משתמש:Roxette5/שפת אמת/ארכיון 1: הבדלים בין גרסאות בדף

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
העברה
העברה
שורה 1:
 
==אמור==
 
 
 
 
 
;תרל"ב
במד' אמרות טהורות כו'. דקשה איך יכול ב"ו להתטהר כראוי. ורק כי הכל במאמר נברא כמ"ש בעשרה מאמרות נברא העולם. ולכך המאמר נותן טהרה לכל דבר. ורק להיות דבוק בשורש החיות שבכל דבר. וזהו אמור כו' ואמרת. שהטהרה בא ע"י בחי' מאמר כנ"ל. ובגמ' ה' האמירך כו עשנו חטיבה אחת ואנו עושין אותו חטיבה א' כו' ע"ש שפי' אמירה הוא החיבור והדיבוק בשורש החיות כנ"ל. ובתוס' ביאור כי זה ענין ספירת העומר שאומרים שציונו כדי לטהרנו כו' כי ביצ"מ נתגלה בכל איש ישראל אשר יוכל לצאת מכל רצון אחר. וזה חירות להיות הרצון תמיד ליבטל ולהיכלל בהשי"ת. וזהו הי' אז ביצ"מ שהי' הגאולה ע"פ נס והוא בחי' ביטול שלא בדרך השכל והטבע. ואח"כ סה"ע לברר המידות שהם דבקין בנפש האדם להיות נמשך חיות הש"י בתוך המידות. כי הש"י א"ס ואין לו מדה וגבול. והמשכות חיות ממנו לנבראים נק' מדה כנ"ל. כמ"ש במ"א עמ"ש במדה שאדם כו'. וכפי מה שמקבל האדם חיות עליון תוך המידות שלו היינו להיות החפץ והרצון לקרב כל המידות אהבה ויראה וניצוח כו' הכל אליו להיות מתנהגים רק ע"פ רצונו ית'. כפי מה שנכנס הארה מנקודה הראשונה תוך המידות שבנפשו. כן מגרש ומטהר האדם מכל טומאות ורצונות אחרים אשר לא לה' המה. וכן ענין ש"ק וימי המעשה ג"כ כנ"ל. שבש"ק בחי' ביטול אליו ית'. ובחול להמשיך חיות ש"ק תוך כל מעשה גשמיי לכך נק' ימי עבודה כנ"ל. וזה עצמו בחי' אמור ואמרת אליהם דייקא. דהיינו מה שהש"י מקרב אותנו אליו שנוכל להיכלל בו ע"י הביטול לכלל כנסת ישראל. וזהו אמור עשנו חטיבה א'. ואמרת אליהם זה מה שאנו מקבלין אמירתו בכל המידות ורצונות ומזה בא הטהרה:
 
ובמד' יום ליום יביע אומר כו' תחתונים צריכין ב' אמירות כו'. כי לכל דבר נמשך חיות מעשרה מאמרות מעילה לעילה עד דברים גשמיים. וזה יביע אומר. וזהו ג"כ מ"ש ז"ל כחתן יוצא מחופתו מטהרה לטומאה ע"ש. שבכל יום הקב"ה מחדש מ"ב והוא שנמשך חיות חדש משורש החיים לכל הנבראים. ובנ"י צריכין ב' אמירות שהיא הקבלה בלב ונפש כדי להתטהר ולהתדבק במאמרי הש"י. והוא רק ע"י ביטול לכלל כנס"י וז"ש המד' כי לשון הרע ר"ל הוא המונע הטהרה. ע"ש:
 
באבות המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו ע"מ ועול ד"א. והא אמרו יפה ת"ת עם דרך ארץ. אך כי עול תורה הוא ביטול בלב שלם לרצון עליון. שזה עיקר יגיעה בתורה לבטל שכל האדם אל דעת התורה ורצון המקום ב"ה. וכשאין לאדם רצון אחר א"צ לעול ד"א. כי יש לימוד תורה כדי לידע איך להתנהג ולקיים מצות הש"י. וזה ת"ת עם ד"א כמ"ש במ"א ענין המצות לפמ"ש בזוה"ק תרומה דקיימא בעובדא צריך יגיעה רבה ע"ש ע"י שהוא במעשה גשמיי וצריך להתהפך לטוב. וזה יגיעת שניהם להיות אחד. אבל יש לימוד תורה כדי ליבטל לרצון הש"י כנ"ל והוא שאין חפץ להשיג ולידע. רק להיבטל תמיד למה שאינו משיג. ולהשיג יותר כדי שידע להיבטל יותר (על) [*אל] מה שאינו משיג. וזהו עול תורה שהוא ביטול כל הרצון כנ"ל. וע"ז אמרו בטל רצונך כו' שיבטל רצון אחרים. שלא יהי' שום הסתר לאדם אף במעשה גשמיי וזהו מעבירין ממנו עול ד"א כנ"ל:
 
 
 
 
;תרל"ג
במד' אמרות ה' אמרות טהורות כו' אלקים חיים ומלך עולם כו' תינוקות שיודעין לדרוש התורה מ"ט פנים טהור ומט"פ טמא כו' אתה ה' תשמרם נטר אורייתא בלבהון כו'. כי הכל במאמר עשה ודברי תורה מעלין הכל מטומאה לטהרה. והאדם נברא להמשיך ע"י תורה ומצות הטהרה לכל הנבראים. ופי' אמרות טהורות שמביאין טהרה להעוסק בהם. אתה ה' תשמרם קאי על המאמרות שהש"י שומר אמרותיו שלא יגע טומאה בהם. וממילא כפי מה שמכניס אדם דברי תורה תוך לבו מטהרים הלב ושומרים אותו. ואך שא"י להתדבק בדברי תורה כראוי עד שיהי' טהור מקודם. וע"ז נאמר מזוקק שבעתים. בעליל לארץ פרש"י ז"ל שבארץ צריך להיות ניכר בעליל שלא יהי' נסתר ע"י דברי עוה"ז. וזה ע"י שדוחה האדם מ"ט פנים טמא שכולם רק הסתרות ומחיצות להסתיר המ"ט פנים טהור. ומקודם צריך האדם להאמין שהנראה מבחוץ הוא רק קליפה ותוכו טהור. ועי"ז מתדבקות בהפנימיות כנ"ל. וכשמתדבק בפנימיות ממילא יוכל להמשיך כל הדברים להפנימיות. כי וודאי האדם נברא בעוה"ז שע"י חשקו והתדבקותו בתורה ימשכו כל הדברים שהדביקו בו ג"כ להקדושה. רק שזה נעשה אח"כ בעזר וסיוע דברי התורה שנתדבק בהם כנ"ל. וזה שביקש דהע"ה על אלו שגברו נגד יצרם וידעו לדרוש ולמצוא הפנימיות כנ"ל שיעזור להם הש"י שיוכלו לגבור במלחמה לקרב הכל להאמת כנ"ל ע"ש. וזהו י"ל ענין אמור ואמרת. אמירה היא דביקות וחיבור הדבר בשורשו כמ"ש האמירך עשנו חטיבה אחת בעולם. ואמירה אחת להיות נזהרין מן הטומאה והיינו ע"י התדבקות בשורש החיות. וכל טהרה בא על ידי התדבקות בשורש החיים. וז"ש במד' למה שהוא אלקים חיים כו' וכיון שהוא שורש כל החיים שם מקור הטהרה כנ"ל. וכדפירש מו"ז ז"ל שכל טומאת מת הוא שאינו דבוק בחיות הפנימיות כנ"ל וע"י החשק והשתוקקות האדם להתדבק בהקב"ה ותו"מ שהיא שורש החיות כמ"ש אשר יעשה אותם האדם וחי בהם שע"י המצות מחדבק האדם בחיות הקודש וכן בתורה כתי' היא חייך כו'. ואח"כ ע"י שיתדבק ברצונו ליבטל להש"י עי"ז ואמרת אליהם שיערה ה' עלינו רוח ממרום להתדבק בו ע"י דברי תורה שיכנסו בלבנו. וממילא לא יגע שום טומאה בנו ע"י דברי תורה ואמרות טהורות שנטע בתוכנו:
 
ימי הספירה מסייעין לאדם. שבאותן הימים נהפכו אבותינו משעבוד חומר ולבנים עד להיות מוכן לקבל התורה. ממילא גם עתה הזמן מסייע. וכן שמעתי ממו"ז ז"ל על הגמ' כולהו שקיינא מפסחא עד מעצרתא כו':
 
עוה"ז דומה לפרוזדור בפני עוה"ב כו'. אף שאיתא ג"כ יפה שעה א' בתשובה ומע"ט מחיי עוה"ב. אך גם בעניני עוה"ז נמצא הארה גנוזה והוא מעין עוה"ב [כמ"ש עולמך תראה בחייך]. רק שמלובש בעוה"ז והלבוש פרוזדור. פי' כפי מה שאדם עובד בלבוש הזה שלא להתדבק בו. כפי עבודתו ופרישתו מהגשמיות נפתח לו אור הגנוז בו. והוא הטרקלין. וז"ש התקן עצמך בפרוזדור. שעיקר התיקון בעניני הגשמיות לפרוש מהקליפה ועי"ז נתגלה הפנימיות. וז"ש יכין (רשע) וצדיק ילבש שכל הקליפה הכנה למצוא עי"ז אור הגנוז בו. והוא עצמו תשובה ששב לפנימיות החיות שבדברי עוה"ז להתדבק בשורש הדבר. ועי"ז מעלה הכל לשורשו והיא תשובה. וכן מעשים טובים הפי' שעושה כל דבר בדביקות אור כי טוב הגנוז בו. כמ"ש חז"ל שהקב"ה גנז אור כו' לצדיקים. וכל גניזה היא במקום החושך והסתר. והוא כנ"ל למצוא הארה הגנוזה ע"י עבודה מבחוץ כנ"ל. רק העיקר שיהי' כל עוה"ז בעיני האדם כפרוזדור כו'. וכפי הביטול להפנימיות מתגלה לו כנ"ל:
 
 
 
 
;תרל"ד
ב"ה אמור בקיצור
במד' אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף כו' תינוקות בימי דוד יודעין לדרוש מ"ט פנים טהור כו'. כי המדרש מפרש איך למצוא טהרה בעולם והיא בכח אמרות ה'. שכל הנבראים מעשרה מאמרות נמשכו ונמצא בהם הטהרה. רק כי האדם צריך לעורר הטהרה. וז"ש כסף צרוף בעליל כו'. כי ע"י האדם בארץ הגשמיי יכול לברר הכסף. ופיו של האדם הוא כור המצרף אותיות התורה. והיא הדרישה במ"ט פנים שכוחן של ישראל בפה הוא להיות ניתקן להוציא מילין דאורייתא וצלותא לפניו ית' כפי הזדככות הראוי כן מצרף אותיות התורה. וזה עצמו יציאת מצרים מכור הברזל כו' כדאיתא שהדיבור הי' בגלות כו'. כי קשה להוציא הקול ע"י הגרון בלי עירוב ופניות. וב' אמירות שבמד' הם מ"ש את ה' האמרת כו' וה' האמירך כו'. והם תורה שבכתב ושבע"פ. כי הש"י נתן התורה לבנ"י. ולבד זה נטע בתוכנו כוח התורה ממש שיוכל האדם עצמו לחדש דברי תורה ולצרף אותיות התורה. ואמירה הוא לשון חטיבה והתאחדות. וכמו כן בחי' ספירת העומר הוא ג"כ כנ"ל. והוא מצד עבודתינו. ונחלף הא' לע' כמ"ש כתנות אור בא' ועור בע' והכל א' רק שנהפך מבחוץ מא' לע'. וצריך בירור מזוקק שבעתים. כשבא לעוה"ז. וז"ש בעליל לארץ:
 
 
 
 
;תרל"ה
במד' אמרות ה' א"ט כסף צרוף כו'. מלך ב"ו ערב לו קלוסין כו'. היכן הוא והיכן אמרותיו. הקב"ה אינו כן [*כו' אלקים אמת] לפי שהוא אלקים (אמת) [*חיים] ומלך עולם כו'. פי' כי אף שהקב"ה משלם טובה לאיש ג"כ לפי השבח והקילוס. מ"מ הוא במשפט צדק. וז"ש אלקים אמת שדינו אמת. שמלבד השכר לאדם לפי מעשיו. מלבד זה שכרו מוכן לאדם זה מימות עולם לפי שהוא מלך עולם. והבן כי הכל במאמרו נברא. אך כי תורה ומצות הם צירוף המאמרות. לכן הצדיק זוכה בכל מעשה בראשית כמ"ש כח מעשיו הגיד כו'. כסף צרוף כו'. כמו הכסף שע"י שהאש מבדיל הפסולת נשאר נקי מסיגים. כמו כן המאמרות מזוקקים ע"י התורה שנק' אש שנאמר כה דברי כאש. וכשאדם מכניס ד"ת בלבו הם מבערים הפסולת שבו ג"כ כנ"ל. וזה ענין מ"ש תחתונים שיש בהם יצה"ר הלואי שיעמדו בב' מאמרות הם ב' בחי' הנ"ל. א' גוף כח המאמר והב' תיקון וצירוף המאמר כמ"ש בספרים שזה ההפרש בין עליונים לתחתונים. שהמלאך מעלתו גדולה אבל הוא כמו שהוא בלי הוספה. ותחתונים צריכין לברר מעשיהם ע"פ התורה ובכח זה עולין יותר ממלאכי השרת כי שערי בינה תלוין ביציאה משערי טומאה. וזה שמשבח התינוקות שידעו לדרוש מ"ט פנים טהור וטמא. נמצא ע"י היצה"ר בא האדם לידי מעלה והכל לטובתו הוא כאמור:
 
ונקדשתי בתוך בנ"י אני ה' כו' המוציא אתכם מא"מ כו'. ברש"י ז"ל והמוסר עצמו לא ימסור ע"מ לעשות לו נס שכל המוסר ע"מ כו' אין עושין לו נס. קשה הטעם דהל"ל טעם הפשוט שיעשה המצוה לשם שמים. ונראה כי באמת עיקר קידוש שמו ית' הוא בזה שיהי' נעשה הנס באמת. וזה הנס בא ע"י שמוס"נ באמת לשמו ית' בזה גורם קידוש שמו ע"י הנס. ובאמת הקב"ה חפץ בכך שיגרמו בנ"י להמשיך שורש הנסים. וז"ש המוציא אתכם מא"מ כו' שעיקר קידוש שמו ית' ע"י ביטול הטבע לפרסם השגחתו ית' בעולם. וזה בא ע"י מס"נ של בנ"י שמבטלים טבעם לש"ש כנ"ל:
 
במד' אדם ובהמה שערומין בדעת כאדם ומשימין עצמם כבהמה. ומה שבח יש בזה. וביאור הענין שיש באדם בחי' אדם ובהמה. שצריכין לעבוד הש"י בכח הגוף והוא כעבודת בהמה כשור לעול וחמור למשא. ויש ג"כ בחי' אדם לעבדו ית' ע"י השגת כבוד גדולתו ויראתו ית'. וא"י לבוא לבחי' זו רק בהקדם עבודת הגוף בחי' בהמה. ולעולם יראה אדם עצמו כבהמה. פי' לידע שעדיין לא עמל כראוי במעשה כענין מאמרם ז"ל כל שמעשיו מרובין מחכמתו כו':
 
 
 
 
;תרל"ו
במד' אמרות ה' אמרות טהורות אמרות ב"ו אינם טהורות. פי' אדוני מו"ז ז"ל כי אף שהמלך ב"ו מקיים לפעמים דבריו אבל כיון שלפעמים מת והולך לו א"כ אין מאמרו טהור אבל הקב"ה [אומר ועושה פי'] שמאמרו הוא עצמו קיום המעשה. לכן נק' אמרות טהורות כו' דפח"ח. וסיום הפסוק כסף צרוף בעליל לארץ כו'. פי' שדיבורו טהור אבל בהתמשך המאמר להמקבלים בעולמות התחתונים אז מתערב בהם סיגים וצריכין בירור. וזה עבודת האדם כאשר אמרנו ע"פ מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו פי' כמו המצרף והכור מזקק הכסף והזהב. כן פי איש העוסק בתורה מתבררין הדברים בשפתיו. והאמת כי כמו שיש מ"ט פנים בתורה כמו כן יש שערים בנפש האדם. וכפי מה שמברר הדעת שלו כמו כן מתבררין בפיו דברי תורה. ובאמת נקודת נפש הישראלי הוא עצמו ג"כ עיקר הכח מעשרה מאמרות שבמעשה בראשית שעיקרן האדם. וזהו י"ל ענין אמור ואמרת ב' המאמרים הוא הכנת תיקון המאמר שיקבע בלב איש ישראל שזה הכנה לקבל (חסר כאן איזה תיבות) החדש כענין אם שמוע בישן תשמע בחדש. וזה י"ל ענין הספירה וספרתם לכם כו' והקרבתם מנחה חדשה (חסר תיבה א') פי' בזוה"ק לכם לעצמיכם. כי עצם נפש ישראל הוא קודש שזה המתנה שנתן הש"י לבנ"י בהוציאם ממצרים וזאת הנקודה שבנפש צריכה בירור. וכפי זה הבירור זוכין להתחדשות. וז"ש במד' נירו לכם ניר כי הניר החרישה הוא קודם הזריעה רק לעורר כח האדמה שתהי' מוכנת עי"ז לקבל הזריעה. (חסר כאן איזה תיבות) [*וכן ענין] הספירה לתקן ולגלות הנקודה פנימיות שיש בלב איש ישראל להוציח מכח אל הפועל להיות מוכן (חסר כאן איזה תיבות) [*לקבל הארה] חדשה. ודבר זה נוהג לעולם. אך הימים אלו מסוגלים לזה ביותר לאשר אבותינו הקדושים תיקנו עצמם (חסר תיבה א') בימים אלו מיצ"מ עד קבלת התורה עד שהיו מוכנים לשמוע דברי אלקים חיים מתוך האש לכן נשאר זה בימים הללו:
 
באבות פ"ד רי"א עוה"ז דומה לפרוזדור בפני עוה"ב. השכל יורנו כי כמו שקשה לכל עובד ה' לקרב לבו בעוה"ז (חסר תיבה א') [*לעבודה] שבלב בתפלה ותורה לשמה. כמו כן ומכ"ש שקשה בעוה"ב לקרב עצמו לג"ע ולשורש העבודה אשר (חסר תיבה א') [*העיקר] שמה בג"ע כמאמר לעבדה ולשמרה. אמנם מצות ומעש"ט בעוה"ז הן המה הכנה להתקרב בעוה"ב לשורש (חסר תיבה א') המצות. וז"ש ושמרתם (חקותי) [*מצותי] ועשיתם אותם. פי' בעוה"ז צריכין שמירה ועי"ז תזכו לעשותם בעוה"ב. [אמת (חסר תיבה א') [*שדרשו] חז"ל היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם אעפ"כ גם זה אמת כי גם למחר הוא קיום המעשה באופן (חסר מעט) ]. וז"ש ששכר מצוה מצוה. כמאמר ונתתי לך מהלכים בין העומדים כו':
 
עוד שם יפה שעה א' בעוה"ז בתשובה ומעש"ט מכל חיי עוה"ב. י"ל שעה לשון רצון כשהאדם יש לו תמיד תשוקה ורצון אחד להתדבק בו ית' [כמאמר רשב"י ז"ל אני לדודי בכל יומא בחד קטורא אתקטרנא בי' בקב"ה והשתא ועלי תשוקתו כו' ע"ש בא"ז פ' האזינו]. ובאמת הרצון והתשוקה הוא הדבר שאין להשיגו בעוה"ב כ"כ כמו בעוה"ז. כמשל בן המלך שמגעגע לחזור לבית אביו כאשר חכמים הגידו כי זה הי' כל המבוקש בשליחות נשמח האדם לעוה"ז כדי להתרבות התשוקה בלב האדם להתדבק בשורשו וזה אומרו יפה שעה אחת כו':
 
 
 
 
;תרל"ז
ב"ה אמור בקיצור
במד' יום ליום יביע אומר ולילה ללילה כו'. היום לוה מן הלילה כו'. פי' כי כח עשרה מאמרות מתפשטין ממדרגה למדרגה. ואלה הימים ההארות שעשה הקב"ה להיות כל כך מדרגות כדי שיהי' ביכולת לקבל ההארה גם בעוה"ז. והנה בעוה"ז שהחיצוניות מתנגד להקדושה אעפ"כ ע"י התגברות האדם לדחות הרע עי"ז עצמו מתגלה הקדושה. כי מ"ט פנים טהור יש נגדן מ"ט פנים טמא. ואלה הכחות שבאין ע"י התגברות הנ"ל נקראים לילות. יחוה דעת הוא שעל ידם מתברר האמת ומתיישרים האורחות עקלקלות אעפ"כ נאמר כי היום לוה מן הלילה כי עוד גדלו מעלות הלילות מעל הימים כנ"ל. והמשל שכ' במדרש כי כל כוחות הסט"א הם ג"כ ברצון הבורא ית' שנתן ממשלה לכוחות הטבעיים וליצה"ר להיות שולט באדם. ולכן אמר כי קודם שמתפשט לפרטות כשהכל בכלל השורש שם הכל נכלל בקדושה. וכח מאמר ה' כולל הכל. אך כשיצאו כל פרט לעצמו אז נראין כנפרדים. אבל האדם השלם יכול להחזירן אל הכלל. ואיתא דבר שהי' בכלל ויצא כו' ללמד על הכלל כולו יצא. פי' שדברים הללו הם צורך הכלל. כענין שכתבנו היום לוה מן הלילה אין אומר כו' כשהוא נכלל רק כשיוצא לפרט אז בכל הארץ יצא קום כו' כמו המשל שהביא המדרש. ולכן תחתונים צריכין ב' אמירות א' נגד הכלל וא' נגד הפרט. ואמרת אליהם כמו שהמה במקומותם כל פרט ופרט למינהו. וזה ענין השבת וימי השבוע הם כלל ופרט. כי השבת כולל שורש כל הימים. וכן ענין הספירה הוא ממחרת השבת היינו אחר יצ"מ שניתן לישראל שורש הנקודה של אמת צריכין אח"כ לברר הפרטים עד שאח"כ מתאחד הכלל והפרט. ואז מביאים שתי הלחם ב' הבחי' הכלל והפרט כנ"ל. והכל ע"י הביטול לקשר כל הפרטים בהשורש והוא ענין יוסף הצדיק מאלמים אלומים כו' קמה אלומתי וגם נצבה ע"י התקשרות אל השורש שזה בחי' יוסף הצדיק ונק' ברית וזה ענין ספירת העומר:
 
ונקדשתי בתוך בנ"י. חז"ל פי' למסור עצמו על קדושת הש"י. פי' עיקר הקדושה תוך בנ"י דוקא. כמ"ש חז"ל לעולם יראה אדם עצמו כאילו קדוש שרוי תוך מעיו. וזאת הקדושה א"א להרגיש רק במס"נ. וגם להכניס עצמו תוך כללות ישראל וגם ע"י הביטול לכללות ישראל יכולין למס"נ כמ"ש חז"ל שהמצוה בעשרה שנק' תוך ע"ש. כי הנהגת בנ"י למעלה מן הטבע לכן בכח בנ"י לעשות נגד הטבע. וממילא הטבע מתבטל בעבורם. וז"ש אני ה' מקדישכם המוציא אתכם מא"מ כו'. לכן ביכולתיכם למסור נפשכם ע"ק שמי כנ"ל. ואיתא ברש"י ות"כ ע"ת זה הוצאתי אתכם כו'. פי' שכפי מה שאדם מוסר נפשו להש"י כך מתבטל הטבע בעבורו ומעורר נסי יצ"מ כמ"ש במ"א:
 
בפסוק וקדשתו כו'. פי' שקדושת הכהנים תלוי בקדושת בנ"י שצריכין להתקדש אף מי שא"י להיות קדוש ממש אעפ"כ מעט קדושה שלו מוסיף כח לזה האיש המיוחד לקדושה להתקדש כראוי. וכ"כ הכהן הגדול מאחיו. דרשו חז"ל גדלהו משל אחיו והוא כדברינו הנ"ל והבן:
 
 
 
 
;תרל"ח
במד' אמרות ה' א"ט כו'. פי' שע"י כח מאמרות הבורא ית' יכולין למצוא הטהרה בכל מקום כי הכל בא מעשרה מאמרות ואמרות ה' טהורות כסף צרוף. אמנם כשבא בעוה"ז נדבק בהנבראים תערובת טומאה וצריך בירור מ"ט פנים טהור מטמא. וז"ש בעליל לארץ מזוקק כו'. וכיון שניתן בחי' בירור זה לבנ"י. לכן מבקש דהע"ה אתה ה' תשמרם לאשר המה מכניסין עצמם בעומק הזה לברר מאמרי הבורא ית'. וזאת עבודת האדם. ז"ש אמור ואמרת כי המאמרות נשתנו ממדרגה למדרגה. מבחי' הנותן להמקבל. לכן ואמרת אליהם בבחי' אחרת. וגם שלא ליחס דבר מגונה למאמר עליון כפל ואמרת שבהתדבקות עליון במאמר ראשון אין טומאה כלל. וע"י השתלשלות ממאמר למאמר כו' באים אלה הבחי'. לכן איתא והלא במאמר א' יכול להבראות. ובא התשובה כדי להפרע כו' דבמאמר א' לא הי' סט"א כלל:
 
בפסוק ולא תחללו כו' ש"ק ונקדשתי בתוך בנ"י כו'. מ"ע לקדש שמו ית' כמ"ש מסור עצמך וקדש שמי. ובוודאי יש מצוה זו לעולם אף שאין באין לידי נסיון רק שהמצוה לקדש שמו ית'. וחכמים הוסיפו מסור עצמך כי א"א להיות מקוים ונקדשתי רק ע"י מסירת הנפש וכשאדם מוכן לזה בא לכלל קדושה. כי מאחר שכ' בתוך בנ"י א"כ צריך האדם להיות נבדל מגשמיות שהוא בחי' קדושה וזאת לא יוכל להיות בלתי מסירת הנפש. והרי אמרו חכמים המחלל ש"ש בסתר נפרעין ממנו בגלוי א"כ יש ללמוד ק"ו מדה טובה המרובה שע"י קידוש שמו בסתר זוכין ג"כ לבוא להקדושה בהתגלות. ובסתר הוא בלב וצריך כל איש הישראלי לייגע עצמו להכין א"ע למס"נ בעבור קדושת שמו ית'. ובכל מצוה כשמוכן לזה זוכה לקדושה. וגם נראה שהכתוב מקדים ולא תחללו כי חילול השם הוא דבר גדול כדאיתא בגמ' עד היכן ח"ה דמסגינא ד"א בלא תורה ותפילין ע"ש. ומי שירא מאוד מח"ה ושומר כל מעשיו תמיד לבל יתחלל שמו ית' ע"י גרמתו. שכרו שיזכה לקדש שמו ית' ושאם יבא לידי נסיון יעמוד בנסיונו. וז"ש ול"ת כו' ונקדשתי כו' בתוך בנ"י. כי הקדושה בכלל ישראל וע"י מס"נ מכניסין עצמם בהכלל לכן גם בש"ק כתי' ויקדש אותו ע"י דבשבת יש התאחדות לנפשות בנ"י כמ"ש דמתאחדין כו':
 
 
 
 
;תרל"ט
במד' אמרות ה' א' טהורות כו'. דכתיב מצרף לכסף כו' ואיש לפי מהללו. כמו שכלי המצרף והכור הוא לזקק הכסף והזהב. כמו כן בריאת איש הישראלי לברר דברי תורה כמ"ש עם זו יצרתי כו' תהלתי יספרו. וכל קומה של אדם היא לצורך פיו וכפי תיקון כל קומתו כן יוכל להוציא דברי תורה ותפלה. [וז"ש כל עמל אדם לפיהו] וכ"כ כי אמרות ה' שהם טהורות רק בירידתן לעולמות התחתונים בעליל לארץ צריכין בירור. וזה הבירור א"י להיות רק באמצעיות בנ"י. כדמסיים סביב רשעים יתהלכון כרום זלות כו'. דרשו חז"ל על התפלה. וכן איתא כי קודם קבלת התורה הי' ב' אלפים תהו. כי עיקר תכלית בריאת האדם לדברי תורה. [ויש להעמיק פי' אמת ע"פ הנ"ל בפסוק ואיש לפי מהללו ולא ניתן לכתוב]. מהללו היא הארה הפנימיות הבל הלב מלשון בהלו נרו עלי ראשי. וכפי מהללו היא ברית הלשון והמעור. [השאר נשכח ממני]:
 
 
 
 
;תר"מ
במד' אמרות ה' א"ט כו' מלך ב"ו היכן הוא והיכן אמרותיו כו'. הענין הוא כי השי"ת נתן הטהרה לבנ"י ומאמרו קיים לעד. ואף שנפלו בנ"י אח"כ ממדרגתם. מ"מ נשאר הטהרה בכלל ישראל ע"י שבטו של לוי. כמ"ש וטיהר כו' בני לוי וזיקק כו'. והכלל כי הטהרה נמצא בבנ"י רק אם ראוין יכולה להתפשט לכל צד. ולכן כשהיו בבנ"י דלטורין ביקש דהע"ה על התינוקות אתה ה' תשמרם כו'. וזהו עיקר המכוון במ"ש שהוא אלקים חיים כו'. הכוונה כי בוודאי אמרות ה' טהורות אך גם זאת כי מצד המקבל לא יוכל להיות ביטול למאמרו ית' ובכל מתנה שהקב"ה נותן יש בה כח להמקבל באופן שגם כשלא זכו בנ"י נשאר הטהרה בתוכם כנ"ל. ולכן יכולין בכל עת לחזור בתשובה ולהתדבק במקור הטהרה שבכללות בנ"י כנ"ל. וגם טהרות הכהנים לפי הטהרה שנמצא בכללות בנ"י לכן כתיב וקדשתו כי לפי קדושת הכלל נתעלו הכהנים ביותר:
 
הבנתי מדברי קדשו של אא"ז ז"ל בסמיכות מצות ונקדשתי בתוך בנ"י למועדים. כי ע"י מס"נ על ג' עבירות יכולין לקבל קדושת המועדים שהם מכוונים הג' רגלים לג' עבירות הללו ונק' מקראי קודש והכנה לקבל הקדושה עי"ז להיות מוכן למס"נ בעבורו ית' כמ"ש ונקדשתי:
 
 
 
 
;תרמ"א
במד' א"ה א' טהורות כו'. כי התורה ניתנה לבנ"י לתקן על ידה כל המעשים. לכן אין ד"ת מקבלין טומאה. וזה הרבותא טהורות בכל המקומות שמכניסין שם דברי תורה אין בהם מגע נכרי. ולכן אין אדם זוכה לתורה רק כפי הטהרה שנמצא בו. ולכן ניתקן ימי הספירה להיות מטהרים להיות מוכן לקבל דברי תורה. כי הגם שכ"א לומד אבל להיות לו דביקות בפנימיות התורה שנק' אמרות ה' כמ"ש ודבק לבנו בתורתך דייקא זאת תלוי בטהרה. וזה עצמו העדות שאמרותיו טהורין ע"י שכ"א כפי הטהרה שבו כך זוכה לתורה. כמ"ש כסף צרוף בעליל לארץ כו'. כי התורה אמת ועד לעצמה. כי כפי הטהרה כך נכנסת באדם וא"ל לא יועילו כל התחבולות. אכן גם זה אמת כי דברי תורה מטהרין להעוסק בהם כמ"ש חז"ל מה מים מטהר כך ד"ת מטהרין כו' ומקודם כתי' יכרת ה' כו' שפתי חלקות כו' וזה מכוון של המדרש שכמו שלשון הרע הוא מגונה עד מאוד כך לשון הקודש מביא לידי טהרה. וכלפי שאמר יכרת ה' כו' מסיים אמרות ה' א"ט. וקאי על העוסקים באמרות ה'. לכן מסיים אתה ה' תשמרם על התינוקות כו' כמ"ש במד':
 
בפסוק ולא תחללו כו' ונקדשתי. כי ק"ה היא מצוה גדולה וזוכין לה ע"י שנשמרים בעצמם מאוד מחילול ה' ח"ו שאין לזה שיעור כדאי' בגמ' עד היכן ח"ה ע"ש ביומא. וכפי מה שנשמרים מזה זוכין לק"ה. וחכמים הגידו המחלל ש"ש בסתר נפרעין ממנו בגלוי. א"כ מדה טובה מרובה השומר עצמו מח"ה זוכה שיתגלה ע"י כבוד שמים בעולם. כי ונקדשתי הוא הבטחה ג"כ בפרט ובכלל שבסוף יתגלה קדושת שמו ית' ע"י בנ"י. ובעוה"ז כתי' ולא תחללו ולעתיד יתקיים ונקדשתי. ומ"מ יש מעין זה גם בעוה"ז בימי המעשה ולא תחללו ועי"ז יתקיים בש"ק ונקדשתי. כמ"ש על שבת לדעת כ"א ה' מקדישכם. ובתוך בנ"י כי בשבת מתאספין נשמות בנ"י ומתאחדין ברזא דאחד. וכמאמרם מסור עצמך וקדש שמי. וביטול כל המלאכות לשבות בש"ק הוא מעין מסירת נפש:
 
בענין הקדמת השבת למועדים. כמ"ש תחלה למקראי קודש. כי בכח השבת זכו בנ"י אח"כ להמועדות כי השבת ניתן מקודם לבנ"י והשבת הוא עדות שבנ"י מעידין על הקב"ה. וע"י שקיבלו כראוי ניתן להם המועדות. שהם עדות שהקב"ה מעיד על בנ"י. לכן מקנאים האומות לבנ"י מה יפו פעמיך כו'. וכתי' ששם עלו שבטים כו' עדות לישראל. וזש"ה יספת לגוי ה' כדאיתא במדרש פנחס עליך להוסיף לנו מועדות כי כפי מה שנתקרבו בנ"י אליו ית' הוסיף להם מועדות. ושבת הוא הקדמת השער לכל אלה המדרגות וכמ"ש במדרש בפ' שור או כשב צדקתך כהררי אל כו' אדם ובהמה דין או"ב שוין ז' ימים תחת אמו שיקבל פני מטרוניתא תחלה בש"ק ע"ש. והענין כנ"ל כמו שהוא בפרט כן בכלל התרבות בנ"י הוצרכו לקבל מקודם השבת ואח"כ קיבלו המועדות שזה נוהג בכל דבר. וז"ש צדקתך כהררי אל שקבלת מלכותו ית' הוא השער והקדמה לכל מקטן ועד גדול. כי הראי' ברגל היא כמו הקרבה שנתקרבו בנ"י אליו ית' מעין העקידה דכ' העלהו לא אמרתי לך שחטהו כו'. וי"ל דכתי' שם יראה כו' היום כו' ירָאה כו'. והוא שזכו על ידה בנ"י למצות ראי' דדרשו ג"כ חכמים יראה יראה ע"ש:
 
 
 
 
;תרמ"ב
במד' יום ליום י"א כו'. כבר כ' במ"א ב' האמירות כח הצימצום להתפשט מאמר הש"י לתחתונים כמ"ש למעלה אין אומר כו'. שהוא בלי השגה והוא בחי' תורה שבכתב שהש"י בטובו גנז אורות עליונות באלה האותיות. והב' הוא התקרבות התחתונים לקבל הארות הנ"ל בחי' תושבע"פ. ובחי' א' יום ליום יביע שהוא המשכות מדרגות זו אחר זו עד שבאין לזה העולם ובבחי' זו הש"י מחדש בטובו בכ"י מ"ב. והב' ולילה ללילה יחוה דעת בחי' עבודת התחתונים בעולם השפל ובכח עבודתם מבררין ההארות. וז"ש יחוה דעת כמ"ש שהצדיקים מקיימין העולם שנברא בע"מ שמעידין ומבררין זאת. וזה דעת התקשרות להימים הנ"ל. והכהנים בעבודת הקרבנות היו מבררין התחדשות זאת בכל יום והיו מקרבין ומקשרין התחתונים להעליונים בחי' ב' מאמרות הנ"ל. לכן היו צריכין להיות טהורים כמ"ש אמרות ה' א' טהורות לכן לנפש לא יטמא כו':
 
ימי הספירה נזכרים תוך המועדות שהמה ימים טובים כמו חול המועד שיש קדושה לפניהם ולאחריהם מיצ"מ עד קבלת התורה. וכתי' תמימות תהיינה ובמד' אימתי הן תמימות כשעושין רצונו של מקום. כדאיתא ע"פ יודע ה' ימי תמימים כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים. כמו כן קאי על ימים אלו דכתי' תמימות תהיינה ונק' ימי תמימים. ונזכרים למעלה כמ"ש יודע ה'. לכן הם בכלל מועדי ה' והרי נקראו בפ' שבע שבתות. מכלל שכל הימים אלו יש להם בחי' שבתות בצד מה. והימים הללו מסייעין טהרה כמ"ש בא לטהר מסייעין אותו. ואחר יצ"מ שנעשין כקטן שנולד ויצאנו מידי סט"א. יש לנו לבקש טהרה. לכן הכין לנו הש"י אלה הימים דכתי' וספרתם לכם שהיא מתנה לטובתינו שנוכל לבוא לטהרה. וכל השנה תלוי באלה הימים כמו שגידול כל התבואות בימים אלו כן חיות האדם מתגלה עתה כי הכל רק רמז אל הנהגה הפנימיות ועי' במדרש בפ' העומר:
 
 
 
 
;תרמ"ג
במד' אמרות ה' א"ט כו' תינוקות שלא טעמו ט"ח יודעין לדרוש התורה במ"ט פנים ביקש דהע"ה אתה ה' תשמרם. דורש אמרות ה' על התינוקות שעמלו בתורה נק' התורה על שמם כמ"ש חז"ל בפסוק ובתורתו יהגה יומם ולילה. דמקודם כתי' יכרת ה' כו' שפתי חלקות כו' אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו. אבל הצדיקים מידתם בהיפוך שמבטלין עצמן לדברי התורה שיוצא מפיהם. ועי"ז זוכין לטהרה כמ"ש אמרות טהורות שדברי תורה מטהרין להעוסק בהם. וזה אמור ואמרת אליהם להכניס המאמר לעצמותם ועי"ז יהיו טהורים. ומסיים המד' שהעליונים די להם באמירה א' ותחתונים ב' אמירות. כי בעשרה מאמרות נברא עולם והעליונים די להם בזה. וע"י החטא הוצרכו התחתונים לחדש להם כח עשרת הדיברות. כי המאמרות היו בכלל. וע"י התערובות הוצרך הדיברות לפרטות בנ"י שנבחרו לחלק ה' ובכח הדיברות צריכין לתקן החטא ולהתדבק בכח המאמרות שקודם החטא שהיו אמרות טהורות וזהו הרמז אמור ואמרת אליהם כנ"ל:
 
במצות ונקדשתי בתוך בנ"י מסור עצמך וקדש שמי. ובכל מקום אמרינן וחי בהם ולא שימות. משמע שבמצוה זו של מס"נ לקדש שמו ית' יכול אדם לתקן כל מה שנברא בעבורו. וע"ז אמרו יש קונה עולמו בשעה אחת. ובאמת ע"י מס"נ באין לשורש האחדות שנותן כל חייו. בעבור קדושת שמו ית'. ונקרא שעה אחת. כי שעה היא רצון. וע"י ביטול כל הרצונות בפועל ממש בא למקומו ושורשו. אכן הוא ענין חפזון ומהירות. אבל מה שאדם פועל ביטול הרצונות בימי חייו בישוב הדעת ובמתינות הוא נאה ביותר. וע"ז אמרו יפה שעה אחת בתשובה ומעש"ט בעוה"ז מכל חיי עוה"ב. ופשיטא שחיי עוה"ב העיקר הביטול אליו ית' כי בעוה"ב בוודאי א"א להיות נמצא במציאות נפרד בלתי בהמשכות חיות מחי החיים. ע"ז רמזו שכשזוכין לרצון האמת ושעה אחת בעוה"ז ע"י תשובה ומעש"ט חשוב יותר:
 
בפ' נרות ולחם הפנים אחר המועדות כמ"ש בזוה"ק שע"י המועדות אדליקו בוצינין ע"ש וממשיכין אור לעולם ע"י ראיית פנים ברגלים. וכן המשכת פרנסה ושפע שזה ענין לחם הפנים. ואמרו חכמים שהגבי' השלחן ברגלים ואמר להם ראו חיבתכם לפני המקום שסילוקו כסידורו חם ביום הלקחו כו'. ויש להבין מה חיבה יש בנס זה. גם התוס' עמדו על לשון חם כי הי' נאפה בע"ש וכשהכניסו בשבת לא הי' חם כלל. אבל הרמז הי' להודיע שבעבודת בנ"י במקדש המשיכו חיים וברכה לעולם. שלכן המצוה י"ב חלות. שכל השפעות הצריכים בעולם הם י"ב מינים. שע"ז סידרו י"ב בקשות בתפילה נגד י"ב שבטים כמ"ש במ"א שהם שערים הנפתחים בשמים להמשכת השפע. ולהודיע שמבה"מ יוצא כל השפע. ומטעם זה המצוה בשפת שמיני' מתברכין שיתא יומין. וכפי הכנה וסידור שסידרו בנ"י וכפי רוב התלהבות שלהם. כך הי' יורד באופן ובסדר הזה השפע מן השמים. וזה החיבה שהרחו להם שכפי הסידור ואתערותא דלתתא שלהם כך בא אח"כ השפע בסדר זה. וז"ש ביום השבת יערכנו כו'. היא עריכה וסידור שבנ"י מסדרין ובאופן זה מנהיג הש"י את העולם:
 
 
 
 
;תרמ"ד
במד' אמרות ה' א"ט כו'. פי' מה שהבטיח הקב"ה לבנ"י בעת שהקדימו נעשה לנשמע שהי' כענין המשל שכיבדו בני המדינה את המלך והבטיח להם והקב"ה שהוא אלקים חיים ומלך עולם אמירתו אמת. לכן אע"פ שנפלו בנ"י אח"כ ממדרגה הראשונה. מ"מ נשאר בהם מקום תיקון ע"י הכהנים כו'. והנה אמירה היא חטיבה כמ"ש א"ה האמרת וה' האמירך כו'. ודרשו חז"ל עשנו חטיבה א' שהוא התקרבות ודביקות והיינו שנטע בתוכנו חיי עולם שיש בכל לב ישראל דברי תורה וזה האמירך ממש. וכן את ה' האמרת שזכו בנ"י במעשיהם להפיק רצון מהשי"ת ושיתן להם התורה. וע"ש בפ' תבוא בא"ע:
 
במצות ספירת העומר כבר כ' במ"א שעל אלה הימים נאמר יודע ה' ימי תמימים דרשו חז"ל כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים. וכמ"ש במד' אימתי הם תמימים כשעושין רצונו של מקום. כי התמימות הוא הדביקות בהשורש שזה עיקר מצות העומר לתת הראשית להקב"ה ונמשך ברכה ודביקות להשורש ע"י הפרשת הראשית עד סופו. וכמו כן בזמן הזה שהוא עיקר גידול התבואות ואילנות לכן צריכין להתדבק בהשי"ת בימים אלו והם הכנה על כל השנה. וכמו כן בדורות. בימים אלו אחר יצ"מ שנמשכו בנ"י אחר הקב"ה במדבר כדכתי' זכרתי לך חסד נעוריך. ובוודאי מדזה נשאר זכירה בשמים לדורות ממילא יש התעוררות בנשמות בנ"י להתבטל אליו ית' בימים אלו. לכן כתי' וספרתם לכם כי הזמן מוכשר עתה לכך. ולאשר דור המדבר היו באמת תמימים שהרי נמשכו אחריו כבהמה כדכ' במד' בפ' משכני אחריך נרוצה. לכן זה הזכות עומד לפניו ות' כמ"ש יודע ה' כו' ונחלתם לעולם תהי' שנשאר התעוררות הימים האלו בכל שנה ושנה. וכמו שהי' אז מעשה זו הכנה לקבלת התורה כמ"ש אח"ז הביאני המלך חדריו כו'. כמו כן כפי הבירור וחיפוש ותשוקה אליו ית' בימי הספירה בכללות ישראל וכמו כן בפרט כך זוכין אח"כ בשבועות לקבל הארה חדשה מקבלת התורה:
 
בפ' מועדות הקדים ונקדשתי בתוך בנ"י. כי עיקר הקדושה יכולין לקבל בהמועדות כמ"ש מקראי קודש. ושבת קודש היא לכם. ובזמן המקדש בוודאי קבלו נפשות ישראל קדושה בהיותם רואים פני ה' במקדש ג"פ בשנה. ובשבת כתי' שבת היא לה' בכל מושבותיכם כי במועדות היו צריכין לעלות ולמצוא שם הקדושה ובשבת יש בכל מושבות וגם בגלות כמ"ש חז"ל על שבת נחלת יעקב אביך נחלה בלי מצרים ויכולין למצוא קדושה בשבת בכל מקום. אכן כל הקדושה שבמועדות הכל תלוי בקדושת נפשות בנ"י בעצמותם כמ"ש ונקדשתי בתוך בנ"י ממש וחז"ל דרשו על מצות מסירת נפש בג' עבירות שיש מקומות בנפש ששם עיקר החיות כדמצינו רמ"ח מצות נגד רמ"ח אברים. ויש אברים פשוטים ויש שנשמה תלוין בהם. וכמו כן הגם דאומרים בכל מצוה אשר קדשנו מ"מ יש מצות שעיקר הקדושה תלוי בהם כענין ג' עבירות אלו. ויש מוח לב כבד. יתכן לומר נגד ע"ז ג"ע ש"ד. ואיתא בכ"מ שיש גדר ערוה א"מ קדושה. והיינו שכפי מה שמוסר נפשו בעבור שמו ית' א"כ המצוה עליו כחומה וגדר שבאין אופן לא יעבור ומוסר נפשו ממש. לכן שורה בו הקדושה שיש קבוע בנפש ישראל ורק החומר מכסה על הפנימיות וכפי הגדר במוח ולב ונפש כנ"ל מתגלה הקדושה ומי שמוסר נפשו בוודאי נעשה קדוש. ולא לחנם נאמר עליו ונקדשתי. וכפי מה שהיו בנ"י מוכנים לג' קדושות הנ"ל בנפשותם כך זכו לעלות ג"פ בשנה לבהמ"ק:
 
 
 
 
;תרמ"ה
במד' לתחתונים ב' אמירות אמור ואמרת כי אותן שהקב"ה מקרבם אליו נותן להם הארה מלמעלה וגם נותן להם כלים להיות מוכנים לקבל ההארות הבאות להם. וכ"כ והכהן הגדול כו' אשר יוצק על ראשו כו' ומילא כו' ידו ללבוש כו' הבגדים. שזה הכ"ג ניתן לו גדלות הן בהכנת כלי הגוף שנתגדל מכל אחיו כמ"ש במד' מזה. והיינו שיתרומם מלבוש הגוף. וגם ניתן בו נשמה יתירה מלמעלה. ועל ב' אלו כתי' בכל עת יהיו בגדיך לבנים תיקון הגוף לכן כתיב בו בכל עת והוא מעין עבודת ימי המעשה. ושמן על ראשך היא הנשמה הבאה בשבתות ובמועדים. והכהן הגדול הי' בו ב' אלו המדריגות בהתגלות כנ"ל:
 
בענין שנאמרה שבת בין המועדים. י"ל כי מלבד מה דשבת קבוע וקיימא מ"מ יש לבנ"י חלק בקדושת השבת אשר תלוי בהם כמ"ש זכור כו' יום השבת לקדשו מכלל דתלי' בהם קדושת השבת וכתי' כי בו שבת. ובשמור כתי' כי עבד היית וכן אומרים זכר ליצ"מ. ומצד זה מיוחד השבת לבנ"י. ובקידוש אומרים זכרון למ"ב תחלה למקראי קודש זכר ליצ"מ. ג' אלו הם בחי' עולם שנה נפש. ובכולם נמצא קדושת השבת מה שקבוע וקיימא ונותן קיום לכל הבריאה זהו זכרון למעשה בראשית. ונותן קדושה בזמנים ולכן הקדים השבת למועדות כי בכח שנמצא קדושת השבת בזמן זכו בנ"י להוסיף להם עוד מועדות וזהו תחלה למקראי קודש. ובנפש היא נשמה יתירה שיורד לבנ"י בשבת. וזהו בחי' נפש שאינו דומה מאור פניו של אדם בשבת לבחול. וזהו זכר ליצ"מ שע"י הארת הנשמה יתירה נעשין בן חורין:
 
בענין המשך פרשת הנרות ולחם הפנים אחר המועדות. נראה כי גם במועדות נמשכו הברכות והשפע כמו שנמשך ע"י השמן והחלות. דהנה ג' דברים היו בהיכל. שלחן ומנורה ומזבח הקטורת. והמה בחי' הג' כתרים כתר תורה וכהונה ומלכות. והם ג' הברכות שבברכת כהנים. יברכך היא בחי' שלחן מלכים וי"ב הלחם היו ממשיכין הברכה לכל העולם. ובמנורה היא יאר ה' פניו שהיא בחי' התורה שנק' אור. והקטורת הם כתר כהונה בחי' נשיאות כפים ופריסת סוכת שלום ענני הכבוד וענין הקטורת הכל ענין א' הוא. וכמו כן בג' מועדות נמשכו אלה הג' ברכות כי בפסח נכנסו בנ"י להיות עבדי ה' לקבל עול מלכותו לכן הוא ר"ה למלכי ישראל והיא ברכת העושר. לכן בפסח על התבואה ומצות הפסח באכילת פסח ומצה. וחג השבועות הוא קבלת התורה בחי' המנורה ז' קנים ע"ש שבעה שבועות שהחג נק' על שמם. וסוכות הוא כתר כהונה עננים בזכות אהרן כנ"ל. ואיתא כתר שם טוב עולה ע"ג הוא בחי' השבת שכולל ועולה על כל ג' בחי' הנ"ל. ונק' שם טוב כי שבת סהדותא איקרי כדכתי' ביני ובין בנ"י אות היא כו' ויש בו ג' ברכות הנ"ל לכן יש שלש סעודות מול ג' ברכות הנ"ל. ומצות סידור לחם הפנים הי' ב' מערכות של ששה לחמים. ויתכן לרמוז על ששת ימי המעשה. שכולם יש להם שורש בשבת. וגם לרבות השפע בעליונים ובתחתונים כדכתיב אענה את השמים והם יענו אה"א וכתי' ששת ימים עשה ה' אה"ש ואת הארץ א"כ יש שש ושש. ועיין בז"ת תחלת מגלת רות. וכתי' ביום השבת ביום השבת יערכנו היינו כמ"ש שבת בשבתו. שיש שבת למעלה משבת דכתי' שבת היא לה' בכל מושבותיכם כי עיקר השבת הוא בצדיקים שלמעלה בכל מקומות מושבותיהם וכל מצות השבת כפולה כדאיתא במדרשים. ע"י שהשבת מעלה ומחבר מדרגה תחתונה לעליונה ועליות אלו אין להם סוף וכעין זה דרשו חז"ל בכ"מ דכתי' לשון כפול נתון תתן אפי' מאה כו':
 
 
 
 
;תרמ"ו
בפסוק ונקדשתי בתוך בנ י כו' (אשר הוצאתי) [*המוציא] אתכם מא"מ כו' ודרשו חז"ל ע"מ כן הוצאתי אתכם כו'. דהנה בנ"י מצווין למס"נ על קדושת שמו ית'. ובוודאי נמצא זה הכח בכל איש ישראל שיוכל לבטל כל הטבע. וביצ"מ שעשה לנו הש"י נסים הוציאנו מן הטבע ועי"ז בכחנו לבטל כל דבר טבעי כמ"ש במ"א פי' נתת ליראיך נס להתנוסס. וזה ענין ימי הספירה אחר יצ"מ צריכין לקבל הארת הנסים בנפשותינו להיות נמשכין אחר דרך הנסים ולבטל כל הטבע וז' המידות שבאדם אליו ית'. ובכח יצ"מ יכולין לבטל כל הטבע כנ"ל ולכך תלה הכ' מצות קידוש ה' ביצ"מ:
 
במד' צדקתך כהררי אל כו' אדם ובהמה תושיע כו'. מפרש על ג' הבחי' כי הצדיקים הם למעלה מן הטבע כמו מלאכי השרת. והרשעים תהום רבה שהם בהמה המה להם. אבל הבינונים מכונים בלשון אדם ובהמה והם צריכין ישועת ה' כמאמר הגמ' בינונים זה וזה שופטן. שיש להם דביקות בבחי' אדם ונמצא בהם נפש הבהמיות ג"כ. ואמר עוד שמשימין עצמם כבהמה אחריך נמשכנו כבהמה ופי' הענין כי כפי מה שמתקרבין אליו ית' הרי נחשבין כבהמה כמ"ש בהמות הייתי עמך. וכ"כ ואתן צאני כו' אדם אתם. פי' עם היות כי אתם המובחרים במין הבריאה אדם אתם. עכ"ז לגבי השי"ת נאמר צאני צאן מרעיתי. כולי האי ואולי נזכה להיות בכלל הבינונים שנק' אדם ובהמה. ומצד זה דין אדם ובהמה שוין ע"י שנמצא גם באדם נפש הבהמיות:
 
בפסוק אלה מועדי ה' וכתיב גם שבת. וכתי' שבת היא לה' בכל מושבותיכם. היינו שעם היות שהשבת קבוע וקיימא. אבל שיתגלה הארת קדושת השבת בעוה"ז א"א בלתי הכנת בנ"י. וז"ש שבת כו' לה' בכל מושבותיכם בכל מקום שנמצאו בנ"י נתגלה להם קדושת השבת. וזה הוא העדות שהשבת מעיד על בנ"י שלולי הם לא הי' מציאות להתגלות הארת הש"ק בעולם. כי השבת הוא קודש. ואיתא בכ"מ שאתה מוצא גדר ערוה א"מ קדושה. ובכלל בנ"י נק' גדר ערוה ולכן להם מתגלה הקדושה שהם כלים להסתיר הקדושה ולהבדיל בין הקדושה ובין החול כמ"ש בפרשה הקודמת בפ' ואבדיל אתכם שנמצא ההבדלה בעצם נפשות בנ"י שא"י להתערב בין האומות הגם שהם בתוכם. ולכן ונקדשתי בתוך בנ"י שהם הגדר המפסיק ומכין מקום לקבל הקדושה. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל שכתי' ושמתי זרעך כחול הים. וכתי' שמתי חול גבול לים. ולכן נק' בנ"י חול שהם המבדילין ומגבילין הארת הקדושה ושומרין שלא יתערב רע בטוב כנ"ל:
 
המשך פ' נרות אחר המועדות. לרמוז כמו שהי' בהמ"ק מקום מוכן שמשם אורה יוצאה לכל העולם וזה מצות נרות המנורה. כמו כן בשנה מהמועדות יוצא אורה לכל השנה. כמ"ש בזוה"ק שנק' ימים טובים ע"ש התגלות אור הגנוז בשבתות ויו"ט. כי בחי' עולם שנה נפש הוא באופן אחד. ולכן כמו כן בבחי' נפש. מבנ"י יוצא אור לכל הברואים. וזה המשך בחירת הכהנים עובדי ה' בנפש ושבתות ומועדות בשנה. ועבודת המקדש בעולם. וצריכין הכל לבטל עצמן אל השורש טז) ובנ"י עצמם להיות בטלים להכהנים ועובדי ה' כמ"ש וקדשתו כו'. וכמו כן צריכין לבטל כל הזמנים אל השבתות ויו"ט. לכן צריכין לזכור השבת בימי המעשה. וכמו כן לבטל כל המקומות לבהמ"ק כמ"ש ז"ל שנק' תלפיות שהכל פונים אליו. ובדרך זה מתגלה האור ומתפשט בכל העולם ובכל הזמנים ובכל הנפשות כנ"ל:
 
 
 
 
;תרמ"ז
בפסוק ונקדשתי בתוך בנ"י דרשו חז"ל מסור עצמך וקדש שמי. וסמך לי' מצות מקראי קודש. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל כי בכח בנ"י לקרוא הקדושה בזמנים המיוחדים מאחר שהם בעצם קודש כדכתי' ונקדשתי כו'. ולבאר הענין ע"פ מאמרם ז"ל לעולם יראה אדם עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו. כי בכל נפש ישראל נמצא הקדושה רק ע"י שנתלבש הנפש בגוף צריכין לתקן הגוף שיוכל להרגיש הקדושה. וע"ז ניתנו המצות כמ"ש בס' שער הקדושה לכוין בכל מ"ע להמשיך קדושה לאבר המיוחד למצוה זו ובל"ת לנקות הזוהמא מאותו הגיד כו' ע"ש. והיינו כמו בחיות הגוף נמשך ממוח ולב לכל אבר ואבר ע"י הגידין. כמו כן בנפש הקדושה מתפשטת בכל האדם בכח רמ"ח מ"ע שנקראו נרות שמאירין חשכת הגוף. ולכן בנ"י נמצא בהם הקדושה. אך בג' עבירות שמצווין למס"נ עליהם. הוא שעל ידיהם הוסר כל הקדושה. וע"י שכל איש ישראל צריך לשמור הקדושה לכן צריך למסור נפשו. נמצא ונקדשתי כו' הוא לעולם שכמו שברא הקדוש ב"ה הנפש מלובש בגוף הוא נכלל בקדושה אע"פ שנסתר ונתלבש בחומר. אבל כשבא עבירה שעי"ז יוסר הקדושה צריכין להשליך כל הגוף מנגד כדי להיות נשאר בקדושה כנ"ל. וכמו שבג' עבירות הנ"ל נכרת הגוף מהקדושה. כמו כן יש מצות גדולות אשר מאירין החשכות של הגוף. וכמו כן בג' רגלים שעלו בנ"י לבהמ"ק כדכתי' יראה כל זכורך. היינו שנזדככו הגופים ונתגלה בהם הפנימיות ולא הי' הגוף מחשיך הקדושה. וזה השבח מה יפו פעמיך בנעלים. כי הגוף הוא מנעל ומלבוש להנפש. וברגלים נתקנו הגופות. וזה ההפרש בין השבת למועדות כי השבת הוא מתנה בבית גנזיו. והוא יומא דנשמתין ולאו דגופא כדאיתא בזוה"ק והוא קודש. ומועדות הם מקראי קודש אשר תקראו שהוא קרוב יותר לנפשות בנ"י. ויכולין לקבל הארת הקדושה גם בגוף. לכן מלאכת אוכל נפש מותר ביו"ט כי אין הגוף מעכב הקדושה הבאה במועדות. [ובזה נראה לבאר קושית התוס' בענין הנשמה יתירה אי יש ביו"ט א"כ במוצאי יו"ט נברך על הבשמים ואי אינה ביו"ט א"כ בין שבת ליו"ט נברך על הבשמים. וכפי הנ"ל נראה כי וודאי יש נשמה יתירה אבל ע"י שההארה מתפשט בגוף נשאר לעולם רשימה כמ"ש אסרו חג בעבותים כו' לכן אין צריך לבשמים במיו"ט רק במוצאי שבת וי אבדה נפש שאין הגוף יכול לקבל הארה עליונה כזו של השבת כנ"ל] ואיתא בשם האר"י ז"ל כי בשבת העלי' בפנימיות כי אם הי' גם בחיצוניות היו רואין העליות. ויתכן לומר כי ברגלים הי' העלי' בפועל ממש גם בחיצוניות שנתעלו להראות פני ה' וז"ש בנעלים. ומה"ט בשבת כ' בכל מושבותיכם. ובמועדות היו עולין לבהמ"ק כי ע"י שהארת השבת היא ממקום הגנוז כמ"ש ביני ובין בנ"י אות היא לכן אין שום מגע נכרי יכול לשלוט. אבל ברגלים שהוא בהתגלות היו צריכין לעלות ולהבדל מעמי הארצות. ובאמת עתה שחסר לנו בעוה"ר עליות רגלים נתקיים כל ההארה רק בפנימיות ע"י התפלות במקום קרבנות כדאיתא בר"מ פ' בהר ע"ש. ומש"ל כי הג' רגלים היפוך הג' עבירות. כי שס"ה ימים בשנה נגד שס"ה גידין כמ"ש חז"ל:
 
המשך נרות המנורה ולחם הפנים אחר המועדות. כי הג' דברים שהיו בהיכל. מנורה ומזבח קטורת ושלחן. יתכן שהם היו להמשיך הג' ברכות בני חיי ומזוני לעולם כי הי"ב לחם היו ממשיכין שפע מזוני ולכן ניתנו בשבת דמיני' מתברכין כל שתא יומין. ואלה הג' ברכות הם בג' המועדות ג"כ כמ"ש לעיל בחג הפסח מזה. ובשבת עצמו יש כל הג' שע"ז ניתקן הג' סעודות וג' מיני שבתות יש. בליל שבת וביום ובמנחה. ואלו הג' הם בחי' יחוד ברכה קדושה. ושבת כולל כל אלה כמ"ש ויכל ויברך ויקדש כמ"ש במ"א. וענין אלה הג' הם אמונת בנ"י בהקב"ה שהוא מנהיג הטבע ומשגיח לתת לכל א' מזונותיו והוא שם המלכות שם אד' בחי' מזוני ושלחן. ושם הוי' ב"ה הוא המחי' הכל ומקיים כל הבריאה בחי' חיי והוא נרמז במזבח הקטורת כמ"ש ויעמוד בין המתים והחיים והוא יחוד. ושם אהי' הוא הנותן התחדשות מלמעלה מהטבע והוא בחי' בני ונרמז במנורה ודו"ק כי קצרתי:
 
 
 
 
;תרמ"ח
במד' אמרות ה' כו' אמרות ב"ו אינן מאמרות למחר ישן והולך לו היכן הוא והיכן אמרותיו. פי' אמו"ז ז"ל שהכוונה שבמאמר אין בו כלום אפי' שלפעמים מקיים מאמרו אבל מאחר שאין בידו לקיים אין מאמרו מאמר כנ"ל. וכמו כן נראה הכוונה באמרות ה' אמרות שהוא אלקים חיים ומלך עולם פי' אפי' שלפעמים נראה לעיני בשר שאין מאמרו מתקיים אבל באמת ה' אומר ועושה וכל מאמריו מתקיימין אך שלפעמים הם בהסתר כמ"ש כסף צרוף כו' מזוקק. שצריכין לברר התערובות ואז מתגלה מאמרו ית' בהתגלות. וזהו ענין אמור ואמרת. כי מצותיו ית' הם גזירות בשורשם העליון ולמטה מתקיימין בגשמיות. וז"ש אשר קדשנו במצותיו הוא בשורש. וצונו הוא בפועל גשמיי בעוה"ז. וכמו כן הגזירה לנפש לא יטמא נמצא שורש הכהונה אין בו מגע טומאה. ואמרת אליהם הוא שיזהרו שלא לטמא בגשמיות. ובוודאי אם איזה כהן מטמא עצמו הקדושה פורחת ממנו. וכן הוא ענין כל מצותיו ית' וכמו כן הקדושה שכ' אני ה' מקדישכם בוודאי נמצאת בתוך בנ"י. וכפי עבודת האדם מתגלה בו בפועל ממש. לכן במסירת נפש כתיב ונקדשתי בתוך בנ"י. כי החומר מסתיר הקדושה. ומי שמס"נ בפועל ממש מסיר כל הסתרות החומר ומתגלה בו החדושה ונעשה ממש קדוש בגוף ג"כ. וכמו כן הוא תמיד כפי הזדככות החומר מתגלה הקדושה. וכן יש זמנים שמתגלה בהם הקדושה ע"י הסתלקות ההסתר הגשמיי. ובמד' והי' ז' ימים תחת אמו וכן באדם ביום השמיני ימול שיעבור עליו שבת שיראה פני מטרונא תחלה כו'. והענין הוא כי כל ברי' כשבאה לעוה"ז החומריי מסתתר חיות הפנימיות שבה. אכן כשבא השבת קודש אז סט"א בורחת והזמן מתעלה. ואז מתגלה הפנימיות. וזה ענין באה שבת באה מנוחה. וכמו שהי' בשבת בראשית כן הוא תמיד שכל מה שמתהוה בימי המעשה חסר השלימות. כי עולם הטבעי הוא חסר. וכשבא שבת חל השלימות על הכל ונעשין כלים להיות מוכן להקדושה כנ"ל:
 
בפרשת לחם הפנים ביום השבת יערכנו כו'. דכתיב לכו לחמו בלחמי להיות קבלת השפע מן השמים דבוקה בשורש העליון והוא פנימיות השפע. וכדאיתא בזוה"ק בענין יום השבת דאע"ג דלא ירד בו המן מ"מ כל ברכאין בשביעאה תליין ע"ש. וזה נק' לחם הפנים פנימיות הלחם כדכתי' לא על הלחם לבדו יחי' כו' מוצא פי ה' היא התורה. ורמז לדבר דכתי' התם פנים בפנים דבר ה'. והכא כ' לחם פנים. ושורש הלחם מן השמים שנשפע בש"ק על כל ימי המעשה בכח התורה הוא כפי הכנת בנ"י שניתן להם התורה. וכמו שיש ג"ן סדרים דאורייתא ובכל שבת סדר פרשה אחרת בקריאת התורה וכמו כן בשמים כדאיתא בזוה"ק ויקהל. והיינו שהתורה כולה שמותיו של הקב"ה אבל הסדר משתנה בכל פרשה וכל שבת בצירופים שונים. וכמו כן הרמז בלחם הפנים ביום השבת יערכנו. וכפי סידור הי"ב חלות שסידרו בנ"י ביום השבת כך נמשך השפע מן השמים. וכדכתי' כמים הפנים לפנים כו' והיא בחי' תורה שבע"פ ושבכתב. וכ' ב"פ ביום השבת. דיש שבת מלעילא לתתא ויש מתתאי לעילאי כדאיתא בזוה"ק. ולכן אמר הכ' כפי עריכת בנ"י הלחם ביום השבת באתערותא דלתתא כמו כן ביום השבת מלעילא לתתא יהי' בסדר הזה וכמ"ש במ"א הרמז כסידורו כך סילוקו. והתורה מתנה לבנ"י וכפי מדרגתם כך מתגלה להם התורה. דיש שבעים פנים לתורה ופנים לפנים. ובכל שבת מתחדש השפע בכח התורה. [מחדש בטובו מ"ב הוא בתורה שנק' טוב ובשבת שכ' בי' טוב להודות וזה הרמז נזמן לה השתא בפתורא חדתא] וכמו בשבועות שניתנה בו תורה יש שתי הלחם. ובכל שבת היא מדרגה שלמטה י"ב חלות שכן התורה מתפרשת ונותנת חיים ומזון ממדרגה למדרגה עד עוה"ז. וי"ב גבולים וי"ב בקשות שבתפלה הם עמודים התחתונים שבשורש העליון כמ"ש במ"א:
 
 
 
 
;תרמ"ט
במד' מה כתיב למעלה אוב או ידעוני כו'. הה"ד והיית כו' למעלה ול"ת למטה כו'. הענין הוא כי הנהגתו ית' עם בנ"י הוא שלא כדרך הטבע. וכדכתי' הגוים כו' אל מעוננים כו' קוסמים ישמעו ואתה לא כן נתן כו'. פי' כי יש בטבע חכמות וידיעות הטומאה ולפי רוב התדבקם במתים וטמאים יודעין אלה הידיעות. אבל בנ"י אדרבא כפי טהרת הכהנים מכל טומאה בזה יודעין דעת עליון. וז"ש לא כן נתן כו'. דאיתא שהי' העולם מרחיב והולך עד שאמר הקב"ה די. והיינו שהי' מתגשם הטבע ביותר מדאי [ולכן המזיקין הם היו סוף הבריאה] עד שאמר די. נמצא לפי רוב התגשמות נדבקין בטבעיות. אבל לבנ"י ניתן השורש והרוחניות. וז"ש אמור ואמרת כי באמת הכל נעשה ע"י העשרה מאמרות. אבל לבנ"י ניתן שורש המאמרות שעליהם נאמר אמרות ה' אמרות טהורות. אבל הטבע נעשה אחר כמה מדרגות וצימצומים:
 
בפסוק ונקדשתי בתוך בנ"י אני ה' כו' (אשר הוצאתי) [*המוציא] אתכם מא"מ כו'. כבר כתבנו כי כשהקב"ה הוציאנו ממצרים באותות ושינוי הטבע כן יצאו נפשות בנ"י מהנהגה הטבעית ולכן יכולין למס"נ על קדושת שמו ית' מה שא"א ע"פ טבע אנושי. וזה עצמו קידוש שמו ית' כדכתי' אתם עדי. וזה העדות אינו דוקא בפה רק שבנ"י הם אות ועדות על הש"י שהוא חידש הטבע ומנהיג הטבע ומשנה הטבע שהרי בנ"י הדבקין בו ית' הם למעלה מן הטבע. ואיתא ברמב"ן ז"ל כי הש"י עשה לפעמים נסים להיות עדות על הטבע כי הש"י רצה שיהי' הנהגה טבעיות. לכן לא היו מאמינים בו ית'. ולכן עשה לפעמים נסים להיות יוצא מן הכלל ללמד על הכלל ע"ש פ' בא. וכמו כן בנפשות בחר לו הש"י אותנו בנ"י להיות הנהגה שלנו שלא כדרך הטבע ללמד על כלל הנפשות. ויש עדות זה במעשה דיבור ומחשבה. וכמו כן הג' מועדות שנק' מקראי קודש דיש ג' קדושות כדכתי' קק"ק. ביצ"מ הי' במעשה ששינה הקב"ה הטבע. ובמתן תורה בדיבור וסוכות ענני כבוד הם סוכת שלום. וכמו כן בנ"י בג' מועדות זוכין לאלה הג' קדושות במעשה דיבור מחשבה. כי הסוכה היא למעלה מהשגת האדם והיא בחי' מחשבה רמז לדבר בצלו חמדתי. ושבת כולל כל הג' קדושות. שיש ג' שבתות. ג"פ היום. וג' סעודות שבת:
 
בענין לחם הפנים ביום השבת ביוה"ש יערכנו מאת בנ"י ברית עולם. נק' לחם הפנים שהוא פנימיות הלחם והשפע היורדת משמים. ולכן הוא בשבת להודיע דמיני' מתברכין שיתא יומין. ובבהמ"ק להודיע כי משם השפע יורדת לכל העולם. ומבנ"י להודיע כי ע"י בנ"י בזכותן השפע יורדת מן השמים. ואיתא בני חיי ומזוני לאו בזכותא תלי' מילתא אלא במזלא תלי'. והגם דאיתא מזונותיו של אדם קצובין מר"ה. א"כ בדינא הוא. אכן תלי' אמרו. כדאיתא בזוה"ק ביום השבת כיון דלא אשתכח בי' מנא מה ברכתא אשתכח בי' אלא כולא בשביעאה תלי' ע"ש. שבשורש כל הברכות הם באין בש"ק ומתפשט מזה אח"כ לגשמיות. וכן הוא דבזכותא מזונותיו קצובין במדה וצימצום. אבל בנ"י שזוכין לקבל שורש השפע דהוא תלי' במזלא ומקבלין בש"ק הברכה על כל ימי השבוע וזו הברכה בשבת היא בלי קצבה ובלי שיעור. וזה לחם הפנים בש"ק שהיא פנימיות הלחם דבמזלא תלי' כנ"ל. ולכן מזונותיו קצובין חוץ מהוצאות שבתות ויו"ט המוסיף מוסיפין לו. וכמ"ש בפ' בראשית מזה ע"ש שפרשנו גם אומרם לוו עלי ואני פורע שבנ"י שמודבקין בשורש נגלה להם שורש המכוסה. וזה ואני פורע לשון גילוי. כדכתיב ביום השבת יפתח. ובזמן המקדש הי' מתקיים בפועל ממש ע"י עבודת המקדש. וכ' ביום השבת ביום השבת שהי' בכל שבת פתיחת שער מיוחד ע"י סידור הלחם. ואיתא בגמ' שלחן הטהור מכלל דאיכא טמא והא עשוי לנחת הוא אלא שהיו מגביהין אותו לעולי רגלים כו' פי' שכל הסידור תלוי במדרגת בנ"י אם הי' להם עלי' ברגל היו מגביהין הלחם לשורש עליון ביותר. ולא הי' מסודר בסדר אחד בשוה לכן אינו בכלל עשוי לנחת כן י"ל ע"ד הרמז:
 
 
 
 
;תרנ"א
במד' מה כתיב למעלה אוב או ידעוני כו' והיית רק למעלה מוטב הי' לשאול המלך לשאול באורים ותומים כו'. כי כל אלה הידיעות הטומאה ומכשפים הכל הי' מפסולת שנעשה מעה"ד טוב ורע כדאיתא בזוהר ותיקונים. ולכן ניטל מעוה"ז החכמה הקדומה שהי' בימי אדם ונח ע"ש בפ' נח בזוהר בדור הפלגה. ולכן בנ"י כפי מה שמתרחקין מאלה הידיעות זוכין שיתגלה להם החכמה הקדושה. והכהן העובד ה' ששואל באו"ת נאסר לו לטמא במת. כי כל המיתה נעשה מעה"ד טו"ר. והעיקר הענין הוא בחי' הנפש והגוף. שיש באדם רוח אלקים ונפש הבהמיות וכמ"ש מי יודע רוח בני האדם העולה כו' למעלה ורוח הבהמה כו'. וב' הידיעות הם באדם עה"ד טו"ר. אבל לבנ"י נאמר והיית רק למעלה. פי' שלא יניחו להתפשט החכמה להתדבק בחכמות חיצוניות רק להיות למעלה תמיד להיות הגוף בטל אל הנשמה. וכמו שהוא בפרט כל אדם כך הוא בכלל שמנובלות חכמה יש סיגים והיא חכמת הטבע שמשם יש הכישוף וטומאות אוב וידעוני. ויש בעולם שנה נפש ב' הדרכים. זה לעומת זה. ולכן כתיב לא תאכלו על הדם הוא כישוף בנפש כמו אוב וידעוני. לא תנחשו במעשה בחי' עולם. לא תעוננו הוא בזמן כמ"ש עונה פלוני יפה. ומול זה בקדושה להבדיל בין קודש לחול ובין טהרה לטומאה כתיב ג"כ ב' בחי' הנ"ל. בנפש אמו ואביו תיראו. מפני שיבה תקום. בזמן שבתותי תשמרו. בעולם מקדשי תיראו. וכל אלה מוסיפין קדושה לאדם. ובנ"י שהם מקבלין הקדושה לשם שמים כמ"ש והייתם לי קדושים ואבדיל כו' להיות לי לשמי. ולכן יש בהם גדר ערוה שלא יתפשט מהקדושה אל חכמות חיצוניות כנ"ל. ולכן זוכין אל הקדושה. וכל המצות עשה ול"ת שנאמרו בפ' קדושים הם שמירת הקדושה. וז"ש והיית רק למעלה שלא למשוך למטה כו'. וזה עיקר החילוק בין בני ישראל שעושין לשמו ית'. אבל בעכו"ם ליכא ענין לשמה כמ"ש לגרמייהו עבדין עכו"ם אדעתי' דנפשי' עביד. [וי"ל עוד במ"ש בענין העונש. הגר כו' מעלה מעלה כו'. כי באמת כך היא המדה שמן חכמות הטבע וחיצוניות יכולין לבוא לפנימיות כמו שהי' באברהם אע"ה ראשון לגרים. ועליו נאמר מי יתן טהור מטמא אברהם מתרח. וכמו כן לעומת זה יכולין לירד ע"י החכמה להתערב בחכמות חיצוניות ליפול ח"ו לבאר שחת והכל מבחי' תערובת עה"ד טו"ר. ולכן כתי' רק למעלה ול"ת למטה. ובמ"ש לעיל מענין רוח הבהמה היורדת למטה יכולין לפרש הת"כ במעשה אוב מה אתה מחליף מה במה ויש גורסין מהבהמה. ע"ש בזית רענן ונדחק בטעמו. ולמ"ש מובן היטב. אכן באמת עיקר הגירסא מה במה וכדפרש"י שלא להחליף קדושת המקום ב"ה בדברי הבל ובוז ע"ש בפ' קדושים]:
 
