י המצות שהם בעשי' יכולין לעורר בחי' השבת גם בימי המעשה כנ"ל. וזהו ענין שליחי מצוה כי התורה גוף האור כדכתיב תורה אור והוא בחי' אספקלריא המאירה בחי' מרע"ה. אמנם המצות הם שליחים של התורה שהם במעשה גשמיי רק שיש בהם ניצוץ כח הארת התורה ציווי הבורא ית' שיש במעשה זו. וזה שלח לך כי מרע"ה רצה שילכו הם בכח שליחותו והי' שליחו של אדם כמותו. אם היו מקיימין כראוי. וכמו כן בכל מצוה שאדם עושה כתיקונה מתעורר עי"ז כח התורה ממש בחי' המנוחה והשבת כנ"ל. ואם הי' נגמר השליחות כראוי היו מביאין הארת התורה בחי' משה רבינו ע"ה לארץ ישראל ולא הי' עוד גלות כלל. ובמד' יבש חציר נבל ציץ כו'. פי' כי בא לברר שכח הפנימיות שיש בישראל בכלל וכן בפרט כל נפש מישראל יש בו נקודה קדושה לעולם. אך האדם צריך להרחיב זאת הנקודה להלבישה במלבושים שונים ולהטות כל המעשים ומלבוש הגוף הכל אל הפנימיות כנ"ל. אך אעפ"י שחטאו בשליחות זה ונחסר תיקון החיצוניות אעפ"כ הפנימיות במקומו עומד לכן בכל עת יוכל אדם לחזור בתשובה ולהתדבק בשורש הנקודה המתקיימת לעולם כנ"ל. עיין במדרש ודו"ק בזה:
בפסוק אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם כו'. כי קיום נפשות בנ"י בעוה"ז הוא רק ע"י ההסתר שיש בעולם וצריכין לתקן העשי' עי"ז יש להם קיום בעוה"ז. כי עיקר חלק בנ"י בעולם העליון. לכן כשתיקן הכל הולך אל עולמו. נמצא שאין לאדם למאס ברוב היגיעות שעוברין עליו בעוה"ז. וכעין זה שמעתי מפי קדשו של מו"ז ז"ל. וז"ש לחמנו הם. [סר צלם כו' כי כל כח הסט"א הוא רק דמיון כמו הצל שאין בו ממש. ולכן מי שיפה כחו לגשת למלחמה כראוי רואה כי הוא רק צל. והנה חטא המרגלים הי' מה שלא הכניעו עצמם ליהושע וכלב. כי ודאי הי' נסיון גדול. אבל כיון שראו שהם גברו זה ההסתר ואמרו סר צלם כו' הי' להם להתחזק ולהבין כי הצדק אתם. והם החזיקו בדבריהם הראשונים לכן נענשו. וכמו כן צריך כל אחד להתחזק ולהאמין כי הוא רק צל ע"י שרואה שהצדיקים גוברים נגד היצה"ר. וע"י האמונה והביטול להצדיק יכולין לדבק במעשיהם כנ"ל]:
לפ' ציצית במד' אור זרוע לצדיק זרע הקב"ה תורה ומצות בישראל כו' דקשה להבין איך ע"י מעשה גשמיי של המצוה יתעוררו הנפשות דכתיב למען תזכרו כו' והייתם קדושים כו'. אבל באמת יש שורש מכל מצוה בנפש ישראל כמ"ש רמ"ח איברים ושס"ה גידים נגד תרי"ג מצות כו'. אך ע"י הקיום של מעשה המצוה מתעורר הארת השורש שנשרש בנפשות בנ"י כנ"ל. והנה הגוף הוא רק מלבוש אל פנימיות הנשמה. ולאחר פטירת האדם יתלבש בלבוש עליון והוא עיקר המלבוש. וגוף האדם מפסיק בין הנשמה למלבוש העליון. וצריך האדם לידע ולהשתוקק למלבוש העליון. והטלית רמז למלבוש הנ"ל וכמ"ש שמן קיום המצות נעשה מלבוש וחלוקא דרבנן בעולם הבא. וכפי הכנת זה המלבוש ע"י המצות כמו כן נתקן הפנימיות שהוא נשמת האדם אשר בקרבו. וז"ש וראיתם כו' וזכרתם כו' ולא תתורו כו' שלא לתור אחר מלבוש הגוף. וכפי התרחקות מהגוף באין לזכירה פנימיות אח"כ שהוא התעוררות הנשמה הטמונה בגוף עד שזוכין להתקדש כו'. ובמ"א כתבנו עוד מזה:
 
Section 8
 
תרל"ט
שלח בקיצור
יש להבין ענין שליחות המרגלים. ובאמת מצינו בדרשות חז"ל כמה טעמים על שאיחרן המקום ב"ה במדבר ארבעים שנה ע"ש א"כ מה הוי ס"ד מעיקרא. וכתיב לכל זמן ועת כו' שהי' עת מיוחד להכניסם לארץ ישראל. אבל כתיב תחת השמים. אכן למעלה מן תחת השמים יש חפץ בלי עת. וכן הי' מדריגת בנ"י במדבר שהיו למעלה מן הזמן. לכן הי' בכחם לכנוס בלי עת שנתקן מצד הטבע. ולכן המרגלים הבינו כי אין העת מיוחד להכניסם וזה הי' אמת כנ"ל. אעפ"כ הי' להם להאמין בהבורא ית' כי היו נכנסים. וז"ש יהושע וכלב טובה הארץ מאוד כו' אם חפץ בנו ה' והביא כו'. פי' כי אם שלא נתקן עדיין הארץ. אבל כאשר יכניסם הבורא ית' תתרומם ותתעלה הארץ למעלה מהטבע והזמן כנ"ל:
איתא בזוה"ק כי המרגלים חשבו הכא אנן רישין ובארעא לא נזכי להיות רישין. אכן לכאורה נראה כי ודאי כל מה שאמרו המרגלים הי' בעבור כללות בנ"י. וכיון שנבחרו להיות שלוחי בני ישראל ודאי היו בטלין אל הציבור. ואיך נוכל לומר עליהם שדיברו מחמת נגיעת עצמותם. אבל נראה לבאר הענין כי דור המדבר בכלל היו בחי' ראש. כי הדור שיצא ממצרים ושמעו הדברות בסיני הם ראשין לכל הדורות. והדורות נמשכים בבחי' אבות ותולדות מרישין ועד רגלין כמ"ש על דורותינו עיקבא דמשיחא. אכן דור המדבר היו כולם בחי' רישין. ובודאי אמת הדבר כי הכניסה לארץ הי' מדריגה אחר מדריגה והם לא רצו שיפלו ממדריגת רישין כנ"ל. ודור המדבר הי' להם התגלות כבודו ית' כדמיון התגלות הנשמה בראש. ובודאי מי שהוא במקום עליון קשה לו ליפול למדריגה תחתונה כמו שקשה אל הנשמה לרדת למטה. ובע"כ אדם נברא. אבל הי' להם לבטל עצמם לעשות רצון הבורא ית'. ולהבין מאמר חכמינו ז"ל יפה שעה אחת (בתורה) [* בתשובה] ומעש"ט בעוה"ז מכל חיי עוה"ב כו' וכמ"ש מענין זה במ"א:
בפ' ציצית והיה לכם לציצית כו'. ובמד' אור זרוע לצדיק כו' כי התרי"ג מצות משורשין באדם כמ"ש רמ"ח ושס"ה כו'. אכן ע"י מצות מעשיות שהם רמזים מתעוררין כחות הפנימיות התרי"ג שבנפש האדם ז"ש והי' לכם לציצית לכם דייקא. והנה בחי' התעטפות בטלית הוא התאספות כחות האדם למקום אחד והציצית בכנפות וזה התקשרות כל הלבוש שלא יתפשט למקום אחר. ומצוה זו מביא התקשרות בפנימיות האדם ג"כ כנ"ל:
 
Section 9
 
תר"מ
במדרש אין מפליגין בספינה ג' ימים קודם לשבת כו' שלוחי מצוה כו'. כי הבלי עוה"ז דומין למים רבים כמ"ש מים רבים לא יוכלו לכבות כו' האהבה. וע"ז רומז הספינה על הדביקות שעי"ז יכולין להתקיים גם בעוה"ז ולא ישטפוה נהרות. אכן הקרוב לקדושה מסתכן בירידתו למקום טומאה וזה הרמז לג' ימים קודם השבת. וזה הי' במרגלים קדושי עליונים והיו קרובים לארון ושכינת עוזו כמ"ש וארון כו' ה' נוסע כו' דרך שלשת ימים והי' סכנה בירידתם לארץ כנען. אך ע"י המצות יכולין להתקיים בחושך כמ"ש שלוחי מצוה אין ניזוקין רק שצריך להיות הכוונה בלתי להשי"ת בלבדו כמ"ש חז"ל שמא תאבד לו מחט כו' וכשיהי' לו משהו צד נגיעה לא תגין המצוה להצילו מן הסכנה. וזה שכתב בזוה"ק שהי' להם נגיעה היינו נגיעת משהו כנ"ל. וגם נגיעה זו לאנשים גדולים כאלה אינו עפ"י פשוטו. אבל הענין הוא עפ"י המדרש יבש חציר נבל ציץ ודבר אלקינו יקום ע"ש. ופרשנו במ"א כי בנ"י נכנסו לא"י ע"י הבטחת הבורא ית' לאבות ולא בכח עצמותם. והמרגלים רצו שירגישו בעצמותם הכנה זו להיות מוכן להם ארץ ישראל. וגם כל חטא שליחות המרגלים של כל ישראל י"ל כן במ"ש נשלחה אנשים נפנינו שהיו סבורים להיות מוכנים בעצמם. [וי"ל בזה מ"ש משה רבינו ע"ה וייטב בעיני הדבר כי באמת הוא הי' נכנס בזכות עצמו וז"ש שלח לך כי לו הי' נכון זאת השליחות ואם לא הי' שום נגיעה למרגלים רק לעשות השליחות בשלימות הי' הכל טוב]. ולכן הוציאו דבה. אבל כלב ויהושע אמרו אם חפץ בנו כו' ונתנה לנו לא בזכותינו וז"ש אך בה' אל תמרודו. [וי"ל הרמז מ"ש בזוהר דכאן זכאין להיות רישין כו' פי' מה שמרגישין בעצמותם הי' בחי' מוחין וטעמין. אבל בחי' א"י הי' מצד זכות אבות וכמו ענין תורה שבע"פ ואמונה בלי השגת הטעמים כנ"ל]:
בפסוק כי לחמנו הם דאיתא ברש"י וכן היינו בעיניהם שהיו אומרים נמלים יש בכרמים כו'. ובמד' איתא החטא שלהם כי מי הגיד להם שמא היו אצלם כמלאכים ע"ש. אבל הכל אמת כי ע"י שהיו שפלים בעצמם כחגבים לכן כן היו בעיניהם כי הכל תלוי בעבודת האדם כמ"ש במ"א בפסוק ולאום מלאום יאמץ. וז"ש כי כל כחות הסט"א רק כדי שיהי' לישראל במי להלחם וכדי שיהי' בזכותם כמ"ש בספרים שהכל מרוב טובות הבורא. ואיתא דמאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאסתכולי באפי' לכן עשה השי"ת שיזכו בנ"י בכח מעשיהם ונק' לחמנו שלנו. ובודאי הי' בידו ית' לתת מיד א"י לבנ"י רק נתנו מקודם לכנען כדי שיקחו בנ"י בכח מעשיהם ומעשה אבותיהם. לכך נק' ארץ ישראל על שמם כי זכו במעשיהם לכך. וז"ש לחמנו הם רומז גם על המלחמה שכל כחם רק שיהי' לנו להלחם עמהם. סר צלם פי' שאין להם בעצמותם סדר וציור וקיום באמת רק כמו אחיזת עינים כמ"ש במ"א מזה. וי"ל עוד בפסוק וכן היינו בעיניהם. כי כל זה הרגישו המרגלים וגם זה לא הוטב בעיניהם שעל ידי קצת שפלות שהי' להם והיינו כחגבים מיד וכן היינו בעיניהם וגם ע"ז הוציאו דבה. אבל באמת כך הוא המדה וכמ"ש בדברי קדשו של אא"ז מו"ר ז"ל בפרשה זו בענין והתחזקתם כו':
בפ' ציצית כ' במ"א רק בתוספת קצת במאמר והי' לכם לציצית לכם דייקא כי הגוף הוא מלבוש הנשמה והרמז בציצית לדבק כל דבר בפנימיות לכן ציצית בכנפות [כמ"ש מכנף הארץ זמירות שמענו] הענין הוא דיש לכל דביקות להשורש ובקצוות הדבר שם נמצא החיבור והרמז לד' יסודות שכל חיותם מד' אותיות הוי' ב"ה. וע"י הרמז שבנ"י עושין במצוה זו וחפצים להתדבק בפנימיות שורש החיות מתעורר במלבוש הגוף החיות וזה לכם דייקא. וכמ"ש במד' ע"פ אור זרוע לצדיק כי נמצא גנוז בנפשות בני ישראל שורש המצות וע"י המצוה במעשה מוציאין מכח אל הפועל:
 
Section 10
 
תרמ"א
במדרש יש שמותיהן כעורים ומעשיהן כעורים אלו המרגלים כו'. נראה כי המד' בא למעט ולהקטין החטא שלהם כי הי' שליחות שלהם בהתלבשות והסתרות כנראה בפסוק שניתן להם שמות אלו על שם השליחות. וכמו כן בעשו וישמעאל להיפוך שהי' להם לבושים טובים ואעפ"כ קלקלו מעשיהם ואלו המרגלים שהיו מקודם צדיקים ואח"כ לא יכלו לקיים זה השליחות כראוי כאשר חכמים הגידו בשליחות מרגלים דיהושע ותצפנו כו' שפינחס לא הי' צריך להסתיר שנק' מלאך כו'. הענין הוא כי המלאך אין לו רק השליחות לכן נקרא מלאך. כמו כן כל עובד ה' הכ"ג והנביאים שנק' מלאכים הוא ע"ש הביטול כל הגוף אל השליחות כמ"ש נותנים נפשם בשליחותם. וגם במלאכים יש להם כמה שמות לפי השליחות כידוע. כן הכא משמותיהם מוכיח המד' כי הי' שליחות קשה. רק אם הי' נותנים נפשם ממש לדמות למלאכים היו מצליחין בשליחותן ואין זה דבר נקל לאדם להיות כמלאך:
בפסוק והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה. סמיכות הפ' למרגלים כי ניחם אותם השי"ת בעבור כי תרעומתם הי' שולא להית נחותי דרגא, דמעיקרא דור המדבר הי' בחי' משה רבינו ע"ה שהוריד להם תורה ומן לחם מן השמים. ובחי' א"י הי' לחם מן הארץ. ואמר הכתוב כי באכלכם לחם מן הארץ ביותר יוכלו להרים תרומה. כי חשוב לפניו ית' מה שמרוממין בחינת השפלות אליו ית' שבעבור זה הי' כל ירידת האדם מעולם העליון לעוה"ז. וכמו כן הי' נחשב למרגלים כיורדין משמים לארץ ובחי' דור המדבר הי' רק התורה הקול יעקב עיקר בחי' בנ"י. אבל בביאותם לארץ התחילו המלחמות עם עמלק בחי' ידים ידי עשו. ולזה צריכין התרוממות כמ"ש במ"א בחי' כאשר ירים כו' ידו וגבר ישראל. וזה ענין כל התרומות גורן. וחלה קרוב יותר להאכילה וחשוב יותר כמ"ש בגמ' דמקרבא הנייתא. וגם איתא בספרים כי באכילה עצמה צריכין להרים הניצוצות שע"ז נאמר באכלכם ממש תרימו כו'. ועכ"פ קודם האכילה שעל רמז זה תקנו נטילת ידים קודם האכילה כי העיקר מזון הנפש הוא התורה ואכילה הוא קיום הגוף צריכין מקודם ליטול הידים לבטל אותם להפנימיות בחי' הקול יעקב כנ"ל. וז"ש באכלכם כו' תרימו תרומה רמז לנטילת ידים קודם אכילה כנ"ל. וזה שרמזו ז"ל מפנ סרך תרומה. ומשום זה צריכין לדבר דברי תורה על השולחן לחבר האכילה אל התורה כנ"ל:
 
Section 11
 
תרמ"ב
בענין חטא המרגלים כתבתי במ"א כי היו רוצין להשיג הכל בדעתם להיות מוכנים לכך. ובאמת בחי' ארץ ישראל היא בחי' דוד המע"ה דלית לי' מגרמי' כלום. אבל האמת כי מה שמוכנים לקבל הנהגה עליונה הוא גדול מאוד מהשגת האדם. וע"ז רמז המד' בפסוק יבש חציר כו' כמ"ש מקודם כל הבשר חציר כו'. ודבר אלקינו יקום לעולם. נראה כי אם הי' בחסד עליון כרצונו ית' לא הי' הפסק לדבר כמ"ש יקום לעולם. לכן חז"ל אמרו כי ע"י בכייתם בכי' של חנם נקבע לדורות. וחלילה שיעניש השי"ת לדורות בנקמה בלבד. רק הפי' כי ע"י שרצו שיהי' ביאת הארץ בזכותם פגמו בבחי' הנ"ל ולכן הי' הפסק לדבר. ולפי זה נראה כי אפשר הם היו יכולין לכנוס בדרך זה רק השי"ת בעבור דורותינו השפלים רצה שיהי' רק בחסדו ית'. וכתיב לא בגבורת הסוס כו' בשוקי האיש כו' רוצה ה' כו' המיחלים לחסדו. ואחר קבלת התורה שהי' השגת הדעת הי' המכוון שיבטלו עצמם לחסד ה' בלבד כמ"ש במ"א פי' אדם ובהמה שע"י הדעת של אמת עושין עצמן כבהמה:
לפרשת ציצית במדרש אור זרוע לצדיק כו' זרע הקב"ה מצות שאין לך דבר שלא נתן בו מצוה כו'. הענין הוא כמו שהקב"ה מחדש בכל יום מעשה בראשית וכמו כן פנימיות החיות שהוא התורה וזהו ב' הברכות שקודם ק"ש כמ"ש במ"א. וכמו כן מתעורר ב' בחי' אלו בבנ"י ממש וזה שלא הניח דבר שלא נתן בו מצוה לישראל. וב' בחי' הנ"ל הוא תיקון הגוף והנשמה. וטלית עם ציצית הוא התרוממות הגוף אור זרוע כמו נר מצוה שהציצית שקולה נגד כל המצות. ופי' מו"ז שאלה המצות שאמרו ששקולים כו' הם מתקנים כל הרמ"ח איברים. וכן רמז הטלית שמתעטף כל הגוף בו. אחר כך ולישרי לב שמחה בחי' התפילין שמחה שמעולם שהוא בחי' תורת ה' בפיך. ואיתא דבדח משום דתפילין קמנחנא כו'. שמקודם מסייע הציצית לישרת הלב. ל"ב חוטים בחי' לב ל"ב נתיבות חכמה שבלב. וכן דרשו חז"ל בגדיך לבנים זה ציצית אח"כ שמן כו' אל יחסר זה תפילין שהוא בחי' קדושה. וציצית הכנה למען תזכרו כו' אח"כ והייתם קדושים כו'. וצריך האדם בכל יום לקיים אלה המצות לתקן ולזכך הגוף להיות כלי לקבל קדושת הנשמה המאירה לבנ"י בכל יום מהשמים. ונראה שנותן עתה מצות ציצית שקודם החטאים שהיו דבקים בבחי' מרע"ה כולם קדושים לא היו צריכין לתיקון הגוף רק אח"כ שנתרחקו ממדריגת משה רבינו ע"ה. ולכן איתא שקרח חלק על מצות ציצית בחשבו שכולם קדושים כו'. והוא לא ידע כי נפלו אח"כ ממדריגה ראשונה שהי' להם בהר סיני. וגם ציצית הוא בחי' החסד אהרן הכהן שהיו כל בנ"י סמוכין עליו אחר החטא. וקרח חלק עליו שא"צ לחסד ונאמר עליו בוטח בעשרו יפול כו' וכמ"ש במ"א מזה:
 
Section 12
 
תרמ"ג
במדרש שלוחי מצוה דוחין השבת וכן פטורין מן הסוכה. הענין כי בנ"י במדבר היו בחי' השבת על פי ה' יחנו כו' שהיו דבקין תמיד כל אחד בשורש שלו כדאיתא בגמ' כיון דעל פי ה' יסעו כו' כלבנות במקומו דמי ע"ש פ"ב דשבת. וכן הי' תחת העננים שהוא ענין הסוכה. ולכן הי' קשה להם לצאת מבחי' זו. אבל יש להבין כי לעשות רצונו ית' הוא עיקר השלימות. וזה ענין שנותן נפשו בשליחותו. והגם כי לא הרגישו בזה השביתה והמנוחה הי' להם לדחות הכל כדי לעשות רצון המלך. וכמו שאין הנשמה הולכת ברצונה לעוה"ז רק עפ"י גזירת מלך. ובאמת עיקר תקונה נעשה בעוה"ז. וזה ענין מחלוקת שלשם שמים סופה להתקיים. כענין ימי המעשה שיש בהם קטטות ומריבות ומלחמות. מכלל שהשבת נק' יום מנוחה משמע שימי המעשה הם המה ימי מחלוקת. עכ"ז הכל לצורך. שהשי"ת ברא עוה"ז באופן זה. כי רק לעתיד יהי' יום שכולו שבת. ועתה צריך להיות נעשה השבת ע"י העבודה בחול:
בפסוק אם חפץ בנו ה' והביא כו'. כי בודאי הרגישו המרגלים כי אינם מוכנים לכנוס לארץ ישראל כמ"ש במ"א דכתיב לכל זמן ועת כו' ולא היו מוכנים לכנוס עד אחר מ' שנה. אך תחת כל השמים כתיב. אבל דור המדבר דורו של מרע"ה הי' כל תהליכות שלהם למעלה מן השמים. וזהו שרמזו חז"ל עלה נעלה אפילו יאמר עשו סולמות לעלות לשמים כו'. הם הדברים שדברנו כי עפ"י הטבע לא היו מוכנים לעלות. וזהו שלח לך כו' כי אם היו מצליחים בשליחותם והיו נכנסין באופן זה שלמעלה מן הזמן והטבע הי' גם מרע"ה נכנס עמהם וכן כתיב בגאולה העתידה בעתה אחישנה זכו אחישנה כו'. והכל תלוי ברצון בנ"י שע"י תשוקה באהבה רבה להשי"ת מעוררין רצונו ית' ואז אין מניעה מצד הזמן והטבע. וז"ש אם חפץ בנו ה' והביא כו'. ולכן יש לנו ללמוד מזו הפרשה שהגם שבאמת לא הי' הזמן מ"מ אם הי' הרצון בלבות בנ"י להשי"ת כראוי הי' באין וכמו כן בגלות הזה אם הי' לנו תשוקה של אמת לשוב אליו ית' יחיש וימהר גאולתינו. אמן:
בפרשת ציצית אמרו חז"ל שקולה מצות ציצית ככל תרי"ג מצות כמ"ש וזכרתם את כל מצות ה' כו'. והענין כי הד' כנפות רומזים לתכלית וסוף ושורש המלבוש שהוא דביקות האדם בשורש נשמתו וע"י מצוה זו יכול לדבק בשורשו וכפי רצון האדם לזכור תמיד התכלית שהיא לעשות מצות השי"ת. וברש"י כנפי בגדיהם רומז למ"ש ואשא אתכם על כנפי נשרים. דהנה כתיב וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים פי' בזוה"ק חמשים שערי בינה. בנ"י הם השבטים בני ישראל ממש וזכו לעלות חמשים מדריגות [דכ' אעלך גם עלה לרבות עליות השבטים]. וי"ב שבטים לכ"א נ' מדריגות הם ת"ר. וכן כל כנ"ף עולה ק"נ והוא רומז לדגל שהוא ג' שבטים. וד' כנפות ד' דגלים י"ב שבטים. וזה הרמז כנפי נשרים נשרי"ם גי' ת"ר. וכן כל מנין ישראל הם ת"ר אלף. וכ"כ ויסעו בני ישראל מרעמסס כו' כשש מאות כו'. וע"ז כתב רש"י בפסוק ואשא אתכם על כנפי נשרים שנסעו מרעמסס לסוכות ק"ך מיל ע"ש. כי כל ענין המצות המה תרי"ג שערים ודרכים ונתיבות איך להתדבק בו ית' ובהתורה. וכל אלה הדרכים השיגו בזכות האבות והשבטים. ולכן הד' כנפות שהם ת"ר והי"ב חוטי לבן שהם עיקר כח השבטים בעצמם כי הנ' שערים הם התפשטות כל שבט. והי"ב המה עקרים. והחוט תכלת הוא אחדות אחד של כל השבטים והוא רומז לשבט לוי. [ובמ"א יבואר מזה עוד בס"ד] וס"ה הם התרי"ג מצות וע"ז אמר הכתוב ואבא אתכם אלי בכח הכנפי נשרים כנ"ל. וכמו שכתוב בפרשה אני ה"א אשר הוצאתי כו' להיות לכם כו'. וז"ש וזכרתם את כל מצות היינו שיש שורש תרי"ג מצות בכל איש ישראל וע"י מצוה זו יכולין לזכור ולעורר השרשים כנ"ל:
איתא במנחות גדול עונשו של לבן מתכלת חותם של טיט ושל זהב ע"ש. לבאר הענין נראה דהמפרשים כתבו טעם ציצית בכנפי הבגד לזכור המיתה שהוא סוף ותכלית האדם. והוא ביטול הגוף כדאיתא הסתכל בשלשה דברים כו' מאין באת כו' מטיפה סרוחה. ונראה דבאמת הנשמה חלק אלקי ממעל וגם זה נכלל בחשבון מאין באת. וע"י שמבטל הגוף בחושבו מאין ולאן. זוכה לזכור בחלק הנשמה שבאה מלמעלה ושעתידה לחזור. ונראה שזה רומז לבן ותכלת. לבן על הגוף חותם של טיט והוא ביטול הגוף. ותכלת רומז לנשמה שבאה מתחת כסא הכבוד כמ"ש חז"ל תכלת דומה לרקיע כו'. ונקרא חותם של זהב. רק מקודם צריכין לתקן הגוף ולכן קשה עונשו של לבן כנ"ל. וע' בתוספות שם על חותם של טיט כמו שעושין לעבדים כבלי דעבדא ע"ש א"כ י"ל דתכלת היא חותם דבנים כי בנים אתם הם הנשמות:
 
Section 13
 
תרמ"ד
בפסוק ויהס כלב את העם אל משה כו' עלה נעלה כו'. פרש"י ז"ל מהמדרש אפילו אומר לנו עשו סולמות ועלו לרקיע כו'. הענין הוא כי בודאי המרגלים הבינו וראו כי לא הגיע העת לרשת את הארץ כאשר באמת כך הי' צריך להיות עוד מ' שנה במדבר. אכן כתבתי במ"א ע"פ הפסוק לכל זמן ועת כו' תחת כל השמים אבל למעלה בשמים כמו שהיו דור המדבר נמשכין אחר הנהגת מרע"ה שהוריד להם תורה מן השמים והנהגה זו הוא למעלה מהטבע והתחלקות העתים והזמנים, לכן הכל אמת כי עפ"י הטבע לא הגיע העת. ובמדריגת מרע"ה היו יכולין לכנוס והיו מתעלין ומתרוממין מן הטבע. וז"ש ויהס כו' אל משה. עלה נעלה הגם כמו שאנחנו עתה אין בנו יכולת אבל הקב"ה יעלה אותנו למעלה מן הטבע. וז"ש עשו סולמות כו' וכל השליחות הי' רק מצד בחי' מרע"ה כמ"ש שלח לך כו'. ואם היו נכנסין באמת באופן זה בכחו של מרע"ה לא הי' עוד גלות כמו התורה שנתן לנו מרע"ה שנשאר לדורות כמ"ש לא תשכח מפי זרעו. וז"ש חז"ל שע"י המרגלים נקבע בכי' לדורות בט' באב. הרמז כנ"ל שלולי חטאם לא הי' נחרב המקדש כנ"ל:
בפרשת ציצית במד' אור זרוע לצדיק כו'. דרש"י פי' ציצית לשון הסתכלות כמו מציץ מן החרכים ומצות ציצית היא הארה בגוף איש הישראלי כמ"ש ולא תתורו ובמד' העינים והלב מזנים את הגוף. למען תזכרו הה"ד לא דבר רק הוא מכם כו' ע"ש במדרש. ביאור הענין מדנק' זנות משמע שבעצם גוף איש ישראל הוא מיוחד לקדושה וע"י הזכירה מקודם דכ' וזכרתם כו' מצות ה' הגם שאין הגוף מתוקן עדיין כראוי מ"מ מועיל ע"ז ולא תתורו כו'. ואח"כ כשפורש האדם עצמו מהבלי עוה"ז אז למען תזכרו שהוא לשון נפעל ודביקות הזכירה בעצם האדם כדכתיב לא דבר רק כו' מכם כי היא חייכם היינו שיש חיות קודש בגוף האדם. והנה קודם החטא היו שניהם ערומים כו' ואח"כ כתיב ויעש כו' כתנות אור כו'. והוא הגוף והמלבוש שמכסה הארת הנשמה. [והוא באמת שמירה להנשמה רק קודם החטא לא הי' צריך שמירה ואין כאן מקום להאריך]. לכן הציצית רומז לתיקון הגוף שהוא נקרא מלבוש להנשמה. אכן בנ"י זכו למצוא אור הגנוז במלבוש הזה וז"ש עומד אחר כתלנו כו' מציץ מן החרכים. וחז"ל אמרו אפילו מחיצה של ברזל אין מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. וזהו אור זרוע לצדיק שזרע הקב"ה בכל דבר מצוה והוא למצוא האור גם תוך המכסה והמלבוש כנ"ל. והציצית הם התקשרות הגוף אל הנשמה פתיל תכלת דרשו חז"ל מה נשתנה תכלת שדומה לרקיע ורקיע לכסה"כ כו' דנשמות בנ"י גזירות מתחת כסה"כ והמצוה של ציצית לזכור אותה הנקודה קדושה שיש לכל נפש ישראל שנשלח בעוה"ז לעשות רצון בוראו. פתיל הוא לשון התקשרות כמו נפתולי כו'. והיינו שיזכור האדם לקשר גופו לשורש נשמתו וע"ז רמזו חז"ל ועשו להם משלהם לקשר כל אחד כנף בגדו בשורש נשמתו שהגוף הוא בגד ולבוש להנשמה ובנ"י זוכין למצוא אור הגנוז תוך המלבוש דכתיב מה רב טובך אשר צפנת ליריאך ואיתא בזוה"ק פרשה זו וכי מי יגזול ויטול מן ידוהי דכתיב צפנת כו'. והתירוץ הוא שהקב"ה גנז והטמין הרב טובך בעבור יריאיו שהם יחפשו וימצאו אור הגנוז מתוך ההסתר. וזהו ליריאיך בעבורם הי' כל הטמנה זו כענין לתת שכר טוב לצדיקים וכדכתיב טרף נתן ליריאיו פי' בזוה"ק שימצאו טרף מאתר רחוקא. ואיתא בספרי קודש המשל מהמלך שהטמין החפץ ומצוה לבנו שיחפשנו ומסייע לו באופן שיוכל לגמור בעצמו ושיהי' נקרא על שם הבן. וכמו כן הקב"ה שזרע אור בעולם ושלח נשמת בנ"י בעולם ומסייע להם בכח התרי"ג מצות שהם נרות ועצות להאיר תוך החושך וזהו עומד אחר כתלנו [כתלנו דייקא שכל הכותל בעבורינו ולטובתינו כנ"ל] ולא תתורו כו' למען תזכרו. פי' שיהי' סור מרע כדי להיות מוכן לקיים מצות ה'. ובמ"א הארכנו:
 
Section 14
 
תרמ"ה
בענין נסיון המרגלים. כי הם היו הדור שקיבלו התורה מהר סיני. וכניסת ארץ ישראל הי' תיקון הבריאה כענין שאמרו חז"ל מ"ט פתח בבראשית כח מעשיו הגיד לעמו כו'. וזה הארת התורה שהיא תוך מעשה בראשית והיא מעלה רמה וע"ז נאמר מה רב טובך אשר צפנת. ולכן קשה מאוד לתקן מלה דקיימא בעובדא כדאיתא בזוה"ק תרומה. והראי' שהרי היו מוכנים לקבלת התורה ברצון שלם שהקדימו נעשה לנשמע ולבחי' א"י הי' קשה להם לבוא. ובאמת עדיין הי' הארץ תחת יד כנען ולכן הי' עוד הקליפה מסתרת הקדושה. ולכן נראה כי לא השיגו המרגלים לראות טוב הארץ כדכתיב אם יראו כו' משמע שהמרגלים לא ראוה זולת יהושע וכלב אמרו טובה הארץ כו' אם חפץ בנו כו' ונתנה לנו דייקא. הגם שעדיין אינו בהתגלות הבינו שיש בה טוב הגנוז. אך בה' אל תמרודו כי בודאי אמרו המרגלים אמת כי בהיותם במדבר הי' טוב להם ונראה להם שח"ו יהי' ירידה בכניסתם לארץ. אכן באמת בנ"י נבראו בעולם להעיד על הבורא ית' ולתקן כל הבריאה. וזה הי' צריך להיות המכוון לעשות שליחות ה' בעולם לא לגרמייהו. וממילא כשעושין רצון השי"ת זוכין ביותר שאת גם בכניסתן למדריגה שפלה בעבור כבוד שמו ית'. וזה מעלת הארץ דכתיב בה עיני ה' אלקיך כו' מראשית כו' ועד אחרית כו'. דכתיב טוב אחרית דבר מראשיתו. והנה התורה נק' ראשית. וכן בכלל דור המדבר היו בחי' ראשית כמ"ש בזוה"ק כאן זכאין למהוי רישין. אכן עיקר המכוון להעלות הכל בכח הראשית וזה בחי' ארץ ישראל. ז"ש ויתורו את ארץ כנען להמשיך הארת התורה לשם. והכל כדי לתת להם נחלת גוים כנ"ל. וזהו שסמך הכתוב מצות חלה לנחמם שלא יקבלו תרעומת המרגלים כי בהיות שבמדבר הי' להם לחם מן השמים ובארץ הי' להם לחם הארץ עכ"ז כתי' והי' באכלכם כו' תרימו כו'. וזה החלק שחל עליו שם שמים מרים כל הלחם והוא חשיב לפניו ית'. וכ' והיה לשון שמחה כשמרימין לחם מן הארץ. דאיתא על השי"ת עשיר ושמח בחלקו. שזה רצונו ית' בבנ"י שבחר לחלקו מן התחתונים עם היות שנשמתן למעלה מן המלאכים הי' שמחה לפניו בירידתן לעוה"ז ולהרים חלק הקדושה מתוך זה התערובות. ובכח זה נצח מרע"ה את המלאכים והוריד התורה לעוה"ז כדאיתא בגמ' מה כתיב בה לא תגנוב כו'. שזה כחן של ישראל שנשמתן גבוה מאוד ומתלבשין בגופות בעוה"ז וע"י מגביהין הכל. וכן אומרים השם נפשנו בחיים שהיא התורה עה"ח. ולא נתן למוט רגלנו הוא התלבשות בגוף שהיא מדריגה שפילה ונק' רגלנו ובזו המדריגה נכשלו המרגלים [דכתיב במוט פי' בזוה"ק בפרודא]. וסמיכות הפרשיות חלה ונסכים וציצית אחר פרשת מרגלים. כי הי' להם במדבר ג' מתנות הטובות מן ובאר וענני כבוד. ולכן קשה להם לצאת מן המדבר. וניחם הקב"ה אותנו כי נשאר הארה מאלה הג' מתנות. וחלה ונסכים הוא זכר ממן ובאר. וציצית בחי' החסד ענני הכבוד. וכ' בציצית לדורותם שזה נשאר גם לנו בגלות [וי"ל ע"י שהיא בחי' החסד נשאר לעולם. וי"ל דלכך התכלת שהיא התקשרות למתק הדין בתוך החסד כמ"ש בזוה"ק תרומה קל"ז א' לכן נחסר לנו עתה] ועיקר ענני הכבוד הי' מה שהקב"ה כביכול נהג אותם כמ"ש הולך לפניהם יומם. וזה ענין הציצית עיטוף הוא לבטל הכל אל הנהגות השי"ת. ואז הבוטח בה' חסד יסובבנהו. וכן רמזו חז"ל שאאע"ה אמר אם מחוט. פי' שהי' כל הבטחון שלו בהבורא ית' ואל תאמר אני העשרתי כו'. ולכן זכה להיות חסד ה' חופף עליו ועל כל תולדותיו. והוא החוט של חסד שנמשך מלמעלה בכל יום. וקרח שאמר טלית שכולה תכלת אינו דין שיפטר שהוא הי' שורש הדינים אבל באמת הכוונה בחוט תכלת שיתהפך לחסד כמ"ש והיה לכם לציצית:
 
Section 15
 
תרמ"ו
בענין המרגלים בקצרה. כי דור המדבר נקראו דור דיעה דור שקיבלו התורה שנקראו בנים למקום אכן ארץ ישראל הוא בחי' עבודה דיש עובדא ומילולא, ובאמת כתיב אדם ובהמה תושיע ה' היינו שיהי' השתתפות ב' הבחי' כמו שאמרו חז"ל ערומין כאדם ומשימין עצמן כבהמה. ולכן אם היו נכנסין דור המדבר לא"י הי' השלימות כראוי. וזה המשך פרשת נסכים אחר המרגלים ע"פ הגמרא הקורא ק"ש בלא תפילין כאלו הקריב עולה בלא מנחה זבח בלא נסכים. כי עיקר הקרבן הוא בחי' אדם כי יקריב כו'. רק שהקב"ה נתן שיהי' הקרבת בהמה במקום נפש האדם. והקרבנות ניתנו לישראל בקבלת התורה כמ"ש העשוי' בהר סיני והוא בחי' אדם. אבל מנחות ונסכים הם תיקונים להעלות כחות הנמצאים בא"י לחם ויין. ובמנחה אמרו חז"ל מי דרכו להקריב עני. ולכן בחי' מנחות ונסכים הם בחי' מצות ובעובדא. וכמו כן בק"ש שהיא התורה צריכין לשתף עמה העובדא. ובלא"ה אינו מתקיים כמ"ש שמעיד עדות שקר כו'. וזה הי' חטא המרגלים כנ"ל:
בפרשת ציצית במד' אור זרוע לצדיק כו'. דידוע שיש תרי"ג מצות נגד רמ"ח אברים וגידים. והיינו שנמצא הארות פנימיות בנפש ישראל וע"י המצות יכולין לעורר אלה ההארות. ואור זרוע לצדיק הוא בחי' ציצית דכ' בי' וראיתם אותו ודרשו חז"ל כאלו מקבל פני השכינה ע"ש בספרי ובגמ' מנחות. ולישרי לב שמחה הם תפילין כדאיתא בגמ' תפילין קא מנחנא. והענין הוא דיש ברית לשון וברית המעור והמה קבועים בנפש. וכמו כן יש מצות אלו שמסייעין לאלה הבריתות. תפילין כתיב בהו למען תהי' תורת ה' בפיך והם מסבבים הראש והוא תיקון ברית הלשון. וציצית תיקון ברית המעור לכן הם בחצי גוף התחתון ולכן איתא בספרי וגמ' שהצילו הציצית אתו התלמיד מעריות ע"ש. וב' בריתות אלו הם בחי' פנימיות וחיצוניות. פי' ברית הלשון הוא רוחניי יותר מברית המעור והוא כח הנשמה כמ"ש ויפח כו'. וברית המעור הוא הנפש המשתתף בגוף. ובנ"י יש להם הארות בנשמה ובנפש הגוף. דכ' אתה הראת לדעת שניתן הדעת והראי' לבנ"י והדעת הוא פנימיות ביותר. ועיין בזוה"ק ריש פרשת וארא. והראי' הוא בנפש הגוף. והידיעה הוא בכח ברית הלשון. וראי' בכח ברית המעור כדכ' יראה כל זכורך כו'. לכן כתיב בציצית וראיתם כו' וזכרתם כו' שהוא בחי' ברית המעור כנ"ל:
 
Section 16
 
תרמ"ז
- [תרמ"ח]
בפרשת ציצית על כנפי בגדיהם. וענין עטיפת הטלית להתאחד בשורש האחדות. ובזוה"ק מביא הפסוק מכנף הארץ זמירות שמענו ע"ש. ואיתא בתוספת סנהדרין ל"ז ב' דכתיב שש כנפים בחיות ובכל יום אומרים שירה בכנף אחד ובשבת אומרים אין לנו עוד כנף ואומר הקב"ה יש לי כנף אחד בארץ ע"ש. ויראה שזה ענין מזמור שיר ליום השבת טוב להודות כי השיר הוא ע"י התאחדות. וזאת האחדות אינו בנמצא בעלמא דפרודא דא רק לבנ"י ניתן זה האחדות בנפש. וכמו כן בימים נמצא בשבת קודש התאחדות ברזא דאחד כדאיתא בזוה"ק. ובעולם הוא בא"י ובהמ"ק ותרגום יונתן מכנף הארץ מארעא דישראל ע"ש. כי הוא מקום הכולל כל המקומות ונק' מכנף הארץ. ומכח זה הי' השיר בביהמ"ק. וכמו כן בש"ק שמתאחד כל הבריאה לכן טוב להודות לה'. ולבנ"י ניתן זה הכח להתעטף ולקבץ כל הכנפות. וע"ז מבקשין וקבצנו מארבע כנפות כדפרש"י ד' כנפות רומז לד' לשונות של גאולה. פי' דכתיב כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם שבנ"י נשתלחו בכל המקומות לאסוף ולקבץ על ידיהם כל הניצוצות להחזירם אל השורש. וע"י מצות הציצית יכול איש ישראל להכניס עצמו לכלל האחדות. ולכן כתיב בציצית לדורותם כי בכ"מ שהם נדחים מ"מ מצוה זו מסייע שלא להיות נפרד מן השורש. וכשאדם מתעטף בטלית מצויצת. הוא כאלו נפרש ומובדל מזה העולם שהיא פריסת סוכת שלום שהקב"ה נתן לנו להבדילנו מן התועים ולחסות בצל הקודש. כי באמת כפי מה שנבדלין בנ"י מעוה"ז כך יכולין לכנוס בצלו ית'. וכתי' בצלו חמדתי וישבתי. ודרשו חז"ל תפוח אין לו צל ולכן ברחו כל האומות מלחסות בצלו ית' ובנ"י בצלו חמדתי כו'. והנה בעוה"ז נסתר כחו ית'. והגשמיות והטבע הוא נגלה. אבל כשבנ"י זוכין שיתגלה הצל הקודש ממילא מתבטל הנהגת כל הטבע והגשמיות. וז"ש כלב אך בה' אל תמרודו כו' סר צלם מעליהם וה' אתנו. פי' כי כל זה הצל שנמצא להם. בידינו להסיר מהם. וז"ש כי לחמנו הם בידנא מסירין אינון כו'. וגם זה אמת כי הצללים הללו אשר לא לה' המה. הם מכסים שלא יוכל להתגלות הצל הקודש. לכן צריכין בנ"י להיבדל מהם. ואז זוכין להתגלות צלא דמהימנותא. ולכן מסר לנו השי"ת מצות שנוכל להיסתר ולהיבדל מעלמא דחשוכא. וכ' ולא תתורו כו' למען תזכרו. שמטעם זה ישמור האדם עצמו מלתור אחר לבו ועיניו מאחר שדברים הללו משכחין להאדם את מצות ה':
והנה כ' דבר ואמרת נראה דהוא משום דציצית אמרז"ל ששקולה נגד כל המצות. ונראה דלבן ותכלת הוא בחי' מ"ע ול"ת. וכמו זכור ושמור בשבת דכולל מ"ע ול"ת. ולכן כתיב לשון אמירה ודיבור. וכתיב וזכרתם כו' אח"כ ולא תתורו הוא סור מרע בחי' ל"ת למען תזכרו כענין שרמזו חז"ל מי שישנו בשמירה ישנו בזכירה. וב' בחי' אלו אהבה ויראה שניהם מביאים אל הזכירה וע"י זה עצמו שגוברין על היצה"ר ולא תתורו כו' זוכין למען תזכרו. ולכן מסיים הפסוק אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים. כי השי"ת הציב כן סדר בנ"י שע"י שהיו במצרים ויצאו נקיים זכו לקבל עול מלכותו ית'. וכן הוא בפרט כל איש ישראל שכל המ"ז והיגיעות הם לטובה שע"י ולא תתורו למען תזכרו. ומקודם כתיב וזכרתם אח"כ תזכרו. כי אמרו מ"ע נגד איברי האדם ול"ת כנגד הגידין וע"י הגידין נמשך יניקה בפנימיות האיברים לכן ע"י מצות ל"ת למען תזכרו שהוא זכרון דבוק יותר בעצם האדם כנ"ל:
בענין לבן ותכלת הוא בחי' טהרה וקדושה כי התכלת בחי' קדושה והוא מעין הציץ של כ"ג דכתיב עליו קודש לה' והוא ג"כ על פתיל תכלת. והלבן דרגא שלמטה בחי' טהור. וקרח שאמר כולם קדושים נטל טלית שכולו תכלת:
במדרש אין חביב משלוחי מצוה כו'. הענין הוא כי דור המדבר הוא בחי' תורה אור. ובאי הארץ בחי' נר מצוה. כדאיתא בזוה"ק דבעי בר נש למיפלח לקוב"ה במילולא ובעובדא ואיתא ג"כ אורייתא מאן דבעי זכה בה אבל מילין דקיימין בעובדא בעי למקני באגר שלים ע"ש פ' תרומה. ופי' מלה דקיימא בעובדא. כי באמת אותיות התורה נמצאין בכל מקום דבאורייתא ברא עלמא וכתיב כולם בחכמה עשית כו' גדולים מעשי ה' דרושים כו'. אכן לא כל אדם מוכן למצוא אותיות התורה הגנוזין בעשי' רק בנ"י מוכנים לכך וגם בארץ ישראל שהוא מוכן לכך כדכתי' ה' אלקיך דורש אותה תמיד וכי דורש אין לה מכלל דבעי דרישה כו'. ואיתא בספרי שקול ישיבת ארץ ישראל ככל המצות ע"ש בפ' ראה. וע"ז כתיב כח מעשיו הגיד כו והוא פי' תורה שבע"פ שע"י כחן של ישראל בפה מתגלה להם אותיות התורה הגנוזין כו'. וזה פי' נר מצוה. כי תורה אור הוא גוף התורה שהוא אלקיות ממש כמ"ש אורייתא וקוב"ה כולהו חד. ונר מצוה הוא התגלות התורה על ידי המצות והוא כענין שליח. כדאיתא בשבת השי"ת מנהיג העולם בעצמו כביכול ובחול ע"י מלאכים. כמו כן יש התגלות התורה ע"י עושי דברו. שיש אותיות התורה גנוזין במילין דעלמא שאין יכולין להתגלות רק ע"י בנ"י שהם שלוחי מצוה. וגוף מעשה בראשית והטבע הוא הנהגה זו שע"י שליח כנ"ל. ובשבת הוא תורה אור ובימי המעשה נר מצוה. וזה הי' נסיון המרגלים כי מלה דקיימא בעובדא קשה מאוד למצוא. אכן באמת כח א"י מסייע לזה אך עדיין לא הי' ארץ ישראל בכלל נחלת ה'. וז"ש יהושע וכלב עלה נעלה וירשנו שהגם שעתה א"י לכבשה. אבל כשנעלה לשם יתהפך להיות נחלת ה'. ואית מחלוקת בגמ' אי תלמוד גדול אי מעשה גדול ואמרו תלמוד גדול שמביא לידי מעשה. והיינו הלומד על מנת לעשות הוא גדול מהמעשה ודור המדבר היו בחי' מילולא ונקראו ראשי בנ"י כי התורה היא ראשית. וכן כתיב טוב אחרית דבר מראשיתו והמרגלים היו דבקים רק בתורה. אבל הלימוד צריך להיות מביא לידי מעשה שנק' אחרית טוב שכן הי' דור המדבר וקבלת התורה הכנה לארץ ישראל שהוא בחי' עובדא כנ"ל. וכדאיתא האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו. המרגלים טעו בזה לכן כתיב על כלב וימלא אחרי. פי' שהי' עבודתו בשלימות עד אחרית שהוא המעשה. והמרגלים לא גמרו האחרית והיו חפצין רק בראשית שהיא התורה בלבד:
עוד פרשנו עלה נעלה וירשנו. כי ארץ ישראל ניתן לבנ"י בזכות האבות שנשבע השי"ת להם וכדאיתא במד' ודבר אלקינו יקום לעולם ע"ש. לכן אעפ"י שראו המרגלים שאין בכחם לעלות אל העם מ"מ אמרו יהושע וכלב שהעיקר צריכין לתקן עצמנו להיות נמשך אחר מעשה אבות כדאיתא בתנא דב"א לעולם יאמר אדם מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי. ואז וירשנו אותה בדרך ירושה:
 
Section 17
 
תרמ"ט
במדרש שלוחי מצוה דוחין השבת כו'. הענין הוא כי בנ"י נשתלחו בעוה"ז לתקן העולם בב' בחינות תורה ומצות. דכ' וייצר כו' עפר מן האדמה ויפח כו' נשמת חיים. והתורה היא תיקון הנשמה. ומצות בעשי' תיקון הגוף. לכן כ' נר מצוה. ונרות הם במקום החושך וההסתר שצריך נר. שהמצות מאירין האיך לתקן כל אבר ואבר. אכן בחי' התורה הוא כולו אור לנשמת אלוקי ממעל והוא בחי' השבת יומא דנשמתין ולאו דגופא. לכן שבת יעשה כולו תורה. אבל בימי המעשה הוא תיקון העשיה גשמיות והוא מדריגה תחתונה ונק' מרגלים. לכן אמר יוסף מרגלים אתם לראות כו' ערות הארץ באתם. כי י"ב שבטים הם מתקנים ששת ימי המעשה כמ"ש במ"א. ויוסף שהוא בחי' השבת הוא יומא דנשמתין כו' כדכתיב ולקדקד נזיר אחיו. וכ"כ בשבת אם תשיב משבת רגליך. שא"צ בירור בשבת. ובימי המעשה שהעיקר לברר הטוב מהרע זה ענין מרגלים לראות ערות הארץ. וכמו דאיתא שהנשמה בע"כ יורדת בגוף לעוה"ז שאינה חפיצה לירד בעולם השפל. כמו כן הי' קשה למרגלים לכנוס במדריגה זו. שבמדבר הי' כולו תורה. אכן השי"ת רצה להכניסנו לא"י לתקן גם הגוף. וז"ש בה' אל תמרודו שהוא כמו מרידה שאין לנו לבחור רק לקיים רצונו ית' שהוא הטוב והישר. וזה ענין סמיכות פרשת נסכים אחר מעשה מרגלים כמ"ש במ"א ע"פ הגמ' הקורא ק"ש בלא תפילין כמעיד עדות שקר וכאלו הקריב עולה בלא מנחה זבח בלא נסכים. כי צריכין לשתף עובדא למלולא כדאיתא בזוה"ק תרומה. והוא לתקן הנשמה והגוף. לכן בשעת ק"ש צריך להיות גם התיקון במעשה המצוה שעי"ז מתקיים וישאר הארת הדיבורים בגופו של אדם. ובלא"ה הוי מעיד עדות שקר בעצמו שאינו מבורר בגוף רק בנשמה בלבד. והבירור צריך להיות גם בגוף. וכמו כן בכל קרבן צוה השי"ת להוסיף נסכים ומנחה שהוא התיקונים מן הארץ דגן תירוש ויצהר שבאין בכח חרישה וזריעה ונטיעה. אבל הבהמה הוא בע"ח בעצמו. והקב"ה רצה בשעת הקרבן יהי' דביקות במעשה האדם. ולכן השירה הי' בשעת נסכים עובדא ומלולא. וכמו כן ק"ש ותפילין. לכן בש"ק אין צריכין תפילין שהיא יומא דנשמתין וא"צ בירור כנ"ל:
ובמדרש לך אכול בשמחה לחמך חלה יינך נסכים כבר רצה מעשיך כניסת בנ"י לא"י. והוא כמ"ש כי בנ"י כמו שהמשיכו התורה מן השמים לארץ בדור המדבר. כן בא"י הי' העלאת ארץ לשמים. והוא ב' הבחינות עפר מן האדמה ונשמת חיים. ובחטא הראשון נאמר ארורה האדמה כו' בעצבון תאכלנה. ואח"כ נתקן העולם ע"י בנ"י שנבררו וא"י שנברר מכל הארצות ויצא מכלל ארור לברוך ונאמר אכול בשמחה לחמך היפוך בעצבון תאכלנה. לכן כתיב והי' באכלכם מלחם לשון שמחה כנ"ל. כי הנה עיקר השמחה הוא כשמעלין הכל אל השורש כמו שהי' השמחה לאדם הראשון בג"ע שהוא השורש של כל העולם. ועתה נתקן ע"י הפרשת החלה הראשית. וכמו כן בנסכים ומנחות נשאר ברכה לדגנך תירושך ויצהרך ע"י שנתעלה עד השורש לכן אמרו שירה על הנסכים וזה אכול בשמחה כו' כבר רצה כו'. מה לשון כבר. אך השי"ת כשברא העולם הי' רצונו ית' בשביל ישראל שנקראו ראשית וידע שהם יתקנו ויעלו כל העשי'. לכן כתיב כבר רצה כו' מעשיך:
בפרשת ציצית ובמד' אור זרוע לצדיק כו'. כבר כ' במ"א כי ציצית תיקון למלבוש שהוא הגוף לבוש הנשמה דכתיב כתנות עור שמקודם הי' הגוף רוחניי ואחר החטא צריכין לתקן זה הלבוש החיצון וע"י המצות יכולין למצוא הפנימיות שהיא כתנות אור. לכן איתא ששקול ככל המצות מאחר שהוא בד' כנפות א"כ זה התיקון הוא עד סוף כל המקומות. וזה לבן ותכלת בחי' ב' לבבות יצ"ט ויצה"ר. ואלה התקונים שנתן לנו השי"ת שנוכל על ידיהם לתקן המקומות שצריכין בירור וע"ז מבקשין בכל יום והאר עינינו בתורתך ודבק לבנו במצותיך ויחד לבבנו לאהבה וליראה. תש"ר מש"כ להאר עינינו כמ"ש בין עיניך למען תהי' תורת ה'. ודבק לבנו הוא תפילין של יד שימה נגד הלב. ויחד לבבינו הוא בד' כנפות ציצית לבן ותכלת כנ"ל. שעין ולב הם מקומות שצריכין שמירה ועזר אלקים. וע"ז נתן לנו המצות הללו כדכתיב ישלח עזרך מקודש:
 
Section 18
 
תר"נ
בפרשת ציצית. איתא בגמ' בכל עת יהיו בגדיך לבנים זה ציצית ושמן על ראשך אל יחסר תפילין. דהנה מצות ציצית הוא תיקון הגוף רמ"ח ושס"ה וכשנתקן הגוף שהוא נר מצוה יכולין לקבל אור תורה והוא רמז התפילין שהוא הארת הנשמה. וענין הציצית על כנפי בגדיהם. הוא כמ"ש בספרי מי שמבטל מצות ציצית עליו כתיב לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה. ומי שמקיים מצות ציצית עליו יתקיים יחזיקו עשרה אנשים כו' בכנף איש יהודי וכ"ה בגמ' דשבת. והענין הוא כי כל העוה"ז יש לו התקשרות בשורש העליון דכ' ה' בחכמה יסד ארץ. כולם בחכמה עשית. פי' שכל מיני גשמיות השי"ת תלה יסודם בחכמה ומתפשט לל"ב נתיבות. וזה רמז הל"ב חוטים שבציצית. והכ"ח לבנים הם רמז לכ"ח עתים דכ' לכל זמן ועת כו' כ"ח עתים ומיני השתנות שנמצא בהנהגת העולם. וכולם כלולים בד' כנפות שהם רמז הד' תכלת הם השרשים ד' שמתפשט מהם כ"ח חלוקות. ובנ"י צריכין להעלות כל העתים להדביקם בשורש האחדות והכל ע"י התורה שהיא למעלה מן השמים. והתפשטות העתים הם תחת השמים. וכתיב ואשים דברי בפיך שהוא התורה לנטוע שמים. ובצל ידי כסיתך הוא ליסוד ארץ שגם תיקון התחתונים נמסרו לבנ"י והוא כמ"ש במ"א בענין שפתח התורה בבראשית משום כח מעשיו הגיד שהוא הכ"ח עתים הנ"ל. ולכן ניתן לבנ"י מצות ציצית להראות שכל העולם נקשר בשורש שלמעלה מהטבע. דאיתא במדרש בראשית הן אלה קצות דרכיו מה שאתה רואה בעוה"ז הכל רק קצות דרכיו ע"ש. לכן יש כנפות הארץ שבהם מתחבר העולם בשורש העליון. ולכן לעתיד לבוא לאחוז בכנפות כו' ואין לרשעים מקום. אבל בנ"י שידעו בעוה"ז כי הכל מתקשר בשורש העליון יהי' להם אז מקום ויחזיקו עשרה אנשים כו'. שבזו המצוה יכולין האומות להתאחז שהוא בחי' כח מעשיו. ובנ"י זכו בנחלת גוים כענין שנא' וימנע מרשעים אורם. ובחי' התפילין היא התורה שמיוחד רק לבנ"י לך לאות ולא לאחרים לאות. וכ' וראו כו' ויראו ממך. [ויתכן עוד לומר כי הוא כמו אש שחורה ע"ג אש לבנה. תפילין רצועות שחורות ע"ג טלית וציצית לבנים. שמקודם צריכין ללבן הגוף להיות נתפס בו רשימת התורה (ולמה) [*וכמו] שהיו צריכין להיות במצרים בחומר ובלבנים כלשון הזוהר בליבון הלכתא ועתה ע"י הציצית שנא' בהם יציאת מצרים מתלבנים להיות מוכן לתורה כמ"ש והייתם קדושים מיוחד אליו ית'. והייתם הוא הויה חדשה] ולכך נסמך פרשת ציצית למעשה מרגלים כמ"ש במ"א ובדברי קדשו של אמו"ז ז"ל כי בחי' א"י הוא אמונה ע"ש באריכות. שהם ב' מדריגות הנ"ל. התורה שמיוחד רק לבנ"י תורת אמת. אבל הנהגת עוה"ז היא באמונה אעפ"י שאין האמת ניכר והיא עלמא דשיקרא. וז"ש אל אמונה שאלקותו ית' מתגלה בעוה"ז לפי האמונה שנמצא בבני האדם [וכ"כ וכל מעשהו באמונה פרשנו שהקב"ה מנהיג העולם לפי האמונה שנמצא בעולם הגם כי לעולם השי"ת מחי' הכל אבל הוא ע"י צמצומים וכשיש אמונה כראוי ההנהגה הוא מאתו ית' בלי התלבשות הטבע. וכל לשון בת יכיל שכפי האמונה כך מודד ושוקל השי"ת להיות מתגלה הקדושה] ובנ"י בעצמם הם זרע אמת אבל צריכין לתקן עוה"ז גם בבחי' אמונה. וזהו בחי' כח מעשיו הגיד כו' שלכן התחילה התורה בבראשית כמ"ש במ"א מזה שהיא בחי' תקון הטבע כדי לתת להם נחלת גוים. והוא באמת עבודה גדולה ביותר שע"ז נאמר גבורי כח עושי דברו. ובזה נכשלו המרגלים כנ"ל:
 
Section 19
 
תרנ"א
במדרש לך אכול בשמחה לחמך כו' המשך פרשת נסכים וחלה אחר המרגלים ע"ש. כי הנה בודאי כיבוש הארץ הי' דבר גדול מאוד שנתחבטו עליו אבות הראשונים והשי"ת נשבע להם להורישם הארץ. והוא בודאי תיקון כל החטא לברר הטוב מהרע להוציא הארץ מת"י כנען להיות נחלת ה'. והוא אינו בכח אנושי רק כמ"ש ברצות ה' דרכי איש כו' אויביו ישלים כו' לכן פנה כנען ופינה את הארץ כאשר הגיע העת. וכל טעות המרגלים הי' במה שרצו לכבוש בכח עצמותם. ואותו הדור היו גבורי כח צבאות ה' אבל מלחמת ארץ כנען אינו בכח האדם כמ"ש כי לא בחרבם ירשו ארץ. ולכן מפורש חטא המעפילים במ"ש ותחגרו איש כו' כלי מלחמתו כו' ולכן לא הצליחו. וכ' במד' ויעפילו שהביאו חשיכה כו'. כי מה שהי' מוכן להתגלות אור הצפון בא"י שהי' מוכן לכנוס בכלל נחלת ה' וע"י חטאם נחשך אותו ההארה. וכאשר ראינו בתחילת הבטחתו ית' לאברהם אע"ה לך לך כו' אשר אראך. כי כל נתינת א"י הוא בביטול כל השגת האדם רק ברצות ה' כמ"ש כי ימינך כו' ואור פניך כי רציתם. וכמ"ש כלב אם חפץ בנו ה'. וע"ז כ' בתחבולות תעשה לך מלחמה בתחבולות של מצות. ובאמת כל החטאים שנעשו באנשים הגדולים הי' מעין חטא אדה"ר שהלך אחר עה"ד. ועיקר הצלה הוא בביטול דעת האדם לרצונו ית'. ובזה יכולין לברר אח"כ בין טוב לרע. וז"ש אכול בשמחה הוא לתקן מ"ש בעצבון תאכלנה. ושתה בלב טוב הוא לברר הטוב ואוכל מתוך פסולת. וכ"ז בכח כי כבר רצה כו' מעשך. ע"י שזוכין להיות ברצות ה' דרכי איש בזה יכולין לברר התערובות. ולכן מצות נסכים וחלה הי' נצרך להיות מזה ברכה בלחם הארץ דגן תירוש ויצהר שיוכלו בנ"י לברור האוכל מתוך הפסולת כנ"ל. ולכן כשחרב בהמ"ק הי' בדין שלא לאכול ע"ש בגמ' ב"ב. ועתה תפלה במקום תמידין איתקון כמ"ש ועבדתם כו' ובירך כו' לחמך כו' מימך. ולכן אסור לאכול קודם התפלה. כי אכילה היא מלחמה וע"י התפלה מקודם שמתדבקין ברצונו ית' יכולין אח"כ לברר טוב מרע. עי"ז והסירותי מחלה מקרבך:
בפרשת ציצית איתא בספרי ובגמ' מנחות המבטל מצות כנף עליו נאמר לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה. כי עיקר המצוה לזכור העיקר והתכלית שהכל נברא לכבודו ית'. ועוה"ז הגם שהוא גשמיי יש לו התקשרות בד' כנפות בשורש העליון. ובנ"י ע"י המצות מתקשרין בשורש. והרשעים אין להם חלק בשורש. לכן כשיהי' תיקון העולם ויתעלה הכל בשורש ע"י הכנפות אז וינערו רשעים ממנה. ולכן יש ה' קשרים כמ"ש שרומז לה' חומשי תורה ותרי"ג מצות שהם כולם עצות איך להתדבק בשורש. וז"ש במדרש המשל הטובע בנהר נותנים לו חבל לאחוז בו ע"ש. ובנ"י יש להם אמונה בשורש וע"ז מבקשין והבא עלינו ברכה ושלום מארבע כנפות הארץ הוא רמז ללבן ותכלת. ובנ"י נקראו ראשית ואחרית כי הכל נברא בשבילם. ובכח התפילין יש להם התדבקות בבחי' הראשית שהוא התורה כמ"ש רז"ל הוקשה כל התורה לתפילין למען תהי' תורת ה' בפיך ובציצית יש להם התדבקות באחרית והוא שורש המצות כמ"ש למען תזכרו. וכתיב מכנף הארץ זמירות שמענו פי' שלבסוף הכל יתברר כבודו ית' ויתגלה איך מכל דבר יוצא עדות על הבורא ית' כמ"ש סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור. וזה רמז הציצית דבר היוצא:
בפסוק ונתנו כו' פתיל תכלת והיה לכם לציצית כו'. ענין לבן ותכלת הוא בחי' אספקלריא המאירה ושאינה מאירה דאיתא תכלת היא לסמא עיני הרשעים וסט"א וע"ז נאמר מה רב טובך אשר צפנת ליריאך והוא בחי' אספקלריא שאינה מאירה שניתן לבנ"י כענין שאמרו בנ"י מונין ללבנה. והיא הארה הבאה מתוך החושך. וזהו פי' אספקלריא שאינה מאירה שבאופן זה הוא מאיר אור הגנוז לצדיקים בלבד וז"ש והיה לכם לציצית לכם ולאחרים מחשיך ועיני רשעים תכלינה. ולבנ"י מתהפך נהורא תכלא לחוורא. והי' שנעשה הוי' חדשה ומתהפך לציצית לשון מציץ מן החרכים. וכמ"ש וראיתם אותו. וזה המצוה להיות נכרך לבן ותכלת ורמזו חז"ל מתחיל בלבן ומסיים בלבן וכדאיתא בזוה"ק תרומה קל"ט א' דבכל יום מתהפך נהורא תכלא כו'. [שוב ראיתי מזה בזוה"ק בהעלותך ק"ן ע"א ע"ש]. וז"ש בגמ' משיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה. פי' שבנ"י זוכין להוציא אור הגנוז בתכלת. דכ' יומם יצוה ה' חסדו. מה לשון יצוה. הוא דביקות וחיבור שע"י שבלילה שירה עמי שבנ"י מאמינים אפילו כשהחושך מסתיר וזוכין להיות חוט של חסד נמשך ומתחבר ומתהפך החושך לאור. וע"ז כתיב טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת. וכ"כ אוהבי שחרו מוסר. פי' שע"י מוסר זוכין בנ"י לאור השחר כמ"ש ותוכחתי לבקרים פרשנו כדי למצוא הבוקר אור. והוא סוד התכלת כי באמת התכלת הוא מדה"ד כדאיתא דבי' דנין ד"נ. ורמז התכלת למיתה. אבל באמת מיתת הצדיקים כדי לחיות אח"כ חיים אמיתים. וכמ"ש כי אעשה כלה כו' אותך לא אעשה כלה. וכן הוא כל מדת הדין לבנ"י ולצדיקים מתהפך למדת הרחמים. ולכן לילה לאו זמן ציצית רק ביום דמתהפך תכלתא לחוורא. והנה ברמב"ם איתא דעושה ג' חוטי לבן וחוט הד' מחצה לבן ומחצה תכלת. ולפי דרכנו נאמר שהוא בחי' יום השבת והג' חוטין מצד זה ג' ימים דקמי שבתא. ומצד ב' דבתר שבתא. והשבת הוא לחם משנה כל מעשיו כפולין ולכן מחצה לבן מחצה תכלת. כי תכלת דומה לכסא הכבוד והוא השורש שלמעלה. והשבת מחבר חלק שלמטה עם חלק שלמעלה כמש"ל בפ' בהעלותך פי' לחם משנה. ואל תתמה במ"ש כי הלבן בחי' אספקלריא המאירה. שכן הוא המדה דששת ימי המעשה הם משורש אספקלריא המאירה ולכן מאירין בעלמא דאתגליא. אבל השבת אספקלריא שאינה מאירה ולכן כל הנהגת השבת למעלה והוא יומא דנשמתין וניתן רק לבנ"י ומעלה החלק שלמטה להיות דבוק בשורשו ודו"ק:
ועפי"ז יש לפרש דברי רש"י בשם ר' משה הדרשן שכ' שח' חוטין רמז לח' ימים שהי' מיצ"מ עד קי"ס ותמוה דלא היו רק ז' ימים. ולפימ"ש א"ש דחוט תכלת שמחציתו לבן יום א' הוא והוא באמת יום הז' דקי"ס שהי' מכוון ליום השבת כדאיתא במד' בא. ועליו כתיב ויושע ה' ביום ההוא לשון נסתר. פי' שהי' בו התקשרות הזמן דלתתא בשורש שלמעלה. והוא כפול לחם משנה כמ"ש. ובקי"ס שהלכו בנ"י בים זכו להוציא בחי' התכלת חלזון שבים שהיא הארה גנוזה לצדיקים כנ"ל. וי"ל עוד בזה דאיתא בזוה"ק בשלח ע"פ ויסע משה כו'. ויצאו אל מדבר שור אסתכליתא כמו אשורנו כו'. והיינו שע"י קי"ס זכו לזאת ההסתכלות וזה הי' ביום המחרת של קי"ס א"כ תכלית הגאולה נעשה ביום הח' וע"ז נשאר רמז בתכלת שזכו לראיית פני השכינה כמ"ש חז"ל במנחות וראיתם אותו ע"ש:
 
Section 20
 
תרנ"ב
במדרש לך אכול בשמחה כו' כבר רצה אלקים את מעשיך. זה כניסת ישראל לארץ ישראל ע"ש. דאיתא במד' מטות ג' מתנות בעולם חכמה וגבורה ועושר זכה בהם זכה בכולן אימתי כשהן מתנות שמים ע"ש וכ"כ אל יתהלל חכם כו' בזאת יתהלל כו' השכל וידוע אותי. וג' אלו נתן לנו הקב"ה. ביצ"מ איזהו גבור הכובש יצרו וביד חזקה הוציאנו ה'. ובקבלת התורה החכמה. ומתנת א"י הוא העושר. אבל כל הג' צריכין להיות דבוקים בהקב"ה דכתיב ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך נפשך מאודך. והם שלש אלו. לבבך כבישת היצה"ר ביצ"מ. נפשך במ"ת נפשי יצאה בדברו. מאודך בארץ ישראל. ופי' ואהבת את ה' להיות כל רצון ותשוקת איש ישראלי להיות דבוק בו ית'. את הטפל. וצריכין לבקש להיות דבוקים באלקותו ית' בכל הג' הנ"ל. וזהו השכל וידוע אותי באותן הג' דברים. ולכן דרשו חז"ל בכל מאודך בכל ממונך ד"א בכל מדה שמודד לך. להיות כל הרצון לקבל מתנות שמים כפי רצונו ית'. וכן הי' בא"י דכתיב עמד וימודד ארץ אמרו חז"ל מדד הקב"ה א"י שמוכן בעבורינו. א"כ היו צריכין לקבל נחלתנו כרצונו ית' והיו צריכין בנ"י להאמין כי הקב"ה בחר לנו ארץ ומקום המיוחד לנו. וזה מכוון הפסוק אכול בשמחה כו' כבר רצה כו'. פירש כשזוכין לקבל אותו הדבר שנתן לנו הקב"ה זה עיקר השמחה כשכבר הגיענו לכוון לקבל המתנות כמו שהי' רצונו ית' וכן בנסכים וחלה כשמפרישין חלק גבוה ממילא הנשאר לנו הוא חלקנו ואז נקרא עשיר השמח בחלקו המיוחד לו כפי רצון הבורא ית'. וז"ש אך בה' אל תמרודו שזה העיקר. וכל המתנה תליא כפי הראשית שניתן להשי"ת ונעשה רצונו ממילא נירש את חלקינו:
בס' זאת זכרון פי' ויתורו את ארץ כנען מלשון התרת הקשר שארץ כנען עוד הי' מקושר תחת שבעה עממין והי' צריכין המרגלים בהליכתם להתיר זה הקשר. וכן אמרו חז"ל כי ארץ ישראל תליא בבנ"י כמ"ש פשטא לה גמדא לה והיא כפולה ומכופלת. וכשבנ"י דורשין אותה היא נדרשת להם כמ"ש חז"ל ציון דורש אין לה מכלל דבעיא דרישה. וע"ז כתיב מה רב טובך אשר צפנת כו' ובודאי היא חמדה גנוזה שלא לחנם שלח הקב"ה ראשי בנ"י להיות מבינים למצוא מתנה גנוזה זו שהאבות הקדושים השתוקקו לה כמ"ש הקב"ה לאברהם אע"ה אשר אראך. ובאמת הקב"ה מסר לנו מצות התלויות בארץ אשר בכח מצות אלו נוכל להוציא מכח אל הפועל אותה חמדה גנוזה ולכן ניחם הקב"ה אותם במצות נסכים וחלה שלא יפול לבבם כאשר אותן הגדולים חפשו ולא מצאו כי ע"י אלו המצות ימצאו מתנת א"י. וכן אמר מו"ז ז"ל עפ"י מאמרם ז"ל הנותן בור לחבירו צריך לתת לו דרך כי נותן בעין יפה נותן. כמו כן המתנות שנתן לנו הקב"ה נתן לנו גם הדרכים שנוכל לקבל המתנה. וזה ג"כ נכלל במ"ש אוכלת יושבי' היא כי בנ"י צריכין לעשותה ולתקנה ודו"ק:
בפרשת ציצית וראיתם אותו כו' ולא תתורו כו'. מצות ציצית לתקן הראי' כדפרש"י מלשון מציץ מן החרכים וע"י מצוה זו יכולין להביט ולהשיג נפלאות ה' ולכן בק"ש יש מצות תפילין וציצית ואיתא הקורא ק"ש בלא תפילין כמעיד עדות שקר בעצמו. ובר"מ איתא דגם בלי ציצית כמעיד שקר ע"ש בזוה"ק פרשה זו. והענין דכ' בעד או ראה או ידע דיש עדות בראי' או בידיעה כי העדות שבנ"י מעידין אינו בפה בלבד רק מה שכל איש ישראל יכול להשיג ולראות ולדעת אותו ית' כמ"ש אתה הראת לדעת. אכן ע"י מצות אלו מוציאין מכח אל הפועל בחי' ראי' וידיעה הנ"ל. והנה ע"י החטא נתערב טו"ר ולכן עץ הדעת טו"ר צריך בירור ובנ"י ניתן להם בתורה עצות לתקן אלה הדברים. וק"ש גופא הוא עץ החיים וצריכין לחבר עמה בחי' הדעת. ולכן אמרו כאלו הקריב עולה בלא מנחה זבח בלא נסכים. כי מצות נסכים ומנחה שניתן לבנ"י בכניסתן לארץ הוא רמז שתיקנו בחי' עה"ד. כמ"ש חז"ל עץ שאכל אדה"ר חטה הי'. ענבים סחטה לו. וכשנתברר עץ הדעת צוה הקב"ה להקריב מנחה ונסכים עם הקרבן וכן בק"ש לסמוך לה בירור הדעת והוא בכח התפילין. ולכן בש"ק א"צ תפילין דכתיב בי' לדעת כי אני ה' מקדשכם. וציצית הוא בחי' ראי' דכתיב ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם. ממילא ע"י תקון העינים ולא תתורו אחרי עיניכם זוכין למלבוש הטלית שהוא תקון רמ"ח איברים וגידין שבנפש שהוא בחי' המלבוש. והוא בחי' ראי' במדריגה הקרובה לחוץ. וידיעה הוא מקושר בפנימיות כדאיתא בזוה"ק פ' וארא לא נודעתי להם כי הידיעה יותר מן הראי'. ובאמת ב' אלו המצות תפילין וציצית הם בחי' נר מצוה זו ציצית ששקולה נגד כל המצות ומתקנת איברי וגידי הנפש. ותפילין אמרו חז"ל שהוקשה כל התורה לתפילין דכתיב למען תהי' תורת ה' בפיך והוא מתקן הרוח בחי' התורה. ותקון הראי' ע"י ולא תתורו אחרי כו' עיניכם כו' למען תזכרו. ומלת למען כלל ב' פירושים כמו למען אשר יצוה. ושניהם אמת כי צריכין לשמור לב ועינים מגשמיות כדי להיות זוכין לזכור מצות ה'. וכמו כן למען תזכרו מצות ה' תזכו לזה שלא לתור אחרי לבבכם ועיניכם. וכשנשמרין מב' אלו זוכין למלבוש נאה היפוך ממ"ש וידעו כי ערומים הם מהמצות כדפרש"י שם:
 
Section 21
 
תרנ"ג
בענין חטא המרגלים. ומצינו אחר שאמרו חטאנו כו' אנחנו נעלה ומ"מ לא נתקבל תשובתם דאיתא ואהבת כו' ובכל מאודך בכל מדה שמודד לך הוי מודה לו מאוד מאוד. והנה א"י שבחר לנו הקב"ה וב"ש בודאי היא הטובה לנו מכל הארצות כמ"ש עמד וימודד ארץ כו'. והמרגלים אמרו ארץ אוכלת יושבי' היא. והרמז כי א"י על דינא קיימא כדאיתא בזוה"ק. וכתיב ה' אלקיך אש אוכלה הוא. אף עפ"י כן אתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם כדאיתא בזוה"ק בראשית נ"א. ובאמת ארץ ישראל אין כל אומה יכולה לקבלה רק בנ"י ולהם מתהפך מדה"ד לרחמים. ולכן בא סמיכות פ' ציצית ותכלת אחר מעשה זו כי התכלת רומז למדה"ד אעפ"כ כתיב פתיל תכלת להיות מחובר מדה"ד בחסד שלא להפריד ביניהם. וכתיב והי' לכם לציצית כמ"ש במ"א לכם לציצית ולאחרים מסמא את עינם ע"ש. וע"ז כתיב מה יקר חסדך אלקים. כי מדת החסד הוא לכל. אבל לזכות לחסדך אלקים זה ניתן רק לבנ"י שנק' אדם כמ"ש ובני אדם בצל כנפיך יחסיון. וכ"כ עם שפכו לפניו כו' אלקים מחסה לנו סלה. לנו דייקא. [וי"ל עוד א"ת מחסה אלא מחזה וכן יחסיון כי ז' וס' מתחלפין ודו"ק]. והמרגלים חטאו בזה שיראו מפני מדה"ד השולט בארץ. ואח"כ כששבו בתשובה ואמרו נעלה הי' כוונתם לקבל דין שמים אעפ"י שלא הי' טוב בעיניהם. אבל בזה לא בחר ה' רק שהי' להם להאמין כי הוא הוא הטוב להם מכל הטובות כמ"ש ואהבת הוי מודה לו מאוד מאוד כנ"ל:
וענין שלח לך לדעתך אם תרצה שלח. כי בחי' א"י היא תורה שבע"פ שצריך האדם לעמוד עלי' בכח יגיעה שלו. ולכן כיבוש א"י תליא ברצון בנ"י עצמם כמ"ש (וכבשוה) [* ונכבשה] והקב"ה מסכים ומסייע להם. ולכן כשמיאנו בארץ שוב לא היו יכולין לכנוס. ובאלו המ' יום אם היו עומדים בנסיון היו מתקנים בחי' תורה שבע"פ וכמו שהי' משה רבינו ע"ה בהר מ' יום לקבל התורה כן הי' מ' יום הכנת תורה שבע"פ וא"י. כנגד צורת הולד שהוא ציור אדם שלם ברמ"ח ושס"ה. וכ' ויבואו עד נחל אשכול כו'. ומאחר שהכתוב מייחד המקום על כן קרא כו' נראה שזכו למצוא פנימיות נקודת א"י שמיוחד להם. כמ"ש גוי אחד בארץ. רמז לדבר אשכו"ל ענבי"ם אח"ד גי' ישרא"ל ע"ה. ומאחר שכתיב אשכול. ידענו שהוא אחד ל"ל אחד. רק לרמוז שהוא אשכול אחד המיוחד בארץ וכשחטאו הוצרכו אח"כ לחזור ולתקן להיות מוכן לא"י מ' שנה יום לשנה. ומה שהיו מתקנים מקודם ביום אחד הוצרכו אח"כ שנה:
לפרשת ציצית אמרו חז"ל גדול עונשו של לבן משל תכלת תכלת משל לאומר לעבדו עשה חותם של טיט ושל זהב כו' פי' תוס' שהוא ענין כבלי דעבדי שהעבד עושה לו רבו חותם שהוא עבד שלו. דכ' עבדי הם. ותחת שעבדו במצרים בחומר ובלבנים זכו אח"כ להיות עבדי ה'. ומקודם צריכין לתקן עצמו להיות מוכן לעבודת הבורא ית'. וזה בחי' הלבן כי לבן מוכן לקבל צורה. ובשעבוד מצרים זכו לזה ההתלבנות כמ"ש בזוה"ק בלבנים בליבון הלכתא. ואח"כ פתיל תכלת הוא לקבל הגוון מעבדות הבורא ית'. ורמז הד' כנפות לתקן הד' יסודות שהאדם נוצר מהם וכמ"ש תם בד' כנפות ואמרו תם מע"ז וג"ע וש"ד הוא תיקון המדות וזה בחי' לבן שזה קודם לכל וזה בנקל לתקן לכן גדול עונשו של לבן. אבל תכלת הוא זכי' גדולה ולכן בעוה"ר אין לנו תכלת. והנה בפרשת ציצית נזכר יציאת מצרים וכמו כן בתפילין. כי בגלות מצרים הי' עבודת הפרך בגוף. וגם שהיו נשקעין בשערי טומאה. ורמז הציצית הוא שורש המצות הוא שזכינו לקיים מצות מלכו של עולם. להיות עבדי ה' ולא עבדי פרעה. ורמז התפילין שורש הקדושה שזכינו לכנוס לשערי קדושה והוא תקון הנשמה שגאלנו הקב"ה משערי טומאה והכניסנו לשערי קדושה. ועל ב' אלו כתיב ישלח עזרך מקודש הקדושה בחי' תפילין ומציון יסעדך בחי' המצות שהציצית רומז עליהם והמצות נק' ציון שהם רמזים לשורשם בשמים. והגם דכל מצוה יש בה קדושה כמ"ש קדשנו במצותיו. אבל אין הקדושה מתגלה רק בשורש. והמצוה למטה רמז וציון להקדושה וכמו הגוף רמ"ח ושס"ה. אבל התפילין גם הכתיבה למטה קדושה ממש. והוא רמז הנשמה שנתת בי טהורה היא כמ"ש יראה אדם עצמו קדוש שרוי בתוך מעיו כנ"ל:
 
Section 22
 
תרנ"ה
בעזה"י מפ' שלח
לפרשת ציצית איתא בגמ' אר"מ מה נשתנה תכלת מכל צבעונין לפי שתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסה"כ. והענין הוא דאיתא בזוה"ק כי צריך האדם לתקן לעצמו מלבושים לעוה"ב. ובמצות מתקן לבוש לנפש. ובתורה לבוש להרוח. ובמחשבה ורצון לבוש להנשמה. ובנ"י זכו לאותן הג' לבושים. ביצ"מ וקי"ס זכו לתיקון הנפש כי עיקר החירות הוא לנפש כמ"ש במ"א וזהו רמז הים שהוא מים תחתונים. ורקיע רמז לתיקון הרוח שהוא בכח התורה והוא הממוצע בין נשמה לנפש ועליו כ' יהי רקיע כו' ויהי מבדיל בין מים למים. ולכן המלאכים ברקיע דכ' עושה מלאכיו רוחות. ובמשכן ומקדש זכו למלבוש הנשמה שהוא מים העליונים. והגם כי עיקר כחן של ישראל קבלו בהר סיני. אבל אמרו חז"ל גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד לכן אחר שהיו בנ"י בעלי תשובות זכו להשראת השכינה ביניהם ולמלבוש הנשמה. ורמז לכל אלה הג' כי בקי"ס ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים. ובמתן תורה כתיב יום אשר עמדת לפני ה'. ובמשכן כתי' ויעמדו לפני ה'. וידוע כי אין יכולין לקבל עני השכינה רק בלבוש מלכות. וכמו כן הג' פעמים שנתראו בנ"י לפני ה' בעזרה הי' בכח אלה הג' לבושים בזמן חירותנו. ובזמן מתן תורתנו. וזמן שמחתנו. ואלה הג' לבושים דומין זה לזה. וע"ז אמרו חז"ל אין צור כאלקינו אין צייר שהקב"ה צר צורה תוך צורה. והנה כ' בצלם אלקים עשה את האדם. וכ' כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו זו הנשמה שמתחת כסא הכבוד. יצרתיו הרוח. אף עשיתיו הנפש. וע"י המצות זוכה האדם לתקן הגוף להיות זוכה להתדבק בנפש ונפש ברוח ורוח בנשמה כי באמת הם דומים כשיש לאדם גוף נקי. ולכן כתיב ג"פ ציצית שהוא הסתכלות שיוכל הגוף להסתכל בשורש הנפש וברוח ובנשמה כנ"ל כמ"ש בזוה"ק בפרשה זו שיש לאדם חלק בג' עולמות ע"ש. ולכן נזכר פ' יציאת מצרים בציצית שע"י יצ"מ נעשין בנ"י בני חורין שיוכלו לצאת מגשמיות הגוף ולהתדבק בנר"ן. וכ' רש"י רמז כנפי בגדיהם למ"ש ואשא אתכם על כנפי נשרים. והענין כנ"ל כי ביצ"מ נתעלו בנ"י שלא בהדרגה ואביא אתכם אלי ונשאר זה הכח בבנ"י ואיתא בזוה"ק כי ציצית הם כנפי מצוה כמ"ש בזוה"ק מצוה דלא אתעבידת בדחילו ורחימו לא פרחת לעילא. וזה רמז לבן ותכלת. לבן אהבה לזכור תמיד חסד ה' החופף על האדם תמיד. ותכלת ליראה ממדת הדין והם כנפים להעלות כל המצות. לכן שקולה ציצית ככל המצות וזה עיקר החירות וע"ש זה נק' צפור דרור שע"י כנפים שלה היא בת חורין וכמו כן איש ישראל יש לו אלה הכנפים להיות בן חורין לצאת ממאסר הגוף כענין שכתוב ביוסף וינס ויצא החוצה [וי"ל עוד מענין שכתבו דמות דיוקנו של אביו ראה והוא ציור ומלבוש הקדושה ומעין זה הי' באותו החסיד שטפחו לו הציציות על פניו להצילו מן החטא שהוא בזכירת צורת המלבוש הפנימי זה ענין הציצית להסתכל בלבושי הקדושה כמ"ש]:
בפסוק ועשו להם ציצית כו'. וראיתם אותו וזכרתם כו' ועשיתם אותם ולא תתורו אחרי לבבכם כו' למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלקיכם. מ"ש ב"פ זכירה ועשיה. ע"פ מ"ש במ"א ביאור המד' בענין המרגלים שכ' שאין לך חביב לפני הקב"ה כשלוחי מצוה שנותן נפשו להצליח בשליחותו כו'. והענין שהגם שלא טוב אמרו בנ"י נשלחה אנשים וזה הדרך הי' מסוכן מאוד אעפ"כ אם היו מקיימים השליחות לשם מצות ה' בלבד היו בכלל שלוחי מצוה אינן ניזוקין ולכן עשה הקב"ה מזה מצוה. כענין שאמרו חז"ל רצה הקב"ה לזכות את ישראל הרבה להם תורה ומצות ופרש"י דקאי על מצות שקצים ורמשים שבלא"ה היו פורשין מהם ועשה מזה מצוה לזכות את ישראל. וכעין זה היה במצוה זו דשלח לך. אך שלוחי מצוה דאין ניזוקין הוא כשאין לו שום כוונה רק לעשות המצוה כמ"ש שמא תאבד לו מחט ויחפש אחרי' לא יחשב. שוב שליח מצוה. ויש בזה כמה מדריגות כי המצות הם לתקן הנפש רמ"ח ושס"ה וזה כולל כל אדם. אבל צריכין לבוא למדריגה למעלה מזו לעשות המצוה רק לשם שמים ואף לא לתיקון עצמו. לכן מקודם כתיב וזכרתם כו' ועשיתם אותם. ודרשו חז"ל כאלו עשיתם עצמכם אח"כ ולא תתורו אחרי לבבכם הוא ב' לבבות יצ"ט ויצה"ר וגם על יצ"ט נאמר ולא תתורו אשר אתם זונים אחריהם והוא לבטל כל רצונו ונפשו רק לעשות מצות ה' והייתם קדושים לאלקיכם בלי שום נגיעה עצמית. וזה הכח קיבלו בנ"י ביצ"מ להיות בני חורין שלא להיות מקושר בנגיעת עצמו רק לבטל לגמרי לעשות רצון המקום כמ"ש זכרתי לך כו' לכתך אחרי כו'. ומרגלים נכשלו אך בזה ששתפו את רצונם ותיקון עצמותם לכן כתיב ולא תתורו כמ"ש בילקוט אל יהי לבך אלילך ע"ש. ואיתא ועשו להם ציצית משלהם. ובמד' אור זרוע לצדיק כו' כי מקודם צריך אדם להסתכל בדעת שנתן בו השי"ת כפי מה שידו מגעת וזהו נר מצוה עשיות האדם והוא כלי לתורה אור. לכן אח"כ ונתנו כו' פתיל תכלת שהוא מתנה שנותנים משמים. וברשעים כתיב וימנע מרשעים אורם אפילו האור שכבר נטבע בהם מאבדין ולצדיק מוסיפין אור זרוע בכח המצות שמקיים מתחלה כפשטן. וזה ענין מצוה גוררת מצוה שכר מצוה מצוה כי בכל מצוה יש כמה מדריגות זו למעלה מזו עד והייתם קדושים לאלקיכם:
 
Section 23
 
תרנ"ו
בפסוק עלה נעלה פרש"י אפילו בשמים ואומר עשו סולמות נצליח בכל דבריו. כי בודאי בדרך הטבע לא היו יכולין לכנוס לארץ ישראל כאשר ראו המרגלים. אכן כל הנהגות דור המדבר היו למעלה מן הטבע שכל דבר שלמטה יש לו שורש למעלה. וא"י וירושלים שניתן לבנ"י כתיב בפ' מסעי זאת הארץ אשר תפול לכם פרשנו שם כשכבשו א"י שלמטה ניתן להם החלק שלמעלה כענין שכ' כעיר שחוברה לה כו'. אכן אם הי' נכנס דור המדבר בכח מרע"ה היו כובשין מקודם א"י שלמעלה ובכח זה הי' נמסר להם א"י שלמטה. ולכן הגם שלמטה לא הי' עדיין הזמן כמ"ש כמה טעמים למה איחרן מ' שנה במדבר הכל כפי דרך הכיבוש שלמטה וכמ"ש במ"א לכל זמן ועת כו' תחת השמים. אבל למעלה מן הזמן שהוא דרך התורה שרמזו ע"ז אין מוקדם ומאוחר בתורה לכן היו יכולין לכנוס בכל עת. ובמד' בפסוק ועד אנה לא יאמינו כו' בכל האותות כו' הה"ד ותפרעו כל עצתי כו' אני אמרתי אלקים אתם כו'. כי הנה המגיד מראשית אחרית הכין הנהגות דור המדבר שלא בדרך הטבע כמ"ש ולא נחם כו' דרך ארץ כו' פן ינחם כו' בראותם מלחמה זו מלחמת עמלק כמ"ש כאן עמלק יושב בארץ הנגב לכן העלה אותם מלמעלה מדרך הטבע. ועשרה נסים נעשה לאבותינו כדי להוציא אותם מכל העשרה מאמרות שהם מלובשים במעשה בראשית והטבע. ובאמת בזכות עשרה נסיונות שנתנסה אאע"ה ויצא מכל הטבע לכן שילם הקב"ה שכרו והעלה הנהגת בנ"י למעלה מן הטבע. ואלו היינו נמשכין אחר זה הדרך לא הי' גלות ושום אומה ולשון שולטת עלינו. אבל כתיב וינסו אותי כו' עשר פעמים כו'. וע"ז דורש ותפרעו כל עצתי כי פגמו בכל העשרה נסים שנעשו להם ונמסרו תוך הטבע. ולכן התרעם עליהם לא יאמינו כו' בכל האותות כו'. והגם שהיו מאמינים בני מאמינים אבל לא נמשכו לגמרי אחר ההנהגה העליונה שלו. וזה הי' עיקר השליחות שלח לך לראות אם יתמשכו אחר זה הדרך ויוכל מרע"ה לכנוס עמהם. [ונראה שלכך לא התפלל מרע"ה שיכנסו אחר שראה מדברי המרגלים שאין נמשכין אחר זה הדרך ידע שא"א להם לכנוס וביקש רק שיסלח חטאם כמ"ש סלחתי כדבריך. ונראה שבשביל זה נחלקו קרח ועדתו שידעו שלא ביקש יותר. אבל מרע"ה רעיא מהימנא ועבד נאמן להקב"ה והוא אמת ותורתו אמת]. ובאמת לולי הנסים שנעשו להם במדבר היו חוזרין למצרים כדמצינו בפ' דברים שמשה רבינו ע"ה הוכיחם מכח אלה הנסים במדבר אשר נשאך כו'. ולכן פעל עכ"פ שלא חזרו למצרים. ואם היו מאמינים כראוי היו נכנסין לארץ מיד:
בפרשת ציצית. במד' אור זרוע לצדיק. כי ציצית פרש"י מלשון מציץ מן החרכים שזו המצוה לפתוח עיני איש ישראל כמ"ש בגמ' הזהיר במצות ציצית זוכה להקביל פני השכינה דכתיב וראיתם אותו כו'. והנה כתיב ג"פ ציצית. מעין ג"פ בשנה יראה. שהם בזכות ג' אבות שהנבואה ניתן להם כדכתיב וארא אל אברהם כו'. מרוב אהבת אאע"ה אל הבורא ית' נגלה אליו. ויצחק מרוב היראה. יראה לשון ראיה. ויעקב מתוך האמת. והקב"ה נתן לבנ"י המצוה שיוכלו לבוא למדריגת האבות. וגם זה אמת שע"י מצוה זו חל השגחת הקב"ה על איש ישראל כמ"ש מציץ מן החרכים. וכמו כן בראי' ברגל בא לראות ולהיראות כמ"ש יראה יראה. והנה כתיב אתה הראת לדעת שיש לבנ"י בחי' ידיעה וראי' כמ"ש במ"א לפי שהם עדות וכתיב או ראה או ידע ובזוה"ק וארא כי בחי' ידיעה למעלה מראי' דרגא דמרע"ה. ואפשר שלכך ניתן להם עתה מצות ציצית. כשנפלו ממדריגתם ולא נמשכו לגמרי אחרי הנהגת מרע"ה. הוצרכו לבחי' ראי' שהיא למטה מידיעה:
 
Section 24
 
תרנ"ז
במדרש שלוחי מצוה דוחה השבת. הרמז כי באמת שבת הוא המנוחה והחזרת הנפש לשורשו כמ"ש שבו איש תחתיו ומעין שהי' הנשמה קודם השתלחותה בעוה"ז. אבל האדם נשתלח בעוה"ז וזה השליחות לעשות רצון הבורא ית' דוחה את השבת וכמ"ש נוח לאדם שלא נברא משנברא אעפ"כ הלא האדם עיקר חפצו ותשוקתו צריך להיות לעשות רצון בוראו וזה דוחה הכל וע"ז אמרו יפה שעה אחת בעוה"ז בתשובה ומעש"ט מכל חיי עוה"ב. וזהו הי' חטא המרגלים כמ"ש במ"א באורך מזה. וכתבנו כבר כי באמת דור המדבר לא היו מוכנים לכנוס לא"י כדאיתא כמה טעמים במדרשות חז"ל. אבל כתיב בעתה אחישנה ואמרו חז"ל זכו אחישנה לא זכו בעתה. פי' כי הנהגתו ית"ש העולם מתלבש בדרך הטבע והזמן. אבל כפי הזדככות האדם זוכה להימשך אחר הנהגתו ית"ש בלי התלבשות הטבע ולכן אחישנה אפילו שלא כסדר הטבע. והנה א"י בעצמה יש בה כמה מדריגות ואם היו נכנסין דור המדבר עם משה רבינו ע"ה היו באין לפנימיות א"י למעלה מהתלבשות הטבע והזמן. ולכן אמרו יהושע וכלב הארץ כו' טובה הארץ כו'. ב"פ הארץ. לרמוז כי הם ראו פנימיות ארץ ישראל אשר שם יכולין לכנוס גם אותו הדור. אשר מחזה זאת לא ראו שאר המרגלים. וז"ש הארץ אשר דרך בה כו':
בפרשת ציצית ב' זכירות וזכרתם כו' למען תזכרו. כי הנה מצות ציצית הוא שיזכור האדם עיקר שליחותו בעוה"ז שהנשמה נשתלחה ונתלבשה בלבוש הגוף הגשמיי וכדאיתא קודם שנולד הולד מלמדין אותו כל התורה וכשנולד משכיחין ממנו. וע"י הציצית יכול לחזור ולזכור השליחות שלא לתור אחר מלבוש הגוף זהו לבבכם עיניכם הגשמיי. ואלה הל"ב חוטין בחי' ל"ב נתיבות חכמה שיש ל"ב נתיבות איך החכמה מתפרשת ומתפשטת במעשה בראשית ויש בכל איש ישראל מן ל"ב נתיבות אלה וע"י הציצית מתעוררין אלה הרשימות. אכן יש עוד זכירה למעלה מזו לזכור איך הי' הנשמה קודם בואה לעוה"ז שהיא חלק אלקות ושעל זה אמרו תכלת דומה לרקיע ורקיע לכסה"כ ששם חקוקה צורת יעקב אע"ה ויש חלק לכל נשמת ישראל שם. וזה תזכרו בעצם שהי' מקודם דבוק בשורש החכמה קודם להתפשטות הל"ב נתיבות וזהו בחי' תכלת. לב"ן ל"ב נתיבות ותכלת בחי' חכמה עצמה ונק' תכלת מלשון כליין וביטול כמ"ש והחכמה מאין תמצא. לכן אמרו חז"ל גדול עונשו של לבן חותם של טיט כמ"ש וייצר כו' עפר מן האדמה. ותכלת בחי' ויפח באפיו נשמת חיים והיא מדריגה גבוהה מאוד ולכן נחסר תכלת עתה בדורות השפלים:
 
Section 25
 
תרנ"ח
במדרש שלוחי מצוה דוחה את השבת דאין חביב לפני הקב"ה כשליח שנשתלח לעשות מצוה ונותן נפשו להצליח בשליחותו כאותן ששלח יהושע שני אנשים חרש כו'. הענין הוא כמו שנשתלחה הנשמה בעוה"ז לעשות מצות הבורא. וכן אמר מו"ז ז"ל כי האדם בעוה"ז נק' שליח מצוה. אבל צריך האדם למסור נפשו בשליחותו לידע ולזכור כי כל עמידתו כאן בעוה"ז לעשות השליחות ואז מצליח. וזה חביב לפני הקב"ה יותר מעמידת הנשמה למעלה שהיא בחי' השבת. וכענין דאיתא במשנה יפה שעה אחת בתשובה ומעש"ט בעוה"ז מכל חיי עוה"ב. ופי' שעה אחת להיות כל הרצון והמחשבה טרודה בשליחות המקום וזה מרגלים חרש כחרש שאינו שומע ואינו מאזין שום דבר כן צריך להיות איש ישראל שהגם שרואה ושומע כל מה שנעשה בעולם לא יהי' נפרש מרצונו ומחשבתו טרוד לעשות שליחותו. [ועכ"פ להיות שעה אחת ממש כן בשעת עשיות המצוה]. וע"ז נאמר כשושנה בין החוחים שמנקבים אותה מכל צד והיא עומדת ביפי' ואדמומיתה כדפרש"י שם. וזהו מצות ציצית ולא תתורו אחרי לבבכם כו' עיניכם. והוא בחי' לבן שבציצית שלא להשתנות ע"י ראיית הלב והעין רק לזכור מצות ה'. וזהו לדורתם דרשו חז"ל דור תם. תם בד' כנפות. לרמוז אעפ"י שנתפזרו ישראל בד' מלכיות אעפ"כ הם תמימים כמ"ש ומום אין בך. ז"ש חז"ל בכל עת יהיו בגדיך לבנים על מצות ציצית. הגם שעובר עליהם כל הכ"ח עתים לא יקבלו שינוי. וזה הכח ניתן לבנ"י ביצ"מ לכן כתיב יצ"מ בציצית שלא נשתנו בגלות מצרים כמ"ש בחג הפסח מזה באורך. והנה איתא בגמ' קשה עונשו של לבן מעונשו של תכלת משל האומר לעבדו עשה חותם של טיט וחותם של זהב ע"ש. פי' חותם של טיט הוא בחי' חרש הנ"ל שלא לקבל השתנות. וזה החותם הוא בעצם בבנ"י וע"ז כתיב מעין חתום. ורמז של טיט כמ"ש והי' זרעך כעפר הארץ מה עפר מכלה כל כלי מתכות והיא קיימת כו' ע"ש במד' ויצא. והוא כמ"ש דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת דרשו חז"ל על בנ"י תהיו אתם ארץ חפץ כטבע העפר שמקבל ומכלה הכל ואינה משתנית. ולכן כ' ועשו להם ציצית דרשו חז"ל משלהם כי זה כח בנ"י בעצמם כנ"ל מעין חתום. אך תכלת היא בחי' אחרת שיש בנפשות בנ"י שהם מוכנים לקבל ציור עליון וע"ז מבקשין שימני כחותם. והוא חותם של זהב והיא מתנה מלמעלה כמ"ש ונתנו כו' פתיל תכלת והי' לכם לציצית שהיא מתנה מלמעלה. והיא בחי' כתפוח בעצי היער כו' שמשתנה בגוונים. ואלה הגוונים קיבלו בנ"י בעלותם ג"פ בשנה לראות פני ה'. ולכן בעוה"ר חסר לנו בחי' תכלת ולכן כתיב ב"פ אני ה' אלקיכם. אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים וזכו לחותם של לבן להיות לכם לאלקים אני ה' אלקיכם זה בחי' חותם של תכלת. והיא מדריגה גבוה. אבל החותם של טיט היא קבוע בבנ"י לדורות שזה בחי' לבן שלא להשתנות ע"י שום סיבה א"כ אפילו בגלות יכולין לאחוז בזה. ולכן קשה עונשו של לבן דאין ע"ז שום תירוץ כי זה הכח בעצם בנ"י כנ"ל. ולבן בחי' ימי המעשה ותכלת בחי' השבת כמ"ש במ"א מזה. [ושבת מעין עוה"ב לכן פתיל אחד מקצתו לבן ומקצתו תכלת וז"ש אך את שבתותי אך חלק שיש בשבת חלק מעוה"ב שהוא שבת העליון כנ"ל]:
במדרש אור זרוע כו' ולישרי לב שמחה דכ' וזכרתם כו' למען תזכרו. וכ' במ"א כי מקודם צריכין לזכור המצות ואח"כ כשזוכין שלא לתור אחר לב ועין ונק' ישרי לב זוכין למצוא שורש המצות הרשומים בעצם נפש האדם. זהו למען תזכרו בעצם וזה השמחה בשלימות. לכן כתיב והיה לכם לציצית לשון שמחה כי באמת ברמ"ח איברי האדם נרשמים המצות רק שצריכין להתתקן מקודם להיות ישר ולכן איתא יגעתי ומצאתי. היגיעה לקיים מצות המלך אעפ"י שאין מרגישין טעם ורצון כענין בטל רצונך. אח"כ זוכין לשמוח בעצם המצוה. זה לישרי לב שמחה. תזכרו בעצם כנ"ל:
 
Section 26
 
תרנ"ט
בפסוק ועתה יגדל נא כח ה'. ועתה לשון תשובה. כי מרע"ה עשה תשובה בעבור כל בנ"י ותיקן דרך חדש בעולם. לכן ועתה לשון תשובה שמשתנה לעת רצון. כי הקב"ה רוצה בתשובה פי' מתרצה בתשובה ונמשך דרך חדש בעולם. ולכן אמרו במד' לך אכול בשמחה לחמך כו' כי כבר רצה. שכבר תיקן מרע"ה החטא ונתקן הדרך שיבואו בנ"י לארץ. וכן אמרו חז"ל בגמ' ואולם חי אני אמר הקב"ה למשה החייתני בדבריך ע"ש. ונראה ע"י שהוטב הדבר בעיני מרע"ה כמ"ש וייטב הדבר בעיני וע"ז עשה תשובה ובזה נתקן הדרך החדש:
המשך מצות ציצית אחר מעשה המרגלים. וברש"י ז"ל העינים והלב מרגלים ומזנים את הגוף. והנה המה מרגלים לתור את הארץ והגשמיות כדי לתקן ולהוציא הנ"ק הנמצאים בעולם שכח הנפש מתפשט בעין ולב בכל המקומות החומריות והגשמיות ביותר ולכן הם במקום סכנה. וכמו כן הי' במרגלים שהיו אנשים גדולים רק שנשתלחו למקום סכנה ונקראו מרגלים ע"ש שהלכו עד דרגא תחתונה שנק' רגל. ולכן מתחלה כשרים היו. וכתיב ויבוא עד חברון בלשון יחיד שהיו דבקים באחדות. ובזוה"ק איתא ויבוא על השכינה ע"ש לפי שהיו באחדות שכינה שרוי' ביניהם. ואח"כ כתיב ויבואו עד נחל אשכול לשון רבים שזה הי' מקום מסוכן ולא יכלו לעמוד באחדות כמ"ש בזוה"ק במוט בשנים בפרודא. ולכן כתיב על כלב וימלא אחרי שהוא גמר השליחות עד העקב והם נכשלו בעקב. ולפי שלא זכו לגמור התיקון הוסיף הקב"ה מצות ציצית שהיא עזר וסעד במדריגה תחתונה. וע"ז כ' אם מטה רגלי חסדך ה' יסעדני שכן ציצית על כנפי הבגד לרמוז כי הוא העזר בדרגא תחתונה ומסייע אל האדם שלא לתור אחר הלב והעין. וכ"כ במדרש משל לנטבע במים והושיט לו הקברנט מקל לומר אחוז בזה ותנצל ע"ש:
לפרשת ציצית. כתב רש"י נסמכה לפ' מקושש כי שבת שקול ככל המצות וכמו כן ציצית. ולכן יש בשבת זכור ושמור שכולל מ"ע ומל"ת וכמו כן בציצית זכירת מצות ה' ולא תתורו בחי' מל"ת. והם בחי' לבן ותכלת. ואיתא מה נשתנה תכלת שים דומה לרקיע ורקיע לכסה"כ דכתיב ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר. נראה דלבנת הספיר בחי' לבן והוא זכר ליצ"מ כמ"ש חז"ל לבנת הספיר היתה לפניו בשעת השיעבוד הוא בחי' עמו אנכי בצרה שהקב"ה שומר את בנ"י בגלות שלא יתלכלכו בחטא. ורמז הד' כנפות שהקב"ה עמנו בצרה בכל הד' מלכיות. ותכלת רומז לעצם השמים שהוא הפנימיות בנפשות בנ"י שקבלו בהר סיני וזה למען תזכרו בחי' זכור להתדבק בשורש. ומקודם כ' ג"כ וזכרתם אח"כ ולא תתורו. דכ' שמעי בת וראו כו' ושכחי עמך. שצריך האדם להשתמש במדת זכירה ושכחה. לשכוח הבלי עולם ולזכור בחלק אלקות שהיא בו בעצם. וזהו זכור ושמור. והנה שבת היא מעין עוה"ב ולעתיד ישתכח כל עוה"ז ויתדבקו בשורש העליון ומעין זה בכל שבת קודש. וכמו כן לבן ותכלת. בכל דבר יש בחי' שמים וארץ. ומכש"כ בנפש איש ישראל. וחלק הארץ צריכין ללבן ולכבס דכ' והארץ היתה תוהו וצריך בירור. ואז זוכין להתדבק בחלק השמים שקבוע באיש ישראל מקבלת התורה ז"ש אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים בחי' לבנת הספיר. להיות לכם לאלקים היא כעצם השמים כנ"ל:
 
Section 27
 
תר"ס
בענין המרגלים וסמיכות פ' ציצית. דאיתא בכל עת יהיו בגדיך לבנים זה ציצית ושמן על ראשך אל יחסר זה תפילין. דהנה יש לישראל ב' שמות יעקב וישראל. ישראל לי ראש בחי' שמן על ראשך ושם אין מגע סט"א כמ"ש וראו כל עמי הארץ כו' שם ה' נקרא עליך ויראו. ובחי' יעקב י' עקב הוא המלחמה עם הסט"א כמו שהיו ימי יעקב בתחלתו להלחם עם עשו ולבן ואח"כ זכה לשם ישראל שהיא המנוחה בחי' שבת. ואיתא בזוה"ק יתרו יעקב נטל לחולקיה ניסן ואייר ואשתאר בסיון הג' חדשים בחי' ג' אבות בחי' ראש. ועשו נטל לחלקו תמוז ואב ונדחה לבסוף ע"ש. והם בחי' רגלים ושם יש אחיזה לעשו ואוה"ע וע"ז נקרא שמו יעקב ע"ש וידו אוחזת בעקב עשו כי שם בעקב יש אחיזה לעשו וכמ"ש ויגע בכף יריכו. וזו היו"ד הנלחמת עם עשו וסט"א. והוא מלחמת ימי המעשה. ושליחות המרגלים הי' בבחי' מלחמה זו. ונשתלחו ער"ח תמוז וכתיב והימים ימי בכורי ענבים ענבי"ם גי' עק"ב שהוא הסוף שמשם יש אחיזה לסט"א. ולפי שכתיב ולאום מלאום יאמץ נתעצם אז הסט"א כמ"ש ג"כ בחידושי מו"ז ז"ל מזה. והלא בנ"י עצמם אמרו בשעת השירה שמעו עמים ירגזון כו' נמוגו כל יושבי כנען וראו בעין מפלת הסט"א. אך בשעת המלחמה נתגברו. וז"ש חזק הוא ממנו ודרשו כלפי מעלה פי' שראו שניתן להם חיזוק והתעצמות ממנו ית"ש ולכן נפל עליהם פחד אבל זה הי' בחי' לאום מלאום יאמץ. וז"ש כלב לחמנו הם שזה הכח רק להתחזק נגדם במלחמה. והמרגלים היו ראשי בנ"י כמ"ש בזוה"ק דהוי ראשין ושליחות זה הי' בחי' רגלין כמ"ש גם בחי' מו"ז ז"ל. וזהו רמז המד' שחביב שלוחי מצוה לפני הקב"ה שדוחה את השבת. שהגם ששורשן של בנ"י בחי' לי ראש. אבל רצונו ית"ש שבנ"י ילחמו מלחמת מצוה. וזה בחי' המצות שהם מסייעין להלחם בכל עת. ושבת הוא בחי' תורה. ונראה שלכן הוסיף מרע"ה היו"ד ליהושע שהוא בחי' י' עקב שבכח רשימת היו"ד מתגברין על העקב כמ"ש וידו אוחזת כו'. ואיתא במד' כי היו"ד שנלקחה משרה נתרעמה עד שניתוספה ליהושע. והענין הוא כי שרי פי' לי ושרה הוא לכל העולם כמ"ש רש"י שם כי באמת משרה צא עוד עשו ובב' בחי' אלו יש מעלה וחסרון כי עוה"ז נברא בה'. ועוה"ב ביו"ד וזהו מיוחד רק לבנ"י בני עוה"ב. אבל ה' היא להמשיך הארה לכל העולם. וכשהיו"ד גוברת אין שום מגע סט"א לכן זו היו"ד עולה ויורדת לפי הצורך ונתרעמה היו"ד שלא ליתן התפשטות לסט"א עד שניתנה ליהושע שהוא הלוחם עם שבעה אומות ועמלק בראש. וזה עצמו הרמז במדרש גבי שלמה שעלתה היו"ד של לא ירבה וקטרגה ששלמה מבטל אותה ומנין שנתעקרה וחזרה שרי אשתך כו' שרה שמה וחזרה ליהושע ע"ש פ' וארא. והרמז כי שלמה רצה לקרב מן האומות יותר מדאי שהוא הי' מלך על כל העולם. ועמדה היו"ד כנגדו שלא להתפשט הקדושה בסט"א ודו"ק בכל זה. והנה כל איש ישראל יש לו חלק בב' בחי' הנ"ל שם יעקב וישראל. מלחמת ה'. וחלק במנוחה בחי' שבת. ולפי שנכשלו המרגלים בענין זה נתן לנו הקב"ה מצות ציצית בד' כנפות שהוא רמז שהקב"ה עמנו בכל גלות כמ"ש עמו אנכי בצרה. וזה הד' כנפות מול הד' לשונות של גאולה כמ"ש רש"י ורומז לכל הד' גליות. וזה בכל עת יהיו בגדיך לבנים שהקב"ה עוזר לישראל שלא יקבלו שינוי בכל השתנות הכ"ח עתים כמ"ש במ"א מזה וזהו בחי' לבן שבציצית. ותכלת הוא בחי' הגאולה. וזהו ונתנו על ציצית כו' פתיל תכלת סמיכות גאולה לתפלה. על בסמוך. וב' אלו כמ"ש אנכי ארד עמך מצרימה וכן בכל גלות. ואנכי אעלך בחי' הגאולה ולכן כתיב בפרשת ציצית יצ"מ:
עוד בענין לבן ותכלת דכ' ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה דרשו חז"ל למי שהוא אוהב מפיו דעת ותבונה. ולבן רומז לל"ב נתיבות חכמה והוא התפשטות החכמה לל"ב נתיבות. ותכלת הוא התדבקות בעצם החכמה. וכמ"ש במ"א כי לבן תיקון הגוף להיות כלי לקבל הנשמה. ותכלת הארת הנשמה. פתיל תכלת דביקות הגוף בנשמה כי ל"ב נתיבות מתפשטין בכל הבריאה גם בגוף האדם. אבל הנשמה יש לה דביקות בעצם החכמה. וכתיב וזכרתם כו' אח"כ למען תזכרו. פי' תזכרו התעוררות שבא משמים שע"י עבודת האדם ומשתוקק לזכור מצות ה' זוכה שיזכרנו הקב"ה מלמעלה. והיא כענין שאמרו אם תשמע בישן תשמע בחדש. דאין כל חדש תחת השמש והיגיעה בגוף לזכור מה שניתן לו כבר ועי"ז זוכה שתאיר בו הנשמה שהיא מלמעלה מן השמש התחדשות תמיד וז"ש אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים שיחול אלקותי עלינו תמיד. להיות לשון הוה. וזה למען תזכרו:
 
Section 28
 
תרס"א
בפסוק טובה הארץ מאוד מאוד אם חפץ בנו ה' והביא אותנו כו'. כי באמת ארץ ישראל מוכן רק לבנ"י ולהם נגלה אור הטוב הגנוז בתוכה. ובמד' מסעי חבלים נפלו לי כו' אף נחלת שפרה עלי א"י נאה להם והם נאים לה ע"ש. כי בנ"י נתקנו ע"י הארץ וא"י נתקן ע"י בנ"י כשהצדיק בעיר הוא הודה זיוה. ובנ"י עמך כולם צדיקים לכן לעולם יירשו ארץ. פי' לעולם אעפ"י שהוא נסתר ונעלם הקדושה שבתוכה הם כלים להוציא מן הפועל אור הגנוז בתוכה. וכ"כ והארץ היתה תוהו כו' אח"כ ויאמר אלקים יהי אור לכן קודם שנכנסו בנ"י לתוכה לא הי' נראה טוב הגנוז בתוכה. והמרגלים אמרו אוכלת יושבי' היא ומזה עצמו הי' להם להבין כי א"י מוכן רק לבנ"י לכן קאה את הגוי אשר לפניהם כמ"ש בתורה ולא תקיא כו' אתכם כו' כאשר קאה כו' הגוי כו'. ולכן כלב ויהושע אמרו טובה הארץ כו' אם חפץ בנו כו' והביא כו'. אז יתגלה הטוב הגנוז בתוכה. וארץ ישראל הוא כמו השבת דלא אשתכח בי' מנא וכל ברכאן בי' תליין כמ"ש בזוה"ק. כמו כן אין ניכר שבח א"י מבחוץ אבל שורש כל הברכות בא"י תליין כי שם צוה ה' את הברכה. ונראה כי שליחות מרגלים שהי' על פי הדיבור כדי שיראו באמת שאינם מוכנים לזה כמ"ש מרע"ה לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת כו'. ומ"מ בשביל השבועה שנשבע הקב"ה לאבותינו היו נכנסים כמ"ש במד' יבש חציר כו' ודבר אלקינו יקום ע"ש המשל. והכוונה כי הקב"ה כרת ברית עם אברהם אע"ה כמ"ש ומצאת את לבבו נאמן כו' וכרות עמו הברית. שהי' זוכה לפנימיות א"י שהיה לבבו נאמן. אבל הברית והשבועה היו אעפ"י שלא יזכו בנ"י להמשך אחרי מעשה אבותיהם. לכן כתיב ב"פ לתת לתת לזרעו. ולפי שלא הי' בזכותם לא זכו לראות ולהבין שבח א"י הפנימיות כנ"ל:
בפרשת חלה והי' באכלכם כו' תרימו תרומה לה' איתא במד' [פ' תזריע] נסמכה פ' חלה לע"ז לומר לך המקיים מצות חלה כאלו מבטל ע"ז מן העולם ע"ש. כי הקב"ה נתן לבנ"י מצות בתורה שיהי' להם ולכל מעשיהם דביקות בשורש אלקות. וכן התרומות ומעשרות להיות חלק גבוה בהלחם וגדולה מכולם חלה שהיא מן העיסה. וזהו עיקר אמונת ישראל כי הקב"ה ברא בריות רוחניים וגשמיים וברא ד' יסודות פשוטים. ואח"כ מורכבים מן הד' יסודות. ואפילו כל הפעולות הנעשין בידי אדם לעשות עיסה מקמח ומים. מ"מ לכל המעשים יש דביקות בשורש. ובאמת זו המדריגה ניתן רק לבנ"י ובארץ ישראל. וזהו שייחד הקב"ה שמו על בנ"י אנכי ה' אלקיך פי' שלא יש שום כח לאיש ישראל שיהי' נפרד מאלקותו ית"ש. וזה עדות השבת שצוה לשבות מכל מלאכה לפי שבמלאכת איש ישראל יש בו כח אלקי לכן צריך לשבות ביום השבת. וכל מיני עבודה זרות הם שסוברים שלחמה ומזלות ושכלים נפרדים יש להם כחות בפ"ע ח"ו. אבל האמת כי מלכותו בכל משלה מקטן ועד גדול. ולכן אמונת סדר זרעים שבהפרשת תרומות ומעשרות מעיד כי לה' הארץ ומלואה וחלה גדולה מכולם. ובאמת באכלכם מלחם הארץ תרימו היא עוד מדריגה שלמעלה מזה. שבעצם האכילה יש דביקות אלקות וזהו ניתן לעם קדוש בהיותם על אדמתם. וע"ז מבקשים ישקני מנשיקות פיהו. דאיתא במד' על פסוק ה' יתן חכמה ולמי שהוא אוהב מפיו דעת תבונה ע"ש המשל בא בנו נותן לו מתוך פיו. ובאמת זה הוא מדה במדה שאוהבי ה' אין אהבתו זזה מתוך פיהם כענין שכ' באכלכם כו' תרימו תרומה לה' וכמו כן ניתן להם כביכול מתוך פיו וזה הרמז שכ' מנשיקות פיהו ולא פיו לרמוז כי פיהן של ישראל הם נכללין בפיו והכל כביכול אחד וכזה כתב בזוה"ח שם:
פרשת ציצית נסמך למרגלים לפי שכתוב על אותו הדור תועי לבב הם והם לא ידעו דרכי ניתן להם סיוע במצות ציצית שרומז לל"ב נתיבות. דאיתא לב בנפש כמלך במלחמה דעיקר המלחמה במקום שמתפשט החכמה לל"ב נתיבות מכלל שנק' נתיבות א"כ יש סביב דרכים מסוכנים שצריכין לשמור לילך בנתיבות שלא להטות ימין ושמאל. וכ"כ דרך נתיבה אל מות שהוא נתיב חיים להציל מן דרכי מות. ולכן עיקר המלחמה בלב וזה ניתן לאדם כמ"ש לאדם מערכי לב. והקב"ה ע"י תורה ומצות מסייע אל האדם גם בזו המלחמה כמ"ש רבות מחשבות כו' ועצת ה' היא תקום. וכתי' בכל דרכך דעהו והוא יישר אורחותיך. והמרגלים נכשלו ונקראו תועי לבב ולא ידעו דרכי לכן לא כיוונו אל הדרך הישר. ובמד' אור זרוע לצדיק זרע הקב"ה תורה ומצות להנחילם לישראל כו'. פי' שבאמת יש נקודה אור גנוזה בכל מקום והצדיק מוציאה מכח אל הפועל ואז כשמיישר נדיבות לבו לישרי לב שמחה. שמחה הוא בחי' המוח והשכל וע"ז כ' לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון ומזה בא שמחה כמ"ש שמחה לאיש במענה פיו. וציצית מסייעין ליישר הלב. ותפילין בחי' מה' מענה לשון. תורת ה' בפיך:
 
Section 29
 
תרס"ב
איתא ציצית על שם הסתכלות מציץ מן החרכים וכו' ג"פ ציצית שיש ג' מיני הסתכלות והשגות לאיש ישראל בבחינות נפש רוח נשמה. וע"ז רומז הגמ' בטעם תכלת שים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסה"כ ובאמת הנפש נאסר בתוך הגוף כמ"ש הוציאה ממסגר נפשי ונתן הקב"ה לנו מצות לסייע להאיר אל הנפש מחשכות הגוף והטבע. וע"י הציצית מאירין הנר"ן באדם כמו שמבקשין ע"י מצות ציצית תנצל נפשי ורוחי ונשמתי כו'. והיה לכם לציצית והי' לשון שמחה שצריך איש ישראל להיות משתוקק תמיד לזכור ולהתדבק בשורש הנפש ורוח ונשמה. ואז מצות ציצית מסייע לו לזכירה זו:
 
Section 30
 
תרס"ג
במדרש אור זרוע לצדיק כו'. דכתיב והארץ היתה תהו כו'. הם ד' יסודות אשר העולם מורכב מהם תוהו ובהו חושך ורוח כו'. ויאמר אלקים יהי אור. אמרו חז"ל שאור הי' מאיר מסוף העולם ועד סופו. פירוש אור שאין העולם וגשמיות הטבע יכול להסתירו והי' מאיר תוך כל הד' יסודות אך מפני הרשעים גנזו כמ"ש חז"ל. וע"י המצות שנתן הקב"ה לבנ"י בכל דבר מאיר להם המצוה מעין אור הגנוז וזה הרמז על ד' כנפות כנף הוא התאספות כי כל יסוד הוא שורש להענפים רבים שמתפשטים ממנו והד' ציצית מאירין לכל היסודות בכח אור הגנוז הנ"ל שמאיר מסוף העולם ועד סופו:
 
Section 31
 
תרס"ד
במדרש יבש חציר נבל ציץ ודבר אלקינו יקום אעפ"י שמתו האבות נתן השי"ת לבנ"י ארץ כנען כו'. כבר כתבתי בזה כי בודאי ראו המרגלים כי לא הי' הזמן לכנוס לא"י עפ"י דרך הטבע. אבל אם היו נמשכין אחר הנהגה עליונה היו נכנסין עפ"י דרך התורה שלמעלה מן הטבע כמו שהי' בקבלת התורה שאמרו חז"ל שנמשלו ישראל לתפוח שפריו קודם לעליו. פי' דרך הטבע העלין קודמין והוא הכנה אל הפרי. אבל התורה שהיא פנימיות הכל. בא הפרי מיד בלי הכנות הטבע. וז"ש עד אנה לא יאמינו להיות נמשך אחר הנהגה שלי בכל האותות אשר עשיתי. כי הנסים והנפלאות אשר עשה השי"ת עם דור המדבר הי' להראות להם כי הנהגתם למעלה מן הטבע. וע"ז כתיב ותפרעו כל עצתי. והנה כתיב יום לשנה יום לשנה תשאו כו'. וכי כך מדתו של הקב"ה להוסיף עונש שנה על יום. הלא מדה טובה מרובה. רק הרמז כי הגם שהי' לזמן כניסה עוד מ' שנה אבל אם היו נאמנים בשליחותם היו אלה המ' יום במקום מ' שנה יום לשנה. ועתה שקלקלו צריכין לכנוס בזמן הקצוב להם מ' שנה:
לפרשת ציצית. ועשו להם ציצית כו' והי' לכם לציצית. ציצית הסתכלות כמ"ש במד' מציץ מן החרכים. שורש הענין שנתן השי"ת לבנ"י מצות להאיר הלבוש של האדם רומז אל הגוף מלבוש הנשמה אבל ביצ"מ יצאו בנ"י מן ההסגר והמיצר ז"ש עומד אחר כתלנו משגיח כו' מציץ כו'. שצריך איש ישראל להניח מקום ופתח שתאיר הנשמה בגוף. וכמו מילה בגוף זה השער לה'. והנה כתיב פתחי לי אמרו חז"ל כחודה של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם. ז"ש ועשו להם ציצית הפתח שיהי' מציץ מן החרכים, ולכן ציצית אפילו כל שהוא כדאיתא בספרי. ואח"כ והי' לכם לציצית הוא הפתח שנפתח מן השמים. וראיתם אותו דרשו חז"ל כמקבל פני השכינה. והם כמו ב' ראיות שהי' בביהמ"ק כשם שבא לראות בא להיראות. ורמז הד' כנפות כמ"ש פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי. וכמו כן רמז על ד' מלכיות אעפ"י שנתפזרנו בד' כנפות הארץ עכ"ז נשאר לנו פתח כמ"ש אפילו מחיצה של ברזל אין מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. וכמו שהי' במקדש ג"פ בשנה יראה והם ג' מיני הסתכלות. כן רומז בג' הציורים של תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד שהם בחי' נפש רוח נשמה. כי הנפש פושטת צורה ולובשת צורה ואין צייר כאלקינו ציור הגוף דומה לנפש ונפש לרוח ורוח לנשמה:
בגמ' קשה עונשו של לבן משל תכלת זה חותם של טיט וזה של זהב. פי' בתוס' חותם כמו כבלי דעבדי ע"ש. כי רמז הציצית בכנפי הבגדים כתבו המפ' לזכור יום המיתה שהוא סוף האדם. והנה עתיד האדם לפשוט צורת הגוף ולהתלבש במלבוש אחר וכפי מה שזוכר האדם ומכין עצמו בפרוזדור לתקן לעצמו מלבוש קדוש כך מכינים לו מן השמים כמ"ש בזוה"ק. ואיתא בזוה"ק כי שם מתלבשין בלבוש מלכות וזה רמז התכלת כמ"ש לבוש מלכות תכלת כו'. והלבן רומז ללבוש עבדות. וע"י לבוש העבדות זוכין ללבוש מלכות כי עבד מלך מלך. ופי' לבוש מלכות שלעתיד ישיגו בנ"י לראות למי הם עובדים כי באמת הכל עבדים להבורא. אבל לבוש מלכות מי שרואה פני המלך כמ"ש ואתם תהיו לי ממלכת כהנים:
 
קרח
 
 
 
Section 1
 
תרל"א
ב"ה קרח
בזוה"ק קרח חלק על שלום ושבת ע"ש. דאיתא מהו שבת שמא דקוב"ה. כי הקב"ה נקרא שלום לאשר לכל הנבראים נמשך חיות מנקודה אחת שנק' שלום ששלימות הכל בנקודה הנ"ל מהשי"ת המחי' כל. ואיתא קוב"ה לא יתיב על כורסיא יקירא עד דאתעבידת ברזא דאחד והוא בשבת שכל הנבראים עולים ונכללים בנקודה זאת שנק' רזא דאחד שהוא חיות פנימי שבכל הנבראים ובשורש הכל רק נקודה א' ונק' רזא דאחד. ופי' דאתעבידת שנמשך האחדות תוך המעשה וימי העבודה ומלאכה. וכמ"ש לעשות את השבת למשוך הארת השבת לימי המעשה כמ"ש במ"א. ויש ללמוד מק"ו דלא יתיב כו' מכש"כ ששום אחד מישראל לא יוכל לקרב עצמו בלי ביטול לכללות ישראל שעי"ז יוכל להבטל ולהכלל בשורש חיות הכל כנ"ל. וכבר נודע כי מחלוקת קרח שרצה שכל אחד כפי מדריגתו וכחו בעבודת השי"ת יזכה לו לעצמו. ולא כן הי' רצונו ית' רק להיות כלל ישראל ולהם כה"ג אחד מזבח א' כו' שיתקשרו הכלל ביחיד הדור. ועבודת כל אחד יהי' בטל להכלל והכלל בפרט הנ"ל. ואמר כל העדה כו' קדושים כו'. ובזוה"ק כהן קדוש לוי טהור. כי קדוש הוא מתחלתו. וטהור בא מעבודתו לדחות הטומאה כמ"ש מי יתן טהור מטמא. והשי"ת בחר באהרן הכהן להיות קדוש מרחם הוא וזרעו עד סוף כל הדורות. ואין זה מעבודתו רק מה שנתן לו השי"ת. וכ"כ בספרים על עבודת מתנה אתן כו' כהונתכם שהם נשמרים מהשי"ת שלא יבואו לידי שום טומאה כלל. ועל ידיהם נמשך קדושה לכלל ישראל. ומ"ש כולם קדושים אמת הי' אבל הי' בכח שדביקים באחדות הקדושה ע"י אהרן כ"ג שנקרא קדוש כמ"ש [דה"י א' כ"ג] ויבדל כו' קדש קדשים. וז"ש מרע"ה ואהרן מה הוא כי כל שבח אהרן שהי' מוכן לקבל השפעת קדושה מהשי"ת בני שינוי. כמ"ש ויעש כן שלא שינה. אבל לא לשתף כח עצמותו כי ידע תמיד שהוא רק כלי מוכן לקדושת השי"ת. ולא הי' טעם כלל לקנאת קרח כי אדרבא בחי' אהרן הוא הביטול לגמרי וז"ש ואהרן מה הוא כו'. וגם אמר המעט מכם כי הבדיל כו'. שע"י שהי' קרח טועה וחשב כחי ועוצם ידי כו' לכך נתקנא. אבל אם הי' יודע שאין שום אדם יכול לגשת לעבודת הקודש רק ע"י שהבדיל הקב"ה הלוים לקרבם אליו. ממילא הי' מבין ומאמין כי כן נכון בדרך זה להיות בטל אל הכלל. כי אם יהי' כל אדם זוכה כפי מעשיו לא יהי' כח לשום ברי' לגשת אל עבודת הקודש כנ"ל:
ובמדרש אח נפשע מקרית עוז כו'. כי ע"י שפשע ומרד קרח בעיקר העוז והכח שהי' לו באמת רק ממרע"ה שהשפיע עליו בכלל ישראל להיות קדוש כמו שהי'. ומרד כמ"ש ויקח קרח ואתפליג כמ"ש בזוה"ק לקח לגרמי'. כי מי שנתבטל לגמרי לכח וחיות השי"ת אין לו מה ליקח. וע"י פרישתו ניטל ממנו מה שהי' לו כי כל אדם צריך לחזק עצמו בחיותו מהשי"ת כמ"ש עוז לו בך וכתיב יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה כו'. שעי"ז מברר חיות הפנימי ומדבק עצמו בהשי"ת. שהוא בשורש החיים שנמשך מהשי"ת לכל הנבראים בחי' שלום ושבת כנ"ל:
קנאה כו' מוציאין את האדם מן העולם. ונלמד מקרח שנתקנא כי מי שדבוק בפנימיות החיות ממילא יש לו דביקות לכלל ישראל כי בשורש מיוחדים כל בנ"י. וז"ש בגמ' בשבת בגר שאמר גיירני כל זמן שאעמוד על רגל אחד אלמוד כל התורה כו' ואמר לו הלל ואהבת לרעך עיקר התורה אידך פירושא כו'. כי כלל התורה להיות האדם דבוק בחיות הפנימית והיא התורה. כי כל הנבראים מאותיות התורה. כמ"ש באורייתא ברא קוב"ה עלמא. וכן שמעתי מאא"ז מו"ר זצלה"ה על פסוק פקוד יפקוד כו' והעליתם כו' עצמותי כו'. כי להיות דבוק בפנימיות הוא בחי' יוסף שומר הברית והיפוך כתיב רקב עצמות קנאה כו' עכ"ד בקיצור. והוא כנ"ל כי העיקר להיות דבוק בפנימיות החיות. והוא פי' זכירה דכתיב למען תזכרו כמ"ש במ"א. ואז באמת כל מעשיו וכל הזמנים הכל אחד. כי השורש הוא נקודה מהשי"ת למעלה מהזמן. וז"ש שילמוד כל התורה כו' רגל אחד. והוא להמשיך בחי' אחדות וחיבור גם להרגילות. והשיבו ע"י אהבת ישראל כנ"ל. ולהיפוך קנאה מוציאין מן העולם פי' שלא יוכל להתקיים בתוך ההעלם שהעצה רק להתדבק בנקודה הנעלמת שבעוה"ז נסתרת כנ"ל:
 
Section 2
 
תרל"ה
במדרש אח נפשע מקרית עוז ה' עוז לעמו יתן כו' יברך עמו בשלום. דאיתא בזוה"ק קרח פליג על שלום כו' ולית עלמא אתקיימא אלא על שלום ושבת אקרי שלום כו'. כי באמת שורש הכל אחדות אחד כי השי"ת ברא הכל רק שבעוה"ז יש פירוד. וזה עצמו ענין הבריאה כמ"ש מקודם היה הוא ושמו אחד כו'. ובאמת הקשו החוקרים איך יבוא מאחד המיוחד דברים מפורדים. אבל באמת על ידי השבת מתקיים הבריאה כי באמת התורה מקיים הכל ובאורייתא ברא קוב"ה עלמא. פי' ע"י שכל א' מבטל כל מעשיו לקיים משפט התורה עי"ז נעשים אחד כמ"ש ז"ל ע"פ עושה שלום במרומיו שר מים ואש ביחד ועושין שלום כדי לעשות רצון המקום. כמו כן הצדיקים ע"י שכל אחד מבטל את כל אשר לו בעבור רצון הבורא על ידי זה מקיימין העולם. והוא פשוט מצות שבת שמבטל כל אחד מעשה ידיו ואינו עושה מלאכה ובזה נעשה שלום וזה מקיים העולם. וכשיש זה השלום ממילא מתעלה כל הבריאה לשורש האחדות והיא התורה שנותנת חיים לכל הבריאה ונקראת עוז. והשלום והשבת קרית עוז שהוא הכנה אל התורה שנק' עוז. ולכן בשבת ניתנה תורה לישראל. ובמשנה כל מחלוקת שהוא לשם שמים סופה להתקיים. הוא ג"כ כנ"ל שכל אחד יש לו דיעה מיוחדת ואין דיעות בני אדם שוה. אך כשכל אחד רצונו לשמים בזה מתאחדין להיות אחד. וכן ימי המעשה שכל אחד עוסק בעבודה מיוחדת הן בגשמיות או בתורה ועבודה שיש ג"כ מחלוקת כמ"ש זו מחלוקת הלל ושמאי. וכשהיא לשם שמים סופה להתקיים פי' לבוא לאחדות והוא בש"ק שסוף כל מעשים הנעשים בימי המעשה לש"ש יש להם עלי' בש"ק כנודע. ואיתא איזהו מחלוקת שאינה לש"ש זו מחלוקת קרח ועדתו. אף כי נראה שרצה קרח להיות כה"ג ועובד ה'. עכ"ז לגרמייהו הוא. כי גם מי שרוצה לתקן עצמו לעלות למדריגה אינו נקרא לשם שמים. אף כי גם זה טוב הוא. כן נראה לכאורה. מ"מ כשהוא במחלוקת צריך להיות ממש לשם שמים בלבד ואז ניתקן לבוא לאחדות. אבל ביש בו קצת נגיעה צריכין להיות רק בשלום. [כי בודאי אם הי' כוונת קרח רק לשמים הי' מכיר האמת והי' חוזר בו וז"ש שאם אינו לשם שמים אין סופו להתקיים פי' שאינו בא לאחדות ונשאר במחלוקת ונמצא נכרת ונאבד מהכל כנ"ל]:
בפסוק המעט מכם כו' לכן אתה וכל עדתך כו'. אין מובן הלשון לכן מה טעם הוא לזה. אך כי מרע"ה הראה לו שטועה עצמו. כי אם הי' קרח רואה האמת שמדריגת הקדושה אשר יש לו אינו בא מכחו ועוצם ידו. רק מכלל ישראל אשר הקב"ה בחר בהם ונתן קדושה מיוחדת לכהן לוי וישראל לכל אחד כפי מדריגתו א"כ לא הי' מתקנא באהרן. אך כי נתגאה קרח שבמעשיו זכה לזה לכן לא האמין שיזכה אהרן בכח עצמו להיות כה"ג. וקרח אמר כל העדה כולם קדושים. ומרע"ה אמר אשר יבחר ה' הוא הקדוש. ושניהם אמת כי יש קדושה בכלל ובפרט והוא כלל הצריך לפרט כי בודאי ע"י הנבחר מהשי"ת נמשך קדושה לכל הכלל וכולם קדושים שקבלו הדיברות כו'. ובאמת קדושה זו בא ע"י מרע"ה כמ"ש וקדשתם היום ומחר. וקרח שכח מזה שעיקר הקדושה אשר לו נמשך רק ממשה רבינו ע"ה ואהרן כה"ג. וז"ש ויקח כו' שלקח לעצמו. וז"ש נפשע מקרית עוז שחלק עצמו מעיקר תוקף הכח אשר הי' לו רק מהם וחלק עליהם:
 
Section 3
 
תרל"ו
במשנה כל מחלוקת שהוא לש"ש סופה להתקיים זו מחלוקת הלל ושמאי ושאינה לשם שמים זו קרח וכל עדתו. דיש ב' דרכים בעבודת הבורא אחד עפ"י הדין מי שמיישר כל מעשיו וזוכה בדינו. ואחד עפ"י חסד הבורא. פי' שזוכה במעשיו שיעשה השי"ת עמו החסד. וגם שיכול לקבל חסד עליון שלא לבוא עי"ז ח"ו להתנשאות וש"ד. ולזה האיש מתנהג עמו הקב"ה בחסדו. ונודע שאהרן הכהן הוא המיוחד לבחי' החסד. והלוים בדין. אך באמת עולם חסד יבנה וא"א להתקיים בדין כמ"ש ז"ל עלה במחשבה במדה"ד וראה שאין העולם מתקיים ושיתף עמו מדה"ר הרי שא"א להתקיים במדה"ד בלבד. והטעם כי העוה"ז אינו בשלימות וע"כ יש בו חסרון. ובכוונה ברא השי"ת כן שלא להיות הקיום בשלימות בלי עזר עליון. וכמו בגשמיות נברא צד צפון פרוץ כידוע שמג' רוחות העולם סתום וצד צפון פתוח הכל להראות שאין לעולם קיום מצד עצמו. אך הקב"ה הוא שלימות העולם.. וזה בחי' ש"ק שנק' שלום כידוע בזוה"ק בע"ש ביה"ש נבראו מזיקין ורצו לשלוט בעולם רק שהקב"ה השפיע קדושת ש"ק ונשבתו המזיקין. והיינו שסוף ימי המעשה הוא בחסרון שחסר השלימות. וע"ז אמרו מה הי' העולם חסר מנוחה פי' השלימות ובא שבת והשלים. ופי' הענין שהשבת מעלה כל הבריאה לשורשו והתחלתו. נמצא קודם שבא הגמר שהי' שולט המזיקין כיון שהגמר חסר בא שבת ומעלה הכל אל ההתחלה. וז"ש כלי מחזיק ברכה שלום. פי' שכיון שהגמר חסר הרי הכלי כמו שיש בה נקב וכמו צד צפון שפתוח. וע"י שהשבת מדביק הכל לשורשו נעשה כלי שלם ומחזיק ברכה. וזה עצמו ענין פי הארץ לבלוע קרח שנברא בע"ש ביה"ש. פי' כיון שרצה קרח להתנהג רק עפ"י דין קפץ עליו רוגז הגיהנם שהוא הצד צפון שנאמר מצפון תפתח הרעה כנ"ל שאי אפשר להתקיים במדה"ד בלי השתתפות חסד עליון. ומחלוקת ב"ש וב"ה ג"כ באופן זה כידוע ששמאי יורד לעומק הדין כמ"ש מחדדין טפי. וב"ה וותרן וענותן הי'. אך ב"ש כיון שהי' כוונתם רק לש"ש. זה המכוון שהי' לשם שמים שיתף עמו מדה"ר פי' שידעו שאעפ"כ צריך למדת החסד ג"כ וכמ"ש בגמ' לא נמנעו זה מזה אעפ"י שאלו אוסרין ואלו מתירין כו'. אבל קרח רצה לירד לעומק הדין וערער על הכהונה שהוא מדת החסד לומר שאינו צריך לחסד לכן לא הי' יכול להתקיים. וזה י"ל פי' המעט מכם ויל"ד דהול"ל המעט לכם. אך זה הראה להם מרע"ה שמה שהם סוברים שעפ"י דין יזכו למדריגת הכהונה הוא א"א. כי המעט מכם מה שזוכין במעשיכם לבחי' לוי' זהו ג"כ רק בצירוף חסד עליון ובקשתם גם כהונה עפ"י דין והוא בלתי מתקיים:
ועל פי פשוטו יש ללמוד דרך איש הישר בעבודת הבורא כל שעולה מדריגה יותר. יודע חשיבות כל דבר קטן. שהרי מרע"ה שהי' כמה מדריגות למעלה מהם הבין חביבות בחי' הלוי' שניתן להם מהשי"ת. והם התנשאו. והי' זה להראות להם על אשר אמרו ומדוע תתנשאו כו' הראה להם כי אעפ"י שזכה לכל אלה המדריגות חביב בעיניו כל דבר קטן וגדול בעבודת הבורא ולכן זכה לכל זה. לאפוקי הם שמיד זלזלו בשירות שלהם וביקשו יותר:
ואהרן מה היא כו' פי' שזה הי' בחי' אהרן הכהן איש חסד פי' שיכול לקבל החסד כראוי. וז"ש עבודת מתנה אתן את כהונתכם והזר הקרב יומת. פי' כיון שבחי' אהרן רק במתנת עליון לכן א"י לשלוט בו שום פני' והזר הקרב יומת אבל מי שבא לזכות עפ"י דין צריך לשמור עצמו מאוד ולצרף לזה בקשת רחמים רבים מהשי"ת:
מה שביקש מרע"ה דוקא לענשם בענין זה שאמר אם לאו יברא עתה וכי לא הי' יכול לעונשם בעונשין שנבראו כבר במעשה בראשית. וי"ל עפ"י מ"ש חז"ל וקרח שפקח הי' ראה שלשלת גדולה יוצאה כו'. וקשה הלא גם הוא ידע שיכולין בניו לשוב בתשובה. אכן יראה ודאי הבין קרח כי לפי גדולתן של בני קרח אח"כ אם הי' נשאר להם החטא מאביהם שנטה מדרך האמת לא היו יכולין להיות במדריגה זו העליונה. כי מכל חטא האדם נשאר לדורות מעט כמאמר פוקד עון אבות כו'. ובני קרח הי' מעלתם גדולה מאוד. ולכן הי' מוכרח להיות יורד חיים שאולה ואז לא ירשו בניו מחטא שלו כלום ונשתנה עליו סדרי בראשית. ולכן נכשל קרח שלא עלה על דעתו להיות שינוי סדר העולם בעבורו. לכן סבר שהאמת אתו. ויש רמז לזה במסורה שהביא בעל הטורים ופקודת כל האדם יפקד כו' שלא ישאר העונש לבניו כמ"ש פוקד עון אבות כו' ע"ש. ויובנו הדברים יותר עפ"י דברינו. לכן נאמר ויאבדו מתוך הקהל. פי' שכל מי שמסתלק מעוה"ז במיתה יורשין בניו מקומו ונשאר כחו בכלל הקהל. אבל הם שירדו חיים נאבדו הם ומעשיהם מכלל הקהל כנ"ל:
 
Section 4
 
תרל"ח
במדרש אח נפשע מקרית עוז. כי עיקר הכל התורה. וכל שכל וחכמת האדם וגם היגיעה בעבודת הבורא ית' וקיום מצותיו הכל עצות איך להתדבק בתורה ולזכות לסיוע עליון לכן נק' התורה עוז. וכן הבורא ית' שהוא מעוז לחוסים בו ותוקף האדם להתחזק בו ועל ידי המעש"ט והיגיעה זוכין לזה. ובודאי הי' קרח עובד ה' וחכם גדול. אבל בזה שסמך רק על חכמתו ומעשיו נק' מרידה בתורה ובה' ית'. והנה מרע"ה נק' איש אלקים והוריד תורה משמים והיו כל מעשיו פעולות משורשות בשרשם ממש. לכן אין חידוש שבודאי הי' התנגדות עליו בזה העולם כי לית כל מוחא סביל דא. ואהרן הכהן אשר השי"ת בחר בו ובזרעו אחריו להיות כלי מוכן לעבודה בלי ספק בשורש נשמתו הוא איש מיוחד קודש קדשים. וקרח תלה הכל בעבודה חיצוניות בעוה"ז כמ"ש במד' טלית שכולה תכלת כו'. כי באמת טעם מצות תכלת שדומה לרקיע כו' ומה"ט כולה תכלת אינו דין שתפטור. אבל באמת אינו כן כי המצות הם רק רמזים לדברים עליונים והם משורשים בתורה הקדושה שנעלמה מעיני כל חי וההתעוררות שבא מלמעלה ע"י מצות התורה הם הרבה מאוד מכל פעולות שבכח האדם למטה. ואף שיש לכל מצוה טעמים גם בעוה"ז אבל שורש המצוה הוא העיקר. נמצא פשע קרח בעיקר השורש ואחז עצמו בטפל ועשה ממנו עיקר. וז"ש ויקח קרח שלקח והפריש עצמו מהשורש כי עיקר עבודת האדם יש לו עלי' ע"י שמבטל אח"כ הכל להבורא ית' ואז באמת החכמה והיגיעה מסייע להיות עליות שונות. אבל המדבק עצמו במעשיו לא נשאר בידו כלום. וזהו ענין השבת קודש. לכן כתב בזוה"ק שקרח חלק על שבת. ואיתא במשנה מחלוקת לשם שמים מחלוקת הלל ושמאי ושאינה לש"ש קרח וכל עדתו. והנה בית שמאי מחדדין טפי אעפ"כ הלכה כרבים כידוע ששמאי עמד ביותר על קו הדין ודקדוק המשפט בפרטות. אבל התורה בכלל נמשכת אחר דעת הלל. וע"י ששמאי ביטל עצמו להתורה מחלוקתן מתקיימת. וא"כ גם קרח הי' מוכן להיות מחלוקת על אהרן ואם הי' מבטל עצמו להתורה שהיא האמונה במשה רבינו ע"ה הי' מתקיים המחלוקת והי' נשלם ההלכה על ידי שניהם. ועיין בזוה"ק ושורש הענין שבכללות הי' אהרן הנבחר והפרט צריך להיות בטל אל הכלל. וזהו ג"כ אות המטה פרח מטה אהרן להודיע כי בחירת אהרן הוא בשורש עליון לא ע"י הכנת מעשיו בלבד. ומ"מ נאמר בתוך מטותם כי ע"י הביטול שהם מבטלים עצמם לאהרן יש לו עלי' זו בשורש העליון מאוד נעלה. וז"ש ואהרן מה הוא כי אהרן לא הי' בו דבר רק מאמר המשנה אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה זולת זה לא נמצא בו דבר רק כלי מוכן לקבל השפעה עליונה כפי אשר יהי' הרוח ללכת. כי השי"ת יודע לבחור מי שיעמוד לפניו לשרתו ולעבוד עבודתו ית':
 
Section 5
 
תרל"ט
במדרש אח נפשע מקרית עוז. התורה נקראת עוז כמ"ש ה' עוז לעמו יתן. קרית עוז הוא הכח שהוכן בבנ"י לקבל התורה והשלימות הזה שנא' עליו יברך את עמו בשלום והוא כלי המחזיק ברכה וזה השלימות הי' פעולת מרע"ה שבכחו התיישרו בנ"י עד היותם אגודה אחת מוכן לקבל התורה וע"ז נאמר ויהי בישורון מלך בהתאסף כו' אז הכנה להתורה כמ"ש הקהל לי את העם   ואשמיעם כו' וכ"כ ביום הקהל כו'. ולכן בשבת ניתנה תורה ע"י דבי' מתאחדין ושורה אז פריסת שלום כו'. ובדור המדבר הי' בפועל ענני כבוד. ואמת כי יש לכל אחד מבנ"י חלק בתורת ה' בפנימיות חלק נשמתו. אכן להמשיך הארת התורה בהתלבשות הזה שירגישו נפשות בני ישראל בעודם בעוה"ז הארת התורה זה הי' צריך הכנה רבה עד שנתקיים בפועל וירד ה' על הר סיני ונתלבשה התורה בלבושי סיפורים וענינים אלו המובנים גם בעוה"ז. וממילא ע"י לבוש הזה יוכל כל אחד להשיג עד שיתדבק מי שראוי בחלקו הפנימיות. וקרח שחלק על מרע"ה ניטל ממנו השלימות הזה. ואם כי הי' בו חלק פנימיות התורה לא הי' לו מציאות בזה המלבוש לכן ומדינים כבריח ארמון כנ"ל:
בפסוק והיה האיש כו' מטהו יפרח והשכותי כו' וצריך להבין למה יוסר בזה תלונות בני ישראל. והענין הוא להודיע לבנ"י כי לא מצד עבודת אהרן נבחר מכלל בנ"י. וכן הלוים אם כי היו צדיקים גדולים שזכו לזאת המעלה. אבל המעלה הזאת הוא מתנה מאת המקום ב"ה באהבתו לבני ישראל הוכן כלי מובחר והוא אהרן משרת עליון והשי"ת שלח מלמעלה כלי זו וזה שמטהו יפרח הוא סימן כי הוא כלי דבוק בשורשו ועושה פירות בדביקות וחיבור שיש לו בביהמ"ק וממילא ע"י זה סרה קנאתם כיון שהוא מצד מתנת עליון. כמ"ש ואהרן מה. וזה שרצה משה רבינו ע"ה לברר אצל בני לוי המעט מכם כי הבדיל כו'. שכל הבדלתם הוא ג"כ רק מתנה עליונה. וקרח ועדתו עלה על דעתם שהוא מצד עבודתם ולכן הי' שייך בזה קנאה. ולכך ע"י נסיון המטות השכותי כו' את תלונות בני ישראל כנ"ל:
 
Section 6
 
תר"מ
במדרש אח נפשע מקרית עוז. כבר כ' במ"א כי קרית עוז הוא התכללות כללות בנ"י לקבל התורה שנק' עוז. והוא שלום כלי מחזיק ברכה. וגם זאת מתת אלקים הוא כמ"ש עוז לעמו יתן כו' יברך כו' בשלום. והכלל כי בעוה"ז חסר השלימות וסוף הכל צריכין לסייעתא דשמיא כמ"ש לאל גומר עלי. והשי"ת באופן זה ברא העולם למען ידעו כי הוא המלך שהשלום שלו. וז"ש וירא אלקים כו' כל אשר עשה הוא הכלל. טוב מאוד. אם כי עדיין הי' חסר המנוחה שהיא השלימות וגמר הבנין כמ"ש באתה מנוחה ונגמרה המלאכה עכ"ז כתיב טוב מאוד זאת ההכנה ולא הי' חסר רק הגמר שזאת מוכרח להיות בא מלמעלה בסיוע אל ית' כנ"ל. לכן דרשו ז"ל מאוד זו מיתה. כלומר זה שסוף הכל צריכין אל הביטול אליו ית' זה טוב מאוד כנ"ל. ולכן נברא פי הארץ בע"ש ביה"ש כי הזמן אז להתקשר המעשים אל השורש שהוא השלימות כנ"ל. וקרח מרד בזה השלימות כי רצה ליקח בעצמי ולא לבטל עצמו אל הכלל כמ"ש לקמן באורך. לכן החסרון הדבוק בעצם עוה"ז והוא נק' פי הארץ כלומר שמשתוקק הבריאה לקבל השלימות והוא מנע השלימות לכן בלע אותם: וכתיב עושה שלום במרומיו דרשו חז"ל גבריאל שר של אש ושר של מים ע"י ציווי הבורא ית' נעשה שלום ביניהם. פי' ע"י שמבטלים עצמם אליו ית' אף כי הם בחי' מחולקים. השלימות מחבר אותם. וכן צריך להיות אצל בנ"י אם כי יש לכל אחד ענין מיוחד אך ע"י הרצון לשמים וחפץ כ"א לבטל עצמו אל אמיתות רצונו של הקב"ה. זה הרצון מחבר אותם להיות אחד. ואם הי' קרח כן לא הי' נפרד מהכלל. וכבר כ' במ"א באורך:
בפסוק המעט מכם. והול"ל לכם. אכן זה הדיוק הי' החטא של קרח שכתיב ויקח קרח. כי הי' לו נגיעה לגרמיהו. ובאמת עיקר בחירת אהרן כה"ג הי' ואהרן מה כי לא הי' לו שום פני' רק לקבל השפעת קדושה מהבורא ית' לבנ"י לכן בחר בו השי"ת להיות כהן משרת. וכל הממונה על כלל ישראל צריך שלא יהי' לו שום נגיעה בעצמותו כלל. ומזה עצמו הראה לקרח שאינו ראוי להיות כהן. וגם הבדלה ראשונה שהבדילו להיות לוי ג"כ יהי' נאבד ממנו. כי אם הי' כוונתו לשמים להעלות את בני ישראל כפי עבודתו כמ"ש לעמוד לפני העדה לשרתם. היו רואין כי די להם בזאת השירות. וזהו מכם ולא לכם:
אמו"זל הגיד בשם הרב מפרשיסחא ז"ל לראות איך המתנגדים על הצדיק בוחרים לדבר עליו דוקא במדה המתוקנת אצלו ביותר. כאשר אמרו ומדוע תתנשאו והכתוב מעיד והאיש משה עניו מאוד כו' ויש להוסיף על דבריו כי ע"י שהי' ברור לבו של מרע"ה בענוות לכן לא הי' חש להתנהג בדברים שהי' נראה לגאים לומר עליו שמתנשא עצמו, כי לא הי' מציאות ענין גיאות אצלו ולכן לא הי' ניכר בעיני ההמון בחי' הענוות שבו. והכלל בכל דבר עיקר הוא הפנימיות, ועל קרח נאמר ורקב [גי' קרח] עצמות קנאה כי הי' חסר לו הפנימיות. ומרע"ה ואהרן היו הפנימיות הדעת של בני ישראל והם האירו לכל בנ"י ונתרוממו כמ"ש המאור מחזירן למוטב. וקרח ועדתו נתדבקו בחיצוניות בלבד והי' נראה כל מעשיהם טובים מאוד. אבל אהרן הי' נראה איש פשוט ובאמת הי' לו הפנימיות וע"ז נאמר שתולים בבית ה' בחצרות כו'. וזה הי' סימן המטה להראות כי פנימיות שלו דבוק בשורש ודו"ק כי קצרתי בענין זה:
 
Section 7
 
תרמ"א
במדרש אח נפשע מקרית עוז. כבר כ' במ"א. והכלל כי השלימות שהוא הכנת המקבלים להיות כלי מחזיק ברכה גם זה מהבורא ית' כמ"ש עוז לעמו יתן יברך את עמו בשלום. שהוא קרית עוז בחי' תורה שבע"פ חיי עולם נטע בתוכנו. ונק' מלך שהשלום שלו שא"א לשום בריה להשיג השלימות רק בסיוע עליון. וכתיב עושה שלום במרומיו אם כי אין למעלה לא קנאה ולא שנאה אעפ"כ אינם יכולים להשיג השלימות רק בסיוע ה'. וזה הי' חטאו של קרח שערער על אהרן הכהן שהי' בחי' החסד ורצה לגמור הכל עפ"י דין וזה א"א כמ"ש ראה שאין העולם מתקיים ושיתף עמו מדה"ר וכתיב עולם חסד יבנה. לכן איתא כי קרח פגם בבחי' השלום. אם כי אמר כל העדה כולם קדושים וכ"כ ויקהל עליהם קרח שנראה שהחזיק רק בעד הכלל. אבל עיקר החטא כי רצה לבוא להשלימות בעצמו. וזה חטא כי הכל הוא בחסד עליון. ואהרן הכהן הי' עמוד השלום ע"י הביטול אליו ית' דכתי' ואהרן מה הוא. וזה העדות על הבורא ית' כי כלל ישראל הם נשגבים וגבוהים עד מאוד וכל כח שלהם מסרו ליד השליח הוא אהרן עובד ה'. ומכלל ישראל הי' לו זה הכח להיות משרת לה' ית' לבטל עצמו מכל וכל. וע"י זה הי' בכחו להרים כל בית ישראל לדבק אותם בשורש העליון. וזה הי' העדות של המטות מטה אהרן בתוך מטותם שהי' כחו מכלל ישראל. ומטהו יפרח הוא עדות שהוא מקושר בשורש ויכול להטות כל הדבקים בו להביא להם חיות. וזהו מטהו יפרח כי כל צדיק שזוכה במעשיו אין בן כח להביא הארה וחיות לכל הדבקים בו. אבל הזוכה לחסד עליון ממשיך חיות גם למטה עץ. ובודאי הי' איזה נקודה קדושה בקרח. רק שהי' צריך לבטל עצמו להאמת כמ"ש במ"א המשנה כל מחלוקת שהיא לשם שמים הלל ושמאי ושאינה לש"ש זו מחלוקת קרח. וגם זה פי' עושה שלום במרומיו המרוממים אותו ית' וכל מחלוקותם לשם שמים כי זה אש וזה מים אבל כל מגמתם לגמור רצון עליון אז עושה בהם שלום. ומרע"ה אמר ואת אשר יבחר בו יקריב אליו דנראה הלשון כפול. רק י"ל שאמר אם יהי' רצונו ית' לבחור עוד גם בקרח ועדתו כך הוא רצוני. אם כי ידע באמת כי שקר בימינם של קרח ועדתו עכ"ז אמר כי הוא מרוצה לזה. וגם יש רמז בזה כי אם הי' קרח שב בתשובה הי' נמצא מקום גם לחלקו כי זה הפי' כשהמחלוקת לשם שמים סופה להתקיים. והי' הכל אמת. אבל עתה שנאבד נראה למפרע שלא הי' כוונתו לש"ש. ועמ"ש אח"ז:
 
Section 8
 
תרמ"ב
בוקר ויודע ה' כו' אשר יבחר כו'. הגם כי כבר בחר השי"ת באהרן. רק בכל יום יש בחירה מחדש. כמו שבנ"י מקבלין בכל יום מלכותו ית'. כמו כן כביכול הקב"ה בכל יום בוחר בבנ"י ובמנהיגיהם. וכ"כ את ה' האמרת היום וה' האמירך. והוא בכל יום ויום ובכל יום שורה חוט של חסד על בנ"י כמ"ש יומם יצוה ה' חסדו והוא בחי' אהרן הכהן ממש שהי' כלי מוכן בעבור בנ"י. וזה שרמזו שחלק קרח על מצות ציצית כי הציצית הוא אותו החוט של חסד והוא בחי' אהרן ואיתא בזכות שאמר אברהם אע"ה אם מחוט כו' זכה לחוט תכלת והוא כנ"ל להיות חל חן ורצון על אותה נקודה משהו שנמצאת תמיד בבנ"י הן רב הן מעט. לכן הקדימו מצות ציצית בכל יום קודם התפילין שהוא לעורר חסד אל כמ"ש מה יקר חסדך כו' בצל כנפיך יחסיון. אח"כ תפילין. וב' המצות הם בחי' משה ואהרן שלח אורך ואמתך. והם שכל בנ"י נשען עליהם ומתעורר זכותם בכל יום. וזה שהראה להם מרע"ה כי אין אהרן איש פרטי במקרה אבל הוא כלי מוכן לבנ"י כשם שבוקר ואור הם דברים שיש בהם קיום העולם כן אהרן כ"ג. וזה הי' ג"כ אות מטהו יפרח שמי שצריך לעורר החיות בעולם א"י להיות רק ע"י שהוא מתחילת בריאתו כלי מיוחד לזה. וזה בחי' בחירה. כמ"ש במד' אשרי תבחר ותקרב כו'. יש שבחרו ויש שקירבו ע"ש פ' במדבר. ופי' בחירה הוא בעצם. וקירבה ע"י מעשים שלו כמ"ש מעשיך יקרבוך. ואהרן בחר בו השי"ת ואח"כ נתקרב ג"כ אחר ששבו בנ"י מהחטא. וכנראה שקרח עמד כנגד אהרן ע"י ששבט לוי לא היו בהחטא. ולאהרן הי' שייכות בהחטא. מול זה מגיד הכתוב כי אהרן הי' בחיר ה' כמ"ש אשר יבחר כו' כמה פעמים. ובלוים כתיב להקריב אתכם אליו. ויקרב אותך כו' ולא כ' בהם בחירה. [הגם כי במד' במדבר מביא בחירה על שבט לוי נראה שכוונתו על הכהנים כי פסוק בו בחר ה' אלקיך שמביא שם קאי על הכהנים ע"ש]. וז"ש אשר אבחר בו מטהו יפרח כי הוא מיוחד לזה מתחלתו כנ"ל:
ובמשנה מחלוקת שאינה לש"ש מחלוקת קרח. וקשה כי בזה המחלוקת נראה שהי' עבירה גדולה ואיך יחסו לו שהוא רק מחלוקת שלא לש"ש. אבל הנראה בזה כי בודאי הי' קרח מוכן להיות בר פלוגתא לאהרן כמו שמאי והלל. וכמו שיש גם בשמים אש ומים כמ"ש עושה שלום במרומיו. וכמו כן בכלל ישראל כ'ל'י מחזיק ברכה כהנים לוים ישראלים שיש לכל אחד ענין מיוחד רק שצריכין לבטל עצמם להשי"ת. וזה השלימות שנולד מן המחלוקת. וע"י שמתחלתו לא הי' מחלוקותו של קרח לש"ש לכן בא אח"כ לידי חטא זה ונאבד. וז"ש ויקח קרח שלא הי' המחלוקת לשם ה' רק לעצמו. וזהו שהשיבו בוקר ויודע ה' אשר לו פי' שיברר מי שכוונתו אליו ית' כנ"ל. והגם כי הי' קרח חכם גדול על זה כתיב אל יתהלל כו' בחכמתו כו'. בחכמתו דייקא. כי אם בזאת כו' השכל וידוע אותי שצריך להיות המכוון לשם ה' ית':
 
Section 9
 
תרמ"ג
בפסוק המעט מכם כו' ואהרן מה הוא כו'. דאיתא ויקח קרח לעצמו לקח. דאיתא האומר שלי שלך ושלך שלך חסיד ושלך שלי ושלי שלי רשע. כי בנ"י כל אחד מסייע לחבירו והחסיד תולה מעשים טובים שלו בזכות אחרים. והרשע סובר שכל העולם ניזון בשבילו. וכאשר ראינו בגיאותן של עדת קרח. ואהרן אדרבה לא ענה כלום והאמין כי בכח הרבים עובד את עבודתו כי הוא שלוחן של כלל ישראל. וזה שרמז להם מרע"ה המעט מכם כלומר אילו בחי' עבודת הלוים הי' מצד עצמותן ג"כ דיו והותר ואדרבה בזכות משה ואהרן המה ניזונים. ובאמת כל עבודת הכה"ג הוא ע"י הביטול לגמרי להשי"ת. ולכן כל העולם כולו תלוי בו כמ"ש תולה ארץ על בלימה מי שהוא כאין כמ"ש ואהרן מה הוא. וחז"ל דרשו מי שבולם פיו בשעת מריבה וזה נתקיים ממש כאן באהרן שלא פתח פיו במריבה זו. ומסתמא א"י להיות בולם פיו רק כשהוא אין ממש. וזהו עצמו הי' העדות על אהרן הכהן. ויתכן לרמוז בוקר ויודע ה' כי מקודם לא הי' נודע צדקת אהרן עד אחר מחלוקת הזו והי' נסיון לשניהם ואהרן עמד בנסיון וקרח לא עמד כי באמת המחלוקת הי' צריך להיות רק שהי' צריך להיות לשם שמים והי' מתקיים כדאיתא בזוה"ק פ' בראשית במאמר יהי רקיע וכמ"ש במ"א באורך מזה. ולכן אח"ז נתעלה אהרן. וכמ"ש באאע"ה אחר הנסיון עתה ידעתי כו'. ז"ש בוקר ויודע כו'. ולכן אמר להם כי לא שייך כלל קנאה על אהרן שכל כחו הוא הביטול וז"ש ובקשתם גם כהונה כי לא שייך כלל לבקש כהונה שזה ניתן רק למי שאינו מחזיק עצמו לכלום:
בפסוק בוקר ויודע ה' כו' דרשו חז"ל כשם שהבדיל בין בוקר לערב כו'. דהנה קרח הי' אדם גדול כמ"ש חז"ל שהי' מנושאי הארון. אכן ידוע שיש בחי' עובדא ומילולא כמ"ש בזוהר תרומה אורייתא מאן דבעי זכה אבל מלה דקיימא בעובדא כו' צריך סייעתא דשמיא. וזה הי' בחי' הכהן עובד ה' וכל העולם נתחדש בכל יום בעבודתו בביהמ"ק. ז"ש אשר יבחר לשון עתיד דכתיב מי זה האיש ירא ה' יורנו בדרך יבחר. כי בכל יום יש דרך חדש. כדאיתא במדרשות בכל יום הקב"ה מחדש הלכה הגה מפיו יצא כו'. והירא ה' לאמיתו מראין לו הדרכים המתחדשים בכל יום. וגם מי שאינו במדריגה זו כמו אנחנו בגלות עכ"ז ע"י היראה זוכין לכוון כפי מה שמתחדש בשמים. אכן בזמן המקדש הי' בהתגלות. בפרט משה ואהרן שכל העולם נשען עליהם. וע"ז כתיב חסדך ואמיתך תמיד יצרוני זה בחי' משה ואהרן שע"י הכה"ג נמשך חוט של חסד בכל יום לעולם. וזה הי' העדות על אהרן בכל יום ויום שהמשיך אור חדש לעולם. וזה שאמר מרע"ה בוקר ויודע ה' כו' איך יכולין לערר על הכה"ג הרי כל יום ויום מעיד עליו כנ"ל. ויתכן לומר שגם זה נרמז במדרשם ז"ל בפסוק ויעש כן אהרן שלא שינה. מלשון השנות החלום. שלא היו ב' ימים באופן אחד ובכל יום המשיך אור חדש בהדלקות הנרות. וז"ש כן כי בשמים כך הוא והדלקה הוא המשכת אור והיינו כשהוא בהתחדשות כנ"ל. נחזור לדברינו שיש ב' בחי'. פנימיות והוא התורה. וחיצוניות הוא תיקון המעשים וזה בעבודת ביהמ"ק ניתקן כראוי. ולזה צריכין מתנה משמים שאינו בכח אנושי. וגם הפנימיות תלוי בזה לכן עכשיו שאין לנו ביהמ"ק א"י לתקן העשי' כראוי. וזה שכ' בוקר כו' שקיום העולם והעובדא תלוי בהכהן כנ"ל. [ואפשר זה רמז חז"ל נפשע מקרית עוז כי התורה פנימיות נק' עוז ותיקון הנ"ל הוא קרית עוז בחי' שלום כמ"ש במ"א] וזהו העדות של מטהו יפרח שביד הכה"ג לתקן גם החיצוניות ולהטות הכל אליו ית' כמ"ש שתולים בבית ה' בחצרות אלקינו יפריחו:
ובגמ' ובמד' בקהלם אל תחד כבודי בעדת קרח פי' דכתיב ויקהלו על משה ועל אהרן. אבל לא הי' כניסי' לשם שמים ולא נתקיים כי כח האסיפה לבוא לאחדות ולעורר השורש של יעקב אבינו כחן של בנ"י. וזהו סופה להתקיים פי' לעורר הסוף והתכלית אחדות הגמור. אבל בקהלם אל תחד ולא באו להאחדות. וזהו שאמרו כל העדה כו' קדושים כו'. אמת הי' שבכח התאספות בנ"י מעוררין הקדושה והאחדות והשראת השכינה כמ"ש ויהי בישורון מלך בהתאסף. אבל צריכין סיוע שיוכלו להתאסף ולהתאחד. וזה הי' בכח מרע"ה ועבודת הכה"ג. לכן כשרצו להתאסף חוץ מכחם לא הועילו כלום:
 
Section 10
 
תרמ"ד
במדרש אח נפשע מקרית עוז. דכתיב ה' עוז לעמו יתן והוא התורה ה' יברך את עמו בשלום והוא ההכנה שנמצא בכללות בנ"י להיות מתוקנים ומוכנים לקבל התורה וגם זה ברכה מה' ואינו בכח עצמותם וזה נק' קרית עוז. וזה בחי' התיקון במעשה ע"י עבודת אהרן הכהן במקדש. וזה שהקדימו בנ"י נעשה לנשמע שהבינו זאת שצריכין מקודם לתקן העשי' להיות מוכנים לקבל התורה להיות מקודם נמשכים אחר הנהגת מלכותו ית' כמ"ש אשר דיבר ה' נעשה. דיבור הוא הנהגה. וזה עושי דברו. וידוע מ"ש בזוה"ק תרומה אורייתא מאן דבעא זכה אבל עובדא כו'. וזה שאמרו כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו כדאיתא בגמ' מי שיש בו תורה ואין בו יראת שמים כנמסרו לו מפתחות הפנימיים ולא החיצוניים בהי עייל כי יראת שמים הוא תיקון העשי' והוא בחיצוניות לכן היא עבודה יתירה מלה דקיימא בעובדא. כמ"ש האלקים עשה שייראו מלפניו. וע"ש בגמ' פ"ב דשבת אין לו להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד שהוא תיקון הבריאה. ועוד בגמ' שם חבל על דלית לי' דרתא ותרעא לדרתא עביד. פי' תיקון המקום השייך לכל אחד אשר נברא בעבורו כענין אין לך אדם [*כו'] שאין לו מקום והוא תיקון המעשים כנ"ל זה ענין הדירה ותיקון הגוף. ואח"כ הוא כלי מוכן לפתוח לו שערי בינה ולקבל דברי תורה. ויתכן לומר שזה הי' עונש הבליעה חיים שאולה. והיינו הגם שהי' להם אחיזה בתורה שהי' חכם גדול מנושאי הארון אבל לא הי' להם דירה ומקום ומציאות בעולם כלשונם ז"ל דלית לי' דרתא. דכ' נר מצוה ותורה אור א"כ המצות שהם בעובדא רמ"ח מצות נגד האיברים הם כלים והכנה לאחוז בו אור תורה כענין הנר שאין האור יכול להיות במציאות בלי כלי ונר. וזהו שרמזו חז"ל שערערו על מצות ציצית ומזוזה שהם תקונים במלבוש ובדירה להמשיך הכל אחר נקודה הקדושה וזה פתיל תכלת. והמה אמרו טלית שכולה תכלת כו'. כמ"ש כולם קדושים. ובמ"א בארנו שבמדריגת בנ"י בהר סיני הי' כן למעלה מן הטבע כו' אבל אח"כ נפלו ממדריגתם והוצרך להיות תיקונים בעולם תוך הטבע מלה דקיימא בעובדא. ובזה הי' כח אהרן הכהן עובד ה' שניתן לו השלימות מהשי"ת במתנה. ולכן הי' הבירור ע"י קטרת שהוא ענין התקשרות כל העולמות לעולם העליון. וזה הי' חסר לעדת קרח. דכ' שמן וקטרת ישמח לב שמן הוא החכמה. והתורה רמז להמנורה. ובזה הי' כח קרח כמ"ש במדרש בפסוק בן יצהר כו'. אבל כ' ובהעלות כו' יקטירנה וכן בהיטיבו שצריך לחבר הקטרת להנרות ודא בלא דא לא אזלא גם בקטורת כתיב לדורותיכם שהוא תיקון החיצוניות והדירה כנ"ל:
במשנה מחלוקת שאינה לש"ש אין סופה להתקיים זו מחלוקת קרח. פי' שהי' לקרח ענין מיוחד אם הי' מחלוקת שלו לשם שמים. לכן כל החטא הי' כמ"ש יקח קרח שהי' הכוונה רק לגרמי'. ובאמת הכל צריכין סיוע מלמעלה ומי שסומך ובוטח בעשרו הוא יפול. כי הגמר והשלימות הוא בכח השי"ת כמ"ש עושה שלום כו' וכ' שלום שלום לרחוק ולקרוב כו'. פי' דיש ב' בחי' בעבודת ה' בריחוק ובקירוב. ושניהם צריכין סייעתא דשמיא. יש מי שמרחק עצמו ושפל בעיניו והוא מדה טובה אך שצריך להיות במדה וצריכין עזר ה' שלא להתרחק יותר מדאי ויש בחי' התקרבות ואם הוא מתוך אהבת השי"ת ואהבת האמת ואהבת התורה הגם שהוא כמו גיאות מ"מ אם הוא לש"ש מסייעין לו להיות במדה ושלא יבוא לידי גיאות ח"ו. וזה שלום לרחוק ולקרוב שהקב"ה מקבל כל העובדים לשמו ית' ומסייע להם להביאם לדרך האמת והשלום במדה. וכן מצינו באהרן שריחק עצמו כמ"ש קרב אל המזבח שהי' בוש. ובקרח מצינו שקירב עצמו יותר מדאי. כמ"ש המעט מכם כו'. אבל העיקר הי' צריך להיות לשם שמים ואז הי' נעשה שלום ביניהם:
בענין אות המטה של אהרן בתוך מטותם לרמוז כי ע"י התכללות בנ"י אז עבודת הכהן העובד ה' עושה פירות. וז"ש בתוך מטותם שבאמת פעולת הצדיק אינו בכח עצמו רק שמאסף כל חלקי עבודת הפרטים ומוציא אותם מכח אל הפעולה. כי הכל עובדים ה' אך לזכות לעשות פרי למעלה לא כל אדם זוכה לכך. וז"ש אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו. ומדקדקין דהול"ל פרי מעלליו יאכל. אך באמת כולם צריכין להחזיק טובה להצדיק שהוא מוציא מעשיהם מכח אל הפועל שיזכו לאכול פרי מעלליהם כנ"ל. וזהו הי' נחמה לבנ"י שיש לכולם חלק במעשה הכ"ג. וכעין זה הגיד מו"ז ז"ל בשם הרב מפרשיסחא ז"ל שהרמז ויצץ ציץ ויגמול כו' כמו שיש באילן פרחים וציצים ופירות כן יש לכל ישראל חלק. זה בפרח וזה בציצים. אם כי הכהן הוא העיקר כו':
 
Section 11
 
תרמ"ה
ענין מחלוקת קרח שאמר כל העדה כו' קדושים ובתוכם ה'. ומרע"ה אמר אשר יבחר ה' הוא הקדוש. כי באמת כל הקדושה היא הנמשכת מלמעלה כמ"ש חז"ל בפסוק והתקדשתם והייתם קדושים אדם מקדש עצמו מלמטה מעט מקדשין אותו מלמעלה הרבה. וצריך האדם לידע זאת כי כל המעט קדושה שנמצא בו הוא בסיוע שלמעלה. וקרח לקח הקדושה לעצמו כמ"ש ויקח קרח וסבר כי ע"י הקדושה שלמטה בתוכם ה'. אכן לא כן הוא. ובמד' קדושים כו' יכול כמוני ת"ל כי קדוש אני קדושתי למעלה מקדושתכם. וכי מה בא זה המד' ללמדינו. הלא ואל מי תדמיוני ואשוה כתיב. רק הפי' כי הקדושה שנמצא לבנ"י העיקר בהמשכת כח מלמעלה והעבודה למטה הוא רק הכנה שנוכל לקבל הקדושה. ובזה היכול טעה קרח כנ"ל. ובזוה"ק איתא כי חלק על שבת. דכ' בשבת אות הוא כו' לדעת כי אני ה' מקדישכם. כי כן הוא שכל הקדושה בעולם נמצא ע"י השבת שנמשך בו קדושה מלמעלה וימי המעשה הכנה אל השבת. אמת כי נמצא גם בנפשות בנ"י לעורר הקדושה וזהו ענין קדושת המועדות ישראל דקדשינהו לזמנים כמ"ש מקדש ישראל והזמנים. מ"מ קדושתי למעלה מקדושתכם כנ"ל. ובכל עבודה שלמטה העיקר הכח הבא מלמעלה. ואיתא פתחו לי כחודה של מחט ואפתח לכם כפתחו של אולם. והלא הרבה עובדי ה' נמצא בעולם והיתכן לומר שאין בעבודתם כחודה של מחט. אכן התירוץ הוא כי בזו העבודה אין להם רק משהו כחודה של מחט. וכבר ניתוסף בו כח ועזר מלמעלה ולעולם ידו בעליונה כנ"ל קדושתי למעלה מקדושתכם. וכתיב שער החצר כו' יהי' סגור ביום השבת יפתח וביום החודש. והם ב' הכחות החודש הוא הכח שלמטה לתחתונים כמ"ש החודש הזה לכם והמועדות תלוין בו שנקר' מקראי קודש. אבל השבת הוא תחלה למקראי קודש כמ"ש במ"א שע"י השבת זוכין ג"כ למקראי קודש. וב' בחי' הנ"ל הוא תורה שבכתב ושבע"פ. ועיין בזוה"ק פי' אנשי שם קרואי מועד שהי' מבחי' הנ"ל. אבל באמת החלק שיש לאיש ישראל נטוע מבחי' תורה שבע"פ צריך להיות טפל ומקושר להתורה שבכתב. וע"ז נאמר אשרי אדם עוז לו בך כמ"ש בספרים מזה:
 