והמד' פי' רק למעלה שאפי' בזמן החושך שאין זוכין לשאול למעלה מ"מ לא יהי' שואל למטה. כמו שהי' לשאול שהי' זמן חושך ולילה ע"ש במד'. אעפ"כ איש ישראל אין לו מקום רק למעלה ולא למטה. ויש לרמוז והיית לשון נהייתי ונחליתי. אפ"ה רק למעלה ולא למטה. וז"ש גמלתהו טוב ולא רע שבנ"י לעולם אין להם התחברות לרע. כל ימי חייך לרבות הלילות ובגלות אעפ"כ אין לנו מלך עוזר כו' אלא אתה. ומ"מ שאול תיקן החטא במה שמסר נפשו להלוך למלחמה שכיון שראה שהי' כן רצונו ית' שירד למלחמה למות. כיון שלא השיבו באו"ת והי' הולך למלחמה לולי שאלת האוב. לכן הלך אח"כ ולא רצה להציל עצמו ע"י תחבולות האוב וכמ"ש הן יקטלני לו איחל. ויש קרי וכתיב לא באלף פי' לא איחל למצוא לי דרכים והצלות ממקומות אחרים. וכמ"ש בכל נפשך אפי' נוטל א"נ [ועיין בסוטה במשנה ד' כ"ז ע"ב דדרשו איוב עבד באהבה דכתי' לו איחל כו' ועדיין א"י אם לו אצפה אם לא אצפה כו' ונדחק רש"י ז"ל לפרש שמרד איוב מתוך היסורי מות. וזה דוחק שהרי אמר זה לשבח על עצמו. ותו א"כ אינו עובד מיראה ג"כ. איברא דברש"י פ' ואתחנן איתא ג"כ העובד מיראה כשמטריחו יותר מדאי הולך לו ועמ"ש שם. אבל לפמ"ש לעיל א"ש בפשיטות דלא איחל שלא יחפש לו דרך הצלה שיודע שכל א' חפץ ה' כן יהי' והוא מיראה. ולו איחל בוא"ו הוא לקבל המיתה באהבה רבה כנ"ל פשוט ונכון במשנה הנ"ל]:
 
בפסוק ונקדשתי בתוך בנ"י וסמוך לי' פרשת מועדות שהיא לרמוז שזוכין אל הקדושה ע"י המועדות. ולכן נק' מקראי קודש כו'. ונראה לבאר כי ג' קדושות הן כדאיתא בזוה"ק קודש קדוש קדושה. ונראה שהם הני תלתא דאיתא קוב"ה ואורייתא וישראל כולהו חד. ואיש הישראלי יכול לזכות אל הקדושה ע"י ג' כוחות אלו. הקב"ה וב"ש קדוש ונבדל וגבוה מכל גבוה והוא קדש. אכן התורה היא עמודא דאמצעותא ונק' קדוש שע"י התורה נמשך הקדושה שהתורה מלמדת בתרי"ג מצות איך להמשיך הקדושה בעולם כמ"ש קדשנו במצותיו. ויש עוד בחי' קדושה בבנ"י שע"ז נאמר וחיי עולם נטע בתוכינו. ובכח עזר הקב"ה וסיוע התורה וכח הנטמן באדם עצמו באלה הג' נשלם הקדושה. והוא עצמו ג' המועדות. בפסח זמן חירותנו שהי' בעזר עליון כמ"ש ביד חזקה וע"ז אמרו לולא הקב"ה עזרו א"י לו. כמ"ש צופה רשע לצדיק כו' ה' לא יעזבנו בידו. וזמן מתן תורתנו הוא בחי' קדוש. וזמן שמחתנו הוא קדושה שבנ"י מקבלין והוא שמחת תורה שהתורה הניחה רשימה בהאדם. ומסתמא הג' עבירות שצריכין למס"נ עליהם הם מכוונים מול אלה הג' קדושות. ע"ז היא מבטל קדושה הנמשכת בעזר הש"י. וג"ע מבטל כח התורה כי המילה היא אמירה יחידית וראשונה כמ"ש שש אנכי על אמרתך וניתנה ראשונה לומר שע"י מצוה זו יכולין לקבל כל מצות התורה. וכ"כ מגיד דבריו ליעקב כדאיתא במד' מי שאינו נימול אינו זוכה לתורה. וגם המילה עצמה היא אות ושם קדוש שנחתם בבשרנו וע"י זה השם יכולין לזכות לכל התורה שכולה שמותיו של הקב"ה. ולכן ג"ע מבטל כח התורה. וש"ד מבטל כח הנפש. ולכן צריכין למסור נפש על ג' אלו לקיים ונקדשתי [וג' הנ"ל נרמזין ג"כ בברכת אתה קדוש ושמך שהתורה שמותיו של הקב"ה וקדושים יהללוך הוא קדושת ישראל כנ"ל]:
 
בפסוק מועדי ה' אשר תקראו כו' ששת ימים (תעבידו) [*תעשה] כו'. ובמועדות כתיב אשר תקראו אותם במועדם. כי ביו"ט יורד קדושה מיוחדת בזמן ההוא. אבל קדושת השבת צריכין לקרוא תמיד שהשבת מאיר לכל ימי המעשה לכן לא כ' בי' במועדו. והתחיל ששת ימים לומר שיכולין למשוך קדושה מהשבת לימי המעשה. וכן שמעתי ממו"ז ז"ל שלכן בשבת אין מברכין שהחיינו כמו ברגל. משום דמיני' מתברכין כל שיתא יומין. נמצא קיום כל הימים ע"י השבת ולא שייך לברך שהחיינו עכ"ד ז"ל. [באמת צ"ע דבלא"ה לא שייך זמן רק הבא מרוחק שלשים יום]:
 
 
 
 
;תרנ"ב
במד' יראת ה' טהורה עומדת כו' מורא שנתירא אהרן זכה לדורות כו' ובמד' ויקרא ממתים ידך ה' כו' ע"ש שדורש על אהרן. דהנה יראת ה' לחיים היא יראה הרוממות וכהן עובד ה' במקדש חל עליו מורא שמים כמלאך משרת. דאיתא אין מדותיו של הקב"ה כב"ו מוראו על הקרובים יותר כדכ' וסביביו נשערה מאוד. ועיקר היראה ממלכות שמים הי' בבהמ"ק. וגם בנ"י קיבלו יראה זו ג"פ בשנה כדכתי' יראה כל זכורך. וע"ז אנו מבקשים ושם נעבדך ביראה. וכ"כ על אהרן ואתנם לו מורא וייראני כו'. והנה בזוה"ק יתרו איתא כי עיקר השלימות הוא ליראי ה' כמ"ש אין מחסור ליראיו. ממשמע דאין מחסור שלום איקרי ע"ש. ולכן זכה אהרן למדת השלום אוהב ורודף שלום. כי שלום שמו של הקב"ה. ולפי שחל עליו יראת ה' טהורה לכן זכה אל השלום. ומה"ט נקרא עיר הקודש ירושלים על היראה והשלימות שנמצא בה. וגם בש"ק דחל יראת ה' על בנ"י כדאיתא אפי' ע"ה אימת שבת עליו לכן נק' שלום. וזה רמז המד' ממתים ידך ה'. שזכה אהרן אל השלימות והתמימות בכח שמו ית' ע"י העבודה ששרת לפניו במקדש אני חלקך כו' לכן חלקו בחיים. ולנפש לא יטמא. וזכה לטהרה לו ולכל בנ"י כי כל הטהרה של בנ"י נמסרה ביד הכהן. והנה כתי' תורת ה' תמימה כו' עדות ה' כו' והם ו' מדרגות. ויראת ה' טהורה היא מדרגת אהרן כידוע. וזה תכלית הטהרה כי כל המידות צריכין לטהר כמו שניתן ימי הספירה לזכות לטהר על ידה כל המידות. שבע שבתות תמימות. כענין שנאמר כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש כו' וכן במים וכן בכל המידות. ומדתו של אהרן הוא שורש הטהרה ועיקרה. לכן עיקר הטהרה היא במדה זו ובל"ג בעומר ושאר הטהרה נגמרה ממילא. וכל טהרת העומר היא ג"כ ע"י הכהן שהניף העומר. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל כי בל"ג בעומר יכולין לזכות ליראת ה'. ואפשר שהוא מטעם הנ"ל שאהרן הכהן מסייע במדת יראת ה' טהורה כמ"ש:
 
בפסוק ונקדשתי בתוך בנ"י א"ה מקדישכם. דרשו חז"ל למסור הנפש על קדושת שמו ית'. כי במס"נ נתגלה הקדושה שנמצא באיש ישראל. וז"ש אני ה' מקדישכם כי הקב"ה נתן קדושה בכל נפש מישראל. אך החומר מכסה על כח הנשמה. וע"י מס"נ הוסר מחיצה הגשמיות ונתגלה הקדושה. וכמו כן הוא תמיד לפי ביטול החומר והגשמיות לתורה ומצות כן מתגלה הקדושה. ובש"ק מתגלה הקדושה במתנה כמ"ש לדעת כי אני ה' מקדישכם. ובכח מס"נ נתגלה הקדושה בכח האדם כמ"ש ונקדשתי. וכן הוא המדה כי הקב"ה נתן חלק קדושה לבנ"י והמה צריכים להרחיב זאת הנקודה ואז זוכין להשפעה חדשה בכח התעוררות שלהם. וכן הוא הענין בימי הספירה כי בפסח יורד קדושה בכלל. ואח"כ בימים אלו כתיב וספרתם לכם לעצמכם הוא כח האדם. ואח"כ בשבועות מתחברין ב' הכוחות. וזה רמז תנופת שתי הלחם. וז"ש ויהי נועם ה' הוא כח הבא מלמעלה. אח"כ ומ"י כוננה עלינו הוא כח האדם. אח"כ ומ"י כוננהו הוא התחברות ב' הכוחות כנ"ל:
 
בפ' לחם הפנים ביום השבת יערכנו. והוא עדות כי השפע יורד בשבת על כל ימי המעשה וכי השפע יורד מבהמ"ק לכל המקומות וכי בנ"י שנבחרו נפשותיהם ממשיכים השפע לכל הברואים. לכן צוה החב"ה שבנ"י יערכו י"ב לחם בשלחן הקודש. והענין הוא דכתי' לחם פנים לפני. דבאמת הקב"ה זן ומפרנס לכל הברואים. אבל יש כמה דברים וסיבות קרובות ורחוקות ויש מקבלין את פרנסותיהם בבחי' אחור כלאחר יד. ובנ"י רצה הקב"ה שיקבלו השפע פנים בפנים. דאיתא מאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאסתכולי בי'. והקב"ה נתן לבנ"י תורה ומצות שיזכו במעשיהם לקבל הצריך להם כמ"ש במ"א בשם מו"ז ז"ל בפי' הפסוק לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו. שבנ"י יראו שהשפע פרנסה ירד מלמעלה בדרך ריח ניחוח כו'. לכן המצוה לסדר הלחם. וכפי הסדר שבנ"י מעריכין כך הוא בא מלמעלה. ובנ"י זכו לזה בכח התורה דכתי' פנים בפנים דיבר ה' עמכם. פי' ההנהגה לבנ"י היא בבחי' פנים בפנים. וי"ב לחם הם נגד י"ב שבטים. כי יש לכל שבט סדר ודרך מיוחד בתורה. כי התורה יש לה כמה צירופים וכמ"ש שיש י"ב צירופי הוי' וכל התורה כמו כן שמותיו של הקב"ה. וכתי' אה"ד האלה דיבר ה' אל כל קהלכם. רמז לי"ב שבטים. דכל שבט נקרא קהל כדאיתא בגמ'. וכ"כ מורשה קהלת יעקב לשון רבים. [ואפשר לבונה זכה רמז לשבט לוי שנק' קהל חסידים ועולה כולו לגבוה כדין מנחת כהן ובגמ' איכא פלוגתא אי שבט לוי נק' קהל ע"ש בהוריות] וסידר הכ' לחם הפנים ומנורה אחר הרגלים. דכמו דיש בשנה מועדות. כמו כן בדרך א' הוא עולם שנה נפש והכל בדרך כ"ב אותיות התורה כדאיתא בס' יצירה. ויש בשנה ג' רגלים ז' ימי שבתא וי"ב ר"ח. ובנפשות ג' אבות ז' רועים י"ב שבטים. ובעולם הי' בבהמ"ק בהיכל מזבח שלחן מנורה. וז' נרות. וי"ב לחם. והקב"ה בתורה מסר לבנ"י כל ההנהגה. ואפי' עתה שחרב בהמ"ק מ"מ ע"י התורה יכולין למשוך השפע בקדושה. ואיתא במשנה ג' שאכלו על שלחן א' ואמרו עליו ד"ת כאילו אכלו משלחנו של מקום דכתי' זה השלחן אשר לפני ה'. א"כ ע"י התורה זוכין לבחי' לחם הפנים. שהוא פנימיות השפע. להיפוך מזבחי מתים בלי מקום שאין בו חיות פנימיות. וע"י שאמרו עליו ד"ת מקבלין שפע פנימיות. ופי' אמרו עליו הוא להיות התורה עיקר ועולה על השלחן כענין שאמרו תורתן קבע ומלאכתן עראי זו וזו נתקיימה בידן. שע"י שהתורה עיקר ממשיכין פנימיות גם בשפע הפרנסה כנ"ל:
 
 
 
 
;תרנ"ג
במד' מה כ' למעלה כי יהי' בהם אוב כו' הה"ד והיית רק למעלה כו' לשאול באו"ת של מעלה ולא למטה באוב כו'. כי בחי' אהרן הכהן הוא היפוך ממעשה אוב שהוא כח הטומאה ויציאה מת"י רשות הקדושה. ובחי' אהרן לבטל הנהגות הטבע להתמשך אחר הנהגה עליונה. ולכן זכה להיות שואל באורים ותומים ע"פ ה'. ועליו כתי' עין ה' אל יראיו למיחלים לחסדו. והנה משה ואהרן הם בחי' אחת להנהיג את בנ"י כמ"ש הוא משה ואהרן הוא אהרן ומשה כו' על צבאותם. כי בנ"י נק' צבאות ה' שדומין לצבא מעלה שמנהיגים את הטבע. ובנ"י יש להם לברר הנהגה מחודשת ע"פ התורה להודיע כי הקב"ה הוא מחי' ומנהיג הכל שלא להתדבק בחכמת הטבע. ולכן עשה הקב"ה ע"י משה רבינו ע"ה נסים ונפלאות לברר זאת. אבל בחי' אהרן הוא להיות בנ"י כלים למשוך אחר הנהגה זו כענין שנאמר לכתך אחרי במדבר. משכני אחריך נרוצה. ומדה זו מיוחדת לאהרן שענני כבוד בזכותו. וב' אלו נצח והוד הם בחי' אחת. כי תכלית הנצוח כדי שיבין האדם להכניע עצמו להודות לשמו ית'. נמצא ההוד תכלית הנצח. וכתי' נתת ליראיך נס להתנוסס כי ע"י הנסים נתפעלו בנ"י ונגמר המכוון. וכתי' ה' צבאות עמנו משגב לנו. משגב גי' משה. וה' צבאות אשרי אדם בוטח הוא אהרן כמ"ש הבוטח בה' חסד יסובבנהו לכן זכה לענני כבוד. והם ב' בחי' נסים. הנפלאות שנעשו ע"י מרע"ה שהוריד המן ואת התורה מן השמים. והתרוממות נפשות בנ"י שיצאו מן הטבע להיות נמשך אחר ההנהגה עליונה. וזהו בחי' אהרן אוהב שלום כו' ומקרבן לתורה. כי הבוטח בה' באמת ומוסר עצמו לגמרי רק לרצונו ית' ממילא אוהב שלום ואוהב לכל והוא כלי מחזיק ברכה. ולכן זכה אהרן לנשיאת כפים לברך את בנ"י דכתי' ה' זוקף כפופים. זה והיית רק למעלה. כי הסומך על כחו וחכמתו מתדבק בגשמיות והיא נפש הבהמיות היורדת לארץ. וכ"ז מעשה אוב ודורש אל המתים. אבל אדם ובהמה מי שערום בדעת ומשים עצמו כבהמה תושיע ה'. וזה הסדר נשיאת כפים אחר ברכת הודאה. דאיתא מי שאינו כורע במודים שדרתו נעשה נחש. כי הנחש שהלך בקומה זקופה וע"י גאותו נתקצצו רגליו על גחונך תלך. והכורע במודים ומודה על האמת ויודע ומבין כי הכל ברשות הקב"ה זוכה להתרומם למעלה מהטבע. ונשיאת כפים היא הארה שלמעלה מכל הקומה כמ"ש ונתנך כו' עליון כו':
 
במד' דין אדם ובהמה שוה מיום שמיני והלאה שיראה פני מטרונה תחילה. וקשה א"כ הנולד קודם שבת יהי' נימול תיכף אחר שבת. אבל נראה כי השבת צריך להיות עמו ששת ימי המעשה שלעולם נזכר במצות שבת ששת ימים תעשה ובשביעי תשבות. וזה עצמו בחי' אדם ובהמה שהשבת מקשר ימי המעשה אל השורש וע"י ימי המעשה והשבת עליהן נראה פני המטרונה. והוא ענין כלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל. וכן הוא בימי הספירה מצוה למימני יומי ושבועי הכללים והפרטים. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל על מ"ש שבע שבתות תמימות. למה נקראו ע"ש השבתות. רק שבת הוא מנוחה ותכלית ימי השבוע. וצריך לברר כל מדה בשלימות ואז הוא שבת ומנוחה למדה ההיא וכ"ה בכל הז' שבתות עכ"ד ז"ל. וביאור הדברים כי בכל מדה יש כמה מדרגות שפעמים מתעלה ע"י המדה ופעמים היא בקטנות ויש עליות וירידות בכל מדה. ואח"כ נעשה השלימות והיא שבת ומנוחה בתיקון כל פרטי המדה כנ"ל:
 
בפסוק ונקדשתי בתוך בנ"י. מצות מסירת נפש ע"ק השם ניתן לבנ"י. כי כל עיקר הנהגתו ית' עם בנ"י למעלה מהטבע. ועוה"ז הוא במקרה לבנ"י לא בעצם. ולכן ב"נ לא נצטוו על קידוש ה'. כי הקב"ה שם דרך הטבע ואין רשות לצאת מהטבע זולת בנ"י אשר בחר הקב"ה לחלקו. וזה ענין המד' בפסוק לבית יעקב אשר פדה את אברהם. אברהם ניצל בזכותו של יעקב ע"ש. הפי' כנ"ל כי מעשה ראשונה בא"א ע"ה שמסר עצמו לכבשן אש אם הי' מעשה יחידי לא הי' חשוב לפניו ית"ש אך כי במעשה זו הכין א"א ע"ה סדר מיוחד ויצא ממנו יעקב ובניו שנעשה להם דרך הנסים ונפלאות בקביעות. ולכן בזה פדה את אברהם:
 
 
 
 
;תרנ"ד
במד' מה כתיב למעלה ואיש כו' אוב או ידעוני כו' זש"ה והיית רק למעלה מוטב הי' לשאול לשאול באורים ותומים למעלה כו' ע"ש. דכ' אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה. כי לכל הדברים יש שורש למעלה. ולעומת זה יש סט"א וקליפה מול כל דבר. ובנ"י בכח התורה ומצות יכולין להעלות כ"ד לשורשו. כי עוה"ז ממוצע וכן האדם הוא שולט בכל הג' עולמות ועולה ויורד. וע"ז נברא האדם כמ"ש ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חי' הרומשת. דכתי' כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ בימים כו'. ובבנ"י נתקיים כל זה ביצ"מ וקי"ס נתקיים רדו בדגת הים. וקבלת התורה הוא בעוף השמים ובכבוש א"י וכריתות ז' עממים הוא בחי' הרומשת. וחז"ל אמרו זכה רודה בהן לא זכה נעשה ירוד לפניהם. וע"ז כתי' מי יודע רוח בני האדם העולה כו' למעלה ורוח הבהמה. פי' ז"ל על רשעים שדומין לבהמה. דכתי' מדרכיו ישבע כו' לב ומעליו איש טוב. כי הלב יש בו ב' חללים לב חכם לימינו ולב כסיל. ויש באדם ג' בחי' הנ"ל בעצמו. מוח לב כבד. בחי' נר"נ. והלב הוא הממוצע. וצריכין לברר הלב מתערובת טו"ר. וע"ז אמר הקב"ה ביום אכלך כו' מות תמות. כל השפלה הוא מיתה שע"י החטא נשפל למטה. וכל מיתה בא מבחי' הגוף והגשמיות. אבל רוח אדם יכול לגבור ולעלות אל הנשמה. זה ומעליו איש טוב. כי הסוג לב מתדבק בתאוות הגוף ומשפיל לבו ולכן הרשעים בחייהם קרוים מתים. ומעליו איש טוב כמ"ש הוי זנב לאריות וא"ת ראש לשועלים. לכן צריכין להעלות הלב לבטלו אל המוח. וכמו כן בכלל בנ"י יש בחי' כהן לוי ישראל. בחי' נר"נ. ולכן הכהן לנפש לא יטמא כי כל מדרגה סמוכה למדרגה שלאחרי'. וכתי' לב יודע מרת נפשו כי הרוח סמוך לנפש. אבל הנשמה והמוח הם רחוקים ב' מדרגות מהנפש והכבד. וי"ל הרמז בשמחתו לא יתערב זר כשמתעלה הלב אל המוח והמחשבה. וכדאיתא בבחי' נר"נ כי הנפש סוכך על הגוף בקבר והרוח מתדבק בנשמה כידוע. ולכן כתי' תמים תהי' עם ה"א. להיות שליט בג' עולמות היפוך ממעונן ומכשף שהוא רוח הבהמה היורדת למטה:
 
המשך בפרשיות בקדושת כהן ומועדות ונרות ולחם הפנים. כי המועדות מאירין ונותנים קדושה על כל הזמנים והיא באמצעיות בנ"י כמ"ש אשר תקראו אותם. ובמד' מי גוי גדול כו' בכל קראנו הם מועדות שנק' מקראי קודש. וכשבנ"י מעוררין הקדושה בימים אלו להיות מיוחדים לקדושה משפיע הקב"ה בהם קדושה. וכמו כן כשבנ"י בונים מקום מקדש כמ"ש ועשו לי מקדש ושכנתי. וכמו כן בנפשות כמ"ש וקדשתו כי את לחם א' הוא מקריב. ובכח כל בנ"י יורד קדושה לכהן המיוחד בעם להיות קדוש לה'. ז"ש בכל קראנו. הן בעולם הן בשנה הן בנפש. ומעין זה יש בכל פרט כשהאדם מזמין לו יום מיוחד ומקום מיוחד ואבר מיוחד להיות קדוש לה'. ובג' בחי' עש"ן הנ"ל הי' תיקון כל העולם וכל הזמנים וכל הנפשות. ונסמכו פ' נרות ולחם למועדות להורות שהם מאירין ונותנין שפע לכל השנה. ולכן מצות נר בשבת ויו"ט חובה. כי א"א להיות האור בעולם רק ע"י זמני קודש אלו. וכל הג' ברכות שבברכת כהנים הם ג"כ (כאן חסר תיבה) יברכך הוא הפרנסה דמיני' מתברכין שיתא יומין ולכן נתנו לחה"פ בכל שבת ובמקדש שמשם יוצא הברכה. יאר ה' הוא נרות שבת ובמקדש. שלום הוא פריסת סוכת שלום בשבת וקטרת במקדש שהיא האחדות והתקשרות כמ"ש בזוה"ק שלכן זכה אהרן לקטורת שהוא אוהב שלום כו':
 
וכתיב ונקדשתי בתוך בנ"י. כי בנ"י הם כלים לקבל הקדושה. והנה מי שמוסר נפשו בפועל רמש נעשה גופו קדוש. וכמו כן יש בבחי' דיבור ומחשבה. כדאיתא בספרים מי שחושב תמיד למסור נפשו לה' מתקדשין מחשבותיו. וכמו כן בדיבור כשאומרין ה' אחד ואהבת כו' בכל נפשך זוכין לקדושת הדיבור. וג' בחי' הנ"ל הם כהן לוי ישראל. והכהן נתקדש גם בעובדא ולוים בשיר וישראל במחשבה:
 
 
 
 
;תרנ"ה
בפסוק ונקדשתי בתוך בנ"י וחז"ל למדו מזה דקדושה בתוך עשרה מישראל ע"ש. וביאר מו"ז ז"ל כיון דנלמד מתוך בנ"י היינו כשעשרה מישראל מתיחדין בלב אחד להמשיך עליהם הקדושה כו'. ונראה דזה סמיכות פרשת מועדות למצות ונקדשתי. דהנה מקראי קודש הם בכח התאחדות בנ"י. וכמו כן שבת איתא דהוא רזא דאחד. אך השבת היא מתנה לבנ"י דקדושת שבת מביא האחדות בלבות בנ"י. כיון דקדושה ויחוד תלוין זה בזה. ובמועדות בא הקדושה בכח התאחדות בנ"י כדאיתא כל ישראל חברים ברגל. ובכח התאספות ואחדות בנ"י נמשך הקדושה לעולם. ומצאתי בזוה"ק צ"ג ב' מפורש כדברינו הנ"ל:
 
והנה ג' קדושות יש ונרמזין במאמר אתה קדוש ושמך קדוש וקדושים כו' יהללוך. כי הקב"ה קדוש ונבדל מכל. ושמך קדוש הוא התורה שמותיו של הקב"ה שהוא הממוצע שצימצם הקב"ה קדושתו שיוכלו התחתונים לקבל קדושה בכח התורה. וקדושה ג' כפי המקבלים הקדושה ובזה נכללין גם המלאכים שעליהם נאמר וקדושים בכל יום יהללוך. ובנ"י יש להם חלק גם בקדושת התורה. והם ג' קדושות שמתגלין בשבת. ועליהם נרמזין הג' סעודות שבת. תתענג על ה'. ונחלת יעקב היא התורה. הרכבתיך על במתי ארץ היא קדושה שנמצאת בארץ:
 
 
 
 
;תרנ"ו
במד' והבאתם את עומר. מה יתרון לאדם בכל עמלו ביקשו לגנוז ס' קהלת יכול כו' בעמלה של תורה ת"ל בעמלו כו'. ואין מובן הס"ד דהלא עיקר דברי קהלת הם לההביל כל מעשי עוה"ז רק לעסוק בתורה ומצות. אכן נראה דבאמת כל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא וה' בחכמה יסד ארץ. לכן יש יתרון בכל מעשה בראשית. לאפוקי מדעת המינים שאומרים עזב ה' את הארץ. אכן אין יכולים למצוא החכמה הגנוזה במ"ב רק בכח התורה כדכתי' בראשית ברא בשביל התורה שנק' ראשית ובעמלה של תורה יכולין להעלות זה הראשית שנמצא בתוך הטבע. וזה נק' עמלה של תורה לעמול למצוא דברי תורה בכל מקום. שצריך איש ישראל להאמין שהכל תורה וכח העשרה מאמרות שהם בתוך הטבע גנוזים וכדכתיב אמרות ה' כו' טהורות כסף צרוף. פי' כמו שהכסף נמצא תוך העפר וצריכין לצרפו ולזקקו עד שנעשה כסף טהור. כן נמצא בכל הבריאה גנוזים דברי תורה. וע"ז כתי' וכמטמונים תחפשנה. ובאמת זה בחי' גאולה וחירות להוציא יקר מזולל. והנה בנ"י הם כלים לזה. וכשיצאו ממצרים נעשה בירור זה על ידם בכלל העולם עד שנתבררו עשרה מאמרות ונעשה מהם עשרת הדיברות. ולא זה בלבד רק בכל שנה ושנה ממחרת הפסח נתעלה חלק ראשית בכח גאולת מצרים. לכן והבאתם כו' עומר ראשית כו'. וזה הראשית נתברר במ"ט ימים עד שנעשה מזה תורה ממש. כמו שהי' אז ביצ"מ בכלל. שע"ז נאמר אנכי כו' אשר הוצאתיך ודו"ק. כן בכל שנה יש ענין פרטי עד לעתיד מלאה הארץ דעה שיהי' הכל תורה ממש והכל ע"י בנ"י לכן נקראו עושי דברו וכדאיתא שצדיקים מקיימים העולם שנברא בע"מ כמ"ש במ"א מזה:
 
בענין סידור לחם הפנים. ואחז"ל לחם חם ביום הלקחו כסידורו כך סילוקו להראות חיבתן של ישראל ע"ש. כי הקב"ה זן את העולם כולו. אבל יש הרבה מיני מקבלים ויש שניזונים כלאחר יד ובנ"י מקבלין המזון פנים בפנים כענין שאמרו מאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאסתכולי בי'. ולכן נקרא לחם הפנים שהוא המזון המיוחד לבנ"י כענין שכתוב ופניתי אליכם. ולכן מיוחד לחם הפנים לבנ"י וביום השבת ובבהמ"ק כמ"ש במ"א. והנה בעוה"ז תחת השמש יש לכל הברואים שינוים. ולכן העליונים נק' עומדים ותחתונים מהלכים. כי הכל הי' מן העפר והכל שב אל העפר. ומדומם נולד צומח ומצומח ניזון החי ומחי מדבר והכל למיתה הולכין ובעבור המיתה אין עמידה בעולם כידוע שאין כל שעה שלא יהי' שינוי והתחלפות בכל הברואים מטעם הנ"ל. אבל הדברים שמתחברין לשורש אין בהם שינוי. לכן כמו שנסדר הלחם נשאר כך בלי שינוי. וזה הי' עדות לבנ"י שהגם שהלחם כבר נעשה בו כמה שינוים עד שנעשה לחם. מ"מ בכח איש ישראל להעלות הכל אל השורש ונפשט מכל השינוים. וזה ענין מנוחת השבת. כדכתי' אל יצא איש ממקומו. ולכן נאסרו המלאכות בשבת שכל המלאכות הם בחי' השינוים. והשבת הוא יום מנוחה ולכן הוא מעין עוה"ב:
 
ואיתא ג' שאכלו על שולחן א' ול"א עליו ד"ת כאילו אכלו מזבחי מתים. כמ"ש לעיל כי האכילה היא ענין השינוים והכל בחי' מיתה. אבל האומרים עליו ד"ת נק' שלחן שלפני ה' שמתעלה אל השורש ע"י התורה שנק' עץ חיים. ונק' זה השלחן בלי השתנות כנ"ל:
 
והנה איתא בזוה"ק דכל ברכאין בשביעאה תליין והוא שורש הברכה. ובנ"י ובשבת ובבהמ"ק בכח אלה הג' הוציאו מכח אל הפועל שורש הברכה בי"ב לחם הפנים למשוך הברכה מן השורש. וכמ"ש לכו לחמו בלחמי להתדבק בשורש הלחם שהוא התורה. ולכן מבקשין בש"ק יגלה לן טעמי דבתריסר נהמי שהיא טעם השורש של הברכות. ובאמת א"י להרגיש זה הטעם עד שמתקדשין ומתפרשין מטעם עוה"ז הגשמי. ושבת הוא מעין עוה"ב:
 
 
 
 
;תרנ"ז
במד' והיית רק למעלה מוטב הי' לשאול לשאול באורים ותומים למעלה כו'. פי' רק למעלה שאפי' לידע תהלוכת הטבע בעוה"ז הכל צריכין בנ"י לידע מכח התורה. וע"ז כתי' גל עיני ואביטה. אחז"ל הבטה היא מלמעלה למטה. פי' שאם עיני האדם פתוחות בתורה רואה מתוך התורה כל הנפלאות הנעשין גם בטבעיות היפוך האוב וידעוני בעד החיים אל המתים. כי הטבע מקבל חיות משורש העליון. ולכן ע"י חכמת הטבע יכולין לידע משהו מלמעלה. אבל הוא כדורש בעד החיים אל המתים. ובנ"י צריכין להיות רק למעלה ומשם ידעו מה שלמטה כנ"ל:
 
בפסוק ונקדשתי בתוך בנ"י כו' בת"כ המוסר עצמו ע"מ לעשות לו נס אין עושין לו נס כו' וכ"ה ברש"י. ויש להבין הסיום אין עושין לו נס ומה בכך וכי עיקר מצות מס"נ בעבור הנס. אבל יתכן לפרש כי באמת ע"פ הטבע א"א למסור הנפש רק בסייעתא דשמיא. וע"ז כתי' (אשר הוצאתי) [*המוציא] אתכם מא"מ. אמרו בת"כ ע"מ כן להיות לכם לאלהים בעל כרחכם. פי' שביצ"מ ניתן לבנ"י כח לשבור כל הטבע בעבור קדושת שמו ית'. להיות כמו נהייתי ונחליתי. לקבל אלקותו ית"ש בשבירת כל הגוף והטבע. והוא בחי' נס שלא כדרך הטבע כמ"ש נתת ליראיך נס להתנוסס. שע"י הנסים שעשה לנו הקב"ה נשתנו נפשות בנ"י שלא כדרך הטבע. ולכן אם אין המכוון לש"ש א"א לו למסור נפשו. רק כשמתכוון לש"ש עושין לו נס כנ"ל:
 
המשך הפרשיות קדושת הכהנים וכ"ג מתוך כל הנפשות וקדשתו כו' לחם אלהיך הוא מקריב. בעבור שהכהן מקרב נפשות בנ"י אל הקב"ה. וכמו כן במועדים מקראי קודש שהם מקרבים ומעלין הנפשות ג"כ ולכן וקדשתו. וכמו כן בבחי' עולם בית המקדש וקדשי קדשים שמעלין הנפשות צריכין ליזהר בקדושתם. שהקדוש ב"ה נתן לבנ"י כלים להעלות כל העולם עד השורש. וזה ענין לחם הפנים ביום השבת יערכנו כו' מאת בנ"י ברית עולם. דאיתא כל ברכאין בשביעאה תלי' ויש ג' סעודות בשבת בחי' ג' אבות. וי"ב לחם בחי' י"ב שבטים. שכל זה דרך התפשטות השפע מן שורש האחדות שיקבלו השפע דבוק בשורש וזה ברית עולם:
 
 
 
 
;תרנ"ח
במד' שור או כשב כו' אדם ובהמה תושיע דין אדם ובהמה שוין מיום השמיני והלאה וביום השמיני ימול. כי הנה סדר הבריאה החי מתבטל אל המדבר. והאדם שהוא המדבר מעלה הכל אל השורש. כמ"ש שכולן נבראו לשמשני ואני לשמש את קוני. א"כ הב"ח שמתקדש לקרבן על המזבח נתעלה יותר מדרך הטבע להיות קרבן לה' לכן הוא בשמיני כמו המילה בשמיני ע"י. שהוא מדרגה למעלה מן הטבע כמ"ש מי יעלה לנו השמימה. כמו כן מיום השמיני והלאה ירצה. ולכן בשחוטי חוץ כתי' דם יחשב. כשופך דם אדם. לפי שכשנתקדש לקרבן נתעלה לבחי' אדם כנ"ל:
 
בפרשת לחם הפנים. ביום השבת ביום השבת יערכנו. היינו שבכל שבת יש סדר מיוחד. והנה בתורה נברא העולם ולכן יש ג"ן סדרים דאורייתא שבאלו הסדרים מתחדש סדר מיוחד לכל שבת וגם בכל יום שהקב"ה מחדש בטובו בכל יום מ"ב אבל הוא באמצעות התורה והשבת אין טוב אלא תורה. וכן שבת דכתי' בי' טוב להודות כי שער התורה נפתח בשבת. והקב"ה רצה לזכות את ישראל להיות כל הסדרים מתנהגים לפי עבודת בנ"י ולכן כתי' מאת בנ"י ברית עולם. וכ"כ בשבת ושמרו בנ"י כו' לעשות אה"ש לדורותם ברית עולם. פי' שבנ"י יקשרו זה הברית להמשיך הארה מן התורה לקיום העולם וגם בנ"י נכללו בפי' בטובו שנקראו טובים כדאיתא בגמ' יבא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים ע"ש במנחות דף נ"ג וכמ"ש בזוה"ק דכולא ברכאין בשביעאה תליין. וזה נמסר לבנ"י לפתוח מקור הברכה כנ"ל:
 
 
 
 
;תרנ"ט
בפסוק ונקדשתי בתוך בנ"י כו' המוציא אתכם מא"מ. פרש"י מת"כ ע"מ כן ע"ש. פי' בכל עת שאיש ישראל מס"נ בעבור קדושת שמו מתעורר יצ"מ כי תכלית יצ"מ להיות לכם לאלקים. ובמסירת נפש מקבל עליו אלקותו ית' מתעורר כח יצ"מ. ובזה הכח יכול למסור נפשו בפועל. והנה כתיב בתוך בנ"י כי הקדושה גנוזה בכלל ישראל כמ"ש חלק ה' עמו ואחז"ל בי עשרה שכינתא שרי' פי' בי עשרה כשנעשין באמת א' בלב א'. דכתי' תוך בנ"י הוא הלב כי הנפשות קרובים רק החומר מעכב התאחדות. אבל כשמוסר נפשו ניטל הגשמיות אז בא לכלל ישראל באמת אז ונקדשתי. ולכן תיקנו חז"ל יצ"מ בק"ש שע"י קבלת מלכותו ית"ש במס"נ בפ' שמע ישראל ובאין אל האחדות נזכר כח יצ"מ:
 
סמיכת פרשת המנורה אל המועדים כי כמו שז' נרות המנורה במקדש האירו לכל העולם. כן בזמן יתכן כי השבת הוא המנורה נ' שבתות בשנה כחשבון הפרחים וגביעים וכפתורים וז' הנרות ע"ה. וז' המועדות ב' ימים של פסח ושל סוכות ועצרת ור"ה ויו"כ הם ז' הנרות. אשר הארת השבת מתפשט בז' המועדות. וכמו כן בנפש ז' חללים שבראש מאירין לכל הנפש. וכמו כן ז' הצדיקים המאירים לכל הנפשות:
 
 
 
 
;תר"ס
בענין הספירה. ובמד' אימתי הם תמימות כשישראל עושין רצונו של מקום. דכתי' אמרות ה' אמרות טהורות. רמז לעשרה מאמרות. שהגם שכל הטבע והגשמיות בכח המאמרות אבל הם טהורות כסף צרוף ונתלבשו תוך הטבע בעליל לארץ מזוקק שבעתים. והאדם הוא שצריך לברר ולהוציח אוכל מתוך פסולת. ובנ"י ביצ"מ ביררו אלה הבירורים ונגמר בקבלת התורה שנעשה מעשרה מאמרות עשרת הדיברות. והנה כתי' מי יתן טהור מטמא לא אחד ובגמ' דם טמא ונעכר ונעשה חלב. וכמו כן אמרו ש"ז טמא ואדם הנוצר ממנו טהור. וב' אלו הבירורים נעשין כאחד כשהארה מן הנשמה יורדת מתברר הטפה ונוצר האדם כמ"ש במד' תזריע על פסוק ארחי ורבעי זרית. ואז ג"כ דם האם נעכר ונעשה חלב. נמצא עיקר הבירור ע"י האדם בכח הנשמה שהיא טהורה ומטהרת לגוף האדם. כדכתי' וייצר כו' ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חי'. פי' שבכח הנשמת חיים יוכל לברר גם הגוף. וכאשר נעשה הבירור מטפה ונוצר האדם מתברר הדם ונעכר ונעשה חלב כמ"ש שם במד' תזריע. וחלב הוא נקודה שנתבררה מתוך הפסולת. ולכן אסור לבשל בשר בחלב שהנקודה שנתבררה לא יחזירנו לתוך התערובות כי בשר הוא מעורב וסימנך בערב תאכלו בשר. וכמו שהוא בפרט כך הוא בכלל. וכשנתבררו בנ"י כתי' בדמיך חיי ונתהפך להם הדם להיות נעכר ונעשה חלב. וזה הרמז למאכלי חלב בחג השבועות שאז נגמר הבירור. ועיקר הבירור בימים אלו מפסח עד עצרת כמ"ש במד' שבועות חקות קציר ישמור לנו מטללים ורוחות רעות. זה הבירור מן תערובת הפסולת שנעשה אחר החטא. כמ"ש וקוץ ודרדר תצמיח כו' וזהו נק' תמימות כשמבורר מפסולת ומום. ולכן כתי' התהלך לפני והי' תמים ע"י הסרת הערלה שהיא תערובות ומום בגוף. וכן לכל אדם כ' תמים תהי' עם ה' זהו מה שצריך לברר תמיד הפסולת ותערובות מחשבות הבלי עולם. וכפי התמימות בנפשות בנ"י כך נעשה בשורש. וז"ש אימתי הם תמימות כשישראל עושין רצונו של מקום. כמו שרמזנו לעיל. שע"י בירור הטפה. הדם של האם נעכר ונעשה חלב:
 
בענין סמיכות נרות המנורה למועדים. לומר כשם שבית המקדש מוציא אור לכל העולם כן משבתות ויו"ט יוצא אור לכל הימים. והנה רומז לנשמה יתירה שזה מצות נר שבת ויו"ט. וכמו כן במקדש קיבלו בנ"י נשמה יתירה ולכן בשניהם נאמר עדות כמ"ש בגמ' עדות הוא שהשכינה שורה בישראל. שע"י בנ"י ירדה הקדושה בבהמ"ק. וכן שבת עדות שהקדושה יורדת בשבת בעבור בנ"י כמ"ש שבת הוא לה' בכל מושבותיכם דייקא וגם אין שום אומה יכולה להרגיש ולהתדבק באור המקדש ובאור השבת רק בנ"י. ואיתא כי האשה מדלקת נר שבת שהיא כבתה נרו של עולם. פי' שקודם החטא הי' הנשמה בקביעות באדם. ואחר החטא נסתלקה רק בזמני קודש ומקום המקודש מתגלית. וצריכין להדליק הנר להמשיך אור הנשמה. דכתי' נר ה' נשמת אדם וכתי' נר מצוה ובמד' אם אתה משמר את נרי אני משמר את נרך. כי כל מצוה מדבק אותו האבר בשורש הנשמה ויש בו קצת הארה מהנשמה יתירה. וע"ז כתי' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כי עיקר חיות מהנשמה הנ"ל. אבל שבת הוא בכלל תיקון כל האדם ויורד כל הנשמה לכל הרמ"ח אברים. וזה עצמו הרמז במ"ש ז"ל וכי לאורה צריך רק ע"י שהתחתונים כיבו זה הנר צריכין הם להדליק הנרות ולעורר אור הנשמה. והכהנים שלוחי דידן וכמ"ש אהרן שושבינא דמטרוניתא:
 
 
 
 
;תרס"א-;תרס"ב
במד' א' ה' אמרות טהורות כו'. ב' פרשיות הכתיב לנו והם טהורות פ' המת ופ' פרה כו'. דפי' אמרות טהורות שאין ד"ת מקבלין טומאה. וגם פי' טהורות שמטהרין לאדם העוסק בהם והם ב' בחי' בתורה שנק' אש כמ"ש חז"ל כה דברי כאש מה אש אין מקבל טומאה כו' ונק' מים כמ"ש חז"ל מה מים מטהרים לאדם כן דברי תורה מעלין האדם מטומאה לטהרה. ובחי' אש הי' הכוונה במתן תורה וע"ז כתי' אמרתי אלקים אתם. ולא הי' שולט בהם מיתה שורש הטומאות. ומרע"ה הי' במדרגה זו כמ"ש בלבת אש. ובבנ"י כתי' כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר. ואח"כ אכן כאדם תמותון הוצרכו לבחי' מים שמטהרים. ובחי' זו נמסרה לאהרן שטהרתן של ישראל ביד הכהנים:
 
בפסוק וכהן כי יקנה נפש קנין כספו כו'. וזה דבר פלא כי הקדוש שבישראל לא יאכל בתרומה ועבד כהן ואפי' בהמת כהן אוכלין בתרומה. משום שעבד בטל לגמרי אצל האדון אוכל בלחמו. וכן הרמז בכל איש ישראל כי באמת הנשמה באה מלמעלה וניזונית מלחם השמים. ואם כל הגוף בטל אל הנשמה יוכל גם הגוף להיות אוכל בלחם הנשמה. וכן הי' באמת בדור המדבר שניזונו מלחם שמים לחם הנשמה לחם שמה"ש אוכלין אותו. וכן הוא בכלל ישראל שהם קנינו של הקב"ה כדכתי' עם זו קנית. מן הדין להיות ניזונים מלחם שמים. ואפי' בהמת כהן אוכלת ונאמר ואתן צאני צאן מרעיתי. וכהן ובת כהן רומז אל הנשמה כדאיתא בזוה"ק. וזה הרמז ובת כהן כי תהי' לאיש זר היא מדת הרשעים שגם הנשמה מתבטלת בהם אל הגוף. לא תאכל כו'. ומדת הצדיקים להיפוך שהגוף מתבטל אל הנשמה כהן כי יקנה נפש קנין כספו פי' ע"י שמשתוקק הצדיק שגם הגוף יהי' בטל אל הנשמה ע"י זו התשוקה אוכל בלחמה:
 
בפסוק ולא תחללו את שם קדשי. כי הקב"ה חתם שמו ית' באיש ישראל וצריכין לשמור זו הנקודה שלא לעשות זה הכח חולין. ובאותן עבירות שחייבין למס"נ עליהם. בהם תלוי זה השם. וכמו דאיתא דרשע גמור שוכח את שמו שכל השם סר ממנו. ולכן נסמך בכתוב בנקבו שם יומת וסמיך לי' ואיש כי יכה כו' נפש אדם כו' שבנפש ישראל שורה השם. וכמו שצוה הש"י שלא לחלל השבת לפי שבו חתם את שמו. וכמו כן באיש ישראל. וזה סמיכות שבת ומועדות אל ולא תחללו. וכתי' אות היא ביני וביניכם. אות ממש משמו ית' בשבת ובנפש אות ברית קודש. ואומרים בקידוש ורצה בנו כו' זכרון למעשה בראשית. הענין הוא כי עיקר המכוון במעשה בראשית בשביל בנ"י שנק' ראשית. פי' מעשה בראשית כמ"ש בראשית ברא וא' חז"ל בראשית נמי מאמר הוא. והוא המאמר שכל הבריאה נעשה בהתפשטות זה המאמר והוא בחי' הראשית עיקר רצונו ית"ש. ובזה יש חלק לבנ"י ונק' קדש ישראל לה' ראשית תבואתו. וז"ש כבר רצה האלקים את מעשיך. ולפי שמעשה איש ישראל חשוב לפניו ית"ש צריך איש ישראל לשמור המעשים והכח פנימי שחתם בו הש"י. וזה העדות על ישראל. בהנחילו לנו יום מנוחתו. וכבר כ' במ"א בפ' בראשית מזה באורך. וכפי מה ששומרין זה הכח חל הקדושה על האדם. ובכח זה השם שניתן בישראל באומרו אנכי ה' אלקיך יכולין למסור נפש למעלה מן הטבע כמ"ש ונקדשתי כו' אני ה' מקדישכם כו':
 
 
 
 
;תרס"ג
בפסוק ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי כו'. כתי' כל הנקרא בשמי כו' בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. שמו יתברך חל על כל הד' עולמות ובנ"י מעידין ע"ז כמ"ש אתם עדי נאום ה'. פי' שמעידין ששמו ית' מחי' ומהוה כל העולמות ושהכל נאום ה'. והוא ושמו ית' אחד. וכפי בירור זה העדות מתייחד ומתקדש שמו ית'. והרי הכתוב אומר כי קדושת שמו ית' תלי' בנפשות בנ"י. כי בשמים למעלה הכל רואין קדושת שמו ית'. ובעוה"ז נסתר הכל ע"י הטבע ולכן נשתלחו נפשות בנ"י בעוה"ז להעיד עליו. ובמד' שור או כשב כו'. והאלקים יבקש את נרדף שור נרדף מארי כבש מנמר ובחר הקב"ה בנרדפין כמו בנ"י נרדפין ובחר הקב"ה בהם ע"ש. הגם כי כך הוא בטבע הארי להיות רודף השור. אבל הענין הוא כי עוה"ז הטבע מסתיר הפנימיות וכל הדבוק יותר בטבע יש לו כח חזק בהטבע. והשור ושה שהם נרדפין מפני שיש בהם יותר פנימיות לכן הטבע מתנגד עליהם. מכ"ש בנפשות בנ"י שהם בני עוה"ב. עוה"ז מתנגד להם ביותר. וכמו כן בפרט כל איש ישראל כעין שאמרו הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו. ולכן אל יפול לב אדם עליו במה שהיצה"ר רודף אותו תמיד כי הוא אות על חלק הקדושה שיש בו. ולכן המצוה מסור עצמך וקדש שמי להילחם מלחמת ה' ולברך כבוד מלכותו בעולם:
 
בפרשת סידור לחם הפנים ביום השבת יערכנו. הוא בחי' סידור שבחו של מקום שאחז"ל לעולם יסדר שבחו של מקום ואח"כ יתפלל. והנה באמת עיקר התפלה היא הי"ח ברכות שהם שבחו של מקום. וכל הי"ב בקשות שבתפלה הם י"ב שערים שנפתחים להשפיע כל צרכי בני אדם. ושבת היא הברכה כמ"ש טוב להודות לה' במזמור שיר של יום השבת שבו כתי' ויברך כו' יום השביעי. רק בימי המעשה השער סגור צריכין להתפלל ולבקש לפתיחות השערים. והי"ב לחם בשבת הם כלל כל הבקשות שכל השפעה נק' לחם. והתפלה בשבת בחי' תפלה למשה. ובימי המעשה תפלה לעני:
 
בענין שבת ומועדות שבת בחי' חיי עולם ומועדות חיי שעה כמו תורה ותפלה ולכן מועדות תלוים בשינוי הזמן. אביב קציר אסיף. ונותנים ברכות בכל אלו הזמנים כפי הזמן. אבל שבת שורש כל הברכות כמ"ש תחלה למקראי קידש והוא בחי' מרע"ה ששימש בחלוק לבן כמ"ש במ"א שהוא למעלה משינוי הגוונים. ומזה בא אח"כ חלוקי הגוונים למיניהם. וכל מועד רגל ושם בפ"ע לא ראי זה כראי זה. ושבת למעלה מאלה השינוים בחי' חיי עולם דכל ברכאין בי' תליין כמ"ש בזוה"ק ומועדות בחי' האבות שהם שלשה:
 
 
 
 
;תרס"ד
במד' יום ליום יביע אומר כו' א"א ואין דברים כו' כל המדרש. למעלה בשורש כולם באחדות ממש כמ"ש ויהי ערב ויה"ב יום אחד. כי אור וחשך שכל א' ממונה על ענין אחר זה מהופך מן זה מ"מ שם הם אחדות א' כמ"ש עושה שלום במרומיו שר של מים ושר של אש נעשין כולם אחד לעשות רצון המלך. ז"ש אין אומר ואין דברים כי מבטל כל א' הנהגה שלו אל רצון המלך. וזה שכולם פונים לעשות רצונו ית"ש הם אחדות א' רק כשמתפרשין לעשות כל א' שליחותו למטה זה עושה בפ"ע וזה בפ"ע. ולכן שבת קודש נק' שלום שאז מתבטלין כולם אל השורש. וז"ש בשבת זכר למעשה בראשית כי ששת ימי בראשית נתאחדו בש"ק כמ"ש בו שבת כו' אשר ברא א' לעשות. לעשות כל יום ויום בחי' שלו. וזהו פי' מעשה בראשית שאז היו דבקים כולם בראשית ואחדות. ובימי החול מנהיג כל א' את שלו. וכן הוא בנשמות ישראל. הגם כי כל איש יש לו ענין מיוחד שנשתלח עליו בעוה"ז אבל למעלה כל הנשמות אחדות א' דבוק בשורש ובנ"י בכח התורה והמצות כשמתבטלין לגמרי רק לעשות רצון הבורא ית"ש נעשין אחדות א' בק"ש ה' אלקינו ה' אחד ואהבת כו' להיות כל הרצון רק לעשות רצון הבורא. והנה אהרן הכהן עמוד השלום והקרבנות מסורין בידו שהוא להקריב התחתונים להעלות אותם אל השורש. ונק' מלאך ה' שיש בו בחי' ביטול אל הבורא ית"ש. אעפ"כ בכל איש ישראל נמצא זה הכח. ולכן נכתב מצות קידוש השם במסירת נפש בין פרשת הכהנים ובין פרשת המועדות. לומר כמו שיש נפשות מיוחדים וזמנים מיוחדים אל השלימות מ"מ ללמד על הכלל כולו יצא שע"י מס"נ יכול כל איש ישראל לבוא אל השלימות ע"י מסירת נפש שהוא לבטל כל הרצון אל השי"ת שיהי' מוכן למות על דבר קדושת שמו ית' בא אל האחדות. מלך שהשלום שלו שכפי הביטול שנמצא בבריותיו אליו. כך זוכין אל השלימות. וזה בחי' ב' מאמרות שכ' במד' שתחתונים צריכין ב' מאמרות. מאמר א' בשורש. ומאמר ב' כשמתפרשין למטה כל א' בפ"ע:
 
בענין סידור לחם הפנים ביום השבת ביום השבת יערכנו כו' ברית עולם. איתא במדרש [*תנחומא] בחקותי. מי בשחק יערך כו' שאין העליונים יכולין לערוך לפני ה' כמו בנ"י למטה ידמה לה' בבני אלים הם בנ"י. דכתיב לאדם מערכי לב כו'. וכמו שהוא בפרט כפי הכנת הלב בא הכח מלמעלה. כמו כן בכלל בנ"י נק' אדם אתם קרוין אדם. ולכן בנ"י מעריכין הסדר למטה וכך בא השפע מן השמים. ובאמת כשהי' בית המקדש קיים נתאספו כל ג' הכוחות בבחי' עולם שנה נפש. ובנ"י בהיכל בשבת קודש העריכו כל שבת סדר מיוחד. כי כל שבת ושבת יש עלי' אחרת זו למעלה מזו. וכן לעולם לכן כתיב ביום השבת ביום השבת יערכנו. כי זה הסדר הי' מחבר ב' השבתות כפי הערכה של זה השבת כך נסדר על שבת הבא שהי' מסדר הלחם בזה השבת להעלות הבזיכין לשבת הבא. וכן לעולם. לכן נקרא ברית עולם. שכל העולם תלוי בעבודת בנ"י במקדש:
 
 
==בהר==
 
 
 
 
 
;תרל"ב
ב"ה בהר בקיצור כי שכחתי
במד' מו"ח ביד לשון. גחלת נפח בה ביערה רקק בה כיבה. ככר עד שלא עישרו כו' עישרו חיים כו' ע"ש. כי בוודאי יש חיות הש"י בכל דבר שבעולם כי באורייתא ברא קוב"ה עלמא. ותורה נק' אש ויש כח אש התורה בכל דבר. רק שמכוסה וקשורה בגחלת. וצריכין לחפש ולמצוא הארת התורה שיש בכ"ד. ותלי' בלשון כמשמעי כי עיקר חיות האדם הרוח שבו כדכתיב ויפח באפיו כו' [*וכתיב] רוח חיים. ולזאת צריכין לשמור להיות כל דבר בכח החיות שבאדם. שעי"ז נתעורר ונתגלה החיות שבכל דבר. ובגשמיות היינו רקק בה שבלי רוח רק מגוף הפה מכבה הפנימיות כנ"ל. וכן ככר טבל ע"י המעשר שמפריש הראשית להש"י ונתברר לו כי כל החיות מהש"י שהמעשר נותן חיות לכל השאר. על ידי זה מביא חיים מחיות הפנימי כנ"ל. ובלי עישרו דבוק בה קליפה שמבחוץ ולא נתעורר בו כח החיים כנ"ל:
 
וזה הי' כל הבריאה שבנ"י יתקנו הטבע ג"כ. וזה ענין השמיטין שכל הגלות ע"י בטולם. כי השמיטה ממשיך הארה מלמעלה מן הזמן תוך הזמן. ושבתה הארץ להיות חיות ודביקות בשורש המנוחה גם בארציות וגשמיות. וזה ענין שמיטין להר סיני שכ"ז בכח התורה וקבלת תורה שבכתב בהר סיני והמשכת כח התורה בארציות היא תורה שבע"פ וא"י. ופי' מו"ח ביד לשון. הוא שהחיים אינו חסר בשום דבר רק שביד אדם למצוא החיים תוך כ"ד. וכן להיפוך ח"ו. ולשון הוא כמו תנועת הלשון שאף שהוא דבר אחד נתהפך ע"י תנועת הלשון כנודע. כן אף שהכל מהש"י תלוי כפי קבלת האדם ויוכל להתהפך כנ"ל:
 
בזוה"ק שצריך אדם לעבוד להש"י בבחי' בן לחפשא בגניזין דילי' ובבחי' עבד לעשות ציווי המלך ע"ש. והוא בחי' שבת. וימי המעשה הם בחי' עבד אף שנסתר. ואינו מרגיש פנימיות החיות שיש בכל דבר רק שמאמין ועושה רצון הקב"ה. ובשבת מתנה טובה בבית גנזי שנפתח מאור הגנוז והוא הפנימיות של דבר. ונגלה כבוד ה'. וההפרש כי בן הוא מיוחד להיות נמשך בטבעו אחר רצון אביו כי בן מלך הוא ואינו צריך עבודה להתקרב כי דעתו שוה לדעת אביו מצד כי בן מלך הוא. ובחול דצריכין לכוף היצר אף שיש כמה הסתרות ורצונות אשר לא לה' המה ולזה צריכין עבודה לצאת מהמשכת עצמו כנ"ל:
 
[ובכל ארץ אחוזתכם כו'. ע"י הרצון והתשוקה תמיד להתדבק בהש"י נפתח הפנימיות ובא גאולה. ארץ לשון רצון להתדבק בשורש ואחיזת כל אדם במקור החיות בו ית'. ועי' בס' ד"א מעין זה]:
 
 
 
 
;תרל"ד
במד' מו"ח ביד לשון כו' גחלת נפח בה כו'. כי חיות אלקי כשלהבת קשורה בגחלת. כן יש בכל הנבראים נקודה פנימיות. וע"י הרוח שבאדם דכתי' ויפח באפיו כו'. עי"ז יכול להבעיר הארת התורה שנק' אש שיש בכל דבר [נשכח ממני השאר]:
 
 
 
 
;תרל"ה
ברש"י מה ענין שמיטה אצל הר סיני כו' מה שמיטה כו' אף כל המצות כו'. ומדתלינהו בשמיטה. משמע שהיא מצוה שכל המצות תלוין בה. כמו שבת דשקולה נגד כל המצות וע"י מצוה זו מקיימין כל המצות. וכתיב כי תבואו כו' שהקב"ה נתן א"כ לבנ"י וסוף הכוונה כדי שבאמצעיות בנ"י יתמשכו כל הדברים להקב"ה. וגם רצון בנ"י להיות שולטין על הכל צריך להיות ג"כ על כוונה זו כדי לבטל עצמם וכל התלוין בהם להקב"ה. וז"ש ושבתה הארץ שאחר שזכו בנ"י בארץ כנען ישבתו בשמיטה לבטל עבודת הארץ בעבור הש"י. וכמו שמצינו באדם דכ"ז דמשועבד לאחר א"י לקבל עמ"ש כדאיתא בזוה"ק האי עול לא שריא במאן דכפות באחרא. לכן הוציאנו המקום ב"ה ממצרים. ויש להוסיף עוד כי צריך להיות מקודם עול ושיעבוד אחר. ואח"כ כשפורק ממנו עול זה זוכה לקבל עמ"ש. וכן הוא באדם שמשועבד ת"י היצה"ר בתחילת שנותיו כנודע. וכמו כן הארץ הי' מקודם ת"י כנען אח"כ נפדית ונכנסת ברשות ישראל. ואח"ז צריך לצאת גם משיעבוד בנ"י להיות רק תחת רשות הקב"ה בעצמו. ודבר זה נוהג בכל הדברים והנבראים והבן. ועיקר מצות שבת ושמיטה היא להעיד על שהקב"ה מקיים הנבראים בכל עת מחדש. כמאמר אומר ועושה פי' לבד המציאות שהמציא יש מאין רק שנותן בהם כח חדש תמיד. וכמו כן בבחי' תורה ומצות שנתן לבנ"י ג"כ נוהג דבר זה שנותן תמיד כח והארה בלב איש ישראל לקבל התורה ולקיים המצות. ולכן כפי בירור התחדשות הזאת שבנ"י מבררין. כמו כן זוכין לתורה. כי חידוש העולם הי' הקדמה לנתינת התורה וכן לדורות ג"כ כנ"ל:
 
 
 
 
;תרל"ו
ב"ה בהר בחוקותי
בפסוק כי לי בנ"י עבדים עבדי הם. הלשון כפול. ולי בנ"י עבדים הוא מצד בחירת ה' בנ"י. עבדי הם מצד בחירת בנ"י לקבל עליהם עול מלכותו ית'. כמ"ש ה' האמרת וה' האמירך כו'. וכפי מה שמקבלין להיות עבדי ה' כך מתקיים סוף הפסוק לא ימכרו ממכרת עבד. וז"ש במשנה המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות כנ"ל:
 
וכי תאמרו מה נאכל כו' הן לא נזרע כו'. דענין שבת ושמיטה הוא בחי' הביטול. ודבר זה נוהג בכל פרט ג"כ שצריך לבטל עצמו מפני יראת הבורא ית'. ואף שעי"ז מבטל קצת מקיום המצות ומעש"ט ע"י היראה. אעפ"כ אם הוא לש"ש אינו בא עי"ז לידי חסרון. כי טוב מעט ביראת ה' שעי"ז שורה ברכה במעשיו. וע"ז נאמר יראי א"ה קדושיו כי אין מחסור ליראיו והבן. וז"ש וכ"ת מה נאכל כו' הן לא נזרע כו' אף שממעט עי"ז בעבודת הפעולה. אעפ"כ מעט דביקות שמשיג ע"י היראה שורה בו ברכה וצויתי א"ב כו' בשנה הששית שהיא בחי' התקשרות. וע"ז טוב מעט ביראת ה':
 
 
 
 
;תרל"ז
ב"ה מפ' בהר בחקותי
בפסוק וכי תאמרו מה נאכל כו'. בס' נועם אלימלך בשם אחיו ז"ל כי ע"י השאלה יצטרך המקום לצוות את הברכה כו' ע"ש. וביאור הדברים דמה קושיא היא זו מה נאכל. מאן דיהיב חיי יהיב מזונא. אך כי אם יהי' קיום בנ"י ע"פ נס ואין כל הדורות ראוין לנסים לכן יאמרו מה נאכל. והתירוץ שיהי' בדרך ברכה וברכה היא קצת בטבע. אך באמת צריכין בנ"י לידע כי הנסים והטבעים הכל אחד ובאמת אין נס גדול ונפלא כמו הטבע שהוא הגדול שבנפלאות המושגים לנו. ואז כשזו האמונה מחברר לבנ"י אין עסק להיות ניזון ע"פ נס. רק וכי תאמרו כו' אז וצויתי כו' כנ"ל. ונס הוא לשון הרמה פי' שהיא הנהגה מתרוממת מהנהגת הטבע ומיוחד לבנ"י. וכ"כ המהר"ל כי כמו שיש סדר להטבע כן יש סדר להנסים. וסדר זה מיוחד לבנ"י כנ"ל. ובאמת הדורות שנעשה להם הנסים הי' קבוע בהם האמונה והיה שוה להם הטבע והנסים. לכן נהג הש"י עמהם בנסים כנ"ל:
 
 
 
 
;תרל"ח
ושבתה הארץ. במד' מו"ח ביד לשון. כי האדם נק' מדבר והוא צריך להטות כל הנבראי' להבורא ית' שהכל נמשך אחריו. כמאמר כל שתה תחת רגליו. והוא הלשון המכריע כל הבריאה להבורא ית'. והוא באמת בכח התורה שכחן של ישראל בפה ובאמצעיות התורה צריך אדם להטות כל המעשים אליו ית' כמאמר זוה"ק ע"פ ודברת בם בשבתך בביתך כו' שהאדם ינהיג כל מעשיו ע"פ דברי תורה ע"ש ואתחנן. ובמד' גבורי כח עושי דברו בשומרי שביעית הכ' מדבר. ולמה נק' עושי דברו הלא הוא ביטול העשי' ושבתה. אבל היא הנותנת ע"י שמבטל אדם כח עצמותו לכח הבורא ית' ומבקש להיות נמשך אחר דרך התורה והנהגת הבורא ית'. עי"ז מתגלה הנהגת הבורא ית'. כי אמת שהקב"ה מנהיג הכל ברצונו אבל הבחירה ניתן להאדם. שאם מבטל עצמו והוא יודע ומברר שאין בו כח כלל בלי כח הבורא ית'. אז הש"י מנהיג אותו ומראה כח הנהגתו ית'. והוא מסר את הנהגה שלו ביד האדם לכן האדם צריך להמליך הבורא ית' עליי ועל כל העולם. לכן ע"י שרואה כרמי' בייר כו' ושותק. עי"ז נק' עושי דברו שמתגלה הנהגה עליונה כנ"ל. וכן בש"ק כתיב אם תשיב כו' ודבר דבר. ודרשו חכמים שלא יהי' דיבורך של שבת כדיבורך בחול כו'. פי' ע"י השביתה ממלאכה בש"ק מתגלה הנהגה עליונה כנ"ל. ורמזו חכמים שאף שלעולם הש"י המנהיג הכל. עכ"ז אין הנהגה של שבת כמו בחול והבן כ"ז. ובכח שביתת האדם צריך לעורר כל הנבראים. וחובת קרקע אינו נוהג עתה כי בזמן המקדש היו יכולין לעורר גם הדומם להעלותו עד מקום השגחה שהוא בהשורש כמ"ש ושבתה הארץ ממש כנ"ל. ולכן נאמר בהר סיני להראות כי כח הזה ניתן לבנ"י בהר סיני ע"י התורה שהיא בחי' הדיבור כנ"ל ביד לשון:
 
ענין סמיכת פ' אונאה לשמיטה. הגם דכ' מעט השנים תמעיט כו' עכ"ז עיקר אונאה אינו דוקא בענין שמיטין. אבל באמת עיקר אל תונו הוא כדי להיות בנ"י באחדות כמ"ש חז"ל שאונאת דברים ג"כ בכלל. והנה מצות השמיטה אינה מצוה פרטית אבל כפי האחדות שיש בבנ"י יכולין לקיים זאת המצוה. כמ"ש בזמן שכל יושבי' עלי' כו'. וכמו בשבת מתיחדין בו ברזא דאחד ע"י השבת. ושמיטה תלוי' בבנ"י ובקידוש ב"ד. לכן ע"י האחדות באין לשביתת שמיטה. אבל שבת קבוע וקיימא מביא האחדות מעצמו. ולכן חרב המקדש ע"י שנאת חנם וע"י ביטול שמיטין ויובלות כי הכל ענין אחד כנ"ל:
 
 
 
 
;תרל"ט
מצות שמיטה ושבתה הארץ שבת לה'. ובפ' בחקותי אז תרצה הארץ כו' שבתותי'. כי השמיטה להראות כי הכל מאתו ית' וכשבנ"י מבררין זאת ברצונם חל ע"ז ש"ש. וח"ו כשביטלו שמיטה הוכרח הבורא ית' להראות בכחו כי הכל שלו ונגרשנו מארצנו. אבל לא כ' שבת לה' רק בקיום השמיטה ברצון בנ"י כנ"ל:
 
 
 
 
;תר"מ
ב"ה בהר בחקותי
במד' מו"ח ביד לשון כו'. כמו שיסוד האדם הוא בלשון. כענין המדרגות דצח"מ. נמצא כי היתרון לאדם המדבר הוא הלשון. וכמו כן בכללות הברואים האדם המובחר שבהם. אכן בנ"י הם המדברים כמ"ש מגיד דבריו ליעקב כו'. והם המה הפה והלשון שמות וחיים בידיהם ע"י התורה שניתן לנו וכוחן של ישראל בפה לעורר אש התורה שהיא הגחלת. וכמו שמתפשטין ניצוצות מעצם האש. כן דברי התורה כפטיש יפוצץ כו' ומתחלק לשבעים לשונות. ובאמת התפשטות פנימיות התורה נמשך אחר הלשון. כי בלשון וטעמים מתהפך פי' המלה לכמה אופנים. והש"י ברא הכל בכ"ב אותיות כידוע שיש צרופי אתוון לאין שיעור. והלשון הקודש שניתן לבנ"י הוא דרך האמת שכל הדרכים מתפשטין ממנה וע"ז יסדו ורוממנו מכל הלשונות. ובנ"י זכו לזה בקבלת התורה כמ"ש גבורי כח ע"ד לשמוע בק"ד. ובמד' ויקרא בשומרי שביעית הכ' מדבר חמי חקלי' בייר ויהיב אר' ושותק. הענין הוא עושי דברו הוא תיקון המעשים להיות נמשך הכל אחר הנהגת התורה שהוא הנהגת הבורא ית' כדבר מלך שלטון. וע"י שבנ"י מבטלין כל רצונם ומעשיהם להטותם ע"פ דרך התורה. לכן זוכין לשמוע בקול דברו. וזה מצות השמיטין ויובלות. וכמו כן ימי הספירה לבטל כל המידות אליו ית' זוכין אח"כ לתורה. וכן תקיעת שופר של יובל שהיא הארה מקבלת התורה שהי' מתעורר בכל יובל בזמן שהי' יובל נוהג:
 
 
 
 
;תרמ"א
במד' מות וחיים ביד לשון כו' לשונכם רך אלו לאלו לפיכך משה מזהיר אל תונו כו'. הענין הוא כמאמר חז"ל ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה שהתורה ניתנה לכלל בנ"י שהיו באחדות כמ"ש ויחן שם ישראל פרש"י בלב א'. וזה הוא כוחן של בנ"י כי זכות האבות הם לתקן הג' עמודים שהעולם עומד עליהם. ולגבור הג' עבירות שצריכין למס"נ עליהם ע"ז ג"ע ש"ד. וזה נאמר בפרשיות הקודמין. וידוע כי חטא לשון הרע שקול נגד כולם. והיפוך זה ואהבת לרעך כמוך זה העמוד זכו בנ"י בעצמם. ובזה הכח נתקרבו להתורה. ופרשה זו מכוונת לזה כי מצות השמיטה הוא לבוא אל האחדות. לפי' הפשוט שיד עשירים ועניים שוה בשמיטה. ולבד זה עיקר המנינים שבתורה שמיטין ויובלות הם בחי' האחדות. שהספירה והמנין מאחד המספר. וכן ספירת העומר שהיא הקדמה לקבלת התורה. ובמד' ויקרא גבורי כח עושי דברו בשומרי שביעית הכ' מדבר כו' לשמוע בקול דברו. וזה סמיכת שמיטה להר סיני שע"י בחי' האחדות מתעורר כח קבלת התירה לבנ"י והתורה מיוחדת לבנ"י והיא עץ החיים ממש. וזהו לשמוע בקול דברו כדכתי' הקול קול יעקב. אבל מקודם צריכין לתקן המעשים וזהו עושי דברו להטות כל המעשים להנהגת הבורא ית'. ובמקום הזה יש תערובות שצריכין לברר. וע"ז נאמר מו"ח ביד לשון שבזה יש שליטה לידי עשו. לכן נלחמו בנ"י עם עמלק קודם קבלת התורה והעצה לתקן העשי' היא ע"י האחדות:
 
בפסוק כ"ל בנ"י עבדים עבדי הם כו'. שטרי קודם. וזה נוהג גם עתה כפי קבלת מלכות שמים שמקבלין כך פורקין שיעבוד מלכיות כמאמרם ז"ל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו ע"מ. ויש בחי' עבד ובן. כמ"ש במ"א כי בימי המעשה הוא בחי' עבד. ומ"מ כ' עבד משכיל ימשול בבן מביש כדאיתא שת"ח בחול יש לו כ"כ נשמה יתירה כמו ע"ה בשבת. וב' ענינים אלו הם בחי' התורה והמצות כי העוסק בתורה הוא בן חורין. ומ"מ צריך כ"א לקבל עול מ"ש ועול מצות. וזה פי' הפסוק עבדי הם כמ"ש ישראל אשר בך אתפאר שזה תפארת למקום ב"ה במה שבנ"י מקבלין עול עבדות עליהם אם כי הם באמת בנים. ואין זה שבח של בנ"י בלבד אבל הוא עדות אמת על הבורא ית' והאמת עד לעצמו שכיון שה' אלקים אמת לכן כפי מה שמתעלה האדם רואה ומשיג כבוד הבורא ית' ומכניס עצמו לקבל עול מלכותו ית' ואין לזה שיעור. ויש לעולם בחי' עבד ובן עבד ובן שכפי מה שמשיגין יותר ברזין דמלכא יותר משפילין עצמם לקבל עול מלכותו בבחי' עבד. וממילא זוכין יותר לראות ולהשיג בחי' בן וחוזרין להיות עבד כנ"ל. וע"ז נאמר אדם ובהמה תושיע שערומין בדעת ומשימין עצמם כבהמה. ואין זה מחסרון דעת רק שהידיעה האמיתית מביא הכנעה זאת להבחין כי מותר האדם אין. ולכן לעולם לי בנ"י עבדים אף אם יעלו בגבהי מרומים נשארים עבדים נאמנים. וע"ז נאמר עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. וכן דבר זה נוהג בכל שנה. הג' מועדות. בניסן יוצאין לחירות ומקבלים עול מלכותו ית' כל ימי הספירה בחי' עבדים עושי דברו כמ"ש לעיל עד שמתקיים ז' שבתות תמימות שהיא השבועה שמושבעין ועומדין מהר סיני. אז זוכין בשבועות לקבל התורה בחי' בנים לחפשא בגינזין דמלכא. ומ"מ אח"כ חוזרין לבחי' עבד והוא חג הסוכות ששבין בתשובה בר"ה ויו"כ ומקבלין עול מלכותו מחדש והוא התפארת הנ"ל שהקב"ה מתפאר בהם. וזה חג הסוכות חבה יתירה שכפי מה שבנ"י עושין כך הקב"ה פורע להם מדה במדה. וכן יש מענין זה בכל יום שהוא קבלת עמ"ש בבקר. וזוכין עי"ז לתורה כ"א כפי מדרגתו. ובערב חוזרין לקבל עול מלכותו ית'. ובחי' עבד הב' הוא יותר מעלה כמובן למשכילים:
 
בפסוק וכי ימוך כו' והחזקת בו כו' וחי אחיך עמך. ובמד' רש וא"ת נפגשו כו' מאיר עיני שניהם ה'. וזה הענין נוהג הן בעשיר הן בחכם. וממשמע שנאמר והחזקת בו שיש בכח איש להחזיק ביד חבירו שמטה ידו וחי עמך כי הנקודה חיות יכול להתפשט עד אין שיעור. והקב"ה וב"ש משפיע בכל יום לכלל הבריאה כל הצטרכות שלהם הן בנפש הן בגוף וע"ז מברכין הזן את העולם כולו דייקא. רק שהמקבלים צריכין להתאחד ולתת זה לזה באחדות אחד. ואז אין מחסור דבר. וכיון שימוך אחיך ומטה ידו עמך בוודאי נמצא העזר אצלך. ואם כי אינו רואה שיהיה בכחי כל כך. ע"ז נאמר מאיר עיני שניהם ה' שע"י התאחדות ישרה עליהם ברכה. וכן בתוכתות כתי' הוכח תוכיח כו' ולא תשא עליו חטא. פי' שאם מונע מלהוכיח יש לו חלק בהחטא שכיון שרואה ויכול להוכיח באמת צריך חבירו לתוכחה שלו והוא מונע הטוב מבעליו שעזר חבירו הוא אצלו. שכך ברא הש"י שיהיה לזה סיוע מזה וזה לזה יצטרכו כדי שיבינו כולם כי הכל מהש"י. ולא יהיה כל השלימות אצל א'. ולכן איזה חכם הלומד מכל אדם שיש אצל כ"א דבר מיוחד יותר מבאחרים מטעם הנ"ל:
 
 
 
 
;תרמ"ב
ג"פ עבדות שנזכר בפרשה. עבדי הם. לי בנ"י עבדים. עבדי הם עפ"י הזוהר פ' בלק דג"פ עבדות צריך אדם בכל יום לקבל על עצמו ע"ש. וע"ז נתקן ג' תפלות בכל יום. א' שפתי תפתח. עבודה שבלב תפלה. וע"י קבלת עבדות לה' זוכין לגאולה. דכ' לי בנ"י עבדים עבדי הם והוא לשון כפול. וי"ל בב' פנים א' עבדי הם מיוחדים הם העבדים שלי בעולם הזה כביכול אין לו עבדים אלא אנחנו. וגם הפי' עבדי הם ולא חל עליהם עבדות אחרות כדמסיים לא ימכרו ממכרת עבד והגם שהם בגלות הגאולה דבוקה בהם. ובפועל מתקיים גם בפרט כל א' כפי מה שמקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות כו'. והדברים ק"ו דאיתא מאן דכפית באחרא אין יכול לקבל עומ"ש כראוי. לכן הוציאנו השי"ת ממצרים להיות בני חורין לקבל עלינו עול מלכותו ית'. ומכש"כ כשקבלנו עול מלכותו ית' בודאי א"י לחול עלינו עבדות אחרות. לכן כתיב ג"פ עבדי לרמוז על גאולות כל הג' גליות שאחר יצ"מ להיותינו בטוחים כי גואלנו ה' צבאות שמו במהרה יקרבנו אליו אמן:
 
 
 
 
;תרמ"ג
ענין שמיטין ויובלות להר סיני ע"פ המדרש גבורי כח עושי דברו בשומרי שביעית הכ' מדבר כו'. והשכר לשמוע בקול דברו הוא היובל כי שמיטה הוא זכר ליצ"מ ויובל זכר לקבלת התורה. והענין הוא כמ"ש בזוה"ק בפרשה זו כי שמיטה בחי' תפילין של יד קבלת העול. ומינה כי יובל הוא בחי' תש"ר שדרשו חז"ל עליו וראו כו' ע"ה כי שם ה' נקרא עליך והוא החירות שכל מי שעוסק בתורה הוא בן חורין. ומתחילה צריכין לקבל עול המצות וע"ז כ' עושי דברו. וכן הי' הסדר ביצ"מ קבלו בנ"י עול המצות. וכמ"ש החדש הזה לכם מצוה ראשונה שנצטוו בנ"י. וכן בכל שנה ושנה בפסח שנעשין בנ"ח מעבדי פרעה נכנסין בכלל להיות עבדי ה'. וזה נר מצוה. אח"כ בשבועות זוכין לתורה אור לשמוע בקול דברו ודרך חיים ת"מ הוא בסוכות אחר ימי הדין. וזה הוא בפנימיות נפשות בנ"י. אכן בזמן שהיה היובל נוהג היה נוהג זה הסדר בחיצוניות העולם ג"כ. כמ"ש ושבתה הארץ שבת. והיה ניכר בהתגלות החירות בשמיטה ויובל. וכ' ושבתם איש אל אחוזתו. ולכאורה הל"ל שישוב האחוזה לבעליו. רק הפי' שישוב כל איש ישראל לשורשו. וזכה כ"א בחלק שיש בו בהתורה שע"ז מבקשין ותן חלקנו בתורתך וזה התשובה עלמא דחירות ולא לחנם כ' תעבירו שופר. רק שהיה מתעורר שופר של מתן תורה. ובהר סיני נתן לנו הקב"ה שנזכה מצד עצמינו לעורר תמיד הארת היום של מתן תורה בכל יובל. לכן היובל תלוי בכלל ישראל כמ"ש לכל יושביה כשכל יושבי' עלי'. כי בפנימיות יכול גם כל פרט למצוא הארה השייך אליו. שלכן ספירה מפסח לשבועות נוהג בכל יחיד. אבל בכללות בנ"י עוררו הארת התורה גם בחיצוניות הבריאה כנ"ל. ואפשר ע"י מצות ספירת העומר בכוונה מתקנין החטא של ביטול שמיטין ויובלות. לכן מבקשין הרחמן יחזיר לנו עבודת בהמ"ק כשיהיה ניתקן החטא של שמיטין ויובלות:
והנה כ' עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. וכ' בזוה"ק ע"ז שצריך איש ישראל לעבוד להבורא ית' בבחי' עבד ובן. והם ב' הענינים הנ"ל עושי דברו. לשמוע בקול דברו. עושי לשון כפי' שצריך האדם לכוף עצמו לעשות רצון הש"י כמו העבד שעושה גם שלא לרצונו ועי"ז זוכה אח"כ לשמוע ואז עושה בשמחה ובאהבה כבן. וז"ש עבדי אתה. אח"כ אשר בך אתפאר. והתפארת הוא כשהעובד שש ושמח בעבודת אדוניו. והאמת כי הוא הבטחה לעתיד שכפי היגיעה בעוה"ז מתקיים אח"כ א"ב אתפאר. וכמו כן כפי העבודה בימי המעשה מתקיים התפארת בש"ק. אכן הוא גם בכל יום והוא בחי' תפלה ותורה. ותש"י וקשרתם כו' ותש"ר והיו לטוטפות בחי' התפארת כנ"ל. ומקודם הכל כתיב גבורי כח הוא בחי' סור מרע גבור הכובש את יצרו. וכמו כן כלל ישראל ע"י הגלות שהיו במצרים ועמדו באמונתם ונק' גבורי כח עי"ז נתעלו מדרגה אחר מדרגה. עושי דברו אח"כ לשמוע בקול דברו כנ"ל:
 
וכתיב כי לי בנ"י עבדים עבדי הם. דאיתא בזוה"ק מאן דכפית באחרא א"י לקבל עליו עול מ"ש. אכן בנ"י הם לעולם עבדי ה'. וזה שמצווים לזכור תמיד יצ"מ כי ביצ"מ יצאנו מבית עבדים היינו שלעולם לא נתבטל מבנ"י בחי' עבדי ה'. ואיתא במד' כ"מ דכ' לי הוא בלי הפסק והכא כ' לי בנ"י עבדים. והגלות והירידות לבנ"י הם רק בבחי' בנים. אבל העבדות א"א להסיר מאתנו כמ"ש לא ימכרו ממכרת עבד. וכתי' ג"פ בפרשה זו עבדי. כי לי בנ"י עבדים. עבדי הם. על ג' הגליות שאחר יצ"מ שבכלם לא הוסר מאתנו בחי' עבדי ה' כנ"ל. ואיתא במשנה המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות כו' א"כ נראה שבכח איש ישראל לקבל עול תורה בעודנו ת"י עול מלכות מטעם הנ"ל. וזה הכח ניתן לנו ביצ"מ. והיא ההתחלה שע"י שמקבלין העול זוכין אח"כ להיות בן חורין שמעבירין ממנו עול מלכות. היינו כשבאין לבחי' בנים כנ"ל. לשמוע בקול דברו. ועל ב' ענינים אלו ניתן לנו ב' אותות ברית מילה והתפילין. ובשבת מילה ושבת. מילה בחי' בן. בריתך שחתמת בבשרנו שאין עושין כזאת לעבד רק לבן. ותפילין ושבת בחי' עבדי ה'. אכן יש גם בתפילין בחי' בן ג"כ. וכן בש"ק זכור ושמור. ויש לדייק בפסוק כפל הלשון לי בנ"י עבדים עבדי הם. וי"ל ע"פ המשנה א"ת כעבדים המשמשים ע"מ לקבל פרס. וז"ש עבדי הם לשם שמים לא ע"מ לקבל פרס. ולכן זוכין אח"כ ליכנוס לבחי' בנים כמ"ש במד' על פסוק עבד משכיל ימשול בבן מביש. ובגלות שאין זוכין לבחי' בנים תמיד. מ"מ נק' עבד משכיל כי כל העולם ומלואו הם עבדים לה'. אבל בנ"י מיוחדים להיות נק' עבדי אתה כנ"ל:
 
 
 
 
;תרמ"ד
בענין השמיטין ויובלות דכ' בהר סיני כו'. כי כל ענין השביתה היא ביטול הטבע שקרבנו הש"י לפני הר סיני היינו שנתעלו בנ"י להיות כמלאכים. והגם כי נאמר אכן כאדם כו' עכ"ז נשאר הדביקות לזמנים. שיש בכח בנ"י לצאת מן הטבע. וזה אות השבת ביטול המלאכה. ובשמיטה היה כל השנה שביתה הכל כנ"ל שלא להיות טבועים תחת ההרגל והטבע רק לידע שכל עוה"ז הוא טפל ופרוזדור לטרקלין והנייחא של איש ישראל היא בעת השביתה ממעשים של הטבע שזה עיקר חיות איש הישראלי. לכן היה תמיד שינוי זמנים בשמיטה. וביובל עוד יותר יציאה מן הסדר שכל הנחלות חוזרין. ולאשר כי א"י לצאת לגמרי מהטבע היה המצוה ע"י וספרת לך שבע שבתות שנים. פי' ע"י הספירה נמשך כל המספר אל תכלית המכוון ונמשכו הו' שנים אחר השמיטה והז' שמיטות אחר היובל. ובכח זה יש הארה משמיטה ויובל לכל השנים וזה דרך התורה בכל מקום שיהיה אחיזה בהשורש להמשיך חיות מהשורש לכל ההתפשטות. וכן ימי הספירה מפסח עד שבועות דכתיב ז' שבתות תמימות פי' שע"י הספירה נמשך הארה מהשבתות והשבועות לכל המספר ונק' שבתות כל הימים. שכשששת ימי המעשה טפלין אל השבת. נק' כל השבוע שבת וזה שבתות תמימות:
 
בפסוק לי בנ"י עבדים עבדי הם. ע"פ המשנה המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות דאיתא מאן דכפית באחרא א"י לקבל עול מלכותא דשמיא בזוה"ק פ' זו. ובמשנה הנ"ל מעבירין משמע אף שהוא תחת ע"מ. וע"כ שניהם אמת שא"י לקבל בשלימות עול תורה רק אעפ"כ ע"י שמקבל על עצמו וחפץ להשתעבד לתורת ה'. מעבירין ממנו. ואז יוכל להיות הקבלה כראוי. וז"ש לי בנ"י עבדים שחפצין להיות עבדי ה' ומתקיים אח"כ עבדי הם בפועל ממש. אכן נאמר עוד כי ביצ"מ נעשו בנ"י עבדי ה' בעצם. וא"י עוד לפרוק ח"ו מלכותו ית' להיות נק' כפית באחרא. וזה נעשה ביצ"מ שיצאנו מת"י עבדי פרעה להיות עבדי ה'. והלא הדברים ק"ו אי מאן דכפות באחרא א"י לקבל מלכות שמים מכ"ש המקבל ע"מ שמים א"י להיות משועבד לסט"א. ובכלל ישראל שקיבלו ע"מ שמים בשלימות ביצ"מ תו אין נכנסין בשיעבוד. ואף שהם בגלות אינו בעצם. ולכך כל ששבין אליו בתשובה מתברר העצם שלהם עבדי הם שטרי קודם:
 
 
 
 
;תרמ"ה
בעזה"י מפ' בהר ובחקתי
ענין שמיטין ויובלות להר סיני. כתבנו כמה פעמים ע"פ המד' גבורי כח בשומרי שביעית הכ' מדבר. אגב נבאר דברי הגמ' כתפוח בעצי היער למה נמשלו לתפוח מה תפוח פריו קודם לעליו אף ישראל הקדימו נעשה. ומקשין הא הקב"ה נמשל לתפוח בפסוק. אכן ע"פ מדרש הנ"ל גבורי כח הם שומרי שביעית. ומסיים עושי דברו על הקדמת נעשה לנשמע. יתכן לפרש כי הקב"ה נהג עמנו מדה במדה וכשם שבנ"י קדמו נעשה כן הקדים להם הקב"ה התורה בעבור שעלה לפניו ית' נ"ר במעשים שיעשו בנ"י אח"כ ויהיו שומרי שביעית ויובלות. וז"ש בהר סיני שכל נתינת התורה סוף מעשה במחשבה תחילה ע"י ושבתה הארץ שבת לה'. וזה עצמו ענין שהקדימו נעשה לנשמע שהעלו לפניו ית' נ"ר ממה שיעשו אח"כ. וזה שרמזו חז"ל מי גילה לבני רז זה. פי' כשראה הקב"ה מה שיעשו אח"כ ע"י שהי' התשוקה בנפשות בנ"י לקיים המצות. לכן אמר הקב"ה שבהתעוררות בנ"י למטה נעשה התעוררות למעלה. ונמצא לפי"ז עיקר כתפוח קאי על הקב"ה שכן הוא הנהגתו ית' שכולל עבר ועתיד. רק שבנ"י נמשכו אחר מדרגה זו. והקב"ה וב"ש א"ס למדותיו רק שמתנהג עם כל א' לפי הכנה שלו. והנה עיקר מצות השמיטין ויובלות. הוא הביטול אליו ית'. כמ"ש ושבתה הארץ ביטול אל השורש הוא בחי' השבת כמ"ש אל יצא איש ממקומו ביום השביעי. וכמו שיש בחי' שבת בנפש. כן בעולם כאשר היו בנ"י במקומם. כמ"ש כל יושבי' עלי' הי' נוהג שמיטין ויובלות והיו מעלין ומתרוממין הכל להשורש. ובזו"ח פי' להנחיל אוהבי י"ש ר"ת יובלות שמיטין עי"ש. והוא מאמר חז"ל תלמידיו של אאע"ה אוכלין בעוה"ז ונוחלין בעוה"ב כדכתי' להנחיל כו' [ונראה דהמשנה מרמז ליישב קושית ר"א שם בזוהר אי אוהבי הוא אברהם אע"ה הא יצא ממנו ישמעאל. ומיישב דרק הבוחרים בדרכיהם ותלמודיהם יורשין נחלה זאת כנ"ל]. פי' שהקב"ה נתן א"י לנו לנחלה כדי לקיים ושבתה הארץ שבת לה'. דכן לשון הכתוב כ"ת אל הארץ כו' ושבתה כו'. פי' שכל ביאתכם לארץ יהי' על כוונה זו והקנה הקב"ה לנו א"י כדי להקנותה אליו. וכמו שכ' בספרים הקדושים כמו שהקב"ה ברא יש מאין כן צריכין בנ"י לחזור היש להאין וזהו עצמו קיום היש בזה הביטול של היש. וזה הרמז להנחיל אוהבי י"ש שזה הנחלה ע"י יובלות ושמיטין שמבטלין הכל אל השורש והאין. ובזה נתקיים הנחלה בידם. וכל קיום היש ע"י יובל ושמיטה שהוא הביטול. וכ"כ אם בחקותי תלכו כו' שהוא הביטול. אז דיקא יהי' השפע בעולם גשמיכם בעתם שיהי' דבוק בשורש דכתי' לכל זמן ועת כו' כמ"ש במ"א מזה. וזהו היא בחי' עושי דברו לברר הנהגת הבורא ית' בעולם. ועי"ז זוכין בכל עת להמשיך התחדשות קדושה כמ"ש לשמוע בקול דברו. דיש בחי' עבד ובן כמ"ש בזוה"ק ע"פ הפסוק עבדי אתה כו'. והענין יובן ע"פ המד' בחקותי ועשיתם אותם כאילו עשיתם אתם. עשיתם עצמכם. הלומד ע"מ לעשות זוכה לרוח הקודש דכתי' ואז תשכיל כו' ע"ש דהנה תרי"ג מצות הם נגד אברים וגידים של אדם א"כ ע"י עשיית המצות מתחדש חיות הנפש ממש כדכתי' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם שזוכה לנפש חדשה וזהו נק' עשי' תיקון הנפש כמ"ש הנפש אשר עשו בחרן שגיירן ועי"ז קיבלו נפש חדשה ממש. כי בחי' הנפש הוא כח הוכן באדם שיכול להוציאו אל הפועל בכח מצות ומעש"ט. וע"ז כתי' אשר ברא א' לעשות שהתחתונים ישלימו התיקון ולכן המצות נק' נרות דכתי' נר מצוה ובמד' תצוה העושה מצוה לפני הקב"ה כאילו הדליק נר לפניו ומחי' נפשו שנק' נר כו'. והכל א' שהמצות ממש הם כלים לאור התורה וכפי קיום המצות כך הם מתמלאים אור תורה וכן הוא בנפש האדם. וז"ש עשיתם אתם. עצמכם. וזהו בחי' עושי דברו כמ"ש אשר דבר ה' נעשה. שיתקנו ויוציאו מכח אל הפועל מעשה ה' ואח"כ זוכין לבחי' רוח חדשה משמים כמ"ש לשמוע בקול דברו. וז"ש שזוכה לרוח הקודש. ועל ב' אלו כתי' עבדי אתה. ואח"כ אשר בך אתפאר הוא לשון עתיד. שבחי' בנים ורוח הקודש בחי' לשמוע בקול דברו הוא בהתחדשות בכל עת כמ"ש יערה עלינו רוח ממרום ודו"ק ותשכח:
 
 
 
 
;תרמ"ו
ענין שמיטין ויובלות להר סיני. ע"פ המד' ברכו ה' מלאכיו כו' עושי דברו. בשומרי שביעית הכ' מדבר כו'. וחז"ל דרשו כשהקדימו בנ"י נעשה לנשמע אמר הקב"ה מי גילה לבני רז שמה"ש משתמשין כו'. כי בנ"י היו מוכנים בקבלת התורה להיות כמלאכי השרת כי באמת גם התחתונים שלוחיו של מקום הם דהכל לכבודו ברא. רק ההפרש הוא שהמלאך אין בו דבר אחר רק זה השליחות. ונק' כולו מלאך ע"ש השליחות. ולפי שבטל במציאות אליו ית' לכן ניזון מזיו השכינה כמו שעתידין צדיקים להיות בעוה"ב. ובנ"י בקבלת התורה היו מוכנים ג"כ לזה. לכן ניזונו מלחם שמה"ש אוכלין כנ"ל. כי באמת בזעת אפיך תאכל לחם היא הקללה לאחר החטא ומקודם הי' כל אכילת אדם מגן עדן. וכמו כן היו בנ"י מוכנים להיות בהר סיני. וכ"כ אמרתי אלהים אתם כו'. אך גם אחר החטא נשאר לבנ"י זמנים שמתעורר להם זה הכח הראשון וכמו בש"ק שמבטלין מכל מלאכה ומוכנים רק לעבודת הש"י. לכן המזון ביום ש"ק הוא בקדושה. ובזמן שהיו שמיטין ויובלות הי' כל שנה שנת שבתון ולא היו עוסקין בזריעה וקצירה. דאיתא בגמ' פלוגתא דר"ש ור' ישמעאל רש"א אפשר אדם זורע בשעת הזריעה כו' תורתו אימת נעשית כו' ור"י אומר הנהג מנהג דרך ארץ ואחז"ל הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם. ובאמת זה הוא אחר החטא כמ"ש במ"א במשנה אם אין תורה אין ד"א זה הי' קודם החטא. ואח"כ אם אין ד"א אין תורה כמ"ש וישכן מקדם כו' לשמור כו' דרך עה"ח ודרשו חז"ל מכאן שד"א קדמה לתורה ע"ש. ובשמיטין ויובלות ושבתות יש לבנ"י הארה מדרך הראשון שקודם החטא. ולכן היו שובתין בזמנים הללו והיו חוזרין למדרגה הראשונה שקיבלו בהר סיני. וזה עיקר החירות ביובל דכ' ושבתם איש אל אחוזתו כו' שהי' להם דביקות בשורשם. ולכן שומרי שביעית נק' מלאכיו עושי דברו שאין להם רק זה השליחות ואין עוסקין בדרך ארץ כלל רק כמלאכי השרת. ולכן הי' המזון שלהם ע"פ נס ואיתא בספרים בפ' וכ"ת מה נאכל כו' כי רצונו ית' הי' שלא יהרהרו כלל ואז היו נהנים ממעשה נסים ממש וע"י השאלה הוצרך להיות המזון בדרך ברכה. ויתכן לומר הואיל ואין דרך נס להיות בפרסום כדאיתא גבי אלישע. ולכן אם לא ישאלו כלל יהי' המזון בנס ממש וכמו המן לחם מן השמים. וכתי' והיתה שבת הארץ לכם לאכלה. פי' אכילת השמיטה לא יהי' ע"י הכנת האדם רק ע"י המנוחה והוא בחי' עונג שבת:
 
 
 
 
;תרמ"ז
ענין שמיטין אצל הר סיני. ע"פ המד' ויקרא. ברכו ה' מלאכיו ולא כל מלאכיו תחתונים שא"י לעמוד בתפקידיו של הקב"ה כו' גבורי כח בשומרי שביעית הכ' מדבר עושי דברו וזה דבר השמיטה ע"ש. כי הנה בנ"י זכו לקבלת התורה ע"י המדבר כמ"ש זכרתי לך חסד כו' לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. כי התורה היא מעולם העליון וא"י לזכות לתורה עד שמבטלין כל עוה"ז ונמשכין לבטוח בו ית' בלבד. וכן מבקשין ובעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדם חוקי חיים כו'. ובאמת לאו כל מוחא סביל דא. רק מיוחדים שנק' מלאכיו. וכן בדורות דור המדבר היה להם זה הכח וכל הדורות נמשכין אחריהם. וכן בכל דור יש יחידים שיש להם זה הכח והקב"ה זכר עשה לנפלאותיו ונתן לנו מצות שנזכה על ידיהם למדרגה הראשונה. כמ"ש תחתונים שא"י לעמוד בתפקידיו. ומ"מ יש זמנים שנמצא התעוררות בבנ"י. וכמו כן בשנת השמיטה הוא ממש לכתך אחרי בארץ לא זרועה. והיה מתגלה להם הארת קבלת התורה כמ"ש עושי דברו ועי"ז לשמוע בקול דברו. ועושי דברו שמיטה. לשמוע בקול דברו הוא יובל שופר תרועה. ובאמת פי' עושי דברו הוא שאין להם עבודה אחרת רק זו כמלאך שאין בו רק שליחותו. ובשנת השמיטה היו עוסקין רק בתורת ה' וכן מעין זה בש"ק יעשה כולו תורה כמ"ש במדרשים שיש בו הארה מקבלת התורה. ובאמת באלה הימים מפסח עד שבועות נמשכו בנ"י אחריו ית' עד שזכו לקבלת התורה לכן וודאי נשאר רשימה באלה ימי הספירה. וכתיב ה"א תירא אותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע. והוא רמז לאלה הימים כי בפסח שיצאנו ממצרים להיות עבדי ה' בחי' אותו תעבוד דכתיב ועבדת כו' העבודה הזאת בחודש הזה. ואמרו שאין לך עבודה אחרת אלא זו הוא רמז להשבתת שאור. ובו תדבק הוא ימי הספירה כמ"ש ז"ל ואיך אפשר לדבוק בשכינה אש אוכלה אלא הדבק במידותיו. וימים אלו הם לתקן המדות. ובשמו תשבע הוא חג השבועות. אורייתא כולא שמא דקוב"ה והוא הכח של התורה שמסייע לעובדי ה' כמ"ש מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק כו':
 
 
 
 
;תרמ"ח
כי תבואו אה"א אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה'. כי הש"י נתן לנו ארץ ישראל להודיע כי לה' הארץ. כדאיתא בתנחומא הש"י הקנה העולם לאברהם וחזר והקנה לו. וזה מצות השמיטה שניתן לבנ"י הארץ מחדש. ובכל שמיטה נתחדש המתנה כענין שכ' בפ' תולדות ויתן לך האלהים יתן ויחזור ויתן ע"ש. וז"ש אשר אני נותן לשון הוה. ובנ"י הם מוכנים לקבל זו המתנה. וז"ש כי גרים ותושבים אתם עמדי. הוא שבחן של בנ"י שיודעין שהם גרים ומבררין כי לה' הארץ ודבקים תמיד בכח הנתינה. ובזה יתכן לפרש מה דכתיב וכרות עמו הברית לתת כו' לתת. תרתי ל"ל רק שיהיה להם תמיד בחי' הנתינה. יתן ויחזור ויתן. שבכל שמיטה ושבתה הארץ לה'. וכעין שכ' באוה"ח על כל שבת שניתן חיות חדש להבריאה ע"ש פ' ויכלו. וכשם שנאמר בשבת בראשית כן בשמיטה:
 
בפסוק והיתה שבת הארץ לכם לאכלה. ע"פ מ"ש בזוה"ק יתרו ע"פ ויברך כו' יום השביעי כיון דלא אשתכח בי' מנא כו' אלא כולא ברכאין בשביעאה תלי' כו'. והנה משורש הברכה שמתגלה בש"ק א"י כולם לקבל. רק בנ"י מוכנים לקבל השפעה זו. וכמו כן בשמיטה לכם לאכלה דייקא. והרמז שכל השפעה העיקרית הוא ע"י השביתה וכמ"ש במ"א כי לכן מיני' מתברכין כל שיתא יומין לידע כי ביטול כל המלאכות הן הן קיומו של עולם:
 
 
 
 
;תרמ"ט
ענין שמיטין אצל הר סיני. דכתיב ושבתה הארץ שבת לה' פי' בזוה"ק כשיבאו בנ"י שבתה שבת ע"ש. והענין הוא כי הקב"ה נתן לבנ"י ארץ כנען בכח התורה כדכתיב כח מעשיו הגיד כו' כדפרש"י ז"ל פ' בראשית שלא יאמרו לסטים אתם כו'. ומה התשובה ע"ז. אך האמת הוא כי כל מה שלמטה תלי' בשורש שלמעלה דבאורייתא איברי עלמא. ובנ"י שמבררין זאת ומחזירין כל הדברים להראשית והשורש שיש להם בתורה כדאיתא בשביל ישראל שנק' ראשית פי' שבנ"י בכ"מ שהם הם דבקים בהראשית כדאיתא במד' ונתנך ה' עליון כשמן שצף למעלה. כמו כן בנ"י בכ"מ שהם מתעלין עד הראשית. וכיון שהראשית בידם שזה הוא כח מעשיו של הקב"ה ממילא הכל שלהם. ולכן ע"י שביתת השמיטה שהיא שבת לה' ומחזירין הארץ לבעלי' ממילא היא שלהם. וז"ש בת"כ דיו לעבד להיות כרבו כשהיא שלי היא שלכם. שכל כוחן של בנ"י לזכות בהארץ כשמתעלה אל הקב"ה בכח התורה כנ"ל. וז"ש כריתות בריתו ית' עם האבות לתת ארץ כנען והקמותי את בריתי. ביום ההוא כרת כו'. וכרות עמו הברית כו'. הכל כנ"ל שע"י הברית שיש לבנ"י דבקות בהקב"ה ממילא כח מעשיו הגיד כו'. וז"ש כימי השמים על הארץ פי' דכל שלמטה יש לו שורש למעלה וימי השמים הם השרשים מהימים שעל הארץ. ושורש שבשמים ניתן לבנ"י כנ"ל. נמצא שאינו גזל בידינו. ולכן בעון שמיטה גלו. ולכן הגלות לבנ"י יותר מלכל אומה. כי אין לנו חלק באמת בזה העולם רק אם עובדין אותו ית' כראוי ומעידין ומבררין מלכותו ית' בעולם ומחזירין הכל אליו ית' ממילא יש לנו הכל. וח"ו להיפוך אין לנו כלום בעוה"ז. ויובל המשיכו בנ"י הארה מעין עולם הבא דכתיב וקראתם דרור בארץ לכל יושביה. כמ"ש כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב. והענין כי יש לכל איש ישראל חלק בתורה אך ע"י הסתר מחטאים שנתלכלך הוא נסתר בעוה"ז. ובעוה"ב כשנעשין בני חורין מאלה השיעבודים יש להם חלק. וכמו כן ביובל שנמשך הארה מקבלת התורה ע"י השופר כדכתיב וקראתם דרור כמו מקרא קודש שנמשך הקדושה מלמעלה. וז"ש בארץ שנתגלה בעוה"ז שורש העליון ונעשו בני חורין בכח התורה כדאיתא אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה:
 
בפסוק כי לי בנ"י עבדים כו' איתא בזוה"ק בר"מ כי צריך איש ישראל לעבוד הש"י בבחי' עבד ובן ע"ש. כי הנה בנים אתם הוא בוודאי הנשמות שהם חלק אלקי ממעל. ובגוף צריכין להיות עבד להנשמה לכוף ולבטל הגוף והם ב' יצירות כדכתיב וייצר יצירה בעוה"ז ובעוה"ב. והוא בחי' יצ"ט ויצה"ר. ולכן צריכין לעבוד הש"י בדחילו ורחימו. אהבה לבחי' הנשמה שנמשכת אחר (השורה) [*הצורה] באהבה ותשוקה. והיראה נצרך אל הגוף שהוא בחי' היצה"ר. ולכן מבקשין יחד לבבינו לאהבה וליראה. להיות בכל לבבך בשני יצריך. יצ"ט באהבה ויצה"ר ביראה. ובוודאי השיעבוד שיוכל איש ישראל להשתעבד הוא רק בגוף. וע"ז נאמר ג"כ עבדי הם אשר הוצאתי כו' מא"מ כי רק הגופות היו משועבדים לפרעה ואעפ"כ הוציאנו הש"י להיות עבדי ה' גם בגוף וגשמיות. כי לבחי' בנים זכו בנ"י בקבלת התורה שניתן להם נשמה חדשה וביצ"מ היו רק בחי' עבדים. וכתיב לי בנ"י עבדים. לי לשמי. פי' אע"פ שבנ"י משועבדים בגלות אעפ"כ צריכין לקבל העבדות לשם שמים כי באמת הכל מאתו ית' וע"י שמקבלין העבדות לשמו ית' נעשה מזה עבדי הם וזה יוכל להיות מפתח לגאולה וכמו כן הוא בפרט כל עובד ה' הגם שנשתעבד ליצה"ר ויש לו יגיעות בבחי' עבד אם מקבל העבדות לש"ש זוכה להתעלות עי"ז. וע"ז נאמר עבד משכיל ימשול בבן כי תיקון הגוף מעלה גם את הנפש:
 
 
 
 
;תר"נ
בענין השמיטה ושבתה הארץ. כי בנ"י נבראו לתקן העולם והזמן דכתי' אנכי עשיתי ארץ ואדם עלי' בראתי ואין אדם אלא ישראל כמ"ש אדם אתם. וכמו שיש גאולה בנפש כמו כן כ' גאולה תתנו לארץ. וכמו שהיו בנ"י מקודם מעורבין בכלל האומות ואח"כ נבחרו כדאיתא במד' בורר וחוזר ובורר שע"ז כתי' הבדלתי אתכם מן העמים. וביציאת מצרים נגאלו בגשמיות וברוחניות. וכמו כן הי' א"י מקודם תחת השבעה אומות ויצא אח"כ להיות ארץ ישראל והיא גאולה בגשמיות ורוחניות. וכמו כן בזמן שהזמנים מקודשין היו מעורבין ואח"כ נבררו שבתות ומועדים מכלל הזמנים וכ"ז נתברר ע"י גאולת בנ"י. לכן המועדים זכר ליצ"מ כי ע"י יצ"מ יצאו הארתן מכח אל הפועל. כי כך הי' בריאת עוה"ז כמ"ש והארץ היתה תהו כו' יהי אור. ודבר זה נוהג בעולם שנה נפש שצריך להתברר ע"י אור תורה. ובנ"י שיצאו ממצרים וניתן להם התורה יש בידם כח החירות ולהביא גאולה לכל המקומות והזמנים כמ"ש וקראתם דרור. וז"ש כי תבואו כו' ושבתה הארץ שבת לה'. להעלות הארץ אל הרוחניות והפנימיות. וז"ש וכרות עמו הברית לתת כו' לתת. ב' נתינות למה. רק א' שהאבות ובנ"י אחריהם נותנים הארץ להש"י. ונתינה שני' שהש"י נותן לנו הארץ. וזה הוא כריתות ברית שבנ"י כל עבודתם בעולם להעיד על הבורא ית"ש ולהעלות הכל אליו. וכמ"ש במכילתא יתרו והייתם לי סגולה כשם שהאשה מסגלת אחר בעלה כו' ע"ש. וכביכול הש"י ג"כ נאמר בו ופניתי אליכם פונה אני מכל עסקי ועוסק בכם. ובכח זה הברית זכו בנ"י לא"י כמ"ש במד' אמור ע"מ ואתה את בריתי תשמור שכל זה ענין א'. ויש ברית בגוף להסיר הערלה להתדבק בפנימיות והיא גאולה בנפש. וכמו כן גאולה בארץ כמ"ש. וא"י מסוגל לזה כמ"ש במד' עמד וימודד ארץ כו' ע"ש כמו שבחר הש"י בבנ"י שהתורה מיוחד רק להם. כמו כן א"י מיוחד להיות נחלת ה'. וכתי' וישבתם לבטח בארצכם ואמרו בת"כ בארצכם אתם יושבים לבטח וא"א יושבים לבטח חוץ מארצכם. הרמז כי בא"י היו אוכלין ושבעים ומ"מ היו דבקים בהש"י במדת הבטחון שזה עדות השמיטין ויובלות ואין כל הארצות מיוחדים לזה רק א"י וע"ז כתי' שכן ארץ ורעה אמונה:
 
בפסוק כי לי ב"י עבדים עבדי הם כו'. כבר כתבתי במ"א כי בחי' העבדות לעולם נשאר בבנ"י כמ"ש לא ימכרו ממכרת עבד והמדרגה שניתן לבנ"י שנק' בנים. לזה יש זמנים. אבל בחי' עבדי הם היא אפי' בגלות. וזה ניתן לבנ"י ביצ"מ. שהוציאם הש"י להיות לעולם עבדי ה' אפי' בעת שנמסרין ת"י מלכים ב"ו. אבל בנ"י מקבלין העבדות לשם שמים. ז"ש לי בנ"י עבדים לי לשמי. והאומות סוברין שעובדין להם והפסוק מעיד עבדי הם. וז"ש ואשבור מוטות עולכם שלא יוכלו הרשעים בעבודה שלהם להטות עול מלכותו ית' מעלינו כמ"ש ז"ל שטרי קודם. ואין הפי' קודם בזמן דוקא. רק שהעבדות להש"י קודם בלב איש ישראל. וא"י להנתק ע"י עבדות ב"ו. וכל הבטחה זו עבדי הם היא הכנה לימי הגלות כמ"ש. אבל עצם בנ"י הם נק' בנים. ונראה עוד כי מוכן הי' להיות בנ"י בנים בלבד והאומות עבדים. אבל כאשר פרקו הרשעים העבדות ניתן הכל לבנ"י כמ"ש וימנע מרשעים אורם. וכל מה שאנחנו בגלות ומעבידים אותנו נוטלין אנו מהם כל הנ"ק וכל העבדות ונמסר הכל בידינו. וז"ש עבדי הם דייקא ולא האומות שפרקו מעליהם עול מלכותו ית' ונמסר לנו. [וזה כעין שכ' ז"ל כח מעשיו הגיד כו' לתת להם נחלת גוים הוא בחי' עבדי כו' וזה צריך אריכות דברים. וכבר נתבאר במ"א מזה]:
 
 
 
 
;תרנ"א
בענין שמיטין ויובלות. ושבתה הארץ שבת לה' וישבתם לבטח עלי'. כי בנ"י נכנסו לא"י אחר שקיבלו התורה בהר סיני והלכו כל מ' שנה במדבר בהנהגה שלמעלה מהטבע. ובכח זה נכנסו להרים כל הטבע אליו ית'. וזה עצמו הסמיכות שמיטין להר סיני לומר שבכח מצוה זו נתעלה כל הטבע והארציות להיות דבוק בשורשו כמו שהי' קודם החטא וכמו שיהי' לעתיד. וישבתם לבטח הוא להיות גם הישיבה בטבע דבוק בבטחון בשלימות והיא מעלה גדולה. וכתי' בטחו בו בכל עת. כי יש כ"ח עתים אשר כל הטבע מתנהג בהם כמ"ש בקהלת י"ד עתים לטובה וי"ד כו'. אכן יש הנהגה שלמעלה מאלו וכולל כל ב' אלו. והרמז יש יד גדולה ויד חזקה. ויד רמה כולל ב' הידות אלו [וג' אלו הידות הם מ"ב. שבשם מ"ב נברא העולם. והם שנים שבתוך השמיטות. וז' שמיטות ויובל משלימים לחמשים שהיובל הוא שער הנ' שלמעלה מכל הטבע והוא עלמא דחירות לגמרי כנ"ל] ובנ"י מבטלין כל העתים אל הנהגה העליונה ובאמת אין כל ב"א מוכנים לזה רק בנ"י. וז"ש בטחו בו כו' עם שפכו לפניו לבבכם. והוא בכח התורה שנמסר להם שע"ז נאמר כח מעשיו הגיד. וכמו כן א"י כל הנהגה שלה משורשת בשורש העליון. ולכן כתי' וישבתם לבטח עלי'. ובת"כ פ' בחקותי דורש בארצכם אתם יושבים לבטח ולא חו"ל ע"ש הרמז כנ"ל. וכמו שא"י מיוחדת לבחי' הנ"ל בעולם. כמו כן בנ"י מיוחדים בנפש. וז"ש בידך עתותי. שעתות של בנ"י מדובקין בשורש בו ית"ש. ואיתא במד' כ"מ שנאמר וישב לשון צער ע"ש בכמה מקומות. וגם וישב יעקב דרשו ביקש לישב בשלוה וקפץ עליו רוגזו של יוסף כו' שטן מקטרג כו' והיינו שעדיין לא הי' ניתקן א"י והי' עוד ת"י כנען. אבל כשנכנסו בנ"י ושבתה הארץ. ונעשה התיקון להיות אפי' הנהגה שלמטה מיושבת ומדובקת באחדות השורש כי הקב"ה ברא הכל עולם שנה נפש. וא"כ יש נקודה ממוצעת שמחבר הגשמיות אל השורש הרוחני. וזו הנקודה בעולם היא בא"י. ובנפש בבנ"י. ובזמן הי' ע"י שמיטין ויובלות. וכולן תלוין זה בזה. וכפי תיקון הנפשות כך בזמן כמ"ש במד' יודע ה' ימי תמימים כשם שהם תמימים. לכן סמך הכתוב פרשת לא תונו לשמיטין ויובלות. שכפי אחדות שבנפשות בני ישראל. כך נתאחד הזמן על ידיהם. לכן אין יובל נוהג רק כשכל יושבי' עלי'. ובמ"א כתבנו. על המדרש מות וחיים ביד לשון שכמו הלשון מחבר כל האדם כן בני ישראל מחברין כל הנפשות על ידי כח התורה שקיבלו בהר סיני ע"ש:
 
בפסוק והארץ ל"ת לצמיתות כו' גרים ותושבים אתם עמדי. שבנ"י צריכין להיות בעוה"ז גרים לידע כי עיקר שלהם למעלה. כדאיתא בחובת הלבבות מענין הגירות בעולם. ופי' עמדי כמו שקדושתו ית' למעלה מכל רק שלפעמים יורד למטה איזה הארה סתים וגליא. כן צריכין להיות בנ"י בעוה"ז בעראי. כמ"ש חסידים תורתן קבע ומלאכתן עראי. ואפי' מי שצריך לעסוק בפרנסה ג' שעות ובתורה שעה א' אעפ"כ צריך להיות התורה קבע. וכן הי' מצות השמיטה אע"פ שששה שנים היו עוסקין במלאכתן ושמיטה היו פנוים. מ"מ ע"י שהיו סופרין אחר השמיטין ויובלות. הי' זה להראות שמלאכתן עראי והי' בטל כל המלאכות אל השביתה. וכן הוא בימי המעשה שצריכין להיות בטלין אל השבת ואז יכולין להרגיש הקדושה בכל הימים. ולא להיות נפרד מן השורש. וזה הרמז לא תמכר לצמיתות שלא יהי' מתנכר ורחוק לגמרי מן השורש שלמעלה. וכמ"ש גאולה תתנו לארץ. וכבר כ' בכמה מקומות כמו שיש גאולה בנפש כן בזמן ובמקום. וכמו שיש מ"ט שערי טומאה שצריך האדם לצאת מהם כמו שגאלנו הקב"ה ממצרים כן צריכין בנ"י ליתן גאולה למקום ולזמן. וכתי' תן חלק לשבעה וגם לשמנה. יתכן לרמוז לשבעה שמיטין. וגם לשמונה הוא יובל שהוא למעלה משבע שבועות והוא עלמא דחירות. וג"ם גי' מ"ט שבימי השמיטין יוצאין ממ"ט שערים ומתגלה שער הנ' שהוא אחדות בלי תערובות. וכתיב וגם הקימותי כו' לתת כו' היינו גאולת הארץ. מת"י כנען לצאת ממ"ט שערים. וגם אני שמעתי כו' נאקת כו' הוא גאולת הנפשות ממ"ט שערים:
 
 
 
 
;תרנ"ב
במד' תנחומא נבהל להון איש רע עין כו' חסר יביאנו. העושה סחורה בפירות שביעית סופו מוכר מטלטלין כו' ביתו כו'. דאיתא במשנה ג"ד מתלמידיו של אאע"ה עין טובה כו' אוכלין בעוה"ז ונוחלין לעוה"ב להנחיל אוהבי יש כו'. וכבר כתבנו כמה פעמים כי זה ענין השמיטה כמו שרמז בזו"ח להנחיל אוהבי י"ש הוא יובל שמיטה. כי בוודאי מי שיש בו ג"ד הללו הוא סימן שהוא אוהב ה' ומתוך אהבת הבורא ית"ש אינו מדובק בעוה"ז. ולכן אינו מקנא לחבירו ואינו מתגאה ומתדשן בטובת עוה"ז. ולכן נוחל ב' עולמות. כי באמת כפי הביטול שנמצא באדם אל הבורא ית' ממילא יש לו הכל. וכפי הגיאות לשכוח בכח הבורא ית' ונבהל להון ומתפעל ביותר ע"י העשירות חסר יביאנו כמ"ש לא יחצו ימיהם. דכ' מותר האדם מה"ב אין. כי הנה הקב"ה מקיים וזן כל הברואים מאדם ובהמה. ויתרון שכל האדם במה שמתבונן ומבין ומכיר טובת הבורא ית'. ואז כשבא לדעת זאת יש לו מותר. אבל כשהשכל מביאו לבעט בהבורא ואומר כחי ועוצם ידי כו' הבהמה טובה ממנו. והקב"ה ברא יש מאין וכשהאדם מבין זאת ומבטל עצמו להבורא ע"ז כ' להנחיל אוהבי יש:
 
 
 
 
;תרנ"ג
בענין סמיכת שמיטין להר סיני. יובן ע"פ המשנה המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר. כי יש נסיון לעני מתוך דוחקו. ויש לעשיר נסיון שלא ירום לבו בעשרו לשכוח את הש"י. והמקיים התורה מעוני זוכה שיקיימנה בעושר ולא יבעט ע"י העשירות. וכמו כן הי' בכלל בנ"י בדור המדבר ויענך וירעיבך. והי' זה הכנה שיקיימו אח"כ התורה בא"י מתוך העושר. והיא העצה שיעצה התורה בשמיטין ויובלות שלא לעשות עיקר בעבודת האדמה ולשבות בשמיטה לשמו ית'. וגם הצדקה לעניים א' לשבע שנים שעי"ז יתקיים ברכת הארץ בידם. וע"ז מברכין אותו ית"ש ברעב זנתנו ובשבע כלכלתנו. מה שמזמין לנו מזון בעת הרעב. ומה שנותן לנו דעת לקבל המזון כראוי. זה ברכת א"י ארץ טובה ורחבה. כי הנה להמאכל נצרך כח הזן והמעכל והדוחה. וזה ענין ג' הברכות. ואמרו חז"ל משה רבינו תיקן ברכת הזן כשהוריד לנו המן שזה הי' הפקת המזון במדבר שהיו חסרים מכל. וכשנכנסו לארץ הי' הברכה על הארץ שהוא נבחר מכל הארצות שיכולין לקבל המאכל כראוי לזון הנפש שלא לבעט מתוך השובע זהו בחי' המעכל שיהי' המזון לתועלת הנצרך. זה בשבע כלכלתנו. אח"כ כשנבנה ירושלים הי' הברכה על בחי' הדוחה כי ע"י בנין בהמ"ק הי' בירור האוכל בלי פסולת. לכן דרשו הטובה זו ירושלים שהי' בירור הטוב מתערובת טו"ר. נחזור לדברינו כי המן במדבר ויענך הי' הכנה שיוכלו לקבל העשירות כראוי אח"כ בכניסתן לא"י. לכן תלה הכ' שמיטין ויובלות תיקון הארץ בהר סיני וכ"כ להטיבך באחריתך. ובאמת אם הי' מקיימין בשלימות התורה מעוני לא הי' הגלות. אבל הי' לנו חטאים במדבר ג"כ. ולכן נתקיים אח"כ ג"כ בנו סיפא דמתניתין המבטל התורה מעושר סופו לבטלה מעוני. כמ"ש תחת אשר לא עבדת את ה' כו' בשמחה כו' מרוב כל כנ"ל:
 
עוד ענין בהר סיני. דכ' ושבתה הארץ שבת לה'. דכ' והארץ היתה תהו אח"כ ויהי אור. וכן הי' בסדר הדורות ב' אלפים תהו ואח"כ בכח קבלת התורה תיקנו בנ"י הארץ שע"ז נברא האדם לעשות ישוב בעולם כמ"ש לא תהו בראה לשבת יצרה. וכ"כ וכבשוה שהאדם נברא לכבוש הארץ לתקנה לצאת מתוהו ובהו לבא לידי ישוב. והנה ארץ ישראל הוא יסוד כל הארץ. ובה נמצא התיקון להעלות הארץ להתחבר לשמים. ולא על חנם התאוו האבות לנחול את הארץ וכתי' לך אתן א"כ חבל נחלתכם. רש"י פי' חבל יש בו ג' פתילים. וכתי' בארץ חבל נחלתכם. וכמו כן כתי' יעקב חבל נחלתו. כי יש התקשרות לשורש בבחי' עולם שנה נפש וכולם יש בהם פנימיות כמ"ש ז"ל קוב"ה ואורייתא סתים וגלי' וכמו כן בנ"י סתים וגלי' וכמו כן א"י סתים וגלי'. וכ"כ אל הארץ אשר אראך א"כ יש בו דבר סתר. כי בחכמה יסד ארץ. וארץ ישראל מקום מיוחד להתקשר בשורש העליון. ובנ"י מתאחדים בארץ כמ"ש אתה אחד ושמך א' ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. כי פי' אחד הוא כשהחלק שלמטה דבוק בחלק שלמעלה. כי החצי אינו נק' אחד. וכשבנ"י נתיישבו בארץ קיבלו כח הנשמה שלמעלה. וכ"כ נותן נשמה לעם עלי'. ולכן נזכר בפרשה זו ענין האחדות ולא תונו איש את עמיתו כי עיקר האחדות בא"י ואז השכינה שורה עליהם. ולכן אחז"ל הדר בא"י יש לו אלקי ולמדו ממה שאמר דהע"ה גרשוני כו' מהסתפח בנחלת ה' ע"ש. שבנ"י גוי א' בארץ. וכמו כן בזמנים שבתות ויו"ט נק' נחלה כמ"ש ושבת קדשו הנחילנו. ויש בו ג"כ נשמה יתירה. וכמו כן בשמיטין ויובלות. וכ"ז ניתקן בהר סיני שנעשו בנ"י גוי א' ולכן כתי' אנכי ה"א לשון יחיד כי כפי האחדות שיש ביניהם חל אלקותו ית' על בנ"י:
 
בפסוק לעולם בהם תעבודו ובאחיכם בנ"י כו' לא תרדה בו בפרך. כי אדם לעמל יולד ולכן אין להניח עבד פנוי. והמנוחה היא טוב רק לבנ"י שהם עבדי ה' כמ"ש כי לי בנ"י עבדים. וע"ז אמרו חז"ל אשרי שעמלו בתורה. והמקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו ע"מ ועול ד"א. והנה אדה"ר קודם החטא הי' בגן עדן לעבדה ולשמרה במ"ע ומל"ת ואחר החטא כתי' וישלחהו כו' לעבוד את האדמה כו' פי' את להיות העבודה בהשתתפות הגשמיות. כענין שאמרו יפה ת"ת עם ד"א. וכ"ז אחר החטא כמ"ש הטעם שיגיעת שניהם משכחת עון. אבל קודם החטא הי' כולו תורה. וכמו כן בהר סיני היו מיוחדים בנ"י להיות כמו קודם החטא כמ"ש אמרתי אלקים אתם. ואחר שחטאנו שוב ונצרך להיות התיקון בבחי' השתתפות ת"ת עם ד"א נתן לנו הקב"ה מצות שמיטה ויובל שאז הוא בחי' תורה בלבד ולכך סמך שמיטה להר סיני. כי בהר סיני התחיל תיקון חטא אדה"ר והתורה כתי' בה תמימה משיבת נפש. דהנה ג' בחי' היו בבריאת האדם. עפר מן האדמה הוא הגשמיות. ויפח באפיו נשמת חיים הוא מדרגה גבוה כמו שהיה קודם החטא. ויהי האדם לנפש חיה הוא הממוצע רוח ממללא והוא רוח המחבר נפש לנשמה. וגדולה תורה שנותנת חיים בעוה"ז ובעוה"ב לכן נאמר בה משיבת נפש. ונותנת דרך איך לתקן גם עבודת האדמה והוא מצות שמיטין ויובלות כנ"ל:
 
 
 
 
;תרנ"ה
במד' מו"ח ביד לשון מצא גחלת ונפח בה כו'. זו הגחלת היא בכל מקום והיא ניצוצין מן התורה שנקראת אש כמ"ש בספרים כי גחלת גי' אמת. ואין אמת אלא תורה והכל נברא מהתורה ונמצא מזו הגחלת בכל מקום וכל דבר. אך ביד איש ישראל להוציא מכח אל הפועל זה הניצוץ וע"ז כתי' ויפח באפיו כו' ויהי האדם לנפש חי' לרוח ממללא. היינו שיש כח בפיו לעורר החיות בכל מקום. וע"ז אמרו אם בחקותי תלכו להיות עמלים בתורה. פי' ליגע עצמו למצוא דברי תורה בכל מקום. הרשימות וחקיקות מהתורה שנמצא בכ"מ. כמ"ש במד' חקים שבהם חקקתי את הירח כו'. ולכן הזמנים נמסרו ביד בנ"י כמ"ש ישראל דקדשינהו לזמנים. וכן במנין שמיטין ויובלות כמ"ש וספרת לך. ומקדשין ב"ד שנת השמיטה והיובל. וכל זה הכח נמסר לבנ"י בקבלת התורה לכן נאמר בהר סיני. ביד לשון הוא רמז לבנ"י שנמסר להם לשון הקודש כדכ' מקודם הי' שפה א' לכולם. ובדור הפלגה נתבלבלו הלשונות ונמסר אח"כ לבנ"י בפרט בקבלת התורה:
 
 
 
 
;תרנ"ז
ושבתה הארץ כו'. דכתי' לא תהו בראה לשבת יצרה. עיקר בחי' השבת לשוב כ"ד לשורשו כמ"ש שבו איש תחתיו. וזה בכח התורה דכתיב משיבת נפש שמשיב הנפשות אל השורש. ולכן בכח בנ"י לעשות השבת בנפש ובארץ. לכן אחז"ל קודם מתן תורה נק' ב' אלפים תהו. וזה סמיכת שמיטה להר סיני כי בכח התורה נעשה השביתה בארץ. וכמו שנבחרו בנ"י ונתן לנו השבת שהוא עדות שיש לבנ"י דבקות בשורש העליון כמ"ש ביני ובין בנ"י אות הוא. כן השמיטה בארץ עדות שארץ ישראל נבחרה להיות לה דביקות בשורש העליון. והנה יובל הוא למעלה מבחי' הזמן כי בכל שנה יש פרט בפ"ע. ואמו"ז ז"ל אמר שעל שם זה נקרא שנה שיש. כי השפע שבאה לתוך הזמן והטבע משתנית כפי הכנת התחתונים. ויובל הוא באחדות העליון הכולל כל הנ' שנים ולכן כתי' וקדשתם כו' שנת החמשים שנה. דשנת החמשים הל"ל. ומה שנה. רק שהיובל כולל כל החמשים שנה שהוא השורש שמתפשט אח"כ לחמשים שנה. ולכן הוא בחי' חירות. ואל זה החירות זכו בנ"י בכח התורה כמ"ש ז"ל אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה:
 
ואחר פרשת שמיטין ויובלות כתי' וכי ימוך כו' עבדי הם כו'. והרמז כי בנ"י הם בחי' בנים ועבדים כמ"ש בזוה"ק. ובחי' עבדים זכו ביצ"מ. והיא מתנה לעולם כמ"ש לי בנ"י עבדים כ"מ שכ' לי הוא לעולם. אבל בכח התורה זכו לבחי' בנים ולכן סמך שמיטה ויובל להר סיני בחי' בנים. ואחר שבטלנו שמיטין ויובלות ונמכרנו. אעפ"כ יש לנו בחי' עבדים בכח יציאת מצרים. וז"ש על מה אבדה הארץ כו' על עזבם את תורתי בחי' בנים כנ"ל:
 
 
 
 
;תרנ"ח
ושבתה הארץ שבת לה'. כמ"ש בשבת בראשית. וכמו שבת סהדותא איקרי שהוא עדות בנ"י על שברא עולמו בששה ונח בשביעי. כן שמיטה עדות. ואיתא במד' ברכו ה' מלאכיו ג"כ עושי דברו בשומרי שביעית הכ' מדבר דכ' וזה דבר השמיטה. פי' שע"י בנ"י מתגלה מלכות שמים והנהגה עליונה כי דבר הוא הנהגה כמו ידבר עמים. והנה כתי' כתפוח בעצי היער דרשו חז"ל מה תפוח אין לו צל לכן ברחו כולם מלקבל התורה כו'. פי' שאין הנהגה עליונה נגלה בעולם שהכל מתלבש תוך הטבע. רק לבנ"י שנשתוקקו להתגלות כבוד מלכותו בעולם זכו להוציא מכח אל הפועל זאת. לכן נקראו עושי דברו. ולכן הקדימו בנ"י נעשה לנשמע והבינו זאת כי צריכין לתקן במעשה שיוכל להתגלות מלכותו ית"ש בעולם. ובשבת ע"י שמבטלין בנ"י כל המלאכות ומצפין להנהגה עליונה זוכין לפריסת סוכת שלום. ועל ידיהם מתגלה הקדושה בש"ק ומקבל העולם הנהגה עליונה שלמעלה מן הטבע. לכן כתי' אתם עדי ואני אל. כמ"ש כמה פעמים כי עדות זה אינו בפה בלבד אבל זה עדות אמת כשנתגלה הנהגה שלמעלה מהטבע על ידיהם. ולכן אמרו חז"ל האומר ויכלו בשבת נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית לפי שע"י עדות זה נתחדש קדושה והנהגה עליונה במעשה בראשית. וכמו כן בשמיטה הרי נשתנה ממש הטבע שבכל שנה ששית עשת התבואה לשלש שנים. וכמו כן נתגלה קדושה בכל שמיטה. ולא זאת רק אפי' בכל ז' שני השמיטה נגלה קדושה ע"י השמיטין. והנה בקבלת התורה שהי' עיקר הקדמת נעשה לנשמע וזכו לאנכי ה"א שהוא הנהגת מלכותו ית"ש. וע"ז מסיים הפסוק הביאני אל בית היין דרשו למרתף גדול של יין זה סיני ונתן לי התורה שנתפרשה במ"ט פנים מנין ודגלו כו' שנתעלו במ"ט שערי בינה. וכמו כן בשבע שמיטות כתי' והיו לך ימי כו' תשע וארבעים שנה שהם מ"ט דרגין שנתעלו בכל שנה ושנה. עד וקדשתם כו' שנת החמשים כי שער הנ' א"י להשיג לכן כתי' רק והיו לך כו' תשע וארבעים. לכן סמך הכ' מצות שמיטין ויובלות להר סיני:
 
 
 
 
;תרנ"ט
בפסוק כי גרים ותושבים אתם עמדי. פי' גרים בעוה"ז ותושבים בעוה"ב. כי הנה א"י דכ' בי' כי לי הארץ ואיתא במד' כ"מ שנאמר לי הוא לעולם ולעולמי עולמים. וכן במשנה אמרו כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב שנאמר לעולם יירשו ארץ. הרי כי הארץ היא ג"כ עוה"ב. ולכן כתי' וכרות עמו הברית לתת כו' לתת לזרעו. ב"פ לתת בעוה"ז ובעוה"ב. והם ב' הבריתות דאיתא (נתן) [*כרת] לו ברית בין עשר אצבעות רגליו זו המילה ובין אצבעות ידיו ברית הלשון. ברית הלשון הוא בחלק שלמעלה שהוא מהג' דברים שאדם דומה למלאך מדבר בלשון הקודש כמלאכי השרת ע"ש בחגיגה. אבל חיבה יתירה חיבב הקב"ה את אברהם וכרת לו ברית המעור בחלק שדומין לבהמה גם בזה נשתתף עמנו הקב"ה וחתם בנו שמו. וכ"כ במדרש תחתונים שיש בהם יצה"ר צריכין לב' אמירות. אמירה היא התקשרות וברית כמו ה' האמירך. והם ב' הבריתות. וז"ש במשנה תלמידי א"א ע"ה אוכלין בעוה"ז ונוחלין לעוה"ב דכתי' להנחיל אוהבי יש. ובזוהר איתא י"ש הוא יובל שמיטה. והם ב' בחי' הנ"ל. וזה גרים ותושבים. גר בחי' צדיק. וסימנך גר צדק. שבכח המילה זוכין לא"י שלמטה וזה בחי' שמיטה. גם צדיק גי' גר ע"ה. תושבים בחי' יובל. עולם הבא. בחי' תשובה. וע"י התורה זוכין לעוה"ב כדאיתא במשנה קנה לו ד"ת קנה לו חיי עוה"ב והוא ברית הלשון:
 
בפסוק כי לי בנ"י עבדים ברש"י מתו"כ שטרי קודם. כ"מ שנאמר לי הוא לעולם ולעולמי עולמים. ולעולם אנחנו עבדיו אפי' בגלות. ופי' שטרי קודם אינו בזמן שהיינו עבדים אליו ית' קודם שנתגרשנו מארצנו. אבל לעולם מלכותו ית' עלינו. וכל גלות ועבדות שחל עלינו הוא בהשגחת הש"י. אבל ע"י החטא מתלבש מלכותו ית"ש ממדרגה למדרגה. ולעולם שטרי קודם. וכ"כ עבדים אנחנו ובעבדתנו לא עזבנו אלקינו. שעדיין מלכותו עלינו והרי כל הגזירות והקללות כתובים בתורה שכולה שמותיו של הקב"ה. וזה שטר הראשון רק שמתהפך ע"י החטא. וז"ש במד' בחקותי אם תזכו הריני הופך לכם קללות לברכות. וכן איתא בשם הבעש"ט ז"ל כי כל דין ופורענות שבא על האדם ידע שזה רק שליח ולא יפנה אל השליח רק אל המשלח. וכן מפורש בקרא אשור שבט אפי כו' היתפאר הגרזן על החוצב בו כו':
 
 
 
 
;תר"ס
כי תבואו א"ה אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ כו'. דכ' לא תהו בראה לשבת יצרה וכתי' והארץ היתה כו'. ובמד' שהארץ מתרעמת עליונים ניזונין מטמיון ותחתונים אם אינם יגעים אין אוכלין. ובנ"י בכח התורה עושין ישוב א"י כדכ' בראשית ברא בשביל התורה שנק' ראשית ובשביל ישראל שנק' ראשית הי' בריאה הראשונה אח"כ כתי' והארץ היתה תהו. ולכן סמך שמיטה ויובל להר סיני שבכח התורה שקיבלו בהר סיני ושבתה הארץ. ויש רמז במסורה ריש פסוק והארץ היתה תהו. והארץ לא תמכר כו'. וענין גרים ותושבים אתם הוא שבנ"י זוכין לא"י מצד עצמם. ומצד האבות ירושה היא להם מאבותיהם כדכתיב וכרות עמו הברית לתת כו' לתת לזרעו. שנתן לאבות שורש א"י שלמעלה ונתן לזרעו א"י שלמטה. וב' אלו המתנות נתחדשו תמיד. בשמיטה נתחדש המתנה שלמטה דכתי' אשר אני נותן לכם ושבתה. וביובל נתחדש המתנה שלמעלה ושבתם איש אל אחוזתו. ועל ב' אלו כתי' תביאמו ותטעמו וכ"כ מכון לשבתך פעלת כו' מקדש א' כוננו כו' דרשו חז"ל בהמ"ק שלמטה מכוון לבהמ"ק שלמעלה. כמו כן א"י שלמטה מכוון לא"י שלמעלה. כדאיתא בזוה"ק שמא קדישא ואורייתא וישראל סתים וגלי' כמו כן א"י סתים וגלי'. והאבות זכו לא"י העליונה ובזכותם ניתן לזרעם א"י שלמטה. גרים כשזוכין לבחי' שמיטה שהיא התיקון שלמטה כדאיתא במד' גבורי כח בשומרי שביעית הכתוב מדבר רואה שדהו בייר ושותק ועי"ז יוצאין מהנהגה הטבעיות וזוכין לשמיטה כמ"ש והיתה שבת הארץ לכם לאכלה כעין העליונים שניזונין מטמיון של מלך. ועליהם כתי' ברכו ה' מלאכיו ולא כל מלאכיו כדאיתא במד' שאע"פ שהם בעולם הטבעי וזורעין ואוספין מ"מ כשבא שמיטה ושובתין נתלבשו בבחי' מלאכיו. וזה העצה של התורה שע"י השמיטה יתמשכו כל הששה שנים ג"כ אחר הקדושה לכן כתיב ושבתה משמע תמיד ע"י שששת שנים תזרע ובשביעית תשבות נמשך הארה משביעית לכל השנים. וזה ענין הספירה להמשיך כל השנים אחר השמיטה. וכן בימי המעשה להמשיך בהם הארת השבת קודש. וזה ענין מלאכיו ולא כל מלאכיו. ומדה בתורה כל שיצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא. וכן הוא בכל הדברים שאע"פ שא"י להתקדש בשלימות. עכ"ז ע"י חלק הקדושה יכולין לבטל כל המעשים אל הנקודה קדושה שנמצא בכל איש ישראל. תושבים הוא נחלת אבות והתדבקות בא"י שלמעלה. וע"ז כתי' אשריך ארץ שמלכך בן חורים. יובל עלמא דחירות. ומקודם כתיב אי לך ארץ שמלכך נער. וקשה מה הממוצע אי לך ארץ הוא הפלגה לרעה ואשריך הפלגה לטובה וצריך להיות מדה בינונית. אבל אי לך ארץ הוא כשמשועבדין אל הטבע זה שמלכך נער הנהגה הטבעיות. אבל ע"י שמיטה יוצאין מהשתעבדות הטבע וע"ז כתי' אשר הוצאתיך כו' מבית עבדים. וזוכין להיות עבדי ה' כמ"ש עבדי הם ועבד מלך מלך. אבל יובל הוא בחי' בנים וזהו הפלגה גדולה שמלכך בן חורים. ואיתא בזוה"ק שצריכין להיות עובד ה' בבחי' בן ובבחי' עבד. שהגם שצריך איש ישראל להתלהב באהבה ודביקות לאביו שבשמים. מ"מ אפי' בזמן שאין האהבה מתגלה בלב צריכין להיות עובד ה' בבחי' עבד לבטל הרצון ולעשות בע"כ רצון המלך. וב' אלו העבודות קיבלו בנ"י בהר סיני במאמר אנכי ה' אלקיך. והם בחי' שמיטה ויובל לכן סמכם להר סיני. וזהו בחי' זכור ושמור שמור בחי' עבד כמ"ש הטעם וזכרת כי עבד היית כו' ע"כ צוך כו' לעשות את כו' השבת לקיים גזירת המלך. וזכור בחי' בן כמ"ש הטעם כי ששת ימים עשה כו'. הרי מבאר הטעם של השבת והוא בן לחפשא בגניזין דמלכא. וב' הדיברות ראשונים ואחרונים ניתנו בהר סיני עבד ובן. ועיקר חביבות עבודת איש ישראל בבחי' עבד כמ"ש עבדי אתה. וכן אומרים ישמחו במלכותך שומרי שבת. הגם דבחי' שמור למטה מבחי' זכור. אעפ"כ צריכין אנחנו לשמוח בבחי' זו. כי בן ירושה הוא ואין הבן יכול להשתנות. אבל בחי' עבד הוא בכח מעשה האדם להכניע עצמו תחת מלכות שמים ובזה אנו שמחים:
 
 
 
 
;תרס"א
ושבתה הארץ שבת לה' אחז"ל כשם שנאמר בשבת בראשית. כמו דשבת עדות בינו ובין בנ"י ויורד בו נשמה יתירה והוא זכר ליצ"מ שנעשו בני חורין ויכולין לקבל נשמה יתירה שהיא בחי' נחלה בלי מצרים. כמו כן א"י נק' נחלה בלי מצרים כמ"ש בנחלת יעקב הארץ אשר אתה שוכב כו' ופרצת ימה וקדמה. שלפי שזכה בנקודה הפנימיות של א"י שמשם הושתת העולם לכן היא נחלה בלי מצרים ובשמיטה מקבלת הארץ בחי' נשמה יתירה וכתיב אשר הוצאתי אתכם מא"מ לתת לכם את א"כ להיות לכם לאלקים אחז"ל הדר בא"י יש לו אלוה. פי' כמ"ש אנכי ה"א דרשו חז"ל עליך ייחדתי שמי ביותר שבכח איש ישראל לקבל בחי' אלקות. ומסיים אשר הוצאתיך מא"מ להיות בן חורין לקבל בחי' זו שהיא למעלה מן הנהגה הטבעיות. ואמר מבית עבדים א"כ ניתן לישראל בית ומקום מיוחד והוא א"י כמ"ש ושמתי מקום לעמי. ותלה הכ' הכל ביצ"מ ובא"י שמיוחד אל הקדושה. וכמו שנגאלו נפשות בנ"י ממצרים כן יצא א"י מתחת יד הכנעני ונעשה נחלת ה' נחלה בלי מצרים. והוא ממש היפוך מארץ מצרים. דכתי' ארץ טובה ורחבה היא בחי' נחלה בלי מצרים. לכן תולה הכ' מצות שמיטין בהר סיני שהכל נעשה במאמר אנכי ה"א. ושמיטה עדות על א"י שנעשה נחלת ה' וע"ז נאמר אשריך ארץ שמלכך בן חורים:
 
במד' מות וחיים ביד לשון מצא גחלת ונפח בה וביערה רקק בה וכיבה כו'. הרמז על הקנה והוושט. כי הקנה הוא הרוח כח הנפש. והוושט כח הגוף. וכ"כ בזוה"ק קנה בחי' עוה"ב. וושט עוה"ז. והם בחי' מות וחיים. והלשון נאחז בשניהם. ובאמת הכל תלוי בזה כי גחלת גי' אמת. שבכל מקום נמצא נקודה פנימיות בחי' אמת. והאדם בכל מעשיו כשמשתתף בה כח הרוח והנפש נפח בה ובערה כדכתי' ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חי' שבכחו לעורר החיות בכל מקום בכח הרוח. ורקק בה כשעושה בלי דעת רק בגוף בלבד מכבה הגחלת. וכמו כן הלשון באדם כפי מהותו אם בעל נפש הוא וכל מעשיו בדעת וכח הרוח והנפש אז לשונו רך שגובר בה כח הקנה. ולכן מסיים המדרש להיות לשונכם רך אלו לאלו כי כפי התגברות כח הרוח ונפש באדם אוהבין זה לזה כי הנפשות קרובין. ולפי גשמיות הגוף לשונו קשה. ולכן ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה שהוא סימן שהוא בעל נפש לכן לשונו רך לחבירו כנ"ל:
 
בפסוק כי לי בנ"י עבדים. פי' לי לשמי שבנ"י הם עבדים שלא ע"מ לקבל פרס ואיתא בזוה"ק שיש בחי' בנים ועבדים ע"ש באורך. והנה בחי' עבדים זכו בנ"י ביצ"מ כמ"ש עבדי הם אשר הוצאתי. ובתי' בנים זכו בקבלת התורה. וב' אלו מתחדשין ביום השבת. בחי' זכור ושמור. מוח ולב עבודה בלב. ולכן יש ב' לבבות כי בחי' עבד יש עובד ע"מ לקבל פרס ויש עבד לשמו ית'. וזה הרבותא לי בנ"י עבדים לי לשמי. וע"ז העבודה מבקשין וטהר לבנו לעבדך באמת. וזהו הטהרה בימי הספירה להיות העבודה לשמו ית' בלי תערובת פסולת. ואח"כ זוכין בחג השבועות לבחי' בנים בחי' זכור. מוח הבן ממוח האב. ובזה לא שייך שינוי והיא עבודה מיוחדת רק לבנ"י בנים אתם:
 
 
 
 
;תרס"ג
ענין שמיטין אצל הר סיני. דכ' אדם לעמל יולד. אם לעמל תורה או מלאכה. וקודם החטא שם הקב"ה האדם בג"ע לעבדה ולשמרה ברמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת. ואחר החטא כ' וישלחהו כו' מג"ע לעבוד כו' האדמה. א"כ בזמנים שיש שביתת מלאכה לבנ"י כמו בשבת וכן בשמיטין ושבתה הארץ. ובטל לעבוד האדמה. הוא אות לבנ"י שהם במדרגה הראשונה לעסוק רק ברמ"ח ושס"ה. כי האדם כלול משמים וארץ. נשמה משמים וגוף בארץ. ואם גוברת הנשמה על הגוף הוא בבחי' המלאכים. וע"ז דרשו חז"ל גבורי כח עושי דברו בשומרי שביעית הכ' מדבר רואה חקלי' בייר כרמו בייר ושותק. פי' גבורי כח שהנשמה גוברת בו שהוא עיקר הכח כמ"ש בזוה"ק אשר תמצא ידך לעשות בכוחך בכוחך זו נשמתא. וכמ"ש במשנה איזה גבור הכובש את יצרו מושל ברוחו היינו שלא לפנות אחר מחשבות היצה"ר בהבלי עולם. זהו פי' ושותק שאינו מהרהר בעבודת האדמה כלל. וזה הרמז לא מצאתי לגוף טוב משתיקה. וע"ז כתי' כח מעשיו הגיד לעמו שמסר הקב"ה לבנ"י נשמתא דעלמא והפנימיות של העולם. והיא התורה שהיא הנשמה של מעשה בראשית כמ"ש בראשית ברא הביט בתורה וברא. א"כ התורה הכח והנשמה של הבריאה. ובקבלת התורה היו בנ"י בחי' נשמה בלבד כמלאכים. וז"ש אשר הוצאתיך מא"מ מבית עבדים כמ"ש במ"א כי עוה"ז נק' בית עבדים. וכשנשתלח האדם לעבוד האדמה הוא בחי' עבד לעשות מלאכת העולם. שהעבד עושה דברים לתקן צורכי מדינות המלך. אבל בחי' בנים הוא לעשות צורך המלך בעצמו. כמו בן העובד ומשמש את אביו כמ"ש בר"מ פ' זו. וזה בכח הנשמה. וכן בחי' שבת יומא דנשמתין, וניתן לבנ"י שיש להם בחי' הנשמה. והכל ענין א'. ובחי' עבד הוא המצות מעשיות למטה בעוה"ז. ובנים הוא התיקון הנעשה למעלה בשורש המצוה:
[;תרס"ד]
במד' מו"ח ביד לשון כו' להיות לשונכם רך אלו לאלו. דהנה עיקר יתרון המדבר מב"ח מה שיש להם צוותא זה לזה ע"י הדיבור כמ"ש בחובת הלבבות. והוא מכח הנפש. וצריכין לשמור זה הכח שלא ישתנה ע"י כוחות הגוף. כי מצד הנפש כל הנפשות יש להם שורש אחד. ולכן בהר סיני שנעשו בנ"י אחדות א' כמ"ש כאיש אחד בלב אחד וקיבלו התורה כמ"ש מורשה קהלת יעקב. וכתי' אמרתי אלהים אתם. שהי' גובר כח הנפשות על הגוף. וכמו מה"ש שאין בהם קנאה ושנאה ותחרות שכל אלה מכוחות הגוף שהגופות מחולקים. ולכן בש"ק דהנשמה גוברת מתאחדין בנ"י כאחד. וכמו כן בא"י באו אל האחדות כמ"ש גוי אחד בארץ. שהזמן והמקום וכן הגופות מבטלין האחדות. ולכן נתן הש"י לבנ"י מצות בעולם שנה נפש שיוכלו להשאר בבחי' האחדות. וכתי' וחי אחיך עמך כי בכח האדם ליתן חיות גם לחבירו. דכתי' ויפח באפיו נשמת חיים כמו מים חיים שהנשמה דבוקה במקור החיים. ויהי האדם לנפש חי' הוא התרבות והתפשטות החיות שהאדם כלי לשאוב זה החיות. רק שהגוף לא יתערב בזה. וזה הרמז לגוף טוב שתיקה שיהי' עיקר הדיבור בכח הנשמה כמ"ש לעיל:
 
 
==בחוקתי==
 
 
 
 
 
;תרל"ב
ב"ה מפ' בחקותי
במד' חשבתי דרכי. בכל יום הייתי מחשב למקום פלוני לדירה פלו' אני הולך והיו רגלי מביאות כו'. כי בכל דבר וכל מקום יש חיות הש"י. ורק בכל מקום הוא דירה ולבוש מיוחד לחיות בכמה אופנים שונים. אבל הפנימיות הכל אחד. וזה ענין הדרכים שבחזקת סכנה. ומה שאדם נקרא מהלך להיות מושך חיותו ית' בכל דבר וכל מקום כנ"ל ע"י המחשבה קודם כל דבר עי"ז יוכל למצוא נקודה אמיתית שבכל דבר. עדותיך הוא הבירור שצריך להיות האדם עד לברר ולהעיד כי הכל מהש"י כנ"ל. בתי כנסיות ר"ל להכניס הכל תוך הכלל שלא להיות נפרד משורש החיות שמחי' כל כנ"ל. והרצון מהאדם הוא הביטול באמת כל השכל וכל הדעת אל רצון הש"י. הגם כי מתחלה בא ע"י החשבון והסתכלות השכל. וז"ש חשבתי דרכי עכ"ז המבוקש צריך להיות להתדבק עי"ז ברצון עליון לבטל השכל אליו. רק שגם זה בא ע"י הדעת וחשבון כנ"ל. וז"ש בחקותי שתהיו עמלים בתורה שלא להיות כוונת הלימוד לידע ולהשיג. רק כדי שיוכל להתבטל אליו כראוי. ולרצות תמיד לבא למה שאינו משיג. וזה היגיעה תמיד בתורה להתבטל הדעת אל שלמעלה מהשגה. ועי"ז משיג יותר כדי להתבטל יותר זהו עמל בתורה כנ"ל:
 
אא"ז מו"ר ז"ל הגיד פי' המדרש הנ"ל ע"פ המשנה אם אין אני לי כו'. כי כל אדם נברא על דבר מיוחד מה שא"א לאדם אחר לתקן רק הוא. וכן כל שעה ושעה. ואעפ"כ כשאני לעצמי מה אני. שהעיקר לבטל עבודתו לכלל ישראל. וז"ש והיו רגלי מביאות לבתי כנסיות כו' עכ"ד. והשייכות לפ' אם בחקותי כנ"ל שמי שאינו חפץ לגרמייהו רק להיות בטל להשי"ת בוודאי הוא רק ע"י ביטול לכלל ישראל:
 
בעשרה מאמרות נה"ע כו'. וקשה ממ"נ אם עתה בנקל יותר לעבוד הש"י מה ליתן ש"ט לצדיקים וכן להיפוך קשה. רק בוודאי שיש לכל מאמר הסתר מיוחד. והצדיקים מקיימים העולם שנברא בע"מ. פי' שמבררין ומעידין שחיות הכל מעשרה מאמרות. מקיימים הוא כמו קיום שטר שמעיד ומאמת הדבר. ופי' מאמר הוא המשכה והתדבקות בשורש החיות כמ"ש האמירך עשנו חטיבה אחת כו':
 
 
 