Section 12
 
תרמ"ו
במדרש אח נפשע מקרית עוז כו' דכתיב ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום והם ב' מתנות שנתן הקב"ה לנו והיינו משה רבינו ע"ה ואהרן הכהן. דמרע"ה הוא שר התורה שנקרא' עוז. ואהרן אוהב שלום ורודף שלום כו'. והענין הוא דאיתא אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום. ופי' השלימות הוא כשיש חיבור ודביקות לתחתונים בשורש העליון כי החלק שלמטה הוא פלגא. ולכן בש"ק שנק' שלום שיש נשמה יתירה הוא כלי מחזיק ברכה לכן כתיב וישבות ויברך ויקדש. בחי' יחוד ברכה וקדושה. שע"י היחוד ודביקות בשורש נק' שלום וזאת הוא בחי' אהרן ע"ה המקרב התחתונים לעליונים ע"י עבודת המקדש שהוא ענין הקרבנות ועי"ז מקרבן לתורה ממש. דכתיב נר מצוה ותורה אור. כי המעשה הוא תיקון הנפשות להיות כלי מוכן לקבל אור תורה וזה שורש התרי"ג פקודין כמ"ש בפ' בהעלותך. וזה י"ל שורש מצות נרות וקטורת בכל יום נ"ר רמ"ח מ"ע בדחילו ורחימו כדאיתא בזוה"ק. וקטורת רמז לשס"ה גידין ולכן רמזו חז"ל שהי' בו שס"ה מנים נגד ימות החמה והוא נגד שס"ה מל"ת שקטרת לשון קשר לעכב מלנטות במקום האסור. ואין להאריך עתה בזה. אבל הכלל כי עבודת הכהן הוא תיקון התרי"ג איברים וגידין להיות כלי מוכן לקבל התורה. והקב"ה וב"ש הכין לנו הסדר להיות מוכנים לקבל התורה. ולכן במשכן התכלית הי' ונועדתי לך שם כו'. וכן במקדש הי' לשכת הגזית שמשם תצא תורה כדכתיב כי מציון תצא תורה. ונקרא כל הסדר קרית עוז. ובזה פגם קרח אם כי הי' חכם בתורה. אבל החכמה בלבד לא מהני מידי:
וזה היה העדות במטה אהרן שפרח והוציא ציץ כו' להודיע שהוא מעלה הכל אל השורש. ונראה מדצוה הקב"ה להיות מונח לעולם לפני העדות שהכנת אהרן הי' לדורות עולם. וגם עתה מאיר לנו עבודת אהרן כמו שאור תורה של מרע"ה הוא לדורות כן בחי' אהרן. ואא"ז ז"ל אמר כי בש"ק שיש הארה ממקום הגנוז מאיר לנו הנר המערבי ע"ש בפ' בהעלותך. כן יתכן לומר גם על מטה אהרן שג"כ נגנז עם המשכן. ושבת קודש הוא יום המוכן לדביקות בשורש כנ"ל. לכן בשבת ניתנה תורה שנעשו כלים לקבל התורה כמ"ש לעיל. וגם כחו של אהרן מסייע לנו כנ"ל. וכתיב לאות כו' משמע שבנ"י הרגישו כל אחד הדביקות בכחו של אהרן ע"י המטה שמונח לפני העדות:
בפסוק ברית מלח עולם. פרש"י מספרי שברי' ומבריא אחרים כו'. שזאת המתנה שנתן השי"ת לאהרן להיות מדבק כל בנ"י אליו כמ"ש ומקרבן לתורה. דכתיב עבודת מתנה אתן את כהונתכם. פי' בס' תניא שהוא בחי' האהבה להשי"ת שזוכין רק במתנה ע"ש פ"ד. וע"ז כתיב עזה כמות אהבה כו' אם יתן איש את כל הון ביתו כו' וזה נתקיים בקרח שרצה לבוא למדריגת אהרן כמו שדרשו עליו חז"ל בוטח בעשרו כו' יפול. ואין לפרש שעשה קרח הכסף לפסל להיות בטוח על כסף וזהב. אך הוא בחי' בכל מאודך. שבודאי נתן כל העושר לזכות על ידו לעבודת המקדש רק שאין יכולין לזכות לזה רק במתנה. וזה הרמז בפסוק אל יתהלל כו' גבור כו' עשיר כו'. וכולם הם מדריגות שיכולין לזכות ע"י הגבורה כבישת היצר וע"י החכמה וע"י בכל מאודך. אבל העיקר הוא מי שיש לו דביקות בעצם והוא מתנה מהשי"ת השכל וידוע אותי. ובודאי קרח הי' עובד ה' ורמז העושר כדכתי' מצפון זהב יאתה כדאיתא בספרים ענין עבודת הלוים. אבל הכהן הוא בחי' אהבת ה' והקב"ה נתן בחי' זו במתנה לבני ישראל כמ"ש אוהבם נדבה. ונמצא מזה בכל איש ישראל רק אהרן הי' האהבה שבכלל ישראל. וע"י שהיה כן מדתו כמ"ש אוהב את הבריות ומקרבן לתורה כדדרשו חז"ל בפסוק ואהבת את ה' להיות שם שמים מתאהב על ידך ואהרן בחר לו זה הדרך וזכה בו להיות כלי מוכן בעבור כל בנ"י. וע"ז מבקשין ואהבתך אל תסיר ממנו כו'. שא"י לבוא לזה רק בכח המתנה כנ"ל. ולכן נתנו בנ"י תרומה לכהן ובכח זה נתדבקו בשורש כמ"ש איש אשר יתן לכהן לו יהי' כפי התחברות שהי' להם לכהנים זכו במדתם. ואיתא במשנה כל שמעשיו מרובין מחכמתו דומה לאילן ששרשיו מרובין כו'. וזה היה החילוק בין אהרן לקרח אם כי חכם גדול הי'. אבל אהרן הי' כל מעשיו בדביקות בשורש העליון. ואיך יתכן להיות מעשיו מרובין מחכמתו רק מי שזוכה לסייעתא דשמיא בחי' אהבת חסד כנ"ל. ואז כל הרוחות אין מזיזין אותו:
 
Section 13
 
תרמ"ז
במשנה כל מחלוקת שהיא לש"ש סופה להתקיים זו מחלוקת שמאי והלל ושאינה לשם שמים מחלוקת קרח כו' וכן הוא בזוה"ק דפליג על שבת שנק' שלום ואחיד במחלוקת ע"ש. כי בודאי יש מקום לחילוקי דיעות שנמצא בבנ"י כמ"ש כשם שאין פרצופיהם שוה כך אין דיעותיהם שוות. והענין עפ"י מ"ש אא"ז מו"ר ז"ל על המשנה אם אין אני לי מי לי כי כל אדם נברא לתקן דבר מיוחד שאין אחר יכול לתקן וכן בכל זמן וזמן מיוחד תיקון אחר. עכ"ז כשאני לעצמי מה אני שצריך כל אחד לבטל חלק פרטי שלו אל הכלל ע"כ דפח"ח. וענין זה נוהג בעולם שנה נפש. כי בששת ימי בראשית נברא בכל יום ענין מיוחד לא ראי זה כראי זה. אך השבת הוא הכולל כל הימים והוא כלי מחזיק ברכה ע"י שיש בו האחדות לכן הוא קיום כל הימים כדאיתא באת שבת באת מנוחה ונגמרה המלאכה כי אם אין שלום אין כלום. וכמו כן בנפשות כל נפש יש בו ענין מיוחד ובנ"י הם הכלל. אעפ"כ בבנ"י עצמם יש ג"כ צדיק הכולל כל הפרטים כדאיתא שיהי' יודע להלוך נגד רוחו של כל אחד וכמו כן בעולם ציון מכלל יופי שיש בכל מקום ענין ויופי מיוחד. וארץ ישראל וביהמ"ק הי' בו שורש כל מיני יופי של כל המקומות. והנה כן עשה השי"ת שיהי' מקודם ששת ימי המעשה ואח"כ יהי' חיבור אחד מכולם. וכמו כן הגם כי המחלוקת צריך להיות שכל אחד יאמר דעתו אבל הכל כדי שיהיה אח"כ אחדות אחד. כדכתי' והב בסופה אהבה בסופה זה הוא מלחמת ה' לש"ש ומתחיל בפירוד ומסיים בחבורא ואז מתקיים כמ"ש עושה שלום במרומיו. והנה מרע"ה ואהרן המה הראשים הכוללים כל נפשות בנ"י כמ"ש בגמ' ומדרש מה טוב כו' שבת אחים גם יחד כו' כטל חרמון כו' שם צוה ה' את הברכה כו'. כמו שביהמ"ק הי' הברכה לכל המקומות כן אחים הללו המשיכו הברכה לכל בני ישראל. וכתי' גם יחד הוא כשכל בנ"י נתאספו והי' האחדות בהם אז חל עליהם הברכה משני שדיים אלו כדכתי' שני שדיך כו'. וגם זה אמת כי בכל עת שיש אחדות בבני ישראל מתעורר כחות אלו של משה ואהרן. ובגמ' דהוריות דרשו שמן המשחה צנצנת המן ומקלו של אהרן נגנזו ולמדו משמרת משמרת דורות דורות ע"ש פי' שכחות שהמשיכו מרע"ה ואהרן נשאר נגנז לדורות. וגם בשבת קודש שיש האחדות בישראל מתקיים שבת אחים גם יחד כדאיתא שמרע"ה מחזיר לבנ"י הכתרים. וגם פריסת סוכת שלום שהוא מדת אהרן. ובמד' ואהרן מה הוא בשעה שיצק שמן המשחה על ראשו נזדעזע שמא מעלתי דכ' על בשר אדם לא ייסך כו'. ממשמע שנא' כן. א"כ אהרן אינו בכלל בשר אדם. כי מלאך ה' צבאות הוא. וז"ש ואהרן מה הוא כי לא ידעו קרח ועדתו מהותו של אהרן הכהן כדאיתא במד' שלח שאמר פנחס הכהן מבקש נראה ואינו נראה ע"ש. ובמדרש שנחלק קרח על מצות ציצית ומזוזה. דכ' ה' אורי וישעי שבנ"י צריכין להמשיך כחות עליונים מהארת הנשמה. ומרע"ה ואהרן המשיכו אלה הכחות לדורות. וזה שנזדעזע שמא מעלו. רק השי"ת הסכים עמהם ונשאר לנו ע"י המצות לעורר בכל יום אלה הכחות כי הטלית הוא מעין בגדי כהונה של אהרן לעורר חסד ה'. וע"ז מבקשין הראנו ה' חסדך הוא אהרן שבזכותו כתיב עין בעין נראה אתה ה'. וכ"כ בציצית וראיתם אותו דכתיב אתה הראת לדעת. שיש בבנ"י כחות חיצוניות ופנימיות. הטלית ובגדי כהונה הם בהתגלות ה' אורי. והדעת בפנימיות בחי' תפילין ומזוזות שמות הקודש הנחקקים בפנימיות בני ישראל וע"י אלה המצות יכולין לבוא אל הדעת כמ"ש למען תה' תורת ה' בפיך. וזהו וישעי בחי' משה רבינו ע"ה מושיען של ישראל וז"ש וישעך תתן לנו שהוא דביקות בעצם הנפשות בפנימיות הדעת כנ"ל. ועל זה כתיב שלח אורך ואמתך בחי' משה רבינו ע"ה ואהרן כנ"ל. והנה אות המטה של אהרן הי' להודיע כי כחות מרע"ה ואהרן הוא משמים דכתיב בוטח בעשרו יפול וכעלה צדיקים יפרחו וזה נתקיים במחלוקת קרח שהי' לו מפלה ופרח מטה אהרן. [וכן מצאתי ג"כ ברבינו בחיי וגם בילקוט]. ופי' הפסוק כי הצדיקים הם כעלה שהיא רכה ודקה ועי"ז עצמו יש להם חיות וכח חדש בכל עת שהם דבוקים בשורש ע"י הביטול כדכתי' ואהרן מה הוא. אבל הבוטח בעשרו והוא קשה כעץ נופל. וכתי' מטה אהרן בתוך מטותם כמ"ש לעיל שבת אחים גם יחד שכחו של כה"ג הוא כשכל בנ"י מתאספין ונעשין אגודה אחת אז חל עליהם כלי מחזיק ברכה. והסיוע היורדת משמים. וקרח התחזק רק בכח עשרו שלמטה. ועיין בס' נועם אלימלך שפי' כן ויקח ואתפליג ע"ש. והנה במשנה סופה להתקיים וביארו בגמ' במחלוקת שמאי והלל מאחר שאלו ואלו דברי אלקים חיים למה זכו ב"ה לקבוע הלכה כמותם שנוחין ועלובין היו ע"ש בעירובין. והענין הוא עפ"י מ"ש במ"א דכתבו חז"ל שעלה במחשבה לברוא במדה"ד וראה שאין עולם מתקיים ושיתף מדה"ר. ובארנו כי לא הי' שינוי ח"ו רק שכן הי' הבריאה שיהי' בכל דבר תחילתו סדר הדין ובגמר ישתתף מדת הרחמים. ופי' אלו ואלו דברי אלקים חיים שב' הדיעות מתקיימים בשמים רק בעוה"ז הלכה כב"ה. ובשם האר"י ז"ל איתא סופה להתקיים כי לעתיד יהי' הלכה כב"ש. והוא כנ"ל סוף מעשה במחשבה תחלה. כי בודאי כמו שעלה במחשבה כך יהי' רק בנתיים בעוה"ז מתנהג בשיתוף מדת הרחמים. וקרח שרצה שיגמור בפועל במדת הדין שהוא מדת הלוים וזה א"א. וכן איתא כי הלוים הוא התעוררות הראשון אבל הגמר צריך להיות בחסד כדאיתא שמאלא אתער וימינא עביד. ובודאי המחלוקת של קרח היה צריך להיות רק שלבסוף יבטל עצמו אל האמת. ועיין בזוה"ק בראשית באריכות ענין קרח ושמעתי ממו"ז ז"ל כי מוכן הי' קרח להיות ראש ללוים כמו אהרן כ"ג לכהנים אלא שדחק את השעה כו'. ונראה כי עתה זכה אהרן לקבל מדריגת קרח כדאיתא זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע לא זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם. וי"ל דשניהם נתקיימו בכאן כדאיתא בחובת הלבבות כי המלשין על חבירו נותנין עליו חובות חבירו וזכיות שלו נותנין לחבירו ע"ש. ולכן כתיב אח"כ הנה נתתי. [בשמחה שניטל מאהרן כל הרשימה שהי' לו מחטא העגל] וניתן לו תרומה ותרומת מעשר. ועיין ברע"מ כי תרומה מסטרא דחסד ותרומת מעשר מסטרא דדינא נראה שזה הי' מוכן ללוים אם הי' קרח ראש להלוים. ועתה ניתן הכל לאהרן. ומכאן נראה בעליל מאמר חז"ל אין כלי מחזיק ברכה אלא השלום שאהרן זכה בכל בכח השלום שהי' לו. ומתחלה כתיב אהרן אחיד הלוי ופרש"י שהי' ראוי להיות לוי ולא כהן ונתן לו מרע"ה הכהונה. וזה הי' בטובת עין של משה רבינו ע"ה. ועתה קיבל בחי' הלוים מקרח וזכה בכל:
 
Section 14
 
תרמ"ח
בענין מחלוקת קרח וגם מ"ש חז"ל בקהלם אל תחד כבודי כו' דידוע בחי' כהן ולוי ימינא ושמאלא כדאיתא בזוה"ק כי יש בתורה כל הדרכים שנק' תורת חסד ואש דת ותורת אמת. והלוים הם בחינות הדינין ואש לכן אמר יעקב אע"ה אחלקם ביעקב כו' שרצה שיבטלו כחם לכללות ישראל ושלא יוכלו להתקבץ כאחד בפני עצמם כי היו מכלים העולם בגודל אש הגבורה שבהם. והנהגת הכלל לא יוכל להיות עפ"י דין רק בחסד. והגם שנמצא יחידי סגולה שיכולין לעמוד במדה"ד. מ"מ צריכין לבטל מדתם לבחי' החסד. ובמדרש סוף במדבר אל תכריתו כו' שבט כו' הקהתי הה"ד עין ה' אל יראיו למיחלים לחסדו. פי' כי היראים צריכין להיות מיחלים לחסדו שלא לחפוץ להנהיג במדה"ד. הגם כי אין מחסור ליראיו כתיב. אבל בעוה"ז אין יכולין להתקיים במדה"ד ואותן יראי ה' המיחלים לחסדו בהם בוחר ה' ולכן צוה המקום ב"ה שיבטלו הלוים אל הכהנים. וכתי' אהרן ובניו יבואו כו'. כי בשעת המסעות נשאו הלוים כלי המשכן והארון. ובשעת החני' היו הכהנים משמשין מבפנים ולוים בחוץ דכתיב ויהי בנסוע כו' ויפוצו אויביך כו'. כי הנסיעה הי' בחי' מלחמה עם הסט"א והלוים הם אנשי המלחמה בכלל ישראל. והכהנים בחי' המנוחה. והכינוס היא בבחי' החסד וסימנך ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו כי התקיעה הוא בחי' החסד והרחמים והתרועה בדין ובחי' אהרן הכהן הוא תורת חסד. ולכן ניתן לו לברך את בנ"י מצות ברכת כהנים. והלוים הם בחי' אש דת ולכן כתיב בפרשת תבוא וענו הלוים כו' קול רם כו' כל הארורים הכתובים שם. והגם כי גם הכהנים היו שם מ"מ בקרא כתיב הלוים. ויתכן כי הכהנים היו מצד הברכות והלוים מצד הארורים. ובאמת לכל אחד יש חלק בתורה [כדאיתא בזוה"ק לוים בארונא אשלים כולא ע"ש והרמז דאיתא לא (התחיל התורה) [*נברא העולם] בא' משום שהוא לשון ארור. והתורה התחיל אנכי להודיע כי בקבלת התורה ניתקן גם שמאלא]. אבל משה רבינו ע"ה הי' בחי' תורת אמת והוא הממוצע הכולל ב' הדרכים והיו צריכין קרח ועדתו לבטל כחם אליו כדאיתא בזוה"ק בראשית:
לפרשת קרח חז"ל דרשו עליו בוטח בעשרו כו' יפול. דכ' ריש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חקי. ובאמת אמרו חז"ל אין עני אלא מן התורה ומצות. משמע שעושר הוא ג"כ בתורה כמ"ש שפיקח גדול הי' קרח וחכם בתורה. אבל באמת החכמה צריכה להביא האדם לידי מעשה וע"ז כ' הטריפני לחם חקי ואין לחם אלא תורה שיזמין השי"ת לאדם דברי תורה שיעשו בו רושם ויקח חיות ומזון מהדברים שזה תכלית התורה. ומה"ט נקראת התורה לחם שנותן מזון וקיום אל האדם. וזה רמזו במשנה אם אין קמח אין תורה פי' שתכלית התורה להוציא ממנה קמח ומזון. ושמעתי מאמור"ז ז"ל שלכן יש בתורה ברכה לפני' ולאחרי' כמו במזון כשהוא רעב מברך על שהזמין לו השי"ת הלחם. וכשהוא שבע יש ברהמ"ז על השביעה מה שהלחם מתעכל במעיו ומשביעו ולכן שיעור ברהמ"ז כל זמן עיכול. וכמו כן יש לברך לאחרי' על קבלת חיות ומזון מהתורה שיהי' נבלע בדמיו ודפח"ח. וזה היה חסר לקרח. וזה הרמז שירדו חיים שאולה שהגם שהי' בו דברי תורה אבל לא עשו בו רושם:
במדרש הנועדים על ה' בא וראה חסידותו של אהרן כו'. וכבר כתבתי לעיל מזה רק באתי להוסיף דאיתא בזוהר איזהו חסיד המתחסד עם קונו דעביד לי' קן כו'. וכמ"ש תומיך ואוריך לאיש חסידיך כו' האומר לאביו ואמו כו' פי' ע"י הביטול זכה שישרה עליו השכינה ויהי' מדור וקן. א"כ נועדים על ה' ממש כביכול. והוא היפוך מדת קרח ויקח כו'. ואהרן מה הוא. ועל הפרש זה כתיב מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו איש טוב מהארה היורדת עליו כמ"ש במ"א בפ' עושה שלום במרומיו יעשה שלום עלינו ע"ש:
ברש"י וגמ' לא כתיב בן ישראל שיעקב ביקש רחמים על עצמו שלא יזכר שמו על המחלוקת. ומה ענין רחמים על עצמו. אך הנקודה שנטע יעקב אע"ה נקודה של אמת בתוך בנ"י על זה בקש שלא יוכל להתקלקל לעולם. ולכן אמרו חז"ל אעפ"י שחטא ישראל הוא. וכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב. והיינו שאם אדם חוטא מסתלק ממנו אותה הנקודה אבל לא יוכל לחטוא בזה שהוא בחי' תתן אמת ליעקב. ופי' אמ"ז ז"ל שאמת הוא דבר המתקיים לעד כי מים המכזבים מימיהם פ"א נק' כזב היפך האמת. ולכן בהתיחסו על הדוכן כתיב בן ישראל שחלק זה מצטרף לטובה ולא לרעה. וז"ש שלא יזכר שמו על המחלוקת כי כחו של יעקב אינו מתגלה במחלוקת רק אם דבוקין באחדות. ולכן בשבת קודש כתיב והאכלתיך נחלת יעקב שזוכין בש"ק להארת הנקודה של אמת שהוא נחלת יעקב. שהגם שיש לכל איש ישראל חלק מזה. אבל בשבת היא מתגלה ומאיר ונותן קיום ומזון לעובד ה' כמ"ש והאכלתיך נחלת יעקב:
 
Section 15
 
תרמ"ט
בזוה"ק מחלוקת פלוגתא דשלום שבת שמא דקוב"ה כו'. הענין הוא כי הכהנים ולוים הם מדריגות חלוקות כדפי' בזוה"ק בוקר ויודע כו' אהרן בחי' יומם יצוה ה' חסדו. ולוים בחי' בלילה שירה עמי ימינא ושמאלא. והנה בשורש העליון הכל אחדות אחד. וע"ז מברכין יוצר אור ובורא חושך הם בפרטות כל אחד בפ"ע זה ביום וזה בלילה. עושה שלום ובורא הכל הוא בחי' השבת שבו מתחדש אחדות כלל הבריאה. ובימי המעשה הוא בפרט כל יום בפ"ע. וכתיב ויהי ערב ויהי בוקר בכל ימי המעשה ולא בשבת כי בשבת הכל אחד. וכל אלה הענינים הם גם בפרט כל עובד ה' שיש באדם עצמו מדות חלוקות. וזה המחלוקת באדם עצמו שמדה זו ממשיכו לכאן וזה לכאן. ובש"ק שזוכין לסייעתא דשמיא שורש העליון בהארת נשמה יתירה נק' יום מנוחה שבו מתאחדין כל המדות להיות אחד. כדאיתא בשם הרמב"ן ז"ל בעוה"ז מי שאוהבו אינו ירא ממנו וכמו כן להיפוך. רק בעבודת הבורא ית' אהבה ויראה מתאחדין. והכלל כפי סייעתא דשמיא שזוכה האדם להפיק רצון מהשי"ת זוכה אל השלימות כמ"ש ברצות ה' כו' גם אויביו ישלים אפילו היצה"ר כדכתיב בכל לבבך:
ופירוש ויקח תרגום ואתפלג. ועוד אמרו שלקח מקח רע לעצמו. דאיתא במד' מטות ג' מתנות בעולם זכה בא' מהן זכה בכל חכמה גבורה עושר אימתי בזמן שהן מתנות שמים ובאין בכח התורה ע"ש. לכן הי' צריך קרח לבטל חכמה ועושר שלו אל התורה דכתיב אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד. אבל הוא לקח לעצמו ואתפליג מן השורש כמ"ש שם המדרש חוטפין לעצמן ולכן לא הי' לו קיום. ואהרן היו כל מעשיו דבוקין בשורש ועליו נאמר ותקעתיו יתד במקום נאמן ומתקיים לעד. וזה נק' אורך ימים כח השורש כי כח הכהן הוא מן השמים כדאיתא בגמ' כהני שלוחי דרחמנא דמי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד ושליח מצי כו'. ואמת כי שניהם אמת שבנ"י נותנים כחן להכהן ונעשה בזה כלי לקבל כח עליון. וקרח סבר כהני שלוחי דידן בלבד לכן נדמה לו כי בודאי גם אנן מצינן למיעבד כדאמר כולם קדושים אבל באמת כח הכהן בעזר עליון והוא שלוחא דרחמנא וזהו הי' האות מטהו יפרח [שוב ראיתי במד' עצמו פ' מטות דורשו על קרח]:
 
Section 16
 
תרנ"א
איתא במשנה מחלוקת שאינה לש"ש אין סופה להתקיים זו מחלוקת קרח כו'. דכתיב בספר מלחמות ה' את והב בסופה ודרשו חז"ל אב ובנו שעוסקין בתורה נעשו כאויבים זה לזה ובסוף נעשו אוהבים ע"ש. וזהו פי' מחלוקת לשם שמים ואז נק' מלחמות ה' לכן סופה להתקיים זה הוהב בסופה. כי באמת שלום שהוא מדה טובה הוא ג"כ מתוך המחלוקת שהרי לא שייך שלום רק בין ב' צדדים. אבל [*אם] הוא במחלוקת שלשם שמים זוכין אל השלום. כי באמת כל אדם יש לו דיעה מיוחדת בתורה וכל בעל מחלוקת צריך לידע כי גם לחבירו יש דיעה אחרת ולא להיות עומד על דעתו רק לבקש האמת ואז השי"ת מאיר עיניהם ונעשה השלום מתוך המחלוקת. ואמת כי בסופה הוא בחי' השלום בחי' יוסף הצדיק. וכן הוא בעוה"ז שכל התולדות באין מזו"נ ויש לכל אחד ענין מהופך דכתיב כנגדו. ומ"מ שניהם לדבר אחד מתכוונים ונעשה שלום בסוף. וכן הוא בפנימיות כל ימי המעשה יש לכל יום ענין מיוחד ולכן שבת השלים העולם שהי' חסר מנוחה שהוא בחי' אהבה בסופה ואז נעשה שלום וכתיב אח"כ אלה תולדות השמים והארץ ע"ש. וזה ענין עונתן של ת"ח משבת לשבת. ובאמת השלום אינו בעוה"ז רק בכח סייעתא דשמיא כמ"ש במד' בראשית אמת ושלום אמרו אל יברא דכולא שקרים וכולא קטטה. ולכן האוחז במחלוקת יותר מדאי אין לו קיום בעולם. ומשה רבינו ע"ה זכה לתורת אמת. ואהרן זכה לבחי' השלום. וקרח הי' היפוך אהרן בעל מחלוקת. ודתן ואבירם היפוך משה רבינו ע"ה בעלי שקרים. וזהו ענין בליעת פי הארץ ואיתא כי פי הארץ נברא בע"ש ביה"ש. ורחוק הדבר שיהי' המכוון רק על בליעת הרשעים. אבל הענין הוא כנ"ל כי העוה"ז חסר השלימות. ולכן הארץ צריכה לקבל גמר השלימות מן השמים והוא שהי' העולם חסר מנוחה. ונפתח הפה בבוא השבת לקבל השלמה מלמעלה. כמו שאנו מקבלים השבת כמו כן כלל הבריאה מצפה אל השלימות הבא בשבת. והוא דביקות הכל בשורש ואז זוכין גם בעוה"ז לאמת ושלום אעפ"י שהוא עלמא דשיקרא וקטטה. וקרח ועדתו שלא רצו בשלום נבלעו בשאול. וזה השלימות הבא מלמעלה ניתן לבנ"י ולכן נק' השולמית. כי הקב"ה עושה שלום בעולם שנה נפש. שיש בכל מקום נטיעות מיוחדים לאותו מקום. וארץ ישראל בכח ביהמ"ק היתה עושה כל מינים כמ"ש לא תחסר כל בה. ובזמן כל יום כו' והשבת עושה שלום. ובנפשות בנ"י מקבלין השלימות. ובשבת קודש מתאספין כל הג' כמ"ש הפורס סוכת שלום עלינו ועל ירושלים:
במדרש ואהרן מה הוא. בא וראה חסידותו של אהרן כשנמשח בשמן המשחה נזדעזע שמא מעלתי כו' יצא ב"ק מה טוב כו' שבת אחים כו' ע"ש. פי' שבת אחים על משה ואהרן שהיו מתחברין יחד בעוה"ז ובעוה"ב. וזהו גם יחד כמו שהי' למטה כן הי' למעלה שבת אחים. וזהו עיקר התכלית ותורת האדם להיות מכיר את מקומו להיות מעשיו למטה מיוחדות אליו גם למעלה בשורש. ומאחר דכתיב על בשר אדם לא ייסך א"כ כשנמשח אהרן נתלבש בלבוש מלאך ה'. וז"ש נזדעזע שנתהפך להיות מלאך ה'. ולכן כתיב הנועדים על ה' ואהרן מה הוא. ולכן ירא אהרן פן חלקו שלמטה אינו מוכן ומתאחד לחלקו הנשפע עליו מלמעלה בשעת עבודתו בקודש ויצא ב"ק כו' שבת אחים גם יחד כנ"ל:
 
Section 17
 
תרנ"ב
בעזה"י מפ' קרח
בפסוק ויקח קרח ואתפליג דאיתא בזוה"ק שחלק על שלום שבת שמא דקוב"ה ע"ש. דאיתא שמא קדישא סתים וגליא וכן אורייתא וישראל. וזה פי' שמו של הקב"ה שלום כי כל מעשיו בסתים וגליא פנימיות וחיצוניות. וכמו כן יש בבנ"י צדיקים בהתגלות ויש בנסתרות. ובודאי הי' קרח ועדתו אנשים גדולים והיו נראין בהתגלות כאלו הם גדולים מאהרן הכהן. אבל כח הפנימיות גובר וזה הי' הסימן פרח מטה אהרן שיש לו חלק בנסתרות. ואיתא כהנים שומרים מבפנים ולוים מבחוץ שכן הי' משמרות הלוים וכחם ועבודתם בבחי' חיצוניות וכהן בפנימיות. וכתיב ששת ימי המעשה יהי' סגור וביום השבת וחודש יפתח שער החצר הפנימית. ולכן נקרא שבת שלום שיש בו התגלות הפנימיות. וימי המעשה הוא חלק התגלות ואינו שלום. וכמו כן הלוים היו בחיי ימי המעשה ולכן בנסוע הארון היו הלוים נושאין הארון וכלי המשכן כי הם אנשי המלחמה בחי' ימי המעשה. ושבת יום מנוחה כשהיו הארון והמשכן במקומם היו הכהנים עיקר. ולכן הי' צריך קרח לבטל א"ע אל אהרן כי תכלית המלחמה לבוא אל המנוחה. וצרכין לבטל ימי המעשה אל השבת. ושבת וחודש הם שני פתחים בחי' משה ואהרן כמ"ש במ"א. [ויש רמז למ"ש חז"ל שלקח טלית שכולה תכלת. דאיתא תכלת דומה כו' לרקיע ורקיע לכסה"כ. ומדקדקין לימא בקיצור דומה לכסה"כ. אבל הוא כנ"ל שיש ב' מדריגות. דומה [*לים] לרקיע בחי' התגלות אבל יש מדריגה פנימיות נסתרת מה שדומה לכסה"כ ולזה א"א לבוא רק בכח פתיל תכלת שצוה הקב"ה וקרח הי' מדבק עצמו רק במדריגה חיצוניות אבל אין זה העיקר כמ"ש]. ושבת וחודש בשניהם יש התגלות כח פנימיות לכן כתיב בשבת זכור ור"ח נק' יום זכרון ומבקשין יעלה ויבוא זכרוננו. כי זכר הוא פנימיות הדבר כמו אזכרתה:
איתא בספרים בענין השקדים שהיו במטה אהרן לבית לוי שהי' רמז דיש בשבט לוי כהנים ולוים והם כמו שקדים מתוקים ומרים. ואיתא החייב במתוקים פטור במרים. כי המתוקים גדולים טובים מקטנים. ומרים קטנים טובים. לכן לוים נפסלין בשנים ומבן חמשים כו' ישוב מצבא העבודה. ע"ש בס' שפתי כהן ומג"ע. ולכן מצינו שקרח נשפל בימי זקנותו ואהרן נתעלה ביותר. ובאמת הכל הולך אחר החיתום. והלוים הם רק מתחילין כדאיתא שמאלא איתער וימינא עביד. ואיתא במשנה הכשר בכהנים פסול בלוים כו'. הכהנים נפסלין במומין כי הם בחינת שלום כמ"ש בריתי שלום כשהוא שלים ולא קטוע ולוים בשנים כי הם רק מתחילין ולכן אין המום פוסל בהם כי אינם משלימין. והענין הוא כדאיתא אין מלחמה נאה אלא לבחור לכן נדמה הקב"ה וב"ש בים כבחור איש מלחמה ובמתן תורה כזקן מלא רחמים ע"ש. והלוים הם אנשי מלחמה שקדים מרים ולכן רק קטנים כשרים. ואהרן הוא זקן מלא רחמים [ואיתא במד' כשמן הטוב על הראש כו' זקן אהרן וכי ב' זקנים הי' לאהרן רק שהי' נדמה למשה כאלו הי' יורד על זקנו וזהו הזקן זקן ע"ש. והפי' שביטל עצמו אל משה רבינו שר התורה ונעשה כזקן אחד וזהו עצמו בחי' שבת שנק' שלום ע"י שעתיקא קדישא מתגלה בשבת קודש. והמשכיל יבין דברים אלו ביותר]. וכמו שיש זמנים שהקדושה והפנימיות מתגלה בהם כמו כן יש צדיקים שעל ידיהם נעשה השלימות בעולם. והלוים היו בחינת הנהגה של ימי המעשה בקטנות. [ויש רמז אתם המיתם כו' עם ה' מלשון גחלים עוממות שכן כל אלו הגדולים היו בהתגלות יותר כנ"ל. גם יש רמז לאות לבני מרי היינו הלוים שהם בחי' מרים]:
בפסוק ברית מלח עולם. דאיתא בגמ' העובר לפני התיבה צריך לסרב ואם לא סירב דומה לקדירה חסירה מלח ואם סירב יותר מדאי דומה לקדירה שהקדיחתו מלח. ואהרן הכהן שבחר בו הקב"ה עשה השירות כדין כמ"ש במד' כשמשח אותו מרע"ה נזדעזע כו' מפני שמי נחת הוא שהבין בעצמו שאינו כדאי כמ"ש קרב אל המזבח למה את בוש לכך נבחרת. וקרח שביקש מעצמו הכהונה ולא הי' לו חלק בסרבנות א"א להיות כהן עובד כדכ' לא תעלה במעלות על מזבחי כמ"ש שם במדרש שלא יפסיע פסיעות גסות. וע"י בושה והכנעה זו מתקיים הכהונה לאהרן לדורות. ומשה רבינו ע"ה איתא שסירב יותר מדאי בסנה ולכן ניטל ממנו הכהונה כמ"ש חז"ל בפסוק אהרן אחיך הלוי שהי' ראוי להיות לוי ואתה כהן כו'. כי מרע"ה איש האלקים כמלאכים עליונים כמ"ש עניו מאוד מכל האדם אשר על כו' האדמה. אבל הכהן במקדש צריך להיות בו בחי' ממוצעת. הגם שיודע בנפשו שאינו כדאי אבל מצד הציווי והשליחות צריך לעשות את שלו. ואהרן הי' כן כמ"ש ויעש כן אהרן שלא שינה. וי"ל במ"ש כאן קח כו' המחתה כו' והולך מהרה וכ"כ וירץ כו'. ובכ"מ כתי' לא תעלה במעלות רק לילך עקב בצד גודל. וי"ל עפ"י המשנה שם. העובר לפני התיבה וטעה יעבור אחר תחתיו ולא יהי' סרבן באותה שעה. וכאן מסתמא הי' איזה ענין לתקן בקטורת שעל המחתה בחוץ שרצו בזה קרח ועדתו. אך טעו ולא עלתה בידן והוצרך אהרן לעשות תחתיהן בלא סרבנות כנ"ל:
 
Section 18
 
תרנ"ג
במדדש אח נפשע מקרית עוז. דכתיב וזאת התורה אשר שם משה. כי התורה נעלמה מעיני כל חי וארוכה מארץ מדה ונקראת תורת אמת כמו שאומרים ה' אלקינו אמת ותורתו אמת. אמת הוא כולל הראש והסוף והאמצע. וכל מיני צירופים שיש בכל תיבה ובכל פסוק בפ"ע וכל פרשה בפ"ע וכל סדרה וכל חומש וכל התורה כל הצירופים אמת ואין להם חקר וגבול וקצבה כי קוב"ה ואורייתא כולא חד. אכן זאת התורה המסודרת לפנינו שם משה לפני בנ"י. והוא הסדר שמיוחד לכלל ישראל כמ"ש מורשה קהלת יעקב. ולכן הגם שיש פרטים רבים שמתגלה איזה צירוף חדש בתורה לפי השעה והמקום כמו שמצינו הוראת שעה. וכענין שאמרו במשנה אין לך אדם שאין לו שעה ודבר שאין לו מקום. אבל אלה הדרכים צריכין להתחבר לשורש התורה שהוא סדר הקבוע לעולם. ובודאי קרח ועדתו הי' להם איזה צעד בתורה אבל הי' לו להבין לבטל עצמו למשה רבינו ואז הי' מוציא אל הפועל זה הדרך שהי' מיוחד לו וז"ש במד' שמרד וירד מכבוד שהי' בידו. ורחוק לומר שהי' רודף כבוד בעלמא אבל אין כבוד אלא תורה וכתיב ויקח קרח קיחה הוא דברי תורה כמ"ש לקח טוב נתתי לכם. אכן סיום הפסוק תורתי אל תעזובו. פי' הענין כמ"ש במ"א בשם הרב הק' ר' בער ז"ל פי' הפסוק אשרי אדם עוז לו בך עוז זו תורה ולימוד התורה צריך להיות בדביקות באלקותו ית"ש כו'. ובמד' תרומה לקח טוב יש לך מקח יש בו שדות כרמים כסף זהב כו'. יש לך מקח שאינו יודע מה לקח יש לך מקח שהמוכר נמכר עמו כו' ע"ש. וכל אלה הדרכים צריכים להיות. שהגם שאדם יכול ליקח הכל ע"י התורה מ"מ צריך לזכור ולהבין כי אינו יודע מה לקח. וכי שורש התורה גבוה מעל גבוה. וכי יש דביקות בתורה באלקותו ית"ש. ואיתא בזוה"ק פרשה זו הנחמדים מזהב ומפז כו' ומתוקים מדבש. מילין דאורייתא תאיבין לעילא תאיבין לכולא כו'. פי' המשל זהב ופז ודבש. דיש הנאת הערב לפי שעה כמו דבש. ויש הנאת המועיל כמו זהב ופז הגם שאינו מרגיש המתיקות מ"מ הנאתו רבה מזה שהוא לזמן יותר מהנאת הדבש. והתורה יש בה הקבלה שאדם יוכל לקבל ולהבין ומרגיש מתיקות ונעימות התורה. אבל שורשה למעלה. ויותר מכין האדם לעצמו בשורשו למעלה על ידי העסק בתורה ממה שמרגיש בעוה"ז. וע"ז כתיב אורך ימים בימינה עולם שכולו ארוך. בשמאלה עושר וכבוד הוא החלק שמרגישין למטה. וקרח נתדבק רק בחלק הלקיחה שלמטה ועשה מטפל עיקר. וכתיב ויקח כו' בן יצהר קהת לוי. כי כמו שיש מדריגות בתורה כמ"ש לעיל. כן הוא בבנ"י אבות ושבטים וע' נפש וכלל ישראל. כי אורייתא וישראל כולהו חד. והתורה שנתדבק בה קרח עלה רק עד לוי. ותורת משה כתיב בה קהלת יעקב. תורת אמת כמ"ש תתן אמת ליעקב ואין אמת אלא תורה כמ"ש לעיל. וזהו עצמו ענין מ"ש חז"ל שאמר קרח טלית שכולה תכלת פטורה מציצית וכן בית מלא ספרים פטור ממזוזה. אבל להמשיך הקדושה ממדריגה שלמעלה א"א רק נקודה אחת. ואיתא בגמ' תכלת דומה לים וים לרקיע ורקיע לכסה"כ ולמה לא אמרו מיד דומה לכסה"כ. אבל הם מדריגות חלוקות יש תכלת דומה לים ובפנימיות יותר דומה לרקיע ואח"כ לכסה"כ והארה של כסה"כ הוא בחי' יעקב שצורתו חקוקה תחת כסה"כ ויש לכל איש ישראל חוט אחד מזה. אבל כולה תכלת הוא מדריגה שלמטה. ואיתא חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב. ומו"ז ז"ל אמר בשם הרב מפרשיסחא ז"ל דהפי' שיהי' עכ"פ במעשיו דביקות והתקשרות במעשה האבות. ובזה פגם קרח. לכן כ' ויקח ואתפליג. וכן מ"ש כל העדה כולם קדושים וזה אמת. אבל יש קדושה למעלה מקדושה ומקדושה עליונה א"י למשוך רק ע"י כה"ג אחד ומזבח אחד וכן בית שכולו ספרים אבל אינו קדוש כמו המזוזה והכל ענין אחד:
איתא בזוה"ק אהרן ימינא קרח שמאלא כו'. ולכן הי' צריך קרח לבטל עצמו אל אהרן וזה הי' תנופת הלוים כמ"ש בזוה"ק פקודי דבזהב כ' זהב התנופה ולא בכסף כי מדה"ד כל מה שמתפשט למטה מוסיף דינים תקיפין ולכן צריכין להרים ולהעלות מדה"ד לשורשו ובזה נימתק. אבל מדת החסד כל מה שמתפשט יותר למטה מתרבין החסדים ומתקיים העולם. ונראה שלכן הטביע הקב"ה להיות טבע אש עולה למעלה ומים יורדין למקום נמוך. כי עוה"ז יסודו רק על המים כמ"ש רוקע הארץ על המים. וכתיב עולם חסד יבנה. ומדה"ד ג"כ אחד מעמודי העולם אבל הוא לפרקים ולפי שעה. וזהו רמז תפוחי זהב במשכיות כסף. שהעיקר מדת החסד רק שנסבך עמו מדה"ד. ולכן עיקר שם לוים להיות טפלים להכהנים כמ"ש ונלוו עליך שכן הוא מדתם בשורש להיות מדה"ד טפל למדה"ח. ולכן מה שנתקנא קרח באהרן טעה טעות גדול ולא ידע כי בזה ההכנעה אל אהרן בזה יבוא על מקומו ושורשו. והנה זה תכלית האדם שימצא מקומו ושורשו. ומשה רבינו ע"ה הוא בחי' התורה ורצה לעשות שלום ביניהם כי התורה נותנת מקום לכל המדות. כמו שיש בתורה חסדים ומשפטים. ונמצא גם בתורה הוראת שעה. ואיתא בנשיאים שהקריבו קטורת מבחוץ והי' הוראת שעה שדרשו חז"ל ע"ז יפה כו' רעיתי כתרצה בשעה שאתם מתרצים לי וכאן נשתתפו הנשיאים שרצו לעשות מזה סדר קבוע וזה לא יוכל להיות כנ"ל. [ובס' לקוטי תורה כתב פי' הגון על מאמרם ז"ל כשהי' הלל כפוף לפני שמאי הי' קשה לבנ"י כיום שנעשה העגל. וצריך ביאור. ופי' הוא ז"ל כי בהתפשטות הדינים אחוזים הקליפות והסט"א וזה הי' חטא העגל כמ"ש ודי זהב. ולכן הלכה כב"ה כי החסד צריך לגבור כמ"ש לעיל. וכשגבר שמאי היו יראים שלא יהי' אחיזה לסט"א. ולכן לעתיד כשיתבערו אלהים אחרים יהי' מדה"ד עיקר ע"ש. ולפי זה נראה כי ביום כלות משה שכלו המזיקין כמ"ש במד' ובזוה"ק דכפית לסט"א בע"כ ע"ש. לכן נתקבל הקטורת מבחוץ. אבל כתיב ויהי ביום רמזו במד' שם שהיה גלוי לפניו כי ישתתפו אח"כ במעשה קרח ע"ש. והיינו כנ"ל שרצו אח"כ לעשות מזה קבע וזה לא יתכן. כי מעשה זה הוא רק לפי השעה כמ"ש. ונמצא כזה בדבריהם ז"ל אלו הי' נותנין קורטוב של דבש בקטורת אין אדם יכול לעמוד מפני ריחה ולמה אין מערבין מפני שהתורה אמרה כל שאור כו'. ובנשיאים דרשו אכלתי יערי עם דבשי שהי' הוראת שעה כנ"ל. ואפשר זה כוונת חז"ל במה שניחם הקב"ה לאהרן שלך לעולם קיימת כי קרבן הנשיאים רק לפי שעה כמ"ש]:
 
Section 19
 
תרנ"ד
בוקר ויודע ה' פרש"י מהמד' כשם שאי אפשר לשנות הגבול שהגביל הקב"ה בין ערב לבוקר כו'. כי עולם שנה נפש כולם דרך אחד להם כמו שיש זמנים חלוקים ערב ובוקר כענין שנאמר חוק וזמן נתן להם שלא ישנו תפקידם וכל אחד שומר משמרתו כמ"ש ששים ושמחים לעשות רצון קונם. וכמו כן כל מקום יש לו ענין מיוחד וכמו כן כל נפש. אבל הקב"ה מלך שהשלום שלו וכמ"ש עושה שלום במרומיו וכענין שכתוב פותח את ידך כו' לכל חי רצון. כי כשיורד הארה מלמעלה מאיר לכל אחד כפי מה שהוא ובזה נעשה שלום ביניהם. והקב"ה נתן לנו חלק בזה השלימות כמ"ש יברך את עמו בשלום. וישם לך שלום. ולכן נתן השבת שבו שלימות הזמן. וארץ ישראל וביהמ"ק שבו שלימות העולם. ונשמה יתירה שבו שלימות הנפשות. וזהו פורס סוכת שלום שיש לנו חלק בבחי' השלום. לכן בשבת לא כתיב ויהי ערב כו' בוקר כי הוא שלימות ואחדות. כמ"ש דאיהו רזא דאחד. ובאמת הנפשות משתנים בכל אחד כפי ציור הגוף כמ"ש במשנה להגיד גדולתו של יוצר בראשית שכולן במטבע אחד נטבעו ואין פרצופיהן דומין זה לזה. וכ"א ענין מיוחד. ומה"ט אין השלימות בעוה"ז כמ"ש דכולא קטטה מטעם שיש לכל אחד מה שאין בחבירו. ומה"ט נמי עלמא דשיקרא מתקריא. כי אמת הוא מכל צד ומאחר שיש חסרון בכל אחד מכפי ציור האחר אינו אמת בשלימות. אבל הנשמה יתירה אין בה שינוי לכן אינה מתלבשת בגוף רק כפי הזכות שנ האדם והיא פריסת שלום כנ"ל. והקב"ה ברא העולם בדרך הטבע כ"א לפי מה שהוא כמ"ש רז"ל עיני כל כו' אכלם בעתו לכל אחד בעת שלו. והוא דרך הטבע ובחירת כל אחד ואפילו הרשע לפי דרכו וע"ז נאמר מדרכיו ישבע כו' אבל מעליו איש טוב הוא כמ"ש פותח את ידך כו' ומשביע לכל חי רצון שהוא שפע השלימות מלמעלה מהטבע ומתגלה ביום השבת דכתיב ביום השבת יפתח. וזה הי' החילוק בין בחי' משה ואהרן לעדת קרח. שהם הי' להם השגה פרטיות כ"א לפי דרכו. אבל משה ואהרן הם המקבלים השפע ומשפיעין לכל כלל ישראל כמ"ש עליהם שני שדיך. כמו שדרשו בשמו ית' שדי באלקותו לכל ברי'. כן יש די בתורת משה ואהרן לכל נפשות בני ישראל:
וכתיב באהרן ברית מלח עולם. דאיתא מים תחתונים בוכים אנן בעינן למיהוי קרוב למלכא. והקב"ה הבטיח להיות מלח וניסוך המים במקדש. ומעין זה הי' בנפשות תחתונים שנתרחקו מעל שולחן אביהם ונתן לנו הקב"ה את אהרן שהוא כמלאך ה' צבאות גם למטה ועל ידו מתקרבים התחתונים לעליונים ובזה יש שלום בעולם. והיא עדות על כל כלל ישראל שנקראו השולמית שהשלום נמצא ביניהם כמ"ש במ"א מזה:
 
Section 20
 
תרנ"ה
נסמך ויקח קרח לפרשת ציצית שלמעלה. דאיתא עינו הטעתו. ובשם הרב הק' מלובלין אמרו להוכיח מכאן כי גם רוח הקודש יכול להזיק לאדם שאינו שומר עצמו כראוי. כי מצות ציצית על שם הסתכלות כמ"ש רש"י ובודאי המצוה מפקח עיני האדם ולכן כתיב מיד ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם ב' לבבות וב' עינים כמ"ש בפרשה הקודמת וקרח לקח לו ביותר זה ההסתכלות ונכשל בו:
איתא בגמרא יעקב ביקש רחמים שלא יזכר שמו בקהלם אל תחד כבודי. כי הנה התורה תלויה בהתאספות בנ"י כמ"ש הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי וכתיב מורשה קהלת יעקב. ומצינו שגם כל שבט בפ"ע נק' קהל. ויש קהלת יעקב שהוא כלל כל בנ"י. והם בחי' שבת וחודש. כי בכל חודש יש התאספות בכח שבט מיוחד ובשבת קודש בחי' קהלת יעקב. לכן בשבת וחודש יפתח. ולכן ניתנה תורה בשבת שהיא זמן קהלה כנ"ל. ויעקב אבינו בקש שלא יהי' לשבט לוי קהילה בפ"ע. וז"ש אל תחד כבודי. והטעם כי באפם הרגו איש כי הם מתיחסים לבחי' הדין כידוע ולכן אחלקם ביעקב ולכן נעשה מהם כהנים ולוים לעבוד עבודת המקדש בכלל כל ישראל לא לעצמם וז"ש להם משה רב לכם בני לוי:
 
Section 21
 
תרנ"ו
ויקח קרח ואתפליג דאיתא במשנה מחלוקת לש"ש סופה להתקיים. כי באמת עוה"ז נקראת עלמא דפרודא שכל הנבראים יש לכל אחד בחי' לעצמו ולכן כולא קטטה. אבל בנ"י זוכין אל השלום בכח התורה וכל עובד ה' לשמו ית' כדי להיות נגמר רצונו ית' בעולם אם מתכוון באמת לש"ש אין בו שום קנאה על חבירו. כי מה האדם שהי' מעשיו מתקבלים בשמים רק מכלל ישראל נגמר רצונו ית' בעולם. ולכן צריך כל אחד למסור חלקו יפה יפה לצבור. וממילא אין הפרש אצלו בינו לבין חבירו. וזה הי' מדת אהרן אוהב שלום ורודף שלום לכן בחר בו הקב"ה לכהן. ולכן כתיב ואהרן מה הוא כי לא הי' נפרד כלל לעצמו וכל מעשיו מסר לצבור. אבל בקרח כתי' ויקח לעצמו. ואפילו יהי' גדול שבגדולים כשהוא לעצמו מה הוא. וכתיב ואהבת לרעך כמוך אני ה' ואמרו זה כלל גדול בתורה רש"י פי' רעך זה הקב"ה. והיינו כשעובד ה' לשמו ית' ממילא אוהב את חבירו העובד ה' כמוהו. וזה כלל גדול בתורה רעך הקב"ה ורעך ממש הכל אחד כנ"ל. והנה העוה"ז רחוק מן האחדות כדאיתא במשנה בעשרה מאמרות נברא והלא במאמר אחד כו' להפרע מן הרשעים וליתן שכר טוב לצדיקים. שע"י שנתרחק מן האחדות הוא עולם הנסיון. ולכן היו עשרה מאמרות ונחלק מעשה בראשית לכמה נתיבות. וזהו ל"ב אלקים דעובדא דבראשית. ונראה דל"ב חוטין שבציצית רומזין לל"ב אלקים. וד' שרשים ד' חוטי תכלת הם אלקים דבראשית ברא. וג' אלקים דפ' ויכולו שהם כוללים כל הל"ב [הגם כי הם ל"ב בלי הג' אלקים דויכולו מ"מ הלא יש ל"ב חוטי לבן דאין התכלת מעכב הלבן. א"כ יש ל"ב אלקים בלי תכלת רק דד' מהם הם המתחברין עם ד' דתכלת לפי שהם השרשים. ולכן כ"ח פשוטים וד' שרשים. ואלקים דבראשית ברא הוא עולה לכאן ולכאן]. והנשארים הם כ'ח מעשיו שהגיד לעמו. והם בחי' ימי המעשה שכל יום ענין בפ"ע וצריך אדם בכל יום להתבונן בהברואים של אותו יום כי הכל לכבודו ברא בחכמה יסד ארץ. וזהו בחי' שיר של יום. ששת ימים עשה כו' השמים כו' הארץ. אבל כל הבריאה הוא רק משהו אלקות אשר נתלבשה במעשה בראשית. כדאיתא במד' הן אלה קצות דרכיו. וזה רמז הציצית שכל הל"ב אלקים הם רק קצות דרכיו. ושבת קודש כולו תורה וצריכין להתבונן בו בשורש שלמעלה מבריאת מ"ב. ולכן נק' שבת שלום שמו של הקב"ה ויש בו אחדות כמ"ש דאתאחדת ברזא דאחד. וקרח פגם בזה האחדות לכן אמר טלית שכולה תכלת פטור מציצית. ואדרבא עיקר המצוה להיות חוט אחד לרמוז כי צריכין לבטל משהו זו לעולם העליון שלא לעשות מזה עיקר. ובאמת אהרן לבש מעיל כליל תכלת שהי' מלאך ה' צבאות ונתלבש בלבוש שלמעלה מן הטבע וע"ז נתקנא קרח. ובאמת האדם כולל כל העולמות כידוע. ויש בו נר"נ וגוף שמרמז לעולמות פנימים וחיצונים. ויש אנשים שרב כחם בפנימיות ויש בחיצוניות. ובודאי הי' קרח אדם גדול. אבל בחי' אהרן הי' בפנימיות. ולכן אמר משה רבינו ע"ה בוקר ויודע ה' כו' כמ"ש לעיל בפ' שלח שיש בחי' ידיעה וראי'. ועדת קרח נתאחזו בבחי' הראי' יותר מדאי. ולכן אמרו העיני האנשים ההם תנקר. שבודאי ראו בעין איזהו הארה וכמ"ש עינו הטעתו. אבל בחי' ידיעה היא למעלה מזה שאין עין שולטת בו לכן אמר ואהרן מה הוא כי לא היו רואין ומבינים בחי' אהרן כלל. וכן איתא כהנים שומרים מבפנים ולוים בחוץ:
בענין תרומה ותרומת מעשר. כי הראשית והתרומה לכהן. ואיתא קנאו ה' ונתנו לכהן לרמוז שכל מה שמעלין בנ"י לה' רצונו ית' הוא שעי"ז יוכל להשפיע להם חסד עליון. לכן שורש הברכות ביד הכהן. וע"ז כתיב בארצם לא תנחל כו'. והרמב"ם ז"ל כתב דכל מי שמבדיל עצמו להיות עובד ה' ומניח כל מעשה עוה"ז הקב"ה מזמין לו פרנסתו כמו לשבט לוי ע"ש בהל' שמיטה ויובל. והוא כענין השבת דהוא קודש לה' וכל ברכאין בי' תליין. לכן לא הי' לכהן חלק רק שורש הברכות. ומשולחן גבוה זכו. אני חלקך ונחלתך והוא בתוך בנ"י שהוא הכלי מוכן לקבל חסד עליון. והלוי הוא בחי' מדה"ד שע"י המעשר זוכין לעשירות מן הדין כי העושר בצפון. וכ"כ ובחנוני נא בזאת גבי מעשר וכ' עשר תעשר אחז"ל בשביל שתתעשר. ולכן מעשר הוא במדה וקצבה. אבל תרומה אין לה שיעור כי החסד הוא בלי גבול. ולכן בתרומה כתיב מתנה. ובמעשר כתי' שכר הוא כו' חלף עבודתכם. אבל באמת החסד הוא העיקר וצריך הלוי לבטל עצמו אל הכהן. וזהו תרומת מעשר הוא החסד שבא בשיתוף מדה"ד. ואלה השלשה הם בחי' ג' אבות. כי מדת החסד לאברהם. ומדה"ד ליצחק מקטרג ע"ז עד שבא יעקב והכריע. וכתיב בי' אשר פדה את אברהם. כמו כן הי' רוצה מרע"ה להכריע בין קרח ואהרן רק שקרח לא רצה. וזה התרומת מעשר הוא עיקר התיקון שמכריע ומעלה מדת הלוי אל הכהן כנ"ל:
 
Section 22
 
תרנ"ז
ויקח קרח כו' איתא צדי"ק כתמ"ר יפר"ח ס"ת קרח. מדת הצדיק להפריח במעשים טובים מלמטה למעלה והוא מדת הלוים. אבל מדת החסיד הוא לזכות לסייעתא דשמיא להמשיך חסדים מלמעלה למטה וע"ז כתיב אח"כ שתולים בבית ה' בחצרות אלקינו יפריחו. וכמ"ש באהרן מטהו יפרח. עוד ינובון בשיבה כי הלוים נפסלין בשנים כי כחם נחלש כמ"ש בזוה"ק בהעלותך. והכהן דהוא בחסד עליון הוא בכל זמן ובכל מקום. ובאמת זהו בחי' השבת שנק' מתנה טובה והוא בחי' שלום. כמ"ש בזוה"ק כי עוה"ז מחוסר השלימות כמ"ש במ"א וכתיב אין צדיק בארץ כו' ולא יחטא כי בעוה"ז נמצא החסרון. אך החסיד שזוכה לסייעתא דשמיא ניצול מכל חטא כמ"ש רגלי חסידיו ישמור. ולא יעזוב כו' חסידיו לעולם נשמרו. ומדת הלוי הוא בכח עצמותו כמ"ש ועבד הלוי הוא. הוא מצדו. ובלי תוספות כידוע שהוא מדה"ד שאין בו התפשטות. אבל הכהן כתיב עבודת מתנה אתן. אתן לשון עתיד שבכל יום ניתן לכה"ג כח חדש. ולכן כתיב אשר יבחר לשון עתיד כמ"ש במ"א שנתחדש הכה"ג בכל יום. כי הוא נק' מלאך ה' צבאות. וכמו שהמלאכים מתחדשים בכל יום כן הכה"ג וכתיב ברית מלח עולם. דאיתא מים תחתונים בוכין ונכרת להם ברית מלח למלוח כל קרבן כמ"ש רש"י פ' ויקרא. ומעין זה הברית הי' בעולם שנה נפש. ולפי שהתחתונים נתרחקו כמ"ש במד' והארץ היתה תוהו משל לשני שפחות אחת יגע ואוכלת כו'. ותו אחת נטרדה מן הפלטין ע"ש פ' בראשית. לכן עשה הקב"ה אות להיות גם בתחתונים מעין העליונים. והכה"ג נכנס לפני ולפנים תוך הפלטין וניזון במתנה כמ"ש עבודת מתנה והוא שלא בדרך הטבע. וכמו כן בזמן השבת שיש בו כל אלו הבחי' כמ"ש במ"א ונקרא מתנה. וזהו אות השבת לדעת כי אני ה' מקדישכם. לכן שבת נק' שלום. וכן הכהן. ואהרן שהי' אוהב ורודף שלום זכה לעשות שלום בין עליונים ותחתונים. ובודאי הי' קרח אדם גדול. אבל הי' לו להאמין כי אהרן קדוש ה' נבחר מלמעלה ועליו כתיב תומיך ואוריך לאיש חסידך. לכן כתיב בוקר ויודע ה' כו' אשר לו דייקא. ובמד' בוקר גבולות חלק הקב"ה בעולמו ערב ובוקר כו'. כי מדת הכהן לקרב התחתונים לשורש עליון וזהו בחי' הקרבנות ומדת אהרן אוהב הבריות ומקרבן לתורה. והלוים הם שומרים שלא להניח זרים לכנוס והוא בחי' הריחוק. ובאמת כתי' שלום לרחוק ולקרוב כי יש שזוכין אל השלימות ע"י הקירוב ויש ע"י הריחוק דכתיב האלוק מקרוב אני ודרשו חז"ל מקרב. פי' שאלקותו ית' בבחי' קירוב ובבחי' ריחוק. והם מדת ימין מקרבת בחי' הכהן ושמאל מרחק בחי' הלוי. ולכן אמר להם מרע"ה ובקשתם גם כהונה כי אין זה מדתם וכ"א צריך לעמוד במשמרתו ואז זוכה אל השלימות. וכתיב ויאבדו מתוך הקהל ויש מסורה ויאבדו כלי מלחמה. לרמוז כי מדת הלוים הוא המלחמה ומדת הכהן השלום:
 
Section 23
 
תרנ"ח
איתא בזוה"ק לוים בחי' ערב וכהן בחי' בוקר ע"ש. כדכ' יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי. וערב הוא לרמוז כי החושך שהיא לילה צריכה להתכלל ביום וע"י התערובות יש קיום גם לבחי' לילה. אבל לא להיות בפ"ע. ז"ש בדברו מעריב ערבים. בוקר הוא בירור והבדלה בין יום ולילה. ונראה דבחי' צהרים הוא בחי' משה שהוא עצם היום והוא בחי' יום השבת דלא כתיב בי' ערב ובוקר. רמז לדבר צהרי"ם גי' מש"ה. לכן בכל יום יש קרבן בשחר ובין הערבים. ובשבת מוסף דהוא בחצות היום. שאין בו בירור מהתערובות. תו איתא בזוה"ק לוי בחינת טהור וכהן קדוש דכתיב ואהרן מה הוא. כי עיקר קדושת הכהן בא מלמעלה והוא רק כלי מחזיק ברכה כמ"ש במ"א שהוא כמו השבת דלא אשתכח בי' מנא וכולהו ברכאין בי' תליין, כמו כן הכהן בארצם לא תנחל כו' והוא שורש הברכה מלמעלה לכן לא שייך לקנאות בו. והנה הטהרה עיקר הכח מן האדם למטה כדאיתא הבא לטהר מסייעין לו. אבל בקדושה דרשו והתקדשתם והייתם קדושים אדם מקדש עצמו מעט מלמטה מקדשין אותו מלמעלה הרבה. כי בחי' הקדושה מלמעלה למטה. ואהרן הי' לו ב' הבחי' טהרה וקדושה. והנה בקטורת כ' ממולח טהור קודש. לכן א"י להקטיר רק הכהן שיש בו טהרה וקדושה. ובודאי הי' לקרח קצת שייכות לקטורת כמ"ש רקח מעשה רוקח. והוא מצד בחי' טהור. אבל בחי' הקדושה לא הי' לו וחסר אחת מסממניה חייב מיתה. וגם ממולח הוא בחי' האחדות. ובקרח כ' ויקח ואתפליג. רק אהרן אוהב שלום ורודף שלום יש בו כח האחדות להקטיר קטורת שהוא התקשרות והתחברות הפרטים אל הכלל:
 
Section 24
 
תרנ"ט
ויקח קרח. דאיתא במד' התורה ניתנה בלקיחה ובמתנה כמ"ש לקחת מתנות. והם בחי' קריבה ובחירה שכתוב במד' על פסוק אשרי תבחר ותקרב. קריבה הוא לפי מעשה האדם כמ"ש מעשיך יקרבוך. וקרח אחז ביותר במדת הקריבה ולקיחה שזה מדת הלוים. כמ"ש ויקרב אותך ואת כו' אחיך בני לוי. אבל בחי' אהרן הי' העיקר בבחירה כמ"ש אשר יבחר ה' וכ' אשר אבחר כו' מטהו יפרח. וזהו בחי' מתנה כמ"ש עבודת מתנה אתן. ובאמת עיקר כחן של בנ"י הוא הבחירה שבחר בנו הקב"ה כי בחי' הקורבה היא גם לכל העולם. אפילו האומות כפי מעשיהם מתקרבין להקב"ה. אבל בחירה היא בעצם שבחר הקב"ה בבנ"י ובצדיקים ביותר זה עדות שיש בהם חלק אלוק ממעל. ובאמת זה הסימן מי שעובד לשמו ית' מתדבק ביותר בבחי' הבחירה כי מה האדם שיבוא לקרב עצמו אל הבורא ית'. רק מצד שהקב"ה בחר בנו וזה רצונו ית' ורצונו הוא כבודו. ולכן אני בא לעשות רצונו ית"ש להתקרב אליו למלאות רצונו ית'. וזה הי' בחי' אהרן. והוא ג"כ בחי' השבת שכ' בזוה"ק דקרח חלק על שבת. דשבת הוא מתנה טובה. ואומרים בקידוש אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו כי רצונו ית"ש בבנ"י. וכן במועדות אשר בחר בנו. ולכן שבתות ומועדות מיוחדין רק לבנ"י כי בחי' בחירה שייך רק לבנ"י והם עדות על פנימיות נפשות בנ"י כמ"ש. והכהן שבחר בו הקב"ה הוא כלי בלי פסולת. ובמד' בוקר ויודע ה' כשם שא"א להפוך הבדלה שבין ערב ובוקר כו'. פי' כמו שיש בזמנים יום מיוחד לאור וערב בלילה וביום הוא בירור התערובות כמו כן בנפשות יש נפשות שאין בהם תערובות פסולת. לוים בחי' ערב שהם עבודתם בחוץ ולברור אוכל מתוך פסולת ועבודה שלהם בא ע"י בירור האור מן החושך וכן בירור שבימי המעשה. והכהן הוא אור בלי תערובות כמו השבת שאינו צריך בירור. והנה הלוי צריך לפרוש מעשר מן המעשר וכ' ונחשב לכם כו' כדגן מן הגורן כו'. הרמז הוא דתבואות הארץ צריך בירור אחר החטא דכ' קוץ ודרדר תצמיח. ולכן טבל במיתה שיש בו תערובות מסט"א. וע"י הפרשת תרומה ומעשר מתברר ע"י חלק התרומה שהיא קודש. והמעשר אעפ"י שהוא מבורר וניתן ללוי יש בו עוד פסולת לגבי התרומה ונחשב להם לגבי הכהן כדגן מן הגורן וצריך להפריש תרומת מעשר שהוא בירור הגמור בלי שום פסולת מדת הכהן כנ"ל:
 
Section 25
 
תר"ס
שייך לפ' קרח
איתא תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסה"כ. נראה דהני ג' מדריגות הם לזכור כל אלה השלשה יציאת מצרים כמ"ש אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם וסוף הגאולה הי' על הים כמ"ש ויושע כו' ביום ההוא. ורקיע רומז לקבלת התורה מן השמים. וכסה"כ רומז להשראת השכינה במשכן וענני הכבוד. ואלה הג' מתנות שהי' לישראל ג"כ. באר בחי' ים. ורקיע לחם מן השמים מן בזכות משה. וענני הכבוד בזכות אהרן. והם בחי' ג' רגלים ג"כ. ועיקר הדבר רומז לבחי' נפש רוח נשמה. שביצ"מ הי' הגאולה בנפש. ובקבלת התורה קבלו בחינת רוח. ואח"כ הנשמה. והגם כי מדריגת מרע"ה גדולה. אבל אהרן בכח שהחזיר בנ"י בתשובה זכה למעלה עליונה וניתן לו עבודת יוה"כ לפני ולפנים בחי' התשובה והוא בחי' נשמה. וע"ז אמרו במקום שבע"ת [*עומדין] אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. וגדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד. לכן ענני הכבוד בזכות אהרן. ובזה יובן מחלוקת קרח שעשה טלית שכולה תכלת ומרע"ה אמר שצריכין דוקא חוט של תכלת שמבחי' תכלת העליונה א"י להמשיך רק הארה מועטת וכולי האי ואולי. וקרח לא השיג בחי' זו. וי"ל עוד עפ"י מ"ש במדרש ג' בחי' קרא לה. בת. אחות. אם. וקרח אמר העדה כולם קדושים. ושמעו אנכי ה' אלקיך. הי' סבור שאין מעלה עליונה בישראל מקבלת התורה. ולפי שהלוים לא היו בחטא העגל נתגאה על אהרן. אבל באמת אהרן זכה וזיכה את הרבים ונתעלי אחר החטא למעלה ממדריגה שהי' להם בקבלת התורה. וזה רמז המדרש אח נפשע מקרית עוז. ואלה ג' הבחי' בת אחות אם הם עצמם בחי' ג' רגלים. וכמו שהי' בדור המדבר כך הוא לעולם שצריך איש ישראל לתקן אלה ג' הבחי'. להגאל מיצה"ר וסט"א בחי' יצ"מ וחירות. ואח"כ לזכות לתורה בחי' רוח. ואח"כ צריך לחדש איזה תיקון בעולם שע"ז נשתלח האדם. ויש לכל איש ישראל חלק בזה. ע"י תפלה ותשובה יוכל אפילו איש פשוט לעורר איזהו תיקון בבחי' המיוחדת אליו כל חד לפום שיעורא דילי'. והנה כתיב ויקח קרח ואתפליג. כי מרע"ה הי' בחיר שבנביאים וביטל עצמו לכלל ישראל כמ"ש מורשה קהלת יעקב שהכניס עצמו לפי מצב כלל ישראל. וכשירדו בנ"י על ידי החטא ממדריגתם הכניס מרע"ה עצמו בתוך הכלל. וקרח ברוב חכמה שהי' בו החזיק בו ולא רצה לבטל עצמו אל הכלל ולכן לא בחר בו ה':
איתא בזוה"ק כי קרח חלק על שלום אורייתא הוא שלום דכתי' כל נתיבותי' שלום כו'. דהנה כתיב בורא ניב שפתים כו' שלום לרחוק ולקרוב. דיש בחי' קירוב וריחוק כמ"ש במ"א על המד' האלוק מקרוב אני ולא מרחוק. דאלקותו ית"ש בא ע"י קרבות וע"י רחקות. וע"ז כתיב ואהבת את ה' אלקיך כו' ובכל מאודך בכל מדה שמודד לך. שיש לכ"א הנהגה מיוחדת כדאיתא בגמ' הגדלים במים א"י לחיות ביבשה וכן להיפוך מקום חייו של זה מיתתו של זה וכן הוא בהנהגת בני אדם. ואהרן בחי' ימין מקרבת. וקרח שמאל דוחה והלוים הם השומרים מבחוץ בחי' ריחוק. ואהרן כתיב בי' אוהב שלום כו' ומקרבן לתורה. ולא הי' אפשרות לקרח להתקרב רק ע"י אהרן דוקא כי הוא עמוד השלום. וכמ"ש רש"י דגדול המחלוקת שאפילו יונקי שדים נאבדו. כמו כן מדה טובה מרובה המחזיק בשלום יכול לקרב אפילו מי שאינו ראוי. לכן זיכה אהרן לכל בנ"י וקירבן לתורה. כי עיקר השלמות בכח התורה. פי' כל נתיבותי' שלום אפילו הנתיבות שנמשכו מהתורה לרחק פרטי בני אדם הוא להביאם עי"ז להשלימות. ואם הי' קרח מאמין בתורה כמ"ש בכל מאודך כו' הי' מתקרב. ומרע"ה עמוד התורה הי' בו ב' הבחי' שלום שלום לרחוק ולקרוב ועליו נאמר ניב שפתים כי הלוים הם לארמא קלא בחי' מדה"ד. ואהרן כל מעשיו בחשאי כמ"ש בזוה"ק וסימנך וידום אהרן. ומשה רבינו כולל ב' הדרכים ונק' ניב שפתים כמ"ש בספרים כי השפתים יש בהם ב' הכחות לדבר ולעצור הדיבור. ולכן רצה מרע"ה להשלים ולהכריע ביניהם כמ"ש מזה בזוה"ק בראשית:
 
Section 26
 
תרס"א
בפסוק כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו. בודאי גם דברי קרח אלו אמת כי כל העדה קדושים. אבל איתא שנתן הקב"ה לישראל ב' קדושות ע"ש במדרש קדושים. וקדושה זו של כלל ישראל היא קדושה אחת. אבל בקדושה שלמעלה לא הי' חלק לקרח ועדתו ובזה כ' ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים א"כ הם ב' קדושות. וכמו כן תרומת מעשר מעשר מן המעשר. העשירי קדש ממילא מעשר מן המעשר הוא קדש קדשים. וקדושה זו היא מתנה מן השמים. וזהו קדושת שבת דכתיב לדעת כי אני ה' מקדשכם. ובעדת קרח כתיב קרואי מועד היא הקדושה שבישראל כמ"ש מקדש ישראל והזמנים ישראל דקדשינהו לזמנים. אבל קדושת השבת למעלה מזה. ולכן איתא דקרח חלק על שבת. כי בשבת יש זה התוספות קדושה ויש עלי' לבנ"י לעולם העליון. וקרח [* ועדתו] בודאי ידעו כי קדושת מרע"ה למעלה אבל אמרו לא נעלה ורצו להתדבק במדריגה שלמטה. וז"ש ומדוע תתנשאו מאחר שראו שהעדה אין יכולים להתמשך אחר מדריגות מרע"ה. אבל באמת הכל הי' עפ"י הדיבור וכך רצונו ית"ש שיהי' לבנ"י חלק והתקשרות גם בקדושה שלמעלה. הגם שאינו בשלימות לפי מעשה התחתונים. וע"ז נא' הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים. ונסמך פ' ציצית קודם לפ' קרח כי ציצית מדריגה שלמטה שהוא בחי' לב טהור ל"ב נתיבות ולוי הוא טהור ובאמת כפי הטהרה זוכין אל הקדושה כמ"ש והייתם קדושים כו' והוא קדושה תחתונה כמ"ש. אבל תפילין היא קדושה שלמעלה כעין אות דשבת. והוא בכח התורה כמ"ש במ"א כי הב' קדושות הם קדושות המצות וקדושת התורה. והוא בחי' מרע"ה ובזה פגם קרח ועדתו:
 
Section 27
 
תרס"ב
איתא במשנה כל מחלוקת שאינה לש"ש אין סופה להתקיים זו מחלוקת קרח וכל עדתו. כי מחלוקת היא מדה קשה ובא מצד מדה"ד ולכן כל שאינה לשם שמים ממש אינה מתקיים. הגם דגבי תורה ומצות אמרו מתוך שלא לשמה בא לשמה. אבל מחלוקת צריך להיות רק לשם שמים. ובאמת גם בכנסי' אמרו כשאינה לשם שמים אין סופה להתקיים זה מטעם אחר כי עוה"ז עלמא דפרודא כולו קטטה לכן עוה"ז מתנגד להאחדות ולכן כל שאינה לש"ש א"י להתקיים בעוה"ז. והנה באמת צריך האדם להשתמש בב' הבחי' מחלוקת וכנסי' והוא בחי' סור מרע להלחם עם הסט"א. ועשה טוב הוא בחי' התקשרות באחדות. וב' אלו בחי' ימי המעשה והשבת. וגם זה אמת כפי המחלוקת בימי המעשה כך זוכין אח"כ אל השבת כמ"ש והב בסופה אהבה בסופה. והנה בקרח הי' שני הבחי' דכתיב ויקח הוא המחלוקת וכתיב ויקהל עליהם קרח. ושניהם לא הי' לש"ש ולא נתקיימו ועל ב' אלו אמר בסודם אל תבוא נפשי בקהלם אל תחד כו'. כי הנה יעקב דכתיב בי' אמת ליעקב. אמת כולל ב' הבחי'. בחי' אאע"ה הי' לקרב הכל. ובחי' יצחק המחלוקת כמ"ש ויריבו רועי גרר כו'. ויעקב כולל שניהם. וכמו כן מרע"ה שר התורה. והתורה יש בה בחי' מ"ע ומל"ת ואם הי' קרח מבטל עצמו למרע"ה הי' לו עלי' ותיקון:
 
Section 28
 
תרס"ג
במדרש אח נפשע מקרית עוז דכתיב ויקח קרח אין קיחה אלא תורה כמ"ש לקח טוב נתתי. ובמדרש תרומה יש לך מקח יש בו כסף זהב שדות וכרמים יש לך מקח שאינו יודע מה לקח ומשכר הסרסור נתודע משה לא ידע כי קרן עור פניו יש לך מקח שהמוכר נמכר עמו. כל אלה הם מדריגות זה אחר זה בעסק התורה. כי התורה מלמדת לאדם וזוכה לאהבה ויראה ע"י התורה זה רמז כסף וזהב. וגם דביקות שיהיו מעשיו נשרשים בשורש העליון לעשות פירות זה רמז שדות וכרמים. עכ"ז אין זה עיקר התורה רק כשא"י מה לקח ויודע ומבין שא"י ושא"א להשיג אור התורה ומתבטל אל השורש זוכה על ידי הסרסור שהוא מרע"ה הדעת של כלל ישראל. ויש עוד מדריגה למעלה מזו להיות המוכר נמכר עמו. והנה בקרח כתיב ויקח שנקח חלקו בתורה לעצמו וסבור שיודע מה לקח ועי"ז לא לקח כלום ופשע בעיקר שורש התורה. וז"ש הפ' לקח טוב כו' תורתי אל תעזובו. כמ"ש במ"א פי' הפסוק בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה שדרשו חז"ל כשעסק בה נקראת תורתו. ואעפ"כ כתיב בתורת ה' חפצו שלא יפריד חלק השגה שלו ויחפוץ תמיד להתדבק בתורת ה'. ז"ש תורתי אל תעזובו ובזה פשע קרח. אבל אהרן כתיב ואהרן מה הוא כי ידע שאינו יודע ושמע רק לציווי של מרע"ה ומשכר הסרסור נתודע. ולמרע"ה הי' עוד מדריגה גבוה ביותר ששכינה מדברת מתוך גרונו כמ"ש המוכר נמכר עמו:
ובמדרש בוקר ויודע גבולות חלק הקב"ה כו'. פי' כמו שיש בזמן ממשלת היום והלילה ולכל דבר גבול ומקום מיוחד. כן הוא בנפשות דכתיב מה רבו מעשיך ה' דרש ר"ע יש לך בריות גדילות בים וא"י להתקיים ביבשה והגדילות ביבשה אינם יכולים להתקיים בים חייו של זה מיתתו של זה ע"ש. וכן הוא בנשמות שנקראו מעשי ידיו של הקב"ה כדכתיב ונשמות אני עשיתי. ויש לכל נשמה גבול ומקום מיוחד. ולכן קנאת קרח אבדתו מן העולם. אכן מרע"ה ואהרן היו בחי' כללות בנ"י כמ"ש כולם בחכמה עשית שהוא התורה שכוללת כל נפשות בנ"י ויש לכל אחד חלק בתורה. ומצד התורה מתאחדין כל נפשות בנ"י כמ"ש קהלת יעקב שהתורה למעלה מן הגבולים. ומעין זה בזמן ש"ק שהוא למעלה מן הזמן. ונק' נחלה בלי מצרים. שלום שמו של הקב"ה. וכתיב ה' עוז לעמו יתן זה בחי' מרע"ה שר התורה. יברך את עמו בשלום בחי' אהרן והם למעלה מן הפרטים. וקרח אמר ומדוע תתנשאו על קהל ה' אבל באמת הקב"ה הרים אותם למעלה מהגבולים הפרטיים:
בפסוק האיש אשר אבחר כו' מטהו יפרח והשכותי כו'. הענין שבזה שכך תלונות בנ"י שהראה להם כחו של אהרן הכהן שהוא בחי' ימין מקרבת. ואפילו במטה עץ שלו הואיל והוא קנינו שורה בו ברכה ודביקות. וכן מצינו שקנין כספו של כהן אוכל בתרומה מה שהזר במיתה. ועל ידי אהרן נתקרבו כל בני ישראל כמ"ש מקרבן לתורה וע"י הי' כל הקרבנות שהוא בחי' ימין מקרבת ובחי' השלום שכתוב שלום לרחוק ולקרוב:
 
Section 29
 
תרס"ד
במדרש אח נפשע מקרית עוז כו'. דאיתא במשנה כל מחלוקת שהיא לש"ש סופה להתקיים זו מחלוקת שמאי והלל. ומחלוקת שאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח. א"כ משמע שמחלוקת קרח היה ג"כ בתורה דמדמה לה למחלוקת שמאי והלל. וכן איתא במד' דאמר קרח כל העדה שמעו בסיני אנכי ה' אלקיך. דהנה כתיב ה' יתן אומר המבשרות צבא רב כשאמר הקב"ה אנכי ה' אלקיך קיבל כל אחד אלקותו ית"ש כפי השגת דעתי והתורה כולל כל דיעות של בנ"י. ותורת ה' תמימה כולל כל הדעת. אבל בחי' תורה שבע"פ כ"א מקבל לפי דעתו ושם יש מחלוקת ולכן איתא אלו ואלו דברי אלקים חיים שכ"א דבריו נובעין ממה שקיבל מתורה שבכתב ולכן כל תורה שבע"פ צריך להיות נסמך לתורה שבכתב. וזהו כל אסמכתות שבגמרא. וזהו עצמו הפי' שיהי' מחלוקת לש"ש. כי תורה שבכתב נק' שמים ושבע"פ בחי' ארץ כמ"ש הבונה בשמים מעליותיו בחי' תורה שבכתב אחדות אחד. ואגודתו על ארץ. זה צריך אגודה שמכל הדיעות יתקיים הלכה אמיתית. והנה מרע"ה קיבל התורה בעבור כל בנ"י והי' כולל כל הדיעות שהרי אנכי שמעו כל אחד לפי השגתו. ואח"כ אמרו קרב אתה ושמע א"כ הי' בו כלל כל הקבלות. וכן איתא יפקוד ה' איש על העדה דרשו חז"ל שידע להלוך נגד רוח של כל אחד ואחד. א"כ ודאי מרע"ה כך הי'. וכ"כ מורשה קהלת יעקב שתורת משה כולל כל דיעות שבכלל ישראל. ואם הי' כוונת קרח לש"ש הי' מבטל עצמו למרע"ה. ואיתא ת"ח מרבין שלום ורב שלום בוניך. ולא אמרו חכמים רק תלמידי חכמים שזה שלימות התורה שהחכם יוסיף תמיד על חכמתו וילמוד מן הגדול ממנו. וגם ילמד להפחותים ממנו. כי החכמה מצד עצמה אינה מעלת האדם שהרי נגזר על הטפה אם יהי' חכם או טיפש אבל צדיק ורשע לא נגזר. ולכן עיקר שבח החכם כשהחכמה מביאתו לעסוק תמיד בתורת ה' להוסיף לעצמו ולאחרים. וע"ז אמרו כל שמעשיו מרובין מחכמתו. ואיך יתכן להיות מרובה. רק כשמוסיף בכל עת ולומד מאחרים היודעין יותר ממנו. וגם מלמד לאחרים נמצא מעשיו מרובין ואז מרבין שלום. ובקרח כתיב ויקח לעצמו שהי' חכם לעצמו וזה נפשע מקרית עוז. ואיתא שהלביש להר"נ איש טליתות שכולם תכלת כו'. והענין הוא שהקב"ה בוחר במצוה שיש לכל איש ישראל חלק בו. וזהו תורת ה' תמימה כמש"ל אומר המבשרות צבא רב. ולכן נתן פתיל תכלת שזו הארה המועטת נמצא בכל מלבוש של איש ישראל. וכמו כן מזוזה בפתח של כל דירת איש ישראל. וזהו חשוב לפניו ית"ש יותר מאיזה יחיד שזוכה למלבוש שכולו תכלת וכן לבית מלא ספרים. כי מצות הציבור היא עולה על כולן. וכן בקרבנות ציבור כתיב העשיר לא ירבה כו' שיהי' יד כולן שוה [ולכן אמר מרע"ה אל תפן אל מנחתם שישאר חלק שלהם לפי שפורשין עצמן מן הציבור] וכן איתא בשבת פורס סוכת שלום פרוסה קטנה שיהי' לכל איש ישראל חלק בו. ובמ"א כתבתי כי נתקנא קרח באהרן שהי' לבוש מעיל כליל תכלת. אבל אהרן הי' שליח ציבור וביטל עצמו וכל מעשיו לציבור כמ"ש עליו אוהב שלום ורודף שלום:
 
חקת
 
 
 
Section 1
 
תרל"א
ב"ה פ' חקת
בזוה"ק פי' חקת התורה ולפעמים כתיב וזאת התורה. ופי' שחקת היא תורה שבע"פ שגוף התורה למעלה מהשגת אדם. וכתיב אשר שם לפני בני ישראל. וחקת החקיקה בלב האדם ובמעשיו. וכן שמעתי מאא"ז מו"ר ז"ל פי' במחוקק כו' שדברי תורה נחקקים בגוף האדם. וזה ענין תורה שבע"פ להמשיך הארת התורה לכל מעשה בפרטות. כי בודאי בכל דבר יש הארה מהתורה שהרי באורייתא ברא קוב"ה עלמא. רק שנגנז ואינו ניכר וצריכין למצוא הארת התורה הגנוזה במ"ב. ופי' חקת כמ"ש עשה תורתך קבע. הפי' להיות נקבע בגוף האדם ידיעת התורה כיתד שלא תמוט. ואיתא בגמ' חסידים ראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי זה וזה נתקיימו בידן. נראה הפי' שגם בכל מלאכה שעשו הי' העיקר הלימוד שמכל דבר יש לאדם ללמוד רצון השי"ת ומי שעושה הכל לשם שמים בדביקות יוכל למצוא הארת התורה כנ"ל. וז"ש תורתן כי היגיעה במעשה גשמיי להיות עפ"י התורה נק' תורת האדם כמ"ש רש"י תהלים א' משעמל בה נקראת תורתו כו'. וז"ש שהי' הקביעות ועיקר מעשיהן בחי' תורתן וגוף המלאכה הי' עראי וטפל כנ"ל. וממילא נמשך גם הגשמיות אחר השורש וכמ"ש ז"ל שהצדיקים מקיימין העולם שנברא בעשרה מאמרות שמביאין כח השורש לתוך ההעלם כמ"ש במ"א. וכתיב החכם עיניו בראשו ג"כ הפי' כנ"ל שמתדבק תמיד בשורש וכח הראשית וההתחלה של כל דבר והוא כח חיות השי"ת כנ"ל. וכ"כ שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. שבכל דבר אף שנראה מרוחק ומתנגד להקדושה אעפ"כ באמת כח והחיות רק מהשי"ת וז"ש במד' מי יתן טהור מטמא כו' יחידו של עולם כי ע"י הביטול להשורש יוכל לטהר עצמו אף שנטמא. וזה ע"י תשובה שרוצה לחזור לשורשו ומתיישב מאין באתי ומברר אצלו שכל החיות מהשי"ת ומבטל עצמו להשורש עי"ז נדחה כל הטומאה כנ"ל. וז"ש מי ברא אלה אף שנראה נפרד ומתפשט לעניני עוה"ז וגשמיות. עכ"ז באמת מי ברא אלה. ג"כ רק מהשי"ת ויחידתו רק שכן רצונו שיהי' נסתר כנ"ל:
ברש"י ז"ל גבוה שנתגאה וחטא ישפיל עצמו כו'. ולמה יתכפר החטא ע"י שמשפיל עצמו בלבד. אך כי ודאי עיקר החטא מגיאות שמסלק מלכות שמים ממנו שאם הי' ברור לאדם שכל החיות מהשי"ת וכגרזן ביד החוצב לא הי' מציאות לחטוא ולכך המתגאה כעע"ז. וע"י שבא לבחי' השפלות כנ"ל שמכיר האמת ממילא נמחק החטא כי בלי תשובה כראוי לא יוכל להשפיל עצמו כנ"ל. והכנעה זו היא היראה שקודמת לכל. ובגמ' יראת ה' כו' אוצרו אין כו'. משל העלה חיטים ולא עירב קב חומטין מוטב שלא העלה כו' מערב אדם קב חומטין ואינו חושש ע"ש שבת פ"ב. כי קיום כל דבר מצוה צריך להיות ע"י יראה שיהי' מעורב חיות השי"ת במעשה המצוה ועי"ז יעשנו כראוי. וכמו שאינו אונאה מה שחסר תבואה במקום הקב ע"י שעי"ז מעמיד החיטים כן בכל מצוה אף שע"י הישוב הדעת תוך המעשה ממש שיהי' ביראה אף שיתבטל מעט מגוף המעשה אינו חשש כי היראה מקיים כל המעשה כנ"ל. וזה נצרך לידע. וז"ש א' הממעיט כו' שיכוון לשמים כנ"ל:
 
Section 2
 
תרל"ב
במדרש מי יתן טהור מטמא לא אחד כו' מי צוה כן מי גזר כן כו' אמרות ה' אמרות טהורות. כו'. ודאי לא בא הכתוב לומר שגוף המאמר טהור כי הקב"ה טהור ומשרתיו טהורים. רק הפי' שמאמרו ית' מטהר האדם כמ"ש לא פרה מטהר רק חקה חקקתי כו' כי [מאמר השי"ת מטהר הכל והוא כמו השקה שמטהר שבא הדבר לשורשו כי] כל העולם נברא רק במאמר השי"ת כמ"ש בעשרה מאמרות כו'. רק שבעוה"ז נסתר ונעלם חיות הפנימיות שהוא מאמרו ית'. והעצה עי"ז שמתבונן האדם מי צוה כו' גזר כו'. זה שייך על כל דבר שיש בעל הבית ומשגיח על הכל כמ"ש מי הוא בעל הבירה. ובאמת יש ב' נפלאות בקיום עוה"ז א' מה שיוכל להיות כח לסט"א להתנגד למאמריו ית' זה פלא גדול שנתן השי"ת וע"ז כ' מי גזר כן. ומי צוה הוא הכח שנתן השי"ת לישראל שיוכלו להמשיך חיות מאמרותיו תוך עוה"ז הנסתר. וזה מי צוה שהשי"ת נתן כח לחבר ולדבק הכל להקב"ה ע"י המצות כמ"ש במ"א. וע"י התבוננות הנ"ל מחזיר הכל לשורשו ובא טהרה. וזה שנקרא חוקה כמ"ש חק נתן ולא יעבור שהוא הבריאה והטבע שהכל בכח מאמרו ית' וכח המאמר נחקק ומקיים הכל. ולשון חקיקה וכתיבה הוא בדבר המתנגד כמ"ש אש שחורה ע"ג אש לבנה. וזה הכח מהתורה שנגנז גם בכל מעשה גשמיי נק' חוקה כנ"ל. וע"ז נברא האדם להמשיך חיות הנ"ל בכל דבר ע"י התבוננות כנ"ל. ואיתא חק לישנא דמזוני כמ"ש (לתת) [*ואכלו] את חקם כו'. שנקודה הנ"ל מקיימת כל העולמות ונותנת תמיד חיות ושפע ברכה לכל דבר והוא נקודה המדבקת הכל בשורש החיות כנ"ל:
באר חפרוה שרים כו' אא"ז מו"ר ז"ל הגיד פי' הבאר שהוא תורה שבע"פ שצריכין למצוא מעצמו הארת התורה הגנוזה בכל דבר כו'. שרים הם המושלים ביצרם. כרוה נדיבי עם ע"י ששומרין הנדיבות והרצון שבלב רק להשי"ת עי"ז יכולין למצוא בכל מקום הארה הגנוזה. במחוקק ע"י כח החק שנתן השי"ת בכל דבר שצריך האדם לשמור עצמו שלא לצאת מחיות הפנימיות מחוקה הנ"ל לחוץ. ועכ"ז במשענותם שג"כ צריך האדם לידע כי אינו זוכה לשום דבר רק ע"י שבוטח בהשי"ת כי הוא עוזר לכל דבר כמ"ש מתנה כו':
ברש"י לפי שמונין את ישראל מה טעם יש בה כתיב חוקה כו' אין לך רשות להרהר כו'. אין מובן התירוץ. אך כי ודאי יש טעם לכל חקה רק שא"א להבין הטעם עד שמקבלין המצוה כחוקה בלי טעם. וע"ש זה נק' חוקה. כי כן רצונו ית' לקיים המצוה בלי ידיעת הטעם. וכפי האמונה ורצון לקיים המצוה בלי ידיעת הטעם כמו כן זוכין אח"כ לקיים בידיעת הטעם. כי הטעם הוא דבר רוחני שאין בו ממש וכפי שאדם מתרחק מגשמיות יוכל להרגיש טעם חוקי השי"ת. וכ"כ במד' תינוקת שלא טעמו טעם חטא ידעו לדרוש במ"ט פנים כו'. וכן מבקשין יגלה לן טעמי כי הטעמים נסתרים כנ"ל. ועבודת האדם להביא הטעמים לידי גילוי. ובשבת מתגלה יותר כי שבת הוא בחי' הטעמים של ימות החול. [וכן עבודת האדם בחול צריך להיות כדי שיוכלו לעלות בש"ק] ופשוט שבשבת מתגלה פנימיות של כל דבר והוא הטעמים כנ"ל וז"ש טועמי' חיים זכו כו':
 
Section 3
 
תרל"ג
זאת חקת התורה. במדרש מי יתן טהור כו' עוה"ב מעוה"ז כו'. ופי' אא"ז מו"ר ז"ל כי מלכות שמים נק' זאת בעבור כי אין קיום לשום דבר בעולם להיות נאמר עליו כי היא זאת רק מלכותו ית' אשר בכל משלה ודפח"ח וש"י. והכלל שיש בכל דבר נקודה חיות מהבורא ית'. וכן בכל אדם מישראל יש לו חלק בתורה הקדושה רק שצריך האדם לקרב עצמו לאור התורה ע"י יראת שמים. כשיתברר להאדם כי כל החיות שבו הוא מהשי"ת ודבוק בנקודה זאת מצא את מינו וניער הרשימה והחקיקה שיש בכל איש ישראל חלקו בהתורה. [ופרשנו במ"א יגעתי ומצאתי הוא בתוך האדם]. וז"ש זאת חקת התורה שיראת שמים הוא הוא החלק והרשימה שיש בהאדם מהתורה. ולזה צריכין מקודם לבטל את כח החיצוני שבאדם. וז"ש מי יתן כו' כי ודאי עוה"ב אינו בא מעוה"ז עצמו. רק שעוה"ז הוא הכנה כמ"ש יכין רשע שע"י שמבטל עניני עוה"ז מתעורר כח ההעלם. ונקרא עוה"ב שבא ע"י פעולה הקודמת שהיא הכנת עוה"ז ע"י הביטול כנ"ל. וז"ש לא אחד שאחר הביטול בא חיות הנעלם ונמצא נעשה אחד. וזהו ענין תשובה שנתקן גוף הרע ג"כ כמ"ש במ"א:
 
Section 4
 
תרל"ד
ב"ה חקת בלק
פי הבאר נברא בע"ש בה"ש. דכתיב שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך. בור הוא מים מכונסין ובאר הוא מעין נובע. ובכל איש ישראל יש נקודה חיות דכתי' ויפח באפיו כו'. רק האדם צריך למצוא זאת הנקודה. והוא עבודת האדם להמשיך כל המעשים אחר זאת הנקודה. וזה שתה מים מבורך והיא העבודה בימי המעשה. ובש"ק ונוזלים מתוך בארך שנפתח המעין ובא אור חדש והיא נשמה יתירה. באר חפרוה שרים הם הצדיקים שהם שרים לבם ברשותם. כרוה נדיבי עם חפירה הוא למצוא מעין נובע וכרי' הוא להוסיף עומק. כי למצוא התחדשות הוא על ידי הצדיקים ואח"כ יכולין כל אחד למצוא יותר ע"י הנדיבות והתשוקה שיש בכל איש ישראל. במחוקק כי כל רצון עושה רושם וחקיקה בלב וצריכין להתחזק לבטוח בה'. שבדרך שרוצין לילך מוליכין. ולכן מי שיש לו רצון אמת צריך לבטוח בהש"ת שיעזור לו וזהו במשענותם. וממדבר מתנה מדבר היא הנהגה שמנהג האדם כל מעשיו אחר נקודה רצון הנ"ל בימי המעשה עי"ז זוכה בשבת למתנה דאיתא מתנה טובה בבית גנזי הוא ש"ק והגניזה הוא בימי המעשה כי המעשה הכנה לשבת והם ב' מדריגות טהרה וקדושה כמ"ש בזוה"ק טהרה היא מסטרא דטמא שרואין להיות טהור ומנוקה שלא להתלכלך במעשים שמביאין טומאה והוא ע"י ביטול להאחדות כמ"ש מי יתן טהור מטמא לא אחד. שהשי"ת ברא בעולם טומאה וטהרה כדי לראות שאין דבר נפרד. כיון שע"י הביטול חוזרין להיות טהור והוא ראי' על אחדותו ית'. והיא עבודה. ובשבת כתיב ויקדש אותו שמתחדש החיות בכל דבר מעולם העליון כנ"ל פי הבאר:
זאת התורה כו'. דרשו חז"ל מי שממית עצמו עלי'. אף דכתיב וחי בהם. רק מצד האדם יהי' מוכן למס"נ. רק מצד מאמרו ית' וחי בהם. לכן בג' דברים ג"ע וש"ד וע"ז צריך האדם להיות מוכן למס"נ. וכפי הביטול להתורה כן מתקיימת בו כיון שהוא עיקר וחשוב אצלו. ובמד' ורש"י ובגוים לא יתחשב שמה שאוכלין בנ"י בעוה"ז בין האומות אין מנכים מחשבונם. והפי' כיון שאין עוה"ז חשוב לבנ"י וכפי מה שאינו חשוב בעיניו כן זוכה לחיים טובים בעוה"ז ושלא יהי' בחשבון כנ"ל. ואיתא שיש ב' השפעות מהשי"ת להבריאה. מצד הטבע שצריך הבורא לפרנס ברואיו. והב' מצד מעש"ט של ישראל [רק הרשעים שמאבדין העולם נחשב להם הכל לשכר. אבל בנ"י שמוסיפין מעש"ט אין השפעת הטבע בכלל השכר כנ"ל]:
ואני תפלתי לך ה' עת רצון קבעוהו במנחת שבת שהיא עת רצון. והאמת כי בנ"י מעוררין בתפלתם עת רצון כמו שדרשו חז"ל אימתי עת רצון כשציבור מתפללין. וז"ש ואני תפלתי לך כו' עת רצון שהתפלה גורמת הרצון. רק מ"מ יש עתים שהקב"ה משתוקק לרצון זה שבנ"י יגרמו רצון. וזה רעוא דרעוין שהקב"ה יש לו רצון שיעוררו בנ"י עת רצון כנ"ל. ובשבת קודש שיש להקב"ה נייחא מהבריאה ע"י בנ"י שמעידין שברא עולמו בששה ונח בשביעי וזהו הרצון נותן חיות לכל השבוע הבאה. ולכן צריך האדם להשתוקק להשי"ת בסוף יום השבת לבקש שלא יהי' נפרד ע"י מעשים של חול וכמו מסירת מודעא קודם המעשה:
 
Section 5
 
תרל"ה
במדרש לך אני מגלה טעמי פרה ולאחרים חוקה. כי הטעמים הם למעלה מן הטבע. לכן נאמר במד' כי אותם התינוקת שלא טעמו טעם חטא היו יודעין לדרוש מ"ט פנים טהור כו'. ומרע"ה שהי' איש האלקים ממש והי' דבוק בתורה שבכתב נגלה לו טעמי פרה ולמטה היא חוקה וכ' ויקחו אליך ע"י שנתבטלו בנ"י אל הצדיק שהוא למעלה מן הטבע יכולין להשיג ג"כ בכלל הטעמים:
לסיחון מלך האמורי כל"ח ולעוג מלך הבשן כל"ח. פי' אא"ז מו"ר ז"ל שנקבעו לדורות שבחים אלו כי הם מתנגדים. לבנ"י בעבודת הבורא וסיחון מלך חשבון הוא נגד תפילין ש"ר מקום המחשבה ועוג באדרעי תש"י הכח כו' ודפח"ח. וכתיב עוד ונתן ארצם לנחלה כל"ח נחלה לישראל כו' כל"ח. וקשה למה נחלק זה לב' שבחים. אך זה עצמו מה שהמשיכו הקדושה לאותן הארצות הוא דבר גדול. כמ"ש מלך קשה ומדינה קשה כו' פי' שהמקומות עצמם היו מקום הסט"א ובנ"י המשיכום לנחלתם. וע"ז היו כל מסעות בנ"י להמשיך נחל נובע מקור הקדושה לכל המקומות. ובאמת ע"י שהם המשיכו הקדושה לאותן המקומות לכן נחלה לישראל וזכו המה להם. וכ"כ כח מעשיו הגיד כו' לתת להם נחלת גוים כי הקב"ה בעבור זה ברא כל ההתנגדות. כדי שעי"ז שבנ"י בעבודתם יבררו הקדושה בכל המקומות (ויזכו) [*יזכו] להיות שלהם והבן:
 
Section 6
 
תרל"ו
ברש"י לפי שהשטן ואוה"ע מונין את ישראל מה טעם יש בה כו' כתוב בה חוקה. וקשה אי באמת אין בה טעם א"צ להאי טעם דמונים את ישראל רק לפי שאין טעם כתוב חוקה. אלא נראה שיש בה טעם אך א"א להשיג הטעם עד אחר תיקון הגוף. ומצד בח' החיצוניות אין טעם לחוקת ה'. אבל המאמין סופו להבין הטעם. כי דברי תורה הם היפוך דברי עוה"ז שהטעם מביא למעשה שע"י שחושק לטעם עוה"ז והבליו עושה אותם ואח"כ נמאסים עליו. ותורה להיפוך ע"י המעשה אף שאינו מתאוה להם זוכה אח"כ להשיג הטעם ולהתאוות להם. אמנם אין טעם זה מושג רק למי שלא טעם טעם עוה"ז. וכפי מה שפורש אדם עצמו מתאוות כך זוכה להשיג טעם הקדושה. ולכן מרע"ה שנק' איש אלקים נבדל מעוה"ז לכן לך אני מגלה טעמי פרה ולאחרים חוקה. פי' מי שאינו זוכה להשיג הטעם צריך לעשותו בדרך חוקה ועי"ז זוכה אח"כ להשיג הטעם. כתיב שמים מר למתוק ומתוק למר פי' ע"י ששמים דבר עוה"ז למתוק בעיניהם עי"ז מתוק למר שא"י להרגיש מתיקות התורה ומצות. וכתיב ופריו מתוק לחכי לחכי דייקא אבל אוה"ע אומרים מה טעם יש בה. ובמד' מי יתן טהור מטמא כו' עוה"ב מעוה"ז. ודאי אין הפי' מתענוגי עוה"ז. רק כפי מה שפורש עצמו מעוה"ז כך זוכה לטעום טעם עוה"ב. וכמאמר חז"ל מי שטרח עצמו בערב שבת. פי' התערובות שנתערב תאוות האדם לחיצוניות עוה"ז. ויש לכל איש ישראל לידע ולהאמין כי התענוג והרצון שבאדם נוגע במקום גבוה עד מאוד. והוא ענין השבת שנק' יום מנוחה ועונג ובנ"י שומרי שבת פי' ששומרים הרצון שלא להתערב בדברי הבל. וע"ז נאמר מי שטרח בע"ש כו'. כי בימות החול הוא הבירור מלהתגאל בהבלי עולם ועי"ז זוכה לטעום בשבת טעם עוה"ב כי שבת מעין עוה"ב:
בפסוק עשה לך שרף כו'. במשנה וכי נחש ממית כו' מחי' אלא בזמן שמסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין לבם לאביהם שבשמים מתרפאין. וקשה הי' צריך להיות הסתכלות לשמים בלבד למה נחש נחושת. אכן באמת הי' הנחש מסוגל לרפואה זו ששם הקב"ה בו רפואה זו וכמ"ש רמב"ן ז"ל שדרכו של הקב"ה למתוק מר במר לכן אף שדרך הטבע מי שנשוך מכלב ורואה אותו מזיק לו יותר שם הקב"ה כאן להיפוך שע"י הראי' יתרפאו ע"ש. אעפ"כ זה הרצון שבהיותו עוסק ברפואה הגשמיי יסתכל ויהי' לבו לשמים ע"י שמיישב עצמו וכי נחש מחי' וזה שאמר מסתכלין ומשעבדין לבם. פי' אף שהם רחוקים מעולם העליון ועוסקים בטבע אעפ"כ ישעבדו לבם פי' להסתכל לשמים ולהראות שחפצים לצאת ממאסר עוה"ז והטבע ולהתדבק בו ית'. וזהו עשה לך שרף הוא התלהבות האדם לדבוק בו ית' כנ"ל:
וממדבר מתנה. בגמ' מי שמשים עצמו כמדבר התורה ניתנה לו במתנה ואח"כ נחליאל כו' ואם מתנשא מבמות הגיא שהקב"ה משפילו כו'. וקשה זה הסיום למה נאמר תוך השירה. אכן יראה שבנ"י הלכו כל אלה המדריגות שע"י שמסרו נפשם להקב"ה ניתן להם התורה במתנה וממתנה נחליאל פי' שע"י זו המתנה מתחזק כח האדם בעצמו ג"כ וזה נחלי אל שניתוסף כח האדם ועי"ז מתנשא וכמעט א"א שלא יבוא לידי התנשאות כלל. אך ומבמות הגיא שאחר החטא נאמר הורד עדיך ואח"כ חזרו בתשובה ולכן אמרו אח"כ השירה שהוא תהלוכות בנ"י מראש עד סוף והתיקון שבא אחר הירידה הוא טוב מאוד שא"א לקלקל עוד כענין במקום שבע"ת עומדין כו' לכן י"ל שלא נכתב מרע"ה בשירה זו כי הוא לא חטא ונאמר עליו עניו מאוד כו' והבן. ובשם הרב מפרשיסחא ז"ל ע"פ משפיל גאים ומגבי' שפלים שמשפיל הגאים כדי להגביהם אח"כ בהיותם שפלים כנ"ל:
 
Section 7
 
תרל"ז
ב"ה חקת בלק
במדרש מי יתן טהור מטמא כו' כי הנה אמרו רז"ל משל לבן שפחה כו' תבוא אמו ותקנח הצואה כך פרה תכפר על העגל. כי התשובה מתקן החטא ובאמת כח החטאים הוא ע"י מציאות התשובה שיש תועלת מן החטא וזה חיות החטאים בעולם לכן נק' התשובה אם לקנח ולכפר על החטא. ועל כח זה של התשובה אמרו מי יתן טהור מטמא כי יש ב' מיני טהרות. א' כמו שהיו בנ"י קודם החטא צדיקים גמורים והיו באמת טהורים ורחוקים מן הטומאה. אמנם אחר זה הי' התיקון ע"י התשובה. לכן אחר שתיקנו החטא ניתן להם הטהרה שבא אחר הטומאה ע"י התשובה כנ"ל. וזה הי' ב' השירות שירה ראשונה הוא שהיו בנ"י ישרים באמת. ישרי לב בלי שום חטא. ולכן היו בנ"י במדריגה אחת עם מרע"ה. אמנם שירה אחרונה הי' אחר תיקון החטא והתיישרות דרכים עקומים ולכן בשירה זו לא נזכר מרע"ה והוא ענין במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד:
בפסוק וישלח משה מלאכים כו' אל מלך אדום כו'. כמו שמצינו ששלח יעקב אע"ה מלאכים לעשו אחר שתיקן א"ע והיה חפץ לתקן גם את עשו כמו כן עשו בנ"י. ובאמת זה תיקון עשו ואדום שיניחו את בנ"י לעבור דרך ארצם. וכן בעוה"ז אם הי' מניח היצה"ר וכת דילי' את בנ"י לעשות רצון בוראם זה הי' תיקונו. אבל הם עומדין באם הדרך לגזול ולעשוק ויט ישראל מעליו:
כתיב אתם עדי כו' עדים אתם כי הקב"ה בחר לו בנ"י להיות מעידין על השי"ת ונתן להם השבת שנק' סהדותא. וטעם הדברים כי נוגע פסול לעדות ואיתא כי האומות מה שעושין לפעמים קצת טוב הכל לגרמייהו. אבל בנ"י מוסרין נפשם על קדושת שמו ואין כוונתם לעשות המצות על מנת לקבל פרס לתועלת שלהם רק לעשות רצון הבורא ית' ולכן המה עדים נאמנים על הבורא בראותן עושים רצון קונם הכל מבינים כמה גדלה כבודו ית' שבנ"י נותנין נפשם על קדושת שמו. לכן אם הי' בעבור קבלת פרס לא הי' עדות כשר כיון שיש להם נגיעה בזה כמובן:
 
Section 8
 
תרל"ח
בפסוק אז ישיר ישראל הקשו כי השירה הי' צריך להיות בתחלת הבאר שניתן להם. אבל הענין הוא עפ"י ביאור הפ' באר חפרוה שרים פי' שהתחלת פתיחת מקור הקדושה הי' ע"י אנשים גדולים כמ"ש דחפרוה אבהן. ואא"ז מו"ר ז"ל פי' שרים שמושלים ביצרם ולבם ברשותם. כרוה נדיבי עם הם גם אנשים פשוטים שיש בהם רק הנדיבות ורצון התשוקה לעבודת הבורא ית'. וע"י שנפתח בגדולים יכולין הפשוטים ג"כ למצוא אח"כ השייך להם. לכן נק' כרוה שהיא החפירה יותר עמוקה כמו שדרשו כי יכרה איש בור להביא כורה אחר כורה כו'. ויוכל להיות שהפשוטים חופרים ביותר עמוק פי' שממשיכין ההארה גם לעולמות התחתונים ומדריגות התחתונות שאין הצדיקים יכולין לירד כ"כ. ולכן לא נזכר מרע"ה בשירה זו כי באמת דכאן התחיל דור אחר אשר לא נתמשכו אחר מדריגת מרע"ה לכן נאמר יען לא האמנתם בי להקדישני כו' לא תביאו כו'. וחלילה לומר כי הי' זה עונש בלבד למרע"ה. אבל הי' זה ראי' והוכחה שאינם המנהיגים של דור הנכנס לא"י. ומרע"ה כפי מדריגה גבוהה שלו לא הי' רואה שיהי' כ"כ התפעלות לבות בנ"י לומר שירה עתה כענין לגבי משה מילתא זוטרתא היא. וענין שירה הזאת הי' ע"ז שגם אחר החטא זכו להתקרב ונפתח להם הבאר שהוא רמז לתורה שבע"פ על ידי הנדיבות כנ"ל. וע"י הבטחון בהבורא ית' כמ"ש במשענותם. שיש לעולם קצת רשימה בכל איש ישראל. וע"י הרצון והבטחון להתחזק בזו הרשימה יכול לתקן הכל. וזהו במחוקק במשענותם. וממדבר מתנה אף שא"י כלל איך. רק ע"י הביטול להבורא ית' שעושה עצמו הפקר כמדבר זוכה במתנה ואח"כ זוכה עוד לתקן עצמו שיהי' לו ג"כ השגה ושייכות למתנה זו וז"ש וממתנה נחליאל. וכל אלה המדריגות היו למטה ממדריגת מרע"ה כנ"ל:
 
Section 9
 
תרל"ט
בפרשת זאת חקת התורה. ההפרש בין זאת התורה שהיא גוף התורה בשורש העליון וחקת התורה הוא דרך התורה והתפשטות הארת התורה בכל מקום. והנה אם כי השי"ת ברא עוה"ז בטבע. וסידור העולם עפ"י הטבע. עכ"ז נמצא בנסתר גם בעוה"ז ההנהגה שעפ"י התורה. ולאשר שעיקר סידור עוה"ז עפ"י הטבע לכן הוא כמו חוקה ואין מובן לאנשי עוה"ז איך יש זה התהפכות. וכן בלבות עובדי ה' שלפעמים איזה מצוה ודבר טוב מהפך לב האדם לטוב. ואלה הם הנהגות לעתים שמתגלה הנהגת העולם עפ"י התורה ונקרא חקת התורה כי באמת כל הבריאה ע"י התורה רק שמתלבש בצמצומים רבים עכ"ז נשאר חקיקות ורשימות מהארת התורה. ובאמת קודם החטא הי' בנ"י דביקין בשורש התורה בחי' מרע"ה כמ"ש וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל. אכן אחר החטא שנפלו בנ"י ממדריגתם ניתן להם בחי' חקת התורה כנ"ל. בחי' טהור מטמא. והוא ע"י הרצון והשתוקקות יכולין לעורר רשימות שנשארו מבחי' הראשונה עד שיתדבקו בשורש התורה ממש. וז"ש באר חפרוה שרים הם שנקראו בני חורין כמ"ש חרות חירות והוא בחי' ראשונה שהי' בקבלת התורה. אח"כ כרוה נדיבי עם כו' הוא ע"י הרצון והנדיבות. במחוקק ע"י רשימה הנשאר כמש"ל. ולכן לא נזכר מרע"ה בשירה הזאת כי מדריגת מרע"ה למעלה מזה שלא הי' בכלל החטא רק בחי' זאת התורה ממש כנ"ל. וכמו כן לעולם בשבת קודש הוא יום מנוחה וחירות ונפתח הבאר. ונשאר רשימה על ימות החול שיכולין ע"י הנדיבות והרצון והשתוקקות להשבת. כמ"ש לזכור בכל יום השבת. עי"ז יכולין לעורר הרשימות גם בימי המעשה כנ"ל:
בפסוק וישלח משה מלאכים כו' אל מלך אדום כו'. כי כאשר תיקנו בנ"י את שלהם כמ"ש כל העדה עדה מוכנת רצו בנ"י לתקן גם את האומות כמו שהי' מוכן בשעת קבלת התורה לולי רשעתו של עמלק ימ"ש ועל ידי אותו הרשע באו אל החטא עד שנפלו ממדריגתם ועתה שחזרו ותיקנו הכל רצו להמשיך את כל הברואים אליו ית'. לכן בקשו נעברה נא כו' לא נעבור בשדה ובכרם כו' דרך המלך נלך כו'. פי' כי בנ"י יש להם מעלות רבות שנק' בנים למקום וכמ"ש חלק ה' עמו. אבל הבורא ית' מלכותו בכל משלה. ובחי' מלך הוא על כל הברואים כמ"ש מלך אלקים על גוים. ולכן אמרו כי בדרך המלך נלך כו' הכל כדי להמשיך גם אותם להבורא ית' והרשע ם מיאנו בזה ויט ישראל מעליו:
בפסוק יאסף אהרן אל עמיו כי לא יבוא כו'. ויש להקשות ממ"נ אי לא הגיע זמנו להסתלק מן העולם וכי בעבור שלא יבוא חיסר השי"ת משנותיו והלא אמרו חז"ל שהקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום כו'. ואי הגיע זמנו אין צריך לטעם כי לא יבוא. אבל באמת זמנו של אדם הוא כשכבר פעל בעולם העבודה שנצרך לו לתקן ולקיים המצות השייכים אליו. ולכן ביקשו משה ואהרן לכנוס לא"י לקיים מצות התלוין שם ולכן אם הי' מוכן לכנוס לא היה זמנו להסתלק עדיין רק כי לא יבוא וממילא כבר שילם עבודתו כנ"ל:
בפסוק וישמע הכנעני כו' שמע שמת אהרן כו' אל תקרי ויראו אלא וייראו כו' כי אהרן תיקן את אשר כתי' פרעה אהרן לשמצה בקמיהם לכן חזר וכיסה אותם בענני כבוד. ופי' זה כי ודאי פנימיות בני ישראל לעולם במקומי עומד. אבל ע"י החטא נפגם בחי' החיצוניות שלהם והיו צריכין מכסה. ואיתא הוא עמלק ולבש עצמו לבושי כנעני דכ' ולאום מלאום יאמץ. ולכן ע"י שנחסר מבנ"י אותו המלבוש ופריסות ענני הכבוד להסתר בהם מע"ר של האומות וסט"א. כן לעומת זה הרויחו הרשעים התלבשות להסתיר עצמם בכח טומאה שלהם עד שביקשו להסתר מפני בנ"י. אך מרע"ה בתפלתו החזיר לבנ"י העננים כמ"ש בזוהר. וכמו כן בש"ק שיש בו פריסת סוכת שלום הנ"ל. נשארה הסט"א בלי לבוש. ולכך כולהו ערקין ומתעברין מינה כו':
 
Section 10
 
תר"מ
בפסוק ותקצר נפש העם בדרך. כי מו"ז ז"ל אמר על אמרם ונפשנו קצה בלחם הקלוקל לא היו דברי שקר רק כי המן הי' מוכן לדור המדבר מאכל שמלאכים אוכלים אותו ועתה ירדו ממדריגה זו והתחיל דור באי ארץ כו' וזה מאמר ותקצר נפש. כי יש נפש ארוך וקצר כידוע למבינים. ודור המדבר היו למעלה מהטבע כדכתיב (כי) עין בעין נראה כו'. ובאמת כך הסדר שכל דור ודור נתלה זה בזה. וע"י שדור הראשון היו מתקדשים עד לשמים לכן נשאר אחיזה לכל דורות אחרונים שיוכלו לפרקים לעורר התלהבות. וזה ענין עשה לך שרף כו' והביט כו' ודרשו חז"ל שמסתכלין כלפי מעלה כו' שניתן להם שיוכלו עכ"פ לפרקים להתדבק במדריגות דור הראשון כמ"ש בספרים שרף רמז להתלהבות. ואמת כל זה גרמו להם הרשעים כמ"ש לסבוב כו' ארץ אדום ובנ"י שלחו להם כמ"ש במ"א שרצו לקרבם להקדושה. וכמ"ש ביעקב וישלח מלאכים. ושם אמר עשו נסעה ונלכה כו' והשיב לו יעקב אתנהלה לאטי כו' עד כו' אבוא אל אדוני שעירה. ועתה שתיקנו את עצמם הי' יכול להתקיים זה המאמר ואפשר אם הי' כופף עצמו הי' תיקון הכולל אך הרשעים מלאים עון ולא רצה להתקרב ויתקיים הפסוק לעתיד כמ"ש רש"י שם. והכלל כמ"ש בספרים ע"פ הצילני כו' מיד אחי מיד עשו כי יש ב' הבחי' לפעמים עת הכושר לקרב גם הרשעים ואז הם מלאים שנאה דוקא. ולפעמים צריכים להתרחק מהם ואז הם מראים עצמן כאחים. ועל כל זה צריכין הבחנה גדולה שצריכין ללמוד מתורה הקדושה כל אלה ההנהגות עם היצה"ר כי מה שנזכר בתורה נמצא מעין זה בפרטות כל איש ישראל:
 
Section 11
 
תרמ"א - תרמ"ב
זאת חקת התורה במדרש מי יתן טהור מטמא לא אחד כו'. עפ"י מ"ש כבר כי יש בחי' קדוש וטהור. וקודם החטא הי' בנ"י כולם קדושים כמ"ש וקדשתם היום ומחר כו' ואחר החטא הי' הנהגת בנ"י בבחינת הטהרה ושם יש בירור הטהור מטמא. והם ב' מדריגות כי קודש הי' בחי' מרע"ה אספקלריא המאירה ובש"ק זוכין בנ"י גם עתה לקדושה כמ"ש קודש היא לכם לכן א"צ בירורים בשבת. ומחזירין לבנ"י הכתרים שהיו להם בעת קבלת התורה קודם החטא. ובימי המעשה צריך להיות התיקון ע"י הטהרה וזוכין לתורה ע"י הבירור טהור מטמא כי מקודם הי' לבני ישראל דביקות בעיקר התורה שהוא קודש בחי' מרע"ה תורה שבכתב, אח"כ כתי' חקת התורה והוא שזוכין להתורה על ידי הטהרה. לכן תלה הכ' התורה בהטהרה כמ"ש זאת חקת התורה זאת התורה אדם כו' להודיע כי זוכין להתורה ע"י הטהרה והבירור. וזה הי' חטאו של קרח שאמר כל העדה כולם קדושים ולא ידע כי נפלו אח"כ ממדריגה זו שהי' להם בסיני שכולם שמעו אנכי כו'. אבל לא נשארנו בבחי' הזו. עכ"ז בא הכתוב לומר כי הכל אחדות אחד הקדושה והטהרה. ז"ש לא אחד. וכ' ויקחו אליך לחבר בחי' זו לתורה שבכתב דרגא דמשה לכן נכתב עתה פרשה זו התחברות מדריגת דור המדבר למדריגת באי הארץ:
עוד בפרשה זו והב בסופה כו' הנחלים ארנון. פי' חז"ל מקיש ניסי ארנון לניסי הים דבשניהם אמרו שירה רק שירת הים הי' אספקלריא המאירה וכן הי' הנס מפורש כמ"ש וירא ישראל כו' מצרים מת. ופרשנו שם שזכו לראות מפלת הרשעים ובכאן הי' נסתר הנס רק שאח"כ הראה להם הבאר הנסים כו'. וגם השירה בבחי' הסתר לכן לא נזכר בה מרע"ה כי הוא בחי' אספקלריא המאירה עכ"ז שני הבחי' הם אחדות אחד והקישן הכתוב. ופרשנו עוד כי זה הי' ע"י שנתגלו בנ"י במיתת אהרן לכן לא הי' יכול להיות הנס בהתגלות. וכשהענן הי' מכסה את בני ישראל ולא היו יכולין הרשעים להסתכל היו הנסים נגלים לבנ"י. ועי"ז הי' הארה מבחוץ לכל העולם כדאיתא ששירת הים כולל כל הזמנים וכל הדברים וכתי' שמעו עמים ירגזון כו' נבהלו אלופי אדום כו' שהי' התעוררות לכולם. ועמ"ש בפ' בלק:
עוד לפ' הנ"ל. כי שירת הים הי' הכנה לקבלת התורה שבכתב. ולכן הי' מרע"ה העיקר. ושירה זו הי' הכנה לבחי' ארץ ישראל ותורה שבע"פ, והוא עצמו פי' פי הבאר שיש כח בבנ"י לפתוח מעין התורה שע"ז נאמר וחיי עולם נטע בתוכנו. ואיתא שפי הבאר נברא בע"ש ביה"ש ומו"ז ז"ל אמר שע"ז נאמר ששת ימי המעשה יהי' סגור וביום השבת יפתח, והאמת שבש"ק יש עלי' לכל העולמות. אבל בנפש האדם בעצמו ג"כ יש הארה יתירה בשבת קודש וזה בחי' נשמה יתירה דהעיקר הוא הדיבור כמ"ש ויהי כו' לנפש חי' ומתרגמינן לרוח ממללא לכן כתיב ודבר דבר שלא יהא דבורך בשבת כדבורך בחול. כי לעולם צריכין לשמור הפה ע"י שהוא כלי נברא לתורה ותפלה. ובש"ק שיש הכנה יתירה לחדש דברי תורה בחי' פי הבאר הנ"ל המעין שיש בכל לב איש ישראל. ובש"ק נפתח אותו המעין לכן [* צריכין] לשמור הפה ביותר בש"ק:
בפסוק ויראו כל העדה כי גוע אהרן ודרשו חז"ל וייראו כדר"ל מה שמע הכנעני שמת אהרן ונסתלקו ענני הכבוד וסבר שניתן רשות להלחם בישראל. נראה כי העננים היו שמירה לבנ"י דהג' מתנות שנתן לנו הקב"ה מן בזכות משה כו'. הם אכילה שתי' לוי'. והנה לוי' הוא חיבה יתירה ואות אהבה. וע"י שסתם דרכים מסוכנים צריכין לוי'. ובנ"י במדבר שהיו עוסקים במלחמת ה' כביכול וה' הולך לפניהם כו'. ובאמת בכל איש ישראל שנשתלח בעוה"ז שהוא מקום סכנה הולך עמו עזר עליון. כי מכל המתנות שנתן השי"ת לאבותינו נשאר לנו הארות רק שאינם יכולין להתגלות בפועל ממש כמו שהי' בדור המדבר. וע"י המצות שנתן לנו הקב"ה יכולין למצוא אלה ההארות. וכמ"ש במ"א במצות תפילין וציצית. שהם בחי' הארה פנימיות שהוא דעת התורה ע"י התפילין והארה המקפת לאדם לשמור אותו והוא על ידי מצות ציצית. והם בחי' משה ואהרן כו'. ויתכן שעי"ז זכה אהרן לבגדי כהונה שהוא הי' המכין בחי' המלבוש לנפשות בנ"י שהוא תיקון הגוף כמ"ש במ"א:
 
Section 12
 
תרמ"ג
בענין שירת הבאר שלא נזכר שמו של מרע"ה כו'. כי בחי' מרע"ה הוא אספקלריא המאירה בחי' תורה שבכתב וזה הי' שירת הים הכנה לקבלת התורה. ועתה הי' שירה זו הכנה לתורה שבע"פ והוא הבאר שצריכין בנ"י לעורר בכח הפה כמ"ש עלי באר ענו כו'. והם ב' בחי' אמת ואמונה כמ"ש במ"א. לכן כתיב יען לא האמנתם כו'. וחלילה חלילה שהיו מרע"ה ואהרן ח"ו מחוסרי אמנה. אבל הענין כי זה הי' עדות שאינם מוכנים להנהגת דור החדש שהיו מוכנים לכנוס לא"י שעיקר הנהגתם בבחי' אמונה. ומדריגת מרע"ה אמת ולא היה יכול להוריד עצמו לבחי' אחרת. הגם כי נחשב לחטא מסתמא יש אופן להיות מנהיג דור זה הגם שהי' בבחי' עליונה מזה. ומה לנו לחשוב בחטא שלמעלה מהשגתינו. אבל עכ"פ הפי' לא האמנתם שהי' נוהג בבחי' אמת למעלה מבחי' אמונה. ובשירה זו נזכר כל המדריגות מהתחלה עד סוף. חפרוה שרים אח"כ כרוה נדיבי עם גם הפחותים ממעלה הראשונה. רק בכח הנדיבות והרצון הגם שא"י לתקן במעשה ממש. אח"כ במחוקק שהיא רק רשימה. אח"כ במשענותם היא אמונה. ומבמות הגיא דרשו חז"ל כשמתנשא ומתגאה הקב"ה משפילו. נראה שגם על זה אמרו שירה כי הוא חסד עליון ששומר הצדיקים שלא יבואו לידי גסות. גם יתכן לפרש שבאמת צריך להיות מבמות הגיא. שכפי מה שהקב"ה מרומם ומנשא להצדיק. צריך ביותר להכניע עצמו. וזה עדות על עבודת אמת כשמביא לידי הכנעה. ומרע"ה יוכיח שהי' עניו מכל אדם ע"י שהי' מקורב ביותר אל הבורא ית' ממילא חל עליו ענוה ביותר וזה ומבמות הגיא. וזה הרמז בעץ ארז ואזוב שב' אלו הם כאחד שכפי מה שמתרומם ביותר צריך להיות מוכנע להש"י כמ"ש במ"א שתכלית הדעת לבוא להכנעה כמ"ש ערומים בדעת כאדם ואז משימין עצמן כבהמה לכן סוף השבח מבמות הגיא. שזוכין לשעלות של אמת. וזה ג"כ מותר אדם מן הבהמה אין. שע"י הדעת יודעין לבטל עצמו אליו ית' כראוי:
 
Section 13
 
תרמ"ד
במדרש זאת חקת שאוה"ע מונין את ישראל מה טעם מצוה זו כו'. כתבתי במ"א דמשמע שיש טעמים רק שא"י להתגלות בעוה"ז שאין משיגין בעוה"ז הטעמים שאין להם התלבשות בענין מעוה"ז ולכן מרע"ה שהי' למעלה מן הטבע נאמר לך אני מגלה טעמי פרה. וכמ"ש במד' שלעתיד יתגלו הטעמים לא יהי' (עוד) אור יקרות וקפאון כו' יהיו צופים כו' ע"ש. פי' שכל מה שעושין בעוה"ז בדרך חוקה לעתיד יראה כל איש ישראל מה פעל ועשה מה שהי' נסתר במעשה המצות בעוה"ז והולכתי עורים בדרך לא ידעו פי' שלא היו יכולין להשיג בדעתם הפנימיות. וז"ש שם מי עור כי אם עבדי כו'. פי' שכל עבד בו"ד ע"כ רואה מה שרבו מצוה לעשות אבל עבדי ה' עושים מעשים שאינם יכולים להשיגם ונקראים עורים והקב"ה לעתיד יגלה להם מה שעשו. ומ"ש אלה הדברים עשיתים כו' י"ל נמי על העושין המצות ואין עוזבין אפילו שאין מבינים הטעמים. ובאמת ע"י התמימות שעושין בדרך חוקה זוכין אח"כ להשגת הטעמים. וזהו ענין שהקדימו בנ"י נעשה לנשמע שע"י המעשים בלי השגת הטעמים יזכו אח"כ לשמוע שהוא השגת הטעמים. ובעת מתן תורה שהיו מתוקנים למעלה מהטבע היו משיגין הטעמים ואחר החטא נעלם מהם וזה שאוה"ע מונין להם במה שאבדו מדריגה זו. אך ע"י השמירה בדרך חוקה עוד יכולין לזכות להשגת הטעמים. וכן בש"ק שהוא מעין עוה"ב זוכה להשגת הטעמים לכן מבקשין יגלה לן טעמי. כי ימי החול הם בחי' נעשה וש"ק נשמע דכתי' ביני ובין בני ישראל אות הוא כו' כי ששת ימים עשה כו' וביום השביעי שבת. א"כ הנייחא ותכלית הבריאה שהוא טעם הבריאה להיות לפניו ית"ש נחת רוח. זה נגמר בשבת קודש. וזהו בחי' הטעמים. ובימי המעשה הוא בהתלבשות תוך המעשה כמ"ש ששת ימי המעשה יהיה סגור שער חצר הפנימית שהוא בחי' הטעמים שהוא הפנימיות של כל הדברים. וביום השבת יפתח שהוא פי הבאר שנפתח בש"ק ובש"ק מחזירין לבנ"י הכתרים מהקדמת נעשה לנשמע ויכולין להרגיש הטעמים. וגם שיורד נשמה יתירה והוא החלק שיש לכל איש ישראל שלא נפגם ע"י החטא לכן הוא משומר בשמים ונותנין לאדם רק בש"ק ובו יכולין להשיג הטעמים שהם מעין עוה"ב. וזה העדות שבנ"י מעידין בשבת קודש כי ששת ימים כו' וביום השביעי שבת. ע"י שמשתנים בש"ק כמ"ש אין דומה הארת פניו של אדם כו'. א"כ הוא עדות שביום זה מתגלה הטעמים והפנימיות מטעם כי בו שבת. ומ"מ צריכין להמשיך הארת השבת קודש לכל הימים. וזה באר חפרוה שרים בש"ק שמשיגין הטעמים נקראו שרים וע"י כן נשאר רשימה וחקיקה גם בימי המעשה ע"י הרצון והשתוקקות אל השבת. וזהו כרוה נדיבי עם במחוקק כו' שנק' חוקה בחול:
 
Section 14
 
תרמ"ה
בענין פי הבאר שנברא בע"ש ביה"ש. דכתיב אסוף את העם ואתנה להם מים. כי הקב"ה וב"ש לעולם מוכן כביכול להשפיע לתחתונים מטובו אך שיהיו התחתונים כלים לקבל וזה הכח הוא בבנ"י [כמ"ש ויתן לך] שהם הכלי מחזיק ברכה כמ"ש יברך את עמו בשלום והמה יכולים לאסוף כל הפרטים ועי"ז נפתח להם הבאר והמעין כמ"ש חפרוה שרים כו' במחוקק כו'. והיא השלימות שנמצא בכלל ישראל ע"י האבות והשבטים שהמה חפרו והוציאו הפנימיות מכח אל הפועל. ולכן בשבת קודש שמתעלין הברואים ומתאספין להיות מוכן לקבל השפע מהשי"ת וזה הוא בקבלת השבת שמניחין כל המעשים ומבטלים עצמם להשורש. וכפי מה שמבררין זאת שהכל לה' והכל מה'. אז נאמר וירא אלהים כו' כל אשר עשה והנה טוב מאוד. ובודאי זה אמת לעולם כי הכלל היא טוב מאוד. רק לא בכל עת זוכין לאסוף כל הבריאה. וכשבאין לזה אז חל הברכה מן השמים. וזהו נעשה ע"ש ביה"ש והוא הנשמה יתירה שיורדת לתחתונים. ונמצא מפתיחת פי הבאר בכל שבת. אכן הצדיקים ומכש"כ אבות הראשונים והשבטים המה חפרו הבאר בכח מעשיהם. כמ"ש דת"ח איקרי שבת שיש בו לעולם הביטול והתאספות לה'. ואיתא כי כל שבט חקק במטהו לשבטו. והענין היא שיש י"ב צינורות ומיני השפעות היורדין משמים כמ"ש במ"א, וע"ז הי' הי"ב שבטים שכ"א פתח שער וצינור מיוחד. והמה הי"ב בקר שהים עליהם מלמעלה, וכ' בירושלמי (הובא בתוספת בפסחים) שהי"ב בקר היו מחוללים מתחת רגליהם לחבר הים שלא יהיו שאובים ע"ש. והוא כנ"ל שהמה עושים הי"ב צינורות למשוך מהמעין להים. [וביאור הענין כי עיקר כח הצדיקים לחבר השפעות עליונים בדברים הנצרכים לזה העולם שכל הי"ב ברכות אמצעיות שבתפלת שמו"ע המה דברים הנצרכים בעולם רק שצריך להיות דבוק בפנימיות ושלא יהיו שאובים כנ"ל ודו"ק בזה.] והמה הי"ב חדשי השנה שיש בכל חודש התחדשות ענין ושער מיוחד. וכתיב ששת ימי המעשה יהי' סגור וביום השבת נפתח הפנימיות והוא פי הבאר. וזה בכח האבות שורש הג' סעודות שבשבת. וביום החודש יפתח הוא במחוקק שהם הי"ב שערים שלמטה שמג' נעשין י"ב וכן הוא סדר התפשטות ע"ד הנ"ל:
ענין השירה זו שלא נזכר בה מרע"ה. כי שירה זו הי' הכנה לביאת הארץ ולמלחמות עם מלכי האומות כדכתיב רוממות אל בגרונם וזה לחרב פיפיות בידם. וכתי' תשורי מראש אמנה. דרשו חז"ל על שירת הים. דכתי' ויאמינו. מראש שניר וחרמון י"ל על שירה זו שהי' בעת מלחמת מלכי אמורי שהוא שניר וחרמון. ובודאי שירות האלו היו התעוררות משמים בפיהן של בנ"י כדכתיב אז ישיר שבא להם דברים אלי בפיהם כדכתיב ואשים דברי בפיך. ושירת הים הי' הכנה לתורה שבכתב וזהו לנטוע שמים. ושירה זו לתורה שבע"פ ולארץ ישראל וזה וליסוד ארץ. ועמ"ש מזה בשביעי של פסח. וכתיב לישרי לב שמחה. ובודאי כפי התיקון שנמצא בנפשות ולבות בנ"י ובאין לשמחה לשורר לפניו ית' מתוך שמחת הלב שזה עדות השירה על עבודה השלימה שלהם בזה הכח מנצחין אח"כ האומות. ומעין זה קודם התפלה דשעת צלותא שעת קרבא הקדימו שירה ופסוקי דזמרה כדאיתא בגמ' אין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה של מצוה:
 
Section 15
 
תרמ"ו
בענין מי מריבה יען לא כו' לעיני בני ישראל לכן לא תביאו כו' כבר כתבנו במ"א כי לא הי' זה עונש רק הוכחה וראיה שאין דור הזה של באי הארץ נמשכים אחר הנהגתו הגבוהה של מרע"ה. כי משה רבינו ע"ה נתנבא באספקלריא המאירה ושאר נביאים באספקלריא שאינה מאירה והוא בחי' המלכות דלית לה מגרמה כלום וכעין דאיתא מאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאסתכולי באפי'. וכל ענין א"י הוא כן שהיא מתנת חנם כמ"ש בפ' ואתחנן מזה. וזה עצמו החילוק בין הכאה לדיבור כענין דאיתא אסא אמר אני רודף כו'. ויהושפט אמר אין בי כח לרדוף אלא אומר שירה והם נופלים ובעת החלו ברנה כו'. כי בצור כתיב והכית כו' והיינו כחו של מרע"ה והוא מענין תורה שבכתב חקוקה ורשומה. וכאן כתיב ודברתם כו' לעיניהם היינו כפי כחן של בנ"י שלא יכלו להימשך אחר מדריגת משה רבינו ע"ה הנ"ל. וזה עצמו ענין מ"ש במדרש המורים את מוריהם. כי ע"י שלא נמשכו אחר הנהגה שלו (והוצרך) [*הוצרך] להיות כמו נחית דרגא. וכתיב המן הסלע הזה נוציא. דהנה נק' מי מריבה א"כ הי' בו ענין התערובות דהנה מרע"ה הי' בחי' כולו טוב בחי' עץ החיים דכתי' כי טוב הוא. ויש רמז דכתי' המן הסלע וכתי' התם המן העץ. שהי' כאן בחי' עץ הדעת טו"ר. ומרע"ה רצה להמשיך על הסלע מדריגה עליונה. דכמה בחי' יש בבאר. כענין שנאמר שתה מים מבורך. נוזלים מתוך בארך הוא המשכה מלמעלה. וז"ש המן הסלע הזה שלפנינו נוציא ורצה להמשיך בחי' נוזלים מתוך בארך. [וע' ברמב"ן שמבאר מעין פי' זה]. ולכן לא נזכר מרע"ה בשירת הבאר דכתיב בי' וממדבר מתנה. ויש לרמוז על כל הדורות חפרוה שרים אבהן. כרוה נדיבי י"ב שבטים. במחוקק ע' נפש. במשענותם ס' ריבוא דורו של מרע"ה. ואח"כ התחיל ממדבר מתנה. וזה הענין התחיל בדור באי הארץ. עלי באר ענו היינו ענין אומר שירה ונעשה מעצמו כנ"ל:
אמו"ז ז"ל אמר פי' במחוקק במשענותם. כי לפי הבטחון שבנ"י בוטחין בתורה כך עושה חקיקה בלבבם כמ"ש במד' ע"פ עץ חיים היא למחזיקים משל הנטבע בנהר ונותנים לו חבל ואומרים לו הזהר לאחוז בו כי חייך תלוין בו ע"ש במד' שלח. והיינו כפי מה שמחזיקים בו כך נותן החיים עכ"ד ז"ל. וכ"כ אשרי אדם עוז לו בך בהקב"ה ובכ"ב אתוון דאורייתא שנק' עוז. ועי"ז מסלות בלבבם שנחקקו בלבבם דברי תורה. וכ"כ אסוף את העם ואתנה להם מים שע"י התאספות בנ"י נפתח פי הבאר. וזה ג"כ מה שנברא פי הבאר בע"ש ביה"ש כי בשבת מתאספין בנ"י ומתאחדין ברזא דאחד:
בפסוק וישמע הכנעני דרשו חז"ל שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני הכבוד וניתן רשות להלחם כו'. מה שיחסו מלחמות אלו בכחו של אהרן. דכתיב ואשים דברי בפיך כו'. והם ב' המתנות שני שדיך משה רבינו ע"ה ואהרן הכהן. דברי בפיך הוא התורה שניתן לנו בזכותו של מרע"ה וזה לנטוע שמים היינו החלק שבנ"י מעוררין בשמים בשורשן. ובצל ידי כסיתיך הוא בחי' אהרן הכהן וענני הכבוד והוא ליסוד ארץ היינו לקרב ולחבר בחי' ארץ לשמים, וזה הי' עבודת הכהן בקרבנות. וזהו צריך הגנה כי כל מלחמות הרשעים על בנ"י לבטל כח הקדושה שרוצין לעורר בארץ כי בחי' שורש בשמים אין להם שייכות. אך התורה ניתנה לנו כדי לקרב כל הדברים לשורש העליון. וזה ענין כח מעשיו הגיד שהוא בחי' התורה בעובדא ע"י המצות זה נקרא בצל ידי. ולכן כתיב ולאמר לציון עמי אתה דרשו אל תקרי עמי אלא עמי בשותפות מה אנא במילולא עבדית ארעא ע"ש בתקונים. ואשים דבריהם הטעמים של המצות כמ"ש תורה אור. ולשון שימה הוא כשולחן הערוך כמ"ש חז"ל בפסוק אשר תשים לפניהם לבאר להם הטעמים וזהו כחו של משה רבינו ע"ה שהוא הדעת ואמרו ז"ל לך אני מגלה טעם פרה:
 
Section 16
 
תרמ"ח
בענין השירה עלי באר ענו לה דחז"ל דרשו את והב בסופה אהבה בסופה. כי בכל מלחמות ה' שהאדם לוחם עם הסט"א לשם שמים זוכה אח"כ למנוחה. והוא ענין מנוחת השבת אחר ימי המעשה שהם בחי' עבודה ומלחמה לברר האמת מתערובות הסט"א ובשבת אהבה בסופה. וכן הי' במצרים מלחמת ה' הכנה לקבלת התורה כדאיתא במד' שמות ג' מתנות טובות נתן הקב"ה לבנ"י וכולם ע"י יסורים. ויסורי המדבר היו הכנה לארץ ישראל ונתקיים אהבה בסופה בזו השירה כמו שהי' השירה בקריעת י"ס אחר גלות מצרים. ושירת הים הי' הכנה לתורה שבכתב בחי' משה רבינו ע"ה תורה ולחם מן השמים. ושירה זו הכנה לתורה שבע"פ שנקראת באר והיא בחי' התורה שנמצא בתחתונים. שיש תורה שזוכין להמשיך מן השמים ויש שזוכין למצוא תורה הגנוזה למטה וזה חפירת הבאר ע"י יגיעה ומלחמה עם הסט"א ובסופה כתיב עלי באר אחר שנתעורר בחי' הקדושה הגנוזה. ויש לכל בנ"י חלק בבאר זו כמ"ש חפרוה כו' כרוה כו'. במשענותם הוא דורות השפלים כדאיתא בגמ' בא חבקוק והעמידן על א' וצדיק באמונתו יחי'. ובש"ק מתעורר כל הג' מתנות. מן באר ענני הכבוד. והם ג' סעודות בשבת. כי בליל שבת קודש הוא חקל תפוחין וכתי' והנה באר בשדה כמ"ש חז"ל פי הבאר נברא בע"ש ביה"ש. וביומא דשבתא ישמח משה הוא בחי' לחם מן השמים ובמנחה בחי' ענני כבוד שהם כוללים כל הששה קצוות שהיו עננים מקיפין אותם. המן מן השמים ובאר מן הארץ ועננים באמצע:
בענין מלחמת עוג אל תירא אותו. דאיתא בגמ' הרואה אבן שביקש עוג לזרוק צריך לברך. ע"ש עקר טורא בר תלתא פרסא. דאיתא אבנים נק' אותיות. וכמו שיש אתוון דקדושה כן זה לעומת זה. ומאחר שנשבע השי"ת לג' אבות לתת לנו ארץ ישראל כן והאבן גדולה עפ"י הבאר כדאיתא במד' יצה"ר נק' אבן והתורה נק' אבן כו'. כי כח היצה"ר הוא ג"כ מגזירת עליון כמ"ש חז"ל בפסוק הוא אמר ויהי. וכ"כ אבן אופל וצלמות. לכן היו סיחון ועוג שומרים. ארץ כנעני. ומרע"ה בזכות התורה גבר אותם כמ"ש אבנים שחקו מים אם אבן הוא נימוח וזה אל תירא אותו. הוא אות ורשימה שיש בו. ועיין זוה"ק בידך נתתי בכח התורה כנ"ל. וזה שרמזו חז"ל בפסוק שיני רשעים שברת. שהאבן נשבר ושבר גם פיו ושיניו. ובמ"א כתבתי עוד מזה שהי' בזה ישועה לכל הדורות לכן נתירא בחיר שבנביאים וכאן קצרתי:
 
Section 17
 
תרמ"ט
בענין שירת הים. ושירת הבאר שלא נזכר בה משה רבינו ע"ה דיש נסים נגלים ויש נסים נסתרים והם בחינת אספקלריא המאירה ושאינה מאירה. ודור המדבר הי' התגלות שכל הנהגה שלהם הי' שלא עפ"י הטבע. ולכן היו בנ"י מכוסים בענני כבוד. ואחר שנסתלקו ענני הכבוד וכתיב וייראו שהיו מגולים לכן היו הנסים בהסתר. דאיתא אורייתא סתים וגליא וישראל סתים וגליא. דיש פנימיות וחיצוניות וכשהפנימיות נגלה החיצונית נסתר. וכן להיפוך. וזה דכתיב גן נעול גל נעול. וכתי' שער החצר הפנימית כו' יהי' סגור דבש"ק שנפתח שער הפנימית לכן צוה לשבות בו ממלאכה שיהי' החיצוניות נסתר כדאיתא פורס סוכת שלום עלינו בש"ק. וז"ש בזוה"ק לא אשתכח ביה מנא מה ברכתא אשתכח אלא כולהו בשביעאה תליא. פי' ע"י שנגלה הפנימיות צריך להיות החצוניות נסתר לכן מן הגשמיי לא אשתכח כדכ' היום לא תמצאוהו בשדה. ובימי המעשה שהוא תיקון החיצוניות לכן הפנימיות נסתר כמ"ש יהיה סגור. ובנ"י נבראו להאיר לכל הבריאה. ויש זמן שהם מקבלים ואין משפיעים לאחרים והיא יום ש"ק. ובימי המעשה נבראו להאיר גם בחיצוניות:
בפסוק באר חפרוה שרים כו' הם ד' מדריגות כי הבאר הוא המשכה משורש העליון בכח התורה. ויש ד' פירושים לתורה פשט רמז דרוש סוד. וע"ז נאמר ונהר יוצא כו' לד' ראשים. וכמו שיש ד' פירושי פרד"ס בתורה שלפנינו כן הוא בשורש התורה. שרים הוא הסוד. נדיבי עם דרוש. מחוקק רמז. במשענותם הפשוט שהוא לעולם קיים אין מקרא יוצא מידי פשוטו והכל יכולין לאחוז בפשטות התורה. וכמו שיש ד' דרכים הנ"ל. יש אח"כ י"ג מדות שהתורה נדרשת. והם ג"כ בכל הד' דרכים פרד"ס. ואלה הדרכים הם בחי' אבות ומרע"ה וי"ב שבטים. וכמו כן יש זמנים מיוחדים להתגלות שורש העליון שבת וג' ימים טובים וי"ב חדשי השנה שיש בהם התגלות מציור הפנימי כמ"ש אתה צרת עולמך מקדם. וכ' ויטע כו' גן בעדן מקדם וישם שם את האדם. א"כ עיקר מקומו של אדם הי' דבוק בגן מקדם. ואחר החטא נתקן ע"י התורה להיות נמשך הארה מנהר היוצא ומתפרד לד' ראשים ולי"ג מדות שהם הארות מצומצמים יותר לכן נקראו מדות. וד' פרד"ס הם דרכים רחבים וגבוהים ביותר. ולכל אלה ההארות זוכין על ידי היגיעה בתורה כדכתיב וממדבר מתנה. במדבר. במלולא. כחן של ישראל בפה:
 
Section 18
 
תר"נ
בענין מי מריבה אז ישיר ישראל. ומשה רבינו ע"ה לא נזכר. דאיתא מי שעושין לו נס ואומר שירה בידוע שנמחלו לו כל עונותיו. והטעם כי השירה עדות שיש לו שייכות בהנס. א"כ נראה כאן שניסי הבאר היו בזכותן של ישראל לכן אמרו שירה ונמחל להם. ומרע"ה מצינו שלא נמחל לו זה החטא שלא אמר שירה. ובדרך זה נבאר כל הענין דכתיב ודברתם אל הסלע לעיניהם. והיינו שהי' מוכן לעשות זה בכחן של בנ"י כמ"ש אסוף את העם ואתנה [לשון נוקבא]. ובאמת מדריגת מרע"ה הי' למעלה מזה. אבל בני ישראל לא נמשכו אחר הנהגתו שהתחיל עתה הדור של באי הארץ. אכן אם מרע"ה הי' יכול לבטל עצמו לההנהגה שהי' נצרך להם הי' יכול לבוא לארץ ישראל. אכן זה הי' העדות שאינו מוכן לההנהגה. דהנה יש כלל הצריך לפרט ויש פרט הצריך לכלל. פי' שיש צדיקים גדולים ומשה רבינו ע"ה על כולם שהם ממשיכין כל הכלל אחריהם. ויש צדיקים שזכות הציבור מסייעתן והוא פרט הצריך לכלל. וכזה מצינו שאמר מרע"ה על יהושע שידע להלוך נגד כל רוחו של כל אחד והיא מדריגה פחותה ממעלת משה שהמשיך הכלל אחריו. ולכן אמר להם המורים את מוריהם שהוא מדריגה הנ"ל. [שפוט השופטים אוי לדור ששופט שופטיהם והוא כענין הנ"ל] פרט הצריך לכלל. ומרע"ה לא הי' יכול לירד ממדריגה שלו. ולכן הקפיד כנגדן. אבל באמת הרצון הי' להיות מתחיל הנהגה זו וז"ש יען כו' להקדישני לעיני בני ישראל דוקא. דכתיב וירם משה כו' ידו שעשה כפי רום ידו הגבוהה. וענין לא האמנתם בי וחלילה שיהי' מרע"ה מחוסר אמנה אבל יש אמונה רבה ואמונה זוטא. ואמונה זו שאמרו בנ"י כאן שירה הי' מילתא זוטרתא לגבי מרע"ה. וכן מה שנתפעלו בנ"י בשמחתם כפי הכרת הנס שלהם שאמרו שירה ומרע"ה לא נתפעל. ובשירת הים שרו כולם בשמחה רבה מכלל שיש שמחה זוטא. וז"ש לא האמנתם להקדישני לעיני בני ישראל דייקא שהי' בחי' אמונה זוטא. ושירת הים יש בה שינוי בתורה הקדושה שנכתבת בדרך אחר. ושירה זו אין בה שינוי בתורה. שהיא מדריגה שלמטה בחי' תורה שבע"פ. וכן בלשון השירה עלי באר ענו לה שהי' בכח והתעוררות מלמטה. ובחי' מרע"ה הי' הכל הנהגה מן השמים. [ובזה מובן ג"כ המשך הפ' ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל כו' פרש"י ואני לא זכיתי למחול לי כו'. פי' א"כ שההנהגה היא במדריגה תחתונה מה שואל כי אם ליראה שהיא מילתא זוטרתא לגבי משה כמאמרם ז"ל]:
בפסוק וישמע הכנעני דרשו חז"ל שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני הכבוד וקסבר ניתן רשות להלחם בישראל. נראה דבאמת הי' המכוון להיות להם קצת כח לבוא להלחם. כי בהיותם תחת הענן לא היו יכולין להלחם כלל. ורצונו ית' הי' שימסרו תחת יד משה רבינו ע"ה. וזה הי' שורש והתחלה לכבוש כל מלכי כנען. ולכן אמרו בנ"י אם נתן תתן כו' שהבינו כי בזו הנתינה יכבשו אח"כ כולם. ורמזו בגמ' הוא סיחון ערד כנען. שדומה לסייח במדבר. ערוד במדבר מה שמו כנען. פי' שעיקר ישיבתם הי' בכנען אבל קפצו כאן בדרך מקרה כסייח וערוד במדבר בלי ישוב וקביעות, והי' כדי שיהי' להם מפלה בכח הדור של משה רבינו ע"ה כנ"ל. וכן כתיב לסיחון כו' ולעוג כו' ולכל ממלכות כנען משמע שבמפלת סיחון ועוג נמסרו אח"כ כולם ביד בנ"י:
בפסוק באר חפרוה שרים כו'. כי התורה נעלמה מעיני כל חי ואבותינו וצדיקים הראשונים חפרו עד שהוציאו באר התורה מכח אל הפועל להיות תורה ערוכה לפנינו בפרשיות כתובות ומפורשות כמאמרם ז"ל הראשונים זרעו וחרשו וקצרו כו' ואין לנו פה לאכול. חפרוה כרוה. הוא כשעדיין נסתר ומכוסה כמו שהיא התורה הגנוזה. ואח"כ בא לידי ציור וחקיקה וזה במחוקק. ובמשענותם הוא מפורשת ביותר באלה הצירופים המתלבשים בגשמיות. ולנו נצרך רק כח הפה לאכול. והיינו דכתיב וממדבר מתנה שכל אלה הכחות יכולין לעורר בכח הפה ביגיעה בתורה ותפלה. כי זה הבאר נמצא בכל איש ישראל רק שצריכין לייגע להוציא הדברים מכח אל הפועל. ואמרו חז"ל כי פי הבאר נברא בע"ש ביה"ש. כי הנה שבת סהדותא אקרי ומתחדש כח פיהן של ישראל בש"ק. כי רמז הבאר הוא פנימיות מכוון הבריאה שהי' לכבודו ית' רק שבעוה"ז נסתר ונכסה האמת ובנ"י בכח התורה יכולין לברר ולגלות שורש הפנימיות. וזה עצמו השבת שהוא סהדותא ובו נפתח השורש הפנימית והאמת. וזה עיקר המנוחה שבאין אל שורש הפנימיות, וז"ש ונחך ה' תמיד כו' והיית כגן רוה וכמוצא מים כו' ובשבת באין לזאת המנוחה ונעשין כמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו. והאמת הוא כי כפי מה שמעידין על הבורא ית' כך מתגבר כח הפה וכמו שבכח הפה יכולין לפתוח הבאר כמו כן כפי פתיחת הבאר כך מתגבר כח הפה. ואמרו חז"ל פתחו לי כחודה של מחט כו'. ולכן בשבת קודש שמעידין עליו ית' מתחדש כח הפה. ובאמת זה עיקר העדות כמ"ש כמה פעמים כי אין כל העדות להגיד בפה. רק האמת עד לעצמו בזה שרואין שכפי מה שאדם עוסק בתורה ותפלה כך מתעלה כח פיו ממדריגה למדריגה. וכמו כן בכלל שנבחרו בנ"י להעיד על הבורא ית' ולכן נמסר להם כח הפה. זה עצמו עדות על הבורא ית"ש. ז"ש אתם עדי אתם בעצמכם כענין כל רואיהם יכירום כו':
 
Section 19
 
תרנ"א
בענין שירת הבאר שלא נזכר מרע"ה כי כאן התחיל בחי' תורה שבע"פ כמ"ש אסוף את העם ואתנה להם מים דכתיב תורה צוה לנו משה והיא בחי' תורה שבכתב. מורשה קהלת יעקב הוא תורה שבע"פ בכח התאספות בנ"י. ואמת כי בכח התורה שצוה לנו משה זכינו למצוא באר תורה שבע"פ שנטע הקב"ה בתוכינו בירושת האבות. וכן היא המדה ע"י יגיעה בתורה שבכתב יוכל האדם למצוא חלק התורה שנמצא גנוז בלבו. והנה דור המדבר הי' הכל בחי' תורה שבכתב וכל הנהגתם הי' על פי ה' ממש כמ"ש עפ"י ה' יחנו כו' יסעו כו'. אבל כאן התחיל להיות הכנה לכניסת הארץ שיהי' התפשטות הקדושה גם בהיותם בארצות האומות ולהלחם ולכבוש את ארצם. ואיתא במד' שה"ש בפסוק הגידה לי כו' איכה תרביץ בצהרים כו' כי משה רבינו אמרו ע"ש והרמז כנ"ל כי הנהגתם הי' במדבר להיות תחת צל ענני הכבוד אבל כשיהיו בין האומות איכה תרביץ כדפרש"י שם בשיה"ש. והשיבו צאי לך בעקבי הצאן. פי' שזו ההנהגה ירושה היא בבנ"י מאבותיהם והמה בעצמם ילכו בדרך הראוי. ולכן הראה הקב"ה למרע"ה קודם הסתלקותו הדרך שהתחילו בנ"י בכח עצמותם שכן כתיב וידר ישראל נדר ישיר ישראל כו'. שהי' הכל בכח מעשיהם. ועמ"ש במ"א מענין מי מריבה דכתיב לעיניהם שהי' ג"כ הרצון כפי הכנת בנ"י. וזהו ענין בעקבי הצאן הנ"ל. ומ"מ דרגא זו הוא אחר הכנת מרע"ה. ושירה הראשונה היה כולל כל אלה המדריגות והי' הכנה לכל הדורות כמ"ש שם עד יעבור כו' ית ארנונא ית ירדנא. רק בכאן שרו ישראל לפי הזמן והמקום. ומדריגת מרע"ה הוא בכלל לא בפרט. והנה בזו הבאר יש חלק לכל בני ישראל כמ"ש חפרוה שרים כו' נדיבי כו' מהתאספות כל המדריגות שנמצאו בבנ"י אם הוא כנסי' לש"ש נפתח הבאר מים חיים וכמ"ש ונאספו שמה כל העדרים. אך שצריך להיות לשם שמים כמ"ש ענו לה. לה לשמה. ואז זוכה כל אחד לשאוב חלק השייך לו:
 
Section 20
 
תרנ"ב
בענין פי הבאר שנברא בע"ש דכתיב שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך דאיתא האומר מטובו חיינו הרי זה בור בטובו חיינו הוא ת"ח. ופרשנו כי מטובו היא חלק מן הטוב ונפרד ממנו, בטובו הוא דביקות בגוף הטוב. דהנה הכל נמשך מן התורה שנק' טוב כדאיתא בראשית ברא בשביל התורה שנק' ראשית א"כ שורש הכל מן התורה וכדאיתא בזוה"ק דאורייתא אית בה פירות שרשין עלין קליפין. ובנ"י ות"ח דביקין בגופא דאילנא. וזה החילוק בין בור לבאר כי בור הוא מים מכונסין ולכן הם ג"כ במדה וצמצום כפי הכלי. אבל באר הוא דבוק בשורש המעין שהוא נובע תמיד. וכן הוא בפנימיות שיש בכל נפש הארה וחכמה כמ"ש כולם בחכמה עשית והוא בחי' בור ובאמת הוא ענין ימי המעשה דכתיב יהי' סגור שאין נפתח שער הפנימי. אבל בש"ק נפתח המעיין נובע. ולכן הוא נחלה בלי מצרים. וזה נקרא פי הבאר שנפתח שער הפנימי ויש ב' פתחים כדכתיב ביום השבת כו' והחודש. והם ב' יודי"ן על הוא"ו ונעשה מבור באר כי יו"ד הוא שער. וע"ז איתא בספרים בפסוק פותח את ידיך. יודי"ך. כי מקודם כתיב אכלם בעתו והיא עת ומדה מיוחד בפרט כל מקבל. ופותח את ידיך היא השורש ומשביע לכל חי רצון הוא הצנור ודביקות בשורש כנ"ל. ובאמת זה הדרך הפנימי ניתן רק לבנ"י כדאיתא במדרש תשא ה' יתן חכמה כשבא בנו נותן לו מתוך פיו. זה מפיו דעת ותבונה ע"ש. והוא בחי' פי הבאר כנ"ל. וע"ז מבקשין ישקני מנשיקות פיהו. ואיתא במד' ולא נשתה מי באר בורות הול"ל מכאן שצריכין להנות אושפיזא שלא ישתו מי הבאר רק מבורות שלהם. והרמז כנ"ל. דקשה למדרש ומה חלק יש לרשעים בבאר ואין להם רק בורות. והתשובה ע"ז כמ"ש במ"א פי' דרך המלך נלך כי כשבנ"י עוברין דרך האומות נסתר דרך הפנימי שלהם. וכמ"ש בגלות אוי לבנים שגלו מעל שולחן אביהם. ובאמת בנ"י נשתלחו בעוה"ז להיות עוברים ומתקנים אלה המקומות. לכן אמרו כי דרך המלך נלך שהיא בחי' מלכותו ית' על כל העולם. ובחי' שדה וכרם באר מיוחד רק לבנ"י כרם ה' צבאות. וזהו הרמז להנות את אכסניא שבכל מקום שעוברין בנ"י צריכין להשפיל את מדריגתם כדי לתקן מקומות אלו ולהמשיך שפע גשמיות כפי המקום והשעה כנ"ל:
בענין שירת הבאר שלא נזכר משה רבינו ע"ה. ובשירה הראשונה ישיר משה ובני ישראל. דהנה באר היא התורה שבע"פ כמ"ש ז"ל אין מים אלא תורה ויש תורה שבכתב הוא בחי' לחם מן השמים וזהו בחי' מרע"ה שהוריד התורה מן השמים. וזהו מן בזכות משה שהוא לחם הנ"ל. ובאר בחי' מים תורה שבע"פ. ושמעתי ממורי זקני ז"ל מה שהתורה יש ברכה לפני' ולאחרי' הוא כמו בסעודה שיש ברכה לפני' על מה שהזמין השי"ת לנו האוכל. ולאחרי' על השביעה מה שמקבל האדם מזון וחיות מן המאכל ולכן שיעור זמן ברהמ"ז עובר אחר זמן עיכול המזון. כן יש בתורה ברכה לאחרי' על מה שזוכין למשוך חיות מדברי תורה להיות נבלע בנפש האדם כו' עכ"ד ז"ל. וזה ענין תורה שבע"פ שנעשה האדם בן תורה להיות לו דביקות בתורה ז"ש וחיי עולם נטע בתוכנו. וזה ענין הבאר מים כמ"ש חז"ל ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתי' כי השתי' גורם שיתעכל המזון במעיו להיות נשבע מהמאכל. ורמז לדבר דאיתא במד' שיר השירים מ"ח פעמים נזכר באר בתורה נגד מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם ע"ש. ופי' זה כי התורה שבכתב מתנה מן השמים לכל מי שירצה אבל להיות נקנית התורה להיות לאדם חלק בתורה להיות נקרא בן תורה להיות דברי תורה נבלע בדמיו הוא בכח מ"ח דברים הנ"ל. ולכן שירה הראשונה הי' קודם התורה אז ישיר משה ובנ"י שהרגישו בנפשותם שנעשו עבדי ה' להיות מוכנים לשמוע דבר ה'. ושירה זו האחרונה הי' שהרגישו שנבלעו ד"ת בדמיהן כי זה הי' סוף מ' שנה. וכענין שאמרו חז"ל כשלמד משה רבינו ע"ה מ' ימים בהר שכח עד שלבסוף נתן לו הקב"ה התורה במתנה. כן הי' עבודת בנ"י מ' שנה במדבר שיגעו בתורה עד שלבסוף ניתן להם במתנה. ולכן לא נזכר מרע"ה בשירה זו שהוא למעלה מזו המדריגה והוא הוריד התורה מן השמים:
וממדבר מתנה. דמקודם חשיב המעלות שיכולין לקנות התורה על ידיהם שהוא עפ"י הדין במ"ח דברים התורה נקנית זהו חפרוה שרים כו' נדיבי עם כו'. אח"כ וממדבר מתנה שיש ג"כ דרך אפילו לאינם ראוים שיזכו במתנה לזו הבאר ע"י הביטול שנמשכים אחר הקב"ה באמונה. וזה פי הבאר שנפתח בע"ש כי שבת נק' מתנה טובה ולכן בשבת הביטול כל מלאכות בחי' ממדבר מתנה כנ"ל:
 
Section 21
 
תרנ"ד
ודברתם אל הסלע לעיניהם כו' דיבור הוא לשון הנהגה כמו ידבר עמים. ואמר להם שנתינת המים מהסלע יהי' בהנהגה שישיגו העדה זה הדרך והוא דרך אמונה כמ"ש במ"א דמשה רבינו ע"ה הי' בחי' אמת. וכאן התחיל בחי' אמונה והוא מדריגה שלמטה מבחי' משה. וז"ש לא האמנתם בי להקדישני לעיני בנ"י וז"ש וירם משה את ידו כו' שהי' מדריגה שלמעלה מהשגת בנ"י. במטהו דייקא. דור המדבר היו היסוד שכל הדורות עומדין עליהם כדאיתא בעל הקורה נכנס בעובי הקורה. וזה הדור שקיבלו התורה היו הקיום לכל הדורות שלפניהם ושלאחריהם. ואיתא בגמ' והב בסופה מקיש נחלי ארנון לניסי ים סוף. כי בנ"י זכו אל השירה אחר יציאת מצרים. והמלחמה שהי' להם במצרים הי' הכנה להיות והב בסופה כמ"ש מלחמות ה' אהבה בסופה שכל מחלוקת שהיא לש"ש סופה להתקיים וזוכין אל השלום שזהו בחי' השירה. ובכאן שירה זו של הבאר הי' הכנה לכיבוש ז' אומות שנתקשרו במדריגת דור המדבר לקבל כח להלחם עם ז' אומות. לכן לא נזכר מרע"ה בשירה זו שהי' הכנה לביאת הארץ. ושירה זו הי' התנוצצות משירה הראשונה וכן נרמז בשירה הראשונה אז ישיר כו' ויאמרו לאמר פי' לאמר אח"כ שירה אחרונה. והי' כחותם המתהפך מתחלה מלחמה ואח"כ שירה ונתהפך להיות שירה ואחר כך מלחמה. ואיתא וישמע הכנעני מה שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני הכבוד וסבר שניתן רשות להלחם בישראל. והכוונה שדור המדבר הי' פריסת סוכת שלום עלינו ולא הוצרכו למלחמה ועכשיו התחיל דרך מלחמות לכבוש ארץ ישראל. והם סברו שניתן רשות להלחם בישראל ונהפוך הוא שניתן רשות להלחם עמהם:
 
Section 22
 
תרנ"ו
בפסוק המה מי מריבה. דיש מי מנוחות בחי' שבת מנוחה והוא הבאר שנקרא רחובות ויש מי מריבה כענין הבארות שנקראו עשק ושטנה. ומרע"ה הי' למעלה בחי' מי מנוחות ולכן לא הי' יכול להשפיל עצמו למי מריבה וז"ש להקדישני במים לעיניהם כפי מדריגתם. כי עתה התחיל הדור של כניסת הארץ ומלחמת ז' אמות. ואיתא אלו לא שלחו מרגלים לא היו צריכין לכלי זיין כמ"ש באו ורשו את הארץ ע"ש ברש"י והיו נמשכין אחר מדריגת משה ואהרן והי' נכבש הארץ לפניהם בבחי' מנוחה ושלום. וזה ג"כ הענין שדרשו חז"ל וישמע הכנעני שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני הכבוד וסבר שניתן רשות להלחם בישראל. והנה הפסוק מסיים כי בא ישראל דרך האתרים. רק הכל ענין אחד כשהי' אהרן קיים לא היו צריכין למלחמה כי הוא עמוד השלום. וזה ענין ענני הכבוד רמז לדבר כבוד לאיש שבת מריב. ובאמת אהרן בחי' אהבת ה' וכשהיו ישראל בזו המדריגה לא הי' שום שייכות לאוה"ע להתקרב להם כי אהבת ה' רק לבנ"י כמ"ש אהבתי אתכם כו' ואוהב את יעקב. אבל כשנסתלק אהרן כתיב ויראו ויראו שהתחילו להשתמש במדת היראה. ובזה יש הסתכלות להלחם עמהם כי הכל צריכין ליראת אלקים. והתחיל הדרך מלחמה בחי' ימי המעשה. וזה הטעם כי בא כו' דרך האתרים. ובש"ק יש פריסת סוכת שלום וגם הארת משה רבינו ע"ה ונק' יום מנוחה:
 
Section 23
 
תרנ"ז
זאת חקת התורה. שיש מצות שנקראו חוקים שאין להשיג טעמם כי המצות הם מול תרי"ג איברים וגידים. וכמו ביצירת האדם יש כמה אברים וגידים שאין נודע פעולתם בדרך הטבע רק כפי ציור הפנימי של האדם הם צריכין להיות כך. כמו כן במצות. ולכן נק' חוקים שהם רמזים ורשימות ממדריגה גבוה שא"י לבוא לידי התגלות. והם אינם מקבלים שינוי ולכן נקראו חוקים. ולכן יש בהם כח הטהרה כמ"ש מי יתן טהור מטמא לא אחד שהם בשורש האחדות לכן אין מקבלים שינוי. ולפי שהאדם בטבע ומקבל שינוים אינו יכול להשיג טעמי פרה. ולפי שמשה רבינו ע"ה כתיב בי' משה משה בלי פסוק שלא נשתנה מתחלתו עד סופו. לכן לו נגלה טעמי פרה. וטהרת פרה מבחי' תשובה שהוא למעלה מבנין הטבע וע"י תשובה זוכין לטהרה כנ"ל:
בענין מי מריבה דכתיב קח את המטה כו' אתה ואהרן כו' ודברתם כו' ונתן מימיו והוצאת להם מים כו'. ונתן הוא בחי' מתנה כמ"ש אסוף את העם ואתנה להם מים. וכ"כ וממדבר מתנה. וזהו בחי' באר כי בור הוא מה שמכניס שם האדם ובאר הוא התגלות שורש המעין והמקור וזה בחי' מתנה. ומעין זה בימי המעשה הוא בחי' בור. וש"ק שנק' מתנה טובה הוא בחי' באר. ז"ש פי הבאר נברא בע"ש כי לעולם זה הבאר משקה לכל הברואים אבל בשבת נפתח פי הבאר שורש המעין כנ"ל. ויש דברים שצריכין להיות בבחי' עובדא ומלולא כדאיתא בזוה"ק בצלותא. ונראה שכן הי' הרצון בכאן דכתי' קח את המטה בחי' עובדא. ודברתם בחי' מלולא. ומשה רבינו ע"ה הוא בחי' מלולא. ואהרן ע"ה בחי' עובדא. והי' צריך להיות כלול משני הבחי' כדאיתא לקחת מתנות בלקיחה ניתנה לו ובמתנה. כי יש מעלה בבחי' לקיחה שנעשה בכח האדם ויש לו יותר דביקות בזה. ויש מעלה בבחי' מתנה שהוא כפי כח הנותן לאין סוף אבל לקיחה רק כפי הכנת מעשה האדם. וכאן הי' ב' הבחי' לכן כתיב ונתן מימיו וגם והוצאת להם. אבל אח"כ דכתי' רק ויך את הסלע כ' ויצאו מים ולא כתי' לשון מתנה. ולכן איתא כי אהרן לא חטא כי בחי' עובדא הי' בלי חטא רק בבחי' מלולא הי' חטא. ולכן איתא אם לא הי' החטא בסלע לא היו שוכחין את התורה כי הי' בבחי' מתנה בדביקות שורש המעין כנ"ל:
במדרש וישלח ישראל מלאכים אל סיחון. בטח בה' ועשה טוב כו' בקש שלום ורדפהו בכל המצות אם בא לידך כו' ושלום בקש במקומך ורדפהו חוץ ממקומך כו'. כי מצינו רדיפה בשני דברים באמת ושלום. צדק תרדוף בקש שלום ורדפהו. כי ב' דברים אלו הם היפוך מעוה"ז כמ"ש אמת ושלום אמרו אל יברא דכולא שקרים דכולא קטטה. ואין דברים אלו בנמצא בעלמא דשקרא. לכן צריכין רדיפה להשיג סייעתא דשמיא כמו שזכו בנ"י אל תורת אמת מן השמים. כמ"ש ה' עוז לעמו יתן כו' יברך את עמו בשלום. ומרע"ה הי' בחי' אמת בכל ביתי נאמן והוריד תורה מן השמים. ואהרן בחי' שלום. ואל השלום זכו בנ"י בזכות המדבר שהוא חוץ מן הישוב זהו רדפהו חוץ ממקומך. ולפי שבטחו בה' ונמשכו אחריו במדבר זכו אל בחי' השלום. ולכן נקראו בנ"י השולמית. וכ' אני שלום. ולפי שיש לבנ"י בחי' השלום הי' בכחם לקרב כל האומות אל השי"ת. אבל המה קשי עורף ולא רצו להתקרב. וז"ש ואשלח מלאכים ממדבר קדמות ע"ש במד' ורש"י. שבכח זה השלימות שהמשיכו בנ"י הי' בכחם לקרב ושלחו דברי שלום. והרשעים מיאנו בדבר. וכמו כן איתא וישמע הכנעני שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני הכבוד וסבר ניתן רשות להלחם בישראל. והכל ללמד על רשעת הגוים. כי כאשר נתגלו בנ"י. אם היו חפצים להתקרב הי' להם לחשוב שניתן רשות שיתקרבו. והם חשבו הכל לרעה ולכן מוטב לרשעים שיהיו סומין כמ"ש במד' בלק:
 
Section 24
 
תרנ"ח
מפ' חקת בלק
בענין שירת הבאר עלי באר ענו כי פתיחת הבאר תליא בהתעוררות בנ"י. דכתי' שתה כו' מבורך כו'. פרשנו כי בור הוא מים מכונסין והרמז להנהגת הטבע שכבר הוכן במעשה בראשית להתנהג כל דבר לפי הטבע. אבל נוזלים מתוך בארך הוא פתיחת המקור והשורש בחי' מעין והוא בחי' השבת שהוא שורש כל הברכות כדאיתא בזוה"ק דלא אשתכח בי' מנא אבל כולהו ברכאין תליין בי'. והוא ההפרש בין בור לבאר. כי מים מכונסין הם במדה. והוא בחי' הטבע. וכן מדת אנשי עוה"ז למלאות תאוותם כפי אשר תמצא ידם. אבל בנ"י החפצים לצאת מן הטבע נגלה להם שורש המעין ולכן פי הבאר נברא בע"ש ביה"ש. הרמז כפי מה שמקבלין את השבת ומבטלין כל המלאכות ומצפין להשפעת קדושה מלמעלה נפתח פי הבאר. ואין עושין מלאכה ולא אשתכח בי' מנא רק פתיחת המעין ולכן מעין מטהר בכל שהוא והוא הברכה מכל בכל כל. ובכל ש"ק יוצא הארה מהמעין למלאות הבור בששת ימי המעשה כי כל הנהגת הטבע כמו בור קטן כדאיתא בס' חובת הלבבות ע"ש סוף שער ב'. וזה הבאר חפרוה שרים פי' מוז"ל השולטים על יצרם אבות שלא שלט בהם יצה"ר לכן פתחו הבאר שהוא הנהגה למעלה מן הטבע:
ואיתא במשנה מי שיש בו ג' דברים הללו מתלמידיו של אאע"ה כו'. שאאע"ה נטע אלה הג' מדות בבנ"י כמ"ש אשר יצוה כו' בניו כו' וע"י ג"ד הללו יוצאין מהנהגת הטבע כנ"ל להיות נמשך אחר הנהגה עליונה. כי האדם כולל רוחניות וגשמיות וכמו כן סדר הבריאה דכתי' אתה עשית כו' השמים כו' ואתה מחי' את כולם הם ב' הנהגות הנ"ל. וכמו כן האדם עפר מן האדמה כו' ויהי כו' לנפש חי' כו'. וכפי הכנת האדם לקבל הארת הנשמה ולבטל הגופניות כך נמשך אחר ההנהגה העליונה כנ"ל. ולכן אברהם אע"ה שהי' בו ג' דברים הללו הי' הוא עצמו שורש הברכות כמ"ש והי' ברכה. ובלעם הרשע שיש בו ג' דברים אחרים הוא באמת שורש הקללה. כי עיקר הברכה בהתדבקות אל השורש. וכל רצון אותו הרשע לבטל ג"ד הנ"ל כדי להתמשך אחר הטבע ועוה"ז. ואיתא שביקש לעקור אומה החוגגת ג' רגלים. ונראה כי בכח ג' דברים הללו זכו ישראל להיראות פני ה' ג' פעמים בשנה. והרמז חג המצות נפש שפילה לחם עוני כי החמץ מתעלה ומצה שפילה בחי' נפש. וחג השבועות זמן מתן תורה רוח נמוכה לכן קבלו התורה כמים שיורד למקום נמוך לכן ניתנה תורה בהר סיני נמוך מכל ההרים. וחג הסוכות בחי' עין טובה לכן הקריבו בנ"י ע' פרים מול השבעים אומות בעין טובה שלהם. וקבלו ג' ברכות בג' רגלים ע"י הג' מדות טובות שהי' בהם. ואותו רשע בלעם רצה לקללם ג"פ ולבטל מהם הג' מדות הנ"ל. והקב"ה הפך הקללה לברכה ובירך אותם ג"פ:
 
Section 25
 
תרנ"ט
במדרש אמרתי אחכמה כו'. שלא הי' יכול לעמוד על פרשת פרה ע"ש. דהנה עיקר תכלית החכמה לבוא ליראת ה' כמ"ש הן יראת ה' היא חכמה כי החכם באמת רואה ומבין השגחת הבורא ית' והנהגתו את כל העולם וחל עליו יראת ה' כמ"ש במד' ויתן אלקים חכמה לשלמה כו' כחול כמו שהחול גדר לים כן החכמה גדורה לשלמה שמנעתו מן החטא א"כ ע"י החכמה באין אל הביטול אליו ית"ש. וזה הביטול הוא שורש הטהרה כמ"ש מי יתן טהור מטמא לא אחד. ועכ"ז מכח חכמת הטבע והאנושי אי אפשר לבוא לאחדות האמת שהוא מוטבע בטבע ולכן ע"י חכמת שלמה עדיין ביטול זה אינו בא לאחדות רק ע"י חכמת אלקים בכח התורה ז"ש זאת חקת התורה שהחכמה והביטול שבא בכח התורה מביא אל אחדות האמיתי וזוכין לטהרה. וזהו הרמז ולקחו מעפר כו' ונתן עליו מים חיים. שהביטול שהוא בכח מים חיים שהוא התורה בזה באין אל הטהרה והוא יראת ה' לחיים:
בפסוק ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו עפ"י המד' בפ' וירא ויפקח כו' ותרא באר מים מכאן שהכל בחזקת סומין עד שהקב"ה מאיר עיניהם. ופי' מו"ז ז"ל כי לעולם כל הנצרך לכל ברי' מוכן בכל מקום ובכל עת רק שנסתר מעין הגשמי וכשהקב"ה מאיר עיניו רואה שהכל לפניו. וכמו כן הכא הי' רצונו ית' שיפקחו עיני בני ישראל ויראו כי המים מוכן בסלע. ויובן עפ"י מאמרם ז"ל כי פי הבאר נברא בע"ש ביה"ש ובמ"א כתבתי על פסוק וירא אלקים כו' כל אשר עשה והנה טוב מאוד שהוא על עשרה דברים שנבראו בע"ש ביה"ש ע"ש. [*עי' בתרגום יונתן פרשת ויכולו] נראה מזה כי אלו עשרה דברים הם כלל עשרה מאמרות שנמצא בכל הבריאה ענין פרט וכלל. כענין שאמרו במאמר אחד הי' יכול להבראות. וכשזוכין לגילוי עינים באין לזה הכלל שהוא בחי' האחדות ולכן נתצמצמו כל בנ"י במקום אחד על פני הסלע שהוא בחי' האחדות כנ"ל. והיו רואין שהכל נמצא לפניהם. אך ע"י המריבה לא זכו לזה ויש רמז לפי' זה בילקוט ע"פ יען לא האמנתם הי' לכם ללמוד ק"ו מה להגר פתחתי באר מים ע"ש:
בפסוק אז ישיר כו' על באר ענו לה. בילקוט איתא כשהבן קטן א"י לזמר בפ"ע לכן ישיר משה והם אחריו וכשנתגדלו מ' שנה במדבר שרו בפ"ע השירה ע"ש. כי בחי' שירת הבאר הוא בחי' תורה שבע"פ שאחר מ' שנה זכו בקנין התורה ונעשו מעצמותם בני תורה וז"ש במד' מ"ח פעמים באר כתיב בתורה נגד מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם וכתבתי במ"א פי' הענין להות נעשין בעצם בני תורה להוציא מילין מפיהם כמ"ש וחיי עולם נטע בתוכינו. דכתי' עלי באר ענו הוא כענין שאמרו חז"ל וידבר אלקים כו' הדברים האלה לאמר שהיו עונין על הן הן כו' כי בעשרת הדיברות שדיבר השי"ת עם בנ"י נטע כח אלקית בלבות בנ"י קבוע בנפשות בנ"י וכפי התיקון שאדם מתקן עצמו מתעורר זה הכח בנפשו. כמ"ש אנכי בעלתי בכם פי' אנכי דעשרת הדברות. רמז לדבר 'באר 'ענו 'לה ר"ת בעל שנתקדשו אליו בעשרת הדברות. וזהו העדות של בנ"י כמ"ש ענה בי הוי סהיד עלי. פיהם של בנ"י בתורה הוא העדות. וכן איתא בזוה"ק באר הוא עדות כמ"ש תהי' לי לעדה כי חפרתי את הבאר ע"ש בזוה"ק פ' וילך:
 