 
;תרל"ה
במד' חשבתי דרכי כו'. פי' ע"י שחושב אדם קודם כל מעשה להיות לשמים ומביא הדעת לתוך המעשה שעושה הכל בדעת וכן בכל יום ויום כשמקבל עליו עמ"ש בבוקר זה הרצון מיישר כל מעשיו לטוב. וז"ש בחקותי תלכו להיות עול מלכותו ית' על האדם שלא יוכל לעשות מעשה קטנה וגדולה קודם ההסתכלות אם הוא כרצונו ית'. וקודם העבודה נראה הכל כמו חוקה וע"י קבלת העול זוכה להבין ולהרגיש טעם המצות. וזה עצמו השכר כמ"ש שכר מצוה מצוה שמתקרב אל פנימיות המצוה. וכן מה שלא נזכר בתורה שכר עוה"ב כי הוא פשוט ומובן מעצמו. אבל זה ברכה יתירה להיות נמשך כל ברכת עוה"ז ע"פ התורה וחקותי'. וז"ש גשמיכם בעתם כמ"ש בזוה"ק ע"פ לכל זמן ועת כו'. והיינו שיהי' גם הגשמיות נמשך אחר השורש. והוא כמו שאחז"ל יפה שעה א' בתומע"ט בעוה"ז כו' א"כ זה הבטחה יתירה מעוה"ב:
 
ובמד' ג' דברים במתנה התורה והגשמים כו'. פי' התורה א"י להשיג ע"פ זכות האדם רק במתנה וגשמים פי' זה כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא רק רשעים משלמים להם בעוה"ז אבל הצדיק ע"פ דין בעל חסרון הוא בעוה"ז רק התורה מבטיחה כי הקב"ה יתן במתנה לכל החוסים בו כי הוא כל יכול ולכן הבטחת עוה"ז לצדיקים היא מתנה גמורה. ובנ"י זכו לזה ע"י קבלת התוכחה. כי גם עונשים אינם בעוה"ז ע"פ דין. רק שבנ"י מקבלים באהבה עונשין כדי שלא יתרחקו ח"ו מדביקותם בהקב"ה ע"י החטאים. ובקבלה זו זכו למתנת עוה"ז ג"כ בעשותם הטוב. והוא עצה מהש"י לבנ"י כמ"ש נפלאותיך ומחשבותיך אלינו:
 
והשיג לכם דיש כו' בציר ובציר כו' זרע. דכתי' אור זרוע לצדיק והוא הארת התורה שאדם מקבל בלבו ועושה פירות. ואח"כ צריך לברר מעשיו להיות בלי פסולת. וכפי הבירור זוכה אח"כ לקבל הארה אחרת וכן לעולם. וזהו רמז הכתוב והשיג לכם דיש שהוא הבירור כנ"ל:
 
ורדפו כו' חמשה מאה כו'. ברש"י אין דומה מרובין העושים התורה. והוא הרדיפה עצמו שהוא רדיפת האמת ללחום מלחמת ה' בעמלק. וכל המחלוקת צריך להיות לשם שמים ולהכניס עצמו בכלל ישראל. וב' הדברים נסמכו במשנה כל כנסי' לש"ש ומחלוקת לש"ש כו'. כי המחלוקת צריך להיות בכח הכנסי' באהבת ישראל והקב"ה. וכ"כ ורדפו מכם חמשה כו':
 
 
 
 
;תרל"ו
ב"ה מפ' בהר בחקותי
במד' בחקותי. חשבתי דרכי כו'. פי' כי יותר צריכין להחזיק במצות ה'. ועי"ז נקח כח לכל התישרות המעשים והמחשבות. מע"י שכל אנושי. וחכמת אדם מה היא. ונאמר ואל בינתך אל תשען. וז"ש חשבתי דרכי ולבסוף ואשיבה רגלי. עדותיך הם פקודי ה' וחקותיו. אך חכמת האדם כדי להבין שצריך לקיים מצות הבורא ולהתבטל אליו. וברש"י מת"כ בחקותי שתהיו עמלים בתורה. כי קיום מצות אמור במ"ש מצותי תשמרו כו'. דאיתא כשור לעול וחמור למשא. פי' שהמצות ומעש"ט הם להמשיך כל הדברים שבעולם העשי' להיות מתעלין ע"י האדם שנק' מהלך. והוא בעסק התורה ועי"ז ממשיך כל המעשים אשר נושא אותם. ושור לעול הוא מה שמשעבד עצמו להיות נמשך אחר רצון הבורא. וכחמור למשא הוא לישא עמו גם כל הברואים אשר הם מתעלים ע"י האדם. לכן עי"ז ונתתי גשמיכם כו' ע"י שיתעלו המעשים בכח התורה. יתמשך חיות הקדושה גם לגשמיות. ועץ השדה יתן פריו. פירש"י אילני סרק שעתידין לתת פירות. פי' שבכח האדם להמשיך החיות גם במקומות השפלים כנ"ל:
 
ואולך אתכם קוממיות פירש"י מת"כ בקומה זקופה. אע"פ שאמרו חכמים שאסור לילך בקומה זקופה אך כאשר יהי' התיקון כראוי כמו לעתיד יוכל האדם לקבל מורא שמים אף בקומה זקופה. כי הרי כך נברא רק שבעוה"ז מחמת הבלי עולם א"א לקבל היראה רק ע"י כפיפות קומה והכנעה רבה. וזה עצמו ענין אמרם ז"ל בתו"כ על והתהלכתי בתוככם לא תהיו מזדעזעים כו' יכול לא תיראו כו' אני ה"א כו'. פי' שיוכלו לקבל עומ"ש כמו שהם בלי השתנות ושפלות יתירה כנ"ל. והיא ההבטחה שיוכלו לילך בקומה זקופה כנ"ל:
 
ואולך אתכם קוממיות ב' קומות. פי' כי ציור האדם הוא רק לבוש לאור נשמת חיים אשר בקרבו וזה דיש ב' קומות אשר אחר תיקון כל הקומה מראשו ועד רגלו אז זוכה לקומה עליונה החופפת עליו בשלימות תיקון קומת הגוף. וכלל הדברים דאיתא קוב"ה ואורייתא וישראל כולא חד. ואיתא כי אית באורייתא סתים וגליא כמו שמא דקוב"ה סתים וגליא כו'. וכמו כן נפש איש ישראל אית בי' סתים וגליא וע"י תיקונו הנגלה זוכה להפנימיות שהוא חיות הנסתר באדם. וזה קוממיות והבן כ"ז:
 
 
 
 
;תרל"ז
ב"ה בהר בחקותי
במד' חשבתי דרכי כו'. רגלי היא דרגא תחתונה שבאדם ומחשבה בראש האדם. וסוף מעשה במחשבה תחלה. וע"י שמביאין כח המחשבה תוך המעשים להיות כל מעשה בישוב הדעת עי"ז מתרומם הגשמיות ומדרגה התחתונה שבאדם. וזהו אם בחקותי תלכו שהיא בחי' הביטול אל השורש כי לכל דבר יש שורש בשמים. בפרט לנפש האדם. ובנ"י ע"י התורה הם מתדבקין בהקב"ה שיש לכל איש ישראל חלק בתורה. וע"ז מבקשין ותן חלקנו בתורתך וע"י היגיעה בתורה יכול להתברר לאדם חלקו. כי כל הדברים חקוקים בתורה. וכן נפשות בנ"י יש לכ"א חקיקה בתורה. וז"ש בחקותי תלכו ודרשו חז"ל להיות עמלים בתורה. ועי"ז יכולין להתדבק בשורש הנשמה למעלה מהטבע. ומזה בא מ"ש כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב. ונתתי גשמיכם בעתם היא התדבקות הגשמיות בשורש כמ"ש לכל זמן ועת כו':
 
 
 
 
;תרל"ח
במד' חשבתי דרכי כו'. בכל יום הייתי מחשב למקום פלוני אני הולך והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות. ובמ"ד כו' דקשה לשון בחקותי תלכו כי חוקה בלי טעם. והליכה שייך בדבר שמשיגין טעמו. אבל הענין הוא דכל מחשבות ועצות האדם ע"י התבוננות הדעת ועומק הסתכלות השכל בתורה הכל רק עצה כדי לזכות אח"כ לביטול הדעת אל רצון הבורא ית' בלי טעם. רק שהטעמים מביאין לאדם לבא אל האמת ולראות כי לעשות רצונו. ית' הוא טוב יותר מכל הטעמים שבעולם. וז"ש חשבתי דרכי וכ"ז הי' עצה אל ואשיבה כו' אל עדותיך. אף שהייתי מחשב ואומר למקום פלוני כו' בענינים פרטים הסוף בא ע"י שהיו רגלי מביאות לבתי כנסיות כו'. שהוא כח הכלל שיש בכנס"י מצד בחירת הש"י שבחר בנו וקדשנו במצותיו כנ"ל. וז"ש בחקותי תלכו שיהי' סוף רצון ההילוך כדי לבוא לבחי' החוקות כנ"ל. ושכר ע"ז ונתתי גשמיכם כו' שהם ברכות בעוה"ז. פי' שע"י שאדם מבטל השכל אל רצון הבורא ית'. עי"ז. השכר שגם הטבע והגשמיות תוכל לקבל הארה משפע עליונה. [וזה יש לפרש בטל רצונך כו' כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך. שהוא רצונות של סט"א המתנגדים לעובדי ה'] כי שכר עולם הבא ידוע רק זה שכר יותר טוב מה שנוכל לתקן גם עניני עולם הזה והטבע. ומזה הוציאו חכמינו ז"ל שיפה שעה אחת בעולם הזה בתשובה ומעשים טובים מכל חיי עולם הבא. כענין אמרם ז"ל שכר מצוה מצוה:
 
ואכלתם ישן נושן כו'. דאיתא א"ש תשמע אם שמוע בישן תשמע בחדש. שצריך להיות האדם מתפעל ע"י ידיעת האמת ולא יצטרך להתעורר התפעלות רק ע"י השגת חדשות. והוא סימן אמת. וברכה זו היא שכ' ז"ל אוכל קימעא ומתברך במעיו. כמ"ש ומתברכין מילין בגוייהו. דאיתא לעולם יראה אדם עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו. וצריך להיות כשבא השפע לתוך בנ"י מצא מין את מינו ומתגברת ומתחזקת והבן היטב. וסוף הברכות ואולך אתכם קוממיות הוא תיקון כל קומת האדם וחז"ל דרשו ב' קומות. ופרשנו כי שורש נשמת האדם היא קומה השני' כפי תיקון קומה שלמטה מתדמין ב' הקומות. והאדם צריך לתקן קומת הגוף שהוא כלי לקבל הארת הנשמה. ואיתא במשנה תלמידיו של א"א אוכלין בעוה"ז ונוחלין לעוה"ב שנאמר להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא. פי' שיכולין לקבל השפע גם בעודם בעוה"ז ועי"ז מתקנים הגוף שהוא כלי לקבל השכר כדאיתא המשל יש לך כלי לקבל. כי בוודאי השכר בעוה"ב אין לו סוף והשי"ת בטובו חפץ ליתן לכל ברי'. אבל כפי תיקון האדם בעולם הזה מכין לו כלים ואוצרות לקבל השכר ז"ש ואוצרותיהם אמלא. וז"ש על ידי שאוכלין בעולם הזה נוחלין לעוה"ב כמ"ש:
 
 
 
 
;תר"מ
ב"ה בהר בחקותי
במד' בחקותי. חשבתי דרכי כו' והיו רגלי מביאות אותי כו'. ופי' אא"ז ז"ל ע"פ המשנה אם אין אני לי כו' שיש לכל איש ישראל דבר מיוחד שאין אחר [*יכול] לתקנו רק הוא. וכמו כן לכל שעה דבר מיוחד שא"י לתקנו רק בשעה זו. וזהו אם לא עכשיו אימתי. אעפ"כ אחר תיקון הפרטים צריך להכניסו בכלל. וז"ש וכשאני לעצמי מה אני. וז"ש אחר שהי' מחשב בפרט למקום פלוני אני הולך אח"כ היו רגלי מביאות לבתי כנסיות שהוא הכלל עכ"ל. ולהוסיף ביאור הענין לפסוק בחקותי תלכו. כמ"ש במד' בחקותי הם חקות שהבורא ית' מקיים אותם כו' ע"ש. והענין הוא כי המצות הם רמזים תלוין באורות עליונים וע"י המצוה במעשה גשמי יכול לעלות מדרגה אחר מדרגה עד שיהי' לו התקשרות לשורש המצוה. וע"ז איתא מצוה גוררת מצוה. פי' בכל מצוה יש מדרגות רבות עד מצות ה' ממש. וז"ש ואשיבה רגלי אל עדותיך דייקא. שהגם שבתחלה חשבתי דרכי. מ"מ המצוה מסייעת עד שבא אל מצות ה'. והיו רגלי מביאות כו'. פי' אף שאינו בכח האדם. לכן איתא אם אין אני לי מי לי. כי אדם צריך לפתוח ראשון ואח"כ המעש"ט מרוממים את האדם מדרגה אחר מדרגה כנ"ל. וזה ג"כ בכלל. וכשאני לעצמי מה אני כי בלתי סייעתא דשמיא א"א לתקן הכל. וז"ש אם אין הקב"ה עוזרו כו'. רק ע"י התחלת עבודת האדם. המעשים מקרבים אותו עד שמכניס עצמו בכלל ישראל ובשורש המצות ובכלל ישראל יש השראת כח השכינה כנ"ל:
 
בפסוק כ"ל ב"י עבדים עבדי הם. אף שבנ"י הם בנים. צריכין לקבל עליהם עול מלכותו ית' בכלל כל הברואים להיות רצון האדם להיות הוא וכל הברואים כאחד עבדים להש"י. ועי"ז זוכין בנ"י אח"כ להיות נק' בפרט עבדי הם. וז"ש עבדי אתה ישראל א"ב אתפאר. פי' השי"ת מתפאר בזה שבנ"י מכניסים עצמם לבחי' עבדות כנ"ל:
 
 
 
 
;תרמ"א
במד' חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך. כי עיקר השבח שזוכין ע"י התורה לתקן גם הטבע ומדרגות תחתונות. כאשר חכמים הגידו גדולה התורה שנותנת חיים לעושי' בעוה"ז ובעוה"ב. ומקודם אמר דרכי שהי' לו עדיין נגיעה. ואח"כ בא אל הביטול מכל וכל. וב' מדרגות אלו רמז התנא באומרו עשה רצונו כרצונך אח"כ בטל רצונך כו'. כענין מ"ש מתוך שלא לשמה בא לשמה. וכתי' ושם דרך אראנו בישע אלקים דרשו חז"ל המשים אורחותיו בעוה"ז כו' בישע אלקים הוא הפנימיות לשמה כנ"ל. וזה עיקר הברכה ונתתי גשמיכם בעתם כו' תיקון כל עניני עוה"ז להיות נמשכים אחר הקדושה כמ"ש רש"י אפי' אילני סרק עתידין לעשות פירות. והוא עיקר השלימות כמו שיהי' לעתיד כמ"ש ונתתי שלום בארץ פרש"י שלא תאמרו הרי מאכל ומשתה אם אין שלום אין כלום. והיינו כמ"ש ושבעת השמרו לכם. לכן צריכין לשמור עצמו מתענוגי עוה"ז. רק בש"ק שנק' שלום ויש בו עלי' ודביקות להשורש מצוה להתענג. ולכן הבטיח הכתוב ונתתי שלום שיוכלו לקבל כל התענוגים וישארו בדביקות השורש כנ"ל:
 
בפסוק ורדפו מכם חמשה מאה ומאה כו' רבבה. פרש"י וכי כך החשבון. ופשוט נראה ע"פ מ"ש ולאום מלאום יאמץ שע"י שרדפו חמשה מאה ניתן הכח לבנ"י ורודפין אח"כ מאה רבבה. וגם לפי פרש"י יתכן לפרש כן שכ' אין דומה מרובין העושין את המצוה. וקשה למה לא ירדפו מיד מאה רבבה. רק שכפי מה שמאבדין את הרשעים יכולין הצדיקים להתאסף כראוי. והכל מדרגות זו אחר זו בכל אלה הברכות עד ואולך אתכם קוממיות שהוא תיקון כל הקומה של כללות בנ"י:
 
 
 
 
;תרמ"ב
במדרש הנ"ל בכל יום הייתי מחשב לאיזה מקום אני הולך כו'. שבכל יום מתחדשין הלכות למעלה כמ"ש חז"ל ע"פ והגה מפיו יצא. וזה ענין מחדש בטובו בכל יום מ"ב והאדם המחשב דרכיו בכל יום זוכה למצוא הדרכים הטובים המתחדשים בעולם בכל יום. לכן צריך אדם בכל יום להתגבר ולקבל עליו עמ"ש כמ"ש אנכי מצוך היום ממש. ולכן זה לעומת זה יש התגברות היצר ג"כ בכל יום והמשים אורחותיו זוכה לישועת ה' למצוא הדרך האמת. וחז"ל דרשו שזוכה לראות בעוה"ב בישועת הקב"ה. והיינו שגם מי שאינו משיג בשלימות זוכה ע"י היגיעה וחיפוש בכל יום לגמור ההשגה בעוה"ב. ומ"מ גם הפשוט אמת כענין בא לטהר מסייעין אותו. ז"ש דהע"ה ע"י חשבתי דרכי בכל יום לכן לבסוף ואשיבה רגלי א"ע. שע"י כל הקבלות שמקבלין מלכות שמים בכל יום תמיד. זוכין לבסוף לתקן הכל. רגלי הוא הגשמיות להיות מתעלה ג"כ בדביקות הדעת. כמ"ש לעיל פי' ונתתי גשמיכם בעתם. וכ"כ בכל דרכיך דעהו ועי"ז יישר אורחותיך. והכל ע"י שתהיו עמלים בתורה שהוא בחי' הדעת:
 
 
 
 
;תרמ"ג
ב"ה מפ' בחקותח בקיצור
בפסוק ונתתי גשמיכם בעתם. כי יש לכל נפש מישראל שפע מיוחד אליו. וכמו כן בכל שעה יש שפע מיוחד. וכן לכל מקום. בג' בחי' עולם שנה נפש. וע"י התורה יכולין להעלות ולדבק כל הדברים בשורשם. וזה גשמיכם המיוחד לכם בעתם המיוחד להשפע. וזה עיקר ההבטחה שבכח התורה נוכל להעלות הכל להשורש. ומה שהקשו המפ' למה לא כ' שכר עוה"ב. הלא המשנה אומרת יפה שעה אחת בתשובה ומעש"ט בעוה"ז כו'. שעה אחת כשמעלין הכל לשורש האחדות כנ"ל. וכן רמז במדרש תנחומא אם חרוצים ימיו כו' ע"ש חוקיו עשית ולא יעבור. כששומרין שלא לעבור מדרך התורה זוכין להשיג מה שנחרץ ומיוחד מעולם:
 
ופי' בחקותי תלכו. שהאדם נק' מהלך. כמו בגוף הגשמיי הולך וגדל ומתחזק. כן צריכין בנ"י לראות להיות תהלוכות שלהם בצירוף החקיקה ורשימה של תורה ומצות החיות שברמ"ח איברים ושס"ה גידים כוחות הנשמה שתתרחב ותתחזק בכל יום. כי הנה הקב"ה מחדש בטובו בכ"י מ"ב. ומכ"ש שכח הנשמה מקבל חיות חדש בכל יום. אך הכל צריך להיות בהתעוררות התחתונים. לכן אמרו חז"ל שאסור לאכול קודם התפלה. א"ת על הדם קודם שתתפללו על דמכם. פי' לבקש מקודם בכל חיות ברכה בחיות הנשמה וחיי עולם שנטע בתוכנו קודם שמבקש צורכי הגוף. וכן אחז"ל בפסוק על עזבם את תורתי כו' ולא הלכו בה שלא ברכו בתורה תחילה. הוא כנ"ל שאם זוכר האדם בראשית הכל התורה יכול להמשיך ברכה שיתפשט ויתרחב הארת התורה בנפשו. וזה בחקותי תלכו שיהי' ההילוך באמצעיות התורה. גם בחקותי ממש ב' בריתות שיש לכל איש ישראל תמיד מילה ותפילין מילה ושבת לזכור בהם תמיד שלא להיות נפרד מהם. והשכר ע"ז והתהלכתי בתוככם. כמו שהאדם מתחזק שלא להיות נפרד מהש"י וחקותיו לשתף שם שמים בכל תהלוכותיו כנ"ל בחקותי תלכו. כמו כן כביכול הקב"ה מצמצם קדושתו להיות מתהלך בתוכנו. וזה אמרם ז"ל עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו היינו בלי פירוד והשתנות כלל:
 
בפסוק ורדפו מכם חמשה מאה ומאה כו' רבבה. וקשה וכי כך החשבון. וי"ל כי הרמז ורדפו מכם חמשה הוא הנבחרים מכללות ישראל שהם עומדים להלחם מלחמות ה'. כענין אלף נכנסים למקרא יוצאין מאה למשנה וא' לתלמוד. כן הנבחרים מתוך כללות ישראל והמה באים בכח הכלל. ולכן יתכן שאם זוכין בנ"י להעמיד מאה אנשים כאלה בוודאי רבבה ירדופו. ומצינו בגדולי ישראל שאמרו אין בנו כח לרדוף כו' הרי כי הרודפים הם כדוד וכדומה דכ' בי' ארדוף אויבי ואשיגם:
 
בפסוק והשיג לכם דיש כו' בציר ובציר כו' זרע. י"ל כי הם מדרגות בצדיקים שיש אנשים צדיקים שהם בחי' דיש הוא הבירור טוב מרע. ויש גדולים מאלה נק' בציר ומחצדי חקלא שהם יכולין לקבל השפע היורדת משמים. ויש גדולים מאלה שנק' זרע שהם המעלין מ"נ במעשיהם הטובים. ואלה הצדיקים צריכין להיות נמצאין תמיד בישראל לעלות תמיד ממדרגה למדרגה. ומיד יקום הפחות ממנו וימלא מקומו. וזה השיג לכם דיש את בציר כנ"ל. וכמו כן נמצא אלה המדרגות בפרט כל איש ישראל ג"כ כי מה שיש בכלל יש בפרט:
 
 
 
 
;תרמ"ד
במד' חשבתי דרכי. בכל יום הייתי מחשב למקום פלוני אני הולך והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות כו' דכ' מה' מצעדי גבר כו' ודרכו יחפץ. פי' שיש דרכים מיוחדים לאיש ישראל והעובד ה' אשר משתוקק תמיד למצוא הדרכים המיוחדים אליו ינחהו ה' בדרך האמת. כמ"ש והיו רגלי מביאות כו' ע"י זה שבכל יום היה מחשב ומשתוקק למצוא דרך ה'. וז"ש אם בחקותי תלכו שהוא בכח האדם לראות הדרכים והחקיקות שחקק הקב"ה בנפש האדם כמ"ש במד' חוקים שהם חקוקים על היצה"ר כו'. פי' כמו שיש המשכות בהרגשת הנפש לתאות היצר. מכ"ש שנמצא ממש מיוחד דרכים ושערים בנפש האדם מיוחדים להשי"ת. והם רשימות וחקיקות בנפש האדם. אך להוציא מכח אל הפועל הוא בעזר השם ע"י הרצון של האדם והיגיעה בתורה כמ"ש יגעתי ומצאתי תאמין. וז"ש חשבתי דרכי לשון רבים שחישב תמיד למצוא הדרכים המיוחדים אליו. ומרוב המחשבות שהרהר תמיד בהם היה לו סייעתא דשמיא. ואשיבה רגלי כו' הוא תיקון הטבע והרגילות להכניס בהם אור החכמה והדעת. וכאשר חכמים הגידו הרהורי עבירה קשין מעבירה יש לנו ללמוד כי הרהורי מצוה נוחין מהמצוה גופה. שתיקון הנפש תלוי ברוב הרהור ותשוקה לעבודת הבורא ית':
 
בפסוק ועץ השדה יתן פריו. דרשו חז"ל אילני סרק עתידין לעשות פירות. נראה כי הכל תלוי בעבודת האדם כי האדם נק' עולם קטן ויש בו מכל פרטי הבריאה. וכפי התעוררות האדם בכל קומה שלימה שלו לעבודת השי"ת. כך מעורר כל הברואים. וכמו שיש בעולם אילנות מפירות ויש אילני סרק. כן נמצא כזה באדם אברים שהחיות מתרבה בהם. ויש שהחיות מועט בהם. וכשהאדם מתקן הכל וזה כענין החוקים שאין האדם מרגיש הטעם. אעפ"כ נמשך אחר גזירת המלך. ובזה מתקן אותן המקומות שאין החיות מתגלה בהם. וזהו אילני סרק שעתידין לעשות פירות. הלא מצינו קורות ביתו של אדם מעידין עליו דכ' אבן מקיר וכפיס מעץ יעננה. מכל שכן הצדיק במעשים טובים בוודאי משמיע קולו למרחוק לעורר ישנים. ומכש"כ בכללות ישראל כאשר יתקנו הכל אז ירננו כ"ע היער:
 
 
 
 
;תרמ"ו
בפסוק אם בחקותי תלכו כו' ונתתי גשמיכם בעתם. יובן ע"פ מ"ש בפסוק ויתן לך האלקים דרשו חז"ל יתן ויחזור ויתן פרשנו שם שבנ"י מקבלין ההשפעה מידו של הקב"ה כי מתנה היא הניתן מיד ליד. ואם כי הקב"ה מחי' כל הברואים. אבל בנ"י המה המקבלים המתנה וזה השבת שנק' מתנה טובה. ונק' כלי המחזיק ברכה שלום. כי הנה הקב"ה מחדש בכ"י מעשה בראשית. וזה ההתחדשות אין כולם יכולין לקבל ובנ"י הם כלים לקבל זאת ההתחדשות. כדכ' החודש הזה לכם. והכל ע"י שמבטלין עצמם אליו ית'. וזה הטעם בחקותי תלכו כו' ונתתי גשמיכם בעתם פי' בכל עת הצורך משפיע להם הקב"ה מחדש. ולא כקבלת כל הברואים בדרך הטבע שהטביע הקב"ה להיות נמצא קיום הטבע מכח הנטבע בו. אבל בני ישראל ניתן להם בכל עת מחדש כנ"ל:
 
והנה חז"ל דרשו תלכו להיות עמלים בתורה. וא"כ נכלל ג' המדרגות מחשבה דיבור מעשה. כי מצותי תשמרו היא הרצון כמ"ש רש"י ע"מ לעשות וע"י דיבור ומחשבה זוכה אח"כ לעשות כי העשי' קשה מכולן. ועיקר ע"מ לעשות הוא לתקן עצמותו כמ"ש חז"ל ועשיתם אותם כאילו עשיתם את עצמיכם. כי תרי"ג מצות מתקנים אברי וגידי האדם. ועי"ז זוכה לקבל הנפש ונשמה ונקרא ברי' חדשה. והכל ע"י היגיעה בתורה כמ"ש בזוה"ק בפ' ישרצו המים כו' נפש חי':
 
 
 
 
;תרמ"ז
במד' חשבתי דרכי כו' אמו"ז ז"ל אמר ע"פ המשנה אם אין אני לי מי לי. כי כל אדם צריך לתקן דבר מיוחד שאין אחר יכול לתקנו וכמו כן כל שעה מיוחד לענין אחד. וזה וא"ל עכשיו אימתי. ומ"מ מהפרט צריך להעשות כלל וזה כשאני לעצמי מה אני. וז"ש המדרש בכל יום הייתי מחשב למקום פלוני כו' בפרטות ואח"כ ואשיבה רגלי להכלל עכ"ד פח"ח. ולהוסיף ביאור ע"ד קדשו. כי החקים והמצות יש להם כמה מדרגות ולהם שורש בכל העולמות כמ"ש במד' חקים שבהם חקקתי שמים וארץ חקים שחקוקים על היצר. חקים שמביאין האדם לחיי עוה"ב. ודורש שם עוד בחקותי ממש שהם חקים של הקב"ה שמקיים אותם ע"ש. וע"ז אמרו חז"ל מצוה גוררת מצוה שכר מצוה מצוה. פי' ע"י שמקיימים בעוה"ז פשטי המצות זוכין לפנימיות המצות מדרגה אחר מדרגה. ובוודאי בפרט א"א ליחיד לעשות המצוה כראוי לעורר שורש העליון. רק בכלל ישראל נמצא כל אלה המדרגות. וז"ש מקודם חשבתי דרכי שהוא בפרט וגם שבתחילה הוי כמו לגרמייהו לתקן הנפש. אך אח"כ זוכין ע"י שמכניסין עצמו בכלל לקיים המצוה לשמו ית' בלבד. כמ"ש ואשיבה כו' עדותיך דייקא. וזה בחקותי תלכו שהוא זכי' גדולה לזכות למדרגה זו. לכן השכר ונתתי גשמיכם בעתם היא מדה במדה ע"י שמעלין כל המעשים לשמו ית' ממש כנ"ל אז הקב"ה משפיע לבנ"י שגם הגשמיות ושפע היורדת לעולם יהיה נמשך משורש העליון כי עת הוא השורש כמ"ש לכל עת כו':
 
בפסוק ונתתי גשמיכם בעתם. כבר כתבתי לעיל הפי' להיות השפע דבוק בשורש. ונסמך לפ' שמיטין ויובלות כי ע"י אלו המצות היה הברכה בארץ ישראל משורש העליון וכתיב אשריך ארץ שמלכך בן חורים והוא כשהיו בנ"י שולטין על הארץ שהם דביקות בחירות ונק' בן חורין מכח התורה כדכ' חז"ל אין לך ב"ח אלא העוסק בתורה. ושריך בעת יאכלו הוא כמ"ש בעתם. בגבורה ולא בשתי בגבורה של תורה כדכ' גבורי כח כו' דרשו חז"ל בשומרי שביעית. שנמסר בידם כח מעשיו. והם כ"ח עתים שהוא הנהגתו ית' את כל העולם. וזה הכח נמסר לבנ"י. ואיתא בזו"ח ע"פ וקוי ה' יחליפו כח שהוא בשמיטין ויובלות. פי' ששומרי שביעית נק' קוי ה' שבוטחין בו ית' בלבד ואין זורעין וחורשין. ולכן מקבלין כח חדש ונשמה חדשה מלמעלה. כדאיתא בזוה"ק בכוחך זו נשמתא וכן בכל ש"ק ניתוסף בישראל נשמה יתירה והיא גם כן. בכלל קוי ה' יחליפו כח:
 
 
 
 
;תרמ"ח
אם בחקותי תלכו כו' ונתתי גשמיכם בעתם. היינו בעתם דחקותי ומצותי. דהנה יש כ"ח עתים שהעולם מתנהג בהם כמ"ש לכל זמן ועת כו' תחת השמים. אבל יש עת למעלה מכל אלה העתים והוא הנהגה שבכח התורה. ובמד' מטות שלש מתנות כו' אימתי כשהן מתנות שמים ובאין בכח התורה כו'. שבתי וראה תחת השמש כו' לא לחכמים כו' עושר כו' עת ופגע יקרה. ע"י שהעתים משתנים כנ"ל ועוד שם אל יתהלל חכם כו' בזאת יתהלל כו' ע"ש. ומדכתיב אל יבא בכל עת כו' בזאת יבא כו'. משמע דהיינו דכ' כ"א בזאת הוא עת רצון. שכולל כל העתים שלמטה. ובנ"י צריכין לקבל כל אלה הדברים בכח התורה ומצות והן מתנות שמים כמ"ש ונתתי וע"ז כתיב השכל וידוע אותי. שיהיה דביקות לאלה המתנות בו ית"ש. וכמו שיש בהנהגת הטבע עתים מיוחדים. כן יש בשורש התורה עתים מיוחדים שבתות וי"ט שבהם נפתחין שערי ברכה. ואלה העתים מיוחדים לבנ"י וזוכין לזה אם בחקותי תלכו. פי' אמו"ז ז"ל להיות נשאר רשימה וחקיקה בלב מדברי תורה ודפח"ח שזה הוא בחי' תורה שבע"פ. וע"ז אמרו עשה תורתך קבע וצריך האדם לילך תמיד בזאת הרשימה וחקיקה שנחקק בו מן התורה. כמ"ש בזוה"ק ואתחנן פי' ודברת בם בשבתך כו' להנהיג כל הדברים ע"פ התורה. וכ' מקודם אשר אנכי מצוך היום. שבכל יום מתחדש חקיקה מדברי תורה באיש ישראל. וצריך האדם להלוך בזה כל היום. וזהו בחקותי תלכו. ולכן השכר גשמיכם בעתם כמ"ש לעיל:
 
 
 
 
;תרמ"ט
תלכו פרש"י מת"כ להיות עמלים בתורה. זהו נק' עמל בתורה להלוך בחקיו ית' לכן אפילו אינו מבין מ"מ מייגע עצמו בתורה שחביב בעיניו להגות במאמרו יתברך אפילו שאינו זוכה להשיג הטעם. כי התורה נעלמה מעיני כל חי והאדם צריך לעסוק בתורה אחר הידיעה שא"א להשיג א' מני אלף שבה. ואז יש לו חלק בשורש התורה. לכן כתב המהר"ל שמברכין לעסוק בדברי תורה הגם שא"י להשיג מ"מ עוסק הוא בתורה. וכ"ה תמיד בזוה"ק לאשתדלא באורייתא. ובגמ' נדרים ולא הלכו בה שלא בירכו בתורה תחלה. פי' פשיטא אחר שזוכין לטעום טעמי תורה. מי פתי לא יתמלא שמחה וחדוה לברכו ית'. אך העיקר בתחילה קודם שמשיג רק מתאוה להגות בדברי קודש דברי אלהים חיים. ומסיים הפסוק ונתתי גשמיכם. כי הגם שאז"ל שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. היינו מצד השכל ועבודת האדם כך הוא. אבל באמת הש"י נתן חוק להיות כל עוה"ז תלוי בתורה. כדאיתא באורייתא ברא קוב"ה עלמא. וזאת התקשרות היא למעלה מן השכל. ומי שמבטל עצמו כענין בחקותי תלכו כו'. אז התורה נותנת לו מזון גם בעוה"ז כנ"ל:
 
והנה בחקותי תלכו. מצותי תשמרו ועשיתם כולל מחשבה דיבור ומעשה. ובמד' ועשיתם כאילו עשיתם אתם. עצמכם. זוכה לרוה"ק ע"ש כל הג' מדרגות הם כמ"ש אשר קדשנו במצותיו הוא שורש המצוה בשמים. וצונו הוא בדיבור בתורה. להתעטף להניח הוא המעשה. דכמו שיש באדם נ"ר נשמה בכל הג' יש שורש התרי"ג מצות. במעשה הוא תיקון רמ"ח ושס"ה אברי הנפש. בדיבור הרוח. ובמחשבה הנשמה. וכן יש ג' עולמות שיש לכל ישראל חלק בהם וכולם מתוקנים ע"י המצות. עצמכם תיקון נפש האדם. עשיתם אתם היינו המצות הכתובין בתורה. רוה"ק הוא השורש בשמים. וע"ז מבקשין ויהי נועם ה' עלינו בחי' רוה"ק הנ"ל. ומעשה ידינו כוננה עלינו הוא עשיות תיקון הנפש. ומעש"י כוננהו הוא עשיתם אתם המצות הכתובין בתורה. ודו"ק:
 
 
 
 
;תרנ"א
אם בחקותי תלכו כו' ונתתי כו' ועץ השדה יתן פריו. ודרשו חז"ל אפילו אילני סרק עתידין לעשות פירות. ועוד בת"כ שברכות אלו יהיו כמו שהי' בזמן אדה"ר ע"ש. והענין הוא כי ע"י התורה צריכין לתקן החטא להוציא אדמה מארורה שנעשה ע"י החטא. שבאמת הכל תלוי באדם שהוא עולם קטן. וע"י שנתערב בו פסולת ממילא גם בעולם קוץ ודרדר תצמיח. ועיקר התיקון בחקותי תלכו שהוא היפוך חטא הראשון מעץ הדעת והייתם כאלקים יודעי. אבל העיקר הוא לעשות רצונו ית' ולא השכלת הדעת בלבד. ולכן אבותינו הקדימו נעשה לנשמע לברר שהעיקר העשי'. ולא מה שהדעת מסכים כי זה הדרך מסוכן שיש בו תערובת טו"ר. אם כי הדעת מתנה טובה היא אבל להיות בטל אל העשי' היינו כשלומד לשמה ע"מ לעשות. ולשון ע"מ. פי' שאינו סומך על בינתו וח"ו אם יסור לבו ע"י הדעת מבטל כל דעתו ואינו רוצה ללמוד ולהבין רק בתנאי לעשות ואז תלמודו מתקיים בידו ובא לידי מעשה. ולימוד זה נק' עמלים בתורה לייגע עצמו לעמוד על רצונו ית' שלא יהיה שגגת לימוד עולה זדון. וע"י שמירת החוקים כנ"ל מתקנין חטא הראשון ומתברר הטוב מתערובת הפסולת. וממילא נתקן כל העולם. ובמדרש חשבתי דרכי כו'. הוא ענין רצוא ושוב כי באמת צריך האדם לחפש בדעתו כפי השגת ידו. אבל בכל עת צריכין לחזור להיבטל אל חקות הבורא ית"ש. והוא ענין ימי המעשה חשבתי דרכי כו' ובשבת ואשיבה רגלי כו' אבל באמת ב' עבודות אלו הם נוהגין תמיד. והעיקר הוא העזר אלקי מתורה ומצות וז"ש דוד והיו רגלי מביאות אותי כי תכלית כל העבודות לזכות בסוף לסייעתא דשמיא:
 
 
 
 
;תרנ"ב
במד' חשבתי דרכי בכל יום הייתי מחשב במקום פלוני אני הולך והיו רגלי מביאות אותי לב"כ ובתמ"ד. כי האדם שיש לו דעת מחויב לייגע עצמו בשכלו לידע את דרך הישר והצדק. אבל באמת אין בכח שכל האדם בעצמו למצוא דרך הישר. אך צריך לבטל כל שכלו להתורה ומצות ה'. ובזה הביטול שמבטל שכלו לבסוף מתעלה גם כל המחשבות שהתבונן בשכלו למצוא דרך הישר. וז"ש חשבתי דרכי כו' בכל יום שהיו לי כמה מחשבות ועצות ולבסוף היו רגלי מביאות לבטל עצמי אל עדותיך. וז"ש בחקותי תלכו להיות עמלים בתורה. והליכה היא בשכל ודעת רק שיהי' תכלית כל השכל לבטל עצמו לחוקות ה'. כמ"ש במ"א פי' הפסוק בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה ואחז"ל משעמל בה נק' תורתו. אעפ"כ בתורת ה' חפצו דייקא שהגם שיש לו הרבה חכמה ודעת ובתורתו יהגה יומם ומ"מ עיקר חפצו בתורת ה' כי תורת ה' אין לה חקר וצריך האדם לייגע בתורה למצוא רצונו ית' ולבטל שכל עצמו כי חכמת מה לו:
 
 
 
 
;תרנ"ד
במד' ועתה בנים שמעו לי ואשרי דרכי ישמורו אשרי ואשריכם כשיתקיימו כל התנאים הללו כו'. דהנה המפ' הקשו למה לא נאמר בתוכחה שכר ועונש הנפש רק מענין הגוף בעוה"ז. אכן באמת עיקר כריתות הברית ביחוד לבנ"י הוא בעוה"ז דוקא. כי הג"ע לצדיקים וגיהנם לרשעים כבר הוכן מימי בראשית. אבל לבנ"י בקבלת התורה נכרת עמהם ברית שנקראו בנים. וכדאיתא בזוה"ק ההפרש שבין עבד לבן שעבד יכולין לגרשו אבל הבן א"א לגרש רק ליסרו להפוך דעתו לטוב. וזה החילוק בין עשרה מאמרות שניתן הבחירה לאדם כמ"ש במשנה להפרע ולתת שכר. הרי אמרו שיכולין הרשעים לאבד העולם שנברא בעשרה מאמרות. ועליהם נאמר ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו. אבל העשרת הדיברות הם גזירות והנהגות אמיתיות חיים וקיימים לעד. ולכן ניתן עם התורה כל העונשים שבעוה"ז כמ"ש סייף ומקל ירדו עם התורה וז"ש בתוך העונשין וזכרתי כו' בריתי יעקב כו' כי זה כריתות הברית שאע"פ שיחטאו יענשו בעוה"ז ולא יהיו נכרתין ח"ו משורש דביקותם בהקב"ה ובוודאי כן הוא בכלל ישראל וזה עצמו מ"ש הראשונים ז"ל כי אפי' תמה זכות אבות ברית אבות לא תמה. פי' זכות האבות שמסייעת שילכו בנ"י בדרך אבות. אבל אפי' כשיתרחקו מדרך האבות. הי' הברית שיענשו בגוף עד שיתקנו מעשיהם לטוב. ולכן אמר אשרי ואשריכם כמ"ש רש"י ז"ל פ' נצבים הואיל ונשבע לאבותיכם וא"י לנתק מכם לכן אוסר אתכם בשבועות הללו ע"ש:
 
ובמד' וזכרתי כו' בריתי יעקב כו' גפן ממצרים תסיע כו' ע"ש שדורש שנמשלו בנ"י לגפן שנשענין בזכות אבות. כי כל עבודת בנ"י להיות נמשכין אחר מעשה האבות כדאיתא חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי א"י ויעקב. ואיתא במשנה בעשרה מאמרות נברא העולם אח"ז עשרה נסיונות נתנסה אברהם אח"ז עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים. ובוודאי ע"י עשרה נסיונות של אברהם תיקן כל התערובת טו"ר שהי' בבחי' עשרה מאמרות דכ' ומצאת כו' לבבו נאמן לפניך. לבבו היא כמ"ש בכל לבבך ביצ"ט וביצה"ר. וכדאיתא שלשה לא שלט בהם יצה"ר. והקב"ה כרת הברית שיתמשכו בנ"י אחר מעשיהם. ווה לא הי' בכחם רק בעזרת הש"י ובנסים שעשה לנו במצרים. ומה שתיקנו האבות בעצמם כמ"ש ויעל אברם ממצרים כו'. וזה קיים הקב"ה בנו ביד חזקה ובנפלאות. כמ"ש גפן ממצרים תסיע וכ"כ אני ה"א אשר הוצאתי אמא"מ כו' ואשבור מוטות עולכם. פי' א"כ אתם מוכנים לתקן הכל ולהמשך אחר מעשי אבות. וכתי' פנית לפני'. כמ"ש אנכי כו' המעלך מא"מ הרחב פיך שהכל מוכן לפנינו רק להיות לנו פה לאכול והכל בכח התורה. וכמ"ש לעיל כי דרך התורה הוא להיות נענשים בעוה"ז. ולעומת זה גם השכר יכולין למצוא בעוה"ז מעין עוה"ב בכח התורה. וזהו שכ' ונתתי שלום בארץ ורמזו חז"ל באמרם שמא תאמר הרי מאכל ומשתה אם אין שלום אין כלום לכך כ' ונתתי שלום. פי' כי א"א לקבל הנחה בעוה"ז בלא חסרון כמ"ש ושבעת השמרו לכם. אבל בכח התורה לקבל בשלימות גם הנאת עוה"ז. ומעין זה בשבת שהוא מעין עוה"ב והיא פריסת סוכת שלום וזה דרך אבות הראשונים שנאמ' בהם בכל מכל כל שתיקנו כל היצה"ר וכל עניני עוה"ז כמ"ש ומצאת כו' לבבו נאמן. וע"ז כתיב לבבתני אחותי כלה כו' באחד ענק מצורניך דרשו על אברהם אע"ה. ויש להפליא בפי' לבבתני הרי אמרו חז"ל כי למלאכים רק לב א'. אבל גדלה מעלת הצדיקים שיכולין לתקן יותר ממלאכי עליון והוא תיקון עה"ד טוב ורע. וזה לנ"ר לפניו ית"ש ביותר וז"ש לבבתני והבן:
 
 
 
 
;תרנ"ה
אם בחקותי כו' איתא בת"כ המקום מתאוה שיהיו ישראל עמלים בתורה וכ"כ לו עמי שומע לי כו' ודריש אם לשון בקשה. והענין דהמפ' הקשו על שנכתב שכר בעוה"ז ולא עיקר השכר דעוה"ב. אכן נראה דבאמת כל מה שנאמר בתורה הוא לימוד לבנ"י שע"ש זה נקראת תורה. ושכר הזה שנכתב בתורה הוא ג"כ מצוה שכן רצונו ית"ש להיות עמי שומע לי כו' ומצור דבש אשביעך. וכן פי' המשנה ששכר מצוה מצוה. שמה לי שרצונו ית' בעשיות המצוה או במה שרצונו ית' להשביענו מטובו. הלא אדרבא זה תכלית רצונו ית'. ובמה שמסגלין מעש"ט עד שהקב"ה נותן את ברכתו זה השכר עצמו מצוה. וכן פי' שכר עבירה עבירה כי מלבד גוף העבירה שהוא נגד רצונו ית' גם העונש שמהפכין הרשעים מדת רחמנותו למדה"ד זה עצמו עבירה עוד ביותר כמ"ש. וזה ענין אמרם ז"ל הוו כעבדים המשמשין שלא ע"מ לקבל פרס. כי השכר עצמו צריכין לקבל לשמו ית' ולהתענג ביותר מזה שנעשה רצונו שהוא להטיב לכל שזה רצונו ית' בזה הצדיק משמח ביותר מגוף הטובה שמרגיש בהנאתו. ואיתא בזוה"ק פ' לך לך כו' ואעשך לג"ג ואברכך כו' וילך אברם כאשר דבר כו' דאבטח לי' בכולי הבטחות כו'. ותמוה דח"ו עביד ע"מ לקבל פרס. אך אדרבא זה הפי' שהלך כאשר דיבר אליו והי' שוה אצלו לקיים דבר ה' בהליכתו ובקיבול שכרו הכל לעשות רצונו ית'. והיא עבודה עבד נאמן. וז"ש שלא ע"מ לקבל פרס שלא להיות נוגע אפי' פרס משהו בהנאתו רק לעשות רצונו ית"ש. ולכן נכתב זה השכר בתורה שהקב"ה מצונו לעשות זאת שנזכה לקבל אלה הברכות:
 
 
 
 
;תרנ"ז
במד' הלומד ע"מ לעשות מעלה עליו הכ' כאילו עשיתם אתם. עצמכם. עוד שם זוכה ומקבל רוה"ק כו'. כי התורה ניתנה לבנ"י להמשיך אור התורה במצות מעשיות. כמו שיש באדם נשמה ונפש וגוף כן בתורה שלפנינו הוא כמו גוף התורה אבל פנימיות התורה גבוה מעל גבוה והלומד ע"מ לעשות פי' להביא הארת התורה בעשי' ונמשך הארה מנשמת התורה אל התורה ערוכה שלפנינו. וכמו זה ממש ממשיך הארת הנשמה שבו לגופו כמ"ש בזוה"ק בפסוק ישרצו המים כו' נפש חי'. שע"י עסק התורה זוכין להארת הנשמה שהוא מרחפת ע"פ המים זו תורה. וכ"כ ויפח באפיו נשמת חיים כו' לנפש חי' לרוח ממללא. נמצא העוסק בתורה לשמה עושה את התורה ואת עצמו ומקבל רוה"ק המיוחד אליו ולנשמתו. ולכן שכר עמל בתורה ונתתי גשמיכם בעתם. הגם כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא רק גדולה תורה שנותנת חיים לעושי' בעוה"ז ובעוה"ב. ופי' לעושי' כנ"ל שמביא הארת התורה בעשי':
 
ובמד' חשבתי דרכי כו' בכל יום הייתי מחשב כו' רגלי מביאות אותי כו'. דאמרו חז"ל בחקותי תלכו שתהיו עמלים בתורה פי' עמלים למצוא בכל דבר אור התורה כדאיתא בשביל התורה שנקראת ראשית א"כ ה' בחכמה יסד ארץ שיש בכל דבר חלק בתורה וע"ז אמרו א"ת מפליג לכל דבר להפרישו משורש התורה שאין לך דבר שאין לו מקום פי' בתורה ואז"ל מה יתרון לאדם בכל עמלו כו' יכול אפי' בתורה ת"ל בעמלו אינו עמל אבל עמל בעמלה של תורה. עוד דרשו תחת השמש אין לו למעלה יש לו. א"כ משמע דעמלה של תורה שייך ג"כ תחת השמש להיות עמל למצוא רשימות וחקיקות של התורה שחקק הקב"ה בכל מעשה בראשית. זהו בחקותי תלכו. כמ"ש חשבתי דרכי שעמל בהם עד שהשיבם אל שורש התורה כמ"ש דהע"ה אם אתן שנת כו' עד אמצא מקום:
 
בפסוק וזכרתי להם ברית ראשונים. אחז"ל זו ברית השבטים. וכ' שבועות מטות אומר סלה. פי' שברית השבטים לעולם נשאר בבנ"י כמ"ש ואף גם זאת כו' לא מאסתים כו' דכ' וזאת אשר דיבר להם אביהם. כי הנה ברית האבות הוא בשורש האחדות למעלה למעלה כמ"ש ז"ל האבות הן הן המרכבה. ולכן כתי' בריתי אברהם בריתי יצחק בריתי יעקב שהם עצמם הברית. ומדרגות השבטים אחר האבות שהם המקבלים בראשונה ולכן נק' ברית ראשונים והלא האבות היו ראשונים מהם. אך כי הם בחי' ראשון. ולכן הי"ב ראשי חדשים בחי' הי"ב שבטים. אבל בחי' אחד הוא למעלה מראשון כי ראש הוא התחלה. אבל אחד הוא אין סוף ואין תכלית. ולכן השבת מיוחד לג' אבות שהוא בחי' אחדות למעלה מהזמן. וי"ב חדשי השנה יש בהם בחי' ראשי חדשים בחי' השבטים כנ"ל. ובחי' זאת נשאר לעולם לבנ"י. ולכן בברית אבות נחלקו חז"ל עד כמה נמשך שהיו דורות שנמשכו אחר ברית האבות הנ"ל:
 
 
 
 
;תרנ"ט
בפ' ונתתי גשמיכם בעתם. בת"כ כמו שהי' באדם הראשון ביום שנזרע עושה פירות ע"ש. הענין בקיצור לפי מ"ש בזוה"ק בפסוק תוחלת ממשכה כשבא השפע ממדרגה למדרגה משתנית. וכשבא ע"י התורה עץ חיים תאוה באה. מיד בלי השתנות. וזה גשמיכם בעתם שנוכל לקבל השפע כמו שהיא בלי השתנות כמו שהי' קודם החטא. ובכח התורה עץ החיים ניתקן חטא אדה"ר. ולכן אלו הברכות הגם דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא אבל ע"י המצות ניתקן החטא ומקבלין הברכה כמו שהי' קודם החטא ואין זה ענין שכר מצוה. וקצרתי בזה:
 
 
 
 
;תר"ס
במד' חשבתי דרכי אמר דוד בכל יום הייתי מחשב למקום פלוני אני הולך והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ובתי מדרשות. הוי ואשיבה רגלי אל עדותיך. דכ' כל פעל ה' למענהו אחז"ל לעדותו להעיד עליו. וזה העדות מוטל על איש ישראל כמ"ש אתם עדי. לכן צריך האדם למצוא בכל דבר ובכל מקום זה העדות. וכן התפאר עצמו דהע"ה כי כל המחשבות שעברו לפניו כל היום בירר מהם עדות ה'. ובגמ' סוף ברכות איזה פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה בכל דרכיך דעהו. למצוא זה העדות בכל הדברים. וענין לבתי כנסיות ובתי מדרשות. דאיתא גדלו וטובו מלא עולם. גדלו בחי' בריאת עולם בעשרה מאמרות. טובו זו התורה עשרת הדברות. והם מלא עולם שאין לך מקום ודבר שאין בהם כח מעשרה מאמרות ומעשרת הדברות. ואיש ישראל צריך לברר זאת ולמצוא הארת התורה בכל מקום. וכל אותן הדברים והמחשבות העוברין על האדם כולם לברר זה העדות והם בחי' דרישות וחקירות ובדיקות שבודקין העדים והוא בירור העדות. וכמו דשבת סהדותא איקרי וכל הדברים שבששת ימי המעשה מתברר מהם הטוב שיש להם עלי' בשבת וזה עדות השבת. כמו כן בנ"י נק' עדים שעל ידיהם מתברר טוב מרע וע"י האדם מתברר ומתעלה למעלה הטוב מזה התערובות לכן כתי' אתם עדי:
 
 
תם ונשלם ספר ויקרא
 
 
 
==במדבר==
 
 
 
 
 
;תרל"א
ב"ה במדבר
אא"ז מו"ר זצללה"ה הגיד מ"ש במדרש בני לוי שקרבו עצמם לי כו'. כי וודאי הי' בבני ישראל כמה שלא חטאו בעגל. אך לא בנקל להיות מובטח ולומר לה' אני. כשאלת משרע"ה מי לה' כו'. ובני לוי הי' להם חיזוק זה כו'. ובאמת כפי התחזקות אמונת האדם כן נעשה עמו. ובמדרש צדקתך כהררי כו' צדיקים בדירתן ע"י אמונה שמאמין במלכותו ית' שמשגיח על כל דבר גדול וקטן ומצפה שיתגלה נקודה פנימיות של חיות השי"ת שמהוה הכל. עי"ז זוכה לראות אור הגנוז באמת. ולהיפוך במחשך מעשיהם כו' נסתם יותר הפנימיות כמ"ש וימנע מרשעים אורם כו' שגנזו הקב"ה לצדיקים כו'. ובמדרש כל מי שמרבה כבוד שמים וממעט כבוד עצמו כבוד שמים מתרבה וכבודו מתרבה ומי שממעט כבוד שמים ומרבה כבוד עצמו כבוד שמים במקומו וכבודו מתמעט. ואין מובן הלשון ממעט כבוד שמים מאחר שכבוד שמים במקומו. אך הלא אמרו שמרבה כבוד שמים. והפירוש על ידי שממעט כבוד עצמו ורוצה להראות בכל דבר קטן וגדול ותנועה מועטת איך איננו ברשות עצמו כמ"ש מלכותך מלכות כל עולמים. פי' כל פעולה בחי' מלכות ומנהיג. שהרי ברשות העושה לעשות כרצונו. וצריך האדם לידע ולהאמין כי הוא רק כגרזן ביד החוצב. וע"י שממעט כבוד עצמו להרבות כבודו יתברך נתגלה מלכותו ית' שיהי' ניכר ומבורר שהכל מהשי"ת. וממילא גם כבודו מתרבה כי זכה להרבות כבוד שמים ע"י כבודו ומיעוט כבודו הוא הריבוי ע"י שנתרבה ממנו כבוד שמים. ולהיפוך ע"י שמרבה כבוד עצמו ומתגאה כאלו עע"ז היינו כשעושה פעולה בשכחת השגחת השי"ת הרי מסיר עול מלכות שמים ממנו וכבוד שמים במקומו עומד שנעלם ונכסה כמקודם. ומה שהי' ביד העושה להמשיך כבודו ית' להמעשה זה נחסר. וכמ"ש זוה"ק על שחת לו לא כו':
ובמדרש צדקתך כהררי אל כו' שהצדיקים זוכין להמשיך כבוד שמים לעוה"ז והטבע ג"כ. וכמ"ש אא"ז מו"ר זצללה"ה על והי' מספר בנ"י כחול כו' אשר לא כו' יספר כו'. שעושין מבחי' מספר אין מספר כו' ע"ש. ולזה כתוב הזמן בתורה בחודש ושנה. אף כי התורה למעלה מן הזמן. אך זה עיקר עבודת בנ"י להמשיך אור התורה והקדושה לתוך הזמן והטבע כו'. וזה כל ענין הפקידה והמנין. שאו את ראש. שרצון השי"ת להיות בנ"י דביקין בכל מעשיהם בבחי' הראשית וההתחלה להיות דבוק בשורשם. וז"ש אא"ז מו"ר זצללה"ה פי' נשיאת ראש שבת שאותיות רא"ש מתנשאים כו' ע"ש. כי בשבת יש עלי' לכל דבר לשורשו. וז"ש ויתילדו על משפחותם. שאף שנתרבו ונתפשטו לבחי' ס' רבוא. אעפ"כ היו דביקים בשורש לידתם. וכמ"ש אם לא שויתי ודוממתי כו' כגמול עלי אמו כו'. להיות בטל לבחי' השורש. ששם רק נקודה. וזהו לבית אבותם. כמו ששמעתי מאא"ז מו"ר זצללה"ה בשם הרב הקדוש מפרשיסחא ז"ל עמ"ש לעולם יאמר אדם מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב. וכי איזה שוטה ידמה מעשיו למעשה אבות הקדושים. אך פי' יגיעו שיהי' למעשיו נגיעה ודביקות וחיבור במעשה אבות כו' ודפח"ח כי בוודאי אין מעשה הדורות שוין. אבל ע"י הביטול אל השורש והוא ע"י האבות יוכל להתקרב ולדבק כל מעשיו בשורש החיות. וזהו לבית אבותם. ובכל מעשה צריך אדם לומר מתי יגיעו כו':
 
במדרש ע"פ ויעשו כן בני ישראל כו' שריחקו ונתנו מקום ללוים. אף כי בוודאי הי' בתוך בני ישראל אנשים גדולים במעשיהם מקטנים שבלוים. אך צריך אדם לידע ולהאמין כי אין כל מעשיו יכולין להכריע נגד בחירת השי"ת. ולזאת יכול כל אדם להיבטל לכלל ישראל ע"י שיודע שעיקר כח ישראל שבחר השי"ת בנו. ואף כי בוודאי מה שאדם מכניע ועובד ביגיעה זהו עיקר רצונו ית'. אבל לא לחשוב שעי"ז יוכל להתקרב להשי"ת. וכל העבודות בטלים נגד בחי' הבחירה שבחר השי"ת בנו. ואיך יתגאה אף על הפחות שבישראל. ובאמת מה שריחקו הי' סיוע אל הלוים. הרי כתיב מתוך בני ישראל. שגם קרבת הלוים הי' בסיוע בנ"י. ע"י שנתנו להם מקום ובטלו רצונם לרצון השי"ת להיות עבודתם ע"י בחיריו:
 
ר' מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה כו'. פי' הפשוט כדי לעשות. וזה שם תורה כדי להורות לאדם המעשה. כי בוודאי עיקר היגיעה בתורה לבטל שכלו ודעתו כדי לידע ולהבין רצון השי"ת ודעת התורה. ובמדרש נמשלה תורה במדבר שצריך להיות הפקר כמדבר כמ"ש וממדבר מתנה משל לנשיא שנכנס למדינה וברחו כו' למדבר וקיבלו בכבוד כו'. פי' דבר היא מנהיג ומושל. ומדבר הוא להיות נכנע תחת המנהיג. והיינו שאדם מבטל עצמו שאין לו שום כח ופעולה בלי חיות השי"ת. וזהו ההפרש בין בני המדינה שברחו והי' להם ג"כ יראה ממנו. אך הי' להם גם כח בפ"ע. וכענין שכ' שאומות קורין להשי"ת אלקי דאלקיא. אבל בנ"י כמדבר שאין להם שום כח והנהגה בפ"ע כלל. וז"ש ירא שמים בסתר ובגלוי. פי' בגלוי ע"י שיודע שהשי"ת משגיח על כל דבר ונופל עליו יראה. ובסתר הוא להיות נדבק יראתו ית' בחיות האדם שלא יהי' שום פעולה ותנועה שישכח שהוא בכח השי"ת ורק כגרזן ביד החוצב בו. וכן עסק התורה להיות בטל אל הנהגת התורה לעשות כל מעשה רק להיות נעשה רצון השי"ת ומבוקשו. כי באורייתא ברא קוב"ה עלמא. ונמצא כי יוכל להתדבק בהשי"ת בכל מעשה ממש ע"י כח התורה. וע"י שמכניע עצמו ומתבטל בכל מעשה אל חיות הפנימיות חיותו ית'. ע"י אותיות התורה שיש בכל מעשה. וזה לשמה. כי הנבראים לכבודו ברא כמ"ש ולכבודי בראתיו כו' והוא בחי' כבוד שמו ית' והבן:
 
 
 
 
;תרל"ב
במדרש צדקתך כו' משל צדיקים בדירתן כו' רשעים במחשך מעשיהם כו'. אא"ז מו"ר ז"ל אמר כי כל העולם הזה רק משל כו'. ואמת כי כפי התנהגות המשל נמשך הנמשל. ובוודאי כפי מה שיודע האדם שחיות הכל מהשי"ת ומבקש תמיד אל התגלות כבודו ית' בכל דבר. כמו כן נתגלה לו. וכן לרשעים חסרי אמונה נסתר מהם באמת כמ"ש וימנע מרשעים כו' וכתיב יחזק במעוזי יעשה שלום כו' שלום יעשה לי פי' שממשיך שלימות לכל דבר מחי החיים. ועי"ז יכול להיות עלי' לכל דבר להשי"ת. וזהו ב' השלימות הנ"ל. המשכת החיות לפרט ועליות הפרטים לכלל החיות כנ"ל. ובוודאי בריאת האדם הי' להמשיך חיותו ית' וקדושה לכל הפרטים. וז"ש הזמן שנה וחודש והמקום. אף שהתורה למעלה מהזמן מ"מ עיקר רצונו יתברך להמשיך הכל להתורה על ידי עבודת האדם. וכן המנין שנמנו כל איש מישראל על מקומו. שנראה מזה שיש לכל איש ישראל דבר מיוחד לעשות להשי"ת. ועל שם זה נברא. ולכך נראה שנכתב המנין בתורה. להודיע שיש לכל אדם שייכות במעשיו עד השי"ת. שהרי נכתב במנין כל איש ישראל. וגם אנחנו כן כל דור לפי מקומו. וכפי מה שמאמין האדם איך מעשיו בפרט מגיעין עד השי"ת. כן זוכה לראות ולהכיר מקומו. וכתיב ויעשו בני ישראל כו' כן עשו י"ל ג"כ אף שהי' בעיניהם דבר רחוק איך שיזכו להיות נמנה כל אחד בפרט כנ"ל. רק ע"י אמונה הגיעו לזה כנ"ל:
 
ובמדרש בני לוי שקירבו עצמם לי. אא"ז מו"ר ז"ל הגיד כי וודאי הי' גם בכל ישראל שלא חטאו. רק לקרב ולומר שהוא לה' זה לא הי' רק לשבט לוי כו'. כי באמת בכל אדם יש נקודה אמיתית ורצון אמת להשי"ת ורק שנכסה ונסתר ברצונות אחרים וע"ז כל היגיעה לבוא לאמיתות הרצון כנ"ל. וכ"כ מהר"ל כי כל האדם נברא להוציא שלימותו מכח אל הפועל. וזה יגעתי ומצאתי הוא למצוא החיות בעצמותו שאין חסר לאדם כלל ויש בכל איש ישראל קדושה לאין שיעור רק להסיר הקליפות הסובבין ומכסין האמת. ובמדרש מי שממעט כבוד שמים ומרבה כבוד עצמו כבוד שמים במקומו וכבודו מתמעט. וקשה מה נקרא ממעט כבוד שמים. רק הרצון להמשיך כבוד שמים לכבוד עצמו כי ממעט כבוד עצמו הוא כבוד שמים ונמצא ע"י כבודו מרבה כבוד שמים. וכן להיפוך מה שעומד במקומו נק' ממעט כבוד שמים כנ"ל כי האדם צריך להמשיך בתוכו כבוד שמים כנ"ל:
 
ר"מ אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה. פי' כי התורה חיות הכל כמ"ש באוריי' ברא קוב"ה עלמא רק נתלבש אור התורה בכל הבריאה. ונמצא כל הבריאה שם של התורה כענין ה' אחד ושמו אחד. ולכך העוסק בתורה לשמה פי' להמשיך אור וחיות התורה לכל דבר. עי"ז התורה מאירה לו בכל דבר ויכול לראות ולהכיר אור התורה שיש בכל דבר. וזוכה לדברים הרבה כי הקדושה א' ודברי עוה"ז מרובים וע"י כח התורה יוכל אדם לחבר כל הדברים אל הכלל שהוא התורה כנ"ל:
 
 
 
 
;תרל"ג
במדרש צדקתך כו'. כי מה שניתן התורה במדבר דוקא הי' כדי להמשיך אור התורה אף למקום תהו. כי התורה הוא חיות הכל כמ"ש ז"ל שקודם התורה הי' ב' אלפים תוהו. והקב"ה מאיר ע"י התורה לכל מקומות האפלים כמ"ש (שמפרסים) [*שמפורש] היום כי כל זמן הוא הסתר כמ"ש במ"א. וגם המנין שהי' ג"כ להאיר בכל פרט. כי החיות מכל בנ"י הכל אחד כמ"ש ע' נפש שעובדין לאלקי אחד. וכמ"ש ואהבת לרעך כו' כלל גדול בתורה. כי ע"י התורה שהוא חיות פנימיות של כל ישראל מתחברין להיות אחד ממש. כי הפירוד רק הלבוש שיש לכל א' כי זה הי' כוונת בריאת האדם להאיר ע"י אור נשמתו גם בהגשמיות. ונמצא יש לכל פרט הסתר מיוחד וזה המנין כנ"ל. ובמדרש הטעם שניתן במדבר שמי שאינו עושה עצמו כמדבר אינו זוכה לתורה. ומובן על פי דברי מהר"ל שיש לכל דבר חומר וצורה ע"ש. ומדבר הוא בלי ציור. וכפי מה שמוכן האדם לקבל צורה זוכה לתורה שהוא חיות הפנימיות של כל דבר והוא הצורה כנ"ל. וגם מדבר מלשון דיבור והנהגה כמ"ש במ"א פי' עשרת הדיברות להיות נידבר הכל עפ"י מצות השי"ת. וכן האדם צריך להיות בטל לזה להיות נמשך אחר הנהגתו ית' כמ"ש בזוה"ק על ודברת בם. וכתיב ארץ יראה ושקטה כו' בתחילה יראה כו'. והוא הכנה לקבלת התורה היראה והפחד לידע שאין לו חיות. ומקוה רק לחיות התורה כנ"ל:
 
כל העוסק בתורה לשמה. פי' להגדיל שם התורה כי השם הוא כשנתפרסם במקומות רחוקים וכ"כ במדרש ברחובות תתן קולה במקום שמרחיבין אותה. והאדם צריך לעסוק בתורה כדי שדברי תורה יכנסו בלבו וימשיכו כל מעשיו אחרי'. והתורה מסייעת לאדם כפי רצון העוסק בה. והוא ענין תורה שבע"פ כשהתורה נכנסת בעומק הלב וממילא נעשין כל מעשיו עפ"י התורה ונמצא מחדש במעשיו אור התורה. ומצינו באבותינו הראשונים שכל מעשיהם הי' תורה שהרי נכתב מעשיהם בתורה. וזה קידוש שם התורה כנ"ל וזה לשמה כנ"ל:
 
 
 
 
;תרל"ד
במדרש משל לנשיא ברחו ממנו בני המדינה כו'. כי התורה היא שלימות הנבראים וכפי מה שהנבראים חסרים בעיני עצמם ומקוין אל השלמה. זוכין לתורה. ומאוד קשה לבעל בחירה להיות חסר בעיני עצמו כראוי ולכן ברחו בני מדינה. אבל מי שהוא כמדבר כמ"ש במדר' שאינו זוכה לתורה עד שנעשה הפקר כמדבר וזה הי' הכנת בנ"י קודם קבלת התורה שהגיעו לבחי' מדבר להיות ברור בעיניהם וגם לברר זה בכל הנבראים שיהיו מקוין אל השלמה כנ"ל. ובחי' זו נקראת מדבר שחפץ להיות נמשך אחר המנהיג אותו מלשון דבר א' לדור:
 
איש על דגלו כו'. במדר' דגלו עלי אהבה כו' דילוגו כו' היו מתאוין בנ"י להיות להם דגלים כמלאכי השרת כו'. הבטיח הקב"ה לאברהם כה יהי' זרעך שיהיו צאצאיך כמותך כו'. פשוט היו הדגלים שיכיר כל אחד את שבטו. וכמו כן ניתן לרמוז להיות כל אחד מיוחס אחר אבותיו. והכלל כי בנ"י בעוה"ז שאין באפשרי להיות עובד השי"ת כראוי כמלאכי עליון. רק להיות הרצון והתשוקה תמיד להיות מקוה לעשות רצון עליון. ולזה כל התורה והמצות הם רמזים לדברים עליונים. וכמו כן הדגלים אף שאינם כמלאכי השרת אעפ"כ ע"י הרצון והתשוקה זכו להיות להם דגלים. והוא עצמו מ"ש דילוגו שבני ישראל יכולין לתפוס ולהתדבק במקום עליון אף שלא בהדרגה רק שלפעמים נפתח לבו לאהוב אותו ית' נתן השי"ת שברצון האדם יוכל להתדבק אף במה שאינו כדאי. והאמת כי הוא בזכות אבות הקדושים שהן הן המרכבה וברכו השי"ת כה יהי' זרעך. ורק מי שנקרא זרע אברהם שאינו נפרד. ומתבטל לשורש נשמתו. וגם שבוחר בדרכיהם ועושה כמעשיהם. ואא"ז מו"ר ז"ל אמר בשם הרב ז"ל מפרשיסחא פי' מ"ש ז"ל לעולם יאמר אדם מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב כו'. כי מי פתי יחשוב לדמות עצמו לאבות הקדושים. רק הפי' שלא יהי' נפרד ויהי' למעשיו נגיעה ואחיזה במעשה אבותיו כו'. וז"ש באותות לבית אבותם שיהי' דמיון ורמז במעשיו למעשי אבות. ובעבור זה יוכל לאחוז בשורשם אף בדרך דילוג כמ"ש:
 
ובמדרש והיה מספר בני ישראל כחול כו' לא ימד ולא יספר. וקשה רישא לסיפא כו'. והתירוץ כי עיקר הרצון להיות ממשיכין מספר שלהם עד אין תכלית כי שורש בני ישראל ג' אבות י"ב שבטים ע' נפש ס' ריבוא ואח"כ אין מספר. וצריכין תמיד להיות דבוק בשורש האבות והוא אחדות אחד. וכשמתרחבין באופן זה אין נפרדים משורשם וחל עליהם ברכה. וכפי הביטול להשורש כן מתברכין להיות יותר אין מספר. וז"ש כה יהי' זרעך כשיתדבקו בשורשו יהי' אין מספר כנ"ל [ע' בדברי מו"ז ז"ל פ' שמות]:
 
אא"ז מו"ר ז"ל אמר עמ"ש במדרש בני לוי שקירבו עצמן לי כו'. אף כי וודאי גם בבנ"י הי' הרבה שלא חטאו. רק שלא הי' להם הכח להתקרב אליו ית' כו'. ופי' הדברים כי וודאי מה שמשתוקק מאוד להתקרב אליו ית' ע"י רוב הרצון בכל לבו נעשה נוגע בדבר כל כך עד שאין שום חטא יכול לפרוד אותו כמ"ש מים רבים לא יוכלו לכבות כו'. ולכן בני לוי אף שהיו ג"כ חושבים עצמן בכלל החטא. רק ע"י רוב התשוקה קירבו עצמן ונתקרבו כנ"ל:
 
כל העוסק בתורה לשמה. כי התורה לא ידע אנוש ערכה כו'. אך כי נתלבש אור התורה בדיבורים אלו שבתורה. ונמצא כי תורה זו היא רק לבוש לעיקר התורה וכמ"ש בזוה"ק בהעלותך. והוא להרבות כבוד ושם התורה ע"י המלבוש הזה כמ"ש ה' חפץ כו' יגדיל תורה ויאדיר. אך האמת תורה זו היא פתח להיות נפתח פנימיות התורה ע"י שמירת התורה ומצות. וכ"כ במדרש תנחומא ברחובות תתן קולה במקום שמרחיבין אותה. פי' כפי מה שמרבין כבוד התורה ומביאין כח התורה בכל הנבראים על ידי מצות התורה. שיש בכל מעשה גשמיי מצוה. ועי"ז מביאין הארת התורה בכל מקום. ועי"ז זוכין לקול התורה הפנימיות. והיא התורה שניתן לנו שבמעשינו נוכל לפתוח מעיני החכמה ושורש הפנימיות שבתורה. וזה פי' עוסק לשמה כדי להרחיב שם התורה. ופשוט מי שעוסק בתורה מרבה כבוד התורה וזה מסייע לו להתדבק בה. והרב מלובלין ז"ל פי' זוכה לדברים הרבה שנותנת לו כח לנצח כל המתנגדים להתורה. כמ"ש זכיתי פי' נצחתי כו'. וגם המ"ח דברים שהתורה נקנית בהם וודאי גם הם בכח התורה. רק נקנית הוא יותר מהתעסקות בתורה. וע"י שמקבל אלו מ"ח מדות מהתורה. זוכה לקנות התורה שיהי' מקום דירה וקן בלבו לשכון בו אור התורה כנ"ל:
 
 
 
 
;תרל"ה
בעזה"י במדבר
במדרש צדקתך כהררי כו' משל צדיקים בדירתן כו'. פשוט כפי מה שהאדם רוצה להמשיך השגחת השי"ת על כל מעשיו ואינו רוצה חלילה להסתיר מעשיו רק להיות מעשיו כרצונו ית' שיוכל להשגיח עליהם כמו כן חל עליהם השגחתו ית'. כי זה תלוי בתחתונים. שכן מסר הקב"ה הבחירה לבני אדם. ומה שנכתב המקום והזמן כי הכל תלוי בישראל וג' בחי' עולם שנה נפש התיקון שלהם ע"י עבודת בנ"י להשי"ת. ובמדרש במספר במשקל לכל. לכל הדברים יש מדה וגבול ולישראל אין מספר כו' והי' מספר בני ישראל כחול כו' אשר לא כו' יספר כו'. ביאור הדברים כי בנ"י נותנין מדה וגבול לכל הדברים ומה"ט נמשלו כחול כמ"ש שמתי חול גבול לים. כמו כן כפי דביקות כל הדברים לבנ"י ולהתורה זה קיום שלהם. ומצד זה יש מספר לבנ"י מצד שעל ידיהם נמשך מדה וקצבה לכל הנבראים. אבל מצד עצמם אין להם מספר לכן כשנספרו שלא לצורך נחסר מהם. כי לא שייך בהם מנין ע"כ לא יכול להתקיים בהם המנין. והקב"ה צוה למנותם כי הוא נותן מנין גם לכוכבים כמ"ש מונה מספר לכוכבים. והכתוב מתרץ עצמו למה נמנו בני ישראל. רק לצורך המקום והזמן כאמור:
 
וספר זה וידבר הוא על שם הסידור והתקון של כל הבריאה עפ"י התורה והוא חומש הפקודים. והוא ההפרש שבין עשרה מאמרות לעשרת הדברות. כי מאמר הוא כח הבריאה שנתן הקב"ה בעולם. אומר ועושה שנתהוה כל הבריאה במאמרו. ודיבור הוא השגחתו ית' על הבריאה כמו שהוא. אחר שכבר נבראו. כי לעולם לא יצא ח"ו שום דבר מהשגחתו ית'. וזה עיקר ההפרש בין בנ"י לאומות שכולם יודעים כי הקב"ה ברא הכל. אך בנ"י יודעין שהשי"ת משגיח ומחדש בכל יום תמיד בכל רגע מעשה בראשית. וזה בחי' דיבור. והוא גם כן הפרש בין בחינת אדם ובהמה. כמאמרם ז"ל אתם קרוים אדם. כי בהמה הכח שיש בה אין לה התפשטות. ואדם נברא להוציא פנימיותו מכח אל הפועל. וזה שנקרא מדבר כי בדבורו מוציא מחשבתו לצוות לעשות כך או כך. ובנ"י מיוחדין בדבור המקודש והם דברי תורה. ובכח זה מנהיגים את כל הנבראים. לכן כתב בזוהר הקדוש כי במצרים הי' הדיבור בגלות ובקבלת התורה ניתקן הנהגת העולם על פי התורה כנ"ל:
 
במדרש איש על דגלו כו' לבית אבותם נרננה בישועתך כו' ימלא כו' משאלותיך שנתאוו בנ"י לדגלים כו' משל למרתף של יין כו' ודגלו עלי אהבה כו' דכתיב אלה ברכב כו' בסוסים ואנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר כו'. כי הקב"ה סידר והעמיד מדריגות שונות בעולמות עליונים שיוכל להיות דביקות והתדבקות והמשכות כח לכל הברואים ולכל אומה בפרט. אבל בני ישראל דביקים בהשי"ת בעצמו. ואמרו חז"ל האבות הן הן המרכבה. א"כ דביקתם בהש"י בעצמו למעלה מהמרכבה. ולאשר כי בנ"י נתאוו להיות דבקים בשורש העליון שלהם כי הם היפוך האומות שכולם רוצים להמשיך חיות לעצמם ובנ"י רוצים לבטל עצמם להקב"ה. לכן עשה השי"ת רצונם ונתן להם דגלים שהם רומזים לדברים עליונים שבשמים. [וע"ד הרמז באותות הם אותיות הוי' ית' שע"ז רמז הד' דגלים כמ"ש בספרים הקדושים] וזה בזכות אבות שזהו פעלו האבות לבנים לכשיהיו בוחרים בדרכיהם יהי' מסייע להם זכותם. ובמדרש יש שביחרו ולא קרבו והם האבות שקרבו הם את עצמם. וממילא הבנים הם קירבו אף שלא בחרו בזכות אבותם כנ"ל. וז"ש לבית אבותם וזה ג"כ מ"ש במדרש ודילוגו עלי אהבה. שניתן זה הכח לבנ"י שע"י השתוקקות ורצון שלהם יוכלו להתדבק אף למעלה ממדריגותיהם:
 
באבות פ"ו אריב"ל בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב אוי לבריות מעלבונה של תורה כו' אשה יפה וסרת טעם ואין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה וממדבר מתנה וממתנה נחליאל כו'. זה הקול הוא עצם הדיברות שנאמר קול גדול ולא יסף ולא פסק. כי עדיין זה הקול בא לבנ"י. כמ"ש נותן התורה שהוא דבר ההוה תמיד. ולאשר זה הקול מיוחד לבנ"י לכן אם אין מכינים עצמם לקבל זה הקול נקרא עלבון תורה. וז"ש אשה יפה כו' כי הם מיוחדים לקול התורה כנ"ל. [אח"כ מצאתי מזה בס' עבודת ישראל] ואף כי יש הרבה מניעות לקרב עצמו להתורה ע"ז אומר שע"י שמשתוקק לתורה ורוצה להמשך אחרי' ניתן לו התורה במתנה ואח"כ זוכה עוד להיות מיוחד לתורה ונקרא נחלה שלו כמ"ש וממתנה נחליאל:
 
 
 
 
;תרל"ו
במדרש צדקתך כו' באיזה יום חודש מקום כו'. דהנה בני ישראל נבראו לברר ולהעיד על הבורא ב"ה וב"ש. וכתיב אתם עדי ואני אל. במדרש כביכול אם אין אתם עדי אין כו'. ובודקין העדים בשבע חקירות באיזה יום באיזה מקום כו'. כי א"י להיות עד. עד שיהי' הדבר ברור בכל צד. ולכן צריכין בנ"י לתקן כל אלה המקומות הצריכין בירור. ובאמת ימי המעשה והשבת הוא ענין הנ"ל. דשבת סהדותא איקרי וימי המעשה הם החקירה שכמו שמתקן ימי המעשה כך יוציא לאור עדותו בשבת קודש. כמאמר מי שטרח בערב שבת כו'. לכן כל מעשה התורה ובנ"י הכל מבורר ומפורסם במקום וזמן כדי לתקן העולם והזמן. כמ"ש במ"א שזה יסוד הכל עולם שנה נפש. ונפשות בנ"י מתקנים העולם והזמן:
 
במדרש והיה מספר בני ישראל כחול כו' אשר לא כו' יספר כו' כה יהי' זרעך כו' צא מאצטגנינות שלך כו' ע"ש כל דברי המדרש. וכלל הדברים כי הברכה והריבוי הוא ע"י הביטול למקור ושורש האחדות. דהנה החוקרים הקשו איך יבוא הריבוי מן האחד המיוחד. והתירוץ כי השי"ת כל יכול. וכן עשה הקב"ה להיות בא הריבוי ע"י הביטול להאחדות. להראות כי אף שיש מיני התחלקות ורבויים הכל אחדות אחד. וכמו כן ממש אברהם אע"ה שהוא קיום העולם. כדרשת חז"ל בהבראם באביהם. לכך המזל הי' מורה שלא יוליד כי איך יבוא הריבוי מן האחד דכ' אחד הי' אברהם. וזה מסר לו השי"ת ברכה זו לדורות כה יהי' זרעך בדומה לך. שגם המה יהי' מספרם אשר לא יספר פי' שע"י שיהיו באחדות א' יהי' בהם הברכה והריבוי:
 
במדרש נרננה כו' ובשם אלקינו נדגול כו'. דכתיב במספר שמות. פי' שיש לכל א' מישראל שם מיוחד. שמעתי מפי אא"ז ז"ל בשם הזוה"ק בפ' שמות כי יש לכל איש ישראל אות מיוחד בתורה כמ"ש ס' רבוא אותיות בתורה וס"ר נפשות בישראל כו'. וכל התורה שמותיו של הקב"ה. וע"ז כ' כל הנקרא בשמי ולכבודי כו' שבנ"י נקראו בשמו ית' ולכן מוטל עלינו להרבות כבודו ית'. וזהו הפקידה במספר שמות שהוכן כל אחד מישראל על משמרתו להתדבק בשורש השייך לו. ולכן אח"ז הדגלים כמ"ש במדרש שנתאוו לדגלים כמלאכי השרת. פי' המלאך אין בו שום דבר נפרד וכולו מורה על שליחותו וכבוד קונו. כמו כן בנ"י כיון שהכירו כ"א מעמדו נתאוו לדגלים שיהיו מצוינים לשמו ית':
 
במדרש המרבה כבוד שמים וממעט כבוד עצמו כבוד שמים מתרבה וכבודו מתרבה. ומה לו בריבוי כבוד עצמו. אך הוא כדי שיוכל יותר להרבות כבוד שמים כי כ"מ שהאדם מבטל כבודו כדי להרבות כבוד שמים הרי מוכן לקבל הכבוד כי ע"ז ניתן הכבוד לאדם כדי להרבות בו כבוד שמים לכן כבודו מתרבה כדי שיהי' לו למעט כדי להרבות כבוד שמים. וכן מי שמרבה כבוד עצמו הרי לו הכבוד לרע לו לכן נוטלים ממנו הכבוד. ורבינו הק' מלובלין ז"ל דקדק במ"ש כבוד שמים מתרבה. מה קמ"ל בזה. וודאי כשמרבה כבוד שמים הרי הוא מתרבה. רק שלא יחוש האדם שע"י ביזוי כבודו והוא ת"ח ח"ו יתמעט כבוד התורה. ע"ז נאמר כבוד שמים מתרבה בוודאי. אף שממעט כבוד עצמו כיון שכוונתו לש"ש להרבות כבודו ית' כנ"ל:
 
 
 
 
;תרל"ז
במדרש והי' מספר בני ישראל כו' אשר לא כו' יספר כו' הבט השמימה כו' מאותו מזל שאתה רואה שאינך מוליד אראך שאתה מוליד כו'. ביאור הענין שאעפ"י שבנ"י הם חלק אלקי והם דביקים בשורש נשמתם למעלה מכל העולמות ומכש"כ מעוה"ז. אעפ"כ הלא הם נבראו בעוה"ז והם בגופם תחת הטבע. אך כשיתרומם נפש הישראלי וכן בכלל נפשות בנ"י הם מרוממים כל הטבע ג"כ. ולכן אף שהכל תלוי במזל. עכ"ז יש בכח בנ"י להגבי' ולשנות כל המזל. ולכן נשתלחו לעוה"ז כדי שבעלייתם יתעלה גם הטבע כנ"ל. וז"ש והי' מספר בנ"י כו' אשר לא כו' יספר. שיגביה בחי' מספר עד אין מספר. והיינו בהתבטלות לשורש האחדות שם אין מספר כי מצד הריבוי לא שייך אין מספר כי אף שאין בכח בו"ד לספור ע"י מיעוט שנותיו אעפ"כ במה נקרא אין מספר. רק ע"י שורש האחדות נקרא אין מספר כי הריבוי שמתבטלת להאחדות ואין נגלית נקראת אין מספר. ובמדרש צדקתך כהררי אל משל את הצדיקים בדירתן כו'. פי' כמו שאדם צדיק מוכן להטות כל החיות וכל הכחות וכל הבריאה להשי"ת. כן מתפשט השפעת הקדושה אליו בהתרחבות בכל הטבע והזמן ג"כ. ובמ"א הארכנו בזה. כלל הדברים והי' מספר הוא בימי המעשה שהוא תיקון הפרטים ועי"ז מתעלין בשבת ומתיחדין ונק' אשר לא יספר. כמ"ש במדרש אשר לא יספר בעוה"ב. פי' שיתוקן בחי' מספר לעתיד. וכמו כן מזה בשבת שהוא מעין עוה"ב שורש האחדות כנ"ל:
 
במדרש ימצאהו בארץ מדבר כו' מדבר תהו הי' העולם קודם קבלת התורה כו'. פי' שהקב"ה מצא את בנ"י שהם ידעו והבינו כי המה תהו בחסרון התורה. ועי"ז שהי' חסרים בעצמם נתן להם התורה וכ"כ המהר"ל כמה פעמים כי החומר כפי מה שמבקש השלימות זוכה לצורה. וכן מצינו בבריאה מקודם תהו אח"כ יהי אור. וזהו שניתנה תורה במדבר כי צריך להיות אדם יודע שהוא חומר וחסר לו הצורה. ויש ד' בחי' דצח"ם והמדבר למעלה מכולם. אעפ"כ בנ"י יודעים כי הביטול להשי"ת עולה על כולנה. כמ"ש אם לא שויתי ודוממתי. פי' שהוא כמו דומם ומבקש יותר שלא יהי' ברשות עצמו לעשות ולדבר ברצונו רק להתמשך אחר הנהגת הבורא ית"ש. וזהו ענין מדבר שבהיות שהוא מדבר אעפ"כ הוא מדבר שמבטל עצמו להיות נמשך אחר הנהגת הבורא ית' כנ"ל. יצרנהו הוא הצורה שע"י הדגלים הבין וידע כל א' את מקומו. ובודאי הדגלים מרומזין על שורש הצורה של כלל ישראל. ויתילדו על משפחותם הוא בחי' הנ"ל אם לא שויתי ודוממתי כו' כגמול עלי אמו כו' ובמ"א כתבתי עוד מזה:
 
במשנה העוסק בתורה לשמה זוכה כו'. מאי לשמה. כי נודע שהתורה לא ידע אנוש ערכה. אך התורה שלפנינו הוא לבוש התורה וע"י עסק האדם בתורה זו מתעורר כח הפנימיות וזה עיקר הכח שניתן לבנ"י שיכולין לעורר שורש התורה. כי נפש האדם היא ג"כ כך שהיא מלבוש לכח הנשמה שהיא חלק אלקי ממעל. וז"ש במדרש והי' מספר בנ"י כמספר הסופר כו'. פי' כמו התורה שיש אותיות ותיבות ובמנין. אעפ"כ שורש התורה אין מכל זה כמו כן נפשות בנ"י אם כי בעוה"ז יש להם מספר אבל שורשם למעלה ממספר. וכ"כ בספרים הקדושים שס' ריבוא נפשות בנ"י נגד ס"ר אותיות שיש בתורה. וזה השכר שלומד לשמה זוכה לאלה המדות טובות. בעבור שכל אלה המדות הם מושרשים בנפשות בנ"י. רק שלהוציאם מכח אל הפועל הוא ע"י עסק התורה כמ"ש ברחובות תתן קולה שע"י היגיעה מתפשט כח פנימיות של התורה לתוך המלבוש מתחבר המלבוש להפנימיות. וזה נק' לשמה כי השם הוא התפשטות הכח כמו שם טוב שהולך למרחוק. וכ"כ שמן תורק שמך שיש דברים שהתיקון שלהם רק ע"י שמקבל ריח מקדושת התורה בלבד ובמ"א הארכנו:
 
 
 
 
;תרל"ח
במדרש איש על דגלו כו' נרננה בישועתך נתאוו בנ"י להיות להם דגלים כמלאכי השרת כו'. ימלא כו' כל משאלותיך כו'. כי בודאי תיקון האדם כראוי לאיש הישראלי לתקן כל הקומה גוף ונפש בתכלית השלימות א"א רק בעזר ישועות הבורא ית'. ולזה הי' בנ"י מתאוין לזכות להיות במקום המנוחה ודביקות גופם בשורש נשמתם עד שיזכו להיות נמשך אחר בית אבותם שכ' האבות הן הן המרכבה. וזכו לזה בענין הדגלים שהם כמו מלאכי השרת שגופם מזוכך רק לעשות רצון קונם. וכמו כן יש מזה גם עתה כפי השתוקקות האדם ליישר כל מעשיו זוכה אל המנוחה דכ' ימצאהו בארץ מדבר כו' ולא הי' להם רק הרצון. יסובבנהו בענני הכבוד. יבוננהו בארון תוך הדגלים שהוא השראת אורו ית' מלבר ומלגאו. וכמו כן נמצא מזה בכל עת ע"י העבודה בימי המעשה מתקיים בשבת הארות אלו שנק' יום מנוחה כמ"ש על דגלו יחנו. יסובבנהו כמ"ש פורס סוכת שלום יבוננהו הוא הדעת וההשגה שניתוסף לבנ"י בשבת כמ"ש נשמה יתירה ניתוסף לאדם. והשבת הוא באמת מתנה מה' שהוא הישועה שהשי"ת עוזר להמיחלים לחסדו לבוא אל השלימות שא"א להיות בכח האדם בלבד. וז"ש נרננה בישועתך. והמד' מפרש עוד פי' עמוק מזה בדיוק הלשון על דגלו כמו ששמעתי מפה קדוש מו"ז ז"ל על אמרם המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו. ולא אמרו המענג עצמו בשבת. רק שיהי' עיקר השמחה והנייחא לאדם מזה שהוא עת רצון ונייחא לפני הבורא ית' כי בו שבת כו'. וז"ש איש על דגלו כו' יחנו בנ"י. פי' זאת יהי' עיקר המנוחה מה שמתקשרין כל אחד במקום שורשו להיות מרכבה לבוראם. וכמ"ש במד' בישועתך דייקא כו'. ועי"ז ימלא כו' כל משאלותיך כנ"ל בשבת כפי מה שאדם מבטל כל רצונו ושמח בישועתו ית' יותר מהכל. על ידי זה ממלאין לו משאלות לבו:
 
 
 
 
;תרל"ט
במדרש הביאני אל בית היין כו' נתאוו בנ"י לדגלים כו' ע"ש כל הענין. דכמו שמלאכי השרת יודע כל אחד ומשיג שורש שליחותו ומקום תקונו על בוריו כן התאוו בנ"י לידע כל אחד שורש נשמתו. ואם כי א"י בעוה"ז לראות כל זה בעין אבל ע"י התורה יכולין למצוא כ"א מקום שורשו. וכמו שהמלאכים יש לכל אחד שורש מיוחד לעשות רצון הקב"ה בשליחותו. כן יש לכל אחד מבנ"י חלק מיוחד בתורה ויש מי שמתקן כל מעשיו לגמרי ומועטין הם בני עלי'. אך גם מי שאינו כן עכ"ז ע"י התשוקה והרצון בחילא סגי כמו בע"ת יכולין לקפוץ למעלה ממדריגתן. וע"ז נאמר איש על מחנהו כו' על דגלו הם ב' מדריגות הנ"ל. וכתיב מגדול עוז שם ה'. הוא התורה שהיא שמותיו של הקב"ה. בו ירוץ צדיק גם למעלה ממדריגתו כנ"ל וז"ש בשם אלקינו נדגול. ובמ"א הארכנו בזה:
 
ובמדרש והיה מספר בנ"י כו' כי מאחר שנעשה מזה המספר תורה. ותורה הוא למעלה מהטבע. א"כ ממש נתקיים זה הפסוק שנעשה ממספר אין מספר. וכ' במדרש שהראה הקב"ה לאברהם אע"ה א' ג' י"ב ע' ס"ר עד אין מספר. פי' שיש כלל. אח"כ פרט. ומכל הפרטים חוזרין באחד. וזה הכלל שמאסף כל הפרטים ונעשה אחדות אחד ונק' אין מספר. וכן המנין הי' להעמיד כל א' במקום שורשו לכן הי' ע"י י"ב נשיאים שכל א' נושא ומגבי' את כל שבטו לחברו לשורש השבט. ולכן נקראו נשיאים. וזה הכח נתן להם הבורא ית' באמרו לראובן אליצור בן שדיאור כו' בזה נדבק כח אליצור בשורשו של ראובן עד שהרים כל בני שבטו. ולכן פירש השי"ת שמותם אף שכבר נודעו בחנוכת המזבח:
 
ויתילדו. כבר כ' מזה. רק י"ל עוד שכאשר הרים השי"ת את ראשם. נתעלו למדריגה עליונה וכמו גר שנתגייר כקטן שנולד. וכמו שאומרים משם היהודי מפרשיסחא ז"ל שנתעלה בכל יום כמו מא"י להיות יהודי. וכ' ויתילדו על משפחותם. וי"ל כי נתעלו על הדורות הקודמין להם. הגם שיחוסם הי' ע"י אבותיהם. מ"מ כיון שזכו זה הדור להרים אותם ולהדביקם עד השבטים נמצא שנתעלו על דורות הקודמים וז"ש על משפחותם:
 
במדרש ימצאהו בארץ מדבר כו'. כי הקב"ה המציא את בני ישראל דוקא בארץ תוהו. והי' קודם להם אלפים תוהו כדי שיתקנו הם. כמ"ש במדרש המשל שנברא אדה"ר קודם האבות שמביאין המתוקנת לתוך המקולקלת כו'. וכ"כ במד' ע"פ הביאני בית היין משל הכרם שחבית אחת הציל כל הכרם. ואף כי השי"ת ידע כל זה. אבל במכוון הביא בנ"י לכללות האומות. הגם כי הם למעלה מאוד ממדריגת ע' אומות. רק הביאני לבית היין כדי שימצאו חן בעיניו. ושבעבורם יתקיימו כל העולמות התחתונים ג"כ כנ"ל. לכן ניתנה תורה במדבר להראות כי צריכין בנ"י לתקן התהו כנ"ל:
 
 
 
 
;תר"מ
ב"ה במדבר בקיצור ראשי דברים ומחג השבועות.
בפסוק איש על דגלו באותות לבית אבותם כו'. כי השורש נקרא אב ובמתן תורה היו בנ"י דבוקין בשורש נשמתם והיו למעלה ממדריגת המלאכים. ואחר החטא נתקנו בבחי' בעלי תשובה ונתן השי"ת להם אחיזה בשורשם ע"י הדגלים. וחנו איש על מחנהו בחי' צדיקים גמורים ואיש על דגלו בחי' בעלי תשובות. ורמזו במדרש בפסוק נרננה בישועתך שנאמר במזמור יענך ה' ביום צרה. כי הדגלים היו להם לישועה כנ"ל. ולכן כ' במדרש מנגד לאהל מועד מיל שיכולין להתקרב בשבת. כי בשבת באין למקום המנוחה. ובימי המעשה יכולין ג"כ להרגיש קדושת השבת ע"י התשוקה והרצון לאחוז למעלה ממדריגתו בחי' בעלי תשובה בחילא סגי ואינו מסודר רק כמ"ש במדרש ודגלו ודילוגו כו' ע"ש כל הדרשות. עוד פי' נרננה בישועתך כי יש לבנ"י לשמוח בהשי"ת לבד שהוא מלך עוזר ומושיע תמיד לבנ"י. לבד זה יש לשמוח במה שבא שועת ישראל על ידו בעצמו וזהו עיקר השמחה בישועתך מה שאתה מושיענו. וזה יותר שמחה מגוף הישועה:
 
במדרש תורה שניתנה במדבר כו' מה אלו חנם לכל באי עולם כך ד"ת. ד"א אם א"א עושה עצמו הפקר כמדבר אינו יכול לקנות התורה והמצות. ולכאורה ב' אלו הפירושים סותרין זה את זה. כי איך הם חנם שצריכין לעשות עצמנו ונכסינו הפקר כמדבר. אכן ודאי תורה חנם מי שירצה יכול ללמוד בה. אבל לקנות התורה. היינו להיות לו דביקות בעצם התורה. כמ"ש זקן שקנה חכמה היינו שיש לחכמה דירה וקן בלבו. וע"ז מבקשין והערב נא שיהי' תערובות התורה בפה האדם וכמ"ש ז"ל להיות ד"ת נבלעין בדמו. וזה א"י להיות רק ע"י שעושה עצמו הפקר. ומ"מ הכל בא ע"י עסק התורה. וע"ז אמרו מתוך שלא לשמה בא לשמה. והמשנה חושבת מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם ומסתמא ימי הספירה מוכנים לתקן אלה הדברים ולבטל כל הכחות והמדות להתורה ואז התורה נקנית. ובאמת גם אלו המדות זוכין ע"י עסק התורה. והכלל כי השי"ת בטובו נותן המתנות וההכנות שנוכל לקבל המתנות שהוציאנו ממצרים וקרבנו לפני הר סיני הוא סיוע לתקן המדות ולזכות להיות מוכן לקבל התורה. ובפסוק וקדשתם היום ומחר ומסתמא השפיע להם השי"ת קדושה מקודם והוא במאמר ואתם תהיו לי כו' וגוי קדוש כו'. והיינו שההכנה לקבל התורה ג"כ מאתו ית'. וזה השבח שקרבנו לפני הר סיני. והתורה נותנת ברכה וקדושה לפניה ולאחרי'. קו"ח ממדת הפורעניות שע"ז הורגת לפני' ולאחרי' כדאיתא במד' בפסוק וירדוף עד דן. קו"ח במדה טובה. וז"ש והיו נכונים ליום הג' כי ביום השלישי ירד כו' הרמז שע"י שביום השלישי ירד לכן יש בכוחם עתה להכין עצמם ליום השלישי כנ"ל והבן. ובמד' אמור אמרות ה' אמרות טהורות כו' ע"ש ובמ"א כתבנו הענין שע"י שדברי תורה טהורים הם לכן התורה משמרת העוסקים בה ומסייעת אותם לבוא לטהרה. לכן בליל שבועות יורד משמים טהרה לבנ"י החרדים אל דבר ה' כמ"ש בזוה"ק אמור:
 
 
 
 
;תרמ"א
במדרש נרננה בישועתך כו' ימלא כו' משאלותיך שהיו מתאוים בנ"י לדגלים כו'. כי מדריגת נשמת ישראל למעלה מן המלאכים. ובחינת המלאכים הוא השורש של הנבראים בעוה"ז ובנ"י התאוו ג"כ להמשיך כל הברואים אליו ית'. וזהו ענין הדגלים והוא שרצו להרבות כבוד שמו ית' בעולם. כמ"ש בשם אלקינו נדגול כי בעצם השורש אין מחסור ולכן כל משאלותיך קאי על התקרבות הדברים שבעוה"ז. וכן איתא כל המענג השבת נותנין לו משאלות לבו. והוא ענין אחד למבין. ומשאלות הלב היא בימי העבודה והמעשה שע"י השבת ממשיכין הארה לימי המעשה. כפי השמחה והעונג בשבת כמ"ש נרננה כו' כך מתקיים ימלא ה' כו' משאלותיך. וזה עצמו ענין מספר בני ישראל כמ"ש במ"א פי' הכ' מספר בני ישראל כחול הים אשר לא יספר. כי בני ישראל הם המחברים הטבע אל השורש. ויש בהם ב' בחי'. מצדם אשר לא יספר בחי' השורש והמנוחה בחינת השבת מעין עוה"ב דאיתא וייצר ב' יצירות. יצירה בעוה"ב ובש"ק מתגלה זאת. ויש להם ג"כ בחי' מספר כדי להעלות כל המספרים והטבע שהם במדה ובמספר. וע"ז מיוסד כל חומש הפקודים כמ"ש במד' צדקתך כהררי אל כו' באיזה מקום ויום ושנה וחודש ע"ש. והענין כמ"ש במ"א שבנ"י הם עדים כמ"ש אתם עדי. וצריכין לברר הזמן והטבע בחי' דרישה וחקירה בימי המעשה. וכפי הבירור נגמר עדות אמת בש"ק ע"י שמניחין כל הטבע ומתדבקין בתורה ומצות נתברר כי יש בורא עולם שהכל אין נגדו. וכמו כן בכל יום מעידין בנ"י בק"ש ה' אחד ויש שבע ברכות כמ"ש שבע ביום הללתיך. ובמ"א כבר הארכנו בדברים אלו:
 
במדרש אל תכריתו כו' משפחות הקהתי יראו את ה' קדושיו כו'. פי' כמ"ש וסביביו נשערה מאוד שלא כמדת מלך בו"ד שאימתו על הרחוקים יותר מלקרובים. שהקרובים רואים כי גם הוא בשר ודם. אבל השי"ת אלקים אמת ומלך עולם וכל המתקרב אליו יותר נכנע ממילא וחל עליו יראת ה' טהורה לכן מדקדק הקב"ה עם הצדיקים כו'. והנה בני קהת הם המתקרבים ביותר וכפי ההתקרבות כך חל עליהם ביותר היראה. כמ"ש יראו את ה' קדושיו. והעצה ע"י אהרן ובניו יבואו כו'. והוא לבטוח בחסד עליון ולא לסמוך על מעשה עצמו. וראינו כי יש ג' מדריגות כהן לוי וישראל. שע"ז מתקיים הפסוק תבחר ותקרב ישכון חצריך. כל הג' מדריגות. כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם. נמצא הכהן למעלה מכולם. וידוע כי בחי' הכהן הוא חסד עליון כמ"ש ואהרן מה הוא כו'. והיינו להראות כי זה שלמעלה מכולם צריך להיות לגמרי נכנע אליו ית' מכל וכל. ובחסד ה' הוא נושא ומגבי' כולם. ומעין זה פרשנו אדם ובהמה תושיע ה' כמ"ש אם לא שויתי ודוממתי. כי יש בחי' דצח"ם ומדבר למעלה מכולם בפרט בנ"י נעים זמירות ישראל והם משימין עצמם כדומם. וז"ש ויתילדו על משפחותם כגמול עלי אמו ועי"ז נעשים באמת חדשים תמיד כתינוק בן יומו. והכל אמת כי מתעלים ע"י שמשימין עצמן כבהמה לאותן עולמות ששם נחשבים כך כענין אם ראשונים כבני אדם אנו כבהמה. ובמ"א ג"כ כתבנו מזה לכן קצרנו:
 
 
 
 
;תרמ"ב
במדרש נרננה בישועתך כו' שבנ"י הבינו כי ע"י יציאת מצרים הוכנו להיות צבאות ה'. וזה הי' עיקר השמחה שלהם שנגאלו כדי לברר כבוד מלכותו ית' בעולם. כי השי"ת פרע להם עתה מול כל העבדות שהי' להם הי' להם עתה כמה מדריגות שונות לטובה. ונתקיים עתה כאשר יענו כו' כן ירבה וכן יפרץ. וזה הי' המנין. וכ' בזוה"ק נ' זמנין אדכר יצ"מ להודיע שע"י שירדו למ"ט שערי טומאה ונגאלו זכו אח"כ למ"ט שערי קדושה ובינה. וכמו כן כל המדריגות לכן נזכר במנין לצאתם מארץ מצרים. ובזוה"ק לאשתמודע דהא בניסן יצאו כו'. י"ל כנ"ל שעתה הכירו והבינו גודל הטובות שעשה עמנו השי"ת בכל מעשי מצרים. וכ' אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים כו'. פי' כמ"ש וירא ישראל כו' היד הגדולה כו' ויראו כו' ויאמינו. פי' שראו והשיגו השורש של הגאולה ואיבוד כח הטומאה של הרשעים ועי"ז נתרוממו על כנפי נשרים ונמשכו אחר השי"ת שראתה שפחה על הים כו'. וכמו כן מוכנים בנ"י להוציא בלעם של כל האומות מפיהם. וזה ענין כל הד' גליות וזה שאמר ועתה א"ש כו' כי הם הדור שהיו מוכנים לזה. וע"י קבלה שלהם שהי' נעלה מאוד לכן מובטחים אנחנו להיות טוב אחרית דבר מראשיתו. והייתם לי סגולה מכל העמים והייתם לשון נהייתי כו' אע"ג שיהיו כמה הרפתקאות עצת ה' היא תקום. והשיבו כל אשר דיבר ה' נעשה פי' שגם זה קיבלו עליהם לתקן כל אלה המקומות ודו"ק כי קצרתי:
 
במדרש צדיק כתמר יפרח מה תמרה יש לה תאוה כן הצדיקים כו' ומייתי עובדא דדקל תמרה ע"ש. ויפלא הלא הרשעים מלאים תאוות. ונפרש בעזה"י כי הצדיקים מעוררים האהבה למעלה בתאותם כענין שנאמר רוצה את יריאיו כו' המיחלים לחסדו. כי הם מתאוים לדבוק בשורשם למעלה כעובדא דאותו דקל שהתאוה אל מקום שורשו וע"ז נאמר נפשי אויתיך בלילה ודקדק בס' הזוה"ק דהול"ל אותך כי אויתיך הוא פועל יוצא. ויתכן לפרש שהם מביאים כביכול התאוה אל הבורא ית'. וזה שבח הצדיקים שהרצון והתאוה בשמים הוא בידם ואחז"ל הקב"ה התאווה להיות לו דירה בתחתונים. וכמו כן בנ"י התאוו לדגלים ואז נגמר מכח אל הפועל:
 
 
 
 
;תרמ"ג
במדרש נרננה בישועתך כו' נתאוו בנ"י לדגלים כמלאכי השרת כו'. ענין הדגלים למלאכים שהם נק' שלוחים שהנהגת העולם והטבע על ידיהם. וכמו כן בנ"י מיוחדים בעוה"ז לקבל השפעה הבאה משמים. המלאכים להשפעה מלמעלה למטה. ובנ"י להעלות התחתונים לעליונים. ולכן יש לכל אחד פעולה מיוחדת שזה ענין הדגל. אכן מקודם הוצרכו בנ"י לתקן את נפשותיהם. וכשנתישרו ועמדו על מקומם והכיר כל א' מקומו ושרשו. אז הכינו בנ"י עצמם לתקן כל התחתונים וזה נרננה בישועתך מה שנעשה עמהם על הים כו'. וגם אחר שנתקן החטא ע"י מלאכת המשכן ואח"כ בשם אלקינו נדגול:
 
ובמדרש יסובבנהו בדגלים יבוננהו בתורה כו'. הענין דיש ב' בחי' בעבודת האדם בפנימיות ובכח השפעה הבאה משמים כענין נשמה יתירה בשבת שע"ז נאמר ג"כ פורס סוכת שלום עלינו. וכמו כן יש מזה בכל יום בחי' ציצית ותפילין. נרננה בישועתך הרמז על תפילין שמביא שמחה כמ"ש בגמ' תפילין קמנחנא שהוא השגת הדעת במוח האדם. ובשם אלקינו נדגול הוא הטלית וציצית שהוא רמז להדגלים בד' כנפות. בכל כנף ג' חוטין. הרומזין על י"ב מיני השפעות היורדין משמים בחי' י"ב שבטים כמ"ש במ"א שזה רמז הי"ב בקשות שבתפילת שמ"ע. ועליהם חוט של תכלת שהוא רומז לכסא הכבוד כענין שכ' עומד על שנים עשר בקר והים עליהם כו'. ועל ב' אלו אומרים הראנו ה' חסדך כי הטלית הוא בחי' חסד יסובבנהו והוא בחי' מקיף רק וראיתם אותו. וישעך תתן לנו ממש הוא בחינת התפילין שכתוב בהם וקשרתם שהיא הארה הנכנסת בנו ממש כנ"ל:
 
במדרש בני לוי שקירבו עצמם לי כו'. כבר כ' בשם מו"ז בענין ויאספו אליו בני לוי. כי הגם שהי' בודאי כמה בבנ"י שלא חטאו רק שלא הי' להם הכח ע"י החטא שנעשה בישראל להכניס עצמם בשם מי לה' אלי עכ"ד. ובני לוי שהי' בהם דביקות עצום שע"ז נקראו בני לוי לא נתרשל ידם על ידי החטא. וכענין שכ' על כל פשעים תכסה אהבה זה הוא בהאדם עצמו ג"כ כפי אהבה ותשוקה שבו להשי"ת אינו מתפעל ע"י קצת שפלות שבו והאהבה מכסה החסרונות וזה סימן שהוא בכלל מי לה' כו':
 
ובמדרש אל תתהדר לפני מלך הממעיט כבוד עצמו ומרבה כבוד שמים כבוד שמים מתרבה וכבודו מתרבה כו' ללמדך שאין גבהות לפני המקום כו'. ביאור הענין כי איך יכול בן אדם להרבות ולמעט ח"ו בכבוד שמים. אך ורק ע"י השפלות ומיעוט כבוד עצמו דאיתא בגסות אין אני והוא יכולין כו' והקב"ה מסלק כביכול את כבודו למטה ע"י גיאות בני אדם. ולזה אין שיעור כי מי הוא שלא יהי' בו גסות כפי רוב הכנעה שצריך האדם להיות לפני הבורא ית'. לכן לפי רוב מיעוט כבוד עצמו מרבה כבוד שמים. וז"ש שאין גבהות לפני המקום. ומה קמ"ל. רק שא"י לעבוד לפניו להרבות כבודו ית' בכח האדם ומדרגותיו רק בכח השפלה ומיעוט כבודו. ולא בבחי' גבהות ורוב עבודה כנ"ל. ולכן לא חשב המד' מרבה כבוד שמים וכבוד עצמו. כי זה לא יוכל להיות. רק ע"י מיעוט כבוד עצמו מרבה כבוד שמים. ואז ממילא כבודו מתרבה ע"י שגרם במיעוט כבודו כבוד שמים יכול גם כבודו להתרבות כנ"ל. וז"ש אל תתהדר לפני מלך:
 
 
 
 
;תרמ"ד
במדרש מי זאת הנשקפה כו'. עמ"ש בפ' תרומה בפי' מי זאת. והנה האדם נברא להוציא שלימותו מכח אל הפועל ומקודם צריך לתקן הגוף אח"כ זוכה לנפש רוח נשמה וכמו כן בכלל ישראל שהיו מקודם בגלות מצרים שדומה ללילה וזה נק' הנשקפה כמו שחר שיש בהם כח להשקיף ולעורר השחר ע"י התשוקה והצמאון בגלות לזכות לגילוי האור. אח"כ יפה כלבנה הוא יציאת מצרים כמ"ש החודש הזה לכם והוא חג הפסח ראשית התקרבות בנ"י בחי' הנפש. ברה כחמה הוא קבלת התורה חג השבועות בחי' הרוח. איומה כנדגלות הוא בחי' המשכן והדגלים שהוא רמז לחג הסוכות והוא הארה מלמעלה מהטבע שנדמו למלאכים לכן נק' איומה והוא בחי' הנשמה. וכמו שזכו למשכן ודגלים אחר בחי' התשובה כענין שאמרו במקום שבע"ת עומדין כו'. כן נתקן מצות הסוכה אחר ימי התשובה. [ואפשר לכך לא נזכר דגל בשבט לוי]:
 
במדרש ימצאהו בארץ מדבר מציאה גדולה מצא הקב"ה לישראל. פי' מדבר הוא הביטול כמ"ש במד' שא"י לזכות לתורה עד שעושין לעצמם הפקר כמדבר. והנה ביטול באמת אין נמצא בעולם רק בבנ"י כמ"ש בפסוק אתם המעט ממעיטין עצמכם כי יש בעצם לבות בני ישראל דביקות וביטול לה' אחד. וזה אות השבת קודש שהוא עדות על בנ"י כי הביטול מכל המעשים הוא יום מנוחה להם שכל מגמתם להניח ממעשיהם ולהתבטל אליו ית'. [וז"ש ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג] וזה הי' כל זכותן של ישראל כמ"ש לכתך אחרי במדבר כו' שמזה באו לכל המדרגות אח"כ יסובבנהו יבוננהו:
 
במדרש המרבה כבוד שמים וממעט כבוד עצמו כבוד שמים מתרבה וכבודו מתרבה והממעט כבוד שמים ומרבה כבוד עצמו כבוד שמים במקומו עומד וכבודו מתמעט. וקשה מה קמ"ל כבוד שמים במקומו. איך יעלה על הדעת שאיננו כן. ויתכן לפרש כי באמת אין כל אדם זוכה להרבות כבוד שמים שכל העולם ומלואו אינו כדאי לזכות שעה א' להרבות כבודו ית' בעולם רק ע"י מיעוט כבוד עצמו מספיקין בידו להרבות כבוד שמים. ואמרו כבודו מתרבה ומה צורך בזה. אכן כתיב מכבדי אכבד דרשו חז"ל המכבד את הבריות נמצא כי כך צריך להיות שמן כבוד הבריות יתרבה כבוד שמו ית' והיינו מי שמבטל כבודו לכבוד השי"ת יכול להיות כבוד שמים מתרבה וכבודו מתרבה שכל שמתרבה כבודו מתרבה כבוד שמים. וכן המדה להיפוך מי שמרבה כבוד עצמו והי' צריך להיות ע"י שכבודו מתמעט יהי' ריבוי כבוד שמים אך כי אין זה ראוי להיות גורם כבוד שמים לכן כבוד שמים במקומו עומד ולא יוכל לגרום כבוד שמים אף שכבודו מתמעט:
 
 
 
 
;תרמ"ה
במדרש ימצאהו בארץ מדבר. מדבר הי' העולם עד שלא קבלו בנ"י התורה כו'. כי הנה הקב"ה שלח נשמות בנ"י לעוה"ז שהוא עלמא שפילה ושממה. לכן נתן לנו הקב"ה אלה המתנות שיאירו לנו בחשכת העולם כאשר חכמים הגידו לולי הקב"ה עוזרו לא יכול לו. וכמו כן הוא בכלל ישראל שא"א להם לתקן מקומות הללו רק בסייעתא דשמיא. ולכן יסובבנהו יבוננהו יצרנהו. ובכח התורה והמצות שניתן לבנ"י יכולין לתקן העולם. וכתיב ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך כו' ולאמר לציון עמי אתה דרשו חז"ל א"ת עמי אלא עמי מה אנא במילולא דידי עבדית שמיא וארעא אף את בשותפי דידי כו'. היינו שבנ"י מתקנים העולם בכח הסיוע משמים. וכמו כן גם בפרט ובכל יום צריכין בנ"י לתקן העולם בכח המצות בכל יום תפילין וציצית שהם ג"כ בכלל יסובבנהו בטלית וד' כנפות כמו העננים והדגלים כמ"ש במ"א. יבוננהו בתפילין שנותנין דעת לאדם וכדכ' למען תהי' תורת ה' בפיך וזהו ואשים דברי בפיך. ובצל ידי כסיתיך הוא הטלית. לנטוע שמים הוא ק"ש. וליסוד ארץ תפלה. להמשיך בכל יום התחדשות לעוה"ז. ובזה מקיימים העולם בכח הסיוע מעולם העליון כנ"ל. ואיתא בגמ' מנחות חביבין ישראל שהקב"ה סיבב אותם במצות תפילין בראש ובזרוע וציצית בבגדיהם ומזוזה בפתחיהם וחוט המשולש לא במהרה ינתק ע"ש והם ג' בחי' שבפסוק יסובבנהו יבוננהו יצרנהו. כי המזוזה הוא שמירה בפתח. ובודאי צריכין בנ"י אלה הג' ישועות. והמה ג"כ הג' ברכות שבברכת כהנים. יברכך וישמרך הוא יצרנהו. יאר הוא בחי' התורה אור. ישא כו' הוא פריסת סוכת שלום. והמה ג' הג' מועדות. ליל שמורים פסח ה' על הפתח כו'. שבועות הוא יבוננהו. ובסוכות יסובננהו כנ"ל. והכל בחי' ישלח עזרך מקודש מה שהשי"ת מסייע להתחתונים משמים. ובמד' צדקתך כהררי אל משל הצדיקים בדירתן ע"ש. והענין הוא כדאיתא במד' הקב"ה מעיד על ישראל וישראל מעידין עליו. כמו שהצדיקים כל מעשיהם לברר כבוד מלכותו ית' בעולם להודיע כי לה' הארץ ומלואה כן הקב"ה מעיד עליהם כי חלקם בשמים. דכ' השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם. וכאשר זכו בנ"י להמשיך את השכינה בארץ כמ"ש וירד ה' על הר סיני כן זכו המה לעלות לשמים. כי באמת שורש הכל בשמים. רק הרשעים במחשך מעשיהם ומסלקים כביכול השגחת הבורא מעליהם כן ניטל מהם כחם ונשארו בחשך והצדיקים שממשיכין עליהם השגחת הבורא ית' ומבטלין אליו כל מעשיהם מתגלה להם חלקם ושורשם וכחם בשמים שזה הי' סימן הדגלים שנתעלו לשורש שלהם. וכ' ירושלים הבנוי' כו' ששם עלו שבטים כו' עדות לישראל. ולא כתיב עדים. שאין העדות מהשבטים בלבד. רק מה שמתעלין בשורש העליון זה ששם עלו זה עדות לישראל. וקאי גם על ירושלים הבנוי' כו' זה עדות כדכ' משכן העדות מה שזכו בנ"י להשראת השכינה במשכן ובמקדש:
 
 
 
 
;תרמ"ו
במדרש איש על דגלו נתאוו בני ישראל לדגלים כמלאכי השרת ימלא ה' כו' משאלותיך ע"ש. כי המלאך נקרא עומד שהוא מיוחד לשליחות בפרט. והאדם נקרא מהלך ע"י שצריך להשיג השלימות מעט מעט ואח"כ כשמתקן עצמו כראוי הולך לעולם העליון. אך בנ"י נתאוו אל השלימות. וזכו לזה במתנה. וכמו כן יש זמנים שזוכין התחתונים לזה וכן בש"ק שנק' מתנה טובה כו'. אך צריכין לראות שזאת הוא במתנה ולידע להכיר את מקומו להלוך למצוא השלימות מצד עצמו. וכשהאדם מכיר זאת אין הקב"ה מונע ממנו זאת המתנה. וזהו הרמז איש על מחנהו. אעפ"י שהוא על דגלו. וזהו ימלא כל משאלותיך. וכ"כ בשבת המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו. וכ"כ וחנו בני ישראל שהדגלים הי' התדבקות בשורש העליון כמו בש"ק שיש עלי' לכל העולמות ונק' מנוחה. וחז"ל רמזו בזה שלא נתרחקו יותר מתחום שבת שהיו סמוכין להארון כו':
 
בפסוק ואלה תולדות אהרן ומשה דרשו חז"ל שלמדן תורה כאלו ילדן. והלא לכל בנ"י למד מרע"ה תורה. וביאור הענין שאלה התולדות הנאמרין בתורה הם דרכים חדשים שהמשיכו אבות העולם מלמעלה ואלה תולדות נמשך אחר תולדות אברהם יצחק יעקב דכתיב בהו תולדות. ומרע"ה המשיך דרך התורה לעוה"ז. אך בנ"י לא נשארו בזאת המדרגה בשלימות ונפלו מזה ע"י החטא והלוים נשארו במדרגה זו ונק' תולדות משה. והלוים היו תיקון לכל בנ"י. והענין שהחליף השי"ת מהבכורים להלוים. כי הם ב' דרכים דרך האבות הי' אצל הבכורים ודרך מרע"ה אצל הלוים. ונשלמו הלוים ע"י שניתן להם כח הבכורים ונמצא שיש לכל בנ"י חלק בעבודת הלוים והקב"ה הכין סיבה שלא יאבד מבנ"י הכח שניתן להם בקבלת התורה. והי' העצה דביקות בני ישראל ללוים ולוים לכהנים עד שיש לכולם אחיזה בשורש. וז"ש נתונים נתונים המה. פי' הכח שלהם והכח של בנ"י הניתן להם הכל נתונים לאהרן ובניו:
 
במדרש צדיק כתמר. מה תמרה זו יש לה תאוה כך הצדיקים ומה תאותם הקב"ה. והלא הרשעים מלאים תאוה. אך כל תאותם תלויה בדבר. אבל אהבת בנ"י להקב"ה אינה תלוי' בדבר. והיא בעצם כמו שהתמרה בטבע יש בה תאוה. כן נפשות הצדיקים המה משתוקקים לדבוק באל חי ית"ש ואינה בטלה עולמית. לכן אעפ"י שנפלו בנ"י ממדריגותם ע"י החטא. עכ"ז התשוקה שבנפשותם לא הרגיעה עד שחזרו להתדבק בהשי"ת וזה הי' הדגלים שעל ידיהם נתעלו במדריגה הראשונה שהי' להם בקבלת התורה:
 
במדרש מי זאת הנשקפה כו'. פי' המדריגות שנתעלו בנ"י זו אחר זו. מתחילה כמו שחר במצרים החודש הזה לכם. יפה כלבנה ביציאת מצרים וקי"ס. ברה כחמה בקבלת התורה. איומה כנדגלות במשכן. ואלה המדריגות נמצא תמיד בכל יום הארות מהם לעובדי ה'. וכמ"ש בספרי קודש. בסידור התפלה. ד' המדריגות. ברכת השחר. ואח"כ פסוקי דזמרה. ואח"כ ק"ש. שהוא הרמז לקבלת התורה אנכי מצוך היום. איומה כנדגלות התפלה שנק' עמידה כמלאכי השרת שנק' עומדין. והי"ב ברכות אמצעיות שבתפלה שהם בחי' הי"ב שבטים. ושלש ראשונות כחן של האבות. וג' אחרונות כח יוסף הצדיק ומרע"ה ואהרן שהם עמודים שכל העולם עומד עליהם. כמ"ש במ"א מזה. וזהו איומה כנדגלות שהוא תיקון כל גבולות עולם כמ"ש כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם וע"י הדגלים כנ"ל:
 
 
 
 
;תרמ"ז
במדרש ימלא ה' כו' משאלותיך שהיו מתאוין בני ישראל לדגלים כמ"ש ודגלו עלי אהבה ע"ש גם על הפסוק מי זאת כו' איומה כנדגלות. משמע שהדגלים הוא מדריגה עליונה ביותר. והענין הוא כמו דאיתא בזוה"ק שאדם קונה לו נר"ן מדריגה אחר מדריגה זכה יתיר כו' ע"ש. כן בנ"י ביציאת מצרים קנו להם נפש ובמתן תורה רוח ובמשכן וביהמ"ק נשמה. ואיתא כי במעשה מצות זוכין לנפש ובדברי תורה לרוח ובמחשבה ורעותא לנשמה. לכן להדגלים זכו על ידי התשוקה ורעותא דלבא שהוא מדריגה שאין לזכות לה רק ע"י הרצון כנ"ל. וכן סדר הג' מדריגות יפה כלבנה ברה כחמה איומה כנדגלות כסדר נר"נ כנ"ל. ואפשר שהם ג' השבתות שמצינו במרה ובסיני ובמלאכת המשכן. שיש בחי' שבת בקבלת נפש יתירה ורוח ונשמה. דהיינו בשביתה מעשי' וכן במרה ובפרשת המן והכינו אשר יביאו וישבתו והוא בחי' שמור כי בחי' נפש צריך שמירה לכן כתיב שם כאשר צוך במרה. וזכור הוא בפה קידוש היום קבלת הרוח. ובמשכן כתיב אות היא ביני כו' לדעת כו' ודרשו חז"ל בצינעא שלא נתגלה בחי' הנשמה יתירה ע"ש. ובגמ' דשבת איתא המענג השבת ניצול משיעבוד מלכיות דכתיב והרכבתיך על במתי ארץ. תו המענג השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים והאכלתיך נחלת יעקב. תו המענג כו' נותנין לו משאלות לבו דכתיב והתענג על ה' ויתן לך כו'. והם ג' השבתות הנ"ל. לכן בשבת דשמור ניצול משעבוד מלכיות. ויתכן שזה הכוונה במאמרם ז"ל אלו שמרו בנ"י שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה דכ' ויצאו כו' ויבא עמלק. ותוס' הקשו למה נק' שבת ראשונה. ולפימ"ש אתי שפיר שהוא מדריגה ראשונה של השבת דשמור וצריך שמירה ושם נכשלו בני ישראל ושם הי' כח לעמלק ליגע בהם. ומ"מ אח"כ תיקנו. ואחר שהחלישו את עמלק כתיב וישבות העם ביום השביעי. נחלה בלי מצרים הוא בחי' יעקב. התורה. שהעוסק בה הוא בן חורין בחי' רוח זכור. והתענג על ה' הוא ברצון וברעותא דלבא וכמ"ש במד' בבחי' הדגלים כנ"ל דו"ק ותשכח:
 
במדרש והי' מספר בני ישראל כחול כו' הבט כו' השמימה הגביהו הקב"ה למעלה מכיפת הרקיע כו'. וזכה אברהם לברכה ככוכבי השמים ויצחק ברכת החול ויעקב כעפר הארץ ע"ש. כי הנה בנ"י נבראו לתקן כל הבריאה. ונחלק לאלה הג' השמים והארץ והים. כמ"ש עשה ה' את השמים כו' הארץ כו' הים כו'. וכמו שהגביה את אברהם אבינו למעלה מכיפת הרקיע כן נתקיים בבנ"י כמ"ש שם במד' כה יהי' זרעך שיזכו להיות כמוהו. וז"ש לבית אבותם שנמשכו אחר מדריגות האבות להיות להם כח דביקות בשורש העליון. וזכו לזה במדבר שנמשכו אחר השי"ת כענין שכ' באברהם לך לך כו'. וז"ש במד' שנתאוו בני ישראל להיות להם דגלים כמו למלאכים. יש לבאר הענין כי המלאכים הם מנהיגים את הברואים בבחי' הטבע כענין שאמרו אין לך עשב שאין לו מזל ברקיע כו'. אכן כ' רבות עשית כו' נפלאותיך ומחשבותיך אלינו. פי' כי סדר המעשים בטבע הוא בחי' הגדולה כמ"ש בגמ' גדולה זו מעשה בראשית. אבל סדר הנפלאות הנהגה זו מסורה לבנ"י. והנה ביצ"מ נעשה לבנ"י נסים לפי שעה כמ"ש בחפזון יצאת. אבל בנ"י נתאוו להיות להם הסדר מיוחד בנפלאות להמשיך כל המעשים אחר זה הסדר העליון וזה ענין הדגלים. ודו"ק:
 
 
 
 
;תרמ"ח
במדרש מי זאת הנשקפה כו' עמ"ש בפ' תצוה בשם מו"ז ז"ל עמ"ש בזוה"ק מי זאת תרין עלמין נינהו כי מי לשון נסתר וזאת נגלה ולבנ"י הכל אחדות אחד שיודעין שגם הטבע דבוקה בשורש הנסתר ע"ש. ואיתא שמא דקוב"ה סתים וגליא ואורייתא סתים וגליא וכמו כן ישראל יש בהם בחי' סתים וגליא. והנה זה הספר במדבר הי' על התגלות הקדושה במנין השבטים והדגלים. הנשקפה כמו שחר הוא בחי' אברהם מי העיר ממזרח שהוא התחלת התגלות הקדושה. יפה כלבנה יצחק חושך ולילה. ברה כחמה יעקב שנק' שמש. איומה כנדגלות הם השבטים והדגלים שהוא התרחבות הקדושה בי"ב גבולים. וכ' בפ' ויחי וזאת אשר דיבר להם כו' שהוא בחי' עולם הדיבור והנהגת הטבע. ולכן כחן של הי"ב שבטים מתפשט עד סוף כל הדורות כמ"ש שם אשר יקרא אתכם באחרית הימים. ובמד' צדקתך כהררי כו'. גם בזה הפסוק נכלל כל המדריגות צדקתך הוא בחי' אברהם העיר ממזרח צדק כו'. משפטיך תהום רבה בחי' יצחק. אדם בחי' יעקב. ובהמה בחי' הי"ב שבטים כמ"ש גור אריה אילה שלוחה בנימין זאב כו' כענין שנא' עומד על שנים עשר בקר. והי"ב שבטים הם עמודים שמלכות שמים חל עליהם ועל ידיהם נמשך כל ההנהגה. כי בחי' האבות הוא למעלה מעוה"ז. ובחי' השבטים הוא סוף המדריגות שנקרא אחרית הימים. ובכללות בנ"י נתקיים כל אלה המדריגות כמ"ש במד' צדקה שאתה עושה מפרסמת כו' שמקודם היו בנ"י כמלאכים ממש כמ"ש אני אמרתי אלהים אתם. ואחר החטא שהוא משפטיך הי' התיקון בבחי' אדם ובהמה. כמ"ש וזרעתי כו' זרע אדם ובהמה. וכ' אדם אתם כו'. ובדורות אחרונים אמרו אם הראשונים כבני אדם אנו כחמורים כו' ועתה לה' הישועה שעבר עלינו כל המדריגות עד אדם ובהמה תושיע ה':
 
ודור המדבר הי' הכנה לכל הדורות כמ"ש וזכרת כו' הדרך אשר הוליכך כו'. ובמד' דורש נחש עקרב וצמאון מלכות בבל מדי יון אשר אין מים אדום ע"ש בילקוט. והד' דגלים היו הכנה לכל ד' רוחות השמים כמ"ש כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם. ובמנין הראשון כתיב לבית אבותם לגלגלותם הוא דביקות בשורש האבות בחי' דאתכסיא. והדגלים היו בחי' אתגלייא ורמזו במדרש מה אני יש לי תלוי ראש כו' ע"ש דהיינו כנ"ל שיש בישראל ב' הבחי'. מי זאת. סתים וגליא. בחי' יעקב וישראל כדאיתא בספרים ישראל לי ראש. יעקב י' עקב:
 
ובמדרש נרננה בישועתך כו' וישע ה' כו' נתאוו בנ"י לדגלים והקב"ה מילא משאלות לבם ע"ש. דאיתא המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו דכתיב אז תתענג כו' פירוש כדכתיב וכבדתו כו' ממצוא חפציך. שצריכין לבטל חפצינו מפני השבת שהוא רצונו ית' וממילא כשאדם צריך איזה מבוקש ומפני רצונו ית' מונע מלבקש. ממילא ממלאין לו משאלותיו אפילו לא התפלל עליהם וכמו כן הי' בקבלת התורה. שהי' מעלתם של בנ"י למעלה ממלאכי השרת כדכתיב אני אמרתי כו'. אכן לב יודע מרת נפשו ולכן לבות בנ"י היו מתאוין לדגלים שהוא מדריגה שלמטה מקבלת התורה מפיו ית"ש. ועכ"ז בטלו בני ישראל רצונם ומסרו נפשם שהרי יצאה נשמתן באמת. כדכ' נרננה בישועתך דייקא כמ"ש המד' ויושע ה' כו'. וכיון שראו שכן רצונו ית' נמשכו אח"ז הגם שנתאוו כו' ומילא השי"ת משאלותם. ונאמר עוד עפ"י מ"ש עוד במד' יפה את רעיתי כתרצה כו' דאיתא במשנה עשה רצונו כו' שיעשה רצונך כרצונו. בטל רצונך כו'. פי' כשבנ"י עושין רצונו ית' בשמחה כענין הנ"ל נרננה בישועתך אפילו אין עדיין רצונם מסכים כענין שנאמר משכני כו' כבהמה נמשכנו אחריך. אז מסכים הקב"ה לרצונם ג"כ. וז"ש כתרצה שהשי"ת רוצה ויפה בעיניו ככל אשר חפצים בעצמם. ולכן הדרך שבחרו להם בנ"י הסכים השי"ת עמהם וז"ש שיעשה רצונך כרצונו:
;במדרש ימצאהו בארץ מדבר כו' דאיתא תורה נק' במדבר אם אינו עושה עצמו הפקר כמדבר אינו זוכה לתורה כו' דכתיב זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך כו'. פי' מה שנמשכו בנ"י אחריו ית' קודם שקיבלו התורה ולא הי' להם דעת שלימה. זה עדות של אהבה הקבועה בנפשות בנ"י אליו ית'. ונק' אהבת כלולותיך כי בזה הכל שוין. וכדכתיב ויענו כל העם כו' ואיתא במכילתא לא קיבלו זה מזה ע"ש. היינו כנ"ל שזה היא אהבה קבועה בלבות בני ישראל. וזה הזכות מסייע לכל הדורות כדכתיב זכרתי לך כו'. וזה ענין הקדמת נעשה כו'. וכן הוא בכל פרט ישראל כשניער משנתו ומקבל מיד עול מ"ש קודם שזוכה לדעת שלימה מביא לו זה הדעת אח"כ:
 
 
 
 
;תרמ"ט
במדרש שאו את ראש כשם שיש לי תלוי ראש על כל באי עולם כדכתיב לך ה' הגדולה כו'. הענין הוא דיש ב' הנהגות שהקב"ה מנהיג העולם בדרך הטבע והם ימי הבנין הגדולה והגבורה והם ששת ימי המעשה. והמתנשא לכל לראש הוא הנהגה שלמעלה מדרך הטבע והוא ראש ושורש לכל הנהגה התחתונה [ורמזו בגמ' אפילו ריש גרגותא משמיא מוקמי פי' בכל ראש יש לו קצת שורש בתלת רישין עלאין] והנהגה זו היא מיוחדת לבנ"י והוא בחי' השבת שמעלה הכל אל השורש והראשית. דכ' אתה עשית כו' השמים כו' הימים כו' ואתה מחיה את כולם. עשית הוא ששת ימי המעשה. מחי' את כולם הוא ביום השבת כי כל ימי המעשה הם נעשין כלי אחת לקבל החיות בש"ק. לכן הוא תכלית שמים וארץ כדכ' ויכולו כו' שנעשין כלי. ולכן יש בש"ק נשמה יתירה שהיא החיות מאת חי החיים. אכן אין מי שיוכל לקבל זאת ההארה רק בנ"י שניתן להם השבת. לכן הרשעים בחייהם קרויים מתים. כי החיות אינו נמצא בטבע. רק בש"ק מתקיים ואתה מחי' את כולם. חי הוא שלם כמ"ש בגמ' ותוס' ברכות נ"א. וזאת החיות הוא אל הכלל כדכתיב את כולם. וכ"כ המתנשא לכל לראש ואין לרשעים חלק בזה ולכן נק' מתים. ובני ישראל נא' ועמך כולם צדיקים ודבקים בחיים כדכתיב בן איש חי. והשבת ניתן לבנ"י במתנה כדכ' מתנה טובה יש לי כו'. כי הנה בנ"י נבראו לתקן כל הטבע. ויש דברים שא"א לתקנם בדרך הטבע רק ע"י שלעתים יש התגלות מלמעלה מן הטבע כמו בשבתות ויו"ט. וז"ש והי' במקום אשר יאמר כו' לא עמי אתם יאמר כו' בני אל חי. פי' במקום שא"י לתקן בבחי' עבד יהי' התיקון בבחי' בנים. והוא פתיחת השער שלמעלה מן הטבע בשורש חי החיים כמ"ש במ"א:
 
 
 
 
;תר"נ
בענין המנוין לגלגלותם. דכתיב לתבונתו אין מספר. פי' דאיתא בזוה"ק נודע בשערים בעלה כל חד לפום שעורין דלבא. ולכל איש ישראל נמצא ידיעה ובינה מיוחדת להיות נודע גדולתו של הקב"ה כפום דרגא דילי' מה שא"י להתוודע לאחר. וז"ש במשנה להגיד גדולתו של יוצר בראשית שכולם נטבעו בחותמו של אדם הראשון ואין פרצופיהן דומין זה לזה. ובמד' פינחס כשם שאין פרצופיהן דומה כך אין דעתו של זה כדעתו של זה. וכ"א מתפעל באיזה בחינה אחרת וזה לתבונתו אין מספר. ובזה המנין ניתן לכ"א דעת ומוחין השייכין אליו וזה לגלגלותם לבית אבותם. כי האבות כוללין הדיעות של הבנים רק שהי' בכלל ואח"כ מתפשטין לפרטים. וז"ש במדרש אשא דעי למרחוק:
 
בענין הדגלים באותות לבית אבותם. דכ' חז"ל צבאות אות הוא בצבא שלו א"כ צריך להיות רשימה ניכר בכל עובד השי"ת. ובודאי בפנימיות יש אות לכל איש ישראל. ובנ"י נתאוו לדגלים כמלאכי השרת שהם נכרים בדגליהם. דידוע כי התורה היא פנימיות הכל והיא מדריגה המיוחדת לבנ"י. אבל מדריגת המלאכים הוא בחי' חיצוניות. ובאמת האבות הן הן המרכבה כמו מלאכים ממש והם תקנו החיצוניות ההנהגה שהי' קודם קבלת התורה. וז"ש בפ' וארא כו' באל שדי כו' וגם הקימותי כו' שנחלת א"י הוא בחי' האבות תיקון הארץ והוא בהתגלות וארא. אבל מדריגת מרע"ה הוא הנהגה פנימיות דרך התורה. וכאן במדבר זכו בנ"י בב' אלו התקונים. כמ"ש במדרש יסובבנהו יבוננהו. וב' אלו נרמזין בפסוק ואשים דברי בפיך. דרך התורה לנטוע שמים. ובצל ידי כסיתיך הוא ליסוד ארץ בחיצוניות ולכן צריך הגנה. ולכן הוצרכנו בעבור זה להיות בארץ מצרים בגלות. וזה הי' התשובה שהשיב השי"ת למרע"ה על מאמר למה הרעותה לעם הזה כמ"ש במ"א:
 
בענין פדיון הלוים לבכורים. ומצינו במד' כל מקום שנא' לי קיים לעולם. וכ' בבכורים לי יהיו. וא"כ האיך ניטל מהם הקדושה. ולכן נראה כי נשאר קדושת בכור שהרי בקדשים הדין הוא ותמורתו יהי' קודש. רק שהבכורים ע"י החטא ניטל מהם הכח ולא היו יכולין להשלים פעולתם ושיתף השי"ת להם במעשה הלוים. אבל שניהם הוצרכו זה לזה והבכור הוא המתחיל והלוי הוא הגומר שע"י הבכורים התחיל הקדושה שהשי"ת הקדיש אותם אליו. ומזה בא אח"כ ההשלמה ביד הלוים כנ"ל:
 
 
 
 
;תרנ"א
וידבר כו' תפקדו אותם לצבאותם אתה ואהרן. איתא בגמ' צבאות אות הוא בצבא שלו. כי הקב"ה וב"ש אם כי הוא קדוש קדוש קדוש. עכ"ז ניתן חלק מקדושתו בצבא שלו שכן מלאכי עליון מקבלין חיות אלקותו ית'. וכמו כן בנ"י למטה כשמתאספין בכנסי' שהוא לשם שמים נק' צבא שלו. פי' לשם שמים שיחול עליהם שמו ית'. וכן נתקיים בפועל ממש בדור המדבר שיצאו ממצרים לתקן כל העולם כמ"ש צבאות שירדו ללחום מלחמת ה'. וכמ"ש כי תצא מחנה כו' ה"א מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויבך. הם ב' אלו שכ' ויהי בנסוע הארון כו' זה מחלוקת לשם שמים. ובנוחה כו' הוא כנסי' לשם שמים. וכמ"ש במד' ב"פ להיות צל על ראשך לחסות בצלו. ולתקן נכסי אומות פי' להוציא בלעם מפיהם הנצוצות הקדושות שצריכין להוציאם מכח אל הפועל שהיו נכפים ונסתרים בשבי'. וע"ז מיוסד ספר במדבר. כי ספרים הראשונים הם בחי' שלשה אבות הקדושים. בראשית בהבראם באברהם עולם חסד יבנה. שמות גלות מצרים וגאולה בחי' יצחק. תורת כהנים הוא עיקר תורה ומצות בחי' יעקב. והם ג' קדושות. ובמדבר הוא ה' צבאות בחי' משה ואהרן כמ"ש תפקדו לצבאותם אתה ואהרן. ואיתא כי במדבר הוא ג' ספרים ויהי בנסוע ובנוחה הוא בחי' יוסף הצדיק רמז לדבר כי ארונו של יוסף הלך ביחד עם ארון ה'. וזהו כולל בחי' צבאות לכן במדבר כולל ג' בחי' הנ"ל. והם ההולכים בכל מקום לתקן כל התקונים ולהמשיך הקדושה בעולמות התחתונים ולנצח כל הסט"א והכל בכחו של יוסף הצדיק. כמ"ש אחוזי חרב כו' איש חרבו על ירכו כו'. וז"ש במד' נרננה בישועתך כו' כי כל מלחמותיהם הי' לשם שמים כנ"ל. ומזמור יענך כו' נתקן על מלחמת ה'. בשם אלקינו נדגול. שחל עליהם שמו ית' אות הוא בצבא שלו ולכן כתיב באותות כו' שקבלו רשימה וחיות אלקות. ולכן כתיב אלה הפקודים ויהיו כו' פקודי בני ישראל כו'. ויהיו ב' פעמים שקיבלו הוי' חדשה בהתאספותם לשמו ית':
 
בפסוק מנגד סביב לאהל מועד יחנו. ובמד' רחוק מיל ילפינן מהגר ותשב כו' מנגד הרחק וכתיב ביהושע הרחק כאלפים כו'. והלוים היו קרובים אל אהל מועד. ואיתא במד' בני לוי שקירבו עצמם לי כו' ע"ש. הענין הוא דכתיב שלום שלום לרחוק ולקרוב. דיש זוכין אל השלימות ע"י קרבות ויש על ידי רחקות ולא עוד אלא שמקודם כתיב לרחוק. ואיזהו חכם המכיר את מקומו. ולכן כתיב ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה שכל אחד הכיר את מקומו. ומב' המדריגות נעשה השלום והשרה הקב"ה השכינה ביניהם. ובנ"י מעולם כן דרכן כמ"ש ויעמדו מרחוק. וכ' קרב אתה ושמע. והלוים כתיב מי לה' כו' ויאספו אליו כו' שמדתם הי' הקירבות והקב"ה נתן מקום לכולם כפי מדתם. וכ' אשרי תבחר ותקרב א"כ יש אפילו ברחוקים בחירה. אבל יש פרטים שזוכין להתקרב ובנ"י לא נתקנאו בלוים. והלוים מסרו כל כחם אל הציבור. ומכל זה נעשה השלימות כמו במלאכי עליון שאין בהם (לא) קנאה ותחרות. ובהגר כתיב ותשב כו' מנגד הרחק כמטחוי קשת כו'. ותשא כו' קולה ותבך. כי יש תפלה מרחוק כדאיתא בגמ' בחרבי זו תפלה ובקשתי זו בקשה. וזהו כמטחוי קשת כמגיד בקשתא. ויעקב אבינו היו לו ב' אלו הכחות. והם בחי' יוסף ויהודה. וע"ש במד' גבי הגר שמסמיך תפלת דוד המע"ה לתפלת הגר. והלוים היו בחי' חרבי בכח מרע"ה כמ"ש שימו איש חרבו כו'. ובנ"י היו בחי' בקשה מרחוק. וכן ביהושע:
 
 
 
 
;תרנ"ב
במדרש צדקתך כהררי כו' משל הצדיקים בדירתן כו' הרשעים במחשך מעשיהם כו' עוד שם וירם קרן לעמו לא עשה כן לכל גוי ע"ש כל המדרש. והענין הוא דכתיב כבוד אלקים הסתר דבר וכבוד מלכים חקור דבר. כי הקב"ה ברא הכל ושליט על הכל. אבל רצה שיהי' בחירה בעולם. ולכן מצד אלקותו ית' הכל בהסתר רק כשהתחתונים מכניסים עצמם לקבל מלכותו ית"ש ומבינים שהוא הבורא והוא השליט אז נגלה להם השגחה עליונה מצד בחינת מלכותו ית"ש. ובמד' בראשית עד ויכולו כבוד אלקים הסתר דבר. ומכאן ואילך כבוד מלכים חקור דבר. פי' כשנגמר מעשה בראשית ביום הששי ומלך עליהם שנעשו כלי לקבל מלכותו ית"ש אז חקור דבר. כי אדה"ר קיבל עול מלכות שמים על כל הברואים. ועתה נשאר זה בבנ"י. וזה עצמו ענין השבת שהוא התגלות מלכותו ית"ש. ולכן שבת סהדותא אקרי חקור דבר. וזו המדריגה נתבררה בקבלת התורה בהר סיני. וז"ש אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. ואמרו חז"ל אלקי אני על כל באי עולם אבל עליך נתיחד שמי ביותר. והוא כנ"ל להיות בנ"י בני מלכים. ובקבלת התורה שנעשו בנ"י כלים לקבל מלכותו ית"ש כי אין מלך בלא עם ולכן ניתן להם התורה לחקור כל משפטי ה' ומצותיו חקור דבר. וז"ש במכילתא מתחלה קבלו עליכם מלכותי אח"כ גזירותי. ומלכותו ית' נגלה בעולם כפי הכנת התחתונים לקבל וז"ש אתם עדי כו'. וכ' עם זו יצרתי. א"כ הוא מלכנו. ולכן תהלתי יספרו. חקור דבר. ולכן היה מקודם ב' אלפים תוהו עד שבא אברהם אע"ה והתחיל ב' אלפים תורה וכמ"ש חז"ל שאברהם הי' הראשון שקרא להקב"ה אדון ע"ש. ובקבלת התורה נתקיים בשלימות כמ"ש ויהי בישורון מלך. וכן הוא בכל פרט כפי קבלת עול מלכותו ית"ש נתגלה לו כח התורה ומשפטי ה' מהנהגה עליונה של הקב"ה. ובאמת כל שיש תערובות פסולת נסתר מלכותו ית"ש. וז"ש במד' בטנך ערמת חטים כו' שנתבררו בנ"י אוכל מתוך פסולת כמו שהי' בגמר מעשה בראשית ויכולו ע"ש במד' הגו סיגים מכסף ולכן חל מלכות שמים וכן הוא בכל ש"ק דסט"א ערקית כו'. ולכן אומרים ישמחו במלכותך שומרי שבת ולכן שבת זמן תורה ובשבת ניתנה תורה ויש קריאת התורה בשבת בחי' כבוד מלכים חקור דבר:
 
במדרש וידבר ה' אל משה ואל אהרן. איש על דגלו כו' י"ח פעמים נזדווגו משה ואהרן בתורה מול זה תקנו י"ח ברכות בתפלה ע"ש. נראה שזה יסוד התפלה בחיבור הני שני אחים שבת אחים גם יחד שהם כלים שהכין הקב"ה בעבור בני ישראל כמ"ש שני שדיך ועל ידיהם נמשך כל השפע. והנה משה רבינו ע"ה הוריד תורה מן השמים והוא עמוד הימיני להמשיך השפע מלמעלה. ואהרן הכהן הוא המכין ומקרב לבות בנ"י להיות מוכנים לקבל השפע כמ"ש ז"ל משה שושבינא דמלכא ואהרן שושבינא דמטרוניתא. והנה כ' פתחו לי שערי צדק וכתיב פתחי לי אחותי. א"כ יש פתיחות שערים מלמעלה למטה ומלמטה למעלה. ויתכן לומר שע"ז רמזו חז"ל לעולם יכנוס אדם שיעור שני פתחים. לשקוד על דלתותי כו'. והם ב' פתחים אלו. פתח למטה להיות מוכן לקבל. ופתח הנפתח למעלה להשפעת השפע. ומשה ואהרן רמוזים לב' אלו דכ' מצות ה' ברה כו'. והוא תרי"ג מצות שבתורה שניתנו ע"י משה רבינו ע"ה. ויראת ה' טהורה הוא הכנת לב האדם למטה וזהו מדת אהרן רמז לדבר אחותי רעיתי יונתי תמתי ר"ת ירא"ת. וכל מיני שפע שמבקשין בתפלה יורדין ע"י ב' מדות הנ"ל. וכיון שי"ח פעמים נתקיים שבת אחים הללו בתורה הי' הכנה לכל הדורות ונתחדשו פתיחת שערים אלו בכל יום. ובודאי עיקר התפלה צריך להיות לפתיחת שערים למעלה ולתקן בשורש העולמות. וע"ז כתבו חז"ל הראשונים התפללו בשם ונענו. ורמז במד' בשם אלקינו נדגול. שכן הדגלים היו דביקות כל א' בשורשו ואז ימלא ה' כל משאלותיך ע"י שמתפללין בשם כנ"ל:
 
 
 
 
;תרנ"ג
במדרש הביאני אל בית היין ע' אומות ודגלו עלי אהבה בנ"י נתאוו לדגלים במתן תורה ע"ש. כי נשמתן של בנ"י נשתלחו בעוה"ז בין האומות והם כאן במקרה כדי לחבבם. כי האומות בעוה"ז בעצם ובנ"י במקרה ולכן כשנתגלה להם הקב"ה בהר סיני וחזרו להתדבק בנשמתם העליונה כמ"ש נפשי יצאה בדברו לא רצו לחזור לעוה"ז כדאיתא במד' שהתורה החזירה נשמתן של ישראל באומרה יש לך עושה שמחה והורג אנשי ביתו וע"ז כ' תורת ה' תמימה משיבת נפש ע"ש. פי' כי ע"י התורה יש להנפש הארת הנשמה גם בעוה"ז וזה הנחמה לנפשות בני ישראל. ולכן ניתן להם הדגלים כמ"ש ימלא כו' כל משאלותיך. כי עיקר משאלות האדם בעוה"ז לידע על מה נברא. ומה תיקון עמידתו בעוה"ז. כמו מלאכי השרת שכל אחד מכיר את מקומו ומשמרתו. ובעוה"ז אי אפשר לידע רק כהולך בחושך. רק ע"י אור תורה ניתן להם הדגלים שהוא סימנים וציורים לדעת ולהבין כל א' שורש נשמתו. ובמד' נרננה בישועתך שעשית לנו במצרים כו' ע"ש. דזה הי' תכלית יציאת מצרים להיות לך לאלקים וזה נגמר עתה כשניתן להם המתנות ודגלים והעמיד כל א' על משמרתו ונגמרו להיות צבאות ה'. ואיתא במכילתא עזי כו' ויהי לי לישועה הי' לי ויהי לי ע"ש. פי' דכתיב ויושע ה' ביום ההוא כו' וירא ישראל כו' אז ישיר. כי בנ"י ראו אח"כ הישועה שזכו לה ע"י גלות מצרים והבינו כי כדאי לכנוס לצרה לזכות לישועת ה'. וזה נרננה בישועתך מזה שהשי"ת מושיע לנו כדאי להיות תמיד במיצר שהקב"ה מביא על האדם שהוא הכנה לישועה. וכ"כ ממית ומחי' ומצמיח ישועה. וכ"כ ישראל נושע בה' תשועת עולמים לא תבושו ולא תכלמו כו'. פי' כיון שהשי"ת המושיע לנו אין לנו ליבוש בכל גלות ובכל צרה כי הוא הכנה לישועה. והוא השאלה ששואלין לאדם צפית לישועה כי ישראל עם נושע בה' יש להם להבין כי לעולם הקב"ה מושיע לישראל. וכל תהלוכותינו אפילו בעת צרה הוא להיות ממנה יושע. וע"י שקיבלו בנ"י הגלות באהבה כי הגלות הוא פיזור ופירוד משורש האדם ומקומו וזכו עי"ז אח"כ להיות נגאלים ולהתגלות להם שורשם ומקומם וזה הי' בדגלים כמ"ש. וז"ש ע"י שהביאני בין ע' אומות ודגלו עלי אהבה:
 
 
 
 
;תרנ"ד
במדרש איש על דגלו הה"ד אשא דעי למרחוק מיעקב אע"ה הי' להם דיעה לשרות בדגלים ע"ש. דאיתא במד' ויחי בפסוק ויקרא יעקב אל בניו קרא לאל להיות עם בניו ע"ש שמביא הפסוק אקרא לאלקים עליון. דקריאה לשון חיבה ודביקות והתמנות כמ"ש בגמ' ויקרא לאור יום קריא רחמנא לנהורא ופקדיה אמצותא דיממא ע"ש. דכתיב בכל קראנו אליו ואיתא במד' ישראל מקוראי שהם תקרת העולם. והכל ענין אחד כי הקב"ה נעלם ונסתר מכל השגה ורעיון. אך כתיב נודע בשערים בעלה ופי' בזוה"ק כפום שעורין דלבא ולכן התגלות קדושת אלקותו ית' כפי הכנת בנ"י וזה שהי' לכל שבט גוון וציור מיוחד וז"ש אשר בך אתפאר מתפרש בגוונים. והתגלות הראשון הי' לאבות בשלשה גוונים ומהם מתפשט מגוון לגוון. ומן צורה לצורה כענין שאמרו תכלת דומה לים וים לרקיע ורקיע לכסה"כ כן ציור האבות נמשך לי"ב שבטים ולע' נפש ולס"ר כמו שהי' בדגלים לבית אבותם. ובאמת זה עצמו ענין הקרי והכתיב שיש בתורה שנשתנה הפירוש לפי הקריאה. וזהו הנקודות שמתפרש השם לפי הנקודה. וכמו כן הי"ב בקשות בתפלה שמיוחד לי"ב שערים של השבטים שכפי התעוררות הנפש במבוקש מיוחד כך מתגלה השפע. וז"ש ימלא כו' כל משאלותיך נמצא כפי השאלה הוכן כלי לקבל השפע מלמעלה לתשובה וסליחה ורפואה ופרנסה כו'. ויעקב אבינו ע"ה הראה לבניו איך יתמשכו כל אחד אחר שורשו וגוונו:
 