Section 26
 
תר"ס
וישב ממנו שבי דרשו חז"ל שפחה אחת. דכ' עלית למרום שבית שבי. פי' דבקבלת התורה הוציאו בנ"י כל הנ"ק שהיו בתוך האומות וז"ש ה' מסיני בא וזרח משעיר למו כו' אותו החלק והצד אחיזה שיש לע' אומות בתורה. כי הלא נק' ראשית וע"כ יש איזה נקודה שמתפשט להם מהתורה והכל נמסר לבנ"י וע"ז כתיב וישב ממנו שבי אותו השבי שלקחו בנ"י מהם. ומזה הבינו בנ"י כי השבעה אומות אין בהם נקודה של אמת. לכן נדרו אם נתן תתן כו' והחרמתי כו' כמו שנצטוו אח"כ לא תחי' כל נשמה. וכוונו בנ"י מעצמן לזאת המצוה מאחר שלא הי' קיום לאותו השבי ששבו מהם כנ"ל. אח"כ מצאתי קצת מזה בזוה"ק דף קצ"ג ע"ש:
 
Section 27
 
תרס"א
בפסוק וישמע הכנעני אמרו חז"ל שמע שמת אהרן והפסוק מסיים שבאו דרך האתרים. והנה אמרו חז"ל אם לא שלחו מרגלים לא היו צריכין לכלי זיין. דכתי' והידים ידי עשו. וע"י שהוצרכו לכלי זיין בדרך מלחמה זה דרך האתרים לכן קדם להם עמלק. כי הקול מיוחד רק לבנ"י וכשבני ישראל דבקים בבחי' הקול קול יעקב אין לעמלק מגע בהם. אכן בבחי' התחתונה שהיא בחי' ידים יש מלחמה. והעצה לזה הרמת הידים כדכתיב כאשר ירים משה ידו. וזה הכח הי' לאהרן כדכ' וישא אהרן כו' ידיו. וזה בחינת נשיאת כפים והוא בחי' מלה דקיימא בעובדא שאהרן ע"י מעשה העבודה וקרבנות הקריב מדריגה תחתונה למדריגה עליונה ואז לא הי' לעמלק שליטה גם בבחי' ידים. ואיתא בזוה"ק ירים ידו כתי' דבעי לארמא ימינא על שמאלא ואהרן בחי' ימינא. ירים גי' אהרן עם ד' אותיות אהרן. ועיין בזוה"ק ד' קפ"א ב'. ובזה הענין יש לפרש ג"כ ענין מי מריבה דכתי' שמעו נא המורים ועי"ז המאמר הי' שם מגע עמלק והוצרך להרים ידו, רמז לדבר דכתי' המן הסלע ושם כתיב המן העץ. הסלע' גי' הע'ץ. ורמזו בגמ' המן מן התורה מנין המן העץ. שהי' כאן שליטת הסט"א וכת דילי' ולכן כתיב וירם כו' ידו כו' במטהו שהוא העצה נגד עמלק. ויר'ם גי' אהרן דבאמת משה ואהרן אחד הם וכל כחו של אהרן נמסר למשה. וכן מפורש בתורה ואהרן וחור תמכו בידיו ולכן נענש גם אהרן כמ"ש במד' המשל שנטל ב"ח חלקו וחלק שכנו ע"ש. ורצון השי"ת ה' שיתן המים שלא ע"י מריבה. דיש מי מריבה בבחי' מלחמה וסתם מלחמה הוא בעמלק כדכתיב מלחמה לה' בעמלק. ויש מי מנוחות והוא בחי' שבת קודש שנק' יום מנוחה יום שכולו תורה בחי' הקול יעקב כמ"ש ודברתם אל הסלע:
בענין מי מריבה דאיתא במדרש שנענש על שאמר שמעו נא המורים. והרמב"ן הקשה ע"ז הטעם שהרי בודאי חטאו בזה דכתי' ויקציפו על מי מריבה וגם מ"ט לא האמנתם בי. וגם ענין לקיחת המטה כיון שלא הי' הכוונה להכות ע"ש. ונ"ל דכתי' בפרשת קרח השב כו' מטה כו' לפני העדות כו' לאות לבני מרי ותכל תלונותם כו'. כי באמת בנ"י מאמינים בני מאמינים. אך ע"י החטא ניטל מהם שורש האחדות. והקב"ה נתן אות המטה שבזה יתדבקו למטות אבותם כמ"ש מטהו יפרח להיות דבוק בשורש ובזה נתעלו כל מטות בנ"י. ולכן אמר קח כו' המטה והקהל את העדה שבזה יבואו אל האחדות ויפתח להם הבאר כמ"ש אסוף את העם ואתנה להם מים. ומיד שראו המטה נתהפכו להיות מאמינים בני מאמינים. ובזה שגג משה רבינו ע"ה שקרא להם המורים עתה. ולכן כל הקלקילים שכתוב במדרשים שנעשה בזה שהכה במטה ופעמים. הכל הי' בשביל שחשב משה רבינו ע"ה שעדיין הם מורים ואינם ראוים להתמשך אחר נס העליון ונשתנה הנס למדריגה שלמטה כמ"ש בזוה"ק בפסוק תוחלת ממושכה כו' ועץ חיים תאוה באה כמ"ש במ"א מזה. וז"שלא האמנתם בי להקדישני לעיני בנ"י א"כ הכל מיושב. כי בזמן שבא הארה עליונה מתהפכים בנ"י כמו בש" בכח הנשמה יתירה. כי גם המטה שהוא במשכן לפני העדות הכל ענין אור הגנוז שמאיר מסוף העולם ועד סופו. וכשבא הארה משם מתאספין בני ישראל אל השורש ונתקן הכל ונפתח להם הבאר והכל ענין אחד:
 
Section 28
 
תרס"ג
זאת חקת התורה תלה הכתוב הטהרה בתורה שהוא עץ החיים ומזה בא הטהרה היפוך מעץ הדעת שע"י באה מיתה שהוא אבי אבות הטומאה וע"י התורה יכולין בנ"י להתטהר מן הטומאה והוא בחי' הנשמה שנתת בי טהורה היא. פי' טהורה שאינה מקבלת טומאה דכ' ויפח כו' נשמת חיים. והנשמה של איש ישראל הוא בחי' תורה דבר ה' ויש לכל נשמה חלק בתורה או באות או בנקודה והוא בחינת הנשמת חיים שבו ואינה מקבלת טומאה. כמ"ש חז"ל כה דברי כאש מה אש אינו מקבל טומאה אף ד"ת אין מקבלין טומאה. וז"ש מי יתן טהור מטמא דרשו חז"ל על טיפת ש"ז שהיא טמא ואדם נוצר ממנה והוא טהור שע"י שהנשמה באה אל הטיפה מקבל חיות ויוצא מטומאה לטהרה כן הוא לעולם העוסק בתורה זוכה לנשמה ולטהרה. ואמרו חז"ל אין לך אות בתורה שאין בה תחיית המתים אלא שאין אנו יודעין לדרוש:
בפסוק אז ישיר ישראל. אמרו חז"ל פי הבאר נברא בע"ש ביה"ש. הרמז כי שבת הוא עצם הבאר. אך לפתוח פי הבאר תליא בהכנת ימי המעשה זוכין בע"ש ביה"ש אל פי הבאר. וכן היא בהכנת האדם בעוה"ז זוכה לעוה"ב כמ"ש עוה"ז דומה לפרוזדור התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנוס לטרקלין שיפתח לך הפתח של עוה"ב שהוא יום שכולו [*שבת] ואיתא במד' מ"ח פעמים כתיב בתורה באר שבמ"ח דברים התורה נקנית בהם. פי' קנין התורה ע"י מ"ח דברים הנ"ל זוכה להיות לו קנין בתורה ונפתח לו הבאר כמ"ש באר מכרת אדוני' ונפתחת למי שמוכן לה. והנה מרע"ה מדריגתו למעלה מזה כמ"ש בו וישב על הבאר ולכן לא נשתתף בשירה זו. ובנ"י כשנפתח להם פתח בתורה אמרו שירה. והנה כתיב המשלח מעינים בנחלים בין הרים יהלכון. כי כל מה שברא הקב"ה בעולמו הכל למילף מיני' חכמתא. וכמו שהמעינות נמשכים מן ההרים על ידי הנחלים. ואעפ"כ בכל מקום שחופרין נמצא מים. אבל שורש המעינות בנחלים בין ההרים. והכל רמז אל התורה שהכל נברא בתורה והכל תורה רק שהטבע מכסה. והנה האבות מצאו שורש התורה ונק' הרים וכמו כן י"ב שבטים הם הנחלים בין ההרים. ויש מקומות שבנקל למצוא שם תורה ואיש ישראל צריך לייגע עצמו למצוא התורה בכל מקום. וכל המקומות שכתוב בתורה שלא מצאו מים שהי' המקום קשה להתגלות התורה והקב"ה הנהיג אותו הדור במדברים ובמקומות החריבות מקום הסט"א ונחשים ואעפ"כ זכו לפתוח להם מעינות התורה וע"ז נאמר ההופכי הצור אגם מים חלמיש למעיינו מים. וע"ז נא' עוברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו. ולכן כשנפתח להם הבאר אמרו שירה כמ"ש גם ברכות יעטה כו':
 
בלק
 
 
 
Section 1
 
תרל"א
ב"ה פ' בלק
במשנה מי שיש בו ג' דברים הללו מתלמידיו של א"א ע"ה עין טובה רוח נמוכה נפש שפלה כו' ולהיפוך בלעם הרשע כו' מה בין תלמידיו כו' תלמידי א"א אוכלין בעוה"ז ונוחלין לעוה"ב שנאמר להנחיל אוהבי יש ותלמידי בלעם הרשע יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת כו'. ומהו שם תלמידי בלעם. כי מה נלמד ממנו. ומדות רעות הללו עין רעה ורוח גבוהה כו' יוכל למצוא כל שוטה בלי לימוד. אך כי גם הרשעים מכניעים עצמם והרי אמר אם יתן לי כו' מלא ביתו כו' לא אוכל לעבור כו' ומזה עצמו נלמד שהי' נפש רחבה. כי זה נחשב אצלו לחשיבות להקב"ה מה שהוא מכניע עצמו אף שהוא חשוב מאוד. וכל ההכנעה שלו רק כדי לבוא למדריגה מה להתגאות אח"כ וז"ש נופל וגלוי עינים שע"י ההכנעה בא למדרגתו. אבל הצדיקים נפש שפלה שאין מבקשים רק להיות דבוק בחי החיים לידע תמיד שאין חיות לשום ברי' רק כח ה'. כגרזן ביד החוצב. וכל פעולה יהי' דבוק בכח הפנימיות. ומסיים מה בין תלמידיו כו' ופי' הבעש"ט אוכלין בעוה"ז ובזה עצמו נוחלין לעוה"ב מלשון נחל שממשיכין חיות השי"ת גם לעניני עוה"ז ע"ש. כי באמת עוה"ז דומה לפרוזדור כי עוה"ב למעלה מהשגה ואיך יוכל אדם לגשת לזה רק ע"י שמקרב עניני עוה"ז להקדושה זוכה שיתגלו לו עניני עוה"ב כי ב' אלו העולמות תלוין זה בזה. עוה"ז נעלם הקדושה ע"י התאוות וקליפות. ועוה"ב נעלם ע"י שמאין תמצא ונעלמת מכל. אך מי שמוציא הארה הגנוזה בתוך ההעלם שבעוה"ז. זוכה שיתגלה לו ההעלם שבעוה"ב ג"כ. וז"ש להנחיל אוהבי יש שזוכה לראות בבחי' אין כאילו הי' ממשות [וזה כל ענין הבריאה יש מאין שמקודם הי' רק אין. והש"י ע"י העשרה מאמרות שבתורה ברא העולם. באורייתא ברא קוב"ה עלמא. שפנימיות העולם הוא בחי' אין באמת כנ"ל] וזהו שעוה"ז כפרוזדור כו'. וזה לימוד אאע"ה להמשיך כל העשי' אחר חיות הפנימיות וממילא עין טובה כו' כיון שהכל כח הש"י בלבד. ולהיפוך לימוד בלעם הרשע שאף הכנעה לצורך גיאות. וז"ש לגרמייהו עבדין להיות לו מדרגה והתנשאות. ועי"ז יורש גיהנם ג"כ היפוך הנ"ל שאף שהי' לו קצת מדרגה בקדושה שהרי הי' נביא. רק ע"י שהמשיך החטאים בתוך קצת מעש"ט שהיו לו. עי"ז הכניס הרע לתוך הטוב ויורש גיהנם כנ"ל:
 
Section 2
 
תרל"ב
ב"ה בלק איני זוכר כסדר
כסה כו' עין הארץ. היא הסתכלות ארציות שבנ"י האירו להיות הראי' רק אל הפנימיות בכל דבר. ולבטל הסתכלות חיצוני מה שנראה לכאורה בעין הגשמיי שיש התנגדות מעניני עוה"ז להקדושה. אבל באמת אינו רק הסתר ואחיזת עינים שלא לראות האמת. וע"ז חרה להם [ועמ"ש לקמן]:
יזל מים מדליו חז"ל דרשו הזהרו בבני עניים שמהם תורה יוצאת כו' שהכנעה אמיתיות להשי"ת הוא הדלי להמשיך המים מבאר מים חיים כמ"ש חז"ל יורדת למקום נמוך כמשל הדלי כפי מה שיורד למטה יותר עד המקור. כן מעלה מים. וכן הכלי לקבל מים חיים הוא הביטול להשורש. [והוא כדמיון השקה שמטהר כנ"ל]:
אא"ז מורי ז"ל הגיד על המדרש שאמר בלעם טוב להיות נעבד מע' אומות והשיב הקב"ה טוב פת חריבה כו'. אף שכל אומה תתן כחה להכניע להקב"ה. מ"מ אינה באמת כמ"ש חז"ל מה דעבדין לגרמייהו כו'. הרי במה שהכניע עצמו בלעם הרשע לפנים ואמר אם יתן לי כו' לא אוכל לעבור כו' ומזה עצמו נלמד רוח גבוהה שלו. והחילוק הוא נקודה האמיתיות שסט"א מכניע כדי לגנוב ולעלות. ואנחנו בני ישראל גם העליות שמבקשין מהשי"ת שנוכל להתקרב אליו כדי להכניע ולשוב ליראתו באמת. וזהו סוף הרצון שבישראל לבוא לההכנעה [וזהו נפש שפלה שרוצה להישאר כך]:
בפ' זכר נא כו' גם בגמ' בקשו לקבוע פ' בלק בק"ש בכל יום. כי צריך אדם להיות חזק בעבודת השי"ת להאמין כי אף כל הסט"א ומתנגדים להקדושה כולם מתבטלין לרצון הקב"ה ורק כשאדם הולך בדרך אמת שהרי בלעם על כרחו בירך אותם כענין שכ' בעל כרחו יענה אמן ודבר זה נוהג בכל זמן לכל איש ישראל שחושבין עליו עצות רעות וע"ז מבקשין הפר עצתם כו':
וירא בלק כו' ויגר כו' מאוד כי רב הוא. כתיב מה רב טובך כו' אור הגנוז כו' כי הקב"ה גנז אור התורה במעשה בראשית וע"ז כ' וירא אלקים כו' כל אשר עשה כו' טוב מאוד ודרשו חז"ל על מה"מ ויצה"ר ע"ש. ועבודתינו הוא למצוא הארה הגנוזה ואז נתגלה האמת ומכניעין הכל להקב"ה. ובנ"י דור המדבר כן היו שהאירו אור הגנוז בכל מקום מסעם. וכתיב וירא בלק שבע"כ ראה מה שנתגלה כבוד מלכותו עין בעין נראה כו' וזה הי' נקרא לבלק הרשע כיסוי עינים כמ"ש כסה כו' עין הארץ. כי אין הרשע יכול להסתכל באמת. ויגר כו' מאוד מבחי' מאוד הנ"ל שהיה עומד שיבררו בנ"י כל הבירור כראוי וז"ש כי רב הוא כנ"ל. וקודם שהלכו בנ"י לא"י הי' זה הכנה להתקשר באור הגנוז כנ"ל. [בחי' א"י הוא נקודה אמצעיות שבכל העולם כמ"ש בזוה"ק וירא]:
 
Section 3
 
תרל"ג
כסה את עין הארץ כו' י"ל ב' פירושים שבנ"י מכסין השגחה החיצוניות בגשמיות. רק להיות ניכר חיות הפנימיות בכל דבר. וכאשר בנ"י יצאו ממצרים האירו פני תבל עד שנתגלה הקדושה בכל מקום עד שגם האומות ראו שלא בטובתם כמ"ש וירא בלק. וחרה להם ע"ז כמ"ש פן יראה בעיניו כו'. ועוד יש פי' שבנ"י בעבודתם צריכין להסתיר נקודה הפנימיות מלכותו ית' אשר בכל משלה והשגחתו ית' נסתר בכל דבר ובנ"י צריכין לשמור נקודה זו. והענין כפי מה שאדם שומר כח פנימיות שבו שלא להשתמש בו לגשמיות. כמו כן נשמר ואין שולט מגע נכרי בפנימיות. וכל מה ששולטת עין רע שלהם בקדושת ישראל הוא ע"י חסרון שמירת הפנימיות כנ"ל. וז"ש כסה כו' עין הארץ היא השגחה האמיתיות כמ"ש תמיד עיני ה' אלקיך בה כו'. ומצינו שיוסף הגין שלא יביט עשו ברחל והוא כענין הנ"ל. וב' אלו הפירושים הם ענין אחד שכפי מה ששומרים חיות הפנימיות שלא להשתמש בו לגשמיות ממילא מעלין החיות שבכל דבר לשורשו עד שמתבטל כל החיצוניות כמו שיהי' לעתיד שלא יהי' כלל חיות רק לסטרא דקדושה. וזה העיקר שחרה לבלק ובלעם כי רצו שבנ"י שיצאו ממצרים ילכו לדרכם ולא יכנסו בתיקון הגשמיות. אך ואעפ"כ והוא יושב ממולי דוקא כנ"ל:
 
Section 4
 
תרל"ה
במדרש וירא בלק נוח לרשעים להיות סומין שראייתם מביא רעה לעולם כו'. עוד שם מפני מה השרה הקב"ה שכינתו על בלעם כו' כדי שלא לתת פתחון פה לאומות לומר שאתה ריחקתנו כו'. דהנה יש להבין האיך עלה על דעת אותו רשע לקלל את בנ"י והלא ידע כי הם חלק ה' ונחלתו. וביאור הענין כי הי' מקטרג על בנ"י באמרו העם היוצא ממצרים ויכס כו' עין הארץ כו'. כי באמת בנ"י אשר הוציאנו השי"ת ממצרים ובחר בנו להיות לו לעם נחלה הי' המכוון כדי שבנ"י יסתירו כח הקדושה שיוכל הקב"ה להשפיע טוב הגנוז לצדיקים דכ' וימנע מרשעים אורם כו'. ולכן גנז הקב"ה טוב הצפון לצדיקים. אבל בנ"י הם המחיצה שלא יוכלו עיניהם של הרשעים להסתכל בשפע זו. ובאמת זה עצמו הוא טובה גדולה גם לרשעים מה שיכולין לקבל עכ"פ מתמצית הקדושה. שלולא בנ"י לא הי' נמצא טוב ההוא כלל בעולם. וזהו ענין השבת שניתן לבנ"י אות הוא לעולם כו' כמו שדרשו חז"ל זה שמי לעלם העלימהו כו'. כמו כן ביני ובין בני ישראל אות הוא לעולם פי' שבנ"י יעלימו הארת השבת וזה ענין אמרם כנ"י יהי' בן זוגך והבן היטב. והרשעים הללו קטרגו באמרם ויכס את עין הארץ. פי' שביציאתם ממצרים וקבלו התורה הי' להם להאיר לכל העולם ולא להעלים השגחת השי"ת שזה עין הארץ כמ"ש עיני ה' אלקיך בה כו'. אבל לא ידעו כי בנפשם דברו כי הם מונעים שלא יוכלו לגלות הקדושה כמאמר נוח להם להיות סומין כו'. וזה עצמו רצה הקב"ה לברר ע"י בלעם שלא יאמרו שאתה ריחקתנו. רק אדרבה זה שנבחרו בנ"י הוא להם טובה גדולה והעמיד להם נביא שהי' לו קצת השגה ורוה"ק וגרם בזה הפסד להם ולבנ"י ג"כ בחטא שטים:
בפסוק ויען בלעם כו' לא אוכל לעבור כו' פי' ה' אלקי כו' ועתה שבו כו' בזה גם אתם הלילה כו'. ביאור הענין כי מתחילה התגאה בעצמו. וכאשר ראה שלא ניתן לו רשות לילך ביקש לו דרך הכנעה ויען בהרמת קול כי לא הי' הכנעה של אמת רק לבוא ע"י ההכנעה לגדלות. וז"ש שבו בזה פי' בכח הכנעה זאת. ובאמת פעל אשר רצה. וניתן לו רשות לילך ע"י הכנעה כמאמר משגיא לגוים ויאבדם. כי הרשע מיד מקבל שכר כל הכנעה וכל מעשה טוב בעוה"ז כי אין כוונת ההכנעה שלו להיות נכנע באמת רק כדי לקבל שכר ולבוא לידי גבהות. אבל הכנעה של אמת הוא להיות נכנע באמת להשי"ת. ויש הכנעה במעשה ג"כ כדי לבוא עי"ז להכנעה אמיתיות והוא ג"כ טוב:
בפסוק ידעתי כו' אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר. בברכה לא כתיב יבורך. כי באמת אין לרשע זה כח לברך רק לקלל כי טוב עין הוא יבורך ולא רע עין אך מי שאין שולט בו קללותיו ומברכו הוא מבורך באמת והוא סימן שאינו יכול לקללו. אבל בקללה כתיב יואר כי יכול הוא בכח רע עין שלו לקלל ולא לברך כנ"ל:
 
Section 5
 
תרל"ח
הנה כסה כו' עין הארץ פרשנו במ"א ובתוספות ביאור עפ"י מ"ש ביחאור המאמר אמרה שבת לכל נתת בן זוג כי לכל ימי המעשה יש התלבשות בימי חול אף ששורש הימים מאוד נעלה ויום השבת אין לו התלבשות אבל בנ"י צריכין לכסות הארת היום כמ"ש ביני ובין בני ישראל שניתן בצינעא כו' וז"ש כסה כו' עין הארץ שלא ישלטו עיני רשעים בה כמ"ש וירא בלק כו' נוח לרשעים שיהיו סומין כו' ע"ש במדרש:
 
Section 6
 
תרל"ט
במדרש וירא בלק נוח לרשעים להיות סומין כו'. כי הנה הרשעים אמרו כסה כו' עין הארץ דהיינו ודאי שבנ"י מסתירין כח הקדושה כדי שלא יתפגם ח"ו ע"י הסתכלות הרשעים. והוא באמת לטובתם כי ראייתם מביא רעה להם ולעולם. וז"ש הצור תמים כו' כדי שלא יהי' להם פ"פ כו'. וכמו כן בראי' זו הכתוב מעיד כי גרמו רעה לנפשם וכ' את כל אשר עשה ישראל לאמורי. היינו שלקחו את ארצם והכניסוה בכלל נחלת ה' כמ"ש נחלה לישראל כו' כל"ח ופרשנו שנותנין על זה שבח שהכניסו מקומות אלו תחת יד הבורא ית', והנה המה ראו הארה מהקדושה באותו הארצות וע"ז חרה להם כמאמר פן יראה בעיניו כו' ולבבו כו'. ואמר והוא יושב ממולי כו'. ובאמת כל הכעס שלהם הי' על מה שבנ"י חפצים לתקן גם אותם ואת מקומותיהם. כי היתכן שיעלה על דעתם לקלל עצם בנ"י הלא ידעו כי חלק ה' עמו. אבל רצו לקלל סוף המדריגה של בנ"י כי יש לבנ"י ב' מדריגות. בבחי' עליונה חלק ה' ממש. ויש להם ג"כ חלק בכלל האומות וחלק הזה רצו ליטול מהם. ע"י ראיות הארת הקדושה כנ"ל הי' כקוצים בעיניהם. והוא עדות לבנ"י כי יפה המה עושים בהסתרת הקדושה. נחזור לדברינו כי הכעס שלהם הי' על אותו החלק לכן אמר אפס קצהו תראה כו'. שרצה שלא יסתכל בעיקר שורש שלהם רק במדריגה הקטנה כנ"ל. והנה כ' לך עמי בוא בחדריך כו' עד יעבור זעם כי בנ"י בחי' סתים וגליא כמו התורה והקב"ה כדאיתא בזוה"ק. וז"ש לא הביט און כי יש להם מכסה. הגם כי נראה תהלוכות שלהם בין האומות מ"מ לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב כי זה הי' עיקר תמהון של בלק כיון שמתערבין בשבעים אומות איך הם מתעלמים לפעמים. והתירוץ ה' אלקיו עמו ותרועת מלך. ג"כ ב' בחי'. אלקות שלמעלה מהטבע ותרועת מלך הנהגה תחתונה. עד יעבור זעם הוא רגע זעמו של הקב"ה. ואמר לא זעם ה' אף דכ' אל זועם בכל יום אבל בנ"י דבקין למעלה מבחי' זו. אף שהם תוך הזמן מ"מ יש התרוממות לבחי' הימים אשר ע"ז אמרו חז"ל שבאותן הימים לא כעס. ובאמת זה המכסה בוא בחדריך הוא ע"י תשובה כי באמת עיקר קללתו של אותו רשע היה מכח חטא העגל כמ"ש בתרגום לקבל עגלא כו' כי בודאי ראשיתן של בנ"י בעת קבלת התורה הי' למעלה ממש מכל בחי' ע' אומות. אך ע"י עמלק הרשע דכתיב "ראשית "גוים "עמלק ר"ת רג"ע שהוא הי' מעורר זעמו של הקב"ה ולא הניח לבנ"י להעלות כל הברואים כמו שהי' מוכן בעת קבלת התורה. אבל בינתים שבו בנ"י בתשובה וניתן להם אותה מכסה הרמתה בר"ת ל"א "הביט "און ובס"ת ול"א רא"ה עמ"ל:
 
Section 7
 
תר"מ
במדרש הצור תמים פעלו לא הניח פתחון פה לאומות לומר שאתה ריחקתנו כו'. להיות החצוניות נסתר לכן מן הגשמיי לא אשתכח כדכ' היום לא תמצאוהו בשדה. ובימי המעשה שהוא תיקון החיצוניות לכן הפנימיות נסתר כמ"ש יהיה סגור. ובנ"י נבראו להאיר לכל הבריאה. ויש זמן שהם מקבלים ואין משפיעים לאחרים והיא יום ש"ק. ובימי המעשה נבראו להאיר גם בחיצוניות:
בפסוק באר חפרוה שרים כו' הם ד' מדריגות כי הבאר הוא המשכה משורש העליון בכח התורה. ויש ד' פירושים לתורה פשט רמז דרוש סוד. וע"ז נאמר ונהר יוצא כו' לד' ראשים. וכמו שיש ד' פירושי פרד"ס בתורה שלפנינו כן הוא בשורש התורה. שרים הוא הסוד. נדיבי עם דרוש. מחוקק רמז. במשענותם הפשוט שהוא לעולם קיים אין מקרא יוצא מידי פשוטו והכל יכולין לאחוז בפשטות התורה. וכמו שיש ד' דרכים הנ"ל. יש אח"כ י"ג מדות שהתורה נדרשת. והם ג"כ בכל הד' דרכים פרד"ס. ואלה הדרכים הם בחי' אבות ומרע"ה וי"ב שבטים. וכמו כן יש זמנים מיוחדים להתגלות שורש העליון שבת וג' ימים טובים וי"ב חדשי השנה שיש בהם התגלות מציור הפנימי כמ"ש אתה צרת עולמך מקדם. וכ' ויטע כו' גן בעדן מקדם וישם שם את האדם. א"כ עיקר מקומו של אדם הי' דבוק בגן מקדם. ואחר החטא נתקן ע"י התורה להיות נמשך הארה מנהר היוצא ומתפרד לד' ראשים ולי"ג מדות שהם הארות מצומצמים יותר לכן נקראו מדות. וד' פרד"ס הם דרכים רחבים וגבוהים ביותר. ולכל אלה ההארות זוכין על ידי היגיעה בתורה כדכתיב וממדבר מתנה. במדבר. במלולא. כחן של ישראל בפה:
 
Section 8
 
תר"נ
בענין מי מריבה אז ישיר ישראל. ומשה רבינו ע"ה לא נזכר. דאיתא מי שעושין לו נס ואומר שירה בידוע שנמחלו לו כל עונותיו. והטעם כי השירה עדות שיש לו שייכות בהנס. א"כ נראה כאן שניסי הבאר היו בזכותן של ישראל לכן אמרו שירה ונמחל להם. ומרע"ה מצינו שלא נמחל לו זה החטא שלא אמר שירה. ובדרך זה נבאר כל הענין דכתיב ודברתם אל הסלע לעיניהם. והיינו שהי' מוכן לעשות זה בכחן של בנ"י כמ"ש אסוף את העם ואתנה [לשון נוקבא]. ובאמת מדריגת מרע"ה הי' למעלה מזה. אבל בני ישראל לא נמשכו אחר הנהגתו שהתחיל עתה הדור של באי הארץ. אכן אם מרע"ה הי' יכול לבטל עצמו לההנהגה שהי' נצרך להם הי' יכול לבוא לארץ ישראל. אכן זה הי' העדות שאינו מוכן לההנהגה. דהנה יש כלל הצריך לפרט ויש פרט הצריך לכלל. פי' שיש צדיקים גדולים ומשה רבינו ע"ה על כולם שהם ממשיכין כל הכלל אחריהם. ויש צדיקים שזכות הציבור מסייעתן והוא פרט הצריך לכלל. וכזה מצינו שאמר מרע"ה על יהושע שידע להלוך נגד כל רוחו של כל אחד והיא מדריגה פחותה ממעלת משה שהמשיך הכלל אחריו. ולכן אמר להם המורים את מוריהם שהוא מדריגה הנ"ל. [שפוט השופטים אוי לדור ששופט שופטיהם והוא כענין הנ"ל] פרט הצריך לכלל. ומרע"ה לא הי' יכול לירד ממדריגה שלו. ולכן הקפיד כנגדן. אבל באמת הרצון הי' להיות מתחיל הנהגה זו וז"ש יען כו' להקדישני לעיני בני ישראל דוקא. דכתיב וירם משה כו' ידו שעשה כפי רום ידו הגבוהה. וענין לא האמנתם בי וחלילה שיהי' מרע"ה מחוסר אמנה אבל יש אמונה רבה ואמונה זוטא. ואמונה זו שאמרו בנ"י כאן שירה הי' מילתא זוטרתא לגבי מרע"ה. וכן מה שנתפעלו בנ"י בשמחתם כפי הכרת הנס שלהם שאמרו שירה ומרע"ה לא נתפעל. ובשירת הים שרו כולם בשמחה רבה מכלל שיש שמחה זוטא. וז"ש לא האמנתם להקדישני לעיני בני ישראל דייקא שהי' בחי' אמונה זוטא. ושירת הים יש בה שינוי בתורה הקדושה שנכתבת בדרך אחר. ושירה זו אין בה שינוי בתורה. שהיא מדריגה שלמטה בחי' תורה שבע"פ. וכן בלשון השירה עלי באר ענו לה שהי' בכח והתעוררות מלמטה. ובחי' מרע"ה הי' הכל הנהגה מן השמים. [ובזה מובן ג"כ המשך הפ' ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל כו' פרש"י ואני לא זכיתי למחול לי כו'. פי' א"כ שההנהגה היא במדריגה תחתונה מה שואל כי אם ליראה שהיא מילתא זוטרתא לגבי משה כמאמרם ז"ל]:
בפסוק וישמע הכנעני דרשו חז"ל שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני הכבוד וקסבר ניתן רשות להלחם בישראל. נראה דבאמת הי' המכוון להיות להם קצת כח לבוא להלחם. כי בהיותם תחת הענן לא היו יכולין להלחם כלל. ורצונו ית' הי' שימסרו תחת יד משה רבינו ע"ה. וזה הי' שורש והתחלה לכבוש כל מלכי כנען. ולכן אמרו בנ"י אם נתן תתן כו' שהבינו כי בזו הנתינה יכבשו אח"כ כולם. ורמזו בגמ' הוא סיחון ערד כנען. שדומה לסייח במדבר. ערוד במדבר מה שמו כנען. פי' שעיקר ישיבתם הי' בכנען אבל קפצו כאן בדרך מקרה כסייח וערוד במדבר בלי ישוב וקביעות, והי' כדי שיהי' להם מפלה בכח הדור של משה רבינו ע"ה כנ"ל. וכן כתיב לסיחון כו' ולעוג כו' ולכל ממלכות כנען משמע שבמפלת סיחון ועוג נמסרו אח"כ כולם ביד בנ"י:
בפסוק באר חפרוה שרים כו'. כי התורה נעלמה מעיני כל חי ואבותינו וצדיקים הראשונים חפרו עד שהוציאו באר התורה מכח אל הפועל להיות תורה ערוכה לפנינו בפרשיות כתובות ומפורשות כמאמרם ז"ל הראשונים זרעו וחרשו וקצרו כו' ואין לנו פה לאכול. חפרוה כרוה. הוא כשעדיין נסתר ומכוסה כמו שהיא התורה הגנוזה. ואח"כ בא לידי ציור וחקיקה וזה במחוקק. ובמשענותם הוא מפורשת ביותר באלה הצירופים המתלבשים בגשמיות. ולנו נצרך רק כח הפה לאכול. והיינו דכתיב וממדבר מתנה שכל אלה הכחות יכולין לעורר בכח הפה ביגיעה בתורה ותפלה. כי זה הבאר נמצא בכל איש ישראל רק שצריכין לייגע להוציא הדברים מכח אל הפועל. ואמרו חז"ל כי פי הבאר נברא בע"ש ביה"ש. כי הנה שבת סהדותא אקרי ומתחדש כח פיהן של ישראל בש"ק. כי רמז הבאר הוא פנימיות מכוון הבריאה שהי' לכבודו ית' רק שבעוה"ז נסתר ונכסה האמת ובנ"י בכח התורה יכולין לברר ולגלות שורש הפנימיות. וזה עצמו השבת שהוא סהדותא ובו נפתח השורש הפנימית והאמת. וזה עיקר המנוחה שבאין אל שורש הפנימיות, וז"ש ונחך ה' תמיד כו' והיית כגן רוה וכמוצא מים כו' ובשבת באין לזאת המנוחה ונעשין כמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו. והאמת הוא כי כפי מה שמעידין על הבורא ית' כך מתגבר כח הפה וכמו שבכח הפה יכולין לפתוח הבאר כמו כן כפי פתיחת הבאר כך מתגבר כח הפה. ואמרו חז"ל פתחו לי כחודה של מחט כו'. ולכן בשבת קודש שמעידין עליו ית' מתחדש כח הפה. ובאמת זה עיקר העדות כמ"ש כמה פעמים כי אין כל העדות להגיד בפה. רק האמת עד לעצמו בזה שרואין שכפי מה שאדם עוסק בתורה ותפלה כך מתעלה כח פיו ממדריגה למדריגה. וכמו כן בכלל שנבחרו בנ"י להעיד על הבורא ית' ולכן נמסר להם כח הפה. זה עצמו עדות על הבורא ית"ש. ז"ש אתם עדי אתם בעצמכם כענין כל רואיהם יכירום כו':
 
Section 9
 
תרנ"א
בענין שירת הבאר שלא נזכר מרע"ה כי כאן התחיל בחי' תורה שבע"פ כמ"ש אסוף את העם ואתנה להם מים דכתיב תורה צוה לנו משה והיא בחי' תורה שבכתב. מורשה קהלת יעקב הוא תורה שבע"פ בכח התאספות בנ"י. ואמת כי בכח התורה שצוה לנו משה זכינו למצוא באר תורה שבע"פ שנטע הקב"ה בתוכינו בירושת האבות. וכן היא המדה ע"י יגיעה בתורה שבכתב יוכל האדם למצוא חלק התורה שנמצא גנוז בלבו. והנה דור המדבר הי' הכל בחי' תורה שבכתב וכל הנהגתם הי' על פי ה' ממש כמ"ש עפ"י ה' יחנו כו' יסעו כו'. אבל כאן התחיל להיות הכנה לכניסת הארץ שיהי' התפשטות הקדושה גם בהיותם בארצות האומות ולהלחם ולכבוש את ארצם. ואיתא במד' שה"ש בפסוק הגידה לי כו' איכה תרביץ בצהרים כו' כי משה רבינו אמרו ע"ש והרמז כנ"ל כי הנהגתם הי' במדבר להיות תחת צל ענני הכבוד אבל כשיהיו בין האומות איכה תרביץ כדפרש"י שם בשיה"ש. והשיבו צאי לך בעקבי הצאן. פי' שזו ההנהגה ירושה היא בבנ"י מאבותיהם והמה בעצמם ילכו בדרך הראוי. ולכן הראה הקב"ה למרע"ה קודם הסתלקותו הדרך שהתחילו בנ"י בכח עצמותם שכן כתיב וידר ישראל נדר ישיר ישראל כו'. שהי' הכל בכח מעשיהם. ועמ"ש במ"א מענין מי מריבה דכתיב לעיניהם שהי' ג"כ הרצון כפי הכנת בנ"י. וזהו ענין בעקבי הצאן הנ"ל. ומ"מ דרגא זו הוא אחר הכנת מרע"ה. ושירה הראשונה היה כולל כל אלה המדריגות והי' הכנה לכל הדורות כמ"ש שם עד יעבור כו' ית ארנונא ית ירדנא. רק בכאן שרו ישראל לפי הזמן והמקום. ומדריגת מרע"ה הוא בכלל לא בפרט. והנה בזו הבאר יש חלק לכל בני ישראל כמ"ש חפרוה שרים כו' נדיבי כו' מהתאספות כל המדריגות שנמצאו בבנ"י אם הוא כנסי' לש"ש נפתח הבאר מים חיים וכמ"ש ונאספו שמה כל העדרים. אך שצריך להיות לשם שמים כמ"ש ענו לה. לה לשמה. ואז זוכה כל אחד לשאוב חלק השייך לו:
 
Section 10
 
תרנ"ב
בענין פי הבאר שנברא בע"ש דכתיב שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך דאיתא האומר מטובו חיינו הרי זה בור בטובו חיינו הוא ת"ח. ופרשנו כי מטובו היא חלק מן הטוב ונפרד ממנו, בטובו הוא דביקות בגוף הטוב. דהנה הכל נמשך מן התורה שנק' טוב כדאיתא בראשית ברא בשביל התורה שנק' ראשית א"כ שורש הכל מן התורה וכדאיתא בזוה"ק דאורייתא אית בה פירות שרשין הענין הוא כי מקודם היה מלכותו ית' על כל הברואים. רק אח"כ נבדלו בנ"י ונתרוממו אליו ית' וממילא נתרחקו הם. והגם שלא ריחק אותם רק שבנ"י נתקרבו ביותר בטוב מעשיהם ומעשי אבותיהם. עכ"ז כיון שע"י הבדלת בנ"י נעשה שינוי מדריגות ולא כמקודם. הי' להם פ"פ כו'. וז"ש הצור תמים פעלו שלא יהי' אף גרם נזק לשום ברי' ע"י מעלת האחרים. אכן באמת אדרבא זה הטוב הגנוז שזכו בנ"י ע"י התבדלם מן האומות וזכו לקבל התורה וכמ"ש וירא כו' את האור כי טוב והבדילו לצדיקים. וקצת הארה שיש לכל הברואים עתה באמצעות הקדושה שירדה לבנ"י היא עולה הרבה יותר על מה שהי' נמצא מקודם בכללות הכל. לכן הם אשר באו בטענות שוא עם יצא ממצרים כו' כסה את עין הארץ ומתרעמין כי בנ"י מקבלין הקדושה ומסתירין בפניהם זה הוא ע"י שאינם רוצין באמת לעבודת ה' ית'. ואם היו חפצים באמת היו רואין כי זה עוד טובה גדולה להם. ובנ"י מוכנים לקרב כל האומות אליו ית' אם היו חפצים לכוף עצמם לבנ"י. ולכן כתיב לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב ע"ש פרש"י ז"ל. והטעם שעיקר עבודת בנ"י גבוה מאוד נעלה ושכרם רק בעוה"ב כמ"ש היום לעשותם. אכן ע"י שמרוב קדושתם נמשך הארה ורוח קדושה לכל האומות לכן יש להם חלק בכל. ועי"ז יש להם בעוה"ז. וז"ש במד' עקב שבעוה"ז נוטלין רק מברכת בלעם כו'. הענין הוא שהקב"ה חפץ שיתברכו בנ"י ע"י נביא אוה"ע כנ"ל לברר שגם האומות צריכין להחזיק טובה להם ושיקבלו ברכות גם מהם כנ"ל:
ובמדרש כי מראש צורים אראנו כו' משל לפקח שבא לשורש כו' ומצאן קשה כו'. פי' כי בלעם התפאר עצמו בזה שהשיג שורש בנ"י. ובאמת הבורא ית' עשה הכל לטובת בנ"י שעל ידי שהשיג השורש נשתתק. ובלק הי' רואה במדריגה קטנה שיש לבנ"י תוך כל האומות לכן עלה בדעתו ללחום עמהם. אבל בלעם ע"י שהראהו כח השורש של בנ"י ושם לא יש שום מגע נכרי ושום כח שר וסט"א אינו נוגע שם. וז"ש וירא כו' ישראל שוכן לשבטיו הוא יעקב אע"ה ישראל סבא וז"ש לשבטיו. וז"ש מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל. הם ב' הבחי'. יעקב הוא העבודה בעוה"ז בין האומות. וישראל הוא שורש בנ"י למעלה ושם מקום המנוחה בחי' מנוחת שבת דכתיב ביני ובין בנ"י אות הוא ואין שם מגע נכרי ושם שוכן ישראל במנוחה וזהו משכנותיך ישראל. ולמטה צריכין מכסה והגנה וז"ש אוהליך יעקב. ומ"מ ב' הבחי' תלוין זה בזה. וכן הוא בפרטות כל איש ישראל שעל ידי שצנוע במעשיו ושומר עצמו בחיצוניות המדות בפשיטות זוכה אח"כ לבוא אל השורש והפנימיות:
במשנה מי שיש בו ג' דברים הללו מתלמידיו של אאע"ה. פי' שהאבות הקדושים פעלו כל אלה המדות לדורות וכל מה שמתקן האדם עצמו ידע שהוא בכחם. רק כמ"ש הבוחר בדרכיהם ועי"ז עושה כמעשיהם. לכן כל מי שיש בו אלה המדות הוא מתלמידיו של אאע"ה שכשאמר אנכי עפר ואפר ביטל עצמו וכל זרעו אחריו להשי"ת. וכן זה לעומת זה. הרשע בלעם חפר דרך שקר לדורות להראות דרך הכנעת שוא כמ"ש במ"א מזה בשם מו"ז ז"ל כי באותו הכנעה עצמו שאמר אם יתן לי בלק כו' הי' רק להתגאות עצמו:
 
Section 11
 
תרמ"א
וירא בלק במד' נוח לרשעים להיות סומין כו' הענין הוא כי אמרו כסה את עין הארץ שבנ"י אין מניחין לאומות לקבל ההארות הבאים משמים. אבל לא אמרו אמת ולא רצו האמת. כי אדרבא ע"ז נבראו בנ"י שיקבלו הם ההארות וע"י זה ימשיכו קצת הארות גם לכל אומה כפי חלקה. וגם זה נכלל בפי' מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית. בטובו אלו בנ"י כמ"ש יבוא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים וכל אלו נכללו בפי' בטובו. וכן כתיב וירא אלקים את האור כי טוב כו' ואין כדאי לרשעים כו' ויבדל כו'. שע"י ההבדל יכולין להשתמש באור וע"י ההסתר שבנ"י מסתירין האור מאיר גם להם. וכשנתגלו בנ"י במיתת אהרן וישמע הכנעני וירא בלק עי"ז נסתר האור כי אין הרשעים כדאי' ומפסידין לכל. ואח"כ הודה בלעם האמת דכ' וירא כו' שוכן לשבטיו עי"ז ותהי עליו רוח אלקים הוא כנ"ל שראו שכשבנ"י מתאספין ומקבלין ההארות מאיר גם להם. לכן בחג הסוכות שהוא בחי' ענני הכבוד דג' מתנות נתן הקב"ה. מן בזכות משה. באר בזכות מרים. ענני כבוד בזכות אהרן. הם נגד ג' מועדות. שבועות תורה מן השמים. סוכות ענני כבוד וכיון שיש פריסת שלום והגנה על בנ"י לכן מקריבין ע' פרים נגד האומות להודיע כי אדרבה ע"י ההסתר ואור המקיף לבנ"י שלא יוכל עין רע של האומות להסתכל אז מאירין בנ"י לכל העולם. וכן איתא לעתיד יחזיקו אלפים בכנפי הציצית של בנ"י כדדרשו חז"ל בשבת ע"פ יחזיקו שבע כו' בכנף איש יהודי כו'. ולמה דוקא בציצית ע"י שמצוה זו היא בטלית בחי' אור מקיף והסתר פריסת סוכת שלום עי"ז יכולין להמשיך קצת הארה גם לאומות כנ"ל. וכן אמרו במד' אלו היו יודעין האומות כמה המשכן יפה להם כו' ע"ש:
 
Section 12
 
תרמ"ב
במדרש משגיא לגוים כו' מי האנשים כו' אמר יש שעה שאינו יודע כו'. וצריך ביאור איך נביא אוה"ע יחשב כזאת. ויובן הדבר עפ"י ענין הבחירה שניתן לבני אדם. אם כי הקב"ה וב"ש אין כל דבר נעלם ממנו אך זה יותר פלא מהכל שהוא כל יכול והידיעה וההשגחה בידו וברשותו כשחפץ לסלק השגחתו וידיעתו כן הוא מה שאין בשכל אדם להשיג איך שלא לראות את הנראה. ויש שעה הוא לשון רצון שיש לפניו ית' זה הרצון ליתן הבחירה להאדם. והרשעים שמחין בזה. והצדיקים להם לעבודה קשה ומבקשים לצאת מהבחירה ומקבלין בכל יום מלכותו ית' ומבקשים וכוף את יצרנו כו' והקב"ה ממלא לכל אחד כרצונו:
בפסוק עתה ילחכו כו'. דיש דצח"מ הצומח ניזון מהדומם והחי מהצומח והמדבר מבע"ח. וכמו כן הנשמה שהיא הצורה ניזונות מפרנסת הגוף. אם כי אין הנשמה צריכה זאת המזון אבל בלי זאת לא יהי' לה התקשרות אל הגוף. וכן כל ההנהגה להיות ניזון הצורה מהחומר. והנה גם במדבר יש מעלות כדכ' אדם אתם כו' והמה כבהמות נדמו. והרשעים הבינו זאת כי מוכנים הם לבנ"י להוציא בלעם מפיהם כדכתיב ג"כ ואכלת את כל העמים. וכ' לחמנו הם. והכל בפיהם. פי' כמו שיש מזון בגשמיות עליון מתחתון כנ"ל. כמו כן ברוחניות ע"י העבודה בתורה ותפלה מוציאין החיות מכל הברואים כי הכל במאמר נברא ואותיות התורה הם חיות כל הברואים לכן כחן של ישראל בפה. ואמת כל זה לטובת כולם כנ"ל שעי"ז יש התקשרות הנשמה לגוף כנ"ל והי' עלי' לכל הברואים אך הרשעים מאבדין העולם כו':
בפסוק אל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו. פי' כי הם אמרו עם יצא כו'. ובלעם הראה להם כי אין זה ענין מקרה אבל הקב"ה הוציאם לברר כבוד מלכותו בעולם כשם שמלכותו הוא קיום כל הבריאה כן יציאת מצרים היא רק לצורך זה. לכן תלוי זה בזה. והראה להם כי בנ"י הם יסוד העולם וז"ש ההוא אמר ולא יעשה ודיבר ולא יקימנה דאיתא אומר ועושה מדבר ומקיים. פי' בעשרה מאמרות נעשה הכל ובעשרת הדברות מתקיים הכל. פי' אמת כי גם בעשרה מאמרות הי' העולם קיים לעד מכח הטבע. אך הדברות הם נותנים התחדשות והשגחה בכל יום כפי עסק בנ"י בתורה ומצות וזהו מדבר ומקיים לברר הנהגתו ית' את העולם. וכמו שמעשה בראשית קיים לעד. כן עשרת הדיברות והנהגה המיוחדת לבנ"י קיים לעד ואין זה דבר מקרה כנ"ל:
 
Section 13
 
תרמ"ג
בפסוק הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב. פרש"י כשהן שמחין אין אומה שמחה עמהם וכשהאומות שמחין נוטלין חלק. הענין הוא כי עיקר תכלית המבוקש של איש ישראל הוא הביטול אליו ית' וזהו סוף ותכלית תשוקת בנ"י. וזה לבדד ישכון שהוא עיקר המנוחה שלהם וזה אות השבת שמבטלין כל המעשים והמלאכות והוא מנוחה של בנ"י להראות כי כל התכלית ביטול המעשים. וכל המעשים ובקשת פרנסה וקיום הבריאות רק כדי לבוא להמנוחה כמו חול מכין לשבת. ולכן כיון שכל רצונם האחדות ממילא לא שייך כלל להאומות להתדמות אליהם. וגם איך יתכן לקלל אותם שאין מבקשים טובות עצמם רק לבוא לביטול אל האחדות לה' אחד. וזהו שאמר לו אותו הרשע כי מה שבנ"י אוכלין גם בעוה"ז אבל הכל הולך אחר הרצון והמחשבה והמבוקש. ובזה אין לאומות דמיון להם. וז"ש ובגוים לא יתחשב. וכיון שכל עוה"ז טפל אצלם לכך אינו בחשבון. כלשון המשנה אוכלין בעוה"ז ונוחלין לעוה"ב שהיא עיקר נחלתם. וכמ"ש תורתן קבע ומלאכתן עראי זה וזה נתקיים. הן הוא לשון יחידי כמ"ש במד' הן בלשון יוני אחת. כי אין שום עם יכול לבוא להאחדות רק בנ"י. וכן בפסוק הן עם כלביא יקום. פי' שיש לבנ"י התחדשות בכל יום כמ"ש אשר כו' מצוך היום בכל יום כחדשים. וכמו שבנ"י מקבלין מלכותו ית' בכל יום כן הקב"ה בוחר בבנ"י בכל יום כמ"ש הבוחר בעמו ישראל ולא אשר בחר רק בכל יום מתחדש אהבת ה' לבנ"י. ואין שום אומה [* שיש] להם כח בהתחדשות רק בנ"י. ולכן אין שייך לקלל אותם כי בכל יום מתחדש להם בחירה חדשה כנ"ל:
 
Section 14
 
תרמ"ד
וירא בלק כו' אשר עשה ישראל כו'. דכתיב הנה כסה את עין הארץ והוא יושב ממלי. כי עיקר הפחד שלהם הי' כשראו שבנ"י הולכין ומתקנים כל המקומות הרעים והמשיכו ארץ סיחון ועוג לכלל נחלת ה' כמ"ש ונתן ארצם לנחלה כו'. וזה הי' דבר גדול כדאיתא על סיחון מלך קשה ומדינה קשה שהיו מקומות שנאחז בהם כחות הסט"א וכן הי' כל המסעות שבמדבר מקום נחש כו' ועקרב כו'. ועתה שראו שתיקנו בנ"י ארץ האמורי. עשה הוא לשון תיקון. וזה הי' כל הכעס שלהם כענין שנאמר פן יראה בעיניו כו' יבין ושב ורפא כו'. ולכן אמרו כסה כו' עין הארץ ועי"ז והוא יושב. והוא הוא לשון נסתר שראה שיש הארת נצוצי קדושה. ע"י שבנ"י מסתירין ומגינין להבדיל בין הגשמיות אז שורה בתוכם ה'. וממילא יש הארת ניצוצי קדושה שמאירין למרחוק. ולכן אמרו אולי כו' נכה בו ועי"ז ואגרשנו. שכמו שבנ"י וצדיקים ממשיכין הקדושה כמ"ש במד' ע"פ צדיקים ישכנו ארץ מושכין השכינה לארץ. כן הרשעים מגרשין הארת השכינה מהארץ. ובלעם השיב לו כי באמת בנ"י נבראו ע"ז ונשתלחו בעוה"ז לפרסם כבודו ית' בעולם. ואמר לא איש אל ויכזב כו' ההוא אמר ולא יעשה ודיבר ולא יקימנה. דכ' אומר ועושה מדבר ומקיים. שהקב"ה אמר והי' העולם והם העשרה מאמרות. אך לא זאת בלבד שברא העולם רק הוא מנהיג בכל עת ורגע כל הבריאה. וזה נתברר בעשרת הדיברות וע"י בנ"י שנקראו עדים. וזהו לא איש כו' ויכזב. שאין הפסק ותכלית למעשה השי"ת ולא הי' מאמר ה' לשעה רק הוא עומד תמיד כדכ' לעולם ה' דברך נצב בשמים. אמר ולא יעשה. יעשה היא תיקון כי בלי ספק לבסוף יתברר ויתוקן הכל וכל המחשבות שהרשעים חושבין בעולם יתבטלו ועצת ה' היא תקום. וזה נעשה בכח בנ"י הצדיקים. הן עם כלביא יקום בכל יום בקבלת עול מלכות שמים בשחרית וע"י זה ניתוסף להם כח חדש בכל יום. כארי יתנשא הוא לשון נפעל שהוא התחדשות שבא להם בכל יום. ועי"ז הזריזות בבוקר נשאר ברכה לכל היום עד שמתקיים לא ישכב עד יאכל טרף. וכחן של בנ"י מתחדש בכל יום. כמ"ש מוציאם ממצרים כו' ותמיד הקב"ה בוחר בהם מחדש כמ"ש הבוחר בעמו ישראל כו':
בפסוק הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב. פרש"י כשהם שמחין אין אומה שמחה עמהם כו'. כי באמת עיקר כחן של בנ"י הוא למעלה מעוה"ז ונשתלחו לעולם רק לתקן הכל כמ"ש לא הי' צריך להתחיל רק מהחודש כו' משום כח מעשיו הגיד כו'. וכך הוא בלבות בנ"י שכל מגמתם לעסוק תמיד בתורת ה' שלא להיות משותף בהבלי עולם. וזה עדות השבת שניתן לבנ"י יום מכוחה שזה המנוחה שלהם כשבטלים מכל מלאכה וכיון שזה עיקר אצלם ממילא אוכלין גם בעוה"ז שהוא באמת טפל ועיקר נחלתם בעוה"ב. לא כמו הרשעים שעושין מטפל עיקר כי הקב"ה משלם מדה במדה. וז"ש לבדד ישכון שזה עיקר המנוחה והתכלית שלהם וכתיב וירא כו' ישראל שוכן לשבטיו. כי כשמתאספין שבטי בנ"י שורה בהם כח יעקב אע"ה שהוא מענין נשמה יתירה היורדת בש"ק לבנ"י שהוא החלק שיש לכל איש ישראל בנשמת יעקב צורה החקוקה תחת כסה"כ. וכ' בזוה"ק ותהי עליו רוח אלקים על בנ"י להגן מעינא בישא דבלעם. והיינו פריסת סוכת שלום שהקב"ה פורס עלינו בש"ק כשיורדת הנשמה יתירה מיד יש הגנה כנ"ל. וב' בחי' יש בישראל. והם ב' שמות יעקב וישראל. שבעוד שהי' נלחם עם עשו ולבן נק' יעקב כמו עבודת ימי המעשה. ואח"כ נק' ישראל שהוא ע"ש החירות שרית עם אלקים כו'. והוא בחי' הש"ק. ועל ב' אלו כתיב טובו אהליך יעקב. משכנותיך הוא השבת מנוחה ושם לא יש מגע נכרי וזהו לבדד ישכון כדכ' ה' בדד ינחנו כו' כי בש"ק יורד השפע לבנ"י בלי אמצעיות כמ"ש במ"א וזהו ואין עמו אל נכר:
 
Section 15
 
תרמ"ה
במדרש זש"ה הצור תמים פעלו כו'. הענין הוא כי הקב"ה ברא העולם להיות נתלה מדריגה במדריגה עד שיוכל להיות דביקות לכל ברי' כפי הביטול שלה למדריגה שקודם לה כענין ד' בחי' דצח"ם והדומם יש לו התקשרות בצומח והצומח בחי והחי במדבר והמדבר בבנ"י שלהם עיקר הדיבור והוא באמת בחי' הנבואה ששייך לבנ"י בפרט שהיו מוכנים בהר סיני להיות כולם נביאים וכן יהי' לעתיד כמ"ש ונבאו בניכם ובנותיכם. והוא שלימות הדיבור כדכתיב בורא ניב שפתים. וכמו שהי' עיקר הבריאה ויפח באפיו כו' ויהי כו' לנפש חי' לרוח ממללא וזה הכח נשאר בבני ישראל שנק' אדם אתם כו'. ויש בחי' ממוצעת בין כל המדריגות כידוע. ולכן נמצאו חסידי אומות העולם שיהי' יכולת להיות להם דביקות אם היו מבטלין עצמם לבנ"י וכן בלעם הרשע אם הי' מכיר את מקומו לבטל עצמו לבנ"י הי' לו דביקות בנבואה של אמת. אך הרשעים ממאנים לשמוע ולקבל האמת ולכן כאשר הרגישו הארת הקדושה נעשו עוד שונאים לבנ"י. כמ"ש במ"א שיש לבנ"י ב' המדריגות יעקב וישראל. שבחי' יעקב הוא להתערב בין האומות ולהוציא בלעם מפיהם ולקרב את אשר רוצה להתקרב. אבל בחי' ישראל הוא מקום שאין שום מגע נכרי כלל. ודורות הראשונים הבינו תמיד העת לקרב ולרחק. ובודאי הרשעים בלק ובלעם ראו שיכולין להרע לבנ"י כפי מה שראו הארת הקדושה כדכ' וירא בלק. אכן מיד כשחזרו בנ"י וברחו למקומם הנעלם לא עלתה בידם להרע להם מאומה כמ"ש במ"א ע"פ לך עמי בוא בחדריך כו'. וזה עצמו הרמז שפתח ה' פי האתון. לומר שהגם שנמצא בו הנבואה ידע בנפשו כי אינו מוכן לזה בעצם. וכמו שנפתח פי האתון להיות מדבר לפי צורך השעה. כמו כן בחי' הנבואה שהי' באותו רשע לאיזה צורך ולטובת בנ"י. אבל לא הי' מוכן לזה בעצם כנ"ל:
בפסוק וישם ה' דבר בפי בלעם דרשו חז"ל שנתן רסן לתוך פיו כו' ע"ש וי"ל כי שימה הוא לשון סידור כמו ושמו כו' איש על עבודתו. והנה כל כחו של אותו רשע הי' להיות כלי מוכן לרעה. וכמו שהצדיקים יכולין לשנות דברי נבואתם מרעה לטובה כי הכל תלוי במקבלי הנבואה כמו שיש טעמים בכל הדברים. שהטעם מהפך פי' הדיבור כידוע. כן הרשע רצה לפרש הדברים לרעה כמ"ש ודבר מה יראני והגדתי לך פי' שימשוך המראה לטובת בלק. אך הקב"ה סידר הדברים שלא יוכל לעקום פיו ולשונו כלל. והרשע הבין זאת. ולכן אמר ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה שראה שלא יוכל לשנות הדברים כלל. וכן רמזו חז"ל בפסוק וטעם זקנים יקח על בלק ובלעם שניטל מהם בחי' הטעמים כנ"ל:
במשנה כל שיש בו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אע"ה וג' דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע כו'. גילו לנו חז"ל כי אותו הרשע הי' היפוך מצדקת אבינו אברהם ע"ה. והענין הוא עפ"י מ"ש חז"ל בפסוק מה אקוב לא קבה אל כו'. כי הרשע הי' מכוין רגע זעמו של הקב"ה דכ' ואל זועם בכל יום וכמה זעמו רגע. וכ' חסד אל כל היום. וכל זה למעלה זעמו רגע. והרשע כל מגמתו למצוא אותו הזעם. אבל הצדיקים מכוונים למצוא עת רצון בשמים. כמ"ש ואני תפלתי כו' עת רצון. ולא עוד אלא שזוכין למצוא החוט של חסד בעוה"ז שבעוה"ז אדרבא על דינא מתקיים עלמא רק שנמצא בכל יום חוט של חסד. והצדיקים מגמתם למצוא אותו הנקודה של חסד ועת הרצון. ובאמת כל הזעם רגע שיש למעלה היא ע"י הרשעים כדאיתא כשעובדין לחמה הקב"ה כועס כו'. וכמו כן החוט של חסד שנמצא בעוה"ז הוא ע"י הצדיקים ואאע"ה זכה להוציא מכח אל הפועל החוט של חסד להיות נמצא בעולם. כמ"ש ע"י שאמר אם מחוט כו'. וזה שאמר התנא שע"י אותן הג' מדות טובות מתלמידיו של אאע"ה זוכין למצוא החסד בכל יום בעוה"ז להמיחלים לחסדו. והרשע ע"י מדות הרעות הוציא מכח אל הפועל זעמו של הקב"ה למעלה. ומ"מ מצינו כי מדה טובה מרובה והצדיקים שזוכין למצוא חסד ה' בעולם אין כל הרשעים יכולין לבטל מהם כמ"ש מים רבים לא יוכלו לכבות כו' האהבה כו' אם יתן כו' כל הון ביתו כו'. וכן העיד אותו הרשע אם יתן לי בלק מלא ביתו כו'. אבל הזעם רגע בשמים כשהרשעים רוצים להתגבר בו מונע הקב"ה הזעם כדאיתא שלא הי' כועס כל אותן הימים כדכ' למען דעת צדקות ה'. והנה מלחמה זו היא בכל יום. וגם בפרט כל נפש מישראל שצריכין לעורר מדת החסד בכל יום. וכמו כן הרשעים ויצה"ר מתגברי' בכל יום לעורר הדינין. וז"ש חז"ל שרצו לקבוע פרשת בלק בק"ש:
 
Section 16
 
תרמ"ו
במדרש הצור תמים כו' שלא הניח פתחון פה לאוה"ע לומר שאתה ריחקתנו כו'. הענין הוא דכתיב זכור ימות עולם כו' בהנחל כו' בהפרידו כו' שלקח הקב"ה לשון הקודש ונתנו לבנ"י והוא הנבואה שעיקרו כח הדיבור כדכ' ניב שפתים כו'. וכמו כן עמי זכר נא מה כו' בלק כו' ומה ענה כו' בלעם כו'. והיינו שרצה בלעם הרשע להחזיר כח הדיבור לאומות כדאיתא במדרש שאמר טוב להיות נעבד מע' אומות כו'. ובאמת אין האומות מוכנים לקבל לה"ק ועיין בזוה"ק קצ"ט סוף ע"ב. וזה הי' הרמז בפי האתון דאיתא במד' שהי' כדי להראות למה לא ניתן הדיבור לבהמה שלא היו יכולין לעבוד עמה כו' ע"ש. וזה הענין עצמו הוא בין בנ"י ולהבדיל ביניהם כי אם היו מכירין את מקומם להיות משועבדין לבנ"י אפשר הי' יוכל להיות להם איזה יניקה מלשון הקודש שכולל כל הלשונות. אבל הם אין מוכנים לזה. ולכן כשהי' לבלעם הרשע ענין נבואה רצה לעלות יותר מבנ"י. וזה לא יוכל להיות. וכמו שיש דצח"ם כן במדברים יש דיבור פנימי שהוא לשון הקודש שעליו כתיב ויפח כו' ויהי כו' לנפש חי' לרוח ממללא. וכמו שיש הבדל בין חי למדבר כן בין מדבר לנביאים והוא כללות בנ"י כמ"ש ונבאו בניכם כו':
ובמשנה כל שיש בו ג' דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו עין טובה נפש שפילה רוח נמוכה כו'. וכבר כתבנו מזה כי הצדיק מעורר חסד אל כל היום. והרשע ידע לכוין שעה שהקב"ה כועס וזועם כו'. והענין הוא עפ"י המד' צדקתך כו' משפטיך תהום רבה. משל הצדיקים בדירתן כו' כי הצדיקים מקיימין העולם שנברא בעשרה מאמרות. פי' עי"ז שמבטלין אליו ית' ומיחלים לחסדו לכן נתגלה להם אור חדש בכל יום. ואיתא אהבה מקלקלת השורה כמ"ש וישכם אברהם בבוקר. פי' ע"י אהבה גדולה שהי' לאאע"ה זכה להמשיך חסד עליון יותר מכפי השורה והיינו לפנים משורת הדין לכן נק' חסיד והחסד מתגלגל בעולם בשבילו כדאיתא במד' חיי שרה. ולכן מבקשים כשם שכבש אברהם כו' יגולו רחמיך על מדתך. וז"ש וישכם כו' השכמה הוא הארה למעלה מהטבע. וכ"ז ע"י שמבטלין הטבע במס"נ עבור השי"ת נגלה להם האור. והרשעים במחשך מעשיהם כי הגשמיות והטבע הוא החושך והרשעים גורמים חשכות בעולם ומאבדין העולם שנברא בעשרה מאמרות. ואיתא עליהם שנאה מקלקלת השורה כענין שכ' מהפכין מדת רחמים למדה"ד וכ' בו ג"כ וישכם כו' שהמשיך דינין לעולם וז"ש כבר קדמך אברהם ובודאי זו המחלוקת היא לעולם ומעשה בלעם שכתוב בתורה אינו במקרה דכתי' זכור נא כו'. דכמו שבכל יום מתעורר חסד ה' ע"י הצדיקים ומתעורר בחירה חדשה בבנ"י כמ"ש במ"א. כן מתעורר תלמידיו של אותו רשע בכל יום כמאמר זועם בכל יום. והקב"ה מצילנו מידם ולכן בקשו חז"ל לקבוע פ' בלעם בק"ש. וכ' לולי ה' שהי' לנו בקום עלינו אדם כו' ויתכן שקאי על בלעם ברוך כו' שלא נתננו טרף לשיניהם של אותן הרשעים והקדים לנו זכותו של אאע"ה:
 
Section 17
 
תרמ"ז
כסה כו' עין הארץ. כי דור המדבר הי' כל הנהגתם למעלה מן הטבע. וזה הי' טענת הרשע כי צריכים לתקן גם הטבע כענין שאמרו במד' שאמר טוב להיות נעבד משבעים אומות. אכן באמת כי בנ"י נבראו לתקן כל הטבע והיו מוכנים לכנוס לא"י ודור המדבר היו רק הכנה כי אין יכולין לתקן הטבע עד לצאת מתחלה מכל וכל מן הטבע ואח"כ היו נכנסין לא"י ולתקן הטבע כמ"ש בספרים בפרטות לכל מדה שצריכין לתקנה צריכין מקודם להפוך מן הקצה אל הקצה. והנה לבני ישראל יש להם ב' אלו השמות יעקב וישראל. יעקב הוא כמו שהי' עסק אבינו יעקב ע"ה בהיותו נלחם עם עשו ולבן והיא תיקון הטבע. וישראל הוא כשעלה במדריגה המיוחדת אליו. ודבר זה נוהג תמיד בבנ"י וגם בכל יום עם כלביא יקום הוא אפילו בשעת שפלות שצריכין להלחם ולקום הם כלביא. ואח"כ כארי יתנשא הוא בחי' ישראל לי ראש. והנה דור המדבר היא דרך התורה המיוחד רק לבנ"י. וא"י הוא כמ"ש רז"ל למה התחיל בבראשית משום כח מעשיו הגיד כו' נחלת גוים ולולי החטא והיו נכנסין בנ"י לא"י תיכף אחר קבלת התורה הי' יחוד שלם והי' נתקן מיד כל הטבע והשבעים לשון. ואחר שנתאחרו מ' שנה אמר אותו רשע כסה כו' עין הארץ. אכן באמת גם זאת גרם עמלק הרשע ימ"ש והי' התיקון עתה בבחי' מלחמה. ואיתא בלעם בא בכח הפה לכן נהרג בחרב ע"ש (פי') כמ"ש שלולא חטא מרגלים לא היו צריכים לכלי זיין. ועתה ע"י שבא בלעם ותפש כח הפה נטלו בנ"י מהם כח החרב כמ"ש עת אשר שלט האדם באדם לרע לו וכענין שנאמר עם עקש תתפתל:
 
Section 18
 
תרמ"ח
במדרש מברך רעהו בקול גדול כו' שהי' קולו הולך מסוף העולם כתיב הכא קול גדול וכ' התם קול גדול ולא יסף כו'. הענין הוא דאיתא הראשונות שהיו בקולי קולות שלטה בהם עין. אין לך יפה מן הצניעות. ומ"מ קודם החטא היו מוכנים בנ"י לקבל לוחות הראשונות בקולי קולות היינו שהי' מתוקן כל העולם והיו משועבדים כל האומות תחת בנ"י ולא הי' הסט"א יכול לעכב התפשטות התורה והי' הולך מסוף העולם כו'. אך אחר החטא נאמר אין לך יפה מן הצניעות שצריך להיות התקונים בהסתר. וזה הי' מקטרג אותו רשע באשר בנ"י חטאו ואינם יכולין לתקן ולקבל הקול גדול. אכן באמת כל זה עשו הרשעים. וע"י מלחמת עמלק נתרשלו בנ"י מלהיות מוכן לתקן הכל. ולכן נשבע הקב"ה שאין שמו שלם עד שימחה שם עמלק במהרה בימינו. ואז יתקדש שמו הגדול. ואיתא שברי לוחות מונחים בארון. והיינו כי בודאי המתנה שנתן לנו הקב"ה לא הי' למגן ואם כי אז לא היינו ראוים לקבל ונגנז בארון ונשברו הלוחות בי"ז בתמוז וצריכין לתקן כל אלה השברים וזה היא באמת כמו פיזור וגלות בנ"י בכל הארצות כדי ללקוט אותן השברים וכשיתוקן הכל נוכל לקבל הלוחות הראשונים. ולכן איתא בשם האר"י ז"ל חג לה' מחר שלעתיד יהי' י"ז בתמוז יו"ט כי מצד נתינת הלוחות בודאי. הי' יו"ט גדול. ורק מצד שא"י לקבל נהפך לנו לאבל מחולנו. וכשיתוקן הכל יהפך לנו שבעה עשר בתמוז לששון ושמחה. וכמ"ש צום הרביעי כו' יהי' לששון:
במדרש ג' רגלים רמז לו שביקש לעקור אומה החוגגת ג' רגלים. ולמה דוקא מצוה זו. אך דהג' רגלים שעלו בנ"י לרגל הי' עדות שהמה מיוחדים לירושת הארץ וביהמ"ק כדכ' יראה כל זכורך כו' במקום אשר יבחר. וכ' ששם עלו שבטים כו' עדות לישראל. וכן אמר אותו רשע כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו. לפי פשוטו שראה בנבואה כי כל צור וגבעה בא"י מיוחד לבנ"י. וארץ ישראל אשר הנחיל השי"ת לאבותינו ולנו אינו במקרה רק כשברא העולם והי' יסוד העולם ארץ ישראל וביהמ"ק. כמו כן בנ"י יסוד הנפשות וכל הציור של א"י וביהמ"ק הוא מכוון לציור של בנ"י דאיתא ישראל קנין אחד כו' שמים וארץ כו' ביהמ"ק כו' וכל אלה הקנינים שייכים זה לזה. ולאשר אמר ואגרשנו מן הארץ הראה לו הקב"ה כי הארץ מיוחד להם. וכ' מי מנה עפר יעקב מצות שעושין בעפר. פי' מצות שהם חובת קרקע ונוהגין בארץ כי הם תקונים השייכים לא"י ואין מי שיתקן זאת רק בנ"י. וכ' והי' זרעך כעפר הארץ ומי שאמר והי' העולם הכין עפר הארץ לזרע יעקב. וכמו שנתן מדה ומנין לעפר הארץ כדכ' מי מדד כו' וכל בשליש עפר הארץ כן מי מנה עפר יעקב ולכל גרגורי עפר מארץ ישראל מיוחדים נפשות פרטיות מישראל:
איתא לא קם בישראל נביא כמשה באוה"ע קם מנו בלעם. ביאור הענין כי מרע"ה הי' כולל כל הנביאים הבאים אח"כ כמ"ש אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר כו'. ולעומת זה כאשר הקב"ה בא להראות לאומות כי אין הנבואה טוב להם העמיד להם בלעם שהי' הכולל של כל נביאי אוה"ע. וממילא כשהוא נטרד שוב אין כח לנביא אוה"ע אחריו. ולכן כל נבואותיו הי' לדורות עד ימי המשיח. וגם כל מה שרצה להרע לבנ"י הכל ממה שראה שעת דין להכשל. וזה הענין שכתב רש"י ובמד' בפסוק לא הבינו און אינו מסתכל בעבירות שבידם כו'. ויש לתמוה שהרי אדרבא רק אתכם ידעתי כו' כתיב שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. אך הפי' על מה שעתידין לחטוא כי הבטה הוא מרחוק. וכמ"ש חז"ל שבבנ"י אין נדון מחשבה רעה כמעשה רק באומות. והטעם כי חטא של איש ישראל אינו בעצם רק במקרה ודי לצרה בשעתה וברשעים להיפוך החטאים בעצם והזכיות במקרה. ז"ש לא הביט און. ולא [* הי'] יכול בלעם להרע להם בהסתכלות עין רעה שלו כי היו בנ"י צדיקים אז כנ"ל:
 
Section 19
 
תרמ"ט
במדרש הצור תמים פעלו שלא הניח פתחון פה לאוה"ע כו' העמיד להם נביאים. הענין היא כי הנבואה הוא להוציא הכח אל הפועל בדיבור כי הנביא הוא בכלל פיהן של ישראל. וכמו בפרט כל איש ע"י הפה מוציא הכח הפנימי שהוא עיקר האדם לנפש חי רוח ממללא. כמו כן בכלל הנביא הוא פיהן של בנ"י. לכן תלוי כח הנביא בעבודת כלל בנ"י כדכ' נביא מקרבך כו' יקום לך. ויותר ממה שבנ"י צריכין אל הנביא צריך הנביא להם. והוא כלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל. ולכן הנביאים הם עדות על הכלל. והאומות אינם מוכנים אל הנבואה לכן נתן להם הקב"ה בלעם שהי' כלי להנביאה אך בעבור כי אינם מוכנים לזה לא עלתה הנביאות בידו לטוב. וכמו כן נוכל לומר מה שניטל מאתנו הנבואה. הגם כי בעונותינו הוא. אבל הוא ג"כ עדות על בנ"י שלא יאמרו אוה"ע ע"י שקרבנו והעמיד לנו נביאים נמשכנו אחריו. לכן נלקח מאתנו הנבואה ואעפ"כ בנ"י מתחזקים באמונתו ית' ועוסקין במצותיו להודיע כי הפנימיות נמצא בבנ"י הגם שאין לנו נביאים להוציא הפעולה מן הכח אל הפועל כמ"ש אותותינו לא ראינו אין עוד נביא ולא אתנו יודע עד מה. כי הדעת גנוז בפומא כמ"ש בזוה"ק. וכמו שבפרט כן הוא ע"י הפה בתורה ותפלה זוכין לדעת. כמו כן כשהיו הנביאים הי' מתגלה הדעת בכלל בנ"י. לכן ג"כ ביום ש"ק כתיב לדעת כי אני ה'. כי כמו שהנביא הוא פיהן של ישראל כמו כן יש בזמן השבת קודש שנק' סהדותא ונפתח בו הפה ומתגלה הדעת:
בפסוק מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל. הם בחי' ימי המעשה והשבת. יעקב הוא בימי המעשה שצריכין להלחם בעקבה ומרמה. ושבת יום המנוחה. ואמת כי אהליך הוא בעוה"ז ונדבק בשורש. משכנותיך הוא עוה"ב. כענין שאמרו במשנה תלמידיו של אברהם אע"ה אוכלין בעוה"ז ונוחלין לעוה"ב שהוא כנ"ל שכל מה שעושין בעוה"ז נדבק בשורש העליון. אך בשבת שהוא מעין עוה"ב הם נפרשין לגמרי מן האומות דכ' ביני ובין בנ"י אות הוא כו' כי ששת ימים כו' וינפש. פי' כמ"ש ופניתי אליכם פונה אני מכל עסקי כו' וזה בעוה"ב. ובש"ק מעין עוה"ב כביכול הקב"ה פונה מכל עשיות ששת ימים אל בנ"י. ולכן יש לנו ג"כ לשבות ביום ש"ק ולהניח הכל לפנות רק לעבודת השי"ת בלבד וזהו המנוחה:
 
Section 20
 
תר"נ
בפסוק הנה כסה את עין הארץ. דאיתא בזוה"ק בלק הי' כוחו בעשי' ובלעם בדיבור. דכמו שיש בקדושה בחי' מחשבה דיבור ומעשה. כמו כן בסט"א זה לעומת זה שהיו רשעים גדולים באלה הג' כחות. וגם מ"ש רז"ל מי שיש בו ג' דברים הללו עין טובה רוח נמוכה נפש שפלה מתלמידיו של אאע"ה. הוא ג"כ בחי' הנ"ל. כי עין טובה הוא בחי' מחשבה ורוח ממללא ונפש בעשי'. והם בחינות נפש רוח נשמה. וכמו שהי' אאע"ה שורש כל הג' אבות. כמו כן להבדיל בלעם הרשע שורש הג' קליפות הנ"ל. וסיחון מלך חשבון שמעתי מפי מו"ז ז"ל שהוא עומד לבלבל מחשבות הקדושים ז"ש אשר יושב בחשבון ע"ש. וז"ש כסה כו' עין הארץ. לכן עמדו בלק ובלעם ימ"ש שלא יתקנו בנ"י בחי' הדיבור ומעשה ג"כ. ובנ"י נבראו לתקן אלה הג'. מעשה דיבור ומחשבה. ואז מתקרב האדם אל השורש ויכולה הנשמה להתגלות באדם בתיקון אלה הג'. ולכן תלמידיו של אאע"ה אוכלין בעוה"ז ונוחלין לעוה"ב. פי' שיכולין לקבל השפע בעוה"ז להיות דבוק בשורש. ובשבת מתקיים זאת בישראל שהוא מעין עוה"ב. וזהו רמז הג' סעודות אוכלין בעוה"ז ונוחלין לעוה"ב. כי הם מול הג' תקונים נפש רוח נשמה. מעשה דיבור ומחשבה כנ"ל. ובימי המעשה העבודה לברר אלה הג' והשבת הוא להודיע מה בין תלמידיו של אאע"ה כנ"ל:
במדרש הצור תמים פעלו כו' שלא יהי' להם פתחון פה כו'. עוד שם טוב פת חריבה ושלוה בה כו'. הענין הוא שהקב"ה רצה להראות כי בנ"י הם מיוחדים להנבואה. כי הנביא הוא להוציא מכח אל הפועל כל עבודת הציבור להעלות מעשיהם עד השורש לעשות פירות. והוא מלשון ניב שפתים וכמ"ש נביא מקרבך כו'. וכמו שבאדם בפרט שלימות הדיבור תלוי בתיקון כל המעשים כך יוכל להוציא מפיו דברי אלקים חיים כל אחד לפי מה שהוא. כן בכלל הנביא הוא הבל פיהן של כלל ישראל. ובאמת חסר לנו כח הנבואה בגלות כי בנ"י צריכין אל הנביאים וע"ז מתאוננים אותותינו לא ראינו אין עוד נביא כו'. אבל לאוה"ע אדרבא אינם ראוים אל השלימות וכשהי' להם נביא היו מעשיהם פגומים הרבה יותר. והיו רוצין לעקור את הכל. וכשאין מעשיהם מתעלין כ"כ נוח להם ונוח לעולם כמ"ש במד' נוח להם להיות סומין ע"ש. ובנ"י הם בעצם שייכים אל השלימות. והרמז פת חריבה הוא בגלות שאין לנו נביאים וביהמ"ק. ואעפ"י כן האמונה מאירה בישראל וצדיק באמונתו יחי' ויש להם דביקות בשורש אפלו כשנחסר להם הנבואה השייכה להם. והאומות להיפוך. אפילו שהי' להם הנבואה שהיא יתירה למעלה מהשייך להם לא היו באין אל השלימות ואדרבא הוסיפו להרע. וזהו טוב פת חריבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב:
 
Section 21
 
תרנ"א
לא תאור את העם כי ברוך הוא. ובלעם דכתיב בי' אשר תברך מבורך לא הי' רואה שבנ"י ברוכים הם כי ברכת בנ"י היא למעלה מכל הברכות. וכל אומה שמקבלת ברכה בעוה"ז על פי המזל. בזה הי' לו ידיעה. אבל בנ"י הם שורש הברכה. והוא כמ"ש בשבת ויברך כו' את יום השביעי ובזוה"ק כיון דלא אשתכח בי' מזוני מה ברכתא אשתכח אלא כל ברכאין בשביעאה תליין. כמו כך ברכת בנ"י שאין ניכר כלל בעוה"ז. אדרבא הם שפלים מכל האומות. אבל הם דבקין בעצם הברכה. וז"ש כי ברוך הוא כמ"ש והי' ברכה שהברכה היא בעצמותם ובזה לא הי' לו מגע כלל לאותו רשע. והשי"ת נותן ברכה לבנ"י ממקום הגנוז וע"ז כתיב אשר צפנת ליראיך ולכן כ' יברכך ה' וישמרך שנותן לנו הברכה להיות משומר מן עין רע של הרשעים. ובאמת יש בבנ"י ב' הדרכים סתום וגלי'. ובכאן בתחילת כניסתם לא"י התחיל התפשט בהתגלות לכן כ' וירא בלק כמ"ש ע"ז במד' נוח לרשעים שיהיו סומין. וכשרצו להרע לבנ"י הסתירם הקב"ה בבחי' סתום. וב' המדריגות נזכרו בפסוק צפנת כו' פעלת כו' נגד בני אדם. וז"ש והוא יושב ממולי. הוא לשון נסתר אעפ"כ הוא ממולי קרובין להכריתני. כי על זה נבראו בנ"י להיות בחי' סתום וגליא כנ"ל:
איתא במשנה מי שיש בו ג' דברים הללו מתלמידיו של אברהם אע"ה עין טובה רוח נמוכה נפש שפלה וג' דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע מה בין תלמידיו כו' אוכלין בעוה"ז ונוחלין לעוה"ב כו'. כי הנה בנ"י זכו לכנוס לארץ ישראל בזכותו של אברהם אע"ה דכתיב וכרות עמו הברית. ומסתמא זכה לזה ע"י ג' דברים הנ"ל ומצאת את לבבו נאמן לפניך כולל אלו הג'. והשכר הי' לזכות לנחלת ארץ ישראל שהיא הנאמר עלי' להנחיל אוהבי יש כו' שא"י דבוק בשורש שלמעלה. ולכן כתיב וכרות כו' לתת. ב"פ לתת שהוא להיות אוכלין בעוה"ז בדביקות נוחלין לעוה"ב. וג' מדות הנ"ל הם כוללין כל האדם. והוא היפוך קנאה תאוה כבוד. והוא תיקון הנפש רוח נשמה. והג' רגלים שעלו בנ"י שעליו דרשו רז"ל בת נדיב בתו של אברהם אע"ה שנק' נדיב. הוא זכות ג' מדות הנ"ל. כי פסח בחי' נפש שפלה לחם עוני. וזה עיקר החירות בנפש שלא יהי' מקושר לתאוות בהמיות. והוא בחי' יציאת מצרים. שבועות מתן תורה רוח נמוכה שהתורה כמו מים היורדין למקום נמוך והוא מתן תורתנו בחי' רוח. וסוכות הוא בחי' עין טובה היפוך מן הקנאה ולכן מקריבין ע' פרים ושמחים בברכה היורדת לכל האומות וע"ז כתיב נתתה שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו. והוא ענין שמח בחלקו והוא בחי' הנשמה. והטעם כי מי שאינו רוצה לקבל שום דבר רק השייך לו בשורש נשמתו ממילא אין לו קנאה על שום אדם ולכן היא זמן שמחתנו. כדכת' ליועצי שלום שמחה. ולכן נמסר לנו כפרות הע' אומות ע"י שיש לנו עין טובה ולזה ירש אברהם אע"ה הארץ שהוא כלל קבלת השפע על כל המקומות הואיל ומצאת את לבבו נאמן כו'. וזה שרמזו בפסוק ג' רגלים שרצה לעקור אומה החוגגת ג' רגלים כו' מפני שזה הוא כח ג' דברים הנ"ל. והרשע הוא היפוך מזה שמנתק הנר"נ מן השורש. ובנשמה יש לו עין רעה. וכמו כן רוח גבוהה נפש רחבה. קנאה תאוה כבוד לכן שכרו שלא יחצו ימיהם פי' כי החלק שלמטה היא מחצה והצדיק זוכה בב' החלקים אוכלין ונוחלין. והרשעים אפילו חצי שלמטה לא יתקיים בידן כמ"ש ובטן רשעים תחסר כנ"ל:
 
Section 22
 
תרנ"ב
במדרש הצור תמים פעלו לא הניח הקב"ה פתחון פה לאומות לומר שאתה ריחקתנו כו'. דהנה קודם בחירת בנ"י היו גם נביאי אוה"ע. ואח"כ זכו בנ"י כמ"ש ונפלינו אני ועמך כו' וניטל הנבואה מן האומות. והרשעים הרגישו זאת כי בנ"י יקחו הכל. ובאמת כן הי' כוונת הבורא ית' להיות מקודם הכל מעורבב ואח"כ בנ"י בכח התורה יבדלו ויבחרו הטוב מן הרע. וכמ"ש ואבדיל אתכם בורר וחוזר ובורר. וזה שהשיב בלעם כי מראש צורים אראנו כו'. כי כל העולם נברא בעבור בנ"י שנקראו ראשית והכל שייך רק להם. וכל מה שנמצא ניצוצי קדושה באומות הוא קודם התיקון והבירור. וכ' והרשעים כים נגרש כו' השקט לא יוכל כו'. ובאמת גם מבלק יצא אח"כ רות ומלך המשיח והרגיש בנפשו כי יש בו איזה שייכות להקדושה ולא יכול להוציאו מכח אל הפועל. ובנ"י הם כלים להוציא כל נ"ק כמ"ש והייתם לי סגולה מכל העמים. וזה הענין הוא בעולם שנה נפש. ואיתא בגמ' קודם שנכנסו בנ"י לארץ ישראל נאמרה שירה בנס שבחוץ לארץ וכשנכנסו בנ"י לארץ נפסלו כל המקומות לומר שירה. והיינו כי הוציאו כל הנ"ק מכל המקומות להיות בא"י וכמו כן בזמנים שקידשו בנ"י המועדות כמ"ש ישראל דקדשינהו לזמנים והבדילו בין קודש לחול. וכמו כן בנפשות ונפלינו אני ועמך. וכל אלה הבדלות הם בכח התורה כדאיתא אם אין דעת הבדלה מנין. וכשנכנסו בנ"י לארץ ישראל נגמר הבירור זה במקום ולכן לא הניחו הרשעים שיכנסו לארץ ישראל. וכמו כן קדושת הזמן כמ"ש במדרש שרמז לו שביקש לעקור אומה החוגגת ג' רגלים פי' שע"י הבירור יוציאו מכח אל הפועל הקדושה שבזמן שנתגלה בשלש רגלים. כי כל זמן שיש תערובות אין הקדושה יכולה להתגלות. וז"ש הצור תמים פעלו לא כמו שאומרים האומות שבנ"י גזלו אשר להם רק הכל הי' עפ"י התורה ורצונו ית'. וכאשר ביאר מו"ז ז"ל בפ' בראשית במד' כח מעשיו הגיד לעמו שלא יאמרו לסטים אתם כו' לכן הראה הקב"ה שכן הי' סדר הבריאה מקודם תוהו ובוהו ואח"כ הבדיל בין אור לחושך כו' ע"ש. והם דברינו הנ"ל מראש צורים אראנו רק שמקודם הי' בחי' תוהו וכדאיתא במד' כ"ז שהי' תוהו ובוהו לא נראה מלאכת שמים ע"ש. ובנ"י ביררו והבדילו בין אור לחושך. ומסיים הפסוק הן עם לבדד כו' כי לבסוף יוציאו בנ"י כל הנצוצי קדושה ולבדד ישכון. רק לעת עתה נמצא עוד ניצוצי קדושה באומות ולעתיד בגוים לא יתחשב. רק הקב"ה חפץ לזכות בנ"י שיוציאו מכח אל הפועל אותן הנצוצי קדושה שנמצא בהם. ונמצא שאין זה גזילה ביד ישראל רק החזרת הדברים לראשיתן:
בפסוק לא נחש ביעקב כו' כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. ואיתא בגמ' נדרים כל מי שאינו מנחש מכניסין אותו במחיצה שאפילו מה"ש אינם יכולין לכנוס שם. והוא מדה במדה ע"י שאינו רוצה לחקור בשכלו ומאמין בהנהגת הבורא ית' לכן מגלין לו הכל מהשמים וע"ש בר"ן. דאיתא במשנה מי שיש בו ג' דברים הללו מתלמידיו של אברהם אע"ה עין טובה רוח נמוכה נפש שפילה אוכלין בעוה"ז ונוחלין לעוה"ב. וג' אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע לא יחצו ימיהם כו'. ומה זה הלימוד של אותו הרשע. אך הקב"ה ברא העולם בהנהגת הטבע. ויש הנהגה פנימיות. ולזה ניתן הברירה. כי מי שמבטל עצמו אל הנהגת ית' זוכה לחסות בצלו. וכתיב מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו איש טוב. וזה הדרך של נחש וקוסם הוא למלאות תאוות הרשע וגבהות רוח שלו וכדאיתא כשפים שמכחישין כח פמליא של מעלה. פי' דלכל הדברים יש שורש בעולמות העליונים בקדושה. ולזה זוכין תמימי דרך כדכ' יודע ה' ימי תמימים דורש במד' כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים שמעלין הכל אל השורש ואז נקרא תמים כי חלק שלמטה הוא רק מחצה. וכ' ימים יוצרו ולא אחד בהם שיש לכל הימים שורש באחדות. ולכן כתיב באברהם בא בימים. וזה אוכלין בעוה"ז ונוחלין לעוה"ב כמ"ש ונחלתם לעולם תהי'. זה מעליו איש טוב. והלימוד של אאע"ה לבטל עצמו אל השורש להיות רוח נמוכה ונפש שפילה להמשך אחר רצונו ית' כמ"ש תמים תהי' עם ה' לכן שמח בחלקו ויש לו עין טובה. והרשעים היפוך זה כל השביעה שלו למלאות תאות לבו ומבקש תחבולות לצאת מגזירת עליון בכח מכשפות וקוסמים שהוא היפוך התמימות כמ"ש תמים תהי' כו' כי הגוים האלה כו' אל מעוננים כו' קוסמים ישמעו. א"כ הוא היפוך התמימות. לכן לא יחצו ימיהם אפילו החצי שלמטה בעוה"ז ניטל מהם. אבל בנ"י לא נחש ביעקב כו' לכן מתגלה להם מה פעל אל בהתגלות הנהגה פנימיות. וז"ש מה טובו אהליך לשון עראי בעוה"ז. משכנותיך ישראל הוא חלק עוה"ב ע"י שמבטלין כל עניני עוה"ז והוא טפל להם זוכין לב' עולמות. כמ"ש תורתן קבע מלאכתן עראי זה וזה נתקיימו בידן כנ"ל:
בשם מו"ז ז"ל בענין שרצו חכמים לקבוע פ' בלק בק"ש דכתיב בי' הן עם כלביא יקים כו'. שזה עיקר שבחן של ישראל כמ"ש במד' טוב פת חריבה כו' מבית מלא זבחי ריב. ופי' החילוק שבין חסידי אוה"ע שכל כוונתם לעבוד הבורא לפי שעה לגרמייהו. אבל איש ישראל אין לו בעולמו רק עבודת הבורא ית' ולכן מיד בקומו חוזר לעבודתו. וזה הזריזות הוא סימן שכל תהלוכתו בשכבו ובקומו ולכתו רק לעשות שליחות אביו שבשמים כו' עכ"ד ז"ל. ולכן בנ"י מקבלין בכל יום חיות חדש. וז"ש כלביא יקום עי"ז כארי יתנשא ולכן לא ישכב עד יאכל טרף כי כפי הקימה בבוקר כן נמשך כל היום. וגם זה הרמז אמת כפי התחלת בני ישראל בראשיתן שקבלו התורה במס"נ ממילא טוב אחרית דבר מראשיתו ולא ישכב עד יאכל טרף באחרית הימים. ואיש ישראל שמח תמיד בקבלת מלכותו ית' בין באור בין בחושך. וזה עצמו רמז טוב פת חריבה אפילו אנחנו השרוין בגלות. אעפ"כ ושלוה בה לשמוח במה שזכינו להיות עבדי ה'. וזה לא נמצא באומות וכל צדקתם לטובתן ולא לשם שמים כמ"ש במ"א כי עכו"ם אדעתי' דנפשי' עביד. ובנ"י הם כלים להיות עובדי השי"ת לשמו כמ"ש עם זו יצרתי לי לשמי:
עוד נראה בענין שבקשו לקבוע פ' בלק בק"ש. דכ' זכר כו' מה יעץ בלק כו'. והענין הוא שהראה הקב"ה ע"י בלעם שבנ"י הם למעלה מן הטבע והזמן. וז"ש לא נחש כו' קסם כו' כעת יאמר כו'. פי' כל הקסמים והנחשים בכח הזמן והמזלות שברקיע. אבל בנ"י יש להם דרך מיוחד. וגדול כחם בפ"ע כמו כח הכ"ח עתים שהזמן והטבע מתנהג בהם. ז"ש כעת יאמר כו' שהם כמו העת בעצמו כנ"ל. וזה צריך כל איש ישראל לידע. ולכן אתם עדי לפי שאתם למעלה מן הטבע יכולין להעיד על כל הטבע שהוא מאתו ית"ש. לכן כתיב מקודם ענה בי כו' זכר נא שבכח זה בנ"י מעידין עליו ית"ש בק"ש בכל יום והוא בכח יציאת מצרים:
 
Section 23
 
תרנ"ד - תרנ"ה
וירא בלק במד' נוחל רשעים שיהיו סומין שעיניהם מביאי' רעות כו'. כי הנה איתא בזוהר כי כחו של בלק הי' בעובדא ובלעם בפומא. ונראה שהיו מכוונים זה לעומת זה מול משה רבינו ע"ה ואהרן. כי בחי' משה בפה ואהרן בעובדא. ולפי שנסתלק אהרן ראה בלק שהי' לו כח להלחם עם ישראל. אבל הקב"ה סיכל עצתו במה ששם ללבו לשלוח אל בלעם שהי' כחו בפה. ובפה עדיין הי' כחו של משה רבינו ע"ה בשלימות וז"ש זכר נא מה יעץ בלק כו' שהי' הכל עצה מן השמים לטובת בנ"י:
בענין נביאי אוה"ע כתב בעל עקידה כי הוא שם לווי כמו מלך בחיות ארי. שור מלך בבהמות. כמו כן לאוה"ע נקרא בלעם נביא ואין זה נבואה בעצם ע"ש. ודבריו נכונים כדכ' אדם אתם אתם קרוין אדם. וכ"כ בלק בן צפור בלעם בן בעור שם בהמה המה להם. ובאמת לכל יש שורש למעלה כענין שפרשנו הפסוק אלה ברכב ואלה בסוסים שרומז על כמה מרכבות ואנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר. וכתי' כמראה אדם עליו מלמעלה. ולזה הציור לא זכו רק בנ"י. והוא בכח ברית מילה. לכן כתב רש"י ז"ל כשהי' השכינה נגלה הי' נופל לפי שהי' ערל. וקומה זקופה הוא מג' שדומה האדם למלאכי השרת. ובנ"י בכח המילה הם נזקפין כדכתי' מי יעלה לנו כו' ר"ת מילה. והנה כ' אדם ובהמה תושיע פירשו חז"ל ערומין בדעת כאדם ומשימין עצמן כבהמה. כן נביאי בנ"י כדמצינו מרע"ה שלא קם כמוהו [רמז לשון קם שיש הרבה מדריגות בקומה זקופה הנ"ל]. וכתיב בי' עניו מאוד כו'. ולהיפוך בבלעם בן בעור שהוא בחי' בהמה וחשב עצמו כאדם שאמר יודע דעת עליון. וזה עדות וסימן שאין הנבואה שייך להם כדאיתא סימן דלא ידע כלום שבוחי. ובאמת האדם יש בו בחי' בהמה ג"כ. והצדיקים מעלין גם חלק הבהמיות כדכ' רוח בני האדם העולה כו' והרשעים משפילין גם חלק הרוחניי שבהם במעשה בהמה כדאיתא במשנה חלק בלעם רוח גבוהה ותלמידי אברהם אע"ה רוח נמוכה:
בלשון הפסוק העם היוצא ממצרים כי בלעם הי' מיועצי פרעה לשעבד עם בנ"י ורצה גם עתה בנחשיו להחזיר אותם למצרים. לכן אמר היוצא כי עדיין לא נגמר יציאתם. וכן מצאתי בזוהר דבעא לאתבא לון למצרים ע"ש. ולכן מזכיר בכל הברכות אל מוציאם ממצרים כי ראה שאינו יכול כלום ליגע בחירות שהוציאנו הקב"ה ממצרים. ולכן אמרו שביקשו לקבוע פ' בלק בק"ש. וכ"כ עמי זכר נא כו' כמו שמצוה לזכור יציאת מצרים בכל יום כן יש לזכור בחסד ה' שעשה עמנו להפר עצת בלעם הרשע:
איתא שרמזו לו אתה מבקש לעקור אומה החוגגת ג' רגלים בשנה. והענין הוא כי קידוש הזמנים שנמסר לבנ"י הוא עדות כי בנ"י למעלה מן הזמן. וכל ניחוש של אותו רשע הוא במזל האדם שאם רואה עליו איזה חטא מה שעתיד לחטוא או שחטא יכול לחול עליו קללה כענין שאמרו גבי חרטומי פרעה שאין השד שולט בפחות מכשעורה. דהאי לא מכניף לי' ע"ש. שכל הכח שלהם לקרב הדברים ממקום למקום. וכן הוא בזמן שיכולין לקרב הזמן לזמן. אבל בנ"י שהם למעלה מן הזמן אין הקללה שולט בהם:
עוד רמז בג' רגלים שבהם יורד ן הברכות על כל השנה והם ג' ברכות שבברכת כהנים בחי' ג' אבות. יברכך בחי' אברהם לכן כתיב וישמרך שצריך שמירה מפסולת דישמעאל. יאר בחי' יצחק וצריך חנינה כי הוא מדה"ד. וי"ל נמי להיפוך יברכך בחי' יצחק ויאר בחי' אברהם. אכן ישא הוא בחי' יעקב והוא עצם הברכה. וכיון שנמסרו הרגלים לבנ"י הברכות בידם. ויתכן ג"כ לומר כי אהרן הוא שורש הברכות כדאיתא וישא אהרן את ידיו כו' מכאן זכה לברכת כהנים וכיון שנסתלק אהרן נולד ערעור על הברכות ורצה אותו הרשע לקללם והוצרך להיות אז התהפכות הקללה לברכה:
בפסוק וישם ה' דבר בפי כו'. שימה הוא לשון סידור כמו ושמו כו' איש על עבודתו. כי אותו הרשע הכין בפיו קללות. והקב"ה הפך אותם לברכות כמ"ש ויהפוך. ואותן אותיות עצמן נתחלפו ונסדרו להיות ברכות. ויתכן לומר כי כל זה הי' הכנת הרפואה קודם המכה מאת הקב"ה לפי שגלוי לפניו שעתידין לחטוא בשיטים וגם אותו רשע ראה עליהם זה החטא ורצה להזכיר עונם לקללם. וכיון שנתהפך הקללה לברכה והטעם כי אהבך ה' אלקיך פי' כי אותו הרשע סבר כי אהבתו ית' את בנ"י מכח המצות ומעש"ט לכן הזכיר החטא להתפש. אבל באמת אהבת הקב"ה לבנ"י אהבה שאינה תלוי' בדבר רק בעצם ואדרבה מטעם האהבה נתן לנו תורה ומצות. וז"ש וירא כו' כי טוב בעיני ה' לברך וממילא אפילו שהוזכר העון שלעתיד נתגבר האהבה וממילא היחלש כח החטא ולכן גם כשחטאו אח"כ כבר נתגבר האהבה מקודם וז"ש מן השיטים כו' למען דעת צדקות ה' כנ"ל:
מ"ש רש"י שאמר בלעם א"כ אברכם והשיב לו כי ברוך הוא ואינם צריכים לברכתך אומרים לצרעה לא מדובשך וכי רצה אותו רשע לברך בנ"י. ותו מה א"כ אברכם. אכן יראה כי הבין אותו רשע כי אם לא ישלוט בהם הקללה יתהפך לברכה. וז"ש א"כ שאין לקללם ממילא יתברכו. והשיב לו כי ברוך הוא שהם דבקים בעצם הברכה וא"צ לברכה שבא ע"י היפוך הקללה כי באמת נשאר חסרון ע"י ברכת בלעם. וגם ענין לא מדובשך הגם כי נוטלין דבש מדבורים אבל לא כשרוצין בעצמם לעקוץ האדם. כמו כן אותו הרשע הברכה הי' צריך לצאת ממנו שלא ברצונו רק לעקם פיו. אבל מ"ש א"כ אברכם השיבו לו לא מדובשך:
בפסוק לא הביט און ביעקב כו' ה' אלקיו עמו. פי' כי אין החטא עושה רושם בישראל לסלק מאתם אלקותו ית"ש כי החטא שלהם במקרה ולא בעצם כי מאמר אנכי ה' אלהיך קיים לעד ההוא אמר כו' ולא יקימנה וזה הטעם שאינו מתבונן בעונות שלהם שהם רק במקרה גם ותרועת מלך בו שמעניש אותם מיד בעוה"ז ואין מניח למלאות הסאה עד שיסתלק ח"ו אלקותו מהם כמ"ש בזוה"ק בפסוק ואותך לא אעשה כלה ע"ש:
איתא בגמ' ויודע דעת עליון השתא דעת בהמתו לא ידע כו' אלא שהי' יודע לכוין השעה שהקב"ה כועס וקשה אכתי השתא דעת בהמתו לא ידע איך הי' יודע לכוין השעה. אך הרמז כמו שיש בזמן רגע מיוחד שכועס בה כן יש בנפשות נפש מיוחד לכעס והוא בחי' דעת רע שהי' לבלעם מבחי' עץ הדעת טוב ורע. ולכן הי' מכוון לעומת משה שהי' יודע טוב ועליו נאמר גמלתהו טוב ולא רע. ובלעם רק רע כל היום וכתיב רגע באפו חיים ברצונו הם בחי' עה"ד ועה"ח. וראה אותו הרשע עתה כי בנ"י דבקים בעץ החיים למעלה מעץ הדעת ולא יכול לשלוט בהם. ובמעשה זו נתברר הדעת כמ"ש למען דעת צדקות ה' ובמשה כתיב צדקת ה' עשה:
 
Section 24
 
תרנ"ו
אמרו חז"ל בקשו לקבוע פ' בלק בק"ש משום דכ' הן עם כלביא יקום כו'. פי' אמו"ז ז"ל כי עיקר שבחן של בנ"י שהם מיוחדים רק לעבודת הבורא ית' לכן בקומו מיד חוטף המצוה וקורא ק"ש ורצו חז"ל לקבוע זאת בישראל שיהי' עיקר תהליכתם בעולם רק לעבודת הבורא שעל זה נבראו כמ"ש עם זו יצרתי כו'. ובאמת זה ענין אמרם זריזין מקדימין למצות והוא מצפרא ונלמד מאברהם אע"ה והכל ענין אחד. כי אברהם אע"ה הי' הראשון שמסר נפשו לשמו ית' ובאמת במסירת נפש זוכין אל זה הזריזות להיות כל רצונו תמיד רק לעשות רצון הבורא ואין לו דבר אחר בעולם זה מקרי מסירת נפש כי נפש הוא רצון וע"י מס"נ בפועל זוכין לזה הרצון. וזה נשאר בבנ"י מכח האבות וע"ז אמרו מי שיש בו ג' דברים הללו עין טובה רוח נמוכה נפש שפלה מתלמידיו של אברהם. פי' שע"י ג' מדות הללו יכולין לבוא למסירת הנפש שהוא עיקר שהנח אאע"ה ירושה לבנ"י כמ"ש אשר יצוה כו' ביתו אחריו. והוא בחי' ואהבת בכל לבבך נפשך מאודך. ובאמת יש הרבה מדריגות בג' דברים אלו. ומי שמתחיל בג' מדות אלו זוכה להיות מתלמידיו ובא לבחי' מס"נ ולאהוב ה' בכל לבבך נפשך מאודך. ואז נשרשים בו הג' מדות באמת בשלימות. ולכן מי שיש בו ג' מדות הנ"ל עדות שהוא מתלמידיו. והנה אותו רשע בלעם הניח לימוד האיך למצוא בעולם תאוה וכבוד כדאיתא כל מה דעבדין לגרמייהו עבדין. וכל היראה והכנעות שמכניעין עצמן תלמידי בלעם כמ"ש אם יתן לי בלק מלא ביתו כו' הכל הי' כדי למלאות תאותם כמ"ש בחי' מור"ז ז"ל פ' תולדות. אכן תלמידי אברהם אע"ה להיות עובד ה' שלא ע"מ לקבל פרס רק לשמו ית' בלבד. ומס"נ הוא עדות ע"ז שהיא שלא ע"מ לקבל פרס כי מי שמוסר נפשו ומאודו לשמים היא אהבה שאינה תלי' בדבר ולכן אינה בטילה לעולם. ולכן תלמידי אברהם אבינו עושין תורתן קבע בעולם. ולכן אוכלין בעוה"ז ונוחלין לעוה"ב. והנה כמו שבנ"י עובדין שלא ע"מ לקבל פרס והוא אהבה שאינה תלוי' בדבר כמו כן אהבת השי"ת אל בנ"י אינה תלוי' בדבר כי מדתו של הקב"ה מדה במדה. וז"ש אהבתי אתכם אמר ה' ואמרתם במה כו' הלא אח עשו ליעקב כו' ואוהב את יעקב כו'. וקשה מה רבותא וכי ח"ו יאהב לרשע ולא לצדיק. אך הפי' כנ"ל שאוהב את יעקב בעצם לא מטעם עשיות הטוב הגם כי האהבה בא ע"י המעשה הטוב אך כנ"ל כיון שאוהבים ה' בעצם ואינה תלוי' בדבר שכל מבוקשו בעולם רק לעשות רצונו ית"ש כמ"ש ושמרו דרך ה' כו' שכך השריש א"א בזרעו להיות האדם שומר ומצפה כל היום לעשות רצונו ית"ש שע"ז נברא. ממילא גם אהבת ה' עליהם אינה תלוי' בדבר ואינה בטילה עולמות. לכן אפילו כשחטאנו לפניו לא הוסר האהבה. זה שראה אותו רשע לא הביט און כו' ותרועת מלך בו שהוא ית' רוצה בבנ"י כמ"ש ורצה בנו ורצון הוא בלי טעם ואינה תלוי' בדבר לכן אפילו כשרצה בלעם להזכיר עון לא פעל כלום כי תרועת מלך בו הוא גזירת המלך כנ"ל:
בפסוק מה טובו אהליך כו'. הקדושה נמשכת אחר בנ"י בכל מקום שהם כמ"ש בכל המקום אשר אזכיר את שמי כו'. והנה א"י וביהמ"ק מיוחד בקביעות לבנ"י. וזה משכנותיך ישראל. אבל אפילו בכ"מ שבנ"י שרוין אפילו בדרך עראי שם נגלה להם הקדושה. כנחלים נטיו כי מעין התורה נמשך בכל מקומות מושבותיהם וזה בחי' יעקב שהלך לחו"ל. וכמו כן במדבר שעדיין לא נכנסו לא"י. ואותו רשע בקש לקלל מצד עולם שנה נפש. ועתה וישת אל המדבר מצד המקום כידוע דהמדבר מקום נחש שרף. ואעפ"כ ראה שהקדושה נמצא להם כמ"ש וירא את ישראל שוכן לשבטיו ותהי עליו רוח אלקים. פי' שראה כל זה כי השכינה שורה עליהם פתח ואמר מה טובו אהליך כנ"ל. וכמ"ש מה רב טובך אשר צפנת כו' נגד בני אדם. פי' אפילו בכל מקום כשבנ"י מתכנסין נגלה להם אור התורה דאין טוב אלא תורה וכמ"ש כל בי' עשרה מישראל שכינתא שריא:
 
Section 25
 
תרנ"ח
בפסוק לא הביט און כו'. פירשו חז"ל שאין מביט בעבירות שלהם וקשה אדרבא הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. אבל הענין הוא כי בכלל יעקב וישראל לא הביט און כי אין החטא נוגע לבחי' יעקב וישראל כמו שביקש יעקב אע"ה בקהלם אל תחד כבודי. וזה הכח של יעקב וישראל שיש בכללות בנ"י לא נפגם לעולם אכן החוטא נסתלק ממנו מקודם הארת הקדושה שיש בו מכלל יעקב וישראל. ואמת גם זה הפי' כי האון והעמל לא הביטו ביעקב וישראל ומה"ט הקב"ה לא הביט ביעקב וישראל עמל ואון והכל אחד הוא. ולכן אותו הרשע לא [*הי'] יכול לקללם כי כל כחו הי' כשמצא איזה תקלה שעתיד להיות הי' בו כח לחול הקללה בכח מה שהי' רואה וכן ראה בראש הפסגה שעתידין להכשל כו' אבל בנ"י אפילו מחשבה של חטא אין נחשב להם כמעשה. והטעם שאין החטא שלהם בעצם ואדרבא כשנכשלין בחטא מסתלק מקודם חלק הנשמה שבהם. ונמצא בעוד כח הנשמה בהם אין בהם רושם חטא ולכן לא הי' שולט הקללה בהם כמ"ש ה' אלקיו עמו כו':
 
Section 26
 
תרנ"ט
איתא בגמ' בקשו לקבוע פרשת בלק בק"ש רק משום טורח ציבור. וגם בפסוק כ' זכור נא מה יעץ בלק כו' שמצוה לזכור מעשה זו. והענין הוא דכתיב מקודם עמי כו' ומה הלאתיך ענה בי דרשו חז"ל אסהיד בי כי בנ"י נבראו להעיד על הבורא כדכ' עם זו יצרתי כו'. והרשעים כל מגמתם לבטל זאת העדות. ואיתא במד' כי אמר אותו רשע ראוי לך להיות נעבד מע' אומות אבל באמת הלכה עדים שנמצא בהם פסול עדותן בטילה לכן ייחד הקב"ה עדיו כמ"ש אתם עדי דייקא. והבדיל אותנו מן הפסולים. וכן בכל עדות בעולם שנה נפש יש הבדלה בהמ"ק משכן העדות. וכ' לא לכם ולנו לבנות ואסור להשתתף מנדבתם. ובשנה שבת ומועדות ביני ובין בני ישראל אות היא. ומכש"כ בנפש עדות דק"ש מיוחד רק לבנ"י. ולכן מקדימין הבוחר בעמו ישראל קודם העדות. וז"ש מקודם ענה בי ואח"כ זכר כו' מה יעץ כו' הוא בירור העדות וז"ש למען דעת צדקות ה'. כי עדות היא בכח הדעת כמ"ש אתה הראת לדעת. ובחי' דעת צריך בירור מתערובות טו"ר. לכן קא"פ פוסל כל העדות ועדים צריכין דרישה וחקירה. הכל מפני כי העדות צריך להיות מבורר משפת שקר. וצריך איש ישראל לידע ולזכור זאת בכל יום כי הוא נברא ונברר מכל גוי לברר זה העדות. וכתיב שמע עמי ואעידה בך כי באמת מי יכול להעיד על הבורא ית"ש רק כמ"ש חז"ל הוא העד הוא הדיין וכביכול הקב"ה בעצמו הוא העד כמ"ש עד ה' בכם. וזה רמז הע' והד' רברבי דק"ש רק שבנ"י הם כלים כשנעשין אחד חל עליהם שמו ית' כמ"ש אנכי ה' אלקיך. וז"ש אתם עדי נאום ה'. וזהו עדות דשמע ישראל בכל יום. ענה בי. עד ה' בכם. הוא ענין את ה' האמרת כו' וה' האמירך:
ובפסוק לא איש אל ויכזב. דכתיב ה' אלקים אמת ואין אלקותו ית"ש חל רק על איש אמת וכ' תתן אמת ליעקב לכן קרא הקב"ה ליעקב אל. ואפילו כל ישראל שיתף בהם הקב"ה שם אל. רק יעקב הי' מתוקן לגמרי. איש תם. שלים. וקראו אל. וכל איש ישראל יש בו נקודה של אמת כמ"ש כולה זרע אמת בכח התורה שניתן לנו תורת אמת. ונק' ישראל שיר אל לומר כי הכח שבפיהם של ישראל חל עליהם שם אל. וע"ז כתיב שפת אמת תכון. וז"ש בלעם כיון שבחר הקב"ה בבנ"י הוא בחירה עולמית ותכון לעד. וי"ל לעד מלשון עדות לפי שבנ"י הם שפת אמת לכן הם עדים על הבורא כמ"ש אתם עדי כמ"ש לעיל:
 
Section 27
 
תר"ס
ב"ה מפ' בלק וי"ז בתמוז
בפסוק לא תאור כו' כי ברוך הוא דרשו חז"ל שאמר א"כ אברכם והשיבו לא מדובשך כו'. כי בני ישראל דבקים בעצם הברכה ואין ארור מדבק בברוך לכן לא רצה הקב"ה שיהי' לבלעם דביקות בבנ"י. כי מי שמברך אותם יש לו דביקות בהם. רק עתה שרצה לקללם ונהפך לברכה שלא ברצונו לא הי' לו דביקות בהם. ולכן לא תאור כי אפילו הברכה שלו כיון שהיא בעצם בחי' ארור לא יהי' לו דביקות בהם. ולכן כתיב גבי עמוני ומואבי לא יבא בקהל לפי שהם בחי' ארור ואין ארור מדבק בברוך. כי אהבך ה' אלקיך ולכן לא אבה לשמוע אל בלעם הכל טעם אחד שבנ"י דבקים בה' והם מבורכים בעצם כנ"ל. ואמרו בגמ' רצו חכמים לקבוע פ' בלק בק"ש. והענין הוא שצריך איש ישראל לידע כי הוא מיוחד להעיד על הבורא ית'. כמו שהעיד אותו הרשע על בנ"י שהם מיוחדים אליו וכל העולם כולו נברא בשבילם כמ"ש מראש צורים אראנו. וכ' לא איש אל ויכזב פי' כיון שהקב"ה בחר בהם הם קיימים לעולם שאין בחירת השי"ת לפי שעה. וע"ז כ' תתן אמת ליעקב אמת כולל ראש תוך סוף כל האותיות. שבנ"י הם ראשית כל העולם ותכלית כל העולם והם באמצעיות כל העולם. דומין לבוראם הי' הוה ויהי'. וכ"ז נכלל בעדות בלעם בג' הברכות שלו. והנה הקב"ה קרא ליעקב אל. ז"ש לא איש אל מי שיכזב וכיון שיעקב נק' אל הוא עדות שהוא אמת והאמת יש בו כח אלקות. וכמו כן בן אדם ויתנחם רומז על משה רבינו ע"ה שנקרא איש האלקים מחצה איש מחצה אלקים לפי שלא הי' בו שום שינוי כמ"ש בזוה"ק משה משה לא פסיק טעמא שהי' בהשתוות מתחלתו ועד סופו. ז"ש ובן אדם ויתנחם כי מי שיש בו השתנות לא יוכל להיות איש האלקים:
בי"ז בתמוז ירד מרע"ה עם הלוחות ראשונות והגם שנשברו איתא שברי לוחות מונחין בארון כי כל המתנות שנתן הקב"ה לבנ"י הם לעולם. וגמירי משמא מיהב יהבי משקל לא שקלי. ולכן הארת לוחות הראשונות נשאר לעולם לבנ"י. אבל אותיות פורחות למעלה לפקדון לבנ"י. וכפי מה שזוכין מאירין האותיות. ואיתא בשם האר"י ז"ל חג לה' מחר כי לעתיד לבוא יהי' י"ז בתמוז חג כשיתקנו בנ"י החטא יאירו הלוחות ראשונות. כי יום זה הוא שמחה מצד מתנות הלוחות. ועצבון מצד השבירה. ולכן בש"ק דהיא מעין עוה"ב יש הארה מלוחות ראשונות. וזהו בחי' זכור בש"ק דאיתא אם היו מקבלין הראשונות לא הי' שכחה בדברי תורה כדכ' חרות על הלוחות וזו החקיקה הי' ג"כ בנפשות בנ"י רשימה בעצם שא"א לשכוח. רק אחר החטא אכן כאדם תמותון נפלו לבחי' שכחה. ומ"מ נשאר רשימה בלב מהראשונות. וז"ש הזהרו בזקן ששכח תלמודו ששברי לוחות מונחין בארון. ושבת יומא דזכירה הוא ולכן יש בו הארה מן הראשונות והוא עצמו בחי' נשמה יתירה מהנשמה שעלתה למעלה כמ"ש אותיות פורחות כדאיתא נשמה בגוף כאזכרה בגוילין:
 
Section 28
 
תרס"א
איתא במד' עקב מה שבני ישראל אוכלין בעוה"ז מברכתו של בלעם אבל שכרן בעקב ע"ש. דבאמת בנ"י הם למעלה מהברכה של עוה"ז כמו השבת דלא אשתכח בי' מנא משום דכל ברכאין בשביעאה תליא כדאיתא בזוה"ק יתרו. כמו כן בנ"י כל הברכות באין על ידיהם כמ"ש והי' ברכה שהוא עצם הברכה. וז"ש כי ברוך הוא. ולכן באמת חסר לבנ"י זו הברכה של עוה"ז. אך מוכן הי' להיות האומות מבינים מזון לבנ"י וכמו חול מכין לשבת כן האומות מכינים לבנ"י ואז הי' גם להם חלק בברכה הגנוזה. אבל מאחר שאין האומות מבינים זאת ואין מבטלין עצמם לבנ"י צריכין ליקח מהם ברכת עוה"ז שלא בטובתן. ולכן נהפך פיו של בלעם לברך את ישראל. וכמו כן מצינו ביצחק שרצה לברך את עשו הי' הכוונה על זו הברכה שבעוה"ז ולהיות הוא מכין פרנסה ליעקב. ומאחר שגלוי לפני המקום כי עשו שונא ליעקב ניטלו הברכות ממנו ליעקב. ועיקר ברכתן של בנ"י בעוה"ב והוא בחי' שבת דאיתא כנס"י יהי' בן זוגך שהם כלים לקבל שורש הברכות. וזה בחי' מרע"ה שהוריד התורה ולחם מן השמים שכן המן הי' בבחי' זו. אבל בבלעם כתיב פתורה אשר על הנהר הוא לחם הגשמיי כמו עורכין לגד שולחן שהוא הבא דרך המזלות. וכתיב על הנהר כמו עומד על היאור הרשעים מתקיימים על אלהיהם. כמ"ש במד' שם. וכתיב מדרכיו ישבע סוג לב. ומעליו איש טוב זה בחי' לחם מן השמים למעלה מן המזל כמ"ש אין מזל לישראל:
ואיתא במשנה מי שיש בו ג' דברים הללו מתלמידיו של אברהם אע"ה עין טובה רוח נמוכה נפש שפילה כו' ואוכלין בעוה"ז ונוחלין לעוה"ב להנחיל אוהבי יש כו'. פי' ע"י ג' דברים הללו יכולין להמשך אחר בחי' אברהם אע"ה להמשיך חסד עליון להנחיל אוהב. וא"א להיות אוהב ה' רק על ידי ג' בחי' הללו. וזה הג' תפלות בכל יום שעיקר התפלה להיות בטל אליו ית"ש. וכמ"ש נשתחוה ונכרעה נברכה שרומז לג' תפלות כמ"ש במד' תנחומא תבוא. והם ג' מיני הכנעות הנ"ל נפש שפילה רוח נמוכה עין טובה. ע"י שיודע ומאמין שהכל מהשי"ת ממילא יש לו עין טובה. ולהיפוך ג' דברים של בלעם הם התדבקות בעוה"ז והוא היפוך הברכה לכן עיקר כחו של בלעם הרשע הקללה. ובאמת ב' אלו הבחי' מתעוררין בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום הוא כמ"ש וישכם בלעם בבוקר וע"ז אמרו הבא להורגך השכם להורגו זה וישכם אברהם בבוקר שצריך האדם בכל יום לייגע עצמו בהכנעה בג' בחי' הנ"ל כדי לצאת מכלל ארור לברוך כי כל קיום עוה"ז ע"י הביטול כמ"ש ומעליו איש טוב ואז זוכה לחוט של חסד בכל יום:
 
Section 29
 
תרס"ג
בפסוק כי ברוך הוא פי' שהם בעצמם הברכה כמ"ש והי' ברכה ולכן א"ל אינם צריכים לברכתך כי אין ארור מתדבק בברוך. והענין הוא כי כל כח הקללה בא רק מחטא הראשון שכ' ארורה האדמה בעבורך. כי קודם החטא לא הי' נמצא כלל הקללה. רק ע"י אכילת עה"ד טוב ורע נתערב הרע בכל דבר ולכן נמצא ארור בעולם. ואפילו הברכות בטבע העולם יש בהם קצת תערובות. ומכח זה הי' בלעם מקלל למי שרצה כמ"ש חז"ל שידע לכוין השעה שהקב"ה כועס דכתיב ואל זועם בכל יום. וגם זה הזעם בכל יום נולד אחר התערובות טוב. ואמר יודע דעת עליון מצד בחי' הדעת טוב ורע וברע הי' לו אחיזה. אכן בנ"י זכו לברכה השלימה בלי תערובות מצד התורה עץ החיים כמ"ש עוז לעמו יתן כו' יברך את עמו בשלום הוא ברכה הבאה בכח התורה שקדמה לעולם וכמו כן בנ"י קדמו לעולם. ואיתא וירא כו' את האור כי טוב שהי' מאיר מסוף העולם ועד סופו וראה שאין העולם כדאי להשתמש בו וגנזו לצדיקים. פי' שראה שע"י החטא יהי' אח"כ תערובות טוב ורע. לכן גנז אותו האור שלא יהי' בו שום תערובות והוכן לבנ"י כדכתי' אור זרוע לצדיק וכ' ועמך כולם צדיקים. ומזה האור הוא ג"כ ברכת השבת וזהו בחי' נשמה יתירה שאינה באה בחול שלא יתערב בה תערובות רק ביום השבת ולכן דרשו ע"ז ברכת ה' כו' תעשיר ולא יוסף עצב עמה פי' שאין בברכה זו שום תערובות מן העצב והקללה שנעשה ע"י החטא. וז"ש מראש צורים אראנו שהם קודמים לעולם ויש להם מאור הגנוז שאין בו שליטת סט"א כלל. וז"ש לא קבה אל פי' שלא הי' בכלל הקללה והארור שבא לעולם ע"י החטא אין נשמת בנ"י בכלל זה. וכ' רגע באפו חיים ברצונו. פי' זה הרגע שהקב"ה כועס הוא במקרה ובזמן כי הרגע שורש הזמן. אבל חיים ברצונו שרצונו ית"ש אין בו חרון אף כלל. ובנ"י יש להם חלק בזה הרצון כמ"ש ותרועת מלך בו והוא למעלה מן האף. וז"ש בשבת קודש ורצה בנו שהשבת עדות שיש לבנ"י דביקות בזה הרצון והוא מצד עץ החיים. וזהו ג"כ שרמזו לו שביקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים. כי כשעלו בנ"י לראות פני ה' ג"פ בשנה בודאי הי' נתגלה ראי' הנסתרת והוא מאור הגנוז מבחי' עץ החיים דכ' באור פני מלך חיים ולכן נקראו ימים טובים שיש בהם מאור הגנוז כמ"ש בזוה"ק אמור. ולכן ניתן להם קביעות המועדים שהם למעלה מן הזמן. ונשתנה הזמן לפי קביעות הב"ד שלמטה. והלא גם באותן הימים לא זעם ה' לפי שדביקות בנ"י למעלה מן הזעם בבחי' חיים ברצונו כמ"ש לעיל והיה זה עדות לבנ"י שהזעם נדחה בפניהם בכח הרצון שהוא דוחה הזעם:
 
פנחס
 
 
 
Section 1
 
תרל"א
ב"ה פינחס בקיצור ראשי דברים
במדרש בדין שיטול שכרו. כי הי' כהן מקודם ג"כ. אך כי כהן בחי' אהבה וחסד. ונודע כי ע"י יראה השי"ת נותן אהבה כמ"ש בתניא ע"פ עבודת מתנה אתן כו' כהונתכם כו'. לזאת כהונה לזרעו של אהרן לדורות. וזה מתנה. אבל פינחס זכה ג"כ בדין אל הכהונה וג"כ לדורות ע"י שכיפר על בנ"י לכלל ישראל עי"ז השכר ג"כ על לדורות. וכ' בקנאו כו' בתוכם. והפי' שלא יצא מכללותם ח"ו ע"י הקנאה והכעס. רק אדרבה העיד הכתוב עליו שלא עשה הדבר כדי לזכות למדריגה וכדומה. רק הכניס המעשה בכלל ישראל ועשה רק להראות שאף שחטאו בנ"י עכ"ז יש בהם מי שינקום. ובזה שכך חמת המלך. ומה"ט לא עשאו משה רבינו ע"ה. כי הי' צריך להיות ע"י איש פשוט תוך כלל ישראל. ומה"ט י"ל שלא הי' נמשח מקודם. כמ"ש רש"י ז"ל שכיון שלא נמשח הי' צריך למתנה זו. והיא גופא קשה למה לא נמשח. רק כנ"ל להיות ע"י איש פשוט שאינו כהן וגם שיזכה כהונתו עפ"י הדין ג"כ כנ"ל [ועל ידי שמתוך אהבה עשה דין בחוטאים עירב וחיבר החסד עם הדין ועי"ז בא לבחי' כהן וחסד גם עפ"י הדין כנ"ל]. ובמד' כי הכהונה הי' עתיד להיות משם ואח"כ ניתן לאברהם אע"ה. עוד שם כי שם קרא לירושלים שלם ואברהם יראה כמ"ש ויקרא כו' המקום כו' ה' יראה כו' ע"ש פ' לך לך. כי שם לא זכה ע"י מעשיו רק שהי' נבחר לכהונה. וזה בחי' שלום שהקב"ה שמו שלם שהוא שלימות הכל. והכלל כי הנקודה ממנו ית' שמחי' כל נק' שלום. ולכך כלי מחזיק ברכה הוא להיות בנקודה זו והיא נק' שבת ולכך ויברך כו' כי מחזיק ברכה כנ"ל. וזה פורס סוכת שלום כי בשבת יש הארה מהשי"ת במתנה בלי עבודה כמ"ש מתנה גנוזה כו'. ואברהם אע"ה חידש זה לזכות ע"י עבודה וז"ש שנק' יראה שע"י היראה יזכה אדם לבחי' אהבה הבא במתנה כנ"ל. [וזה עצמו הי' בעקידה שהי' בחי' גבורה כמ"ש בזוה"ק וזה הי' נסיון אחרון שאז נתקן בשלימות לבחי' אהבה שהיא מדתו]. ופעל כן שיזכה כל אדם לבחי' אהבה ושלם ע"י היראה כנ"ל וזה ירושלים. וכן בכל ש"ק שזוכין ע"י ימי העבודה לבחי' שבת שהוא אהבה ומתנה מהשי"ת כנ"ל. [וזה יראה יראה כשם שבא לראות כך זוכה להראות שהוא ההתגלות כנ"ל. איני זוכר אם אמרתי כ"ז]. וכן פינחס זכה ע"י הקנאה לבחי' אהבה וחסד כנ"ל. ובגמ' שלום כשהוא שלם בלי מום. בזוה"ק אמור הקשה על שבעל מום פסול והלא כתיב אשכון את דכא שהקב"ה בוחר במאנין תבירין. אך מי שלבו נשבר באמת חל עליו גיאותא דקוב"ה כו' והוא הביטול ונקודה הנ"ל הנק' שלום כנ"ל. וברש"י שהשבטים זלזלו על פינחס הרג נשיא שבט כו'. וח"ו שאמרו שלא טוב עשה. אבל בודאי הבינו כי איש יחיד לא יוכל לעשות זה. ובאמת עשה פינחס זה בשם כל ישראל כמ"ש בתוכם כנ"ל. וזה שהכתוב יחסו אחר אהרן שמדתו אוהב שלום וכל מעשיו בשם כל ישראל שהיה מיוחד לעבודת כל בנ"י כנ"ל:
את קרבני לחמי כו'. פי' הקרבן מה שמקרבים כל הדברים לשורשן לברר שהם מהשי"ת וזהו תפלות נגד תמידין ג"כ שמבקשין מהשי"ת. על כל קטן וגדול ומשבחין בברכה על כל דבר לברר שהכל ממנו וע"י זה נקרב ונדבק הכל לשורשו. ובשבת יש מוסף וההוספה לידע שגם מה שזוכה אדם בעבודתו ית' ג"כ רק ממנו ית':
 
Section 2
 
תרל"ב
( מפ' פינחס שכחתי)
 
Section 3
 
תרל"ד
במדרש בדין שיטול שכרו כו' גדול השלום שניתן לפינחס שאין עולם מתנהג אלא בשלום ברכת כהנים בשלום כו'. כי רצונו ית' מקיים כל הנבראים והוא שלימות הכל והשי"ת בחר בישראל וכשמתגלה אהבתו לישראל אין שום חטא וקטרוג יכול לבטל זה כמ"ש אם יתן איש כו' בוז יבוזו לו. וכ' על כל פשעים תכסה אהבה. וזה ניתן לאהרן הכהן במתנה שיהי' תמיד דבוק באהבה זו ויכול לעורר תמיד אהבה שבינו ית' לשראל. לכן ענני הכבוד בזכות אהרן שע"י אהבה נעשה הגנה לבנ"י מכל קטרוג כמ"ש כשנסתלק אהרן וייראו כו'. וזהו ג"כ בש"ק פורס סוכת שלום שג"כ מתנה לישראל כמ"ש מתנה טובה בבית גנזי כו' שמתגלה בשבת אהבתו ית' לבנ"י כמ"ש ורצה בנו ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו כו' וזה הוא מתנה לבנ"י כמ"ש אוהבם נדבה שהקב"ה מתנדב אהבה לבנ"י כי א"א לבו"ד להיות בשלימות כראוי אין צדיק בארץ כו' ולא יחטא. רק כשמתגלה רצונו ית' הוא השלימות. וזה ניתן לישראל וישם לך שלום. ובאהרן אוהב שלום ורודף שלום וע"י הרצון שהי' לו לבוא לבחי' שלום נתן לו השי"ת במתנה כמ"ש עבודת מתנה אתן כו' כהונתכם ושלום הוא היעוך המחלוקת והיינו כשנתקן בכל הענינים שלא יהי' שום מתנגד ומקטרג וזה רק בעזר השי"ת שהוא מלך שהשלום שלו. וכמ"ש ז"ל שמלאכי אש ומים עושין שלום ומתבטלין לעשות רצון קונם. כמו כן כפי מה שמתגלה רצונו ית' בישראל ובכל א' בפרט מתבטלים כל הקטרוגים. וזהו כלי מחזיק ברכה. ופינחס זכה לכהונה בדין ע"י שנקם והוא דין שעשה ברשעים. וכ"ז הי' מתוך האהבה להשי"ת ולבנ"י. ולכך זכה לבחי' השלימות בדין כנ"ל:
צרור את המדינים נראה כי הי' זה תיקון על החטא ע"י שמביא החטא שנאה כ"כ ובאין לידי תשובה כראוי:
באבות פ"ו בכל יום ב"ק יוצאת מהר חורב אוי לבריות מעלבונה של תורה שמי שאינו עוסק בתורה נק' נזוף שנא' נזם זהב כו' חרות חירות כו' פי' כי מה עלבון לתורה ע"י שאין ב"א עוסקים בה. רק מצד שהתורה ניתנה לישראל ואף שאין עוסקין בה אינה מתפרשת מהם כמ"ש חיי עולם נטע בתוכנו וז"ש נזם זהב כו' שיש לנו התורה ואנו מניחין אותה ומתדבקין בגשמיות ועי"ז מגיע עלבון גם להתורה שהוא הנזם כתר תורה וז"ש מהר חורב כיון ששם ניתנה התורה לישראל. וזהו ג"כ הפי' מ"ש העשוי' בהר סיני. ואין מובן. רק שבא הפסוק לישב איך בכח בנ"י להעלות כל העולמות ע"י התמידין כנודע שענין הקרבנות לקרב כל הבריאה להשי"ת וזה אינו בכח אנושי רק שהקב"ה בחר בנו ובנתינת התורה נשתנה סדרי בראשית שהדביק הקב"ה כל העולמות בכח התורה ומצות שבנ"י עושין. וז"ש כח מעשיו הגיד לעמו לשון המשכה. וז"ש עולת תמיד העשוי' בהר סיני כנ"ל: גם פי' שהביא התנא פסוק נזם זהב כו'. כי הקב"ה נתן באדם כלים יקרים מפז והם החושים החכמה והשכל שיש באדם וצריך להשתמש בהם לעבודתו ית' ולעסוק בתורה. וכשמניח הכלים הללו לדברים אחרים נאמר נזם זהב כו'. ואומר חרות כו' הוא להסיר התירוץ מטרדות עוה"ז מאחר שהעוסק בתורה בדילין ממנו כל הטרדות ונעשה בן חורין כו':
שם יותר מלימודך עשה וכן מי שמעשיו מרובין מחכמתו כו'. ואיך יכולין לעשות יותר מהידיעה. רק ע"י החפץ והרצון בכל לב לעשות יותר מהשגות האדם. עי"ז נעשה מעצמו כל התקונים. כמ"ש ויהי נועם כו' פי' בזוה"ק אף שא"י לעשות כראוי כו'. וגם ע"י הרצון באמת עושה האדם שמזמנים לו מן השמים אף שא"י כמ"ש בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו:
מנוחה שלימה שאתה רוצה בה. פי' שבשבת יש מנוחה בכל הענינים הן בגשמיות הן בעבודת השי"ת לכן צוה הקב"ה להיות נוחין בה גם ממלאכת עבודה כדי שיהי' ניכר המנוחה בכל דבר. והטעם שמתגלה בשבת רצון השי"ת שיש לו נייחא בשבת מהבריאה ע"י שומרי שבת. וכשמתגלה רצון השי"ת נמצא מנוחה בכל הנבראים כי כולם נבראו ממנו ית' שהוא שלימות הכל. וז"ש שאתה רוצה בה ועי"ז היא מנוחה שלימה בכל. אבל המבוקש מבנ"י להתדבק בעיקר המנוחה. יכירו וידעו כו'. ואא"ז מו"ר ז"ל אמר הגמ' המענג השבת נותנין לו משאלות לבו וצריך האדם להכין לו רצון אמת להיות משאלות לבו להשי"ת ולעבודתו כו'. וזה המשאלות לב הוא כל ימי השבוע. דכ' ושמרו בנ"י כו' השבת. פי' לשון המתנה ששומרין ומצפין למנוחת השבת קודש שיוכלו להתקרב להאמת וליישר לבבם אליו ית' שזהו עיקר המנוחה בשבת. כמ"ש בזוה"ק בפסוק שבו איש תחתיו כו'. ועי"ז לעשות כו' השבת לדורותם ברית עולם. פי' ע"י התשוקה בכל השבוע לש"ק. עי"ז מקבלין השבת כראוי להיות התקשרות כל המעשים בש"ק להמשיך הארת השבת לדורותם ברית עולם כנ"ל:
 
Section 4
 
תרל"ה
הנני נותן לו כו' בריתי שלום. כי א"י לבוא לברית זה בלי מחלוקת כמ"ש בזוה"ק מצה ע"ש קטטה ומריבה עם היצה"ר ואח"כ נעשה מצוה כו'. והיא מחלוקת לש"ש וסופה להתקיים שע"י המחלוקת בא אח"כ למנוחה. וזה עצמו ענין ימי המעשה ואח"כ השבת קודש יום מנוחה כמ"ש לעיל בפ' קרח מזה. והוא ענין אומרם ז"ל לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר נצחו מוטב וא"ל יקרא ק"ש. פי' אף שאינו גובר לגמרי. מ"מ ע"י המחלוקת זוכה אח"כ בעת שבא זמן מנוחה ודביקות שאין לך אדם שאין לו שעה ואז נזכר לו זכות המחלוקת כנ"ל. ופנחס זכה לברית שלום בלי מחלוקת ע"י הכעס והנקמה שעשה לש"ש במס"נ:
בשם מו"ז ז"ל ע"פ את קרבני לחמי כו' כי יש ב' מיני שפע. מצד הבריאה שהקב"ה זן את בריותיו. ומצד זכות מעש"ט של ישראל. וזה לחמי לאשי מה שאני משפיע לבריותי יהי' ע"י ניחוח כו'. שבנ"י ישמרו שיהי' בזכות מעשיהם כנ"ל וש"י. וי"ל בזה עולת תמיד העשוי' בהר סיני כי בנ"י בקבלת התורה זכו לבחי' זו כי מקודם הי' הכל מצד הטבע כמ"ש חז"ל על כל"ח שנתקן על הדורות שקודם קבלת התורה שזן אותם הקב"ה בחסדו. ובנ"י ע"י הקדמת נעשה לנשמע קיבלו זה להיות הכל בזכות מעשיהם. וז"ש עולת תמיד העשוי' בהר סיני לריח ניחוח. שגם שפע התמידית יהי' ע"י ריח ניחוח כנ"ל. וממילא כיון שבא ע"י מעש"ט של בנ"י מקבלים הם עיקר השפע. וכן יהר"א:
 
Section 5
 
תרל"ז
במדרש גדול השלום שניתן לפינחס שאין עולם מתנהג אלא בשלום כלי מחזק ברכה שנא' ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום כי בודאי הבורא ית' חפץ תמיד להשפיע כל טוב לבנ"י. אמנם שצריכין להיות כלי מוכן שלא יתפשט השפע לחוץ כמו כלי שניקב אינה מקבלת משקה. לכן בחר השי"ת בבנ"י שהם כלי שלם והם מקבלין השפע ומכסין אותו בכללות שלימותן שלא יתפשט לאומות העולם ולרשעים. וע"ז כ' פורס סוכת שלום עלינו. וזהו ענין השבת שמיוחד רק לבנ"י לאשר ביום זה מתאחדין בנ"י ברזא דאחד. ולכן ניתן התורה בשבת כדי שלא להתפשט כו' כנ"ל שבנ"י הם המחיצה המבדלת בין הבורא ית' לשאר הברואים. כמ"ש מבדיל בין ישראל לעמים. ואיתא בספרים כלי הוא 'כהנים 'לוים 'ישראלים וכהן הראש הוא המחבר אותם להיות אחד לכן ניתן הכהונה לאהרן לאשר הי' אוהב שלום ורודף שלום. ובחי' השלימות א"א להשיג כראוי רק במתנת עליון לכן כתיב בשבת מתנה טובה יש לי כו'. וכן הכהונה ניתנה לזרעו של אהרן במתנה. אמנם פינחס בא לזה בזכות מעשיו ובמ"א הארכנו בזה. ואיתא לא נתכהן פינחס עד שהרג לזמרי שהי' בשעת המשיחה ולא נמשח. והיא גופא קשיא למה לא נמשח הלא ראינו כי הי' צדיק גדול. אמנם השי"ת ראה שיוכל להרויח הכהונה במעשיו הטובים לכן לא נמשח כי גדלה מעלת כהונתו שהשיגה עפ"י מעשיו מאלו הי' בכלל מתנת כל זרע אהרן:
בפסוק לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט כו'. לכאורה מיותר הסיפא למעט תמעיט. וי"ל כי יש ב' בחי' מרבה וממעיט כי מצינו מדת הענוה כמ"ש אתם המעט שממעיטין עצמיכם. ומצינו ג"כ ויגבה לבו בדרכי ה' שיש מי שחפץ להרחיב לבו בהשגת התורה וכוונתו לשמים ג"כ אם כי הענוה עלתה על כולם. וע"ז כ' אחד המרבה ואחד הממעיט בלבד שיכוין לבו לשמים ר"ל אם הכוונה לשמים אף המרבה טוב כנ"ל. ובדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. ומי שבוחר דרך הענוה הקב"ה מזמין לו הכל באופן. שיומשך לו ענוה גם מהשגת עצמו שזוכה להשיג בתורה הכל מביאו להענוה. וכן הבוחר בבחי' המרבה הקב"ה מזמין לו לבוא ע"י ההשגות להתרחבות הלב. וע"ז נאמר לרב תרבה ולמעט תמעיט ואיתא כי מרע"ה אמר הדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי לכן הראה לו הקב"ה משפט בנות צלפחד כו'. והוא תימה כי היכן ענותו של משה רבינו ע"ה הנאמר עליו עניו מכל. אמנם כי בלי ספק לא עלה על דעת אותו צדיק שיש בדבר הזה גבהות כי ודאי הכל יודעין כי כל השגת מרע"ה וידיעתו מהקב"ה. ולפי מה שנחלט השפלות בעיניו לא הי' יודע כלל שיש מקום גבהות בזה. אבל הקב"ה הזמין לו מעשה זו לאשר מרע"ה בחר במדת הענוה הזמינו לו דבר זה שזה יסייעו בהענוה שידעו כל אדם כי המשפט לאלקים הוא שלא יטעה שום אדם במאמר תקריבון אלי. ואם הי' מרע"ה יודע שיש מי שיטעה בזה הלשון הי' מפרשו והזמין לו הקב"ה אותו דרך שחפץ להלוך בו והוא הדבר אשר דברנו לעיל:
בפסוק עולת תמיד העשוי' בהר סיני. פי' שבעת עמידת הר סיני נתקרבו בני ישראל להשי"ת לדורות עולם כמ"ש רז"ל כל מה שנביאים התנבאו קבלו מהר סיני וכן כל ת"ח שבכל דור ודור ע"ש. ולכן כל העשיות שבנ"י עושין תמיד הכל רק לעורר הכח של מעמד הר סיני:
 
Section 6
 
תרל"ח
הנני נותן לו את בריתי שלום. ובמד' בדין שיטול שכרו. כברו דברנו במ"א כי ענין הכהונה שניתנה לאהרן הכהן הוא מתנה מאת ה' אשר ע"י פעילת האדם בעצמו אי אפשר לבוא לזה כמ"ש לא יקרב איש זר כו'. והנה פנחס זכה לכהונה עפ"י מעשיו אמת שעפ"י מעשיו זכה למתנה כמ"ש הנני נותן אעפ"כ בא הכתוב ויחסו אחר אהרן. שאם שהי' ע"י מעשיו עכ"ז הי' משותף בו כח האב אשר אעפ"י שלא נמשח אז מ"מ ע"י הכהונה של אבותיו זכה למתנה זו ע"י מעשה הקנאה. והענין הוא כי השלימות הוא בא בכח עליון כמ"ש לאל גומר עלי. ולא עליך המלאכה לגמור רק השי"ת שנקרא מלך שהשלום שלו הוא המשלים גמר כל דבר. והכהן הוא השלום אשר על ידו יכולין כל הברואים לעלות דצח"ם. כידוע מענין הקרבנות והקטורת. ואיתא על ירושלים מקודם נק' שלם ובא אברהם אע"ה וקראו יראה. היום בהר ה' יראה. ובא הקב"ה וצירף ב' השמות ירושלים. והענין כנ"ל כי קודם אבותינו נהג הבורא ית' העולם רק בחסדו ית' כמ"ש חז"ל כ"ו כל"ח על כ"ו דורות בלי תורה שנהגם הבורא ית' בחסדו. אח"כ בא אברהם ועשה הכנה שיוכל האדם למצוא השלימות ע"י הכנת היראה ושניהם היו צריכין כי ע"י שהקדים הבורא ית' הנהגה בחסדו ית' הוכן העולם להיות יכולת אח"כ לאדם לזכות ע"י מעשיו לעורר ולמצוא עזר השי"ת וכן הוא בכל דבר בפרט שמקודם ניתן לאדם דרך בחסד השי"ת. אח"כ צריכין ללמוד מזה איך להנהיג את עצמו אח"כ לזכות לסיוע עליון עפ"י מעשיו ומ"מ הכל מהשי"ת וזהו ענין אני ראשון ואני אחרון:
 
Section 7
 
תרל"ט
במדרש בדין הוא שיטול שכרו. אף דכתיב מי הקדימני ואשלם וכל שילום שכר של הבורא ית' הכל בחסדו [ועל זה נאמר ולך ה' החסד כו' תשלם לאיש כמעשהו] אך יש שזוכה למתנה וחסד זה עפ"י מדת הדין. ואיתא עלה במחשבה לברוא העולם במדה"ד וראה שאינו מתקיים ושיתף עמו מדת הרחמים. ומדה"ד שעלה במחשבה הי' כנ"ל לזכות לחסד עליון עפ"י הדין. ומי שמוסר נפשו באמת בעבור תורת ה' ומצותיו כפינחס. אז בא לבחי' הנהגה ראשונה שעלה במחשבה וזוכה במדה"ד לקבל שכרו. כי הגשמיות מעכב. ובאמת הרצון של בנ"י עודנו עומד במקום הזה. רק במעשה א"א לקיים הכל כמו רצון האדם הצדיק ג"כ. ואך ע"י מס"נ יכולין לקיים במעשה כמו במחשבה. ולכן עודנו קיים כמ"ש במד' פנחס הוא אליהו. ע"י שנזדכך גופו ע"י מס"נ יכול להיות עולה לשמים ואין הגוף מעכב. ובמד' גדול השלום שניתן לפינחס שאין עולם מתקיים רק בשלום כלי מחזיק ברכה כו'. כי בשבת השי"ת פורס סוכת שלום עלינו דאיתא מתנה טובה יש לי כו' לך והודיעם. כי לבד מתנה גנוזה השבת שנתן לנו הבורא ית' נותן לנו ג"כ הכנה שנוכל לקבל הארת השבת והוא פריסת סוכת שלום הנ"ל. כי אין עוה"ז מוכן לקבל הארה עליונה רק ע"י הנקודה שלימות שנתן לנו השי"ת והוא הנשמה יתירה שע"ז אמר לך והודיעם הוא התקשרות ודביקות הדעת להיות מוכן לקבל הארת השבת:
בפסוק צרור את המדינים כו' אשר נכלו לכם. גדול המחטיאו מן ההורגו כו'. פי' כי הרשעים הללו באין על בנ"י בחכמה כמ"ש רז"ל מנהיגם של אלו במדין נתגדל כו'. פי' דכמו שיש מדריגות בקדושה הן בכלל ישראל הן בפרט. כך נמצא בסט"א להבדיל וביצה"ר כל כך מינים חלוקים להיות נמצא התנגדות לכל פרט ופרט מראש עד סוף. לכן נמצא במדין בחי' התנגדות נגד מרע"ה שהוא הדעת וראש לכל בנ"י. כזבי בת נשיא מדין אחותם. רמז על החכמה כמ"ש אמור לחכמה אחותי את. אך היא חכמה להרע. וזהו כזבי הוא כזב י' חכמה בשקר. וכמו שהחכמה למעלה מהשגתינו וע"י התשוקה יכולין להתדבק בחכמה כמ"ש אמור לחכמה אחותי את. כן ע"י השנאה לחכמת השקר יכולין לדחותה וע"ז נאמר צרור את כו' והכיתם כו'. וד"ל. ולכן נתוסף לפינחס היוד שבקדושה ע"י שביטל חכמת השקר כנ"ל:
בפסוק צו את בני ישראל כו' ברש"י ומדרש עד שאתה מצוני על בני צוה בני עלי. הענין הוא דיש לחם מן השמים ומן הארץ. והיא בחי' תורה שבכתב ושבע"פ. ומרע"ה הוריד התורה מן השמים לארץ והמן דכ' הנני ממטיר לחם מן השמים כו'. ורצה מרע"ה להשאיר זאת גם אחריו. אבל באמת התחיל עתה בחי' לחם מן הארץ היינו התקרבות מצד התחתונים לשמים היינו צוה את בני עלי. והיא בחי' הקרבנות וכן תפלה שבמקום תמידין איתקן והוא עבודה שבלב פי' ע"י השתוקקות בלב להתדבק בשורש עליון אם כי עתה נפלנו אחורנית יכולין לחזור למקומנו הראשון. וז"ש העשוי' בהר סיני שע"י שכבר היינו במדריגה עליונה בהר סיני דכתיב וירד ה' על הר סיני. יכולין שוב עתה להעלות עצמנו לשמים. ולכן התפלל משה רבינו ע"ה כדכ' ואתחנן ולמדו חז"ל דיני תפלה מתפלתו של מרע"ה שהי' זה הכנה שהכין מרע"ה בחי' תפלה שמקודם הי' בחי' תורה אספקלריא המאירה והי' הכל בגלוי. ועתה התחיל הדרך למצוא הכל ע"י יגיעה כמ"ש מעשיך יקרבוך. וזהו ענין הקרבנות והתפלות כנ"ל. והבן כ"ז:
 
Section 8
 
תר"מ
סמיכות פרשיות הללו כהונת פינחס וצרור את המדינים והמנין ופטירת משה רבינו ע"ה. הענין הוא כי עתה התחיל להיות הנהגה אחרת של דור באי הארץ. לכן הי' מנין חדש. וכמו בדור המדבר ניתן להם אהרן הכהן כך בדור זה הי' כהונת פנחס. רק מקודם הי' במעלה עליונה למעלה מהטבע בכחו של מרע"ה ולכן כהונת אהרן הי' מתנה משמים. ופנחס בדין זכה לכהונתו כי הי' לפי השתנות הדור שהתחיל עתה להיות עבודת האדם והתעוררות שלמטה בחי' תורה שבע"פ. וזה עצמו ענין קנאין פוגעין בו. שהוא אינו בר מות בסנהדרין שעפ"י הדין א"י להמיתו, ורק מי שמקנא לה' נשתנה הדין להורגו שכן דין התורה. נמצא שבנ"י משנים במעשיהם כל הנהגות התורה. וזה ענין תורה שבע"פ שהכל ניתן מסיני רק שבנ"י צריכין להוציאו מכח אל הפועל. ומה שמרע"ה לא הרג את זמרי רק פינחס לא הי' פחיתות למרע"ה רק שבא פינחס ונטל את שלו ובאמת דורו של משה רבינו ע"ה ע"י שהיו גבוהים מאוד לא הי' ההנהגה בכח האנשים רק בהנהגה עליונה. שבטל שכל וכח השגת האדם במדריגה רמה כזו. ואח"כ שנשפלו הדורות ניכר ונצרך התעוררות התחתונים כנ"ל. וכמו שנתבטל מאור הלבנה כלפי השמש. ולכן כתיב צרור את המדינים כו'. עליכם לאייב אותם. כלומר שהי' הכאת המדינים בצירוף שנאת בנ"י. הן הדברים שכתבנו שהתחיל התנהגות בהתעוררות התחתונים. ומלחמות הראשונות הי' הכל רק בנפלאות הבורא בלבד. ואדרבא כתיב ואתם תחרישון [וי"ל בזה ג"כ הפי' וידבר משה ואלעזר כו' צריכים אתם להמנות. פי' שהמנין הי' ע"י התעוררות עצמות נפשותיהם כנ"ל]:
וברש"י החנוכי הפלאי לפי שהיו האומות אומרים שלטו מצרים בנשותיהן כו' העיד השי"ת שבטי יה עדות כו'. ויל"ד למה לא נזכר זה במנין הראשון. אכן ודאי אחר מעשה פנחס זכו לזה החותם. ולכן כ' ויהי אחרי המגפה שמתו התערובות מערב רב שהי' בשבטו של שמעון כמ"ש בזוה"ק. ובאמת זה החותם הוא אות ונסיון כמו השקאת סוטה דשמא קדישא מברר ע"ש בזוה"ק נשא. כמו כן זה השם הי' אות וסימן. מה שיכלו לקבל הארת זה השם הי' עדות שנתבררו מכל הפסולת שהי' מעורב בהם. ולכן בדור הראשון לא היו צריכין לזה כי לא הי' שום תערובות. רק בדור הזה הי' מקום שצריך בירור ועדות. וכ' זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור. דרשו חז"ל שמ"י עם י"ה שס"ה כו'. הענין הוא כי יש דורות מיוחדים כמ"ש זכרי לדור דור וזה הי' דורו של מרע"ה שהיו מתוקנים לגמרי בכל היכולת עד מקום שאין כח אדם מגעת. וזה ענין רמ"ח מ"ע שגדלה מעלתם כמ"ש עובד מאהבה זהיר במ"ע. ודורות השפלים מזה הם הזהירין במל"ת עובדין מיראה ויש להם כח בעזר שמו ית'. וז"ש שמי לעולם אף שאינם מתוקנים לגמרי מושיע להם בשמו. וחתימת זה השם היה סיוע להם להבירור כנ"ל. ומצד זה שמושכין כח למעלה ממדריגת מעשיהם נרמז להם בשם י"ה אבל המדריגה הראשונה למעלה מזו. וקצרתי:
 
Section 9
 
תרמ"א
במדרש בדין הוא שיטול שכרו. הגם דכ' מי הקדימני ואשלם. רק ע"י שמסר נפשו ומס"נ הוא בכלל הקדימני. ושילם לפינחס מדה במדה ע"י שמסר נפשו למות זכה להיות חי לעולם. וע"י שמסר גם הכהונה כדאיתא בזוה"ק דמאן דקטיל נפשא פסול לכהונה. נמצא שידע פינחס שיאבד הכהונה עי"ז. אעפ"כ נלחם מלחמת ה' כדי לקדש שם שמים ולכפר על בנ"י. לכן ניתן לו שנית הכהונה. ובגמ' איתא לא נתכהן פינחס עד שהרג לגמרי כמ"ש רש"י ז"ל. ובודאי אלו ואלו דברי אלקים חיים. ויש לפרש כי הכהונה אשר היתה מיוחדת לפנחס הי' כהונה זו שזכה לה עפ"י הדין כמ"ש במ"א שכהונה היא במתנה אעפ"כ יש זוכין בדין למתנה זו דהא כ' הנני נותן לשון מתנה. אעפ"כ זכה לחסד ולמתנה זו מתוך הדין. וזו הכהונה שהי' מיוחדת לפינחס בא לו אחר הריגת זמרי. וכהונה ראשונה שבא רק במתנה ניקח ממנו מטעם דקטל נפשא. אבל הזוכה עפ"י דין א"י ליפסד אותה ע"י שום סיבה. וי"ל כי זאת הי' מחלוקת קרח כי ראה והבין שיש כהונה עפ"י דין ג"כ כי בודאי ראה בחכמה שייכות הכהונה עפ"י הדין רק כי לא הי' כל כוונתו לשם שמים שנא' ובקשתם גם כהונה ובאופן זה א"א להשיג. רק פינחס שאדרבא נתן הכהונה כדי לנקום נקמת ה' לכן זכה לבחי' הכהונה עפ"י הדין. וי"ל עוד כי בודאי הכל היה מוכן. שמקודם ניתן הכהונה במתנה לכלל ישראל. ואח"כ היו צריכין בנ"י להעמיד מכחם כהן. וקנאת פינחס הי' מתוך כלל ישראל כמ"ש בתוכם [ואפשר אם לא הי' קרח חוטא הי' מוכן באמת להיות הוא בחי' הנ"ל. כעין זה שמעתי מפי מו"ז ז"ל כי הי' מוכן קרח להיות ראש על הלוים כמו אהרן על הכהנים. ונראה שכן רמז לו משה רבינו ע"ה ויקרב אותך כו' בני לוי אתך. אלא שדחק את השעה ונדחה]:
 
Section 10
 
תרמ"ב
על המד' שאמרו השבטים הראיתם בן פוטי כו'. ותימה שחלילה לומר שלא הסכימו כל בנ"י לנקום מזמרי ומדינית. וי"ל דכ' בקנאו את קנאתי בתוכם. יש לפרש כי פינחס פעל קנאת ה' בלב כל איש ישראל ולכן היו כולם מוכנים לזה. ולכן אמרו. שלמה לקח לו פינחס זאת. אכן הפסוק מעיד כי מעשה פנחס הי'. וכאשר הבין משה רבינו ע"ה ואמר קריינא דאגרתא כו'. שראה כי הוא פעל זאת ההתעוררות אצל כל בנ"י. ורמז לדבר דכתיב השיב את חמתי וכתיב התם ורבים השיב מעון. פי' בקנאתו זאת התעורר קנאה ותשובה בלבות כל בנ"י כנ"ל. ולכן ניתן לו הכהונה שהיא עבודת הכ"ג לעורר במעשיו כל בנ"י שהוא השליח לקרב קרבנם ועבודתם לה'. וכבר כתבנו כי זכה לכהונה בדין. והכל הי' מוכן כי דור המדבר הי' בחי' תורה בחי' מרע"ה והוכן להם אהרן הכהן שהי' עוד נביא קודם מרע"ה. וכמו כן עתה התחיל בחי' א"י בחי' תפלה וקרבנות והוא התעוררות התחתונים ולכן הקדים כהונת פינחס קודם התמנות יהושע על בנ"י. וזהו ענין פרשת תמידין ומוספין שנאמרו כאן שהוא בחי' התקשרות כל המעשים אליו ית'. לכן התיקון גם בזמן כי בחי' תורה שבכתב למעלה מן הזמן וכ' העשוי' בהר סיני. דאמרו נעשה ונשמע. ודור המדבר הי' בחי' נשמע. ועתה התחיל בחי' נעשה. ורצה הקב"ה שע"י משה רבינו ע"ה יהי' חיבור בחי' תורה ותפלה. כענין מאמר חז"ל עד שאתה מצוני על בני צוה בני עלי כנ"ל. שבחי' מרע"ה הי' המשכת רצון מלמעלה למטה. ועתה התחיל השתוקקות מתחתונים למעלה כנ"ל. [ובזה פרשנו מאמרם ז"ל ע"י שאמר משה והדבר אשר יקשה כו' תקריבון אלי ושמעתיו הראה לו דין בנות צלפחד. ותימה הלא האיש משה עניו מאוד. וגם הא אמר ושמעתיו ולא תלה הגדולה בעצמו ח"ו. אכן הוא הדבר אשר דיברנו כי משה רבינו ע"ה היו כל מעשיו עפ"י הנהגה שבשמים כאשר חכמים הגידו אין מרע"ה אומר כלום רק מפי הגבורה. ועתה התחיל התחדשות ההנהגה עפ"י עבדי ה' שהיא בחי' תורה שבע"פ. כאשר היה במעשה פינחס קנאין פוגעין. אח"כ כן בנות צלפחד דוברות. דלכאורה מיותר דהול"ל נתן תתן כו'. רק להודיע כי ע"י דיבורם נעשה כך. ואח"כ כן כו' בני יוסף דוברים. וכן בבני גד ובני ראובן כו' שהתחיל בחי' התחדשות התחתונים. ובודאי בחי' מרע"ה הי' למעלה יותר אבל אין כל הדורות זוכין להתמשך אחר הנהגה עליונה ואין להאריך יותר]:
קבעו חז"ל קריאת פרשת תמידין ומוספין בבין המצרים לעורר לבות בני ישראל להשתוקק על עבודת ביהמ"ק וגם הקריאה בש"ק יהי' חשוב לפניו כאלו הקרבנו. ובאמת גם בזמן המקדש הי' עיקר התפלה כדאיתא כהנים בעבודתן ולוים כו' שהי' בחי' מעשה ודיבור ומחשבה כמ"ש העשוי' בהר סיני. וע"י הקרבנות שהי' תיקון העשי' הי' מתגלה התחדשות והיו יכולין לוים לשורר ולזמר. וכמו כן עתה בזמני תפלה מתעורר הארת קדושה לתפלה כמ"ש אשר הלך חשכים בזוה"ק בלק. וע"ז התאוננו אז כמ"ש איך נשיר כו' שיר ה' על אדמת נכר. פי' שידעו שכל בריאתם לספר תהלות ה' כמ"ש עם זו יצרתי לי כו'. וזה השיר לא הי' כראוי רק בשעת הקרבנות כנ"ל. דוק כי קצרתי:
 
Section 11
 
תרמ"ג
בפסוק השיב את חמתי כו' קנאתי בתוכם. כי ודאי לא הי' זה מעשה איש פרטי כי הלא כתיב ולא כליתי את בני ישראל כמו שמדייק בזוה"ק דהוי חזיין לאשתיצאי. וח"ו שהי' אופן לכלות בנ"י אבל האמת כי לעולם נמצא קנאה זו בכללות בנ"י אשר גם בימי ירידה ניצולים ע"י קנאה זו וע"י פינחס נתגלה מכח אל הפועל. ולכן ניתן לו הכהונה שהוא עדות על מדריגתו שיש בו כח כללות בנ"י שזה מעלת הכהן העובד בשם כל ישראל:
בענין המנין שחתם השם על השבטים כמ"ש רש"י. כבר כתבנו מה שלא מצינו עדות זו מקודם רק שמקודם לא היו צריכין עדות כי עדות רק במקום שצריכין בירור ע"י שירדו ממדריגתם הראשונה. והאמת כן זה העדות הוא לעולם. כמ"ש עם זו יצרתי לי כו' וכ' אתם עדי. וכמו כן כתיב עד ה' בכם. כי כפי העדות שבנ"י מעידין על ה' אחד כן מעיד השי"ת בשמים עליהם. ובכל מקום שצריך בירור יותר נגלה שבחן של ישראל. וכמו כן בכל גלות שבנ"י מעורבין בין הרשעים ומתחזקין להעיד עליו ית' בכל יום כמ"ש במ"א שעד צריך דרישה וחקירה באיזה יום מקום כו' ובדיקות אין להם סוף כו' וכפי ריבוי הדרישה והחקירה מתקיים העדות. ואיתא עדות שא"א יכול להזימה אינה עדות. כי המטמין עצמו ואינו מכניס עצמו במקום שיש התנגדות באופן שא"י להזימו אינו עדות אבל במקום שיש רואין ורוצין להזימו והוא מתגבר בעבודת ה' וא"י להזימו ולומר עמנו הייתם הוא עדות אמת. ולכן במקומות שנכשלו בנ"י ונתקנו שם נולד עדות חדש. וזכו שהעיד השי"ת גם עליהם כנ"ל. וב' המנינים היו בחי' תורה שבכתב ושבע"פ שיש לכל איש ישראל חלק בשניהם. ומנין הראשון הי' בחי' תורה שבכתב ונקשר כל אחד על מקומו. ועתה הי' המנין לקשור כ"א בשורש שיש לו בתורה שבע"פ ולכן תלה הכ' מנין זה במנין הראשון כאשר צוה כו' ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים כו':
בפרשת הקרבנות. עד שאתה מצוני על בני צוה את בני עלי. הענין הוא כי מדריגת מרע"ה הי' להמשיך השפעה משמים לארץ כאשר הוריד התורה מן השמים. ובחי' עבודת הקרבנות הם להעלות ע"י התעוררות שלמטה התחתונים להעליונים. וזה צוה את בני עלי. וע"ז כתיב עולת תמיד העשוי' בהר סיני דכ' נעשה ונשמע נשמע הוא הקבלה מעליונים לתחתונים. ונעשה הוא שבנ"י קיבלו על עצמן להעלות כל העשי' והטבע לשורשו. כאשר חכמים הגידו כי השי"ת ברא יש מאין. והצדיקים צריכין לעשות אין מיש. וזה הכח ניתן לבנ"י בהר סיני להעלות כל הטבע לשורשו. וזהו עבודת הקרבנות תמידין ומוספין שהוא לקשר כל סדר הזמנים בשורשם. ועתה תפלות במקום תמידין. וכ' תשמרו להקריב. כי בודאי עבודה זו אינה בכח אנושי רק כפי רוב התשוקה שמצפין בנ"י כל היום לדבוק בשורש האחדות זוכין לסייעתא דשמיא להצליח בשעת עבודתם בעזר עליון. וכאשר אנו רואין בתפלת האדם שכפי היגיעה כל הימים לרבות הלילות בעבודת התורה ומצות כך זוכין להתפלל. וכמ"ש ה' שפתי תפתח כי לאדם רק מערכי לב כו'. ומכש"כ עבודת ביהמ"ק שהתפלה רק רמז לאותה העבודה. בודאי הי' תלוי בעבודת בנ"י כל הימים. ותשמרו הוא כמ"ש ושמרתם זה משנה ע"י הלימוד לשמה לידע האיך לעשות. על ידי זה אחר כך ועשיתם. וגם ירמוז למ"ש חז"ל העוסק בפרשת הקרבנות כאלו הקריב וזהו תשמרו:
 
Section 12
 
תרמ"ד
השיב את חמתי מעל בני ישראל. פרשנו כי ע"י נקמתו הפך החימה מעל בנ"י על ראש המדינים דכתיב אח"כ צרור את המדינים כו'. דכ' וירא פינחס כו' ויקם כו' ויקח רמח בידו. כי באמת כל המלחמות שעומדין על בנ"י הכל לטובתם להיות הזמן גרמא לנקום מהם כדכ' עת אשר שלט האדם באדם לרע לו. וכ' חרב פתחו רשעים כו'. וזהו שראה והבין פינחס כי עתה העת להנקם מהם. ומאחר שכ' בתורה וירא היינו שראה האמת. וזה עצמו השלימות שניתן לפינחס במדה שמדד שבירר שכל המחלוקות ומריבות שיש לעובדי השי"ת הכל למען השלום ולטובתן של בנ"י. ובכח אמונה זו יכולין להלחם עמהם. ובתהלים כתיב ויעמוד פינחס ויפלל ובתורה כ' ויקח רמח. והוא כדכ' רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם. שזה החרב שזוכין ע"י התרוממות בתורה ותפלה הוא מוצלחת כמ"ש חז"ל שם שכל מלחמתן של בנ"י היה בכח הפה כדכ' ובעת החלו ברנה כו' מארבים כו'. פיפית הוא בכח ברית הלשון וברית המעור. וב' אלו הי' בפינחס. וי"ל ע"ד הרמז במ"ש ויקח רמח בידו. דמאי קמ"ל בידו. ודאי אדם נוטל ביד. רק לרמוז כי לא הי' כל לקיחת פינחס על צד הרציחה להרוג נפש. רק בידו לקח הרמח אבל עיקר כוונתו ומחשבתו הי' בתפלה ועבודת ה' כדכתיב ויעמוד כו' ויפלל. [וחז"ל דרשו עשה פלילות עם קונו. ויתפרש לפי מ"ש לעיל שפי' ובירר מעשי השי"ת שכל מה שנמצא מלחמות וכחות סט"א הלוחמים עם בנ"י הכל לטובה כנ"ל. כי פלילות היא לשון בירור ועדות]. ובמד' צרור את המדינים כו' שגדול המחטיאו יותר מההורגו ואמרו בא להרגך השכם להרגו. והוא כנ"ל שכל שבא ללחום עם בנ"י הכל כדי להיות השכם להורגו כדכ' ולאום מלאום יאמץ. וז"ש וירא פינחס כו' ויקם. שהיה לו עוד קימה מזה:
בפסוק עולת תמיד העשוי' בהר סיני. דבזמן המקדש היו מעלין בנ"י העולמות בפועל ממש כאשר נמצא עתה רק בפנימיות. ואז הי' תיקון במעשה ע"י תמידין ומוספין דאיתא מחדש בכל יום תמיד בטובו מעשה בראשית. בטובו הוא א"י וביהמ"ק כדכ' ההר הטוב והלבנון. שנמשך הארה מטוב הגנוז והתחדש בירור וליבון לכל מעשיהם. וזה שקבלו בנ"י על עצמם בהר סיני אשר דיבר ה' נעשה. לתקן ולברר האמת שהקב"ה מנהיג כל הבריאה ומלכותו בכל משלה. ובכח התורה יודעין בנ"י תיקון כל המעשים. וע"ז נאמר מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך. כי עולם העשי' היא למטה מכל העולמות וכל התקונים תלוין בזה העולם לכן נק' עשוי' לשון תיקון. וכמו חמש צאן עשויות. שנתקנין ע"י דברים שמערבין בתוכם. כן הקב"ה הטמין בכל אלה המקומות דברים גנוזים והראה לבנ"י איך למצוח המטמוניות. וכמו סדר תמידין ומוספין איך להעלות בכל זמן סדר הקרבנות שבאופן זה יכולין לקרב ולהעלות העולמות. ונק' עולת תמיד. ובשבת קודש יש מוסף כדכ' על עולת התמיד שבשבת מתעלין ביותר העולמות. גם פי' על עולת התמיד שכפי העולת תמיד בכל יום כן מתעלין בש"ק יותר. וכ"ז נמצא גם עתה בתפלה קצת מענינים אלה בפנימיות. הגם שאינו מתקיים במעשה כדאיתא בזוה"ק:
 
Section 13
 
תרמ"ה
בפסוק הנני נותן לו את בריתי שלום. ובמדרש גדול השלום שניתן לפינחס כו' פי' השלימות הוא גמר המכוון להיות האדם בא למקום המיוחד לו ונודע לו עיקר המכוון שע"ז נברא. וזהו השלימות. האדם אינו יכול למצוא. רק בעזר עליון. והוא בחי' שבת שנק' שלום בכח הנשמה יתירה שמתדבק האדם לשורשו ומקומו לכן נק' יום מנוחה ושמחה. אך איתא יש קונה עולמו בשעה אחת. פי' כדאיתא כל אדם יש לו עולם בפ"ע עפ"י מ"ש מו"ז ז"ל שהעולם נק' ע"ש ההעלם ע"ש פ' שלח. לזה כל אדם יש לו איזה העלם והתנגדות שצריך לתקן בעולם. ואמת שורש הטעם ע"י שיש לו ענין מיוחד באמת בעוה"ב ג"כ ממילא יש לו ג"כ הסתר והעלם המכוון לו. וכפי תיקון ההעלם זוכה לאור הגנוז כפי ערכו. וזה מלחמות האדם כל ימיו בעוה"ז. ואיתא מחלוקת לש"ש סופה להתקיים ואיתא כניסי' לשם שמים סופה להתקיים. והם בחי' ימי המעשה שיהי' המלחמה לש"ש ובשבת נק' כנסי' וצריך להיות ג"כ לשם שמים. ופינחס ע"י מס"נ תיקן כרגע כל עולמו ובא אל השלימות. ובמד' בדין הוא שיטול שכרו כי כ' מי הקדימני ואשלם כו' זולת ע"י מסירת נפש יכולין לזכות עפ"י דין:
ובפסוק צרור את המדינים כו' דרשו חז"ל גדול המחטיאו יותר מן ההורגו. וזהו בירר פינחס בקנאתו שמסר נפשו על הדבר לברר זאת כי גדול המחטיא. וע"י שנתברר השנאה בלבות בנ"י עי"ז והכיתם אותם. ובאמת שנאה זו הי' בכל בנ"י רק פינחס הוציאה מכח אל הפועל במעשה. כדכ' והמה בוכים כו' וירא פנחס כו' רומח בידו כו'. היינו בעובדא. דיש מלחמה בלב ויש במעשה וזה כח הכהן העובד בביהמ"ק במעשה ממש. וכמ"ש מזה למעלה בפ' בהעלותך ע"ש. ומעשה פינחס הי' עדות על מחשבתן של בנ"י כדכ' ויקם מתוך העדה. כענין דבר שהי' בכלל ללמד על הכלל כולו יצא:
בפסוק לאלה תחלק הארץ כו'. ואיתא שהי' עפ"י גורל וברוה"ק כו'. והענין הוא דכתיב חבלים נפלו לי בנעימים אף נחלת שפרה עלי. כי מתנת א"י העיקר בשורש העליון שיש לכל בנ"י חלק בשורש א"י למעלה ולמטה. ולכן המנין שהי' קודם כניסתם לארץ ישראל להעמיד כל אחד על שורשו כמו שהי' המנין מקודם. והיינו תורה שבכתב ושבע"פ. ובב' אלו יש לכל בנ"י חלק כמ"ש שיבנה ביהמ"ק ותן חלקנו בתורתך. ואיתא כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב דכ' ועמך כו' לעולם יירשו ארץ. והגם דפי' ארץ כפשוטו בא"י. מ"מ זה הוא הסימן שיש להם חלק לעוה"ב במה שזוכין בעוה"ז להתדבק בארץ ישראל שהוא השורש של נפשות בנ"י וכתוב ששם עלו שבטים כו' עדות לישראל שבעלייתן לביהמ"ק הי' עדות שיש להם דביקות בשורשם. וזהו השם שמעיד עליהם ועל יחוסם עי"ז שיכולין לעלות לביהמ"ק. וזה הי' השיר שלוים מזמרים בביהמ"ק על ט"ו מעלות והמה הט"ו מעלות מיצ"מ עד ובנה לנו בית הבחירה והמה ט"ו בחי' ודרכים להתקשר עד השורש [וי"ל שהם בכח הג' אבות וי"ב שבטי עליון כנ"ל]:
 
Section 14
 
תרמ"ו
בפסוק לכן אמור כו'. דאיתא בגמ' מתנה טובה יש לי בבית גנזי שבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיעם כו' והיא עצמה השלום שניתן לפינחס דשבת שלום איקרי. והענין דשבת הוא מעין עוה"ב כי בעוה"ז חסר השלימות כמ"ש במ"א. ולכן שבת צריך הכנה. וזהו הודעה שקודם המתנה להיות מוכן לקבל הארה שלמעלה מעוה"ז. וז"ש לכן אמור הנני נותן כו':
בענין המנין בפרשה זו. דבתחלת המדבר הי' המנין לצורך קבלת התורה. וזה המנין הי' לענין ארץ ישראל. דכמו שיש לכל איש ישראל חלק מיוחד בתורה כמו כן יש לכל א' חלק בארץ ישראל כמ"ש לאלה תחלק הארץ. כי הנה א"י הוא בחי' התורה שבע"פ דהתורה כולל כל הג' בחי' עולם שנה נפש. וכמו שנבחרו בנ"י להיות נפשותם מוכנים אל מצות התורה כמו כן א"י כדאיתא מצות התלויות בארץ שאין נוהגין בחו"ל. והיינו שאין הארות מצות אלו יכולין להתגלות רק בארץ ישראל. וכמו כן בזמן יש מ"ע שהזמן גרמא שא"י ג"כ להתגלות רק בזמנים אלו שבתות וימים טובים. וזמנים אלו ומקומות אלו מיוחדים רק לבנ"י. וכל המנינים שבתורה הוא להעמיד לכל א' בשורשו וז"ש לחנוך משפחת החנוכי כו' פי' לחנוך שלמטה נמשך משפחת החנוכי הידועה שהוא שורש השייך לו. וז"ש חז"ל שזה השם מעיד עליהם. פי' שיש להם התדבקות בעולם הנעלם שזה השם רומז על זה:
 