במדרש מושיב יחידים ביתה ישראל שהיו יחידים בעולם גוי אחד בארץ עשה להם בית כו'. פי' כמ"ש בס' חובת הלבבות שצריך האדם לראות עצמו בעולם כיחיד שאין לו מכיר וגואל רק אחד המיוחד. וזה שניתנה תורה במדבר כמ"ש במד' בפסוק ימצאהו בארץ מדבר מדבר הי' העולם קודם שניתנה תורה כי באמת כל העולם נברא בשביל התורה כמ"ש חז"ל. אך הוצרך העולם מתחלה להיות כמדבר. וכמו שהבינו בנ"י שחסר להם הישוב וכי כל הטבע הכל תוהו ואינו ישוב האמיתי כך זכו להתישב בישוב האמיתי ע"י התורה. וכענין שאמרו חז"ל בחלונות של ביהמ"ק שהיו צרים מבפנים לומר שמשם יוצא האורה לכל העולם. כך ניתנה התורה במדבר לומר שמן התורה בא ישוב וסדר לכל הבריאה. ובמד' שאמר הקב"ה לאברהם כה יהיה זרעך כמו שהוא הי' למעלה מן המזל ע"ש שמביא פסוק לעולם כו' דברך נצב בשמים. כי הקב"ה הכין להיות כל זרע ישראל בא מעולם העליון וחתם ברית קודש לזרע אברהם שבכח הברית הם דבקים למעלה מן הטבע כמ"ש מי יעלה לנו השמימה ר"ת מיל"ה ובכח המילה הם דבקים באחדות וזה מושיב יחידים בנ"י שנקראו גוי אחד שאפילו מתרבין כחול הים הם דבקים באחדות כנ"ל:
 
 
 
 
;תרנ"ה
במדרש צדקתך כהררי כו' משל הצדיקים בדירתן כו'. כי הנה בני ישראל נבראו לפרסם כבוד שמו ית' בעולם כמ"ש תהלתי יספרו. והנה באמת כל הנברא לכבודו ברא. רק שהצדיקים צריכין להוציא מכח אל הפועל זה העדות לברר איך הכל בהנהגת הקב"ה. וכתיב ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם כו'. פירוש אם כי העולם הזה בטבע ונסתר בו הארת הקדושה לכן פושעים יכשלו בהם. אבל באמת אין זה הסתר ואדרבה בכל הבריאה גנוז ציור ודמות כל הקדושה דכתיב אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ כו'. ואמרו חז"ל אין צור כאלקינו אין צייר שצר צורה תוך צורה שיש בפנימיות ציור הגשמי ציור רוחני. וכמ"ש ז"ל בפירוש ומפליא לעשות שמקשר הנשמה בגוף כו'. והצדיקים שזוכין נגלה להם ציור הפנימי ולכן ילכו בם בכל הדרכים הן הנמצא בעוה"ז ובעולם עליון הכל אחד. ולכן נקראו בנ"י ישורון שביררו דרך הישר וזכו להשראת השכינה כמ"ש ויהי בישורון מלך. וז"ש במד' ימצאהו בארץ מדבר תוהו היה העולם כו'. שלא היה ניכר צורה הפנימיות עד שבני ישראל הוציאו מכח אל הפועל ונעשו דגלים לשמו ית' כמלאכי מרומים. והנה דור המדבר הוציאו מכח אל הפועל והיו הכנה לכל דורות בני ישראל ויצאו ללמד על הכלל כולו. וז"ש שאו כו' ראש כל עדת בנ"י שהם היו ראש לכל עדת בני ישראל וכל הדורות נמשכו אחריהם ועל זה נאמר טוב אחרית דבר מראשיתו. וכתיב והי' מספר בני ישראל כחול הים כו' ולא יספר. והפי' כי בודאי מספר זה שנכתב בתורה ת"ר אלף מיוחד לבנ"י ולפי שבאו למספר זה נתדבקו בשורש האחדות וממילא מתרבין עד אין מספר. כענין שכתוב יוסף עליכם ככם אלף פעמים כמו כן עד אשר לא יספר. והכל מכח זה המספר שדבוק באחדות כנ"ל:
 
 
 
 
;תרנ"ו
במדרש איש על דגלו נתאוו בני ישראל לדגלים להיות ניכרים כמלאכי השרת ע"ש. כי בני ישראל נבראו להעיד על השי"ת ולפרסם הנהגתו ית"ש בעולם כמ"ש אתם עדי נאום ה'. פי' נאום ה' הוא התורה ובנ"י צריכין להיות בעצם תורה כדאיתא אורייתא וישראל כלהו חד ואז הם עדות על השי"ת. ובאמת ספר במדבר נתיסד על זה כי מקודם קיבלו התורה בחי' דיבור ואח"כ במשכן ודגלים הי' מלה דקיימא בעובדא וזה בחי' במדבר. ואיתא במדרש התורה ניתנה במדבר חנם שכל א' יכול לזכות לתורה. ד"א אם אין אדם עושה עצמו הפקר כמדבר אינו זוכה לתורה. ולכאורה דבריהם סותרין זא"ז. אבל הענין כמ"ש בזוה"ק תרומה אורייתא מאן דבעי למיזכה בה זכה. אבל מלה דקיימא בעובדא צריכין למקני באגר שלים ע"ש. ולזה אין זוכין להיות בעצם תורה עד שנעשה הפקר כמדבר ואז נקרא עושי דברו כמלאך שאין בו רק שליחות הבורא ולזה נתאוו בני ישראל להיות ניכרים ששמו ית' נקרא עליהם ועל זה כתיב שימני כחותם להיות ניכר רשימת אותיות התורה בעצם האדם:
 
במדרש צדיק כתמר יפרח צדיקים יש להם תאוה ומה תאותם הקב"ה נפשי אויתיך כו'. והלא הרשעים מלאים תאוה. אך היא תאוה חיצוניות ובמקרה. וצדיקים באים לתאוה אמיתית בעצם. דאיתא קנאה תאוה וכבוד מוציאין האדם מן העולם שהם מדות שהנפש מתעורר בהם א"כ יש בהם פנימיות. וכשם שהם מוציאין הרשעים מן העולם העליון. כך הצדיקים בתאותם וקנאתם לכבוד ה' מוציא אותם מעוה"ז וע"י התשוקה מתדבקין בעולם העליון. והרשעים כתיב בהם בפרוח רשעים כמו עשב שהוא תחלת צמיחת הקרקע להשמדם עדי עד. אבל הצדיקים מייגעין עד שזוכין לעורר האהבה הגנוזה בנפשות שהם נמשכין אחר מקורם ובוראם. ובאמת זה מדת הצדיק יסוד עולם. כי הנפש נמשך אחר השורש אבל ערלה מכסה ובהסרת הערלה מתדבק הנפש למעלה בכח ברית מילה כמ"ש מי יעלה לנו השמימה. ולכן כ' נפשי אויתיך בפועל יוצא ולא כתיב אותך כמ"ש דיוק זה בזוה"ק אחרי. ולפימ"ש הפי' שהצדיק מייגע עצמו למצוא זאת. התאוה וזה אויתיך שפעלתי להטות הנפש לזו התאוה. ובגלות כתיב חולת אהבה אני:
 
 
 
 
;תרנ"ז
במדרש איש על דגלו הה"ד אשא דעי למרחוק כו' כי הנה נשמות בנ"י המה משורשים בשורש העליון ונשלחו למטה וקשר הקב"ה הנשמה ונפש בגוף. וצריך האדם להשתוקק אל מקורו ולזכור מאין בא ואעפ"כ יאמין באמונה שלימה כי זה מקומו שלמטה שבראו הקב"ה בכאן זהו עיקר תקונו. זה לפועלי אתן צדק. וע"ז כתיב בכל מאודך בכל מדה ומדה שמודד לך כו'. הגם כי יהי' האהבה בכל לב ונפש לחזור להתדבק בשורש העליון. עכ"ז צריך להיות בחי' רצוא ושוב. ואדרבא מתוך שנשתלחו נשמות בנ"י למקום רחוק. יש בהם עוד יותר השתוקקות ורוממות הדעת למעלה למעלה. ואיתא בזוה"ק בפסוק בשוא גליו אתה תשבחם מכאן מאן דכסיף למינדע אע"ג דלא יהבי לי' רשותא שבחא הוא לגבי' כו'. זה אשא דעי למרחוק ואעפ"כ לפועלי אתן צדק להאמין שזה המקום שהכין ומדד לו אחד האמת זה הדרך הטוב לו. ויעקב אע"ה דכתיב בי' תתן אמת ליעקב ראה איך כל שבט ושבט ניתן לו מקום המיוחד לו כמ"ש במד' כאן. וכן הוא בכל פרט איש ישראל. וב' אלו הם בחי' פרישה והגבלה. פרישה וקדשתם היום ומחר אשא דעי כו'. והגבלה לפועלי אתן צדק כנ"ל:
 
ב"ה מפ' במדבר ולחג השבועות
במדרש הקרב את מטה לוי הה"ד צדיק כתמר יפרח מה תמרה יש לה תאוה אף הצדיקים יש להם תאוה ומה תאותן (אל) הקב"ה כו'. כי הנה נמצא בלב איש ישראל אהבה להקב"ה אך שצריכין להוציא זאת התאוה מכח אל הפועל. והוא בכח הבריתות ברית הלשון והמעור מאחר שנק' ברית הוא התקשרות ודביקות בהקב"ה. ולכן ר"ת מי יעלה לנו השמימה מיל"ה כי בכח ברית מילה נמצא זה ההשתוקקות לעלות השמימה. וע"ז כתיב צדיק כתמר יפרח וכ' ועמך כולם צדיקים בכח ברית מילה. ולפי שבני לוי שמרו זה הברית נתדבקו בו ית'. וכתיב מי לה' אלי ויאספו אליו כו' בני לוי וכ"כ מלאו ידכם היום לה' ר"ת מיל"ה. וכ"כ שמרו אמרתך ובריתך ינצורו. וכן איתא במד' שהפרו ברית מילה ולוים שמרו הברית. ואפילו אם היו נימולים מ"מ הפרו ברית מילה היינו התקשרות ודביקות שיש ע"י שמירת הברית כראוי. וכמו כן ע"י ברית הלשון שהוא התורה זוכין לזו האהבה כמ"ש כרת עמנו ברית בחורב. ואמו"ז ז"ל פי' הפסוק לתאוה יבקש נפרד כי אפילו מי שנפרד מן הדביקות צריך לבקש זאת התאוה. ובכח היגיעה בתורה בכל תושיה יתגלע ויוציא מכח אל הפועל התאוה הטמונה בלבו ודפח"ח. וכ"כ תורת ה' משיבת נפש. ולכן נקרא התורה כלי חמדה שבכחה לעורר החמדה בלב איש ישראל. וכן איתא בספרי ואהבת את ה' כו'. מה האהבה והיו הדברים האלה כו'. שמתוך דברי תורה באין לזו האהבה וכמו כן בשבת שנק' ברית מתגלה בו האהבה כמ"ש ז"ל ויכולו הוא לשון תאוה. ונקרא חמדת הימים שהוא החמדה בבחי' הזמן. וכמו כן בבחי' המקום א"י נקרא ארץ חמדה:
 
 
 
 
;תרנ"ח
במדדש בג' דברים ניתנה תורה באש במים במדבר. אש הוא התלהבות האדם לעלות ולהתדבק בו ית' והוא בחי' נר מצוה כי הנר שלהבת עולה וכן ע"י המצות מתדבק ומתחבר בשורשו למעלה. ומים הוא הארת הקדושה הבאה מלמעלה והוא בחי' תורה אור כי האור מאיר מלמעלה למטה ומדבר הוא להיות נמשך אחר השי"ת בכולו והוא בחי' דרך חיים תוכחת מוסר להיות בטל אל הנהגת השי"ת ותורתו. וזהו עיקר הכנה אל התורה והוא בחי' השבת שניתן קודם מתן תורה וכשחטאו ויצאו ללקוט נאמר מאנתם לשמור כו' ותורותי כו'. כי השבת הי' הכנה להיות מוכנים ע"י לקבל התורה. לכן אח"כ דכתיב וישבתו כו' ביום השביעי תיכף נסעו מרפידים להר סיני. וכן הוא סדר המעלות נתן לנו השבת וקרבנו לפני הר סיני. וע"ז כ' וממדבר מתנה ואחז"ל א"א זוכה לתורה עד שנעשה הפקר כמדבר. וז"ש בשבת מתנה טובה יש לי כו' הוא עצם התורה שע"י השביתה וביטול כל המלאכות זוכין לתורה:
 
 
 
 
;תרנ"ט
במדרש צדקתך כהררי אל צדקה שאתה עושה מפורסם במקום ובזמן ע"ש. כי הזמן והמקום לבושים גשמיים וביציאת מצרים הי' גאולה וחירות אל הפנימיות וז"ש במדבר כו' באחד לחודש כו' בשנה כו' לצאתם מארץ מצרים. ולא כ' לצאת בני ישראל. לרמוז כי המקום והזמן גם הם יצאו מארץ מצרים. וכ"כ יצאו כל צבאות ה' והנה כל הבריאה הוא צבאות ה' שהכל לכבודו ברא רק שהכל תלוי בנפשות בנ"י וכשנגאלו יצאו כולם מן המיצר והסתר הטבע. כי עולם שנה ונפש הכל ענין אחד. ובמד' שהוציא הקב"ה את אברהם אע"ה למעלה מכיפת הרקיע וא"ל כה יהי' זרעך ונתקיים ברכה זו בימי משה והנכם כו' ככוכבי השמים ע"ש. לכן נמשלו בנ"י לכוכבים כי הכוכב ממונה על הטבע ויש בו כח מלמעלה מהטבע. וזה רמז כוכב. כ"ב אתוין הם יסוד הטבע וכ"ו רומז לשם הוי"ה. וכמו כן נפשות בנ"י יש בהם ב' הבחי' משם הוי"ה וכח הכ"ב אתוין. והקב"ה קיים הבטחתו לאברהם אבינו שחתם אות ברית קודש בכל איש ישראל שזה עדות שיש בו חלק משם הוי"ה ובכח זה הם מתעלין לשמים כמ"ש מי יעלה לנו השמימה. ובזה הכח קיבלו התורה כמ"ש במד' ויקרא אליו ה' מן ההר בזכות אברהם. מתנות באדם אברהם שנק' אדם הגדול בענקים. ה' מן ההר לאמר ר"ת מיל"ה:
 
ואמרו במד' משל הצדיקים בדירתן כו'. דכתיב מה רב טובך אשר צפנת ליריאך הוא בחי' היראה שעובד מיראה צפון לו החלק בג"ע אבל העובד מאהבה איתא בתנא דבי אליהו שיש לו ב' חלקים בעוה"ז ובעוה"ב. וכן הוא במשנה תלמידיו של אברהם אע"ה אוכלין בעוה"ז ונוחלין לעוה"ב. פי' שגם בעוה"ז נגלה להם הקדושה. ועל בחי' זו מסיים הפסוק פעלת לחוסים בך הם אוהבי ה' כמ"ש בצלו חמדתי וישבתי. וזוכין להשראת השכינה ביניהם וזהו נגד בני אדם. וע"ז נאמר מים רבים לא יוכלו לכבות כו' האהבה כמ"ש במדרש כי הרשעים מחשיכין העולם במעשיהם ואין אני והוא יכולין לדור. אעפ"כ גברה אהבת הצדיקים שיתגלה הקדושה בעולם ומים הרבים לא יוכלו לכבות אהבת הצדיקים:
 
ובמדרש ראו דבר ה' המדבר הייתי כו' ע"ש. פי' דבר ה' הוא הנהגת הבורא ית' שכפי מה שהאדם מבטל עצמו לגמרי כמדבר ויודע שאין לו מקום בעולם אז השי"ת נותן לו המקום. ובנ"י באמת אין להם מקום בעוה"ז. ויחנו במדבר. שהבינו זאת שאין להם מקום בעוה"ז ולכן כ' ושמתי מקום לעמי כו'. וזכו לדגלים שזהו עיקר שורש כל המקומות וכן הוא המדה:
 
 
 
 
;תר"ס
במדרש צדיק כתמר יפרח כו'. מה תמר יש לה תאוה אף צדיקים תאותן להקב"ה כו'. כבר כתבנו מזה שהגם שרשעים מלאים תאוה אבל היא אהבה שתלוי' בדבר ובטלה. לכן כל תאותם בתחילה ואח"כ נמאס בעיניהם כמ"ש רשעים מלאים חרטה. אבל אהבת הצדיקים בעצם הנפש ז"ש בצלו חמדתי וישבתי. ישיבה הוא עכבה שנשאר האהבה קבועה לעולם בנפש. ובאמת אהבה זו נמצאת בנפשות בנ"י רק שצריכין להוציאה מכח אל הפועל והוא באמת ע"י מדת צדיק. אות ברית קודש. זה צדיק כתמר יפרח. כמ"ש מי יעלה לנו השמימה ר"ת מיל"ה. ולכן ערלה חופפת על זה והיא אהבת הרשעים שע"ז נאמר בפרוח רשעים כמו עשב ואינו דבר של קיימא כמ"ש לעיל שהיא תאוה החיצוניות ערלה דחפיא ברית. ברית הוא התקשרות בשורש החיים והוא בכח הנשמה שע"י מדת צדיק נמשכין הנשמות מלמעלה והוא עצם הדביקות בשורש העליון כמו שכל עילה נמשכת אחר עילתו. ולכן גם בגשמיות יש בו תאוה אבל בנ"י ניתן להם המילה להעביר ערלה דחפיא ברית ולזכות לתאוה פנימיות. ומדת צדיק זה יש בעולם שנה נפש. לכן אמרו חז"ל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו שגם בשבת מתגלה בחי' צדיק. וע"ז מיוסד מזמור שיר ליום השבת כו'. וכמו כן בעולם ומקום כדאיתא במד' כשבאו להר סיני נתאוו לדגלים שבאו בכח המקום לאהבה פנימיות הנ"ל. וכן בביהמ"ק. והנה כתיב ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר. פי' שמצאו להם מקום מנוחה במדבר כמ"ש ומצאן מנוחה אשה בית אישה כי עיקר מנוחת הצדיקים כשמתבטלין אל השי"ת שזה בחי' במדבר. והוא ג"כ מנוחת שבת קודש:
 
 
 
 
;תרס"א
במדרש הביאני אל בית היין בין ע' אומות ובחר בדגל ישראל. ד"א למרתף גדול של יין סיני התורה שנתפרשת במ"ט פנים כו' ע"ש. בית היין הוא המקום שמשם יש התפשטות לע' לשונות. ובנ"י נשאר להם זו השפה אחת שהי' מקודם. והוא כולל כל הע' לשון. ודגלו עלי א'ה'ב'ה גימ' א'ח'ד. ולכן כתיב בבני ישראל ע' נפש לשון יחיד. ופי' הב' הוא מדריגה שלמעלה מזו לכן רמז מרתף גדול של יין שמשם מתפשט מ"ט פנים וישראל יש להם דביקות בשער החמשים שכולל כל השערים. והגם שבכאן יש נ' שערים ושם ע' לשונות. מ"מ זה הוא מדריגה גבוה מעט הכמות ורב האיכות. וב' מדריגות אלו הם בחי' חג השבועות חמשים עצרת. והוא מדריגה עליונה שהיו בנ"י מוכנים לזה קודם החטא. אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם. ויש מזה התגלות בחג השבועות. וחג הסוכות הוא מדריגה השני' לכן מקריבין ע' פרים. ואח"כ שמיני עצרת יהי' לכם שהוא הכולל כל ע' לשונות כמ"ש. אח"כ מצאתי כזה בשל"ה מס' שבועות:
 
 
 
 
;תרס"ג
במדרש נרננה בישועתך כו'. במה שעשית לנו בשמך כו'. עיקר שמחת בנ"י במה שהם נושעים בה' ובזה שמחים יותר מעיקר הישועה. כי הקב"ה א"א להשיגו שהוא רחוק מכל רחוק בעצמותו. רק מתוך מעשיו יכולין להכירו. וע"ז נברא העולם לכבודו כדי להכירו מתוך מעשיו. וכאשר עשה לנו נסים ונפלאות יש לנו דביקות והכרה ביותר. וע"ז כתיב אנכי ה' אלקיך ביחוד אשר הוצאתיך מארץ מצרים כמו שאמרו על הים זה אלי שהכירו מתוך הנסים בהשגה למעלה מהכרת כל הברואים ע"י מעשה בראשית שהוא בטבע. וכאשר הוצאתיך מארץ מצרים יש לך הכרה ודביקות יותר באלקותי כמ"ש אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים כו'. ובכל הנהגה שמנהיג הקב"ה אותנו בין בטובה בין בזמן הגלות ופורעניות. מ"מ בזה אנו שמחים שמנהיג אותנו שלא בדרך הטבע. כמ"ש בה' אהלל דבר באלקים אהלל דבר. וזה שבחן של ישראל לכתך אחרי במדבר שנמשכו אחר הנהגת השי"ת שלא בדרך הטבע. וכל חומש הפקודים ספר במדבר הוא שבחן של ישראל שנדברו אחר השי"ת. דבני ישראל יש להם חלק בתורה כמ"ש בזוה"ק קוב"ה ואורייתא וישראל כולהו חד. ובראשית שמות בחי' הקב"ה במעשת בראשית וביציאת מצרים. ויקרא עיקר מצות התורה. במדבר שבחן של ישראל ודברים בחי' משה רבינו ע"ה:
 
במשנה דאבות אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. זה על בחי' תורה שבע"פ. כי תורה שבכתב מונחת בקרן זוית. אבל תורה שבע"פ הוא כפי העוסקין בה כך מתגלה כח התורה. דאיתא בגמ' או יחזק במעוזי יעשה שלום כו' שלום יעשה. העוסק בתורה לשמה עושה שלום בפמליא של מעלה ושל מטה. וזה הענין כמו שני המאורות חמה ולבנה והרבה הקב"ה הכוכבים לפייס הלבנה שנתמעטה. וזה רמז לתורה שבכתב ושבע"פ. ונשמות בנ"י שנמשלו ככוכבים הם העושים שלום ומחברין ב' התורות. וכמו הלבנה אין לה רק מאור החמה כמו כן תורה שבע"פ הוא מתורה שבכתב. וזה כל אסמכתות ודרשות שבדברי חז"ל. שהכל נרמז בתורה שבכתב. וע"י הת"ח העוסקין לשמה מתגלה הארת התורה בכל המעשים. כי המצוה יש בה מתורה שבכתב ושבע"פ. כי התורה שבכתב בעצמה היא אלקית רק שנתלבש אור התורה באלה המצות שלפנינו. וזה כמו ירידה רק העוסקין בתורה לשמה מאירין הדברים ומתיחדין בשורש התורה לכן נק' עלבונה של תורה כשאין עוסקין בה. ובמ"א כתבתי עוד ע"ש כוכב כי הוא שם הוי"ה וכ"ב אותיות שבהם נברא העולם. וכוכב יש בו מב' הבחי'. וכמו כן בנ"י נשמות וגופות נמשלו לכוכבים:
 
 
 
 
;תרס"ד
במדרש וירם קרן לעמו כשם שאני תלוי ראש על הכל כו'. עוד שם אם יתן איש כו' הון ביתו כו' אמרו אוה"ע למה אין אתה מקרבנו א"ל לפי שאתה חוטאים א"ל וישראל אינם חוטאים והשיב כי הם כמו בת קטנה שאין אביה מקפיד עלי' כו' הענין הוא כמ"ש בזוה"ק שמא דקוב"ה סתים וגליא כמו כן בני ישראל סתים וגליא. כמו שהקב"ה הוא גבוה וקדוש מכל אעפ"י שמלא כל הארץ כבודו אעפ"כ הוא תלוי ראש לכל. כמו כן נשמות בנ"י חלק ה' ממעל וחלק בנ"י בעוה"ז הוא בחי' קטנות ועיקר הנשמה דבוקה במקורה ובה אין מגע סט"א וחטא כלל. ולכן איתא כשאדם חוטא נשמתו מסתלקת ממנו. וזה הנשיאות ראש הוא התדבקות אל השורש. וזכו דור המדבר שנתעלו וראו כל א' מקומו ושורשו למעלה. וזה הדור שיצאו מן הכלל ללמד על כלל ישראל יצאו. וגם עתה הגם שא"י לראות ולהכיר את מקום השורש עכ"ז יש לנו להאמין כי חלק ה' עמו. ובאמת כפי רצון והשתוקקות האדם לידבק בשורשו כך מתגלה לו. וז"ש איש על דגלו כו' לבית אבותם יחנו בני ישראל. שיהי' עיקר המנוחה של איש ישראל בהתדבקו בשורש אבותיו. כמ"ש ז"ל מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי. וכן שמעתי מפי מוז"ל פי' יום מנוחה וקדושה לעמך נתת. שבנ"י עיקר המנוחה שלהם הקדושה כו'. ובאמת כשאדם מצפה תמיד להתדבק בשורש נשמתו להיות קדוש לה'. ממילא כשבא קדושה מלמעלה היא המנוחה שלו וזאת אות השבת קודש שהנחילנו השי"ת הוא עדות שבנ"י נפשותיהם ורצונם אל הקדושה וזה מנוחתם. כי בשבת יש נשמה יתירה ומתגלה כח השורש שלמעלה. וספר זה חומש הפקודים הוא שבחן של בני ישראל דאיתא חמשה קנינים קנה הקב"ה בעולמו וישראל קנין אחד לכן חומש אחד מחמשה חומשי תורה הוא בסידור מנין בני ישראל:
 
בשבת שלפני שבועות צריכין להכין לקבלת התורה כי השבת ניתן קודם התורה שהיא הכנה לקבלת התורה. וכן כתיב וישבות העם ביום השביעי ומשם נסעו להר סיני. ויש אומרים בשבת עצמו וי"א ביום ראשון אחר השבת. אבל בכח השבת באו אל הר סיני ויחן שם כאיש אחד בלב אחד זה מכח השבת שנעשין בנ"י אחדות אחד. והוא עצמו בחי' המדבר שהתורה ניתנה בג' דברים באש במים במדבר. ומדבר הוא הביטול לבטל הכל להיות כמדבר רק לשמוע דבר ה'. ויש בכל איש ישראל קצת מזה בכל שבת ששובת מכל המלאכות לכן הוא הכנה אל התורה. וכן איתא בסדר המעלות ונתן לנו את השבת וקרבנו לפני הר סיני. וכעין שכתבו חז"ל שצריך לעבור השבת על הילד קודם שנכנס לברית מילה כמו כן בכלל ניתן השבת קודם שנכנסנו בברית התורה בהר סיני:
 
 
==שבועות==
 
 
 
 
 
;תרל"א
בעזה"י שבועות . לא נכתב כסדר. %ליל א'
בגמ' ארץ יראה ושקטה. אם יראה למה שקטה. שקטה למה יראה. אלא בתחלה יראה ולבסוף שקטה כדריש לקיש תנאי התנה הקב"ה אם בנ"י מקבלין התורה מוטב ואם לאו מחזיר עולם לתוהו ובהו כו'. נראה הפי' שע"י היראה שקטה לבסוף. כי מה צריך לכדר"ל הלא לא הקשה למה יראה רק אם יראה למה שקטה. דהקושיא ממ"נ אם זה שיראה עיקר א"כ מה שקטה דקאמר וכן להיפוך. ומשני שע"י היראה בתחלה שקטה לבסוף. כי אם לא הי' צורך בתנאי לקבלת התורה למה התנה הקב"ה בשעת הבריאה. רק שזה הי' הכנה לקבלת התורה שע"י שכל הבריאה תלוי בקבלת התורה לא יוכל טבע הבריאה להיות מונע ומתנגד לקבלת התורה. וע"י שיראה הי' יכולין לקבל ושקטה לבסוף. וכמו כן בכל מצוה ג"כ ההכנה ע"י היראה מקודם כי בשעת עשיות המצוה צריך להיות באהבה ודביקות. וכל זה בא ע"י יראה הקודמת שעי"ז שומר אדם עצמו שלא יקלקל שיוכל לגשת לעשות המצוה כרצונו ית'. וז"ש ושמרתם ועשיתם ושמירה הוא בחי' יראה והוא בחי' מל"ת שאין בו מעשה רק לשמור עצמו שלא לצאת מיראתו ית' כדי להיות מוכן למ"ע באהבה. ומל"ת הוא הכנה למ"ע כמ"ש סור מרע ועשה טוב. וז"ש ארץ יראה ושקטה. כי העצה בבחי' ארץ להיות התיקון גם בעוה"ז ע"י הקדמת היראה לאהבה כנ"ל. והוא בחי' זכור ושמור שזכירה הוא דביקות בחיות פנימיות. ושמור הוא יראה שלא לצאת מהגדר להיות מוכן לקיים המצות. [וכ' זכור ושמור בדבור אחד נאמרו כי ודאי משה רבינו ע"ה לא שינה מאמר השי"ת מזכור לשמור. רק כי דיבור ה' לכלל ישראל הוא אחר תיקון השלימות מצדם. ובחי' שמור הוא ההכנה להיות מוכן לקבל הקדושה. וז"ש מי שישנו בשמירה ישנו בזכירה שאף שאין כל אדם זוכה לדביקות פנימיות במקום שעיקר החיות שם שזה פי' זכור להיות הדביקות במקום פנימי בלב במקום שאין שייכות שכחה שם לכך נקרא זכירה שהיא נקודה הכוללת כל חיות האדם. כעין אזכרתה. שפי' כללות הדבר ועיקר מהותו כנ"ל. (דאס געדעכיניש). מ"מ מי ששומר עצמו וחיותו ורצונו שלא להשתמש בו לעניני עוה"ז כדי שיהי' עיקר הרצון נקי לקיים מצותו ית'. הוא בכלל זכור ג"כ שבדיבור אחד נאמרו כנ"ל. ומרע"ה במשנה תורה עירש הכנת בנ"י ג"כ איך לבוא לבחי' זכור כנ"ל. ועיין לקמן כי סיום הדיבור שייך ליום ב' שחל בשבת]:
 
יום א'
וביום הביכורים כו' מנחה חדשה כו'. כי באורייתא ברא קוב"ה עלמא. נמצא חיות פנימיות של כל הנבראים הוא כח הראשית שמהתורה. כמ"ש בשביל התורה שנקראת ראשית. וכמ"ש כח מעשיו הגיד שתורה הוא כח מעשה בראשית. אך כי נברא להיות נעלם הפנימיות אבל ביום מתן תורה נתגלה זה ונדבק הכל בהשורש. וז"ש פנים בפנים דיבר ה' עמכם. וכן מ"ש מכל דיבור נתמלא העולם בשמים. וכן מ"ש נחלק לשבעים לשונות. הכל כנ"ל שאז נתגלה ונמשך חיות התורה לכל הנבראים. ועשרת הדיברות נגד עשרה מאמרות כמ"ש בזוה"ק. שפי' מאמר בחשאי ובהסתר. ודיבור הוא התגלות. דבר מלך שלטון. שאז נתגלה שכח התורה מחי' הכל ומושלת על הכל. ועיקר קבלת התורה הוא ההתגלות. ז"ש בתרגום וירד ה' על הר סיני ואתגלי כו'. כי הקב"ה מלא כל הארץ כבודו רק שמקודם הי' נסתר כנ"ל. ולכך נק' יום הביכורים שנדבק עתה הכל בבחי' הראשית ונתחדש עי"ז. וכ"כ מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית ופירשו רז"ל בטובו בהתורה כנ"ל שפנימיות חיות מעשה בראשית מהתורה. ובכל יום מתחדש ג"כ מ"ב בדרך נסתר. ובשבועות נתגלה יותר שיש ביטול יצה"ר ג"כ על ידי שנתגלה שגם חיות סט"א מנקודה פנימיות כנ"ל. וזה שתי הלחם שמניפין פי' אא"ז מו"ר זצלה"ה כי יש לחם משמים והוא התעוררות מחסד ה'. ויש לחם מן הארץ והוא ע"י מעשים טובים מתחתונים כו' ע"ש. ושניהם צריכין תנופה לידע כי מ"מ חיות של מעשה תחתונים ג"כ רק מהשי"ת. והכלל שכל החיות צריך תנופה בשבועות שעל שם זה נק' שבועות. ואמרו מושבע ועומד מהר סיני. והיינו שבשעת קבלת התורה נתבטל כל החיות לשורשו עד שבאמת יצאתה נשמתן. והוא ביטול כל חיות ורצון שבז' מדות שכוללין כל האדם כמ"ש מו"ז ז"ל על ענין שבועה ע"ש. ואיתא שהתורה החזירה נשמתן. משיבת נפש. כלום יש משיא בתו והורג אנשי ביתו כו'. פירוש תורת ה' תמימה שכל הנבראים רק מחיות של התורה. וזה תמימה שכל הנמצאים נמשכים ממנה. ולכך בכחה להחזיר נפשות של בנ"י לשורשן שזה עיקר כח התורה להיות מושלת גם בנבראים. כמ"ש אומן הביט וברא כו'. וזה שנק' אנשי ביתו שרצון התורה להיות עוה"ז רק כפרוזדור לטרקלין כו'. וז"ש בראתי יצה"ר בראתי תבלין שבכח הביטול לתורה יוכל להחזיר ולהשיב נפשו ורצונו אף שנמשך כבר לדברי יצה"ר וזהו משיבת נפש. וז"ש הכל מודין בעצרת דבעינן נמי לכם שניתן בו תורה וקבלת התורה הוא התגלות גם בעוה"ז. כי הלא התורה קדמה רק שנתלבשה עתה להיות בעוה"ז ג"כ. וכ' נמי לכם להיות בטל להתורה. וי"ל הכל מודין מודין מכלל דפליגי והיינו שבעצרת כל הנבראים והטבע מתבטלין ונמשכין לשורש חיותם כנ"ל. ביטול יצה"ר. ומהר"ל ז"ל כתב שלכך יש ביטול יצה"ר כי בל"ז שהתורה תבלין לדחותו לא הי' נברא כלל ע"ש:
 
ליל ב' דשבועות בש"ק.
[כבר כתבתי לעיל על] זכור ושמור בדיבור אחד ששמירה הוא הכנה לזכירה והוא שמירת מל"ת שלא לצאת מהגדר להיות נקי ומוכן לקיים המצות. ודיבור ה' זכור אחר שלימות בנ"י שהוא בחי' שמור הכנת ישראל. ואיתא מה שאין הפה יכול לדבר ואוזן לשמוע. והלא שמעו בנ"י. אך שנתבטלו אז לשורש החיות. כמ"ש מו"ז ז"ל על רואים כו' הקולות שהי' למעלה מהתחלקות החושים ע"ש. ובכח התורה הוסר מהם הגשמיות. שמה שא"י לשמוע ע"י הטבע הוא. וכן כל מ"ש ז"ל לשבר האוזן מה שיכול לשמוע ג"כ הפי' שע"י שנתלבשה התורה בלבוש ומשל גשמיי. עי"ז בכח חיות התורה להסיר הגשמיות שיתבטל להתורה. ומה"ט נתלבשה במשלים כאלו. וז"ש לשבר האזן הגשמיי כנ"ל. וממילא יכולין לשמוע גם סוד הגנוז בתורה מה שא"א לשמוע בגשמיות. וז"ש בדיבור א' נאמרו. שע"י שבתורה מתיחדין ההסתר והגילוי. דאורייתא סתים וגליא. והוא עצמו בחי' זכור שהוא הפנימיות שנטבע בחיות האדם. ושמור שהוא השמירה מבחוץ מקום הנגלה בעוה"ז. וע"י הדיבור שהוא התגלות כח הפנימי להיות נוהג הכל עפ"י הפנימיות כמ"ש לעיל פי' דברות. עי"ז מתיחדין ויכולין לשמוע ג"כ כנ"ל:
 
 
 
 
;תרל"ג
מיו"ט שבועות בקיצור ראשי דברם שאני זוכר
התורה היא חיות וקיום מעשה בראשית. ברוך אומר ועושה הוא על מעשה בראשית שנבראו בעשרה מאמרות. וגוזר ומקיים הוא על הדברות שמקיימים העולם:
 
בפסוק אל תיראו כו' נסות אתכם כו' תהי' יראתו על פניכם כו'. לאו רישא סיפא. וי"ל כי היראה נצרך להיות ע"פ האדם כדי שלא יבוא לידי חטא. אבל מ"מ צריך האדם להתחזק לעבוד להשי"ת באהבה. אף שמכיר את מקומו כי נתרחק ע"י חטאים. מ"מ ע"ז נאמר ודגלו עלי אהבה. ובמד' דילוגו עלי כו' אף שלא בהדרגה. שבאמת השי"ת אמר הטיבו כו' אשר דברו כי היו רחוקים ממדריגת מרע"ה אעפ"כ אם היו חפצים בכל לב להתקרב הי' מתקבל כנ"ל:
 
בגמ' ויתיצבו כו' שכפה עליהם ההר מודעא רבה כו'. י"ל כי בשעת מתן תורה הי' חירות כמ"ש חז"ל. והפירוש שהי' מתגלה פנימיות החיות של הטבע ג"כ. והי' משועבד כל הטבע להשי"ת בלבד וכמו שיהי' לעתיד שמו אחד. [וי"ל ששתי לחם רומז על זה] כמ"ש וירד ה' על הר סיני ומתרגמינן ואתגלי כו'. שהי' גילוי החיות בכל הנבראים. וכ"כ אתה נגלית. וכ"כ פנים בפנים דיבר כו' שהי' כל הבריאה מכוון למעלה לשורש החיות ואיתא כשאמר השי"ת אנכי ה' אלקיך היו כל פרטי הנבראים סבורין שלהם הדיבור עד שאמר אשר הוצאתיך כו' ע"ש. והפי' כי ודאי השי"ת הוא החיות והכח של כל הנבראים. ובאמת ה' אלקיך קאי על כל הבריאה. רק שהתגלות מלכותו ואלקותו לכל הבריאה הוא ע"י ישראל. וז"ש אשר הוצאתיך כו'. ונחזור לדברינו שכיון שהי' מתגלה החיות והי' תיקון הראוי. ממילא צריך להיות שלא יוכל האדם לחטוא. כי הטבע עצמו מעכב שלא יעבור שום אדם על דעת קונו. וזה ענין כפה עליהם ההר כו'. שהטבע עצמו נתבטל וראו והבינו כי אין להם חיות בלי חיות התורה. כי לא הי' אז חיות מסט"א רק מסטרא דקדושה. וזה עצמו המודעא שלא היו יודעין שאח"כ יחזור הטבע להיות נסתר. ואז נראה להם הכל בחוש הראות שא"א לסור מהש"י חי החיים. ולכך מצוה לזכור יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך והוא ההתגלות שהי' אז עומד כל אדם לפני ה' ממש כנ"ל. והדר קבלוה כשראו הנס תוך הטבע האמינו שהוא רק הסתר אבל הפנימיות רק חיות התורה כנ"ל:
 
בגמ' א"ר יוסף אי לאו האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא. וקשה אדרבה לא הי' ר' יוסף כזה נמצא כלל. וי"ל כי קודם נתינת התורה ודאי הי' ג"כ הטוב נגנז רק שבמתן תורה נתגלה ונפרש הטוב מרע שלא יהי' מעורב. והבן:
 
ענין קריאת רות בשבועות. שהוא ענין תורה שבע"פ. שהקב"ה מבקש שבנ"י במעשיהן יוסיפו על התורה שבכתב כי הרי מעשה צדיקים הם תורה. ונעשה ממעשי בועז ורות מגילה שהוא ברוה"ק. וכ' וידבר אלקים כו' לאמר. פי' שבנ"י יאמרו מעצמם כדברים האלה. וכ"כ אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע כו'. והוא תורה שבע"פ שמצד זה מיוחד התורה לבנ"י. שדעתם מיוחד להשיג סתרי התורה שנסתר ואינו מפורש בתורה. וזה עצמו ענין בועז דאיתא הפי' בו עז. והיינו שהי' מאמין בדברי חכמים שדרשו עמוני ולא עמונית ולא הי' לו ספק בדבר כפלוני שאמר פן אשחית. והוא אדרבה הי' שמח בדבר להראות שדרשת חכמים היא התורה שניתן מסיני. ואמונת חכמים הוא יסוד תורה שבע"פ. והוא ענין אמת ואמונה. תורה שבכתב מפורש בלי הסתר. אך הרצון מבנ"י בעולם השפל הזה לבוא אל האמת ע"י אמונה. כי היצה"ר מוסר עצמו על זה להסיר האמונה מן האדם. ושיהי' נדמה בעיניו כמרוחק מהשי"ת ואומר לאדם שהוא גיאות להתקרב להשי"ת בתפלה שבלב וכדומה. אבל באמת אדרבה ההתקרבות להשי"ת מביא יראת שמים. וצריך האדם לתת לב לראות איך אינו בוש לחשוב הבלי עולם אף כי מלא כל הארץ כבודו. ואיך יבוש מלהרהר מה שהוא רצונו ית' באמת. ויראה שמה"ט הוצרכו בנ"י לשמוע ב' דברות ראשונות מהשי"ת בעצמו. כדי שיאמינו זה באמת כי השי"ת הוא החיות של כל אדם. כמ"ש אנכי ה' אלקיך ממש כל החיות שלך. וז"ש לשון יחיד כי פנימיות החיות של כל ישראל היא נקודה אחת שנותנת חיים לכל הנבראים כמ"ש ואתה מחי' את כולם. וכן אמרו חז"ל לעולם יראה אדם עצמו כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו. כי הרי לאדם צדיק נתגלה השראת השכינה שבו. ואין האדם משתנה לדבר חדש ע"י המעשים. רק שנתגלה פנימיות החיות שבקרבו כדכתיב ויפח באפיו נשמת חיים כו'. וכפי מה שמאמין בזה החיות ואינו שוכח ומייגע תמיד להתדבק בשורש החיות זוכה לאמת ע"י אמונה כנ"ל. וצריך האדם להאמין שכמו שבמאמרו ית' יהי אור מאיר עוד היום האור. כן במאמרו אנכי ה' אלקיך יש חיות אלקות בכל איש ישראל:
 
קרב אתה ושמע. והלא עמהם הי' עומד שם והם נתרחקו ומה קרב. ונראה שכשהי' שליח מכל ישראל לשמוע עבורם הי' צריך להתקרב יותר למעלה. ובילקוט איתא שלא רצה ליקרב ומלאכים קרבוהו בע"כ דכ' ומשה נגש כו' ע"ש. [גם י"ל כי למשה הי' הדיבור ממקום גבוה יותר. רק ע"י שכל ישראל שמעו מקודם. לא הי' ממקום גבוה כ"כ. ואפשר זה הי' רצון בנ"י באמת]:
 
בענין אמירת בני ישראל פן נמות. אף שמסרו נפשם לקדושת שמו ית'. ופי' מו"ז ז"ל כי חששו שלא יתקיימו הדברות בידם כיון שיהי' עפ"י נס ונס הוא רק לשעה. ובזה פי' הכ' תורה צוה לנו משה עי"ז מורשה כו' לעולם ודפח"ח. ועפ"י פשוטו נראה כי היו דברות של חיים ואין מהראוי שיבואו על ידי הדברות למיתה כדכתיב וחי בהם ולא שימות. א"כ נראה מדיצאה נשמתן הוא ראי' שאין הדיבור מיוחד להם רק ע"י מרע"ה. כמו שכן הי' האמת דכ' הטיבו כו' אשר דברו [ואפשר גם מרע"ה א"ל אל תיראו כו'. אבל כשהרגישו יראה בנפשותם באמת טוב עשו באמרם קרב אתה כו']:
 
 
 
 
;תרל"ד
ב"ה עירובי דברים מחג השבועות
ארץ יראה ושקטה כו'. יחזור לתוהו כו' אף שכלל הנבראים טוב שלא נברא כו'. אך להיות חוזר תוהו ובוהו בלי תיקון זה ענין אמרם ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו. ויראה זו היתה הכנת הבריאה לקבל התורה. וכן עתה ג"כ בלילה זו יש לאדם להכין עצמו לקבלת התורה. והמנהג ללמוד כל הלילה אבל העיקר להיות מכין עצמו להאמת כי האמת הוא עולה על כל ונעשה קשוטין יותר מהכל. וכן קשוט הוא פירוש אמת והוא הקשוטין כי עוה"ז עלמא דשקרא לכן בקרבותו אל האמת הוא תכשיט. [וכ' תורת אמת היתה בפיהו וכי יש תורה של שקר רק בפה יוכל להתהפך וע"ז נאמר הצילה נפשי משפת שקר כו']. וע"י היראה קודם הדיבור להוציא דבורים של אמת זוכין לאמת. והוא יראה ושקטה כנ"ל:
 
בגמ' הלשון שלא שמת חלקי מיושבי קרנות כו'. כדאיתא בזוה"ק כי התורה נותנת חיים לכל הנבראים כמ"ש עץ חיים הוא. אילנא דחיי. רק ת"ח העוסקים בה דבקין בגוף האילן וכל הנבראים כפי זכותם מתקרבים ומתרחקין להקרנות כנ"ל. לכן ביום הזה שמתעורר גוף האילן מתחדש חיות בכל התלוין בו ונקרא יום הביכורים מטעם זה. כ"כ בזוה"ק אמור. ולכן אית בי' ביטול יצה"ר ונק' עצרת שהכל מתבטלין להתורה:
 
דכ"ע בעצרת בעינן לכם. כי בקבלת התורה ירד כח התורה לבנ"י ולכן כל הנבראים נוטין ופונים עצמן לבנ"י אף מלאכי עליון [ועיין בדברי מהר"ל בדברים אלו]. וענין שתי הלחם שיש לחם מן השמים ומן הארץ. פי' שהשי"ת נתן להנבראים לחם מן הארץ שיקחו לעצמם מפעולתם דמאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי בי'. אבל במדבר זכו בנ"י לקבל לחם משמים ג"כ בזכותם וירד להם המן. אך מצינו כי מעלת א"י גדולה מן המן. והוא שבארץ ישראל זכו לחבר ב' הלחם שאף שהי' ע"י פעולתם נתדבקו הם והארץ להקב"ה כמ"ש ושבתה הארץ כו'. [והוא ענין רצוא ושוב] ואז יש יתרון ללחם מן הארץ יותר. וזהו הנפת שתי הלחם להורות שע"י חיבור השנים עולה גם לחם משמים יותר:
 
בגמ' כל דיבור ודיבור נתמלא עולם בשמים ודיבור שני איך קיבלו כו'. אף כי אין ריח כל הדברות שוה. אך יובן עפ"י מ"ש ז"ל סמא דחיי ומותא כו' נגידים אדבר כו'. ומה רבותא בכח להמית. אך דכתיב ממית ומחי' ומצמיח ישועה. פי' שלעולם יש ירידה אחר עלי' כדי לקבל אח"כ [כמ"ש רצוא ושוב] וירידה צורך עלי' היא. וזה הכח שנתן הקב"ה בתורה להמית ולהחיות. והכלל כי התורה היא שלימות כל הנבראים ולכן כפי חסרון השלימות זוכין לתורה כמ"ש ז"ל שיורדת למקום נמוך. ולכן כשנתמלא מדיבור ראשון איך קיבלו עד שהעביר הקב"ה רוח א' כדי לקבל שנית כנ"ל:
 
וידבר משה את מועדי ה' כו'. משה תיקן לישראל להיות שואלין ודורשין בענינו של יום כו'. פי' מו"ז ז"ל שנתן זה הכח והארת היו"ט לכל איש ישראל שיוכל לדרוש ולחקור בענינו של יום כו'. וי"ל וידבר מלשון הנהגה שהנהיג הארת המועדות אל בנ"י. לכן צריך כל איש ישראל להתבונן בכל מועד להיות מוכן לקבל פני ה' כמ"ש יראה כל זכורך. ואף שעיקר המצוה אין לנו. מ"מ ההכנה בלב להעמיד עצמו לפני השי"ת הוא העיקר. ובפרט ביום הזה שעמדנו לפני השי"ת בהר סיני ומצוה לזכור יום זה לעולם כמ"ש יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב. פי' שבשעת מתן תורה נתדבקו נפשות בנ"י בהשי"ת כמ"ש נפשי יצאה כו' וכ' פנים בפנים דיבר ה' שנתגלה להם עיקר החיות של כל הבריאה בלי שום הסתר כמ"ש אנכי ה' אלקיך שהוא הכח של כל הנבראים. לכן יכול כל אדם למצוא גילוי זו בכל שנה ביום זה וחג הזה הממוצע בין פסח וסוכות ומחבר אותם ונק' עצרת שהכל פונים אליו והוא הפנימי שבכולם:
 
 
 
 
;תרל"ה
ב"ה מחג השבועות
בגמ' מ"ד משמים השמעת דין ארץ יראה כו' בתחלה יראה כדר"ל תנאי התנה כו' ולבסוף שקטה. וקשה כי אין היראה שייך בקבלת התורה רק מקודם כמ"ש רש"י לבסוף כשקבלוה א"כ למה כתב משמים השמעת דין ארץ יראה. וביאור הענין כי היראה היתה הכנה לקבלת התורה להתקיים. ולבסוף שקטה כי רצה הקב"ה לתקן כל הבריאה בעת מתן תורה ולכן הי' צריך מקודם להיות כל הבריאה מתבטלת לבנ"י וזה עצמו טעם הקדמת הנסים במצרים ביטול הטבע ולהפיל אימה ופחד על כולם כמ"ש שמעו עמים ירגזון כו'. כדי להיות לכולם אחיזה בקבלת התורה כל דבר כפי חלקו ומקומו. [ומ"ש חז"ל שהחזירה על כל האומות. בודאי אין הפי' ליתן להם התורה כמו שניתן לנו. רק לכל אומה יהי' חלקה בתורה מצד עצמה וכשלא קבלוה ניתן הכל לנו והם מקבלים ע"י בנ"י כנ"ל]:
 
בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ס"ר מה"ש לכל א' מישראל קשרו לו ב' כתרים א' של נעשה ואחד של נשמע. מה לשון קשרו. הענין הוא כי יש לכל איש ישראל ב' מיני אורות. אחד מה שניתן בו נקודה פנימיות קודש לה' כמ"ש נשמה שנתת בי טהורה. ועוד שנית מאיר עליו מלמעלה הארה עליונה למעלה מהשגתו [והוא בחי' אור מקיף] וב' הארות אלו הם תלוין זה בזה כפי מה שמברר האדם מעשיו לטוב ומוציא מכח אל הפועל הארה פנימיות שבו. כן שורה עליו הארה שלמעלה ג"כ. וב' בחי' אלו הם נעשה ונשמע. והם הם ב' הכתרים והכל בא בזכות התורה תורה כפשוטו שמגלה לאדם רזי עליון. וגם הוא מלשון יורה שמרוה הארץ. כמו כן כתיב יערוף כמטר לקחי שבכח היגיעה בתורה מוציא אדם כח נשמתו אל הפועל כמ"ש בזוה"ק על פסוק ישרצו המים שרץ נפש חי' כו' ע"ש. וב' בחי' הללו הם שתי הלחם שצריכין תנופה בחג הזה כי שניהם צריכין מלחמה. בחי' נעשה נגד היצה"ר. ונשמע ע"י שהוא למעלה מהשגת האדם. והוא בחי' עוה"ב ותיקון עוה"ז כמ"ש במ"א ששתי העולמות תלוין זה בזה. וז"ש קשרו לו ב' שנקשר כל א' מישראל בהארה עליונה שעל ראשו כמ"ש שמחת עולם על ראשם כנ"ל:
 
וכל העם רואים את הקולות פרש"י ז"ל שראו את הנשמע מה שאי אפשר לבו"ד כו'. ויש להבין מה צורך בנס הזה מה לי אם ישמעו הקולות בלי נס. ואפשר לומר כי ראי' ושמיעה הם ב' ענינים לא ראי זה כראי זה. ויש מעלה בכל א' וחסרון. כי הרואה מסתכל דבר הנראה בשלימות כמו שהוא בלי שינוי. אבל השומע נשתנה הקול בהכנסו באזניו ואינו ממש כפי המשמיע. וזה מעלת הראי'. ובשמיעה יש מעלה שמכניס השמיעה בקרבו ממש ע"י האוזן אבל הראי' היא מבחוץ. מול זאת משמיענו הכתוב כי בנ"י הי' להם ב' המעלות שקבלו את הדברות בבחי' רואין את הנשמע שאף שנכנסו לתוכם ממש מ"מ ראו הקולות בלי שום שינוי כנ"ל. וזכו לזה ע"י שהקדימו נעשה לנשמע כנ"ל:
 
למה נכתב לשון יחיד ליתן פתחון פה למשה במעשה העגל כו'. נראה לפרש שניתנו באופן שיוכלו הדברות להתקיים אף בדור חייב שלא יהיו רוב ישראל בטוב רק יחיד אחד יכול ג"כ לקבל הדברות אלו ובכחו מתקיים התורה בישראל. ובל"ז לא הי' תקומה לשונאי ישראל במעשה העגל שלא הי' מתקיים אנכי רק על מרע"ה. וזה הפתחון פה לומר שעדיין התורה מתקיימת בישראל כנ"ל:
 
כמו שכתבו חז"ל שכל הנביאים קבלו נבואתם מהר סיני. כמו כן בכל שנה ושנה מקבל כל אחד מישראל בחג הזה כל מה שעתיד להבין ולחדש בתורה. וז"ש אלמלא האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא. האי יומא ממש. זה החג שבו ניתן התורה בכל שנה:
 
פנים בפנים דיבר ה' עמכם כו' במד' הרב נותן והתלמיד מקבל כו' ע"ש. פי' כי הקב"ה נותן התורה ונותן ג"כ כח בישראל לקבל התורה כי הכל ממנו הוא. והכנת בני ישראל אל התורה הוא חסד בפ"ע שזכו בנ"י להיות מכוון פנים בפנים לקבל הדברות. וזהו הי' ע"י משה רבינו ע"ה כמ"ש אנכי עומד בין ה' וביניכם. וזה מתעורר בכל שנה ג"כ כמ"ש עומד ולא כתיב עמדתי. וזהו ג"כ תנופת שתי הלחם. לחם מן השמים ומן הארץ. בחי' תורה שבכתב ושבע"פ. פירוש הנתינה והקבלה שניהם מתעוררין בחג הזה:
 
פן נמות (כו'). והוא פלא שכבר מסרו נפשם בהקדמת נעשה לנשמע. אך נראה כי בודאי בעוה"ז יכולין לתקן יותר כמאמר המשנה יפה שעה אחת. אך זאת השעה אינה באה כי אם אחר מסירת נפש באמת להיות בטל כל חיי עוה"ז אצלו בעבור רצונו ית'. ובאופן זה יפה היא מכל חיי עוה"ב. ולכן מקודם צריך להיות מס"נ ואח"כ זוכין לידע ולהבין כי טוב הוא לחיות בעוה"ז לעסוק בתורה ומעשים טובים. לכן אחר שמסרו נפשם וזכו לשמוע הדברות באו למדריגת אמת ואמרו למה נמות כו'. דבר אתה כו' ונשמעה כי נתחבב להם לשמוע ד"ת יותר מהכל כנ"ל:
 
קרב אתה ושמע. וקשה לשון קרב כי שם הי' עומד רק הם נתרחקו והוא נשאר במקומו. אכן מסרו לו את כח הקבלה שלהם להיות שומע בעבורם ג"כ. כי אינו דומה השומע לעצמו להשומע בעבור הצבור:
 
היום הזה ראינו כו' ידבר אלקים כו' וחי ועתה למה נמות. וקשה לאו רישא סיפא. אכן פרשנו כי כ"ז שהי' השמיעה בכח מסירת נפש שלא הבינו שיוכלו לשמוע להשאר בחיים בכח זה יכלו לשמוע הדברות. וכאשר ראו כי ידבר כו' וחי שוב חששו שלא יוכלו להתקיים עוד בחיים:
 
 
 
 
;תרל"ו
ב"ה מחג השבועות בקיצור ערבובי דברים
בפסוק ה' מסיני בא כו' כבר פרשנו במ"א כי התורה כוללת כל העולמות והברואים. וכמו שמלאכי השרת נתאוו לקבל התורה הי' בודאי באופן אחר היותר עליון מפשוטי התיבות שלפנינו שהוא רק לבוש לאור התורה שכולה שמותיו של הקב"ה. כמו כן החזרת הקב"ה לאומות לקבל התורה הי' ג"כ באופן היותר למטה מכמו שהוא לפנינו כו' כמ"ש שם באורך בפ' בראשית. אולם אם אמנם הפי' שניתן בשמים למלאכי השרת. עליון על פי' התורה שלפנינו. עכ"ז גדלה מעלת בנ"י אשר ניתן להם כל התורה מתחלתה ועד סופה עם כל הפי' שניתנים למלאכי השרת ועד פי' התחתון. ולכן נאמר ואתה מרבבות קודש בלשון תרגום שלא יקטרגו עלינו בשבח זה שיש לנו עליהם. כי יתרון המלאך שהוא למעלה מהגשמיות. ואין להם התקשרות כלל בגשמיות. ויתרון האדם שמגבי' ועולה עם כל התלוין בו עד למעלה ממלאכי השרת:
 
בפסוק וכל העם רואים את הקולות. ראו לא כתיב אלא רואים פי' שכל מה שבנ"י רואים ומשיגים בכל דור ודור הכל מאותן הקולות כמאמר חז"ל שכל הנביאים קיבלו מסיני נבואתן. ולכן נאמר את הקולות פי' הנמשך מאלה הקולות. ולהבין מה דכתיב רואים ולא שומעים. עפ"י דברי זוה"ק וארא על פסוק ושמי ה' לא נודעתי כי בשם הוי"ה ב"ה אשר בו נתנבא מרע"ה לא שייך בי' ראי' רק ידיעה. ולאבות כתיב וארא כו' ע"ש. כמו כן בנ"י במתן תורה ע"י אספקלריא שרואין בה כל הנביאים עי"ז האספקלריא ראו הקולות ע"ש בזוה"ק ותבין:
 
בפסוק דבר אתה עמנו כו' ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות. וקשה כי מסרו א"ע ע"ד כבוד שמו באמרם נעשה ונשמע [*ועתה יראו] מן המיתה. אך נראה לפרש כי הרגישו אבותינו שקבלו התורה כי הם מוכנים ליפול מזאת המדריגה [*כמ"ש אכן] כאדם תמותין ולב יודע מרת נפשו. ולכן חששו כי אם ישמעו כל הדברות מהשי"ת בעצמו יהי' אח"כ נפילה שאין לה תקומה ח"ו. וכעין זה אמר הכתוב בחטא אדם ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים כו'. פי' שלא יהי' נגיעה בחטאו לעץ החיים. כמו כן ממש חששו באומרם פן נמות. א"כ נכון יותר לשמוע ממך. ומרע"ה בהיותו רחוק מן החטא אמר אל תיראו כו'. ולהבין פי' הכתוב אל תיראו כי לבעבור נסות כו' ובעבור תהי' יראתו על פניכם. וקשה לאו רישא סיפא. אל תיראו. תהי' יראתו על פניכם. אכן נפרש כי לא כתיב אל תִּירְאו רק תּירָאו והוא התפעלות האדם ע"י היראה והוא יראת העונש. כי יראת ה' הטהורה היא למעלה מההשגה וע"י הביטול לה' נופל על האדם יראה זו ונק' יראתו על פניכם. ובזה לא שייך לקבל היראה כי האדם בטל לגמרי ביראה זו ולכן נקראת יראת הרוממות שמתרוממת על האדם. אבל תִּירָאו הוא יראת העונש כנ"ל. וז"ש לבעבור נסות אתכם בא פי' לרומם אתכם בהנהגה שלמעלה מהטבע:
 
גם נראה טעם אמירת בני ישראל דבר אתה עמנו בהיותם יודעין כי נבראו בעוה"ז לתקן כל הנבראים ולא להיות ממש כמלאכים. שהרי יצאה נשמתן. ופן נמות ולא יהי' נגמר התיקון בעולם ונאמר על זה הטיבו כו' אשר דברו מי יתן והי' לבבם כו' וכתיב התם מי יתן טהור מטמא. והוא רמז שגם כאן הכוונה כדי להוציא יקר מזולל וזהו לבבם כמ"ש חז"ל על בכל לבבך ב' יצריך. גם הבינו בנ"י כי לא יכלו לקבל כל הדברות ויראו שעל ידי ריבוי האור יפלו ח"ו [ויש להרחיב בזה הדיבור כי קבלת התורה הי' בדרך מעשה בראשית אלא שסוד ה' ליראיו והמשכיל יתבונן במאמר חז"ל ע"פ (וישבר אותם) [*אשר שברת] יישר כוחך ששברת ואח"כ ניתקן בלוחות אחרונות ואם היו מקבלין כל הדברות מהשי"ת בעצמו הי' יותר קלקול על ידי החטא] לכן הטיבו כו' אשר דברו כנ"ל:
 
בפסוק לא תשא כו' שם ה' אלקיך לשוא. הוא כח הפועל בנפעל. כי נפשות בני ישראל נמשכין ממקור הקדושה וחל עליהם שם השי"ת וצריך אדם לשמור כח נשמתו שלא לישא אותו לשוא ח"ו. וע"ז נאמר אשר לא נשא לשוא נפשו. כי לא ינקה ה' כו' פי' שא"א להיות נקי ובר לבב בלי סיוע עליון כמאמר אם אין הקב"ה עוזרו לא יכול לו. ומי שמתקן בכחו בכל אשר תמצא ידו אז השי"ת מסייע לו יותר. אבל הנושא נפשו לשוא ח"ו אין מוסיפין לו כח מלמעלה. וז"ש כי לא ינקה כו' אשר ישא כו' שמו לשוא:
 
בגמרא כל דיבור שיצא מפי הקב"ה נתמלא העולם בשמים כו' והעבירן לג"ע כו'. ומ"מ נשאר רשימה מכל אלו הריחות. וכפי מה שמקבל אדם אלה השיריים בעוה"ז. כך יכול לקרב לעיקרן של הבשמים בגן עדן ולכן נאמר עוה"ז דומה לפרוזדור בפני עוה"ב כו'. ואלו הרשימות הם מקיימים העולם. ומובנים הדברים למשכילים:
 
כל אשר דיבר ה' נעשה. פי' עשי' לשון תיקון כי בנ"י צריכין לתקן דברי תורה. והקב"ה נתן כ"ב אותיות התורה ובהם בנ"י בונין ומצרפין לעשות מהם תיבות ובנינים כדמיון מאמר חז"ל על בצלאל יודע הי' לצרף אותיות כו' וזהו עושי דברו. ובמד' נמשלו בנ"י לתולעת שאורגת משי בפי' כך כחן של ישראל בפה. וכתיב דרשה צמר כו' ותעש בחפץ כפי' כי הוא מוטל על האשה להיות טווה הצמר ובנ"י מוסיפין עוד למשוך מהקב"ה אותיות אלו ולהגות בהם וזהו תורה שבעל פה פי' מי שמושל על פיו וכחו בפיו לארוג אותיות התורה:
 
ימצאהו בארץ מדבר כו'. יצרנהו כאישון עינו. כי קודם קבלת התורה נק' ב' אלפים תוהו. וקבלת התורה הוא ציור העולם. יסובבנהו יבוננהו הוא מלבר ומלגאו. יצרנהו לשון צורה כאישון עינו הוא השגחת השי"ת שהוא מלבר דכל עלמין ומלגאו דכל עלמין. כמו כן צר צורת בני ישראל להיות הם הצורה של החומר שהוא כלל הבריאה. ואיתא באברהם לך לך להודיע טבעך בעולם פרשנו שם שהוא הצורה כמו הציור של המטבע כו'. וז"ש ז"ל צורתו של יעקב חקוקה תחת כסה"כ והבן ז"ש וחיי עולם נטע בתוכנו:
עוד פי' וחיי עולם על עוה"ב כי עוה"ז נק' חיי שעה. וכמ"ש חז"ל כי מעבירות הרשעים נעשה הגיהנם כמו כן ממצות ומעש"ט של הצדיקים נעשה הגן עדן ועוה"ב:
יפתח לבנו בתורתו. פי' שהתורה הוא המפתח לפתוח בו לבות בנ"י והשי"ת יפתח לבנו בזה המפתח:
 
בשבועות יש ב' מיני התקרבות. לבות בני ישראל להשי"ת והתקרבות המקום ב"ה לבנ"י וזה שתי הלחם. ובנ"י מתפארין יום מתן תורתינו. והשי"ת בתורה מחשב עיקר החג על התקרבות לבות בנ"י דכתיב ביום הביכורים כו':
 
 
 
 
;תרל"ז
ארץ יראה ושקטה בתחלה יראה כו' כדר"ל תנאי התנה כו'. וקשה דא"כ היראה הי' כל הדורות שלא ניתנה התורה ובקרא כתיב משמים השמעת דין ארץ יראה כו'. אך הדורות שמקודם היו ניזונין בחסדו של מקום ב"ה כדאיתא בגמ' כ"ו כי לעולם חסדו נגד כ"ו דורות שבב' אלפים תוהו כו'. אך בעת נתינת התורה והמצות נמסר אז כל הנהגת העולם ביד בנ"י. בעשותם מצות התורה מתקיים הבריאה. ולכן אז יראה כיון שנמסרה ביד בו"ד:
 
וספרתם לכם כו' והקרבתם מנחה חדשה כו'. ענין קרבן העומר ושתי הלחם דעומר שעורים מאכל בהמה ושתי הלחם מאכל אדם. הענין הוא כי לחם הוא אמונה כמ"ש בזוה"ק חסר לחם חסר מהימנותא והקרבת המנחה הוא האמונה וההכנעה להשי"ת להודיע כי הכל שלו. והנה בתחילת יציאת מצרים כתיב ואת ערום וערי' והי' הכנעה מצד פחיתת מדריגתם. וע"ז עומר מאכל בהמה. אח"כ זכו לברר המדות עד שנתקרבנו להר סיני ואחר כל ההשגות צריכין ג"כ להכניע עצמו ולהאמין בהשי"ת כי תכלית השגה הוא להכיר כבודו ית' וזאת המנחה שבא אחר הספירה היא נקראת מנחה חדשה שיש בה כח ההתחדשות ע"י שבא ע"י הדעת שבאדם. וע"ז נאמר אדם ובהמה תושיע ה' ערומין בדעת כאדם ומשימין עצמן כבהמה. וכן סדר הפסוק וספרתם כו' והקרבתם. פי' שצריך להיות כל רצון האדם בבירור המדות ולהשיג הדעת כדי שעי"ז ידע איך להכניע עצמו לפניו ית'. וב' אלו ההכנעות הוא כל עבודת האדם מן העולם ועד עולם כמ"ש במ"א הרבה מזה. ובשבועות שהוא שער הנ' מתחברין שתי לחם אלו כנ"ל:
 
זכור ושמור בדיבור אחד. כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה. כי זכור נאמר לאנשים גדולי הערך אשר בהזכירם את יום השבת מוסיפין לו קדושה כמ"ש לקדשו. וזה הי' עפ"י מדריגה גבוה שהי' לבנ"י בקבלת התורה. עכ"ז גם ע"י השמירה ששומר עצמו אדם כדי שלא יפגום ח"ו בקדושת שבת עי"ז יש לו שייכות גם בזכירה. ועיקר הפי' זכור את יום השבת לקדשו הוא באמת זכירת מתן תורה שאז נתקדשו בנ"י כמ"ש וקדשתם היום ומחר. ואיתא לכ"ע בשבת ניתנה תורה זכור בעצומו של יום כו'. ופי' שהקב"ה נתן התורה ביום השבת בעבור כי גלוי לפניו ית' כי גם אחר החטא ישאר להם קדושת השבת כאשר חכמים הגידו כי מרע"ה מחזיר לישראל בש"ק הכתרים של הקדמת נעשה לנשמע לכן נתן להם התורה בשבת כדי שיתקיים להם הקדושה ולכן נאמר זכור כו' יום השבת לקדשו בקדושת התורה כנ"ל:
 
פנים בפנים דיבר ה' עמכם בפסיקתא יש שהרב מלמד והתלמיד אינו רוצה התלמיד רוצה והרב אינו רוצה ברם הכא שניהם רוצין כו'. פי' שמלבד מה שנתן לנו השי"ת התורה נתן ג"כ כח והכנה בנפשות בני ישראל להיות מקבלים התורה. ועל ב' אלו הבחי' מברכין שנתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו הוא הכנת בנ"י כנ"ל. וע"ז משבחין על שקרבנו לפני הר סיני לבד נתינת התורה דיינו. וזה ענין שתי הלחם על ב' מיני התקרבות הנ"ל. וחיי עולם נטע כו' כי כל חיות הבריאה הוא בתורה ובעת עשרת הדברות נמסר לבנ"י כל הנהגת הבריאה. ולכן נק' יום הביכורים כי עי"ז התיקון שנעשה אז שניתקן כל הבריאה בכח תורה ומצות שנתן השי"ת רמ"ח מצות עשה ושס"ה מל"ת שהוא עצות ותקונים בפרט על כל דבר. ועי"ז ניתקן כל העולם והכל תלוי באדם שהוא כולל כל הבריאה. ובתיקון עצמו מתקן כל הבריאה. ואיתא בעצרת יש ביטול יצה"ר לכן שתי לחם של חמץ. והענין הוא כי ודאי כמו שהוא עיקר בריאת אדם אם כי יש בו כח יצה"ר ג"כ מ"מ הוא נברא במעט כח באופן שמתבטל הוא לכחות הקדושה כמ"ש עשה האלקים כו' האדם ישר כו'. ונמצא ביום זה שנתבררו בנ"י והעמידו עצמם לפני הר סיני בלב ברור כמ"ש שיצאה נשמתן ע"י שהכירו באמת כח הבורא ית' כמ"ש אנכי ה' אלקיך שגילה להם כח אלקותו ית' והכיר כל אחד כח אלקות שנמצא בו וז"ש במדרש קול ה' בכחו לא נאמר רק בכח של כל אחד. ולכן נאמר בלשון יחיד שכל אחד הכיר כח אלקי ממעל שיש בו וממילא יש בו ביטול יצה"ר. וזה וחיי עולם נטע בתוכנו שכל החיות שבעולם תלוי בנפשות בני ישראל בכח התורה כנ"ל. ולכן נקרא יום הביכורים שנתחדש העולם ע"י התורה. כמ"ש בטובו מחדש בכל יום מעשה בראשית ופי' הרב מפרשיסחא ז"ל בטובו זו התורה שעל ידי התורה יש התחדשות בעולם. בפרט בעת נתינת התורה נתחדש וניתקן כל הבריאה בכח התורה לכן נקרא יום הביכורים כנ"ל. ואלה הדברים יש להעמיק בהם והמשכיל יבין:
 
 
 
 
;תרל"ח
ב"ה לשבועות
איתא בגמ' ארץ יראה ושקטה בתחלה יראה ולבסוף שקטה. פי' העולם כולו קיבל חיות פנימיות בעת קבלת התורה לכן יראה הבריאה איך תקבל קדושה כזו. וזה עצמו הי' הסיבה שלבסוף שקטה כי באמת הוא פלא גדול שעולם גשמי וחומרי כזה יוכל להתקרב לקדושת התורה והוא ע"י ההכנעה באמת כנ"ל:
 
התורה ניתנה באש שחורה על גבי אש לבנה. פי' בהירות התורה הוא נסתר כמ"ש מה רב טובך אשר צפנת ומקודם צריכין להיות במדריגת השחרות אחר כך זוכין לאש לבנה שהיא המנוחה:
 
וביום הביכורים. כי תכלית בריאת שמים וארץ הי' בעבור התורה כמ"ש בשביל התורה שנקראת ראשית ולכן ביום זה נגמר עיקר המכוון שהוציא הבריאה הפנימיות מכח אל הפועל. וממילא כשניתקן העיקר ניתוסף כח והתחדשות בכל. כמ"ש מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית. וכתוב בספרים בטובו זו התורה שבכח התורה הקב"ה מחדש בכל יום הבריאה. ומכש"כ ביום זה שניתנה בו תורה. ולכן צריך להיות מקודם טהרה ימי הספירה שהם לטהרה עפ"י מ"ש לב טהור ברא לי כו' אחר כך ורוח נכון חדש בקרבי:
 
הכל מודים בשבת ניתנה תורה דכתיב זכור בעצומו של יום כו'. פי' דעיקר קבלת התורה הוא שנתקרבו נפשות בנ"י למקומם ושורשם כמ"ש פנים בפנים דיבר ה' עמכם וכ"כ אנכי ה' אלקיך שראו והשיגו כל אחד כח אלקות שנתן הבורא ית' בכל נפש שבישראל. והוא באמת בחי' השבת קודש שהוא המנוחה והשביתה שכל דבר חוזר למקומו ושורשו זאת נקרא שבת. וכתיב זכור כו' יום השבת ולא שייך זכירה רק בדבר שכבר השיגו פעם אחת. ולכן כיון שבעת קבלת התורה הי' בהתגלות בחי' השבת צוה אותם לזכור זאת תמיד. ובאמת עיקר השבת ניתן מקודם במרה. אבל עתה השיגו בנפשותם קבלת קדושת שבת. והוא באמת ענין נשמה יתירה שניתוסף לכל איש ישראל בש"ק. והוא על ידי דמתאחדין ברזא דאחד בשבת דכתיב מורשה קהלת יעקב:
 
זכור את יום השבת לקדשו. הגם כי בודאי קדושת השבת גדלה מאוד ואיך מצוון אנחנו לקדש השבת. אבל באמת קדושת השבת תלוי בקדושת בני ישראל דאיתא קוב"ה וישראל ושבת מעידין זה על זה. וכפי הבירור שבנ"י מבררין דכתיב אתם עדי כמו כן מבורר עדות זה בשבת. והכלל כי מאחר שהש"ק מיוחד לבנ"י קדושים. ממילא כפי קדושתינו מקבל השבת קדושה ביותר. כי כפי קבלת המקבל כך נתרבה כח המשפיע. ולכן צריך האדם לזכור תמיד לקדש את עצמו כדי שיוכל לקבל השבת כראוי ומכש"כ שלא יפגום בו ח"ו כנ"ל. [והענין מרומז בברכת אתה קדוש ושמך קדוש וקדושים בכל יום יהללוך כו'. כידוע למשכילים] וזה ג"כ רמז תנופת שתי הלחם שמרמזין לתורה שבכתב ושבע"פ וכביכול יש עלי' והתרוממות להם בעבור בנ"י. והלא מצינו ג"כ אלקי אתה ארוממך וכדומה ללשונות כאלו. הכל עפ"י ענין הנ"ל שכפי התרוממות נעשות בנ"י ממילא כביכול מתרומם כבוד מלכותו יתברך:
 
דבר אתה עמנו כו' פן נמות כו'. וקשה כי בנ"י מסרו נפשם בעבור התורה ומאי פן נמות. אבל באמת מתחילה לא האמינו כל כך להיות התורה תלוי בהם ממש והיו שפלים בעיניהם וכאשר קיבלו התורה נתקרבו נפשותם למקור שורשם ואחיזתם בתורה וראו עין בעין כי אורייתא וקוב"ה וישראל כולהו חד. ולכן חששו פן נמות ויתבטל ח"ו התורה כאשר חכמים הגידו כי התורה ביקשה עליהם כו':
 
ה' עוז לעמו יתן. זה תורה שבכתב. שאף שנעלמה מעיני כל חי אעפ"כ היא עוז ועץ חיים למחזיקים בה. ה' יברך כו' עמו בשלום היא תורה שבע"פ שהוא מצד השגת בנ"י מעצמותם כמ"ש וחיי עולם נטע בתוכנו והוא השלימות שנק' בנ"י השולמית ע"ש שהם גומרין השלימות. אם כי השלימות רק מהקב"ה שהוא שלומו של עולם שהשלום שלו. אבל בעוה"ז נמשך השלימות ע"י בנ"י. לכן נקראו בנ"י תמכין דאורייתא שנאמר עליהם ותומכי' מאושר שהם הרגלים והיסוד שהתורה תהיה נגלית בעוה"ז על ידיהם כנ"ל:
 
 
 
 
;תרל"ט
בליל יום טוב זה יורד טהרה לבנ"י כמ"ש בזוה"ק לנטרא דכיא דמטי עלי' בליליא דא. כי הקב"ה מטהר בנ"י שהם יהיו כלים טהורים לקבל התורה כמ"ש אמרות ה' כו' טהורות כו' אתה ה' תשמרם כו' ע"ש ובמדרש אמור פרשנו תשמרם לאמרות באמצעיות טהרת לבות בנ"י ממילא התורה שבהם נשמרת ג"כ. והכנה זו הי' כל ימי הספירה. אכן בימי הספירה הוא לברר הפרשת מ"ט פנים טהור בין מ"ט פנים טמא. אמנם בשבועות הוא שער הנ' ושם הכל טהור. כי לא יש רק מ"ט פנים טמא וטהור. והיינו המשכת כח שיש בפנים טמא ג"כ כי פנים הוא הפנימיות. אבל קודם התפשטותן למ"ט פנים שם הכל אחדות אחד. לכן בעצרת אית בי' ביטול יצה"ר ולכן שתי הלחם מחמץ להראות כי בשורש הכל אחדות אחד וטהור. לכן נק' יום הבכורים שבשורש יש תמיד התחדשות ולא יוכל להתיישן כלל זה היום:
 
בפסוק דבר אתה עמנו כו' והוטב להשי"ת דבריהם. פירשנו זה עפ"י מאמר הזוהר הקדוש בשה"ש ע"פ הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך ע"ש. והענין הוא כי בודאי בשעת קבלת התורה היו דביקין בשורש התורה שהיא נעלמה מעיני כל חי. עד שיצאה נשמתן כו'. והוא למעלה מעצם התורה דאורייתא סתים וגליא וכמ"ש חז"ל הביאני כו' חדריו חדרי ג"ע מעין עוה"ב ממש. אבל באמת מרע"ה הוריד התורה למטה לקיים ע"י התורה כל תרי"ג מצות מעשיות כמו שמתלבשין הסיפורים של התורה בעוה"ז. והוא באמצעיות מרע"ה שהוא הדעת והתורה של בנ"י וז"ש נגילה ונשמחה בך בכ"ב אתוין דאורייתא שהוא כלל הנהגת העולם עפ"י אותיות התורה. [וכתיב הביאני אל בית היין דרשו בפ' נשא למרתף גדול של סיני כו'. הביאני אל בית היין ר"ת אהב"ה. והוא בחי' אהבה רבה שורש התורה. אעפ"כ ודגלו עלי אהבה היא אהבה זוטא שנק' אהבת עולם שמתקיים גם בעוה"ז כמ"ש מו"ז ז"ל ע"פ תורה צוה לנו משה לכן היא מורשה לעולם כי כשהיו שומעין מפי הבורא ית' היו למעלה מן הטבע לגמרי ולא הי' דבר של קיימא כו' ע"ש.] וכן איתא משה קיבל תורה מסיני כו' ממי שנגלה בסיני. היינו שורש התורה כמו שהיא בבחי' סתים ובנ"י בחרו בחי' גליא. וכוונו בני ישראל למאמר המשנה יפה שעה א' (בתורה) [*בתשובה] ומעש"ט בעוה"ז מכל חיי עוה"ב. אף כי בודאי עוה"ב למעלה הרבה מ"מ יש יותר תפארת להבורא ית' מהנהגת התורה בעוה"ז כמ"ש ישראל אשר בך אתפאר. והבן כ"ז:
 
כתיב פנים בפנים דיבר ה' עמכם כו' דאיתא יבוא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים. כי הפנימיות שבכל דבר טוב הוא רק שנתערב טו"ר ע"י החטא. ובשעת קבלת התורה שהי' חירות לגמרי נתברר הטוב הגנוז דכתיב וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל כו' שגנזו לצדיקים. וגם דכ' טוב ה' לכל אל הכלל כמ"ש הקהל לי את העם כו' ונק' יום הקהל ויחן שם כאיש אחד כו' לכן נתגלה הפנימיות שנק' טוב כנ"ל. ותורה שנק' טוב. כמו כן פנימיות בנ"י הוא הוא טוב והוא תורה שבע"פ שכ' חיי עולם נטע בתוכנו. וזה בעצמו פי' אנכי ה' אלקיך הוא חלק אלקי ממעל שנגנז בכל איש ישראל. וכ' ה' עוזי ומעוזי והתורה נק' עוז. לכן גם כח תורה שבע"פ נקרא עוז ונקרא מעוזי שהשי"ת נתן עוז בעצם נפשות בנ"י. ולבד זה מוסיף תוקף ועוז לבנ"י תמיד. וזה פי' עוזי ומעוזי כלומר שעוז שיש בי ג"כ ממנו. וזה רמז שתי הלחם שמניפין אותן להראות שגם חלק בנ"י בבחי' תורה שבע"פ הוא מאתו ית'. וכ' וכל העם רואים את הקולות כו' ההר עשן וירא העם כו'. וקשה וירא השני מיותר. אכן י"ל שראו במאורות הללו שנתגלה להם (ראו) את עצמותם כמ"ש חז"ל פנים בפנים כו' כאספקלריא שכ"א רואה שם צורה שלו ע"ש. והוא פי' כמים הפנים לפנים כו'. כמו שמתגלה פנימיות האדם אל התורה כן מתגלה אליו פנימיות חלקו בתורה דיש לכל נפש ישראל חלק בתורה לכן נדמה התורה למים. ולכן יצאה נשמתן ע"י שראו כל אחד ברוה"ק את עצם נפשו למעלה. לכן וינועו שנתפעלו מאוד איך הם בעולם השפל וצורתם חקוקה למעלה. ובנ"י בקבלת התורה היו כמו נשמה היורדת בעוה"ז דמשביעין אותה תהי צדיק כן מושבעין ועומדין מהר סיני. וכמו שבע"כ הנשמה יורדת לעוה"ז כן התורה החזירה נשמתן בע"כ כי הם נתדבקו מרוב אהבה כמ"ש נפשי יצאה בדברו:
 
בנוסח הבקשה הוא יפתח לבנו בתורתו וישם בלבנו אהבתו ויראתו. עפ"י הגמ' וי מאן דלית לי' דרתא ותרעא לדרתא עביד. כי כל החכמה והתורה רק פתח לכנוס ליראת ה' היא אוצרו. וע"י שנפתח לבות בנ"י מכח התורה יכולין אח"כ לקבל היראה והאהבה. וכ' הן יראת ה' היא חכמה ואיתא הן יחידי הוא בלשון יוני הן אחת כו'. עפ"י הגמ' אין דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים וא'. ופי' המפרשים שיהי' דבוק באחדות. והוא כשהלימוד עם יראת שמים כדאיתא המקדים יראתו לחכמתו חכמתו מתקיימת. כעין זה שמעתי מפי מו"ז ז"ל שתקנו מגילת רות בשבועות כמאמר העולם כי העיקר תורה ותפלה. ותפלה הוא בחי' דוד המע"ה כו'. והוא ג"כ בחי' יראה ולהודיע כי אם אין יראה אין חכמה כנ"ל:
 
איתא בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע קשרו להם ב' כתרים כו'. פי' שהבורא ית' שילם להם כמדתם כמו שקבלו עליהם יותר מכחם כמו כן נתן להם שיוכלו לקבל הארות גבוהים ורמים שלמעלה מהשגתם. והוא אור שורה ומקיף על בנ"י מה שאין הכלי יכול לקבל וזה ענין קשירת כתרים. והוא ענין נשמה יתירה שבשבת מחזיר לנו מרע"ה אלה הכתרים. ולכן בשעת קבלת התורה הי' באמת דביקות בנ"י למעלה מכח השגתם ובנ"י הבינו זאת לכן אמרו קרב אתה ושמע כו' כי לב יודע מרת נפשו ולבם הגיד להם כי לא ישארו במדריגה זו. ולכן יראו כי ח"ו לא יהי' להם עצה לחזור למדריגה זו. והי' עצתם למסור כחם למרע"ה והוא ישאר במדריגה זו לעולם. ומכח זה יוכלו גם המה להתקיים לעתים מתוקנים במדריגה הראשונה וכוונו אל האמת. וזה הלשון קרב אתה ושמע כי במסרם כל כחם אליו נתעלה ביותר זאת. ובאמת מזה יראו כי אפשר יהי' ח"ו פחיתות למעלת מרע"ה על ידיהם. כאשר ראינו שבאמת נתעלה אח"כ ביותר כמ"ש ואתה פה עמוד וכ' בזוהר דאתפרש עתה לגמרי מעוה"ז יותר ממקודם. והיינו דכתיב ושמחת עולם על ראשם ודרשו עולם על ראשם למעלה מהשגתם. וגם מרע"ה נק' ראש בנ"י וזהו על ראשם:
 
 
 
 
;תר"מ
ב"ה בקצור ראשי דברים
הלימוד בליל שבועות עפ"י אומרם ז"ל אם שמוע בישן תשמע בחדש. לכן צריכין לקבל בלילה זו התורה שלמדנו עד עתה. וזה הכנה להחדש:
 
איתא במדרשות כי בעצרת אית בי' ביטול יצה"ר הענין הוא דאיתא יבוא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים שתורה נק' טוב דכ' לקח טוב. הענין הוא דכתיב וירא כו' את האור כי טוב ויבדל שגנזו שאין העולם כדאי להשתמש בו כו'. ומסתמא בשעת קבלת התורה נתגלה זה האור דכ' טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו. פי' כמ"ש וירא אלקים כו' כל אשר עשה והנה טוב מאוד כו' ויברך כו'. פי' שכשנעשה כל הבריאה אגודה אחת אז נתגלה וחל עלי' השגחת הבורא ית' לטוב. ואז גם היצה"ר נתבטל. ודרשו חז"ל טוב מאוד על יצה"ר. ולכן כשנתגלה זה הטוב הגנוז אז ורחמיו על כל מעשיו. וזה נתקיים במתן תורה שנתגלה פנימיות כל הבריאה. ז"ש וידבר אלקים כו' כל הדברים האלה לאמר. פי' שהשי"ת גילה הנהגה שלו כי בעוה"ז נסתר זאת ויש כופרים בהבורא ית'. אבל במתן תורה נתגלה הנהגת הבורא. ז"ש וידבר. ובזוה"ק לאכרזא מילין. כל הדברים פי' כל מה שנמצא בעולם וכל הדיבורים וכל צרופי אתוין שבמעשה בראשית. וכבר כתבתי מזה במ"א. לכן נק' יום הביכורים שמתגלה בו כח הראשית והשורש שבכל דבר. ולכן נקרא התורה ראשית שהיא ראשית ושורש כל הברואים:
 
בפסוק וכל העם רואים את הקולות כו' וירא העם וינועו כו'. ויל"ד דהל"ל ראו את הקולות. וגם וירא העם הוא לשון כפול. וכ' במ"א כי קאי גם על דורות אחרונים כדאיתא במד' שכל הנביאים קבלו אז נבואתן ממילא כל נעשות בנ"י העתידין לבוא כ"א כפי מדריגתו נשאר חלק מאור שנתגלה אז. וי"ל דעי"ז עצמו נתרחקו בנ"י ע"י שראו זאת והבינו מה שנאמר בפסוק וכל העם רואים פי' גם על דורות אחרונים. לכן נתרחקו שאין דורות השפלים יכולין לקבל יותר. ויש רמז לזה במדרשות שדרשו שיצאה נשמתן של ישראל דכתיב נפשי יצאה בדברו. ויש לתמוה כי זאת נאמר בדורות אחרונים דודי חמק עבר נעשי יצאה כו'. אכן לדברינו ניחא כי ע"י שפלות דורות אחרונים לכן הי' מזה הרגשה לאבותינו שעמדו על הר סיני ולכן נתרחקו. ולכן צריכין אנחנו לשוב ולתקן את כל זה:
 
בנוסח הבקשה יפתח לבנו בתורתו וישם בלבנו אהבתו ויראתו מפורש בעליל מאמר רבותינו ז"ל חבל למאן דלית לי' דרתא ותרעא לדרתא עביד. כי כל התורה רק הכנה לפתוח הלב לקבל אהבה ויראה. כי תכלית התורה תקון הנפש הבא בכח התורה. ולכן קבעו מגילת רות בשבועות להודיע כי לא המדרש עיקר רק המעשה וע"י עסק התורה נתקן נפש האדם ויכול לתקן אח"כ כל מעשיו לטוב ודברי תורה הם אור זרוע לצדיק וצריך האדם לעבוד בזה האור עד שיוציא מכח אל הפועל תיקון מעשיו לטוב והוא התולדה והפרי. וזה הרמז חיים הם למוצאיהם. מי שמוציא כח דברי תורה אל הפועל:
 
במשנה חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה. חבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה כו'. פי' כמש"ל שהקב"ה נותן מתנותיו בעין יפה ולבד גוף המתנה שנתן לנו התורה נתן לנו ג"כ התקשרות ודביקות לקבל התורה. וי"ל הרמז נודעת להם הוא המועד של חג השבועות שעשה זכר למתן תורה ביום זה לעולם כמ"ש זכר עשה לנפלאותיו. ובימים הטובים מתעורר דביקות ודעת בלבות בנ"י להשי"ת. וי"ל כי כל הג' חיבות שנזכרו במשנה רמזו על הג' מועדות. חביבין ישראל שנקראו בנים למקום ונודעת להם הוא מועד של פסח שנגאלנו מבית עבדים וכ' בני בכורי ישראל. וחביב אדם שנברא בצלם ונודעת להם הוא חג הסוכות שהוא הצל והגנה שיש לאדם בכח שנברא בצלם אלקים וזה עיקר ההגנה. ולכן רמזו ונקטו כאן אדם ולא ישראל. כי יש אחיזה לכל הע' אומות בקרבנות החג. וע"ש בס' מדרש שמואל:
 
בפסוק וכל העם רואים את הקולות. פרשנו כל העם היינו כל האדם. שהרגישו בנ"י בכל אבריהם הארת התורה. כאשר חכמים הגידו כי רמ"ח מ"ע ומל"ת נגד איברי וגידי האדם. והמצות הם כניצוצות מאור המאיר כמו נרות לגבי אור דכתיב נר מצוה ותורה אור. לכן כתיב את הקולות שהוא התפשטות הקולות. והכ' מרמז לחיבור ב' התורות כאחד שבשעת קבלת התורה נתנו גם בנ"י את פרים כמ"ש פנים בפנים שהי' הנותן והמקבל בהסכמה אחת:
 
 
 
 
;תרמ"א
לחג השבועות
איתא בזוה"ק אמור דבליל שבועות משפיעין משמים טהרה ללבות בני ישראל המקוין לטהרה. דכמו שהי' בשעת מתן תורה מקודם פרישה כדכתיב לך כו' וקדשתם כו' כן בכל שנה. וכן כל ימי הספירה לטהר הלב להיות כלי מוכן לתורה כמ"ש לב טהור ברא לי אלקים אח"כ ורוח נכון חדש זה התורה. ואיתא אש שחורה על גבי אש לבנה והוא טהרת הלב כמ"ש וכבסו שמלותם ויחורון לבושיהון כי הלב הוא כלי ולבוש לקבל הפנימיות וכפי טהרת הלב כן נרשם חקיקת התורה כמ"ש הלומד ילד כדיו כתוב על נייר חדש כו':
 
בענין תנופת שתי הלחם בשבועות. דכתיב כאשר ירים משה ידו כו' וכפי מה שגוברין על עמלק זוכין לתורה כן כתיב ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני כו'. כאשר חכמים הגידו כי כל החטא שנכשלו בעגל הי' ע"י עמלק הרשע. והנה כ' הקול קול יעקב והוא בחי' מרע"ה שר התורה. אכן לפי שעמלק עירבב את בנ"י ממדריגה זו והוצרכו אח"כ לתקן העשי' וזה עצמו הקדמת נעשה לנשמע שהבינו בנ"י כי הם תחת העשי' וצריכין לתקן זאת מקודם ומדרגת משה רבינו ע"ה הי' למעלה מזה. וכן היו מוכנים להיות כל בנ"י לולי אותו רשע שעירבב אותנו. ולכן סילק עצמו מרע"ה ממלחמה זו. והי' תיקון בחי' היד ששם יש הסתרת עמלק. ולכן אח"כ לא [* היו] יכולין לזכות לאותו הקול רק ע"י מס"נ והוצרכו לכפית ההר כגיגית משא"כ מקודם היו מוכנים בעצם להתורה כמדריגת מרע"ה אספקלריא המאירה. פי' בכ"מ שהולך. האור עמו. וז"ש חז"ל הדר קבלוה בימי אחשורוש שבכל עת שיש מחיית עמלק זוכין לתורה כנ"ל. ואיתא בזוה"ק ואתחנן משה שירותא הוי ומלכא משיחא סיומא ע"ש בפסוק אתה החלות. וזה הרמז שתי הלחם וקריאת רות לתיקון הכולל שיהי' בביאת משיח שיהי' נמחה כל זרעו של עמלק ויתגדל כבוד שמו ית' כמ"ש וקרבתנו כו' לשמך הגדול שמרמז לב' הזכירות קבלת התורה ומחיית עמלק יד על כס יה. והוא הקדמת נעשה לנשמע. ובודאי הואיל ונשבע הקב"ה וב"ש שאין שמו שלם כו' עד שימחה שמו של עמלק א"כ בכל צד התגדלות שמו ית' צריך להיות מקודם מחיית עמלק ימ"ש. ועתה ביום הביכורים שהיא התורה שנקראת ראשית. פי' שכל הדברים השורש והראשית שלהם בתורה ונקשרים כל הדברים בשורש התורה ע"י בנ"י ועי"ז הראשית מתרומם הכל. ועי"ז יכולין למחות שם עמלק. וכמ"ש במ"א במאמר ותרומת ידך הוא ביכורים. וכ' והי' בהניח כו' ובחג הזה שמתעורר השורש הוא עיקר המנוחה והוא הזמן למחות שם עמלק. ובאמת בזמן המקדש הי' תיקון העשי' וכן במשכן והקרבנות הם התיקונים במעשה ממש וכיון שקלקלנו נעשה נחרב המקדש. ואין לנו שיור רק התורה שהיא בחי' נשמע. ועל ב' אלו מבקשין תמיד שיבנה ביהמ"ק ויתן חלקנו בתורתו. ואיתא מפני היד שנשתלחה במקדשך והוא בחי' נעשה כנ"ל:
 
בעשרת הדברות פרש"י כל הדברים בדיבור אחד אח"כ חזר ופירש כל דיבור בפ"ע. הענין הוא כמ"ש בבריאת עולם בראשית נמי מאמר הוא והוא הכלל שהכל נברא בראשון כמ"ש רש"י רק בכל יום נגמר הדבר בפרט. וע"ז אמרו במשנה במאמר אחד יכול להבראות רק להפרע וליתן שכר כו'. כן בדברות יש כלל ופרט. וכאן הוא רק מדה טובה בלבד כמ"ש למען צדקו יגדיל תורה כמ"ש חז"ל רצה לזכות את ישראל הרבה להם תורה ומצות כו'. וזה ענין תיקון העשי' שאין לך דבר שאין בו מצוה להתפשט במעשה זו כח התורה ונשמע הוא בחי' הכלל. וכ"כ וידבר אלקים כו' אח"כ אנכי ה' כמ"ש רש"י בבראשית עלה במחשבה במדה"ד ואח"כ שיתף מדה"ר כו'. וכן בכל יום יש ענין זה בק"ש ה' אחד הוא להיבטל אליו ית' בכלל בחי' נשמע. אח"כ ואהבת והי' אם שמוע הוא בפרטות. ושם יש בכל לבבך ב' לבבות והוא בחי' נעשה לתקן כל דברי הגוף ועוה"ז כנ"ל:
 
איתא בגמ' דכ"ע בשבת ניתנה תורה דכתיב זכור בעצומו של יום כו'. הענין הוא כמו שיש שבת ונשמה יתירה בפרט. כן בכלל בריאת העולם הי' מקודם עשרה מאמרות בחי' המעשה כמ"ש ששת ימים עשה כו' בחי' נפש. אח"כ בקבלת התורה קיבל העולם הפנימיות בחי' נשמה יתירה היינו הארה מלמעלה מהטבע והוא עצמו בחי' שבת:
 
איתא בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע קשרו להם ב' כתרים כו'. הענין הוא בחי' התפילין של יד בחי' נעשה ושל ראש בחי' נשמע. ומה שממשיכין עתה ע"י התפילין הי' אז מורגש בנפש כל איש ישראל אותן הארות ומוחין הבאין מלמעלה. כי כל כתר הוא המשכת כח מלמעלה מהשגת האדם והוא בחי' נשמה יתירה כמ"ש במ"א. לכן בשבת אין צריכין תפילין כמ"ש חז"ל שהם עצמם אות שבשבת מחזירין לבנ"י אותן הכתרים ויכולין להרגיש מעצמם אותן ההארות שזוכין ע"י התפילין בחול:
 
 
 
 
;תרמ"ב
עוד ליו"ט הנ"ל בקיצור
בענין המנהג ללמוד בליל שבועות. לפי הפשוט עפ"י מ"ש חז"ל משתינוק מתחיל לדבר אביו מלמדו תורה. והאמת כי בימות הפסח וימי הספירה נתקן בחי' הדיבור כמ"ש בזוה"ק. וע"ז כתיב אנכי כו' המעלך מארץ מצרים הרחב פיך ואמלאהו. לכן צריכין מקודם לעסוק בתורה. ואז יהיב חכמה לחכימין וניתן בהתחדשות התורה:
 
וביום הביכורים. כי יום זה הוא שעלה במחשבה מקודם כמ"ש בשביל בני ישראל שנקראו ראשית כמו כן בזמן זה עלה יום זה לפניו ובעבורו נברא העולם לכן נתעורר בו התחדשות ונק' תמיד יום הביכורים שדבוק בו הראשית לכן תקריבו מנחה חדשה. והוא הטוב הגנוז שבו מתקיים העולם ובכל יום מחדש בטובו מעשה בראשית רק שהוא נסתר כמ"ש מה רב טובך אשר צפנת. וביום זה נתגלה אור הצפון בפועל כמ"ש בזוה"ק שמות בפסוק ותצפנהו ג' ירחים ע"ש. וכ' ולא יכלה עוד הצפינו כענין שכתוב ולא יכול יוסף להתאפק שגברו כחן של בנ"י שהקדימו נעשה לנשמע מול כן גם השי"ת עשה לפנים משורת הדין ונתגלה מה שהי' צריך להיות נסתר:
 
קריאת רות בחג השבועות. עפ"י הפסוק והי' כו' אם יגאלך טוב כו' כמ"ש בעתה אחישנה. ורצון הבורא ית' שיהיה גאולה העתידה בכח התורה ומצות לא בחנם. ואם יהי' כן יהי' שמחה יתירה. לכן כתיב והי' לשון שמחה. לכן צריכין בחג הזה להתעורר להתחזק בהתורה לזכות לגאולה ע"י התורה שנק' טוב. כי יום זה הקב"ה זוכר בנו. ממשמע שצוה לנו שלא לשכוח זה היום כדכתיב פן תשכח כו' יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב. כענין שכ' בזוה"ק ע"פ חי ה' אשר עמדתי לפניו באליהו הנביא ופי' בזוה"ק אשר עמדתי לפניו קודם שנשתלחה נשמתו לעוה"ז ע"ש. כמו כן כללות ישראל שעלה לפניו במחשבה בזכות מה שהיו עתידין ביום הזה לקבל התורה לכן צריכין לזכור בכל יום מתן תורה מכש"כ שנזכר לפניו במרום זה היום. והאמת כפי הזכירה למטה כן מתעורר ביותר הזכירה לפניו ית'. לכן יש לנו לקוות ביום הזה להיות נברא בו אורו של משיח הקדוש שיבוא במהרה בימינו אמן כי"ר:
 
יום טוב הזה נקרא חג השבועות על שם השבועה שנשבעין ועומדין מהר סיני והוא ע"י שהי' לבנ"י מסירת נפש באמת כמ"ש שיצאה נשמתן של ישראל כמ"ש לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון קודם שאדם נברא משביעין אותו וכמו כן כשמסתלק מהעולם רואה השכינה כביכול ונתבטל אליו ית' והוא השבועה. כמו כן הי' התגלות אנכי ה' אלקיך בהר סיני ולכך יצאה נשמתן ולכן יכולין לקבל גם עתה בזה החג עול מלכותו ית' כראוי. וכבר כתבנו במ"א כי חג הפסח והשבועות הם בחי' תפילין של יד ותש"ר. קבלת מלכות שמים בפסח לשעבד הגוף ונפש הבהמיות בחי' תפילין ש"י לשעבד הכח. ובשבועות תפילין ש"ר כמ"ש וראו כל עמי הארץ כו' שם ה' נקרא עליך זהו תפילין ש"ר הוא לשעבד הדעת והשכל אליו ית'. כמו כן הסדר מקודם צריכין לבטל עצמו בלי דעת שלימה אח"כ זוכין לדעת שהיא התורה ותכלית הג' מועדות עפ"י סדר שאמרו חז"ל יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין ויקרא ק"ש ויתפלל וזה מלכות שמים שלימה. וכן הענין בכלל בג' מועדות ושמ"ע שהוא בחי' תפלה. לכן בשבועות שתי הלחם כמ"ש לכו לחמו בלחמי תש"י וש"ר בחי' אדם ובהמה תושיע ה' כי תפילין של יד הוא בחי' תורה שבע"פ התעוררות האדם וזוכה אח"כ להשפעת הדעת מן השמים בחי' תורה שבכתב:
 
איתא בעצרת על פירות האילן. הענין הוא שבחי' קבלת התורה. הי' הדעת שנכנס בעוה"ז להיות מוכנים לעשות פירות כי קודם שמקבלין דעת א"א להוליד תולדות. ומקודם הי' ב' אלפים תוהו וכ' לא תהו. בראה לשבת יצרה ועיקר הבריאה הי' שיתפשט לעשות תולדות כמ"ש אשר ברא אלקים לעשות. ובקבלת התורה נתקיים זאת לכן כ' וידבר כו' הדברים האלה לאמר. פי' שיתפשט כח המאמרות. וזה עיקר התורה שניתן לבנ"י כמ"ש חז"ל רצה הקב"ה לזכות את ישראל הרבה להם תורה ומצות ה' חפץ כו' יגדיל תורה ויאדיר שרצה להיות הזכות ע"י בנ"י שהם ימשיכו כח התורה לכל המעשים ע"י המצות. וזה נעשה ביום הזה לכן יש לכל אחיזה בזה היום לכן יש בו גם ביטול יצה"ר שכל הטבע ג"כ מבטל עצמו ביום הזה ע"י שהתורה היא קיום כל הברואים לכן כתיב חמץ תאפינה כמ"ש בזוה"ק אמור. ועיקר תולדותיהם של צדיקים מצות ומעשים טובים:
 
 
 
 
;תרמ"ג
בפסוק לך אל העם וקדשתם היום ומחר. מסתמא יורד קדושה משמים לבנ"י בכל שנה ושנה. כמ"ש בשבועות זמן מתן תורתנו כן הכנה קודם החג מתקיים בכל שנה כמ"ש ביום הזה באו כמו שהיום עומד לפניו ית"ש בשמים תמיד. ובזה פרשנו ענין הנאמר בגמרא יום אחד הוסיף משה דרש היום כמחר לילו עמו ולילה דהאידנא נפקא לה ש"מ תרי יומי לבר מהאידנא. וקשה סוף סוף איך נאמר היום ומחר אי הכוונה על מחר ויום שאחריו. ע"כ נראה כי באמת היום ומחר הם זמנים אלו שיורד בהם קדושה בכל שנה ושנה להכנה לתורה. ומאמר השי"ת הוא לדורות כי הוה ועתיד הכל שוה לפניו ית'. רק בעבור כי לא נגלה לבנ"י זה רק ביום ע"כ הוצרכו עוד ב' ימים. ויש לרמוז פי' זה בלשונם ז"ל תרי יומי לבר מהאידנא ר"ל בכל שנה הוא באמת רק תרי יומי לבר מהאידנא בשנה זאת שלא נודע לבנ"י צריך להיות ג' ימי פרישה. הכלל העולה מזה כי בכל שנה גם מלילה מתחיל קדושת היום ומחר. ובזה יש לישב קושית המפרשים שאומרים זמן מתן תורתנו וקיי"ל בז' בחודש ניתנה תורה. ולפמ"ש יתכן לומר כי בכל שנה שמתקיים היום ומחר כפשוטו לילו עמו שפיר י"ל שזמן מתן תורה בששי בחודש כמ"ש. כי באמת פנימית בנ"י מוכנים בכל עת לקבלת התורה רק מה שמתלכלכין בחטא וגשמיות הגוף שזה מעכב הארת הנשמה בהגוף. ובימים אלו יורד טהרה וקדושה משמים כמ"ש וכבסו שמלותם הוא המלבוש. שהגוף מלבוש הנשמה הוא. וע"י שבמתן תורה יורד נשמה וחיות חדש לאיש ישראל צריכין מקודם לכבס ולטהר הגוף. ובמד' נשא בפ' וישלחו מן המחנה כו' הגו סיגים מכסף כו' ע"ש. מחנה הוא הרמ"ח איברים שבאדם עצמו ג"כ שכפי בירור הסיגים כך ה' אלקיך מתהלך כו' וכמו שהוא בכלל ע"י התאספות בנ"י כאחד ונק' מחנה אז בכחם לשלח כל צרוע וזב כו'. וכן הוא בשבת קודש דמתאחדין ברזא דאחד כו' מתעברין מינה כל הסט"א. וכן הי' הכנה בהר סיני כאיש אחד כו'. וכמו כן באדם עצמו כשמאסף עצמו לרצון אחד להשי"ת זוכה לטהרה:
 
בפסוק וישב משה את דברי העם אל ה' וכ' רש"י ממכילתא וכי צריך הי' משה להשיב אלא ללמדך ד"א ממשה רבינו ע"ה כו'. ואין מובן כי הקושיא במקומה עומדת. וביאור הענין עפ"י מאמרם ז"ל ד"א קודמת לתורה לכן הוצרך ללמדנו דרך ארץ קודם קבלת התורה. והענין הוא כי דרך ארץ הוא הכנת האדם מכח הדעת שבו. וזה ענין תיקון המדות בימי הספירה קודם קבלת התורה וכמו שנזדככו בנ"י מיציאת מצרים עד שבאו להר סיני והקדימו נעשה לנשמע וזה אות על רוממות הדעת שהי' להם ומרע"ה רצה שיהי' מתן תורה עפ"י הקדמת אתערותא דלתתא ואז נשאר דבר של קיימא וזה הקדמת ד"א לתורה:
 
בפסוק עושי דברו לשמוע בקול דברו. דאיתא במד' בפסוק כתפוח בעצי היער שאין לו צל לכן ברחו כל האומות ובנ"י בצלו חמדתי כו' וקשה הא אין לו צל. אבל התירוץ הוא כי לכן נאמר בין הבנים שבעוה"ז נתן הקב"ה ההנהגה עפ"י הטבע והשרים שלמעלה. וכמ"ש חז"ל מי כמכה באלים באלמים. אכן אם התחתונים מבינים ומשתוקקים להתגלות הנהגה עליונה מהשי"ת אז מגלה האמת וכל זה הענין נעשה על ידי בנ"י שזכו להמשיך התורה ועשרת הדברות שהוא הנהגה עליונה אש דת כו'. ולכן כתי' בצלו ולא לצלו. כי בנ"י האמינו כי לעולם הנהגת העולם בצל כנפיו ית' רק שהי' בדרך אמונה והשתוקקו שיתגלה לעין כל וזכו להוציא הדבר מכח אל הפועל. וזהו עושי דברו שרצו להיות נדברים מאתו ולהיות כל הנהגה עפ"י מצות המלך ב"ה וב"ש ולכן זכו לשמוע בקול דברו. וכתיב ה' צלך דייקא ולא כל הרוצה ליטול השם נוטל רק כפי האמונה כנ"ל. וכ"כ בשם הבעש"ט ה' צלך כמו הצל שהוא לפי תנועת האדם. כך מתגלה הצל שלמעלה כפי תנועת עבודת התחתונים. וכן הוא בכלל בזכותן של בנ"י כמ"ש:
 
בענין קריאת רות בשבועות שמעתי ממו"ז ז"ל כי הוא לחבר תורה ותפלה כו' כי דוד המע"ה כתיב בי' ואני תפלה. ולהוסיף ביאור כי הם בחי' נעשה ונשמע. כי תפלה הוא בחי' עושי דברו דכתיב הקול קול יעקב פרשנו קול תורה ותפלה. וע"ז כתיב שמע ה' קול יהודה כי ממנו יצא נעים זמירות ישראל כו'. ותפלה הוא מלה דקיימא בעובדא כמ"ש בזוה"ק שצריכין הכנת מעשים לתפלה ציצית ותפילין כו'. וכן מעשה הצדקה דאיתא בזוה"ק סוף הקדמת בראשית כי נעשה הוא צדקה כמ"ש שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז ע"ש וכ"כ והי' מעשה הצדקה שלום. וכ' עושה צדקה בכל עת כי היא מצוה בידים ולכן איתא שצריכין ליתן צדקה קודם התפלה וכל זה בחי' דוד המע"ה דכתיב בי' ויעש דוד שם כו'. וע"י שקלקלנו נעשה צריכין עתה ביום הזה שהוא נשמע לשוב ע"ז ולהתפלל ולתקן ג"כ שורש העשי'. ועיין מ"ש לקמן עוד מזה. ולכן נראה שנענש אלימלך הגם שעשה עפ"י דין שלא יצא מארץ ישראל עד שהי' רעב גדול כדאיתא בגמ' ומד'. אך ע"י שכל עיקר שבטו של יהודה ומלכות בית דוד הי' בחי' הצדקה דלית לי' מגרמי' כלום לכן נענשו עד כחוט השערה. וכ"כ במד' כי כל מגילת רות להודיע כח גמילות חסדים שהוא מעשה הצדקה כנ"ל וזכה בועז ויצא ממנו עובד שהוא בחי' עובדא כנ"ל. וכן פי' התרגום עבודה שבלב ע"ש:
 
וכ' וביום הביכורים כו' מנחה חדשה כו'. שיום הזה הוא שורש כל המתנות שניתן לבנ"י לכן מצוה לזכור תמיד מעמד הר סיני ומתחדשים ביום זה כל הענפים היוצאים מן התורה. ולכן איתא בעצרת על פירות האילן שדנין כל א' כפי האחיזה שיש לו כל השנה בהתורה ובודאי כפי הזכירה של מתן תורה בכל הימים כך מתגלה לכל אחד ביום הזה. וכן ע"י תשובה נתקן הכל ועיקר התשובה להתורה כמ"ש השיבנו כו' לתורתך לכן כ' ועתה אם שמוע הוא בכל עת ע"י תשובה ותפלה כמ"ש במדרשות כי ועתה הוא תשובה פי' העת שמשיגין על ידי תשובה ותפלה. ואיתא עומר מתיר במדינה ושתי הלחם במקדש ששורש כל הקרבנות נעשה בעת מתן תורה כמ"ש העשוי' בהר סיני. לכן בכל שנה נפתח זה השער ביום מתן תורתנו. וכמו כן תפלות שבמקום תמידין תקנו. וכ' קרוב ה' כו' לכל אשר יקראהו באמת ואין אמת אלא תורה שכל תפלה הבאה מתוך דברי תורה מתקבלת כמ"ש בגמ' לעמוד לתפלה מתוך דברי תורה. ומכש"כ בזה היום שהוא כולו תורה הוא עת רצון לעבודה שבלב זה תפלה לכן הרמז במגילת רות בלידת דוד המלך ע"ה שורש התפלה כמ"ש לעיל:
 
בנוסח התפלה ברוך אלקינו שבראנו לכבודו. ולכאורה קשה דהא תנן כל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו. אבל התירוץ הוא כי כל הבריאה בכלל בודאי לכבודו ברא כמ"ש שהכל ברא לכבודו וכ' וירא אלקים כו' כל אשר עשה והנה טוב מאוד. אבל בנ"י נבראו בפרטות לכבודו. ובאמת עי"ז שנבררו בנ"י נתקן כל הבריאה להתגלות כבוד שמו ית' בעולם. וכ' זכור ימות עולם כו' כי מקודם הי' כל הלשונות נכללין בלשון הקודש כמ"ש שפה אחת אם כי עתה אין יכולין להבין זאת. אח"כ מרדו. ורק בנ"י נשארו בהאחדות וכן איתא בדברות שנתחלקו לשבעים לשונות כי לכולם יש שורש בלשון הקודש ואיתא כל דבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא. וכן הענין בבני ישראל שנבררו מכלל השבעים לשונות הי' ללמד על הכלל כולו ונמצא שהכל לכבודו ברא על ידי זה שהבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת כנ"ל:
 
 
 
 
;תרמ"ד
ענין הלימוד בליל שבועות. להכין הלב לקבל התורה דכתיב לב טהור ברא לי אח"כ רוח נכון חדש. שצריכין מקודם לטהר הלב. ועיקר הטהרה בכח התורה ולכן איתא שבאה רוח טהרה בלבות ישראל בלילה זו ועיקר הטהרה ע"י התורה כמ"ש אמרות ה' אמרות טהורות. והם מטהרין לאדם. כדכתיב וזרקתי עליכם מים טהורים הוא ע"י השפעה מי הדעת בלב ישראל שכשזוכה להאיר לבו בהבנת דבר חדש בתורה זוכה לטהרת הלב והתורה נק' מים. לכן צריך כ"א לייגע עצמו בתורה בלילה זו למצוא איזה התחדשות השייך לנפשו ויזכה לטהרה. והנה גם זה נכלל במתן תורה שהקב"ה נותן גם הכלים להיות מוכן לקבל התורה והוא טהרת הלב. ואא"ז ז"ל אמר במד' ויקחו לי תרומה הה"ד לקח טוב נתתי לכם. פי' כי גם הלקיחה אל התורה ולהקב"ה גם זאת מתת אלקים היא. וז"ש לקח טוב נתתי ויקחו לי כו' עכ"ד. ולכן נק' מתנת התורה לקח טוב שנכלל בזו המתנה הכנה איך ליקח ולקבל את המתנה:
 
וביום הביכורים כו' דאיתא נ' שערי בינה נבראו וכולם נמסרו למשה חוץ מאחד שנאמר ותחסרהו מעט כו'. פי' שאין באפשרות האדם להשיג למעלה בשער הנ' אך אחר כלות השגת האדם ניתן במתנה הארה גם משער הנ' והוא מתן תורה בחג הזה. והענין יתכן לפרש עפ"י מ"ש האר"י ז"ל כי ביציאת מצרים הי' עד מ"ט שערי טומאה והקב"ה וב"ש הקדים להצילנו קודם שנכנסנו למעלה. א"כ מובן כי אין בכח האדם להיות בנסיון יותר ממ"ט שערי טומאה. וזה לעומת זה עשה. כי באמת כח שיש לאדם להשיג בשערי קדושה הוא ע"י התגברות על שערי טומאה. וכפי שהיינו בגלות מצרים ויצאנו מאלה השערי טומאה כך זכינו מדה במדה למ"ט שערי בינה. אך כתיב אנכי ארד עמך כו' אעלך גם עלה. אעלך על מ"ט שערים כנ"ל מדה במדה. גם עלה הוא תוספות לשער הנ' שהוא מתנה. ולכן זה השער נקרא ביכורים שהוא בהתחדשות תמיד. דשם אין הסתר והתנגדות כנגדו. כיון שאין כח האדם לבוא לנסיון במקום גבוה כזה וכל הסתרות הם רק כדי ליתן שכר לצדיקים כו'. ולכן המצוה שתי הלחם חמץ תאפינה כיון ששם הכל טוב ושם יש ביטול יצה"ר. וכ' כסף צרוף בעליל לארץ כו'. פי' אחר מדריגה הראשונה רק כשבא הארה למטה אז צריך בירור מזוקק שבעתים והם ימי הספירה. אבל למעלה בשער הנ' נק' אמרות טהורות שא"צ שם בירור כנ"ל:
 
איתא בגמ' הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם יום שניתנה בו תורה לישראל הוא. דבודאי כל המחלוקת דתנאים ואמוראים המה נמי בשמים כדאיתא אלו ואלו דברי אלקים חיים. פי' שיש כמה מיני הנהגות למעלה ויש עולמות ומלאכים שתלוין במעשה התחתונים וכפי הנהגה זו מתקיים השיטה חציו לה' וחציו לכם. ויש עולמות ומלאכים שאין תלוין במעשה התחתונים וכפי הנהגה זו מתקיים השיטה כולו לה' כו'. אבל בעצרת שניתן בו התורה ואיתא הכל נעשין אוהבין למרע"ה ומסרו לו מתנות. הגם דאותן שקטרגו מקודם א"כ הם מאלה המדריגות שאינם צריכין למעשה התחתונים. אעפ"כ הודו שהתורה צריכה אל בנ"י וז"ש הכל מודים בעצרת כו':
 
איתא בגמ' דכ"ע בשבת ניתנה תורה כתיב הכא זכור כו' יום השבת כו' וכ' התם זכור את היום כו' אשר יצאתם כו' בעצומו של יום כו'. א"כ נראה כי עצומו של יום מתן תורה הוא יום השבת. כי במה שהי' במקרה ביום שבת לא שייך לומר זכור בעצומו של יום. והענין הוא עפ"י מ"ש ז"ל בפסוק יום הששי למה הוסיף ה' תנאי התנה הקב"ה אם מקבלין ישראל התורה כו'. וכ' מקודם וירא אלקים כו' כל אשר עשה כו' טוב מאוד וזה החן קיים כל העולם ומזה נעשה השבת שהוא הנייחא שיש להקב"ה וב"ש מהבריאה במה שראה שעתידין בנ"י לקבל התורה שנקרא טוב. נמצא כמ"ש בשבת הטעם כי בו שבת וזה הי' השלמת העולם כמ"ש רש"י מה הי' עולם חסר מנוחה באת שבת נגמרה המלאכה. כן הי' ביום מתן תורה שזה השלמת העולם ממש והוא עיקר המנוחה והנייחא לפניו ית' וזה גמר הבריאה. וכמו כן מצד התחתונים יום השבת הוא קיום ומנוחה של בנ"י שהוא החזרת הדברים לשורשם וזה עיקר הנייחא. וזה הטעם השני של השבת דכתיב וזכרת כי עבד היית כו' פי' שהוציאנו לחירות להיות במקום מנוחה ושורשו זה הוא השבת שיש ממנוחה וחירות זה חלק בש"ק לכל איש ישראל לכן הוא מעין עוה"ב. ועיקר מנוחה זו ג"כ נתקיים ביום מתן תורה שאז הי' התדבקות כל נפש ישראל בשורש השייך לו וזה עיקר המנוחה כמ"ש אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך כו':
 
במדרש רות שמעה עמי ואדברה. אין מעידין אלא בשומע. פי' כשבנ"י מוכנים לשמוע לעולם הקב"ה משפיע להם דברי תורה. וזה כל זכותן של ישראל שהם היו כלים לקבל דבר ה' וכל העולם לא היו יכולין לקבל דברות קדשו. ולכן איתא שמקודם הי' כביכול הדיבור בגלות כי לא הי' הכנה בעולם לקבל הדברות עד שבאו ישראל וקיבלום. ובמצרים כתיב ולא שמעו אל משה שלא היו עדיין מתוקנים. ולכן נקראו בני ישראל עושי דברו כמ"ש בזוה"ק בלק שבהכנתם התעוררו דברות קדשו בשמים. אלקים אלקיך אנכי אעפ"י שאלוה אני על כל העולם לא יחדתי הדיבור רק עליכם ע"ש במד' יתרו. פי' שקבלת אלקותו ית' על כל העולם באה באמצעיות בנ"י שבקבלתם עול מלכותו ואחדותו ית' עליהם נמשך הארות אלקות גם לכל הבריאה כענין שכתבו חז"ל בפסוק ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה וכי אותה בלבד דורש אלא בזכות אותה דרישה דורש כל הארצות ע"ש. וכן הוא בענין בנ"י והאומות. וז"ש ישראל ואעידה בך כמ"ש אתם עדי ואני אל שכפי העדות שבנ"י מבררין בעולם עליו ית'. כך מתברר ומתגלה אלקותו על כל הבריאה:
 
בענין מגילת רות בשבועות להודיע כח השותפות שיש לבנ"י בתורת ה' איך שממעשה בני אדם נעשה ספר ומגילה בתורת ה'. ובמד' אלו הי' בועז יודע שהקב"ה כותב עליו ויצבט לה קלי עגלים פטומות הי' נותן לה. פי' מו"ז ז"ל אם הי' יודע שכל כך מעשיו מגיעין עד הקב"ה ממש כענין שכתבו כל מעשיך בספר נכתבין עכ"ד. והיינו נמי שכל מעשיהם נעשה מהם תורה ותיקון ולימוד לכל הדורות. וכ' את ה' האמרת וה' האמירך פרשנו במ"א כי בני ישראל פעלו במעשיהם שהמשיכו כביכול אלקותו ית' להלביש כביכול אורו ית' באותיות התורה. וזהו את ה' האמרת וכמו כן ה' האמירך להיות מכל מעשה בני ישראל נעשה חקיקה ורשימה בכל העולמות להיות מזה מאמר וספר. וזה ענין התורה שנק' ספר הברית ועדות. ואיתא במד' כביכול הקב"ה אחז ב' טפחים בלוחות ומרע"ה ב' טפחים. פי' שהתורה היא הברית שיש לבנ"י התקשרות ע"י התורה בו ית' ממש. וזהו רמז תנופת שתי הלחם. לכו לחמו בלחמי. תורה שבכתב ושבע"פ כנ"ל:
 
 
 
 
;תרמ"ה
בענין הלימוד בליל החג הוא על פי דברי הינוקא בפ' בלק בפי' עושי דברו ע"ש ולכן ע"י עסק התורה בלילה כביכול מוסיפין כח כדכ' תנו עוז כו' והוא עצמו מ"ש בזוה"ק בהקדמת בראשית דנקראו פועלי צדק. וזוכין ביום לשמוע בקול דברו. וע"י התחברות באסיפות חברים כדכ' בזוה"ק לית מאן דידע לקשוטי כחבריא וכדכ' ברוב עם הדרת מלך. ובכל ימי הספירה הוא ג"כ הכנה להחג בבחי' עושי דברו:
 
איתא במס' ראש השנה בעצרת על פירות האילן הביאו לפני שתי הלחם בעצרת שיתברכו לכם פירות האילן ע"ש דאיתא גדולה התורה שנותנת חיים לעושיה בעוה"ז ובעוה"ב. וזהו שניתנה תורה לבנ"י להמשיך הארת התורה לכל הבריאה גם בעוה"ז. ועי"ז ממשיכין חיות מהתורה מחדש בכל עת. ולא לחנם אמרה תורה להניף שתי הלחם רק שיש בכח בני ישראל להעלות ולהרים כל העולם להדביקם בעץ החיים שהוא התורה. ואמרו מוליך ומביא למי שד' רוחות שלו. שמעלין הכל להשורש. ועי"ז לעצור טללים רעים כו'. וזהו נק' פירות האילן כי הקרן קיימת לעוה"ב ועיקר התורה כתיב בה ונעלמה מעיני כל. רק מהפירות יכולין להרגיש גם בעוה"ז. ואמרו הכל מודים בעצרת דבעינן לכם. כי יום זה מיוחד להתקשרות התחתונים בעליונים. ועליו נאמר יום אחד יודע לה' כמ"ש בזוה"ק אמור. דכתיב ואהי' אצלו אמון דרשו חז"ל אומן שבתורה ברא הקב"ה העולם ובקבלת התורה נתברר זה. וכן בכל שנה בשבועות. ולכן נקרא יום הביכורים שמתחדש שורש הבריאה. לכן כתיב ואהיה לשון עתיד הגם שגם בכל יום יש מזה כמ"ש במ"א. אבל ביום זה הוא בהתגלות. וכתיב ימים יצרו ולו אחד בהם י"ל על יום השבועות שנק' אחד. ואהי' שעשועים יום יום הוא יום זה שניתן בו תורה ויום שמיני עצרת שהוא שמחת התורה. ושניהם נקראו עצרת ובתורה שבכתב נק' שמ"ע עצרת. ובתורה שבע"פ נק' זה החג עצרת. והענין (אחד) הוא עפ"י מ"ש חז"ל בפסוק את ה' האמרת עשינו אותו חטיבה אחת. וה' האמירך עשה אותנו חטיבה אחת. והקב"ה מסר האחדות בזה העולם לבנ"י ומבטל כל הברואים אל בנ"י כמ"ש והייתם לי סגולה וז"ש עצרת תהי' לכם כדכ' בזוה"ק אמור ע"ש היטב. ובשבועות נק' עצרת בתורה שבע"פ שבני ישראל מעידין כי הקב"ה אחד בשמים כמ"ש אתה הראת לדעת שפתח להם הרקיע כו'. וזזהו את ה' האמרת. ועמ"ש באבן עזרא שגרמת שיאמר הקב"ה אנכי ה' אלקיך ובמ"א הארכנו בזה. ובנ"י מעידין בשמים אין כאל. ולכן קראוהו עצרת ליום מתן תורה לומר שהכל בטל להקב"ה בכח התורה. וזהו תנופת ב' הלחם על ב' התורות כמ"ש חז"ל ע"ש לכו לחמו בלחמי:
 
במדרש וידבר אלקים כו' לאמר. שכל הנביאים וחכמים קבלו שלהם מסיני ע"ש דכתיב ויפח באפיו כו' ויהי האדם לנפש חי' ומתרגמינן לרוח ממללא. וזהו עיקר בריאת האדם שנקרא מדבר כמ"ש ואשים דברי בפיך כו'. ועל זה נברא כל העולם. כדדרשו חז"ל כל פעל כו' למענהו. לעדותו. להעיד עליו וזה נשאר אצל בנ"י כמ"ש עם זו יצרתי לי כו'. ואחר שקלקלו הרשעים וניטל כח הזה מהם כמ"ש ונבלה כו' שפתם כו'. ובקבלת התורה נמסר זה הכח לבנ"י [כמ"ש שם בפ' נח בשם מו"ז ז"ל פי' הן עם אחד ושפה אחת שמרמז על בנ"י שנשאר אצלם האחדות. וע"ש על פסוק בהנחל עליון כו']. ולכן אמרו חז"ל שיצאה נשמתן של בני ישראל שנתחדש עיקר החיות דכ' נר ה' נשמת אדם. ובהתגלות אור התורה ונאחז האור באלה הנרות מתבטלין הנרות אל האור וזהו נק' שיצאתה נשמתן כענין שרגא בטיהרא מה מהני. ובגמ' פ"ק דפסחים דרשו בפסוק קרנים מידו כו' ושם חביון עוזו למה הצדיקים דומין בפני שכינה כנר בפני אבוקה. פי' שבקבלת התורה שהי' התגלות השכינה נתבטלו נשמות בנ"י ממציאות. אך הקב"ה וב"ש כביכול הטמין וצמצם אורו כדי שיהי' יד ומקום מציאות לנשמות בנ"י. וז"ש ושם חביון עוזו. ואיתא חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה חיבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם. פי' עפ"י המד' בפ' תשא בפסוק ויתן אל משה על הפסוק ה' יתן חכמה הוא התורה. מפיו דעת ותבונה קאי על הדיברות ששמענו מהשי"ת בעצמו. לכן ע"ז אמרו נודעת להם שנתקשרו בחיות פנימיות של התורה ועל זה מבקשין ישקני מנשיקות פיהו כדאיתא במד' שה"ש. ונקרא חיבה יתירה כמו נשמה יתירה שהי' למעלה מהשגת אנושי כדכתי' נפשי יצאה מרוב הדביקות כמו הצדיקים שנפטרין בנשיקה:
 
בענין קריאת מגילת רות בשבועות להודיע כי לא המדרש העיקר אלא המעשה. והקב"ה נתן לנו התורה כדי להמשיך כל המעשים עפ"י התורה. וזהו ענין חיי עולם נטע בתוכנו שע"י התורה נשתנו מעשי בנ"י למעליותא ומכוונים במעשיהם לעשות רצונו יתברך כמו שהי' במעשה בועז. ובמד' יתרו ה' עוזי ומעוזי כו' אליך גוים יבואו כו'. כי ע"י התורה מוציאין בנ"י הניצוצות קדושות הנמצאים בין האומות ובבחי' מתן תורה שבכתב נתקרב יתרו. ומרע"ה שורש התורה נתגדל ע"י יתרו. ובבחי' תורה שבע"פ נתקרבה רות ודהמע"ה שהוא שורש התורה שבע"פ נולד ע"י רות. ועוזי ומעוזי הוא בחי' תורה שבכתב ושבע"פ כמ"ש במ"א. והמה עדים על בנ"י כמו שבנ"י המה נבראו להעיד על הבורא ית' כמ"ש אתם עדי כן האומות שמתקרבים בכח מעשה הצדיקים המה עדים על בנ"י כמ"ש חז"ל בפסוק יתנו עדיהם ויצדקו יבוא בלדד השוחי כו':
 
כתיב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון כו'. א"כ נראה שעתה בהר סיני נשלם יציאת מצרים כדאיתא בזוה"ק בפסוק וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים. חמשין זמנין אידכר יצ"מ כו'. והיינו שבנ' ימים אלו יצאו בפרטות מכל המ"ט שערי טומאה. ועתה שחתם הקב"ה שמו אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך אז נגמר החירות לגמרי והתורה הוא השטר שחרור. לכן איתא אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. וכמ"ש רש"י בפסוק עבדי הם שטרי קודם:
 
איתא בעשרה מאמרות נברא העולם ומה ת"ל כדי ליתן שכר כו'. וכמו כן יתכן לומר כי בודאי גם עשרת הדיברות בדיבור אחד הי' יכול לכלול הכל וכמ"ש רש"י שהי' בכלל ואח"כ בפרט רק שגם בתורה נשאר מדריגות ליתן שכר לעוסקים לשמה ולהפרע מעוסקים לקנתר כו' וכמ"ש סמא דחיי למיימינים בה כו':
 
 
 
 
;תרמ"ו
ב"ה מחג השבועות
בענין תספרו חמשים יום. דיש מ"ט פנים טמא. א"כ משמע דפן הנ' אין בו תערובות כי בשורש מבורר האחדות. ולכן במ"ט ימים צריכין ספירה ובירור וביום הנ' הכל אחד. וזה ענין מי יתן טהור מטמא לא אחד. ועיין בזוה"ק בפסוק ונטמתם בלא א'. וכבר כתבנו שם מזה כי אות הא' בטמא הוא רומז על השורש שמצד זה יכולין לטהר מהטומאה. ולכן ביום הנ' שתי הלחם חמץ כדאיתא דאית בי' ביטול יצה"ר ונק' יום הביכורים ע"ש שורש הראשית. וכ' בתיקוני זוהר בפסוק ראשית בכורי אדמתך כו' לא תבשל גדי בחלב אמו כי כשהראשית מבורר אין מתערב אח"כ פסולת. ומכש"כ בביכורים של כל הציבור נעשה מזה שמירה על כל השנה. ואפשר שזה הרמז של מאכלי חלב בשבועות להבדיל בין חלב לבשר כנ"ל:
 
איתא בגמ' למה נמשלו ישראל לתפוח שפריו קודם לעליו ובנ"י הקדימו נעשה לנשמע. והקשו בתוס' דהפסוק מדמה להקב"ה כתפוח כדמסיים כן דודי בין הבנים. ונראה דהענין הוא דהאיך שייך לדמות למעלה לאיזה דמיון פרטי רק הקב"ה מתגלה לכל א' כפי ערכו. וכיון שהמשילו בנ"י את הקב"ה ני. ממילא נמצא זה המציאות אצלם. ופי' נמשלו בנ"י לתפוח שהקב"ה מתנהג עמהם באופן זה כמו עם המלאכים. והם הם שהוציאו זאת ההנהגה כדמסיים בפסוק בצלו חמדתי כו'. שע"י חמדה ורצון שהי' להם לדמות למלאכי השרת הוציאו זאת מכח אל הפועל והתנהג עמהם הקב"ה בזו המדריגה כנ"ל. וכן איתא בזוה"ק פ' וירא נודע בשערים כל אחד לפי מה דמשער בליבי' ע"ש:
 
איתא במדרש וברש"י הביאו מ"ש אנכי ה' אלקיך בלשון יחיד ליתן פתחון פה למרע"ה כו'. פי' הענין כמ"ש צדיק יסוד עולם כאשר ראינו שמשה רבינו ע"ה בכחו תיקן כל בנ"י ולעולם יש בישראל צדיק אחד עכ"פ אשר בכחו לקבל הדברות. כי הנה אנכי ה' אלקיך הוא לשון גזירה כמו יהי רקיע ואינו מצוה בלבד. א"כ לעולם אין לזה ביטול לכן יש תמיד צדיקים מיוחדים בתוך בני ישראל:
 
ענין קריאת רות בשבועות. דהנה כתיב אדם ובהמה תושיע. והוא בחי' עבד ובן. דכתיב ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם. היינו מקודם בחי' בהמה כמ"ש עבדי אתה. אח"כ אדם אתם. אשר בך אתפאר. וכן הי' הענין מיצ"מ עד קבלת התורה. וכן מפסח עד שבועות. מקודם מנחת שעורים מאכל בהמה עד שזוכין לבחי' אדם מנחת חטים. ומ"מ צריכין לאחוז במדריגת עבד ג"כ להיות אדם ובהמה כמ"ש בהמות הייתי עמך כו' וכן הי' בחי' דוד המע"ה דלית לי' מגרמי' כלום:
 
 
 
 
;תרמ"ז - ;תרמ"ח - ;תרמ"ט
ב"ה מחג השבועות
ויסעו מרפידים כו'. דרשו חז"ל שרפו ידיהם מן התורה. ויש להבין כי עדיין לא קיבלו התורה. אכן הענין הוא שמיציאת מצרים עד קבלת התורה הי' הכנה לקבלת התורה והוא ענין ספירת החמשים יום. כי האדם צריך להכין מקום בלב לקבל התורה. וזה נק' יד כמ"ש בפ' שמיני בענין שבעת ימים ימלא את ידכם. היינו שמקודם צריך האדם לתקן עצמו כענין שכתוב אשר תמצא ידך לעשות בכחך כו'. ואח"כ יורד הסיוע מן השמים למעלה מהטבע בחי' שמיני ע"ש שכתבנו שזה ענין תפילין של יד ותש"ר. כמו כן באלה ז' שבועות שהם תיקון המדות היינו הכלים כי התורה ארוכה מארץ מדה אבל המדות הם כלים לקבל בהם התורה כ"א כפי הכנת כחו. וע"ז איתא התקן עצמך ללמוד תורה. ובזו ההכנה הוא המלחמה עם עמלק. כמ"ש במ"א פי' והידים ידי עשו כי בפנימיות התורה אין לו אחיזה רק בתיקון הגוף שהוא בחי' הידים בזה הוצרכו ללחום. וכתיב כאשר ירים משה ידו כו'. וכשנסעו מרפידים והכינו לבם בבחי' מילוי ידים ניתן להם בשבועות התורה מן השמים שהיא בחי' שמיני למעלה מהז' מדות כנ"ל:
 
בענין קריאת מגילת רות בשבועות שנולד בו דוד המע"ה. שמעתי מפי מו"ז ז"ל כי שתי הלחם רמוזים לבחי' תורה ותפלה עכ"ד. ולכן יש לחבר בחי' תפלה שהוא בחי' דהמע"ה לבחי' התורה. דהנה כתיב בהוציאך כו' תעבדון את האלקים על ההר הזה. שנק' קבלת התורה עבודה. דכ' דע את אלקי אביך ועבדהו. ממילא כשזוכין לדעת באים ממילא לעבודה האמיתית שהיא תפלה עבודה שבלב. וכיון שהשיגו דעת שלימה בקבלת התורה נשתעבדו אליו בלב שלם. וכמו כן לעולם יש להתפלל מתוך דברי תורה כדאיתא בגמ' וכ' קרוב ה' כו' יקראוהו באמת ואין אמת אלא תורה. וי"ל דזה פי' הפסוק וירא העם כו' ויעמדו מרחוק. ואין עמידה אלא תפלה והוא בחי' מרחוק מכלל שנאמר קרוב ה' לכל כו' משמע שתפלה הוא בחי' מרחוק רק שצריכין לסמוך גאולה לתפלה. שאין עיקר התפלה בעת צרה רק בעת התגלות צריכין להכין לימי הרעה. כענין שנאמר ביום טובה הי' בטוב וביום רעה ראה. ואפשר שגם זה נכלל בפי' ויעמדו מרחוק שהכינו מיד בתפלתם עצה גם על דורות הרחוקים כמוני היום כנ"ל:
 
בפסוק מי יתן והי' לבבם זה כו'. דהנה כתיב וייצר דרשו חז"ל ב' יצירות בעוה"ז ובעוה"ב. ועל ב' אלו נרמזין היצר טוב ויצה"ר כמ"ש חז"ל בכל לבבך בב' יצריך. א"כ האדם נברא לעבוד ה' גם ביצירה של עוה"ז. ובאמת בשעת קבלת התורה כוונו בנ"י להכוונה האמיתית איך לעבוד ה' גם בציור של עוה"ז. ועיין בזוה"ק ואתחנן כי היצה"ר כברזל וכשבא לאש התורה מתהפך להיות כולו אש ע"ש. ולכן בעצרת אית בי' ביטול יצה"ר ולכ"ע בעינן לכם. וזהו עיקר הפי' שאין לך בן חורין אלא העוסק בתורה. אכן מרע"ה לא היה בו מיצה"ר כלום כדכתי' כי טוב הוא והוא איש אלקים. אבל הקב"ה אמר הטיבו כו' אשר דברו ודרשו חז"ל כהטבת הנרות הקטורת ע"ש שזה הרמז שבנ"י הבינו שצריכין לתקן גם העוה"ז. וז"ש והי' לבבם זה כמו ברי לבב שיהי' ביטול יצה"ר כזה כל הימים. ובאופן זה נעלה עבודת בני אדם מהמלאכים:
 
בפסוק וביום הביכורים כו'. דהנה פירשו חז"ל בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית ונגמר ביום הזה עיקר בריאות העולם דבכל מעשה בראשית כתיב וירא אלקים כי טוב פי' במ"א על החלק שנמצא בתורה מכל יום מימי בראשית. ובששי כ' וירא אלקים כו' כל אשר עשה כו' טוב מאוד. שבו עיקר קבלת התורה כמ"ש חז"ל תנאי התנה כו'. וגם דרשו מאוד זה אדם והוא נקרא כל אשר עשה שהוא כלל הבריאה ואין אדם אלא ישראל כמ"ש אדם אתם וכ' וידבר אלקים כו' לאמר ואיתא בזוה"ק כי במצרים הי' הדיבור בגלות כו'. פי' שלא הי' מתגלה הנהגתו ית' את העולם רק ע"י ישראל שקיבלו התורה. ואמרו במד' כשאמר הקב"ה אנכי ה' אלקיך שמעו כל הברואים וכל אחד אמר לי מדבר עד שסיים אשר הוצאתיך כו' ע"ש. הענין הוא כמ"ש הים ראה כו' ההרים רקדו מה לך הים כו' מלפני אדון חולי ארץ מלפני אלוה יעקב. פי' שבאמת ע"י שקיבלו בנ"י מלכותו ית'. כל הבריאה נשלמת. ואנכי ה' אלקיך הוא לכל הבריאה באמצעות בנ"י כמ"ש אתם עדי ואני אל כו'. שהקב"ה מסר בחי' הדיבור והנהגתו ית' ביד בנ"י. כמ"ש ואשים דברי בפיך כו' לנטוע שמים כו'. לכן נק' יום הביכורים שבזה היום נגמר הבריאה כאלו נתחדש העולם. ומצות תנופת שתי הלחם ואיתא שהוא בחי' תורה שבכתב ושבע"פ והענין כמ"ש את ה' האמרת וה' האמירך דכתיב כי לא דבר רק הוא מכם דרשו חז"ל אם רק הוא מכם שאין אתם יגיעין בה. והיינו כי פיהם של בנ"י הם כלים למצוא אורות הגנוזים בדברי תורה. וז"ש וידבר כו' לאמר. פרש"י שהיו עונין על הן כו'. פי' שהקב"ה נתן דיבורו בפיהם של ישראל שיוכלו להוציא מעינות מים חיים מן התורה. וזהו ענין תורה שבע"פ ה' האמירך וע"ז כתיב דברי אשר שמתי בפיך כי שימה הוא סידור שבפי איש ישראל מתיישבין הדברי'. ומכש"כ החכמים ז"ל שהם פירשו לנו כל סדר התורה ומוסיפין וגורעין ודורשין. ודרשו חז"ל מדי דברי בו די דיבורי שנתתי בו וע"י שבנ"י זכו שיתן להם השי"ת התורה וזהו את ה' האמרת כמ"ש באבן עזרא שם עשית שיאמר אנכי ה' אלקיך. ולכן ה' האמירך ג"כ שנתן לנו כח וחלק בתורתו. וזהו תנופת שתי הלחם שמתגלה ביום זה כחן של בנ"י מקבלי התורה ונתינת התורה שהם ב' בחי' הנ"ל האמרת והאמירך:
 
כתיב הקהל לי את העם כו'. כי עיקר הכנה לקבלת התורה הוא האחדות בבנ"י. וכן שמעתי מפי מו"ז ז"ל כי הכנה לקבלת התורה הי' ויחן שם כאיש אחד בלב אחד. ופי' הקהל לי להיות כנסי' לשם שמים ולכן סופה להתקיים. דאיתא במד' כל מקום דכ' לי הוא לדורות. והטעם כנ"ל דפי' לי לשמי וממילא סופה להתקיים. ולאשר בנ"י בקבלת התורה כינסו עצמם לשם שמים נעשה מקוים לעולם כדכתי' אל כל קהלכם. פרשנו בכל עת שבנ"י מתאספין כאחד מסייע להם זה הכח של יום הקהל שהי' בקבלת התורה וזהו אל כל קהלכם לדורות וכ"כ מורשה קהלת יעקב ודו"ק:
 
איתא אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עלי'. הגם דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם. אך אדרבה זה עצמו הפי' אשר יעשה אותם כו' וחי בהם בלבד לא בדברים אחרים כאשר קיימו אבותינו בהר סיני שיצאה נשמתן וניתן להם חיות חדש ונעשו כברי' חדשה ותרי"ג מצות נתנו להם חיות לרמ"ח איברים ושס"ה גידין ולכן נתקיים התורה בבנ"י כיון שהמיתו עצמן עלי':
 
היו"ט שבועות הוא החביב מכל הי"ט דאיתא אמצעי משובח וע"ד הרמז כמ"ש במד' יקרה מפנינים מכ"ג שנכנס לפני ולפנים ומבכור שהוא הראשון ואין לפנים אלא תחלה ע"ש. וחג הפסח הוא התחלת גדלות בנ"י בני בכורי ישראל. וחג הסוכות הוא בחי' אהרן הכהן הביאני המלך חדריו. עכ"ז נגילה ונשמחה בך בכ"ב אתוין דאורייתא שהוא יקר מהכל וכולל הכל כדאיתא הכל מודין בעצרת דבעינן נמי לכם יום שניתנה תורה לישראל:
 
בענין מגילת רות בשבועות שהיא מצות גמילת חסדים י"ל על פי מ"ש בסוכה [מ"ט ב'] ותורת חסד על לשונה וכי יש תורה שאינה של חסד אלא הלומד תורה לשמה זו תורה של חסד ע"ש. והענין הוא כי באמת התורה נקראת אש דת. אך בפיהן של ישראל היא מתמתקת כמ"ש במד' כתפוח כו'. ופריו מתוק לחכי לחכי הי' מתוק כו'. והיינו מטעם שכתב שם במד' שתפוח אין לו צל וכולם ברחו רק בנ"י נמשכו לקבל התורה לשמה הגם שלא הרגישו שיהי' להם טובה לכן זכו למתיקות של התורה. וזהו השבח של בנ"י שתורת חסד על לשונה שבפיהן של ישראל שלומדין לשמה זוכין להפיק רצון ולמתק הדברים להיות תורת חסד [וזהו טעם מנהג ישראל לאכול חלב בשבועות]:
 
עוד בענין מגילת רות בשבועות להראות אם כי הקב"ה בחר בנו ונתן לנו התורה מ"מ אנו מוכנים לקרב כל מי שבא להתגייר כמ"ש ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים. נראה לפרש כי הגר נקרא על זה שהי' עד עתה מגורש ומעורב בסט"א שבודאי כשנתגייר מוכן הוא להיות בכלל ישראל רק שהי' עד עתה מובלע במ"א. וע"ז נאמר ה' שומר את גרים שהקב"ה שומר הנשמות שהם מובלעים בסט"א. וכן הי' כלל ישראל במצרים שהוציאו משם הנשמות שהיו מובלעים ת"י הסט"א. ואיתא ג' מציאות מצא הקב"ה מצאת את לבבו נאמן שהוא אברהם אע"ה ראשון לגרים. כענבים במדבר מצאתי ישראל הם עיקר הגירות שזכו להיות נבחרים להשי"ת לעם נחלה. מצאתי דוד עבדי הוא מלך המשיח שהוא סוף הגרים שבימי משיח אין מקבלין עוד גרים. והטעם כי כבר יהי' מתוקן ונבדלין כל נשמות הראוין להתדבק בקדושה:
 
בענין חג השבועות. דאיתא מושבעין ועומדין מהר סיני. ובמד' שלשה שתקף עליהם יצרן ונשבעו חי ה' כו'. דכתיב מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב. וזה בועז שנתדבק בו ית' שנקרא עוז. ואורייתא כולא שמהן דקוב"ה. ויכולין להתחזק בשמו ית' ולהנצל עי"ז מיצה"ר ולהתדבק בו ית' ע"י התורה שנק' עוז. וע"ז נאמר אשרי אדם עוז לו בך כדכתי' עץ חיים היא למחזיקים בה. אך לא בכל עת יכולין לישבע בשמו כדאיתא במד' עד שיהי' בך כל המדות הללו ה' אלקיך תירא כו'. ובמ"א פרשנו כי כן הי' הסדר בבנ"י ה' אלקיך תירא הוא במצרים שהיו בגלות והיו מתחזקים רק ביראת ה'. אח"כ אותו תעבוד שנבחרו להיות עבדי ה'. ובו תדבק תיקון המדות בימי הספירה כדאיתא הדבק במדותיו. אח"כ בשמו תשבע הוא חג השבועות. שמתדבקין ע"י התורה ולכן יש ביטול יצה"ר. וכמו דאיתא שמשביעין הנשמה קודם שיורדת לעולם. היינו שאז נדבקת בכל כחה בשורשה. כמו כן בשבועותיכם הוא שבאין אל השורש ביום הבכורים ולכן הוא מנחה חדשה:
 
עוד בענין מגילת רות בשבועות. כי הנה במתן תורה היו בנ"י בחי' בנים. ואיש ישראל צריך לעבוד השי"ת בב' הבחי' בנים ועבדים כדאיתא בזוה"ק. ולכן סומכין לידת דוד המע"ה שנקרא עבד. ועתיד לעמוד ממנו מלך המשיח שכתוב עליו ישכיל עבדי ירום ונשא כו'. דע"י בחי' עבדות שלו יהי' נגמר כל התיקון ובמשה רבינו ע"ה כתיב אתה החלות להראות וכ' שם בזוה"ק דאיהו שירותא וסיומא יהי' מלכא משיחא. וכתיב אמרתי אלקים אתם כו'. אכן כאדם תמותון. ובודאי יתקיים לעתיד מאמרו ית"ש בני עליון כולכם. ועל זה כתיב טוב אחרית דבר מראשיתו לכן ביום זה שנק' יום הביכורים צריכין לזכור בחי' האחרית דבר:
 
בענין הלימוד בליל שבועות. דצריכין להכין עצמו לקבלת התורה כדאיתא התקן עצמך ללמוד תורה ובשעת מתן תורה שהי' לנו משה רבינו ע"ה לסרסור וכתיב ויוצא משה כו' העם לקראת האלקים. ועתה נשאר כחו של מרע"ה בתורה דכ' תורה צוה כו' משה מורשה. שבחי' משה עצמו ג"כ מורשה בתורה. ועל ידי יגיעה בתורה נמצא לנו כחו של מרע"ה ומקרב אותנו לאבינו שבשמים:
 
 
 
 
;תר"נ
בעזה"י מחג השבועות
וביום הביכורים כו'. שביום הזה מתחדשין בנ"י כי בודאי בשעת קבלת התורה ניתן לבנ"י חיות חדש כמ"ש מי כל בשר כו' קול אלקים כו' מדבר כו' ויחי. היינו שקבלו חיות מחדש במאמר אנכי ה' אלקיך. וכאשר חכמים הגידו גר שנתגייר כקטן שנולד שניתן בו נפש קדושה. מכש"כ בקבלת התורה שנעשו כולנו גרים וכמו שמברכין שנתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו. והוא ענין תורה שבע"פ פי' שבנ"י נעשין בעצמם תורה כדאיתא אורייתא וישראל וקוב"ה כולהו חד. והענין רמזו חז"ל במנחות יבוא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים. פי' שכל זה נתקיים בקבלת התורה. וע"ז נק' השי"ת טוב ומטיב הוא טוב האמיתי והטביע הטוב בתורה ובישראל ובמשה רבינו ע"ה. וכמ"ש ז"ל אנכי אנא נפשאי כתבית יהבית. ומסיים אלקיך. א"כ נעשין בנ"י עצמן טובים. וכתיב פנים בפנים דיבר ה' עמכם. כי נתגלה לבנ"י ציור הפנימי. כי האדם נברא בצלם אלקים והוא רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת. וזה ציור הפנימי נתגלה בשבועות ולכן איתא בעצרת אית בי' ביטול יצה"ר. ושתי הלחם הם חמץ מה"ט כדאיתא בזוה"ק אמור. והוא כנ"ל כי בודאי בציור הפנימי יש ג"כ שורש ליצה"ר ושם הוא טוב ונהפך לטוב ומתבטל במיעוטו. וזה שרמזו חז"ל מדאורייתא בביטול בעלמא סגי. לכן בעצרת שמתגלה דרך התורה והפנימיות מתבטל היצה"ר. וזה רמז שתי הלחם כמ"ש לכו לחמו בלחמי שבנ"י עצמן נעשין בני תורה כנ"ל. ואא"ז מו"ר ז"ל אמר שהם בחי' תורה ותפלה. והוא כח הפה שניתן לבנ"י דכ' אני כו' מלמדך להועיל ומי יוכל ללמד דעת כמו הקב"ה בכבודו ובעצמו כמ"ש במדרש תשא בפסוק מפיו דעת ותבונה שנותן לבנו מתוך פיו ע"ש. וכח פיהן של ישראל בתפלה כדאיתא במד' אין לך תפלה מתקבלת שאין בה מבנ"י. וזה זכו בקבלת התורה. לכן כתיב מי גוי גדול אשר כו' אלהים קרובים אליו כו' ומי גוי גדול אשר לו חקים כו' צדיקים ככל התורה הזאת לומר שזה תלוי בזה. וכ"כ מסיר אזנו משמוע תורה כו' תפלתו תועבה. א"כ בנ"י שהטו אזנם לתורה ואמרו נעשה ונשמע זכו לכח התפלה. לכן אין עומדין להתפלל אלא מתוך דבר הלכה:
 