Section 15
 
תרמ"ז
בענין המנין בפרשה זו דרשו חז"ל החנוכי שחתם השי"ת שמו עדות לישראל שהיו האומות אומרים אם בגופם שלטו המצרים כש"כ בנשותיהם. לבאר הענין כי כבר כתבנו במ"א כי המנוין בתחלת במדבר הי' להעמיד כל אחד על חלקו בתורה. ומנין הזה להעמיד כל אחד על חלקו בא"י כמ"ש לאלה תחלק. וכמו שיש לכל אחד חלק ואות בתורה. כן יש לכל א' ד"א בא"י. ולא לחנם חיבבו אבותינו הקדושים ומשה רבינו ע"ה א"י רק שיש לכל ד"א שבא"י אות מיוחד בתורה כמ"ש כח מעשיו הגיד כו' והיא התורה עי"ז לתת להם נחלת גוים. והנה עד עתה בדור המדבר הי' הנהגת מרע"ה לדבק בנ"י בשורש העליון בשמים והוריד לנו התורה משמים. ועתה התחיל בחי' ארץ ישראל ותורה שבע"פ והיא התקונים שלמטה. כמ"ש ששם עלו שבטים. היינו שבנ"י זכו לתקן א"י שלמטה להיות כעיר שחוברה לה כו'. וזהו ענין שם י"ה שמעיד על ישראל ועל היחוס. דאיתא כשאיש ואשתו בקדושה שכינה ביניהם. ואם לאו ח"ו נשאר אש ואש בהסתלקות ב' האותיות. והענין הוא דדרשו חז"ל בב' אותיות אלו בי' ה' צור עולמים ביו"ד עוה"ב ובה' עוה"ז. ומ"מ באדם כתיב וייצר ב' יצירות היינו שבכח האדם להמשיך הארה מעוה"ב. והוא כח הזכר שמושך הנשמה מעולם העליון. וכח האשה לגמור תיקון הפעולה בעוה"ז. וכמו שהוא בפרט כן הוא בכלל דור המדבר והתורה הוא בחי' היו"ד הציור שבעוה"ב בחי' דכר. וא"י הוא גמר התיקון בעוה"ז בחי' ה' נוקבא. וזה עצמו הרמז מה שרמזו הרשעים אם בגופם שלטו קו"ח בנשותיהם. כי גאולת מצרים הי' בנפלאות מפורסמים שראו הכל והעידו שלא ברצונם כי השי"ת גאל אותנו משם. אבל אמרו כי כח הקבלה בהכנת בנ"י עצמם שהיא בחי' אשה נוקבא. בחי' זו נתקלקל במצרים. וע"ז הי' העדות שמוכנים הם בבחי' הקבלה כנ"ל. וז"ש וזרעתי' לי בארץ:
בענין פינחס בקנאו כו' קנאתי בתוכם. דכ' ויקם מתוך העדה כי בודאי כל בנ"י היו חפצים בנקמה זו רק פינחס הוציאו מכח אל הפועל. ויצא מן הכלל ללמד על כל הכלל. כדכ' והמה בוכים שכל העדה נצטערו במעשה זו. ובאמת כל עבודת הכהן במקדש הי' באופן זה שהי' שליח של כל בנ"י כמ"ש ישראל במעמדם כו'. כי כפי הכנת לבות בנ"י כך עשה הכהן בעובדא להוציא מן הכח אל הפועל העבודה שבלבות בנ"י ולכן ניתן לו הכהונה מדה במדה:
בפרשת התמידין ובדרשת חז"ל עד שאתה מצוני על בני צוה בני עלי. דכבר כתבתי פי' אמו"ז ז"ל בפסוק לחמי לאשי ריח כו' תשמרו כו' כי הקב"ה נותן שפע פרנסה וחיים בכל יום אבל הרצון הוא שבנ"י יעלו נ"ר לפניו ושבכח זה ירד השפע לעולם ואז היא בתוספות מרובה על העיקר וז"ש לחמי לאשי. תשמרו שיהי' ע"י ריח ניחוח עכ"ד ושפתים ישק. והם הם דברי חז"ל שאמרו בכ"ו כל"ח שכ"ו דורות קודם שניתנה התורה זן הקב"ה אותם בחסדו. ובקבלת התורה ניתן שבנ"י במעשיהם ימשכו השפע משמים. וז"ש העשוי' בהר סיני. שאז נתקן זה הסדר שיוכלו בנ"י במעשיהם לזכות שיעשו פרי למעלה. וזה עצמו ענין הקדמת נעשה לנשמע כמ"ש עושי דברו לשמוע בקול דברו שבנ"י בחרו להם זה הדרך שבהקדמת מעשיהם הטובים יזכו לשמוע בקול דברו. וכל ענין הקרבנות הוא לקרב התחתונים להעליונים. ותחילת התקרבות זאת הי' במעמד הר סיני כמ"ש וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול. ודרשו שהוא רמז לזכירת מעמד הר סיני ושם יצאתה נשמתן של בנ"י רק השי"ת נתן שע"י הקרבת בעל חי יהי' כאלו הקריב נפשו ומתקרב עי"ז הקרבן מבהמה. ובכל יום יש הארה ממעמד הר סיני מכלל שצונו לזכור בכל יום מוכח שבשמים יש זכירה זו בכל יום רק שבנ"י צריכין לעורר זאת בעבודה שבלב זו תפלה שבמקום תמידין כמ"ש עושי דברו וגם בתפלה עקימת שפתים הוי מעשה ועי"ז לשמוע בקול דברו וזה צוה בני עלי כנ"ל. וחז"ל דרשו להקיש לעולת הר סיני שצריך כלי כמ"ש וישם באגנות הובא ברש"י. והרמז הוא כי אז בהר סיני נעשו בנ"י עצמם בחי' כלי שרת כמ"ש ז"ל 'כ'ל'י הוא 'כהנים 'לוים 'ישראלים ובמעמד הר סיני נתקדשו בנ"י ונתקנו להיות כלי לעבודתו ית"ש כמ"ש אשר קדשנו במצותיו. בשעת קבלת התורה הי' קידושין אלו. לכן צריכין לזכור זאת תמיד. כענין שאמרו אין אשה כורתת ברית אלא למי שעושה אותה כלי. כמו כן ממש נתחדשו נפשות בנ"י בקבלת התורה וזהו העשוי' בהר סיני. אמת שכל העולם נתקן בהר סיני באמצעיות בנ"י שנק' כלי שרת כנ"ל. וכמו שהי' שם חצי הדם זרק על המזבח וחצי באגנות. וע"ז רמזו חז"ל בפסוק שררך אגן הסהר שנתעלו בנ"י להיות מכוונים פנים בפנים כו'. והנה כתיב תשמרו להקריב לי. לי לשמי פי' שהגם שיודעין שבכח הקרבנות נמשך שפע וברכה לכל העולם. אך הרצון צריך להיות לשם ריח ניחוח בלבד ולקרב התחתונים לעליונים. וממילא נמשך ברכה מלמעלה למטה. ופי' תשמרו שכל היום הי' הכנה מרוב התשוקה לבוא זמן התמיד [וכן צריך להיות בתפלה שכל היום יהי' טפל אצל האדם ועיקר הויתו יהי' בשעת התפלה כמ"ש החבר מעלת החסיד]. וזהו תשמרו להקריב כו' במועדו. וזהו ההכנה שייך גם בגלות להיות מצפין לבנין המקדש והקרבנות והוא בכלל תשמרו להקריב. ובזו התשוקה יש לנו חלק בקרבנות המקדש שהי' אז ושיבנה במהרה בימינו אמן:
 
Section 16
 
תרמ"ח
בענין המנין לאלה תחלק הארץ. שיש לכל איש ישראל חלק מיוחד בא"י כמ"ש לעיל. וכן כתיב וישב כו' איש תחת גפנו כו' תאנתו. וזה הי' ענין הגורל שהכיר כל אחד מקום המיוחד לו כי נתינת א"י הי' בכלל ובפרט. ויתכן לפרש בזה מ"ש וכרות עמו הברית לתת כו' הוא בכלל. אח"כ לתת לזרעו הוא נתינה בפרט שנתן לכל א' חלק השייך לו. ובאמת זכו בנ"י בכח שהיו מיוחסים לכן הקדים מעשה פינחס תיקון הברית וגם שחתם שמו ית' עדות לישראל דכ' ועמך כולם צדיקים כו' יירשו ארץ. וכ"כ ואתה את בריתי תשמור כו'. כי בזכות הברית שהוא לשמור כל אחד מקום הראוי לו שלא להתערב במקום שאינו שייך לו. ולכן ירשו כל א' מקומו הראוי לו. ומצד זה הי' אהבה ביניהם וזכו לבנין ביהמ"ק. מכלל שחרב ביהמ"ק על ידי שנאת חנם משמע שמכח השלום שהי' בבנ"י שלא הי' בהם קנאה ושנאה שהכיר כל אחד מקום הראוי לו זכו לבנין ביהמ"ק:
בפסוק יפקוד ה' כו' יצא לפניהם כו' ולא תהי' עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה. כי באמת השי"ת רועה ישראל. רק ע"י הצדיק אשר יצא לפניהם מכין מקום (שיתגלה) [*שיגלה] הקב"ה הנהגה שלו. ובגלות אין ניכר ואומרים האומות אי' אלקיך. וע"י שיהי' איש על העדה כו' לא תהי' כו'. וז"ש עדת ה' שבאמת השי"ת הוא הרועה. ומסתמא בקשה זו הי' לדורות. ופעל כן כמ"ש הקב"ה וסמכת כו' ידך כו'. ואיתא מסרה ליהושע ויהושע לזקנים. א"כ פעל שיהי' הארה מכחו של מרע"ה לכל הדורות. ואמרו ונביאים מסרוה לאנשי כנה"ג הם אמרו כו'. פי' שהניחו הכח באלה המאמרים ולכן נק' המסכת אבות שבאלה המדות שבאבות יכולין להכיר את הקב"ה ולברר השגחתו ית' עלינו. ולהמשך אחר האבות דכ' בהם אשר התהלכו כו' לפניו. וכ' הרועה אותי מעודי כו'. וכ' ה' רועי לא אחסר:
 
Section 17
 
תרמ"ט
בענין השלום שניתן לפינחס ובמד' אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום. דכ' ה' עוז לעמו יתן כו' יברך את עמו בשלום. והם ב' הבריתות ברית הלשון וברית המעור. והם ב' האותות תפילין למען תהי' תורת ה' בפיך. ואין עוז אלא תורה ואין עוז אלא תפילין יברך את עמו בשלום הוא ברית המעור שמחבר ומקשר כל הרמ"ח אברים ובפנימיות הרמ"ח מ"ע. ושס"ה גידין ול"ת. והשי"ת חקק באיש ישראל הכח בפה ולשון להמשיך אור התורה. ובברית לקשר כל הקומה אחר אור התורה. וזהו נק' שלום כדאיתא במדרש בפסוק התהלך לפני והי' תמים ע"י המילה עמ"ש שם. והוא המקום ששורה בו הברכה כמו בגשמיות שעושה פירות וברי' חדשה כן הוא בפנימיות. ושורש הברכה בעולם ביהמ"ק כדכ' שם צוה ה' את הברכה. ובנפש המילה. ובזמן השבת והכל אחד. וע"י שפינחס קנא על הברית זכה לשלום והיא היו"ד שנתוספה לפינחס דאיתא י' באיש וה' באשה כשמתנהגין בקדושה השכינה שרוי' ביניהם ואם לאו אש אוכלתן. וכמו שהוא בפרט שחקק השי"ת היו"ד בברית וכפי השמירה כך מאיר האות שחתם בבשרינו. וח"ו להיפך איתא הבא על הכותית נמשכה ערלתו ולא מבשקר לי' ע"ש פ"ב דעירובין וכמו כן בכלל כשחטאו נכסה זה האות. ולכן ע"י פינחס שקינא חזר זה האות למקומו ונמנו בנ"י אח"כ החנוכי הפלואי שחתם בהם השם י' ה'. משמע שמקודם לא היה ניכר ע"י החטא בבנות מואב. וזהו הרמז קריינא דאגרתא שפינחס שלא חטא ניכר לו האות עד שקינא לשמו ית'. וכמו כן בכל אדם בפרט שצריכין לרגוז על היצה"ר בקנאת ה' שחקק בנו אות ברית קודש. וכפי השמירה בקדושה כך מאיר האות וצריכין ליזהר שלא למחוק ח"ו הארת זה האות. ואיתא צדיק יצ"ט שופטו רשע יצה"ר. בינוני זה וזה. דכ' וייצר ב' יצירות. והם צורות ממש כמו שיש ציור הגוף כן יש צורה פנימיות. והוא החותם שחתם בנו השי"ת. וכשזוכין להסיר הערלה ומתגלה ציור הקדושה ומאיר (ומכלה) [*מכלה] כל הצורה הגשמיות [כמו שזכה פינחס להיות מלאך הברית והכל ע"י הברית שנק' ברית אש שמאיר ושורף החיצוניות] ולכן נאמר אח"כ צרור את המדינים כו'. כשגבר פינחס ומתגלה הארת הברית יכולין בקנאה זו לגבור ולכלות כל הסט"א:
בפסוק את קרבני לחמי. ובמד' לא שאני צריך לקרבנות י"ג מדות של רחמים כתיב בי יש רחמן מוסר מזונותיו לאכזרי. וצריך ביאור. ויובן עפ"י מ"ש כבר בשם מו"ז ז"ל פי' הפסוק קרבני לחמי כו' ריח ניחוחי תשמרו שצריכין בנ"י לראות שהשפע שבא משמים יהי' ע"י מעשיהם הטובים וזהו ריח ניחוחי תשמרו ע"ש. וזה הוא הדרך המיוחד לבנ"י שקודם קבלת התורה נהג השי"ת העולם רק בחסדו ובהר סיני נעשה שיהיה המשכה ע"י מעשינו. אכן לא שהוצרך להיות כן כי השי"ת נוהג בחסדו כל דור שי"ג מד"ר כתיב בו. רק שרצה הוא ית' לזכות את בנ"י ולהיות השפע בא ע"י מעשינו. וזה הי' הקרבנות לקרב הכל אל השורש ולהמשיך השפע בכל יום ויום. ואיתא תמידין כסדרן ומוספין כהלכתם. כי הנה בכל יום מחדש הקב"ה מ"ב והוא סדר מיוחד. ובימי המעשה ההנהגה ע"י מלאך. ובשבתות ויו"ט כ' על עולת התמיד. שמתחדש בהם דרך המיוחד רק לבנ"י והוא שינוי הסדר. וזהו כהלכתם כי מלאך נק' עומד ואיש ישראל מהלך. וזהו ההפרש כי מלאך לעולם עומד בסדר אחד והוא גבוה מנשמת אדם אכן יש לנשמת אדם מעלה אחרת ע"י שהיא מהלך ויורד בעולם השפל. כמו כן יש זמנים שמתעלה עוד יותר מן המלאך. כי יש עולמות שאינם יכולים להתגלות תמיד רק לעתות מיוחדים. כמ"ש ואני תפלתי כו' עת רצון. אבל המלאך שנק' עומד ואינו משתנה לכן א"י לעלות רק כפי עמידתו והצדיק עולה ויורד כנ"ל. וזהו עולת התמיד ונק' מוספין כהלכתם:
 
Section 18
 
תר"נ
בענין המנין וברש"י שחתם השי"ת שמו להעיד על יחוסם דכ' ועמך כולם צדיקים כו' יירשו ארץ. דכפי שמירת הברית זוכין לנחלת א"י. דכ' וכרות עמו הברית כו' לתת לזרעו שלעולם כן הוא לפי שמירת הברית זוכין לא"י. דמנין הראשון הי' ברית הלשון ומנין השני הי' ברית המעור וזהו הברית הוא במעשה ורשימה בגוף שזה צריך כח ביותר לפי שהוא במקום הערלה. וכמו שכל פרט יש לו קומה מן הראש עד הרגלים כן הוא בכלל שמשה רבינו ע"ה תיקן בכלל ישראל ברית הלשון. ובסוף הדור היו צריכין לתקן מקום הברית והרגלים. ואחר תיקון כל הקומה נכנסו לא"י ובנו ביהמ"ק. וז"ש עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים שזה הי' עדות שתקנו מריש כל דרגין עד בחי' הרגלים. וע"ז הי' העדות בראיות פנים יראה כל זכורך. ובנ"י מתפארים בזה עומדות היו כו' בשעריך ירושלים היא כשהיו נפתחים שערים הפנימיים כדכ' הבנוי' כעיר שחוברה לה שהי' דבוקה בשורש העליון:
בפסוק לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו. כי בקבלת התורה דכ' ועל הארץ הראך את אשו זה האש נשאר בבנ"י. וזה האש שירד על המזבח מן השמים ובזכות הקרבנות נתקיים זה האש בבנ"י. ובשבתות ומועדים שיש נשמה יתירה צריכין קרבן מוסף לקיים תוספות התלהבות המתגלה בהם. תשמרו להקריב לי לשמי. הגם כי בזכות הקרבנות ירד כל השפע בעולם אבל מחשבת בנ"י צריך להיות רק לשמו ית' בלבד. וכמו כן בתפלות שכנגד תמידין תיקנום צריך להיות עבודה צורך גבוה ואז ממילא מפיקין רצון מהשי"ת:
 
Section 19
 
תרנ"א
הנני נותן כו' בריתי שלום. כי חתימת אות ברית קודש נק' שלום כמו שבת שנק' שלום כי השלמת הבריאה הי' בו כמ"ש מה הי' העולם חסר מנוחה באת שבת כו'. ואיתא במד' בראשית המשל טבעת שחסר בו חותם ע"ש. והכל ענין אחד כי כל ימי המעשה הם דברים פרטים. ושבת הוא הכלל וע"ז הכלל חתם השי"ת שמו כמ"ש יום הששי ויכולו השמים ר"ת שם הוי'. וכמו כן ממש סיום יצירת האדם הוא המילה שזה האבר כולל כל האדם ולכן חתם שמו ית' במצות המילה כדאיתא מי יעלה לנו כו' ר"ת מיל"ה ס"ת הוי'. ובאמת שזה מקום הכלל צריך שמירה ביותר. ולכן זכור ושמור בדיבור א' נאמרו. ואמרו כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה. הרמז הוא דכל מקום שיש זכירה שהוא התגלות המעין פנימי צריך שמירה. וכפי השמירה כך זוכין להתדבק בפנימיות המעין. והנה הסט"א הולכת בסוף אחר סטרא דקדושה כדאיתא כקוף בתר ב"א. ולכן בסיום הגוף יש ערלה. וכמו כן איתא בע"ש ביה"ש שלטו המזיקין וניתן השבת להשבית המזיקין. וכמו כן באדם במילה. דאיתא זכור ממי שבא להשכיחו כי הקב"ה הכין עצות לבנ"י ובכ"מ שיש כח הסט"א נתן לנו חקים ומצות לסייע לנו כמ"ש אלמלא הקב"ה עוזרו לא יכול. ולכן בסוף ימי המעשה נותן השבת וכמו כן באדם בגיד הנשה ששם מקום דשריא חילא דסט"א כדאיתא דמנשי פולחנא דמאריה. לכן ניתן לנו הזכירה ע"י מצות המילה. והנה כמו שהוא בפרט כן הוא בכלל. ובנ"י בכל הדורות מתחלת אבותינו הקדושים הוצרכו לתקן כל הקומה. וכ' בית יעקב אש כו' יוסף להבה כו' עשו לקש ודרשו חז"ל אש בלא להבה אינו שולט מרחוק כו' [והנה בחי' יעקב ויוסף הם בחי' גוף וברית. ומול זה יש ערלה חיתוך ופריעה. וכמו במוץ וקש דיש קש הנפרדת מן החטה לגמרי. ויש קליפה דקה הנטחנת עם הקמח. אך שצריכין לברר הפסולת בנפה. וכמו כן עור החיתוך הוסר לגמרי בכח יעקב והתורה. וקליפה הדקה ניתקן ע"י כחו של יוסף שהוא בירור אוכל מתוך פסולת]. וכמו כן קודם שנכנסו לכבוש הארץ הוצרכו לעמוד בנסיון. ובכח שמירת הברית כבשו ארץ כנען. ולא לחנם נזדמן כאן הנסיון בבנות מואב ופעור. והוצרך פינחס להיות במקום יוסף. שהגם שכחו של משה רבינו ע"ה הוא אש התורה. מ"מ הוצרך עתה כח הברית אש. וכתיב אשר כרת את אברהם כו' ויעמידה כו' לישראל ברית עולם לאמר לך אתן כו'. מה לאמר. הוא כמ"ש ז"ל לאמר זו גילוי עריות ובכח תיקון הברית כבשו הארץ כמ"ש ועמך כולם צדיקים כו' יירשו ארץ כו'. ובמשנה איתא כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב דכ' ועמך כולם צדיקים כו'. וכניסתם לא"י הי' הסימן שהם בני עוה"ב. וזה הי' חתימת שמו ית' החנוכי הפלואי כמ"ש רש"י ז"ל. דאיתא י' באיש וה' באשה כו' דאיתא בי' נברא עוה"ב ובה' עוה"ז. וכיון שחתם השי"ת י' במילה. זה עדות שבנ"י הם בני עוה"ב. דאיתא י' ע"ש המחשבה נאמר כי סוף מעשה במחשבה תחלה ולכן הברית תליא במחשבה וחתם באיש שבכחו להמשיך נשמה עליונה. וה' באשה שמביאה לידי מעשה. וזהו גן נעול היוד באיש. גל נעול ה' באשה. וכן דרשו בגמ' על השמינית זו מילה דתפילין ציצית מזוזה שבע ביום הללתיך ע"ש. והיא קדושה המתפשטת בז' מדות. ומילה היא למעלה מזה מעין עוה"ב. לכן היא בשמינית כמ"ש מי יעלה לנו כו'. והיא היו"ד שניתן לפנחס. ולפי שפינחס קינא על הזנות הוא אליהו שנאמר בו ויעל כו' בסערה השמים כמ"ש מי יעלה כו' השמימה. והוא עדות על כל הצדיקים שאפילו במיתתן קרויים חיים כמ"ש בן איש חי בשני עולמים:
 
Section 20
 
תרנ"ב
הנני נותן כו' בריתי שלום במד' גדול השלום שעולם מתנהג בו כו' כלי מחזיק ברכה כו'. ברית הוא הפנימיות ויסוד הנקודה שהכל עומד עלי'. ויש ברית בעולם שנה נפש. וכ' וכרות עמו הברית לתת כו'. לתת. מאי ב"פ לתת. אך כי יש נקודה שכל העולם תלוי בו ובזה חתם הקב"ה שמו. וא"י וירושלים וביהמ"ק הוא ברית העולם ולכן נק' ירושלים. ונק' שמו עליו כמ"ש ששמו ית' חקוק על אבן שתיה. וכ"א על הבית שנקרא שמך עליו. אכן כ"ז שהאומות היו בתוך ארץ ישראל לא הי' נגלה הברית רק בהסיר הקליפה. וכמו כן בימי בראשית כתיב מקודם תהו ובהו וחושך אח"כ יום הששי ויכולו חתם השי"ת שמו על גמר הבריאה שהי' בש"ק כמ"ש במד' ויכולו כשנעקר תהו ובוהו נראית מלאכת שמים וארץ. לכן נקרא שבת ברית ונק' שלום ע"י דמתעברין מיני' כל סט"א ונגלה הברית בזמן. וכמו כן בנפש יש ערלה שהוא תהו ובהו ובהסיר הערלה נגלה הברית ונק' שלום. וחתם שמו ית' באות ברית קודש כמ"ש ועל בריתך שחתמת בבשרנו. וכמו כן בא"י הי' מקודם תהו ובוהו ואח"כ זכו בנ"י להוריש אלה האומות ונגלה להם ברית שלום. ולכן מזכירין בברכת הארץ ברית בבהמ"ז כי ע"י הברית נכנסו לארץ. ז"ש וכרות עמו הברית. פירוש ברית המיוחד שכולל עולם שנה נפש. לתת כו' ארץ הכנעני כו'. ועי"ז לתת לזרעו הברית שנסתר בעולם כנ"ל. ובזה הברית שורה הברכה כמ"ש בשבת ויברך כו' יום השביעי. וכולהו ברכאין בשבתא תליין. וכן בציון שם צוה ה' את הברכה. וכן בנפש הברכה באות ברית דעביד תולדין וע"י הברית זוכין להמשיך נשמות מעולם העליון ונק' שלום כדאיתא לא נקרא אברהם אבינו תמים עד שנימול. ובמד' בדין הוא שיטול שכרו. דאיתא בעשרה מאמרות נברא העולם כו' להפרע מן הרשעים וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימים העולם שנברא בעשרה מאמרות הוא העדות שבנ"י מעידין ומבררין כי לה' הארץ ומלואה ועי"ז זוכין לשכר טוב שהוא ברית שלום והוא עדות שהקב"ה מעיד על בנ"י כמ"ש שם י"ה עדות לישראל י' באיש שהוא רומז לעוה"ב שנברא בי'. וברית מילה הוא הי' שהוא עדות שיש לישראל חלק בעוה"ב כמ"ש חז"ל כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב כו' ועמך כולם צדיקים כו'. וזה עצמו ענין הברית שהוא התקשרות עולם עליון בעולם הזה. וזה ניתן לבנ"י ע"י שמעידין כי הקב"ה מלכותו בכל משלה והוא המנהיג ומחי' כל. כמו כן הקב"ה מעיד עליהם שיש להם חלק בעוה"ב ויש להם כח להמשיך נשמות קדושות. וזו הי' רומז לעשרה מאמרות ועשרת הדברות. והנה דור המדבר היו הכנה לתקן כל הקומה לכל הדורות וניתן להם ברית הלשון בקבלת התורה בהר סיני במדבר. ועתה בסוף המ' שנה שהתחיל כניסתם לארץ ישראל הי' גמר התיקון בברית המעור שזה יסוד א"י וביהמ"ק כדאיתא יראה כל זכורך כו'. ולכן הי' כאן נסיון גדול בשטים שזה הברית הוא גמר הקומה. והכל הולך אחר החיתום. ובאמת ע"י שבמקום הזה גוברת הקליפה וסט"א לכן חתם בו הקב"ה בריתו בבשרנו שיהי' לנו כח בזה לגבור הסט"א. וכ' מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק וזהו רומז על המילה שהוא שמו ית' ובני ישראל צריכין להתאחז בזאת הברית והחתימה. וכפי רוב השמחה והשתוקקות שיש לאדם בבריתו אשר חתם בבשרנו כך יוכל לשמור אות ברית קודש. ובו אחז פינחס הצדיק דרכו כמ"ש ויקח רומח בידו הוא ו' זעירא שכל הרמ"ח איברים תלוין בו. וכמו כן כל איש ישראל כפי שמעלה בדעתו שחתם הקב"ה שמו ית' בבשרנו. ולכן צריכין לשמור אותו כמ"ש לא תשא כו' שם ה' אלקיך לשוא. כמו שצריכין לשמור הפה ע"י שכחן של ישראל בפה. כמו כן צריכין לשמור ברית המעור. וזה הברית מסייע לכל איש ישראל. ואיתא בילקוט אם אמרתי מטה רגלי חסדך ה' יסעדני ע"ש שדורש על מעשה שיטים שנכשלו בנ"י וניצולו ע"י פינחס והוא כנ"ל שבסוף הקומה בבחי' רגלים נמצא הסט"א. והקב"ה חתם בנו בריתו של אאע"ה. והוא חוט של חסד שכל מי ששומר בריתו נמשך עליו חוט של חסד של אאע"ה. וכמ"ש חז"ל שאברהם אע"ה מציל בנ"י מגיהנם והוא חוט של חסד הנ"ל. וע"ז כתיב גם כי אלך בגיא צלמות כו' כי אתה עמדי. פי' ברית מילה שהוא שמו ית' וחוט של חסד שע"ז רומז שם אתה כידוע. והמשכיל יבין דברים אלו ביותר כי עיקר כח המילה להמשיך בחי' חסד למטה. ולכן השומר בריתו נקרא חסיד. וזה הי' שבט לוי. לאיש חסידיך כמ"ש שימו איש חרבו על ירכו. מגדל עוז שם ה' הוא שבת מילה. עדות בנ"י על הקב"ה בשבת. ועדות הקב"ה עלינו במילה. וכ' צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ה' לא יעזבנו. ודרשו חז"ל מכאן שיצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום. ואלולי שהקב"ה עוזרו אינו יכול לו. וזה העזר הוא בבריתו שחתם בבשרנו כי הרשע מכתיר את הצדיק והרמז לעור משכא דחויא התלבשות הגשמיות. וזהו צופה מלשון ציפה כי הערלה היא קליפה הסובבת הגוף. אך הקב"ה נתן לו כח להסיר הערלה במקום אות ברית קודש. ובזה לא יעזבנו בידו. כמ"ש חסדך ה' יסעדני. כי אתה עמדי. כמ"ש לעיל:
הנני נותן לו את בריתי שלום. דאיתא יש קונה עולמו בשעה אחת. והוא ע"י מסירת נפש וזהו נקרא שעה אחת להיות כל הרצונות שבו בטלין לרצון אחד לעשות מצות הקב"ה כמו שהי' בפינחס שמסר נפשו לקנאות קנאת ה' צבאות. לכן ניתן לו כל השלימות. כי האדם נקרא מהלך שצריך לילך ממדריגה למדריגה עד שמוציא מכח אל הפועל כל השלימות מה שנברא עליו ומלאך נק' עומד כי הוא מתוקן ועומד על מה שנברא. וכאן כתיב ויקם מתוך העדה שנתקן כל הקומה שלו. וכן כתיב ויעמוד פינחס ויפלל שנעשה מלאך ה' צבאות וזכה אל השלימות בשעה אחת. ובאמת הוא מדה במדה מי שמוסר כל נפשו וכל מה שהי' ראוי לחיות עוד הכל מוסר לשמו ית'. נותנין לו משמים לתקן בשעה אחת מה שהי' מוכן לו לכל ימי חייו. ושעה אחת הנ"ל נמצא בכל איש ישראל כמ"ש אין לך אדם שאין לו שעה רק שצריכין לייגע עצמו כל הימים לזכות לאותה שעה ובמס"נ זוכין לה מיד כנ"ל:
 
Section 21
 
תרנ"ג
במדרש גדול השלום שניתן לפינחס כו' כלי מחזיק ברכה ע"ש. כי העיקר להיות האדם כלי מובן לקבל הברכה והוא ע"י שמירת הברית מילה דכ' בי' התהלך לפני והי' תמים. כי האדם יש בו רוחניות וגשמיות נפש וגוף. והנפש הוא פשוט כמו מלאך. אבל הגוף הוא מורכב מד' יסודות לכן אין בו השלימות. אך הקב"ה נתן לנו תורה ומצות וחוקים איך למצוא השלימות. והנה ע"י ברית מילה מקבל הגוף קדושה כמ"ש וצאצאיו חתם באות ברית קודש שהוא אות שיש חלק לגוף איש ישראל בקדושה. שיש ברית הלשון וברית המעור. ברית הלשון הוא התורה שהוא תיקון הנפש. ברית המעור הוא תקון הגוף שהרי הוא חתום בגוף האדם וכמו הנפש שיש בו רמ"ח ושס"ה מצות. כמו כן ע"י ברית מילה נמשך הארה מהמצות אל מלבוש הגוף. ולכן צוה להסיר הערלה שאין בו פנימיות ע"ז כתיב בדם בריתך שלחתי אסוריך מבור אין מים בו. פי' שהגוף הוא מלבוש ויש בו פנימיות הארת הנפש. אבל הערלה אין בו פנימיות והיא גוף בלא נפש לכן נק' בור אין מים בו. ולכן הוא מעכב שאין הארת הנפש יכולה להתפשט בגוף. ובנ"י בברית מילה נגלה להם הארת הנפש וזהו ברית המעור. וזהו המשל כלי מחזיק ברכה כי אם יש בו נקב א"י לקבל וצריך להיות הכלי שלם בלי נקב. וכמו כן הערלה הוא חלק הסט"א שנמשך אחר הקדושה ולכן אין הקדושה יכולה להתפשט שלא ירד לסט"א. אבל ע"י החותם אות ברית קודש נשמר הקדושה כמ"ש בור סיד שאינו מאבד טיפה. וזהו חותם היו"ד במילה כמ"ש ז"ל י' באיש ה' באשה. וע"ז כתיב שתה מים מבורך ה' באשה. ונוזלים מתוך בארך י' באיש. דכ' גן נעול זו בתולות גל נעול בעולות מעין חתום הזכרים ע"ש במד' שיה"ש. והכל חותם הנ"ל. כי הבתולה שנשמרת הוא הדל"ת ואח"כ מקבלת הארת היו"ד שבאיש ונעשה ה'. וגל נעול הוא רשימת היו"ד תוך הדל"ת ומעין חתום הוא היו"ד שרשום בברית מילה. וזהו ענין הב' מנינים המנין שמנה משה רבינו ע"ה עם אהרן הי' בחי' ברית הלשון להיות לכל איש ישראל חלק מיוחד באותיות התורה. ומנין השני הי' בחי' ברית המעור להיות לכל איש ישראל חלק בברית קודש. והנה זה האות הוא מאותיות התורה ויצא ללמד על הכלל כולו שיש רשימה מכל אותיות התורה באיש ישראל. ויש אותיות גדולות וקטנות. וכמו שחתם כ"ב אותוות בפה כן יש רשימות כ"ב אותיות בברית. והוא רשימות הנמשכין מרשימות שבפה. והם קרובין יותר אל הגוף. ולכן ע"י הברית נעשה כלי מחזיק ברכה כנ"ל:
 
Section 22
 
תרנ"ד
השיב את חמתי בקנאו כו'. כי יש שכיכת חימה בהתעוררות החסד והרחמים וזה מדת כהן חסיד המתחסד עם קונו. אכן פינחס בכח הקנאה והחימה השיב והמתיק הדין בשורשו. וז"ש שעשה פלילות עם קונו כי בהתגלות הפנימיות ועומק הדין הוא הרחמים כדאיתא כשיעמדו אברהם ויעקב מלהגן על בנ"י יעמוד יצחק ויצדיק את בנ"י בעומק הדין. ז"ש פינח"ס גי' יצחק. והוא בחי' ברית אש כמ"ש בריתי אקים את יצחק וז"ש במד' בדין הוא שיטול שכרו שנשתנה פינחס מכל הבריות שאינם יכולין לזכות בדין רק בחסד עליון כמ"ש לך ה' החסד כי כו' תשלם כו'. ופינחס זכה בדין לכן נתעלה בחיים למעלה. וענין היו"ד שניתוסף לפינחס לפי שנתקנא על חותם אות ברית קודש דאיתא שבטי יה עדות שחתם הקב"ה יו"ד באיש ה' באשה. ואות ברית קודש הוא היו"ד דאיתא עוה"ז נברא בה' ועוה"ב ביו"ד. ואות שבת ותפילין הוא בה'. ואות מילה ביו"ד. והוא עדות שבנ"י הם בני עוה"ב. וזה השם עדות לישראל שנמשכין אחר מעשה אבות ושבטים ואז חל עליהם חותם זה. וכאן ע"י הזנות נסתלק רשימת החותם וזכה פינחס להחזיר לבנ"י זה החותם. ואמרו חז"ל פינחס הוא אליהו דכ' השיב את חמתי. ושם כתיב והשיב לב כו' בנים כו' שהוא המקשר ומדבק בנ"י למדריגת אבותיהם ולכן אחר מעשה פינחס נמנו בני ישראל לבית אבותם. וזהו השלום שניתן לפינחס כי אות י' הוא שלום שאין בו הפסק וחלל כמו בכל האותיות ורומז אל הדביקות בשורש העליון:
 
Section 23
 
תרנ"ו
איתא בזוה"ק כי נתעבר נשמת נדב ואביהוא בפינחס. דהנה כתיב שם ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה כי'. ולא מצינו מפורש שבכו בית ישראל על מיתת נדב ואביהוא. ויתכן לרמוז על מעשה זו דכ' לעיני משה כו' כל עדת בני ישראל והמה בוכים. דהנה איתא שאמרו נדב ואביהוא עוד ימותו שני זקנים הללו ואנו ננהיג את הציבור. ובלי ספק ידעו כי המה מוכנים לטובת כלל בני ישראל אחר הנהגת מרע"ה ואהרן. והנה עתה היו חסרים אל הקהל. ולכן לא נתעלו עדיין למעלה שהיו צריכין לתקן דבר זה. ונתעברו בפינחס כי נקמה זו הי' מיוחד להם. ובכח זה הי' פינחס הממלא מקומם הנביא לבנ"י אחר מיתת משה רבינו ע"ה ועליו נאמר ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים כמ"ש חז"ל:
בענין המנין שחתם עליהם שם י"ה כמ"ש רש"י ז"ל. כבר כתבתי במ"א כי ע"י החטא בשיטים נעשה פגם בזה האות. וזה הי' עצה של בלעם הרשע כי ידע כי כניסת בנ"י לא"י בכח זה האות ברית מילה כמ"ש ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל. וזה הי' ראי' ג"פ יראה כל זכורך. ולכן החטיא אותם שלא יוכלו לכנוס לארץ ישראל וע"י פינחס שזיכה את בני ישראל נתקן זה האות וכן כתיב ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ:
 
Section 24
 
תרנ"ז
במדרש אלקי הרוחות לכל בשר ברוך חכם הרזים כו'. פי' שאלקותו ית' חל על כל ברי' באופן אחר כמ"ש אל שדי שיש די באלקותו לכל בריה פי' במדה מיוחדת ומצומצמת כפי כח הכנת כלי המקבל. וכן כל המתנות שנתן הקב"ה לנו הם בכלל ובפרט. כדאיתא נשמה יתירה יורדת בש"ק לכלל ישראל. ומ"מ בפרט יש לכל א' חלק כפי השייך לו. וכמו כן א"י שניתן לכלל ישראל. ובפרט לאלה תחלק שהי' חלק מיוחד לכל איש. וזהו שרמזו שהגורל הי' צווח כו' פי' שהי' מיוחד ונרגש כל חלק לבעליו. והנה מרע"ה הוא בחי' קהלת יעקב בכלל ולכן נמשל לאור החמה. אבל בחי' יהושע שחילק הארץ הוא בחי' פרט לכן נמשל ללבנה שהיא עם הכוכבים בחי' התחלקות האור לפרטים כנ"ל:
 
Section 25
 
תרנ"ח
צו את בני ישראל כו'. עד שאתה מצוני על בני צוה את בני עלי כו'. דכתיב עולת תמיד העשוי' בהר סיני. כי במתן תורה נתקן העולם וניתן לבנ"י הנהגה חדשה עפ"י דרך התורה. והנה בנ"י הקדימו נעשה לנשמע והי' תיקון העשוי' בהר סיני. ובכל יום צריכין לזכור מתן תורה בדיבור ובמעשה ועתה תפלות במקום תמידין איתקין שגם היא מלה דקיימא בעובדא דעקימת שפתיו חשוב מעשה. וק"ש הוא בחי' נשמע שמע ישראל. ותפלה בחי' נעשה. ובזמן המקדש הי' בפועל ממש שע"י הקרבן תמיד נתקרבו ונתדבקו בשורש עליון. ובחי' מרע"ה הוא התורה מן השמים התקרבות בנ"י למעלה בכח אתערותא דלעילא. והקרבנות הוא התקרבות באתערותא דלתתא. והגם שאחר חטא העגל נתקלקל נעשה. מ"מ נשאר תמיד כח עשרת הדברות. וזהו עולת תמיד העשוי' כו' פי' הכח שלא נפגם ע"י החטא. אבל יש זמנים שמתגלים כחות והארות שנאבדו ע"י החטא וזהו מוספין דשבתות ויו"ט דכ' על עולת התמיד. שאותן ההארות אין מתגלין לעולם רק בזמנים מיוחדים. ועתה בעוה"ר בוטל התמיד אפילו אותה ההנהגה שהי' קבוע לבנ"י לדורות נשתנית אחר החורבן. רק על ע"י התפלות מתעורר הארה זו בכל יום. ומקדימין ק"ש לתפלה כמ"ש מו"ז ז"ל כי מה שנתקלקל נעשה פי' הקדמת נעשה לנשמע. ועתה ע"י השמיעה זוכין לתקן המעשה ע"ש. ואמרו חז"ל תפלות אבות תיקנום וכנגד תמידין כו'. והכל ענין אחד כי האבות נתקרבו למעלה בכח מעשיהם והוא באמת הקדמת נעשה קודם קבלת התורה. ועתה זוכין לתקון העשיה בכח התורה. וזהו ק"ש ותפלה בכל יום:
 
Section 26
 
תרנ"ט
הנני נותן לו את בריתי שלום. במד' גדול השלום שניתן לפינחס. כי שלום הוא אחד מדברים שנקראו מתנה כמ"ש במד' בחוקתי. כי בעוה"ז חסר השלימות כמ"ש במד' שלום אמר אל יברא דכולא קטטה. אך כ' מי הקדימני ואשלם שע"י מסירת נפש נותן הקב"ה השלימות שהיא מתנה מעולם העליון. וכן שבת נק' שלום והיא מתנה טובה כמ"ש פורס סוכת שלום עלינו כי בכל ימי המעשה נברא דבר מיוחד וכמו כן כל הברואים יש בכל אחד ענין מיוחד לא ראי זה כראי זו ולכן נחסר השלימות. ושבת הוא כלל כל הבריאה. וכמו כן האדם נברא להיות כולל כל הברואים מראש ועד סוף והוא בחי' השלימות. אבל ע"י החטא הראשון ניטל מאדם כח השורש שלו שהוא כולל הכל. והוא אור הראשון שמאיר מראש העולם עד סופו. ועל פינחס זה אליהו נתקיים מי הקדימני שהרי מצד התורה הבועל ארמית אין בו חיוב מיתה ומ"מ קנאין פוגעין בו. והיא פסיעה למעלה מסדר המיוחד עפ"י התורה. ולכן משה רבינו ע"ה לא חייבו מיתה רק פינחס בקנאתו ומסירת נפשו וזכה אל השלום תחת כל השמים לי הוא פי' שזה בחי' שלום כמ"ש על אליהו מי עלה שמים וירד שהוא למעלה ולמטה. ותחת כל השמים יש לו דביקות בו ית' ואיני נפרד. ובאמת הוא בכח ברית מילה כמ"ש מי יעלה לנו השמימה ר"ת מיל'ה. ופינחס נקרא מלאך הברית ובתיבות השמים לי הוא. מילה. לי הוא תיבת אליהו:
ובמדרש שהיו השבטים מבזין אותו בן פוטי כמ"ש רש"י ובא הכתוב ויחסו אחר אהרן כי הכהונה ניתן לאהרן שהי' המיוחס ביותר מבני ישראל הוא ואלישבע אחות נחשון. ובאמת פינחס לא נמשח מצד שהי' בא מבנות פוטיאל. אך עתה זכה לכהונה. ועליו נתקיים טוב שם משמן טוב שזכה להתקרב בכח מעשיו. ויום המות מיום הולדו כי יצאתה נשמתו כמ"ש במד' ונעשה ברי' חדשה ומי שזוכה לתקן נפשו במעשיו גדול כחו ממי שנולד מיד מתוקן:
בפסוק את קרבני לחמי כו' העשוי' בהר סיני. כי בני ישראל נבראו להמשיך השפע מלמעלה כמ"ש אם שמוע כו' והייתם לי סגולה והם המקרבים כל העולם אל השורש. ובמד' אם ארעב לא אומר לך יש רחמן מוסר מזונותיו לאכזרי כו'. הענין כמ"ש בזוה"ק בפסוק שחת לו לא חייביא עבדו ולא עבדו. השפע הנמשך מלמעלה אינו פוסק. אבל אם אין זוכין אין יכולין לקבלה. ז"ש לחמי לאשי כו' תשמרו שיתמשך השפע למטה ע"י הקרבנות. והנה מרע"ה קודם הסתלקות סידר הקרבנות. שדרך הקרבנות מדריגה למטה מדרך התורה. והוא בחי' לחם מן הארץ, פי' שבא ע"י התעוררות התחתונים כמ"ש במ"א. ואח"כ כשחרב ביהמ"ק אנשי כנה"ג תיקנו תפלות במקום תמידין שהוא מדריגה למטה מהקרבנות. ולעולם בנ"י צריכין למשוך השפע מלמעלה. ויש היכלות ושערים שנפתחים בכח התורה ויש בכח הקרבנות ויש בכח התפלות:
 
Section 27
 
תר"ס
ענין היו"ד שניתוסף לפינחס. שהוא אות שלום כי באות יו"ד אין חלל והפסק כמו בכל האותיות. וכמו כן באות ו'. והם ב' שלימות כמ"ש שלום שלום לרחוק ולקרוב. ואיתא בזוה"ק לרחוק זה יעקב ולקרוב זה יוסף. והם ב' שלימות יעקב עושה שלום בין אברהם ויצחק. והוא שכ' ושבתי בשלום אל בית אבי למתק דיני יצחק. וכמו כן יוסף עושה שלום בין השבטים. ואיתא כי פינחס גי' ר"ח כמו יצחק. והי' בחי' מדת הדין והכהונה הוא בחי' החסד וניתן לו במתנה הכהונה. והוא כמ"ש כשישראל זוכין אף השמאל נעשה ימין. וכן יש מזה בזוה"ק כי לכך הוצרך להנתן לו הכהונה דמאן דקטיל נפשא פסול הוא לכהונתא. והרמז כמ"ש שהי' בחי' מדה"ד. וכ' עושה שלום במרומיו הקב"ה עושה שלום בין מלאכי החסד והגבורה. וכמו כן יש מלאך אחד שיש בו ב' המדות. וכמו כן פינחס בעוה"ז ניתן לו ברית שלום להיות כהן אעפ"י שהי' בו בחי' הדין כנ"ל:
בפרשת התמידין ומוספין עולת תמיד העשוי' בהר סיני. כי בני ישראל צריכין להעלות העולמות בכל יום. וזה הכח קיבלו בהר סיני בקבלת התורם שהי' תיקון על חטא הראשון שבשבילו ירדו העולמות ועלי' זו הי' הכנה על כל הדורות. ולולי שחטאנו היו נשארין לעולם במדריגה זו כמ"ש אמרתי אלקים אתם ובני עליון כולכם. כי אדם נק' מהלך שבכל שנותיו הולך ממדריגה למדריגה עד שבא אל השורש. ואז נקרא עומד כמו מלאך שעומד במדריגה המיוחד לו. ובסיני כ' ויעמדו. וכ"כ יום אשר עמדת לפני ה' כו' בחורב. וכן עבודת המקדש בעמידה כמ"ש לעמוד לשרת. וכן תפלה במקום קרבנות נק' עמידה שהיא להתעלות בכל יום עד השורש בכח קבלת התורה שמצוה לזכור לעולם יום אשר עמדת בחורב. ומ"ש חז"ל שאמר הקב"ה למשה עד שאתה מצוני על בני צוה בני עלי הם ב' הבחי' ה' האמרת וה' האמירך. וב' אלו מתחדשין בכל יום בחירת הקב"ה בישראל והתעלות בנ"י להתקרב אל השורש כנ"ל:
 
Section 28
 
תרס"א
בענין המנין אחר מעשה פינחס שחתם עליהם השם שמעיד עליהם שהם בני אבותיהם כמ"ש רש"י ז"ל דהנה ירושת ארץ ישראל תלה הכתוב בברית מילה כמ"ש במד' על מנת ואתה את בריתי תשמור וכ"כ וכרות עמו הברית כו' לתת לזרעו כו'. דכ' כח מעשיו הגיד לעמו זה הכח ע"י ברית מילה להמשיך נשמות קדושות מן השורש. וזהו כח מעשיו של הקב"ה הנשמות כדכ' ונשמות אני עשיתי. וכ' וייצר ב' יצירות בזה ובבא. וצורה זו להיות כלול משני יצירות ניתן רק לבנ"י בכח ברית מילה. וע"ז כתיב עם זו יצרתי לי כו'. וז"ש לתת לזרעו הנמשכים אחריו כי גם ארץ ישראל הוא דבוק בשורש העליון וכמ"ש כעיר שחוברה לה יחדיו לכן אין זוכין לא"י רק בנ"י כמ"ש ועמך כולם צדיקים כו' יירשו ארץ. וגם הרשעים הבינו זאת. לכן יעץ בלעם הרשע העצה להחטיאם בזנות. ובכח זה ואגרשנו מן הארץ. ופינחס תיקן זה החטא והחזיר רשימות הברית בבנ"י. וזה העדות שהם בני אבותיהם פי' שנמשכים אחר האבות. דבלא"ה אין מובן מה שהם בני אבותיהם. פשיטא דהבן של אביו והחשש רק על האם שזינתה. רק הפי' שהם זרע אברהם יצחק ויעקב שהנשמות נמשכו ממקור ישראל. וזה תלוי בשמירת ברית מילה כמ"ש כח מעשיו הגיד. רמז לדבר הגיד הוא גיד המיוחד בחי' נהר דנגיד ונפיק. הגי"ד גי' כ"ב. כ"ב אותיות התורה שנרשמו בנפשות בנ"י בכח ברית מילה. ובכח זה לתת להם נחלת גוים:
בענין הברית שלום שניתן לפינחס וניתוסף לו היו"ד. כי זה חותם אות ברית קודש ונק' שלום שמו של הקב"ה וכמו כן אות השבת שנק' שלום שהוא התכלית של מעשה בראשית כדאיתא במד' משל לטבעת שאין עליו חותם וכשבא שבת נעשה החותם. כי כל מעשה בראשית בריאת הקב"ה והוא כמו כתיבה והשבת החתימה שהוא תכלית השטר שחותם שמו עליו כן הבריאה רק הכנה לעוה"ב שהוא התכלית כמ"ש עוה"ז דומה לפרוזדור בפני עוה"ב א"כ עוה"ז רק הכנה והתכלית הוא עוה"ב. ולפי שבנ"י הם בני עוה"ב ניתן להם חתימת אות ברית ואות שבת שהוא מעין עוה"ב ולכן נק' שלום שהוא הגמר ותכלית והשלמת הכל. וכמו שאדה"ר הושם בג"ע שזה הי' מקומו ואחר החטא נתגרש משם. ולכן א"י לבוא לעוה"ב רק ע"י השתנות המיתה לפי שערלת הגוף הוא מסתיר שאין הנשמה מאירה בתכלית השלימות וע"י המילה זוכין לעוה"ב. ופינחס שהי' ניתקן לגמרי לא טעם מיתה וקבורה ונכנס לעולם העליון בלי השתנות כמו שהי' קודם החטא ועולה ויורד כמ"ש מי עלה שמים וירד. וכמו כן בכל איש ישראל לפי שמירת הברית שבו כך הוא מוכן לעוה"ב. ועמך כולם צדיקים ובני עוה"ב. אך שיש ע"י צער וחיבוט הקבר. וכפי מה ששומרין הברית נכנסין לעולם העליון בנקל יותר:
 
Section 29
 
תרס"ג
המשך הפרשיות מבנות צלפחד והעברת נחלת אביהם להם. ואח"כ עלה אל הר העברים כו' קח לך את יהושע כו' וסמכת כו' ידך עליו אח"כ פ' התמידין ומוספין שדרשו חז"ל צוה את בני עלי. דהנה חז"ל אמרו פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה זקנים שבאותו הדור אמרו אוי לבושה זו אוי לכלימה זו. כי בחי' מרע"ה הוא עלמא דדכורא והוא פני חמה. ויהושע בחי' לבנה שאין לה מגרמה כלום רק שמקבלת מאור החמה והיא בחי' תורה שבע"פ דלית לה מגרמה כלום רק ע"י דרשות מן התורה הוציאו חכמים כל התורה שבע"פ. וזהו כל האסמכתות שסמכו חכמים מן התורה והוא כענין וסמכת כו' ידך עליו. והוא בחי' נוקבא המקבלת מן דכורא ולכן אמרו אוי לבושה זו דמאן דאכל דלאו דילי' בהית לאסתכולי בי'. ובאמת העברת הנחלה לבת הוא עפ"י הנהגת באי הארץ בחי' יהושע ובחי' נוקבא. ולכן נעלם זה הדין ממרע"ה ואמרו חז"ל דין שאין אתה יודע הנשים דנין אותו. כי זה המשפט בא מבחי' נוק' ומרע"ה הי' בחי' בן. וז"ש במדרש בנות צעדה עלי שיר שנעשה הירדן כחומה בפני משה שלא יכנוס לארץ לפי שהתחיל בחי' עלמא דנוקבא. וכעין זה כתב בזוה"ק ויחי דלכן נתעלה יוסף ולא הי' במדריגת השבטים לפי דבנות צעדה ולא בנים ויוסף מעלמא דדכורא למעלה מזו המדריגה וכן הוא במשה רבינו ע"ה. וז"ש עלה אל הר העברים שהוא עצמו בחי' העברת נחלה לבת ולכן לא נכנס לארץ ישראל. והטעם שכ' בתורה כאשר מריתם פי כו' להקדישני במים לעיניהם הוא עצמו ענין זה כמ"ש במ"א כי הקב"ה רצה שיזכו בנ"י בעצמם אל המים. ז"ש לעיניהם. ואם היו נמשכים בנ"י אחר מדריגת משה רבינו ע"ה והיו רואין בעיניהם המים היוצאין מן הסלע. הי' מרע"ה נכנס עמהם רק כי לא [*הי'] יכול מרע"ה להמשיך אותם אחר מדריגתו ולכן הכה הסלע בכחו כמ"ש להם המן הסלע כו' נוציא לכם שלא היו ראוין לכך ומאן דאכל דלאו דילי' בהית לאסתכולי. ולא הי' מקוים ודברתם אל הסלע לעיניהם. והי' זה אות שאין נמשכין אחר מדריגת מרע"ה רק בעלמא דנוקבא לכן לא נכנס מרע"ה עמהם שהי' במדריגה שלמעלה מזו כמש"ל. וזה ג"כ חתימת השם במנין זה שמעיד עליהם עדות לישראל. ובמנין הראשון לא היו צריכין לזה דכ' מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב. אבל יש מדריגה למעלה מזו אשרי אדם עוז לו בך שדור המדבר היו בעצם תורה כמ"ש קוב"ה ואורייתא וישראל כולהו חד. ועתה ירדו מזו המדריגה והוצרכו להשגב במגדל עוז שם ה'. וכן הוא בחי' הקרבנות להקריב ולהעלות העולמות והשמות כדאיתא בזוה"ק. וכ' עולת תמיד העשוי' בהר סיני שאז הי' נתקן העולם וע"י התמידין בכל יום נתקן העולם. אבל בקרבן שבת כתיב על עולת התמיד. שהוא בחי' נשמה יתירה והתחדשות. ולכן בכל יום כבש בבוקר וכבש בין הערבים ובמוסף שבת שני הכבשים קרבן א' מעין עוה"ב דכ' יהי' ה' אחד ושמו אחד. ובגלות כתיב לבד בך נזכיר שמך פי' בזוה"ק שמות דהוא בפרודא. ומעין זה בעסק התורה דכ' עוז לו בך פי' הר' ר"ב ז"ל שיהי' לימוד התורה בדביקות אלקות ובאמת התורה שמותיו של הקב"ה ועתה לבד בך נזכיר שאין מרגישין חיות אלקות בהתורה כמו שהיה בדור המדבר כמ"ש לעיל. וע"ז נאמר פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך זכירת יום מתן תורה ששם ראו כח אלקות. את הדברים אשר ראו עיניך כמ"ש רואים את הקולות. וכמ"ש חז"ל אנכי אנא נפשאי כתבית יהבית. וזהו עוז לו בך כמ"ש לעיל:
 
מטות
 
 
 
Section 1
 
תרל"א
ב"ה מטות בקיצור
במדרש ונשבעת כו' אם יש בך מדות הללו כאותן שנקראו יראי ה' כו' האיך אפשר להדבק בשכינה כו' ע"ש. פי' שנקראו שמם על היראה ע"כ שהיראה עיקר פנימיותם שאין בהם מקום בלי יראתו ית'. א"כ גם דבר רשות שלהם מצוה הוא. וז"ש יהיו בך כל המדות כו' בך דייקא לא בדרך ידיעה חיצונית רק להיות כל מעשה בהתקשרות חיות פנימיות מהשי"ת. וזהו עיקר פי' יראה פנימיות. וז"ש ובו תדבק שאין הפי' ע"י פרישות. כי מצד עצם הפרישות הלא אש אוכלה כו'. רק ע"י שיהי' כל מעשה גשמיות ג"כ רק לשם שמים. זהו ההתקרבות אליו ית'. וז"ש אל ראשי המטות ג"כ הפי' שמטין הכל להפנימיות שמקרבין כל דבר לשורשו. וכן בפשיטות האבות הם שורש והתחלה והשבטים ההתפשטות וראשי המטות הם שמחברין כלל ישראל בשורש הי"ב שבטים שדבקין בההתחלה כנ"ל. ושבועה ונדר הוא הסכמה ברצון האדם כנודע וזה לא צריך להיות רק לדבר מצוה. אבל מי שאין דברי רשות שלו לשם שמים בלבד אין לעשותו בהסכם וכוונה פנימיות רק עפ"י ההכרח:
במדרש ומקנה רב כו' ג' מתנות כו' בזמן שבאין בכח התורה והם מתנת שמים כו' חוטפין לעצמם כו'. אף כי הכל מהשי"ת. מ"מ לפי הידיעה שיודע האדם היטב שכל אשר לו מהשי"ת. כמו כן נתגלה אצלו הפנימיות חיות מהשי"ת. וכן להיפוך שחוטף לעצמו שחושב כחו ועוצם ידי כו' עי"ז נסתר באמת כח השי"ת שצפון בכל דבר:
 
Section 2
 
תרל"ב
במדרש נשבעתי ואקיימה כו' ברש"י משה נתנבא בכה אמר ה' מוסיף עליהם שנתנבא בזה הדבר כו' א"כ למה נחשב לו נבואתו בכה אמר ה'. אך כי יש יתרון ג"כ בבחי' כה שהוא להביא ההארה למקום החושך ג"כ במקום שא"י להיות בירור והתגלות כראוי רק דרך דמיון ורמז ומשל. ובחי' זו היא בכל עולם הזה שכל דבר הוא מכוון ומרמז לדבר עליון בחי' כה כנ"ל. ומרע"ה בחי' זה הדבר שהי' למעלה מהטבע מקום שאין שם רק הארת כבודו ית'. וכן היו בנ"י בשעת מתן תורה רק אחר העגל כ' ויתנצלו כו' את עדים כו' הוא בחי' הארה האמיתית מלשון עדות ובירור שהי' נגלה להם האמת בחי' זה הדבר כנ"ל. ואיתא כי בשבת מחזיר מרע"ה לישראל הכתרים של הקדמת נעשה לנשמע והוא כנ"ל שבשבת נגלה ומבורר כדאיתא בזוה"ק שבת סהדותא איקרי שבנ"י מעידין בשבת שהשי"ת ברא הכל ומחי' הכל ושבת הוא בחי' זה הדבר כנ"ל ובחול בחי' כה להיות כל מעשה לשם שמים אף שנסתר האמת כנ"ל. וגם השבת תלוי בימי המעשה כי ע"י בחי' כה שהיא אמונה זוכין לשבת בחי' אמת זה הדבר כנ"ל וכמ"ש במ"א. והעצה לבוא לבחי' זה הדבר הוא הרצון בהסכמת כל המדות להיות רק לה' כמ"ש אא"ז מו"ר ז"ל פי' שבועה התאספות כל הז' מדות רק לזה הדבר כו'. וצריך שלא יעלה על הדעת שכשאינו מבורר אצלו כראוי האמת. התאספות הרצון יהי' נק' שקר ח"ו. כי אינו כן. שיש בכל איש ישראל רצון אמת בלתי לה' לבדו. ולזאת מי שמייגע עצמו לבוא לנקודה האמיתיות אף בדמיונות הוא אמת לאמיתו כי בעוה"ז דשקרא צריך להיות ע"י דרך זה שהרגל נעשה טבע עד שמגיע אל האמת וזהו בכלל נשבעתי ואקיימה כנ"ל [כה וזה הדבר כנ"ל]:
 
Section 3
 
תרל"ג
במדרש ונשבעת חי ה' באמת במשפט ובצדקה כו' אי אתה רשאי לישבע כו' ה"א תירא כאברהם יוסף כו' אותו תעבוד כו' מפנה עצמך לד"ת כו' ובו תדבק משיא בתו לת"ח ומהנהו מנכסיו כו'. כי איך יוכל בו"ד לישבע בחי ה'. רק באמת יש לו לכל דבר חיות מהשי"ת. ומי שיודע זה היטיב ואין לו חיות רק ממנו ית' הוא אצל האמת לידע כי בהסתלקות שורש החיות שהוא א' נשאר הכל בלי חיות. וזה נותן יראת שמים כמ"ש ז"ל כי הרקיע עומד נקרש ע"י פחד ממאמרו ית' וכן ירא ה' לאמיתו כאברהם כו' היראה נכללת בכל מקום בגופו ואין לו מקום בלי יראה שהוא חיות כל גופו [והוא מרכבה להשי"ת] וזהו תיקון הגוף. במשפט פי' על החכמה והדעת שבנפש האדם לבד שיודע והוא אצל האמת צריך להיות כל מעשיו במשפט רק להשי"ת [כמ"ש שמן על ראשך אל יחסר] וזהו אותו תעבוד שצריך האדם להוסיף משכלו איך לעבוד ליוצרו כי תיקון הגוף כנ"ל אינו התחדשות רק להיות אצל האמת כנ"ל. וזהו תיקון הנפש והשכל שבאדם. ובצדקה הוא העשירות שהוא חוץ מגוף ונפש ואינו נברא עמו. וזהו דרך ללמוד איך להתדבק בהשי"ת אף כי אש אוכלה הוא. רק כמו שהממון מתדבק באדם אף שאין לו שייכות אל האדם וכיון שהוא חוץ ממנו ע"י שנותן הממון עבור מצות השי"ת ומניח מלהתדבק בו עי"ז יוכל להתדבק בו ית'. כי הכל במדה כמו שאדם נותן מה שנדבק בו כן יוכל להתדבק במה שלמעלה מהדרגתו. וג' הנ"ל הם ג' מתנות שכ' במדרש גבי בני גד גבורה חכמה עושר. והם גבורה בגוף וחכמה בשכל ועושר לבד מהגוף. והוא כמו בכל לבבך נפשך מאודך. ואח"כ זוכה להיות מתעורר חיות הפנימיות בדיבורו. ולכך חל שם שמים על דבורו ונאמר לא יחל כי בהסכמתו חל ציוי השי"ת שנעשה מדיבורו איסור מצד חלק אלקי שיש בו כנ"ל. שאח"כ כתיב והי' הד' האלה כו' על לבבך כו' שכשמתקן גופו ונפשו שורה רוח הקודש בקרבו ומאירין דברי תורה בלבו עד שדבורו עושה רושם כנ"ל:
במדרש חוטפין להם כו'. אף שכל דבר הוא רק מהשי"ת. רק מדייק בזמן שבא בכח התורה כו'. אבל אח"כ נשכח זאת באדם. ועי"ז אין לו קיום. כי כפי מה שזוכרין שהוא מהשי"ת זה קיומו. וז'"ש מקנה רב הי' כו':
 
Section 4
 
תרל"ד
במדרש ונשבעת חי ה' באמת כו' ע"ש. ובשמו תשבע הוא ג"כ בכלל המצוה כי הוא כבוד שמו ית' שנשבעין בו ע"י שיודעין שהוא אמת בכל הצדדים. אעפ"כ אין לכל אדם להשתמש בשמו רק אחר שנתקיים בו כל המדות שכ' במדרש. ואאו"ז מו"ר ז"ל פי' ענין השבועה שע"י שרוצה האדם לקבל עליו דבר זה בכל לבו והוא שבועה התאספות כל השבעה מדות שבאדם עי"ז חל עליו שם שמים. וכ' חז"ל משביעין אותו תהי צדיק כו'. וכי שייך בנשמה שבועה בנקיטת חפץ. רק הפי' שמתברר לו אז שאין לו חיות רק מהשי"ת ורוצה בכל כחו לתקן שליחותו בעוה"ז רק לעשות רצון בוראו. וכן בשבת קודש נקרא שבועה לכן בשבת ניתנה תורה לישראל. ואיתא נשבע ועומד מהר סיני והפי' ג"כ כנ"ל שבהר סיני נתברר ג"כ אצל כל איש ישראל שאין לו חיות רק מהשי"ת כמ"ש אנכי ה' אלקיך וזהו נקרא שבועה כנ"ל. וכן בש"ק כי בכל יום יש מדה מיוחדת ובשבת קודש מתבטלין כל המדות אליו ית':
לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. כי כחן של ישראל רק בפיהם כי כתיב ויפח באפיו נשמת (רוח) חיים. ולכן בכח האדם ע"י דברי תורה שמוציא מפיו להטות עצמו אליו ית'. ולכן מצוה לקרות שמע בכל יום ב"פ וכן שאר ברכות ותפלות שתקנו חז"ל. אך התנאי לזה כשאין אדם משנה בדיבורו כמ"ש לא יחל לא יעשה דבריו חולין מכלל שדבריו הם קודש בעצם ע"י קדושת השי"ת שנתן בכל איש ישראל וכפי מה שהאדם שומר פיו כן זוכה שכל היוצא מפיו יעשה שיועיל לו הקבלה והתפלה בפיו שיהי' כן:
 
Section 5
 
תרל"ה
במדרש ונשבעת חי ה' באמת במשפט ובצדקה ה' אלקיך תירא ואותו תעבוד אין לך עבודה אחרת כו' ובו תדבק וכי אפשר אלא עוסק בפרקמטיא ומהנה ת"ח מנכסיו כו'. דכתיב לא יחל דברו פרש"י לא יעשה דבריו חולין מכלל שהדיבור הוא קודש כי הוא מהבל ורוח שבאדם דכ' ויפח באפיו כו' ויהי כו' לנפש חי' לרוח ממללא נמצא שרוח האדם הוא קודש. אך זה נמשך כפי מדריגת האדם שיודע זאת ומבטל כל חיותו לחי החיים כמאמר השבועה חי ה' שיהי' זה באמת. וזה ה' אלקיך תירא ע"י שהוא אצל האמת ויודע ומכיר שאין לו קיום בלתי חיות הבורא ב"ה וב"ש. ובמשפט הוא שמלבד הידיעה צריך להיות נגמר המעשים להיות נמשכין אחר הידיעה וזהו אותו תעבוד שהוא עבודת האדם תמיד לשפוט כל מעשיו ותנועותיו שיהיו בלתי לה'. וצדקה הוא לפנים משורת הדין וז"ש ובו תדבק ומפרש שמהנה ת"ח מנכסיו. ואף שמדבר בכאן מזה שהוא ירא שמים כאברהם ואין לו עבודה אחרת כו' א"כ הוא צדיק נפלא. עכ"ז אינו יכול לבוא לדביקות רק באמצעיות שמהנה לת"ח מנכסיו. גם כי יוכל להיות גדול מאותו ת"ח. ועי"ז עצמו בא לדביקות ע"י שיודע ומבין שמצד מעשיו א"י לזכות לדבק בו ית' ועושה מעשים טובים לצרף עבודת אנשים אחרים בזכותו והוא חסיד המתחסד עם קונו. ונסמכה פרשת נדרים לפרשת קרבנות תמידין ומוספין סוף פ' פינחס להודיע כי בכח פיהם של ישראל בשיח שפתותינו להיות לפניו לריח ניחוח בזמן החורבן כאלו הקרבנו כו' לכן לא יחל כו':
במדרש על יהושע ימים רבים עשה מלחמת כו'. לתרץ מעשה יהושע נראה כי זמן מלחמתן של ישראל הם מקבלין כח וחיזוק כענין שכתוב לחמנו הם וכ' על אנשי המלחמה שיניך כעדר הקצובות שנק' אכילה כמ"ש ואכלת כו' אויביך ולכן הי' כוונתו לטובה. אך מרע"ה ששנא כ"כ הרשעים שלא [*הי'] יכול לסבול שיהיו קיימים אף שעה אחת אף שיצמח מהם טובה. וכן צריך להיות אדם השלם:
 
Section 6
 
תרל"ח
ב"ה מטות מסעי
וידבר משה אל ראשי המטות כו' במדרש ונשבעת חי ה' באמת כו' אם יש בך מדות הללו כו'. פי' לכך נאמר ראשי המטות שרק לצדיקים מותר השבועה. כי הנה באמת עיקר מצות נדר ושבועה הוא עפ"י מאמרם ז"ל מנין שנשבעין לקיים המצות שנא' נשבעתי ואקיימה כו'. פי' שע"י השבועה והנדר שאדם מקבל עליו לעשות המצוה קבלה זו נותנת לו כח לגמור המעשה כמו כל מצוה שהיא כח וסיוע מהבורא ית'. אשר קדשנו במצותיו וצונו. כמו כן ע"י השבועה נאמר ככל היוצא מפיו יעשה וזה כחן של ישראל בפה ולכן אנו מקבלין עלינו עול מלכות שמים בכל יום. וגם שבע ביום הללתיך ז' ברכות דק"ש הוא באמת שבועה שאדם מקבל עליו בכל יום לקיים מצות הבורא ית' ומחדש השבועה שמושבעין ועומדין עליו מהר סיני וקבלה זו בכחה להטות כל נפש האדם להבורא ית'. ומכש"כ ראשי בני ישראל שעל ידי דיבורם וקבלת מלכות שמים שהם מקבלים עושים רושם והטי' לכלל לבות בנ"י לכן נקראו ראשי המטות. וכ' זה הדבר כו' שנמסר בידם כח הדיבור שחל על דבריהם שם שמים ביותר כנ"ל:
במדרש ומקנה רב ג' מתנות כו' בזמן שהם מתנת שמים כו' דכתיב הכל עשה יפה בעתו. ובאמת כל המעשים ממש שאדם עושה הכל מוכן הוא לו. אבל לכוון לעשותו בשעה הראוי' הוא עיקר העבודה. וז"ש בזמן שהם מתנת שמים. ובודאי חלק זה הי' מוכן לבני גד ובני ראובן אבל הי' בא להם אחר חלוקת הארץ ואז הי' טוב להם. ומרע"ה התנה עמהם שאחר שיעברו חלוצים יקחו את חלקם וע"י שהקדימו לשאול חלקם נענשו לבסוף כמ"ש במ"א באורך:
 
Section 7
 
תרל"ט
במדרש ונשבעת חי ה' באמת במשפט ובצדקה. כבר כתבתי כי אלה הג' הם בחי' בכל לבבך נפשך מאודך. כי באמת בחי' נפשך שהוא חיות הפנימיות. במשפט בחי' לבבך שיש ב' לבבות וצריך בירור ומשפט. בצדקה בחי' מאודך. אח"כ והיו הדברים כו'. שאחר תיקון הגוף והנפש יכולין לקבל דבורי התורה. כי באמת כל התורה שמותיו של הקב"ה ואלה הדיבורים של התורה הקדושה מדבקין לבות בני ישראל אליו ית'. ולכן והגית בו יומם ולילה. וכן מצות ק"ש ותפלה ודברת בם שמוסיפין חיות אל. וע"י הקבלת מלכות שמים בכל יום בפה מלא מסייעין אלה הדיבורים להיות נמשך המעשה כפי הקבלה כמ"ש נשבעתי ואקיימה ונודרין לקיים את המצות. והנדר מסייע. כמ"ש ככל היוצא מפיו יעשה. והוא הבטחה ג"כ כי יוכל האדם לקיים אח"כ במעשה כפי הקבלה בפה ולכן כתיב ככל ולא כל. כי באמת המעשה רחוקה מאוד מהרצון והקבלה רק שע"י הקבלה יכולין להדמות המעשה אל הקבלה כנ"ל. אכן כפי תיקון הנפש כך יכולין לעורר בפה. כי יש בחי' דצח"ם ואדם כולל הכל. ואחר תיקון דצ"ח יכולין לבוא אח"כ לבחי' הדיבור שהוא למעלה מהכל. וג' בחי' הנ"ל הם בחי' דצ"ח שבאדם ואח"כ זוכין לדיבור כנ"ל כי הדיבור צריך להנהיג מדריגות התחתונות וכשכולם כפופים אליו חל שם שמים על הדיבור. ובכל יום יש שבועה זו כמ"ש שבע ביום הללתיך והוא קבלת מלכות שמים. ובש"ק ג"כ נקרא שבועה על ידי שכל ששת הימים מתאחדין בי' חל עליו שם שמים. וכפי תיקון ימי המעשה יכולין לקבל השבת. וששת הימים הוא ג' בחי' הנ"ל. והמ"י. לכן כתיב בשבת ודבר דבר שלא יהי' דבורך בשבת כדבורך בחול. שבשבת מתעלה הדיבור כנ"ל. ומה"ט מומחה מיפר כמו שכל בחי' דצ"ח כפופים למדבר כן במדבר עצמו יש כמה בחי'. וזה דיבור של החכם שליט על הדיבור הזה. וכפי מעלת האדם כך יש כח בדיבורו. והרמז כל עמל אדם לפיהו. וכפי התיקון בכל יום מתעלה הדיבור ויכולין אח"כ לקבל יותר עמ"ש בדיבור. ונתקן הנפש עי"ז הקבלה ביותר ויש אח"כ כח לקבל יותר וכן הולכים המדריגות בכל יום ויום וכן השבת אחר ימי המעשה תמיד. וככל היוצא מפיו בשבת כן יעשה בימי המעשה כנ"ל:
במדרש ג' מתנות כו' בזמן שהן מתנת שמים כו'. כבר כתבנו מזה כי בודאי מוכן הי' חלק זה לבני גד ולבני ראובן. אבל הרצון שגם אותו החלק המוכן לאדם יחפוץ לקבלו ע"י התורה. וזהו עיקר עבודת האדם כי הבורא ית' ברא העולם בטבע ומוכן לכל אחד לפי מזלו. אבל בנ"י צריכין להעלות הכל אליו ית' למעלה מן המזל וצריך שיהי' הרצון לקבל מתנת שמים ובכח התורה. ואז הוא דבר של קיימא. לכן איתא שצריכין להתפלל בכל יום על מזונות אף מי שאינו מחוסר פרנסה כי עיקר עבודה שבלב זו תפלה הוא על שאין חסר לאדם. כי מה שחסר לו לגרמו הוא מבקש. רק חכמים קבעו י"ח ברכות על כל הצורך לאדם שיברר שהכל ממנו ית' ויבקש שמאתו ית' יבוא לו אלה הדברים שלא יהי' צרכיו נפרדין ח"ו מן שורש החיים. ואז כשהם מתנת שמים ובאים בכח התורה ע"ז נאמר טוב אחרית דבר מראשיתו כשדבוק בראשית שורשו והוא התורה שנקרת ראשית ע"י שכל הדברים שרשם וראשיתם בתורה. וכמו כן בחלק בני גד וב"ר אעפ"י שהי' מוכן להם הואיל ולא הוטב בעיני מרע"ה שהוא שורש התורה מוכח שלא הי' הרצון שלהם דבוק בשלימות בכח התורה ולכן לא נתקיים בידן:
 
Section 8
 
תר"מ
פ' מטו"מ
בענין בני גד וב"ר כתבתי במקום אחר בשם הרב מפרשיסחא ז"ל פי' מקנה רב שהי' להם קנין דביקות במרע"ה ע"ש. וי"ל עוד כי רצו בזה כדי שיהי' להם החלוקה עפ"י מרע"ה בעצמו. ולזה הטעם רצה מרע"ה ליכנוס לארץ ישראל שאם הי' הוא המחלק להם לא הי' נשאר מהכנענים והי' חירות עולם. לכן מסר להם הגבולים שהיא התחלת קניית הארץ כי הגבולים הם הקצוות מקום דביקות בהשורש כמ"ש במ"א ובכח זה ניתן להם כל הארץ. ובני גד וראובן רצו שיהי' משה רבינו ע"ה המחלק להם חלקם כנ"ל:
 
Section 9
 
תרמ"ב
במדרש ונשבעת חי ה' באמת כו'. כי הנה עיקר השבועה בשמו ית' הוא לסייע לעובד ה' כמ"ש נשבעתי ואקימה כמ"ש רז"ל מזה שנשבעין לקיים המצות. וע"ז נאמר מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב. וגם לאנשים פשוטים מישראל התעסקות בדברי תורה ותפלה נותן להם קדושה ומסייע להם לטהר לבם. מכש"כ לגדולים שבישראל כענין שיש בעליונים כדאיתא במדרשים שאין להם רשות לעלות כל כך ומשביעין את הכתר ועולה לראשו של מלך כמו כן בצדיקים האמיתים השבועה בשמו ית' עומדת להם בשעה הצריכה להם. אבל לא כל מי שרוצה ליטול את השם יטול. רק כדמפרש במדרש ה' אלקיך תירא כו' תעבוד כו' תדבק כו' אח"כ בשמו תשבע ולכן מסר כח השבועה לראשי המטות. עכ"ז גם לקטנים שבישראל הקבלה שמקבלין בפה עול מלכות שמים בכל יום הוא ג"כ שבועה כמ"ש שבע ביום הללתיך על ק"ש וברכותי' בכל יום. וקבלה זו מסייע להם שניתן להם כמו כן סיוע מלמעלה כענין שאמרו שמשביעין את האדם קודם שבא לעולם תהי צדיק כו' כן הקב"ה מחדש בכל יום מעשה בראשית ומשביעין לאדם בכל יום על זה וז"ש אשר אנכי מצוך היום. אך זה תלוי בהתעוררות התחתונים כדכ' את ה' האמרת וה' האמירך. וז"ש ידור נדר השבע שבועה לאסור איסר כי ע"י הקבלה מלמטה משביעין אותו נמי מלמעלה כנ"ל. אכן כפי מה שכל אחד עובד בפה בתורה ותפלה כן צריך להמשיך כל המעשים לזה דיש עבודה בעובדא ובמלולא כדאיתא בזוה"ק. וז"ש ככל היוצא מפיו יעשה. ואמר היוצא ולא אשר הוציא הוא הדבר אשר דברנו כי העובד ה' שגורה תפלתו בפיו היינו כפי מה שמכין עצמו משפיעין לו דעת להוציא מילין בתורה ותפלה. וכמו כן צריך לקיים אחר כך כל היום במעשה. [ואמר ככל ולא כל כי אי אפשר להתקדש כ"כ במעשה ממש כמו בפה רק להיות דומה לזה] ואם לאו חלילה גם הדיבור הוחל וז"ש לא יחל דברו. מכלל שאמר לא יחל לא יעשה דבריו חולין משמע שיש קדושה בדיבור איש ישראל רק ששמירת הדיבור ע"י תיקון המעשים כנ"ל:
ומ"ש במד' ובו תדבק וכי אפשר לדבוק כו' אלא המשיא בתו לת"ח ומהנהו מנכסיו עליו נאמר ובו תדבק. הפי' שצריך האדם לחפש התקשרות ודביקות בכל דבר בהבורא ית'. גם שכבר הוא ירא ה' ומפנה לבו לתורה על כל זה צריך גם בכל אשר יש לו להדביקו ע"י סיבות שונות. והאמת שעי"ז יבוא לבו תדבק אם בעוה"ז אם בעוה"ב כי ובו תדבק הוא ציווי והוא הבטחה היינו כפי השתוקקות לדבוק בו ית'. הסוף ימלא השי"ת משאלות לבו. ובמדרש ומקנה רב הי' ג' מתנות בעולם כו' בזמן שהם מתנת שמים ובאות בכח התורה. הגם כי הכל מתנת ה'. אך בזמן שהאדם דבוק בכח המתנה. כי מתחלה כשהקב"ה נותן לו. בע"כ יודע ומודה אליו ית'. ואח"כ נשכח. וכל זמן שנזכר מכח המתנה אז זכה בכל כי כח המתנה מאתו ית' הוא הרבה יותר מגוף המתנה. וז"ש אל יתהלל כו' כי אם בזאת כו' השכל וידוע אותי. פירוש בהתקשרות הדבר הניתן להנותן ואז יש בו ברכה והוא שכתבנו פי' ובו תדבק:
 
Section 10
 
תרמ"ג
במדרש ונשבעת חי ה' כו' כבר כ' במ"א והענין דכתיב ובשמו תשבע לשון נפעל וכ"כ ונשבעת ולא ותשבע רק זה העדות כשכל (אדם) [*האדם] מתפעל בזכרון שמו ית' אז הוא שבועת אמת. וצריכין מקודם לתקן המדות עד שזוכין לזה כמ"ש במקום אחר שיש באדם דצח"ם אמת משפט וצדקה כו' אח"כ זוכין לבחי' מדבר והוא הגמר להיות נידבר ובטל אליו ית' ולדברי תורה שכל התורה שמותיו של הקב"ה. וז"ש התקן עצמך ללמוד תורה. כשהאדם מתוקן. כל הדברים שלומד מביאין לידי מעשה כמ"ש מגדל עוז שם ה' כו' והוא התורה כו'. ואמת כמ"ש (אשר יוצא) [*ככל היוצא] מפיו יעשה וכשאדם זוכה מתקיים בעוה"ז או לעתיד. ומרע"ה הנהיג את דורו בכל המדריגות עד שעתה עמדו בבחי' ובשמו תשבע שהוא סוף כל המדריגות בפסוק הנ"ל:
בענין המכס של המלקוח. וגם אשר הקריבו שרי האלפים עבדיך נשאו כו' ונקרב כו' קרבן כו' לכפר על נפשותינו כו' מה היו צריכים כפרה. אכן להיות שנק' נקמה כמ"ש נקום נקמת בני ישראל ומשה רבינו ע"ה אמר נקמת ה'. היינו שהי' סיוע משמים לנקום מהם שלא במדריגה. ויותר מכח זכותם. לכן הוצרך השלל תרומה ומכם. כי הנה איתא יגעתי ומצאתי תאמין היינו שע"י היגיעה מוצא האדם מציאה שאינו עפ"י קו המשפט ולכן נקרא מציאה. ובפרט במלחמה שהי' במס"נ כדכ' וימסרו כו' לכן אמרו איש אשר מצא כלי זהב והם היו אנשים גדולים ע"כ הבינו שצריכן לתקן השלל והמציאות אשר מצאו כו'. ובמד' שה"ש דורש עליהם שיניך כעדר הקצובות. היינו השלל מה שמזמנים להם לאכול את אויביהם צריך להיות במדה ובצמצום שלא יבוא לידי התפשטות יען כי הוא בא ממקום רשעים. וכן הענין בפנימיות נצחון המלחמה שבלבות בני אדם. ושם במד' משבחם שלא הקדימו תפלין של ראש לשל יד ע"ש שעמדו המפ' הכן רמוז זה בתורה. וי"ל דכתיב נשאו כו' ראש אנשי המלחמה אשר בידינו. היינו שלא להתפשט כחות הראש יותר מהתיקון בידים. והענין כמ"ש. כי תפילין של יד הוא העבודה לשעבד המעשים והכח ונגד הלב כו'. ותש"ר הוא השפעה הבאה משמים כמ"ש חז"ל שם ה' נקרא עליך זה תפילין שבראש כו'. אבל צריך להיות שיקדימו הכנות שבמעשה האדם כענין יראת חטאו קודמת אז חכמתו מתקיימת:
 
Section 11
 
תרמ"ה
במדרש ונשבעת חי ה' באמת כו'. כי כמו שהוא בפרט כן בכללות בנ"י זכו למצות נדרים ושבועות אחר כל המ' שנים של דור המדבר. ונתקיים בהם ה' אלקיך תירא ואין להם עבודה אחרת רק התורה לכן נבלעו ד"ת בהם עד שהיוצא מפיהם חל עליו שם שמים. וזה ענין הנדרים ושבועות ובו תשבע והוא בחי' תורה שבע"פ לכן ניתן להם בסוף המ' שנים כשנכנסו לארץ ישראל:
 
Section 12
 
תרמ"ו
בענין מלחמת מדין שדרשו חז"ל שיניך כעדר (העזים) [* הקצובות] ע"ש בשיה"ש שכולם מתאימות שלא הקדימו תפילין ש"ר לשל יד. ולבאר הענין דכתיב נקום נקמת בני ישראל כו'. עפ"י מ"ש כבר דעתה התחיל בחי' תורה שבע"פ ולכן הי' ע"י קנאת פינחס. וכמו כן כל המלחמה במדין הי' רק כפי הכעס שהי' לבנ"י. וז"ש החלצו מאתכם כו'. ובס' אוה"ח כ' שנבררו אותן שאין להם הרהור בחטא דשיטים ע"ש. וכפי הקנאה והשנאה שהי' בלבם כך גברו. ולכן השאירו הטף והנשים שלא היו יכולים יותר. ואח"כ כשקצף משה רבינו ע"ה. בזו השנאה רבה שהי' למרע"ה ניתן להם כח גם לכלות הטף. וז"ש ועתה הרגו כל זכר כו'. שניתן להם עתה זה הכח כנ"ל. ולכן לא הלך מרע"ה בעצמו שבחי' מרע"ה הוא תורה שבכתב דור המדבר. ועתה התחיל התורה בבחי' התעוררות התחתונים. וב' אלו הם התפילין של יד ושל ראש. של יד הוא לחבר התחתונים לעליונים. וע"י הקשירה לשעבד הכח והלב אליו ית' זוכין אח"כ להארה הבאה מלמעלה והוא בחי' תפילין של ראש שדרשו חז"ל שם ה' נקרא עליך זה תפילין שבראש ע"ש. וכ"כ וקשרתם כו' והיו לטוטפות משמע כי תפילין ש"ר הוא הארה הבאה מלמעלה. ויתכן כי הל"ב שיניים שיש באדם ואיתא בספרים כי הם בחי' ל"ב נתיבות חכמה דכמו בגשמיות הדעת של האדם הוא בראש. ובפיו נמצא ג"כ הדעת בחוש הטעם ובחוש הדיבור. וי"ל דזה שנחלקו ששה עשר למעלה וכמו כן למטה שהוא כנ"ל שהדעת בא בכח המעשה שלמטה בידים וגוף וחלק אחד בא ממוח שבראש. וכן הוא בפנימיות. ולכן כתיב על התפילין למען תהי' תורת ה' בפיך שזוכין לדעת בב' התפילין כנ"ל. וכתיב שכולם מתאימות שצריך להיות המעשה נמשך אחר הדעת ולא להתחכם יותר מדאי. ואותן הנשמרים שיהי' הדעת כפי המעשה נאמר עליהם שכולם מתאימות וז"ש שלא הקדימו כו'. וכמו כן בש"ק זכור ושמור הוא ב' אלו [כמ"ש בזוהר פינחס] דשמירה בלב בחי' תש"י נגד הלב וזכירה במוחא ביום שבת שהוא בחי' תפילין ש"ר לזכרון בין עיניך. ולכן הדיבור בשבת אינו כשל חול כמ"ש חז"ל בפסוק ודבר דבר. וכלל ענין הנדרים והשבועות הוא ג"כ בחי' תורה שבע"פ שע"י דיבור איש הישראלי חל המצוה לאסור איסור שנעשה איסור. ומענין זה הוא כל סייגים וגזירות חז"ל שנאמר עליהם לא תסור ולזה זכו בנ"י עתה לכן כתיב ראשי המטות. [ואפשר לכך נסמך לרגלים כי מסתמא בכל עליות רגל שהתאספו בנ"י כא' תיקנו שם הסנהדרין בלשכת הגזית רוב התקנות]. וכמו דבפרט כל איש איתא במד' אחר המדריגות ה' אלקיך תירא כו' תעבוד כו' תדבק כו'. באמת משפט וצדקה. אח"כ ובו תשבע. כן בכלל אחר שהלכו מדריגת תורה שבכתב במ' שנה במדבר זכו לבחי' הנדרים והשבועות כנ"ל:
במדרש ומקנה רב כו' ג' מתנות כו' אל יתהלל חכם כו'. פי' שדורש שהי' להם קנין באלה הנכסים יותר מדאי. לכן נק' בכתוב ומקנה רב וכמ"ש רש"י ז"ל שעשו מטפל עיקר. דבודאי זה העושר שייך להם. אך כתיב אל יתהלל שלא יהי' עיקר השמחה מאלה הדברים כמ"ש חז"ל חסידים ראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי לכן עיקר השמחה בזאת יתהלל כו' השכל וידוע כו'. וממילא אלו ואלו נתקיימו בידן ועל זה כתיב באלה חפצתי. ומצד זה יכול להתהלל שיש לו מנוחה לידע את ה':
 
Section 13
 
תרמ"ז
במדרש ונשבעת חי ה' כו'. אפילו באמת אי אתה רשאי לישבע אלא אם יש בך מדות הללו ה' אלקיך תירא כו'. כי ענין השבועות והנדרים ניתן לצדיקים והוא כח הפה שניתן לבנ"י וכמו שמצינו כל התקנות מחכז"ל. והן הן מצות השי"ת. אך שכן הי' רצונו ית' שחכמי ישראל יוציאו הדברים מכח אל הפועל שזה ענין כל אסמכתות שבגמ'. ובאמת גם בפרט כן הוא כמ"ש ידור נדר לאסר איסר. היינו שמי שמיישר מעשיו עד שבא לשבועה ונדר אמת. אז הקבלה שמקבל עליו הוא באמת רצונו ית' רק שזכה זה האיש לחדש האיסור בעצמו. וזה הלשון ככל היוצא מפיו. כנראה שממילא יצאו הדברים מפיו להיות שכן רצונו ית'. אך לא כל אדם מוכן לזה לכן הקדים ה' אלקיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק אח"כ בשמו תשבע הוא ג"כ לשון נפעל כנ"ל. ולכן עתה שהתחיל בחי' א"י ותורה שבע"פ נתן להם מרע"ה מצות נדרים ושבועות. והנה איתא ג' עבירות שצריכין למס"נ עליהם ע"ז ג"ע וש"ד. ולה"ר שקול נגד כולם כדאיתא במדרשים. וכמו כן זה לעומת זה ג' המדרגות. תירא. תעבוד. תדבוק. ובשמו תשבע הוא כח הפה ולשון צדיק שעושה רושם בשמים ובארץ. והד' בחי' אלו הם בחי' ג' אבות ודוד המע"ה. ומענין זה נמצא בכל אדם שמקודם צריכין לייגע עצמו בתורה ומצות הערוכים לפנינו ואח"כ זוכה האדם להוסיף מדעתו וע"ז אמרו יגעתי ומצאתי תאמין דאיתא חיי עולם נטע בתוכינו שהקב"ה גנז בפיהן של ישראל סודות התורה כדכ' ואשים דברי בפיך. וע"י היגיעה בתורה אז חוזר וניער בחי' תורה שבע"פ שהוא בלבן ופיהן של בנ"י כנ"ל. ובמ"א כתבתי דאלו הג' הם בכל לבבך נפשך מאודך ואח"כ והיו הדברים כו' על לבבך. דכ' אנכי מצוך היום. וכמו דאיתא נשבעין ועומדין מהר סיני. דאיתא משביעין את הנשמה תהי צדיק ואל תהי רשע. ולכן בקבלת התורה שנעשו בנ"י כברי' חדשה נתחדש זו השבועה. ומעין זה מבקשין מן האדם לקבל בכל יום הארה חדשה. וממילא חל עליו שבועה זו מחדש. [והיינו דכתיב כאן זה הדבר שהוא התחדשות שמתחדש בלב האדם וע"י חל עליו השבועה] וכמו כן בשבת שיש נשמה יתירה מתחדש ג"כ דברי תורה שנטע השי"ת בלבות בנ"י כנ"ל:
 
Section 14
 
תרמ"ט
במדרש ג' מתנות זכה באחת מהן זכה בכל חכמה גבורה עושר בזמן שהן מתנת שמים ובאין בכח התורה כו' דכ' לקח טוב נתתי. שבנ"י צריכין ליקח הכל בכח התורה כי התורה נקראת ראשית שהיא שורש כל הבריאה. ובנ"י נקראו ראשית שכל הדברים צריכין לקבל בדביקות שורש הראשית עפ"י התורה ואז מתקיים בידן. דכ' טוב אחרית דבר מראשיתו. פי' כשהוא בכח התורה שהיא ראשית ושורש הכל. ובודאי חלק עבר הירדן הי' מיוחד לבני גד ובני ראובן. והי' להם כל המתנות. איזהו חכם המכיר את מקומו והם הכירו מקום שלהם. ועושר וגבורה מפורש בתורה שהי' להם ומ"מ מדחזינין שלא הוטב הדבר בעיני משה רבינו ע"ה שהוא שר התורה, בודאי שלא הי' עדיין שלהם בכח התורה. רק משה רבינו ע"ה תיקן הדברים ע"י התנאי שהתנה עמהם. וכל נחלת ארץ ישראל שנתן לנו הקב"ה הי' בכח התורה כמו שהי' הסדר קבלת התורה מקודם ואח"כ הכניסה לארץ ישראל. וגם מה שנתגרשנו מנחלת אבותינו הי' ע"י ביטול תורה כדכתיב על עזבם את תורתי ולא הלכו בה דרשו חז"ל שלא ברכו בתורה תחילה והגם כי פשטן של דברים על ברכת התורה אבל הרמז שצריכין להנהיג הכל עפ"י התורה כנ"ל. וכן פי' בזוה"ק ואתחנן ודברת בם בשבתך כו' ובלכתך כו'. שצריכין להנהיג כל הדברים עפ"י התורה ודברת לשון הנהגה ע"ש. וזהו עצמו פי' ולא הלכו בה שלא הנהיגו כל הדברים בכח התורה כמ"ש לקח טוב כו' תורתי אל תעזובו. פי' בכל דבר לא יהי' נעשה בלי הקדמת התורה. וז"ש עזבם את תורתי ולא הלכו שלא ברכו בתורה תחלה שלא קשרו המתנה של א"י בכח התורה ונעשה להם כנחלת כל הארצות לכן לא נתקיים בידינו. ומעתה יש לנו ללמוד קו"ח שאם נתחזק בתורת השי"ת יחזירנו הקב"ה לארצנו. כי מדה טובה מרובה. וכמו שע"י עזיבת התורה אבדה הארץ כן ע"י היגיעה בתורה יחזירנו הקב"ה במהרה בימינו לארצנו וכן יהי רצון:
 
Section 15
 
תר"נ
במדרש אילו רצה מרע"ה לחיות כמה שנים הי' חי שכ' נקום כו' אחר תאסף אלא להגיד שבחו של משה רבינו ע"ה שאמר בשביל שאחי' יתעכב נקמת ישראל כו'. וצריך ביאור למה לי' האי טעמא והלא מצווה ועומד הוא. נקום. אבל הענין הוא כי הרוצין לנקום וללחום מלחמת מצוה צריך להיות בלי שום נגיעה אפילו משהו. וכשיש להם משהו נגיעה אינם יכולין לעמוד במלחמה. כי ארדוף אויבי ואשיגם הוא מעלה העליונה מכל המעלות. וחלילה להסתפק שהי' מרע"ה מתעכב בשביל שיחי'. רק הכוונה שאם לא הי' גובר בו נקמת בנ"י יותר מכל חיי נפשו. הי' ממילא בו קצת נגיעה. ואז לא היה עולה יפה בידו הנקמה. וכזה נפרש ג"כ מ"ש במד' ביהושע דכ' ימים רבים עשה כו' מלחמה ע"י שרצה להאריך ימים ולכן נחסר לו י' שנים ע"ש. והוא פלא לומר כן על יהושע. ותו קשה דהא כתיב ימים רבים עשה א"כ לא הלך בטל ממלחמה ומה שייך בזמן המלחמה להאריך ולקצר. אבל הענין יתבאר כנ"ל ע"י שהי' בו קצת נגיעה שעלה במחשבה שימי חייו תלוין בזה. שוב לא הי' יכול להלחם בנקל והי' לו מלחמה בעצמו ימים רבים של צער. ולכן מסיים המד' רבות מחשבות בלב איש. לומר שלא הי' כאן שום חטא רק איזהו הרהור וזה ההרהור הי' עיכוב שלא הי' [*יכול] להלחם ברגע אחת. והשי"ת הוא בוחן לבות וכליות כדאיתא במדרשים. שאפילו המחשבות שהאדם בעצמו אינו מרגיש בהם גלוין הם לפניו ית"ש. וזהו הי' שבחו של מרע"ה שלא הי' מרגיש שום נגיעה כלל. וכ"כ המפרשים פי' הפסוק החלצו מאתכם. שאנשי המלחמה צריכין לחלוץ כל נגיעות עצמותן למס"נ למלחמות ה' וכ' וימסרו מאלפי ישראל כו'. פרש"י כיון ששמעו במיתתו של משה כו'. שהם הי' להם נגיעה בזה. אבל משה רבינו ע"ה באמרו החלצו מאתכם. ביטל מהם כל הנגיעות ונמסרו בע"כ ונמשכו אחר דרכו של משה רבינו ע"ה:
 
Section 16
 
תרנ"א
אחז"ל כל הנביאים נתנבאו בכה אמר ה' מוסיף עליהם משה בזה הדבר. ענין הפרש זה כמו החילוק בין עשרה מאמרות לעשרת הדיברות. כי מאמר היא רק לחוץ להודיע הרצון יהי רקיע. יהי מאורות. ודיבור הוא פנימיות עצם הדיבור. כענין שם מדבר שנקרא האדם מדבר. ולא אומר. כי הדיבור הוא בעצם לא במקרה כמו המאמר. ואמת שזה עצמו ענין החילוק בין זה לכה. כי יש כמה מדריגות בנבואה. ועצם הדיבור מתלבש ומתפשט אח"כ למדריגות אמירה ולכן באמירה כתיב כה ובדיבור זה. לכן כ' וידבר ה' כו' לאמר כי מהדיבור בא אח"כ אמירה. וכן הי' מעלת בנ"י בקבלת התורה שנגלה פנימיות דבר ה' בדיברות יותר מעשרה מאמרות. ומעין זה החילוק בין ימי המעשה שהוא כח עשרה מאמרות שבכל יום הי' בריאה מיוחדת יהי אור. רקיע. ובשבת לא הי' בריאה וכ' ויברך כו' את יום השביעי א"כ הוא בחי' עצם הדיבור. ובכל הימים שכ' ברכה כ' ויברך כו' לאמר כו' וכ' דברך כו' ויאמר להם כו' פרו ורבו. ובש"ק כתיב ויברך סתם והוא עצם הדיבור. ולכן בשבת ניתנה תורה שהם בחי' עשרת הדיברות כנ"ל. וזהו עצמו שכ' בזוה"ק בשבת דלא אשתכח בי' מזוני מה ברכתא אשתכח כו' אלא שהוא שורש הברכה ע"ש והוא כנ"ל. [אח"כ מצאתי בפסיקתא בהפטרה דשמעו שכ' כן דשבת נק' דבר דכ' ודבר דבר וכ' ואתה דבר אל בנ"י בפ' תשא ע"ש שפי' שמעו דבר ה' הוא על מצות השבת. ושמחתי שכוונתי לדעת רבותינו ז"ל כי ההנהגה בש"ק הוא מהקב"ה בעצמו לכן נק' דבר ה'] וכ' לעולם ה' דברך נצב בשמים הוא השרשים שלמעלה כנ"ל:
בענין בני ראובן ובני גד במד' ג' מתנות כו' בזמן שבאין בכח התורה כו' אל יתהלל חכם כו' ע"ש נחלה מבוהלת בראשונה. כי הנה באמת זה החלק הי' מוכן ומזומן בעבורם. אך כי ירושת ארץ ישראל למטה היא הכנה להשורש למעלה. וזה בא לבסוף כי הקב"ה באופן זה סידר העולם כמו שהאדם נברא בסוף שיכנוס לשבת מיד. וכמו כן הי' סדר כיבוש הארץ. מקודם עבר הירדן אח"כ ארץ כנען וירושלים ומקום ביהמ"ק באחרונה שאז שרתה השכינה בארץ. וכשנכנסו בנ"י לארץ נתקדשה א"י בהתגלות כח הארץ הקדושה כמ"ש במ"א פי' זאת הארץ אשר תפול כו'. והוא עיקר שלימות א"י שהוא מקושר בשורשו שלמעלה ולכן הוא מיוחד לבנ"י. שהם ג"כ דבוקים בשורש. והקב"ה בחר לו בנ"י כמ"ש יעקב בחר לו כו' וכמו כן בחר בציון. וכפי השלימות שנמצא בבנ"י כך מתוקן להם הארץ כמ"ש גוי אחד בארץ. ולכן מבקשין יוליכנו קוממיות לארצנו. פי' קומה שלמטה מכוון לקומה שלמעלה. וכשבאין לזה התיקון זוכין לארץ ישראל שהוא ג"כ מקושר בחלק שלמעלה. והנה אלה הג' חכם גבור עשיר הוא ג"כ בעבודת הבורא. חכם בתורה. וגבור לכבוש יצרו. ועשיר במצות ומעשים טובים. וגם בזה נאמר אל יתהלל. דלפי' הפשוט קשה וכי צריך אדם להתגאות במה שחננו הבורא. אך הלול הוא התגלות והתרוממות לב האדם. וכל החכמה והגבורה ומעש"ט אין מתקנים נפש האדם רק אם תכלית הכוונה לשמו ית' וז"ש אל יתהלל בחכמתו גבורתו עשרו כשהוא נפרד ומתחכם לעצמו ואפילו כובש יצרו כדי להיות נקי מחטא. רק הכל צריך להיות כדי לדעת הבורא ית' כמ"ש בזאת יתהלל כו' השכל וידוע כו' שיהי' לו דביקות והתקשרות בשורש כמ"ש אהללה ה' בחיי. ולכן הגם כי בני גד וראובן מצאו חלקם למטה. כאשר מרע"ה ידע כי עוד לא זאת המנוחה ומציאות חלק שלמעלה רק למטה בלבד לכן קשר אותו ותלאו כשיכבשו בנ"י כל ארץ כנען אז יהי' להם חלקם למפרע כדי שלא יהי' חלקם נפרד מהשורש שלמעלה כנ"ל. והקב"ה רוצה שבני ישראל יקבלו הכל בכח התורה מאתו ית'. ולכן איתא במד' שהפיל שרו של ארץ כנען כי כשנכנסו ישראל ניטל ההנהגה שע"י שר כמ"ש במד' כשבא בנו נותן לו מתוך פיו וכן צריך להיות לעולם ג' המתנות בכח התורה. ובשבת איתא מתנה טובה יש לי והיינו דכתיב ויברך כו' יום השביעי. וניתן לבנ"י באהבה שבנ"י יקבלו כל הברכה בכח השבת. ואלה הג' מתנות הם ג' ימים דקמי שבתא ודבתר שבתא. והם הג' דברים שדורש המד' בפרשת מסעי שצריכין להזכיר בבהמ"ז חיים זה החכמה תחי' בעלי'. ברית היא הגבורה הכובש את יצרו וניתן לבנ"י בכח הברית להסיר הערלה. וכן כתיב חגור חרבך. וע"ז מברכין אוזר ישראל בגבורה. ארץ חמדה היא עשירות. והכל בכח התורה שנק' לקח טוב [ונרמזין בשבת זכרון למעשה בראשית תחלה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים ]:
 
Section 17
 
תרנ"ד
לא יחל דברו. אמרו חז"ל הוא אינו מיחל ואחרים מוחלין לו. הענין הוא כי האדם נקרא מדבר. וזה היתרון שיש לו על כל הברואים וצריך להיות הדיבור מנהיג לכל האדם להיות נמשך אחרי הדיבור. כי דיבור נק' על שם ההנהגה שהוא עיקר האדם שע"ז חל שם שמים כמ"ש ויפח באפיו כו' לנפש חי' לרוח ממללא. ונעשה בנין מדיבור האדם. ובגמ' הנודר כאלו בנה במה כו' פירש"י בזמן איסור הבמות. ומ"מ נראה כמו שבמות הי' להם זמן היתר וזמן איסור. כמו כן יש בנפשות שהנדר ושבועה מותר להם דהיינו צדיקים כדאיתא במד' אם יש בך מדות הללו כו'. ולהם ניתן זה הבנין כמ"ש ותגזר אומר ויקם. ושבועה נק' קיימא בתרגום. שנעשה מזה קומה ובנין. והנה לכל אדם יש עולם ושיעור קומה בפ"ע ולכן הבנין שנבנה בדיבורו לא יחל. אבל החכם עוקר נדר מעיקרו כי כח החכם למעלה בעולם וקומה שלמעלה מזה הנודר. ולכן אחרים מוחלין לו. כי עיקר הכוונה שהאדם לא יחל דיבורו להיות הדיבור שליט על האדם שהוא המנהיג וכח השורש שלו כנ"ל:
 
Section 18
 
תרנ"ו
במדרש ונשבעת חי ה' באמת כו'. אפילו אמת אינו רשאי לישבע עד שיהי' כאותן שנק' ירא ה' כו'. ואותו תעבוד אם אתה מפנה לבך ואין לך עבודה אחרת אלא זו כו'. פי' באמת הוא בחי' זו שדורש אותו תעבוד כי ע"י הכרת אחד האמת אז יוכל להיות שאין לו עבודה אחרת כו' כי ה' אלקים אמת פי' אמת שאין לו הפסק לא בזמן ולא במקום ולא בשום ענין. וכפי מה שמתברר זה האמת אצל האדם כך מתגלה באמת אלקותו ית' אליו. ואז חל שם שמים על דבורו. כי באמת כח הפועל בנפעל והקב"ה מהוה כל. אך בעלמא דשקרא לא יוכל האמת להתברר רק כפי הכנת האדם וכפי הבירור אצלו. ולכן נדרים ושבועות נמסרו לבני ישראל בכח תורת אמת וזה שהקדים כאן זה הדבר כמ"ש ז"ל מעלת מרע"ה שנתנבא בזה הדבר כמ"ש במ"א כי כה אמר בחי' עשרה מאמרות. וזה הדבר בחי' עשרת הדברות הנהגה פנימיות של התורה והוא דרך האמת כנ"ל ונמסר לבנ"י ע"י מרע"ה רעיא מהימנא. ולכן ת"ח שיש לו כח יותר גדול בתורה יכול להתיר הנדר:
 
Section 19
 
תרנ"ח
במדרש ונשבעת חי ה' באמת כו' אי אתה רשאי לישבע אלא אם יש בך מדות הללו ה' אלקיך תירא כאותן שנק' יראי ה' אברהם איוב יוסף. דנדרים ושבועות נמסרו לבנ"י בכח האמת שיש להם כדכ' תתן אמת ליעקב. לכן תולין הנדר בו. נדר לאביר יעקב. כי אמת הפירוש שלא יוכל להשתנות וזה הכח א"א להשיג רק כשיש בו מדות הללו. ולכן אברהם יוסף ואיוב שנתנסו מן שמים זה הי' עדות שיש בהם זה הכח שלא להשתנות בשום אופן מזו האמונה שנקבע בהם. ולכן נקרא שבועת אמת. וזה הכח ניתן לבנ"י כמ"ש שארית ישראל כו' ולא ידברו כזב. ואז שפת אמת תכון לעד ולפי שזה כח הדיבור נמסר לבנ"י מקפיד הכתוב שלא יחלל דברו שלא יחליש כח הדיבור שנטע הקב"ה באיש ישראל:
במדרש ומקנה רב הי' לבני ראובן ג' מתנות בעולם כו' בזמן שהן באין בכח התורה כו'. אבל כשחוטפין לעצמן נאמר שבתי וראה תחת השמש כי כו' ולא לגבורים המלחמה כו' עת ופגע יקרה כו'. הפי' כי כל מה שבא בכח הטבע והוא תחת השמש לפי הנהגת הטבע והמזל (והוא) [*הוא] לעולם מתהפך ומשתנה. ואין לו קיום לעולם. לכן עת ופגע יקרה כפי שינוי העתים. אבל מתנה הבאה בכח התורה שהיא למעלה מן השמש ואינו בכח הטבע הוא קיים לעולם. והקב"ה רצה שבנ"י יקבלו מתנתם בכח התורה שע"ז כתיב לקח טוב נתתי כמ"ש במ"א. ולכן בברכת הארץ מזכירין ברית ותורה שעיקר השבח ע"ז שניתן לנו א"י בכח ברית ותורה. וממילא היא מתנה לעולם אפילו שנחסר לנו בעוה"ר עתה בפועל ממש. מ"מ עיקר המתנה קיימת. ולכן כ' ועמך כולם צדיקים בכח ברית ותורה לכן לעולם יירשו ארץ פי' ירושה שהיא בלי הפסק לא כמו שהי' ת"י כנען לפי שעה והזמן. והנה ארץ ישראל שנשבע הקב"ה לאבותינו לתת לנו הוא ענין פנימי והוא חתום חותם בתוך חותם כמ"ש מה רב טובך אשר צפנת. וסוד א"י לא נגלה עד שנכנסו בנ"י לשם. וז"ש בפ' מסעי כי אתם באים אל הארץ כנען. פי' אתם באים לשם ולא באה לשם אומה אחרת כמו שרמזו במד' יש נאה ללבושו כו'. והנה א"י תלוי בברית כמ"ש וכרות עמו הברית. דכמו בנפש סוד המילה גנוז בחותם תוך חותם וכאשר הוסר הערלה ונפרע אז נגלה סוד המילה, כן א"י הי' עליו מכסה כדי שלא ישלטו החיצונים בפנימיות. וזה ענין סיחון ועוג שהיו שומרים והיא הערלה החופף סביב הברית וזה נמסר ביד משה רבינו ע"ה. אח"כ כשנכנסו וכבשו הז' אומות זה סוד הפריעה שהם היו שרוין בתוכה ממש. כמו עור הפריעה שדבוק ביותר ואין הפנימיות נגלה עד שהוסר עור הפריעה. כן נגלה קדושת א"י באיבוד אותן הרשעים. וזה רמז משה מלן ויהושע פורע [*ע"ש בהנוסחאות השונות שבמאמר זה] שפריעה ניתן ליהושע שאז נגלה בפועל קדושת ארץ ישראל. והנה הקב"ה הקפיד שלא ישאירו כלום מאותן הרשעים. ואעפ"י שלא קיימו המצוה בשלימות מ"מ רובן הרגו ולכן נגלה להם הקדושה כדין ציצין שאין מעכבין המילה כשפרע רוב עטרה אבל אם היו מקיימין בשלימות לא היינו מתגרשין לעולם מא"י שעי"ז שנשאר הציצין דערלה נמשך אח"כ הערלה ונתכסה הקדושה עד שיגאלנו הקב"ה ויכרות לנו ברית חדשה שלא תופר במהרה בימינו:
 
Section 20
 
תרנ"ט
אמרו חז"ל משה רבינו ע"ה התנבא בכה אמר ה' נוסף ע"ז נתנבא בזה הדבר. כבר כתבנו כי זה ההפרש בין עשרה מאמרות קיום הטבע ובין עשרת הדיברות שהוא עצם הדיבור, ובח' זו מיוחדת רק לבנ"י כמ"ש שמעה עמי ואדברה שבחי' הדיבור מיוחד רק לבנ"י כמ"ש ואשים דברי בפיך. ולכן נאמר לא יחל דברו שיש כח דבר ה' בפיהם של ישראל. ובפסיקתא דשמעו איתא שמעו דבר ה' הוא בחי' השבת כמ"ש ודבר דבר וכתיב ואתה דבר אל בנ"י במצות שבת. כי שבת אחד מעשרת הדיברות ונק' דבר ה' שהיא הנהגת המיוחדת מאתו ית' שלא ע"י התלבשות הטבע והנהגה זו אין שום בריה מוכן לקבלה רק בנ"י. ולכן אמרו במדרש יתרו שמעו דבר ה' הואיל וקבלתם עליכם אשר דיבר ה' נעשה ע"ש:
 
Section 21
 
תר"ס
וידבר משה אל ראשי המטות כו' זה הדבר כו' ובמד' אפילו באמת אי אתה רשאי לישבע אלא אם יש בך מדות הללו כו' לכן נמסר הנדרים אל ראשי המטות. דהנה נדר הוא מלשון דירה להיות חל שם שמים על דבר הנדור שעד עתה הי' דבר הרשות וע"י הנדר חל עליו מצות הנדר. ידור נדר לה'. ומצינו נדר הראשון ביעקב אבינו והאבן הזאת כו' יהי' בית אלקים. וכן בדוד המלך ע"ה אשר כו' נדר לאביר יעקב אמרו במדרש שתלה הנדר ביעקב שהוא הי' הראשון. וגם שם הנדר הי' למצוא מקום לה' משכנות לאביר יעקב. וכן איתא בגמ' הנודר כאלו בנה במה. ופי' רש"י בזמן איסור הבמות. אבל אלה אנשים הגדולים בנו בנין קבוע שזהו עיקר החילוק בין בית עולמים לבמה שבמה הוא באקראי. אבל אותן שיש בהם מדות הללו. הסכמתם דבר של קיימא לעולם. וזכו לבנין בית עולמים. רמז לדבר נאמר כאן זה הדבר ונאמר בשחוטי חוץ זה הדבר. והעיקר שידור נדר לה' כמ"ש אם ה' לא יבנה בית שוא כו'. וזהו הי' מסירת הנדרים ושבועות שמסר להם מרע"ה בסוף ימיו שיוציאו בנין ביהמ"ק מכח אל הפועל:
ועיקר הנדר הוא כח הדיבור דכ' ויפח באפיו נשמת חיים ויהי כו' לנפש חי' לרוח ממללא לכן אמרו הנודר כנודר בחיי המלך שהוא חיות אלקות וכן כל הדברים בק"ש ותפלה וברכות שהם כח הנשמה לקשר בזה מעשה הגוף אל הנשמה ככל היוצא מפיו יעשה שימשיך המעשה אחר הדיבור זה לאסור איסר על נפשו. ואם אין המעשה נמשך אחר הדיבור נעשה פגם גם בהדיבור כמ"ש לא יחל דברו:
 
Section 22
 
תרס"א
בענין הנדרים ושבועות דכתיב לא יחל דברו לא יעשה דבריו חולין מכלל שכח הדיבור קודש והוא כח הפה שזכו בנ"י בכח התורה. וכל מ' שנה שעסק עמהם משה רבינו ע"ה בתורה קבע בהם כח הקול ולשון הקודש. לכן צוה להם על שמירת הדיבור. ונסמכה הפרשה לתמידין ומוספין להיות התפלות במקום תמידין כמ"ש ונשלמה פרים שפתינו. וזהו בכח פיהם של ישראל כמו הראשונים שהתפללו בשם והי' ניתקן ע"י התפלה שיודעין איך להתפלל בשם הי' זה עצמו תיקון הקרבן. וז"ש ככל היוצא מפיו יעשה וכמו כן בתורה כמ"ש זאת התורה לעולה כו' העוסק כאלו הקריב כו'. וזה הקול קול יעקב קול בתורה קול בתפלה. וזה הקול הי' בחי' נחלה בלי מצרים נחלת יעקב והוא בחי' חירות ולכן נקבע פרשה זו בין המצרים שע"י בחי' הקול יכולין לצאת מן המיצר כמ"ש מן המיצר קראתי. וז"ש שיהיו נודרין בעת צרה. לכן בין המצרים צריכין להתחזק בתורה ותפלה. ונתן להם מרע"ה פרשה זו בסוף מ' שנה שזכו לכח הפה בשלימות. וזהו תכלית האדם כמאמר כל עמל האדם לפיהו לתקן כח הפה ואז יש בידו כח החירות להיות נושע בעת צרה. וכמו כן בשבת שנקרא נחלה בלי מצרים לפי שבו נפתח כח הפה כמ"ש ודבר דבר שלא יהי' דבורך בשבת כדבורך בחול והטעם לפי שבו יש נשמה יתירה ונתחזק כח הפה כמ"ש ויפח באפיו ויהי לנפש חיה לרוח ממללא וע"י קדושת הנשמה נפתח כח הפה:
 
מסעי
 
 
 
Section 1
 
תרל"א
ב"ה מסעי בקיצור
אא"ז מו"ר ז"ל הגיד הטעות בצרה תקלוט כבצר. כי ההורג נפש בשגגה אין לו מקום בעצמו [כמ"ש ולארץ לא יכופר כו'] אך השי"ת נותן לו מקום לגלות שמה. וזה בצר. היא החיזוק והתוקף שנותן השי"ת ויוכל לחזק בזה. וכ"כ כי התורה קולטת כמ"ש בגמ' בצר במדבר כו' וזאת התורה כו' וג"כ מי שיודע שחטא ואבד מקומו ושב להשי"ת יוכל להנצל ע"י התורה. אבל אם עולה ע"ד שיש לו מקום אינו קולט כלל כי כל מה שקולט הוא זה שיודע שאין לו מעצמו מקום. ובצרה היא שלוקח העוז והחיזוק לעצמו ולכך אינו קולט עכ"ד ז"ל:
 
Section 2
 
תרל"ב
ב"ה מטות מסעי
המסעות שנכתבו בתורה מוצאיהם כו' שיש מקומות שאין להם קיום רק ע"י שמתרחק האדם מהם ככל עניני עוה"ז שבטולם זה קיומם. ונק' מסעות שהמסע משם הוא המעלה שעי"ז זכו להיות נזכר בתורה ויש להם מקום ועי"ז עצמו מתוקנים להיות נק' מקום לעצמו כנ"ל. וכן צריך כל אדם לזכור בכל דבר כי הוא לצורך השי"ת וכשעושה לשם שמים מקיים הדבר ונותן לו מקום הן דבר טוב או רע בהתרחקו ממנו כנ"ל. ובמד' כשחוטפין לעצמן כו' ע"ש אצל בני גד וב"ר. שצריך לידע שהוא בכח התורה ועי"ז יש קיום אף לממון וכדומה כו' כנ"ל. וז"ש שלא לעשות הטפל עיקר כנ"ל שכשהוא טפל יש לו מקום כנ"ל:
 
Section 3
 
תרל"ג
מסעיהם למוצאיהם כו' הלשונות בתחלת הפסוק וסוף הפ' מהופכים. י"ל כי הכתוב תולה המסעות ביצ"מ ונראה שאחר כל המסעות נגמר יציאת מצרים. כי בכל מסע נתרחקו יותר ממצרים עד שבאו לארץ ישראל. וצריך להיות הרצון של האדם בפרישותו מגשמיות כדי להתדבק בהשי"ת שיוכל להיות בר לבב. אבל לא מצד שנבזה בעיניו הגשמיות. ולכך נתן השי"ת חן לגשמיות כדי שיהי' מעשה האדם רק לשם שמים. וזהו מוצאיהם למסעיהם. ואח"כ כפי מה שנוסע האדם ומתקרב להשי"ת נגמר ההוצאה שהפריש עצמו מגשמיות וכל א' מהם מסייע להשני כנ"ל:
אא"ז מו"ר ז"ל הגיד בפסוק כי אתם באים כו'. כי צריך האדם לקבל על עצמו להיות מיוחד להשי"ת כרצונו עד שלא יהי' נשכח ממנו אף רגע אחד. אף שיודע האדם כי איננו במדריגה זו. מכל מקום הקבלה והרצון צריך להיות עצהיו"ט. וזה מועיל שיוכל לעשות דבר מה עכ"פ עכ"ד. [כמדומה לי שכן אמר ואפשר בשינוי לשון קצת]. ונראה להוסיף כי הי' גלוי וידוע להשי"ת שישאירו מכנענים. ואעפ"כ הי' רצונו ית' שיקבלו עליהם את זה לעקר אותם מכל וכל. וכן כ' חז"ל שקבלו עליהם כשעברו הירדן והי' זה עצה אף שישאירו יוכלו לתקן זאת כמו שיהי' לעתיד הכל מתוקן בעזרת השי"ת. ע"י הקבלה שקבלו עליהם כראוי כנ"ל:
 
Section 4
 
תרל"ד
במדרש על ערי מקלנו טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך. בגמ' דייקי בפ' יתמו חטאים מן הארץ חוטאים לא כ' רק חטאים כו'. וכמו כן יש לדייק בפסוק זה יורה חטאים. כי החטא עושה רושם כמ"ש ז"ל שנברא משחית מכל חטא והוא להורות שאין עונש החטא ע"י שמורד בו ית' בלבד רק שגוף החטא בורא משחית לכן אף שוגג צריך תיקון והוא ע"י גלות כמ"ש אא"ז מו"ר ז"ל על מ"ש בצרה תקלוט כבצר כי השי"ת נתן ערי מקלט למי שיודע שאין לו מקום ע"י שנזדמן לו חטא גדול כזה להרוג נפש. וזה עצמו נותן לו מקום שהשי"ת נותן מקום למי שאין לו אבל כשסומך עצמו על זה המקום אינו נותן לו כו' ודפח"ח. נמצא כי עיקר מקומו מה שיודע שאין לו מקום. וזה עצמו תיקון החטא כפי מה שהוא מתחרט לפני השי"ת ואינו מוצא לו מקום כמו כן חטא שלו ומלאך המשחית אינו מוצא לו מקום והשי"ת נותן לכולם מקום וז"ש יורה חטאים כו'. ובס' תומר דבורה מהרב הרמ"ק כתב שזה חסד גדול מהשי"ת שנותן מקום להמשחית שבא ע"י חטא האדם כו' ע"ש:
אמרו חז"ל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים כמ"ש נחלת יעקב אביך כו'. כי מצד שפעו ית' אין הפסק ומצר. רק ע"י שכל ההשפעה אל האדם צריך לבוא ע"י עוה"ז. כי האדם בגופו נדבק בעוה"ז לכן מצד הקבלה יש מצרים. ובשבת קודש שכל הנבראים יש להם עלי' למקומם כמ"ש אל יצא איש ממקומו פי' בזוה"ק מקומו של עולם והוא השי"ת שבשבת קודש מתבטלין הכל אליו ית' ממילא הוא נחלה בלי מצרים והוא נשמה יתירה שיש לבנ"י בשבת קודש כי השגת האדם היא במדה בכל הימים. אבל בשבת קודש הוא בלי מדה ושיעור. והוא ע"י האבות. שכשהאדם מבטל עצמו לשורשו באמת מסייע לו זכות האבות. ונשמה יתירה בשבת קודש משארת רושם בגוף האדם ג"כ. כמ"ש בספרים שמנשמת האדם נשאר הבל דגרמי גם אחר הסתלקותו. כמו כן מנשמה יתירה נשאר רשימה על כל ימי השבוע. וזהו תלוי בהתדבקות האדם בנשמה יתירה ומשתוקק שלא להיות נפרד ממנה וקשה אליו פרידתה כנ"ל:
 
Section 5
 
תרל"ה
ויכתוב משה כו' מוצאיהם למסעיהם כו' כי אלו המסעות היו בפרטות ענין המ"ט שערי טומאה שיצאו מהם בכלל ביציאת מצרים ואח"כ תקנו בהמסעות בפרט. ועם ז' מסעות שחזרו הם מ"ט. וזה מעלה גדולה למרע"ה שחזר לבנ"י כל תהלוכות הנהגתו מיציאת מצרים עד ביאתם לארץ. וכן צריך להיות לכל איש ישראל שנקרא מהלך וצריך לזכור בסוף כל מדריגותיו את כל אשר עבר עליו מהתחלת מהלכו. וכן מצינו ביעקב אע"ה במקלי עברתי את הירדן הזה וכל אשר עבר עליו באותן כ' שנה לא שכח מדריגה ראשונה ועי"ז בא להכנעה אמיתית:
 
Section 6
 
תרל"ט
בפסוק זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה כו' ובמד' שהראה הקב"ה למרע"ה דור ודורשיו כו'. כי בודאי הכנענים לא ראו מעולם בחי' ארץ ישראל. ואכן ע"י הכנת בני ישראל בכניסתם לשם אז ירד משמים בחי' ארץ ישראל לא"י הגשמיי כמ"ש ז"ל ביהמ"ק שלמטה מכוון כו' וכמו כן א"י וירושלים. וזאת הארץ הפנימית הראה הקב"ה למרע"ה כי בנ"י הם גבולים שיוכל להתפשט הקדושה בתוכן. ולכן ע"י כניסת הי"ב שבטים לגבולותיהם אז תפול הארץ בנחלה. לכן צוה השי"ת שלא יניחו מהכנענים. כי הארץ העליונה לא תוכל לסבול אותם כנ"ל. וכן נוהג בכל איש פרטי ג"כ כפי הכנת התורה בלב ונפש אז הש"י משרה בו הקדושה כמ"ש חז"ל קדוש שרוי בתוך מעיו:
 
Section 7
 
תרמ"ב
בע"ה מטות מסעי
בפסוק אלה מסעי כו' תלה הכתוב המסעות ביציאת מצרים. כי ידוע שכל אלה המקומות היו צריכין תיקון ע"י הליכות בנ"י שם. וי"ל כי אלה הנ' מסעות מ"ב וח' שחזרו לאחוריהם הם המה הנ' פעמים יצ"מ שנזכר בתורה. דאיתא בזוה"ק חמשין זימנין אידכר. להודיע שהיו צריכין לצאת משערי טומאה לשערי טהרה. ובמצרים הי' כלל כל אלה המקומות ואח"כ הוצרכו לעבור שם בפרט. ותיקנו המקומות כדאיתא במדרש שע"י שקיבלו בנ"י נתעלו. ע"ש. ויתכן לפרש מסעי בנ"י אשר יצאו כי גם המקומות יצאו ממצרים. והענין כי אחר שיצאו אבותינו ממצרים הוציאו משם רכוש גדול והמה ניצוצי קדושה שהיו במצרים ולכן הוצרכו אח"כ לברר אלה הניצוצות בכל אלה המסעות. ופרשנו בזה מ"ש ואמר אלעזר הכהן כו' הבאים למלחמה. והול"ל הבאים ממלחמה. אך הוא אשר דברנו כי אחר המלחמה בכלל יש מלחמה בפרט ואחר שהוציאו ממדין השלל והמלקוח הי' להם מלחמה שנית בלכתם לתקן אלה הניצוצות שנדבקו בהם. וזהו ענין געולי כלי מדין והמכס והקרבת השרי אלפים אצעדה כו' וכומז. ולכן כתיב הבאים למלחמה כנ"ל:
 
Section 8
 
תרמ"ג
במדרש הבורח מה שיחלל השבת כו'. הענין כי המסעות היו מקומות שהוצרכו להלחם עם הסט"א כמ"ש ויהי בנסוע כו' קומה ה' ויפוצו אויבך. ובודאי באלה הנסיעות הי' מושרש כל הגלות שנתקיים עתה בפועל ואז הי' בשורש דכ' אלה מסעי בנ"י סתם שהמה המסעות שצריכין בנ"י לעבור ולתקן אותם המקומות תמיד. אכן אז הי' בדקות שמרוב קדושה שהי' ביניהם נתבטלו כל כחות החיצוניות שהיו באותן המקומות כמ"ש נחש כו' ועקרב כו' וכ' על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו היינו שגם בבחי' המסעות ובריחות שהיו בורחין ממקום למקום עכ"ז הי' אצלם המנוחה ולא הוצרכו לחלל השבת וכדאיתא בגמ' כיון דכ' על פי ה' כו' כסותר ע"מ לבנות במקומו דמי ע"ש. כי כל מסע היא שינוי מקום וביטול המנוחה והשביתה. אבל במסעות שלהם היו ג"כ אצל המנוחה. וז"ש במד' הרמז שלא הניחן לברוח כו' עכ"ז לפי ערך הנהגה שלהם הי' המסעות כמו ימי המעשה אצל החני' כמ"ש ויסעו ויחנו ויסעו ויחנו שהיו מתעלין משביתה למסע ומשביתה למסע כמו שצריך איש ישראל להיות מתעלה משבת לשבת בנ' שבתות השנה:
במדרש קודם שנכנסו לארץ הי' ברכת הזן משנכנסו על הארן ועל המזון כו'. כי הנה כמו שבעת הבריאה הזמין השי"ת לכל ברי' מזון מיוחד כמ"ש הנה נתתי כו'. כמו כן לבנ"י הכין ארץ ישראל שנשתנה בהיות בנ"י שמה. והגם כי דור המדבר היו נזונים ממן שהוא למעלה מזה היינו חוץ מדרך הטבע. אבל מעלת א"י הי' שקבלו השפע בדרך הטבע בדביקות אל השורש המיוחד להם. וזה שבח הארץ בברכת המזון. וב' אלו הענינים הם ענין השבת והחודש דכתיב ביום השבת יפתח וביום החודש יפתח. דאיתא מחדש בטובו בכל יום מ"ב. והם בחי' שבת וחודש. כי השבת הוא מקור הברכה ונקרא טוב ובחי' הי"ב חדשים הם י"ב שערים שהשפע יורד על ידיהם להתחתונים לכן נקרא חודש שמשתנה כל חודש להתחדשות דרך אחר. והשבת הוא כלל כל השערים. וע"י ב' הבחי' הולך השפע בכל יום רק שבכל יום נכסה ומוסגר. ובבוא יום השבת והחודש נפתח ונגלה לבנ"י פתיחת השערים כנ"ל:
בפסוק והורשתם את הארץ פרש"י כשתירשו העכו"ם תתקיימו בה כו'. כי הורשתם הוא לשון ירושה ולשון רשות ודלות כמ"ש רז"ל בעסוק עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה כל שרשה בתחלתה כו'. כי כל דבר שצריך תולדה חדשה צריך להיות מקודם הביטול אליו ית'. וזהו הכח הוא רק בישראל כמ"ש אתם המעט ממעיטין עצמכם וכשהיו בנ"י בארץ ביטלו עצמם ואת הארץ ואז נעשה נחלת ה' כי זהו ענין ארץ ישראל דלית לה מגרמה כלום. ולכן כל שנשאר מן האומות לא הי' הביטול כראוי וז"ש לכם נתתי כו' לרשת אותה כנ"ל. וזה העדות על בנ"י כמ"ש במדרש יכול הייתי לברוא לכם ארץ אחרת רק כח מעשיו כו' לתת להם נחלת גוים כו'. פי' להודיע ולהראות כי נעשה ארץ ישראל נחלת ה' על ידי כניסת בנ"י לתוכה:
 
Section 9
 
תרמ"ד
מפ' מסעי בקיצור
בפסוק אלה מסעי כו' אשר יצאו מארץ מצרים כו'. תלה הכ' המסעות ביצ"מ להודיע כמו שיציאת מצרים הי' גאולה לדורות כמ"ש למען תזכור כו' כל ימי חייך. כן כל המסעות הללו היו הכנה לכל הדורות שתקנו מקומות המסוכנים כמ"ש מדבר הגדול והנורא. וכל מסע הי' מלחמה בפני עצמה לכן כ' אח"כ ויחנו. והי' הכל לצורך דורות השפלים ועברו כמה מיני מלחמות. וכ' מוצאיהם למסעיהם כו' כי לעולם יש מלחמות לאיש ישראל וצריכין לצפות לצאת מכל מסע לבוא אח"כ למסע ולמלחמה אחרת וכן לעולם מוצאיהם למסעיהם ומסעיהם למוצאיהם:
בפסוק זאת הארץ אשר תפול לכם כו' במד' לכם היא ראוי'. דאיתא במד' מטות ג' מתנות זכה בא' זכה בכולן כו' בזמן שהן מתנת שמים ובאים בכח התורה דכ' שבתי וראה תחת השמש כו' לא לקלים המרוץ כו'. פי' העשירות והגבורה מצד הטבע אין בו תועלת. רק אם הוא בכח השורש שלמעלה מן השמש מתנת שמים ובאין בכח התורה כי בכל דבר יש חלק לתורה ואז יש לו קיום. וז"ש אל יתהלל כו' כי אם בזאת כו' השכל וידוע אותי. פי' אם במתנה יש ג"כ התקשרות ודביקות בשורש. וזה הי' מתנת ארץ ישראל שהבטיח להם הכתוב זאת הארץ אשר תפול. פי' שכמו שנכנסו למטה לא"י כך נתדבקו בשורש א"י למעלה כ"א במקומו כמ"ש המד' לכם הוא ראוי'. ולזה היו הגורלות שהראו משמים לכל אחד חלק המיוחד לו והי' מתנה למעלה ולמטה. וכן מבקשים שתעלנו לארצנו ותטענו בגבולנו פי' חלק השורש שלמעלה. ובאמת כשבאו בנ"י לא"י נתחדשה הארץ וירדה קדושה לא"י כאשר עתה בעונותינו יצאה הקדושה מא"י. וע"ז אנו מתאוננים ערי קדשך היו מדבר שפנה הודה זיוה הדרה של א"י ובעת שנכנסו אבותינו לא"י ירדה הארת הקדושה לא"י. ובזמן ההוא נמשך הקדושה גם לעבר הירדן. וז"ש במד' הנ"ל שע"י שחטפו להם נחלתן נק' נחלה מבוהלת כו' ע"ש. והיינו שכ"ז שלא נתקדשה הארץ לא הי' מקום להקדים עבר הירדן וז"ש שעשו מטפל עיקר ע"ש. ולא הי' אז עדיין הזמן להיות נחלת ה' עד שניתן ארץ ישראל לכל השבטים כנ"ל:
 
Section 10
 
תרמ"ה
בפסוק אלה מסעי כו' מוצאיהם למסעיהם כו' מסעיהם למוצאיהם. כי הנה האדם נקרא מהלך וצריך תמיד לילך ממדריגה אל מדריגה אחרת. ואותן הגדולים שבדור המדבר הלכו תמיד ממסע למסע וכל מסע הי' מלחמה חדשה כדכתי' בנסוע הארון כו' ויפוצו אויבך כו'. משנאיך הם הסט"א שמשניאין לאדם העול תורה ומצות. וכמ"ש ואהבת את ה' שיהי' שם שמים מתאהב על ידך כן להיפוך הרשעים גורמים הסתר כבוד שמו ית'. וזה הי' שליחות נשמת בנ"י בעוה"ז לברר ולהעד על השי"ת. והעוסקים במלחמה זו לשם לשמים הקב"ה מסייע להם. ויש מחלוקת לש"ש וכניסי' לשם שמים. והם ימי המעשה ויום השבת. וכן כ' ויסעו ויחנו ויסעו ויחנו. וכמו הנ' שבתות השנה שבודאי בכל שבוע צריך להיות מלחמה חדשה ואח"כ בשבת קודש מנוחה וכניסי' לש"ש כמ"ש ובנוחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל שהוא הכניסי' של בנ"י. וכן לעולם הצדיקים אין להם מנוחה כדכ' ילכו מחיל אל חיל דרשו חז"ל מבהמ"ד לביהכ"נ. וכפי מלחמות האדם להיות טהור שלא להתדבק בהבלי עולם כן זוכה אח"כ למנוחה ולהתקרבות להקדושה. וכמו כן כפי התקרבות האדם להתדבק בתורה ומצות זוכה לטהרה. וזהו מוצאיהם למסעיהם מסעיהם למוצאיהם. וכן לעולם אלה הדרכים אין להם הפסק:
במדרש כי אתם באים כו' זאת הארץ אשר תפול לכם כו' לגבולותי' כו'. הה"ד הדור אתם ראו דבר ה' המדבר הייתי כו' אם ארץ מאפלי' כו' א"ת המדבר אלא המדבר וכי דברתי ולא קיימתי כו' ע"ש כל המדרש. כי הנה הקב"ה וב"ש הבטיח לנו ולאבותינו כמה פעמים להנחיל לנו ארץ ישראל א"כ הוא דבר גדול. וע"ז כתיב מה רב טובך כו'. וכ' זאת הארץ אשר תפול כבר פרשנו כי בכניסת בנ"י לשם נתגלה שם הקדושה שירדה משמים. וז"ש ראו דבר ה'. ואיך שייך ראי' על הדיבור אך כמו שנתן הקב"ה התורה בקול ודיבור כן נתן להם התורה בבחי' עשי' בא"י ובביהמ"ק שנתגלה הקדושה בפועל ובעובדא וזה הי' עבודת ביהמ"ק. וז"ש המדבר הייתי כו' כי נתקיים גם בעשי' לבד הדיבור. ובנ"י בא"י ובמקדש הרגישו הקדושה ונתדבקו כל אחד בשורש השייך לו כמ"ש במד' בפסוק חבלים נפלו כו' אף נחלת שפרה עלי פי' שראו והתדבקו בנחלה זו. וזהו עיקר השמחה שהי' בירושלים משוש כל הארץ. כמו שמח בחלקו. שכשכל אחד מכיר מקומו ושורשו זה מביא שמחה. לכן אמר אם ארץ מאפלי'. כי א"י האיר לכ"א לידע את מקומו ושורשו וז"ש חז"ל לכך פתח התורה בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו. פי' שזה בחי' התורה (רז) אור הגנוז במעשה בראשית. והוא שהתורה משבחת עצמה ואהי' כו' אמון כו' שהוא הארת התורה בעובדא כנ"ל:
 
Section 11
 
תרמ"ו
תלה הכתוב אלה המסעות ביצ"מ שגם בהם נאמר מוצאיהם שכל המקומות הללו הוצרכו לתשועת ה' כמ"ש ויהי בנסוע הארון כו' קומה ה'. ואלה המלחמות שהי' להם שע"ז נק' צבאות ה' כמ"ש אשר יצאו כו' לצבאותם להיות נלחמים מלחמות ה' ולתקן כל המקומות אלו כדאיתא במדרש שנזכרו בתורה אלו המסעות שעתידין להיות ישוב. וכ' אנכי ארד עמך כו' אעלך גם עלה. לרבות מ"ג מסעות אלו שהיו מיצ"מ עד ארץ ישראל. גם הוא לשון ריבוי שהיו מקומות מרוחקין ובזכותן של בנ"י זכו לעלות להיות בכלל נחלת ה'. ונכתבו כל המסעות להודיע לעם ה' כי כל עובד ה' לא יפול לבו עליו מכל הנפילות שיש לו, כי כך הוא המדה להיות עולה ויורד. ומכל מנוחה שהשיגו אחר איזה מלחמה התחיל מלחמה אחרת. וכן לעולם ויסעו ויחנו ויסעו ויחנו כמ"ש ילכו מחיל אל חיל שאין להם מנוחה לעובדי ה' שע"ז נבראו ללחום מלחמות ה'. ובודאי מלחמות שהיו לכלל ישראל היו דברים הנוגעים לכל הבריאה. ומעין זה נמצא בכל פרט לפי מה שהוא:
במדרש זאת הארץ אשר תפול לכם לכם היא ראוי' כו' חבלים נפלו לי כו' אף נחלת שפרה עלי כו' לבושו נאה לו הוא נאה ללבושו ע"ש. הענין כמ"ש במ"א. כאשר נכנסו בנ"י לארץ ישראל ירד הארה משמים משורש ארץ ישראל שלמעלה וז"ש אשר תפול. אכן כמו שנתגלה הארה וקדושה בא"י בבוא בנ"י לשם כמו כן ירדה הארה וקדושה לנפשות בנ"י בבואם לא"י כמו דאיתא בש"ק יורדת נשמה יתירה. והיינו שאין כל הזמנים מוכנים להתגלות הנשמה כמו בש"ק. כמו כן אין כל המקומות ראוים להתגלות הנשמה ולכן בא"י ירדה להם רוח חדש. וז"ש חבלים כו' אף נחלת ש' עלי ממש. כמ"ש צדק לבשתי וילבשני כו'. ולכן הזהיר הכתוב שלא להשאיר מרשעים כי הם היו מעכבים התגלות הקדושה. ואם הי' מתגלה כל הקדושה כראוי הי' תקון גמור. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל על מאמר חז"ל בעודם בירדן הי' ע"מ לאבד כולם כו'. כי הגם שבמעשה לא היו יכולין לקיים הכל מ"מ רצה הקב"ה שיהי' עכ"פ כניסתם לארץ על דעת כן. וסוף מעשה ניתקן ע"י מחשבה בראשית הדבר עכ"ד. וכן מצינו בתפלת עלינו לשבח שתיקן יהושע ועל כן נקוה כו' להעביר גלולים כו' לתקן עולם כו' שזה הי' כל רצונם. וכתיב והי' אשר תותירו כו'. ובס' אוה"ח הקשה כי והי' לשון שמחה. ונ"ל כי ע"י שנכנסו על דעת כן לכן אף שנשאר מהם לא נתדבקו בהם והי' העונש שצררו אותנו עד שנתגרשנו ועתידין לחזור. אבל לא נתדבקו בהם. שכל הטעם שצוה הקב"ה שלא להותיר מהם שלא ללמוד ממעשיהם ח"ו. וכיון שהתחילו לעשות המצוה כראוי לכן אפילו אם הותירו והיו לשיכים כו' אבל לא להיות כמותם וזהו השמחה כנ"ל:
 
Section 12
 
תרמ"ז - תרמ"ח
במדרש נחית נוטריקון כו'. הרמז הוא כי אלה המסעות שכ' מרע"ה על פי ה' הוא שבמדבר תקנו בנ"י כל אלה המקומות לדורות. וכל הדרכים שהיו מסוכנים ומשוקעים תחת הסט"א ובהליכת בני ישראל נתיישרו. וז"ש המד' כי לא הוצרכו לברוח כו'. פי' שיש מלחמה וישועה לשעה שהיו מסוכנים והשי"ת הציל אותם וזהו נק' בריחה. אבל השי"ת בכל מלחמותיהם עשה מזה סדר ותיקון מיוחד לדורות שלא בדרך בריחה ועשו ממקום מדבר ישוב. וז"ש נחית שהקב"ה הפך להם מדברות למקום מנוחה בכח נסים ונפלאות שעשה עמהם. וז"ש שהוא נוטריקון כי לא הי' המקום מנוחה נגלית מצד עצמה. והקדושה היתה מסותרת והם הוציאו מכח אל הפועל הרמזים ונ"ק שהי' טמון שם ועשו מזה סדר וישוב וזהו נחית כו'. וז"ש לרבותא בתורה אלה מסעי כו' מה שאינו בדרך הטבע. ותלה הקב"ה מסעות אלו ביציאת מצרים כמ"ש אלה מסעי כו' אשר יצאו מארץ מצרים לומר כמו שיצ"מ הי' הכנה לכל הצרות מד' מלכיות. כן כל אלה המסעות היו הכנה לדורות. וכמו שהי' בכלל ישראל כן כל פרט צריך לעבור כל התקונים מיציאת מצרים עד לבוא לא"י וביהמ"ק. ועתה עשה הקב"ה מזה תורה כמ"ש ויכתוב כו' עפ"י ה'. וכשמזכירין הנסים הללו שעשה לנו הקב"ה כמ"ש וזכרת כו' כל הדרך כו'. א"צ לקיים בפועל כל אלה המסעות. לכן כ' ולא אמרו איה ה' כו' המוליך אותנו במדבר כו' שאלו היו זוכרין בזה היו נצולין. לכן נסדר פרשה זו בין המצרים כדי שנזכור בהניסים ובזה נזכה לישועה:
במדרש כי אתם באים כו' זאת הארץ אשר תפול כו' וכי הארץ נופלת אלא כו' הפיל שרן כו'. עוד שם צדק לבשתי וילבשני ע"ש. והענין הוא כי ארץ ישראל מוכן להשראת השכינה אבל הוא באמצעיות בנ"י. ובנ"י צריכין לארץ ישראל וא"י צריכה לבנ"י. לכן כשבאו בנ"י לא"י נגמר צורת א"י. וכמ"ש ביעקב אבינו ויחן את פני העיר כי כשהצדיק בעיר הוא הודה זיוה הדרה. כמו כן בבוא בנ"י לשם נתחברה א"י שלמטה בשורשה למעלה. וב' הפי' אמת כי ירדה צורת הקדושה לא"י וממילא הלך לו השר שלמטה. וכמו שמצינו ביעקב אע"ה שברח ללבן. ולבסוף נתישב בארץ כנען וכתיב בעשו וילך כו' אל ארץ כו' כי הצדיקים תחילתן יסורים וסופן שלוה ומתחילין בפרודא וסיים בחיבורא וכמו כן הי' כל הטלטול במדבר הכנה לבוא אל המנוחה זו א"י כמ"ש כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה. וכשנכנסו לא"י ונעשה נחלת ה' נפל פחד ואימה ובושה על השרים שלמטה וברחו כל כחות הסט"א משם. וכ' ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ. פי' כשבנ"י באים לא"י נתחבר אל השורש וז"ש נצר מטעי שזה עדות שבני ישראל יש להם חיבור ושורש למעלה [וזה שרמזו חז"ל בפסוק זה כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא]. ולכן בכחם לחבר התחתונים אל העליונים וזהו מעשה ידי להתפאר שזהו עדות על בני ישראל. כענין דאיתא בש"ק שבנ"י מעידין על השבת והשבת מעיד על בנ"י. פי' ע"י שבכח קבלת השבת בבנ"י יורד הקדושה ונשמה יתירה א"כ הוא עדות על בנ"י. כמו כן בא"י שעל ידי בנ"י השכין הקב"ה שכינתו בארץ ישראל כמ"ש במד' פ' חיי בפסוק צדיקים יירשו ארץ וישכנו כו' וכי הרשעים פורחים באויר רק הצדיקים משכינין השכינה בארץ. דכתיב בבנ"י וזרעתי' לי בארץ. וכ"כ כרם ה' כו' בית ישראל. כרם הי' לידידי בקרן בן שמן. כמ"ש בתפלה ותטענו בגבולנו. שבנ"י בא"י עשו תולדות, וכאשר גלינו משם כ' ויצא מבת ציון כו' הדרה כמ"ש פנה הודה זיוה כו':
במדרש מרע"ה תיקן ברכת הזן כשנכנסו לארץ תיקנו על הארץ ועל המזון שאין לך חביב לפני הקב"ה כא"י כו'. הענין הוא כי המן הי' לחם מן השמים וכן מדריגת מרע"ה שהוריד לנו התורה משמים והוא המשכת השפע מהשי"ת והוא ברכת הזן. אבל א"י הוא בחי' הקבלה שבנ"י מקבלים השפע הבאה משמים והיא ברכת הארץ שהוא כלי מחזיק ברכה. וז"ש כי אתם באים אל הארץ בה' כי ארץ ישראל היא כלל הארץ. כי השי"ת ברא השמים והארץ א"כ באמת הקדושה נמצאת בארץ כמו בשמים. רק והארץ היתה תהו כו' והחושך מכסה. אבל כשנכנסו בנ"י לא"י נתחדש המקום בקדושה הראוי' כמ"ש אשר ה' אלקיך דורש אותה תמיד. שבנ"י וא"י הם כלי מחזיק ברכה כנ"ל. ויכולין לקבל השפע הבאה משמים. וזהו החילוק כי מן הי' מתנה למעלה מהכנת בנ"י לכן כתיב כי לא ידעו מה הוא. כענין שכתבו מאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאסתכולי בי'. אבל א"י הוא השפע שזוכין בנ"י להיות בא בהכנת מעשיהם וזה חביב לפניו ית' יותר מהכל. וז"ש תפול לכם ראוי' היא לכם כנ"ל שיהי' בזכותם שיהיו מוכנים לקבל כנ"ל:
בפסוק ויכתב משה כו' מוצאיהם למסעיהם כו' ואלה מסעיהם למוצאיהם. כי הנה כל אדם בכלל ובפרט צריך מקודם לעבור על המקומות הצריכין תיקון כמ"ש בבנ"י שהיו מקודם במצרים ואלה המסעות עד שבאו לידי ישוב ואח"כ צריכין לחזור ולתקן גם כל אלה המקומות. וכן בפרט האדם כשזוכה לצאת לחירות מהגשמיות והבלי עולם. צריך אח"כ לתת לב על כל הדברים שעבר עליהם ולשוב בתשובה ועי"ז מעלה כל אותן הדברים. וזה מצד האדם בעצמו. וזהו ענין מסעיהם למוצאיהם שבכח המסעות שנתעלו ממדריגה עליונה חזרו לתקן המקומות שיצאו מהם. ובחי' הראשונה ויכתוב משה מוצאיהם למסעיהם הוא החירות ממקומות המקולקלים והוא בכח התורה שבכתב שנק' חירות. ובחי' השני' הוא בחי' תורה שבעל פה:
 
Section 13
 
תרמ"ט
בענין המסעות שנכתבו בתורה וכתיב אשר יצאו מארץ מצרים. כי הנה הליכות בני ישראל באלה המסעות הי' שלא בדרך הטבע ונכתב לזכור נפלאות השי"ת כמ"ש תכרת את כל הדרך כו'. והוא ג"כ לזכור זכות בנ"י כמ"ש זכרתי כו' לכתך אחרי כו' בארץ לא זרועה. ובאמת אין מבוא ללכת באלה המקומות רק בנ"י אשר יצאו מא"מ ונתעלו מדרך הטבע כמ"ש במדבר כו' לא עבר בה איש כו'. והשי"ת כשברא העולם הניח מקומות אשר אין הישוב שם בדרך הטבע. וכמו כן עשה הקב"ה בזמן שיש זמנים שאין ההנהגה בדרך הטבע. וכמו כן בנפשות שיש נפשות שאין הנהגתם בדרך הטבע. וכל זה הוא עדות על השי"ת. והדברים שיצאו מן הכלל הם להעיד על הכלל כולו. לכן שבת סהדותא אקרי שההנהגה בשבתות אינו בדרך הטבע. וכמו שיש מ"ח שבתות בשנה כמו כן מ"ח מסעות בעולם שאינו בדרך הטבע. ובנפשות הם כלל בני ישראל. [ומ"ח נביאים שעמדו לבנ"י שהי' כל ההנהגה שלהם שלא בדרך הטבע]. והנה המסעות היו הקדמה לביאת הארץ כדאיתא במד' שמות ג' מתנות נתן הקב"ה לבני ישראל וכולם ע"י יסורים ע"ש. ויסורים של המדבר היו הכנה למתנת א"י. כי באמת ארץ ישראל היא עיקר הישוב שממנה הושתת כל העולם. וע"י שנמשכו בנ"י אחריו ית' בארץ לא זרועה זכו לעיקר הישוב כי יסוד כל דבר הוא הביטול אל הבורא ית'. וכמו כן ע"י הש"ק שמבטלין בו כל המעשים ומעידין שקיום כל הבריאה הוא מאתו ית' עי"ז השבת נותן ברכה וקיום לכל ימי המעשה כמ"ש במ"א:
במדרש כי אתם באים. כנען פרקמטיא שבה סחורה כו' תפול לכם לכם היא ראוי' ע"ש. והענין הוא כי ארץ ישראל אשר הבטיח הקב"ה וב"ש לאבותינו לתת לנו יש בה מטמונים גנוזים. וע"ז כתיב מה רב טובך אשר צפנת ליריאך. ודרך הסוחרים להראות הפסולת תחלה. ובנ"י בבואם לארץ כפי רוב זכיותיהם כך נגלה להם גנזי קדושה פנימיות כמ"ש אם תבקשנה ככסף וכמטמונים. וכאשר הי' הארץ ביד הרשעים לא ראו כלום ולא הי' להם רק מלבוש החיצון. אבל לבנ"י ניתן שורש הארץ וז"ש אשר תפול לכם בנחלה. הוא עם הנחל ומעין ושורש הארץ לכן היא כנחלה שאין לה הפסק מאחר שניתן לבנ"י עם השורש. ולשון תפול הוא ג"כ דבר שאין לה הפסק כי שורש ארץ ישראל הוא גבוה מעל גבוה וכפי עבודת בנ"י בנפשותם כן מתגלה להם קדושת ארץ ישראל יותר ויותר וכדמצינו בגמרא ארץ צבי כשבנ"י עלי' פשטא לה כו'. וכאשר הי' שינוי בין אנשי בית ראשון לבית שני. וכן הוא לעולם. לכן כתיב אשר תפול תמיד בכל עת שזוכין שירד הארה מן השורש כנ"ל. [וז"ש וכרות עמו כו' לתת כו' לתת ב' פעמים כי נותן וחוזר ונותן כנ"ל]. ואפילו אנחנו שנתגרשנו מנחלת אבותינו מ"מ כיון שניתן לנו א"י עם השורש נשאר לעולם דביקות בנ"י בשורש א"י וביהמ"ק לכן מברכין על ארץ חמדה שהנחלת לאבותינו שיש לנו עוד דביקות מכח שנק' נחלה שאין לה הפסק כנ"ל:
 
Section 14
 
תר"נ
בפסוק כי אתם באים כו' זאת הארץ אשר תפול כו' בנחלה כו' לגבולותי' כו'. ובמד' הדור אתם ראו כו' ארץ מאפלי' כו' ע"ש. וכבר בארנו במ"א כי כשנכנסו בנ"י לא"י אז נתגלה בארץ ישראל הקדושה המוכנת לה ולא לחנם נתחבטו האבות ומשה רבינו ע"ה לארץ ישראל. וכתיב אשר אראך כו' שא"י היא סתים וגליא. וכשבנ"י נכנסו לתוכה נתגלה הקדושה. לכן היתה צריכה גבולים שלא תתפשט הקדושה לחוץ. וכן איתא ביעקב אע"ה ויחן כו' פני העיר פרשנו שבבוא הצדיק נגלה זיוה והדרה של א"י ולכן רמזו חז"ל שקבע תחומין. וזהו עצמו הענין בש"ק שיורד בו נשמה והארה יתירה לכן יש תחום שבת. כי הבדלה תליא בדעת כמ"ש חז"ל אם אין דעת הבדלה מנין וכ"כ וירא כו' האור כי טוב ויבדל כו'. ובמד' צדק לבשתי וילבשני כו' הארץ אשר תפול לכם לכם היא ראוי' כו' ע"ש. והפי' כי בנ"י וא"י הם דביקות וחיבור א' וכשבנ"י נכנסו לא"י קבלו הם נשמה יתירה והארץ קיבלה תוספות קדושה דכתיב גוי אחד בארץ. וכמו שיש זמנים מיוחדים שבתות ויו"ט שמוכנים לנשמה והארה יתירה כך במקומות מוכנים שיתגלה בהם הנשמה וכ"כ נותן נשמה לעם עלי'. לכן כשנכנסו לארץ ישראל קבלו נשמה יתירה. ובאמת הנשמה יתירה מתגלה כפי האחדות וכמ"ש בש"ק דמתאחדת ברזא דאחד כמו כן כתיב גוי אחד בארץ. וכמו כן תקון הארץ תליא כפי הכנת בנ"י. לכן כשחטאנו כתיב ויצא מבת ציון כו' הדרה. וז"ש אם ארץ מאפליה. כי הקב"ה לא הסתיר מהם דבר וגילה להם כל הפנימיות ורב טוב הצפון בא"י כמ"ש זאת הארץ אשר תפול כו'. אבל אחר החטא נחשכו המאורות ולא החזירו בנ"י הארץ כמו שניתנה להם. וז"ש להם הנביא אם ארץ מאפלי'. רמז להם שנחשך האור בחטאם. ואמת כי א"י שהי' מקודם ארץ כנעני. הי' מקודם מקום מקולקל ביותר כדאיתא בתו"כ פ' אחרי אבל לבנ"י נתגלה האור והוסר החשיכה והאופל. וז"ש ארץ מאפלי':
 
Section 15
 
תרנ"ג
במדרש מפני מה זכו המסעות שנזכרו בתורה שקבלו את ישראל כמ"ש המארח ת"ח בתוך ביתו כו' אתה מוצא עתיד המדבר להיות ישוב אתן במדבר כו' שיטה כו' ודרך הקודש יקרא כו' ע"ש. ועתיד ישוב להיות מדבר ואשים כו' הריו שממה כו'. הענין הוא דכתיב לא תהו בראה לשבת יצרה ובנ"י בכח התורה יכולין לעשות ממדבר ישוב. דאיתא שליש מדבר שליש ישוב וכל אחד יש לו חלק בכל הג'. ומי שזוכה לתקן מעשיו עושה ישוב מחלק המדבר. ואם כי אינו מתקיים עתה בפועל ממש עתיד לבוא לידי ישוב. וכלל ישראל בכח התורה שנקראת דרך ופרשת דרכים תיקנו כל אלה המקומות שהיו חרבין ועתידין להיות ישוב. ועשו הרשע אפילו החלק ישוב שהי' לו עתיד להיות מדבר. ולכן הוצרכו בנ"י להיות במצרים ובמדבר קודם שבאו לכלל ישוב והוא הדרך שתחלתו קוצים וסופו מישור. אבל הדרך שניתן לעשו הוא תחלתו מישור וסופו קוצים. וז"ש ואתן לעשו כו' הר שעיר. כשמו כן ארצו. שנברא איש שעיר כדפרש"י שנגמר בשערו וקיבל מיד השלימות בעוה"ז וסופו שממה כן הי' חלקו. אבל יעקב התחיל מעקב עד שבא לראשית. ולכן יעקב ובניו ירדו מצרימה וזכו לבסוף לנחלת ה' ובנ"י הם מתקנים המקומות כמ"ש במ"א שדומין לבוראם דכ' מעונה אלקי קדם דרשו חז"ל הוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו כן בנ"י הם מתקנים המקום והמקום טפל להם. ואלה המסעות אחר התיקון ובירור הפסולת יהיו קדושים ביותר כמ"ש ודרך הקודש יקרא כו'. כי באמת כולם בחכמה עשית כתיב. ורק הטבע מסתיר וכמ"ש במד' בראשית נעקר תהו ובוהו יצא לצורף כלי. לכן ת"ח מרבין שלום בעולם שבכח התורה מבררין הכל להיות נעקר תהו ובוהו וכמ"ש לשבת יצרה:
 
Section 16
 
תרנ"ד
בענין המסעות שתלה הכתוב ביציאת מצרים נראה דכמו שנזכר יצ"מ נ' פעמים בתורה כמ"ש בזוה"ק לרמוז שיצאו ממ"ט שערי טומאה ונכנסו בנ' שערי בינה. וכמו כן יש נ' שבתות בשנה שבכל שבת נפתח אחד משערי בינה הנ"ל. כמו כן הי' באלה נ' מסעות לפי מ"ש רש"י שחזרו לאחוריהן ח' מסעות נמצא שהם חמשים. ויתכן שזו המסע האחרונה בעבר הירדן הי' מול שער הנ'. ולפי שכתבו חז"ל שנמסרו למרע"ה נ' שערים חוץ מאחד ותחסרהו מעט מאלקים לכן במסע זו כתיב מעשה בנות צלפחד שנעלם הדין ממרע"ה [וכן מצאתי ברבינו בחיי]. ויש רמז לזה במ"ש ויקרב משה את משפטן בנון ארוכה לרמוז שהי' מעין שער הנ' שהוא גבוה מכל השערים לכן נעלם ממנו. ויתכן ג"כ לומר כי בזו הבחי' עברו את הירדן וידוע כי בקיעת הירדן הי' בעשור לחודש ניסן. והיא בחי' שבת הגדול שהוא שבת הנ' משבתות השנה כמ"ש שם מזה:
במדרש בענין ערי מקלט מביא הפסוק יורה חטאים בדרך ע"ש. דענין הגלות של הרוצח ויציאתו במיתת כ"ג כ' רש"י הטעם שהכ"ג מאריך ימיו של אדם א"נ שהי' לו להתפלל שלא יארע תקלה כו'. וב' הטעמים אמת כי כחו של כה"ג להביא חיים לעולם הי' צריך לגבור זכותו על מעשה הרוצח שלא להביא מיתה ולכן במיתת הכ"ג מתכפר זה החטא. והנה בגמ' הקשו הרי שנגמר דינו לפני כ"ג זה מה הי' לו לעשות ומשני שהי' לו להתפלל שיגמור דינו לזכות. ואינו מובן כיון שכבר נעשה הרציחה על ידו למה יתפלל שיגמור דינו לזכות ואמו"ז ז"ל אמר בזה דבר נפלא לפמ"ש הב"י בשם הר' מנוח בריש ה' ר"ה הטעם דאמרינן בעשי"ת מלך המשפט שהוא בעצמו המשפט ולכן אם הי' נגמר דינו לזכות הי' באמת המשפט לזכות שהמשפט נמשך אחר רצונו ית"ש ודפח"ח. אכן לפענ"ד נראה לבאר ענין הגלות של הרוצח כיון שהרג נפש נדבק בו כח המיתה וחלק מלאך הממית ב"מ ונעשה מזיק ויכול להזיק ח"ו ולגרום מיתה ולכן הושם לו מקום. וכן לשון הפסוק והאלקים אנה לידו שנדבק במדה"ד ולכן קראו הכתוב רוצח הגם שהי' שוגג נדבק הרציחה בו ולכן הכה"ג שמביא חיים לעולם יש בכחו לגבור ולעקור זו הרשימה שנדבק בו ויצא דינו לזכות שיצא מת"י רשימת הרציחה שנדבק בו. ולא יצטרך לגלות. וזה רמז המדרש יורה חטאים ולא כתב חוטאים רק חטאים כנ"ל שנתן הקב"ה מקום שלא יזיק זה החטא המשחית שנדבק בזה ההורג נפש בשגגה כנ"ל:
 
Section 17
 
תרנ"ט
ב"ה מפ' מטו"מ ור"ח אב
במדרש המסעות שקיבלו בנ"י עתידין להיות ישוב ע"ש. כמ"ש ימצאהו בארץ מדבר, וכ' לא תהו בראה לשבת יצרה. וישוב העולם תלוי בנפשות. ולפי שיש נפשות של תהו בעולם לכן יש מקומות של תהו ולכן נקראת מדבר העמים. כי ע"י העמים שיש בנפשות יש בעולם מדברות ולעתיד אז אהפוך אל עמים שפה ברורה יהי' הכל מיושב. ובנ"י נכנסו באותן המקומות להביאם לידי ישוב. וכן איתא כשהצדיק בעיר הוא הודה זיוה הדרה ולכן זכו בנ"י בכח התורה לעבור בזה המדבר אשר לא ישב אדם שם ופי' [*חז"ל] אפילו אדה"ר לא [*הי'] יכול לעשותן ישוב וע"י בנ"י בכח התורה מתקנים התהו לעשותו ישוב:
כתיב שער החצר הפנימית כו' ביום השבת יפתח וביום החודש. א"כ הם ב' מפתחות שבת הוא מפתח שנפתח מן השמים כמ"ש מתנה טובה יש לי בבית גנזי שנפתח שער הפנימית. ור"ח הוא בכח בנ"י כמ"ש מקדש ישראל ור"ח ישראל דקדשינהו לזמנים. וב' בחי' אלו הם בחי' משה ואהרן בחי' התורה וביהמ"ק שעל ב' אלו מבקשין שיבנה ביהמ"ק ויתן חלקנו בתורתו. משה רבינו שהוריד התורה מתגלה כחו בש"ק כמ"ש שמרע"ה מחזיר לבנ"י הכתרים בש"ק. ואהרן הכהן הוא יסוד ביהמ"ק והקרבנות שהוא התקרבות התחתונים למעלה. ובאמת היא בחי' היראה כמ"ש ואתנם לו מורא וייראני כי לפי שהי' עובד בביהמ"ק הי' מלא יראת ה' כמ"ש במד' ויקרא. ואיתא בגמ' כי יראת שמים הוא מפתחות החיצוניות ע"ש בשבת. ויסוד ביהמ"ק הוא היראה וע"ז מבקשין ושם נעבדך ביראה. והנה משה ואהרן שבחר בהם הקב"ה הם מאירין לעולם לבנ"י בכל הדורות כמ"ש גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם. ונחלתם לעולם תהי'. ומיתת אהרן כתיב בתורה ויעל כו' בר"ח אב. כדי שזכותו יעמוד לנו בזה הזמן השפל. כענין דאיתא במרע"ה שנקבר מול בית פעור להגן בזה המקום השפל מכל המקומות כן הוכן אהרן להגן בזה החודש. ובזכותו נזכה לבנין בית המקדש כי ביהמ"ק נחרב ע"י שנאת חנם. ואהרן הוא היפוך זה לגמרי שרודף שלום ואהבה לכן הי' הוא יסוד ביהמ"ק וזכה אהרן לדורות כמו האבות בכח יראת ה' טהורה עומדת לעד וע"ז רמזו שלך לעולם קיימת. וכחו של מרע"ה הניח בתורה שצוה לנו מורשה וזה שרמז בתורה שמסעי בנ"י ביד משה ואהרן הוא לדורות שהם הכלים שהכין הקב"ה להנהגת בני ישראל. ויתכן עוד לפימ"ש לעיל כי מרע"ה בחי' השבת והוא בחי' מקום כמ"ש בשבת אל יצא איש ממקומו. וכ"כ שבת היא כו' בכל מושבותיכם. וכ' לדורותם בשבת לרמוז כי הוא בחי' דירה ומקום. לכן נקבר להגן על המקומות כמ"ש. ואהרן בחי' ר"ח שהוא הזמן כמ"ש לעיל:
 
Section 18
 
תרס"א
במדרש גדולי עולם ברחו ובנ"י במדבר לא הנחתי אתכם לברוח כו' ע"ש. דכתיב עמו אנכי בצרה ולכן איש ישראל צריך לבטוח בה' להיות נושע תוך הצרה כמ"ש מן המיצר קראתי ולא לברוח מן המיצר וזהו בחי' יעקב דכתיב בי' ויצר לו. ולכן הוקבע פרשה זו בין המצרים שבימים האלה נסגר הבריחה מבנ"י וצריכין לזכור במסעות האלה להיות נושע תוך המיצר עצמו וע"ז כתיב ולא אמרו אי' ה' כו' המוליך אותנו כו' בארץ צי' כו'. כי בודאי הי' הזמן מוסתר לאותו הדור, אבל אם היו זוכרין ביצ"מ ובמסעות האלה היו נושעים תוך המיצר. ובכל עת שנסגר הדרך בפני איש ישראל. הכל רק כדי שיסתכל האדם כלפי מעלה לשעבד הלב לאביו שבשמים:
במדרש כי אתם באים כו'. הדור אתם ראו כו' אם ארץ מאפלי' כו' דבאמת כל הארצות הם ארץ מאפליה. אבל ארץ ישראל בחי' אור והרוחניות מתגלה בא"י ויוכל האדם להתדבק בשורשו, וז"ש זאת הארץ אשר תפול שראו בעין שורש קדושת ארץ ישראל ולכן זה מיוחד לבנ"י שהנפשות שלהם ג"כ מאירים ואין הגוף מסתיר הארת הנשמה ולכן א"י ראוי' לכם. ולכן עתה שאין הנפשות מתוקנים כראוי אין זוכין לארץ ישראל:
 
Section 19
 
תרס"ב
במדרש כי אתם באים כו' תפול לכם לכם היא ראוי' כו' חבלים נפלו לי כו' דכ' עמד וימודד ארץ מדד הקב"ה כל המקומות ומצא א"י מקום לבנ"י כו' דכ' גפן ממצרים תסיע כו' לפניה ותשרש כו'. גפן אינו מקבל מין אחר. ובנ"י מוכנים הם רק לארץ ישראל ושם הם נשרשים ועושין פירות ואינם יכולין להתדבק במקום אחר וגרים אנחנו בכל אלה המקומות. וע"ז מבקשים שתעלנו לארצנו ותטענו בגבולנו. וכן א"י אינה מקבלת אומה אחרת אעפ"י שאחרים הם שם אין להם דביקות בא"י. תפול לכם דייקא. וזה הכח קיבלו בנ"י ביצ"מ שלא יהי' להם דביקות ונטיעה רק בארץ ישראל ז"ש גפן ממצרים תסיע וכ' נצר מטעי כו':
בפסוק אלה מסעי כו' אשר יצאו מארץ מצרים תלה הכ' ביציאת מצרים כשם שיצ"מ הי' ישועה לדורות לכן מצוה לזכור בכל יום יציאת מצרים כמו כן המסעות במדבר הכנה לדורות כמ"ש למוליך עמו במדבר כל"ח. כי השי"ת הכין בדור הראשון עזר לבנ"י הן בסור מרע והן בעשה טוב כי עיקר האדם שנקרא מהלך ללכת ממדריגה למדריגה עד שיתקרב אל הבורא ית"ש וכל זמן שאדם נאסר ומקושר בגשמיות אין הנפש יכול להתפשט ולילך ממדריגה למדריגה ולכן הוציאנו הקב"ה מן המיצר ואחר כך היינו כתועים כמ"ש תעו במדבר כו' דרך. ואז הוליך אותנו הקב"ה במדבר ועשה אותנו מהלכים. ללכת לעיר מושב. וזהו עיקר החירות כמ"ש בגמ' דרור זה חירות שמדייר בי דיירא ומוביל סחורה לכל מדינתא. וז"ש ולא אמרו איה ה' המעלה אותנו כו' המוליך כו'. פי' שבעת צרה יש לאיש ישראל לזכור ביצ"מ ובהילוך המדבר ובזה יוכל להיות נושע לעולם ולכן פרשה זו נקראת בין המצרים:
 
Section 20
 
תרס"ד
במדרש גדולי עולם ברחו ואני לא נתתי אתכם לברוח לכן אמר הקב"ה למשה כתוב המסעות כו'. כי הדרך לברוח מן הסכנה. והקב"ה הביא את בנ"י באותן הדרכים המסוכנים כמ"ש ימצאהו בארץ מדבר. ויצ"מ וכל המסעות הי' הכל דרך ולימוד לבנ"י לדורות להיות נושעים בתוך המצר עצמו שלא לברוח רק למצוא דרך תוך המיצר עצמו. וע"ז איתא המדריכנו על במות אויבינו. ולכן כתיב ולא אמרו איה ה' המעלה אותנו מארץ מצרים המוליך אותנו במדבר כו' שכשבא עת צרה צריכין לזכור ביצי"מ ובאלה המסעות להיות נושע תוך המיצר. ולכן נקבע פרשה זו בין המצרים דאיתא הקב"ה עונה בעת רצון ועונה בעת צרה. וכתיב מן המיצר קראתי יה. קריאה הוא דביקות. שגם מתוך המיצר נמצא דרך דביקות אל הבורא כמ"ש במד' ואתחנן ביצור לשון אחד מעשרה לשונות של תפלה דכתיב בצר לי אקרא ה' דכ' אנכי ארד עמך מצרימה והוא הבטחה לדורות שבכל מיצר של בנ"י נמצא אתם התורה כמ"ש עמו אנכי בצרה לכן ויכתוב משה כו' מוצאיהם למסעיהם הרי שנעשה תורה מכל אלה הדרכים המסוכנים. ואיתא במד' גם הוא חכם ויבא רע הול"ל ויבא טוב רק ללמדך שגם הרעה שהוא מביא לעולם בחכמה מביא. פי' למילף מיני' חכמתא. כמ"ש המפ' בפסוק לך ה' החסד כו' תשלם לאיש כמעשהו. פי' שהקב"ה משלם מדה במדה כמעשהו כדי ללמוד מן העונש איך לתקן החטא. זה החסד. נמצא הכל תורה ובנ"י צריכין לבוא לדביקות הבורא בכל העתים כמ"ש עת לבכות ועת לשחוק לפעמים באין אל השורש ע"י שמחה ולפעמים על ידי בכיה. עונה בעת רצון בחי' תפלה למשה. גי' רצון ע"ה. ועונה בעת צרה בחי' תפלה לעני:
במדרש כי אתם באים כו' כשירד המן ברכו הזן את הכל משנכנסו אל הארץ ברכו על הארץ ועל המזון וברכה זו חביבה כו' אשר תרתי להם כו' צבי הוא לכל הארצות כו' ע"ש כל המדרש. המן הי' מתנה מן השמים בחסד עליון וזה ברכת הזן את (כל) העולם בטובו בחסד כו'. אבל ברכת הארץ יתירה מה שניתן לבנ"י להמשיך השפע ברכה ע"י מעשיהם. והנה א"י היא מעט הכמות ורב האיכות כי העיקר הוא הפנימיות ולכן נדמה כצבי שאין עורו מחזיק את בשרו שהפנימיות רב מאוד מן החצוניות מלבוש החיצון. ולכן נק' זבת" חלב" ודבש" ס"ת שב"ת שגם השבת הוא כן שמתגלה בו פנימיות השפע ולכן הוא מוכן רק לבנ"י דגם הם מעט הכמות אתם המעט מכל העמים. אבל פנימיות שלהם רב וגבוה מאוד ולכן גם בישראל כתיב דבש" וחלב" תחת" לשונך ס"ת שב"ת. ובאמת הכל מצד התורה שכל העולם נברא בתורה. וא"י שהוא עיקר העולם ובאמצע העולם שמשם מתפשטין כל המקומות א"כ שם עיקר התורה. וכן בנ"י שבשבילם נברא כל הבריאה א"כ הם בני תורה. וז"ש חבלים נפלו לי בנעימים דרשו בזכות התורה שנקראת נעים וכתיב נעימים רומז לתורה שבכתב ושבע"פ וז"ש נחלת שפרה עלי הם נאה ללבושם ולבושם נאה להם. ולנן כתיב זאת הארץ אשר תפול לכם. כשבנ"י נכנסו לא"י נגלה להם פנימיות א"י וע"ז כ' מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת כו' נגד בני אדם שאין הכל מבינים פנימיות ארץ ישראל רק בנ"י לכן נקרא ארץ ישראל שלהם נגלה זו המתנה גנוזה. וכשיצאו בנ"י משם יצא הודה זיוה הדרה כדאיתא בגמ' פשטה לה גמדא לה. והנה מן הוא לחם מן השמים בחי' תורה שבכתב וא"י בחי' תורה שבע"פ מעין התורה שנפתח ע"י פיהם של ישראל כמ"ש לעיל דבש וחלב תחת לשונך ולכן הוא חביב כמ"ש חביבין דברי סופרים מדברי תורה ולכן חביב א"י יותר מן המן דמאן דאכל דלאו דילי' בהית לאסתכולי בי'. ובא"י זכו אל התורה בכח היגיעה. והמזון הוא כפי התורה ולכן במדבר ניזונו מהמן ובא"י ע"י עבודת הארץ דמפקא מזון כדאיתא בגמ' והכל ענין אחד:
 
דברים
 
דברים
 
 
 
Section 1
 
תרל"א
במדרש מרפא לשון עץ חיים כו'. ספרים נכתבין בכל לשון כו' לא איש דברים. משזכה לתורה אלה הדברים כו'. כי התורה נותנת חיים לכל הנבראים כי באורייתא ברא קוב"ה עלמא וחיות הכל מהתורה. ולכך מתיר את הלשון שלשונות האומות הם רחוקות מהקדושה ומתגשמים. מ"מ ע"י שנתלבשו בתורה באותו לשון מתרפא הלשון ומתקרבות ג"כ להקדושה ולכך מותרין הס' להיות נכתבין בכל לשון. שאותיות התורה מתירין הלשון מהמאסר שנתדבק הלשון בסט"א. וזה יפת אלקים ליפת כו' שיהי' מלבוש ג"כ להתורה. וע"י פנימיות התורה מתקרבות החיצוניות ג"כ:
ומ"ש מרע"ה לא איש דברים. הלא דיבר עם הש"י גם אז. רק להיפוך לדבר לפרעה ולהכניס מאמר ה' בלשון המובן לפרעה זה לא הי' קודם יצ"מ ונתינת התורה [כמ"ש בזוה"ק שהדיבור הי' בגלות ע"ש וארא] ועתה כתי' הואיל כו' באר כו' התורה. פי' ז"ל בשבעים לשון שהכניס אור התורה בכל הלשונות. וזה כל ענין משנה תורה שחזר התורה כמו שנתקבלה בישראל, כי דברי התורה אין שיעור לקדושתם. וכפי מה שקיבלו בנ"י החזיר עמהם והמשיך הארת התורה בעצמותם. וכ' במדרש וכי לא דיבר משה רק אלה הדברים רק דברי תוכחות ע"ש. ופי' תוכחות שנכנס הדבר בתוך האדם וזה נק' דברים שההפרש בין מאמר לדיבור שהוא לנוכח. כמו דבר מלך שלטון שהדיבור הוא להיות נעשה כן. ואמירה שייך אף על מה שאין לעשות. משא"כ דיבור הוא גזירה להיות כך. וכתי' אל כל ישראל שהכניס בהם דברי התורה. במדבר בערבה כו' אף המקומות שחטאו שם. האיר גם שם דברי התורה שנותנת חיים ורפואה כנ"ל. ושמעתי מאא"ז מו"ר ז"ל עמ"ש בשבעים לשון פי' להם. ומה נצרך זה. רק שיש לע' אומות ע' מדרגות להתנגד להקדושה. ומרע"ה המשיך אור התורה שיוכלו להתדבק בה אף שיהיו בגלות תחת כל אומה כו' ע"ש. [עי' הלשון במד' תנחומא על לא איש דברים כו'] אז ידלג כאיל פסח ותרון לשון אלם כו' במד' תנחומא. דלעתיד שיהי' הכל נדבק בשרשו לא יהי' פסח ואלם. וזה ידלג שמחבר עצמו לשורש החיים. ולכך גם ע"י כח התורה מתרפא הלשון כנ"ל:
איתא בשם הרמב"ן ז"ל ע"פ אשר יקשה מכם תקריבון אלי. שכל דבר שמסתפק אי מותר לעשותו יסלק הנאתו וכשירצה לידע באמת אם זה רצונו ית' יראה האמת. ע"כ בכתר ש"ט וכן שמעתי מפי אמו"ז ז"ל בשמו. והפי' תקריבון אלי לחיות הש"י שיש בדבר ההוא. כי כל קישוי רק מבחוץ ע"י הסתר החיצוניות, אבל כשמדבק עצמו בכח הפנימי אין הסתר כלל:
ידע שור קונהו כו'. ח"ו שאין בנ"י מכירין הש"י כשור, הלא מברכין ומתפללין אליו ית'. אבל רצון הש"י שבנ"י יבררו מלכותו ית' בכל הנבראים. כי כן הי' בזמן השלימות שבהמ"ק הי' קיים והקרבנו תמידין בכל יום הי' זה קירוב והתדבקות חיות כל הנבראים אליו ית'. והיו גם האומות בהכנעה מהש"י. וכן מ"ש קרי' נאמנה כו' ג"כ על כל העולם שאז היו נמשכים כל הנבראים אחר השורש. וז"ש ישראל לא ידע כו' שצריכין להמשיך ידיעה וחיבור לכל הנבראים. ובס' אור המאיר פי' כל שרוח הבריות נוחה הימנו. שעושה כל מעשיו בדביקות כח הפנימיות שהוא מהש"י. עי"ז משרה רוח הש"י בכל מעשה ונמצא רוח הבריות נוחה הימנו ודפח"ח:
 
Section 2
 
תרל"ג
במדרש מרפא לשון עץ חיים כו'. כי הלשון יש בו כח גדול כמ"ש ז"ל על לשון רע שלישי שמדבר כאן ומזיק מרחוק כו'. ק"ו מדה טובה מרובה שיכול כח הלשון מצדיק לעזור מרחוק. ומרע"ה לא רצה לדבר עד שיהי' כח לדיבורו לכנוס בכל איש ישראל כיון שהי' הדעת של כל בנ"י לא הי' יכול לדבר עד שדיבורו יכנוס בכל ישראל. וז"ש לא איש דברים כו' וכאן כתיב אשר דיבר כו' אל כל ישראל כנ"ל. ובזה מובן דברי רש"י ז"ל שנתן טעם שאלו שבשוק יאמרו כו'. ולמה לא ידבר לכולם. רק כנ"ל שהמתין עד שיוכל לדבר לכל איש ישראל כנ"ל. והלשון בא מפנימיות האדם ונותן כח להדיבור. כי כל הדברים מהפכין לפי הלשון והתנועה כך מתפרשין. ולזאת מצינו שתיקן מרע"ה בלשונו איכה אשא כו' ולשון זה גם בקינות כמ"ש חז"ל. וכן בכל הדברים אם כח הלשון כראוי יוכל לתקן דברים הנאמרים בלשונו [וע"ז נאמר טוב לשמוע גערת חכם כו']:
 
Section 3
 
תרל"ד
במדרש מרפא לשון עץ חיים מרפאת הלשון כו'. איתא בזוה"ק שנמשלת התורה לאילן שיש בו ענפים ופירות ועלין וקליפות לבד גוף האילן שכולן אחוזין בו. כמו כן התורה נותנת שפע וחיות לכל הבריאה. וכ"א יש לו דביקות כפי ערך קדושתו. כי באורייתא ברא קוב"ה עלמא. וכל הדברים הם כמו לבוש לנקודה הפנימיות. והלשונות שמתפרש בהם דברי תורה הם ג"כ רק לבוש כי המאמר היא התורה עצמה ומתלבש בלשונות אחרים. ועי"ז מרפא הלשון. לכן התירו שיכתבו ספרים בכל לשון. וכתי' הואיל כו' באר כו' התורה כו'. פרש"י בע' לשון פירשה להם וכ' באר שכפי התרחבות הארת התורה במלבושים החיצונים יותר שמתקרב הכל להפנימיות עי"ז נפתח המעין הפנימי ביותר. כתי' שתה מים מבורך ונוזלים כו' בארך. כי הקב"ה נתן בטבע עצמו של כל ברי' נקודה קדושה. בפרט באיש ישראל שיש לו נפש קדוש. ונק' בורך שדבוק בגופו וכפי מה שמקבל הארת הנפש וממשיך כל מעשיו אחר זו ההארה. כן ניתוסף לו רוח ונשמה יתירה ונפתח מעין שאין לו סוף וזהו ונוזלים מתוך בארך. ולכן ג"כ אחר כל המסעות במדבר שהמשיכו בנ"י הארה קדושה לתוך כל המקומות הללו אח"כ הואיל משה באר כו':
כל דור שאינו נבנה בימיו כאילו נחרב בימיו. קשה להבין שהיו הרבה דורות צדיקי עליון שנאמר שהי' ראוי להיות נחרב בימיהם. ונראה לפרש כי כל ימי הדורות מצטרפין ומתכנסין כל ההארות של עבודת בנ"י להיות ראוין לגאולה, כי היעלה על הדעת שדור הגאולה יהיו כ"כ ראוין בזכותם בלבד לגאולה. רק שזכות כל דור ודור עוזר ומביא מעט בנין בהמ"ק. והבנין נמשך כל ימי הגלות כמאמר בונה ירושלם. וז"ש שכל דור שאינו מסייע לבנינו. וז"ש שאינו נבנה בימיו שאין ימיו בכלל הבנין כנ"ל. וכל אדם בפרט ג"כ צריך לידע שכל מעשיו הם סיוע לבנין בהמ"ק. וכפי מה שמקבלין ע"ע עול מלכות שמים מסייעין לבנינו כמ"ש הכל מסייעין לבנינו של מלך כו':
ידע שור קונהו כו'. פי' כי יש לאדם יתרון על כל הנבראים, אבל ע"י היתרון בא לחסרונות כמאמר ויוסיף דעת כו'. אבל באמת הדעת נותנת כי מהטובה שנתן הש"י לאדם יתרון בחכמה. א"צ לבוא חסרון מזה. וז"ש אדם ובהמה שערומים בדעת כאדם ומשימין עצמן כבהמה. פי' שמקודם צריך לעשות רצון בוראו מצד הבריאה. והחכמה תוסיף מעלה ולא חסרון וזה תרעומת הנביא ידע שור קונהו ישראל לא ידע כי אבדו חיוב העבודה מצד יתרון החכמה והדעת כנ"ל. וז"ש גוי חוטא כו' בנים כו' שמכל המעלות באו לידי חסרון כנ"ל. ואפשר לפרש עפ"ז המשנה כל שהיא תפארת לעושי'. לעשות רצונו ית' מצד שהוא מעשי ידיו מצד הטבע ככל ברואים שעושין רצונו. ותפארת מן האדם הוא להוסיף ע"ז עבודה מצד החכמה והיתרון שהוא אדם בעל בחירה כנ"ל:
 
Section 4
 
תרל"ה
במדרש ספרים נכתבין בכל לשון מרפא לשון עץ חיים כו' דוודאי לכל הע' לשונות יש להם איזה אחיזה בתורה רק שנתפשטו בענפים נפרדים. ונק' לשונות כמו לשון של ים שהמעין משפיך נחלים קטנים. ולבנ"י ניתן גוף המעין. אך בכח התורה כשממשיכין חיות התורה לאותן הלשונות מתרפאין. ומתיר את הלשון. פי' שהלשונות הם נחלים קצרים שא"י להתפשט רק ע"פ הגבולים אבל ע"י הארת התורה מתבטלים הגבולים. וכמו כן בשבת נחלה בלי מצרים כנ"ל. וז"ש הואיל משה באר אה"ת בשבעים לשון פירשה להם כנ"ל שיהי' בכח בנ"י להרחיב אור התורה גם באותן הנחלים הקצרים. וז"ש כח מעשיו הגיד כו' לתת להם נחלת גוים. והלא הי' יכול הקב"ה לתת מיד כל הארצות לבנ"י. אך זה עיקר הנתינה שיוכלו להמשיך אותן הנחלות הנפרדים להעלותם לשורשם בתורה:
בפסוק וייטב בעיני הדבר. והקשו למה אמרן בתוכחות. אבל נראה כי גם ע"ז הוכיחן שגרמו להיות הוטב גם בעיניו. דכתיב איכה אשא לבדי כו'. פרש"י הרים אתכם על דייניכם. ופי' מו"ז ז"ל כי הדיינים תלוין במעשיהן של ישראל. ולכן כשהי' מרע"ה בעצמו מנהיג הכל. הי' חטא שלהם נוגע גם בו. לכן העמיד שרים כנ"ל. ובכאן כתי' ותקרבון אלי כולכם פירש"י ז"ל בערבוביא כו'. ולכן שהיו כולם באים אליו נשלחה כו'. גרמו שהוטב בעיניו. וזה צריך כ"א לידע שמעשיו מגיעין גם למנהיגם הן למטה הן למעלה ועי"ז ישמור מעשיו כראוי:
התוכחות שהוכיחן מרע"ה על החטאים של דור הקודם כי כל דור צריך לתקן חטא הדור שקודם להן. כי כמו שהם יורשים זכות דור הקודם שהניחו להם. לכן הם במקומם לתקן חטאם. וזה ענין פוקד עון אבות ע"ב. ולכן חזר כל החטאים שניתקנו אח"כ. ולכן איתא כל דור שאין בהמ"ק נבנה בימיו כאילו נחרב בימיו שאם היו מתקנים חטא הקודם הי' נבנה מיד כנ"ל:
ויהי בארבעים שנה כו' דיבר משה כו' ככל אשר צוה ה' אותו אליהם. דאיתא בגמ' אין אדם עומד ע"ד רבו עד ארבעים שנה, וכל ימי דור המדבר היו כל הדיבורים ממרע"ה להמשיך לבן של ישראל אליו. עד ארבעים שנה שאז נתקרבו אליו כראוי שיוכל לדבר עמהם ממש ככל אשר צוה כו'. ולכן חזר עמהם עתה כל התורה וזה שנקרא משנה תורה. ע"פ מה ששמעתי מאא"ז מו"ר ז"ל פי' מ"ש חז"ל ככלותו לדבר אתו מלמד שחזרו ושונין הדיבור כו'. ע"ש ברש"י פ' תשא. ופי' הענין כי לא הי' בכח מרע"ה להשיג דיבור הש"י ממש כפי כח המשפיע כביכול. לכן חזר הקב"ה ושנה עמו באותו השגה שהשיג כדי שיהי' השגתו ממש כמאמר הקב"ה כו' ע"ש ודפח"ח. וכן הענין כאן שבנ"י לא היו יכולין ג"כ להשיג כפי השגת מרע"ה לכן חזר ושנה עמהם עתה כפי כח השגתם. אעפ"כ כתיב ככל אשר צוה כי עמדו עתה ע"ד רבם כמ"ש. וז"ש אלה הדברים פסל את הראשונים שהדיבורים עתה היו באופן המעולה יותר מקודם ארבעים שנה כנ"ל:
 
Section 5
 
תרל"ז
במדרש תורה מרפא הלשון מקודם כתיב לא איש דברים אנכי משזכה לתורה אלה הדברים כו'. כי מ"ש מרע"ה לא איש דברים אנכי כו'. הגם כי בוודא ידע את עצמו כי הוא מובחר שבישראל. אך אדרבא הוא הדבר לאשר מרע"ה כלל הדעת של כל בנ"י לכן כ"ז שלא היו בנ"י מתוקנים לא הי' איש דברים כי דיבורו כולל כללות הדיבור של בנ"י. ושמעתי מפה קדוש אמו"ז ז"ל פי' כבד פה וכבד לשון כי לא הי' יכול להוציא תעלומות ופנימיות רצונו מכח אל הפועל כו'. פי' ג"כ בעבור כי לא היו בנ"י מוכנים עדיין להיות נמשכין אחר רצון מרע"ה והנהגתו אותם. אמנם כאן כתיב דיבר משה כו' ככל אשר צוה כו' אותו אליהם שהי' יכול לדבר עמהם כרצונו. והי' זה סימן כי הם מוכנים לבוא לא"י לכן נגמר אז הנהגת מרע"ה ונמשכו בנ"י אחריו כמ"ש לבסוף ולא נתן כו' לכם לב כו' עד היום הזה. וזה הוא ג"כ הענין שכ' במד' ספרים נכתבין בכל לשון כו'. כי בוודאי כל שבעים לשונות צריכין להיות בטלים לבנ"י. ואמת שיש לכל אומה ולשון התנגדות מיוחדת לבנ"י. וכפי מה שבנ"י מתקנין אלה ההתנגדות. כמו כן ממשיכין הארת התורה להשבעים לשונות להיות כפופין להם. וכתיב באר את התורה. בשבעים לשונות פירש להם. וזה הי' סימן שנכפפו האומות תחתיהם כי לכל הדברים יש שורש בתורה. כמ"ש במד' ועלהו לתרופה כו'. פי' כמ"ש חז"ל ע"פ ועלהו לא יבול שיחת חולין שלהם תורה הוא כו'. פי' כי ע"י הבל פה בתורה נשאר רוח קדושה וטהרה בפה וזה מרפא כל הדיבורים. ובוודאי הארות של השבעים לשונות בכח התפשטות כח התורה לשם. הוא ענין שיחת חולין של ת"ח. וז"ש ועלהו לתרופה. וכפי מה שניתקנו השבעים לשונות שנכפפו האומות ת"י בנ"י. כמו כן נמשכו בנ"י אחר דבריו של מרע"ה כי הכל דבר אחד והא בהא תליא:
במדרש איכה ג' שאמרו איכה מרע"ה בכבודן של ישראל כו' בפחזותן איכה היתה לזונה כו' ע"ש. פי' הענין כי כל החטאים שעברו על ישראל הי' מהם שורש גם בהתחלת עליותם. והכל נמשך ע"י הסתלקות השגחת מרע"ה במינוי שרי מאות וכו'. ומזה בא שאמרו נשלחה אנשים כו' ונצמח מזה אח"כ כל החטאים. לכן סידר מרע"ה הדברים כך והאשים א"ע ג"כ בזה שאמר איכה אשא כו'. וכן במ"ש וייטב בעיני כו' כמ"ש במ"א כי תוכחות מרע"ה הי' בכללות בנ"י וגם הוא בתוך כלל ישראל. ובמד' ואשימם בראשיכם אשמה של ישראל בראשים כו' משל כלה שנתפחמה ידי' מקנחת בשערה שער מתנאה וידי' מתקנחין כו'. פי' הענין כתבנו במ"א עפמ"ש הרים אתכם על דייניכם. פי' שע"י מעשים שנמצאים בפרטי. בנ"י כך בא מזה הירהורים אל צדיקי הדור ג"כ, לכן ע"י שכח הצדיק יפה לתקן החטאים שמגיע אליו ממילא ניתקן כל החטא שבהמון בנ"י. וזה ענין שערה מתנאה כו'. שמעלה וזכות להצדיק שעובד עבודה לשמים לתקן הדברים שקילקלו אחרים וידיהם מתנקות כנ"ל. אך מרע"ה לא הי' יכול לסבול חטא כלל. וז"ש רש"י אם אומר לקבל שכר לא אוכל. בלי ספק לא הי' עבודת מרע"ה לקבל פרס. אך הענין כנ"ל שהגם שיכול לבא לתוס' מעלה ע"י תיקון עונות בנ"י כנ"ל עכ"ז לא אוכל. כמ"ש איכה אשא כי לא הי' יכול לסבול חטא כלל. ועכ"ז אם היו נמשכים אחריו הי' מתקן כל מעשיהם כנ"ל:
גם בפרט כל איש ישראל נמצא דבר זה אשר הדעת והחכמה שלו תלוי בתיקון המעשים וכפי קילקול המעשים בגשמיות. פוגם גם הדעת. וזה לטובה שעי"ז הדעת גובר באדם לתקן כל המעשים:
 
Section 6
 
תרל"ח
במדרש מרפא לשון עץ חיים משזכה לתורה אלה הדברים כו'. קשה מאי צריך ראי' שאחר שזוכין לתורה יכולין לדבר דברי תורה. אכן ביאור הענין כי רצה לבאר כי ע"י השגה ביותר בעומק סודות התורה יכולין יותר להרחיב ולהתפשט דברי התורה לכל מקומות השפלים. כי מקודם אמר לא אוכל אנכי לבדי כו' וקודם הסתלקותו מן העולם אשר בוודאי נתעלה ביותר מאוד כתוב אה"ד אשר דיבר משה אל כל ישראל. כמ"ש במ"א כי עומק רום ועומק תחת תלוים זה בזה. וכפי רוב הקדושה יש בכח הדברים להתמשך לכל המקומות. וזהו עיקר משנה תורה שהוא בחי' התקשרות תורה שבע"פ לתורה שבכתב. כי מרע"ה הי' בחי' תורה שבכתב. ובאי ארץ הי' בחי' תורה שבע"פ. לכן משנה תורה כולל משניהם שהוא שער המחברם כנ"ל. וזהו כוונת המדרש שע"י התגלות שורש התורה יכולין להמשיך הארת התורה לכל הלשונות מרפא לשון ע"ח דכתיב הואיל משה באר. היינו שפתח שורש התורה וממילא נתרפאו כל הלשונות שע"י השורש מתחדשים כל הענפים. לכן עי"ז שנפתח הבאר ממילא בשבעים לשון פי' להם. וככל הדברים הללו נמצא בכל איש ישראל שיש בכל נפש ישראל נקודה חרותה על לבו. והיא בחי' תורה שבכתב חרות על לוח לבם. ונק' עץ חיים. וכחן של ישראל בפה הוא היגיעה בתורה נק' תורה שבע"פ. אך מה כח האדם מועיל. רק שע"י היגיעה זוכה שיפתח לו נקודה הנ"ל. כמ"ש אם נבלת בהתנשא שבתחילה אין הקול ודיבור כראוי ועכ"ז ע"י שמנבל עצמו בדברי תורה והוגה אף שאינו באופן הראוי עכ"ז מועיל זה לעורר נקו' הנ"ל שנקרא עץ חיים ואחר כך נקודה זו מרפא את הלשון כנ"ל:
 
Section 7
 
תרל"ט
במדרש ספרים נכתבין בכל לשון כו'. כבר כ' מזה במ"א כי התורה חיות הכל כמ"ש חכמים בשעת קבלת התורה כל ד בור נתפשט לשבעים לשון. והוא הארות המתפשטין משורש האילן לענפים ועלים. כמ"ש ועלהו לא יבול דרשו חז"ל אפי' שיחת חולין כו'. פי' ע"י רוב עסק התורה של הת"ח מתקדש פיהם ממילא שורה קדושה וחיות בכל השיחה היוצאת מפיהם. ולטעם זה הלביש הבורא ית' התורה בזה הלבוש בסיפורים הללו. כדי שעי"ז יהי' חיות לכל הלשונות עי"ז שהתורה מתפרשת בכל אלה הלשונות כנ"ל. והנה בשעת קבלת התורה נתברר זה. וממילא היו כפופים כל הע' לשון תחת בנ"י. אכן ע"י החטאים אח"כ נפלו בנ"י מזה. ועתה שבנ"י היו מוכנים לכנוס לא"י והוא בחי' הנ"ל להמשיך קדושת התורה גם בע' לשון כמ"ש כח מעשיו הגיד כו'. חזר מרע"ה וביאר להם התורה בשבעים לשון. ובמד' המשל למוכר ארגמן כו' לא איש דברים אנכי לפני הבורא ית'. אבל לבנ"י אלה הדברים ע"ש. והענין הוא כי באמת שורש מרע"ה בתורה עליונה שנא' עלי' ונעלמה מעיני כל חי כו'. ושם אין שום אחיזה לאלה השבעים לשונות. רק למטה מתפרשין ולכן לא נכנס מרע"ה עמהם לא"י שזה בחי' תורה שבע"פ כמ"ש במ"א:
 
Section 8
 
תר"מ
ב"ה דברים ת"ב
במדרש מרפא לשון עץ חיים כו'. באר פירש"י בשבעים לשון פי' להם. והענין הוא שספר משנה תורה הי' הכנה לבאי ארץ שיוכלו לכבוש האומות והכל בכח התורה שיש קצת אחיזה לכל אומה. כמ"ש כח מעשיו הגיד כו' לתת להם נחלת גוים וכשבנ"י מתחזקין בתורה הפנימיות ממילא מתפשטת לשבעים לשונות. כמו לשון של ים שהוא נחלים היוצאים מים הגדול שהוא עיקר התורה שניתנה לבנ"י. והכל ניתקן בכח התורה, ובמד' איכה כאכול קש לשון אש קש ביתו של עשו כו' וכ' לשון אש כי וודאי אין קש שורף אש רק אש שורף קש רק אותה המשכה קטנה שנמשך מהתורה לכל אומה כנ"ל זה נק' לשון אש. וכשהרשעים מתגברים מכסין זאת ההמשכה קטנה וגם זה תלוי כשבנ"י מתרשלין בעיקר התורה לכך אין כח בהתפשטות הלשונות כנ"ל. לכן אמרו כי נחרב בהמ"ק ע"י ביטול תורה על עזבם את תורתי כנ"ל. וכתי' בהתהלכך תנחה כו' הם כל המדרגות הליכתם במדבר. בשכבך הם ימי הגלות תשמור עליך שגם בגלות הקיום ע"י התחזקות בתורה. והקיצות היא לעתיד. וכן בק"ש ודברת בם בשבתך בביתך הוא בזמן שבהמ"ק קיים ובנ"י שורין על אדמתם. ובלכתך דור המדבר כנ"ל. ומקדים בשבתך דחביב לי' אקדמי'. ובשכבך בגלות כנ"ל:
בשם מו"ז ז"ל על פסוק אחרי הכותו שקודם זה לא הי' יכול להכניס הדברים בלבם של ישראל. שהמה היו קליפות גדולות. סיחון מלך חשבון שורש המחשבות רעות ונגד זה תפילין של ראש. עוג בעשתרות באדרעי המעשה ונגד זה תש"י כו' עכ"ד. וכן כתיב בתפילין למען תהי' תורת ה' בפיך. לכן אחר הנחת תפילין והתקשרות מחשבה ומעשה יכולין לקרות ק"ש כמ"ש במ"א. וכן הי' בכללות ישראל כמו שנוהג בפרטות. ואמת כי זה רמז לתפילין דמרי עלמא כמו שבנ"י משעבדין לבם ומבטלין כל מחשבות ומעשים רעים בעבור רצון הבורא ית'. כן הקב"ה כביכול מבטל כל כוחות סט"א ונותן כל השפעות רק לבנ"י וזה מלחמות סיחון ועוג כנ"ל:
במדרש איכה אשא לבדי איכה היתה לזונה איכה ישבה בדד כו'. ג' שראו המטרונה בשלוותה ובפחזותה ובנוולותה. הענין הוא דכל החטאים שבכלל ישראל הי' קצת מהם בשורש דורות הראשונים. דכמו כל הזכותים של בנ"י הם מאבותיהם. כן אם הי' תיקון גמור בשורש לא הי' נצמח החטאים אח"כ. וז"ש אבותינו חטאו ואינ' ואנחנו עוונותיהם סבלנו. פי' כי חטא קל מעון כמ"ש שגגות הם חטאים וזדונות עונות. וע"י השוגג שבאבותינו נצמח אח"כ בדורות אחרונים זדונות. דכמו עבירה גוררת עבירה ומתחיל כחוט ומסיים כעבות העגלה. כן בכלל אם יש בדורות ראשונים שגגות ועבירות קלות נמשך אח"כ חטאים גדולים. כמו כן בזה מ"ש איכה אשא לבדי שלא הי' ניכר חטאם בפועל רק שלא היו נמשכים אחר הנהגת מרע"ה וזה הביא אח"כ איכה היתה לזונה כו' וכמ"ש בשם בעש"ט וסרתם בא אח"כ ועבדתם אלהים אחרים וזה נאמר על גדולי עולם כאלה:
 
Section 9
 
תרמ"א
במדרש מרפא לשון עץ חיים התורה מרפאת הלשון. ביאור הענין כי ס' משנה תורה הזה הוא בחי' תורה שבע"פ. אשר דבר משה ר"ת אדם. כי הוא עיקר האדם כמ"ש אדם אתם. שעליו נאמר ויפח כו' ויהי כו' לנפש חי' לרוח ממללא. שע"ז נברא אדם המדבר. כמ"ש עם זו יצרתי כו' ת' יספרו. בחי' תורה שבע"פ להוציא מפיו מילין להעיד על הבורא ית' כמ"ש אתם עדי. וזה הכח מושרש בכל איש ישראל בפרט. וכמ"ש בכלל ישראל. וזה השורש נתעורר בכח העסק בתורה שבכתב בכל עת שמייגעין בתורה יגעתי ומצאתי הוא כנ"ל שמתעורר כח המוטבע באדם ע"י היגיעה. וכן הי' מתחלה ע"י קבלת התורה בהר סיני נתעורר אח"כ כח הכלל ישראל. וז"ש משזכה לתורה אלה הדברים. בחי' הדיבור שנמשך אחר הקול כמ"ש משה ידבר והאלקים יעננו בקול. דיבר לא כתיב. רק ידבר. והוא רמז על משנה תורה אלה הדברים כו'. כמו משנה למלך. כי מדרגות רבות יש בתורה כמ"ש משה קיבל ומסרה ליהושע כו'. נמצא מרע"ה הוא השני לשורש התורה מפי הקב"ה בעצמו. ותורה שבע"פ צריך יגיעות יותר מתורה שבכתב כמ"ש במד' תנחומא נח. וכן ראינו כי קודם קבלת התורה הי' ענין יצ"מ. וקודם תורה שבע"פ הנ"ל הוצרכו כמה מלחמות וכל המסעות שנסעו במדבר כמ"ש אחרי הכותו כו' שאח"כ זכו לבחי' תורה שבע"פ הנ"ל. ובמד' מוכיח אדם אחרי חן ימצא זה מרע"ה ממחליק לשון בלעם. וקשה מה בא ללמדנו מעלת הצדיק על הרשע. רק הפי' שע"י רשעת בלעם נתעלה מרע"ה. לכן אחר הנקמה בבלעם כתיב אלה הדברים. כעין שמצינו ה' מסיני כו' וזרח משעיר כו' מהר פארן דרשו חז"ל בזוהר שע"י שלא רצו לקבל מכח זה זרח והופיע לבנ"י. כן הי' עתה מזה נבחן הפרש בין נביא ישראל לנביאי אומות. ולכן חן ימצא ממחליק לשון כנ"ל:
במדרש יוסף עליכם למה בירכן בלשון תוס' שתוספתו של הקב"ה מרובה על העיקר כו'. הענין הוא הברכה הבאה מלמעלה מן השורש שהיא דבר שאין לו סוף כאשר כ' כמה פעמים כי בעוה"ז חסר השלימות. וכל הכנות שיש בעולם הזה לקנות שלימות. הכל כדי לזכות לסיוע עליון. וזה כל החכמה כענין יהיב חכמה לחכימין לכן כל התחכמות צריך להיות כדי לזכות להשפעת חכמה מלמעלה וכן בכל המדות. והוא ענין הש"ק נשמה יתירה הכח הבא מלמעלה. וזה התוספות מרובה על כל העיקר. ולכן אמר זה מרע"ה על ידי שאמר הרבה אתכם שלא ישלוט עין רע ח"ו ע"ז אמר כי כל הריבוי שלהם כדי להתבטל אליו ית' לזכות להשורש. וכשמבטלין הכל להשורש אין שליטות ע"ר כנ"ל. ובמשנה עשה רצונו כרצונך אח"כ בטל רצונך פי' שאחר תיקון המעשים צריכין לבטל הכל אליו ית'. כי בכ"מ שיש יותר תיקון שולט היצה"ר. כענין מי שגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, לכן העצה להתבטל אליו ית'. ועשה רצונו הוא בחי' תשוקה ואהבה ושולט ע"ז עה"ר. והעצה אח"כ להתבטל רק אליו ית' ועי"ז יבטל רצון אחרים שלא יתערב באהבה זו אהבות ורצונות זרים. וזה הגמר להתבטל אליו שעי"ז זוכין לסיוע הבא מהשמים. והוא בחי' מנוחת השבת שכתי' והאכלתיך נחלת יעקב נחלה בלי מצרים. שזה הכח הבא מלמעלה הוא בלי גבול וע"ז נאמר יוסף עליכם כו'. לכן גם בימים הללו שנקראו בין המצרים מ"מ בש"ק ע"י הביטול להשורש זוכין למנוחה:
 
Section 10
 
תרמ"ב
בפסוק בשנאת ה' אותנו כו'. וע"ז נאמר נתנה עלי בקולה ע"כ שנאתי'. כי הקב"ה חשב לטובתנו. וע"י שאמרו בשנאת. נהפך ח"ו לשנאה ויש לנו ללמוד ק"ו מדה טובה המרובה אשר גם בגלותנו עתה שנתגרשנו משלחן אבינו שבשמים. יש לנו להאמין ולבטוח באבינו שבשמים. כי מאהבה הוכיח אותנו כמ"ש אשר יאהב ה' יוכיח. ומתוך אמונה זו יתהפך באמת לאהבה. וזה עיקר פי' אוהב את התוכחות להאמין כי הוא מאהבה כשיודעין שהמוכיח אוהב נאמן הוא. מקבלין התוכחה. ועי"ז נהפך באמת לאהבה. וע"ז כתי' ע"כ פשעים תכסה אהבה. ואיך יכולין לבא לאהבה כשיש רוב פשעים. רק כשמקבלין התוכחה והעונשין והיסורין מתוך אהבה. ולכן כתי' לכו כו' ונוכחה כו' אם יהיו חטאיכם כשנים כו' פי' ע"י קבלת התוכחה יתלבנו החטאים כנ"ל:
בנוסח הברכה פורס סוכת שלום עלינו ועל ירושלים. כי יש עולם שנה נפש. ובכולם יש נבחרים מוכנים לקבל השלימות. בנ"י בנפש. ושבת בשנה. וא"י וירושלים בעולם. ובש"ק כשהיו בנ"י שרוין על אדמתם הי' מתקיים השלימות. וכמו שיורד נשמה יתירה לבנ"י בש"ק כן הי' הארה יתרה בירושלים. וז"ש לעשות אה"ש לדורותם לשון דירה כמ"ש חז"ל:
 
Section 11
 
תרמ"ג
בספרי הואיל משה באר דורש לשון שבועה. דאיתא בשבעים לשון פי' להם. דכ' יצב גבולות עמים למספר בנ"י. כי הנה יש בבנ"י שורש של כל הע' לשונות. ולכן כפי הבירור בנפשות בנ"י כן ניתקן ונתרפאו כל הלשונות. לכן כתי' ויהי בארבעים שנה כו' מכלל שמקודם לא הי' עוד ביכולת לבאר בע' לשון. וזהו ענין תורה שבע"פ התיקון שנעשה בפה ולשון של בנ"י. וזהו ס' משנה תורה דכתיב אלה הדברים אלה פסל את הראשונים. והענין ע"פ המד' מוכיח אדם אחרי שהוכיח כביכול את הבורא. אח"כ הוכיח לבנ"י. וכן הי' הנהגת מרע"ה בכל הד' חומשים התיקונים שעשה מרע"ה בשמים לרצות הבורא ית' לבנ"י והורדת התורה משמים. ועתה התחיל להמשיך לבות בנ"י התחתונים להשי"ת. וזה אלה הדברים שהי' זה נחשב מדרגה תחתונה לפי רוממות מדרגת מרע"ה איש האלקים חציו אלהים וחציו איש. וכן צריך להיות מקודם התיקון בשורש הנשמות אח"כ להוכיח נפשות התחתונים וזה מוכיח אדם אחרי. וחז"ל דרשו הדברים דברי תוכחות פי' שעשו פירות והמשיכו לבות בנ"י. וזה נק' דברים כשמנהיגין את השומעין להיות נפעלים ונמשכין אחריהם זה פי' דיבור מלשון הנהגה וכתי' אל כל ישראל היינו כל האדם. ולכך בירכן אח"כ שקיבלו התוכחות וע"י שנמשכו לגמרי אחר הדברים הוא נק' שבועה ועי"ז תיקנו כל הע' לשון שהכל תלוי בתיקון השלם שנעשה בכלל ישראל כמ"ש:
בפסוק ותאמרו בשנאת ה' כו' ע"ז דרשו חז"ל נתנה עלי בקולה כו'. וזה גרם כל החורבן. מכ"ש שיש לנו ללמוד שמדה טובה המרובה כשבנ"י מקבלין יסורי הגלות באהבה ומאמינים כי הוא חסד הש"י כמ"ש אשר יאהב ה' יוכיח לכן בנ"י המה מדוכאים בעולם. יוכל להיות זאת מפתח של הגאולה. כמו שהי' חטא זה התחלת הגלות שבאמת השי"ת אהב את דור המדבר ומ"מ עי"ז החטא שהיו אומרים בשנאת. נהפך ונאמר ע"כ שנאתי'. מכ"ש בתוכחות על עון. הגם שהיו יסורי משפט ודין. יכולין בנ"י להפוך ליסורים של אהבה על ידי קבלת התוכחות באהבה כנ"ל:
במדרש שלשה שאמרו איכה כו' בשלוותן ובפחיזתן ובנוולתן כו'. ע"ש במדרש איכה. הענין הוא כי באמת כל הנהגת בנ"י הוא באופן משונה. ואין לשער גודל רוממות מדרגת בנ"י. ואין לשער ג"כ גודל החטאים שנעשו בבנ"י לפי התקרבתם להבורא ית' כענין סביביו נשערה. ואין לשער ג"כ גודל היסורים ועונשים שעובר על בנ"י עד שיגאלנו השי"ת במהרה. והכל הוא בדרך תמהון. ולכן ראה מרע"ה מיד לפי רוממות מדרגתם כמ"ש הרים אתכם על גבי דייניכם. וכי לא הוטב בעיני מרע"ה טובתן של בנ"י. רק שראה שצריכין שמירה מאוד לפי הנהגה שלהם שלא בדרך טבע. לפום גמלא שיחנא. והיו צריכין באמת להתחזק בימים הטובים להכין על ימי הירידה. כי אם הי' מתוקן אז הכל לא הי' נצמח אח"כ החטאים הגדולים. ואמרו חז"ל בפ' וייראו מכם ונשמרתם. ומה כשהם יראים מכם כתי' ונשמרתם. כ"ש כשאתם יראים מהם כו' דהיינו בימי הגלות. והכוונה לרמוז כי זה הי' סימן ורמז על ימי הירידה ולכן הוכיחן מרע"ה במה שנאמר להם ונשמרתם שזה סימן שלא נתקנו כראוי:
 
Section 12
 
תרמ"ד
במדרש מרפא לשון ע"ח התורה מרפאת את הלשון כו'. דכ' באר אה"ת. דרשו חז"ל בשבעים לשון פי' להם. כי זה הי' הכנה לכיבוש הז' אומות אשר מסתמא הם היו שורש השבעים אומות. ובזה שנתפרשה להם התורה בע' לשון ידעו כי מוכנים הם לכבוש האומות. כי הכל נטלו בנ"י בכח התורה. והנה עצם בנ"י הם התורה האמיתית בלשון הקודש מדרגת מרע"ה שמקודם אמר לא איש דברים אנכי כי הוא בחי' הקול. וידוע כי בקול אין הפרש רק בדיבור יש מינים שונים לפי הדיבור. לכן התפרשות התורה בע' לשון הוא בחי' הדיבור שיש כמה מיני התנהגות וכולם נמשכים מן התורה. אבל בחי' מרע"ה באחדות הקול עצם התורה. וזה הי' כל הפחד שיראו בנ"י להלחם עם הז' אומות שלא הי' להם עוד התפשטות כח התורה בע' לשון וז"ש וישיבו אותנו דבר באיזה לשון הם מדברים איך למשוך כח התורה באותו הלשון אך באמת לא הי' עדיין הזמן לכבוש. ולזה עתה שהגיע הזמן נתפרש להם התורה בע' לשון:
וכתיב אחרי הכותו. פי' מו"ז ז"ל כי קודם הכאת אותן הקליפות לא היו יכולין בנ"י לקבל אלה הדיבורים של מרע"ה עכ"ד. ויתכן עוד להוסיף על דבריו כי באמת עתה נתגלו אלה הדברים ופי' התורה בע' לשון. כי וודאי סיחון ועוג היו השורש מע' אומות ונק' עם הארץ שכל מלכי כנען סמכו עליהם. והע' אומות הם מתנגדים לקדושת התורה וכפי הכאת אותה הקליפה והאומה כך נגלה באותו הלשון שמיוחד לאותה אומה קדושת התורה. ולכן אחרי הכותו כו' נגלה באר ומעיין חדש בתורה וכענין שנאמר לאום מלאום יאמץ. לכן אחרי הכותו הואיל משה באר כו'. וכתיב רב לכם סוב כו' פנו לכם צפונה. דיש בחי' התורה בהתגלות אספקלריא המאירה הנהגת מרע"ה בדור המדבר כדכתיב ויסב אלקים כו'. עין בעין נראה כו'. [והוא בחי' סובב כל עלמין ובבחינה זו אין שום פחד מסט"א דלא יגורך רע כתיב] ועתה התחיל בחי' אספקלריא שאינה מאירה והוא אור הצפון שזוכין להתגלות ע"י מלחמת ותגבורת הסט"א והקליפות. לכן נק' שאינה מאירה. שבא כל האור ע"י הקדמת החושך. וזו שנק' צפונה כמ"ש אשר צפנת כו' נגד בני אדם. שהוא האור הצפון ונסתר תוך מ"ב והטבע. [והוא בחי' ממלא כ"ע שהוא בוודאי דרך נסתר כדאיתא שבזה כל הפנימי ביותר יותר גבוה] לכן עתה נגלה באר התורה בכח המלחמה אחרי הכותו כנ"ל. וז"ש משרע"ה ובמדבר אשר ראית כו' כאשר ישא איש את בנו. פי' שבמדבר הי' בהתגלות. ובדבר הזה אינכם מאמינים. שעתה בכניסתם לא"י התחיל בדרך האמונה ולכן הוקשה לבנ"י. אבל מרע"ה אמר להם כי כל הקדמת התגלות שהי' בדור המדבר הי' כדי שיוכלו אח"כ לתקן גם בדרך אמונה שזה עיקר המכוון. ובאמת בכל עת הקב"ה נושא אותנו כאשר ישא איש את בנו. רק שצריכין להאמין זאת. ובמדבר ראו זאת בעין הרואה. ועתה כפי האמונה כך מתקיים ומתגלה. וגם עתה בגלותינו צריכין להאמין כי הקב"ה שומר אותנו כדאיתא בא חבקוק והעמידן על אחת צדיק באמונתו יחי'. וכפי עומק הגלות תלוי יותר הכל באמונה. וכתיב בנים גדלתי ורוממתי כו' פירוש שהקב"ה רוצה להנהיג את בנ"י בבחינת התגלות והתרוממות. אך ע"י שקילקלנו זה הדרך. צריכין לתקן ע"י בחינת הכנעה ושפלות. והם ב' דרכים בעבודת הבורא ית' וכמו שיש ב' נסיונות נסיון העשיר והעני. לכן יתכן שבנקל יותר לתקן בדרך הכנעה. כולי האי ואולי נזכה עכ"פ לשוב בתשובה ע" שפלותינו עתה כמ"ש ושפלת מארץ תדברי. וזה שחטאנו לפניו ית' בזמן שהגדילנו ורוממנו צריכין לתקן ע"י שגם ברוב השפלות מתחזקין באמונה ובתורה ומצות זה תיקון החטא מדה במדה:
 
Section 13
 
תרמ"ה
במדרש מרפא לשון ע"ח. כבר כ' במ"א כי כל הלשונות יש להם אחיזה בתורה וזה ענין עלהו לא יבול כמ"ש במד' ע"פ ועלהו לתרופה וזה רמזו אפי' שיחת חולין כו' והנה ס' משנה תורה הי' בחי' הקבלה של התורה כי מקודם הי' בחי' הנתינה של התורה ובאלו המ' שנה פעל מרע"ה שיכנסו ד"ת בלבות בנ"י להיות ד"ת מחודדין בפיהם כמ"ש ז"ל בפ' ושננתם לבניך שיהיו מחודדים שלא תגמגם בהם. וזהו משנה תורה. וכ' אלה הדברים כי עיקר התורה היא הקול והדיבור היא ההנהגה הנמשכת אחר התורה כדכ' בזוה"ק ואתחנן פי' ודברת בם בשבתך כו' שיהיו הנהגות כל המעשים אחר התורה נמשכין. וזה התיקון שנעשה ע"י התורה זה הי' הכנה לכניסת א"י כדכ' באר בשבעים לשון פירשה להם. שכמו שיש שבעים לשונות וכן אלה המקומות של הרשעים שהוצרכו בנ"י להכניסם להקדושה. כדכ' ויתן להם ארצות גוים כו' בעבור ישמרו חוקיו כי באמת עבודת בנ"י היא רק לש"ש לברר כבוד מלכותו בכל מקום וממילא ניתן להם לנחלה. כמ"ש במ"א בפסוק וכרות עמו הברית כו'. דקשה כפל מלת לתת. רק עיקר עבודת האבות הי' להכניס מקום ז' עממין לנחלת ה'. וזה לתת. וממילא לתת לזרעו ג"כ. וזה פרשנו ונתן ארצם לנחלה סתם. כל"ח. ואח"כ נחלה לישראל עבדו. ולכן ע"י ביטול העיקר נתגרשנו מנחלתינו כדכתי' על עזבם כו' תורתי ולא הלכו בה דרשו חז"ל שלא בירכו בתורה. והגם כי הפשוט על ברכת התורה ממש. מ"מ גם זה אמת שע"י שלא המשיכו הברכה מן התורה לכל הבריאה שהם כולם ענפים היוצאין מגוף האילן וז"ש ולא הלכו בה כמ"ש לעיל פי' ודברת בם. שיהיו תהלוכות כל הענינים אחר התורה נמשכין וכמ"ש כח מעשיו הגיד כו' לתת להם נחלת גוים וכפי שמירת התורה כן זוכין לא"י:
בפסוק אחרי הכותו כו' שמעתי מפי מו"ז ז"ל שפי' הפסוק כפשוטו שאחר הכות אותן הרשעים יכול לדבר אלה הדברים לבנ"י מה שלא היו יכולין להתגלות בעוד קליפת הרשעים הי' בעולם כו'. ויתכן לפרש ע"פ דבריו ענין מ"ש חז"ל אבן שביקש עוג לזרוק על בנ"י עקר טורא בר תלתא פרסי ע"ש בפ' הרואה. והיינו דכתי' והאבן גדולה ע"פ הבאר ולכן אחרי הכותו הואיל באר את התורה. ובאמת כל כניסת בנ"י לא"י ובנין המקדש הכל הוא פתיחת פי הבאר ומעיינות התורה שהי' נגלה בא"י ובמקדש. כדכתיב כמגדל דוד צוארך בנוי לתלפיות פירש"י ז"ל מלשון לימוד כדכ' מלפנו מבהמות ארץ כו' שהוא אור התורה שנגלה בלשכת הגזית ובכח זה הבנין נפתח פיהן של בנ"י כמ"ש חז"ל שכל פיות פונין לשם. ולכן נק' צוארך כמו שיש באדם איברים חלוקים. כמו כן במקומות. שהי' שם בחי' ראש וצואר ופה של כללות העולם. ולכן היו סיחון ועוג המעכבים התגלות הקדושה. ז"ש והאבן גדולה וזה הרמז שכתבו מג' פרסאות. שהרי צריכין כח ג' אבות להסיר זה האבן כדכ' שלשה עדדי צאן רובצים ממילא משמע שקליפת זה האבן מתעקם לג' ראשים כי זה לע"ז עשה. ולא לחנם ירא מרע"ה מכוחו של אותו רשע. ולכן אחרי הכותו הואיל באר את התורה כנ"ל:
 
Section 14
 
תרמ"ו
בפסוק אחרי הכותו כו' כבר כ' בשם מו"ז ז"ל כי קודם איבוד אותן הרשעים לא הי' יכול לפרש אלה הדברים וביאר עוד קליפת סיחון מלך חשבון הוא מחשבות הרעות היפוך בחי' ת"ש ראש. ועוג באדרעי היפוך תש"י לשעבוד הכח והלב אליו ית' עכ"ד. ונראה שכמו בפרט כל אדם אחר והי' כו' לאות על ידך כו' בין עיניך למען תהי' תורת ה' בפיך. שצריכין מקודם לקשור היד והמוח. ובוודאי יש במקום הזה עיכובים שע"ז נתן לנו הקב"ה סיוע במצות התפילין. כמו כן בכלל לא הי' יכול להתגלות באור התורה שבע"פ עד שהכה מרע"ה אלה הקליפות. וכ' עליהם כי לעולם חסדו שהם חסדים הנצרכים בכל יום לכל עובד ה'. וכ' ונקח כו' א"הא מיד שני מלכי האמורי כו' שסיחון ועוג שמרו ארץ כנען כו'. והענין הוא כמ"ש במ"א ע"פ והאבן גדולה ע"פ הבאר שהוא האבן שביקש עוג לזרוק על מחנה ישראל כדאיתא בגמ' עקר טורא כו' והיא קליפה גדולה שמתנגד (לכלל) [*לכל] כלל מחנה ישראל דכמו דיש בנין באותיות התורה שהוא סוד א"י ובהמ"ק שזה הבנין ניתן לבנ"י לבנות. כמו כן לעומת זה אית בנינא דשיקרא והבלים. לכן היו צריכין בנ"י לסתור מקודם אלה הבנינים שבנו הרשעים להיות מסך מבדיל שלא יכלו בנ"י לבנות באותיות התורה עד שאיבדו אלה הבנינים דתהו כנ"ל. וכמו כן ממש נמצא בכל איש ישראל איזה חלק בנין מאותיות התורה ששייך אליו רק שצריך מקודם לסתור בנין הבלים שהקדים היצה"ר שבא מקודם. ובהסיר ההבלים וע"י תש"י וש"ר שמשעבד הגוף והמוח אז למען תהי' תורת ה' בפיך. וכמו כן הי' בכלל בנ"י כמ"ש:
 
Section 15
 
תרמ"ז
בפסוק הואיל כו' באר. בשבעים לשון פירשה להם. וזה הי' הכנה לכבוש הע' אומות כי בוודאי יש שורש לכל אומה ע"י השר שלו ואיתא במד' לאסור מלכיהם אלו השרים שלמעלה ונכבדיהם מלכים שלמטה ע"ש [*במד' סוף שיה"ש] ומקודם כתיב רוממות אל בגרונם והיינו לכבוש השרים שלמעלה ועי"ז וחרב פיפיות בידם להרוג אותן שלמטה. וכן איתא בחרתנו מכל העמים ורוממתנו מכל הלשונות שיש לכל אומה לשון מיוחד. וביאור הענין כמ"ש חז"ל בפסוק ה' מסיני בא שהחזיר מקודם לכל האומות כו'. וביארו ז"ל שמזה עצמו שלא קיבלו בא וזרח לישראל ע"ש ובזוה"ק. וכמו כן דרשו במד' כאן מוכיח אד' אחרי חן ימצא ממחליק לשון ודרשו על ההפרש שבין נבואת מרע"ה כו'. והענין שכמו שיש תורה שבכתב ושבע"פ והיינו החלק שהקב"ה נותן לנו התורה. וחלק הקבלה שבנ"י מוכנין לקבל. ובאמת ס' משנה תורה הוא על הכנה של קבלת התורה כנ"ל. ובב' אלו לקחו בנ"י הכח משאר האומות שכביכול החזיר הקב"ה ליתן להם התורה והי' נמצא להם חלק משהו בצד הנתינה ולא זכו לזה וניתן לנו. וכמו כן עתה הוצרך ליקח מהם מה שהי' נמצא להם חלק הקבלה והוא ענין נבואתו של בלעם הרשע. כי הנבואה הוא בחי' הדיבור ניב שפתים והיא הקבלה מה שיש להנביא כח בפיו להוציא דברי נבואה. וזה הכח ניטל מהם עתה. וחן ימצא ממחליק לשון הוא ג"כ כנ"ל שמחליקת לשונו של אותו רשע נמצא החן למרע"ה. ולכן אחרי הכותו כו'. שבוודאי הי' נמצא שרשים גדולים באלה המלכים סיחון ועוג ובלעם. ואחר מפלתן נמסר כל הלשונות וכחן של השרים שלמעלה ביד מרע"ה ובנ"י. וכמ"ש ויירש זרעך כו' שער אויביו והם הע' שרים שלמעלה ובכח זה ירשו א"י שלמטה. ולכן ע"י עזיבת התורה נתגרשנו משם כמ"ש במד' איכה שם על עזבם את תורתי. כי כל כחן של בנ"י בתורה ומצד השורש שיש לכל המקומות בתורה ירשו החלק שלמטה. וכשעזבו התורה ממילא אבדה הארץ. וז"ש וכרות עמו כו' לתת כו'. הוא השורש בשמים שזכו האבות בזה. אחר כך לתת לזרעו הוא חלק א"י שלמטה כנ"ל:
במדרש איכה ישבה בדד. מושיב יחידים ביתה כו' קודם שנגאלו בנ"י היו הם יחידים והשכינה יחידה וכשנגאלו נעשו הומיניא אחת וכשגלו חזרו כ"א יחידי ע"ש בפתיחתא. והענין הוא כי מגלת איכה היא ג"כ מכלל התורה. וגם זה עדות על בנ"י כי הם עתה פלג גופא. ובאמת אין לנו מציאות בגלות בחסרון א"י ובהמ"ק. וז"ש איכה ישבה כי כך צריך להיות בכל איש ישראל שלא ימצא לו מקום כלל בגלות. ובכלל ישראל וודאי כך הוא. וז"ש מוציא אסירים בכושרות דרשו חז"ל בכות ושירות ע"ש. וכמו כן בחיבורן של בנ"י עם השכינה שהגם שאנו בגלות והחיבור נפסק. מ"מ עדות היא מצד הבכי' כמו שהי' בזמן המקדש מצד השירה. וז"ש נהפך לאבל מחולנו כמ"ש במ"א שיש עבודה עתה מצד התשוקה ורוב אבלות כמו שהי' אז בשמחה ובמחולות וזה היא מגלת איכה. כמו מגלת שיר השירים. זה בכות וזה שירות. כמו שהיא בזיווגים שלמטה בכושרות:
 
Section 16
 
תרמ"ח
במדרש התורה מתיר את הלשון כו'. דאיתא המבשרות צבא רב. כל דיבור שיצא מפי הקב"ה נחלק לע' לשונות כפטיש יפוצץ סלע ע"ש במס' שבת. ופי' מבשרת משברת. והכל א' כי בוודאי נמצא בכל הלשונות ניצוצי קדושה רק שהם כמו במאסר שהלשונות שמדברים בהם הבלים אין הקדושה יכולה להתגלות. ולשון הקודש הוא נבדל שזה פי' קדוש. ולא יוכל הלשון לקבל טומאה ח"ו. ושאר הלשונות נתגאלו בניבול פיהם של הרשעים. אכן ע"י הארת הדברות שיצאו באש להבה מפי הקב"ה נשברו כל הלשונות ונתגלו הדרך הקודש שנמצא בהם. וזה הכח נשאר לבנ"י ע"י שעוסקים בדברי תורה מתיר את הלשון כמ"ש מרפא לשון עץ חיים. פי' הדיבור אם נתקלקל מ"מ עי"ז שעוסק בו בתורה מתרפא. כי כן הוא דרך התורה שמציל העוסקין בו וכ"כ עץ חיים היא למחזיקים בה פי' מי שמחזיק לומדי תורה שעל ידו הם עוסקים בתורה ניתוסף לו חיים. כמו כן הלשון שמסייע להוציא דברי תורה מתרפא. ונחזור לדברינו שע"י שפי' התורה בע' לשונות נתרפאו הלשונות. וזהו ענין משנה תורה. דהנה נראה בפסוק שזה הי' מן התוכחה ג"כ מה שאמר לו השי"ת רב לכם סוב ההר הזה כו' ולא ניתן להם רשות להלחם עם עשו. שהרי מקודם כתי' בואו ורשו כו'. כל שכניו פרש"י קני קניזי קדמוני. א"כ היו ראוים לכבוש גם הר שעיר. ופרשנו במ"א כי הגם שלא נתמלא סאתם עדיין. מ"מ אם היו בנ"י מתוקנים כראוי הי' נתמלא סאתם כי כל החשבון תלוי כפי הנהגת בנ"י ע"ש באורך. ועתה פרשנו כי אם היו נכנסין בכחו של מרע"ה בכח התורה היו גוברין על הכל. דכתי' עלה רש פירש"י ז"ל אילו לא שלחו מרגלים לא היו צריכין לכלי זיין. ויש לתמוה וכי אח"כ גברו בכלי זיין הלא כתיב לא בחרבם ירשו ארץ כו' אך הפי' דיש גם בקדושה ב' דרכים כמ"ש במד' לאסור מלכיהם שלמטה ונכבדיהם שלמעלה ע"ש בפסוק ראה החילותי. דקשה למדרש דכבר כתי' נתתי בידך כו' סיחון מלך כו' ואח"כ כתי' החלותי תת כו' סיחון. ומפרש דמקודם כתי' מלך שלמטה ואח"כ השורש למעלה. והנה מקודם כתי' רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם. כנראה שהוא ב' אלו הבחי'. רוממות אל הוא לגבור השורש שלמעלה. וחרב פיפיות הוא לעקור המלכים שלמטה וכתי' בזה בידם. ומדרגת מרע"ה הי' בלי שום כלי זיין וחרב רק בקול תורה בלבד. ומדרגה שני' היא חרב פיפיות שהיא התורה שנתפרשה בע' לשונות ונק' פיפיות ומשנה תורה ובזה החרב גברו על המלכים שלמטה ולכן עשו דכתי' בי' ועל חרבך והידים ידי עשו לא היו יכולין להלחם עמו. וגם בעבודת כל עובד ה' כן הוא כי מי שזוכה להיות לומד תורת ה' לשמה א"צ שום מלחמה. אבל אפילו אם יורד האדם מזו המדרגה מ"מ אמרו הפוך בה והפוך כו' מינה לא תזוע כו' וכל התיקונים ע"י היגיעה בתורה רק שאינו בהתגלות כמו לצדיק גמור. וזה רמז משנה תורה:
 
Section 17
 
תרמ"ט
במדרש ד"א אלה הדברים רבנן אמרי אמר הקב"ה למשה כיון שקיבלו תוכחותיך צריך אתה לברכן כו' לעתיד אני אברך אתכם ע"ש. דהנה כתיב ויברך אתכם כאשר דיבר לכם. והיכן דיבר. לכן פי' המדרש כי הקב"ה אמר למשה שיברך אותם ע"י שקיבלו התוכחה. ויתכן לפרש כי משה רבינו ע"ה אמר יוסף עליכם משלי שקיבלו תוכחה שלי. ויברך אתכם כאשר דיבר לכם פי' התוכחות שהקב"ה מוכיח את בנ"י בתורה. כי דברים הם דברי תוכחות. ולכן אמר הקב"ה לעתיד כשיקבלו בנ"י כל התוכחות יתברכו מפיו של הקב"ה. והנה דברים נק' ד' תוכחות היינו כשעושין רושם ונפשות בנ"י נמשכו אחר הדברים אז נקראו דברים. ולכן אין אדם יכול לדעת זאת רק הקב"ה אמר למשה שקיבלו בנ"י התוכחות וצריכין להתברך. ואותן הדברים של משנה תורה הם דברי תוכחות לכל הדורות כמ"ש אשר דיבר משה אל כל ישראל. ובמד' נאמנים פצעי אוהב על משה רבינו ע"ה שהוכיח את ישראל ובסוף הוסיף להן ברכה וגם תחלה מתחיל אלה הדברים ומסיים וזאת הברכה. ונעתרות נשיקות שונא בלעם התחיל בברכה ולבסוף הכשילם ע"ש. ובאמת כל התוכחות שבתורה הוא לטובת בנ"י וכתי' בדברים לא יוסר עבד. אבל מוסר בנ"י שנק' בנים היא בדברים. ולכן אפי' חייבי מלקות שבתורה היו בקריאה כמ"ש חז"ל בפסוק בקורת תהי' וקראו אם לא תשמע כו'. ומסיים שם בפסוק מכות ג' ונאמנות. והוא כמ"ש נאמנים פצעי אוהב כי הם לטובה. ואמרו חז"ל מכות נאמנות נאמנות הם בשליחותן היינו שפועלין בנפשות בנ"י להשיבן אל אביהם שבשמים. וז"ש במד' כי ה' הוגה יכול על מגן ת"ל על רוב פשעי' כו'. פי' שלא לומר כי הם רק עונשין ונקמות כמו בגוים. רק שהם גוברים על רוב פשעי' וסופן להחזירן לבנ"י למוטב כמ"ש על כל פשעים תכסה אהבה. והיא תוכחת מגולה מאהבה מסותרת:
 
Section 18
 
תר"ן
ב"ה מפ' דברים ות"ב
בפסוק הואיל משה באר. התחיל. כי הנה ביאור התורה היא בחי' תורה שבע"פ וזה הי' מיוחד לכיבוש הארץ ובחי' מרע"ה הי' שהוריד תורה שבכתב מן השמים. וביאור התורה היא בחי' א"י שמתפרשת התורה ומתפשטין נחלים מבאר התורה כפי הקדושה שנמצא בעונם. ואמו"ז ז"ל פי' אחרי הכותו כו'. שאלה הדברים לא היו יכולין להתפרש עד אחר הכותו אלה הקליפות והרשעים כו'. וכמו כן בוודאי הי' בכל מלכי כנען שכפי הכיבוש כך נתגלה להם באר התורה. וז"ש ונתן ארצם לנחלה. נחלה לישראל. שהם ב' בחי' כפי כבישות הארץ כך ניתן הנחלה המיוחדת לבנ"י והוא באר התורה כנ"ל. וז"ש וכרות עמו כו' לתת כו' לתת פעם שנית היא מתנה טובה הגנוזה בא"י שהיא בחי' תורה שבע"פ כנ"ל. אכן מרע"ה הי' המתחיל ועשה משנה תורה שהיא התחברות תורה שבע"פ אל תורה שבכתב. ואם לא הי' הוא פותח הבאר לא היינו יכולין לסיים להוציא מכח אל הפועל. וז"ש הואיל כו' באר כו' לאמור. שעשה פתח שיהיו נאמרים דברי תורה שבע"פ. ושוב נזכרתי שכזה כ' ג"כ בס' אוה"ח בפי' לאמור ע"ש:
וכמו כן בשביל ביטול תורה נתגרשנו מארצנו כדאיתא במד' איכה ויאמר ה' על עזבם את תורתי. וע"ש עוד בפסוק כאכול קש לשון אש. וכי קש אוכל אש אלא אש בית יעקב. קש בית עשו. וקשה מה תירץ בזה. אך באמת כתי' והי' ב"י אש ובית יוסף להבה אח"כ ב"ע לקש. א"כ צריכין מקודם בנ"י להיתקן להיות להם אש והתלהבות בכח יעקב ויוסף וכפי זה נעשה בית עשו לקש. שבכל קליפה יש בתוכה נקודה גנוזה כמו החטה בקש אבל כשמבררין האוכל מן הפסולת אז כמוץ אשר תדפנו רוח. אבל ח"ו כשבנ"י מתבטלין מן התורה כתיב אמלאה החרבה וגוזל עשו ונתמלא מחורבנה של ירושלים. ואז נאמר כאכול קש. כמ"ש ותאכלנה הפרות רעות. ותבלענה השבלים הדקות כו':
בפסוק רב לכם סוב כו' פנו לכם צפונה. ובמד' הצפינו עצמיכם כו' כי כל זמן שזרע עשו ועמלק בעולם א"י להתגלות קדושת שמו ית' בפרהסי' כמ"ש ז"ל שנשבע הקב"ה שאין שמו שלם עד שימחה זרעו של עמלק ולכן צריך להיות הכל בהעלם והסתר עד מדרך כף רגל הוא כשיהי' תיקון השלם כי עשו הכח שלו הולך עד סוף כל הדורות כמ"ש ז"ל שנק' חזיר שעתיד להחזיר המלוכה למלך מלכי המלכים. ועיקר הכח שלו הוא בסוף כדאיתא וידו אוחזת בעקב עשו. וזה הי' המלחמה עם השר ויגע בכף ירכו שהוא מקום המיוחד לכחו של עשו כדאיתא בזוה"ק האוכל בת"ב כאילו אכל גיד הנשה ע"ש. והיינו שיש לו בנפש מקום מיוחד. וכמו כן בזמן. וכמו כן במקום הר הזה של שעיר. וכשבנ"י יתקנו בחי' הברית קודש כראוי אז הוא מדרך כף רגל ויהי' בית עשו לקש. ולכן צריכין עתה לזכור שנאתו של אותו רשע שהוא הי' המתחיל לערבב את בנ"י והוא האחרון כדכתי' ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד. ועתה תלוי הכל בתיקון הברית. וכתיב זכור ה' מה הי' לנו. ואין הכוונה על מה שאירע לנו הפורעניות. כי זה עודנו לנו. רק הפי' שאין אנו מבינים ויודעין מה אבדנו בגלות. אבל השי"ת אשר הוא זוכר כמה מעלות היו לנו ואיך נפלנו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. ור"ת ה' מה הי' לנו מילה. והיא הארת אות ברית קודש שהי' מאיר בנו שע"ז כתיב יראה כל זכורך ג"פ בשנה. ועתה הביטה כו' חרפתנו כי עתה ערלה שלטא וחפי' האי ברית. והגם כי כל איש ישראל הוא נימול. אבל האות צריך להיות מאיר ובא. ואז יתקיים בית יוסף להבה לשרוף כל הבלי עוה"ז. ועתה קשו של עשו גובר ומכבה הארת הברית קודש. והשי"ת יגאלנו במהרה מתחת ידו והיתה לה' המלוכה:
 
Section 19
 
תרנ"ב
הואיל משה באר אה"ת כו' הואיל התחיל. והוא הפתח שפתח משה רבינו ע"ה להיות הכנה שכל בנ"י יוכלו למצוא מעין התורה. וז"ש באר את התורה כו' לאמור. ומענין זה יש בכל הגדולים שבישראל שיש להם כח לפתוח בתורה כמ"ש ר"ש פתח כו'. ר"א פתח כו' וזה עצמו פי' פי הבאר כי ספר דברים נק' משנה תורה והוא כמו משנה לחם בשבת שהוא התחברות תורה שבכתב לתורה שבע"פ. לחם מן השמים ולחם מן הארץ. ולכן פי הבאר נברא בע"ש בה"ש. והנה כתי' אחרי הכותו ופי' מוז"ל כי לא [*הי'] יכול לגלות אלה הדברים לבאר את התורה עד שנאבדו אותן הרשעים. ואמר סיחון יושב בחשבון הוא לבלבל המחשבות. ועוג באדרעי לקלקל המעשה. ולכן יש תפילין של יד ושל ראש. ואותן הרשעים הם המתנגדים אל אלה הכוחות כו'. והנה באמת דור המדבר נק' אנשי מלחמה שהם היו נוסעים במדברות להלחם עם הס"א כידוע. ובכח אלה המלחמות היו מוכנים לכנוס לא"י למצוא שם באר מים חיים. וכמ"ש מאן דנצח לחויא לינסוב ברתא דמלכא. ולכן אחרי הכותו כו' התחיל באר שזכה לפי הבאר אחר המלחמה והעברת הקליפות וסט"א. אכן בשבת שנק' יום מנוחה כל הסט"א ערקית מגרמה. ולכן נפתח פי הבאר והוא באמת כחו של מרע"ה שמתגלה בשבת קודש כדאיתא מזמור שיר ליום השבת ר"ת למשה. ומ"מ גם השבת תלי' בימי המעשה. אחרי הכותו הוא בימי המעשה. הואיל באר הוא בשבת. לכן בשבת א"צ תפילין שהם להעביר אותן הקליפות המעכבין התגלות המוחין וע"י התפילין והרצועות יכולין לגבור עליהם ואז מתגלה הרשימות מהקדושה שנגנזו בנפש איש ישראל כמ"ש למען תהי' תורת ה' בפיך בחי' פי' הבאר. ובשבת קודש מעצמה ערקת הסט"א. ועיין במד' תולדות כי באר שנק' רחובות היא בחי' משנה תורה דכתי' בי' כי ירחיב ע"ש. והוא כנ"ל שהיא בחי' השבת. ולא רבו עלי'. דסט"א ערקית. לכן באר התורה מתרחב:
 
Section 20
 
תרנ"ג
ב"ה מפ' דברים ות"ב
במדרש מוכיח אדם אחרי חן ימצא כו'. כי משה רבינו ע"ה אמר לא איש דברים אנכי ועי"ז זכה לומר אלה הדברים וזכה להיות דבר ה' בפיו להיות לו חומש מחמשה חומשי תורה. ברוך משלם שכר טוב ליראיו. וזה עצמו שהי' מרע"ה כבד פה ולשון שכן צריך להיות שע"י התורה יפתח הפה והלשון וכ"כ לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון לכן הגדול שבנביאים לא הי' לו מעצמו פה ולשון. רק בכח התורה. כי הארון נשא את נושאיו כמ"ש במד' הקב"ה למעלה ממשאו. ולכן אין התורה כמו סדר עולם הזה שכפי שלימות העושה נגמר המעשה. אבל העוסק בתורה בזה זוכה אל השלימות מרפא לשון עץ חיים שדברי תורה שנאמרים בפיו ולשונו מרפאין ומתירין את הלשון. והנה בלעם הרשע הי' להיפוך כי הי' בו שלימות הכלי לנבואה ולבסוף לא נשאר בידו מאומה. אבל אדם ובהמה תושיע ה' כמ"ש חז"ל שערומין בדעת כאדם ומשימין עצמן כבהמה. וזה מוכיח אדם אחרי להיות מבטל הדעת אל הקב"ה. וזה מדת בנ"י צאן מרעיתי אדם אתם שמתעלין מבחי' צאן לאדם. ולכן מצא משה רבינו ע"ה חן לפני הקב"ה ע"י שהי' עניו מכל. וכאשר אמר לא איש דברים והקב"ה השיבו מי שם פה כו' ואנכי אהי' עם פיך. זה באמת שכר על דיבורו שע"י שלא מצא עצמו איש דברים השיב לו הקב"ה אהי' עם פיך וזכה לומר אלה הדברים:
איכה ישבה בדד. כי עיקר שמחת בנ"י בירושלים להיותה דבוק בשורש העליון כמ"ש שמחתי באומרים לי כו' הבנוי' כעיר שחוברה לה כו'. ובשעת החורבן נעשה פירוד בין הדביקים. וז"ש איכה היתה לזונה קרי' נאמנה. פי' אמונה היא המשכה. מה שירושלים היתה נמשכת ודבוקה בשורשה ועתה היתה לזונה ונכרתת מדביקות. וכ"א במד' כי לא גלו ישראל עד שעברו ל"ו כריתות כמנין איכה. פי' כמו שיש בפרט עונות שמכריתין האדם משורשו. כמו כן בכלל ישראל כשגברו העונות נכרת החיבור [וע"ז נאמר חלק לבם כמ"ש בזוה"ק שיש ע"ב צדיקים וע"י החטא נחלק ל"ו בארץ ול"ו מח"ל. וכמו כן יש ל"ו למטה מול ל"ו למעלה כמ"ש בגמ' סוכה בכל דור יש ל"ו צדיקים חוכי לו כו'. וע"י החטא חלק לב"ם. וזה עיקר החורבן כי כל כחן של ישראל בזה שהם דבקים בשורש. ולכן היו סנהדרין כחצי גורן עגולה כמו שכ' במ"א]:
והנה ת' באב יום מיוחד לפורעניות כמ"ש בזוה"ק וישלח ששס"ה ימים נגד שס"ה ל"ת ובכל יום שליט מלאך מיוחד. ובט"ב שולט שרו של עשו הוא שטן הוא מה"מ ואומר כי האוכל בט"ב כאלו אכל גיד הנשה ע"ש. דרמ"ח מ"ע הם אורות הנמשכים אל האדם ושס"ה ל"ת נגד הגידין להסיר המסך המבדיל שלא לעכב המשכות החיות מרמ"ח לכל הגוף. וזה הגיד קשה לנקות הפסולת ממנו ע"כ לא יאכלו בנ"י גיד הנשה שהמשכה נעשה ע"י מלאכים וזה המלאך מעכב. ולכן שבת דוחה ט"ב כי אין ההנהגה בשבת ע"י מלאכים. ולכן ברכת ה' כו' תעשיר דרשו על שבת ולא יוסף עצב זה האבל. פי' אבילות היא רק במדרגות תחתונות כנ"ל. והשבת שאין השפע בא ע"י מדרגות תחתונות ממילא אין אבילות. וכן בענין רמ"ח ושס"ה שהם ב' מדרגות אברים וגידים כמ"ש שם בזוהר. אבל בשבת זכור ושמור בדיבור א' נאמרו. כי בשבת מ"ע ומל"ת באחדות ושולט בו שם ישראל. והמלחמה של יעקב עם השר הי' רק בחי' ימי המעשה בשם יעקב. אבל בשם ישראל כתי' כי שרית כו' ובת"ב נתקיים בצלעי שמחו כמ"ש צולע על ירכו ולכן גברו הרשעים להכרית החיבור משורש שזה הגיד מעכב כמ"ש. הש"י ינחם עמו:
 
Section 21
 
תרנ"ד
בפסוק אה"ד א' דבר משה א"כ ישראל. איתא במדרשים כי התורה נחלקת לשבעה ספרים. חצבה עמודי' שבעה. כי ויהי בנסוע הוא ספר בפ"ע. לפי"ז נראה כי ס' דברים היא בחי' שבת ונק' משנה תורה כענין לחם משנה ושבת כל הלכותי' כפול. והענין הוא כי יש תורה שבכתב ושבע"פ בחי' לחם מן השמים ולחם מן הארץ לחמו בלחמי. ולכן יש שיתא סדרי משנה נגד הששה ספרים שבכתב. וכמו ששת ימי המעשה שהשפע משמים נתלבש בעשי' וע"י מלאכים. וכ' בכל יום ויהי ערב ויהי בקר והוא רמז לתורה שבכתב ושבע"פ כדאיתא בתנא דב"א בפסוק יום ליום יביע אומר זה מקרא ולילה ללילה י' דעת משנה. וכן אמרו כשלמד משה בסיני מקרא ידע שהוא יום וכשלמד משנה ידע שהוא לילה. כי משנה הוא פירוש והתפשטות התורה בהתלבשות. כמו ימי המעשה. ושבת מתגלה הארת תורה שבכתב בלי התלבשות לכן לא נאמר בו ערב וזה קריאת התורה בשבת. וכמו כן בס' משנה תורה שהיא התאחדות תורה שבכתב ובע"פ דבשבת מתיחדין ברזא דאחד. ולכן כ' אשר דבר משה אל כל ישראל כי סדר משנה הי' מתחילה לאהרן. אח"כ לבניו. אח"כ לכל ישראל. ומשנה תורה דיבר אל כל ישראל מפיו ממש בלי התלבשות. כמו שמתגלה בשבת הנהגת הקב"ה וב"ש בעצמו בלי התלבשות. וכתיב אחרי הכותו כו'. וכ' במ"א בשם מו"ז ז"ל כי לא הי' יכול להכניס אלה הדברים בלבות בנ"י עד א' הכותו כו'. ויתכן לרמוז לפמ"ש כי כמו קדושת שבת נחתין מקודם כל הקליפות לנוקבא דת"ר כמ"ש בזוה"ק דבע"ש קליפת נוגה רוצה לעלות אחרי' הסט"א ונפיק כוכב ומוריד אותן כו'. וכמו כן הי' כאן קליפת סיחון ועוג קודם שנתפרש ס' משנה תורה והכה אותם משה ואח"כ אלה הדברים. ויש רמז לזה כי אלה הדברים כ' גם בשבת אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות ע"ש בפ' ויקהל לרמוז כי ס' משנה תורה היא בחי' השבת. וכן יש לרמוז בדברי המד' בפסוק ראה החלותי תת שאין לאומות חלק בשבת ע"ש. ולכן סיחון ועוג שרצו להתערב בזה נאבדו:
במדרש תנחומא כשאמר מרע"ה לא איש דברים אמר הקב"ה אדם הראשון מי למדו ע' לשון כו' ע"ש הפה שאמר לא א' דברים אמר אלה הדברים וכן במד"ר משזכה לתורה אלה הדברים. כי הקב"ה עשה שיהי' כל כח דיבורו של משה רבינו ע"ה בכח התורה כדכ' ואנכי אהי' עם פיך והוריתיך כו' וכמ"ש במד' מטות ג' מתנות בעולם כשבאין בכח התורה כו' ודורש המד' מ"ש מי שם פה לאדם פי' לאדם הראשון שהי' מדבר בע' לשון. ומחמת שעדיין לא הי' התורה לא נתקיים בידו ונעשה תערובות ונתבלבלו הלשונות בדור הפלגה. והראה הקב"ה למשה כי בכח קבלת התורה יהי' מתוקן חטא האדם ולכן זכה משה לפרש התורה בע' לשון. ומכח זה שאמר לא איש דברים זכה לומר אלה הדברים:
 
Section 22
 
תרנ"ו
ברש"י הזכירן ברמז מפני כבודן של ישראל. ופי' מו"ז ז"ל לאשר גוף החטא לא הי' בזה הדור החדש רק שעדיין הי' נמצא רמז החטאים כי לא ניתקן עדיין כל חטאים הנ"ל. לכן הזכירן ברמז. ונראה מאחר שכ' אל כל ישראל כי אותן החטאים היו פגם לכל הדורות עד ביאת משיח שיהי' תיקון גמור במהרה בימינו. לכן צריכין לעולם לשוב על אותן החטאים. וכמ"ש כבר שזה פי' מ"ש חז"ל דור שאין בהמ"ק נבנה בימיו כאילו נחרב בימיו. משום שאם היו מתוקנים כל החטאים שבעבורם נחרב. מיד הי' נבנה. וכל שלא נבנה. הוכחה שעדיין לא ניתקן החטא. ונראה דלכן אמרו חז"ל חרבן בית שני חמור לן משום שכשנבנה בית שני הי' תיקון בחטאים הקודמים שגרמו החרבן. אבל החטאים שגרם בית שני עדיין לא ניתקנו כלום לכן חמור לן כנ"ל:
בפסוק הואיל משה באר. כתבנו כבר כי מרע"ה הי' פותח פי הבאר כי כל התחלות קשות ופתיחת פי הבאר הוא במתנת עליון. ולכן בע"ש נברא פי הבאר. והרמז כמ"ש ביום השבת יפתח. לפי שבש"ק נגלה הארת מדרגת מרע"ה כמ"ש ז"ל לכן יש בו פתיחת פי הבאר:
בפסוק לא אוכל לבדי כו' איכה אשא כו'. נראה שזה הי' שורש כל החטאים אח"כ מה שלא נמשכו אחר הנהגת מרע"ה. וכ' רש"י באו ורשו אלו לא שלחו מרגלים לא הוצרכו לכלי זיין. וכבר כ' מזה דהלא לא בחרבם ירשו ארץ כו' אך דכ' רוממות אל בגרונם זה בחי' התורה בחי' מרע"ה כולו תורה. וחרב פיפיות הוא בחי' התורה בעובדא והוא בחי' תורה שבע"פ כמ"ש ז"ל ב' פיות שבכתב ובע"פ. היא כח התורה שמתפשט ברמ"ח ושס"ה. והיא בחי' עובדא. לכן כ' טוב הדבר א' דברת לעשות. וכ"כ הדברים אשר תעשון. וזה נקרא כלי זיין. אכן מדרגת מרע"ה הי' בחי' שבת יעשה כולו תורה ולא היו צריכין לכלי זיין. וזה שכ' ז"ל על עזבם את תורתי שלא בירכו בתורה תחלה. כי היו צריכין לבטל הנהגה זו אל שורש התורה כמ"ש חסידים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי. בודאי חסידים הראשונים כל מלאכתן הי' עבודת הבורא אפי' בהיותן עוסקין במלאכה גשמיות כענין יפה ת"ת עם ד"א. אעפ"כ צריך להיות תורתן קבע כענין ביטול ימי המעשה אל השבת:
 
Section 23
 
תרנ"ז
ב"ה לפ' דברים ות"ב
במדרש מרפא לשון ע"ח תורה מרפא את הלשון את מוצא לעתיד לבא ועל הנחל יעלה כו' עלהו לתרופה כו'. דכתיב אז אהפוך אל עמים שפה ברורה כו'. דמקודם הי' כל הארץ שפה אחת אך ע"י הרשעים נחלקו לשבעים לשונות ולשון הקודש ניתן לבנ"י שהוא פנימיות מכל הלשונות ובכח התורה שניתן לבנ"י עתידין לקרב כל הלשונות כענין שאמרו יצא מן הכלל ללמד על כלל כולו יצא ומשה רבינו ע"ה כתיב בי' הואיל באר התורה בשבעים לשון וכ' הואיל התחיל כי מרע"ה שירותא ומלך המשיח סיומא כדאיתא בזוה"ק ואתחנן. ז"ש ועל הנחל יעלה על שפתו כי עץ החיים היא התורה ועל שפתו יעלו כל הלשונות. וכ' אחרי הכותו כו' ופי' מו"ז ז"ל כי אחרי הכותו אותן הרשעים נפתח באר התורה. ויתכן שע"ז נאמר והאבן גדולה ע"פ הבאר דכ' מות וחיים ביד לשון. כמו שיש כח בקדושה בלשון. כמו כן הרשעים ששורשן מדור הפלגה החריבו את העולם בלשונם. והוא בחי' לשון הרע שגדול מג' עבירות כדכ' לשון מדברת גדולות. זה אבן שביקש עוג לזרוק. כדאיתא בגמ' עקר טורא בר תלתא פרסא רומז לכח לשון הרע ששקול לג' עבירות. ונק' שלישי לישנא תליתאי. ולכן דרשו עליו חז"ל שני רשעים שברת. שנשברו שניו. היינו כח הפה שהי' לו:
באיכה זכרה ירושלים כו' כל מחמדי' א' היו מימי קדם. כי כל המתנות שנתן לנו הקב"ה הם חקוקים בנפשות בנ"י ואין שכחה שולט בהם שהם בחי' מימי קדם למעלה מן הטבע והזמן ואין שכחה שולט בהם. ולכן אין נשכחים לעולם. אפי' בימי הגלות. רק שא"י להיות בהתגלות בשלימות לכן שחקו על משבתי' דרשו חז"ל על קיום השבתות ומועדים בגלות. שבזמן המקדש הי' ניכר הארת פנים של בנ"י ונפל פחד על כל העמים כדכתיב ולא יחמוד איש את כו' ארצך בעלותך כו'. ועתה שחקו כו' אבל בפנימיות נפשות בנ"י נזכרים גם עתה כל המחמדים שהיו מימי קדם ולכן גדלה האנחה עד ירא ה' וינחמנו:
 
Section 24
 
תרנ"ח
אה"ד א' דבר כו' בעבר הירדן כו' אלה פסל הראשונים כי כשבאו לעבר הירדן והרגישו הארת ארץ ישראל נפתחו לו מעיינות החכמה כדאיתא אין תורה כתורת א"י כמ"ש ז"ל בפסוק עמד וימודד ארץ מדד הקב"ה כל המקומות כו' וכמו שהר סיני הי' מוכן לקבלת התורה כן א"י מוכן לביאור התורה. לכן בעבר הירדן הואיל משה באר התחיל כו' כי אם הי' נכנס לגמרי לא"י הי' מבאר להם התורה ביותר. והי' תיקון השלם. לכן ביקש מרע"ה כל כך ליכנוס לא"י כמ"ש ואתחנן כו' בעת ההוא כשנכבש מלכות סיחון ועוג אחרי הכותו כו' וכיבש עבר הירדן והתחיל לבאר התורה. אז נשתוקק ביותר לכנוס. כמ"ש אתה החילות. ורצה לסיים ביאור התורה בשלימות. אך לא זכינו לזה. וזה ענין משנה תורה כמ"ש ושננתם לבניך להיות מחודדין בפיך. כמו שהוריד לנו מרע"ה התורה מן השמים. כן התחיל עתה לבאר אותם להראות להם איך לשנות את התורה. וז"פ הדברים דברי תוכחות הנכנסים אל הלב. דכתי' נר מצוה ותורה אור וד"ח תוכחות מוסר ביצ"מ הי' בחי' נר מצוה להיות עבדי ה' לקבל עול מלכות שמים. אח"כ אור תורה בקבלת התורה וד"ח תוכחות מוסר הוא התכלית לקבל הארת התורה בלב להתהפך לגמרי אל התורה להיות דברי תורה נבלעין בדמיו. זהו בחי' משנה תורה ותורה שבע"פ. ובמד' נמשלו ישראל לדבורה כל מה שמסגלת מסגלת לבעלי' כו'. כי הדבורה כל מה שאוכלת מתהפך בפי' לדבש. כן בנ"י כל מה שמקבלין בעוה"ז הכל צריך להתהפך בפיהם לעשות מזה תורה. זה כח פיהן של בנ"י. כי הכל נברא מן התורה. ובנ"י הם כלים למצוא בכל דבר כח התורה זה כח תורה שבעל פה. וא"י מוכן לסדר זה. ואדם הוא מדבר ע"ש זה הכח שהוא מלשון מלכות והנהגה שבכח הדיבור יכול להפוך הכל ולברר הנהגה האמיתית. כתיב שמים מר למתוק ומתוק למר והגם שנכתב בתוכחות על עון. מ"מ נלמוד מזה כי בכח איש ישראל להפוך מר למתוק כנ"ל:
בפסוק ה"א הרבה אתכם כו' ככוכבי השמים כו' ה' א"א יוסף עליכם כו' ובמדרש תוספתו של הקב"ה מרובה על העיקר. כי הנהגת הטבע היא במדה וגבול. אבל כשזוכין להתברך משורש הברכה שלמעלה מדרך הטבע זהו בחי' תוספות והיא ברכת השבת שלמעלה ממעשה בראשית. ובנ"י יש להם ב' הבחי' מספר ואין מספר. מספר היא בבחי' ימי המעשה לכן שש מאות אלף בחי' ששת ימי המעשה ולפי שהיו מתוקנים במספר המכוון אל השורש ז"ש הרבה אתכם הרים אתכם. ככוכבי השמים כ' רש"י ז"ל והלא לא היו רק ס"ר רק מאירים כחמה ולבנה כו'. הרמז כנ"ל שתיקנו החלק שלמטה להיות כמו השורש. כי כל כוכב למעלה שליט על הנהגה מיוחדת בארץ. ולפי שאתם ככוכבי השמים לכן מוכנים אתם לקבל הברכה ותוספות מלמעלה שהיא בחי' השבת למעלה מהנהגת הטבע והמנין. לכן אמר בזה ה' אלקי אבותיכם שהיא מדרגה עליונה ביותר. כמ"ש בש"ק והאכלתיך נחלת יעקב. נחלה בלי מצרים. כי כל המצרים הם רק למטה ולא בהתגלות השורש שלמעלה כנ"ל:
 
Section 25
 
תרנ"ט
אה"ד אשר דיבר כו' א' עשר יום מחורב. פי' חז"ל והלכתם בג' ימים כ"כ היתה שכינה מתלבטת למהר להכניסכם לא"י כו'. הענין הוא ע"פ מ"ש בזוה"ק מקץ ע"פ תוחלת ממושכה מ' לב כשהשפע בא ע"י השתנות מדרגא לדרגא מחלה לב ועץ חיים בדביקות התורה תאוה באה מיד ע"ש. וכן הי' רצונו ית' ורצון מרע"ה להיות נכנסין בכח התורה והיו נכנסין מיד כמ"ש עלה רש. וכשלא נמשכו כראוי אחר מדריגת מרע"ה שר התורה. מזה באו כל המכשולות. כי לא"י זוכין בנ"י בכח התורה כמ"ש חז"ל כח מעשיו הגיד כו' שלא יאמרו א"ה לסטים אתם כו'. פי' א"י למטה ע"פ הבריאה היתה לכנען ונק' א' כנען. אבל ע"פ דרך התורה היא מיוחדת לבנ"י ולכן כפי כח התורה בבנ"י יורשין הארץ כי כל העולם נברא בכח התורה. כמ"ש בראשית כו' בשביל התורה שנק' ראשית. וכל הטבע משועבד אל התורה ואז מה שקנה עבד קנה רבו. ולכן ארץ כנען הוסב לבנ"י בכח התורה. אכן יש בתורה כמה מדרגות זו למעלה מזו. וכמו כן בארץ ישראל יש כמה בחי' וכפי כח התורה שיש לבנ"י כך נכנסין לא"י. וז"ש אלה הדברים פסל את הראשונים כי משנה תורה היא מדרגה למטה מתורה הקדומה. וכמ"ש משה קבל תורה ומסרה ליהישע וכן כל הפרשה מדבר מזה שאמר לא אוכל לבדי כו' ומינה להם שרים ולא נמשכו אחר הנהגת מרע"ה עצם התורה רק ע"י השתנות. וכ"כ באר כו' התורה. בשבעים לשון פירש להם. ובמד' מרפא לשון ע"ח כו' התורה מרפאת הלשון כו' אך מרע"ה רצה שיתדבקו בעץ החיים ממש. וכ' איכה אשא לבדי. ושם כתי' איכה היתה לזונה קרי' נאמנה. וב' אלו ענין א' הם. כמו בבחי' נפש לא זכו להימשך אחר מדרגת מרע"ה. כן בכניסתם לא"י שנק' קרי' נאמנה פי' כמ"ש כעיר שחוברה לה. שירושלים למטה מכוון נגד ירושלים שלמעלה. וע"י החטא נפסק זה הדביקות ונק' זונה. עד שגרם החטא לבחי' איכה ישבה בדד שנכרת מן השורש כמו שרמז במד' איכה ל"ו כריתות ע"ש. וכמו שנתגרשנו מא"י ע"י עזיבת התורה כמ"ש על עזבם את תורתי. כמו כן ע"י עסק התורה נזכה לחזור לא"י והכל בכח התורה ובאמת גם הגלות וכל עונשין של בנ"י ע"פ התורה. ובפסיקתא איתא משל לבן המלך שעשה לו מנייק של זהב בראשו וכשלא עשה רצון אביו עשאו לו כבלים ברגליו כן נתהפך כ"ב אותיות התורה לקינות ע"ש. והוא כנ"ל שגם העונשין שלנו ע"י התורה ובזה יש לנו להחזיק לשוב אליו בכח התורה. כתיב גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי הם כ"ב אותיות התורה. שבטך אלו היסורין. משענתך זה התורה כ"כ במד'. פי' כדכ' עץ חיים היא למחזיקים בה. משמע דכ' למחזיקים היינו כשאין זוכין להידבק בעץ החיים בשלימות. אעפ"כ יכולין להתחזק בתורה לזכות לחיים. זה שבטך ומשענתך המה ינחמוני שיודעין אנו שהיסורים הם בכח התורה מזה נחמתינו:
משנה תורה הוא בחי' תפילין של יד. והד' ספרים בחי' תפילין של ראש לכן יש במשנה תורה כל הנאמר בד' ספרים הקודמים כמו בתפילין של יד שכל הד' פרשיות בבית א' ולכן נק' דברים ד' תוכחות שהם מקרבין לבות בנ"י אל התורה. כמ"ש בתש"י וקשרתם והוא נגד הלב. ותש"ר נגד המוח שהוא מדרגה שלמעלה וראו כל ע"ה כו' שם ה' נקרא עליך דרשו על תש"ר. שכן הי' הנהגת דור המדבר בהתגלות שלא כדרך הטבע. ומשנה תורה הוא הדרך שנכנסו בנ"י לא"י. והי' לך לאות על ידך לך לאות ולא לאחרים. וכן שמעתי מפי מו"ז ז"ל כי בנ"י קרובים יותר למשנה תורה. ומ"מ בכח משנה תורה מתדבקין בכל התורה וקשרתם והדר והיו לטוטפות כנ"ל:
 
Section 26
 
תר"ס
ב"ה מפ' דברים ות"ב
כ' ה' בדד ינחנו כו'. אפילו בגלות דכ' איכה ישבה בדד. אעפ"כ גם שם ידך תנחני שאין לבנ"י הנהגה רק מאתו ית"ש. כמ"ש ואין עמו אל נכר. בדד ר"ת בכל דרכיך דעהו. בכל אפי' בגלות שהוא דרך מעוקם. עכ"ז איש ישראל צריך לידע כי הכל הנהגתו ית"ש. ועי"ז והוא יישר אורחותיך שכל אלה דרכים העקומים שנשתלחו בנ"י בהם סופם להתיישר. והנה ש"ק הוא עדות ע"ז שבנ"י נמשכין רק אחר הנהגת הבורא כדכ' ביני ובין בנ"י אות היא לכן שבת דוחה ת"ב:
במדרש איכה לכן כאכול קש לשון אש וכי דרכו של קש לאכול אש. אש אוכל הקש. אלא קש בית עשו. לשון אש בית יעקב. שרשם כמק אלו האבות. פרחם כאבק השבטים ע"ש. ואין מובן מה תי' על הקושיא. ונראה דבאמת אין האש יכול להתקיים על הקש ומיד נכלה. ז"ש אכול קש לשון אש. והענין כי בנ"י נק' בית יעקב אש שהתורה שנאמר עלי' כה דברי כאש הם בקביעות בבנ"י וכדאיתא בזוה"ק אע"ג דכ' אש אוכלה הוא אתם הדבקים בה' אלקיכם. והם הפתילה שתחת האש ואינם ניזוקין ע"ש פ' בראשית. אבל הרשעים אין אש התורה יכול להתקיים בהם. ואפי' לשון אש שהיא איזה רשימה מן התורה שיש לכל הלשונות אחיזה בתורה ומצד זה החזיר הקב"ה התורה לע' אומות ולא יכלו לקבלה. ואפי' זה הלשון אש א"י להתקיים בבית עשו שהוא לקש ונאכל מיד האש ואין לו קיום אפי' שעה א'. אבל בנ"י דבקים בתורה תמיד. ולזה הוכיח הנביא כשהרבינו עוונות ונסתלקה הקדושה הרי הם דומים כאכול קש כנ"ל. שרשם כמק פרחם כאבק פי' שאין נמשכים אחר מדרגות האבות והשבטים שהיו מרכבה להקב"ה. והשכינה בקביעות. ז"ש על עזבם את תורתי שאיש ישראל צריך להיות קבוע בתורה תמיד שע"ש זה נקרא בית יעקב אש שהוא בקביעות אצלם תמיד כנ"ל:
 
Section 27
 
תרס"א-תרס"ב-תרס"ג
בפסוק רב לכם שבת כו'. כי ישיבתם במדבר הי' הכנה לכיבוש הארץ. וכמו שמנוחת השבת מאיר לאדם לימי המעשה כמו כן המנוחה שהי' לבנ"י במדבר סיני נאמר להם רב לכם הרבה זכות יש לכם כו' והי' בכוחם לירש את הארץ. שבת כמו שבת יום מנוחה כן הי' מקום המנוחה להם בהר הזה. ואח"כ ע"י החטא נתקלקל הדבר והיו צריכים עוד להתעכב ארבעים שנה במדבר להיות ראוים לירש הארץ:
בפסוק אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו. איתא בילקוט יש לכם חלק בעוה"ז שהוא לעשו כי יעקב בחר לו עוה"ב ועשו עוה"ז ע"ש. הרמז כי דור המדבר היו מוכנים להיות למעלה מן הטבע לגמרי. אמרתי אלקים אתם כו'. ואחר החטא הוצרכו לעבור דרך עוה"ז ולכן צריכין שמירה. וע"ז מסיים המדרש ק"ו אנו שנטבענו ביניהם. כי אותו הדור הי' להם רק העברה בעוה"ז בדרך מעבר בלבד. היו צריכין שמירה. מכ"ש אנחנו שנטבענו תוך חשכת עוה"ז והטבע צריכין שמירה ביותר:
ס' משנה תורה כמו משנה לחם בשבת. והם בחי' תורה שבכתב ותורה שבע"פ ואין לחם אלא תורה. והוא בחי' התחברות בנ"י לאביהן שבשמים. כדכתי' את ה' האמרת וה' האמירך. וכ"כ במד' מוכיח אדם אחרי שהמשיך מרע"ה התורה מן השמים לבנ"י וקירב אח"כ לבם של ישראל לשמים. וזהו הבחי' מתגלה ג"כ בש"ק הארת מרע"ה. לכן יש בו ב' ההתקרבות. וזה שאומרים בקידוש היום ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו ואח"כ פעם ב' ושבת קדשו באהבה וברצון הנחלתנו. שהוא אהבה ורצון למעלה אל בנ"י. ואהבה ורצון בנפשות בנ"י לשמים. וב' הבחי' כפולים. אהבה היא התשוקה כמ"ש ועלי תשוקתו ורצון הוא להתרצות אל השתוקקות שלנו לשמים. וכן הוא למטה. אהבה התשוקה אל הבורא. ורצון לעשות רצונו ית'. וכן איתא במד' יפה כתרצה כשאתם מתרצים לי. וכשאני מתרצה לכם. וב' התשוקות מתעוררין בש"ק והוא מצד נשמה יתירה היורדת בשבת כמ"ש ז"ל וינפש. נפש הוא רצון ותשוקה המתגברת בש"ק. ובאמת נק' שבת אות ביני ובין בנ"י לפי שבשבת נפתח הרצון והאהבה בנפשות בנ"י וכמו כן למעלה. א"כ הוא אות ועדות ובוודאי בכלל ישראל מתקיים זאת אבל צריך כל איש ישראל לייגע עצמו למצוא בש"ק אהבה יתירה לשמים וכפי רוב האהבה המתעורר בנפשו כך זוכה לבחי' נשמה יתירה ואות השבת כנ"ל:
במדרש מרפא לשון עץ חיים התורה מתיר הלשון ובתנחומא אז ידלג כאיל פ' ותרון לשון אלם ע"ש. דאיתא לפי שאמר מרע"ה לא איש דברים אנכי זכה לאלה הדברים דאיתא במדה שאדם מודד מודדין לו. מרע"ה השתוקק להיות כולו תורה זה לא איש דברים אנכי. איש דברים להיות כולו תורה. כי כן צריך להיות אדם שנק' מדבר צריך להיות בטל כל הכוחות וציור שבו לבחי' הדיבור וכח הנשמה ואלוקית שבו. וזה שרמזו חז"ל מי אנכי כי אלך הלא אמרת ואנכי אעלך כו'. ובאמת נתקיים הדבר במשה שנעשה כולו תורה. ושכינה מדברת מתוך גרונו וכתי' כה דברי כאש נאום ה' דרך האש כל המתקרב אצלו נהפך לאש. וכן נעשה מרע"ה כולו תורה. ומעין זה כל העוסק בתורה מתהפך להיות בעל תורה כפי רוב העסק בתורה. ובאמת כל הבריאה בכח התורה כמ"ש בראשית ברא הביט בתורה וברא. וכ"כ כל הנקרא בשמי ולכבודי כמ"ש חז"ל כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא אלא לכבודו אין כבוד אלא תורה שיש מכל ברי' איזה לימוד ודרך ללמוד ממנו כבודו ורצונו של הקב"ה זהו בחי' השירה שיש בכל דבר ולעתיד שיהי' מתוקן הכל ותרון לשון אלם כי מכל הלשונות יהי' מבורר כבודו ורצונו של הקב"ה. אך עתה הלשון נאלם והגשמיות מכסה שלא יהי' ניכר הפנימיות הגנוז בו. ובכח לשון הקודש שניתן לבנ"י יהי' תיקון לכל הלשונות וכמ"ש באר את התורה בשבעים לשון. וכן מ"ש אשר דיבר כו' במדבר בערבה כו' כל אלה המקומות היו מרוחקים מן הקדושה ומרע"ה פתח פתחים ושערי תורה גם בכל אלה המקומות מעין מה שיהי' לעתיד. ז"ש הואיל באר התחיל. ומשיח בן דוד יהי' הגומר כמ"ש במ"א מזה:
בפסוק ה"א הרבה אתכם כו' יוסף עליכם ככם אלף פעמים. אחז"ל זה משלי והקב"ה יברך אתכם באין מספר. וצריכין להבין מה תועלת בברכה דאלף פעמים כיון שיהי' אין מספר. אבל הרמז כי משה רבינו ע"ה בירך אותם להיות כלי מוכן לקבל ברכת אין מספר דכתי' ה' עוז לעמו יתן ובקבלת התורה נעשו בנ"י כלי מחזיק ברכה ואז יברך את עמו בשלום. וידוע דאחר חטא העגל נפלו בנ"י ממדרגה הראשונה לבד מרע"ה שזכה וקיבל כל הכתרים שקיבלו בנ"י. וזה שבירך אותם אלף פעמים הוא כמו שהי' קודם החטא שאח"כ נשאר להם רק א' מני אלף. נקודה קבוע נטע הקב"ה בכל ישראל. אבל תוספות מדרגות יש בבחי' אלף פעמים שבזה יש עלי' וירידה לב"י לפי מעשיהם. וזהו יוסף עליכם כו' אלף פעמים זה משלי הוא בחי' התורה. אלף מלשון אאלפך חכמה. ואז ויברך אתכם כאשר דבר לכם. ומקודם כתי' הרבה אתכם כו' ככוכבי השמים ופירש"י ז"ל מאירים כשמש וכוכבים א"כ גם הוספה אלף פעמים היא בהתרוממות הדעת כנ"ל ונמצא בש"ק בחי' תוספות זה. ולכן יש בשבת הברכה כלי מחזיק ברכה כנ"ל:
 
Section 28
 
תרס"ד
איתא משה רבינו ע"ה ראה אותם בשלותם אמר איכה אשא לבדי. ישעי' אמר איכה היתה לזונה כו' ירמי' אמר איכה ישבה בדד וכבר כ' מזה במ"א כי כל המכשולות שהיו אח"כ בא מזה שלא נמשכו אחר מדרגת מרע"ה. וכתי' בנים גדלתי ורוממתי כו' ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע כו'. הענין הוא כי הקב"ה הרים אותנו מכל הטבע להיות נמשך אחר ההנהגה עליונה למעלה מן ההשגה ולכן הי' דבר גדול מאוד להיות נמשך אחר זה הדרך. אבל הכ' אומר ידע שור קנהו. כל מה דעביד הקב"ה הכל למילף מיני' חכמתא שהבהמה אין לה כלל דעת אעפ"כ נמשכת אחר המנהיג שלה. וכמו כן מצד שהקב"ה בחר בנו וכביכול הוא עצמו מנהיג אותנו. מצד זה יכולין להימשך אחריו כבהמה אחר הרועה. כמ"ש ואתן כו' צאן מרעיתי אדם אתם. ובאמת דור הראשון כך הי' כמ"ש משכני אחריך נרוצה. משכני להיות נמשך מן דרך הטבע. כבהמה נמשכנו אחריך. וזה השבח מזכירין לבנ"י תמיד לכתך אחרי במדבר כו'. איתא ישראל לא ידע לשעבר. עמי לא התבונן להבא. כי הקב"ה אצלו עבר ועתיד שוה ויכולין בנ"י להרגיש מן העבר והעתיד ע"י שנמשכין אחריו כבהמה. וקורין פרשה זו בין המצרים לזכור ולהשתוקק אחר מעשה אבותינו הראשונים שנמשכו אחר הקב"ה כמ"ש אלכה ואשובה אל אישי הראשון. הוא אש התלהבות הגדול שהי' לנו בראשונה להיות נמשך אחריו ולשכוח כל עוה"ז:
 
ואתחנן
 
 
 
Section 1
 
תרל"א
ב"ה ואחחנן שבת נחמו
במדרש עשרה לשונות כו'. הם הדרכים ועצות לבוא לתפילה. כי תפילה עצמו אינו בכלל הלשונות ע"ש תכין לבם כו' זה סימן לתפלה. וקשה כי זה עיקר התפילה ומה לשון סימן. אך כי ההכנה אמיתית הוא ג"כ מהש"י וכתי' תכין כו' וזה הסימן אם הרגיש שהגיע לכוון לבו להיות נשפך לבו נוכח פני ה'. זה עיקר התפלה באמת. וההכנות לתפלה הם הלשונות שכפי שאדם מכין עצמו להגיע לתפלה זו ע"י צעקה או מרירות זה ביצור כו'. וז"ש רש"י ובמד' כי אע"פ שיש לצדיקים לתלות במעש"ט כו'. ושמעתי בשם הרב מקאצק ז"ל שהקשה ומי הקדימני ואשלם. ובאמת תמוה מאחר שצריך לבקש בוודאי אין מגיע לו ע"פ הדין. [והוא ז"ל תי' לתלות במעש"ט שיעשה אח"כ ודפח"ח] ולהנ"ל א"ש כי עכ"פ לבוא למקום תפלה וודאי הם דבקין שם. וז"ש לתלות כו' אעפ"כ מבקשין בתורת תחנונים לומר שאינן ראוין לגשת מצד מעש"ט רק ע"י תחנונים כנ"ל. וז"ש ואתחנן כו' לאמור שהוא ההכנה לתפלה כנ"ל. לאדם מערכי לב כו'. ובאמת מי שזוכה לבא לבחי' התפלה לשפוך שיח נוכח פני ה'. אין תפלתו בוודאי רק לש"ש ואף הבקשה שצריך לו א נו זוכר כלל. רק הש"י מזמין בפיו לבקש הצריך לו וז"ש ומה' מענה לשון. וזהו ואתחנן אל ה'. פי' ואתחנן לשון נפעל שנעשה מתחנן כנ"ל אל ה' כנ"ל:
במדרש ואהבת את ה' כו' מי לי בשמים ועמך לא חפצתי כו'. פי' שלא להיות נמצא שום רצון אחר רק להש"י. נפשך בכל נפש ונפש שברא בך כו'. ופי' בכל לבבך אינו כמו עם כל לבבך כמו שמפרשין העולם. רק ממש בכל הרגשה שבאדם ידע שהוא רק חיותו מהש"י שאין אדם נוקף אצבעו כו'. והוא כגרזן ביד החוצב. וזה ה' אחד פי' לבד שהוא אלקי אחד. רק שהוא אחד אין עוד שכל דבר הוה הוא חיותו ית' ממש רק שנסתר וכן רצונו ית' א"כ צריך להיות נמצא אהבתו ית' בכל הרגש שבאדם וזה בכל לבבך כנ"ל:
במדרש ומי גוי גדול כו' אדם שקורא ק"ש וסומך גאולה לתפלה כו'. ע"ז קרובה ורחוקה והקב"ה רחוק וקרוב כו' פי' בכל קראנו אליו שאדם יכול לקרב ולגלות ההסתר להיות נגלה אליו כבוד ה' שהוא מלא כ"ה. וזה ענין תפלה אחר ק"ש שכפי יחוד ק"ש שנתברר אצלו ומעיד כי ה' אחד והוא מחי' כל. כמו כן יוכל להתדבק בתפילתו דכ' אליו שהתפלה לא"ס ית'. וכפי ההתגלות כך נתקבל התפלה. וזה פי' סמיכות גאולה לתפלה. כי פי' גאולה מה שיודעין שגם בתוך כל הסתר וגלות מחיצוניות יש ג"כ נקודה גנוזה ממנו ית'. ועי"ז בא הגאולה. וע"י שזוכר יצ"מ שגאלנו השי"ת ועי"ז נתברר שגם כל הסתר הוא ג"כ מחיות הש"י בלבד. עי"ז יוכל להתפלל ולבקש גילוי גם עתה כי כל תפלה היא רק על גילוי כבודו ית' כי בזה נכלל הכל. וז"ש ג"כ בשבת וזכרת כו' עבד היית כו'. ומה ענין זה לשבת. גם בקידוש היום זכר ליצ"מ. רק כי הגאולה היא ענין שבת שבנ"י מעידין (על) שהכל מחיות הש"י שברא בששת ימים כו' כנ"ל:
במדדש ואני תפלתי כו' וים רחוקים כו' שערי תפלה פעמים נעולים כמקוה. ושערי תשובה כים לעולם פתוחין כו'. פי' מקוה התאספות המים למקום מיוחד והיא ההארה שנמצא בכל איש ישראל. וכשמבטל עצמו ומאסף כל רצונותיו להנקודה פנימיות נק' עבודה שבלב תפלה. אבל תשובה היא להש"י בעצמו שבא על חטא שנפרד א"כ צריך לשוב למה שלמעלה שמשם נמשך חיותו. והוא רצון עליון. וזה כים שלעולם פתוח ששם אין החטא נוגע רק שצריכין להיות בביטול ממש להדבק בשורשו. וזהו בכל קראנו אליו בחי' ביטול אליו ממש. אבל תפלה לעורר הנקודה שבנפשו. פעמים נעול כי החטא מפסיק. רק ע"י תשובה לעולם פתוח כנ"ל:
 
Section 2
 
תרל"ב
במדרש סימן לתפילה אם כיון לבו כו' ובפ' מי גוי גדול כו' הש"י רחוק וקרוב כו' סומך גאולה לתפילה ת' נשמעת כו' ע"ש. כי וודאי בלי כוונה אינה תפילה כלל. רק הפי' להיות מכוון ומקרב עצמו לתפילה שנתפעל ונשתנה ע"י זו התפילה. וז"ש בכל קראנו אליו כי הש"י קרוב אל האדם כפי הקריאה והתקרב האדם אליו. כן מתקרב כמים הפנים כו'. וזה סמיכות גל"ת. ע"י שיודע וזוכר שהכל מהש"י ומתבטל אל השורש ומקור החיות שמהש"י וזה גאולה שגאולת מצרים ושאר גליות יש לכל איש ישראל ואף שהש"י גואל ומביא האדם למדרגות זו למעלה מזו צריך האדם לזכור התחלות הכל. כמ"ש גלמי ראו עיניך כו' היינו להיות נחשב בעיניו כמו בשעה שהי' רק גולם בלי צורה ותנועה כלל כמ"ש במ"א ועי"ז מרחם עליו הש"י ומתקרב אליו כנ"ל. וזה עצמו פי' אתה החילות להראות כו' שמזה למדו לספר מתחילה בשבחו של מקום כנ"ל להיות נזכר התחלה ושורש הכל כנ"ל:
 
Section 3
 
תרל"ג
ב"ה ואתחנן שבת נחמו
במדרש דיני תפילה לא ישמיע קולו כו' ערב ובוקר וצהרים כו' סימן לתפילה אם כוון אדם לבו לתפילה כו' עשרה לשונות כו'. אף כי פשוט נראה שיש לאדם להתפלל בשעה שנצרך לבקשה. אבל באמת עיקר מעלת התפילה היא שיכוון לתפילה עצמה לא לעשיות בקשתו. כי אף כשהאדם מבקש על איזה דבר. מ"מ בעמדו להתפלל יש לו לשכוח צרכיו ולהתפעל בשבחו של מקום. ויוכל להיות נענה בתפילתו ע"י שבקשתו גרם לו לבוא לתפילה. וז"ש ביצור נק' תפילה בצר לי אקרא כו' שכיון שע"י הצרה בא אל התפילה הוא מחובר להתפילה. ועי"ז נענה. והענין לסדר שבחו של מקום תחילה נראה כי לכאורה מה ענין תפלה מאחר שע"פ משפט ה' בא לאדם כל הסיבות. רק בהתבונן האדם גודל שבחו של מקום וגבורותיו והוא כל יכול. אף שהמשפט נותן להעניש להאדם מ"מ יכול להשתנות המשפט לטוב ברצון עליון והוא דבר שאינו מושג לנו רק כי הוא כל יכול. וזהו הענין בתפילת מרע"ה אף כי בוודאי ידע והבין גם הוא כי א"א שיבא לא"י. ועכ"ז לא הניח מלהתפלל. כאמרם ז"ל אפי' חרב כו' לא ימנע מן הרחמים. והוא הוראת אמונה שאדם מאמין בהש"י כי לא יפלא ממנו כל דבר. וכענין במקום שאתה מוצא גדולתו שם ענותנותו. ולכן ע"י סידור שבחו יכול להתעורר רחמים. וענין הזה נראה כי כן יסד המלך להיות במקום גדולתו יותר ענוות. אף כי אין להש"י להיות עניו כי הכל שלו. ורק להורות לבנ"י כי כך המדה שבמקום גדול יותר. יש ענוות יותר. וכך הוא סדר הראוי כי מדותיו ית' שמנהיג בהם בעולם הם כפי המדות שצריכין להיות לבני אדם כדכתיב הדבק במדותיו. והנה התפלות שמסודרין בכל יום הם עדות שבנ"י מעידין שהכל שלו ושאליו ית' יש לבקש כל דבר ועי"ז מעוררין עת רצון ומתחדש חיות העולמות על ידיהם. כדאיתא במדרש עת רצון כשהציבור מתפללין. דכתי' ורצה בנו פי' שבנ"י מעוררין רצונו ית' כדמיון בן חביב שבא לפני אביו מתעורר בו תענוג ורצון. וכמו כן כשבנ"י נגשין אליו בתפלה מתעורר עת רצון. וזהו שכנ"י משבחת עצמה ואני תפלתי כו' עת רצון. ולזאת כשהאדם כולל תפלה הצריכה לו בתפלה הקבוע בכל יום. יוכל להיות נענה יותר. וז"ש ערב ובוקר כו' [וכן לא ישמיע קולו כנ"ל שממילא יהי' נשמע בקשתו. כי האדם אין לו לזכור בקשתו בשעת התפלה כנ"ל. ויש להבין בזה אמרם ז"ל המשמיע קולו הוא מקטני אמנה]:
בהפטרה קול אומר קרא כו' מה אקרא כו' יבש חציר כו' ודבר אלקינו כי בכל דבר יש ניצוץ אלקי אשר הקול יוצא ממנו לכבודו ית' אף שאינו נשמע מבחוץ ואומר מה אקרא. אבל כשתפול הקליפה החצוניות מתגלה דבר ה' אשר הוא עיקר חיות הפנימיות. וצריך אדם להאמין זה כי עיקר חיות הכל היא נקודה הנ"ל. כי בריאת האדם הי' ע"ז שע"י מעשיו לש"ש יתקרבו כל הדברים לשורש החיות שלהם. וכתי' בכל לבבך דרשו חז"ל ביצ"ט ויצה"ר ובזוה"ק מפרש כי יצה"ר דומה לברזל שכשנשרף באש מתהפך להיות אש ונתבטל הקישוי. כן יצה"ר ע"י אש התורה ע"ש. וכפי מה שזה ברור להאדם שיודע ומאמין כי אין מקום פנוי מהש"י. כמו כן נתבטל החצוניות אצלו. וכן איתא שגם מחשבות זרות הבאין לאדם. ששם יצר הוא המחשבות. הם רק כדי להיות להם תיקון. וע"י שיסיר האדם ממחשבות אלו. עי"ז ניתקן המחשבה רעה ג"כ. וכמ"ש במ"א ע"פ הוא העולה על מוקדה כו'. וכ"כ רבות מחשבות בלב כו' ועצת ה' כו' תקום. פי' בסיבות מחשבות הרבות שאין האדם משגיח עליהם עי"ז זוכה להשיג מחשבות טובות וכיון שעי"ז היצה"ר בא לו יצר טוב מתהפך יצה"ר לטוב כנ"ל. וכ' במד' כה' אלקינו בכל קראנו כו' ה' רחוק וקרוב כו' שביד האדם להתקרב עצמו לחיות אלקי אשר שוכן בקרב כל איש ישראל:
 
Section 4
 
תרל"ד
במדרש דיני תפילה ערב ובוקר וצהרים כו' ובגמ' לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל. אף כי לכאורה נראה עיקר מצות התפילה שיבקש אדם כל הצריך לו בעתו. אך למדונו רבותינו ז"ל כי התפלה הקבוע בכל זמן מקובלת וחביבה ביותר. והענין כי עיקר התפלה להמשיך חיות חדשות אל הטבע שהוא הזמן. וזהו ענין סידור שבחו של מקום כי כל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא. ומעשה בראשית הן שבחו של מקום. רק שבתוך הטבע אינו נגלה מלכותו ית' והאדם צריך למצוא הארות המתגלים לעתים ולסדר כל הנבראים להיות כולם מעידין על מלכותו ית'. והכל תלוי באדם כפי מה שמסדר מחשבות לבו וכל קומתו להיות מסודר בו שבחו ש"מ ומלכותו ית'. כמו כן נמשכים אחריו כל הנבראים. וע"ז תיקנו חז"ל בכל יום ברכות והודאות ופסוקי דזמרה ליישר ולסדר כל מעשה בראשית. ועי"ז הבירור מתחדש שורש החיות שלמעלה מהזמן והטבע לכן זמני תפלה כשנשתנה הזמן. ערב ובוקר וצהרים. והיא עצמו סמיכות גאולה לתפלה שזהו סידור ש"מ הוא גאולה שנקודה חיות הוא בגלות תוך הטבע והזמן. וכשיוצא מזה הגלות ע"י עבודת בנ"י שמה"ט מזכירין בכל יום יצ"מ שבכל יום יש התגלות ויציאה מן הטבע לכל עובד הש"י הגדול לפי גדלו והקטן כו' והכל תלוי באדם. ועי"ז נפתח שער התפלה. כענין אם שמוע בישן תשמע בחדש. ואפשר לומר שזה ג"כ ענין שבת וימי המעשה כי בששת ימים עשה ה' שמים וארץ הוא בחי' שבחו ש"מ. וגם בעבודת האדם במלאכות ועשיות גשמיות כדכתי' ששת ימים תעשה כו' והוא לסדר דברים הצריכים סידור והוא הטבע ומעשה בראשית [וע"ז נאמר כבוד מלכים חקור דבר] ושבת הוא בחי' תפלה והתחדשות ובא הארה מעולם העליון כי בכל שבת יש גאולה שהיא מעין עו"ה [וע"ז נאמר כבוד א' הסתר דבר] וכפי הסידור שש"מ בחול כן בא לבחי' גאולה ותפלה בשבת. ואפשר זה הטעם שכ' בפוס' שבשבת אין קפידא לסמיכות גאולה לתפלה כי שבת עצמו הוא גו"ת כנ"ל. כמו שא"צ תפלין שהם עצמם אות כנ"ל. ובחול בא ע"י עבודה שבלב זו תפלה שע"י עבודת האדם ליישר לבבו שזה עיקר שבחו ש"מ מה שבנ"י מיישרים לבם להש"י כדכ' ישראל אשר בך אתפאר. וזה הסימן אם כוון לבו לתפלה כו' ועי"ז בא גאולה שמתגלה מקור הפנימיות ושורש החיות כדכתי' יבש וכו' ציץ ודבר אלקינו יקום כו' כמ"ש במ"א:
ומ"ש בשבת וזכרת כי עבד כו' ע"כ צוך כו' לעשות כו' השבת המהר"ל פי' שזה טעם על שהשבת מיוחד לבנ"י דוקא. אך גם בקידוש אומרים זכר ליצ"מ והוא כנ"ל שבשבת יש בחי' גאולה שמתגלה התחדשות תוך הטבע כנ"ל:
קושית המפ' בשם הרמב"ם על מצות ואהבת וכדומה איך שייך ציווי בדבר התלוי בטבע האדם כו' והאמת כי הקושי' היא עצמה התירוץ שמזה נלמד שיש בטבע כל איש ישראל לאהוב להש"י בכל לבו ונפשו ורק שנטמן בעומק הלב וע"י הרצון והתשוקה למצוא זאת האהבה ע"ז נאמר יגעתי ומצאתי כו'. ובספרי והיו הדברים כו' למה נאמר לפי שנאמר ואהבת כו' א"י כיצד אלא מתוך שאתה נותן הדברים אל לבך תכיר מי שאמר והי' העולם כו'. פי' כנ"ל שע"י שמשים האדם זה ללבו תמיד ומשתוקק לבוא לאהבת בוראו נגלה לו רוח הקדושה אשר בקרבו וע"ז נאמר חיי עולם נטע בתוכנו. והכלל שכל מצות שבתורה הם כללים. והפרטים איך לבוא לקיום המצוה הוא בחי' תורה שבע"פ. לכן חביבים דברי סופרים כו' שדברי חכמים הם הקדמות איך לבוא לקיים מצות המפורשין בתורה כי דברי התורה נאמרים לאדם השלם שיש בו השלימות שיכול להשיג מעצמו והוא תורה שבע"פ כנ"ל. ואף שקשה לצייר לקיים בכל לבבך. מ"מ צריך להיות הרצון והתשוקה לבוא לזה בכל עת ועי"ז נפתחים השערים שבלב האדם כנ"ל:
[מ"ש חז"ל המשמיע קולו מקטני אמנה. קשה מה יתרון אמונה שהש"י שומע קול בלחש או בקול שניהם שוים. וי"ל הפי' מה שסומך על מעשיו בגופו להשמיע קולו הוא מקטני אמנה שצריך לידע שהכל בכח הש"י שנותן לו כח להתפלל לפניו כנ"ל:
מ"ש רש"י ז"ל הירא כשמטריחו יותר מדאי מניחו והולך. וקשה הלא ירא. ואיך מניחו. ולפי שכל אנושי נראה שיותר נשמר האדם ע"י היראה. הגם כי לא באנו לאהבה שלימה וא"י להעיד ע"ז. מ"מ אפשר לפרש ברש"י שכשמטריח האדם בתפלותיו ובקשותיו להש"י. כשעובדו מאהבה עושה לו כל רצונו. אבל ביראה מניחו כו' כנ"ל:]
בפסוק היום הזה ראינו כו' ידבר אלקים את האדם וחי כו' למה כו' יוספים כו' לשמוע כו'. וקשה דלאו רישא סיפא ונראה כי לאשר בנ"י היו מוכנים למסור נפשם שהקדימו נעשה לנשמע לכן הי' חביב להם דברים אלו ששמעו במס"נ כי לא ידעו שיוכלו להיות נשארים בחיים. ועתה שראינו כי ידבר כו' וחי אם יוספים כו' ולא יהי' במס"נ שיהי' רגיל אצלם לשמוע דבר ה' בדרך הטבע. ולכן ביקשו דבר אתה כו'. והש"י שיבח דבריהם מי יתן כו' שמוכח שדיברו כן ע"י רצון יראת הש"י בלבם שרצו שלא יקיל בעיניהם לשמוע דבריו ית' בלי מס"נ כנ"ל. ובאמת י"ל שאין בכח אנושי לשמוע כו' וחי. רק ע"י מס"נ. וגם מכבשן אש גשמיי ניצולו חנני' מ"ו ע"י מס"נ. א"כ בפשיטות נוכל לומר שכשישמעו בלי מס"נ ומתנו כו' כנ"ל. וצריכין לזכור יום מתן תורה לעולם כדכתי' יום אשר עמדת כו' וזכירה זו מועלת להרגיש הארת מתן תורה דכתיב מצוך היום פירש"י בכל יום יהיו בעינך כחדשים שע"י שאדם מכין עצמו ומשתוקק להתדבק ביום מתן תורה יוכל להתחדש באמת הארת מתן תורה דכתי' ולא יסף ולא פסק. ויש לדייק יום אשר עמדת לפני ה"א כו'. ולא כתיב אשר עמדת בו לפני ה"א. רק שבנ"י העמידו יום מיוחד שעומד תמיד לפני הש"י והוא יום מתן תורה שמסרו כל בנ"י את נפשם בהקדמת נעשה לנשמע. וכדאיתא שגם בכ"א שעושה מצוה אותו יום מעיד עליו לפני השי"ת. מכ"ש יום מתן תורה דכתי' יום הששי כו' ו' בסיון שבעבורו נברא שמים וארץ. ויכולין בנ"י למצוא הארת אותו היום בכל עת שדורשין אותו כראוי כנ"ל:
 
Section 5
 
תרל"ה
במדרש דיני תפילה ובפסוק מי גוי גדול כו' סמיכת גאולה לתפלה ע"ש. דהנה עיקר התפלה היא על התגלות כבודו ית' שיחזיר כבוד מלכותו בעולם כמו שיהי' לעתיד. ובאמת כל המצות ומעש"ט הכל נקרא תפלה כי הכל לרמז על זה הרצון שאנו מקוים להרבות כבודו ולהיות לנו דביקות בו ית'. וז"ש ואני תפלה וכ"כ חז"ל עבודה שבלב זו תפלה. ועד"ז אמרו חז"ל יסדר שבחו ש"מ ואח"כ יתפלל. וכן הקדמת יצ"מ וק"ש קודם התפלה הוא שיסדר אדם מקודם את המעט אשר יש לו מדביקות השי"ת. כענין שמוע בישן אח"כ תשמע מחדש וק"ש היא הדביקות שיש לכל איש ישראל חלק בו אח"כ יבקש להרבות הדביקות כנ"ל:
ובפסוק אתה החילות להראות את עבדך את גדלך כו'. לעבדך לא נאמר אלא את עבדך. הפי' שמרע"ה ביקש כמו שהתחיל השי"ת על ידו לעשות נסים ושיתגלה כבוד גדלו ע"י. כן יגמור הכל על ידו. כמו שיהי' לעתיד נגלה כבוד שמו. וכמו כן צריך כל איש ישראל להתפלל להקב"ה על כוונה [*זו] לאשר בחר בנו וכבודו ית' מסר לנו שע"י מעשינו יתגלה כבוד שמו. שזה רמזו במדרש קרובים אליו שהקב"ה כביכול מקרב עצמו לבנ"י. והוא כנ"ל שמסר כבודו ית' לנו. אשר על כן יש לנו להשתוקק בכל כוחנו להרבות כבודו ית' בעולם כנ"ל. לכן מזכירין יצ"מ וגאולה קודם התפילה לעורר זאת הדביקות והבחירה שבחר בנו הקב"ה ויעזור לנו ע"ד כבוד שמו ית':
וזכרת כי עבד היית כו' ע"כ צוך כו' לעשות כו' השבת. אף כי עיקר טעם שבת בעבור ששבת הקב"ה כמ"ש בדברות ראשונות. אך שלא יאמרו בנ"י אשר המה רחוקים מקדושת שבת. לכן נאמר ע"כ שהוציאנו ממצרים יש לנו דבקות וחיבור לקדושת שבת. ובאמת בכל שבת מתעורר הגאולה. והנה יצ"מ היא יסוד לכל המצות. כי ביצ"מ היו בנ"י עבדי ה' ואותה הנקודה צריכין לעורר תמיד וכל המעשים הם רק לגלות נקודה פנימיות שניתן לבנ"י ביצ"מ. וכן בכ"מ נאמר זכר ליצ"מ עד לעתיד דכתי' לא יאמר עוד כו'. ושבת מעין עוה"ב שיש קצת חירות בעוה"ז:
תפלת מרע"ה לכנוס לארץ ולא נענה. נראה שהיא להעלות כל תפלות בנ"י אשר א"י לעלות. כל אותן התפילות הפסולות יש להם תיקון ועלי' ע"י תפלה זו. והכל במדה לאשר מרע"ה מסר נפשו בעבור בנ"י וגם מה שביקש לעלות לא"י הי' ג"כ רק לטובת ישראל. כי ידע שאם לא יכניסם הוא. ישחיתו אח"כ דרכם. כמ"ש הן בעודני חי כו'. לכן הועיל תפלתו זאת לבנ"י אף שלא נעשה בקשתו לא הי' לבטלה ח"ו התפלה:
בפסוק לא מרובכם כו' כי אתם המעט כו'. תמוה אם כפשוטו מה קאמר לא מרובכם הואיל ואינם מרובים כלל. ובמדרש ממעטין עצמם כו'. וי"ל ביאור הענין שיש לבנ"י ב' הבחי'. כשהם במעלה הם מרובים מכולם. אך כשיורדים הם מועטין מכולם. והטעם שא"י לקבל חיות מסט"א כמו כל האומות. ולכן כשאינם במקומם אין להם קיום. ובאמת זו הבחי' היא עדות למעלות בנ"י. והיא יותר זכות מבחי' המרובה. כי הריבוי שיש להם הוא מצד טובו ית' עמנו להשפיע לנו כיד המלך לאוהביו. אבל זו הבחי' שאין לנו בגלות קיום ע"י שאין רוצין לקבל חיות רק מהשי"ת כמ"ש אם שכחנו כו' ונפרוש כפינו לאל זר כו'. וז"ש לא מרובכם כו' כי החשיבות אינו מצד הריבוי רק מצד המיעוט. והאמת כי בגלות ניכר כח ישראל וגם הגאולה שיהי' במהרה יהי' ג"כ בזכות זה שסובלין הגלות כראוי. וזה צריך כל איש לידע כי בוודאי הקב"ה יגאל אותנו בקרוב. אבל אופן גוף הגאולה זה תלוי בעבודתינו בגלות כי מי שטרח בע"ש כו'. ובגלות היא ההכנה להגאולה. והשי"ת יזכנו לעבדו בכל כוחנו כדי שיהי' הגאולה עצה"י טוב. וז"ש יה"ר שנשמור חוקיך כו' לימות המשיח כו':
 
Section 6
 
תרל"ז
במדרש ואתחנן אל ה'. דיני תפלה. מי שמכוון לבו לתפלה תפלתו נשמעת כו'. כי ענין התפלה בעולם אינו רק על הבקשה שאדם מבקש צרכיו כי הרי אמרו חכמים עבודה שבלב זו תפלה. אבל הענין הוא כי בעוה"ז חסר השלימות בכל דבר קטן וגדול וצריך לבוא הגמר בישועת ה' ע"י תפלה לעורר פתיחת השורש שלמעלה מעוה"ז אשר שם אין חסרון. וזהו ענין אמרם ז"ל יסדר שבחו של מקום ואח"כ יתפלל כמ"ש אתה החילות להראות את עבדך כו'. פי' שבוודאי נמצא הארות גם בעוה"ז כמ"ש שאו מרום עיניכם כו' מי ברא אלה. ואלה הדברים צריך אדם לסדר כמו שתיקנו חכמים פסוקי דזמרה וכל השבחים מחדש בנ"י מ"ב וכפי מה שאדם יכול להתבונן בעוה"ז בכבוד השי"ת. אח"כ יתפלל על חסרון הבירור שיתברר באמת כבודו ית' כראוי כמו שיהי' לעתיד. וזאת היתה תפלת מרע"ה אתה החילות שע"י מרע"ה נתגלה כבוד ה' בכל הנסים מיצ"מ וקבלת התורה. וז"ש את עבדך כלומר באמצעיות פעולת מרע"ה. לכן ביקש אעברה נא כו' כדי לתקן הגמר ג"כ. ואם הי' מרע"ה נכנס עמהם הי' באמת תיקון הגמור. וזה נוהג באמת בכל איש ישראל. וכן בכלל שע"י בנ"י נתקדש שמו ית' כמ"ש עם זו יצרתי לי כו' והכל לכבודו ברא. ויש קצת התחלה בכל איש ישראל שצריך לחלות ולחנן לגמור ולתקן הכל. וזה נק' כוון לבו לתפלה. ובמ"א הארכנו:
זכור ושמור בדיבור א' נאמרו. ובזכור כ' כי ששת ימים כו' ע"כ ברך. ובשמור כ' וזכרת כו' עבד היית כו' ע"כ צוך כו' לעשות כו' השבת. והענין הוא כי בקבלת התורה הי' התגלות הקדושה והיו בנ"י מתוקנים והיו מוכנים לתקן כל הבריאה כמ"ש שעשרת הדברות היו תיקון עשרה מאמרות. ובאמת כך הי' בריאת שמים וארץ להיות ניכר מתוך הבריאה כבוד הבורא. וזה נק' שבת בראשית ששבת והי' לו נייחא מתוך הבריאה. אכן ע"י עמלק הרשע שבלבל את בנ"י וכביכול נתמעט ע"י כבוד שמו הגדול והוא שגרם לבנ"י לחטא. ועי"ז הי' העצה ע"י בנ"י בלבד כי הי' מזיק להם התערובות כיון שלא נכפפו האומות וחזר להיות נסתר כבוד שמים בעולם. לכן נעשה השבת בבחי' יציאת מצרים בפרט לישראל כמ"ש ע"כ צוך כו'. ולכן כ' שמור שצריכין שוב שמירה. ומקודם כ' זכור כי לא היו צריכין שמירה והי' כל העבודה רק להטות כל הברואים אליו יתברך ובמ"א הארכנו לכן קצרתי:
בפסוק ושמרתם ועשיתם כ"ה חכמתכם ובינתכם לעיני העמים כו' רק השמר כו' פן תשכח כו' הדברים אשר ראו עיניך כו' ויש להקשות וכי הי' כוונת מרע"ה שעבודת בנ"י יהי' מטעם שיהיו חכמים ונבונים בעיני העמים. אבל ביאור הענין כי בוודאי מדרגת בנ"י היא למעלה מהטבע כמו שהי' במעמד הר סיני כולם מוכנים לנבואה וכמ"ש ראתה שפחה מה שלא ראו נביאים. והי' עבודת בנ"י כמ"ש באדם הראשון לעבדה ולשמרה הכל ברוחניות. אכן אח"כ שנפלו ממדרגתם צריך להיות העצה רק ע"י תיקון המעשים בגשמיות כמ"ש תרי"ג מצות הם עיטין ועצות לבוא לעיקר העבודה כי עתה שיש סט"א ותערובת טו"ר בעולם לכן ע"י המצות במעשה שעי"ז מתנוצץ הארת הקדושה בתוך המעשים זאת מסמא עיני הרשעים כמ"ש וראו כו' כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. וז"ש כי הוא חכמתכם כו' שהחכמה והבינה שמאירים תוך המעשים הוא נצרך לעיני העמים כו' כדי שיפול עליהם אימה ופחד ואמרו רק עם חכם ונבון כו'. רק השמר כו' שאעפ"כ צריך האדם לידע כי לא זאת העיקר רק צריך להשתוקק לבוא אל עיקר המעלה ומדרגת בנ"י כמו שהי' במתן תורה. וכן הוא תמיד ימי המעשה הם בחי' חכמה ובינה שתוך המעשה כנ"ל עי"ז זוכין אח"כ לשבת שהוא מעין עוה"ב לכן בשבת ניתנה תורה לישראל ואעפ"כ צריכין כל ימי המעשה לזכור את השבת כנ"ל שזה עיקר המכוון:
 
Section 7
 
תרל"ח
ב"ה ואתחנן בקיצור כי כבר כתבתי מזה
במדרש ערב ובוקר וצהרים כו'. דכתיב בעת ההוא משמע שיש עת מיוחד לתפלה כמ"ש שערי תפלה פעמים פתוחים כו' ועת ההיא הוא התקשרות הזמן בשורש העליון הנסתר. ונק' ההוא. והם זמני תפלה שגילה השי"ת לבנ"י דכתיב מחדש בכל יום מ"ב וזהו ענין שאמרו חכמים יסדר שבחו של מקום ואח"כ יתפלל. וסידור שש"מ הוא בירור ההתחדשות שמבררין בכל יום ע"י הברכות וק"ש שבחו ש"מ שמחדש ומחי' את כולם ועי"ז נפתחין שערי תפלה. והגם כי בכל עת צרה צריכין להתפלל להבורא ית' ונק' תפלה לעני כענין שאמרו שערי דמעות לא ננעלו אף לשפלים שא"י לסדר שבחו ש"מ כראוי. אבל תפלה למשה היא לכוון פתיחת שערי תפלה כנ"ל ובוודאי לא הי' תפלת מרע"ה לשוא אך הי' הכנה ומתנה טובה לבנ"י בגלות ללמדם סדר תפלה. וע"י הכנה זו פתח כח לכל בנ"י בגלות כי הנה הפצרת מרע"ה לכנוס לארץ הי' בעבור כי ידע אם הוא יכניסם לארץ לא היו באין לידי חטא וגלות כלל. וכיון שלא הכניסם לארץ הניח לנו סדר תפלה שהוא במקום הקרבנות והוא כנ"ל לכוון פתיחת שערים עליונים כענין התמידין כמ"ש בפ' פנחס להקריב לי במועדו כו' ואח"כ מוספין שבתות ויו"ט. ופרשנו כי כמו בכל יו"ט יש הארה מעולם העליון כמ"ש בזוה"ק שנק' יום טוב ע"ש אור הצפון כו' ע"ש פ' אמור. כמו כן בכל יום יש התחדשות מ"ב ובזמן המקדש בכל קרבן הי' כמו יו"ט כידוע. וכמו כן בבוקר יש התחדשות ונק' במועדו. ובשבתות ויו"ט יש תוספות על זה אבל כתי' על עולת התמיד יעשה כו'. משמע שיסוד הקרבנות הם התמידין וכמו כן עתה בתפלות שבמקום תמידין תקנום כנ"ל. וזה הכח נתן מרע"ה לבנ"י במתנה כמ"ש שם וידבר משה את מועדי ה' אל בנ"י וז"ש שם רש"י המשל שא"ל הקב"ה עד שאתה מצוני צוה את בני עלי ומסר להם הסדר הזה כנ"ל:
מצות זכירת מתן תורה שדרשו חז"ל מה להלן ברתת ובזיע כו'. פי' ההיקש שבכח האדם ע"י הזכירה והשתוקקות לדביקות התורה יכול לעורר התלהבות. כענין שאמרו הדברים שמחים כנתינתן. דכתיב קול גדול ולא יסף מתרגמינן ולא פסק וכ"כ את הדברים כו' דבר כו' א"כ קהלכם. פי' גם עתה בכל עת שמתאספין ביחד לש"ש. וכמו התאספות כל א' כל רצונותיו וכוחותיו לעבודת הבורא ית' אף שא"י לקיים בפועל רתת וזיע כמו בהר סיני אעפ"כ הכנה אז הי' לכל בנ"י לדורות. והנה למה הי' צריך הבורא ית' לתת התורה באופן זה שיצתה נשמתן של ישראל והלא הבורא ית' לא יפלא ממנו כל דבר והי' יכול לדבר עם בנ"י באופן טבעי ג"כ כי הוא כל יכול. אבל רצה להראות לדורות שא"א להתקרב אל התורה רק ע"י מסירת נפש. וא' המרבה וא' הממעיט כפי מה שבוחרים בדרכי אבותינו וחפצים למס"נ בעבור התורה זוכין לעורר כח מעמד הר סיני. והנה מרע"ה מחבב עמידת הר סיני לבנ"י מי גוי גדול כו'. ולכאורה יפלא כי מרע"ה הי' שכינה מדברת מתוך גרונו תמיד ובנ"י שמעו פעם א' דיבור הקדוש בהר סיני והי' צריך להיות חביב להם ביותר. אבל האמת זה סימן מובהק מי שניתוסף לו בכל עת יותר חשק ורצון ואהבה אל התורה ע"י רוב התעסקות בה. הוא סי' שלומד לשמה באמת כענין מילתא אלבישייהו יקירא ולכן מרע"ה מה ששמע יותר מהשי"ת נתלהב בכל עת יותר ויותר כמ"ש במדרש ויחי שדגים חיותן במים מצפין לכל טפה כאלו לא טעמו טעם מים כן בנ"י לתורה ע"ש. ואפשר שזה הי' מחלוקת בנ"י עם מרע"ה שהם אמרו אם יוספים אנחנו לשמוע כו' שיראו שעי"ז יבא הדבר לרגילות ויפלו מהתלהבות שלהם וכפי מדרגתם הי' אמת דבריהם והסכים הקב"ה עמהם. אבל מרע"ה כפי מדרגתו ידע שכל מה ששומעין יותר יתרבה התלהבות יותר כנ"ל:
 
Section 8
 
תרל"ט
ברש"י ומד' אע"פ שיש לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אין מבקשין אלא מתנת חנם. ואינו מובן הלא באמת לא נשמע תפלתו זאת ואיך נאמר שגם בדין הי' לו לתבוע. אבל הענין הוא כי באמת היתכן לתבוע בדין מהבורא ית'. רק שיש מתנה במשפט. כענין שאמרו אי לאו דעביד לי' נייחא נפשי' כו'. אבל המה רוצין רק מתנת חנם לגמרי בלי שום טעם של נחת רוח שעשו לפניו ית'. וכן הלשון במד' ורחמתי כו' אשר ארחם מי שיש לו ברחמים אני עמו ומי שאין לו אחון במתנת חנם כו' הרי שגם למי שיש לו צריך למדת הרחמים כנ"ל. והנה באמת זאת היא בחינת א"י דלית לי' מגרמי' כלום והיא מתנה שנתן הבורא ית' לאבות שיכניס בניהם לארץ ישראל ומה"ט עצמו לא נכנס בו מרע"ה כי לא הי' בעבור עונש בלבד. אבל הי' מיוחד ליהושע שקיבל הארה רק ממרע"ה ול"ל מגרמי' כלום. והיא בחי' תפלה כי דור המדבר הי' בחינת תורה ועתה התחיל בחי' תפלה. ולכן בא מרע"ה במדת תחנונים עפ"י מ"ש בזוהר על דוד המע"ה עביד גרמי' עני כו'. והוא הרבותא שאמרו חז"ל שהצדיקים יכולין לבטל עצמם כ"כ אע"פ שיש להם עושר במצות ומעש"ט יכולין להעמיד עצמן בבחי' רש ונקלה שירגיש באמת שחסר לו כמ"ש במ"א בענין וייצר לו גבי יעקב אע"ה. אכן הבורא ית' לא חפץ שמשה רבינו ע"ה ירד ממדריגה עליונה אשר לו. וזה שאמר מרע"ה לבנ"י איך שנתרצה לרדת ממדרגתו בעבורם כי ידע שכשיכנס עמהם יתקן אותם ולא יהי' עוד גלות. ולכן אמר אתה החלות כו' להשפיל עצמו כי אע"פ שעתה נתעלה הלא הכל מאתו ית' [ואפשר ע"ז השיב הש"י רב לך כי הוא באמת רב ואינו במדרגה זו]:
בפסוק א"ה האלה דבר ה' אל כל קהלכם. כל מיותר לכאורה. וי"ל על כל הקהילות שמתאספין בנ"י תמיד כמ"ש חז"ל עשרה שיושבים ויש ביניהם ד"ת שכינה שרויה ביניהם. וכ"ז בא בשעת מתן תורה כמ"ש הקהל כו' ואשמיעם את דברי הי' הכנה והארה שכל התאספות של בנ"י לדורי דורות יכולין לעורר אותן הדברים. כמ"ש קול גדול ולא יסף ולא פסק. וכמו שעשרה מאמרות הוא יסד ובנין על כל הבריאה. כן עשרת הדברות הם יסוד ובנין על כל הנהגת בנ"י. רק ההפרש שמאמרות היו ברצון הבורא ית' בלבד אבל הדיברות היו ע"י הכנת בנ"י שהקדימו נעשה ומס"נ על כבוד שמו ית'. לכן גם עתה מעוררין זה הכח ע"י הכנה למטה. וכמו כן בנפש אדם עצמו כשמאסף כל הכחות להשתעבד אליו ית' הוא בכלל כל קהלכם. וכן איתא מנין שאפי' א' יושב ושונה כו':
 
Section 9
 
תר"מ
במדרש עשרה לשונות של תפלה כו' ומכולם לא נתפלל משה רק בתחנונים. וברש"י אע"פ שיש להם לצדיקים לתלות במעש"ט כו'. הענין הוא כי ענין א"י היא בחי' תפלה כמ"ש מענין דוד המע"ה דלית לי' מגרמי' כלום. ולכן א"י במתנה נתנה הקב"ה לבנ"י בהבטחת אבות. כמ"ש כ"פ אשר אני נותן. ה"א נותן לך כו'. ולכן לא נכנס מרע"ה לשם כי מעלתו גדלה ולא הי' נצרך לבחי' מתנה. אכן הצדיקים באמת חפצים יותר שיצטרכו לקבל מתנת הבורא ית' משירויחו ע"י מעשיהם. כמו שהקב"ה בטובתו חפץ שיזכו בנ"י במעשיהם כמ"ש דמאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאיסתכולי כו'. כן בנ"י חפצים לזכות רק במתנת חנם להיות להם הכנעה יתירה לפניו ית'. וזה השבח הגדול שהכניס עצמו מרע"ה לבחי' התפלה בתחנונים. אכן הקב"ה לא חפץ שירד מרע"ה ממדרגתו העליונה וא"ל רב לך כו' שהוא במדרגה יתירה מזה. אכן פעל מרע"ה ולימד סדר תפלה לבנ"י והי' זה הכנה לביאת הארץ ונאמר ושא עיניך כו' והוא ינחיל כו' הארץ אשר תראה כלומר שכפי הכנה שלו בראיתו כן ינחיל אותם יהושע. ובאמת כל חפצו של מרע"ה להכניס בנ"י לא"י כי ידע שע"י שיכנוס עמהם לא יבואו לידי חטא והשי"ת נתן לו כח לתקן הכנה בראי' שלו כנ"ל:
במדרש ואהבת מי לי בשמים כו' כי הפילוסופים מקשים איך שייך ציווי על אהבה. אבל האמת יש לבנ"י בשורשם התקשרות ודביקות באל אחד. וז"ש מ"ל בשמים הוא השורש רק שלמטה יש רצונות אחרים וע"י הקבלה בכל יום עומ"ש ועמך לא חפצתי בארץ. עי"ז יכולין לעורר את האהבה בעוה"ז ג"כ. וכמ"ש ברש"י ומהו אהבה והיו הדברים כו' ע"י התורה. וג"כ ע"י דברי ק"ש בכל יום כל ימי חיי האדם זוכה אח"כ לבוא לאהבת ה' כמ"ש במ"א:
 
Section 10
 
תרמ"א-תרמ"ב
ואתחנן ברש"י ומדרש חז"ל מתנות חנם. הענין דא"י הוא דבר הניתן במתנה שנשבע הקב"ה להורישו לבנ"י והוא זה האוצר הגדול דאי' במדרש בפסוק וחנותי כו' אשר אחון מי שאין לו אני נותן לו. ולהודיע כי אין דמיון בין שכר המגיע לפי עבודת האדם למתנת המלך הקב"ה. אכן כל עבודת האדם להגיע למתנת עליון אח"כ. וכבר כ' במ"א שזה המכוין במ"ש ז"ל שיש לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים. פי' לזכות להמתנה ע"פ מדה במדה והם ביקשו מתנת חנם דייקא. שזה ענין א"י ומלכות ב"ד דלית לי' מגרמי' כלום. דמרע"ה ביקש לעשות עצמו עני לכנוס לא"י כענין שכ' בזוה"ק על דהע"ה תפלה לעני כו' רק בדוד כולא הוי בי' ע"ש פ' בלק. אבל מרע"ה השיב לו השי"ת רב לך כי הוא אינו באותו בחי' ולכן לא נכנס לא"י:
במדרש כי מי גוי גדול כו' סמיכת ק"ש לתפלה. פי' בכל קראנו אליו שיהי' כל הקריאה רק אליו ית' להתבטל אליו. ואז נעשה קרוב כמ"ש קרוב ה' לכל כו' יקראוהו באמת. וזה באמת ע"י ביטול לכללות ישראל כמ"ש במד' ציבור לעולם נענין. ולכן סידרו חכמים בכל יום סדר הזכרת יצ"מ וקבלת התורה וק"ש שהיא עיקר התורה כמ"ש מצוך היום. אח"כ זוכין לתפלה. וז"ש בכל קראנו אליו אז הוא קרוב פי' שיכול האדם לעורר תמיד הקורבות שהי' במתן תורה כמ"ש וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול. וכל כחן של בנ"י הי' בקבלת התורה. והשי"ת נותן התורה תמיד כמ"ש קול גדול ולא יסף ולא פסק. אך אם היינו מתקדשים כמו אז שכ' וקדשתם היום ומחר היינו שומעין התורה בכל עת. [וז"ש חז"ל בכל יום ב"ק יוצאת מהר חורב כו' שכביכול הקב"ה רוצה להשפיע ואין אנו מוכנים לקבל וזה עלבון כו']. וזה העצות של כל המצות דכ' אשר קדשנו במצותיו ועי"ז הקדושה מתעורר קבלת התורה. וכתי' רק השמר לך כו' נפשך מאד פן תשכח. פי' שכל השמירות משס"ה ל"ת ומדות רעות הכל כדי שלא לשכוח הארת מתן תורה כי כל האיסורים גורמין שכרה זו. וממילא כל המצות עשה מביאין זכירת מתן תורה. וכפי התעוררות זה הכח מתקרבין אליו ית'. וזה צריך איש ישראל למצוא בכל יום ע"י הביטול לכלל ישראל כמ"ש הקהל לי את העם כו'. ומרע"ה חזר והראה לאותו הדור מעמד הר סיני בשלימות ואמר הדברים אשר ראו עיניך. אם כי הי' דור חדש. יתכן לפרש כמו שהוכיח אותם על עבירות של דור הקודם כדאיתא במד' דברים שהיו יכולין בנ"י לומר אנחנו לא חטאנו לכן בירך אותם מקבלי תוכחות כמוכם כו' ע"ש. הי' זה השכר שלהם שזכו להתעוררות של קבלת התורה. כי כפי מה שתיקנו חטא דור המדבר. כן זכו לזכיות של דור המדבר. וכן הוא בכל הדורות שצריכין לתקן חטאים הקודמים ועי"ז זוכין לזכיות הקודמין כנ"ל ודו"ק:
בפסוק היום הזה ראינו כי ידבר אל' את האדם וחי ועתה למה נמות. וקשה אדרבא כיון שידבר וחי א"כ מה יראו שימותו. גם יש לדקדק כי מה חידוש שידבר [*את] האדם וחי אדרבא לפי הפשוט צריכין לברר כי ע"י דיבור אלקים האדם מתבטל מחיותו והיכן ראו זאת עד עתה. שיהי' להם חידוש כי ידבר וחי. ויש לבאר הפסוק באופן אחר כי הרבה פנים לתורה. כי בכל דיבור מעשרת הדברות ניתוסף חיות חדש בבנ"י. ויש ללמוד ק"ו דכתי' ויפח באפיו כו' ויהי כו' לנפש חי' ממשהו רוח אלקים. מכש"כ כשדיבר הש"י הדברות לבנ"י בוודאי נעשו ברי' חדשה בכל דיבור ודיבור. לכן הגידו חז"ל בכל דיבור יצאת נשמתן של ישראל כי כשנעשון ברי' חדשה מתבטל מדרגה הקודמת. כמו שצריכין למות קודם תחית המתים שלעתיד. וז"ש ידבר אלקים כו' וחי שנתוסף בהם חיות בכל דיבור יותר ויותר. ונתעלו הרבה מדרגות זו אחר זו שהיו מוכנים להיות ממש כמלאכי השרת. וכמדרגת מרע"ה איש אלקים בביטול כל הגשמיות. ולא יכלו בנ"י לקבל כ"כ. לכן אמרו קרב אתה. והלא הי' עומד שם. רק שבכל עת היו צריכין לעלות מדרגה אחר מדרגה ולא היו [*יכולים] כ"כ לעלות. [לכן אמר ה' שובו לכם כו' ואתה פה עמוד עמדי. א"כ משמע כי קודם זה היו מוכנים להיות נפרשין לעולם כמדרגת מרע"ה] וי"ל מ"ש ונשמרתם מאוד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה. כי במרע"ה נאמר ותמונת ה' יביט. ע"י שהי' נבדל לגמרי מכל הגשמיות לכן זכה להביט. כי בוודאי א"א להשיג תמונת ה' בעוד יש שייכות של תמונה גשמיות רק כשנתבטל הגשמיות לכן הוכיח הש"י את אהרן ומרים ותמונת ה' יביט ומדוע לא יראתם כו'. וז"ש מרע"ה שע"י שלא עלו למדרגה זאת כמוהו ואמרו קרב אתה כו' ולא ראיתם כל תמונה א"כ אין נפשותם נבדלין מכל הגשמיות וצריכין מאוד שמירה. כי אם היו במדרגת מרע"ה הוא כולו טוב כידוע וא"צ שמירה ודו"ק:
בפסוק אתה הראת לדעת כו'. פרש"י פתח להם עליונים ותחתונים כו'. פי' כל חשכות הטבע אינו עומד בפני איש ישראל עובד ה' ומתפתח לו בכ"מ הפנימיות לכן נבראו בנ"י להעיד עליו ית'. ופי' לדעת להעיד ולברר האמת בעולם. וכן במצות השבת דכתי' וזכרת כי עבד היית כו' ושם כתי' כי בו שבת. רק הוא דבר אחד כי שבת סהדותא אקרי דכתי' ג"כ לדעת במצות שבת בפ' תשא. והוא כנ"ל דבימי המעשה הכל מלובש בטבע כמ"ש ששת ימי המעשה יהי' סגור ובש"ק נגלה הפנימיות. וכמו כן ביצ"מ הראה הש"י כוחו וגבורתו לשנות הטבע וכיון שהוציאך כו' ע"כ יש ביכולת איש ישראל לברר עדות הנ"ל לכן צוך לעשות השבת:
 
Section 11
 
תרמ"ג
ברש"י אע"פ שיש לצדיקים כו'. הענין הוא כי א"י בהמ"ק ותפלה הכל א' דלית לי' מגרמי' כלום. ובאמת עיקר התפלה חשובה כשהיא באה מתוך הדעת. כמ"ש אדם ובהמה תושיע ערומין בדעת כאדם ומשימין עצמן כבהמה. שכשזוכין לדעת האמת רואין שפלת האדם. וכן ראינו הסדר שנהג הקב"ה אותנו אחר קבלת התורה הכניסנו לא"י. וכן הרמז בכל יום ק"ש קודם תפלה. והם ב' הבחי' תורה ותפלה ועל ב' אלו כתי' מי גוי גדול כו' אלקים קרובים כו' בחי' תפלה. ומי ג"ג א"ל חקים כו' צדיקים כו' בחי' תורה והקדים התפלה איידי דחביבא לי' שהרי בא בלשון תחנונים מטעם הנ"ל. שהגם שהוא הי' שורש התורה. השתוקק לא"י שהיא בחי' התפלה. וזה עצמו ענין התפלה אתה החלות כו' שמסתמא תפלה זו לכל איש ישראל כאשר למדונו רבותינו מכאן דיני תפלה. והענין הוא דיש ב' מיני תפלה א' בעת צרה כמו שהי' במצרים שצעקו בנ"י לה' וכן בכל נפש ישראל שצריך תפלה להוציא ממסגר נפשו ולתקן נפש הבהמיות ואח"כ כשזוכין לגאולה ולבוא לבחי' הדעת אז צריך להיות עיקר התפלה כנ"ל אדם ובהמה. וזה י"ל ענין סמיכות גאולה לתפלה כעין מ"ש במד' בשלח בפ' השמיעני את קולך כו' שכביכול השתוקק הקב"ה לשמוע צעקת בנ"י אחר הגאולה וע"י שלא צעקו הביא עליהם חיל פרעה כדי שיצעקו ע"ש. מכלל שיש תפלה אחר הגאולה שלא מתוך הצרה רק מתוך הגאולה דוקא. וז"ש אתה החלות כו' על ישועה ראשונה שעובר על איש ישראל. עד שבא לכלל דעת וזוכה לראות ולהשיג חסדי ה' וגבורותיו. אעברה נא כו' הוא התפלה אחר הדעת כמ"ש א"י אחר קבלת התורה. אדם ובהמה כנ"ל:
בענין תפלת מרע"ה בוודאי לא היתה למגן ח"ו ורבותינו ז"ל אמרו כי הועילה מחצה שהראהו כל הארץ. ויראה כי ידוע שעיקר כוונת מרע"ה הי' להכניס את בנ"י לא"י שלא יהי' עוד גלות כאשר ראינו כל מעשה מרע"ה נשאר. וגם עתה אין לנו שיור רק התורה הזאת שהוריד לנו מרע"ה מן השמים. ואראה הוא ראית השכל והדעת להשיג פנימיות א"י וזה ניתן לו דכתי' הארץ אשר תראה שיהושיע הנחיל לב"י בפועל מה שהשיג מרע"ה בדעת בחי' הפנימיות. וזה עצמו נשאר באמת לדורות גם בגלות כאשר חכמים הגידו בתפלה יכוון לבו לבית קדשי הקדשים כמ"ש דרך ארצם. וכן בעיקר התפלות שכנגד תמידין תיקנום והיינו תיקון הפנימיות כי בבהמ"ק שהי' התיקון בעשי' בפועל ממש נתקנו גם חיצוניות. ועתה בתפלה נתקן הפנימיות שיכולין לכוון בעין השכל לבית קדשי קדשים כנ"ל וזה פעל מרע"ה בתפלתו ואראה כנ"ל:
בפסוק אתה הראת כו'. פירש"י שפתח להם הרקיעים וכשם שקרע העליונים כך התחתונים כו'. הענין ע"פ מ"ש במ"א דיש העלם מכח עומק רום שא"י להשיג מרוב עומקו. ויש העלם מצד הסתרת הסט"א וזה ענין עוה"ז שכפי התיקון כך זוכין לעוה"ב. וז"ש מן השמים השמיעך היינו אף שהוא למעלה מהשגת הטבע פתח לנו הש"י פתח להשיג ולשמוע קולו. ועל הארץ הראך כו'. הוא הסרת כחות הסט"א והעברת ההסתר מהגשמיות. וזהו קריעת העליונים והתחתונים. והם ב' מתנות שניתן לבנ"י יותר מכל אומה ולשון שיכולין לצאת מהגשמיות לבוש הטבע ולשבור כח היצה"ר. וכמו כן יכולין במעשיהם להמשיך כחות הקדושה משמים. וזה עצמו ענין הכ' לא מרובכם מכל העמים כו' כי אתם המעט. והענין שבוודאי יש בבנ"י הריבוי דכתי' הרבה אתכם הרים אתכם כו'. הוא כח הא' מן השמים השמיעך. ובחי' אתם המעט ממעטין עצמכם הוא הביטול והכנעה שיש בבנ"י כח לבטל הגשמיות מה שאין לשום אומה ובזה בחר ה' בכח המיעוט והביטול יותר מכח התרוממות שיש בבנ"י:
ובמדרש בפ' שמע כו' ואהבת. מי לי בשמים כו' והענין הוא כי שורשן של נשמת ישראל בשמים הוא באחדות ה' כמ"ש ה' אלהינו ה' אחד. אך להתדבק בזה האחדות בעוה"ז הוא ע"י ואהבת בכל לבבך נפשך מאודך. אז והיו הדברים האלה כו' הנאמרים בפ' שמע על לבבך. והוא ע"י הביטול אליו ית'. ולכן חכמים הגידו למסור נפש באחד שא"א לבוא להאחדות בלתי מס"נ. וז"ש ועמך לא חפצתי בארץ לבטל כל הרצונות אליו ית' אז יכולין להתדבק בשורשו שבשמים. והוא העדות של בנ"י שנאמר אתה הראת לדעת כו' כמ"ש לעיל:
 
Section 12
 
תרמ"ד
ואתחנן כו'. כי מרע"ה הי' בחי' תורה וא"י היא בחי' תפלה ב' הכחות המיוחדים לבנ"י. ועל ב' אלו נאמר מי ג"ג אשר לו כו' קרובים בחי' תפלה כמ"ש קרוב ה' לכל קוראיו כו' [באמת היינו שצריך להיות התפלה בכח התורה כמ"ש במ"א לכלול ב' הבחי' בנים ועבדים]. ואשר לו חקים כו' היא התורה. ועל ב' אלו כתי' אשרי תבחר ותקרב. בחירה שבחר בנו הקב"ה ונתן לנו התורה שהיא בחי' עצמות הטוב שיש בבנ"י. וע"י שתחתונים א"י לעמוד בתפקודיו. צריכין ג"כ לבחי' תקרב אחר החטא. והוא ע"י תשובה ותפלה. וז"ש במד' ע"פ קרובים אליו. שהקב"ה מקרב קרוביו פי' ע"י שיש בעצם בבנ"י דביקות וקירבות אליו לכן שומע הקב"ה תפלתם. וכלל ב' בחי' אלו הוא כמ"ש במ"א על פסוק לא מרובכם מכה"ע כו'. כי אתם המעט פרש"י ז"ל ממעטין עצמכם. פי' שיש בבנ"י ב' המדרגות. שיש להם התרוממות אליו ית' יותר מכל הברואים כדכתי' הרבה אתכם. והוא כח התורה. ויש להם כח ההכנעה מה שאין בנמצא בשום אומה. וז"ש שהקב"ה בחר בהם מצד המיעוט. לא מצד הריבוי. ואפשר שבאמת לדור באי הארץ כן הי' זה מיוחד להם ובדור המדבר נאמר הרבה אתכם שהוא בחי' הריבוי. ועל ב' בחי' אלו רמזו חכמים א' המרבה וא' הממעיט שב' בחי' עבודות הם לפעמים נאמר ויגבה לבו ולפעמים ע"י הכנעה. רק שיהי' לשם שמים. ולכן מרע"ה אחז בזו הבחי' כשרצה לכנוס לא"י. אבל הקב"ה השיב לו רב לך כי בחי' מרע"ה הוא התורה בחי' הרבה אתכם כו'. והקדים הכ' אשר לו אלקים קרובים ע"פ מאמר חז"ל במקום שבע"ת עומדין אצ"ג יכולין לעמוד לכן הקדים בחי' תשובה ותפלה:
בפרשת שמע ישראל כו' ואהבת כו'. והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום כו'. אמרו חז"ל שלא יהיו כדיוטגמא ישנה. בכל יום כחדשים. הענין הוא דכתי' וחיי עולם נטע בתוכנו. ובשעת קבלת התורה נחקקו העשרת הדברות בלבות בנ"י. וכל דיבורי ה' חיים וקיימים. אך כפי טהרת הלב במס"נ. ואהבת ה' בלב ונפש. כך נמצא התגלות הדיבורים בלב איש ישראל. ז"ש כשתאהב ה' כו' והיו הדברים הוי' חדשה תמצא דבר ה' בלבך כאשר חכמים הגידו מיד רוה"ק שורה בתוך מעיו כו'. וע"ז אמרו חכמים יגעתי ומצאתי תאמין. וכתי' אם תבקשנה ככסף כו' תמצא כו'. שיש מטמוניות בלב איש ישראל כנ"ל. ובאמת בתורה יש תמיד התחדשות אך ע"י שאדם מטהר לבו יוכל לקבל ההתחדשות תמיד. וז"ש יהיו בעיניך כחדשים זה עבודת האדם. אבל באמת מצוך היום כתיב. וזה המצוה לזכור מתן תורה בכל יום והיינו ע"י תיקון הנפש והגוף להיות מוכן לקבל אז מתגלה אליו הארת התורה המתחדשת בכל יום. כמ"ש שמע ישראל מכלל שיש תמיד דבר ה' שצריך האדם לשמוע הדברים כענין שכ' בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב. וכל אלה הכחות נמצאים בלבות בנ"י ממש וכתי' וקשרתם כו' והיו לטוטפות. שיעשו הדיבורים רושם ושינוי ממש בנפשות בנ"י. מדמצינו שנק' התפילין אות משמע שניכר באיש ישראלי רשימות של קדושה. וזה עיקר מצות תפילין שהם עדות כמ"ש וראו כל ע"ה כו' שם ה' נקרא עליך דרשו חז"ל אלו תפילין שבראש. ובוודאי הכל תלוי כפי המס"נ שנמצא באדם. ויש בכל איש ישראל חלק מזה כפי הרצון והאהבה להש"י כך נמצא בו רשימה. ואם זוכין למס"נ בפועל אז מתגלה הרשימה ג"כ בפועל ממש. ואם יש קצת אהבה טמונה בלב נמצא הרשימה ג"כ בפנימיות עכ"פ:
 
Section 13
 
תרמ"ה
במדרש רנה זו סידור שבחו של מקום אח"כ תפלה כו' סימן לתפלה כיון לבו לתפלה כו' ע"ש. כי הנה עיקר התפלה שקראוהו חז"ל עבודה שבלב הוא התפלה בעבודת הבורא ית' שצריך כל אדם סיוע ועזר מן השמים. וכל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו ונמצא עיקר בריאת האדם הי' ע"ז לסדר שבחו של מקום כפי היכולת שבו כדכת' עם זו יצרתי כו' תהלתי יספרו. ובהיותו מסדר שבחו של מקום כפי כחו אז שייך תפלה על היתר שאינו בכח עצמותו. ואז נקרא תפלת אמת בדבר שצריך העזר מן השמים וזהו הרמז כיון לבו לתפלה שהוא בדבר ובזמן שצריך באמת העזר מן השמים ואז בוודאי נענה. וזה הי' תפלת מרע"ה אתה החילות להראות כו' אעברה נא כו'. שהי' דבר שאין בכחו בעצמו כאשר באמת לא הי' יכול להגיע לזה ונענה בענין הראי'. וע"ד זה נתקן פסוקי דזמרה וק"ש קודם תפלה. וזהו ענין סמיכת גאולה לתפלה גאולה הוא זה המעט דביקות שיש לכל אדם מישראל כפי מה שהוא. שהקב"ה בחר בנו והוציאנו ממצרים לספר תהלות ה'. ועל הנשאר מתפללין ה' שפתי תפתח כו' וזה יסוד התפלה כנ"ל:
בפ' ואהבת את ה"א וכו' והיו הדברים האלה. פי' בספרי וברש"י. מהו האהבה והיו הדברים שמתוך כך אתה מכיר כו'. פי' שאהבה זו היא התורה והקב"ה נתן בכל נפש מישראל הדברים האלה כדכתי' א"ה האלה דיבר ה' א"כ קהלכם ק"ג ולא יסף פי' חז"ל ולא פסק שלעולם יכול כל איש ישראל למצוא בלבו דברי תורה כמ"ש יגעתי ומצאתי תאמין. והוא אש האהבה דכתי' עלי' מים רבים לא יוכלו לכבות א"ה. כדאיתא עבירה מכבה מצוה ואינה מכבה תורה [וכן דרשו חז"ל בפסוק הבן יקיר כו' מדי דברי בו די דיבורי שנתתי בו כו'] וכתי' כה דברי כאש נאום ה'. וזהו העדות ע"י התורה שנתן לנו הקב"ה שאוהב אותנו כמ"ש ע"ז הבוחר בע"י באהבה. ובכח זה יכולין למצוא האהבה בלב להש"י. כי אהבה זו אינה תלוי' בדבר כמ"ש לא מרובכם כו' חשק ה' כו' כי מאהבת ה' אתכם כו'. פי' שהיא אהבה שאינה תלוי' בדבר רק כי חלק ה' עמו. ומצינו בשעת החטא כתי' נתנה עלי בקולה ע"כ שנאתי'. שהשנאה הוא רק ע"י סיבה. ובטל דבר בטל שנאה. אבל האהבה היא בעצם. וכ"כ אוהבם נדבה. ובהפטרה דנחמו נחמו. מה אקרא כ"ה חציר כו'. ודרשו חז"ל בשעה שאין ישראל עוסקין בתורה זבוב קורא כן. והתשובה נבל ציץ ודבר א' יקום לעולם. כי אין עבירה מכבה תורה וע"י החטאים נסתר האהבה לפי שעה. אבל לבסוף יבש חציר כו' וד"א יקום כנ"ל:
 
Section 14
 
תרמ"ו
בענין מ"ש רש"י ורז"ל אע"פ שיש לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אין מבקשין רק מתנת חנם. ותמוה כי הלא לא נכנס מרע"ה באמת וא"כ לא הי' מדה"ד נותן שיכנוס. וכבר כתבנו מזה כי בחי' א"י היא בחי' תפלה ומתנת חנם. ומרע"ה הי' בחי' התורה ואעפ"כ הכניס עצמו לבחי' תפלה כדי שיכנוס לא"י כמ"ש באורך במ"א. והנה במדר' וישלח איתא ב' ב"א הבטיחן הקב"ה ונתיירא הבחור שבאבות והנה אנכי עמך וכתי' ויירא וייצר. הבחור שבנביאים כי אהי' עמך ולבסוף נתיירא דכת' אל תירא אותו מכלל שנתיירא ע"ש. ובוודאי הוא דבר גדול לבא למדה זו לירא אחר הבטחת הבורא ית"ש. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל על מ"ש בזה"ק שם ע' וישלח כי אע"פ שהבטיחו הקב"ה ליעקב אע"ה עכ"ז לא בעא לאטריחא לקוב"ה בניסא. וע"ש עוד שרצה להניח זכותא דילי' לבניו. וביאר הוא ז"ל. כי הוא ענין פלא מי שהבטיח לו השי"ת והאמין בו ואעפ"כ ע"י שראה עצמו בסכנה ע"פ דרך הטבע עשה את שלו והתפלל כמו שצריך להיות בעת צרה וכתיב וייצר לו כיון שע"פ דרך הטבע צריך הוא לישועה צריך הוא לעשות את שלו אך להיות באמת מיצר לו כל כך הוא דבר שאין מובן לכל רק לאיש אמיתי כיעקב אע"ה. ולכן השאיר זכותו לדורות כשיהיו באמת בעת צרה כו'. זה תוכן דבריו. וכדברים האלה הי' ג"כ בבחור שבנביאים במלחמת עוג שבוודאי בדרך הטבע הי' מלחמה כבדה מאוד כמ"ש לעוג מלך הבשן כל"ח א"כ צריך הי' להתיירא אע"פ שהי' בטוח כנ"ל. וזה ענין גדול שנמצא רק בשני ב"א אלו בחור שבאבות ושבנביאים. ולכן כתי' ואתחנן כו' בעת ההוא כשהגיע למדרגה זו שיוכל להיות מתיירא אחר הבטחון וסבר שיוכל לכנוס לא"י הגם כי מדרגה שלו בחי' התורה עכ"ז יכול להיות בבחי' התפלה ג"כ כנ"ל. וזה השבח שאע"פ שיש להם לתלות כו' מבקשין מתנת חנם. וזה עצמו ענין סמיכות גאולה לתפלה שכ' במד' בפסוק כי מי גוי גדול כו' ופרשנו כי ב' אלו בכל קראנו אליו הוא תפלה. ולו חקים ומשפטים צדיקים הוא התורה. והתורה הוא שטר חירות שיש בב"י. וזה ענין סמיכות ק"ש שהיא התורה והגאולה לתפלה. שבוודאי נמצא מזה בכל איש ישראל בפרט ובכלל רק הכלל לעולם נענים כמ"ש במד'. ולפרט נמצא עתים מיוחדים שנפתח להם איזה הארות בבחי' התורה. והוא מה שמצוון בכל יום לזכור מעמד הר סיני. וכשזוכין להתפלל מתוך אותו הדביקות של זכירת מתן תורה זה סמיכות גאולה לתפלה. כמ"ש לעיל ודו"ק:
במצות שבת כתיב בפרשה זו וזכרת כי עבד היית כו' ובראשונות כתי' כי ששת ימים עשה כו'. הנה שבת סהדותא איקרי ובנ"י מעידין בש"ק על הש"י ובעד כתי' או ראה או ידע כדאיתא בגמ' דיש עדות בראי' או בידיעה. וכ"כ אתה הראת לדעת. שבנ"י הם עדים בראי' ובידיעה. והנה ביצ"מ ראו בנ"י הנסים שעשה להם הקב"ה וב"ש. אבל להעיד על בריאת שמים וארץ לא שייך ראי' רק ידיעה. והוא הדעת שזכו בנ"י בקבלת התורה דכתיב פנים בפנים דיבר וניטל מהם מסך הגוף המבדיל כדכתי' אשר עמדת לפני ה"א. ולכן יכולין להעיד על בריאת מ"ב הואיל ונתעלו למעלה מכיפת הרקיע כדפרש"י ז"ל אתה הראת שפתח להם הרקיע כו'. ובאמת בכל ש"ק יש פתח זה. וע"ז כתי' שער החצר כו' הפונה קדים הוא כנ"ל התגלות מקודם הבריאה. ביום השבת יפתח. ומצד זה יש נשמה יתירה שיורדת בשבת כדי שנוכל להעיד על הש"י שברא העולם [וב' אלו הם דכתי' השמע עם כו'. פי' שמיעה קבלה והוא הדעת שזכו בנ"י בקבלת התורה וע"ז אומרים בכל יום שמע ישראל לזכור יום אשר עמדת כו' בחורב. ע"י שכ"א מכניס עצמו בכלל ישראל יוכל להרגיש מעט מדעת הנ"ל. או הנסה כו' הוא בחי' יצ"מ]. ובשבת זוכין לזה הדעת והוא הרגשת האמת בכח התורה שניתן לבנ"י ולכן יכולין להעיד גם על מה שאין הראי' שולט בו. וזה באמת העדות גם על בנ"י שזוכין להעיד על הש"י ובכלל ישראל הוא בחי' הנבואה ורוה"ק שנמצא בישראל ודו"ק היטב:
 
Section 15
 
תרמ"ז
בענין זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו. ובזוהר איתא דזכור ושמור כללא דכל אוריתא נגד אנכי ולא יהי' לך ע"ש. הענין הוא דבעשרת הדברות כשאמר הקב"ה אנכי ה"א חל אלקותו ית' על נפשות בנ"י ונחקקו הדברים בלב כל איש ישראל כמ"ש ז"ל אנכי אנא נפשאי כו'. וע"ז נאמר לא יהי' לך אלהים אחרים על פני. פי' על זה האלקות ששוכן בכל איש ישראל. וזה אמת והבטחה ג"כ כי על צורה זו לא יוכל לחול שום דבר אחר רק שצריך כל א' להתעורר בכח תורה ומצות למצוא זו הנקודה בלבו. ובאמת בש"ק מתגלה זאת בלבות בנ"י. והיא עצמו הנשמה יתירה וחזרת הכתרים שמחזיר מרע"ה לבנ"י כמ"ש במ"א בפסוק דיבר ה' אל כל קהלכם. א"כ בש"ק דמתאחדין ברזא דאחד חל דבר ה' אנכי. ולכן בשבת לית שולטנא אחרא כמ"ש לא יהי' לך א"א. ועל ב' אלו נאמר זכור ושמור שצריכין למצוא בש"ק הארה מקבלת התורה וזה זכור כמ"ש חז"ל מזה שבשבת ניתנה תורה. ושמור לגרש אל זר. וע"ז כתיב שמע ישראל כו' ואהבת. ובמד' חלקי ה' אמרה נפשי כו'. כי החוקרים מקשים איך שייך ציווי על אהבה. אכן באמת אהבת השי"ת תקועה בלב איש ישראל משעת קבלת התורה כשאמר הקב"ה אנכי ה' אלקיך. וע"ז עצמו כתי' ואהבת את ה' אלקיך שקבלת בסיני. וע"ז כתיב מים רבים לא יוכלו לכבות כו' האהבה. והיא התורה. שיש בכל נפש ישראל אותיות התורה רק שצריכין לעורר אלה הכחות בעבודת ה'. במחשבה דיבור מעשה. כמ"ש והיו הדברים כו' על לבבך במחשבה ורצון. ודברת ושננתם בדיבור. וקשרתם וכתבתם במעשה. ובמד' מי לי בשמים כו'. כי ז"ש אנכי ה"א שהקב"ה מנהיג אותנו בלי אמצעי. כי לכל אומה יש שר. אבל על בנ"י ייחד שמו ית'. וזה עצמו עדות השבת שניתן לבנ"י שהם מוכנים לקבל הנהגתו ית' בלי אמצעיות. ולכן בראשונות כתי' כי ששת ימים עשה כו'. ובאחרונות כתי' וזכרת כי עבד היית כו' ע"כ צוך כו' לעשות כו' השבת. פי' כשהוציאנו השי"ת ממצרים נעשו בנ"י כלים לקבל הנהגה עליונה זו כנ"ל:
והנה שבת סהדותא איקרי. דכתי' אתם עדי. דהנה כתי' אנכי ה"א אשר הוצאתיך מא"מ. ומקשין אמאי לא נאמר אשר בראתיך. אבל פי' אנכי ה"א שהכירו בנ"י וידעו את ה' והרגישו אלקותו ית' בנפשותם וזה בא ע"י יצ"מ כדאיתא בזוה"ק חמשין זמנין אידכר יצ"מ באורייתא לקבל נ' שערי בינה ע"ש [דכתי' אתה הראת לדעת לשון נפעל הוא כנ"ל עפמ"ש בזוה"ק ע"פ נודע בשערים מאן יכול למנדע אלא כל בר נש לפום שעורין דליבא ע"ש פ' וירא. וז"ש שע"י הנסים נפתחו שערי בינה בלבות בנ"י לידע כי אנכי ה"א. וז"ש הראת לדעת] והוא החירות דכמו דיש נ' שערי בינה שהוא תכלית הבריאה לכבודו ית' להבין ולהכיר גדולתו של יוצר בראשית. אך שיש בעוה"ז מול זה מ"ט שערי טומאה וחשכות הטבע שאין ניכר פנימיות הנהגה שהוא מאתו ית'. וכשיצאנו ממצרים יצאו מאותן המ"ט שערים ונגלה להם שערי בינה והכירו כבודו ית'. ולכן הזכיר נ' זימנין יצ"מ. וכ"כ בזוה"ק פרשה זו בהדי' ע"ש דף רס"ב. וכענין זה הוא בנ' שבתות השנה שבכל שבת נפתח שער מיוחד מהנ' שערי בינה כדכתי' ביום השבת יפתח ובנ"י שיצאו מארץ מצרים ונעשו בני חורין שזה עיקר החירות שבאין אל הבינה שהיא תכלית מה שבראנו בעולם לכבודו ית' יכולין להרגיש בכל שבת ההארות המתגלות בהם וז"ש וזכרת כי עבד כו' ע"כ צוך כו':
וענין חמשין זמנין אידכר יצ"מ באורייתא דאין לך בן חורין אלא העוסק בתורה לכן נמצא נ' דרכים בתורה איך להיות בן חורין מכל שערי טומאה. ואלה השערים נפתחים בנ' שבתות השנה לכן הוא זכר ליצ"מ והוא נחלה בלי מצרים לכן א"צ תפילין בשבת שהתפילין הם לצאת מאלה המצרים בכח ד' פרשיות שבתפילין. ושבת הוא גופי' חירותא כנ"ל:
 
Section 16
 
תרמ"ח - תרמ"ט
בפסוק ופן תשא עיניך כו' אשר חלק ה' כו' אותם לכל העמים. פרש"י להאיר. וכן כתבו חכמים לתלמי המלך חלק להאיר. וקשה שהרי להאיר נבראו גם לנו. אכן הפי' כי להם נחלק ההנהגה טבעיות ע"פ צבא השמים. אבל לבנ"י הכל אחדות אחד. וזה עיקר עדותן של בנ"י שגם הטבע אחדות א' דכתי' שמע ישראל ה"א ה' אחד ולא כתי' אלהי אחד רק ה' אחד שהוא המהוה כל הוה. וכתי' וירא אלהים כו' האור כי טוב וגנזו לצדיקים וזהו ההבדלה נעשה ע"י המאורות כמ"ש יהי מאורות כו' להבדיל כו'. אבל לבנ"י נמשך הארה מאור הגנוז כמ"ש מחדש בטובו בכ"י מעשה בראשית ובנ"י מעידין ע"ז בכל יום קודם ק"ש לכן אין האור הפנימי נבדל מהם. וז"ש חלק כו' לכל העמים כו' ואתכם לקח כו' פי' ביצ"מ שנשתנה הטבע עבור בנ"י נמסר להם ההנהגה הפנימיות כנ"ל כמ"ש החודש הזה לכם. ואין כל חדש תחת השמש רק שהם דבקים למעלה מצבא השמים. ולא עוד אלא שהם מביאים התחדשות מן השורש אל צבא השמים:
בפרשת שמע. ואהבת. מי לי בשמים כו' לא חפצתי בארץ. דאיתא אהבה שאינה תלוי' בדבר אינה בטלה עולמות ולכן אהבת בנ"י אל הבורא בכל לבבך נפשך למסור הכל עבור ה' ממילא אינה תלוי' בשום דבר. והנה בנ"י נבראו להעיד על הבורא ית' כדכתי' אתם עדי. ומעידין עליו בכל יום פעמים באהבה. אך באמת בנ"י מיוחדים אליו ובחר בנו מכל עם א"כ יאמרו כי אנחנו נוגעין בעדות. ע"כ סמך לזה ואהבת בכל נפשך כי כשמוסרין נפשותינו וכל מאודנו עבורו ית' א"כ מסולקים כל הנגיעות ואז הוא עדות אמת. ובאמת כך הוא כפי האהבה ומס"נ שנמצא באדם כך הוא יכול להעיד על אחדותו ית'. וגם זה אמת כפי העדות ויחוד שמו ית' שאנו מיוחדים. כך זוכין אל האהבה כי לשניהם אין להם שיעור:
לעיל בפסוק כי מי גוי גדול כו' בכל קראנו אליו. כבר כתבנו במ"א פי' אליו שהיא תפלה שנק' עבודה שהיא לשם שמים וז"ש ואני תפלתי לך ה' דייקא. וזה הכח מיוחד לבנ"י שיכולין לכוון לבם לשמים כמ"ש תכין לבם כו'. וי"ל תכין כפשוטו כמו תקשיב אזניך שבכחו ית' יכולין בנ"י לכוון לבם אליו ית' וזה בכח התורה כמ"ש לכל אשר יקראוהו באמת. ואין אמת אלא תורה שבכח עסק התורה זוכין להיות איש אמת. ובנ"י הם היפוך האומות דאתמר עלייהו מה דעבדין לגרמייהו עבדין אפי' כשעושין דבר טוב. ובנ"י מהופכים שאפילו בבקשת צרכיהם כוונתם רק לש"ש וז"ש בכל קראנו אליו. וכן תפלתי הגם שהיא לצורכי. לך ה' ובאמת עוה"ז הוא עלמא דשיקרא. רק לבנ"י כתיב תתן אמת ליעקב והוא בכח התורת אמת. ולכן צריכין לסמוך ק"ש שהיא תורה לתפלה וזהו יקראוהו באמת. ובזה אלקים קרובים אליו שלכל דבר יש שורש בתורה דכולא באורייתא איברי. וע"י התורה מתקרב הכל להשורש. וכתי' אשרי תבחר ותקרב. וכן אשר בחרתנו מכל העמים ביצ"מ ואח"כ וקרבתנו מלכנו הוא בקבלת התורה שקרבנו לשמו הגדול. אבל האומות רחוקים מן האמת לכן איתא במד' שאין באין אליך בלב שלם שא"א להיות תפלת אמת לאמיתו רק לבנ"י עם קרובו:
במצות ואהבת את ה"א מקשים החוקרים איך שייך ציווי על אהבה. אבל באמת היא מתנה מן השמים וע"י תורה ומצות יכולין לעורר האהבה. והנה שבת נק' מתנה טובה כי השבת הוא בחי' אהבה. כמ"ש בספרים כי בימי המעשה עיקר ביראה ובש"ק באהבה ע"ש. וע"י היראה בימי המעשה זוכין בש"ק לאהבה. וכמו כן ע"י אהבה שבשבת יש להוסיף היראה בימי המעשה כענין שאמרו יראתי מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי. [רמז להנ"ל כי השבת כל מעשיו כפולין כדאיתא במד' קרבנו כפול. עומר. לחם משנה ע"ש. והוא כמ"ש ז"ל העובד מיראה לאלף דור ומאהבה לאלפים. הרי אהבה כפול מיראה]:
 
Section 17
 
תר"נ
בענין זכור ושמור דכתיב וזכרת כי עבד כו'. ובזכור לא כ' טעם זה. כי יצ"מ היא טעם ע"כ צוך כו' לעשות כו' השבת כי כמו שהמצוה ניתנה לנו אתה ובנך כו' עבדך כו' בהמתך כו' כך הוא בשורש המצוה למעלה. ולכן כיון שביצ"מ נכנסנו להיות עבדי ה' כמ"ש עבדי הם אשר הוצאתי כו' לכן יש לנו חלק בשביתת האדון ית"ש. ולכן יש בקבלת שבת ונשמה יתירה כמה חילוקים כדאיתא בזוה"ק שיש מקבל בבחי' בן ועבד ואפי' אם אנו כחמורים אעפ"כ הוא בכלל חמורך אנחנו. ובשעת קבלת התורה לא היו צריכין לשום טעם למה צוה לנו השבת שהיו אז במעלה עליונה כדכתי' אני אמרתי אלקים אתם. אבל עתה אחר החטא התחיל אלה שינוים בכמה מדרגות עבדך אמתך בהמתך. ומ"מ בכלל שייך לנו השבת מצד העבדות עכ"פ. וגם בבחי' בהמה כתי' בהמות הייתי עמך שאפי' במדרגה השפלה אעפ"כ כתי' עמך. וזה החילוק בין זכור שהוא בעצם. ושמור הוא שצריכין לשמור שלא להתרחק מקדושת השבת. ומ"מ אחז"ל שנאמרו בדיבור א' כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה שע"י בחי' העבדות באין אח"כ לבחי' בנים. וכמ"ש עבד משכיל כו' ובתוך אחים יחלק נחלה. ולכן אומרים ישמחו במלכותך שומרי שבת שע"י שאנחנו עבדי ה' יש לנו חלק בשביתת המלך כנ"ל:
 
Section 18
 
תרנ"א
בענין שמור וזכור ובשמור כתי' וזכרת כי עבד היית. כי הנה השבת הוא שביתה ממלאכה והוא בחי' תיקון הגוף להיות בן חורין מהתקשרות בהבלי עולם. וזה בחי' שמור. וזכור הוא בחי' עשה טוב והוא המשכת נשמה יתירה בשבת ועל ב' אלו כתי' אם תשיב משבת רגליך כו' וקראת לשבת עונג הוא בחי' זכור. וכאשר חכמים הגידו כי בשבת א"צ אות תפילין. א"כ כמו שיש תש"י וש"ר והם ג"כ תיקון הגוף בתש"י לכן כתי' וקשרתם. שזה מדרגה הראשונה להיות ב"ח מתאוות הגופניות. וזה הי' ביצ"מ ובכח התפילין נזכר חסד ה' ביצ"מ וזוכין לחירות. ותש"ר היא תורת ה' בפיך שאחר יצ"מ קיבלנו התורה וכ"כ אנכי ה"א אשר הוצאתיך כו' פי' לכן מוכן אתה לקבל הדברות. ולכן בתש"י כתי' והיו לטוטפות שהיא הארת הנשמה אחר תיקון הגוף. לכן תש"י קודמין כמ"ש ז"ל כ"ז שבין עיניך יהיו שתים. כמו כן בשבת זכור ושמור שמור בחי' תש"י לכן כתי' וזכרת כו'. שהוא בחי' יצ"מ. וזכור הוא בחי' התורה שניתנה בשבת. ובד' פרשיות של תפילין הם ג"כ ב' אלו יצ"מ וקבלת עול תורה ומצות. וחז"ל אמרו זו"ש בדיבור א' נאמרו כלומר שב' אלו תלוין זה בזה כפי מה שנעשה אדם בן חורין ממאסר הגוף כך מאירה הנשמה. ובהארת הנשמה כל סט"א מתעברת. ושניהם מתקיימים בשבת דסט"א ערקת. בחי' שמור ויצ"מ. ואח"כ באת נשמה יתירה הארת התורה זכור:
במצות יחוד ה' שמע ישראל כו' אמרו במד' מקבלת התורה זכינו לשמע ישראל. דאי' אנכי ה"א אלוה אני על כל באי עולם ועליך יחדתי שמי ביותר ע"ש בספרי. כי הנה אחד הוא בלי ראשית ותכלית וקץ וזמן ומקום מיוחד והוא הקב"ה וב"ש א"ס נמצא בכל עת ומקום. רק שהטבע והזמן מסתיר ונותן קצבה ומקום מיוחד שלא יתגלה החיות רק בגבול וצימצום. רק לעתיד יתגלה אחדותו ית"ש. אבל בנ"י יש להם חלק גם בעוה"ז באחדות. והוא האלקות שקיבלו באנכי ה"א והוא כח נשמה יתירה שמתגלה בשבת קודש שבו ניתנה תורה. וזה יחוד שמו ית' עלינו ביותר שהוא הארה שלא במדה וגבול מבחי' א"ס. וזכינו לזה אחר יצ"מ שיצאו מבחי' הסתר הטבע. ובאוה"ח פי' וידעת היום כו' רמז על ש"ק דכתי' שבת היום לה'. ואמת בפיו שכ"כ לדעת כי אני ה' מקדישכם כי בשבת זוכין לדעת והתדבקות בקדושת הקב"ה והוא האחדות שניתן לבנ"י. ולכן אומרים בתפלת שבת אתה אחד כו' ומי כעמך ישראל גוי אחד שבעוה"ז אין דבקות בזה האחדות רק לבנ"י וצריך האדם לקבל זה האחדות בכל יום:
 
Section 19
 
תרנ"ג
בפסוק ושמרתם ועשיתם כ"ה חכמתכם כו'. פי' עיקר כחן של ישראל בתורה ומצות ומזה זוכין להחכמה האמיתית. רק עם חכם. רק לשון מיעוט ע"י שאין סומכין על חכמתם. ויראת חטאן קודם לחכמתן. ומעשיהם מרובין מחכמתן. ומחמת זה זוכין לחכמה האמיתית. וזה עיקר החילוק שבין חכמי האומות אפי' חסידי אה"ע כפי החכמה שלהם עושין לפעמים דברים טובים. אבל בנ"י אדרבא המעשים והמצות הם נותנין להם החכמה והדעת. ובס' קדושת לוי כ' עמ"ש בתורה כמה פעמים ויעשו בנ"י כאשר צוה ה' את משה. וביאר הענין כי לא היו יכולין להבין המצוה על השלימות כאשר צוה ה' רק בכח העשי' כשקיימו המצות כראוי הבינו אז מהות המצוה. ודפח"ח. וכך היא המדה לעולם כי כפי העשי' בשלימות זוכין להשיג ולהבין המצוה. ולכן הקדימו בנ"י נעשה לנשמע לרמוז כי ע"י עשיית המצוה יזכו לשמוע אותה המצוה עצמה. וזה בכלל אמרם ז"ל ששכר מצוה מצוה כי אין סוף לכל מצות הבורא ית' ומכל מצוה נעשה כמה עולמות. כמ"ש בדבר ה' שמים נעשו וכ"ה במד' בפסוק לעולם ד' דברך נצב בשמים כשמים ע"ש שמכל דיבור נעשו שמים ושמי שמים. וכל אדם כפי מה שעוסק במצוה לשמה זוכה להתדבק באותן העולמות ויותר ממה שאדם עושה עם המצוה המצוה עושית עמו. וזה אשר יעשה כו' וחי בהם:
בפ' שמור כו' וזכרת כי עבד היית כו' ויוציאך כו' ביד חזקה כו' ע"כ צוך כו' לעשות כו' השבת. הענין הוא כי ששת ימים עשה ה' שמים וארץ. א"כ כל מעשה בראשית בכח הששת ימים ושבת למעלה מכל הבריאה. א"כ איך יוכל אדם נברא להיות לו חלק בשבת. ורק ביצ"מ ניתן לבנ"י ההנהגה למעלה מן הטבע שהרי ביטל הקב"ה הטבע בעבורינו ולכן יש לנו חלק בשבת קודש. ובאמת שבת הוא זמן גאולה כי הרי כל הטבע הוא צימצום הקדושה להיות במדה וקצבה וזמן שאין החיות יכול להתגלות בזה העולם כמו שהוא רק ע"י צמצום וכמ"ש ימי המעשה יהי' סגור. ובשבת נתגלה הפנימיות והיא גאולה. והנה כל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא. אך בעוה"ז אין התכלית מבורר עד לעתיד יום שכולו שבת לכן עוה"ז דומה לפרוזדור בפני עוה"ב. ואנשי העולם טועין שזו הטבע היא התכלית הטוב להם. ונהפוך הוא שהיא גלות והסתר ומניעות הטוב האמיתי. רק שהקב"ה יודע איך לעתיד יתברר מכל אלה ההסתרות טוב הגנוז. ובנ"י המחכין באמת לזה האור הגנוז ואין חפצים להתדבק בטבע ובגשמיות. ניתן להם השבת שהוא מעין עוה"ב. וזה נאמר להם בהר סיני אחר שזכו לקבלת התורה אחר שעברו כל אותן היסורין שהי' להם במצרים וזכו שיתגלה להם הפנימיות ובזה הבינו ענין שבת שאחר ימי המעשה. שששת ימי המעשה הם כפרוזדור לשבת שהוא הטרקלין כנ"ל:
בפרשת שמע. במד' מהיכן זכו ישראל לק"ש בקבלת התורה ע"ש. דהנה אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענו ולכן נשארו אלו ב' המצות לעולם בבנ"י והוא ק"ש. ה' אלקינו בחי' אנכי. ה' אחד בחי' לא יהי' לך. ואלו הדיברות יכול כל איש ישראל לקבל מהם חיות בכל יום ויום. וכתי' אח"כ ואהבת את ה"א כו' והחוקרים מקשים איך שייך ציווי על אהבה שהיא תלוי' בטבע האוהב. ובוודאי להנטבעים בטבע היא קושיא אבל בנ"י הם מוכנים למסור נפשם למעלה מן הטבע. ובאמת כפי מציאת מסירת נפש באיש ישראל כך גדר האהבה אצלו. ולכן אחר מס"נ באחד כתי' ואהבת. ובאמת בעוה"ז יש אהבות רבות כ"א לפי טבעו. אבל אהבה אמיתית בעצם צריך להיות בכל ברי' להיות נמשך אחר בוראו והיא אהבה בעצם. אך הקב"ה הסתיר האמת ע"י התלבשות כ"ד בטבע. והרצונות המסתעפים ע"י הטבע מסתירין רצון האמת. וע"ז אמרו בטל רצונך מפני רצונו פי' כדי שיתגלה לך רצון האמת אליו ית"ש. וכן הפי' מסירת נפש. נפש הוא רצון. וע"י ביטול הרצונות שלא לה' המה. אז זוכה להתגלות רצון האמת. והנה בקבלת התורה בהר סיני אז נזדככו הנפשות וכ' נפשי יצאה בדברו ואז הי' להם אהבה אמיתית בעצם אל השי"ת. וז"ש שזכו לק"ש בקבלת התורה. וע"ז אומרים בכל יום ק"ש והיא היא זכירת מתן תורה כמ"ש פן תשכח כו' הדברים אשר ראו עיניך. דכתי' היום הזה ראינו כו' ידבר אלקים את האדם וחי כו'. פי' כי נגלה להם הנהגה פנימיות שהקב"ה מחי' ומנהיג הכל. והטבע הוא רק הסתר והעלם החיות הפנימי. ובאמת כל רצון הקב"ה במתן תורה הי' שיכירו בנ"י זו ההנהגה הפנימיות לכן אמר הטיבו כו' אשר דברו מי יתן כו' כל הימים. ונשאר להם מצות ק"ש לזכור זה הפנימיות בכל יום ויום ועי"ז זוכין לאהבת ה' כמ"ש:
 
Section 20
 
תרנ"ד - תרנ"ה
בפסוק כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים כו'. וקשה אטו מטעם זה נשמור המצות גם פי' רק עם חכם. הגם כי י"ל שאין בנמצא עם חכם רק בנ"י. אכן נראה הפי' כי באמת ע"י המצות ניתקן גם גוף איש ישראל. כי רמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת מתקנין כל ציור האדם. וז"ש רק עם חכם פי' שהם בעצם עם חכם ונבון בלי גשמיות כלל. אכן באמת גם זה הציור הוא רק התפשטות והתלבשות אור המצות באלה מצות גשמיות שלפנינו אבל שורש המצות הם אלקות ממש. וז"ש כי הוא חו"ב לעיני העמים. אבל לכם יש לדעת כי יש עוד גבוה מעל גבוה ולהתדבק בשורש אלקות כמו שהי' בקבלת התורה בהר סיני. וע"ז מסיים הפ' רק השמר לך כו' פן תשכח כו'. וכן אי' בשם הבעש"ט ז"ל על המשנה השוכח ד' אחד ממשנתו ששוכח דבקות האחדות שיש בכל אות שבתורה. וע"ז מביא במשנה הפסוק פן תשכח כו':
בפסוק אנכי עומד כו' כי יראתם מפני האש ולא עליתם כו'. ותמוה שהרי גזה"כ הי' שלא לעלות בהר. וי"ל כי הטעם הי' מפני שלא הי' להם יראת הרוממות רק יראתם מפני האש לכן הי' הצווי שלא יעלו כי בעליות ההר היו כמה מדרגות דכ' אשר ירד עליו ה' באש. וכמו דכ' לא ברעש ה' לא באש ה' רק קול דממה דקה כו'. ומשרע"ה עלה אל האלקים ובנ"י (לא) עלו עד בחי' האש ולא עד קול דממה וז"ש ולא עליתם בהר לאמר. וכ"כ ויתיצבו בתחתית ההר:
ברש"י ואתחנן אף עפ"י שיש לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אין מבקשים מאת המקום רק מתנת חנם. וקשה שהרי לא הי' המשפט שיכנוס מרע"ה לא"י. אבל הפי' כי הצדיק לא תשבע עינו בעבודת הבורא ית"ש ולעולם רוצה להתקרב אליו ית' יותר ממה שזוכה ע"פ מעשיו ומבקש מתנת חנם. ולפי שכל המצות הם הכנה לדבק בו ית' כדאיתא שרצה מרע"ה לכנוס לא"י לקיים מצות התלויות בארץ. ז"ש במדרש תחנונים ידבר רש על מרע"ה היפוך ממדת בלעם הרשע וסייעתו שכל רצונם להתגאות במעט מדרגה שלו כמ"ש יודע דעת עליון. וסימן דלא ידע כלום שבוחי. אבל במרע"ה שאמר אתה החלות כו' וביקש להתדבק בו ית' במתנת חנם זה סימן שיש לו רב כמ"ש רב לך כו':
במדרש בפסוק שמע ישראל. אמר הקב"ה לבנ"י כל מה שבראתי בעולם זוגות. שמים וארץ. עוה"ז ועוה"ב. אדם וחוה. אבל כבודי יחיד ומיוחד בעולם ע"ש. והענין הוא. כי הקב"ה ברא הכל לכבודו ולכן אין השלימות נמצא לשום ברי'. כי הכל צריכין עזר זה מזה. שמים וארץ. אדם וחוה. וכמו כן עוה"ז פרוזדור לעוה"ב. וגם אין עוה"ב רק למי שטרח בעוה"ז. ואין השלימות רק להקב"ה שהשלום שלו. ולכן א"א להתדבק באחדות רק בנ"י שבחר בהם הקב"ה בכח התורה ומצות יכולין להתדבק באחדות כמ"ש אתם עדי. ונקראו בנ"י השולמית. וכמו כן ניתן להם השבת שהיא מעין עוה"ב והיא עדות לבנ"י שיש להם חלק באחדות ונק' גוי אחד והם זוכין בעוה"ז מעין עוה"ב. וכמו כן מקבלין נשמה יתירה התאחדות השורש בשמים על ראשם. וגם בזווג איש ואשה חתם בהם שמו ית'. ובאמת המילה ניתן להם סימן לאחדות כי הערלה מפסיק שלא יהי' זווג אחד בשלימות. ולכן עונתן של ת"ח משבת לשבת להיות בשבת אחדות בכל. וז"ש שמע ישראל כו'. שיש לכם חלק באחדות. וכ' אתה הראת לדעת פרש"י פתח להם עליונים ותחתונים כו' וכמו כן הוא לעולם לבנ"י שאפי' מחיצה של ברזל אין מפסקת ונפתח להם כל הפתחים. וע"ז כתי' אשרי א' שומע לי לשקוד ע"ד כו'. דלתותי ב' דלתות הם דלתות מעליונים ותחתונים. כמ"ש במ"א שצריכין לפתוח למטה שערים בלב ולהסיר הקליפה הסוגרת ומחשיך עיני האדם. וכמו כן למעלה לפתוח שערי בינה. וכ' ביום השבת יפתח ולכן שבת סהדותא איקרי:
בפסוק בכל מאדך א' חז"ל יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו. ולכאורה תמוה לומר כן. וי"ל כי באמת תכלית האדם בעולם שיתקן מעשיו ויחזיר הפקדון לבעליו כמ"ש על זאת יתפלל כו' לעת מצוא וכמ"ש טוב יום המות כשזוכין לעלות כראוי. וכמ"ש בחובת הלבבות כי הצדיקים מתאוין לצאת מן מאסר הגוף כו'. ולכן מי שמוסר נפשו באהבת הבורא ית' ע"י שיודע ומבין כי זה תכלית האמת. מוסר נפשו בלב שלם. אבל להיות מוסר ממונו ונשאר עוד בעולם הנסיון והעניות מעביר ע"ד קונו יוכל להיות קשה הנסיון יותר ממסירת נפש:
בפסוק והיו הדברים האלה פרש"י מספרי מהו האהבה מתוך הדברים האלה. כי בקבלת התורה קיבלו בנ"י זאת האהבה כדכ' נפשי יצאה בדברו. והטעם כי ראו בעין מאמר אנכי ה' אלקיך וכפי התבררות בלב ועין האדם כי כל חיותו מאת הש"י בכל רגע לא יכבה האהבה כמשפט כל עלול להיות נמשך אחר עילה שלו. וז"ש היום הזה ראינו כו' ידבר אלקים כו' האדם וחי. הרמז כי ראו במתן תורה כי כל חיות האדם מהנהגת דבר ה' כי מאמר ויפח באפיו כו' ויהי האדם לנפש חי' הוא קיים לעד ודיבורו ית' מחי' האדם. אך הטבע מסתיר ומחשיך מלהכיר האמת. ובקבלת התורה האיר עיניהם וראו כי ידבר האלקים [*את] האדם ועי"ז וחי. וכח קבלת התורה הוא נמסר בכתב. וכל המייגע בדברי תורה לעולם יכול להכיר זה החיות. וז"ש בספרי מתוך הדברים האלה אתה מכיר מי שאמר והי' העולם ורואה כי כל חיותו מאתו ית"ש ומתמלא אהבה בלב ונפש. ומכח התורה יכולין לעורר לעולם האהבה שע"ז כ' מים רבים לא יוכלו לכבות כו' כמ"ש כה דברי כאש. ודברי תורה הם ניחומים לעולם לבנ"י כמ"ש במד' נחמו נחמו עמי בתורה דכ' אנכי אנכי מנחמכם. פי' בתורה שבכתב ושע"פ דכתיב פנים בפנים דיבר. וכ' במד' יש שהרב רוצה ללמוד ואין התלמיד רוצה ויש תלמיד רוצה ואין הרב ברם הכא פנים בפנים כו'. פי' שגם זה הי' בכח מתן תורה שנתקרבו לבות בנ"י וקיבלו רשימה מדברי אלקים חיים. כמאמר ה' האמרת וה' האמירך. וע"ז כ' מי גוי גדול כו' אלקים קרובים אליו. שאין קול שום ברי' נשמע בשמים רק קול ישראל. ומי ג"ג אשר לו חקים כו'. שאין שום ברי' יכולה לשמוע ולקבל קול דבר ה' רק בני ישראל וזה נחמתנו בגלות כמו שכתוב לולי תורתך שעשועי כו':
 
Section 21
 
תרנ"ו
בשמור כ' וזכרת כי עבד כו' ובזכור כ' כי ששת ימים עשה כו' וב' הטעמים עולים בקנה אחד כי עבדים היינו במצרים מצד חלק ימי המעשה. והגאולה בחי' שבת דכ' אנכי ה"א אשר הוצאתיך כי מתחילת הבריאה היו בנ"י מוכנים להיות עבדים במצרים כי במעשה בראשית קורא הדורות מראש עד סוף כל הדורות. ומצד מערכת הטבע הם ת"י מצרים. אך מצד חלק ה' עמו דכתי' באדם וייצר ב' יצירות בעוה"ז ובעוה"ב. וזו היצירה של עוה"ב הי' צריך להיות בשבת כדפרש"י שאדם הי' צריך להיות נברא בשבת וכפל הקב"ה בע"ש הבריאה של שבת ולכן בשבת נגלה זה הציור הפנימי כי שבת מעין עוה"ב ובנ"י הם בני עוה"ב ולהם זה היצירה של עוה"ב ולכן אין דומה מאור פניו של אדם בשבת לימי המעשה. ונודע כי עוה"ב אין בו לא אכילה ושתי' כו' א"כ הוא בחי' חלק אלקי ממעל שיש באדם וז"ש אנכי ה"א אשר הוצאתיך ולכן יצ"מ היא בחי' השבת ולכן נק' חג הפסח ג"כ שבת בתורה דכ' ממחרת השבת:
בפרשת ק"ש שמע ישראל ה' אלקינו ה"א. לקבל בכל יום אלקותו ית' לשמוע כי ה' הוא אלקינו ביחוד כמ"ש אנכי ה' אלקיך ובזה צריך להיות איש ישראל שש ושמח כל היום וכמ"ש את ה' אלקיך זה שהוא אלקינו יהי' חביב עלינו מגוף ונפש ומאוד. וכ' את ה' אלקיך לאהוב כל המסבב אל קבלת אלקותו ית"ש דהיינו כל המצות ומדות ישרות כל הגורם התקרבות אלקות כל אלה צריך האדם לאהוב ולהשתוקק עליהם תמיד. לכן מסודר פרשה זו בשבת נחמו כדכ' נחמו נ' עמי יאמר אלקיכם פי' שיש די באלקותו ית' לנחם בזה על כל הצרות שעוברין עלינו תמיד. ולכן תיקנו פרשת עשרת הדיברות אנכי ופ' שמע בשבת נחמו. כי זה נחמתינו כמ"ש אנכי אנכי כו' מנחמכם. כי הנה באמת כל היסורים הבאים על בנ"י הכל כדי להתקרב אליו ית' ולא לעונש בלבד. כמ"ש לו אלהים קרובים. פי' כי גם מדה"ד לבנ"י הוא לקרב ולא לרחק כמ"ש בכל צרתם לו צר פי' לו בשבילו כדי לקרבינו אליו והצרה עצמה לבנ"י היא לישועה כדאיתא במד' שביצור היא א' מלשוני תפלה וכן הגאולה מתוך הצרה כדכ' עזרה בצרות נמצא מאוד. ובמד' מרע"ה אמר ומצאוהו רעות רבות וצרות כבלים של מאה ליטרא. דוד אמר יענך כו' ביום צרה כו'. ירמי' אמר ועת צרה כו' וממנה יושע כבלים של ליטרא א'. הרמז כי כל הצרות הם כבלים להיות האדם נאסר בהם אל תורת ה' שלא יוכל לסור מן המצות. והצרות פועלים אצל איש ישראל כדאיתא שזה ההפרש בין ישראל לעע"ז דכ' בהם וקלל במלכו ובאלהיו כו'. ואיש ישראל בכל עת צרה אפי' משהו נעשה אצלו כבלים להתאסר בהם אל התורה והמצוה:
בפסוק ואהבת את ה"א. הפי' לעורר האהבה למעלה כמ"ש בזוה"ק מאן דרחים למלכא גרם חסד לכולא כמו באברהם אע"ה דכ' אברהם אוהבי והחסד מתגלגל בעולם בשבילו. לכן ואהבת פועל יוצא כדאיתא שיהי' שם שמים מתאהב על ידך לכן מסיים והיו הדברים האלה וכ' רש"י מה האהבה והיו הדברים כו'. ולפי' הנ"ל א"ש דהקב"ה מתאוה שיהיו עמלים בתורה כמ"ש בפ' בחקותי. לכן ע"י עסק התורה גורמים האהבה למעלה [בפרט ע"י מס"נ שנעשה היחוד למעלה ז"ש ה' אחד ואהבת את ה' ודו"ק] ומה מאוד צריך איש ישראל להתפעל בזו המצוה ואהבת. שהקב"ה שרם ונעלה מכל. מבקש מאיש ישראל לאהוב אותו. והוא פלא בעיני המלאכים ושרים העליונים. והכל בעבור שאנחנו משוקעים בעוה"ז השפל ורצונו ית"ש שיעזוב האדם הבלי עולם ויתדבק באהבתו ית"ש:
 
Section 22
 
תרנ"ז
במדרש אשר לו א' קרובים. יענך ה' ביום צרה מה ביום צרה מלה"ד ליושבת על המשבר מי שענה לאמך יענך כו' דכ' ביעקב העונה אותי ביום צרתי כו'. פי' כי יום הוא ע"ש אור כי טוב. א"כ מה ביום צרה. ומתרץ כי כל צרה שלא תבוא על בנ"י היא רק לטובה כצרת היולדת שהיא הכנה אל הלידה. לכן אמר מי שענה לאמך כי כן סדר הלידה ע"י צרה זאת. כמו כן אך טוב לישראל אלקים כו'. וכמ"ש ביעקב ביום צרתי כי כל הצרות שעברו על יעקב הי' הכל הכנה לטובת בנ"י. וכ"כ ועת צרה ליעקב היא להיות וממנה יושע. לכן כ' אלקים קרובים אליו שגם מדה"ד לבנ"י היא לקרב ולא לרחק. וכל התחדשות שצריך להיות נולד בישראל היא בחי' לידה וזהו יענך ביום צרה. ישגבך ש"א יעקב:
בפ' שמור כו' יום השבת כו' ינוח עבדך כו' כמוך וזכרת כי עבד כו'. כי הנה שבת היא נחלה בלי מצרים ולכן שבת זכר ליצ"מ כי א"י לזכות לשבת רק אחר יציאת מצרים לכן שבת לישראל עדות על יצ"מ. והנה כ' אנכי ה"א א' הוצאתיך מא"מ מבית עבדים. כמ"ש במ"א כי עולם הזה הטבעי נק' בית עבדים כי מעשה בראשית היא להיות ההנהגה בדרך השתלשלות המדרגות זה שליט על זה. ומצד זה היו ג"כ בנ"י עבדים לפרעה. אבל בשבת קודש מתגלה הנהגה עליונה ובטל כל הממשלות וכחות הטבע. וכן הי' ביצ"מ שנתגלה הנהגה עליונה ואפיק לבנ"י מחיובא דכוכבי ומזלי. ולכן צריך איש ישראל לשבות בשבת כמ"ש ינוח עבדך כו' כמוך להראות כי בטל כל ממשלות בש"ק. וגם איסור עשיות מלאכה היא זאת שבכח אדם לעשות איזה פעולה והתחדשות במלאכת מעשה ידיו. ובשבת הכל בטל רק שבו איש תחתיו וזה זכר ליצ"מ:
בפרשת ק"ש שמע ישראל ובמד' מהיכן זכו בנ"י לק"ש מהר סיני אנכי ה"א כו'. תו במד' מיעקב שאמר הקבצו ושמעו כו'. הענין היא דאיתא בזוה"ק. ע' משמע וד' מאחד עד. ורזא דמלה עד ה' בכם פי' עיקר העד הוא השי"ת בעצמו כדאיתא הוא עד הוא דיין כו'. אבל העדות בא ע"י בנ"י כדכ' עד ה' בכם. וכ"כ אתם עדי ואני אל. רמז ואני ג"כ עד ע"י עדות שלכם. כדכתי' את ה' האמרת שבנ"י הוציאו מכח אל הפועל זה המאמר אנכי ה"א כמ"ש שמעה עמי ואדברה. וכמו כן בכל יום מתעורר זה הקול אנכי ה"א כמ"ש אנכי מצוך היום. אנכי דעשרת הדיברות. והנה כל שמותיו וכנויו של הקב"ה מעידין עליו ית"ש. ועיקר העדות שם הוי' המיוחד. וזה עד ה' בכם. ואיתא שמע בכל לשון שאתה שומע. הרמז כי בכל השמיעות שנשמעין אל האדם צריך לשמוע בהם ה' אלקינו ה' אחד. כי כל פעל ה' למענהו. לעדותו. והכל מעידין עליו. ולעתיד יתגלה זה בכל העולם כמ"ש סוף דבר הכל נשמע כו' הא' ירא כו' מצותיו שמור שסוף ותכלית כל פרט להיות נשמע ממנו דבר זה. וזה ע' רברבא דשמע שרומז לע' לשונות כמ"ש רש"י שלעתיד אהפוך אל עמים שפה ברורה להיות נשמע בכל הע' לשונות כי ה' אלקינו ה' אחד. והנה במתן תורה זכו בנ"י להיות נשמע זה הקול אנכי ה"א כו'. וזה ה' האמרת היום שמתחדש בכל יום ובכח הכנת יעקב אבינו זכו בנ"י להיות נכונים לשמוע זה הקול וע"ז כ' ה' האמירך היום שגם זה נתחדש בכל יום כמו שכתוב קודם קריאת שמע הבוחר בעמו ישראל באהבה שמע ישראל כו':
 
Section 23
 
תרנ"ח
בפרשת שמע ישראל. שמע היא כינוס ואסיפה להיות בנ"י עובדין לאל אחד. וכפי האסיפה שלהם כך חל עליהם אלקותו ית"ש. ולפי קבלת עול מלכותו ית"ש עליהם כך הם מתאחדים. וכ' תורה צוה כו' מורשה קהלת יעקב ועיקר התורה היא אנכי ה' אלקיך וכ"כ הדברים האלה דיבר כו' אל כל קהלכם. וכ' הקהל לי אה"ע ואשמיעם את דברי. וזה מתקיים בכל יום בשמע ישראל נעשין קהילה אחת וזוכין להארה מקבלת התורה. לכן כ' אח"כ אנכי מצוך היום. ואיתא במד' חד אמר שזכו ישראל לק"ש ממתן תורה וח"א מיעקב אבינו ע"ה. כי יעקב אבינו ע"ה כינס אותם ועשאן אגודה אחת לכן נק' על שמו קהלת יעקב. ובכח האסיפה חל אלקותו ית"ש עליהם. וזה ענין הקדמת נעשה לנשמע שמעשה אבות הי' הכנה לקבלת התורה. אכן אחר החטא שקלקלנו נעשה צריכין להתאחד בכח שמע ישראל לבוא לתיקון העשי' למטה בכח הנשמע. לכן עתה א' בשכמל"ו אחר שמע ובחשאי שתיקון העשי' אינו בשלימות עתה. וע"י עדות דקריאת שמע יהי' כל התיקון דכ' שפת אמת תכון עתידה דתיכון לעד כמ"ש בזוה"ק. ועיקר העדות שבנ"י מעידין כי לעתיד יהי' מבורר אחדותו ית"ש לכל כמ"ש רש"י ה' שהוא אלקינו עתיד להיות אלקי כל וזהו רמז הע' רברבא ע' לשונות בכל לשון שאתה שומע והד' רומז לארבע רוחות. וכפי מה שנתפזרו בנ"י בע' לשונות וד' רוחות ואעפ"כ מיחדין שמו בכל יום בזה יהי' תיקון הכולל. וכ' עדות ה' נאמנה מחכימת פתי כי העדות על הבורא לא יתכן בשכל אנושי כי איך יעיד הנברא על הבורא. רק מכח שהיא שפת אמת כל המעיד עליו זוכה לדעת ולראות האמת עי"ז העדות וכן הוא בכל מצות התורה כדכ' היא חכמתכם ובינתכם. פי' כי אין עשיות המצות מצד חכמת אדם רק אדרבא ע"י עשיות המצוה זוכה לחכמה ולדעת את ה'. וכמו כן ע"י עדות היחוד זוכה אח"כ לואהבת את ה' בכל לבבך כו' בכח שפת אמת. וזהו עצמו העדות כי האמת עד לעצמו. וכיון שע"י זה העדות זוכין לדעת הרי העדות כי ה' אלקים אמת לכן שפת אמת תכון לעד:
 
Section 24
 
תרנ"ט
במדרש מהיכן זכו ישראל לק"ש במתן תורה אנכי ה"א כו'. דאיתא עליך ייחד שמו ביותר. והחוקרים מקשים איך בא הריבוי מאחד המיוחד. אבל באמת בכל הבריאה יש חלק הדבוק באחדות כמ"ש ימים יוצרו ולו א' בהם. ובנפשות חלק ה' עמו ונק' גוי אחד שהם דביקים באחדות. וזה האחדות קבלו בנ"י בהר סיני וע"ז הי' יצ"מ כמ"ש הוצאתי א' מא"מ להיות לכם בפרט לאלקים. ולכן כ' בשבת וזכרת כי עבד היית כו' ע"כ צוך כו' לעשות כו' השבת. כי גם השבת חלק ה' בזמן שבו נתגלה הנהגה עליונה הדבוקה באחדות ולכן שבת סהדותא איקרי בבחי' שנה. ובנ"י עדים בבחי' נפש. וכמו כן בעולם א"י ובהמ"ק חלק ה' ועדות כמ"ש במ"א. ולכן עדות בנ"י על הש"י בכח הנשמה שקיבלו בהר סיני כמ"ש במד' שיש ה' בחי' בנפש עד יחידה. יחידה היא חלק הנשמה עליונה הדבוקה באחדות שזכו בנ"י במתן תורה. כמ"ש אנכי ה' אלקיך ולכן כ' אתם עדי נאם ה' בכח דבר ה' אשר שם בנו. כמ"ש ויפח באפיו כו' ויהי כו' לנפש חי' לרוח ממללא. פי' להעיד על הבורא. ובקבלת התורה היו מוכנים להיות תמיד דבוק בנשמה העליונה כמ"ש אמרתי אלקים אתם כו'. אבל אחר החטא צריכין לעורר כח הנשמה הנ"ל. ולכן ע"י מצות התפילין שהם ב' בחי' הנ"ל זכר ליצ"מ בחי' תש"י וקשרתם לשעבד הגוף כדאיתא בזוה"ק דסט"א קשור ברצועה דתפילין ואח"כ והיו לטוטפות רמז לבחי' הנשמה יתירה בחי' מתן תורה תורת ה' בפיך ולכן יכולין להעיד על אחדות השי"ת. ולכן אמרו הקורא ק"ש בלא תפילין כמעיד עדות שקר בעצמו לפי שאחדותו ית' שיחד עלינו ביותר הוא כשיש הארה מהנשמה בכח יצ"מ וקבלת התורה וב' אלו הם ג"כ בחי' זכור ושמור בש"ק. שמור נזכר בו יצ"מ וזכור הוא בחי' נשמה יתירה וזכירת מתן תורה כמ"ש זכור בעצומו של יום מתן תורה. לכן בשבת א"צ תפילין שהם עצמם אות על ב' אלו יצימ וסט"א ערקת בשבת. ונשמה יתירה שורה על בנ"י לכן הוא עדות אמת. וב' בחי' אלו נרמזין בפסוק השמע עם קול אלקים כו' או הנסה אלקים כו'. וכתי' אתה הראת לדעת פרש"י שפתח להם שבעה רקיעים וכשם שפתח עליונים כן תחתונים כו' וכ' במ"א שהם ב' הבחי' עומק טוב ורע. עומק רום ותחת. כי בשעת קבלת התורה נתברר מ"ש וכל הטבע נתבטלה כמ"ש חז"ל שכל הבריאה כששמעו אנכי ה"א זה אמר אלי דיבר כו' עד ששמעו אשר הוצאתיך כו'. פי' הענין שהקב"ה גילה מלכותו בשעה אחת להיות עדות על הבורא וביטל הסתרת הטבע והגשמיות כדי להיות עדות על הבורא ולכן נזדעזע העולם כאילו יחרב העולם. וכשאמר אשר הוצאתיך הבינו כי ביטול הטבע רק לבנ"י בכח יצ"מ. וזה עדות כי בכח איש ישראל לצאת מן הטבע וז"ש אפי' מחיצה של ברזל אין מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים בכח יצ"מ שהוציאנו מכור הברזל. וב' בחי' אלו בפסוק מי כו' גדול א' לו חוקים כו' הוא מתן תורה התגלות שערים עליונים. ומי ג"ג אשר כו' אלקים קרובים כו' בכל קראינו הוא בחי' יצ"מ אפי' מחיצה של ברזל אין מפסקת:
 
Section 25
 
תרס"א
בענין זכור ושמור כולל כל התורה. זכור מ"ע שמור מל"ת כדאיתא בזוה"ק. ופי' זכור כו' יום השבת כמו וזכרת את ה"א דשבת שמא דקוב"ה. ה' זכרנו שהוא עיקר הזכירה ופנימיות של בנ"י שקיבלו התורה בסיני כמ"ש אנכי בעלתי בכם שנטע הקב"ה כח אלקות בנפשות בנ"י דכתי' ואנכי לא אשכחך ובמקום שאין שכחה יש זכרון. ובשבת נתעורר זכירת מתן תורה והוא יומא דזכירה ולכן ויברך כו' את יום השביעי כמ"ש ה' זכרנו יברך. וכ"כ בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. כמו שבבהמ"ק מקום זכירת שמו ית' כמו כן בשבת בבחי' הזמן. ובנפשות בנ"י בבחי' נפש. ושמור היא לשמור מן השכחה שכן כתיב השמר כו' ושמור נפשך מאוד פן תשכח כו'. כי הטבע מסתיר ומשכח הפנימיות וזה שליט בימי המעשה. ובשבת נפתח לבנ"י הפנימיות והוא יומא דזכירה. אבוא אליך וברכתיך הוא בחי' נשמה יתירה בש"ק. ובש"ק כתי' הטעם דיציאת מצרים שלכן ניתן הכח לנפשות בנ"י לצאת מן הטבע המשכח ומסתיר הפנימיות ולכנוס לזכירה. וזהו עיקר המנוחה דכתי' וינח ביום השביעי. וינח גי' עד שהכל לכבודו ברא. מכ"ש בנ"י שנבראו להעיד על הבורא ית' כמ"ש עם זו יצרתי כו' תהלתי יספרו. והטבע מסתיר. וזהו המלחמה בעוה"ז שהסט"א עומד לבטל זה העדות. ובשבת וינח כמו והנחה למדינות עשה. וסהדותא איקרי שבשבת יכולין להעיד על הבורא וזה תכלית המנוחה:
בפרשת שמע ישראל ואהבת. במדרש מי לי בשמים כו' דבאמת שורש נפשות בנ"י דבקים בהקב"ה ולכן האהבה נשרשת בנפשות בנ"י למעלה. אך הנפש יש לה כמה בחינות כמ"ש במד' ה' שמות לנפש. ויחידה היא שורש הנשמות שדבקים באחדות ה'. אבל איש ישראל צריך ליגע עצמו בכל נפשך אפי' בזה הנפש שנדבק לגוף בעוה"ז כמ"ש במד' שחה לעפר נפשנו. מכ"ש בגלות עתה שהנפש נטמעת בגוף והבלי עולם עכ"ז צריכין לעורר האהבה בכל יום לדמות הנפש שלמטה להנפש שלמעלה בשמים. ולכן המצוה דק"ש בבוקר ובערב. כשנתעלה הנשמה למעלה וכשיורדת באדם למטה בשחרית ובשבת שיש נשמה יתירה מתעורר האהבה בנפשות בנ"י ביותר כי עיקר האהבה כפי הארת הנשמה באדם:
 
Section 26
 
תרס"ב
בפסוק לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם כו' אתם המעט. אמרו חז"ל שממעטים עצמכם. דהא קשה כיון דאתם המעט מה שייך לומר לא מרובכם. אבל ישראל יש בהם ב' הבחי' מעט הכמות ורב האיכות. והם ב' בחי' יעקב וישראל. יעקב ע"ש המיעוט כדאיתא כ"מ שנאמר דך עני בישראל הכ' מדבר. שלהם בחי' המיעוט והכנעה אל השי"ת. מה שאין נמצא בשום אומה זה הביטול אל הש"י רק בישראל. וכמו כן הרוממות של נפשות בנ"י הוא רב יותר מכל העמים כמ"ש כי מי גוי גדול. וכן הבטיח הקב"ה לא"א ע"ה ואעשך לגוי גדול. זה בחי' הנפשות והנשמות שמתעלין למעלה ביותר וזה שם ישראל. ואמר הכתוב כי עיקר בחירות השי"ת בבנ"י אינו מצד הריבוי רק מצד המיעוט והכנעת הגוף. כי מצד הרוממות יש לו ית' למעלה רבבות עולמות גבוה מעל גבוה. אבל מה שממעטין עצמם בעוה"ז זה עיקר שבחן של בנ"י. ובאמת מצד זה יוכל כל איש ישראל להתחזק בעבודת הבורא ית"ש כי רוממות הנשמות אין כל בנ"י שוין בזה. אבל בחי' המיעוט נמצא בכל איש ישראל:
 
Section 27
 
תרס"ד
בפסוק ובקשתם משם את ה"א ומצאת כו'. השמע עם כו' או הנסה אלקים כו' אתה הראת לדעת כו'. פירש"י שפתח להם כל הרקיעים וכמו כן פתח למטה ע"ש. כל זה נכתב לנו בתורה שנדע שגם בגלות נוכל לבקש אלקותו ית"ש ולכן פתח לנו הקב"ה הרקיע וזכינו לשמוע קול אלקים חיים זה עדות על כחן של בנ"י הדבקים בה'. או הנסה אלקים הוא עדות על התקרבות שמצד הקב"ה שירד למצרים והוציאנו משערי טומאה. ומצד ב' הכחות אלו נבקש גם בכל מקומות פזורנו בין הטמאים את אלקותו ית"ש וימצא לנו בבקשתינו בכל לב ונפש. וזה הנסיון של בנ"י בגלות. אחר כל העובר עליהם יבקשו רק להתדבק בו ית"ש ולמצא אלקותו ית"ש גם בגלות. ולכן קורין ק"ש פעמים וקבעו חז"ל פ' ציצית ויצ"מ בק"ש שבכח יצ"מ נוכל לקבל עול מ"ש גם בגלות. ובקשתם משם אין הכוונה על בקשות הגאולה רק לבקש פני ה' גם בגלות כמ"ש בקשו פני תמיד. וכ' ובקשתם לשון רבים ומצאת לשון יחיד כי בעת שמתעורר הרצון והתשוקה של בנ"י אל השי"ת נעשין אחדות א' שזה הרצון לה' מאחד ומחבר נפשות בנ"י כמ"ש במ"א מזה:
מצות זכירת מתן תורה והודעתם לבניך כו' יום אשר עמדת כו' זה בכח הק"ש בכל יום כמ"ש במד' מהיכן זכו ישראל לק"ש כשאמר הקב"ה אנכי ה"א השיבו בנ"י שמע ישראל כו'. דכ' וידבר אלקים כו' לאמר אנכי ה"א. שניתן לבנ"י זה הכח בקבלת התורה שיוכלו תמיד לשמוע זה הקול אנכי ה"א ז"ש לאמר אנכי ה"א. וז"ש שמע ישראל לשמוע זה הקול ה"א ה' אחד. כי זה הקול מתחדש בכל יום וז"ש בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב אוי לבריות מעלבונה של תורה. פי' עיקר הקול הוא אנכי ה"א ומצד זה יש בת קול למי שאינו מכין עצמו לשמוע זה הקול. וע"י מה מכין אדם עצמו לזה ע"י התורה כמ"ש ואהבת את ה"א כו' והיו הדברים האלה פרש"י מה האהבה והיה הדברים שמתוך כך אתה מכיר בהקב"ה. פי' האדם צריך לבקש עצות בכל לב ונפש איך למצא אלקותו ית"ש. ז"ש ואהבת את ה"א לאהוב כל הדברים המסבבים שיתגלה אלקותו ית"ש לנו. ואז עוסק בתורה ובמצות שהם עצות להתקרב לאבינו שבשמים. וזה שסיים המשנה שאין לך בן חורין אלא העוסק בתורה דכ' אנכי ה"א א' הוצאתיך מא"מ. וכפי החירות בכח יצ"מ מתגלה אור התורה ואלקותו ית"ש. ולכן העוסק בתורה נעשה בן חורין וחל עליו הדיבור אנכי ה"א. והכל בכח התורה:
בפסוק שמור את יום השבת. השמירה להיות מוכן לקבל קדושת השבת וזה בכח יצ"מ וזכרת כי עבד היית והקב"ה הוציאנו להיות כלי מוכן לקבל קדושת השבת ולכן בפ' זכור לא כ' זה הטעם כי אז היו בתכלית החירות היו מוכנים אל השבת והבינו עיקר בחי' השבת כי ששת ימים עשה כו' וינח ביום השביעי. אבל בחי' שמור היא לעולם גם בגלות שאנו רחוקים ממנוחת השבת צריכין לשמור ולהשתוקק אל החירות ע"י זכירת יצ"מ לבא אל בחי' השבת. ואחז"ל כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה:
 
עקב
 
 
 
Section 1
 
תרל"א
במדרש מנורה של חוליות כו'. וברש"י ממד' תנחומא עון עקבי יסובני כו' בשמרם עקב רב. מה רב טובך כו' במצוה קלה שאדם דש כו'. כי השי"ת ברא כן העולם להיות מתחברין הנבראים ע"י האדם עד שיהי' הכל מקורב להשי"ת כמ"ש ולכבודי בראתיו כו'. פי' תשמעון שיהי' מורגש ונשמע ההארה שיש בכל דבר כי בכל דבר יש הארה מהשי"ת והיא נקודה הפנימיות. וצריכין בנ"י לראות שיהיו כל מעשיהם בדביקות החיות מנקודה הנ"ל. ועי"ז ממשיכין הארה ושמיעת דבר ה' מתוך כל דבר. וזה מצות קלות לדבק גם דברים הרגילין ע"י שעושין הכל רק לרצונו. כי בכל דבר יש מצוה לה' הן או לאו. ועקב היא מדרגה תחתונה וזה עקב רב שמה שנתרחק יותר נסתר הנקודה מרב טובך כו'. וזה תכלית רצונו ית' להיות כל הנבראים מחוברין זה בזה עד שגם הסוף ומדרגה התחתונה תהי' נמשכת אחר הראשית וההתחלה כנ"ל. ולזאת הוי זהיר במצוה קלה כו' כי זה כמנורה של חוליות כו' שנקרא בונה מה שמקרב דבר לדבר שיהי' נגמר הכלי. וכן תכלית הבריאה להיות הכל א' לכבודו ית' ומצוה לשון צותא וחיבור כמ"ש במ"א. ומצוה קלה ממשיך הארה לדבר שפל יותר. וזהו בחי' יראת שמים להיות נמשך יראתו ית' בכל מעשה קטן וגדול ונק' מצוה קלה. ובגמ' מה ה' שואל כו' כ"א ליראה כו' אטו מילתא זוטרתא כו' לגבי משה כו'. פי' כי אף שהעיקר יראת שמים שזה היסוד והראשית. אבל מ"מ הוא הכנה לשאר הדברים הנזכרים בפרשה לדבקה ולאהבה כו'. רק שיראה קודמת לכל ועי"ז יבא לאהבה ג"כ. ומזה עצמו הראי' הכל בידי שמים חוץ מי"ש שהיא מדרגה הקרובה יותר להאדם. ולכך היא קלה. וצריך אדם לידע כי כפי הרצון מהאדם. היראה מילתא זוטרתי. רק שילך מדרגה אחר מדרגה. וז"ש לגבי משה שהוא השלם במדותיו כמ"ש מבקשין כלי גדול ויש לו כו'. וזה עצמו מ"ש מה מאה ברכות. שזה עיקר היראה לידע כי כל חיות האדם בכחו ית' כגרזן ביד החוצב ואנחנו מה. וממילא מברך להקב"ה קודם כל דבר קטן וגדול וכנ"ל:
במדרש תנחומא כל המצוה כו' חיים הם למוצאיהם כו' אם התחלת במצוה גמור כו'. כי חיות הכל מן התורה ומצות וכפי היגיעה בתורה כן מוציא ממש חיים בנפשו ומעשיו שנתקשר בחי החיים עי"ז. וז"ש ומצותי תצפון אתך שמכל מצוה ישאר אצלו מעט דביקות. ושלא לעשות ברגילות רק להיות בטל ודבוק לפנימיות המצוה. וז"ש כל המצוה מלשון מיצוי כמ"ש שם ע"ש במד' וכתי' תשמעו אל מצותי מכלל שהמצוה עצמו משמעת קול כמ"ש חז"ל שכל מצוה אומרת לאבר מיוחד לה ומזכרת האדם ע"ז המצוה לעשותה. ומ"מ נשמעת לאדם כפי הרצון לשמוע ולדבק בפנימיות המצוה כנ"ל:
מנוחת אהבה ונדבה כו' אמת ואמונה כו'. כי לכל איש ישראל יש מנוחה בשבת וחירות משיעבוד היצה"ר כל ימות השבוע וזה זכר ליצ"מ בשבת. והוא חלק מעוה"ב כמ"ש ז"ל. אך מי שאינו זוכה להרגיש המנוחה צריך להיות בדרך נדבה שיתנדב כמו מלאכתו עשוי' בעבור רצון הקב"ה וז"ש וכבדתו כו'. ועי"ז זוכה להיות מנוחת אמת ואמונה שיוכל להאמין באמת שיש לו ג"כ מנוחה בש"ק. וע"י האמונה יזכה להיות נגלה אליו כמ"ש מנוחת שלום כו' שלימה שאתה רוצה:
 
Section 2
 
תרל"ב
במדרש הלשון אדם מישראל שיש לו מנורה של פרקים כו'. כי בריאת האדם הי' לחבר ולקשר כ"ד לשורשו. שכל העולם יש לו חיבור ושייכות להקדושה. וזה המנורה של פרקים נר ה' נשמת האדם. ובשבת מתגלה הארה הפנימיות בכל דבר וא"צ רק הרצון לקבל ההארה. וז"ש ז"ל המענג שבת נותנין לו משאלות לבו ואמר אא"ז ז"ל לראות עכ"פ להיות משאלות הלב לטוב ולשמים. ואפשר לומר שגם זה הפי' שנותנין לכל אדם מישראל רצון ומשאלות לב לטובה. אמת גם ע"ז שייך משאלות לב לבקש רצון אמת:
אא"ז מו"ר ז"ל הגיד פי' הכ' כי תאמר כו' רבים הגוים כו'. אף שיאמרו כן יזכרו ביצ"מ. וזה לכל איש ישראל אף שיש לו כמה הסתרות צריך להתחזק עצמו לבטוח בהשי"ת ושלא לירא מהם. וזה הבטחה אף למי שיש לו מורך לב כו'. וי"ל עוד פשוט כי תאמר כפשוטו כי מקודם צריך האדם לידע כי מעצמו אין לו זכות וצריך לירא מהם. רק עכ"ז לא יירא מהם ע"י שיזכור מיצ"מ כנ"ל. איכה אוכל להורישם היינו מצד עצמו לא הי' בכחו לולי הקב"ה עוזרו כנ"ל:
מה ה"א שואל כו' כ"א ליראה כו'. אף שחושב עוד כמה מעלות. רק שע"י יראה אמיתית יכולין לבא לכל השאר. וחז"ל למדו מכאן הכל ביד"ש חוץ מיראת שמים. הפי' שיראה הקדמה לכל דבר. ובאמת הכל מהשי"ת רק שע"י יראה יוכל האדם להרגיש הארת השי"ת שיש בכל דבר. וחז"ל אמרו על יראה שנק' מפתחות החיצוניות. שהחיצוניות מסתיר הפנימיות והעצה לזה שע"י היראה נופל פחד על החיצוניות ומתגלה הפנימיות כנ"ל. וכל דבר שמבקשין מהאדם נכלל בהקדמת היראה שעי"ז עוזר השי"ת על השאר. וכן אז"ל אל תקרי מה אלא מאה ולמדו ק' ברכות כו'. שיש בכל דבר ברכה מהשי"ת ורק ע"י הכנעת האדם לידע כי מה הוא וע"י השפלות והיראה מתדבק בהאחדות והוא כח השי"ת וזה פי' הברכה לדבק כל דבר בשורשו שהוא רק מהשי"ת. וזה א"ת מה אלא מאה כנ"ל:
 
Section 3
 
תרל"ג
ברש"י מצות קלות שאדם דש כו' ובמד' תנחומא בשמרם עקב רב מה רב טובך כו' והטעם כי מצות קלות אין האדם עושה עבור השכר רק לעשות רצון הש"י ולזאת אף כי וודאי הכל במדה ויש שכר יותר על מצוה חמורה. מ"מ הקב"ה צופן שכר טוב ליראיו היינו המקיימים מצותיו עבור יראתו לא עבור השכר. וז"ש ושמר כו' לך ישמור לך הבטחתו. והכלל כי לכל ישראל יש חלק בעוה"ב ובאמת בנ"י מיוחדים הם להקב"ה. ורק שצריך האדם להיות אצל האמת. וכפי מה שמקרב עצמו לדרך האמת ממילא זוכה לרב טוב:
בפרשת והי' אם שמוע לא נזכר בכל מאודכם. והענין כמ"ש ז"ל מקודם יקבל עליו עול מלכות. אח"כ עול מצות. דקבלת מלכותו צריך להיות בכל מה שיצוה אותנו כמ"ש נעשה ונשמע. (ונעשה) [*ונשמע] אם יהי' רצונו ית' שלא לעשות עניני עוה"ז כלום וקבלה זו הכנה (לנשמע) [*לנעשה] שהוא בסדר שניתן לנו בעוה"ז בחי' המצות שתלוין בעניני עוה"ז דווקא לעשותם ג"כ לש"ש ובזה יש נחת רוח להקב"ה ביותר:
ואיתא בגמ' הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידן. כר"י ואספת דגנך כפשוטו ועלתה בידן. והוא פלא מי שעשה כרשב"י איך נאמר ולא עלתה. רק הפי' שלא עלתה בידו להעלות עניני עוה"ז שזה עיקר עבודת האדם. רק רצון האדם צריך להיות מוכן להיות נפרש מכל עוה"ז אם יהי' כן רצונו ית'. וזה קבלת מ"ש וקבלת עול מצות ושבת קודש ניתן לישראל יום א' לעזוב כל עניני עוה"ז והוא מעין עוה"ב כמ"ש חז"ל והוא סימן כפי מה שמדבק האדם עצמו בקדושת שבת יש לו חלק לעוה"ב והוא קבלת מלכות. ובימי המעשה קבלת מצות כנ"ל:
 
Section 4
 
תרל"ד
ב"ה עקב שכחתי הרבה רק קצת שנזכרתי.
ברש"י מצות קלות שדש בעקב. אף שאין כן הצדק להיות דשין אותם בעקב. ולמה נקראים ע"ש מעשה רשעים. רק הפי' שיש מצות שתלוין בראש האדם ובלב ובשאר אברים כמ"ש רמ"ח מצות כו'. ויש נגד העקבים והם מצות קלות. כמו שהראש חשוב מן הרגל ומ"מ קיום האדם על רגליו שהם היסוד שהאדם עומד עליהם. כמו כן מצות קלות להם הקדימה שכל היסוד עליהם כנ"ל:
ובמדרש תנחומא שהי' דוד מתפאר הנחמדים מזהב כו' גם עבדך כו' בשמרם עקב רב. פי' אחר שמזכיר מקודם מדרגות עליונות ואע"פ שידע מכל זה מ"מ הי' שומר המצות קלות ועי"ז הי' נזהר בהם פי' בהחמורות כנ"ל:
 
Section 5
 
תרל"ה
והי' עקב כו' ושמר ה"א לך כו' וקשה כי מה צריך הכתוב זה להודיע כי היתכן שלא יקיים השי"ת הברית והשבועה. ובמד' מאמונתו של ב"ו אתה יודע אמונתו של הקב"ה וביאור הענין כי כמו שמצות הקב"ה ותורתו צריך כח גדול ושמירה בעוה"ז לגבור נגד הסט"א. כמו כן ממש בשמים צריך הברית והשבועה שנשבע הקב"ה לאבות שמירה והתגברות כח הרחמים נגד הקטרוגים ושרי אומות שלמעלה. והכל תלוי בעבודת האדם למטה. וכפי האמונה שמתקיימת בישראל לפנים משורת הדין וגוברין נגד יצה"ר ומוסרין נפשם בעבור הקב"ה ותורתו. נותנים כח וקיום בשמים לעשות עמהם לפנים משורת הדין ג"כ. ושלא להשגיח על הקטרוגים. כמו שהמה אין משגיחין על יצרם הרע כי הכל במדה:
שכחתי התחלת המאמר. וסוף הדברים שי"ל פי' עקב תשמעון ע"פ המד' כל המצוה המתחיל אומרים לו גמור כו'. כי באמת עיקר קיום המצוה הוא כשיגמור כל המצוה כראוי. כי אם בא לידי גאות ופני' על ידי ההתחלה טוב לו שלא הי' מתחיל כלל. וז"ש עקב תשמעון שישמעו בסוף קיום המצוה. כי שמיעה לשון הבנה והאזנה:
בפסוק כי תאמר כו' רבים הגוים האלה כו' רש"י פי' בלשון שמא תאמר. ומו"ז ז"ל פי' בלשון אף שהוא הבטחה אף שלא יתחזקו כ"כ באמונה מ"מ יתחזקו בהקב"ה. ולכן נאמר מעט מעט אגרשנו כו' וי"ל עוד כפשוטו כי כשיפול בלב בנ"י פחד מהאומות לא יאמרו כי הוא סימן ח"ו שיוסיפו עי"ז לירא מהם. כי באמת צריכין בנ"י להשגיח על כל מה שנופל בלבם. אך הכתוב אומר כי הוא רק כדי לזכור ביצ"מ עי"ז נופל בלבם פחד המלחמות כדי שיזכרו חסדי ה' שעשה עמנו במצרים וזכירה זו עצמה היא העצה להינצל מהם וכתי' זכור תזכור כו' שע"י הזכירה מעוררין זכירה בשמים ג"כ שבנ"י מעוררין גאולת מצרים ע"י הזכירה כנ"ל:
והי' א"ש תשמעו כו'. כי כתי' לשקוד על דלתותי שיש ב' פתחים. פי' בכל דבר שנפתח קצת השגה לאדם צריך אח"כ להיות פתח ב' לקבל ההשגה כראוי. כי הכפל הוא קיום הדבר. כמאמר שינה עליו הכתוב לעכב. וזה ענין אמרם ז"ל לקבל עליו עמ"ש תחילה ואח"כ עול מצות כי והי' א"ש היא השמיעה אחר שמע שהיא שמיעה ראשונה. והאמת כי כל השגה משמים היא. וצריך אח"כ האדם לקבל ההשגה הטוב וזה הוא עבודת האדם. וקבלת עמ"ש הוא ביטול לגמרי להקב"ה. והי' א"ש הוא המשכות ההשפעה לפרטות. ולכן הוא קבלת מצות שהם נגד אברי האדם כנ"ל:
 
Section 6
 
תרל"ז
במדרש מנורה של פרקים בשבת אסור לסדרה דהוי כבנין כו' את סבור לרעתך נתתי לך השבת לא נתתי אלא לטובתך אוכל ושותה כו' שכר המצות בעקב אני פורע לכם כו' ע"ש. כי בוודאי לכל הדברים יש להם אחיזה בשורש הקדושה אך שבעוה"ז הוא תוך התערובת טו"ר. ולכן צריך עבודת הבירור להעלות הטוב מרע ע"י המצות שהם מבררין המעשים ועי"ז מחבר כל דבר למקומו ומקרב דבר אל דבר ונעשה כלי שלימה אחר שיהי' הכל מתוקן כראוי. וכל הדורות ג"כ כמו איברים ופרקים וכשיתחברו לבסוף כל הפרקים הוא בנין הקומה כראוי. וכמו כן באדם עצמו רמ"ח אברים שהם מכוונים לרמ"ח מצות עשה וכמו כן נמצא מזה בכל דבר כללי ופרטי נקודות קדושות מפוזרות וצריכין לחברם. וזאת נק' מנורה של פרקים. ובנין זה נק' מלאכות ימי המעשה ובעוה"ב אחר השלימות יאיר אור המנורה. וכמו כן שבת שנאסרו המלאכות כי בשבת לא יש תערובת טו"ר. וז"ש לא לרעתך נתתי השבת רק לטובתך שהטוב מבורר ולכן התענוג מצוה בשבת ובחול צריך שמירה ע"י שמעורב בו הרע ג"כ. אך בשבת כתיב פורס סוכת שלום. שע"י התגלות הארת השבת שהיא מעין עוה"ב. ניתן שלימות בכל הדברים. ומבדיל בין התערובות כנ"ל. והי' עקב הוא פרקים התחתונים שהמה באמת דורותינו כעת וע"י שאנחנו השפלים באמת לכן בתיקון דורות אלו יהי' נגמר הבנין כמ"ש שחה לעפר כו' קומה עזרתה:
 
Section 7
 
תרל"ח
במדרש מנורה של פרקים אסור להרכיב בשבת כו' לטובתך נתתי לך השבת כו' מתן שכר המצות בעקב כו'. ביאור הענין כי השי"ת במדת טובו הי' נותן לצדיקים כל טוב גם בעוה"ז. אבל כי עוה"ב א"א להיות רק אחר כל השלימות. לאשר הוא הטוב בכל מיני השלימות. ועבודת האדם בעוה"ז לסדר הפרקים. ובשלימות המנורה אז מאיר אור העליון. ולכן השכר בעקב אחר כל תיקון השלם. אכן מתנה טובה נתן השי"ת לבנ"י והוא השבת שיש בו מעין עוה"ב ע"י ביטול המלאכה נותן לבנ"י הארה משלימות שלעתיד. וע"ז נאמר פורס סוכת שלום כו'. וימי המעשה הם ששת קני מנורה וכפי העבודה בחול להרכיב הקנים ולבטלם אל הנקודה הפנימיות שהוא השבת. אז מאיר השבת שהוא אור שבעת הימים. לכן ההרכבה אסור בשבת. כי הארת השבת אחר השלימות בימי המעשה כנ"ל. וימי המעשה עם השבת הם כדמיון עוה"ז ועוה"ב. וכמו כן בכל אדם בפרט א"א לבא להשגה אמתית עד אחר תיקון השלימות כפי ערך ההשגה. וע"ז נאמר ג"כ והי' עקב תשמעון כי השמיעה הוא בעקב כנ"ל:
בפסוק ויאכילך את המן כו' לא על הלחם לבדו. דקשה כי סדר הבריאה הצומח מכח הדומם וכן הב"ח ניזון מהצומח. והמדבר מב"ח כי הוא מעלה את כולם. ואיך אכלו בנ"י המן. והי' לכאורה חסרון להבריאה דצ"ח. אבל האמת הוא כי לכל הברואים יש שורש למעלה. ובוודאי המן שהוא רוחניות המזון הי' נמצא [*בו] שורש דומם צומח חי והכלל כי כפי עמידת האדם כך נמשכו אחריו כל הברואים כי הוא נק' עולם קטן שכולל את כולם. וכשהוא בגשמיות צריך לאכול דצ"ח בגשמיות. וכשהיו בנ"י במעלה עליונה היו כלולין בהם שורשי דצ"ח כנ"ל. וז"ש על כל מוצא פי ה' פי' שאדם כולל שורשי הברואים כולם גם ברוחניותם עד שורש הראשון. שהרי כולם נמשכו ממוצא פי ה'. והבן:
בפסוק ועתה ישראל מה ה' כו' שואל כו' כ"א ליראה. ובגמ' הכל בידי שמים חוץ מי"ש. וכי לא ידענו כי הכל ביד"ש. אבל ביאור הענין כי כל עבודת האדם ג"כ הכל ביד"ש. אך הנקודה קטנה שיש לאדם בעבודת הבורא ית' היא י"ש. וע"ז אמרו פתחו לי כחודה של מחט. וזה השער הקטן הוא בידי האדם. וכל המצות ומעש"ט והשגות האדם הכל בא ע"י י"ש. והיא מרגניתא דלית לה טימי וע"ז נאמר יראת ה' היא אוצרו. וחז"ל אמרו א"ת מה אלא מאה. ודרשו מזה מאה ברכות. והענין כי מה הוא היפוך ממאה שמאה הוא כל השלימות מהתחלה עד הסוף. ובאמת ע"י הבטול להש"י שהוא בחי' מה הנ"ל עי"ז יכולין לבוא לאחדות והוא המשכות הא' שהוא רמז לאחדות וממילא נפתח מקור הברכות וזה החכמה שנאמר הן יראת ה' היא חכמה. שעיקר החכמה להבין כי כח כל הברואים מהבורא ית'. וממילא ע"י הביטול אליו ית' יכולין להפיק רצון מה' וחכמה זו היא שניתן לבנ"י וע"ז נאמר כח מעשיו הגיד לעמו שאין שום אומה יכולין להשיג יראה הנ"ל רק בנ"י. וז"ש שואל מעמך דייקא:
 
Section 8
 
תרל"ט
במדרש שכרו בעקב כו'. כבר כ' במ"א כי מכל מעשה מצות ומעש"ט הקב"ה זורע צדקות ב"א ומצמיח ישועות כמ"ש מאמונתו של ב"ו א"י אמונתו של הקב"ה. לכן מקפיד המלך על מהירת חזרת הפקדון ממנו כי בעוד שמתעכב אצלו הוא משומר ועושה פירות. ואין פריעת שכר בעוה"ז כי עוה"ב אין בו מציאות בעוה"ז. זולת במצות שבת יוכל להיות קצת שכר בעוה"ז. כי הוא מעין עוה"ב ע"י שמצות שבת הוא שביתות המעשה ולכן יש בו נשמה יתירה. וז"ש אתה מענג נפשך ואני נותן לך שכר ע"ש במד':
והרבך וברך פרי בטנך. קשה דהיינו הך. וי"ל כמ"ש רש"י הרבה אתכם הרים אתכם. שהרבך הוא התרוממות:
בפסוק א"ת בלבבך כו' וברשעת הגוים כו'. ותמוה דמסיים ברשעת הגוים כו'. וי"ל כי כל המשפט תלוי בעמידת בנ"י ובוודאי אם היו בנ"י מתוקנים כראוי הי' נגמר מיד סאתם של הכנענים. לכן א"ת בצדקתי וברשעת כו' כי לפי מעשיכם עדיין לא נגמר סאתם של הגוים. רק ע"י שלבנ"י הקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה. והוא באמת ע"י זכות אבות פי' שעצם בנ"י טוב בכח האבות לכן כשבוחרין בדרכיהם ועושים כמעשיהם. מעשיהם לא אמרו רק כמעשיהם. שיש קצת דמיון. מיד מתעורר להם מעשי אבות ועי"כ מתמלא סאתם של הגוים ג"כ כנ"ל:
 
Section 9
 
תר"מ
ב"ה עקב בקיצור
והי' עקב תשמעון כו' ושמרתם ועשיתם. לתת שכר לשמיעה ושמירה ועשי'. והם ג' מדרגות. השמיעה היא הקבלה בלב. אח"כ השמירה ועשי'. והם בחי' ג' אבות. באברהם אע"ה נאמ' שמעי בת שהי' הראשון לשמוע דבר ה' ובחי' בכל לבבך. ושמירה נגד יצחק והיא בכל נפשך. רמז לדבר ושמרתם את נפשותיכם כי שמירה בנפש. ועשיתם נגד יעקב אע"ה בחי' בכל מאודך:
בפסוק והי' א"ש תשמעו. פירש"י שמוע בישן תשמע בחדש. ע"פ מאמר המשנה למה קדמה פ' שמע כדי שנקבל תחילה עמ"ש ואח"כ עול מצות. והוא ענין עושי דברו לשמוע בק"ד וצריכין בנ"י בכל יום לעורר בחי' מתן תורה כמ"ש אשר אנכי מצוך היום. והוא ע"י הכנה לקבל עול מלכותו ית' שהוא פי' עושי דברו כמ"ש במ"א. עי"ז זוכין אח"כ לשמוע דבר ה'. ושייך שמיעה זו בכל נפש מישראל שיוכל להתעורר משמים ע"י הכנת עמ"ש כראוי. וע"ז נאמר אשרי איש שישמע למצותיך הוא הציווי ממש כמ"ש אנכי מצוך היום:
 
Section 10
 
תרמ"א
בפסוק לא בצדקתך. אמו"ז מו"ר ז"ל אמר כי מרע"ה רצה לברר זאת לחזק דורות השפלים שאין בכח מעשיהם לרשת את ארצם. אעפ"כ הכל בזכות האבות כו'. כי באמת בוודאי הי' לדור המדבר מעלות רמות ונשגבות שקיבלו התורה מן השמים והקדימו נעשה לנשמע. ומכלל שנאמר א"ת בלבבך כו' בצדקתי הביאני כו' מוכח שהי' להם בוודאי במה לתלות רק שהיו בהם ג"כ קילקולים כמו שנדרש עליהם שחורה אני ונאוה. ואם היו מתקנים הכל והיו באין לא"י בכח צדקתם. לא הי' גלות שוב. והי' מרע"ה נכנס עמהם. רק ע"י החטאים הוצרכו לכנוס רק בזכות האבות. ולא נכנס עמהם מרע"ה מה"ט שלא הי' הכניסה בזכות מעשיהם רק במתנה ומרע"ה הי' בבחי' גדולה מזו. שהי' לו הכל בזכות עצמו. וז"ש על בחי' האחרונה ועתה ישראל מה ה' כו' שואל מעמך. כי בדברות הראשונות הי' המכוון להיות כולם כמלאכי השרת אשר על כן אמרו חז"ל כי מילתא זוטרתי היא לגבי משה. פי' למה שהיו מוכנים בדברות הראשונות. ואח"כ הכל בסיוע מהש"י כמ"ש הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שאין מבקשין רק הפתיחה כחודה של מחט שהוא יראת שמים ואח"כ בעזר ה' יכולין לתקן הכל ומדרגה הראשונה הי' לזכות במעשה עצמו כאבות הראשונים שהיו מתחזקים בצדקתם מעצמם:
 
Section 11
 
תרמ"ב
במדרש מנורה של פרקים כו'. הטעם דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא. כי א"י לקבל שכר עוה"ב עד אחר כל השלימות כמ"ש אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום. וכל השלימות א"א להשיג בזה העולם לכן שכרו בעקב. אכן בשבת קודש ע"י הביטול שמבטלין הכל יכולין להשיג הארה מעוה"ב. כמ"ש שבת מעין עוה"ב. ונק' שלום כי צריכין להיות כלי מיוחד לקבל שכר עוה"ב. כידוע שמקבלין לבוש חדש כי בלבוש זה של הגוף א"י לקבל עוה"ב. כמ"ש בזוה"ק כי עוה"ב א"י לסבול כחוט השערה מעוה"ז. רק בש"ק יש נשמה יתירה ויכולין לקבל קצת הארה מעוה"ב. ז"ש במד' לטובתך נתתי לך השבת כו' אני נותן לך שכר. רמז למ"ש שבש"ק יש ענין שכר בעוה"ז ג"כ. ולכן רמז האר"י ז"ל ביומו תתן שכרו ר"ת שבת שבשבת יש קבלת שכר כנ"ל. והנה באמת השבת הוא אות ועדות שבנ"י הם בני עוה"ב. וכמו כן בפרט כפי מה שיש לאדם שייכות להשבת כן הוא מוכן לעוה"ב. וכתי' ביני ובין בנ"י א"ה לעולם. פי' כי הוא עדות לעולם הבא כי ששת ימים עשה כו' כי הטבע הוא בחי' ימי המעשה וביום השביעי שבת וינפש. א"כ נראה כי הש"ק הוא למעלה מעשיות שמים וארץ וזה העדות שבנ"י מעידין ומבררין בש"ק. וז"ש אם תשיב משבת רגלך כו' אז תתענג כו' כנ"ל שיכולין להשיג הארת עוה"ב כנ"ל:
בפסוק והי' א"ש תשמעו אל מצותי כו'. ברש"י שמוע בישן תשמע בחדש. דכתי' עושי דברו לשמוע בק"ד. שכפי מה שמקיימים המצות לשמה כך זוכין לשמוע כי התורה גנוזה במצות. וע"ז איתא אשרי שישמע למצותיך. כי בוודאי אין שיעור לטעמי המצות ויכולין להשיג בכל יום טעמים חדשים ונק' ממש מצוך היום. רק זה למי שמחפש לקיים מצות ה' ולא לעשות המוטל עליו בלבד. וזה נקרא קבלת עול מצות. להיות משתוקק תמיד לשמוע ולקיים רצון הבורא ית'. ואז זוכין לשמוע בכל יום. ואמרו ושבעת השמרו לכם אין אדם מורד רק מתוך שביעה. אין זה דווקא באכילה ושתי' גשמיות. רק גם במילא כריסו בתורה ועבודה צריך להיות תמיד אצל הפתח ולחפש לשמוע דבר ה' ואז יורד השפעה חדשה תמיד. וח"ו להיפך ועצר את השמים כו'. כי כפי מה שחסר לאדם ומשתוקק אל השלימות כך משפיעין לו משמים. כדאיתא יותר משהעגל רוצה לינק כו'. לכן מחויב כ"א בכל יום לקבל עול מ"ש ועול מצות כי אין שיעור לדבר. ואיתא כיון שאדם פורש מן התורה כו'. היינו כנ"ל שצריכין בכל יום לעסוק בתורה להשיג מה שהוא רצון הבורא ית' תמיד שיש תמיד התחדשות בתורה כמ"ש ז"ל בכל יום הקב"ה מחדש הלכה כו' והכל בתורה ומצות:
וכתי' לאהבה את ה' כו' פירש"י של"ת אלמוד בשביל שאקבל שכר כו'. פי' להיות תשמעו א"מ כדי לאהבה את ה' ולעבדו כו' שזה התכלית מהמצות שהם עיטין איך למפלח בדו"ח. וזהו א"ש תשמעו ב"פ. שמיעת מ"ע עצה לבוא לאהבה. ושמיעת מל"ת לבוא לעבדו בכל לב ונפש. ולכן שמוע תשמעו לקבל ולהאזין הארת המצות בכל אבר להיות בטל כל אבר להמצוה שהוא פנימיות האברים וגידין. והוא כמ"ש שמעי בת כו' ואח"כ הטי אזנך להיות נמשך לגמרי אחר המצוה:
 
Section 12
 
תרמ"ג
במדרש מנורה של פרקים כו'. לטובתכם נתתי השבת כו' דכת' היום לעשותם למחר לקבל שכרן. כי א"א לקבל השכר מעוה"ב כל זמן שלא נתקן כל המעשים. כאמרם אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום. והוא תיקון כל המעשים לדבקם בשורשם. וזה ענין הבנין של ימי המעשה שנק' מנורה של פרקים. וכשהיא בשלימות אז חל האור שבעת הימים. וכן הוא בכלל. כל שיתא אלפי שנין. אח"כ השבת. וזהו עצמו ענין הקדמת נעשה לנשמע שבנ"י נעשו ערבים לתקן העשי' כמ"ש עושי דברו. אח"כ לשמוע בקול דברו הוא לעתיד כמ"ש כעת יאמר ליעקב כו'. וזה ג"כ נרמז בפסוק היום לעשותם כו' עקב תשמעון כי בעוה"ז נעשה ובעקב יהי' השמיעה. אכן בכל ש"ק שניתן מנוחה לבנ"י שביתות המעשה לכן הוא מעין עוה"ב ויכולין להרגיש מהארת אור הגנוז לכן נק' שבת אור שבעת הימים:
והי' עקב תשמעון כו' ושמר ה"א. כי הש"י ברא הכל להטיב לאחרים אך ששמחה לפניו ית' כשאדם זוכה במעשיו לקבל שכרו כדאיתא מאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאסתכולי. ז"ש והי' לשון שמחה כשיהי' השכר עקב שתשמעון כדאיתא זכו אחישנה כו' והגם שיהי' הגאולה על כל פנים. אבל שמחה לפניו ית' כשיהי' בזכות מעשינו. ושמר ה"א לך לכאורה מה שייך שמירה למעלה אך הכל במדה כמו שבנ"י משתוקקין בעולם לקיום תורה ומצות. הגם שא"י בשלימות בגלות כמ"ש רש"י הציבי לך ציונים כו' שבגלות א"י לקיים כל המצות רק שנשאר רשימה מזמן המקדש. וע"י ששומרים ומשתוקקין להש"י כמו כן בשמים מתעורר זכותן של ישראל וכביכול מכין להם השכר שלעתיד כמ"ש בגמ' שהראהו מלאכי השרת מסתתין אבנים טובות לצורך בהמ"ק שלעתיד. וממילא יש התנוצצות מההארות של עתיד גם בעוה"ז להיגיעים בתורה ומצות:
בפסוק כי הארץ כו' לא כארץ מצרים כו' א' תזרע את זרעך כו'. וקשה הא זריעה צריך והל"ל רק אשר השקית ברגליך. וי"ל הכוונה ע"פ מ"ש ארץ אשר ה"א דורש אותה ואחז"ל הלא כל הארצות דורש ה' רק בזכות שדורש אותה כולן נדרשות. והיינו שניתן לבנ"י נחלת ה' שהיא הקרובה אליו ית' וזה למטר השמים תשתה ואח"כ ממנה נשפעת לשאר ארצות וכולן תלוין בה. וז"ש שאינה ארץ פרטי אשר ת' זרעך בפרט. רק היא כוללת כל השפע הבאה משמים ובנ"י במעשיהם הטובים מושכין הברכה לכל העולם. וזה ענין פרשת והי' א"ש קבלת עול מצות היינו תיקון כל המעשים לדבקם בשורשם ע"י התרי"ג מצות. ז"ש חז"ל ואספת דגנך הנהג בהם מנהג ד"א. ואמרו עוד הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם וכר"י ועלתה בידם. והיינו שהגם שמעלת רשב"י מאוד נעלה והיא בחי' התורה ודור המדבר. אבל בחי' א"י הוא תיקון המעשים בחי' המצות כנ"ל. וכתי' אם שמוע תשמעו כו'. כי נר מצוה ותורה אור ויש בכח בנ"י כשמקיימין המצות כראוי המה מעוררין השורש למעלה ומתמלאים המצות באור התורה ויכולין לשמוע מכל מצוה דבר ה'. וזה שמוע תשמעו. ובמדרש העושה מצוה כאילו מדליק נר לפני ה' ע"ש כנ"ל שע"י המצוה מדליק הנר מצוה באור התורה:
 
Section 13
 
תרמ"ד
במדרש מנורה של פרקים כו' לטובתך נתתי לך השבת. דאיתא היום לעשותם למחר לקבל שכרן. הענין הוא כי עוה"ז דומה לפרוזדור בפני עוה"ב. פי' ע"י המצות בעוה"ז מתקנים האיברים להיות כלי מוכן להשראת הקדושה דלעתיד עין לא ראתה כו' יעשה למחכה. פי' שציור האדם יש בו דברים נפלאים אבל בעוה"ז הוא נסתר וע"ז כ' מה רב ט' אשר צפנת כו'. ולכן נק' המצות נרות שהאיברים נעשים כלים בכח המצות וכשנתקן כל האדם להיות מנורה שלימה אז לעתיד יהי' לך ה' לאור כו'. ולכן בש"ק שהוא מעין עוה"ב הוא ג"כ הארה יתירה כמ"ש חז"ל אין דומה מאור פניו של אדם בשבת למ"פ בחול. ובאמת בריאת האדם הכל ענין א' בזה ובבא כמ"ש וייצר ב' יצירות. יצירה בעוה"ז בעשי' כמ"ש היום לעשותם ובעוה"ב הפנימיות וזה נק' קיבול שכר:
 
Section 14
 
תרמ"ה
במדרש אסור להרכיב קני מנורה בשבת שהוא כבונה ובנין אסור כו' אתה סבור שמא לרעתך נתתי לך השבת לא נתתי אלא לטובתך כו'. הענין הוא כי הבנין הוא בששת ימי המעשה. אבל השבת הוא יסוד של הבנין והוא האחדות. כי הבנין הוא ע"י הרכבות ובכל מורכב נמצא תערובת טו"ר. אבל בשורש הבנין וקיומו ויסודו שהוא השבת לא יש שום תערובת לכן בכל הימים כ' ויהי ערב. ובשבת [* לא] כ' כן. ולכן התענוג בשבת מצוה ולא נמצא בו תערובת רע ולא כן בימי המעשה שצריכין שמירה יתירה ע"י שיש בהם התערובת. ובשבת בא הכל אל האחדות כי כל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו. וזה השבת שנק' עדות סהדותא איקרי שבנ"י מעידין על שברא עולמו בששה ונח בשביעי. וזה העדות הוא גמר ויסוד הבנין של הבריאה וביטול כל הדברים לשורש האחדות וזה ענין שיר של יום השבת טוב להודות לה'. וכן בעבודה שבלב זו תפלה גם ע"ז נאמר ששת ימים תעבוד כו' ותפלת השבת הוא בבחי' סידור שבחו של מקום ואח"כ בקשת צרכיו בימי המעשה כדאיתא רנה זו סידור שבחו ש"מ. ותפלה זו בקשת צרכיו. ועמ"ש לעיל פ' ואתחנן:
בפסוק כי הארץ אשר אתה בא כו' לא כארץ מצרים היא כו' אשר תזרע את זרעך כו'. ואין מובן דהא בזה לא מסיים דבא"י א"צ לזרוע. וי"ל דבא לומר להם כי א"י היא נמשך אחר הנהגה שלמעלה למטר השמים תשתה ולא הי' הכוונה בא"י על זרע הגשמיי בלבד. כדמסיים ארץ אשר ה"א דורש אותה כו' והי' א"ש כו' ונתתי מטר. והיינו כי זרע הארץ תלוי כפי עבודת בנ"י להש"י הרים ובקעות הם בחי' האבות והשבטים שהם השערים המשפיעים שפע משמים כמ"ש עינות ותהומות יוצאים כו'. ובספרי דורש י"ב פ' ארץ בפרשה זו שהי' י"ב מיני ארצות. לכל שבט ושבט נחלה בפ"ע ע"ש. ועמ"ש בפ' חוקת מענין זה:
 
Section 15
 
תרמ"ו
במדרש לטובתך נתתי לך השבת כו'. כי השבת הוא ס' מעין עוה"ב כדאיתא בגמ' וכמו שא"י לזכות לעוה"ב רק ע"י תיקון והכנה בעוה"ז. כן בימי המעשה הכנה לשבת כדאיתא מי שטרח בע"ש יאכל בשבת. פי' ערב שבת. כי השבת הוא כולו טוב וכפי מה שמבררין בימי המעשה התערובת של טוב ורע כן זוכין בש"ק. וז"ש לטובתך ולא לרעתך. כמו שהוא כפי הבירור בעוה"ז זוכין אח"כ בעוה"ב. ובאמת כל עוה"ז נברא לברר התערובות ונק' ערב שבת. שבוודאי נמצא הטוב בכל מקום [*ורק] שנתערב בין הרע וצריך בירור כנ"ל. והנה כ' והי' עקב תשמעון כו' ושמרתם ועשיתם. והוא ג' בחי' מעשה דיבור ומחשבה. ובכולן צריכין בירור. ואיתא שיש שכר מיוחד לתיקון המעשה והדיבור בתורה ותפלה והמחשבה בחי' נפש רוח ונשמה כמ"ש בשם האר"י ז"ל שזה עצמו ג"כ תיקון ג' ימים דקמי שבתא ובתר שבתא. שכפי מה שמבררין בימי המעשה הדיבור ומחשבה ומעשה. כן זוכין בש"ק לכל הג' הנ"ל. וזהו הג' סעודות שבש"ק:
בפרשה כי הארץ א"א בא שמה כו' לא כא"מ הוא כו' והשקית ברגלך כו'. ובפ' דברים דרשו חז"ל כי בנ"י אמרו א"מ בית הבעל שנילוס משקה וא"כ בית שקיא ע"ש. וכאן איתא להיפך. אבל באמת הענין אחד כי הנה א"י היא שלא כהנהגת הטבע. שהארץ נותנת יבולה ואינו תלוי במעש"ט של האנשים. אך לבנ"י נתן הש"י א"כ להיות כל הברכה כפי מעש"ט שבבנ"י לכן עתה היא מונעת פירותי'. וכ' והשקית ברגלך. לרמוז כי בוודאי גם בא"י בנ"י זוכין להמשכת המים למטר השמים והוא ע"י עבודת הש"י כמ"ש והי' א"ש תשמעו כו'. ואמרו חכמז"ל כי פרשה זו הוא קבלת עול מצות. פ' המצות הם הדביקות וחיבור שיש לתחתונים אל השורש וזה ע"י מצות שהם בעשי'. ובאמת הוא עבודה קשה להיות הפרנסה תלוי' במצות ומעש"ט כמ"ש חז"ל בפסוק זכרנו אה"ד אשר נאכל במצרים חנם חנם מן המצות. ובנ"י נבחרו להיות אצלם נמשך הכל ע"פ מצות ומעש"ט שלהם. וזה העול מצות צריך אדם לקבל עליו בכל יום בפרשת והי' א"ש. והברכה הזו הבאה ע"י המע"ט הוא באופן שיהיו המעשים לש"ש. כמ"ש והי' א"ש כו' לאהבה כו' ולעבדו ודרשו חז"ל שיהי' שמיעת המצות כדי לבא על ידיהם לאהבת ה' ולעבודתו. כי המצות הם עצות לבא לאהבת ה' וכשעושין על כוונה זו אז ממילא ונתתי מטר כו' כי באמת העיקר הוא עבודת הבורא ית' וממילא הפרנסה טפלה. וכן צריך להיות אצל האדם כמ"ש חסידים ראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי זו וזו נתקיים בידן:
 
Section 16
 
תרמ"ז
במדרש מנורה של פרקים כו'. כי ששת ימי המעשה כל יום הוא מדה בפ"ע כי יש עבודה בפרט באהבה ויראה ושמחה והם הן כמו ששה נרות של המנורה. שלשה מכל צד ג' דקמי שבתא ובתר שבתא. [והם כמו ו' קצות. ימינא ושמאלא. רום תחת. פנים ואחור. לכן יש לכל א' בן זוג] והשבת היא הנקודה כללית שצריך להיות התכלית שבאין ע"י כל המדות בפרט אל השלימות לכוון הלב להבורא ית'. וזו המנוחה היא רק בעוה"ב לכן שכר מצוה בהאי עלמא ליכא כמ"ש עקב תשמעון. אכן בש"ק שהוא מעין עוה"ב מתנה טובה זוכין להארה כללית הנ"ל. [וזה שהתחיל תשמעון לשון רבים ומסיים לשון יחיד] ובאמת כשזוכין להשלימות הנ"ל לית שולטנא אחרא כמ"ש בזוה"ק כי כל התערובת טו"ר היא בפרודא ובימי המעשה שהוא בפרטות יש תערובת כנ"ל. וז"ש המד' כי השבת ניתן רק לטובתך וכבר כ' במ"א:
אמו"ז ז"ל אמר בפסוק לא בצדקתך כו'. כי משרע"ה בירר זאת כי אלה המתנות שנתן הש"י לבנ"י. אינו בכח מעשי דור פרטי. רק שהוא מתנה לכללות בנ"י. וממילא הוא לדורות. ולכן אפי' דור שפל בכחו לזכות לזה כו'. ויראה כי גם נסי המדבר דכתי' וזכרת כו' כל הדרך כו' ויאכילך כו' המן כו'. וודאי הכל מתנה לדורות. ולכן תיקנו ברכת הזן יעל הארץ לדורות כי כשהאכילנו המן ניתן לנו ידיעה זאת כי לא על הלחם לבדו יחי' כו'. ונשאר זאת לבנ"י. ואין דומה מאכל איש ישראל לכל בני אדם. ומכלל שצוה אותנו לזכור זאת בוודאי נשאר ממנו לדורות. רק דור הראשון היו כלים לקבל ההארות בפועל ממש. אבל נשאר הפנימיות לדורות וכ"כ מלא העומר כו' למשמרת כו'. כמ"ש זכר עשה לנפלאותיו שמכל הנפלאות שעשה לנו הבורא ית' נשאר זכר לעולם. ומכש"כ מתנת א"י שמברכין על ארץ חמדה כו' על הארץ ועל המזון דרשו חז"ל ארץ דמפיק מזון. שמזון בנ"י הוא באמצעיות א"י. הגם שאנחנו בחו"ל. בוודאי יש להתאונן אוי לבנים שגלו מעל שלחן אביהם כדאיתא בזוה"ק שיש להתעצב על חורבן בהמ"ק בתוך המזון שהקב"ה הבדילנו מן התועים כמ"ש תכין בטובתך לעני אלקים דרשו ז"ל העוסק בתורה הקב"ה בעצמו מכין לו סעודה. ובמדבר הי' ממש לחם מן השמים. ואח"כ בא"י כתי' ה"א דורש אותה ודרשו חז"ל הנותן מטר בעצמו. ושולח מים ע"פ חוצות בחו"ל ע"י שליח. ומ"מ נשאר לנו הארה שיכולין למצוא טעם מן וא"י באכילה בכוונה ובכח ברהמ"ז. ובפרט בשבת שיש בו ממקום הגנוז כמ"ש בדברי מו"ז ז"ל:
בפרשת היראה הן לה"א השמים כו' רק באבותיך כו' ומלתם כו'. לכאורה זה הענין הוא להתלהב באהבה והפסוק מביא זה ליראה. אך באמת צריך ליפול אימה ויראה על האדם בחשבו כי הניח הקב"ה וב"ש שרפים ואופנים וחיות הקודש ובחר בעבודת האדם ט"ס רמה ותולעה ומלך גדול שמקרב שפל נבזה צריך להיות ירא וחרד בהתקרבות זה. וגם זה אמת כי בוודאי כשבחר הקב"ה בנו נמצא בנו דברים יקרים יותר מבכל הנבראים כאשר חכמים הגידו בפסוק כעת יאמר כו' מה פעל. וגדול כח בנ"י יותר ממלאכי עליון. אך מי מכסה אור הגנוז בנפשות בנ"י ע"ז כתי' ומלתם כו' ערלת כו' וע"ז ניתן כל המצות לעורר על ידן זה האור הגנוז. והקב"ה נתן לנו מצות תפילין של יד נגד הלב למול ערלת הלב להתגלות פנימיות הלב. ותש"ר להסיר הקישוי עורף שמכסה האור של הנשמה שבראש. ופי' לא תקשו עוד כי מה שניתן בטבע להיות עורף מול פנים כמו כן להיות ב' לבבות הוא במדה שיכול הטוב לגבור על הרע אך שלא יוסיף עכ"פ האדם להקשות עורף בתוספות. והגם כי פשט הכתוב על חטאי דור המדבר שלא יוסיפו עוד. אבל בוודאי דור המדבר היו בני אדם גדולים ביותר. ומ"ש עם קשה עורף אתה הוא באמת זה הקישוי שהוא בתולדה ובעצם. אך מרע"ה נתעלה ויצא מן הטבע לגמרי. וכל הדור נמצא בהם הטבע. אבל לא תקשו עוד הוא כנ"ל שלא ליתן תוספת לרע ח"ו כנ"ל:
בפסוק מה ה"א שואל כו' דרשו חז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. שלא כמדת מלך ב"ו שראשית הוא להטיל יראה על העם. אבל מלך מה"מ הקב"ה הכל בידו ונתן הבחירה ביד האדם שכן צריך להיות שיפול מעצמו מורא המקום על בני אדם כמ"ש מי לא ייראך כו'. ובאמת כל זה עשה הקב"ה בעבור בנ"י כי הכל נברא בשביל בני ישראל היינו שהניח הבחירה ביד האדם שיתוודע מזה כחן של בנ"י כענין המשנה במאמר א' הי' יכול להבראות כו' כי וודאי הי' יכול לברוא העולם שיתגלה מוראו על כל ברי' רק שרצה שבנ"י יבררו זאת בכחם. ומוטל על בנ"י לברר מלכותו ית' וכשהיו בנ"י שרוין על אדמתם היו מטילין באמת אימה ויראה על כל האומות ג"כ. וז"ש שואל מעמך דייקא כמ"ש ואתם תהיו לי ממלכת כו'. וכל המדרגות שהם באים משמים המשיך מרע"ה לבנ"י. רק יראה שהיא בידי אדם לכן אמר ועתה כו':
 
Section 17
 
תרמ"ח
בענין שבח א"י. ה"א מביאך אל ארץ טובה כו' נחלי מים עינות ותהומות כו' בבקעה ובהר כו' ואכלת ושבעת וברכת וכו'. כי הנה כשהיו בנ"י בא"י הי' השפע באה משמים ע"פ התורה ומצות כמ"ש למטר השמים כו'. והי' א"ש כו' ונתתי מטר ארצכם בעתו כו'. והגם כי שכר מצות בהאי עלמא ליכא. אך א"י הי' בה מעין עוה"ב כענין שרמז המד' בשמירת שבת שהגם שהשכר בעקב מ"מ בש"ק יש בו מעין עוה"ב. כמ"ש לטובתך נתתי לך השבת. וכ' במ"א הפי' כי השכר א"י להיות כשיש תערובת טו"ר. ובשבת שכולו טוב ואין בו תערובות יכולין להרגיש מעין עוה"ב. וכמו כן א"י ובהמ"ק בבחי' המקום שהוא נבדל מכל המקומות ואין בו תערובות. וכמו ששבת נק' נחלה שבו נפתח המעין כמ"ש ביום השבת יפתח כמו כן בא"י ארץ נחלי מים. כענין שכתי' שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך זה פי' עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר כי בא"י הי' נפתח שער השמים לכן נק' ארץ טובה אין טוב אלא תורה כמ"ש בספרי ע"ש בפסוק ואבדתם כו' מעל הארץ הטובה. ופי' ארץ טובה שהי' מלא מדברי תורה כענין שכ' ונהי' טובים דכתי' אשר ה"א דורש אותה. וכדכתי' לא תחסר כל בה ונק' נחלה. ולא לחנם נשבע הש"י לאבותינו לתת לנו א"י וכתי' וכרות עמו הברית לתת כו' לתת לזרעו. ואינו לשון כפול רק לתת חוזר על הברית. פי' שבאמצעיות א"י ניתן לנו הברית כמ"ש ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ. והשפע שירד בא"י הי' בקדושה. ולכן בכח המצות ירד להם המטר כדכתי' בעתו שהי' דבוק בשורשו. ואכלת ושבעת וברכת. ולא כתי' ותברך. לפי הפשט י"ל כמ"ש בגמ' סברא הוא אסור להנות בלא ברכה א"כ הוא מוטבע באיש ישראל כשנהנה מברך ז"ש וברכת. כמו ואכלת ושבעת שהוא ממילא כמו כן וברכת. אכן עוד יתכן לפרש כי אכילת לחם הארץ נתן התעוררות בנפש ישראל לברך להש"י ז"ש ואכלת ושבעת וברכת. וי"ל עוד כי בגוף אכילה נעשה הברכה שהאכילה הי' בקדושה כמ"ש בספרים בפסוק והי' באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה פי' בגוף האכילה. ז"ש ואכלת ושבעת עי"ז וברכת. וחז"ל אמרו משה רבינו ע"ה תיקן ברכת הזן ויהושע תיקן על הארץ כו'. פי' כי המן הי' מאכל מן השמים ממש והוא השפע בשורשו. וא"י הי' דביקות שפע שלמטה. דביקות לחם מן הארץ בלחם מן השמים. והוא מדרגה שלמטה מן המן. ואח"כ תיקנו ובנה ירושלים פי' כמ"ש בספרי ושמתם את דברי אלה אף כשתהיו גולים הציבי לך ציונים כו'. פי' ושמתם את דברי אלה לזכור איך נפלנו מאיגרא רמה שכשהיינו בא"י הי' כל השפע דבוק בשורשו כנ"ל ואוי לבנים שגלו מעל שלחן אביהם. וכפי התשוקה והדאגה על חורבן בהמ"ק כך יכולין גם בגלות להרגיש קצת הארה מהשפע שהי' בזמן המקדש. ז"ש שימי לך תמרורים פי בספרי זה חורבן בהמ"ק ע"ש. פי' שע"י המרירות מתקנים עתה מה שהי' אז ע"י שמחה. וזה ענין ברכת ובנה ירושלים בברכת המזון כנ"ל:
 
Section 18
 
תרמ"ט
במצות ברכת המזון ואכלת ושבעת וברכת כו'. דכתי' ואכלת ושבעת השמרו כו' שאין אדם מורד אלא מתוך שביעה כו' א"כ נראה דוברכת הוא תיקון שלא יבא לידי מרידה. ואדרבא יכול לקבל ברכה מתוך אכילה. דהנה כתי' לא על הלחם כו' ע"כ מוצא פי ה' יחי'. ופי' האריז"ל שחיות מאמרו ית' שיש בתוך המאכל הוא חיות אל הנפש. והגשמיות אל הגוף. ע"ש. שע"י ברכות זוכין למצוא פנימיות המזון שהוא מזון הנפש. כי בוודאי כשעשה הש"י המאכל להיות מזון אל האדם הוא מזון גם בפנימיות. וע"י התורה זוכין למצוא זה המזון. דיש זכור ושמור בכלל כל המצות. זכור הוא בחי' מ"ע לעורר הפנימיות וניצוצי קדושה שיש בכ"ד ע"י המ"ע. ושמור ע"י הל"ת לשמור החיצוניות וקליפות שלא יתמשכו יותר מדאי. וב' אלו הם בכ"ד שבעולם. לכן כתי' ושבעת וברכת הוא בחי' זכור בפה. השמרו לכם בחי' שמור בלב. לכן אחז"ל שלחן שאמרו עליו ד"ת כאילו אכלו משלחנו של מקום ב"ה דכתי' וידבר אלי זה השלחן כו'. כיון שדיבר עליו ד"ת הוא שולחנו של מקום. והוא כנ"ל שע"י ד"ת זוכין למצוא פנימיות המזון שבקדושה. וע"ז רמזו חז"ל אם אין קמח אין תורה הוא פנימיות הקמח שמזין אל הנפש. וג"כ אם אין תורה אין קמח שבלי כח התורה אין פנימיות המזון מתגלה. ולכן אמרו בגמ' שצריכין להזכיר בברכת המזון ברית ותורה. שע"י בריתו שחתם בבשרנו וע"י התורה יכולין אנו למצוא מזון הפנימיות שהוא מצד הקדושה ומחי' ומזין את הנפש כנ"ל:
במדרש שמע ישראל כו' הה"ד באזנינו שמענו כו'. ע"ש במדרש. יובן ע"פ ששמעתי ממו"ר א"ז ז"ל שאמר בפסוק לא בצדקתך כו' שמרע"ה אמר כן להודיע כי לא זכו אל א"י בכח צדקתם רק מתנה בזכות אבותינו. כדי שיהי' שייכות א"י לכל דורות השפלים ג"כ ע"ש. והן הן דברי המד' שמשה רבינו ע"ה הכניס ידיעה זו בלבות בנ"י לידע כי א"י היא במתנה וע"ז הוסד כל המזמור הנ"ל באזנינו שמענו פועל פעלת כו' גוים הורשת ותטעם כו' לא בחרבם ירשו כו' כי ימינך כו'. לכן צוה ישועות יעקב גם עתה כו' כי לא בקשתי אבטח כו' ע"ש כל המזמור:
 
Section 19
 
תרנ"א
במדרש לטובתך נתתי לך השבת את אוכל ושותה ומענג א"נ ואני נותן לך שכר כו' מפירותיהן אתה אוכל בעוה"ז ושכרן בעוה"ב ע"ש. הענין הוא כי שכרן של מצות א"א לקבל עד תיקון כל האדם בשלימות ע"י תרי"ג מצות שמתקנין כל האיברים וגידין. אכן השבת הוא מעין עוה"ב ואיתא בשבת פורס סוכת שלום עלינו פי' שהגם שהשלימות חסר בעוה"ז נותן הקב"ה במתנה חלק מן השלימות. והשכר הוא מדה במדה על ידי שאדם שובת בשבת קודש לשמו ית' ומענג את השבת. שאפי' שהוא בחסרון. בבוא השבת מתבטל וכאלו כל מלאכתו עשוי'. לכן זוכה להיות מרגיש מעין עוה"ב אפי' קודם תיקון השלימות. וז"ש שע"י שמענג את עצמו אני נותן לו שכר. וזהו ענין מפירותיהן אתה אוכל בעוה"ז שיש מצות שתשלומן מדה במדה הוא להיות זוכין בעוה"ז למעין עוה"ב:
במדרש שמע ישראל אתה עובר כו' קלקלתם נעשה הזהרו בנשמע כו'. נראה הרמז כאן שאם לא הי' מתקלקל נעשה היו זוכין בעצמם לירושת הארץ. כי נשמע הוא רק לקבל ירושת האבות כמ"ש לא בצדקתך. וכל מגמתו של מרע"ה להיות בנ"י מתוקנים בעצמם לירושת הארץ ואז הי' הוא מכניסם לארץ ולא הי' עוד גלות:
ובמדרש בעת ההוא אמר ה"א פסל לך כו' לכל זמן ועת כו' עת להשליך אבנים זה שבירת הלוחות. כנוס אבנים פסל לך ע"ש. והענין הוא כי אחר החטא ניתנו הלוחות מלמטה תחת השמים והוא בדרך הכ"ח עתים שתחת השמש. אבל לוחות הראשונות היו למעלה מן השמש ולא הי' בזמן ובמקום ידוע. לכן איתא כי הראשונות לא הוצרכו לארון שהיו מעשה אלקים כדכתי' והלוחות מעשה אלקים המה. אך אחרי שקלקלנו נעשה כתיב עשה לך ארון כו' שהיו הלוחות מלמטה בזמן וגבול כנ"ל והענין הוא כי רמז הלוחות והכתב הם בחי' גוף ונשמה. וכמו בהאדם עצמו דאיתא הנשמה בגוף כאזכרות בגוילין. וקודם החטא היו מזוככים גופות בנ"י כמלאכי השרת. ואח"כ היו הלוחות מלמטה והכתב שהוא הנשמה מלמעלה. כי חרות על הלוחות היא ג"כ הרשימה מהנשמה בלב האדם. ומקודם הי' חירות כמ"ש חז"ל שלא הי' בהם יצה"ר. ואחר שנתקלקל נעשה. היו רק האותיות מלמעלה היא בחי' נשמע. וזהו שהראה להם מרע"ה כי המה תחת הזמן. ובאמת העתים צריכים להתבטל אל בנ"י להיות הם למעלה מהעתים. וכ"כ על הקץ בעתה אחישנה זכו אחישנה לא זכו בעתה. כי בוודאי יש זמן קצוב להתבלעות הסט"א להיות מלכותו ית' מבוררת בעולם. אבל כשבנ"י זוכין וע"י תשובה יוכל להיות הגאולה בלי זמן. וז"ש היום אם בקולו תשמעו. והוא באמת כח התורה שנק' יום הקהל בתורה ופי' הקהל שהוא יום הכולל כל הזמנים וכל הנפשות וכל המקומות. והיא התורה שלמעלה מן התחלקות העתים שתחת השמים. לכן אחז"ל אם שמרו בנ"י שבת א' מיד הם נגאלין כי שבת אחת היא הנקודה אחדות שכולל הכל כנ"ל. ובשבת ניתנה תורה. ואיתא בספרים מי"ד הם נגאלין הרמז שיגאלו מי"ד העתים. כי השבת הוא למעלה מהתחלקות העתים כמ"ש. והגאולה שתהי' בעתה היא מכח זכות האבות שיקיים הקב"ה הבטחתו. אבל אם בנ"י שבין בתשובה זוכין בצדקתם כמ"ש לעיל. וזכות אבות לעולם נמצא בבנ"י וע"ז כתי' שחורה אני במעשי ונאוה אני במעשה אבותי. והפי' שיש מעש"ט וצדקות שנמצא בבנ"י והכל בכח סיוע האבות. ולכן אמר משה רבינו ע"ה וידעת כי לא בצדקתך כו'. ואם ח"ו לא הי' להם צדקות מה הוצרך לומר להם זאת. אבל הראה להם כי אותו הכח הוא במתנה ולא משלהם. וזה ג"כ מאמר הנביא יראתם אותי מצות אנשים מלומדה מה שבנ"י אין מוסיפין חיל רק כפי הכח שנשרש בהם מאבותיהם. וישראל נק' מאמינים בני מאמינים. וצריכין להוסיף אמונה בעצמותם מלבד מה שהם בני מאמינים:
 
Section 20
 
תרנ"ב
בפסוק כי תאמר רבים כו' לא תירא מהם כו' תזכור כו' וגם בפרשיות שאח"כ שמזהיר משה רבינו שלא לומר כחי ועצם ידי כו' וזכרת כו' ה"א כו' הנותן לך כח כו'. דכת' בטחו בו בכל עת. פי' בכל עת פי' בכל עת דיש בטחון בעת צרה אבל עיקר הבטחון הוא בעת שלוה שלא לשום מבטחו באשר לו רק בכחו ית' וע"ז נאמר ברוך הגבר אשר יבטח בה'. היפוך ממ"ש מקודם ארור הגבר כו' ומן ה' יסור לבו כו'. רק שהגם שאין לו מחסור דבר בוטח בו ית' ולכן והי' ה' מבטחו כשיבוא לעת צרה ח"ו. וזהו בכל עת. ולכן נאמר כשיירשו את הארץ יזכרו ביצ"מ ויבטחו בו ית"ש. וכמו כן כשיאמרו רבים הגוים כו' יבטחו בו ית'. והנה זה עיקר שבחן של בנ"י כמ"ש בגמ' לא מרובכם כו' חשק כו' כי אתם המעט ממעטין עצמכם כו'. פי' דיש בבנ"י ב' הדברים שהם גבוהים מכל האומות כמ"ש הרבה אתכם הרים אתכם. ויש להם כח הכנעה אליו ית' יותר מכל האומות. ועל ב' אלו נאמר ואתן צאני כו' אדם אתם. ומעלה דצאני מקדים הכתוב שהוא חשוב לפניו ביותר. וגם ע"י זו המעלה זוכין לבחי' אדם אתם:
בפסוק ויענך כו' ויאכלך את המן כו' לא על הלחם לבדו כו'. הענין דיש בחי' מוח לב כבד כדאיתא שהכבד מקבל מקודם המאכל ואח"כ הלב מוציא חלק הדק מובדל מן הפסולת אח"כ מעלה הלב חלק היותר דק אל המוח. כי כל אבר הרוחניי ביותר צריך לקבל חלק דק מבורר. והכבד הוא גשמי ביותר ולכן אינו טרפה בניטל רק שנשאר כזית. והלב אם ניקב עד חללו טריפה והמוח שהנשמה תלוי' בו ביותר אפי' ניקב הקרום של מוח טרפה. ואלה הג' הם כלים לבחי' נפש רוח נשמה. וכולם מקבלין חיות מן המזון. והנה האומות וכל ארצות המזון שלהם בחי' כבד מעורב עם הפסולת. ולבנ"י ניתן א"י שמזונות שלהם בחי' לב חלק המבורר מן הפסולת. ובנ"י בכח המתנות שנתן לנו הקב"ה יכולין לברר ולהוציא פנימיות המזון וא"י מוכן לזה. וכל אלה הדברים שמזכירין בברכת הארץ הם תיקונין שעל ידיהם יכולין לברר בירור אוכל מתוך פסולת ע"י ברית ותורה וארץ חמדה. לכן א"י נק' לב אמצעיות מכל העולם והיא בחי' לחם מן הארץ שסועד הלב כמ"ש חז"ל מן התורה ונביאים וכתובים פיתא סעדתא דלבא וכבר כתבנו בשם מו"ז ז"ל שביאר כוונתם ז"ל כי הוכיחו מן התורה כו' שהלחם יש בו מזון פנימי להחיות הלב ולסעדו בעבודת הבורא ית' ע"ש. ולי יראה עוד כי ע"י תורה ונביאים וכתובים שיש לבנ"י ועוסקין בהם. באמצעות זה מוצאין החיות ומבררין המזון בבחי' לב הנ"ל שהוא בירור אוכל מתוך פסולות. וכמ"ש במ"א שזה פי' אם אין תורה אין קמח. אכן המן הי' בחי' לחם מן השמים ונראה שהוא סועד המוח והוא היפך מזון הגשמיי שבא דרך כבד ולב אל המוח. והמן אדרבא סועד המוח ונמשך ממוח ללב ולכבד מלמעלה למטה שהוא לחם מן השמים. ורמז לדבר דכתי' עומר לגלגולת. וכמו דאיתא ביום התענית וכן חולה שא"י לאכול. המוח מחי' כל הגוף. ורק שהמוח א"י להיות ג"כ בלי מזון. רק דור המדבר הוריד להם הקב"ה מזון אל המוח כנ"ל. ולכן אמרו ונפשנו קצה כו'. כי כל מזון. הכבד שהוא בחי' נפש מקבל בראשונה. והם. הנשמה קיבלה בראשונה והנפש הי' סוף המזון. ולכן כשנפלו מבחי' הנשמה ונתגשמו קצת התלוננו על המן. ולכן כ' ויענך כי אכילת המן הי' בבחי' עוני ממש כמו תענית. והנה בסעודת שבת פי' בזה"ק משנה לחם שבחי' לחם מן השמים ומן הארץ נעשין א' ע"ש פ' ויחי. כי בשבת יש נשמה יתירה והוא התחזקות המוח ויש בו ג"כ מצות אכילת לחם מן הארץ:
 
Section 21
 
תרנ"ג
במדרש מנורה של פרקים אסור להרכיב בשבת כו' הענין הוא כי הקב"ה מנהיג העולם בדרך הטבע ובצימצום מדרגות רבות והוא ההנהגה בששת ימי המעשה. ונקרא ימי עבודה שכל איש ישראל צריך לייגע עצמו לברר אוכל מתוך פסולת ולהעיד כי חיות כל הטבע ע"י אור הפנימי ולהרכיב ולחבר מדרגה אל מדרגה להעלות גם הטבע אל שורש העליון וששת ימי המעשה הם ששה קני המנורה. אבל השבת הוא בחי' פני המנורה והוא חיות הפנימי שמתגלה בשבת. והיא הנהגה שלא בהתלבשות הטבע. כדאיתא כי בימי המעשה הנהגה ע"י מלאכים ובש"ק הקב"ה בעצמו ובכבודו מחי' כל. וזו ההנהגה מיוחד רק לבנ"י וכתיב שער החצר הפנימית יהי' סגור ש' ימי המעשה כו'. וע"ז כ' אני ה' כו' שמי וכבודי לאחר לא אתן. וכ"כ בשבת קודש שבתותי תשמרו כו' אני ה'. כ' שבת הוא שמו של הקב"ה. כי הנה בכל המדות יש מלאכים מיוחדים לבחי' החסד והגבורה והמשפט והרחמים כו' וכמו כן בעבודת האדם כ' ובו תדבק הדבק במדותיו מה הוא רחום כו'. אבל בחי' מלכותו ית"ש הוא מלך יחיד ומיוחד. ולכן אומרים ישמחו במלכותך שומרי שבת כי בשבת היא בחי' מלכות שמים ואין בו הרכבה כמ"ש אני ה' לא שניתי. ולכן שבת א"צ בירור כי אין בו שום תערובת [והמשכיל יבין דברים אלו ביותר]. והוא מעין עוה"ב שיהי' ה' אחד ושמו אחד יום שכולו שבת. וזה עיקר שכרן של עובדי ה' לזכות לזה השבת. ולכן שכר מצוה בהאי עלמא ליכא כי עיקר שכר המצות לתקן המלבוש לצאת מזה הלבוש הגשמיי ומזו ההנהגה המתלבשת בדרך המדרגות לזכות לציור הפנימי. וזה החילוק דכ' ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו. פניו הוא הציור שבעוה"ז שהרשע בוחר רק בתענוגי הבלי עולם וזה שכרו. אבל הצדיקים כל מבוקשם לצאת מזה הציור לציור הפנימי וזה הוא רק בעקב. וכל שבת יש בו מעין עוה"ב לכן אין בו הרכבה. וגם הוא מתנה טובה שלא ע"י עבודת האדם כי עבודת האדם היא רק בחי' הרכבה כנ"ל. והשבת הוא הפנימיות בלי התלבשות והרכבה כנ"ל:
בפרשת והי' א"ש תשמעו. ברש"י מספרי אזהרה ליחיד אזהרה לרבים. פי' בכל יום מתחדש אזהרת התורה בנפשות בנ"י בפרט ובכלל אבל כפי עבודת האדם זוכה להרגיש בזה הקול א' אנכי מצוך היום. והכל תלוי בהאדם. וז"ש שמוע תשמעו פי' להשמיע את הקול ולשמוע לקבל את הציוי. כמ"ש עושי דברו והדר לשמוע בקול דברו. מצוה אתכם היום כי הכל נברא בכ"ב אותיות התורה ויש לכל איש ישראל רשימות מאותיות השייכים אליו. ובכלל ישראל הכ"ב אתוון. ואלה האותיות מתחדשין בכל יום ויום בצירופים שונים. וזה מצוה אתכ"ם הכ"ב אתוון שבכם. ואם זוכין בנ"י לזה ההתחדשות מתברך להם כל הבריאה כמ"ש ונתתי עשב כו'. וזה כימי השמים על הארץ. ימים הם הארות. שכפי מה שימי השמים מאירים על הארץ ויכולין להתגלות בעולם. כך זוכין בנ"י לנחול את הארץ:
 
Section 22
 
תרנ"ו
והי' עקב תשמעון פרש"י ובמד' מצות קלות שאדם דש בעקב כו'. הענין הוא דכ' אם שמוע תשמעו פרש"י שמוע בישן תשמע בחדש. והענין הוא דכ' קול גדול ולא יסף לא פסק כי הדברים חיים וקיימים והקב"ה נותן התורה תמיד. אכן כפי קיום התורה והמצות כן יכולין לשמוע חדשות בכל עת כמ"ש דדי' ירווך מה שדים כשתינוק ממשמש בו מוציא חלב כך ד"ת ומצות כפי עסק האדם בהם כך מתחדש לו לשמוע בכל עת חדשות. ז"ש נעשה ונשמע כי ידעו שכפי העשי' כך ישמעו תמיד התחדשות. וע"ז נאמר אשרי איש שישמע למצותיך. ובכח זה הוציאו החכמים מכח אל הפועל התורה שבע"פ. ואחריהם בכל דור ודור חכמי הדורות שהרחיבו הארת התורה בכל עת. וכמו כן בכל אדם בפרט. כל ימי חייו צריך לעסוק בתו"מ ויתרחבו הדברים ויוכל למצא בכל דבר קיום מצוה. וזה מצות קלות שדש בעקביו ואינו מבין מתחילה איך יש בזה מצוה. ובאמת כל העולם ומלואו מלא מצות כי הכל לכבודו ברא. וכשעוסק בהם כל ימיו זוכה שיתגלה לו לעשות מצות בכל עת ובכל מקום ובכל דבר. וזה עקב תשמעון את המש' האלה כו'. כמו ציור האדם הנשמה בראש ומאיר ונותנת חיים עד העקב. כך התורה שנק' ראשית ובה נברא כל העולם צריכין בנ"י להרחיב אור התורה עד העקב. ואז יהי' גאולה שלימה במהרה ב"א. ומו"ז ז"ל פי' שנרמז בוהי' עקב ר' עקיבא ע"ש. וי"ל עוד כי תשמעון רמז על רשב"י. כי ר"ע בנגעים ואהלות ור"ש באגדה שהאירו עיניהם של ישראל בתורה עד העקב:
במדרש פרי בטנך ואדמתך הקיש פ"ב לפרי אדמתך שאין בו חטא ועון ע"ש. כי ברית המעור תלי' בברית הלשון. ולפי שהבדיל הקב"ה אותנו במאכל שיהי' בלי פסולות וזה הי' שבח א"י שהי' מבורר מפסולות. ולכן יש מצות התלויות בארץ הואיל ופירות הארץ הוא בקדושה. ולכן מתברך במעיו ויהי' פרי בטנך בלי פסולות. ולכן מזכירין ברית בברכת הארץ בבהמ"ז. ואמרו חז"ל מרע"ה תיקן ברכת הזן על המן. ויהושע תיקן ברכת הארץ כי המן הי' שורש המזון מלמעלה כמ"ש אשר לא ידעת וכ' כ' לא ידעו מה הוא שהי' למעלה מבחי' עץ הדעת טו"ר. וברכת הארץ היא ארץ דמפקא מזון שהגם שבא בדרך הטבע מ"מ הי' מבורר טוב בלא רע בכח יצ"מ וברית ותורה היו מקבלים הלחם בלי פסולות. ולכן גדלה מעלת ברכת הארץ ביותר כמ"ש חז"ל. וזה על הארץ הטובה טוב בלא רע כלל:
במדרש שמע ישראל א' עובר כו' קלקלתם נעשה הזהרו בנשמע ע"ש. הרמז כי אם לא קלקלו בנעשה היו נכנסים לא"י בצדקתם. אבל עתה נכנסו רק בחסד ה' כמ"ש המד' דהנסים נעשו על המים שהוא בחי' החסד. וענין קשה עורף אתה כי הנה יש בחי' פנים ואחור. כי יש בכל דבר פנימיות וחיצוניות. ונשמע הוא בחי' פנים ופנימיות וכמו כן מצד הפנימיות ירשו בנ"י א"י ומברכין גם עתה על ארץ חמדה כו' שהנחלת לאבותינו כו'. אבל תיקון החיצוניות הוא בחי' נעשה ולכן כ' מקודם אמרתי אלהים א' ובני עליון כולכם פרשנו בנפש וגוף שהיו עתידין להיות כמלאכים גם בתיקון הגוף. ולכן לוחות ראשונות היו מעשה אלקים. ובאחרונות שחטאו בנעשה היו הלוחות מעשה ב"ו והמכתב מכתב אלקים והיא רמז הנשמה והגוף כדאיתא הנשמה בגוף כאזכרות בגוילין. וזהו קשה עורף אתה מצד חיצוניות הגוף בחי' אחור ועורף. ולכן לא היו יכולין לכבוש א"כ בצדקתם ולכן לא נתקיים בידינו בשלימות עד לעתיד. וזה ג"כ ענין מה ה"א שואל כו' כ"א ליראה ואמרו בגמ' אטו יראה מילתא זוטרתא אין לגבי משה מ"ז היא. כי כמו שהי' בשעת קבלת התורה שהי' נתקן גם הגופות. בני עליון כולכם. לא היו צריכין כלל ללמוד היראה כי היו מעצמם מלאים פחד כמלאך וכמ"ש וירא העם וינועו. כי כשאין הגוף מסתיר ממילא הנפש מרגיש ורואה אלקותו ית"ש ונופל עליו מורא ופחד ועתה הוצרך להם היראה. וגם זה נרמז במ"ש יראתם אותי מצות אנשים מלומדה. כי עיקר היראה צריך להיות בעצם האדם בהכרת הבורא כשמתקן הגוף:
 
Section 23
 
תרנ"ח
לפרשת עקב
מה כתיב מקודם וידעת כי כו' הוא כו' הא' הנאמן שומר כו'. א"כ שכרן של צדיקים אינו בעוה"ז כמ"ש שכר מצות בהאי עלמא ליכא. אך עקב תשמעון הגם כי ושמר ה"א לך לעתיד לבא. מ"מ ע"י המצות ואהבך וברכך כי הברכה אינו קיבול שכר רק ע"י אהבתו ימשך לך הברכה. וכמ"ש חז"ל הקרן קיימת לעוה"ב והפירות בעוה"ז וע"י המצות מתקשרין בשורש שבעוה"ב וממשיכין תולדות ופירות לעוה"ז ג"כ. וזהו הברכה שכ' בש"ק לפי שבש"ק יש עלי' לכל המעשים עד השורש לכן אמרו חז"ל שהוא מעין עוה"ב ממילא נמשך הברכה גם לעוה"ז. הגם כי בהאי עלמא ליכא בעצם. מ"מ נמשך פירות מעוה"ב לעוה"ז. וכן הוא בכל המצות כמ"ש במ"א פי' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ותרגום אונקלוס בחיי עלמא ע"ש. כי ע"ש זה נקרא מצות שמחברין האדם אל השורש שבעוה"ב:
ובמדרש מביא על הפסוק האל הנאמן כו' עובדא דרפב"י ע"ש נראה דפי' שומר הברית והחסד שאוהבי' הצדיקים המה בידם לפתוח הברית והחסד בשמים כי הוא שמור וגנוז להם:
בפסוק וברכת את ה"א על הארץ הטובה כו'. אחז"ל מרע"ה תיקן ברכת הזן כשירד המן וכשנכנסו לארץ תיקן יהושע ברכת על הארץ והמזון וברכה זו חביבה ביותר ע"ש. והענין הוא מה שעיקר ברכת המזון תלוי' בארץ. דכ' ארורה האדמה ולכן אין ארור מדבק בברוך וא"א לברך עד שיצא המזון מכלל ארור לברוך ובכניסת בנ"י לא"י הוציאו הארץ מכלל ארור. ולכן כ' מביאך אל ארץ טובה כו' אשר לא במסכנות תאכל בה לחם שעד עתה הי' הארץ במוסכניתא עד שביררו בנ"י טוב מרע היפוך ממ"ש בעצבון תאכלנה. ומקודם הי' א"י תחת כנען הארור וכשנעשית נחלה לב"י נתבררה ואז יכול לחול ברכת ה'. ולכן מקודם לא הי' מצות בהמ"ז רק על המן שהוא לחם מן השמים ואח"כ נתקן ונברר גם לחם מן הארץ. ובאמת הברכה נמסר לבנ"י וצריכין לשמור הברכה שלא יתערב בה סט"א כדאיתא שבהמ"ז צריך שמירה מסט"א ובכח ברית ותורה וא"י נתברר הברכה. גם לא במסכנות כפשוטו כדאיתא בספרים כי באכילה יש סכנה לנפש שלא יתדבק בגשמיות יותר מדאי לכן שעת אכילה שעת קרבא. אבל א"י לא במסכנות תאכל. ומ"מ גם עתה מברכין על הארץ דאיתא דבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל ללמד על כלל כולו יצא. לכן א"י שיצא מכלל ארור לברוך הי' הכנה לברר המזון אפי' בח"ל. כמ"ש חז"ל ה"א דורש אותה ובשבילה דורש כל הארצות:
בפרשת והי' א"ש כו' לאהבה כו' ולעבדו בכל לבבכם. פירש"י שלא תלמוד בשביל להיות עשיר רבי רק מאהבה כו'. פי' הפסוק כי תכלית המצות הם כדי לבא לאהבת ה' כי איך אפשר לב"י לבא לאהבת הבורא וכן הקשו הפלוסופים כי איך שייך ציוי באהבה אם אין הנפש אוהב בעצם. ולא מחכמה שאלו זאת רק מחסרון המצות שלהם. אבל בנ"י ע"י המצות מתעורר בהם האהבה. ובס' הישר לר"ת איתא כי שורש אהבה התדמות האוהב אל הנאהב ע"ש. ולכן כאשר קדשנו הקב"ה במצותיו ומדותיו ומתדמין במעשינו ומדותינו אל מידות הבורא ית"ש ולמעשיו. בזה יש לנו דביקות בו ית' כמ"ש הדבק במדותיו. ולכן נק' מצוה על שם החיבור ודביקות וכמ"ש לוית חן הם. והיא בחי' אהבת חסד מה שזיכה אותנו הקב"ה במצותיו כמ"ש רצה הקב"ה לזכות את בנ"י הרבה להם תורה ומצות שעי"ז מזדככין מעשיהם להתדמות אל הבורא. ותרי"ג מצות מזככין רמ"ח ושס"ה שבאדם ובזה זוכין לאהבת ה'. והנה בפרשה ראשונה בק"ש כ' סתם ואהבת והיא מדרגה גדולה כמו שהי' לבנ"י בשעת קבלת התורה אמרתי אלקים אתם. והי' להם אהבה בעצם בלי שום פעולה. ופרשה שני' בחי' קבלת עול מצות הוא מדרגה קטנה מזה כמ"ש בגמ' ואספת דגנך כשאין עושין רצונו של מקום. כי עושין רצונו של מקום היינו שאין לו עשי' אחרת בעולם כמלאך שאין בו רק השליחות. וכשאין זוכין למדרגה זו צריכין לעורר את האהבה בכח המצות כנ"ל. גם ולעבדו אחז"ל זה תפלה עבודה שבלב. ואיתא בגמ' אין עומדין להתפלל רק מתוך שמחה של מצוה. זה הרמז והי' א"ש כי והי' לשון שמחה שע"י שמחת המצות ולעבדו בכל לבבכם כנ"ל:
 
Section 24
 
תרנ"ט
בפסוק כי ה"א מביאך א"א טובה כו' א' אשר לא במסכנות ת' בה לחם כו' אשר אבני' ברזל. דכ' ארורה האדמה כו' בזעת אפיך תאכל מכח שנתערב טוב ורע בעולם. ולכן אחר החטא כל דבר הבא לעולם מתערב בו מסט"א. והאבות שנתברכו מפי הקב"ה הפריש אותם הקב"ה מזה התערובת כמ"ש בכל מכל כל ולמדו חז"ל מכאן שלא שלט בהם יצה"ר שלא הי' בהם מזה התערובת דאין ארור מתדבק בברוך. ולכן בחר להם הקב"ה ארץ ישראל כמ"ש חבל נחלתכם. כי שם צוה ה' את הברכה ולכן אין הקללה מתדבק שם ונק' ארץ טובה. וכמו כן בזמן בחר לו הקב"ה השבת ויברך אלקים כו' יום השביעי ואין ארור מתדבק בברוך ולכן איתא כי אפי' אדה"ר כשנתקלל הגין עליו השבת ולא נתגרש מג"ע עד אחר השבת כי הוא שורש הברכה. ושפע היורדת בשבת אין בו מגע סט"א. וזה שרמז במד' לטובתך נתתי לך השבת שהוא טוב ולא רע. וכ"כ בשבת טוב להודות. והג' סעודות הם בכל מכל כל בזכות שלשה אבות. וכן בא"י לא תחסר כל בה היא הברכה שנק' כל. לכן לא במסכנות תאכל שאין בה חשש תערובת. אשר אבני' ברזל פי' אבן יסוד שהיסודות של א"י חזקים ואין דבר עומד בפניהם. והנה אותיות נק' אבנים לפי שכל יסודות העולם על כ"ב אתוון ויש באותיות וצירופיהם הרבה מדרגות שונות. אבל אותיות שא"י עומד עליהם הם גבוהים מאוד. וכמו כן בציור הנפשות והזמן הכל על אותיות. ואותיות המיוחדים לשבתות ויו"ט הם משונים. וכמו כן בנפשות אותיות מיוחדים לנפשות בנ"י והצדיקים. וזה בחי' אות דמילה. אות דשבת אבן שתי' שבמקדש שהוא אות שכל העולם עומד עליו. וכן בשבת כ' אות היא וכן במילה אות והוא אות ממש שמיוחד בעולם שנה נפש רשימה קדושה שאין סט"א שולט שם בכח הש"י שדרשו חז"ל צבאות אות הוא בצבא שלו. וכל בחי' הנ"ל נקראו טוב שבת טוב להודות. א"י ארץ טובה. ומילה כי טוב הוא שנולד מהול:
בפסוק ועתה ישראל מה ה"א שואל כו' כ"א ליראה. אחז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. כבר כתבנו מזה במ"א כי מאחר שכ' הן לה"א השמים כו' רק באבותיך חשק כו' ויבחר כו' בכם כו'. א"כ בוודאי נמצא בנפשות בנ"י התקשרות ודביקות אל הבורא ית"ש. רק הגשמיות מכסה ומעכב התגלות הפנימיות. וע"י היראה נפתח פנימיות הנ"ל. ולכן נאמר ומלתם כו' ערלת לבבכם וערפכם לא תקשו. כי עיקר דעת הבורא במוח ולב. וע"ז הוא מצות תש"י נגד הלב. ושל ראש נגד המוח. שבכח אלה המצות מתגלה מוח ולב ויכולין להעיד על הש"י. כי מוח ולב הם העדים על הבורא כמ"ש בספרי קודש. והיראה היא פתח לפתוח שערי מוח ולב. יראה אותיות ראי'. כמ"ש הן יראת ה' היא חכמה. שע"י יראה יכולין לראות האמת ומתגלה כח אלקות בנפשות בנ"י. וז"ש הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שהיא מפתח החיצון להסיר ערלת הלב ואז מתגלה מה שהטמין הש"י בנפשות בנ"י. וכל עבדות הבורא הכל מאתו ית' מושרש בנפשות בנ"י. ומה שואל מעמך רק ליראה:
ועתה ישראל כו' כי דור המדבר היו בבחי' אהבת ה' וכשנכנסין לא"י הזהיר להם על היראה. דבמדבר הי' להם כמה יסורים כמ"ש ויענך. למען ענותך לנסותך. וכ' להטיבך באחריתך. דיש נסיון בעוני ובעושר. ואיתא המקיים התורה מעוני סופו לקיימה מעושר כי נסיון העשירות קשה מנסיון עניות. וכפי מה שעמדו בנ"י במדבר בנסיון העניות וזה בכח אהבת ה' לקבל כל היסורין מאהבה. כן זכו אח"כ לקיימה מעושר בא"י. ולפי שראה מרע"ה כי לא קיימו בשלימות נסיון העוני שהרהרו אחריו כמה פעמים ידע מזה שבא"י בוודאי לא יעמדו בשלימות בנסיון העשירות. ונסיון העשירות היא בחי' יראת ה' שלא לבעוט מתוך העושר. [וי"ל עוד שזהו ב' פרשיות שמע והי' א"ש. שמע ואהבת כו' בכל מאודך בחי' דור המדבר. והי' א"ש השמרו לכם בחי' באי הארץ כנ"ל]:
בפרשת והי' א"ש כו' ואספת דגנך. אמרו בגמ' כ' ועמדו זרים ורעו צאנכם כו' כאן כשישראל עושין רצונו של מקום. ומקשים התוס' דה"נ כ' א"ש תשמעו כו' ע"ש. והענין הוא עושין רצונו של מקום הוא כמו שהקדימו בנ"י נעשה לנשמע כשנתדבקו בנ"י במתן תורה באחדות האמת כדאיתא במד' בפסוק יפה את רעיתי כתרצה כד את בעי' לית אתה צריך למילף מכלום. וזה פרשת שמע. ואהבת בעצם. כשבאין לאחדות האמת אז נק' רעיתי. ואז מתעורר בעצם הנפש אהבת ה' ומכוונים לעשות רצונו של מקום בעצמם. ולכן כ' בפרשת ואהבת ובכל מאודך ביטול כל האדם אל אחדות הבורא ית"ש. ולכן א"צ לעשות כלום בעוה"ז ועמדו זרים ורעו צאנכם. אבל תחתונים א"י לעמוד בתפקודיו של הקב"ה ונפלו בנ"י אח"כ מזו המדרגה וזה פרשת והי' א"ש כו' לאהבה שצריכין לבא אל האהבה בכח המצות ולכן הנהג בהם מדת דרך ארץ כדאיתא יפה ת"ת עם ד"א וזה אחר החטא שאבדנו נעשה. לכן תורה שאין עמה מלאכה גוררת עון. וכמ"ש הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידן ז"ש חז"ל פרשה ראשונה אזהרה ליחיד כאן לציבור. והלא גם פ' ראשונה לכל ישראל נאמרה רק הוא כשבאין לאחדות האמת. פרשה שני' אפי' כשאין זוכין אל האחדות כראוי:
 
Section 25
 
תרס"א
בענין לוחות האחרונות שהיו מעשה משה ומכתב אלקים. והראשונות היו הכל מעשה שמים כדכתי' והלוחות מעשה אלקים המה. כי בנ"י במתן תורה נתעלו גם הגופות להיות כמלאכים. כמ"ש אמרתי אלקים אתם וב"ע כולכם. פי' אפי' הגוף. ואיתא ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון. ורמז אלו הרצונות כמ"ש לעיל בפ' דברים ע"פ המד' יפה את רעיתי כתרצה כשאני מתרצה לכם כשאתם מתרצין לי. וברצון הראשון הי' כמ"ש משכני אחריך נרוצה ויצאו לגמרי מן הטבע להיות נמשך אחר רצונו ית"ש. ולפי שנתקשרו ובאו בברית עם הקב"ה לכן גם אח"כ כביכול צימצם הקב"ה עצמו להיות שוכן בתוכם גם בהיותם בגוף הגשמיי. וזה הרמז שנכתב באצבע אלקים על הלוחות שלמטה. וזה אני מתרצה לכם. ואיתא אין כ' שטרי אירוסין אלא מדעת שניהם ע"ש במד' שהתורה היא העדות שיש לבנ"י התקשרות בהקב"ה. ונק' לוחות העדות. וכמו כן בש"ק שנק' עדות וכתיב בו לדעת כי אני ה' מקדישכם. מתעורר ומתחדש אותיות התורה. וזה קריאת התורה בשבת. שלפי הדעת ודביקות שבנפשות בנ"י להקב"ה כך מתחדש השטר אירוסין שביניהם. ובשבת מתעורר ב' הרצונות שכ' לעיל. וזה הענין שיש עליות הנשמות בש"ק. ויורדות נשמות מלמעלה למטה כדאיתא בזוה"ק פ' תרומה. נשמתין סלקין ונשמתין נחתין. וז"ש אות היא ביני וביניכם:
בפרשת ועתה מה ה"א שואל כו' דאיתא בגמ' מי שיש בידו תורה ואין בידו יראת שמים דומה למי שנמסרו לו מפתחות פנימיות ומפתחות החיצוניות לא נמסרו בידו. והנה מרע"ה הוריד התורה לבנ"י והכין לפניהם שער הפנימי ולא נשאר בעבודת האדם רק מפתח החיצוניות לפתחו בכח היראה. והתורה היא מתנה בלבו של אדם כדאיתא במד' וארא. והיא בחי' הנשמה. ויראה היא תיקון הגוף להיות כלי לקבל הארת הנשמה. ואמר ועתה. כי קודם החטא הי' גם היראה מתנה כמ"ש למען תהי' יראתו ע"פ. ואחר החטא שנתלבשו בחומר צריכין למפתחו' החיצוניות. שמקודם היו כלם בענים כמ"ש אמרתי אלקים אתם. ובש"ק יש הארה מלוחות הראשונות. לכן אפי' ע"ה אימת שבת עליו ונפתח בו שער הפנימי הפונה קדים שהוא מוכן רק אחר פתיחת החיצוניות כמ"ש אשר צפנת ליראיך:
בפסוק והי' א"ש תשמעו. אם שמוע בישן תשמע בחדש. דאיתא שמעה עמי ואדברה אין מעידין אלא בשומע כפי מה שאדם שומע כך משמיעין לו תמיד מחדש. תשמעו הוא פועל יוצא שצריך איש ישראל לשמוע ולהשמיע כמ"ש אתם עדי נאם ה'. תשמעו אל מצותי כמ"ש חז"ל המקיים מצוה כאלו הדליק נר לעני הקב"ה. דכ' נר מצוה ותורה אור שבעשיות המצוה מדליק אור תורה בזו המצוה. וז"ש תשמעו אל המצוה אשר אנכי מצוך היום. פי' השגה חדשה שמשיג ושומע בכל יום ישמיע זאת אל המצוה והיא מלה דקיימא בעובדא וכן הוא הסדר בכל יום שמע ואח"כ והי' א"ש שהוא לשמוע ולהשמיע:
 
Section 26
 
תרס"ג
במדרש מטרה של פרקים כו' אימתי אתה נותן לנו שכר המצות בעקב כו'. דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא דהציור שבעוה"ז א"י לקבל שכר המצות רק לעתיד לבוא כמש"כ צור עולמים ב' יצירות עוה"ז בה' ועוה"ב בי'. ולכן בהרשע כתיב לא יאחר כו' אל פניו ישלם לו. פי' בציור שבעוה"ז. אבל לצדיקים שומר הברית והחסד. אשר נשבע מכלל שצריך כריתות ברית ושבועה הוא ענין נסתר מהופך מעוה"ז ולפי שהם דברים רחוקים צריכין לכריתות ברית שכרת הקב"ה לאבות שהם בני עוה"ב. ובאמת ציור שלעתיד תלוי כפי מעשה המצות בעוה"ז כמש"כ היום לעשותם לתקן הציור ע"י רמ"ח ושס"ה. וכמו שאדם מביא אור המצוה בעשי' גשמיות. כן שכרן של מצות שיתהפך אבר הגשמיי אל שורש המצוה שהוא ציור שלעתיד. וגם לעשותם הוא לשון כפי' שהגוף מתנגד אל אור הנשמה וצריכין לכוף הגוף והאברים לשעבדם אל המצות וזה היום. והי' עקב תשמעון דלבסוף ישמח האדם בהמצות שיראה בעין האמת שכרן של מצות וציור הרוחניי שבא ע"י המצוה. והי' לשון שמחה. והנה בשבת הוא מעין עוה"ב ויש בו קצת ציור מעין העתיד. וזה בחי' נשמה יתירה בש"ק שאין דומה מאור פניו של אדם בשבת לכן איתא ביום שמחתכם אלו השבתות שיש בהם שמחה ע"י התגלות הציור דלעתיד כמש"כ והי' עקב תשמעון בשמחה:
בפסוק והי' אם שמוע תשמעו כו' אנכי מצוה אתכם היום הה"ד אשרי א' שומע לי לשקוד על דלתותי הם השערים הנפתחים בכל יום ע"י המצות שכל מצוה היא פתח ושער לעבודת השי"ת. לשקוד ע"ד רמ"ח מ"ע. לשמור מזוזות פתחי שס"ה ל"ת. והי' לשון שמחה כפי השמחה והשתוקקות האדם אל המצות כך זוכה לשמוע ולקיים. והי' א"ש בשמחה. עי"ז תשמעו. וכן איתא ששכר מצוה מצוה פי' הברטנורה הנאת המצוה מצוה. והיינו שע"י הנאה והשמחה מקיים המצוה בשלימות וזה הכנת המצוה לכן תיקנו ברכה קודם המצוה:
 
Section 27
 
תרס"ד
בפסוק ועתה ישראל כו' כ"א ליראה. ואמרו בגמ' אטו יראה מילתא זוטרתא היא אין לגבי משה מילתא זוטרתא. ומקשים שהרי אמר זאת לבנ"י. אך יש בכל איש ישראל חלק וניצוץ מכחו של משה רבינו ע"ה כמ"ש תורה צוה לנו משה מורשה. כמו שהתורה מורשה ויש לכל ישראל חלק בה כן משה מורשה. ובשבת מוריש מרע"ה זאת החלק לבנ"י לכן בשבת אפי' ע"ה אימת שבת עליו כי בשבת הוא מילתא זוטרתא. ואיתא כי הכתרים של הקדמת נעשה לנשמע כולן זכה משה ונטלם ועתיד להחזירם לנו כמ"ש שמעולם על ראשם. ואותו מדרגה שהי' לבנ"י בקבלת התורה ודאי הי' יראה מילתא זוטרתא להם שהרי אמר להם משה אל תיראו. שהיו עתידין לעלות במדרגה למעלה מן היראה. ואותן הכתרים מיוחדים הם לכל בנ"י. והם אצל משה. לכן הוא ראה כי יש להם מדרגות גבוהות אשר היראה להם מילתא זוטרתי. ז"ש לגבי משה מלתא ז' הוא שמדרגות שלהם לגבי משה הוא ראה וידע שהיראה מ"ז להם. ועתה ישראל ועתה לשון תשובה שזה עיקר התשובה לחזור למדרגה הראשונה ואז היראה מילתא זוטרתי היא כנ"ל. וכן ע"י עסק התורה באין לבחי' משה ואז היראה מילתא זוטרתא וכדאיתא ומלבשתו ענוה ויראה להעוסק בתורה לשמה:
והי' עקב תשמעון. זו הבטחה כי לבסוף ישובו בנ"י לשמוע אל דבר ה'. גם רומז עקב תשמעון כי השמיעה יש לה כמה מדרגות כי טעמי ויסודי המצות אין להם סוף והשמיעה הגדולה אשר שמעו בנ"י בהר סיני שורש המצות בסודן. אבל גם בכל דור ודור אפי' השמיעה הקטנה שנק' עקב שאין מבינים כלל רק לקיים מצות ה' בגשמיות אפי' בזו השמיעה. אם היא באמת לש"ש. ג"כ מביא הברכה. ואהבך ה"א. וזה עקב תשמעון כו' ושמר לך אפי' בשמיעה השפלה ישמור לך זכות אבות כיון שנמשכין אחר מעשיהם הטובים והסימן כקטן כגדול תשמעון. עוד ירמוז והי' עקב תשמעון כו' ושמר ה"א לך. כענין שכ' עקב ענוה יראת ה' דרשו חז"ל כי יראת ה' עקב לגבי ענוה. כמו כן מתפרש כאן והי' עקב כו' ושמר לך. פי' כל השכר של המצות הוא עקב לגבי עיקר קיום המצות כענין שאמרו יפה שעה א' בעוה"ז בת' ומעש"ט מכל חיי עולם הבא. בודאי מאחר שזה שכר המצות בודאי הפעולה גדולה ביותר מן השכר. וכן צריך להיות אצל האדם העיקר הרצון נעשות דבר ה' וקיבול השכר יהי' טפל אל המצות. ושוב ראיתי כן בס' קדושת לוי ע"ש:
והי' א"ש תשמעו. בגמ' דרשו חז"ל נתן תתן שלח תשלח אפי' מאה פעמים. כמו כן הכא שמוע תשמעו אפי' מאה פעמים כל הקבלות שמקבלין בנ"י עול תורה ומצות בכל יום ויום מביאין את האדם לדביקות ה' לאהבה את ה"א כי זה תכלית כל המצות כמ"ש רצה הקב"ה לזכות את ישראל הרבה להם תורה ומצות. כי כפי זיכוך האדם כך יוכל להתדבק בה' ולאהבה אותו. הרי אמרו וסרתם ועבדתם משאדם פורש מן התורה הולך ומדבק לע"ז. מכ"ש העוסק בתורה ומצות זוכה להתדבק בה"א חיים. שמוע תשמעו הוא להתורה ולהמצות כי האדם צריך לעבוד ה' בנפש וגוף מלבר ומלגאו. והתורה מתקנת הנפש בפנים. והמצות מתקנים אברי הגוף:
 
ראה
 
 
 
Section 1
 
תרל"א
אא"ז מו"ר ז"ל הגיד פי' ראה אנכי נותן לפניכם. שנקבע בכל איש ישראל שיוכל להבחין ולבחור רק בהברכה. וע"ז מברכין בכל יום נותן לשכוי בינה כו'. וכן במד' שהקב"ה מלמד לנו ובחרת בחיים. וכל מאמר ה' נעשה כן. וניתן הבחירה לישראל במאמר ובחרת כו':
ובמדרש שלא לפסוק בקללות ואל תקוץ לא תעשו קוצין קוצין. כי אין הרצון להיות הקללות. ורק שעי"ז ישוב האדם ועושה מזה ג"כ ברכה. וכן איתא בזוה"ק שיסורין לאדם כשמקבלן באהבה ושב להש"י בחושבו כי ה' עשה עמו חסד בזה שעי"ז יתעורר לשוב. עי"ז עושה אותם יסורין של אהבה. וז"ש נותן לפניכם ב' וקללה שגם הקללה ביד האדם לעשותה ברכה כנ"ל. וז"ש שלא לפסוק ולפרוד שהקללה דבר בפ"ע רק הכל לטוב כנ"ל:
ובמדרש נר מצוה כו' נרך בידי נרי בידך כו'. כי בכל דבר יש נקודה חיות מחי החיים. רק שבעוה"ז נסתר הפנימיות. וזה המבוקש מאיש ישראל לעורר ולגלות הפנימיות שיש בכל דבר ע"י המצות. שבכל מעשה נמצא ממצות הש"י עשה או ל"ת. וע"י המצוה מקרב כל המעשים אליו ית'. וזה נרי בידך כי צריך כל אדם להאיר הנקודה הטמונה וכאלו היא במאסר עד שיגבור האדם להאיר מהחשיכה. ונקודה זו היא הברכה בעצמה אשר תשמעו כשמדבק עצמו בנקודה הנ"ל שבכל דבר אז רואה שזה הברכה. וזה ראה כו' ע"י הביטול לנקודה הנ"ל. וכן בשבת כ' ויברך כי זה היא בחי' שבת להיבטל ולהיכלל לנקודה הנ"ל ושם שורה ברכה. אחז"ל כלי מחזיק ברכה שלום. והיא הנקודה מהש"י שמהוה כל ונק' שלום שהיא שלימות כל הנבראים והיא הברכה:
במדרש כי ירחיב. מתן אדם ירחיב לו כו' הקב"ה מתיר אסורים כו'. פשוט מי שנותן נדבת לבו להש"י זה עצמו מרחיב לו. כי כל המיצר נעשה רק מהסתרת החיצוניות ורק לנסיון. וכשאדם גובר רצונו ומניחו בעבור רצון הש"י. זה עצמו פותח הפנימיות ומבטל ההסתר. וזה ירחיב לו. וכתי' בכל אות נפשך וכבר כתיב ואמרת אוכלה בשר כו'. אך המפ' דקדקו שלא כ' אות גופך רק נפשך עי' בר"מ אלשיך. ובכל אות נפשך הוא כמ"ש ואהבת כו' בכל לבבך כו' נפשך א"כ מאחר שכ' בכל אות נפשך ע"כ הכוונה לשמים. וז"ש כי אם לא יתבטל מפנימיות הדביקות להש"י אף ברצון זה אז יוכל לאכול. ולא שיבטל עי"ז אהבה העיקרית. וז"ש בכל אות נפשך כו'. ואז כשעיקר האהבה נדבקת בו להש"י. זה מתיר האיסור וכח סט"א שיש בכל דבר גשמיות. וז"ש ה' מתיר אסורים כי הוית כל דבר ממנו רק שהנקודה סתומה וצריכין להרחיבה. וזה תלוי בנקודה שבאדם כפי הרחבתה בנפשו. כן מתגלה אליו בכל מקום כנ"ל. וז"ש כי ירחיב כו' גבולך. שתתפשט הנקודה ותתרחב בכל נפש האדם כנ"ל:
כי ירחק כו' המקום כו' ונתת בכסף כו' והלכת כו' בכל אשר תאוה כו'. הכלל כי ע"י הרצון והחשק לדבוק בה' אחד יוכל להתדבק בכ"מ שהוא כי מלכותו בכל משלה. אך שיש ריחוק והסתר ע"י החיצוניות. והעצה הרצון והתשוקה לקרב לה'. והכתוב מבטיחו כי יבא. וכסף לשק נכסוף נכספתי. וצרת פי' להיות נחקק ומצויר היטב בלב שיהי' עיקר החיות בפנימיות לבבו רק להש"י. ובידך הוא הכח ועיקר החיות כו'. ונתת הכסף כו'. פי' שלא לשכוח אהבת ה' ותשוקה הנ"ל אף בכל מעשיו וגם כפשוטו בכל אשר תאוה כו'. בקר צאן יין שכר. יהי' נזכר אהבה העיקרית לה' ואז אל המקום כו'. ואף שלא יוכל לבא בפועל מ"מ מחשבה טובה הקב"ה מצרפה. והשאר אונסא כמאן דעביד. ויוכל להאמין כי נדבק בשורש נפשו אף שאינו בפועל כנ"ל:
בספורנו פי' פשוט בפ' ראה כו'. כי אין לאיש ישראל דרך ממוצע רק לידע אם יקבל עול מ"ש בכל מעשיו למסור נפשו לה' אחד. הברכה. ואם לא כן. הקללה ע"ש. ויש לפרש ג"כ תיבת לפניכם כמ"ש הרב הק' ז"ל מפרשיסחא על פסוק ואלה המשפטים כו' תשים לפניהם. להיות משפטי ה' קודם להוית האדם וחביבים מהויתו ע"ש. כן ג"כ להיות הסתכלות זה בב' הדרכים קודם הוית האדם. וגם כפשוטו קודם כל מעשה להסתכל היטב שיהי' בדרך הטוב לש"ש. ואז יזכה לראות איזה דרך הטוב כמ"ש רמב"ן ז"ל ע"פ הדבר אשר יקשה כו' תקריבון אלי כו' ע"ש בפ' ואתחנן:
אא"ז מו"ר ז"ל הגיד בסעודה ג' של שבת היא בחי' קשה עלי פרידתכם. ויש לאדם להשתוקק שלא ישכח ממנו הארת השבת כל ימי השבוע כו'. ואיתא וינפש וי אבדה נפש. והקשה הרב בע"ש ז"ל כי זה שייך בסוף שבת ולא בההתחלה. ותי' כי ע"י שיודע האדם זה שאחר שבת יסולק ממנו הארת נשמה יתירה יתאמץ ביתר עוז להתדבק בשבת קודש עוד בו נשמתו ע"ש הובאו דבריו בס' זכרון זאת. וי"ל עוד כפשוטו שזה עצמו בחי' שבת שתוך ימי השבוע ג"כ יזכור וישתוקק למה שנאבד ממנו כמ"ש זכור כו' יום השבת כו'. וממילא כפי השתוקקות כל ימות החול. כמו כן מקבל השבת בשמחה. ועיקר הדברים שיש לאדם להשתוקק תמיד לדבוק בשורש החיים שלא להיות נפרד משורש נשמתו בה' אחד. וזה עצמו בחי' שבת ותשובה ששב הכל לראשיתו ושורשו. וזה התשובה בסעודה ג' בשבת ע"י השתוקקות הנ"ל להיות נדבק בשורשו כל ימות החול ג"כ אף שנסתלק ממנו כענין שכ' שימני כחותם. והיא בחי' תפילין בחול כמ"ש בסה"ק:
 
Section 2
 
תרל"ב
ב"ה ראה עירבוב דברים
בברכה כתי' אשר כו' ובק' אם לא תשמעו כי הקללה נעשה ע"י החטא אבל אין לה מקום בל"ז. כי מאתו לא תצא הרעות כו'. ואדרבא הרשות ביד אדם להפוך גם הקללה לברכה וז"ש נותן לפניכם כו' ברכה וק' שגם הקללה ביד האדם כו'. וז"ש ז"ל שהכל בבחירות האדם. כי גם בעוסקו בעוה"ז. אם כל רצונו מגעגע להתדבק בהש"י. עי"ז עצמו יש עלי' לכל הדברים שעוסק בהם. וע"ש זה נקרא רצון מל' ריצה שלא בהדרגה. שע"י הרצון יכולין להפוך הכל אל רצונו לעלות להש"י כנ"ל. וכתי' כי ירחיב ה' וכו' גבולך כו' שזה התרחבות נקודה הפנימיות. שיש בכל איש ישראל נקו' פנימיות להש"י. גם יותר מזה אף בכל דבר כנודע. רק שצריך האדם להרחיב נקודה הנ"ל שתתפשט בכל דבר. והיתר בשר תאוה. היינו שיהי' כח ביד איש ישראל שלא להתדבק בגשמיות אף שאוכל ושותה כמ"ש במד' ה' מתיר אסורים שכל איסור ע"י שמאסר האדם ומתדבק בגשמיות וסט"א. אבל הש"י התיר זה כנ"ל רק שצריך להיות הרצון להש"י. כנראה מלשון הפסוק כי ירחק ממך המקום כו'. שהגם שהתיר בשר תאוה מטעם שא"י להקריב תמיד. מ"מ צריך להיות הקדמת הרצון שהי' מתרצה יותר להעלות להש"י רק ע"י שמרוחק כנ"ל. ובחירת האדם לבד בכלל להיות בוחר במצות ה' ובדרך התורה. רק בכל דבר יש טוב ורע שצריך האדם להיות רצונו לעשות הדבר לש"ש ולהתדבק רק בבחי' הטוב שיש בה. וז"ש במד' שיש דרך שתחילתו קוצים וסופו מישור כו'. שצריך האדם ליישר הדרך שיש בו קוצים ג"כ [אם שאין הפשט כן. ע' פנים לתורה]:
 
Section 3
 
תרל"ג
ראה אנכי נותן כו' היום. פי' שהבחירה ביד האדם לבחור טוב או רע. ואמר אא"ז מו"ר ז"ל שע"ז מברכין הנותן לשכוי בינה כו'. ונראה פי' היום שיש בכל יום בחירה חדשה. כי אחר שחוטא האדם מסתלקת הבחירה מהאדם כמ"ש ז"ל הרשעים ברשות לבם. ומ"מ הקב"ה מחדש בכל יום מ"ב ונותן בחירה חדשה לאדם בכל יום שיוכל להיות טוב מחדש כמ"ש לא יכשל בה ביום שובו כו':
במדרש שמור תשמרון נרך בידי ונרי בידך כו'. דכתיב שמור כו' יום השבת. וקשה מה צריך שבת שמירה. רק כי שבת ניתן לישראל כמ"ש כנס"י יהי' בן זוגך. ואין השבת מתרחק מבנ"י בכל מקומות מושבותיהם. ושבת נותן חיות לכל העולמות כמ"ש ויכלו השמים כו' ויכל כו' פי' שנעשה כלי. כמ"ש ז"ל כלי מחזיק ברכה. ועיקר הברכה שנתמלאו כל צבא שמים וארץ בחיות פנימיות. כי כל הוא מדה כמ"ש וכל בשליש עפר הארץ. בת יכיל. והיינו שבש"ק מתמלאים כל הנבראים מחיות השי"ת שיורד שפע חיות לכל הנבראים כ"א כפי מדתו. והשבת ניתן לב"י. וצריכין להיות נקי לקבל הארת שבת כראוי להיות בטל גוף ונפש האדם אל חיות הפנמיות כנ"ל. ורש"י פי' [*ישעי' ז'] השמר והשקט הוי נח כיין על שמריו ע"ש. כמו היין שאם השמרים במקומם עוד מוסיפין כח להיין. כמו כן גוף האדם בהיותו נכנע ונשפל עד למטה. נותן עוז לחיות אלקי אשר בקרבו. [סיום המאמר חסר והמשכיל יבין כ"ד לאשורו]:
כי ירחיב כו' גבולך ואמרת א' בשר כו'. במד' אגילה ואשמחה בחסדך כו' מדבר ביוסף מבית הסורים כו' למלוך כו'. ובישראל מיצי"מ עד כי ירחיב העמדת במרחב רגלי כו'. כי בנ"י נבראו להאיר לכל הנבראים ונקראים עדים [ולכן איתא שבנ"י מעידין על הקב"ה כי הכל שלו. ובנ"י קנין א' ומעידין זע"ז]. אך כי בנ"י מרוחקין בעצם בריאתם מגשמיות. והי' יצ"מ עצה מנורא עלילה איך שבנ"י יוכלו לקרב הכל אליו. וע"י שהיינו במצרים בצער תוך החומר והשי"ת הוציאנו ביד חזקה. הי' זה עצה שנוכל אח"כ לקרב גם החומר והגשמיות אליו ית'. וזה כי ירחיב שנקודה הפנימיות תתרחב לקרב הכל אל הפנימיות. את גבולך. כי חוקי התורה הם גבולים וגדר שלא יעשה האדם דבר האסור. אך בנ"י צריכין להוסיף גבול בדברים המותרין. וזה סייג לתורה והיא תורה שבע"פ. וכפי מה שיש לאדם גבול וגדר משלו בכח היראה אשר בו יוכל לעשות עניני עוה"ז ג"כ כי הגבול ישמרנו. וז"ש כי ירחיב כו' אוכלה בשר. ובאלשיך מדייק דלא פי' תאוה הגוף רק נפשך. כי בוודאי עיקר הרצון בהיתר בשר תאוה כדי לקרב התאוות אל הש"י ולעבודתו. וכ"ז הי' ע"י יצ"מ. שעי"ז זכו אח"כ להתרחב כמ"ש בכל עצב יהי' מותר. ועוד עתה כל המ"ז שבאין אל האדם דיקא בעת עבודתו להש"י. הוא לטובה שבהתגבר עליהם מתחברין אליו. כדי שיוכל להיות טוב גם בעוסקו בדברים זרים בעניני עוה"ז:
ראה כו' היום. הוא בכל יום ויום כי הקב"ה מחדש בכל יום מ"ב וכשנתחדש הבריאה נמשך ברכה חדשה. ולכן בכל יום יש לבחור א' מהדרכים. וההתחדשות ניתן לבנ"י כדכת' החודש כו' לכם. ובחי' היום היא ההתחדשות אנכי נותן לפניכם כו' וממילא הברכה וקללה נמסר בידכם. וחז"ל דרשו היום סתם על שבת דכתי' בי' ג"פ היום. וי"ל כנ"ל כי התחדשות הבריאה בשבת עלי' לכל הברואים לשורשם והיא בחי' היום כנ"ל. ולכן ויברך אלקים כו' יום השביעי כו'. כלי מחזיק ברכה שלום. והיינו התכללות כל הנבראים להיות מוכנים לקבל חיות מחי החיים. כי הקב"ה חפץ חסד הוא. ומאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאסתכולי באפי'. לכן עשה הקב"ה להיות נמשך החיות מחדש ע"י עבודת האדם לבטל עצמו למקורו כנ"ל. והוא ענין שבת שמתחדש בו חיות כל ימי השבוע ע"י הביטול להשי"ת. וז"ש נותן לפניכם כמ"ש במד' שנמסר הכל ביד האדם. גם פי' לפניכם להיות בטל כל חיי האדם להשי"ת חי החיים. ואז בכחו להמשיך ברכה. ובמד' שמור תשמרון כו' נרך בידי כו' ע"ש. פי' כי האדם צריך לשמור מצות הש"י וממילא נשמר הוא ממנו ית' כי ע"י שמניח צרכיו ועוסק בחפצי שמים עי"ז לא יבא לידי חסרון ח"ו:
כי ירחיב ה' כו' גבולך כו' בכל אות נפשך ת"ב. פרש"י למדך ד"א שלא יתאוה לבשר רק מתוך רחבת ידים ועושר. ובמד' עושה משפט לעשוקים נותן לחם כו' מתיר אסורים כו' ע"ש. דאיתא בס' קטן מבעש"ט ז"ל ע"פ רעבים גם צמאים נעשם בהם תתעטף. שקשה למה עשה הש"י להיות תאוה וחשק למאכלים אלו. וע"כ שיש איזה ניצוץ מנפש האדם באותו מאכל. וז"ש נפשם בהם תתעטף לכך רעבים וצמאים כו' ע"ש. והם דברי אלקם חיים. כי איך יש מזון לנפש אדם באלו הדברים. אם לא הי' [*בהם] שייכות לנפש האדם. עי"ז ע"מ לעשוקים כי הנקודה בדצ"ח הוא בבית אסורים שנעשקה נקודה זו בתוך הדברים הטבעיים ועי"ז שנותן לחם לרעבים עי"ז עולין לבחי' מדבר עד שעולין למקומם [לכן נק' מדבר שהוא סוף העליות ונמצא הוא מנהיג כולם כמ"ש כל שתה תחת רגליו ]. ה' מתיר אסורים כנ"ל. אך זה הוא אחר שכ' ירחיב ה' כו' גבולך. והוא רוח הקדושה שיש בנפש האדם. וי"ל גבולך כי הקב"ה א"ס. ובכל נברא. מכ"ש באדם. נתן הקב"ה נקודה קדושה ויש לה גבול. אך ע"י עבודת האדם יכול להרחיבה בעזר השי"ת. לכן נק' הפנימיות גבול שהוא סוף המדרגות שבאדם. וכן בהמ"ק נק' גבולנו כמ"ש ותטענו בגבולנו שהוא הפנימיות שבכל הארצות. וז"ש כי ירחיב שכשאדם זוכה להרחבת הדעת שבו כמ"ש בזוה"ק ע"פ ויוצר רוח אדם בקרבו שהקב"ה מוסיף כח נשמת האדם בתוכו כשזוכה לעלות ממדרגה למדרגה נפש רוח נשמה כו'. ועי"ז צריך לקרב שאר הנבראים ג"כ. כי כפי התרחבות הנשמה כן צריך להתרחב הכלים. והוא הנפש והגוף להעלות בחי' דצח"מ לרוח חיים שבקרבו:
 
Section 4
 
תרל"ה
במדרש אין מפסיקין בתוכחות ואל תקוץ ל"ת תוכחות קוצין קוצין כו'. דכתיב אנכי נותן כו' היום ברכה וקללה. פי' שבכל יום ניתן לבנ"י בחירה חדשה. א"כ לעולם ביד האדם להפוך הרע לטוב. ואין לדבר סוף. וז"ש אין מפסיקין קוצין קוצין כי אין אחרית וסוף להקללה. כמאמר שקר אין לו רגלים. כי בסוף מתהפך לטוב. והאמת כי אין הרע יורד משמים. אך לכל השפעה מוכרח להיות תערובת מטו"ר וכל שיש התחדשות ברכה נמשך ג"כ אחריו הקללה. וז"ש נותן לפניכם כו'. שהכל ביד האדם. וביאור הענין ואל תקוץ בתוכחתו. היא מדת השתוות. שמשבחין מאוד מדה זו. והיינו לקבל כל המאורעות בשוה כי אם אין האדם משתנה בפגעו בו מדה"ד אין לה קיום להקללה וחולפת ועוברת ממנו. אך ח"ו אם האדם מתפעל יותר מדאי. בזה נוסף קיום וחיזוק להרע. וז"ש אין מפסיקין שלא יפסיק מדביקות ובטחון שיש לו בהקב"ה אף שיעבור עליו מה שיעבור כנ"ל:
ברש"י אבד תאבדון מכאן לעוקר ע"ז שצריך לשרש אחרי'. והוא כלל לכל עקרית מדה ותאוה רעה. לבד הביטול במעשה. צריכין לעקור כל רשימה רעה בלב. והאמת כי לזה צריכין סייעתא דשמיא. ואפשר לכך נאמר מקודם אבד לשון ציווי ואח"כ תאבדון. שע"י הביטול במעשה ומבקשין לעקור השורש. זוכין לסיוע הקב"ה. והיא הבטחה שאח"כ תאבדון. ועיקר הפירוש שצריכין לשרש אחרי' הוא כי תכלית הכוונה בכל דבר צריך להיות לענין הנוגע בשורש למעלה. כי אין הכוונה כדי לתקן עצמו לעלות למדרגה. רק כדי לבער שורש הרע ולתקן שורש הטוב כמאמר שצדיקים מקיימין העולם כו'. וז"ש שצריך לשרש אחרי'. והוא בעזר הבורא ב"ה וב"ש כמ"ש מחה תמחה אתם מלמטה ואני למעלה כו' וז"ש אבד תאבדון כנ"ל:
 
Section 5
 
תרל"ז
במדרש ואל תדברו גבוהות כו'. דכתיב נותן לפניכם היום בו"ק. פי' שבכל עת וזמן יש ב' הדרכים לפני האדם. כמ"ש בספרי משל לזקן שעומד על פרשת דרכים ומזהיר זה הדרך תחילתו קוצים וסופו מישור כו'. נמצא הצדיק ג"כ עומד תמיד באמצעיות ב' הדרכים ימין ושמאל. וז"ש הגדול מחבירו יצרו גדול כו'. ואמרו חכמים לעתיד לבא הקב"ה מביא יצה"ר ושוחטו צדיקים נדמה להם כהר ובוכין איך יכלנו להלחם בו. ורשעים נדמה להם כחוט השערה ובוכין איך לא יכלנו לכבוש חוט שערה כזה. והענין כי לעולם יש רק חוט השערה. והצדיקים שגוברים עליו פוגעין אח"כ בחוט השערה אחרת וכן לעולם עד שמתרבה ונעשה כהר. אבל זה הרשע הנשאר עומד. הרי הוא עומד בחוט השערה אחת. וזה ענין הצדיקים אין להם מנוחה כו'. וז"ש שלא יתגאה האדם בהיותו נתעלה באיזה מדרגה. כי גם שם יש לפניו שני הדרכים כנ"ל. אמנם עי"ז מרויחין הצדיקים הברכה בהיותם מניחין דרך הרע ובוחרים בדרך הטוב. והוא השכר שלעתיד. וכן בש"ק מעין עוה"ב שנק' יום מנוחה. ומנוחה הוא רק אחר היגיעה. וכפי היגיעה בימי המעשה ובעוה"ז. כן המנוחה בש"ק ובעוה"ב. והאמת כי מנוחת הצדיק בשבת היא אות ועדות למנוחתו בעוה"ב. וע"ז הענין אמרו יגעתי ומצאתי. יגעתי בחול ומצאתי בשבת. כי כן יסד המלך שאין השכר בעת המעשה הטובה. אמנם בעבור היגיעה זוכה אח"כ בזמן המנוחה אז תשלומין של היגיעה בזמן המוכן ליגיעה ועבודה בכלל ובפרט:
בפסוק אבד תאבדון כו' ל"ת כן לה' כו'. ויש לפרש דקאי עמ"ש מקודם ואבדתם כו' שמם מן המקום ההוא. אבל סטרא דקדושה נודע כי בכל מקום שיש השראת קדושה נשאר לעולם רשימה. לכן אף שבהמ"ק חרב מ"מ לשכנו תדרשו כמ"ש ציון היא דורש כו' מכלל דבעיא דרישה. עי"ז ובאת שמה. כי ע"י הזכירה שמבקשין בנ"י תמיד בפה ובלב בכל יום תמיד בנין בהמ"ק. עי"ז יתעורר כח הרשימה הנשאר קיים לעולם ויהי' הגאולה עי"ז במהרה בימינו אמן:
 
Section 6
 
תרל"ח
במדרש נרי בידך כו'. וזה אנכי נותן לפניכם כו' בו"ק. פי' שהברכה שהקב"ה מחדש בכ"י מ"ב. והוא ניתן ביד בנ"י. כי הם ראשונים לקבל השפע מהבורא ית'. וכפי מה שהם מוכנים לקבל הטובה כך מתברך הבריאה בכללות. וצריך כל איש ישראל לידע כי כל העולם מתברך בשבילו. וכן ח"ו להיפוך מעוכב השפע ע"י חסרון המקבלים. וז"ש נותן לפניכם היום בכל יום כו'. ונקודה התחדשות היורד משמים בכל יום ע"ז אמרו נרי בידך. וע"ז ניתקן כל ברכות השחר וק"ש ותפלה בכל יום הכנה לקבל הברכה היורד משמים בכל יום כנ"ל. וכתיב לפניכם כי נקודה זו הכללית יורדת לכללות בנ"י כשמתאחדין להיות אחד. לכן ביום השביעי דמתאחדין בי' שורה הברכה והיום הוא שבת כמ"ש במ"א. וז"ש במד' שמור תשמרון כו' כל המצוה כו' ק"ש שבת. שהם מצות כלליות. והוא קיום הבריאה בכלל שע"ז אמרו צדיקים מקיימים העולם שנברא בעשרה מאמרות:
גם פרשנו הפסוק ע"פ מ"ש רש"י אבד ואחר כך תאבדון שצריך לשרש אחרי'. כי כמו שכח הקדושה ועבודת האדם אין לו שיעור. כמו כן זה לעומת זה עשה כו'. וכפי מה שאדם מתחיל לבער הרע שבקרבו נולד לו תמיד מיני התנגדות אל עבודת הבורא באופנים שונים. ובכל עת ניתן לפניו מחדש ב' הדרכים ברכה וקללה. אמנם באמת היא הבטחה ג"כ אבד ואח"כ תאבדון. שבסוף יהיו זוכין לאבד לגמרי כל מיני עבודות זרות אותן האנשים אשר התחילו גם עתה לאבד את היצה"ר. אף כי א"י לגמור עתה הכל. יהיו מקוים לעתיד בעזרת הבורא ית':
בפסוק כי ירחיב כו' תאוה נפשך. ותאות הגוף לא נזכר. לכן התיר הכתוב בכל אות נפשך תאכל כמ"ש במ"א מזה. וראי' לזה אזהרת הדם רק חזק כו'. אם כי אין לנו תאוה לדם כלל. מזה הוכחה שהכתוב מדבר מתאות הנפש. שאין אנו יודעין מזו התאוה עדיין. כי בוודאי לעולם יש ב' הדרכים. וכפי שאדם מתעלה ממדרגה למדרגה. כך נמצא אצלו שם ג"כ מיני תאוות אשר לא טובים המה כמובן:
 
Section 7
 
תרל"ט
במדרש משל לזקן היושב בפרשת דרכים ומזהיר דרך זה תחילתו מישור וסופו קוצים כו' דתורה נמשלה לפרשת דרכים כדאיתא בגמרא סוטה נמשלה התורה באור כו' משל להולך בדרך כו' הגיע לפרשת דרכים ניצול מהכל ע"ש. כי התורה היא חיות הכל. נמצא כל הדרכים שורשם מן התורה. רק שאח"כ מתפשטין הענפים כל כך עד שנעשים אח"כ סיגים. וז"ש תחילתו מישור. כי באמת מאין יש תענוגי עוה"ז רק באמת זה התענוג הוא סוף כח השורש. וכיון שכאן הוא סיומו נתפשט אח"כ לרע וסופו קוצים. אבל דרכים הטובים לוקחים הטוב והישרות לתוכם שמקבלין הארת התורה וסופם מישור. אבל אלו הדרכים מרחקין עצמם מהשורש כנ"ל. ובזה שנתן לנו הבורא ית' התורה. ממילא כל הדרכים לפנינו. נותן לפניכם היום הוא התחדשות שיש בכל יום דכ' מחדש בטובו כו'. וע"י שיש התחדשות נמצא פרשת דרכים בידינו כנ"ל ובמ"א הארכנו:
במדרש אם שמור תשמרון כו' כל המצוה ק"ש שבת כו'. בשם אמו"ז ז"ל ענין אמרם שקולה שבת ציצית ככל המצות. הפי' שכל מצוה יש לה ענין מיוחד. רמ"ח נגד רמ"ח אברים. אבל אלה המצות הם מביאין הארה וקדושה לכל הרמ"ח אברים ע"כ. וז"ש שמור תשמרון שע"י מצות אלו נשמר כל האדם. ולפרש סמיכות המד' לכאן. דכתיב הברכה אשר תשמעו כי השי"ת כן רוצה לברך את בנ"י תמיד אבל כל ברכה צריך שמירה כמ"ש יברכך ה' וישמרך. שצריך להיות שלא יהי' ח"ו נגרר שום רע ע"י הברכה. כמ"ש ושבעת השמרו לכם. ולכן ע"י שמירת המצות. האדם נשמר. ובכחו לקבל הברכות. ולכך הברכה הוא אשר תשמעו:
 
Section 8
 
תר"מ
במדרש שמעו כו' אל תגבהו. אל תגבי' את הטובה מלבוא בעולם. כי הברכה וקללה שניתן ביד בנ"י היא ברכת כל העולם. ובכחן של ישראל להמשיך הברכה לכל העולם. והברכה אשר תשמעו כי כל הברכות הם בתורה. ובמדרש תנחומא לב חכם ישכיל כו' ועל שפתיי יוסיף לקח. כי כפי יגיעת בנ"י בתורה נפתח שורש התורה כמ"ש נותן התורה תמיד. והיא חיות העולם שיכולין בנ"י לעורר בכל יום אשר ע"ז נאמר נותן לפניכם היום כמ"ש מחדש בטובו בכל יום כמ"ש במ"א. ולכן צריך איש הישראלי לשום על לבו אשר הכל מסור בידו ולא יעכב הטובה מלבא בעולם כי בו תלוי. וצריכין להיות תמיד מוכן לשמוע דבר ה' כמ"ש אשר תשמעו. שמיעה היא האזנה להאזין תמיד לקבל דבר ה'. וכפי הבנה לקבל כך נשפע משמים. וכתי' והקללה אם ל"ת כו' אחרי אלהים אחרים כו'. פי' כי לולי שנפלו בנ"י בחטא ע"ז. לא הי' נמצא הקללה בעולם והי' תיקון הכולל:
בפסוק אבד תאבדון. לעוקר ע"ז שצריך לשרש אחרי'. כבר כ' במ"א מזה רק בשביל מה שנתחדש בו. סמיכות הפסוק ל"ת כן לה' אלקיכם ופירש"י שלא יגרמו העוונות לחרבן בהמ"ק. והענין הוא כי אם הי' מקוים כראוי אבד תאבדון. והיו משרשין אחר כל ע"ז לעקור כל שורש ע"ז לא היו באין אח"כ לידי ירידה. ולא הי' חרב בהמ"ק. כי כפי הקיום סור מרע בשלימות. כך יוכל אח"כ להיות ועשה טוב. וכן הוא ללמוד לכל פרט. כי כפי הנהגות הכלל כך הפרט. וכבר כ' פי' לשרש אחרי' לעשות לשם שמים. כמו במצוה. כן בסור מרע צריך להיות הכוונה לעקור שורש הרע למעלה. לשם ה':
 
Section 9
 
תרמ"א
ראה אנכי נותן לפניכם היום בו"ק. היום הוא בכל יום כדאיתא מחדש בטובו בכל יום. רק אחר החטא יש תערובות טו"ר. לכן יורד זה לעומת זה כמ"ש ביום טובה הי' בטוב וביום ר' ראה. וזה שאמר להם מרע"ה כי אם היו נשארים הלוחות ראשונות הי' רק טוב. ועכשיו יש בו"ק. והי' בשוה. ועתה בעונותינו אמרו חז"ל בכל יום קללתו מרובה בו'. אמת כי עכ"ז עיקר ההתחדשות [*יש] (שיש) בכל יום. רק ממילא יש ג"כ שטן והתנגדות להארה היורדת בכל יום. וכן בלב האדם בפרט אחז"ל בכל יום יצרו מתגבר עליו. והיתכן שלא יהי' התגברות הזאת ליצ"ט בכפלים. רק ע"י שניתן כח חדש ורוח טהרה בכל יום לכל איש ישראל המיחלים אליו ית' ממילא כמ"ש ז"ל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו. כן היצה"ר מתגבר בכל יום. לכן צריך כ"א לקבל עמ"ש בכל יום ויום. וכתי' טוב לגבר כו' עול בנעוריו. הפי' לתת ראשית הכח להש"י. והוא כולל ראשית הזמן היינו ימי הנעורים. וגם בכל יום ממש משננער האדם. וכן בכלל ישראל דורות הראשונים האבות ודור המדבר שהקדימו נעשה לנשמע והקבלה שקיבלו עליהם עודנו מקיים אחריתנו בדורות השפלים. ובכח הראשית הזאת הי' להם חיזוק גם אחר החטא כמ"ש במד' תנחומא המשל שנתפשר הרב עם עבד הנאמן ע"ש. וזה שהראה לנו מרע"ה כי נותן לפניהם בו"ק. שהגם שנולד הקללה. עכ"ז יש לנו עוד כח ע"י התורה לבחור בטוב. כמ"ש במד' הטובה יתירה שאמר לנו לבחור בטוב הוא יתרון הכח שיש להיצר טוב. ואיתא כי לא רצה הקב"ה לברוא העולם בא' רק בב' שהיא לשון ברכה ע"ש. והלא התורה התחילה באנכי. היינו שהתורה יש לה תוספות כח להיות יורדת ומסייעה בכל אלה המקומות ולתקן הכל כמ"ש אין עבירה מכבה תורה:
בפרשה של המסית צריך כל אדם להכין עצמו למצוה זו כי הוא ענין נכבד להיות מתפעל האדם להתהפך כרגע לשונא ממש ע"י ההסתה לקיים לא תחמול ולא תכסה. ומכ"ש שזה קאי על היצה"ר וסט"א שהוא המסית ומדיח. ואם נעשה האדם שונא ממש ע"י הסתה. יוכל להרוג אותו. כמ"ש אח"כ כי הרוג תהרגנו ע"י השנאה כנ"ל. הרוג הוא בפרטות מה שמסית לו. ותהרגנו הוא לגמרי שע"י נסיון אחד זוכה להתקדש בכל. ועוד ידך תהי' כו' ויד כל העם באחרונה. פי' כמ"ש כל ישראל ערבים זה בזה. א"כ מכ"ש שמה שגובר א' והורג היצה"ר שבו מזכה לכל ישראל שלא יהי' עוד כח להיצה"ר באותו דבר כמו מקודם. וזה עצמו צריך להוסיף כח לכל עובד ה' במה שיודע שע"י תגבורת שלו יחליש כח היצה"ר נגד כל ישראל כפי הכח של הנסיון:
בפסוק לא תעשון כן לה' אלקיכם פרש"י להקריב בכל מקום ד"א אזהרה לנותץ אבן כו' שלא יגרמו עונות להחריב בהמ"ק כו'. וכל הפי' א' הם כי ע"י בהמ"ק היו בנ"י בשורש האחדות. כי כן צריכין בנ"י להיות כ"ג אחד בהמ"ק א'. ולכך ע"י שעברו והקריבו בבמות. נתפרד האחדות ונהרס החיבור ונחרב בהמ"ק. וכמו כן ע"י שנאת חנם נתפרד האחדות של הנפשות ונחרב הבית. והכל ענין א'. כי זה בכלל לשכנו תדרשו ע"י התכללות באחדות. כיון שע"י שנאת חנם נחרב. כ"ש שע"י אהבת ישראל יהי' נבנה בעזה"י. ושבת מוכן לזה. כמ"ש מו"ז ז"ל דכתי' כי לא באתם ע"ע אל המנוחה כו' הנחלה וש"ק יום מנוחה ונחלה כו'. וביאור הדברים כי בהמ"ק וא"י הביא אחדות לבנ"י ולכן מקודם שלא הי' להם זה האחדות. הבמות מותרין. ובש"ק מתעורר האחדות:
 
Section 10
 
תרמ"ב
במדרש אין מפסיקין בקללות כו' מוסר ה' כו' א"ת כו' הענין דיש כמה מכאובים לרשע. אבל מוסר ה' היא לצדיקים ועמך כולם צדיקים. וע"ז אמר דהע"ה גם כי אלך כו' לא אירא כו' שבטך כו' שידע שהיסורים שלו מה' המה. וז"ש אנכי נותן לפניכם כו' בו"ק לידע שגם העונשין לכלל ישראל מה' המה. והסימן דעמו אנכי בצרה ובכ"מ שגלו שכינה עמהם. ולכן אין מפסיקין שלא להפרישן להיות רצועה לאלקאה רק להפכן ליסורין של אהבה כמ"ש במ"א. והנה זה עצמו הפי' נותן לפניכם כו' בו"ק. כי גם הקללה בידן של ישראל. כי בוודאי אם היו בנ"י מתוקנים כראוי היו מתקנים הכל בבחי' הטוב בלבד. ולא היו צריכין להיות בגלות. וע"י החטא ע"כ צריכין לתקן הקללות וכל אלה הגליות ודרכים המקלקלים כמ"ש חז"ל משחרב בהמ"ק בכל יום קללתו מרובה מחבירו. אבל בוודאי צריכין לידע ולהאמין כי בעזה"י יתוקנו כל אלה המקומות ע"י בנ"י:
הברכה אשר תשמעו ובקללה כ' אם. ע"פ מאמרם ז"ל כי מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה לכן כשמוכנים לשמוע. הברכה חל ומסייע לצאת מכח אל הפועל. והקללה רק כשעוברין במעשה ח"ו:
 
Section 11
 
תרמ"ג
במדרש תנחומא ראה אנכי שבחרתי בטוב האיך אני משונה כו'. דכתי' נותן לפניכם היום בו"ק. היינו שבכל הארה היורדת משמים בכל יום יורד ג"כ איזה התנגדות מסט"א. וזה ענין תערובת טו"ר שנעשה אחר החטא. שאין שום מדרגה שלא יהי' צריך בירור. ולכן מרע"ה שנשאר בכחן של ישראל של קודם החטא. והי' כולו טוב כמ"ש כי טוב הוא. לכן כתי' לפניכם. שכשיורד מבחי' מרע"ה לפרטי בנ"י יש בו תערובות. אך גם זה עצמו התחזקות לבנ"י ע"י שבפעם הראשון הי' כולו טוב. וזה העדות שנשאר כך אצל מרע"ה כלל הדעת של בנ"י. ממילא יכולין גם אנו תוך התערובות להתדבק בטוב ובשורש הראשון. וזה שכ' בברכה אשר תשמעו שזה בוודאי לעולם יש בכלל ישראל. רק הקללה היא בלשון ספק אם לא תשמעו שהיא רק תערובות של שקר שעי"ז צריכין לייגע בכל יום לברר האמת והאוכל מתוך השקר והפסולת:
 
Section 12
 
תרמ"ד
במדרש שמעו כו' אל תגבהו כו'. כי הנה הרשעים אומרים עזב ה' את הארץ. וע"ז נבראו בנ"י להעיד על הקב"ה כי הוא מחדש בכל יום מ"ב. ונותן ברכה בכל יום. והיא התורה שנותנת חיים כו' והארת התורה שמתחדש בכל יום תלוי בבנ"י השומעים. כמ"ש שמעה עמי ואדברה. לכן אחז"ל ב"ק יוצאת מהר חורב כו'. שכביכול הקב"ה משמיע בכל יום ד"ת והוא עלבון שאין כולנו מוכנים לשמוע דבר ה'. וכפי מה שבנ"י מוכנים לשמוע כך מתגלה הארת התורה. ומזה ניתן ברכה לכל הבריאה. וז"ש אשר תשמעו. ולכן אמר שמעו כו' אל תגביהו הטובה מלבוא בעולם. ובאמת השגחת הקב"ה וב"ש בעולם הוא כפי הכנת בנ"י כמ"ש אתם עדי ואני אל. וז"ש ראה אנכי נותן שצריך האיש הישראלי לראות התחדשות שיש בכל יום. והוא תלוי בכם וז"ש לפניכם:
בפסוק לשכנו תדרשו. הוא גם על זמן הזה כאשר חכמים הגידו דבעי דרישה. וכמו שדרשו חז"ל לא תעשון כן שלא יגרמו עונותיכם לבהמ"ק שיחרב. כמו כן ע"י מעש"ט שדורשין השראת השכינה הוי בכלל מצות בנין בהמ"ק. ואבותינו הראשונים מרוב התשוקה שהי' להם זכו להמשיך השכינה למטה. מכ"ש עתה אשר כבר הוציאו הראשונים זאת מכח אל הפועל. בנקל לנו לעורר הראשונות בכח התשוקה:
 
Section 13
 
תרמ"ה
בפסוק בנים אתם לה"א לא תתגודדו. דרשו חז"ל לא תעשו אגודות אגודות כו'. דאיתא במשנה חביבין ישראל שנק' בנים למקום חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום כו'. פי' שצריכין בנ"י לעורר זו המדרגה להיות נק' בנים. כי בוודאי לא על הגופים חל שם בנים. רק בהיותם אגודה אחת וגם במה שנבדלין מחוקות העמים כפי' הפשוט לא תתגודדו. וזה תלוי בזה. ועי"ז יכולין לבא לבחי' בנים. והקב"ה נתן להם דעת להשיג זאת המדרגה. והיא בחי' השבת דכ' ביני ובין בנ"י אות הוא. ולכן מתיחדין בשבת ברזא דא'. ונפרשין מן האומות. ואז חל עליהם שם שמים. והיא בחי' הנשמה יתירה היורדת בשבת. ונק' בנים כידוע שבימי המעשה היא בחי' עבדים ובשבת בחי' בנים. ונק' כנסי' שהוא לשם שמים פי' שיחול על הכנסי' שם השם ב"ה כנ"ל. [וכ' ל"ת ככל אשר אנחנו עושים כו' איש כל הישר כו' כי לא באתם ע"ע אל המנוחה כו' הנחלה כו'. הוא רמז להנ"ל שנק' שבת יום מנוחה במה שנבדלין מהתערובות ומקבלין הנשמה יתירה והיא בחי' נחלה שאין לה הפסק בחי' בנים כנ"ל. ובימי עבודה הוא כ"א כפי כח עצמותו. וזה איש כו' הישר בעיניו. אבל בש"ק הוא הביטול והכל רק בהנהגה עליונה. וזה המנוחה וכן הי' בבהמ"ק תמיד שנק' מנוחה ונחלה ששם היו נבדלין מן האומות ונעשין אגודה א' בבית מקדשו ית' כנ"ל]:
 
Section 14
 
תרמ"ו
בברכה כתי' אשר תשמעו ולהיפוך כ' אם. כי הטוב בבנ"י בעצם. והחטא במקרה. לכן בישראל מחשבה טובה מצרפין ולא לרעה. כי בכלל בוודאי שמעו וקיבלו בנ"י. לכן גם אם כי נפלו אח"כ מזה. יש להם בכל יום בחירה חדשה כמ"ש אנכי נותן לפניכם היום. אנכי מצד קבלת התורה נתחדש לבנ"י בכל יום אלה ב' הדרכים. וכך צריך להיות קבלת מלכות שמים בק"ש בכל יום היינו אשר תשמעו. ולכן אף שנמצא איזה חטא כי גם בצדיק כתי' אין צדיק כו' א"י טוב ולא יחטא. רק שהוא בדרך עראי:
בפסוק עשר תעשר כו' ואכלת לפני ה"א כו' למען תלמד ליראה כו'. אמר אמו"ז ז"ל להוכיח מזה כי אכילת מצוה מביא יראת שמים. וכ"כ באכילת שבת שהיא אכילת מצוה. והענין כי יש תערובות טו"ר במאכל. וצריך בירור. אבל אכילת המעשר א"צ בירור. וכמו כן אכילת שבת לכן מביא יראה כו'. וביאור הדברים כי המזון צריך להיות מזון בנפש כמו בגוף. ורק התערובות מעכב. לכן כשנתברר הטוב מהפסולת. אז עוד המאכל מוסיף קדושה. וכמו כן בש"ק כמ"ש בפרשה הקודמת לא לרעתך נתתי לך השבת כו'. כי בשבת הוא כולו טוב. לכן אתה אוכל כו' ואני נותן לך שכר כו'. וכמו שהמעשר הי' מניח קדושה לכל התבואות כמ"ש מו"ז ז"ל כי התרומה והמעשר מניחין הקדושה בכל השיריים. ונ"ל רמז לזה עשר תעשר שיהי' המעשר דבוק בהשיריים שכל תבואות זרעך יהי' מעושרין. וכמו כן השבת נותן ברכה על כל ימי השבוע. והנה גם בזה"ז יכולין לקבל הארה מדורות הראשונים. שהיו דורות הראשונים המעשר והחלק גבוה שניטל מכל דורות בנ"י. וכ"כ בספרי תלמד ליראה כו' ה"א כל הימים אף בח"ל. ע"ש שנדחקו בפי'. אבל הפשוט כמ"ש שנשאר מדורות הראשונים הארות גם לכל הדורות. ובפרט ע"י המצות שתיקנו חז"ל. תפלות במקום תמידין. וע"י שמשתוקקין לקיים מצות המקדש וכל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב. ובמ"א פרשנו כי ירחק ממך המקום כו' על דורות אלו. ונתת בכסף היינו הרצון והתשוקה. כנ"ל:
 
Section 15
 
תרמ"ז
במדרש מה כ' למעלה שמור תשמרון. מהו כל המצוה זו ק"ש שבת כו' ד"א שמור המצות תשמרון הנפשות ע"ש. פי' זו ק"ש דאחר פ' והי' א"ש כתי' שמור תשמרון כו' כל המצוה הזאת וקאי על פרשת והי' א"ש. ושבת מטעם דשקול נגד כל המצות. אבל ביאור הענין הוא דהמד' מפ' שמור תשמרון שזה עצמו המבוקש מבנ"י להיות שמירת הנפש וגוף תלוי בשמירת המצות. ובוודאי הש"י מסר הבחירה לבני אדם. ומ"מ כ"א כפי מה שמאמין בו ית' ומבקש לצאת מן הבחירה להיות נמסר ביד הבורא ית' בעצמו זוכה לכך ומכ"ש כלל ישראל שזכו למשוך תורה מן השמים. וז"ש אנכי נותן לפניכם כו'. והלא ברכה וקללה נמצא לכל העולם. אך לבנ"י אנכי נותן דייקא שיהי' תלוי הברכה והקללה בשמירת התורה ומצות וזה אנו מקבלים בכל יום על עצמנו בפרשת והי' א"ש כו'. וז"ש שמור תשמרון כו' ד"א זו שבת משום דהשבת ג"כ אות ע"ז שנמשך הברכה מש"ק על ימי המעשה וזה ניתן לבנ"י כי בימי המעשה ההנהגה ע"י הטבע והמלאכים. ולבנ"י ניתן בש"ק הברכה על כל ימי המעשה כנ"ל:
במדרש אל תקוץ בתוכחתו כו' אין מפסיקין בקללות. דכתי' ראה אנכי נותן כו'. פי' שכל הנהגתו ית' עם בנ"י הוא בכח התורת וממילא הכל לטובה. ובתנחומא משל לזקן היושב בפרשת דרכים כו' ע"ש. והיא התורה כדאיתא בסוטה תורה אור הגיע לפרשת דרכים ניצול מכולן ע"ש שפי' בגמ' זה ת"ח דמסיק שמעתתא אליבא דהילכתא ופי' זה כי התורה היא חיות הכל והכל נברא ומתקיים בתורה. ולכן לעולם בכל מקום נמצא דרך התורה. רק שמתפרש מעץ החיים ענפים לכאן ולכאן והכל מהתורה לכן נק' פרשת דרכים וכמ"ש טוב וישר ה' ע"כ יורה חטאים בדרך לכן בערי מקלט הי' כתוב מקלט מקלט כו' וכמו כן התורה אחז"ל שקולטת כמ"ש וזאת התורה ע"ש. והיינו שלעולם התורה מורה דרך איך להטיב מכאן ולהבא אפי' אם כבר יצא מדרך השוה. ודרך הברכה הוא לצדיק גמור. ודרך הקללה אפי' למי שקילקל ולכן כ' אשר תשמעו. כי אפי' הקללה היא אם לא תשמעו והי' העונש כדי להחזירנו למוטב לשמוע כדאיתא במדרש והי' עקב תשמעון שבע"כ נשמע לבסוף. וכתי' את אשר יאהב ה' יוכיח. ולא כתי' אוהב כי בוודאי התוכחה ע"י החטא. אך השי"ת מוכיח מי שיודע שע"י התוכחה יתהפך למוטב ויבא להיות נאהב אח"כ ולכן התוכחה שבא מאתו ית' בכח התורה לא ע"י רצועה בישא. היא לטוב כמ"ש טובת תוכחת מגולה כו'. פי' אפי' בגלות שהאהבה מסותרת והתוכחת מגולה. אעפ"כ אם נשוב לפניו ית' יתהפכו כל העונשין לאהבה. ולכן אין מפסיקין בקללות שצרין לראות לגמור המכוון ולשוב לפניו יתברך על ידי התוכחה ואז מתהפך לברכה כנ"ל:
 
Section 16
 
תרמ"ח
בפסוק לשכנו תדרשו אחז"ל דרוש ע"פ נביא דרוש ותמצא ואח"כ יאמר לך נביא כמ"ש בדהע"ה עד אמצא מקום לה' כו' ע"ש בספרי. דהנה כתי' אשר יבחר ה' ולא גילה להם המקום מיד רק שיהי' בכח דרישת בנ"י כי א"י ובהמ"ק תלוי' בעבודת בנ"י וז"ש חז"ל דבעי' דרישה. וכמו שכ' באאע"ה לך לך כו' אשר אראך ולא גילה לו מיד כמו כן פרטות מקום המקדש היו צריכין בנ"י לדרוש. ומקודם כתי' אבד תאבדון כו' לנקות א"י מכל פסולת ואח"כ לשכנו תדרשו כי הנה במקדש כ' מנוחה ונחלה דכמו דיש בשבת מנוחה שהיא הקדושה המתגלה בזמן ומתעברין מיני' כל חשכות הזמן לכן נק' מנוחה. כמו כן יש בעולם מקום בהמ"ק דהוא מנוחה שסט"א אין לה שליטה בשם. וכמו כן בנפשות רוה"ק נק' מנוחה כמ"ש גבי ברוך ומנוחה לא מצאתי ע"ש. והאדם צריך לדרוש לאותן המקומות והזמנים והנפשות שהקדושה מתגלה בהם וזה לשכנו תדרשו. ובאמת כל זו המצוה שייך בכל אדם שצריכין מקודם לעקור מנפשו כל הסט"א. ואחר כך לשכנו תדרשו. מכ"ש בכלל ישראל לדרוש ולבקש להתחנן להקב"ה שיחזיר לנו הנבואה ורוה"ק ישרה בינינו כימי קדם:
 
Section 17
 
תרמ"ט
במדרש כי ירחיב כו' את גבולך כו'. אגילה ואשמחה כו' ראית את עניי כו' העמדת במרחב רגלי כו'. הענין היא כי כל מה שהקב"ה הביא נסיונות ויסורים על בנ"י הכל לטובה כמ"ש להטיבך באחריתך. ולאשר בנ"י הוכנו ונבראו לברר כבודו ית' בכל העולמות ובכל הגשמיות. לכן הוצרכו מקודם להיות בכור הברזל ובגלות מצרים וכשהוציאנו השי"ת משם הרחיב אותנו. במרחב רגלי. היא דרגא תחתונה שנק' רגלי להיות גם שם התרחבות הדעת. ולכן התיר לנו אח"כ בשר תאוה שניתן לבנ"י כח חירות שלא להיות נאסר ונאטם ע"י הגשמיות. ומה שהי' מקודם אסור התיר להם כמ"ש במד' ה' מתיר אסורים ע"ש. והענין הוא כי הכל תלוי בעבודת האדם שהוא עולם קטן. בפרט איש ישראל. וכמו שיש באדם מקומות שקשה למצוא שם הקדושה כמו כן נמצא ברואים שנאסרו ומטמטמים לב האוכל אותם. וכפי מה שנעשה חירות ותיקון בנפשות בנ"י כן הותר להם אותן המינים. ולכן לעתיד איתא שיהי' מותר החזיר כאשר יהי' תיקון השלם. ולכן כי ירחיב כו' הותר להם בשר תאוה שיוכלו להיות דבוק בקדושה ולא יזיק להם הבשר. ומה"ט ג"כ בשבת שהוא יום מנוחה וחירות מצוה להתענג כי אין התענוגים מזיקין לנפש. וגם זה תלוי כפי היגיעה בימי המעשה. ראית את עניי כו' זה בימי המעשה העמדת במרחב הוא ש"ק. וכמו כן בעוה"ז. העמדת במרחב בעוה"ב. והכל ענין א'. ולכן מזכירין בבהמ"ז יצ"מ על שהוצאתנו כו' שע"י יצ"מ ונעשו בני חורין אין המזון מזיק וממילא יכולין למצוא פנימיות המזון להנפש כמ"ש מזה לעיל בפ' עקב ע"ש:
 
Section 18
 
תרנ"ב
בפסוק עשר תעשר כו' ואכלת לפני ה"א כו' למען תלמד ליראה כו'. כבר כ' בשם מו"ז ז"ל כי יש ללמוד מזה שמאכילת מצוה באין ליראה את ה' וביאר כי המאכל כשהוא מבורר מפסולת מביא יראה. וע"י המעשר שניתן הראשית לשמו ית' נשאר קדושה גם בהשיריים ומתברר. וכמו כן בשבת א"צ בירור עכ"ד ז"ל. ומצאתי שדבר אמת בפיו וכדבריו מפורש במד' תנחומא בפ' זו בזכות שני דברים בנ"י מתחטאין לפני המקום בזכות המעשר דכתי' ושמחת כו' ובזכות שבת דכתי' והתענג על ה'. וכמו כן בגמ' דשבת עשירים שבא"י במה הם זוכין בזכות המעשר. ובח"ל בזכות השבת ע"ש. והענין הוא דהשפע הבאה מלמעלה הוא קודש רק כשמתלבש בדרך הטבע ניתוסף בו פסולת. וזה רמז הפסוק היוצא השדה שנה שנה. ולא כתי' היוצא מן השדה לרמוז כי עיקר הבירור צריכין ע"י שהשפע יוצא אל השדה ומשם אל בני אדם. ולכן המן שהי' לחם מן השמים לא הי' בו פסולת. אבל לחם מן הארץ השפע מתלבש בטבע ובזמן לכן צריך בירור. ורמזו חז"ל כשם שא"א לבר בלי תבן כך א"א לחלום בלי דברים בטלים. ושניהם ענין א' הם כי החלום ג"כ בא ע"י מלאך. ועד שבא אל האדם מתערבין בו דברים בטלים כמ"ש בזוה"ק. וכמו כן הנהגת הטבע הוא ע"י מלאך. ורמז כי ה"ש"ד"ה גי' שד"י כמ"ש חז"ל ע"ש שאמר לעולמו די. והוא שפע הבאה בגבול וצימצום ע"י המלאך. אכן ע"י המעשר זוכין לקבל שפע פנימיות בלי פסולת כמ"ש ובחנוני נא כו' והריקותי לכם ברכה עד בלי די. פי' שלא יהי' בהתלבשות הטבע והצימצום. וכמו כן בשבת ההנהגה ע"י הקב"ה בעצמו למעלה מהטבע והזמן. וזה רמז היום לא תמצאוהו בשדה. וזה שרמזו חז"ל בזכות ב' דברים מתחטאים כו' להיות מתעלין מן הטבע ומקבלין משלחן גבוה בלי תערובת פסולת. וכמו כן בגמ' הנ"ל עשירים במה זוכין דהעשירות צריך בירור דכתי' ברכת ה' כו' תעשיר ולא יוסיף עצב עמה. משמע דבעשירות מתערב פסולת וצריך זכות להיות זך בלי פסולת מסט"א שהוא העצבון. וע"ז אמרו בזכות המעשר ובזכות השבת זוכין לקבל ברכת ה' בלי עצב. וז"ש ויברך א' את יום השביעי פי' שיהי' יום השבת כלי שעל ידו יהי' הברכה בעולם. וכשמקבלין הברכה ע"י השבת הוא בקדושה בלי עצב. וזהו השמח בחלקו פי' למעט חלק הסט"א שהיא העצבון רק כמ"ש והתענג על ה'. וז"ש בזוה"ק יתרו כיון דלא אשתכח בי' מנא מה ברכתא כו' אלא כולהו ברכאין בשביעאה תליין פי' שמפרש הפסוק כנ"ל שהשי"ת נותן הברכה על ידי השבת. ומעין זה הוא בכל המצות שהם לברר ולתקן כל המעשים מתערובת הפסולת כמ"ש ז"ל רצה הקב"ה לזכות את ישראל הרבה להם תו"מ. וז"ש הברכה אשר תשמעו. [מ"ש לעיל פי' והריקותי כו' בלי די מצאתי אח"ז בס' מאור עינים בשם הר' ר' זושא ז"ל ע"ש פ' ואתחנן]:
 
Section 19
 
תרנ"ג
במדרש אל תקוץ בתוכחתו. אין מפסיקין בקללות לא לרעתך נתתי לך ברכות וקללות כו'. כמ"ש במ"א כי העולם נברא בב' לשון ברכה הלואי שיתקיים כמ"ש שם במד'. אבל התורה התחילה בא' אנכי. והוא הדרך שבה יוכל אדם לתקן גם כל מה שקילקל כמ"ש תורת ה' תמימה לכן משיבת נפש. פי' כי הכל מתקיים בכח התורה א"כ לעולם יכולין לתקן עצמו ע"י התורה. ואפי' כשאדם נופל בחטאו ובכ"מ שהוא. מ"מ הלא לעולם יש משפט ע"פ התורה מה לעשות ובזה משיב נפשו. וכמו שמצינו בעזרא כשחטאו בנשים נכריות התחזקו ואמרו יש מקוה לישראל כו' וכתורה יעשה. וז"ש אנכי נותן בחי' התורה שהתחיל בה אנכי. וזה תיקון לברכה וקללה. וז"ש בספרי משל לדרך שתחילתו קוצים וסופו מישור ע"ש. והלא התורה דרכי' דרכי נועם וחלילה שיהי' תחילתה קוצים. אך הרבותא שהתורה יכולה לתקן. אפי' מי שבא לעקמומית. התורה מיישרת דרכיו. כמ"ש בכל דרכיך דעהו פי' עשה כתורה. והוא הדעת. והוא יישר אורחותיך. ולכן כתיב בברכה אשר תשמעו ולא אם תשמעו. לומר שלעולם אפי' שכבר לא שמעת ח"ו מ"מ עתה שמעו ותחי נפשכם. וז"ש בפ' והי' א"ש אחר כל העונשים ושמתם כו' דברי אלה כו' ובזה תוכלו לחזור לברכה. ולכן אין מפסיקין בקללות רק להיות סופו מישור ולטובתך נתתי כמ"ש:
בפסוק בנים אתם כו' ול"ת קרחה ב"ע למת. ובמשנה חביבין ישראל שנק' בנים חיבה יתירה נודעת להם כו' פי' הקב"ה נתן לנו אותות ומצות שעל ידיהם יהי' לנו דביקות בכח הנשמות שמצד זה נקראו בנים. כי כל המצות שנק' אות כמו מילה שבת תפילין כולם הם לעורר הפנימיות וכח הנשמה. וכמ"ש שם לטוטפות בין עיניכם כמו כן כתי' כאן ול"ת קרחה בין עיניכם שלא להתדבק בגשמיות להסתיר הדעת והתקשרות הנשמה. כי כל הגשמיות נק' מת שאין לו קיום. אבל הנשמה היא החיות כמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים כו'. ז"ש ולא תשימו קרחה ב"ע למת. וכמו כן כתי' אח"כ ל"ת כל תועבה כי מאכלות אסורות מטמטמים הלב שלא תוכל הנשמה להתגלות בגוף האדם כנ"ל. וכן איתא בתיקונים בנים מסטרא דנשמתין אפרוחין רוחין ביצים נפשין ע"ש:
 
Section 20
 
תרנ"ד
בפסוק ראה אנכי נותן. אנכי היא התורה. וגם כפשוטו כחו של מרע"ה לפניכם כחן של ישראל. וכתי' מחדש בטובו בכל יום מ"ב. בטובו הוא התורה וגם מרע"ה וישראל. כדאיתא יבא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים. שהברכה בא בכל יום מהקב"ה באמצעיות התורה וישראל ומשה רבינו ע"ה. וז"ש במד' אל תגביהו את הטובה מלבוא לעולם כי הברכה לפניכם היא. וגם זה עצמו הפי' ראה כו' היום. שצריך האדם לראות בכל יום כי הברכה תלוי בשמיעת התורה ומצות:
עוד במדרש אין מפסיקין בקללות משום דכתיב מוסר ה' בני אל תמאס. כי הקב"ה נתן כל הנהגות בנ"י ע"פ התורה. ולכן מקבלין בנ"י הברכה וגם הקללה ע"פ התורה. ואין עונש איש ישראל כמו עונש הרשעים אבל גם הוא תורה ולכן נק' מוסר ה'. וכמו בקבלת הטובה אין השפע בא לבנ"י ע"י אמצעיים רק מהקב"ה בעצמו וזה אות השבת כמ"ש במ"א. כמו כן העונשין של בנ"י לא נמסרו לשליח. וז"ש אנכי נותן אנכי היא התורה וכ"כ עמו אנכי בצרה. וע"ז כתי' אוהבו שחרו מוסר. שגם המוסר יש בו אור ושחר. היפוך מ"ש חושך שבטו שונא בנו. וע"ז אמר דהע"ה שבטך ומשענתך המה ינחמוני. וכל העונשים של בנ"י להעביר ליכלוך העונות כדאי' בזוה"ק שלח ה' ממית כו' וכי שמא דא ממית רק שהוא ממית הסט"א וחשכות הגוף להאיר הנשמה ע"ש. וזה ג"כ פי' הכ' ראה אנכי נותן כו'. פי' שיכולין לקבל התורה דרך הברכה כשזוכין לכך. ואם לאו יצטרכו לקבל התורה ע"י העונשין ח"ו. ולכן אין מפסיקין בקללות כי סופם לבא לידי ברכה כי הוא מוסר ה' וכמ"ש אשר יאהב ה' יוכיח פי' בעצמו:
בפסוק בנים אתם לה"א. ופליגי בברייתא ר"מ אומר אם נוהגין מנהג בנים ור"י אומר ב"כ וב"כ קרוין בנים כדאיתא בקדושין ל"ו. ויש להקשות האיך אפשר הבן להתחלף הלא זה החילוק בין בן לעבד כדאיתא בזוה"ק עבד אי לא יפלח כדחזי יעביר לי'. אבל ברא או יקטלוני' או יעבד רעותי' ואיך יוכל להשתנות מעבד לבן. אבל התירוץ הוא כמ"ש במ"א כי בוודאי בנים קאי על הנשמה ולא על הגוף שבא מט"ס. וכפי זיכוך הגוף זוכין להארת הנשמה. ונק' בנים. וז"ש אם אתה נוהג מנהג בנים שנמשך הגוף אחר כח הנשמה. חל על הגוף גם הארת הנשמה. ואם לאו מסתלק הארת הנשמה ח"ו. ובשבת שהוא יומא דנשמתא נק' בנ"י בנים לעולם:
בפסוק עשר תעשר כו' ואכלת לפני ה"א כו' למען תלמד ליראה כו'. מו"ז ז"ל אמר ללמוד מכאן דאכילה בקדושה לפני ה' מתקן האדם להיות ירא שמים. וכמו כן סעודת שבת שנקרא סעודתא דמהימנותא לפי שמתקן הגוף להיות נמשך אחר הקדושה ודפח"ח. וז"ש במד' רעה אמונה על הפרשת המעשרות וגם תורתך בתוך מעי ע"ש. כי המעשרות הי' מתקן המאכל וניזון האדם בקדושה. לכן נסמך עשר תעשר למאכלות אסורות שמקודם. וזה רמז המעשר דאיתא עוה"ז נברא בה' ועוה"ב בי'. וכבר כתבנו במ"א כי זה האותות שנתן הקב"ה בבנ"י אות המילה ביו"ד לרמוז שהם בני עוה"ב. ולפי שא"י בעוה"ז להתקדש לגמרי כמו בעוה"ב נתן לנו מצות לאחוז בהם בדרך הקודש. וכן שבת שהיא מעין עוה"ב. ובזוה"ק דיש לכל איש ישראל אות ברית מילה ושבת. מילה ותפילין והם ב' יודין משם הוי' ושם אדנות. והם תיקון ברית הלשון והמעור. ולכן כתי' עשר תעשר לרמוז על ב' הבריתות שניתקנו בכח המעשרות. ולכן הי' מצות וידוי אחר המעשרות כדכתי' בפ' כי תכלה לעשר כו' ואמרת לפני ה' כו' ביערתי כו'. שנפתח פיו של איש ישראל. וזה שרמזו במד' תנחומא שאמר איוב אם לא הפרשתי מעשרות תמו דברי איוב שלא אוכל להתוודות ע"ש. וכמו כן ניתקן ברית המעור שנתראו לפני ה' ג"ע בשנה כדכתי' יראה כל זכורך. ומעין זה יש בשבת כמ"ש במד' תנחומא בב' דברים מתחטאין בנ"י לפני המקום בזכות שבת ומעשרות ע"ש:
 
Section 21
 
תרנ"ו
את הברכה אשר תשמעו. השמיעה היא כלי מחזיק ברכה דאיתא חרשו נותן לו דמי כולו א"כ השמיעה היא שלימות האדם. והענין הוא כי עוה"ז אינו בשלימות. והאדם שהוא תכלית הבריאה הוא נברא רק לשמוע דבר ה'. וזה השלימות שלו שהוא כלי מוכן לכבודו ית"ש. וכפי הכנה שלו לשמוע מצות הבורא זה השלימות. ובזה זוכה לקבל הברכות. ולכן השבת כ' בו ויברך כו' יום השביעי. כי בכל מ"ב הי' איזה בריאה וכשנגמר כל הבריאה אז האדם מוכן לקבל מצות ה' וזה השבת. וכן נאמר היום אם בקולו תשמעו היינו שבת שנק' היום. ולכן כל המלאכות בו בטלים. ושבת יעשה כולו תורה. והתורה ניתנה בשבת שהוא היום שמוכן האדם לשמוע ולקבל דברי תורה לכן בו הברכה. וקודם החטא שהקדימו בנ"י נעשה לנשמע היו מוכנים לקבל הברכה גם בבחי' המעשה. ועתה הכל רק בכח השמיעה. לכן כתיב אשר תשמעו:
בפסוק כי ירחיב כו' תאוה נפשך לאכול בשר בכל אות נפשך תאכל בשר. ורש"י כ' למדך ד"א שלא לאכול בשר רק מתוך רחבת ידים ועושר. דכל מה שכופל הפסוק בכל אות נפשך בכל אות נפשך וכי התיר הכ' למלאות התאוה. אכן אין ריבוי אחר ריבוי בתורה אלא למעט. כי באמת כל תאוה יש לה שורש בנפש אך תאות הגוף מכסה על תאות הנפש שלא יהי' ניכר העיקר. ואיתא בשם הבעש"ט בפסוק רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף ופי' למה ברא הקב"ה להיות לאדם רעבון וצמאון לאלה הדברים רק שיש בהם ניצוצות השייכים אל הנפש כו'. וזה פ' נפשם בהם תתעטף כי עיקר רצון הנפש מעוטף ומכוסה ומלובש ברעבון וצמאון של הגוף. ולכן לעתיד כתי' לא רעב ללחם ולא צמא למים כ"א לשמוע כו' דברי ה'. כי יתגלה רעבון וצמאון העיקר הגנוז ולכן יתבטל רעבון וצמאון הגשמיי. כי הנה האלקים עשה האדם ישר. והגם כי יש גם ליצה"ר חלק באדם שאור שבעיסה. מ"מ אם האדם בר דעת ואינו נשתנה ומקבל כל בחי' שבו את שלו. ממילא משהו הבא אל הגוף ויצה"ר בטל וטפל אל הנפש. וזה עצמו הפי' בכל אות נפשך דייקא להיות התאוה בנפש וגוף. ולא יבטל הגוף תשוקת הנפש. ובזה עצמו מתמעט תאות הגוף. אבל כשגובר תאות הגוף הרי אינו בכל אות נפשך. וזהו הריבוי אחר ריבוי למעט תאות הגוף כנ"ל. ובאמת אין זוכין לזה רק כי ירחיב ה' כו' גבולך וכמ"ש במד' העמדת במרחב רגלי ולכן אחז"ל אין ע"ה רשאי לאכול בשר. דאין לך בן חורין אלא העוסק בתורה ואז יש לו חירות שאין הנפש מתאסר בתאות הגוף. וזה נק' רחבת ידים ועושר. כי אין עני אלא מתורה ומצות. ופי' רחבת ידים כדאיתא בזוה"ק בפסוק אשר תמצא ידך לעשות בכחך פי' בכח הנשמה ע"ש. כי יד הוא הכח להיות הנשמה ונפש שולטת באדם. לכן בשבת שנק' רחובות ובו יש כח הנשמה יתירה מצוה לאכול בשר ולשתות יין. ובס' זאת זכרון פי' ע"ד רמז כצבי וכאיל תאכלנו כי הצבי ישן בעין א' ועין א' מביט תמיד לאחוריו. כן בשעת אכילה צריכין שלא לשכוח תורת ה' ולזכור בכל פעם עבודת ה' ע"ש:
בפסוק בנים אתם כו' עם קדוש אתה כו' ובך בחר. והם ג' בחי' כי האדם כולל כל העולמות. והנשמות נק' בנים אבל נשתלחו בעולמות התחתונים ונתלבשו במלבושים שונים. ועם קדוש אתה היא מדרגה למטה מבחי' בנים. ואעפ"כ היא בחי' עליונה שאין שם מגע נכרי והם קדושים ומובדלים. אבל בך בחר ה' היא עולם שלמטה שאנחנו בין האומות ולכן צריכין בחירה ע"ז כמ"ש בחרתנו מכל העמים. ואמר לא תתגודדו דרשו חז"ל ל"ת אגודות אגודות. כי כשמתאחדין כאחד זוכין לבחי' בנים ולכן בש"ק דמתאחדין בי' זוכין לבחי' נשמה יתירה ונק' בנים:
 
Section 22
 
תרנ"ז
במדרש מוסר ה' בני אל תמאס. דכתי' מקודם כאשר ייסר איש את בנו ה"א מיסרך. כי כל היסורים העוברים על בנ"י הכל לטובה להיטיבך באחריתך. וכמו שהיו יסורי המדבר הכנה לא"י כמו כן כל יסורי הגלות. ז"ש אנכי נותן לפניכם כי גם הקללות הם בכח התורה שנק' טוב והם לטובה. וע"ז רמזו בספרי שיש דרך שתחילתו קוצים וסופו מישור. כי בוודאי הברכה הוא כולו מישור כמ"ש ברכת ה' כו' ולא יוסיף עצב עמה. רק אפי' הקללות הם סופן מישור כמ"ש מה דעבדין מן שמי' לטב. מן שמים הוא הבא בכח התורה. ולכן אין מפסיקין בקללות. א"ת קוצין. שלא להפרידן מן כח האחדות שהם מוסר ה' בכח התורה כנ"ל:
ובמדרש תנחומא משל למלך שקנה לו עבד והתנה אם אתה עושה רצוני כו' מאכילך ומשקך ואם א"א עושה רצוני כו' מיסרך עשה העבד יותר ממה שהתנה ואח"כ סרח והתפשר עמו ע"ש. הנמשל הוא כי הברכות והקללות הם אשר תשמעו ואם לא תשמעו. אבל בנ"י הקדימו נעשה לנשמע. וזה יותר ממה שהתנה. ובאמת קודם החטא היו בנ"י למעלה מאלו שתי הדרכים. לכן אחר החטא הוכיחן מרע"ה אנכי נותן לפניכם בו"ק. כי מקודם היו למעלה מכל זה כי נעשה קודם השמיעה הוא בחי' בנים שנמשכו אחר מעשה אביהן מעצמן בלי שום ציווי. וכן יהי' לעתיד כמ"ש שם במדרש בעוה"ז נתתי לכם ברכה וקללה ולעתיד כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה' הוא בחי' בנים כנ"ל:
והנה כתי' הברכה אשר תשמעו ואמו"ז ז"ל אמר כי בשבת דכתי' ויברך כו' את יום השביעי בוודאי הוא שהש"ק מוכן לבנ"י לשמוע דבר ה' לכן הוא מבורך כו'. והענין הוא כמ"ש בזוה"ק כיון דלא אשתכח בי' מנא מה ברכתא אשתכח בי' אלא כולא ברכאין בשביעאה תלי'. פי' שבשבת הוא מקור הברכות למעלה מהתפשטות הברכות בגשמיות. וכן פי' הברכה אשר תשמעו שהוא שורש הברכות התורה שנק' ראשית שכל העולם נברא ומתקיים בכח התורה. וכשבנ"י שומעין התורה ומצות הם מקבלין עיקר הברכה. ולא זו הברכה רק גם הקללות אם לא תשמעו גם זה בכח התורה דכתי' כאשר ירד הגשם כו' כן כו' דברי אשר יצא מפי לא ישוב כו' עשה כו' אשר חפצתי כו'. כן התורה ומצות שנתן לנו הקב"ה בע"כ יעשו את רצון הבורא ית' אם תשמעו יהי' בטובתן וא"ל יהי' שלא בטובתן והכל כדי לגמור רצונו ית' וזה אנכי נותן לפניכם היום. ע"י נתינת התורה ממילא יהיו ברכות וקללות. ולבסוף יתקרבו בנ"י ויקיימו מצות ה' כמ"ש עשה כו' אשר חפצתי והצליח א' שלחתיו:
 
Section 23
 
תרנ"ח
הברכה אשר תשמעו. ולא כ' אם תשמעו. ובמדרש שמור תשמרון נרי בידך ונרך בידי אם אתה משמר נרי אני משמר נרך. והנה שמור תשמרון היא ציווי כי שכר מצוה מצוה פי' הקב"ה רוצה זה השכר שבא ע"י המצוה והוא בעצמו תכלית המצוה כי זה רצון המלך. וכן איתא במד' כל המצות לצרף את בנ"י. וכמ"ש רצה הקב"ה לזכות א"י הרבה להם תו"מ. כי מה איכפת להקב"ה שוחט מן העורף או מן הצואר. אבל כל מה שברא הקב"ה הכל להיטיב ונתן לנו המצות כדי שעי"ז נהי' כלים לקבל הטובה והברכה. נמצא כי זה עיקר מצות המלך. וכן בספרי איתא לפי שנאמר החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ואמרו בנ"י הואיל ויש לפנינו ב' דרכים בדרך שנרצה נלך ת"ל ובחרת בחיים למען תחי' כו'. פי' כי רצונו ית' הוא זה למען תחי'. ואין כוונת הפסוק לעשות ע"מ לקבל פרס. רק המכוון מאתו למען תחי'. ובאמת הברכה אשר תשמעו שע"י קיום המצות בעוה"ז נזכה לשמוע מצות ה' מפיו של הקב"ה לעתיד לבא. כדאיתא במד' שמוע בעוה"ז תשמע לעתיד לבא. וזה עיקר השכר מהלכים בין העומדים כנ"ל:
 
Section 24
 
תרנ"ט
במדרש אין מפסיקין בקללות מוסר ה' כו' אל תמאס לא לרעתך נתתי לפניכם ברכות וקללות אלא להודיעך איזה דרך טובה. דכתי' אשרי הגבר אשר תיסרנו י' ומתורתך תלמדנו. שהיסורים לבנ"י הם עצמם תורה ולימוד ואחז"ל יסורים שאין בהם ביטול תורה ותפלה הם יסורים של אהבה. היינו שימצא האדם תורה ולימוד מתוך היסורים וגם לבא לתפלה בכח היסורים. אנכי נותן לפניכם אנכי הוא התורה וכל העוסק בתורה לשמה אורייתא מודיעת לי' חובא. וכן הוא בכלל בנ"י. כי הרשעים טח מראות עיניהם. ואין יכולין לראות האמת. ובנ"י התורה מאיר עיניהם ומגלה להם דרך הטוב ודרך הרע לידע ליזהר מהם. וצריך איש ישראל להיות שמח ביסורים שבאין בכח התורה. ובאמת כפי עסק התורה כך רואה האדם בכל יום התנהגות הבורא ית' שמו עמו בפרט. ובכל חטא נענש מיד ומבין לתקן מעשיו:
בפסוק העניק תעניק לו כו' וזכרת כי עבד היית כו'. איתא במדרשים ומה רשעים שנמכרו בגנבתם אמר הקב"ה העניק תעניק צדיקים שעושין רצונו של מקום עאכו"כ שיפרע להם הקב"ה שכר טוב. כי זאת משפט התורה כאשר משלים עבודתו צריכין להעניקו ומכ"ש כשמשלים האדם שליחותו בעוה"ז יש לו הענקה. ויש פלוגתא בגמ' חד אמר אם נתברך הבית בגללו מעניקין לו וח"א אפי' לא נתברך. ומסתמא הם ב' מיני הענקה למי שנתברך ולמי שלא נתברך אעפ"כ כל אדם עושה שליחות הבורא ית' שמו בעולם. והגם כי היגיעה בעוה"ז השפל בא ע"י חטא הראשון שמקום אדה"ר הי' בג"ע. ומ"מ הרי אפי' מי שנמכר בגניבתו יש לו הענקה. והנה שבת הוא מעין עוה"ב ולכן יש בו בחי' הענקה לבנ"י והוא בחי' הנשמה יתירה לכל א' כפי עבודתו בימי המעשה. וכמו שזכו בנ"י אחר העבודה במצרים לקבלת התורה שהיא ג"כ הענקה כמו כן בכל גלות הגם שבא ע"י החטאים מ"מ דין הענקה להם:
 
Section 25
 
תרס"א
בפסוק למען תלמד ליראה את ה'. כבר כתבתי בשם מו"ז ז"ל כי כמו כן מסעודת שבת בא יראת ה' כו'. והענין הוא דפעם א' כתיב עבדו את ה' בשמחה ופ"א כתיב עבדו את ה' ביראה ובזוה"ק כאן כד ישראל שראן בארעא דישראל כו'. דכתי' כמה פעמים ושמחתם לפני ה' אלקיכם דאיתא שמחתי מתוך יראתי ויראתי מתוך שמחתי. ובחוץ לארץ העיקר היראה. ומכח היראה זוכין לשמחה. ובא"י העיקר השמחה. ומתוך השמחה זוכין ליראה. וכן הוא בימי המעשה שמחתי מתוך יראתי ובש"ק שנק' יום שמחה כמ"ש ז"ל וביום שמחתכם אלו השבתות אז יראתי מתוך שמחתי. ובאמת עיקר השמחה בהתגלות כח הנשמה. ובש"ק דיש נשמה יתירה יומא דנשמתין הוא השמחה כמ"ש שמחתני כו' בפעלך במעשי ידיך ארנן זהו הנשמות מעשה ידיו של הקב"ה כמ"ש ונשמות אני עשיתי. וכמו כן בא"י ובמקדש זכו להארת הנשמה כמ"ש נותן נשמה לעם עלי'. עבודת השמחה מצד הנשמה ומצד הגוף היראה. וזה יגיעת בשר להכניע הגוף שלא לבא לידי חטא כמ"ש בשר שלא נתייגע ביראה כו'. ובהכנעת הגוף זוכין להארת הנשמה גם בימי המעשה. ובשבת ומקדש שזוכין אל היראה מתוך השמחה הוא יראה גדולה מזו בחי' יראת הרוממות. וע"ז כת' למען תלמד ליראה כו':
ונסמך פרשת עשר תעשר לפרשת מאכלות אסורות דכמו שבאותן המינים טמאים מתטמטם נפש האוכלם ולכן נק' מאכלות אסורות שנאסר בהם הנפש וגם כח החיות שבו וניצוץ הק' נאסר בהם וא"י להתגלות. כמו כן יש אכילה דקדושה שהיא בחי' חירות ומתרחב נפש האוכלם וכתי' בהם ואכלת לפני ה"א וכן הוא בעונג שבת. ואיתא במשנה שלשה שאכלו על שלחן א' ואמרו עליו ד"ת כאלו אכלו משלחנו של מקום שנאמר זה השלחן אשר לפני ה'. כי באמת מלא כל הארץ כבודו והכל ברא ע"י התורה כדאיתא בשביל התורה שנק' ראשית א"כ צריך להיות בכל מקום תורה. וכן הוא האמת רק שהטבע מסתיר האמת. וע"י העסק בתורה שנק' חירות נגלה הפנימיות והוא השלחן אשר לפני ה'. וזה מצד כח בנ"י שנק' בני חורין וניתן להם התורה. וכמו כן בהסתר הזמן השבת מביא חירות. וכמו כן בבחי' עולם א"י ובהמ"ק הביאו חירות שזה עיקר החירות להסיר הסתרת הטבע ושיתגלה הפנימיות:
בפסוק בנים אתם כו' עם קדוש אתה כו' ובך בחר ה'. והם ג'. בחי' בבנ"י. והוא כמ"ש קוב"ה ואורייתא וישראל כולהו חד. בנים אתם מצד חלק ה' עמו והיא נשמת אלקי ממעל מצד זה נק' בנים. עם קדוש אתה הוא מצד קדושת התורה ומצותי' שמביאין קדושה ופרישות לאיש ישראל להיות נבדלים במאכלם ובכל מעשיהם מכל האומות. ובך בחר ה' הוא בחי' עצם נפשות בנ"י שהם מוכנים לעבודת הבורא ית' לכן בחר ה' בהם וג' בחי' אלו הם נשמה ורוח ונפש:
 
Section 26
 
תרס"ב
ושמחתם שם לפני ה"א. כבר כתבנו כי עיקר השמחה בהארת הנשמה דעיקר השמחה בג"ע שהשמחה במעונו. ולכן בש"ק שבא נשמה יתירה מג"ע הוא זמן שמחה וכמו כן כשבא אדם לבהמ"ק קיבל נשמה יתירה. ושלש פעמים יראה לקבל נפש רוח נשמה. לכן בסוכות והיית אך שמח כל השמחה בשלימות. וכפי כח הנשמה כך נחלש הגוף. וזה היראה שחל על הגוף. וב' בחי' אלו השמחה והיראה הם בחי' זכור ושמור בשבת. זכור במוחא בחי' מ"ע נר מצוה להאיר הנשמה ושמור מצות ל"ת להכניע הגוף. וקודם החטא הי' האדם בג"ע שגם הגוף הי' מעשה ידיו של הקב"ה ואחר החטא הכל בכח הנשמה בלבד:
 
Section 27
 
תרס"ד
בפסוק בנים אתם כו' ול"ת קרחה ב"ע למת. בזוהר הק' (ויחי ושלח) דנשמתא אשתלח לעלמא דא כמו בן המלך דשדר לי' לכפר למילף אורחי' דהיכלא דמלכא כיון דאיתרבי שדר בגיני' למיתי להיכלא דמלכא. אינון בני כפר בכאין. חד פקח הוי תמן אמר מה לכו למבכי וכי לאו בן מלכא הוא כו' כך משה פקח הוי אמר בנים אתם כו' ע"ש ויחי רמ"ה ע"ב ושלח קנ"ט ב'. וזהו צריך כל איש ישראל לידע ולזכור תמיד כי נשתלח רק בעוה"ז ללמוד דרך המלכות. כי באמת הנשמות בנים. ובעוה"ז שנתלבש בגוף הוא בחי' עבדים אבל כל רצונו ומחשבתו צריך להיות לחזור למקומו. כמ"ש בזוה"ק ע"פ החכם עיניו בראשו כי לכן עשה הקב"ה בחכמה עינים בראש להסתכל תמיד אל השורש. היפך מכסיל בחושך הולך שכל רצונו ומחשבתו בעלמא דחשוכא. וע"ז כתיב והיו לטוטפת בין עיניכם. וזה הרמז ולא תשימו קרחה ב"ע למת. כי כל עניני הגוף שנק' מת שעומד למות. כל אלה הדברים לא יערבבו את האדם מעיקר התכלית שנשתלח מעולם העליון. ובאמת אם המיתה עצמה אינה מעצבת את האדם שיודע שכל עוה"ז רק לבוא לשלימות שיחזור לעולם העליון מתוקן. ממילא כל דאגות ויסורים שבעוה"ז אין מערבבין אותו ולא יפסקו ויעשו קרחה בין עיניכם שהוא הסתכלות המוח שבראש. ועכ"פ צריך אדם לראות כשמניח באמת התפילין שהוא זכרון והארת הנשמה לא יסיח דעתו מצד הגוף. וכמו כן בשבת קודש שא"צ תפילין שהוא עצמו אות ומאיר בו הארת הנשמה לא יסיח דעתו. וזה בחי' זכור ושמור. לזכור השורש הנ"ל ולשמור שלא להרהר במלאכת עוה"ז כמ"ש בס' הבהיר שמור מן ההירהור. וכן כשעומד בתפלה כמו שרמזו חז"ל אפי' נחש כרוך על עקבו שהיא בחי' המיתה לא יפסיק:
 
שופטים
 
 
 
Section 1
 
תרל"א
ב"ה שופטים . לא נרשם כסדר. ובקיצור.
אא"ז מו"ר ז"ל פ' פ' שופטים כו' אשר ה"א נותן כו'. שידע כל אדם כי כל מה שנפתח לו מעט שער כ"א לפום שיעורין דליבי' הכל אשר ה' נותן כו' ע"ש. וגם הפי' כפשוטו להיות שופט ושוטר משגיח על כל הרגשה מפתיחת הרצון והחשק שבלב. שזה נק' שער ופתח בפנימיות האדם יהי' רק לה' בלבד. ושלא להיות ברגילות תוך הטבע רק בישוב הדעת. והאמת כי כפי הישוב הדעת והידיעה שהוא רק ממנו ית'. כמו כן זוכה להיות נפתח לו השער. כמ"ש אזמר בשבחין למיעל גו פתחין כי השבח להש"י מסיר ההסתר מחיצוניות וזה ענין פסוקי דזמרה קודם התפלה לגרש הסט"א:
צדק צדק תרדוף. שאין חקר וסוף לבחי' צדק ואמת. כי ה' אלקים אמת. ולכך לעולם יש להוסיף ולהעמיק שיהי' אמת לאמיתו. כי אינו אמת עד שנעשה כל האדם אחד מיוחד לעבודתו ית' ואמת מראש עד סוף אותיות התורה. בשם הרב הק' מפרשיסחא היהודי ז"ל להיות רדיפת הצדק. בצדק לא בשקר. ודפח"ח:
שמע ישראל כו' ברש"י אפי' אין בכם רק זכות שמע ישראל כו'. פי' להיות היחוד נקבע בהם שהכל רק מחיות השי"ת שזה פי' ה' א' ממילא אין שום ברי' יכול להתנגד להאמת וכל הכוחות מסט"א רק מחסרון אמונה. וידיעה זו בישראל. וזה עצמו יצ"מ ג"כ. שהראה הש"י לבנ"י שגם כח הסתר הגלות רק ממנו. וכמו שכתוב כחצות כו' אני יוצא כו' מצרים. אנא מתגלי. כמ"ש במקום אחר. וכ"כ אם תקום כו' מלחמה בזאת אני בוטח. ובזאת היא מ"ש להיות שאין שום דבר קיים רק בחיות השי"ת. והנקודה המנהגת הכל ממנו ית' הוא הנק' זאת כדפי' אא"ז מו"ר ז"ל:
אא"ז מו"ר ז"ל דקדק עמ"ש הירא מעבירות שבידו. כי הסימן שנמחל לו בשאינו ירא ובטוח לבו בה'. כי כפי הסתלקות החטא מתקרב להשי"ת ע"כ. ולכאורה הוא מדה טובה להיות ירא מהחטא. אך מי שיש בו יראה כראוי א"י לצייר בלבו החטא כלל. אף שכבר חטא. וכ"כ בשרה ותכחש כו' כי יראה. והלא ידעה כי בפני ה' מדברת רק כנ"ל. וזה תשובה שלימה שאינו משיג החטא שנעשה איש אחר כנ"ל. והסח בין תפלה כו' חוזר מעורכי מלחמה ופי' רק היסח הדעת. ומ"מ אם ירא מזה לא הי' נכנס למלחמה כנ"ל:
בכל מקום שאומרים שהוא עת רצון כמו באלול ובס"ג בשבת. הגם כי בהש"י לא שייך זמן. ע"כ הפי' שהוא עת רצון באדם שיוכל לקרב עצמו ולדבק בהקב"ה ברצון אמת בפנימיות הלב. כי הקב"ה מלא רצון. ורק מי שזוכה יוכל להתקרב אליו. כי כמים הפנים כו'. וכפי התעוררות רחמים בלב על עצמו. איך שיש בו נקודה קדושה מהקדוש ברוך הוא ונטבע בחומר וגשמיות וכפי התעוררות בלבו ככה מתעורר עליו רחמים רבים בשמים ג"כ:
 
Section 2
 
תרל"ב
שופטים ושוטרים תתן כו'. כמ"ש כבר להיות נשקל כל הרגש שבאדם. תנועה גדולה וקטנה. במשפט אמת. ובחי' שופטים הוא בשכל האדם. ושוטרים לבטל כל השכל והחכמה עבור ציווי השי"ת ע"י יראה בחי' שוטר. ובאמת ע"י המשפט בדעת יכולין לבא להשגה זו להיות בטל הדעת ג"כ עבור רצונו ית' כנ"ל:
ושפטו כו' העם משפט צדק ע"פ מ"ש בס' נועם אלימלך פי' עם הארץ מלשון גחלים עוממות כו' ע"ש. כן י"ל כאן שעיקר המשפט והשגחה על הגשמיות שאין ניכר ונגלה הארה הקדושה שנגנז בה. וכן מ"ש צדק צדק תרדוף מקום שצריך רדיפה למצוא הצדק. הוא בעניני עוה"ז. שנק' עלמא דשיקרא. עכ"ז צריך האדם להאמין שיש בכ"ד הארה גנוזה כנ"ל. וע"י הרדיפה למצוא הצדק. מתגלה לו בכל מקום. והוא בתנאי שלא להתדבק בגשמיות. וזה ולא תקח שוחד כו'. שע"י הנאות עוה"ז מתכסה האמת והצדק. ומתחזק כח השקר וחיצוניות כמ"ש החושך יכסה ארץ כו':
 
Section 3
 
תרל"ג
אא"ז מו"ר ז"ל הגיד ע"פ שופטים כו' בכ"ש אשר ה"א נותן כו'. דכתיב פתחו לי שערי כו' זה השער כו' אודך כו' לי לישועה. ופי' כי ע"י שהאדם דופק על שערי בינה ורואה שא"י לבא בהם. ועי"ז שב בתשובה ועי"ז נפתחים לו. ונותן הודאה על זה שע"י השפלות שהי' לו נעשה הישועה כו'. וז"ש שישפוט האדם שכל השערים שנפתחים בלב האדם הוא אשר ה"א נותן כו':
ובמדרש אם אתה מטה הדין דע שמזדעזע העולם שהוא א' מרגליו כו'. לכאורה מה שמטה הדין הוא דבר רע יותר. שהרי הדין הוא מקיים העולם א"כ הוא עיקר יותר והפשוט דאיתא כשיש דין למטה אין דין למעלה. ואיתא ראה הקב"ה שאין העולם מתקיים בדין שיתף מדת הרחמים. ונמצא ע"י שיש דין למטה מתעורר למעלה מדת הרחמים ומתבסם העולם. ופי' המשפט והדין אינו לדיין בפרט. רק לכל איש ישראל ע"פ מ"ש הוי מרבה לחקור העדים שיצ"ט ויצ"ר הם עדים שכל א' אומר שהאמת כדבריו. וכל מעשה שבא לפני האדם צריך לשופטו ולהבחין האמת ע"י ישוב הדעת שמהפך כ"ד עד שנתברר האמת. כי עדות ודעת הוא דבר א' שע"י הדעת מתברר עדות אמת. ע"י שאינו ממהר לעשות מה שלבו חפץ. עד שנותן דעתו אל ההיפוך. כי שמא טוב להיפוך עי"ז מתברר האמת. וכשאדם שוקל ושופט כל דבר. זה נק' שיש דין למטה. ובנ"י בכלל נקראים עדים שנבראו להעיד על הש"י. כמו דאיתא ששבת ובנ"י והתורה מעידין זה ע"ז. וכן איתא ה' קנינים קנה הקב"ה שמים וארץ ישראל כו'. ובנ"י מעידין כי לה' העולם ומלואו. ומקנין להשי"ת כל הבריאה. ועי"ז נקראו קנין. ולכך איתא כל האומר ויכלו נעשה שותף למ"ב. שבנ"י מעידין בשבת קודש על בריאת שמים וארץ. וגם כנ"ל שע"י המשפט צדק שיש בבנ"י לשפוט כ"ד עד שנתברר להם כי הכל מהקב"ה. עי"ז מעוררים מדת הרחמים ומתקיים העולם. וזה עצמו הפי' שיתף עמו מדת הרחמים היא עבודת בנ"י שעלו במחשבה. וזה האומר ויכלו שמבין ששבת היא קיום העולם כמ"ש תכלית מעשה שמים וארץ. שסוף רצון הבריאה הי' ע"ז. וקיום הכל הוא בחי' שבת. לידע כי הכל מהשי"ת כנ"ל. גם פי' תכלית שבשבת מתבטל הגשמיות והמעשים כולם פונים ומשתוקקין להתדבק למעלה במקור החיים מלשון כלתה נפשי. והאומר ויכלו שמבין ומעיד כי תכלית כל המעשים הוא. הוא נעשה שותף. שעי"ז יש דין למטה ואין דין למעלה. שמתעורר מדת הרחמים ומתקיים העולם. ובמד' כי לזה המשפט צריך האדם לראות שלא יהי' קרוב ונוגע כענין שוחד יעור שע"י שחשובים בעיניו חמדות עוה"ז. אינו יכול לראות האמת. ולכן כפי מה שמרחק עצמו מגשמיות יוכל לראות האמת:
 
Section 4
 
תרל"ד
שופטים כו' בכל שעריך. פי' מו"ז ז"ל כי הם שיעורין דליבא. שידע האדם שכל השערים הנפתחין בלבו. הם אשר ה"א נותן כו' ע"ש. וי"ל עוד באופן הנ"ל. כי השערים בלב הם התפעלות הרוח ונפש שבלב. כי בכל פעולה והרגשה נק' שער שנפתח בלב האדם. ויש מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא והם הכחות ומחשבות מיצ"ט ויצה"ר. וצריכין שופט שיהי' האדם שופט כל תנועה ופתיחת הלב אם לטוב הוא. ושערים אלו בלב באין מנ' שערי בינה [כמ"ש ובה הלב מבין] וכשמבטל אדם עצמו להשורש והוא שער הנ' ושם נמצא הבירור בין טוב לרע שהעירוב בא אחר התפשטות בלב האדם. וז"ש אשר ה"א נותן. שעי"ז יוכל לשפוט צדק באותן השערים. וכ' פותח שער לדופקי בתשובה כי כל השערים אלו בלב הם דופקים לשוב למקורם והיא בחי' תשובה כנ"ל. וכתי' כי יפלא ממך כו'. שכשאין האדם יודע להכריע דברי ריבות בשעריך כנ"ל. העצה וקמת ועלית כו'. פי' שיבטל עצמו לעשות רק רצון עליון אשר יבחר ה' ומבטיח הפ' ובאת אל הכהנים הלוים פי' בחסד עליון יוכל האדם להתדבק בחי החיים ע"י הביטול וזה הכהנים הלוים. וכשנתדבק בשורשו נמשך חיות חדש ויוכל לברר האמת והצדק. וכתי' לא תכיר פנים פירש"י אפי' בשעת הטענות שלא יהי' רך לזה וקשה לזה. פי' כמ"ש חז"ל עשה רצונו כרצונך לקבל טענות היצ"ט כמו של היצה"ר. וכשאין לו נגיעה יכיר האמת והצדק:
לא תטה משפט. ואין מובן כי איך האדם מטה המשפט במה שהוא מטה עצמו מן המשפט. רק דכתי' חקיו ומשפטיו לישראל. לכן צריך כ"א לידע כי מעשיו נוגעים לגוף המשפט באמת. וז"ש במד' דע שאתה מזעזע א' מרגלי העולם כו' על הדין כו':
כי תצא כו' סוס ורכב ע"ר ממך כו'. פי' ז"ל על מלחמת היצר. ובאוה"ח כ' ממך שכל הכחות של הסט"א הוא מהאדם עצמו כו'. אעפ"כ ה"א עמך המעלך כו'. כי יצ"מ הי' הכנה לכל הגליות בכלל ופרט. ונמשך גאולה זו בכל עת עד לעתיד דכתיב לא יאמר עוד כו'. ולכן מזכירין בכל יום יצ"מ כי כפי הזכירה יכולין לעורר בחי' הגאולה. והירא מעבירות שבידו פטרתו תורה. נמצא שכל שיש לאדם מלחמה מכלל כי יש לו כח להלחם. וכתי' אם תקום כו' מלחמה בזאת אני בוטח. שע"י המלחמה עצמו רואה שיש לו במה לבטוח כנ"ל:
 
Section 5
 
תרל"ה
שופטים ושוטרים ת' לך כו' שופטים הוא לשפוט כל המעשים לפי החכמה והדעת ע"פ התורה. ושוטרים הוא אף שאין השכל מסכים. כי יש הרבה זמנים שאין זוכין לבוא לישוב הדעת כראוי. צריכין לכוף עצמו כמו השוטר שכופה לבעל דין שהבע"ד סובר שהאמת אתו. כן צריך להיות באדם עצמו ב' הבחי'. שופטים הוא לבטל החומר להשכל. ושוטרים הוא לקיים גזירת המלך בלי טעם. והיא עבודת האדם בימי העבודה בחול. ובשבת קודש שנתוסף דעת לכל איש ישראל אז העבודה בבחי' שופטים. וב' אלו הבחי' תלוין זה בזה. כי ע"י שמבטל החומר אל השכל. עי"ז זוכה שיכול לכוף עצמו גם כשאין השכל מסכים. כי בחי' השבת נותן ברכה לעבודת החול. לכן אמרו חז"ל שנברא אדם בע"ש כדי שיכנס לשבת תחילה. כי עבודת החול בא ע"י עבודת השבת. וכמו כן עבודת החול הכנה לשבת שע"י שמבטלין עצמן אף בלי שכל זוכין להשיג אח"כ בשכל טעמי המצות בחי' השבת כנ"ל:
ברש"י ל"ת שוחד אפי' לשפוט צדק שא"א שלא יהפוך בזכותו. וקשה כיון שהצדק עם זה הבע"ד מה בכך שיהפוך בזכותו. ובאמת נראה שאף שיודע גם מקודם שהצדק אתו אסור ליקח שוחד. אך הטעם כי אין הקפידא של השוחד בעבור שיטה המשפט. רק זה עצמו שיהפוך בזכותו על ידי הטיית לב השופט. הקפידה תורה. וז"ש כי כו' יעור עיני חכמים שמקלקל לבו הישר. וע"ד הלצה עיני חכמים כי עיני בשר הגשמיים הם עיני פתאים. רק הסתכלות הפנימיות בשכל האדם. נקראים עינים מחוכמים. והשוחד יעור עיני חכמים הללו. דיא קליגע אויגען:
צדק צדק תרדוף. פי' אחר שזוכין להשיג מעט אמת צריכין לשמור שלא להניח מלרדוף אחר האמת. כי אם ח"ו יורדין לשקר אח"כ. מוטב הי' קודם שהשיג זה האמת. ולכן הצדק שמבקשין אחר מציאת צדק הראשון הוא רדיפת הצדק באמת. כמ"ש בתורה לשון זה כמה פעמים שמוע תשמעו שמור תשמרון. וכמ"ש לעיל כמה פעמים מזה כי הכפל הוא העיקר כמאמר שנה הכתוב לעכב:
תמים תהי' כו' כי הגוים כו' לא כן נתן לך כו' נביא מקרבך כו' ככל אשר שאלת כו' בחורב כו'. פי' כי הקב"ה העלה בנ"י למעלה מן הטבע. ולכן אין להם להשגיח על סימני המזלות כו' רק תהלוכתו עם בנ"י הוא רק כפי מעשיהם. וז"ש נביא מקרבך כו'. כי באמרם דבר אתה עמנו ונשמעה כו'. אף כי בוודאי טוב לשמוע מפי הרב. אך לאשר בנ"י הבינו כי אין זוכין לזה מצד מעשיהם. ולכן לא רצו בזה. כי כן בחרו להם להיות הנהגתו ית' עמהם ע"פ מעשיהם. וניתן להם כן. וזה סימן שאמרו דברים באמת. ולכן הוטב בעיני ה'. וזה צריך כל איש ישראל לידע כי כל הנהגתו ית' עמנו תלוי במעשינו כנ"ל והבן כ"ז:
 
Section 6
 
תרל"ו
שופטים ושוטרים תתן לך בכ"ש כו'. כי כשנפתח שער בלב משערי בינה יש כנגדו מ"ט פנים טמא. אכן כשזוכין לכנוס להשערים בלב משכיל ורוח טהרה. אין בו מגע נכרי. וצריך להיות בכל השערים שופטים לשפוט איך לכנוס. והוא בשכל ודעת. ושוטרים צריך להיות לשמור שלא להתפשט ליגע בשערים המתנגדים. והוא בלי שכל רק ביראת הבורא. ונק' שוטר. גם פי' הכתוב כי כל השערים שהקב"ה פותח לאדם צריך האדם ליקח מהם לעבודת הבורא. וז"ש שו"ש תתן לך בכל השערים הללו מהם תתן לך שופטים כו'. כי כל השגות שבאים לאדם הם כדי להשיג רוממות אל. וזה שסיים הפסוק צדק צדק תרדוף כי יש לאדם לדעת שיש שערים למעלה משערים עד שזוכה לבחי' תשובה באמת שהוא החזרת אדם לשורשו. וכשנכנסין בשערים כראוי זוכין להשיג תמיד יותר עד וירשת כו' הארץ כו' פי' לבא לשורשו ומקומו כנ"ל. והוא בחי' שבת קודש. וצדק תרדוף הוא בימי המעשה שהם בחי' עוה"ז. עלמא דשיקרא. לכן צריכין לרדוף אחר הצדק. ועי"ז זוכין וירשת כו' בשבת קודש שהוא מעין עוה"ב:
כי תצא למלחמה כו' עם רב ממך כו'. באוה"ח פי' שכוחות סט"א הם ממך כו'. ויאמר הכתוב כי לא תירא מזה כי ה"א עמך המעלך מא"מ. פי' כי זה סימן לטובה שאין הקב"ה מניח האדם בחטאיו רק ע"י החטאים יש לו מלחמות בכל דבר מצוה ותפלה. ולכן עי"ז שמתגבר בעבודת הבורא נגד המ"ז. עי"ז זוכה לתקן החטאים. וכן הי' במצרים שכל הגלות הי' לטובה כי בנ"י הוצרכו לתקן החטאים. וע"י הגלות נתקנו כל החטאים שהיו בכלל נפשותיהם כידוע מסה"ק:
תמים תהי' כו' כי כו' ואתה לא כן נתן לך ה' כו' ככל אשר שאלת כו' בחורב כו'. פי' תמים להיות רצון האדם להמשך אחר הנהגות הבו'. ולא ירצה להיות בהנהגות עצמו. כי זה יותר טוב ממה שמשיג בעצמו איך לנהוג עצמו. וזה הי' כוונת בנ"י באמרם לא אוסיף לשמוע כו'. כי לא היו רוצין להיות סומכין על בינתם. רק להיות נמשך אחר נביא אמת. וזה שאמר להם מרע"ה כי כשהייתם במעמד הר סיני ראיתם בעצמכם כי זהו טובה השלימה. כי באמת רצון איש הישראלי הוא זאת להיות נמשך אחר הש"י וחקותיו שלא לחפש טעמים והשגות. וז"ש לא כן נתן לך ה' פי' שהקב"ה שם בטבע נפשות בנ"י שלא ירצו לחקור בשכלם רק להיות תמים עם ה' כו'. ומי שאינו מרגיש רצון זה צריך לבטל עצמו לכלל ישראל:
 
Section 7
 
תרל"ז
שופטים ושוטרים ת"ל כו'. שופטים הוא הסכמת הדעת והרצון. ושוטרים הוא תיקון המעשה. כי השוטר הי' לגמור המעשה ע"פ דעת השופט. ודבר זה צריך להיות בכל מצוה כמ"ש חז"ל יקבל עול מ"ש תחילה אח"כ עול מצות. זה שייך בכל מצוה. שקודם הקיום בפועל צריך לקבל עליו עמ"ש להסכמת הדעת. כמ"ש בזוה"ק בהר. דאם לא קביל עליו האי עול לא עביד מידי ע"ש. ואח"כ הקיום בפועל. וזה בכל שעריך שא"א להיות פתיחת שערי הלב רק באמצעיות הרצון והמעשה בפועל ג"כ בב' בחי' הנ"ל. ועיקר ב' הבחי' הם ענין השבת וימי המעשה. שהשבת היא בחי' הדעת והרצון. ובחול במעשה. כי כן הי' רצון הבורא ית' כי ששת ימים עשה כו'. ובשבת השביתה. כביכול השבת בבחי' המחשבה ורנון בלבד. וז"ש מה גדלו מעשיך כו' מאוד עמקו מחשבותיך. כלומר ע"י התבוננות כח הבורא ית' במעשה בראשית. נלמד מכ"ש מה מאוד עמקו מחשבותיו כי לעולם המחשבה עמוקה מהמעשה. והתבוננות ימי המעשה בבחי' גדלו מעשיך. ובשבת בבחי' עמקו מחשבותיך:
בפסוק תמים תהי' כו' כי הגוים כו' נביא מקרבך כו' כמוני כו' כאשר שאלת כו'. הענין ע"פ מ"ש ממנו פנה ממנו יתד כו'. שבנ"י יש להם כל השלימות. כביכול דומין לבוראן. כמ"ש במ"א שנק' השולמית כמו שנק' הקב"ה מלך שהשלום שלו. וז"ש תמים תהי' כביכול עם ה"א. לא כמו הגוים שצריכין לבקש תחבולות מדבר שחוץ להן. נביא מקרבך כלומר שבאמת כח הנביא הוא מכללות (שישראל) [* שבישראל] והוא כח הדיבור של כלל ישראל. כי כחן של ישראל בפה. וכמו שהיו מוכנים בהר סיני גם בפרטות כ"א מהם לנבואה. כמו כן ביקשו שיהי' כח של הכלל אל הנביאים. נמצא שהנביא הוא כח הדיבור של כללות ישראל. וכפי התמימות והשלימות שנמצא בכלל ישראל כן יש כח לנביאיהם. ולכן ע"י שנאת חנם אבדנו הכל: אליו תשמעון. ע"פ מ"ש חז"ל דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב. וכח הנביא שיוצא מכללות לבן של ישראל לכן דבריו נכנסין ללבות בנ"י. וכמו כן בפרט כל איש ישראל ע"י התמימות שנמצא בו שמאסף כל הכחות לרצון א' לקבל עול מ"ש. כמו כן יכול להוציא דבורים בתורה ותפלה. שע"י שהדבורים יוצאים מלבו באמת לכן יכול לשמוע ולקבל בעצמו מאותן הדבורים הארות עליונות. [והמשכיל יבין ע"פ מ"ש האר"י ז"ל שכח הנבואה הוא בהתעוררות הבל ודיבור שהוציא הנביא כבר בתורה ועבודה. והיינו דברים היוצאים כו' נכנסין אל הלב ועי' בשער היחודים מזה] כנ"ל:
 
Section 8
 
תרל"ח
שופטים ושוטרים כו'. י"ל עפמ"ש מאא"ז מו"ר ז"ל רמז על שם חודש אלול ע"פ הפסוק הוא עשנו ולא אנחנו דיש קרי וכתיב לו אנחנו כו'. ועל ב' בחי' אלו נק' אלול. כי זה תלוי בזה. כפי ביטול האדם מתקרב אליו ית'. ודפח"ח כי יש ב' בחי' בעבודת הבורא ית' לבטל הגוף והגשמיות והוא בחי' שוטרים לכוף את הגוף לשנות את טעמו. בחי' סור מרע. והשנית בבחי' התקרבות אל הבורא ית' בחינת עשה טוב. וזה שופטים שהוא בהשגת הדעת כאשר הארכנו במ"א שהם נגד עבודת ימי המעשה והשבת: לא תקח שוחד כ' רש"י ז"ל אף לשפוט אמת. הוא רמז לשמור מן הפניות בעת עשות המצות והטוב. ובמד' ה' אוהב משפט ואוהב את ישראל ומסר להם המשפט. חקיו ומשפטיו לישראל. פי' שבכח איש ישראל לשפוט האמת ולסלק נגיעת עצמותו. כי האמת נמצא בכל איש ישראל. לכן צדק צדק תרדוף כי ע"י היגיעה יוכל למצוא הצדק והאמת שנטמן בלב איש ישראל. ובנ"י נק' עדים כמ"ש אתם עדי. לכן צריכין לראות לסלק הנגיעות להיות עד אמת. רק לברר האמת כי לה' המלוכה. ולא לשום דבר אחר. ולכן בחר בנו הש"י לעדים לאשר האמת נמצא בלבות בנ"י כמ"ש:
בפסוק תמים תהי' כו' כי הגוים האלה כו' נביא מקרבך כו' פי' שאיש ישראל צריך להשיג הכל מעצמו. כענין מעשיך יקרבוך. לכן אין לחפוץ לידע נסתרות ומופתים כתאוות הגוים לדרוש מעוננים וקוסמים. אבל בכח איש ישראל ע"י העבודה בתמימות להשוות הגוף עם שורש נשמתו. וממילא יהי' לו השגה בנסתרות וכן היו באמת הנביאים ע"י עבודת כללות בנ"י. לכן בעונותינו אבדנו הנביאים. כי המה תלוים במעשי הדור. ולעתיד נא' אשפוך את רוחי כו' ונבאו בניכם ובנותיכם כו'. וזה הי' טענת בנ"י לא אוסף כו' עוד כו'. כי לא רצו להשיג בדרך נס רק ע"פ זכות מעשיהם. ולכן הוטב בעיני ה' דבריהם. ודו"ק כי קצרתי בענין זה:
 
Section 9
 
תרל"ט
שופטים וש' תתן כו' הוא הבטחה ג"כ שביד איש הישראלי למנות ע"ע שופט ושוטר. כמ"ש בדרך שאדם רוצה לילך. ויש מי שרוצה להשיג האמת. וגם מי שאין בו דעת שלימה ורוצה להיות נכפף בע"כ. גם בדרך זה מסייעין לאדם. וזה פי' שופטים ושוטרים. והעיקר לבקש את האמת. כמ"ש צדק צדק תרדוף. וכן ג"כ בשקר כתיב מדבר שקר תרחק. ושמעתי ממו"ז ז"ל שהגיד בשם הרב מפרשיסחא ז"ל שלא מצינו הרחקה בשום איסור בתורה רק חכמים תיקנו סיג. זולת בשקר. התורה עצמה אמרה תרחק. להראות חומר האיסור עכ"ד. וכמו כן מצינו כאן באמת צדק צדק תרדוף מה שלא מצינו במ"א. כי הוא יסוד הכל. וכתיב תרדוף. והיינו כי א"א לבא לגמרי לאמיתות האמת בעלמא דשיקרא. לכן לעולם יש לרדוף אחר הצדק לידע כי עדיין אינו מוצדק כראוי. וכשרודפין הצדק בעוה"ז משיגין אותה בשלימות בעוה"ב. וז"ש למען תחי' וירשת שהוא רמז לעוה"ב עולם שכולו חיים:
בפסוק כ"ת למלחמה כו' ה"א כו' המעלך מא"מ כו'. פי' בכל עת מלחמה וצרה של בנ"י מתעורר יצ"מ. כי גאולת מצרים לא הי' רק לשעה. רק הי' גאולה לכל מצרים שיש לבנ"י לדורות. לכן מצוון לזכור יצ"מ בכל יום:
 
Section 10
 
תר"מ
בפסוק שופטים כו' ושפטו את העם כו'. פי' שבנ"י נמשכין אחר השופטים שנק' עיני העדה והם הדעת והמוחין של בנ"י. וע"ז מבקשין השיבה שופטינו כו' ויועצינו כבתחילה כי כליות יועצות. וכפי הראשים וצדיקי עולם שהיו מנהיגים של ישראל. נמשכו המחשבות והרצונות של כל בנ"י אחריהם:
בפסוק כי הגוים האלה כו' אל מעוננים כו' ואתה לא כן כו' נביא מקרבך כו'. כבר כ' במ"א הענין כי מעוננים וקוסמין הם ע"י כוחות הטבע מעשרה מאמרות. ובנ"י נבחרו באופן נעלה מהטבע והוא עשרת הדברות. וכמו דכ' עושי דברו לשמוע בק"ד. שע"י ביטול המעשה להנהגות הבורא ית'. שאמרו כל אשר דבר ה' נעשה. זכו לשמוע בק"ד. והי' זה הכנה לדורות שהי' ראוי להיות כל עם ה' נביאים לשמוע לעולם דבר ה'. אך כי יצאה נשמתן ואמרו לא אוסיף כו'. ונשאר זה הכח לנביאים. וכפי זכות בנ"י עי"ז עצמו שאין נמשכים אחר הקוסמים. וז"ש כי הגוים כו' פי' ה' עשה כן להיות הכוחות הטבעיות האלה בעולם. ובנ"י מבטלים הכל אליו ית' כמ"ש תמים תהי' כו'. עי"ז זוכין לשמוע בק"ד. וז"ש נביא מקרבך ממש שתלוי בכלל בנ"י כנ"ל. ומעין זה נמצא בכל איש ישראל כפי הביטול אליו ית' זוכה לשמוע ולהשיג דבר ה':
 
Section 11
 
תרמ"א
שופטים ושוטרים ת' לך. הוא ג"כ לכל פרט. שופטים הוא הדעת להבין האמת והוא ע"י הגיון בתורה שבכתב ושבע"פ. כמו השופט שפוסק הדין כן קבלת האדם עצמו בפיו. ושוטרים בחי' המצות עשה ול"ת שהוא בגוף המעשה לכוף היצר לשנות המעשה ע"פ התורה. ובאמת נראה כי הסנהדרין וחכמי ישראל שהיו בזמן המקדש האירו עיניהם של ישראל. ועי"ז הי' גם לכל פרט בחי' שופטים ושוטרים כנ"ל. וז"ש ושפטו את העם משפט צדק. שאין הפי' רק על הטענות. רק שיטו לבות בנ"י שיהיו אנשי אמת וישפטו מעשיהם בצדק. וע"ז מבקשין השיבה שופטינו כו' ויועצינו:
 
Section 12
 
תרמ"ב
בפסוק ול"ת שוחד כה"ש יעור כו'. יש ללמוד ק"ו מדה טובה המרובה שע"י עזיבות הנגיעות. והמייגעים עצמם כדי לרדוף הצדק ומתרחקים מן התענוגים. זוכין לפקיחת עינים. כי אם השוחד יעור. רדיפת הצדק מפקח עיני עורים:
בפסוק כי תקרב כו' וקראת כו' לשלום. יש לפרש גם על מלחמת היצה"ר שמקודם צריכין לחפוץ להשלים עמו כפי תנאי הכתוב יהיו לך למס שיניח ליתן חלק להשי"ת מכל דבר. ובכח זה יתהפך גם הוא לעבד. וזה הדרך מרוצה ביותר. לכן כתי' והי' אם שלום תענך. שהוא לשון שמחה. רק אם רואין שאינו מניח לעבוד ה'. צריכין לברוח מידו גם לצאת מדרך הממוצע. ובאמת ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים את לכן בתחלה קודם שחוטאין יכולין להיות בשלום עמו. אחר כך מצאתי באוה"ח מזה:
 
Section 13
 
תרמ"ג
בפסוק והי' כקרבכם כו' ונגש הכהן כו'. ודרשו חז"ל ד' לשונות נגד פעולות האומות בכלי זיינם כו'. והענין כי בעת בואם למלחמה לש"ש ניתן להם התחזקות משמים ונתעורר מדת החסד כמ"ש ונגש הכהן. ואלה הכחות לחזק לבם כמו שהיו האומות מכינים עצמם בכמה עצות בעיני בשר שלהם. כך הכין להם השי"ת כענין שנאמר רבות מחשבות כו' ועצת ה' היא תקום ויתכן ג"כ שהתעורר בחי' יצ"מ שהי' בד' לשונות של גאולה. וזה הכהן הוא שלוחו דרחמנא ואמר ואל תערצו כו' ונעשה בדבורו רושם. ולכן אח"ז דברו השוטרים מי האיש הירא כו' שלא נתחזק לבו אחר דברי הכהן ילך וישוב לביתו כו' ובוודאי אלו היוצאים למלחמה היו אנשים גדולים מאוד כאשר חכמים הגידו השח בין תפילין חוזר מעורכי מלחמה. כל שהי' לו קצת עקמימות. ויש לדייק הלשון ילך דשוב דהל"ל רק ישוב לביתו. אך לרמוז כי זה שצריך להיות הולך ושוב הולך ושוב זה א"י לירד למלחמה. אם כי הוא הדרך להיות רצוא ושוב. אבל אנשי המלחמה הם למעלה ממדרגה זו שיכולין לילך עד גמר המלחמה כענין שרמזו חז"ל עד רדתה אפי' בשבת דהיינו המקום שצריכין לשוב ולהתבטל מהעשי' אבל המלחמה דוחה כל סדר המדרגות כנ"ל. ופרשה זו היא הבטחה גם לכל פרט ישראל כשמכין עצמו להלחם עם הסט"א מסייעין לו מהשמים. אכן אז הי' בהתגלות ע"י שגם מעשיהם הטובים היו בהתגלות שכל התעסקות שלהם הי' בעבודת ה' בלבד לכן הי' גם העזר מה' בהתגלות. ועתה הוא בסתר. ויתכן לרמוז בתיבת כקרבכם כו' ונגש הכהן כו' כפי ערך הקריבה למלחמה לש"ש כך התעוררות החסד:
בפסוק תמים תהי' כו' כי הגוים האלה כו' ואתה לא כן כו'. הענין דאיתא מקומות שהכניס הקב"ה אותנו לשם היו גרועים ביותר. ע"ש בפ' אחרי בת"כ. וכל הע"ז וכשפים היו שביח בשם כי המקום הוא מסייע לפעולות החכמה שיש בעבט. ומזה עצמו הכניסנו הקב"ה לשם שהגם שנדע כל זה נבטל כל החכמות והפעולות כדי להתדבק בהשי"ת כמ"ש רש"י תצפה לו ולא תחקור אחר העתידות ואז תהי' עמו ולחלקו. וזה הדביקות צריך להיות יקר אצל האדם יותר מכל החכמות. לכן אחז"ל ל"ת לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות שזה הי' המכוון שבנ"י אחר שידעו כ"ז מבטלים הע"ז והכשפים. וזה העדות שמע דין בנ"י על ה' אחד כמ"ש עם זו יצרתי לי כו' אתם עדי. ז"ש ואתה לא כן נתן פי' לברר שכל זה מעשה תעתועים ולעזוב הכל רק להיות תמים לה'. ובמד' תנחומא כמו שהרים הקב"ה לאברהם למעלה מהמזל ע"ש צא מאיצטגנינות שלך כו'. פי' דאיתא בזוה"ק פ' לך לך שאחר שאאע"ה עסק בחכמת הטבע והשתוקק להשיג אמיתת הבורא אמר לו לך לך כו'. שכן הסדר לחפש בדעת כפי היכולת ואח"כ לבטל כל הדעת כדי להשיג אמיתות דבר ה' ואז זוכין לנבואה כמ"ש אח"ז נביא מקרבך כו' עי"ז שתהי' תמים כנ"ל:
 
Section 14
 
תרמ"ד
בפסוק תמים תהי'. נביא מקרבך כו' כמוני כו'. דכתי' לא ימנע טוב להולכים בתמים. דבכל דבר יש פנימיות והוא חיות שבא בכח התורה שנק' טוב וע"ז נאמר מה רב טובך כו' צפנת כו' לחוסים בך נגד בנ"א. פי' שהקב"ה ברא עוה"ז בבחי' הטבעיות. וזה חלק האומות שיש בטבע ג"כ כמה מיני חכמות וכישופים. אבל תכלית בריאת כל אלה הענינים הי' שבנ"י ילכו בתמימות כמ"ש לא כן נתן לך ה"א פי' שגם שרואין ומבינים כל עצות האומות כמ"ש לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות כו'. להניח כל אלה החכמות ולהיות תמים עם ה' ועי"ז זוכין להתגלות טוב הגנוז שהוא הפנימיות וכפי מה שהי' נמצא זאת התמימות והבטחון בו ית'. כך הי' נמצא נביאים בישראל כאשר דור המדבר היו בזה התמימות שנמשכו אחר הקב"ה למדבר. כמ"ש זכרתי לך כו' ועי"ז זכו לקבל התורה טוב הגנוז בחי' נבואת מרע"ה כנ"ל. וזה הדרך נשאר לעולם. תמים תהי' ואז נביא כו' כמוני יקים לך כו'. וכמו כן בש"ק שמבטלין כל המעשים והמלאכות בעבור מצות ה' הוא בחי' התמימות לכן יש בו הארת הנשמה יתירה שהוא מטוב הגנוז בחי' מרע"ה כדאיתא שמרע"ה מחזיר לבנ"י בש"ק הכתרים של נעשה ונשמע:
 
Section 15
 
תרמ"ה
במדרש אני ה' אוהב משפט משל למלך שהי' לו פרדס שאוהב אותו נתנו לבנו שאוהב אותו ע"ש. פי' מה שנותן מצות מניות שופטים לבנ"י הוא מתנה מאת השי"ת כי אין המשפט ע"פ שכל אנושי רק שבנ"י המה כלים שהקב"ה משפיע להם דעת ורוח הקודש לעשות משפט. וכתי' בכל שעריך אשר ה"א נותן לך. כמו שמצינו בגשמיות יש ארץ מגדלת אוכלוסין כו' כן בפנימיות ארץ ישראל המקום גורם ונק' ערי קודש כדכתיב ערי קדשיך היו מדבר. וכל עיר הי' ענין ושער מיוחד והי' מגדלת דעת ושופט כדכתי' רבתי עם דרשו חז"ל רבתי בדיעות. וזהו לשבטיך ששורש י"ב שבטים הם שמרים מיוחדים ואח"כ מתפשטין אותן השערים לפרטים. ולא לחנם משבח הקב"ה את א"י והיא הפרדס שנתן לאוהבו ואברהם אע"ה א"ל הקב"ה לך לך כו' אשר אראך. וע"ש בזוה"ק כי לא הי' יכול להשיג דעת שלימה ואמתית עד שגילה הקב"ה אליו סודו בארץ ישראל ע"ש פ' לך לך. ולכן כתי' למען תחי' וירשת כו' פרש"י כדאי מינוי הדיינים כו' שזה הי' כל המכוון בנתינת הארץ כדכתי' מלך במשפט יע' ארץ. וכתי' על עזבם את תורתי ולא הלכו בה פרשנו ג"כ שהי' צריך להיות הנהגת א"י ע"פ התורה שהיא ענין תושבע"פ. ועמ"ש בפ' דברים מזה. וכשנשכח מאתנו עיקר המכוון ונעשה כמתנה גשמיות חלב ודבש. ניטל מאתנו המתנה:
בפסוק כי תצא למלחמה כו' לא תירא מהם כו' ה"א עמך המעלך מא"מ כו' ה"א ההולך כו'. להלחם כו' פי' שכל המלחמות הבאים על עובדי ה' הם רק לטובה. והאות יצ"מ שע"י הגלות של מצרים זכו אח"כ לכל המדרגות וכן הוא לעולם. וכתיב ההולך והל"ל הולך. רק שבא לומר שכל המלחמה היא תהלוכות הבורא ית' לטובתינו להוציא בלעם מפיהם כדכתי' שלט האדם באדם לר"ל. וכ"כ ה' ילחם לכם הרמז כנ"ל שכל המלחמות של בנ"י ממנו ית' הם נשלחים לטובתינו. וז"ש תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח פי' במלחמה זו עצמה:
בפסוק כי תקרב א"ע כו' וקראת אלי' לשלום כו' ובמד' ותגזר אומר ויקם כו'. הענין הוא כי יש לבנ"י כח לקרב כל האומות אם היו חפצים להכניע עצמם תחת בנ"י לכן נקראו בנ"י השולמית. כביכול כמו שהקב"ה עושה שלום במרומיו מלך שהשלום שלו. כן בנ"י למטה נק' השולמית שהשלום ברשותם. וזה הברכה שכ' ה' יברך א"ע בשלום. וזהו ותגזר אומר כו' כי הגם שבוודאי אותן האומות אשר נלחמים עם בנ"י המה רשעים וצריכין לאבד אותם. עכ"ז וקראת כו' לשלום. והי' כו' לך למס כו' ועי"ז יוכל להיות התיקון:
 
Section 16
 
תרמ"ז - תרמ"ח - תרמ"ט
שופטים ושוטרים ת"ל. במ"א כתבתי כי כל אדם צריך להיות לו בחי' שופט ושוטר. שופט הוא בהשגת הדעת. ושוטר לכוף עצמו אפי' שלא לרצונו. וכ"כ וידעת היום ואח"כ והשבות אל לבבך ב' יצריך. ועל ב' אלו ניתנו תפלין ש"ר וש"י. ובשל יד כתי' וקשרתם שצריך קשירה בע"כ והוא לשעבד חלק הגוף נפש הבהמיות. וש"ר הוא הנותן דעת לאדם. וכ"כ אדם ובהמה תושיע ה' שצריך כל אחד לייגע א"ע לדעת את ה' בכח הנשמה שנק' אדם ואח"כ להיות אדם רוכב ושליט על הבהמיות כמ"ש דע את אלקי אביך אח"כ ועבדהו שהוא בעובדא. וכן הוא ימי המעשה דכתי' ועשית כל מלאכתך הוא בע"כ כמ"ש ז"ל בפסוק ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך. וזהו המלחמה ועבודה בימי המעשה. ובש"ק כתי' למען ינוח שורך כו' דהוא יומא דנשמתין ולאו דגופא. יום שניתנה בו התורה. והוא הדעת בחי' שופטים כנ"ל:
בפסוק תמים תהי' כו' כי הגוים האלה כו' אל מעוננים כו'. פי' כי נמצא חכמה בטבעיות והוא בחי' עשרה מאמרות שנברא בו העולם דכתי' מה גדלו מעשיך כו' ויש חכמה בעולם שנה נפש ומאלו הכחות נמצא בחכמי האומות. מעוננים היא החכמה בזמן. קוסמים במעשה. אוב ידעוני בנפשות. אכן לבנ"י נמשך בכל יום התחדשות למעלה מן הזמן והטבע. וזה ענין עשרת הדברות שנמסר כל ההנהגה ביד בנ"י. כי עשרה מאמרות הם החק שנתן הקב"ה בהבריאה. ובעשרת הדברות כתי' וידבר כו' לאמר. שנתן זה הכח בפיהן של בנ"י כמ"ש ואשים דברי בפיך. אשים הוא לשון עתיד והוה. כי באמת האותיות הושמו בלב בנ"י בקבלת התורה. אך מתפרשין בכל עת בפירושים וצירופים שונים. ואלה הדרכים יכולין בנ"י להשיג תמיד. ומזה הי' הנבואה בישראל כמ"ש ונתתי דברי בפיו. והנביא הי' בכח כללות בנ"י כמ"ש נביא מקרבך. רק שהנביא הוציא מכח אל הפועל כח הדיבור שבכללות בנ"י כמ"ש ואשים דברי בפיך כו' לנטוע שמים וליסוד ארץ כו' שבדבורים אלו מתקיימין ומתחדשים מעשה בראשית תמיד. ועי' במד' יתרו שכל הנביאים קבלו נביאתן מהר סיני כמ"ש לאמר כו':
בפסוק הירא ורך הלבב דרשו חז"ל מעבירות שבידו. כי לא הי' שום פחד לבנ"י במלחמה אם לא הי' עבירה בידם. כי כל אנשי מלחמה היו קדושים וכשהי' הירהור חטא בא' מהם כתיב ולא ימס כו' לבב אחיו פי' שהי' מביא הירהור גם בלבם. ורך הלבב הוא כל שלא ניתקן ב' היצרים כמ"ש בכל לבבך ואם לא נתהפך ב' הלבבות נאמר ילך וישוב לביתו פי' שעדיין יש לו מלחמה בנפשו כנ"ל:
במדרש שופטים כו' ה' אוהב משפט. ואוהב את יעקב. ומסר להם הפרדס ע"ש. דכתי' המשפט לאלקים הוא א"כ כשנמסר המשפטים לבנ"י אינו בכח אנושי. וכמ"ש חז"ל בפסוק ה' נצב בעדת אל. ואלקותו ית' נתגלה לסנהדרין. ולכן איתא במד' לא תטה משפט שהעולם עומד על ג' דברים שאתה מזדעזע א' מרגליו ע"ש. וכתי' משפט וצדקה ביעקב אתה עשית. אתה ממש. כשהקב"ה ברא העולם נתן בהם אלקות. ויש בעולם שנה נפש פרטים שמתגלה בהם אמתיות החיות והאלקות. בעולם הוא א"י ובהמ"ק ששם התגלות אלקות וכתי' צדק ילין בה. ובבהמ"ק הי' לשכת הגזית. ובשנה הם המועדות שבהם נידון העולם לכן סמך פ' שופטים לג' רגלים. ובנפש הוא בישראל שניתן להם המשפט. וכפי שהם שופטים כך מתקיים בעולם. לכן אחז"ל המעמיד דיין שאינו הגון כאילו נוטע אשרה אצל המזבח שהכל ענין א' כנ"ל:
במדרש תנחומא תמים תהי' כו' כי הגוים כו' ואתה לא כן כו'. הה"ד והיית רק למעלה כו' ע"ש כל הענין. כי שלימות כל הגוים הוא להשיג חכמת הטבע. אבל בנ"י שלימותן הוא להשיג כח אלקות כדכתי' תמים תהי' עם ה"א דכתי' וייצר ב' יצירות וכתי' אחור וקדם צרתני במד' תזריע זכה אומרים לו אתה קדמת לא זכה יתוש קדמך שילשול קדמך. והם האומות שכל חכמות שלהם לשאול אוב מארץ. נמצא הם שפלים ודורשים במה שלמטה מהם. אבל בנ"י הם נק' קדם וצריכין להשיג שורש חלק אלקי ממעל. וזה נביא מקרבך כו'. ככל אשר שאלת כו' בחורב. כי בקבלת התורה ניתן לבנ"י דרך התורה שהיא ההנהגה פנימיות כדכתיב בהפטרה מי את ותיראי מאנוש כו' ואנכי כו' ואשים דברי בפיך כו' וכמו כן כתי' בנביא ונתתי דברי בפיו. ובנביא הי' דבר קבוע. ומ"מ לכל איש ישראל נמצא זמנים שמתגלה בו דבר ה'. ואיתא בזוה"ק שלח שע"י מצות ציצית ותפילין זוכה לתמים תהי'. והוא כנ"ל שכל המצות ע"ז ניתנו להמשיך על ידיהם הפנימיות של כל האיברים והגידין שתלוין במצות התורה רמ"ח ושס"ה ואז כשזוכין לדבק הכל בשורש העליון נק' תמים. כי האדם שלמטה הוא פלג גופא וע"י התורה ומצות בא להיות תמים כנ"ל. ובתפילין כתי' למען תהי' תורת ה' בפיך. ובציצית הוא בצל ידי כסיתיך. וכן הוא בכל המצות. ובש"ק שנק' שלום שבו יש התגלות נשמה יתירה מחלק אלקות ממעל וא"צ בו תפילין שהזמן מסייע אל השלימות כנ"ל. והכל מאתו ית' כדכתי' ה' מתיר אסורים ה' פוקח עורים. וזה נוהג תמיד ומתחדש באיש ישראל בכל יום. וזה תש"י לזכרון זרוע הנטוי' שזוכין לחירות בכל יום. ועי"ז פוקח עינים עורות כמ"ש בתש"ר לזכרון בין עיניך כו' תורת ה' בפיך שזוכה לראות בנועם ה'. [ובאמת גם בטבע נמצא הסיוע לאדם. רק לבנ"י הכל בתורה ומהשי"ת. כמשל שכ' במד' בפ' ה' יתן חכמה ולבנו מתוך פיו דעת ותבונה ע"ש. כמו כן יש חכמת הטבע מעוננים וקוסמים. ואתה לא כן כו' נביא כו' הוא בחי' מפיו דעת ותבונה כמ"ש ואשים דברי בפיך]:
ואא"ז מו"ר ז"ל אמר כי איש ישראל צריך להיות תמים. אע"פ שנתנה תורה הטעם נביא מקרבך כו' שלא תאמר להם יש לשאול כו'. א"כ עתה שאין לנו נביא הדרא קושיא לדוכתי'. אעפ"כ אנו אין לנו אלא ידיעת התורה. ופי' בזה הפסוק איזה ספר כריתות אמכ' אשר שלחתי'. ואמר דאיתא ושלחה לאפוקי למי שמשתלחת וחוזרת ואנחנו בנ"י אפי' ישלחנו ח"ו כמה פעמים אין לנו מקום אחר רק חוזרין אליו לעמוד בפתח עד שירחם עלינו. ולכן אין ס' כריתות לנו עכ"ד פח"ח. והאמת כי זה הדין בשיטות שא"י להתגרש. וכמו כן באיש ישראל בטלין כל החכמות כשנוגע באמונת השי"ת וכמאמר מוטב שיהי' שוטה כל ימיו ולא רשע שעה א' לפני המקום. ולכן אין לנו לחפש שום חכמה רק מן התורה ומהקב"ה וב"ש בלבד. ואע"ג שבאמת הנבואה חסר לנו. כמ"ש אותותינו לא ראינו א"ע נביא ולא אתנו יודע עד מה. יתכן לפרש כנ"ל שבנ"י מתפארין בזה שאעפ"י שלא ראינו אעפ"כ ולא אתנו יודע כו'. שאין מחפשין ידיעות חיצוניות לסור ח"ו מאמונתו ית"ש. וזה השבח של בנ"י אדם ובהמה ערומין בדעת ומשימין עצמן כבהמה. כמ"ש בהמות הייתי עמך דכתי' ואנחנו עמו וצאן מרעיתו. פי' כשהקב"ה מנהיג אותנו בהתגלות הדעת כבנים כמו שהי' בזמן המקדש. ואפי' עתה בגלות שאין זוכין לזה אעפ"כ צאן מרעיתו אנחנו. ובאמת זה שבחן של בנ"י בגלות. ואפשר שזה מעלה גדולה ביותר כדאיתא באשה שאין בעלה מספיק לה צורכי' אעפ"כ אינה מורדת בו בפרט אנחנו שיודעין שמצד עונותינו הוא. וז"ש כי הגוים האלה כו' ואתה לא כן נתן כו'. ויתכן לפרש כי כל החכמות ששם הקב"ה בטבע מעוננים וקוסמים. הכל הי' כדי להראות שבחן של בנ"י שמכירין כל החכמות ומבטלין עצמם אליו ית"ש. וזה המשך הפסוק תמים תהי' כו' כי הגוים כו' ואתה לא כן כו' שהכל מכוון א' כנ"ל. בשם מו"ז ז"ל רמז על אלול דכתי' לא אנחנו. ויש קרי וכתיב לו בוא"ו ובא'. והכל א' כי בנ"י אין להם מציאות אחרת כלל בלתי לה' לבדו ולכן לו אנחנו. ולמ"ש לעיל א"ש סיום הפסוק עמו וצאן מרעיתו כו':
 
Section 17
 
תר"נ
בפסוק נביא מקרבך מאחיך כו'. מאחיך פי' מתוך האחוה של כללות בנ"י זוכין לנביאים. וכ"כ תורה צוה כו' משה מורשה קהלת יעקב יתכן לפרש כמו שהתורה הוא מורשה לכלל ישראל כמו כן משה רבינו עצמו הוא ירושה לקהלת יעקב. וז"ש מאחיך כמוני יקים לך כו':
בפסוק כי תצא למלחמה כו' סוס ורכב כו' ה"א עמך המעלך כו' ההולך עמכם כו' להושיע אתכם. כבר כ' במ"א כי לשון ההולך משמע שכל הסיבה של המלחמה שסיבב הש"י הכל לטובתנו. וז"ש להושיע אתכם שכל המלחמה הי' בעבור הישועה. וכמו שהי' ביצ"מ הכנה לקבל מלכותו ית' כמ"ש אשר הוצאתי כו' להיות לכם לאלקים כן הוא לעולם. וז"ש ה' ילחם לכם לטובתכם ולהנאתכם יגרום מלחמות. וז"ש ה' איש מלחמה. לבד שהוא מושיע במלחמה אבל כל תהלוכת המלחמה מאתו ית' וכשהוא בדרך זה נק' איש מלחמה שהוא מתלבש בהטבע וזה ענין ימי המעשה. ה' שמו הוא בהתגלות ביום השבת שנקרא יום מנוחה וז"ש שמע ישראל כו' פירש"י אפי' אין בכם רק זכות ק"ש כו'. פי' זה שמאמינים באחד האמת שהכל הוא מאתו ית' והוא מנהיג כל הטבע עי"ז יש לנו לבטוח בו ית' שהכל לטובתנו כנ"ל:
 
Section 18
 
תרנ"א
תמים תהי' עם ה"א כו'. כי הקב"ה נק' מלך שהשלום שלו. פי' כי השורש והשלימות והתכלית מכל הדברים הוא בו ית' וזה בחי' מלך שהשלום שלו וכח מלכותו ית' משלים ומנהיג הכל כמ"ש וקונה הכל. וכל הדברים חסרים ואין יכולין לבוא אל השלימות רק בהתקרבותם אליו ית' ולזה מיוחדים בנ"י שיכולין לקבל השלימות מאתו ית' לכן נק' השולמית. ולפי שנחסר זה השלימות בעולם לכן המעוננים וקוסמין מבקשין תחבולות ע"י הכישוף לקבל כח בחכמת הטבע. ולא זה הדרך לבוא אל השלימות ואדרבא מוסיפין להתחסר. רק בנ"י נאמר עליהם תמים תהי' עם ה"א. ואדרבא ע"י ביטול כל הדעת והחכמות אליו ית' זוכין אל השלימות כמ"ש התהלך לפני והי' תמים. ושבת שנק' שלום הוא סהדותא ע"ז. שע"י שבנ"י מבטלין כל המעשים בש"ק לכבודו ית' זוכין לנשמה יתירה והיא השלימות שמקבלין מאתו ית'. וע"ז ניתקן כל שיר השירים ישקני כו' משכני כו' לקבל השלמה מאתו ית' כמו שהוכנו בנ"י לזה בקבלת התורה:
בפסוק ונגש הכהן כו' ואמר שמע ישראל. ודרשו חז"ל אפי' אין בכם אלא זכות שמע ישראל כו'. הרמז כי באמת כל המלחמות באו אחר החטא שקלקלנו נעשה שמקודם הי' חירות לגמרי. אבל עתה צריך להיות התיקון בבחי' נשמע בלבד. וזה הרמז הירא מעבירות שבידו. כדאיתא הקול קול יעקב. ובתורה אין שם מגע סט"א רק במעשה שולט הסט"א ע"י החטא אבל המתדבק בתורה א"צ להיות ירא מכח הידים ידי עשו. רק שצריכין לבטל כל המעשים אל התורה ובכח השמיעה שמוכנים (למשוך) [*להמשך] ולהמשיך כל המעשים אחר התורה גוברין כל הסט"א. וזה הרמז שח בין תפלה לתפלה חוזר מעורכי מלחמה. כי תש"י היא בחי' עשי' וקשרתם לאות על ידך. ותש"ר תורת ה' בפיך. וצריכין להיות מחברין כל המעשים אל התורה. וזה עצמו פי' שמע ישראל להיות מאספין כל הכחות אל התורה ובזה נוצחין המלחמה וע"ז נאמר בתחבולות תעשה כו' מלחמה. תחבולות הוא התקשרות:
 
Section 19
 
תרנ"ב
בפסוק תמים תהי' כו' פי הגוים כו'. כי הנהגת הטבע הוא רק לאומות כמ"ש אשר חלק ה"א אותם לכה"ע תחת כו' השמים אבל בנ"י שהם למעלה מתחת השמים הנהגה שלהם ע"פ התורה. דאיתא במד' בפסוק אלה תולדות השמים והארץ. הה"ד כל אלה קצות דרכיו כו'. כי כל הטבע הנגלית אם כי כולם בחכמה נפלאה היא רק קצות דרכיו והם בגבול וקצבה כמ"ש לכל תכלה ראיתי קץ. והם בחי' אלה תולדות השמים והארץ. אבל בנ"י יש להם בחי' השלימות בכח התורה ולכן צריכין לבקש דרך זה בלבד. ולא לשמוע אל מעוננים. ואז זוכין לתמימות ושלימות הנ"ל. ואנחנו היום שאין לנו נביאים צריכין להתחזק באמונה זו שלא לסור אחר חכמת הטבע. ובזה נוכל לתקן מה שחטאנו בעוד שהי' לנו נביאים ומ"מ עזבנו דברי הנביא ונמשכנו אחר חכמות חיצונות ולכן צריכין עתה לשוב בתשובה אפי' בחסרון הנבואה לקיים בנו עם עני ודל. עני בדעת. אעפ"כ וחסו בשם ה'. וכתי' טוב לחסות בה' אפי' בחושך מלבטוח באדם ובנדיבים. והוא הנסיון בזמן הזה:
בענין המלחמה כי תצא כו' לא תירא מהם כו' ה"א עמך המעלך מא"מ כו'. כי הנה בנ"י יצאו מא"מ להיות צבאות ה' כמ"ש יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים וכתי' וחמשים עלו מזויינים שנעשו גבורי חיל להלחם מלחמות ה' ועיקר המלחמה שלהם הי' לברר מלכותו ית"ש ולעקור ע"ז מעולם. וז"ש שמע ישראל כו' כי כל המלחמה הי' לברר יחוד השם שבנ"י נבראו להעיד עליו ית' כמ"ש אתם עדי. ולכן צריכין ללחום עם אויבי ה' המשקרים במלכותו ית"ש ומכחישין עדות בנ"י. וז"ש על אויביכם להיות להם שונאים בהחלט. כמ"ש אין שנאה כשנאת הדת כי לא הי' המלחמה שלהם לצורך המדינה רק לעקור מהם עבודה זרה. וכן הי' הדין אם השלימו שלא לעבוד ע"ז היו מקבלין אותן. ולכן הקדימו קודם המלחמה השלום כמ"ש וקראת אלי' כו' לברר כי כל המלחמה שלהם לצורך השלום כמ"ש אני שלום וכי אדבר המה למלחמה. פי' שכל מלחמה שלנו בעבור שהם מעכבין השלום בעולם כמ"ש שאין שמו שלום עד שימחה זרע עמלק וסתם מלחמה הוא עמלק ושאר הרשעים שנמשכו אחריו כמ"ש ראשית גוים עמלק ולכן תכלית מלחמתן של בנ"י הוא השלום כנ"ל:
 
Section 20
 
תרנ"ג
ל"ת שוחד כו' צדק צדק תרדוף. ובמד' לא תטה משפט שהדין א' מעמודי עולם דע שאתה מזעזע עולם. דאסור ליקח שוחד אפי' לשפוט צדק כדפרש"י ז"ל. והטעם כי המשפט לאלקים הוא והקב"ה נתן לנו כח המשפטים שבתורה שבזה זוכין לשפוט משפט האמת שנשפט בשמים. דכתי' משפטי ה' אמת צדקו יחדיו. פי' יחדיו כמו צדק צדק שיהי' צדק בעוה"ז וצדק בעולם העליון. שהגם שאין אנו יכולין לידע דעת עליון אבל הדן דין אמת לאמתו פי' לשמו כדי להתקשר באמת האמיתי. דכתי' וה' אלקים אמת. א"כ אין אמת בארץ רק בכח אלקותו ית"ש רק ע"י בקשת האמת בכח תורת אמת יכולין להתדבק בשורש האמת. וכמו בכל יחיד בדרך שרוצה לילך מוליכין אותו. כמו כן בשופטי אמת בכלל מוליכין אותן לכוון לאמת העליון. וזה פי' דין אמת לאמתו. אבל כשדן ע"י שוחד אפי' הוא צדק א"י להתקשר בשורש האמת ואינו לאמתו. וזה הרמז שהדן ד"א לאמתו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. כי עיקר מעשה בראשית התקשרות והתחברות תחתונים לעליונים ארץ ושמים. כי עוה"ז עלמא דשיקרא ואין לו קיום רק בכח התחברות לעולם העליון ובזה מתקיים העולם. ולכן נק' מטה משפט שמעכב המשפט שלא יוכל לעלות ולהתקשר במשפט אמת שלמעלה ולכן הוא מזעזע העולם:
ונסמכה פ' זו לשלש רגלים בסוף פ' הקודמת. דכמו דג' רגלים מעמידין הזמן כמו כן הג' הנ"ל אמת דין ושלום מעמידין העולם כי עולם שנה נפש הוא ענין א'. צדק צדק תרדוף הוא בחי' אמת ואח"כ. ודרשת. וחקרת. ובערת הרע. הוא הדין. אח"כ כי יפלא ממך כו' דברי ריבות כו' וקמת ועלית הוא השלום ואלה הג' מקיימין העולם. [ויתכן שגם הג' רגלים בזמן. הם בחי' ג' הנ"ל. כי פסח בחי' דין ביד חזקה. וקבלת התורה הוא אמת. וסוכות השלום]:
בפסוק כ"ת למלחמה כו' סוס ורכב עם רב כו' ה"א עמך המעלך מא"מ. ואמרו חז"ל כשבנ"י עושין רש"מ נחשבי' כולם כסוס א' כו'. דכתי' אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה"א נזכיר. כי כוחן של ישראל בפה בתורה. ואתם נק' אדם. וכ"כ כי תרכב על סוסיך מ' ישועה. פי' הגופים כסוסים. והנשמה הרוכב. וצריכין לבטל הגוף אל הנשמה וממילא בא הישועה כי עיקר כיבוש בנ"י הי' בשורש האומות למעלה. ושם הוא סוס. וכוחן של בנ"י להיפוך מן האומות שכפי כח גבורת גופם המה נוצחים. ובנ"י אדרבא כפי ביטול הכח שלהם הם נוצחים. וביצ"מ ניתן הנהגה זו לבנ"י כמ"ש ה' ילחם לכם. וז"ש המעלך מא"מ כי כשכח הנשמה נאסר במאסר הגוף טפל הרוכב אל הסוס. אבל ביצ"מ נתעלו בנ"י להיות נק' אדם כנ"ל. ולכן הקדימו שמע ישראל שבזכות הק"ש שמתבטלין אל הש"י נוצחין. ומה"ט הקדימו ק"ש קודם התפלה כי נק' עבודה שבלב א"כ הוא מלחמה בלבו של אדם והק"ש מסייע למלחמה זו. כמ"ש והיו הדברים האלה כו' על לבבך ב' לבבות. ולכן צריכין לסמוך גאולה לתפלה. כמ"ש המעלך מא"מ כנ"ל:
 
Section 21
 
תרנ"ד
נסמך פ' שופטים לעליות רגלים כמ"ש וקמת ועלית כו'. כי הסנהדרין בלשכת הגזית נגלה להם משפט אמת. וכמו כן זכו כל שופטי בנ"י בכח עליותם ג"פ בשנה להראות פני ה'. והג' ראיות הם הג' גוונין בחי' ג' אבות. כף זכות וחובה ומשפט המכריע. לכן צריך להיות שלשה בדין. וגם בהמזכה והמחייב צריך להיות בו ג' הבחי'. ולכן הקפיד הכ' כי השוחד יעור אע"פ שרוצה לשפוט צדק. אבל משפט אמת הוא כששוקל בדעתו הזכות והחוב ומכריע באמת. אבל אי מהפך בצד א' באיזה נגיעה אינו משפט אמת. ויתכן עוד לרמוז כי שופטים ושוטרים הם בחי' ר"ה ויוה"כ אחר השלש רגלים. המשפט בר"ה והחתימה ביוה"כ. ורגלים העיקר במקדש ור"ה ויו"כ בכל שעריך:
אכן נראה עוד לבאר סמיכות הפרשיות ע"פ מ"ש במד' עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח זבחים בזמן המקדש דוקא ומשפט וצדקה בכל עת ע"ש. וכמו שזכו לקבל פני השכינה במקדש ג"פ בשנה. כמו כן ע"י משפט צדק כביכול השכינה שורה אצל הדיינים כמ"ש בקרב אלקים ישפוט. וכתי' חקיו ומשפטיו לישראל. חקיו הם המועדות כמ"ש חק לישראל הוא ודרשו חז"ל על קידוש החודש שהקב"ה מסכים עם הב"ד לקבוע ר"ח ומועדות. וכמו כן מסכים עם משפט השופטים בצדק. ובמד' אל תהי מלגלג בדין שהוא א' מרגלי העולם. פי' הגם שהדין הוא לכאורה היפך קיום העולם חסד יבנה. אבל אמרו כשיש דין למטה אין דין למעלה. וכשבנ"י עושין הדין בינם לבין עצמם בין א' לחבירו ומכ"ש כ"א בנפשו ששופט את עצמו לתקן דרכיו כמ"ש טובה מרדות א' בלבו של אדם. אז הקב"ה מתמלא עליהם ברחמים וע"י הדין מתעורר הרחמים ואדרבא בזה נימתק מדה"ד. וכן הוא בצדקה כידוע. וז"ש ויגבה ה"צ במשפט כי מתגלה מדת חסד ורחמים ע"י המשפט. וז"ש מלך במשפט יעמיד ארץ כי אדרבא המשפט מקיים העולם:
בפסוק כ"ת למלחמה כו' סוס ורכב כו' המעלך מא"מ כו'. ובמד' תנחומא מביא הפסוק סוס מוכן ליום מלחמה ולה' התשועה ודורש הפסוק לסוסתי ברכבי פרעה כו'. פי' כמו כביכול במלך ב"ו סוס מוכן למלחמה. כמו כן הכין הקב"ה הישועה ביצ"מ כמ"ש ויושע ה' ביום ההוא כו' שהי' יצ"מ הכנה לכל מלחמות בנ"י. כמ"ש במכילתא בפסוק ה' ילחם לכם לעתיד אפי' כשאתם תחרישון ע"ש. וז"ש לסוסתי כו' דמיתיך רעיתי כו'. ומצרים הוא ראש לסוסים שהם כלי מלחמה לכן הקדים לנו הקב"ה יצ"מ שהוא הכנה למלחמות בנ"י עם כל האומות. ובספרי כשם שהם יוצאים בסוס ורכב אף אתה צא עליהם בסוס ורכב. הרמז הוא כי כל הדברים למטה הם רמזים למה שלמעלה. וכמו שסוס מוכן ליום מלחמה כי הסוס רב כחו למלחמה אבל מחוסר דעת. והרוכב עליו לוחם בכח הסוס. כמו כן הוא באדם הנפש והגוף רוכב על הסוס לכן האדם הוא איש מלחמה. ונק' צבאות ה' שהוא יכול להלחם בסט"א בהרכבות נפש וגוף דוקא. וכמו כן הכין הקב"ה למעלה מרכבה שמיוחד למלחמה כמ"ש ה' איש מלחמה. ובנ"י הם אוסרי המרכבה זו כמ"ש בזוה"ק תש"י וש"ר לקשרא הסט"א ולכבוש אותם ע"ש. ולכן השח בין תפלה לתפלה חוזר מעורכי מלחמה כי מעכב את היחוד. ולכן אמרו שמע ישראל אפי' אין בכם אלא זכות שמע ישראל כדאי להושיע לכם. שע"י זה היחוד היו נוצחין המלחמה. וזו הישועה שהכין הקב"ה לבנ"י כמ"ש כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה:
ואחז"ל שמע ישראל. אפי' אין בכם אלא זכות ק"ש כו'. וכי ק"ש מילתא זוטרתי היא. והלא הוא עיקר התורה. אכן הרמז כי בנ"י הקדימו נעשה לנשמע ואותו הדור הם הנקראים אנשי המלחמה וצבאות ה'. ואחר החטא שקלקלנו נעשה כל המלחמה בכח שמיעה. דכתי' רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם. זה ב' בחי' שמיעה ועשי'. ועתה תלוי הכל בשמיעה:
 
Section 22
 
תרנ"ו
נסמך פרשה זו לג' רגלים. דכמו הסנהדרין שהם עיני העדה על כל נפשות בנ"י. כמו כן הג' רגלים מאירים על כל ימי השנה. לכן נידונים בהם בפסח על התבואה בעצרת על פירות אילן בחג על המים. וכמו כן במקום ירושלים ובהמ"ק שנק' מורי' שמשם הוראה יוצאה לכל העולם. ובאמת אלה השופטים יש מזה בכל נפש ישראל בפרט שאין לך אדם שאין לו שעה ובשעה זו צריך לתקן כל הזמנים. וכמו כן בנפש הנשמה דנה את הגוף והארת הנשמה אינו שוה בכל האברים. שיש אבר שהנשמה תלוי' בו וכמו ה' חושים ואלה האיברים מנהיגים את כל הגוף ומצות שופטים תתן לך היא גם בכל נפש בפרט:
בפסוק תמים תהי' עם ה"א כי הגוים כו'. ובמד' תנחומא ונתנך ה' לראש כו' והיית רק למעלה כשאתה צריך לשאול שאל מלמעלה ולא מלמטה כאוב מארץ כו'. הענין הוא כי לכל הדברים יש שורש למעלה וכל מעשה בראשית בטבע היסודות כל זה נמשך אחר שורש עליון כמ"ש במד' בראשית (כל) [*הן] אלה קצות (הארץ) [*דרכיו] ע"ש. אבל בנ"י שניתן להם התורה שבה נברא העולם ולכן נק' ראשית לכן יש להם דביקות למעלה ממעשה בראשית. זה לראש ולא לזנב כי כל הטבע בכלל זנב. ואיש ישראל כולל כל העולמות ונשמתו חלק אלקי ממעל והגוף יש בו מהטבע וד' יסודות. והרשעים כל חכמתם במעונן ומנחש הכל בחכמות הטבעיות ובזה מחזקים כחות הגוף ומתמעט בהם כחות הנשמה. ואנחנו צריכים להתחזק רק בתורה ולהעלות הנפש אל השורש ובזה מתחלש כח הגוף. תמים תהי' עם ה' זה חלק אלקות והי' תמים. וחלק הגוף אין בו השלימות אדרבא כפי חסרון השלימות בו כן מתרבה התמימות כמ"ש במילה התהלך לפני וע"י המילה תהי' תמים. ובאמת כל הכשפים נעשה מתערובת טו"ר ע"י חטא אדם הראשון בעה"ד טו"ר. כמ"ש בס' התיקונים. אבל בנ"י שניתן להם אח"כ עשרת הדברות זה הי' התיקון לעשרה מאמרות להיות מבורר טוב בלא רע. לכן לא נחש ביעקב. ואחז"ל לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות. פי' בינה מבין דבר מתוך דבר כי מכל אלה הדברים יודעים החכמים שורש הדברים למעלה בתורה. ולכן היו חז"ל יודעים בכשפים. וזה ג"כ פי' והיית רק למעלה. פי' אפי' כשתעסוק בדברים שלמטה תהי' רק למעלה ולא למטה להתדבק תמיד בשורש הדברים שלמעלה זה פי' תמים תהי' שלא להיות נפרד מן השורש כי כל התועבות האלה נכרתין מן השורש ואתה תמים תהי' עם ה"א כנ"ל:
 
Section 23
 
תרנ"ז
במדרש אל תהי' מלגלג בדין שהוא א' מעמודי עולם על ג' דברים העולם עומד על הדין אמת ושלום. כי הנה מאחר שעל אלו הג' העולם עומד בוודאי הם חוץ ולמעלה מן העולם. כדאיתא כולא שקרא כולא קטטא. וכן המשפט לאלקים הוא. רק שהקב"ה נתן אלה הג' לבנ"י בכח התורה. כי בחי' אמת היא דבר שאין לו הפסק ועוה"ז שהוא בטבע ויש לו תכלית אינו אמת. רק לבנ"י ניתן האמת כמ"ש תתן אמת ליעקב לכן הוא עדות שהם בני עוה"ב ושאין להם הפסק. וכן השלום של הקב"ה שהשלום שלו אבל לבנ"י ניתן להם חלק בזה השלימות לכן נקראו השולמית שיש בהם כח השלום. ובמד' כי תקרב אל עיר כו' וקראת אלי' לשלום הה"ד ותגזר אומר כו' שמשה רבינו ע"ה פתח בשלום ע"ש. והענין הוא הגם שהיא מצוה ממצות התורה לקרוא בשלום אבל הוא המצוה שבנ"י מצדם יקראו אל השלום כמ"ש וקראת אלי' לשלום כי יש להם כח לקרב אומה כמ"ש בורא ניב שפתים כו' שלום לרחוק ולקרוב. ובכח התורה שניתן לבנ"י ותגזר אומר ויקם לכן נק' השולמית כנ"ל. וכן המשפט ניתן במתנה לבנ"י כמ"ש ואה"מ אשר תשים לפניהם. והנה כתי' כאן בכל שעריך כו' לשבטיך. מה ענין לשבטיך. ויתכן לרמוז כי המשפטים הם בכח השבטים דיש תורה ומצות חקים ומשפטים. תורה מצות חקים הם בין אדם למקום. והם בחי' הג' אבות. ומשפטים שבין אדם לחבירו הוא בחי' השבטים. ולכן בחושן המשפט היו חקוקים שמות השבטים ונשא אהרן כו' משפט בנ"י כו'. וזה בכל שעריך כי הי"ב שערים בכח הי"ב שבטים י"ב גבולין הם שערים הקרובים ביותר לבנ"י. וזהו סמיכות הפרשה ג"פ יראה בכח האבות שנתראו לפנים. אבל שערי השבטים הם בכל א"י. לכן היו י"ב שערים בהר הבית שאלה הי"ב מתרחבין והולכים ומאירין לכל א"י. [ויתכן לומר במ"ש במדרש שהמשפטים נבחר מזבח שהוא רק בזמן שמקדש קיים ע"ש. והמשפטים לעולם והוא כמ"ש שאע"פ שתמו זכות אבות זכות שבטים לא תמו כי הארות האבות א"י להתגלות רק בכח המקדש. אבל הארות השבטים בכל שעריך כנ"ל]:
 
Section 24
 
תרנ"ד
בפסוק תמים תהי'. כ' בפרשת מילה שניתנה לא"א ע"ה התהלך לפני והי' תמים. כי בעוה"ז אין נמצא השלימות כי הטבע מכסה הפנימיות. וכמו כן הערלה באדם. ובהסרת הערלה בא א"א ע"ה אל התמימות. וכן הוא כפי מה שיוצאין מן הטבע זוכין אל השלימות וזה ניתן לבנ"י הנהגה עליונה שלמעלה מן הטבע. והנה הגוים אל מעוננים וקוסמים ישמעו כי הם תחת הטבע לכן חכמות שלהם מצד הטבע. אבל אתה לא כן נתן לך כי הנהגת בנ"י למעלה מן הטבע בכח התורה ולכן כל כחם אדרבא ע"י ביטול הטבע נתחזק כחם. וכמו שחכמת האומות והתחזקם בכח הטבע כי זה קיומם. כמו כן כחם של בנ"י בביטול הטבע. כ' אני לדודי ודודי לי אני לדודי הוא ביטול הטבעיות לבטל כל הכח אל הש"י וזה אינו בנמצא רק בבנ"י וכמו כן דודי לי שמה"ט יש התגלות אלקותו ית"ש לבנ"י מה שאין בנמצא לשום אומה. וכפי מה שפונין בנ"י עצמם להיות קדושים ומוכנים להקב"ה כך חל אלקותו ית"ש עליהם. זה נביא מקרבך כו' שע"י השתוקקות בנ"י לדבר הי' זוכין לנביאים. ובמתן תורה יצאו לגמרי מן הטבע כמ"ש אמרתי אלקים אתם וזכו לשמוע הדברות ונשאר מזה הכנה לדורות אל הנביאים. ועתה בעוה"ר שנחסר זה ההשתוקקות אין עוד נביא. ואיתא בספרים כי חדש אלול רומז לפסוק אני לדודי כו'. כי מ' ימים אחרונים נתרצה לנו הקב"ה מתוך התעוררות הרחמים של משה רבינו ותשובת בנ"י. דאיתא מה ראשונים ברצון כך אחרונים ברצון דכ' כימים הראשונים אך הראשונים היו ברצון הקב"ה בעצמו. ואחרונים נתרצה הקב"ה לנו כמ"ש מתרצה ברחמים ומתפייס בתחנונים. לכן כ' אחר פסוק זה יפה כו' רעיתי כתרצה ואיתא במדרש כתרצה כשאתם מתרצים לי כד את בעיא לא בעית מליף כלום ע"ש. פי' שבכל עת יכולין בנ"י לעורר רצון העליון בהתעוררות תשובה. ולפי שבימים אלו נתקיים בפועל ממש. לכן הימים מסוגלים לזה בכל שנה:
 
Section 25
 
תר"ס
כי אתה בא כו' ל"ת לעשות כתועבות הגוים כו' ובגלל התועבות כו' מוריש א' מפניך תמים תהי'. עיקר התמימות היא להיות בכל דבר שלמטה דביקות בחלק שלמעלה ואיש ישראל צריך להיות כל מעשיו למטה כמו שנעשה למעלה. וכן במילה כתיב התהלך לפני והי' תמים דיש ערלה בבחי' עולם שנה נפש. וכמו הערלה בגוף שהיא יתרת שאין דוגמתו למעלה בשורש העליון בקדושה. ולכן הוא מום וחסרון בגוף ובהסרת הערלה נעשה תמים. כמו כן יש בעולם דברים יתירים שאין בהם שורש בקדושה למעלה. לכן נק' כשפים שמכחישין כח שלמעלה פי' שהם דברים שאין בהם שורש וא"ת מהיכן בא יתרת זה בוודאי כל זה נעשה ע"י חטא הראשון שנמשך הערלה בעולם שנה נפש. אבל בנ"י חלק ה' עמו ניתן להם המילה והתורה ללמדם איך שיהיו כל מעשיהם למטה מתאימים לשורש שלמעלה. לכן ניתן להם א"י ובהמ"ק שהם המקומות המכוונים למטה מול הקדושה למעלה. לכן בגלל התועבות האלה מוריש אותם מא"י. וכן בזמן ניתן לבנ"י שבתות ויו"ט שהם ימי תמימים וזה שנק' שבת שלום. והנה צריכין לקבל נשמה יתירה בש"ק הרמז כמ"ש במ"א כמו שיש ערלה בגוף והיא יתרת שאין בה רוח קדושה. מול זה בנשמה נתעלה שורש הנשמה מה שאינו מתלבש בגוף כי אלקים עשה האדם ישר בנשמה וגוף וע"י החטא נתעלה שורש הנשמה וניתוסף בגוף יתרת. וצריך איש ישראל לקבל בש"ק נפש רוח נשמה יתירה. והם בבחי' מעשה דיבור ומחשבה שהשבת מסייע להיות כח הנר"נ שולטין על הגוף כי מעשה דיבור ומחשבה נעשין בהשתתפות הגוף בנר"נ ובנ"י מכוונים בשבת שיגבור אור הנשמה על הגוף במחשבה. ואור הרוח בדיבור. ואור הנפש במעשה. להיות הנר"נ יתירים ומתגברין על השתתפות הגוף. וכח זה מסייע לאדם גם על ימי המעשה:
בפרשת המלחמה כי תצא למלחמה כו' וראי' כו' עם רב כו' ל"ת מהם כו' ה"א עמך המעלך מא"מ. ואח"כ כ' וקראת אלי' לשלום ובמד' דורש על מרע"ה ותגזר אומר ויקם שיהי' קריאה לשלום. והענין הוא כי בנ"י שיצאו מא"מ להיות צבא מלחמה להלחם עם אויבי ה' כמ"ש יצאו כל צבאות ה'. וכתי' וחמשים עלו מזוינים זה הכח נטלו בנ"י ביצ"מ שנק' עבדי ה' ללחום מלחמות ה'. אך בקבלת התורה זכו בנ"י לבחי' בנים ובזה הכח יכולין לקרב מן האומות הראוים לזה וזה כח התורה עוז לעמו יתן יברך א"ע בשלום. כמ"ש בורא ניב שפתים כו' שלום לרחוק ולקרוב לכן מייחס זה הכח אל מרע"ה שר התורה. ובאמת עבד מוכן למלחמת המלך ואין בידו לחדש דבר. אבל בן יכול לקרב מי שרוצה. וב' הכחות האלו נמסרו לבנ"י ביצ"מ ובקבלת התורה. וב' אלו יש מהם בכל איש ישראל והם בחי' ימי המעשה בחי' עבד. וש"ק יום מנוחה ושלום בחי' בן כנ"ל:
 
Section 26
 
תרס"א
בפסוק תמים תהי' עם ה"א. דכ' הצור תמים פעלו. שלא הי' שום מום ופסולת בעולם. רק ע"י חטא הראשון נתערב פסולת ובקבלת התורה הי' מוכן להיות תיקון השלם וע"י חטא העגל שוב נעשה פסולת וע"ז כ' שחת לו כו' בניו מומם שנעשו בעלי מומין. אבל בכח התורה שנקראת תמימה יכול איש ישראל להיות תמים. וכל הקוסמים ומעוננים הכל בא מזה הקילקול של חטא הראשון. ובנ"י יצאו מן הכלל בקבלת התורה ז"ש כי הגוים האלה כו' ואתה לא כן כו'. ואע"פ שלא נשארו ישראל בזו המדרגה כמ"ש אמרתי אלקים אתם כו' אכן כאדם תמותון אעפ"כ נביא מקרבך כו' כאשר שאלת כו' בחורב. ונשאר התיקון ע"י הנביאים. וגם עתה שאין לנו נביאים כח הנביאים הוא בכתב בנביאים וכתובים. וההוגה בדבריהם יכול לבא אל התמימות. ובנ"י יש להם חלק בזו הצורה דכ' הצור תמים פעלו דיש ב' יצירות ובבנ"י כ' עם זו יצרתי לי שהם זוכין לצורה הפנימיות שהיא בחי' הצור תמים וע"ז כתי' כלך יפה כו' ומום אין בך. וז"ש תמים תהי' עם ה"א להיות לו חלק בזו הצורה הפנימיות וצורה זו מתגלה בש"ק לכן נק' שבת שלום שהיא בחי' הצור תמים:
 
Section 27
 
תרס"ב
שופטים וש' תתן כו' בכל שעריך א"ה כו' נותן לך לשבטיך דכ' אמת ומשפט שלום ש' בשעריכם ומזה דרשו חז"ל על ג' דברים העולם קיים על הדין ואמת ושלום. וכתי' בשעריכם וכן כתי' שעריך אשר ה' כו' נותן לך. כמ"ש במ"א כי אלה הג' הם למעלה מעוה"ז שהוא עלמא דשיקרא ודקטטה וגם בדין אחז"ל שראה הקב"ה שאין העולם יכול להתקיים בדין. אבל בנ"י בא"י הי' להם אחוזה באלה הג'. שהוא המקום שבחר בו הש"י ויצא מכלל העולם הזה ויש בה הארה מעולם העליון והם השערים שיש בכל עיר ישראל פתיחות שער מלמעלה וירושלים ובהמ"ק למעלה מכולם. ולכן כי יפלא ממך דבר כו' וקמת ועלית כו' שזה בחי' האבות. וכל ערי ישראל בחי' של השבטים כמ"ש לשבטיך. דארץ ישראל על דינא קיימא. ולכן כתי' השמרו לכם כו' ועצר את השמים ולא יהי' מטר כי הוא בדין. ולכן אמרו המרגלים ארץ אוכלת יושבי' היא כיון שאין תחתונים יכולין לעמוד בדין. אבל באמת א"י הי' מסייע לבנ"י להיות זוכין בדין. ובנ"י יצאו מזה הכלל. וזה עצמו שדרשו חז"ל עלה במחשבה לברא במדה"ד וראה שאין העולם מתקיים ושיתף מדה"ר. כי בוודאי ישראל הם שעלו במחשבה והם יכולין לעמוד בדין והקב"ה שיתף מדה"ר להיות מרחם על כל העולם בעבור ישראל והם יצאו מן הכלל ללמד על הכלל כולו:
בפסוק תמים תהי' כו' כי הגוים כו' מעוננים וקוסמים ישמעו ואתה לא כן כו'. במדרש תנחומא והיית רק למעלה ולא תהי' למטה כשאתה רוצה לשאול שאל מלמעלה ולא מלמטה דכת' רוח בני האדם העולה כו' למעלה ורוח הבהמה היורדת כו' למטה. כי באמת הגוף מן האדמה ולכן ניזון מן האדמה. והנשמה מלמעלה ומקבלת חיות מלמעלה. ואיתא צדקים במיתתן קרוים חיים. פי' שממשיכין החיות מן הנשמה גם אל הגוף. כי הגוף נק' מת שסופו למות אבל הצדיקים עתידין להחיות לפי שהם מביאין החיות גם אל הגוף וע"ז כ' חי חי כו' יודך פי' חי בנשמה חי בגוף. והרשעים להיפוך בחייהן קרוין מתים כי גם הנשמה מתבטלת אל הגוף ומאבדין כח הנשמה ולכן כל הנהגתם גם הנפש שבהם מלמטה. ולכן אל מעוננים וקוסמים ישמעו שכל אלה המעשים מהטבע שלמטה. אבל בבנ"י כ' והיית רק למעלה פי' רק שגם הגוף יהי' למעלה וזהו בחי' תמים כמו שעשה האלקים את האדם ישר כמו שהי' קודם החטא ובקבלת התורה קיבלו בנ"י זה התמימות כמ"ש בני עליון כולכם. פי' אפי' חלק הגוף. וזה הכח נשאר אצל הנביאים ככל אשר שאלת כו' בחורב כו' ומ"מ אפי' אחר החטא כח קבלת התורה מאיר לבנ"י וע"ז כ' ה' אורי וישעי אורי כמו שהי' בקבלת התורה ולוחות הראשונות שהיו הלוחות מעשה אלקים לפי שגם גופות בנ"י היו מזוככים כמו הנשמה. וישעי הוא אחר החטא כי הגוף צריך ישועה כמ"ש אדם ובהמה תושיע ה' היינו בחי' בינוני שיש בו מהארת הנשמה אבל חלק הגוף עוד לא ניתקן וכמו כן אורי בשבת יומא דנשמתין. וישעי בימי המעשה:
 
Section 28
 
תרס"ד
בפסוק אשימה עלי מלך כו' שום תשים כו'. ובמד' אין דנין את המלך מלפניך משפטי יצא שאין ברי' דן את המלך אמר הקב"ה אני חשבתי שלא יהי' עליכם אימת מלכות כו'. דהנה מינוי המלך הוא בעבור שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו. אבל אם היו יראים את ה' לא היו צריכין מלך. וה' אלקיכם מלככם. אבל כשחסר יראת ה' צריכין מלך כמ"ש יהי מורא שמים עליכם כמורא ב"ו. עלובין בני אדם שצריכין ללמוד יראת ה' מיראת ב"ו. וע"ז כתי' ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה מה שצריכין ללמוד יראת ה' מיראת אנשים. ולכן המלך קיבל יראת ה' רק מן התורה כמ"ש וקרא בו כו' למען ילמד ליראה את ה'. וכן היו מוכנים כל בנ"י להיות יראת ה' על פניהם מתוך התורה. ולכן העמדת המלך הוא מצוה ומ"מ הוכיחם שמואל הנביא ע"ה במה שביקשו מלך כי אם הי' יראת ה' בלבם לא היו צריכין מלך. רק אם רואים שחסר להם היראה ואמרת אשימה עלי מלך. אז היא מצוה כדי לקבל יראת ה' מתוך יראת המלך. כי באמת מלכותך מלכות כל עולמים. וכל שם מלך הוא בעבור שמתוך יראתו באין ליראת ה'. ואיתא בגמ' לעולם ירוץ אדם לקראת מלך ואפי' מלכי האומות שאם יזכה יבחין כו'. פי' שמכל יראת מלך באים ליראת ה' אבל אין כל הסיבות שוין כי ע"י מלכי אומות באים ליראת העונש. אבל ע"י מלכי ישראל באין ליראת הרוממות מצד כי בחר בו ה' הי' נופל אימת המלך על האדם ומזה בא ליראת הרוממות של הקב"ה וב"ש. וכמה ירדנו עשר ירידות לא זו שצריכין מלך ב"ו עוד משתעבדין למלכי אומות ואפי' לעבדי המלך ב"ו. וכולי האי ואולי נזכה להיות מורא שמים עלינו כמורא ב"ו. והנה באמת בנ"י נק' בני מלכים. כי כל איש ישראל צריך להיות עליו יראת הרוממות עד שממנו יפול יראת ה' גם על אחרים כמ"ש וראו כל ע"ה כי שם ה' נק' עליך ויראו ממך. וכ"כ ירא את ה' בני ומלך דרשו חז"ל על אברהם אבינו ע"ה שירא אותי ועשיתיו מלך ובו נתקיים הדבר בשלימות שהקריא שמו של הקב"ה בפי כל ברי' כמ"ש בעבור אברהם שקראך אדון בעולם לכן נק' מלך כי זה שמקבלין ע"י מלכות שמים הוא נקרא מלך:
 
כי תצא
 
 
 
Section 1
 
תרל"א
כי תצא כו' ונתנו ה"א בידך ושבית שביו. כי בכל דבר יש נקודה חיות מהש"י רק שנסתר ונעלם וצריך מלחמה ועבודה כל ימות החול למצוא זאת הנקודה אח"כ נעשה שבת שמתגלה כי הש"י מחי' הכל שזה ענין ש"ק שבנ"י מעידין על בריאת שמים וארץ שגם עתה קיומם רק בעשרה מאמרות. ובחול צריכין מלחמה ע"ז. ומ"מ גם השבת בא כפי הטירחה והעבודה בחול כמ"ש מי שטרח בע"ש יאכל בשבת. וערב שבת הוא התערובות שיש מבחי' שבת גם בחול כמ"ש בדברו מעריב ערבים וצריך האדם לידע כי גם הגבורה נגד היצה"ר רק בכח הש"י כדכ' ונתנו ה"א בידך פי' אף שהי' ע"י כח התגברות האדם כדכ' בידך שהוא ע"ש הכח. ועכ"ז הש"י כל יכול והוא מסייע לאדם שיהי' בדרך כחו אף שהוא מהש"י כמ"ש ולך ה' החסד כו' כמעשהו. ומקשין מה החסד. אך אדרבא אף שהכל מהש"י מ"מ נותן לאדם באופן שיהי' מן האדם עצמו. ושבית שביו כשיודעין זה שהוא מהש"י. והכלל כי בכל מעשה טוב ומצוה יש ענין המעשה והחזרת הדבר להשי"ת. כי אף שיטריח האדם ויעשה נפלאות אם לא יחזר המצוה להש"י לא עשה כלום כי לא החזיר את השליחות לבעליו. והחזרה לא יוכל להיות רק עי"ז שיודע שהכל מהש"י. [וז"ש מי שדעתו שפלה כו'] וזה ושבית שביו. שיחזיר הנקודה אליו ית' ע"י שיודע שהוא רק ממנו ית':
ברש"י לא דיברה תורה אלא נגד יצה"ר כו' והלא הי' מוטב שלא לתת כח ליצה"ר להסיחו לזה. אך כי זה עצמו שהתירו הכ' שלא יהי' האדם נדבק ונאסר להסט"א ע"י המעשה כמ"ש בתניא שם איסור ע"ש שמאסר האדם לכח הסט"א שיש במעשה האיסור. וז"ש הכתוב מבשרו שסופו לשנאותה זה עצמו ההיתר. וכל ההפרש במעשה היתר שיוכל האדם לדבק עצמו בחיות הקדושה שיש בהדבר. ולא בהגשמיות. ובמד' לוית חן הם לראשך לרשיותך כו' בית מעקה מלבוש גדילים כו' ע"ש. שהתורה ומצות מחברין ומדבקין האדם להש"י ע"י שעושה המעשה לשם שמים יוכל לדבק גם בחי' עשי' עצמו להש"י ע"י אור התורה שיש במעשה המצוה. ובכל דבר רשות יש ג"כ מצוה להיות לש"ש או עשה או ל"ת קדושים תהיו. ולא תתורו כו':
במד' בקן צפור נראה שאף שבאמת הוא רחמי הש"י מ"מ אין לאדם לעשות המצוה רק עבור גזירת המקום וז"ש האומר על קן צפור יגיעו כו' כי אין לאדם לומר כן אם כי הדבר אמת משום [ונשאלתי ע"ז מלשון הגמ' שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינם אלא גזירות. והשבתי כי פי' מדותיו הוא כפי שצימצם הקב"ה רצונו בתורה ומצות שיהי' לאדם במדה שיוכל לעשות רצון הש"י במעשה וכן פי' גזירה בזוה"ק מלשון חתיכה וחלק שנחתך ונגזר מפנימיות התורה. וזה אינו ברחמים. אבל מקור המצוה בשמים ה' מלא רחמים. וז"ש מדותיו של הקב"ה כו'] שאין השגת האדם בגזירת הש"י בחי' רחמים רק בגזירה כעבד שמקיים דברי רבו כנ"ל:
כי תצא מחנה כו' ונשמרת כו' ה"א מתהלך כו' ולא יראה בך ע"ד ושב כו' הול"ל ושמרת. וי"ל כי המלחמה באמת נותנת שמירה לאדם. ובספרי כי תצא לא תצא אלא במחנה. חז"ל דרשו בקרב מחניך הם האיברים של האדם [כן הגיד אא"ז מו"ר ז"ל וכן בילקוט בקרב כל אחד ע"ש] וזה תצא מחנה. שיקבץ אדם באמת כל רצונות שבו וכל נפשו למסור עבור רצון המקום ואם מאסף כל כחותיו בעשיות מצוה וכדומה לסור מרע בהתאספות כל החיות. עי"ז עצמו ונשמרת ששוב אין מקום להיות מתבלבל ע"י דברי שטות מאחר שמרוצה למסור נפשו ואין דבר חביב מנפשו. וכן איתא עצה זו בשם הבעש"ט ז"ל. ה"א מתהלך. מהלך לא כתי'. רק ביד האדם לזכות לזה לעורר חיות הש"י שיש בנשמת האדם ולא יראה בך פי' חז"ל לבו רואה הערוה אסור. והוא דבר גדול לבד שלא לחשוב ח"ו בדבר ערוה רק שלא יוכל הלב לראות ולהסתכל בשום דבר שאינו להשי"ת. כמ"ש קדושים תהיו:
 
Section 2
 
תרל"ב
במדרש לוית חן הם המצות מלוין האדם כו'. שיש בכל דבר מצוה שיוכל האדם לדבק הכל ע"י המצות להש"י. לא דיברה תורה אלא נגד יצה"ר. והלא ביד הקב"ה לעזור לאדם נגדו או שלא יסיתנו ולמה הי' הצורך להתיר איסור. רק שזה עצה להתיר דבר שמושך האדם לרע שע"ש זה נק' איסור כמ"ש בסה"ק שע"י נאסר האדם ונקשר לרע. רק עי"ז שגומר בדעתו שאם לא התירה הכתו' לא הי' נושאה. עי"ז נעשה היתר שלא להיות נקשר ונאסר ע"י לסט"א ואם הי' איסור לא הי' יכול לגבור נגד היצה"ר רק עתה בנקל יותר לברר לעצמו שאם הי' אסורה לא הי' נושאה. ועצה זו נוהגת בכל דברי רשות שצריכין שמירה שלא להתדבק בהם ע"י שמברר לעצמו שאם לא הי' רצון הקב"ה להתנהג בעניני עוה"ז לא הי' עושהו כנ"ל:
במדרש שמצינו קלה שבקלות חמורה שבחמורות מתן שכרה שוה. וקשה למה באמת כן. וי"ל פשוט כי מה שהמצוה גדולה נותנת כח וחשק לאדם לקיימה כמ"ש במד' שאם הי' נגלה שכרן היו רצין לחמורות בלבד. ולכך הקלה קשה יותר לקיימה ומה"ט מתן שכרן שוה כנ"ל:
ולא יראה בך כו' חז"ל פי' לא יראה לך בטל בלבך כו'. וכן י"ל כשלא יראה בך בעצמך שלא יהי' חשוב בעיני האדם וכשנמאס בעיניו נתבטל כנ"ל:
 
Section 3
 
תרל"ג
במדרש לוית חן הם כו' המצות מלוין אותך כו' כי מה שמצות שבנ"י עושין מקובלין לפניו ית'. הוא מצד כי חן מקח על מקחו וכתי' וירא אלקים כו' כל אשר עשה כו' טוב מאוד כו'. וזה החן שהוטב בעיני השי"ת הבריאה זה מקיים כל הנבראים ותכלית עבודתינו לעורר זה הרצון. ובכל דבר נמצא חן הזה רק ע"י המצוה שמיוחד למעשה מיוחדת מתעורר החן של המעשה ע"י המצוה. וכן אברי האדם נגד רמ"ח מצות עשה וכל אבר שעושה בו מצוה עי"ז נעשה מקחו של הקב"ה שמעיד שנברא רק לעשות רצון בוראו כמ"ש כל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא עי"ז מתעורר החן מקח על בעליו כיון שמקבל עליו עול מ"ש ונקרא בעליו כנ"ל. וכשמתעורר חן הזה נושע בכל הענינים וכדמצינו שמרע"ה ביקש על החן אם מצאתי חן כו'. [וזה לשון מציאה שהחן יש בכל דבר רק שצריך להתעורר ע"י המעשה כנ"ל]:
מוציא שפתיך תשמור הוא שמירת הלשון שהפה הוא אבר פנימי יותר שכל ההבל ופנימיות האדם הוא יוצא ע"י מוצאות הפה ע"כ צריך שמירה יותר. ונראה דמצות תלמוד תורה הוא שמירת הפה דכל מ"ע נגד אבר מיוחד ולכן מצוה זו תמיד יום ולילה כי מוצאות הפה צריכין יותר שמירה כנ"ל. כי כל שורש החיות בהאדם הוא בהבל הפנימי וכשאדם שומר הבל פיו זה שורש לכל המעשים כדכתי' תשמור ועשית כו' שכל המעשים תלוי בשמירת הפה כי יתרון בריאת האדם על הבע"ח כי הוא מדבר. וכ"כ לנפש חי' לרוח ממללא. לזאת צריך לתת עיקר המעלה שלו להשי"ת כנ"ל. כי בריאת הפה ודיבור האדם הוא דבר נפלא יותר מכל הבריאה. כמו שמבין מי שמתבונן בפלא זה. וכל מה שברא הקב"ה הכל לכבודו ברא כמ"ש תהלתי יספרו. ואם כי להוציא דברים לפני השי"ת אינו בנקל אבל עכ"פ שנשמור הפה מדברים בטלים כנ"ל:
 
Section 4
 
תרל"ד
אמו"ר זקני ז"ל פירש כי תצא כשיש קצת חירות מיצה"ר אז יהי' למלחמה כו' והוא כמ"ש והי' בהניח כו' לך כו' תמחה כו'. וזה סימן שהוא שונא מוחלט ליצה"ר כי בשעת החטא אף רשעים מתחרטים מיד רק כשיש חירות והשנאה כבושה. עי"ז ונתנו ה"א בידך וכן פי' בזוה"ח מלחמה זו על היצה"ר. ואמר שהמלחמה בכח התורה וכ"א בראתי יצה"ר בראתי תבלין. וברש"י לא דיברה תורה אלא כנגד היצה"ר. פי' כי התורה נעלמה מעיני כל חי רק נתלבשה התורה בדיבורים הללו לתת כח לאדם נגד היצה"ר כי היצרים שבאדם אין להם יסוד קבוע והיצה"ר בדמיונות שוא מבלבל האדם. ויצר מלשון ציור ודמיון. אבל הנשמה שבאדם יש לה יסוד קבוע ובכחה לברר האמת מדמיונות ב' היצרים. ובעבור היצר נתלבשה תורה בלבושים וציורים לעזור להאדם בעה"ז השפל. ושבית שביו פי' שם שיחזור האדם ניצוצות הקדושה שנשבה מאתו ית' בחיצוניות וקאי על ה' אלקיך הנזכר לעיל ע"ש. שצריך האדם להבין מזה שנברא בעוה"ז בב' יצרים שהכל לכבודו ברא ודרך האמת הוא שכשזוכה אדם לצאת קצת מבלבולי היצר אז צריך לחול עליו בושה ממה שעבר עליו זמן זמנים בדברים בטלים ולא לבא לידי גאוה ח"ו. רק אדרבא לפי תיקונו יבוש יותר. ועי"ז הבושה יכול לשוב ולתקן כל אשר עבר עליו וזהו ושבית שביו. ובימות החול שקשה לאדם למצוא מנוח מבילבולי יצה"ר צריך להתבייש מהש"י עי"ז שרחוק הוא מבחי' השבת. והוא בשת שבא משבת וביטול הזמן, וע"ז נעשה בחי' שבת אח"כ וכדכ' בזוה"ק בראשית ירא שבת בשת כו' ע"ש:
בפסוק צעקה הנערה כו' מוכח שכל שיכול להנצל ע"י צעקה מיחשב רצון והקב"ה שומע תפלת כל פה. ואף שנראה לפעמים שא"י לצעוק. מ"מ אם האדם מוכן לצעוק בכל לבו ע"ז נאמר טרם יקראו כו'. ואדרבא צעקה זו נשמעת יותר. וחז"ל אמרו שקול פרידת הנשמה מגוף הולכת מסוף העולם כו'. והטעם נראה כיוון שממאן בזה בכל כחו ורוצה לצעוק ואינו יכול. עי"ז הצעקה הולכת בכל מקום. כי כשיכול לצעוק הקול פוסק. אבל הצעקה שהוא בכח ולא נכנס בפועל. נשמעת בכ"מ. כי הרצון לצעוק בכל מקום. וכ"כ אבן מקיר תזעק כו' אף שלא שייך צעקה מכל זה נשמע כי המיאון בדבר הוא נחשב לצעקה כנ"ל. ורמב"ן ז"ל הקשה אם לא הי' לנערה שכל לצעוק למה תמות. אבל הקב"ה נותן שכל למי שמוכן לצעקה כנ"ל. ואף בשדה נאמר אין לנערה חטא מות מכלל שנחשב לחטא עכ"פ מה שלא זכתה לזה:
לא תראה כו' שור אחיך כו' השב תשיבם כו'. י"ל שכל מי שרואה בחבירו תועה מדרך הישר. וי"ל שור לשון הבטה. או שאר תנועה רעה צריך לתקנו. והעצה ע"י תשובה כמ"ש בסה"ק כל מה שרואה האדם שייך לו וצריך לשוב ע"ז ועי"ז מביא הרהור תשובה גם בחבירו וז"ש השב תשיבם. כי כלל ישראל הם א' וכשא' מקלקל צד קדושה שבו נשאר בכלל ישראל כמ"ש ז"ל זכה נוטל חלק חבירו כו'. אבל האדם צריך לחזור האבידה לבעליו. אשר תאבד ממנו ומצאתה. לא תוכל להתעלם שצריך להיות שלא יוכל לסבול ולהתעלם מחטא חבירו ג"כ:
כי תצא מחנה כו' ונשמרת כו' ויד תהי' לך מחוץ כו'. י"ל שהוא עצה לאדם אף שא"י לתקן כל מעשיו. מ"מ אין לך אדם מישראל שאין בו דברים טובים. וצריך לאסוף המעט טוב שבו שלא לערב בו דבר רע. ועי"ז המעט יהי' לו כח ויד גם בדברים שמחוץ למחנה. כי מצוה גוררת מצוה. וכ' טוב מעט לצדיק כו' כי המון רשעים רבים שכל עצת היצה"ר ע"י הריבוי שמוסיף חטאים קלים כמ"ש דברים שדש בעקביו. ותיקון הצדיק בבחי' מעט שיהי' חשוב אצלו מה שזוכה לקיים מצות בוראו אף שהוא מעט. וכפי התדבקותו באותו המעט עץ חיים הוא להביאו לתקן הכל כראוי כנ"ל:
 
Section 5
 
תרל"ה
במדרש נולד מהול צריכין להטיף דם ברית מפני בריתו של אאע"ה המול ימול כו'. כי יש לבנ"י מצד עצם מדרגתם שייכות אל התורה ומצות. לכן קיים אברהם אבינו ע"ה המצות קודם הציוי כי הי' מיוחד להתורה. כמ"ש אברהם גי' רמ"ח. שהיו רמ"ח אבריו בקדושת הרמ"ח מצות כנ"ל. ולכן אף שנולד מהול צריך להמול שנית מצד שכח בנ"י בעשיות המצוה מסייע לעורר קדושת המצוה. וז"ש המול ימול ב' בחי' הנ"ל. וזה ענין מ"ש קדשנו במצותיו וצונו. כי הם ב' דברים גוף ההכנת ציור האדם הישראלי שיש בו קדושה זו לבד הציוי כנ"ל. כמ"ש שהתורה ובנ"י והקב"ה מעידין זה ע"ז. ובמד' לוית כו' הם לראשך המצות מלוין את האדם. פי' שיש לבנ"י החן בשמים מצד שורשם. וכל המצות הם רק לעורר החן שלהם. והבן:
והי' מחניך קדוש בשם מו"ז ז"ל שפי' מחניך על אברי האדם כו'. ה"א מתהלך הוא בחי' רוח קדושה שיש בכל איש ישראל וכפי תיקון הנפש שהוא מלבוש החיצון. כמו כן מתפשט הרוח קדושה שבנפש האדם:
לא תראה כו' השב תשיבם כו' תאבד ממנו ומצאתה כו'. דהנה חז"ל כתבו כי זכה הצדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע. ומסתמא כן הוא גם בעוה"ז שהרשע בעונותיו מאבד זכיותיו. וכל המעש"ט שעשה הכל נוטל הצדיק. ולכן יש כמה פעמים שהצדיק מוצא סיוע במעשיו הטובים שלא ע"פ עבודתו. והוא שזכה לחלק הרשע. אך האדם צריך להשים לב ע"ז ולחזור החלק לבעליו והי' עמך עד דרוש אחיך כי כששב הרשע בתשובה יחזירנו לו. וכ' השב תשיבם פי' שע"י שהצדיק מרגיש שאין זה ע"פ עבודתו. עי"ז חוזר בתשובה. וע"י התשובה זו מתעורר גם הרשע לבוא להירהור תשובה. כי נמצא שגרמו מעשיו זכות להצדיק ויש לו עי"ז עלי' לטוב. ויוכל להיות כי גם בעוה"ב כשהצדיק בעין טובה שלו רוצה להחזיר החלק לבעליו טוב הוא לשניהם:
לא יבא עמוני כו' ע"ד אשר לא קדמו כו' ואשר שכר עליך כו'. קשה חיבור ב' הטעמים שכיון שרצו לקללם. מה זה לחשוב על שלא יצאו בלחם ומים כו'. וברש"י ז"ל שגדול המחטיאו כו'. וביאור הענין כי בנ"י נבראו לתקן כל הנבראים ולהטות כל האומות ג"כ להקב"ה כמו שיהי' בימות המשיח במהרה בימינו אמן. ולכן כל האומות צריכין לבקש איזה קירבות לבנ"י. ומצד עצם שלהם הם מתנגדים לבנ"י ואיך יוכלו להתדבק בהם. ונאמר באדום כי אחיך הוא ובמצרי גר היית בארצו וכ"ז לבקש להם צד התקרבות ועמון ומואב אם היו מקדימין בלחם ומים. פי' שהיו מבטלים עצמם לבנ"י. הי' להם מצד זה קצת אחיזה. וכיון שלא קידמו הרגישו כי אין להם שום התדבקות וממילא הוצרכו לבקש עצות לאבד ח"ו בנ"י. וממילא גרמו קילקול לבנ"י כי בנ"י הם עיקר הבריאה ולכן בגודל רשעתם מרגישין גם בנ"י. ואף שכל האומות רשעים הם. רק מצד שנמצא בכולם קצת ביטול לבנ"י ואינם מתנגדים מכל וכל ולכן דור שלישי יבא להם כו'. ממילא אין יכולין להרע במעשיהם לבנ"י. אך הם שאין להם התקרבות כלל מצד זה יכולין להחטיא אותנו כנ"ל. ולכן כל הטעמים עולין בגדר א' כנ"ל:
 
Section 6
 
תרל"ו
כי תצא למלחמה כו' ונתנו ה"א כו' ושבית שביו. בהקדים דברי המד' ע"פ כי לוית חן הם לראשך המצות מלוין אותך כו'. פי' שבוודאי נמצא בכלל כל הבריאה וכן בכל פרט איזה נקודה המעלת חן לפני הקב"ה. וכן כתיב וירא אלקים כו' כל אשר עשה והנה טוב מאד. והסתכלות זה שהוטב בעיניו מקיים כל העולם. וזה תכלית מעשה בראשית. וזה החן הוא סוד השבת שכן כתיב והנה טוב מאד ויהי ערב כו' יום הששי כו'. ולכן מצינו בכל מקום מצאתי חן בעיניך כו'. הוא שהצדיק הוא הנקודה שהוטב בעיני המקום והוא יסוד העולמות כולם. והמצות הם עצות להתדבק במציאות חן הנ"ל. והנה גם כל סט"א המתנגד לקדושה וכל מעשה היצר ותחבולותיו וודאי יש גם בהם נקודה קטנה אשר בעבורה רצה הקב"ה לתת להם כח לכל מעשיהם כמ"ש טוב מאוד יצה"ר. ואמת כי בהתגברות האדם על היצה"ר אז נתברר הטובה הגנוזה. וזה ושבית שביו. כי קודם התגברות הצדיק הנקודה היא בשבי ואין ניכר בה כבוד מלכות שמים. ואחר ונתנו ה"א בידך אז היא בחי' תשובה ושבת שהיא החזרת הדבר לשורשו ומקומו. אמנם יש עוד לידע כי אחר שזוכין קצת לגבור היצה"ר אז צריכין שמירה ביותר. כי הכח שהי' בסט"א בא אל האדם והוא בא ממקום טמא שהי' בשבי' עד עתה. ולכן צריך האדם שמירה. וכן י"ל בשבת ג"כ שכתב בזוה"ק שצריך שמירה כמ"ש פורס סוכת שלום כו'. שג"כ הטעם כנ"ל שכל הדברים יש להן עלי' בשבת לכן צריך שמירה. והעצה ע"י תשובה פי' שבהיות כל אלה הדברים שנתרחקה נקודה הנ"ל להיותה בשבי. הכל בא מחטא הקדום וגם חטא אדם הראשון שיש לכל איש חלק בו כנודע. וצריך אדם לשוב לתקן הכל וזה נק' ושבית שביו פי' שזאת התשובה הוא בעבור השבי ששב עתה בהתגברו על היצה"ר וזכה בזו הנקודה צריך לנקותו מכל דביקות טומאה והוא ע"י התשובה. ואז קיימת לעד ואינו מביא אותו עוד לידי חטא. והבן כ"ז:
בספרי כי תצא לא תצא אלא במחנה. פי' אף שכל יחיד צריך להלחם ביצרו הרע. עכ"ז יהי' המלחמה ע"י שיכניס עצמו בכלל ישראל. ויהי' כוונתו כדי שכלל ישראל יצליחו במלחמות ה'. כי הכלל תלוי בפרט. ואז יוצא עמו כח מלחמת הציבור. וגם דברי חז"ל שאמרו מחנה הם האברים שבאדם. ג"ז אמת. כי יש בכל פרט כח כללי ג"כ שנק' עולם קטן. וכפי מה שמכניס כל רמ"ח אבריו לאסוף כולם לרצון זה. כך יוכל להכניס עצמו בכלל ישראל:
בפסוק הקם תקים עמו. כפי מה שא' עוזר לחבירו כענין אמרם הוי נושא בעול עם חבירך. כמו כן זוכה לתקן עצמו ליישר אורחותיו להיות לו תקומה. וזה הקם תקים עמו. והוא ענין יותר משבעה"ב עושה עם העני העני עושה עמו:
בפסוק ואשר שכר עליך כו' ולא אבה ה' כו' לשמוע כו' ויהפוך כו' הקללה לברכה כו'. וקשה מה ענין ולא אבה לרחקות עמון ומואב. אמת כי מכיון שמזכיר הענין שעשה בו המקום נס מזכיר ג"כ חסדו ית'. אמנם נוכל לומר עוד כי פי' ויהפוך שהפך הקללה עליהם [וכמדומה לי שכ"נ ג"כ בספרי] שכיון שרצו לקלל בנ"י והש"י הי' מגן עליהם נתהפך הקללה עליהם כמ"ש מקללך אאור. והנה פי' מ"ש ויהפוך כו' הקללה לברכה איך יתכן זה ההיפוך. ויש לפרש ע"פ מ"ש ראה אנכי נותן לפניכם כו' ברכה וקללה. כי שניהם הם לישראל. כי בהיות הקללה עומדת מכוונת נגד הברכה לא תוכל להזיק כי יש לשניהם מקום. לימין ישראל הברכות. והקללות בשמאל. כענין ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה כו'. ולכן כשקילל בלעם את בנ"י הפך הקב"ה הקללה לברכה. פי' להיות מכוונת פנים בפנים נגד הברכה. וממילא נתהפך הקללה על ראשם. והדברים מובנים למבין:
 
Section 7
 
תרל"ז
במדרש כי לוית חן הם כו' מצות מלוין האדם כו'. כי הנה הש"י בחר לו בנ"י נמצא יש לבנ"י החן בעיני המקום ב"ה. אך ע"י התורה ומצות הם מעוררין אותו החן והמעשים מחברין את האדם אל שורש נשמתו ושם מציאת החן לבנ"י. ובמד' הנולד כשהוא מהול כו' המול ימול כו' פי' שהמצות לבד שהם פעולת המוכרחין בעצמם. לבד זה הם ניתנו לבנ"י לתקן אותם שבכח המעשה יתדבקו בשורש נשמתם. ולכן אף שנולד מהול צריכין להטיף דם ברית מפני בריתו של אאע"ה. כלומר שע"י המצות שבנ"י עושין מעוררין שורש אחדות בנ"י שהוא מציאת חן אומה הישראלית. וזה נק' בריתו של אאע"ה. ומצד זה אין הפרש בין מצוה קלה לחמורה דסוף סוף ע"י המצוה מעורר כח נשמתו. וז"ש (למען יאריכון ימיך) [*והארכת ימים] בקלה שבקלות כו'. ובגמ' מקשים הרי שמת כו' אלא בעולם שכולו ארוך כו'. פי' אריכת ימי האדם הוא כנ"ל שמתדבקין הימים והשנים של האדם בשורשן זה נק' אריכת ימים שמגיעים עד השורש ושם נק' שכולו ארוך והבן:
בפסוק כי תבא בכרם רעך כו' בפועל הכתוב מדבר. ביאור הענין שבכח עסק התורה ומצות כראוי מוצא העובד טעמי תורה תמיד. אך בהיות עובד ה' לאמיתו ואלה השגות וטעמים שמשיג הם רק כדי לעשות ולקיים וז"ש ואכלת כו' כנפשך שבעך. ולא להניח אל הכלים. כי באמת צריך להיות תכלית החכמה כדי לידע איך לירא ולעבוד לפניו ית' באמת. ואז מתגלה לאדם בעת העסק השגות אמתיות. אך הוא בהיותו מוטבע בכל לבו וכחו בתוך העבודה כמ"ש כי תבוא בכרם רעך הוא הכנסת כל הכח בעבודתו ית'. ואז נאמר לא תחסום שור בדישו כי כל המצות הם רמזים על הנהגתו ית' כמ"ש חקיו ומשפטיו לישראל. וכמו שכן רצונו ית' שלא לחסום שור בדישו אף שדש מאכל אדם. כמו כן באמצעיות העבודה יכול גם נפש הבהמיות והחומר לאכול לשבעה ממאכל אדם. והיא התפשטות מהגשמיות לפי שעה לכל א' כפי עבודתו. והבן כ"ז:
 
Section 8
 
תרל"ח
במדרש אורח חיים פן ת' נעו מעגלותי' ל"ת כו'. ע"פ מ"ש במ"א פי' המד' לוית חן הם שהמצות מביאין האדם לידע מציאת חן בעיני המקום ב"ה שזה תכלית עבודת האדם בעולם למצוא נקודה אמיתית שע"ז נברא. וזו הנק' מוצאת חן בעיניו ית' והוא בחי' השבת שיש להבורא ית' נ"ר. כמ"ש וירא כו' כל אשר עשה והנה טוב כו'. וע"י המצות יכולין לקשר ימי המעשה להשבת. והוא באמת שורש התורה שנק' עץ חיים למחזיקים שהחזקה בתורה היא ע"י המצות שהם ענפי אילן הזה. והנה לבד שיש בודאי בכל מצוה ענין פרטי ושכר מיוחד שע"ז הוא המשל משינוי האילנות פרח לבן שכרו דינר זהב כו'. אכן עיקר רצונו ית' לזכות לדביקות התורה ע"י המצות. ודבר זה עולה על כל הפרטים. ומצד זה אין הפרש בין מצוה חמורה לקלה. ול"ק על משל המדרש מה בכך שיעבדו כולם אילנות הטובים. ואין זה קושיא כי הפרדס צריך להיות נמצא בו כל השלימות וכמן כן אם כי בפרט מצוה זו חמורה אך מצד הבאה אל השלימות והוא התדבקות באורח חיים זה עולה על כולנה. וזה צריך להיות תכלית הכוונה בקיום המצות. וז"ש אורח ח' פן תפלס פי' שלא לשכוח בכוונה העיקרית לכן אין להשגיח בחמורה וקלה כנ"ל:
בפסוק לא תראה כו' והתעלמת כו' השב תשיבם כו' הקם תקים. יש לפרש כשאדם מרגיל עצמו כך שלא יוכל להתעלם מהפסד של חבירו. הן בגשמיות הן בתיקון הנפש. אז בכחו להשיב אליו אבידתו ולהקימו. ומכ"ש באדם עצמו שענין זה נוהג כשא"י לסבול את הפחיתות שבו אז הוא נושע:
מוצא שפתיך תשמור אז ועשית כאשר נדרת כו'. כמ"ש במ"א כי קבלת האדם עושה רושם. וכפי שמירת הפה כך דבריו עושין רושם. וחז"ל דרשו ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך. וכן המשפט ע"י שמקבל האדם עליו באמת דרך הטוב אף כי א"י לגבור במעשה נגד היצה"ר אז משמים כופין אותו. ואמת גם זה בכלל הבחירה מי שבוחר לצאת מן הבחירה ושיכפוהו משמים כופין אותו לטוב:
 
Section 9
 
תרל"ט
כי תצא כו' על אויביך. ר"ל כשהוא בפנים והוא בן חורין. אז הוא עיקר העסק לצאת כשהוא שליט על האויב. וז"ש רש"י במלחמת הרשות, כי כשהוא תוך המלחמה מוכרח הוא להלחם ונק' מלחמות חובה ואז א"י לשבות היפ"ת. רק כשהוא בן חורין ורק מלחמות ה' נלחם אז יכול לשבות ניצוצי קדושה ע"י המלחמה. ואעפ"כ כיון שבא ע"י האויב צריך שמירה הרבה באלה העצות עד שתסיר שמלת שבי' הוא הלבוש שנתלבש מסט"א בהיות נשבה שם. ודבר זה נוהג בכל איש ישראל שבוודאי ע"י מלחמות התאוות מרויח האדם וזוכה להשגה. עכ"ז כיון שבא ע"י היצה"ר צריך שמירה ובירור הרבה פעמים עד שיזכה לעלי' שלימה אל הבורא ית':
במדרש לוית חן כו' וענקים לגרגרותיך כו' ומשל הפרדס כו'. וכבר כ' במ"א. וקיצור הדברים כי לכל מצוה יש שכר בפרט כפי המצוה. אבל לבד זה יש שכר בכלל על גמר הפרדס. וזה השכר שוה לכל הפועלים. ושכר זה עולה על כולנה. והיא בחי' אריכת ימים ששוותה תורה לקלה וחמורה. והיא התדבקות הימים בעולם שכולו ארוך והוא לוית חן, כי לכל דבר יש שורש בשמים. ועי"ז מעלה חן ומתקיים למטה. וע"י תורה ומצות מתחבר להשורש. ויופי הגוף ע"י הראש וזה וענקים לגרגרותיך כי חיבור הדעת להמעשה הוא עיקר החן והתכשיט. וקצרתי:
 
Section 10
 
תר"מ
במדרש כי לוית חן הם כו'. חן הוא השורש של כל דבר והוא עיקר נקודת הטוב שנמצא בכל דבר שע"ז נאמר וירא א' כו' כל א' עשה והנה טוב והוא בחי' השבת רמז לדבר ונח מצא חן, ובימי המעשה יש עצות ע"י המצוות איך להעלות כל מעשה לדבקה בשורשה. וז"ש לוית חן הם לראשך לדבק כ"ד בראשיתו ועי"ז יש עוד יתרון וז"ש וענקים כו'. ובזה יתפרש המשך המד' בפ' אורח חיים פן תפלס כו' ומשל הפרדס כי תכלית המצות להתדבק בשורש. ולזה צריכין כל המצות כמ"ש במד' תנחומא ע"פ מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים. פי' מזה הכלל דוקא שנשאר בלב רושם מכל מצוה וממנו ת"ח. ולכן אין נ"מ בין קלה לחמורה אם כי שכרה מרובה אבל תכלית המצוה ליישר הלב וזה עולה כמה פעמים יותר מכל השכר. רק השי"ת משלם שכר גם על המצות שעצמותן טוב מאוד יותר מכל השכר. וע"ז נאמר חכו ממתקים כדאיתא במד' בכמה מקומות:
בפסוק כי תצא מחנה כו' ונשמרת מכ"ד רע כו' כי ה"א מתהלך כו'. רמז לימים הללו קודם ר"ה שהוא יום מלחמה כידוע ולכן יום תרועה כמ"ש במלחמה והרעותם בחצוצרות ונזכרתם כמ"ש בזוהר. לכן יש חודש אלול מקודם להיות נשמר לזכות לסיוע משמים כמ"ש ה"א מתהלך כו' "להצילך "ולתת "א' "לפניך ר"ת אלול. כמ"ש בספרים הרמז "אני "לדודי "ודודי "לי פי' שבוודאי בנ"י צריכין עזר משמים רק כפי הקרבות אליו ית' כמו כן עוזר לנו השי"ת. וצריכין רק הכנה לקבל השראת שכינתו ית'. וכמו שבנ"י מכינים עצמם בימים הללו לשוב אליו ית', כן הבורא ית' מגלה הארות הקדושה בלבות בנ"י בימים הללו. ז"ש ואני תפלתי לך ה' עת רצון כי בנ"י מכוונים ויודעים להתעורר בתפלה בימים אלו. שגם בשמים מתעורר שערי רחמים כי אני ה' הוא שמי "וכבודי "לאחר "לא "אתן. ר"ת אלול. שמסירין בימים אלו הסתרות הקליעות וסט"א ויש התגלות הקדושה כנ"ל:
ובמ"א כ' פי' לא יראה בך ערות ד' כמ"ש חז"ל בפ' לא יראה לך שאור בטל בלבך שעי"ז שאינו חשוב בלב האדם ומואס בו. עי"ז זוכה לפטור ממנו. כמ"ש בטל רצונך כדי שיבטל רצון אחרים. והש"י משפיע הארת קדושה בימים אלו שמרוב הארה והתעוררת אהבה אליו ית' צריכים להתבטל רצונות ואהבות זרים כמאמר כהמס דונג מפני אש כו':
בפסוק את הנערה ע"ד א"ל צעקה בעיר כו' כ' במ"א כי זה ראי' שכל שיכולין להושע ע"י צעקה. כמ"ש כחן של ישראל בפה. לא נחשב אונס. ובאמת בכלל ישראל בזמן המקדש היו נענים בכל עת. וז"ש בעיר. ובגלות נאמר גם כי אזעק כו' שתם תפלתי לכן כתי' בשדה. צעקה כו' ואין מושיע. עכ"ז גם בשדה כ' צעקה שצריכין מקודם לצעוק. וע"ז נתקנו הג' תפלות בכל יום. ואיתא בגמ' הא יש מושיע כו' ניתן להציל בנפשו של רודף. והיינו שע"י הצעקה יש הפלה לסט"א לגמרי. אכן צריכין מקודם להיות מוכן למס"נ כי באמת על ג' עבירות אלו צריכין למס"נ רק הרודף רוצה לכופו בע"כ לעבור. אבל [*אם] הנרדף מוכן למס"נ אז צריכין להצילו בנפשו של רודף. וכן הוא בכל נפש אדם. לכן התקינו ק"ש קודם התפלה שע"י המס"נ בק"ש יכולין להיות נושע בתפלה כנ"ל:
 
Section 11
 
תרמ"א - תרמ"ב
ב"ה תצא. בקצרה
בפסוק מוצא שפתיך תשמור כו' ועשית כו' אזהרה לב"ד שיעשוך. כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ובוודאי לאו דווקא על הדיין מוטל דבר זה רק שהאדם עצמו יכוף א"ע ע"י היגיעה בתורה ותפלה שהדברים אלו היוצאין מן הלב הם מכניעים הגוף. לכן מצוון בכל יום לקבל בפה עמ"ש ועול מצות. גם הוא הבטחה ועשית שבוודאי צריך כל אדם להאמין כי כל הקבלות שמקבלין על עצמינו בכל יום בוודאי יעשו פירות אם מיד אם לאחר זמן כי גם מלמעלה כופין את האדם החפץ באמת להטות הלב אליו ית' כמו שמבקשין וכוף את יצרינו. וכמו שהי' בכלל ע"י שקבלנו בהר סיני מלכותו ית' בנעשה ונשמע. לכן אף שחטאנו. עכ"ז כתיב ביד חזקה כו' אמלוך עליכם. כן בפרט כפי מה שמקבלין עמ"ש כראוי מתקיים אח"כ בוודאי. וכ"ז נרמז בק"ש ואהבת והי' א"ש. שמקבלין ע"ע להתקרב אליו אם נזכה מתוך אהבה וח"ו כשלא נזכה לזה ונתחייב עונשין אבל הקב"ה יקרב אותנו בכל אופן שיהי':
במדרש לוית חן כו' לראשך כו' בכ"מ מצות מלוין אותך כו' פי' שהמצות מחברים כל המעשים אל הראשית והשורש. כי התורה נעלמה מכל חי. והוא הראשית והשורש של כל הבריאה וע"י המצות ממשיכין הארת התורה לכל המעשים ומחברין הדברים לשורשן וזה לראשך. כי בעוה"ז עלמא דשיקרא. החושך יכסה. והמצות הם נרות להאיר אור התורה. ולכן נשתלחה הנשמה בעוה"ז והמצות הם הלוי' כמו שמלוין אורח בדרך שכל הדרכים בחזקת מסוכנים והלוי' שומר המהלך בדרך. כן המצות מלוין האדם בדרך הזה שהנשמה מסוכנת בשליחות זה:
עוד למדרש [*במשל הפרדס] ע"פ המדרש ע"פ לוית חן הם כו'. כי נשמת בנ"י נשתלחו מעולם העליון לעוה"ז החשוך. וע"י המצות ממשיכין כח הנשמה למטה דכ' נר מצוה וכ' נר ה' נשמת אדם והיינו שע"י המצות ממשיכין אור הנשמה לכן נק' מצות מלשון צוותא. ואיתא כי הקב"ה גנז האור ובכל יום יש הארה מאור הגנוז. וע"ז מברכין יוצר אור. וכמו כן באדם שהוא עיקר הבריאה שנשאר הנשמה למעלה. וע"ז מברכין על נשמותינו הפקודות לך. הגם כי הפשוט בלילות שהנשמות עולין. גם זה אמת שנשמות בנ"י גנוזין למעלה גם עוה"ז נק' לילה. וע"י המצות מושכין הארה וע"ז כתי' ישלח עזרך מקודש כו' וכ' מלאכיו יצוה לך. ע"י המצות. שבכל מצוה נברא מלאך כנודע. והקב"ה וב"ש מאיר לכל אדם הארה מנשמתו בעת הראוי לכן גם בדרך כי יקרא קן צפור כו'. אם נצרך לאדם הארה ממצוה זו מזמין לו זאת המצוה. וכמו כן יש בכל יום הארות מהנשמה לכן מברכין המאיר לארץ ולדרים עלי'. ואי הפי' על אור השמש היינו הך. רק כמו שיש אור בעולם כן מאיר ביחוד לבני אדם מאור הגנוז שהוא הנשמה והפנימיות כנ"ל לכן לוית חן הם כנ"ל. וענקים לגרגרותיך הוא תוס' לבד תיקון הנפש שע"י המצות כנ"ל יש אח"כ שכר מיוחד כמו הענקה לעבד אחר כלות מלאכתו. כן אם בנ"י גומרין שליחותן בעוה"ז יש אח"כ שכר מיוחד. וזה ענקים. ובזה יש שנויים כי בוודאי מצות צורך גבוה כו' אבל לתיקון הנפש כולן שוין. וזה תיקון הפרדס כרם ה' צבאות ב"י לכן בקלה וחמורה אריכת ימים שהוא חיבור להשורש כמ"ש במ"א. וזה חביב לפניו ית' יותר לכן לא גילה שכר המצות ודו"ק:
בפסוק מוצא שפתיך תשמור ודרשו חז"ל מ"ש מ"ע תשמור מל"ת כו'. כי הנדר והקבלה של מצוה היא מסייע הרבה אל האדם. לכן איתא שנשבעין לקיים המצוה שנא' נשבעתי ואקיימה. וכן מקבלין בנ"י ב"פ בכל יום עול מלכותו ית'. וקבלה זו מסייעת אל האדם אך זה תליא כפי שמירת הפה מדברי הבלי עוה"ז. כן יש כח בפה לקבל ושיעשה דיבורו רושם לכן צריכין לשמור הפה ומקפידין מאוד על לשון הרע. וכמ"ש זכור אשר עשה ה"א למרים כו' וכ' בצאתכם ממצרים ע"י שאחר יצ"מ ניתן כח הפה והקול לבנ"י כמ"ש במ"א פי' אנכי ה"א המעלך מא"מ הרחב פיך כו' וכן הי' מתן תורה אחר יצ"מ. ולכן מאז צריכין מאוד לשמור הפה. וכפי השמירה מל"ת כן מסייע הפה לקיים המ"ע. ולכן צריכין לקיים הנדר. ואז מקבלין שכר על הקבלה בפ"ע ועל הקיום בפ"ע. ולעומת זה כ' ג"כ דרוש ידרשנו דרישה על הנדר כיון שלא קיים הי' הקבלה עבירה ודרישה על שלא קיים הנדר. והאמת כי אם הי' הקבלה כראוי וודאי הי' מקיים והוי זה סימן שלא קיבל עליו בלב שלם. וכ' בקהלת כאשר תדור כו' לאלקים כו' לשלמו כי אין חפץ בכסילים כו' פי' כי אם שהרצון והקבלה שנק' חפץ הוא חשוב מאד בשמים אבל לא בכסילים שאין מקיימים. וגם אינו כלל רצון אמת וזה אין חפץ בכסילים. מכלל שהמקיים גם הקבלה חביב לפניו ית':
בפסוק כ"ת מחנה כו' ונשמרת כו' פי' כשנכנסין למלחמה עם היצה"ר צריכין שמירה ביותר וכמו כן מכינים אז בשמים סיועות והצלות אל האדם. ובעבור זה עצמו מתחזק אז גם היצה"ר כדרך המלחמה. וכן בכלל באלה הימים ימי אלול שהם ימי תשובה ומלחמה שע"ז רומז השופר. ונפתחין שערי רחמים בשמים בימים אלו שידו פשוטה לקבל שבים. ולכן צריך כל אדם להתעורר בתשובה וכמו שדרשו חז"ל בתפלה על פסוק מדוע באתי ואין איש. כמו כן בימים אלו שהקב"ה פותח יד לדופקי בתשובה צריך כ"א לדפוק עתה על דלתות התשובה וז"ש כי ה"א מתהלך שידע האדם כי הש"י כביכול מקדים ומוכן לעזור להבאים לטהר וכמ"ש במ"א כי ר"ת להצילך כו' הוא אלול:
במדרש במשל הפרדס נראה כי מי שאינו עובד ע"מ לקבל פרס וחביב אצלו לעשות רצון הבורא ית' להשלים כל הפרדס אף שיודע כי באילן זה יקבל יותר שכר אין נ"מ אצלו. אליו מגלין שכר המצות לכן כ' א"ח פן תפלס לכן נעו מעגלותי' כו' אבל מי שאינו חושב השכר יוכל לידע. וכן יש לרמוז במשנה הוי זהיר במצוה קלה שאין אתה יודע מתן ש' של מצות אתה דייקא. כי מי שיודע מתן שכרן וודאי הוא זהיר בקלה כמו בחמורה כי בלא"ה אין מגלין לו כמ"ש:
 
Section 12
 
תרמ"ג
כי תצא למלחמה. כי עיקר המלחמה צריך להיות כשיש לאדם מנוחה אז יוצא כדי להלחם אבל בשעה שצריכין להלחם אז הדרך מסוכן. וז"ש רש"י במלחמת הרשות הכ' מדבר כמ"ש כשהוא בן חורין אז יצא להלחם. וז"ש והי' בהניח ה"א לך אז תמחה זכר עמלק. והי' לשון שמחה לפניו במרום כשבנ"י גוברין על האומות מתוך המנוחה כי הלא בוודאי בנ"י נבראו לעמוד נגד הרשעים רק אם לא היינו חוטאים הי' מתקנין הכל מתוך המנוחה. וע"י החטא צריך להיות המלחמה מתוך הגלות אבל כשיהי' מתוך המנוחה היא עיקר הרצון לפניו ית'. ובשעת המנוחה צריכין דייקא לזכור להלחם לכן כ' לא תשכח כי בשעה שהוא לוחם עמנו א"צ להזהר שלא לשכוח:
במדרש ע"פ לוית חן הם כו'. כבר כתבנו במ"א. ובקיצור הדברים דכ' וירא אלקים כו' כל א' עשה כו' טוב מאוד. א"כ הלא יש בכל דבר איזהו נקודה שמעלת חן לפניו ונקודה זאת מעוררין ע"י נר מצוה שמאיר בעלמא דחשוכא לראות ולמצא הנקודה והשורש והראשית. והוא ענין. המצות שיש בכל המעשים. וע"י העלאת חן אז ניתוסף כח וחיות חדש וזהו ענקים לגרגרותיך. כמ"ש אחר פסוק וירא הנ"ל ויכלו כו' ונעשה מזה ש"ק ויברך ויקדש וכן הוא תמיד ע"י היגיעה בימי המעשה במצות אז מעלה חן בש"ק וניתוסף בו נשמה יתירה ענקים לגרגרותיך מה שאין כלי של הגוף יכול להכיל לכן נק' נשמה יתירה כמ"ש במ"א ונק' ענקים כנ"ל. וזה עצמו י"ל בענין המדרש בפסוק אורח חיים פן תפלס כו'. משל הפועלים והפרדס כו' ע"ש. והענין שלמטה יש לכל מצוה תיקון פרטי בחי' לוית חן כנ"ל. אבל בשורש התוספות שהוא למעלה למעלה בחי' התורה למעלה מהמצות בחי' ענקים ונשמה יתירה שם אין הפרש בין מצוה קלה לחמורה וזה ענין אריכת ימים כמ"ש במ"א שהוא התדבקות בעולם ארוך ובשורש שכשאין לו הפסק נק' אורך ימים וכידוע בס"ק שיש ג"ע תחתון ועליון:
בפסוק כ"ת מחנה כו' ונשמרת מכ"ד רע. הוא ג"כ עצה ע"י הכניסה להלחם עם הסט"א זוכין להשמר מכ"ד רע. ה"א מתהלך בקרב מחניך. הל"ל מהלך. וי"ל כי הכוונה שידעו בנ"י כי השראת השכינה בעולמות תלוי בעבודת בנ"י וז"ש שתהלוכתו היא בקרב מחניך. והטעם להצילך כו' כמ"ש חז"ל בפסוק כח מעשיו הגיד כדי לתת להם נחלת גוים. שע"י שהכל נעשה על ידינו ממילא נוטלים חלק בראש:
בפסוק זכור א' אשר עשה ה"א למרים כו' בצאתכם ממצרים. תלה הכ' ביצ"מ. כי הנה כחן של בנ"י בפה וזכו לזה ביצ"מ דכ' ואתנה צאני כו' אדם אתם דרשו חז"ל אתם קרויין אדם. והענין כי יתרון האדם שהוא מדבר ומנהיג עצמו ע"פ רצונו. וזה יתכן להיות שבח כשהוא נותן דעתו לילך בדרך התורה ורצון הש"י. אבל הרשעים הלא מוטב הי' להם אם לא יהי' [*להם] בחי' הדיבור לכן אתם קרוים אדם. ובנ"י כשיצאו ממצרים ניתן להם בחי' הדיבור כמ"ש שנעשו כקטן שנולד ואביו חייב ללמדו תורה כשמתחיל לדבר ולכן אחר יצ"מ הוצרכו בנ"י לשמור מאוד הפה והלשון. ונגד הלשון ניתן לנו התורה. ולשמור הפה ניתן לנו המן במדבר. והאמת כי גם הצרעת מדה טובה לבנ"י שא"י לסבול הלשון הרע בפנימיותם לכן נולד מזה נגע כמ"ש בפ' מצורע במד' בפסוק ונתתי נגע צרעת שהיא מתנה לטובה כמ"ש שם אך טוב לישראל א' לברי לבב פי' מי שרוצה להיות בר לבב מסייעין לו מן השמים והראי' שנענשה מרים בצרעת וידוע שיסורים של הצדיקים הם לטובה והעונש שלהם הוא מתנה ורחמים כנ"ל:
 
Section 13
 
תרמ"ה
במדרש כי יקרא ק"צ. לוית חן הם לראשך כו'. כי עיקר ציור האדם ברמ"ח אברים וגידים הוא רק רמז ודמיון לנשמת האדם הכלולה מתרי"ג מ"ע ול"ת. וע"י המצות במעשה יכולין להמשיך הארת הנשמה באיברי הגוף ואז חל עליו הצורה המיוחדת לאדם דכתיב וייצר דרשו חז"ל ב' יצירות בעוה"ז ובעוה"ב והצורה שהוא הפנימיות ניתנה רק לבנ"י ולכן כ' עם זו יצרתי לי הגם כי כל היצורים מאתו ית' אבל הצורה המיוחדת לאדם ניתנה לבנ"י בכח המצות כנ"ל כמ"ש אדם אתם. וכפי הכנת האדם להיות איבריו מוכנים לקבל הארת הנשמה כן מתגלה ומתפשטין כחות הנשמה שמתחלקת לתרי"ג כנ"ל. כדכ' בזוה"ק שהגוף הוא קן להנשמה וע"ז נאמר קן צפור שצפור רומז לנשמה וכפי תיקון הקן שהוא הגוף וכ' גם צפור מצאה בית. ואז מתקיים נמי ודרור קן לה שהוא בחי' השבת שנק' מנוחה ויש בו נשמה יתירה כפי תיקון הכנת מקום ובית להנשמה בימי המעשה כן יש בש"ק התפשטות הנשמה יתירה. ומקודם כ' נכספה וגם כלתה כו'. ובכח זה ביקש הנביא ע"י שמצא בעצמו התגלות הנשמה ונשמה היתירה ממילא בכח זה יכולין לעלות יותר ויותר עד לבא לחצרות ה'. אשר שתה אפרוחי' היא התלהבות שבא ע"י התגלות כחות הנשמה להיות משתוקקין תמיד לחצרות ה' ולמזבחך ודו"ק:
בפסוק זכור את א"ע ה"א למרים כו' דרשו חז"ל שהוא אזהרה ללשון הרע. והענין הוא כי מאחר שכחן של בנ"י בפה והוא בחי' תורה שבע"פ והוא הבאר שניתנה בזכות מרים. וכ' והאבן גדולה ע"פ הבאר. יתכן לרמוז על חטא לה"ר שדרשו חז"ל שנק' גדולה כמ"ש לשון מדברת גדולות. ולכן ע"י שמירת הפה יכולין לבא לבחי' הבאר וע"י שמרים הי' בחי' הנ"ל הצריכה שמירה ביותר וכ' מוצא שפתיך תשמור שכפי רוב קדושת האבר והמקום כן צריך שמירה ביותר. וע"י התחברות בנ"י שהיא היפך לה"ר ושנאת חנם זוכין להתגלות תורה שבע"פ כמ"ש ונאספו שמה כו' וגללו את האבן. [אבנים הם אותיות וכמו שיש בקדושה כן יש זה לעומת זה דברי הבל ובנינין דשקר]:
 
Section 14
 
תרמ"ז
במדרש תנחומא מכל משמר כו' כי ממנו תצאות חיים. דהל"ל מהם. רק דקאי על הכלל מכל משמר כי לעיקר החיים זוכין בצירוף כל המצות שניתקן כל האדם ע"י תרי"ג מצות כמ"ש במד' חיים הם למוצאיהם שממצה אותם כדכ' כל המצוה ע"ש פ' עקב. וזה משל הפרדס שמביא המד' כי בפרט יש קלות וחמורות אבל עיקר השכר כשזוכין לשלימות הפרדס כי כרם ה' בית ישראל. ובזה קלה כחמורה. ובמד' לוית חן הם כו'. כי המצות בעשי'. ומ"מ על ידיהם זוכין גם לבחי' מחשבה ודיבור. חן לראשך הוא הנשמה בחי' מחשבה. וענקים לגרגרותך הדיבור שכשניתקן הגוף ונפש ע"י המעשים ממילא זוכין אח"כ לרוח ולנשמה כנ"ל:
בפסוק השמר בנגע כו' זכור את אשר ע' כו' למרים כו'. גדול כח פיהם של בנ"י וכל כחן בפה לכן צריכין מאוד לשמור פה ולשון. וכמו שיש בשבת זכור ושמור ואמרו בזוה"ק שכל התורה כלולה בזכור ושמור כמו כן בלשון הרע כ' השמר וכ' זכור. וכן כתיב מוצא שפתיך ת' דרשו חז"ל מ"ש מ"ע תשמור מל"ת כו' שכל התורה תלוי בפה כנ"ל. ובאמת גם בשבת היא בחי' הפה דיש ראי' שמיעה ריחא ודיבור. וימי המעשה הם בחי' ב' עיינין [ב'] אודנין ב' נוקבין דחוטמא. והשבת הוא הפה שנק' סהדותא ושבת יעשה כולו תורה. לכן אמרו לכל יש בן זוג. אבל הפה יחיד. ומיוחד לכנס"י לקבל הדיבורים שבתורה כמ"ש ישקני כו' [וגם בגוף ב' ידין ורגלין וראש וגוף. והמילה בחי' השבת שאין לו ב"ז רק כנס"י. וראי' שמיעה ריחא הכל הוא לדבר שמבחוץ שרואה ושומע מדבר שמחוץ ודיבור בגרמייהו קיימא. והיא בחי' השבת כנ"ל] ועיין לקמן בפ' כי תבא מ"ש מזה. ותלה הכ' ביצ"מ כמ"ש בדרך בצאתכם ממצרים. כמ"ש אנכי ה"א המעלך מא"מ הרחב פיך כו'. פי' כמו שביצ"מ בכלל הי' התגלות הפנימיות והנהגתו ית' את העולם כדאיתא בזוה"ק במצרים הי' הדיבור בגלות פי' הנהגתו ית' הי' נסתר וביצ"מ בניסים ונפלאות נתגלה אלקותו ית"ש. כן הי' בכל פרט נפש ישראל שהנפש היא במאסר הגוף. ואיש ישראל הוא בן חורין שהנפש מתגלה בו וזה עיקר גאולת מצרים בנפשות בנ"י לכן צריך איש ישראל לשמור הפה שהוא חיות הפנימי כמ"ש ויפח באפיו כו'. לנפש חי' רוח ממללא. וזה טעם רשעים בחייהם קרוים מתים שהנפש נסתר ונכסה בגשם הגוף. לכן בשבת שנק' סהדותא ובנ"י מעידין על הבורא ית' היא זכר ליצ"מ כדאיתא ודבר דבר שלא יהי' דבורך בשבת כמו בחול ע"י שבו יש גאולה בנפש ויכולין להעיד עליו ית' בהתגלות:
עוד למד' אורח חיים פן ת' נעו מעג' לא תדע כו' ע"ש. והענין הוא דקודם החטא כ' וישם שם כו' האדם כו' לעבדה ולשמרה ודרשו חז"ל במ"ע ול"ת ואח"כ ויגרש את האדם ע"י שאכל מעץ הדעת טו"ר וניתן אח"כ המצוות בגשמיות כמו שהוא בעוה"ז ומצד זה התערובת נמצא קלות וחמורות שיש מקום שקשה לברר. אבל בשורש המצות שהם אורח חיים ע"ז נאמר פן תפלס. לא תדע. כי מצד הידיעה שיש תערובות א"י להשיג המצוות כמו שהם בשורש עץ החיים. ושם כל המצוות הם אחד. ואיתא במשנה רצה הקב"ה לזכות ישראל הרבה להם תורה ומצוות כו'. והלא התורה ומצוות קודמין לכל הבריאה. רק לזכות את ישראל המשיך הקב"ה התלבשות התורה ומצוות בגשמיות. וז"ש לוית חן הם המצות מלוות אותך כי עיקר החן התורה שנק' עץ החיים. והמצוות שלפנינו הם לוית חן כמ"ש יגדיל תורה ויאדיר וכמ"ש במ"א מזה:
במדרש כשם שנתן רחמיו על האדם כך על הבהמה ועל העוף כו' ומקשים דאיתא במשנה האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו. ובגמ' שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינם אלא גזירות ע"ש. אכן נראה דכוונת המד' שנתן רחמיו בכל הברואים כדכ' ורחמיו על כל מעשיו. פי' הענין כי האדם מרחם על האדם ולא על הבהמה כי אין האדם יודע ומשיג דעת הבהמה כלל. לכן אין בו רחמנות עלי'. כי אין ענין דעת ורחמנות של הבהמה משגת להאדם. וכמו כן מלאכים אין מבינים דעת האדם וכבהמה המה להם. אכן הש"י היודע הכל הוא יודע דעת המלאכים והאדם והבהמה וכל בריאה. לכן רחמיו על כל מעשיו. והש"י יודע כי רחמנות של האם על האפרוחים בענין זה אם תלקח אם על הבנים. וכמו כן אם ישחט אותו ואת בנו ביום א'. ובאמת זה עצמו שהטביע הקב"ה ענין רחמים בכל ברי' במדה ידוע. ואדרבא מחמת אלה המצות שנתן הש"י בבהמה ובעוף מחמת זה נמצא בהם ענין זה הרחמים. ובאמת כל קיום הבריאה הוא ברחמים כמ"ש המנהג כו' ובריותיו ברחמים לכן נמצא הרחמים בכל הבריאה ובנ"י שהם עיקר הבריאה הם רחמנים ביותר. אך בכל בריאה יש מן הרחמים כפי גזירתו ית' וז"ש המד' שנתן רחמיו כו'. ובגמ' הפי' מי שאומר שטעם המצוה ע"י שהש"י מרחם על הקן צפור. וזה אינו אדרבא במצוה זו נתן הש"י הרחמים בהציפור עצמו כמ"ש. וז"ש שאינם אלא גזירות שגזר להיות נמצא רחמים בכל ברי' במדה ידוע כנ"ל:
בפסוק כ"ת מחנה ע"א ונשמרת מכ"ד רע. דרשו חז"ל דיבור רע. כי ב' אלו ברית הלשון והמעור הם כלי זיינם של בנ"י כדכ' רוממות אל וחרב פיפיות ואמת כי הם בחי' יעקב ויוסף התורה והברית. ואא"ז מו"ר ז"ל אמר כי השומר ברית דעלה איתמר חגור חרבך כו' מנצח אותו רשע שנא' לו ועל חרבך תחי' לכן כ' ויחלוש יהושע א' עמלק כו' לפי חרב פי' לפי כח החרב שהי' נמצא בבנ"י ודפח"ח. והם אלו ב' הזכירות אשר עשה ה"א למרים לשמור ברית הלשון ואשר עשה לך עמלק לשמור ברית המעור. והם ג"כ ב' האותות לכל איש ישראל תפלין ומילה שבת ומילה. דכ' בתפילין למען תהי' תורת ה' בפיך. ובכלי זיין זה יכולין להלחם עם האויב שהוא עמלק. להצילך ולתת א' לפניך הם ג"כ ב' בחי' להינצל מצד בחי' התורה כדמצינו ביעקב אבינו שברח ללבן וניצל מעשו כדכ' לך עמי בא בחדריך וכ"א במד' הצפינו עצמיכם בד"ת. אבל לתת אויבך לפניך הוא לצאת עמו במלחמה לעקרו ולאבדו והוא בכח ברית המעור כדאיתא כשנולד יוסף אמר יעקב שלחני ואלכה כדפרש"י שם. [והענין הוא שבתורה אור אין לו שום מגע והוא הצלה ובריחה ממנו. אבל בית יוסף להבה שלוחם עמו בסמוך לו ומאבדו לגמרי] וכמו כן נתן הקב"ה המצות לישראל בכל יום להיות כלי זיינם. וציצית ותפילין בציצית הוא להצילך כמ"ש אשר תכסה בה. ותפילין לתת אויבך לפניך כמ"ש בזוה"ק לקשרא שפחה תחות גבירתא:
בפסוק על אשר לא קידמו כו' בלחם ומים כו' בצאתכם ממצרים. פי' בס' קדושת לוי כי כשיצאו בנ"י ממצרים ונבחרו להיות סגולה מכל העמים ניתן להם דרך כל השפע הבאה משמים והם יכולים לקרב גם כל האומות. ועמון ומואב שלא נתנו זו הקדימה של לחם ומים לבנ"י לכן לא יבאו בקהל ה' ע"ש דפח"ח. כי לכן נק' גרים שע"י שמבטלין עצמם ונגררין אחר בנ"י יכולין ג"כ להתקרב. וכיון שרצו לקלל את בנ"י א"כ לא האמינו שבנ"י הם קיום כל האומות. ומיושב ב' הטעמים דלפי פשוטו קשה מאחר ששכרו לקלל אותנו מה נחשב שלא קידמו בלחם ומים ולפי הנ"ל הכל אחד:
 
Section 15
 
תרנ"א
במדרש הנולד מהול צריך להטיף ממנו ד"ב מפני בריתו של א"א המול ימול כו'. עוד שם לוית חן הם לראשך בכ"מ שתלך המצות מלוות אותך כו'. כי הקב"ה נתן לבנ"י להיות להם חלק בתורה ומצות לבד מה שיש בכל מצוה כמה פעולות נשגבות בשמים ובארץ. אבל המצוה נגמרת במעשה איש הישראלי. וע"ז אומרים ויהי נועם ה"א עלינו. וזה פי' וכרות עמו הברית עמו בשותפות כדאיתא במדרשים. וזה עיקר האות כמ"ש חז"ל צבאות אות הוא בצבא שלו שבנ"י שהם עמו וחלקו חל שם שמים במעשי ידיהם לכן דוקא המול ימול. שהגם שבריתו ית' נחתם בנפש ישראל צריך להיות נגלה ע"י מעשה האדם וכן הוא בכל המצות רק מילה נק' ברית שכל התרי"ג מצות תלוין בו שהוא מצוה ראשונה המיוחדת לעם ה'. וזהו עצמו פי' לוית חן שנעשה הברית והתקשרות ע"י המצוה לכן נק' מצוה מלשון צוותא וחיבור וכדאיתא בס' שערי הקדושה שע"י כל מצוה נמשך חיות הנפש לאותו אבר פרטי. ומתקשר הגוף בנפש הרוחניי ולכן מצוה גוררת מצוה ע"י שמקשר הגשמיי ברוחניי. וכמו כן עבירה כורת ומפריד הגוף מהנפש ונמשך ע"י לגשמיות יותר וגוררת עבירה. ובמד' מדייק ראשך רשיותך. פי' הגוף הוא מדרגה השפלה שבאדם וע"י המצוה מתעלה ומתדבק בנפש הרוחניי. וע"ז כ' נר לרגלי ד' רגלי הוא הגוף דרגא תחתונה לכן ע"י המצוה יש מציאת חן כדכ' מוכיח אדם אחרי חן ימצא. וכמו כן באדם עצמו כשמוכיח ומושך הגוף אחר הפנימיות מוצא חן בעיני המקום. וענקים לגרגרותיך הוא פריעת שכר לעוה"ב והוא כמו הענקת עבד ע"י העבודה לתקן הגוף אל הנשמה מתעלה הנשמה בעוה"ב וע"ז כ' ואור לנתיבתי עיקר הנתיב המיוחד לאדם בעולם שכולו ארוך. ושבת מעין עוה"ב יורד נשמה יתירה שהיא למעלה מהתלבשות הגוף הגשמיי ונק' ענקים לגרגרותיך:
במדרש הנ"ל לרשיותך כשבן תורה נעשה זקן מסבבין אותו כו'. פי' ת"ח שהזקין ואין בכחו להתגבר במעשי המצות בכח וזריזות כמו בימי הבחרות יש לו לקרב וללמד אנשים אחרים דרך עבודת הבורא שדברי זקנים נשמעים ביותר וזה לוית חן כו'. כמ"ש מוכיח אדם א' חן ימצא וכ"כ עד זקנה ושיבה אא"ת עד אגיד זרועך לד' לכל יבא גבורתיך:
בפסוק השמר בנגע הצרעת כו' זכור א"א עשה כו' למרים כו'. כבר כתבנו בפ' מצורע כי הצרעת היא שמירה אל הפנימיות שלא יתפשט רק במקום הראוי. כי הנה כח הפה ניתן לבנ"י. לכן צריך להיות להם שמירת הפה שהיא חיות הפנימיות ובנ"י מיוחדים לזה כדכ' גן נעול גל נעול. והיא בחי' זכור ושמור שזה כלל מ"ע ול"ת ושניהם נזכרים בכאן השמר וזכור. וכ"כ מוצא שפתיך תשמור דרשו חז"ל מ"ש מ"ע תשמור זו מצות ל"ת. לרמוז שכל המצות תלוין בזה כי השפתים עושים ב' הפעולות להוציא הדיבור ולשמור הדיבור. ובהפטרה רני עקרה אמרו בגמ' דההוא צדוקי שאל לברורי' בשביל שהיא עקרה רני והשיבה לו רני עקרה דלא ילדה בני רשיעיא כוותייכו ע"ש. והוא כנ"ל שכנס"י היא מתעקרת לעשות תולדות שלא יהי' צדיקים. בחי' גן נעול כנ"ל. וכ"כ כחוט השני שפתותיך ומד' נאוה היא ב' כחות הנ"ל. וכמ"ש חז"ל בחורבנה העמידה לי צדיקים וז"ש רבים בני שוממה כו' פי' שביותר יכולין להיות ניתקן ע"י העיתים הסגורים שהכל הוא לטובה כי כל ההסגר שנעשה לבנ"י הוא לטובתם וכ"כ בורא ניב שפתים ש"ש לרחוק ולקרוב כו' ורפאתיו. פי' שיש רפואה ע"י הריחוק כמו ע"י הקירוב וכן כשביקש מרע"ה אל נא רפא נ"ל השיב הקב"ה תסגר ז' ימים ואחר תאסף שהי' רפואתה ע"י ההסגר וכ"א חז"ל [*דלפעמים] נגעים יסורים של אהבה הם לכן כ' השמר בנגע כו' ככל אשר יורו כו' שהכל היא רפואה ושמירה לטובה כנ"ל. וכן בגלות כל ימי הסתר הכל לטובה וזהו רני עקרה כמ"ש והבן כי המה דברים יקרים:
 
Section 16
 
תרנ"ג
במדרש תינוק שנולד מהול מה למול אותו כו' צריך להטיף ממנו דם ברית מפני בריתו של אברהם אע"ה. הענין הוא כי זה החילוק בין א"א ע"ה דכ' בו התהלך לפני והי' תמים. וצדיקים הראשונים אדם ונח נולדו כשהן מהול אבל אברהם זכה בעצמו למצות מילה ומה"ט נולד ערל שרצה הקב"ה שיבוא בעצמו אל השלימות ולהסיר הערלה בכח מצות ה' שניתן לו ובמד' ששאל טורנספורס הרשע את ר"ע איזה מעשה נאה של הקב"ה או של בני אדם והביא לו גלוסקאות ע"ש במד' תנחומא פ' [תזריע] ומסיים שלכך לא נולד האדם מהול שהמצות ניתנו לצרף את הבריות א' אלוה צרופה ע"ש. ובאמת הכל מעשה הש"י אך מה שהאדם מסייע להוציא מכח אל הפועל חביב לפניו ית"ש ביותר. ובגמ' איתא גדולים מעשה צדיקים ממעשה שמים וארץ דכ' ידי יסדה ארץ. ובמעשה צדיקים כ' מקדש ה' כוננו ידיך והנה גם זה הוא מעשה הקב"ה דכ' כוננו ידיך אך הוא ע"י התעוררות הצדיקים. וע"ז כתיב כח מעשיו הגיד לעמו. כי מעשה בראשית נברא בהתלבשות הטבע. אבל הצדיקים בידם לפתוח הפנימיות ושיתגלה דרך הגנוז לצדיקים שהוא מעין עוה"ב וזה עצמו סוד המילה דאיתא עוה"ז נברא בה' ועוה"ב בי'. ורמז היוד שחתם בבשרינו בכח המילה לרמוז שאנחנו בני עוה"ב וז"ש במד' אנכי מגן לך שאמר אאע"ה שמא יבא א' וידחה בריתי ע"ש שהשיב לו הקב"ה מנח לא העמדתי מגינים של צדיקים כו'. והוא כנ"ל שמה שזכה א"א ע"ה להיות נועם ה' חל על מעשה ידיו זה מתקיים לעד. ולכן צריכין להטיף דם ברית שיהי' בכח מעשה האדם. וזה עצמו ג"כ ענין שלוח הקן דאיתא במד' שהיא נתינת רחמיו על העופות ובמשנה איתא האומר על ק"צ יגיעו רחמיך משתקין אותו. ופי' מו"ז ז"ל שהפי' הוא שבנ"י יעוררו מדת הרחמים למעלה ע"י מעשיהם וכ"ה בתקונים. והוא כמ"ש שהקב"ה רוצה שיהי' מדת הרחמים בעולם ע"י מעשה הצדיקים. [וי"ל עוד כי בחי' והאם רובצת הי' כמו תיבת נח שלא הי' כדאי בעצמו. אבל בחי' שלח תשלח כו' הבנים תקח לך הוא הדרך שניתן לאברהם אבינו ע"ה. לכן והארכת ימים שהיא מתקיים לעד והיא בחי' אשה מזרעת תחלה יולדת זכר. ודו"ק]:
בפסוק השמר בנגע הצרעת כו' זכור א"א עשה כו' למרים כו' בצאתכם ממצרים. כ' בזה שמירה וזכירה לומר שהתורה כולה תלוי' בפה כמ"ש מות וחיים ביד לשון ובגמ' איתא יכרת ה' שפתי חלקות לשון מד' גדולות כו' המספר לה"ר מרבה חטאים כמו ע"ז וג"ע וש"ד ע"ש בערכין הענין הוא כי אלה הג' הם פוגמים בנפש רוח נשמה לכן צריכין למס"נ עליהם. ובחי' הפה הוא תיקון הגוף לקבל הארת נר"נ לכן איתא ל"מ לגוף טוב משתיקה שע"י שמירת הפה שזה יתרון האדם ויפח באפיו כו' לנפש חי' רוח ממללא ע"י מאיר ומתקשר הנפש בגוף לכן שומר פיו ולשונו ש' מצרות נפשו כי הנפש בגוף כמו במאסר ובנ"י ביצ"מ יצאו מזה המאסר לכן צריכין לשמור הפה ומספר לה"ר כ' יכרת ה' שנכרת הנפש מהגוף. כמ"ש מו"ח ביד לשון. ודו"ק כי קצרתי:
 
Section 17
 
תרנ"ה
במדרש כשם שנתן רחמיו על האדם כך על בהמה ועוף כי יקרא קן כו' ומקשין דאיתא במשנה האומר על ק"צ יגיעו רחמיך משתקין אותו ואמרו בגמ' הטעם שעושה מדתיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות ונראה לפרש ע"פ מ"ש בס' חובת הלבבות בביאור ההפרש בטובת אלקים על האדם בין טובת איש לאיש שהם הכל לטובת עצמו ואפי' העשיר החומל על הרש מפני שכואב לו צער העני ה"ז מכוון לדחות הצער מעל עצמו ע"ש תחילת שער עבודת הא'. למדנו מדבריו כי אין רחמיו של הקב"ה מסוג רחמי אדם כי לא שייך בו ענין הרחמנות של ב"ו שהרי הכל מאתו ית' והצער שמגיע להברי' הכל במשפטו ולא שייך אצלו רחמנות רק שכך גזר הקב"ה להנהיג העולם במדת הרחמים. ולכן נק' הקב"ה בעל הרחמים שאינו כמו ב"ו שהרחמים גוברין עליו לשנות את רצונו. רק אדרבא הקב"ה שליט על הרחמים ונתן רחמיו על הכל וזה עצמו דברי המדרש כשם שנתן רחמיו על האדם כך על הבהמה כנ"ל שהכל גזירה מלפניו. וזה שאומר על ק"צ יגיעו רחמיך נראה שמשוה רחמיו של הקב"ה בסוג רחמי האדם אלא שמפליא לומר שגם על ק"צ הגיע רחמיו וז"ש שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים כמדת ב"ו. אבל רחמיו של הקב"ה הם גזירות כמ"ש. ורש"י נדחק לפרש מדותיו מצותיו. ולמ"ש יתכן לפרש כפשוטו שמדותיו עצמם הם גזירות כי חפץ חסד הוא והבן שוב ראיתי מזה בס' צדה לדרך ע"ש:
במדרש לוית חן הם בכ"מ המצות מלוות אותך. המצות ניתנו לתקן מלבוש האדם שהגוף ברמ"ח אברים הוא מלבוש אל רמ"ח בחי' שיש בנפש שהוא ציור האדם הפנימי וע"י המצות מתקן האבר להיות דומה ונמשך אחר הנפש והנשמה ואז חל עליו חן וחסד. והשי"ת נתן לנו המצות לזכות על ידן לחן וחסד כדאיתא רצה הקב"ה לזכות את ישראל הרבה להם תורה ומצות דכ' כרחם אב על בנים וישראל שנק' בנים הוא בציור הפנימי כמ"ש לעיל פ' שופטים מזה. ולכן אמרו כשהבן יגע בתורה מתמלא עליו רחמים והמצות הם היגיעה להתדבק בפנימיות שהוא התורה וזה מלה דקיימא בעובדא כמ"ש ועשיתם אתם עצמיכם. וכל מצוה שאדם עושה לשמה כדי להעלות האבר להדביקו בשורשה אז הקב"ה מתמלא עליו רחמים ועיקר התעוררות הרחמים הוא על הנפש להאיר לה מתוך חשכות הגוף. והנה שבת מתעלה האדם בשורשו וחל עליו החן וזה שנק' שבת מנוחה ויש בו נשמה יתירה שהוא התגלות ציור הפנימי לכן שקול שבת ככל המצות. ופי' מוז"ל באלו המצות שאמרו ששקולין לכל המצות שהם מתקנים כל האברים וכ"כ באוה"ח. לכן אמרו בקידוש היום אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו כו' ולא אמרו בפרט וצונו על השבת כמו בכל ברכת המצות לרמוז כי קדושת השבת כולל קדושת כל המצות. וזה ענין נר שבת משום שלום בית שהגוף הוא בית לנשמה וע"י השבת שהוא לוית חן הנ"ל ונעשה שלום בית ודו"ק:
וזה עצמו ענין המד' שכ' שלא גילה תורה שכר מצות ונאמר אריכת ימים בקלה ובחמורה משל למלך ששכר פועלים לפרדס ע"ש. הענין הוא כי הפרדס הוא כרם ה' בית ישראל והמצות הם לתקן האברים וזה יותר מכל מיני תשלומי שכר ומה שיש קלה וחמורה כמו באדם הגשמיי שיש אבר שהנשמה תלוי' בה ויש אבר גדול וקטן כמו כן הוא בפנימיות והפרדס אינו ניתקן רק בתיקון כל המצות ואמת שלפי שקשה בעוה"ז לתקן עצמו קבע הקב"ה שכר לאדם אבל תכלית המצות הוא למעלה מכל השכר והראי' שע"ז משלם הקב"ה השכר א"כ זה התכלית נעלה ביותר וזה שכר מצוה מצוה ולכן יש בכולן אריכת ימים שהיא התדבקות בעולם שכולו ארוך. והנה כמו שרמ"ח מ"ע הם מדביקין האברים לשורש הנפש כן שס"ה ל"ת הם לנקות הגידין להיות נמשך חיות הנפש בגוף וכל מל"ת כשעובר ח"ו מחשיך ומסתם הגיד שאין החיות יוכל לימשך ולכן רמזו חז"ל להקיש כל הלאווין ללאו דחסימה שהגוף היא בחי' נפש בהמיות ולכן צריך האדם שלא לחסום פי שור בדישו שיוכל לקבל חיות מנפש האדם שבו. וכל המצות הם ליתן חירות לנפש האדם. וזה ג"כ ענין לא תלבש שעטנז כו' גדילים תעשה לך להתיר כלאים בציצית הרמז היא כמו שמלבוש כלאים היא מאסר הגוף שהיא בחי' לבוש אל הנפש. כמו כן טלית מצויץ נותן חירות לגוף ולכן תלה הקב"ה מצות ציצית ביצ"מ שכשהוציאנו הקב"ה ממצרים נתן לנו החירות שלא נעשה שום דבר להיות נאסר ומשעובד לגשמיות. דכ' אחר החטא ויעש כו' לאדם כו' כתנות עור ויש כתנות אור. והענין הוא כי אחר החטא ניתן באדם חלק ממשכא דחויא כדאיתא בזוהר לתקן במה דחאב אכן נשאר לצדיקים אור בזה המלבוש והוא המילה אור זרוע לצדיק שלא יהי' נכסה העור בכל הגוף ונשאר חלק התגלות אור הפנימי לבנ"י והמילה היא הפתח להאיר הגוף מתוך החשיכה וזה גדילים תעשה לך להיות דבוק ואחוז המלבוש בפנימיות הנפש על ד' כנפות כסותך כמ"ש במ"א שע"ש זה נק' כנפי שיכולין לפרוח ולצאת מתוך המאסר בכח המילה כענין שנא' וינס החוצה וכ"כ מי יעלה לנו השמימה כו'. ולפי שיש בציצית התדבקות בשורש לכן מותר כלאים שאין הכלאים יכולין להסתיר האור כשיש בו ציצית שהיא בחי' החירות:
 
Section 18
 
תרנ"ו
במדרש הנולד מהול צריכין להטיף ממנו דם ברית מפני בריתו של א"א ע"ה דכ' המול ימול ד"א ב' מילות מילה ופריעה ע"ש המל צריך להיות נימול. והכל ענין א'. כי עיקר המילה הוא בנפש ולפי שאחר החטא של אדה"ר נעשה תערובת טו"ר בכל הבריאה לכן נתן הקב"ה שע"י מצות מילה הוסר הרע שנתערב בנפש כי הגוף מלבוש הנפש לכן כיון שיש ערלה בגוף הסימן שיש פסולת בנפש וע"י הסרת הערלה במצות מילה הוסר הערלה בנפש וזה ב' מילות וזה בריתו של א"א שנתן לו הקב"ה שיהי' בכח מצוה זו לתקן הנפש ולכן אפי' נולד מהול עכ"ז לתקן הנפש צריכין להטיף דם ברית ולכן דווקא הנימול יוכל למול. ויש ערלה שצריכין להסיר לגמרי וזה חיתוך ויש פריעה כי האדם כלול מכל העולמות ויש עולם עשי' שהרע גובר ביותר וזה עור החיתוך ויש עולם שהרע בשוה וצריכין לפרוע ולהכניע הרע אל הטוב. ויש אטיפא דדמא שהיא קצת פסולת. ואחר כל המילות אלו מתגלה סוד המילה שהוא פנימיות הטוב בלי רע. ומילה כולל כל מ"ע ולית. ובהסרת הערלה היא בחי' שמור שס"ה ל"ת. ובהתגלות ברית מילה הוא זכור רמ"ח מ"ע. ופי' ברית היא התקשרות שע"י אלו המצות שנק' בריתות חל שם שמים על האדם. ובפסוק כי תצא מחנה כו' ונשמרת מכ"ד רע. דרשו חז"ל דיבור רע כי ה' אלקיך מתהלך ב' מחניך כו' כי הנה ברית הלשון וברית המעור הם כלי זיינן של בנ"י כמ"ש רוממות א' בגרונם וחרב כו' ועל אלו כ' וחמשים עלו מזוינים שנק' צבאות ה' בכח ב' בריתות אלו ה"א מתהלך בקרב מחניך. מדת הרחמים והדין להצילך ולתת אויבך כו'. ובשניהם כ' זכור זכירת מרים ברית הלשון וזכירת עמלק ברית המעור ותלה הכ' שניהם ביציאת מצרים לומר כי עיקר הגלות והגאולה תלוי בב' בריתות אלו. וכפי שמירת הבריתות כך נק' צבאות ה' ונוצחין על הסט"א והם ברית מילה ושבת ומילה ותפילין כמ"ש במ"א. ולפי שבמלחמה צריכין סיוע ממדת הגבורה כמ"ש ה"א מההלך חרבא בנרתיקא לכן צריכין שמירה ביותר ועי' בתיקוני זוהר בתיקון כ"א (מ"ד ב'):
 
Section 19
 
תרנ"ז
במדרש אורח חיים פן תפלס א"ת יושב ושוקל במצותי' של תורה מצוה זו קלה כו' מעגלותי' לא תדע. כי באמת שורש המצות למעלה באחדות אחת וזה בבחי' אור תורה ונר מצוה הוא התחלקות אור תורה בכל נר ונר וכן הוא בנפש האדם שמחי' כל האברים והוא אחדות אחת והפעולות בכל אבר כפי מהות האבר כן הוא בתורה ומצוה. והנה אדה"ר קודם החטא שהי' לו רק מצוה אחת היא כלל כל המצות באחדות א' והי' מוכן לעץ החיים. ואחר החטא מעה"ד טו"ר נמשך לעלמא דפרודא ולכן כ' פן ישלח ידו ולקח כו' היינו שלא באחדות האמת. וז"ש אורח חיים פן תפ' שבבחי' תורה ועץ החיים לא יש פירוד ושום הפרש בין מצוה למצוה וז"ש א"ת שוקל במצותי' של תורה דייקא. לא תדע כי הדעת נתקלקל ע"י החטא וא"י להשיג האחדות בשלימות. וז"ש חז"ל שלא להיות כעבדים המשמשים ע"מ לקבל פרס פרס הוא חלק ואינו בשורש האחדות והעושה ע"מ לקבל פרס זה שכרו. אבל העושה לשמה יש לו חלק באחדות הנ"ל והיא בחי' אורח חיים כמו מים חיים מים שאין להם סוף ותכלית ובדבר שאין לו ראשית ותכלית לא שייך חלק. ולכן שכר אריכת ימים כ' בקלה ובחמורה שהיא הדביקות בעולם שכולו ארוך ששם הכל אחד כנ"ל:
במדרש זכור את א"ע ה"א למרים משל למטרונא כו' כך מרים אמרה שירה כו' ע"ש הענין הוא להיות כח איש ישראל בפה לכן צריכין לשמור הפה מלה"ר. ומרים הי' בחי' תורה שבע"פ לכן באר בזכות מרים שהיא פי הבאר דכ' עלי באר ענו לה שהיא בחי' תורה שבע"פ וע"ש זה נק' מרים פועה שפועה אל הילד ע"ש. ולפי שהי' כחה גדול בפה נתענשה בדברה על משה כמ"ש שמדקדק עם הצדיקים כחוט השערה:
במדרש לוית חן הם כו'. כבר כתבתי במ"א כי כח המצות להעלות נפש הבהמיות לבחי' אדם כיון שהגוף יש לו חלק בעשיות המצות מתעלה באותו שעה כמו לא תחסום שור בדישו אע"פ שעוסק במאכל אדם המצוה שלא למנוע ממנו בשעת דישה והרמז כי בעשית המצוה מתעלה גם הגוף. וע"ז אחז"ל רצה הקב"ה לזכות א"י הרבה להם תו"מ כי הנשמה טהורה הוא א"כ הזיכוך הוא רק לנפש הבהמיות. ולכן בנ"י נק' אדם שע"י המצות מהפכין גם חלק הבהמיות להיות בכלל אדם וע"ז נא' אדם ובהמה תושיע ה':
 
Section 20
 
תרנ"ח
במדרש כי יקרא קן צפור לוית חן הם כו' בכ"מ שתלך המצות מלוות אותך כו'. עיקר תכלית המצות לחבר הגוף אל הנשמה כי הוא לבוש וציור אל הנשמה וע"י המצות מוציאין מכח אל הפועל זה הציור והוא החן כמ"ש ויהי נועם ה"א עלינו. וכ' תמשילהו במעשי ידיך. כי הנשמות מ"י של הקב"ה כמ"ש ונשמות אני עשיתי. והאדם מושל על הנשמה שיכול להוציא כחות הנשמה אל הפועל. עוד פי' תמשילהו כי הגוף ציור ומשל ומלבוש אל הנשמה כמ"ש אין צייר כאלקינו צר צורה תוך צורה כי ציור הגוף מעין ציור הנשמה. אכן עוד פי' ת' במעשי ידך ממש כמ"ש אשר קדשנו במצותיו כי המצות הם הנהגת מלכותו ית"ש ונמסר לבנ"י כפי מה שמקיימים למטה כך נעשה בשמים. דכ' נעשה אדם בצלמנו כדמותינו החילוק בין צלם לדמות כי צלם הוא ציור הפנימי הקבוע ודמות הוא ציור הנראה וכמו כן באדם מלבד שנעשה בצלם אלקים. אף גם זאת כל הפעולות והתנועה שלו צריך להיות כפי הנהגה עליונה זהו תמשילהו במעשי ידך כמ"ש בזוה"ק שמא דקב"ה סתים וגליא וכמו כן התורה וכמו כן בנ"י. ועל ב' אלו הם ב' בריתות אות המילה רמז על הצלם שקבוע לעולם. ואות תפילין ושבת רמז לדמות ופעולות האדם וזה שורש המצות. וע"ז כ' כח מעשיו הגיד והמשיך לעמו. ולכן כשרוצין לגלות מדת הרחמים למעלה מזמנים לאיש ישראל קן צפור כדי שיתעורר רחמים על ידו כמ"ש בזוהר כי הכל נעשה באמצעות איש ישראל כנ"ל:
בפסוק מוצא שפתיך תשמור אחז"ל מ"ש מ"ע תשמור מל"ת. הרמז כי כל תרי"ג מצות תלוין בזה כי עיקר חיות הנשמה בפה כמ"ש ויפח באפיו כו' לנפש חי' רוח ממללא. וע"י המצות נפתח חיות הנשמה וע"ז כ' אשר יעשה כו' האדם וחי בהם שנעשה נפש חי'. ומ"ע לפתוח הפה. ומל"ת לשמור שלא יתפשט כח הנשמה לסט"א ח"ו וזה עיקר כח איש ישראל כמ"ש ואשים דברי בפיך וזה ניתן לבנ"י במתן תורה. ז"ש כאשר נדרת לה"א כמ"ש אשר דיבר ה' נעשה שקיבלו בנ"י על עצמן לברר הנהגת הש"י בעולם דבר ה' היא הנהגה שלו והיא נגנז בתורה בעשרה מאמרות ועשרת הדיברות. נדבה אשר דברת יתכן לרמוז על הקדמת נעשה לנשמע שהיא נדבה ברצון טוב ביותר למעלה מן הטבע. [ויובן שפיר לפמ"ש בענין הקדמת נעשה לנשמע]:
 
Section 21
 
תרנ"ט
במדרש כי יקרא ק"צ הנולד מהול צריך להטיף ממנו דם ברית מפני בריתו של א"א כו' המול ימול ע"ש. הענין הוא כי א"א נולד ערל והקב"ה נתן בידו הכח להסיר הערלה זה עיקר כריתות הברית שנמסר לו פנימיות האדם והנה מצות מילה רומז על כל המצות שהן להסיר מכסה הגשמיות מכל אבר ולגלות פנימיות החיות שהוא באמת רמ"ח מצות וכל מצוה הוא מפתח מיוחד לאבר מיוחד. והקב"ה בחכמה ברא את האדם. וכ' מה רב טובך א' צפנת ליראיך ולכן כ' שש אנכי ע"א כמוצא שלל רב וחז"ל דרשו על המילה שהוא כלל כל המצות אבל כמו כן נמצא אוצרות מטמוניות בכל אבר ובכח המצות נפתחים אלה האוצרות והוא ממש כמוצא שלל רב והקב"ה רצה לזכות את ישראל והרבה להם המצות שיוכלו בכחם למצוא אלה המטמוניות שהטמין הקב"ה באדם כמ"ש נר לרגלי דבריך. וז"ש במד' לוית חן הם. ובאמת כל ציור האדם רומז לעולמות עליונים ובכל מצוה נפתח שער מיוחד וכמו כן בכל שמירת מל"ת נעשה תיקון למעלה לסתום פי המקטרגים וכח סט"א שבכל העולמות. ורצה הקב"ה שיהי' התיקון על ידינו ז"ש המל ימול שע"י מילה שלמטה יתעורר ברית מילה שלמעלה. וכמו כן בהעברת סט"א כמ"ש תמחה זכר עמלק למטה ואני אמחה מלמעלה נמצא מתחבר מעשה האדם לתיקון העליון זה נק' לוית חן. ועיקר תכלית המצות כמ"ש בזוה"ק י"ה עם שמי שס"ה זכרי עם ו"ה רמ"ח נמצא בשמירת כל התרי"ג חל שם ה' על האדם ולכן כ' במד' שצריכין ליזהר במצוה קלה כבחמורה שתכלית התיקון בא בשמירת כל המצות דווקא. ואפי' בזה"ז שא"י לקיים כל המצות במעשה יכולין לקיים בדיבור ומחשבה כמ"ש חישב אדם לעשות מצוה. וכמו כן העוסק בפ' חטאת ועולה כאילו הקריב. וזה שסמך המד' על מצות קן ציפור שע"י שליחות האם יתעורר רחמים למעלה ומזמנים מן השמים קן צפור לאיש ישראל כדי שעל ידו יתעורר הרחמים למעלה בעבור שרצונו ית' שע"י בנ"י יהי' כל התקונים:
 
Section 22
 
תר"ס
במדרש בנולד כשהוא מהול צריכין להטיף ממנו דם ברית מפני בריתו של א"א ע"ה המל ימול כו'. כי עיקר ברית מילה שניתן לא"א שיהי' בכחו וכח תולדותיו להסיר הערלה ולגלות אור הפנימי. והנה המילה ניתן רק לבנ"י שהם בעצם נמולים כי נפשות בנ"י אין להם חלק בסט"א חלק ה' עמו ולכן גם בגשמיות הגוף צריכין להסיר הערלה זה המל ימול מי שהוא בעצם נימול ימול גם הגוף. וזה עיקר האות ברית שהוא עדות על שורש הנפש למעלה שאין בה ערלה וזה שורש כל המצות שברית מילה יצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא שכל האברים יש להם שורש למעלה וע"י רמ"ח ושס"ה מצות מדבקין הכלים שלמטה להיות דבקים בשורש כמ"ש במדרש לוית חן הם הוא התדבקות בשורשם. ואז נק' תמים ושלם ואז חל עליהם הברכה. וזה ענקים לגרגרותך שאין כלי מחזיק ברכה אלא שלום כמו השבת שנק' שלום לפי שבו יש עלי' לתחתונים למעלה ולכן ויברך את יום השביעי כמו כן מילה בנפש כי שם צוה ה' את הברכה וא"א ע"ה הראשון וכ' והי' ברכה וה' ברך א"א בכל. ועוד לוית חן בנפש במעשה המצות. וענקים לגרגרותך בחי' רוח בקול ודיבור שזוכין אחר תיקון המעשה:
בפסוק כ"ת מחנה כו' ה"א מתהלך בקרב מחנך. כשאדם מכין עצמו למלחמות מצוה מסייע לו כח הנשמה דאיתא לעולם יראה אדם עצמו כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו. ונקודה הקדושה טמונה בו וע"י המלחמה מתגלה ומתפשט כח הנשמה בכל האברים. וכמו שזוכין בשבת לבחי' נשמה יתירה ע"י המנוחה כמו כן בימי המעשה ע"י המלחמה לשם שמים:
בפסוק השמר בנגע הצרעת כו' זכור את א"ע ה"א למרים בצאתכם ממצרים. כבר כתבנו במ"א כי השמר היא שמירה שע"י הצרעת נשמרים נפשות בנ"י וברית הלשון וזה כולל כל התורה דכ' בי' שמירה וזכירה וזה כלל המ"ע ול"ת שכולם ניתנו כדי שיהי' איש ישראל בן חורין לכן הקדים לנו יצ"מ ואח"כ התורה שמלמדת איך להיות נשאר הנפש בחירות שלא להתקשר בגשמיות ע"י תרי"ג עיטין שבתורה וכל המצוה שכ' בי' יצ"מ הוא לומר שע"י המצוה יתדבק בחירות וכמו כן בפרשת לקט שכחה פיאה וזכרת כי עבד היית לומר שע"י זו המצוה יהי' הלחם בלי פסולת ושלא יתדבק בעשרו יותר מדאי לכן נתנה תורה מצות מעשרות וצדקות שהיא שמירה להעושר ואיש ישראל צריך להיות בן חורין בנפש וגוף וכל אשר לו. לכן גם בדירה ניתן מצות מזוזה. ובטלית מצות ציצית שהכל מסייע אל החירות והיא זכר ליצ"מ. לכן מצות ציצית סמוכה לכלאים שע"י הכלאים מתערב בו פסולת וציצית הוא חירות אל המלבוש. וזה כלל כל התורה לכן אמרו חרות על הלוחות חירות אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה שמלמדת לאדם דרך החירות כנ"ל. ושמירת הלשון היא חירות בנפש. נפש חי' רוח ממללא:
 
Section 23
 
תרס"א
במצות השבת אבידה. כי כל המתנות שניתנו משמים אל בנ"י לעולם נמצאים הם בתוך בנ"י דגמירי משמיא מיהב יהבי משקל לא שקלי. ואיתא זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע והיתכן שיהי' חלק ג"ע בלי עבודה שבעוה"ז רק בכל מצוה נמשך שפע קדושה מלמעלה והחוטא אובד כל השפע ובאו הזכותים אל הצדיק והוא עובד בהם להשי"ת וכמו דאיתא בא"א ע"ה נטל שכר כולם. וכן איתא במרע"ה שזכה ונטל כל הכתרים של בנ"י שניטל מהם אחר החטא וכן הוא בכל אבידת אחיך א"ת ממנו ומצאתה כי נמצא הוא ביד איזה צדיק וכ' והי' עמך עד דרוש אחיך אותו. ובוודאי בשבת קודש דאיתא שמחזיר מרע"ה לישראל הכתרים מפני שבש"ק הם דורשין ומחפשין אחר האבידה. כי בעוה"ז השכחה גוברת ואין זוכרין כלל מה שנאבד לנו ושבת יומא דזכירה והנשמה יתירה מזכרת האדם לזכור לחפש אחר האבידה. וזה הרמז וינפש וי אבדה נפש. שהשבת מזכיר לאדם מה שנאבד ממנו. וכל שבת יש בו השבת אבידה. מכלל שניתן לנו המצוה של השבת אבידה מכ"ש שכך הם מדותיו של הקב"ה ששומרין להשיב את האבידה להדורש אחרי' וזה הרמז בכל יום ב"ק יוצאת מהר חורב ומכרזת להזכיר לאדם לחפש אחר האבידה. ואיתא בגמ' אפי' מומר כל שאינו להכעיס מכריזין על אבדתו:
בפסוק מוצא שפתיך ת' כבר כ' במ"א כי הוא לכלל ישראל לשמור כח הפה שזכו בנ"י בקבלת התורה ואשים דברי בפיך. וכפי השמירה זוכין למ"ע ול"ת ועשית כאשר נדרת שאמרת א' דיבר ה' נעשה נדבה אשר דברת הוא הקדמת נעשה לנשמע. דנדר הוא הרי עלי והוא בחי' עבודה מיראה כדאיתא דנודרין בעת צרה ומקבל עליו עלי מנח אכתפי' כדאיתא בגמ'. אבל נדבה היא הרי זו והיא בחי' אהבה ואחדות שמרגיש כח אלקית ודביקות בנדבת לבו ובאמת זה מיוחד רק לבנ"י בכח התורה כמ"ש בפיך וכ' ואשים דברי בפיך. וכ' עם זו יצרתי לי כו'. ואיתא ויפתוהו בפיהם באמרם נעשה ונשמע ואין זה דבר קטן לפתות הבורא ית"ש והיא שהרגישו וקיבלו כח אלקי בהקדימם נעשה לנשמע ולפי שנתדבקו באחדות האמת נשאר להם רשימה קבוע לעולם כדאיתא נדבה הרי זו מתה או נאבדה אין חייב באחריותו ולכן אפי' שאבדנו נעשה אעפ"כ שמירה היא לנו בכל עת ששבין בתשובה. וזה כל ענין ההפרש בין נדר שמקבל עליו ולכן כ' בזה אל תאחר כמ"ש תוחלת ממשכה מ' לב. וע"ח תאוה באה מה שמקבלין בכח התורה ומרגיש בו חיות אלקות זה בחי' הרי זו. ואין בו תערובת פסולת. ודו"ק:
 
כי תבוא
 
 
 
Section 1
 
תרל"א
ב"ה
במדרש תנחומא היום הזה ה' כו' מצוך לעשות את החקים כו' לכו נרננה כו' נשתחוה ונכרעה כו' צפה מרע"ה שביכורים עתידין ליפסק תיקן תפלה כו'. אא"ז מו"ר ז"ל פי' שגם תפלה הוא ליתן הראשית בכל יום להש"י כמו ביכורים כו' ע"ש. אך השייכות להיום הזה צריך ביאור. ובמד' וברש"י הביאו היום הזה בכל יום יהי' בעיניך כחדשים. וכי הרצון להטעות להאדם אף שבאמת אינו התחדשות ח"ו. אך בכח האדם לחדש כל דבר. כי וודאי יש בחי' התחדשות בכל דבר שהרי הקב"ה מחדש בכל יום תמיד מ"ב ופי' תמיד בכל רגע. וגם כי הלא אין דבר בלתי חיות הש"י והנקודה שממנו ת' לעולם לא יתישן כי דבריו חיים ונובעין תמיד. אך כי החושך יכסה ארץ הקליפה חיצוניות היא המסתרת נקודה הנובעת. דכ' אין כל חדש תחת השמש והיא הטבע ועוה"ז שמסתיר ההתחדשות. אך בכח האדם להאיר הנקודה מהחשיכה וז"ש היום הזה ה"א מצוך לעשות פי' למצוא בחי' היום הזה שהיא התגלות האור בחי' אספקלריא דנהרא. גם תוך המעשה ממש שהיא המסתיר הנקודה הנ"ל. והיא ע"י מצות דכ' נר מצוה שכיון שמצוה הוא במעשה גשמיי ויש בה חיות הש"י בהציוי לעשותה בכח האדם להתדבק על ידה באור הגנוז כנ"ל כמ"ש במ"א. וז"ש את החוקים כו' כלומר ע"י המצות הש"י נותן לך כח למצוא בחי' היום הזה גם במעשה. והוא גם בחי' שבת דכ' לעשות השבת. כי כ' ששת ימי המעשה יהי' סגור כו'. ופי' אא"ז מו"ר ז"ל פי' הפונה קדים כענין שכ' בנ"י קדמו במחשבה ע"ש. והוא כנ"ל שבשבת נתגלה המקור והשורש שמשם נמשך תמיד חיות חדש לכל הנבראים. וי"ל כן הפי' מתעטרין בנשמתין חדתין שנתחדש החיות שבנשמת בנ"י. ופ' לעשות השבת שצריכין להביא בחי' התחדשות הנ"ל של השבת תוך ימי המעשה כמ"ש בר"ח שער הקדושה ע"ש וכמ"ש במ"א פי' וביום השבת יפתח גם בימי המעשה ע"י בחי' יום השבת כנ"ל. וכפי מה שהאדם מברר החיות שבכל דבר ובעיניו כחדשים נתגלה לו ההתחדשות באמת וז"ש שמוע בישן תשמע בחדש. שכפי מה שמאמין שיש בחי' גנוזה מהש"י אף שנסתר מבחוץ כך זוכה להתגלות הפנימיות כנ"ל. וכן נשתחוה ונכרעה. פי' השתחוי' שרוצה להכניע עצמו ונכרעה לשון נפעל שכפי הרצון באמת זוכה להתגלות האמת להיות נכנע באמת לאמיתו:
בשם אא"ז מו"ר ז"ל עמ"ש ולא שכחתי מלברכך על הפרשת מע' כו'. דברכת מצות עובר לעשיתן ובגמ' לישנא דאקדומי הוא כו'. ולמה נקט לשון עובר. אך כי מסברא צריך להיות הברכה אחר קיום המצוה שנותן שבח והודי' שזכה לקיים המצוה. רק דרך איש ישראל שקודם כל דבר מקדים ההודי' אל הש"י. וזה למי שלא בא לכלל שכחה ח"ו:
ולא נתן ה' לכם לב לדעת כו' אזנים לשמוע כו' וברש"י ומד' כשאמר הקב"ה מי יתן והי' לבבם זה ליראה כו' הי' להם לומר תן כו' והלא בשעת מתן תורה פנים בפנים דיבר ה' כו' ואיתא לא הי' בהן סומא וחרש כו' ומה ולא נתן כו' אך הרצון והמבוקש מבנ"י להיות נטבע הראי' והשמיעה לדבר ה' אשר נצפן ונגנז תוך כל דבר קטן וגדול. ובשעת מתן תורה הי' התגלות וכ' לב לדעת ופי' דעת שצריכין להבחין ולדבוק בהרגשת הפנימיות (א"כ) [*אכן] החיצוניות מסתיר כענין עה"ד טו"ר. אבל אז הי' התגלות. וז"ש מי יתן והיי' לבבם ב' יצרים. וז"ש ג"כ במד' שרמז להם מרע"ה על שלא ביקשו מהש"י שיכנוס מרע"ה עמהם לא"י. וי"ל כנ"ל שמרע"ה רצה שיביאו בחי' הדעת גם במקום הנסתר ונכסה שיהי' הכל אחד אצלם להבין ולראות ולשמוע דבר ה' בכל מעשה קטן וגדול. ואז הי' יכול לכנוס לא"י ג"כ והמש"י:
 
Section 2
 
תרל"ב
במדרש מרע"ה תיקן תפלה במקום ביכורים כו' אא"ז מו"ר ז"ל פי' נתינת הראשית בכל דבר נק' מצות ביכורים וכן תפלה מועיל על כל היום כו'. וכ' היום הזה כו' מצוך לעשות כו' פרשנו להביא התחדשות ע"י שמבטל הכל אל השורש וההתחלה כי שם יש תמיד התחדשות כדכ' מחדש בכל מ"ב. וכן הי' המצוה לספר יצ"מ. והיינו בכל יום. וכל אדם במקום שהוא צריך לזכור ראשית שלו שהי' ט"ס. וכן כשבאנו לא"י הי' צריכין לזכור שהקב"ה הוציאנו ממצרים והביאנו לא"י וכמו כן יש יצ"מ לכל איש ישראל ולכך מזכירין יצ"מ בכל יום. והכל להיות דבוק בהתחלות השורש של כל דבר כנ"ל:
במדרש אם שמוע תשמע אשרי ששמועותיו לי כו' דלתותי דלת לפנים מדלת כו' פי' שמועותיו להיות מוכן תמיד לקבל ולהאזין דברי הש"י. שיש בכל דבר קול דבר ה' שכ"ד במאמר נברא ונגנז בו כח דבר ה' וזה שצריכין למצוא הארה הגנוזה כנ"ל. ויש פנימיות יותר ויותר עד אין שיעור. וז"ש דלתותי שלא יסבור שכבר בא להאמת רק לידע תמיד שעומד אצל הפתח. ודלת מלשון דלות שעי"ז נפתח לו דלת לפנים מדלת כנ"ל. ובפרט באיש ישראל יש נשמת חיים ששומע תמיד קול התורה רק שגם זה נסתר להאדם. וז"ש שמוע תשמע שישמע הנשמע לו. [צו דער הערין דעם דערהער] ועוד במד' לשמור מזוזת פתחי כמו שהמזוזה קבוע כו' ע"ש. פי' שצריך האדם להיות מוכן תמיד בלי העסק רק לשמוע דבר הש"י. וממילא נפתח לו כשיש עת רצון רק שיהי' האדם עומד תמיד אצל הפתח כנ"ל וזהו ששמועותיו לי שכל החושים יהיו מוכנים לקבל ולהאזין דבר השי"ת לא לדבר אחר:
 
Section 3
 
תרל"ג
ב"ה תבא בקיצור ערבובי דברים
בערתי הקודש כו' הבית כו'. יש להבין דהא המצוה הנתינה לכהן ולוי ואין עיקר המצוה הביעור מהבית כמובן. וי"ל כי הפרשת תרומה ומעשר להיות ניתן חלק לגבוה ומפריש הראשית להש"י ועי"ז נמשך הכל אחר נקודה הפנימיות, וכן בכלל האדם צריך לתת החכמה ומוח שבראש שהיא התרוממות והראשית שבאדם צריך להיות להש"י. כמ"ש ז"ל פי' הנסתרות לה"א. כי במעשה גשמיות אין להכניס בו החכמה והרצון וצריך להפריש המחשבה והשכל להשי"ת. ועי"ז עצמו שאינו מכניס החכמה לתוך מעשה גשמיי עי"ז יש חיבור ועלי' גם לגשמיות. וכענין זה כתב אא"ז מו"ר ז"ל בענין עליות שבת שאף שאין לחצוניות עלי' ממש מ"מ זה עליותו מה שמניח לפנימיות לעלות ע"ש. וזה י"ל בערתי הקודש ביעור הוא ג"כ לשון הבערה שעי"ז שיודע שמעשיו בגשמיות רחוקין ועומד מרחוק ומפריש המחשבה קודש לה'. עי"ז עצמו מוסיף כח בהקדושה כנ"ל. ועי"ז שאינו מכניס החכמה למעשה גשמיי. עי"ז החכמה במקומה ומאירה גם לכל מעשיו כנ"ל:
 
Section 4
 
תרל"ד
במדרש תנחומא כי מרע"ה ראה שלא יהי' מצות ביכורים בגלות תיקן ג' תפלות בכל יום. ופי' מו"ז ז"ל כי מצות ביכורים היא ליתן את הראשית מהכל להש"י וכן התפלות בשינוי הזמנים ערב ובוקר וצהרים כו'. כי הכל תלוי בהראשית כמ"ש ז"ל טוב אחרית ד' כשהוא מראשיתו טוב. וכן מראשית השנה נידון מה יהי' בסופה אינו דווקא בר"ה רק כל שינוי ודבר חדש נמשך הכל אחר הראשית. וכל דבר בראשיתו צריך שמירה. כי בתחילת שבא הדבר מן השורש אל האדם עומד לחסרון. וגם כי כל המקבל צריך שמירה שלא יבא לידי גבהות לכן כל מי שיש בו בחי' ראש צריך שמירה. והעצה היא קבלת מלכותו ית' להתדבק בו ולהחזיר אליו הראשית לזכור כי הכל שלו. לכן מיד שבאו לארץ הי' המצוה ביכורים. וכן בפרט בכ"ד שע"ז כ' בראשית ברא פירשו ז"ל בשביל תורה וחלה כו' כ"ד שנקרא ראשית שזה קיום העולם כנ"ל. לכן נסמכה פרשת ביכורים לזכירת עמלק דכ' ראשית גוים עמלק לכך א' עדי אובד כנ"ל שמהראשית עומד להיות אובד [כמ"ש נגד שמי' אבד שמי' כשאינו בטל לשמו ית' ולכבודו כמ"ש על עמלק שאין שמו ית' שלם עד שימחה שם עמלק שמתנגד לשמו ית' כנ"ל]. אבל בנ"י ע"י שנותנין הראשית להשי"ת יש להם אחרית כנ"ל. וחז"ל דרשו מרשית שנה שרשה בתחילתה כו' הכל כמ"ש לעיל כי ע"י ההכנעה להש"י יש קיום להראשית וכלל הדבר כל הארה שמביאה בושה והכנעה לאדם הוא דבר של קיימא:
ולא נתן ה'. לכם לב לדעת ועינים כו' ואזנים לשמוע כו'. וקשה כי דור המדבר הוא דור דיעה שעמדו על הר סיני. אך לא כתיב לא נתן לכם דעת כו'. רק הכלים לב ועינים ואזנים. כי בוודאי כשעמדו על הר סיני היו כמו בלי גוף כמ"ש נפשי יצאה בדברו והם ממש דור דיעה בלי גוף ותיקון הגוף ניתן לבנ"י כשנכנסו לא"י. והכלל שהקב"ה נתן לבנ"י ב' אלו הדברים תורה הקדושה שמלמדת לאדם דעת איך לצאת מחומר הגוף והגשמיות. וא"י ובהמ"ק היא לקרב הגשמיות וחומר הגוף ג"כ אל הקדושה להיות חיבור הנשמה והגוף ביחד. כמ"ש כי תבאו ונטעתם כו' וזה תיקון הגוף הי' חסר להם קודם ביאת הארץ. וכן עתה בגלות שהשאיר לנו הקב"ה התורה הקדושה. ובהמ"ק אין לנו. לכן א"א להתקיים בקדושה רק כפי ביטול הגוף לצאת מהגשמיות ע"י הדעת מהתורה ותיקון הגוף הוא בגלות כנ"ל. ועל ב' אלו הבחי' מבקשין שיבנה בהמ"ק כו' ותן חלקינו בתורתך. והם ב' האותות שצריך להיות בכל איש ישראל ברית מילה ותפילין ובש"ק מילה ושבת כמ"ש חז"ל. והם ב' ענינים הנ"ל והם תורה שבכתב ושבע"פ. ושבת הוא בחי' א"י ובהמ"ק ויש בו תיקון הגוף. לכן יכולין לקבל בחי' נשמה יתירה והיא הארת הנשמה בגוף כנ"ל:
 
Section 5
 
תרל"ה
היום הזה ה"א מצוך. ברש"י ובמד' תנחומא להיות בכל יום חדשים כו'. פרשנו כבר שהתחדשות הימים הוא לפי עבודת האדם. והענין שיש ג' בחי' עולם שנה נפש והם תלוין זה בזה. וכפי מה שמתפשט כח הנשמה בגוף בא התחדשות החיות בנפש האדם וכמו כן מתחדש הזמן ובכלל הבריאה ג"כ. ומצות ביכורים הי' על זה התחדשות ובמקום זה תיקנו תפלות כו'. והמצוה להזכיר יצ"מ היא ג"כ כנ"ל שכמו שבנ"י לא באו למקומם הראוי עד שירדו למצרים וביררו כל אותן המקומות. וכמו כן נמצא דברים אלו לכל פרטי הבריאה וכענין ג"ש ערלה באילן. ולכן ע"י מצות ביכורים והסיפור ביצ"מ יכול לפדות הפירות מסט"א להיות חל עליו הקדושה. ונסמכה פרשת ביכורים למחית עמלק. כי ביכורים היא לתת הראשית להקב"ה. ועמלק היא היפוך זה כדכ' ראשית גוים עמלק. פי' שמקודם מלחמת עמלק היו בנ"י מתקנים כלל הבריאה להיות נכנעים תחת הקדושה. אבל עמלק המציא לו ראשית אחר שאין לו אחרית כדכ' ואחריתו עדי אובד והיא חיות הרשעים שבא מסט"א שמדמה לרשעים כאילו יש להם ראשית לבד הקדושה. וכל עבודת בנ"י רק לבטל זה ולברר כי כל הראשית היא להשי"ת בלבד:
במדרש שמוע תשמע לכנוס דלת לפנים מדלת לשקוד על דלתותי כו'. כי צריך האדם לידע שכל הפתיחה שנפתח בו איזה פתח בלבו כמו כן נפתח בשורשו למעלה וכל המכוון צריך להיות על פתח השורש שהשמיעה תגרום שמיעה פנימיות אח"כ כנ"ל:
אא"ז מו"ר ז"ל הגיד בשם הרה"ק מפרשיסחא ז"ל על הפסוק ולא נתן ה' לכם לב לדעת כו' עד היום הזה. כי כל הניסים ונפלאות שעשה עמהם הש"י. מ"מ הואיל והי' שלא ע"פ הטבע הי' רק לשעה. אבל אחר שגמר להם כל התורה ונעשה מכל ההתנהגות תורה נעשה מזה בנין קבוע לדורות עכ"ד ז"ל. והוא ענין היום הזה היינו התלבשות כל ההארות במעשים טובים שמכל מעשיהם נעשה תורה. והוא באמת עיקר הזכות הגדול לבנ"י בקבלת התורה כי התורה אין לה שיעור כמאמר ונעלמה מעיני כל חי. רק שבנ"י זכו להלביש התורה שמכל מעשיהם נעשה לבוש לאור התורה בתורה ומצות שבתורה זו שלפנינו. והבן. וזה י"ל ג"כ ה' האמרת היום פי' שנעשה מעשרה מאמרות תורה שלימה כמ"ש במ"א ענין ע"מ וע' הדברות:
במדרש זה שמביא ביכורים עומד ומבקש בעד כל ישראל השקיפה כו'. הגם שזה נכתב במצות ביעור בפ' כי תכלה לעשר. אבל נראה כי כל המצות תרומות ומעשרות עד סוף הביעור הכל תלוי במצות ביכורים שהיא מצוה ראשונה. לכן סמכן הכ' כי תכלה לעשר אחר מצות ביכורים כי הכל תלוי בהראשית:
ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך. כי יש ברכה שאין המתברך יכול לקבל והקב"ה שומר את הברכה. ובוודאי מכל דבר טוב נשאר הברכה. וכשהוא אינו מוכן לזה יתן לו הקב"ה לעת הראוי או לפעמים בעוה"ב כשא"י לקבלו בעוה"ז מול זאת נאמר והשיגוך. [וכמדומה לי כי שמעתי כזה בשם הרב מפרשיסחא ז"ל]:
 
Section 6
 
תרל"ו
במדרש לשקוד על דלתותי דלת לפנים מדלת כו' מזוזות פתחי כמו מזוזה קבוע כו'. כי בכל פתיחת פתח חדש נולד כח הסט"א ג"כ כמ"ש לפתח חטאת רובץ לכן צוה לקבוע מזוזה בפתח כמ"ש בזוה"ק זז מות. והיא התערובות שנעשה אחר חטא הראשון. והעצה דלת לפנים מדלת היא כמו חותם בתוך חותם שאין שם מגע נכרי. וביאור הדברים שאם זוכה אדם להשיג השגה בלב צריך לשמור שלא לבא ח"ו לידי גסות רק להיות יודע ברור כי עודנו עומד אצל הפתח. כי באמת זה עיקר פתיחות הלב זה שיודע שפלותו ושיזכור רוממות אל וכמה הוא רחוק מהאמת. והנה ב' פתחים אלו הם ב' הדלתין שבשם הוי' ב"ה [והנקודה שבתוך הדלתין הן הן המזוזות והבן]. ואם הפתיחה הוא כראוי מביא לאדם לידי תשובה והוא פתיחת דלת הפנימיות ועי"ז מגרש סט"א ולכן מסיים מוצאי מצא חיים. ז"ש אם שמוע תשמע שכל שמיעה צריך להביא שמיעה אחרת כמ"ש כבר בפי' אשרי אדם שומע לי ששמועותיו לי שזה כח הכנה לשמוע דבר ה' הוא יותר ממה שכבר שמע. ואין לזה שיעור רק לעולם יהי' מוכן לשמוע ולבטל עצמו להשפעת השי"ת. וז"ש שאינו זז מן הפתח כו'. והיא הצלה מסט"א כנ"ל. וכן פרשנו מ"ש שוב יום א' לעני מיתתך היא קודם הנפילה. והבן:
את ה' האמרת היום כו' וה' האמירך כו' וזה נוהג בכל יום כי ביד בנ"י לעורר רצון עליון ע"י זה התעוררות שלהם. וכ"כ אני לדודי ודודי לי פי' שע"י התקרבותינו אליו זוכין להתקרבות מן השמים כמ"ש כה' אלקינו בכל קראינו אליו. לכן בימים אלו שבנ"י מתעוררין בתשובה הוא עת רצון בשמים:
והותירך ה' לטובה כו'. פי' שלא יבא האדם ע"י רוב טובה לנפילה ח"ו ע"י התנשאות וכדומה רק שיהי' נשאר כמו שהי' מקודם. עוד ע"י גבוה יותר שאף שיתן הש"י רוב השפעת שכל ובינה אל ישכח האדם מכל צורכי הגוף וישאר בעוה"ז לקשר הארת הנשמה גם בגוף והבן:
עוד פי' והותירך כי ע"י רוב חסדי ה' צריך האדם לקבל הכנעה רבה מזה החסד עליון שיהי' בעיני עצמו כמותר כמ"ש לשארית נחלתו מי שמשים עצמו כשיריים. אך לפעמים ע"י שפלות בעיניו מגרע בעבודת הבורא. לכן נאמר והותירך רק לטובה כנ"ל. והבן כי קצרתי בכל זה ממיעוט פנאי:
ונתנך ה' כו' עליון במד' מה שמן צף למעלה כו'. כי זאת הברכה אשר אם נשמע בקול ה' ממילא ניתן האדם עליון על כל אף שהוא שפל עולה למעלה כמו השמן. וביאור הדברים. כי אחז"ל הקב"ה למעלה ומשאו למטה היפוך ב"ו שמשאו על כתיפו. ולכן בנ"י שהם קרובין למלך והם נושאין כל הנבראים לכן הם למעלה ג"כ מכולם דכ' תורה אור בר מצוה. ואור תורה היא חיות כל העולם ובנ"י ע"י המצות ועבודת הבורא עי"ז ממשיכין האור אחר הפתילה. וכמו שמן מעורב במים אשר הפתילה מוצאת מיד אף טפה קטנה של שמן ומעלת אותה מהמים. כמו כן עולה כל עבודה קטנה שבלב איש ישראל עד למעלה והוא אורה לעולם כנ"ל:
 
Section 7
 
תרל"ז
במדרש אשרי שומע לי לשקוד ע"ד דלת לפנים מדלת כו' ובמד' תנחומא שמוע בעוה"ז תשמע בעוה"ב כי הגוף מלבוש הנשמה וצריך מקודם פתיחת הלב הגשמיי ואח"כ צריך לפתיחות שורש נשמתו וזהו בא ממילא. וכפי עבודת האדם בימי המעשה נפתח לו בש"ק מעין עוה"ב לכן שמוע תשמעו בקולי ר"ת שבת. גם פי' תשמע לאחרים ע"ש במד' דאיתא מקודם יקבל עליו עול מלכות ש' ואח"כ עול מצות. כי באמת התפשטות השכל וההשגה תוך המעשים זה בחי' עול מצות ומקודם פ' שמע היא הבנה והשגת הדעת כמ"ש דע כו' אלקי אביך. אח"כ שמע תשמעו היא להשמיע בפה להכניס דברים אלו לאיברי הגוף הוא באמת ע"י כח הפה שבנ"י כחן בפה. וזה בחי' ועבדהו במצות כמ"ש לעבדה ולשמרה בעשה ול"ת כו' וכפי התפשטות הדעת במעשים כמו כן מתרבה הדעת. וז"ש במד' ע"י שעונין אמן בעוה"ז זוכה לענות אמן בעוה"ב. ופרשנו כבר. ותוכן הדברים כמו שהי' המצוה שהלוים יאמרו וכל העם יענו אמן. היינו שאף פשוטי ב"א שא"י להבחין שזה ברכה וזה קללה אעפ"כ ע"י ענית אמן שמבקשין להימשך אחר אנשי אמת יש להם תיקון, וכמו כן באדם עצמו ע"י התמשכות כלי המעשה אחר הדעת שבו ועונה אמן בע"כ. והשי"ת משלם לו ג"כ שהשכל והדעת מתעלה ג"כ אף למקום שלמעלה מהשגתו כמו שהמשיך המעשה להיבטל להדעת ובמ"א הארכנו בפי' ב' עולמות אלו:
מצות ביכורים הי' הכנה לר"ה כי הוא מעצרת עד החג ומסתמא רוב ביכורים הי' קודם ר"ה שאחר הסוף מפירות השנה היו מחזירין הראשית להשי"ת והוא התדבקות אחרית הדבר בראשיתו. לכן הביכורים נק' ראשית ואחז"ל בראשית ברא בשביל מצות ביכורים ע"ש. כי זה קיום העולם מה שמעוררין תמיד ראשית הכח שבא מהש"י. ולכן הי' המצוה אחר שבאו לא"י יזכרו הראשית שהש"י הוציאנו ממצרים ועשה לנו ניסים עד שהביאנו לא"י שהוא תכלית התיקון. ועתה הנה הבאתי כו'. ועתה לשון תשובה שבוודאי אחר השגת האמת צריכין לשוב בתשובה כי עיקר התשובה היא התדבקות בראשית. ושורש הראשית ניתן לבנ"י כמ"ש שנק' ראשית תבואתו והיינו שיש להם הכח להתדבק תמיד בראשית. וז"ש ונתנך ה"א עליון כו' כמ"ש במד' שדומין לשמן שצף למעלה כו'. ועתה שאין לנו ביכורים בפועל צריכין לתקן הכל בתשובה בלב:
במדרש בפסוק ול"נ ה' לכם לב לדעת כו' כשאמר הקב"ה מי יתן והי' לבבם כו' הי' להם לומר אתה תן משל לחבר כו' עכנא כו' ע"ש. וקשה למה לא אמר מרע"ה אתה תן. אכן ביאור הענין כי בוודאי מדרגת מרע"ה הי' למעלה ממדרגתם ובנ"י אמרו לא אוסיף לשמוע כו'. ואם היו שומעים הכל בעצמם הי' באמת תיקון הגמור והיו בנ"י כמלאכים והי' להם לב אחד וזאת הי' וודאי במתנה מהש"י. אמנם באמת רצונו ית' הי' שבנ"י יתקנו ב' הלבבות כמ"ש והי' לבבם זה כו'. והוא תיקון עה"ד טו"ר ולכן לא נתן ה' לכם מצידו בלי תערובת טו"ר ונק' לב. אבל הוצרכו בנ"י לסבב כמה דרכים בכל המסעות והנסיונות שעבר עליהם והוא הסדר שסידר מקודם הברכות והקללות והם בחי' עה"ד טו"ר. אעפ"כ אחר שתיקנו הכל זכו לבא לבחי' זו כמ"ש עד היום הזה. אך שבנ"י א"י להשיג זאת רק ע"י נסיונות מקודם לעבור ב' הדרכים ולתקן ב' הלבבות. לכן אמר להם מרע"ה שכיון שבחרו להם זה הדרך ע"כ ישמרו מאוד כל המצות למען תשכילו כו' כי הם צריכין ישועה כי דרך זה מסוכן הוא, ולא חשב להם זאת לחטא מה שלא אמרו אתה תן רק שהראה להם שבחרו להם הדרך לעבור דרך אותו עכנא לתקן הכל:
 
Section 8
 
תרל"ח
במדרש תנחומא ראה מרע"ה שהביכורים עתידין ליבטל תיקן ג' תפלות בכל יום. כי מצות ביכורים הוא לתת הראשית להבורא ית' ועי"ז נמשך הכל אחר השורש ויש בו ברכה לכן כ' אח"כ ושמחת בכל הטוב כו' כיון שקיים המצוה בהתחלת הענין. ועיקר השמחה היא באדם כשכל מעשיו דבקים בשורשן והעמדת כל דבר על מקומו מביא שמחה. וכמו כן עתה ע"י התפלות בשינוי זמנים מביא התחדשות בהזמן וז"ש היום הזה ה"א מצוך לעשות שיעוררו בנ"י ההתחדשות בהעשי'. ועי"ז שזוכרין התחלת הכח מהבורא ית' לכן מזכירין יצ"מ בביכורים לזכור מה שהי' בהתחלה ארמי אובד כו'. וכמו כן בכל יום קודם התפלה מזכירין יצ"מ וקי"ס ועי"ז מעוררין ההתחדשות:
במדרש שמוע תשמע. לשקוד על דלתותי כו'. כ"כ במ"א. והעיקר לשמור הפתח בכל זמן אף כי יעלה אדם לכמה מדרגות צריך לזכור שהוא עני עומד בפתח. כי כל עבודת האדם בעוה"ז הדומה לפרוזדור רק הכנה לכנוס לטרקלין ויש דלת לפנים מדלת. וז"ש אשרי כו' לשקוד על דלתותי אף שמאשרין אותו א"כ הוא איש צדיק אעפ"כ לשקוד ע"ד וזה אשוריו בשעה ששמועותיו לי שזאת השמיעה היא יותר חביב מהמדרגה שמשיג ע"י השמיעה. לכן אם שמוע תשמע תמיד כנ"ל. שלא תהי' זז מהפתח כנ"ל: עוד במד' העונה אמן בעוה"ז זוכה לענות אמן בעוה"ב. והיינו ע"י הביטול שמבקש להיות נמשך אחר האמת אף שאינו מבין הדבר על בוריו. זוכה גם לע"ל להיות נמשך אחר מקומות שלמעלה ממדרגתו. וזאת האמונה היא שאמרו בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחי'. פי' אף שהוא צדיק אעפ"כ ע"י אמונה שרודף תמיד לבטל עצמו עוד יותר ויותר להבורא ית' שיודע שעדיין מבחוץ. עי"ז יש קיום לעבודתו עד עתה. וקיום כל המעשים טובים הוא ע"י ההכנעה וביטול עצמו. עי"ז מתקיים העבודה. ואמרו גדול העונה אמן יותר מהמברך כו'. אמן הוא הרצון להיות נמשך אחר האמת והרצון יוכל להיות בשלימות לעשות באמת כרצונו ית'. אבל המעשה א"א להיות בלי חסרון וע"י הרצון והאמונה מתקיים המעשה כנ"ל:
 
Section 9
 
תרל"ט
בקיצור. עיקר חביבות מצות ביכורים הראשונים שהביאו בנ"י בכניסתם לארץ כמ"ש כבר טעם סמיכות הפרשה אחר מחיות עמלק שהוא ראשית גוים שהפריד עצמו משורש החיים. ובנ"י מיד שנכנסו לארץ ישראל נחלתם. הביאו ביכורים להתדבק בשורש העליון. ואחר מחיות עמלק יכולין להביא אלה הביכורים כראוי. ובכל שנה ע"י מצות הביכורים נתעורר כח ביכורים הראשונים כנ"ל. וז"ש במד' שראה שביכורים עתידין לפסוק תיקן סדר תפלה היינו להתעורר כח הראשית הנ"ל. ובכל יום מתחדש זה הכח כמ"ש מחדש בטובו בכל יום מ"ב. וזה ההתחדשות הוא לבנ"י כמ"ש החודש הזה לכם. ובכל שינוי זמנים ערב בוקר צהרים צריכין להתדבק בשורש כמ"ש לשקוד על דלתותי יום יום מכלל שיש בכל יום פתיחות דלתות לבנ"י. וגם אחר שזוכין לגמור המצוה צריכין להתדבק בשורש. וזה הוידוי לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי כו'. כי אין הכוונה שיתפאר איש ישראל בעשיות מצות הבורא ית' רק לתת הודאה ושבח על שזכה לגמור כל מצות המעשרות כתיקונם. כשמחזיר הראשית והסוף אליו ית' מתברך:
בפסוק ונתנך ה"א עליון כו' ובאו עליך כו' הברכות כו' והשיגוך כו' והותירך כו' כי אלה הברכות הם בשורש העליון לכן א"י לקבל אלה הברכות עד שמתרומם מקודם. כמ"ש ונתנך עליון כו' אח"כ יכולין להשיג הברכות [פי' כי כפי עליות האדם כך יורד לעומת זה ברכה משורש הנשמה]. ומ"מ מתברך גם הגשמיות וז"ש והותירך שזה יהי' רק בחי' שיריים וטפל. כמ"ש חז"ל בפסוק לבדד ישכון אעפ"כ בגוים לא יתחשב שנוטלין עם כל אחד. כמו כן אע"פ שמתרומם האדם למעלה מהגשמיות אעפ"כ יהי' הברכה גם בגשמיות. ואמת גם באדם עצמו צריך להיות הגשמיות טפל ומותר וז"ש והותירך ועי"ז יוכל להיות הברכה גם בהגשמיות כנ"ל. ובמ"א כ' מזה באורך:
 
Section 10
 
תר"מ
מצות ביכורים חשובה מאוד אשר הפסוק פורט כל מעשה ולקחת מראשית כמ"ש חז"ל אדם רואה כו' כורך גמי אח"כ ושמת בטנא כו' והלכת כו' לתת שכר על כל דבר ודבר. כי חיות הכל ע"י נקודה הראשית ויש לכל אחיזה בנקודה זו. שכולם נבראו רק לצוות לזה להיות הכנה לזה הראשית. וכחן של ישראל לדבוק תמיד באותו ראשית כמ"ש במ"ד בפ' ונתנך ה"א עליון שהם תמיד צפין למעלה כמו השמן. לכן נק' ראשית תבואתו כלומר שהראשית דבוק בהם. ובכח אחיזה בזה הראשית יכולין למחות זכר עמלק דכ' ראשית גוים עמלק שהוא היפוך הביכורים כמ"ש במ"א לכן סמכו הכתוב ענין לו. ורמזו חז"ל בפסוק ותרומת ידך אלו הביכורים שע"י מצות הביכורים מתרומם כחן של ישראל ומתקיים מ"ש כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל. וגם עתה יכולין לעורר זה הכח ע"י התפלה שכחן של ישראל בפה כמ"ש במד' תנחומא:
בברכות וקללות של הר גריזים והר עיבל דכ' ראה אנכי נותן לפניכם כו' ברכה וקללה. כי לא הי' בכח היסורין והעונשים לחול על בנ"י רק כי המה קיבלו אותם מעצמם ומרצונם. וזה המשך הפסוק שיאמרו הלוים ארור כו' וענו כו' אמן אח"כ כתיב והי' א"ש כו'. פי' שכל זה קיבלו עליהם בנ"י ברצונם. ק"ו ממה שמצינו בגדולי ישראל שקראו ליסורים לבא עליהם לכפר על בנ"י. מכ"ש כללות בנ"י בוודאי קיבלו עליהם העונשין אם יעברו ח"ו רצונו. וגם פשוטי בנ"י ענו אמן כי לא הי' מדרגתם לקבל מרצונם רק שנמשכו אחרי הגדולים. ויתכן לומר כי השבטים בעצמם עמדו על ההרים כמ"ש ואלה יעמדו כו' שמעון ולוי כו'. ובזה יובן שפיר מאמר המד' בפ' ויחי עדות על ראובן שלא חטא הואיל ונעשה עד במאמר ארור שוכב כו' אשת אביו כנ"ל ע"ש:
 
Section 11
 
תרמ"א
במדרש תנחומא ראה מרע"ה שביכורים עתידין ליבטל תיקן ג' תפלות. כי [*ע"י] הביכורים התעורר ההתחדשות בעולם ע"י שנתנו הראשית אליו ית' והעלו כל דבר לשורשו נתעורר להם התחדשות החיות מן השורש. שע"ז נאמר מחדש בטובו בכ"י מ' בראשית. ולכן כ' אח"כ ושמחת בכל הטוב שזכו ע"י הביכורים להטוב הגנוז הנ"ל שבו נברא העולם. ועכשיו שאין לנו בהמ"ק וביכורים צריכין לעורר הכל ע"י תפלה. כמ"ש אני מעיר השחר שהיא התעוררות שצריך כ"א להביא התחדשות לעולם בכל יום. כמ"ש היום הזה כו' מצוך לעשות וכמ"ש במ"א באורך. והנה בזמן בהמ"ק הי' מתקיים הכל במעשה. ועכשיו רק בבחי' נשמע שהיא העבודה בתורה ק"ש ותפלה לשעבד הגוף אל הדברים שמוציאים בפה. כי נשמע לעולם נשאר בישראל. רק נעשה שקלקלנו. לכן לעתים נפסק כח זה בזמן הגלות והמעשה והגוף מעכב. אבל בזמן בהמ"ק הי' מתעורר חיות והתחדשות במעשה ממש ולא הי' הגוף מעכב. ועכשיו כ' נשתחוה נכרעה נברכה שהוא מיני הכנעה לבטל הגוף בע"כ להדעת:
במדרש אם שמוע ת' דלת לפנים מדלת כו' לשקוד על דלתותי כו' מזוזת פתחי כשם שהמזוזה קבוע כו' א"א עושה כן דע שאתה מקבל פני השכינה. דלת לפנים מדלת הוא בחי' התשובה דאיתא מקום שבע"ת עומדין אצ"ג יכולים לעמוד [כי יש ה' עלאה וה' תתאה ועל ה' עילאה נאמר פותח יד בתשובה ופתחו לי כחודה של מחט הוא היו"ד שתוך הה"א ואז הדלת נפתח]. כי בכל תפלה שאדם צריך להתפלל. וכשנפתח לו אז שעת הכושר לעורר תפלה ורחמים רבים על מעשיו הקודמים ולתקן הקילקולים מכבר. כי כשנפתח קצת השגה לאדם אז הזמן שלא להתגאות ח"ו רק לתקן מעשיו הקודמים ונפתח לו דלת לפנים מדלת כנ"ל. ואמר להיות קבוע על הדלת כמזוזה ואז דע שאתה מקבל פני השכינה. היא הבטחה גדולה כי לעולם אין תפלה חוזרת ריקם וצריך האדם להיות עומד אצל הפתח עד שנפתח לו. ויש זמנים שפותחין משמים כמו באלול ועשי"ת שהם ימי רצון. ולפי מה שאדם דופק כל ימי השנה כך נפתח לו באלה הימים. אם כי וודאי כל השב פותחין לו עתה. אבל כל התפלות שלא הי' להם עלי' כל השנה מתעלין ג"כ עכשיו. ובימים אלו מבקשין בשמים שיתעוררו בנ"י בתשובה כמ"ש קול דודי דופק פ' לי כו' היא בימים אלו שראשי נמלא טל. [הוא פתיחת י"ג מדה"ר שהם בג' בחינות גי' טל כידוע לי"ח] שהם ימי רצון:
במדרש גדול העונה אמן כו'. הענין בקיצור כי בחי' א"י הוא אמונה שבדור המדבר הי' הכל בהתגלות עין בעין כו' בחי' אמת הנהגת מרע"ה. ואח"כ התחיל בחי' אמונה ובחי' זו אין לה הפסק כלל בכל הדורות כמ"ש העמידן על אחת. ובחי' זו גדולה מאוד לפני השי"ת לכן אמרו גדול עונה אמן יותר מן המברך. כי המברך הוא לפי השגה שלו והנמשך אחריו בדרך אמונה אין לו הפסק כלל. ובכניסתם לארץ שקיבלו עליהם התורה באלה ובשבועה. ואיתא בילקוט וענו הלוים בקול רם גז"ש דכ' התם משה ידבר והא' יעננו בקול כו' ע"ש. הכלל שהי' חביב לפניו ית' שעה זו כמו קבלת התורה בהר סיני. רק שם הי' בחי' תורה שבכתב ועתה תו' שבע"פ. וכ' וזבחת שלמים. ולא יש שלמי ציבור רק בשבועות ובשעת מתן תורה. וקבלה זו הי' בחי' תורה שבע"פ מצד התעוררות בנ"י מעצמם. לכן כ' הסכת ושמע דרשו בתנחומא עשו כתות. פי' ע"י התאספות בנ"י יזכו לשמוע דברי אלקים חיים. וזה הכח נשאר לעולם בישראל ומקודם ניתן עשרת הדיברות בע' לשון כמ"ש חז"ל ה' יתן אומר כו'. אח"כ באמצעיות בנ"י השלים כל התורה שהיא התפשטות עשרת הדברות לכל הפרטים ונתפרש ג"כ בע' לשון כמ"ש רש"י פי' באר היטב. ובכח זה עמדו נגד מלכי כנען לכן כ' למען אשר תבוא כו'. וזה הי' בכח בנ"י בעצמם שהאמינו וקיבלו עליהם הברית והאלה. לכן שם נעשו בנ"י ערבים זה לזה שזה הקבלה הי' מצד התכללות בנ"י בעצמם ואמונתם בה' והיא בחי' תושבע"פ ואמונה:
 
Section 12
 
תרמ"ב
במדרש לשקוד על דלתותי ב' דלתות. הוא בחי' עובדא ומילולא שצריכין לעבוד בכל יום לתקן בחי' חיצוניות ופנימיות העולם. והנה כ' דלתותי יום יום. ויתכן לפרש כי יום יום הם הדלתות. כאשר חכמים הגידו שס"ה ימים נגד שס"ה ל"ת וכל יום מזהיר לאדם כו' ע"ש. והוא בחי' שס"ה גידים הממשיכין חיות לכל הקומה והקב"ה מחדש בכל יום מ"ב. ומחדש משמע דרך חדש בכל יום. וכ"כ הפותח בכל יום דלתות שערי מזרח והם בחי' אורות משונות זו מזו. ויתכן לפרש יוצר אור מלשון צורה שבכל יום מאיר באופן וציור אחר רק שצריך האדם לחפש בכל יום ההתחדשות שנמצא תמיד. ודרך רמז אמרנו בפ' אשרי כו' שומע לי לשקוד. ע"פ מ"ש חז"ל בפסוק מקל שקד שבא הפורענות במהירות כזמן הוצאת שקדים כ"א יום מי"ז בתמוז עד ט' באב. א"כ בוודאי מכ"ש שנגמר הישועה הבאה משמים בכ"א יום והם מר"ה עד הו"ר. ובאלה הימים יש לשקוד על דלתות התורה ועבודה. שומע לי בר"ה לשמוע קול שופר והיא התעוררות שבא משמים באלה הימים:
בפסוק ה' האמרת וה' האמירך. עיין באבן עזרא. ויש להעמיק יותר זה הפי' ע"פ הידוע כי אורייתא וקוב"ה וישראל חד. וז"ש במד' אנכי אנא נפשאי כתבית יהבית. כי התורה אלקית ממש ובנ"י עשו כביכול מקוב"ה אורייתא וכן בנ"י נעשו בחי' תורה ודו"ק היטב:
במדרש תנחומא לכו נרננה צפה מרע"ה שביכורים עתידין להיבטל ותיקן שלש תפלות כו'. דכ' והשתחוית לפני ה'. וכנראה שזה הי' כנתינת שכר שע"י הביכורים זכה כ"א להיות מוכן להשתחות לפני ה'. וכעין זה מצאתי באוה"ח לפי דרש שלו ע"ש. כן י"ל לפי פשוטו שע"י הביכורים שמסרו הראשית לה' באו להכנעה האמיתית מה שעתה צריכין ליגע בהרבה יגיעות בשר ג"פ ביום נשתחוה נכרעה נברכה וכולי האי ואולי נזכה להכנעה אמיתית. ובבהמ"ק ע"י ביכורים פ"א בשנה נתבטל כל האדם אליו ית'. ונראה שמצות ביכורים הי' הכנה לראש השנה כי רובן הביאו מסתמא קודם ר"ה. וכ' מראשית כמ"ש שם מראשית השנה. וי"ל דע"ז כ' תחת אשר לא עבדת כו' בשמחה כו' כי אז זכו לעבודת ה' ע"י מצות ביכורים שנאמר בו ושמחת. ועתה צריכין לעבוד ע"י יסורים כדמסיים ועבדת את אויבך כו' בעירום ובחוסר כו'. וחלילה שיהי' רק עונש רק הפי' שעתה בא עבודת ה' באמצעיות היסורים והרדיפות האויבים וחוסר כל. והם ב' דרכים דכ' מרשית ודרשו כל שנה שרשה בתחילתה כו'. שבזמן המקדש הי' ע"י הראשית כנ"ל בשמחה. ועתה בעוה"ר היא בחי' מרשית ע"י יסורין והכנעה. השי"ת יחזירנו למדרגה הראשונה בשמחת עולם על ראשם:
 
Section 13
 
תרמ"ג
בענין מצות ביכורים ואח"כ מעשר עני ואח"כ היום הזה כו' מצוך ודרשו חז"ל המביא ביכורים עושה יום הזה כו'. הגם כי כ' אצל מעשר עני השקיפה כו'. ופרשנו כי הכל תלוי בהראשית לכן סמוך לי' כי תכלה לעשר שטוב אחרית דבר הוא מראשיתו. והנה מצות ביכורים הוא להתדבק בכח הראשית כמ"ש ראשית בכורי אדמתך תביא כו'. וכ' בזוה"ק שכפי שמירת הראשית אין מתערב אח"כ פסולת לכן כ' אח"כ ל"ת גדי בחלב אמו. שכשבנ"י קבלו התורה שהוא יום הביכורים הי' חירות רק שע"י החטא בא תערובת טו"ר וכפי מה שמתדבקין בכח הראשית מתברר התערובות. וע"י הבאת הביכורים לבהמ"ק מתעורר גם בשמים ראשיתן של ישראל. כדאי' בשביל בנ"י שנק' ראשית. וכמו שהקב"ה חיבב את בנ"י ומסר להם הראשית של כל הבריאה כמ"ש חז"ל שעלו במחשבה קודם הכל. על אחת כמה וכמה שיש לנו ליתן כל הראשית אליו ית' תמיד. וז"ש ה' האמרת וה' האמירך פרש"י לשון חשיבות שצריכין בנ"י לזכור תמיד בהש"י ולהחזיר כל ראשית וכל דבר חשוב אליו ית' וכמו כן הקב"ה מחבב את בנ"י יותר מכל מה שברא בעולם. ובמד' תנחומא ראה מרע"ה שבהמ"ק עתיד לחרוב וביכורים עתידין ליפסק ותיקן שלש תפלות כו'. כי אמרו חז"ל הפאה והביכורים אין להם שיעור. כי התדבקות עד השורש והראשית היא מאין סוף ואין תכלית. וזה הרמז של פאה וביכורים לתת הראשית והתכלית האחרית להש"י כמ"ש בשכבך ובקומך. וזה המשך כי תכלה לעשר אחר מצות הביכורים. ובכל עת הבאת הביכורים התדבקו בשורש הראשית ממדרגה למדרגה עד שורש התורה שהיא יום הביכורים. ובכל יום יש הארה מקבלת התורה כמ"ש אנכי מצוך היום ומחדש בכל יום בטובו מ"ב. רק הגשמיות והתערובות מכסה וע"י מצות אלו מתברר הטוב. [וז"ש וענית ואמרת עני' היא על התורה שניתן בסיני שהוא התעוררות מלמעלה ה' האמירך. וע"י התעוררות שלמטה היא בחי' תורה שבע"פ את ה' האמרת]. ועתה תפלות במקום תמידין איתקון וע"י ג' תפלות זוכין לעורר התחדשות מהארת החיות של התורה שבכל יום. וכנראה שבהבאת ביכורים פעם א' בשנה ניתקן מה שצריכין עתה ג"פ בכל יום. וז"ש שעתידין ביכורים לפסוק שאז הי' התחברות עד שורש הראשית בלי הפסק בעבודת בהמ"ק שנק' נחלה ואמרו חז"ל נחלה אין לה הפסק:
במדרש גדול העונה אמן כו'. כבר כתבנו כי בכניסתן לא"י התחיל בחי' אמונה שהוא ענין תורה שבע"פ. וכ' וענו הלוים אח"כ וענו כל העם שהם מדרגות זו למעלה מזו. וענית הלוים הי' התדבקות לקבלת התורה מסיני ופשוטי בנ"י התמשכו ע"י ענית האמן. וכמו כן לעולם ע"י הדבקים בהש"י ומעוררין בשמים הקולות של התורה כמ"ש קול רם הי' בוודאי סיוע ועזר מן השמים שניתן להם. וזה נעשה בעשור לחודש ע"י שקיבלו עליהם מצוה הראשונה במצרים הי' הכנה לקבלת המצות בכניסתן לארץ שהוא שורש תושבע"פ כמ"ש נר מצוה. ולכן נתאוה מרע"ה למה שנעשה ביום הזה כמ"ש והי' ביום אשר תעברו שהי' שמחה לפניו ית' במרום. ולפי דעתי יתכן שיש חלק גדול לזה במה שקבעו שבת הגדול למה שנעשה בזה היום. והגם שהט"ז כ' שלא יחסו הגדולה בעבור זה. האמת יורה דרכו כי מה שקבעו בש"ק יש טעמים הרבה. והעיקר כי לא בכל עת יכולין לעורר מה שנעשה בדורות הראשונים. רק בש"ק מתעורר מה שנעשה בימים קדמונים. אבל עיקר יחוס הגדולה היא בעשור לחודש שהי' שורש המצות ובחי' תושבע"פ:
בפסוק תחת אשר ל"ע כו' בשמחה כו'. יש ללמוד מזה דמכ"ש במדה טובה כשבנ"י עובדין להשי"ת בגלות בשמחה אע"פ שהם בחוסר כל מזה יבא הגאולה בעזה"י. ולכן נכתב סיבת הגלות לידע איך לתקן זה ע"י ההיפוך להתחזק בשמחת עבודת הש"י גם מתוך היסורין. ובאמת הי' רצון המקום ב"ה וב"ש שנעבוד לפניו מתוך הרוב כל. ואיתא שיש נסיון בבחי' העושר ויש בבחי' עניות ושנסיון העושר קשה משל העוני. והראי' שלא יכולנו לעמוד בנסיון העשירות. ומתוך העניות יהי' הגאולה במהרה בימינו. וזה כמ"ש במשנה המקיים התורה מעוני סופו לקיימה מעושר ומבטלה מעושר סופו לבטלה מעוני. ושניהם נתקיים בנו כי ע"י שלא עבדנו בשמחה כו'. ומ"מ יתקיים גם הסיפא שע"י שמתחזקים בגלות לקיים התורה סופנו לקיימה מעושר. ואיתא בשם האר"י ז"ל פי' מרוב כל להיות שמח בעבודת הש"י יותר מכל מיני טוב שבעולם ע"ש דפח"ח. ולפי דברינו הנ"ל נאמר כי זה עצמו העצה להישאר גם במדריגת העושר. אם החשק והרצון יותר בעבודת הש"י מכל הרוב טוב שיש לו. ממילא מתקיים גם הרוב כל. וזה ענין השבח תורה וגדולה במ"א פי' שצריך להיות כלי שיוכל לקבל טובת עוה"ז ושלא לפשוע בתורה עי"ז. וזהו הברכה והשיגוך כו' והותירך ה' לטובה כו' פי' שיהי' נשאר בעבודת הבורא גם כשיהי' לו כל הטוב. אך כשפשענו מתוך השביעה. צריכין אנו לתקן בבחי' העניות והיסורים. וז"ש והשיבך כו' מצרים באניות בדרך א"א כו' לא תוסיף עוד לראותה. כי הש"י רצה שנהי' לגמרי בני חורין ועתה צריכין לחזור לעבוד מתוך היסורין והמצרים. וזה נק' דרך רחוק כמ"ש היתה כאניות כו' ממרחק תביא לחמה כו'. ובזוהר חדש דורש א"ת באניות אלא בעניות ע"ש והכל אחד כמ"ש:
 
Section 14
 
תרמ"ד
במדרש תנחומא בפסוק בואו נשתחוה ונכרעה נברכה כו' ראה מרע"ה שבהמ"ק עתיד ליחרב וביכורים עתידין לפסוק תיקן ג' תפלות שתפלה חביבה לפני הקב"ה שמרע"ה אחר שגזר עליו שלא יכנוס התפלל כו'. כי בזמן המקדש הי' לבנ"י התדבקות אל השורש והיו ממשיכין ממנו תמיד התחדשות החיות. ומצות הביכורים הי' מביא ברכה לכל הפירות כדכ' ושמחת בכל הטוב. שע"י המצוה היו מקבלין בנ"י הטוב הנשפע להם מהשי"ת בשמחה. כי כל הדבוק אל השורש מביא שמחה. דכ' לישרי לב שמחה דאלקים עשה האדם ישר וכשמקבלין כל הדברים בלי השתנות מביא שמחה. וחז"ל דרשו בכל הטוב שביכורים צריכין שירה ע"ש. שזה כל השירה התדבקות הדברים בשורשן בלי השתנות. וע"י שמעלין הכל עד שורש הראשית כאשר מצינו שקורא כל סדר יצ"מ עד התחלת יעקב אע"ה ארמי אובד אבי כו'. כנראה שהיו מעוררין ע"י הביכורים ראשית כחן של בנ"י בני בכורי ישראל. ע"י שהביאו הראשית אליו ית' נתעורר בשמים זכותן של בנ"י שנק' ראשית תבואתו. ועתה שאין לנו בהמ"ק מ"מ ע"י תורה ותפלה יכולין ג"כ לעורר השורש. כאשר מצינו במרע"ה שע"י התפלה זכה שהראהו הקב"ה בהמ"ק. והיינו שהראהו כל מה שהיו מעוררין בנ"י בעבודת המקדש ראה הוא בכח התפלה והתשוקה שהי' לו. וכמו שהראה לבנ"י אז כח מצות הביכורים והוידוי היום הזה ה' מצוך כו' שהראה להם בחוש הראות כנ"ל. וכמו כן גם עתה שנחרב המקדש ע"י התפלה יכולין לעורר השורש. נכרעה נברכה ע"י הכנעה וביטול להשורש מתדבקין וממשיכין ברכה. נברכה מלשון מבריך ומרכיב וממילא נמשך ברכה ג"כ. ובכח שכתב לפני ה' עושנו. להתדבק בכח הנשמה שהיא חלק אלקי ממעל שנק' מעשי ידיו של הקב"ה כדכ' ונשמות אני עשיתי. וזה הג' תפלות לעורר דביקות נר"נ בשמים כנ"ל:
בפסוק ולא נתן ה' לכם לב כו' ואזנים לשמוע כו'. דכ' היום הזה נהיית לעם. והגם דחז"ל דרשו על כל יום יהי' בעיניך כחדשים. מ"מ הפשוט ג"כ אמת דבסוף הארבעים שנה ניתן להם התורה במתנה. כדאיתא במד' גבי מ' יום שהי' מרע"ה במרום ויתן א"מ ככלותו דרשו ששכח עד שנתנה לו הקב"ה לבסוף במתנה ע"ש בפ' כי תשא. והנה בנ"י מכח החטא נחשב להם יום לשנה ולא יכלו לתקן עד סוף מ' שנה. כי ענין מ' יום וודאי הי' כמו יצירת הוולד שהיא במ' יום. כן סדר התרי"ג מצות שבתורה שמסודרים נגד האברים והגידין והם בסדר וציור קומה שלימה. שמקודם קיבלו התורה בכלל אבל בפרטות לסדר כל מצות התורה שזה בחי' תורה שבע"פ. זה ניתן להם בסוף ואז ממש נעשו הוי' חדשה כדכ' נהיית לעם וז"ש ולא נתן כו' לכם לב כו' ואזנים כו'. ועמ"ש במ"א עוד מזה ובשם הרב מפרשיסחא ז"ל:
 
Section 15
 
תרמ"ה
בתנחומא בפ' היום הזה ה' כו' מצוך. בואו נשתחוה כו' צפה מרע"ה שביכורים עתידין להתבטל תיקן שלש תפלות בכל יום ע"ש. כי מצות הביכורים הוא שבנ"י יעלו הכל אל השורש בכח הראשית. כמ"ש בראשית ברא כו' דרשו חז"ל בשביל בנ"י שנק' ראשית ובזכות תרומות ומעשרות כו'. והכל א' כי הקב"ה ברא העולם באופן זה שע"י שיהי' עליות הראשיות אליו ית' יתקיים כל המשויר. ולא כל הרוצה ליטול השם יטול. ורק בנ"י הם יכולין להעלות הראשית אליו ית'. ובזה מקיימין כל העולם וע"ז אמרו ליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין העולם כו'. והקב"ה וב"ש השליט בנ"י על כל התחתונים כדי שיוכלו להעלות כולם אליו ית'. ובנ"י המה ממליכים אותו ית' ומשליטין אותו על הכל. וז"ש את ה' האמרת כו' וה' האמירך וכ' היום שבכל יום יש ב' אלו הפעולות שעושין בנ"י את הקב"ה חטיבה א' בק"ש ה' אחד. וכמו כן הקב"ה עושה אותם חטיבה אחת וכל השפע באה רק להם וממילא המה שולטין על כל. וזהו התפלה אד' שפתי תפתח והיא בחי' ה' האמירך כנ"ל. וכשבהמ"ק הי' קיים הי' נגלה כ"ז גם בחצוניות והיו מעלין ג"כ הראשית בגשמיות. מראשית כל פרי האד' הוא כולל כל פרי אדמה ממש ע"י אשר תביא מארצך כו'. כי א"י היא הראשית מכל ארצות ומשם מביאין ראשית למקדש ועתה מתקיים בפנימיות נפשות בנ"י עבודה שבלב זו תפלה:
 
Section 16
 
תרמ"ו
במדרש א"ש תשמע אשרי אדם שומע לי ששמועותיו לי כו' דלתותי. אל תעמוד בפתח החיצון להתפלל דלת לפנים מדלת. אמו"ז אמר בשם הרב מפרשיסחא ז"ל שיעיר שני פתחים הוא פתח א' לצאת מעוה"ז והב' לכנוס בעולם עליון. ונראה כי הב' הוא מתת אלקים כענין כאמרו יגעתי ומצאתי תאמין. פי' מו"ז ז"ל דלכך אמרו ומצאתי לומר שלא כפי היגיעה בכחו להשיג זאת רק בשכר היגיעה נותנין לו במתנה. וביאר בזה המדרש בפ' תשא ככלתו לדבר כו' שאחר שיגע מרע"ה מ' יום כו' ניתנה לו התורה במתנה כו'. ונראה שכמו כן הי' אחר מ' שנה של דור המדבר שזכו אח"כ ליתן להם במתנה. וז"ש ולא נתן ה' לכם כו' עד היום הזה. וזה ענין ב' השמועות מקודם לשמוע מצות ה' כפשטן. ואח"כ זוכין לשמוע הפנימיות ואז אשרי א' שומע לי דייקא שהיא שמיעה הב' דלת שלפנים מדלת. וכמו כן כפי היגיעה בימי המעשה בדלת החיצון כך זוכין בש"ק למתנה הנ"ל של שער הפנימי כדכ' ביום השבת יפתח ונק' מתנה טובה בבית גנזי:
בפסוק יצו ה' אתך כו' הברכה באסמיך כו' יקימך כו' לעם קדוש כו' וראו כל ע"ה כו' ויראו כו'. שעיקר הברכה המיוחדת לבנ"י א"י לחול עד שמתרוממים ונבדלין מכל האומות כמ"ש חז"ל בדבר הסמוי מן העין. ובבהמ"ק שהיו נבדלין מאומות הי' הברכה. וכמו כן בש"ק פורס סוכת שלום. וגם בכל יום יש מצות מסוגלים לזה כמו הטלית שמתעטפין בו. וכשבנ"י נבדלין ויש בהם הברכה ממילא וראו כע"ה כו' ויש להם ג"כ יראת שמים ע"י בנ"י ז"ש ויראו ממך כלומר על ידך. כי מה לנו שיראו ע"ה מאתנו:
 
Section 17
 
תרמ"ז
בתנחומא היום הזה ה"א מצוך כו'. ג' תפלות במקום ביכורים ע"ש. מכלל שנא' ה"א מצוך לעשות. א"כ בכח איש ישראל לעשות התחדשות בכל יום. ובמד' לשקוד על דלתותי יום יום כו' א"כ יש פתיחת שער בכל יום. דלתותי לשון רבים הם ג' זמנים שמיוחדין לתפלה בכל יום ויום. והקב"ה מחדש בטובו שהוא התורה בכל יום מ"ב. וזה הכח ניתן לבנ"י בקול ודיבור למצוא זה התחדשות. את ה' האמרת וה' האמירך. כי בנ"י מעידין על הבורא ית' כי הכל במאמרו קיים כמ"ש במשנה ליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין העולם שנברא בע"מ. פי' שמבררין שכח המאמרות מקיים העולם ושהכל ברא לכבודו. אכן באמת דרשו בראשית בשביל בנ"י שנק' ראשית היינו שכל המאמרות הי' בעבור בנ"י וזה ה' האמירך. והכל א' כי ברא הכל בעבור בנ"י שיעידו עליו ית'. והנה הדיבור הוא עיקר ההנהגה וזה נתן השי"ת לנו כמ"ש מגיד דבריו כו'. וזהו ה' האמירך. וכמו כן בנ"י צריכין למסור כל הפה והלשון אליו ית' כמ"ש הפה לא נברא אלא להודות לך. וזהו את ה' האמרת שפיהם של בנ"י רק בשבחים והודאות בתורה ותפלה אליו ית'. יה"ר שנזכה להוציא אלה הכחות אל הפועל בב"א. ובזמן המקדש בכח הקרבנות הי' כל זה בפועל ממש. וכן ע"י הביכורים דכ' וענית ואמרת. והשתחוית. ושמחת בכל הטוב. לשון נפעל שממילא נפתח הפה של כל איש ישראל להיות מלא בהלל ושבח אליו ית'. ורמזו במשנה מי שא"י מקרין אותו. וזה עצמו מה שביכורים טעונין שירה הגם שא"א שירה [*אלא] על היין רק שזה הי' כהוראות שעה למעלה מסדר ומדרגה הרגילות. מיהו בגמ' ערכין (ד' י"א) הקשו כן ע"ש ובתוס' שהניחו בדוחק:
במדרש יפתח ה' לך כו' אוצרו הטוב ג' מפתחות בידו של הקב"ה ע"ש. והם בני חיי מזוני שהם למעלה מהנהגת הטבע לכן לא בזכותא תלי'. וזה מיוחד רק לבנ"י וע"ז כ' מה רב טובך אשר צפנת. ומזה יש התגלות בכל שבת כדכ' ביום השבת יפתח. כי בחול ההנהגה ע"י מלאך. ובש"ק כביכול בידו של הקב"ה בעצמו. ולכן הג' סעודות מיוחדים לאלה הג' בח"מ [ובליל ש"ק יתכן שהוא בחי' מזוני. וביום השבת חיי. ובסעודה ג' בני כפי מ"ש בתיקונים בכמה מקומות ע"ש ד' ס"ז סע"ב. ולכן בליל שבת בעי למיטעום מכלא דבי' שרי' ברכה במזוכי כנ"ל] ומיני' מתברכין ימי המעשה ג"כ כנ"ל:
 
Section 18
 
תרמ"ח
במדרש א"ש תשמע אשרי א' שומע לי. ששמועותיו לי. דלתותי דלת לפנים מן הדלת כו' מוצאי מצא חיים ולא עוד אלא שיוצא טעון ברכות ויפק רצון מה'. הענין הוא כדאיתא הקב"ה מתהא את הצדיקים. וכשאדם מרגיש איזה פתיחות שער בלב אל יעמוד עצמו רק לידע כי הוא רק רמז. וצריך לשקוד עוד על הדלת שלפנים מדלת שהקב"ה מונה פסיעותך כענין שכ' לתת לו שכר על כל דיבור ודיבור. מוצאי מצא חיים. דאיתא בזוה"ק ישרצו המים כו' נפש חי' כי ע"י היגיעה בפה בתורה ותפלה זוכין לנפש חי'. ויש נפש רוח נשמה והיא דלת לפנים מדלת. וכבר כתבתי כי דלתותי יום יום הם הג' תפלות כדאיתא במד' נשתחוה ונכרעה נברכה כו' שהם נגד ג' תפלות ולזכות על ידן לנר"נ. וז"ש כי הוא אלקינו בחי' נשמת אלקי. ואנחנו עם מרעיתו בחי' רוח. אדם אתם. וצאן ידו בחי' נפש. והכל אם בקולו תשמעו שהוא ע"י התורה ותפלה. כי כל אלה הכחות נמצאים בלב איש ישראל רק שצריכין לזכות לפתיחות הלב להוציאו מן הכח אל הפועל. אכן כ' שומע לי להיות הכוונה לשם שמים כדי להיות כלי לעשות רצונו ית'. לכן צריך האדם להיות מוכן תמיד לידע רצונו ית'. וזה ששמועותיו לי. וכשהוא כלי מתוקן זוכה ממילא לכל הברכות וז"ש ולא עוד אלא שאתה יוצא טעון ברכות. וכן הוא ענין הפרשה א"ש תשמע ובאו עליך מעצמם וזה והשיגוך כשתהי' כלי מוכן לקבל תבוא הברכה בהיסח הדעת:
עוד יובן דלת לפנים מדלת. לידע כי בכל פתיחת שער שלמטה הוא סימן לשער שלמעלה. וכן הוא באדם כי הגוף הוא כלי וחיצוניות לפנימיות הנשמה. וכ' יקימך ה' לו לעם קדוש כו' וראו כל ע"ה כו'. פי' כי לקומת הגוף היא יש מכוון קומת הנשמה וז"ש ואולך א' קוממיות ב' קומות והוא הקומה שיהי' לעתיד בנ"י מחיצתן לפנים ממה"ש א"כ יהי' רוחניי וזה לעם קדוש. וז"ש וראו כל ע"ה כי שם ה' נקרא עליך ודרשו חז"ל זו תפילין שבראש. פי' התפילין שצונו הש"י להניח על הראש הוא למצוא ולעורר בכח התפילין פנימיות התפילין שבראש עצמו רק שא"י לע"ע להתגלות וע"י התפילין יש בהם קצת הרגשה. אבל לעתיד יתגלה שם ה' נק' עליך ממש והם עצמם התפילין. ומסיים הפ' והותירך ה' לטובה. כלומר אע"פ שיהי' להם הציור הרוחניי שלמעלה מהמלאכים אעפ"כ יתרון זה יהי' להם שגם ציור הגוף יתקיים ויהי' הברכה למעלה ולמטה כאחד. וכל זה השכר כשמעשה האדם היא כמו כן בב' הבחינות כמ"ש שמוע תשמע דרשו חז"ל שמוע בעוה"ז תשמע בעוה"ב. ואם הוא רק פרעון שכר א"כ למה נכתב בהציווי רק שצריך להיות השמועה בעוה"ז ולידע ולזכור כי יש בשמיעה זו שורש למעלה ובעוה"ב דלת לפנים מדלת כנ"ל. וכן הוא בש"ק שמוע תשמע בקול ר"ת שבת כדאיתא כל דברי שבת כפולין מנחתו כפולה כו'. והיינו כנ"ל כי בשבת יש עלי' ודביקות לכל התחתונים לשוב לשורשם לכן הוא מעין עוה"ב ויורד בו הנשמה יתירה ומתגלה הארה מעין לעתיד. לכן א"צ תפילין בשבת כמ"ש חז"ל שהם עצמם אות כנ"ל:
במדרש גדול העונה אמן לפני הקב"ה כו'. כי הנה דור המדבר היו כולם בבחי' אמת לאמיתו. ודור באי הארץ הי' בבחי' אמונה אספקלריא שאינה מאירה ואין האמת מבורר וצריכין להאמין וע"י האמונה לזכות אל האמת. וזה הי' עניית האמן בכניסת א"י. דאיתא בגמ' בא דוד והעמידן על אחת עשרה כו' בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחי'. ומסתמא הי"א דברים הם מכוונים מול הי"א ארורים שבפרשה שהם המחשכים את האמת וע"י קבלת י"א דברים אלו זוכין אל האמת. ואח"כ מצאתי בס' רבינו בחיי ג"כ מזה. ופשוטי בנ"י שלא זכו לכל הי"א ע"י עניית אמן הי' להם חלק בזה הברית כמ"ש וצדיק באמונתו יחי':
במדרש תנחומא התקין מרע"ה ג' תפלות במקום ביכורים ע"ש. דכ' והי' אמונת עתך דרשו חז"ל אמונת סדר זרעים כו'. כי ע"י הפרשת מצות התלויות בארץ הי' כל אכילתם בקדושה. כי כל החטאים נמשכו מתערובת טוב ורע ועל ידי הפרשת הראשית הי' ניתקן ונתברר הטוב. ואיתא במד' גדול כח מעשרות שמהפך הקללה דכ' השקיפה והיא לשון קללה. ועתה שאין לנו מצות אלו צריכין להתדבק בעתות וזמנים שנפתחים בכל יום וזה עתיך. אבל בזמן שהי' בהמ"ק קיים הי' למעלה מן הזמן. ולא מצינו מצות תפלה בפרטות בתורה רק בכאן. ובשעת הבאת הביכורים הי' בחי' סידור שבחו של מקום ובסוף בוידוי מעשר הי' בקשת צרכנו. דאיתא אין עומדין להתפלל רק מתוך שמחה של מצוה. וביכורים הי' שמחה של מצוה דכ' והי' כי תבוא והי' לשון של שמחה:
 
Section 19
 
תרמ"ט
בענין מצות ביכורים ובמד' שתיקן משה רבינו ע"ה תפלות במקום ביכורים ע"ש בתנחומא. כי מצות ביכורים היא להביא הראשית למקדש ועי"ז נתחדש הפנימיות דכ' בראשית ברא ודרשו חז"ל בשביל ישראל שנק' ראשית. ולמה נתכנו כאן בשם ראשית. ועוד קשה ובשביל ישראל נבראו כל האומות. אך הפי' שכן ברא הש"י עוה"ז להיות לו בו ראשית וחלק וכמ"ש בת"ד אלי' על הקב"ה עשיר ושמח בחלקו. כי בוודאי של יכול הש"י לברוא העולם באופן שיכירו הכל את כבוד מלכותו ית'. אך הלא יש לו אלפים ורבבות עולמות ורק רוצה הקב"ה להיות עדות בעולם שהוא ית' בראו וזה הראשית מקיים כל העולם אפי' שיהי' רשעים וכופרים מתקיים הכל ע"י הראשית. ולכן הכל תלוי בעבודת בנ"י שע"י מתעורר פנימיות חיות העולם. ולכן איתא במשנה כשהביאו ביכורים דיברו הלוים בשיר ארוממך ה' כי דליתני כו'. כי הי' כמו חנוכת הבית. וכמו כן בכל יום אומרים מזמור שיר חנוכת. פי' חנוכת הבית אינו דוקא על בהמ"ק רק כל מעשה בראשית בנין ביתו של הקב"ה. וע"י עבודת בנ"י בתורה ותפלה מתחנך ומתחדש הבנין כי הכל בכ"ב אתוון נברא ויש חינוך במעשה כמו שהי' בביכורים ויש בדיבור בתפלה. שמעתי מפי מו"ז ז"ל פי' כי דליתני הוא לשון שפלות ולשון הגבהה ורוממות ע"ש בעניני חנוכה. ונ"ל כי ע"ז משבחין שע"י שהש"י ברא אותנו בעולם הזה השפל ועי"ז באין תמיד להתחדשות. וזה ענין מזמור שיר חנוכת. ולכן מבקשין בו מה בצע כו' להיות תיקון השלימות יזמרך כו' ולא ידום. כי בעוה"ז יש לעולם עלי' וירידה והוא ירידה שצורך עלי' כמ"ש. וכ' והי' כי תבא פי' להיות עיקר שמחת בנ"י בכניסתם לארץ כדי שיביאו ביכורים ושיבררו כבוד מלכותו בעולם. והוא עצמו מצות הביכורים להיות ראשית כל דבר לשמו ית'. וכן אמר מור"ז ז"ל כי לכן תפלות במקום ביכורים בראשית היום כשניעור האדם משנתו יזכור מיד בהש"י. וכמ"ש שיהי' לו השמחה בהחזרת נשמתו בעולם כדי לעבוד אותו ית' כל היום:
בפסוק יפתח ה"א לך כו' את השמים כו'. דכ' השמים ש' לה' והארץ נתן לב"א. כי גם בטבע נסתר חכמתו ית' כמ"ש כולם בחכמה עשית. וע"ז כ' ה' יתן חכמה. אבל מפיו דעת ותבונה היא בחי' התורה שנק' שמים. והיא הנהגה פנימיות שלא נתגלה בעולם רק לבנ"י. וכמ"ש במד' המשל בא בנו ונתן לו פרוסה מתוך פיו. והיא אות השבת שנתן לנו השי"ת כי בימי המעשה ההנהגה ע"פ התלבשות הטבע כמו שהי' בכל יום מעשה חדשה. והגם שהי' במאמרו ית' רק שנתלבש במעשה. לכן כ' והארץ נתן בתוספת ו' כי וודאי יש בארץ ג"כ המשכה כמ"ש ה' בחכמה יסד ארץ. אבל בשבת לא הי' רק ויברך ויקדש. ולכן אומרים פורס סוכת שלום עלינו והיא ממש כמאמרם ז"ל פרוסה מתוך פיו כביכול. והכל ע"י התורה כמ"ש אוצרו הטוב ואין טוב אלא תורה. כדכ' לקח טוב נתתי לכם פי' שבנ"י מקבלין הכל בכח התורה והיא טוב בלי פסולת. שאחר החטא נתערב טוב ורע בעולם. אבל בנ"י בכח התורה זוכין לאוצרו הטוב:
 
Section 20
 
תר"ן
במדרש אשרי אדם שומע לי כו' על דלתותי דלת לפנים מדלת כו' שהקב"ה מונה פסיעותיך כו'. שמיעה היא התאספות כל הכחות ואברים לשמוע דבר ה' ואם הוא כנסי' לש"ש זוכה לשמוע. כמ"ש ששמועותיו לי. וב' דלתות הם כדאיתא בגמ' מי שיש בו תורה ואין בו יראת שמים כאלו נמסרו לו מפתחות פנימיות ולא החיצוניות. א"כ יש מפתח חיצוני ופנימי. ובאמת ב' מפתחות אלו הם א' בידינו וא' ביד הקב"ה כמ"ש פתחי לי אחותי כו'. וכ' פתחו לי שערי צדק. וכפי מה שאדם פותח מפתח החיצון ע"י יראת שמים כך פותחין לו פתח הפנימי שער התורה. וז"ש שהקב"ה מונה פסיעותיך שכפי הילוך האדם ממדרגה למדרגה כך פותחין לו שערי בינה בתורה:
 
Section 21
 
תרנ"א
במדרש לשקוד על דלתותי דלת לפנים מדלת. דכ' פתחי לי אחותי כו' דרשו חז"ל פ' כחודה של מחט ואפתח לכם כפתחו של היכל ואולם. א"כ יש ב' דלתות והיינו דכ' א"א שומע לי שזוכה שנפתח לו מלמעלה הפתח. ובאמת פתחי לי נאמר בזמן הגלות כדכ' אני ישנה כו'. ואז צריכין בנ"י לפתוח פתח החיצון שהוא הכנה אל הגאולה. ומעין זה יש לעולם בימי המעשה נאמר ג"כ פתחי לי כו' [וכ"א בתיקונים]. ובשבת היא הפתח מלמעלה. ומעין זה יש בכל יום ג"כ כפי הכנת האדם לפתוח לבו לתפלה כך פותחין לו מלמעלה. לשמור מזוזת פתחי כ' במדרש כמו שמזוזה אינה זזה מהפתח כך לא תהי' זז מן בתי כנסיות כו'. פי' שהגם שיש זמני תפלה מ"מ הכנת האדם אל התפלה צריך להיות כל היום לשמור הוא להשתוקק להיות מוכן לתפלה ולפתיחת לבו מן השמים. והיא שעה ראשונה ששהו החסידים הראשונים לפני התפלה שעה היא רצון והשתוקקות. ואחר התפלה לשמור אותה הפתיחה והרשימה שקיבל בתפילה שלא תאבד ממנו ושתהי' קשורה בו כל הימים:
בפסוק הסכת ושמע כו' היום הזה נהיית כו'. בגמ' ברכות [ס"ג] כתתו לבבכם לשמוע ר"ת עשו כתות כו'. דהנה מרע"ה תיקן את בנ"י קודם הסתלקותו כמ"ש בפרשה זו את ה' האמרת היום. היום הזה ה"א מצוך כו'. ומפורש ביותר ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים כו' ואזנים כו' עד היום הזה. א"כ נראה כי ביום הזה ניתקנו בנ"י נהיית הוא שנעשו כברי' חדשה. וכמו שהתנה הקב"ה עמנו א"ש ת' כו' והייתם לי סגולה. אכן בנ"י עברו עליהם כמה יסורים באלה המ' שנים עד שזכו לזה התיקון כמ"ש לחם לא אכלתם כו' ומתוך היסורין ניתקנו. וכ"כ בזוה"ק תרומה נהיית תברתא לבך לפולחנא דקוב"ה מלשון נהייתי ונחלתי. ולכן כמו שנעשה אז כך הוא תמיד ולכן צריכין לכתת הלב ונפש לזכות לדברי תורה. ואיתא בגמ' זאת התורה א' כי ימות אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עלי'. והנה הפסוק אומר זאת התורה היינו מי שבאמת מוסר נפשו על התורה נעשה כולו תורה ממש. כמ"ש על ר"ע ממתים ידך ה' כו' חלקם בחיים ע"ש בגמ' ובמד' תנחומא פ' זו. פי' שנעשה כולו תורה שכל תורה שבע"פ הוא בחכמי ישראל. וחלקם בחיים ממש. וע"ז כ' וה' האמירך כמ"ש במ"א שנעשו מבנ"י תורה ממש. וזה הוא באנשים גדולים ומעין זה בכל איש ישראל כפי מה שמבטל ומכתת גופו כך זוכה לתורה. וכ"ז נעשה בדור הראשון שאחר כל היסורים זכו כמ"ש לב לדעת עינים ואזנים כו' היינו שנתהפך כל גופם תורה. אכן יש עוד פי' הסכת עשו כתות והוא דרך המנוחה שיכולין ג"כ לזכות לתורה ע"י כח כללות בנ"י. וכך הי' מוכן קודם החטא. וע"ז הוכיח מרע"ה את בנ"י כדאיתא במד' שכשאמר הקב"ה מי יתן והי' לבבם זה הי' להם לומר אתה תן. פי' מי יתן הוא בחי' תשובה שהי' גלוי לפניו ית' שעתידין לחטוא ולהתקרב ע"י תשובה. ומשה רבינו ע"ה הי' חפץ שיתתקנו בנ"י בבחי' צדיקים גמורים. והם ב' מדרגות ושניהם כלולים בתיבת הסכת. והיא בחי' מחלוקת לש"ש וכנסי' לש"ש. והם בחי' ימי המעשה בבירור תיקון הגוף שצריך כתיתה. ויום שבת מנוחה היא כנסי' לש"ש. ועיין בתיקונים תיקון כ"א נ"ט ע"א וע"ב שכ' דסובלין כמה מכתשין בצלותא כו'. ותלמידי דבי רב א"צ שחיטה רק אסיפתן מתירתן ע"ש והיא כמ"ש ב' הבחי' כתתו. ועשו כתות כתות כנ"ל:
 
Section 22
 
תרנ"ב
בענין הברכות שלא נזכרו בפי' וחז"ל אמרו כי כל הארורים התחילו בברכה. נראה כי הברכות הם מעלמא דאתכסיא. וכ"כ יצו כו' הברכה באסמיך בדבר הסמוי מן העין. והכלל כי עיקר ברכה המיוחדת לבנ"י הוא בעוה"ב. והעונשים והקללות לבנ"י הם רק בעוה"ז בגשמיות ולא בפנימיות אכן כשבנ"י זכאין זוכין לקבל בעוה"ז ג"כ המשכה מעולם העליון לכן כ' ונתנך ה"א עליון אח"כ כתיב ובאו עליך כו' הברכות כו' והשיגוך. משמע כי הברכות הם למעלה מהשגת האדם רק שבנ"י מתעלין ויכולין לקבל הברכות. וכן הוא בש"ק דכ' ויברך את יום הש' ופי' בזוה"ק דכולא ברכאין בי' תליין. הגם שאינו ניכר בעוה"ז כי לא אשתכח בי' מנא רק הברכה הוא באתכסיא רק שיש עלי' לבנ"י בש"ק ויכולין לקבל הברכות:
במדרש אשרי אדם שומע לי בשעה ששמועותיו לי כו'. פי' כי אין הכוונה אל השכר שיהי' לו מכח השמיעה. רק האושר והתהלה הוא בשעה זו ששמועותיו לי. כמ"ש במשנה יפה שעה א' בתשובה ומעש"ט בעוה"ז מכל חיי עוה"ב. שעה הוא רצון וזה עצמו ג"כ פי' שמוע תשמע להיות השמיעה עיקר המכוון שלא לשם דבר אחר. וזה בשעה ששמועותיו לי לשמי. וממילא נמצאין לו כל הברכות לכן כ' ובאו עליך כו' הברכות כו' והשיגוך משמע בהיסח הדעת וכ"פ בספורנו ע"ש. וגם והי' לשון שמחה להיות האדם שש ושמח בשמיעתו לש"ש:
במדרש תנחומא שהתורה נמשלה למים ע"ש שחושב כמה דברים ומה מים מי שא"י לשוט בהם נטבע כו' ע"ש. והענין הוא כי יש מים שיכולין לעבור בהם וכמו כן פשיטות התורה שיש לפי השגות האדם עד טיבורו עד צוארו. אבל יש מים עמוקים שאין להם סוף ונקראו מי שטו שא"י לעבור רק היודע לשוט. והוא מי שיכול לבטל עצמו ולהיות קל ע"פ המים שממית עצמו על התורה ואז יכול לרדת במים עמוקים האלו. ובאמת הכל זוכין בכח התורה שמלמדת איך לכנוס לעמקי תהום. כי הלא א"י ללמוד לשוט רק במים כמו כן התורה מלמדת איך לבטל עצמו ולעלות לפנימיות התורה. וזה שמוע תשמעו כי אין סוף לחדרי תורה:
 
Section 23
 
תרנ"ג
ב"ה מפ' תבא ולחתונת בני שי'
במדרש תנחומא בואו נשתחוה ונכרעה כו' שתיקן משה רבינו ע"ה ג' תפלות כשראה שבהמ"ק עתיד לחרוב וביכורים עתידים לפסוק כו' שגדולה תפלה כקרבנות שמשה רבינו התפלל אעברה ונאמר לו עלה וראה כו' ע"ש. הענין הוא דכ' נשתחוה ונ' נברכה לפני ה'. וחז"ל דרשו בכ"מ שנא' לפני ה' בעזרה. א"כ נראה כי ע"י התפלות זוכין להתגלות הארת בהמ"ק. ובאמת מרע"ה פעל זאת ולא על חנם התפלל הרבה תפלות אעברה נא ואראה כו'. רק שהכין אל הדורות שראה בתפלה א"י כמו שהי' רואה ע"י ביאת בהמ"ק במעשה כך זכה לראות בכח הדיבור ותפלה. וכ"ה בכל ג' תפלות דכ' תלפיות ודרשו חז"ל תל שכל פיות פונין כו'. ובאמת כשבא איש ישראל לבהמ"ק נפתח פיו בתהלת ה' כמ"ש וענית ואמרת עני' הוא אל מה שמתעורר מן השמים בבואו לפני ה'. וכמו כן בהתעוררות פיהן של ישראל למטה בתפלה נפתח להם שערי בהמ"ק. ולכן צריכין לכוון בתפלה נגד בית המקדש כי הכל בא בזכות בהמ"ק. וכמו שהי' בהמ"ק באמצע העולם שמשם אורה ושמחה יוצאת לכל מקום כדכ' משוש כל הארץ. כן הי' באמצע דורות העולם לתת אור ושמחה לדורות שלפני' ולאחרי' וכמו שזכו הראשונים בהשתוקקות לבם לבהמ"ק למצא הארת בהמ"ק כמו אבות ומשה רבינו ע"ה. כמו כן עתה בדורות שלנו ע"י זכירת בהמ"ק יכולין להתדבק בהארת בהמ"ק. ולכן בכל שמחה צריכין להזכיר בהמ"ק. וכמו כן בשמחת נשואין מברכין שוש תשיש לומר שכל השמחה הוא מבהמ"ק שהשמחה במעונו. ובזמן המקדש השמחה הי' בשלימות. ועתה זוכין אל השמחה ע"י האבילות של בהמ"ק כמ"ש שישו כו' משוש כל המתאבלים ואמרו חז"ל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמת ירושלים. והגם דהפי' הוא על לעתיד מ"מ גם זה אמת שע"י התאבלות זוכה להרגיש שמחה מירושלים כמ"ש במ"א פי' הפ' נהפך לאבל מחולנו:
בפסוק עשיתי ככל מצותך השקיפה ממ"ק כו'. פירשו חז"ל שמחתי ושימחתי בו משמע שזה תכלית המצות. ופי' שימחתי הוא לגרום שמחה לפניו במרום. זה גמר המצוה לעשות נ"ר לפניו ית"ש שאמר ונעשה מצותו ואז זוכין לברכה. ואמרו חז"ל גדולה מתנת עניים שמהפכת מדה"ד לרחמים דכל השקפה לרעה חוץ מהשקיפה כו'. וזאת מדת אברהם אע"ה דכ' בי' וישקף וכן דרשו חז"ל על המשקוף זה אברהם ע"ש. והיא מדת עין טוב הוא יבורך. ועליו נא' שומר הברית והחסד לאוהביו כי אברהם אע"ה זכה שניתן לו ברית מילה. והוא היוד שניתן באיש למתק מדת הדין. להפך האש לחסד ואור זרוע לצדיק. ובזכות זה ניתן לו הארץ כמ"ש וכרות עמו הברית לתת כו'. לתת לזרעו פי' בזכות זרע קודש שנולדו בכח חתימת אות ברית קודש שזה מיתוק הדין והיא בחי' התגברות החסד על הדין כמ"ש גבר עלינו חסדו. וכן הוא בא"י כי היא על דינא קיימא ולכן אין כל אומה מוכן לא"י זולת בנ"י ע"י ברית מילה כמ"ש מזה בפ' שלח ע"ש. ולכן ניתן הביכורים והמעשרות לבנ"י לתקן תבואת הארץ בכח המעשר והראשית שהוא בחי' ברית הנ"ל. ואז יש שמחה כשנמתק הדין והחסד גובר. וזה הרמז אין אומרים שירה אלא על היין פי' כשגוברין על מדה"ד. וכן הוא שמחת חתן וכלה ע"י מיתוק הדין ומשוש חתן על כלה כו'. וברבינו בחיי כ' דלכך כ' ממעון קדשך כי השמחה במעונו לכן הרקיע שנק' מעון מיוחד לשמחה ע"ש. ולכן השמחה בסוכות אחר גמר המשפט וגבר עלינו חסדו אז השמחה בשלימות. וזה ג"כ נרמז במ"ש חז"ל משבטלו סנהדרין בטל השיר ע"ש:
במדרש על פסוק ויקרא משה כו' כשם שקיבל התורה בקריאה כן מסרו בקריאה כו' ע"ש. הענין הוא כי עתה בסוף מ' שנה נגמר קבלות התורה בשלימות. כי כל דור המדבר הי' בחי' קבלת התורה וכמ"ש במ"א כי כמו שהי' מ' יום בהר כמו יצירת הולד שהוא מ' יום כן הוא ציור רמ"ח ושס"ה שהם פנימיות האדם. וכמו כן הי' מ' שנה בקבלת בנ"י ממשה רבינו. וכמו שבסוף מ' יום ניתן לו התורה במתנה כמ"ש במד' כן ניתן עתה לבנ"י במתנה כמ"ש ולא נתן ה' לכם כו' עד היום הזה. ועתה עמדו על דעת משה בשלימות וזה קריאה לשון חבה ודביקות. ועתה התחיל קיום התורה במעשה שזה העיקר כמ"ש במד' הלומד ואינו מקיים מוטב לו שנהפכה שליתו על פניו. פי' כמו גמר הולד בבטן האם ונעשה כלי מ"מ התכלית הוא לצאת לעולם להשתמש בכלי זה. כמו כן התורה הי' משלמת האדם ונעשה כלי לקיים מצות התורה וזה העיקר ודו"ק:
 
Section 24
 
תרנ"ד
סמיכת מצות ביכורים למחיות עמלק דכ' ראשית גוים ע' ואחריתו עדי אובד. ובנ"י כל הראשית שלהם מביאין אל הש"י שהוא ראשון שאין לו סוף ותכלית. כי כל שיש לו ראשית יש לו תכלית אבל בנ"י הדבקים בהקב"ה נכללין בהראשית שאין לו תכלית. והנה כ' הידים ידי עשו כי הידים הם ראשית בנין הגוף. אבל בבנ"י כ' שאו ידיכם קודש שכל מה שברא הקב"ה הוא בחכמה. ולכן נבראו הידים בזה האופן להעלות אותם אל הראש. לרמוז כי צריכין לבטל הגוף אל הנשמה כי הגוף יסודו מעפר וסופו לעפר אבל הנשמה היא חלק אלקי ממעל ובנ"י בכח התורה והמצות יכולין להעלות הגוף וכל מעשה הגוף אל הנשמה ובזאת גם הגוף יהי' דבוק בחיים. ובמד' תנחומא היום הזה כו' מצוך לעשות הה"ד נשתחוה ונכרעה כו' ראה מרע"ה שבהמ"ק עתיד לחרוב וביכורים להתבטל תיקן שלש תפלות. דעיקר כחן של ישראל בפה כדאיתא עשו מתגאה בירושתו על חרבך תחי' והידים ידי עשו שהוא כח הגוף. אבל בנ"י מתגאין במ"ש ונצעק אל ה' בזה עצמו שאין להם הכח רק מה שניתן להם מן השמים בזה אנו בוחרים וחפצים ומה יפה ירושתינו. וע"ז רמזו הוי זנב לאריות ולא ראש לשועלים כמו עמלק ראשית גוים אכן בזמן המקדש שגברה ידן של בנ"י על אדום הי' מעלין גם הגוף ומעשה הגוף אל הראש. והוא בחי' [*מלה] דקיימא בעובדא כי באמת הכל נברא בכ"ב אותיות התורה כידוע כמ"ש בשביל התורה שנק' ראשית וכשנתקיים כל מצות התורה בשלימות הי' תיקון כל המעשים להיות נמשכים אחר הדעת והתורה. וז"ש וכתבת על האבנים כו' למען אשר תביא כו'. והמפרשים נתקשו בפי' הפסוק ע"ש ברמב"ן. ולענ"ד נראה פי' למען על סיום הפסוק כאשר דיבר ה'. פי' וכתבת כו' בעברך למען אשר ביאתכם לא"י יהי' כאשר דיבר ה' שיהי' נמשך אחר דרך התורה ואלקותו ית"ש. והי' תיקון העשי'. כי באמת עוה"ז היא בחי' קטנות כמ"ש במד' בראשית אלה קצות דרכיו כו' ע"ש. כי ולגדולתו אין חקר כתיב ונקודה א' שירדה מאתו ית' להתלבש בטבע היא קיום כל הטבע. והכל רמז הקב"ה באדם שהגוף הוא השפל שבו והנשמה שהיא נקודה פנימיות מחי' כל הגוף. והרי הקטן יש לו גוף וגם משהו דעת המתלבש בטבע הגוף. אבל הגדול יש לו דעת לידע את מהות גופו ועצמותו. וכמו כן כל העולם הי' בחי' קטנות זולת המתנה שנתן לנו הקב"ה בכח התורה ומצות להתדבק באלקותו ית"ש והוא בחי' גדלות. וכשימחה שמו של עמלק יתפרסם שמו הגדול ית"ש בעולם. ולכן איתא לכוון בברכת אהבה במאמר וקרבתנו לשמך הגדול במחיות עמלק. ועתה שגבר ידו של אותו הרשע וחרב בהמ"ק אין לנו כח לתקן העובדא כראוי ולבטל הגוף אל הראש. לכן העצה ע"י תפלה שהוא בחי' עובדא ומלולא באחת כדאיתא בזוה"ק תרומה כי עקימת שפתים מעשה הוי. ובביכורים הי' התיקון במעשה ממש כמ"ש מצוך לעשות ורמזו חז"ל ותרומת ידך אלו הביכורים:
ועמ"ש חז"ל בפ' הגדתי היום שאיני כפוי טובה דכ' ושמחת בכל הטוב כו' כי יש טוב הגנוז בכל דבר ובשמירת מצות התורה נתגלה זה הטוב. והרשעים במחשך מעשיהם כופין הקערה על פי' ונכסה הטוב כמ"ש וימנע מרשעים אורם. וז"ש הגדתי היום שהוא המשכה והתגלות הטוב וזה שאיני כפוי טובה. וז"ש היום הזה ה"א מצוך כו':
במדרש אם שמוע תשמע. ונתנך ה"א עליון כו'. התורה נמשלה לשמן תורק מה שמן אינו מתערב בשאר משקין כך אין ישראל מתערבין עם האומות ד"א מה השמן אפי' אתה מערבו במשקין צף למעלה כך בנ"י ונתנך עליון כו'. נראה שהם בחי' צדיקים ובעלי תשובות. כי הצדיקים שד"ת נבלעים בדמם א"י כלל להתערב והם בחי' שמן זית זך. אך גם ע"י החטא שפשעו בד"ת נתערבו בין האומות אעפ"כ כשחוזרין לעסוק בתורה התורה מעלה אותם מטומאה לטהרה וצפין למעלה. וע"ז כ' קחו עמכם דברים עי"ז ושובו אל ה' כי כשנדבקים בתורה מתבררין ועולין מכל טומאה. וז"ש שמוע תשמע בישן ובחדש. לרמוז למדרגת צדיקים ובעלי תשובות:
במדרש אשרי א' שומע לי כו' ששמועותיו לי לשקוד ע"ד אל תעמוד בדלת החיצון להתפלל ע"ש כל המדרש. ומ"ש אל תהי זז מבתי כנסיות ובתי מדרשות קשה לפרש כפשוטו להיות כל היום והלילה בבת"כ וב"מ. אלא וודאי רמז המדרש כי אלה השערים והדלתות הם פתחי שערי בינה ודיעה שבלב ונפש. וכמו שהמזוזה קבוע בדלת כמו כן ברית מילה קבוע בפתח האדם. ויש ברית הלשון וברית המעור שני שערים ולהם ב' דלתות שהרי לא כ' דלתי שהי' משמע ג"כ שנים רק דלתותי רק שיש לכל פתח ב' דלתות במילה ופריעה. וגם בפה השפתים והשיניים. וברית מילה נק' בית הכנסת שהוא התקשרות כל הגוף וברית הלשון בית המדרש. והנה דלת החיצון הוא תיקון הגוף שהגשמיות מסתיר ומכסה הפנימיות ובשבירת הטבע והגשמיות הוסר המכסה ואז נקרא אדם וצריך להיות שוקד לשמוע דבר ה' והיא פתיחות הפנימיות. וזה הרמז בשעה ששמועותיו לי שמקודם עדיין לא הי' מוכן לשמיעה זו. ובאמת כפי פעולת האדם להסיר מכסה החיצוניות כך נפתח לו שערי פנימיות. וז"ש שהקב"ה מונה פסיעותיך ונותן לך שכר. שעל כל פסיעה קטנה שמרחק עצמו מן הגשמיות נגלה לו הארה פנימיות שזה לעומת זה עשה. ובכל נפש ישראל נגנז אור תורה אבל הוא כמו יין שצריך חותם בתוך חותם ואשרי אדם שומע:
 
Section 25
 
תרנ"ה
המשך מצות ביכורים למחיות עמלק דכ' ראשית גוים ע' ואחריתו עדי אובד כמ"ש בפרוח רשעים כ' עשב כו' להשמידם ע"ע. כי עמלק היא חלק הסט"א מוץ ותבן שנתערב ע"י החטא כמ"ש ארורה האדמה כו' בעצבון תאכלנה כו' וקוץ ודרדר תצמיח רמז מלחמה לה' בעמלק מדר דר על דרדר הנ"ל. שלעולם צריכין מלחמה להעביר הפסולת ותערובות מחלק הסט"א לכן עשו הי' בכור ויצא ראשונה כמו הקש שגדל מקודם. ואח"כ בא האוכל ונאבד מעשו הבכורה כמ"ש ויבז. ויעקב בזכותו זכה אל הבכורה כמ"ש בני בכורי ישראל. וע"י מצות הביכורים שמביאין הראשית לבהמ"ק מוציאין הפירות מארור לברוך. ולכן כ' אח"כ ושמחת בכל הטוב היפך ממ"ש בעצבון תאכלנה. וע"ז כ' אכל בשמחה לחמך כו' כי כבר רצה אלקים כו' כשנותנין הראשית לשמים. ולכן מזכירין יצ"מ על הביכורים כמ"ש בחג הפסח מזה. כי הגזירה הי' בעצבון תאכלנה כל ימי חייך אך ביצ"מ הכין הקב"ה לנו שע"י זכירת יצ"מ כבר יצאנו בגלות מצרים ידי עצבון. וז"ש לחם עוני שעונין עליו דברים כמ"ש וענית ואמרת כו' וע"י זכירה זו מוציא הלחם מארור לברוך. רמז לדבר כ' התם כל ימי חייך וכ' למען תזכור כו' יום צמא"מ כל ימי חייך:
והנה אחז"ל תרומת ידך אלו הביכורים. וכבר כתבנו מזה ע"פ המד' עשו מתגאה בירושתו ובנ"י מתגאין ונצעק אל ה'. כי זה כח הקול נק' יד רמה כמ"ש בזוה"ק שיש יד הגדולה והחזקה ויד רמה. כי גם הלשון נק' יד כמ"ש מות וחיים ביד לשון כי יד הוא מקום ורשות כמ"ש ויד תהי' לך. וכ' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל זה כח פיהן של בנ"י. וזה היפוך מעמלק שסומך על כח זרועו כו' אבל בנ"י מתרוממים בכח התורה. וע"ז כ' ואתה מרום לעולם ה' כמ"ש במד' קדושים רוממות אתה נוהג בעולמך. והרוממות שבא בכח התורה והקב"ה קיים לעד היפוך ממ"ש בעמלק להשמדם ע' עד. וזה מצות הביכורים להביא הראשית להקב"ה כמ"ש שאו ידיכם קודש. זה פי' תרומת ידך להרים הכח לאבינו שבשמים כמ"ש חז"ל ירים משה ידו לומר לך כשישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבד' לבן לאביהם שבשמים מתגברין. ואין לגבור על עמלק רק בזה הכח מאתו ית' כמ"ש מלחמה לד' בעמלק. [ויש רמז למ"ש לעיל בחי' יד רמה במה שהתחיל הכ' והי' כי תבא כמ"ש בתיקונים בהקדמה ד' ט' כי והי' בחי' יד רמה]:
במדרש תנחומא נשתחוה ונכרעה נברכה והלא כריעה בכלל השתחוי' כו' אלא שראה משה שבהמ"ק עתיד ליחרב וביכורים להתבטל ותיקן ג' תפלות כו'. כי כשהי' בהמ"ק קיים כשעלה איש ישראל לפני ה' בעזרה נתבטל לגמרי ונדבק אל השורש. ועתה צריכין למצוא מעט דביקות ע"י ג' תפלות בכל יום כולי האי ואולי וזה רמז ג' הלשונות נשתחוה ונכרעה נברכה. כי בבוקר השתחואה להיות עכ"פ מודה בטובת הבורא ית' ענין ברכת השחר. ובמנחה כריעה היא הרגשה ביותר להכניע ולהכריע עצמו אליו ית"ש עד שבערב נתבטל לגמרי אל השורש. וזה ת' ערבית השבת הנפש אליו ית"ש וזה נברכה להיות נרכב ונברך אל השורש. וכן הוא בכלל ימי האדם בימי הנעורים להכניע עצמו עכ"פ להודות ולהכיר חסדו ית'. וכשבא בימים מבין ומכריע עצמו להיות רוב מעשיו בעבודת הבורא. וכשבאים לימי זקנה נתבטלין לגמרי אליו ית"ש. וזה זקן שקנה חכמה פי' שעושה עיקר מן החכמה ויודע כי הכל הבל רק לעשות רצונו ית"ש בעולם. ואלה הג' בחינות הם בחי' נר"נ. כי האדם כלול מתלת עלמין כמ"ש בזוה"ק שלח. והנפש שהיא נטבע בגוף בחי' עולם העשי' שרובו רע צריך עכ"פ להכניע עצמו. ובחי' הרוח הכרעה לגבור הטוב על הרע. ובחי' הנשמה להיבטל לגמרי אליו ית"ש. לכן צריך כל אדם להיות לו ג' בחי' הנ"ל נשתחוה ונכרעה נברכה:
 
Section 26
 
תרנ"ו
במדרש תנחומא היום הזה ה"א מצוך לעשות. הה"ד נשתחוה ונכרעה נברכה ראה מרע"ה כי הקרבנות וביכורים עתידין לפסוק תיקן ג' תפלות כו'. כי אחז"ל היום הזה בכל יום יהי' בעיניך כחדשים ובקרא כ' היום הזה ממש. רק כפי מה שנתברר בעוני בנ"י כך מתקיים התחדשות והראשית כי בנ"י נק' ראשית. וכ' ונתנך לראש ולא לזנב היינו שיש להם דביקות בראש ושורש ושם יש התחדשות תמיד. והתגלות הראשית והתחדשות בעולם תלוי בבנ"י וזה כריתות הברית שכרת הש"י עם בנ"י וכמ"ש אתם עדי ואני אל כשאתם עדי אני אל מתגלה האלקות. והיא בכח התורה ומצות כמ"ש מצוך לעשות את החקים כו' פי' באמצעיות החוקים תעשו היום הזה. ובהבאת ביכורים למקדש נתגלה הראשית והתחדשות לכל העולם כמ"ש משוש כל הארץ. ועתה צריך להיות ע"י תפלה. וזה סמיכת מצות ביכורים למחיות עמלק כי כל מלחמת עמלק ימ"ש לבטל זה הראשית כמ"ש קרך בדרך ויזנב בך. שרוצה להפיל קרירות באיש ישראל להיות מוטבע בטבע ובמקרה שהיא בחי' זנב. אבל בנ"י צריכין להיות תמיד דבקים בראש ולא לזנב כנ"ל. וכשימחה שמו של עמלק יתגלה אלקותו ית"ש בעולם: כ' אני לדודי ודודי לי כי באמת הקב"ה רם ונשא ואיך יוכל ב"ו בעוה"ז לעשות לפניו נחת רוח. רק בעבור שהצדיקים משתוקקין שיהי' נמצא דרך שנוכל לעשות לפניו נ"ר בעבור זה המציא כביכול שיהי' מציאות לזה כמ"ש את ה' האמרת וה' האמירך. וזה אני לדודי שבנ"י נבראו בעולם רק לשמו ית'. ודודי לי שכל המציאות והדרכים שעשה הקב"ה שיוכל ב"ו לעבדו הכל הי' רק בעבור בנ"י. ובימים אלו בר"ה שמתחדש בריאת העולם צריכין בנ"י להכין עצמם לזה ההשתוקקות וכמ"ש דרשו ה' בהמצאו שזה הזמן שנתחדש זה המציאות בעולם:
 
Section 27
 
תרנ"ז
והי' א"ש תשמע במד' אשרי א' שומע לי אשריו לאדם בשעה ששמועותיו לי כו' לשקוד על דלתותי דלת לפנים מדלת כו'. אם אתה עושה כן דע שאתה מקבל פני השכינה כו'. פי' בשעה ששמועותיו לי אז עיקר האשרי כמ"ש במשנה יפה שעה א' בתומ"ט בעוה"ז מכל חיי עוה"ב. וא"א לפרש כי יפה הוא בעוה"ז שהרי מסיים דיעה שעה א' של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי עוה"ז. אבל הפי' כי האדם סולם מצב ארצה ורא' מגיע השמימה ושורש נשמת האדם למעלה חלק אלקי ממעל. וכשעושה למטה מצוה ותורה מעורר כח הנשמה למעלה וזה אשריו ושם מקבל פני השכינה. וז"ש דע שאתה מקבל אע"פ שאינו מרגיש למטה. וזה שמוע תשמע דלת לפנים מדלת כשזוכה בשמיעה שלמטה לעורר שמיעת הנשמה למעלה. וכמ"ש א' יעשה א' האדם וחי בהם בחיי עלמא כמ"ש מזה בפ' אחרי ע"ש. לכן שמיעה שני' כ' תשמע שהיא בא ממילא ע"י זו השמיעה שלמטה. וזה ענין גדול העונה אמן יותר מן המברך דאתא בגמ' עלה א"ר נהוראי השמים כן הוא תדע שגוליירין מתגרין במלחמה וגבורים נוצחין. הרמז כי עיקר הנצחון בכח השורש שלמעלה בשמים וכל העבודה למטה הוא רק בחי' גוליירין מתגרין במלחמה ומתעורר כח הגבורה שבשמים. ועניית אמן היא המשכת הסכמה משמים כמ"ש אמן כן יאמר ה'. וכ' המתברך בארץ יתברך באלוקי אמן. וזה עיקר הנצחון בהסכמה מן השמים:
בפסוק ובאו עליך כל הברכ' האלה והשיגוך כ"ת בקול ה"א. כל הברכות הוא שורש הברכות. כדאיתא בזוה"ק על ברכת השבת כיון דלא אשתכח בי' מזונא מה ברכתא אשתכח בי' אלא כולהו ברכאין בשביעאי תליין כו'. ולכן פורט הכ' אח"כ ששה ברכות פרטיות ברוך בעיר בשדה פרי בטנך טנאך בבואך בצאתך. מול ששת ימי המעשה. אבל כל הברכות הוא שורש הברכות והוא ברכת שבת שאין הכל מוכנים לקבל אלה הברכות רק בנ"י בכח התורה. כי תשמע בקול כו' עי"ז והשיגוך כמ"ש את הברכה א' תשמעו כמ"ש מזה בפ' ראה. [ויתכן לומר כי בעבור זה אומרים אלה הברכות במוש"ק. ושוב מצאתי מזה בסידור ר' הירץ ז"ל במש"ק שם]:
במדרש ויקרא משה א"כ ישראל כו'. כשם שקיבל מרע"ה התורה בקריאה ויקרא כו' ביום השביעי מתוך הענן כמו כן מסר לבנ"י התורה בקריאה. זש"ה בני א' תקח אמרי אימתי אתה בני אם תקח אמרי משל למלך שא"ל בנו סיימני בתוך המדינה א"ל לבוש פורפירא שלי ועטרה שלי וידעו הכל שאתה בני כו'. פי' קריאה היא לשון חיבה ודביקות וכמו שמרע"ה נזדכך באלה הששה ימים נתכסה ונתקדש בענן ועלה לדביקות עליון ונעשה כולו תורה. כן זכו בנ"י אחר המ' שנה במדבר נזדככו להיות כולם תורה ונתחברו אל מרע"ה ז"ש ויקרא משה כו'. וע"ז הדביקות בעצם התורה כ' תקח אמרי להיות לו קנין בתורה. וע"ז אמרו חז"ל במ"ח דברים התורה ניקנית להיות דבקים בעצם התורה כמ"ש ומצותי תצפון אתך בעצם. ואז זוכין לבחי' בנים כדאיתא במשנה חביבין ישראל שנק' בנים למקום חיבה יתירה נודעת להם שנק' בנים כו'. ואין דעת אלא תורה שע"י היגיעה בתורה זוכין להארת הנשמה כי בחי' בנים אינו הגופים רק הנשמות וע"י התורה זוכין לנשמה. וכדאיתא שע"י תורה ומצות מכין אדם לעצמו לבושים לנשמה ורוח ונפש. ולא זו בעוה"ב אבל אותן שיש להם קנין בתורה אם תקח אמרי זוכין גם בעוה"ז למלבושים של הנר"נ ולחלוקא דרבנן וז"ש לבוש פורפירא שלי וכל רואיהם יכירו שהם זרע ברוכי ה' כנ"ל. [ומ"ש לעיל בענין ויקרא יש לרמוז בפסוק ישקני מנשיקות פיהו וכתבנו במ"א כי פי' פיהו פיו ויפי סירסורו כעין שכ' במד' איכה בפסוק פיהו מריתי. ויובן לפמ"ש כאן כי בנ"י נתדבקו בדביקות עליון בתורה ע"י משה רבינו ויקרא אל משה. ויקרא משה אל כ' ישראל. וע"ז מבקשים (חסר במקור)
 
Section 28
 
תרנ"ח
במדרש אשרי א' שומע לי כו' לשקוד כו' דלת לפנים מדלת. העיקר עבודה בכל יום תורה ותפלה שומע לי בחי' תורה וזה ק"ש בכל יום שמע ישראל. לשקוד ע"ד היא תפלה. ולכן ק"ש קודם התפלה כמ"ש בגמ' עץ חיים תאוה באה. וכל התורה צריך להיות כדי להתקרב על ידה להקב"ה זה שומע לי לשמי כדי לשקוד על דלתותי. וכשהתפלה מתוך דברי תורה זוכה לכנוס דלת לפנים מדלת. וכ"כ במד' אם שמוע לתורה ומצות תשמע את תפלתך. ועל ב' אלו כ' את ה' האמרת וה' האמירך. כי בנ"י זכו שניתנה להם התורה זה האמרת כי המה תבעו בלב עד שזכו שגילה להם הקב"ה עשרת הדיברות. וה' האמירך בחי' תפלה כמו שמקדימין ה' שפתי תפתח כי זה הכח נפתח משמים בלב איש ישראל שיוכל לפתוח פיו לפני ה'. וזה בחי' תורה שבעל פה אשר נטע בתוכינו. וב' אלו צריך איש ישראל לעורר בכל יום:
 
Section 29
 
תרנ"ט
בספרי עשה מצוה כו' שבשכרה תיכנס לארץ. וכן דרש בפסוק ויביאנו אל המקום הזה בהמ"ק בזכות זה ויתן לנו את הארץ הזאת ע"ש. דכ' וירוממך לרשת ארץ כי בנ"י זכו אל א"י במתנה מן השמים לכן תכלית כניסת א"י היא זה התרוממות אל השורש. וזה מצות ביכורים שנק' ראשית כמ"ש חז"ל תרומת ידך אלו הביכורים. ידך היא המקום והרשות. ובהמ"ק נקרא המקום שהוא שורש כל המקומות ומשם ניתן להם א"י. ולכן סמכו למחיות עמלק כמ"ש בהכרת רשעים תראה כשמתרומם אל השורש. וברשעים כ' בפרוח כו' כמו עשב כו' להשמדם כו'. ואתה מרום לעולם שנחלת ישראל באה מן השמים. וכ"כ ותרם כראם קרני כו' ותבט עיני בשורי כח הרשעים מלמטה כמו עשב ואין להם תקומה. אבל כחן של ישראל ע"י הביטול אל השורש ומלמעלה למטה זוכין אל הירושה של א"י למטה ואז כשזה קם זה נופל. וכ"כ והי' בהניח כו' בארץ אשר ה"א נותן לך כו' תמחה את זכר עמלק:
בפסוק ולא שכחתי פרש"י ולא שכחתי מלברכך על הפרשת מעשרות. מה שתולה הברכה בזה. כי עיקר קיום המצות לעשותו בשמחה ואהבה. וכפי מה שמשתוקק האדם כל היום לקיים המצות כך יכול לעשותם באמת. לכן מקדימין ברכה אל המצוה להראות החביבות וזה הכנה אל המצוה. ובזה יש ברכה בהמצוה ונשאר הארת המצוה באדם כל היום. וכמ"ש חז"ל המצות שקיבלו עליהם בשמחה עדיין עושין בשמחה. כן הוא בכל פרט כשעושין המצוה בשמחה נשאר כח המצוה באדם לעולם. וזה לא שכחתי שאין לאדם לשכוח לעולם חביבות המצוה. לא שכחתי קודם מעשה המצוה ולא נשכח ממני אחר עשיות המצוה וזה ענין ברכת המצות:
במדרש והי' אם שמוע תשמע זש"ה אשרי אדם שומע לי ששמועותיו לי כו' לשקוד על דלתותי לכנוס דלת לפנים מדלת ע"ש. דכ' יפתח ה"א לך את אוצרו הטוב. מכלל שיש אוצר לפנים מאוצר. ולבנ"י מוכן אוצר הטוב כמ"ש ששת ימי המעשה יהי' סגור וביום השבת יפתח. שאין ימי המעשה מוכנים לקבל הארת שער החצר הפנימי רק יום השבת. כמו כן בנפשות אין כל הנפשות זוכין לאוצר הטוב רק בנ"י. וז"ש יפתח ה"א לך. ולכן השבת אות מיוחד לבנ"י כמ"ש שבת וישראל מעידין זה על זה. ואיתא עוה"ז דומה לפרוזדור בפני עוה"ב ובנ"י שהם בני עוה"ב נפתח להם הטרקלין. וכן בש"ק שהיא מעין עוה"ב נפתח בו שער הפנימי ולכן נק' מתנה טובה בבית גנזי. ובנ"י כשמתפללין להמשיך ברכה לעולם צריכין לכנוס דלת לפנים מדלת. פי' לבקש שפע קודש מעולם העליון שורש הברכה קודם שנתפשט ומתלבש בדרך הנהגת הטבע. וזה אוצרו הטוב שהיא התורה שנק' טוב ובאמת זה תלוי בעבודת האדם לפי שבנ"י מקבלין עול תורה ומצות בפנימיות הלב. זה אם שמוע תשמע כמ"ש שמעי בת כו' אח"כ והטי אזנך להיות נקבע בעומק הלב. ז"ש שומע לי כ"מ שנאמר לי קיים לעולם שיהי' נשאר בו דבר של קימא. ז"ש ששמועותיו לי שכל כח השמיעה מתלבש בשמיעת דברי תורה לכן מדה במדה פותחין משמים ג"כ שער הפנימי:
 
Section 30
 
תר"ס
במדרש תנחומא היום הזה ה"א מצוך. ראה מרע"ה שבהמ"ק עתיד לחרב וביכורים יתבטלו תיקן ג' תפלות ע"ש. דהקב"ה מחדש בכל יום מ"ב. וזה ההתחדשות מתלבש בטבע והטבע מסתיר זאת הנקודה כמ"ש אין כל חדש ת' השמש שאינו במילואו והתגלות תחת השמש. אבל בנ"י הם כלים לעורר ולקבל זה התחדשות. ולכן היום הזה ה"א מצוך לעשות לתקן ולגמור זה התחדשות כמ"ש אתם עדי נאום ה'. וע"י מצות הביכורים שכ' בי' תרומת ידך זו תנופה הרימו זאת הנקודה והוציאו מכח אל הפועל. ונק' ביכורים וראשית וכמו כן בנ"י נק' ראשית תבואתו שמוציאין מכח אל הפועל זאת הראשית. וע"ז אמרו צדיקים מקיימים העולם שנברא בעשרה מאמרות. ונסמך פ' ביכורים למחיות עמלק כי זה עיקר מלחמת עמלק להשכיח זאת הנקודה וע"ז כ' ראשית גוים ע' ואחריתו ע' אובד. כי גם לכל האומות יש איזה נקודה ראשית המחי' אותם אבל היא נטבעת בחומר ועמלק נוטל זה הראשית ומאבדו. וע"ז אמרו הרשעים מאבדים העולם שנברא בי' מאמרות שמתבטל בהם אותו ההארה בחשכות הטבע. וכן ארמי אובד אבי שרוצין הרשעים להשכיח זה התחדשות בעולם ולכן נסמך לא תשכח. והי' כי תבא. שעיקר הביכורים בחי' הזכרון לעורר הפנימיות וההתחדשות. ובנ"י זכו לזה ע"י יצ"מ כמ"ש החודש הזה לכם. ולכן מזכירין יצ"מ בביכורים. וכמו כן עתה ע"י הג' תפלות שמעידין בנ"י ומבררין זאת ההתחדשות שהקב"ה מחדש בכל יום ומקדימין ג"כ ק"ש וסמיכות גאולה לתפלה שבכח יצ"מ נזכה למצוא זאת ההתחדשות: והנה כ' לא עברתי ממצו' ולא שכחתי פי' חז"ל לא שכחתי מלברכך ולהזכיר שמך עליו. והענין הוא כי תכלית המצות להתדבק באלקותו ית"ש. ז"ש תמיד זכירה במצות למען תזכרו ועשיתם וזכרתם את כל מצות ה' שהוא לעורר שורש המצוה. וזה רמז הברכה שקודם המצוה שלא לעשות המצות ברגילות רק מרוב התלהבות כמ"ש בזוה"ק שלח בני מהמנותא חדאין במילין ומתברכין מילין בגויהו ומסתכלין עיקרא חד ושורשא חד. וכמ"ש נר מצוה ותורה אור ואחז"ל העושה מצוה כאילו מדליק נר לפני הקב"ה. והעיקר לעורר כח התורה אור ע"י המצוה שהיא הדלקת הנר. ואמרו המדליק צריך שידליק עד שתהי' שלהבת עולה מאלי'. שע"י המצוה בדחילו ורחימו חל עליו נועם ה' והיא הברכה. ז"ש לא שכחתי ע"י שלא עברתי ממצותיך פי' לעשות המצוה בלי שום פני' ולא שכחתי פי' בשעת עשיות המצוה להיות מצות אנשים מלומדה ויש עושה מצוה ושוכח וא"י מה עושה. אבל כשהוא ברצון שלם היא בחי' זכרון וברכה כנ"ל. שאז המצוה כלי מחזיק ברכה ולכן השקיפה ממעון קדשך וברך כו':
במדרש א"ש תשמע אשרי אדם שומע כו' ששמועותיו לי לשקוד על דלתותי דלת לפנים מדלת כו' מזוזת פתחי כשם שאין המזוזה זז מן הפתח כך לא תהי' זז מבתי כנסיות ומדרשות. ממשמע שנאמר דלתותי יום יום נשמע שבכל יום יש פתיחת ב' הדלתות והם בעצמם נק' יום יום כענין שנא' יום יום יעמס לנו כמ"ש בזוה"ק פ' מקץ שנתים ימים ע"ש. והם שערי תורה ותפלה בחי' תורה שבכתב ושבע"פ. והם דלת לפנים מדלת. ומ"ש שלא תהי' זז מן בת"כ ובתמ"ד וכי יהי' אדם כל היום בבית הכנסת. אך הפי' לזכור בעבודת הבורא ית"ש בכל עת וכל מה שעובר לפניו יתבונן בו להכניסו לעבודת הבורא זה ענין בתי כנסיות. ואח"כ יוכל למצוא בו תורה ללמוד ממנו עבודת הבורא כי כל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא למילף מיני' חכמתא סגיאה כמ"ש בזוה"ק. ומבטיח הפסוק אם תעשה כן תקבל פני השכינה מוצאי מצא חיים. ולשקוד על דלתותי היא היגיעה אפי' כשנסתם הדלת דכ' שער החצר הפנימית כו' ימי המעשה יהי' סגור. ביום השבת וחודש יפתח הם ב' דלתות הנ"ל שנפתחים בזמנים מקודשים. אבל נפשות בנ"י הקדושים גם בימי המעשה ע"י השקידה על הדלתות זוכין למצוא חיים ולקבל פני השכינה כמ"ש המדרש. ובחי' בתי כנסיות ומדרשות הנ"ל עליהם נרמז הסכת ושמע דרשו חז"ל הס ואח"כ כתת. הס בחי' בית הכנסת וכתת בתי מדרשות. והם בחי' שמירה וזכירה:
 
Section 31
 
תרס"א
ולקחת מראשית. בנ"י נק' ראשית לפי שנותנין הראשית אל הבורא ית"ש. ועמלק ראשית גוים שלוקח לעצמו הראשית לכן אחריתו ע' אובד. וכ' בראשית ברא בתורה שנק' ראשית דרכו שמלמדת להתדבק בראשית. ונתקיים בבנ"י בפועל ראשית תבואתו שמעלין אליו הראשית. כי כל מה שברא הקב"ה לכבודו. לכן יש כל אלה השינוים בזמנים ובנ"י מתפללין ג' תפלות בכל שינוי הזמן נעשה התחדשות שיבין האדם שהכל מהבורא ית"ש שמשנה עתים. וכמו כן ראשית הצמחים בכל שנה ושנה הכל עדות אל הבורא אשר לו הראשית והאחרית:
במדרש תנחומא ראה מרע"ה שבהמ"ק עתיד לחרב וביכורים עתידין לפסוק תיקן ג' תפלות נשתחוה ונכרעה נברכה כו' ע"ש. דאיתא בזוה"ק כ' עבדו את ה' בשמחה וכ' ביראה כאן כד שראן בארעא קדישא כו'. דכ' והי' כי תבא אז השמחה למעלה ולמטה. דכ' לו הגדלת השמחה משמע דיש בשמחה קטנות וגדלות. והוא בחי' מיעוט הירח וחוזרת ומתגדלת. והכל בעבור בנ"י עשה הקב"ה כן שבכח עבודת בנ"י השמחה מתגדלת ובנ"י משתתפין בשמחה זו בבהמ"ק. וכמו כן בגלות משתתפין בירידתה. ולכן עתה עיקר פולחנא ביראה נשתחוה נכרעה. דלפעמים כד כייף אינש דעתי' טפי מעלי. ולפעמים כד פשיט דעתי' טפי מעלי כדאיתא בגמ'. ופרש"י משום נשא לבבינו אל כפים והוא עצמו בחי' תרומת ידך אלו הביכורים שהיא כח התרוממות בנ"י. וכמו כן בשבת קודש זמן השמחה כמ"ש ז"ל ביום שמחתכם אלו השבתות ולכן אומרים ישמחו במלכותך שומרי שבת. ובימי המעשה ומכ"ש בגלות כד כייף אינש דעתי' טפי מעלי נשתחוה נכרעה נברכה. וב' הבחי' הם עדות על בנ"י דכ' גם בתוכחה והיו בך לאות ולמופת כו'. שגם הגלות הוא אות. וכמו בביכורים הי' מצות מקרא פרשה להתודות לפני הקב"ה ולהעיד כי קיים הבטחתו שנשבע לאבותינו והכניסנו לא"י ובהמ"ק. כמו כן בגלות צריך להעיד ולהתודות כי קיים בנו כל התראות שהתרה בנו ולקבל העונש באהבה ולהשתוקק לחזור לבית מקדשו. ובזמן המקדש היו בנ"י מתרוממים יותר מכל האומות לעדות על ה' וישראל. ובגלות שפלות בנ"י למטה מכל האומות וגם זה עדות על דבקות בנ"י בהקב"ה. ולכן הקב"ה מנהיג בנ"י כפי מעשיהם ולכן עולים ויורדין. ולכן מונין ללבנה שיש בה עלי' וירידה. וכל האומות העולם כמנהגו נוהג ע"פ הטבע רק הנהגת בנ"י כפי מעשיהם וזה ברית התוכחה של פרשה זו:
במדרש והי' א"ש תשמע. אשרי א"ש לי לשקוד ע"ד כו'. דלתותי יום יום משמע שבכל יום יש פתיחת דלתות אלו והם ב' דלתות לצדיקים ולבעלי תשובה. הפותח בכל יום דלתות שערי מזרח. ובוקע חלוני רקיע בקוע הוא בכח כמו שהקב"ה חותר חתירה לבעלי תשובה: לשמור מזוזות פתחי משמע דקאי על זמנים מיוחדים שנפתח שערים גדולים כמו אלול ותשרי דכ' בהמצאו. רק שצריך האדם כל ימיו לשמור ולהשתוקק לפתיחת השערים האלה ואז כשבאו ימי רצון אלו מרגיש בהם הארה. וכפי מה ששוקד על הדלתות יום יום. כך זוכה לפתיחות הנפתחים בימים מיוחדים. כנ"ל:
 
Section 32
 
תרס"ב
במדרש והי' א"ש תשמע אשרי א' שומע לי כו' לשקוד ע"ד דלת לפנים מדלת כו'. התורה אומרת זה אשרי שומע לי שע"י התורה זוכה לכנוס דלת לפנים מדלת שהיא פנימיות העולם. כמו דאיתא הקב"ה מחדש בכל יום מעשה בראשית מכ"ש שהתורה מתחדשת בכל יום וכמ"ש אנכי מצוך היום בכל יום מחדש. והתפלות בכל יום הם לקבל ב' ההתחדשות דלתותי הנפתחים בכל יום. ולכן צריכין לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה שמלמדת לאדם להתפלל בדלת שלפנים מדלת לכן תיקנו ק"ש קודם התפלה. ואיתא במדרש שראה מרע"ה שבהמ"ק עתיד לחרב ובכורים יתבטלו תיקן ג' תפלות בכל יום הגם דאיתא תפלות אבות תקנום זה הי' קודם קבלת התורה ותיקנו פתיחות דלת החיצון. ואח"כ ע"י התורה ניתקן פתיחות דלת הפנימי והי' מתקיים בבהמ"ק ע"י עבודת הקרבנות. ועתה תיקן מרע"ה ג' תפלות נגד התמידין. וכ"כ ולעבדו בכל לבבכם. עבודה שבלב זו תפלה ובכל לבבכם ב' לבבות בחי' דלת לפנים מדלת שבאדם כ' וייצר ב' יצירות ושניהם מתחדשין בכל יום. ולכן כ' בפרשה זו א"ש תשמע כו' ונתנך ה"א עליון פי' שע"י התורה מתרוממין בנ"י להיות נמשך אחר הנהגה פנימיות דלת לפנים מדלת כמ"ש לעיל:
איתא בזוהר חדש שהנחמה הרמוזה בתוכחה זו היא מ"ש והיו חייך תלואים לך מנגד. שהקב"ה שם חלקינו בחיים וזה נשמת חיים שבנפשות בנ"י. והתורה והמצות הם עצות שיתדבק האדם בהנשמה כמ"ש כי הוא חייך. וכ"כ א' יעשה א' האדם וחי בהם שע"י המצות מתדבק בנשמה כי הגוף הוא בחי' מיתה שעומד למיתה. וז"ש חז"ל וחי בהם לעוה"ב פי' ע"י שמביאין חיות הנשמה בגוף לכן יתקיים לעתיד לבא וסופן להחיות. ונקראים חיים הצדיקים גם במיתתן פי' הגופיות כמ"ש לעיל פ' שופטים. אבל כשחוטאין וא"י להתדבק בחיות הנשמה ע"ז כ' חייך תלוים לך בגלותינו עתה שהגם שיודעין ומבינים כח הנשמה אבל הוא מנגד ואין יכולין להמשיך כראוי הגוף אחר הנשמה. ז"ש ולא תאמין בחייך אבל הנשמה תלוי' ומצפה להאיר אל הגוף:
 
Section 33
 
תרס"ד
בפסוק תחת אשר לא ע' את ה"א בשמחה כו' מרוב כל. פי' האר"י ז"ל להיות שמחת עבודת ה' יותר מרוב כל. כי בכל המדות צריכין לעבוד את ה' כמ"ש עבדו א"ה בשמחה וכ' עבדו א"ה ביראה. וכשאדם שרוי בטובה צריכה להיות עבודת ה' בשמחה ושיתגדל שמחת עבודת ה' יותר מכל השמחות ויתבטל שמחת הגוף לעבודת ה' וכמו כן בגלות ויסורים צריך להיות יראת ה' ופחד ודאגה מחסרון תיקון הנפש בעבודת ה'. ויתגבר זו הדאגה ויתבטל דאגות יסורי הגוף. וכ' צרור המור דודי לי דרשו חז"ל אע"פ שמצר ומימר לי בין שדי ילין. שגם מתוך היסורים והגלות יכולין להתקרב אל ה'. ואיתא בגמ' כ' ברית במלח וברית ביסורים מה המלח ממתק את הבשר [ובילקוט גורס ממתק את הקרבן] כך יסורים ממתקים את הגוף. פי' כשעובדין את הבורא מתוך היסורים. היסורים מסייעין לעבודת הבורא כמו הכהן והמלח בבהמ"ק הי' מסייעין להקרבן:
בפסוק והיית ממשש בצהרים כ' ימשש העור באפילה. כי הנה בנ"י נבראו להאיר לכל העולם וניתן להם התורה ומצות תורה אור. והמצות הם להמשיך אור התורה גם בגוף. כי הנשמה אור תורה וע"י נר מצוה מאיר אור הנשמה בגוף. כי הגוף מחשיך אור הנשמה לכן הכסיל בחושך הולך שהוא חשכת הטבע. ובנ"י בכח התורה ומצות הם מאירים את הטבע. וכ"כ וזרח בחושך אורך ואפלתך כצהרים. וכ"כ החושך יכסה א' ועליך יזרח ה'. והלכו גוים לאורך. אבל עתה בגלות הגם שיש לנו התורה ועוסקים בתורה ותפלה אין מרגישין האור תורה וממששין בתורה כעור באפלה. אעפ"כ צריכין עכ"פ למשש בתורה שגם העור הממשש באפילה הקב"ה מצליח לו הדרך וע"ז מבקשין גל עיני כו':