בפסיקתא ארשב"י אין אנכי אלא לשון ניחומים אנכי אנכי כו' מנחמכם. לולי תורתך שעשועי כו'. ע"ש. כי הנה בתחילת ירידה למצרים כתיב אנכי ארד עמך כו' ואנכי אעלך. וגם משה רבינו ע"ה שאל מי אנכי והשיב לו הקב"ה זה לך האות כי אנכי שלחתיך כו' תעבדון את האלקים על ההר הזה. וע"ז נאמר אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך. פי' זה האלקות שנתן השי"ת בבנ"י זה הי' לנו למושיע ויהי' לנו למושיע בכל הצרות. כי מצרים שם כולל על כל מיצר. וכ"כ עמו אנכי בצרה. ועתה אין לנו שיור רק התורה הזאת. ואיתא אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה והתורה נותנת חירות לפניה ולאחרי'. כאשר תחילת יצ"מ הי' בכח זה תעבדון את האלקים מכש"כ שנותנת חירות להבא. ובאמת הפי' שאין לך בן חורין כו' הוא מיוחד לבנ"י שכן ניתן להם בקבלת התורה שלא יהי' לנו עזר ומושיע וגאולה בשום כח אחר רק בכח התורה. וכפי מה שבנ"י מאמינים מזה ואין סומכין על שום הצלה רק בכח התורה אז החירות בא בכח התורה. וז"ש אנכי כו' אשר הוצאתיך שאין לנו גואל אלא ה' אחד. וכ"כ ואנכי ה"א מארץ מצרים ואלהי' זולתי לא תדע. [בענין שתי הלחם יתכן לפרש לפ"ד מו"ז ז"ל בפסוק קרבני לחמי אך אין כאן מקום להאריך]:
 
בפסוק וידבר אלקים כו' לאמר. כי בעשרת הדברות נתן השי"ת הכח בבחי' דיבור ומילולא כמו שהי' בעשרה מאמרות הכח במעשה בראשית. וכמו שיש דיבור מעשה ומחשבה בפרט. כן בכלל העולם מתחלה הי' במעשה ואח"כ בקבלת התורה בדיבור. ובחי' זו מיוחדת לבנ"י וניתן להם התורה וכח עשרה מאמרות שבמעשה נתוסף ג"כ לבנ"י. וע"ז אמרו חז"ל כח מעשיו הגיד לעמו שלא הי' צריך התורה להתחיל רק מהחודש הזה. התורה ומצות שמיוחדין לבנ"י. רק שזכו בנ"י לקבל גם חלק האומות לתת להם נחלת גוים. וזה הוא בכח הגלות שסובלין בין האומות כמ"ש בפ' בהר מזה. וזה רמז הג' מועדים. זמן חירותנו תיקון בחי' מעשה בראשית כמ"ש וירא ישראל כו' היד הגדולה אשר עשה כו' בשינוי הטבע כמו שנתבאר שם בס"ד. זמן מתן תורתנו בדבור. שמחתנו רמז מעין תקון המחשבה שלעתיד. והוא בחי' נפש רוח נשמה כמ"ש במ"א מזה:
 
במדרש רות אם הי' ראובן יודע שהקב"ה כותב עליו למען הציל. על כתפו הי' מוליכו. אלו הי' בועז יודע שהקב"ה כותב עליו ויצבט לה קלי עגלות פטומות הי' מאכילה להגיד שבחן של הצדיקים הללו כי בודאי מאחר שזכו שנעשה ממעשיהם פרשה בתורה והקב"ה כתב מעשיהם בספר בודאי הי' להם כוונות רבות ונשגבות מאד. ועכ"ז ראינו שלא עלה על דעתם שהקב"ה יכתוב דבריהם שאל"כ על כתפו הי' מוליכו ועגלות הי' מאכילה. וזה לאות כי לא עלה על דעתם להיות מעשיהם נזכרים לפניו ית"ש להיפוך מדורות השפלים כי מי שנדמה לו שעשה קצת עבודה מגבי' לבו עד לשמים. והוא סימן דלא ידע כלום שבוחי. וצא ולמד ממדתן של הראשונים הנ"ל:
 
 
 
 
;תרנ"א
לחג השבועות
איתא הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם שבו ניתנה תורה לישראל. דאיתא גדולה תורה שנותנת חיים בעוה"ז ובעוה"ב. דכתיב תורת ה' תמימה משיבת נפש. כי הנפש מלמעלה היפוך כל מעשה עוה"ז והגוף. לכן הנפש והגוף נלחמים זה עם זה ואיתא במד' ויקרא וגם הנפש לא תמלא משל לעירוני שנשא בת מלכים אפילו מאכילה כל מעדנים אינו יוצא ידי חובתו כמו כן הנפש לא תשבע ממצות ומעש"ט שהיא מלמעלה ע"ש. אכן התורה נותנת דרך שיתקיים הנפש בגוף לכן היא משיבת נפש. וכ"כ נפשי ישובב כו' במעגלי צדק כו'. שהתורה מורה דרך איך להשיב את הנפש בגוף לכן איתא אוי להם לבריות מעלבונה של תורה כו' אשה יפה וסרת טעם כו'. פי' שבלי תורה אין הנפש מתיישב לעשות פעולות הראויות לה. ולכן הקדושים שהיו קודם התורה הי' במס"נ שלא עפ"י הטבע כלל. אבל כשניתנה תורה יכול כל איש ישראל למצוא לו קיום עפ"י מצות התורה להתיישב הנפש בגוף. ולכן אמרו אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה שמשבית המלחמה שבין הנפש והגוף לכן הוא בן חורין:
 
קריאת רות בשבועות להודיע כי לא המדרש העיקר אלא המעשה. וכ"כ אשרי אדם עוז לו בך שיהי' התורה נבלעת בדמו. מסילות בלבבם לעשות חקיקה ורשימות בלב. וכן הי' מעשה בועז ורות תורה. ולכן נקרא בועז בו עוז שהיא התורה. ובנ"י הבינו זאת לכן הקדימו נעשה לנשמע לומר שהעיקר המעשה. ולכן אמרו אם יוספים אנחנו לשמוע כו'. כי הרגישו שלא נמשכו לגמרי אחר דבר ה' דכ' וינועו ויעמדו מרחוק. ויראו שלא יהי' חכמתם מרובה ממעשיהם. ועל כזה נאמר יוסיף דעת יוסיף מכאוב. פי' יוסיף שהחכמה מרובה ממעשיו. וזה הי' חטא הראשון שהביא המיתה באכילת עץ הדעת. וז"ש אם יוספים כו' ומתנו. וכ"כ דע אלקי אביך ועבדהו שעיקר הדעת שמביא לידי עבדות ה'. וזהו דעת התורה שע"ז מברכין אתה חוננתנו כו' ותלמדנו לעשות חוקי רצונך שיבוא לידי מעשה הטוב שזה העיקר:
 
בענין שתי הלחם. יובן עפ"י מה ששמעתי מפי מו"ז ז"ל פי' הפסוק את קרבני לחמי כו' ריח ניחוחי תשמרו. ופי' כי הקב"ה משפיע שפע פרנסה וקיום לכל בריותיו. אבל יש השפעה מיוחדת שניתוספת על ידי העלאת ריח ניחוח מבנ"י ושפע זאת היא תוספות מרובה על העיקר. וז"ש לחמי לאשי תראו שיהי' ע"י ריח ניחוח כו' ודפח"ח. נמצא שיש ב' מיני לחם. וע"ז כתיב לכו לחמו בלחמי לחם מן השמים ומן הארץ. פי' מן הארץ מה שנשפע ע"י עבודת התחתונים. ובאמת זה נתחדש בקבלת התורה. לכן כתיב העשוי' בהר סיני. וכמ"ש חז"ל שלכן יש כ"ו פעמים כל"ח בהלל הגדול שכ"ו דורות קודם שניתנה התורה היו ניזונין בחסדו של מקום בלבד. ולכן כתיב בעשרת הדברות וידבר אלקים. שהתחיל להיות הנהגה שיזכו התחתונים עפ"י דין להשפיע להם משמים בכח העלאת ריח ניחוח כנ"ל:
 
וביום הביכורים. כמו שיש ביכורים ליחיד ובכחם הי' בא התחדשות אל האדם כמ"ש שם היום הזה ה' כו' מצוך לעשות כו' ע"ש פ' תבוא. כמו כן בשתי הלחם היו מביאין התחדשות אל הציבור. דהנה בפ' שמע כתיב אשר אנכי מצוך היום. ובפ' והי' אם שמוע אנכי מצוה אתכם היום. ואיתא בספרי אזהרה ליחיד אזהרה לציבור. פי' שבכל יום מתחדש התעוררות משמים לכל פרט ולכלל ישראל. וכפי עבודת היחיד והציבור זוכין להתדבק בהתחדשות הנעשה בכל יום. והכלל צריך לפרט ופרט לכלל. וכפי מה שאדם בפרט מקבל בפ' ראשונה זוכה בפ' שני' לקבל מהתחדשות הכלל. ולכן יש ביכורים ליחיד ולציבור. וזה ההתחדשות הבא מלמעלה צריך האדם לייגע עצמו בתורה ומצות שיוכל להתדבק בו. וע"ז נאמר שתה מים מבורך ועי"ז ונוזלים מתוך בארך. ולכן איתא דבליל החג עוסקין בתורה כדי לזכות לנוזלים מתוך בארך. שהוא התחדשות המעין. וב' אלו הם בור סיד ומעין המתגבר:
 
 
 
 
;תרנ"ב
לחג השבועות
בפסוק ארץ יראה ושקטה איתא במדרש תחלה יראה ואח"כ שקטה שאמרה אדם הראשון על מצוה אחת נצטוה וחטא כו'. והענין הוא עפ"י המשנה כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת שצריך האדם להקדים היראה פן יבוא לחטוא ע"י החכמה כמ"ש ברוב חכמה רב כעס. מה רוב חכמה. הוא שלא להיות חכמתו מרובה ממעשיו. ולכן זה הוא הכנה קודם קבלת התורה משמים השמעת דין יראה הארץ שלא יבואו ע"י החכמה לחטוא. ולכן שקטה ונתקיים החכמה כמ"ש בגמ' יראת ה' כו' אוצרו שהיא הכלי שמתקבל החכמה בה להיות דבר של קיימא. ולכן מדמי לה בגמ' לקב חומטין ע"ש. אכן אמרו שם עוד וי למאן דלית לי' דרתא ותרעא לדרתא עביד. וזה צריך ביאור דלכאורה נראה דכל החכמה רק כדי לבוא ליראה א"כ מה חכמתו מתקיימת דמשמע דהעיקר החכמה. אך הפי' הוא דודאי תכלית האדם להיות ירא ה' והאלקים עשה שיראו מלפניו. אכן התורה מלמדת לאדם. שערים הפנימים שיש ביראת ה'. וכל הלימוד וחכמה להתחכם ביראת ה'. כי יש הרבה מדריגות ביראת ה'. והמקדים יראת חטאו לחכמתו חכמתו מלמדתו להיות ירא ה' כי החכמה היא כולל הכל וכל אדם מתחכם במה שעוסק בו והירא מתחכם ביראתו וזהו העיקר:
 
בענין שתי הלחם דכתיב לכו לחמו בלחמי. דכ' וידבר אלקים כו' לאמר. ואיתא שהיו עונין על הן הן כו'. ויובן עפ"י מ"ש במ"א פי' אמרם ז"ל זאת התורה אדם כי ימות אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. ופרשנו דכ' ע"ז זאת התורה אדם כזה נעשה בעצם תורה. וע"ש במד' תנחומא פ' תבוא על ר"ע שדרשו עליו חלקם בחיים שיש לו חלק בעצם התורה שנק' עץ חיים. וכמו כן בקבלת התורה שהי' במס"נ כמ"ש נפשי יצאה בדברו ונעשו בנ"י בעצמם תורה. וז"ש וידבר כו' לאמר שנבלע בעצמותן עצם התורה. וזהו שהיו עונין כו'. ועל בחי' זו מבקשין ישקני מנשיקות פיהו. וע' בזו"ח מה שדרש בלשון פיהו. ואמרו חז"ל כי טובים דודיך חביבין דברי סופרים מדברי תורה. ואיתא במשנה כל שמעשיו מרובין מחכמתו דומה לאילן ששרשיו מרובין שנא' והי' כעץ כו' יובל ישלח שרשיו ע"ש. והנה לעיל מיני' כתיב ברוך הגבר אשר יבטח בה' והי' ה' מבטחו. כי איך יתכן להיות מעשה מרובה מחכמה רק בכח ה' דכתיב בטח בה' ועשה טוב כי בנ"י יש להם חלק ושורש בתורה. וע"י הבטחון ומס"נ לשמו ית' מתדבק בכח שורש חלקו שיש לו בתורה. ועיין במד' דברים שדורש על פסוק והי' ה' מבטחו מה הבוטח בע"ז כתיב כמוהם יהיו עושיהם ק"ו הבוטח בה' כו' שעי"ז נתוסף לו הויה חדשה ומקבל כח אלקותו ית"ש. ובשמיני עצרת הארכנו ע"ש. וזה ענין מגילת רות בעצרת דכתיב אשרי אדם עוז לו בך פי' עיקר קבלת התורה שנק' עוז כשמקבל האדם דברי תורה להיות מסילות בלבבו שישאר אצלו רשימות וחקיקות בתורה. וזהו נקרא עוז לו בך כמ"ש לעיל שנעשה בעצם בן תורה וכל מעשיו תורה. וכן הי' בבועז. וסיום הפסוק עוברי בעמק הבכא הוא כמ"ש במ"א צדיקים כאלו בכל מקום שעוברין אפילו במקומות המסוכנים ומרוחקים מן הקדושה בכח שתורת ה' בלבם מוציאין שם מעין נובע וז"ש מעין ישיתוהו. וכן אלימלך שהי' אדם גדול בתורה וכפי הנראה היה במעמד הר סיני לכן אעפ"י שחטא ביציאתו לחוץ לארץ מ"מ הי' סיבה להוליד משיח צדקנו. ומכל מעשיהם נעשה תורה. וכ"נ מלשון המד' רות שאמר כ"פ שנתחדשה הלכה עמוני ולא עמונית נראה שבכח מעשיהם נתחדש הלכה זו. וזהו עוז לו בך כמ"ש במד' מצורע לאילין דשבילין דאורייתא כבישין בליבהון. וכ' וידבר אלקים כו' לאמר אנכי ה' אלקיך. שנתן הקב"ה כח אלקותו ית' בתורה ובכח בנ"י המוציאים בפיהם דברי תורה. כמ"ש ז"ל קוב"ה ואורייתא וישראל כולהו חד. פי' בכח בנ"י להמשיך אלקות בכח דברי תורה. וכ' עוז התאזר. ואיתא התאז"ר גי' תרי"ג. שכל מצוה הוא דרך להמשיך התורה בתרי"ג אורחין וכן ה' אלקי ישראל גי' תרי"ג. שבכח תרי"ג מצות יכולין למשוך אלקותו ית"ש. וכן הי' במעמד הר סיני כמ"ש אמרתי אלקים אתם:
 
בפסוק וביום הביכורים כו' מנחה חדשה כו'. דכתיב אין כל חדש תחת השמש. והתורה אשר היא למעלה מהשמש יש בה התחדשות תדיר ואינה יכולה להתיישן. כמו כן יום מתן תורה מתחדש בכל שנה ונקרא יום הביכורים. ובמד' לכל זמן ועת לכל חפץ דורש זמן הי' לנח ולאברהם כו' ועת לכל חפץ שינתן התורה לעולם ע"ש בקהלת. כי זמן ועת הם ב' בחי' דיש זמן למטה בטבע. ועת הוא השורש של הזמן למעלה כמ"ש בספרים שיש הנהגת הטבע. ויש הנהגה תוריות. הדרך שהתורה נותנת בכל דבר ודבר כפי משפט ההנהגה עליונה. וזה הדרך מתחדש במתן תורה. ומיוחד רק לבנ"י. ובנ"י צריכין לדבק הזמן שלמטה בשורש העתים הנ"ל. וע"ז כתיב והי' אמונת עתך חוסן ישועות מה שמעלין כל הדברים אל העתים העליונים. וז"ש ימים יוצרו ולו אחד בהם יתכן לפרש על יום הביכורים כמ"ש בזוה"ק אמור שעל יום זה נאמר יום אחד כו' יודע לה' ע"ש. וחג השבועות כולל כל המועדות והוא בריח התיכון מבריח מקצה אל הקצה מדת יעקב אע"ה. והרמז לזה דפסח ב' ימים סוכות ב' ימים שבועות יום אחד, כמו חמשה בריחים ובריח התיכון. כמ"ש בזוה"ק תרומה אצבעא דארמא משה ע"ש. לכן יש בו תנופה לכל הרוחות שהוא כולל הכל:
 
בענין שתי הלחם בשבועות. דכתיב יבחר אלקים חדשים אז לחם שערים. ופי' בתדב"א על התחדשות דברי תורה למטה דאיתא בזוה"ק ע"פ נודע בשערים בעלה כפום מה דמשער בלבא ע"ש פ' וירא. דכפי פתיחות לבות בנ"י למטה כך נפתחים שערי בינה למעלה. כי התורה אין לה חקר ותכלית. אבל כפי הכנת התחתונים כך מתפשטת התורה ונפתחו השערים. וזהו שאו שערים ראשיכם ובאמת שתי הלחם הם בחי' משה ואהרן והם פתחי עולם כמ"ש מזה לעיל פ' במדבר. ולכן בקבלת התורה שנתקנו אלה שני עמודים למטה נעשה תקונים גם למעלה אז לחם שערים הוא מה שהתורה מתפשטת להיות השפע יורדת בשערים וצמצומים. שיוכלו התחתונים לקבל. וכ"כ בונה בשמים כו' ואגודתו על ארץ. כמ"ש במד' בהעלותך ספינות קשורות ע"ש. כי התחתונים הם עמודים שכל הבנין עומד עליהם. כי מלמעלה לעולם מוכן השפע לירד רק שיהי' כלי למטה לקבל. וכ' או יחזק במעוזי כו' שלום יעשה לי. היא נקודה שלימות שצריכה תיקון. ואז יעשה שלום לי שמתחדש מלמעלה שלימות מחדש וכמ"ש חז"ל ע"ז הפ' העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ושל מטה:
 
בענין מה שנקרא חג השבועות עצרת בדברי חכמים. דכתיב תורה צוה לנו משה כו' קהלת יעקב. וכך הוא בימי הספירה נעשין בנ"י קהלה אחת וזוכין אח"כ לתורה בשבועות כאשר אמר אמו"ז ז"ל כי ימי ספירת העומר הוא ע"ש קיבוץ כללות בנ"י וזה הי' מתקיים בהקרבת העומר וכשהיו בנ"י בשלימות הראוי. אבל עתה שאנו במדריגה פחותה צריכין עכ"פ לקבל זה ההתכללות ע"י התורה כי גם נכלל בפסוק שע"י התורה מורשה קהלת יעקב. ועצרת הוא כנופיא לכן קראוהו חז"ל עצרת כנ"ל:
 
 
 
 
;תרנ"ג
ב"ה מחג השבועות
אנכי ה' אלקיך. עלינו יחד שמו ביותר ע"ש במד' רות. דאורייתא וקב"ה וישראל כולהו חד. וז"ש אתה אחד ושמך אחד כי התורה שמותיו של הקב"ה. ומי כעמך ישראל גוי אחד. ולזה האחדות זוכין בני ישראל על ידי התורה ולכן כתיב תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב שהתורה נקראת קהלת יעקב שעל ידה באין אל האחדות. ולכן כתיב אנכי ה' אלקיך לשון יחיד שנתדבקו במתן תורה לשורש האחדות. והנה פירוש אחד הוא שייך רק באחד המיוחד ב"ה וב"ש שהוא בלי ראשית ובלי תכלית ובלי מדה ומנין וגבול וקצבה כמו שביאר היטב בס' חובת הלבבות ע"ש. אכן בני ישראל הם כלים להתדבק ג"כ בזה האחדות ולכן כתיב אשר הוצאתיך מארץ מצרים לצאת מן המצרים והגבולים ולהיות בני תורה כמ"ש ז"ל אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה זה החירות כשאין משתעבדין לשום דבר בלי מדה וגבול. וזה עלינו ייחד שמו ביותר שאין לשום בריה חלק בזה האחדות רק בנ"י שהוציאנו מארץ מצרים כמ"ש:
 
איתא עומר מתיר במדינה ושתי הלחם במקדש. דהנה כתיב פתחו לי שערי צדק. וכתיב פתחי לי אחותי. דיש מפתחות חיצוניות ופנימיות. כי עולם הזה יש לו הסתר וצריכין בני ישראל לפתוח להיות כלים הראוים לקבל. ובקרבן העומר נפתח זה הפתיחה ונעשין בני חורין ממאסר הגוף. ואח"כ נפתחין שערים עליונים כמו שירד תורה מן השמים בשבועות והיא פתיחת שער הפנימי. וז"ש ז"ל פתחו לי כחודה של מחט שער המדינה ואני אפתח לכם כפתחו של היכל ואולם והוא שער המקדש:
 
וכתיב שער החצר הפנימית כו' ששת ימי המעשה יהי' סגור. ולכן נברא העולם בב' שהוא סתום מג' רוחות לרמוז כי הי' הבריאה בהתלבשות הטבע. וביום החודש יפתח רומז לפתח דיציאת מצרים. שהתחיל בהחודש הזה לכם. והוא פתיחת שער בנפשות בנ"י. אח"כ ביום הביכורים הוא בחי' יום השבת יפתח יום מתן תורה. ויצ"מ ומתן תורה הכל אחד כמ"ש בהוציאך כו' תעבדון. וכ' אנכי כו' אשר הוצאתיך לומר כי שורש הגאולה הי' בכח התורה וכשניתנה תורה לישראל נגמר החירות שניתן להם שורש החירות וסוד הגאולה. וזה שרמזו חז"ל אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה שהגם שפסח זמן חירותנו אבל שורש החירות הוא בשבועות. וע"ז נאמר וידעתם כי אני ה' כו' המוציא אתכם כו' ודרשו חז"ל עבידנא לכו מילתא דתידעון דאנא אפיקת יתכון ע"ש. והוא התורה. וזה ג"כ הרמז עומר מתיר במדינה גאולה שלמטה, ושתי הלחם במקדש שורש הגאולה:
 
איתא בים נראה להם כבחור איש מלחמה ובסיני כזקן ז"ש אנכי על הים ובסיני כמ"ש רש"י ז"ל. והענין הוא שזה עצמו פי' אנכי ה' אלקיך שגילוי אלקותו ית' בעולם כפי עמידת בני ישראל. ולכן נגלה על הים בבחי' מלחמה ובסיני כזקן:
 
בענין קריאת רות בעצרת דאיתא בס' אוה"ח בפסוק אם שמוע תשמעו בקולי כו' והייתם לי סגולה. כי יכולין לקבץ ניצוצי קדושה המפוזרים בכח התורה ואין צריך להיות ע"י פיזור הגלות ע"ש. וז"ש אנכי כו' אשר הוצאתיך. כי בכח התורה יכולין לבוא לגאולה. וכמ"ש לעיל פי' אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה. ולכן סומכין גאולת בן דוד העתידה ליום מתן תורה. שרוצין שיהי' הגאולה בכח התורה וכמ"ש במ"א פי' אם יגאלך טוב שהוא בכח התורה שנק' לקח טוב. ונראה שלכן נחשב אל אלימלך לחטא מה שהלך לחוץ לארץ הגם שנבנה מזה מלכות בית דוד ומלך המשיח. אך שהי' צריך לתקן כל זה ע"י התורה ולא ע"י הליכה בגלות ואז הי' התיקון בשלימות יותר כדברי האוה"ח הנ"ל:
 
 
 
 
;תרנ"ה
לחג השבועות
איתא בזוה"ק דבעי למלעי באורייתא דבע"פ בההוא ליליא. והענין היא דכתיב את ה' האמרת וה' האמירך וע"ש בפי' האבן עזרא בשם ר"י הלוי ז"ל פי' האמרת פעלת המעש"ט שעשית עד שאמר אנכי ה' אלקיך כו'. וע"ז כתיב תנו עוז לאלקים. וכ' ה' עוז לעמו יתן. כי בנ"י צריכין לעורר נתינת התורה וע"י זה ה' עוז יתן. וכ"כ ומשה עלה אל האלקים שהי' התעוררות מלמטה אח"כ ויקרא אליו ה' מן ההר. ויש בזה סוד שגרם משה רבינו ע"ה בזה יחוד עליון כמבואר כעין זה בזוה"ק כמה פעמים. וע"ז איתא בזוה"ק עושי דברו לשמוע בקול דברו:
 
חג השבועות הוא בחי' מושבע ועומד מהר סיני והוא שבועות העדות כמ"ש במד' ושמעה קול אלה כו' ראה או ידע כמ"ש אתה הראת לדעת. שבנ"י נעשין עדים בקבלת התורה כמ"ש שמע עמי ואעידה בך הוא פועל יוצא כמ"ש מו"ז ז"ל בפי' הפסוק ואעידה בם את השמים כו' שע"י ישראל נודע שמו ית' במעשה בראשית כו'. ואיתא במד' רות שמעה עמי כו' אין מעידין אלא בשומע כו' כמ"ש במ"א מזה כי הקב"ה נתן התורה לכל העולם ע"י שמיעת בנ"י שהם כלים לקבל הדברות. וז"ש במדרש שבשעה שאמר אנכי ה' אלקיך נזדעזעו הרים וגבעות כו' זה אמר אני נקראתי כו' עד ששמעו אשר הוצאתיך מארץ מצרים כו' ע"ש. פי' שכל העולם הוא במאסר הטבע ואינם יכולים לקבל הדברות רק בנ"י שנעשו בני חורין ביצ"מ ולכן יכולין לקבל אלקותו ית' בעולם. וממילא הרגישו כל הברואים ריח תורה כדאיתא שנתמלא העולם כולו בשמים פי' אפילו מי שלא הי' יכול לקבל עיקר תורה ריח טוב קלט כדאיתא הנכנס לחנותו של בושם כו'. כמו כן כשירד הקב"ה ליתן תורה לישראל קבלו כולם ריח תורה. גם פירוש שמע עמי מלשון אסיפה כמ"ש וישמע שאול את העם. כי בני ישראל יש להם בחי' האחדות ויכולין לקבל אלקותו ית' כמ"ש אתה אחד ושמך אחד זו התורה שהיא שמותיו של הקב"ה ועמך ישראל גוי אחד. וז"ש אלקים אלקיך אנכי אלוק אני על כל באי עולם ולא יחדתי שמי אלא עליך. כי באמת אלקותו ית' חל על כל הבריאה כל אחד כפי כח הקבלה. ולכן נקרא אלקים בלשון רבים. אבל בני ישראל יש להם חלק בבחי' האחדות ולכן מיחדין שמו ית' פעמים בכל יום. וז"ש אנכי ה' אלקיך והבן. ועל זה כתיב אשרי העם שה' אלקיו. שבבחי' שמו הגדול חל אלקותו על בנ"י:
 
בפסוק אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים כו' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. דאיתא בשם הבעש"ט ז"ל כי יראת העונש בא לעורר לבוא ליראת הרוממות. ובנ"י היה להם יראת העונש כמ"ש פן נמות. וכתיב בפרשת ואתחנן כי יראתם מפני האש. וכמ"ש מזה שם שהי' יראתם מפני האש. ולא עליתם בהר כו'. ונבאר יותר עפ"י מה ששמעתי ממו"ז ז"ל למה הי' עשן במתן תורה לנקר עיני אנשים שאין ראוים למראה הגדול הזה כו'. ונפרש לפי דרכנו כי זה עצמו ענין הכתוב והר סיני עשן כו' ירד עליו ה' באש. פי' שהיה הפנימיות נסתר והי' נגלה בחי' האש שהיא יראה תחתונה כדאיתא בזוה"ק אית יראה ואית יראה ע"ש בהקדמת בראשית. וגם איתא בזוה"ק המשל לחכם שמסבב החבית שבו טוב הגנוז בסמים ממיתין כדי להבריח מליגע באור הגנוז ובזה נדחו האומות מלקבל התורה ע"ש פ' בלק. ולכן הי' מבחוץ בחי' האש ובנ"י נתייראו מזה פן נמות. אבל משה רבינו ע"ה הגיד להם כי בעבור נסות אותם בא שיבואו מזה ליראת ה' לחיים. יראתו על פניכם לבלתי תחטאו היא יראה גדולה מגוף החטא לא מעונש:
 
ענין שתי הלחם לחם מן השמים ולחם מן הארץ. והם בחי' נעשה ונשמע בחי' משה ואהרן כדאיתא שלכן היו ב' לוחות בחי' משה ואהרן. נשמע הוא בחי' משה תורה שבכתב. ונעשה בחי' עובדא עושי דברו ולזה מיוחד אהרן הכהן. ולפי שחטאנו בנעשה. ונשמע נשאר קיים לעולם. לכן כתיב תורה צוה כו' משה מורשה כי בחי' משה נשאר קיים לדורות. ובחי' הקרבנות הוא התעוררות התחתונים להתקרב למעלה לימשך עי"ז שפע ברכה משמים זה בחי' לחם מן הארץ. וזהו שכתוב העשוי' בהר סיני. כי זכו בני ישראל אז לגרום נחת רוח לפניו עד שהוריד להם תורה מן השמים. ובחי' נעשה והקרבנות נמסרו לבני אהרן כנ"ל:
 
 
 
 
;תרנ"ו
ב"ה מחג השבועות
איתא בעצרת על פירות האילן. כי הנה נקרא יום הביכורים שהוא גמר הפרי שתכלית העולם נברא בשביל התורה וישראל שנקראו ראשית. והוא שורש התחדשות שנמצא בעולם דאין כל חדש תחת השמש רק התחדשות הבא מלמעלה מהשמש בכח התורה. והנה העליונים נקראו עומדים כי כלם כאשר נבראו כך הם בלי השתנות. אבל התחתונים מתחדשים בכל עת והאילן שהוא אילנא דחיי עץ החיים שמחיה הכל וכמו שהאילן מוציא פירות חדשים בכל שנה כך עץ החיים מחדש נפשות בני ישראל. ולכן בעצרת על פירות האילן. ולכן ניתן התורה לתחתונים בעבור התחדשות שנמצא בהם. ולכן שתי הלחם חמץ שחמץ בחי' השתנות כי מצה פשוט. והתחתונים בעבור היצה"ר שנמצא בהם ויש בהם שנוים מצד הרכבות היסודות לכן שייך להם בחי' התחדשות ונק' פירות כנ"ל. וכמ"ש בס' תפארת ישראל שלכן שתי הלחם חמץ שמצד זה ניתן לנו התורה כמ"ש מרע"ה למלאכי השרת כלום יצה"ר יש בכם ע"ש והוא כעין מ"ש:
 
איתא בגמ' מ"ד כתפוח למה נמשלו ישראל לתפוח מה תפוח פריו קודם לעליו כך הקדימו בנ"י נעשה לנשמע ובתוס' הקשו דהקב"ה נמשל בפסוק לתפוח. ונראה דהענין אחד הוא דענין פריו קודם לעליו הוא כעין דאיתא בשם הבעש"ט לראות בכל מעשה לעשות עבדות הבורא ית' תיכף ולא לשם הכנה הגם דיש דברים שהם כמו הכנה שאוכל כדי שיהי' לו כח לעבודת הבורא מ"מ הצדיק צריך לעשות באכילה עצמה עבודה ותיקון בהעלאת ניצוצות כו' ע"ש בס' כתר ש"ט. והענין הוא כי הגם שיש דברים שהם הכנה כמו עלה הכנה לפרי וכן בכל מעשה העולם זה הכנה לזה כמו דומם לצומח וצומח כו' למדבר כו'. מ"מ כל זה בדרך התלבשות הטבע אבל מצד כח הפועל אמת שפעולתו אמת יש אלקות בכל דבר מצד אמיתות הבורא ית"ש המהוה כל. וזה פי' אמת בלי זמן ידוע ובלי גבול ידוע. וזהו דרך התורה שנקראת תורת אמת. ותורת ה' תמימה זהו בחי' השלימות שאין לך אות בתורה שאין בה כל התורה מצד האחדות האמת. וע"ז רמזו חז"ל אין מוקדם ומאוחר בתורה שבכל אות יש הכל. וזה פי' תמימה. לכן מיוחד הנהגת הקב"ה כתפוח פריו קודם לעליו. ובנ"י שהם מיוחדים לדרך התורה הקדימו נעשה לנשמע שבאמת השמיעה עצמה הגם שהיא כדי לידע האיך לקיים מצות ה' מ"מ מצד עצמה היא עצמה מעשה שאילו היו אומרים נשמע ונעשה הי' משמע שכל השמיעה רק משום הכנה לעשי'. אבל באמת השמיעה עצמה עשי'. וזה עסק בתורה לשמה שיהי' גוף העסק בתורה עשיות עבדות הבורא ית"ש. ולכן השיב רבא לאותו מין אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן תומת ישרים תנחם שיש לנו דביקות בתורת ה' תמימה וכמ"ש תמים תהי' עם ה' אלקיך לכן נמשכין בנ"י אחר בחי' השלימות ותמימות להיות פריו קודם לעליו כמ"ש:
 
וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר אנכי כו'. כי עיקר התורה הוא לראות בכל דבר כי אנכי ה' אלקיך. ולכן התורה מלשון אורה ומלשון יראה דכתיב יראת ה' היא חכמה. כי עיקר היראה כשרואין האמת ע"י התורה איך הקב"ה מנהיג ומשגיח על הכל ומחיה ומהוה כל ממילא חל יראה אמיתית מרוממות אל. וזהו יראה השלימה. ולכן אמרו כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת. והלא כתיב הן יראת ה' היא חכמה. אבל אית יראה ואית יראה. יראת חטא היא מכח החסרון ושפלות האדם. אבל ע"י החכמה זוכין ליראת הרוממות והיא יראה מתוך השלימות ולא מתוך החסרון כדכתיב אין מחסור ליריאיו דייקא. וזו היראה היתה בירושלים וביהמ"ק דכתיב ג' פעמים בשנה יראה יראה שע"י הראי' חל היראה. ולכן נק' ירושלים על שם היראה מתוך השלימות כנ"ל. וזה תכלית התורה לידע כי אנכי ה' אלקיך ואין זוכין ליראה זו רק בהתפשטות הגשמיות ועל זה כ' צאינה וראינה כו' צאינה יציאה מהטבע ואז יכולין לראות במלך שלמה. וזה נתקיים בקבלת התורה כדכתיב נפשי יצאה וכ' ויוצא משה את העם לקראת האלקים מן המחנה. ולכן זכו כמ"ש וירא העם וינועו זו יראת הרוממות ולכן אמר להם אל תיראו ואין אומרים אל תירא רק למי שירא שמים לאמיתו. פי' לאמיתו בחי' יראת הרוממות ע"י שרואה האמת השגחת אחד האמת בעולם ואין זו היראה יכולה להשתנות. ולכן יכולין לומר לו אל תירא לאפוקי אי ירא מחמת איזה חסרון ועונש אם יאמרו לו אל תירא יסיר המורא מאתו. ולכן דרשו חז"ל לכל המורא הגדול על קבלת התורה. וז"ש אשר הוצאתיך מארץ מצרים פרש"י כדאי הוצאה שתהיו משועבדים לי. פי' בכח יציאת מצרים אתם מוכנים לקבל אלקותי וכ"כ אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים. וזה לעולם כפי התפשטות מן הגשמיות יכולין לקבל אלקותו ית"ש:
 
וענין קריאת רות בשבועות כי מצות יבום הוא חסד שעושין עם המת והוא בכח התורה שנקראת עץ חיים ויש בה טל של תחיה כמ"ש חז"ל אין לך אות בתורה שאין בה להחיות מתים אלא שאין אנו יודעין לדרוש. ולכן איתא חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת. הרמז שזה החסד אי אפשר לעשות רק בכח התורה שנקראת אמת. וע"ז אומרים באור פניך נתת לנו כו' תורת חיים ואהבת חסד. והעוסק בתורה לשמה ואוהב חסד יש בו כח להחיות מתים ונתקיים במעשה בועז שעשה חסד עם המת ונברא מזה מלך המשיח. וזה הי' בכח התורה. כדאיתא בו עז. עוז של התורה. ולכן במתן תורה יצאה נשמתן של ישראל והתורה החזירתן להם להודיע שיש בתורה להחיות מתים. ולכן ניתנה התורה לתחתונים כמ"ש לא תמצא בארץ החיים רק בעוה"ז השפל שיש בו מיתה ניתן התורה להחיות ישיני עפר. והמשכיל יבין יותר:
 
ואיתא במד' אילו הי' יודע בועז שהקב"ה כותב עליו ויצבט לה קלי עגלות פטומים הי' נותן לה וכן בראובן על כתפו הי' מוליכו לומר כשאדם עושה מצוה יעשנה בלבב שלם כו' ע"ש. ונראה שאלה האנשים אשר עשו מצוה בשלימות שנתקבל לפניו ית"ש אם היו מתחזקים ביותר הי' מיד גאולה שלימה. וראובן היו מספיקין בידו להשיבו אל אביו ולא היה שוב גלות. וכמו כן בבועז אם הי' מתחזק בחסד זה ביותר הי' משיח בא מיד. כי בכל מצוה נכלל כל התורה ותחה"מ כמ"ש לעיל:
 
 
 
 
;תרנ"ז
איתא בגמ' בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצאתה בת קול מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו דכתיב עושי דברו והדר לשמוע כו'. פי' הענין דכתיב לעולם ה' דברך נצב בשמים וכל היוצא מפיו של הקב"ה הוא קיים לעד. ולכן כשאדם מקיים מצוה כראוי מתעורר אותו הקול השייך לזו המצוה ונמצא ע"י עשיות המצוה שומע דבר ה' ומתדבק בשורש המצוה. וע"ז אמרו שכר מצוה מצוה. ואמרו ועשיתם אותם מעלה עליכם כאלו אתם עשיתם אותם כי מתחדש זה הדיבור והציווי ע"י העשי' כראוי לשמה. וע"ז כתיב ברכו ה' כו' עושי דברו שהוא התעוררות שורש המצוה כי שם צוה ה' את הברכה. וזה מה שרמזו חז"ל כי מכל מצוה נברא מלאך הם המלאכים שנבראו בדבר ה' של כל מצוה ומצוה:
 
איתא באבות בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב אוי לבריות מעלבונה של תורה שמי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף כו' אשה יפה וסרת טעם. ואין לך בן חורין אלא העוסק בתורה כו'. זהו הבת קול הוא מכח קול התורה שכתיב קול גדול ולא יסף ולא פסיק שבכל יום ויום יש התגלות מזה הקול. וע"ז כתיב אשר אנכי מצוך היום. אנכי דעשרת הדיברות. שהי' מוכן באלה הדיברות קול מיוחד לכל יום ויום. וכמו שמעשה בראשית מתחדש בכל יום. ומכח הטבע נמצא ג"כ הסתר בכל יום שע"ז אמרו יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ולכן יש ג"כ גאולה וחירות בכל יום ויום וע"י העסק בתורה נעשה בן חורין כמ"ש אנכי כו' אשר הוצאתיך מארץ מצרים. ואז זוכה לקבל קול תורה המתחדש בכל יום. ולכן מי שאינו עוסק נקרא נזוף הואיל והתורה מוכנת בכל יום לגלות טעמים חדשים תמיד כמ"ש דדיה ירווך בכל עת. ומזה בא בת קול הנ"ל:
 
חז"ל קראו לזה החג עצרת. ובתורה נקרא יום הקהל. כי בקבלת התורה הי' לבנ"י לב אחד כמ"ש הקהל לי את העם והיינו כניסי' לשם שמים וסופה להתקיים שנשאר מזה כח בכל חג השבועות להתאסף בכלל ובפרט נפשות בנ"י. ובאמת גם בכל יום מתעורר כח מתן תורה והוא ק"ש שמע ישראל שהוא התאספות כלל ישראל. כי עצרת ג"כ מלשון מלכות כמו זה יעצור בעמי שע"י שמקבלין מצות המלך נעשין אגודה אחת לעשות רצונו ית"ש שזה הי' בקבלת התורה קבלת עוז מלכות שמים ועול מצות ובזה נעשין בנ"י אחדות אחד זהו שמע ישראל:
 
 
 
 
;תרנ"ח
לחג השבועות
בענין וספרתם לכם כו' תספרו חמשים יום. דאיתא בגמ' מי יתן טהור מטמא ר"מ אומר דם נעכר ונעשה חלב. וחכמ"א ש"ז טמא ונולד ממנו אדם טהור. והנה ב' אלו הדברים נעשין כאחד כאשר נגמר בירור הטיפה ונולד האדם כמו כן הדם נעכר ונעשה החלב. וכן הוא בפנימיות כפי הבירור בנפשות בנ"י כך מתברר להם למעלה ונמתק להם הגבורות והוכן להם התורה וכן הי' ביציאת מצרים שנזדככו בנ"י כעובר במעי האם ואח"כ ניתן להם התורה. וכן הוא בכל פרט כפי הזיכוך שלו נמשך לו חלק מהתורה השייך אליו. וע"ז כתיב אשרי אדם עוז כו' מסילות בלבבם. אין אדם אלא ישראל וכפי המסילות בלבותם כך נתעורר להם ונפתח להם שער התורה. וז"ש תנו עוז לאלקים. אין עוז אלא תורה וז"ש אשרי מי שע"י מסילות כו' עוז להם בך. וז"ש עושי דברו כמ"ש בזוה"ק בלק. והבן. והנה הספירה הוא מ"ט יום. ובעצרת יורד הארה משער הנ' הוא עלמא דחירות. ואיתא בשם האר"י ז"ל במאמר שלא הספיק בצקם של בנ"י להחמיץ כו' כי היו במצרים במ"ט שערי טומאה ואלו ח"ו היו נשקעים בשער הנ' לא היו יכולין ליגאל ע"ש. ולעומת זה כשנכנסו בשערי קדושה כיון שנפתח להם שער הנ' שבקדושה שוב א"י לחזור להשתעבד לסט"א לכן היא עלמא דחירות. דבמ"ט שערים כיון דגם בשערי טומאה יש בהם ניצוץ קדושה לכן יכולין לחזור וליטהר כמ"ש מי יתן כו' לא אחד. ואלה המ"ט שערים צריכים להתברר ע"י בנ"י כמ"ש וספרתם לכם. אבל שער הנ' שבקדושה אין שם כלל מגע טומאה לכן שתי הלחם חמץ כיון דסט"א אינה יכולה להתדבק בהתגלות שער הנ'. ולהבדיל בסט"א בשער הנ' אין שם שום ניצוץ קדוש. וז"ש בזוה"ק ונטמתם בלא א' ע"ש ס"פ שמיני. ובשבועות נתגלה שער הנ' לכן כתיב בשבועות בעצם היום הזה וכמו כן ביוה"כ שזה היום טהור ואין שום תערובות ונקרא עצם היום הזה. וכמו כן במילה כתיב בעצם היום הזה נמול אברהם. כי גם הוא בשמיני בעלמא דחירות כנ"ל:
 
ענין מגילת רות בשבועות. לבקש הגאולה בכח התורה. דכתיב בעתה אחישנה זכו אחישנה והוא כשיהי' הגאולה בכח התורה דכ' תוחלת ממושכה מחלה לב פי' בזוה"ק כשהשפע יורד על פי מדריגת הטבע ע"ש פ' מקץ ועץ חיים תאוה באה כשמתדבקין בעץ החיים כראוי יכולין ליגאל בכל רגע כי התורה למעלה מן הזמן ואין מוקדם ומאוחר בתורה. זהו אם יגאלך טוב בכח התורה שנקראת טוב. ואם לא יחפוץ כו' שכבי עד הבוקר הוא הגאולה בעתה. לכן בעצרת צריכין לבקש על הגאולה בכח התורה. גם בכל התפלות איתא לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה אז תאוה באה. ומכש"כ בחג הזה צריכין לסמוך תפלה לתורה. וכן שמעתי ממו"ז ז"ל רמז שתי הלחם לתורה ותפלה:
 
 
 
 
;תרנ"ט
לחג השבועות
אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. עיקר גמר יציאת מצרים הי' בקבלת התורה וכמ"ש בזוה"ק חמשין זמנין אידכר יצ"מ באורייתא. ולכן בכל ימי הספירה נגמר פרטי יציאת מצרים אבל ביום החמשים יצאו לגמרי מארץ מצרים הוא התפשטות הגשמיות בשלימות שנעשו כמלאכים. וע"ז נאמר צאינה וראינה כו' במלך שלמה. צאינה הוא לצאת ממלבוש הגופני כמ"ש ויוצא משה את העם כו' מן המחנה. וכ"כ נפשי יצאה בדברו. וע"י זה וראינה כמ"ש וכל העם רואים כו' ויתיצבו בתחתית ההר הוא התלבשות ברוה"ק כמ"ש ותתצב אחותו במדרש על רוה"ק וכ"כ ויתיצבו כמו לבוש שנתלבשו בלבוש רוחני וזהו תכלית יציאת מצרים. ולכן בשבת ויו"ט אומרים זכר ליציאת מצרים. ומה שייך זכר ליצ"מ הלא רואין אנחנו שיצאנו ממצרים ומה צריך זכר. ואם הפירוש לזכור הגלות מצרים לא שייך הלשון זכר ליציאת מצרים. לגלות מצרים הוא. אבל הפי' כנ"ל שעיקר יציאת מצרים הי' רק שעה אחת שעמדו בנ"י על הר סיני ויצאו לגמרי ממיצר הגוף מה שא"י להשיג בזמן אחר. אבל הקב"ה זכר עשה לנפלאותיו בשבתות וימים טובים וכן בכל המצות שהם זכר ליצ"מ כגון תפילין וציצית שכתוב בהם יציאת מצרים ע"י אלה המצות נתעורר הארה וזכר מיצ"מ שהי' אז ויכולין לצאת ממאסר הגוף. וכפי הכנת האדם בקיום המצות האלה כך זוכה ליציאת מצרים. לכן נק' יום הביכורים שנעשו בנ"י כברי' חדשה בקבלת התורה. ופירוש מבית עבדים דידוע שכל העולם נברא בכ"ב אותיות וכל מיני צירופי אותיות בונים בתים. ובנין הטבע נק' בית עבדים. אבל הקב"ה נתן לנו התורה וכל הצירופים שבתורה אשר שם משה הם בתים מלאים כל טוב והוא תורת אמת. ואיתא בזוה"ק בעצרת על פירות האילן כי באמת כל הנבראים בכח התורה רק שהם כמו עלין וקליפין כי באילן יש פרחים ועלין וקליפות. אבל בנ"י אחוזין בעיקר האילן והם פירות האילן. ושאר הדברים שהם לצורך האילן ואינם עיקר הפרי נקרא בית עבדים כמ"ש:
 
בפסוק לבעבור נסות אתכם כו'. כי בודאי היו נסיונות גדולות לבנ"י שנתקרבו להר סיני. ותוס' כתבו שהוצרך לכוף עליהם ההר כגיגית אע"פ שהקדימו נעשה לנשמע מ"מ כשראו האש הגדולה היו חוזרין. ודבריהם אמת כי בכל מדריגה שנתעלה האדם יש נסיונות רבות כמ"ש וסביביו נשערה מאוד. ואיתא בזוה"ק במה שהחזיר הקב"ה התורה לאומות וברחו משום שנסמו עיניהם והביא המשל מפקח שיש לו חבית מלא טוב ושם על פי החבית סם המות ע"ש. ואין זה ענין ערמה כלפי מעלה רק שכן הוא המדה. ולכן זה עצמו הי' העדות שבנ"י מוכנים אל התורה ולא האומות. ולכן הי' לבנ"י נסיון גדול והוצרך מרע"ה להאיר עיניהם להראות להם כי זה רק נסיון. ז"ש לבעבור נסות אתכם כו'. וכן איתא בגמרא וזאת התורה אשר שם משה זכה סם חיים לא זכה סם המות. וכן אמרו פן נמות ומרע"ה שם וסידר לפניהם דרך החיים וכ"כ החיים והמות נתתי לפניכם:
 
איתא במד' כשרצה הקב"ה לומר אנכי צוה למרע"ה לירד שלא יאמרו בני ישראל שהוא דברי משה ע"ש. מוכח מזה כי שכינה מדברת מתוך גרונו של משה דאל"כ הרי יבחנו בטביעות עינא דקלא. רק שבאמת הי' זה הקול כקולו של משה. ולכן כתיב וגם בך יאמינו לעולם כי מאלה הדיברות ראו כי נבואת מרע"ה הוא מפי הקב"ה. וכ"כ בעבור ישמע העם בדברי עמך:
 
בענין מגילת רות שתקנו בשבועות. כבר כתבתי עפ"י מ"ש באוה"ח בפסוק והייתם לי סגולה כי בנ"י נבראו להוציא הניצוצות קדושות מכל העולם וכשזוכין יכולין להוציאם בכח התורה ואם לאו צריך להיות ע"י פיזור הגלות. וכ"כ ה' עוזי כו' ומנוסי ביום צרה. וע"י ב' אלו אליך גוים יבואו. והנה זה הי' באלימלך שהוצרך לצאת לחו"ל להוציא נשמת דוד ומשיח. ולבועז באה מעצמה לביתו בכח עוז התורה שהי' בו כמ"ש בו עז. ואפשר זה רמזו במדרש אשר באת כתיב. פי' שעיקר השבח שבאת רות מעצמותה להתקרב. ולכן תהי משכורתך שלימה כענין שאמרו אשה מזרעת תחילה יולדת זכר וכשהניצוצות הקדושות מתקרבים מעצמם יש להם עלי' ביותר. [ואפשר זה הרמז שהי' חמץ בשתי הלחם לרמוז שבכח התורה יש עלי' לכל הבריאה. וכעין זה כתב בזוה"ק ע"ש]:
 
 
 
 
;תר"ס
לחג השבועות
הטעם שנקרא במשנה עצרת כמ"ש בעצרת על פירות האילן. נראה עפמ"ש חז"ל שהחזיר הקב"ה התורה לכל האומות עד שבא אל בני ישראל כמ"ש וזרח משעיר כו' הופיע מהר פארן כו'. וכל זה שנעשה אז מתקיים בכל שנה שיש בכל שנה בחי' יציאת מצרים ובחירת השי"ת בישראל ונתינת התורה. לכן בימי הספירה היא הבירור ונפתח פתח של גאולה בניסן הגם שהוא מיוחד לבנ"י משום שבאמת הם נשארים בזה אבל שערי הגאולה נפתח לכל באי העולם. ולכן מבקשים גם בנ"י יודוך עמים כולם ישמחו וירננו לאומים. ואותן הניצוצות קדושות שזוכין להתקרב מתחברין אל בנ"י כמו שהיה אז עמלק נדחה ויתרו נתקרב. וכן כל בירור רות הי' מקציר שעורים עד קציר חטים. דאיתא עומר מתיר במדינה ושתי הלחם במקדש. והם ב' שערים עומר מאכל בהמה והוא שער הראשון הנפתח לכל הבא להתקרב שהם בהמה המה להם. אבל ישראל זוכין לשער הפנימי שתי הלחם של חטים מאכל אדם אתם קרוין אדם. וכמו שנעשה זה הסדר אחר ר"ה שהוא הנהגה חדשה על כל השנה ומבקשים על כל הברואים ומקריבין ע' פרים בחג. ולבסוף שמיני עצרת הוא לכם מיוחד רק לבנ"י. מעין זה הוא בשבעה שבועות ואח"כ שבועות עצרת מיוחד רק לבנ"י לכן נקרא עצרת. ואיתא בגמרא על פסוק ה' יתן אמר המבשרות צבא רב כל דיבור שיצא מפי הקב"ה נחלק לע' לשונות כו'. וסיום הפסוק ע"ז מלאכי צבאות ידודון ידודון ונות בית תחלק שלל. פי' שהי' הכנה במתן תורה לקרב כל הלשונות. אבל לא זכו לזה. רק לבנ"י נמסר כל הפתחים כמ"ש וירש זרעך כו' שער שונאיו. ולכן נקרא עצרת שנאסף הכל רק לבנ"י:
 
ענין קריאת מגילת רות בשבועות. דאיתא במד' אנכי לשון תנחומין כמ"ש אנכי אנכי הוא מנחמכם דכתיב כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. וכמו שזכו בנ"י לקבלת התורה ע"י גלות וגאולת מצרים כמו כן בימי הגאולה נזכה לשלימות מתן תורה. ולא עוד דכתיב ב"פ אנכי כמ"ש במד' שיאמרו לעתיד ב' פעמים אלקינו זה קוינו לו כו' זה ה' כו'. דכתיב אני אמרתי אלקים אתם כו' א"כ עדיין לא הי' הקבלה בשלימות כפי רצונו ית"ש. וכ"כ אנכי עומד כו' כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר כו'. אבל לעתיד יתקיים בשלימות. וזהו רמז הפסוק לא תגע בו יד כו' במשוך היובל המה יעלו בהר. שלעתיד שיהי' הגאולה בשלימות כמ"ש כי לא בחפזון תצאו כו' אז יעלו בהר כמדריגת משה רבינו ע"ה דכתיב ומשה עלה כו' והי' ללמד על הכלל כולו. וכתיב טוב אחרית דבר מראשיתו משה רבינו ע"ה כתיב בי' וירא ראשית לו ומשיח הוא בחי' אחרית. ב' הגאולות בכח התורה שהיא ראשית ואחרית הכל. וכ"כ גאלתי אתכם אחרית כראשית:
 
כתיב ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני. דכתיב מים רבים לא יוכלו לכבות כו' האהבה דתורה בחינת אש כמ"ש כה דברי כאש. ודרך האש כשבא עליו מים ואינו נכבה. מתגדל עוד ביותר כח והתלהבות. וכ"כ ולאום מלאום יאמץ. ומזה המלחמה של עמלק באו לקבלת התורה:
 
הלימוד בליל שבועות להראות חביבות התורה כי כל חמדת עוה"ז בא מתוך הרעבון. ולפי רוב הרגילות מתמעט האהבה והמרעיב עצמו אוכל לתיאבון. והתורה כל מה שעוסקים בה ביותר מתרבה אהבה וחמדת התורה וע"י עסק התורה בליל שבועות נתרבה הצמאון אל התורה. וכ' כל צמא לכו למים. כמ"ש במד' שנמשלו לדגי הים שגדלים במים ופותחים פיהם לכל טיפה של מים כאלו לא טעמו טעם מים. כן בנ"י העוסקים תמיד בתורה חביב עליהם כל אות מהתורה כאלו לא טעמו דברי תורה מעולם:
 
בענין זכור ושמור שמור הוא הקדושה שיורדת בשבת וצריכין לשמור שלא לחלל הקדושה ולכן כתיב בה כאשר צוך ה' אלקיך. לשמור מצות השבת. אבל זכור הוא הקדושה שצריכין בני ישראל להמשיך בשבת תוספות קדושה ע"י חידוש היום ותפלת שבת והוא מדריגה שלמעלה. אבל אחז"ל כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה שע"י בחי' שמירה זוכין למדריגת זכור:
 
בעזה"י. לחג השבועות
 
 
 
;תרס"א
המנהג לעסוק בתורה בליל החג. דאיתא התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך. וקשה דכתיב מורשה קהלת יעקב. אך התורה נקראת עץ חיים. וכמו שאילן מוציא פירות בכל שנה ושנה כמו כן התורה מתחדשת פירותי' בכל שנה. ולכן בעצרת על פירות האילן היינו התחדשות התורה שנק' עץ חיים. וכן איתא בספרים. ולכן נק' יום הביכורים. וכמו דאיתא במד' שכל הנביאים וחכמים קיבלו בהר סיני חלקם בתורה רק שנתפרשו דבריהם כל אחד בשעתו. כמו כן בכל חג שבועות זמן מתן תורתנו מקבלין בנ"י חלק התורה המתחדשת על כל ימי השנה ואח"כ מוציאים מכח אל הפועל כל אחד במקומו ושעתו. וזה ההתחדשות תלוי כפי הכנת כל אחד. ועל זה רמזו התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך שיכין כל א' את עצמו לקבל חלק מתורה המתחדשת בכל שנה שאינה ירושה רק מתחדשת בכל עת. ויום זה שורש התורה של כל השנה. ולכן שתי הלחם בא חמץ כמ"ש בזוה"ק דאית בי' ביטול יצה"ר. והוא ע"ד שאמרו בגמ' אם פגע בך מנוול זה משכהו לביהמ"ד אם אבן הוא נימוח אם ברזל הוא מתפוצץ. ולפי שזה היום שורש התורה הוא ביטול היצה"ר שהתורה תבלין כנגד היצה"ר. וב' הענינים אבן וברזל. הם מול בחי' מ"ע ומל"ת. אבן הוא מה שמטמטם הלב כאבן שלא יקבל אור המצות. ומול זה נקראת התורה מים והאבן נימוח בו כמ"ש אבנים שחקו מים ומרכך לב האדם לקבל אור המצות. ברזל הוא הקלקול במל"ת ומול זה נקראת התורה אש כה דברי כאש כו' וכפטיש יפוצץ סלע. שהאש מבער ושורף הפסולת ומתקן הפגם כמ"ש משיבת נפש. והרמז לזה אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. וזה כפי העסק בתורה שאז נקראים בנים ואין המחיצה מפסקת כנ"ל:
 
בפסוק וכל העם רואים את הקולות פירש מו"ז ז"ל כעין דאיתא בגמ' דאיכא טביעות עינא דקלא. ופירוש הדברים שהכירו והבינו שהם דברי אלקים חיים. כי נפשות בנ"י הם חלק אלוה ממעל. וכשנתלבשו בעולם הטבע נכבה כח האלקות. וכשעמדו על הר סיני ושמעו הדיברות הרגישו בנפשותם התקשרות הנפשות אל הבורא. וזה פי' הכיר את בוראו שנאמר באברהם אע"ה וכ"א במד' איזה דעת זה המכיר את בוראו ומי שזוכה להכרה זו א"י לשכוח את הבורא כי הוא דבקות בעצם הנפש. וז"ש שיצאה נשמתן. והקב"ה כשאמר אנכי ה' אלקיך חקק בנפשות בנ"י אלה השמות שאינן נמחקין. כדאיתא שיש שמות שאינם נמחקין. פי' הגם שכל התורה שמותיו של הקב"ה. אבל יש שמות שאינם נמחקין והם רשימות וחקיקות לעולם. וזה עצמו שכ' מיד לא יהי' לך אלהים אחרים על פני ומלבד שהוא אזהרה הוא ג"כ גזירה שאין יכול שום שעבוד וכוחות סט"א לשלוט באיש ישראל לפי שחקוק בנו שמו ית'. וכמ"ש אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. שטרי קודם. ואפילו גם עתה שאנחנו בגלות מ"מ כתיב עמו אנכי בצרה. וכמו שהראה הקב"ה ליחזקאל הי' הי' דבר ה' לנחם את בנ"י בגלות. והוא עדות על כל הגלות אפי' שאין לנו עוד נביא. כי יחזקאל יצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא. ולכן קורין מרכבת יחזקאל בחג הזה לומר כי כח אנכי לעולם בישראל כמ"ש ואנכי לא אשכחך. וזהו ענין הטביעות עין להכיר את הבורא מיוחד רק לבני ישראל. כעין דאיתא אין מחזירין אבידה לע"ה רק בסימנים ולת"ח בטביעות עין. הרמז כי באמת כל מה שברא הקב"ה לכבודו. למענהו. לעדותו להעיד עליו. אבל הכל בסימנים ורמזים על כח אלקות. ובסימנים יש חילוקים יש מובהקים ושאינם מובהקים ויוכלו להתדמות בשקר. אבל בנ"י שניתן להם התורה מכירין את הבורא בטביעות עין ממש. ולזה אין הכחשה בעולם. לכן הם עדים מיוחדים על הבורא. וכ"כ אתה הראת לדעת כדי שיוכלו להעיד על הבורא. וגם בשבת דהוא סהדותא חל על בנ"י נשמה יתירה שיוכלו להכיר ולהעיד על הבורא ית"ש. ועל שבת אמרו מתנה טובה יש לי בבית גנזי. וכן נק' התורה חמדה גנוזה:
 
איתא בגמ' הכל מודין בעצרת דבעינן נמי לכם שהוא יום שניתנה תורה לישראל. כי הורדת התורה מן השמים הוא התפשטות אור התורה למטה. וכמו כן בבנ"י בעצמם הארת הנשמה בגוף. כי האדם כולל שמים וארץ. נשמ"ה גי' השמי"ם. ועיקר נשמה יתירה קיבלו בנ"י במתן תורה אנכי ה' אלקיך. ולכן אז נתבטל הגוף אל הנשמה. וז"ש נמי לכם שאז הלכם מתבטל אל השורש ומעין זה בכל שבת קודש נשמה יתירה שבו מתנוצץ הארה מקבלת התורה כמ"ש זכור כו' יום השבת בעצומו של יום שניתן בו התורה ולכן מצוה לענג בו גם הגוף:
 
 
 
 
;תרס"ב
בפסוק ומשה עלה ובמד' כל עלויך הי' מן המרום. עלית למרום דאיתא במדרש תשא בפסוק ככלתו מה כלה זו מצנעת עצמה ומגלית עצמה בשעת חופתה כן צריך להיות ת"ח צנוע במעשיו ומפורסם במעש"ט. וכן הי' במרע"ה עניו מאוד. וכאן עלה אל האלקים. וכן מצינו בר' יוסף דאמר לא תיתני ענוה דאיכא אנא ובעצרת אמר אי לאו האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא. דבאמת כפי הענוה שנמצא בגוף כך מתעלה ומתרומם הנפש. וזה הרמז חמץ בשתי הלחם. כי חמץ רומז על התנשאות. ובעצרת מתרומם נפשות בנ"י הנפש שליט על הגוף דהתורה נקראת אש ונק' מים שירדו למקום נמוך רומז על גוף השפל ואז חל עליו התלהבות התורה שנק' אש ומתעלה למעלה. שכן צריך להיות הנשמה ממעל צריך להתרומם למעלה. והגוף מעפר צריך להיות שפל עד לעפר. ומרע"ה נק' איש האלקים מחצה איש ומחצה אלקים כמ"ש במד' וזאת הברכה. והחלק איש שבו הי' עניו מאוד וחלק אלקים נתעלה יותר מן המלאכים. לכן כתיב עניו מכל כו' אשר על כו' האדמה. אבל למעלה נתעלה מכל. ורמז במקום שאין אנשים השתדל להיות איש היינו במרום. כמ"ש עיר גבורים עלה חכם:
 
שתי הלחם רומז למ"ש גדולה תורה שנותנת חיים לעושיה בעוה"ז ולעוה"ב. לחם מן השמים ומן הארץ הכל תלוי בתורה דכתיב לקח טוב נתתי לכם במד' יש לך מקח יש בו כסף כו' והתורה יש בה כסף זהב שדות וכרמים כי הכל נברא בתורה מכש"כ שקיום הכל על ידי התורה. וכתיב ה' עוז לעמו כו' ה' יברך את עמו בשלום. וכמו דאיתא בשבת דלא אשתכח בי' מנא ומ"מ כתיב ויברך דכל ברכאין בי' תליין. לכן לחם הפנים נערך בשבת. כמו כן בשבועות יום שניתנה בו תורה כולהו ברכאין בי' תליין לכן שתי הלחם בעצרת. ושתי הלחם הוא עוד למעלה שהם שורש הי"ב לחם שבלחם הפנים:
 
חז"ל קראו לזה החג עצרת. היא כנופיא דכתיב מורשה קהלת יעקב שע"י התורה באים לאחדות. שיש לכל איש ישראל חלק בתורה. ומטעם זה הנפשות קרובים מצד אחדות השורש כמ"ש ז"ל דכתיב שבעים נפש ביעקב שהם כנפש אחד. ולכן התורה משיבת נפש שהיא שורש נפשות בנ"י. ואיתא ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה שכפי האחדות הנמצא בישראל זהו אות לאור תורה שמאיר בהם. דכתיב אתה אחד ושמך אחד וישראל גוי אחד בארץ וז"ש בזוה"ק קוב"ה ואורייתא וישראל כולהו חד. שאין האחדות בעולם רק הקב"ה אחד והתורה שמותיו של הקב"ה אחד וישראל גוי אחד. וזהו הרמז בההוא גר שאמר למדני תורה כשאני עומד על רגל אחד. ואמר לי' הלל הזקן דסני לך לחברך לא תעביד. כי האדם יש בו שינוים. תמיד וא"א להיות על רגל אחד תמיד. רק בכלל ישראל יש זה האחדות דכתיב אני ה' לא שניתי. והוא אחד האמת. פי' אחד כשאין בו השתנות לעולם. ובכלל ישראל נמצא מזה האחדות כדמסיים הפסוק ואתם בנ"י לא כליתם. ולכן כפי מה שמבטל אדם את עצמו אל כלל ישראל יכול להיות עומד על רגל אחד. כי בנ"י בכלל אין להם השתנות מצד הדביקות באחד האמת:
 
 
 
 
;תרס"ג
איתא בזוה"ק דבעי לנטרא דכיא דמטי עלי' בההיא ליליא. דאיתא הבא לטהר מסייעין אותו. ובימי הספירה מבקשין בנ"י הטהרה. ומ"ט ימי טהרה הוא בכח התחתונים בכח ספירתם וספרתם לכם. וטהרת ליל החג מלמעלה מה שאין בכח האדם. וטהרה היא הכנה לקבלת התורה. דאיתא וטהר לבנו לעבדך באמת אין אמת אלא תורה כי הכל עובדין את המלך ית"ש. אבל עבודת אמת הוא מצות התורה שהם תקונים בכל העולמות. אמת כולל מראש ועד סוף עבר ועתיד. וצריך אדם לבקש הטהרה כדי שיוכל לעבוד להשי"ת באמת:
 
איתא העולם נברא בב' בראשית מה ב' סתומה מכל צד ופתוח מצד אחד כך לא תהרהר מה למעלה מה לפנים כו'. א"כ התורה שהתחילה בא' אנכי והא' פתוחה לכל הד' קצוות ולמעלה ולמטה לפי שהתורה קדמה לעולם וע"י התורה יכולין בנ"י להכיר את הבורא ית"ש כמ"ש אנכי ה' אלקיך ביחוד שלא ע"י אמצעיות מעשה בראשית. ולכן לא כתיב אשר בראתיך רק אשר הוצאתיך מארץ מצרים שהתורה היא נחלה בלי מצרים וגבולים. וכ"כ שאל נא לימים כו' ולמקצה השמים כו' הנהי' כדבר הגדול הזה כו'. א"כ התורה חוץ מכל הבריאה וכל הקצוות והיא בחי' אמת שכולל ראש תוך סוף:
 
כתיב הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי אשר ילמדון ליראה אותי כו'. שתכלית התורה לבוא ליראה אמיתית כדאיתא בגמ' וי למאן דלית לי' דרתא ותרעא לדרתא עביד. שהתורה פתח ליכנוס ליראת שמים ז"ש אשר ילמדון ליראה אותי שהלימוד יהי' כדי לקבל היראה בשלימות. וז"ש מרע"ה לבנ"י שאמרו דבר אתה עמנו כו' פן נמות והשיב להם אל תיראו כו' ובעבור תהי' יראתו על פניכם. וכבר אמרו חז"ל אין אומרים אל תירא רק למי שירא שמים לאמיתו. א"כ הי' דברי בנ"י בשביל היראה. וכן אמר הקב"ה מי יתן והי' לבבם כו' ליראה אותי כו'. והפי' שחששו בנ"י שע"י שיתקרבו יותר מדאי יתחלש אצלם היראה ויפלו ממדריגת היראה. פן נמות כי ירידה ממדריגה ושפלות נק' מיתה. ומרע"ה השיב להם אדרבא כפי מה שיתקרבו ביותר יפול עליהם יראת הרוממות כי התורה מביא היראה. והעד. מרע"ה שהי' שר התורה הי' עניו מכל אדם. וענוה למעלה מיראה וכמ"ש וסביביו נשערה מאוד וכ"כ לכל המורא הגדול פי' חז"ל על קבלת התורה שאז הי' בחי' יראת הרוממות:
 
שבועות הוא ע"ש השבועה שנשבעין ועומדין מהר סיני. וכולל ב' השבועות. שנשבעו בנ"י לעבוד את ה' כמ"ש ב"פ אשר דיבר ה' נעשה והן הן שבועה. וכן הקב"ה נשבע לבנ"י כמ"ש ב"פ אנכי ה' אלקיך בעשרת הדיברות והוא שבועה. וכ"כ הואיל ה' לעשות אתכם לו לעם הואיל פי' שבועה. ושבועות אלו מתעוררין בחג השבועות ולשון חז"ל מושבע ועומד מהר סיני ששבועה זו קיימת לעד בכל איש ישראל ואין לה התרה עולמית:
 
איתא בעצרת אית בי' ביטול יצה"ר וזהו שאמרו אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה חירות מן יצה"ר כמו שהי' בשעת קבלת התורה דכתיב מי יתן והי' לבבם זה להם כו' ב' יצרים. וכן אומרים ותלמדם חקי חיים לעשות רצונך בלבב שלם הוא ב' לבבות כן תחננו ותלמדנו. ובכח קבלת התורה שמתעורר בכל יום יש להתחזק נגד היצה"ר כמ"ש חז"ל משכהו לביהמ"ד אם אבן הוא נימוח. וע"ז כתיב והיו הדברים כו' מצוך היום על לבבך ב' לבבות. ובכל יום יהיו בעיניך כאלו היום ניתנו. ומכש"כ בחג השבועות אנכי מצוך היום ממש יכולין לבטל גם היצה"ר אל עבודת הבורא וזה הטעם חמץ בשתי הלחם. וכ' וידעת היום והשבות אל לבבך כי דעת במוח והעבודה היא בלב כמ"ש חז"ל עבודה שבלב זו תפלה. וע"י הדעת צריכין להמשיך הלב. ולכן ק"ש קודם תפלה ואין עומדין להתפלל אלא מתוך דברי תורה. וכ"כ לכל אשר יקראהו באמת אין אמת אלא תורה. וגם בקבלת התורה כתיב תעבדון את האלקים על ההר הזה. וכ"כ וירא העם כו' ויעמדו מרחוק ואמרו חז"ל עמידה זו תפלה:
 
ושם עצרת ע"ש הכנופיא דכ' הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי. לי לשמי. והוא כניסי' לשם שמים שמתאספין בני ישראל לשם שמים כדי שירד להם התורה מן השמים כדכתיב הבונה בשמים מעלותיו כשאגודתו על ארץ. וכמו שהי' אז בפועל ממש שירד להם התורה מן השמים והוא ללמד על כל הדורות כשהכניסי' לשם שמים. וזה הכינוס שנעשה אז בזה היום נשאר לדורות מורשה קהלת יעקב לכן נקרא עצרת:
 
איתא בגמ' דכ"ע בשבת ניתנה תורה זכור בעצומו של יום. דאיתא אמרה שבת לכל יש בן זוג ולי אין בן זוג השיב לה כנס"י יהי' בן זוגך הה"ד זכור אשר אמרתי כנס"י יהי' בן זוגך ע"ש בפסיקתא. והענין הוא דאיתא שבת יעשה כולו תורה הגם כי כל מעשה בראשית בכח התורה כדאיתא בשביל התורה שנקראת ראשית. אבל כל הששה ימים הי' כח התורה בהשתתפות המעשה כדכתיב ששת ימים עשה. ולכן יש בתחתונים דרך לקבל זו ההארה המתלבשת בכל מעשה בראשית. אבל בשבת כתיב וינפש ולא הי' בו מעשה והיא כולה תורה לכן אין בתחתונים מי שיוכל לקבל זו ההארה של השבת רק כנס"י יהי' בן זוגך שהם עתידין להיות למעלה מן העשיה ושיהי' כולו תורה ונתקיים במעמד הר סיני ונשאר מזה זכר בכל ש"ק שמבטלין בנ"י כל המעשים והוא יום שביתה והוא עדות על ישראל שהם מיוחדים לתורה למעלה מעשי':
 
 
 
 
;תרס"ד
מחג השבועות
תקנו מגילת רות בשבועות לומר כי ע"י שנבחרו בנ"י במתן תורה הם כלים לקרב כל הגרים כי בנ"י נקראו ראשית תבואתו שהיא הפרי שבשבילה נברא הכל כמ"ש בראשית בשביל ישראל שנק' ראשית פי' ראשית היא התחלה והעיקר הפנימיות כמ"ש ראשית חכמה יראת ה' לכן נק' יום הביכורים שנגמר הפרי. אבל בנ"י יצאו מן הכלל ללמד על הכלל כולו כמו שיהי' לעתיד אהפוך אל העמים שפה ברורה כו'. ואז יהי' טוב אחרית דבר מראשיתו. ובאמת כפי מה שמעלין בנ"י גם מן האומות מתרוממים הם ביותר. וזה עצמו פי' הקדמת נעשה לנשמע. כי בנ"י הבינו זאת שנבחרו כדי לקרב הכל ואמרו כל אשר דיבר ה' נעשה. כתיב הכא נעשה וכתיב התם נעשה אדם. כמ"ש את הנפש אשר עשו ותרגום אונקלוס דשעבידו לאורייתא ועי"ז נשמע. כמו שהוא בפרט כפי תיקון המעשים לקרב כל מעשה הגוף אל הנפש אז מאיר הנשמה באדם. כמו כן בכלל כפי תיקון כלל ישראל לקרב מן האומות כך מאיר בהם התורה. וכתיב תתן אמת ליעקב חסד לאברהם. כי בנ"י הם באמת חלק ה' ותורתו. אבל גם זאת ממדת האמת לעשות חסד לקרב גם את הרחוקים הבאים לשם שמים. אמת ליעקב התורה. חסד לאברהם שנתקרב גם מזרע לוט רות המואביה:
 
כתיב פנים בפנים דיבר ה' עמכם. ואיתא בפסיקתא יש שמלמד רוצה ואין התלמיד רוצה ויש תלמיד רוצה ואין הרב רוצה ברם הכא פנים בפנים דיבר. פי' פנים כמ"ש ופניתי אליכם דרשו חז"ל פונה אני מכל עסקי ועוסק בכם. וכמו כן פנו בני ישראל מכל עסקיהם ועוסקים בתורה. ולהבין פי' פונה אני מכל עסקי אצל הקב"ה. רק הרמז שכל תהלוכות העולמות למעלה למעלה הכל הוא לפי הנהגות בני ישראל שכל פינות שהוא פונה כולם הם בכם. וכמו כן בנ"י למטה כך צריך להיות שכל המכוון מכל הפינות שהם פונים יהי' רק לשמו ית'. וכן הי' במעמד הר סיני כמ"ש נפשי יצאה בדברו. ובזמן המקדש שהיו עולין ג"פ בשנה הי' מתחדש זה הדביקות בכל רגל כמ"ש יראה כל זכורך כו' פני ה' אלקיך היא בחי' פנים בפנים כמ"ש ז"ל כשם שהוא בא לראות כך בא להראות. שהרי פנו בנ"י כל איש ואיש מכל עסקיו והלך להיראות פני ה' וכ"כ בזוה"ק בקשו פני אילין מועדיא:
 
איתא בזוה"ק דבעי לנטרא דכיא עילאה דמטי עלי' בההיא ליליא דשבועות ע"ש. דכתיב לב טהור ברא כו' ורוח נכון חדש בקרבי. ולכן יש מקודם ימי הספירה לזכות לטהרה והוא על ידי הכנת האדם כמ"ש וספרתם לכם והבא לטהר מסייעין אותו שהיא גמר הטהרה שבא מהשמים כמ"ש וספרה לה כו' ואחר תטהר. ואחר הטהרה רוח נכון חדש הוא יום הביכורים. וכתיב לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון. ובימי הספירה בחי' מערכי לב לבנ"י שנקראו אדם ומה' מענה לשון התורה מן השמים. ואיתא בזוה"ק כי חודש סיון שנקרא תאומים רומז על פה ולשון ע"ש פרשת יתרו. דמתחברים כחדא. ועל ב' אלו נאמר כל פה לך יודה וכל לשון לך תשבע. והפה נתקן בחג הפסח פה סח. והוא תיקון הראשון שהיא בהשתתפות הגוף. לכן כתיב לך יודה. הודאה הוא מצד דבר המתנגד. כי הגוף מלמטה נעשה כפוף (על) [*אל] הנפש וזה החירות בפסח. אח"כ כל לשון לך תשבע בשבועות שהוא דביקות הנפש בשורש. וזה השבועה שנשבעין ועומדין מהר סיני שעל שם זה נקרא שבועות: