משתמש:Roxette5/שפת אמת/ארכיון 1: הבדלים בין גרסאות בדף
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
העברה |
עד פרשת נשא ולא עד בכלל |
||
שורה 1:
ויקהל
Section 1
תרל"ה
ויקהל ופ' שקלים
בפסוק מרבים העם להביא כו' ויצו משה כו' ויכלא העם מהביא. יש להבין מה זה האריכות בתורה בענין זה. ונראה כי ראו הצדיקים והחכמים כי נתפשט ההתנדבות יותר מהראוי. וחששו שלא יהי' עוד ברצון אמת לשם שמים. כי הכל הולך אחר הרצון לש"ש. ואיתא כי יש בכל דבר בחי' רצוא ושוב פי' עפ"י מ"ש בשם הבעש"ט לראות שמכל עבודה יקבל יראה ובושה כי כשגומר כל מעשיו בא לידי גבהות. אבל כשחוזר באמצע לאחוריו בחשבו לפני מי הוא עומד. זה עצמו תיקון המעשה כראוי. ומרע"ה והחכמים שמרו מעשי בנ"י שלא להתערב בו פניות כנ"ל: ובס' אור החיים מדייק לשון הי' דים כו' והותר. דסתרי אהדדי. והוא ז"ל תירץ שע"י שהיתרון הי' בנדיבות בנ"י. שילם הקב"ה להם שכרם וכלל היתרון ג"כ במלאכת המשכן ע"ש דברי פח"ח. ולפי דרכנו פרשנו כי עי"ז שמנעו עצמם אח"כ מהריבוי כדכתיב ויכלא העם. עי"ז תיקנו זאת היתרון שלא נתקלקל הנדבה ע"י התפשטות כנ"ל. ושמעתי מאא"ז מו"ר ז"ל פי' הפסוק מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב ופי' כי נדיבות הרצון צריך מנעל ושמירה שלא יתפשט הרצון והחשק לדברים אחרים כו'. וזהו פי' המשנה משמיעין על השקלים ועל הכלאים שלא יתערבו רצונות אחרים לרצון הנדבה. וגם פי' כלאים כמו ויכלא העם כו' שהוא בחי' המניעה שיש ג"כ במצות הנדבה כנ"ל וז"ש העשיר לא ירבה כו':
בשם אמו"ז ז"ל על פסוק ויבואו האנשים על הנשים עפ"י מאמר רז"ל במקום שבע"ת עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. וז"ש האנשים שחטאו בזהב העגל באו בחילא סגי על הנשים שלא חטאו כו'. וזה פי' תשובה שע"י שלוקח לו דרך מרצון החטא איך לעשות רצון עליון כמאמר עשה רצונו כרצונך. נמצא מחזיר רצון החטא למוטב. כי כל הרצונות אשר לא לה' המה נמצאים באדם רק כדי ללמוד דרך לעבודתו ית' ונמצא משיב הרצון למקומו. וזה המקום אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד בו כי לא נמצא להם רצון עמוק כזה:
עוד בשם מו"ז ז"ל ע"פ את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו כו'. ופי' כי הקב"ה נותן שפע לכל הבריאה כמאמר מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית. אבל ע"י עבודת בנ"י מוסיפין השפעה מהקב"ה. ותוספות זה מרובה על העיקר. והקב"ה מבקש מבנ"י שישמרו שההשפעה יהי' ע"י ריח ניחוח. ולא ע"י הטבע. וז"ש לחמי לאשי מה שאני נותן שפע להנבראים תשמרו שיהי' ע"י ריח ניחוח כנ"ל. ושפתים ישק. וע"ז נתקנו התפלות בכל יום במקום התמידין שממשיכין בנ"י השפע בכל יום ע"י הברכות וההודאות שמעידין שהכל מהקב"ה אשר מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית כנ"ל:
Section 2
תרל"ו
ויקהל משה כו' אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות כו' ששת ימים כו'. הקדים זה למשכן כי מלאכת המשכן הוא בכח הקהילה ואז נאמר ושכנתי בתוכם כמ"ש במדרש בתוכו לא נאמר אלא בתוכם ע"ש באלשיך תרומה. וקהילה זו הוא ענין השבת. ובזה שהגיד להם השבת בזה הקהיל אותם. גם נפרש אלה הדברים על הקהילה. שזה צוה ה' שיקהילו עצמם. וכ"ז הוא ענין אחד שהוא התרוממות כלל ישראל שגורם השראת השכינה שקראוהו חז"ל כנסת ישראל:
ששת ימים תעשה מלאכה. כי כל הד' רוחות ולמעלה ולמטה הוא בחי' התאספות כל הכוחות והמדות להיות היכל לנקודה הפנימיות שהוא השבת. והוא בנין המשכן ממש כמ"ש אי זה בית אשר תבנו לי כו':
קחו מאתכם תרומה פי' מכח השכינה ההולכת עמכם שנק' את שהוא כלל אותיות התורה מא' עד ת'. ונקודה זאת מסייעת לבני ישראל לכל החפץ בכל לב כמ"ש כל נדיב לבו בוודאי יביאה את תרומת ה' כנ"ל:
בפסוק והמלאכה היתה דים כו' והותר. בס' אוה"ח מקשה כי והותר סתירה למאמר דים. אכן בהקדים מ"ש מרבים העם להביא כו'. נראה כי הבינו החכמים עושי המלאכה כי הבאת התרומה הי' יותר מכפי נדבת הלב. ולכן העביר מרע"ה שלא יוסיפו להביא עוד. כי הכל אחר נדבת הלב הוא בא וטוב מעט בכוונה כו'. ולכן מול זאת הגיד לנו הכתוב שלא יעלה על הדעת כי לא הביאו בנדבת הלב הנדבה הצריכה. לכן נאמר והמלאכה כלומר מה שנק' מלאכה באמת היתה דים. ונוכל לומר ג"כ פי' דים על המביאים כי הביאו בכל לבם ודי זכותם בזאת והותר מה שהיו מרבים להביא כנ"ל זה הי' המותר כנ"ל ובמ"א כתבנו באופן אחר קצת ע"ש:
Section 3
תרל"ז
ויקהל ופקודי
ויקהל משה כי' ויאמר כו' אלה הדברים כו' לעשות אותם. לפי הפשוט קאי על מלאכת המשכן שנאמר אחר כך. אמנם הקדים להם מצות השבת כי בזה הקהיל אותם כי באמת ע"י החטא בעגל ניטל מהם האחדות כמ"ש אלה כו' לתקן חטא של אלה אלהיך כו'. פי' שנפלו למקום הפירוד והריבוי וזה נתקן ע"י מלאכת המשכן שהוא התקרבות הנפרדים לקשר הכל בשורש האחדות ולכן במשכן הי' כל מיני ל"ט מלאכות שהוא שורש כל המעשים להחזירם אל מקור האחדות. אך איך יכולין לבוא לזה הוא ע"י השבת שמצוה זו לא נאבד מהם ונתאחדו בשבת בשורש האחדות ולכן הקדים השבת. והוא ענין כלל ופרט. ופרט צריך לכלל. וכלל לפרט. ששבת הוא הכלל. ובימי המעשה הוא התבררות כל הפרטים ולבטלם להשבת. ופ' פקודי הוא חשבון כל פרט ופרט ויקהל הוא התחברותם להכלל ע"י השבת כנ"ל. ובמדרש איש תבונות רב ברכות כו'. שקשה לו למה נמנה כל פרט ופרט שהברכה שולט בדבר שאינו מנוי. רק ע"י אמונה שהוא התמשכות הפרטים לחברם בכלל האחדות אז אדרבא נתוסף ברכה מן הכלל להפרטים כנ"ל:
בפסוק מרבים העם כו' איש ואשה אל יעשו עוד כו' ויכלא העם מהביא. ביאור הענין עפ"י דברי המדרש תנחומא וירא משה את כל המלאכה כו'. מלאכת המשכן אין כתיב רק כל המלאכה הוא מעשה בראשית כו' ע"ש. וכלל הדברים שכל מלאכת המשכן הי' לתקן כל הבריאה. וכמו דמצינו שם וירא ה' כו' כל אשר עשה כו' טוב מאוד כו' ויכלו כו' ויברך כו'. כמו כן המשכן שהוא קיום העולם הי' ע"י וירא משה והוטב בעיניו ויברך אותם כו'. כדאיתא בזוה"ק בכמה דוכתי שהקב"ה ברא העולם בכח התורה. והצדיקים מקיימים העולם בכח התורה ע"ש. וז"ש וירא משה שתיקנו כל המלאכה היינו כל הנבראים וכל העשי' ניתקן. וז"ש לעשות אותם כו' עשי' לשון תיקון כמ"ש וימהר לעשות אותו. וכמו דמצינו שנתרחבו שמים וארץ עד שאמר הקב"ה לעולמו די. כמו כן התנדבו בנ"י עד שנאמר להם די. וזהו פי' הכתוב והמלאכה היתה דים כו' ומקשין כיון בהותר אין זה לשון די והוא תרתי דסתרי. אמנם אינו קושיא כי כך הי' צריך להיות שיתנדבו במותר עד שיאמר להם די. וזה עצמו גם כן בכלל המלאכה שנצרך להמשכן כמ"ש. ולהוסיף ביאור על הנ"ל דאיתא שהקב"ה הניח מלברוא גופים להרוחות בבין השמשות של שבת. והלא גלוי וידוע לפניו ב"ה שיערב השמש בינתים. אמנם כך הי' רצונו ית' שלא להיות נשלם העוה"ז בשלימות. וכמ"ש המהר"ל ז"ל שעולם הזה הוא בחסרון השלימות. וההשלמה ע"י המשכת כח הבורא ע"י תורה ומצות. וזה ענין צדיקים מקיימין העולם. ומצד זה עצמו שולטין המזיקין בעולם ע"י חסרון השלימות. ונחזור לדברינו שכמו כן התנדבו בנ"י ביותר. אך לא בא הכל לידי מעשה. ויכלא כו' מהביא ע"י הפקודה אל יעשו עוד כנ"ל. ויכלא לשון בית הכלא שהיו נעצרים למלאות תאוותם ע"י גזירת המקום. ושמעתי מאא"ז ז"ל על הפסוק העשיר לא ירבה כו'. כי ב' בחי' נדבות הי'. להעשיר שיעצור עצמו ע"י רצון המקום. והעני שיתנדב יותר מכפי היכולת כו'. וזה ענין אם רץ לבך שוב לאחור. כמ"ש והחיות רצוא ושוב שצריך האדם בכל מעשה לידע כי אין בכחו באמת להשלים רצון הבורא כראוי. וע"י ההכנעה בסוף המעשה לבקש עזר מהשי"ת על ידי זה נשלם המעשה ונעשה דבר של קיימא. כמ"ש לאל גומר עלי שסוף השלימות הכל הוא רק בכח השי"ת:
Section 4
תרל"ח
במדרש ארפא משובתם אוהבם נדבה כו' אם יתן איש כו' כל הון ביתו כו' ע"ש. שע"י נדבת המשכן נתקנו בנ"י מחטא העגל. והטעם שע"י הנדבה נתדבקו במקור נפשם הטובה שנק' בת נדיב. שהנדיבו' נמצא בשורש נפשות בני ישראל בירושה מאבות. אבל אוה"ע אם יתן כו' הון ביתו אינו באמיתות נדבת הלב. וחסד לאומים חטאת. רק בנ"י נק' נדיבים במקור נפשותיהם כנ"ל:
Section 5
תרל"ט
מפ' ויקהל פקודי נשכח ממני רק המעט אשר נזכרתי
בפרשת ויקהל כו' אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות. אם כי השבת הוא השביתה ממלאכה. אעפ"כ הוא תיקון העשיה. כי ביטולו של דבר זה קיומו. ע"י שהמעשים מתבטלים בבוא יום השבת. עי"ז הוא דבר של קיימא. וז"ש רש"י שיהי' כאלו כל מלאכתך עשוי' כו'. שבאמת נעשה ונתקן ע"י השבת כל מה שנחסר ע"י מניעת המלאכה בשבת ויכולה שתרחם. והנה פ' ויקהל פקודי הם כלל ופרט. כי ויקהל הוא הכלל והוא עצמו בחי' השבת דמתאחדין ברזא דאחד. וזה עצמו בכלל אלה הדברים אשר צוה. פי' הקהילה שהזכיר מקודם שהוא בחי' השבת כנ"ל. ופקודי הוא הפרט כי כלל צריך לפרט ופרט לכלל:
Section 6
תר"מ
ויק"פ בקיצור גדול
בפסוק והמלאכה היתה דים לכל המלאכה כו'. דאיתא במד' המשכן מכוון למעשה בראשית כתיב הכא ותכל וכ' התם ויכלו כו'. והענין הוא שהמשכן הי' לתקן בחי' העשיה שמקודם היו בנ"י מתוקנים לגמרי למעלה מהטבע כדכתיב חירות כו'. ואח"כ ע"י החטא הי' צריכין לתקן המעשים במה שנתנו תרומה נדיב לבו כו' פי' נקודה אחת הטמונה בנפש ישראל וע"י זו התרומה נתקן הכל. וזה שאמר כי מלאכת המשכן הי' די לתקן כל מלאכת שמים וארץ וזה לכל המלאכה הידועה. לעשות לשון תיקון כו'. והותר הוא כי ממילא כשנתקן הטבע בכל השלימות חל עליו שם שמים ושורה בו ברכה מהשורש שלמעלה מהטבע. והוא סוד נשמה יתירה בשבת שמתעלה כל הבריאה ונעשה תיקון א' חל עליו ברכה כמ"ש במ"א באורך במאמר הוסיף ה' בששי כו'. וכתיב ויבואו כל החכמים כו' מרבים העם להביא כו'. וקשה מה בכך שמרבין. אך עפ"י דברי הטו"ז באו"ח בביאור אחד המרבה ואחד הממעיט כו' שיכוין לש"ש כו' וביאור הט"ז שיהי' המיעוט לשם שמים. שיודע שהמעט יהי' בכוונה יותר. אז הממעיט טוב ע"ש. ואותן חכמי לב הרגישו כי מוסיפין יותר מאמיתות נדבת לבם. והרי הביאו נדבתם למרע"ה. ומאין ידעו החכמים מהוספה זאת. רק מרוח קדשם הבינו במעשה המלאכה ריבוי זאת. ובזה התוספות לא נעשה דבר דכתי' והותר. והענין הוא שזה הי' להיות קצת אחיזה ותיקון לכל האומות. ורמזו במד' במותר נעשה משכן לעדות. דאיתא עדות הוא לבאי עולם כו'. ובמד' המשל שהריח היוצא מהיכל המלך מרגישין כולם שנתרצה ע"ש. והפי' שבנ"י תקנו העשי' באופן שיצא הריח גם לחוץ שיוכלו כל הברואים להתקרב עי"ז. וזה הפי' א' עם מ"ש מקודם. כמ"ש במ"א ענין עומק רום ותחת. כי כפי תיקון השלימות עד שמקרבין גם מקומות השפלים כמו כן נמשך הארה ממה שלמעלה. ולכן ע"י שהי' נתקן עד שהרגישו גם האומות זה סימן לכל השלימות ואז חל עליו ברכה מלמעלה. והבן:
מרבים העם י"ל שקאי על הערב רב שנק' העם ולכן לא נעשה מזה דבר. אכן באמת זה הי' בכח רוב השתוקקות שהי' לבנ"י עד שהריחו העם ובאו ג"כ להתנדב. וזה עצמו ענין והותר שכתבנו לעיל והבן:
בפסוק נדבה בבוקר בבוקר. כי העיק לתת נדבה ברצון הלב ראשית לכל הרצונות שיש בכל יום רצון חדש לכל נפש ישראל. וחז"ל רמזו על המן שירד להם בבוקר והוא כנ"ל דכתיב ומשביע לכל חי רצון והוא רוחניות המזון כמו שהי' במן ודו"ק היטב:
Section 7
תרמ"א
בפ' מרבים העם. כתבתי כבר במ"א כי הבינו החכמים שלא הי' הריבוי בשלימות כי בוודאי לעולם הרצון והדעת מרובה על המתקיים במעשה ובפועל. ולמשכן לא קיבלו רק הנדבה הנתקנת בכל השלימות. ואיתא אחד המרבה והממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים. ויתכן לפרש על המרבה כי הריבוי צריך שמירה שיהי' לשם שמים כראוי. וע' בטור או"ח סי' א' שנראה ג"כ שהבין כך. ואותן החכמים העושין הי' חכמה שלהם נמשך בתוך המעשה לא חכמה בלבד. כמ"ש מעין זה בס' קול שמחה על המדרש בהמה כתיב ע"ש. וז"ש לחשוב מחשבות לעשות כו' שלא יהי' נפרד המעשה מן המחשבה והדעת כנ"ל:
Section 8
תרמ"ב
בפסוק והנשאים הביאו חסר י' ע"י שנתעצלו כו' ע"ש ברש"י ובמד'. והענין להראות כי ביותר צריך מי שהוא במעלה יתירה להחזיק במדת הזריזות כי זריזות מביא לידי חסידות. לכן בתחלת העבודה יש לכל א' הזריזות. אבל בהתרוממות האדם נופל מהזריזות וזה פחיתות גדול. לכן יכול הפחות ממנו במדריגה להקדים אותו בכח הזריזות כמ"ש חזית איש מהיר כו' לפני מלכים יתיצב. לפני ממש. כי הוא מקדים. כמ"ש זריזין מקדימין למצות. הוא כנ"ל. שע"י הזריזות מקדים למעלה ממדריגתו:
בפסוק כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה'. פי' להביא עם כל הנדיבות שבו. להניח כל הרצון שבלב בזאת הנדבה. וגם הפי' שע"י נדבה זאת ביאו את כל נדבות לבם כי נדבת המשכן היה תיקון לכל הרצונות. שבאמצעיות זאת הנדבה יביאו את כל נדבות לבם כנ"ל:
Section 9
תרמ"ג
ויקהל משה כו'. למחרת יוה"כ כשירד מן ההר כמ"ש רש"י ז"ל. כי בנ"י היו מתאבלים ועתה שחזרו בתשובה נתן להם הקב"ה ברחמיו מצות נדבת המשכן לשמחם. כי הנדבה בשמחה גדולה הביאו. ואיתא כל המצות שקבלו עליהם בשמחה עדיין עושין בשמחה. לכן אחר שהתחילו מחדש לקבל עול תורה ומצות בשמחה נשאר קבוע לעולם. ויתכן לומר שעל ידי שהתנדבו בשמחה זכו לדורות ליתן להם ימי שמחה בסוכות. אחר יוה"כ שבנ"י המה בעלי תשובות ניתן להם שמחה בעבודת ימי החג כמ"ש ולקחתם לכם כו' ושמחתם לפני ה' כי מלאכת המשכן והסוכה הוא ענין אחד. ועיקר הכל ע"י השמחה שבעל תשובה שמח בהתקרבותו אליו ית' זוכה להשראת השכינה:
במדרש ראו קרא ה' בשם בצלאל כו' ואל מי תדמיוני ואשוה א"כ יאמר קדוש שאו מרום עיניכם כו' מ"ב אלה בזכות אלה שמות בנ"י אלה החקים כו' לפעמים בשם יקרא ולפעמים שמות כו' ע"ש כל הענין. כי הנה השגת השי"ת מצד העצם אינו באפשרות רק ע"י הנהגתו ית' את העולם להביט פועל ה' כמ"ש שאו מרום עיניכם כו' מי ברא אלה שהוא אחר הצמצום של ההסתר ואחדות הנעלם בהתפשטות הנגלה ונקרא אלה. וע"ז נבראו בנ"י. עם זו יצרתי לי. לברר מלכותו ית' ולקשר עולם בעולם. הפרטים בהכלל. שהבריאה ע"י עבודת בני ישראל יש לה דביקות והתקשרות. כולם בבנ"י. ובנ"י בהתורה. והתורה בהקב"ה. ונשמות בנ"י נקראו קודש כמ"ש קדש ישראל לה' כו'. אבל נשתלחו בעוה"ז להעלות כל הברואים. וזהו הרמז שכ' מה טעם פתח בבראשית בשביל כח מעשיו הגיד לעמו כו'. וכבר כתבתי בזה פעמים רבות. ובעת קבלת התורה נתקדשו בנ"י ועלו למקומם האמיתי. קדש לה'. אכן אחר החטא שנאמר אכן כאדם תמותון הוצרך לחזור להיות התיקון בבחי' מעשה בראשית. וזה ענין המשכן שמכוון נגד מעשה בראשית כמ"ש במדרשים. וז"ש ויקהל משה כלפי מ"ש מקודם כי פרוע הוא שניטל מהם האחדות שהי' להם מקודם. וכתבנו במ"א שיש אחדות הבא מקיבוץ הפרטים ע"ש בענין עם אחד מפוזר ומפורד שזה כחן של בנ"י בגלות. אבל מקודם הי' ממש אחדות גמור כמו למעלה. ובעולמות תחתונים נמצא אחדות לעתים כמ"ש פעמים שמות ופעמי' בשם. דהיינו כשיש התגלות שמו ית'. ומעין זה נמצא בלבות בנ"י שאין לך אדם שאין לו שעה שמתעורר בו רצון ופתיחת הלב להשי"ת. אבל קודם החטא היו דבוקין תמיד בהאחדות. ואח"כ הי' האחדות ע"י הי"ג פרטים שהתנדבו. שקיבוץ הי"ג עולה ג"כ אח"ד. לכן כתיב לפעמים ויעשו ולפעמים ויעש. וז"ש מרע"ה ראו קרא בשם שהראה להם כי גם עתה נמצא בהם האחדות כשמעוררין את לבם להשי"ת:
בזוה"ק בפ' וכל חכם לב כו' יבואו ויעשו. דאית פולחנא דעובדא ופולחנא דרוחא עבדי אתה כו' אשר בך אתפאר ע"ש. כי בוודאי לא הי' חכמת עושי המשכן באומנות ידים בלבד. כדכתיב כמה פעמים חכמי לב. ועיקר הי' הפנימיות כמ"ש לחשוב מחשבות לעשות. להעלות המעשה להמחשבה. וז"ש עבדי אתה הוא בעובדא. אשר בך אתפאר הוא ברוחא ובמחשבה כדכ' בך. וז"ש חכם לב בכם יבואו ויעשו שיהי' העבודה מלבר ומלגאו. גם ע"י שהעבודה במעשה הי' כראוי לשמו ית' לכן נתקיים אחר כך אשר בך אתפאר. וזכו במעשיהם שישרה השכינה במעשה ידיהם. וכן הוא בכל עבודת ימי המעשה מתקיים בש"ק אשר בך אתפאר. לכן צריכין לקשט המעשים בימי המעשה לזכור ביום השבת כענין המשל שכתוב במדרשים. מה שאתה יכול לקבוע אבנים טובות קבע שעתידה ליתן בראשה של מלך. והעיקר הוא ההכנה בעוה"ז לעוה"ב שכולו שבת שאז יתקיים אשר בך אתפאר. ובש"ק יש מעין זה:
חכם לב בכם. מכם הול"ל. רק כמו שהמתנדבים צריך למסור לציבור יפה יפה. כן החכמים מסרו חכמתם לצבור כדמצינו שלא באו מעצמם עד שקרא להם מרע"ה. כי לא תלאו חכמתם בעצמותם. ויתכן לומר עפ"י רמז המשנה איזהו חכם הלומד מכל אדם. וכאן כתיב ואמלא אותו כו'. פי' שקיבוץ כל החכמות שבלבות בנ"י נמסרו לבצלאל וחביריו. ונק' ממש חכם לב בכם. ולכן כתיב ראו קרא בשם שהי' כלל ואחדות של כל לבות בנ"י:
בפסוק קחו מאתכם תרומה לה'. כי מקודם הי' הכל בהתעוררות משמים יציאת מצרים וקבלת התורה. ועתה הי' צריך התעוררות מלמטה. שזה ענין הפרש שבין צדיקים גמורים לבעלי תשובות. ובמדרש תרומה אני ישנה כו' קול דודי דופק פתחי כו'. פי' שרמז להם השי"ת שהפתיחה תלוי עתה בהם. וזה ענין תורה שבע"פ דכ' וחיי עולם נטע בתוכנו. שע"י שתורה שבע"פ קרוב אל האדם והחטא שולט בו יותר. לכן עשה הקב"ה נטיעה עולמית שלא יוכל לעולם לפסוק מבנ"י. כמ"ש כי לא תשכח מפי זרעו הוא בחי' תורה שבע"פ שנטע בתוכנו. ומצד זה יכולין לחזור לעורר כח התורה שלמעלה שע"י החטא מתרחקין מתורה שלמעלה וצריכין להתקרב ע"י תשובה והתעוררות שלמטה:
בשם מו"ז ז"ל בפסוק האנשים על הנשים לרמוז מעלת בע"ת שאנשים שחטאו נתעלו על הנשים שלא חטאו עכ"ד פח"ח. כי הטו כל הרצונות להתנדב בלב שלם. וכתיב והם הביאו כו' עוד נדבה. עוד הוא יותר מהסדר ודרך הטבע בבוקר בבוקר. ובחטא כתיב רק וישכימו. וכאן כתיב בבוקר בבוקר. וכ' והמלאכה היתה דים פי' על המתנדבים שנתקנו כולם בכח נדבה ומלאכה זו. כמו הלשון שכ' בהחטא ודי זהב. ועתה ניתקן הכל. וממילא והותר. כי כשנתקנו אחר החטא וזכו שישרה השכינה במעשה ידיהם ממילא הוא יתרון מעלה. כמ"ש במקום שבע"ת עומדין אין צ"ג יכולין לעמוד. וז"ש שע"י שהיתה דים לכך והותר. ויתכן לפרש לכל המלאכה הוא כלל הבריאה שנעשה פגם ע"י החטא בכל העולם וע"י הנדבה ניתקן. לעשות הוא לשון תיקון ועוד והותר כנ"ל:
Section 10
תרמ"ד
מפ' ויקהל פקודי ופ' החודש
במדרש ואל מי תדמיוני כו' א"כ יאמר קדוש שאו מרום עיניכם כו'. כי כל התקרבות להשי"ת הוא רק על ידי הביטול והתעלות התחתונים לדבוק בכח אלקות שנמצא בכל דבר חלק וניצוצי קדושה שהוא החיות והנשמה לדבר הזה. כי כל פעל ה' למענהו ודרשו חז"ל לעדותו. להעיד עליו. ובאמת הנשמה וחיות שבכל דבר הוא העדות כי אין דבר עושה את עצמו. ובכלל בנ"י המה הנשמה והחיות שבבריאה. והם העדות עליו ית' כדכ' קדש ישראל לה' כו'. והוא התרומה מכל הבריאה כמ"ש חלק ה' עמו. ונאמר אתם עדי. אכן אחר החטא כתיב קחו מאתכם תרומה. וכ' משכן העדות שהיו צריכים למצוא העדות והבירור בכח מעשה המשכן. כי מקודם היו המה בעצמם העדים. והכלל כפי הארת הנשמה כך הוא העדות. לכן שבת סהדותא איקרי דהוא יומא דנשמתין. וכן ע"י המשכן נתעורר החיות שבלבות בנ"י. ולא לחנם אמרו חז"ל עדות הוא שהשכינה שורה בישראל. אך שהיו ניכרין בנ"י שנתעלו ונשתנו להיות כמלאכי ה' והמשיכו הארה גם לכל העולם. דכ' מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית. בטובו הם בנ"י שהם מקבלים טוב הגנוז נשמת חיים. ועל ידיהם נמשך התחדשות לכל העולם כמ"ש החודש הזה לכם:
במדרש רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה. שמרע"ה הקים המשכן כו'. בא לרמוז כי אעפ"כ יד כל בנ"י הי' בזה רק שכפי עבודת הכלל כך נתעלה מרע"ה להקימו. וכמ"ש במד' ויקרא הרימותי בחור מעם כו'. כמו תרומה שמתעלה כל השיריים ע"י התרומה. כן הי' מרע"ה התרומה מכללות ישראל. וכ"כ ויביאו את המלאכה אל משה זה הי' תיקון שלהם אח"כ נתן מרע"ה ידו:
Section 11
תרמ"ה
במדרש ואל מי תדמיוני ואשוה א"כ יאמר קדוש שאו מרום עיניכם כו'. הענין הוא כי באמת צריך האדם לידע כי אין לו שום שייכות והשגה בו ית'. אכן מצד הבריאה שהשי"ת ברא אותנו מצד זה יש לנו שייכות אליו. ובהצטרפות ב' הידיעות נוכל לעבוד אותו שיתקבל לפניו לרצון עבודתינו. וזה שלום לרחוק ולקרוב. פי' מי שיש בו ב' הבחי' שיודע שהוא מרוחק ושאעפ"כ הוא מקורב ושניהם אמת ואין בזה סתירה. ויתכן שלכן הקדים מרע"ה מצות השבת קודם מלאכת המשכן. להודיע כי הגם שצוה הקב"ה לבני ישראל לעשות משכן וציורים לדברים עליונים. מ"מ נדע כי אין בנו הדמיון והשתוות מצד עצמינו להעליונים. וצריכין להבטל אליו ית'. שזה ענין השבת השבתות כל המעשים. וזה הביטול הוא קיום כל המעשים. ובהצטרפות השבת ועשיית המשכן נגמר המכוון והשלימות כענין לרחוק ולקרוב שכתבנו. וכן ענין ברכת המצות שאמרו חז"ל שצריך לברך עובר לעשייתן פי' הברכה לידע כי לא מצד עצמותינו יש לנו כח לגשת לקדושת המצות. וזה הביטול הוא קודם וחשוב יותר מגוף המעשה וזה עובר לעשייתן:
Section 12
תרמ"ו
מקודם כתיב פרשת המסוה אח"כ ויקהל משה כו'. ובמד' בפסוק ראו קרא ה' בשם. ואל מי תדמיוני ואשוה א"כ יאמר קדוש שאו מרום עיניכם כו'. דכתיב אני אמרתי אלהים אתם כו' אכן כאדם כו'. כי בוודאי אף שגרם החטא. מ"מ הכל הי' במכוון להראות כי א"א להתחתונים לבוא לתיקון הראוי רק באמצעות הטבע. כענין שהקדימה תורה מעשה בראשית לקבלת התורה. ואם כי הי' בלוחות הראשונות בקולי קולות כאשר נתקרבו יותר מדאי א"כ יאמר קדוש ונפלו מזאת המדריגה והוכרחו לחזור לתקן על פי הטבע. וזה עשיית המשכן שהוא תיקון מעשה בראשית וזה כענין שאמרו בלוחות אחרונות אין לך יפה מן הצניעות. הוא זה הדרך המוסתר תוך הטבע. כענין שאמרו יפה שעה א' בתשובה כו' בעוה"ז כמ"ש במ"א מזה. וזז"ש שאו מרום עיניכם כו' להיות העבודה באמצעות הטבע ומעשה בראשית כנ"ל. אך משה רע"ה זכה להשאר במעלה הראשונה וזיכה את כל בנ"י כמ"ש חז"ל בפסוק ומשה יקח את האהל ופירש עצמו מן המחנה. וחלילה לומר כי לא הי' לטובת בנ"י כי מרע"ה מסר נפשו בעבורינו. אך אדרבה עי"ז עצמו ויקהל משה כו'. וז"ש תורה צוה לנו משה ועי"ז מורשה קהלת יעקב. שהוא כלל הצריך לפרט כאשר בנ"י לא היו יכולין להשאר במדריגה הראשונה ומרע"ה לקח לו האהל כו'. עי"ז לעתים כשבנ"י באין אל האחדות. אז מוריש להם מרע"ה את התורה. וז"ש שם במדרש לפעמים שמות יקרא ולפמים בשם. כי מקודם הי' מסודר כל פרט ישראל באותו השורש. ועל ידי החטא נפלו מזאת. ונשאר ע"י האחדות כשמתבטלין להיות אחד אז ויקהל משה כו'. ורש"י ז"ל מדייק ויקהל לשון נפעל כו'. ולפי מ"ש אתי שפיר כי זה סמיכת הכ' ויקהל. ע"י שפירש לעצמו. ושם על פניו מסוה. גרם בעבודתו להטות לבות בני ישראל. ונקהלו בכחו. וזה לשון הפעיל שלא הקהיל אותם בידיו כנ"ל וכמ"ש:
בפסוק והמלאכה היתה דים כו' והותר. מקשים העולם דב' לישני סתרי אהדדי דים והותר. ויובן הענין על פי פשוטו כי לא כל המעשים עולין בשלימות למעלה. לגמור הפעולה כפי רצון האדם. מול זאת מגיד הכתוב כי הי' די במלאכת הבאת הנדבה להיות נעשה כל המלאכה של המשכן והותר כמה שלא עלה לעובדא בפועל. וכולי האי ואולי נזכה גם אנחנו מכל עבודת האדם לזכות להיות לו נקודה ומשהו חלק בכללות עליות כנס"י למעלה למעלה. וז"ש רש"י ולהותיר כלומר שגם המותר הי' בהכרח להשלמות המלאכה ומכל רוב הנדבות נתברר חלק גבוה להיות נגמר המלאכה:
עוד יתכן לפרש והותר לדורות. ולכן נקרא משכן העדות שהוא עדות לכל הדורות כמ"ש חז"ל עדות הוא כו'. ובמד' מים רבים לא יוכלו לכבות כו'. וכמו שראינו אחר החטא מ"מ הי' נמצא הקדושה בפנימיות לבות בנ"י. וכשנתעורר הרצון ואהבת נדבה שבלבות בנ"י מיד נתתקנו. כן הוא עדות לכל הדורות הגם שירדנו ירידה אחר ירידה. עכ"ז נמצא בנו נקודת אהבה להשי"ת אשר בכל עת יכולין לחזור לעלות אל אבינו שבשמים. והנה לעשות משכן להשי"ת אינו באקראי. ובודאי תיקנו אבותינו במעשה המשכן כל בחי' העשי' עד סוף כל הדורות. וכאשר חכמים הגידו כי לא היו ראוין לאותו מעשה. רק להורות תשובה. כי למדריגה הראשונה שהי' בקבלת התורה לא הי' לנו ח"ו כח להתקרב. ואחר החטא שהי' התיקון עפ"י אלה המעשים כמ"ש כל נדיב לבו כו' זהב וכסף כו'. פי' שמקודם הי' העבודה ברוחניות בלבד כמלאכי השרת. ועתה יביאה באמצעות תרומה זו זהב וכסף כו'. ועי"ז נתעלו כל המדריגות התחתונות. וכאשר תיקנו כל הקומה זכו להשראת השכינה. ובמד' אשר נתן ה' חכמה בהמה כו' כבהמות כו'. פי' שהי' התיקון גם בנפש הבהמיות. וכן הוא בדורות שאמרו חז"ל אם הראשונים כמלאכים אנו כבני אדם. וזה היה מדריגה ראשונה. ואם ראשונים כבני אדם אנו כחמורים. וכמו בכל קומת איש שיש מוח בראש ולמטה גוף החומר. כן דורות הראשונים היו המוחין לדורות האחרונים כנ"ל. ויתכן ג"כ הרמז בהמה כפשוטו כי דורות אחרונים נכלנו בהראשונים והיינו כלולים בהם. הכלל שהי' תיקון עד סוף כל הדורות ואז זכו לשכון שכינתו ביניהם. כי אצלו ית' עתיד והוה הכל אחד. לכן ע"י מעשה בזמן א"א לזכות להשראת השכינה כו' וזהו עדות הוא לבאי עולם כו'. ודו"ק:
Section 13
תרמ"ז
מפ' ויקהל פקודי
ויקהל משה כו' אלה הדברים כו'. ופי' מו"ז ז"ל כי קודם החטא סידר הכתוב מלאכת המשכן קודם מצות השבת שהיו ימי המעשה הכנה לשבת. ואח"כ הוצרך להקדים השבת שבכח השבת יוכלו לתקן המעשה. ואפשר שזה עצמו הרמז שאמרו חז"ל כי מרע"ה צוה לעשות כלים ואח"כ משכן ובצלאל אמר שמקודם יש לעשות המשכן. כי המשכן הוא הכלל והכלים הם פרטים. ומסתמא בכללות בא הכח מלמעלה לעורר התחתונים. ובפרטות כל אחד מעורר כח המיוחד אליו ואח"כ נעשה מזה כלל. ורמז לדבר מאת אדנים למאת הככר ככר לאדן. פי' שבכלל המאה אדנים הם הם שעוררו נדבות מאת הככר למטה בנפשות בנ"י. וככר לאדן הוא שבפרט נדבת כל אחד הי' התעוררות מלמטה למעלה. ומדריגת מרע"ה הי' כמו קודם החטא שהקדימו נעשה לנשמע לכן כלים ואח"כ משכן. ומדריגת בני ישראל הי' משכן ואח"כ כלים כנ"ל:
Section 14
תרמ"ט
בפסוק אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות כו'. דהנה כבר ניתן השבת זכור ושמור ומה ענין מצות השבת שנית. ויתכן כי השבת יש בו כמה מדריגות זו למעלה מזו כפי תיקון ועמידת בני ישראל. ויש בו בחי' מעשה דיבור ומחשבה. זכור ושמור זכירה בפה ושמירה בלב. ועתה הוא במעשה כמ"ש לעשות. כי בשעת קבלת התורה כתיב אמרתי אלהים אתם כו' והיו למעלה מעשי' גשמיות. ואחר החטא כתי' אך את שבתותי תשמורו. אך הוא לשון מיעוט שהוא מדריגה שלמטה ממה שהי' להם קודם החטא. וכתי' בשבת ביני ובין בני ישראל אות הוא לעולם. פי' בכל מקום מצב בנ"י אור השבת כביכול יורד אצלם. וכיון שירדו בני ישראל בעשי' גשמיות ניתן להם גם השבת בעשי'. ואיתא בזוה"ק פרשה זו בפ' ביני ובין בנ"י כו' כי רוחא דקדישא דיורד בשבת קודש כולל רוחניות וגשמיות ע"ש. והוא מדה במדה ע"י שבנ"י מבטלין כל המעשים בש"ק ועוזבין כל המלאכות כדי לקבל קדושת השבת. כמו כן השבת מתלבש בלבוש אמצעי שיוכלו בנ"י להתקרב אליו. וכל מדותיו של הקב"ה וב"ש כן הוא. כמו שאדם מייגע עצמו בעוה"ז להפרד מן הגשמיות. כן זוכה בעוה"ב להתקרב להקדושה. כי באיזה צד יוכל ילוד אשה להתקרב בקדושה עליונה. רק בזה הדרך מדה במדה שהקב"ה נוהג עמנו. והרמז כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה:
במדרש שאו מרום עיניכם כו'. בזכות אלה שמות כו' ואלה בזכות אלה החוקים כו'. כי הנה תכלית בריאת עולם הי' לכבודו ית'. וכמ"ש ז"ל בשביל התורה שנק' ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית. שבנ"י בכח התורה מעידין ומבררין הנהגתו ית' את העולם. וזה קיום העולם. כמ"ש במד' הנ"ל בזכות ישראל והתורה. אך בני ישראל צריכין לברר זאת בכל יום להעיד עליו ית' כמ"ש שמ"ע ר"ת "שאו "מרום "עיניכם. כי לבנ"י ניתן חכמה ודעת שיכולין לרומם הבריאה ולדבקה בשורש העליון. וזה עצמו הי' במלאכת המשכן שהי' כולל כל מעשה בראשית. ולכן אמרו חז"ל יודע הי' בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ. וז"ש ראו קרא ה' בשם שנתן לו השי"ת דעת לדבק כל התחתונים בשורשם העליון. כי קריאה הוא מינוי כמו ויקרא ה' לאור יום קריא רחמנא לנהורא ופקדיה אמצותא דיממא כו'. לכולם בשם יקרא היא התורה שכולה שמותיו של הקב"ה. וכמו שבכח התורה מעידין בני ישראל על הקב"ה שברא שמים וארץ. כן הי' במלאכת המשכן עדות בעובדא. לכן נקרא משכן העדות:
בפסוק כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה' כו'. דאיתא במדרש מים רבים לא יוכלו לכבות כו' האהבה כו' בני עשו לי יריעות עזים ושכנתי בתוכם כו'. והענין הוא כי האהבה והדביקות אשר קיבלו בנ"י בהר סיני הוא חי וקיים לעולם. אבל ע"י החטא אינם יכולין להוציא מכח אל הפועל אהבה הגנוזה. ולכן אחר החטא הוצרכו לזו הנדבה. שבכח התרומה הזו הוציאו הנדיבות והתשוקה והדביקות מכח אל הפועל עד שהמשיכו את השכינה למטה. ולכן נק' משכן העדות שהוא עדות שהשכינה שורה בישראל. ובזמן המשכן והמקדש הי' באמת השראת השכינה. ומה זו עדות. רק שהוא עדות גם לכל הדורות. שאעפ"י שאין הקדושה בהתגלות. מ"מ בפנימיות לבות בנ"י נשאר רושם הקדושה. ובאמת בכל המצות הוא כן אשר הם עצות איך להוציא הנדיבות והרצון מהכח אל הפועל כמ"ש כאן כל נדיב לבו כו'. פי' שהתרומה זו הוציאה כל הנדיבות והרצונות שהיו טמונים בלבותם. כן כל מצות שנקראות נר כמ"ש נר מצוה וכתיב נר ה' כו' חופש כל חדרי בטן. ויכולין להעלות כל הרצונות לה' ע"י המצות. ומלאכת המשכן הי' עדות על כל הדורות להודיע שאעפ"י שהחטא מבדיל מ"מ לא יוכל לכבות האהבה כנ"ל:
Section 15
תרנ"א
ויקהל משה. סמך מצות השבת לתרומת המשכן. כי שניהם ענין אחד. השבת הוא תרומה בזמן כמ"ש ימים יוצרו ולו אחד בהם זה יום השבת שמשייר ברכה וקדושה לכל הימים. וכמו כן יש תרומה במקום לעשות משכן וביהמ"ק. וזה משייר ברכה וקדושה לכל המקומות. וכמו כן חכמי לב וכהן הוא תרומה בנפשות. וזה הוא בחי' קהילת הכלל כשנעשין אחד. ומוציאין ראשית מן הכלל. מתעלה ע"י הראשית כל הכלל. כשמתבטלין הכל אל התרומה כנ"ל. והנה כן הוא בקדושת שבת שצריכין ימי המעשה להיבטל אל השבת. וזה הרמז במנורה שלשה קני מנורה מצדה האחד כו'. הם ג' ימים דקמי שבתא וג' ימים דבתר שבתא. דאיתא זכור מלפני' שמור מלאחרי' ע"ש במכילתא. פי' השבת משייר קדושה. וצריכין בג' ימים דבתר שבתא לשמור הארת הקדושה הנשארת. וזוכין אח"כ בג' ימים דקמי שבתא לזכור ולהשתוקק להכין אל השבת. ואז השבת העתיד מסייע גם לפניו. ומי שישנו בשמירה ישנו בזכירה. ויש לרמוז עוד בפסוק וכפתר תחת שני הקנים כו' וכפתר תחת שני הקנים כו'. דהנה איתא שבג' ימים דקמי שבתא יש לשמור בכל יום הארת הנשמה יום ד' ה' ו' הוא נפש רוח נשמה. מעשה דיבור ומחשבה. להכין אל השבת. וכמו כן אב"ג נשמה רוח נפש ע"ש בדברי האר"י ז"ל. וידוע שג' סעודות שבת נותנין ג"כ אלה הג' נפש רוח נשמה. ונמצא כל סעודה סועד לב' ימים. כי ג' שבתות יש מול נר"נ. וכל שבת מסייע ליום א' שלפניו ויום א' שלאחריו. [ואח"כ מצאתי בספרים כי סעודה א' נגד יום א"ב כו'. ולי נראה כמ"ש כי סעודה אחת יום א' ו' וסעודה א' ב"ה וסעודה א' ג"ד]. והוא הרמז בג' כפתורים לג' שבתות שבג' סעודות. וכפתר הוא חיבור זכור ושמור. לחם משנה. כי בשבת זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו. ובימי המעשה מתפשטין לב' ימים כנ"ל זכור לפני' ושמור לאחריה. [רמז לדבר כפת"ר גי' ש"ת הוא יסוד השבת ובצירוף ב' הקנים הוא שב"ת]:
Section 16
תרנ"ד
לפ' ויקהל ופ' שקלים
אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות כו'. הגם כי בשבת שובתין ממלאכת עשי'. אבל זה תיקון המעשים בהיות נעשה המלאכות בששת ימים וביום השביעי קודש זה תיקון העשי'. וזה הבחינה שנתן הקב"ה לבנ"י בהיותם בעולם הזה הגשמיי להיות להם חלק בקדושה עליונה. ואמרו חז"ל על הקב"ה עשיר ושמח בחלקו כי למעלה כל המלאכים ומחנות כולם קדושים. אבל הקב"ה בחר בנו להיות לנו חלק בקדושה. הגם שאנו בחומריות הטבע ע"י השבת. וזה דבר גדול להיות עושים במלאכה ויום השביעי יהי' לכם קודש. והנה בכל דבר בעוה"ז יש חומר וצורה בפרט. ובכלל בעולם שנה נפש. והשבת הוא הצורה של כל הימים. וכמו כן בנ"י הצורה בנפשות. ומשכן ומקדש הצורה בעולם. וכל עבודת האדם להפוך החומר ולבטלו אל הצורה. ובמדרש שאו מרום עיניכם כו' מי ברא אלה כו'. כמ"ש החכם עיניו בראשו. כי לכל הדברים יש שורש למעלה ונקשרים תחתונים בעליונים. אבל הם מכוסים בטבע ומי שמייגע עצמו לצאת מן הטבע יכול להשיג ולראות שורש הצורה שבו. וכפי שמירת העינים וההסתכלות מהגשמיות. כך יכולין להסתכל ברוחניות. וזהו שאו מרום עיניכם להרים ההסתכלות היפוך ממ"ש הכסיל בחושך הולך. ואיתא במדרש הרואה דבר ערוה ואינו זן עיניו ממנה זוכה להקביל פני השכינה שנאמר ועוצם עיניו מראות ברע כו' מלך ביפיו תחזינה כו' ע"ש בפ' אחרי. והנה ציור המשכן וכליו הי' לקשר התחתונים בשורשם העליון. ושם היו רואין הצורה הפנימיות וזה הי' בחי' עליות רגלים שלש פעמים בשנה יראה וכתיב צאינה וראינה כמ"ש במ"א מזה:
ומ"ש במדרש בענין שמות יקרא ובשם יקרא. הוא ג"כ ב' בחי' הנ"ל. דמי אלה הוא בחי' סתים וגליא. דיש בכל מקום נקודה פנימיות. ומתפשט בלבוש נגלה. והנה למעלה הכל אחדות אחד. לכן כתיב בשם. שיש לכל הצבא מעלה שורש בשמו ית'. וכשמתפרשין לעשות כל אחד שליחותו. יש להם שמות בפרט. וכמו כן בנ"י יש להם ב' בחי' הנ"ל. והם בחי' נעשה ונשמע. נשמע הוא הארה שמקבלין מלמעלה והוא אחדות אחד כי שמע לשון אסיפה וקיבוץ. ונעשה הוא בחי' גליא. כל אחד מה שנשלח על דבר פרטי. ולכן כשנמנו הי' צריכין כופר נפש ע"י שחטאנו בנעשה כי קודם החטא הי' כל מעשיהם למטה דבוק בשורש הנסתר והאחדות. כי לכן על מנין שורה עין רע. כי הלא למטה יש מקום גם לכל הברואים. והסט"א ג"כ תובעת חלקה. אבל למעלה בשורש האחדות סט"א ערקת. אבל בנ"י נבראו לתקן גם עולם הפירוד. וכ' אתם עדי נאום ה'. פי' שבנ"י הם נבראו לפרסם כבוד שמו יתברך בבחי' גליא. ולכן המצוה ליתן מחצית השקל להעלות חלק התחתון בחלק העליון ששם אחדות אחד. ולכן לא כתיב חצי שקל רק מחצית לרמוז על הדביקות חלק בחלק כמ"ש מונה מספר כו'. אעפ"כ לכולם בשם יקרא. להיות דבוק כל המספר בשם אחד. ומלאכת המשכן העדות הי' ג"כ בבחי' גליא ודבוק בשורש הנסתר כמ"ש יודע הי' בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ. לכן כתיב ראו קרא ה' בשם. קריאה הוא דביקות כמו וקרא זה אל זה. לכולם שמות יקרא הוא הדביקות שיש להם כשנשתלחו לעשות שליחותן. לכולם בשם יקרא הוא הדביקות כשמתעלין להיבטל ולהכלל בשמו יתברך כמ"ש לעיל בחי' נעשה ונשמע:
בפסוק לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. איתא בזוה"ק פ' זו ובפ' בראשית כי בשבת בחי' מאורי אור. ומאורי אש. מסתלקין בשבת. לכן במוצאי שבת מברכין מאורי אש להחזירן למקומם ע"ש. וכתבנו מזה בפ' מקץ הרמז כי בעוה"ז כל ההארה בכח מה ששורפין ומבערין הפסולת כמו הנר שמאיר רק כפי מה שיש לו לשרוף ולכלות. וזה הרמז שאין העין רואה מתוך הלבן אלא מן השחור. לומר כי עיקר הראיה כששומרין העין שלא להסתכל בגשמיות אז רואין בעין השכל המאיר כמ"ש לעיל בשם המדרש ועוצם עיניו כו' מלך ביפיו תחזינה. וכן איתא בזוה"ק וארא סתום עיניך וחזור גלגלך ויתחורין לך נהורין דסתימין. אכן בש"ק אין צריך בירור פסולת רק אור המאיר. ובאמת צריך אדם לברר מעשיו בימי המעשה שלא יהי' לו פסולת ביום השבת. וזהו פי' לא תבערו אש כו' ביום השבת. ובאמת השבת הוא מעין עוה"ב וכמו שצריכין לברר כל הפסולת בעולם הזה לזכך החומר להיות מוכן לעולם הבא ולא יצטרך להזדכך באשו של גיהנם. כמו כן צריכין לברר בימי המעשה להיות בשבת מוכן לאור המאיר וזהו עבודת האדם לזכך החומר להפכו לצורה. והוא שם איש ואשה כדאיתא בגמרא זכו שכינה ביניהם כו' וא"ש הוא החומר והיו"ד הוא בחי' הצורה. מטבע של איש החותם שבו. והוא בחי' שבת ומילה:
Section 17
תרנ"ה
במדרש אנכי בראתי חרש נופח באש פחם ומוציא כלי למעשהו. ע"ש שדורש על בצלאל שעשה המשכן. דהנה בשבת כתיב לא תבערו אש כמ"ש במ"א. דיש אור המאיר ואור שורף. ובימי המעשה הוא בחי' שורף כי האור שכ' בכל יום וירא אלקים כי טוב הוא בהסתר. כמ"ש ויהי ערב ויהי בוקר. וצריכין לברר האור ע"י הבדלה וביעור הפסלות. וזה הי' מלאכת המשכן להוציא כלי למעשהו. והוא בכח האש דאיתא אש באיש ואשה. ובכח זה האש יכולין להוציא מכח אל הפועל כלי למעשהו. אבל בשבת שנק' חותם בו מתגלה השם שיש באיש ואשה. והוא אור המאיר והוא בחי' אהבה שאינה תלוי' בדבר. ונקראת נחלה שאין לה הפסק. ועל נקודה זו נאמר מים רבים לא יוכלו לכבות כו'. ובימי המעשה צריכין לעורר האהבה בכח האש. וז"ש סמכוני באשישות באיש ואשה. והטעם כי חולת אהבה אני בגלות ובימי המעשה ימי החול נק' חולת אהבה שאינה אהבה שלימה שאינה תלוי' בדבר כמו בשבת:
Section 18
תרנ"ו
במדרש ואל מי תדמיוני ואשוה כו' ראו מי ברא אלה בזכות אלה שמות בנ"י בזכות אלה המצות כו'. שמות יקרא וכ' בשם יקרא כו' כי כל ברי' מגדול ועד קטן יש לה איזה התקשרות בשורש וזה השם שיש לכל ברי'. ולכן מסיים הפסוק לתבונתו אין מספר. פי' כל ברי' מכיר את הבורא במין דיעה ובינה מיוחדת שאין ברי' אחרת מכיר באותו אופן. כדאיתא בזוה"ק נודע בשערים לכל חד לפום שיעורין דלבא. ויש מעין זה בכל ברי' ממש זה לתבונתו אין מספר. ולכן יש שם מיוחד לכל ברי'. אכן הברואים נבראו לשמש את האדם. ולכן אדה"ר קרא שמות לכל. כי הדיעה והדביקות שלהם בשורש נגמר ע"י האדם. והאדם יש לו דביקות בשם שמא דכולל כל שמהן. וכאן כתיב קרא ה' בשם בצלאל. שדביקות שלו הי' בהקב"ה. ועל ידו נתעלו כל הברואים להידבק בשורשם בכח מלאכת המשכן שהוא דביקות כל העשי' בשורש העליון כנ"ל:
Section 19
תרנ"ז
בענין המסוה וסמיך לי ויקהל משה ומצות השבת פי' מו"ז ז"ל לרמוז כי בשבת מחזיר מרע"ה לבני ישראל העדי כו' כי כחו של מרע"ה מתגלה בש"ק. ובימי המעשה יש מסוה שהוא התלבשות אור תורה במעשה בראשית. ובשבת מתגלה אור התורה בעצם. ויקהל הוא התעוררות הבא מלמעלה כדאיתא במדרשים שאמר הקב"ה למשה עשה לך קהילות גדולות ללמד לבנ"י הלכות שבת ומכאן שמשה תיקן לישראל לדרוש בענינו של פסח בפסח כו' ע"ש בילקוט. דכתיב תורה צוה כו' מורשה קהלת יעקב הוא הקהילה שבנ"י מתאספין. ובזה מעוררין המשכה מלמעלה. וזה בחי' מלאכת המשכן. אבל בשבת הוא הקהילה מלמעלה ויקהל משה כו'. וז"ש קהלות גדולות מכלל דאיכא קטנות. שגם כל שבט נק' קהל. וגם בכל פרט יש התאספות. אבל ויקהל משה הוא כלל גדול מלמעלה שלא בהדרגה. ולכן אמר לא תבערו אש כו' ביום השבת. כי בחי' אש הוא זו המחלוקת שבאדם לשם שמים שזה בית יעקב אש להלחם עם עשו ועמלק. אבל שבת בחי' אור הבא מלמעלה בחי' שם ישראל והוא יום מנוחה לכן לא תבערו אש:
Section 20
תרנ"ח
ויקהל משה כו' רמז שבשבת נעשין בנ"י קהל אחד כדאיתא במדרשים עשה לך קהלות ללמוד דיני שבת ויו"ט. כי בני ישראל הם באמת אחדות אחד. רק ע"י הפסולת נעשה פירוד ביניהם. ובשבת שנתבטל הפסולת באין אל האחדות. ומרע"ה הוא שר התורה והוא מאחד את בני ישראל כמ"ש תורה צוה כו' מורשה קהלת יעקב. פי' גם זה הוריש לבנ"י שיוכלו להיות קהלה אחת. ובשבת מתגלה כחו של מרע"ה וכח התורה. ולכן מתאחדין בי'. וכתיב ביני ובין בני ישראל אות הוא. פי' שאין לאומות חלק בשבת. לכן בשבת קודש מתגלה הקדושה. דהנה כ' כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא כו' לעשות. פי' בימי המעשה הקדושה מתלבש בעשי' ובטבע. ובעשי' יש אחיזה לכל האומות ולכן אין הקדושה בהתגלות. אבל בנ"י יש להם חלק למעלה מן העשי' והוא אות שבת. ולכן כתיב אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות. הגם כי שבת הוא שלא לעשות. אבל א"י לתקן העשי' רק מי שיש לו כח למעלה מן העשי' ולכן בנ"י יכולין לעשות ולתקן העשי' מאחר שיש להם אחיזה בשבת שהוא למעלה מן העשי'. ויש בחי' מעשה דיבור ומחשבה. ובנ"י להם כח הדיבור. וז"ש אלה הדברים שבכח הדיבור הם שולטין על העשי' כנ"ל:
במדרש ואל מי תדמיוני כו' א"כ יאמר קדוש שאו מרום עיניכם כו' מי ברא אלה. בזכות מי עומדין. בזכות אלה שמות בנ"י. ואלה בזכות מי בזכות אלה החוקים כו'. כי הנה הקב"ה רם ונשא ואיך יוכל להיות כח אלקות במעשה גשמיות. אך הוא ע"י התורה ובני ישראל כמ"ש בראשית בשביל התורה וישראל שנקראו ראשית. והתורה יש לה דביקות בהקדוש ברוך הוא ובני ישראל בהתורה וכל העולם בבני ישראל ועל ידם נמשך אלהות לכל מעשה בראשית. זה שכתוב ראו מי ברא אלה שידע איש ישראל כי כל העולם כולו תלוי בו. ואיתא רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל הרבה להם תורה ומצות. אם כן על ידי התורה והמצות מזדככין נפשות בני ישראל שיוכלו לקבל אלקות. ובזכות זה העולם עומד ויש להם דביקות בו ית' על ידי התורה ובני ישראל. ולזה זכו בני ישראל ביציאת מצרים כמ"ש אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים שיוכלו לקבל אלקות:
Section 21
תר"ס
במדרש ואל מי תדמיוני כו' א"כ יאמר קדוש שאו מרום עיניכם כו'. כי הקב"ה רחוק מכל רחוק ואי אפשר להשיגו רק ע"י פעולותיו כמ"ש מי ברא אלה. ומצד הבריאה הוא קרוב מכל קרוב. ובאמת מעשה המשכן הוא רמז למעשה בראשית והוא המשכת השראת השכינה ע"י אלה הכלים הכלולים בסוד מעשה בראשית כמ"ש חז"ל יודע הי' בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ. אך זאת מעלת בנ"י אשר יש להם דביקות בהקב"ה גם בבחי' הריחוק כמ"ש מרחוק ה' נראה לי דייקא. וזה עדות השבת דכתיב ביני ובין בני ישראל אות הוא בלי שום אמצעות הבריאה. דכ' ביום השביעי שבת לכן הוא קודש. ובנ"י יש להם חלק בקדושה כמ"ש קדש ישראל לה' ראשית תבואתו הוא מקדם לבריאת עולם. וכן אמרו האל הקדוש שאין כמוהו המניח לעמו ביום שבת קדשו. שגם במדריגה זו דכ' אל מי תדמיוני כו' אעפ"כ יש לבנ"י חלק בו. וכמ"ש בזוה"ק בפסוק ואתה ה' אל תרחק שהגם שהעולמות מתעלין בש"ק אעפ"כ נמשכין בנ"י אחר אלה המעלות ע"ש פ' תרומה. והנה קודם החטא כתיב אלקים אתם ונתדבקו באלקות וע"ז כתיב מי יעלה בהר ה'. אך כשירדו ממעלה זו כמ"ש ומי יקום במקום קדשו בקביעות. אף על פי כן יש עתים וזמנים אשר חוזרין למעלתם הראשונה. ולכן אחר החטא ניתן להם מלאכת המשכן בבחי' מי ברא אלה. אבל הקדים השבת שהוא מדריגה גבוה מזה כנ"ל:
פקודי
Section 1
תרל"א
פ' ויקהל פקודי ופ' החודש
ובמדרש פקודי איש אמונות רב ברכות כו'. בא ליישב כי במנין אין הברכה שולט. והתירוץ כתוב ג"כ בזוה"ק שכיון שהי' ע"פ משה הי' ברכה במנין ג"כ. והענין כי כל ריבוי הוא למטה כמ"ש בס' הישר כי כל המתקרב להקדושה נתמעט ונעשה אחד ע"ש שער י"א. אך ע"י אמונה כראוי שפי' אמונה להיות נמשך אחר השורש מקום האחדות אף שהוא במקום הפירוד ממילא נמשך ההארה העליונה גם בתוך המנין והרבוי כנ"ל. וזהו כל ענין המשכן כנ"ל להמשיך הארה עליונה גם תוך עבודה ועשי' כנ"ל. ולכך הוקם ג"כ בר"ח ניסן כנ"ל החודש הזה לכם וע"י משה אספקלריא דנהרא בחי' החודש הזה כנ"ל:
Section 2
תרל"ב
במדרש איש אמונות רב ברכות כו' זה משה אין להעשיר זה קרח כו'. כי קשה לו למה נמנו דברי המשכן. והברכה שולטת בדבר שאינו מנוי. והתשובה בזוה"ק ג"כ שכיון שהי' המנין ע"י משה רע"ה הי' בו ברכה. וכלל הדברים מה שבמנין אין ברכה שולטת כיון שנפרד כל אחד בפני עצמו. ובלי מנין הוא בכלל ובכלל יש ברכה כי הכלל דבוק בשורש ומקור הברכה שמשם נמשך חיות לכל. ולכך מי שהוא איש אמונות פי' שנמשך אחר השורש ואף שעושה מעשים גשמיים בפעולת הטבע מ"מ יודע וזוכר שהכל מהשי"ת שורה ברכה במעשיו. וזה היפוך אץ להעשיר. דאיתא איזהו עשיר השמח בחלקו. פי' שכל הרצון בעשרו רק מכח שמיוחד הוא לחלקו מאחר שהזמין לו השי"ת זה. ולכן אינו אץ להעשיר כי כל רצונו במה שמיוחד הוא לו. ואא"ז מו"ר ז"ל הגיד על הגמרא הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר ופי' נכסים איתא בגמ' על שנכסין מזה ונגלין לזה ודקדק כי היה צריך להיות נקרא ע"ש שנגלה לזה. והוא ז"ל תירץ כי הברכה שורה בדבר הסמוי מן העין. וזה קיום העשירות. וסוף דבריו שידע שהוא מכח השי"ת. וזה יטע בהן אדר כו'. ולפי הפשוט י"ל שנק' ע"ש שנכסה מזה כמ"ש שעיקר העשירות בזה שמיוחד הדבר לבעליו ונקרא שלו. וזהו ג"כ איש אמונות שכל מעשיו נמשכין אחר חיות השי"ת כנ"ל. ולכך שורה ברכה אף שנמנה. אדרבה. שגם כמו שכל דבר בפ"ע. ג"כ נמשך אחר השורש כנ"ל. וכן בשבת קודש שורה ברכה ע"י שכל הדברים מתאחדין בשבת להתדבק בשורש החיות ונעשה כלי מחזיק ברכה כנ"ל:
Section 3
תרל"ה
אלה פקודי המשכן משכן העדות כו' עדות הוא שמחל הקב"ה חטא העגל. ובגמרא עדות הוא שהשכינה שורה בישראל כו'. כי המשכן הי' תיקון החטא ומקודם החטא לא הוצרכו לעבודה במעשה ומלאכה ע"י שהקדימו נעשה לנשמע הי' בטל כח העשי' לגמרי. ואחר שחטאו במעשה הוצרכו לברר בפועל ע"י מעשה שע"י שעשו המשכן ברצון המקום ב"ה כדכתיב כאשר צוה כו'. הי' זה עדות שעדיין הם במדריגת שם בני ישראל שמיוחדין להקב"ה שלא יצאו מבחי' מדריגתם ע"י החטא ח"ו שיש חטא במקרה כו' כמ"ש בספרים. ומעשה המשכן הי' עדות למדריגה הראשונה שהי' להם קודם החטא. ובמדרש מה נעשה במותר אמר הקב"ה עשה משכן לעדות. יובן עפ"י דברינו. דכתיב והמלאכה היתה דים והותר. ומקשים דלאו רישא סיפא דכיון דהותר לא שייך דים. אך באמת מ"ט לזה שהי' מותר. כי אם בני ישראל היו מוכנים לתת נדבת המשכן מאיזה צד בא להיות מותר. אך נראה כי הי' זה עצמו לברר כי מדריגת בנ"י למעלה ממעשה המשכן כמו שהיו קודם החטא רק שלא יכלו להתקרב למדריגתם אחר החטא אם לא באמצעיות מעשה המשכן. ואחר המשכן נתברר שהם למעלה מבחי' המעשה ונמצא שהמותר הוא עדות והבן:
וע"ד הרמז פקודי המשכן הם המצות פקודי ה' ישרים. והם מביאין השראת השכינה. לכן נקרא פקודי המשכן משכן העדות. פי' איך בא השראת השכינה ע"י המצות. ע"י שכל מצוה היא קבלת מלכותו ית' שהוא עדות שמשועבדים אנחנו לעשות רצון המקום ב"ה אבינו מלכנו. וע"י העדות זה שבני ישראל מעידין עליו ית'. משרה הקב"ה שכינתו על המצות. דאיתא הביט הקב"ה בתורה וברא העולם. להבין דברי חכמים יש לשים לב איך יצאו. מעשה בראשית מכח עליון שהוא גבוה מעל גבוה. אך ע"י התורה והמשפט. כי משפט יש בכל דבר איך להתנהג בדבר זה עפ"י התורה. ומצד זה יש קיום לכל המעשים מצד שיש להם שייכות אל התורה שהוא רצונו ית'. וכמו שברא הקב"ה העולם בכח התורה. כמו כן כפי מה שבנ"י מבררין זאת שכל קיום העולם הוא ע"י התורה ומצות שמתלבשין בעשי' כל כך מעוררין השגחתו ית' כמו בשעת הבריאה. וז"ש אורייתא וקוב"ה וישראל חד שמעידין זה על זה כדאיתא במד'. וזהו משכן העדות. והבן כי הוא כלל גדול בתורה:
בפסוק ותכל כו' ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' כו'. כי המשכן הי' תיקון העשי'. לכן כתבו חז"ל כי כל מה שהי' במשכן נק' מלאכה. כי נתקן בעבודת המשכן כל המעשים הנמצאים בעולם. ונק' משכן העדות שביררו בנ"י במעשה זו כי כל הבריאה של הקב"ה. וכמו במעשה בראשית הי' מאמר על כל דבר וירא אלקים כי טוב ואח"כ בכלל וירא כו' כל אשר עשה כו' טוב מאוד ויכל כו' ויברך כו'. כמו כן במשכן בכל פרט כאשר צוה כו' ואח"כ ותכל כו' וירא משה כו' והנה עשו כו' כאשר צוה כו' ויברך אותם כו'. רק שהי' עתה תיקון הבריאה מצד שמיוחד לבנ"י בפרט. לכן נעשה הכל ע"י משה. ובזוה"ק ע"פ מה רב טובך כי הקדוש ב"ה גנז אור הראשון תוך מעשה בראשית כמ"ש בכל דבר וירא כי טוב. והפי' כי השגחת השי"ת הוא רק על הטוב כי לא יגורך רע כתיב. והפי' כי בוודאי סוף כל דבר מביא טוב. וצדיק זוכה לטוב בהתגלות כמ"ש אמרו צדיק כי טוב כו'. ולרשע נגמר הטובה שלא בטובתו בעולם הזה או בעולם הבא. אבל קיום כל הבריאה על ידי הטוב הנמצא בו ועל ידי מעשה המשכן ביררו בני ישראל הטוב שבעשי' וממנו נעשה המשכן ועי"ז תקנו כל העשי'. וז"ש ותכל כו' ויעשו בני ישראל שע"י המשכן נתקנו כל בחי' העשי' להיות כאשר צוה ה':
Section 4
תרל"ו
פקודי ופ' החודש
אלה פקודי המשכן משכן העדות. במד' תנחומא חביב המשכן כבריאת שמים וארץ דכתיב בהם עדות העדותי בכם כו' את השמים כו' ובמשכן כתיב העדות כו' ע"ש. כי הנה המשכן הי' תיקון כל הבריאה כמ"ש בזוה"ק והי' לרמז כל הנמצאים איך הם מרומזים לדברים עליונים ותלוין במאמרו של הקב"ה. וזהו העדות שבנ"י מבררין בעוה"ז עלמא דשיקרא שאין עדות רק לברר הספק. וכל הבריאה ג"כ עדות על ישראל שהרי ע"י בנ"י מבורר כבוד ה' שהכל לכבודו ברא. וז"ש רש"י מה טעם פתח בבראשית כח מעשיו הגיד לעמו כו'. פי' שבנ"י עצמם הם דבקים בשורש העליון מקום ההתחדשות עצמו כמאמר החודש הזה לכם מצוה ראשונה בשורש האחדות למעלה מהטבע א"כ כל הבריאה הי' רק לברר כח בנ"י אשר בכחם לברר כבוד שמים גם בעוה"ז הגשמיי. ובנ"י מקיימים העולם ועי"ז שהם משעבדים לבם למקום לכן הי' ביכולתם ג"כ לעשות המשכן בגשמיות ג"כ. והי' זה תיקון העולם שהמשיכו השראת השכינה בעשי'. וזה פי' החודש הזה לכם כי ההתחדשות דבוק בבנ"י. לכן בהיותם בעולם הפירוד מבררין זאת ההתחדשות בכל מקומות מושבותיהם:
ובמדרש איש אמונות רב ברכות כו'. פי' כי הקב"ה טוב ומטיב ורוצה להשפיע כל טוב לכל ברי'. אך כי אם אין המקבל איש נאמן וע"י הקבלה יכול לשכוח בהשי"ת המשפיע כל טוב נמצא כי בא ע"י הקבלה לחטא. והשי"ת כל מעשיו באמת להיות טובה אמיתית שלא לבוא לידי חטא. אך בני ישראל הם דבוקים באמונה וע"י הקבלה הם מכניעין עצמן ביותר ומתדבקין לשורש המשפיע. לכן הם יכולין לקבל הברכה. וזהו איש אמונות כלומר שנמשך אחר השורש ואינו נופל תחת רגל גאוה. לכן ע"י בנ"י יש רב ברכות בעולם כנ"ל. ולכן בשבת קודש שכל הבריאה מתבטלת להשורש והוא כלי מחזיק ברכה כתיב בי' ויברך את יום השביעי:
ובמדרש החודש הזה כו' בנ"י מונין ללבנה כו'. הטעם שהזמן הוא בתוך הטבע כי התורה היא למעלה מהזמן ובכל עת שנמשך התחדשות להזמן מלמעלה נתקן עי"ז גם העשי' וכל הטבע ג"כ. ולאשר בנ"י מבטלין עצמם תמיד להשי"ת הזמן משתנה להם בכל עת. לכן הלבנה שמתחדשת בכל חודש היא לחלק בנ"י. ובגמ' שנה שאין עמה חדשים ושנה שיש עמה חדשים זה ניסן ע"ש במס' ר"ה והענין [כמ"ש אני ישנ"ה ימות החמה שס"ה ולבי ער] הוא התחלקות הי"ב חדשים שזה מביא התחדשות תוך השנה שהוא התלבשות הזמן והטבע וזה שנה שיש עמה חדשים כנ"ל:
Section 5
תרל"ח
אלה פקודי המשכן כו' על פי משה כו' ובמדרש איש אמונות רב ברכות. ביאור הענין כי המשכן הי' תיקון חטא העגל. דהנה קודם זה החטא היו בנ"י דבקים בשורש כללות כנס"י שנאמר עליהם חלק ה' עמו. וע"י החטא נפלו לבחי' הפירוד כמ"ש אלה כו'. ולכן הקהיל אותם מרע"ה כמ"ש ויקהל. וזה הי' רק לשעה בכח השבת דמתאחדין ברזא דאחד כו'. אבל עי"ז באו אח"כ למעשה המשכן שהוא תיקון הנפרדים ג"כ. ולכן נק' פקודי המשכן שהוא ענין הפרט כל אחד על מקומו המיוחד. אבל הוא פרט הצריך לכלל. כי הברכה שורה רק בכללות האחדות. ולכן נאמר על פי משה כמ"ש איש אמונות שע"י שנמשך הפרט אחר הכלל בא לכלל ברכה. ולכן נאמר אח"כ וירא משה את כל המלאכה כו'. וכמ"ש כבר בענין מעשה בראשית ג"כ הי' כן כל ימי המעשה הוא פרטים אח"כ וירא כו' את כל אשר עשה כו' ויכלו כו' ויברך. שמזה הכלל נעשה השבת שבו מתאחדין שורש כל הימים. כמו כן מלאכת המשכן שהוא קיום הבריאה הי' ע"י הסתכלות מרע"ה וברכתו כמ"ש בזוה"ק שכמו שהקב"ה ברא עולם בכח התורה כמו כן צדיקים מקיימין העולם בכח התורה. ובאמת זה ענין תורה ומצות. שמצות הם בעשי' שבכל מעשה יש מצוה אך כח המצות הם התורה כמ"ש נר מצוה תורה אור. פקודי המשכן הם המצות שנק' פקודי ה'. על פי משה הוא התורה. עבודת הלוים הוא עיקר עבודת האדם לחבר הפרטים אל הכלל כנ"ל. ובתוספות ביאור על הנ"ל. דכתיב משכן העדות. ועפ"י פשוטו הוא העדות שהקב"ה מסר סוד ההנהגה שלו לבנ"י כדאיתא שכל המשכן הי' רמזים למשכן העליון כמ"ש הוקם המשכן משכן דלעילא וכל הרואה בשמים שמעשה זה המשכן מכוון לשלמעלה. יודע כי הקב"ה מסר רזין דילי' לבנ"י למטה. ואמת הדבר כי כמו כן ממש כל המצות הם רמזים למה שלמעלה. כמ"ש קדשנו במצותיו. במצותיו ממש. כדאיתא במדרש בכמה דוכתי שכביכול המעשים שעושה הבורא ית' צוה לבנ"י לעשות כמוהו. וזה פקודי המשכן הפקודים שבאין מסוד היכל משכן העליון. העדות כו' כנ"ל. על פי משה כמ"ש כמראה אשר הראה כו'. עבודת הלוים הוא וודאי לחבר מעשה התחתונים בעליונים. והאמת כי גם כל בריאת שמים וארץ התחתונים הם רמזים לעליונים רק ע"י כח תורה ומצות יכולין בנ"י להבין איך לקשר כל הדברים בשורשם כמ"ש מצות ה' ברה מאירת עינים:
ברש"י עדות הוא לישראל שויתר להם על חטא העגל. ויש לדקדק דאיתא שאין הקב"ה וותרן מאריך אפיה וגבי דילי'. אבל התירוץ הוא שיש גם על זה משפט ויש מי שזוכה בדין להיות וותרן כנגדו. ומי שזוכה ע"פ דין אין זה בכלל וותרן. וזה עצמו נתברר באמת ע"י נדבת המשכן אחר החטא. שבוודאי החטא עושה רושם במעשה האדם. אבל בנ"י אשר עיקר שורש חיותם נדבק בבורא ית'. לכן אין החטא יכול לנתק שורש אהבתם להשי"ת כמ"ש מים רבים לא יוכלו לכבות כו' האהבה כו'. והנדבה הי' אות לחביבות בנ"י שנקראו בת נדיב בתו של אברהם אע"ה שנק' נדיב. וזה הנדיבות לא יוכל להתקלקל בלב איש ישראל. ולכן משפט ה' אמת לוותר נגדם כמ"ש אוהבם נדבה. ואפשר לפרש בזה ג"כ ענין משכן שנתמשכן בעונותיהם של ישראל. פי' שנקודת הנדיבות לא יוכל להינתק מהם. ע"כ כשנופלין ממדריגתם ניטל מהם הנדיבות לזמן. כמ"ש בספרי קודש שמי שנשמתו ממקום גבוה מסתלקת ממנו קודם החטא. כי החטא אינו יכול ליגע שם. ולכן איתא שהמשכן נגנז ולא נאבד ח"ו. רק כשנזכה יחזיר לנו הבורא ית' הכל כנ"ל:
Section 6
תרל"ט
מפ' ויקהל פקודי נשכח ממני רק המעט אשר נזכרתי
משכן העדות. כי הוא באמת עדות נפלא במה שנגמר המשכן כרצונו ית' ע"י נדבת בנ"י. וכתיב אשר ידבנו לבו שכל אחד נתן כפי נדבה ורצון טוב שלו. והי' מכוון בנדבת כל בנ"י להיות בו צורך המלאכה שצוה ה'. והגם דכתיב והותר. כבר יש פירושים על זה. אבל אמת הדבר כמ"ש והמלאכה היתה דים כו'. וזה עדות ובירור שלעולם נמצא רצון בישראל שיש בו די להמשכות הקדושה והשראת השכינה. והבן:
Section 7
תרמ"א
במדרש איש אמונות רב ברכות כו'. שעל ידי שהי' המנין על פי משה רע"ה הי' בו ברכה. ובאמת זה היה כל תיקון המשכן. וע"ז נאמר משכן העדות עדות הוא כו' שהמשיכו הברכה גם בדבר המנוי. ולכן רמזו חז"ל אלה פקודי שנתקן חטא אלה של העגל. והענין הוא כי קודם החטא היה ניתקן כל העשי' ולא הי' נמצא הרע בעולם והיו בני ישראל דביקים בשורש האחדות. ואח"כ נפלו ממדריגתם. והוצרכו לתקן עולם הנפרד. והוצרכו בירור ועדות שהגם שנפלו עודם מקושרים ומושרשים בשורש האחדות בהסתר. וזה נתברר ע"י מעשה המשכן שהי' בו כל פרטי מלאכות שנמצאים בעולם והמשיכו והשרישו כל העשי' בשורשה. וזהו פי' אמונה שע"י שממשיך הכל אל השורש האמיתי שורה בו ברכה אף שהוא למטה ממדרגת האמת [וזה ענין אמת ואמונה וקודם החטא הי' בחי' אמת ואח"כ נתקן ע"י אמונה כנ"ל]. וכתב רש"י עדות הוא שויתר להם מעשה העגל. ובאמת עיקר העדות הוא שבנ"י מעידין על הקב"ה כי הכל שלו. וכפי מה שבנ"י מבררין זה העדות בעולם כן זה עצמו עדות על בנ"י שהמה דביקים בשורש העליון. כי א"י לברר זאת רק מי שהוא טהור ונאמן לכן נמסר עדות זאת לבנ"י דוקא ולכן הקדוש ב"ה מעיד על בנ"י ובנ"י מעידין על הקב"ה והכל ענין אחד. וזה העדות מבררין בכל יום על ידי המצות. וג"ז נרמז בפקודי המשכן כמ"ש במ"א. ובענין מלאכת המשכן עצמו הי' זה העדות שהשרישו כל המלאכות בשורשה להודיע כי הכל מאתו ית'. וגם עתה בכל יום מבררין זאת על ידי התפלות כמ"ש במקום תמידין תיקנו שזה הי' ענין כל הקרבנות לקרב עי"ז כל הדברים בשורשם. ובזוה"ק מבאר כל התפלה בענין המשכן. ועל ידי הקמת המשכן הוקם כל הבריאה ונדבקה בשורשה. לכן לא היו יכולים להקימה רק ע"י משה רע"ה. כי יש ענינים בפרטות שעשו החכמים. אבל הקמת המשכן הוא ענין עמידה תפלת שמונה עשרה כמ"ש חז"ל י"ח ציווים נגד ח"י חוליות ע"ש במד' ויקרא. וע"י שהקמת המשכן הי' תיקון כל העשי'. לכן הסט"א מעכב שיש רשעים בעולם שאין מניחין לרומם אותם ולתקנם. לכן הי' צריך כח גדול להקמת המשכן כדאיתא בזוה"ק ויתן בע"כ ע"ש. וכתיב ביום החודש הראשון כו' תקים כו'. וזה הוא הבטחה לדורות בר"ח ניסן ר"ה למלכים למלכי ישראל. כדאיתא בגמ' מלכות שלמה כו'. והוא התרוממות ראשן של ישראל ולכן יש מקודם נדיבות השקלים כמ"ש כי תשא כו' ראש בנ"י כו' ונתנו איש כופר כו'. ובס' מורי זקני ז"ל נשיאות ראש הוא שבת ע"ש דברי פח"ח. והוא עצמו ענין הקמת המשכן דכתיב החדש הזה לכם שבנ"י מבררין כי הכל לכבודו ברא. וכפי מה שמבררין זאת. כך נמשך התחדשות בעולם כדכתי' מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית. ויש מענין זה בכל יום לכן תמידין שבכל יום הי' מאותו נדבה ובניסן הי' בכלל והקדימו השקלים באדר. וגם עתה נמצא עדות זה בכל יום. וי"ל שעתה חשוב יותר לפניו ב"ה מה שבנ"י מעידין בכל יום עליו ית'. כמו שמצינו שאחר החטא ע"י הבירור של המשכן הי' חביב לפניו ית' יותר. ומכש"כ עתה שאין לנו לא משכן ולא מקדש. אם נזכה בעז"ה לברר מלכותו ית' בעולם. יהי' חביב לפניו ב"ה יותר ויותר. וזה ענין פקודי המשכן משכן העדות שנתמשכן בעונותיהם כו'. כלומר כפי מה שבנ"י מבררין זאת כך זוכין למשכן ולמקדש שיבנה במהרה בימינו אמן:
Section 8
תרמ"ב
משכן העדות. כי מקודם החטא לא היו צריכין לעדות. כי הי' הכל ברור להם בחי' אספקלריא המאירה. והיו בנ"י עדים כמ"ש כשבנ"י זכאים הם עדים בעצמם. ואח"כ היו צריכין לבירור ע"י המשכן. וכמו כן ע"י המצות שנקראו פקודי המשכן. וגם הם עדים שמבררין האמת בלבות בני ישראל. וכמו כן השבת דאיתא הקב"ה והשבת ובנ"י מעידין זה על זה. כי הבירור אין לו תכלית. ובנ"י נבראו לברר למטה כבוד מלכותו ית' כמ"ש אתם עדי. ויש בירור למעלה מזה שהשבת מברר אל בנ"י והקב"ה נותן עדות ובירור אל השבת. והכל מדריגה למעלה ממדריגה. וכ' ויביאו את המשכן אל משה. ובמד' רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה. פי' שכל בני ישראל עשו כ"א כפי כחו. ומכל זה נעשה התקשרות למשה רע"ה. ואז חל כח מרע"ה. וז"ש ואת עלית שעלי' זו הי' בהקדמת רבות בנות כו'. אח"כ איתא הוקם המשכן מעצמו. שאחר שהי' הארת מרע"ה חל על כל זה עזר העליון ית"ש. וכן בפרשת החודש הזה לכם כתבו חז"ל שנתקשה והראהו כזה ראה וקדש. ובאמת כל דורות בנ"י קידשו החודש והכל בהתקשרות דור לדור עד למרע"ה בכח הראי' שהראה לו שורש ההתחדשות שהוא הי' הראשון כמ"ש במד' על משה ואהרן אלה בני היצהר העומדים על אדון כל הארץ. והגמר הוא בחלק השורש שיש לבנ"י בשמים. וגם הזמן בר"ח ניסן שהוא ראשון כמ"ש במד' יבוא ראשון ויפרע מראשון בחודש הראשון כו'. מהתחלת הנדבה למשכן עד שבא לידי מעשה הי' צריך הרבה תיקונים כמ"ש מרבים העם להביא כו'. ואח"כ לא היו יכולין להקימו עד שנאמר למרע"ה בחודש הראשון תקים. וכמו כן סדר פרשיות אלו שקלים הוא הנדבה אח"כ בא עמלק ימ"ש וצריכין לגבור נגדו ולהתטהר בכח התשובה עד שבניסן בא כח התחדשות ומתרומם כח הנדבה לבוא לידי מעשה כי באדר משמיעין על השקלים. ובניסן נאמר חדש והבא קרבן מתרומה חדשה והוא התרוממות הנדבה כמו הקמת המשכן כנ"ל:
Section 9
תרמ"ג
פקודי ופ' שקלים
בפסוק אלה פקודי המשכן משכן העדות כו'. דגם הלוחות נק' העדות. כי הנה כל הבריאה הי' להעיד על הבורא ית' כמ"ש כל פעל ה' למענהו ודרשו חז"ל לשון עדות כדכתיב לא תענה כו'. והנה מקודם נתן להם השי"ת תורה מן השמים והוא עדות שכשמתנהגין עפ"י דרך התורה וודאי רואין ומבינים חסדי השי"ת ומעידין עליו. וכתיב אתה הראת לדעת. דיש עדות בראיה בלי ידיעה. ובידיעה. כדכתיב בעד או ראה או ידע. וע"י התורה שבכתב שנתן לנו השי"ת שהוא בחי' אספקלריא המאירה וכמו שרואין כ' בלוחות. כמו כן באותו כח חיי עולם נטע בתוכנו שהוא בחי' תורה שבע"פ והוא דעת. שהגם שאין רואין. בכח בנ"י בנדבת לבם לכוון אל רצון אביהם שבשמים. ולכן אחר החטא שנתרחקו מבחי' הראשונה חזרו למקומם ע"י הדעת שנשאר בלבם. ולכן נק' עתה משכן העדות עדות שהשכינה שורה בישראל דייקא תוך לבם של ישראל. וזה עצמו העדות על הבורא ית' שמה שראו בסיני נחקק בלבם עד שגם בהסתר פנים נתעוררו מעצמותם. לכן עדות הוא שהוא תורת אמת ועדות זה תלוי בתיקון העשי'. לכן בכח המשכן באו לעדות זה. וכמו כן בשבת קודש שמבטלין המעשים זוכין לעדות זה דכתיב בשבת לדעת:
ובמדרש ויביאו את המשכן אל משה רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה כו'. דהנה מקודם הי' התעוררות מן השמים. ומרע"ה הביא התורה מן השמים והמשיך לבן של ישראל לשמים. ועתה הוצרך להיות התעוררות מלמטה. ועשו בנ"י המשכן והביאו אל מרע"ה. וז"ש רבות בנות עשו חיל כי לא הי' יכול משה רע"ה לתת כחו עד שתיקנו בנ"י בעצמותם תיקון הצריך. וכשנתקרבו להיות אחד אז חל כחו של מרע"ה. וכמ"ש ויהי בישורון מלך זה מרע"ה. בהתאסף ראשי עם כו'. כלומר אחר שנתאחדו בנ"י חל כחו של משה רע"ה. וכמ"ש וירא משה כו' ויברך אותם בחי' שחל הנהגת אספקלריא המאירה בחי' ראי' כמ"ש לעיל. ורמזו חז"ל נתקשה משה רע"ה במחצית השקל כו' וכן בכל מלאכת המשכן כו' הוא כנ"ל שהי' צריך התעוררות מלמטה כמ"ש פתחי לי. וכ' שער כו' הפונה קדים כו' יהי' סגור. ביום השבת יפתח וביום החודש הם ב' בחי' הנ"ל. שבת הארה משמים. וחודש מקום שצריך התחדשות ותלוי בקידוש ב"ד בחי' תורה שבע"פ. והם כמו ב' מפתחות שיש להדלת. מפתח אחד כביכול להשי"ת בשמים ומפתח אחד החיצון בלבות בנ"י. וז"ש כי תשא את ראש בני ישראל כו'. כי מרע"ה זוקף ראשן של ישראל. אבל בנ"י צריכין להעלות הגוף עם הרגלים עד הראש. ואז מרע"ה מקים את המשכן. ומנדבת מחצית השקל נעשה כל כלי המשכן. והקמה נעשה ע"י מרע"ה. והרמז בקע לגלגולת. בקע לשון עקב שבנ"י צריכין להרים העקבים עד הגלגולת שהוא הראש כנ"ל. וב' בחי' הנ"ל הם בחי' יעקב וישראל. יעקב י' עקב כמ"ש וישא יעקב רגליו כמ"ש שם בעזה"י. אח"כ זכה לשם ישראל. לי ראש. והוא בחי' מחצית השקל לשקול כל המעשים אחר הי' שרומז לחכמה ודעת שלא לעשות בלי דעת להיות המחשבה והרצון בכל מעשה להשי"ת. ועי"ז נעשה יסוד המשכן שהם האדנים שהכל עומד עליהם. ואח"כ ניתן בו כחו של מרע"ה בחי' לי ראש שזוקף ראשן של ישראל לה'. ובחי' הנ"ל הם בחי' אמת ואמונה שכ' במ"א שע"י האמת נתברר האמונה וזה מדריגה ראשונה שקודם החטא. אח"כ הי' התיקון על ידי האמונה בחושך המשיכו האמת. כמ"ש ובצלאל כו' עשה את כל אשר צוה ה' דרשו חז"ל אפילו מה שלא אמר לו מרע"ה וכתיב ככל אשר אני מראה כו'. להודיע כי בנ"י בחושך ע"י האמונה יכולין לכוון דעת אביהם שבשמים יותר מכל הנביאים והמה רואין למעלה כי בנ"י עושין בתומם רצונו ית' כמ"ש וירא משה והנה עשו כו' מה שנראה לדבר תימה בעיניו. וז"ש אני ישנה ולבי ער כו' פתחי לי כו'. ויתבאר עוד מאמר חז"ל נתקשה מרע"ה והראה לו מטבע מתחת כסא הכבוד. עפ"י מאמרם ז"ל במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. כי הנה עתה הי' הדרך בבחי' תשובה. אתערותא דלתתא. לכן לא יכול מרע"ה לעמוד על מדריגה זו רק בעשיות בנ"י בכח התשובה שמגעת עד כסא הכבוד והוא בחי' יעקב כנ"ל שצורתו חקוקה תחת כסא הכבוד. [אם כי בחי' מרע"ה למעלה מזה בחי' אדם על הכסא בחי' שם ישראל כנ"ל]:
במדרש תנחומא דרך עצל כמשוכת חדק ואורח ישרים סלולה. משמיעין באדר וגובין בניסן. הענין כי נתנו זמן חודש להכנת הנדבה. להיות כי אין המכוון השקל. רק הרצון ונדיבות הלב. לכן הכנת המצוה חביב יותר מהעיקר. וזהו השמחה של מצוה. והרמז לזה שהותר בנדבת בני ישראל. להודיע כי הנדבה והרצון עולה יותר מגוף העשי'. אבל דרך עצל מסים וארנונות של הרשעים שכוונתם רק הממון לכן נק' דרך עצל:
Section 10
תרמ"ו
בפסוק מאת אדנים למאת הככר. ולכאורה איפכא הול"ל מאת הככר למאת אדנים. ונראה שכל הבנין למעלה הוא כפי הנדבה שנמצא בלבות בנ"י. ולפי שהי' מאת ככר לכך הי' המלאכה מאת אדנים. וכמו כן למטה נמצא כפי שהוא בשורש שזה ענין מחצית השקל כמ"ש במ"א. ולכן כתיב מאת אדנים כו' ואח"כ כתיב ככר לאדן:
Section 11
תרנ"א
משכן העדות. עדות שויתר להם הקב"ה כו'. בני ישראל נבראו להעיד על הבורא ית"ש כמ"ש אתם עדי. וקודם החטא הי' העדות בשלימות שהי' ראוי שיתפרסם כבודו ית' בפרהסיא כמו שיהי' לעתיד מלאה הארץ דעה את ה'. אך כי לא הי' העולם כדאי לזה התיקון ונעשה עיכוב על ידי החטא. ומ"מ תיקנו זה העדות בעבודת המשכן ששרתה בו שכינה וכבוד ה' מלא את המשכן. דכתיב מלא כל הארץ כבודו. וזאת עבודת האדם כמ"ש מה שברא הקב"ה לכבודו ברא. ולכבודי בראתיו. ואין כבוד אלא תורה. פי' בכח התורה יכולין לברר ולהעיד זאת העדות. ולכן נק' לוחות העדות. וניתן במשכן שנתברר העדות באמצעות מלאכת המשכן. וז"ש מלא את המשכן באמצעות המשכן נגלה כבודו יתברך בעולם. וזה עצמו העדות שויתר להם על מעשה העגל במה שחזרו ותיקנו העדות להעיד עליו ית"ש. ואיתא במדרש כי המשכן הי' תיקון כל מעשה בראשית ע"ש ותכל כו' עבודת כו' כמ"ש ויכולו השמים כו'. והענין עפ"י מ"ש במדרש בראשית הגו סיגים מכסף כו' ע"ש בפסוק ויכולו כי כאשר הוסר הפסולת מתהו ובהו יצא לצורף כלי כנ"ל. ועתה בעת נדיבת המשכן שהי' ברצון ותשוקה לשמו יתברך בלי פסולת לכן יצא לצורף כלי שנגמר כל התכלית מעשה בראשית. וז"ש במדרש תאלמנה שפתי שקר כו' שהעתיק מבריותיו ע"י שתהו ובהו מכסה ואין ניכר הקדושה וחכמה שנתן הקב"ה במעשה בראשית ומסיים שם מה רב טובך כו' פעלת לחוסים בך ע"ש במדרש בראשית. וכאן נמי במד' בפסוק ויביאו כו' המשכן שלא האמינו שיוכלו לעשות משכן שיתגלה כבודו ית' בכח מעשה בני אדם. אבל מה רב טובך כו' לחוסים בך והוציאו מכח אל הפועל להיות מלא כבוד ה' את המשכן והכל כשנתברר הרצון בלי פסולת כמ"ש הגו סיגים מכסף. ואז נעקר תהו ובהו ותערובות טוב ורע שנעשה ע"י החטא ואז נגלה כבוד ה' וניכר אור הגנוז במעשה בראשית כמ"ש בחכמה יסד ארץ. ובנ"י מרוב התשוקה עמדו על סוד מעשה בראשית שנגלה להם ע"י מלאכת המשכן שצוה הקב"ה. שכל המלאכה רמזים לדברים עליונים. ועל זה כתיב סוד ה' ליראיו כו'. כמ"ש במ"א כי עוה"ב מוכן לבנ"י. אבל ובריתו להודיעם שיהי' להם גם בעוה"ז התגלות ממה שעתיד להם כמ"ש פעלת לחוסים בך ועיין בזוהר ריש פ' זו. וכן הוא שבת שמעין עוה"ב. וכן הוא בכל המצות שמרמזים לדברים עליונים שע"י המצות יכולין להתדבק בשורשן:
Section 12
תרנ"ב
במדרש תנחומא אהבתי מעון ביתך ע"ש. דכתיב כל פעל ה' למענהו דרשו חז"ל לעדותו כמ"ש ענה בי מלשון לא תענה ברעך. גם יתכן לפרש למעונהו כדאיתא מעולם נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים וזו הדירה והמעון הוא בכח העדות של בני ישראל. לכן נקרא משכן העדות. שכפי העדות כך מתגלה השכינה בעולם. כדכתיב ואתם עדי כו' ואני אל ודרשו חז"ל דהתגלות אלקותו ית' תלוי בעדות זו. דכתיב ויקם עדות ביעקב דהנה כתיב על פי שני עדים כו' יקום דבר ונק' עדים מקיימי הדבר כדאיתא במס' מכות. וז"ש רז"ל לתת שכר לצדיקים שמקיימין העולם שנברא בעשרה מאמרות כי ע"י עדותן של בנ"י מתקיים העולם. ובכל מקום שיש עדות יש התגלות השכינה והרמז שכתבו חז"ל אין מקבלין עדים אלא בפני בע"ד יבוא בעל השור ויעמוד על שורו. ויש עדות בעולם שנה נפש. אתם עדי בבחי' נפש. שבת סהדותא אקרי בזמן. משכן העדות [*במקום] כי באמת הקב"ה ברא הטבע והזמן והוא רם ונשא מכל זה. אך ע"י שנמצא נקודה פנימיות בעולם שנה נפש שהוא רוחניות. זו הנקודה עדות על כל השאר. כענין שאמרו חז"ל דבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא. ובני ישראל יצאו מן הכלל. וגם בבני ישראל עצמם יש צדיקים גדולים שבאו ללמד על הכלל כולו. וכמו כן שבת יצא מכלל הזמן ללמד על הזמן כולו. וכמו כן משכן ובית המקדש ללמד על כל המקומות כנ"ל:
במדרש צאינה וראינה כו' שעטרה לו אמו לא זז מחבבה עד שקראה אחותי כו' אמי כו'. הענין הוא כי ביציאת מצרים נעשו בנ"י כלים לעבודתו ית"ש והוא בחי' בתי. אח"כ בקבלת התורה הוא בחי' אחותי כמ"ש ז"ל שנתממו בסיני ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה. ואחר החטא ששבו בתשובה ואמרו חז"ל במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. והטעם כי ע"י תשובה נתקן דרך חדש. מכש"כ כלל ישראל כשעשו תשובה המשיכו מא"ס המשכה חדשה. וזהו בחי' המשכן שעטרה לו אמו. וכל הדרכים האלה נמצאים תמיד בבנ"י. והם בחי' ג' רגלים פסח שבועות סוכות. ושבת כולל כל אלה הג'. ש' בת הוא ג' מדריגות של הבת. שבת בראשית ויציאת מצרים הוא בחי' בתי. שבת של קבלת התורה הוא אחותי. שבת שרומז ליום שכולו שבת הוא בחי' אמי. בע"ת. כי באמת לעתיד יהי' נתקן כל הפגמים מחטאים. ויהי' דרך חדש. וכל בעלי תשובה יש להם חלק מזה הדרך שלעתיד. ועל אלו הג' כתיב ויהי נועם ה' כו' הוא בחי' בתי שהקב"ה ישפיע לנו דעת לעבודתו ית'. ומעשה ידינו כוננה עלינו הוא בחי' אחותי שנזכה במעשה עצמינו. ומעשה ידינו כוננהו איתא בכוונת האר"י ז"ל שהוא בחי' תיקון הפגמים ע"ש שהוא כמ"ש. והיינו שנמשך דרך חדש ע"י תיקון החטא. ולכן איתא שבירך אותם משה בברכת ויהי נועם כו' דעשיית המשכן הי' בכח התשובה כנ"ל:
Section 13
תרנ"ד
אלה פקודי המשכן משכן העדות. פרש"י עדות שויתר להם הקב"ה על מעשה העגל. ובמדרש באלה הכעסתם אותי באלה אני מתרצה לכם וכן לעתיד מי אלה כעב תעופנה כו'. הענין הוא עפ"י מ"ש לעיל פ' ויקהל בפסוק מי ברא אלה דיש לכל דבר שורש בסתר עליון כמ"ש בזוה"ק שמא קדישא ואורייתא סתים וגליא. ומי ברא אלה. וחיבור מי אלה מקיים הכל. וב' בחי' אלו הם נעשה ונשמע. נעשה בהתגלות. ונשמע לקבל שורש הנסתר. ובבחי' ההתגלות הי' חטא העגל כמ"ש חטאו בנעשה. וע"י המשכן חזרו ותיקנו העשי'. וע"ז נשתלחו בנ"י לתקן עולם העשי' דכתיב ואתם עדי. ועיקר העדות צריך להיות בעלמא דשקרא שאין ניכר האמת רק ע"י עבודת האדם. ובאמת כל מה שברא הקב"ה הכל לכבודו ברא כדאיתא במשנה. ולכן נמצא בכל ציור העולם עדות על הבורא ית'. כמ"ש ויעמידם לעד לעולם. פי' לעד שהכל עדות על הקב"ה. ויש עדות בעולם שנה נפש. כי המשכיל בדעת שלימה רואה ומבין כי א"א להיות בריאת העולם רק ע"י האחד האמת ית"ש כמ"ש בס' חובת הלבבות בשער היחוד באר היטב. וזהו בבחי' העולם עצמו חק נתן כו'. ויש בחי' שנה שהוא שינוי הזמנים ועתים שזה עדות ביותר שיש מנהיג שסובב ומגלגל כל העולם. ויש בחי' נפש שהוא עיקר העדות כמ"ש שנברא העולם בספר וסיפור כו'. וזה העדות ניתן לבנ"י. וע"ז כ' אתם עדי נאום ה' פי' בבחי' הדיבור כ"ב אותיות התורה זה הסיפור ניתן לבנ"י. כמ"ש עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. ובנ"י יכולין לברר כבוד מלכותו ית' בעולם כמו שהי' בבנין המשכן והמקדש שתיקנו בזה כל הבריאה. וציור כל הבריאה הי' נרמז בבנין זה לקשר כל הבריאה בשורשה. וזה כל עבודת בני ישראל להוציא מכח אל הפועל זה הציור. אבל הרשעים כל מגמתם לבטל זה הציור והתגלות הקדושה כדאיתא במדרש משל שונא המלך שירא לגשת אל המלך חותר להפיל האנדרטי של מלך ע"ש שהמקדש הי' הציור של המלך כביכול כדאיתא במדרש בפסוק צאינה וראינה כו' בעטרה כו'. ועדות זה במעשה תליא כפי זכות בנ"י בלבותם. וכפי מה שזוכין להיות ברי לבב. כך יכולין להוציא זה הציור בהתגלות. וזה עצמו עדות גם על בני ישראל שהתגלות הקדושה בעולם כפי עבודתם. ובאמת יש לנו להתאונן על חורבן בית המקדש. כמ"ש שנתמשכן בעונותינו. פי' זה הציור והעדות אינו יכול להיות בהתגלות על ידי מחשך עונותינו כמ"ש עדיכם בירה שחזרה לראשונים ולא חזרה לאחרונים עיין שם פרק קמא דיומא. אבל בפנימיות ובשורש בני ישראל לעולם הם עדים על הקדוש ברוך הוא. וזה עדות השבת שניתן לבני ישראל בצינעא כמ"ש ז"ל ביני ובין בני ישראל אות הוא לעולם. וזה בחי' מי בשורש הנסתר. אבל אלה הוא בהתגלות ולעתיד לבוא עוד יתחברו כמ"ש מי אלה כעב תעופנה. וכמ"ש אני אמרתי אלהים אתם כו'. ובחי' השבת למעלה מבחי' המשכן. והנה איתא במדרש אלה פקודי המשכן משכן העדות. ששאל מרע"ה מה נעשה במותר ואמר לו הקב"ה עשה משכן לעדות וז"ש המשכן משכן העדות. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל שביאר הענין כי זה המותר נדבה שלא נעשה ממנו בנין א"כ נשאר זה המותר לדורות אפילו כשאין מקדש אעפ"כ רצון ונדבת בנ"י לעולם קיימת כמ"ש מזה בענין נרות חנוכה ע"ש. ולפי דרכינו נאמר עפ"י מה דאיתא במשנה כל אהבה שתלוי' בדבר בטל דבר בטלה אהבה ושאינה תלוי' בדבר אינה בטילה עולמית. וכמו כן אהבת בנ"י להקב"ה אינה תלוי' בשום דבר. וז"ש בפסוק אהבתי אתכם כו' ואמרתם במה אהבתנו הלא אח עשו ליעקב כו' ואוהב את יעקב כו'. ואין מובן התשובה על השאלה במה אהבתנו. אך הפי' הוא שאין האהבה תלוי' בשום דבר רק הוא גזירת הכתוב כטבע אב לבן ואילו הי' תלוי בצדקת יעקב אין בזה הוראה על אהבה ליעקב יותר מעשו. אך הוא אהבה בעצם. וכמו כן אהבת בני ישראל להקדוש ברוך הוא היא בעצם לכן הי' מותר בנדבת המשכן. שהגם שזה הבנין מהמשכן הי' מאוד מעלה גבוה ורמה. אבל נדבת בני ישראל הוא למעלה מכל דבר ואינו תלוי בשום דבר ובשום בנין. הרי קראו הכתוב מותר. והוא ענין נשמה יתירה בשבת. כי כל ימי המעשה האהבה תלוי' בדבר כפי עבודת האדם במצות מעשיות. ובשבת מתנה טובה וכל המעשים נשבתין שהוא אות אהבה שאינה תלוי' בדבר. לכן אהבת המשכן אינו מתקיים תמיד רק כפי זכות הדור. אבל עדות השבת הוא בחי' נשמה יתירה שאינה תלוי' בדבר כמ"ש:
Section 14
תרנ"ה
בפסוק אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פקד על פי משה כו'. פרש"י עדות שויתר להם הקב"ה על חטא העגל. והנה העדות היא התורה כמ"ש לוחות העדות. והוא העדי שקבלו בנ"י בהר סיני. ואחר החטא כתיב ויתנצלו בני ישראל את עדים. ומשה יקח את האהל דרשו חז"ל על זה וכולן זכה משה רע"ה ונטלן פרש"י האהל מלשון בהלו נרו כו'. וזהו אור התורה שכתוב עלי' חרות על הלוחות חירות שהי' אור התורה שורה על בנ"י בהתגלות. ונק' חירות שהי' למעלה מהזמן והטבע. ולכן קודם החטא לא נצרך ארון ומקום אל הלוחות כמ"ש ג"כ בס' אוה"ח. וע"י החטא נפלו ממדריגה זו. וכתיב ומשה יקח כו' וקרא לו אהל מועד. פי' בזוה"ק דשויא לי' זימנא ע"ש. שלא הי' שוב הקדושה רק בזמנים מיוחדים. וכמו כן נצרך משכן ששם יתגלה זה העדות. כמ"ש במ"א שיש בחי' עולם שנה נפש. ובחי' החירות הוא למעלה מכל אלה. ולכן עתה כ' משכן העדות בחי' עולם ומקום. אשר פקד על פי משה שהי' בחי' נפש למעלה מכל בנ"י. ונקרא אהל מועד כנ"ל בזמן. וזה שויתר להם על מעשה העגל. כי ע"י החטא לא הי' יכול להתגלות זה העדות. וניתקן ע"י התשובה מקום המשכן שיוכל שם להתגלות העדות:
Section 15
תרנ"ז
במדרש איש אמונות רב ברכות זה משה ואץ להעשיר זה קרח שהי' לוי וביקש הכהונה כו'. הגם כי חפצו לכהונה הוא עשירות של מצוה. כענין שאמרו אין עני אלא מתורה ומצות. אע"פ כן לפי שלא הי' כוונתו לשמים נקרא אץ להעשיר. ומשה רבינו ע"ה איש אמונות פי' להכיר את מקומו וכל השייך אל השורש שלו. ולכן אעפ"י שא"ל הקב"ה ואעשה אותך לגוי גדול לא קיבל שידע שזה הכח של כלל ישראל שייך לשלשה אבות. ולא התדבק אלא לדבר השייך לו זה בחי' נאמן. ולכן על ידו נמשכו כל הברכות. כי הברכה תלויה בזה החיבור אל השורש. וזה ענין כלי מחזיק ברכה שלום. כשהחלק שלמטה נדבק אל שורשו שלמעלה נעשה כלי שלום וחל הברכה. וכמו שהי' משה רע"ה בחי' איש אמונות והמשיך הברכה לכל נפשות בנ"י. כמו כן בעולם מעשה המשכן הי' לדבק כלים התחתונים אל שורש המשכן למעלה. וכן ביהמ"ק נקרא בחי' אמונה במקום כמ"ש ותקעתיו יתד במקום נאמן ולכן נמשך על ידו ברכה לכל המקומות. וז"ש יודע הי' בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ. וכן בזמנים שבתות וי"ט נק' אמונת עתיך שהם זמנים שמעלין הכל אל השורש. ולכן נמשך על ידם ברכות לכל הזמנים. ולכן נק' סעודת שבת סעודתא דמהימנותא ונותן ברכה על כל ימי המעשה:
משכן העדות עדות הוא לישראל שויתר להם הקב"ה על מעשה העגל שהרי השרה שכינתו ביניהם. ומה צריכין עדות. אך כי נשפלו מאוד בנ"י ע"י החטא ונתן להם הקב"ה עדות ע"י המשכן לחזק את לבם ולהרחות שתיקנו כל החטא. ובאמת בנ"י הם עדים על הקב"ה כדכתיב אתם עדי. ובוודאי בני ישראל שנבראו להעיד על אלקותו ית"ש שהוא אחד איך יתכן שיהיו הם עובדי ע"ז ח"ו. ולכן נתרשלו בנ"י בעדותן עד שהראה להם הקב"ה שלא הי' זה החטא בעצם רק במקרה ע"י הערב רב. ושהם ראוין להעיד עליו ית"ש כבראשונה. וכדאיתא לא היו ראוין בנ"י לאותו חטא רק להורות תשובה. פי' להודיע לכל בר תשובה שלא יהי' נופל ביותר בעיניו וידע כי ע"י התשובה ניתקן כבראשונה. וכמו כן אחר יוה"כ שהוא יום סליחה ומחילה ניתן מצות סוכה שהיא מעין השראת השכינה במקדש לחזק לכל בעלי תשובות כי ראוים הם שתשרה שכינה עליהם:
גם פי' משכן העדות שזה המשכן נעשה ע"י עדות בנ"י כמו שכתוב ואתם עדי כו' ואני אל כי בנ"י בכח זה העדות יכולין להמשיך השכינה בעולם כדכתיב על פי שני עדים יקום דבר. ק"ש בשחרית ובערבית. ולפי שהי' דור המדבר עדים נאמנים כמ"ש אתה הראת לדעת. זכו להשראת השכינה במשכן וכמו כן במקדש. ונמצא המשכן עדות על ישראל שהם נאמנים בעדותן. ולכן עתה בעוה"ר שמקדש חרב אמרו עדיכם בירה. שאם היינו מקבלין עול מלכות שמים בכל יום כראוי במסירת נפש היו זוכין לבנין המקדש. כי המקדש תלוי בעדות ישראל. וזה משכן העדות:
Section 16
תר"ס
במדרש איש אמונות רב ברכות זה משה מי שהוא נאמן הקב"ה מביא ברכות על ידו ואץ להעשיר זה קרח כו'. דאיתא כלי מחזיק ברכה זה שלום. זה ענין איש אמונות להיות כל מעשיו דבוקים בשורשו כמ"ש יתד במקום נאמן. אז נקרא שלום כי החלק שלמטה אינו שלום רק בהתדבקות לחלק שלמעלה. וזה הי' בחי' משה רע"ה משה משה בלי פסיק. ונק' איש האלקים חציו איש וחציו אלקים. וכן הי' המשכן משכן כמ"ש כעיר שחוברה לה. וזה הי' תכלית כל המשכן להיות כלי מחזיק ברכה לכל העולם. וכמו כן שבת בזמן שכל מעשי' כפולים. לחם משנה. מזמור שיר. זכור ושמור. כמ"ש במד' והוא בחי' שלום הנ"ל ונותן ברכה לכל הזמן. והם ג' סעודתי דמהימנותא. כענין איש אמונות בנפש. ומרע"ה נותן ברכה לכל הנפשות כמ"ש וזאת הברכה כנ"ל לפי שהוא איש אמונות. וקרח כתיב ויקח קרח ואתפליג בעל מחלוקת היפוך בחי' השלום כמ"ש במ"א מזה. והנה כתיב משכן העדות כי זה עיקר העדות של בנ"י להמשיך שפע קודש בעולם דכתיב אתם עדי נאום ה' פי' כשנענים מן השמים. ולכן יש עדות במקום ובזמן כמו שזכו בנ"י במעשיהם לעשות המשכן ולשכון השכינה בתוכם. וכמו כן בשבתות וזמנים שהקדושה יורדת בזכותן של בנ"י. וכמו כן בנפשות כשזוכין להמשיך הקדושה מלמעלה בנפש. וכתיב ובצלאל כו' עשה את כל אשר צוה ה' את משה. לפי שבעשיית המשכן נרמזין כל התרי"ג מצות דכמו שיש רמ"ח ושס"ה מצות לתקן כל ציור האדם לשרות בו הארת הקדושה וזה תכלית המצות התקשרות האברים וגידין בשורשן. כמו כן במשכן נמצא זה הציור ונקרא עבודת הלוים מלשון התחברות ודביקות אל השורש והכל ענין אחד:
תם ונשלם ספר שמות
ויקרא
ויקרא
Section 1
תרל"א
במד' ברכו ה' מלאכיו תחתונים שאינם יכולין לעמוד בתפקידיו כתיב מלאכיו כו'. כי באמת כל איש ישראל שנשתלח בעולם לעשות רצון אבינו שבשמים נק' שליח ומלאך. אך כי המלאך אין לו שום דבר רק השליחות. [ולכך נק' עומדים בלי השתנות מבחי' שליח ומלאך כנ"ל] וכשאדם שומר עצמו שלא להיות שום מעשה בלי קיום רצונו ית' שהרי ענין זה נמצא גם בתוך כל מעשה שיש בו ניצוץ קדוש והוא כח הפועל בנפעל וצריך להיות כל מעשה האדם רק כדי להיות נעשה רצון ומבוקש השי"ת. ואז נקרא באמת מלאך שהרי מוצא לעצמו בכל מעשה שליחות וקיום רצונו ית'. וזהו עושי דברו שעושין הדיבור ע"י הכנה בכל מעשה להיות רק לרצונו זוכין לשמוע בכל מעשה ממש מה שרצונו ית' בזה גופי'. וזהו גבורי כח שעיקר אחיזתם בכח שבכל דבר שהוא הפנימיות והוא רצונו ית' המחי' כל כנ"ל. וזהו שאמר ויקרא אל משה הפי' שכן הי' בחי' משה רבינו ע"ה שהי' מוכן תמיד לנבואה והי' שומע תמיד קול הקריאה כמו מלאך שעוסק תמיד בשליחותו ית' שאין לו דבר אחר בעולם כנ"ל:
ובמד' ת"ח שאין בו דעת נבילה טובה ממנו שגם מרע"ה לא נכנס עד שקרא לו כו'. פי' כנ"ל כי מי יכול לגשת לעשות רצון השי"ת רק ע"י כח המצוה שקדשנו במצותיו וצונו. וכן פי' אא"ז מו"ר זצלה"ה כי המצוה נותנת כח שנוכל לעשותה. והוא כנ"ל שכל אדם הוא שליח רק ע"י שבכל מעשיו זוכר השליחות וזה נק' דעת כי החכמה בפ"ע ג"כ נק' חכמה והתיישבות החכמה והבינה באדם נקרא דעת שיודע ודבוק בזאת החכמה והוא ידיעה פנימיות שבכל מעשה ומחשבה גדול וקטן דבוק בפנימיות חיות השי"ת כח הפועל כנ"ל. ומרע"ה שהי' כלל הדעת של בני ישראל נאמר ויקרא כו' שהי' מיוחד תמיד אל הקריאה:
אדם כי יקריב מכם. הפשוט ליתן מפנימיות כחו ורצונו להשי"ת. בטל רצונך כו'. והוא בחי' קרבן לקרב כל המעשים להשי"ת. וכ' מכם כמ"ש אא"ז ז"ל פי' המשנה אם אין אני לי כו' ע"ש פ' תשא ודפח"ח. וז"ש שהגם שכל אחד יתן ענין שלי יהי' ע"י הכנסת עצמו בתוך כלל ישראל:
אא"ז מו"ר זצלה"ה הגיד בשם הרב ז"ל מפרשיסחא על מ"ש אחד המרבה וא' הממעיט ובלבד שיכוין לבו כו'. והקשה בט"ז סימן א' אי גם המרבה מכוון לשם שמים טפי עדיף. ותירץ הוא ז"ל למשל ב' סוחרים שנסעו לדרך אחד. והא' בא מיד. והב' הי' לו סיבות ומניעות עד שלזמן רב בא ג"כ ושאלוהו מה זה שלא באת עד עתה והשיב מאחר שבאתי ג"כ מה שהי' הי'. עכ"ד ולא פי' יותר. ונ"פ שפי' ובלבד שיכוון לבו שסוף ותכלית מעשיו יהיה שיהי' מכוון להשי"ת כראוי בין שבא לו זה ע"י עבודה מעט. או ע"י יגיעות הרבה. רק שיועילו מעשיו לכוון לבו לשמים. והדברים נכונים מאוד. שהרי גם כאן נאמר זה על הקרבן מנחה שמאחר שנתקרב קרבנו להשי"ת וזה תכלית המכוון וסוף דבר. א"כ אין נ"מ בין שהי' מרבה וממעיט. כי סוף הכל אחד שיתקרב להשי"ת. וזה עצמו פי' יכוון לבו כענין הקרבן להיות נמשך אחר השורש והוא חיותו ית' שניתן בכל דבר:
אא"ז מו"ר ז"ל הגיד פי' המדרש צפונה לפני ה' כו' זוכר עקידת יצחק. כי עיקר הקרבן הי' הרצון למסור נפשו להשי"ת. וזה ההסתר שהי' בהקרבן. ונק' צפונה. וזה יוכל להיות גם עתה. ופי' צפונה לפני ה' להיות מקום הצפון שבאדם להשי"ת ולא בגילוי על המצח עכ"ד ז"ל. ובוודאי כי זה עיקר בחי' הקרבן כי יקריב מכם. להיות כל האדם משועבד להשי"ת. וזה עקידת יצחק. ורק שהי' במעשה ג"כ שצוה השי"ת להקריב במעשה ממש בהמה ועוף. והנה בשבת אין מקריבין קרבן יחיד. וי"ל גם כן כי בשבת אין צורך לבחי' המעשה שבשבת נאסר כל המלאכות ולכך הרצון בלבד להיות מוסר נפשו להשי"ת הוא הקרבן. רק בחול הענין ע"י עשי' להיות נמשך ההארה גם במעשה. לכך צריך קרבן במעשה גם כן כנ"ל:
Section 2
תרל"ב
יקריב אותו לרצונו מלמד שכופין אותו כו'. פי' מי שרוצה עכ"פ להיות תחת עול מלכותו ית'. יכול לפעול גם כן שיכופו אותו מן השמים ג"כ אם רוצה בזה. כי הכל לפי רצון האדם:
Section 3
תרל"ה
ברש"י אדם למה נאמר. מה אדם לא הקריב מן הגזל כו'. כי האדם מקריב נפש בהמה ומתכפר לו. ומה טעם יהי' מכופר בנפש הבהמה. רק מצד שהאדם ממשיך חיות לכל הבע"ח שהוא למעלה מהם כמאמר כל שתה תחת רגליו. ובוודאי אדה"ר הוא המדבר ומשפיע חיות לבעלי חיים כסדר דצח"מ. וכן בכלל. כל דור ודור. אבל האדם הפרטי אם אינו במדריגות מדבר כמו שמצינו יתוש קדמך א"כ נקרא גזילה מה שמביא נפש בע"ח להתכפר בו. רק העצה לבטל עצמו לכלל ישראל כמ"ש כי יקריב מכם כו':
Section 4
תרל"ו
במד' ברכו ה' מלאכיו כו'. תחתונים שאינם יכולין לעמוד כו'. קשה דאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו. אך הפי' שאינם יכולין לעמוד בתפקידיו כי בוודאי יש בכל איש ישראל נקודה מיוחדת להשי"ת אשר הוא בחי' מלאך ממש. אך א"י לעמוד במדרגה זו תמיד רק לעתים כמאמר אין לך אדם שאין לו שעה. והמלאך הוא בכללו תמיד כן. אכן מכלל ישראל נתוסף כח לצדיקי הדור להיותם ממש כמלאכים כמ"ש דומה למלאך ה' צבאות. והנה בני ישראל הקדימו נעשה לנשמע כמלאכי השרת כמ"ש חז"ל מי גילה רז זה לבני שמלאכי השרת משתמשין בו כו' ואח"כ אבדו נעשה. ומרע"ה לא הי' בכלל החטא ולכן נשאר בו הקדמה זו. ולכן נתקיים בו לשמוע בקול דברו כמ"ש ויקרא לשון שמלאכי השרת משתמשין בו כמ"ש רש"י ז"ל. והוא התגלות עיקר חיות הפנימיות כמ"ש ויקרא לאור יום ואמרו חז"ל קריא רחמנא לנהורא ופקדי' אמצותא דיממא כו'. והוא התדבקות הנברא בהבורא. וכן התדבקות הנבראים זה לזה להתבטל ביחד לבוראם ית"ש. והנה בנ"י באומרם דבר אתה עמנו ונשמעה כו' לאשר נתנו כחם למרע"ה לכן בעת שניטל מהם מעלתם זכו לקבל מאמרי השי"ת ע"י מרע"ה. וזה הי' כל תיקונם אח"כ לאשר אמרו זה לשם שמים כמ"ש הטיבו אשר דברו כו':
במשנה נאמר בבהמה ריח ניחוח ובעוף ריח ניחוח ובמנחה ריח ניחוח לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים. בט"ז הקשה ממ"נ אי גם המרבה כוונתו לשמים אם כן המרבה עדיף ע"ש שמיישב בטוב טעם ודעת. אעפ"כ נראה דקושיא מעיקרא ליתא. כי באמת אין הפרש בין מרבה לממעיט אף אם שניהם מתכוונים לטוב. כי בעבודת הבורא אין נ"מ בריבוי רק בהתעוררות רצון אמת בלב. ואדרבא מי שאינו יכול לעשות הרבה ומכוון בהמעט אפשר חשוב יותר. ובאמת נראה הפי' מרבה וממעיט בענין ימי הטובה וימי הרעה כי התרבות המעשים טובים בעת פתיחות לב האדם. והתמעטות המעשים בימי הרעה שניהם בקנה אחד עולים. והוא כענין שאמרו בשם הרב מלובלין הקדוש ז"ל לפרש הגמ' משנכנס אדר מרבין בשמחה ואב ממעטין בשמחה. ופי' להרבות צד הקדושה ולמעט צד הטומאה. וכן נפרש כאן. וגם דברים אלו נכללין בדברי הט"ז ע"ש באו"ח סימן א':
Section 5
תרל"ז
במד' ברכו ה' מלאכיו כו'. תחתונים שאינם יכולים לעמוד בתפקידיו נאמר מלאכיו ולא כל מלאכיו כו'. מ"מ נקראו כולם מלאכיו ע"י שמתבטלין להצדיקים שהם דומין במעשיהם ג"כ למלאכים. וענין ההפרש בין מלאכי עליונים לבני ישראל שנקראו ג"כ מלאכיו. כי המלאך הוא מתוקן בלי חסרון ואין צריך לבוא אל השלימות ע"י השליחות ועושה השליחות רק לקיים רצון הבורא. אבל תחתונים ניתן להם המצות אשר עי"ז הם מתוקנים. אמנם וודאי כמו שהי' הבריאה באדם הראשון הי' כמו המלאך כו'. וכן הי' בשעת הקדמת נעשה לנשמע שכתיב עושי דברו לשמוע כו'. פי' שהעשי' שהוא התיקון הוא בשלימות קודם השמיעה. ממילא השליחות רק לעשות רצונו ית' בלי נגיעות עצמיות. וז"ש קדמה קריאה כו' שקריאת משה משה הוא הסימן שהוא בשלימות הגמור. וזה י"ל בספרי משה משה הוא קודם שנדבר הוא אחר שנדבר כו'. פי' הפשוט שלא בא לידי גבהות. אבל יש לומר כמ"ש שהי' ניתקן קודם הדיבור כמו אח"כ:
ובמד' משל כו' בכל מקום כתב שמו של מלך כאשר צוה ה' את משה כו' אני מבפנים והוא מבחוץ קראו לו שיכנס כו' ע"ש. דכתיב ולא יכול משה לבוא כו'. נמצא שפעל מרע"ה בהקמת המשכן המשכת מדריגה שלמעלה מכחו והשגתו עד שלא יכול לבוא כו'. והוא סימן נפלא מי שאין לו נגיעה כלל ועושה רק רצון הבורא וחפץ בזה שיהי' נעשה כרצונו ית' במה שאין שולט שם השגת האדם וכפי כוונת העושה המצוה כך מתעורר המצוה. וזה הכח נרשם במעשה המצוה. וז"ש שבכל דבר כתב כאשר צוה כו' עי"ז פעל שנתקיים בפועל הקדושה במשכן ממקום גבוה מאוד עד שלא יכול לבוא כו'. ועי"ז הי' שכרו שקרא אליו שע"י שביטל עצמו כך היא המדה שיתעלה עד שם כנ"ל. אמנם באמת איני יכול לעשות זה רק מי שהוא מתוקן בשלימות וממילא אין לו נגיעה ויכול לעשות השליחות בשלימות כנ"ל. ומרע"ה לא הי' בכלל חטא העגל לכן נשאר מתוקן כמו קודם החטא כמלאך. ואיתא כי בש"ק מחזיר מרע"ה לבנ"י הכתרים של הקדמת נעשה כו'. לכן בני ישראל בשבת קודש הם מתוקנים ויכולין גם כן לקיים המצות בשבת לשמו ית' בלבד:
בפסוק ונפש כי תחטא כו' והוא עד כו' במדרש מפרש על בנ"י שכל אחד מושבע מהר סיני וזה ושמעה קול אלה והוא עד כמ"ש אתם עדי. או ראה אתה הראת. או ידע וידעת היום כו'. פי' שבני ישראל נשלחו בעוה"ז לברר מלכותו ית' ויש לכל אחד מישראל השגה וידיעה בנקודת הלב להכיר כבוד מלכותו ית' וצריך למשוך הכל אחר זאת הידיעה. וזה אם לא יגיד הגדה לשון המשכה. כי תחטא יש לפרש ששליחת הנפש בעוה"ז הוא חסרון בגוף הנפש אך התיקון ע"י בירור כבודו ית' בעולם וז"ש הפסוק שזה תיקון הנפש בעולם. אך י"ל עוד שקאי אחר החטא ממש שאין צדיק בארץ כו'. ולמה כן. שע"י החטא אם יתחזק לשוב להשי"ת יוכל לתקן יותר ולהמשיך כל המעשים אחר הבורא ית'. וז"ש כי תחטא ואעפ"כ יש בו הידיעה כו' שהיא נפש הישראלי אם לא יגיד כו' שזה תיקון החטא כנ"ל:
Section 6
תרל"ח
בעזה"י פ' ויקרא. שבת זכור. ואיני זוכר כראוי:
במד' ברכו ה' מלאכיו. לא כל מלאכיו. תחתונים ע"י שאינם יכולין לעמוד בתפקידיו של הקב"ה כו'. ויש להקשות דאלו הצדיקים ונביאים שנקראו מלאכיו נראה שהם קדושי עליון ומדוע לא נאמר כל מלאכיו. אבל נראה הפי' שגם באותן הנבחרים מדייק המד' שנק' מלאכיו ולא כל מלאכיו. הגם שאמת שנשמת הצדיק גבוה מהמלאך אבל היא מתלבשת בכמה נמנומים שונים. וז"ש שאינם יכולין לעמוד בתפקידיו. כי עמידה היא בכל הקומה מראש עד סוף דמות העומד. וזה רק בעליונים שהם נבדלו מהגשמיות. אבל תחתונים ע"כ יש להם אחיזה בגשמיות. אכן הנביאים יש להם התרוממות וביטול הגשמיות לעתים הן רב הן מעט ואז נק' מלאכיו. ולכן נקראו גבורי כח שיש להם כח לגבור נגד לבוש הגשמיי ולהתעלות לבחי' עליונים. ולכן קדמה קריאה משה משה הוא התחברות נשמתו בהשורש לשון חיבה לשון זירוז כן הוא בתו"כ. לשון חיבה הוא על משה הראשון שהוא השורש. לשון זירוז הוא על משה שני שצריך זירוז כנ"ל:
עושי דברו לשמוע בקול דברו שהקדימו נעשה לנשמע כו'. ביאור הענין עפ"י פשוטו כמו שאמרו חכמים למה קדמה פרשת שמע לוהי' אם שמוע שבתחלה יקבל עליו עול מלכות שמים אח"כ עול מצות. וכל אשר דיבר ה' נעשה הוא קבלת מלכותו עושי דברו בכלל. אח"כ זוכין לשמוע בקול דברו הם המצות דכתיב אם שמוע תשמעו אל מצותי. מכלל שיש קול דבר ה' בכל מצוה. כמ"ש חכמים שכל אבר מבקש מאדם קיים המצוה התלוי' בי כו'. ובכל קיום מצוה נק' ג"כ קבלת מלכותו. וזוכין אח"כ לשמוע יותר. וכך צריך להיות עושי דברו כדי לשמוע ביותר ולא להיפטר בעצמו רק לעשות תמיד לשמוע יותר ולעשות יותר בכל עת. וזה באמת ההפרש בענין התחתונים שכל כחם ע"י הביטול למלכות שמים ומי שיש לו כח לעמוד בהיכל המלך כמשה שלא נפל מהתרוממות הנ"ל. אבל בנ"י אמרו אם יוספים אנחנו כו'. כמ"ש במד' הרימותי בחור מעם כו':
Section 7
תרל"ט
במד' ברכו ה' מלאכיו ולא כל מלאכיו תחתונים שאינם יכולים לעמוד בתפקידיו כו'. פי' גם הצדיקים שנקראו מלאכים אעפ"כ א"י לומר בהם כל מלאכיו. כי יש בהם חלק גשמיי ג"כ ויצה"ר. רק לעתים מתקדשים כמלאכים. אכן וודאי זאת הוא אחר החטא. אבל מרע"ה שנשאר במעלה ראשונה שהיו בנ"י קודם החטא כמ"ש חירות כו'. לכן הוא מלאך ממש. ואמר עוד עושי דברו כו'. הענין הוא דיש תורה שבכתב ושבע"פ. עושי דברו תורה שבע"פ. לשמוע בקול דברו תורה שבכתב. וביאור הענין דבנ"י נוסף להם התורה על המלאכים. אבל ענין המלאך להיות עושה רצון בוראו מעצמו. וזה הי' עבודת בנ"י מקודם. דכתי' כל אשר דבר ה' נעשה. והיינו שבנ"י בעצמותם יכולין לכוון דעת הבורא ית' בלי שום ציווי. והוא תורה שבע"פ. ולכן בלוחות ראשונות הי' תורה שבע"פ קודם שבכתב וזה הקדמת נעשה לנשמע. אך אחר החטא צריכין לעורר הכל בכח התורה. ולכן מרע"ה כתיב בו ויקרא לשון שמלאכי השרת משתמשין. והוא דביקות מצד עצמותו קודם הדיבור והציווי. והוא הקדמת נעשה כנ"ל. והבן כל זה מאוד:
Section 8
תר"מ
ב"ה. ויקרא. החודש. בקיצור:
במד' עושי דברו לשמוע כו'. הפשוט שעל ידי מעשה המשכן זכו לשמוע קול דברו. ומרע"ה גמר עשיות המשכן שלא הי' יכולין להקימו. לכן ויקרא אל משה. וביאור הענין דבמשכן ובשבת כתיב אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות שנקראו עשי' והיינו עושי דברו תיקון העשי'. והוא מלכות שמים להנהיג כל המעשים אחר רצונו ית'. כמ"ש אשר דבר ה' נעשה היינו הנהגת הבורא ית' שיהיו נמשכין אחר הנהגתו. כענין דבר אחד לדור. שההנהגה נק' דבר. לכן אשר דבר כו' ר"ת שם אדנות. ועי"ז זוכין אח"כ לפנימיות שבמעשה. וז"ש לשמוע בקול דברו. ומרע"ה הקים המשכן היינו תיקון העשי' עד שורשו. חיבור דיבור וקול. וז"ש ויקרא כו' והוא מ"ש לעיל בפ' ויקהל בפי' והותר שאחר תיקון השלימות חל עליו שם שמים ושורה ברכה מהמשכות אור שלמעלה מהטבע. וכן מ"ש בחנוכת המזבח ויקריבו נשיאי ישראל. שאחר גמר המשכן נתרוממו נפשות בנ"י מכש"כ הנשיאים וראשי בנ"י. וכמו כן יש מזה בכל חודש ניסן שהוא ר"ה למלכי ישראל שצריכין ראשי בנ"י להרגיש התרוממות הדעת בימים הללו. הם העומדים על הפקודים. פקודים הם הפרטים. וכח הראשים בא ע"י הפרטים. כלל הצריך לפרט. וכן במד' הרימותי בחור מעם. עכ"ז כתיב מעם. כי גם התרוממות מרע"ה הי' בכח כללות ישראל. וז"ש רש"י דברי כבושין כו'. כי בנ"י הי' להם קצת שפלות שלא זכו לעמוד במדריגתם. והשיב השי"ת להם כי התרוממת מרע"ה הוא בעד כללות ישראל:
Section 9
תרמ"א
במד' גבורי כח עושי דברו כו'. כי הי' ראוי בקבלת התורה להיות כל עם ה' נביאים כמ"ש לעתיד ונבאו בניכם ובנותיכם. אכן בנ"י אמרו אם יוספים כו'. וכמ"ש ככל אשר שאלת כו'. כי מזלייהו חזו שלא ישארו כולם במדריגה זו. ונתקן אח"כ ע"י התכללות במדריגות כהנים לוים ישראלים ומרע"ה על כולם. וז"ש במדרש בנוהג שבעולם כו' משא שאין ס"ר יכולין כו'. והענין הוא להוכיח כי הי' דבורו עם מרע"ה בכח כל בני ישראל. כמ"ש בשבילכם הוא נדבר עמי. ולכך אמר להם דברי כבושין אלו. שלא יעלה על דעתם ח"ו כי נתרחקו הם. רק שכח הנבואה אליו על ידם הוא. וכמ"ש אדם אחד מאלף כו' שבא מכח האלף. [אפשר פי' זה שמעתי מפי מו"ז זלה"ה]. ולכן נחלקו בב' מדריגות. עושי דברו לשמוע בקול דברו. שיש עוסקי תורה ושזוכין לשמוע קול דברו. ויש עוסקים במצות ומעשים טובים. וכמ"ש בשומרי שביעית הכתוב מדבר. שהם אנשים פשוטים שבישראל ועל ידיהם מתעלין גם הצדיקים וזוכין עי"ז לשמוע בקול דברו. וכ' ולא יכול משה לבוא כו' הגם דכתיב ויבוא משה בתוך הענן כו'. אכן נפרש שזאת הנבואה עתה הי' צריך להיות באמצעיות בנ"י. וכל זמן שבני ישראל לא נתקנו כראוי. לא הי' יכול להיות. ומזה נוכל ללמוד צדקת רועה נאמן של ישראל. שהגם שנאמר לו ואעשה אותך לגוי גדול. עכ"ז לא רצה לפרוש עצמו מכלל ישראל. ומעיד עליו הכתוב ולא יכול לבוא כו'. כפי מה שפרשנו שכ"ז שהרגיש שלא נתקנו כל בנ"י לא יכול כו'. וכמ"ש ע"ז במדרש מכאן ת"ח שאין בו דיעה נבילה טובה הימנו כו'. ואח"כ כתיב ויקרא. שזכו בנ"י להתקרב ע"י מרע"ה. דקריאה לשון דביקות. ונאמר באותו יום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל. הוא כנ"ל שנעשה תיקון והתכללות בני ישראל זה בזה עד מרע"ה שנקרא ויקרא אליו. וכענין וקרא זה אל זה כו':
Section 10
תרמ"ב
ויקרא אל משה לכל דברות כו' קדמה קריאה לשון חיבה כמ"ש במד' מלאכיו גבורי כח הנביאים נקראו מלאכים כו' פניו בוערות כלפידים כו'. שקודם הנבואה משתנה באמת לבחי' מלאך. כי השליחות להמעשה גדול מאוד מגוף המעשה. לכן מלאכיו לא כל מלאכיו שאינם יכולין לעמוד בתפקידיו של הקב"ה. פי' אף שבפועל מקיימין כל בנ"י המצות. אבל לקבל הציווי ופקודת ה' הוא רק הנביא שנק' מלאך ה' כמ"ש הרימותי בחור מעם. כי הצדיקים הם התרומה שבוחר השי"ת לחלקו. ובכח הצדיקים נשאר קדושה לכל בנ"י. ומעין זה נמצא קצת בכל איש ישראל בפרט. כפי מה שמכין עצמו לקיים מצות ה'. וזה ענין ברכת המצות עובר לעשייתן. שכח הברכה למעלה מגוף המצוה בחי' דביקות וקריאה כנ"ל:
במד' ת"ח שאין בו דעת נבילה טובה כו' שהרי מרע"ה רבן של כל הנביאים לא רצה לכנוס בלי קריאה. ולכאורה קשה הא כתיב ולא יכול משה לבוא כו'. אך בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. ולפי עניוות אותו צדיק נאמר ולא יכול. והאמת כפי מה שמתקרב האדם אל הקב"ה וב"ש. ממילא נופל עליו בושה והכנעה. ולפי רוממות של מרע"ה כך הי' ענותנותו וזהו העדות על מדריגה גדולה שלו. ודרשו חז"ל אדם ובהמה שערומין בדעת כאדם ומשימין עצמן כמו בהמה. נמצא שזה עיקר הדעת להבין איך לעשות עצמו כבהמה. ולא כל אדם זוכה לבחי' ענוה באמת. רק לבטל עצמו אל החכמים. והחכמים אשר להם הדעת הם משימין עצמן כבהמה להבורא ית"ש כמ"ש בהמות הייתי עמך. שכפי הדביקות כך נמצאת ההכנעה. וז"ש ולא יכול משה לבוא. ואז ויקרא אליו כו':
ונפש כי תקריב קרבן מנחה מי דרכו להתנדב מנחה עני מעלה הכתוב כאלו הקריב נפשו. וכן במשנה. נאמר בעולת בהמה ריח ניחוח ובעוף ריח ניחוח ובמנחה ריח ניחוח ללמדך אחד המרבה כו'. ובוודאי אין הכוונה על הפרש שיווי של הקרבן. דכך לי דינר כך לי מאה מנה כלפי שמיא. ומאי קמ"ל בזה. אכן באמת כוונתם גם על הממעיט שאין לו דעת להעלות קרבן חשוב. כי בוודאי גדלה מעלת העולה על המנחה. שהוא העלאת החי וזה העלאת הצומח. אעפ"כ מי שמכיר את מקומו בוחר במעט אשר יהי' באמת. מלקפוץ למעלה ממדריגתו. כמ"ש במד' בפסוק טוב מלא כף נחת כו'. וכ"כ הט"ז באו"ח שהממעיט לשם שמים. היינו שאינו רוצה להרבות. ע"י שמבין שיעשה יותר בטוב. זה המעט. וזה הרצון אמת חשוב לפניו יותר כאלו הקריב נפשו שהוא מדבר למעלה ממדריגת החי כנ"ל:
Section 11
תרמ"ג
בשם מו"ז ז"ל על המאמר בתנא דבי אליהו ובמדרש כל האומר פסוק ושחט כו' צפונה לפני ה' הקב"ה זוכר לו עקידת יצחק דכתיב כי יקריב מכם כו' מן הבהמה כו' הבקר כו'. הענין הוא כי צריך להיות הרצון למסור נפשו לה'. רק השי"ת נותן להיות הבהמה תמורת האדם. וזה פעל יצחק אבינו במה שנעקד. והקב"ה קיבל שה חלופו. נמצא עיקר הקרבן הוא מן האדם עכ"ד ז"ל. וזה ענין הסמיכה בכל כחו. דבמחשבה ורצון הוא מוסר נפשו. רק שצריך להיות פעולה במעשה ג"כ. וזה נעשה ע"י הבע"ח. אבל הפנימיות יש גם עתה. לכן תפלות נגד תמידין תיקנום דכתיב ונשלמה פרים שפתינו. שהדיבור יהי' כמעשה להצטרף עם המס"נ במחשבה. דכתיב ואשפוך את נפשי לפני ה'. שעיקר התפלה צריך להיות במס"נ לה'. כי התמידין היו קרבן צבור. ולכן היו אנשי מעמד בעבור כל ישראל. לקיים מסירת נפש כי יקריב מכם כנ"ל. ע"כ צריכין להיות מוכן לזה הקרבן מאתנו ממש. ואז הי' הקב"ה בונה ביתו לקבל הקרבן במעשה כנ"ל. ואז אחר החטא היו בנ"י באמת מוכנים למסור נפשם לה'. וניתן להם העצה במעשה ע"י הקרבן כנ"ל. וביאר מו"ז ז"ל כנ"ל פי' צפונה לפני ה' היינו המחשבה ורצון שהוא עיקר הקרבן מן האדם עצמו לפני ה' הבוחן לבית:
Section 12
תרמ"ד
במד' ברכו ה' מלאכיו ולא כל מלאכיו. תחתונים שאינם יכולין לעמוד בתפקידיו של הקב"ה כתיב מלאכיו ולא כל מלאכיו כו' ע"ש כל המאמר. פי' אינם יכולין לעמוד מצד עצמם רק בעזר השי"ת כדכתיב ולא יכול משה לבוא כו'. אך ע"י הקריאה שהיא החיבה ודביקות והתקשרות בכח נשמתו. שהוא החלק שבעליונים. דהאדם כלול מעליונים ותחתונים. ובכח זה יכולין לעמוד. לכן הי' הקריאה משה משה. שהוא ב' החלקים. שיש לכל צדיק למעלה ולמטה כמ"ש בזוה"ק פרשת נח. וכמו כן ללמד לכל בנ"י שכל קיום המצוה צריך להיות מקודם התעוררות דביקות בהשי"ת. וזה ענין ברכת המצות עובר לעשייתן. כמו שקדמה קריאה לכל דיברות ולכל אמירות כו'. וז"ש המדרש ת"ח שאין בו דעת נבילה טובה הימנו. פי' כי כל כח החכם שהוא כלי שיכול לקבל חיות אלקות בכח נשמתו. והוא ע"י הביטול. אבל כשאין בו הדביקות אל השורש וחסר חיות שלו כי בחלק זה התחתון אינו יכול לעמוד. א"כ הוא כנבילה שחסר בו החיות. והנה קודם החטא היו בני ישראל מוכנים להיות מלאכים ממש. כמ"ש אמרתי אלהים אתם כו'. ואחר החטא הי' התיקון ע"י הקרבנות. דכ' תבחר ותקרב. ובני ישראל מקודם נבחרו. אח"כ נתקרבו אחר החטא בכח התשובה. וזה ענין הקרבנות. וחודש ניסן הזה מיוחד לב' המדריגות. שבו הי' הבחירה הראשונה במצוה ראשונה שנצטוו בו. ואח"כ הי' בו הקמת המשכן. ביום השמיני. קרב אל המזבח כו' שהוא בחי' ותקרב. ואפשר לפרש בזה מ"ש ולא יכול משה לבוא. הגם כי עלה בענן להר. אך עתה היו בני ישראל בבחי' בעלי תשובות. ובמקום שבע"ת עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד:
Section 13
תרמ"ה
מפ' ויקרא בקיצור
במד' גבורי כח כו'. דכתיב ולא יכול משה לבוא. הגם כי כחו של מרע"ה מאוד נעלה. מ"מ אמרו בשבילכם הוא נדבר עמי. פרשנו כי מדריגת בנ"י עתה היו בעלי תשובות. ובדרך ושביל הזה שהיו בנ"י מוכנים דיבר עמו. וזה הדרך הוא שצריך קריאה והתקרבות. וי"ל פי' הפסוק כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא. שהם ב' מדריגות של צדיק גמור ושל בעל תשובה. ובנ"י תיקנו ב' הדרכים. תבחר ותקרב כמ"ש במ"א. ואז הם בחילא סגי יתיר. שכן עליו הוא מדריגה הבאה בעזר עליון. וכן פרשנו הטעם שחטאת מתן דמו על הקרנות. ועולה למטה. משום שבע"ת הוא בחוזק ובמדריגה למעלה מצדיק גמור:
Section 14
תרמ"ו
במד' עליונים שיכולין לעמוד בתפקידיו של הקב"ה כו' כל כו'. דכתיב ולא יכול משה לבוא. הגם כי הי' בהר ארבעים יום ולילה ג"פ. הרי שעליונים יכולין לעמוד ולא תחתונים. ובוודאי נשמת בנ"י למעלה המה גבוהים ממלאכים. אבל כשנשתלחו למטה אינם יכולין לעמוד רק ע"י קריאה וסייעתא דשמיא. והטעם שאין הקדושה יכולה להתגלות בעולם הזה רק ע"י הסתר. ובמד' תנחומא כתיב הכא ויקרא וכ' התם ויקרא לאור יום אין אור אלא תורה כו' ע"ש. והענין הוא דהאור שברא הקב"ה היה מאיר כו' וראה שאין כדאי כו' וגנזו כו'. והיינו שהבדיל בין תערובות אור וחושך. ולכך הי' קריאה לאור יום. שיש זמנים שיש בהם התנוצצות מאור הגנוז. וככל הדברים האלה הי' ג"כ בתורה. בעת קבלת התורה הי' בהתגלות. אח"כ שנעשה קלקול ע"י החטא הי' צריך הבדלה ע"י המשכן וביהמ"ק. דכתיב ונועדתי לך שם כו'. הרי שכל המשכן נעשה להיות כלי לשמוע דבר ה'. וז"ש עושי דברו לשמוע כו' כמ"ש במ"א באורך. דבעת קבלת התורה היו ראוין כל בנ"י להיות נביאי ה'. וכן אור התורה מתגלה תמיד כמ"ש חז"ל בת קול יוצאת כו'. רק שאין יכולין לשמוע. ובמשכן וביהמ"ק הי' לישראל דעת והתקשרות לקבל הדברים. שע"י מקום הקודש נבדלו בני ישראל מתערובות הרשעים שנמצא בעולם. וז"ש ויקרא אל משה כמ"ש לאור יום. שנבואות מרע"ה הי' ביום. ולחשך כו' לילה כמו שנמצא בבלעם ויקר כו' ובלילה. וזה ההבדל שנעשה כמ"ש חז"ל ויקרא בלשון חיבה כו'. וזה הדעת שכתיב ונועדתי שמה כו'. דאיתא אם אין דעת הבדלה מנין. כי חכמה הוא בהתגלות כמו שהי' מקודם החטא בפרהסיא. ודעת הוא החכמה הצפונה. וע"ז כתיב מה רב טובך כו'. וז"ש ויקרא כו'. וז"ש במדרש ת"ח שאין בו דעת כו'. כי בעוה"ז צריכין לשמור החכמה בדרך הסתר כנ"ל:
בפסוק ונפש כי תחטא כו'. ובמד' והוא עד כו' ואתם עדי כו' אתה הראת לדעת כו'. דהנה בנ"י הוצרכו כפרה על השוגג מה שלא הי' כן בבן נח. והטעם כי בני ישראל נבראו להעיד על הבורא ית'. וא"י לברר העדות כשיש איזה פגם בהם. ועיין באוה"ח כי החטא אפילו בשוגג עושה פגם בנפש. וזה פי' נפש כי תחטא ע"ש. ולכן א"י לעשות שליחות כו'. ואם לא יגיד ונשא עונו כי כל הבריאה ע"ז הי'. ונק' עון לשון מזיד אף שבא ע"י השוגג. ולכן צריכין לשוב על השוגג כדי שיהיו כשירין לעדות הנ"ל. ואיתא בגמרא האומר ויכולו בשבת מלאכים מלוין אותו וא"ל וסר עונך וחטאתך תכופר. וכ' בשלטי הגבורים הטעם כי אם אינו אומר ויכולו עובר בלא יגיד ונשא עונו ע"ש פ' כל כתבי. ולפי מ"ש א"ש טפי שהוא סימן שנתכפרו לו החטאים ע"י שזכה לזה העדות של שבת שהוא תכלית בריאת האדם. ולכן השבת מעיד על בנ"י בזה עצמו שהם מעידין על הבורא יתברך כנ"ל:
Section 15
תרמ"ז-תרמ"ח
במד' גבורי כח כו' תחתונים שאינם יכולין לעמוד בתפקידיו כתיב מלאכיו ולא כל מלאכיו. פי' כי כל איש ישראל הוא מלאך ושליח לעשות רצון אביו שבשמים וכשעושה המצוה נק' מלאך אך העליונים הם לעולם דביקים בשליחות הזה. ותחתונים יש בהם גשמיות וחלק גופני. ובאמת הצדיקים שכובשין את יצרם ונק' גבורי כח כמ"ש איזהו גבור הכובש. כי הכח הוא הנשמה כמ"ש בזוה"ק בפסוק אשר תמצא ידך לעשות בכחך זו הנשמה ע"ש. ואותן שמכניעים החומר והגשמיות שבגוף אל כח הנפש והנשמה. הם מלאכים ממש:
במדרש ת"ח שאין בו דעת נבלה טובה הימנו שהרי מרע"ה לא נכנס עד שקראו כו'. וקשה דהא כתיב ולא יכול משה לבוא. אכן נראה שהוא כענין שכתוב בדרך שאדם רוצה לילך. וע"י שמשה רבינו ע"ה הי' עניו מאוד לכן לא הי' יכול באמת לבוא. וזהו עצמו ענין הדעת שיהי' נמשך אחר החכמה. שכשהבין שצריך להיות עניו נשתנה עצמו ומהותו עד שלא יכול לבוא. ות"ח שלומד ואינו נמשך במעשה אחר החכמה נבלה טובה ממנו כנ"ל:
במד' ונפש כי תחטא ע"ש המשל למלך שהושיב ב' שומרין בפרדס אחד סומא ואחד חיגר כו'. להבין דברי חכמים וחידותם דקשה מה שמירה הוא בפיסח וסומא. ונראה שהרמז על אדם הראשון שקודם החטא לא הי' הרגשה לנשמה בהנאת הגופניות. רק אחר החטא כתיב ותפקחנה עיני שניהם כו' בטפשין דהאי עלמא. א"כ מקודם הי' נפש טהורה ולא ראה בהבלי עולם. וממילא הי' הגוף כמו חיגר. כי כל מעשה עוה"ז לא עשו פגם בנפשו. רק ע"י החטא נתערבו הנפש והגוף. ומזה בא כל הקלקולים. אכן כתיב אם לא יגיד ונשא עונו כו'. מכלל שיש תקנה בהגדה כמ"ש במ"א בענין השומר שבת אפילו עובד ע"ז מוחלין לו. כי עתה צריך הנפש להעלות ולתקן גם הגוף וכל הגשמיות כמו שיהי' לעתיד התיקון בשלימות. וכמ"ש במד' כי העונש הוא בשיתוף הנפש עם הגוף. כמו שהי' החטא. ממילא מדה טובה מרובה השכר הוא ג"כ בשיתוף הנפש עם הגוף. ובאמת הנשמה היא חלק אלקי ממעל וכל מה שהנשמה מרגשת צריכה להעלותה עמה. וז"ש ראה כו' ידע. צריך להגיד ולהמשיך. ושבת סהדותא איקרי. לכן יש בו מצות עונג הגוף ג"כ. ואיתא בפסוק מכנף הארץ זמירות שמענו. כי כתיב שש כנפים ובכל יום החיות אומרות שירה בכנף אחד ושבת אין להם עוד כנף אומר הקב"ה יש לי כנף אחד בארץ הוא כנס"י ע"ש בתוס' סנהדרין ל"ז. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל מה ענין שירה בכנף לחיות הקודש. רק שע"י השירה מתעלין כמו העוף בכנפיו. וכ"כ האר"י ז"ל שכל עלי' ע"י שירה ע"ש. א"כ בני ישראל בשבת יש להם עלי' בכח העדות. והוא למעלה מצבא מרום. כי שבת הוא מעין עוה"ב. ולעתיד כתיב כעת יאמר ליעקב כו' מה פעל אל. שיהיי' מחיצתן לפנים ממלאכי השרת:
Section 16
תרמ"ט
בפסוק ויקרא כו' לאמר. דרשו חז"ל דברי כבושין בשבילכם הוא נדבר עמי. דכתיב ולא יכול משה לבוא. פרשנו כבר ע"י שהי' ענין המשכן והקרבנות בחי' בעלי תשובה. ולכן בכל הני מילי דנתקשה מרע"ה היה מצד שהי' בחי' צדיק גמור. ואלה התיקונים היו בבחי' בעלי תשובה כמאמר חז"ל במקום שבע"ת עומדין כו'. וגם מחצית השקל שהי' לכפר על החטא. ורמזו חז"ל שהראה לו הקב"ה מתחת כסא הכבוד כו'. כמ"ש גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד. והיינו שהשי"ת עוזר לבע"ת שלא בהדרגה. ומרע"ה הי' כמ"ש עשה האלקים את האדם ישר כו'. [וכזה נמצא בזוה"ק בר"מ ע"י דלא עבידנא קיצוץ ופירוד ע"ש פ' משפטים] אבל תיקון בע"ת הוא אחר שבקשו חשבונות רבים. והוא דרך אחר. וז"ש בשבילכם הוא נדבר. שהוא שביל ודרך המיוחד לבעלי תשובה:
במד' טוב מלא כף כו' זה השבת. ממלא חפנים עמל ימי המעשה. נקראים ימי המעשה חפנים שבהם השפע בא ע"י שליח מדרגא לדרגא אחרת. והוא התלבשות השפע בגשמיות. אבל שבת נקרא מלא כף שהוא כלי מחזיק ברכה כמ"ש ויכלו שנעשין כלים. וכדאיתא בזוה"ק כיון דלא אשתכח בי' מנא כו' אלא כולא בשביעאה תליין. ומ"מ עיקר השכר מקבלין ע"י העמל בימי המעשה. וז"ש ממלא חפנים שבכח ימי המעשה זוכין אל השבת. ז"ש ורעות רוח כו':
במדרש ונפש כי תחטא כו' והוא עד כמ"ש אתם עדי אתה הראת לדעת כו'. כבר כתבתי במ"א רק להוסיף עמ"ש שם דז"ש ושמעה קול אלה כו' שיש לכל נפש ישראל תיקונים המיוחדים לו ונשתלח לעולם על דבר מיוחד לברר זאת כמ"ש בחי' תורה ממו"ז ז"ל פ' תשא. והנפש צריך להעיד ולברר זה שנברא עליו ולמשוך מעשה הגוף אחר זאת הנקודה שהטמין בה הקב"ה. ואם לאו הוא חטא וחסרון גם בנפש. וז"ש אם לא יגיד להמשיך גם הגוף אחר הנפש. ונשא עונו שנפגם גם הנפש. ששלימות הנפש תליא בתיקון הגוף. והנפש הוא העד שצריך להעיד ולהזהיר הגוף. וכן הוא בכלל שנק' בנ"י הנפש. ובשבת קודש דסהדותא איקרי יורד נשמה יתירה שלא נתקלקל ע"י הגוף. כדי שתוכל להעיד על הבורא ית'. כי הגוף מחשיך שלא תוכל הנפש להעיד ולברר האמת. וזאת תכלית עבודת האדם. וכשזוכין לגבור הנפש על הגוף ולהעיד העדות הוא סימן על תיקון כל העונות. לכן אמרו חז"ל האומר ויכלו בש"ק כו' סר עונך וחטאתך תכופר כמ"ש כבר מזה. ולכן כמו שבנ"י מעידין בש"ק עליו ית'. כן השבת עדות על בני ישראל. [*דזה] שזוכין להעיד העדות הוא עצמו עדות על תיקונם ושלימותם. ובכל שבת ושבת ניתוסף איזה הארה לנפש הישראלי. וזה ענין ושמעה קול אלה כו' ראה כו' ידע. כל אחד לפי מדריגה שלו. ובימי המעשה צריכין להמשיך כל המעשים אחר מה שקיבל הנפש בשבת קודש שלא להיות אם לא יגיד כו'. ודו"ק כי קצרתי ממיעוט פנאי:
Section 17
תר"נ
לכל הדברות וצווים קדמה קריאה לשון חיבה לשון זירוז. והוא רמז לכל המעשים שאדם עובד בהם את הבורא ית'. צריכין להקדים התלהבות ודביקות לעובדא. וזה שהקדימו חז"ל ברכות המצות עובר לעשייתן. ואיתא עובדא בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא שצריכין להקדים אהבה ויראה קודם כל מצוה והוא קריאה. חיבה וזירוז הוא רחימו ודחילו כנ"ל:
ובמד' ת"ח שאין בו דעת כו' דעה חסרת מה קנית כו'. ועיין הלשון בתנחומא כי בכל עת ישב לו משה מן הצד ע"ש. היינו שמשה רבינו ע"ה הגם כי השי"ת בחר בו מכל הנביאים. הי' בדעתו בכל עת עניו מאד. ועלה על דעתו שמעתה לא יזכה למדריגה זו. ושמא נמצאים בישראל עתה טובים (מהם) [*ממנו] לכן לכל דיבור הי' קריאה ודביקות אליו מחדש מן השמים. לאשר הי' תמיד שפל ביותר. והוא עדות על דביקות אמיתיות כי כל הקרוב יותר אליו ית' מתבטל במאוד. ומשל המד' דעה חסרת יש להבין מ"מ אטו אין מקח בעולם לבד הדעת. אבל הפי' הוא בכל קנין שנחסר על ידו הדעת אינו קנין כלל. וכמו כן כל קנין שנקנה על ידו הדעת אין בו מחסור. והוא ללמד לכל עובד ה' שמכל מצוה ועבודה צריך לזכות לדביקות. והסימן הוא שנעשה שפל ביותר כנ"ל. ואמרו חז"ל סימן דלא ידע כלום שבוחי. הגם שבוודאי יש לו במה לשבוחי נפשי'. אבל הוא סימן שהוא חוסר הדעת. וא"כ מה קנית. דכתיב אל יתהלל כו' השכל וידוע אותי. שאם יש במעלות אלו החכמה וגבורה ועושר. דעת ודביקות בשורש הדברים. בזאת יתהלל. ולכן משה רבינו ע"ה שזכה אל הדעת נעשה בכל עת עניו ביותר. והוא סימן על הדעת כנ"ל:
בפסוק נפש כי תחטא במד' ה' שמות לנפש כו' ונדמה להקב"ה ע"ש. כי האדם זוכה ע"י מעשיו לשלימות הנפש כמ"ש בזוה"ק זכה יתיר נותנין לו נפש כו' רוח נשמה ע"ש. וכמו כן ע"י החטא נתמעט הארת הנפש. תחטא לשון חסרון. והקב"ה נתן לבנ"י תיקונים בקרבן לכפר השוגג כדי שלא יבוא לזדון כדאיתא במד' תנחומא כי השוגג פתח לבוא למזיד. וע"ז כתיב פודה ה' נפש כו' ולא יאשמו כו'. וכיון שהנפש נדמה להקב"ה א"כ יש חלק נפש שאין בו מגע חטא כלל והיא נשמה יתירה הבאה בש"ק דכתיב וינפש שלימות הנפש. ונק' מתנה טובה בבית גנזי שאין בה מגע רע כלל. והוא היפוך מנפש כי תחטא. ולכן הזוכה לזה מוחלין לו עונותיו כמ"ש חז"ל מחללו מחול לו:
Section 18
תרנ"ה
בענין א' זעירא דויקרא. דיש אתוון רברבין ובינונים וזעירין. ובחי' אתוון זעירין נראה דהוא מלה דתליא בעובדא שאור תורה מתפשט ומתצמצם בתוך מעשה המצות בחי' נר מצוה. וזה ענין תורת כהנים שהוא בעובדא. דיש בחי' מחשבה דיבור ומעשה. והתורה היא בחי' הדיבור. וזה הי' מיוחד למרע"ה כמו שהי' במתן תורה דכתיב שם ומשה עלה מעצמו שהי' מיוחד למדריגה זו. ואתוון רברבין הם עוד למעלה בשורש התורה שבכתב בחי' מחשבה. ולכן הם רברבין. כמו שבמחשבה יכולין לחשוב למעלה מהמציאות והטבע. והדיבור בחי' ממוצע בין המחשבה והמעשה. ולכן כתיב ויקרא בא' זעירא כי הוא מלה זוטרתא לגבי משה. ובמד' עושי דברו לשמוע בקול דברו. כי צריכין לקשר המעשה בדיבור. ודיבור במחשבה. ולכן ניתן תורת הכהנים ע"י מרע"ה שיקשר בחי' המעשה בדיבור כמ"ש במד' בכ"ד שהי' עושה הי' כותב שמו של מלך שכתב בכל דבר כאשר צוה ה' את משה ע"ש במד' המשל. והענין הוא דכתיב לעולם ה' דברך נצב בשמים. כמ"ש דבריו חיים וקיימים. שכל דיבור ית"ש קיים בשמים ולכן המקיים המצוה לשמה כמשה רבינו. מתקשר זה המעשה ממש בדבר ה' של זו המצוה. והוא חתימת שמו של מלך. וע"ז מבקשין ויהי נועם ה"א עלינו כו'. וזה פי' לשמה כי כל התורה שמותיו של הקב"ה. נמצא יש שם מיוחד לכל מצוה שבתורה. וזהו עושי דברו לשמוע בקול דברו. ובימי המעשה זוכין אל התורה בכח העשי' כמ"ש בזוה"ק תפילין קודם התפלה ועשו לי מקדש ושכנתי ע"ש פ' [*חיי']. ובשבת אין צריכין תפילין שהם עצמם אות ומאיר אור התורה בעצם היום. וכמו כן נתמעט שבת ממלאכת המשכן בחי' עושי דברו:
במד' ברכו ה' מלאכיו גבורי כח כו' עליונים שיכולין לעמוד בתפקידיו נאמר בהם כל כו' תחתונים כו'. הענין דכתיב עושי דברו לשמוע בקול דברו. כי תחתונים צריכין הכנה להיות מוכן לקבל דברי ה' ועליונים לעולם מוכנים לזה ואין להם מציאות רק לעשות רצון קונם. ותחתונים צריכין הכנה. וכן בנין המשכן והמקדש הי' הכנה עושי דברו לשמוע. כמ"ש וישמע כו' הקול מדבר כו' מבין כו' הכרובים כו'. אכן בשעת קבלת התורה היו בנ"י מוכנים להיות כמלאכי השרת. כמ"ש אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם כמו עליונים שנאמר בהם כל צבאיו. ומשה רבינו ע"ה נשאר בזו המדריגה. לכן לא הוצרך לסייע למלאכת המשכן כמ"ש במד' כלי יקר שפתי דעת דבורך חביב עלי. ובאמת זה מתנת אלקים כמ"ש ישמח משה במתנת חלקו. וכ' ויתן אל משה. והטעם כי עבד נאמן קראת לו. כי התחתונים מקבלים הכל ע"י יסורים כדאיתא ג' מתנות כו' וכולן ע"י יסורים. כי צריכין נסיון להיות מוכנים לקבל. אבל משה עבד נאמן לכן ניתן לו במתנה. ובשבת קודש מחזיר מרע"ה לבני ישראל ג"כ זה הכח. לכן נק' שבת מתנה טובה. ואיתא במשנה התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך. ואעפ"כ כתיב תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. אך מצידנו צריכין הכנה רק מצד משה רבינו ע"ה מחזיר לנו כנ"ל בירושה:
Section 19
תרנ"ז
במד' ברכו ה' מלאכיו ולא כל מלאכיו. תחתונים שאינם יכולין לעמוד בתפקידיו של הקב"ה כו'. כי האדם כלול מעליונים ותחתונים בחי' נשמה וגוף. ובמתן תורה כתיב אמרתי כו' ובני עליון כולכם. פי' שהי' ניתקן גם חלק הגוף. ואח"כ נפלו ממדריגה זו. לכן לא כל מלאכיו. לכן כתיב שאו ידיכם קודש וברכו את ה'. שצריכין לבטל הגוף וחלק התחתון אל שורש הנשמה. ובזאת יבואו אל הקודש. ועל ב' אלו כתיב עושי דברו. לשמוע בקול דברו. ומשה רבינו ע"ה נשאר באותה מדרגה ראשונה. ונק' איש האלקים. ולכן כתיב ויקרא. ואמרו חז"ל שהקריאה הי' משה משה ששמו שלמטה אחד עם שמו שלמעלה. ולא נכתב פסיק בין משה משה:
Section 20
תרנ"ח
במד' ברכו ה' מלאכיו תחתונים שאינם יכולים לעמוד בתפקידיו נאמר מלאכיו ולא כל מלאכיו. עושי דברו לשמוע כו'. ודורש על מרע"ה שכולם אמרו אם יוספים כו' ומרע"ה שומע וחי כו'. פי' שאינם יכולין לעמוד בתפקידיו לגמור המצוה בשלימות. כמו שהי' במלאכת המשכן שמשה רבינו ע"ה הקים את המשכן ואין המצוה נקראת אלא על מי שגומרה. והנה הגמר ותכלית של המעשה לבוא מתוכה אל השמיעה. כמ"ש עושי דברו לשמוע בקול דברו. דכתיב נר מצוה ותורה אור. א"כ תכלית המצוה להכין הנר ולהעלות מתוכו אור תורה. וע"ז אמרו נעשה ונשמע לזכות אל אור תורה ע"י נר מצוה. וכן הוא בכל פרט איש ישראל. וזהו אשרי איש שישמע למצותיך. כי בכל מצוה יש בה כח התורה השייך למצוה זו. ועושי דברו על דעת כן כדי לשמוע. יכולין לבוא לזה. לכן כ' ויקרא אל משה כנ"ל:
במד' יש זהב כו' עגמה נפשו של מרע"ה שלא התנדב למשכן א"ל הקב"ה דבורך חביב עלי כו'. כל מה שנתן לנו מרע"ה נשאר לדורות כמ"ש מורשה כו'. ואם הי' למשה רבינו ע"ה חלק בעשיות המשכן וקרבנות הי' ג"כ נשאר לדורות. ולכן עגמה נפשו. והקב"ה השיב כי כלי יקר שפתי דעת שנשאר כוחו בדיבור. כמ"ש ונשלמה פרים שפתינו כמ"ש זאת התורה לעולה למנחה כו' ודו"ק:
במד' אדם כי יקריב הה"ד אדם אחד מאלף מצאתי כו' זה אברהם כו' משה כו'. כי האדם כולל כל הברואים ולכן בידו לקרב הכל אל השורש. וכן הי' אדם הראשון קודם החטא שהי' מקרב כל הבריאה אליו ית"ש. אך אחר החטא ניטל זה הציור אדם שנקרא ע"ש כדמותינו. וע"ז כתיב וירדו בדגת הים כו'. ובמד' להיות רודה עליהם אם זכה. ואם לאו נעשה ירוד לפניהם. כי באמת האדם שליט על הכל כמ"ש עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי. אך אם נמשך אחר היצה"ר נעשה עוד ירוד. ולכן כשבא אברהם ותיקן החטא חל עליו שם אדם כמ"ש האדם הגדול בענקים כו'. וכמו כן בנ"י בכלל שנאמר עליהם אדם אתם קרוין אדם. לפי שנעשו בני חורין ביציאת מצרים. וחל עליהם צורת אדם. לכן כי יקריב מכם. וכתיב התם לא דבר רק הוא מכם. הרמז כי אין שום דבר שאין לאיש ישראל בו חלק. הואיל והוא האדם כנ"ל. ולכן כתיב אדם כי יקריב מכם כו':
Section 21
תר"ס
מפ' ויקרא ומפ' זכור
במד' ברכו ה' מלאכיו. תחתונים שאינם יכולין לעמוד בתפקידיו של הקב"ה נאמר מלאכיו ולא כל מלאכיו. שבאמת גם בני ישראל נקראו מלאכים שנשתלחו לעשות מצות ה'. ובמתן תורה קבלו כח אלקות אך שלא נשארו במדריגה זו בשלימות. מ"מ נמצא באיש ישראל חלק מלאכות ה'. וע"ז כתיב אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף כו'. ואמרו חז"ל אפילו תתקצ"ט מלמדין חובה ואחד מלמד זכות ואפילו באותו מלאך תתקצ"ט חלקים לחובה ואחד לזכות הוא ניצל. ופי' שע"י מעשיהם מצות ה' נמצא כח מלאך מליץ יושר עליו בשמים. ואיתא במד' פסיקתא כי מלאך אחד מני אלף רמוז על משה רבינו ע"ה שהציל את כלי בני ישראל ע"ש בפ' שקלים. ויתכן לרמוז מאמרם ז"ל לפי מ"ש האר"י ז"ל כי לאחר החטא נלקח ממרע"ה מדריגות הגבוהות אשר הי' לו בקבלת התורה ונשאר לו חלק אחד מאלף. וזה א' זעירא דויקרא ע"ש. ואעפ"כ בחלק אחד מני אלף שבו הציל את כל בנ"י. ואיתא כי בשבת קודש מחזירין למשה רבינו ע"ה כל מה שהי' לו מקודם. וכן הוא בכלל ישראל. כי כחו של מרע"ה נמצא בתוך כלל ישראל. וזהו הברכה דכתיב ויברך כו' את יום השביעי. ואיתא בזוה"ק ויצא ברכתא דקוב"ה לא פחות מאלף. א"כ זוכין בשבת לכל אותן אלף מדריגות שהיו בשעת קבלת התורה כנ"ל:
בפסוק ויקרא אל משה אמרו חז"ל לכל הדברות וצווים קדמה קריאה לשון חיבה ולנביאי האומות כתיב ויקר. הענין הוא כי בני ישראל מיוחדים בעצם אל הנבואה. וזהו הקריאה לומר כי מיוחדת הנבואה אליו. אבל לבלעם כתיב ויקר שנדבר עמו בדרך עראי ובמקרה. וע"ז כתיב אנכי ה' אלקיך עליך ייחד שמו ביותר. והטעם כי בנ"י בעבודתם ג"כ מיוחדים אליו. ואפילו נמצא באומות איזה מעשה טוב הוא במקרה. אבל בנ"י עבודתם מיוחדת אליו שיודעים שכל בריאתם בעולם לעשות שליחות הבורא ית"ש כמ"ש עם זו יצרתי לי כו'. ואם עושין עבודתם במקרה נחשב להם לחטא כמ"ש אם תלכו עמי קרי כו'. כי איש ישראל צריך להיות מיוחד לעבודת השי"ת. ובמדה זו שהם מודדין כך מודדין להם מן השמים להיות הנבואה ביחוד עליהם. וזה ענין ברכת המצות שאמרו חז"ל שצריך להיות עובר לעשייתן היינו שהכנה והתשוקה קודם עשיית המצוה מתעלה עוד ביותר מעיקר המצוה. כי במעשה המצוה שייך פניות ותערובות אבל ע"י התשוקה מתדבקין בשורש המצוה כח התורה והקב"ה אשר צוה לעשות המצוה. וע"י אור תורה נעשה המצוה בלי פסולת. ולכן כתיב ויבוא עמלק כו' ברפידים שרפו ידיהם מן המצות. היינו אעפ"י שעשו את המצוה אבל לא הי' בקביעות וזריזות כראוי. מיד ויבוא עמלק. אבל כשעושין את המצוה בקביעות וזריזות זה בחי' בית יעקב אש ויוסף להבה. וע"ש זה נק' צדיק יסוד עולם. שהמצות הם אצלו בקביעות ויסוד. אז בית עשו לקש:
Section 22
תרס"א
ויקרא א' זעירא. דהנה משה רבינו ע"ה קיבל כל התורה בארבעים יום וארבעים לילה בשמים. א"כ למה נאמר לו פרשיות אלו באהל מועד למטה. רק שבני ישראל לא היו מוכנים לקבל התורה שנאמרה לו בשמים. שהיא בחי' אלף רבתא. וזה הלימוד הי' בקטנות מול מדרגת משה רבינו ע"ה דלגבי' מילתא זוטרתא הוא. וז"ש וידבר כו' לאמר. שהי' זה לימוד לאמר לבנ"י. וז"ש בשבילכם הוא נדבר עמי. באותו שביל והדרך שיוכלו בנ"י לקבל. והנה זה בעצמו ענין הקרבנות. כמ"ש במדרש אשרי תבחר ותקרב. בחירה בחי' משה בחירו. וכן היו מוכנים בנ"י במתן תורה שנבחרו להיות חלק ה' עמו. והם עצמם התורה ממש. כדאיתא אורייתא וקוב"ה וישראל כולהו חד. אבל כאשר נפלנו ממדרגה זו צריכין להתקרבות ע"י הקרבנות. וזה מלה דקיימא בעובדא:
במד' ברכו ה' מלאכיו ולא כל מלאכיו תחתונים שאינם יכולים לעמוד בתפקידיו של הקב"ה כו'. דהנה כתיב ולא יכול משה לבוא כו' כי שכן עליו הענן כו'. והלא הי' מ' יום ומ' לילה תוך הענן. אבל כתיב משה משה. ומשה שלמעלה היה תוך הענן. ולמטה הוא חלק ממשה שלמעלה. ולכן הי' צריך קריאה מקודם משה משה לחבר משה שלמטה למשה שלמעלה. וב' אלו הבחי' עליונים ותחתונים האדם כלול משניהם. נשמתו שלמעלה יכולה לעמוד. אבל כשנשתלחה למטה היא רק חלק מן הנשמה והשורש נשאר למעלה. ובאמת זה עצמו ענין הקרבנות לקרב החלק שלמטה אל השורש. ולכן בשבת שיש הארת נשמה יתירה. הוא הזמן להעיד על הבורא. שבת סהדותא איקרי. לפי שהוא יומא דנשמתין. ונקרא שלום שנדבק החלק בהשורש. ואז ברכו ה' מלאכיו:
בפסוק נפש כי תחטא ובמדרש וגם הנפש לא תמנא לפי שהיא מלמעלה משל לעירוני שנטל בת מלכים כו'. כי הנפש יש בה כמה מדריגות. כדאיתא זכה נטל נפש. זכה יתיר יהבין לי' רוחא. יהבין לי' נשמתא ע"ש בזוהר אמור. ולעולם אין לזה שיעור שהנשמה חלק אלקות. ולעולם הנפש לא תמלא. אבל כפי עבודת האדם זוכה להאיר הנפש ולהשלימה. וע"ז ניתן המצות כמ"ש אשר יעשה אותם האדם וחי בהם להמשיך חיות הנשמה אל הגוף ולהגביר הנפש על הגוף. וע"י החטא להיפוך שליט הגוף על הנפש. וזה נפש כי תחטא לשון חסרון. שעכ"פ צריך האדם להיות בינוני. זה וזה שופטן. ולא שיגבר הגוף על הנפש. שזה מדת הרשעים. בחייהם קרוין מתים. שאין הנפש שליט לחיות את הגוף. אבל הצדיקים משליטין הנפש על הגוף. ואז גם הגוף בכלל החיים. ובשבת קודש מאיר הנשמה יתירה. וזה היפוך נפש כי תחטא. אדרבא הנפש מתחזק בשלימות:
פרשת החודש
Section 1
תרל"א
ב"ה ויקהל פקודי ופ' החודש
כתיב ויקהל קודם מצות שבת כי בשבת מתאחדין ברזא דאחד זה עיקר ענין שבת להיות כל הרצונות וכחות האדם דבוקין בשורשם שהוא נקודה הפנימיות חיות השי"ת שיש בכל אדם כמ"ש ויפח באפיו כו'. וזה ענין השביתה בשבת [וכ"כ בזוה"ק ע"פ אל יצא איש ממקומו ע"ש בפ' ויקהל]. ואא"ז מו"ר זצלה"ה הגיד מה שקודם החטא נזכר המשכן ואח"כ שבת. ואחר החטא נזכר שבת קודם המשכן כי [עבודת החול הוא ענין] מלאכת המשכן. [להמשיך השראת השכינה במעשה ממש. ושבת הוא עלי' וביטול. ולכך] קודם החטא הי' [עבודת החול] הכנה לשבת. ואח"כ הי' נצרך סיוע השבת לעבודת [החול שהוא] מלאכת המשכן כנ"ל. וכ"כ קלקלתם נעשה הזהרו בנשמע. וח"ו הכוונה בלי עשי'. רק שמקודם היו מקבלים עליהם להיות בלתי לה' [*לבדו]. ועתה ע"י נשמע נזכה לעשי'. [ונשמע הוא בחי' שבת כמ"ש לדעת כו' ששבת מביא ידיעה לאדם] ולכך עתה נזכר שבת קודם המשכן עכ"ד ז"ל ע"ש ודפח"ח. והוספנו ביאור מעט. והנה זה עיקר הרצון מאתנו להיות הארת הקדושה נמצאת בכל מעשה גשמיי ג"כ כי לזאת נשתלח האדם לעולם הזה. וכתיב החודש הזה לכם. הפי' בידינו למצוא התחדשות בכל מעשה. [לכם לכל צרכיכם]. וכשהמעשה דבוק בפנימיות חיות השי"ת. כח הפועל בנפעל. אז יש תמיד התחדשות דכתיב יי.. אין כל חדש כו'. וע"י הביטול לשורש שלמעלה מהשמש. עי"ז יש התחדשות תמיד. כי זה פי' ר"ח. דכתיב ביום החודש יפתח. הפי' הארה הפנימיות הגנוזה גם תוך הטבע. ומאחר שקידוש החודש תלוי בישראל הפי' שבנ"י דבוקין במקור הארת החודש בשרשו. וזה החודש הזה לכם. כי ניסן ר"ה לחדשים שהוא הראש והשורש לכל החדשים. לזה נקרא החודש הזה אספקלריא דנהרא. ובחי' שבת ג"כ כן. ולכך סמכו פ' החודש בשבת. וכן בכל ר"ח מברכין בשבת. ששבת שורש חיות החדשים כנ"ל. ואיתא אוה"ע מונין לחמה ובנ"י ללבנה ע"ש במדרש המשל. והענין דאור השמש הוא עצם ההארה מה שנשתנה בכל יום מחושך הלילה לאור היום. אבל התחדשות אור הלבנה אינו יחוס השינוי מצד אורה. שהרי ביום אור יותר. רק מצד שמאירה גם בתוך החושך. וזה ענין בני ישראל ג"כ שעבודתם למצוא בעוה"ז שהוא חושך ולילה הארות התורה שנברא על ידה כל הבריאה. וז"ש בעשרה מאמרות נברא כו' ליתן שכר לצדיקים כו'. וז"ש החודש הזה לכם למצוא הארת חודש הזה גם במקום ההסתר כנ"ל. ראש חדשים י"ל גם כן כנ"ל כי כל פעולה עם רצון וחמדה בלב בחשק פנימי נקרא התחדשות כמובן. אבל להיות נקרא חודש הזה הוא רצון אמת להשי"ת [כי כל הרצונות רק דמיון ומשל להוציא מזה דרך לעבודתו ית']. וז"ש החודש הזה כו' ראש חדשים שיהיה בכל התחדשות נטמן התחדשות הזה שהוא ראש ושורש הכל כנ"ל:
אא"ז ז"ל הגיד מעשה דר"א בן ערך שהלך למקום מים יפים כו' אמשיך אבתרייהו וקרא בספרא חרש הי' לבם כו'. ע"ש בשבת [ד' קמ"ז] ופי' הוא ז"ל כי אמר שע"י שחרש הי' לבם לכך גם הוא אמשיך או ניצוח כו' ע"ש בדבריו פ' שלח. וי"ל עוד כי כל התחדשות כשיש הסתר מקודם. וע"י שמקודם חרש הי' לבם נעשה אח"כ החודש הזה לכם. שהרי לכך ירדו למצרים שיבואו לאור הגאולה שבא לאחר הגלות שהוא ההתחדשות. וזה ענין כל הד' מלכיות כדי לברר שמלכותך מלכות כל עולמים. וכן בניסן ר"ה למלכים מלכי ישראל שהוא קבלת מלכות שמים כנ"ל. ז"ש בפסיקתא נפלאותיך ומחשבותיך אלינו כו' אברהם בירר מלכיות ע"ש. והוא כנ"ל למצוא הארת חודש הזה בתוך ההסתר. שבנ"י דבוקין בשורש מקום מחשבה ונפלאות. ולכך הלך ר"א בן ערך שם ג"כ כדי למצוא ההתחדשות הנ"ל. וכתיב לב טהור ברא כו' ורוח נכון חדש כו'. וזה סמיכות פרשת החודש אחר פ' פרה. ופי' טהור כתב בזוה"ק שהוא בחי' בירור טוב מרע. וזהו ההפרש בין טהור לקדוש ע"ש. כמ"ש מי יתן טהור מטמא שעל ידי הטהרה מן הטומאה שהי' מקודם. ניתוסף התחדשות. לא אחד שכל זה בא ע"י הביטול לנקודה הפנימיות. והוא בחי' פרה להיות עפר ואפר כמ"ש בפרשה הקודמת:
Section 2
תרל"ב
ב"ה שמיני פ' החודש
במד' חכמות בנתה כו'. שלחה נערותי' תקרא כו' ז' ימי בראשית כו' אדם וחוה כו'. כי האדם נברא להמשיך חיות השי"ת לכל הנבראים. ולעורר בכל דבר שורש חיותו שלמעלה מהטבע. כי הקב"ה מחדש בכל יום מעשה בראשית. ובנ"י צריכין לברר זה שהכל ממנו ית'. ועי"ז ממשיכין תמיד התחדשות מהשורש. וז"ש החודש הזה לכם. כי הזמן הוא הטבע. וחודש זמנים שנחלק השנה לי"ב זמנים הם הסתר וטבעי יותר. זמן תוך זמן כנ"ל. רק חודש הזה הוא חידוש הברור כי הוא ראשון ודבוק בשורש לכך נק' החודש הזה כמ"ש ז"ל על זה הדבר אשר צוה ה' תעשו כו' בתו"כ אותו יצה"ר העבירו מלבכם כו' בעצה אחת כו'. והוא הבירור להיות כל מעשה דבוק בהאמת וכמ"ש כבר מזה במ"א. וכענין שכתבו ז"ל נבואת מרע"ה בזה הדבר אספקלריא מאירה כו' וזה ניתן לישראל להמשיך משורש התחדשות לכל זמן וכל נברא כנ"ל:
בגמ' מעשה דר"א בן ערך כו' חרש הי' לבם כו'. יש לפרש כי אמר שאין הפי' התחדשות שלא הי' מקודם שאין כל חדש כו'. רק להיות הלב סתום. לא נרגש עד עתה ע"י הגלות. ובא התחדשות להרגיש חיות הפנימיות שהיה נסתר מקודם כנ"ל:
Section 3
תרל"ד
ב"ה ויקהל פקודי ופ' החודש
כבר כתבנו במ"א דברי מו"ז ז"ל מה שקודם החטא נזכר המשכן קודם שבת ואח"כ שבת קודם המשכן. והענין כי הקדימו נעשה לנשמע ומעשה הוא עבודת המשכן דחכמים למדו ל"ט מלאכות ממעשה המשכן והוא בחי' נעשה. ונשמע הוא ההשגה שבא בשבת קודש. ואחר החטא באין לתיקון המעשה ע"י השגה שבשבת כו' ע"ש. וכן איתא בזוה"ק כי קודם החטא רצה הקב"ה שיהי' המשכן תיקון כל המעשים כמו שיהי' לעתיד לכן כתיב מאת כל איש כו'. אח"כ שערב רב חטאו כתיב ויקהל בני ישראל בלבד. קחו מאתכם כו' ע"ש. וכ' ויקהל קודם שבת כי שבת מיוחד רק לבנ"י. לכן בשבת מחזירין לבנ"י הכתרים של נעשה כו' כי תערובת הערב רב לא הי' מגיע לבחי' שבת כמ"ש בזוה"ק שזה חרה להם ע"ש פרשה זו. ונראה שכל ענין זה נוהג בכל איש ישראל ואף כי הי' ע"י חטא מ"מ כמו שהי' הקלקול נוהג כל סדר אבותינו שכתוב בתורה לדורות כמ"ש בספרים כי כל דברי תורה הם בכל דור ודור. וענין הפרשיות שקלים כו' חודש הוא ג"כ כענין זה. שמקודם יש נדבה בכללות ובחודש ניסן יש תרומת שקלים כמ"ש בג' פרקים תורמין הלשכה פרוס הפסח והוא תיקון הנדבה. וביאור זה כי בכל מעשה שאדם עובד להשי"ת יש כלל ופרט. ומקודם צריך להיות מעשה בכלל. ואח"כ יש בזה תערובות וצריך בירור והוא בחי' פרט. וכל ענין ד' העולמות נוהגין בכל מעשה איש ישראל והוא בחי' ד' פרשיות הנ"ל. שקלים הוא העשיה לשקול כל מעשיו להיות לרצונו ית'. ואח"כ צריך להיות נשאר רשימה בלב ממעשה זו כי כל מעש"ט אינו לשעה רק להיות נשאר ציור בלב האדם והוא הזכירה בלב ושם יש תערובות כמ"ש שני יצרים בלב יצ"ט ויצה"ר ושם עמלק עומד ומבלבל לב האדם כמ"ש אשר קרך בדרך. ואמת כי זה הקטרוג שלו הוא לטובה כמ"ש חרב פתחו רשעים כו' לטבוח ישרי דרך חרבם תבוא בלבם כו'. וכשזוכה האדם ומברר האמת בא לטהרה וע"ז נאמר לב טהור ברא לי כו' ובריאה הוא בירור מלשון מצות ה' ברה וגם כמו לבי חלל בקרבי. ולכן פרה אחר זכור. ואח"כ רוח נכון חדש בקרבי שאז נתבטל התערובות. ובאין לבחי' הראשית במקום שאין שם מגע נכרי דכתיב החודש הזה לכם שבשורש העליון אין אחיזה רק לישראל כמ"ש לא יגורך רע. וכ"כ שער כו' הפונה קדים כו' וביום השבת יפתח כו' החודש כו'. כי גם בשבת אין אחיזה רק לבנ"י כמ"ש ביני ובין בני ישראל כו' ושמרו בני ישראל את השבת. פי' את הוא הארת השבת שמתפשט בחי' שבת בכל איש ישראל על ימות החול וצריכין לשמור הארה זו בימות החול כדי לעשות השבת כו'. כמ"ש מו"ז ז"ל שכל שבתות השנה הם מדריגות אחר תיקון ימי המעשה עפ"י הארה של שבת הקודם זוכה אח"כ לשבת עליון יותר כו' עד שבת הגדול סוף שבתות השנה ע"ש דפח"ח:
Section 4
תרל"ה
ב"ה שמיני פ' החודש
במד' חכמות בנתה ביתה כו' ג' פירושים אחד על בריאת העולם אח"כ חטאו. ב' על קבלת התורה אח"כ חטאו ופי' הג' על המשכן שלחה נערותי' תקרא ויהי ביום השמיני קרא כו' דאיתא הי' שמחה לפניו במרום כמו במעשה בראשית כתיב התם ויהי ערב ויהי בוקר וכתיב הכא ויהי ביום השמיני. דהנה שמיני הוא למעלה מהטבע כי בעולם הזה לא יש רק ז'. ששת ימי המעשה ושבת. ורק בחי' עוה"ב צריכין בני אדם למצוא ע"י עבודתם לכן נק' עוה"ב שבא אחר השלימות הראוי. וכן הי' רצונו ית' בבריאת האדם שלחה נערותי' תקרא שיקרא האדם הארה הקודמת שהוא למעלה כענין מקראי קודש. וז"ש בנתה ביתה כו'. הוא ז' ימי המעשה כו' והאדם יעורר מעצמו הקדושה כנ"ל. ונתקלקל ע"י חטא אדם. ואח"כ בקבלת התורה הי' ג"כ הכנה לעורר ע"י קבלת התורה הארת יום השמיני וחטאו גם כן. אך במשכן נאמר ויהי ביום השמיני פי' שהמשיכו בחי' יום השמיני לעוה"ז. ואיתא ויהי לשון צרה כו' אך ויהי ביום השמיני הוא שמחה. ביאור הענין כי הוי' הוא בעולם הטבע ויהי אור ויהי כן כו' כל הויות אלו בעוה"ז הם ירידה שנבראו ע"י מאמרו ית' ונק' ירידה כמובן. אך ויהי ביום השמיני הוא שמחה כי הוי' זו מתקן כל ההויות שבעולם כנ"ל. וזהו פי' החודש הזה לכם שניתן זה הכח לבנ"י לעורר התחדשות מעולם העליון כי אין חדש תחת השמש רק האדם יכול לדבק כל הדברים במקור העליון. לכם לכל צרכיכם. כי לכוונה זו נברא האדם בעוה"ז להאיר לכל הנבראים והוא עצמו למעלה מהזמן והטבע כנ"ל. שלחה נערותי' תקרא. ובאמת כל הדברים מעוה"ז שנראה בעיני האדם כי הם מונעים אותו מעבודת הבורא ובאמת הם מתקרבים להאדם כדי להעלותם. רק שצריך להתחזק שלא להימשך אחריהם. וז"ש מי פתי יסור הנה. כי הוא שטות. שנברא למשוך הכל אחריו להיות שליט עליהם והוא נמשך אחריהם היפוך המכוון. וזה נאמר לבנ"י אחר יציאת מצרים שאז הבינו איך יכולין לתקן הכל כי הגאולה הוא תיקון הגלות ועי"ז ראו כי יכולין לעורר הנסים שלמעלה מהטבע ע"י מעשה התורה והמצוה:
ובמדרש ע"פ החודש הזה. הנה זה בא מדלג על ההרים כו' כשבא משה רבינו ע"ה ואמר להם בחודש הזה אתם נגאלים אמרו הלא ת' שנה צריכין אנחנו להשתעבד והשיב להם כיון שהקב"ה חפץ בגאולתכם אינו מביט על החשבונות כו' ע"ש. ביאור הדבר כי נקודה אחת של אמת יכול לגרש כל כח הסט"א. וכשמעוררין איזה רצון אמת והוא למעלה מהטבע והזמן. אין הטבע עומדת בפניו. וזה הוא בירור. לכן נקרא חודש הזה. וז"ש הנה זה בא מדלג כו' כי ע"י נקודה זאת של אמת נעשה הנס שלא בהדרגה ואינו מביט על החשבונות כנ"ל:
בפסוק וראיתי את הדם ופסחתי כו'. וכתב רש"י הכל גלוי לפניו אלא נותן אני עיני שאתם עוסקים במצותי ופוסח אני עליכם. ואכתי קשה הכל גלוי לפניו. הגם כי יש ליישב פי' רש"י עפ"י פשוטו שבא לפרש שאין נתינת הדם כדי שיראה. רק וראיתי הוא פי' כשתקיימו מצותי אז אני פוסח עליכם כו'. אבל נראה לבאר הענין הזה שנצרך להבין בכמה מקומות כי הידיעה והראיה אינו ענין אחד כאשר כתבו הקדמונים התירוץ על הבחירה האנושית הלא הקב"ה יודע מה שעתיד להיות ותירצו כי ידיעתו למעלה מהשגתינו כו'. פי' שהקב"ה ברא עוה"ז בהשגחתו בבחי' ראי' ושמיעה ולא ידיעה. כמובן שהידיעה הוא בעצם היודע. והראי' והשמיעה הוא מבחוץ להרואה והשומע. והוא רואה מה שאחר עושה ושומע מה שאחר מדבר. וכן הדבר בתורה ומצות שנתן הקב"ה לבנ"י כי אף שאמיתת לבבם ורצונם אליו ית' נגלה וידוע הוא אליו. אך כי רוצין שהאדם יכניס יראתו ורצונו הטוב אל המעשה גשמיות בפועל. וזה ענין המצות נגד רמ"ח איברי האדם שהם ג"כ לבוש אל הנשמה הפנימית. ואפשר כי להאבות כן נהג השי"ת עמהם בבחי' ידיעה כמ"ש עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה כי לא ניתן להם המצות. וע"י המצות מעוררין השגחת השי"ת בבחי' ראיה ושמיעה שבבחינות הללו הוא מנהיג את עולם הזה כנ"ל:
במדרש שבני ישראל מונין ללבנה ואומות לחמה החודש הזה לכם. כי זמן השנה מתחדש בכל שנה. והחודש בכל חודש. ובנ"י ע"י שיש להם דביקות בהתחדשות הזמן שהם למעלה מהזמן והטבע לכן ניתן להם בחי' הלבנה. ואיתא ע"פ זאת החי' אשר תאכלו לפי שבנ"י דבקים בחיים כו'. דאיתא טריפה אינה חיה י"ב חודש. הטעם כי גם לכל יש חיות בכלל הבריאה. רק יש שדבקים בחיים אמיתי ונקרא זאת. החי' שהוא בירור החיות. והשנה נחלק לי"ב חדשים. וכל זה שיש התחלקות הזמנים ליובלות ולשמיטין ושנים וחדשים וימים ושעות הכל לצמצם החיות. ועי"ז שיש לכל חודש התלבשות אחר מצד זה נמצא חיות לכל הדבקים בטבע וזמן זמנים טובא. אבל אינה יכולה לחיות כל הי"ב חדשים שהם סובבים כל הטבע כנ"ל. ולבנ"י ניתן לברר החיות גם בכל פרטי הזמנים של כל חודש שהם מקדשין החודש כמאמר החודש הזה והוא בחי' זה וזאת והבן:
Section 5
תרל"ז
בפסוק החדש הזה לכם כו'. דאיתא באחד בניסן ר"ה למלכים כי תשרי ר"ה לשנים הוא התחדשות השנה עפ"י דרך הטבע ובניסן ר"ה למלכים למלכי ישראל כדאיתא בגמ' והיינו בני ישראל שנקראו בני מלכים שהם בני חורין משיעבוד הסט"א שאינם תחת הטבע ולכן אחר שהתחילה הגאולה במצרים אז נאמר להם החודש הזה לכם כו' [נשכח ממני הסיום]:
Section 6
תרל"ח
בקיצור מפ' שמיני ופ' החודש
במדרש חכמות בנתה ביתה ימי בראשית כו' שלחה נערותי' תקרא כו'. כי עיקר כח האדם לעורר שורש נשמתו החצובה מלמעלה מהטבע. וז"ש כי בנין העולם הוא בעמודי שבעה אבל קיום העולם תלוי בהתמשכות חיות מיום השמיני שהוא למעלה מכח הטבע שהטביע הקב"ה במעשה בראשית. לכן נברא האדם אח"כ שהוא צורה של כל הבריאה שהוא החומר. אמנם וודאי מקודם צריכין לתקן הטבע ולהתקדש בהיותו עוסק בעניני עוה"ז הטבעי. ועי"ז נמשך חומר הגוף לצורה שבו שהוא הנשמה. וז"ש זה הדבר אשר צוה ה' תעשו הוא חיבור הנשמה הרוחניות בגוף הגשמיי וכמו כן יש בכלל הבריאה רוחניות וגשמיות ועי"ז וירא אליכם כבוד ה'. והוא בחי' ביום השמיני קרא שהוא כח מלמעלה מהטבע. ומקודם היו ימי מלואים וכ' בזוה"ק שהוא מענין מלא כל הארץ כבודו ע"ש. פי' התמלאות הכלים החיצונים בכח הפנימיות והוא תיקון המעשה. ואח"כ יכולין למשוך הארה עליונה כנ"ל. וזה עצמו פי' החודש הזה לכם שניתן לבנ"י כח לעורר התחדשות דאיתא מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. ואיתא בטובו זו התורה. ובאמת הפי' בטובו הוא בנ"י כמו דאיתא בגמ' יבוא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים. וכל אלה נכללים בפי' בטובו. פי' שהקב"ה מחדש ע"י בנ"י בכל יום מעשה בראשית. וז"ש החודש הזה לכם שביד בנ"י להביא התחדשות לעולם בכח התורה באמת דאין כל חדש תחת השמש וכדאיתא אני מעיר השחר ואין השחר מעיר אותי. וי"ל לכם ראש חדשים כי וודאי מגיע מזה התחדשות לכל הברואים אבל הראשית והתחלה היא לכם:
Section 7
תרל"ט
החודש הזה לכם. דניסן ג"כ ר"ה ויש מחלוקת אי בניסן נברא עולם כו'. ושניהם אמת ור"ה הוא בניסן למלכי ישראל כי תשרי ר"ה בדין ובבחי' היראה. וניסן ר"ה בחסד ובחי' אהבה ולכן הוא רק לכם. והיינו דאיתא במדרש מגיד דבריו כו' חוקיו ומשפטיו משבחר בישראל קבע בו ר"ח של גאולה כו' ע"ש. כי הגם שבתשרי זמן המשפט. אבל יש משפט פנימי המיוחס להשי"ת בעצמו. וע"ז ביקש דוד המע"ה מלפניך משפטי יצא כו'. כדאיתא בזוהר דמכילין דמלכא נוטין לזכות תדיר ע"ש פ' האזינו. ולכן כ' בזוה"ק תצוה דמאן דנטיר הני יומי מפסח עד עצרת אין צריך לבוא במשפט בתשרי. ע"ש כי קצרתי. וסיום הענין מובן מעצמו למשכילים:
Section 8
תר"מ
החודש הזה לכם. הוא כח התחדשות שהבורא ית' מחדש בכל יום מעשה בראשית בכח התורה וקודם יציאת מצרים לא היו יכולין בנ"י לקבל זה התחדשות דאין כל חדש תחת השמש:
Section 9
תרמ"ה
במד' החודש הזה לכם קול דודי הנה זה בא כו'. כי הוא מצוה ראשונה לישראל וזו הפרשה היתה מפתח של הגאולה וגאולתן של ישראל תליא בתורה ומצותי'. ולכן בהתגלות קול התורה נתקו כל המוסרות וכל השעבודים שהי' להם כמ"ש מדלג כו' מקפץ על הגבעות זה עומד אחר כתלנו קאי נמי על הקול. שהתורה יש בה תמיד התחדשות ואפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת. והתורה היתה מוכנת מעולם בעבורינו. רק שהי' צריך מקודם להיות תיקון כל המעשים עפ"י הטבע כמ"ש במ"א וזה עומד אחר כתלנו וכן בכל גלות שבנ"י נכנסין בתוכה מ"מ התורה והגאולה מוכנת להם. ובמדרש משבחר הקב"ה בעולם קבע בו ר"ח ושנים ומשבחר בישראל קבע להם ר"ח של גאולה. פי' דהקב"ה מחדש בטובו מעשה בראשית. ויש זמנים שמתגלה זאת ההתחדשות אבל בנ"י יכולין להשיג בעצמם זאת ההתחדשות. וזה החילוק בין ר"ה בתשרי שהוא ראש השנה לכל העולם. וניסן הוא ראש השנה רק לישראל. והוא התחדשות שבא בכחן של בנ"י כדאיתא חדש והבא קרבן מתרומה חדשה. וכיון שמסר הקב"ה קידוש החודש וקביעות המועדות לבני ישראל ע"כ שבני ישראל המה למעלה מן הזמן ושליטים על הזמן. ובמדרש הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב ע"ש בפ' בא. דכתיב רבות עשית כו' נפלאותיך ומחשבותיך אלינו. ע"ש בפסיקתא דורש חשבונותיך אלינו החודש הזה לכם. דכתיב מה רבו מעשיך כו' כולם בחכמה עשית. וזה חכמת התורה שהיא הפנימיות של כל המעשים נמסר לבנ"י. והמחשבה והרצון שהוא הרוחניות של הבריאה מסר הקב"ה לנו. כמ"ש ובגוים לא יתחשב. וע"ז כתיב מה רב טובך אשר צפנת ליראיך:
Section 10
תרמ"ו
בעזה"י בפ' תזריע ופ' החודש. בקיצור
במדרש אחור וקדם צרתני זכה נוחל ב' עולמות כו'. דכתיב וייצר דרשו חז"ל ב' יצירות בעוה"ז ובעוה"ב וכן מצאתי בתנחומא כאן בפי' כי האדם כולל כל הציור שנמצא בעולם העליון מצד הנשמה ותרי"ג מצות. וכולל ציור הנמצא בעוה"ז בגוף ורמ"ח אברים ושס"ה גידים. וכפי מה שמתקן בחי' אחור כן זוכה לבחי' הנשמה שהוא עיקר המכוון שע"ז נברא האדם. וע"ז דרשו חז"ל בשביל ישראל שנקראו ראשית שסוף מעשה במחשבה תחלה. והוא ג"כ בחי' ימי המעשה ושבת דכתיב מה גדלו מעשיך ה' בחי' ימי המעשה מאוד עמקו מחשבותיך הוא בחי' השבת שניתן רק לבנ"י. וז"ש ביני ובין בני ישראל אות הוא. שהשבת מעיד על בני ישראל כי ששת ימים עשה כו'. ומצד עשיה יש לכל הברואים אחיזה. וביום השבת שבת והוא בחי' הרצון והמחשבה ושמה לא יש דביקות רק לבני ישראל. ובנ"י זכו לזה ביציאת מצרים שבגלות היו מקודם לתקן החיצוניות בחי' אחור כנ"ל. ואח"כ כתיב החודש הזה לכם שהוא הדרך של התורה ומצות בחי' הנשמה והפנימיות כנ"ל. ובמדרש רבות עשית כו' ה"א נפלאותיך ומחשבותיך אלינו חשבונותיך כו'. הענין הוא כנ"ל. שבעשי' יש חלק לכל הברואים. והנפלאות מיוחדים רק לבנ"י כמ"ש נגד כל עמך אעשה נפלאות כו'. וזה הדרך נתברר ביציאת מצרים שהודיע הקב"ה שהוא משנה הטבע. וכתיב החודש הזה לכם שזה הדרך של הנסים תלוי בעבודת בנ"י אז זוכין להתגלות זה הדרך של הנסים כנ"ל. וכפי ביטול הטבע והגשמיות באיש הישראלי בכל אחד לפי מה שהוא. כך נפתח לו שער הנסים ונפלאות והתחדשות שינוי הטבע. ולכן בש"ק שמבטלין המלאכות שהוא מעין ביטול הטבע נפתח שער הפונה קדים כו'. אך שצריכין לתקן מקודם בחי' הגוף כנ"ל. ובאמת הכל לטובה כמ"ש ואומר כו' חושך ישופני דרשו חז"ל אני אמרתי בעוה"ב חושך ישופני ולבסוף אפילו עוה"ז שדומה ללילה אור בעדני. פי' שמה שנשתלחו בנ"י בעוה"ז ובגלות וחושך. הוא למצוא הארה גם בעוה"ז. שהלא ב' היצירות הם מהשי"ת והשי"ת מאיר לנו גם בעוה"ז ע"י התורה ומצות. והכל אמת. שבוודאי כן צריך האדם להיות בזה הפחד ואומר אך חושך כו' ואח"כ נפתח לו שערי אורה. וכמ"ש במ"א על מאמר הגמ' קרא בספרא החרש הי' לבם. שהרמז שע"י החשכות שהי' לבם חרש במצרים זכו אח"כ להתחדשות. וכ"כ החרשים שמעו. כי בנ"י שהם בגלות ומצפין לשמוע דבר ה' ונסתר מהם. יש להם להבין כי מוכן להם הארת התורה בכל אלה ההסתרות. ואדרבא ע"י שהוא עיקר חיות המיוחד להם לכן מוכרח למצוא ע"י יגיעה ועבודה. כמאמר מי חרש כמלאכי כו' וכ' אכן אתה אל מסתתר כו':
במד' בפרשת החודש הזה לכם אין לכם חידוש אחר כו' ע"ש בפסוק יעקב בחר לו שקבע להם חודש של גאולה. הענין הוא דתשרי ר"ה לשנים. ומצד הבריאה שהוא הראשית לכל הנבראים. אבל לבנ"י ניסן הוא ראש השנה שעיקר הראשית שלנו מה שנבחרנו להיות לעם ה' וחלקו. כמ"ש גדול מי שמחטיאו יותר מן ההורגו. כמו כן גדול בעינינו מה שזיכנו הבורא ית' להיות מעבדיו ושומרי מצותיו. יותר ממה שבראנו. לכן כתיב אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא כתיב אשר בראתיך כי זה עיקר תכלית הבריאה. וז"ש החודש הזה לכם שיהי' זה החידוש מיוחד לנו ביותר מחידוש ראשון שהוא הבריאה. וזה החידוש של גאולה והתגלות כבודו ית' ע"י הנפלאות וע"י התורה ומצות זה ניתן רק לבנ"י כנ"ל. ובני ישראל שזה העיקר אצלם יותר מהבריאה. להם ניסן ר"ה מיוחד. וכמו כן בפרט כל אחד כפי מה שעבודת הבורא יותר עיקר אצלו כך דינו בניסן בחסד ה' כדאיתא בזוה"ק פ' תצוה:
Section 11
תרמ"ז-תרמ"ח
החדש הזה לכם ואמרו חז"ל נתקשה משה רבינו ע"ה והראהו כזה ראה וקדש. הענין הוא כי הקב"ה מסר קידוש החודש לבני ישראל. היינו שכפי מה שמרגישין המה ההתחדשות כך מתנהג העולם בזה ההתחדשות. וכאשר היו מקדשין על פי הראי' הרגישו בנ"י התחדשות בכל ר"ח [וזהו הרמז זיל לעין טב וקדשי' לירחא כי הרגישו] מטוב הגנוז שבזה הטוב מחדש הקב"ה מעשה בראשית כמ"ש מחדש בטובו. והנה החודש הזה הוא התחדשות המגולה ומבורר בלי הסתר כי בטבע הקב"ה מנהיג העולם והוא ע"י הסתר מימי המעשה. אכן לבנ"י יש הנהגה מיוחדת פנימיות. והוא דרך התורה. והוא שנאמר שער החצר הפנימית כו' וביום השבת יפתח שבשבת ההנהגה למעלה מהטבע. וזה הדרך מיוחד רק לבנ"י וביצ"מ התחיל התגלות זה הדרך הפנימי. אכן ביום החודש יפתח הוא בכח בנ"י בעצמם כמ"ש במ"א שהוא כמו מנעל שיש לו ב' מפתחות. דכתיב פתחו לי שערי צדק. וכ' פתחי לי אחותי כו'. ומפתח אחד נמסר לבני ישראל. וז"ש החודש הזה לכם. והוא בכח י"ב שבטים שיש לכל שבט כח לפתוח שער המיוחד אליו. כמ"ש פתוחי חותם. שאותיות של השבטים הם חקוקים לפניו ית' ובכל חודש נפתח שער מיוחד. וניסן ר"ה לחדשים שבו התחיל התחדשות דרך הנסים ונפלאות למעלה מן הטבע ומסתמא בכל חודש ניסן מתגלה התחדשות על כל השנה. והוא הבחירה שבוחר השי"ת בנו בכל שנה מחדש. וזה הרצון הוא פנימיות קיום כל הבריאה. וע"ז מברכין בשבת קודש ורצה בנו ושבת קדשו הנחילנו. דכ' פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון. הוא הברכה שכתב בזוה"ק בפ' ויברך כו' יום השביעי כיון דלא אשתכח בי' מנא מה ברכתא אשתכח אלא כולא בשביעאה תליא ע"ש. היינו הברכה ברוחניות שמתגלה רצונו ית'. וע"ז כתיב ביום השבת יפתח כמ"ש פותח את ידך כו' לכל חי רצון ועיין בזוה"ק פ' בשלח:
והנה המהר"ל כתב בהקדמת ס' גבורות ה' לבטל דברי הפילוסופים כי אין מאמינים שיעשה הקב"ה נס לשנות סדר הטבע. והשיב הוא דכמו שיש סדר לטבע כמו כן יש סדר מיוחד לנסים ע"ש. ולדעתי נראה עוד כי אדרבה הטבע אינו סדר מיוחד רק לעיני בשר שהם טבעיים. אבל באמת עיקר סדר הוא דרך הנסים והנפלאות שהם מהקב"ה שאינו בדרך הטבע. ומעשה בראשית שברא בו הטבע הוא פסיעה קטנה שיצא מן הסדר. ובמד' בראשית בפסוק אלה תולדות השמים והארץ דורש הן אלה קצות דרכיו כו'. שכל הבריאה הוא משהו ונקודה קטנה להבין מתוך זה חכמתו של יוצר בראשית. ובאמת במעשה בראשית החכמה נסתרת בלי סדר. וזה עצמו החילוק בין עשרה מאמרות לעשרת הדיברות. וע"ז כתיב מגיד דבריו ליעקב כו' שהסדר של הבריאה נמסר לבנ"י בכח התורה. ולכן הגם כי תשרי ר"ה לכלל הבריאה. אבל סדר המיוחד לבנ"י הוא בניסן. כי הטבע היא מוסתרת שלא בסדר כמ"ש בקהלת מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה כו' האלקים מראש ועד סוף. ובנ"י ע"י התורה יכולין למצוא הפתח לסדר הדרכים כפי מה שרצה הקב"ה בבריאת שמים וארץ. ובשבת גם כן מתגלה דרך הפנימיות וסדר המסודר לכן לא אשתכח בי' מנא כי הטבע אינו בסדר הנ"ל. וזה הסדר הוא בשורש העליון. דכתיב ימים יוצרו ולא אחד בהם. ע"ש בפרש"י כי הי' הבריאה מסודר לפניו ית"ש קודם שהוטבע בטבע וגשמיות. וכמ"ש אתה יצרת עולמך מקדם. וזה הציור נמסר לבנ"י בכח התורה ומתגלה בכל שבת וחודש. וזה רמז ג"ן סדרים דאורייתא שמתגלה בכל שבת סדר מיוחד. ואמרו ג"ן סדרים רמז לגן עדן כי בגן עדן נמצא ציור הנ"ל. וכל הבריאה שלמטה יש לה חלק בציור הנ"ל שבגן עדן:
Section 12
תרנ"ז
ב"ה מפ' תזריע ופ' החודש
כתיב והיה מדי חדש בחדשו כו' שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות. ויל"ד למה הקדים חודש לשבת. ואמו"ז ז"ל אמר כי החודש בחי' ראשית כי ר"ח להבא. ושבת בחי' אחרית כי יום השבת לשעבר כדאיתא במס' נדרים. ולכן הקדים החודש עכ"ד. ונראה לבאר הענין. דכתיב אני ראשון ואני אחרון והקב"ה וב"ש לפניו עבר והוה ועתיד הכל אחד. והנה עוה"ז יש בו הארה מבחי' מה שהי' ומה שיהי'. ובר"ח מתגלה הארה מבחי' ראשית כענין שאומרים אתה יצרת עולמך מקדם. והוא הציור שהי' לפניו ית"ש קודם שנברא בפועל. ושבת הוא תכלית הבריאה. רמז ליום שכולו שבת ומתגלה בו הארה ממה שיהי'. וכתיב שער החצר הפנימית כו'. שבת בחי' פנימיות הבריאה כי עוה"ז שבראו הקב"ה יש בו פנימיות רוחניות שאינה יכולה להתגלות עתה עד לעתיד דכתיב מלאה הארץ דעה כו'. ולכן ביום השבת יפתח מעין עוה"ב. הפונה קדים הוא בחי' ביום החודש יפתח שהוא הארה מבחי' ימי קדם קודם שנברא העולם כל"ל. וזהו ג"כ בחי' אחור וקדם צרתני שאיש ישראל יש בו חלק ממה שהי' וממה שיהי':
החודש הזה לכם. במדרש בי מלכים ימלוכו כו'. כי מלכות שמים מתגלה בחודש הזה. דיש התחדשות באתכסיא וזה בתשרי בכסא. ויש הנהגה המתגלה גם בעוה"ז. ובחי' זו ניתן לבנ"י ביציאת מצרים. וזה החודש הזה לכם. בשבילכם נפתח זה השער בהתגלות. וזה עיקר יציאת מצרים שבאיבוד הרשעים נתגלה מלכות שמים בעולם. וע"ז עבדו בנ"י ארבע מאות שנה במצרים להוציא הנהגה זו מכח אל הפועל. וע"ז כתיב בעבור זה עשה ה' לי. וכתיב הנה זה עומד אחר כתלנו כו'. משגיח מן החלונות הם י"ב חלונות מול י"ב חודש שבכל ר"ח נפתח פתח מיוחד. מציץ מן החרכים הוא משהו הארה המתגלה גם בכל יום כדכ' המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית. אבל ר"ח הוא פתח גדול. וביציאת מצרים התחיל זה ההתגלות כמ"ש זה אלי. וכ' בהוציאך כו' תעבדון כו' על ההר הזה. ההר הזה הוא בחי' מלכות שמים [*כאן חסר איזה תיבות]. ועל ההר הזה רומז למתן תורה שהוא מדריגה שלמעלה מזה. ורמז המד' בי מלכים ימלוכו. ב"י הם י"ב חדשי השנה שבהם מתגלה הנהגת מלכותו ית"ש בעולם:
Section 13
תרנ"ט
מפ' ויקהל ופ' החודש
המשך הפרשה ויקהל משה כו'. ואמר להם פרשת השבת והמשכן. דכתיב החודש הזה לכם. שהקב"ה נתן לבנ"י הנהגה מיוחדת. ותשרי נתחדש השנה בדרך הטבע המוכן לכלל הבריאה. אבל בניסן נתחדש הדרך המיוחד לבנ"י. וז"ש באחד בניסן ר"ה למלכים ולרגלים. כל ישראל בני מלכים הם. ובבחי' נפש הוא ר"ה לנפשות בנ"י שהם בני מלכים. כמ"ש ואתם תהיו לי ממלכת כהנים. והיא הנהגה המיוחדת להם ונתחדש בניסן. וכמו כן לרגלים בבחי' הזמן ושנה. כי הרגלים הם מובחר הזמנים ומיוחדין לבנ"י. כמ"ש מקדש ישראל והזמנים. ובניסן מתחדש זה הדרך. וגם בעולם הוא ר"ה לחדשים שכל הנהגות העולם ע"י י"ב מזלות וחדשי השנה ונקרא חודש ניסן ע"ש שבו מתחדש דרך הנסים שהוא למעלה מדרך הטבע. והדרך הנ"ל המיוחד לבנ"י אינו יכול להתגלות רק כשנבדלין בנ"י מן האומות כמ"ש במד' לכם יהיו לך לבדך. וכן אמרו חז"ל ויקהל משה כו' עדת בנ"י שהפרישן מן הערב רב ונקהלו לעצמם. וזה עצמו בחי' השבת. אות הוא. מיוחד לבנ"י. ביני ובין בני ישראל בצינעא. ולכן שורה בו הקדושה. וגם המשכן וביהמ"ק הי' להבדיל בנ"י מן האומות ולכן שורה בו קדושה במקום המיוחד רק לבנ"י. והנה זה החותם עשה הקב"ה בבחי' עולם שנה נפש. שבת הוא החותם בזמן ומיוחד רק לבני ישראל. ומשכן ומקדש החותם במקום. וגם בנפש חותם ברית מילה שבזה נשתנה איש ישראל מכל האומות. וכתיב סוף דבר הכל נשמע כו' האלקים ירא כו'. שלעתיד יתברר שהכל לכבודו ברא. אבל לבנ"י גם בעוה"ז יש להם מעין זה העדות וחותם המילה שהם בני עוה"ב והוא סוף האדם. כי" זה" כל" האדם" ס"ת מיל"ה. וכן בגמר הבריאה השבת סוף הבריאה הניח החותם והוא תכלית הבריאה כמ"ש תכלית שמים וארץ. וכתיב האלקים ירא שבשבת חל יראה כמ"ש אפילו ע"ה אימת שבת עליו. וכן בברית מילה חל היראה כמ"ש גורו לכם מפני חרב כי' כמ"ש בזוה"ק וארא. וכן בבית המקדש חל היראה כמ"ש בהר ה' יראה. והם החותם בעולם שנה נפש כנ"ל:
Section 14
תר"ס
איתא באחד בניסן ר"ה למלכים ולרגלים. דכתיב החדש הזה לכם שנמסר הזמן לבנ"י. כמ"ש ישראל דקדשינהו לזמנים ובכח זה יצאו ממצרים. לכן הקדים פרשת החודש. דמצד הטבע היו בני ישראל משועבדים לפרעה. והגאולה הי' מצד שנתעלו על הזמן והטבע. ז"ש למלכים ולרגלים דאיתא עבד מלך מלך. לכן נקראו בני ישראל בני שרים א) לפי שהוציאנו הקב"ה מבית עבדים. כי הנהגת הטבע ע"י המזלות נק' בית עבדים. אבל בנ"י שנפדו מהנהגת הטבע להיות נמשך אחר הנהגה עליונה נק' שרים ב). והם שולטים על הזמן והטבע. ובמד' משבחר הקב"ה בעולמו קבע בו ראשי חדשים ושנים ומשבחר בישראל קבע להם ר"ח של גאולה. פי' מו"ז ז"ל כי הגם שבכל ר"ה ור"ח יש התחדשות מבריאת עולם. אבל הוא תוך הטבע ומכוסה תוך הטבע. לכן אין כל חדש תחת השמש שא"י להתגלות שורש התחדשות. אבל לבנ"י קבע להם חודש של גאולה שזכו להוציא זה ההתחדשות מכח אל הפועל כו'. ולכן בנ"י הם כלים להמשיך הקדושה אל הזמנים. וכ' החודש הזה לכם. פי' עצם ההתחדשות בלי שום השתנות. ונק' ראש חדשים שורש ההתחדשות כנ"ל:
Section 15
תרס"א
איתא ישראל מונין ללבנה. והוא המאור הקטן. פי' שכביכול צמצם הקב"ה אורו להיות יכולין בנ"י להשיג השגת משהו. ובמד' הירח אינו נברא להאיר רק למועדים. כמ"ש ירח עשה למועדים. זה השגת הדעת. וזה החודש הזה לכם בשבילכם. דאיתא כזה ראה וקדש. א"כ יכולין בנ"י לראות ולהשיג זה ההתחדשות של הלבנה. ובני ישראל זכו לזה ביציאת מצרים:
ואיתא טובים מאורות כו' כח וגבורה נתן בהם להיות מושלים בקרב תבל. והאדם הוא עולם קטן. א"כ יש בו ב' מאורות אלו המושלים בו. והם בחי' מוח ולב כדאיתא בספרי קודש. ועיקר העבודה בלב ששם יש ב' לבבות וצריך בירור. וז"ש קרא לשמש ויזרח אור ראה והתקין צורת הלבנה. מה ראה רק כמ"ש וירא כו' את האור כי טוב ויבדל דרשו חז"ל ראה שאין רשעים כדאי להשתמש בו וגנזו לצדיקים. זה שהתקין צורת הלבנה שהוא הבירור בלב ששם המלחמה ומאן דנצח לחויא ינסב ברתא דמלכא. ובנ"י ירדו למצרים ועבדו בחומר ובלבנים לזכות למאורות האלו במוח ולב. ונתברר ונעשו ברי לבב במצרים. ולכן החודש הזה לכם. כמ"ש לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי. וזה הרמז חרש הי' לבם. ולא יכלו לראות ההתחדשות. עד שנגאלו ממצרים ונעשו ברי לב. עי"ז החודש הזה לכם:
Section 16
תרס"ב
ראשון לחדשי השנה. משמע שהשנה צריך להתחדשות של החדשים. כי באמת תשרי ראש השנה שבו ניתן חיות וקיום על כל השנה. אבל הוא כעין מעשה בראשית שנברא העולם בדרך הטבע ודרך הטבע באמת מסתיר פנימיות החיות וההתחדשות. כי קיום הבריאה הוא בדרך צמצום החיות האמיתי שהוא בחי' אלקות שאין העולם כדאי לה. ולכן כתיב אין כל חדש תחת השמש שהשמש והטבע מסתיר ההתחדשות. ולשון שנה עצמה הוא בחי' ישן נושן ועולם כמנהגו נוהג. והוא ג"כ מלשון שינה שהתעוררת החיות הפנימיות תוך הטבע כמו בשינה. ובאמת רמז ראש השנה וחמה כמו מוח שהוא בראש. לכן יש בו בחי' שינה. אבל החדשים בחי' לבנה הוא הלב שכתוב בו ולבי ער. שאפילו בשעת שינה יש בלב קיסטא דחיותא. וביציאת מצרים ניתן כח החדשים לבנ"י להאיר השנה. כמ"ש לחדשי השנה לתת התחדשות בתוך השנה. וזהו בחי' שנה שיש עמה חדשים. לכן הגם שתשרי ר"ה לשנים בחי' חמה ומוח. וניסן באמצע כמו הלב. אבל ניסן ר"ה לחדשים ולרגלים שהמה המאירים לכל השנה. זה הרמז החודש הזה לכם חרש הי' לבם. שבגלות הי' נסתם הלב. וביצ"מ נפתח הלב שמשם שורש ההתחדשות כמ"ש ולבי ער כנ"ל:
Section 17
תרס"ד
החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא כו'. שיציאת מצרים הוא הראש והתחדשות לבני ישראל. דכתי' אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. כי כל העולם עובדין את הבורא מטעם הבריאה שברא הכל ומלך עליהם. וזה נקרא לגרמייהו. שכל טובה שלהם שנבראו בעולם. ולכן צריכין לעבוד מי שבראם. אבל לבני ישראל לא שייך ליחס העבודה מצד הבריאה. שהרי הכל נברא בשביל ישראל כמ"ש שנמלך בנשמתן של ישראל ובשבילם נברא העולם. והרי הם מוסרים נפשם בעבור הבורא. א"כ אין עבודתם מצד הבריאה. ואדרבה גם הבריאה שנבראו ונשתלחו לעוה"ז. לעשות רצון הבורא ית'. אבל תלה עבודתם ביציאת מצרים שזה תכלית עבודתם בעולם. שיצאו ממאסר וחשכת הגוף והטבע. ויוכלו לעשות רצון קונם. ולכן החודש הזה לישראל ראש וראשון לחדשי השנה. כי חדשי השנה מצד הבריאה. וחודש ניסן בחי' הנסים והנפלאות ראש לכל החדשים:
צו
Section 1
תרל"א
ב"ה פ' צו
זאת תורת העולה כו' זאת תורת החטאת כו' אשם. וחז"ל למדו מזה העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה. נראה כי המכוון מהקרבן הוא הלימוד והתועלת שיוצא לאדם מהקרבן. ובזוה"ק אש תמיד תוקד כי עבירה מכבה מצוה ולא תורה כו' ע"ש. הפי' כח מצוה הוא התקשרות והתדבקות שכל מצוה מדבק האדם בו ית'. ולזאת עבירה מקלקל ומפסיק החיבור ומכבה עבירה דביקות המצוה. אבל תורה היא בחי' קבלה שהאדם לומד ומקבל לעצמו שנכנסין בו דברי תורה וזה לא יוכל להבטל ע"י עבירה כי כבר נדבקין בו דברי תורה שקיבל כנ"ל. ומסיים שם בזוה"ק כי ת"ח העושין מצות לשמה ומקבלין לימוד ודרך תשובה לידבק בו ית' מכל מצוה שעושין א"כ גם המצות שלהם תורה ואין עבירה מכבה כו'. וכן רצונו ית' (שבכל) [*שכל] מצוה יהי' נבלל בתורה. וזה ענין ברכת המצות. שההפרש בין ת"ח לע"ה בעשיית המצוה הוא בהברכה ורצון עשייתו. כי גוף המעשים שוין. רק הברכה היא על הציווי. והוא דביקות המצות בהתורה שהרי ציווי המצות הם בתורה. והברכה מברר זה שהשי"ת צונו בתורה כן. וע"י הברכה מדבק המצוה בשורשה בתורה כנ"ל:
וברש"י ז"ל אש תמיד תוקד אש שנאמר בו תמיד שמדליקין בו הנרות כו'. י"ל ג"כ דכתיב נר מצוה ותורה אור והוא כנ"ל שהדלקת המצוה ע"י התורה לדבק ולחבר המצוה בשורשה בתורה כנ"ל. שנאמר בה תמיד דכתיב והגית בו יומם ולילה כו'. ומסיים רש"י אף היא ממזבח החיצון תוקד כו'. דהנה כתיב היא העולה על מוקדה כו' ובזוה"ק מחשבה רעה לאוקדא לה כו' ובער עלי' הכהן כו'. פי' דבריו כי יש הבערה ושלהבת העולה מאלי' בלב האדם ע"י התעוררות נפשו בראותו גודל חסדי השי"ת שעושה עם כל איש ישראל בכל רגע ורגע בכל הענינים וז"ש ובער כו' הכהן כו' בבוקר בבוקר. שהוא בחי' חסד ובוקר שמבורר חסדי השי"ת שחסד אל כל היום. ועל ידי התעוררות אהבה אמיתית נשרף כל מחשבות והבלים כי באמת עצה היעוצה לדחות מחשבות רעות הוא רק זה להיות התלהבות תמיד בחשק ורצון לעבודתו ית' ממילא נתבטלו כל ההבלים וזה עבודת האדם תמיד כל היום והלילה. ועי"ז כשעושה המצוה יכול להיות בדביקות באמת באור התורה כנ"ל. וכל זה בא ע"י שמירת הרצון כל היום כנ"ל. וז"ש רש"י אף היא ממזבח החיצון תוקד כו'. וז"ש היא העולה כי עי"ז יש ג"כ עלי' למחשבה רעה בעצמה שהרי זוכה עי"ז לבוא לדביקות אור עליון כנ"ל. וז"ש והרים את הדשן שיש הרמה ועלי' עי"ז כנ"ל. [והבן כי ז"ש זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה כמ"ש בזוה"ק שיש אשא תכלא ששורף ומכלה ועלי' אור חיורא כנ"ל]:
Section 2
תרל"ד
זאת תורת העולה כו' במד' ובזוה"ק מחשבה רעה היא העולה לאוקדה לה כו'. כי עולה בא על הרהור הלב. וכשאדם מבער זאת עד שנעשית אפר ונתבטלה לגמרי. אז נמשך תועלת כמ"ש בכל לבבך בשני יצריך ע"ש בזוה"ק ואתחנן. והוא מצות תרומת הדשן שיש עלי' למחשבה זו ע"י דמתוקדה לאפר. ומשמע דמצוה זו הוא עיקר בהקרבן דכתיב זאת תורת העולה ומפרש תרומת הדשן שזה סוף העלי' כנ"ל. והיא מצוה הראשונה בבוקר. וגם עכשיו שאין לנו הקרבנות. נוכל לקיים זאת ברצון של אמת למסור נפשו להשי"ת בכל לילה כדאיתא ברע"מ פ' זו. וע"י המס"נ מבער כל המחשבות שעברו עליו כל היום. ומזה עצמו יש לו התעוררות בבוקר כענין תרומת הדשן כנ"ל:
Section 3
תרל"ה
בעזה"י פ' צו ופ' פרה
זאת תורת העולה כו' מצות תרומת הדשן. וקשה למה נקרא זאת תורת העולה שהיא מצוה אחרונה אחר כל קרבנות היום. ומשמע שכל הקרבן תלוי בהרמת הדשן. כי הנה עולה באה על הרהור הלב כמאמרם ז"ל היא העולה מחשבה רעה דאתוקדא על גבי מדבחא. והוא שריפת החטאת. אך אחר ביעור השאור צריכין להרים הדשן כי כל ירידה הוא צורך עלי'. והרי הכל בכלל בריאת השי"ת. כמאמר בורא חושך. והוא לבוא על ידי שריפת הרע אל הטוב. ואז נגמר המכוון. נמצא כי הרמת הדשן עיקר הקרבן. וכן מצינו באפר פרה שע"י שריפת החטאת בא מזה כל הטהרה כמאמר מטמא טהורים ומטהר טמאים. ובמד' מי יתן טהור מטמא לא אחד כו'. פי' כי זה עדות על אחדותו ית'. פי' כי אם הי' ח"ו לסט"א כח בפ"ע איך יוכל להתהפך הרע לטוב. ולכן זה עדות שאין כח לסט"א ג"כ רק לפי רצונו ית'. ועיקר אמונת ישראל הוא שהקב"ה מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. ופי' תמיד. בכל רגע. שלא כדברי הכופרים שאומרים שהקב"ה נתן בשעת הבריאה קיום להטבע. רק בנ"י מאמינים כי השגחת הקב"ה בכל שעה על כל הבריאה בכלל ובפרט. ולכן יכול להתהפך הטבע עפ"י עבודת האדם להקב"ה ונעשה מטמא טהור כנ"ל: גם היא העולה ע"מ. שכל העליות הם כפי המס"נ שיש לאדם:
בזוה"ק ע"פ אש תמיד תוקד דכתיב נר מצוה ותורה אור. ועבירה מכבה מצוה ולא תורה. וכפי מה שאדם עושה המצוה בכוונה לבוא על ידי זה לדביקות הבורא ולקבל יראתו ית'. עי"ז נקרא תורה שמקבל תועלת ע"י המצוה לתקן עצמו לשמים. ומצוה כזו אינה נכבית. כי מצוה הוא תיקון הרמ"ח איברים ולכן ע"י עבירה נתקלקל התיקון. אבל תורה הוא קבלת אור פנימי תוך איברי האדם אחר שנתקן ע"י המצות ולזה אין כביה עולמית:
Section 4
תרל"ו
ב"ה צו שבת הגדול
מצות הרמת הדשן כי כפי מה שנשרף הפסולת. כמו כן מתגלה הקדושה באדם. כי יש מ"ט פנים טהור וטמא. ויש בלב איש ישראל ג"כ מ"ט שערים. וכמ"ש הלב מבין. ויש עלי' גם למחשבות זרות באם נשרפין בעת עלותם על רוח האדם. כמ"ש היא העולה מחשבה רעה דאתוקדא ע"י שעולה בלהב המזבח שהוא הבל הלב שצריך להיות מתוקד בו תמיד אש התשוקה לה'. ואז מתרומם זה הדשן כנ"ל כמובן:
בזוה"ק אש תמיד תוקד כו' עבירה אינה מכבה תורה אבל מכבה מצוה. ומצוה לגבי תלמידי חכמים תורה היא לגבייהו כו'. דאיתא בודקין לאור הנר. דכתיב נר מצוה ותורה אור כי עיקר התורה הוא למעלה מן עוה"ז כמ"ש למעלה מהשמש. והשי"ת חפץ בתיקון עולם העשי' ע"י המצות שהם במעשה גשמיי ואעפ"כ יש בה כח אור התורה וזה נקרא תורה שיש עמה מלאכה. ואמרו בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה. הוא השעה שאמרו יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז. שאף שעוה"ז שפל מכל העולמות. אך מה"ט גופא חפץ השי"ת בזה והוא נחת רוח לפניו ית' ביותר עי"ז שכל אחד מתקן במקום השפל שלו. וז"ש שבני אדם מצויין בבתיהם ואור הנר יפה. הוא המשכת אור תורה בתוך המעשים גשמיים והוא ע"י המצות ועי"ז יכולין לבער החמץ:
Section 5
תרל"ז
ב"ה פ' צו שבת הגדול
בפסוק היא העולה על מוקדה במדרש עולה בא על הרהור הלב וכן בזוה"ק מחשבה רעה העולה בעי לאוקדא לה בנורא כו'. וכתיב על מוקדה משמע שיש לכל מחשבה רעה מיוחד לה אש של מצוה מיוחדת לאתוקדא תמן. ובאמת מצד זה יש לה קיום. וזה עצמו פי' הכתוב היא העולה על מוקדה שמצד זה המוקד היא עולית במחשבת האדם. ובזוה"ק ואתחנן על פסוק בכל לבבך בשני יצריך ואיך אפשר לעבוד למקום ביצה"ר. ומפרש כמו ברזל שע"י האש מתרכך כמו כן היצה"ר אם ברזל הוא כו'. וז"ש אש תמיד תוקד זה התורה שנק' אש והגית בו יומם ולילה. ובזוה"ק בפסוק זה. עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה. פי' דתורה אור הוא גוף האש ושם אין כיבוי. כי כל דבר פסולת אינו יכול לכבות גוף האש. אך מכבה נר מצוה. כמו הנר שמתלכלך באיזה דבר נדבק בו וגורם ג"כ שלא יוכל האש לשלוט שם ומתכבה אח"כ. אבל בגוף האור אין ליכלוך מכבה. ואמר כי הת"ח המצוה תורה הוא אצלם. פי' כי השכל והדעת הוא האור משא"כ העושה מצות אנשים מלומדה אין בו גוף האור כנ"ל. וזה אין ביעור חמץ אלא שריפה. אעפ"כ איתא בודקין לאור הנר כו' יפה לבדיקה כו'. פי' שאמת הביעור הוא רק באור ואש התורה. אבל הבדיקה הוא ע"י התדבקות האור תורה במצות. כי בתורה עצמו לא יראה ולא ימצא שם מגע סט"א כלל. לכן הבדיקה באור הנר דייקא והביעור באש:
וביער עליה הכהן עצים כו'. פירשו בספרים הקדושים לחפש בכל יום עצות שונות האיך לברר האמת אצלו. וזה עצים בבוקר בבוקר. כי ביקור הוא בירור כנ"ל. וכתב רש"י אע"פ שאש יורד משמים מצוה להביא מהדיוט. כי באמת נמצא בלב איש ישראל נקודה אש מצד חלק התורה שיש לכל נפש מישראל. אך להתפשט זאת הנקודה בכל האדם צריך עצות וג"כ להיות הרצון באמת לבטל כל הרצונות והמחשבות רק לעשות רצונו ית'. וז"ש תראוני שאני שחרחורת כו'. ולכן הטהרה ע"י פרה שג"כ נעשית מבחוץ. ולכן האומות שהחטא דבוק בנפשותם תמהים על טהרת פרה:
Section 6
תרמ"ב
זאת תורת העולה היא העולה. בזוה"ק היא העולה מחשבה רעה כו'. פי' שמיד שיש תורת העולה יש גם כן מחשבה זו לעומת זה. והטעם על מוקדה שעי"ז מוצא מקום לתקן זאת המחשבה לעשותה אפר ע"י שמתבטלה ברוב התלהבות אמת שבלב העובד ה'. והרמז תרומת הדשן שנבלעת במקומה. ושמו אצל המזבח. להראות כי נמצא למחשבה זרה ג"כ מקום אחר השריפה שנעשית אפר כנ"ל:
Section 7
תרמ"ד
ב"ה מפ' צו ושבת הגדול
במד' על כל פשעים תכסה אהבה. דכ' אש תמיד תוקד כו' לא תכבה. דכ' מים רבים לא יוכלו לכבות. פי' שיש בכל לב איש ישראל נקודה טמונה בהתלהבות לה' שלא יוכל להיות נכבה. והגם כי לא תכבה הוא לאו. אבל הוא הבטחה ג"כ. וכמו שכ' חז"ל אעפ"י שאש יורד משמים מצוה להביא כו'. כמו כן בנפש האדם שצריך להיות תשוקת רשפי אש בלב בוער לעבודת הבורא ית' ולחדש בכל יום זה ההתלהבות כמ"ש ובער עלי' הכהן. כל עובד ה' נקרא כהן. והתעוררות אהבה הנ"ל בלבות בנ"י הוא העבודה שבלב זו תפלה שבמקום קרבן. וכשיש זאת ההתלהבות. כל מחשבה זרה העולה על הלב נשרפת. כמ"ש בזוה"ק מחשבה רעה העולה על מוקדה כו'. כי זאת היתה עיקר הכוונה בכל המחשבות העולות על הלב שיהיו מתבטלים בעלותן על לב עובד ה' ועי"ז מתעלין ומתבררין כל המחשבות זרות. וז"ש כל הלילה עד הבוקר. ולכאורה עד הבוקר מיותר כיון דכ' כל הלילה. רק לרמוז שמזה התערובות והחושך של מחשבות זרות המערבין לב העובד ה'. מזה נעשה לבסוף בוקר. כי כן הסדר ויהי ערב ויהי בוקר שמתברר התערובת טו"ר. וכמו ימי המעשה הם הכנה לשבת. וימי עוה"ז הכנה לימי עוה"ב. כן ע"י מלחמה הנ"ל בלב עובד ה' כל הלילה עד הבוקר. וכמו כן בימי הגלות שנק' לילה בוודאי יבוא מזה הבוקר. וזהו ענין ביעור חמץ דכ' תשביתו שאור פרש"י תבטלו. ובאמת אמרו אין ביעור חמץ אלא שריפה כמ"ש התוס' שם על רש"י. אכן הרמז כי זה הביטול בלב מרוב התלהבות הרצון להשי"ת נשרף ומתבטל וערך עלי' העולה כו'. ועי"ז והקטיר כו' חלבי השלמים הוא העלאת ותיקון מחשבות הרעות שהוא ענין שלמים שמתקרב הכל להקדושה כנ"ל:
Section 8
תר"מ
בפסוק היא העולה על מוקדה כו' וביער עליה כו' עצים כו' אש תמיד תוקד כו'. ידוע מדברי קדשו של הבעש"ט כי צריך להיות תמיד נקודה התלהבות בלב איש ישראל. וע"ז נאמר אש תמיד תוקד. המזבח רמז על הלב. ותמיד אינו דייקא בזמן אבל צריך להיות התלהבות על תמיד. וכשמקבל על עצמו בכל לב ונפש שלא ישתנה אז לא תכבה. וכשהתלהבות הוא כראוי ממילא מחשבה רעה העולה על הלב נשרפת בהבל הלב כהמס דונג מפני אש כו'. וע"י שנשרפת מחשבה זרה בהבל הלב בא אח"כ אור חדש. וז"ש על מוקדה כל הלילה כו' אח"כ וביער כו'. כי כך כתיב בברייתו של עולם ויהי ערב ויהי בוקר. כי כך עשה הבורא ית' להיות בא אור הבירור ע"י התערובות כמ"ש יכין וצדיק ילבש. וכפי שריפת מחשבות זרות כך נתחדש לו בבוקר כח חדש דכתיב מחדש בכל יום כו'. אעפ"כ מצוה להביא מן ההדיוט: בבוקר בבוקר. עיין מ"ש בזה בפ' ויקהל בפסוק הביאו נדבה בבוקר בבוקר ע"ש:
Section 9
תרמ"א
ב"ה פ' צו ופרה
במד' שנאה תעורר מדנים ועל כל פשעים תכסה אהבה כו'. הענין הוא דיש בכלל ישראל אהבה לאביהם שבשמים וכמו כן נמצא בכל פרט נקודה אחת שע"ז נאמר מים רבים לא יוכלו לכבות כו'. אכן יש חטאים המסלקין זאת האהבה. וזה הסימן שכ"ז שנשאר האהבה והתשוקה בלב איש ממילא לא הי' החטא בעצם הפנימיות רק במקרה. ואז על כל פשעים תכסה. דקשה הלא הכל במשפט רק אותה אהבה הגדולה בלב האדם שגוברת על תאוות החטא שע"י החטא לא נתבטל ממנו האהבה. אז הדין נותן שתכסה על הפשעים. והנה אהרן הוא בחי' אהבה שבכלל ישראל לכן כיסה עליהם בעמוד הענן שהי' בזכותו של אהרן כמ"ש רז"ל. וע"י החטא נפרדו בני ישראל מאהבה הראשונה. אבל אהרן לא נפרד מהאהבה שלו. לכן על ידו חזרו כל בני ישראל ונתקרבו למקום ב"ה. גם בפרה נאמר כי ניתן לקנח חטא העגל. ומה"ט שאין החטא של בנ"י בעצם ובפנימיות רק שנתלכלכו ויכולין להתקנח כמאמר אל המחשבה זרה כענין בטל רצונך מפני רצונו. מפני רצונו דייקא. מרוב אהבה ודביקות וכלות הנפש לעשות רצון השי"ת עד שכל הרצונות יתבטלו כהמס דונג מפני אש. ובוודאי בימים אלו קודם פסח מתחדש אהבה ורצון בלבות בנ"י שהם הימים שבחר בנו השי"ת ועשו בנ"י מצוה הראשונה בשמחה. לכן עדיין בימים הללו מתעורר אהבת בנ"י להשי"ת לכן בכח זה יכולין להשבית ולבטל החמץ:
Section 10
תרמ"ו
בפסוק זאת תורת העולה כו' על מוקדה כל הלילה כו'. חז"ל דרשו תורת העולה תורת החטאת כו'. שכל העוסק בפרשה כאלו הקריב. דהתורה היא פנימיות חלק אלקות שנמצא בנפשות בני ישראל. והקרבנות הוא התקרבות במעשה בחיצוניות. ולכן תלה הכתוב הקרבנות בהר סיני כדכתיב העשוי' בהר סיני. והאש שירדה מן השמים בפנימיות הוא התורה שנקראת אש. דכתי' כה דברי כאש. והטעם שהיא מבערת הפסולת הנמצא בלב האדם העוסק בה לשמה. וזה העולה על מוקדה שכשעוסקין בתורה לשמה כדי לזכות לטהרה ע"י אמרות ה' טהורות. וניטל הפסולת ונשרף ע"י יגיעה בתורה אז עולין הדיבורים למעלה. וז"ש זאת תורת העולה כו' על מוקדה. ובזוה"ק איתא אורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא. והיינו דרמז על מוקדה שהוא התלהבות רחימו. כל הלילה הוא דחילו ופחד. וכשעוסק בזה האופן הוא העולה:
במצות הרמת הדשן שהי' נבלע אצל המזבח להראות שזכות הקרבנות נשאר קיים לדורות. וזה שכתוב יזכור כל מנחותיך ועולתך ידשנה סלה. שדשן העולה שנבלע. נשאר הזכות קיים לדורות:
Section 11
תרמ"ז-תרמ"ח
במנחת חביתין שנקראת מנחת חינוך וכהן גדול מקריב בכל יום. ונראה כי הכ"ג מתחדש בכל יום ומתעלה מיום ליום לכן מביא בכל יום המנחה. ובגמ' מבעי' כהני שלוחי דידן או דרחמנא. ואפשר כי הכ"ג לכ"ע שלוחי דרחמנא שנק' מלאך ה' צבאות. וכמו שהמלאכים מתחדשים חדשים לבקרים כמו כן הכהן גדול. ועמ"ש בפ' קרח בפסוק אשר יבחר ה' הוא הקדוש: נראה עוד דכמו דכתיב בשמן המשחה יהי' לי ודרשו חז"ל שכולו קיים. כמו כן כל השמן שניתן על הכ"ג הי' מתקיים בנס תמיד. ושוב נזכרתי שכן הוא בגמ' דכריתות שהי' בזקן אהרן טפי' כמרגליות עולות ויורדות ע"ש. ומזה ניתן לדורות לכל כהן גדול. הגם שנגנז שמן המשחה מ"מ ההארה שקיבל הכהן גדול נשאר לדורות שכן כתיב יהי' זה לי לדורותיכם:
ובמד' זה קרבן אהרן חביב קרבן אהרן כקרבן הנשיאים דכתיב זה קרבן נחשון כו'. והענין הוא כי חנוכת הנשיאים הי' להיות נשאר הארה מהתחדשות שנעשה בהקמת המשכן. דכתיב ויקריבו נשיאי ישראל שהרגישו בנפשותם התקרבות להקב"ה. והחנוכה הי' להיות נשאר רשימה לדורות. אבל אהרן הכהן הי' דבוק בזה ההתחדשות לעולם. וזה שנחמו הכתוב שלך לעולם קיימת ע"ש במד' בהעלותך. לומר כי הוא אין צריך חנוכה כי הוא מרגיש התחדשות בכל יום. כמ"ש זה קרבן. וזה הוא כמורה באצבע שלא נתיישן אצלו הדבר. ובאמת מצינו ששבטו של לוי לא התנדבו בחנוכת המשכן ולכאורה הוא פלא כיון שתחילת הבאת קרבנותיהם הי' מעצמותם בעצתו של נתנאל בן צוער. א"כ למה לא נשתתף גם שבט לוי לזה. אכן נראה כי שבט לוי שלא הי' בחטא העגל לא הרגישו התפעלות בהקמת המשכן כמו שאר השבטים שהיה מעלתם למעלה ממלאכת המשכן כמו שהיו מוכנים בנ"י להיות קודם החטא. והרי הם עצמם משרתי המשכן ונק' כלי המשכן והמקדש. אבל שאר השבטים הביאו הקרבנות שישאר בהם הארת הקמת המשכן לעולם כנ"ל:
בפסוק זאת תורת העולה כו'. אש תמיד תוקד כו'. והוא תכלית עבודת האדם. ובכל יום יורד הארה חדשה לעובדי השי"ת כמ"ש ובער כו' הכהן עצים בבוקר בבוקר כו'. והוא שכ' מחדש בטובו בכל יום. והוא בחי' אהבה שהוא במתנה בחסד עליון. אכן מזה האור צריך להיות נשאר רשימה בלב כל היום וכל הלילה לא תכבה. וממילא כל המחשבות והרהורים העולים על הלב צריכין להיות נשרף מהתלהבות רשימה זו. וז"ש היא העולה על מוקדה כמ"ש בזוה"ק מחשבה רעה לאוקדה לה בנורא. ופי' העולה על מוקדה לומר כי לא יש מחשבה זרה רק כשיש מקודם מוכן כח ואש לשרוף אותה. כמ"ש הרמב"ן ז"ל בכל נסיון שאין הקב"ה מביא לאדם רק כשיש בו כח לעמוד בו. ובאמת אש תמיד כו' הוא היראה. וביער כו' הכהן הוא האהבה כמ"ש בכל יום נמשך חוט של חסד. יומם יצוה ה' חסדו. ובלילה שירה עמי הוא אש תמיד כו' על מוקדה כל הלילה. וכן הוא הסדר בכל יום כפי מה שאור התורה פועל באדם להיות שורף ומבער מחשבות זרות. כי הכל הוא בתורה שנק' אש. ויש אש מאיר הוא רמ"ח מ"ע שבתורה מאהבה. ויש אש שורף משס"ה ל"ת מיראה. ומצות הרמת הדשן הוא לרמוז כי כפי מה ששורפין הפסולת נעשה מזה עלי' בכל יום ועי"ז יורד הארה חדשה אח"כ. ובכל יום ויום נמצא אלה התיקונים. ובעובד ה' כפשטו כשמקבל בכל יום מלכות שמים בק"ש ואהבת כו' וכתיב והיו הדברים כו' אנכי מצוך היום שהוא הארה המתחדשת בכל יום על לבבך ודברת כו' ובשכבך שצריכין לקבל זו ההארה עד השכיבה והקימה. כל הלילה עד הבוקר כנ"ל:
Section 12
תרמ"ט
ב"ה מפ' צו ופ' זכור
בפסוק אש תמיד פרש"י אפילו אש מנורה מאש מזבח החיצון תוקד. כבר כתבתי במקומות הרבה כי יש אש מאיר ויש אש שורף והם בחי' שקלים וזכור. נדבת השקלים בהתלהבות אהבה רשפי' רשפי אש. וכמו כן צריך להיות הרוגז והשנאה על עמלק ימ"ש וכל סט"א כאש להבה. וכאשר אמרו חז"ל בית יוסף להבה ששולט מרחוק. ובאמת יש בבחי' יוסף ב' האשות והם בחי' מנשה ואפרים. נשני הוא תמחה זכר עמלק. והפרני הוא אש מאיר. ובאמת צריך להיות הכנה מקודם באשא תכלא ואח"כ חל עליו אשא חיורא. וכן הוא המדה כאשר רמזו בזה שאפילו אש המנורה דכתיב בה להאיר. מ"מ מאש מזבח החיצון השורף ומכלה הסט"א מכח זה נמצא אור המאיר אח"כ. אכן שמעתי מאמו"ז ז"ל שביאר מאמר המד' במה שהקדים יעקב אע"ה אפרים למנשה שביקש יעקב אע"ה שאפילו מי שלא נתברר כל צרכו אעפ"כ ע"י אור המאיר יוכל אח"כ להיתקן ולשרוף הסט"א ולבוא על הבירור ולכן הקדים אפרים למנשה ע"ש בעניני חנוכה מ"ש בשמו ז"ל. וכדברים האלה נראה לבאר כאן בהקדמת שקלים לזכור ואמרו חז"ל גלוי וידוע לפני הקב"ה שעתיד המן לשקול כו' והקדים שקלינו לשקליו. והרמז נכון כמ"ש עם היות שצריך להיות גבורי כח לבטל ולכלות שקלי המן לזכות אח"כ לשקלי הקודש. אכן הקב"ה בחסדו הקדים שקלים להיות מקודם אש מאיר. ומרוב התלהבות דקדושה נעשה מעיל קנאה ושלהבת אש לשרוף קשו של עשו. לכן שקלים קודם לזכור:
בפרשת זכור דרשו חז"ל זכירה בפה ואל תשכח בלב. כי הנה עמלק ימ"ש הוא קליפה המתפשטת בכל צד כדאיתא בזוה"ק בשלח. והוא בא להלחם בבחי' מחשבה דיבור ומעשה. ורמזו חז"ל בפ' אשר קרך טמאך במעשה. וקראך ראובן שמעון בדיבור. וציננך הוא במחשבה שנתקרר התלהבות הקדושה בבנ"י על ידו. ולכן צריכין למחות אותו באלה הג'. בלב ודיבור. ובמעשה יתקיים והי' בהניח כו'. כי לעת עתה בגלות אי אפשר במעשה להלחם עמו. זולת בימי הפורים שנזכרים ונעשים יש לנו כח גם במעשה למחות הסט"א:
Section 13
תר"נ
בעזה"י מפ' צו ושבת הגדול
במד' על כל פשעים תכסה אהבה כו'. אהבתי אתכם אמר ה'. בוודאי כאשר השי"ת בחר בנו יש לכל איש ישראל להאמין כי יש בו דביקות ואהבה להשי"ת. ומכש"כ לכלל ישראל. רק אפילו כל פרט. ועל זו האהבה נאמר מים רבים לא יוכלו לכבות כו'. וע"ז נאמר אש תמיד תוקד שהוא הבטחה ג"כ שלעולם לא יוכל לכבות התלהבות התקוע בלב איש ישראל לה' אחד. ובאמת זאת הנטיעה היא בכח האבות. ורמז על זה ג"פ. אש כו' תוקד. ואש המזבח תוקד. והאש על המזבח. והם ג' אבות התלהבות בבחי' אהבה. ויראה. ואמת. שכל אלה הג' נמצאים בבנ"י. והוא בחי' אלקי אברהם יצחק ויעקב. שהם השאירו בבנ"י הדביקות באלקות בכל מדה ומדה שלהם. וזה ג' תפלות בכל יום. עכ"ז צריך כל אחד לעורר זאת האהבה בכל יום. וז"ש אעפ"י שאש יורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט. ובכח זה נמצא הקרבנות לכפר על כל חטא. שאם הי' ניטל לגמרי הדביקות לא הי' נתקן ע"י הקרבן. אבל ע"י שהאהבה נמצא לעולם בבנ"י רק עונותיכם היו מבדילין. לכן יכולין לחזור לתקן ע"י הקרבנות. ובכח אהבה זו יכולין לשרוף כל תאוות עוה"ז. לכן ג"פ תוקד. בכל לבבך נפשך מאדך. וזה הרמז העולה על מוקדה כמ"ש בזוה"ק מחשבה רעה לאוקדה. פי' שלכן נופלין מחשבות זרות תוך עבודת האדם כדי להיות נכלה ומתבטל ברוב התשוקה להשי"ת יותר. ועי"ז מתרבה יותר ההתלהבות כדמיון האש בבוא עליו מים והאש מתגבר ואינו נכבה הוא מתרבה עוד ביותר. וזאת עבודת האדם במלחמה זו. וכל עוד שיש לו יותר מלחמות יוכל להתעלות ביותר. היא העולה על מוקדה כו' כל הלילה כו' הבוקר. פי' שעי"ז המלחמה מתערובות טוב ורע בא לידי בירור הגמור. ובמד' איתא המשל ושהפסוק מתמה היא העולה בלשון תמיה ע"ש. והרמז שמה שצריך להיות התיקון ע"י המלחמות וע"י הלב נשבר כמ"ש שהקב"ה משתמש בכלים שבורים כ"ז הוא בזמן הזה שלא ניתקן החטא כראוי. אבל לעתיד יהי' טוב בלי רע. וז"ש היא העולה כו' עד הבוקר. כשיבוא בוקר לא יצטרך המלך לשמש כביכול בכלים שבורים כו'. ומעין זה בכל ש"ק שהוא מעין עוה"ב אין צריך להיות התיקון ע"י הבירורים לכן בשבת לא כתיב ויהי ערב שהוא כולו אור ובוקר:
במד' זובח תודה יכבדנני כו' שאינו בא על חטא רק על נס ושם דרך המדליק נרות כו' ע"ש כל הדרשות. והענין הוא כי פרסומי ניסא הוא מצוה רבה כי באמת כל הטבע היא ג"כ הנהגתו ית"ש רק שאינו ניכר וכשעושה השי"ת לפעמים נסים הרי זה יצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו להודיע כי השי"ת ברא ומנהיג כל הטבע ג"כ. כמ"ש הרמב"ן ז"ל שיש נסים נסתרים בטבע ונסים נגלים ע"ש. לכן המכיר בנס וחסדיו של הקב"ה ומביא תודה ע"ז. בזה הוא שם דרך ומודיע מלכותו ית"ש בעולם כמ"ש מי חכם וישמר אלה ויתבוננו חסדי ה'. ובאמת כל העובד השי"ת ומבקש למצוא האמת הוא רואה תמיד איך השי"ת הוא המנהיג לכל בכל יום תמיד. ועובדי השי"ת מבררין זאת ונק' שם דרך. דכתיב ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם כו'. והם הדרכים שבעוה"ז שהם נסתרים והצדיקים מכירים האמת. ושם דרך הוא לשון סידור כמו ושמו איש על עבודתו שהם מבררים האמת והפנימיות מתוך החיצוניות. ובנ"י בכלל נקראו שם דרך. ובהיותן בגלות מצרים ובשאר גליות שהאור נסתר והם זוכין לגאולה מיישרין בזה הדרכים ומאירין לכל העולם. והד' שצריכין להודות על נס מ"מ אלה הנסים מתלבשין קצת בטבע ולכן תודה יש בו חמץ ומצה. כי מצה היא הנהגה עליונה בלי הסתר וחמץ הוא כשמתלבש בטבע ומשתנה ע"י צמצום והסתר. וזה שאור שבעיסה שמשנה העיסה. והנס ביציאת מצרים הי' למעלה מכל הטבע לכן הוא מצה. אבל נסים הנסתרים בטבע הם חמץ ומצה כנ"ל. כמ"ש במד' יכבדנני בעוה"ז ובעוה"ב. וזה הוא שצריכין להודות ולהעיד שגם הטבע הכל מהנהגתו ית' ללמד על הכלל כולו כמש"ל. והנה אמרו חז"ל ע"פ ושמרתם את המצות כשם כו' כך אין מחמיצין את המצות. והענין ג"כ יבואר ע"ד הנ"ל כי התורה אור למעלה מהגשמיות והטבע. והמצות הם נרות איך להביא אור התורה בכל המעשים. ולאשר המצות הם בעשי' צריכין שימור שלא להחמיץ במחשבות זרות ופניות הבאים מצד שותפות המעשה בגשמיות. והזריזין למצות מתדבקין בהתלהבות שורש המצוה ואין באין לידי חימוץ. ובשבת הגדול הוא מצוה ראשונה לכלל ישראל ונק' הגדול. עפ"י מ"ש רז"ל רצה הקב"ה לזכות את ישראל הרבה להם תורה ומצות כו' למען צדקו יגדיל תורה. והוא כנ"ל שהמצות הם התפשטות הארת התורה בעשי'. והוא פרסומי ניסא בתוך הטבע כנ"ל. והוא התפשטות הארת השבת לימי המעשה. והכל ענין אחד כי שבת הוא כולו תורה והנהגה שלמעלה מהטבע וביציאת מצרים התחיל להתגלות הנהגה הנ"ל בעולם:
Section 14
תרנ"א
במד' וזאת תורת זבח השלמים כו'. בני נח לא הקריבו שלמים כו' ע"ש כל ענין השלום. ובמד' תנחומא שאמר בלעם לאוה"ע בנ"י שקיבלו התורה זכו לשלום ע"ש. והענין כמ"ש רש"י פ' ויקרא שלמים שמטילין שלום בעולם ד"א שיש למזבח ולבעלים כו'. והוא כענין שכ' חז"ל מפיו דעת ותבונה בא בנו של מלך ונתן לו מה שתוך פיו וזה הוא השלימות מה שיש חלק לגבוה ובני אדם משולחן גבוה קא זכו ונשאר מזה קדושה להאדם בהאכילה. וכזה ממש הוא בשבת קודש שנק' שלום כדאיתא בזוה"ק דרוחא דקודשא שיורד בשבת יש לו חלק בסעודת שבת ע"ש בפ' ויקהל פי' הפסוק ביני ובין בני ישראל כו'. ולכן נק' פריסת סוכת שלום. והכלל בכל מקום שיש התחברות התחתונים אל השורש בעליונים זה בחי' השלום. כי בעוה"ז חסר השלימות רק כפי הדביקות בשורש חל השלימות. לכן נקראו בני ישראל השולמית וכדאיתא כאן במדרש שבבריאת האדם נעשה זה השלום שיש בו מן העליונים ותחתונים ע"ש. וזה השלימות נשאר ג) בבנ"י. אתם קרוין אדם. והתורה מלמדת לנו הדרך למצוא התדבקות התחתונים אל העליונים. ובמקדש ע"י הקרבנות הי' זאת ההתקרבות בבחי' מקום. דיש עולם שנה נפש. ולכולן יש התדבקות בשורש. כמ"ש בכמה מקומות שיש מקומות מיוחדים שעל ידיהם כל המקומות מתחברים. ויש זמנים מיוחדים. ונפשות מיוחדים כו'. ושבתות ויו"ט הם מעלין כל הזמנים ולכן סעודת שבת נק' סעודתא דמהימנותא שע"י נמשך כל האכילות שבימי המעשה אל השורש. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל במ"ש באכילת מעשר ואכלת לפני ה' אלקיך כו' למען תלמד ליראה. נלמד מזה כי אכילת מצוה בקדושה מביא האדם לידי יראה וכן הוא באכילת שבת עכ"ד. ואמת בפיו שכן רמזו רז"ל בגמ' יבמות בפסוק הנ"ל למען תלמד ליראה כו' ה' אלקיך כל הימים אלו שבתות וי"ט ע"ש. ונראה הרמז כמ"ש כי כמו שמעשר שנאכל לפני ה' בירושלים מביא יראה וקדושה לכל האכילות שבכל המקומות כמ"ש במ"א בשם מו"ז ז"ל כי כל תרומה ומעשר מניח הכח בהשיריים. כמו כן אכילת שבתות ויו"ט שנאמר עליהם זה השולחן אשר לפני ה' מביא יראה וקדושה לאכילות כל הימים. זה בבחי' המקום וזה בבחי' הזמן כמ"ש. ויתכן לומר שזה הטעם שתקנו חז"ל בתפלת שבת ויו"ט להזכיר הקרבנות במוספין. ובימי המעשה אין מזכירין בתפלה התמידין. משום שאין כח לעורר שורש הקרבנות בימי המעשה כמו בשבת שאלה העמודים האחד מעורר השני. ושבת הזמן גרמא לחבר תחתונים אל עליונים מצד הזמן. ולכן יכולין לעורר התקרבות שהי' בביהמ"ק מצד המקום ג"כ:
Section 15
תרנ"ב
ב"ה צו שבת הגדול
צו את אהרן כו'. כל לשון צו בקרבנות כי זה עיקר בחי' המצות בעובדא. וזה מדת אהרן הכהן העובד במקדש. דאיתא פולחנא דבעי למיפלח קמי קוב"ה במילולא ובעובדא. ומשה רבינו ע"ה הוא תורה אור ואהרן הוא נר מצוה. ואיתא משה שושבינא דמלכא שהוריד התורה לבנ"י להורות דרך ה'. ואהרן שושבינא דמטרוניתא הוא החלק שיש לבנ"י במעשיהם ולכן נשתתף אהרן במצוה ראשונה דהחדש הזה לכם. וע"פ רוב קורין פ' צו בשבת הגדול שהוא שורש המצות וגדול כחן של מצות בעשי' שע"י המצות מתברר הנפש והגוף. ולכן אמרו חז"ל בודקין החמץ לאור הנר שיכול להכניסו לחורין ולסדקין. לאור הנר הוא בחי' אהרן. וגם רמז לדבר כי י"ב נשיאים הקריבו בניסן. ובי"ג חנוכת אהרן בהעלותך. ובאור לי"ד בודקין החמץ לאור הנר כמ"ש במ"א כי מדאורייתא בביטול בעלמא סגי הוא בחי' מרע"ה שהיצה"ר בטל ממנו כמ"ש בעצרת שניתן בו תורה אית בי' ביטול יצה"ר. אבל בכח אור הנר בודקין. והוא כמ"ש מה ה' אלקיך שואל מעמך דייקא ליראה ולאהבה והוא שורש המצות עשה ול"ת שעל ידיהן באים ליראה ואהבה בשלימות. אבל לגבי משה הוא מילתא זוטרתא כמ"ש חז"ל:
Section 16
תרנ"ד
איתא במד' צו את אהרן שמשה רבינו התפלל עליו על מה שנאמר עד עתה בני אהרן חלקת כבוד לעצים עבור בניהם ע"ש. והענין נראה לבאר כי בפ' ויקרא נאמר מצות הקרבנות ובפרשה זו נשנו כל הקרבנות ובכולם נאמר זאת תורת העולה תורת מנחה תורת חטאת כו'. נראה כי בבחי' התורה הי' אהרן גדול מבניו רק בבחי' עשי' הי' בו פגם ע"י מעשה העגל. דאיתא עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה ולכן רמזו שמשה רבינו ע"ה שהוא בחי' התורה הוא עמד לו להחזירו למקומו ולתקן הפגם בעשי':
בפרשת תורת השלמים איתא במדרש כי השלמים מיוחדים רק לבנ"י ה' יברך כו' עמו בשלום ע"ש. כי כל הקרבנות התקרבות בדבר פרטי. כי לכל יש שורש למעלה. אבל השלום הוא כלי מחזיק ברכה. ואיתא במד' ויקרא טוב מלא כף נחת על ש"ק ממלוא חפנים עמל בימי המעשה. כי כף הוא כלי כמ"ש בגמר מעשה בראשית ויכלו וכ' במדרש שנעשו כלי. כי כל יום מימי המעשה הוא דבר פרטי לא ראי זה כראי זה. אבל שבת נעשין מכל הימים כלי אחד. ולכן נק' שלום. ואמרו חז"ל שמו של הקב"ה שלום. והענין הוא כי שלום הוא מה שאין עליו התנגדות. וכל דבר פרטי יש דבר שמתנגד לו. אבל הקב"ה שהוא מחי' כל הוא המלך שהשלום שלו שמאחר שהכל ממנו ופונים אליו נק' שלום. ומעין זה נתן הקב"ה לבנ"י שהם נק' אדם כדאיתא אתם קרוין אדם. ואדם נגמר בסוף מעשה בראשית סמוך לשבת שהוא עולם קטן וכולל כל הבריאה ולכן התקרבות שלו הוא בכלל השלימות. וכ' זאת התורה לעולה למנחה כו'. חושב ו' דברים ושלמים בסוף כמו יום הששי שנברא בו אדם. והתורה היא בחי' השבת שבו מתאחדים כל הימים כנ"ל:
Section 17
תרנ"ז
במד' על כל פשעים תכסה אהבה כו' דכתיב מים רבים לא יוכלו לכבות כו' האהבה. הוא כח התורה כה דברי כאש. וע"ז אמרו אין עבירה מכבה תורה. והוא האש היורדת מן השמים. ואעפ"כ מצוה להביא מן ההדיוט הוא ענין נר מצוה שהוא אור התורה המתלבש בעשי' גשמיות וזה התלבשות באיברי האדם בזה עבירה מכבה מצוה כדאיתא בזוה"ק ברע"מ פ' זו. וע"ז אמרו צו במקום שיש חסרון כיס שהוא כח האדם ע"י שגובר על היצה"ר ומוסר נפשו ולבו בעבור מצות ה' ומחסר גופו בזה מוסיף הארת הנשמה. וכמו כן בכלל ישראל היא העולה אחרו מחשבה זרה העולה וכשנשרפת ברוב התלהבות מתרבה ההתלהבות ביותר וזה אש הבא מן ההדיוט. וע"ז רמזו במד' היא העולה בתמיה והשיבו לפי שעה כבדנוך כו'. כי בנ"י בקבלת התורה היו מוכנים להיות כולו תורה אבל ע"י החטא הוצרכו לברר ולשרוף הפסולת. ולכן עתה נאמר יפה שעה אחת במצות ומעש"ט בעוה"ז. וזהו לפי שעה כבדנוך. ולכן עתה הקב"ה משתמש בכלים שבורים כדאיתא במד' אבל לעתיד כשיהי' מתוקן החטא נאמר כלך יפה רעיתי:
בפרשת קח את אהרן כו' ואת כו' העדה הקהל כו' ותקהל העדה שהחזיק מועט את המרובה. הענין הוא כי זה עדות על אהרן הכהן שהוא כולל כל בנ"י. כמו שביהמ"ק הוא מקום האחדות וכולל כל המקומות ולכן מיעוט מחזיק המרובה במקום וכמו [כן*] בנפשות יש נפש צדיק הכולל ומחזיק הרבה נפשות ע"י שהוא דבוק באחדות השורש. וכמו כן בשנה בשבתות ויו"ט שהם דבקים בשורש ומחזיקין ומעלין כל הזמנים. לכן בשבת מתאחדין ברזא דאחד. וכתיב אשרי תבחר ותקרב כו' נשבעה בטוב ביתך. שע"י שנבחר אהרן מכלל ישראל. על ידו נשבעה כולנו מטוב ביתך שיצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא:
Section 18
תרנ"ח
אין צו אלא זירוז מיד ולדורות א"ר שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש חסרון כיס. דאיתא זריזין מקדימין למצות. פי' להיות זריז ליתן הראשית אל הקב"ה כדילפינן מזריזותא דאברהם וישכם בבוקר. כדאיתא בס' הישר לר"ת. סימן האוהב. להקדים דבר הנאהב לו לכל הדברים. וזאת מדת אברהם ואחריו אהרן כמ"ש ובער כו' בבוקר בבוקר. וגם פי' מקדימין למצות לפניהם ממש להיות קדימה אצלי לעשות רצון הבורא מכל נפשו ומאודו. והנה עיקר המצוה לעשות רצון המלך בלי השתתפות רצון עצמו. ולכן העולה שכולה כליל היא ראשונה לכל הקרבנות. כי בכל הקרבנות יש חלק לבעלים וגם הוא לכפרה. אבל עולה כולה לגבוה. והגם שמכפרת על עשה מקופיא מכפרת ולא מקיבעא כדאיתא בגמ'. והיינו כשהקביעות לשם שמים בלבד ממילא נמשך כפרה ג"כ. אבל העיקר לגבוה. וכמו שהוא בתפלה מקודם ג' ראשונות סידור שבחו של מקום וכן בג' אחרונות ובינתים בקשת צרכי האדם. כן הי' בתמיד של שחר העולה ראשונה כנ"ל. וכמו כן בערב עלי' השלם. להיות הראשית ואחרית לגבוה. וזה ענין הזריזות. ולכן צו הוא זירוז כי מי שיש לו דביקות וחיבור אל השורש עד שאינו יכול לשכוח מזה שיודע שזה עיקר שנברא ע"ז לעשות רצון הבורא. לכן מיד בקומו נזכר בעבודת ה'. וכפי הזריזות בשחר כך נמשך כל היום. וכמו כן לדורות כאשר אבותינו עשו בזריזות רצון הבורא ית"ש נשאר כן לדורות כמ"ש זירוז מיד ולדורות. ומ"ש ר"ש במקום שיש חסרון כיס י"ל כפשוטו גם כן בדורות הללו שכלה פרוטה מן הכיס. שעניות מעביר על דעת קונו לכן צריכין לזרז ביותר לזכור כי נברא לעשות רצונו ית' ולא יהי' נטרד מעבודת הבורא ע"י צער גופו ופרנסתו:
Section 19
תרנ"ט
ב"ה מפ' צו וע"פ
במד' צו את אהרן הה"ד על כל פשעים תכסה אהבה כו'. זה אהבת התורה כדכתיב מים רבים לא יוכלו לכבות כו'. ולכן אין עבירה מכבה תורה. וזהו בחי' אהבה רבה. ואהבת עולם הוא בחי' המצות. וצריכין בכל יום לעורר את האהבה וזה הי' כוונת הקרבנות כמ"ש זאת התורה לעולה כו' ולחטאת כו' הכל לעורר בחי' האהבה שהיא התורה ולכן לא לן אדם בירושלים ובידו עון שהתמידין מכפרין. אבל לעורר את האהבה הוא ע"י המצות כמ"ש צו את אהרן והמצות בעשי' דעבירה מכבה מצוה ולכן צריך שמירה ביותר כמ"ש חז"ל ושמרתם את המצות כשם שאין מחמיצין המצה כך המצוה אם בא לידך עשה מיד. ושמירה להמצות הוא בכח הזריזות. וזריזות מצפרא כמ"ש וישכם כו' בבוקר. פי' להיות הראשית בכל יום עבודת הבורא. זה מיד ולדורות שע"י שעושין המצוה בזריזות נשאר מזה דבר של קיימא. ואיתא אור לי"ד בודקין החמץ לאור הנר. כי מצוה ראשונה שקיימו ישראל בי"ד בזריזות כמ"ש וילכו ויעשו כו'. נשאר אור הנר בזה היום לדורות. ובזה הכח יכולין לבדוק ולבער את החמץ:
במד' וזאת תורת זבח השלמים. כי השלמים מיוחדים רק לבנ"י. והוא בחי' השבת פורס סוכת שלום כמ"ש מי שהוא שלם מביא שלמים ולא אונן ע"ש. והרמז שאחר החטא נאמר בעצבון תאכלנה. אבל בנ"י שתקנו החטא נאמר עליהם אכול בשמחה לחמך. וזה החלק שאוכלין הבעלים משולחן גבוה. וכן המשל במדרש בא בנו ונתן לו פרוסה מחוך פיו. וכן היא בסעודת שבת כמ"ש במ"א מזה. ולכן נקראים בני ישראל השולמית:
Section 20
תר"ס
במד' זאת תורת העולה על כל פשעים תכסה אהבה כו'. דאיתא עבירה מכבה מצוה ואינה מכבה תורה. ועליו נאמר אש תמיד תוקד. התורה דכתיב כה דברי כאש. לא תכבה כמ"ש בזוה"ק ברע"מ. ולכן התורה מלמדת האיך לתקן כל החטאים על ידי הקרבנות. לכן כתיב בכולן תורת לומר שבכח התורה יכולין בנ"י לעולם לחזור ולהתקרב אליו ית"ש. וכ' ב"פ והאש על המזבח תוקד לא תכבה ואח"כ אש תמיד תוקד. לרמוז על ב' התורות שבכתב ושבע"פ. ועליהם נאמר סמכוני באשישות באש של מעלה ושל מטה. והיא תורה שבכתב ושבע"פ. כמ"ש אעפ"י שאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט. ולעולם יש חלק לבנ"י בב' אשות הנ"ל. דכ' כה דברי כאש בחי' תורה שבכתב. וכ' בית יעקב אש בחי' חיי עולם נטע בתוכנו דייקא. וזו היא מטבע של אש שהראה הקב"ה למרע"ה לומר שיש חלק לבנ"י בצורה זו דאש. מחצית הצורה מלמעלה ומחצית מלמטה. ובבית המקדש שהי' מוכן לאש מן השמים הי' המצוה לערוך ג"כ אש שלמטה. וכן בזמן בשבת שיורדת נשמה יתירה והיא מיוחד לבנ"י בחי' לחם משנה מן השמים ומן הארץ. והם ג"כ ב' אשות הנ"ל תורה שבכתב ושבע"פ. ועיקר האהבה דכתיב אהבתי אתכם הוא שקבלו בנ"י במתן תורה אנכי ה' אלקיך שזה עיקר התורה שנחקק אלקותו ית' בנפשות בני ישראל וברשימה זו יכולין לחזור ולהתקרב אליו תמיד. וזה עולת תמיד העשוי' בהר סיני:
Section 21
תרס"א
במד' על כל פשעים תכסה אהבה. דעיקר הקרבנות הי' לעורר האהבה הגנוזה בנפשות בנ"י. וזו האהבה קיבלו בשעת קבלת התורה שעלי' נאמר אין עבירה מכבה תורה. וע"י הכהן מתעורר אהבה זו בכל יום כמ"ש ובער עלי' הכהן כו' בבוקר בבוקר. ואמרו חז"ל וערך עלי' העולה ראשונה עלי' השלם כו'. אע"ג דבכ"מ חטאת קודם לעולה דעולה דורון ובעוד שמחוסר כפרה לא שייך דורון. אבל בכללות בנ"י לעולם אהבת המקום להם ובהם. ולכן עולה ראשונה לכל הקרבנות. לכן צריך כל איש ישראל להכניס עצמו בכלל ישראל ויהי' לו חלק בזו האהבה. וכן כתוב שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. ועי"ז היחוד שאדם מכניס עצמו בכלל ישראל סמך לי' ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך כו' נפשך שבכלל ישראל נמצא זו האהבה תמיד:
Section 22
תרס"ד
ב"ה מפ' צו ושבת הגדול
במד' זה קרבן אהרן כו'. אלקים שופט זה ישפיל וזה ירים כו'. בלשון זה השפיל ויצא העגל הזה. בלשון זה ירים. עוד שם חביב קרבן אהרן כנשיאים דכתיב בהו זה קרבן נחשון וחביב קרבן נשיאים כשירה דכ' זה אלי כו'. הענין הוא דכתיב זה לעומת זה עשה האלקים. כמו שיש סדר מיוחד בקדושה כמו כן יש לעומת זה הנהגת הטבע שמזה נמצא הסתרת הסט"א בעולם. ועבודת בנ"י להשפיל כח הסט"א ולהרים סדר ההנהגה המיוחדת בקדושה. ובני ישראל זכו לזה ביציאת מצרים והוא ג"כ בחי' החודש הזה לכם. וגם בעבור זה עשה ה' לי שיתגלה סדר המיוחד לבנ"י. ובנ"י הכירו זאת על הים ואמרו שירה זה אלי. וזה הסדר מתחדש בכל י"ב חודש בכח י"ב השבטים וזה קרבן הנשיאים. ולכן חשוב קרבן ציבור שדוחה את השבת לפי שחנוכת הנשיאים הי' לגלות הי"ב שערים שמאירין לכל העולם. ומעין זה מתחדש בכל יום. וע"י עבודת הכהן העובד ה' במקדש מתחדש ההנהגה הפנימיות כמ"ש מחדש בכל יום מעשה בראשית. ולכן גם החביתין דוחה שבת וחשיב קרבן ציבור. וגם כל עובד ה' תכלית העבודה להשפיל כח הסט"א ולהרים כח הקדושה. ואיתא הנפש דומה להקב"ה מה הקב"ה דן העולם הנפש דן את האדם. וצריך להשפיל כח הגוף ולגבור כח הנשמה זה ישפיל וזה ירים כנ"ל. כי ב' הסדרים אשר בכלל העולם הם בפרט כל איש ישראל. כי הגוף הנהגה בטבע. והנפש הנהגה הפנימיות ולכן הוא עולם קטן שהכל תלוי עליו לקרב ולרחק:
לשבת הגדול
Section 1
תרל"א
ב"ה פ' צו שבת הגדול
אא"ז מו"ר זצלל"ה הגיד טעם שם שבת הגדול כי בגמ' אנשי כנה"ג שהחזירו עטרה ליושנה כו'. וקשה שהרי שם גדול הי' גם מקודם ורק הגבור והנורא החזירו. אך שע"י החזרת גבור ונורא נתברר שגם אלו רק בכח גדולת רחמיו ית'. ובגמ' גדולה זו מעשה בראשית ג"כ הפי' כנ"ל שע"י שהבריאה נראה מתנגד למלכות השי"ת רק ע"י הצדיקים שמבררין שכל הטבע ע"י חיות השי"ת זה בחי' גדולה. ושבת מעיד על זה. ובשבת זה מצוה ראשונה שעשו כלל ישראל. וכתב הרמב"ם ז"ל שאברהם אע"ה הי' מצפה שיהי' אומה שלימה שיעידו על מלכותו ית' והבטיחו השי"ת ואעשך לגוי גדול ובשבת זה שעשו בנ"י מצוה ראשונה ביחד נתברר זה לכך נקרא שבת הגדול. וגם אברהם אע"ה נקרא אדם הגדול כו'. גם אמר כי משבית גיאות וגדלות אחר שמבלעדי מלכות השי"ת והוא השבתת חמץ ע"ש מתק לשונו. ובאמת שבת נקרא ע"ש השביתה שכל דבר חוזר ומתדבק בשורשו. וג"כ נק' ע"ש השבתה כי בגסות אין אני והוא יכולין לדור. ועיקר שבת לברר זה שגם מה שנראה נפרד וכח בפ"ע. הוא רק מהשי"ת. כמ"ש במזמור שיר ליום השבת מה גדלו מעשיך כו' מאוד עמקו כו' [ויש עומק רום ועומק תחת וזהו מאוד עמקו כמ"ש טוב מאוד כו' והבן]. בפרוח רשעים כו' לברר כי חיות הכל מהשי"ת וזהו בחי' גדולתו של יוצר בראשית [וכן מ"ש גדולים מעשי ה' שיש גם בעשיה דרושים לכל חפציהם כי איש בער לא ידע כו'. ואתה מרום לעולם ובמד' קדושים לעולם ידך בעליונה שיש בכל דבר חיותו ית' כמ"ש שם בדברי אא"ז מו"ר ז"ל]:
עוד י"ל על שבת הגדול כי גם מקודם שמרו שבת כמ"ש במד' כי משה רבינו ע"ה תיקן להם. אך הי' בלי ציווי וגם היו משועבדין תחת יד מצרים. ועתה דכ' החודש הזה לכם כו' משכו וקחו ובזוה"ק משכו יומין עלאין לתתאין כו' בפ' פנחס ע"ש. כי יש שבת עליון כמ"ש מעין עוה"ב יום שכולו שבת. וע"י מצות שבת מתדבקין שומרי שבת בשורש השבת. ובשבת זה שקיימו מצוה ראשונה וכל מצות תלוין בכל אחד מהם כמ"ש תרי"ג מצות התלוין בה לכך נק' שבת הגדול כנ"ל. [נשכח ממני סיום הדברים בזה]. משכו הוא בחי' שבת אמונה להיות נמשך אחר השורש. ממילא משכו ידיכם מע"ז כי יתפרדו כל פועלי און. ומסתמא יש זה בכל שנה שיכולין בשבת זה להתדבק בשבת עליון הכנה לגאולה כמ"ש אא"ז מו"ר ז"ל ע"ש:
Section 2
תרל"ב
ב"ה מצורע ושבת הגדול'
אא"ז מו"ר ז"ל אמר כי בשבת הזה מתאספין כל נ' שבתות השנה להביא גאולה כמ"ש אלו משמרין ב' שבתות כו' לכך נק' שבת הגדול כו' ע"ש. והנה מקחו בעשור שהי' בשבת מסתמא הי' המכוון להיות שבת סיוע לבנ"י. דהנה כתיב משכו וקחו משכו מעבודה זרה וקחו צאן של מצוה כו'. דהנה שבת הוא קבלת עול מלכות שמים. ואיתא בזוה"ק בהר כי אי אפשר לקבל עול מלכות שמים כראוי מאן דאיהו כפות באחרא היינו שמשועבד ברשות לבו ויצרו הרע. ואיתא ג"כ כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ כו'. ובזה נראה לפרש מ"ש ז"ל אלו משמרין ב' שבתות מיד נגאלין ופירש מו"ז ז"ל בשם הרב ר' שמעלקא ז"ל כי ע"י שבת אחד ששת ימי החול כראוי ועי"ז שבת הב' כראוי כו'. ולהנ"ל מובן בפשיטות דכתיב זכור ושמור. ובזכור נאמר כי ששת ימים כו' וינח ביום השביעי כו' ובשמור כתיב הוציאך ה' ממצרים ע"כ צוך כו'. ופי' שמירה הוא בימות החול לשמור עצמו שלא לקבל עול ושעבוד לדבר אחר שנק' ע"ז עבודה שהיא זרה לך כו'. והטעם שהוציאנו ה' ממצרים ויש בידינו כח להסיר כל השעבודים כמ"ש עבדי הם כו'. וזכור הוא קבלת עול מלכות שמים עדות שהשי"ת ברא הכל. ולכך ע"י שבת אחד כראוי ע"י קבלת עומ"ש מעבירין עול דברים אחרים. והשבוע כראוי. ועי"ז אינו כפות באחרא ושבת השני כראוי כנ"ל. וזה ג"כ בשבת הגדול שנאמר משכו כו' שהי' ניתן להם כח למשוך ידיהם שהוא התחלת החירות שלא להיות משועבדים לפרעה. עי"ז הי' שמירת שבת. והי' ביחד זכור ושמור כנ"ל ונקרא שבת הגדול: וגם בגלות אנו שומרין שבת קודש והוא בדרך אמונה וביטול. שאף שיש עלינו עול גלות מאמינים בהשי"ת ומבטלין הכל עבור רצונו. אבל בשבת זה שהוא זמן חירות הוא שבת הגדול. שרואין בעין שאין שום דבר רק השי"ת ורצונו: דהנה איתא בזוה"ק שבגלות מצרים הי' הדיבור בגלות כו'. ואמרו רז"ל כי עשרת הדיברות הי' תיקון עשרה מאמרות. פי' זה כי מאמר הוא כלל שבוודאי בכלל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא. אבל להיות ניכר כבוד ה' בכל דבר ודבר. הוא נקרא דיבור מלשון הנהנה כמו ידבר עמים כו' דבר מלך שלטון. זה הי' בגלות כי זה רק לבנ"י שהם מבררין זה. ובנ"י היו בגלות אז. ואיתא בגמ' יהי' ה' אחד ושמו אחד אטו האידנא לאו אחד הוא האידנא על בשורות רעות ברוך דיין אמת ולעתיד רק הטוב ומטיב כו'. כי בגלות נקרא רזא דשבת שהוא בסוד ואמונה להאמין כי השי"ת אחד אף שאין ניכר כבודו בגלות. אבל בשעת הגאולה נתברר כי אין עוד ונק' שבת הגדול:
אא"ז מו"ר ז"ל הגיד בשבת הגדול ע"ש שמשבית גיאות וגדלות אשר לא לה' ע"ש. כי שבת מעלה כל דבר לשורשו ומנוחתו. וגיאות מקומו רק לה' מלך גאות לבש כו'. ולכך השבת מסייע לאדם שלא להתגאות. וגיאות אין לו שיעור שאמרו חז"ל המתגאה כאלו עע"ז. כי כ"ז שנמצא הרגשת עצמו בכל מעשה קטן וגדול שאינו זוכר שכח הפועל בו השי"ת כגרזן ביד החוצב כו' הרי מסיר עול מלכותו ית'. ושבת היפוך זה שמעידין כי לה' הארץ ומלואה כו'. ובטהרת מצורע ארז"ל עץ ארז ואזוב. שנתגאה וחטא ישפיל עצמו כו'. ולמה לא נכתב בפירוש בכתוב שישפיל עצמו כאזוב. רק שאינו באפשרות להיות שפל באמת לאמיתו כאזוב כמו שצריך להיות באמת. ורק שיראה וירמוז שחפץ להכניע ליוצרו ית'. וידע נאמנה כי לא הגיע למעלות הכפלות. שאל"כ גאות הוא ביותר שסובר שהוא עניו:
Section 3
תרל"ד
ב"ה פ' צו שבת הגדול
בענין שבת הגדול. דאיתא ברע"מ פ' זו דיש ב' בחי' שבת למי שמשועבד בגשמיות כו' ע"ש. שגם במצרים שמרו השבת והוא יום מנוחה לכל מיני עבדות. ובשבת נעשה בן חורין ויכול לקבל עליו עול מלכות שמים. ויש שבת גדול מזה למי שכל ימיו תחת עול מלכות שמים. אז בשבת קודש יש לו מנוחה לעבדו ית' באהבה וברחבות לב. ואין צריך ליגיעה כמו בחול. ואז כשיצאו בנ"י ממצרים וכשהבטיח להם משה רבינו ע"ה שיצאו במכה זו האחרונה נעשו בני חורין ויצאו מעבדות פרעה ולכן השבת נק' שבת הגדול:
ואא"ז מו"ר ז"ל פי' כי בשבת זה סוף השנה מתאספין כל הנ' שבתות השנה לזכות לגאולה כו' ע"ש. כי בכל שבת יש בחי' יציאת מצרים כדכתיב זכר ליציאת מצרים. וכמ"ש בזוה"ק שנזכר נ' פעמים יצ"מ בתורה. שכל השערי בינה יש להם מצרים כמ"ש במ"א. וזה נוהג בכל אדם שאף נקודה דעת הקטנה יש לה חמשים שערים. ובכל שבת נפתח שער אחד כמ"ש ביום השבת יפתח. אמת שגם בכל יום מצוה לזכור יציאת מצרים כי נחלק גם לשס"ה בחי'. אבל בכלל כפי עבודה בששת ימי המעשה זוכין לצאת בשבת קודש להיות נפתח השער כנ"ל. גם שבת הגדול הוא כמו שבת תשובה רק שהוא בבחי' אהבה שצריך כל אדם לשוב להשי"ת מגודל החסד שעשה עמנו בשהוציאנו ממצרים ובחר בנו להיות לו לעם נחלה. וזה שבת הגדול שישוב האדם בתשובה על ידי גדלותו ית': ומ"ש לעיל שיש נ' שבתות מול נ' שערי בינה. וכיון ששער הנ' שהוא שורש החירות לא היו יכולין הרשעים לעמוד נגדו וגאל הקב"ה אותנו קודם שנכנסנו בשער הנ' דטומאה. לכן נקרא זה השער שבת הגדול. ושערי בינה נמסרו למשה רבינו ע"ה והוא נותן לבנ"י בכל שבת חלק מהם כמ"ש חז"ל שמחזיר לבנ"י בשבת הכתרים כנ"ל:
Section 4
תרל"ה
מה שמקשין למה מיוחד ענין לקיחת הקרבן פסח לשבת דהי' צריך להיות לעולם בעשור לחודש הן בשבת והן בחול. אבל נראה כי מסתמא כשבחרו החכמים ביום זה יש בו חשיבות מאוד. כי הקבלה שקבלו בנ"י מצוה הראשונה בכל לבם נחשב יותר בשמים מקיום המצוה במעשה. כי בודאי במעשה קשה להיות בלי שום חסרון. אבל הקבלה והלקיחה הי' בלב שלם לגמרי. ולאשר כי הי' אז בשבת. ושבת הוא יום שביתה שאין בו מעשה ובשבת אין צריך למעשה רק הרצון בלבד ולכן נחשב הקבלה כאלו גמרו כל המעשה בטוב. והנה עדיין לא נגמר המכוון שהי' להקב"ה בהוציאנו ממצרים להיות שמו הגדול מקודש על ידינו כמו שיהי' לעתיד. כי עמלק הרשע בלבל אותנו כמאמר אשר קרך בדרך. ולכן מצווין לזכור שנאתו כמו שמצווין לזכור יציאת מצרים כי הוא קלקל הדרך. אבל הרצון הי' אמת בבנ"י בעת שנאמר משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם כו'. ולכן בטוחים אנו שיהי' לנו אחרית טוב. כי הכלל כל מעשה שאדם עושה בלב שלם אף שבמעשה אינו נגמר כראוי בטוח הוא שיהי' לו עוד תיקון ואחרית לטובה. ולכן בשבת שהוא מעין עוה"ב יום שכולו שבת יכולין לעורר הרצון שהיה לנו בתחילת קבלת מלכותו כמאמר זכרתי לך חסד נעוריך כו'. לכן נקרא שבת הגדול ע"ש שמו הגדול שיתקדש במהרה בימינו אמן:
Section 5
תרל"ו
ב"ה צו שבת הגדול
שמעתי מפה קדוש מו"ז ז"ל על שבת הגדול שמתאספין בו כל הארות שבתות השנה כו'. והנה הן המה הנ' שערי בינה אשר צריך להיות נפתח שער אחד בכל שבת. וע"י שריפת פנים טמא בימי המעשה זוכה אח"כ בשבת קודש להארת פנים טהור המכוון כנגדו. והנה ב' השבתות שבת הגדול הוא משער הנ' עלמא דחירות ויש שבת הראשון אשר נקרא ראשית חכמה יראת ה' ובמ"א הארכנו בזה:
Section 6
תרל"ז
ב"ה פ' צו שבת הגדול
שבת הגדול אמרנו כי שבת יש בו טעם כי ששת ימים עשה ה'. ויש ג"כ טעם וזכרת כי עבד היית כו'. והנה זה הטעם ניתוסף ביציאת מצרים לכן נתגדל מצות השבת ביציאת מצרים ע"כ. וביאור הדברים דאיתא ברע"מ פ' זו דיש ב' בחי' שבת דיש עבודת המלכות ושיעבוד סט"א לפשוטי בני אדם ובשבת נייחא. ויש עבודת עבד למקום ב"ה בקבלת עול מלכות שמים. אבל בשבת יש גם לזה חירות מבחי' עבד לבן לעבוד באהבה כו'. ופי' הדברים כמו שפרשנו במ"א מן העולם ועד העולם שיש ב' מיני התעלמות והסתרות א' מצד עובי הגשמיות והסתר החשכות של סט"א. ויש מצד עומק הקדושה שאין יכולין להשיג והוא עומק רום כו'. והם ב' השבתות הנ"ל מי שזוכה בימי המעשה לגבור נגד היצה"ר זוכה לשבת הקטן שהוא חירות מסט"א ליכנוס תחת עול מלכות שמים שהוא חירות לגבי זה. והענין שבשבת הכל חוזר למקור. לכן אין בשבת עבדות ושעבוד לסט"א כמ"ש לית שולטנא אחרא כו'. וזה הטעם כי בו שבת כו'. אמנם ביציאת מצרים שיצאו בנ"י לחירות משיעבוד סט"א הי' אח"כ השבת חירות באופן אחר שהוא למעלה משבת הנ"ל שהוא שבת להטבע. וזה הוא שבת הגדול. פי' שגם בימי המעשה אין עליהם שיעבוד הטבע רק בקבלת עול מלכות שמים. רק בשבת חירות להם שמתגלה להם שערי הקדושה הגנוזים כמ"ש מתנה טובה יש לי כו'. והוא ענין נשמה יתירה. ואפשר מצד זה אמרו אלו משמרין בנ"י ב' שבתות כו'. שבת ראשון לצאת מסט"א. ואח"כ שבת השני שבת הגדול כנ"ל. ואמת שבת הגדול כמו שבת תשובה. רק תשרי ביראה ועפ"י המשפט של עבודת האדם. ובניסן באהבה ובחסד עליון אף שאין ראוין לזה כנ"ל:
Section 7
תרל"ח
פ' מצורע שבת הגדול
קריאת שם הגדול נראה עפ"י מ"ש אמרה שבת לכל יש בן זוג כו' כנס"י בן זוגך. נמצא ביציאת מצרים שנבחרו בנ"י במצוה ראשונה החודש הזה כו' נתגדל השבת. וענין כנס"י יהי' בן זוגך כתבתי במ"א כי כל השפעה צריך מקבל. וימי המעשה יש מדריגות בבריאה לקבל הארת הימים. אבל הש"ק למעלה מהבריאה לכן אמרה לי אין בן זוג. וביצ"מ שנעשו בני חורין ויצאו מהטבע ונתגלה להם מקור הנסים שהוא הנהגה שלמעלה מהטבע. לכן נתגדל ונתוסף ברכה בשבת זה. כמ"ש אבן עזרא ע"פ ויברך כו' יום השביעי שברכה זו לשומרי שביעי נאמר ע"ש. וכ' משכו וקחו משכו ידיכם מע"ז כו'. א"כ ניתן זמן בחירה שיהי' ביד בנ"י לבחור איזה דרך שרוצין. וכמו כן מסתמא נשאר מזה בכל שנה. דהכלל דהזמנים הנזכרים בתורה הם קיימים לעד. וברש"י הי' ר' מתיא בן חרש דורש ואעבור עליך כו' וצריך ביאור מה תי' הקושיא ע"ש. אבל הענין הוא כי הי' צריכין זכות המצות לגאולה. אבל קודם הגאולה לא יכלו לקבל עול מצות כמ"ש מאן דכפות באחרא פטור מעול מלכות שמים ע"ש זוהר בהר. ואך העצה הי' ע"י. הכנה ד' ימים השתוקקות להמצוה. זה הי' זכיתם שהביא הגאולה ונתקיים אז משכני אחריך נרוצה:
Section 8
תר"מ
בענין שבת הגדול פרשנו כבר כי השבת הי' מצפה על גאולה כמ"ש כנס"י יהי' בן זוגך. וכביכול נתגדל השבת ביציאת בנ"י ממצרים. כי השבת הוא מעין עוה"ב ואין בכח התחתונים לקבלו. זולת בנ"י שהם יש להם כח מלמעלה מהטבע אם כי הם תוך הטבע. וזה ענין נשמה יתירה. ולכן נק' ב"ז של שבת. וכתיב זכור כו' יום השבת לקדשו מכלל שבנ"י מוסיפין קדושה להשבת. ואין זה חידוש כי הוא כח הבורא ית' ששם בנפשות בנ"י. וז"ש במד' זכור אשר אמרתי לשבת כנס"י יהי' בן זוגך. והנה העולם מקשים מדוע נקבע שם זה לשבת ולא לכל יום עשור לחודש. אבל באמת הרגישו חז"ל כי השבת סייע להם לקבלת מצוה ראשונה זו והשי"ת עשה התקשרות לגאולתן של ישראל ע"י השבת. לכן אומרים זכר ליציאת מצרים בקידוש של שבת. ועיקר שם שבת הגדול הוא רמז לעתיד ליום שכולו שבת שיש לנו לקוות בימים אלו לגאולה שלימה. וע"י התשוקה לצאת משיעבוד הסט"א ולכנוס בעול מלכות שמים. עי"ז זוכין לגאולה. כמו שהי' המצוה מקחו בעשור שקודם הגאולה לא היו יכולין לקיים המצוה כראוי. והמצוה הי' הכנה לגאולה לכן הי' העצה ע"י הרצון והתשוקה באלה הד' ימים נעשה הכנה להגאולה וזה שהי' ר' מתיא בן חרש דורש ע"ש ברש"י בא. כמו כן גם עתה המצוה שואלין ודורשין קודם הפסח ע"י שמצפין לגאולה שיש לכל נפש מישראל גאולה בפסח וע"י התשוקה יכול לקבל בפסח כל אחד לפי מדריגתו:
Section 9
תרמ"א
הענין הוא דיש קטנות וגדלות. הקטנות הוא שורש העצם שיש בכל הוה דצח"ם. כל אחד לפי מה שהוא. וכן הקטן יש לו רוח ממללא אבל אין בו דעת להתפשט השכל במעשיו. והתרחבות הפנימיות במדות ומעשים הוא בחי' גדלות וכמו כן העולם בכללו הי' בו כח הפועל בנפעל. וזהו בחי' שבת בראשית כמ"ש כי בו שבת. אבל בנ"י שהשיגו הדעת אחר יציאת מצרים כמ"ש וידעתם כי אני ה' הרגישו בנפשותם הם בעצמם בחי' השבת וזה גדלות. ולכן נק' בנ"י עדים שמעידין בשבת על הבורא ית' דכתיב בעד ראה או ידע. והם ב' המדריגות דכתיב בשבת ראו כי ה' נתן לכם השבת. ואח"כ שנתעלו בנ"י ביותר נאמר לדעת כי אני ה' כו'. והם ב' מדריגות שיש בבנ"י שנק' עבדי ה' ונק' בנים. ועבד המלך רואה כל מה שבבית המלך אבל אינו מבין טעם כל דבר וענינו כמו הבן המחפש בגנזי אביו כידוע. והעולם עצמו קיבל הקדושה במדריגות והי' מקודם שבת בראשית כי בו שבת. ואח"כ ביצ"מ הי' שבת הגדול דכתיב בי' וזכרת כי עבד היית במצרים ע"כ צוך כו' פי' התקשרות ודביקות שיש לנפשות בנ"י אל השבת. וכיון שנעשו בני ישראל כלים לקבל קדושת השבת נתרחב ונתגדל הארת השבת כנ"ל. והאמת כי בני ישראל זכו לזה ע"י גלות מצרים לכן באו אל הבירור דיש שבע דרישות וחקירות לעדים. וכן מרמזים ימי המעשה שהם ימי עבודה. וכפי היגיעה בימי המעשה כן זוכין להעיד בשבת קודש. וכמו כן מעידין בנ"י בכל יום ה' אחד. ויש ז' ברכות כמ"ש שבע ביום הללתיך שמבררין שהכל שלו יום ולילה אור וחושך. והם הדרישות וחקירות. ובדיקות אין להם שיעור כמבואר בסנהדרין והם פרטי הבירורים בכל מעשה לקדש עצמו במותר. ולכן כיון שירדו למצרים ונתעלו נבררו להיות עדים:
עוד על ענין שבת הגדול. עפ"י המדרש בא כובד אבן כו' שבריאת שמים וארץ אינו יגיעה במה אני ייגע במי שמכעיס לפני כו' כעס אויל כבד משניהם ע"ש. נמצא כי כמו שבשבת בראשית הי' לפניו ית' נייחא כמ"ש כי בו שבת. כמו כן ויותר מזה ביציאת מצרים שנתברר מלכות שמים הי' לפניו נייחא ביותר ונק' שבת הגדול. [ולכן נק' פסח שבת כמ"ש ממחרת השבת] והענין הוא עפ"י הידוע כי בעשרה מכות נתבררו כח עשרה מאמרות שהרשעים מאבדין העולם שנברא בעשרה מאמרות כמ"ש במשנה דאבות. לכן ירדו בנ"י למצרים. ובכח עשרה מכות קיבלו אח"כ עשרת הדברות ונתקנו העשרה מאמרות. דהכל לכבודו ברא. ובשבת קודש שנגמר הבריאה ומלך עליהם נק' שבת נייחא. אח"כ ערערו הרשעים ולא האמינו בה'. ובאו בני ישראל ובררו אמונתו ית'. ולזה הבירור אין שיעור. לכן לעתיד יום שכולו שבת שיאמינו כל העולם בו ית' שאז יהי' תיקון השלם. והנה כל המכות הי' נגד המאמרות כנ"ל. וכמו בערב שבת נברא אדם והי' מוכן להיות נברא בשבת עצמו כידוע ובו הי' גמר המכוון שבו עיקר הנייחא. כמו כן במאמר החודש הזה לכם משכו וקחו כו' הי' הגאולה לבחי' הגלות שהי' בנפשות בני ישראל בעצמם. כמ"ש חז"ל משכו ידיכם מעבודה זרה. וזהו עיקר הגאולה. ועיין בדברי קדשו של אא"ז מו"ר ז"ל בענין זה דברים מתוקים:
Section 10
תרמ"ב
המפרשים עמדו דהו"ל לקבוע הגדולה בעשירי לחודש גם בחול. ואין זה קושיא כי היתכן לומר שהי' במקרה שנפל עשירי לחודש בשבת. אבל יתכן לומר כי כל הכוונה הי' על יום השבת שקודם פסח. כידוע שכל המעשים שבימי החול הם מהארת השבת כמ"ש מיני' מתברכין שיתא יומין. ובשבת קודש הוא במחשבה ונגמר בימי המעשה בפועל. וכמו כן שורש הגאולה בוודאי הי' בזה השבת ונגמר בפועל בט"ו לחודש. וכ' משכו ידיכם כו'. והי' זאת שורש הגאולה שנפדו לבות בנ"י להיות מוכנים לגאולה. כי בנ"י דבקים בשורש הגאולה הוא אחדות הגמור שע"ז נאמר לעושה נפלאות גדולות לבדו. וכ"כ גדול אתה ועושה נפלאות אתה אלקים לבדך. אח"כ מתפשטין הנפלאות למעשה עד שנלקה פרעה בפועל. אבל סוד הפלא הוא אחדות עליון. ובשבת זה נתדבקו בנ"י בזה השורש. וימים הללו מוכנים גם עתה שהוא שעת הכושר לטהר את נפשותינו כאשר כל בנ"י עסוקים בהגעלה וטהרת הכלים בימים האלו ומנהג בנ"י תורה ומתעורר כח טהרה מלמעלה. וכן הוא אומר מוציא אסירים בכושרות ודרשו חז"ל בעת שכשר לצאת. שהזמנים שנעשו בהם הנסים הם מסייעים גם עתה:
Section 11
תרמ"ג
בעזה"י משבת הגדול וימי פסח
בגמ' העלו ביום הראשון תשביתו ראשון דמעיקרא דכתיב הראשון אדם תולד כו'. הענין שנק' י"ד ראשון לאשר בו קיימו בנ"י מצוה הראשונה שעלי' אמרו חכמים שהיה צריך התורה להתחיל מהחודש הזה לכם שהוא מצוה ראשונה רק משום כח מעשיו הגיד כו'. והיינו שבנ"י עיקר תהלוכתם עפ"י התורה מדריגת מרע"ה שהוא בחי' שם הוי"ה ב"ה. לכן נק' בני ישראל ראשית שעלו במחשבה לקדמונו של עולם. והוא המדריגה שהי' מוכן להיות קודם חטא אדה"ר. לכן רמזו ראשון אדם. שהתחילו עתה לתקן מדריגה הראשונה עפ"י התורה שהוא עץ החיים. והוא בחי' גדלות. דיש קטנות וגדלות כידוע לאנשי מדע. והקטנות הוא הטבע בחי' מעשה בראשית כח מעשיו שהאלקים מנהיג הטבע עפ"י צמצום שהוצרך כביכול לצמצם ולעכב בחי' הגדלות כמ"ש שאמר לעולמו די. וכמו שהחכם צריך להקטין עצמו ללמוד עם הקטן. אבל ביציאת מצרים התחיל הנהגת הנסים וביטול הטבע. הוא בחי' גדלות בשם הוי"ה ית'. לכן נק' גם השבת שקודם פסח שבת הגדול דהי' מקחו בעשור בשבת קודש. והמפרשים מקשים למה תלה הגדולה בשבת. אבל נראה כמו שהי' קבלת התורה בשבת כן התחלת המצות הוצרך להיות בשבת. שכל סדר הנהגה חדשה הוצרך להיות בשבת. שבכח השבת יכולין להעלות המעשים להשורש ולשנותם במדריגה שלמעלה מהטבע. ולכן נק' שבת הגדול שהתחיל בו בחי' הגדלות כנ"ל. וזהו ב' הטעמים שכתוב בשבת כי בו שבת וגם כי עבד היית במצרים כו'. כמ"ש במ"א עפ"י המדרש בא כובד אבן כו'. שמעשה בראשית אינו יגיעה וכעס אויל כבד כו'. הרי כל מעשי בראשית טפל. ועיקר המכוון להתגלות הנהגה עליונה וביטול הטבע. וכמו כן בהנהגות התחתונים התחיל זו השינוי. שמקודם הי' עבודת הצדיקים בבחי' הטבע כמו דרך ארץ שקדמה לתורה. ועתה. התחיל בחי' עבודה עפ"י התורה ומצות ה'. ובכל שנה בזה הי"ד מתעורר בחי' ראשית הנ"ל. ובכח זה יכולין להשבית החמץ. וז"ש אור לי"ד בודקין לאור הנר. הוא בחי' נר מצוה. ע"י שבו נעשה מצוה ראשונה מכל בני ישראל. וכן נעשה למעלה שמתעורר עתה עת גאולה ורחמים על בנ"י. כמ"ש ואעבור עליך כו'. שראה שאין בידם זכות ונתן להם דם פסח כו'. כמו כן בכל שנה בימים אלו מחפשין זכותן של בנ"י. ועי"ז מבערין החמץ כפי בדיקת התחתונים. כמ"ש בחור שבודק עד מקום שידו מגעת והשאר מבטל בלבו ונגמר הביעור בכח שלמעלה. ובודקין לאור הנר כמ"ש בגמ' למדנו חיפוש מנר כו'. הענין שבודקין למעלה לאור הנרות ונשמות של בנ"י שלמטה כמ"ש נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן. פי' הקב"ה מחפש כל החדרים בכח הנשמות. ואיתא חור שבין אדם לחבירו זה בודק עד מקום שידו מגעת כו'. פי' שיש חורים שאין א' בלבד יכול לבדקו. וכמו כן בכללות ישראל כשהיו מתאספין ביחד בי"ד לשחיטת הפסח ודאי היו משביתין כל החמץ. אבל עתה נתפזרנו ויש חורים שאי אפשר לבודקן רק בכללות כל בני ישראל:
ובי"ד היו מקיימין בנ"י ב' מצות דם פסח ודם מילה והם ב' המצות שחייבין עליהם כרת משא"כ בשום מ"ע אחרת. שהם עיקר המצות שעל ידיהם זכו בנ"י אח"כ לתורה. וכתיב לא בשמים היא כו' מי יעלה לנו כו' ולא מעבר לים כו' קרוב כו' הדבר כו' בפיך ובלבבך כו'. ורמזו ר"ת מיל"ה. וי"ל עוד ולא מעבר לים הרמז על מצות פסח ויציאת מצרים. וב' אלו הם בחי' בפיך ובלבבך. פסח. פה סח. ברית הלשון. והוא בחי' תורה שבע"פ. ומילה בלבבך ברית המעור. והוא בחי' תורה שבכתב במה שחתם בריתו בבשרנו. וע"ז איתא שכל אדם צריך להיות לו ב' אותות. בחול מילה ותפילין. ובשבת מילה ושבת. כי תפילין. ושבת הכל זכר ליציאת מצרים. בחי' הפסח כו' תורה שבע"פ שורש המצות. ולכן צריך לעבור השבת על הקטן קודם שנימול שאות שבת ותפילין הכנה לאות המילה כנ"ל:
Section 12
תרמ"ד
שבת הגדול שקודם פסח. יתכן לפרש עפ"י מ"ש תחלה למקראי קודש כי בפרשת מועדות הקדים הכתוב השבת למועדות כנראה כי כולן נמשכין מכח השבת שעולה על כולן. וניסן ר"ה לרגלים. לכן כן הסדר שבת ואחר כך פסח שבועות סוכות. כי גם המועדות נק' שבתות אבל שבת בראשית עולה על כולנה דהמועדות נקראו מקראי קודש והשבת קודש הוא. ובכל המועדות יש לבנ"י ענין מיוחד. זמן חירותנו. מתן תורתנו. שמחתנו. ושבת קודש הוא הביטול להשי"ת בלבד. והוא העיקר דכתיב אל יתהלל חכם בחכמתו כו' הוא מתן תורתנו. גבור בגבורתו זמן חירותנו שהוציאנו השי"ת ביד חזקה וגם שיצאו מתחת יד היצה"ר כמ"ש גבור הכובש את יצרו. עשיר בעשרו הוא זמן שמחתנו כמ"ש עשיר השמח בחלקו. כי אם בזאת הוא השבת. השכל וידוע כמ"ש לדעת כי אני ה' מקדישכם. וצריך להיות השבת עיקר וקודם לכל המועדות כנ"ל. וכן אמרו חז"ל המקיים המועדות מעלין עליו כאלו קיים השבתות שהשבת קודש הוא למעלה מהמועדות:
Section 13
תרמ"ו
מפ' אחרי ושבת הגדול
אמו"ז ז"ל אמר על המד' בזאת אני בוטח. כי כל חטא נדב ואביהוא היה אשר לא צוה. ועיקר כח עובד ה' צריך להיות בכח הציווי כמ"ש ה' אורי כו' בזאת אני בוטח לא לסמוך על דעתו וחכמתו. וכמו כן בקריעת ים סוף שדורש המדרש זה הפסוק דכתיב שם ה' ילחם לכם פי' במכילתא כשאתם תחרישון הכח בעזר ה' ע"ש. וכח זה של המצות קיבלו בנ"י בזה היום. מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל. והתחיל בחי' המצות. וי"ל שלכן נק' שבת הגדול. כי גם מקודם שמרו בני ישראל השבת שתיקן להם מרע"ה. אך אמרו חכמים גדול המצווה ועושה כו'. והוא כנ"ל שכח הציווי של הבורא ית' עיקר יותר מכל מעשה האדם בעצמו. ואם כי מצינו שאבות הראשונים קיימו התורה קודם שנצטוו. הי' זה כענין חינוך לקטן. חנוך לנער עפ"י דרכו. וכמו כן בכלל הי' להם התורה בדרך חינוך. וכשניתנה תורה ומצות לבנ"י הי' הגדלות. וכעין זה במדרש שה"ש לריח שמניך כו' ע"ש. ולכן נק' שבת הגדול. והגם שמצות שבת לא ניתנה להם עדיין מ"מ כיון שנעשין בני מצות קיימו השבת באופן אחר כנ"ל, וכן כתיב בשבת כאשר צוך לקיים השבת בכח הציווי ולא כמו שקיימו קודם זה. [וכן בכיבוד אב ואם כתיב כאשר צוך. על ידי שבלא"ה ג"כ דרך בני אדם לכבד אב ואם לכן כתיב כאשר צוך לקיים בדרך הציווי] ומה שמקיימין בדרך הציווי הוא נחשב יותר מכל השכל של חכמים גדולים. שהרי נדב ואביהוא שהיו גדולי הדור נענשו מטעם אשר לא צוה. ולכן אין חידוש על המדרש שדורש על מעשה אבות ריחות היו ואנחנו שמן תורק כו'. שהכל בכח הציווי של השי"ת. לכן השבת שקיימו מקודם הי' דרך חינוך וקטנות. ואח"כ נקרא שבת הגדול:
ומה שייחסו השם לשבת שקודם פסח דמצינו סדר הפסח בג' זמנים. בר"ח הי' הציווי. ובעשור הלקיחה. ובי"ד עיקר השחיטה. כי הגאולה הוא מצד השי"ת הגואל ובר"ח נגמר הגאולה מצד השי"ת שהבטיחם כחצות אני יוצא כו'. ומצד בנ"י הנגאלים הי' נגמר בעשור דכתיב משכו ידיכם מע"ז כו'. וזה הי' עיקר הגאולה בנפשותם. ואח"כ בפסח נשלם הגאולה להוציאם מיד פרעה המשעבדם. והרי התורה תלתה כל המצות ביציאת מצרים א"כ אינו במקרה והי' הגלות בנשמות למעלה ובנפש וגוף למטה. ובעשור הי' גאולת הנפשות ובפסח בגוף. ולכן יחסו הגדולה לשבת שהוא יומא דנשמתין ולאו דגופא. אכן בשורש הנשמה שלמעלה הי' התחלה עוד בר"ח ניסן. וזה שדרשו חז"ל הגיע שבועה כו' ואתם ערום בלי מצוה ע"ש. דקשה דכתיב ותבואו בעדי עדיים שדים נכונו א"כ למה כתיב ערום. רק דהמצות הם כלים כדמיון רמ"ח איברים לקבל הארת הנשמה. ובנשמה הי' נגמר הגאולה. רק המלבוש שהוא הנפש ברמ"ח פקודין התחיל עתה הגאולה בעשור לחודש ודו"ק:
Section 14
תרמ"ז
בענין שם שבת הגדול כתבתי במ"א עפ"י המדרש אמרה שבת לפני הקב"ה לכל יש בן זוג ולי אין בן זוג והשיב כנס"י יהי' בן זוגך. נמצא כשיצאו בנ"י ממצרים להיות עם השי"ת נתגדל ונשלם השבת. והענין הוא כי בכל דבר יש בחי' דכר ונוקבא וכפי הכנת המקבל נתגדל כח הנותן. והשבת כתיב בו ביני ובין בני ישראל אות הוא. נמצא כי יש בו חלק להשי"ת וחלק לבנ"י לכן נקרא שלום שמחבר עליונים ותחתונים. ופ"א כתיב הטעם כי בו שבת והוא חלק הנותן. ופ"א כתיב וזכרת כי עבד היית כו' על כן צוך כו' לעשות כו' השבת והוא חלק השבת מצד בנ"י המקבלים. ועל ב' אלו אומרים בקידוש ושבת קדשו כו'. ואח"כ זכר ליציאת מצרים ושבת קדשך כו' הנחלתנו שהוא החלק שדבוק השבת בעצמינו. וזה נגמר בשבת הגדול. ועיין בזוה"ק ויקרא ה' א' בפסוק גדול ה' כו' בעיר אלקינו כו' מסטרא דאיתתא נק' גדול ע"ש. כמו כן בזה כפי הכנת מקבלי השבת. נתגדל השבת:
וכתיב גדולים מעשי ה' דרושים לכל חפציהם. כי במעשה בראשית יש חכמה עד אין שיעור. וכפי הרצון של בני אדם להתבונן במעשה הבורא ית' כך מתגלה החכמה וזה נמצא רק בבנ"י. ובאמת השבת ניתן ע"ז להיות יום מנוחה להתבונן במעשה הבורא ית'. שע"ז הוסד המזמור ליום השבת מה גדלו מעשיך כו'. ומקודם היו נסתרים נפלאות הבורא תוך הטבע. וע"י הנפלאות ביצ"מ ששינה השי"ת הטבע בעשרה מכות יצא מכח אל הפועל כבוד מלכותו ית'. ובנ"י ע"ז נבראו לברר מלכותו ית' בעולם. כמ"ש עלינו לשבח כו' לתת גדולה ליוצר בראשית כו'. וזה עיקר השבת שנקרא סהדותא שע"ז נברא העולם כמ"ש מה שברא הקב"ה בעולמו לכבודו ברא. ויתכן שזה הרמז מה שדורשין בשבת הגדול. שכשקיבלו בנ"י מצוה הראשונה בזה היום והוא הכנה לדורות וכמו שניתנה תורה בשבת כן קיבלו המצות בשבת והקדימו קבלת המצות כענין שנאמר עושי דברו והדר לשמוע. וכתיב נר מצוה ותורה אור. ונר הוא הקבלה לאור כן המצות מתקנים רמ"ח איברים להיות כלי מוכן לאור תורה. ואמת כי המצות הם תיקון העשי' שאין לך דבר שאין בו מצוה. וע"י המצות יודעין בנ"י לדרוש מעשה בראשית. כמ"ש דרושים לכל חפציהם. וזה תכלית השבת ונקרא שבת הגדול. ובו הזמן לדרוש ולברר כח הבורא בכל מה שברא:
Section 15
תרמ"ח
כתיב בשבת זכור ושמור. ואיתא בזוה"ק שהוא כולל כל התורה מצות עשה ומצות ל"ת. וכמו כן ביציאת מצרים כתיב זכור כו' היום הזה וכתיב למען תזכור כו' יום צאתך. וכתיב בי' ג"כ שמור כו' חודש האביב. ושמרתם את המצות. כי יצ"מ ג"כ כולל כל התורה. לכן כתיב אשר הוצאתיך מארץ מצרים:
משכו ידיכם מע"ז כו'. כי פסח ומילה הם מ"ע שיש בהם כרת. ומילה הוא תיקון ליצרא דעריות שא"א להתקדש בזה בלי סייעתא דשמיא בכח בריתו שחתם בבשרנו. ופסח הוא תיקון ליצרא דע"ז ובכח שחיטת הפסח נתבטל ע"ז וכל כת דסט"א כדאיתא בזוה"ק בשחיטת טלה שהיא ראש דכל ע"ז ונמסר לבנ"י שישחטו וישרפוהו באש. לכן סמך חג המצות לאלהי מסכה לא תעשה לך. ויתכן שלכן אח"כ שהי' גלוי לפניו ית' שעתיד בהמ"ק לחרוב ולא יעשו פסח. נתן כח לאנשי כנה"ג לבטל יצרא דע"ז. ויתכן ג"כ לומר שבשנים שביטלו הפסח לכן נכשלו בע"ז בימי מלכי ישראל. וזאת עיקר השבח ביציאת מצרים שנתבטל כח ע"ז בעולם. וז"ש מתחלה עובדי ע"ז היו אבותינו כו'. וע"י יציאת מצרים ופסח נעקר יצרא דע"ז וקרבנו המקום ב"ה לעבודתו:
Section 16
תרמ"ט
ב"ה מפ' אחרי שבת הגדול
בענין שבת הגדול שהי' שורש הגאולה ביום השבת. כי הגאולה היא למעלה מסדר הטבע. שיש הנהגה עפ"י הטבע והשי"ת בחר לבנ"י ההנהגה שלמעלה מהטבע. והוא הנהגתו בש"ק. כי בימי המעשה הוא ע"י צמצומים בעשי' ובטבע וע"י מלאכים. ובש"ק הוא הנהגה עליונה. ויצ"מ הי' ע"י הקב"ה בעצמו אני ולא מלאך. והוא בחי' השבת. לכן פסח נק' ג"כ שבת. לכן ש"ק הוא זכר ליצ"מ כדכ' וזכרת כי עבד היית כו' ויוציאך כו' ביד חזקה על כן צוך כו' לעשות כו' השבת. פי' כי הקב"ה הי' יכול לגאול את בנ"י בדרך הטבע ג"כ. אך רצה למסור לנו הנהגה עליונה מאתו בעצמו והוא עדות כי הנהגת השבת מיוחד לנו. וע"ז אומרים אלו לא הוציא הקב"ה כו' הרי אנו ובנינו כו'. ופי' מהר"ל ז"ל כי אם לא הי' הגאולה ע"י הקב"ה בעצמו הרי אנו משועבדין ע"ש. והוא כנ"ל. שע"י שהיה בהנהגה עליונה שהוא למעלה מהטבע והזמן. א"כ לעולם יש זכר ליצ"מ. כי מה שהוא במקרה ועפ"י טבע הוא בזמן ומקום ידוע. אבל יצ"מ שהי' מהקב"ה וב"ש בעצמו הוא בכל הזמנים ובכל המקומות כנ"ל:
Section 17
תרנ"א
בענין שבת הגדול. דאיתא למכה מצרים בבכוריהם שמצרים בעצמם הכו זה את זה בשבת הגדול בעשור לחודש כו'. ורמז הענין דשורש הגאולה בנפשות בנ"י התחיל בעשור משכו ידיכם מע"ז וקחו צאן של מצוה וזה הי' הכנה בנפשות בנ"י אל הגאולה. וכמו כן מפלת המצריים הי' בעצמותם ביום הזה כשזה קם זה נופל:
Section 18
תרנ"ב
ב"ה צו שבת הגדול
בענין שם שבת הגדול שהוא מנהגן של בנ"י. ואא"ז מו"ר ז"ל אמר שהוא בחי' אאע"ה שנקרא אדם הגדול בענקים שנתאוה תמיד להיות אומה שלימה לעבוד אל אמת. ועתה שקיימו בנ"י מצוה ראשונה נק' על שמו ע"ש. דהנה כתיב ואעשך לגוי גדול ונתקיים עתה כמ"ש ואבדיל אתכם כו'. ובזוה"ק איתא איך נקראו בנ"י גוי גדול והלא אתם המעט. ותי' דכל האומות מתערבין אלו באלו ובנ"י עומדין ביחוסן נק' גדול. לכן כשהבדילנו מן האומות נק' גוי גדול. וגם כמ"ש ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים כו'. א"כ במצוה ראשונה נקראו גוי גדול. וכן כתיב לגוי גדול אשימך שם. ועיקר פי' גדול הוא ההנהגה שמנהיג הקב"ה אותנו למעלה מן הטבע וזה נעשה ביציאת מצרים כמ"ש אשר חלק כו' ואתכם לקח ה' כו' מכור הברזל ממצרים. הרי שביציאת מצרים נבדלו בנ"י להתעלות מחיובא דכוכבי ומזלי. וזה עצמו פי' הגדול בענקים כמ"ש ז"ל שנק' ענקים שמעניקין חמה בקומתן ופי' מו"ז ז"ל שמסתירין הארת החמה דכ' השמים מספרים כו'. ועתה יש ללמוד קו"ח ומה הרשעים יש להם כח בכשפים שמכחישין פמליא של מעלה. מכש"כ שיש לצדיקים כח במעשיהם למעלה מן הטבע. והוא בכח התורה. ולכן נק' אברהם אבינו הגדול בענקים שהגביהו הקב"ה למעלה מן השמים כמ"ש הבט נא השמימה ואמרו חז"ל כה יהי' זרעך שיהי' לכל בנ"י כח זה למעלה מן השמים. וזה החילוק כמ"ש במד' מטות ג' מתנות בעולם חכמה גבורה עושר אימתי כשהן מתנות שמים ובאין בכח התורה ע"ש. אבל חכמת אותן הרשעים לא נתקיים בידן. ובאמת נלע"ד כי כל החכמות שהי' לדורות הראשונים הי' עד שלא נבדלו בנ"י מהם שכן עשה הקב"ה שבחר אח"כ בבנ"י כמ"ש ז"ל ואבדיל אתכם כו' בורר וחוזר ובורר. וע"י שמוכן הי' הכח לבנ"י והי' נבלע בתוכם לכן הי' להם כל אלה הכוחות. ולכן לעתיד כשיצאו מהם כל הגרים לא ישאר בהם מאומה. ונחזור לדברינו שעתה שנמסר לבנ"י הנהגה זו בכח המצוה ראשונה דכ' משכו וקחו ודרשו חז"ל משכו ידיכם מע"ז שבעוד שהיו בנ"י נבלעים בהם הי' ח"ו כח לסט"א וע"ז שלהם. ועתה משכו בנ"י ידם וכוחם ונבדלו להיות עם ה' ונתעלו להיות גוי גדול. דכתיב ולגדולתו אין חקר. ואין מי שיכול לחקור בגדולת השי"ת זולת בנ"י בכח התורה ומצות. וכ"כ ברכי נפשי את ה' ה' אלקי גדלת מאוד ואין מי שיכול להבין רק נפשות בנ"י. ובכח בנ"י יתברר גדולת הבורא ית' בשלימות לעתיד. וביציאת מצרים הי' ההתחלה. וע"ז נוסד נוסח עלינו לשבח. לתת גדולה ליוצר בראשית כו'. ואיתא בסדר היום כי עלינו מתחיל בע' ומסיים אין עוד בד'. והוא ע"ד. וכמו כן על כן נקוה מסיים בד' ע"ש. ונראה כי בנ"י מעידין על מה שעבר עלינו. וגם על לעתיד. ובכח האמונה והעדות שמאמינים ומצפין להשלים עדותן ושיעברו גלולים מן הארץ. בכח זה העדות הולך ומתברר בכל דור ודור עד שיהי' הגאולה בב"א. ואנו מצפין שכמו שהתחיל גדולה זו במצוה ראשונה בשבת זה. כן יהי' נגמר בשבת שלפני גאולה העתידה. ולכן נק' שבת הגדול. ובנ"י אם אינם נביאים בני נביאים הן. ומנהגן תורה הוא:
Section 19
תרנ"ג
ב"ה מפ' צו ושבת הגדול
במד' זובח תודה יכבדנני בעוה"ז ובעוה"ב כו'. כי הנה בחי' תודה הוא הכנעה וביטול וד' שצריכין להודות הוא שהביא עליו הקב"ה אותו הסיבה שנחלה או נאסר ואח"כ עזרו הקב"ה כדי שיבין להכניע א"ע ולהודות לו. כי באמת הקב"ה עושה חסד בכל עת. אך כי אין האדם מרגיש רק כשבאה לו איזה סיבה. ואח"כ צריך להבין ולהודות לפניו על הכל. לא על זה הסיבה בפרט. לכן כתיב יודו לה' חסדו ע"ז הפרט. ונפלאותיו לבני אדם הוא על הנפלאות שעושה בכל עת. ולכן תודה באה חמץ כי כפי רוב ההכנעה והביטול נמצא מקום גם לחמץ כי הכל מאתו ית'. וכשהסט"א מתבטלת נתקדש שמו ית' מכל צד. והנה כתיב במזמור לתודה הוא עשנו ולו אנחנו. וכתיב ולא והקרי ולו. והם ב' בחי' כי הקב"ה עושה הכל. ובוודאי אין שום מציאות להיות חשוב לפניו ית"ש. ולא אנחנו. אבל כפי רוב הביטול זוכין לבחי' ולו אנחנו. ובחי' זה מיוחד ד) לבנ"י והוא עיקר אמונתנו. כי מלבד שהקב"ה ברא הכל. אך הוא מנהיג הכל בכל עת. והנהגתו ית"ש הוא למעלה מהנהגת הטבע וזה ה) המבטלים כל הטבע בעבורו ית"ש זוכין להנהגה זו. ולכן הקרי ולו אנחנו שזה תלי' בעבודת האדם. ואם זוכה יכול לקרות ולו בוא"ו. והוא בחי' השבת שיש בו ביטול כל המעשים ומתגלה בו ההנהגה העליונה. ובזה יש להבין שם שבת הגדול דהנה כתיב כי ששת ימים עשה כו'. ובמשנה תורה כתיב טעם השבת וזכרת כי עבד היית כו'. והוא כי שבת בראשית הי' תיכף בשעת הבריאה בחי' השביתה והביטול של הנהגת הטבע. אבל המכוון הי' כדי שיתגלה הנהגה עליונה שלמעלה מן הטבע. ובחי' זו נתגלה רק לבנ"י אחר יציאת מצרים שיצאו מהנהגת הטבע להיות נמשך אחר הנהגה עליונה וזה מדריגה פנימיות של השבת וזה שבת הגדול:
Section 20
תרנ"ד
שבת סהדותא אקרי. כי הקב"ה ברא העולם שיהי' מתנהג בטבע ולכן יש כופרים בבורא עולם. והשבת עדות על הבורא ית' כיון שבא יום השביעי ונח שהעולם הי' מתרחב והולך עד שאמר די. א"כ זה עדות שהוא ית' הבורא ומטביע הטבע. אבל ביציאת מצרים שנעשה שינוי בהטבע. זה עדות יותר מכל השבתות שהיו קודם יציאת מצרים ששבת בראשית קביעא וקיימא שכן הי' הבריאה להיות ששת ימי המעשה ולנוח בשבת. וכשנעשה שינוי הסדר ונתבטל הטבע לפי שעה שהי' רצונו ית' להשתנות. א"כ זה עדות גדול ביותר. ולכן גם פסח נקרא שבת. ובאמת יש ג' בחי' בשבת שבת בראשית ושבת דזכר ליציאת מצרים ושבת דלעתיד יום שכולו שבת. וכ"א גדול מחבירו שבת בראשית עדות שנח בשביעי. וביציאת מצרים עדות יותר שנשתנה הטבע בימי המעשה עצמם לפי רצונו ית'. ולעתיד יום שכולו שבת יתברר שגם הטבע עצמו הכל חיות הבורא ית' בלבד כמ"ש ונשגב ה' לבדו. וזה השבת מעין עוה"ב ניתן לישראל כמ"ש ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם פי' בלי זמן וקצבה וצמצום הטבע. והטעם כי ששת ימים עשה כו' שכל הטבע והזמן בששת ימים. אבל השבת למעלה מן הזמן והוא מעין עוה"ב ולזה השבת זכו בנ"י ביציאת מצרים כמ"ש וזכרת כי עבד היית כו'. ונעשו בני חורין לצאת משעבוד החומר והטבע על כן צוך כו' לעשות כו' השבת. וז"ש ביני כו' אות היא לעולם שזה השבת הגדול שמיוחד רק לבנ"י למעלה מבחי' שבת בראשית שהי' קודם יציאת מצרים:
והנה באמת כל הנסים והנפלאות ושינוי הטבע שנעשה אח"כ לא הי' במקרה ובהשתנות ח"ו. רק אדרבא זה עיקר סדר העולם שרצה הוא ית' לברוא באופן זה. אבל רצה הקב"ה לזכות את בני ישראל ושהמה יהיו שלוחים להוציא מכח אל הפועל רצונו יתברך בעולם. א"כ נמצא שתכלית הבריאה הי' זה הביטול של הטבע והוא גמר הבריאה כמו שבת. ולכן נק' פסח שבת. וז"ש חז"ל שהתחיל בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו כו'. וכבר כתבנו מזה במ"א. וכמ"ש חז"ל בפסוק אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים. שלא נפרעתי מהם כי אם על ידכם. וכן יש לדייק בלשון שנאמר וים סוף להם בקעת. ולפי דקדוק הלשון הי' צריך לומר וים סוף בקעת להם. אך הרמז כי מעולם הי' מוכן לבקוע הים. אבל רצה הקב"ה שיהי' בקיעת הים לישראל לזכותם. וז"ש להם בקעת שאותו תיקון העולם והים עשית על ידיהם כמ"ש:
ושמעתי מפי מו"ז ז"ל על שקורין ליל פסח סדר וכן אומרים חסל סידור פסח. לרמוז למ"ש המהר"ל ז"ל כמו שיש סדר לטבע כן יש סדר מיוחד לנסים ונפלאות כמ"ש למעלה. ונ"ל עוד פי' סדר לרמוז שגם כל תהלוכות הגלות הי' הכל סדר מיוחד שלא נאמר כי קרה סיבה ששלט פרעה על בנ"י רק הכל הי' בכוונה מכוונת כמ"ש לאברהם בברית בין הבתרים. ואפי' כל פרטי העינוים וקושי העבודה הי' הכל בסדר מיוחד. והלא כל סיפורי הגדה הם מתהלוכות ענים וצעקתם. והוא בכלל סיפור יצ"מ שהכל הי' בהשגחת השי"ת לטובת בנ"י. לכן המצוה על מצות ומרורים שיש לשבח על הגלות כמו על הגאולה. אך יש דורות. שסדר הנכון להם הוא הגלות. ויש שמיוחדין אל החירות והגאולה כפי דעת היודע תעלומות. וע"ז אמרו חז"ל בכל מדה שמודד לך הוי מודה לו במאוד מאוד כמ"ש בכל מאודך שהקב"ה הוא היודע לסדר לכל דור סדר הטוב לו יותר מכל הסדרים. והכל בחסד כמ"ש הנוהג בחסדו כל דור. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל על מ"ש בהגדה וירעו אותנו כמה שנאמר. ונצעק כמה שנאמר כו'. לומר שנעשה מכל זה פרשה בתורה. ושכל העינוי והצעקה הכל הי' עפ"י דרך התורה ודפח"ח. והן הן הדברים שכתבתי כי הכל הי' בסדר המיוחד והכל בכלל סידור שבחו של מקום ב"ה:
Section 21
תרנ"ה
הנה ג' שבתות יש. שבת דמעשה בראשית ודיצ"מ ודקבלת התורה. והם ג' סעודות דשבת. כדאיתא בזוה"ק שהם ג' בחי' שבפסוק אז תתענג סעודתא דעתיקא. והרכבתיך כו'. ונחלת יעקב היא התורה. ושבת דעתיקא הוא בחי' יצ"מ עלמא דחירות והוא שבת הגדול מכל הג' שבתות. והי' צריך להיות הסדר שבת דיצ"מ לבסוף שהוא גדול מכולם. אכן לא הי' בכח בנ"י לקבל התורה עד שנעשה להם נס דיצ"מ וקי"ס. ובאמת זה עצמו ענין שנא' כי בחפזון יצאת והי' נס שלא בהדרגה וסדר הראוי. עד לעתיד שיהי' הכל כסדר כמ"ש כי בחפזון לא תצאו. ולכן לעולם נסדר הסדר סעודתא דעתיקא קודם סעודתא דז"א מפני שכך הי' הסדר דג' שבתות. ובאמת סעודתא דעתיקא עיקר זה השבת רומז לשבת העתיד יום שכולו שבת רק שנעשה מעין זה ביצ"מ בנס לצורך השעה מעין לעתיד. והנה בשבת זה הי' קבלת המצות מצוה ראשונה שנצטוו בנ"י. ובאמת המצות הם נמשכין מן התורה. אך בנ"י הקדימו נעשה לנשמע כמ"ש במ"א שזה עיקר המכוון בשבחן של ישראל. לא הדיבור בלבד שהקדימו רק שקיימו במעשה קבלת המצות קודם התורה. ובמדה שאדם מודד מודדין לו. ולכן נעשה להם שבת דיצ"מ קודם שבת דמתן תורה שלא בהדרגה כמ"ש:
בענין ביטול ובדיקה. דיש פגם בנפש ויש ברוח ותיקון הנפש בבחי' המצות. לכן בדיקה לאור הנר כדכ' נר מצוה. ופגם הרוח נתקן בדיבור ולכן מדאורייתא ביטול בעלמא סגי. וכ' תשביתו שאור שע"י הביטול של האדם באמת משבית השאור והחמץ. ולפי שפסח לעולם זמן גאולה צריכין מקודם לבטל החמץ בעוד משועבדין תחת הפגם. כי אחר הגאולה לא [*שייך] ביטול. כמו דאין ישראל מבטל ע"ז שאין לו שייכות לזה. ולכן קודם הגאולה וחירות צריכין לבטל החמץ. וכן נעשה אז שביטלו בנ"י ע"ז בלקיחת השה לפסח בעשור לחודש קודם שנגאלו כנ"ל:
Section 22
תרנ"ו
חג הפסח נקרא שבת בפסוק כמ"ש ממחרת השבת. דאיתא במדרש כשאמר משה לבנ"י בחודש הזה אתם נגאלין אמרו רבינו משה ת' שנים נגזר ועדיין לא שלמו השיב להם כיון שחפץ הקב"ה בגאולתכם מדלג על הקיצים והחשבונות ובחודש הזה אתם נגאלין. וקשה א"כ למה נגזר ת' שנים והלא גלוי וידוע לפניו ית"ש כי יגאלו מקודם. ובאמת כענין הזה נמצא גם ביום השבת דאיתא שהמזיקין נבראו רוחות בלא גופות ועד שנברא הגוף קידש יום השבת. והקשו במדרש והלא הי' גלוי לפניו שיקדש היום. ותירצו כדי להודיע לבנ"י שבעבור השבת ינוחו באמצע עשיות כלי חשוב כשקידש היום ע"ש במדרש בראשית. ובזוה"ק תירץ עפ"י דרכו כי סט"א ביקש להתגבר ביותר בע"ש ולכן חל קדושת היום ונדחית הסט"א לנוקבא דתהו"ר ע"ש. וככל זה הי' ג"כ ביצ"מ כי רצה הקב"ה להראות חיבת ישראל כי כשזוכין במעשיהם שנזכרין לטובה לפניו ית"ש. חיבה זו דוחה כל הקיצים וכל הגזירות. ובכוונה הי' הגזירה ת' שנים ושיזכו לדחות הגזירה. וכן כ' על גאולה העתידה בעתה אחישנה זכו אחישנה קודם הזמן. ובוודאי אם הי' מגיע הקץ דת' שנים היו יוצאים בדרך הטבע. אבל כשזכו לצאת עפ"י נס זה עדות לחיבת בנ"י. וגם טעם הזוה"ק הי' כאן שהמצרים וסט"א נתגברו ביותר על בנ"י והי' קישוי השעבוד יותר מדאי וכדאיתא שהיו משוקעים במ"ט שערי טומאה ולכן נתגלה הקדושה שלא בהדרגה כמ"ש כחצות הלילה אני יוצא כו'. ובאמת זה כח השבת וכחן של בנ"י להשבית המזיקין מן העולם. וכמו שהשבת דחה המזיקין לנוקבא דתהו"ר. כמו כן בבנ"י כתיב כחול הים כמו שהחול גבול לים שאין הגלים יכולין לעבור על חול הים בגזירת עליון. כמו כן בנ"י עמודים כשהסט"א רוצות להתגבר. בנ"י עומדין כנגדן ונדחין לנוקבא דתהו"ר. כן איתא בזוה"ק. ולכן נק' שבת הגדול כדאיתא שבת ובנ"י מעידין על הבורא ית':
Section 23
תרנ"ז
איתא בגמרא אלו שמרו ישראל שבת א' מיד נגאלין. דכ' בעתה אחישנה זכו אחישנה לא זכו בעתה. והטעם דכ' לכל זמן ועת כו' תחת השמים. התורה למעלה מתחת השמים. והכל נברא בתורה. והזמנים והעתים הם כלים איך לקבל התפשטות התורה בכל עת וזמן. אבל התורה בעצמה למעלה מהזמן והכלים. והוא בחי' תורה אור ונר מצוה. מצות הם כלים שיתפשט בהם אור התורה. אבל אור בעצמו הוא למעלה מהכלים והוא אור תורה. וכאשר בנ"י דבקים בתורה. הגאולה קרובה אפילו בלא עת המיוחד לה. וז"ש עת לעשות לה' הפרו תורתך. כי אם מקיימים התורה א"צ לתקן העת. והנה איתא שבת יעשה כולו תורה. כי בימי המעשה יפה תורה עם דרך ארץ וימי המעשה הם תיקון העת. אבל בשבת אין עשי' רק לעסוק בתורה. ולכן דרשו היום אם בקולו תשמעו על שבת שבו זוכין לתורה. ולכן דורשין בשבת הגדול ושבת תשובה. כי ניסן ותשרי זמני גאולה. ואיתא בניסן נגאלו בניסן עתידין לגאול. פי' עתידין לגאול בכל שנה ושנה יש גאולה בניסן. שהגאולה בניסן הי' להניח רשימה וגאולה בכל ניסן. ולכן צריכין לעסוק בתורה בשבת שמוכן לזה אולי נזכה לבחינת אחישנה כנ"ל:
Section 24
תר"ס
כתיב שער החצר כו' יהי' סגור ששת ימי המעשה כו'. וכתיב הטעם [*יחזקאל מ"ד] כי ה' אלקי ישראל בא בו. כי בשבת נתגלה הנהגה עליונה שלמעלה מן הטבע ולכן השבת מיוחד רק לבני ישראל שהם מוכנים לקבל הנהגה זו. וכמו שיש פתיחת זה השער בביהמ"ק. כן בנפשות בני ישראל נפתח זו הנקודה שרשית מצד חלק אלוה ממעל. ולכן נאסר בו המלאכה לבנ"י. כי אלה השערים הם בעולם שנה נפש. ולכן נגמר זה השבת ביציאת מצרים. כי מזה השער נעשה הגאולה. ואיתא בגמרא גז"ש זכור כו' יום השבת וכתיב זכור כו' היום אשר יצאת מה להלן בעצומו של יום. וקי"ל אין גזירה שוה למחצה. א"כ יש ללמוד שעיקר הגאולה נעשה בשבת. והוא מה שמשכו ידיהם מע"ז בעשור לניסן שהי' בשבת ונפתח להם שער הפנימי. והם השלימו את השבת. לכן איתא כי השבת מעיד על בנ"י ובנ"י מעידין על השבת. ולכן נזכר בכתוב ה' אלקי ישראל בא בו. לומר שהתגלות הנהגה עליונה בעולם הי' רק בזכותן של בני ישראל שנמשכו אחר הנהגה זו. ולכן שבת שקודם פסח הוא שורש הגאולה. ונאמר על השבת תחלה למקראי קודש. ולפי שניסן ר"ה לרגלים שבכל שנה מתחדשין השלשה רגלים. ממילא השבת שמקודם כל הרגלים ג"כ מתחדש ולכן נקרא שבת הגדול כי גם הימים טובים נקראו שבתות. אבל השבת גדול מהם ושורש של כל הרגלים:
מצות הפסח מצוה ראשונה שנצטוו בני ישראל אחר מצות המילה שניתנה לאברהם. ואלו ב' המצות מיוחדים שנענשין עליהם כרת. ממילא משמע שעיקר חיות איש ישראל ע"י אלו המצות. הגם שנאמר על כל המצות יעשה אותם האדם וחי בהם. אבל עיקר החיות ע"י אלה הב' מצות. ועליהם נאמר בדמיך חיי בדמיך חיי ב' פעמים כמ"ש בתרגום בדמי מהולתא ובדמי פסחא. דכתיב חי חי כו' יודך שהם הצדיקים שהם חיים בעוה"ז ובעוה"ב. וכ"כ ביצירת האדם ויפח באפיו נשמת חיים. הוא החיות בעצם לעולמי עד. וע"ז עדות המילה שבני ישראל הם בני עוה"ב. ויהי האדם לנפש חי' הוא להמשיך חיות הנשמה גם בעוה"ז. וכתיב ביום אכלך ממנו מות תמות הם ב' מיתות של הנפש ושל הגוף. ולכן רשעים בחייהם קרויים מתים. והצדיק יש לו ב' כחות להמשיך אור הנשמה על הגוף בעוה"ז והוא בכח ברית הלשון והוא ברית דשבת ותפילין ופסח. ולתקן הגוף להיות מוכן לעוה"ב בכח ברית מילה כנ"ל:
Section 25
תרס"א
למה הקדים לקיחתו כו'. ואת ערום וערי' ולא היה בידם מצות לגאול ונתן להם ב' מצות כו'. דאיתא במדרש פתחי לי אחותי רעיתי שבכל הד' מלכיות צריכין לפתוח פתח של גאולה. ואיתא פתחו לי כחודה של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של היכל. וכן במצרים רצה הקב"ה שיפתחו בנ"י איזה פתח קטן במצות לקיחת הפסח. וכתיב וראה את הדם כו' ופסח ה' על הפתח. זה הפתח שפתחו בנ"י. ופסח וחמל או ודלג היינו שאותו משהו שפתחו בנ"י הי' חביב לפני הקב"ה וחמל על זה הפתח והרחיב והגדיל והרים זו הנקודה עד מעשה אבות כמ"ש מדלג על ההרים כו'. שקישר מעשה הבנים למעשה האבות. כמ"ש והגעתם אל המשקוף כו' המזוזות שרומז לג' אבות כמ"ש במ"א. ועל זה נאמר אחות לנו קטנה שהגם שזה הדביקות הוא רק משהו. מ"מ אם היא כחומה נבנה עלי'. ובנה הקב"ה יסוד כל הגאולה והתורה על זו הנקודה שפתחו בני ישראל. ובאמת זה בא ללמד על הכלל כולו אפילו בכל אדם בפרט כשפותח משהו פתח והוא אצלו כחומה יכול לבוא מזה לידי גאולה שלימה. ועיקר הפי' ופסח ה' על הפתח שחל שמו הקדוש על הפתח כמ"ש וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. ועל זה מבקשין ויהי נועם ה' עלינו. ובנ"י קיימו מצוה הראשונה בשמחה רבה כמ"ש ויעשו כו' כאשר צוה ה'. ולכן נשאר שם מיוחד לשבת זה שזכרו לעולם אותו היום שזכו לקיים מצוה ראשונה בשמחה:
Section 26
תרס"ב
עוד פי' שבת הגדול. דשבת סהדותא איקרי והוא עדות על בריאת שמים וארץ. כמ"ש כי ששת ימים עשה כו'. אבל לבני ישראל ניתן עדות גדול מזה להעיד על הנסים ונפלאות שהוא דרך שלמעלה מן הטבע. ושבת. ועדות זה נגמר ביציאת מצרים כמ"ש כי עבד היית כו' על כן צוך כו' לעשות כו' יום השבת. שבת בראשית הוא העדות מן הבריאה שהכל לכבודו ברא להעיד על הבורא. ובנ"י הם עדים למעלה מעדות הטבע שהרי הם קודמים להבריאה ובשביל ישראל נברא העולם. א"כ עדות בנ"י למעלה מהעולם. וזה נגמר ביצ"מ והוא שבת הגדול:
Section 27
תרס"ד
שבת הגדול על שם מצוה ראשונה שנצטוו בנ"י וכמו בפרט כשנעשה בר מצוה נקרא גדול ואיתא בזוה"ק משפטים כשנעשה בן י"ג כתיב עליו אני היום ילדתיך שניתן בו בחי' נפש. אח"כ כשנעשה בן עשרים זוכה לרוח בן הייתי לאבי ע"ש. כמו כן בכלל ביצ"מ בקבלת מצוה ראשונה קיבלו נפש ונעשו בני חיובא ונק' גדולים על שם הארת הנפשות. כמ"ש במ"א גדולים מעשי ה' כי בנשמות כתיב אני עשיתי. ובזוה"ק בהר תפילין של יד בקדמיתא כההוא תורא דקביל עלי' עול ואי לאו לא עביד מידי. כמו כן קודם יצ"מ עבדי חנם בלא עול ע"ש. פי' כי הגם שיש מצות גם לבני נח אבל אינם בכלל עול מלכות שמים ומה דעבדין לגרמייהו עבדין. כי עול מלכות שמים א"א להיות רק לבנ"י שנעשו בני חורין ביצ"מ מבית עבדים. כמ"ש במ"א כי כל הברואים הם משועבדים זה תחת זה בכל מדריגות דצח"מ. וכמו כן באדם זה שליט על זה. וכמו כן הנהגת המזלות על כל התחתונים. אבל בנ"י יצאו מכל מיני עבדות לכן הם כלים לקבל מלכות שמים. לכן נקראו גוי גדול שהם גדולים מהכל כיון שהם למעלה מהמזלות. אח"כ בקבלת התורה קבלו הרוח בחי' בן הייתי לאבי כו' ויורני ויאמר לי כו' שהוא קבלת התורה. והנה שבת הוא אות על זה ששת ימים עשה כו' וביום השביעי שבת. ובטל כל שליטות הטבע ומתגלה מלכות שמים בעולם. וזה אינו יכול לקבל שום ברי' רק בני ישראל שנעשו בני חורין כנ"ל. ז"ש וזכרת כי עבד כו' ויוציאך כו' על כן צוך כו' לעשות כו' השבת:
פסח
Section 1
תרל"א
ב"ה מימים ראשונים של פסח לא נכתב כסדר מליל א'
בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כו' ואח"כ אמר ואותנו הוציא. ונראה כי ע"י אמונה שיש יציאת מצרים לכל דור ודור נתגלה זה. ומהר"ל כתב כי בכלל הי' כל אחד ביציאת מצרים רק חייב לראות כאלו יצא בפרט ע"ש. וי"ל ג"כ כנ"ל שע"י אמונה נכנס לתוך הכלל ובוודאי בכלל הי' יצ"מ לנקודה הישראלית שמשם נמשך חיים לכל איש ישראל רק ע"י אמונה באין לזה. ואחר שרואה עצמו כאלו יצא. ויודע ומאמין כי גם ההארה שיש לו לא הי' לולי יצ"מ. עי"ז נתגלה לו שרואה איך יוצא באמת. וכן הפי' בסיפור יציאת מצרים אפילו כולנו חכמים כו'. כי אף שהוא חכם דבוק בה' חיים יש לו לידע כי כל זה ע"י יצ"מ שהאמת כן רק שצריך לברר זה ע"י אמונה והוא הסיפור לשון בירור וגילוי מפורשת כי בכל דור יש יציאת מצרים לפי ענין הדור וכ"ז הי' בשעת יציאת מצרים. וכפי אמונת האדם כאילו יצא נתגלה בחי' זו ומרגיש מיצ"מ של עתה ויוכל לצאת כל אחד ממיצר שלו: בשאלת החכם מה העדות והחוקים. ולכאורה איך שואל טעם על חוקה. אך כי באמת כתיב מגיד דבריו כו' חוקיו כו' לישראל שבנ"י יודעין טעם גם בחוקה והוא ע"י שמאמין ועושה החוק באמת אף בלי הרגשת הטעם עי"ז זוכה לידע הטעם ג"כ. והוא עצמו ג"כ אכילת מצה אף שהיא בלי טעמים רק כמו שהיא. רק מה שמונע מאכלים אחרים כדי להיות נדבק בטעם המצה. עי"ז מרגיש דביקות במצה אף שאינו משיג הטעם. וז"ש אין מפטירין כו':
ברוך שומר הבטחתו כו' שהקב"ה חשב הקץ לעשות כו'. פי' להיות בכל דבר מעשה גשמיי ג"כ בחי' הגאולה שלא להיות נטבע בגשמיות הדבר. וזה המשכת המחשבה בהמעשה להיות קץ לבחי' עשי' כנ"ל. וזה שהבטיח לאאע"ה בברית בין הבתרים כו' ומה הבטחה הוא זה להיות בניו בשעבוד ת' שנים. ואז הי' עיקר האהבה לאברהם מהשי"ת שכרת עמו הברית. אך כי הוא הבטחה גדולה שע"י הגלות יהי' לבנ"י כח זה למצוא בחי' הפנימיות בכל הסתר [וזה שנק' גלות ע"ש לעורר התגלות הפנימיות שבתוך ההסתר. וז"ש ידוע תדע כו' כי הי' נצרך לזה המשכת כחו וידיעה הוא דביקות וחיבור כנודע]. וז"ש והיא שעמדה כו' כי הבטחה הנ"ל הי' תועלת לכל דור ודור שכל ההסתר מוסיף עוד חיזוק בעת הגאולה וז"ש הקב"ה מצילנו מידם כמ"ש רבות רעות צדיק כו' יצילנו ה' ופי' [עי' זוה"ק בפ' וישלח] כי הוא מלשון ויצל מקנה אביכם כו' שמן המיצר נפרש עוד כח הניצוץ הקדוש כמ"ש יצאו ברכוש גדול כו':
צא ולמד מה ביקש לבן כו' פרעה לא גזר כו'. בא לפרש כי גלות מצרים הי' רק לטובה. כי לבן ביקש לעקור הכל. והי' העצה ע"י ירידתנו למצרים. כי בפרעה הי' הגלות מה שבנ"י היו תחת ידו. וז"ש שגזר רק על הזכרים כי פי' זכר המשפיע אשר לו הכח. וע"ז גזר פרעה שיהיו בנ"י בחי' נקיבה שאין להם השליטה והכח. אבל לא לעקור הכל. כי בנ"י היו רק בגלות תחת ידו. אבל לבן ביקש לעקור הכל. וע"י שירדו אבותינו למצרים וזכו לצאת משם עי"ז נדחית מחשבת לבן. וז"ש ארמי אובד כו' וירד מצרימה שעל ידי לבן נצרך לירידת מצרים כנ"ל:
מצה זו כו' שלא הספיק בצקת אבותינו להחמיץ עד שנגלה ממ"ה הקב"ה כו'. הרב ז"ל בסידור פי' כי מצה כמו שהיא בלי התנשאות. שהוא חמץ. הגסות. שמנשא עצמו ועולה בנפיחה. וע"י שהי' להם גילוי שכינה הי' נשאר מצה ע"ש. וכן בזוה"ק פינחס כי ההפרש בין חמץ למצה הוא נקודה אחת שבין ה' לח' ע"ש כי ה' היא הנקודה בתוך הד' שיודע שאין לו כלום רק נקודה פנימיות שנתן השי"ת. וע"י שממשיך הנקודה לעצמו ונעשה ח' הוא חמץ ע"ש:
מיום א' דפסח
אלה מועדי ה' כו'. פי' שביו"ט מתגלה חיות פנימיות מהשי"ת שיש בכל הנבראים אשר תקראו כו' מקראי קודש. שמעתי מאא"ז מו"ר זצלה"ה כי יכולין לקרוא הקדושה ביו"ט. וגם הקדושה קוראת לאדם ע"כ. ופי' קודש הוא נקודה הפנימיות שאף שמחי' הכל היא נבדלת מהגשמיות שהשי"ת קדוש ונבדל. וכתיב מלא כל הארץ כבודו שמחי' הכל. רק שנסתר בעוה"ז זה. וביו"ט מתגלה. וז"ש בזוה"ק אמור מה רב טובך כו' כי ביו"ט נתגלה חיות הפנימיות שהוא אור הנגנז לצדיקים שהם מרגישין אור זה גם בעשי' [כמ"ש במ"א]. וכן אמר אא"ז מו"ר זצלה"ה בשם הזוה"ק שנק' יום טוב ע"ש אור כי טוב שיש בו מאור הגנוז והוא כנ"ל. וז"ש מועדים לשמחה כי כשמתגלה שורש החיות של האדם ושל כל הבריאה ממילא יש שמחה. ולכך ביו"ט יכולין למצוא הארה הפנימיות שיש בכל דבר. וז"ש יראה כל זכורך. יראה יראה. כמו שבא לראות בא להראות ע"ש בגמ' שהוא כנ"ל שהאדם יכול לראות חיות הפנימיות והוא נק' זכורך. פני ה' אלקיך הוא ג"כ נקודה הפנימיות שיש בכל דבר נק' פני ה'. ומבקשין והשיאנו כו' ברכת מועדיך להיות נדבק מעשה האדם בשורש ע"י אור היו"ט. וי"ל השיאנו כמו משיאין משואות להיות מקושר בשלהבת אהבה לשורש החיים ברכת מועדיך כי כל חיות השנה ע"י התקשרות בשורש החיות שזה מתגלה ביו"ט:
מליל ב'
אלו קרע לנו הים ולא העבירנו כו' בחרבה כו'. פשוט י"ל כי הי' צריך להיות טיט עכ"פ. אך י"ל כי כתיב ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה כי זה עיקר הפלא מה שבנ"י הלכו תוך הים ממש והי' להם ליבשה. כי אם הי' מסולק מבחי' ים אין זה פלא כל כך כי ביד הקב"ה לעשות מים יבשה. אבל לחיבת ישראל עשה השי"ת שגם שיהי' בחי' ים ממש. מ"מ יהי' לבנ"י יבשה. וזה שבנ"י יכולין להפוך גם הטבע להמשיך הקדושה בתוכה ממש ע"י עבודתם. וזה העבירנו בתוכו בחרבה:
בזוה"ק כמה פעמים קושיא זו מה שהשי"ת משבח עצמו ביציאת מצרים הלא הבטיח לאבותינו. וכתיב נ' פעמים בתורה הוציאך מארץ מצרים כו'. ותי' כי הי' מסטרא דיובל שנת החמשים עלמא דחירות ע"ש. ועדיין צריך ביאור. וי"ל כי באמת כל הגלות במצרים הי' רק לטובת ישראל ולאשר כי השי"ת הבטיח לאבות כי יצאו ממצרים ברכוש גדול. לזאת עשה השי"ת שיהיו במצרים במדריגה התחתונה מאוד כמ"ש ז"ל כי כבר היו במ"ט שערי טומאה וז"ש אלו לא הוציא הרי אנו כו' כי היו ח"ו משוקעים בשער הנ' בטומאה שאינם יכולין להגאל עוד. וממילא כשנגאלו ניתן לישראל כל השערי בינה עד שער הנ' כי זה לעומת זה כו'. וז"ש ה' אלקי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו. שכל מה שנכנסו ונשקעו אז כ"כ בשערי טומאה הי' לטובה. והוא יותר ממה שהבטיח לאבותינו שהי' די בצרה אחת אך כי הי' חמשים גאולות כו'. וז"ש וחמשים עלו בני ישראל כו' כמ"ש בזוה"ק בשלח ובתקונים ע"ש:
מה שקורין שה"ש בפסח. כי שה"ש הוא לבאר כי כל עניני עוה"ז רק משל להבין האהבה הצריכה להשי"ת. וזה פי' שיר השירים שמכל השירים שבעולם יוצא שיר הזה. אך כי האדם צריך להיות נדבק בהנמשל וקשה שיהי' הכל רק כדי לידע לעבוד להשי"ת וח"ו כשנדבקין בעוה"ז אין יכולין להבין כלל הנמשל. לזאת בפסח זמן חירותנו. שהאדם יכול ללמוד רצון השי"ת גם מן הטבע ג"כ. כי מתגלה נקודה הפנימיות. לזאת שייך שה"ש בזמן הזה:
מיום ב' דפסח
אכילת מצה רשות. ומשמע כי בכל השנה אינו רשות. שכ"ז שיש לאדם שיעבוד ודביקות בהטבע אינו יכול לאכול מצה שהיא פשוטה כמו שהיא בלי שינוי מכמו שנברא בכח השי"ת. ובפסח זמן חירותינו. והפי' שהחירות גם בתוך הטבע שנק' זמן. כי הזמן הוא הטבע והחירות למעלה מן הזמן והטבע. רק ביציאת מצרים נמשך הארה מלמעלה גם בתוך הזמן והטבע. וכן אמר אא"ז מו"ר זצלה"ה על שנקרא ליל פסח סדר להראות כי לבנ"י יש סדר מסודר גם לנסים שאינו עפ"י מקרה כו'. והוא כנ"ל שגם בתוך הטבע חיות שלהם נמשך ודבוק במקור החיים שהוא מקום הנעלם שלמעלה מהטבע. ולכך יוכל כל אדם בפסח לצאת מן המאסר שלא להיות משועבד לסט"א ח"ו. וממילא יכול לקבל עליו עול מלכות שמים כראוי. ויכול לאכול מצה גם כן:
ב"ה שבת חוה"מ
אלהי מסכה לא תעשה כו' חג המצות תשמור כו' ולמדו חז"ל מזה המבזה המועדות כאלו עובד ע"ז. גם כתבו חז"ל דכתיב שבת אצל המועדות בפ' אמור לומר המקיים המועדות מעלה עליו הכתוב כאלו קיים השבתות וכן להיפוך ע"ש. והפי' כי מועדות ניתנו לישראל דכ' אשר תקראו אתם אפילו שוגגין. מזידין כו'. ושבת קביעא וקיימא כי ענין שבת הוא עליות כל דבר לשורשו למעלה מן הטבע שהוא שורש החיים של כל דבר. ולזאת אין קדושת שבת תלוי בתחתונים. רק מ"מ יש תוספות שבת ע"י הכנת ימות החול להיות דביקין בשבת [כמ"ש במ"א]. ובמדרש שה"ש שחורה אני בימות החול. ונאוה בשבת. ומה שבח בשחורה אני. אך כי זה המשך קדושת שבת לימות החול. אף שעוסקין במלאכות ושאר עשיות גשמיים. מ"מ נמשך ונדבק אחר בחי' שבת. ממילא מוסיפין בנ"י כח לבחי' שבת ג"כ והוא תוספות שבת. כי כמים הפנים לפנים. כמו שמקבלין שבת באהבה ותשוקה גדולה. כן זוכין להמשיך הארה ממקום גבוה יותר. והנה בחי' יום טוב הוא להמשיך הארה לתוך הטבע ממש ולכך ניתן לישראל שתלוי בקדושת ישראל דקדשינהו לזמנים שע"י בני ישראל נמשך הארה להנבראים. ודביקות המעשה בשורש המחי' הכל זה בחי' המועדות. וז"ש אלהי מסכה לא תעשה כו'. שבכל מעשה צריך האדם להאמין שיש בו חיות השי"ת אף שנראה נפרד ומתנגד להקדושה. וע"י אמונה זו זוכה להסיר המסך המבדיל ומסתיר ויוכל לראות איך כל דבר קטן וגדול הוא ממש מחיות השי"ת בלבד. והוא בחי' אמונה. וכ"כ בזוה"ק משפטים כי המבזה המועדות כעובד ע"ז משום דאינון רזא דמהימנותא ע"ש. והמבזה המועדות הוא שמפריד עוה"ז ומפריש בין שבת שכל הדברים עולין כו' וביו"ט אין בו אמונה כראוי. והוא עבודה זרה באמת שעושה מסך ומבדיל בין החיות שיש בעולם הטבע ג"כ כנ"ל. ומעלין עליו כמחלל השבתות ג"כ. כי ה' ושמו אחד והכל לכבודו ברא. וכן המקיים המועדות ע"י אמונה. זוכה לבחי' שבת ג"כ שהוא בחי' אמת שנגלה וניכר ששורש כל החיים מחיות השי"ת:
ב"ה מימים אחרונים של פסח איני זוכר כראוי ואולי ניתוסף
דבר אל בני ישראל וישובו כו'. ולמה צוה השי"ת שיחזרו למצרים. ויראה כי ע"י שיציאת מצרים היה שלא עפ"י זכות ישראל רק ע"י שהבטיח השי"ת לאבות להוציאנו ממצרים. ורצה השי"ת שישובו ויהי' להם גאולה שני' מצד זכותם. וז"ש בקריעת ים סוף שהיו נתונים בדין. שהי' הרצון עתה להיות נושעים גם עפ"י הדין. והרי זכו בדין ג"כ. ע"י שהאמינו ושבו לצד מצרים. וכתיב נפלאותיך ומחשבותיך אלינו. כי וודאי בלי הקדמת יציאת מצרים לא היו יכולין לזכות מעצמם. ועשה השי"ת כן שאחר שראו הנסים במצרים יוכלו לחזק באמונתם ולזכות מעצמם ג"כ אף עפ"י דין כנ"ל. וז"ש וייראו מאוד. ואין מובן מאחר שהבטיח השי"ת שישובו כדי לאבד חיל פרעה ופרשיו מה הי' להם לירא. בפרט מרע"ה דכתיב מה תצעק למה צעק. אך כי ידעו זה שצריכין להיות גוברים עפ"י זכות עצמותם ולכך יראו אף שראו במצרים כל הנסים ובוודאי האמינו בהשי"ת שיוכל להושיעם כהרף עין. רק כנ"ל שהי' בדעתם שלא יהי' להם נס רק שיהי' הכל בכחם והרגישו שאין להם כח כל כך. ואפשר שגם זה הפי' מ"ש הלא זה הדבר כו' חדל ממנו כו'. שטענתם הי' שאם הי' מיד במצרים הגאולה ע"י זכותם הי' טוב יותר כי הבטיח הקב"ה לאבות להוציאם והי' הבטחה זו מסייע. אך הקב"ה רצה שיזכו לגמרי מעצמם ע"י הכנת גאולת מצרים כנ"ל. וזה ההפרש שבין יצ"מ לקריעת ים סוף. כי יציאת מצרים רק שיוצאין מהמיצר אבל נשאר המיצר. וקי"ס הוא שנדחה כל המיצר מפניהם והוא מטעם שיציאת מצרים הי' רק בחסד השי"ת ולא יוכל להיות נדחה המיצר רק ע"י עבודת האדם שזכו בקי"ס לנס מצדם וממילא נעשה הנס תוך גוף המיצר. וי"ל בזה הפי' אלו קרע לנו הים ולא העבירנו בתוכו בחרבה כו'. כי הקב"ה עשה זה הנס ע"י ישראל וז"ש העבירנו שע"י שעברו בים נעשה יבשה. ולכך כתיב כי לא נקרע עד שירדו לים עד חוטמם. וז"ש היתה יהודה לקדשו כו' ממשלותיו. שבכחם נקרע הים. וזהו שמשבחין שלא קרע השי"ת הים רק ע"י ירידת ישראל. [וי"ל בזה המד' שלא רצה ליקרע ע"ש כי היה הקריעה ע"י משה רבינו ע"ה שהוא כלל ישראל ע"ש ותבין]:
מכאן איני זוכר כסדר ונכתב מעורבב
כי גאה גאה. כי כל הגדלות שיש להנבראים הוא רק לכבודו ית'. רשע לפני שבר גאון. וצדיק כדי שיכניע עצמו ע"י שיכיר יותר חסדיו ית"ש. אבל גאות השי"ת הוא לטעם עצם הגאות כי גאה גאה. וז"ש בהשירה אמר אויב ארדוף. ומה צורך זה בהשירה. ונראה כי גם זה הי' מסייע מה שהי' לו גסות כ"כ והרחיב פיו עי"ז נשפת ברוחך כו':
עוד כי גאה גאה. כי גאות הוא שגדול מאחרים. ומ"מ נמצא בו ג"כ מה שבחבירו רק שיש לו יותר. כדמיון מי שהוא חכם יותר מחבירו מ"מ חכמה מעט שלחבירו יש לו ג"כ רק שיש לו תוספות. אבל גאות השי"ת בכל נקודה ונקודה אין ערך ודמיון והוא כולו גאות וזהו כי גאה גאה:
ברש"י שר מבע"ל מהו ישיר עלה בלבו שישיר כו'. כי הוא דבר לשעה ולא נופל בו לשון ההוה ע"ש. וי"ל כי השירה למעלה מהזמן כי איך יוכל להיות עפ"י טבע שאמרו כל ישראל מלה במלה. רק שהי' ברוה"ק כמ"ש בזוה"ק. וזהו עצמו מקום המחשבה שלמעלה מהטבע ושם הוה ועבר ועתיד הכל אחד. וזהו עצמו פי' ישיר כי הי' להם מדריגה גבוה שעלו למקור התורה שהרי המשיכו דברי השירה לעולם. וז"ש ישיר כו' השירה כו' לאמר. וזה כל ענין השירה להיות נדבק בשורשו. כמ"ש זה אלי כו'. הפי' שכל אחד הכיר כי כחו וחיותו הוא מהשי"ת. כי בגלות נסתר זה ואחר גמר הגאולה נתגלה להם כי השי"ת הוא מחי' כל הנבראים. וז"ש ויאמינו בה' אף כי גם מקודם כתיב ויאמן העם. אבל יש אמון רבתא ומקטני אמנה כמ"ש במד' בראשית ואהי' אצלו אמון כו' פדגוג כו' ע"ש והכל בחי' אמונה שגם מה שנסתר בהטבע ע"י אמונה נמשך כל הטבע לשורשו ג"כ שהבריאה ע"י התורה ועתה הי' אמונה שלימה שנתברר כח הבריאה. שרק מהשי"ת. ונתמשכו אחרי שורש החיים. והי' זה הכנה לקבלת התורה שהרי [*דברי] השירה הם דברים הכתובים בתורה שהמשיכו ע"י האמונה כנ"ל. ובמד' נכון כסאך אע"פ שמעולם אתה לא נתיישבה כסאך אלא מאז ישיר כו'. והוא כנ"ל שאחר קי"ס נגלה כבוד מלכותו ית' להיות מבורר בכל דבר קטן וגדול שהוא מחיותו ית' וזה נתיישבה כסאך שיהי' פנימיות החיות מיושב וקבוע בתוך כל נברא שהוא כסא לנקודה הקדושה השרויה שמה. וזהו אז שז' ימי הבנין דביקין בשורש העליון שהוא למעלה מהטבע. מי כמוכה באלים. הפי' כמ"ש בזוה"ק ע"פ אין צור כאלקינו שכח כל הכחות רק מחיותו ית' ע"ש פ' תזריע ובמ"א. וזהו נאדר בקודש אף שכל הכחות ממנו יתברך אעפ"כ קדושה ונבדלת הנקודה הקדושה שבתוך כל דבר. עושה פלא. שגם במעשה גשמיות יש ממנו ית' נקודה נפלאת ומובדלת כמ"ש נפלאות עשה. וכ"כ רמ"א ז"ל באו"ח על ומפליא לעשות שנדבק הנשמה בגשם האדם ע"ש:
ואיתא כי חזקי' לא אמר שירה על הנס לכך לא נעשה משיח. ואא"ז מו"ר זצלה"ה פי' כי הי' נגלה לו בבירור איך הארץ ומלואה להשי"ת ולא נתפעל יותר ע"י הנס כו' ע"ש. וכן מפורש במדרש שה"ש ע"ש. והוא כנ"ל שעיקר השירה המשכה ואמונה להתדבק בשורש העליון ע"י שנפתח מקום שלמעלה מהטבע. שהרי כל נס בא מלמעלה מהטבע וצריך האדם להתדבק שמה. וכן הי' חזקי' תמיד כמ"ש והטוב בעיניך עשיתי ופי' חז"ל שסמך גאולה לתפלה והוא כנ"ל שכל מעשה גשמיי הי' ג"כ לפניו כעושה לפני המלך שהי' דבוק בנקודה הפנימיות שבכל מעשה. ותפלה הוא כשצריכין צעקה לעורר הפנימיות מההסתר. וגאולה הוא פתיחת הפנימיות ובאמת ע"י אמונה שמצפה לישועתו ית' נפתח הפנימיות כנ"ל. והלא בוודאי גם מרע"ה ובנ"י אז היו במדריגה זו. אך כי אין שיעור להשגת נפלאותיו ית' וע"י שהיו בנ"י דביקין במשה רע"ה דכתיב ובמשה עבדו לכך זכו להתחבר עמו והמשיכו דברי השירה שהיא כוללת שבח כל הנסים שהי' ושיהי' כמ"ש בזוה"ק. ושם יש תמיד התחדשות יותר. [ובחזקי' נראה שלא הי' יכול לומר שירה על ידי חסרון הדור כנ"ל ולא נעשה משיח שלא הי' דורו ראוי לגאולה שלימה]:
Section 2
תרל"ב
בעזה"י מימי פסח
לחם עוני שעונין עליו דברים. נראה שאין יכולין לאכול המצה בלי ריבוי דברים עלי'. שנק' לחם עוני. שיש לחם מן השמים והוא המן שזכו בנ"י לאכול במדבר ועתה בפסח רק תבואות ארץ כמ"ש בזוה"ק ע"ש. ופי' מאכל מצה זה עצמו לידע שהי' יצ"מ בנפלאות חסדי ה' בלי זכות האדם. לכך נק' לחם עוני. וכתב בזוה"ק מצה לשון קטטה ומריבה ע"ש. ג"כ כנ"ל שעדיין אינו מאכל הטוב בפ"ע. רק עכ"פ לצאת מרע ולידע שהכל מהשי"ת שלא להיות שינוי לרע ע"י גסות שזה ענין מצה וחמץ. ואח"כ זוכין מעצמו ע"י הבירור בספירת העומר כמ"ש במ"א. וזה ג"כ מצה פרוסה שאינו נגמר עדיין בשלימות כמ"ש בזוה"ק טעם שאין גומרין ההלל ע"ש:
ביד חזקה ובזרוע נטוי'. פי' ז"ל מה שלא היו ראוין לגאולה נק' יד חזקה. אך עדיין יש להבין כי השי"ת כל יכול והי' יכול לגאול אותם באופן שיהיו ראוין. אך זה עצמו שמשבחין אותו. שהביא בנ"י במדריגה תחתונה כ"כ עד שנקרא לפניו יד חזקה. וכל זה הי' מפני שיהי' גלות מצרים וגאולתה הכנה לכל ההסתרות. ושלא יוכל להיות שום הסתר לישראל עוד. כי השי"ת הבטיח לאברהם לגאול אותנו ממצרים. לכך הביא הגאולה ביד חזקה כנ"ל. וז"ש אלו לא הוציא כו' אנו ובנינו כו'. פי' לכל הדורות יש הסתרות לבנ"י בכלל. וכן בפרט כל איש ישראל. וע"י גאולת מצרים אין שיעבוד עוד ובנקל לגאול שוב. וז"ש ביד חזקה ובזרוע נטוי' כי לעולם חסדו. שלכך עשה הגאולה ביד חזקה כנ"ל:
רשע כו' כפר בעיקר. י"ל בעיקר יציאת מצרים כי עיקר הגאולה הי' להיות התעוררות גבורת השי"ת גם לפרעה וחילו. להיות ניכר מלכותו ית' בכל מקום. ולכך זה שהוציא עצמו כפר בעיקר. וכ"כ גם אתה תתן בידינו כו'. ורק אם רוצה להכניע עצמו. וכשאינו רוצה ג"כ העצה להקהות שיניו. וכן אמר מו"ז ז"ל פי' נגד ד' בנים דיברה תורה שיש תיקון לכולם:
מתחלה עובדי ע"ז היו כו'. הגדה זו ליצ"מ הטעם כי קשה מה השבח עבדים היינו ולמה הי' זה שנהי' עבדים לפרעה ודי הגאולה לתקן העבדות. לזאת מספרין שגם זה שהיינו עבדים הי' לטובה שנוכל להתקרב אל השי"ת כמ"ש מתחלה כו' ויעקב ובניו ירדו מצרימה. שבל"ז לא היינו יכולין להתקרב למקום ב"ה ועמ"ש עוד מזה בסמוך:
ברוך שומר הבטחתו שהקב"ה חישב הקץ לעשות כו'. כמש"ל שהגלות הי' כדי להיות הכנה לכל הסתרות ומצרים שיש לכל איש ישראל. ובגאולת מצרים עשה השי"ת להיות קץ לכל השיעבודים. וז"ש והיא שעמדה כו'. פי' הגלות והגאולה כנ"ל:
צא ולמד כו'. ונראה שירידה למצרים הי' העצה והצלה מרצון לבן הרמאי. ובוודאי כי כל הגלות הי' לטובה. וחז"ל אמרו אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים הרבה היו חייבים לי עד שלא נזדווגו לכם כו' ונפרעתי על ידכם כו'. פי' כי לאשר היו מצרים מכעיסין מאוד להקב"ה היה עצתו ית' לקיים גלות ישראל שם כדי שמעשיהם הרעים יסייעו לגאולת ישראל כמ"ש ז"ל ע"פ לולי כעס אויב אגור כו':
וירד מצרימה אנוס עפ"י הדיבור. קשה כי מיד ששמע יעקב מיוסף ירד שמה. רק בדרך נראה לו השי"ת וא"ל אנכי ארד כו'. אבל נראה שהלך עבור יוסף. ואם כי הי' מן השמים. כל הדברים הם כך ומה אנוס עפ"י הדיבור. וי"ל עפ"י מ"ש זוה"ק וארא שהדיבור הי' בגלות במצרים. ונמצא כי ירידת ישראל למצרים והגאולה הכל הי' תיקון הדיבור. וזה אנוס עפ"י הדיבור. ופי הדיבור הוא יוסף והמש"י. שבאמת ירד עבור יוסף למצרים. והיינו להיות עושין מעשרה מאמרות עשרת הדיברות. כמ"ש במ"א פי' זוה"ק הנ"ל שדיבור שהוא הכרת מלכותו ית' בכל הדברים. זה הי' נסתר בגלות. וע"י גאולת מצרים נודע גבורתו ית':
וירעו אותנו כמ"ש הבה נתחכמה. פי' שלא כיונו עבור עבודה שנצרך להם רק לייגע ולצער אותנו כמ"ש נתחכמה לו כו':
ב"ה לקוטים מימי הפסח
מרור זה כו'. אא"ז ז"ל הגיד טעם אכילת מרור שמה שהי' מר להם הי' קצת גאולה מ"ש וימת מלך מצרים ויאנחו ולכך בא הגאולה. וז"ש מתחת סבלות מצרים שמה שלא היינו יכולים לסובלם הי' גאולה ודפח"ח. ופשוט י"ל טעם מרור כמש"ל להראות שגם הגלות וימי העינוי רואין עתה ומאמינים שהי' לטובה ומשבחין על זה כי עי"ז נכנסנו לבריתו של הקב"ה כמ"ש ויוצא כו' להיות לו לעם נחלה כו'. ובנ"י לאחר גאולת מצרים נעשו כאומה חדשה כמו המתגייר כקטן שנולד כו'. כי מ"ש אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים קאי גם על הירידה לגלות. רק שנזכר בפסוק עיקר המכוון שהוא היציאה. כי לא היינו במקרה במצרים רק שהכל הי' הכנה לקנות השלימות כמ"ש מכור הברזל כמו שמכניסין הכסף בכוונה לאור לבררו כנ"ל:
בעזה"י שבת חוה"מ פסח
בזוה"ק הפרש שבין שבת ליו"ט. שביו"ט יש מאור הגנוז כמ"ש אא"ז מו"ר ז"ל בשם זוה"ק שנק' יום טוב ע"ש אור כי טוב ע"ש. ושבת הוא עצמו אור הגנוז. כי שבת ניתן מהשי"ת לישראל. וביו"ט זוכין ע"י מעשים טובים שמועדים תלוין בישראל. לכך כ' מועדים לשמחה שמה שמשיג אדם משלימות עצמו נותן שמחה כמ"ש ולישרי לב שמחה. ובימים טובים מתישר לבות בני ישראל כמ"ש יראה כל זכורך. עיקר הפי' נקודה הפנימיות שבאדם מקום שאין שם שכחה עיקר החיות נקרא זכר. וזה ביו"ט לפני ה'. כי לבד המצוה הוא הבטחה גם כן. ובמדרש אף שבטל ביהמ"ק שלש רגלים לא בטלו. וביו"ט כתיב לכם. וכן י"ל לשון רגלים שמאיר תוך הרגילות והטבע כמ"ש במ"א על זמן חירותינו שהחירות אף בזמן והטבע כנ"ל:
ושבת כתב זוה"ק מאי שבת שמא דקוב"ה שלום. ובנ"י נקראו שולמית. ושמעתי מאא"ז מו"ר ז"ל טעם שהם מבררין שלימות הקב"ה אשר כל השלימות אליו. וגם אנו נאמר שביו"ט הוא בחי' שולמית כנ"ל ושבת שלום כנ"ל. ואמת שצריכין לידע שגם כח מעשינו רק מהשי"ת. וזהו י"ל פי' המבזה המועדות כעובד ע"ז שנאמר אלקי מסכה כו' חג המצות כו'. כנ"ל שמי שמבזה ע"י חסרון אמונה שאינו מאמין שע"י מעשינו נזכה להמשיך הארה הגנוזה. עושה מסך ומבדיל. כי באמת קוב"ה ובנ"י הכל חד. וזהו שבת ומועדות:
יו"ט שני של גלות בוודאי נצרך הוא בגלות. וי"ל שבגלות צריכין ב' בחי' בכל דבר הבא משמים צריך להיות נותן ומקבל וכשביהמ"ק הי' קיים הי' הכל ביחד. ועתה צריכין יום ב' להתברר אצלינו הארת יום הראשון. וספיקא דיומא ג"כ הפי' שאין ההארה ברורה אצלינו בגלות:
ב"ה שביעי של פסח
עיקר הנס בקי"ס הי' שיזכו בנ"י בעצמם עפ"י מעשיהם. כי מקודם. שנגאלו במצרים הי' ע"י שהבטיח הש"י לאבות הקדושים לגאול אותם. ואח"כ הי' הרצון שישובו ולהיות גאולה שניה מצד זכות אמונתם שלא הי' דבר קטן לשוב. כי בוודאי הבינו הפי' שישובו להיות באמת משועבדים שנית לפרעה לפי שעה. וכתיב לפני פי החירות. הוא בנקודה התחלת החירות. וכ' משכני אחריך נרוצה. שע"י הנס ביום א' דפסח שהי' מהשי"ת למדו בנ"י איך לעשות אח"כ בפ"ע. וז"ש ויושע ה' ביום ההוא אף שהתחלת הגאולה עיקר הנס שמצווין לזכור תמיד. רק ביום ההוא הושיע את ישראל דייקא שהושיע להם. את. פי' עמהם ועל ידיהם כנ"ל. וז"ש שהיו נתונים בדין כמ"ש במ"א ע"ש:
ומצינו בגמרא שליחידים נקרע הים כההוא דר' פינחס בן יאיר א"כ מה הפלא שנקרע הים לכל בנ"י. אם כי אמת שבשעת קריעת ים סוף נשאר זה לדורות ג"כ. אף עפ"י כן י"ל עוד כי עיקר הנס הי' להיות נקרע אף לאותן שאמרו המבלי אין קברים כמ"ש במדרש שהיו ד' כתות בים. ואעפ"כ נתברר שכלל ישראל מעלין השפלים ג"כ מטומאה לטהרה והעצה ע"י ביטולם להכלל. כמ"ש להם משה רבינו ע"ה שיחרישו ועי"ז יהיו נושעים גם כן:
והנה ברגע אחד נהפכו מאמירת המבלי אין קברים. לומר זה אלי ואנוהו. ודרשו ז"ל ראתה שפחה על הים כו'. כי בוודאי קריעת ים סוף לא הי' בים עצמו רק בכל איש ישראל ג"כ. והוא עצמו מאמר מרע"ה התיצבו וראו את ישועת ה' כו' ואתם תחרישון. ולא נקרע להם הים עד שנכנסו עד צוארם במים. וזה הי' עיקר הישועה לבטל כל הפעולות עבור מאמר השי"ת. וכתיב הים ראה וינס. פשוט י"ל שראה שנסו לתוך המים עבור מאמר השי"ת ויסעו והוא מס"נ לגמרי. ומזה נשא הים קו"ח בעצמו לנוס ג"כ. וחז"ל דרשו ראה וינס ויצא החוצה. ג"כ הפי' שביטל ויצא מרצון עצמו מכל וכל כמ"ש במ"א. ועיקר העצה בעת צרה לברר ולקבל רצון השי"ת בכל לב ולהיות מצפה רק שיושיע השי"ת למען שמו שיראה גבורתו ית'. וז"ש התיצבו וראו כו' שלא להרהר רק בזה. והים הוא המרעיש תמיד יותר מכל הנבראים כנודע ונעשה כאבן דומם. וכמו כן הי' בבנ"י. תחרישון. וזה עיקר קי"ס. ואפשר קנו בני ישראל זה ע"י נס קי"ס שנשאו קו"ח מים כמ"ש ז"ל ליקח קו"ח משמים וארץ כי' אף שאין להם בחירה מ"מ אדרבה כיון שניתן בחירה לאדם ע"כ שיש בכח שכלו לעשות יותר כבוד שמים מהנבראים שאין להם בחירה. וז"ש במדרש שהים טען אני נבראתי בשלישי ואתה בששי כו'. כמ"ש חז"ל שאם זכה קדם לכל מעשה בראשית ואם לאו יתוש קדמך כו'. ופרשנו כי כשמבטל החומר. הרוחניות קודם לכל. אבל כשדבוק בחומר יתוש קדמו. וז"ש שכשירדו בנ"י תוך הים ומסרו נפשם וכן מ"ש מרע"ה תחרישון עי"ז נקרע הים כנ"ל. וכן להיפוך ג"כ שע"י קריעת י"ס נקבע בישראל מס"נ להשי"ת כמ"ש ויאמינו. ובנ"י יכולין גם עתה לבוא למס"נ כמ"ש מה לך הים כי תנוס כו' מלפני אדון כו'. שצריכין לעורר עצמו ע"י קי"ס כנ"ל. כי כמו שנשאר נס קי"ס לדורות כמ"ש זמן חירותינו. כמו כן האמונה והיראה שהי' להם. וזה עיקר הנס שנעשה קי"ס שהוא ביטול החומר בכל איש ישראל שזה חירות גמור שמי שישלוט ברוחו הוא בן חורין. וז"ש ויושע ה' כו' את ישראל דייקא אותם עצמם כנ"ל. עיקר השירה הי' ע"ז האמונה והיראה כנ"ל:
במד' כי בני ישראל זכו לומר זה אלי ומרע"ה ביקש הראני נא כו' ע"ש. ואין מובן כי מרע"ה בוודאי אמר ג"כ זה אלי. אך הפי' כי וודאי כשהאמונה מאירה בלב האדם. כאלו רואה בעין. וראו שאין להם חיות רק מהשי"ת. והי' אז חשוב כאלו ראו באמת מדכ' זה אלי ע"כ שזה הוא כמו שרואה בחוש שפי' זה הוא הבירור כנ"ל:
במד' לאדם יחידי עשיתי יבשה קו"ח עדה שלימה שעתידה לומר זה אלי כו'. ואין מובן כי בוודאי כל נשמות בנ"י נכללו באדם הראשון. ובריאת שמים וארץ הי' ג"כ עבור ישראל כמ"ש ז"ל בשביל ראשית כו'. אך הפי' לאדם הראשון ע"י שיצאו ממנו בני ישראל אף שהי' עדיין יחידי עשיתי יבשה. מכש"כ לעדה שלימה שהם עצמם יאמרו זה אלי אף שעתה לא היו עדיין בשלימות. מ"מ פשיטא שהשי"ת עושה עמהם בשביל שיהיו מתוקנים אח"כ כנ"ל:
אז ישיר כו' ברש"י עלה בלבו שישיר וכן עשה כו'. כי איך בשכל אנושי שכל ישראל יאמרו מלה במלה בלי שינוי וגם איך לומר דברים הכתובים בתורה. וגם אותן שאמרו מקודם המבלי אין קברים כו'. ורק בא הכתוב להגיד כי ע"י שעלה בלבם לומר השירה ורצו באמת בכל לב ונפש לתת להקב"ה שבח ושירה הראויה עלתה להם. וזה עצמו האמונה להאמין כי השי"ת כל יכול ויכול אדם לבוא עד למדריגה עליונה אם רוצה בלב שלם. וזה הרצון נחשב להקב"ה יותר מגוף השירה שהרי עי"ז זכו לומר השירה. וז"ש ישיר אשירה. שהכל על הרצון בלב שלם כנ"ל:
ובמדרש באותו דבר שחטא מרע"ה ואמר ומאז באתי כו' באותו לשון אמר שירה כו' ממתיק מר במר כו' ע"ש. פי' כי טענת מרע"ה הי שאין לגאול ישראל ע"י שליח בו"ד ומתוך הטבע. וכמ"ש במדרש מי אנכי שהשי"ת הבטיח אנכי אעלך כו' ע"ש. וז"ש ומאז באתי כו' כי הזמן הוא תוך הטבע אבל באמת השי"ת רצה לברר שיש חיות מלמעלה מן הטבע בתוך הטבע והזמן. ופי' אז אף שהוא בזמן מ"מ הוא זמן מיוחד והוא מקום האחדות שיש להזמן והטבע במה שלמעלה מהטבע כמ"ש יום אחד יודע לה' כו'. וכ"כ בספרים פי' א"ז א' וז' כי שמיני הוא למעלה מהטבע ע"ש בזוה"ק והוא כנ"ל. וז"ש המדרש ממתיק מר במר כו' שנמצא הישועה תוך הצרה ע"י הבירור כנ"ל. וזה עצמו פי' השירה שהוא לשון המשכה והסתכלות. שנעשו הכל מכש"כ בנ"י. מכוונים לאביהם שבשמים וזה אשירה כו':
גאה גאה. פי' שכל הגיאות שיש בעולם הכל גאותו ית'. רק שבצדיק ניכר שהוא מהשי"ת. וכל גאות וגדלות שיש לו נותנו להשי"ת. וברשע הגיאות כדי שיפול ויהי' שבח יותר אח"כ להשי"ת. וזה שהבינו בנ"י אחר הישועה איך שנתרבה כבוד ה' ע"י גיאות פרעה שמקודם. וז"ש אמר אויב ארדוף כו'. ומגיאות זה נעשה גיאות השי"ת. וכ"כ בתרגום אתגאי על גותניא וגיאותי' דילי' הוא. פי' כל הגיאותים לבסוף מבררין גיאות השי"ת. וזה גאה גאה שכל הגיאות שבעולם הוא גיאותו ית' בלבד:
Section 3
תרל"ג
ד' כוסות נגד ד' לשונות של גאולה. כי כתב בזוה"ק כי הדיבור הי' בגלות ויש ה' מוצאות הפה. ונגד שינים הוא אכילת מצה. ונגד הד' אחרים. הכוסות. שכל הבחי' הנ"ל היו בגלות שלא היו יכולים להוציא הדיבור לפני ה' כראוי. וכ' אנכי ה' כו' המעלך מארץ מצרים הרחב פיך ואמלאהו. ובוודאי הוא הרחבת פה בשבחים והודאות. ולכן תקנו הרבה שבחים בליל פסח כמ"ש ז"ל פה סח כיון שהדיבור יצא לחירות הי' רק כדי להלל ולהודות:
בליל ב'
לחם עוני המפרשים נחלקו אם הוא סימן על הגלות והעינוי או על החירות. ומד' רש"י ורמב"ן יראה שהוא על העינוי. ומהר"ל ז"ל לא הוטב בעיניו ע"ש. והאמת נראה כי הוא על כלל הירידה למצרים והגאולה. כי בוודאי עלינו לשבח על הגלות ג"כ. דאל"כ מה השבח על הגאולה אם היינו יכולין להתקרב להשי"ת בלי זה א"כ לא הן ולא שכרן. אלא וודאי הגלות הי' עצה שנוכל להתקרב להשי"ת. וז"ש מתחלה עובדי ע"ז היו אבותינו כו' ויעקב ובניו ירדו מצרימה כו'. שהי' כל זה חסד השי"ת כמ"ש נפלאותיך ומחשבותיך אלינו כו'. ובפשוט י"ל כי הי' זה כדי להיות שפלים ונכנעים להשי"ת. כי בלא זה לא היינו יכולין להנצל מגיאות. כמו שמצינו כמה פעמים נפלאות השי"ת בדרך זה שיוכל האדם לקבל הטובה שלא יבטלנה ע"י רגל גאוה. ונראה שכל הרעות שבעולם הם לכוונה זו להכניע האדם. ומאחר שהיינו עבדי פרעה ויצאנו משם להיות עבדי ה'. קבלנו מלכותו ית' עלינו בקבלה שלימה. והנה ראשית ישראל התחיל ביציאת מצרים כמ"ש הוצאתי אתכם כו' להיות לכם לאלקים כו'. ולזאת צריכין בההתחלה להכניע עצמינו תחת מלכותו ית' בכל כחנו. וזה הוא הכנה שיוכל להתקיים לנו תמיד כמ"ש טוב אחרית דבר מראשיתו. ואנו מראים שכל שמחתינו במה שיצאנו ממצרים כדי לקבל עלינו עול מלכותו ית'. ולכך נותנים כל הראשית אליו ית'. וכן עומר ראשית קצירכם מיד ממחרת השבת. וזה עצמו גודל החיוב בסיפור יציאת מצרים כי לילה זו הוא התחלת בנ"י כנ"ל. [וז"ש ר"ה למלכים ג"כ לקבלת מלכות שמים כמ"ש במ"א] וזה לחם עוני להיות שפל ונכנע כי באמת אחר יצ"מ הלכנו למדריגות גבוהים ביותר לקבל התורה כו' כסדר המעלות טובות שלמקום עלינו כו'. אבל אנו שמחים בהתחלה זו שהוא קבלת העול מ"ש שזה הביאנו לכל המעלות אח"כ:
וכתיב ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד. כי תחת בנ"י הוא הראש לכל האומות אבל הוא מקבל כח ראשיתו לעצמו להתגאות ולפרוק מעליו עומ"ש ולכך אין לו אחרית. ובנ"י רשין בתחלתו כו' ויש להם אחרית טובה וזה שהועילה מנחת העומר בימי מרדכי ואסתר כו': ובמד' משל לכהן שנאבדה תרומתו בביה"ק כו'. כי בנ"י הם מיוחדין להשי"ת. שבכל דבר הראשית להקב"ה. ובנ"י הם הראשית מכל העולם בכללו כמ"ש חלק ה' עמו. וקודם יציאת מצרים הי' נסתר זה בגלות והיו מעורבין. כענין שכ' חז"ל ב' אלפים תהו כו'. שמקודם שנבחרו בנ"י לא הי' העולם מתוקן רק תהו. ובגלות נוטלין הרשעים הראשית כמ"ש היו צריה לראש. וביצ"מ הי' תיקון לכלל העולם ע"י שנבחרו בנ"י להשי"ת. לכן כ' במדרש שז' ימי הפסח נגד ז' ימי בראשית ע"ש. וכן הגיד מו"ז ז"ל בענין עשרה מאמרות ועשר מכות ועשרת הדברות כו' ע"ש. וזה עצמו פי' הזוה"ק שהדיבור הי' בגלות שלא הי' ניכר מי הוא בעל הבירה ושהקב"ה מנהיג העולם ואמר פרעה מי ה' כו'. וביציאת מצרים הי' התיקון להיות מסודר הכל כפי רצון הקב"ה. והראשית בראש להשי"ת. וי"ל זה שקורין ליל פסח סדר ושמעתי מאמו"ז ז"ל טעם להודיע שיש גם לנסים סדר מיוחד כדברי המהר"ל ז"ל. ולדברינו הנ"ל זה הסדר אמת שנעשה ביציאת מצרים מה שמקודם הי' הכל מעורב ולא הי' העולם מסודר כנ"ל. וכל בריאת העולם הי' על זה כמ"ש בשביל בנ"י שנקראו ראשית תבואתו:
ב"ה שביעי של פסח
במדרש ב' ירושות כו' יעקב מתגאה בירושתו הקול קול יעקב כו' ע"ש. דקשה מה זה שחזרו בנ"י לפי החירות כדי לקרוע הים. וי"ל כמ"ש בזוה"ק שיציאת מצרים הי' להוציא הדיבור מהגלות. כמו כן הי' נצרך אח"כ גאולה לבחי' הקול שלמעלה מן הדיבור. והפרש יש בין הקול להדיבור. שדיבור יוכל אדם לדבר כרצונו לכך נקרא דיבור שהאדם מדבר בקולו מה שרוצה. אבל הקול הוא מפנימיות האדם. וכן בפנימיות הדברים דיבור הוא הנהגת הקב"ה כל העולמות כמ"ש בדבר ה' שמים נעשו כו'. והנהגה זו הי' נסתר בגלות ונודעת ע"י יציאת מצרים כמ"ש לעיל מזה. וכן בנ"י מה שמקבלין עול מ"ש שמבטלין רצונם נגד רצונו ואין עושין רק כפי גזירתו ית' זה נק' דיבור. וכן פי' בזוה"ק ע"פ ודברת בם בשבתך בביתך כו' להיות מנהיג הכל עפ"י דברי התורה ע"ש. ואחר קבלת עול מלכות שמים ניתן להם התורה והיא למעלה מהדיבור. ונתדבקו בנ"י בפנימיות התורה. וזה הקול שבנ"י מתגאים בו. פי' שדבר הבא מעצמו מורה שהקול מיוחד לבנ"י. וזה פי' נעשה ונשמע כמ"ש בזוה"ק עושי דברו לשמוע בקול דברו שמקודם צריך להיות קבלת עול מלכותו לכוף עצמו לעשות כרצונו ית' לגבור נגד היצה"ר. ואח"כ זוכין לשמוע שהוא בלי עבודת האדם כנ"ל. וזה לשון מתגאה בירושתו כו'. ויצ"מ וקי"ס הכנה לב' בחי' הנ"ל. נעשה ונשמע דיבור וקול. והוא בחי' ימי המעשה ושבת קודש. כי בחול ע"י עשי' שמותר במלאכה והוא ג"כ לעבודת השי"ת כמ"ש במ"א שנקראו ימי עבודה. ובשבת זוכין לשמוע בלי יגיעה כנ"ל. וכן איתא במד' כי שביעי של פסח כמו שבת קודש ע"ש. והוא בחי' הקול כנ"ל. וז"ש ואתם תחרישון שאין צריך ליגיעה. ה' ילחם כו'. וזהו הקול הוא בירושה בפנימיות נפש ישראל. שהרי כשיש צרה לכל איש ישראל ח"ו מיד צועק להקב"ה אף בלי ישוב הדעת. רק אם זוכין שיבוא בחי' הקול אחר קבלת העשי' כראוי. אז זוכין לשמוע בנחת. [וזה הי' בשעת קבלת התורה נעשה ונשמע. ומקודם הי' הכל ע"י יגיעה התעוררות הדיבור והקול כנ"ל]. ואז הי' נצרך להתעורר בחי' הקול ע"י הצעקה כנ"ל. [ובזוה"ק ר"פ בשלח בענין חבקוק נרמז ענין הנ"ל שכל הדרוש מחבקוק טעם שנצרך קי"ס אחר יצ"מ ע"ש] והכלל כי קי"ס הי' לבוא להתדבקות הפנימיות. שזה מה שאמרו שירה אח"כ. כי אין מובן בשכל אנושי איך שנזדמן לכל איש ישראל דברים אחדים. רק כמ"ש בזוה"ק שנתדבקו בשורש נשמותיהם ונתעורר הקול פנימי שיש בבנ"י בירושה כנ"ל. וזה לשון ישיר שממילא כשהגיעו למדריגת פנימיותם אז ישיר כו':
Section 4
תרל"ד
בכל דור כו'. משמעות הלשון שכל אדם חייב לראות עצמו שבכל דור הוא יוצא ממצרים שנאמר ואותנו הוציא: לך אף לך. שגם הלך הוא לך כמ"ש מידך נתנו לך. פי' שמה שאדם יודע לשבח להשי"ת הוא מאתו יתברך:
כנגד ארבעה בנים כו'. נראה שהוא נגד הארבע לשונות של גאולה. שהגאולה הי' מכל הד' גליות. ושאלות הללו יש בכל איש ישראל. מצד חקירות השכל שעי"ז היצה"ר מהרהר אחר החוקים ועל זה צריך להיות התשובה מוכן בלב האדם כי לעשות רצון השי"ת יש מזה יותר טעם ושמחה מהבנת טעם המצוה. וזה אין מפטירין כו'. שטעם מצוה של מצה אף שאין בו טעם. מתוק לו יותר ממטעמים. והרשע פורק עול ממש. מה העבודה. ואומרו לכם פי' מה כוחו של בו"ד לעבוד להשי"ת. ועי"ז מהרהר אחר השגחה עליונה כמ"ש בספרים. והתשובה. בעבור זה. פי' ע"י שהוא בו"ד ואין לו שכל כראוי חשוב לפניו ית' עבודתינו יותר ממלאכי עליון. ושאלת התם ע"י התמימות כשהקב"ה נותן איזה הארה בחסדו בא האדם לידי התנשאות באומרו מה זאת. וצריך לידע שהוא רק בחסד עליון. וזה התשובה בחוזק יד כו' בלי זכיות האדם. ושאינו יודע לשאול הוא בגלות המר שא"י כלל איך לפתוח הלב וע"ז נאמר את פתח לו. וע"ז נותנים השבח. שגאולת מצרים הי' בכל הד' מיני גליות בכלל ובפרט שנמצא בחי' אלו בכל אחד מישראל. ונק' בנים שבאמת נגמר הבנין ע"י החקירות הללו בלב האדם כשזוכה לבוא לדרך האמת ולצאת מהבלי עולם הזה ועניניהם:
מצות עומר לתת הראשית להשי"ת. ועי"ז נמשך כל המאכל להקדושה. לכן נק' עומר. ובמד' ואתה כו' בריתי תשמור זה העומר. שזה פי' ברית מה שמתקשר הכל למקום אחד. ממחרת השבת. כי כל זמן דכפית באחרא אי אפשר לקבל מלכות שמים כראוי כמ"ש בזוה"ק בהר. ולכן אחר יציאת מצרים שיצאו לחירות צריך כל אחד לקבל על עצמו מלכות שמים לכן הוא ר"ה למלכים. וזה ג"כ הסיפור ביציאת מצרים שהוא לתת העיקר להשי"ת. כי חשיבות האדם הוא הדיבור החשוב מדצח"ם. וגם איתא בזוה"ק שהדיבור הי' בגלות במצרים ע"ש. ופי' דיבור הוא ההנהגה. וגם הפרט שמתגלה פנימיות האדם ע"י דבורו וזה המעלה שיש בו מכל בע"ח שיכול להוציא ולגלות פנימיות שלו לחוץ. וכשיצאו לחירות הי' הדיבור ברשותם לכן צריכין לתת כח הדיבור להשי"ת. ובמ"א כתבנו כי ד' לשונות גאולה הם נגד מוצאות הפה. וי"ל ג"כ נגד דצח"ם והם ד' בנים כנ"ל. כנודע שהאדם כולל כל הנבראים והדיבור הוא מעלה עליונה שהכל נמשך אחריו לכן נקרא דיבור:
שיר השירים. י"ל שהוא השיר שבא מן השירים אשר לשלמה כי איך יכולין לשיר לפניו ית'. רק שאותיות התורה הם גבוהים וכשמוציא אותם האדם כראוי הם משוררים ועולים לשורשם. וכן י"ל הבוחר בשירי זמרה שיר שהזמר עצמו משורר. ובמד' לב חכם ישכיל עליו פיהו כמו שנודע שיכול האדם להגיד דברים גדולים אף שאינו משיג בעצמו עומק הדברים רק שהם דברים של אמת והבן. רק כפי מה שיודע האדם זאת שהלשון ואותיות התורה הם הם המסייעים לו כמ"ש הכל מסייעין לעשות רצון המלך. אז יכול להתדבק בהם כנ"ל. וכן עשה השי"ת שיהי' נתלה הכל בהאדם וע"י מתעורר מדריגה במדריגה גבוה יותר עד השי"ת. והעליון שבכולם הוא שיר השירים קדש קדשים כו':
שביעי של פסח
ענין יציאת מצרים וקי"ס. כי במצרים היו בנ"י תחת יד פרעה וכשהגיע הקץ נגאלו ולא הי' לו ממשלה עליהם. רק שבא בדרך מלחמה. ויצ"מ הי' הכנה לכל הגליות של הד' מלכיות. וקי"ס הי' הכנה לכל הבאין על ישראל בבחי' מלחמה. וז"ש פן ינחם כו' מלחמה. שהקב"ה חשב עצה עבור בנ"י שלא יוכלו להרע להם אף בדרך מלחמה. וי"ל שהי' במדה כיון שאמר פרעה הבה נתחכמה כו' פן ירבה כו'. פי' אף שהיו אז בנ"י תחת ידו. חשב התחכמות שלא יוכלו לעמוד נגדו בבחי' מלחמה. כי מלחמה אינו בסדר מיוחד רק כמ"ש בעמלק וילחם כשראה עת שרפו ידי ישראל כו'. ואתה עיף ויגע כו'. והתחכם פרעה כנ"ל כמ"ש בתחבולות תעשה כו' מלחמה. ולזאת אמר הכ' עתה שיצאו בנ"י חשב הקב"ה גאולה על בחי' מלחמה ג"כ. וז"ש ה' ילחם לכם כו'. והגיד מו"ז ז"ל בשם מכילתא אף שאתם תחרישו ולא יהי' לכם כח לצעוק. מ"מ ילחם לכם והוא כנ"ל:
במד' נכון כסאך מאז כו' אעפ"י שמעולם אתה כו'. כי הקב"ה מושל בכל רק האומות שאין רצונם להיות הוא ית' מושל [*מושל] עליהם בע"כ. אבל בני ישראל חפצין בקבלת מלכותו ית' עליהם. וז"ש במדרש עשו מתגאה בירושתו הידים ידי עשו. פי' שיש לו גאות ושמחה מזה שניתן החרב בידו. אבל בנ"י מתגאין בהקול קול יעקב. פי' מזה שכל מעשיהם ע"י בקשה והפקת רצון מה' ואינם ברשותם רק תחת ממשלתו ית'. בזה הם מתגאים ושמחים בקבלת עולו ית' ומלכותו עליהם. וזה נתישבה כסאך ברצון המקבלים כנ"ל. ובאמת הי' שמחת בנ"י בהשירה לא לגרמייהו ממה שעזר להם השי"ת והצילם. רק עיקר השמחה הי' ממה שהשי"ת הראה גדולתו וטבע להמצרים ובחר בהם להיות מלכותו ית' שורה עליהם ברצון. שזה כבודו ית' להיות ברצון המקבלים. וזה כי גאה גאה שיש גיאות מצד השפלת השונאים. אבל עתה נתברר גיאות השי"ת ע"י גיאות בנ"י. ומזה שהגביה בנ"י. מזה עצמו השפילו עצמם ביותר. וגיאות זה הבא מצד מעלת המכניעים לא מצד השפלתם הוא גיאות של אמת והבן:
המועדות הם עדות לבנ"י שמיוחדין להקב"ה. כ' עומדות היו רגלינו כו' כשהיו עולין לרגל שבטי יה עדות לישראל כו'. ועדות הוא לשון בירור הדעת כי המועדות נותנין דעת לכל איש ישראל לכל ימי השנה:
Section 5
תרל"ה
בעזה"י מימי פסח בקצרה
ביד חזקה ובזרוע נטויה. ואלו לא הוציא כו'. פי' זרוע נטוי' הוא הפחד והמורא להבא שייראו כל הרשעים מלהרע לנו. שהוציאנו ממצרים בכח זה שיהי' יצ"מ נוהג תמיד לכן מזכירין יציאת מצרים בכל יום. וז"ש ואלו לא הוציא הרי אנו כו'. כי גם עתה בכל יום נמצא גאולה זו ממש וכמ"ש בכל דור עומדין עלינו לכלותינו. וודאי זה אמת אף שאין נראה בפירוש מ"מ יש להאמין שחושבין עלינו רק השי"ת מבטל רצונם כמ"ש בזוה"ק פי' לעושה נפלאות גדולות לבדו שאין שום ברי' יודע הנסים רק השי"ת בעצמו:
ואפילו כולנו חכמים כו'. עפ"י מ"ש כמה מעלות טובות כו'. פי' שהביאנו מדריגה אחר מדריגה עד שקבלנו התורה והכניסנו לארץ ישראל. אעפ"כ כל אלו המעלות דביקין האחרונה בראשונה. לכן כמה טובה כפולה ומכופלת שהם חוזרין מלמטה למעלה ג"כ. ואף שכולנו חכמים כו' אעפ"כ נס הראשון מיצ"מ נוהג בנו. וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. שהסיפור ביציאת מצרים מביא דעת כמ"ש ולמען תספר באזני בנך כו'. וידעתם כי אני ה'. ומאחר שיציאת מצרים נאמרה בתורה והתורה ניתנה לישראל יכולין לעורר כח הגאולה כי יציאת מצרים יוצא מכח אל הפועל ע"י הסיפור. כמו ענין תורה שבכתב ושבע"פ שבנ"י מחדשין טעמי תורה. וזה כחן בפה שע"י שמוציאין הדברים בפה מגלין הטעמים הנסתרים לבוא לידי גילוי. וכמו כן תנאים אלו שדרשו שכל מכה הי' של ד' וה' מכות ושנלקה ר"נ מכות הכל הוציאו מכח המכות. שהי' נסתר אלה המכות והם הוציאו מכח אל הפועל. וזה פי' מרבה לספר ביציאת מצרים שמרבין ומתפשטין הנסים והמכות ע"י סיפורים ביצ"מ כנ"ל. וגם גאולה האחרונה תהי' כשיתברר כל הנסתרות שביציאת מצרים כי גאולה זו כוללת כל הגאולות. וז"ש להביא לימות המשיח כי זכירה וסיפור ביציאת מצרים מביא ימות המשיח. כי בעת יציאת מצרים הי' הרצון להיות תיקון הכולל כמו שיהי' לעתיד ה' ושמו אחד. אך כי עמלק הרשע בלבל את בנ"י כמ"ש אשר קרך בדרך. ולכן צריכין לזכור שנאתו לעולם. כי הוא גרם לנו כל הגלות. רק ע"י סיפור ביציאת מצרים בכל שנה ושנה נתעורר התיקון. ונמחה שמו מעט מעט. לכן נקרא מעשה לילה זו סדר כי צריכין לחזור ולסדר מעשה יציאת מצרים להיות מתוקן ומסודר ואז יהי' הגאולה בב"א:
מתחלה עובדי ע"ז היו אבותינו כו'. פי' שמזכירין שהגלות ג"כ הי' לטובה כי לא היינו מתקרבים לעבודת המקום רק ע"י גלות מצרים נתקרבנו אליו ב"ה. ולכן מזכירין כל זה. השיעבוד והצעקה והגאולה. שבנ"י משבחין על כל תהלוכות הגלות שעי"ז הי' בכחנו לצעוק כראוי להשי"ת ועל הצעקה ועל הישועה. וזה טעם המרור ע"ש שבח המרירות בעצמו כנ"ל. וכן איתא שבגלות מצרים עצמו כששמעו בנ"י שע"י הגלות יתקרבו אח"כ לעבודת השי"ת נתחזק כחם בגלות. לכן אמר הקב"ה למרע"ה לכן אמור לבנ"י אני ה' כו' ולקחתי כו' והייתי כו' וידעתם כי אני ה': ואקח כו' אביכם כו' וארבה כו' זרעו כו' ואתן ליצחק כו' יעקב ואת עשו כו'. פי' שכל זה הי' השגחת הקב"ה שכל מחשבתו לטובתינו כמ"ש נפלאותיך ומחשבותיך אלינו לכן בירר השי"ת את בנ"י. וארבה זרעו שיצא פסולת מאברהם וכן אח"כ ביצחק יצא ממנו עשו בירור אחר בירור ואח"כ הוריד אותנו למצרים. וכל זה היו עצות כדי שנוכל להתקרב אליו. וזה אנו מאמינים בו ית' כי כל זה הי' לטובתינו:
ויוציאנו ה' לא על ידי מלאך ושרף כו'. כי דבר הנעשה ע"י מלאך ושליח הוא כפי הדרגת השליח ולא הי' כולל הגאולה רק כפי מדריגה זו. וגם לדורות השפלים לא הי' מושג הגאולה ג"כ. אבל הגאולה הי' ע"י הקב"ה בעצמו והוא שלימות כל העולמות וחיות כל הוה ולכן גאולה הבא מכחו כוללת כל המדריגות מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין. וז"ש ואלו לא הוציא הקב"ה דייקא כי אם הי' ע"י שליח הרי אנו ובנינו כו'. אבל ע"י שהוציא אותנו בכבודו [*ובעצמו] הי' גאולת עולם. וכן הבטיח הקב"ה לאברהם דן אנכי. ובמדרש ע"פ מי אנכי כי אלך אל פרעה. פי' שמשה רבינו ע"ה אמר איך יתקיים הבטחת דן אנכי. שרצה מרע"ה להיות הגאולה בכבודו ובעצמו. ובאמת מרע"ה שהיה עניו גדול ונתבטל ממציאות אליו ית'. לכן הי' שליחותו כמו ע"י הקב"ה בעצמו. והוא לא חשב על עצמו זאת. וז"ש מי אנכי שסבר שאינו כדאי להיות נחשב במדריגה רבה כזו:
במד' ע"פ דבר נא וישאלו וכן בגמ' כדי שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו נתקיים בהם ואח"כ יצאו ברכוש גדול לא נתקיים בהם. ותמוה וכי אין להקב"ה לקיים הבטחתו אף בלי חשש תרעומת אותו צדיק. אך מצינו כי באו לידי חטא ברבוי כסף וזהב זה כמאמר ודי זהב. והטעם נוכל לומר כי הקב"ה הבטיח כשיצאו אחר ד' מאות שנה יצאו ברכוש גדול. ואח"כ הקדים הקב"ה הגאולה ברד"ו שנה. והטעם כמ"ש המפרשים כי אם הי' מאחר עוד שעה אחת היו נטבעין ח"ו. וזה הי' ע"י קלקול החטא כמ"ש איש שקוצי עיניו כו'. והשי"ת ברחמיו סיבב שהגדיל רשעת (מצרים) [*פרעה] עד למעלה ראש עד שהוצרך לנקום בו. ועי"ז ניצולו בנ"י. פי' ע"י ריבוי המכות עליו ביקש צאו מתוך עמי כו'. ומחל בעצמו אף שהוצרכו עוד להשתעבד תחת ידו מ"מ מחל בעצמו מרוב המכות. וזה ענין מדרש חז"ל ע"פ אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים. כמה היו חייבים עד שלא נזדווגו לכם ולא נפרעתי רק על ידכם כו' ע"ש. ולכן לא הי' שורת הדין להיות יוצאים בכסף וזהב. וזהו מרומז בגמ' ספ"ק דברכות במשל שאמר העבד לגאול אותו מיד ואינו מבקש כסף וזהב. פי' שוודאי טובה גדולה מאוד הי' מה שהקדים הקב"ה גאולתם אף שאבדו עי"ז הכסף וזהב. אך דבר אשר יצא מפי ה' לא ישוב ריקם. וזאת אחת ממדותיו של הקב"ה אשר בהבטיחו לאחד דבר ואח"כ מעלהו לטובה גדולה מזאת באופן שמרוצה עד מאוד להניח טובה הקטנה בעבור הגדולה עכ"ז שניהם נתקיימו בו כי הוא אלקים אמת. ובדבורו מתקיים כמאמר מדבר ומקיים. ולאשר כי לא הי' נתקן הכסף וזהב לכן באו ע"י לידי חטא. (ולא) [*ולכן] נתלה הדבר במעשה עצמן וישאלו ממצרים כו'. אעפ"כ הואיל והי' בציוי המקום ב"ה. זכות מצוה סייע אותם וניתקן אח"כ ע"י נדבת המשכן כנודע. ועפ"י הנ"ל יובן הפסוק מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו. כי הרגישו המצריים שהם בעצמם מחלו לבני ישראל העבדות קודם הזמן. וכן מרומז במדרש המשל ממי שהתחיל לקבל המכות ולא הספיק עד שנתן הקנס כו' ע"ש בילקוט בשלח:
ארמי אובד אבי כו'. אף כי לא עשה במעשה רק שביקש לעקור את הכל. אך היא הנותנת שע"י שביקש לעקור הכל לא נתן לו הקב"ה רשות לשלוט עלינו כלל. וכן הי' בהמן הרשע שביקש להשמיד כו' לכן לא פעל כלום. רק אובד הוא אבידה המתבקשת כדאיתא בגמ'. וע"י רשעת לבן הוצרך הקב"ה להביאנו למצרים בבחינת אבידה המתבקשת. ועמלק והמן חזרו לקיים מחשבת לבן רק יציאת מצרים נוהג תמיד כמ"ש. וזה ההצלה לנו בכל דור ודור כמ"ש והיא שעמדה כו' לכן תזכור כל ימי חייך כנ"ל:
פסח ר"ה לרגלים. כי מקודם צריכין להתרחק מיצה"ר כמ"ש בזוה"ק מצה מלשון מסה ומריבה. ובחג הזה יכולין לקפוץ כל אחד מהתקשרותו בסט"א אף שלא בהדרגה. ואח"כ זוכין לתורה. ואח"כ זוכין להכניס אור התורה בפנימיות האדם. משכני הוא בפסח. משכו. שנמשכו בנ"י בע"כ ממצרים אף שלא היו מוכנים בכל לבם. לכן נקרא ביד חזקה. וכמשל המושך מבטן האם כו' במדרש. אחריך נרוצה בשביעי של פסח שרצו לתוך הים במסירת נפש. הביאני המלך חדריו חדרי תורה בשבועות. נגילה ונשמחה בחג הסוכות:
במדרש שיר השירים. נשיר למי שעשאנו שרים בעולם עפ"י מה ששמעתי ממו"ר זקני ז"ל ענין פסוקי דזמרה קודם ברכת ק"ש ותפלה שהוא ליתן שיר ושבח ע"ז שזוכין לסדר שבחיו של הקב"ה. וזה שיר השירים שנותן שיר בעבור השירים ולשון שררה ג"כ. כי כפי מה שאדם שליט על כל מעשיו וממשיכן אחר הרב"ה. מעורר בחי' שירה שיש בכל הנבראים. וזה ענין האומר פרק שירה בכל יום. כי כל השירים תלוין בו ושיר של האדם נקרא שיר השירים כנ"ל. ולכן זמנו בפסח. זמן חירותנו. שהאדם יוצא בו לחירות ואינו תחת היצה"ר לכן עלינו להטות כל הדברים לשמים. וכ' בצאת ישראל ממצרים כו' ישראל ממשלותיו. פי' שממשיכין מלכותו ית' וממשלתו על כל הבריאה כנ"ל:
אלהי מסכה לא תעשה לך חג המצות תשמור. דרשו חז"ל המבזה המועדות כעובד ע"ז. שצריך האדם להאמין בכח הקדושה שנתן הקב"ה לנו שלא יגרום ח"ו בעצמו להיות נעשה מסך מבדיל ולהתרחק עי"ז באמת. והמועדות הם עדות לישראל כמ"ש מקדש ישראל והזמנים. וכמו שיש הארה בימים אלו כמו כן נתעורר הארה בלבות בנ"י וז"ש וידבר משה כו' מועדי ה' אל בני ישראל. פי' שהמשיך הדעת המתעורר בימים טובים לבנ"י. והרי אוכל נפש מותר ביו"ט. והיא הוראה כי מלאכה הנעשית בעבור נפש ישראל יש בו קדושה יתירה. וכ' מה יפו פעמיך בנעלים כו' על מצות עלי' לרגל בג' מועדות דכ' יראה כל זכורך. ובודאי אינו מובן עפ"י שכל אנושי איך שהיו כל פשוטי בנ"י מוכנים להיראות פני ה'. ע"כ נראה כי אף שהי' שלא בהדרגה מ"מ כיון שפנימיות בנ"י מיוחד להשי"ת ניתן רשות ג"פ בשנה לעלות אף שלא עפ"י הכנה הראוי'. ולכן נאמר חמוקי ירכיך כמו כו' אמן. פי' שזה הי' רק בכח הנקודה הנתונה במתנה מהשי"ת לכל איש ישראל. כאשר הגיד מו"ז ז"ל שע"ז נאמר אנכי מגן לך. וע"ז מברכין מגן אברהם. וזהו בת נדיב. ולכן הבטיח הכתוב לא יחמוד איש כו' ארצך בעלותך כו'. כי בכל מקום אין לעלות יותר מהכנת האדם רק להכיר מקומו. ואם לאו צריך שמירה ויש בו סכנה. רק בעליות הרגל הבטיח ולא יחמוד כו'. ולכן צריך האדם להאמין בכח המועדות שניתן לבנ"י כנ"ל: משביעי של פסח
במד' בשלח מה תצעק אלי. הה"ד צעקו וה' שמע מהו כן ב' ירושות הנחיל. ליעקב הקול וידים לעשו. זה מתגאה בירושתו וכו'. דמקודם כתיב פני ה' בעושי רע להכרית מארץ זכרם. וקשה שייכות הפסוקים שנדחקו המפרשים. אכן יש לפרש כי הכח שניתן להרשעים לעשות רע הוא כדי להכרית מארץ זכרם שעי"ז כשיצעקו הצדיקים יהי' להם מפלה. כאשר הי' במעשה פרעה שניתן לו חיזוק כמאמר משגיא לגוים כו'. וכן הענין בב' ירושות הללו כי בכח בנ"י ע"י הקול לנצח ולזכות גם בידי עשו כמ"ש ז"ל כשהקול קול יעקב אין הידים ידי עשו. וזה ענין מתגאה שזוכה גם לירש חלק השני. וכן בעשו ע"י הידים מבטל בנ"י מדברי תורה כמ"ש לא תעבור בי פן בחרב כו'. והנה ענין קי"ס אחר יצ"מ הוא שמתחלה יצאו לחירות מתחת רשות פרעה. ואח"כ רצה הקב"ה שיהיו בנ"י גוברין על פרעה ושולטין עליו. וזה נעשה בקי"ס שנמסרו המצריים תחת יד בנ"י ונאבדו מן העולם בעבורם. וע"י הצעקה מגודל השיעבוד עלו עד להיות שולטין על השונאים כנ"ל. וכ' וחרב פיפיות בידם פרשנו שע"י כוחן בפה זוכין גם אל הידים. ופיפיות הם בחי' כח הלשון והמעור. ויצ"מ הוא בחי' הדיבור וזה ענין סיפור ביציאת מצרים פה סח. וקי"ס הוא בחי' הברית כמו שרמזו חז"ל בפ' הים ראה וינס וגם בפסוק ויקח כו' עצמות יוסף עמו. וע"י שמירת הפה והברית קודש זוכין לחרב ועי"ז גוברין על כח עשו ועמלק וז"ש לפי חרב. וז"ש וחמשים עלו בכלי זיין שזכו אל החרב בכח הגבורה שגוברין על יצרם כמאמר הכתוב כולם אחוזי חרב כו' איש חרבו על ירכו כו'. ויש לרמוז פי החירות הוא זה הפה שבו תלוי החירות כנ"ל:
Section 6
תרל"ה
ב"ה מימים אחרונים של פסח
במד' נכון כסאך אעפ"י שמעולם אתה לא נתישבה כסאך אלא מאז ישיר כו'. כי הכסא הוא הוראה על המלכות ואשר הממשלה שלו. לכן נאמר השמים כסאי. כי בעוה"ז אין נגלה כח מלכותו יתברך ע"י עמלק הרשע כמ"ש חז"ל אין הכסא שלם עד שימחה שמו של עמלק. ובמד' הרוח מתגאה על התהום ואש על הרוח כו' ע"ש. והכלל כי בנ"י הם קרובים להשי"ת. ולכן כאשר הם מושלים על האומות עי"ז מושכין מלכותו ית' על כל הבריאה ובנ"י רוצין למשול על כל הדברים כדי לקבל עליהם ועל כל הנלוה להם את מלכותו ית'. וכן הי' כוונת הבריאה מה שניתן ממשלה לקצת הבריאה על קצתה. בעבור כי אין מלכות שמים יכולה לחול על השפלים רק באמצעיות ממשלת השפלים. וז"ש אשירה לה' כי גאה גאה. פי' שיש לנו לשיר לפניו שע"י גיאות שלנו יכול להתברר גיאותו של מלך מלכי המלכים הקב"ה. וגם כמו שאר הפירושים שכתבנו במ"א שכל הגיאות הוא רק גאותו ית' ע"ש. וזה כל ענין השירה שנתישרו כל הנבראים באמצעות גאולת ישראל והי' מוכן להיות כמו לעתיד כמאמר ה' ימלוך לעולם ועד. לולי שקלקל עמלק הרשע אח"כ. לכן מצווין לזכור לו איבה לעולם. לכן מזכירין בכל יום קודם ק"ש יציאת מצרים וקי"ס. שבנ"י מבררין אשר הם שולטין על כל הבריאה והאומות ומקבלין עליהן עול מלכותו ית' ומצותיו כדי שיחול מלכות שמים על כל הבריאה. וכ' רש"י ובמדרש אמר אויב ארדוף הי' צריך להיות תחילת השירה כו' ע"ש. והטעם כמו אהבה מקלקלת השורה. כי זה הוראה שאין עיקר שבחן של ישראל על שפדה אותם לחירות וביטל מחשבות אויב שלהם. רק מה שזכו להתקרב להשי"ת ולברר מלכותו ית' להיות כל האומות נכנעים להשי"ת ועמו. זה הי' עיקר התעוררות השירה של בנ"י. לכן הקדימו החביב והעיקר. אשירה כי גאה גאה. זה הי' עיקר שמחתם בה':
ברש"י ישיר ולא שר כו' גם מה לאמר. וי"ל כי מאחר שהשירה היא א' מפרשיות התורה. וזה אין בכח אנושי לחדש דברים שנעלמו מעיני כל חי כו'. רק שבנ"י המשיכו אותיות הללו הכתובין לפניו במרום בלבוש הזה שעשו מהם השירה הזאת. וז"ש אז ישיר שעשו ע"י אותיות אלו השירה ויאמרו בהם לאמר אשירה כו'. וזה ע"י ויאמינו. שע"י אמונה כראוי יכולין להמשיך כח התורה בעולם. וכתיב ויאמינו אז ישיר. נראה שעיקר השירה נתנו על זאת האמונה. ויש להבין כי מה שבח אמונה זו מאחר שראו כל אלו הנסים עין בעין. [ועיין בילקוט ומד'] אבל נראה כי בוודאי כח אמונה בישראל הוא גדול מאוד וחביב לפניו ית'. רק שמגודל השיעבוד ופחד המצריים נפלו מאמונתם. וע"י קריעת י"ס חזרו לאמונתם. ואף כי אחר הבירור בנסים ונפלאות לא הוצרכו לאמונה. מ"מ מה שחזרו לאמונתם זה חביב להם ולהקב"ה ממה שראו בעין. וחפצים היו שלא לראות כיון שחזרו לאמונתם. וכיון שהכתוב מעיד עליהם ויאמינו הוא עדות שחזרו לאמונה באופן שאף שיחזרו לנסיונות הללו לא יסתפקו באמונה שוב. והי' אמונה זו ג"כ על לדורות. לכן הי' בכחם לשיר שירה זו הכלולה על כל ימי הגלות וגאולה אחרונה כמ"ש חז"ל:
וירא ישראל כו' מצרים מת כו'. דאיתא בלוט אל תבט אחריך שאינך כדאי לראות במפלתם ואתה ניצול. וכאן בקי"ס דאיתא שהיו נתונים בדין אם להנצל כו'. אעפ"כ כתיב וירא כו' מצרים מת. והענין כי בוודאי לא הי' ספק חלילה על בנ"י ליאבד עם מצרים. אך נודע כי אין קיום לשום בריה בלי חסד עליון משמים ובנ"י נמסרו אז בדין שרצה השי"ת לזכות אותם עפ"י דין ממש בלי הצטרכות החסד והרי זכו בדין ושוב חזרו למקומם להתנהג עמהם בחסדו. כי באמת גם זה מדת הדין הוא להתנהג עם בנ"י בחסד. כמאמר עם חסיד תתחסד ומי שעושה לפנים משורת הדין שורת הדין להתנהג גם עמו לפנים משורת הדין. רק לפי שעה היו נתונים בדין ממש:
והמים להם חומה יש להבין למה הי' נצרך זה וי"ל עפ"י מ"ש בזוה"ק בתיבת נח שהי' להסתירו מפני המשחית שלא יסתכל בו ע"ש. כמו כן בים שהמשחית טבע להמצרים בים. היה המים חומה לבנ"י להסתירם. כי רוב המפרשים הסכימו שהי' הטביעה וההצלה בפעם אחד. וכן נראה לשון הפסוק כי בא סוס כו' ובנ"י הלכו כו' ע"ש:
נשאלתי עמ"ש במדרש על פסוק ישקני כי הדיבור אמר לכל אחד מישראל כך וכך מתן שכר יש בי. והלא שכרן של מצות לא נתגלה. והשבתי כי קודם החטא אפשר הי' ראוי להיות נגלה השכר ובאמת ישקני נאמר על טעמים הפנימים מהתורה כמ"ש רש"י ז"ל. ועתה נסתרים הם כמו שמבקשין יגלה לן טעמי. ואז הי' נודע וממילא נודע מתן שכרן:
וישב הים כו' לאיתנו דרשו חז"ל לתנאו. ומקשים דהיל"ל זה אצל הבקיעה. אבל נראה הפי' כי רצו בזה להודיע כי נס קי"ס נשאר לעולם אף שחזר לאיתנו מ"מ כוחו עתה הוא מצד תנאי הנ"ל ובאמת ע"י קיום התנאי נתחזק ביותר שקיום התנאי מקיים המעשה. וקי"ס הוא ביטול כל הטבע. ואחר קי"ס נתברר זה בטבע להיות בטל עבור עבדי ה'. וכן פי' מו"ז ז"ל מאמר הכתוב מה לך הים כי תנוס כו'. כי בני ישראל מעוררין הטבע לברר בה כי בטילה היא למקיימי מצות ה' כנ"ל:
Section 7
תרל"ו
מרור שאנו אוכלין כו'. פי' שאחר שזכו בנ"י לגאולת מצרים. המתיקו זאת המרירות. דכתיב וימררו את חייהם שהוא היפוך החיות של בנ"י. עי"ז הרויחו בנ"י שניתן להם זמן הזה לדורות שיכולין למתק בלילה זו המרירות והוא מצות אכילת מרור:
ואלו לא הוציא כו' הרי אנו ובנינו. לשון הרי קשה. אכן כל הנסים שנעשו לאבותינו במצרים הם לדורות לכל איש ישראל בפרט לעובד ה' שיש לו כמה מיני מצרים מסט"א בעבודת הבורא. לכן מזכירין יציאת מצרים בכל יום. ובלא"ה הרי אנו ובנינו כלומר הרי אנו מרגישין עדיין הגלות. לכן נאמר ד' לשונות של גאולה שהי' הכנת הגאולה לכל הד' גליות. ונגד זה תקנו ד' כוסות כמ"ש ד' מלכיות נדוש נא. לכן אומרים שפוך חמתך בכוס אחרון שהוא נגד גלות המר הזה האחרון:
והיא שעמדה כו' שלא אחד בלבד. אין מובן והיא על מה קאי. וי"ל דקאי אלמטה שהיא שעמדה לנו מה שלא אחד בלבד עמד כו'. כלומר שהקב"ה עשה עמנו חסד בזה שחילק את כל כחות סט"א שלא יהי' נמצא בהם האחדות. וז"ש שלא אחד בלבד עמד כו'. וכענין שכ' אתם המעט. וכ' חז"ל מעט מכל העמים ביחד אבל נגד כל אומה בעצמה בנ"י מרובין מכל עם. ובזה הכינוס שנתן השי"ת לבנ"י והפיזור שנתן להרשעים שפיזרן להרבה דורות בזה הצילנו מידם:
ביד חזקה ובזרוע נטוי'. וע"ז נאמר שבח מיוחד כי לעולם חסדו. והענין הוא שלבד ההצלה שהי' לשעה היו המכות בכח גדול יותר ממה שהי' נצרך אז וז"פ זרוע נטוי' כאדם שמראה גודל כחו שיירא לנפשו פן יכנו עוד. כן הראה הקב"ה זרוע הנטויה שיניחו מלהרע לבנ"י. [וכמדומה שכ"כ בגבורות ה'] וזה היה רק בעבור דורות הבאים שיהי' גאולה זו הכנה לכל הדורות. לכן נאמר כי לעולם חסדו. ולכן מצינו בכל המכות שלא סרו רק עפ"י תפלת משה רבינו ע"ה. והפי' שלא גמרו המכות פעולתן שעוד יש בהם על להבא רק בתפלת מרע"ה פסקו אז כמ"ש בברד שהביאו הקב"ה אח"כ על סנחריב:
בפסח על התבואה. דכתיב היום אתם יוצאים בחודש האביב כי הגאולה אינה באדם דוקא וכל הנבראים צריכין גאולה כי יש לכל דבר קליפה הסובבת הפרי. לכן הגאולה בעת גמר בישול התבואה לכן התבואה נגאלת ממוץ ותבן שלה. וי"ל דג' מועדות משפיעין שפע לבני חיי ומזוני. ובפסח מתברך המזון. לכן מברכין טל. כי הטל דק ורוחני יותר מהמטר שהוא בגשמיות יותר. והוא לרמוז על גאולת המזון כנ"ל. לכן איתא בזוה"ק כי ע"י שנשמרין באלה הימים מאכילת חמץ ושאור שוב אין החמץ מזיק כל השנה ע"ש:
ענין קי"ס דבר אל בני ישראל וישיבו כו'. נראה כי הי' הכנה לדורות. כענין שנה עליו הכתוב לעכב. כי דבר שנעשה ב"פ מתקיים לכן הי' גאולת מצרים ב"פ. וז"ש אשר ראיתם כו' לא תוסיפו כו'. פי' שהשיב להם מרע"ה שלא יתרעמו על אשר סיבב להם המיצר פעם ב'. כי אשר ראיתם כו' הוא כדי שלא תוסיפו עוד שיהי' זה גאולה קיימת לעד. ואיתא במדרש כי שביעי של פסח כמו שבת קודש. והשבת הוא מקיים הבריאה שנברא בששת ימים. כמו כן קי"ס הוא קיום גאולת מצרים:
מה תצעק כו'. בשם מו"ז ז"ל פי' המדרש שע"י הצעקה מעוררין כח דביקות בנ"י ואז נאמר מה תצעק ועכ"ז בא ע"י הצעקה כו' דפח"ח וש"י. והנה אתם תחרישון בוודאי כפי אימת מות שהי' עליהם אי אפשר לשתוק. רק כי הצעקה בלב שאין יכולין להוציא בפה זה הקול הולך למרחוק כמ"ש במ"א הטעם על הקול בעת יציאת נשמה שהולך מסוף העולם כו' בעבור שחפץ לצעוק בכל כח ואז אינו יכול לצעוק. ומצד זה הדחקות. הקול נשמע ביותר. ועי' בזוה"ק ע"פ והקול נשמע בפ' ויגש. וקול פנימי זה צריכין לעורר מקודם ע"י יגיעת הפה בתורה ותפלה זוכין אח"כ לצעקה בלב. [השאר נשכח ממני]:
במדרש שהים נקרע לי"ב קרעים נגד י"ב שבטים. פי' כי הים הוא בריאה בפ"ע כמ"ש חז"ל כל מה שיש ביבשה יש בים. וכ"כ במד' בפ' זכור כו' יום השבת ע"ש בילקוט יתרו. והקב"ה חפץ לשנות כל הבריאה בעבור עמו בנ"י. ושינה הטבע בארץ בעשר מכות. כן עשרה נסים על הים. ואח"כ שינה השמים בירידתו להר סיני בעשרת הדיברות. והכל כדי שיתבטל כל הטבע לבנ"י כדי שיוכלו לתקן הכל במעשיהם הטובים. ובמד' נכון כסאך אעפ"י שמעולם אתה לא נתישבה כסאך אלא מאז ישיר כו' המלך עומד אגוסטוס יושב. פי' עמידת המלך הוא להשגיח על עמו ועבדיו שלא ימרדו בו וכן שאר המלכים. אבל כשמנצח המלחמות ושמו נודע וכל העמים והשרים יראים ממנו כי לו המלוכה וכי הוא גבור נוצח בכל אשר יפנה. אז אין צריך לשמור המלוכה ויושב. כמו כן ע"י גאולת ישראל במצרים שנתברר לבנ"י כבוד מלכותו והם מבררין כי לו המלוכה לכן כביכול יושב [אז ישיר לשון הנהגה כמו וישר אבימלך כו' שבנ"י נעשו שרים ומנהיגים כנ"ל] שנתישבה כבוד מלכותו למטה שבנ"י מבררין האמת ומבערין כל עבודות הזרות כנ"ל:
וירא ישראל את מצרים מת כו'. פרשנו כמ"ש בלוט אל תבט שאינו כדאי לראות במפלתן שהוא ניצל. ובנ"י ראו מפלת מצרים כי הם ניצולו בזכות עצמן. [וז"ש ה' לי בעוזרי לכן ואני אראה בשונאי] כמ"ש שהיו נתונים בדין שהי' קיטרוג הללו והללו כו' ואעפ"כ ניצולו. א"כ זכו בדין. וז"ש ויושע ה' כו' את ישראל. פי' שהישועה הי' בעצמותן של בנ"י כמ"ש וישעך תתן לנו פי' להיות הישועה בידינו כנ"ל:
וייראו העם את ה' כו'. הוא מעלה גדולה וסימן של אמת. אשר ע"י הישועה והתגלות להאדם יבוא על ידי זה ליראה כמ"ש בספרים הקדושים ענין חיבור יראה ונורא:
אסרו חג בעבותים ע"ק המזבח. דכתיב שלש פעמים בשנה כו' כל זכורך כו' במקום אשר יבחר. דכלל כל הבריאה עולם שנה נפש. ובחירת העולם היינו המקום ארץ ישראל שהוא פנימיות העולם. ובחירת המועדים הם בחירת הזמן שנה. ובחירת בני ישראל הוא פנימיות הנפשות. לכן בזמנים המובחרים יראו המובחרים במקום הנבחר לפניו ית'. והנפש מחבר הזמנים למקום. וז"ש אסרו חג בעבותים הוא עבותות אהבה ותשוקות נפשות בני ישראל למקום ב"ה ע"ק המזבח ע"י עלי' ברגלים:
ויש לנו בגלות להתחזק באלה המועדות כי הפנימיות של המועדות יש גם עתה כמ"ש במדרש אני ישנה מן הקרבנות מביהמ"ק ולבי ער לבתי כנסיות ולמצות וצדקות כו'. והיינו כי תיקון המקדש הי' בבחי' המעשה וחיצוניות. כמ"ש במ"א פי' העשוי' בהר סיני. ולכן הפסדנו עתה ע"י החטא. אבל הפנימיות בחי' נשמע נשאר לנו לעולם. וז"ש וידבר משה את מועדי ה' אל בנ"י שהניח הכח של המועדות בפרשיות התורה. כמ"ש ואלפינון לבנ"י. ואפשר עתה יכולין להתדבק יותר במועדות דאין יפה מן הצניעות. ואז הי' בפרהסיא בהתגלות לכן היה צריך עזר ה' כמ"ש ולא יחמוד איש את ארצך שלא יתדבק חיצוניות בהרצון. ועתה הוא רק בלב כנ"ל. ובלי ספק ההשתוקקות והרצון של בנ"י בכל מועד עולה למעלה כי נתגרשנו מארצנו אם שבמעשה עשינו הקרבנות רק לא הי' רצון שלם ועתה יש רצון בלי מעשה והקב"ה מצרף רצון שלנו למעשה אבותינו. וכדכתיב אז תשבת הארץ כו' השמה. ויפלא מה תועלת בהשמה. רק שע"י השתוקקות שהי' לבנ"י בהשבעים שנה. עי"ז נתרצה הקב"ה. וכן גם עתה עד שיבנה ביהמ"ק בב"א:
Section 8
תרל"ז
בכל דור ודור כו' כאלו יצא. ואח"כ אמר ואותנו הוציא משם. רק שע"י האמונה ורואה א"ע כאלו יצא כפי הסיפור והבירור שמברר ביצ"מ זוכה לעורר הנס ומתקיים בחי' הגאולה גם עתה. כי לכן מחוייבים לזכור יציאת מצרים כל הימים שעי"ז מעוררין הגאולה וע"י זה יהי' הגאולה. וז"ש להביא לימות המשיח. וזה בכלל מ"ש ז"ל כל המרבה לספר ביציאת מצרים. פי' שחכמים בהסיפור דיצ"מ מעוררין הגאולה בכל דור ודור. ונמצא הם מרבין בסיפור דיציאת מצרים. וכן מצינו בר"ע וחביריו שהוסיפו על המכות עד חמשים מכות כו':
בעצם היום הזה הוציא ה' כו'. פי' שהקב"ה קבע היציאה בעצמו של יום שבאמצעות עצמות היום הוציא אותם מארץ מצרים. ועי"ז נשאר בחי' הגאולה בעצם היום. וכן מ"ש ויושע ה' ביום ההוא שנעשה הישועה ע"י היום ההוא. כמ"ש זכר עשה לנפלאותיו שהקב"ה קבע הנס במצוה או ביום כדי להיות זכר לדורות:
רמז על הצפנת אפיקומן. כי נס דיציאת מצרים הי' הכנה לכל הגאולות ולכן אין הלל שלם בימי הפסח. כי עדן לא נגמר הגאולה דיצ"מ. רק בכל דור ודור נגמר יותר עד לעתיד. לכן מטמינים קצת המצה על אחר הסעודה:
מה שאומרין המי יודע בלילה זו. כי הידיעות יכולין להביא לידי גבהות. והעצה ע"י התדבקות הידיעות ביצי"מ. כמאמר ואפילו כולנו חכמים כו'. אעפ"כ יש לזכור כי הכל בא בכח השי"ת שהוציאנו ממצרים. וז"ש אני יודע כו'. כלומר אם שאנו יודעים כל זה עכ"ז אנו מספרין ביצ"מ ומודין להשי"ת שהכל ממנו:
עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים כו'. קאי על המועדות כדכ' שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך כו'. והוא מתנה מהשי"ת אשר כל איש ישראל הי' בכחו לראות פני ה' בעזרה. ואמת דכתיב כל זכורך כי המועדות הם מאספין ומאחדין את בנ"י להיות כאיש אחד. ועי"ז יכולין להראות לפניו ית'. כי מועד לשון התאספות. וכתיב מה יפו פעמיך בנעלים דרשו חז"ל על הרגלים נעילת החג ונעילת הפסח כו'. כי נעל הוא שמירת הרגל. כמו כן הקב"ה פורס סוכת שלום ברגלים הללו על בנ"י להצילם מהתערובות שנמצא בעולם השפל הזה. כמו ששומרין הרגל מטיט ושאר דברים ע"י שהוא תחתון שבאדם. [ואיתא ברמב"ם (פי"ג מה' אישות) שצריך כל איש ישראל לעשות לב"ב מנעלים חדשים בכל רגל והיא רמז לסוד הזה]:
וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל. כי אמת שיש בכל מועד התעוררות קדושה מהשי"ת לבנ"י. כמ"ש מועדי ה' מקראי קודש. שיש קריאה והתעוררות קדושה לאדם. אבל מרע"ה תיקן להם לישראל להיות שואלין ודורשין ענינו של חג בחג כו'. פי' שהמשיך מועדי ה' אל בנ"י שגם המה יעוררו התעוררות שלהם כיון שהוא עת רצון בשמים. וכ' משכני אחריך נרוצה כו' שבעת שיש קצת התקרבות משמים לב"א צריכין לראות להתעורר רצון שלהם גם כן ביתר עוז ותוקף:
ענין שבת ומועדות דכ' חז"ל המקיים מועדות מעלה עליו הכתוב כאלו קיים השבתות. כי שבת מתנה מהשי"ת לבנ"י. ומועדות תלוי במעשיהם כמ"ש מקדש ישראל והזמנים. והענין דאיתא תורה צוה לנו משה מורשה אל תקרי מורשה אלא מאורסה. כי יש בחי' ירושה ג"כ שהוא בטבע נפשות בנ"י ירושה להם מאבותיהם כמ"ש אלקי אבי כו'. ויש בבחי' התקרבות ע"י מעשים טובים ועבודת כל פרט ופרט לפי ערכו. וכן בכלל. ושבת הוא בחי' ירושה כנ"ל וכמ"ש בזוה"ק ירותא דקא ירית כו' [ע"ש פ' אמור והבן]. ואיתא במד' שחורה אני במעשי ונאוה במעשי אבותי שחורה בימי המעשה ונאוה בשבת. ולכאורה יקשה מאי ונאוה על ידי מעשה אבות. רק הפי' מה שנמצא בי בכח מעשה אבותי כנ"ל ירושה כו'. וזה עצמו הפי' נאוה בשבת כי ירושה היא כנ"ל עכ"ז וודאי אם היו ח"ו מתדבקין ברע לגמרי לא הי' שוב התקרבות בשבת במעשה אבות. לכן גם זה בכלל השבח שחורה אני אעפ"כ ונאוה כי לא ניתנה שיר השירים אלא לשבחן של ישראל. וז"ש בנות ירושלים כאהלי קדר כו' והוא בנין השלימות להתהפך בנקל מכל מעשה החול שהוא השחרות להתכבס מיד להיות כיריעות שלמה:
כל המבזה מועדות כאלו עובד ע"ז דכתיב אלהי מסכה כו' וסמיך לי' חג המצות כו'. כי המועדות הם עדות לישראל כדכתיב ששם עלו שבטים כו' עדות לישראל כו'. פי' דכתיב יראה כל זכורך דרשו חז"ל לראות ולהיראות כו' ע"ש. והפי' שבי"ט אלו נתוסף הדעת באדם הישראלי וניטל ממנו הסתרות החושך שבעוה"ז. ולכן יכול לראות פני ה'. וכמ"ש בעד או ראה או ידע. כן מתגלה ידיעת בנ"י במועדות וניטל מהם מסך המבדיל כמ"ש חכמים אפילו מחיצה של ברזל אין מפסקת. וכפי מה שמאמין האדם בזה מבטל מסך המבדיל אצלו כנ"ל:
ענין יציאת מצרים וקי"ס אח"כ דכתיב מן המצר קראתי כו' זה יציאת מצרים. ענני במרחב יה זה קי"ס. וביאור הדברים עפ"י מ"ש במ"א דיש ב' מיני הסתרות וכענין מן העולם ועד העולם. פי' שיש הסתר והעלם ע"י חשכות הגשמיות והסט"א. ויש הסתר והעלם בעומק רום ע"י שהוא למעלה מההשגה. וע"י עולם הראשון משיגין עולם השני שנק' עוה"ב. ומקודם הי' יציאת מצרים שהוא ישועה מן המיצר שיעבוד המצרים שהי' על בנ"י. ואח"כ יצאו מזה השיעבוד והיו צריכין ישועה והשגת עלמא דחירות שהוא ביטול הטבע ושם אין מיצר. וז"ש ויושע ה' ביום ההוא בלשון נסתר. והי' כדי להשיג הארת עלמא דאתכסיא ושם מקום רחבת ידים. וכתיב אנכי כו' המעלך מארץ מצרים הרחב פיך כו'. פי' שאחר שיש גאולה מן המיצר הן בכלל הן בפרט איש ישראל צריך אח"כ למלאות ידו בהתרחבות להטות כל נפשו להשי"ת. כי הגאולה היא הכנה להעבודה. וז"ש הוציא ה' כו' על צבאותם כי הי' עיקר הוצאה כדי לקבל עלינו עול עבודת הבורא להיות נקרא צבאות ה'. וכ"כ הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה כנ"ל. שכל הגאולה הי' כדי לקבל עומ"ש. וכ"כ בהוציאך כו' תעבדון את האלקים כו'. ואחר הגאולה אז עת רצון כפי מה שמקבל עליו אז מלכות שמים נשאר קיים. [ואפשר הוא סוד סמיכת גאולה לתפלה ודו"ק]. ובאמת בנ"י הרחיבו פיהם באמירת השירה כי בשכל אנושי אין להבין איך אמרו כל בנ"י שירה הזאת מגדול ועד קטן דברים העומדים ברומו של עולם. אך באמת יש ללמוד קו"ח ומה כל הטבע נתבטל בעבור בנ"י ונקרע הים בעבורם מכש"כ שנתבטל הטבע אצלם ויצאו מן הטבע לגמרי. והאמת כי הי' לבנ"י ללמוד זה הקו"ח בעצמם כיון שביטל הבורא ית' הטבע בעבורנו מכש"כ שיש לנו לבטל הטבע בעבורו. וכן עשו. ולכן ע"י הרצון יצאו מן הטבע ונפתח להם שער הנעלם. ועי' מ"ש לקמן עוד מזה:
כתיב ויאמינו. וכי לא הי' להם להאמין כו' ע"ש במדרש. אמנם אדרבה בהיות שהי' נגלה להם הנפלאות האמינו כי אינם משיגים מעשי ה' על בוריין. וזה ויאמינו בה' שנמשכו אחר השי"ת ויצאו מן הטבע ושרתה עליהם רוה"ק ואמרו שירה. וזהו משכני ביצ"מ אחריך נרוצה בקי"ס. גם י"ל שהאמינו למפרע על כל הגלות שהי' לטובה ובזה תקנו אשר לא האמינו מקודם. וז"ש במד' חזרו ולא האמינו כו' וע"י אמונה זו תקנו חסרון האמונה של מקודם. והנה כן צריך להיות בכל גאולה לתקן אח"כ כל הקלקול שהי' מקודם הגאולה. וזה עצמו ענין קי"ס אחר יציאת מצרים. שכבר היו בני חורין אך הי' כדי לתקן כל ימי הגלות. וז"ש במד' ע"פ ולא נחם אלקים שלא ניחם הקב"ה על ימי הרעה שעבר על בניו במצרים ע"ש. וזה עצמו ענין שכתבנו לעיל. דהנה כתיב וחמשים עלו בנ"י מארץ מצרים ויקח משה את עצמות יוסף עמו כו' השבע השביע כו'. פי' בזוה"ק דחמשים פעמים נזכר יציאת מצרים בתורה. ולמה. כדי להודיע שבנ"י יצאו מחמשים שערי טומאה. ולמה הכניסן השי"ת בכל השערי טומאה כדי להשיג אח"כ חמשים שערי בינה. וז"ש וחמשים עלו כו' שהגיעו עד שער החמשים והוא עלמא דחירות. ויקח משה כו' עצמות יוסף כו'. כי בחי' יוסף הצדיק הוא התקשרות כל המדות. שמעתי מפה קדוש אמו"ז ז"ל השבע השביע הם השבעה שבועות תספר כו'. והנה כמו שהיו במצרים בכל שערי טומאה. כך זכו אח"כ לברר כל המדות להשי"ת. וע"י שזכו אח"כ לכל אלה השערים בזה תקנו כל מה שהיו מקודם בשערים הנ"ל. והוא ענין תשובה שמהפכין העונות לזכיות שהרי ע"י החטא בא אח"כ לתשובה. לכן ע"י שנכנסו אח"כ בשערי הקדושה תקנו ימי הגלות. [ואם כי לכאורה קשה כיון דכתיב וחמשים עלו מיד בשעת היציאה א"כ מה הי' חסר עוד. אבל האמת מבואר בספרי קודש כי בעת היציאה נתגלה להם שורש כל השערים לשעה כדי להיות נגאל ואח"כ הוצרכו בנ"י לתקן מעצמם להגיע בעבודתם לכל אלה השערים] וז"ש דבר אל בני ישראל וישובו כו' שזה ענין תשובה כנ"ל:
בנסים דיצ"מ וקי"ס אין מברכין שעשה נסים כמו חנוכה ופורים. נראה הטעם כי נסים אלו הם מוכרחין מעת בריאת העולם שלא הי' קיום לעולם בלי נסים אלו. וז"ש בגמ' תנאי התנה עם הים שיקרע כו'. ומצינו בהלל הגדול שנאמר כל אלה הנסים ודרשו חז"ל כ"ו פעמים כי לעולם חסדו נגד כ"ו דורות שנזונו בחסדו של מקום כו' ע"ש. והגם כי נסים אלו נעשו בזמן מיוחד לכל אחד. אבל הם היו קיומו של עולם. והנה נס זה דקי"ס הי' סיבה לתקן כל הבריאה. וע"י השירה שאמרו בנ"י הכניסו כל הבריאה תחת כנפי השכינה. ובנ"י הבינו כי נעשה להם אלה הנסים כדי להטות כל הבריאה וכל האומות להבורא ית'. לכן אמרו שירה זאת שהוא כולל כל מה שיהי' בכל הגליות שאח"כ ג"כ. כי ידעו שכל הגאולות יהיו תלוים בזאת הגאולה. ובאמת ע"י שעשו בראשונה המצוה בשלימות יש לנו תקוה טובה לאחריתנו. ולכן מזכירין השירה בכל יום. וכ' ויושע ה' ביום ההוא הוא כמ"ש ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד וכ"כ והי' ביום ההוא כו' שהוא יום של גאולה העתידה שכ"ז הי' בעת קי"ס הישועה לדורות ותיקון כל העולם שיהי' לעתיד. ולכן כל הבריאה היתה מקוה לזאת השירה. ולכן נאמר אז ישיר לשון עתיד. פי' השירה שהיתה מוכנת מימי בראשית נגמרה אז ע"י בנ"י מכח אל הפועל. וזה נקרא הרחב פיך מה שהרחיבו בנ"י פיהם ורצונם להטות הכל אליו ית' ומילא השי"ת את פיהם לומר ברוה"ק השירה הזאת והוא הישועה השניה שצריכין אחר הראשונה וז"ש ענני במרחב יה כנ"ל:
Section 9
תרל"ח
ב"ה מימי הפסח בקיצור גדול
כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. ע"פ מה דכתיב עושה גדולות כו' ונפלאות עד אין מספר. פי' שאין להנפלאות מספר כלל. והם מתרחבים ונמשכים בכל עת יותר ויותר עפ"י כח הצדיקים. כענין שנאמר בתורה שמוצאין בה תמיד טעמים חדשים דדיה ירווך כו'. כמו כן ביצ"מ שנעשה מזה תורה כדמצינו שדרשו כל אחד יותר והעלו לר"נ מכות כו': ביד חזקה ובזרוע נטוי' ואלו לא הוציא כו'. פי' עכ"ז אנו משבחין. דקשה וכי יש צורך ליד חזקה אל הבורא ית'. רק הענין הוא ע"י שנשבע הקב"ה והבטיח לאבות להוציאנו ממצרים לכן עשה הגלות קשה כל כך עד שיהי' נכלל בו כל הגליות עד שאלו לא הוציא כו' אנו ובנינו כו' וכל זה היה לטובתנו. וכן איתא כי בזרוע נטוי' היא השבועה כמ"ש נשאתי את ידי כו'. ויש בכל גלות ומיצר קצת מגלות מצרים. לכן מספרים בכל יום יצ"מ. וז"ש הרי אנו כו' פי' שמרגישין בכל עת הגלות מצרים. רק שנגאלין תמיד בכח גאולה הראשונה כנ"ל: וירד מצרימה אנוס עפ"י כדיבור. פרשנו כי יוסף נקרא פי הדיבור. סימן לדבר כי פי המדבר אליכם. והביאור נתבאר במ"א: ולפי שהוציא עצמו מן הכלל כו' הקהה את שיניו כו' אלו הי' שם לא הי' נגאל. כי עיקר הגאולה משיעבוד מצרים כדי להיות מוכן לקבל מלכות שמים כמ"ש הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה וכ"כ הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים. ז"ש בעבור זה לקיים מצותיו. לכן הרשע שממאן בעבודת הבורא כופר בעיקר ואין לו חלק בגאולת מצרים כו'. וכ"כ בצאת ישראל כו' היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו. פי' שהיו מוכנים מיד לקבל עליהם מלכותו ית' ולהמליכו לברר ממשלתו על כל הברואים כמ"ש הוצאתי את צבאותי כו':
למוד הוא. פי' שצמצם כביכול כחו והלביש עצם קדושתו באותיות התורה כמ"ש הביט בתורה וברא כו'. וכדאיתא אדם יושב ושונה כביכול הקב"ה יושב ושונה כנגדו:
בפסוק וידבר משה כו' מועדי ה' אל בנ"י ומתרגמינן ואלפינון לבנ"י. נ"ל כי מה צריך הכתוב להשמיענו זאת כי בוודאי עשה משה רבינו ע"ה מה שנצטוה. אבל הענין הוא דכתיב אלה מועדי ה' ובזוה"ק שנק' ימים טובים על שם האור כי טוב אור זרוע לצדיק כו'. והפי' שבנ"י קודם החטא היו דבקים בהדעת והי' נגלה בשעת מתן תורה אור הגנוז. אח"כ ע"י החטא נפלו ממדריגתם וחזר ונגנז האור. אמנם בהמועדות חוזרין בני ישראל למקומן הראשון לכן נקראו מקראי קודש כי מקודם כתיב תהיו לי כו' קדוש. ואחר החטא היו רק בבחי' טהרה. לכן ניתן להם טהרת פרה. כי מקודם לא הי' כלל טומאת מת. חירות ממיתה כו'. אמנם ימים אלו נק' מקראי קודש כנ"ל. לכן כתיב אלה שהוא תיקון החטא שנק' אלה כנ"ל. כמ"ש אלה פקודי המשכן ע"ש בזוה"ק ומדרשים. והנה מרע"ה לא חטא והי' פעולה גדולה שלמד להם מרע"ה ענין המועדות שכבר נתרחקו בנ"י ממדריגה זו. רק השי"ת במתנה נתן להם כח לקבל המועדות כנ"ל. ולכן כתיב שלש פעמים בשנה יראה כו'. עבד שרבו מצפה לראותו כו'. א"כ קשה למה לא יקבל פני האדון בכל יום. אך שאינו יכול להיראות פני ה' דאיתא כשם שבא לראות כו'. רק בימים הללו שבנ"י חוזרין למקומם הראשון ואור הצפון נגלה כנ"ל:
ב"ה מימים אחרונים של פסח בקיצור עירבובי דברים
הפרש הגאולה שביציאת מצרים לקריעת י"ס. עפ"י מה דאיתא שבנ"י נק' עבדים ובנים. וביצ"מ קבלו מלכות שמים כמ"ש הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה וכ"כ עבדי הם אשר הוצאתי כו'. אח"כ קי"ס בחי' בנים. וז"ש ולא נחם במדרש שלא ניחם הבורא ית' על צער שהי' להם כו' וזה בחי' בנים. [אחרי כתבי זאת מצאתי רשום אצלי בשם מו"ז ז"ל מענין זה באופן אחר קצת כי השי"ת העמיד את בנ"י במדריגה פחותה מאוד בעת קי"ס כמ"ש שהי' קטרוג הללו עע"ז והללו כו'. כדי שיהי' הצלה רק מצד שהם בניו לא מצד זכות מעשיהם. לכן נזכר כמה פעמים בניו המעביר בניו. וראו בניו כו'. וגם אמר שעפ"י הקבלה נק' זאת מוחין דקטנות עכ"מ והמש"י]. וכ"כ המעביר בניו בין גזרי ים סוף כו' וראו בניו גבורתו כו' מלכותך ראו בניך בוקע ים כו' הכל בבחי' בנים. כי מקודם הי' הגאולה צורך להצילם מכח המצרים. אבל אח"כ שנאמר וישובו כו' הי' רק לתוספות חיבה יתירה והוא בחי' בנים. ומקודם כתיב לא תצאו איש מפתח ביתו כו' שלא היו יכולין לראות במפלת הרשעים אח"כ כתיב וירא ישראל את מצרים מת כו' וכבר כתבתי מזה במ"א:
ויושע ה' ביום ההוא כו' וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וייראו כו' ויאמינו כו' אז ישיר כו'. איתא בגמ' הגדולה זו מעשה בראשית. וביציאת מצרים נגלה ונתברר כח הבורא ית' אשר הוא מנהיג הכל. לכן אחר הישועה מיד מצרים ראו את יד הגדולה שנתקן עתה. עשה הוא לשון תיקון כמ"ש וימהר לעשות אותו. את הנפש אשר עשו בחרן. אח"כ וייראו יראת הרוממות ע"י השגה גדולה שהשיגו. והוא סימן אמת. השגה שמביא לידי יראה. ותפסו אומנת אבותם כמ"ש ביעקב ויירא ויאמר מה נורא כו' אחר חלום הגדול הזה כמ"ש שם. אח"כ אז ישיר שהוציאו מכח אל הפועל הארה הפנימיות שבהם דכתיב משכני אחריך נרוצה. איתא במד' נכון כסאך אעפ"י שמעולם אתה נתישבה כסאך מאז ישיר. פי' כי השי"ת מנהיג העולם וכל הטבע. אבל אינו ניכר כחו כביכול. ויש קושיות. אבל ביציאת מצרים נגלה ונתישב הקושיא שאמר אברהם מי הוא בעל הבירה כו'. ואיתא אורייתא וקוב"ה וישראל כולהו חד. וכמו שהבורא ית' עלה לפניו אז לגלות כח השגחתו. כן נמשכו אחריו בנ"י לגלות כח התלהבות שבהם. וכעין אלה הדברים שמעתי מפה קדוש אמו"ז ז"ל על הא דאיתא שנענש חזקי' על שלא אמר שירה בנס דסנחריב. והגם כי הטעם הי' ע"י שבלא הנס הי' ג"כ ברור אצלו כח הבורא ית' ולא נתחדש לו דבר. אך כשהקב"ה רוצה להראות כחו צריכין בנ"י ג"כ להודות ולהלל לפניו עכ"ד:
אז נבהלו כו'. ומאין ידעו בנ"י בעת השירה מזה. בלי ספק הרגישו בנפשותם הסרת כח האומות. דכ' יצב גבולות עמים למסכר בני ישראל. שכל האומות מתנגדים לעבודת בנ"י. ולכן בעלי עבודה מרגישין הכל בעצמם. ובאמת הי' רצון בנ"י בשירה זאת להטות כל הברואים אליו ית'. וכך הי' לולא רשעת עמלק ימ"ש שבא ועירבב אותנו. ומדכתיב נבהלו אלופי אדום גם עמלק בכלל אלופי אדום כדכתיב אלוף עמלק כו'. אך אף שנבהל לפי שעה חזר ומסר נפשו לרע כדכ' ולא ירא אלקים. אף שידע כי ה' עם בני ישראל:
ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת. כי איתא במדרש ז' של פסח במקום שבת ע"ש סוף פ' בא. ומצה לשון מסה ומריבה כדאיתא בזוה"ק. ובימי הפסח נגמר ענין יציאת מצרים בסיוע מצות המצה שכל הימים ימי מלחמה הם. אמנם יום הז' נגמר הפעולה בלבות בנ"י להיות בני חורין ממש מגלות מצרים ונקרא עצרת. וכ"כ בזוה"ק כי הז' ימים [*אכילת] מצה מועילים על כל השנה שיהי' דבוק האמונה בלי פעולת המצה עוד. והנה מצה נק' מיכלא דמהימנותא. ואיתא ביום הז' וייראו העם כו' ויאמינו. אף דגם מקודם כתיב ויאמן העם וישמעו כי פקד כו'. אך החילוק הוא שמקודם הי' האמונה תלוי בדבר מיוחד כי פקד וכי ראה כו'. אבל עכשיו כתיב ויאמינו בה' ממש בלי פעולת סיבה ודבר מיוחד. [וכן בסוכות כתיב ביום האחרון והיית אך שמח שמכל הימים נגמר השמחה להיות דבוק בעצם איש הישראלי כנ"ל]:
Section 10
תרל"ט
ב"ה מימי פסח בקצרה
עבדים היינו לפרעה מלך קשה. במצרים מדינה קשה מקום טומאה. והוציאנו השי"ת משם והוא בחי' ימים ראשונים של פסח. ובקי"ס הי' הגאולה ממלך קשה שהטביעם בים. ונגד ב' אלו עשה עמנו הבורא ית' ג"כ שהכניסנו בכלל עבדי ה'. והביאנו לירושלים בית מקדשו מקום טהור מלך קדוש ומדינה קדושה:
כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. משובח ממש. כי יצ"מ אין לו סוף וכמ"ש אלו לא הוציא כו' הרי אנו ובנינו כו'. כמו כן וכש"כ מדה טובה שהיא הגאולה משם בוודאי נוגע לדורי דורות. וכ' הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים. ולכן כפי מה שמעוררין גאולת מצרים ע"י הסיפור כמו כן זוכין להמשיך מלכות שמים עלינו ואין לזה שיעור. ואפי' כולנו חכמים כו'. מ"מ ע"י הסיפור נגאלין עוד מתחת יד היצה"ר ומתעלין ביותר עד שאחז"ל להביא ימות המשיח. שע"י סיפור יצ"מ בכל שנה ושנה נתוסף הדעת עד שעי"ז יזכו לביאת משיח בב"א. ואז יתקיים להיות לכם לאלקים:
ברוך שומר הבטחתו כו' חישב הקץ לעשות כמ"ש לאאע"ה בברית בין הבתרים שנא' כו' גר יהי' זרעך כו' ארבע מאות שנה. ונראה דזה רמז על ד' מלכיות. דהא קשה כיון שביקש ה' להראות לאבינו אברהם כל הגלות למה לא הראה לו גלותינו זאת שהוא מר ממות. אבל הכל הראה לו. כי בגלות מצרים הי' נכלל כל הד' מלכיות. אך בעבור רחמי הבורא ית' מיהר לגאול אותנו משם כי ברגע א' ח"ו היו כלין כידוע. ולכן הוצרכנו אח"כ לגלות שאר המלכיות להשלים הד' מאות שנה. ולכן נק' בחפזון ע"י שמיהר הקץ קודם הזמן ולכן יש בו ד' לשונות גאולה כמ"ש במ"א מזה:
מצה זו כו' שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ כו'. פי' כמ"ש חז"ל שהיו ח"ו נטבעין במ"ט שערי טומאה. וחמץ רמז ליצה"ר שאור שבעיסה. ועד שלא החמיצה עיסתן של ישראל נגלה עליהם אור הקדושה. וכמו כן בוודאי מתקיים בכל שנה ושנה. ולרמוז זה איתא חוטפין מצה בלילי פסחים. כמ"ש בחפזון יצאת. שצריכין למהר להחזיק עצמנו במצות הנהוגין בליל פסח שמתעורר חסד הזה בכל שנה. כמ"ש ליל שמורים הוא:
פסח פה סח כדאיתא בספרים. דהנה כל מצות לילה זו בפה. סיפור ואכילה ושתי'. כי עיקר כחן של ישראל בפה. וביצ"מ ניתן להם זה הכח כמ"ש במ"א בפ' הרחב פיך. ותינוק שמתחיל לדבר אביו מלמדו תורה. לכן סיפור יצ"מ הכנה אח"כ לקבלת התורה וזה ואמלאהו. וכן במצות בכורים וענית ואמרת. וכמו כן בפסח התחלת השנה צריכין להודות על התחלת בחירת בנ"י כי פה הוא התחלת הדבר פתיחת ההסגר. אח"כ בקבלת התורה נגמר הבאת הביכורים כדכ' וביום הביכורים שהוא גמר הבאת פרי העבודה של בנ"י בכל שנה ושנה:
יכול מר"ח ת"ל ביום ההוא כו' בעבור זה כו'. דהנה מחויבים לעולם לזכור יצ"מ אך אין יכולין לספר ולברר יצ"מ כראוי רק בלילה הזה. לכן כתיב בעבור זה שהוא התגלות הגאולה בלבות בנ"י ומצות לילה זו מועילין על כל השנה שנוכל להזכיר יצ"מ. לכן כתיב למען תזכור פי' ע"י עבודת לילה זו תזכור כל ימי חייך. ואיתא בזוה"ק אי חמץ מרמז ליצה"ר למה הותר כל השנה. ומתרץ על פי משל שהחולה נזהר איזה ימים נתחזק ואין מזיק לו שוב ע"ש פ' בא. וז"ש שע"י מצות אלו תזכור כל ימי חייך אף שתאכל בהם חמץ ושאור. רק בשבעת הימים החמיר כ"כ בחמץ ובמשהו. והענין הוא כי בהתחלת קבלת עול מלכות שמים צריכין לקבל על עצמו בכל כחו כאשר הגיד אא"ז מו"ר ז"ל בענין אזהרת יהושע את בנ"י בעודם בירדן שלא ישאירו מז' עממין וע"י שקיבלו עליהם בלב שלם עברו הירדן ע"ש. וכלל הענין ללמד בא כי בתחילת העבודה צריך להיות בבל יראה ובל ימצא אף משהו בראשית השנה וזה מסייע על כל השנה:
בענין המכות שדרשו חכמים והוסיפו ועמדו על ס' ועל ר"מ ועל ש' מכות. בוודאי הכל אמת במקומות מיוחדים. ועל ענין זה אמרו כל המרבה לספר ביצ"מ שיכולין להוסיף ע"י סיפור יצ"מ שיתפשטו המכות ביותר. והנה עשר מכות. ודצ"ך עד"ש באח"ב ג'. וס' ור"מ וש' עולה בס"ה תרי"ג נגד תרי"ג מצות:
מו"ז ז"ל הגיד דברי הזוהר אמור שנקראו החגים יום טוב ע"י שמאיר בהם מאור הגנוז ע"ש בפסוק אור זרוע לצדיק. לכן מבקשין שבענו מטובך שנוכל לקחת הארת היו"ט על כל ימי השנה. כי האור נגנז וכ' בו ויבדל כו' וגם בשבתות ויו"ט יש בהם הבדלה א"כ הוא ענין אחד. והשי"ת בטובו מסר לבנ"י הזמנים שמתנוצץ בהם מאותו האור כי טוב לכן שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך יִרְאה יִרָאה כו'. וכ' ולא יראו פני ריקם. וכמו כן צריכין לקבל אותה ההארה קבוע בלב. כשם שבא לראות כך בא להיראות. וכתיב בפסוק אחד איש כמתנת ידו כברכת ה' כו' אשר נתן כו' כי הנתינה והקבלה אחד. ובמ"א הארכנו לכן קצרתי:
ברש"י המקיים מועדות מעלה עליו הכתוב כאלו קיים השבתות. כי באמת קדושת השבת למעלה מהשגת האדם. לכן אמרו מתנה טובה יש לי כו' שניתנה לבנ"י במתנה. ולכן צריכין להוריד נשמה יתירה לאדם שיוכל לקבל בו הארת השבת. אבל המועדות נקראים מקראי קודש שצריך האדם לקרוא הקדושה ותלוי בקדושת ישראל כמ"ש אתם כו' ולכן מלאכת אוכל נפש מותר בו כי הוא קדושה הנדבקת בנפשות בנ"י שיוכלו בנ"י להמשיך הקדושה גם במלאכה גשמיית שהוא לצורך הנפש. אמנם ע"י קיום המועדות יכולין בנ"י לקבל קדושת השבת ג"כ במתנה כנ"ל:
בפסוק משכני אחריך נרוצה. לשון ריצה ולשון רצון. כי מתחלה הוציאנו הבורא ית' ביד חזקה שלא היינו ראוין לגאולה וגם כ' משכו שהי' קשה להם לפרוש מע"ז [גם רמז לדבר כתיב התם אם לא ביד חזקה כו' אמלוך עליכם כו' כמו כן יד חזקה דהכא מתפרש כן והבן] לכן נק' לחם עוני מיכלא דמהימנותא פי' שאין משיגין עדיין טובות הבורא רק להיות נמשך אחריו גם בלי טעם בדרך אמונה. ואח"כ מתחיל ימי הספירה שהוא לברר הגאולה ולהשיג הטובה. ואיתא כי אמרו בנ"י עדיין לא שלמו ימי הגלות כו' והשיב מרע"ה מדלג על ההרים על הקיצים בזכות אבות עי"ש. והענין הוא כי לא הבינו בנ"י איך יהיו מוכנים להתמשך אחר הבורא ית'. אמנם ע"י האמונה נמשכו אח"כ בשעה קלה מטיט ולבנים לאמירת השירה. וזה שכנס"י משבחת עצמה אחריך נרוצה שנמשכו אחריו בפסיעה גסה עד שהביאני חדריו והכל הי' אחר שמשכני מהגלות. נתהפך לבות בנ"י בתשוקה רבה להבורא ית' כמ"ש במ"א שלבות בנ"י מוכנים לזה רק הגלות עיכב אותם בע"כ. וז"ש הוציא כו' בנ"י כו' על צבאותם. כי באמת הם מוכנים לצבוא צבא לעבודת הבורא ית' בלבד רק שהיו במאסר במצרים. וכשנעשו בני חורין מיד הכיר כל אחד את מקומו ועמדו על מקומותיהם להיות צבאות ה'. גם על צבאותם הוא למעלה ממקומותיהם כמ"ש בבעלי תשובה שבאים בחילא סגי גבוה ממקום צדיקים גמורים. והיינו אחריך נרוצה שנתמלאו רצון טוב אחר הגאולה. וע"י הרצון שוב יכולין להמשיך עצמם אחר הבורא ית' מה שלא הבינו בהיותם סגורין בנפשותם כנ"ל. וז"ש בזכות האבות כענין שכ' מורשה שאין ת"ח בוש עצמו לחזור ע"י שירושה היא להם. והפרישה רק במקרה והדביקות בעצם. ובוודאי הכל במשפט ואיך מדלג על הקיצים והלא גם מקודם הי' זכות אבות ואעפ"כ קצב הקץ. אבל הכל במדה שאדם מודד וע"י שחמדו בנ"י אחר מעשה אבותיהם ובוחרים בדרכיהם להיות עושים כמעשיהם. עי"ז הרצון וגודל התשוקה נתעורר זכות אבות ונתקרבו אל השורש. רק שזה הרצון הי' סגור בגלות והקב"ה בוחן כליות ולב וראה שנתמשכו אחריו ברצון נפלא וכפי שדלגו בנ"י אחריו כמו כן דילג על ההרים:
ענין קי"ס אחר יצ"מ דכתיב בהוציאך את העם כו' תעבדון את האלקים כו'. דיצ"מ הי' הכנה לקבלת התורה. וכן צריך להיות גם עתה עיקר מכוון הגאולה ביצ"מ להיות בן חורין מעבדות בו"ד שנוכל לקבל על עצמנו מלכות השי"ת. כדאיתא במד' ע"פ ויסע משה את ישראל מים סוף. שסברו בנ"י כי כבר נגמר הכל. ואמר להם כי אדרבא עתה צריכין להכין עצמם לקיים התנאי תעבדון את האלקים כנ"ל. לכן סופרין ספירה מיד ממחרת השבת לברר כי עיקר המכוון בחירות זה לשעבד עצמנו להשי"ת כנ"ל. כלל הדברים כי יצ"מ הכנה לקבלת התורה. ולפי"ז י"ל כי יצ"מ וקי"ס הוא נגד בחי' תורה שבע"פ ושבכתב. והוא בחי' נעשה ונשמע. ולכן ביצ"מ המצוה בפה לספר ביצ"מ. ובקי"ס כתיב ואתם תחרישון וזכו אח"כ לראות בעין הישועה כדכתיב וירא ישראל כו' מצרים מת. וכתבתי במ"א דמקודם כתיב ואתם לא תצאו ואת"כ הי' הענין שיזכו לראות ישועת ה' התיצבו וראו. וכ"כ וראו בניו גבורתו. וכמ"ש וכל העם רואים את הקולות. שהם דברים שא"י להוציאם בפה רק להשיג בעין השכל. כי כל מה שיכולין להוציא בפה הוא בכלל תורה שבע"פ. ושבכתב הוא מה שאין הפה יכול להכיל כמ"ש ואלו פינו מלא שירה כו':
ויאמינו בה' ובמשה עבדו. וידוע מ"ש בספרים כי ע"י אמונת חכמים יכולין לבוא לאמונת הבורא ית' כי אמונתו למעלה מאמונת חכמים. אבל הוא בחי' אני ראשון ואני אחרון. כי יש אמונה בה' מקודם וזה מביא לאמונת חכמים ואח"כ באין לאמונה אמיתית בהשי"ת. וכן הסדר בכאן ויאמינו בה' אח"כ ובמשה ואח"כ אז ישיר כו' שבהשירה באו בנ"י לאמונה אמיתית כנ"ל. והוא כלל ופרט וכלל כמ"ש ברע"מ פ' וארא:
אז ישיר כו'. והול"ל שר. רק הפי' שאחר יצ"מ התחיל פתיחת פיהם של בנ"י לשיר לפניו ית' כמ"ש עם זו יצרתי כו' תהלתי יספרו. רק כשהיו בגלות לא היו יכולין להתגלות דברי קודש בעולם ואז התחילו להתגלות שירים והילולים להשי"ת כמ"ש לאמר היינו לדורות. וכ' ויאמינו בזכות אמונה אמרו שירה כמ"ש במד' אין אז אלא אמונה בטחון כו'. וקשה אחר שראו כל אלה הגבורות מה שייך אמונה בזה. אבל בוודאי הוא אמונה לדורות. פי' שאז שראו בנ"י ידו הגדולה האמינו בו ית' שגם כשיבואו בכל עת צר וחושך וגלות אעפ"כ לא יפלו מאמונתו ית"ש. וגם בבעל תשובה איתא שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לדבר הזה אף שיפתנו יצרו כמו בשעת עבירה ראשונה. כמו כן העיד הכתוב על בנ"י שהאמינו בו גם כשיבואו בשאר גליות. ובכח אותה האמונה יש לנו קיום בכל הגליות גם עתה. וכמו שגאולת מצרים היה נכלל בה כל הגאולות. כמו כן בכל המעשים הצעקה והאמונה והשירה הכל פתח ושער לכל הדורות. ובאמת כל השירה הוא רק הכנה כמ"ש אשירה. אנוהו. וארוממנהו. כי עיקר השירה יהי' נגמר בגאולה האחרונה באבוד רשעים רנה ואז היה התחלה כשנטבעו המצריים. ואפשר הי' נגמר לולי רשעת עמלק שעיכב התיקון. ובמד' נכון כסאך מאז כו'. כי באמת כח הבורא ית' נמצא בעולם רק שהוא בהסתר מפני הרשעים. החושך יכסה ארץ. כמ"ש נשבע הקב"ה שאין כסאו שלם כו' עד שימחה זרע עמלק. פי' שאינו חפץ שיתגלה כבוד שמו ית' בעוד זכרו של עמלק קיים. ובשעת קי"ס הי' מוכן להיות כסא שלם והי' מתרומם כל הבריאה ע"י ישראל שהיו מעלין הבריאה לשורש החיים כמו שהי' בתחלת הבריאה. והוא ישוב העולם ונק' נתישבה כסאך. וזה נק' אז התדבקות הבריאה בשעה אחת המיוחדת שלמעלה מן הזמן שכל הזמן והבריאה נמשך משם. שעה זו נק' אז שכולל כל הזמנים ועל זה נאמר נכון כסאך מאז כו':
במד' בשביל אדם יחידי עשיתי יבשה בשביל עדה קדושה על אחת כו"כ כו'. הגם דגם עדה זו יצחו מאדם. אבל הפי' הוא שבאדם הי' נכלל כל האומות ואעפ"כ לא עיכב הפסולת. ובעבור הצדיקים מבנ"י שעתידין לצאת עשה יבשה. מכש"כ לבנ"י שכבר נתבררו אף שהי' קיטרוג ע"י חטאים שנמצא עוד אח"כ בבנ"י מ"מ לא יוכלו לעכב רוב הקדושה שנמצא ביניהם. כי בשביל הצדיקים לא הי' ספק בדבר שהרי גם ליחידי הגולה נבקעו הימים רק ע"י שבכלל הי' נמצא עוד חטאים ועל זה בא הקו"ח מאדם כנ"ל:
אמר אויב ארדוף כו'. כל אלה הדברים נאמרו בעבור כי כפי רוב גיאות פרעה הרשע נתהפך גאון ישראל. וכל מה שהבטיח פרעה לעמו במאמרו כן שילם אח"כ הבורא ית' לבנ"י אנשי מלחמתו. כי מלחמת ה' הם לוחמים וע"י רוב שכר שקבלו בנ"י הרגישו במחשבה פרעה שאמר ארדוף אשיג אחלק כו'. כי מנין להם זה רק ברוה"ק הרגישו כפי מדריגת הקדושה שקבלו עתה מה שעלה במחשבתו כמה מדריגות הטומאה נגד בנ"י. וז"ש לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי. תורי זהב נעשה כו' ואיתא גדולה ביזת הים מביזת מצרים והוא הרווחת בנ"י שהרויחו ע"י הגלות כי בכל עצב יהי' מותר וכל הגליות לטובת בנ"י הוא. וז"ש ויושע ה' ביום ההוא וכי עד עתה לא נושעו מהשי"ת ומה ויושע ביום ההוא דקאמר. רק כי יצ"מ הי' גאולה משיעבוד. ובקי"ס נעשה ישועה. ולעולם גאולה וישועה סמוכין ביחד. כי אחר גאולה מצרה נצמח ישועה כי הגאולה בעצמה היא רק הצלה. אבל אח"כ נצמח ישועה ע"י הגלות והגאולה כנ"ל. וזה ויושע ה' ביום ההוא כנ"ל:
בפסוק מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב. מו"ז ז"ל פי' כי הנדיבות הי' במנעול ושמירה שלא יתפשט נדיבות ושמחת החג לדברים חיצונים כו' ודפח"ח. וי"ל לפי"ז בת לשון מדה שהנדיבות הי' במדה. וי"ל עוד כי באמת כל החמדה שנמצא בעולם הוא מחמדת התורה שנמצא בבנ"י. וכפי מה שבנ"י ממשיכין החמדה לשמים נתבטלין כל התאוות ומתמעטין. כי אין חמדה כחמדת התורה. ובזמן המקדש הי' נדיבות בנ"י למעלה. וז"ש בנעלים כמ"ש זהב סגור שנסגרו כל זהבים בפניו. כן נסגר וננעל כל הנדיבות בעבור נדיבות בנ"י. ולכן כתיב ולא יחמוד כו' ארצך בעלותך לראות כו'. ארצך הוא הרצון כמש"ל שכל החמדה גונבים הרשעים ה) מב"י וע"י עליות רגלים א"י ליקח החמדה והרצון. לכן כשבנ"י באמת על עמדם כראוי שונאיהם ו) קצו בחייהם. ולא נחרבה ירושלים עד שביטלו הרגלים. כי ולא יחמוד כו' קאי על כלל ארץ ישראל ג"כ. וצריכין גם עתה לשוב בתשובה על שביטלנו. הרגלים. וע"י התפלה והתשוקה בכל רגל לזכות לראות פני ה' נוכל לתקן זאת. וז"ש במד' אף שביהמ"ק חרב לא בטלו רגלים היינו התשוקה והרצון לזה כנ"ל:
Section 11
תר"מ
אלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו כו'. הענין הוא עפ"י מ"ש במד' שמות ע"פ אהבו שחרו מוסר. כי אבותינו היו אנשים גדולים שהי' בכחן לסבול גלות מצרים שהוא אב לכל המלכיות לכן הביאו הקב"ה בזמן קרוב לאבות שהי' עוד לחלוחית של האבות בהם. ודורות של אחריהם לא הי' ביכולתם לבוא לגאולה לולי הקדמת דורות ראשונים כנ"ל: והיא שעמדה כו'. הוא הגלות מצרים והגאולה כל זה היה הכנה לכל דור ודור שעומדין עלינו. לכן אנו שמחים על גלות מצרים ג"כ ואוכלין מרור זכר לעבדות שכל זה הי' לטובתינו:
כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח הוא על כל הימים כמ"ש למען תזכור כו'. לכן זוכרין יצ"מ בכל יום וע"י הסיפור מתעורר קצת גאולה בכלל ובפרט כל נפש מישראל. הרי זה משובח אינו סימן שהוא משובח רק שנעשה משובח ע"י הסיפור. וכמו שהי' יצ"מ הכנה לקבלת התורה וקבלת מלכות שמים. כמו כן גם עתה כפי מה שעוסקין ביצ"מ זוכין לתורה. ואינו רחוק לומר כי מעשה בבני ברק הי' בלילה אחרת שהיו מספרין אותה הלילה ביצ"מ עד אור הבוקר. דאל"ה קשה פשיטא והי' אפשר עוד לומר כי הי' קודם אכילת מצה ומרור שהיו שוכחין לאכול ע"י הסיפור. בשגם עוסק במצוה פטור מן המצוה בפרט שבמצה פליגי אי בזה"ז דאורייתא וסיפור יצ"מ לכ"ע דאורייתא. ומה שאין מברכין ברכת המצות על סיפור יצ"מ. י"ל שהוא דבר המוטל עלינו בעצמנו גם אם לא היינו מצווין על זאת. ולא שייך על זה ברכה. כדאיתא עבדא דמפיק ליה מארי' לחירות ויהיב לי' כספא ודהבא אית לי' לשבחא כו':
כמה מעלות טובות כו' דיינו כו' פי' שכל נס ונס שעשה עמנו הבורא ית' כדאי הוא להטות לבבינו אליו ית' על אחת כמה כו' טובה כפולה ומכופלת. פי' שהקב"ה שם לנו נסים בכל מדריגה ומדריגה שכולם עצות לסייענו להטות לבבינו אליו. וכתוב בספרים כי אלה הט"ו מעלות כוללים כל השינוים שיש בשינוי המדריגות עד השלימות כמו שיש ט"ו מעלות לתוספות הלבנה בחידושה. עי' בגבורות ה':
כמה לקו באצבע עשר ועל הים כתיב היד כו'. ויש לנו להוסיף כי לעתיד כתיב זה ה' קוינו לו כביכול יהי' הגאולה בכל הקומה:
מצה זו כו' שלא הספיק בציקם להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם. זה הלשון קשה להבין דהא הגאולה מאורתא הוי ואחר שכבר הלכו עדיין לא החמיץ עיסתם. אבל מה זה הלשון שנגלה עליהם וגאלם. ויראה שהוא על גילוי ענני הכבוד שהסיב אותם בתחלת הליכתם מרעמסס לסוכות רמ"ש ואשא אתכם על כנפי נשרים. וקורא זאת גאולה כי הי' גאולה בעצם נפשותם שנתרוממו מתוך חשיכה לאורה. אכן לכאורה הי' משמע בפסוק בפ' בשלח כי מסוכות ואילך נאמר וה' הולך לפניהם וכו'. אכן בתרגום יונתן מפרש כמ"ש כי מיד מרעמסס היו עמהם ענני כבוד ע"ש פ' בא:
בפסוק והניף כו' לרצונכם ממחרת השבת יניפנו כו'. פי' כפי רצון בנ"י כך מתרומם העומר שהוא התרוממות כנס"י להקב"ה. וכפי מה שמתרחב רצון בנ"י למטה כך מתרוממים בשורשם למעלה. לכן יש ספירת העומר נ' יום כמו שהי' מיצ"מ עד מתן תורה שנתרוממו בכל יום ויום עד שהגיעו למדריגת קבלת התורה. וז"ש ממחרת השבת יניפנו. והול"ל למחרת השבת או במחרת מהו ממחרת. רק שממחרת השבת מתחיל תנופה זו ונמשכת עד חג השבועות ואז יש שתי הלחם שיש להם אחדות אחד וד"ל. [וזה ענין כאשר ירים משה ידו. לכן בכח מצות העומר נצחו בימי אחשורוש את המן שהוא התרוממות עד שער הנ'. לכן כ' חז"ל כי הי' קבלת התורה בימי מרדכי ואסתר ועמ"ש בימי פורים והבן כ"ז]:
בפסוק בשה"ש אמרתי אעלה בתמר אחזה בסנסניו ויהיו נא שדיך כאשכלות כו'. וקשה דכבר כ' מקודם ושדיך לאשכולות. ומה ויהיו נא הענין הוא אשכולת מפורש בתרגום על הענוה להיות עיניו למטה כמ"ש אשכון את דכא ושפל רוח אכן העיקר הוא כי הבורא ית' שוכן עם מי שנשאר דכא ושפל רוח גם אחר שמשרה שכינתו עליו עומד בשפלותו. וזה שכ' ויהיו נא שדיך כאשכלות גם אחר עליותו בתמר ואוחז בסנסניו יהי' נשאר כנס"י שדיך כאשכולת. והוא ענין עמוק למבין:
ב"ה מימים אחרונים של פסח ערבובי דברים
בפסוק וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים. עפ"י דברי הזוהר חמשין זמנין אדכר יצ"מ באורייתא כו'. ומסתמא הם חמשין גאולות ממש כענין שכ' בספרים שיש מ"ט שערי טומאה מכוונים לנ' שערי בינה. ולכן א"ש הכתוב כפשוטו כי חמשים עליות היו לבנ"י ממצרים. נ' פעמים עלו מארץ מצרים. וגם אחר יצ"מ נתעלו נ' עליות כמ"ש לעיל בענין והניף את העומר:
כתוב במדרש בא כי שביעי של פסח בחי' שבת כמו שיש ז' ימי בראשית כן ז' ימי פסח כו' ע"ש. כי כל הבריאה נתקן ביצ"מ. וכמו שהשבת שלימות כל הבריאה כן שביעי של פסח כלל והשלמת גאולת מצרים. והענין הוא דאיתא בגמרא ע"פ וידעתם כי אני ה' כו' המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. בתר דאפיקת לכו עבידנא לכו מילתא דתידעון דאנא הוא דאפיקת יתכון מארץ מצרים. וזה נאמר על קריעת י"ס שהי' בעבור זה שיכירו מהות הנסים. כמ"ש וירא ישראל כו' היד הגדולה כו'. ונאמר זה אלי ואנוהו כו'. והענין הוא כי הנס וגאולת מצרים הי' בזכות ג' אבות. וזה רמז הג' ידות יד החזקה ואח"כ יד רמה ואח"כ יד הגדולה. ואח"ז השירה הוא ענין דוד המע"ה נעים זמירות ישראל. והוא כלי המקבל הארת הנסים. כי מקודם ביצ"מ הי' הצלת בנ"י מעבדות ובעוד שנשתעבדו לא היו יכולין לקבל הארת הנס. ואח"כ שהיו בני חורין אף ששבו לפי החירות מ"מ לא חל עליהם השעבוד כדכתיב ובני ישראל יוצאים ביד רמה. לכן הרגישו אח"כ בקי"ס הארת הנסים. והוא שורש הגאולה לבד היציאה מן החירות רק שיקבלו מפתח ויסוד של הגאולה בנפשותם. והיינו דכתיב ויאמינו בה' כו' פי' שנמשכו אחר הגאולה. ולכן הי' זה גאולה על כל הדורות ע"י שקיבלו יסוד הגאולה בנפשותם. וזה נק' ידיעה ודביקות שכ' וידעתם כי אני כו'. וכמו השבת שהוא כח וחיות וקיום כל ימי המעשה כן קריעת ים סוף הכח והחיות והיסוד של הגאולה:
אז ישיר פרש"י עלה בלבו שישיר וכן עשה וקשה א"כ מה לי שעלה בלבו. והענין הוא ששירה זו כוללת כל בנ"י. ויש לכל נפש ישראל אחיזה בזאת השירה. ויש מי שמוכן לשירה ואינו יכול להוציא מכח אל הפועל. ויש לו חלק בהכנה זו שנחשב המחשבה והמעשה לב' בחי' ליתן שכר לרצון ושכר למעשה. וגם בלי ספק גדלה ענין ההכנה והמחשבה לגוף השירה כי בוודאי הרצון הי' יותר מכפי מה שנגמר במעשה. וע"ז רמזו ישיר לתחיית המתים. כי לא נגמר עדיין השירה כפי אשר עלה בלבם והגמר יהי' לעתיד. וז"ש ישיר כו' לאמר. כי שירה הוא דביקות והשתלשלות מדריגה אחר מדריגה והתחיל השירה והשתלשלות זה בקי"ס. וכך היא עומדת ונגמרת מדור לדור עד לעתיד שיהי' שירה שלימה. לכן אומרים השירה בכל יום. ולא הארת שירת יום זה כיום השני וכך הולכת ונגמרת מיום ליום כנ"ל:
בספר קול שמחה כתב דבר נאה על מ"ש במדרש פיה פתחה בחכמה על השירה כו'. כי כל דבר חכמה הוא בסוף כשנשמע החכמה שבהמאמר. אבל שירה ניכר החכמה בתחילת פתיחת הפה בשמחה ודפח"ח. ויש להוסיף על דבריו כי זה פי' הפסוק פיה פתחה בחכמה שע"י החכמה שהי' להם לשיר ולזמר לפניו ב"ה נפתח להם הפה לשיר שירה כזו שהוא ע"י רוה"ק ששרתה עליהם ע"י הכנה והרצון לשורר לפניו ב"ה. וי"ל שזה פי' ישיר כו' לאמר כי ההכנה והרצון לשיר לפניו ב"ה נרצה ונתקבל לפני הקב"ה יותר מגוף השירה:
בפסוק ה' ימלוך לעולם ועד כי בא סוס פרעה. הפי' הפשוט כי מלכות הרשעים מסתיר הארת כבוד מלכותו יתברך וע"י איבוד הרשעים ניכר מלכות שמים ופסוק זה הוא קבלה שקבלו בנ"י עליהם כשהוציאם ממצרים להמליכו על כל העולם כאשר חגר אבינו אברהם ע"ה מתניו להמליכו על כל הברואים. כן קבלנו עלינו על הים. ולכן איתא במדרש כי אם היו אומרים ה' מלך לעולם ועד לא הי' אומה ולשון שולטת בהם. רק כי לא הי' עדיין התיקון השלם. אכן קיבלו עליהם שעכ"פ ימליכו אותו בוודאי וזה נתקיים ובא בכל ימינו עד ביאת משיחנו בב"א:
Section 12
תרמ"א
ב"ה מימי פסח ערבובי דברים
חכם מה הוא אומר כו' אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. הענין הוא שחביב הלילה הזו כ"כ. הגם כי עלו בנ"י אח"כ למעלות רבות כמאמר כמה מעלות טובות. ויצ"מ הי' רק התחלה ונק' לחם עוני. וזה שאלת החכם. והתשובה לברר לו כי קבלת מלכות שמים הוא העיקר דכולה בה ועי"ז זכינו לכל המעלות. ולכן אין מפטירין אחר הפסח שאין לך מדה טובה הימנה. והיא מרגניתא דלית לה טימא וכמ"ש ואפילו כולנו חכמים כו' וכל המרבה לספר ביצ"מ הרי זה משובח. כי בנ"י צריכין לשמוח מה שזכו לכנוס בכלל עבדי השי"ת. והשי"ת שעיטר לעבדיו במעלות רבות ונכבדות עכ"ז השמחה שלנו בהעבדות:
והיא שעמדה לאבותינו ולנו כו'. קאי אדלעיל שהקב"ה חישב הקץ לעשות והתחיל הגלות מימי האבות שהי' הכנה לכל הגליות. וזה המאמר ידוע תדע כו' והכניסנו לארץ מצרים היא שעמדה לנו בכל הדורות כמאמר ואלו לא הוציא הרי אנו ובנינו כו' וכמ"ש במ"א שם. ולכן הרשע שאומר מה העבודה ומוציא עצמו מן הכלל כפר בעיקר. כי עיקר הגאולה הי' הכנה לדורות. וכמ"ש בכל דור ודור חייב אדם לראות כו' כאלו הוא יצא. פי' שיש יצ"מ בכל הדורות. ולכן אם הי' הרשע שם לא הי' נגאל כי מי שהי' בכלל הגאולה מרגיש החירות בכל הדורות:
והניף את העומר כו' לרצונכם ממחרת השבת יניפנו. הענין הוא שבנ"י נותנים הראשית אל הבורא ית' ובכח הזה הם מתרוממין. וזה ענין הביכורים כמו שיש ביכורים בפרט כן בכלל ישראל מפסח עד עצרת. וע"ז נאמר כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל. לכן מצווים לעולם לזכור שנאת עמלק. והי' בהניח כו' תמחה. ומזכירין אותו קודם ניסן כדי לזכור בימים אלו שהם התחלת כחן של בנ"י דכתיב ובנ"י יוצאים ביד רמה. צריכין עתה לזכור למסור הכח אליו ית'. ועי"ז מתרומם לגבור על עמלק. וכ' לרצונכם וכ"כ בו לשון רשות אם תקריב מנחת בכורים כו'. כי זה צריך להיות עבודת בנ"י מעצמם. רק התורה נותנת להם רשות בימים האלה שהם ימי מנוחה לבנ"י כמ"ש והי' בהניח ומודיענו הכתוב כי יש עתה לאל ידינו לגבור על אותו רשע. ובמדרש פ' אמור קורא זאת מלחמת תנופה ע"ש ע"פ הנ"ל כאשר ירים משה ידו:
במדרש שה"ש נשיר למי שעשאנו שרים בעולם. דכ' עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. וביצ"מ נעשו בנ"י כברי' חדשה ונתיחדו לברר מלכות שמים בעולם. וזה הסיפור יצ"מ וכן בכל יום שמעידין על הבורא ית'. ובירור זה תלוי בעבודה שבלב כפי מה שמבררין בלב יחוד המעשה אליו ית'. וזה ימי הספירה דכתיב וספרתם לכם. וכל שיר השירים נתיסד על זה שהאירו בנ"י במעשיהם והמשיכו כל הדברים שבעולם לשורשן להעלות מהם ריח ניחוח אליו ית'. וזה הבירור עיקרו מזה החג ומצות סיפור יצ"מ דכ' למען תזכור כו' כל ימי חייך וזכירה הוא בפה. ולילה זו נותנת כח על הבירור והסיפור של כל ימות השנה. ובעת יצ"מ היו בנ"י מוכנים לזה הבירור בשלימות כמו ששרו השירה לפניו ית' וע"י החטא שירדו ממדריגתם נשאר השיר ללוים בביהמ"ק. וגם עכשיו ע"י תורה ותפלה יכולין לעורר קצת מאלה השירים:
במדרש הראיני את מראיך על עליות רגלים יראה כל זכורך. דכתיב שחורה אני ונאוה פי' שבנ"י יש להם נקודה פנימיות שגם שהם בין אהלי קדר ובגלות אחר גלות. עכ"ז נקודה הפנימיות אינה מתחלפת כמ"ש אם שכחנו שם אלקינו כו'. ולכן בבוא המועדים בעת שהי' המקדש קיים היו מתחלפים אלה הלבושים ונתגלה הפנימיות שלהם כמ"ש יראה כל זכורך הוא הפנימיות. לכן אמרו חז"ל חייב אדם לטהר עצמו ברגל ודרשו בנבלתם לא תגעו פי' ברגל ע"ש. והענין כנ"ל שהטומאה לא תגע בפנימיות הלב. כענין שנאמר מה יפו פעמיך בנעלים היא הנקודה הטמונה שלא תוכל להתערב. וממילא מוכנים ברגל להסיר החיצוניות ולראות פני ה'. ומכלל שחייב אדם לטהר בוודאי הרגלים נותנים כח להתטהר לפניו. ואיתא הראיון אין לו שיעור כי יש בירור אחר בירור עד שיוכל להיות טהור לב. וכשם שבא לראות כך בא להיראות כמ"ש חז"ל ירְאה ירָאה. וצריכין לשוב בתשובה על אשר בטלנו העליות רגלים שלכן נתרחקנו מבית ה' זמנים טובא. וע"י התשוקה לזכות לראות עוד פני ה' יתוקן זה החטא. לכן כתיב אסרו חג בעבותים. בתשוקות עבותות אהבה שמחבבים המועדות. ולכן עושין עתה יו"ט שני הגם שאין נוטלין שכר רק על א'. רק להראות החיבה של הרגלים לאחוז בהמועדות עד שנזכה לקרנות המזבח לכן נקראים מועדות מלשון עדות שמבררין פנימיות לבות בנ"י כנ"ל. לכן דרשו חז"ל המבזה המועדות כעובד ע"ז דכ' אלהי מסכה לא תעשה לך חג המצות תשמור. כי ברגלים יכולין להסיר המחיצות ולברר הפנימיות כנ"ל: וכ' ולא יראה כו' פני כו' ריקם כו' כברכת ה' אלקיך אשר נתן לך. כי תן לו משלו שכל הרצון שיוכל איש הישראלי לקבל ברכות הנשפעים לו משמים. דמשמיא מיהב יהבי כו'. וברגלים יש ברכות לישראל כמ"ש והשיאנו כו' ברכת מועדיך. והם ג' הברכות. יברכך כו' וישמרך בפסח ליל שמורים. יאר בשבועות. ישא כו' שלום הוא בסוכות. ולכן ברגלים הוא זמן ראי' כברכת ה' כו' אשר נתן לך כנ"ל:
פקוד יפקוד אלקים. הסימן לגאולה כפולה כו'. הענין לרמוז שצריכין ב' גאולות ביצ"מ וקי"ס וכן הוא במכילתא וי"ל שהוא בחי' יעקב ויוסף. כי יצ"מ פה סח תיקון ברית הלשון הקול קול יעקב. ובקי"ס תיקון ברית המעור כמ"ש במד' השירה הזאת המילה מעידה בנו. ודרשו פסוק ויקם על סלע רגלי כו' אשורי שהוא הברית יסוד של [תולדות] האדם ואז ויתן בפי שיר חדש כו' שא"י לבוא לשירה רק ע"י התחדשות. וכמ"ש בתחלת גלות מצרים שהפרו ברית מילה לכן ניטל מהם ההתחדשות כמ"ש שם במדרש שמות בפ' ויקם מלך חדש. כן עתה חזר להם ההתחדשות ואמרו שירה כמ"ש שירה חדשה שבחו גאולים:
Section 13
תרמ"ב
אפילו כולנו חכמים מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. עפ"י המשנה כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת וכדאיתא בזוה"ק פ' בהר כההוא תורא דיהבין עלי' בקדמיתא עול ואי לא קביל עלי' ההוא עול לא עביד מידי כו'. ולכן תפלה של יד קודמת ע"ש. וכן הוא יצ"מ הכנה לקבל עול מלכות שמים שלכן הוציאנו השי"ת מתחת יד מלכות בו"ד כדי שנהי' כלי לקבל עול מלכותו ית' דמאן דכפות באחרא א"י לקבל עול מלכות שמים כראוי כדמסיים שם בזוה"ק. ולכן אף שיש אח"כ מעלות רבות וקבלת התורה שהרמז על תפלה ש"ר. עכ"ז תפלה של יד קודמת הרמז לזרוע נטוי' ולשעבד בזה הלב כו'. וכשמקדימין זאת מקבלין אח"כ החכמה והדעת בתש"ר כראוי. ואמרו חז"ל למה קדמה פ' שמע שיקבל עומ"ש תחלה ואח"כ עול מצות. וכן הוא סדר הרגלים פסח בחי' ואהבת קבלת מלכות שמים. ושבועות קבלת תורה ומצות. פ' והי' אם שמוע כדאיתא קבלתם מלכותי קבלו גזירותי. וסוכות בחי' טלית וציצית כמ"ש במ"א. וכן בכל יום תפלה ש"י וש"ר וציצית הם רמזים לג' הרגלים כנ"ל:
כל ימי חייך להביא לימות המשיח. דכתיב כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. וקשה הא ביום א' ושעה אחת יצאו. אכן ימי הם הארות. והנה בכל דור ודור מתפשט יותר הארות מיצ"מ וכשיהיו נשלמים כל ההארות יהי' מזה גאולה העתידה. כדאיתא שיצ"מ הי' הכנה לכל הגאולות. וכפי מה שעוסקין ביצ"מ וזוכרין אותו בכל הימים כך יתרבו הנפלאות לעתיד. דיש להאמין שיש יצ"מ בכל עת וכפי הסיפור והעסק ביצ"מ כך מתקיים בפועל ממש כמ"ש בכל דור ודור חייב אדם לראות כו'. ומסיק אותנו גאל עמהם כמ"ש במ"א כבר מזה. וכשיהיו נכללים כל הימים ביום צאתך מארץ מצרים מזה יבואו ימות המשיח. וז"ש למען תזכור כו' כל ימי חייך להביא לימות המשיח והבן:
שמעתי מפי מו"ז ז"ל על שקורין לליל פסח סדר עפ"י מ"ש המהר"ל ז"ל שיש סדר מיוחד על הנסים והנפלאות שאינם במקרה ודפח"ח. ואפשר לבאר עוד עפ"י מה דכתיב כי לא בחפזון תצאו כו'. כי ביצ"מ היה הגאולה במהירות שלא היינו ראוים. ועתה צריכים אנו לברר ע"י סיפורי יצ"מ בכל שנה ובכל יום הטעמים של יצ"מ כמ"ש רש"י ז"ל בעבור זה הוציאנו כדי לקיים מצותיו וכפי מה שמקיימין ומשבחין ומהללין לפניו נמצא נעשה מסודר ומיושב טעמי הגאולה וכשיהי' מתיישב הכל יהי' הגאולה העתידה כי הבורא ית' גאלנו שהי' גלוי וידוע לפניו ית' שעי"ז נזכה אחר כך לעבוד אותו באמת. כמ"ש הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים. וזה יתקיים בשלימות לעתיד לבוא וע"ז נתקן כל השאלות והתשובה עבדים היינו. וזה רמז הד' בנים כי בוודאי כפי הספיקות שיש בלבות בנ"י באופנים שונים. כך יש גלות מצרים. ובכל שנה מתעורר הגאולה ומתבררין אלה הספיקות עד שיהי' הכל מסודר ומיושב ויתקיים כי לא בחפזון תצאו כו'. ועל ד' מיני הספיקות הי' ד' גליות. ולכן יש ד' לשונות של גאולה כמ"ש במ"א מזה. וע"ז הרמז ועבדום כו' ד' מאות שנה. כי יש מיני חשבונות יחידיות עשיריות מאות אלפים ואז חוזר אל האחדות. אבל עד המאות יש ספיקות שצריכין לבררם:
בפסוק והניף כו' לרצונכם ממחרת השבת כו'. הניח הכתוב מקום לחכמי ישראל שידעו שבמחרת הפסח הוא הרצון האמת של כללות ישראל. כמ"ש חז"ל שספירתה תלוי' בב"ד שהן יודעין לחדש ממחרת השבת מחרת יו"ט כו' דכתיב משכני אחריך נרוצה. שאחר יצ"מ מתעורר רצון ואהבה בלבות בנ"י אליו ית'. וכמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך כו'. ולשעה קלה נסעו מרעמסס לסוכות כמ"ש ואשא אתכם על כנפי נשרים. לכן עתה זמן התרוממות כללות בנ"י. דכתיב והניף. ולהרמה זו אין לה שיעור. ובמד' אחריך נרוצה כבהמה נמשכנו אחריך. דאיתא ערומים בדעת כאדם ומשימין עצמם כבהמה ע"ש במד' אמור ע"פ אדם ובהמה תושיע ה'. דעומר מנחת שעורין מאכל בהמה כמ"ש מזה בחי' מו"ז ז"ל ע"ש. דכ' אדם אתם קרוין אדם כו' כי בנ"י הם הצורה הנבחרת שנק' אדם. וע"ז כתיב עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו שזה הוא מעלת אדם המדבר ויודע להעיד על הבורא. לכן בפסח נפתח פיהם של ישראל כמ"ש פה סח שאז נולד בהם הדעת. וכדאיתא גר שנתגייר כקטן שנולד. שבזמן הזה נכנסנו תחת כנפי השכינה ב"ה. ובמצרים בחומר ולבנים שלא הי' לנו הצורה השלימה. ועתה עם זו יצרתי ונק' אדם. ואז הם מבינים ע"י הדעת לחשוב עצמם כבהמה לפניו ית' ומביאין מנחת שעורים וזה בא מדביקות האמת כמ"ש בהמות הייתי עמך:
הג' מועדות הם נגד ג' בחי' דיבור מעשה מחשבה. כי בפסח נפתח הפה של איש ישראל והדיבור לכן פה סח לכן נתקן מגילת שיר השירים כדכ' במד' נשיר למי שעשאנו שירים בעולם כדכתיב עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. ובשבועות בחי' המחשבה והדעת שהוא קבלת התורה. ובסוכות בחי' המעשה כדכתיב ולקחתם לכם והישיבה בסוכה והקפות ונענועים שזה כולל כל תנועות הגוף. והג' רגלים נותנים חיות וברכה לכל השנה כמ"ש והשיאנו כו' את ברכת מועדיך כאשר רצית שע"ז ניתנו הרגלים שאז בנ"י מוכנים לקבל הברכות. לכן הם מכוונים נגד הג' ברכות שבברכת כהנים. יברכך כו' וישמרך בפסח. ליל שמורים. יאר בשבועות אור התורה. ישא כו' וישם כו' שלום הוא בסוכות פריסת סוכת שלום. ויש לנו להתחזק בהרגלים כמו שמבקשין זכרנו בו לטובה ופקדנו בו והושיענו בו. כי כמו שהקב"ה זוכר הימים הללו שהרי נקראו מועדי ה'. כן מבקשין שיכלול אותנו בזכירה זו. כי הזמן ג"כ מבקש תפקידיו כמ"ש במד' דרכי ציון מבקשים תפקידם. ז"ש וידבר משה כו' מועדי ה' אל בני ישראל שהתקשר להיות דבקים בנ"י באלה הימים שהקב"ה יזכור אותנו בכלל זכירת הימים כמ"ש והבן:
בענין קי"ס ויהי בשלח לשון צרה כמ"ש בזוה"ק מאן דשביק פולחנא כו'. וי"ל עוד כי בעודם במצרים הי' לבנ"י מעלה יתירה כשושנה בין החוחים. ועתה שנבדלו להיות עבדי ה' ראו שפלות הכנתם. והי' אח"כ הנס דקי"ס בגוף נפשות בנ"י. לכן כ' את ישועת ה' אשר יעשה לכם דייקא. ויש לרמוז דכ' הכא אשר יעשה. וכ' התם אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. לרמוז שהי' זה ישועה בנפשות בנ"י להחיותם בקדושת ה'. וזכו אח"כ לאמונה. וכ' וירא ישראל את היד הגדולה היינו שזכו לראות הנפלאות בעצמם והוא מעלה רבה. ובוודאי בעין הגשמיי א"י לראות נפלאות ה' שהם למעלה מהטבע וע"ז כתיב עין לא ראתה כו' יעשה למחכה לו. כי צריכין לזה עינים זכים לא עיני בשר כמונו. וע"ז הבטיחם משה רבינו ע"ה התיצבו וראו את ישועת ה'. וזה הי' השנות הנס דקי"ס שיתמשכו בנ"י אחר פנימיות הנס וכמ"ש במ"א ע"פ נתת ליראיך נס להתנוסס כו'. היינו לקבל הנס ולהתרומם להתמשך אחר הארת הנס ואז יש שירה כנ"ל:
בפסוק ויאמרו כו' המבלי אין כו'. איתא במדרשים שהיו כתות חלוקות. ויתכן לומר שזאת אמרו הערב רב מה זאת עשית לנו דייקא שמרע"ה קבלם מעצמו. דאל"ה קשה הא בשם ה' דיבר להוציאם. ואם לא האמינו בו ח"ו הול"ל הכי. אבל מה זה הלשון עשית לנו. ולהנ"ל אתי שפיר. וי"ל שגם בתשובת מרע"ה כ' ויאמר אל העם שהשיב לכולם. ועליהם רמז ואתם תחרישון כי לא יזכו להיות בכלל השירה ע"י שהתרעמו דבהשירה כתיב משה ובנ"י דייקא ולא הערב רב:
וייראו העם את ה' כו' אז ישיר. י"ל כעין ששמעתי מפ"ק מו"ז ז"ל על הפסוק וייראו מאוד ויצעקו כו' אל ה' על זו היראה כי הי' נחשב להם כע"ז לירא מבו"ד ודפח"ח. כמו כן י"ל עתה שבאו ליראת ה' ע"ז עצמו אמרו שירה. ובאמת הוא סימן טוב אחר הישועה שהציל השי"ת אותם ונתלבשו ביראת ה' ולא באו מזה ח"ו לידי גבהות. רק אדרבא נתלבשו ביראת ה' זה סימן אמת לעובד ה'. וע"ז נאמר שמחתי מתוך יראתי ויראתי מתוך שמחתי וע"ז שייך שירה בהתחברות יראה עם שמחה. והוא בעזר עליון כדאיתא במד' לא כל מי שרוצה אומר שירה כו'. וע"ז נאמר רצון יראיו יעשה כי הירא ה' לאמיתו אם כי לעיני בשר א"י להתמלאות שמחה ורצון. אך ה' עושה לו רצון ושמחה כדכתיב אין מחסור ליראיו:
אז ישיר. חז"ל הגידו מכאן רמז לתחיית המתים ומה מקומו כאן. ולבאר הענין נראה כי שורש תחיית המתים הוא מישועה זו. וע"ז נאמר כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. אראנו דייקא כמ"ש וירא ישראל כו'. שראו בעין מה שהוא למעלה מהטבע. ובוודאי נתרוממו נפשותם כאשר חכמים הגידו ראתה שפחה על הים כו'. ואמרו כמה נתחבט מרע"ה הראני נא והם אמרו זה אלי. ויפלא כי הלא מרע"ה הוא עיקר בעל השירה. רק שלפי שעה בא ביורדי הים נשמות שלמעלה כעין תחיית המתים ממש כידוע שיש לכל צדיק חלק למעלה כמ"ש משה משה כו' והוא הנשמה יתירה. לכן חכמים הגידו כי בפסח יהי' תחיית המתים כי הוא זמן המיוחד לכך. ויתכן לפרש משה ובני ישראל הם השבטים בני ישראל סבא כדאיתא בזוה"ק שמות שבנ"י באו עמהם בגלות ע"ש. מכש"כ שהחי' אותם השי"ת עתה לראות בהצלת תולדותם. וזה שכתוב תשורי מראש אמנה שהשירה הי' בכח שנמשכו אחר ראשית התחלת האבות והשבטים. וזה הלשון אז שהוא המשכה מקדם והתחלת הבריאה כדאיתא בזוה"ק דכל אז למעלה מהטבע כו'. וכן במה שרמזו חז"ל בפ' הנך שוכב כו' וקם מכאן רמז לתחיית המתים ג"כ יתכן לפרש בדרך הנ"ל שהוא שורש תחיית המתים שמרע"ה בוודאי לא הי' לו למות. והשי"ת אמר לו שע"י מיתה שלו יקומו כל בנ"י לתחיית המתים ועי"ז נתרצה וקיבל עליו המיתה ז"ש הנך שוכב כו' וקם העם הזה כו':
כי גאה גאה. י"ל אעפ"י שגאה גאה כמ"ש רש"י ז"ל על כל מה שאקלס יש בו תוספות כדכתיב נורא תהלות וזה הי' הספק שלהם אם לשיר כמ"ש רש"י ז"ל עלה בלבו שישיר וכן עשה. כענין ששמעתי ממו"ז ז"ל על חזקי' המלך שע"י שלא אמר שירה על מפלת סנחריב לא נעשה משיח. ואמר כי הי' ברור להם מלכותו ית' עד שלא נתפעלו ע"י הנס. וכ"כ במדרש שה"ש כבר מודעת זאת כו' ע"ש בפסוק תשורי מראש אמנה. אבל באמת צריך להתגבר ולשיר השירה שתגבר השמחה והאהבה על היראה וזה הרבותא וייראו העם כו' ומ"מ ויאמינו ונמשכו אחר הנס ושרו שירה לפניו. ובנ"י היו צריכין לברר זאת כי אם שגאה גאה אעפ"כ הוא קרוב לעמו. ולהוציא מלב הרשעים שאומרים שאין ה' משגיח על הארץ:
אז ישיר. פי' אחר הגלות ואחר הגאולה כי הבינו עתה שנתברר מלכות שמים ע"י כל תהלוכות הגלות לכן ויאמינו פירוש שהאמינו למפרע על כל הגלות וקבלו באהבה ועל הכל אמרו שירה גם על מה שחיזק ה' לב פרעה. וז"ש אמר אויב ארדוף כו' על כל זה נתנו שבח ע"י שראו שנתגדל עי"ז שם שמים. ובזה חיזק מרע"ה לבם התיצבו וראו את ישועת ה'. וכיון ששמעו שעי"ז יתפרסם כבודו ית' קיבלו באהבה. וכן יש לנו לידע בגלות הזאת כמו שכתוב כימי צאתך כו':
עוד לפסח משנת תרמ"ב
בשה"ש מדלג על ההרים. איתא במד' שאמרו עדיין לא שלמו הד' מאות שנה רק שהקב"ה דילג על הקיצים כו'. ויש לנו לקוות גם עתה כי יעשה עמנו הבורא ית' לפנים משורת הדין דכתיב כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. וכמו דשם דילג על הקץ והמפרשים אמרו כי הכביד להם הגלות כדי למהר הקץ כי ידע השי"ת שזה הי' טובה יותר כמ"ש שאם היו ח"ו רגע אחד יותר כו'. כמו כן עתה שנתמשך הגלות בעוה"ר זמן זמנים טובא. הוא בוודאי לטובתינו כדי להקל חבלי משיח. שהגם דחז"ל אמרו ולא אחמיני' וכן רבותינו הקדושים ז"ל כולם אמרו שיהי' עת צרה. כך צריך לנו לידע כמו שהי' מקובל בידי אבותינו במצרים שצריכין להיות ת' שנים רק השי"ת עשה לפנים משה"ד. לכן הגידו לנו שאם כי בוודאי השי"ת ייטיב עמנו נדע כי הוא הוא בחסד עליון. ויש לדרוש מקפץ על הגבעות על גאולה העתידה כיון דכתיב כימי צאתך כו'. כי בגלות שבעים שנה הי' כמו שהבטיח א"כ מקפץ קאי על עתה. וידוע מדברי המפרשים כי קפיצה יותר מדילוג. דילוג ברגל אחד קפיצה בב' רגלים כמ"ש בס' לקוטי תורה על שה"ש מהרב. ויתקיים לנו במהרה מאמר מקפץ על הגבעות. גם הרים הם אבות. וגבעות זכות אמהות. והנשים רחמנים ביותר כמ"ש חז"ל ששלחו לחולדה הנביאה. כן יעשה לנו עתה בזכות אמהות. לכן גם למ"ד תמה זכות אבות זכות אמהות לא תמה:
מפלת הבעל צפון לא מפורש בתורה. כי בוודאי הי' לו מפלה אח"כ דכתיב ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים. רק הוא נסתר כמו שנק' שמו בעל צפון. ואפשר נשאר שיהי' לו מפלה לעתיד כי גאולה העתידה היא כימי צאתך מארץ מצרים. וי"ל הרמז כמו אפיקומן צפון שנשאר מכל גאולת מצרים בכל שנה על לעתיד. כן יהי' לו אז המפלה. דכ' רק אעשה ויתקיים עוד. עכ"ז נראה כי בוודאי נעשה בו משפטים. רק אפשר נשאר מעט ממנו לעתיד. השי"ת יזכנו לראות נקמתו מכל אלהים אחרים בב"א:
Section 14
תרמ"ג
כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. כי יציאת מצרים אין לו הפסק כמ"ש כל ימי חייך. וכפי מה שמספרין יצ"מ נגמר ומתרבה הנס דיצ"מ. כיון שענין יצ"מ היא פרשה בתורה היא נצחיות. וזה שהוסיפו כל התנאים אמור מעתה במצרים לקו נ' מכות כו'. הרי שהוסיפו שמעתה מתגלה הנ' מכות שהיו מקודם גנוזים בשם עשרה בלבד. וזה ענין סיפור יצ"מ להוציא מכח אל הפועל. כי עיקר יצ"מ הוא חירות משיעבוד הסט"א. רק במצרים הי' שורש הסט"א. ובפרטות נגמר בכל שנה יותר כנ"ל:
כמה מעלות טובות למקום עלינו כו'. פי' כמו מעלות ומדריגות שכל אלה הנסים עשה לנו השי"ת שהמה עצות ודרכים איך לתקן עצמנו על ידיהם לדבוק בו ית' כמו יצ"מ וקי"ס והמן והתורה ושבת כו'. וז"ש דיינו שהי' מהרחוי בכל מדריגה בפ"ע נעלה ונתקן עצמנו. ואנחנו אחר כל העצות לא שבנו בתשובה שלימה לפניו ית'. ובסיפור זה אנו מודין לפניו ית' שקיים הבטחתו ליעקב אע"ה אעלך גם עלה. פי' שע"י יצ"מ יעלו אח"כ לכמה מעלות טובות הללו. עוד פי' גם עלה להורות כי עלי' של יצ"מ הוא ענין שיש בו תמיד תוספות עליות כמש"ל המרבה לספר כו':
יכול מר"ח כו' בעבור זה כו' בשעה שיש מצה ומרור כו'. הענין דמצוה לספר ביצ"מ בכל יום. כי בנ"י נבראו רק לספר ולהעיד על הבורא ית' כמ"ש עם זו יצרתי לי כו'. אך קודם הגאולה אין יכולין לספר ולברר כבוד מלכותו ית' בעולם מפני הרשעים המסתירין האור והאמת. ולכן אחר הגאולה מחוייבין לספר ביצ"מ שעתה נפתח פיהן של ישראל כמ"ש שהי' מקודם בחי' הדיבור בגלות. פי' שלא נגלה בפועל כח ההנהגה עליונה עד שהראה ביצ"מ שביטל כל הטבע ביד חזקה. והנה איתא ברא עולמו בספר וסופר וסיפור. שבאמת כל פעל ה' למענהו. איתא במד' לעדותו. כדי להעיד עליו ית' כמ"ש לא תענה כו'. והחכם המשכיל על דבר אמת מכיר ורואה ע"י הבריאה חכמתו וחסדיו של השי"ת כמ"ש השמים מספרים. נמצא הבריאה הוא כמו ספר. אך ע"י האדם מוציא העדות מכח אל הפועל והוא פה המספר שקורא בזה הספר ונק' סופר. אך לא בכל עת יכול לספר רק שיש זמנים שמתגלה ההארה ואז מתקיים גוף הסיפור. והם ג' בחי' עולם שנה נפש. שמכל אלו נגמר הסיפור. וז"ש בעבור זה שעתה המעשה במצות מצה ומרור והזמן מיוחדים לזה והפה של איש ישראל נפתח ולכן נק' פסח פה סח כמ"ש בספרים:
בפסוק וישא העם את בצקו טרם יחמץ משארותם צרורות כו' שירי מצה ומרור שהיו מחבבין המצות כו'. דאיתא שירי מצוה מעכבין את הפורעניות. כי הנה שורש המצוה היא למעלה בשמים. אבל ע"י התוספות שמחה והכנות של המצוה יכולין להיות נושע גם בעוה"ז. ולכן מצינו בארץ מצרים שהיה הפסח מקחו בעשור. והאמירה הי' עוד בר"ח. וכדאיתא ג"כ בגמ' שואלין ודורשין קודם הפסח כו'. והענין ע"י שהיו עדיין בגלות ולא היו יכולין להתדבק בעיקר המצות הקדושים רק ע"י הכנה כנ"ל. וכן הענין גם עתה שע"י שמחה של מצוה יכולין להתקרב. וידוע כי גוף האדם הוא רק מלבוש לנשמה ונפש הפנימי. וז"ש משארותם צרורות בשמלותם. ששירי המצוה יכולין ביותר להתדבק בגוף האדם. וללמוד לנו דרך מחכמת אבותינו שרצו להיות נושע ע"י שירי המצוה שהכירו את מדריגתם. וגודל רוממות האל ית' ומצותיו. וכן ג"כ ניתן לדורות ז' ימים תאכל עליו מצות. וששה רשות הם. והוא ענין שירי מצוה. וז"ש למען תזכור כו' כל ימי חייך שעל ידי השירי' יש אחיזה גם לימי הירידה כמ"ש לרבות הלילות. והנה שיריים אלו הי' להם הכנה למאכל המן שניתן להם אח"כ לחם מן השמים שמלאכי השרת אוכלין אותו:
ענין העומר והספירה. דאחר יצ"מ כ' ויבוא עמלק. דכתיב וגם ערב רב עלה אתם. וכידוע שהוציאו בנ"י כל הנצוצות שהיו במצרים. לכן הוצרכו אח"כ שמירה כמ"ש וה' הולך כו'. ועמלק הרגיש כמ"ש אשר קרך כו' בצאתכם ממצרים שע"י שהיו בהם נצוצות ממצרים יכול לגשת למלחמה עמהם. לכן כתיב הנחשלים אחריך. הערב רב ונ"ק שנמשכו עם בנ"י כנ"ל. ומעין זה בכל שנה שיש גאולה בניסן נתוסף נצוצות קדושות לבנ"י שצריכין תיקון. וע"י העומר שהוא ביטול אל השורש ע"י תנופת העומר מתגרשין כחות הסט"א. כדאיתא בזוה"ק אמור בדיקה דאשת חיל סמא דמותא לסט"א. וכן גם עתה ע"י מצות הספירה שבנ"י חפצים לברר המדות לשמים באים לטהרה כנ"ל:
ב"ה קיצור דברים מימי הפסח
בענין קי"ס וישובו ויחנו לפני פי החירות. דאיתא במד' כי שביעי של פסח בחי' השבת. לכן כתיב ויחנו דהיינו לקבל הארת הגאולה וחירות בישוב הדעת כי מקודם הי' בחפזון. וגם לא היו מטוהרים כ"כ להיות מוכן להארת הנסים. ואח"כ בקי"ס באו למנוחה. כי הנה ביצ"מ הי' שינוי בכל הבריאה בענין המכות בשמים ובארץ ובים. וכמו שיש לכל הדברים שורש בשמים כן איתא מה שיש ביבשה יש בים שכ"כ ששת ימים עשה ה' כו' השמים כו' הארץ את הים כו'. הרי יש שלשה מדריגות. והים התחתון ומדריגה השפילה. לכן בקי"ס שזכו בנ"י למצוא דרך בים הי' תיקון השלם. שכל עוד שהי' בהם תערובות הרע לא היו מוכנים לקבל הנסים. ובים נתבררו ונזדככו בנ"י וכל הסט"א נתבטל כמ"ש לא נשאר כו' עד אחד. ובאו למנוחה כמ"ש ויאמינו אז ישיר. והשירה הוא כשנגמר הגאולה בלבות בנ"י ובנפשותם. וכ' אז ישיר לשון עתיד כי באמת כל הענין של הגלות הי' עיקר המכוון לזה הסוף של הגאולה והשירה. ובנ"י הכירו עתה למפרע איך שהי' כל תהלוכות הקב"ה עמהם לטובה גדולה. וז"ש וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה כו' שהכירו כל תהלוכות ה' שהי' במצרים עם בנ"י מראש עד סוף. לכן איתא את מצרים מת מתים ולא מתים ע"ש במדרשים. שהכירו כל אחד הרשעים שעבדו עמהם בפרך. הענין כנ"ל שראו למפרע התיקון שנולד ע"י כל מכה וכל עבודה שעבדו עמהם המצרים. ואיתא גדולה היתה ביזת הים מביזת מצרים ומצינו ג"כ שהוצרך מרע"ה בע"כ להוליכם מן הים כמ"ש ברש"י בפ' ויסע משה את ישראל מים סוף. וקשה הא במצרים הוצרך לבקש מהם שישאלו כלי כסף וזהב. אכן מקודם יראו להתדבק בנצוצות שהיו במצרים כמש"ל. אך בים שהי' תיקון לגמרי ראו כי הרויחו בזה הגלות כמה מעלות טובות עד שהיו חפצים כמה שיעבודים כאלה לזכות אח"כ לאלה המדריגות. וז"ש לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי. שעתה שתקו והודו להשי"ת על כל הגלות מה שהיו מהרהרין מקודם בצער השעבוד. והנה באמת כל עבודת בנ"י במצרים. בשמים היה הכל תכשיטין לבנ"י. שראה השי"ת שמוכנים עי"ז לכמה מעלות טובות כמ"ש ותבואי בעדי עדיים כו'. ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי. שיבואו עי"ז הצער לחיות חדש. רק בנ"י בעודם בגלות לא שמעו מקוצר רוח. ועתה ראו והבינו איך נגמר מכל זה תקונים לבנ"י לדורות. ובאותו דמיון ממש של כל ענין גיאות פרעה ושעבודו עליהם בזה שילם להם הקב"ה לכל פרט ופרט וז"ש לסוסתי כו' דמיתיך. וזה שרמזו במדרשים רכב פרעה על סוס אדום כביכול בשמים כו' ע"ש. הרמז כמ"ש:
במד' שה"ש אני חבצלת השרון אני הוא וחביבה אני כו'. ע"ש כל הדרש על גלות מצרים ועל שאר גליות. הענין הוא כי בנ"י יש להם זה הכח שיכולין ליישר כל המקומות העקמימיות והמעוקשות. לכן שלח הקב"ה אותנו לכל אלה המקומות. ולכן נקראו בנ"י השולמית שמשלימין הבריאה למלך השלום. וכתיב ד' פעמים שובי שובי על ד' הגליות שיצאו שלם מכולן. וע"ז כתיב אח"כ כשושנה בין החוחים כו'. מה שירדו בנ"י למצרים ויצאו בשלימות. ונק' ישורון על זה השם חבצלת השרון. ואמרו שירה כשתקנו זה העקמימיות ויצאו למישור. והנה הרויחו בנ"י עי"ז להתקרב להשי"ת בהר סיני דכ' וירד ה' על הר סיני. ולכן כתיב אח"כ כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים שע"י שבנ"י נכנסו בין החוחים והיו כשושנה. עי"ז כביכול ירד השי"ת על הר סיני ונתקיים דודי בין הבנים. כי איך אפשרי להשיג כבודו של הקב"ה רק עי"ז ששילם לנו במדה וירד לעולמות התחתונים. ואלה המדריגות מתקיימים גם עתה. בפסח מתעורר גאולת מצרים ומתברר מעלת בנ"י כשושנה בין החוחים וכפי מה שזוכין בנ"י מתקיים בשבועות כתפוח בעצי היער. ובסוכות בצלו חמדתי:
וכתיב עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה. עזי זו התורה. זמרת היא תפלה. והבינו בנ"י כי כל הישועה הי' להם כדי להיות מוכן לעבודת השי"ת ולקבל התורה. והרמז כי פסח הוא הכנה לחג השבועות והסוכות. כי המה מדריגות זו אחר זו. וע"ז מבקשין קדשנו במצותיך היא מדריגה ראשונה פסח מצוה ראשונה שנצטוו ישראל. וגם הגלות והגאולה הוא ענין שלוחי מצוה. ואח"כ תן חלקנו בתורתך הוא חג השבועות. שבענו מטובך חג הסוכות. שמחנו בישועתך שמיני עצרת ושמחת תורה:
בפסוק זה אלי ואנוהו אתנאה לפניו במצות. דאיתא ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים. דיש בכל איש ישראל חלק אלקות כמ"ש נשמה שנתת בי טהורה. רק מלבוש הגוף מכסה ומסתיר. וכ' שחורה אני ונאוה הוא הפנימיות ובקי"ס הכירו כח אלקי שמחי' את כל הבריאה. ואנוהו הוא להכין דירה ברמ"ח איברים ע"י רמ"ח מצות. וזה אתנאה לפניו. וגם מלשון דירה כנ"ל. וזה מה שמבקשין והשב ישראל לנויהם. כי בראיות פנים בעזרה נגלה הפנימיות שבבנ"י כמ"ש יראה כל זכורך הוא הפנימיות שהוסר המכסה. ובוודאי העולי רגלים נטהרו מהגשמיות. כי העין הרואה הבלי עולם אינו יכול לראות פני השכינה. וכ' מה יפו פעמיך בנעלים. פי' כמ"ש אל תראוני שאני שחרחורת כו' שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי. הענין ע"ד הפשוט כי הפנימיות בבנ"י הוא קודש לה' רק השי"ת הלביש את האדם בלבוש הגשמיי כדי להעלות גם העשי' להקדושה. ולכן ירדו בנ"י ממעלתם כדי לתקן גם האומות. ולכן נק' האדם עולם קטן שהרכיב בו השי"ת מכל הברואים שיהי' בו שלימות דצח"ם כדי להעלות כולן. אבל האדם צריך לידע העיקר ולא להתדבק בהטפל. ובגלות נשכח העיקר וזה שמוני נוטרה רק הכרמים כו'. ובזמן שביהמ"ק הי' קיים נתן השי"ת מצוה זו לישראל אשר ג' פעמים בשנה זכו להתפשט מזה המלבוש ולעלות לשורשם. כמ"ש צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה. צאינה הוא יציאה מהגשמיות ועי"ז וראינה. ולכן נק' נעלים כי ע"י העליות האלו ננעל הפנימיות שלא יוכל האדם לשכוח העיקר כנ"ל. וזה הרמז ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות כו'. פי' שלא יתדבקו חמדות העוה"ז ברצון הפנימי ע"י העלי' ג"פ בשנה. כי בזמן הראי' בעזרה הרגישו בנ"י חיות חדש כמ"ש מראהו כלבנון. פרש"י ההוגה בתורה מוצא טעמים חדשים כו'. ומכש"כ מראהו ממש. כמ"ש יראה. בוודאי התחדשו כל הלבבות כיער המלבלב ע"ש ברש"י. עוד פי' כלבנון שע"י ראיית פנים בעזרה נתכפרו כל החטאים ונתלבנו עונותיהם של ישראל:
בפסוק בשה"ש הנה זה עומד אחר כתלנו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים. היינו שגם בגלות שהסתיר פניו מאתנו מ"מ נשאר חלונות וחרכים. חלונות המה הצדיקים. וחרכים שיש גם בפשוטי בנ"י כל אחד לפי ערכו איזה סדק שיכול הוא לפתוח. ואיתא בספרים הפרש בין חלון שגם מעבר הב' יכולין להסתכל. אבל חרכים הקב"ה משגיח גם בסדק כזה שאין האדם מרגיש. וענין זה יש גם בימי השנה. כי ג' בחי' יש עולם שנה נפש. וכולן הם התלבשות הטבע כי הגוף הוא המלבוש. אעפ"כ יש ז' נקבים בראש עינים אזנים פה חוטם אשר החיות נפתח שם. וכמו כן בשנה הזמן הוא התלבשות הטבע ויש שבתות ומועדים. וי"ל כי ז' ימים טובים ב' של פסח וב' של סוכות ושבועות ור"ה ויו"כ הם בחי' ז' נקבים שבראש. ור"ת "משגיח "מן "החלונות גי' פ"ה. "מציץ "מן "החרכים פ"ה. שיש ברית הלשון וברית המעור. ושבתות בחי' המילה ונדמה לחרכים. וביו"ט יש התגלות יותר דכ' יראה כל זכורך ואיתא כשם שבא לראות כך בא להיראות. כדמיון חלונות שנראה מבפנים ובחוץ כנ"ל בשם הס'. וכן בעולם יש מקומות שנגלה שם הקדושה כמו ארץ ישראל וירושלים וביהמ"ק:
הג' מועדות הם דביקות והתקשרות בנ"י להקב"ה. דאיתא בזוה"ק פ' בא שפרעה הרשע קשר בנ"י תחת מצרים בג' קישרין והקב"ה בזכות שלשה אבות קטיר קשורין ע"ש שדרש בכור השפחה בכור השבי בכור בהמה. ונאמר עתה שכמו כן הקב"ה וב"ש לטובה קשר אותנו להיות לו לעבדים בג' קשרים והם ג' המועדות. וקשרים אלו בוודאי יתקיימו לעד. וכמ"ש חז"ל חבל של ג' קשרים שמתקיים לעד כן בנ"י חבל נחלתו בכח הג' אבות. לכן אומרים ההלל בג' מועדות. להעיד כי אנחנו עבדי ה' ולא עבדי פרעה. אמת כי כל התרי"ג מצות הם קשרים לעבודת הבורא ית'. אבל הג' מועדות הם קשרים גדולים הכוללים הכל. וכן הי' מקוים עבודת בנ"י במקדש בפרהסיא בג' מועדות שעלו לירושלים. וכ' בפ' בהר ג"פ עבדי הם כו' לי בנ"י עבדים עבדי הם ע"ש לרמוז על ג' קשרים הנ"ל. ובענין זה יש לפרש הפסוק עבדי אתה כו' על המועדות. אשר בך אתפאר רומז על השבת שהוא למעלה מהמועדות והוא בחי' בנים לכן שבת מעין עוה"ב שאז יתקיים זאת בתכלית. לכן כתיב אתפאר לשון עתיד. ועתה לא יש התגלות רק בחינת עבדים. רק בשבת שהוא מעין עוה"ב נמצא מבחי' זו ג"כ רשימה גם עתה:
Section 15
תרמ"ד
לקוטים מימי הפסח
בנוסח דמה נשתנה הלילה הזה. כי על אותו הלילה נאמר לילה כיום יאיר דנק' בתורה יום כדכתיב והגדת לבנך ביום כו' ואמרינן בשעה שמצה ומרור מונחים הרי שנק' יום. ולכן אומרים בלילה זה ההלל. אעפ"י שאין קורין הלל רק ביום כדאיתא במגילה דכ' ממזרח שמש כו' זה היום עשה כו' ע"ש. רק דלילה זה נק' יום ונשתנה מכל הלילות וע' באוה"ח מזה בפ' בא שם:
מרור על שם שמררו. דאיתא בזוה"ק כי הקב"ה עשה לטובתינו שהפך לבם לשנוא אותנו כדי שלא נתערב בהם ע"ש פ' שמות. וז"ש לגוי שהיו מצוינים שם. שלא היו מתערבים בהם. זה הי' ע"י עבודה קשה שעבדו בנו. ועל זה עצמו יש לנו להודות להשי"ת:
כמה מעלות טובות למקום עלינו. תקנו זאת בסיפור דיצ"מ להודיע שכל המעלות היו נכללין ביצ"ע רק שאח"כ נסדר כל דבר ודבר בפ"ע. וז"ש טובה כפולה ומכופלת שהי' הכל נכלל ביצ"מ. וכן הוא בנוסח דנשמת כל חי על אחת מאלף אלפי אלפים כו'. ואחת היא יצ"מ שכולל הכל כדמסיים מלפנים ממצרים גאלתנו שזה היה יסוד שנבנו עליו כל המדריגות שאח"כ:
מה שתקנו חכמים ד' כוסות נגד ד' לשונות של גאולה. וגם ענין הסיפור ביצ"מ דהוא מצוה רבה. הענין הוא דאז הי' בחפזון וכמ"ש בפסוק כשהגיד מרע"ה לישראל אלה הלשונות לא שמעו אל משה מקוצר רוח. ולכן צריכין עתה לספר ביצ"מ. ובוודאי לא לחנם נאמר זה לבנ"י אם כי הי' גלוי וידוע לפניו שלא ישמעו מקוצר רוח. רק שנעשה מזה תורה לכל הדורות ויש בכל דור התגלות לשונות הגאולה. ומה שהי' נעשה אז בחפזון נסדר אח"כ בפרטות שהבינו בנ"י אח"כ כל פרטי הגאולה. ותמיד מתגלה פי' הגאולה יותר. לכן קראו סדר שעיקר הסיפור הוא לסדר כל הדברים שהי' נעשה אז בחפזון:
בענין קרבן העומר דכתיב והניף את העומר לרצונכם. עפ"י המד' אמור מה יתרון לאדם בכל עמלו כו' תחת השמש כו'. כי כל כחן של ישראל מה שיכולין להרים כל הטבע ולהמשיך התחדשות מלמעלה. כי אין חדש תחת השמש. וזה ענין תנופה והרמה. וחז"ל קראוהו יום הנף שהי' לבנ"י כח להרים היום ההוא דכתיב לרצונכם. א"כ אין שיעור להרמה זו כפי הרצון שהיה בבנ"י. וביום הזה נמצא עיקר הרצון בנפשות בני ישראל ממחרת השבת. דכתיב משכני אחריך נרוצה שכמו שהוציאנו השי"ת מארץ מצרים שלא בהדרגה. כן נמשכו בני ישראל כמ"ש זכרתי לך כו' לכתך אחרי. שהשליכו בנ"י הכל והלכו אחר הבורא ית' ונשאר להם זה הכח. ואמרו חז"ל הביאו לפני עומר בפסח שיתברך לכם תבואות שבשדות אין הפי' שיהי' הכוונה כדי לקבל ברכה בלבד. אבל הפי' הוא שבנ"י מביאין הטבע להשי"ת ומבררין שמאתו הכל וכל הטבע אין לה רק מה שמשפיע הקב"ה מלמעלה מהטבע. וע"י שמבטלין הכל אליו ית' ממילא הברכה שנמשך מגיע להם בראשונה. וז"ש כדי שיתברכו לכם שעי"ז נוטלין הם הראשית וכמ"ש במד' ואל מצינים יקחהו לא בזיין כו' רק ע"י ביטול כל הכחות אליו ית' ממילא חוזר הכל להם:
במדרש אז ישיר פיה פתחה בחכמה כו' משנברא אדם לא מצינו מי שיאמר שירה. ומקשין הלא איתא כמה שירות הי' אדה"ר אמר שירה כשנתקבל בתשובה וכן ביצ"מ אמרו שירה דכ' כליל התקדש חג כו'. אך לא מצינו אמר המדרש. שלא נעשה מאלה השירות פרשה בתורה לדורות. ושירה זו נעשה לדורות כמ"ש ויאמרו לאמר. ז"ש ותורת חסד על לשונה שמהחסד שעשה השי"ת עמהם עשאו שירה לדורות. שיכולין בכל יום למצוא הארה באלה הדברים לכן תקנו לאומרו בכל יום. ושירות אחרים היו בפרט. וכן יצ"מ הי' בפרט כמ"ש ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו כו'. אבל קי"ס הי' בכלל ישראל ונשאר השירה לדורות:
עוד במד' ויאמינו בדבריו ישירו כו'. אעפ"י דכ' ויאמן חזרו ולא האמינו כו'. וצריך ביאור היתכן שאחר יצ"מ נפלו בנ"י בחסרון אמונה יותר מה שהאמינו במצרים. ויתכן לפרש כי ענין האמונה אין לה שיעור. ויש אמונה גדולה ביותר. והכל כפי מדריגות האנשים. ולכן אחר הגאולה שנעשו בנ"י מוכנים להיות עבדי ה' לא הי' נק' אמונה ראשונה בכלל אמונה עד אחר זה שבאו לכלל אמונה שלימה שנאמר בה ויאמינו בה' ואז ישירו תהלתו. וכמ"ש ע"ז מראש אמנה. שהוא אמונה גבוה מאד. כי בוודאי מי שאין בו דעת ומאמין מחסרון ידיעה הוא ג"כ אמונה. אבל העיקר כשזוכין לקצת השגה ולבטל עצמו והחכמה שבו להאמין בה' חחד הוא האמונה החביבה. שע"ז אמרו אדם ובהמה תושיע ה' שערומין כאדם ומשימין עצמן כבהמה. ולכן ויושע ה' ביום ההוא. ויאמינו בה' הוא דבר גדול מאוד שהאמינו על כל המציאות כמו שיהי' מבורר לעתיד ה' אחד. ולכן כיון שהאמינו כך. הראה להם הקב"ה באמת כל מה שיהי' עד סוף התיקון. ולכן יש בשירה זו מעין כל הדורות כידוע. וכמו שגלות מצרים הי' כולל כל הגליות. וכן הגאולה וכן השירה כוללים כל הגאולות ושירות עד תחה"מ:
ובמדרש אז ישיר הה"ד נכון כסאך מאז כו' לא נתישבה כסאך עד שאמרו בניך שירה. כי בנ"י נשתלחו לעוה"ז לברר כבוד מלכותו ית' בעולם. כמ"ש עם זו יצרתי כו'. ולכן כ' אז ישיר לשון עתיד. כי התורה וכביכול השי"ת בעצמו וכמו כן בנ"י היו מצפין להוציא מכח אל הפועל מה שנבראו ע"ז. רק בעודם ת"י הרשעים לא היו יכולין לברר זאת ועתה נגמר הפעולה וביררו כבוד מלכותו ית' בעולם. וכ' השירה הזאת מכלל שכתובה לפניו ית' במרום והם המשיכו ההארות והלבישו באותן הדיבורים. וז"ש ויאמרו לאמר כי עשו מזה סדר שיוכלו להוציא האורות בספורי דברים ונעשה תיקון בכל העולם. וז"ש בכלל השירה על התורה ובנין המקדש תביאמו ותטעמו כו'. כי כשנבררו בנ"י מן האומות אז נברר ג"כ חלקו ית' בעולם והוא א"י וביהמ"ק וכמו כן בזמנים השבתות ומועדים כמ"ש במ"א דיש עולם שנה נפש ובכולם יש חלק מבורר ומיוחד לשמו ית'. והכל תלוי בבנ"י כפי מה שנבררו הם נברר החלק בשנה ובעולם. לכן אומרים זכר ליצ"מ בקידוש היום ובתפלה כי ע"י יצ"מ נעשה ונמצא הקדושה בזמן. וכן במקום. והרגישו בנ"י בתוך השירה איך שנפנה מקום ביהמ"ק להם כדכ' שמעו עמים ירגזון כו' נמוגו כו יושבי כנען ונקנה להם המקום. לכן הי' המצוה בעליות רגלים לעזרה שהי' חיבור כל הג' עולם שנה נפש כמ"ש במ"א. וכתיב תטעמו שכשבנ"י באו לעזרה נתדבקו ממש וניתן להם חיות חדש. והלא אחז"ל ביומא שאילנות שנטען שלמה במקדש עשו פרי הגם שהיו של זהב וכסף כו'. וכש"כ נפשות בנ"י כשבאו שמה הי' בהם חיות חדש כמ"ש במ"א שע"ז נרמז מראהו כלבנון. וע"ז בוודאי יש לנו להתאונן לצפות לרחמי שמים כמו שתקנו [*לומר] תטענו בגבולנו. ולא לחנם נק' עליות רגלים כמ"ש בעלותך לראות פני ה' שנתעלו נפשות בנ"י בעליות הרגל. וכ' ולא יחמוד איש את ארצך כו'. פי' אם לא ביטלו עליות הרגל לא הי' נשלח יד במקדש ה' ולא הי' כח להרשעים ליקח ארצנו מידינו:
בפסוק תהרוס קמיך. דרשו חז"ל מי הם הקמים עליך הקמים נגד ישראל כו'. ויש להבין איך אמרו זאת בנ"י בעצמם דהוי כמו יהללוך זר ולא פיך. אכן האמת היא הנותנת כי באמת בנ"י הי' כל לבם ונפשם לעשות רצון אביהם שבשמים. ולא שמו לב על כל המעיקים להם בעבור צער גופם רק מה שמעכבין להם עבודת הבורא ית' וזאת הי' כל שמחתם שיצאו לחירות מתחת יד פרעה לכנוס בכלל עבדי ה'. וכיון שכך הי' אצלם לכן המדה בשמים ג"כ כך היא שכל הקמים נגדם הרי הם קמים נגד ה'. כי אין להם בעצמותם רק מה שהם עבדי ה'. ויתכן עוד לרמוז בלשונם ז"ל מי הם הקמים נגדך. כלומר כי בוודאי לא הי' נמצא כלל בעולם להיות קמים נגד השי"ת. רק הכל מה שנברא העולם באופן הזה הוא בעבור ישראל כענין המשנה להפרע מן הרשעים וליתן שכר טוב לצדיקים. כדי שיהיו קמים נגד ישראל והמה יגברו נגדם לזכות לשכר טוב:
Section 16
תרמ"ה
בקיצור משבת הגדול וימי פסח
בענין שם שבת הגדול שהוא מצוה ראשונה שקיבלו בנ"י. וכמו שנעשין בר מצוה. ונק' גדול. ואז יורד להאדם נשמה משמים כדאיתא בזוה"ק. כן בכלל העולם שביצ"מ ירדה הנשמה לעולם. ומקודם הי' רק כמו גוף. וכ' עם זו יצרתי לי שהם עיקר הצורה וצורתן נשתנה מצורות כל הברואים דכ' אדם אתם אתם קרוין אדם. והוא ענין השבת שבו יורד הנשמה יתירה כן הי' בשעת יצ"מ. ולכן פסח נק' שבת. ואיתא גר שנתגייר כקטן שנולד. והטעם כנ"ל שאז נתוסף להגר נפש חדשה וכמ"ש הנפש אשר עשו בחרן שגיירום וקיבלו נפשות חדשות. ומכש"כ כלל ישראל שנכנסו תחת כנפי השכינה. וזה הי' שורש הגאולה. דיש גאולה לגופות ולנפשות. ואומרים העושה גדולות עד אין חקר נסים ונפלאות עד אין מספר. פי' מעשה ידיו של הקב"ה הם הנשמות כדכ' ונשמות אני עשיתי. וכ' ספרה נא כו' הגדולות אשר עשה אלישע והיינו שהחי' את המת ע"ש. וע"י שניתן לבנ"י נשמות חדשות וזהו ההבטחה ואעשך לגוי גדול הי' הכנה לנסים ונפלאות. וע' ברמ"א באו"ח סי' ו' פי' ומפליא לעשות ובמד' תנחומא פ' בראשית. והגם כי תכלית הגירות הי' במעמד הר סיני מ"מ השורש הי' ביצ"מ. וכ' עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. והם ב' הבחי' דכ' בפסוק ואתן צאני כו' אדם אתם. וביצ"מ היו בחי' עבדי ה' וקבלו נפש עד שזכו אח"כ במתן תורה לבחי' נשמה. ולכן הנשמה נק' גדולות שאין לו סוף שהיא מעש"י של הקב"ה ונמשך מדריגה אחר מדריגה עד אין חקר. כי הגוף והטבע הוא בשיעור. והנשמה והפנימיות הוא בלי גבול וע"ז נאמר מה גדלו מעשיך ה'. והנה רוב התורה והמצות תלה הכתוב ביצ"מ. כמ"ש בעבור זה עשה ה' לי. פרש"י כדי שאקיים מצותיו. שנתן הקב"ה אז בנפשות ישראל הארות שיכולין כל הימים לברר ולספר תהלת ה'. ולכן גם בכל דור ודור יכולין למצוא הארות חדשות מיצ"מ. שהי' בשורש אז כל הדורות והקב"ה ראה אז כל מעשים הטובים של כל הדורות ומכללם הי' הגאולה. ולכן אמרו רשע מה הוא אומר מה העבודה לכם. פי' שאינו מאמין שיש שייכות במעשינו לגאולת מצרים. ולכן הקהה את שיניו אלו הי' שם לא הי' נגאל. שבאמת הגאולה הי' בכח מעשיהם של בנ"י כמ"ש בעבור זה. ולכן אמרו עליו שכפר בעיקר. פי' בעיקר שורש הגאולה. והצדיקים אומרים בעבור זה עשה ה' לי שמבררין ההארות ע"י המצות. וז"ש יכול מבעוד יום תלמוד לומר בעבור זה. פי' שאינם יכולין לברר הארת יצ"מ רק בכח קיום המצות מצה ומרור לפניך. וע"ד הלצה י"ל מה שאמר כל המרבה לספר ביצ"מ הרי זה משובח דהול"ל הרי הוא משובח רק שהזה משובח. פי' בעבור זה הנ"ל משובח ע"י ריבוי סיפור דיצ"מ. ורמזו חז"ל סומא פטור מלומר הגדה. פי' שצריכין לראות ההארות דיצ"מ בעין פקיחא. דכ' בעבור זה. ואמר ראב"ע לא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא. בא להגיד איך יש בכל דור התחדשות בזו ההארה דיצ"מ. ודרש זה הי' מוכן לבן זומא. וכן כל החכמים שהוציאו ריבוי המכות דמצרים ועל הים והכל הי' אז בכח והם הוציאו מכח אל הפועל ע"י היגיעה בתורה ובסיפור דיצ"מ. והכלל כי שורש הגאולה נעשה בכח מעשיהם הטובים של כל בנ"י. וז"ש חז"ל מה שנק' ביד חזקה וכי יש לפניו יתברך דבר מעכב. רק ע"י שבנ"י לא היו ראוין כ' ביד חזקה. ועדיין קשה כיון שהקב"ה חפץ לעשות עמנו חסד אכתי קשה וכי יש דבר המעכב לפניו ית'. אך זה עצמו הפי' שהקב"ה עשה עמנו הנסים שיהי' בכח מעשינו אעפ"י שלא היינו ראוים וזה הוא דבר פלא. וז"ש ואת ערום ועריה ונתן להם מצוה אחת וכ' וראיתי את הדם ופסחתי. וכ' חז"ל והלא הכל גלוי לפניו רק נותן אני עיני לראות שאתם עסוקין במצותי כו'. פי' כנ"ל שהקב"ה עשה הגאולה דייקא בכח מעשיהם הטובים של בנ"י כנ"ל וזה בעבור זה וכו':
ואיתא בניסן ר"ה לרגלים רגל שבו כו'. ובגמ' לענין בל תאחר דכ' ובאת שמה והבאתם שמה ולכך בג' רגלים איכא בל תאחר. ונראה כי לא בכל עת היו יכולין לעלות למקדש. ובג' רגלים הללו הי' נפתח השער וזכו בנ"י לעלות כולם באלה הזמנים. ובמדרש מי זאת עולה מן המדבר עלויך מן המדבר ע"ש. ונראה כי עליית הרגלים הי' ג"כ בזכות המדבר דכ' זכרתי לך חסד נעוריך כו' לכתך אחרי במדבר וזה הי' בפסח והוא כמ"ש באאע"ה לך לך כו' אשר אראך. וע"ז כ' שמעי בת כו' ושכחי עמך כו' ועי"ז ויתאו המלך יפיך. כמ"ש עבד שרבו מצפה לראותו. וזכו אח"כ לראות פני ה' וע"ז כ' משכני אחריך נרוצה כו'. ועי"ז הביאני המלך חדריו ג"פ בשנה. לכן פסח הוא ר"ה לרגלים. וע"י שבנ"י נמשכו אחריו למדבר פי' הגם שלא השיגו אז רק בדרך אמונה כמ"ש במד' כבהמה נמשכנו אחריך. זכו אח"כ להשיג כל החדרים הגנוזים. וכדכתיב קודש ישראל לה' ראשית תבואתו. שזהו הי' השכר על שנמשכו אחריו כמ"ש רש"י ז"ל בפ' וגם צדה לא עשו להם ע"ש. וניתן להם הראשית והפנימיות מכל העולם. כי עיקר הישוב הוא ירושלים וביהמ"ק. ע"י שנמשכו למדבר. וז"ש ואתן צאני כו'. עי"ז אדם אתם. ולכן ממחרת השבת מצות העומר. ובגמ' בפסח על התבואה לכן הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואות שבשדות. הענין כנ"ל. שבפסח מתעורר ראשיתן של ישראל ויכולין אז להניף את העומר ולמשוך ברכה מעולם העליון לעוה"ז. וע"ש במדרש מה יתרון לאדם כו' תחת השמש. אבל מלמעלה מן השמש יכולין למשוך התחדשות ואין זה נמסר רק לבנ"י כדכתיב החודש הזה לכם. ואיתא ואדם אין לעבוד את האדמה שעד שלא נברא אדם וידע שיש צורך לגשמים כו' והתפלל. לא המטיר ה' ע"ש בפ' בראשית. וכמו כן עתה שנגמר הבריאה ביצ"מ שנעשין בנ"י ברי' חדשה אדם אתם כנ"ל. וזה מותר האדם מן הבהמה:
בענין קי"ס במדרש ויוליכם בתהומות כמדבר מה במדבר לא חסרו דבר כו'. כי הים הוא החלק שאין בו ישוב והקב"ה הוליך אותנו במדבר ובים להראות כי בנ"י יכולים המה למצוא הישוב בכל מקום. וכמו שהי' בדור המבול שאמר הקב"ה יחזרו המים כו' ע"ש [במד' פ' בראשית ובמדרש איכה פ"א] כמו כן הצדיקים מקיימים העולם ומוציאין המדבר והים לכלל ישוב וכל הסט"א והשממה בורח מפני בנ"י כמ"ש הים ראה וינס:
בפסוק וירא ישראל כו' יד הגדולה כו'. וכן דרשו חז"ל במצרים עשר מכות ועל הים חמשים. דאיתא במד' על פסוק מבטח כל קצוי ארץ וים רחוקים דשערי תפלה כמקוה פעמים נעולין. ושערי תשובה לעולם פתוחין כים ע"ש. וכן דרשו חז"ל בפ' ופרעה הקריב שהקריב לבן של ישראל לתשובה. נראה שהישועה בקי"ס הי' בבחי' בעלי תשובה. וכבר אמרו במקום שבע"ת עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. ולכן כתיב בי' קריבה עפ"מ שכתבתי במ"א תבחר ותקרב. שלעולם בכלל ישראל צריך להיות התיקון בב' הבחי' בבחירה והתקרבות. ויצ"מ הי' הבחירה ובקי"ס התקרבות. ומאחר שהי' בישועה הזו הכנה לדורות הי' צריך להיות גם בבחי' התשובה כנ"ל. וכמו שמצינו שהי' המדה למצרים משגיא לגוים ויאבדם כדפרש"י ז"ל שלכן הניח להם הבעל צפון. כן לצדיקים הקב"ה מתנהג לטובה ואין מניח להם לטעות ולבוא לגבהות. כענין שבע יפול צדיק וקם. לכן כתיב וישובו כו'. כדי שיהי' התיקון הראו אח"כ לדורות עולם:
עוד בענין קי"ס אחר יצ"מ. דאיתא אבד תאבדון העוקר עבודה זרה צריך לשרש אחרי'. והנה במצרים הי' שורש כל ע"ז שבעולם. ולכן הוצרך להיות קי"ס פעם שנית שגאולה הראשונה הי' בגוף ואח"כ בשורש. וזה שנשאר הבעל צפון מקודם. שהשורש הי' עוד נטמן. ולכן אמר הכ' פן ינחם העם. ורצה הקב"ה לעקור כל השורש. ולכן ירד גם השר שלהם כדי שיהי' גם לו מפלה. וזה שאמרו אשירה כו' כי גאה גאה ותרגומו אתגאי על גותניא וגאותי' דילי' הוא. פי' שאינו כמו בו"ד המתגאה על חבירו ומורידו מגדולתו. אבל הקב"ה וב"ש העלה אותם עד כל השורש והגאות שיוכל להיות להם ואח"כ הפילם. וזה סוס ורוכבו המצרים שלמטה עם השורש שלהם למעלה. וז"ש רמה בים ירה בים ואחז"ל שעלו וירדו כו'. הרמז כנ"ל שהי' להם עלי'. וירדו כמו שהם בהתרוממות שלהם. וע"ז נאמר משפיל גאים כו':
והנה כ' האר"י ז"ל בענין שלא הספיק בצקם להחמיץ עד שנגלה ממה"מ הקב"ה וגאלם. כי היו במצרים נ' סטרי דמסאבותא. ואם היו עוד רגע במצרים היו נטבעין בשער הנ' ע"ש. ונראה דעתה על הים נכנסו לתקן גם שער הנ' דכ' כאשר יענו כו' כן ירבה כו' יפרץ. והיה צריך להיות בינתים גאולה. ואח"כ לחזור גם בשער הנ'. ומול זה נכנסו אח"כ בנ' שערי קדושה. ולכן נשאר להם עוד בעל צפון שרומז על מדריגה עליונה שלהם. ולכן כ' ויושע כו' ביום ההוא שהי' הישועה משער הנ' שהוא שער הנעלם. ולכן כ' אז ישיר משה. שמרע"ה הי' באמת הגואל ולא היה בשיעבוד מצרים. אבל הישועה שהי' בקי"ס משער הנ' על זה ישיר משה ובני ישראל:
בפסוק ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה'. דאיתא במד' סוף פ' בא כי שביעי של פסח הוא במקום יום השבת. כי כל הימים היו עסוקין במלחמה ורדיפת המצריים. ועתה באבוד רשעים רנה ובאו למנוחה בקי"ס. וכן עשה הקב"ה זכר לנפלאותיו לכל השנים. ששת ימים תאכל מצות הוא לשון מצה ומריבה כמ"ש בזוה"ק פ' פנחס. ובשביעי של פסח יום המנוחה עצרת לה'. וגם דכתיב במקהלות ברכו ה' לכן ביום השירה יכולין להתאסף בכנופיא לה'. והנה בהבטחת הקב"ה להאבות הי' רק להוציאנו ממצרים וקי"ס הי' תוספות. וכבר אמרו רז"ל כי תוספתו של הקב"ה מרובה על העיקר. והוא בחי' יום השבת. נשמה יתירה שהוא למעלה מהכנת התחתונים. לכן בקי"ס ה' ילחם לכם ואתם תחרישון כמ"ש בזוה"ק שם והי' הגאולה בשורש העליון כמ"ש והנה מצרים נוסע שרן של מצרים. ומול זה ה' ילחם לכם. כי הי' המלחמה בשמים. וכ"כ שברת ראשי תנינים ראשי היינו רק במוחין ובשרשים שלמעלה. ולכן הי' ישועה לדורות. וכ' ישראל נושע בה' תשועת עולמים. כשהישועה באה בכח ה'. כדכתיב הכא ויושע ה'. ולכן נקבע השירה לדורות. וכ"כ לעושה נפלאות גדולות לבדו משום כי לעולם חסדו. והשירה הזו היה הכנה לכל המתנות טובות שבישראל עד לעתיד. התורה ובנין המקדש. ונאמרה ברוה"ק כמ"ש בזוה"ק. ועלי' נאמר ואשים דברי בפיך. שביצ"מ הי' הכנה לדורות. ונתקיים יסובבנהו כדכתיב הולך לפניהם כו' בעמוד ענן כו'. יבוננהו בשירה זו והיינו ואשים דברי כו'. ובצל ידי כסיתיך העננים. לנטוע שמים הוא קבלת התורה משמים והי' מושרש בשירה זו. וליסוד ארץ הוא כניסת ארץ ישראל ובנין המקדש כמ"ש תביאמו ותטעמו. ואיתא בשירה קדמוך. פי' שישראל הקדימו זה אלי קודם שנאמר להם אנכי ה' אלקיך. ועליהם נאמר מי הקדימני ואשלם. תחת כ"ה וודאי ניתן לכלל ישראל. ואמרנו ואשים דברי בפיך כי גם כוחן של ישראל הי' בהתעוררות פנימי משמים. דכ' בפ' וארא וידעתם כי אני ה' כו' המוציא אתכם דרשו חז"ל עבידנא לכו מילתא דתדעון דאנא הוא דאפיקת יתכון ע"ש במס' ברכות. ויתכן לפרש על השירה דראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים ואמרו זה כו'. ובזוה"ק שם ברע"מ ביאר וידעתם דיש ידיעה בכלל ובפרט. ונתקיים עתה בשירה זו הידיעה בכלל. ובפרטות הי' אח"כ בקבלת התורה ותרי"ג מצות דהם בפרט כמ"ש שם בזוה"ק ע"ש היטב. וע"ז השתוקקו בנ"י באמרם זה אלי ואנוהו אתנאה לפניו במצות כו'. פי' כי רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת הם תקונים לאיברי וגידי האדם להיותם עי"ז כלים ודירות לשכון בהם אור פני ה'. וכל הפירושים הם א' לשון דירה ולשון נוי. כמ"ש ישראל אשר בך אתפאר. בך דייקא ברמ"ח איברים. וכפי הקדושה שנמצא בלבות בנ"י זוכין לבנות המקדש כמ"ש ושכנתי בתוכם:
ובמדרש ויאמינו בדבריו ישירו תהלתו. אעפ"י דכתיב ויאמן העם חזרו ולא האמינו. אבותינו במצרים לא השכילו כו' ע"ש. דאין כל אמונה שוה. ואדוני מו"ז ז"ל הראה לנו פרש"י ז"ל על אומרם ז"ל מי שאינו מאמין בתה"מ מן התורה כו' אע"פ שמאמין אם אינו בכח התורה מה לנו ולאמונתו ע"ש. וז"ש לא השכילו. ואח"כ כתיב ויאמינו בדבריו כי' בכח הנהגתו ית' את העולם ובכח התורה כדכ' בה' ובמשה עבדו. ולעולם כן הוא מקודם צריך להיות אמונה גם בחסרון הדעת. אח"כ זוכין גם לאמונה אמיתית מתוך הדעת. ובכח אמונה זו שהי' להם עד סוף כל הדורות הכינו דרך ותקונים לכל הדורות עד לעתיד ה' ימלוך לעולם ודרשו חז"ל אלו אמרו ה' מלך לא שלטה בהם אומה כו'. ואפשר שמ"מ הוא שבחן של בנ"י שקיבלו עליהם לתקן כל הגלות. שהגם שישלטו בהם האומות אעפ"כ בסוף יהי' נתקן הכל בכח מעשיהם הטובים של הצדיקים. וכאשר אבות הקדושים בחרו להם הגלות והכל כדי לברר כבוד שמו ית' בכל מקום. ויש לכל הדורות חלק בשירה זו כאשר רמזו חז"ל אפילו עוברים אמרו שירה ה' ממקור ישראל. כי כל הדורות היו כלולין אז כמו עובר בבטן אמו. והרמז במקהלות ברכו שע"י ההתאחדות יכולין לעורר תמיד כח השירה ההוא. ובמד' כשם שהם טיהרו לבם כו'. משמע שבכח הכנתם יכולין למצוא הטהרה בכל יום לדורות. דאיתא מצות שקבלו עליהם בשמחה עדיין עושין בשמחה. לכן יש תמיד התחדשות בשירה זו. כמ"ש שירה חדשה שבחו כו'. עי"ז שנתקרבו אז בשמחה רבה:
Section 17
תרמ"ו
בנוסח ההגדה ואלו לא הוציא הרי אנו ובנינו כו' ואפילו כולנו חכמים כו'. אח"כ הביא דרשה דבן זומא וחכמים שהוא הוכחה על ב' ענינים הנ"ל להביא הלילות הוא כשאנחנו בגלות אין למנוע עי"ז מלשמוח בסיפור יצ"מ מטעם שמה לנו בהגאולה כיון שהגלנו מארצנו. כי אדרבא לולי זה שהוציאנו ממצרים הי' משועבדים בלי תקוה. וז"ש הרי אנו שבעינינו אנו רואין השיעבוד וע"י גאולת מצרים יש לנו החירות. שיכולין לעבוד ה' הגם שאנו בגלות. וכמו כן לימות המשיח שאז יהי' בחי' כולנו חכמים כו' אעפ"כ אין למנוע מסיפור יצ"מ כי ע"י יציאת מצרים יהי' אז התיקון ביתר שאת כמ"ש המרבה לספר ביצ"מ הרי זה משובח ודו"ק:
כנגד ד' בנים דברה תורה כו'. כי בגאולת מצרים יש כמה ענינים. כמ"ש בד' לשונות של גאולה. דעיקר הגאולה צורך גבוה וזה שאלת החכם מה העדות כו' אשר צוה. כי החכם כל מגמתו לשם שמים כמ"ש בזוה"ק בפ' החכם עיניו בראשו במאן דשריא על רישי' ע"ש בינוקא דבלק דברים מתוקים. והרשע שואל מה העבודה לכם. היינו התועלת שיש לנו בהגאולה. וע"ז משיבין לו בעבור זה עשה ה' לי ולא לך. פי' כי בוודאי כשאין עושין לגרמייהו רק לשם שמים בוודאי התועלת לנו מאוד מאוד. אבל כשיהי' כל מגמתנו בעבורנו. בוודאי אין מרגישין כלום. ושאלת התם הוא על גוף המעשה דיצ"מ שהוא תועלת בכלל העולם שנשתנה הטבע ונתגלה דרך הנסים בעולם. וענין הד' הוא מפלת הרשעים. ולכן בגלות אינם יכולין לברר זה הדרך והוא ענין שאינו יודע לשאול. והם הד' לשונות. והד' כוסות. של קידוש הוא על צורך גבוה וקדושת שמו ית'. והשני בסיפור יצ"מ גוף הענין. והג' ברהמ"ז על הטובה שלנו. והד' שפוך חמתך על מפלת הרשעים: עוד יתבאר הענין עפ"י הפ' עם חסיד תתחסד. כי ביצ"מ שקבלו בנ"י השלימות צריכין לידע לילך עם כל הד' אופנים. חסיד תתחסד הוא ההנהגה בחסד ה' והוא שאינו יודע לשאול ויודע שאינו יודע ומיחל רק לחסדו. גבר תמים הוא התם. נבר הוא החכם שחוקר לברר כל דבר לאשורו. וסמוך לו הרשע שהוא עם עקש תתפתל:
הד' שאלות שבמה נשתנה נסדרו על הד' בנים. כי המצה הוא העדות ומצות שצוה לנו השי"ת. והמרור הוא שאלת הרשע שאינו רוצה במרירות. והתשובה להקהות שיניו כי אדרבא כל המרור שהוא זכר לשעבוד בעבורו הוא כי מצדו לא הי' הגאולה כלל. וההסיבה הוא שאלת התם מה זאת שהוא שינוי הניכרת בגוף ישיבת האדם. והב' טיבולין הוא רק כדי שיבין הבן לשאול כדאיתא בגמ' והוא לשאינו יודע לשאול:
מתחילה עע"ז היו אבותינו. הענין הוא שלא להקשות מה לנו לשמוח ביצ"מ כי מוטב הי' לנו שלא היינו יורדין למצרים. אך יצ"מ הוא מוכרח כדי להבדילנו מן התועים. והי' זה הכנה וישועה לכל העולם. מה שבתחלה היו בנ"י מעורבין תוך כלל הבריאה ואח"כ נבררו. ובכח זה יכולין להטות כל הבריאה אליו ית'. כדאיתא במד' בפ' ואבדיל אתכם מן העמים בורר ומניח בורר ומניח כו'. וכמ"ש דבר שהי' בכלל ויצא כו' ללמד על הכלל כולו יצא. וז"ש לרשע לפי שהוציא עצמו מן הכלל כפר בעיקר כי עיקר יצ"מ הי' בעבור שיהי' גאולה לכלל העולם כולו כנ"ל. וגלות מצרים הי' השורש מכל הד' מלכיות. ולכן בגאולה זו שורש כל הגאולות. ושורש כל הגלות בעבור ד' עבירות החמורים שכוללין הכל ע"ז ג"ע וש"ד. ומסתמא כל גלות הוא לתקן חטא המיוחד לזה. וזה תשובות הג' בנים שהם לברר הספיקות ולגבור נגד יצה"ר המסית לאלה הג' דברים ששורשן קנאה תאוה כבוד. וגלותינו עתה על לשה"ר ושנאת חנם שהוא שקול נגד כל הג' כדאיתא במד'. לכן שאלה זו נקרא שאינו יודע לשאול שאין שאלה של טעם כלל רק בלבול הדעת:
בפרשת העומר כי תבואו אל הארץ כו'. ובמד' ואתה את בריתי תשמור זו מצות העומר. פי' שיקשרו בנ"י תבואות הארץ בשורשה למעלה. שלכך ניתן להם הארץ שיהי' נדבק בארץ העליונה. וזה נק' ברית ואחז"ל אמר הקב"ה הביאו לפני עומר בפסח כדי שיתברך לכם תבואה שבשדות. שתי הלחם בעצרת כו'. נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה. כי הנה ביצ"מ נתעלו בנ"י למעלה מן הטבע כאשר במדבר ניזונו מלחם מן השמים ממש. וכשנכנסו לא"י הי' הכוונה שיהי' להלחם מן הארץ עלי' לשמים ע"י העלאת הראשית והניף העומר. ויתכן לומר שזה שצוה הקב"ה להניח עומר מן לפני העדות כו' שנשאר עומר אחד ובכח זה העומר היו מניפין בכל שנה עומר ראשית מתבואות הארץ. ונתקשר הכל באחדות אחד. ובמד' גשם נדבות תניף. אם גשם היא צריכה נדבות. ואם טל היא צריכה תניף אלקים. וי"ל כאשר כן הטבע כי הגשם יורד מן השמים והיינו בתשרי שהוא השגחה עליונה על התחתונים וצריכה נדבות וחסד ה'. ולכן צריכין להכניע עצמנו בתשובה ולשפוך לב כמים שזה רמז ניסוך המים הרי אנו כמים הנשפכין. ובניסן שהוא זמן גידול התבואה והצמיחה מן הארץ הוא עבודת התחתונים כדאיתא החודש הזה לכם. שבניסן העבודה בבחי' אתערותא דלתתא. ובימים אלו עולה עבודת בנ"י לריח ניחוח לשמים כמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך. וזה תנופת העומר. וזה יש לפרש ג"כ מ"ש במד' בנעלים אתם נועלין לפני בחג ואני נועל בפסח ע"ש. דבתשרי בנ"י נועלין כחם ומכניסין עצמם תוך כל האומות. שזה הוא ענין פרי החג שהזמן הוא לקבל שפע היורדת מלמעלה וצריכין לבטל עצמנו. וזה נעילת החג. ובפסח שהקב"ה מקבל כביכול נחת רוח מבנ"י וזה לא יוכל להיות רק ע"ד אמרם ז"ל במקום גדולתו אתה מוצא ענותנותו שכביכול נועל כחו וממציא עצמו לקבל נחת רוח מאתנו וזה אני נועל בפסח. [ויש לבאר בזה סוף הפסוק נחלתך ונלאה אתה כוננתה. פי' שב' המדריגות. כחן של בנ"י והכנעתם. הכל מאתו הוא ודו"ק]. והנה אחר מנחת העומר ושתי הלחם כ' בתורה ובקוצרכם כו' קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך כו' לעני ולגר תעזוב כו'. ויש לפרש הרמז שצריכין בנ"י לשמור הראשית והאחרית ועל ידי שמניפין בנ"י עומר ושתי הלחם חל ברכה וקדושה על כל התבואות וצריכין לעזוב פאה ולקט לעניים. הרמז שהשפלים שאינם יכולין לדבוק כ"כ בקדושה. עכ"ז יש להם ג"כ חלק בהקדושה. ומצד זה באים הגרים. שבנ"י בעבודתם הרימו כל העולם ונתנו מקום לכל הבא לדבוק בהקב"ה. וי"ל ג"כ כי אנחנו הדורות התחתונים ג"כ בכלל לעני ולגר תעזוב. ואיתא במד' ואותך לא אעשה כלה בנ"י שאין מכלין שדותיהם ע"ש. הרמז כנ"ל שע"י שבנ"י הניחו מקום גם בהיותם למעלה מכל האומות. נתנו יד לכל הבא להתקרב ע"י להקב"ה. לכן זה עומד לנו עתה בגלות:
בפרשת מועדות. שמעתי מפי מו"ז ז"ל שהקדים הכתוב ונקדשתי בתוך בני ישראל קודם אלה מועדי ה' לומר שיכולין למצוא הקדושה במועדות כו'. וכ"כ מקראי קודש. כי בשבת יורד הקדושה מן השמים כמ"ש לדעת כי אני ה' מקדישכם וזה ענין נשמה יתירה הבאה בש"ק. ובמועדים צריכין בנ"י לעורר הקדושה לכן כתיב מקראי קודש אשר תקראו אותם. וי"ל שזה ג"כ בכלל מ"ש את ה' האמרת וה' האמירך כו'. בש"ק כביכול הקב"ה מחשיב אותנו בהנחילו לנו את יום מנוחתו למנוחה כמ"ש רש"י ז"ל בפ' כי אות הוא כו'. ובמועדים שבנ"י עלו לביהמ"ק והניחו כל שמחתם במקום אשר בחר ה'. וכמו שבש"ק יורד נשמה יתירה. כעין זה ביו"ט עלו גופות בנ"י בבית מקדשו. [ויובן יותר עפ"י מ"ש חז"ל. אמרתו פורפירא דילי'. כי הגוף הוא מלבוש לנשמה ואין להאריך בזה יותר]. והנה מצות ונקדשתי הוא למסירת נפש על ג' עבירות ע"ז ג"ע וש"ד. ויתכן כי בג' רגלים אלו מקבלין בנ"י מס"נ הזה. דשס"ה ימים נגד שס"ה ל"ת. וג' רגלים נגד ג' ל"ת החמורים שבהם. ולכן זוכין עתה לקדושה. וי"ל ג"כ שהי' בעליות רגלים מס"נ ממש. כי מי יערב לבו לראות פני ה' בהיותו יודע כמה לו עונות וחטאים. ואעפ"כ איש לא נעדר למס"נ לזכות לטהרה. וצריכין גם אנחנו עתה לבקש הארת הקדושה בימים טובים כדכתיב מתי אבוא כו' אלה אזכרה ואשפכה כו'. וכ' ג"פ הוחילי לאלקים כי עוד אודנו ישועות פניו. כי ג"פ בשנה צריכין ליחל ולצפות לזכות להיראות פני ה' ועי"ז נזכה עוד לקיימו בפועל. וכתיב אעבור בסך אדדם בו'. ויתכן לרמוז כי גם דורות האחרונים היו כלולים אז בכלל עליות אבותינו. וכ' שחורה אני ונאוה דרשו חז"ל נאוה במעשה אבותי. משמע שגם דורות השפלים היו כלולים במעשה האבות כי כל מעשיהם במקדש ה' היו לדורות. וכפי מה שבוחרין בדרכו האבות יכולין למצוא גם עתה איזה הארה ממעשיהם. וכ' וידבר משה כו' מועדי ה' אל בנ"י. דרשו חז"ל תיקן להיות שואלין ודורשין בענינו של פסח בפסח כו'. פי' שראה מרע"ה שביהמ"ק עתיד ליחרב. ותיקן להם שבכח הדיבור והקריאה בפרשיות אלו נזכה לאלה ההארות שהי' לנו אז. וכ' ירְאה ירָאה ודרשו חז"ל שבא לראות ולהיראות. א"כ אם כי נעוורו עינינו לראות. אבל השי"ת עיניו פקוחות להציץ עלינו מן החרכים לרחם עלינו. לכן ביו"מ צריכין לבקש לאבינו שבשמים לשים עלינו עינא פקיחא. ואיתא במדרשות כה' אלקינו בכל קראנו אליו אלו מועדות שנק' מקראי קודש. וכ"כ ובימי אקרא בימים טובים שנתת לנו כדאיתא במד' תהלים. כי המועדות שלנו הם דכ' אשר תקראו אתם. ונק' בימי. לכן באלה הימים הקב"ה קרוב אלינו ביותר:
שמעתי מפי מו"ז ז"ל בפ' מאשפות ירים אביון להושיבי עם נדיבים. כי הקב"ה מקים ומרים הרצונות של בני ישראל המונחין באשפתות ומהפכן להתנדב רצונם אליו ית' כו'. ולבאר יותר כי חז"ל אמרו מעם אביון התאב לכל דבר. כי השפל בדעת תאב לכל דבר. אבל כשהקב"ה מאיר עיני האדם לדעת האמת. מואס ממילא בהבלי עולם. וזה הי' עיקר גאולת מצרים כמאמר שנגלה עליהם ממה"מ הקב"ה. ועי"ז ההתלהבות נגאלו ויצאו לחירות משיעבוד הסמ"א ותאוות הבלי עולם. וכמו כן בעליות רגלים דכ' מה יפו פעמיך כו' בת נדיב. ועי"ז הנדיבות מאסו בהבלי עולם והניחו כל הרצונות אחרים. וזהו בנעלים שננעל כל הנדיבות שלא לה' המה. כמ"ש במ"א בפי' ולא יחמוד איש את ארצך. וכ' מושיבי עקרת הבית דרשו חז"ל אמרה כנס"י עשוני בניך כחולדה הדרה בעיקרי בתים. ואין סברא שיהי' נדרש רק לגנאי. אך הפי' כנ"ל שהוציאו להנדיבות כל הרצונות שהיו מקודם באשפתות כנ"ל מכל החורים והסדקים וזהו מושיבי עקרת הבית כנ"ל:
בענין קי"ס בשביעי של פסח. שדרשו במדרש שהוא כמו שבת לשאר ימי הפסח. שזה הי' תכלית הגאולה דמקודם יצאו מכלל עבדי פרעה להיות עבדי ה'. ואח"כ נכנסו במדריגת בנים. ועל ב' אלו נאמר עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר וזה נתקיים בשירה שעל הים ואנוהו כו'. וכ' ששת ימים תאכל מצות כו' השביעי עצרת לה' אלקיך הוא כנ"ל שמקודם הי' הגאולה לצאת מסט"א וכמו ימי המעשה. ובשביעי לא הי' להם להלחם עוד עם הסט"א ורק להכין עצמם להיות עם ה'. וזהו לה' אלקיך. ובמדרש אחרי ה' אורי בים ויאר כו' הלילה וישעי בים ויושע כו'. בקרוב ופרעה הקריב בזאת אני בוטח ה' ילחם לכם כו'. הכוונה שאחר כל המלחמות צריכין לבקש רק עיקר המכוון אחת שאלתי כו' שבתי בבית ה'. וכן הי' אצל דוד המע"ה שם. וכמו כן דורש שם אורי בר"ה וישעי ביוה"כ כו'. אח"כ אחת שאלתי שבתי בבית ה' הוא בסוכות. וכמו כן הכא בשביעי של פסח שהי' להם מנוחה בקשו רק לעבוד את ה' ולזכות לבנין ביהמ"ק כמ"ש תביאמו ותטעמו כו'. וזה עצמו כמו השבת אחר ימי העבודה כמ"ש במ"א מזה:
במדרש כמה נתחבט מרע"ה הראני נא ועולי הים אמרו זה אלי ואנוהו כו'. כי בזמן שנעשה נסים ושינוי הטבע לבנ"י נתעלו נפשות בנ"י כמ"ש בפי' נתת כו' נס להתנוסס. ומה הטבע נשתנה בעבור בנ"י מכש"כ שנשתנו המה בנפשותם. ובאמת מעין זה הי' תמיד בבית המקדש כשעלו בני ישראל לראות פני ה' במקום אשר יבחר שהי' המקום מיוחד לנסים כענין עשרה נסים נעשה בביהמ"ק. ובמקום שיש נסים יש התגלות [וזה עצמו שכ' שם הנה מקום אתי. ואפשר שלכך קורין פרשה זו בשבת חוה"מ כנ"ל]. ויש לרמוז בלשון המשנה עומדין צפופין. שנתעלו ממש ויצאו מהתלבשות הגופים ונתרוממו. ועד"ז י"ל פי' משתחוים רווחים כלומר אעפ"כ המשיכו ברכה לעוה"ז כידוע ענין השתחואה הוא המשכה מלמעלה למטה. ונחזור לדברינו שלכך על הים אמרו זה אלי ואנוהו. והנה ואנוהו פרש"י בנין המקדש. ובגמ' איתא אתנאה לפניו במצות. וב' הפירושים אחד כי כשבנ"י זכאין השכינה שורה בהם ממש ע"י תיקון רמ"ח איברים ברמ"ח מ"ע ונקראו הם עצמם משכן ה' כי לא מצינו בכתוב מעשה המשכן קודם החטא. וי"ל כי קודם החטא היו מוכנים להיות כמלאכי השרת והי' שכינה שרוי' ביניהם בלי הכנת מקום מיוחד. והי' מתקיים ואנוהו אתנאה לפניו במצות כנ"ל. ואח"כ הרגישו שע"י החטא יצטרכו לבנין המקדש. ובקשו ע"ז מכון לשבתך כו'. כי השירה כולל כל מה שעובר על בנ"י עד לעתיד כדאיתא בזוה"ק:
בפסוק אז ישיר פרש"י עלה בלבו שישיר. וחז"ל דרשו מכאן לתחה"מ מן התורה. וי"ל דהכל אחד דמ"ש רש"י עלה בלבו שישיר היינו שלא היו יכולין להוציא אל הפועל ככל רצונם כי לא הי' העולם כדאי לקבל יותר מאלה הדברים. וז"ש ויאמרו לאמר שאלה הדברים אמרו מכלל שהי' בלבם עוד יותר. ומזה עצמו דרשו חז"ל מכאן לתחה"מ מן התורה ואז יגמרו השירה כלבבם. והכלל כל מה שאדם מייגע עצמו בעבודת הבורא ית' בעוה"ז אינו לבטלה. אם כי אינו יכול לגמור כלבבו עתה. עוד יהי' עת שיגמור ככל רצונו או בעוה"ז או לעתיד. וזה הרמז מכאן לתחיית המתים כנ"ל:
Section 18
תרמ"ז
וכו'
בהגדה רשע מה אומר לכם ולא לו כו' כפר בעיקר כו'. הענין הוא כי עיקר גאולת מצרים שכתיב ביד חזקה כו'. פי' שהשי"ת עשה שיהיו בנ"י עצמן ראוין לגאולה. כמ"ש בעבור זה שאקיים מצותיו. כמ"ש אהי' שהגם שלא היינו ראוין ראה השי"ת מה שראוים לקיים אח"כ בכל הדורות עד לעתיד. נמצא יש חלק יצ"מ בכל דור ודור ממש. וזה הרשע שאומר מה העבודה כו' לכם. פי' שאנחנו לא היינו במצרים ואין לנו לשמוח בזה. ולכן כפר בעיקר הגאולה. גם זה עצמו שחושב שהי' נס שלא מצד צירוף מעשה בנ"י זה נק' כפירה כי הגאולה הי' בכח בנ"י ג"כ כנ"ל. ולכן הקהה את שיניו. כי לכם ולא לו. א"כ הוא עצמו מוציא מפיו היפוך שאלתו כמ"ש בעבור זה עשה ה' לי ולא לו אלו הי' שם לא הי' נגאל שהגאולה הי' מצדנו ג"כ כנ"ל. לכן כתיב וראה את הדם כו' שרצה שיהי' הגאולה ע"י מעשה בנ"י בעצמם:
עוד למאמר הנ"ל. דאיתא במדרש במדבר ע"פ מוציא אסירים בכושרות במצרים בכות ועל הים שירות ע"ש. והענין הוא כי הקב"ה הוציא אותנו ממצרים בב' הזכותים הללו בזכות הצעקה כמ"ש ויזעקו כו'. ובזכות השירים ותשבחות שהי' גלוי וידוע לפניו שיספרו תהלותיו בכל שנה כמ"ש בעבור זה עשה. ובאמת ב' אלו הם אחת כמ"ש לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר. ואלו החבירים המספרים ביצ"מ ושמחים בתהלות השי"ת בוודאי אם היו שם במצרים היו בוכים וצועקים להשי"ת. והרשע אשר אומר מה העבודה לכם כו'. אם הי' שם לא הי' ג"כ בכלל הצועקים והי' באותן המתים בימי האפילה. ועמ"ש לקמן בפ' מן המצר קראתי:
מרור שאנו אוכלין וכו'. כי המרירות שהי' לאבותינו במצרים היה הכנה וישועה וקיום לנו בכל הגלות. [וז"ש חז"ל שאמר הקב"ה למשה אהיה אשר אהיה בצרות אחרות. פי' שהראה לו הקב"ה שזה הגלות מצרים הוא הכנה לכל הצרות]. ויש לנו לשבח אותו ית' על הגלות מצרים שהי' הכנה לגלותינו. ועל הגאולה שהי' הכנה לכל הגאולות. וזה מצות אכילת מצה ומרור. מצה על הגאולה ומרור על הגלות. והיא שעמדה לאבותינו ולנו קאי על הגלות ועל הגאולה כנ"ל [וזה הרמז כל ימי חייך להביא הלילות שבח הגלות לבד הגאולה]:
איתא במשנה בפסח על התבואה הביאו לפני עומר שיתברך לכם תבואה שבשדות. הענין הוא כי בנ"י כשיצאו ממצרים נעשו כלים לקבל הברכה הבאה משמים בשורש השפע. לכן נאסר חמץ בפסח שבנ"י מקבלין השפע קודם שנשתנה ומתחמץ ומתפשט לכמה ענפים ואז נק' חמץ. ומצה היא השפע כמו שהיא. וכאכילת מנחות לא תאפה חמץ חלקם כו' כן אכילת בני ישראל בפסח בקדושה. ולכן סידר הקב"ה להיות דין התבואה בפסח על ידי שבני ישראל מוכנים בימים אלו לקבל הברכה כראוי. ולכן פסח נק' שבת כדאיתא בשבת קודש דמתברכין מיני' כולהו יומין ומנא לא ירד בי' דאיהו שורש הברכה קודם שמתגשם כמ"ש בזוה"ק יתרו. כמו כן בפסח הברכה יורדת על כל ימי השנה בשורש. וזה השורש אינם יכולין לקבל רק בנ"י. ולכן כתיב זכרתי לך חסד כו' לכתך אחרי כו'. וזה נתקיים בפסח. והשכר ע"ז קודש ישראל לה' שמקבלין הברכה בקודש שהוא ראשית השפע. ולכן והניף את העומר. דכ' השמים שמים לה' והארץ נתן כו' ומקשי בגמ' דכ' לה' הארץ ומשני כאן קודם ברכה כו'. והפי' שבנ"י הם נק' אדם ויכולין לקבל השפע שהשי"ת נותן ודביקין בכח המתנה. וע"י שמעידין שהכל מאתו ית' ושלה' הארץ ומלואה. עי"ז ניתן להם הארץ. וז"ש במדרש שניתן הארץ לאברהם אבינו בזכות העומר ואתה כו' בריתי תשמור. היינו להיות דביקות בשורש. וכמו שדביקות הגוף בשורש ע"י ברית מילה. כמו כן דביקות הארץ ע"י העומר שהוא הראשית. וכמו שהמילה נותנת קדושה לכל הגוף. כן ע"י התנופה של העומר נשאר קדושה לכל המזון של כל השנה. שיהי' שורה בו קדושה. ושלא יתגשמו ע"י האכילה. וזהו הרמז עומר מתיר במדינה שלא יהיו נאסרין ומקושרין בגשמיות לחם הארץ:
בהגדה. ביום ההוא. בעבור זה כו'. פי' יום ההוא לשון נסתר והוא בשעה שמתגלה הארת היום ההוא. כי ע"י מצות אלו מתעורר הארת הימים הללו. וכ"כ תזכור כו' יום צאתך. ולא כתיב צאתך רק יום צאתך. היינו לעורר בכל יום הארת יצ"מ ע"י מצות הזכירה. כענין שנאמר במגילה נזכרים ונעשים. וכתיב כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. דכ' פועל פעלת בימיהם בימי קדם וקשה כפל הלשון בימיהם בימי קדם. אכן הפי' הוא כי הקב"ה נוהג כל דור. רק שהנהגתו על פי התלבשות הטבע. אבל בדור צדיקים הקב"ה מנהיג העולם בימי קדם היינו בההנהגה הקודמת ולמעלה מן הטבע. כענין שאמרו כשם שהם תמימים כך שנותיהם. וז"ש שבימיהם פעל פעולות בימי קדם. וכ"כ ויושע ה' ביום ההוא שהוא הארה שלמעלה מן הטבע:
כתיב לעושה נפלאות גדולות לבדו כי לעולם חסדו. ובזוה"ק פ' בלק פי' שהקב"ה עושה נס לאדם ואינו מודיע לשום ברי' רק הוא לבדו יודע הרי נחש בא לנשכו ונפל אבן על הנחש והורגו ע"ש. וי"ל כי הנפלאות שעשה הקב"ה לכללות ישראל הגם כי ראו אותם מ"מ הוא לבדו יודע גודל הנפלאות כי הם לדורות. וז"ש כי לעולם חסדו. כי אלה הנפלאות יש להם פירות תמיד כמ"ש בכל דור ודור חייב אדם לראות כאלו הוא יצא. וכ' ואותנו הוציא. ולכן מצווין לזכור יצ"מ בכל יום. כי הגאולה של מצרים מתחדש בכל יום תמיד. ובכל נפש ונפש מישראל בפרט. והכל הי' נכלל באותן הנפלאות והוא לבדו יודע כי אין להם חקר כי לעולם חסדו:
בענין הד' כוסות שתקנו חכמים נגד ד' לשונות של גאולה. ומצינו ג"כ ד' לשונות ראי' שמיעה זכירה ידיעה. וישמע אלקים כו'. וירא אלקים וידע אלקים ויזכור כו'. כמו שמצינו באדם ד' חושים בראש. חוש השמע והראות והטעם והריח. ואיתא בספרים כי ד' פרשיות בתפילין של ראש לקשר הד' חושים. ובשל יד לקשר חוש המישוש. וכביכול הקב"ה דיבק אליו נפשות בנ"י בכל החושים כי הזכירה הוא הריח והדעת הוא הטעם. ומצות הסיבה הוא רומז לתפילין של יד שהוא בשמאל. כענין שנאמר ויסב אלקים. כמ"ש שמאלו כו' וימינו תחבקני:
בענין המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. כתבו המפרשים כי בכל מקום אסור להרבות בשבחו של מקום כדאיתא בגמ' מי ימלל גבורות ה' מי שיוכל לספר כל תהלתו כו'. אך ביצ"מ משובח ע"ש. ונראה הטעם כי למי שנעשה לו הנס וכן במקום ובזמן של הנס מותרין ומחוייבין להלל ולשבח. ולפי שאמרנו ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו הרי אנו משועבדין. ממילא נעשה לנו הנס. לכן המרבה לספר משובח. וכן בסוף ההגדה שאומרים ואותנו הוציא כו' לפיכך אנחנו חייבין כו' כמ"ש:
בענין חשבון המכות דצ"ך עד"ש כו' וחמשים על הים כו'. כל החשבונות עולין עד תרי"ג. ומאחר שמצינו תרי"ג מצות שהם עצות לקיים התורה כדאיתא בזוה"ק בכמה דוכתי תרי"ג עיטין. ממילא יש תרי"ג מיני התנגדות. ושע"ז הי' צריכין חילוקי המכות האלה. וכמו שמעשרה מכות מתפשטין כל אלה. כמו כן איתא שבעשרת הדברות נכללו התרי"ג מצות. וכמו שהתחיל באצבע אלקים ואח"כ כ' את היד כו'. כמו כן בעשרת הדברות כתובין באצבע אלקים:
איתא במשנה בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן. ובגמ' הביאו עומר בפסח שיתברך לכם תבואה שבשדות. שתי הלחם כו'. נסכו מים בחג שיתברכו לכם גשמי שנה. כי הנה הג' רגלים הם מתנות שנתן הקב"ה לדורות מכל המדריגות שנתעלו בנ"י זה אחר זה. וכמו שמצינו ביחיד שמקודם זוכה לנפש זכה יתיר יהבין לי' רוח. זכה יתיר יהבין לי' נשמה. כמו כן בכלל ישראל ביצ"מ זכו לנפש דקדושה כי הנפש מקושר אל הגוף. ובזה צריכין גאולה וחירות שיצא הנפש לחירות שלא יתגשם בגוף לכן יש תרי"ג מצות לנפש נגד איברים וגידים של הגוף. ולכן שם נפש מלשון מנוחה כמ"ש וינפש שעיקר זמן חרותנו הוא בנפש להיות לו מנוח ממאסר הגוף. [רמז נפש גי' ת"ל שת"ל שנים הי' גלות מצרים]. ולכן נק' חג הפסח שבת ע"ש המנוחה כנ"ל. ואח"כ בקבלת התורה זכו לרוח ממללא שהוא הדיבור. ואח"כ בכניסתן לארץ זכו אל הנשמה. רמז לדבר נותן נשמה לעם עליה. רוח להולכים בה הוא דור המדבר שהלכו אל הארץ. והוא דור התורה שעיקרו רוח כנ"ל. והגם שבוודאי הי' לדור המדבר ג"כ בחי' הנשמה. אבל יסוד כל אחת ואחת הי' בזמן מיוחד כמ"ש. וכמו כן בכל הג' רגלים זוכין להארת נפש רוח נשמה בזמן חרותנו. זמן מתן תורתנו. זמן שמחתנו. ולג' אלה [*יש] (הם) מקומות מיוחדים גם בגוף. כדאיתא נפש מתפשט בכבד. רוח בלב. נשמה במוח. ולכן בפסח זמן תבואות שבשדה כי הכבד נותן מזון לכל האברים ולכן הפרנסה הוא בחג הזה. והג' רגלים נותנים ג' ברכות בני חיי מזוני. מזוני בפסח כנ"ל. חיי בשבועות עץ החיים שהוא התורה והוא הרוח בלב. בני בסוכות נשמה במוח להוליד תולדות. וכמו כן בעולם יש ג' חילוקים אלו. כח השדה בחי' נפש. ופירות האילן שעיקר גידולו ברוח. וגשמים מן השמים שהוא רמז להנשמה:
בהלל המגביהי לשבת המשפילי לראות כו' מקימי מעפר דל כו' מושיבי עקרת הבית. כי הנה בנ"י נבראו לברר מלכות שמים בעולם. והוליכן הקב"ה בכל המקומות להוציא הניצוצי קדושה שנמצא בכל מקום. וז"ש מקימי מעפר. מאשפות ירים אביון ע"י בנ"י. וז"ש להושיבי עם נדיבים כו'. ולכן מושיבי עקרת הבית ודרשו חז"ל שמוני בניך כחולדה זו כו'. פי' שבנ"י המשיכו השכינה בכל מקומות צרותיהם להוציא מכל מקום הנ"ק שנמצא בשם. והמפרשים פירשו המגביהי פי' שהגביה אותי כו'. וכמו כן נפרש המשפילי שהקב"ה הרים אותנו וגם השפיל חותנו בכל מקומות החשכים כדי להעלות הכל מתהום ארעא עד רום רקיעא. ולכן נתקן ההלל על כל צרה שלא תבוא. וכשנגאלו ממנה קורין ההלל על ידי שמאיר אור חדש במקום שהי' חושך. כי הלל הוא מלשון בהלו נרו:
איתא בזוה"ק כי הימים טובים הם בתי' התפילין ע"ש בפסוק לריח שמניך טובים. והיינו שבהם מתגלה עיקר הדברים שנאמרו בפרשיות התפילין. ויתכן לרמוז כי פרשת קדש והי' כי יביאך הם בראשון ושביעי של פסח שהוא ענין יצ"מ. שמע בחג השבועות. והי' אם שמוע בסוכות ונתתי מטר ארצכם. ושמיני עצרת נגד תש"י שכולל כל הד' פרשיות בבית אחת. [אמת דבזוהר שם פי' תפילין של יד על חוה"מ. מכל מקום י"ל גם על שמ"ע וכן משמע שם בזוהר ג"כ. ולפי דרכינו י"ל כי חוש"מ רומז להרצועות שהם הלכה למשה מסיני. ורמז אחת גבוה מהשנית. כי חוש"מ דסוכות מרובה על של פסח]. ובאמת בזמן המקדש נתקיים וראו כל עמי הארץ כו' שם ה' נקרא עליך שדרשו חז"ל זו תפילין שבראש. וכן אומרין ושמך הגדול עלינו קראת ותתן לנו מועדים לשמחה כו':
והניף את העומר ובמדרש אמור מה יתרון כו' שיעמול תחת השמש. כי הנה בנ"י שנגאלו ממצרים ועשה לנו השי"ת נסים ונפלאות הי' המכוון להיות מעלין כל הבריאה. להעלות הטבע ולברר אמונת השי"ת כי הוא המנהיג את העולם והטבע. ובחג הפסח שהוא זמן חירותנו נעשה החירות גם בזמן ובטבע ויכולין עתה להעלות הבריאה והטבע. ובמד' ויחי הרועה אותי המלאך הגואל הקיש גאולה לפרנסה ופרנסה לגאולה מה פרנסה בכל יום אף גאולה בכל יום ומה גאולה פלאים אף פרנסה. פרשנו הענין שצריכין לידע כי גם הנהגת הטבע הכל הוא נפלאות השי"ת ויעקב אע"ה בירר זאת. וכמו כן עבודת כל בנ"י לברר אמונה זו. כמ"ש מו"ז ז"ל פי' הירושלמי אמונת זו סדר זרעים שמאמין בחי עולם וזורע. פי' שעיקר האמונה לידע שגם הטבע הוא הנהגתו ית' בלבד שנותן בה חיות וקיום תמיד ע"ש פ' שלח. וזה ההיקש צריך עובד ה' לבררו. וכפי מה שמבררין זה ממילא נדבק הטבע בהנפלאות. וממילא כמו פרנסה בכל יום אף גאולה. ולכן צריכין לזכור בכל יום יציאת מצרים לברר ולחדש הארת הנסים בכל יום. ולכן אמר הקב"ה הביאו לי עומר בפסח והוא זמן התבואה להקיש גאולה לפרנסה כמ"ש במדרש הנ"ל. וזה ממחרת השבת כמו שהשבת נותן פרנסה לימי המעשה כמ"ש מיני' מתברכין. כמו כן בכל עת שיש גאולה וימי נסים צריכין לראות שישאר מזה הארה גם לתוך הטבע. וזה הענין נק' ממחרת השבת הארה הנשארת גם בתוך הטבע. [ובזה יש לבאר ענין מפלת המן ביום זה ויתבאר אי"ה במ"א]: עוד יתבאר אומרם ז"ל בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בחג על המים. כי אלה הג' מועדות עושים רשימות בזמן כמ"ש זמן חירותנו מתן תורתנו שמחתנו. דכמו שיש חירות וגאולה בנפשות בנ"י נמשך מזה הארה לכלל הבריאה. וכמו שהיו נצוצי קדושה מוטבעים בתוך הקליפות במצרים. ואח"כ ביצ"מ נתברר הטוב מרע ונבדלו בנ"י מהרשעים וכ' קודש ישראל לה' ראשית תבואתו. והם כמו התבן לגבי מוץ כמ"ש במדרשים המוץ והתבן מריבין זה אומר בשבילי נזרע השדה ע"ש. וביצ"מ נתברר זה. וזה ענין בפסח על התבואה כי התבואה היא ביותר מעורבת עם המוץ ותבן וצריך בירור. ופירות האילן מבוררין יותר רק שיש בהם עוד קליפות וגרעונין. והמים הם בלי פסולת כלל. והם ג' מדריגות בנפשות בנ"י בכלל ובפרט. זמן חירותנו הוא עיקר הבירור בנפש. אח"כ בזמן מתן תורה לא יש מגע נכרי כלל. אעפ"כ עיקר השמחה הוא בחג הסוכות:
עוד לענין עומר ושתי הלחם. ובמד' בזכות העומר ירש אברהם אבינו את הארץ את בריתי תשמור ע"ש פ' אמור. והענין הוא דכ' בראשית ברא ודרשו חז"ל בזכות התורה שנק' ראשית דרכו ובזכות ישראל שנק' ראשית תבואתו. דהנה הארץ הי' תהו ובהו ולא הי' כדאי להבראות רק בכח בנ"י שהם נשתלחו לתקן ולהוציא ראשית מגשמיות וארציות. וזאת נתקיים ביצ"מ כחן של בנ"י שנגאלו ממצרים ונזדככו בכור הברזל לברר הטוב מתערובות הרע ונמשכו אחריו כמ"ש זכרתי לך כו' לכתך אחרי כו' בארץ לא זרועה. פי' בעוה"ז שהוא תהו ובהו אעפ"כ נמשכו בנ"י אחר השי"ת. וכמ"ש אחר זה קודש ישראל לה' ראשית תבואתו. זה ראשית של חג הפסח ועומר וקיום הארץ. ובשבועות יום הביכורים ומתן תורה שהוא ראשית דרכו. פי' כמו שגשמיות הארץ רחוקה מן הקדושה ורק ע"י נקודת הראשית שבנ"י מעלין להשי"ת מתקיים הארץ. כמו כן התורה שהיא בחי' שמים נעלמה מעיני כל חי ולא הי' העולם כדאי לקבל קדושתה. וע"י התורה שלפנינו שהיא ראשית דרכו פי' שהיא נקודה ושער איך להיות התגלות אור התורה הפנימיות בעוה"ז. וזהו מנחת שתי הלחם והיא קיום השמים. נמצא חג הפסח ושבועות הם ב' הראשית הנ"ל ועליהם כתיב לכו לחמו בלחמי. לחם מן הארץ ולחם מן השמים. כמ"ש בזוה"ק אמור:
ב"ה בשה"ש
כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק כו'. דרשו חז"ל במד' תפוח אין לו צל והכל ברחו ממנו ואני בצלו חמדתי כו'. פי' כי אין ניכר בעוה"ז השגחת הבורא ית' רק אל בנ"י המאמינים בו מתגלה להם. ויתכן לרמוז למצות השבת כי בחול ההנהגה ע"י המלאך. ובש"ק ע"י השי"ת בעצמו ולכן הוא נסתר כדאיתא בזוה"ק יתרו כיון דלא אישתכח בי' מנא מה ברכתא אשתכח אלא כולהו ברכאין בשביעאה תליא כו'. פי' שע"י שמתגלה שורש הברכות בשבת ואינו מתלבש בגשמיי לכן לא אשתכח בי' מנא כתפוח שאין הצל נגלה כנ"ל. ומ"מ בנ"י זוכין לקבל השבת כמ"ש בצלו חמדתי וישבתי הוא השבת שכ' בו אל יצא איש ממקומו. ומברכין פורס סוכת שלום עלינו. ופריו מתוק לחכי דייקא היא הנשמה יתירה שיורדת לבנ"י בשבת. וכ' ביני ובין בני ישראל אות. ודרשו חז"ל שאין נגלה לאוה"ע ענין הנשמה יתירה. ואמת כי השבת הוא מעין עוה"ב וא"י להשיגו בעוה"ז. רק בנ"י שהם בני עלמא דאתי מקבלים הארת השבת. וכמו שאין נגלה טובו ית' בעוה"ז רק לבנ"י. כמו כן אין נגלה ונודע שבחן של בנ"י בעוה"ז רק להקב"ה כמ"ש כשושנה בין החוחים שבגלות בין האומות. בנ"י כשושנה אטומה. כמ"ש גן נעול שא"י לגלות מצפוני לבם מכח אל הפועל בין הבנות. אבל בזמן המקדש בג' רגלים שעלו בנ"י להיראות פני ה' כ' יראה כל זכורך שנתפשטו מלבוש הגשמיי ונתלבשו בלבוש הפנימי שלהם. כי זכורך הוא הפנימיות שלא ניתן רשות להתגלות רק במועד ובמקדש ומ"מ זה ההתגלות שהי' במועדות הי' הכנה על כל השנה ואפילו בזמן הזה שאין אנו יכולין לעלות נשאר הארה בזמנים הללו שהיו מיוחדים להיראות פני ה'. וע"י התפלות שתקנו ע"ז יכולין לעורר קצת הארה גם עתה. וכ' שמחתי באומרים כו' ודרשו חז"ל שאמרו לדוד מתי ימות ויבנה ביהמ"ק ושמח ע"ש. ועיקר המזמור נראה שניתקן על ימי הגלות כדכ' עומדות היו רגלינו כו' ששם עלו שבטים כו'. ויתכן לפרש שזה הוכחה שכמו שדוד המע"ה שמח בהכנות המקדש בעוד שלא נבנה. כמו כן ומכש"כ שיש לנו להתדבק בהארה שנשאר מאשר הי' כבר עומדות רגלינו כו'. והענין כמ"ש כמה פעמים כי הקדושה נותנת ברכה לפני' ולאחרי'. וכמו שנבנה ביהמ"ק באמצע העולם למשוך הקדושה לכל הצדדין. כמו כן בזמן. שהימים שהי' ביהמ"ק קיים הי' קיום כל הזמנים שמקודם ושאחריו. לכן גם אנחנו יכולין למצוא איזה הארה מעליות רגלים. וכדאיתא בספרי קודש שבמקום שהקדושה נמצאת מנחת רשימה לעולם. וכן איתא שאין השכינה זזה מכותל מערבי. והרמז שהגם שאינו עתה מבורר בהתגלות ויש תערובות בעולם. עכ"ז נמצא איזה הארה גנוזה. ואיתא כשם שבא לראות כך בא להיראות. וכמו שראיות הקב"ה הוא לעולם כמו כן ראיות בנ"י. אך כפי הכנות הדורות כך הוא נמצא. ורמזו חז"ל הראיון מדברים שאין להם שיעור. שגם בהיותינו עולים לבהמ"ק לא היו כל מדריגות בנ"י באופן אחד רק כל אחד כשם שבא לראות כו'. ומעין זה יש גם עתה ראי' ממרחק כדכ' עומד אחר כתלנו. חלונות. חרכים. ואיתא בגמ' ר"ה כד הוי מטי להאי קרא הוי בכי עבד שרבו מצפה לראותו יתרחק ממנו. ובוודאי במועדות הוא דמטי להאי קרא. כי תבואו לראות. והוי בכי. שעתה ע"י הבכי' ותפלה יכולין למצוא איזה הארה. כמ"ש במ"א ע"פ נהפך לאבל מחולנו. וכ"כ האכלתם לחם דמעה הרמז על אכילת מצה פ"א בשנה והוא ביום שחל ט"ב. ותשקמו בדמעות שליש. השלש רגלים שותין עתה ע"י דמעות. וז"ש יתרחק ממנו שבא עתה בבחי' ריחוק. וכ"כ שלום לרחוק ולקרוב שיש בא להשלימות ע"י קירוב ויש ע"י ריחוק וכן הוא בסדר הדורות כמ"ש:
ב"ה לחג הפסח
בענין קי"ס אחר יצ"מ. וביצ"מ עשר מכות ובקי"ס בפעם אחת. יראה שהוא כענין שנמצא בעבודת הבורא ית' בכלל ובפרט. כמ"ש בזוה"ק ברע"מ פ' וארא. וכמו כן זה לעומת זה יש התנגדות הרשעים בשניהם. וביצ"מ נשתנו כל הטבעיים בפרטות בכל מכה ומכה וכמו כן כמה מיני עבודה בשדה בחומר ובלבנים שעינו אותנו. ואח"כ בים שרדפו אחריהם היה בכללות כמ"ש ושלישים על כולו ע"מ לכלות ע"ש במכילתא. וכ"כ והנה מצרים נוסע כאיש אחד בלב אחד כמ"ש ויאסר את רכבו היינו שנתכללו כל כחות הסט"א שלהם. ולכן הי' הישועה ג"כ בכלל. כי הים כולל כל מה שיש ביבשה כדאיתא בגמ'. והבריאה מתחלתו חילקו הבורא ית' לב' חלקים ימים ויבשה. וכל השינוים בצורות שונות המתחלפים ביבשה ובים הכל ציור אחד. ולכן הישועה על הים הי' בכלל. ולכן מקודם כתיב אצבע ובים כתיב היד שהיא כללות הפרטים כנ"ל:
אז ישיר משה. דאיתא במד' תזריע בפ' אחור וקדם כו' אף קילוסו עולה באחרונה ע"ש. כמו כן ביצ"מ נשתנו כל הברואים בעשרה מכות. ובקי"ס דכ' ואכבדה בפרעה כו' שהם בהמה המה להם. ואחר כל זה נתרוממו נפשות בנ"י. וזה הי' התכלית. אז ישיר משה. וכמו שהי' בשעת מעשה בראשית השבת שמיוחד לבנ"י ומזמור שיר ליום השבת אדה"ר אמרו. שהוא התכלית של הבריאה. כל פעל ה' למענהו. להעיד עליו. כמו כן אחר כל הנסים ביצ"מ וקי"ס הי' התכלית זו השירה. לכן כתיב ישיר שנגמר עיקר המכוון מכח אל הפועל. ומשירה זו נעשה פרשה בתורה וכ' ויאמרו לאמר שנטעו שירה זו בפיהן של ישראל לדורות. דאיתא בספרים פי' הבוחר בשירי זמרה. כי העיקר כשנתמלא האדם בשירה וזמרה עד שנשאר מזה קבוע בלבו תמיד בזה בוחר ה'. וכן הי' בשירה זו. לכן בחר השי"ת בזו השירה וקבעה פרשה בתורה:
כתיב מן המצר קראתי כו' ענני במרחב. ופרשנו על הצעקה במצרים ועל השירה. דאיתא במד' בנ"י מתגאין בירושתם ונצעק אל ה'. וכמו שכחן של בנ"י בפה להיות נושע מן המיצר וע"י הצעקה נגאלו ממצרים. כמו כן הבינו שע"י הצעקה יכולין לעלות ולהתקרב אליו ית'. וזו השירה הוא ענני במרחב כדכ' הרחב פיך ואמלאהו. וכל מה שביקשו ישראל בשירה זו נתקיים בכל הדורות עד לעתיד. ובוודאי זה פלא גדול לומר זה אלי ואנוהו. הגם דכ' ישראל אשר בך אתפאר. אבל [*לא] שיאמר האדם ואנוהו. אך מרוב התשוקה שהי' לבנ"י להיות אופן שיקיימו ואנוהו הגם שא"א. והקב"ה מילא משאלותם ואמר אשר בך אתפאר. ויש לנו ללמוד ממה שנתן השי"ת בחירה לאדם ויכול לעשות עבירה ולהמרות מצות הבורא אשר זה הוא פלא גדול מכש"כ בחירת הצדיק בצדקתו שבוחר ומשתוקק לעשות נחת רוח אליו ית'. הקב"ה ממציא לו מקום שלא בדרך האפשרות. וגם לפי פשוטו ואבנה לו מקדש. וכי זה מושג אל השכל שישכון הקב"ה בבנין בו"ד. רק לפי הרצון והתשוקה של בנ"י זכו לזה. והרי אמרו מיד אלקי אבי וארוממנהו. להודיע כי לא עלה על דעתם ח"ו להתדמות אליו ית'. וכמ"ש והחיות רצוא ושוב. ואמרו ואנוהו ואמרו וארוממנהו כי שניהם אמת. ומי שיודע ומתברר לו כי אין זה סותר את זה והשי"ת נעלם וגבוה מכל גבוה. ומתגלה וממלא כל עלמין. כפי בירור הידיעה אצל בני אדם כך הוא נמצא ומתגלה להם. וז"ש הרחב פיך ואמלאהו על הבקשה להתקרב אליו ית'. והכל בכח הפה. ב' הבחי' מן המצר ובמרחב והם בחי' תפלה לעני תפלה למשה. וזה הקול קול יעקב. וכ' חרב פיפיות ב' פיות. בכות ושירות כמ"ש לעיל:
בענין הפרש שבין שבת למועדות שכ' בזוה"ק אמור ירותח דקודש קא ירית ולאו זמינא ע"ש. הענין הוא דהמועדות הם בבחי' עבודה ובמקדש. ולכן ג"פ בשנה יראה כו' האדון ה' דרשו חז"ל מי שאין לו אלא אדון אחד ע"ש. ובשבת א"צ לעלות כי שבת לה' בכל מושבותיכם. דאיתא אפילו מחיצה של ברזל אין מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. והגם דכתיב עונותיכם היו מבדילין. לבין אלקיכם כתיב. אבל בבחי' בנים א"א להיות שינוי. כי א"א להיות רק אב אחד כמ"ש ואם אב אני כו'. אבל בבחי' עבדים בגלות א"י להיראות פני האדון. רק כשאנחנו עבדי ה' ולא עבדי פרעה כמ"ש אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי כו' מארץ מצרים להיות לכם לאלקים. ובשבת מתגלה שם הוי' ושם אין שייכות רק לבנ"י. ובמקום זה כתיב בנים אתם לה'. והשבת הוא בחי' התורה. וכמ"ש אין עבירה מכבה תורה ואין לה כבי' עולמית לכן בשבת ניתנה תורה:
עוד יתבאר ההפרש בין שבת למועדות דשבת הוא מתנה כדאיתא מתנה טובה יש לי כו' לך והודיעם. אבל המועדות זוכין בנ"י בעצמותם כמ"ש מקדש ישראל והזמנים וכדכ' מקראי קודש תקראו ולכן השמחה ברגלים. דמאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאסתכולי. לכן שבת הוא בשת. אבל במועדות כתיב יראה כל זכורך שהיו באין להיראות פני ה' בשמחה. ואיתא לעתיד יהי' מצות ראי' גם בשבתות כדכ' מדי שבת בשבתו כו'. שיהי' יום שכולו שבת. אבל עתה מקבלים בנ"י השבת בבחי' מתנה בלבד:
במצות קריאת ההלל דאיתא במד' בכל קראנו אליו המה היו"ט שנק' מקראי קודש שיכולין בימים הללו לקרוא הקדושה ולהתדבק בו ית'. כדאיתא בזוה"ק בקשו פני אלו זמנייא וחגייא. ובזמן המקדש הי' מתקיים בפועל ממש לראות פני ה'. ועתה מתקיים בפה ע"י ההלל שהוא התגלות הקדושה. וצריכין להאמין כי באלה הימים מתגלה כל הארת הנסים שעשה עמנו השי"ת בזמן חירותנו. ומתן תורתנו. ובזה יכולין להוושע כמ"ש והי' אמונת עתיך חוסן ישועות ע"י האמונה באלה המועדים שנתן לנו השי"ת. מכלל שאמרו חז"ל המבזה המועדות כעובד ע"ז דכ' אלהי מסכה לא תעשה חג המצות תשמור. א"כ המאמין במועדות מתדבק בהקב"ה בלי מסך מבדיל:
ואמרו חז"ל שנסמך שבת למועדות לומר המקיים מועדות כאלו קיים השבתות והמחלל כו'. ונראה כי ע"י המועדות מקבלין הארת השבת. דאיתא בשבת אמר הקב"ה מתנה טובה יש לי בבית גנזי כו' לך והודיעם. אם כן שבת הוא סוד ה' ליראיו. והמועדות שנקראו מועדי ה' הם הזמנים שבנ"י מתדבקין לדעת סוד מתנה הנ"ל. ולכן נק' מקראי קודש כי קודש הוא דבר הנבדל והוא שבת קודש. ובמועדות מתפשט דעת הארת השבת. לכן קיום המועדות הוא קיום השבתות כנ"ל. וכיון שהקדושה מתגלה במועדות יש בו הלל יותר מבשבת שהוא בצנעא ובגניזה. והמועדות הם עדות על בנ"י שיש להם דביקות למעלה. שהרי עיקר המועדות נק' מועדי ה' והם זמנים שמתגלה הקדושה למעלה בעולמות עליונים יותר מבכל השנה. ובאותן הזמנים עצמן נעשה התגלות קדושה וישועה לבנ"י זמן חירותנו מתן תורתנו שמחתנו. וזה עדות כי נמשכין בנ"י אחר ההנהגה שבשמים. וזה פי' אמונת עתיך כו' שהעתים שמשתנים למעלה צריכין לעשות רושם בנפשות בנ"י למטה. להיות נמשך אחר עתים הללו. והקדושה שמתחדש במועדות לא הי' מתגלה למטה לולי הכנה שנעשה בבנ"י שהם כלים לקבל הארות הללו. לכן כתיב אשר תקראו. ישראל דקדשינהו לזמנים:
בפסוק אז ישיר ובמד' נכון כסאך אע"פ שמעולם אתה לא נתישבה כסאך עד שאמרו בניך שירה. דהנה בנ"י נבראו ע"ז להעיד על הבורא ית'. כדכ' עם זו יצרתי כו' תהלתי יספרו. אכן לא היו יכולים להוציא העדות מכח אל הפועל עד שסייע להם השי"ת בנפלאותיו ושינוי הטבע אז ישיר. וזה לשון ישיר כמו שדייק רש"י ז"ל עלה בלבם. פי' בכל ימי הגלות היו משתוקקים להוציא אלה הדברים ולא היו יכולין עד עתה. כדאיתא בזוה"ק שהדיבור הי' בגלות. פי' הנהגתו ית' את העולם הי' בהסתר. וז"ש ויאמינו פרשנו כבר שהאמינו למפרע על ימי הגלות וחושך. וכדכ' מי כמוכה באלים מי כמוכה נאדר כו'. פי' חז"ל באלים באלמים ששומע גדופי הרשעים ושותק. והוא ב' התנהגות שיש בעולם. בחי' הסתר תוך הטבע והגלות וזה באלים. ויש עתים שמתגלה הנהגה שלו בפועל ממש והוא נאדר בקודש נורא תהלות עושה פלא. ובנ"י העידו עכשיו כי הכל אחד והוא ית' מנהיג כל העולם לפעמים בהסתר בטבע ולפעמים בהתגלות. והי' נצרך להיות השתנות הטבע לפעמים. להיות דבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל. וזהו עדות על כל הכלל שהכל מאתו ית'. ובודאי הי' יכול השי"ת להוציאנו ממצרים בדרך הטבע ג"כ. אך שהוצרך לנו לסייע לנו לעבודתינו אותו ית' להיות התגלות עולם הנסים ושינוי הטבע. ושירה זו הוא הפתח שנפתח לכל עבודת בנ"י לכל הדורות כדאיתא במדרש פיה פתחה בחכמה. וז"ש אז ישיר כו' ויאמרו לאמר. כי אז התחיל הפתח לכל בעלי השיר להיות יוצאים בשיר. ואיתא במד' כי שביעי של פסח הוא כמו ש"ק ע"ש סוף פ' בא. דכ' ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת. כמו שיש ששת ימי המעשה וביום השבת הוא התכלית של כל ימי המעשה וסהדותא אקרי שבנ"י מעידין עליו ית' שזה הוא תכלית הבריאה. וכזה ניתקן באלה הז' ימים. ששת ימים תאכל מצות הוא רפואה והכנה על ימי המעשה של כל השנה. ויום הז' עצרת כנופיא. הוא יום השירה שהוא סהדותא ותכלית כל יצ"מ. וכ' במקהלות ברכו אלקים שא"י לומר זו השירה עד שנעשה אחדות אחד. ואמת ג"כ שכפי העדות והשירה כך מתאחדין להיות אחד. וב' המדריגות אין להם שיעור שע"י האחדות מתגברין בשירה ואח"כ באין לאחדות יותר אמיתית ולשירה עליונה ביותר. וכן הוא לעולם. יש שירה למעלה משירה. וזה ויאמרו לאמר אשירה כו' כי גאה גאה א"כ אין לדבר סוף: ואיתא כנסי' שהיא לשם שמים סופה להתקיים וכמו כן מחלוקת שהיא לשם שמים. וב' אלו הם בימי הגלות וימי הגאולה. ימי המעשה. ויום השבת. ובנ"י הוצרכו להלחם עם כל הסט"א. ואיתא והנה מצרים נוסע אחריהם כאיש אחד. ואז כשזה קם זה נופל. ע"כ הי' אז בישראל ד' כתות. אלו אמרו המבלי אין קברים. ואלו צעקו לה'. אבל בנ"י נשארו בהאחדות. ובסט"א נאמר שארי בחבורא וסיים בפרודא. ובנ"י באים בסוף אל האחדות. מטעם שכל כוונתם לשם שמים. וכל זאת הוצרך להתברר כי הרשעים אפילו שמתחברין וגם השורש שלהם מסייע להם כמו שדרשו שרן של מצרים נוסע. אעפ"כ בסוף יתפרדו כל פועלי און. אבל בנ"י אפילו הם מפוזרין בגלות ובהסתרות פנים נגאלין לבסוף. ותהלוכות בנ"י בגלות הוא ג"כ הנהגה מיוחדת לא במקרה. וכ' המגביהי לשבת המשפילי לראות. הוא רמז לב' הנהגות שהשי"ת מנהיג הטבע ומשגיח על כל שפל והוא ענין ימי המעשה ע"י התלבשות בטבע. ומגביה לשבת הוא בחי' יום השבת הנהגה שלמעלה מן הטבע. וכמ"ש לעיל בענין מי כמוכה באלים באלמים הוא הנהגת הטבע בימי המעשה. נאדר בקודש הוא ביום השבת כמ"ש בזוה"ק אמור. וכמו כן הנהגת בנ"י לפעמים בגלות ובהסתר. ולפעמים בהתגלות הקדושה. וכתיב אני חבצלת השרון הוא בזמן הגאולה וביום השבת שנק' סהדותא כדכתיב עם זו יצרתי כו' תהלתי יספרו. ואז בנ"י נשמרין בפריסת סוכת שלום ונק' שושנת העמקים כדפרש"י ז"ל שעומדת במקום משומר. ובנ"י מצפים לימים הללו. אבל התשובה מהקב"ה כשושנה בין החוחים כו' שיותר חשיבות לפניו ית' כשבנ"י הם תוך החוחים ואעפ"כ הם עומדים באמונתם והוא בימי הגלות. וימי המעשה. ובמד' יונתי בחגוי הסלע כו' שרצה הקב"ה לשמוע קולם לכן גירה בהם המצריים. והוא פלא היתכן שיהיו מצטערין כדי לשמוע קולן. אבל הענין כי בוודאי כחן של בנ"י בפה כמ"ש הקול קול יעקב והוא בכח התורה. אבל בעוד שלא זכו לתורה הי' נצרך להיות התעוררות קול יעקב ע"י הגלות ויסורים. וזהו מוציא אסירים בכושרות שיש שנפתח הלב לצאת מתוך הסתרות הגשמיות לפעמים ע"י יסורים ובכיה. ולפעמים ע"י שמחה ושירה בתורה ומצות. ואז עדיין לא היו מתוקנים כראוי ולכן כ' יונתי בחגוי הסלע. שהתקשרות דביקות בנ"י בהקב"ה הי' עוד בהסתר ולא היו יכולין לפתוח פנימיות הלב רק ע"י צעקה. ולבסוף כתיב אז ישיר הוא הפתיחה ע"י שירה וזמרה. והוא הנהגה המיוחדת בשבת טוב להודות לה'. ובמד' נכון כסאך כו' ע"ש. והענין הוא דאיתא בעשרה מאמרות נברא העולם להפרע מן הרשעים ולתת שכר טוב לצדיקים שמקיימין העולם שנברא בעשרה מאמרות. א"כ תיקון העולם תליא בצדיקים. וכ"ז נתברר ביצ"מ להפרע מן הרשעים. וע"י העשר מכות ועשרה נסים נתקן העולם. ונתברר על ידי בנ"י שהקב"ה מנהיג העולם וכל הטבע. ומקודם יצ"מ לא הי' יכול להתגלות הקדושה בעולם וזה המשל כביכול עומד. וביצ"מ נתקן העולם להיות יכול לקבל הנהגה עליונה שלמעלה מן הטבע. וזה עצמו ענין יום השבת שנקרא ע"ש זה כמ"ש בנוסח לאל אשר שבת. נתעלה וישב על כסא (קדשו) [*כבודו]. שבשבת מתגלה הקדושה בעולם. וביצ"מ נעשו בנ"י כלים לקבל הארת השבת. לכן כתיב וזכרת כי עבד היית כו' על כן צוך כו' לעשות כו' יום השבת. וז"ש ואתה קדוש שהוא מרומם מכל השגה ואעפ"כ יושב תהלות ישראל. שע"י בנ"י עם זו יצרתי מתגלה קדושתו ית' גם בעוה"ז. וכל השירה אמרו בנ"י על התגלות קדושתו ית' בעולם כמ"ש את השירה הזאת לה'. ואיתא במכילתא לה' אמרוה. כי לא היו שמחין בגאולתן כל כך כמו ששמחו ע"ז הגיאות שעשה הקדוש ב"ה בעבורם. וכן כ' על ישראל גאותו ועוזו בשחקים. פי' למעלה בשמים הכל יריאים ומלאים פחד מעוז גבורת שמו ית'. אבל בעוה"ז הסתיר הקב"ה להיות הטבע שולט בעולם רק ע"י בנ"י מגלה הקב"ה הנהגה שלו ונגלה כבוד ה' בעולם. וזה נק' יושב שכביכול הוא עצמו מנהיג העולם. ומקודם נאמר עמד וימודד ארץ להיות הכל במדה וקצבה. אבל כשמתגלה הנהגה שלו הוא בלי סוף וקץ ותכלית ומדה. והוא בחי' השבת כמש"ל. וזה מתגלה רק בעבור בנ"י יושב תהלות ישראל כנ"ל:
במד' איתא מה אדם יחידי עשיתי לו יבשה עדה שלימה שעתידה לומר לפני זה אלי עאכו"כ. והמפרשים מקשים הלא כל בני ישראל היו כלולים באדה"ר. ואין זה קושיא של כלום. כי בוודאי מאחר שכל העולם נברא בשביל בנ"י. ואז עדיין לא הי' מבורר קדושת בנ"י. והתערובות של הרשעים מכסה הקדושה. ואעפ"כ ע"י שראה הקב"ה שעתידין בני ישראל לצאת ממנו נעשה יבשה. על אחת כו"כ להיות נקרע הים עבור בנ"י ביחוד שהם המבוררים בלי פסולת שעתידין לומר זה אלי כו':
Section 19
תרנ"א
ליל שמורים הוא לשון רבים. כי מצפין כביכול גם בשמים להיות בא ליל גאולה. ומכש"כ למטה שצריכין כל ימי השנה לשמור הלילה הזאת שהוא זמן גאולה. וכפי השמירה ששומרין ומצפין כל ימי השנה כך נפתח הארת הגאולה בליל שמורים. וי"ל עוד ליל שמורים הי' עד שבאה הגאולה דיצ"מ ומאז ועד עתה הוא הלילה בתוספת ה'. שמורים לכל הדורות:
בסיפור הגדה מתחלה עובדי ע"ז היו אבותינו כו'. נראה כי זאת היה טעם גלות מצרים ע"י שבחטא הקודם נעשה תערובות טו"ר והוצרכו נפשות בנ"י להיות בכור הברזל ונתקיים בהם הגו סיגים מכסף ויצא לצורף כלי ויצאו להיות נק' צבאות ה' ונתבררו. והפסולת נשאר במצרים. ובזה מתקיים הפ' עת אשר שלט האדם באדם לרע לו. ע"י תערובות רע שיש באדם לכן שלטו בהם המצריים וקבלו הרע כדפי' האר"י ז"ל לרע לו לאותו האדם שעובד בהם. והנה כמו כן הי' מתערב נשמות קדושות במצרים שהיו צריכין להעלותן משם. כי כך הוא המדה כי [*ע"י] התדבקות פסולת בסטרא דקדושה מתפשט הארות קדושות במקומות אחרים. וכ"ז נתברר בגלות מצרים. ולפי"ז א"ש ואותנו הוציא משם ממש. כי הכניס הקב"ה דורות הראשונים בעבודה קשה כדי להוציא משם כל הנשמות. וזה טעם מצה ומרור. על ב' התקונים שנעשה בהסרת הסיגים. וביציאת הנ"ק שהיה נבלע בהם. ואותנו הוציא משם כתיב מלא בו' לרמוז על אות ברית קודש שהי' צריך תיקון ע"י יציאת מצרים. לכן אומרים שהוצאתנו מארץ מצרים כו' ועל בריתך שחתמת בבשרנו. וכ"כ פקוד יפקוד כו' והעליתם את עצמותי. לרמוז כי הגאולה הי' בתיקון הברית כמ"ש ויקח משה כו' עצמות יוסף. כי אות ברית קודש ניתן שיתגלה אור וקדושה באדם. וזהו עיקר החירות. וכל זמן שהסט"א מושלת אין האור מתגלה כראוי. הגם שכל אדם מישראל נימול אבל האור צריך להיות מאיר ובא. ובזמן גאולה מתגלה האור. וכמו כן בעליות רגלים דכתיב יראה כל זכורך שהם זכר ליציאת מצרים. וכל הגאולה תליא בזה כמ"ש ה' אלהיך מתהלך כו' להצילך הוא בימי הגלות. ולתת אויביך לפניך בבוא הגאולה. ולא יראה בך ערות דבר. וז"ש אנכי ארד כו' אעלך כו'. ויוסף ישית ידו שזה אור המתגלה אחר הגאולה כנ"ל:
חכם אומר מה העדות כו' אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. כי הנה כתיב זכרתי לך חסד נעוריך כו' לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. כי כשיצאנו ממצרים עדיין לא היו לנו שום השגה בידיעת דרכי התורה והמצות עד שנתן לנו הקב"ה התורה ושאר המעלות טובות. וביציאת מצרים היה העיקר היציאה לחירות להיות נכנסין בכלל עבדי ה'. וכמו כן בכל שנה הוא זמן חירותינו עתה שנעשה כל איש ישראל בן חורין ונפדה מכל מאסר והתקשרות שנקשר בהבלי עולם. ואח"כ בחג השבועות מתעורר זמן מתן תורה כנ"ל. ולכן החכם שמוכן תמיד לכנוס בשערי חכמה ודעת. ובלילה הזו הוא שער החירות ולא יותר. ולכן שואל מה שמחה זו עושה אחר שכבר זכינו אח"כ למעלות רבות מזאת. והתירוץ הוא אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן ששמחת החירות עתה הוא עולה על כל המדריגות שהוא בחי' לכתך אחרי כו' בארץ לא זרועה. ואין לבקש השגות רק להיות נמשך אחר מלכותו ית'. וכן הנוסח כמה מעלות טובות למקום אלו הוציאנו כו' דיינו. שמתוך מעלת היציאה לחירות זכינו אח"כ לכל המעלות. וז"ש על אחת כו' טובה כפולה ומכופלת. פי' שיצ"מ היא מעלה אחת כפילה כו' שמזה באנו לכל המעלות האחרות. ומכש"כ עתה בגלות בוודאי אנו מצפין רק לגאולה וע"ז מבקשין משכני אחריך נרוצה כמו שנמשכנו אחריו ית' בארץ לא זרועה הגם שלא ידענו מדרך התורה ומצות. ומכש"כ עתה שכבר הביאני המלך חדריו. בוודאי נגילה ונשמחה בך להיות נמשך אחריו בארץ לא זרועה דכ' כימי צאתך כו' אראנו נפלאות. א"כ יהיה אחר גאולה העתידה ג"כ המשכה בארץ לא זרועה כי יתחדש דרך חדש כדכ' תורה חדשה מאתי תצא:
בשיר השירים ישקני מנשיקות פיהו. פיו הול"ל. וי"ל כמ"ש במד' איכה פיהו מריתי פיו ופי סירסורו ע"ש. והנה הרמז על תורה שבכתב ושבע"פ. ופי סירסורו הוא משה רבינו ע"ה. ואח"כ מצאתי בזוה"ק פקודי בהיכל ששי. הרצון. כתב דמשה ידבר כי' הוא נשיקין הנ"ל ושמחתי ע"ד אמת:
איתא בגמ' בפסח על התבואה אמר הקב"ה הביאו לפני עומר כדי שיתברך לכם תבואה כו' שתי הלחם בעצרת כו'. וכן הוא בפסוק חג האביב. קציר. אסיף. דצריכין להבין למה הוצרך הברכה הלא העילם נברא שתתן הארץ יבולה. אך ע"י חטא הראשון שנגזר ארורה האדמה כו' בעצבון תאכלנה כו' וקוץ ודרדר תצמיח. הוא שנתערב פסולת ע"י אכילת עה"ד טו"ר. אכן ביצ"מ נבררו בנ"י ובכחם לברר בכל מקום להוציא הפסולת מתוך האוכל. והוא הלחם עוני שזכו בנ"י להוציא הלחם מקללה לברכה ע"י העינוי במצרים. ובזה נתקיים בעצבון תאכלנה. וחז"ל אמרו לחם עוני שעונין עליו דברים. הרמז שבסיפור יצ"מ מתקנים עתה כל מה שהיו צריכין אז לתקן ע"י עבודה קשה. ויש רמז כתיב התם בעצבון תאכלנה כל ימי חייך וכ' הכא למען תזכור כו' יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. שע"י זכירת יצ"מ יכולין לברר התערובות ולזכות להארת עץ החיים. כי אחר שנתקללה האדמה א"א לשרות הברכה רק ע"י בנ"י שהם כלי מחזיק ברכה ויכולין להביא הברכה באביב קציר אסיף [והמועדות הם מבררין בחי' עץ הדעת לברר הטוב מהתערובות לכן נק' ימים טובים. ושבת הוא בחי' עץ החיים. וכן הוא בזוה"ק בהיכלות דפקודי כי שבת ור"ח נפתח שער החיים ע"ש ד' רמ"ח]:
בפסוק ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלקיך. כי הנה כל היציאה מארץ מצרים הי' להיות נעשין צבאות ה' כמ"ש הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים. וכ' בהוציאך כו' תעבדון כו'. נמצא כשיצאו ממצרים התחלו להיות אגודה וכנסי' לשמו ית' וכ"כ וחמשים עלו מזוינים. ועד קי"ס הי' היציאה מתחת שיעבוד מצרים וכן הוא לעולם שזה רמז המצות להלחם עם הסט"א כדאיתא בזוה"ק. וביום השביעי עצרת לכנוס לעבדות השי"ת עד חג השבועות להיות מוכנים לקבל התורה. ורוב המעלות נתקנו בין פסח לעצרת. ומסתמא סדר הט"ו מעלות הוא עבודת האדם בכל שנה ושנה. וכאן כ' עצרת לה' אלקיך. ובשמיני עצרת כתיב לכם. כי זה הסדר מתחדש בכל שנה בפסח יוצאין לחירות. ואח"כ מתקרבין להיות עבדי ה' לזכות לקבלת התורה עד בסוכות שנכנס הארת התורה בפנימיות האדם. כענין שאמרו משעמל בה נקראת תורתו והוא זמן שמחתנו:
במד' ויאמינו בה' אעפ"י שכבר האמינו דכ' ויאמן העם חזרו ולא האמינו כו' ע"ש. דהנה הרמב"ן כתב דהנסים אשר הקב"ה עושה לפעמים הוא עדות על קיום העולם שהוא מהקב"ה. כי הלא העולם נברא להיות בדרך הטבע רק לפעמים יצא מן הכלל ונשתנה הטבע ע"י נס כדי ללמד על הכלל כולו. ובאמת אין הכל זוכין לנס עד שיהי' ראוי ללמוד מהנס האמונה. וז"ש במצרים חזרו ולא האמינו כדכ' לא השכילו נפלאותיך שלא נתפעלו ע"י הנס להיות האמונה קבועה על אחר הסתלקות הנס. אבל בקי"ס באיבוד הרשעים נתקנו בנ"י בשלימותן וזכו לזו המדריגה שנק' מאמינים בני מאמינים. ונעשו עדים להעיד על הקב"ה שכל הנהגת הטבע הכל בנס נסתר מאתו ית'. וכפי העדות שמעידין בנ"י עליו כך מתגלה הנהגתו ית' הפנימיות כמ"ש במ"א פי' קדוש יושב תהלות ישראל. וז"ש בצאת ישראל ממצרים כו' הים ראה וינס כו' מלפני אדון כו' אלוה יעקב. פי' שע"י בנ"י נתגלה אלקותו ית' בעולם ולכן נשתנה הטבע וינס הים. וזה כוונת המכילתא במשל מי שיש לו ב' חצרות זו מלפנים מזו ומכר הפנימית ושומר החיצונית לא רצה להניח ללוקח לכנוס כו' ע"ש בפ' בשלח. והוא כנ"ל שבאמת הנהגה פנימיות מאתו ית' הוא תוך תוכו של הטבע. רק שהטבע מסתרת. וכשבנ"י זכו שיתגלה אלקותו ית' בעולם הים ראה וינס. וכל כחן של בנ"י שזוכין שיתגלה אלקותו ית' בעולם כמ"ש חז"ל בפסוק אתם עדי ואני אל ע"ש:
Section 20
תרנ"ב
הא לחמא עניא. דאיתא לחם עוני שעונין עליו דברים כי מצה היא מיכלא דאסוותא וזוכין ע"י המצה לקול תורה. רמז לדבר עונ"י גי' קו"ל. אכן כתיב עני חסר והוא קל בלא וא"ו והוא כמו דאיתא בזוה"ק מצה כד אתחברת עם ו' הוא מצוה ע"ש. א"כ המצה הוא הא והוא קול תפלה. דכ' הקל קול יעקב. קל ראשון חסר הוא קול תפלה. שני מלא הוא קול תורה. כדאיתא בזוה"ק פ' ויגש והקל נשמע כתיב חסר הוא קול צלותא ע"ש. והוא נק' מצה כדפי' בזוה"ק מלשון מצותא ומלחמה דאיתא שעת צלותא שעת קרבא. וזה הא לחמא עניא וזוכין על ידי זה אח"כ לקול תורה. מצ"ה גי' קל ה':
ליל שמורים כו' לדורותם. שמליל פסח נשאר שמירה על כל ימי השנה. כמו שהי' אז שמורים לדורות. כמו כן בכל שנה נשאר שמירה מלילה זו לכל ימי השנה. וזה רמז האפיקומן להשאיר חלק מהמצה על כל השנה. וכן כתיב למען תזכור ע"י לחם עוני זה כל ימי חייך:
פותחין הדלת בשפוך חמתך. לרמוז כי לעתיד יהי' הגאולה בהתגלות. דשם כתיב לא תצאו כו' מפתח כו' עד בוקר היא גאולה העתידה. שאז יהי' לנו רשות לראות מפלת הרשעים בפרהסיא:
בפסח על התבואה הביאו לפני עומר כו'. כי המועדות ניתנו ליתן ברכה על כל ימי השנה ולהיות בנ"י מקבלים כל הצריך להם בכח התורה ודביקות בשורש. כדאיתא במד' מטות ג' מתנות יש. זכה בחכמה בגבורה בעושר זכה בכל. אימתי כשהן מתנות שמים ובאות בכח התורה ע"ש. וכה"א אל יתהלל כו' בזאת יתהלל כו' השכל וידוע אותי. והג' רגלים רמז לג' מתנות אלו. חכמה הוא בקבלת התורה בשבועות. וגבורה בפסח יד חזקה ואיזהו גבור הכובש את יצרו ומלחמה זו היתה עבודת בנ"י בפרך. עושר השמח בחלקו בחג הסוכות זמן שמחתנו. ובנ"י מקבלין אלה הדברים בכח מועדות אלו שנק' מועדי ה'. ולכן יש הלל בג' רגלים כדכ' בזאת יתהלל כו' השכל וידוע אותי כו' באלה חפצתי הוא אלה מועדי ה'. וזה עיקר השמחה שיכולין לקבל מתנות שבעוה"ז בכח דביקות בשורש. וע"ז נאמר להנחיל אוהבי יש. כדאיתא במשנה מה בין תלמידי אברהם אבינו כו' אוכלין בעוה"ז ונוחלין לעוה"ב. היינו להיות דביקות כל ברכת עוה"ז בשורש. וזה בכח הג' דברים שהן מתלמידי אאע"ה. והם רמוזין בג' רגלים. פסח נפש שפלה לחם עוני. רוח נמוכה הוא התורה שיורדת למקום נמוך. עין טובה הוא בסוכות שבנ"י מקריבין ע' פרים על כל האומות ליתן להם את שלהם בעין טובה. וע"י ג' אלו זוכין למה שנאמר להנחיל אוהבי יש. כי הנה הקב"ה ברא יש מאין והצדיקים יש להם לברר זאת ולהחזיר היש לאין. וזה רמז העומר לבטל היש לאין. וזה הרמז במדרש שהקב"ה נתן לכל א' עמר מן ובנ"י מעלין עמר א'. והוא שהמן הי' מאכל רוחני שמלאכי השרת אוכלין אותו והקב"ה צמצם אותו שיתלבש בגשמיות והוא יש מאין. ובנ"י מעלין העמ"ר. גי' י"ש. אל האין. וז"ש במד' כי בזכות העומר ירשו את הארץ ואתה כו' בריתי תשמור ע"ש. שכמו שיש ברית בנפש ולהסיר הערלה כן יש בארץ. כמ"ש במד' עקב הקיש פרי בטנך לפרי אדמתך ע"ש ותבין:
איתא בגמ' המקיים המועדות מעלין עליו כאלו קיים השבתות כמ"ש ברש"י פ' אמור. דאיתא בשבת תחלה למקראי קודש. שהמועדות נק' מקראי קודש שהם הרגלים והתקרות שעל ידיהם יכול הקדושה להתגלות בעולם. והוא בכח בנ"י כמ"ש חז"ל ישראל דקדשינהו לזמנים. אבל תחלת הקדושה מקבלין בני ישראל בכח השבת קודש הוא לכם. ועי"ז יכולין להמשיך הקדושה במועדים. וכן סדר הברכה מקדש השבת וישראל והזמנים. וכתבתי במ"א רמז המשנה ג' כתרים הם כתר כהונה תורה ומלכות. והם ג' רגלים. וכתר שם טוב עולה על גביהם והוא בחי' השבת שהוא שלום שמו של הקב"ה כדאיתא בזוה"ק מאי שבת שמא דקוב"ה. ואיתא בזוהר שה"ש לריח שמניך טובים הם הימים טובים. ויתכן לומר כי שמן תורק שמך הוא השבת. כי הרגלים בזכות אבות. אבל השבת הוא שמו של הקב"ה והוא מתנה טובה בסייעתא דשמיא למעלה ממה שיכולין להשיג בכח עצמנו. וע"ז נאמר טוב שם משמן טוב. אבל המכוון הוא שבכח השבת יתמשך קדושה לכל הזמנים. לכן כתיב גם בשבת שבתון מקרא קודש. הגם כי שבת הוא בעצמו קודש כמ"ש בזוהר אמור. רק שהוא נותן קדושה לכל הזמנים לכן המקיים מועדות מעלין עליו כו':
בענין קי"ס אחר יצ"מ. דכ' ויוציאם בכסף וזהב. כי אחר יצ"מ זכו בנ"י לאהבת ה' כדכ' זכרתי לך כו' אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר. ואחר קי"ס זכו ליראת ה' כמ"ש וייראו העם את ה' ואיתא במד' תורי זהב זו ביזת הים. נקודות הכסף ביזת מצרים. כי ביציאת מצרים נתברר כל הפסולת מאהבות ורצונות שנתפשטו בתערובות טו"ר. כמ"ש מו"ז ז"ל פי' מאשפות ירים אביון. וכמו כן הוצרך להתברר יראות רעות מתערובות טו"ר וזה נעשה בקי"ס. והישועה בקי"ס היתה לדורות כדכ' יראת ה' טהורה עומדת לעד. לכן נרמז בתורי זהב שהוא מסודר ומתישב בקביעות יותר. ואהבה נק' נקודות הכסף כי התלהבות האהבה אינה בקביעות כמו היראה. וב' אלו אהבה ויראה כוללים כל המדות. לכן מסיים הפ' ואין בשבטיו כושל. כי באמת כל שבט יש לו דרך אחר וכל הדרכים נתבררו ביצ"מ. אך שורש כולם הם כסף וזהב. כידוע ששה שבטים על הר גריזים וששה על הר עיבל. ולכן איתא כי קי"ס הי' עפ"י דין. ומ"ש שהי' קטרוג הללו עע"ז כו' ויש לתמוה שהרי אמרו ז"ל מה תצעק כדאי הם והאמונה שהאמינו בי כו'. אך הפי' ע"י שהי' בקי"ס הכנה וישועה לכל הדורות כי יצ"מ הי' הצלה לפי הדור ההוא. אבל קי"ס הי' להיות הכנה על כל הדורות. לכן הי' הקטרוג שכל הדורות עתידין ג"כ לחטוא. ואדרבא ע"י שאותו הדור היו מתחזקים באמונתם הכין הקב"ה להיות אז הישועה לכל הדורות. ובזה מובן מ"ש והנה מצרים נוסע כו' וייראו מאוד. והלא ידעו כי ירדפו אחריהם כאשר אמר הקב"ה ואכבדה בפרעה. אכן לפי אשר הרגישו בנפשותם כי אין להם עוד שיעבוד במצרים ובמה יכולין לרדוף אחריהם. אכן מרע"ה ניחם אותם במה שהודיע להם כי כל הרדיפה הוא להיות ישועה זו הכנה לדורות. וכן הרמז מצרים נוסע אחריהם. אחריהם דייקא. בדורות הבאים אחריהם:
ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלקיך. דאיתא בזוה"ק בפ' ה' איש מלחמה ה' שמו ר"א פתח על כן יאמר בספר מלחמת ה' את והב בסופה כו'. הענין הוא דשמו של הקב"ה שלום ומ"מ בשמו הוא נלחם. וכן הוא כל מלחמות ה' אהבה בסופה. וכן אחר כל המלחמות ביצ"מ היה בסוף השירה. וכן הוא בכל מחלוקת שהוא לשם שמים סופה להתקיים. והשלימות שבא בסוף הוא עדות שהמלחמה הי' לשם שמים שהוא מלחמת ה'. לכן אהבה בסופה. ובנ"י בכח התורה זכו לאותו השלימות. לכן נק' השולמית. וכל מלחמתן של בנ"י הוא השלום. וכ"כ אני שלום וכי אדבר המה למלחמה. פי' אף כשאני לוחם עמהם אני שלום. וזוכין לזה בכח התורה כדכ' ה' עוז לעמו יתן כו' יברך את עמו בשלום. כי בתורה כ' וכל נתיבותי' שלום. מהו כל נתיבותי'. פי' אפילו המלחמות שנעשין עפ"י התורה הם שלום. וכן הוא בששת ימים תאכל מצות שהם הקטטות ומלחמות שעם מצרים. ובשביעי עצרת שהוא כנופיא ושלימות שנעשה בסוף ע"י אלו המלחמות. והוא השירה שבשביעי של פסח. לכן איתא במד' כי שביעי של פסח כמו שבת. ושבת הוא שלום שמו של הקב"ה:
בפסוק ימינך ה' כו' כתב רש"י ז"ל כשישראל זוכין אף השמאל נעשה ימין כו'. דאיתא וכי יש ימין ושמאל לפני הקב"ה אלא אלו מיימינין לזכות ואלו משמאילין לחובה ע"ש. וכשבנ"י זוכין. המשמאילין לחובה הוא על שונאי ישראל. ואז הכל נעשה ימין. שכן צריך להיות. כי השמאל הי' רק להכניע הרשעים כמ"ש שמאלו תחת לראשי שהוא שמירה לבנ"י. אך בגלות נסתר זה וכ' השיב אחור ימינו. אבל כשיש גאולה מתברר שהכל הי' הכנה בעבור בנ"י. וכ"כ וירא ישראל את היד הגדולה כו'. שכל מעשה מצרים הי' נראה כמו שמאל. ובגאולה נתברר שהי' רק חסד וגדולה. ולכן שרו שירה ושבחו גם על הגלות כמ"ש אמר אויב ארדוף כו'. שראו שהכל הי' רק לטובה. ולכן וייראו העם את ה' יראת הרוממות. כי הירא אלקים הוא יראת העונש. וייראו את ה' הוא כענין הנ"ל השמאל נעשה ימין:
Section 21
תרנ"ג
עבדים היינו כו'. ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו כו'. דכ' לעושה נפלאות גדולות לבדו כי לעולם חסדו. פי' אלה הנפלאות שהקב"ה עושה לבדו. כמ"ש אני ולא מלאך. הם לדורות ולעולם. כי הנעשה ע"י שליח הוא בזמן ומדה וקצבה. אבל מעשה הבורא ית"ש הם למעלה מהזמן והטבע. ז"ש אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך. כמו שהוא ית"ש חי וקיים לעולם כן יצ"מ לעולם הוא. וכמ"ש ויוציאך בפניו בכחו הגדול. [ובאמת בנ"י מצד הטבע אין להם המלכות והם משועבדים כמ"ש עבדים היינו. אבל מצד הנהגה עליונה וביטול הטבע נעשין בני חורין וניתן להם המלכות. ולכן ניסן ר"ה למלכי ישראל כמ"ש בגמ' מקיש מלכות שלמה ליצ"מ. וזה עיקר הפי' לא ע"י מלאך. שהגאולה לא הי' עפ"י דרך הטבע שהוא בחי' מלאך ושרף בזמן וקצבה רק במדריגה עליונה. ולכן לק"מ מה דכתיב וישלח מלאך ויוציאנו. כי בוודאי הקב"ה עושה רצונו ע"י מלאך. אבל הכוונה שלא נעשה ע"י מלאך מיוחד לדבר זה כמו כל הנהגת הטבע. אח"כ מצאתי כדברים האלה גם באבן יחייא בשיר השירים. והדברים נכונים למבין]:
בשאלת החכם. דרמז אפיקומן הוא לרמוז כי יצ"מ הי' הכנה גם לגאולה העתידה. כמ"ש כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. ולכן הפסח נאכל על השובע לומר כי הגם שיצ"מ הי' גאולה ראשונה אבל גאולה האחרונה תלוי' בה כמ"ש גאלתי אתכם אחרית כראשית. והחכם שואל כיון שעתה זמן גאולה וחזרנו לגלות מה הענין בזכירת יציאת מצרים. והתשובה אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן כי ליל שמורים הוא לגאולה העתידה:
הלל הי' כורך פסח מצה ומרור. להודיע כי מרירות הגלות אינו דבר נפרד ושהי' שינוי רצון בשעת הגאולה. אך כל הסדר שנהג הקב"ה עמנו הכל דרך אחד. כמ"ש ממית ומחי' ומצמיח ישועה. מרו"ר הוא מו"ת. כי בגלות חשובים כמתים. אבל הוא לצורך חיות חדש ולהיות ישועה לדורות. ולכן צריכין לאכול מרור שאנחנו עתה בגלות ויכולין באכילת מרור למתק המרירות בלילה זו. ולכן בלע מרור לא יצא כי טעם מרור נרגיש עתה ביותר מהמצה אבל המרור מתמתקת עתה. ולכן בעל הגדה סומך אחר מרור זה כו' בכל דור ודור חייב אדם לראות א"ע כאלו יצא ממצרים. שזה כוונת המרור עתה. וכמו שיש לסמוך גאולה לתפלה. לכן עתה בזמן גאולה צריכין להתפלל על צרותינו כמ"ש כן יגיענו למועדים ורגלים כו' שמחים בבנין עירך כו':
כתיב למען תזכור כו'. וכ' ושמרת כו' החקה כו' מימים ימימה. כי כל התורה תלוי' ביצ"מ וכלולה בזכור ושמור מ"ע ומל"ת. ויום הפסח מאיר על כל השנה בבחי' זכירה ושמירה. וליל שמורים נותן שמירה על הלילות לכן כתיב שמורים לשון רבים. ויום הפסח נותן זכירה על כל הימים כמ"ש זכור את היום כו' אשר יצאתם ממצרים. ומצות מצה רומז על השמירה. וכוסות הוא בחי' הזכירה זכרהו על היין. ובאמת עיקר יצ"מ הי' ב' ענינים. מה שהי' בגלות נסתר הקדושה ע"י התגברות הסט"א וביצ"מ אתברת סט"א ונתגלה הקדושה. ובחי' מצה הוא קטטה בסט"א כמ"ש בזוה"ק ופסח הוא התגלות הפנימיות. ובאמת שניהם כלולין זה בזה נגוף למצרים ורפוא לישראל ממית ומחיה. לכן על מצות ומרורים יאכלוהו. ופסח הוא פה סח כי בשחיטת ואכילת הפסח נגלה אור גדול לכל איש ישראל. לכן רומזין עתה בכוסות שהיין הוא רמז לפתיחת הפנימיות כמ"ש במ"א. ונראה שתקנו הכוסות אחר שנחסר לנו הפסח. וזה הרמז אפילו עני שבישראל היינו דורות השפלים לא יפחתו לו מד' כוסות. שיש התגלות הפנימיות ע"י ד' כוסות של פסח. ואלה המצות בליל פסח הם הכנה על כל ימי השנה כמ"ש ושמרת כו' החקה הזאת כו' מימים ימימה. שצריכין להכניס החוקה בדעת האדם על כל הימים. וכ' והי' כו' לאות על ידך ולזכרון בין עיניך כו'. ואיתא בספרים כי ע"י מצות תפילין ביד וראש יכולין לחקוק יצ"מ באות ולזכרון. שזה העיקר רק שא"י לבוא לזה רק בכח מצות התפילין. ונראה דבפסח יכולין לקיים זה מעצמו בכח היום ומצות הפסח. ולכן אמרו חז"ל ושמרת כו' החוקה י"א במצות פסח מדבר וי"א במצות תפילין. ושניהם הם ענין אחד. לכן כתיב בי' זכירה ושמירה תפילין של יד שמירה בלב. ותש"ר לזכרון תורת ה' בפיך כי זכירה בפה:
במצות העומר. ראשית קצירכם. ולחם וקלי כו' לא תאכלו עד עצם היום הזה. דכ' בראשית ברא בשביל ישראל שנק' ראשית כמ"ש קודש ישראל לה' ראשית תבואתו. כי הכל תלוי בראשית. וראשית בשמים הוא התורה שנק' ראשית דרכו אבל בארץ כ' והארץ היתה תהו כו' ונתערב בה פסולת. אכן ע"י בני ישראל נתברר הראשית בארץ וע"י הפרשת הראשית מתברר השיריים מפסולת כמ"ש במ"א בשם הזוהר ראשית בכורי אדמתך תביא עי"ז לא תבשל גדי בחלב אמו. וכ' ממחרת השבת יניפנו כי לא כל זמן יוכל להעלות הראשית אל האחדות רק ממחרת יצ"מ שזה עצמו ענין החירות שיכולין לברר ולהעלות הנקודה הראשית. ולכן מעלה ומוריד [*מוליך] ומביא לעצור טללים ורוחות רעות הוא בירור הטוב מרע כמ"ש. ולכן הי' מפלת המן בכח תנופת העומר כי הוא בחי' תיקון עה"ד טו"ר. וכל כחו של המן ע"י התערובות כמ"ש חז"ל המן מן התורה מנין המן העץ. ולכן אסור לאכול תבואות הארץ בכל שנה ע"י הפסולת עד עצם היום הזה שנעשה הבירור:
ובמורא גדול זה גילוי שכינה. זה עיקר היראה כשנתגלה כבוד מלכותו ית"ש. ומעין זה הי' בכל עליות רגלים דכתיב יראה כל זכורך. כשבאו לעזרה נתמלאו יראת הרוממות. וע"ז מבקשין ושם נעבדך ביראה. דכל היראה של עכשיו בגלות אינו בשלימות. כמ"ש ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה. ולכאורה אין מובן לומר על יראה מצות אנשים מלומדה. דזה שייך על מצות מעשיות שנעשין ברגילות אבל יראה בלב לא שייך רגילות. רק באמת כל היראה שבא מתוך הבחינה ושכל. הגם שהוא יראה באמת. אבל אינו יראה העיקרית רק כשיש גילוי שכינה וחל באמת יראה על מי שזוכה לקבל פני השכינה. ויראה כזו הי' לבנ"י בקי"ס דכ' וייראו העם את ה'. והוא היראה שיש לצבא מרום ולמלאכי השרת. אבל בגלות שהוא רק ע"י הלימוד והשכל נק' מצות אנשים מלומדה. ובאמת יש לנו לבקש לזכות לראות פני אלקים כדי להיות לנו יראה שלימה. כמ"ש ושם נעבדך ביראה. כי אין אנו כדאי' לקבל פני השכינה לבקש על זאת. רק רשאי לנו לבקש בעבור ליראה אותו באמת:
בענין קי"ס אחר יצ"מ. דכ' מוציא אסירים בכושרות ואמרו חז"ל בכות ושירות. דיש גאולה ע"י בכי' ובקשה. ויש על ידי שירה וזמרה. ובגלות ובימי המעשה הוא ע"י בכות. ובזמן גאולה ובשבת הוא ע"י שירה כמ"ש טוב להודות. ולכן איתא במדרש כי שביעי של פסח כמו שבת. והקב"ה הכין ביצ"מ ב' הדרכים להיות הכנה לדורות להוציא הנצוצי קדושה שמתפזרים בין האומות. כשזוכין יכולין להוציא ע"י שירה וזמרה. וכשאין זוכין הוא ע"י בכי'. ולעולם כחן של ישראל הוא בפה. [הקול קול יעקב הוא ב' קולות הנ"ל]:
במדרש בשלח מה תצעק כו' אני אני הוא כו' כשאדם מכוון לבו בתפלה שומע לו בעוה"ז ובעוה"ב כו'. ע"ש כל המאמר טרם יקראו כו' ואני אשמע כו'. והלא עיקר מצות תפלה בפה ודיבור. אכן באמת הם שלשה עולמות למחשבה דיבור ומעשה. ולכן צריכין עתה לדיבור ומעשה לבוא עי"ז לתיקון המחשבה כראוי. אבל לעתיד כשיהי' התיקון השלם יהי' אחדות אחד בכל העולמות. כמ"ש אני אני הוא שיהי' ה' אחד ושמו אחד. ולכן (טרם יקראו) [*עוד הם מדברים] ואני אשמע. ובקי"ס הי' לפי שעה מעין העתיד לבוא ולכן נאמר מה תצעק. והנה כ' אלקי אבי וארוממנהו ויל"ד דהול"ל וארוממהו. אבל באמת מי יכול לומר על הקב"ה רם ונשא וארוממהו. אבל הפי' כי הקב"ה לחיבת בנ"י צמצם ועשה כמה עולמות ומדריגות וצמצומים כדי (שיוכל) [*שנוכל] להשיג אלקותו ית"ש. אבל כפי תיקון והתרוממות נפשות בנ"י ממילא מקבלין אלקותו ית' במדריגה יותר עליונה כי גבוה מעל גבוה שומר כו'. וז"ש אלקי אבי וארוממנהו ודו"ק:
בפסוק אז ישיר כו' לאמר כו'. דאיתא גדולה הי' ביזת הים מביזת מצרים. כי הנה עיקר יצ"מ הי' להוציא הנ"ק שהיו נבלעים בקליפות. וכמ"ש ולמען תספר באזני בנך כו' אותותי אשר שמתי בם. והכל מתלבש באותיות. כי בכ"ב אותיות נכלל הכל. וצריכין היו בנ"י להוציא האותיות שהיו צריכין בירור. ויש בחי' תורה שבכתב ויש בע"פ. ושניהם הוצרך מקודם יצ"מ וקי"ס. ויצ"מ הוא בחי' אותיות שבכתב לכן מ"ע לזכור בפה יצ"מ בכל יום. וקי"ס היה הכנה להוציא אותיות מתורה שבע"פ שכן השירה אמרו בנ"י מלבם. ובשירה זו נתקיים מ"ש ולמען תספר באזני בנך ובן בנך. כי הגידו בנ"י בכח השירה הזאת לדורות כמ"ש ויאמרו לאמר. [ולכן ביזת מצרים מפורש בתורה וינצלו את מצרים. וביזת הים אין מפורש כי הוא בחי' תורה שבע"פ]:
במדרש יונתי בחגוי הסלע כו' מתאוה לשמוע קולם כו'. עוד במדרש אעפ"י שכ' ויאמן העם חזרו ולא האמינו כו'. הענין הוא כי בנ"י באו אל אמונת ה' ע"י גלות מצרים כמ"ש ויאמן העם. וכל הגלות ויסורים הם כדי לזכור ולהאמין בהשי"ת. אבל הקב"ה רוצה שיזכרו בנ"י ויאמינו בו לעולם ולא יצטרכו לבוא ליסורים וגלות. והנסים שעשה לנו הקב"ה ביצ"מ וקי"ס הי' ללמד על כל הטבע שהוא רק נפלאות הבורא. וכמ"ש במ"א פי' המדרש אע"פ שמעולם אתה נתישבה כסאך מאז. כי ע"י הנסים האמינו בנ"י שכל הטבע הוא נפלאות הבורא ית"ש והי' בירור ללמד על הכלל כולו ונתברר למפרע כי מעולם אתה. ואיתא מוציא אסירים ופודה ענוים. פי' מי שהוא במיצר וצועק להקב"ה מתירו מבית אסורים. אבל הענוים אשר יודעים לעולם כי המה מתנהגין רק בהשגחת הבורא ית' אז פודה אותם שלא יצטרכו כלל להיות במיצר. וע"ז משבחין שהוצאתנו ממצרים ופדיתנו מבית עבדים. וזה הפדיון הי' בקי"ס כמ"ש ויושע כו' מיד מצרים. שלא יצטרכו כלל להיות במיצר ושעבוד הטבע רק יזכרו בו ית' מתוך הרווחה. וכמש"ל בפי' בכושרות:
במדרש שה"ש שניך כעדר הקצובות. מילין קצובין ביזת מצרים וביזת הים. שעלו מן הרחצה שאחר השירה נמחלו להם כל העונות ע"ש. הענין הוא דתכלית הגלות הי' לברר הנ"ק שהי' נבלע בהם. וזה שהבטיח הקב"ה לא"א ואח"כ יצאו ברכוש גדול. אבל זו הביזה הי' צריכה בירור מן הפסולת. וע"י קי"ס נתברר הביזה מכל פסולת. זה שעלו מן הרחצה. ולכן מקודם כתיב דבר נא שהיו בני ישראל יראים ליקח הביזה שהי' מעורב בפסולת. וכשנתרחצו בים נתאוו ביותר אל הביזה. כדכ' ויסע משה ודרשו חז"ל הסיען בע"כ מן הים כדפרש"י שם:
Section 22
תרנ"ד
איתא בזוה"ק כי בפסח אין הלל גמור רק ביום א' משום שלא הי' גאולה שלימה עדיין מסטרא דילן אך מסטרא דזווגא עילאה ע"ש בפ' אמור. והענין הוא דכ' אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך. וז"ש כחצות כו' אני יוצא הי' בחי' עליות השכינה. ומצד דביקות בנ"י בהקב"ה נמשכו אחר הגאולה. שכמו שכביכול השכינה ירדה בירידות בנ"י לגלות כן נתעלו בנ"י בעלייתה. ולכן הוצרכו אח"כ לברר הגאולה מצד עצמותם. כמ"ש וספרתם לכם לעצמיכם. וז"ש ואנכי אעלך ואח"כ גם עלה מצד עצמותם. ושמחת ליל פסח הוא בעליות השכינה. ז"ש פסח הוא לה' כדאיתא ע"ז במכילתא עשו מעשיכם לשם שמים. וזהו רמז אכילת מצה לחם עני שאין מצדנו כלום רק מה שנמשכנו אחר הקב"ה. כי חמץ הוא מה שאח"כ נתוסף בעיסה. אבל מצה הוא רק מה שניתן בעיסה ולית לה מגרמה כלום. וזה הרמז בשאלת הרשע מה העבודה הזאת לכם מאחר שאין הגאולה בשלימות מצדנו. ולכן כפר בעיקר שאינו מאמין הכתוב עמו אנכי בצרה. ושזה הי' עיקר הגאולה:
פסח על שם שפסח הקב"ה על בתי בני ישראל כו'. הענין הוא מה שצוה הקב"ה להיות הדם על הפתח וראה את הדם כו' ופסח כו'. שזה הי' המכוון להיות נתהפך מדה"ד עצמו לחוס על בתי בנ"י כדאיתא כשישראל זכאין שמאל נעשה ימין. ובאמת פסח הוא זמן דין כדאיתא בזוה"ק שלכך הי' המצוה בדם ובצלי אש להיות זמן דין למעלה. אך לבנ"י נתערב בו חסד בדמיך חיי. וזה ענין הפסיחה והדילוג להשתנות מדין לחסד לבנ"י. וזה פי' כחצות הלילה כמ"ש בזוה"ק. שנחלק הלילה שהוא מדה"ד להיות כלולה בחסד. וכ' ה' אלקיך אש אוכלה. ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם ועי' בזוה"ק בראשית נ"א. וזה ענין מה נשתנה הלילה הזה שנקראת ע"ש החסד הגם שלילה הוא דין. ובאמת פנימיות הדין הוא חסד גנוז בה. והדין הוא רק שמירה אל הגנוז בה. ובנ"י זוכין לטוב הגנוז. וז"ש ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה כו'. פי' הדין הנתוסף על הפנימיות הוא בחי' חמץ לכן נאסר לישראל החמץ כי לישראל נתהפך לחסד. וזה הרמז שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. כי למעלה הוא זמן דין. אבל רק לאחרים. ולכם הוא חסד שיש להם דביקות בעצם היום שהוא חסד דגניז בה. וזה בערב תאכלו מצות. ובזוה"ק בא איתא על הפתח זה פתח הגוף זה מילה. והכל ענין אחד דכ' לפתח חטאת רובץ. ולכן בכל מקום השער והפתח צריכין שמירה וזה נוהג בעולם שנה נפש לכן יש ערלה בפתח הגוף. ומעין מ"ש להט החרב המתהפכת לשמור כו' הפנימיות. ונתן הקב"ה רשימה ואות בפתחי בנ"י. בגוף המילה. ובבית מזוזה. ובזמן ליל שמורים. וכמו שמזוזה מברחת הסט"א מן הבית כדאיתא בזוה"ק זז מות. כן מילה מברחת הסט"א מן האדם. וכמו כן ליל שמורים משומר ובא. וממילא כשהסט"א עורקת מן הפתח זוכין לכנוס אל הפנימיות. וז"ש לעיל מענין בעצם היום הזה הוצאתי. כי עיקר הגאולה לעבור הפתח ולכנוס לעצם היום הזה. והוא ע"י מצה דמברחת הסט"א כדאיתא בזוה"ק שהוא מלשון מצה ומריבה עיין שם:
וענין ד' כוסות נגד ד' לשונות של גאולה הוא ג"כ לגלות ברית הלשון. ויש ה' מוצאות הפה. ולכן צריכין גאולה שכל פתח צריך גאולה כמ"ש לעיל ומוצא הא' דבוק בשורש והד' צריכין גאולה. כענין ומשם יפרד לד' ראשים שהם בחי' ד' מלכיות. וכל מה שיש בעולם יש בשנה נפש. ועמש"ל בפ' מצורע מענין נהר יוצא מעדן. ויין הוא רמז הגאולה והתגלות הפנימיות כמ"ש נכנס יין יצא סוד. וכ' ותירוש ינובב בתולות שהוא פתיחת הפנימיות שזהו עיקר בחי' הגאולה. וביצ"מ זכו בנ"י להתגלות הבריתות הלשון והמעור. לכן פה סח. ולכן תקנו חכמים קידוש בשבת על היין כמ"ש זכרהו על היין. הטעם שהוא זכר ליצ"מ החירות שמשם זכו בנ"י לברית הלשון והדיבור. לכן שבת דסהדותא איקרי וניתן לבנ"י הוא זכר ליציאת מצרים:
איתא בגמרא הביאו לפני עומר בפסח כדי שיתברכו לכם תבואה שבשדות. חביבין ישראל לפני הקב"ה שמסר להם סוד ושורש כל הדברים בזמנם ומועדם. כמ"ש עת ומשפט ידע לב חכם. וע"ז נאמר אשריך ארץ שמלכך בן חורים ושריך בעת יאכלו. בעת המיוחד לזה. כי בוודאי הקב"ה נוהג בחסדו כל דור. אבל הצדיקים זוכין לקבל הכל במשפט לפי שהם בני חורין. לכן באומות כ' אי לך ארץ שמלכך נער ושריך בבוקר יאכלו שהוא זמן חסד ורמז לחג הסוכות שמקריבין ע' פרים גם על הע' אומות. ולכן הוא גשם כדאיתא בגמרא אימת הכל שמחים ביום הגשמים שהוא חסדו ית' הסוכך על הכל. ובמדרש גשם נדבות אם גשם היא צריכה נדבות שהוא חסד כמ"ש. ואם טל היא צריכה תניף אלקים. זה הבחינה מיוחדת רק לבנ"י והוא בחג הפסח שהוא חסד הגנוז בבחי' משפט וצדק. ואף השמאל נעשה ימין לבנ"י כמש"ל. והוא תנופת העומר כמ"ש והניף את העומר כו' הכהן. ולכן הגשם יש לו זמנים מיוחדים אבל הטל אינו פוסק שישראל מקבלין השפע אפילו בעת המשפט והדין שמתהפך להם לחסד. ז"ש בגבורה ולא בשתי דרשו חז"ל בגבורה של תורה. דהנה איתא במדרש שבע שבתות תמימות אימתי הם תמימות כשישראל עושין רצונו של מקום ע"ש. דאיתא בזוה"ק תצוה דכל השנה תליא בשבעה שבועות אלו ומי שמתקן אלה הימים כראוי אין צריך להיות נשפט בימי הדין דתשרי ע"ש. והענין הוא דכ' תורת ה' תמימה והכל נברא בכח התורה וכשבנ"י מקבלין הכל בכח התורה ויודעין שזה עיקר חיות הכל ועושין הכל טפל אל התורה אז התורה משפעת להם כל הצריך להם וממתקת להם כל הדינים. וזה עצמו פי' תמימות תהיינה שיהי' מבורר אצלינו שהם תמימים וכוללים הכל. ושבע שבתות אלו הם כלל התורה כמ"ש לקמן באריכות בס"ד. ז"ש אימתי הם תמימות כשישראל עושין רצונו של מקום. ז"ש והניף כו' העומר כו' לרצונכם. להרים ולהעלות כל ההשפעה היורדת בכל השנה אל הקב"ה כדי שיתברכו לכם דייקא תבואה שבשדות. להיות כל השפע בשבע שבתות תמימות שמיוחדים רק לבנ"י ולהם הוא הכנה על כל ימי השנה כמ"ש. וכדאיתא בזוה"ק שע"י תנופת העומר סט"א ערקת. וע"י העומר הי' כל שפע פרנסה ומזוני בקדושה לבנ"י. וע"ז נאמר לך אכול בשמחה כו' כי כבר רצה. מהו כבר הוא כמ"ש ולחם וקלי כו' לא תאכלו עד עצם היום הזה. וע"י שנתנו הראשית אל הקב"ה. ז"ש והניף את העומר את לרבות כל השפע הטפל אל זה הראשית. ובכח עומר זה מתרומם כל השיריים. ורצה אלקים. הוא המתקת הדין לחסד ורצון כמ"ש השמאל נעשה ימין. זה שריך בעת יאכלו. ויש רמז לזה בגמ' עד כמה יושבין בדין עד זמן אכילה שריך בעת יאכלו עי"ש בסנהדרין: שמעתי מפי מו"ז ז"ל מה דכתי' כשלחו כלה גרש יגרש דאיתא בשם האר"י ז"ל שלא הספיק בצקם כו' שיש נ' שערי טומאה ואילו נשתהו עוד רגע אחד היו נכנסין לשער הנ' והקדים הקב"ה לגאלנו ע"ש. ואמר הוא ז"ל כי אעפ"כ אם היו ח"ו מגיעין לשער הנ' הי' מפלה לגמרי לכל הסט"א. כי הלא הכל נברא בעבור בנ"י. והרשעים הרגישו זאת לכן כשהגיע לסוף מדריגתן כלה גרש יגרש. שהבינו שלא יהי' תקומה למפלתן עכ"ד. ונ"ל שלכן כ' ויהי בשלח פרעה ששלחם מעצמו כנ"ל. אבל לעתיד כתיב לא בחפזון תצאו כי גוג ומגוג ימרדו במלכות שמים לגמרי עד שיהי' להם מפלה שלימה ובלע המות לנצח. ובאמת גאולת מצרים היה התחלה והכנה לגאולה העתידה. כ' ביד חזקה ובזרוע נטוי'. והזרוע גדולה מהיד. וכעין שדרשו חז"ל כמה לקו באצבע עשר וביד לקו חמשים. כמו כן נאמר בזרוע יהי' עד מאה. אבל בזרוע כתיב נטוי' שלא נגמר עדיין אבל מוכן להיות נגמר כמאמר זרוע ה' על מי נגלתה. מ"י חמשים. ע"ל מאה:
במכילתא איתא בפסוק והנה מצרים נוסע אחריהם מיד ויצעקו כו' אל ה' תפשו אומנות אבותם כיון שהטילו שאור בעיסה באו אצל משה ואמרו המבלי אין קברים כו'. הענין הוא כי עיקר הגאולה ביצ"מ הי' נקודה הראשית שבלב איש ישראל להיות לה'. הגם כי לא הי' מבורר עדיין בשלימות הדעת. והוא עצמו ענין הפסוח והדילוג כמו שפסח הקב"ה על בתי בנ"י וכ' ביד חזקה אעפ"י שלא היו ראוים. כמו כן עצמו נתקן בנפשות בנ"י שנמשכו אחר הקב"ה גם קודם ישוב הדעת כראוי. והמשכה זו עלה לרצון לפניו ית"ש שזוכר אותה לעולם לזכות ישראל. כמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך כו' לכתך אחרי. פי' כמ"ש משכני אחריך נרוצה ממש כמו שהי' הגאולה בחפזון וריצה. כמו כן עשו בנ"י פסיעה גדולה ונמשכו אחר הקב"ה בתשוקה גדולה והוא עצמו ענין הקדמת נעשה לנשמע שקודם בירור הדעת היו נמשכין במעשה אחר הקב"ה. ובאמת זה ענין המצות שהם בזריזות כמ"ש ושמרתם את המצות אלו המצות והכל ענין אחד. כי חמץ הוא במתינות. ובאמת זה הוא דרך התורה שהוא בישוב הדעת ומתינות כי בחכמה אתברירו. ולכן נתקן אח"כ הדעת עד שהיו מוכנים אל התורה. וזה ענין שבעה שבועות נגד שבעה ספרי תורה כמ"ש חז"ל בפי' חצבה עמודי' שבעה. והוא בירור הז' מדות. ולכן בשבועות שהוא כלל בירור הנ"ל כמ"ש בשבועותיכם שהוא כלל הז' שבועות. אז שתי הלחם בא מחמץ. אבל בעוד שלא נתברר זה הבירור. הוא רק בחי' מצוה. כמ"ש החודש הזה לכם הוא מצוה ראשונה. והוא בחי' הראשית שבישראל קודם הבירור. וע"ז כ' קדש לי כל בכור כו'. ואמר משה רבינו לעם זכור כו' היום כו' אשר יצאתם ממצרים כו' כי זה הראשית קבלו ביצ"מ בחפזון בחודש האביב כנ"ל. ולכן כשאמר להם הקב"ה וישובו מיד ויעשו כן אעפ"י שהי' להם ליישב הפחד ואימה שיפול עליהם כמו שהי' בסוף. אבל זרזו למצות ה'. וכן אח"כ בגוף היראה מיד ויצעקו. אך כשבאו לבחי' מתינות וישוב הדעת לא הי' להם כח לברר הדעת. וז"ש משהטילו שאור בעיסה שהוא בחי' החמץ זה לא נתקן עדיין. ויתכן ג"כ לרמוז במ"ש ויאמרו אל משה. כי משה הוא בחי' הדעת והתורה ובזה עדיין לא היו מתוקנים. נמצא כל הפרשה לשבחן של ישראל נאמרה שנמשכו אחר הקב"ה גם קודם בירור הדעת. וזה עצמו הטעם ביד חזקה אע"פ שאינם ראוים ואעפ"כ ידענו כי כל משפטי ה' מדה במדה. אך גם זה הי' במדה שאדם מודד. שכן הי' גלוי לפניו שגם בנ"י מדותיהם כך להיות נמשך אחריו שלא בהדרגה ובמדה זו מדד להם:
ובמדרש אז ישיר הה"ד פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה. מיום שנברא העולם לא נאמר שירה עד שבאו ישראל אל הים כו'. כי בחכמה אתברירו. והנה בתורה יש שבעה דרכים כמש"ל. ויש תורת חסד ואש דת ותורת אמת וכן כולם. ובשבוע ראשונה של הספירה נתברר בחי' חכמה וחסד כידוע ולכן נפתח לבנ"י שער אחד משער הדעת. והגם כי שביעי של פסח ששי לספירה. אבל ידוע כי ששת ימים הם הכנה אל השבת שבא מעצמו אחר תיקון הששה ימים. וכמ"ש האריז"ל בטעם יו"ט של שביעי של פסח. ולכן אמרו בנ"י שירה שהיא פרשה א' מפרשיות התורה. ויתכן לרמוז אז שהוא שבוע אחת המיוחדת מז' שבועות. כי העיקר מוח החכמה. ולכן כל שבוע הראשונה הוא ימים טובים כמ"ש האריז"ל. ובתיקון שבוע ראשונה ישיר משה והתחילו דרך התורה. ופי' שירה הוא התיישרות. כי כל מעשה מצרים הי' שיתקנו בנ"י העקמומית שנעשה ע"י חטא הראשון. כי האלקים עשה האדם ישר. רק ע"י החטא נתערבבו העולמות. ורצה הקב"ה לזכות את ישראל להיישיר העולם ע"י בנ"י. וז"ש נכון כסאך מאז. שנתישבה כסאך ע"י השירה שאמרו בנ"י וז"ש לשון עתיד ישיר שעתה התחיל בחי' השיר שהי מוכן לבנ"י שנקראו עדים כמ"ש עם זו יצרתי כו' תהלתי יספרו. וכ' להגיד כי ישר ה' צורי זה עיקר העדות של בנ"י כמ"ש במ"א:
כתיב ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה'. דהנה איתא מצה מיכלא דאסוותא. ומ"מ נק' לחם עוני שהוא הרפואה שבאה ע"י יסורי הגלות ומלחמה עם הסט"א בחי' נגוף ורפוא. נגוף למצרים ורפוא לישראל. וכ"פ בזוה"ק מצה מלשון מסה ומריבה. והנה כתיב אחר שנסעו מים סוף ויאמר אם שמוע תשמע כו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך. וידוע הקושיא. אבל נראה הפי' שיהי' רפואתם בכח התורה אני ה' שהתורה שמותיו של הקב"ה. ולא נצטרך להיות הרפואה ע"י בחי' נגוף ורפוא כנ"ל. ומצאתי שגם בס' קול שמחה כתב שם כדברים האלה. וזו הבחי' התחילה בשעת השירה. ז"ש אז ישיר אחר איבוד כל המצרים. דכ' ויושע כו' ביום ההוא כו' מיד מצרים. פי' שיצאו מכל בחי' הראשונה שהי' ע"י נגוף ורפוא כנ"ל. ויתכן לרמוז בזה הפסוק על כל ימי המעשה ושבת. כי ששת ימי המעשה הוא בבחי' מלחמה ז"ש תאכל מצות וביום השביעי יום מנוחה ומתגלה בו הארת התורה והוא ג"כ יום השירה דכתיב טוב להודות וכתיב ויום השביעי משבח ואומר כו':
במד' נכון כסאך מאז אע"פ שמעולם אתה לא נתישבה כסאך עד. שאמרו לפניך שירה בים כו'. דאיתא בנ"י המליכוני תחלה על הים ע"ש כי לא נמצא שם מלך על הקב"ה בתורה עד כאן דכ' ה' ימלוך. כי אין מלך בלא עם ולתכלית זה נברא כל העולם להיות מלכותו ית"ש מתגלה. וכ' במ"א פי' הפ' והמדרש. כבוד אלקים הסתר דבר עד ויכלו. ומויכלו ואילך כבוד מלכים חקור דבר. כי א"א להשיג כבודו ית' בבחי' אלקותו שהוא גבוה גבוה מהשגת בו"ד. אבל בבחי' מלכותו ית"ש יש לחקור. וזה תלוי בבחירת התחתונים לקבל עליהם השי"ת למלך. ובעבור הרצון והתשוקה של התחתונים מלביש הקב"ה עצמו בלבוש מלכות כמ"ש ה' מלך גאות לבש. שכל שם הגאות והמלכות הוא ע"י התלבשות כי מה שייך גאות במי שמחיה ומהוה כל. רק מצד התחתונים המצפים לגלות כבוד מלכותו בעולם. וזה מיוחד רק לבנ"י כמ"ש עם זו יצרתי. וכשיש עם יש מלך. וגם בבריאה כשנברא האדם בע"ש ואמר לכו נרננה לה' כדאיתא במד'. אז הי' גילוי מלכותו ית'. ולכן מן ויכולו חקור דבר. וזה נשאר בכל שבת שבנ"י מתיחדין ומתפרשין מסט"א ואז חל מלכות שמים. וז"ש ישמחו במלכותך שומרי שבת. ולכן סהדותא אקרי. חקור דבר. ויש בו קריאת התורה. ובכלל בקי"ס שהי' סוף תיקון בנ"י שנגאלו בשלימות ונעשו עם ה' אמרו ה' ימלוך. חקור דבר. זו השירה. וכל נפלאות השי"ת ביצ"מ לא הי' מפורסם ונגלה מקודם לפי שהי' בחי' כבוד אלקים הסתר דבר. אבל בקי"ס התחיל כבוד מלכים חקור דבר. ובחי' זו היא רק לבנ"י שנק' בני מלכים. ז"ש אז ישיר שהתחיל בחי' חקור דבר כנ"ל. ובאמירת בנ"י ה' ימלוך נתגלה בחי' לבוש מלכות כנ"ל. ולכן אחז"ל אם היו אומרים ה' מלך לא הי' אומה שולטת בהם. כי כפי מה שנגמר התיקון בנפכות בנ"י כך נתגלה כבוד מלכותו ית' בעולם:
בפסוק מה יפו פעמיך בנעלים דרשו חז"ל על עליות ג' רגלים. וזה אמרו האומות כפי הנזכר בשה"ש. ונראה כי נשתנו צורות בנ"י בהראות פנים בעזרה באור פני מלך חיים וכל רואיהם יכירום וכמ"ש וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך. ולשון קריאה הוא מועדות כמ"ש מקראי קודש. וכעין שדרשו חז"ל על תפילין של ראש. והמועדות הם ג"כ בחי' תפילין כדאיתא בזו"ח שה"ש. וג"פ יראה הוא בזכות ג' אבות שנטעו ג' גוונים בנפשות בנ"י. חיור סומק ירוק. ובוודאי ג"פ בשנה לא הי' ראי זה כראי זה. ונתחוורו נפשות בנ"י בעלותם לראות פני ה'. ואיתא כל עין לך תצפה. י"ל מלשון הסתר וציפוי. כמו דאיתא עוצם עיניו מראות ברע מלך ביפיו תחזינה. כן הרואה פני ה' נמאס אצלו כל הסתכלות אחרים. וכדאיתא באחשורוש כשהוציא כלי המקדש נשתנו צורת שאר הכלים לכלימה:
Section 23
תרנ"ה-תרנ"ו
ב"ה מימי חג הפסח
לחם עוני אמרו חז"ל שעונין עליו דברים. כי בנ"י זכו לזה הלחם מיכלא דאסוותא ע"י עינוי וגלות מצרים. וכמו כן עתה בכל פסח ע"י הסיפור וזכירת יצ"מ זוכין לאותו הלחם:
חכם מה אומר כו' אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. כבר כתבנו במ"א כי באמת בנ"י נכנסו במדריגות גדולות אחר יצ"מ בקבלת התורה ובמשכן ומקדשות. ויצ"מ הוא התחלה וכדאיתא בזוה"ק שלכן מצה חסר ו' לחם עני. ומ"מ צריך להיות חביב יצ"מ יותר מכל המדריגות. והתורה והמצות הכל תלוי ביצ"מ. וזה פי' הכתוב ושמרת את החוקה הזאת כו' מימים ימימה. פי' יותר מכל המעלות. כי יום נק' על שם הארה שקרא לאור יום. מול זאת מגיד הכתוב לשמור החוקה יותר מכל ההארות. כי הוא יסוד שע"י זה באנו אח"כ לכל המעלות. לכן אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. שאין דבר חביב מזה. ואפילו שהוא בקטנות הדעת ונק' חוקה. אעפ"כ אפילו כולנו חכמים כו' מצוה לספר ביצ"מ ואפילו לימות המשיח:
ענין ד' כוסות מסודר כמו ד' פרשיות שבתפילין. קדש והי' כי יביאך שמע והי' אם שמוע. והנה קדש לי כל בכור קודם לוהי' כי יביאך. שהוא בחי' יצ"מ עלמא דחירות. מ"מ קדושתן של ישראל לה' קודם לכל. להודיע כי לא במקרה הי' גלות מצרים. אבל אדרבא הכל הי' הכנה לתקן נפשות בנ"י בכור הברזל. ומצד שהקב"ה בחר בבנ"י קודש ישראל לה'. לכן כוס דקידוש וכמו כן פ' קדש לי קודם. אח"כ סיפור יצ"מ שהוא ענין פ' והי' כי יביאך כמ"ש בזוה"ק פ' בא סדר ד' פרשיות אלו. וכוס ברהמ"ז הוא שמע אילנא דחיי מזונא לכולא בי'. כוס אחרון הוא בחי' ארץ ישראל מול פ' והי' אם שמוע שהוא ענין ארץ ישראל [וגם לשיטת הר"ת י"ל כי כוס ברהמ"ז הוא בחי' א"י ואכלת ושבעת וברכת. וכוס אחרון מול פרשת שמע שהוא בסוף להיות אחדות בכל המדריגות]:
בענין אני ולא מלאך. הגם דכתיב וישלח מלאך ויוציאנו. אכן בוודאי מלאכיו עושי רצונו. אך כי לעולם סדר הישועה בא מכח התפלות שעולין במדריגה דרך העולמות כדאיתא שהתפלות עולין דרך היכלות והמלאכים והשרפים עד שנעשה עטרה לחי העולמים. וכאן הי' שלא כסדר מלאך שרף ושליח. ולכן אמר מרע"ה באיזה זכות אוציא כי ראה שאין מלאך מני אלף להמליץ בעבורם. וזה עצמו מ"ש במדרש אתי מלבנון כלה מטיט ולבנים נעשית כלה שלא כדרך מלך בו"ד ששה חדשים בבשמים כו'. כי באמת סדר התיקון הוא להיות מקודם מתוקן מלבוש הגוף שהוא בפרוזדור עד שזוכין לתיקון הפנימיות. וכאן כ' ותבואי בעדי עדיים כו' ואת ערום ועריה. שהיו חסרים תיקון המלבושים שהוא בעולם המלאכים והשרפים. והי' גילוי שכינה שלא בהדרגה כמ"ש ובמורא גדול זו גילוי שכינה. וזה ענין תיקון הגדלות קודם הקטנות בימי הפסח. ונראה עוד לומר כי זה הי' שכרן של אבות העולם שהם תקנו כל העשי' וכל הג' עולמות וכמ"ש וארא כו' באל שדי. ואעפ"כ שמי ה' לא נודעתי להם כו'. ולכן שילם להם הקב"ה וגאל את בניהם במורא גדול קודם שתקנו בעולמות שלמטה ודו"ק:
ענין ביד חזקה יש לפרש כמ"ש חי אני כו' אם לא ביד חזקה אמלוך עליכם. כמו כן יתכן שבמצרים לא היו מוכנים לגאולה וח"ו היו נטמעי' בתוכם ולכן עשה הקב"ה שימררו חייהם. וכ"כ בזוה"ק שמות בפסוק הפך לבם לשנוא עמו ע"ש. כדי שיחפצו בגאולה. ולכן מרור זכר לוימררו חייהם שזה הי' הכנה לטובה. וכמו כן כל היסורים שבאים על בנ"י כששוכחין את הבורא ומתוך יסורי הגוף באין לצעקה ונזכרין בנפשותיהם. וכ"כ ויאנחו כו' מן העבודה וגרם זה ותעל שועתם אל האלקים. שמיסורי הגוף באין להרגיש יסורי הנפש. והכל הכנה אל הגאולה. לכן כתיב ביד חזקה בע"כ שלא בטובתן נתקרבו אליו ית"ש. ויש להלל ולשבח על זה:
וירד מצרימה אנוס עפ"י הדיבור. פי' כדי לברר הנהגה ומלכות שמים בעולם. כדאיתא בזוה"ק שהדיבור הי' בגלות. והוא בחי' מלכות והנהגה עליונה שלא נתגלה בעולם רק ע"י ירידת בנ"י למצרים. וירד לשון מלכות כמו וירד מים עד ים. וכ"כ ורדו בדגת הים כו' וארז"ל זכה רודה בהם לא זכה נעשה ירוד לפניהם. ובנ"י נכנסו למצרים ונעשו ירודים לפי שעה כדי להיות אח"כ רודים בהם:
כתיב שלש פעמים בשנה יראה כו'. ומסתמא לא ראי זה כראי זה והם ג' גוונים בחי' ג' אבות. ופסח זמן חירותנו הוא גוון חיור והוא בחי' מצה פשוטה בלי השתנות ומוכן לקבל כל גוונין. שע"י שנעשים בני חורין מוכנים לקבל כל מצות ה'. ובאמת פעמים הוא מלשון פעם כמו פעמון זהב. ותפעם רוחו שהוא התעוררות. ויש התעוררות מכח אהבה. ויש מיראה. ויש מצד הכרת האמת. והם בחי' ג' אבות. ואיתא שבת קביעא וקיימא ויו"ט ישראל דקדשינהו לזמנים. לכן אומרים זמן חירותנו מתן תורתנו שמחתנו. פי' שע"י אלו המעשים שנעשה בישראל נעשה גם בשמים זמן שמחה וחדוה לפניו ית"ש. ונק' מקראי קודש זמיני פי' שנזדמן אלה המעשים ועשו רושם בשמים להתגלות הקדושה בהם:
בפרשת העומר וקצרתם את קצירה והבאתם כו' ראשית קצירכם כו'. ובמד' ואתה את בריתי תשמור זה מצות העומר. כי הנה מחובר אינו מקבל טומאה. ולכן בשעת קצירה צריכין שמירה שלא להיות נפרד מן השורש כדי שלא יתפשט בו פסולת וטומאה. ולכן בנ"י צריכין להעלות ראשית הקציר לגבוה. וכ' ואתה את בריתי תשמור לרמוז לתקן חטא הראשון שנתערב פסולת ותערובות טוב ורע. ואיתא בפסח על התבואה מטעם שהוא זמן חירות וגאולה יש חירות גם בארץ. וכמ"ש עומר מתיר במדינה שמתיר זה שנאסר הפנימיות ע"י החטא נעשה עתה חירות:
איתא במד' מדלג על ההרים בזכות אבות הקדים הגאולה קודם ששלמו ת' שנים. ויש להבין הלא גם מקודם הי' זכות אבות ואעפ"כ נגזר להיות ת' שנים. אך זה פי' וזוכר חסדי אבות כי האבות עשו לפנים משורת הדין ובדרך שאדם מודד מודדין לו ולכן הגם שעפ"י הדין אפילו לשלם לאבות על מה שעשו לפנים משורת הדין מ"מ הי' הגזירה להיות ת' שנים. אעפ"כ מלבד זה המשפט פרע להם הקב"ה מדה במדה לעשות עמהם לפנים משורת הדין והקדים להם הגאולה. לכן הגזירה הי' במשפט. ומלבד זה עשה להם לפנים משורת הדין כי כן המדה:
בפסוק ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלקיך כו'. דהנה הקב"ה הוציאנו מארץ מצרים להיות לנו לאלקים. וע"ז עיקר השמחה והלל. הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה. וביצ"מ נגאלנו שלא להיות עבדי פרעה. ובקי"ס נגמר המכוון שנכנסנו להיות עבדי ה' לכן שרו השירה. והמצות הם זכר לגאולה ושמירה מחמץ. ובשביעי עצרת לה' להיות עבדי ה':
במד' מה תצעק אלי הה"ד טרם יקראו ואני כו' הם מדברים ואני כו' ב"פ ואני כו' כל שמכוון לבו לתפלה אני שומע לו בעוה"ז וכן לעתיד לבוא כו' ע"ש. הענין הוא דכ' מן המצר קראתי כו' ענני במרחב. כי כל צרה הבאה לישראל היא הכנה לישועה כמ"ש בערב ילין בכי בעוד שלא נתברר עיקר המכוון ונק' בערב מלשון תערובות. ולבוקר שנתגלה המכוון רנה. וזה מתקיים בוודאי אפילו כשאין זכאין מ"מ לעתיד לבוא יתגלה הישועה שהי' מכוון ע"ז הצרה. אכן מי שזוכה גם בעוה"ז זוכה ורואה הישועה. וכן הי' ביצ"מ וקי"ס שנתהפך להם הבכי' לשמחה. יקראו ואני אענה היא הקריאה בצרה. הם מדברים ואני אשמע הוא הדיבור בשמחה וישוב הדעת. וזה הי' השירה. וז"ש במד' שבנ"י מתגאין בירושתן הקל קול יעקב. וכ' א' חסר וא' מלא. שהם ב' הקולות בישראל. בערב בכי ולבוקר רנה:
במד' אז ישיר הה"ד נכון כסאך מאז אעפ"י שמעולם אתה כביכול עומד ולא נתישבה כסאך עד שאמרו בניך שירה כו' ע"ש. דכ' רם על כל גוים ה'. כי הקב"ה רם ומתנשא מימות עולם ואין כל העולם כולו כדאי לקבל מלכותו ית"ש. וזה נק' עומד מאחר שאין התחתונים יכולים לקבל כבוד מלכותו ית"ש. אבל בנ"י מכח אמונה שהאמינו בה' שהגם שהוא רם ונשא עכ"ז לא יצא שום דבר מהשגחתו ית"ש ומלכותו בכל משלה וכפי רוב האמונה שבהם זכו לקבל מלכותו ית"ש. ובאמת גם בנ"י מוכנים לזה מעולם שהכל נבראו בשביל ישראל שנק' ראשית אך שלא היו יכולין להוציא מכח אל הפועל זה העדות עד שנעשו בני חורין. וכשנשלמו בנ"י נתגלה כבוד מלכותו בעולם. ז"ש ויאמינו בה' אז ישיר. פי' ה' היה הוה ויהיה. זה עיקר האמונה שהקב"ה מהוה הטבע ואפס זולתו. ובאמת מי שיש לו אמונה שלימה הוא מלא שמחה תמיד בהיותו יודע כי הכל מאתי ית"ש בלבד. זה ויאמינו אז ישיר:
בפסוק תורי זהב נעשה כו' עם נקודות הכסף דרשו חז"ל על ביזת הים שגדולה מביזת מצרים. דאיתא ויסע מלאך האלקים שהיו בנ"י בדין אם להינצל כו'. והענין הוא כי ביצ"מ כתיב ביד חזקה שלא היו בנ"י כדאי' להיגאל רק בחסד עליון. ועל הים הי' הישועה שיהיו זכאין גם עפ"י מדת הדין וזה נק' ישועה. ולכן כ' ויושע כו' ביום ההוא. ועל ב' אלו מבקשין הראנו ה' חסדך. וישעך תתן לנו דייקא. וכמ"ש ה' לי בעוזרי. פי' שעוזר ומושיע באופן שיהי' עפ"י מעשינו ולכן ואני אראה בשונאי כדכ' וירא ישראל כו' מצרים מת. וביצ"מ כ' ואתם לא תצאו כו' כמ"ש במ"א מזה. ובאמת עיקר הביזה כשזכו בעצמותם לישועה. וזה הוא בקביעות ונק' תורי זהב. אכן כדי שלא יאמר אותו צדיק אברהם עמוד החסד שלא קיים בהם יצאו ברכוש גדול נתן להם ג"כ נקודות הכסף [וע"ד הרמז תורי זהב ונקודות הכסף הוא כמ"ש שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני הוא נקודות הכסף כי מדה"ד צריך להיות שקט על שמריו והתנועה במדת החסד]:
בפסוק ויקח משה כו' עצמות יוסף עמו כו' השבע השביע. יוסף הצדיק הי' המכין לבנ"י במצרים שהכניס עצמו בגלות מצרים להיות הכנה לבנ"י בגלות. ולכן זכה להיות לו עלי' ביצ"מ. כידוע כי מדריגת מרע"ה למעלה. וכ' עמו במחיצתו. ולפי שביטל עצמו לכלל ישראל כמ"ש השבע השביע להיות קשור בכלל ישראל. וכ' ושם דרך אראנו בישע אלקים דרשו חז"ל המדליק נרות במבואות האפלים. וזה נתקיים ביוסף ולכן נתעלה ביצ"מ. וכן הבטיח הקב"ה ליעקב אעלך גם עלה ויוסף ישית ידו על עיניך. שיתעלה כחו למדריגת יעקב. והנה שורש הגלות והגאולה הכל במדריגת יוסף הצדיק. בתחילת הגלות כתיב אשר לא ידע את יוסף. ובגאולה כתיב ויקח משה את עצמות יוסף:
בפסוק והנה מצרים נוסע כו' ויצעקו כו' אל ה'. ובמד' השמיעני את קולך כו'. כי באמת יצ"מ הי' הכנה לדורות כמו שנצטוינו לזכור בכל יום יצ"מ. כי הקליפה רודפת תמיד אחר בנ"י. ונעשה ביצ"מ הכנה להיות נושע תמיד ע"י זכירת מצרים בפה. כי עיקר כחן של בנ"י בפה. וזה נגמר ביצ"מ להיות הפה מתוקן. וממילא השטר חירות בידינו בכח תורה ותפלה בפה. ולכן כאשר ראו כי עוד מצרים נוסע אחריהם נתיראו. ונאמר להם כי הגאולה היה על זה שיהיו נגאלים בכל עת ע"י צעקה כמ"ש במד' צעקו וה' שמע שזה עיקר הבטחתן של ישראל להיות נושע בפיהם:
במכילתא עשה פלא אין כתיב אלא עושה פלא תמיד ע"ש. וזה העדות של בנ"י בשירה זו כמ"ש עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. וכשנגאלין להיות מבורר לעצמם בלי תערובות יכולין להעיד זה העדות ורואין הנפלאות שעושה הקב"ה תמיד כמ"ש ומפליא לעשות. כי באמת כל הטבע וכל הבריאה מדובקת בשורש הפלא כמו הגוף בנפש ונשמה. רק הגשמיות מסתיר. וע"י הגאולה רואין הפלא שהקב"ה עושה תמיד. וכ"כ כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. אעשה נפלאות אין כתיב. רק אראנו. שהנפלאות הם לעולם רק שהעינים סגורים ואינם יכולין לראות הנפלאות. וכמ"ש גל עיני ואביטה נפלאות:
בפסוק מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה. ואיתא בגמ' אמרה כנס"י עשוני בניך כחולדה זו הדרה בעיקרי הבתים. כי נשמות בנ"י הם למעלה בקודש. ונשתלחו בעוה"ז בכל אלה המקומות להוציא הנ"ק מכל מקום. והשכינה שורה בתוכם כמ"ש עמו אנכי בצרה. ובכחה יכולין להעלות כל אותן הדברים. וכשהם בגלות הם בבחי' עקרה. דיש בחי' סתים וגליא כעין שחורה אני ונאוה. כי א"י לגלות פנימיות הגנוז בגלות. אבל כשבא זמן גאולה נעשית אם הבנים שמחה. וכ' מושיבי למה שהי' מקודם. וכשנגאלין מעלין הכל אל השורש ונותנים שבח גם על הגלות שרואין שהכל הי' צורך גבוה. וכ"כ וראו בניו גבורתו שבחו והודו לשמו. שבח על הגאולה. והודי' על הגלות שהיו מצטערין מקודם וחשבו כי לרעתם הוא וכשנגאלו נותנין הודאה גם על הגלות. ולכן סדרו זה הנוסח באמת ואמונה ערבית לחזק ידינו בגלות להאמין כי הכל לטובה:
איתא במד' יצ"מ קשה כמ"ש לקחת גוי מקרב גוי כו'. כי ביצ"מ נבדלנו מן התועים ונבחרנו להיות עבדי ה'. לכן יצ"מ עיקר. ואח"כ כשנבדלנו מהם התחילו להיות רודפים אותנו. ולזה הי' הישועה בקי"ס. לכן צריכין לזכור יצ"מ וקריעת י"ס. והישועה בקי"ס הי' לדורות כי לעולם בנ"י נרדפים מהאומות. ומ"מ עיקר שמחת בנ"י במה שהוציאנו ממצרים להיות נבדל מהם נמצא יצ"מ עיקר. וקי"ס ישועה לדורות. ועל ב' אלו משבחין להקב"ה כי הוא פודה ומציל:
איתא מוציא אסירים בכושרות בכות ושירות. דאיתא הדיבור הי' בגלות כמ"ש בזוה"ק שמות ויש צעקה ובכי' ויש רנה ושירה. ושניהם צריכין גאולה. להיות הבקשה לשם שמים בלי פסולת. וכמו כן השירה שיהיה לשם שמים בלבד בלי פני'. וביצ"מ הי' הגאולה לבחי' צעקה. לכן אח"כ בים כ' ויצעקו בני ישראל אל ה' כי כבר היו נגאלין בבחי' הפה בצעקה. וז"ש שתפסו אומנת אבותם שבכולם מצינו תפלה וצעקה כמ"ש במד'. אך בחי' שירה עדיין הי' סתום ולזה היה הגאולה בקי"ס. ובאמת בחי' שירה הוא מעין לעתיד כמ"ש ישמח ה' לשון עתיד כדאיתא במדרש שבעוה"ז אין השמחה בשלימות והרמז ולבוקר רנה. ולכן כתיב ישיר לשון עתיד כי הרגישו הארה מעין העתיד ואמרו זו השירה. וזה הדרך נתעורר בכחו של מרע"ה אז ישיר משה. והוא מדריגה שלמעלה מבחי' תפלה שתקנו האבות וכ' את השירה הזאת לה' שהי' לשם שמים בלי פסולת וכמ"ש במכילתא לה' אמרוה ע"ש. לכן הוצרכו לחזור וישובו כו' אל פי החירות להוציא מכח אל הפועל בחי' השירה להיות חירות בפה בבחי' בכות ושירות:
במד' שה"ש נשיר למי שעשאנו שירים בעולם שבנ"י נעשו משוררים להקב"ה כדכ' עם זו יצרתי כו' תהלתי יספרו. כי הנה השירה בא מכח דביקות אל השורש. לכן הלוים בשיר שהם בחי' דביקות וחיבור לשורש. ובקי"ס דכ' וירא ישראל כו' ויאמינו בה'. לכן אז ישיר שנדבקו בשורש העליון. ובאמת כל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא. וכל ברי' כשנגמר מכוון הבריאה שלה יש בה בחי' שירה. ובנ"י בכלל מכירים את בוראם ומתדבקין בשורשם. לכן נמצא בהם השירה. וז"ש אשר לשלמה למי שהשלום שלו. כי בחי' שלום הוא התדבקות בשורש. כמ"ש במ"א כי החלק שלמטה אינו דבר שלם רק בהתדבקות אל השורש שלמעלה. ולכן נק' בנ"י השולמית שיש בהם הדביקות. וכל שיר השירים נתיסד על זה. כי שלמה המע"ה דכתיב בו ויחכם מכל. הבין הפנימיות למעלה מכל הדברים שלמטה. ותיקן שיר השירים. וז"ש ישקני מנשיקות פיהו. כי השיר תלוי בזה. וכ' פיהו. ופירשנו במ"א פיו ופי סירסורו שהרי כתיב ויאמינו בה' ובמשה אז ישיר. כי מרע"ה הוא הסירסור לזה הדביקות שיש לבנ"י לאביהם שבשמים. נשיקה כח הנשמה דכ' ויפח באפיו כו' ויהי כו' לנפש חיה לרוח ממללא. לכן כפי התעוררות הנשמה באדם נעשה רוח ממללא לומר שירה לפניו ית':
בפסוק עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו. זה נתקיים בשירת הים. כי זו השירה היא פרשה בתורה שהוציאו בנ"י מלבם בעוד שלא ניתנה תורה. וזה עדות לבנ"י שהם דביקים בתורה בעצם. כי באמת התורה היא שמותיו של הקב"ה וכדאיתא אורייתא וקוב"ה חד. ולכן הגם דיש לכל זמן ועת כו' תחת השמים. היינו התגלות התורה כמ"ש וירד ה' על הר סיני. אבל בקי"ס שראו את ה' כמ"ש זה אלי א"כ נתגלה להם שורש התורה בעוד שהמלך במסבו טרם שירד על הר סיני. וז"ש בשירה קדמוך. לכן כתיב ישיר לשון עתיד שהוא מעין מה שעתיד להנתן להם התורה. והם פתחו השורש של התורה כדאיתא במד' על זה פיה פתחה בחכמה:
שבתות למנוחה ומועדים לשמחה. כי השבת הוא מעין עוה"ב וניתן בצנעא כדכ' ביני ובין בנ"י ונק' מתנה טובה בבית גנזי. והוא נק' מנוחה שהוא עיקר שרשן של בנ"י. שבעוה"ז הם במקרה ועראי. אבל במועדים נתגלה הארה עליונה בפרהסיא ובהתגלות לכן הם ימי שמחה. והימים האלו הם הכנה לכל הזמנים. השבת נותן מנוחה לכל ימי המעשה. והמועדים נותנים שמחה על כל השנה. כי לעולם צריך איש ישראל לשמוח במה שזוכה לג' מועדים מכש"כ בזמן המקדש להיראות במקדש ג"פ בשנה. ושמחת בחגך הוא ג"כ על כל הימים לשמוח במצות החג שנתן לנו הקב"ה. וכ' שלש פעמים בשנה שהם צריכין לעורר כל השנה מלשון פעמון ורמון. וע"ז מבקשין והנחילנו כו' שבת ומועדי קדשך להיות נחלה בלי הפסק. והשיאנו כו' ברכת מועדיך שנוכל לקבל ברכת החג על שכמנו להיות נשאר קבוע לכל השנה כנ"ל. וכתיב יפה נוף משוש כל הארץ כי א"י וביהמ"ק נותנים שמחה לכל הארץ. וכן בזמן שבתות ויו"ט נותנין שמחה על כל הזמנים. ובנפש בנ"י מושכין השמחה מהמועדים. ישראל דקדשינהו לזמנים שהם כלים לקבל הארת הימים טובים. וכתיב ושמחת בחגך כי עיקר שמחה כשיכולין להתדבק בשורש העליון. ושמעתי ממו"ז ז"ל עמ"ש חז"ל דכתיב עצרת לה' וכ' עצרת לכם חלקהו חציו לכם. ומה ענין החלוקה עם השי"ת. רק הוא כענין שנאמר במשה רבינו וישם באגנות וחצי הדם זרק על המזבח שזה היה הברית לבנ"י לשמים. כן הוא במועדים שנק' מועדי ה' ונמסרו לבנ"י זה תורף דבריו ז"ל. ונ"ל דלכן כתיב וידבר משה את מועדי ה' אל בנ"י כי הוא הסירסור בין בנ"י לאביהם שבשמים איש אלקים חציו איש וחציו אלקים כמ"ש במד'. לכן ע"י נתחברו בנ"י אל מועדי ה'. וזה שתרגם אונקלום ואלפינון לבנ"י. שיוכל להיות להם דביקות במועדי ה' וזה עיקר השמחה. וזה שאמרו חז"ל אין שמחה אלא בבשר שלמים. כי גם שלמים הוא זה הברית שאוכלין בני ישראל מחלק גבוה. לכן נותן שמחה. ועמ"ש בפרשת צו מזה:
Section 24
תרנ"ז
בהגדה עבדים היינו לפרעה כו' ומסיים ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו הרי אנו כו'. וקשה הלא לא התחיל עבדים היו אבותינו רק היינו ויוציאנו ומה שייך לסיים על זה אלו לא הוציא את אבותינו. ונראה לבאר הענין כי ראינו שמעולם מיד כשהבטיח הקב"ה זרע לאאע"ה נאמר לו גר יהי' זרעך. א"כ כל שורש בנ"י היו מיוחדים להיות עבדים במצרים. וגם כ' אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. וידוע דבהר סיני בקבלת התורה היו כל הנשמות מבנ"י ולכולם נאמר אשר הוצאתיך. א"כ כמו שהדברות היו לכל נשמות בנ"י. כמו כן יציאת מצרים. כי כמו שהיו עבדים לפרעה למטה. כמו כן הנשמות היה להם שיעבוד תחת מצרים שלמעלה. ובירידת אבותינו למצרים למטה ונגאלו משם. בזה היה הגאולה לכל הנשמות וכל הדורות. והקב"ה הביא אותו הדור למצרים שהם היו דור קרוב לאבות ושבטים והיה בכחם לירד למצרים. וז"ש ואלו לא הוציא אבותינו. שאם לא הי' הגאולה באותן הדורות. לא הי' שום דור ראוי לזה. אבל כלל הגאולה היה לכל הדורות רק באותו הדור הוציאו הדבר מכח אל הפועל:
יום טוב של פסח נק' בתורה שבת כדכ' ממחרת השבת. כי פסח דומה לשבת כמ"ש בשבת זכור ושמור כמו כן בפסח והי' היום הזה. לכם לזכרון. וכ' למען תזכור. וכ' שמור כו' חודש האביב. ושמרתם את המצות. כי זכירה היא נקודה פנימית שאין בה שכחה. ולפי שבשבת מתגלה נקודה זו בנפשות בנ"י לכן צריכה שמירה שלא להתפשט נקודה פנימיות למקום שיש בו שכחה. ולכן זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו. והוא עצמו הענין בגאולת מצרים. שבכל חג המצות נעשה איש ישראל כברי' חדשה כמו שהי' ביציאת מצרים כקטן שנולד. ומתחדש בו אותו הנקודה שנטע הקב"ה בנפשות בנ"י. ונקודה זו נק' לחם עני שהוא בלי התרחבות כי מצה היא עצם העיסה ואח"כ נשתנית ומתחמצת. וכמו כן כל איש ישראל יש בו נקודה מתנה מאת אלקים. ובאמת צריך האדם להרחיב זאת הנקודה ולהמשיך כל המעשים אחרי'. וזה התיקון כל ימי השנה לפי מה שזוכה האדם לטוב ולמוטב. אבל כשבא חג המצות מתחדש הנקודה ונטהרת מכל הלכלוכים. ולכן צריכין לשמרה מחימוץ ומכל השתנות בזה החג. ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי כו'. פי' פנימיות הנקודה כמו שהיא בעצם ואינה מקבלת שינוי לכן צריכה שמירה והי' היום כו' לכם לזכרון. שמתחדש בו הנקודה שנק' זכרון כנ"ל. גם יתפרש והי' לכם לזכרון ממש שיזכור האדם עיקר בריאתו בעולם לעשות רצונו ית"ש ויום הזה נותן זכירה. וז"ש למען תזכור את יום צאתך כו' כל ימי חייך. ימי חייך הם ההארות המיוחדים לאדם לתקן כל ימי חיותו בעולם. וע"י יום צאתך מארץ מצרים תזכור כל ימי חייך. ופי' את יום צאתך באמצעיות יום צאתך תזכור. כי הוא נותן זכירה כמ"ש והי' היום הזה כו' לזכרון כנ"ל. וגם זכירה הוא התקשרות שיכולין לקשר כל הימים בשורשם ע"י יום צאתך מארץ מצרים:
גם נק' פסח שבת כי שבת סהדותא איקרי שמעידין בו על הקב"ה. ופסח פה סח פי' שע"י יצ"מ נעשין בנ"י עדים כמ"ש אתם עדי כו'. ולכן הגם ששבת הוא תחלה למקראי קודש ולמעלה מכולם. מ"מ לא היו בנ"י מוכנים אל השבת עד אחר יצ"מ כמ"ש וזכרת כי עבד כו' על כן צוך כו' לעשות כו' השבת. נמצא תכלית יצ"מ הוא השבת:
בענין העומר במד'. ואתה כו' בריתי תשמור זו מצות העומר שלא זכה אאע"ה לירושת הארץ רק בזכות העומר. וצריך ביאור כי היכן נזכר מצות העומר בזה. והנה בפסח על התבואה כמ"ש ז"ל הביאו לפני עומר בפסח שיתברך לכם תבואה שבשדות. כי באמת הפרנסה ומזונות הוא בדין כמ"ש קשה מזונותיו של אדם כקי"ס. ואמרו זן אתכם בדין וכלכל אתכם בדין. אכן בנ"י יכולין להמתיק הדין. וזהו ענין תנופת העומר והבאתם כו' אל הכהן שהוא בחי' החסד. והניף כו' העומר כדאיתא בזוה"ק שכל מדה"ד צריכה תנופה אל השורש. ובזאת נמתק הדין כמ"ש תנופת זהב. וכן תנופת הלוים ע"ש פ' פקודי. ובאמת כל ענין חג הפסח הוא כן דיש שכתבו שעיקר הפסח הוא בחי' דין שהי' נעשה הדין במצרים וכ"ה בזוה"ק פ' בא. וראה את הדם ע"ש. וי"א שהוא בחי' חסד. ובאמת אלו ואלו דברי אלקים חיים כי הוא התמתקות הדין להיות מתהפך לחסד. וז"ש במכילתא וראה את הדם עקידת יצחק ראה ע"ש. ובאמת אאע"ה הוא שהחסד מתגלגל בעולם בשבילו ונאמר לו ואתה כו' בריתי תשמור. בריתי פי' הנהגה של הבריאה. הגם שנברא בדין נעשה אברהם שומר שלא יתפשט מדה"ד ביותר רק להעלותו ולהמתיקו במדת החסד. וזה עצמו שניתן לו את יצחק ובפסח נולד יצחק. והכל לרמוז כי בזכותו של אברהם נתמתק מדה"ד. ובאמת זה עצמו בחי' ברית מילה כמ"ש במ"א מזה. ולפי"ז א"ש דמילה ופסח הכל אחד ובדמיך חיי דם פסח ודם מילה ששניהם למתק מדה"ד. וכן תנופת העומר למתק מדה"ד. וזה הביאו לעני עומר כמ"ש דהפרנסה ומזונות הם עפ"י דין משום שמתלבש בטבע וכל הטבע דין. אבל בנ"י דמבטלין הכל אל השורש זה ענין תנופת עומר. עמ"ר גי' י"ש. כמו שהקב"ה ברא יש מאין. כן הצדיקים צריכין לבטל היש לאין כמ"ש בספרים מזה. וזה תנופת עומר. וממילא נמתק מדה"ד. ויתברכו לכם תבואה שבשדות כנ"ל:
איתא במד' מלחמת תנופה זה תנופת העומר. דבזכות העומר הי' מפלת המן מזרע עמלק. דהנה תכלית יצ"מ הי' בהוציאך את העם כו' תעבדון את האלקים. ואותו הרשע עמלק עמד באם הדרך להפסיק בנ"י מכח התשוקה שהי' להם אל התורה. כמ"ש קרך בדרך ציננך. וז"ש שרפו ידיהם מן התורה. פי' התשוקה לקבל את התורה נתקררה מעט ע"י אותו הרשע ימ"ש. כי ביצ"מ היה להם המשכה אחר הקב"ה בכל לב כמ"ש לכתך אחרי במדבר. וכן הוא בכל שנה שנתחדש יצ"מ וקבלת התורה. ואיתא בא להורגך השכם להורגו. לכן צריכין לזכור מיד ממחרת השבת להכין עצמו למחיית זכר עמלק. והימים הללו אשר הקב"ה זוכר חיבתן של ישראל כמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך כו' קודש ישראל לה' כו' אוכליו יאשמו. צריכין להתחזק. ובזה ימחה שם עמלק ונוכל לקבל התורה בשלימות בשבועות. וזה נתקיים בימי מרדכי ואסתר כמ"ש הדר קבלוה וכו':
Section 25
תרנ"ח
ענין מצה ומרור. מצה הוא כשלא נשתנה העיסה כי ע"י החימוץ משתנה. והרמז כי בנ"י לא נשתנו בגלות כמ"ש שלא שינו את לשונם ואת שמותם. בנ"י ירדו ובנ"י יצאו. וזה החסד שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם הקב"ה וגאלם. ובאמת זה עצמו נעשה ע"י המרירות שמררו את חייהם לכן לא נטמעו בהם כמ"ש בזוה"ק פ' שמות. ולכן הלל הי' כורך מצה ומרור לומר שהישועה הי' ע"י שניהם ביחד. כ' אנכי ארד עמך ואנכי אעלך כי הי' ישועה בגלות ובגאולה. הגזירה הי' גר יהי' זרעך כו'. ועבדום. וענו אותם. ובכל אלו השלשה נושעו בנ"י. כי ע"י שהיו גרים בארץ לא להם זכו לירושת הארץ וביהמ"ק שהוא עיקר המקום שכולל כל המקומות. ע"י שהיו נעים ונדים זכו לעיקר הישוב בעולם. וע"י העבדות זכו להיות עבדי ה' לקבל מלכות שמים. וע"י העינוי זכו לתורה כמ"ש טוב לי כי עניתי למען אלמד חוקיך. כי יגעתי ומצאתי תאמין. לכן טוב כי עניתי למען אלמד. שלכן נתקיים התורה בידינו. וזה לחם עוני. התורה שזכו ע"י העינוי:
בעבור זה עשה ה' לי. פרש"י בעבור שאקיים מצותיו פסח ומצה. ויתכן עוד לומר בעבור זה הסיפור כי בנ"י נבראו להעיד על הבורא. לכן פסח פה סח שע"י הגאולה נפתח פיהן של בנ"י. הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה שכל זמן שמשועבדים לסט"א אינם יכולין להלל לה' עד שנעשו בני חורין ויצאו מן הטבע להיות עבדי ה' ביצ"מ פה סח. ובקי"ס השירה. והם בחי' תורה שבע"פ ותורה שבכתב הקול קול יעקב בב' תורות:
בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא. וקשה דהא כתיב ואותנו הוציא ממש ומה כאלו יצא. ויש לפרש עפ"י לשון שתקנו באמת ויציב מגן ומושיע להם ולבניהם אחריהם בכל דור ודור. פי' כי גאולת מצרים לא הי' במקרה אבל הוא ישועה באחדות כל בנ"י ראשונים ואחרונים. ובכל דור ודור נעשה הישועה להם ולבניהם אחריהם. וז"ש בכל דור חייב לראות כאלו הוא יצא שבכל הדורות יש חלק לגאולה לכל איש ישראל וכפי שזוכין להיות תוך כלל ישראל כך זוכין לגאולה. ולכן הרשע שהוציא עצמו מן הכלל כפר בעיקר הגאולה ואומר מה העבודה כו' לכם שאינו מרגיש בגאולה והקהה את שיניו לאמר בעבור זה עשה ה' לי שהרי אני מרגיש הגאולה ולא אתה כיון שהוצאת עצמך מן הכלל כנ"ל:
בענין העומר במדרש אל יהי עומר קל בעיניך שבזכותו ירש אברהם אבינו את הארץ כו' בריתי תשמור כו'. דהנה כ' והארץ נתן לבני אדם. ובגמ' רמי דכתיב לה' הארץ ומלואה. ומתרץ כאן לאחר ברכה. כי יתרון האדם שיודע ומכיר את בוראו ולו ניתן הארץ ואין אדם אלא ישראל אתם קרוין אדם. והראשון הי' אברהם שנק' אדם הגדול בענקים שהקנה להקב"ה שמים וארץ. לכן מסיים הכתוב לא המתים יהללו היינו הרשעים שבחייהם קרוים מתים. ואנחנו נברך כי לנו ניתן כח המדבר. ולזה זכו בנ"י ביצ"מ שנפתח פיהן. לכן בפסח על התבואה הואיל ונעשין בו אדם להלל את ה'. וכתיב חי חי הוא יודך. חי ב"פ. חי בברית הלשון וחי בברית המעור. שהחיות תלוי בב' בריתות הללו. וכן כתיב ב"פ בדמיך חיי דם פסח ודם מילה. ואאע"ה זכה לשניהם כמ"ש כרת לו ברית בין עשר אצבעות ידיו הפה. וברגליו המילה. לכן נק' אדם וירש את הארץ. ולכן בפסח שנפתח פיהן של ישראל יכולין להרים כל הבריאה אל הקב"ה כמ"ש והניף את העומר ובזה מקבלין השפע על כל השנה. וכ' ויפרקנו מצרינו וסמוך לי' נותן לחם לכל בשר. שע"י הגאולה נעשין כלים לקבל הברכה לכן בפסח על התבואה:
בפסוק ויצעקו בנ"י אל ה' אמרו חז"ל תפסו אומנות אבותם. דאיתא שחורה אני במעשי ונאוה במעשה אבותי. פי' הנטיעה שנטעו האבות בכלל ישראל מתקיים בהם לעולם. והגם כי ע"י החטא מסתתר גם זו הנקודה. אך בבוא קצת גאולה מתגלית זאת הנקודה. ולכן אחר יצ"מ הגם כי לא הי' עדיין גאולה שלימה. מ"מ נתגלה נטיעה זו. ולכן נתאחזו במעשה אבותיהם. וזה ראשית הגאולה להיות נמשכין אחר מעשה אבות. וכן בגאולה העתידה כ' והשיב לב אבות על בנים כו' כמ"ש במ"א מזה. ולכן תפסו אומנות אבותם. הגם כי עדיין חטאו באומרם המבלי כו' אבל נקודת מעשה אבות נגלה בהם. ואח"כ נגמר הגאולה בקי"ס עד שאמרו זה אלי כו' מצד עצמותם לבד אלקי אבי כנ"ל. שהם ב' בחי' אלקינו ואלקי אבותינו כמ"ש בכתר ש"ט:
ביצ"מ נעשו בנ"י עבדי ה' כמ"ש והוצאתי את צבאותי. ובקי"ס נתעלו לבחי' בנים כמ"ש המעביר בניו בין גזרי ים סוף. דכ' ששת ימים תאכל מצות ובשביעי עצרת לה' אלקיך. דאיתא בזוה"ק מצה מלשון מסה ומריבה להלחם עם הסט"א זה בחי' עבדי ה' להלחם מלחמת ה'. אכן מצוה בתוספות ו' הוא לשון חיבור וצוותא. וזה עצרת לה' אלקיך כנופיא והתחברות. וכן הוא לעולם בימי המעשה ושבת. וז' ימי הפסח הכנה לכל הימים לימי המעשה ולשבת. וב' אלו הם בחי' יעקב וישראל. כי יעקב ע"ש המלחמה לילך בעקבה. וישראל כשבאין לדרך הישר אז ישיר ישראל שיר אל:
בפסוק אל תיראו התיצבו כו'. ולבסוף כתיב וייראו העם את ה'. שמקודם הי' בחי' יראת העונש. ויראה זו צריכה שמירה שלא להתפשט. ולכן כתיב וייראו מאוד. ואמר להם אל תיראו שלא הי' יראה השלימה עד לבסוף דכ' וייראו את ה' והוא יראת הרוממות. ויראה זו מביאה לשמחה ושירה. כמ"ש יראתי מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי. והשירה הבאה ע"י יראה היא עדות שהיא יראה שלימה ואמיתית. וע"ז כ' אין מחסור ליראיו שמי שזוכה ליראת ה' זוכה בכל:
והנה השירה הוא תכלית יצ"מ כמ"ש ויושע כו' ביום ההוא. דכ' הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים. וידעתם כי אני ה' אלקיכם. וכן אמרו זה אלי ונמשכו עתה אחר הנהגה עליונה. וכן כ' בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז. שמעתי מפי מו"ז ז"ל עם לועז כל הלשונות שאינם לשון הקודש נק' לע"ז. ובנ"י כשיצאו ממצרים נתרוממו מכל הלשונות כמ"ש ורוממתנו מכל הלשונות ונדבקו בלשון הקודש. היתה יהודה לקדשו ישראל לממשלותיו היינו שנמשכו אחר הנהגת הקב"ה בעצמו בלי אמצעי. שכן כל הלשונות הם לעז וכנוי ללשון הקודש. וכן הנהגת האומות ע"י אמצעיות שרי מעלה. אבל בנ"י מיוחדין להיות חלק ה'. וזה עדות השבת וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלקיך כו' ביד חזקה כו'. שהיו משועבדים שלא היה באופן הטבע לצאת. כמ"ש הקב"ה בכבודו ובעצמו. שבכוונה הי' הגלות באופן זה שלא יוכלו לצאת רק ע"י הקב"ה בעצמו. על כן צוך כו' לעשות כו' יום השבת שהוא מיוחד להנהגה עליונה בלי אמצעות הטבע. לכן בנ"י ושבת עדים על הקב"ה כמ"ש במ"א מזה:
Section 26
תרנ"ט
בעבור זה עשה ה' לי. ברש"י שאקיים מצותיו. פי' שתכלית הגאולה הי' לכבודו ית"ש כדי שיהיו בנ"י כלים לעשות שליחות הקב"ה בעולם. הגם שפי' הפשוט אמת שבשביל המצות שעתידין בנ"י לעשות הי' הגאולה. ולכן הי' הגאולה בשם אהיה לומר שבזכות המצות שעתידין לעשות הם נגאלין. אבל עיקר הפי' בעבור זה ממש שזה תכלית הגאולה לשמו ית'. ולכן הרשע שאומר מה העבודה הזאת לכם כופר בעיקר שאדרבא תכלית הגאולה הי' רק עבודה הזאת כמ"ש:
איתא בזוה"ק נ' זמנין אידכר יצ"מ בתורה כו' כמ"ש האריז"ל שזה הי' החפזון שלא יכנסו ח"ו לשער הנ' שבטומאה. דאיתא נ' שערי בינה בעולם וכולם נמסרו למרע"ה חוץ מאחד ותחסרהו מעט כו'. ולכן הי' מרע"ה מוכן לגאולה. כי כל שער יש לו דלת והסתר. ולא היו יכולין לכנוס בשערי קדושה עד שיעברו ההסתר המוכן לכל שער. ולכן נזכר בתורה נ' זמנין יצ"מ שבאותן המקומות הוצרך להיות יצ"מ וא"א להשיג התורה רק בפתיחת אלה השערים. ולפי שנחסר א' למרע"ה. אם היו נכנסין בשער הנ' לא הי' יכול לגאלם. ולכן אמר מרע"ה מי אנכי כו'. כי ירא מזה שיכנסו בשער הנ'. רק הקב"ה עשה נס וגאל אותנו קודם הזמן. אבל לעתיד כ' לא בחפזון כו'. שנראה שלמשיח יתגלה גם שער הנ'. כדכ' ונשא וגבה מאוד יותר ממרע"ה לכן לא בחפזון כו'. ולכן אמר מרע"ה שלח כו' ביד תשלח ביד המשיח שעתיד לגאול אותנו שלא בחפזון כנ"ל:
אז ישיר משה ובני ישראל כו'. דאיתא בגמ' קודם שנבחר א"י הוכשרו כל הארצות לומר שירה ומשנבחר א"י נפסלו כו'. וכמו כן כלל ישראל שהם נבראו להעיד על הבורא ית"ש כמ"ש עם זו כו' תהלתי יספרו. אבל קודם הגאולה שהיו מתערבין באומות היה השירה בכלל העולם. אבל ע"י הגאולה נתבררו בנ"י והוסבב השירה רק למשה ובנ"י. וז"ש במדרש שה"ש נשיר למי שעשאנו שירים בעולם. וכן הוא בבחי' עולם שנה נפש. שמקודם בנין ביהמ"ק הבמות מותרים כיון שלא הי' עדיין מקום מיוחד. והקדושה מוטבע בתוך הכלל. ואח"כ נאסר רק אל המקום אשר יבחר ה'. וכן בנפשות אשר בחר בנו מכל העמים. וכן בשנה הקדושה נמצאת בשבתות ויו"ט שנק' מקראי קודש ונעשה הבדלה בין כו':
איתא ברש"י כל השירה כפולה גאה גאה ימינך ימינך מי כמוכה מי כמוכה כו'. וכן איתא בשבת קודש כל דבריו כפולים. כי יום שביעי של פסח נדמה לשבת כמ"ש במד' סוף בא. והענין הוא כי עיקר הישועה הוא בשורש של מעלה שזה נעשה בקי"ס כמ"ש במד' וירא כו' את מצרים מת שרו של מצרים. ולכן ויושע ה' ביום ההוא דייקא. שהי' הישועה למעלה ולמטה. וכן ראו בנ"י ברוה"ק כל התקונים שנעשה למעלה. בשבילם. וכ"כ רוממות אל בגרונם עי"ז וחרב פיפיות בידם. שחותך בב' פיות למעלה ולמטה. וכ"כ תפול עליהם אימתה ופחד אמרו חז"ל פחד על הקרובים ואימה על הרחוקים. הרמז כי השרים שלמעלה נק' קרובים ונפל עליהם הפחד ועי"ז הי' אימה על הרחוקים למטה. כדאיתא בגמ' מאן דמבעית אע"ג דאיהו לא חזי מזלי' חזא. וזה עיקר השירה כשזוכין להיישיר החלק שלמטה עם שלמעלה. כמ"ש האלקים עשה כו' האדם ישר. רק ע"י החטא נעשה חשבונות רבים. ובנ"י שתקנו החטא ונקראו ישורון. זכו אל השירה. וכן הוא ביום שבת קודש טוב להודות. שאז מתעלה העולם ונשמה יתירה יורדת. ויש דיבוק וחיבור תחתונים לעליונים:
איתא גדולה ביזת הים מביזת מצרים דכ' מוציא אסירים בכושרות. בכות ושירות. דכל הגלות מצרים הי' להוציא הנ"ק שנתפזרו שם. וכ' באוה"ח ע"פ והייתם לי סגולה מכל העמים. כי כשבנ"י זוכין יכולין להעלות כל הנצ"ק בכח התורה ע"ש. ובקי"ס על ידי השירה הוציאו נצוצות קדושות ממצרים יותר ממה שהוציאו ביצ"מ. ולא לחנם נאמר ואכבדה בפרעה כו' וידעו כו' כי אני ה'. וז"ש עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה שכל הישועה יהי' בכח התורה והשירה. לא ע"י יסורים. שירות ולא בכות:
איתא במד' תהלים ע"פ הודו לה' כי טוב כל"ח החסד שהקב"ה עושה עם בני ישראל אינו לשעה ולשנה רק לעולם. וכ"כ חסדי ה' כי לא תמנו ע"ש. כי בנ"י הם כלים לקבל הנסים שהם למעלה מן הטבע והזמן. לכן החסדים הנעשים להם נשארים לעולם. וכן איתא במכילתא והי' לי לישועה לא כתיב רק ויהי לי לעתיד. וזה עדות השירה שנשאר להם הנס דקי"ס לדורות. וז"ש חסדי ה' כי לא תמנו דהול"ל כי לא תמו רק הפי' אצלנו לא תמו החסדים שנשאר בנו קבוע לדורות. אבל חסד לאומים חטאת וחסרון הוא להם שאינם כלים לקבל החסדים. ולכן כ' יאמר נא ישראל. בית אהרן. יראי ה'. כי לעולם חסדו. כי המה עדים להעיד על זה שהחסדים הם לעולם:
Section 27
תר"ס
בענין מצה מיכלא דאסוותא כדאיתא בזוה"ק. דהנה [*ע"י] חטא הראשון מאכילת עה"ד נתערב תערובות טו"ר בכל הדברים. וגם בנפש האדם. ובע"כ צריך האדם לתקן החלק שנדבק בו מתערובות הזה כמ"ש בס' שער הקדושה להרח"ו ז"ל ע"ש. וזה שאור שבעיסה. ומזה בא כל הגלות. לכן אחז"ל תמיד ב' אלו הדברים ביחד שאור שבעיסה ושיעבוד מלכיות. ולכן כל השנה אוכלין חמץ ומצה שצריכין ג"כ לאכול החמץ לברר זאת התערובות. וכדאיתא במד' בראשית השיאני ואוכל עוד ע"ש. שהבינה שכבר נעשה זה התערובות. שצריכין לעולם לאכול החמץ לברר התערובות. אבל לפי שעה עשה לנו הקב"ה נס במצרים שלא הספיק הבצק להחמיץ. וביטל זה התערובות. והאכילנו המצה שהוא פשוט בלי השתנות. והחמץ נשתנה. כי השפע הבאה מלמעלה משתנה אח"כ מדרגא לדרגא עד שמתערב בה תערובות. ונשתנה הלילה הזה מכל הלילות. וזה בערב תאכלו מצות. אעפ"י שלילה הוא הזמן שיש בו תערובות שע"ז נק' ערב. מ"מ תאכלו מצות. וכן השאיר לנו זכר מינ"מ בכל ליל פסח. שלפי שעה יש בה הארה כמו שהי' ביצ"מ. וזה עצמו שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עשה הקב"ה שיהי' בזה זכר ליצ"מ ע"י מצות אכילת מצה. ז"ש בחפזון יצאת כו' למען תזכור כו' כל ימי חייך. דכ' זכר עשה לנפלאותיו. ואמרו כל ימי חייך להביא לימות המשיח דכ' כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. כי יצ"מ הי' הכנה עד גאולה אחרונה. כדכ' טוב אחרית דבר מראשיתו. לכן יצ"מ שהי' ראשית הגאולה בכח זה יכולין לעורר תמיד הגאולה. ז"ש למען תזכור את יום צאתך. פי' באמצעות יום הזה. תזכור ותעורר הגאולה כל ימי חייך. וכן הוא בפרט כל שנה יום הזה מביא זכירת הגאולה בכל ימי השנה. וכן בכל נפש ישראל בפרטות:
ויהי שם לגוי מלמד שהיו ישראל מצוינים שם. זהו עיקר החסד שעשה עמנו הקב"ה. שלא נטמענו בהם. ולכן כתיב אל תירא מרדה מצרימה ואין אומרים אל תירא אלא למי שירא ה' לאמיתו. שיעקב אבינו ירא שלא יטמעו בהם. לכן הבטיחו הקב"ה אנכי ארד עמך להצילם. וע"ז הי' קושי השיעבוד כדי שלא יטמעו בהם כמ"ש בזוה"ק שמות. ז"ש ויהי לשון צרה שכל היסורים היו כדי שיהיו מצוינים שם ולא יטמעו בהם. וכן מ"ש וירד מצרימה ויגר שם מלמד שלא ירד יעקב אבינו להשתקע במצרים. שכל זה הי' בכח יעקב אע"ה לפי שלא ירד על דעת להשתקע נשאר זה הכח שלא נשתקעו שם:
אפילו כולנו חכמים כו' מצוה עלינו לספר ביצ"מ וכל המרבה כו' הרי זה משובח. דכ' בהוציאך את העם ממצרים תעבדון. וכ"כ הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים. וכ"ז הסדר מתחדש בכל שנה פסח זמן חירותנו והוא בחי' עבדי אתה אשר בך אתפאר. אח"כ בשבועות זמן מתן תורתנו. וכפי החירות שמתעורר בפסח כך מתחדש התורה בשבועות. ומעין זה גם בכל יום ויום יש זכר ליצ"מ ולקבלת התורה. ולכן אפילו שקבלנו כבר התורה מ"מ יש התגלות התורה בכל דור ושנה ויום מיוחד לזה הזמן. ולכן צריכין להתחדשות החירות בכל שנה. ובזה זוכין להתחדשות קבלת אלקותו ית"ש. להיות לכם לאלקים הוא דבר ההוה ומתחדש תמיד:
בענין העומר ראשית קצירכם. דאיתא בזוה"ק ראשית בכורי אדמתך תביא כו' לא תבשל גדי. כי כפי נתינת הראשית אל הבורא ית' אין מתערב אח"כ פסולת. ולכן איתא בזוה"ק תצוה כי אם שומרין בנ"י את העומר ושתי הלחם כראוי א"צ להיות נשפט בר"ה ויוה"כ כי כל המשפט על התערבות הפסולת. וע"י העומר ושתי הלחם שנתברך פרי הארץ ואילנות ואין בהם פסולת. לכן נאמר אכול בשמחה לחמך פרי הארץ. ושתה בלב טוב יינך פרי האילנות. כי כבר רצה ע"י נתינת הראשית. והרמז כבר רצה קודם המשפט בר"ה ויוה"כ. וזה העדות נתברר בחג הסוכות. זה ההבדל בין ישראל לאומות והוא זמן שמחתנו. כמ"ש לך אכול בשמחה:
ענין שבת ומועדות. דכ' אור זרוע לצדיק. והוא בחי' השבת קבוע וקיימא. רק שבנ"י עמך כולם צדיקים הם כלים לקבל אור הזה. ולכן שבתות למנוחה כי עיקר המנוחה מה ששב אל מקומו ושורשו והמוכן לו. וזה פי' זרוע לצדיק שמוכן לו זה האור. ומועדות בחי' לישרי לב שמחה שהוא בכח הכנת האדם כמ"ש ישראל דקדשינהו לזמנים וכ' שמחה לאיש במענה פיו שהקב"ה מסכים עמהם בקביעות החודש והמועדות ולכן הוא שמחה יתירה משבת קודש. האבות נק' ישרים ובזכותם ניתן המועדות לבנ"י. והנה ברגלים נתברך כל השנה כמ"ש בפסח יתברכו לכם תבואה שבשדות. בעצרת פירות האילן. בחג גשמי שנה. וכן מתפללין השיאנו כו' ברכת מועדיך. הגם כי עיקר הברכה בשבת כדכ' ויברך כו' את יום השביעי. אך הברכה בשבת בשורש כדאיתא בזוה"ק דלא אשתכח בי' מנא רק דכל ברכאין בי' תליא. דהוא יומא דנשמתין. אבל ברגלים יש התגלות הברכה גם בבחי' הגוף. ולכן הי' עליות רגלים בגוף. ולכן איתא כי מלבושי יו"ט יקרים משבת כי הגוף הוא בחי' הלבוש. ובאמת שורש הג' ברכות שברגלים הם בג' סעודות דשבת. וברגלים הוא בהתגלות בפרטות כנ"ל:
בפסוק יונתי בחגוי הסלע כו' השמיעני את קולך שהיסורים היו כדי שישמיעו קולם. והענין הוא כי כל יצ"מ וקי"ס הי' להשלמת בנ"י. שעיקר כחם בפיהם. ויצ"מ הי' לתקן הדיבור וקי"ס הקול. וזה תכלית האדם כמ"ש כל עמל אדם לפיהו. והפנימיות שלהם הי' בהסתר ולא היו יכולין להוציא מכח אל הפועל. ז"ש בחגוי הסלע בסתר המדריגה. וע"י קי"ס הוציאו כח הקול אל הפועל. ולכן בכל יום מקדימין יצ"מ וקי"ס לקול ודיבור דק"ש ותפלה. וזהו סמיכת גאולה לתפלה כמ"ש במדרש:
במד' סמכוני באשישות באש שלמעלה ושלמטה תורה שבכתב ושבע"פ עי"ש. ומסיים הפסוק כי חולת אהבה אני. היינו שצריך להיות לאיש ישראל אהבת ה' בעצם בלי שום סיוע כענין אבות הראשונים שלא הי' להם עדיין התורה והי' אהבת לבם בוער להתדבק בהקב"ה. אבל על ידי שחולת אהבה אני צריכין סיוע מן האש שלמעלה ומטה ב' התורות. וכן איתא בס' חובת הלבבות מעין זה. ושירה זו של הים מעיד על זה כי הוציאו מלבם פרשה בתורה קודם קבלת התורה ע"י שבאו אל אמונת ה' נתגלה פנימיות אהבת ה' שהוא בעצם בנפשות בנ"י. וכן איתא במדרש כי תורה וישראל קדמו לעולם. ואמרו מחשבתן של ישראל קדמה אפי' לתורה ע"ש פ' בראשית. ושירת הים הי' הכנה לתורה ומצות שניתן להם אח"כ. ואיתא במדרש אני חבצלת השרון שעשיתי לו צל במדבר. השרון שאמרתי לפניו שירה על הים. פי' שע"י השירה שאמרו ואנוהו שהשתוקקו לבנות לי משכן זכו לעשות לו צל ומשכן:
בענין יצ"מ וקי"ס. כי הגאולה הי' בגוף ונפש. יצ"מ הי' הצלה מעבודת הגוף בחומר ובלבנים. ולכן המצוה לחם עוני רומז על הכנעת הגוף. כי עיקר תיקון הגוף בהכנעה כמ"ש לא מצאתי לגוף טוב משתיקה. להיות בטל אל הנפש והנשמה. ותיקון הנשמה הוא השמחה כענין ויגבה לבו בדרכי ה' וזהו אות השירה שנתרומם הנפש על הגוף. וזהו מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה כי בשם זה צור ב' עולמים. וכן האדם יש בו ב' יצירות אלו בזה ובבא. מן המצר קראתי לתיקון הגוף. במרחב הוא תיקון הנשמה. וב' אלו הם בחי' תש"י וקשרתם יד כהה נגד הלב ששם ב' לבבות. והי' לטוטפת בחי' המוח והנשמה. שם ה' נקרא עליך. והם בחי' שם יעקב לי עקב שורש הכנעת הגוף. ושם ישראל לי ראש התרוממות הנפש ונשמה בשמחה. לכן כ' ששת ימים תאכל מצות ובשביעי עצרת והוא בחי' שבת כמ"ש במדרש סוף בא. והוא יומא דנשמתין:
איתא במדרש אז ישיר אין אז אלא בטחון כמ"ש אז תלך לבטח דרכך. דהנה בנ"י יצאו ממצרים להיות צבאות ה' להלחם עם מלכי כנען. וכן במדבר נחש עקרב וצמאון היו צריכין להתקשר מקודם בחבל אמיץ. וזאת השירה הי' להם הכנה למלחמות אלו. כיון שראו ברוה"ק כל הישועה שיהי' להם עד לעתיד כמ"ש ה' ימלוך לעולם ועד. נתקשרו בהקב"ה ומסרו נפשם להלחם מלחמת ה'. וכן דרשו חז"ל ביעקב ויצא יעקב מבאר שבע אז תלך לבטח כו'. וכמ"ש שם כי באר שבע הוא בחי' אז שורש של כל הז' ימי הבנין הוא האלף אור שבעת הימים. וז"ש פן ינחם כו' בראותם מלחמה. לכן הסיבם דרך ים סוף עד שקרע להם הים ואמרו השירה. וכן בכל יום הקדימו חז"ל קי"ס והשירה קודם התפלה שהוא בחי' מלחמה כמ"ש שעת צלותא שעת קרבא:
Section 28
תרס"א
עבדים היינו לפרעה במצרים. פי' קודם יצ"מ היינו באמת עבדים לפרעה ולא היינו יכולין לקבל עול מלכות שמים כדאיתא מאן דכפית באחרא לא מצי קביל עול מלכותא דלעילא. ועכשיו שהוציאנו הקב"ה משם. אעפ"י שעדיין אנחנו בגלות מצד שאומות מושלין עלינו שלא כדת בעונותינו. אעפ"כ אין אנחנו משועבדים באמת להם ואין אנחנו בכלל כפית באחרא ונקראין עבדי ה' ולא עבדי פרעה. כדכ' עבדי הם. וזה עיקר השמחה שנכנסנו בכלל עבדי ה'. והלא הדברים קו"ח מה מאן דכפית באחרא לא מצי קביל מלכותא דלעילא. מכש"כ עתה שנכנסנו בכלל עבדי ה' אין שום מלכות יכול לבטל מאתנו זה העבדות. ולכן אותן שאמרו במצרים חדל ממנו ונעבדה את מצרים. לא הי' מחמת רשעות. רק שהרגישו בעצמם שמשועבדים הם למצרים. ואחר קי"ס שנגמר החירות אז ישיר משה ובני ישראל כו' השירה כו' לה'. ואיתא במכילתא לה' אמרוה. פי' שהי' עיקר השירה לשם שמים שנכנסנו בכלל עבדי ה'. ולכן אמרו ה' ימלוך לעולם ועד. כי אין מלך בלא עם. ועתה שעם זו קנית וחל עלינו מלכות שמים האמינו כי ימלוך לעולם ועד ולא יפסוק מעלינו מלכותו ית"ש לעולם. וזה ההלל שאומרים בכל רגל. הללו עבדי ה' הגם שאנחנו בגלות אבל ע"י יצ"מ מובטחים אנחנו כי מלכותו ית"ש חופף עלינו. כמ"ש ה' לי בעוזרי ומובטחים ואני אראה בשונאי. טוב לחסות בה' כמ"ש עם עני ודל וחסו בשם ה' שהוא האמונה בגלות. כל גוים סבבוני כו' גם סבבוני כמה פעמים והשי"ת הצילנו מהם. כמו כן אנו מובטחים על גאולה העתידה. ולכן מקדימין בכל יום יצ"מ וקי"ס קודם קבלת מלכות שמים שיתברר זה אצלנו כי אין אנחנו כפות באחרא ומוכנים לקבל מלכות שמים עלינו וזה סמיכות גאולה לתפלה בכל יום:
והנה סיפור ההגדה הוא גם על הגלות כמ"ש ארמי אובד כו' וירד מצרימה ויגר שם כו' שעל כל ההנהגה משבחין להקב"ה שהי' הכל לטובה. דכ' אנכי ארד עמך מצרימה. ועזר לנו הקב"ה בכל אלה הדברים. ויגר שם שלא נשתקעו שם. במתי מעט שהיו בשפלות כמ"ש כי אתם המעט ממעטין עצמכם ולכן ויהי שם לגוי גדול דלא רבי קוב"ה אלא לדאזעיר. ז"ש בשבעים נפש ירדו. כי היו באחדות אחד ונק' נפש אחת זה בחי' מתי מעט ממעטין עצמכם והי' כל הריבוי שלהם בכח הבורא כמ"ש רבבה כצמח השדה נתתיך:
פסח מצה מרור. פסח על עליות השכינה כמ"ש ואנכי אעלך זה ע"ש שפסח דרשו חז"ל זו חפזון שכינה. מצה על ישועת ישראל שלא הספיק בצקם להחמיץ שלא נשתנו נפשותיהם בהיותם בין הרשעים. מרור על מפלת הרשעים שמררו חיינו. וכ' על מצות ומרורים יאכלוהו שצריך להיות עיקר השמחה בפסח למעלה ממצות ומרורים כמ"ש זבח פסח הוא לה' לשם שמים:
Section 29
תרס"ב
כתיב וכאשר יענו אותו כן ירבה. פרשנו כבר כי כך הי' מסודר להיות הגאולה אח"כ כדמיון השיעבוד והגלות. וכמו שהכניס אותנו בכור הברזל במצרים מקום שאין עבד יכול לברוח משם. כן הי' הגאולה התדבקות בעלמא דחירות עולם שיהיו מקושרים להיות עבדי ה' שלא יוכלו לצאת מזה העבדות. כמ"ש ביד חזקה כו' אמלוך עליכם. וזהו הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה. שע"י קבלת מלכות שמים בהר סיני יצאו שלא יוכלו שוב להשתעבד בעצם רק במקרה. כמ"ש עבדי הם שטרי קודם. וכמו שמצרים הוא בית עבדים שאין עבד יכול לברוח משם כן הכניסנו לארץ טובה ורחבה שהוא מקום שנותן חירות. ארץ ישראל ובית הבחירה הוא בית מלכים וחירות עולם כמ"ש אשריך ארץ שמלכך בן חורים. וכמו ששיעבדו עמהם בפרך ואיתא בפה רך שמתחילתו פרעה עצמו סייע להם ועבדו בכל כחם ואח"כ שמו עליהם כעבודה זו בכל יום כמ"ש במד' שמות. כמו כן כשקבלו התורה בהר סיני אמרו נעשה ונשמע בלב שלם ונפש חפיצה שהי' להם התגלות אלקות. ואח"כ כפה עליהם הר כגיגית להיות עושין כל התורה והמצות בכל יום אפילו כשאין להם התגלות אלקות כמ"ש אנכי מצוך היום שנשאר רשימה מקבלת התורה בכל יום:
ד' לשונות של גאולה הכנה לד' מלכיות. כי פרעה שורש כל המלכיות. ולכן אין עבד יכול לברוח משם. וכיון שהוציאנו הקב"ה משם הותר הקשר. לכן מוכן הגאולה לפנינו. וז"ש אלו לא הוציא הקב"ה אותנו ממצרים הרי אנו כו' משועבדים לפרעה פי' גם בגליות הללו אם הי' להם כח השורש של פרעה ומצרים הי' זה השיעבוד קשה. אבל עכשיו שהותר הקשר העליון שלהם הרי אנו בעצם בני חורין. פרעה שורש כל המלכיות בנפש. ומצרים שורש כל המקומות של טומאה ומכשפות. וגם אותן הת"ל שנים שורש הזמן והטבע שמסתיר הקדושה. עיקר הגאולה בנפש שסמוך לגוף. נפ"ש גי' ת"ל. וגם רעמס"ס גי' ת"ל. ובזמן ג"כ ת"ל שנים. ובוודאי יש ת"ל מיני שינוים בנפש ומקום וזמן אשר צריכין להיגאל מהם. ונסעו מרעמסס מקום העבדות. לסוכות מקום החירות:
רשע אומר מה העבודה הזאת לכם ולפי שהוציא עצמו מן הכלל כפר בעיקר כו'. פי' כי החכם עושה הכל לשם שמים ואפילו שאינו מבין ומרגיש הטעם. יודע ומאמין שכל המצות צורך גבוה. ועי"ז בא אח"כ למעלה עליונה ומבין ומרגיש הכל בעצמו. והרשע עושה הכל לגרמי' וכיון שאינו רואה עתה ענין הגאולה אומר מה העבודה זאת לכם מה תועלת לכם בזה. ובזה כופר בעיקר. כי עיקר הכל צורך גבוה. ולכן הקהה את שיניו בעבור זה עשה ה' לי. שהרי אני זכיתי לראות ולהבין הגאולה כמ"ש בעבור זה שרואה בעין. לי ולא לו שהוא בעצמו מעיד על עצמו שאינו רואה וזה הקהה את שיניו. ומ"מ על ידי התשובה שרואה שהחכם שעושה לשם שמים מבין בסוף הכל בעצמו. גם הוא מכניע עצמו וחוזר בתשובה. ולכן אמחז"ל בפסוק ויקדו וישתחוו על בשורת הבנים. אע"פ שבבן רשע מיירי הפסוק. רק משום שגם הוא מתפעל בהגדה זו. וכעין זה שמעתי מפי מו"ז ז"ל:
ד' מצות שיש בלילה זו פסח מצה מרור וסיפור יצ"מ הם מול הד' מלכיות. ובאין בכח הד' עבירות ע"ז ג"ע וש"ד ולה"ר. פסח תיקון ע"ז לשחוט טלה ראש ע"ז שלהם. מצה תיקון ג"ע שלא להחמיץ הטיפה כדאיתא בתקונים. שזה שאור שבעיסה. מרו"ר גי' מו"ת תיקון ש"ד. וסיפור בפה לתקן לה"ר שהוא העיקר בגלות האחרון. לכן המרבה לספר משובח. והם הד' לשונות של גאולה והוצאתי כו' מתחת סבלות מצרים הוא ע"ז שלהם. והצלתי הוא הצלה משפ"ד. וגאלתי מג"ע שזהו עיקר בחי' גאולה. ולקחתי להיות אגודה אחת כדילפינן לקיחה לקיחה שהוא באגודה לבטל שנאת חנם ולה"ר ועי"ז תהיו לי לעם:
איתא בגמ' המבזה המועדות כעובד ע"ז דכ' אלהי מסכה לא תעשה חג המצות תשמור. דכ' שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך בא לראות ולהיראות שתכלית יצ"מ הי' להיות לכם לאלקים. כמ"ש אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך. ובג' רגלים שהם זכר ליצ"מ נגלה עלינו אור פני מלך חיים בביהמ"ק. וז"ש בזוה"ק פ' אמור בקשו פני פניך ה' אבקש אילין זימניא וחגיא שכל איש ישראל צריך להשתוקק תמיד לזכות לראות פני ה'. ואז כשבא החג נפתח לו השער. ובביהמ"ק היה מקוים בפועל ממש. ולכן השמחה בחג כמ"ש ישמח לב מבקשי ה'. כאשר עזבו הכל והלכו לראות פני ה' הוא כמ"ש שמעי בת וראי כו' ושכחי עמך ובית אביך. שזה הכח קיבלו בנ"י ביצ"מ כמ"ש לכתך אחרי כו' לשכוח מכל הבלי עולם. משכני אחריך נרוצה. אז ויתאו המלך יפיך כו' והשתחוי לו. כמ"ש עבד שרבו מצפה לראותו. וצריך האדם להשתוקק כל השנה למצוא זו השעה שהקב"ה מגלה אלקותו ית"ש עליו. דכ' עומד אחר כתלנו משגיח מן החלונות דכל הטבע כמו כותל מפסיק. אבל לבנ"י נתן הקב"ה מועדות בזמן. וביהמ"ק בעולם. והארת הנשמה בנפש. שבהם מתגלה הפנימיות והוסר המחיצה המפסקת. וכ"ז בחי' יצ"מ ומקוים אנכי ה' אלקיך כו'. ולכן לא יהי' כו' אלהים אחרים על פני כשנתגלה פני ה'. ולכן המבזה המועדות כעובד ע"ז. ואיתא במשנה המבזה המועדות אפילו יש בידו תורה ומעש"ט אין לו חלק לעוה"ב. שהם נק' מועדי ה' והם עדות על בנ"י שהם בני עוה"ב. וממשמע שהמבזה אין לו חלק אף אנו נאמר כי המשתוקק כל הימים אל המועדות אפילו אין בידו תורה ומעש"ט יש לו חלק לעוה"ב. והמועדות תלוין בבנ"י כמ"ש אשר תקראו אותם וכ' שלש רגלים תחוג לי בשנה היינו לסבב כל השנה אל אלו הרגלים שהם יסוד ופנימיות של כל הזמנים. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל כי חג מלשון מחוגה שהוא עגול ויש בה נקודה פנימיות כו'. היינו שיהי' סובב ובטל כל הימים אל החג שהוא הפנימיות כנ"ל:
ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת. דהנה מצה שנק' לחם עוני הרמז על הכנעה ושפלות הגוף. והכנעה זו הוא מתוך השפלות. אעפ"כ לא בזה כו' ענות עני. אבל עיקר הכנעה הוא כשבא מתוך התרוממות הדעת. כענין שכ' במשה עניו מאוד. מצד שהי' הגדול בדעת הי' שפל ביותר. וזה בחי' מצה עשירה. ובנ"י באו למדה זו בקי"ס כמ"ש אז ישיר משה ובנ"י שנמשכו אחר מדת מרע"ה כמ"ש ויאמינו בה' ובמשה. והוא כח הנשמה בחי' יום השבת יומא דנשמתין. וממילא מכניע הגוף עצמו. כמ"ש אפילו עם הארץ אימת שבת עליו שהיראה בשבת בא מתוך התרוממות הדעת. וב' בחי' אלו הם ירא בשת ירא שבת שכתוב בזוה"ק:
כתבו חז"ל בפסוק והנה מצרים נוסע אחריהם ראו שרן של מצרים. ובזוה"ק כ' וירא ישראל כו' מצרים מת היינו השר של מצרים ע"ש. וזה הי' גמר הישועה מיד מצרים. וכ' ה' ילחם לכם בשבילכם משמע שהי' מוטל מלחמה זו על בנ"י. וכמו שנתאבק יעקב אע"ה עם שרו של עשו שבזה נצח את עשו ובנ"י ראו שר נוסע וייראו שהיו סבורים ג"כ שעליהם להלחם עמו ואין זה כח אנושי. ולכן אמר להם מרע"ה אל תיראו כו' ה' ילחם לכם. וב' מלחמות אלו צריכין להיות באומה שלמטה ובשר שלמעלה. והם ב' בחי' יעקב וישראל. והוא יצ"מ וקי"ס. ואחז"ל גדולה ביזת הים מביזת מצרים. דכל הרכוש גדול היה להוציא נצוצי קדושה שנתערב במצרים. ומכש"כ השר שלמעלה הנצוצות שנטבעו בו הם רבים וגבוהים ביותר. ולכן גדולה ביזת הים:
במד' אז ישיר נכון כסאך אעפ"י שמעולם אתה לא נתישבה כסאך בעולם עד שאמרו ישראל שירה. כי זה תכלית יצ"מ שיצאו בנ"י להיות עדים על הבורא לברר מלכותו ית"ש בעולם שע"ז נשלחו נשמות בנ"י בעוה"ז. אבל בעוד שהיו משועבדים במצרים לא יכלו להוציא זה העדות מכח אל הפועל. ויאמינו בה'. לא כתיב והאמינו. רק ויאמינו. פועל יוצא שהמשיכו כל הבריאה אחר הנהגה עליונה והביאו אמונה בעולם. וכ' ויאמינו אז ישיר שע"ז הי' עיקר השירה כשזכו להאמונה בשלימות. וכ' מן המצר קראתי זה בחי' יצ"מ כמ"ש במד' יצ"מ קשה כמוציא עובר מן הבטן ע"ש. פי' שעדיין לא היו עם ה' והשי"ת הוציא אותנו להיות עבדי ה' זה הישועה ביצ"מ. ואח"כ שנכנסנו תחת צילו צריכין עזר בעבודת השי"ת. וזה ענני במרחב. וזה הי' הישועה בקי"ס שנטהרו באמונה שלימה. וכל זה הסדר מתחדש באיש ישראל בכל יום כמ"ש במד' שלכן תקנו זכירת יצ"מ וקי"ס קודם התפלה. כעין שכ' בחי' מו"ז ז"ל בשם הר' ר"ב ז"ל פי' שיעור שני פתחים קודם התפלה אחד לצאת מן עוה"ז וא' לכנוס לעולם העליון. וב' פתחים אלו הם יצ"מ וקי"ס:
איתא ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים. דהנה בשירה זו נכלל כל מה שנעשה בישראל עד לעתיד. דכ' התיצבו וראו כו' ישועת ה' אשר יעשה לכם היום. יעשה לשון עתיד שראו כל הישועות שיעשה עם בני ישראל בכל הדורות. והיום קאי ארישא. כלומר התיצבו וראו היום ישועת ה' אשר יעשה לכם כו'. ואיתא כל הנביאים לא נתנבאו רק לימות המשיח אבל לעתיד לבוא עין לא ראתה כו' יעשה למחכה לו. ועל הים ראו אשר יעשה גם לעתיד. מה שלא ראו נביאים. דכ' הכא יעשה וכ' התם יעשה. וכן איתא במכילתא התיצבו וראו ברוח הקודש ונבואה ע"ש: י.
הג' רגלים נותנין דעת לבנ"י אלה מועדי ה'. ולכן ג"פ בשנה יראה כדכ' אתה הראת לדעת כו'. ואלה הג' ראיות הם בחי' השלשה אבות שכל אחד נטע דרך מיוחד להכיר בו את הבורא ית"ש. ובנ"י מקבלין אלקותו ית"ש מצד התורה שמיוחדת להם. וזהו בחי' השבת מיוחס למרע"ה ששימש בחלוק לבן ולבן מקבל כל גוונין. תחלה למקראי קודש. וכ' בו לדעת כי אני ה' מקדשכם. וזהו בחי' אלקינו ואלקי אבותינו שמקבלין אלקותו בכח הרשימה והנטיעה של האבות. וכל אלה ההארות נתגלו בכח יצ"מ בתורה דכ' אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים תלה כל התורה ביצ"מ. וכל המועדות זכר ליצ"מ שלא נגלו רשימות האבות בנפשות בנ"י עד שיצאו מארץ מצרים. ולכן בזמנים שהם זכר ליצ"מ מתגלין אלה ההארות וזוכין לדעת. וכתבתי במ"א כי אלה הג' הם שכ' במשנה חיבה יתירה נודעת להם שנק' בנים ושניתן להם כלי חמדה ושנבראו בצלם אלקים. שבג' מועדות אלו יש התגלות והרגשה בנפשות בנ"י מאלה הג' מתנות. פסח בני בכורי ישראל זמן חירותנו. כי הבן אינו עבד. וזמן תורתנו אז יש דעת בתשוקה וחמדת התורה. ובסוכות התגלות הצלם אלקים וע"ז רומז הד' מינים כמ"ש כל הנקרא בשמי כו'. ובזמן המקדש בראיית פנים הי' נגלה ידיעות אלו בפועל ממש. וקבלו אלקותו ית"ש באלה הג' מועדות. ולכן אחז"ל המבזה המועדות כעובד ע"ז דכ' אלהי מסכה לא תעשה וסמך לי' חג המצות תשמור. לפי שהמועדות מסירין המכסה וההסתר ומתגלה בהם כח אלקות. וזה זכר ליצ"מ שהי' אז גילוי שכינה. וכ' הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים:
בגמ' הביאו לפני עומר בפסח שיתברכו לכם תבואה שבשדות. דבחטא הראשון כ' ארורה האדמה ואין ארור מדבק בברוך. לכן צריכין בנ"י להוציא האדמה מארר. לפי שהם בני חורין יכולין להביא חירות לכל העולם. וע"ז כ' אשריך ארץ שמלכך בן חורים. והדברים קו"ח אם נתאררה האדמה בעבור האדם. מכש"כ שע"י זכות האדם ניתן ברכה להאדמה. וז"ש שיתברכו לכם בשבילכם. וע"י החטא נתערב פסולת בתבואה כמ"ש וקוץ ודרדר תצמיח. וע"י מצות העומר מתברר התבואה. וכן בכל המועדות יש ברכה באדמה. פסח תבואה. עצרת פירות האילן. וחג המים. ולכן הם ימי שמחה דכל הקללה הי' בעצבון תאכלנה. וע"י יצ"מ נבחרו בנ"י ויצאו מכלל ארור לברוך. מכלל עצבון לשמחה. ושמחת המועדות עדות וזכר ליציאת מצרים:
מה יפו פעמיך בנעלים כו'. הנעלים ג' רגלים. מול הג' לשונות שנאמר גן נעול. גל נעול. מעין חתום. א"כ הם ג' מיני נעלים והם נגד ע"ז ג"ע וש"ד. והג' מועדות בזכות ג' שמירות הנ"ל. פסח נגד ע"ז ולכן דרשו אלהי מסכה לא תעשה חג המצות תשמור וגם שחטו שה ע"ז של מצרים. שבועות מול ג"ע שע"י התורה נשמרין מעריות כמ"ש פגע בך מנוול משכהו לביהמ"ד. סוכות מול שפיכות דמים לכן הוא בחי' שלום ומקריבין ע' פרים על כל האומות ג"כ:
וספרתם לכם כו'. הספירה הם ימי טהרה כמ"ש בזוה"ק. ובכל מקום טהרה קודם לקדושה כמ"ש טהרה מביאה לידי קדושה כמ"ש וטהרו וקדשו. וכאן ביצ"מ בא קדושה מלמעלה קודם שנטהרו נפשות בנ"י. וזה השינוי בפסח שלא בהדרגה. כדאיתא שהיו נטבעין במ"ט שערי טומאה ונפתח להם חירות משער הנ' עלמא דחירא. דשם אין מגע טומאה וקבלו קדושה לפי שעה. ולכן צרינין אח"כ לטהר המ"ט שערים בימי הספירה. וז"ש ממחרת השבת. שעכ"פ בכח הקדושה שבא בפסח ניקח מזה הטהרה. מה שלעולם צריכין להקדים הטהרה:
Section 30
תרס"ג
עבדים היינו לפרעה במצרים. טעם ענין זה כי בנ"י כל בריאתם למעלה מהטבע והמזלות. שכן ראה אאע"ה במזל שאינו מוליד. והקב"ה השיב לו אין מזל לישראל כדאיתא בגמ'. וקשה ישראל מאן דכר שמי'. רק שהקב"ה השיב לו לפי שישראל מוכנים ליצא מחלציך ואין מזל לישראל לכן כל לידת בנ"י הי' למעלה מן המזל. וז"ש וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק והלא אחד הי' יצחק רק ארבה כמו הרבה אתכם הרים אתכם. שיצחק בא מלמעלה מן המזל ונולד שלא בדרך הטבע. ולכן אין לבנ"י מציאות בעוה"ז ובמזלות ולכן היו גרים ועבדים. ולכן התחיל הגירות מלידת יצחק גר יהי' זרעך. ולכן עבדים היינו לפרעה שהוא רמז למזל טלה ראש כל המזלות. ולפי שאין מזל לישראל ועוה"ז תליא במזלות. היו בנ"י משועבדים לפרעה תחת מזל טלה והקב"ה הוציאנו משם בדרך נס ונתן לנו ארץ ישראל בדרך נס שמצד הטבע אין לנו מקום בעוה"ז. ולכן צוה לשחוט טלה לפסח להראות כי אין מזל לישראל והם למעלה מהנהגת המזלות. ולכן בנ"י מקדשין הזמנים לפי שהם למעלה מן הזמן שתלוי במזלות. לכן הם נותנים קדושה וברכה אל הזמנים ואל העולם. שהרי העולם נברא בשביל ישראל שנק' ראשית. א"כ הם למעלה מן הבריאה וכל העולם:
על מצות ומרורים יאכלוהו. דכ' אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך. ומרור רמז על הגלות שהקב"ה עוזר לנו בתוך הגלות כמ"ש עמו אנכי בצרה. וזה רמז בפסוק צרור המור דודי לי אמחז"ל אעפ"י שמיצר ומימר לי. בין שדי ילין שהוא עמהם תוך המיצר. וזהו בחי' המלכות דכ' מלכותך מלכות כל עולמים. מלכותו בכל משלה. ולכן בכל הד' מלכיות לא סר מאתנו ח"ו מלכות שמים. כמ"ש ובעבדותנו לא עזבנו אלקינו. וזה ארד עמך מצרימה ארד לשון מלכות כמו וירד מים עד ים. שבנ"י לא יפרקו ח"ו מלכות שמים. הגם שהם משועבדים למטה. אבל הכל באמצעות מלכותו שבכל משלה. לכן צרו"ר גי' מלכו"ת. וכן. מרורי"ם גי' מלכו"ת. וז"ש שהפסח הי' ישועה ועצה לדורות. על מצות ומרורים יאכלוהו. שמזה יהי' להם סיוע בגאולה שבכל גלות. ובכל הגליות בעצמם. מרורים לשון רבים על כל הד' מלכיות:
לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה. דמצוה לספר ביצ"מ. והוא מתקן הפה והלשון כמ"ש ארון נשא את נושאיו וכל מצוה בכל אבר המתעסק בה נותנת כח וחיות לאותו אבר. ומצות אכילת פסח ומצה מתקן האכילה. והסיפור מתקן הדיבור. ולכן פסח פה סח. וכזית פסחא בביתא והלולא מרפסין איגרין. שנפתח פיהם של ישראל ע"י הפסח והמצה שזה הי' עיקר יצ"מ. כמ"ש הוציאה ממסגר נפשי להודות כו'. וז"ש המרבה לספר ביצ"מ הרי זה משובח פי' שצריך להיות נתפעל שע"י הסיפור נעשה פיו כמעין המתגבר להרבות בסיפור שלא כדרכו. ז"ש שעונין עליו דברים הרבה:
אז ישיר במדרש פיה פתחה בחכמה. דאיתא השמיעני את קולך שהביאם לצרה בים כדי שיצעקו. אבל עתה אחר קי"ס פתחו בנ"י בשירה בעצמם מתוך השמחה זה בחי' תורת חסד. דכ' הקול קול יעקב. ויש פתיחות הפה והדיבור מתוך הצרה וזהו בחי' קול תפלה. ויש מתוך השמחה קול תורה. ובמד' שה"ש משל למלך שהי' לו מרגליות בא בנו בקשו ממנו אמר לך היא ושלך היא ולך אני נותנה כמו כן עזי וזמרת כו' ע"ש. פ' הג' לשונות עפימ"ש דקוב"ה ואורייתא וישראל חד. א"כ יש בעצם בנ"י חלק בתורה והקב"ה נתן לנו גם חלקו בתורה והתורה עצמה. ודו"ק:
מתחיל בגנות ומסיים בשבח. דאיתא הרוצה לגנות יגנה את עצמו ולשבח ישבח את הבורא. פי' כל דבר טוב ומדה טובה שנמצא בעולם הן שרואה בעצמו או באחרים הכל מן הבורא ית"ש כמ"ש אתה כוננת מישרים שכל מיני ישרות שבעולם מאתו הוא. וכל מה שרואה דבר גנות הכל יתלה בעצמו כי הקב"ה עשה האדם ישר והם בקשו חשבונות רבים. לכן צריכין להקדים בגנות מצדינו שעבדים היינו במצרים מצד פחיתות שלנו. ומטעם שמתחלה עע"ז היו אבותינו. ולהכי הוצרכו האבות לתקן זה וירדו אבותינו למצרים לתקן זה הגנות. וכמו כן הי' גלות מצרים תיקון על חטא אדה"ר ותערובות טו"ר שנעשה נתברר במצרים. ולכן המצות בפסח מצה ויין דשניהם צריכין שמירה. לחם מחמץ. ויין צריך להיות משומר מנסך. דבשניהם כתיב ויין ישמח לבב אנוש. ולחם לבב אנוש יסעד. הזכיר בשניהם ב' לבבות שהם ליצ"ט וליצה"ר מכח התערובות כדאיתא י"א חטה הי' וי"א ענבים סחטה לו:
הא לחמא עניא דאכלו אבהתנא בארעא דמצרים. לחם עוני בחי' דלית ליה מגרמא כלום שעדיין לא נתברר הדעת. רק שיצאו בנ"י בנפלאות הבורא שנגלה עליהם הקב"ה וגאלם. ואין זה מצד האדם. ולכן אין לשתף בו התבוננות שלא יתערב פסולת כיון שעדיין היו בארעא דמצרים. דכ' ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם שא"י נק' ארץ טובה ורחבה היפוך דארץ מצרים. ובאמת אין לחם אלא תורה. אבל מצינו המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר. ובנ"י ביצ"מ הי' קיום התורה מעוני. וזה השבח לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. לכן זכו אח"כ לקיים התורה מעושר. בארץ טובה ורחבה. שאין תורה כתורת ארץ ישראל. ואח"כ כשחטאנו ובטלנו התורה מעושר. נתגרשנו להיות מבטל התורה מעוני. לכן בפסח מצה לחם עוני. עני מן הדעת. והגם שכבר קבלנו התורה לכן שואל החכם מה העדות כו' שהחכם רוצה להחכים בדעת. והתשובה אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן שביום זה העיקר הגאולה מצד הקב"ה דלית לנו כלום מעצמנו. ואח"כ בימי הספירה מתברר הדעת וזוכין לקבלת התורה:
הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה. כל עבדות מביא עצבון שכל עבד מבקש תחבולות לצאת מן העבדות. לבד עבדות הבורא ית"ש מביא שמחה. וזה שבחן של בנ"י שקבלו עבדות ה' בשמחה ורצו אחריו במדבר. וזה עדות שהם באמת עבדי ה' כמ"ש עבדי הם. והרי כל איש ישראל מבקש כל מיני עצות ותחבולות לקבל עליו מלכות שמים. היפוך עבד מלך בו"ד שמבקש עצות לברוח מן העבדות. והם עדים על הבורא ית"ש שהוא בלבד לו יאה ולו נאה המלוכה. לכן בפסח עיקר השמחה בקבלת מלכות שמים שזכינו להיות עבדי ה'. בתשרי חל מלכות שמים על כל הברואים כמ"ש אמרו לפני מלכיות כו'. אבל ניסן מיוחד מלכות שמים על בנ"י בפרט שקבלת מלכותו ית"ש לבנ"י מצד יצ"מ ביחוד. כמ"ש אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים שהם בני חורין ויכולין לקבל מלכות שמים בשמחה:
פסח נק' על שם הדילוג דכ' מדלג על ההרים. ולא כתיב דולג. רק שזה הדילוג עשה רשימה גם בנפשות בנ"י. כמ"ש משכני אחריך נרוצה. שגם הם נמשכו אחריו שלא בהדרגה. והכל הי' בכח הדילוג שלמעלה. לכן כ' מדלג. פועל יוצא. ויו"ט הזה מסייע לכל איש ישראל להתמשך אחר הקב"ה שלא בהדרגה לאחוז בדרכי האבות כמ"ש תפסו אומנות אבותם וזהו עיקר הגאולה כמ"ש והשיב לב אבות על בנים כו':
Section 31
תרס"ד
בענין שבת ומועדות. דשבת נק' מתנה טובה לישראל וניתנה בצנעא כדאיתא בגמ' ביני ובין בנ"י אות היא. כי עיקר השבת כי בו שבת במעשה בראשית. אכן לפי דכל תכלית מעשה בראשית בשביל ישראל. נמצא כל השבת שייך לישראל. וצריך עדות ובירור להבדיל כל האומות מן השבת. ולכן עכו"ם ששבת חייב ז) שכל שביתת השבת תכלית שמים וארץ. התכלית בעבור בנ"י. ולכן אומרים ורצה בנו ושבת קדשו כו' הנחילנו. אכן המועדות א"צ בירור שהוא בחמת בכח בנ"י בלבד. שכל השמחה למעלה בימים האלו מכח שלימות בנ"י. זמן חירותנו מתן תורתנו שמחתנו. כמ"ש מקדש ישראל והזמנים שעבור בנ"י בא הקדושה בימים טובים אלו:
כל הג' רגלים זכר ליצ"מ. כי בפסח זמן חירותנו. אח"כ במתן תורה הבינו מכוון זה החירות שהוא לצאת מן הטבע לקבל כח אלקות כמ"ש אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך שזה תכלית החירות להיות אנכי ה' אלקיך. וכמ"ש חז"ל אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה. פי' בן חורין שמבין החירות ומתדבק בשורש החירות שהתורה מלמדת להכין זה החירות. אחר כך כשזוכין להתמשך אחר עלמא דחירות הוא עיקר השמחה בחג הסוכות. ומעין זה נוהג בכל שנה ושנה שבפסח נפתח פתח החירות. אח"כ בימי הספירה ושבועות צריכין להבין ולהתבונן במכוון זה החירות. וכשמבין זה שב בתשובה בר"ה ויוה"כ כדי שיזכה להתמשך אח"ז החירות. ואח"כ זוכין לשמחה השלימה. ואלו הג' הם בחי' קודש קדוש קדושה שהמועדות הם מקראי קודש. קודש עצם הקדושה. קדוש התמשכות הקדושה לאדם. קדושה כשנמשך האדם אחר הקדושה. כמ"ש מזה בזוה"ק אמור ע"ש בר"מ:
בפסוק ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת. עיקר הגלות הפיזור שא"י להתאחד. ותכלית הגאולה כשבאין אל האחדות וזה נגמר ביום השביעי עצרת כנופיא וזה עדות השירה שאמרו כולם בפה אחד דברים אחדים. וששת ימים הוא בחי' יצ"מ כדאיתא במד' יצ"מ קשה שהוא בחי' סור מרע לצאת משיעבוד הסט"א ויציאה זו יש לכל אחד בחי' אחרת כי המלחמה עם הסט"א יש לכל א' פחיתות והרהורים שונים. ולכן הגופות מחולקין. אבל בשביעי הוא בחי' עשה טוב וקבלת מלכות שמים שזכו בקי"ס. ואז נעשו אגודה אחת שהי' לכ"א רצון אחד לחלקינו שבשמים שמצד זה הנפשות קרובים ונק' עצרת. ועמ"ש בפ' שמות בפי' כל הנפש כו' הבאה מצרימה שבעים (נפש). שבעת הירידה לגלות הי' להם נפש ורצון אחד. וכ' בשבעים נפש ירדו כו' ועתה שמך כו' ככוכבי השמים כו'. פי' כמו שירדו בנפש ורצון אחד. כן אעפ"י שנתרבו להיות ככוכבי שמים מ"מ הי' להם נפש ורצון אחת:
איתא בגמ' המבזה המועדות כעובד ע"ז דכ' אלהי מסכה לא תעשה כו' וסמך לי' חג המצות תשמור. דכ' דע את אלקי אביך ועבדהו. ובמועדות הוא זמן. קבלת הדעת מכש"כ בזמן המקדש כשעלו לראות פני ה' קיבלו הדעת. דכ' מראהו כלבנון. וכ' אתה הראת לדעת. ולכן צריכין לשמוח במועדות שנזכה לקבל הדעת ולידע איך לעבוד את ה':
איתא לגוזר ים סוף לגזרים שנגזר לי"ב גזירים לכל שבט דרך אחר. ומאי נ"מ בזה. רק להודיע שכל שבט כדאי לגזור הים בשבילו. ולא זו בלבד רק כל איש ישראל ראוי לקרוע הים בשבילו. לכן כ' פוררת בעזך ים משמע לפירורין. לכל איש ישראל הי' חלק בקי"ס. ובנ"י נתברכו כחול הים שיש לכל אחד חלק בשמים ובארץ ובים. לכן הם עדים על השי"ת שעשה השמים וארץ והים. שהם כלל כל הבריאה:
שמיני
Section 1
תרל"א
ב"ה פ' שמיני
בתורת כהנים בפסוק זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה'. אותו היצה"ר העבירו מלבכם ותהיו בעצה אחת לשרת לפני המקום כשם שהוא יחידי בעולם כך תהי' עבודתכם מיוחדת לפניו עשיתם כן וירא אליכם כבוד ה' כו'. ואא"ז מו"ר זצלה"ה הי' רגיל להראות מאמר זה. והנה מפרש הפסוק שכל עשיות שלהם יהי' רק אשר צוה ה'. כי בכל דבר שבעולם יש רצון ומבוקש השי"ת כמ"ש הכל לכבודו ברא. אך שנסתר זה וצריכין עבודה למצוא אותה הנקודה פנימיות שיש בכל דבר. ולמי שמבורר נק' זה הדבר. והוא בחי' משה אספקלריא דנהרא. ועבודת בנ"י הוא להביא הארה זה תוך העשי' ממש. וז"ש זה הדבר כו' תעשו שיבררו במעשיהם בחי' זה וירא אליכם כבוד ה'. הוא הנקודה הפנימיות שיש באותו מעשה עצמו כמ"ש מלא כ"ה כבודו. וע"י עבודת ביהמ"ק נתברר זה כי מכל הדברים נתעלה להשי"ת ע"י הקרבנות ושאר עבודת המשכן והמקדש שעל ידיהם נתברר השראת השכינה בתחתונים. ובמד' ויהי ביום השמיני קרא כו' חכמות בנתה ביתה כו' חצבה עמודי' שבעה ז' ימי בראשית כו' שלחה נערותי' תקרא האדם כו' ע"ש. כי הז' מדות שבאדם הם העמודים אשר על ידיהם נמשך הארת הקדושה כשכל המדות נמשכים אחר הפנימיות שהוא אור שבעת הימים והוא בחי' שבת שבנ"י מעידים שהשי"ת ברא ומחי' הכל. וזהו לעשות את השבת כו'. לברר כי חיות המעשה ג"כ מהשי"ת. אך זה צריך להיות ע"י עבודת בנ"י להיות כל מעשה בישוב הדעת בלי פירוד מלהיות דבוק בפנימיות חיות הדבר כנ"ל. וז"ש וספרתם לכם ממחרת השבת כו' שהספירה לברר המדות כנ"ל. כי מה שנקרא מדה. כי השי"ת א"ס והי' עד שלא נברא העולם כמו עתה. אך ע"י הבריאה ניתן אור והארה מיוחדת לכל נברא במדה וקצבה. ובנ"י צריכין לברר זה כי חיות פנימיות של המדות הוא ההארה שלמעלה מעוה"ז. וז"ש ביום השמיני קרא כו'. ואמר זה הדבר כו' תעשו כו' שלהתגלות הפנימיות צריך להיות ע"י עבודתינו כנ"ל. וז"ש נערותי' תקרא. שמעתי מאא"ז מו"ר זצלה"ה פ' נער ע"ש שבנער יש התעוררות תמיד כו'. וכ"כ בזוה"ק תרומה כי יצה"ר חל בלי הכנה רק כשיושב בטל וז"ש מי פתי יסור כו' ורוחא דקודשא לאו הכי ובעי למיקניא באגר שלים לעורר הפנימיות שנסתר ומכוסה כנ"ל. ולזה נברא האדם לברר מכוון הבריאה שהכל לכבוד השי"ת. ולכך עתה שנגמר המשכן ובנ"י ראו שאין השכינה שורה ויעמדו לפני ה' כו'. והשיב להם מרע"ה כי הם צריכין לעורר התגלות כבודו ית' במעשיהם כנ"ל. וגם פי' ימי מילואים ג"כ למלאות המדות בהתגלות הפנימיות כנ"ל כמ"ש בזוה"ק על פסוק שבעת ימים ימלא כו' ידכם ע"ש:
בגמ' מנלן דטריפה אינה חי' דכ' זאת החי' אשר תאכלו כו'. והלא כ' ג"כ חיה אשר לא תאכל. אך כי וודאי חיות השי"ת שיש בכל נברא הוא חיותו. אך כי הכשרות החיות מסטרא דקדושה ונק' זאת החי' ונאכלת. וחיות הטריפות הוא זה אשר לא תאכל מה שנשלם רצונו ית'. שאין בנ"י אוכלין אותו. זה הוא חיותו המחי' מין ההוא כנ"ל. ונק' חי' אשר לא תאכל כנ"ל. כי חיות הסט"א הוא זה שדוחין אותה שנתרבה כבוד ה' ע"י התגברות האדם נגד היצה"ר שלא להתדבק בסט"א. וזה הוא חיותו כנ"ל:
וידבר ה' כו' לאמר אליהם. ואין מובן. וי"ל עפ"י מ"ש חז"ל רחב"ע אומר רצה הקב"ה לזכות ישראל הרבה להם תורה ומצות. ופרש"י דשקצים ורמשים בלא זה מאוסים כו'. רק שהקב"ה עשה מזה מצוה. והפי' שהקב"ה רצה שיהיו בנ"י כל מעשיהם נמשך אחר התורה. שגם מה שא"א להיות באופן אחר. מ"מ יהי' כוונת המעשה עפ"י התורה. וכ"כ חז"ל אל יאמר האדם אי אפשי בבשר חזיר רק אפשי ומה אעשה אבי שבשמים גזר עלי. וז"ש חז"ל ע"פ וזאת החיה אשר תאכלו שבנ"י דביקין בחיים כו'. כי כל מעשה ישראל צריך להיות מדובק בשורשו. וזהו והתקדשתם אדם מקדש עצמו מלמטה כו'. שע"י שאינו דבוק בגשמיות רק בפנימיות חיות הדבר. שהפנימיות הוא נבדל מחומר הדבר אעפ"י שהוא בהגשם. כן צריך להיות כוונת העושה כנ"ל. וז"ש לאמר אליהם שהרצון הי' שיפרשו משקצים ורמשים ע"י שכן רצונו ית' כנ"ל. ואף שבל"ז נמאס ואיך יאמר אפשי בו. רק הפי' להיות המניעה מצד ציווי השי"ת יותר מהמיאום מצד עצמו. שאף בהכרח כזה שהי' גובר המיאוס מ"מ מצד מאמר השי"ת נרחק יותר ממנו כנ"ל:
Section 2
תרל"ד
זאת החיה ברש"י ז"ל לפי שבנ"י דבקים בחיים כו'. דיש דצח"ם ואדם מושל על כולם. וכמו שבאדם נבחרו בנ"י כי הם מדברים דברי תורה ובקדושה לכן נאמר אדם אתם אתם קרוין אדם כי אין יתרון לבחי' מדבר כשאינו מדבר בקדושה לכן העיקר תלוי בפה כחן של ישראל כו'. וכמו כן בכל דצ"ח יש מינין מיוחדים בקדושה שיוכלו לעלות עד בחי' מדבר להיות נכלל בדיבור של איש הישראלי שדיבורו עולה לשמים. וז"ש כי עכו"ם אין הפרש באכילתם. כי אין דבורו עולה ואין נ"מ באכילתו. וז"ש במד' לא ניתנו המצות לישראל אלא לצרף בהם הבריות. פי' שבנ"י מעלין ומחברין כל הנבראים דצח"ם ע"י המצות שיש בכל דבר:
Section 3
תרל"ו
במד' חכמות בנתה ביתה כו' שלחה נערותי' תקרא כו'. כי הכל הכנה לאדם והאדם צריך לעורר חיות פנימי בכל הדברים לכן נברא האדם באחרונה. ומפרש חצבה עמודי' ז' על ימי המעשה והשבת. והשבת היא קודש. אעפ"כ שלחה נערותי' תקרא. והוא כמו ההפרש שבין שבת קודש למועדות שנקראו מקראי קודש. כי השבת הוא בירור האמת. כלומר שמעמיד הבריאה בהתחלת כח הפועל בנפעל. אבל המועדות הוא המשכות גילוי אור ממה שלמעלה להתחתונים וזה עצמו מעלת האדם כנ"ל. לכן ביום השמיני קרא משה כו'. הוא התעוררות הדעת שיש לבנ"י לעורר הקדושה שלמעלה מהטבע וכל הז' ימי בראשית. וזה עצמו ההפרש שבין צדיק גמור לבעל תשובה במקום שבע"ת עומדין כו' כי הצדיק הוא עומד בעמק השוה והוא בחי' השבת כענין שנאמר צדיק יסוד עולם. ובע"ת הוא בחי' ממעמקים קראתיך ועולה ויורד ועולה מעומק תחתון לעומק עליון. גם בנ"י היו אז בעלי תשובה כנודע לכן נאמר ביום השמיני קרא כו' והבן כל זה:
בשם אמו"ז ז"ל ע"פ אשר לא צוה אותם. ללמוד כי העיקר כח כל מעשה האדם מצד ציווי ה'. כי כל שכל אדם בטל לכח זה. והנה נדב ואביהוא היו צדיקים גדולים ועשו לשם שמים רק שהי' חסר הציווי. ויש ללמוד קו"ח מדה טובה מרובה א"כ מי שעושה רצון הבורא אף שאינו יודע טעם הדבר לעשותו בכוונה רצוי'. הרי זה הכח מצד פקודת ה'. כמאמר אשר קדשנו במצותיו וצונו. כח ציווי זו חשוב מן הכל. וי"ל מ"ש שתויי יין נכנסו כי השגת הטעמים נק' יין יינה של תורה. אעפ"כ צריך להיות רק בפקודת המלך. ולאשר השגתם גבר להם לעשות גם אשר לא צוה ה' נק' שתויי יין נכנסו. ועפי"ז נפרש טובים דודיך מיין. כלומר התדבקות והתקרבות ה' אשר קרבנו אליו טובים מכל השגת שכל האדם:
במשנה פ"ק דאבות אל תהיו כעבדים המשמשים כו' ע"מ לקבל פרס כו'. הול"ל אל תשמשו ע"מ לקבל פרס. אך המכוון להיות כל מגמת האדם תמיד לעשות רצון בוראו. ויהי מורא שמים עליכם כי באמת יש בכל איש ישראל יראת ה' אך שצריך עבודה לקרב הלב להאמת ואל יתהלך בחשיכה. וכשיתעורר לב האדם תמיד בהפקת רצון ה' יפול עליו ממילא יראת ה'. וכן נפרש הפ' זה הדבר אשר צוה ה' תעשו כלומר להיות הרצון רק לעשות רצונו ית' כאשר צוה. ועי"ז וירא אליכם כבוד ה'. שיתגלה השראת השכינה בלב האדם כנ"ל:
Section 4
תרל"ז
במד' חכמות בנתה ביתה כו' שלחה נערותי' תקרא אדם וחוה כו' ועוד כו' נערותי' תקרא ויהי ביום השמיני קרא כו'. פי' הדברים דעוה"ז אינו בשלימות וצריך להיות המשכה מעולם העליון והוא הקריאה שצריך להיות נמצא השלימות ע"י האדם שיפיק רצון מה' שהוא המלך שהשלום שלו. ואמת כי [*קודם] החטא הי' כך הרצון להיות השלימות ע"י אדם כו'. אך אחר החטא [*הראשון] וגם אחר החטא שנתקלקל הקדמת נעשה לנשמע כו' ונאמר ג"כ כאדם תמותון. נשאר ג"כ חסרון בעוה"ז וכן כ' מהר"ל ז"ל כי בעוה"ז דבוק החסרון. איברא כך נראה שזה רק אחר החטא כנ"ל. אמנם במה יתקיים העולם ע"י התשובה שמגעת עד כסא הכבוד. א"כ הוא מעורר חיות מעולם העליון ומביא רפואה לעולם. וז"פ ביום השמיני קרא כו' כי בנ"י היו אז בעלי תשובה כידוע. וז"ש לאהרן למה אתה בוש לכך נבחרת. שאהרן הי' בוש ע"י חטא העגל ואמר לו מרע"ה כי מדריגת בנ"י עתה ע"י התשובה ולכן הוא שייך לזה דוקא. ואין צריך להתרחק ע"י החטא שניתקן ע"י תשובה:
במדרש זאת החיה אשר תאכלו כל אמרת אלוה צרופה כו' ניתנה תורה לצרף את הבריות כו'. כי בוודאי האדם צריך לחבר ולקרב כל הנבראים בשורש עליון. כי יש דצח"מ. וצומח נצמח מעפר ודומם. וחי ניזון ע"י צומח. ובע"ח מזין למדבר. והנה בנ"י נבחרו מהמדברים ולכן צריך להיות ג"כ מיוחד מיני ב"ח בפרט אל בנ"י שהם מיוחדין וע"י אכילת איש הישראלי שע"י זה מוסיף כח בעבודת הבורא ית'. עי"ז צריך לקרב ולהעלות כל מיני הדצח"מ להשי"ת. וזה אמרת אלוה צרופה להיות כל מה שנברא בעשרה מאמרות נעשה צירוף א' כלי מיוחדת להבטל להשי"ת. והתורה מורה דרך איך לקרב כל הבריאה וז"ש שניתנה לצרף הבריות:
ובמד' תנחומא לעשות רצונך כו' חפצתי ותורתך בתוך מעי. בכל דבר נתן השי"ת מצוה ע"ש שיש בכל איש ישראל רצון אמת להשי"ת כמ"ש ז"ל לעולם יראה אדם כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו. אך הצרה בצדה הרצונות אחרים שנמצאים באדם מכח היצה"ר והם גורמים שלא יוכל רצון אמת להתרחב בלב כראוי. וז"ש שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. נפש הוא הרצון כמ"ש יש את נפשכם וע"ז נאמר אל תשקצו את נפשותיכם כי אם הרצון אינו משוקץ ממילא מתרחב רצון אמת שבלב איש ישראל להשי"ת. וז"ש בשרצים (אנכי ה' אלקיך המעלך) [*אני ה' המעלה אתכם] מארץ מצרים כי השי"ת הוציא את בנ"י ממיצר ולכן אם כך הוא ישמור עצמו מלשקץ הרצון. ממילא יוכל להתרחב ולהמשיך כל הגוף להבורא ית'. וז"ש אנכי המעלך מארץ מצרים הרחב פיך הוא באמת שמירת פה ולשון שעי"ז השמירה יוכל להתרחב כמ"ש ואמלאהו. איברא גם זה אמת שאם אדם מתדבק היטב במצוה וממשיך כל נפשו ורצונו להשי"ת עי"ז לא יבוא ג"כ לידי רצון אחר וז"ש התרפית ביום צרה צר כחכה מכלל שאם הי' מתחזק בטוב כראוי לא הי' לו מצר ע"י יום צרה כלל כנ"ל:
ברש"י שהיה אהרן בוש א"ל קרב כו'. ויש ללמוד שכך צריך להיות אדם בוש מצד עצמו. ואעפ"כ יתקרב אל המצוה מכח ציווי של השי"ת שלכך נבחר. כי בוודאי בושה זו הי' כראוי. כי אהרן הי' צדיק ולא הי' בו חסרון מדה. אך גם זה דבר גדול שע"י שאמר לו קרב כתיב מיד ויקרב כו'. זה סימן שהי' בושה של אמת. וכלל הדברים כי בושה ודאגה של אמת אינו מביא לידי עצבות ואינו מביא לשום מניעה בעבודת ה'. ועוד מביא אח"כ שמחה כמ"ש שמחתי מתוך יראתי ויראתי מתוך שמחתי כו':
Section 5
תרל"ט
במד' ויהי ביום השמיני קרא כו' חכמות כו'. פי' קריאה הוא דביקות אל השורש כמו ויקרא לאור יום פקדי' אמצותא דיממא כמ"ש במ"א. והנה כל הבריאה הכנה לאדם כמ"ש כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה. לכן אחר כל ההכנה שלחה נערותי' תקרא זה האדם שנברא באחרונה כדי להעלות כל הבריאה ולמשוך הארה מעולם העליון לזה העולם. כמ"ש מקרא קודש שצריכין לקרות הקדושה להמשיכה לעוה"ז. וכמו כן בשעת קבלת התורה שהי' תיקון העולם. אח"כ ע"י החטא נתקלקל. וע"י מעשה המשכן נתקן. וכ' שבעת ימים ימלא כו' ידכם והוא בחי' ז' ימי הבנין. ונק' מילואים והוא כח שנתן השי"ת בעצם הבריאה. אבל מה שא"י העולם והטבע לקבל הוא בחי' יום השמיני. מזה א"י למצוא בעולם רק ע"י האדם שנכלל מעליונים ותחתונים. לכן ביום השמיני קרא משה לאהרן וכו'. כי ימי המילואים הוא תיקון השלימות הנמצא עפ"י טבע. אבל האדם צריך להמשיך גם ממה שלמעלה כנ"ל. כמו כן בשבת קודש שהוא שלימות ימי המעשה והוא יום השביעי. אבל שומרי שבת הם יכולין להמשיך בו מעולם העליון. לכן ניתן לבנ"י נשמה יתירה בשבת מה שאין הגוף יכול לקבלו בטבע והוא מעין עוה"ב. ובפרשה דידן הי' זה בפועל שהמשיכו אור מן השמים. כדכ' וירא אליכם כבוד ה'. ותצא אש כו'. וכאן נתקיים מאמר חז"ל במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. כי קודם החטא לא ירד להם אש. והאמת ג"כ כי מקודם היו מתרוממי' נפשות בנ"י ודביקין למעלה. ולא היו צריכין לראות בפועל התגלות אש משמים. אבל בע"ת צריך התקרבות ביותר. ומ"מ בע"ת מושך אור משורש עליון שלמעלה מהטבע בחי' יום השמיני כנ"ל וכידוע. לכן איתא קרב אל המזבח למה אתה בוש לכך נבחרת. פי' כי בנ"י היו עתה בחי' בע"ת ולא הי' יכול להיות כה"ג שלהם רק מי שהי' בכלל החטא. ומשה רבינו ע"ה נתן לו התנצלות לומר שכמעט הי' מוכרח להיות נכלל בחטא זה בעבור שיוכל להיות כה"ג שלהם. ומצד זה נכשל בחטא ולא מעצם נפשו כי הי' צדיק גמור. ולכן כ' ויהי שעי"ז נבחר אהרן ולא מרע"ה. שהי' בחי' בע"ת עתה כנ"ל. ואיתא במד' שע"י שסירב מרע"ה שלח נא כו'. עי"ז ניטל ממנו העבודה כו'. פי' שאם הי' גאולה ראשונה ע"י מרע"ה בעצמו לא היו נכשלים באמת בחטא. וע"י הסירוב נגרם שהוצרכו להיות עתה בבחי' בעלי תשובה. לכן נבחר אהרן כנ"ל. לכן כתיב לשון צער. וזה לכך נבחרת כנ"ל:
בשם מו"ז ז"ל על חטא נדב ואביהוא אשר לא צוה אותם. ללמוד מזה קו"ח לטובה מה אנשים קדושים כאלה שבוודאי דבר גדול עשו. אעפ"כ ע"י שלא צוה אותם נענשו. א"כ המקיים מצות אף שהוא (טפל) [*שפל] וא"י טעם המצוה כלל אעפ"כ חביב הוא לפניו ית'. כי כח הציווי ממנו ית' הוא יותר מכל הטעמים כו'. וזה פרשנו טובים דודיך מיין. כי השגת הטעמים הוא יין. וזהו ענין אמרם ז"ל שתויי יין נכנסו למקדש כי הרי אמרו שהורו הלכה בפני רבן א"כ נראה שכוונו להלכה אמיתית. אבל ההלכה רק עפ"י התורה וציווי מרע"ה שר התורה כמ"ש בכ"מ הלכה למשה מסיני. והם כוונו הטעם וההלכה בלי הציווי ונחסר להם עיקר כח התקרבות שהוא בכח הבורא ית' שקדשנו במצותיו ע"י התורה. ולכן כתיב טובים דודיך שהוא דביקות והתקרבות הבורא ית' לבנ"י בעצם נפשותם יותר מהשגת הטעמים כנ"ל. וכמ"ש במד' ויקהל טוב שם משמן כו' על בצלאל ראה קראתי כו' כיון שהי' בכח הבורא ית' שבחר לבצלאל נתקיים כו' ע"ש. וכן כחן של בנ"י לכן מקדימין ברכת המצות לעשיות המצוה להראות כי כח גשת אדם למעשה זו הוא מצד הציווי כנ"ל:
בפסוק וירא כל העם וירונו. ולא כתיב מה אמרו. אבל היא השירה ראשונה שפתחו בנ"י בקריעת י"ס שהי' שירה לדורות כמ"ש שם. וע"י החטא נפסק מהם השירה. וע"י התיקון עתה חזרו לבחי' השירה כנ"ל. ורמז לזה איתא בזוה"ק דמשעת קי"ס לא הוי חדוה כההוא חדוה דיום השמיני ע"ש:
Section 6
תר"מ
במדרש חכמות (נשים) בנתה ביתה כו'. כבר כתבנו במ"א. והעולה בקצרה כי אם שיש סדר מסודר בבריאות עולם ובתיקון המעשים בעוה"ז כפי היכולת. אע"פ כן כל זה רק הכנה לקבל הארה מעולם העליון. וזה ענין הברכה בש"ק אחר שכולל כל הימים לכן נק' שלום. אז מחזיק ברכה וחל עליו שם שמים. ויש בו תוספות נשמה יתירה מעולם העליון. כאשר מצינו בפרשה זו כי אחר מלואות הימים שנראה שתיקנו כל השלימות כמ"ש שבעת ימים ימלא את ידכם ונק' ימי מלואים. הי' כל זה הכנה לקבל הארת יום השמיני שהוא למעלה מז' ימי הבנין. וכ' ויקרבו ויעמדו לפני ה' א"כ נראה שנתקנו לגמרי והיו בעלי תשובה גמורים שבאין בחילא סגי. וז"ש ויקרבו ויעמדו. עכ"ז הי' כל מגמתם לקבל פני השכינה. וכאשר חכמים הגידו על מאמר מרע"ה למה אתה בוש לכך נבחרת בעבור שאתה בוש. והיינו שאחר תיקון השלימות צריך להיות בטל להשי"ת כי זה כל האדם. והבורא ית' נתן חכמה לאדם להבין כח מלכותו ית' וצריך האדם להשתוקק לזה שרוצה לקבל חכמה כדי לידע האיך לבטל א"ע לפניו ית'. וז"ש הן יראת ה' היא חכמה ומי שתיקן כל קומתו ואח"כ כופף מלא קומתו לפניו ית' הוא עבד נאמן אשר בחר בו השי"ת. וזהו שערומין בדעת כאדם ומשימין עצמם כבהמה. אבל אם נתפעל מיד ע"י השגת איזה חכמה. אז נאמר עליו חסר לב אמרה לו. ודבר זה נוהג בכל פרט ג"כ כי תכלית המצות לזכות אח"כ לקבל איזה הארה שע"ז נאמר ויהי נועם ה' כו' עלינו כו'. ונאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. א"כ כל המצות רק עצות וכלים איך להמשיך חיות עליון. וקצרתי כי כבר כתבתי במ"א עוד מזה:
בפסוק ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה. כנראה שמחויב כל איש ישראל לבכות עליהם כמ"ש בזוה"ק אחרי. והענין יתכן לומר כי המה היו צדיקים גמורים וחכמים הגידו כי במקום שבע"ת עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד וא"כ נענשו המה בעבורנו לכן צריכין לבכות עליהם ואין להאריך יותר:
במד' מחלק יום השמיני לב' ימים. שהקשה דכ' ויהי ביום כלות משה. ומשני שהמשכן נגנז. הדר פריך מויהי ביום השמיני ומשני שמתו נדב ואביהוא. ובאמת הכל הי' בר"ח ניסן כמ"ש רש"י. והענין הוא כמ"ש חז"ל על יום השבת כי כל מעשיו כפולין לחם משנה זכור ושמור כו'. כי יש בו שלימות העוה"ז והארה עליונה כמו שכ' חז"ל אמרה שבת לכל יש בן זוג כו' כנס"י יהי בן זוגך. א"כ יורד בש"ק הארה מיום העליון אור שבעת הימים ונחשב השבת לב' מדריגות. כמו כן ביום כלות משה שהוא מדריגה התחתונה ירד בו הארה עליונה ונק' יום השמיני לכן חלקו המדרש לב' ימים. ובב' המדריגות אומר שלא הי' שמחה שלימה עדיין עד לעתיד ליום שכולו שבת:
Section 7
תרמ"א
במד' ע"פ ביום השמיני קרא חכמות בנתה ביתה חצבה עמודי' ז' ימי המילואים נערותי' תקרא ביום השמיני קרא כו' ושאר הדרשות שם. והענין כי בכל עת צריכין לתקן מקודם ז' ימי הבנין של הטבע. שלכן נק' עמודים שכל התקרה סומכת עליהם. ובהר סיני שזכו להמשיך הדיברות הי' מקודם תיקון כל העשי' כמ"ש במ"א פי' העשוי' בהר סיני. אח"כ אחר החטא הי' התיקון ע"י המשכן. ונק' ימי המילואים שמילאו את החסרון שהי' ע"י החטא. ואז זכו להמשיך הארה מיום השמיני שהוא למעלה מהטבע כנודע. וכן הי' מיצ"מ עד קבלת התורה. וכן גם עתה וספרתם לכם כו' ז' שבתות תמימות הוא תיקון המדות זוכין אח"כ בחג השבועות להארה מעולם העליון. ומו"ז ז"ל אמר כי זאת הוא ענין מושבע ועומד מהר סיני השבע השביע אלה ז' השבועות כי שבוע' היא התאספות כל המדות כו' ע"ש במס' שבועות בחי' הרי"מ ז"ל. והענין שיש התפעלות ע"י שאהבת הבורא ית' מעורר האדם לבטל ע"י האהבה הכל אליו ית'. ויש ע"י היראה. ויש ע"י הכרת האמת כו'. והם שבע שבתות כנ"ל. ואז חל על זה הארה עליונה. דכ' עיניו כיונים כו' יושבות על מלאת. היינו שמקודם צריכין לבוא לשלימות ואז חל ע"ז השגחת הבורא ית'. לכן יש מקודם ימי המילואים אח"כ בחי' יום השמיני. [והוא כעין בחי' ממלא וסובב] ולכן מקודם ימלא את ידכם הכח שיכולין להשיג. ואח"כ כתיב וישא אהרן את ידיו והוא מתנה המשכת ברכת כהנים מעולם העליון:
ברש"י קרב אל המזבח למה אתה בוש לכך נבחרת. יובן עפ"י המד' ע"פ אשרי תבחר ותקרב יש שבחרו כו' ע"ש. כי בחירה הוא בחי' צדיקים גמורים. וקריבה הוא בחי' בעלי תשובה. ואמרו חז"ל במקום שבע"ת עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. ולכן לא שרתה בו שכינה ע"י מרע"ה רק ע"י אהרן. אכן בוודאי אהרן הצדיק שב מאהבה שזדונות נעשין כזכיות מכש"כ שגגות. וקרוב לומר כי כל הענין שנזדמן שיהי' לאהרן שייכות בחטא זה הי' כדי להעלות תשובות כלל ישראל להיות מאהבה. והוא העלה כל חטא העם. ועליו דרשו על כל פשעים תכסה אהבה שבזכותו כיסה הענן על כל ישראל. ולכן אמר מרע"ה לכך נבחרת שאהרן הי' בוש שע"י צריך להיות בחי' בע"ת. ומה טוב אם היו בבחי' צדיקים גמורים. והשיבו כי בחי' קריבה זו כמו בחירה. וז"ש לכך נבחרת כי תיקן כל החטא להיות כזכיות כנ"ל. ובמד' אמרו כי כאן פרע למרע"ה על שאמר שלח כו' ביד תשלח כו'. נראה שבאו לרמוז כי אם הי' הכל בהנהגתו בלבד כמאמר הבורא ית'. לא היו באין לידי חטא. רק ע"י ששיתף עמו אהרן לכך הי' צריך עתה בבחי' בע"ת ולא הי' יכול להיות ע"י מרע"ה. אכן וודאי גם זה אמת שראה מרע"ה כי בנ"י עדיין אינם יכולין להימשך אחריו. וז"ש לא יאמינו לי היינו בסוף כי יצטרכו להיות בבחי' בע"ת כנ"ל. ובוודאי ראה מה שיהי'. ועכ"ז אם הי' נתקיים מאמר הבורא ית' היה מתוקן הכל:
בפסוק הוא אשר דיבר כו' בקרובי אקדש כו' וידום אהרן. אין פי' וידום דייקא על הקול. רק שביטל עצמו כענין אמרם לא מצאתי לגוף טוב משתיקה. כי ז"ש בקרובי אקדש להודיע כי לא מצד מעלת האדם יכול להתקרב אליו. רק בכח ציווי הבורא ית'. שע"ז נענשו נו"א כמ"ש אשר לא צוה. ומיד למד אהרן זאת. וזה וידום. כענין שנאמר ואהרן מה הוא. ולכן בחר בו הקב"ה שעושה השליחות רק לרצון הבורא ית' המצוהו:
בפסוק וידבר כו' לאמר אליהם. ובמד' אמרת אלוה צרופה כו'. כי השי"ת נתן המצות לבנ"י כדי לחבר כל המעשים אל השורש. וז"ש לצרף בהם את הבריות. והנה כל המאכלים הם לפי האוכל. כי הצומח מזין לבע"ח. והבע"ח להמדבר. וזה נעשה במאמר הנה נתתי כו' ע"ש בס' קול שמחה בפ' בראשית דפח"ח. ועתה שנבחרו בנ"י ממילא ניתן להם מאכל מיוחד. לכן כתיב לאמר כי הי' שינוי בהטבע להיות מינים אלו מיוחדים להם למאכל. דכ' עיני כל כו' ואתה נותן להם כו' אכלם בעתו. פי' כפי השייך לכל אחד. ולכן נשתנה המאכל כפי מדריגת האוכל. ובאמת זה מתקיים תמיד כפי מה שמקיים אדם הרישא להיות מצפה ומיחל לאביו שבשמים להזמין לו השייך לו. כך אתה נותן כו' אכלם בעתו. ומ"מ נאמרה פרשה זו אחר החטא והמשכן כנראה שקודם החטא הי' אפשר לתקן כל המינים כמו שיהיה לעתיד. רק עתה יש דברים שא"י לתקנם לכן נאסרו עתה ויש להם עלי' ע"י הפרישה שאין אוכלין אותם. לכן יתתקנו אח"כ כדכ' במד' לא תאכלו כדי שתאכלום לעתיד. כמ"ש במ"א פי' החי' אשר לא תאכל כמו שמקבלין שכר על הדרישה כך על הפרישה. ולכן כ' זאת החי' אשר תאכלו מכל הבהמה כו'. פי' שבאכילת אלו המינים ימשך חיות לכל המינים. כדכ' במד' על פסוק ואבדיל אתכם מן העמים אלו הי' מבדיל האומות לא הי' להם תקומה רק בירר אותנו מהם. כן הכא זאת כו' אשר תאכלו מכל הבהמה כו'. וכ' והתקדשתם והייתם קדושים כו' אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים. פי' שביצ"מ נתברר זאת. כי ע"י התקדשות מעוה"ז ולגבור נגד הרשעים והסט"א. ע"י זה זוכין בעוה"ז להמשיך קדושה. כאשר דרשו חז"ל אדם מקדש עצמו מעט מלמטה מקדשין אותו מלמעלה הרבה. והטעם שמעט קדושה בעוה"ז חביב לפניו מהרבה למעלה. וע"ז העדות שכביכול הטריח הבורא ית' להוציאנו ממצרים לקדשנו אליו בעבור כי מציאות קדושה בעוה"ז חביב לפניו ביותר כי העליונים בעצם הם קדושים ואנחנו ע"י התרחקות מהבלי עולם זוכין לקדושה. והתקדשתם הוא לשון נפעל שא"י ליקח הקדושה בידים רק לגרום המשכת הקדושה בכח פרישות מעוה"ז:
Section 8
תרמ"ה
במד' חכמות בנתה ביתה כו'. כבר כתבנו במ"א לכן אכתוב קיצור הענין. כי תכלית כל החכמות וכל הבנינים הם לזכות לסייעתא דשמיא. לכן כל הנברא בימי בראשית הכנה אל האדם. והאדם צריך להמשיך ברכה בש"ק והיא הנשמה יתירה הבאה בש"ק. וכן במלאכת המשכן התכלית הי' אח"כ ביום השמיני. ויקרא אל משה ובמשה כתיב קרא לאהרן כו' והיינו התחברות כולם ע"ד וקרא זה אל זה כו'. וז"ש שלחה נערותי' תקרא כמ"ש ויקרא האדם שמות. שהאדם צריך לחבר כל דבר לשורשו. וזה קריאת השמות כשהבנין מתחבר אל השורש. זה ביום השמיני קרא. וכן סידר הקב"ה בכל הענינים שיש דבר א' שמחבר כל הפרטים שלמטה ממנו. וכן בעולם הי' ביהמ"ק. שנקרא שמך עליו. ובשנה המקראי קידש. ובנפש ושמך כו' עלינו קראת. שאלה הג' הם הראשונים במעלה, ומיוחדים לקבל הברכה מהשי"ת:
בפסוק קרב אל המזבח פרש"י למה אתה בוש לכך נבחרת. ופי' המפרשים לכך נבחרת הואיל ואתה בוש. ובמ"א כתבנו כי עתה הי' צריך להיות התיקון בבחי' בע"ת. ורמזו במד' דלכך כתיב ויהי לשון צער מה שלא הי' מרע"ה הכהן כי אז היו במדריגת צדיקים גמורים. וב' צדיקים אלו היו מוכנים להיות עובדי המקדש דכתיב משה ואהרן בכהניו. כי הכהן השליח צריך להיות בטל לגמרי אליו ית' כמ"ש אצלם ונחנו מה. ופ"א כתיב ואהרן מה הוא. כי הי' להם ביטול הגמור. רק מרע"ה הי' עניו בבחי' צדיק גמור. ואהרן בא אל הביטול בבחי' בע"ת. ויתכן לומר כי העניוות בבחי' צדיק גמור אינו בוש לקרב עצמו. וכשהעניוות בא ע"י התשובה צריך התקרבות. והכלל שעיקר עבודת הכהן הוא ע"י הביטול לכן נענשו נדב ואביהוא כדכ' אשר לא צוה כו'. וזה עצמו נכלל במאמר ונקדש בכבודי. פי' שצריכין לידע שכל עבודת הכהן הכל כח כבודו ית' ממש. ולא יהי' העבודה דבר נפרד כלל. וזה החטא אשר לא צוה. ומרע"ה ואהרן הי' להם בחי' הביטול לגמרי בלי שום פירוד. דכ' עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט. י"ל על מדריגת צדיק גמור ובע"ת שהוא בחילא סגי וזה משרתיו אש לוהט והוא אהרן משרת ה':
בפסוק זאת החי' כו' פרש"י לפי שדביקין בחיים. ובמד' עמד וימודד ארץ כו'. ובזוה"ק מי האיש החפץ חיים כו'. דכתיב ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל וע"י החטא ויגרש כו' האדם כדכ' פן ישלח ידו ולקח כו' מעץ החיים כו'. והנה בנ"י בקבלת התורה התדבקו בעץ החיים והי' ראוי להיות נתקן החטא. והגם שאח"כ נעשה פגם ע"י החטא מ"מ נשאר לנו חלק בתורה שהיא עץ החיים. ולכן צריכין לשמור מתערובות טו"ר. ובאמת בכל הנבראים יש בהם חיות אך במדה וצמצום. וז"ש עמד וימודד ארץ כו'. אבל בנ"י יש להם אחיזה בעץ החיים כענין שכ' ואכל וחי לעולם. שהוא בחי' למעלה מהטבע. לכן בירר לנו השי"ת המינים שאין בהם תערובות מעה"ד טו"ר. ובמד' דורש אלה המינים על הד' מלכיות גמל שפן כו'. כי מצד שלא נתברר עדיין מלכות שמים ונמצא עוד מלכות בו"ד בעולם לכן נבררו בנ"י מתוך האומות עובדי כו"ם ח) לכן נמצאים עוד מינים טמאים בעולם כי הכל הכנה אל האדם. וכ' ונטמתם בם ע"ש בזוה"ק שדורש מה שכתוב בלי א'. דכ' מי יתן טהור מטמא לא א'. כי הא' רומז שנמצא קצת נקודה מן האחדות ובכח זה עתיד להתברר טהור מטמא. אבל כשנפש מישראל מתגאל באכילת מינים אלו. ונטמתם כ'. שניטל הנקודה מהאחדות:
וכתיב והתקדשתם והייתם קדושים. דרשו חז"ל אדם מקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה. כי קדושת הנפש תלוי באלה המאכלים. כמ"ש שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו דייקא. וכשהנפש כראוי אז זוכין לקבל רוח ונשמה מלמעלה ט). אבל בנ"י שדביקים בחיים אין סוף למדריגות הנר"ן של איש הישראלי. ולעולם יש מאמר זה והתקדשתם והייתם קדושים שאין שיעור למדריגת הקדושה לכן צריכין לשמור הנפש כנ"ל:
Section 9
תרמ"ז
במד' חכמות בנתה ביתה חצבה עמודי' שבעה ז' ימי בראשית כו'. כבר פרשנו במ"א הענין שמעשה בראשית נק' עמודים שהם כלים אשר מוכנים לחול עליהם הברכה והקדושה. והאדם הוא תכלית הבריאה שנקרא הקדושה כמ"ש ישראל מקוראי ובמד' שהם תקרות העולם. דקריאה הוא דביקות בשורש כמ"ש ויקרא אל משה לשון חיבה כו'. וכן בכל מעשה בראשית כמ"ש ויקרא כו' לאור יום כו'. היינו התדבקות כל דבר בשורשו. ובענין זה קרא האדם שמות כו'. אך מקודם צריכין לתקן העשי' היינו שבעת ימי הבנין והוא ז' ימי מילואים כמ"ש שבעת ימים ימלא את ידכם היינו מה שהאדם מוכן לקבל כי יד הוא כלי לקבל. ואח"כ ביום השמיני הוא הארה מלמעלה מה שמאיר מרחוק אף שא"י לקבל לתוכו ממש. והוא הארת השבת כמ"ש פורס סוכת שלום עלינו ע"י שאין כלי הגוף מוכן לקבל רק שמאיר מלמעלה ולכן נק' נשמה יתירה. וכמו כן בכל יום בתפילין של יד ושל ראש הוא ב' בחי' הנ"ל. תש"י ימלא את ידכם. ותש"ר דרשו שם ה' נקרא עליך כו'. הוא כמ"ש ביום השמיני קרא. שהוא קריאת הקדושה ששורה על האדם כמ"ש ומעליו איש טוב. וזה הכח נשאר רק בבנ"י כמ"ש אדם אתם אתם קרוים אדם. פי' דכ' ויקרא כו' שמם אדם ביום הבראם. משמע שאחר החטא אבד זה השם רק לבנ"י נתקן אח"כ שקרוין אדם. ועמ"ש לקמן בענין זאת החי':
בענין שאמחז"ל על נדב ואביהוא שתויי יין נכנסו למקדש. גם לפי פשוטו חלילה לומר שהיו מזלזלין ח"ו בעבודה. רק כענין שמצינו אגברי' חמרא לדרדקא כי היכי דלימרו מילי. ואיתא חמרי פקחין כו'. שהיין מעורר הלב כמ"ש ותירוש ינובב בתולות. אך הכהן שהוא שלוחו של מקום לא הי' רשאי להוסיף שום כח והתפעלות מצידו. וזה נקרא אשר לא צוה אותם שהי' צריך להיות כל העבודה רק בשליחות המקום ב"ה. והקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה:
בפסוק אל תשקצו את נפשותיכם כו' אני ה' המעלה אתכם כו'. ובמד' ראה ויתר גוים כו'. הענין הוא שכל מזון הוא שנותן חלק למה שלמעלה ממנו. כי המינים דצח"מ כל הגדול במעלה ניזון מהתחתון ע"י שהוא כולל אותו. והמדבר כולל מה שלמטה ממנו לכן נקרא עולם קטן. אכן בפרטות המינים ע"י שאין בנפש דקדושה חלק ממינים הטמאים אסרה לנו התורה. והיינו שאחר החטא נתערב טוב ורע בכל. אך ע"י התורה ומצות הבדיל לנו השי"ת בין טוב לרע. ואותן המינים שלא נתבררו אסורין לנו כמ"ש במד' לפי שדבקים בחיים כו'. וז"ש המעלה אתכם מארץ מצרים. ובגמ' אמר הקב"ה אלו לא העליתי אלא ע"מ שאין מטמאין בשרצים די כו'. הענין הוא דכ' המעלה לשון הוה כי הנה עיקר הגאולה הוא בנפש שמתקשר בגוף וצריך גאולה שיוכל להיות נפרד מהגשמיות. וביצ"מ ניתן זה הכח לבנ"י שיוכלו להפרד מהגשמיות וזה גאולת הנפש ולכן צריכין בכל יום לזכור יצ"מ ובכח זה יכולין להעלות הנפש. ולכן סומכין גאולה לתפלה כמ"ש בטור או"ח שעיקר התפלה לקרב הנפש ולהוציאו מהתפשטות הגשמיות כו'. וזאת הוא בכח זכירת יצ"מ כנ"ל. וע"י מינים הטמאים ונטמתם כו'. שא"י להפרד הנפש מהגוף ע"י איסורים הללו. והתקדשתם והייתם קדושים היינו ע"י הפרישה מהטומאות ומעלין הנפש מהתדבקות הגוף אז נוכל לקבל רוח קדושה ממרום וכמ"ש רש"י מדברי חז"ל אדם מקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה ובעוה"ב. וע"כ הכוונה שגם בעוה"ז יכולין לקבל הארה זו. ויתכן שהוא בשבת שהוא מעין עוה"ב. והתקדשתם בימי המעשה. והייתם קדושים בשבת. שכשהנפש מתוקן יוכל לקבל נשמה יתירה בשבת קודש:
Section 10
תרמ"ח
בענין חטא נו"א אשר לא צוה וכו' ואחיכם כל בית ישראל יבכו כו'. יתכן לומר כי בנ"י הקדימו נעשה לנשמע כמלאכי השרת. אח"כ נפלו ממדריגה זו ונאמר כאדם תמותון. ונו"א היו מחזיקים בדרגא הראשונה כמלאכים שנאמר עושי דברו הדר לשמוע. והטעם כי המלאך מרגיש בעצמו רצונו ית' ונק' עושי רצונו כידוע. אך ע"י שכלל ישראל לא היו במדריגה זו נענשו נדב ואביהוא. ויתכן שזה עצמו נכלל במ"ש ז"ל שהורו הלכה בפני רבן וגם אמרו מתי ימותו ב' זקנים כו'. פי' שאמרו שיכולין לתקן להנהיג בנ"י כמו קודם החטא. אבל באמת לא הי' כן רצונו ית' כי הכל בסדר מוכן לפניו. כל דור ודור הנהגה המיוחדת לו. הגם שהחטא גרם מ"מ הכל אמת. [ואפשר זה הרמז בקרובי אקדש מטעם ועל פני כל העם אכבד שגובר כח כללות פשוטי בנ"י מכח היחידים הקרובים אליו כנ"ל] ולכן בית ישראל יבכו השריפה שהם גרמו מיתתם כנ"ל:
בפסוק זאת החי' כו' לפי שישראל דביקים בחיים כו'. ובמד' עמד וימודד ארץ כו'. הענין הוא כי ע"י חטא אדם נתערב טו"ר. ובנ"י במצרים התחילו לברר זה התערובות. וגאולת מצרים לא הי' בנפשות בנ"י בלבד. אבל כפי הבירור בנפשותינו כן נתברר בכלל הבריאה. ולכן נבדלו המינים טהורים מן הטמאים. ולכן תלהו הכתוב ביצ"מ המעלה אתכם כו'. ולכן איתא במד' המינים טמאים נגד הד' מלכיות. פי' שבהיותינו עוד בגלות הוא הסימן שיש עוד התערובות שצריך בירור. ולכן איתא כי עוד יחזיר מין טמא להיות טהור כמ"ש ואבדיל אתכם מן העמים לשון הוה ודרשו חז"ל בורר וחוזר ובורר ע"ש:
עוד במד' כל אמרת אלוה צרופה כו'. דכ' זאת החי' אשר תאכלו מכל הבהמה. ומקשין דפתח בחי' ומסיים בבהמה. ורש"י רמז תי' לזה שישראל דבקים בחיים והראה להם השי"ת אותן המינים שנמצא בהם החיות ושיכולין להוציא מהם הנקודה חיות. הגם כי השי"ת נותן חיות בכל המינים אבל מינים האסורים א"א להוציא מהם החיות שנדבק בגשמיות יותר מדאי רק לעתיד שיהי' בירור גמור. וע"י שבנ"י דבקים בחיים אין רשאין לאכול אלה המינים שא"י להוציא החיות מהם. וז"ש להבדיל כו' ובין החי' הנאכלת ובין החי' אשר לא תאכל. פי' שא"י לאכול ולהוציא החיות מהם כנ"ל. ואיתא במד' מפיו דעת ותבונה משל למלך כשבא בנו נותן לו מאכל מתוך פיו ע"ש במדרש תשא. והנמשל הוא כי השי"ת רוצה שלא יאכלו בנ"י רק מאלה המינים שיש להקב"ה כביכול חלק בהם כמ"ש. וזה הוא סימן הדעת מה שיודעין להבדיל בין המינים הנאכלין. כמ"ש חז"ל אם אין דעת הבדלה מנין. ובאמת בכל דבר יש נקודה חיות. וגם לאומות יש לכל אחד במדה כמ"ש עמד וימודד. אבל לבנ"י ניתן כל התורה והוא שנקראו בנ"י השולמית כמ"ש יברך את עמו בשלום. וז"ש כל אמרת אלוה צרופה שבנ"י זכו לתרי"ג מצות שהוא תיקון כל הקומה רמ"ח ושס"ה. וכשזוכין אל השלימות אז מגן הוא. דקשה דהול"ל מגן הם דקאי על כל המצות. אבל המכוון הוא שזה המלבוש שזכו בנ"י ע"י כל אמרת אלוה שהם תרי"ג מצות זה המלבוש הוא מגן:
Section 11
תרמ"ט
בענין זאת החי' אשר תאכלו ובפסוק כי אני ה' המעלה אתכם. ובמד' עמד וימודד ארץ כו' ע"ש כל הענין. דכבר כתבתי במ"א כשבחר הקב"ה בבנ"י והוציאנו ממצרים שהי' שם בירור הנפשות מתערובות טו"ר וכמו כן נעשה הבירורים בכל הבריאה ונתיחד א"י מכל המקומות. וכמו כן נתיחדו המינים טהורים מבע"ח. שזה עיקר הגאולה שלא להיות נאסר בתערובות הרע שזה הוא כלאים מלשון בית הכלא כדאיתא בזוה"ק קדושים. וכל המזון של בנ"י בא משורש החיים. וכ' עיני כל אליך כו' ואתה נותן להם את אכלם בעתו ודרשו חז"ל לכל א' עת מיוחד. והאמת עיני כל נק' בנ"י המצפים אליו ית'. ולכן ניתן להם הפרנסה דבוק בשורש וזה נק' בעתו ולפי"ז בעתו קאי על כל ודו"ק. וכתיב אי לך ארץ שמלכך נער כו' אשריך ארץ שמלכך בן חורים ושריך בעת יאכלו הוא א"י המיוחד לבנ"י. ונק' בן חורין כמ"ש המעלה אתכם מארץ מצרים. ונתיחד להם א"י שהתבואה הגדילה שם הוא דבוק בשורש. ונפרש עוד כי הוא ההפרש בין השפע הבא בימי המעשה שהוא ע"י צמצום בטבע וגשמיות. ומזה ניזון כל העולם. וזהו שמלכך נער ושריך בבוקר יאכלו. כי באמת בכל יום השי"ת מחדש בטובו מעשה בראשית. אך השבת כולו טוב כמ"ש טוב להודות ולכן בשבת לא כתיב ויהי ערב כו'. לכן אשריך ארץ שמלכך בן חורים הוא יום שבת מנוחה ושריך בעת יאכלו שהוא יום שכולו טוב ועת רצון לה'. ויום השבת מיוחד לבנ"י שהם בני חורין ויכולין להפרד מן הגשמיות. וכמו שייחד בזמן השבת קודש לבנ"י כן בעולם ייחד א"י לבנ"י שהשפעתה מהשי"ת בעצמו כמ"ש חז"ל בפסוק נותן מטר כו' ושולח מים ע"פ חוצות הוא בחוץ לארץ ע"י שליח. וכמו כן ייחד בנפשות בני חורין אותן שיש להם דביקות בשורש החיים כנ"ל:
Section 12
תר"נ
במד' חצבה עמודי' שבעה כו'. ז' ימי בראשית. ע"ש כל הדרשות. והענין הוא כי העולם נברא בעשרה מאמרות. ומ"מ עמודי' ז' ימי בראשית. כי הג' הנשארים הם למעלה מן הטבע ואין מתלבשין בזמן. ולכן הז' נק' עמודים א"כ הג' הם התקרה שעליהם. ולבנ"י ניתן הארה מג' הראשונים ולכן נק' מקוראי כמו תקרות כדאיתא במד'. וכמו כן בזמני מקראי קודש מתגלה הארת הג' ראשונות. ומקודם החטא של אדה"ר הי' מוכן להיות תיקון ועלי' לכל הטבע. וז"ש שלחה נערותי' תקרא להיות התגלות הג' ראשונות וע"י החטא נתבטל. ודורש המד' שלעתיד יתוקן כל זה החטא. לכן בד"א שדורש על לעתיד אינו מסיים פי' חסר לב כו' ע"ש. וכמו כן אח"כ במתן תורה ז' ספרים ניתן דרך מיוחד לבנ"י עפ"י התורה לתקן אלה העמודים ובחטא העגל נתבטל וחזר ונתקן ע"י המשכן לכן גם בזה אינו דורש חסר לב ע"ש. וז"ש ביום השמיני קרא שהוא הארה המתגלה מג' הראשים:
בפסוק וירא כל העם וירונו ויפנו על פניהם. לכאורה איפכא הול"ל ויפלו על פניהם וירונו. כי התפעלות להיות נופל על פניו הוא בבוא השמחה בתחלתו. ויתכן לפרש עפ"י מ"ש חז"ל מי שנעשה לו נס ואומר שירה סימן שנמחל לו כל עונותיו. ולכן כשנעשה נס וירד אש מן השמים ואמרו שירה. מזה ידעו שנמחל להם החטא. ומזה נתפעלו ונפלו על פניהם. כי עיקר תשוקתם הי' לחזור ולהתקבל לפניו בתשובה שלימה. והנה שירה זו סתומה ולא פירשו דברי השירה משום דהיו בבחי' בעלי תשובה מעלמא דאתכסיא. ולכן איננה נמנית בין עשרה שירות. ושירה שעל הים הוא סדר מיוחד בבחי' צדיקים והוא פרשה בתורה וסדר לימוד וכמו כן כל השירות. אבל שירה זו הי' שלא בהדרגה לפי שעה כדרך בעלי תשובה בחילא סגי:
Section 13
תרנ"א
במד' ביום השמיני קרא כו' ולזקני ישראל חביבין זקנים כו' אם נערים נטפלה להם ילדות. ובתנחומא מקפיץ להם זקנה וצריך ביאור. והנה ר"ע אומר מה עוף א"י לעוף בלי כנפים כן ישראל אין להם קיום רק ע"י הזקנים. דהנה קריאה לשון חיבה ודביקות לשון שמלאכי השרת משתמשין כו'. וזה התדבקות והתאחדות בשורש. והנה כמו שיש למטה ע' סנהדרין כן למעלה. וזה הרמז במדרש כחצי גורן עגולה. ורמזו עוד בפסוק נודע בשערים כו' בשבתו עם זקני ארץ. מה ארץ. רק שמדבר בשרים שלמעלה ויש שם שרים שממונים על שלמטה לכן נק' זקני ארץ. ואותן שלמעלה לעולם מאירין למטה. ובמד' בהעלותך אספה לי שבעים איש בכל מקום שנאמר לי קיים לעולם ע"ש. היינו שנתקן ע"י שבעים איש שלמטה הישיבה שלמעלה. והם מאירין לעולם למטה. אכן כשהדור זכאי ונמצא למטה ג"כ סנהדרין וזקנים שקנו חכמה בוודאי חביבין הם. אך אפילו נערים המה שלמטה. מ"מ הסיוע שלמעלה שמאיר בהם מתקן אותם להיות הילדות טפל אל ההארה שמשפיע להן מלמעלה כי סייעתא דשמיא הוא יותר מכל כח האדם שלמטה. וזה ג"כ פי' מקפיץ להם זקנה. ועיקר הידיעה בעולם כשנפתחים שערים שלמעלה כדפי' בזוה"ק פ' חיי שרה ע"פ נודע בשערים ע"ש. וכמו שיש ע' סנהדרין בנפש. כן בזמן שבתות ויו"ט הם ע' שערים הנפתחים ולכן נק' מקראי קודש. ובמד' בכל קראנו אליו אלו מועדות שהם הדביקות בשורש והם מאירין על כל ימי השנה. וכמו כן ע' זקנים מאירים לכל בנ"י. וכ' קרוב ה' לכל כו' יקראוהו באמת. קריאה באמת. הוא להיות שלם בכל הקומה כענין שכתוב כאן שבעת ימים ימלא את ידכם היינו לתקן כל המדות כפי הכח שבאדם ואח"כ מבקשין עזר מן השורש וזה נק' תפלת אמת כמ"ש ביום השמיני קרא. והוא לשון חיבה ודביקות כמ"ש לעיל. אכן ע"י אותן היחידים והכהנים משרתי עליון נמשך דביקות וקירבות לכל עובדי ה' וז"ש קרוב כו' לכל כו' ע"י אותן שיקראוהו באמת כנ"ל:
Section 14
תרנ"ב
איתא אותו היום נטל עשר עטרות כו'. הענין יובן עפ"י מ"ש המדרש ביום השמיני קרא חכמות בנתה כו' חצבה עמודיה שבעה כו'. ופרשנו כבר כי ז' ימי הבנין הם הכנה בעוה"ז לזכות שיחול ע"ז הברכה מן השמים. ויום השמיני הוא אור שבעת הימים. והוא בחי' ג' ראשונות. כי האדם צריך לתקן ז' המדות אהבה ויראה כו'. ואח"כ זוכה לחכמה בינה ודעת מן השמים. ואיתא קריאה לשון חיבה היינו כשמשלים האדם עבודה שמוטלת עליו מתדבק ממילא אל השורש וחל עליו הברכה מג"ר. ואיתא אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה ובזוה"ק כחך זו נשמה א"כ יש לאדם יד וחלק בהנשמה. אבל לא בכל. רק אח"כ זוכה לסייעתא דשמיא שיחול עליו ברכה משורש הנשמה שבשמים. ולכן כתיב מקודם ז' ימי המלואים אח"כ ביום השמיני קרא כו'. והוא בחי' נשמה יתירה היורדת בשבת. ונק' השבת שלום. ואיתא כלי מחזיק ברכה הוא שלום. פי' יתירה כמו כלי מלא וגדוש. שהגודש הוא ההארה שלמעלה. והרמז אמרו חז"ל גודשא תילתא. היינו בחי' ג"ר. שהוא חלק שליש העליון. והוא יתירה למעלה מן המדה והוא הברכה של השבת כדאיתא בזוה"ק דבי' תליא כולהו ברכאין:
בפסוק זאת החי' אשר תאכלו כו' כי אני כו' המעלה אתכם מארץ מצרים כו'. ובת"כ המודה בשרצים כמודה ביצ"מ והכופר בשרצים ככופר ביצ"מ ע"ש. ובגמ' אלמלא לא העליתי בנ"י ממצרים אלא שאין מטמאין בשרצים די כו'. הענין הוא עפ"י המדרש עמד וימודד ארץ כו'. כי הנה הקב"ה הוציאנו ממצרים להיות בנ"י בני חורין. ומאכלות אסורות הם מאסרין הנפש להיות משועבד להגוף והגשמיות. והנה באמת נמצא הארה חיות בכל דבר. אבל הם במדה וצמצום כמ"ש וימודד ארץ. אבל לבנ"י כתיב לא יהי' בך אל זר אנכי כו' המעלך מארץ מצרים הרחב פיך. פי' שלא יקבלו בנ"י כח ממאכלות אסורות כדי שיהיו בני חורין. נחלה בלי מצרים בחי' השבת. שהוא בחי' עלמא דחירות נחלת יעקב אביך כדאיתא בגמ' שהוא נחלה בלי מצרים. פי' בכל דבר שבעולם כשיורד ההארה מלמעלה יש עליו קליפה ומלבוש שהוא מצומצם ונמדד בתוך מצרים וגבולים. אבל בנ"י כשהוציאנו הקב"ה ממצרים להיות לו לעם נחלה ונעשו בני חורין. רצה הקב"ה שלא יהי' לנו שיעבוד והתקשרות בגשמיות. ולכן הבדיל לנו מינים טהורים אשר החיות שבהם הם בבחי' החירות בלי השתנות. וז"ש זאת החיה אשר תאכלו כו'. וע"י מאכלות אסורות ניטל החירות מהנפש ולכן הוי ככופר ביצ"מ:
Section 15
תרנ"ג
בפסוק וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אליהם. משמע דפרשה זו מיוחדת למשה ואהרן ביותר. הגם דחז"ל דרשו לאמר לאלעזר ואיתמר מ"מ הפשוט נמי אמת. דאיתא שני שדיך הם משה ואהרן המניקין לבנ"י. א"כ המזון בא לבנ"י על ידיהם. ולכן ע"י ניתן להם לברר מינים הטהורים לאכול. והענין הוא שבנ"י שמזון שלהם בא מקדושה עליונה לכן צריכין לאכול בטהרה וקדושה. כדכ' והתקדשתם והייתם קדושים פי' חז"ל אדם מקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה. וכמ"ש רש"י אני אקדש אתכם לעתיד לבוא ובישיבת מעלה. ופי' והתקדשתם מלמטה להיות נפרש ממאכלות אסורות. כי עצם הקדושה אינו למטה רק פרישה בכלל קדושה כמ"ש והיא מתקדשת מטומאתה. גם פי' בספרים והתקדשתם בגוף והייתם קדושים בנפש. והתקדשתם הוא בימי המעשה. והייתם קדושים בשבת שיורד בו קדושה מלמעלה לבנ"י והוא הנשמה יתירה. וגם שבת הוא מעין עוה"ב מקוים בו והייתם קדושים כמ"ש רש"י ז"ל. והנה מרע"ה הוריד הקדושה מלמעלה שהוריד התורה מן השמים. והוא הרמז מן בזכות משה. ואהרן הי' עמוד הטהרה והוא בחי' והתקדשתם להיות נפרש מן הגשמיות להיות מוכן אל התורה והשפע מן השמים. והוא הרמז ענני כבוד בזכות אהרן. להיות נבדל ונפרש מהבלי עולם. ושניהם ענין א' היא. כי כפי בחי' הטהרה שנמצא בבנ"י זוכין לקבל הקדושה. ולכן תיקון המדות בימים אלו. שקודם קבלת התורה צריכין לתקן המדות ולהתטהר כדי שנוכל לקבל קדושת התורה. לכן יסדו מס' אבות כימים אלו. והתחיל משה קיבל תורה לומר כי כל אלו המוסרים ותיקון המדות מלבד שהם נאים לעושיהם. אבל עיקר הכוונה צריך להיות בתיקון המדות כדי להיות כלי אל התורה. ונק' משה ואהרן שני שדיך כי שם שדים הוא בחי' הצמצום כמ"ש במ"א כי התינוק יונק ע"י השדים שיש בהם נקב קטן לצמצם החלב שלא יזיק התינוק. והנה יש ב' בחי' צמצום שהאדם צריך להיות בו בחי' צמצום במיעוט התענוגים ולהיות נפרש מגשמיות. וכפי הפרישה כך זוכה שיתגלה לו הקדושה. וזה בחי' משה רבינו שע"י הוריד הקב"ה התורה מן השמים כי התורה נעלמה מעיני כל חי. אך לאהבת ישראל צמצם הקב"ה הקדושה שיוכלו בנ"י לקבל קדושה עליונה בכח התורה שלפנינו:
והנה בענין זאת החי' אשר תאכלו. כי חיות התורה נמצא בכל מקום כמ"ש כולם בחכמה עשית. אבל יש דברים שא"י להוציא החיות מחמת התערובות טו"ר. וזה הסימן מעלת גרה ומפרסת פרסה. כי יש בכל דבר ב' מפתחות. פנימית וחיצונית. וצריכין מקודם לפתוח הסגר הטבע והגשמיות שלא יהי' מגושם ביותר. וזה הסימן שוסעת שסע שלא נסגר לגמרי ויש סדק ושער לבטל הקליפה וההסתר. ואח"כ צריכין לפתוח נקודה הקדושה פנימית. וזה הסימן מעלה גרה שהרמז שיכולין להעלות הפנימיות. ונמשכת אחר איש ישראל האוכלו בקדושה. והמינים האסורים אין בכח להעלות הקדושה מהם. לכן הבדילנו הקב"ה מהם כנ"ל:
Section 16
תרנ"ד
ב"ה מפ' שמיני ופ' פרה
במד' חצבה עמודי' שבעה כו' ע"ש. כי כל החכמות הם עמודים להיות נבנה בית ה' והוא היראה שדרשו עליו בגמ' בפ' והיה אמונת עתיך כו' אי יראת ה' היא אוצרו אין ע"ש במס' שבת דאמרו וי מאן דלית לי' דרתא ותרעא לדרתא עביד. כי התכלית מכל המדות לבוא על ידיהם ליראת ה'. יש ע"י אהבה ויש ע"י פחד ויש ע"י אמת ושאר המדות. ויראת ה' נק' אוצר ורמז ליום השבת ירא שבת שאחז"ל עליו מתנה טובה בבית גנזי. ועיקר היראה השלימה הוא בחי' ראיות כבוד ה' כמ"ש וירא אליכם כבוד ה' והוא שנאמר עליו יראת ה' לחיים. כמ"ש באור פני מלך חיים. ואמונת עתיך כו' הם בחי' ששת ימי המעשה. ולכן כ' פתח אהל מועד תשבו שבעת ימים כי כל הז' ימים הם להיות הכנה לפתוח בית ה' בחי' תרעא לדרתא:
ואיתא בת"כ זה הדבר אשר צוה ה' תעשו אותו היצה"ר העבירו ותהיו כולכם בלב א' ועצה אחת לשרת לפניו כמו שהוא יחידי בעולם כן תהי' עבודתכם מיוחדת לפניו. עשיתם כן וירא אליכם כבוד ה'. והוא מתקיים בש"ק שמניחין כל המלאכות להיות מיוחד לעבודת השי"ת. והוא ממש הלשון שכתוב בזוה"ק כגוונא דמתיחדין לעילא באחד שצריכין לבוא אל האחדות מיוחד אליו ית"ש. כמ"ש ה"א תעבוד שאין לך עבודה אחרת אלא זו. והוא בחי' זה הדבר נבואתו של מרע"ה בירור בלי פסולת ותערובות והמשיך כל דור המדבר אחר דרכו בקודש. ואנחנו עכ"פ יש לנו הארה מבחי' מרע"ה בש"ק כדאיתא שמחזיר לבנ"י בש"ק אותן ההארות שהי' לנו קודם החטא. בירור הגמור בלי פסולת כנ"ל:
בפסוק זאת החי' אשר תאכלו כו' לפי שישראל דבקים בחיים כו' כמ"ש רש"י ז"ל ואיתא בגמ' ע"פ המעלה אתכם מארץ מצרים אלמלא לא העליתי את בנ"י אלא לפי שאין מטמאין בשרצים די. דהנה המעלה אתכם הוא בחי' גדולה מיצ"מ. והוא כמ"ש הוצאתנו מארץ מצרים ופדיתנו מבית עבדים. כי יש גאולה מן המיצר אבל יש בחי' יתירה שהוא למעלה מכל המקומות של צרה והוא בחי' נחלה בלי מצרים. ולפי שהקב"ה הביא אותנו להיות בני חורין בעצם לכן לא התיר לנו לאכול דברים שמשעבדין את הנפש אל הגוף כי עיקר חירות הנפש שלא להתקשר בדברים גופניים. ויש מינים שיכולין להעלות אותם כמ"ש במ"א פי' הסימנים מעלה גרה רמז על העלי'. ומפריס פרסה הוא שאין הקדושה נסתרת לגמרי. ויש מקומות פתוחים שנמצא הארת הקדושה כמו מציץ מן החרכים. אבל במי שאינו מפרים אין שם גילוי הקדושה רק בהסתר גדול שא"י להתברר עד לעתיד. והנה חז"ל דימו אדום לחזיר שהוא מפריס וגרה לא יגר שהגם שיש לו מלבוש שהי' יכול לתקן עצמו אבל לא חפץ בעלי' כמו שדרשו חז"ל עליו שמו נאה ואין מעשיו נאים. ובנ"י נתעלו מתערובות טו"ר ונדבקו בעץ החיים שהוא החירות. ולכן כל מאכל שלהם צריך להיות בו בחי' חירות. וכתיב עיני כל אליך ישברו כו' נותן כו' בעתו פי' כפי זמנו ומקומו. אבל אל בנ"י כתיב פותח את ידך ומשביע לכל חי שדבקים בחיים ויש להם המזון כפי רצונו ית' בלי התלבשות הזמן והטבע וזהו בחי' נחלה בלי מצרים:
Section 17
תרנ"ו
במד' חכמות בנתה ביתה כו' ע"ש כל הדרשות. דהנה כל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא ויכולין להכיר מי שאמר והי' העולם ע"י הבריאה כמ"ש בחכמה יסד ארץ ויראת ה' היא חכמה. אכן האדם הי' מוכן להיות עולה למעלה מכל הבריאה. ולכן כ' שלחה נערותי' תקרא על גפי מרומי שכן הי' ראוי להיות קודם החטא. וכן איתא במס' סנהדרין מתחלה על גפי ובסוף על כסא ע"ש פרש"י. וכמו כן בעת קבלת התורה היו מוכנים להיות דבוק ונמשך אחר עצם התורה שהיא למעלה ממעשה בראשית. שהרי הכל נברא מכח התורה כמ"ש בשביל התורה שנק' ראשית ובנ"י נקראו ראשית. וזה הי' מדריגת מרע"ה. אבל אחר החטא לא נשארו במדריגה זו. ולכן הוצרך להיות התיקון ע"י מלאכת המשכן שהוא מעין בריאת מעשה בראשית. ולכן איתא במד' ויהי ביום השמיני לשון צרה מה שניטלה הכהונה ממרע"ה וניתנה לאהרן. ז"ש קרא משה דלעיל כ' ויקרא אל משה דקריאה לשון דביקות וחיבור כמו וקרא זה אל זה ומקבלין דין מן דין. ועתה קירב מרע"ה את אהרן וזקני ישראל. כענין משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע כו'. והי' מדריגה למטה ממדריגת מרע"ה. זה שאמר כי היום ה' נראה וכ"כ וירא כבוד ה' כו'. ובת"כ על אותה שעה כתיב צאינה וראינה בנות ציון בנים המצוינים. במלך שלמה הקב"ה. בעטרה זו המשכן שמצויר בתכלת וארגמן. אמו זו כנס"י דכ' לאמי כו'. הענין מה שנראה להם הקב"ה בציור המשכן שהוא הכנת התחתונים שיתגלה להם הקב"ה מכח המשכן כמ"ש ויהי נועם ה' כו'. ובאמת זה בחי' האבות כמ"ש וארא אל אברהם כו' ושמי ה' לא נודעתי ע"ש בזוה"ק כי האבות זכו להתגלות להם לכ"א בגוון מיוחד. ונבואת מרע"ה בבחי' ידיעה למעלה מגוונין ע"ש. וז"ש ששימש מרע"ה בימי המלואים בחלוק לבן כי לבן הוא קודם שינוי הגוונין. והתגלות בגוונים היא מעין מעשה בראשית לכבודו ברא כנ"ל. וכן הי' בג' רגלים שלש פעמים בשנה יראה כמ"ש במ"א. ושבת בחי' משה ונשמה יתירה דלית בה גוון. לכן לא הי' ראי' בשבת. אך לעתיד איתא דיעלו למקדש גם בשבת כמ"ש עין לא ראתה אלקים כו' יעשה למחכה לו. פי' שישתנה ראית עין האדם למעלה מעיני בשר הנטבעים בגוף:
במד' זאת החי' אשר תאכלו כו' כל אמרת אלוה צרופה לא ניתנו המצות אלא לצרף בהם הבריות כו'. כי כל מה שברא הקב"ה בעולמו לכבודו ברא. וסדר דצח"ם מתעלה הדומם לצומח וצומח לחי וחי למדבר. וכמו שנבדלו בנ"י להיות ראש המדברים בלשון הקודש ובתורה ותפלה. כן יש מינים מיוחדים בין הדצ"ח שמיוחד רק לבנ"י. דכ' הגו סיגים כו' ויצא לצורף כלי. וכל אלה הבירורים נעשה באדם. לכן הוקש אדם לקרקע. וכמ"ש והי' זרעך כעפר. וכן מבקשין נפשי כעפר לכל תהי'. וכתבנו במ"א כי כמו העפר זורעין בו ומוציא פירות כן הכל בא אל האדם והפסולת נבדל והפנימיות מתעלה ע"י האדם ויצא לצורף כלי. והוא ע"י המצות אמרת אלוה צרופה לחבר כל הברואים ע"י האדם עד השורש. וצריך איש ישראל לידע כי נברא רק לעשות רצון קונו. ובמשנה אל תהיו כעבדים המשמשים ע"מ לקבל פרס כו'. זה לא מיירי רק במצות. רק הוא על כלל הבריאה. כי כל הבריאה עליונים ותחתונים עבדיו הם. וכל מה שנעשה וכל מה שיעשה הכל בוודאי רצונו ית'. אכן העליונים נק' עבדים שלא ע"מ לקבל פרס משרתיו עושי רצונו. והתחתונים נטבע בהם להיות להם תאוה ורצון בטבע לעשות מה שחפצים ואינם מבינים כי כל זה רצון המלך הוא. כמ"ש בס' חובת הלבבות. כי לפי שרצה הקב"ה בקיום העולם כפי רצונו ית' נתן להברואים הפרס להיות נמלא תאותם באלה הדברים ע"ש שער הפרישות פ"א. אבל מי שעיניו פקוחות צריך לידע כי כל מעשיו הם רצון המלך. ולעתיד יתגלה זאת לעיני הכל. וע"ז אומרים יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון. זה כולל המעור והלשון מה שהם נטבעים בהם לתאותם והתאוה מכסה ומסתיר שלא לראות איך הוא רק שליח לעשות רצון הבורא. לכן נאמר יכירו וידעו מה שלא הי' נודע להם עד עתה. ואיש ישראל צריך להיות עבד שלא ע"מ לקבל פרס רק כמלאך לעשות רצונו ית'. ולפי שהטבע מסתיר נתן הקב"ה לבנ"י המצות. ומה שאסר להם מאכלות אסורות וביאות אסורות שבהם הקליפה דבוקה ולא יוכלו לעשות עבודתם לשם שמים. וז"ש המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים פי' שניטל מהם מיצר הטבע. ושיכירו בכל דבר אלקותו ית"ש. לכן זאת תאכלו וזאת לא תאכלו כו' ודו"ק:
Section 18
תרנ"ז
מפ' שמיני ופ' פרה
במדרש ויהי ביום השמיני. חכמות בנתה ביתה כו'. עמודי' שבעה הם עמודים לקשר את התחתונים בשורשם העליון. לכן יש שבעת ימי מילואים כי בבחי' ז' ימים יש חטא ופגם ע"י חטא האדם. אבל בחי' שמיני אין בו פגם. לכן בשבעת ימים היו צריכין שמירה פתח א"מ תשבו כו'. ולבוא אל בחי' שמיני הוא ע"י תשובה. ומשם בא הטהרה דכ' זאת חקת התורה היא נקודה טהורה וקדושה שחקק הקב"ה בנפשות בנ"י שא"א להשתנות. ונקרא זאת חקת. דכ' אני ה' לא שניתי. ולפי שיש חלק אלקותו ית"ש בכל איש ישראל שבמתן תורה שאמר אנכי ה' אלקיך נתדבקו בנ"י בזה השם. ולכן אתם בנ"י לא כליתם. כי יש בהם חלק משם הוי' שא"א להשתנות ואינו מקבל שינוי ואינו נפגם ע"י החטא דכ' אמרות ה' אמרות טהורות שאין מקבלים טומאה. וכ' ה' האמירך שנחקקו אמרות ה' בלב איש ישראל. ולכן לעולם יכולין ע"י תשובה לחזור לטהרה בכח חקת התורה הנ"ל:
זאת החי' אשר תאכלו. במד' עמד וימודד ארץ כו' ויתר גוים ז' מצות פרקן מהם ע"ש המשל חמור כו' מלחית פרק ממנו המשא ע"ש. ובגמ' מקשי אתגורי מיתגר וכי יהי' חוטא נשכר ומשני שאין מקבלין עליהן שכר כמצווה ועושה ע"ש. ולפי"ז לכאורה אין מובן משל המד'. והענין הוא כי באמת המצות יש להם טעמים הרבה ופקודי ה' ישרים ומדריכין האדם בדרך ישרה ומטהרים את האדם ויש להם פעולות הרבה עצמו מספר. אבל שורש המצות למעלה מה שמתעורר ע"י מצוה שלמטה לזה אין שום ברי' מוכן רק בנ"י שעושין רצונו ית' למעלה בעשיות המצות. אבל עם הדומה לחמור א"י לעשות רצון בעליו הגם שנושא המשאוי אבל אינו פועל בו כרצון בעליו. ולכן נשנו ז' מצות. הגם דנאמרה ונשנית לכל נאמרה ונוהגין בבני נח. אבל נשנו לומר שבנ"י מקיימין אותן עפ"י התורה שמשמים ואין זה בבני נח. ולפי שבני ישראל מעשיהן מתקשרין למעלה. לכן זאת החי' אשר תאכלו כי מהאוכל יצא מאכל. וע"י אכילת הצדיק מתעלה משהו מזה המאכל למעלה. וזה פי' חי' אשר לא תאכל שנדחק באבן עזרא בזה ע"ש ותבין דברי:
Section 19
תרנ"ח
בפסוק קרב אל המזבח שהי' אהרן בוש א"ל למה אתה בוש לכך נבחרת. פי' המפרשים בשביל הבושה שהי' לו נבחר. ויתכן לומר ג"כ שאדרבא תכלית הבחירה לזכות לבוא לידי בושה כמ"ש במתן תורה למען תהי' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו ואחז"ל זו הבושת ע"ש שמי שאין לו בושת בידוע שלא עמדו רגלי אבותיו על הר סיני. הרי תכלית קרבת בנ"י להר סיני לזכות לבושת. ולפי שהקב"ה כל מעשיו מדה במדה. ולפי שזה הי' מדת אהרן אוהב את הבריות ומקרבן לתורה כמ"ש חז"ל שהי' מקרב אפילו החוטאים כדי שיתביישו מעצמם וישובו. וכן מדד לו הבורא ית"ש שקירבו להיות כ"ג על כל ישראל ונתבייש מאוד בעצמו וזה תכלית השלימות. ובאמת ע"י הבושה יכולין להתקרב לכל מצוה כשמתבייש באמת בלבו איך יוכל גוש עפר לעשות רצון הבורא ית"ש בזה יכול לעשות המצוה. וכמו כן אחר המצוה אם הוא בשלימות חל עוד בושה על האדם. וזה עדות על שלימות המעשה. נמצא ב' הפירושים אמת לפי שהי' ביישן זכה ונבחר להיות כהן גדול ועי"ז נקבע בו מדת הבושת:
בפרשת החיות ובהמות אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים כו' (והבדלתם) [*להבדיל] כו'. דאיתא אם אין דעת הבדלה מנין. ותכלית יצ"מ הי' לזכות לדעת כמ"ש וידעתם כי אני ה' ולכן זכו להבדלה כי עיקר יצ"מ בירור התערובות ותיקון החטא מעה"ד טו"ר. ולכן כ' ידוע תדע כי גר יהי' זרעך כו'. וכ' ב"פ ידיעה. שמקודם צריכין לברר הדעת שלו ובגלות מצרים ביררו הדעת. ואח"כ יכולין בדעת זה לברר כל הברואים. זה ידוע לעצמך תדע לאחרים. ולכן קירבו ערב רב ממצרים כמ"ש יצאו ברכוש גדול. וזה פי' גר יהי' זרעך להוציא משם נצוצי הקדושה לבררם מתוך הפסולת. וכ"כ ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם כו'. הרי תכלית יצ"מ הי' לקרב הגרים ולברר אוכל מתוך פסולת כמ"ש חז"ל בפ' ואבדיל אתכם מן העמים בורר וחוזר ובורר כו'. ויש הבדלה בעולם שנה נפש. כמ"ש המבדיל בין אור לחושך בין ישראל לעמים בין יום השביעי כו'. ולאלה הבדלות זכו בנ"י ע"י יצ"מ כנ"ל. ולכן הבדיל להם בין טמאים לטהורים:
Section 20
תרנ"ט
במד' חכמות בנתה ביתה כו'. כלל הענין כי הקב"ה ברא העולם לכבודו ולכן בחכמה יסד ארץ ויכולין להכיר כבוד ה' בכל הבריאה. וז' עמודים דז' ימי בראשית שעל ידן יחכם האדם למצוא כבוד ה'. וז"ש שלחה נערותי' תקרא כי האדם צריך להוציא מכח אל הפועל חכמה הגנוזה במעשה בראשית. אבל כאשר חטא האדם ונתערב בחכמת הטבע שלא לשם שמים. ניתן לבנ"י התורה שע"י התורה יכולין להכיר כבוד ה' בלי תערובות חכמות חיצוניות. וכאשר חטאנו גם אחר התורה יש דרך התשובה אשר על ידה יכולין לשוב להכיר דרך האמת. וזה נעשה במשכן וימי המילואים. וכל אדם צריך לעבור כל אלה האופנים. בדרך ארץ שקדמה לתורה. ואח"כ התורה. ואח"כ דרך התשובה:
בפסוק אש זרה אשר לא צוה אותם. אמר מו"ז ז"ל דיש ללמוד מזה דעיקר עשיות המצוה בכח הציווי וזה למעלה מכל הכוונות שהרי נדב ואביהוא שהיו גדולי עולם והי' להם כוונות ויחודים וסודות במעשיהם. אעפ"כ מצד שלא צוה אותם נענשו. קו"ח מדה טובה המרובה המקיים המצוה לעשות ציווי הבורא אעפ"י שא"י כלום חשוב ככל הכוונות עכ"ד. וי"ל דזה פי' הפסוק בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד. דזה הכוונה לעשות מצות השי"ת בזה כלולין כל בנ"י אפילו הפשוטים. ועיקר כבודו ית"ש מן הכלל. וע"י עונש נדב ואביהוא נתברר זאת שעיקר הכוונה לעשות מצות ה'. ולכן כל איש ישראל מוכן לקיים מצות השי"ת וזה כבודו:
בפסוק זאת החי' אשר תאכלו. פרש"י שהראה להם משה כל המינים. וכ"ה במד' תנחומא. ומוסיף על זה ואל תתמה שהראה הקב"ה למשה כו' שהרי אדה"ר קרא שמות לכל הברואים ע"ש. נראה הכוונה כדאיתא במדרש עמד וימודד ארץ כו' שהקב"ה מדד לכל הבריות השייך להם כמ"ש מכין מזון לכל בריותיו. ומינים אלו הכשרים מוכנים הם אל בנ"י לפי ערך נפשותיהם. ולכן הראה למשה שורש כל המינים בשמים לראות כי המינים הללו שייכים לבנ"י ולא שאר המינים. וזה עצמו ענין קריאת השמות באדה"ר. שראה והבין כל המינים בשורשם שלמעלה ולכן קרא להם שמות כנ"ל:
Section 21
תר"ס
במד' חכמות בנתה ביתה חצבה עמודי' שבעה ז' ימי בראשית ששת ימים עשה כו' ויברך את יום השביעי כו' מאחר שקורא ז' ימי בראשית עמודים א"כ אין זה תכלית הבריאה. רק כמאמרם ז"ל העוה"ז דומה לפרוזדור בפני עוה"ב. לכן עוה"ז העמודים שצריך האדם לעלות על ידיהם לעוה"ב. וכ' אנכי עשיתי ארץ ואדם עלי' בראתי שיהי' האדם שליט על הבריאה ושלא יהי' נטבע בטבע העולם. וע"ז דרשו חז"ל וירדו בדגת הים כו' זכה שליט עליהם לא זכה נעשה ירוד בפניהם. ואדה"ר נברא להיות בגן עדן שהוא למעלה מכל הבריאה. ולכן ניתן הברכה בשבת לקיים הטבע להיות נמשך אחר שורש העליון. ובנ"י כבר זכו לזה הן בקבלת התורה והן במשכן ומקדש. לכן כ' ביום השמיני שנתעלו לצאת מן הטבע להתדבק בעוה"ב. וכן אמרו חז"ל על יום השמיני נאמר צאינה וראינה בנות ציון כו'. דכ' וירא כבוד ה' אל כל העם. וא"א לראות פני ה' עד שיוצאין מן הטבע כמ"ש צאינה אח"כ וראינה. וכ"כ ויעמדו לפני ה' כמו תפלה שנק' עמידה שהוא שכשזוכין להתפשטות הגשמיות להיות עומד לפני ה'. ובנ"י מוכנים לזה כמ"ש בנות ציון בנים המצוינים לי. וזה עדות המילה שבנ"י בני עוה"ב. מילה הסרת הערלה בחי' צאינה. ופריעה גילוי אור המילה שהוא וראינה. לכן גם מילה בשמיני. וכל איש ישראל יש לו חלק בזה. כמ"ש כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב וממילא יש להם חלק לצאת מן הטבע. ובאמת הרבה מדריגות בענין זה אבל כל אחד כפי מה שיוצא מן הטבע ומתנדב לבו לה' לצאת מהבלי עולם. כך זוכה לראות אור התורה והשגות אלקות א' המרבה ואחד הממעיט. רק בזמן המשכן הוציאו זה בשלימות מכח אל הפועל. והוא עדות שנמצא בעצם נפשות בנ"י זה הכח:
Section 22
תרס"א
בענין ימי המילואים וביום השמיני קרא משה כו'. דכ' שבעת ימים ימלא את ידכם והוא כמו שבע שבתות תמימות שהם תיקון המדות להיות כלים לקבל התורה בשבועות. כדאיתא התקן עצמך ללמוד תורה. וכשיצאנו מארץ מצרים צריכין להכין עצמנו לקבלת התורה. כי התורה ארוכה מארץ מדה. אבל כפי תיקון מדות האדם יכול לקבל בהם הארת התורה במדה שאדם מודד כך מודדין לו. וכעין שכ' במד' תזריע ומים תכן במדה ע"ש. ובמשכן שבעת ימי מילואים כי בע"ת בא בחילא סגי. ותקנו בז' ימים אלו כל מה שמתקנים בז' שבתות. וב' אלו הדרכים תקנו משה ואהרן לדורות. מרע"ה הכין הדרך של צדיקים גמורים. ומתקיים בכל שנה. בניסן יצ"מ. ואח"כ שבע שבתות עד קבלת התורה. ואהרן תיקן הדרך של בע"ת ומתקיים בתשרי ז' ימים בסוכות ובשמיני עצרת ושמחת תורה. וכעין זה נמצא במדרש כי ז' ימי סוכות ושמיני עצרת כמו ז' שבתות ושבועות ע"ש בשה"ש בפ' מה יפו פעמיך בנעלים. וכן בגמ' למדו שבעת ימים דסוכות תשבו מתשבו יומם ולילה בימי מלואים ללמוד שסוכה נוהג בימים ולילות. שהם בחי' תשובה לכן בז' ימים מתקנים כמו בז' שבתות:
איתא בת"כ ויהי ביום השמיני שהי' שמחה לפניו במרום כיום שנבראו שמים וארץ כתיב התם ויהי ערב כו' ועל אותו היום נאמר צאינה וראינה כו'. כי בנ"י המשיכו עתה דרך חדש בעולם ע"י התשובה שעשו. וזה הי' הכנה לדורות כמ"ש חז"ל לא היו בנ"י ראוין לאותו מעשה כי אם להורות תשובה. והאלקים עשה האדם ישר ומעשה בראשית הכל לכבודו ברא והי' זה הדרך לצדיקים כמ"ש ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם. אבל בנ"י תקנו עתה דרך אפילו להנחשלים ונתעקמו יוכלו לחזור לדרך הישר ע"י תשובה. ודרך זו הוצרכו התחתונים להוציא מכח אל הפועל בעצמם כי דרכי ה' ישרים. [אע"ג דאיתא תשובה קדמה לעולם מ"מ להוציאו מכח אל הפועל הי' ע"י בנ"י שהרי איתא ג"כ ישראל קדמו לעולם] ולכן הי' שמחה לפניו כמו במעשה בראשית כי זה תיקון העולם. וז"ש שעטרה לו אמו. קראה אמו שהמשיכו דרך חדש. ולכן כ' ביום השמיני שהוא למעלה מדרך הטבע שהוא ז' ימי בראשית. וכמה גדולה התשובה כמ"ש ז"ל גדול החטא שמקודם מראה כבוד ה' כו'. ואחר החטא אפילו פני הסרסור יראו מגשת אליו. כמו כן אחר שעשו תשובה וירא כבוד ה' אל כל העם:
Section 23
תרס"ב
בפסוק זאת החי' אשר תאכלו כו' אני ה' המעלה אתכם כו'. דכתיב מי יודע רוח בני האדם העולה כו' למעלה ורוח הבהמה היורדת כו' למטה כו'. וכתי' וייצר כו' האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת כו' ויהי כו' לנפש חי'. פי' שיש באדם נשמה העולה למעלה ומושכת לעולם לעלות אל השורש. אבל מצד התקשרות הנפש בגוף שהוא מלמטה שהוא נפש חי' לכן המלחמה באדם. שמצד א' נמשך למעלה ומצד א' למטה. לכן איתא בגמ' דיש בו השוה למלאכי השרת ויש בו השוה לבהמה. וכ"כ וירדו בדגת הים כו' אחז"ל זכה רודה בהם ואם לאו נעשה ירוד לפניהם. ומתחלה שם הקב"ה את האדם בג"ע והי' כולו בחי' נשמה שגם הגוף הי' מזוכך כמלאך. ואחר החטא נתערב בו פסולת ונעשה בחי' אדם ובהמה. ואח"כ ע"י יצ"מ נתבררו בנ"י להיות נקראים אדם כמ"ש אדם אתם אתם קרוין אדם. וז"ש המעלה אתכם להיות בבחי' העולה היא למעלה שזה כח יצ"מ שלא להיות הנפש נאסר בגוף שלא יוכל להתעלות. ולכן הבדילנו הקב"ה מאלה מאכלות אסורות שהם מיוחדים לאומות שהם בהמה המה להם היורדין למטה. ובנ"י הם בני עלי'. וזה שרמז במד' שהד' מינים הם בחי' ד' מלכיות. וגם רמז הד' מלכיות בפסוק ומשם יפרד כו' לרמוז כי אדם מוכן לנהר היוצא מעדן כו'. אך משם יפרד לד' נהרות ששם יש תערובות פסולת שלכן נגרש האדם אחר החטא לברר אלה התערובות. ואחר החטא הוצרך להתקיים ב' הפירושים וירדו שמקודם נעשה ירוד לפניהם וזה הי' במצרים כמ"ש אנכי ארד עמך כו' ואח"כ אנכי אעלך גם עלה שזכו לברר הנפשות ויצאו לחירות להיות שליט ורודה בהם. ולכן כל מי שיש בו כח הנשמה ביותר צריך לברר אלה המינים. ולכן בשבת שיש בו נשמה יתירה מצוה לענגו בבשר ויין שכח השבת מעלה אלה הדברים. ז"ש אנכי כו' המעלך מארץ מצרים הרחב פיך כו'. דאיתא בזוה"ק בפ' ויוצר רוח אדם בקרבו כי כפי התפשטות הגוף כך מתרחב הרוח והנשמה ביותר וזו המדה לבנ"י שנק' אדם לכן התחיל הכתוב וידבר אל משה ואל אהרן שבחי' משה רבינו ע"ה הנשמה שהוריד התורה מן השמים. ובחי' אהרן לתקן הגוף לכן הוא מקריב את הקרבנות מן הבהמה כו':
Section 24
תרס"ד
כתיב שבעת ימים ימלא את ידכם. אהרן הוא עמוד השלום והוא כלי מחזיק ברכה. לכן הברכות מסורין בידו דכתיב שאו ידיכם קודש וברכו את ה'. ומקודם צריך להיות שלימות בבחי' כלי זה ימלא את ידכם דכתיב אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה פי' בזה"ק בכחך זו נשמתא. שזהו עיקר עבודת האדם בעוה"ז לקשר המעשה בכח הנשמה. ידך זו שמאלא רומז אל הגוף. לעשות בכחך בשותפות כח הנשמה כמ"ש בכל דרכיך דעהו. ובכח הנשמה מתקן גם הגוף. ולכן מסיים הפסוק כי אין מעשה כו' ודעת כו' בשאול. פי' כי הגוף עומד למיתה. רק כפי התקשרות מעשה האדם בעודנו חי בכח הנשמה. עי"ז הארת הנשמה חופף על הגוף גם בקבר. ומצד זה עתיד לתחיית המתים. ובש"ק מאיר הנשמה בתוספות גם בגוף לפי שהוא מעין עוה"ב. שבעוה"ב גם הגופות יהיו מזוככים. וזה בחי' משנה לחם. לכן מצוה לענג גם הגוף בשבת קודש. ובימי המעשה הוא בחי' ימלא את ידכם. ונתקן הכלי. אח"כ בא הארה מיום השמיני שהוא למעלה מן הטבע והיא הברכה:
תזריע
Section 1
תרל"א
ב"ה פ' תזריע מצורע שבת ור"ח אייר
במד' אחור וקדם צרתני זכה נוחל ב' עולמות כו'. פי' שממשיך נחל וחיבור משורש החיות אל ההסתר וההעלם שיש בעוה"ז. כי מה שבח שנוחל עוה"ז. אך מה שמחבר עוה"ז אל עולם העליון כנ"ל. ואיתא כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב. פי' גם בעוה"ז כל מעשיהם יש בהם חלק פנימיות מאור הצפון שנגנז במעשה גשמיי. וזה הי' מכוון בריאת האדם בעוה"ז כדי לתקן כל הבריאה לברר שהכל מחיות הש"י. וז"ש אחור וקדם. אחרון למעשה וראשון במחשבה. כי אדם השלם שכל מעשיו במחשבה ודביקות בשורש החיים הוא מזכה כל הבריאה. ולכך נברא בסוף שהוא השלמת הכל. ולכך מיד כשנברא בא עמו הסתר וקליפה. וביום השמיני ימול. ע"י שמבטל כל הז' מדות בלתי לה' [*לבדו]. עי"ז מתדבק בעולם העליון שלמעלה מן הטבע ועי"ז נכרתים כל הקליפות. וז"ש וביום השמיני ימול. וכבר כתבנו במ"א כי עוה"ז ועוה"ב ב' העלמות שיש העלם מצד שלמעלה מן ההשגה והוא עוה"ב. ויש העלם מצד הסתר וקליפה וזהו עוה"ז. וכפי מה ששומרין הפנימיות בעוה"ז זוכין להתדבק בעוה"ב כמ"ש במ"א. וז"ש אחור וקדם צרתני כי מכוון הבריאה שהאדם יתקן ויחבר כל התחתונים עד שורש חי החיים. וכ' שער החצר הפנימית הפונה קדים כו' ביום השבת כו' החודש יפתח. כי בחול נסתר חיות הפנימיות שבכל דבר. והוא בחי' אחור וקדם. שע"י המשכת בחי' השבת תוך ימי המעשה עי"ז הוא דבוק בבחי' קדם שהוא שער הנמשך מעולם העליון שלמעלה מהטבע. ובשבת ור"ח נפתח זה כנ"ל. וז"ש במד' כי המילה אחר שבת שעבר על הילד. כי ע"י בחי' שבת מתגלה חיות הפנימיות שיש בכל הנבראים ועי"ז יכול לצאת מהמסגר ולהסיר החיצוניות המסתיר נקו' הפנימית. והוא ע"י בחי' הביטול להיות בטל לפנימיות החיות. ועי"ז נהפך איסור להיות היתר. ומתגלה שגם בהסתר עצמו יש בחי' אור הנעלם. וז"ש וביום השמיני ימול כנ"ל:
ואא"ז מו"ר זצלה"ה אמר על המד' אשא דעי למרחוק כו' וירא כו' המקום מרחוק כו'. שהי' נסתר ממנו ואח"כ שעמד בנסיון נתן שבח ע"ז שראה שהי' רק לטובה כדי לגלות הקדושה גם בתוך הריחוק כו'. וזכה עי"ז להיות נקודה טמונה בכל איש ישראל שישאר תמיד וע"ז מברכין מגן אברהם ע"ש. וז"ש אחור וקדם צרתני שיהי' בכח האדם למצוא בחי' קדם ממחשבה הקדומה ע"י בחי' הריחוק בעוה"ז שהוא בחי' אחור כנ"ל:
ברש"י עץ ארז שנתגאה. ואזוב שישפיל עצמו כו'. ולמה עץ ארז אצל הכפרה שזה הוראה על מה שחטא וקילקל. אך כי השפלות צריך להיות עי"ז עצמו שנתגאה. שצריך לידע. אף שיהי' מה שהוא. כשנתגאה ונדמה לו שיש לו להתגאות. הרי הוא שפל כתולעת ממש. כי כל הרצון מהש"י להגיע לזה לידע כי הכל ממנו ית'. וכשחסר זה הכל הבל. ואא"ז מו"ר זצלה"ה אמר בשם הרב ז"ל מפרשיסחא עמ"ש מגביה שפלים ומשפיל גאים. מאחר שמגבי' השפל למה משפיל כדי להגביהם. אך שמגבי' שפלים שישאר שפל אף שהוא מוגבה עכ"ד. וזה מי שבאמת אף שיגבי' אותו ידע כי הוא ממנו ית' הרי הוא מוגבה בידיעתו זאת. [וכ"כ אל יתהלל כו' כ"א בזאת כו'] וכן משפיל גאים כי ע"י הגיאות הרי הוא שפל כי נכרת משורש החיות שאין אני והוא יכולין לדור כו'. וכן איתא בזוה"ק מאן דהוא רב הוא זעיר כו'. וכן מי שיודע שהכל מהש"י ודבוק בשורש החיות הרי הוא רב. כי בוודאי אין המכוון להיות אדם עניו ע"י דמיון שקר. כי מ"ש במרע"ה עניו מאוד אף שבוודאי ידע כי הוא הדעת של כל ישראל. אך ע"י שיודע היטב כי הכל מחיות הש"י. א"כ אף שבוודאי יש בכל עבודה נקודה מן האדם בעצמו והוא הרצון. מ"מ אין ניכר מזה לאדם כלל לידע כמה יש בעבודתו מעצמו ורק הכל מהש"י. ואיך יוכל להתגאות במה שאינו שלו. והגיאות עצמו הוא הסימן שהוא שפל באמת. וזהו הרמז בעץ ארז ואזוב כנ"ל:
אתה יצרת עולמך מקדם. כמ"ש המהר"ל בכל דבר יש חומר וצורה. והצורה הוא הפנימיות. והוא בחי' קדם שכ' במד' זכה אומרים אתה קדמת למ"ב. כשנגמר המכוון ואיננו דבוק רק בפנימיות הצורה שיש תוך החומריות. וזה זכה. כי באמת האדם למעלה מכולן בהצורה. רק בהחומר שהוא (הנבראים) [*הגשמיות] שם האדם אחרון. כי החומר מהופך מהצורה. כדמיון חותם על הנייר שמקבל צורת החותם מהופך. וכשאדם דבוק בחומר וגשמיות הוא אחרון באמת. ויתוש קדמך. כי נברא להיות דבוק בצורה. והרי האדם ממשיך נשמה לבנו והיא מעולם העליון. והרי שיש בו התקשרות בפנימיות ע"י שמכניס כל הרצון והדעת באמת. יש בכחו להדבק בשורש עליון להביא התחדשות. וזה פי' המד' אחור וקדם כו' אשא דעי למרחוק כו'. איך שיש דביקות לאדם בשורש הנעלם. והנה בחודש ושבת שנמשך התחדשות להנבראים כי בשבת יש ג"כ עלי' והתקשרות לכל דבר בפנימיות. ע"כ נפתח בחי' הצורה. כי משם נמשך חיות לכל ע"י פתיחת השורש כנ"ל. ולכך יכולין בימים אלו להתדבק יותר בהצורה שהוא שורש חיות הפנימיות כנ"ל:
Section 2
תרל"ב
במד' אחור וקדם צרתני כו'. כי האדם הוא צורה של כל העולם. לזאת כלול מכולן. וכשהוא נמשך ח"ו אחר חומר שלו גרוע מכולן לאשר צורה שלו קדושה ביותר. וגם ע"י שהוא עושה הכל ברצון ושכל. ולא ככל הנבראים שפחיתות שלהם בעצם שלהם. ובאמת חומר האדם גם מכל הנבראים. כי האדם נברא שישלים א"ע במעשיו. וע"י שישלים חומרו הגרוע מכולם. יביא וימשיך קדושה לכל הנבראים מגדול ועד קטן. לזאת כולם קדמו לבריאת האדם. רק אם זכה ובא לשורשו. הוא קודם לכל: עוד עי' אחור וקדם כו'. מ"ע ול"ת. שסור מרע בחי' אחור שזה ג"כ א' מכוונת בריאת האדם להיות בטל להניח רצונו ושכלו עבור רצון הבורא. וקדם הוא בחי' עשה טוב. כל אשר תמצא ידך כו' עשה. והעיקר להיות כל מעשה האדם דבוק בשורשו והתחלת חיותו שהוא מהש"י. ועי"ז מקרב הכל לקדמונו של עולם כמ"ש סוף מעשה במחשבה תחלה. כמ"ש במ"א פי' קדם במחשבה ואחרון למעשה. וז"ש פליאה דעת ממני כו'. שהרצון להיות מקושר עד מקום שלמעלה מהשכל. ולזאת הי' בריאת האדם בנס. והלא הי' יכול הקב"ה לעשות תולדת האדם ע"פ טבע. והרי בלידת האדם נס נגלה. כמ"ש במדרשים ז"ל וכנראה לעינים. רק שהרצון להיות התחלת בריאת האדם במקום הנפלאות. שיוכל להתדבק תמיד בשורשו העליון שלמעלה מהטבע כנ"ל. וז"ש אשא דעי למרחוק שהוא מקום הנפלאות שאינו מושג כנ"ל:
Section 3
תרל"ד
פ' שבת תזריע מצורע ר"ח אייר
במד' אחור וקדם כו'. הטעם שנברא האדם אחר כולם כי בכל הנבראים יש חיות הקודש מהש"י. והעולם השפל קיבל מקודם חיות כולם. והי' זה הכנה שיוכל לקבל קדושת נשמת האדם שהוא גבוה מכולם. ואמר ר' שמלאי שכמו כן תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה כו'. פי' שיש בכל איש ישראל בחי' נפש הבהמיות. כמ"ש בספרים שהאדם כלול מכל הנבראים דצח"מ והוא למעלה מכולם. ומ"מ צריך מקודם לתקן נפש הבהמיות ואח"כ נשמתו. וביותר ביאור כי יש ב' בחי' באדם. א' מצד הטבע וזה בשעת היצירה שנברא אחר כולם. אך לאדם ניתן התורה שיוכל להשלים מעשיו לטוב בעבודתו בעצמו. וגם בענין הזה יש לו להקדים תורת בהמה כו'. ומצד ב' בחי' אלו יש לאדם מעלה גבוה מבחי' קדמונו של עולם כמ"ש ישראל עלו במחשבה. ובחי' זו נפתח בש"ק כמ"ש שער החצר הפנימית כו'. ביום השבת יפתח הוא בחי' הנ"ל מצד הבריאה. וינפש אבדה נפש הבהמיות כיון שזוכין לנשמה יתירה כי כל המדרגות מנר"נ יש תמיד באיש ישראל והבן. וביום החודש יפתח הוא כשאדם במעשיו מעורר התחדשות מצד התורה כמ"ש החודש כו' לכם. זכה אומרים לו אתה קדמת כנ"ל שהוא מיישר דרכיו ומתקן תורת בהמה כו' אח"כ זוכה לבחי' נשמתו שהיא בחי' קדם. ע"י התחדשות כנ"ל. ואם לאו יתוש קדמך כשאינו מתקן כלום:
Section 4
תרל"ה
במד' אחור וקדם צרתני כו' זכה אומרים לו אתה קדמת וא"ל יתוש קדמך. והנה צריך טעם למה נברא אחרון למעשה. והתירוץ כדי שיהי' קרוב ליום השבת כמ"ש במדרש ג"כ כדי שיכנוס לשבת מיד. ופי' הענין כי הארת יום השבת הוא הארה בתוך הבריאה. והוא ניתן רק להאדם. כי כל שאר הבריאה הם חומריים וכח חיותם ניתן להם בשעת הבריאה. אבל האדם שיש בו נשמת אלקים ניתן עמו ההארה כמו שהוא בעוה"ז וכל [*א'] יכול לתקן עצמו להרגיש הארת נשמתו העליונה. ולכן אין זה הרחקה לאדם במה שנברא באחרונה. כי הוא לעולם דבוק באור העליון והוא באמצעיות השבת מעין עוה"ב. והרמז לאדם במה שנברא באחרונה הוא להודיע כי א"י ליישר עצמו לבוא למקום הראוי לו עד שיקרב כל הנבראים שהם תלוין בו. והאדם יש בו נשמה גבוהה וניתן בשפל המדרגה. שיעלה הכל לשורש נשמתו. וז"ש אחור וקדם צרתני: אדם כי יהי' בעור בשרו כו'. כי אחר חטא האדם כ' ויעש כו' כתנות עור. והוא שניתן להם מסך והסתר בכל דבר כמ"ש בזוה"ק שהוא ממשכא דחויא. ועור מלשון עיור שאחר החטא א"י להכיר האור מתוך החושך רק בעבודה ויגיעה להסיר מסך המבדיל. והנגעים באים רק מכח עור הזה. וידוע כי יש בעור נקבים דקים. כי בכ"מ הקליפות יש נקודה גנוזה ג"כ. רק שע"י עונות נסתמו החלונות ובאים הנגעים. כדאיתא מה נגע סגירו כו'. אך גוף הנגע הוא לרפואה. והנה גזה"כ שטומאתן וטהרתן ע"י כהן. ובשלמא הטהרה ניתן במתנה לאהרן. על כי הנגעים באים על לה"ר ואהרן הי' אוהב ורודף שלום. אך מה טעם שיהי' הטומאה בראיית הכהן. והלא טוב עין הוא יבורך. רק כנ"ל שהנגע רפואה הוא. כדאיתא מצורע מוציא רע. פי' שע"י הנגע נמשך הרע מפנימיות האדם לחוץ. כ"פ בס' כלי יקר ע"ש. ובוודאי אדם השלם ראוי לו לשמוח בזה שרואה שפלותו. ושעי"ז יזכה להתטהר מלהיות הטומאה טמונה בפנימיותו. ולכן ע"י ראיית הכהן נמשך הטומאה לחוץ. ובזוה"ק פי' והובא אל הכהן. הוא חסד אל. מה שהקב"ה חפץ לטהר אותו. לכן מביא הטומאה לחוץ. וצריך האדם לקבל זאת באהבה ועי"ז בא לטהרה. וז"ש והובא אל הכהן. ומ"ש לעיל כי צרעת הוא בעור הקליפה והוא בא על לה"ר. רמז שכפי שמירות רוח הפנימיות שבאדם. כן מבטל כח החיצוניות. כי הכלל כפי עומק הפנימיות מתרחב הקדושה ומגרש החיצוניות כמ"ש במ"א שיש עומק רום ותחת ותלוין זה בזה וכמו כן פנימיות וחיצוניות והבן:
Section 5
תרל"ו
ב"ה תזריע מצורע
במד' אחור וקדם צרתני כו'. כי כל הבריאה צריכה תיקון כמאמר אשר ברא כו' לעשות כו'. והאדם נברא אחרון למעשה וראשון להתיקון. כי ע"י האדם מתחברין הבריאה והתיקון. וזה שכ' חז"ל שנברא באחרונה שיכנוס לשבת מיד כי שבת הוא בחי' התיקון. ואחור הוא בחי' ימי המעשה שנק' ימי עבודה לברר דברי עוה"ז אשר אינם מתוקנים. ועי"ז זוכין אח"כ לשבת בחי' קדם שהוא עולם המחשבה והתיקון כנ"ל. והאדם הוא מבריח ומחבר כל הבריאה. לכן יש בו גשמיות היותר מוגשם מכל וגם רוחניות היותר עליון מכל. וכ' בצלם אלקים עשה כו' האדם. א"כ כמו שידענו שהש"י כולל כל ההויות כמאמר ואתה מחי' את כולם. כמו כן ממש האדם כולל כל הנבראים אשר תחתיו. וכשהוא מתקן כל התלוים בו אז זוכה למקומו המוכן לו למעלה מכולם. לכן אם זכה אומרים לו כו' ואם לאו שלא בא לכלל התיקון כו'. והקדים אחור לקדם כדברי רש"י אף תורתו נתפרשה כו'. פי' שח"י להשיג דעת התורה המוכן לתהלוכת האדם באמת עד שמתקן מקודם תורת נפש הבהמיות שבאדם ומתקן הגשמיות. אח"כ בא תורת האדם כנ"ל:
בפסוק נגע צרעת כו'. בזוה"ק צרעת סגירו כו'. ע"פ המד' לעשות לרוח משקל. כי הקב"ה נתן לאדם רוח חיים וחכמה במדה. ולכן כפי התפשטות החיות והחכמה בגשמיות נחסר לו בעת הצורך לתורה ומצות ונסגר הלב. והעצה ע"י תשובה מאהבה כמאמר ובא אל הכהן ע"י השתוקקות לחזור לדביקות עליון עי"ז נפתח הלב:
Section 6
תרל"ז
ב"ה תזריע מצורע ר"ח אייר
במד' אחור וקדם כו' אתה קדמת למ"ב כו' כמו שיצירתו של אדם כו' כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה כו'. כי הנה כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב כו' נצר מטעי כו'. פי' שיש לכל מ"ב כח ושורש בעולם שלמעלה מהטבע. וכיון שיש שם חלק לכל איש ישראל ממילא הם קודמין לכל הבריאה. אמנם כך ברא השי"ת להיות אדם כולל כל הנבראים ויש בו נפש הבהמיות וא"י להשיג שורש כוחו שלמעלה מהטבע עד שיתקן מקודם הטבעיות ונפש הבהמיות שבו. וזה פי' אחור וקדם צרתני. כי ע"י התיקון שמקודם יכול לבוא להשיג שורש נשמתו שקדמה לכל מ"ב. וז"ש תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה. כי וודאי יש בו חלק הגנוז בו מלמעלה מהטבע. אבל א"י לבוא לידי גילוי עד שיתקן תורת בהמה כו'. אח"כ נתפרש כח שורשו ובא לידי גילוי כנ"ל. וזה ע"י כח המצות שהם בעשי' והם מעוררין כח העליון ומבטלין הטבע למה שלמעלה. וזה ענין אמרם ז"ל ברכות המצות עובר לעשייתן ויעבר את הכושי כו'. פי' שהמצות נותנין ברכה להיות המעשה עובר ומקדים עצמו לכל הטבע. ואחר התיקון נמצא האדם קודם לכל מ"ב. אף כי תחילת העבודה והמעשה למטה מכל הבריאה כנ"ל. וב' עבודות הללו הם ענין ימי המעשה אח"כ השבת הוא בחי' קדם שהוא מעין עוה"ב:
במד' מצורע מוציא רע כו'. דהנה נמצא בכל דבר וכן באדם טו"ר כידוע. אמנם כמו שהם כלולין נאמר וירא כו' כל אשר עשה והנה טוב מאוד ואמרו זה יצה"ר. כי כמו שהוא. הוא רק חלק משהו ונתבטל. אך שצריך ליזהר שלא להוציאו מן הכלל. ואיתא שומר פיו ולשונו כו' ע"ש במדרש הרוכל שהכריז מאן בעי חיי כו'. כי עיקר החיות בפנימיות האדם לכן צריך לשמור הפה שלא להוציא דבר רע. ורמז של ב' הצפרים נראה שהם נגד יצ"ט ויצה"ר. לומר שגם יצ"ר כשנתבטל הוא טהור. כמ"ש חיות טהורות. והנה הטהרה בא גם ע"י תערובת המשולחת. אף כי לא נעשה ממנו דבר והוא נשלח ע"פ השדה. עכ"ז ע"י הביטול בכלל שאר הדברים וגם שנשתלת אח"כ. מכל זה בא הטהרה:
אתה יצרת עולמך מקדם כלית מלאכתך ביום השביעי. כי הנה לכל דבר יש צורה. וגם קודם שנברא הכל הי' מצוייר לפני הבורא ית' כמו שעתיד להיות וזה הציור הוא חיות הכל. דוה הכח יכולין לעורר תוך החומר שנטבע בו הצורה וזה נתחדש בכל חודש. אמנם השבת למעלה מזה שנתבטל בו כל החומר לגמרי והצורה נעשה חומר להשורש שלמעלה מהטבע. ולכן נאמר בו כלית מלאכתך כו'. וע"י שמתקנים החומר בתחילה להכניעו להצורה עי"ז יכולין אח"כ לבטלו לגמרי. כמאמר המשנה עשה רצונו כרצונך בטל רצונך מפני רצונו. בתחילה צריכין לקחת קצת סדר עבודה להשי"ת מרצונות אחרים ללמוד מרצון עצמו איך לעשות רצון הבורא. ואח"כ זוכין לבטל לגמרי כל הרצונות אחרים. וב' אלו רמוזים ג"כ במשנה דרך ישרה שיבור כו' שהיא תפארת לעושי' היינו לבטל לגמרי רק להש"י שהוא עושה הכל. אמנם לא הכל זוכין לזה רק לפחות מדריגה שני' הוא ותפארת לו מן האדם הוא התהפכות החומר אל הצורה. שכן הי' רצון הש"י להיות האדם מוטבע בחומר ואעפ"כ יתגבר הצורה ומצד זה בא תפארת להש"י מן האדם מצד שהוא אדם כנ"ל:
Section 7
תרל"ח
במד' זכה אומרים לו אתה קדמת. פי' אז צריך אדם לעורר עצמו בזה שהוא קודם לכל הברואים וכולם תלוין בו. ומה"ט אחור וקדם צרתני כדי להיות האדם כולל מהתחלת הברואים עד אחרון שבהם. לכן בכוחו להטות כל הבריאה אליו ית'. אשא דעי למרחוק ולפועלי א"צ. פי' שהגם שהשגת האדם למעלה מאוד אעפ"כ בפועל וגשמיות הוא במדריגה פחותה טיפה סרוחה. וב' הבחינות צריך האדם לחברם תמיד:
בענין זכירת מרים. קשה אי לפרוש מלה"ר מה בוש הכתוב לפרש הזכירה על לה"ר עצמו. וגם דכתיב אשר עשה ה"א למרים. וידוע שאין הכתוב מיחס דבר רע ח"ו להבורא ית' כי מאתו לא תצא אך טוב. אבל נראה שהיא מתנה שנתן הבורא ית' לבנ"י אשר אין הרע יכול לדבוק בהם לכן הרע יוצא לחוץ ובא הצרעת. וזה נתן הש"י ביצ"מ להיות בנ"י מבוררין לטוב. כמ"ש הרמב"ן ז"ל שענין הנגעים הוא פלא ועדות על בנ"י ע"ש. לכן צריך כ"א לקבל על עצמו זאת שכ"ד רע שנמצא בו ח"ו יצא לחוץ ע"פ משפט הבורא ית' לבנ"י:
Section 8
תרל"ט
פ' תזריע מצורע
במד' אחור וקדם צרתני. יש בצרתני ב' פי' לשון יצירה ולשון צרה. כענין מאמר חז"ל אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי. ז"ש המד' זכה נוחל ב' עולמות עוה"ז ועוה"ב. וכבר דברנו בזה כי הם ב' מיני העלמות. העוה"ז מרוב חומריות נסתר דרך האמת כי החושך יכסה. ועוה"ב מצד עומק הרוחניות קשה להשיגו. ואמנם ע"י שמתקן אדם עצמו בפרוזדור בזה העולם ומשבר כל הגשמיות. כמו כן הוא מוכן לקבל העלם עליון. וזהו אחור וקדם כמ"ש רש"י ר' שמלאי אומר כשם שיצירתו של אדם כו'. פי' שאדם נברא באחרונה ע"י שהוא למעלה מכולם. כמו כן באדם עצמו יש בו נפש הבהמיות ונשמה טהורה. וצריכין מקודם לתקן תורת בהמה כו' אח"כ זוכין למצוא כל א' תורתו ועל מה נברא. ובגמ' רמזו אסור לאדם לאכול עד שיתן לבהמתו דכ' עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת כו'. שא"י לתקן תורת אדם עד שמתקנים תורת בהמה כנ"ל. והוא בחי' ימי המעשה. הכנה אח"כ לשבת. וזהו אחור וקדם:
Section 9
תר"מ
ב"ה תזריע מצורע
ברש"י אמר ר' שמלאי כשם שקדמה יצירת בהמה כו'. הענין הוא שהקב"ה עשה כך להיות מוכרח האדם לתקן הכל. לכן האדם כולל מראש עד סוף. כמו שכתב במד' אחור וקדם כו'. והנה בפרשה הקודמת כ' זאת תורת הבהמה כו'. זאת כו' אשר תאכלו כו'. ודרשו חז"ל שהראה הקב"ה למשה זה תאכל כו'. וגם לבאר הלשון לעיל לאמר אליהם כו'. הענין כי הבורא ית' נתן בטבע הבריאה איך להיות ניזון כל ברי' ממזון השייך אליו. ועיין בס' קול שמחה בפ' בראשית בפסוק הנה נתתי כו'. אכן אחר יצ"מ וקבלת התורה הי' שינוי בטבע כמ"ש בפרשיות הקודמות איך כל הבריאה נשתנה שמים וארץ וימים. לכן גם המאכלים היו באופן אחר ע"פ התורה. היינו שאין מזון בנ"י כמו מזון האומות. כמ"ש במד' שהבדיל הבורא ית' את בנ"י במזון ובכל דבר. לכן ניתן כח חדש במאמר זה. זה אשר תאכלו כו'. וז"ש לאמר אליהם. שנשתנו כח המאמרות לבנ"י באופן נעלה ממקודם בעת בריאת שמים וארץ. וניתן כח התורה בכל המינים טהורים. ז"ש זאת תורת כו'. וזה רמזו שהראהו למרע"ה. פי' שנתן (בו) כביכול הש"י כח חדש באלה המינים כו'. ואחר שמתקנים אלה הכוחות והארות הנמצאים בתורת הבהמה אח"כ זוכין לתורת האדם:
Section 10
תרמ"א
ב"ה פ' תזריע מצורע
במד' אחור וקדם כו' זכה א"ל אתה קדמת לא זכה א"ל יתוש קדמך. פי' כי הוא הפלא באדם שכולל נשמת אלקי בגשמיות הגוף כמ"ש הרמ"א בא"ח סי' ו' פי' ומפליא לעשות שקשר הנשמה הרוחניות במעשה גשמיי. וע"ז נאמר עושה נפלאות. ובבחי' הנשמה קדם אדם לכל מ"ב כמ"ש חז"ל בראשית בשביל ישראל שנק' ראשית. ורוח אלקים מרחפת דרשו על מלך המשיח שהוא הנשמה כללית של בנ"י. ולכן כפי הזדככות החומר לבטלו אל הנשמה שתהי' הנשמה מאירה בגוף. אז א"ל אתה קדמת כו'. ואם ח"ו להיפוך נקרא רק ע"ש הגוף. והגוף של האדם למטה מכולם. והטעם מאחר שהאדם הוא הכלי שיעלו כל הברואים על ידו לכן הוכרח להיות נכלל מכל מיני חומריות שבעולם. ולא עוד שהאדם א"י לתקן עצמו בשלימות עד שיתקן מקודם כל החומריים התלוים בו. והכל כדי שיהי' מוכרח האדם לתקנם. לכן גם בכלל לא יכלו בנ"י לתקן עצמם בשלימות עד לעתיד שיהיו מתוקנים כל הברואים בכח בנ"י. וזה ענין אמרם אף תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה כו'. וכמ"ש במ"א מזה. וגם קילוסו אחר קילוס כל הבריאה. פי' שהאדם הוא המברר כבוד שמו ית' בעולם. והוא צריך לעורר כל הבריאה. וע"ז נאמר ע"ז יצרתי לי שהם עיקר הצורה להעולם. תהלתי הוא כלל הבריאה כמ"ש ולכבודי בראתיו וזה הם מבררים. וז"ש תהלתי יספרו. ואמת כי אין להשיג גדולת הבורא ית' כמ"ש לגדולתו אין חקר. רק כפי מה שמבררין כבודו ית' הנמצא בכלל הבריאה של מעשה בראשית כך זוכין אח"כ להשיג גם מה שלמעלה. וז"ש קילוסו עולה באחרונה. וזה ענין ב' הברכות של קודם ק"ש. על מ"ב ועל קדושת התורה שניתן רק לבנ"י כמ"ש במ"א באורך. וב' מיני התחדשות אלו מתחדשין בכל יום כמ"ש מחדש בטובו כו' ובנ"י צריכין לברר זאת בכל יום:
במד' ע"פ ונתתי נגע צרעת כו' ע"פ מ"ש אך טוב כו' אלקים לברי לבב כו'. הענין הוא שהוא הבטחה גדולה לאותן שרוצין לברר לבבם אליו ית' והקב"ה חפץ לטהר אותם ולא אותם בלבד רק גם מקומות מושבותיהם כדי שיהיו טהורים כדאיתא בזוה"ק שבבית שהי' בו טומאת סט"א בא בו הנגע ע"ש. לכן זה רק לבנ"י שנק' אדם. ועל הרשעים נאמר עם אדם לא ינוגעו כו' לכן ענקתמו גאוה. פי' לא זאת שהם בעני גאוה רק עוד מתפארים בגבהות שלהם. כי טח עיניהם מראות השלימות האמיתית. כמ"ש יצא מחלב עינימו כמ"ש השוחד יעור כו'. אבל אותן הצדיקים שמשתוקקים להיות ברי לבב שמחים ביסורים כדי לבוא אל הענוה. כי בודאי אין הענוה ביד האדם להיות עניו. הרי מצינו אחר כל טהרת המצורע עץ ארז ואזוב כ' רש"י שישפיל עצמו ויתכפר לו כו'. א"כ מיד ישפיל עצמו. ולמה לו כל אלה העבודות. רק שא"י לזכות לענוה. ובאה מטהרת הלב. ולאשר בנ"י רוצין באמת להבטל רק אליו ית' כמ"ש מי לי בשמים ועמך לא חפצתי כו'. לכן הש"י הודיע להם הדרכים להשיג הטהרה והביטול אליו ית'. ואיתא כי ע"י הנגעים הרויחו המטמוניות כו'. הענין הוא כמ"ש מה רב טובך אשר צפנת כו'. ועיקר הגניזה והטמנה היא בדבר ההיפוך. לכן ע"י בירורים של עוה"ז זוכין לטוב הגנוז. וכמ"ש לעיל שע"י תורת בהמה באין אח"כ לתורת האדם. וכן הוא בתיקון המידות שע"ז ניתקן ימי הספירה לברר המידות להטותם אל הש"י עי"ז זוכין להדעת. אם כי הדעת למעלה מהמידות. ועיקר הטהרה צריך להיות במידות שהם נטבעין בגוף ונפש. אבל הדעת והשכל א"צ כ"כ בירור. עכ"ז אין זוכין להדעת רק ע"י בירור המידות כנ"ל. כי הוא ק"ו ממידות הרשעים. שע"י המידות רעות ומעשים רעים שלהם מאבדין הדעת כמ"ש יצא מחלב עינימו עברו משכיות לבב. מכ"ש מדה טובה מרובה ע"י תיקון המידות ומעשים זוכין לחכמה ודעת. ולכן כל הסתרות שיש לכל עובד ה'. הם יסורין של אהבה למצוא המטמוניות. וע"ז כ' אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה' כו'. עכ"ז זה הדרך נעשה ע"י החטאים הקודמים. דהנה הפסוק תולה הנגעים בעור. ע"פ מ"ש ויעש ה"א לאדם כו' כתנות עור. ובמד' כתנות אור כו'. כידוע שע"י החטא הוצרך להתלבש בלבוש הגס משכא דחוויא. שמשם יש כל הגשמיות. שמקודם הי' רוחני כמ"ש לעתיד. וכמו שהיו בנ"י מוכנים להיות במתן תורה. ולכן במרע"ה כ' קרן עור פניו. שתיקן כל זה העור. עד שהאיר באספקלריא המאירה. ואנחנו לא נשארנו בזו המדרגה. לכן חזרו הנגעים כמ"ש במד' שע"י החטא חזרו למומים ע"ש. וידוע ג"כ שיש בעור נקבים נקבים להודיע שיש ביכולת האור להעביר קליפות הללו. רק ע"י החטאים מסתתמין אותן הנקבים והחושך יכסה ארץ. וזה נגע צרעת סגירו. ולכן ניתן הטהרה לאהרן הכהן ובניו שהוא הי' המתקן חטא העגל כנ"ל:
בפסוק והזרתם את בנ"י מטומאתם. הוא ג"כ לשון נזר ועטרה. כי כשזוכין בנ"י לפרוש מן הטומאה בהיותם בעוה"ז תוך הטומאות הוא שבח גדול להם. לכן כ' ישראל אשר בך אתפאר. הגם כי כמה שרפים עומדים ממעל לו:
Section 11
תרמ"ד
ב"ה מפ' תזריע מצורע
במד' אחור וקדם צרתני כו'. עיקר היצירה הוא האדם היינו בנ"י אתם קרוים אדם ולא שאר עמין עעכו"ם י) דכ' עם זו יצרתי. הגם כי הכל פעל ועשה. אבל עיקר היצירה הוא עם זו. כי כל היצירה של השאר הי' בעבורו כמ"ש כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה. ולכן נברא באחרונה שהי' הכל הכנה אליו. וכדי שיכנס לשבת מיד. פי' דכ' וירא אלקים כו' כל אשר עשה והנה טוב מאוד דרשו טוב מאוד זה אדם. פי' שהשגחתו ית' על כלל הבריאה הוא האדם שנק' עולם קטן ומזה נעשה השבת שהיא הנייחא שיש לו ית' כביכול ע"י האדם שיש בו דעת להכיר את בוראו. והוא הצורה והשלימות של הבריאה. ובאמת שמאחר שכולן נבראו בשבילו ממילא כל זכותם הולכין עמו. לכן נמצא ג"כ במד' אדם ובהמה תושיע ה'. אדם בזכות בהמה. וז"ש לא זכה אומרים לו יתוש קדמך. וי"ל דהכל אמת כי בודאי קודם שמוציא אדם השלימות שלו מכח אל הפועל. הרי כל הברואים ראוין לחסד יותר ממנו שמוטל עליו לעשות רצון בוראו וניזון בכלל כל הבריאה ואח"כ כשבא אל השלימות איגלאי מילתא למפרע שאדרבא הכל הכנה אליו:
ובמד' פ' מצורע אך טוב כו' אלקים לברי לבב. למי שלבו ברור כו'. פי' דלאותן שחפצין להיות ברי לבב טוב להם מדת דינו של הקב"ה. והמה יסורין של אהבה לנקות את כל הפסולת שנמצא בהם כנ"ל. דאיתא עלה במחשבה לבראות במדה"ד וראה שאין העולם מתקיים ושיתף עמו מדה"ר. נמצא כי עיקר תכלית הכוונה הי' להנהיג במדה"ד. רק שלא הי' כלל העולם מתקיים אבל אח"כ נבחרו בנ"י הפרט מתוך הכלל. והמה ודאי צריכין לתקן עצמם ע"פ הדין. לכן ניתן להם התורה ועשרת הדיברות. וידבר אלקים כו'. פירש"י במדה"ד ע"ש פ' יתרו. וז"ש זכה א"ל אתה קדמת. פי' שהוא ראשון למחשבה ואחרון למעשה. היינו כשמתקן עצמו ע"פ דין וזוכה במעשיו נמצא עומד באותה מדרגה שהי' המחשבה לבראותו במדה"ד ושם הוא קודם לכל. אבל כשנצרך לרחמים כ' ורחמיו על כל מעשיו אדרבא יותר יש רחמנות על חסירי דיעה. וז"ש לא זכה א"ל יתוש קדמך. לכן בכניסתן לא"י התנה עמהם הכ' ונתתי נגע צרעת. דהיינו שיתנהג הכל בדין ומשפט. וכמ"ש בזוה"ק ירושלים על דינא איתבנא ועל דינא אתקיים. לכן לא הי' מחנה ישראל סובלת שום טומאה. ואשר נמצא בו פסולת נולד ממנו נגע ונתגרש חוץ למחנה. ובמד' וזאת תורת המצורע זש"ה ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי. פי' כי תיקונים אלו להמצורע הם שיוכל להתקרב לתורת ה'. כי כ"ז שטומאתו בו א"י להתקרב אל התורה. שכמו שנמצא אלה ג' מחנות בעולם. כן בנפש יש ג' מיני התפשטות הדעת. מוח לב כבד. לכן הטמא מרוחק מדעת התורה עד שמטהר עצמו ומתקרב להתורה כנ"ל:
Section 12
תרמ"ה
לפ' תזריע מצורע
במד' או"ק צרתני. פי' האדם כולל כל צורת העולם הזה. ונק' עולם קטן שכל העולם כלולין בו. לכן כל הדברים הם צורך האדם והם מזונות לו א"כ ע"כ נמצא בו שורש מהם. ולכן האדם כמו נשמה לכל הבריאה והם הגוף והחומר והוא הנשמה והצורה. לכן קדמה כל הבריאה קודם בריאת האדם. שהגוף קודם והבריאה קיבלה מקודם דברים הגופניים אח"כ קיבלה הנשמה שהוא האדם. וז"ש כדי שיכנס לשבת מיד שהוא יומא דנשמתין כדאיתא בזוה"ק. וכמו שיש אלה המדרגות במעשה בראשית כן אח"כ בתורה. דאיתא האומר ועושה המדבר ומקיים. שבעשרה מאמרות נברא העולם. ובתורה ועשרת הדיברות מתקיים העולם. לכן נמצא בתורה חלק לכל פרטי הבריאה. כמ"ש זאת תורת הבהמה ועוף כו' אח"כ תורת האדם. אכן פי' אחור וקדם צרתני. כי האדם כולל העליונים ותחתונים. וכמו שגוף האדם הוא צורת כל התחתונים כן הנשמה יש בה צורת העליונים. והיא בחי' קדם. ולכן דרשו חז"ל וייצר ב' יצירות בעוה"ז ובעוה"ב. וכמ"ש במדרש זכה נוחל ב' עולמות:
במד' נכונו ללצים שפטים כו' ומקשין הלא מצות הנגעים לישראל ניתנו. אכן המד' מבאר שזה הוא הסימן שבנ"י לא יתכנו להם הנגעים. ולכן כשהי' במי מהם נגע. חייבו הכ' לצאת ממחנה ישראל. וללצים נכונים להם השפטים. והנה הנגע היא סתימת האור כדמתרגמינן סגירו שאין הפנימיות יכול להתגלות ולהאיר. וזה הוא הנגע בעור הבשר שהוא המלבוש שבא אחר חטא האדם. ולכן בקבלת התורה היו בנ"י בלי נגעים. שהי' מתוקן גם המלבוש כדכ' וכבסו בגדיהם שרומז להגוף שהוא מלבוש הנפש. ואחר החטא חזרו הנגעים ולכן דורש במד' שאת ספחת כו' על הד' מלכיות. כי כל זה בעבור שנמצאי' הרשעים בעולם אין האור מאיר רק בהסתר. ויתכן לומר שלכן סגירת הנגעים על ז' ימים שאין ז' ימים בלי שבת. וכ' ששת ימי המעשה יהיה סגור כו' השבת יפתח. שאז מאיר הפנימיות. ואות היא ביני ובין בנ"י. שע"י שהקב"ה פורס סוכת שלום בשבת. ועי"ז יש הבדל בין האומות. וא"י להתערב. ולכן יכולין לפתוח הפנימיות לבני ישראל. ולכן זה סימן מי שאין הנגע בעצם מתרפא בבוא הש"ק:
Section 13
תרמ"ז
במד' אחור וקדם צרתני. ובתנחומא באדם כתי' וייצר בב' יודין יצירה בעוה"ז ויצירה בעוה"ב. ובבהמה ויצר בי' אחת ע"ש. הענין הוא כי האדם כולל כל מה שלמעלה ממנו וכל מה שלמטה ממנו. כענין בעל הקורה נכנס בעובי הקורה. שהאדם הוא היסוד שהכל נברא בעבורו לכן יש בו צורה מעליונים וצורה מתחתונים. וזו הצורה העליונה הוא לבנ"י בלבד כמ"ש אדם אתם אתם קרוין אדם. וכ' עם זו יצרתי. שלהם ניתן זו הצורה הפנימית. וכתיב עם זו שצורת פניהם מעיד עליהם כי הם זרע ברך ה' מכלל שלא הצורות הערלים צורות נפשות בנ"י. והטעם שבנ"י הם עדים על הבורא ית' כמ"ש אתה הראת לדעת בו'. לכן הם כוללים העליונים ותחתונים לידע ולהודיע כי ה' אחד הוא בשמים ובארץ כו'. ובחלק הגוף שכולל התחתונים מעיד על מה שבארץ. ובחלק הנשמה מעיד על מה שבשמים. לכן כ' ראי' וידיעה. מה שרואה בארץ ומה שלמעלה הוא בהשגת הדעת. ואיתא במשנה חביב אדם שנברא בצלם חיבה יתירה נודעת לו כו' פי' שניתן לבנ"י ידיעה והתקשרות להשיג הצלם והציור הפנימי. ובאמת לזה הצלם זוכין בנ"י בש"ק בכח הנשמה יתירה נודעת להם זה הצלם והציור כמ"ש ז"ל אין דומה מאור פניו של אדם בשבת כו'. ולכן שבת יומא דסהדותא הוא כמ"ש יצרתי לי תהלתי יספרו. וכן הדעת ניתן בשבת לבנ"י כמ"ש לדעת כי אני ה' מקדישכם. והמדרש בא לבאר ענין הפרשה כי תזריע וילדה כו' וטמאה. אח"כ ביום השמיני ימול. היינו שבלידת הגוף יש טומאה מצד ציור התחתון. ואח"כ במילה זוכה לציור העליון. כמ"ש במד' לך על פסוק זרע יעבדנו יסופר לה' לדור שכשנימול ילד ישראל נגמר להיות נמנה בין בני עוה"ב ע"ש. והיינו שחל עליו ציור העליון ע"י המילה. והש"י עשה כן להיות מקודם ערלה ואח"כ לימול ליכנס להקדושה. כדי שיוכלל בהאדם התחתונים והעליונים כמ"ש במד' רבה תן חלק לשבעה כו'. היינו מצד הגוף שכולל הז' מדות. ומצד זה יש אחיזה גם לתחתונים. וגם לשמונה הוא הציור שלמעלה ע"י המילה כנ"ל:
Section 14
תרמ"ח
במד' יצירתו אחר יצירת בהמה חי' כו' תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה כו' קילוסו עולה באחרונה ע"ש. ענין אלו הג'. כי הש"י ברא העולם בבחי' מעשה דיבור מחשבה. ויש בכל בריאה אותיות התורה המיוחדים. כמ"ש חז"ל יודע הי' בצלאל לצרף אותיות שנברא בהם שמים וארץ כו'. אכן הכל בכוחן של בנ"י שהם עדים על הבורא ית' וצריכין לברר זאת. לכן האדם כלול מעליונים ותחתונים. כמ"ש רש"י פ' בראשית שלא לעשות קנאה ע"ש. ועיקר אדם ישראל. ונק' השולמית מטעם הנ"ל כמ"ש במד' חזית. וע"י בנ"י ניתקן הבריאה בכל אלה הג' בחינות. ביצ"מ נשתנה כל מ"ב והיא בחי' עשי'. ונפשות בנ"י נעשו כברי' חדשה כענין גר כקטן שנולד. וכמ"ש כעובר בבטן אמו היו במצרים. והוא גמר היצירה לבנ"י בפרט. וזה חג המצות. אח"כ בשבועות הוא בחי' תורתו נתפרשה. ובסוכות זמן שמחתנו הוא התכלית. הקילוס והשמחה שהוא במחשבה. ואלה הג' בחי' הם נ"ר נשמה. וגם בכל שבת הג' סעודות דכ' ג"פ היום. וגם הג' תפלות ניתקנו ע"ז. אתה קדשת כו' תכלית מעשה כו'. ישמח משה הוא התורה. ואתה אחד הוא תכלית הדביקות. אברהם יגל יצחק ירנן הוא הקילוס כנ"ל. [ומעין זה ביאר החסיד יעבץ בתהלים סי' מ"א ע"ש]:
Section 15
תר"נ
במד' אשא דעי כו'. לשון שבח על שבחן של צדיקים לשון שבר על מפלתן של רשעים כו'. כי הנה ע"י חטא אכילת עה"ד טו"ר נתערב פסולת בדעת שצריך בירור. שלולי החטא לא הי' בלידה טומאה. אכן לבנ"י ניתן התורה ומצות שידעו להבדיל בין טוב לרע ולהעלות הדעת טוב. ולשבר דיעה רעה. בבחי' מ"ע ול"ת. סור מרע ועשה טוב. ז"ש לפועלי אתן צדק שלא להרהר על הרע שנמצא בעולם. כי הכל בא ע"י החטא. ואדרבא יש לנו לשבח איתו ית' כמו שסיים המדרש שהיינו רחוקים וקירבנו אליו. כמ"ש מתחילה עע"ז היו אבותינו כו'. וכן בגלות מצרים שהוציאנו הש"י ובירר אוכל מתוך פסולת. כמ"ש במד' בפסוק ואבדיל אתכם מן העמים. בורר וחוזר ובורר. ומכח זה שבאנו מרחוק נמצא עוד פסולת שצריך בירור. ולכן וטמאה ז' ימים. ומקודם כ' והתקדשתם כו'. פי' כמ"ש רש"י ז"ל אדם מקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה. והוא כמ"ש ז"ל אשה מזרעת תחלה יולדת זכר. ואיתא בספרים הרמז שצריך להיות מקודם אתערותא דלתתא ע"ש. וז"ש במד' אחור וקדם כו' זכה נוחל עוה"ז ועוה"ב כו'. פי' או"ק הוא בחי' סור מרע ועשה טוב. שצריכין לברר הפסולת והוא בחי' אחור והוא עבודת ימי המעשה. ואח"כ להעלות הטוב בחי' קדם. ומ"ש במדרש אתה קדמת לכל מ"ב אין הפי' שהוא בלבד מתעלה רק שהאדם צריך להעלות כל הברואים ולהביא מעשה בראשית לבחי' קדם. ובנ"י מוכנים לזה בכח מצות התורה להבדיל ולזכך הכל מן הפסולת כדאיתא במשנה רצה הקב"ה לזכות את ישראל כו' הרבה להם תורה ומצות פירשנו במ"א שזה הזכי' להעלות ולתקן הכל באמצעיות האדם. [וכמ"ש במ"א פי' דבריהם ז"ל שנתפרשה תורתו של אדם אחר תורת בהמה. שעבודת ימי המעשה בבירור התערובות היא נק' תורת בהמה חי'. וע"ז אמרו פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד כו'. נחלת גוים שהם בהמה המה להם. אבל בשבת הוא בחי' תורת האדם אתם קרוין אדם]:
והקדים אחור לקדם שהוא הקדמת עבודת האדם שיהי' אשה מזרעת תחלה. וכן הוא בימי המעשה עבודת הבירור. וע"ז נאמר והתקדשתם להשתוקק למצוא הקדושה. יום הששי ויכלו הוא השתוקקות המקבלים שמזה הטעם אשה מזרעת תחלה יולדת זכר. והייתם קדושים הוא בחי' יום השבת קדושה הבאה מלמעלה במתנה והוא בחי' קדם. וז"ש והייתם בהוויתן יהיו. פי' כשבא ע"י אתערותא דלתתא מקודם אז הוא דבר של קיימא כנ"ל:
Section 16
תרנ"א
ביום השמיני ימול. במד' תנחומא מה שהשיב ר"ע מעשה ב"ו נאים. לא ניתנו המצות אלא לצרף הבריות כו'. דאיתא אין צור כאלקינו. צייר. צר צורה בתוך צורה. פי' שנמצא באדם כמה מדרגות שיוכל האדם להוציאם מכח אל הפועל. כמ"ש זכה נותנין לו נפש. זכה יתיר נותנין לו רוח נשמה כו'. ולעולם צריך להיות האדם פושט צורה ולובש צורה פושט צורה ולובש צורה. והנה לבנ"י ניתן התגלות צורה הפנימיות בכח המילה שמסירין הערלה. ואז יוכל להתגלות צורה הפנימיות:
במד' נכונו ללצים שפטים כו'. משל למטרונה כו' הנגעים לא"ה כו'. וצריך ביאור. עוד במד' שאת ספחת בהרת צרעת הם הד' מלכיות ע"ש. והענין הוא דכ' השמר בנגע הצרעת לשמור מאוד כו'. היינו שהנגעים הם שמירה אל הפנימיות שלא יתערב בו פסולת. וכמו בכלל ישראל כשהם נבדלין מן העכו"ם יא) מתגלה בהם הקדושה. וכשנתפזרו בגלות. הקדושה א"י להתגלות. ולכן אמרו חז"ל קשין גרים לישראל כספחת כו'. שע"י הגרים מתמעטת התגלות הקדושה. כי לא כל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול. וכמו כן בפרט האדם כשנתערב בו איזה פסולת מסתלקת רוח הקדושה. ונעשה נגע וסגירו שלא יתגלה הקדושה שבו למקום שא"צ. והוא שמירת הקדושה לכן כתיב השמר כו' לשמור. שהיא שמירת האדם. ונמצא כי הנגעים הם רק בעבור הרשעים יב) שלא יהנו מאותו אור השורה בישראל שלא יתפשט לחוץ. והשמירה ע"י הנגע. וכן אמרו שהנגעים באין על הנכנס בתחום שאינו שלו מעוזיהו שנכנס להשתמש בכהונה והכל ענין א' כנ"ל. וכשיתבטלו כל הד' מלכיות ונשגב ה' לבדו. לא יצטרכו לנגעים. ויתגלה הקדושה בשלומות כמ"ש ולא יכנף עוד מוריך:
Section 17
תרנ"ב
במד' אחור וקדם צרתני כו'. כי כל מה שברא הקב"ה בעולמו הכל לכבודו ברא. אכן יש נבראים שאין כבודו ית' ניכר בהם בהתגלות. וזה נק' אחור כי סוף כל סוף נולד מהם התגלות כבודו ית' ורצונו ע"י סיבות קרובות ורחוקות. ויש ע"י פושט צורה ולובש צורה כמו דצח"מ שמתעלין דרך מדרגות. וזה החילוק בין עליונים שהם בחי' פנים וקדם שאין להם השתנות וששים ושמחים לעשות רצון קונם בלבד. אבל התחתונים הם בחי' אחור לכן משתנים מצורה לצורה ומתים. וזה הרמז שאמרה חנה עליונים לא מתים ולא פרין ורבין תחתונים מתים ופרים ורבים. כי ע"י שהם מתים בע"כ צריך להיות מהם תולדות. אבל האדם הוא כולל אחור וקדם כי נשמתו חלק אלקי ממעל. והגוף הוא בחי' אחור. ובאמת הכל תלוי בו. ולכן יש בו ב' הכוחות שיברר כבודו ית' גם באלה הברואים התחתונים. כמ"ש עם זו כו' תהלתי יספרו. היינו בעוה"ז שצריך עדות לברר שהכל לכבודו ברא. לכן כ' שחורה אני ונאוה. כי חלק הגוף שחורה. ונאוה חלק הנפש. אכן בזמן המקדש הי' מתגלה הארת הנשמה והיה ניכר שבחן של בנ"י. כי הגם שמתלבשים בגופים הנשמה מאיר בהם. ועתה בגלות כ' אל תראוני שאני שחרחורת. לשון כפול שנראה כאילו גם הפנימיות שחור ושהם שחורים בעצם. והטעם שמוני נוטרה את הכרמים הוא מלבוש החיצון הגוף שהוא כדי לתקן כל הברואים. כרמי שלי הוא צורה הפנימית לא נטרתי. אבל באמת חלק הפנימיות נמצא לעולם בנפשות בנ"י. רק כפי עבודת האדם מתגלה ומאיר בו. ולכן יש ערלה בגוף ונתן הקב"ה לבנ"י ברית מילה שהיא התגלות הפנימיות. ובמדרש תן חלק לשבעה וגם לשמונה ימי מילה. שלכן יש באדם אחור וקדם שיהי' חלק בז' ימי הבנין וגם לשמונה הוא חלק הפנימיות עלמא דחירות. והוא עדות כי נפשות ב"י הם בני חורין ואין משתעבדין אל החומר בעצם. וגם לשון ריבוי. כי צריך האדם לעסוק יותר בקביעות בחלק הפנימיות:
ובמד' אשא דעי למרחוק כו'. לשון שבח ולשון שבר שבחן של צדיקים ומפלתן של רשעים כו'. כי הנה הדעת צריך בירור דכ' עה"ד טוב ורע. ואחר החטא התיקון הוא בדעת שיודעין להבדיל בין טו"ר כמ"ש חז"ל אם אין דעת הבדלה מנין. א"כ ע"י הדעת מבררין שבחן של צדיקים ומפלתן של רשעים. ולכן משמש ב' לשונות והבדלה זו נעשה ע"י בנ"י שזכו לתקן זה החטא מתערובת טו"ר. וראשון היה אברהם אע"ה. ז"ש מחשבין לשמו של אברהם כו'. שזכה שניתן לו אות ברית מילה. שהוא בירור זה הדעת. והוסר הערלה והקליפה שסובבת הפנימיות. ולכן נברא האדם עם הערלה וביום השמיני ימול כדי לברר זה הדעת. והסרת הערלה היא מפלת הרשעים. והברית הוא שבחן של צדיקים. והוא עצמו מ"ש במשנה בעשרה מאמרות נברא העולם כו' כדי להפרע מן הרשעים וליתן שכר לצדיקים. והנה האדם הוא עולם קטן וכולל מכל עשרה מאמרות ויש בו בחי' אחור וקדם כמ"ש לעיל. והוא כדי לעשות ב' הפעולות להסיר הפסולת ולהוציא אור הפנימי. והוא בירור הדעת. וזהו אשא דעי למרחוק שהוא בכח סייעתא דשמי' שזכה אברהם אע"ה שכרת לו הקב"ה ברית מילה לרומם הדעת ולבררו מתערובת טו"ר כנ"ל:
Section 18
תרנ"ג
במד' אחור וקדם צרתני זכה אדם נוחל ב' עולמות וא"ל בא ליתן דין וחשבון. כי האדם כלול מעליונים ותחתונים. חומר וצורה. והנה הנשמה שיורדת בגוף הוא לתקן גם הגוף כדרך הצדיקים שמהפכין את החומר לצורה וממשיכין הארת הנשמה לגוף. וזה נוחל ב' עולמות. והרשעים להיפוך בחייהם קרוין מתים. כי הצורה נהפך לחומר. ומגשמים גם את הנשמה. וע"ז יש דין על איבוד ופגם שעשו בנשמה. וחשבון על שלא הרויחה הנשמה בירידתה בגוף. והקב"ה נתן לנו ע"ז תרי"ג מצות. רמ"ח מ"ע להאיר כח הנשמה בגוף ע"י המ"ע כמ"ש וחי בהם. והמל"ת הם לשמור הגוף וחומר שלא יעשו פגם בנשמה. כי בכל המעשים אשר אסרה התורה הם דברים שא"י להמשיך אותם אל הקדושה והרוחניות. לכן ענין מל"ת נגד שס"ה גידים שלא יסתמו דרך הילוך החיות וכח הנשמה. וב' הנ"ל הם בחי' זכור ושמור. וכל זה תלוי בזיכוך הגוף כמ"ש זכה נוחל. וע"ז אז"ל רצה הקב"ה לזכות את ישראל כו' הרבה להם תורה ומצות. ושבת הוא זכור ושמור כלל כל המצות. והוא בחי' אחור וקדם. שהשבת הוא מעין עוה"ב. והקדושה יורדת בו לעוה"ז לבנ"י כמ"ש בזוה"ק פ' ויקהל מענין זה. לכן אומרים בקידוש ושבת קדשו כו' הנחילנו לשון נסתר רומז על שבת עליון. ושבת קדשך כו' הנחלתנו רומז על שבת תחתון. והם ב' נחלות שבמדרש. נוחל ב' עולמות. שבשבת מזדככין נפשות בנ"י ונוחלין ב' עולמות:
Section 19
תרנ"ד
במד' תנחומא ויספו ענוים בה' שמחה ע"ש שדורש על שמחת ברית מילה ומביא מה ששאל הרשע לר"ע איזהו מעשים נאים והביא לו גלוסקאות ושבלים ע"ש. והענין הוא כי אחר החטא של אדה"ר נאמר בזעת אפך תאכל לחם. ולחם כולל גם הזיוג כמ"ש הלחם אשר הוא אוכל. וכן בשניהם נאמר עצבון. בעצב תלדי ובעצבון תאכלנה. והיא הערלה ותערובות הרע שנעשה בכל דבר. ואיתא אדה"ר נולד מהול. וממילא לא הי' ערלה בכל תולדתו. רק ע"י החטא נמשך הערלה. וזה הרמז אדה"ר מושך בערלתו הי'. ולכן נצרך להיות גם התיקון בכח האדם. וכ' עשה האלקים כו' האדם ישר. ישר הוא בחי' מילה כמ"ש לישרי לב שמחה. אך המה בקשו חשבונות רבים. לכן נאמר אשה כי תזריע כו' שע"י האשה הוסב הדבר להיות ערלה וטומאה בלידה כמ"ש בעצב תלדי. אכן ע"י המילה זוכין לאור הראשון שהי' קודם החטא. ולכן קיבלו בנ"י מצות מילה בשמחה שהוא היפוך העצבון. כי כל עצב בא מסט"א. וכמו כן במאכל בעצבון תאכלנה. והיא הפסולת והקליפות. שקודם החטא הי' מוציא הארץ לחם מוכן לאכול בלי תיקון. ושוב ראיתי מכל זה בס' אוה"ח. והנה בשבת נאמר ולא יוסיף עצב עמה. כי בימי המעשה יש תערובות וכל נקודה קדושה א"י להתגלות רק ע"י הסתר וקליפה וסט"א. אבל בשבת קודש סט"א ערקת והברכה מתפשטת בלי תערובות ובטל העצבון. ולכן אחז"ל וביום שמחתכם הוא שבת. כי מסלק העצבון כמו מילה. והנה שבת סהדותא איקרי שלא יאמרו באי העולם כי כך ברא הש"י להיות העצבון והסט"א בעולם. הרי ביום השבת ערקת הסט"א. וז"ש להגיד כי ישר ה' צורי. שרק ע"י החטא נתהוה העצבון. ושבת ובנ"י עדים ע"ז. לכן גם במילה שזכו בנ"י להעביר הערלה הוא עדות. וכ' שש אנכי כו' כמוצא שלל רב. פי' מה ששלל הסט"א ונחש הקדמוני בעצתו להביא עצבון בעולם. ובכח המילה מסלקין העצבון ובא השמחה. וז"ש בערב ילין בכי הוא בימי המעשה והתערובות. ולבקר רנה הוא בחי' שבת ומילה. שהוא טוב בלי פסולת:
Section 20
תרנ"ה
במד' אחור וקדם צרתני. דאיתא אין צור כאלקינו אין צייר כאלקינו שצר צורה בתוך צורה וכן הוא בנפש האדם עצמו כי הגוף מלבוש הנפש. וכל אדם כפי ציור נר"נ שבו כך מיוחד ציור של זה הגוף שיכול לקבל צורת הנפש שבו וכמ"ש ז"ל ומפליא לעשות שמקשר עשי' גשמיות ברוחניות. ולכן איתא אם אין אני לי מי לי ופי' מו"ז ז"ל שכ"א נברא לתקן דבר מיוחד ואין מי שיתקן זאת אלא הוא. והוא כמ"ש שזה המלבוש מצויר לתקן בצורת הנפש שבו. וע"ז אמרו בכל מאודך בכל מדה ומדה שמודד לך. שגלוי וידוע לפניו ית"ש שדרך הטוב לפני זה האיש צורה זו שניתן לו. ומדה הוא מלשון ציור ומלבוש כמ"ש מדו בד. והגוף הוא בחי' אחור והנפש קדם. וצריכין בכח הנפש להאיר הגוף מחשיכה. וניתן לבנ"י מצות ברית מילה להסיר ערלת הגוף. ובמד' אשא דעי למרחוק דורש על אברהם אבינו ע"ה. שנא' עליו מי האיר ממזרח. וזכה ברוב תשוקה שבו להסיר הערלה וניתן לו מצות מילה. וכ' וכרות עמו הברית כו' והלא אם הקב"ה רצה לזכות זרע אברהם בזה מוטב הי' שיהיו נולדים זרע אברהם בלי ערלה. אך זה עצמו זכה אברהם לזרעו אחריו שיוכלו לתקן הערלה בכח עצמותם. כמ"ש כה יהי' זרעך. כמו שהוא נברא ערל וזכה למצות מילה כן ביום השמיני ימול. שזוכין להארה מרחוק שמיני הוא למעלה מהטבע. וז"ש אשא דעי למרחוק ולפ' אתן צדק במה שנברא עם ערלת הגוף ושימשיך לו אח"כ הארה לתקן זאת:
Section 21
תרנ"ו
במד' אחור וקדם צרתני זכה אדם נוחל ב' עולמות כי האדם כלול מעליונים ותחתונים. ונשלח נשמתו למטה. וצריך להיות רצוא ושוב תמיד כמו שהי' קודם החטא. וכמו בנשמת אליהו הנביא שעולה ויורד. ואם זכה פי' להיות זך ובר לבב שלא יקבל השתנות ע"י דברי עוה"ז. אז מוציא גם מעוה"ז נקודה פנימית. ובזה האדם כחו יפה מן המלאכים שא"י לירד בעוה"ז. והאדם נשתלח בעמקי תהום ולהיות עולה ויורד. אך לא כל אדם זוכה לזה. ולכן נאמר לאדה"ר ביום אכלך ממנו מות תמות. כל השפלה והשתנות נקרא מיתה. כי ידע שלא היה בכחו להיות נשאר זך שלא יקבל שינוי מאכילת עה"ד טו"ר. אכן אח"כ ניתן לבנ"י תורה ומצות כמ"ש חז"ל רצה הקב"ה לזכות את ישראל הרבה להם תורה ומצות. ובזה יכולים להיות זכים וטהורים שלא לקבל שינוי מעוה"ז כמ"ש מצות ה' ברה. ועל התורה אמרו אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה. וזה עיקר החירות שזכו בנ"י ביצ"מ שלא להיות נאסר ונדבק בהבלי עולם. וארז"ל צפור דרור נק' ע"ש החירות ואמרו לשון דרור מדייר בי דיירא ומוביל סחורה בכל מדינה. וכן הרמז בנשמת האדם שיהי' בן חורין ויעלה וירד ולא יקבל שינוי. וע"ז כ' מי יעלה בהר ה' וגו' נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי הוא שמירת ברית המעור. ולא נשבע למרמה הוא ברית הלשון. ולפי חוזק הדעת שבאדם למאס בעוה"ז ולהיות מעשי העוה"ז נמאסים אצלו לעשותן רק כלאחר יד. זה פי' אחור וקדם שיהי' האדם ישר. ובזה מבדיל בין טוב לרע ועושה תורתו קבע ומלאכתו בעוה"ז עראי. והקב"ה ברא האדם בחכמה שיוכל להכיר בעצמותו שכמה דברים מאוסים שצריך לעסוק בהם ועושה אותם כלאחר יד ולפי שהם מאוסים בעיניו אינו משתנה על ידיהם וכעשיות צרכיו של אדם. וכמו כן אם החטא נמאס אצל בר דעת ושונא כל הבלי עולם כמ"ש משנאיך ה' אשנא. תכלית שנאה שנאתים. שצריך להיות שונא בעצם כל הדברים המעבירים את האדם מרצון קונו ובזה נשאר זך ומוציא יקר מזולל ונוחל ב' עולמות. כי נחלה היא שאין לה הפסק והבלי עולם הם רק לפי שעה אבל מי שנוהג בהם בקדושה מעלה הנצוצות מהם להיות בכלל נחלה. וע"ז רמזו חז"ל יפה שעה אחת בעוה"ז בתשובה ומעש"ט מכל חיי עוה"ב. כשאדם יש לו רצון אחד לאביו שבשמים בעודנו בעוה"ז ולא יעצרנו הגשם לנתק אותו מדביקות ורצון עליון. בזה נתעלה יותר ממלאך. ואמת כפשוטו ג"כ כי השעה אחת שקבלו אבותינו התורה בסיני ואמרו קול אחד אשר דיבר ה' נעשה. וכדאי אותה שעה במה שירדו נשמותינו לעוה"ז ומזה הכח נשאר לדורות לכל הבא לטהר. ועץ חיים היא למחזיקים בה. כי בעוה"ז מצודה פרוסה כמ"ש וכצפרים האחוזות בפח כשהנפש מתדבק בהבלי עולם וא"י לחזור לעלות. והעוסק בתורה נקרא צפור דרור ובן חורין כנ"ל:
במד' אחור וקדם צרתני זכה אדם א"ל אתה קדמת לכל מ"ב כו'. האדם נברא בסוף כל מ"ב אבל הוא מוכן שיקרב את עצמו כמ"ש מעשיך יקרבוך. ולכן זכה א"ל אתה קדמת בכוחך. ז"ש במד' אשא דעי למרחוק כי האדם צריך לעלות לשורשו העליון בכח הדעת שבו לכן יש בו לשון שירה. ב' לשונות שבחן של צדיקים ופורענותן של רשעים. והוא כמאמר התנא למה נברא בע"מ ליתן שכר טוב ולהפרע. ואמר מחשבין לשמו של אברהם אבינו ע"ה כי הוא הי' הראשון שקירב א"ע וכל העולם אל השורש כמ"ש במד' פ' לך שאיחה כל העולם להקב"ה. והוא האדם שזכה להיות נוחל ב' עולמות. ובמד' חקת מי יתן טהור מטמא לא אחד עוה"ב מעוה"ז וכן אברהם מתרח. וכ"כ באברהם מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו. וכ' אחד הי' אברהם והיינו כשמעלין הכל אל השורש נדחה הפסולת ונעשה מטמא טהור. ובגמ' נדה איתא ר"מ אומר מי יתן טהור מטמא על דם נעכר ונעשה חלב. ורבנן דרשו על שכבת זרע שהוא טמא ואדם נוצר ממנו והוא טהור. והכל ענין א' כי הדם כשנתעלה לדדים ונעכר ונבדל הפסולת. מתהפך מדם שהוא טמא ומזיק. לחלב שהוא מחי' וטהור. והכל לרמוז כי יכולין לצאת מטומאה לטהרה ע"י תשובה אל השורש והאחדות. וכן הי' ממש באברהם שכל החסד מתגלגל בעולם בשבילו ויצא מתרח שהי' טמא. וזה ממש דם נעכר ונעשה חלב שהיא בחי' החסד. ולא עוד אלא שהשאיר רשימה וברית לדורות לבנ"י שנכנסין בבריתו של אאע"ה. ולכן אדם שנברא מש"ז שהוא טמא (ולכן) יש בו ערלה. וע"י המילה נבדל הפסולת וזוכין לטהרה. וכמ"ש על המילה בר"ת מי יעלה לנו השמימה. ולכן ביום השמיני ימול שהוא בחי' קדם בשורש העליון למעלה משבעת הימים. ולכל איש ישראל נאמר אתה קדמת לכל מ"ב ע"י המילה. כמ"ש כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב ועמך כולם צדיקים כמ"ש ע"ז הברית אשרי תבחר ותקרב. באמת א"א ע"ה קירב א"ע אבל אנחנו זכינו להתקרב בזכותו של א"א. ולכן נברא האדם בסוף שיעלה מלמטה למעלה. אחור ואח"כ קדם. וטמאה ז' ימים אח"כ וביום השמיני ימול:
Section 22
תרנ"ז
במד' אחור וקדם צרתני זכה נוחל ב' עולמות כו'. כי גוף האדם שפל מכל ולכן מת מטמא יותר מכל נבילה. אבל יש בו נשמה ובזה יוכל להמשיך קדושה מעוה"ב. ובאמת הוא בכח המילה שהוא בשמיני רומז לעוה"ב. ולכן כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב בכח המילה ועמך כולם צדיקים. כי זה שנקרא אות ברית קודש אינו כמו סימן ורמז. אבל ע"י המילה חל הקדושה. והוא העמוד שעל ידו יש לאדם התקשרות והתחברות לעוה"ב. ולכן נק' אות ברית קודש. ובאמת הנשמה והגוף צרות זו לזו. וז"ש או"ק צרתני. כמו אוי לי מיוצרי אוי לי מיצרי. אך ותשת עלי כפך שהקב"ה מסייע אל הבאים לטהר. וזה מצות מילה שניתן לא"א ע"ה. וכ' תן חלק לשבעה שבעת ימי בראשית וזה בכח השבת שהוא כח המסייע בבחי' ז' ימי הבנין. ולכן עונג שבת גם בגוף יש בו קדושה. ולכן נקרא שבת שלום. וגם לשמנה זו מילה בחי' עוה"ב כנ"ל:
Section 23
תרנ"ח
אשה כי תזריע. אחז"ל אשה מזרעת תחלה יולדת זכר. ובזוה"ק כד אתערותא דלתתא איתער בקדמיתא כו'. וזה נתקיים בא"א ע"ה כמ"ש חז"ל אשר התהלכתי לפניו. וזה רמז זריזין מקדימין למצות שמוכנים ומשתוקקין אל המצות. ולכן ניתן לא"א מצות מילה קודם מתן תורה מרוב השתוקקותו להתקרב אל הש."י. וכ' ומצאת את לבבו נאמן ואחז"ל ג' מציאות מצא הקב"ה. מציאה היא בהסח דעת ולכן בנח כ' מצא חן שהוא מצא בהסח הדעת שבא לו התעוררות הדעת מלמעלה. ובאברהם מצא הקב"ה כביכול בהסח הדעת. וכן הוא המדה שמשהה לצדיקים כדי שיתעוררו הם מעצמם. ועליו כ' מי הקדימני ואשלם. וכן איתא במד' נשא. והנה סיום הפסוק מי הקדימני כו' תחת כל השמים לי הוא. והלא לה' אלקים השמים ושמי השמים ומה תחת כ"ה לי הוא. אבל הרמז כי אין חדש תחת השמש ולכן א"א לאדם להקדימו בשום עובדא כי כל המעשים בהכנות הבורא שכבר הכין לו. אבל מי שיש לו כח למעלה מן השמים כמ"ש באברהם הבט נא השמימה ואחז"ל שהעלהו למעלה מכיפת הרקיע הוא יכול להמשיך דרך חדש לעולם. וזה מצות המילה בשמיני שהוא למעלה מן הטבע. כמ"ש מי יעלה לנו השמימה. ולכן נק' אדם הגדול בענקים ועליו נאמר לבבתני כו' באחד ענק. כמו הענקים שמעניקין חמה בקומתן כמו כן א"א נתעלה למעלה מן החמה. ובזה נתקיים משפיל גאים עדי ארץ. דהיינו הנפילים שהיו מלאכים אדירים ולפי שנתגאו משפילם עדי ארץ. וא"א ע"ה שאמר ואנכי עפר ואפר מגביה שפלים עדי מרום. וזה הכח נשאר לכל בנ"י כמ"ש במד' כה יהי' זרעך שבירך אותו הקב"ה שכל צאצאיו יהיו כמותו. ובוודאי יתקיים ברכת ה' ועתיד כל איש ישראל להיות כאברהם. ומילה עדות ע"ז כמ"ש ועמך כולם צדיקים:
והנה באמת מצות מילה היא מן התרי"ג מצות. וא"א להתקיים מצות מילה בשלימות רק באמצעות התרי"ג מצות. ולכן היא ברית שגי' תרי"ג עם המילה. ובאמת אברהם עצמו קיים כל המצות עד שלא ניתנו. אבל עיקר שלימות מצות מילה בבנ"י שניתן להם התרי"ג מצות ובתוכם מצות ביום השמיני ימול. אבל לא"א ניתן המצוה מקודם. ועליו נאמר אחות לנו קטנה כו' אם חומה היא כו'. פי' שזה הי' התחלת המצוה בקטנות. לכן לא ניתן מצות פריעה שהוא התגלות אור המילה. ואח"כ כשזכו בנ"י אחריו נגמר המצוה בשלימות. וע"ז כתיב לבית יעקב אשר פדה את אברהם. כי ישמעאל הי' ג"כ נימול אבל הי' רק לשעה. דלת היא כו' לוח ארז. אבל בבנ"י אני חומה כו' כמוצאת שלום. ונבנה אח"כ על המילה טירת כסף שהיא כל המצות שבאו בזכות המילה מצוה ראשונה לבנ"י. ולכן כתי' שש אנכי כו' כמוצא שלל רב. שע"י המילה זכו אח"כ לכל המצות. וא"א ע"ה הי' המתחיל. ואי לאו דדלא לן חספא לא אשכחנן מרגניתא. ולכן מברכין במילה ב' ברכות. להכניסו מלבד על מצות המילה. ויש חלק לא"א בכל מצות מילה שבנ"י מקיימין. וע"ז כתי' שכרך הרבה מאוד. ויתכן עוד לומר כי באמת כל תרי"ג מצות תלוין זה בזה כידוע. וא"א ע"ה ששש על המצוה מאוד וידע והאמין כי במצות ה' כלול הכל. ולכן המשיך עי"ז כל התרי"ג מצות והוא ללמד על הכלל כולו כי בכל מצוה כפי רוב השמחה ואמונה שיש לאדם בעשיות המצוה יכול לבוא בזה לכל המצות. רק פתח המילה כבר נפתח ע"י א"א. שעל ידה המשיך כל המצות. אבל באמת הוא ללמד על כל המצות כנ"ל. והיינו דתנן הוי רץ למצוה קלה ששכר מצוה מצוה שמצוה גוררת מצוה כו':
בענין הנגע צרעת. ובמד' שאת ספחת בהרת דורש על הד' מלכיות ע"ש. דכ' ונהר יוצא מעדן כו' ומשם יפרד והי' לד' ראשים. ודרשו ג"כ על הד' מלכיות. והנה האדם הושם בג"ע למעלה מהתחלת הפירוד לד' ראשים. לעבדה ולשמרה אמרז"ל במ"ע ומל"ת. כי עבודה לפתוח השורש. ענג. נהר יוצא מעדן להשקות כו'. ושמירה שלא יתפשט ביותר במקום הנפרד לד' ראשים. כי משם יש המשכה לד' מלכיות. והם ד' מראות נגעים. ואיתא בזוה"ק כי נגע היפוך ענג כמ"ש אין למעלה מענג ואין למטה מנגע. ואמר שם כי המבטל עונג שבת מתהפך ענג לנגע. וכמו כן נאמר כי צרעת היפוך עצרת כי ביו"ט כ' עצרת כנופיא היפוך הפירוד. וזה הי' הכח [*של] בנ"י בעליות רגלים מה יפו פעמיך בנעלים כי היו מעצרין השפע הבא בג' רגלים על התבואה ופירות האילן ועל המים שלא יתפשט יותר מדאי כנ"ל. וצרעת היפוך עצרת כנ"ל:
Section 24
תרנ"ט
במד' אחור וקדם כו' נוחל ב' עולמות. כפכה רמז לב' יודין דוייצר. שני יצירות בעוה"ז ובעוה"ב. דהגוף בעוה"ז אחור מכל הברואים. אבל בנ"י הם בני עוה"ב בכח המילה זה היוד דקדם ואברהם אבינו ע"ה הוציא זה מכח אל הפועל לבוא לבחי' קדם. ועליו דרשו מי הקדימני ואשלם. ובכלל ישראל שניתן להם התורה בהר סיני נתעלו לבחי' קדם. וע"ז כ' אמרתי בני עליון כולכם. אבל אאע"ה שזכה למילה קודם התורה כ' בו מי הקדימני. ולעתיד עתידין בנ"י להיות קדום לכל כמ"ש כעת יאמר ליעקב כו' מה פעל אל. אבל גם בעוה"ז בכח המילה והתורה יכולין לזכות לבחי' קדם. כמ"ש מי יעלה לנו השמימה. וכן בש"ק דהוא מעין עוה"ב הוא בחי' קדם. ומ"מ כל איש ישראל הסדר שלו אחור ואח"כ קדם. ולכן היצה"ר בא מקודם בחי' אחור ואח"כ נעשה גדול ויש ב' היצרים. אבל לבסוף צריכין להתעלות לימי קדם. וכמו שהיצה"ר שליט בלבדו בקטנותו. כן בסוף צריך להיות נקי מיצה"ר ולהיות היצ"ט שליט בלבדו. לכן נק' זקן שקנה חכמה ומגרש היצה"ר לכן והדרת פני זקן. ומי שזוכה בנערותו להיות נקי מיצה"ר נק' זקן מיד:
Section 25
תר"ס
במד' אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה כו'. כדאיתא וייצר בשני יודין יצירה בעוה"ז ולעוה"ב וזה כפכה כי כ' היא ב' יודין. ויש עשרה מלמעלה למטה ועשרה מלמטה למעלה. והם הב' בריתות שיש לאיש ישראל מילה ושבת ומילה ותפילין כדאיתא בהקדמת התקוני זוהר דרמז לב' יודין. והם בחי' הגוף והנשמה שצריך איש ישראל לתקן הגוף לזכות להעלותו עד מעלה העשירית והוא בכח ברית מילה החתום בגוף. והוא עדות שבני ישראל הם בני עוה"ב שגם הגוף עתיד להיות מתוקן. ולכן רמזו עליו מי יעלה לנו השמימה ר"ת מילה. והרמז שצריכין להתעלות להיות בבחי' השמים שעתידין הגופים להזדכך כמו הנשמ"ה גי' השמימ"ה. ויש עשרה מלמעלה למטה והיא ברית שבת שבו יורדת הנשמה יתירה שצריך איש ישראל לזכות להמשיך הארת הנשמה מלמעלה למטה. והוא באמת מתנה טובה שאינו בכח המעשה. ולכן כל המעשים בטלים בשבת והוא יומא דנשמתין. וכמו כן התפילין הארת הנשמה הנמשכת על האדם ע"י מצות תפילין. ועל ב' אלו נאמר והתקדשתם מצד מעשיכם בחי' ברית מילה מלמטה למעלה. והייתם קדושים מלמעלה למטה כנ"ל. ובאמת מוכן לכל איש ישראל חלק בקדושה שלמעלה רק שא"י להמשיך עליו עד שמתקדש מלמטה וכפי מה שמקדש עצמו כך נמשך עליו חלק הקדושה המיוחד אליו. זה פי' אחור וקדם צרתני. ונוחל ב' עולמות כו':
Section 26
תרס"א
במד' אשא דעי משמש ב' לשונות לשון שירה ולשון שבר. מפלתן של רשעים ושבחן של צדיקים משבחין לשמו של א"א ע"ה שבא מרחוק משבחין לשמו של הקב"ה שהיינו רחוקים וקרבנו לו כו'. הענין הוא כמ"ש מתחלה עע"ז היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום ב"ה לעבודתו. וכ"כ ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. והבדלה זו מקוים גם בכל נפש מישראל. שע"י המילה נבדל מן כלל הנפשות להיות מיוחד לשמו ית'. וכמ"ש מי יתן טהור מטמא אברהם מתרח ישראל מאומות עו"ג. והוא בכח המילה שהראשון הי' א"א ע"ה. שנתברר ונבדל מן האומות. וכל איש ישראל צריך לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי. וזה אשא דעי למרחוק. והדעת כולל ב' ענינים אלו כמ"ש ז"ל אם אין דעת הבדלה מנין. ובמשנה איתא אם אין דעת. אין בינה שהדעת מבדיל ומסיר הערלה. ואח"כ מעלה את האדם לדביקות עליון והכל בכח המילה בשמיני. וע"ז רמז מי יתן טהור מטמא. ומי יעלה לנו השמימה. וכן בש"ק שהוא נותן דעת באיש ישראל כמ"ש לדעת כי אני ה' מקדישכם. יש בו קידוש והבדלה זכור ושמור. השבתת מלאכה. ושביתה ומנוחה ודביקות אל השורש. ולכן כ' הדעת טוב ורע על ב' בחי' הנ"ל. כי דעת לשון דביקות. וגם לשון שבירה כמו ויודע בהם כו' אנשי סוכות. [ולכן יש בו חסדים וגבורות] וכשהנשמה באה לעולם הזה ומתלבשת בטבע הגוף מתערב באדם פסולת. כמ"ש א"א לפתיחת הקבר בלי דם וצריך להתברר אח"כ שיוכל לקבל הארת הנשמה:
בפסוק אדם כי יהי' בעור בשרו כו'. ע"פ המד' אחור וקדם צרתני. כי נשמה חלק אלקי ממעל והיא בחי' קדם שקדמה לעולם. ולכן כ' ויטע כו' גן בעדן מקדם וישם שם כו' האדם כו'. ובאמת באדם הראשון כן הי' שנברא באחרונה אחור לכל המעשים ומיד הניחהו בג"ע מקדם. ואחר החטא כ' ויעש כו' כתנות עור. ואיתא בתורתו של ר"מ כ' אור. דמקודם הי' כתנות אור ממש. ואח"כ נעשה לו מלבוש חיצון אשר א"י האור להתגלות רק באמצעות כתנות העור הגשמיי. וצריכין עתה לתקן זה העור לזכות לאור הנפש שמבפנים. ואאע"ה זכה לברית מילה אז נפתח פתח בזה העור כמ"ש ואחר עורי נקפו זאת. וכל הצרעת וסגירו היא בזה העור. ולכן איתא כי נגע היפוך ענג שבת דהיא בחי' "עדן "נהר "גן שבשבת נפתח הפתח והיא נחלה בלי מצרים. שמכל אלה יש רמז בנפש האדם ולכן הושם בגן. וישם שם שסידר כל האדם כפי מעשה הגן. והם הג' היום וג' סעודות שבשבת קודש שהם מול הג' מדרגות הנ"ל. וכתי' וקראת לשבת ענג שצריך איש ישראל לקרוא ולעורר ג' בחי' הנ"ל בכח השבת. ומול אלו הג' פתיחות שערים. יש ג' סגירות שאת ספחת בהרת. וכן בפתח הברית מילה יש ג' מילה פריעה ואטופי דדמא:
מצורע
Section 1
תרל"ב
במד' מצורע מוציא רע כו'. כי מה שנתן הש"י יצה"ר ג"כ לאדם כמו שהוא בכלל אינו מתנגד לעבודת הש"י כמ"ש בשני יצריך כו'. רק המוציאו מן הכלל. ואפשר שהשני צפרים חיות טהורות רומזים על ב' יצרים שכמו שנתנם הש"י הם טהורות כמ"ש נשמה שנתת בי טהורה כו'. א"כ יש די טהרה תוך האדם ורק שלא יוציא שום דבר משורשו כנ"ל:
Section 2
תרל"ה
בעזה"י מצורע שבת הגדול
במד' זאת תהי' תורת המצורע. הה"ד ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי כו'. דמ"ש בכ"מ תורת המצורע תורת הזב כו' הוא משום שכל התקונים וכל המעשים נעשה הכל בכח התורה. וכפי מה שמתקן מעשיו זוכה להתקרב אל התורה. וזה תיקונו דכולא באורייתא איתכלילו. וכ"ד יש לו שורש בתורה. ומכ"ש נפש הישראלי. וכ"ז שיש בו פגם וקילקול א"י להתדבק בשורשו. וז"ש מה לך לספר כו'. ואיתא כי צרעת בא מלה"ר מוציא רע. פי' דיש ללמוד תיקון הנפש מהגוף. ונודע דעיקר חיות האדם בלב וריאה והדם שנמצא בלב מתפשט בכל האברים וחוזר ללב. וזה קיום האדם דמו בנפשו כו'. והריאה להוציא אויר ולהכניס אויר. וכמו כן בנפש האדם עיקר כוחן של ישראל בפה. והוא להוציא מפנימיות האדם דיבורים בתורה כמאמר חיים הם למוציאיהם בפה. ואיתא דברים היוצאין מן הלב נכנסין אל הלב. פי' שכל דיבור בתורה שמוציא האדם כראוי בכל לבו נכנסין הם ללבו ומוצא בהם טעם חדש והוא ממש כדמיון הילוך הדם מהלב לכל האברים וחזרתו ללב. והוא ע"פ הפסוק כל הנחלים הולכים כו' מקום שהנחלים הולכים כו' שבים כו'. וכמו כן להיפוך מוציא רע הוא שיש ג"כ יצה"ר בלב אדם בשמאלו כמ"ש לב כסיל לשמאלו כו'. וכשמוציא הבל שמאלי לחוץ מכניס בו רוח שטות כנ"ל. ולשון ופה האדם הם המחברין הבל ורוח לנפש האדם. וז"ש מות וחיים ביד לשון כדאיתא במדרש. ועוד שם כי גדול לה"ר מע"ז וג"ע וש"ד שנק' גדול ולה"ר נק' מדברת גדולות לשון כפול ע"ש. פי' הדברים כי כל אלו הם כוחות באדם למשל ג"ע וש"ד שהם בכח האדם למשול על חבירו להורגו וכן להטיבו ולהשפיע לכל מי שרוצה. אבל הגדולה להשי"ת בלבד היא. והוא בחי' אברהם ויצחק שמסרו כל החסד והדין להשי"ת אשר לו הגדולה והגבורה. וכן ע"ז בכח העובד לעשותו אלהים אחרים לכן נק' גדול שבכח האדם לתת כח אלהות למי שעובד לו. והוא בשקר והוא נגד מדתו של יעקב שהוא אמת. ולכן ייחד עליו הקב"ה אלקותו שהוא אלהים אמת. ולה"ר כולל הכל והוא נגד דהע"ה שהוא מלכותו ית' והנהגתו את העולם. וז"ש מדברת גדולות לשון דיבור והנהגה שכל האברים נמשכין אחר הפה והלשון כנ"ל:
Section 3
תרל"ט
פ' תזריע מצורע
במדרש מצורע מוציא רע. כי בכ"ד יש תערובת טו"ר. וכן באדם. ומ"מ כמו שהוא בשורש הטוב גובר על הרע. כי מידה טובה מרובה. אבל צריכין ליזהר שלא להוציא הרע מן הכלל. וכן כתיב נצור לשונך מרע כו' בקש שלום הוא הביטול אל הכלל וכן כתיב בטהרת מצורע שתי צפרים חיות. המים החיים. הכל לחזור להתדבק בשורש. וכשהוא בתוך הכלל יכול ליתקן:
ברש"י עץ ארז ואזוב. שנתגאה וחטא ישפיל עצמו כאזוב כו'. ולמה לי ארז. רק ע"י הגיאות צריך לבוא לשפלות ביותר כשבא לתשובה וע"י שבא לו הכנעה ע"י הגיאות ניתקן החטא. וע"י שמשפיל עצמו מתכפר לו. א"כ כ"א יחטא ואח"כ ישפיל עצמו. אך באמת אין החוטא יכול להשפיל עצמו. ובוודאי מי שיכול להשפיל עצמו כאזוב ותולעת בלי ספק ניתקן החטא מקודם. והוא צדיק גמור ובעל תשובה. וכן כל עניני התורה סימנים כענין שאמרו המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו. א"כ כל פושע יהי' מעביר ע"מ אבל לא יוכל לבוא לזה כ"ז שלא תיקן החטא:
בפסוק כי תבואו כו' ונתתי נגע כו'. וקשה מה בשורה היא זו. ופירש"י שהטמינו כנענים כו'. וקשה וכי היה צריך הבורא ית' אלה העצות ולמה נתן לכנענים זאת המחשבה להטמין ושיצטרכו בנ"י להחריב הבתים. אמנם וודאי גוף הענין נגעי בתים הוא פלא גדול והוא אות ומופת על קדושת בנ"י שמביאין קדושה וטהרה גם במקומות מושבותיהם. ויש ללמוד ק"ו דכתיב אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה על החטא שקורות ביתו של אדם מעידין. מכ"ש מדה טובה מרובה שהצדיק צריך להביא הרגשת קדושה בכל השייך אליו וגם בצומח ודומם. והנה בנ"י כן עשו שהוציאו ארץ כנען מיד הטומאה והכניסוהו בקדושה שכשנקרא ארץ ישראל השרה הבורא ית' שכינתו בבהמ"ק. וזה בכלל ובכל מאודך שצריכין להביא לכל הנכסים הארת הקדושה. ומצד זה יכול להיות טומאת נגע צרעת גם בבתים. וזאת הבשורה טובה שיוכלו לתקן כל המקומות ג"כ. והוא באמת מטמוניות. שבכל דבר הגשמיי ביותר. מוטמן בו ניצוצי קדושה ביותר. וגם לפי פשוטו הי' נסיון גדול לסתור כל הבנין ע"י שחפץ איש הישראלי להיות שורה קדושה וטהרה במקומו. ובאמת איתא כי המטמוניות מצאו כדי שלא יהיו נפסדין בסתירת הבנין:
Section 4
תרמ"ו
במדרש ולרשע אמר כו' שאין הקב"ה חפץ בקילוסן של רשעים כו'. דהנה עיקר בריאת האדם להעיד על הבורא ית'. וזה כח הדיבור דכתיב לנפש חי' מתרגמינן לרוח ממללא. ונבחרו בנ"י שהם עיקר האדם כדאיתא אתם קרוין אדם עם זו יצרתי כו' תהלתי יספרו. אך שצריכין מקודם לתקן עצמנו להיות כלים להוציא דבר אמת מפה. וזה עיקר הצרעת שנק' סגירו שא"י לפתוח הפה כראוי בתורה ותפילה. וכ"כ הוציאה ממסגר נפשי להודות כו' לכן כתי' זאת תהי' תורת המצורע שעיקר הטהרה כדי להיות כלי מוכן לתורה. אך גם זה אמת שע"י התורה יכולין לתקן עצמינו ג"כ. הגם שאין עוסקין כראוי. אם הכוונה לש"ש כדאיתא המאור שבה מחזירן למוטב. וזה ג"כ פי' תהי' תורת המצורע ביום טהרתו. וכתי' בורא ניב שפתים כו' שכשהקב"ה מרחם על האדם ופותח פיו בתורה נתרפא ומתקרב. וע"ד הרמז י"ל בפי' והובא אל הכהן דק' הא כתי' ויצא הכהן כו'. רק שקאי על תורת המצורע שזה הניצוץ מדברי תורה שבכוחו מתרפא המצורע הארה זו באה אל הכהן. ואז הכהן זוכר בהמצורע והולך אליו לחוץ לראות את נגעו. וכל צרעת וסגירו ע"י עשי' גשמיות כדכתיב ימי המעשה יהי' סגור. אבל בש"ק אין מגע צרעת ולכן שבת סהדותא איקרי ויכולין להעיד על הבורא ית' ונפתח ההסגר כנ"ל:
בפסוק ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם. ודרשו חז"ל וכי בשורה היא אלא שהאמוריים הטמינו מטמוניות כו'. הענין הוא כי הבטחת ארץ כנען לבנ"י הוא מה שזכו להנחיל א"י שנעשה נחלת ה' ונתהפך מטומאת ארץ כנען להיות ארץ ישראל מקודש לה'. וכענין זה עצמו הוא ביותר מה שיכולין בנ"י לתקן גם מקומות שנמצא בהם הטומאה. וע"י התיקונים ומצות שנתנה תורה נתרפא הצרעת כמ"ש נרפא נגע הצרעת מן הצרוע ומדקדקין דהל"ל נרפא המצורע מהנגע. רק שגוף הנגע נתהפך ונתרפא. וזהו ענין המטמוניות כמ"ש מה רב טובך אשר צפנת ליראיך כמ"ש במ"א. ובמד' ראשו כתם פז ק' תלתלים שחורות כעורב. הלכות זיבה וצרעת שנראין כעורים לדורשן ערבים הם לפני כו'. והרמז כנ"ל. כי באמת במתן תורה היו בנ"י נקיים בלי זיבה וצרעת. וע"י החטא נעשו זבין ומצורעין. אעפ"כ הטומאה אין לה מציאות ודביקות בבנ"י. כאשר צותה התורה לשלח המצורע ממחנה ישראל. וכמו כן בגוף נפש איש ישראל לא יוכל הטומאה להתקיים. ולכן נעשה נגע בעור להוציא הטומאה מגוף האדם ורמ"ח אברים שנק' מחנה וכמ"ש במ"א פי' המד' בפ' תזריע נכונו ללצים שפטים ע"ש. כי בעכו"ם מצאה הטומאה מנוח. אבל כשבא לאיש ישראל נעשית נגע ובולטת לחוץ עד הזמן שמתרפאת לגמרי ונמצא אח"כ בא עוד ליתרון כענין יתרון כח של בע"ת לצדיק גמור. וכן פרשנו והזרתם כו' בנ"י מטומאתם. לשון נזירה והפרשה ולשון נזר. שע"י הטומאה כשמטהרין מתעלין. וזהו קוצותיו תלתלים שהגם שבאמת השערות הם מותרות. עכ"ז מוסיף עוד מעלה יתירה. ולכן פרשיות זיבה וצרעת. הגם שלולי החטא לא היו. עכ"ז ערבים הם ביותר. וע"ז נאמר שחורה אני ונאוה כשבנ"י שחורין בגלות וטומאות זוכין אח"כ עוד להתנאות לפניו ב"ה וב"ש ביותר:
Section 5
תרמ"ז
במדרש זאת תהי' תורת המצורע הה"ד ולרשע אמר א' מה לך לספר חקי כו'. בורא ניב שפתים כו' ע"ש. כי הנגע היא בעור הבשר כמ"ש אדם כי יהיה בעור בשרו כו'. והיינו כי נמצא דברי תורה בכל נפש ישראל רק ע"י העונות והוצאות לשון הרע מפיו נסגר הפנימיות וא"י להוציא מכח אל הפועל דברי תורה כמ"ש נאלמתי דומי'. וכשזוכה ע"י תשובה שנברא לו ניב שפתים זאת היא רפואת הצרעת. לכן המצוה צפרים המצפצפים כמ"ש רש"י ז"ל להראות שצריך למצוא לו כלי קול ודיבור מחדש:
בענין הנגעים וההסגר. דכ' והזרתם את ב"י מטומאתם כו'. אין נזירה אלא פרישה כו'. פי' שיהי' בכח איש ישראל לפרוש עיקר נקודת לבבו בזמן הטומאה וכמ"ש ולא כו' בטמאם כו' משכני כו' כי בכל איש ישראל יש נקודה קדושה. ואמו"ז ז"ל ביאר הפסוק ששת ימי המעשה יהי' סגור שבנ"י שנק' גן נעול הוא ששומרין הנקודה פנימיות הנ"ל שלא להתערב בחשק עוה"ז. ע"ש בפרשת ראה. והוא כמ"ש בזוה"ק פ' זו ביום טובה הי' בטוב. דכשיש עונש בעיר צריכין להסתיר כו' ע"ש. ומזה הטעם עצמו בימי המעשה נסגר שער הפנימיות משום דשלטא בי' סט"א ותערובת טו"ר. רק בשבת דכל סט"א מתעברת וערקת. לכן מתגלה בו הארה הפנימיות. וביום טובה הי' בטוב הוא באמת בש"ק שנק' טוב כמ"ש טוב להודות. והוא רמז לעונתן של ת"ח משבת לשבת. וזה עצמו הי' ההסגר. והסגירו הכהן. שהוא חסד הש"י מה שלפעמים נסגר לבו של אדם שיש זמנים שצריך להיות נסגר הפנימיות כמ"ש יהי' סגור. וכל עובד ה' צריך להיות לו ב' בחי' הנ"ל. והכל בכח התורה שעוזרת לפתוח הלב ולהרחיב התפשטות הקדושה בעת הראוי וזה עשה רצונך כרצונו כו'. ובזמן דשריא סט"א צריכין לנעול הפנימיות. וזה בטל רצונך וכשעוסק במילין דעלמא ישמור נקודה פנימיות שלא להתערב בו הבלי עולם וזה והזרתם כנ"ל:
Section 6
תרמ"ח
ובמד' זאת תהי' תורת המצורע ולרשע אמר כו'. אין הקב"ה חפץ בקילוסן של רשעים ע"ש. כי התורה נותנת עצה לבנ"י לפי הזמן דכ' שלום שלום לרחוק ולקרוב ובמד' רחוק זה מצורע שהי' רחוק ונתקרב. כי יש מי שמשיג השלימות ע"י הקירוב ויש ע"י התרחקות. וזה שלום שלום כו' ולשון הכ' אמר מה לך לספר כו' שזה ג"כ דרך התורה שנאמר לרשע שיתרחק עצמו. וזה הרפואה שלו ע"י שילוחו חוץ למחנה וכן הוא באדם כשפגם מעשיו ומתרחק מן הקדושה צריך לקבל זה הריחוק באהבה ולידע כי זה הריחוק הוא תקנתו. ובמד' אין מדתו של הקב"ה כב"ו מכה באיזמל ומרפא ברטי' והקב"ה בדבר שמכה מרפא. פי' שהמכה עצמה היא הרפואה. וז"ש זאת תהי' תורת המצורע כי התורה שלו היא ע"י הריחוק. וזה רומז האזוב שע"י השפלות יזכה להתקרב. וכל הנהגות של התורה הם לטובה דכתי' וכל נתיבותי' שלום. היינו אפי' הדרכים שנותנין ריחוק לאדם. הוא מביא להשלימות כמ"ש שלום לרחוק. וכתיב האלוה מקרוב אני כו' ובמדרש יתרו וכי מקרב אני ולא מרחק. הרמז כנ"ל שאלקותו ית"ש אינו ע"י קרבות בלבד רק אפי' הריחוק שאלקים עושה מביא לקרבות. ובמד' אך טוב לישראל כו' כי התורה שנק' טוב צריך שמירה. וזה לשון אך שהוא מיעוט שע"י התורה שניתן לבנ"י צריכין לפעמים לקבל היסורים. כי לא כל הרוצה ליטול השם כו'. ובמד' ה' תורות כ' במצורע שהאומר לה"ר כופר בחמשה חומשי תורה. כי הקב"ה נתן לנו ה' מוצאות הפה והם כלים בפיהן של בנ"י לקבל חמשה חומשי תורה וע"י לה"ר מפגם ה' מוצאות הנ"ל. ובמדרש כי הלשון עשה לו הקב"ה ב' מחיצות שינים ושפתים. ומעין זה ע"י שניתן לבנ"י כח הלשון והדיבור עשה הקב"ה ב' שמירות והם ברית הלשון וברית המעור. וכשחוטאין בהם נענשין בנגעים וזיבות ומתרחקין מקדושת התורה כדי שיהי' התורה שמורה בקדושתה כנ"ל:
Section 7
תרמ"ט
במד' מי האיש החפץ חיים כו' דכתיב זכור כו' אשר עשה ה"א למרים כו'. שמצוה לזכור תמיד עונש לשון הרע. כדאיתא לכוין במאמר להודות לך הפה לא נברא אלא להודות. ובאמת הפה הוא פיהן של בנ"י שנבראו רק להעיד על הבורא ית' כדכתיב עם זו יצרתי כו'. וזה עיקר הבריאה כדכתי' אדם אתם. וכתיב וייצר ה"א כו' ויפח באפיו נ"ח ויהי האדם לנפש חי'. א"כ הגוף הוא יצירה בפ"ע ורק שיש בו נשמת אלקי ממעל שצריך האדם לעורר כח הנשמה שבו והיינו דכתיב לנפש חי'. נפש היא התשוקה והרצון. שאם האדם מאסף כל הרצונות ומשתוקק לדבוק באל חי. אז מוצא חיות אלקים בקרבו. והוא בכח הפה בתורה ותפלה. כדמתרגמינן לרוח ממללא. לכן מי שחפץ ומשתוקק אל החיים צריך לשמור הפה. וע"י לשון הרע בא נגע. סגירו. דהיינו שהגוף מכסה הארת הנשמה שבקרבו. והרי הוא כמת. ואיתא במד' ה' תורות כ' בנגעים. לומר לך המספר לשה"ר ככופר בה' חומשי תורה. הרמז כי יש ה' מוצאות הפה לכ"ב אותיות התורה. והם חקיקות פנימיות שחקק הקב"ה בפיו של אדם להיות בו רשימות מכ"ב אתוין דאורייתא. וע"י הלשה"ר הם סתומים. ולהיפוך המייגע עצמו בדברי קודש תורה ותפלה נפתחין חקיקות הללו. ואז מאיר בו כח הנשמה ונק' חי. ולכן בש"ק דסהדותא איקרי ובנ"י מעידין על הבורא ית' לכן ניתוסף להם נשמה יתירה. והיינו דכתיב וינפש. כמ"ש לעיל לנפש חי' הוא הרצון. ובש"ק נמצא זאת התשוקה כדאיתא בספרים פי' ויכולו השמים כו' שנמצא בהם ההשתוקקות וזה נשאר אצל בנ"י בכל השבתות. לכן איתא במד' כי הנגעים הם עדות על שבחן של בנ"י כדאיתא ועם אדם לא ינוגעו כו' שבנ"י שנק' אדם להם ניתן מצות טהרת הנגעים. ועיין במד' תזריע על הפסוק נכונו ללצים שפטים. ופירשנו כי באומות אין הנגע עושה רושם בהם והם נכונים לזה. כי לא המתים יהללו. ורשעים בחייהם נק' מתים. כי החיות הפנימי לא נמצא בהם. אך בנ"י שנק' אדם וצריכים להיות כלים לקבל חיות הנשמה. לכן ע"י חטאים ולשה"ר נמצא בהם נגע ומעכב החיות מלהתגלות. ויש נגעים בגוף ובגדים ובתים. כמו שנמצאות אותות וחוקים בנפש האדם המילה. ומזוזה בבית. וציצית בבגד. כן נמצא ע"י החטא דברים המעכבים התגלות הקדושה. וכ"ז עדות על מעלתם שא"י לסבול הפגם. ונגע בית היא הרגשה דקה ביותר לכן כ' בו כנגע נראה. שלאו כל מוחא סביל דא. רק שמרגיש איזה הרגשה דקה ובא אל הכהן ומברר לו אם הוא טהור או טמא. ובמד' כולך יפה רעיתי כו' דכ' אמרתי אלהים אתם כו'. ובוודאי מאמרו ית' קיים בכלל ישראל. ולכן משתלח המצורע והזב חוץ למחנה. רק רצונו ית' היה להיות בני עליון כולכם. ואחר החטא צריכים בירור מי הראוי להיות בכלל ישראל ומי להשתלח חוץ למחנה כנ"ל:
Section 8
תר"נ
במדרש איום ונורא הוא ממנו משפטו ושאתו. כי הנה מצות זבים ומצורעים מיוחד רק לבנ"י. והיא שבחן של ישראל. כי המתנות שהנחילנו הש"י ממילא צריכין אנחנו להיות מוכנים לקבל אותם. וכשיש חסרון ואין מקבלים כראוי מתהו' במקום הזה כח הסט"א. ובמד' תזריע לעשות לרוח משקל כו' כמו שיש ד' יסודות ארמ"ע והאדם כלול מהם וכשמתרבה כח המים או הרוח יותר מדאי נולד חולאת בגוף. כן ברוחניות שהנחילנו הש"י תורה ומצות והם כמו רוח ועפר. רוח ממללא ומעשה המצות היא בגשם האדם. וכמו כן במידות אהבה ויראה בחי' אש ומים. ולכן צריך להיות כל אלה הד' במשקל. ואם לומד תורה ואינו מקיים וגובר הרוח על העפר נעשה חולה. וכמו כן במידות. ויש בחי' מחשבה דיבור ומעשה. ומול כל אלה יש טומאת מת וזיבה ומצורע. וזיבה ומצורע הם החמורים מהטומאות כמו ברית הלשון והמעור שהם יסוד הצדיקים כמ"ש חרב פיפיות בידם. כמו כן כשאינו שומר פיו ובריתו יש צרעת וזיבה. וכנראה שברית הלשון פוגם יותר מברית המעור שהמצורע משתלח מכל הג' מחנות:
Section 9
תרנ"ג
במד' איום ונורא כו' ממנו משפטו ושאתו. אני אמרתי אלקים אתם כו' ע"ש. והענין כי כאשר ייחד הקב"ה אלקותו עלינו ואמר אנכי ה"א נעשו בנ"י כברי' חדשה. ולכן ניתוסף להם משפטים ודינים שאין בכל הברואים. וכמו שיש חולאים בגוף כן נשתנו גופות בנ"י. כי הנגעים הם חולאים לבנ"י ולא לאחרים. וכמו כן המאכלות האסורות לבנ"י. וכ' במד' תנחומא על סמיכת פ' כי תזריע למינים הטמאים שבעוד הילד במעי אמו מלמדין אותו זאת אשר תאכל כו'. והענין כנ"ל לומר שהצורה של נפש ישראל היא משונה. ומיוחדים אליו מינים מיוחדים שבארץ. ויש ג' מיני טומאות. טמא מת משתלח ממחנה שכינה. וזב ממחנה לוי'. ומצורע מכל המחנות. ויש מג' מדרגות אלו בכל איש ישראל. והוא בחי' נפש רוח נשמה. והצרעת עושה פגם גם בנפש לכן ניכר הנגע בחוץ. וזיבה הוא ברוח. וטומאת מת רק בנשמה שאין בה מיתה. וחלק אלקות שנמצא באיש ישראל הוא מביא משפטים ודינין על האדם שא"י לסבול הפגמים. וזהו משפטו ושאתו יצא. כמ"ש בספרים כי הנשמה בגוף כמו אזכרה בגוילין. ומעשי האדם עושין רשימות בנפש ורוח ונשמה. וזהו עיקר הפי' וכל מעשיך בספר נכתבין. כמ"ש צדיק זכיותיו חקוקין על עצמותיו ורשע עונותיו חקוקין. וע"י הזיבה וצרעת צריך האדם להבין הפגם שלו עד שישוב בתשובה ויתקרב כנ"ל. [אח"ז מצאתי פי' הנ"ל מעשיך בספר בפי' החסיד לאבות]:
Section 10
תרנ"ד
איתא בזוה"ק מאן דיכיל לענג השבת ולא עביד איתהפך לי' ענג לנגע. ממילא מדה טובה המרובה ע"י ענג שבת מתהפך הנגע לענג. והנה פי' ענג. "עדן "נהר "גן. כדכתי' ונהר יוצא מעדן להשקו' את הגן. והנה כמו שהוא בעולם כך הוא בנפש. שהרי האדם עולם קטן וכתי' וישם שם כו' האדם אשר יצר. א"כ צורת האדם שוה לצורת הגן עדן. וגם האדם נחלק לג' חלקים. עדן נהר גן. בבחי' נר"נ. וגם בגוף מוח לב כבד. וצריכין להיות נמשכין כולם אחר המוח. וזה טוב לב משתה תמיד. וזה בחי' ענג. ולכן בש"ק דיש נשמה יתירה נפתח שער הסגור בימי המעשה. ומקבל הלב הארת המוחין. והוא היפוך המצורע. סגירו. שנסגר ומתטמטם הלב שא"י לקבל ולהיות נמשך אחר המוחין שבראש. ולכן בטהרת המצורע צוה ליתן על תנוך אזנו ובהן ידו ורגלו. לרמוז על תיקון ג' החלקים שבאדם. ראש גוף ורגלים. והאדם צריך לשמור הגוף כדי שיוכל להתמשך אחר הנשמה כדכתי' לעבדה ולשמרה ברמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת. שכפי השמירה כך יכול לקבל חיות מהנשמה ולכן כתיב והזרתם כו' ולא כו' בטמאם את משכני. כדאיתא לעולם יראה אדם עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך (מעשיו) [*מעיו] וכמו דכתי' שער כו' סגור יהי' כו' כי ה' אלקי ישראל בא בו. וביום השבת יפתח. כן הוא באיש ישראל נקודה מסוגרת שהיא חלק אלקי ממעל. וביום השבת יפתח כו'. והוא בחי' נשמה יתירה וענג שבת כמ"ש:
Section 11
תרנ"ה
בפרשה כי תבואו אל ארץ כו' ונתתי נגע צרעת כו'. דהנה כמו שהגוף הוא שמירה לנפש ויש עוד מלבוש שמירה לגוף וכמו כן בית שמירה יותר מבחוץ וכמו כן הוא בפנימיות. ולכן הנגעים כולם הם שמירה לנפש. ובהיות ישראל קדושים גם מלבושיהם ומקומות מושבותיהם היו בקדושה. ולכן כשהי' איזה פגם מסט"א נעשה נגע בבית ובבגד. ואם נפגם ביותר הי' בעור בשרו. ועכ"פ הכל שמירה אל הנפש כמ"ש במד' אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחילה ואיתא עוד במד' שלכן נכתב כאן ארץ כנען לרמוז כמו שאם חטא וכנען נתקלל. כמו כן ישראל חוטאין והארץ מתקללת וכה"א וכפר אדמתו עמו. ובאמת הכל במדה ע"י שבנ"י ממשיכין הקדושה ומתקנים גם המלבוש והמקום. לכן הם שמירה לבנ"י. ולכן אמרו במד' תזריע נכונו ללצים שפטים כי בנ"י שמעו פ' נגעים נתייראו השיב להם אלו לאה"ע ואתם לאכול ולשתות. והפי' על נפשות בנ"י שהם נשמרים ע"י הנגעים שמיוחדים לנפשות האומות. ולכן כשיש איזה התדבקות מסט"א ע"י האומות כמו שרמז במד' ד' מראות נגעים מול ד' מלכיות שע"י שנתערבנו בגלות יש התדבקות מסט"א. ואז בא נגעים כדי לשמור נפשות בנ"י מהתדבקות הטומאה. נמצא כי זה בשורה טובה לישראל:
Section 12
תרנ"ו
במד' איום ונורא הוא כו'. דורש על האדם. והרמז על ברית הלשון והמעור. איום הוא הלשון שזה בחי' מדבר ששולט על כל הברואים ובזוה"ק וישב השומר פיו ממאכלות אסורות אימתו מוטלת על הברואים ע"ש בפסוק אל' שלח מלאכו וסגר פום אריותא מטעם שדניאל שמר עצמו מפת בג המלך. ונורא הוא ברית המעור כמ"ש בזוה"ק ויצא בפסוק מה נורא המקום הזה שהוא חתימת שמו של המלך. ובזה דוחה כל הרוחות ומזיקין כמו דאיתא במזוזה שמבריח המזיקין מן הבית. ולכן מול ב' אלו הכוחות שבאדם משפטו ושאתו יצא. וניתן צרעת לשמירת ברית הלשון. וזיבה לשמירת ברית המעור כמ"ש במ"א מזה:
Section 13
תרס"א
בפסוק שתי צפרים חיות כו'. ברש"י לפי שהנגעים באים על לשה"ר וצפרים פטפוטי קול. דאיתא בזוה"ק פ' תזריע דהנגעים באין על מלה בישא ועל מלין טבין דאתי לידי' ולא מלל החשיתי מטוב וכאבי נעכר ע"ש. דכתיב מות וחיים ביד לשון. ולפי שכח הלשון גדול מאוד צריכין להזהר מדברים בטלים והם מעכבין הפה ולשון להוציא בהם דברי קדושה כמ"ש ודברת בם אחז"ל השח שיחה בטלה עובר בעשה בם ולא בדברים אחרים. שהוא תנאי שכפי מה ששומר פיו מדברים בטלים כך יכול לדבר בם. ולכן השח שיחה בטילה א"י לקיים ודברת בם ועובר בעשה. והצפרים באים לתקן ב' החטאים. השחוטה לבער ולפרוש עצמו מדברים בטלים ומכ"ש לשון הרע. והמשולחת להכין הפה ולשון להוציא בהם דברי תורה. ולכן השחוטה אסורה ומשולחת מותרת כמ"ש חז"ל כל צפור טהורה תאכלו לרבות המשולחת שרומז על הדיבור הטהור שזה עיקר האדם. לנפש חי' לרוח ממללא. וכתי' הוציאה ממסגר נפשי. שהצרעת נק' סגירו שנסגר הנפש והפה. ולכן הנגעים נמסרו רק לבנ"י שניתן להם המילה שהוא פתח הגוף כמ"ש בזוה"ק בא. וזה שהוציא א"א ע"ה מכח אל הפועל זה הפתח כמ"ש פתח האהל פתח טוב פתחת. וזה הפתח כפי שמירת האדם עצמו כך נפתח. ולפי החטא נסתם זה הפתח. אבל מי שאינו נימול ואין לו הפתח כלל לא שייך בי' פתיחה וסגירו. ולכן נסמך פ' נגעים אחר וביום השמיני ימול. ובאמת הכל תלוי בפה גם ברית המעור תלוי בברית הלשון כמ"ש מות וחיים ביד לשון העוסק בדברי תורה מאיר בו הנשמה שהיא החיות. ולהיפך בהבלי עולם מתחזק הגוף ומחשיך הארת הנשמה. והגוף בחי' מיתה שעומד למות:
Section 14
תרס"ג
בפסוק כי תבאו אל א"כ כו' ונתתי נגע צרעת כו'. בשורה היא זו ע"ש במד' ובזוה"ק. דהנה איתא אשר אני מביא אתכם שמה שזה המקום הי' מקולקל ביותר. וע"ז משבחין ונתן ארצם לנחלה כל"ח שהוציא הקב"ה המקום מת"י כנען ונעשה נחלת ה' ומקום קדוש. ולכן לפי שהי' מקום טמא ביותר בכל עת שנתעלו אח"כ בנ"י היושבים שמה ולא הי' המקום ראוי לקבל זו הקדושה נצמח בו נגע לטהר את המקום. ולעקור אבנים הטמאים משם. וכן הוא גם בנפשות בנ"י כמו שמצינו בדורות הראשונים שהיו נשמות גבוהות וגופים שלהם היו צריכין תיקון ביותר כענין שכ' אחור וקדם צרתני והקב"ה מכניס נשמה גבוה בגוף עכור כדי לתקן זה הגוף. כי בנ"י הם עדים על הקב"ה כמ"ש אתם עדי. וכמו שמעידין בעוה"ז על הקב"ה מאחר שהנשמה באה מלמעלה מעידות על קדושת הקב"ה למעלה בעולמות עליונים. כמו כן כשחוזרת מתוקנת למעלה מעידות על הקב"ה ששליט בכל עולמות השפלים מה שמלאכי מרומים א"י להבין איך הקב"ה נמצא בעולמות שפלים כאלה והנשמה מעידות ע"ז וכפי עבודתה בעוה"ז כך היא עד כמ"ש במ"א שאין העדות דוקא בפה רק האדם עד הוא על הבורא שהוא אחד בשמים ממעל ובארץ מתחת כמ"ש אתה הראת לדעת כו':
אחרי מות
Section 1
תרל"ב
ברש"י ומד' קבלתם מלכותי קבלו גזירותי כו'. וכן בגמ' לקבל עול מ"ש תחילה כו'. כן הוא בכל מצוה בפרט שצריך להיות כוונת עשייתה כדי לקבל ע"מ שמים. שזה תכלית המצוה. ונאמר אשר לא צוה כו' מכלל שעשיות הציווי יותר מקובל מטעם המצוה. כי טעמי המצוה הם רק שבעבורם צונו הש"י בהם. אבל עשיותינו צריך להיות רק עבור לעשות רצון הש"י. וכשאדם מקבל עול מלכותו קודם המצוה יוכל לעשות המצוה כתיקנה. וכן אשר יעשה כו' וחי בהם ג"כ הפי'. להמשיך חיות משורש הכל והוא מלכותו ית'. כי להאדם ניתן לקרב כל דבר לשורש החיות ע"י המצות שאין לך דבר שאין בו מצוה וע"י המצות נמשך חיות לכל הדברים. כי בל"ז נק' מתים כמ"ש ז"ל רשעים בחייהם נק' מתים כו'. וכתי' אשר יעשה. להבא משמע. והיינו שצריך להיות כל מחשבות האדם תמיד להיות מוכן לעשות רצון המקום ב"ה. וזה יתן לו חיות ושמחה וזה נק' שמירת המצות להיות יושב ומצפה וממתין תמיד מתי יגיע לידו לעשות רצון המקום. ועי"ז כשתבא לידו יקיימנה כראוי. וז"ש ושמרתם כו' וחי בהם כו'. להיות החיות תמיד ע"י שמירת המצות וקיומם:
אשר יעשה אותם כו' וחי בהם. אם כי אחז"ל אל תהיו כעבדים המשמשים ע"מ לקבל פרס. אך אמרו ג"כ הוי מחשב הפסד מצוה כו'. כי בוודאי שכר עוה"ב אינו ענין הגוף. רק זה עצמו עוה"ב מה שזוכין להיות בטל להש"י כראוי. שהוא דבר שא"י להשיג ולהיות ברור שאין להשיג לרוב ההעלם לכך נק' עולם כמו שעולם הזה נק' העלם על שהחושך מכסה ומעלים כבודו ית'. כמו כן עוה"ב הוא העלם של אמת על שאין יכולין להשיג. ובעוה"ז ההעלם ע"י השקר. ובוודאי כן חשבון הפסד מצוה מה שע"י המצוה מדבק האדם עצמו בהש"י שהוא שורש החיות. וכן וחי בהם כנ"ל זה השכר הוא תכלית עשיות המצות. ולקבל פרס הוא לשון פרוסה שכוונתו לעצמו ואינו דבק בשורש החיות כנ"ל היפוך וחי בהם כנ"ל:
Section 2
תרל"ה
כמעשה א"מ כו' וכמעשה ארץ כנען כו' לא תעשו ובחקותיהם לא תלכו את משפטי תעשו כו' אשר יעשה אותם כו' וחי בהם. קשה אי מכוון הפסוק על עריות המפורשין למה תלה אותם הכתוב במעשה מצרים וכנען. אבל נראה כי המכוון. בכל המעשים לא נעשה אותם כמו שעושין אותם בא"מ וכנען. כי בכל המעשים יש בהם פנימיות וחיצוניות ובוודאי שורש כל המעשים הוא בקדושה. כי הכל לכבודו ברא ונקודה הפנימיות ניתן לבנ"י וזה כל מעשיך יהיו לש"ש. לכן נק' מעשה הגוים חוקות כמ"ש ובחקותיהם ל"ת. כי אין להם שייכות לפנימיות הטעמים של כל המעשים ודבקים רק בחצוניות. ובאמת בנ"י יכולין לעשות כל המעשים בקדושה ע"י המצות. וז"ש את משפטי תעשו כו'. עי"ז תוכלו לעשות כל המעשים שלא כמעשה א"מ וכנען. וז"ש ללכת בהם. אשר יעשה כו' האדם וחי בהם. פרשנו ג"כ שע"י המצות ימשך החיות לכל הדברים. פשוט כמ"ש ז"ל כל מ"ע נגד אבר מיוחד. וכפי מה שמבטל חיות כל האבר אל המצוה חוזר וממשיך חיות מהמצוה אל האבר ועי"ז יכול לעשות כל המעשים בקדושה כמ"ש קדשנו במצותיו. והוא באמת ענין שבת קודש שניתן לבנ"י כי בששת ימים עשה השמים וארץ כו'. אעפ"כ שבת הוא השלמת כל המעשים כמ"ש רש"י ז"ל על ויכל כו' ביום השביעי כו' ופי' שיש נקודה קדושה תוך הבריאה שהיא למעלה מהעשי' והיא בחי' שבת שנותנת שלימות וחיות לכל הנבראים. לכן נק' שלום. וכמ"ש תכלית שמים וארץ. ששורש מעשה בראשית הוא בחי' שבת וניתן לבנ"י שמעשיהם בקדושה כנ"ל:
במשנה אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני וא"ל עכשיו אימתי. פי' מו"ז ז"ל ידוע. וי"ל עוד כי ידוע שיש ג' בחי' עולם שנה נפש. שהוא ענין נפש האדם. וכלל הבריאה. והזמן. והכל תלוי בתיקון נפש האדם [*שעי"ז] הכל מתוקנים. וז"ש אם אין אני לי לתקן נפשי. וכשאני לעצמי כו' כי לא די בזה וצריך (גם) הוא לתקן [*גם] כל הבריאה. וגם הזמן ניתקן ע"י. לכן אם לא עכשיו אימתי כי גם שעה זו צריך לתקן והיא עוברת. לכן כשיחשוב האדם שכל ג' הדברים האלו הם תלוין בו לא יתרשל בעבודת הבורא כנ"ל:
Section 3
תרל"ו
בפסוק אחרי מות כו' דבר כו' ולא ימות כו' פרש"י זה זרזו יותר כו'. מה שהי' צריך במצוה זו כ"כ זירוז. נראה כי הי' נסיון גדול כי לא לחנם מסרו נפשם נדב ואביהוא אשר היו צדיקים גדולים ועשו בזה תיקון גדול לכלל ישראל. אך שהי' חסרון במעשיהם כמ"ש חז"ל. ונראה כי זכו בנ"י לעבודת יוה"כ על ידיהם. לכן קורין הפרשה ביו"כ [כנ"ל אם כן רצון הש"י] לכן נתקנא בהם מרע"ה באמרו הם גדולים ממני וממך. ונוכל לפרש ולא ימותו הוא בכלל האזהרה כי הי' אפשר שימסור אהרן נפשו לכנוס אף שימות. לכן נאמר לו אל יבא ולא ימות כי רצון המקום שיחי'. והנה כל אדם א"י לכנוס לק"ק ואהרן הי' יכול אלא שנאסר לו לכנוס והי' נסיון גדול לכן הוצרך להזהירו כ"כ כנ"ל:
Section 4
תרל"ח
ב"ה אחרי בקיצור
בפסוק כמעשה א"מ כו'. לא כתיב מעשה אלא כמעשה. א"כ נכלל זה בכל מעשים אף דברי רשות לא יהיו נעשים כמעשה ארץ כנען שצריך להיות ניכר הפרש בין מעשי איש הישראלי לשאר אומות. הן בעובדא הן ברעותא. לכן אמרו במד' ע"ז כשושנה בין החוחים היינו מה שמתקדש אדם במעשה גשמיי לעשותה בקדושה כנ"ל. וכן יש לפרש אשר יעשה אותם האדם פי' אותם באמצעיות המשפטים והחוקים יתקן כל בחי' העשי' ואז מעורר החיות שיש בכל המעשים מכח מאמרות הבורא ית'. ואין לעשות שום מעשה רק בהשתתפות איזה מצוה כמאמר בכל דרכיך דעהו כו'. וברש"י קבלתם מלכותי קבלו גזירותי כו'. כי בשעת מ"ת היו בנ"י קדושי עליונים והיו מרוחקין מהגשמיות והוא ביטול גמור למלכות שמים. אח"כ נתקלקל העשי' כמ"ש הזהרו בנשמע כו'. לכן ניחם הש"י אותם כי הגם שנפלו ממדרגתם הראשונה. עכ"ז ע"י תיקון המעשה יוכל להיות יותר מעלה כשושנה בין החוחים. כענין שחורה אני ונאוה כו'. במקום שבע"ת עומדין כו'. והכל ענין אחד כי מקודם היו בנ"י חיים ממש חרות חירות ממה"מ כו'. אח"כ ניתן עצה ע"י המצות לעורר החיות כנ"ל והבן כי קצרתי:
במד' בזאת יבא כו' בתחבולות תעשה לך מלחמה כו' חבילית של מצות כו'. אהרן הכהן נכנס בכמה מצות כו' שבת אשרי אנוש יעשה זאת כו'. והלא שנינו א' המרבה וא' הממעיט. ומה ענין חבילות של מצות. אבל הענין שיש מצות כלליות ונק' חבילות. כענין השבת שנאמר יעשה זאת בפרט שהיא כוללת כל המצות וכל המעשים מתיחדים בזו המצוה כמ"ש דאתאחדת ברזא דאחד. וכן המילה שנק' ברית כידוע. ואלה המצות נאמר עליהם בתחבולות תעשה כו' מלחמה:
ובמד' בענין שחוטי חוץ ויתרון ארץ בכל הוא כו' אפי' דברים שנראין מיותרין כו'. כלל הענין כי אין דבר בעולם שאינו נכלל בציור עליון. דכ' וירא אלקים את כל אשר עשה כו'. והוא ציור של שלימות כל הבריאה שהוא בוודאי בצלם עליון. ולכן כל דבר שניתקן ע"י המצוה הרי הוא בכלל עיקר הבריאה. והתורה הקפידה כל כך על שחוטי חוץ דכתי' דם שפך. פי' ע"י שנעשה ממנו קרבן נתדבקה הבהמה בשורשה והיא בכלל ציור הבריאה. ולכן השחיטה בחוץ כשופך דם אדם שממעט הדמות כביכול כנ"ל. ז"ש ויתרון ארץ. ארץ היא הביטול שהגרעון מתבטל ונשרש בארץ אז מוציא פירות ע"י שנתבטל אל השורש שנק' בכל שכולל ומאחד כל הבריאה כנ"ל:
Section 5
תרל"ט
ב"ה אחרי קדושים בקיצור כי שכחתי
בפסוק כמעשה א"מ כו' את משפטי כו' ללכת בהם. פירש"י א"א רשאי לפטור מהם. דכתי' כמעשה לא מעשה א"מ ממש. כי כבר היו בנ"י עדה קדושה ומה שייך להזהירם מלעשות כחוטאים האלה. אבל הפי' שלא יהיה נדמה שום מעשה איש הישראלי למעשה הרשעים אשר כל מעשיהם לגשמיות בלבד. אבל בנ"י צריכין לקדש כל מעשיהם להדביקם בשורש החיות וליקח מהם חיות. כי המעשה צריך להיות רק לתכלית הליכת האדם בעבודת הבורא ית' ולפשוטי בנ"י המכוונים לאכול ולשתות להוסיף כח בעבודת הבורא הוא ג"כ בכלל ללכת. ומה גם לצדיק שכל מעשיו לש"ש וכן בכל מצוה שאדם עושה צריך להיות המכוון לבוא עי"ז ליותר קדושה שיוכל להוסיף בכל עת ממדרגה למדרגה. כענין מצוה גוררת מצוה. ולא יהי' נעשה המצוה רק להיות נפטר מחיובה רק אדרבא לזכות עי"ז למצות אחרות כמ"ש שכר מצוה מצוה. והיינו ללכת בהם כו' וליקח מהם חיות כמ"ש וחי בהם:
Section 6
תרמ"א
בפסוק כמעשה א"מ כו' לא תעשו וכמעשה א"כ כו'. ובמד' כשושנה בין החוחים. הענין הוא דלעולם יש לבנ"י התנגדות. שע"ז נבראו בעוה"ז לתקן כל אלה המקומות. וכמו בפרט כל איש ישראל אין לו מנוחה ונק' מהלך. וכמ"ש במ"א בענין צדיקים נדמה להם כהר ע"ש. כן בכללות בנ"י. ויתכן לומר כי עיקר טומאות מצרים הי' בע"ז וטומאות ארץ כנען הי' בעריות כמ"ש כל התועבות האל עשו כו'. לכן הקדים לפרשה זו כמעשה א"כ כו' ל"ת. וכשבנ"י עוברין אלה המקומות זוכין אח"כ למדריגות בקדושה המכוונים מול אלה ההסתרות. כי זה לע"ז עשה אלקים. כאשר ראינו כי אחר יצ"מ זכו לתורה. ואחר מלחמת מלכי כנען זכו לא"י ולבהמ"ק. ויתכן לומר שע"י שיצ"מ הי' בכח מרע"ה והי' בתיקון השלימות. לכן התורה נשאר לנו לעולם. וכן זכינו אח"כ לבטל יצרא דע"ז מכל וכל. אבל במלכי כנען חטאנו ולא החרימו כולם לכן חרב בהמ"ק ולא נתבטל כל יצרא דעריות כנ"ל. ועוד ש"ד שהיא א' מג' עבירות שצריכין למס"נ י"ל שהי' במלחמת סיחון ועוג וירשו את ארצם. ורמז לדבר מ"ש בגלעד שכיחי רוצחים. והר עשו הוא אדום שעומדים אנחנו להיות נושע עי"ז מלשון הרע ושנאת חנם ששקול נגד כל הג' עבירות הנ"ל. כמו שמלכות זו שקולה נגד כולם כמ"ש חז"ל:
Section 7
תרמ"ב
כמעשה א"מ כו' את משפטי תעשו כו'. הוא הקדמה לתקן המעשים כמ"ש במ"א פי' כמעשה א"מ ל"ת הוא שלא יתדמה מעשה איש ישראל למעשי הרשעים. והוא תיקון המדות כענין דרך ארץ קדמה לתורה. פרישות מקנאה תאוה כבוד. וע"ז ניתקן ימי הספירה תיקון המידות להיות ראוין אח"כ לקבל התורה. ויש לכל אדם מקודם לחפש אחר המטמוניות שבו. כי החוחים מסבבין תמיד גם בלב. וכשמיגעין עצמן לזכות לטהרה ומפשפשין במעשיהם מרגישין המקומות הצריכין תיקון. וע"ז נאמר בתחבולות תעשה לך מלחמה. כנראה שאינו מרגיש המלחמה. וצריך תחבולות להוציא השנאה של היצה"ר הצפון בלב:
בפסוק אשר יעשה האדם וחי בהם. כ' רש"י לעוה"ב כי בעוה"ז ה"ה מת. ורמב"ן ז"ל כ' כי כפי המעשים זוכין לחיים. ואליהו וחנוך יוכיחו ע"ש. ויש להוסיף עוד כי בוודאי ע"י החטא נצרך המיתה שא"י לתקן הכל בלי המיתה. אבל קודם חטא אדה"ר וכמו שיהי' לעתיד בוודאי נוכל לקיים הכל בלי מיתה. וזה עצמו רצונו ית' באומרו את משפטי תעשו כו' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. כלומר שתראו לשמור ולעשות התורה ומצות עד שיעשה האדם אותם ויוכל לחיות בהם גם בעוה"ז כי הכל תלוי בעבודתינו כנ"ל. וז"ש יעשה לשון עתיד כי בוודאי יהי' כן בב"א:
Section 8
תרמ"ד
בפסוק תשמרו ללכת בהם. פרש"י שלא ליפטר מהם כו'. דכתי' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. פי' עפמ"ש חז"ל רשעים בחייהם קרוים מתים. א"כ עיקר החיות הוא כשעוסקין בתורת ה' ומצותיו. וכל מה שהאדם מכניס כוחו וחייו בעסק המצות ניתן לי חיות חדש. והחיות הזה הוא במדרגה גבוה מחיות שהי' לו בראשונה וכמ"ש וקוי ה' יחליפו כח. וכן הוא תמיד שיש כמה מדרגות בענין החיים כמו שיש חילוקים במדרגות הצדיקים. וצריך אדם להתעלות תמיד ממדרגה למדרגה ויש לו תמיד תורה חדשה וחיות חדש. וזה ללכת בהם. וחי בהם. הרי הוא אומר ולא תקיא הארץ כו' כאשר קאה כו' הגוי אשר לפניכם. והיתכן שיהיו חשודין בנ"י להיות כטומאת האומות. אך הכל לפי המדרגה כי האומות הי' להם רק ז' מצות ובהזידם לעבור עליהם קאה הארץ אותם. וכפי החוק שהי' להם ויצאו מזה החוק. לא סבלה אותם הארץ. כן בנ"י לפי החוקים השייכים להם צריכין לשמור את חוקם שתסבול הארץ אותם. וכן שייך בכל פרט כפי מה שמתעלה יש לו חוקים ותורות מה שלא הי' לו מקודם. וז"ש ובתורתו יהגה. נק' תורתו כמ"ש. וכן מצינו במשנה שמעשיו מרובים מחכמתו. ותמהו איך יכולין לעשות יותר מהחכמה. אכן האמת ה' יתן חכמה. ויש בכל בריאה נקודה מחכמה דכתי' כולם בחכמה עשית. ואותה הנקודה צריכין להמשיכה ולהרחיבה שתתפשט בהרבה מעשים להמשיך הכל אחר זאת הנקודה. ואז יש ברכה על זו החכמה וניתוסף לו חכמה בכל עת. נמצא ע"י שינוי מעשה ניתוסף החכמה. ואח"כ [*צריכין] לתקן המעשים כפי חכמה זו ואח"כ יש עוד חכמה. וזהו ללכת בהם:
Section 9
תרמ"ז
במד' כמעשה א"מ כו'. כשושנה בין החוחים כו' קשה לבעליו ללקטה ע"ש. כבר כ' במ"א כי ב' הפסוקים הם תלוין זה בזה שכנס"י כשושנה בה"ח והקב"ה כתפוח בעצי היער. כמו שקשה ללקוט השבה"ח כו'. כמו כן הי' קשה לבנ"י להכיר את הבורא ית' בהיותו מוסתר בעוה"ז הטבעיי. כמ"ש בין הבנים. ואחז"ל מה תפוח אין לו צל כך ברחו אוה"ע מהקב"ה שאין ניכר הגנה שלו לכל. ובאמת כן הוא הנהגת הש"י בתורה ומצות שאין ניכר הטובה עד אחר שמקיימין המצוה באמונה רואין ומשיגין הטובה. וז"ש אשר יעשה אותם האדם וחי בהם פי' אחר המעשה ימצא שחי בהם. וגם זה אמת כמ"ש חז"ל ועשיתם אתם (אתם) מעלה אני עליכם כאילו עשיתם. פי' שבעשיות בנ"י המצות נגמר פעולת המצוה ממש. וכאילו הם מעוררין החיות שנמצא בהמצוה ע"י העשי' כתיקנה. וזה עצמו פי' עושי דברו לשמוע בקול דברו שדרשו חז"ל שהקדימו נעשה לנשמע. וכן הוא בכל מצוה בפרט שבכח העשי' זוכין לשמוע קול דברו הגנוז בה. וע"ז כ' חיי עולם נטע בתוכינו שבנ"י להם הכח למצוא החיים הגנוז בתורה ומצות. וקודם העשי' א"י להתגלות. וז"ש חז"ל כתפוח שפריו קודם לעליו כך הקדימו נעשה לנשמע ומקשים התוס' הלא בפסוק נמשל הקב"ה לתפוח. אבל הכל א' שע"י שהקב"ה כתפוח שכן סידר הוא ית' דרך התורה שצריכין לקיים מקודם במעשה מצות התורה שהוא הפרי והגמר מהתורה. ואח"כ מתגלה הארת התורה. לכן הוצרכו בנ"י להקדים נעשה לנשמע. שלא היו יכולין לזכות אל התורה עד תיקון המעשה מקודם. וזה הוכחה שהקב"ה הוא כתפוח כנ"ל. ופריו מתוק לחכי דייקא כמ"ש חז"ל לחכי הי' מתוק. פי' שנדבקו בהפרי שהוא קיום המצות באמונה אפי' קודם שנתגלה להם טעמי המצוה כנ"ל. וז"ש כמעשה א"מ כו' א"כ כו' לא תעשו ובחקותיהם ל"ת. כי במעשה הרשעים הוא הדרך שתחילתו מישור וסופו קוצים לכן מתחלתו נדמה התאוה שיש בה טעם ולבסוף נעשה כחקה. וההרגל מביא לחטוא אפי' בלי טעם. וגם שבסוף רואין שהכל הבל ושרק בתחילה נדמה לטוב. ודרך התורה הוא להיפוך אשר יעשה כו' ואח"כ וחי בהם כמ"ש. וכמו כן הוא לעולם כפי העבודה במעשה זוכין לפנימיות. וכמו כן כפי תיקון ימי המעשה זוכין לבחי' השבת. אשר יעשה כו' הוא בימי המעשה. וחי בהם בשבת כמ"ש רש"י לעוה"ב כו'. ושבת הוא מעין עוה"ב ונשמה יתירה היורדת בשבת היא בחי' החיים שאין בה מיתה כלל:
ומפי אמו"ז ז"ל שמעתי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם שיניח האדם עיקר החיות בתורה ומצות עכ"ד. ויש להוסיף ע"ז כי באמת עי"ז וחי בהם כי התורה נותנת חיים לעושי' בעוה"ז ובעוה"ב. וכמו שהרשעים שעיקר רצונם לחיות כדי להנות מעוה"ז לכן כל חיותם ע"י אכילה ושתי' אבל הצדיקים שעיקר רצונם לחיות כדי לקיים מצות ה' ותורתו. לכן התורה ומצות הם. החיים שלהם כמ"ש כי הם חיינו דייקא. שלנו נותנת התורה החיים. ואחז"ל ללכת בהם עשם עיקר ולא תעשם טפל. ובאמת זה תלוי בעבודת האדם כפי מה שעושה עיקר מתורה ומצות. אז התורה נותנת לו חיים גם בעוה"ז. וז"ש אשר יעשה אותם האדם ואז וחי בהם כי התורה עיקרה למעלה והיא כוללת כל העולמות. וע"י מעשה בנ"י בתורה נותנת להם חיים בעולם הזה ג"כ. וע"ז מסר לנו הקב"ה התורה שעל ידינו יתפשט הארת התורה גם בעוה"ז:
במדרש בפ' אני ה' כו' שלשה שגברו על יצרם וניתוסף להם משמו ית' ושלשה שתקף יצרם עליהם ונשבעו כו' ע"ש פי' שמצד אלקותו ית' שחל על בנ"י יכולין לגבור על היצה"ר שזה ענין השבועה בשמו ית'. וכמו כן ע"י שכובשין היצר ונשמרין מחטא זוכין לחלות אלקותו ית'. וב' המדרגות הללו אין להם סוף ולעולם כן הוא שאח"כ מסייע הקדושה להשמר ביותר וזוכין לקדושה גבוה מזה וכן לעולם וזה שכתוב מקודם אני ה' ואח"כ אני ה':
Section 10
תרמ"ח
במדרש כשושנה בה"ח משל למלך שהיה לו פרדס ועשו חוחים ומצא בה אשכול א' אמר בשבילו ינצל הפרדס כו'. כי הנה בנ"י נשלחו בעוה"ז להמשיך הקדושה גם בכל אלה המקומות. ולכן במרום שישבו בנ"י היה מקולקל ביותר כמ"ש ז"ל. ובאמת בנ"י בעוה"ז זוכין אל הקדושה בכח שגוברין על הקליפות וגשמיות הטבע וז"ש בפרשת קדושים בכ"מ שאתה מוצא גדר ערוה א"מ קדושה. פי' ע"י גדר הערוה עצמו זוכין למצוא הקדושה וכל המצות הכתובין בפ' קדושים תהיו הם עצות למצוא הקדושה. וכתיב וכי תזבחו כו'. דכבר כתבנו בכמה מקומות דיש קדושה בעולם שנה נפש. ויש מקום בהמ"ק שמאיר לכל המקומות. ויש כמו כן שבתות ויו"ט בזמן. וכמו כן בנפשות. וכל הג' צריכין ג"כ גדר ערוה. ולכן כל קרבן היה לו זמן ומקום ונפשות מיוחדים. זה נאכל ליום ולילה ולזכרי כהונה ולפנים מן הקלעים. ויש נאכל לב' ימים ולכל אדם ובכל מקום כו'. ומה"ט קי"ל דאין מביאין קדשים לבית הפסול. ומוכח בגמ' דאפי' יודע שיאכלנו מיד ולא יבא לידי נותר מ"מ אסור למעט מזמן אכילתן. והטעם הוא כיון שכח הקדושה יוכל להתפשט בשלמים לב' ימים אסור למעט הזמן שלא לעכב התפשטות הקדושה. וכמו כן אסר להותיר יותר מזמן שנתנה לו תורה לשמור הקדושה בזמנו ומקומו. וכמו כן כתיב באהרן ואל יבא בכ"ע אל הקודש כו' בזאת יבא כו'. ויתכן לרמוז כי בזאת הפי' בזה עצמו שאל יבא בכל עת. בזה הכח יבא אל הקודש. כי הנה יש לפעמים התגלות הקדושה בבחי' קירוב ויש לפעמים ע"י בחי' ריחוק. כי הנה העבודה ביוה"כ היה הכנה על כל השנה כדכתיב אחת בשנה. וביוה"כ היה בהתגלות וכל ימות השנה נמשך הארה מעבודה זו ע"י השמירה אל יבא בכל עת. וז"ש במדרש שאמר הקב"ה למשה כי לא נדחה ח"ו אהרן רק שיכנס כסדר הזה. פי' שכך צריך להיות בכל עת כפי סדר המיוחד לו. [וזה עצמו פי' אחד המרבה וא' הממעיט כמ"ש הט"ז להיות המיעוט לש"ש ע"ש] וכתיב ושמרתם את כו' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. ולא כתיב ויחי' בהם. לרמוז כי המצות נותנין חיות גם לפניהם. כי יעשה הוא לשון עתיד ע"ש המחשבה. שע"י התשוקה וההכנה אל המצוה זוכין מיד להמשיך חיות. ושמרתם זו משנה מה שלומדין ע"מ לעשות כי יש עתים שא"י לקיים המצות בפועל ממש ורק על ידי הרצון והמחשבה כנ"ל:
איתא בת"כ מנין שישיבת בנ"י גרם להם דכתיב אשר אני מביא אתכם שמה. נראה הטעם כי בנ"י היו מוכנים לא"י דכתיב עמד וימודד ארץ כו'. שכל מקום יש לו נפשות מיוחדים. כמ"ש חן מקום על יושביו. והנה א"י הוא מקום קדוש דבוק בשורש העליון וא"י לסבול רק אנשים הדבקים בקונם. כמ"ש תביאמו ותטעמו כו'. וכמו שנמצא בגמ' הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו. כמו כן יש במקומות כפי רוב הקדושה מסובב שם כמה קליפות והסתרות ויצה"ר. לכן ע"י שהיה המקום מוכן לבנ"י. הי' שם נסיונות גדולות. ולכן זה גרם להם שיחטאו. וקאה הארץ אותם ע"י שפשטו ידם במה שאינו שלהם:
Section 11
תרמ"ט
בפסוק כמעשה א"מ כו' ושמרתם א"ח כו' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כו'. המצות שנתן לנו הקב"ה וב"ש הם לתקן המעשים. לכן כ' נר מצוה כי נר הוא כלי. וכמו כן גוף האדם ברמ"ח אברים שהוא הכלי זה צריך תיקון. וזה הי' גאולתנו ממצרים. לכן התחיל הגאולה במצוה ראשונה כי נר מצוה קודם אור תורה. וכן אמרו בודקין החמץ לאור הנר. כי בעצרת שהוא אור תורה אין שם מגע נכרי והחמץ נשרף ומתבטל כדאיתא דאית בי' ביטול יצה"ר. אך מקודם צריכין לתקן הגוף שהוא בחושך והסתר וצריכין להסיר החשכות ע"י נר מצוה ואז מתגלה החיות הפנימיות שהוא התורה.[וזה הרמז מדאורייתא בביטול סגי. היינו מי שהוא בעל תורה בשלימות. והיצה"ר שבו מתבטל ומתהפך. כדאיתא בכל לבבך בב' יצריך כמ"ש בזוה"ק שם פ' ואתחנן. אך בחג המצות עדיין לא זכינו למדרגה זו וצריך בדיקה לאור הנר כנ"ל] ותלה הכ' במעשה ארץ מצרים כי הנה גלות מצרים וגאולת מצרים הכל הי' הכנה לדורות שהוצרכו בנ"י לתקן הניצוצות שקיבלו במצרים. לכן מזכירין יצ"מ בכל יום וצריכין גאולה בכל יום. והוא ע"י המצות שמאירין לאדם כדאיתא במד' מי שעושה מצוה כאילו הדליק נר לפני הקב"ה ומחי' נפשו שנק' נר. והיינו דכתיב וחי בהם שכל אבר מקבל חיות ע"י המצוה המיוחדת לו. ומעלה ומתקן אותו האבר. כענין דאיתא אין מדת הקב"ה כמדת ב"ו הוא למעלה ממשאו. וכעין זה בכל מצוה שאדם עושה לפניו ית'. המצוה מעלה אותו ומדריך אותו האבר. כדאיתא במדרש תצא בפסוק לוית חן הם כו'. והש"י הכניס אותנו לארץ מצרים ולארץ כנען לזכות אותנו לתקן ע"י אותן הניצוצות כדאיתא במדרש ע"ז כשושנה בין החוחים. וז"ש אשר ישבתם בה כעין שדרשו אשר שברת יישר כוחך כו'. שהכל כדי לזכות את בנ"י:
Section 12
תרנ"א
כמעשה א"מ כו' ל"ת וכמעשה א"כ כו' ל"ת כו' ושמרתם כו' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה'. ובמדרש כשושנה בין החוחים ע"ש. כמו שברא הקב"ה העולם מתלבש כ"ד בטבע ויש בו פנימיות נסתר כמ"ש ה' בחכמה יסד ארץ. כמו כן בנפשות. ובכ"מ שיש אור יש עליו מתלבש קליפה מסתרת האור. ואות ברית מילה יוכיח שהוא האור המאיר ומעלה את האדם עד לשמים ויש עליו ערלה. ובהסיר הערלה בחיתוך ופריעה ואטופי דדמא מתגלה סוד ה' ליראיו. וכמו כן בכלל. וג' ערלות הנ"ל הם עצמם בחי' ע"ז ג"ע וש"ד שהם ג' עבירות החמורות. וכמו כן היה הגאולה ממצרים שהוא ראש לכל ע"ז שבעולם והוא ערלת החיתוך שמשליכין לעפר. וארץ כנען שהיה מיוחד לקדושה רק שהכנענים הסתירו אור הצפון שם ובנ"י איבדו אותם שהוא בחי' ג"ע והוא עור הפריעה שצריכין להסירו כדי לגלות העטרה. ולכן איתא כי מצות פריעה ניתן ליהושע. ומולים היו העם היוצאים ממצרים בחיתוך. ואפילו למ"ד שניתן מצות פריעה מקודם מ"מ אלו ואלו ד"א חיים שיסוד מצות פריעה ניתן ליהושע כנ"ל. ולעתיד שימסור לנו קיני קניזי וקדמוני חלקו של עשו הוא אדום יהי' תיקון ש"ד בחי' אטופי דדמא. והכל רמז באות ברית קודש. וע"ז כתיב ה"א מתהלך בקרב מחניך. להצילך הוא יצ"מ. ולתת אויביך לפניך היא ירושת א"י לאבד הז' אומות. ובאיבוד הרשעים ומעשיהם מתגלה אח"כ אור הצפון לצדיקים. ושמרתם כו' להיות משתוקקין ומצפין להתגלות הפנימיות והוא אשר יעשה אותם האדם וחי. דאיתא קוב"ה ואורייתא וישראל כולהו חד. ובאמת בנ"י הם כלים וכלי אומנות שלהם הוא תורה ומצות ובאמצעיותם חל נועם ה' ובכלל שלש הכוחות נגלה חיות הפנימי. וזהו אשר יעשה אותם המצות. האדם הוא כח הנפש דכתיב ויהי האדם לנפש חי' שנעשה כלי לעורר החיות שגנוז ונסתר. וחי בהם אני ה' שכח הש"י שורה בעשיות המצוה. ועל אלה הג' מבקשים ויהי נועם ה' כח ה'. ומעשה ידינו הוא כח המצות. ומעשה ידינו כוננהו הוא הכנת האדם העושה המצוה. וכתיב יעשה לשון עתיד. כשיהיה הכל מתוקן אז יהי' נגלה החיות שיהי' אחדות אחת לקוב"ה ותורה וישראל כנ"ל. ועתה צריכין לשמור להשתוקק להיות נכלל בזה היחוד שעתיד להיות בשלימות. וזה שרמזו במשנה א"ת כעבדים המשמשין כו' לקבל פרס. פרס הוא חלק. אבל האדם צריך לעשות המצוה להיות בטל ומדובק בשורש אלה השלשה הנ"ל:
Section 13
תרנ"ג
בפסוק אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. פי' חז"ל לעוה"ב דבעוה"ז סופו מת. כי המצות הם מתקנים צלם האדם הפנימי רמ"ח ושס"ה. וכשזוכה אדם לזה המלבוש אין מיתה שולט בו כמו שהי' לאדה"ר קודם החטא. אך אחר החטא נתלבש בגוף שיש בו מיתה. וע"י המצות זוכין למלבוש הראשון. וגם פי' זה נכלל באשר יעשה אותם פי' באמצעיותם נעשה ציור האדם. וגם כפשוטו שע"י המצות נעשה כלי לקבל חיות שאין בו מיתה כדכתיב ויפח באפיו נשמת חיים. א"כ לא שייך מיתה. רק שע"י החטא נאבד מאתנו כלי הראשונה ובעוה"ב נזכה לזה בהכנת המצות. וכתיב כאן יעשה. וכתיב התם עין לא ראתה כו' יעשה למחכה. הרמז כי עין הוא ציור ודמות. ועתידין בנ"י להתלבש בציור רוחניי שאין מושג לשום ברי' כמ"ש זולתך. וכמ"ש ז"ל שעתידין בנ"י לומר לפניהם קדוש. והכל באמצעיות המצות בעוה"ז. והנה שבת אמרו חז"ל שהוא מעין עוה"ב ולכן נתגלה בו מעין ציור וצלם הנ"ל לכן אמרו אין דומה מאור פניו של אדם כו':
Section 14
תרנ"ד
במדרש בזאת יבא אהרן. ה' אורי וישעי בים ע"ש כל הענין עד בזאת אני בוטח. והנה אח"כ נאמר בפסוק אחת שאלתי מאת ה' כו' שבתי בבית ה' כו'. אמונה ובטחון הוא הכנה אל התפלה השלימה. ולכן מקדימין השירה בכל יום קודם התפלה כדאיתא במד' בשלח כמו שהם הקדימו האמונה כן צריך אדם לטהר לבו קודם התפלה. דכתי' לא חמס בכפי ותפלתי זכה. וכי יש תפלה עכורה כו' מי שידיו מלוכלכות בגזל אין תפלתו נשמעת. נקי כפים ובר לבב ישא ברכה מאת ה' ע"ש. והענין הוא כי התפלה היא לקבל השפעת הקב"ה וצריך להיות עיקר המבוקש לקבל השפעתו ית' בדבקות האמת בשורש העליון. וזה פי' נקי כפים ולהיפוך נק' ידיו מלוכלכות בגזל מאחר שאינו מקבל כפי רצונו ית'. ואם האדם זוכה לאמונה ובטחון כראוי אז לבו בטוח כי כל הנהגה שלו מהקב"ה. והכל הוא כפי הטוב ונצרך לו ע"צ היותר טוב מכל הטובות שבעולם. כמו שביאר בס' חובת הלבבות באר היטב. ואז אחת שאלתי ופונה לבו מכל דבר כמ"ש ואותו תעבוד אם אתה פונה עצמך ואין לך עבודה אחרת אלא זו. וזה נק' בר לבב. והקב"ה הקדים לבנ"י הנסים ונפלאות ביצ"מ ועל הים כדי להיות מובטחים בו כראוי ולא ידאגו על שום דבר רק אחת שאלתי. וכן צריכין לסדר שבחו של מקום ואח"כ יתפלל כדאיתא במד' אל הרנה ואל התפלה. רנה זה סידור שבחו. וכ"כ ויאמינו בה' אז ישיר. ובמד' אין אז אלא בטחון כמ"ש אז תלך לבטח. והבוטח בה' הוא מלא שמחה. והגם כי נזכרו בשמ"ע כל בקשות הנצרכים לאדם. אך באמת המכוון לקשר כל הדברים הנצרכים לו אל הבורא ית'. וזה הברכות שבכל הבקשות להיות הפרנסה והרפואה והמשפט הכל מקושר אליו ית"ש. וזה אחת שאלתי כו' שבתי בבית ה' כל ימי חיי. וזה הרמז אל יבא בכל עת כי לכל זמן ועת כו'. אבל בנ"י ואני תפלתי כו' עת רצון ובזאת יבא אל הקודש:
בפסוק כמעשה א"מ כו' עד אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. וחכמים הוסיפו לומר ולא שימות בהם. והגם דאיתא זאת התורה אדם כי ימות אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עלי'. אבל באמת כפי מה שממית עצמו עלי' כך התורה מחי' אותו דכתי' תורת ה' תמימה משיבת נפש. וכל הכוחות שאדם ממעט בנפשו בשביל התורה משיבה התורה אליו ונמצא מחליף חיות עובר בחיות קיימת לעד. וכענין שדרשו חז"ל שיצאה נשמתן של ישראל במתן תורה והחזירה התורה נשמתן הה"ד משיבת נפש ע"ש. וכן הוא בכל העוסקים בתורה. ובאמת התורה נק' עץ חיים וכפי העסק בתורה זוכין להתדבק בחיים. ובמד' כשושנה בין החוחים כו' ע"ש. ועוד שם ועין נואף שמרה נשף כו' לא תשורנו עין עד שמביא המד' מי שרואה דבר ערוה ואינו זן עיניו ממנה זוכה להקביל פני השכינה כדכתי' ועוצם עיניו מראות ברע מלך ביפיו תחזינה כו' תראנה ארץ מרחקים. ונאמר עוצם עיניו דוקא כשבא לפניו דבר ערוה ועוצם עיניו עי"ז מתגלה לו הארה פנימיות. וז"ש שמקביל פני השכינה כי באמת מלא כ"ה כבודו. אך הגשם מכסה. וכמו ברשעים ועין נואף שמרה נשף כי באמת הרשעים מסלקים כבוד השכינה כענין שנאמר וימנע מרשעים אורם. ומשל הרשעים בדירתן. במחשך מעשיהם לא תשורנו עין. ולהיפוך בצדיקים אור זרוע לצדיק. והנה בחי' עץ החיים ועץ הדעת הם קיום כל העולם. ויש ב' הבחינות בכל מקום. כי אחר החטא נתערב טו"ר ולכן היא כשושנה בה"ח וצריכין לגבור על הסט"א ולהיות עוצם עיניו ואז מתגלה בחי' עץ החיים. וז"ש וחי בהם בכח המצות עשה ול"ת. והכל כמ"ש לעיל כפי ביטול חיות הגשמיות וממית [*עצמו] על התורה ומצות. כך זוכה אל חיות הפנימיות וחי בהם כנ"ל:
[תרנ"ז]
בפסוק אני ה"א כמעשה א"מ כו' וכמעשה ארץ כנען כו' לא תעשו כו' אני ה"א. ב"פ אני ה"א. כמ"ש אני אני הוא בעוה"ז ובעוה"ב. והרמז כמ"ש אני ראשון ואני אחרון. והשי"ת ייחד שמו עלינו בחי' הראשית והאחרית. והם ב' בריתות ברית הלשון וברית המעור. וע"י יצ"מ זכינו לברית הלשון וקבלת התורה. וע"י ברית המעור ירשנו את הארץ כמ"ש לא"א בבשורת הארץ ואתה את בריתי תשמור. והנה רוב הכריתות הם במאכלות אסורות ובביאות אסורות. כי מאחר שנקראו בריתות א"כ החיים תלוי בהם וממילא יש כריתות במי שפוגם בהם. ועליהם נאמר מות וחיים ביד לשון. כי גם ברית המעור נק' לשון כידוע. [ויתכן עוד לומר במ"ש ל"ו כריתות בתורה לרמוז על שם ע"ב ועלי' נרמז אני אמית ואחיה חצי' מחי' וחצי' ממית. אלא שאין לי עסק בנסתרות] ולכן בשרצים כ' המעלה אתכם מא"מ שהוא ברית הלשון. וכאן בעריות כתי' כמעשה ארץ כנען כו' לא תעשו שירושת הארץ תלוי בברית המעור. וב' אלו הם בחי' ראשית ואחרית. כמו תחילת גידול האדם כשמתחיל לדבר. והאחרית והתכלית להיות מוליד ומשאיר פירות תחתיו. כמו כן הוא בפנימיות. והנה כתי' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. ואחז"ל בעוה"ב וכן בתרגום בחיי עלמא. והפי' כי המצות הם מיוחדים לאברי האדם והנפש פושטת צורה ולובשת צורה וע"י המצות מכין האדם לנפשו מלבוש וחלוקא דרבנן בעוה"ב. ז"ש וחי בהם שיתלבש החיות אח"כ בהם ממש. אך פשט הכ' וחי בהם משמע גם עתה. והענין הוא כי האדם יש לו שורש למעלה וחלק הנשמה שלמעלה גם עתה מתלבשת במעשה המצות שאדם מקיים בעוה"ז. ז"ש ז"ל ומחי' נפשו שנק' נר. ואיתא כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב. ולא אמרו יהי' להם חלק רק יש לו. כי טעם עוה"ב לבנ"י משום שנאמר חלק ה' עמו. והקב"ה הי' הוה ויהי' הכל אחדות א' ובזה יש לכל ישראל חלק. ומי שזוכה לקיים מצוה כראוי יוכל להרגיש הארה משורש המצוה ונשמתו שלמעלה. וע"ז מתפללין ויהי נועם ה' עלינו כו'. ומעין זה בש"ק שזוכין לנשמה יתירה כיון שהשבת הוא מעין עוה"ב יורד בו הארה מנשמה שהיא מבחי' עוה"ב כנ"ל:
Section 15
תרנ"ח
בפסוק אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. דכתי' וייצר כו' את האדם עפר. וזה נפש בהמיות ואח"כ ויפח באפיו נ"ח ויהי האדם לנפש חי' שהוא כלי להמשיך החיות ובכח המצות יכול להמשיך החיות ואז נק' אדם. כי הדם הוא הנפש. לכן דרשו חז"ל לא תאכלו על הדם קודם שתתפללו על דמכם. כי הא' מאדם היא המשכת החיות מרוח ונשמה על הדם להיות נקרא אדם. חי פי' בתוס' גבי כוס של ברכה חי פי' שלם. כי השלמת האדם ע"י המצות. וחי בהם שמשלים עי"ז צורת האדם. איתא בזוה"ק קוב"ה סתים וגלי' וכן התורה וכן ישראל. וע"י המצות נמשך התגלות אור תורה במעשה המצוה. לכן כתי' אשר יעשה אותם האדם שאדם משלים המצוה בעשי'. וכמו כן ע"י המצוה נגלה פנימיות נשמת האדם ברמ"ח אברים שבו. ועמ"ש לקמן בפ' קדושים:
Section 16
תרנ"ט
במד' כמעשה ארץ מצרים כו' ל"ת הה"ד כשושנה בין החוחים כו'. כמו שבנ"י נבדלין למטה מכל האומות כן למעלה יש הנהגה מיוחדת לבנ"י. כי כל אומה יש לה שר בשמים אבל הנהגת בנ"י למעלה מכל השרים. ולכן צוה הקב"ה את בנ"י להיות נבדלין מכל האומות וכפי ההבדל שלמטה שאין מתערבין בהם ובחוקותיהם כשושנה בין החוחי' כן למעלה כתפוח בעצי היער כו'. לכן מסיים בצלו חמדתי להיבדל מהם. וזה שרמז במד' כמעשה לבנת הספיר כשהיו בנ"י למטה בגלות הי' רשימה ג"כ למעלה. אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. פי' זה עצמו המצוה על בנ"י לראות להתדבק בדרך החיים כמ"ש החיים והמות נתתי לפניך כו' ובחרת בחיים. וכן איתא בגמ' שבת ד' פ"ח למיימינים בה סמא דחיי כו'. כי כל ההנהגות מכל השרים נמשך בכח התורה. וקודם קילקול הרשעים הי' רק שפה אחת וע"י החטאים נתפרדו לשבעים לשונות. ובנ"י נבחרו להתדבק בעץ החיים. וכפי הכנה שלהם כך מתגלה דרך החיים. לכן ושמרתם את כו' משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם. והמשכיל יבין הדברים ביותר. עוד פי' וחי בהם ולא שימות בהם כי האדם צריך לעשות המצוה שיתדבק כולו באור המצוה להיות נשאר אצלו רשימת המצוה קבוע. חי הוא כמו מים חיים. שדבוק במקורו ולא יתבטל לעולם. ולא שימות בהם כי העושה בקרירות והוא רק לשעה ונפסק אח"כ ממנו נק' מיתה. וז"ש רש"י ללכת בהם עשם עיקר כנ"ל:
Section 17
תר"ס
בפסוק כמעשה ארץ מצרים כו' ל"ת ובמד' כשושנה בה"ח כו' קשה לבעליו ללקטו כו'. דכ' ב"פ אני ה' אלקיכם. שבנ"י צריכין עזר מקודש הן בסור מרע שלא להתערב במעשה הרשעים. וכמו שקשה יצ"מ להוציא את בנ"י מתערובת המצרים. כמו כן סיפא דקרא כתפוח בעצי היער כו' דודי בין הבנים שקשה להכיר את הקב"ה בעוה"ז הטבעיי. ולכן כתי' אני ה"א כמעשה א"מ כו' לא תעשו בזה הכח שנתן לנו הקב"ה מצות ל"ת. כמ"ש במד' שלשה שגבר עליהם יצרם ונשבעו. כמ"ש מגדול עוז שם ה' בו ירוץ כו' ונשגב. וכמו כן משפטי תעשו כו' כתי' אני ה"א שמסייע לאיש ישראל שיוכל להתדבק בו ית' בעוה"ז בכח המצות עשה. והקב"ה כביכול מתפאר בבנ"י שהם נשמרים בעוה"ז מתערובות ומתדבקין בו בעוה"ז. ובוודאי כאשר בחר הקב"ה באדם לשלחו לעוה"ז נטע בו כח התגברות ולכן כתיב ברכו ה' מלאכיו בתחתונים הכתוב מדבר ונק' גבורי כח. שדרך המלך להעמיד הגבורים במקום חוזק המלחמה. ולכן המקומות שישבו שם ישראל היו מקולקלים ביותר:
את משפטי תעשו כו' ללכת בהם. ואח"כ כחי' אשר יעשה כו' האדם וחי בהם. פרשנו כי המצות נותנין קדושה ודביקות לפניהם ולאחריהם. וצריך האדם להתדבק במצוה ע"ד ללכת בה כל היום. וכשעושה המצות ע"ד זה שישאר בו חיות מן המצוה כל היום כמ"ש ומצותי תצפון אתך. וכמו כן קודם המצוה להיות משתוקק כל היום לעשות מצות ה' והכנה זו כל היום אל המצוה נותן לאדם חיות. לכן כתי' אשר יעשה לשון עתיד. וחי בהם גם קודם העשי'. כי המצות הם עצות להתדבק בהשי"ת. והוא בעובדא ומעשה כדי להתקדש ע"י המצוה כל המעשים כענין שאמרו כל שהי' בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא. וכן צריך להיות רצון האדם שע"י המצוה יתקן כל המעשים כי היד המנחת תפילין מתקדשת בכל הפעולות שנעשה ע"י הידים. וכן הוא בכל המצות. זה ללכת בהם:
Section 18
תרס"א
בפ' אני ה"א כמעשה א"מ כו' ובמד' כשושנה בין החוחים כו' כשם ששושנה בין החוחים קשה לבעלי' ללקטה כך הי' יצ"מ קשה כו' אלולי שאסר הקב"ה עצמו בשבועה שנאמר לכן אמור כו' לא הי' מדה"ד נותנת שיגאלו כו'. הענין הוא דשושנה בה"ח וודאי היא מעלה יתירה שנשתנית למעליותא מהחוחים. אך אעפ"כ השושנה שבין החוחים מקבלת פגם ונקבים מן החוחים עכ"פ. וכמו כן אעפ"י שבנ"י הם בעצמם נשמות קדושות וטהורות מ"מ קיבלו פגם במקום טומאת מצרים וכמה דברים שחושב המד' שלא שינו לשונם ושמותם כו'. אעפ"כ מי שנכנס למקום בורסקי ריח רע קולט עכ"פ. ולכן מצד זה הי' קשה שיצאו ממצרים. והקב"ה שאמר לכן אמור כו' אני ה' ואסר עצמו פי' שהדביק הקדושה בבנ"י אפי' בהיותם עדיין במצרים ומתוך זה נמשכו אחריו כמ"ש משכו ידיכם מע"ז. ובנ"י השתוקקו לזה כמ"ש משכני אחריך נרוצה. דהנה כמו שנמשלו בנ"י לשושנה בה"ח כן הקב"ה כתפוח בעצי היער. פי' התגלות אלקותו ית"ש בעולמות התחתונים נק' כן. אעפ"כ הקב"ה קדוש ונבדל ולכן נדמה לתפוח בעצי היער שהוא מעליותא שנשתנה לשבח ואינו מקבל שום פגם מעצי היער. וכמו כן נשתוקקו בנ"י להיות כך כמ"ש בצלו חמדתי. וכן רצון הקב"ה בנשמות בנ"י שנשתלחו בעוה"ז ובמצרים ובארץ כנען שלא יקבלו שום שינוי מאלה המקומות. וזה הכח קיבלו ביצ"מ. וז"ש אני ה' אלקיכם ובכח זו הקדושה יכולים אתם להיות נשמר שלא לעשות כמעשיהם. וכ"כ אני ה' לא שניתי. שאין בו שינוי לעולם כן אתם בנ"י לא כליתם. כמ"ש במ"א מזה שעכ"פ נמצא קדושה גנוזה בנפש ישראל שאינה מקבלת שינוי. וכשאדם מדבק עצמו בזו הנקודה. בזה יכול להינצל מן החוחים כמו שהי' ביציאת מצרים כנ"ל:
כ' ב' פעמים אני ה' אלקיכם. שממשיכין כח אלקות ע"י שמירת ל"ת כמעשה כו' לא תעשו. וע"י מ"ע משפטי כו' חקותי תשמרו כו' אני ה"א. כדאיתא בגמ' הבא עבירה לידו ולא עשאה נותנין לו שכר כעושה מצוה שכמו שע"י המצות ממשיכין קדושה. כמו כן ע"י סור מרע. והקדימו הפסוק קודם עריות שע"י העריות דכתי' ונכרתה שמפסיק הקשר ודבקות הנפש באלקות. והנשמר מעריות זוכה לדבקות הקדושה. וב"פ אני ה' אלקיכם כמ"ש במ"א האלקי מקרוב אני ולא מרחוק שאלקותו ית"ש בא ע"י קירוב מדרגות הקדושה זהו בחי' מ"ע זכור. וע"י ריחוק הסט"א ועולמות הנפרדים זה בחי' מל"ת שמור וזהו שלום לרחוק ולקרוב:
וכתי' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. שהמצות ממשיכין החיות להאברים כדאיתא רמ"ח מ"ע נגד רמ"ח אברים. ובגמ' מכל החי שחיין ראשי אברים שבה. וממעט מחוסר אבר להקרבה. כמו כן וחי בהם להיות חיים ראשי האברים דכתי' ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חי'. פי' שהוא כלי להמשיך חיות הנשמה לתוך כל האברים. והנה קודם חטא אדה"ר הי' כולו חי וע"י החטא בא המיתה מצד הגוף. וכתי' ויגרש את האדם וכל הענין להט החרב המתהפכת. הכל הוא באדם עצמו שנעשה מסך מבדיל בין הנפש ונשמה שרומז לג"ע ולעץ החיים ובין הגוף. אבל הקב"ה שבחר בנו ונתן לנו תורה ומצות פתח לנו פתח להתדבק בעה"ח ולהמשיך חיות הנשמה להאברים ע"י המצות. נר מצוה ותורה אור האברים והנפש:
Section 19
תרס"ד
ואל יבא בכל עת אל הקודש. מכאן אמרו חז"ל במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. כי בכל השבתות וימים טובים א"י לכנוס לפני ולפנים רק ביוה"כ שהוא בחי' בע"ת שנפתח להם שער מעולם העליון. וע"ז איתא במד' ה' אורי בר"ה וישעי ביו"כ. כי בר"ה נחתמין צדיקים גמורים לחיים אבל ביו"כ ישועה לכל העולם אפי' להחוטאים שהם צריכין ישועה. ויום הזה הוא ישועה לכל השנה לבעלי תשובה. כמ"ש ביום הזה יכפר. כי כל כפרות של כל השנה מיום הזה. וכ"כ אחת בשנה יכפר שזה היום מכפר בכל ימי השנה. וכן דרשו חז"ל ימים יצרו ולו אחד בהם זה יו"כ וכתי' בהם. וכמו כן מה שדורש במדרש אורי וישעי בים מטעם הנ"ל שהי' אז ישועה לכל הדורות ויושע ה' ביום ההוא ולכן אומרים זה בכל יום. וגם מה שדרשו חז"ל ולו אחד בהם על יום השבת שהוא ג"כ ברכה על כל ימי השבוע:
במד' ואל פתח א"מ לא יביאנו הה"ד ויתרון ארץ בכל כו' כל המדרש שם. והענין הוא כי בנ"י הם מיוחדים לעבודת הבורא ית"ש בקביעות. והוא בחי' אמת דבר של קיימא. כמ"ש ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו. להיות מעשינו דבקים בשורש להיות קבוע ועושה פירות לעולם. זה בחי' יתרון ארץ בכל. וזו הברכה שברך הש"י את אברהם בכל. וכן בכל מכל כל שנתברכו כל האבות. שהיא נקודה הכוללת הכל. כמ"ש ושמתי מקום לעמי ישראל. ונתן לנו בית המקדש שהוא בית עולמים. ולכן בני נח מותרים בבמות ולנו כתיב פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה שקרבן בן נח הוא לפי שעה במקרה. אבל לנו כתי' כי אם במקום אשר יבחר ה'. וכן כתי' ואל יבא בכל עת. בזאת יבא כמ"ש בזוה"ק פי' בזאת. והוא בחי' פתח אוהל מועד. זה השער לה'. שכל עבודות בנ"י הם דבקים בשורש העליון. וכ"כ אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. פי' להיות מעשיהם דבקים בחי החיים. וכ"כ ללכת בהם עשם עיקר ולא טפל. שזה כל ההפרש של בנ"י מכל האומות וכתי' כי תהיו אתם ארץ חפץ:
קדושים
Section 1
תרל"א
ב"ה אחרי קדושים איני זוכר כסדר
קדושים תהיו. במד' וזוה"ק כי הוא הבטחה ג"כ כי איך יוכל בו"ד להתקדש בקדושת הש"י. אך כי קדוש אני ה' אלקיכם. פי' אחר שהוציאנו הש"י ממצרים שהיינו משועבדים להם. והבדילנו מהאומות שהחיות והכח שיש בתוך כל איש ישראל הוא מהש"י וז"ש אנכי ה' אלקיך כו' מיוחד מלכל האומות. אף שכח כל הנבראים ממנו ית'. אבל בדרך הסתר וצימצומים. אבל חיות כל איש ישראל היא חלק אלקי ממעל. וממילא בכחינו להתקדש גם בעוה"ז. כי הש"י מחי' הכל אף כי הוא קדוש ונבדל מכל. וז"ש כי קדוש אני ה' ועי"ז יכולין להבין כי בכח האדם להתקדש בכל מעשיו אף שהם תוך הטבע. וז"ש במד' ואתה מרום לעולם ה' לעולם ידך בעליונה. הפי' כי חיות הכל מהש"י רק הטבע נמשך מדרגה אחר מדרגה עד שנתכסה בחי' הפנימיות. אבל לעולם ידך בעליונה שהוא כח והחיות מהש"י שיש תוך ההעלם. ועי"ז יכולין להתבטל לנקודה הפנימיות בכל מעשה להיות נבדל מחומר המעשה להתדבק בפנימיות כל דבר. וז"ש קדושים תהיו. וברש"י שנאמרה בהקהל כו'. דעיקר הקדושה ע"י שמכניס אדם עצמו בכלל ישראל כי הקדושה שורה בכלל ישראל שהיא כנס"י הכנסי' והתאספות כל החיות להש"י. וע"י הביטול להכלל יכולין להתקדש. וגם בשבת כתי' ויקדש כו' ג"כ כנ"ל (שבקדש) [*שבש"ק] נתברר ונתגלה חיות הפנימיות שבכל דבר. ממילא יכולין להתקדש בנקל. וברכתו מכל הימים פי' שבת הוא השפעת החיים לכל הימים. וקדשתו מכל הזמנים ששבת מקושר בחיות שלמעלה מהטבע ועי"ז ע"י שבת יכולין להמשיך קדושה בהזמן והטבע עצמו. וקדושת שבת ג"כ ע"י דאתאחדת ברזא דאחד כו'. וכן ע"י כל המצות שהם נגד רמ"ח אברים דכתי' אשר קדשנו במצותיו שע"י מעשה המצוה שיש בה אור מציווי ה' בתוך המעשה. עי"ז יכולין לברר הקדושה גם במעשה ממש. ובכל מעשה נמצא רצון הש"י כי בל"ז לא הי' לו קיום. וכ"כ אשר יעשה כו' האדם וחי בהם. פי' שחיות כל מעשיו יהי' ע"י המצות שהוא רצון ה' המחי' כל המעשים כנ"ל:
ברש"י מקום שהיו ישראל מקולקל ביותר. להראות כי בכ"מ שיש הסתר יותר יש שם נקודה קדושה טמונה כי זה המכוון להסיר ההסתר:
איש אמו ואביו תיראו כו'. בזוה"ק שהש"י הוא אביהם של ישראל. וברש"י איזהו מורא לא ישב במקומו כו'. דכתי' מלא כ"ה כבודו. ובוודאי צריכין לידע בכל פעולה ותנועה גדולה וקטנה כי הוא מחיות הש"י ולא לישב במקומו. וז"ש שבתותי תשמורו שהוא ג"כ בחי' הנ"ל לברר מלכותו ית'. כי בשבת בנ"י מעידין על שהש"י בורא עולם ומחי' הכל:
במד' וכי תבאו כו' ונטעתם כו'. עץ חיים היא כו'. כי כתי' נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע. והם תורה שבכתב תורת אמת. ושבע"פ נטע בתוכינו להביא חיות פנימיות לתוך ההעלם ע"י היגיעה כמ"ש דדי' ירווך כו'. שמוצא תמיד טעמים בתורה כו'. וז"ש למחזיקים כו'. אף שעוסק בעוה"ז מ"מ יהי' רצונו קבוע ונטוע בתורה. ועוד במד' אחרי ה' תלכו וכי אפשר כו' אלא מה הקב"ה עסק במטע תחלה כו' אף אתה כו'. והוא ע"פ מ"ש ז"ל הדבק במדותיו כו'. כי הש"י א"ס ואין תכלית. אך יש בכל נברא ונאצל אור חיותו ית' בגבול ומדה. ובזה יכולין להתדבק גם ע"י אמצעות עשי' ממש שיש גם בהם בחי' מדה מאורו ית' שגנוז במעשה בראשית. וז"ש שהקב"ה ברא עולמו ע"ז המכוון להמשיך מעולמות עליונים לתוך הטבע והבריאה וכן יעשה האדם ועי"ז יתדבק בחיות הש"י שנגנז במ"ב. וזהו בחי' ארץ ישראל. כ"ת ונטעתם:
Section 2
תרל"ב
ב"ה קדושים. לא נכתב כסדר כי אינני זוכר כראוי
במד' ישלח עזרך מקודש כו' ומציון כו' מקידוש מעשים וציון מעשים כו'. כי איך יכול ב"ו להתקדש. רק להיות הרצון והשתוקקות לזה. וכן בכל מעשה להראות ולרמוז להפנימיות. וכן כל מצוה היא רק ציון ורמז כמ"ש הציבי לך ציונים. ועי"ז יכול לבא לקדושה. מקודש. התורה. וציון הם מצות. כי המצות כלולין בתורה. ובכל מצוה אף שהוא במעשה גשמיות בחי' ציון כנ"ל. מ"מ הציווי הוא מהקב"ה בתורה. ולכך ע"י ציון המצוה יכול להתדבק בהקדושה שבה והיא התורה. ומצות הם באמת עצות איך להמשיך קדושתו ית' לכל המעשים כנ"ל. וכן בש"ק כתי' ויקדש כו' שממשיך קדושה לכל מעשה בראשית. [דרך רמז עזרך מקודש הוא קידוש ומציון יסעדך סעודת שבת והבן]:
במד' וכי תבואו כו' ונטעתם כו' עץ חיים היא כו'. כי חיי עולם נטע הוא תורה שבע"פ המשכת כח. התורה במעשה. וז"ש יפה ת"ת עם ד"א שיגיעת שניהם כו'. שזה יותר יגיעה מתורה. כמ"ש בזוה"ק תרומה דקיימא בעובדא לא בא רק בטורח גדול וטהרה יתירה ע"ש. והוא היגיעה לחבר שניהם מעשה גשמי עם הקדושה שהיא חיות הפנימיות. שבכ"ד יש חיות מהתורה כמ"ש באורייתא ברא קוב"ה עלמא. וכן שמעתי מאא"ז מו"ר ז"ל על שהי' קשה לישראל לכנוס לא"י שהי' עבודה רבה כנ"ל ע"ש. שבמדבר הי' רק תורה ובא"י הי' יגיעת שניהם כנ"ל בחי' תורה שבע"פ:
Section 3
תרל"ד
ב"ה אחרי קדושים
במד' קדושים ואתה מרום לעולם ידך בעליונה רוממות אתה נוהג כו' ישלח עזרך כו' מקידוש מעשים ומציון מעשים כו'. וברש"י כ"מ שאתה מוצא גדר ערוה כו' קדושה. כי עריות הוא לשמור חק השי"ת להיות דבוק כ"ד במקומו הראוי לו. וזה מביא קדושה כמ"ש הרי את מקודשת שמתיחדת אליו כן יש לכל דבר בן זוג. ובנ"י בפרט מקודשין ומיוחדין להש"י. כמ"ש מקדש עמו ישראל. קדושים תהיו. וגם בכלל הבריאה השי"ת נתן קדושה לכל הבריאה. רק כפי מה שמיישר כל אדם דרכו להיות מיוחד אליו מעורר הקדושה. לכן גם בשבת קודש ע"י שמתיחדין כל הנבראים לעלות להתדבק בשורשם שורה קדושה. וז"ש ויכל כו' ויברך כו' ויקדש כו' כי בו שבת כו'. ובכל מצוה יש קדושה כמ"ש אשר קדשנו וע"י הרצון באדם להתבטל להשי"ת כעבד לעשות רצון רבו שמיוחד אליו. עי"ז חל עליו קדושה וזה נותן כח לקיים המצוה. וז"ש עזרך מקודש. אח"כ צריך האדם לקבל רשימה מן המצוה בלבו. וז"ש מציון מעשים שבידך. ובמד' יכול כמוני ת"ל כי קדוש. קדושתי למעלה כו'. פי' כי כאשר ברא השי"ת כל הנבראים בסדר מיוחד מדרגה אחר מדרגה אין בהם שינוי. אבל ע"י קדושת האדם עולה למדרגה גבוה ואותו מדרגה עולה יותר כנ"ל. וז"ש לעולם ידך בעליונה. וכתי' נקדש בצדקה ע"י הצדק שמתנהגים בו בנ"י להיות כ"ד במקומו הראוי מעוררין הקדושה למעלה כנ"ל:
Section 4
תרל"ה
במד' ואתה מרום רוממות אתה כו' בעולם כו'. כי מה שבחר הקב"ה לתת קדושה יתירה לבנ"י וכן לכהנים כו'. הוא מצד כי הקדושה נמצא מהקב"ה שהוא קודש וכפי דביקות הנבראים בו כך חל עליהם הקדושה. ולכן כיון שבנ"י קרובים אליו ית' לכן נמצא בהם הקדושה. וז"ש קדושים תהיו כי קדוש כו' וכיון שאתם עם קרובי תוכלו להתקדש ביותר. וז"ש רוממות אתה כו' שכל התרוממות קצת הברואים על קצתם הוא כפי התדבקותם בך. כי אתה מרום בלבד כאמור:
וברש"י כ"מ שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה כו'. פי' ג"כ כנ"ל כיון שבנ"י מיוחדין להשי"ת. ושמירת עריות הוא לשמור חוק הש"י. כל דבר ומין למינהו. וממילא כשכ"ד יהי' במקומו ממילא מדרגת בנ"י הם להיות חלק ה' ונחלתו כנ"ל:
ובמד' ישלח עזרך מקודש כו' מקידוש מעשים וציון מעשים שבידך. כי המצות הם רק לבוש ורמז להקדושה הגנוזה בציווי השי"ת. והם עצות איך להמשיך הקדושה בעוד האדם בלבושו הגשמיי בעוה"ז. ועל ב' הבחי' הללו אומרים קדשנו במצותיו וצונו:
Section 5
תרל"ו
פ' אחרי קדושים
במד' ישלח עזרך מקודש כו' תחתונים שנבראו לסיוע כו'. מקודש מקידוש מעשים שבידך ומציון מעשים שבידך כו'. כי האדם נברא באופן זה שיצטרך לסיוע עליון כמאמר אם אין הקב"ה עוזרו כו'. אכן הסיוע תלוי ג"כ בעבודת האדם. וז"ש מקידוש מעשים שבידך כו'. והיא בחי' תורה ומצות כי התורה קודש. והמצות הם במעשה גשמיי רק שהם רמזים וציונים לדברים עליונים. וע"י קיום המצות במעשה זוכה אח"כ לקדושת התורה. וברש"י בכ"מ שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה. פי' כפי עבודת האדם בעוה"ז במקום שצריך בירור וגדרים וסייגים משמרת למשמרתי כו'. כמו כן זוכה לקדושה. והם ימי המעשה והשבת שזוכין ע"י עבודת ימי המעשה מי שטרח בערב שבת לברר התערובות והוא גדר ערוה. יאכל בשבת שנקרא קודש כנ"ל. גם פי' גדר ערוה הוא בחי' בנ"י בכלל שנבראו להיות חומה להכניע כל הסט"א. ואיתא במד' ע"פ והי' מספר בני ישראל כחול הים כמו שכ' ושמתי חול גבול לים. כמו כן בני ישראל הם גבול וגדר לסט"א שנאמר עליהם מקולות מים רבים כו'. שלא יניחו להתפשט כחות הטומאה בעולם. לכן בנ"י נק' גדר ערוה ולכן הם מקבלין הקדושה:
ברש"י דבר המסור ללבו של אדם נאמר בו ויראת מאלקיך. פשוט שע"י היראה יכולין לקיים דבורים המסורים ללב. אמנם ג"כ י"ל שאלה המצות התלוין בלב ע"י שמקיימין אותן זוכין ליראה. כי כל מצוה במעשה מתקן מעשה האדם. וכמו כן מצות התלוין במחשבת לב האדם מתקנין לבו של האדם. וכן שמעתי מפ"ק אא"ז מו"ר ז"ל ע"פ ולא תונו כו' את עמיתו ויראת מאלהיך כו' שע"י שמירת אונאת דברים זוכין ליראה. ובאמת ב' הפירושים אמת ע"פ מ"ש שכר מצוה מצוה. ובוודאי ע"י עומק היראה יכולין לקיים יותר מצות התלוין בלב לכן שכר המצוה היראה כדי לקיים עי"ז המצוה בטוב יותר וכן לעולם:
בפסוק ושמרתם את חקותי כו' אשר יעשה כו' האדם וחי בהם. פירש"י בעוה"ב כו'. וי"ל עוד הפי' אשר זה עצמו הקב"ה מבקש מאתנו אשר באמצעיות שמירת המצות כראוי יתתקנו כל המעשים ויתברר האמונה בעולם. ובאמת כפי התגלות האמונה מתקיים השגחת הש"י בהתגלות. ולכן לעתיד יתברר כי גם הגשמיות הכל מכח הש"י כח הפועל בנפעל. ואז יהי' חיות כל חי אף בעוה"ז הכל מסטרא דקדושה בלבד. וע"י התורה ומצות יחי' האדם. נמצא פי' הכתוב ושמרתם כו' כדי שתפעלו במעשיכם אשר יעשה אותם האדם וחי בהם והבן מאוד כי הכל תלוי בעבודתינו. כי בוודאי הש"י מחי' כל חי רק שכן הי' רצונו ית' שיהי' גם לרשעים חיות מסט"א. אבל בכח בנ"י לדחות הסט"א ולתקן העולם במלכותו ית' בלבד:
ובמד' עץ חיים היא למחזיקים כו'. כי התורה נותנת חיים לכל הנבראים ומזוני דכולא בה עכ"ז תלוי בכח ההחזקה שמחזיקין בנ"י בתורה ויודעים זאת. כמו כן נתברר שהוא עץ החיים לכל חי. וכן במשנה גדולה תורה שנותנת חיים לעושי' בעוה"ז ובעוה"ב שהעושה ומקיים התורה זוכה שגם חיי עוה"ז יהי' רק ע"י התורה. ובכלל בנ"י תלוין כל הנבראים כנ"ל. ז"ש וכי תבאו כו' ונטעתם כו'. פי' שבנ"י יטעו ויקשרו כל אילני מאכל הכל בא"י שהיא מלכותו ית' והבן:
Section 6
תרל"ז
ב"ה אחרי קדושים
במד' ישלח עזרך מקודש כו'. כי כך ברא הקב"ה העולם הזה שיצטרכו להמשיך סיוע מעולם עליון כמ"ש במ"א מזה שבעוה"ז חסר השלימות. אך לכל דבר יש שורש בשמים כמ"ש אין לך עשב שאין לו מזל ברקיע כו'. ומכ"ש האדם וודאי יש לו שורש למעלה מכולם. והוא כח הנשמה. וע"י מצות ומעש"ט ממשיכין כח הנשמה שבשמים. ומקידוש מעשים שבידך. הוא הכוונה ומחשבות רצון האדם בעשיות המצוה שהיא קודש. ומציון מעשים שבידך הוא גוף המעשה כשנעשה בקדושה. כמ"ש בזוה"ק שמכוונת המצות וגוף המעשה נעשה מכל א' לבוש מיוחד להאדם בעולם העליון ע"ש פ' תרומה. והנה בשבת קודש יורד הקדושה לאדם. והוא ישלח עזרך מקודש. הנשמה יתירה. ומציון יסעדך הוא ימי המעשה. ושבת נותן ברכה לכל הימים א"כ יש בקדושת השבת שורש לכל הימים ואותן השרשים הם הציונים שיש בהם רמזים לקדושה אף שאינו קודש ממש. וכ' ויברך ויקדש בשבת. גוף הקדושה של שבת וגם להיות ברכה ושישפיעו ממנו נחלים מיוחדים לכל הימים. ואותן הצינורות מעוררין ע"י ציון מעשים כנ"ל:
ובמד' ואתה מרום רוממות אתה נוהג בעולמך. הוא כנ"ל שהקב"ה עשה להיות הנהגות כל הבריאה ע"י זה התרוממות שמרימין המעשים לכח השורש שלמעלה מהטבע שנק' מרום עי"ז יש להם קיום וז"ש רוממות אתה נוהג כו'. וז"ש קדושים תהיו כי קדוש א"ה אלקיכם פי' שכוחות שלכם דבקים בי ומצד זה אתם יכולים להתקדש כנ"ל:
בפסוק איש אמו ואביו תיראו כו' שבתותי תשמורו. דאיתא הסתכל בג"ד כו' מאין באת מטפה סרוחה כו'. ובאמת מאלו הג' שותפין שיש באדם הן ג' הדברים. מאין באת כח האב ט"ס. ולאן אתה הולך הוא כח האשה. רמז לדבר שהמיתה באה לעולם ע"י האשה. וגם הריון קרוב למיתה. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון הוא כח הבורא שיש בו. וזה רמז בשבתותי תשמורו שהוא לשמור תמיד ולהשתוקק לחזור בשמחה לשורשו שהוא תכלית הכל כמ"ש חז"ל על זאת יתפלל כל חסיד כו'. מצוא זו מיתה כו'. וכענין יום שכולו שבת כו'. ואין כוונת החשבון רק להפחיד האדם. רק שיבוש האדם באיזה חשבון יבא לפני המלך אם יהי' כדאי לחשוב המעשים טובים. כי דין קאי על עבירות וחשבון קאי על המצות. ואלה הג' בחינות נמצאין בכל דבר. היינו כח הכנת האדם לפעול איזה דבר טוב או מכין עצמו למצות וזה נק' כח האב. הזרע כדי להוליד. אבל אינו נעשה מזה כלל והוא ט"ס. אך ורק אח"כ צריך בחי' הביטול להיות כעפר ורק מוכן יהי' לבטל עצמו להבורא ית' והוא בחי' האם שבה נסרח הזרע. ואח"כ שולח הש"י חלק אלקי ממעל ובא לגמר הולדה וכולם ממתינין על כח הבורא. וזה שבתותי תשמורו לשון המתנה כמו שמר את הדבר:
Section 7
תרל"ח
במד' רוממות אתה נוהג בעולמך כו'. כהונה לאהרן קדושה לישראל. פי' שיכולין לעורר הקדושה גם בעוה"ז אע"פ שעיקר הקדושה הפרישות מעוה"ז. מ"מ בכל דבר יש ניצוצי קדושה מכ"ש במעשה איש הישראלי. וז"ש מרום לעולם ה' פי' אף בעולם עצמו שהוא העמדת הטבע בגשמיות עכ"ז יש בו התרוממות הוית הבורא ית'. ופי' קדושים תהיו ע"פ מ"ש חז"ל בלשון הוי' בהויתו יהא. וכל שאין עצם הנפש משתנה מהויתו הלא הוא חלק אלקי ממעל והוא קודש. כי קדוש אני ה' אלקיכם. פי' שהכתוב גילה לנו כי אלקותו ית' חל עלינו כמו שהוא קדוש. כי בוודאי הש"י מהוה כל הוה. כל אחד כפי ערך המקבל. וגם חיות הבלתי קדוש הוא מהבורא ית' בהשגחה והתנהגות רחוקה. אבל אלקותו על בנ"י הוא בבחי' קדוש אני ה' אלקיכם שם הוי' ב"ה. ולכן קדושים תהיו. וז"ש במד' רוממות אתה נוהג שאף שמלכותו בכל משלה מ"מ הוא מנהיג כל פרט באופן אחר שמתרומם זה מזה כנ"ל:
במד' ישלח עזרך מקידוש מעשים. מציון יסעדך מציון מעשים. פי' אף כי א"י להיות קודש עכ"ז ע"י הרצון והיגיעה שמראין ומרמזין להמשיך עלינו הקדושה שהיא ענין המצות הפשטיים שאין אנו יודעין לעשותם בקדושה כרצונו ית'. עכ"ז זה גורם להיות נשלח עזרו מקודש. וקידוש מעשים בא ע"י ציון מעשים. פרשנו ציון מעשים בחול. קידוש מעשים בשבת. וגם בכל פרט המחשבה והרצון נק' קידוש מעשים. וגוף המעשה ציון. וכמו כן ש"ק הוא מחשבה ורצון של ימי המעשה. ברש"י כ"מ שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה. וע"י גדר ערוה בימי המעשה מוצאין קדושה בש"ק. וכבר כ' מזה במ"א:
במד' וכ"ת כו' ונטעתם כו' עץ חיים היא למחזיקים כו'. פי' כח הנטיעה ניתן לבנ"י שיכולין לנטוע ולדבק כ"ד לשורשו בכח התורה. וז"ש וחיי עולם נטע בתוכינו. ונטעתם כל עץ מאכל לראות לבטל כל דבר לשורשו והיא עיקר בחי' ארץ ישראל וע"ז מבקשין ותטענו בגבולנו. שמקודם צריכין לנטוע נפשותינו בשורש כי האדם עץ השדה כו': בקיצור כי שכחתי
Section 8
תרל"ט
ובמד' ישלח עזרך כו' מקידוש מעשים מציון מעשים כו'. פי' דיש בכל מצוה ומעש"ט ב' בחי'. עובדא ומחשבה כידוע. וגוף המעשה הוא רק ציון ורמז לכוונת המצוה. ומ"מ הכוונה והקדושה משייר ברכה והארה לגוף המעשה. וסיוע של גוף המצוה מורגש יותר בנפש האדם מהארת הקדושה בעצמה שהיא רוחניי ביותר. וז"ש ישלח עזרך מקידוש מעשים. ומציון מעשים יסעדך. והוא כמו בחי' ימי המעשה שנק' ציון מעשים. וש"ק קידוש מעשים כי קדושה היא פרישה. וביטול כל המלאכות בשבת נקרא קידוש מעשים. והנשמה יתירה בשבת משייר ברכה גם לנפש האדם על ימי המעשה כמ"ש מיני' מתברכין ו' יומין כו':
במד' וכי תבואו כו' ונטעתם כו' עץ חיים היא למחזיקים כו' ע"ש. כי למה עשה כן הבורא ית' להיות שני ערלה מקודם. אבל כך הי' רצונו ית' להיות עלמא דשקרא והאדם יחזיק עצמו בהתורה ועי"ז הוא ממשיך עליו קדושה עוד יותר. וז"ש להוסיף לכם כו'. כי ע"י שני ערלה אם אדם מקיים כתיקנה בא אח"כ לתוספות. ולכן נאמר למחזיקים אף שא"י לקיים כראוי רק להחזיק עצמו בהאמת ע"י התורה. זה חביב ביותר לפניו ית'. ובא מזה אח"כ להיות קודש הילולים כו':
Section 9
תר"מ
ב"ה אחרי קדושים
במד' ישלח עזרך מקודש. דהל"ל עזרו. ועזרך משמע שיש לכל אדם עזר מיוחד. והענין הוא כח הנשמה שיש לכל אדם בשורש עליון. והרי אחז"ל אין לך עשב שאין לו מזל ברקיע וא"ל גדל. מכ"ש אדם שהוא למעלה מכל הברואים וודאי יש לו כח עליון. והוא הארת הנשמה יתירה הבאה בש"ק לכל איש ישראל. ז"ש במד' ע"פ ואתה מרום לעולם רוממות אתה כו' בעולמך. פי' אם כי הבריאה בששת ימים הי' ע"פ הטבע. אך ש"ק הוא כח חדש שכולל כל הבריאה והוא שורש הבריאה למעלה מהטבע. והנהגה זו נמסר לבנ"י. וז"ש בשבת אות הוא כו' לדעת כ"א ה' מקדישכם. פי' השבת עדות שיש לבני ישראל חלק בהנהגה שלמעלה:
Section 10
תרמ"א
פירש"י הוו זהירין מן העריות ועבירה. ורמב"ן ז"ל כ' לקדש במותר לו. ולפע"ד יפה כיון רש"י ז"ל כי בוודאי מצות קדושים תהיו הוא מדברים שאין להם שיעור. וכפי הפרישה כך זוכין לקדושה ואין לדבר סוף. לכן כתי' תהיו כי לעולם צריך האדם להתקדש קדושה על קדושה. והרמז לדבר בפ' וקדשתם היום ומחר. כלומר שאין סוף לומר כבר קדוש אני. והראי' כי הלא אותו הדור היו באמת כל העדה כולם קדושים ונאמר להם קדושים תהיו. וזה שרמז המד' יכול כמוני כו' היינו שכיון שהפסוק אומר שאין סוף להקדושה כנ"ל עד שנותן גבול קדושתי למעלה מקדושתכם ממילא מובן איך אין סוף לקדושה זו שיכולין בנ"י להתקדש בעוה"ז יותר מהשרפים כנ"ל. אכן ודאי התחלת הקדושה הוא להיות פרושין מעריות ועבירה אז מתחילין לכנוס בגדר הקדושה שזה החיוב של הקדושה לכל איש ישראל. ואז יש לו להרבות תוספות קדושה כנ"ל. כענין תלמוד תורה וכדומה שאין לו שיעור כנ"ל:
במד' ואתה מרום לעולם כו' רוממות אתה כו' בעולמך. ידך בעליונה כו'. פי' כי ה' לא עזב את הארץ וכל הדברים השורש שלהם הוא למעלה. לכן כתי' על הרשעים מקודם. יציצו כו' להשמדם עדי עד. שכל הגבהות שלהם בעוה"ז ואין להם שורש וכח למעלה. אבל בנ"י שדבקים בה' מסיים עליהם שתולים בבית ה' כו'. וזה עצמו הפי' ישלח עזרך מקודש כמ"ש במ"א דקאי על הנשמה יתירה שניתוספת לבנ"י בש"ק שע"ז מיוסד כל המזמור ליום השבת כמ"ש בפ' תשא ע"ש. עזרך מקודש הוא בזמן המקדש שהיו מרגישין הקדושה בפועל. ועתה מציון יסעדך כמ"ש רש"י ז"ל בפסוק הציבי לך ציונים שאע"פ שאין המקדש קיים ע"י המצות מתעורר רמזים והארת הקדושה. ובמד' מקידוש מעשים ציון מעשים. י"ל כי קידוש מעשים הוא הפרישה והרחקה מגשמיות כמ"ש רמב"ן בפי' קדושים. וציון מעשים הם המצות המצוינים בנ"י בהם. וברש"י כ"מ שאתה מוצא גדר ערוה א"מ קדושה. א"כ ע"י הפרישה והרחקה מהמעשים לא טובים. זוכין לקדושה. דכתיב שער החצר הפנימית ששת ימי המעשה יהי' סגור כו'. ופי' מו"ז ז"ל שכפי מה שאדם שומר פנימיות שלו מהגשמיות. כך מרגיש קדושה ומתגלה פנימיות הטוב שבו והיינו כדברי רש"י הנ"ל:
וכל אלה הדברים בפסוק קדושים תהיו ואהבת לרעך כמוך ויראת מאלהיך הם ג"כ הבטחות כי ע"י שמירת אלה המצות יזכו לאלה המדרגות. כאשר חכמים הגידו כי ואהבת לרעך כלל גדול בתורה א"כ קשה מאוד לקיימה רק באמצעיות מצות הקודמות ל"ת רכיל. לא תשנא. הוכח. זוכין אח"כ לואהבת כנ"ל:
במד' וכי תבאו כו' ונטעתם כו' עץ חיים היא כו' ע"ש. הענין הוא כי גוף התורה נק' עץ חיים והוא כמו שהיו בנ"י בקבלת התורה חירות כו'. וכמו שהי' אדה"ר קודם החטא שלא הי' כלל ערלה בעולם. ולכן מכל עץ הגן הותר לו לאכול מיד. רק אח"כ ע"י החטא שאנחנו שרוים בעולם הפירוד שיש תערובת טו"ר בעולם נותנת התורה עצות איך להפרד מן הערלה. וז"ש למחזיקים אף שאינו מתוקן כראוי לידבק ממש בעץ החיים. רק ע"י התשוקה והרצון לדבוק מקבל קצת הארה. כמ"ש בצל החכמה בצל הכסף הוא הרצון והתשוקה. וכמו כן סמך הכתוב אח"כ ל"ת על הדם ודרשו חז"ל ל"ת קודם שתתפללו על דמכם. דיש ב' חללים בלב. יצ"ט ויצה"ר. ואסור לאכול (על לעשות) [*עד שעושים] פעולות ועבודה שבלב לזכך היצה"ר כענין מצות ערלה ורבעי. ולכן כ' המד' מי יגלה עפר כו' שכל אלה העצות צריכין ע"י חטא הקדום:
Section 11
תרמ"ב
במד' מרום לעולם ה' רוממות אתה כו' בעולמך כו' כהונה לאהרן כו' מלכות לדוד כו' קדושה לישראל לעולם כו'. הענין הוא שנחזרו עתה בפ' זו כל עשרת הדברות כדאיתא בזוה"ק ובמד'. ולכן נאמרה פ' זו בהקהל כמ"ש רש"י ז"ל כמ"ש בעשרת הדברות הקהל לי את העם. והנה בקבלת התורה היו בנ"י קדושים כמ"ש ואתם תהיו לי כו' וגוי קדוש כו' וקדשתם היום ומחר כו'. אך ע"י החטא נפלו ממדרגה זו. ועתה אחר התיקון ע"י המשכן וע"י תשובה חזרו להתעורר קדושה הראשונה. וזאת לעדות כי קדושת ישראל שנתן להם הבורא ית' הוא לעולם. רק עונותיכם מבדילים. אבל בהסרת המסך המבדיל ע"י תשובה יכולין לעולם להתעורר הקדושה. וזו המתנה היא לכלל ישראל רק שצריכין לזכות להכניס עצמו לכלל ישראל. וגם הכלל להתאחד ביחד. לכן בש"ק דמתאחדין זוכין לקדושה שהיא הארה מלוחות הראשונות כמ"ש במ"א. לכן נאמר זה במזמור שיר ליום השבת כי הרשעים בפרוח כמו עשב כו' ואין להם שורש. ובנ"י שדבקין בשורש העליון מרום לעולם כו'. לכן שתולים בבית ה' גם אם ח"ו יש להם ירידה ע"י החטא. אבל עוד ינובון בשיבה כו' והשבת מעיד ע"ז כנ"ל. וברש"י ובמד' כ"מ שאתה מוצא גדר ערוה א"מ קדושה. יובן הענין ע"פ מ"ש במד' כ"מ שאתה מוצא זנות אנדרלומוסיא באה לעולם כו' ממילא מדה טובה מרובה שע"י קדושה מעריות זוכין להיכנס בכלל ישראל אף אותן שאינם ראוין. כדמצינו ולא יראה בך ערות דבר ושב. אע"פ שהיו ראוין להשראת השכינה. ע"י הערוה מסתלקת השכינה מהם. מכ"ש ע"י גדר ערוה הגם שלא היינו ראוים בל"ז. משרה הקב"ה השכינה בינינו. דמכלל שאמרו כ"מ שא"מ גדר ערוה א"מ קדושה. משמע דאיירי באין ראוין בל"ז רק ע"י זכות ג"ע בלבד כנ"ל. והאמת כי הג' עבירות שמחויבין למס"נ בעבורם. מכ"ש כשנשמרין מהם בוודאי מביאין קדושה. שעל אלו ג' דרשו ונקדשתי בתוך בנ"י כו'. ומקודם הי' בחי' אנכי ה' אלקיך ואחר החטא של העגל חזרו לעורר הקדושה בכח שמירה מעריות וג"ז קלקלנו בפ' בוכה למשפחותיו. והתיקון ע"י ואהבת לרעך היפוך ש"ד. ועי"ז נעשין כלל א' ואז כל העדה קדושים ובתוכם ה':
Section 12
תרמ"ג
קדושים תהיו פרשה זו נאמרה בהקהל. שא"י לזכות להקדושה רק ע"י הביטול לכלל ישראל. דכתי' כל העדה כולם קדושים. פי' כשהם באחדות א'. לכן רוב דיני פרשה זו שבין אדם לחבירו. וגם כשבנ"י הם א' אין יד הרשעים יג) שולטת בהם ונבדלין מהם ועי"ז שורה קדושה בישראל. כדכ' רש"י כ"מ שיש גדר ערוה יש קדושה. לכן בש"ק דמתאחדין ברזא דאחד וסט"א מתעברין יש קדושה. וכ' כי קדוש אני ה' פי' שגם הקדושה צריך להיות לשם ה' כדי לזכות להתדבק בו ית'. וזה רמז המד' יכול כמוני ולמדין מפרשת פרעה אני פרעה כו'. פי' כמו שפרעה לא העמיד את יוסף רק לטובת עצמו שראה שהוא חכם העמידו לשמור את מלכותו של פרעה. כן לא יהי' הקדושה דבר נפרד רק כדי להתדבק בו ית' כי קדוש אני וא"י להתדבק בו רק כשזוכין לקדושה. וענין קהילה זו שייך בכל פרט ג"כ לאסוף כל הרמ"ח אברים וכל הרצונות לדבר א' כמ"ש חז"ל בפסוק ה"א מתהלך בקרב מחניך ברמ"ח אברים שבך. ולכן ע"י המצות זוכין לקדושה כמ"ש קדשנו במצותיו. ומבקשין קדשנו במצותיך. כי ע"י המצות מתחברין הרמ"ח אברים לזכות לבחי' האחדות ואז יש קדושה כנ"ל. אבל קדושת הכלל ישראל הוא גבוה ביותר ולכן כנסי' שהיא לש"ש סופה להתקיים שחל עלי' שם שמים וקדושה שורה בהם. וכמו כן בפועל ע"י שהי' אחדות בישראל הי' להם משכן ובהמ"ק והשכינה היתה שורה ביניהם. ועתה ע"י שנאת חנם חרב ע"י שאין קדושה רק באחדות כנ"ל. וזה עיקר הגלות מה שא"י להתאחד ע"י שנתפזרנו בין הרשעים והם מעכבין הקדושה שא"י לשרות בישראל על ידם. וכן משמעות הגמ' שם בשלמא בית ראשון הי' בהם ע"ז ג"ע כו' אבל בית שני שהיו חסידים כו' ומשני משום שנאת חנם. א"כ אם הי' רק עונש לגודל החטא מה אמרו שחסידים היו. רק ששנאת חנם היא סיבה בעצם שא"א להיות הקדושה כשחסר האחדות ואינו מצד עונש עוצם החטא:
במד' ואתה מרום לעולם רוממות אתה כו' בעולמך. הענין לידע שאין לחוש שע"י הפרישה מעוה"ז יתבטל קיום הטבע. כי הקב"ה ברא העולם בזה האופן שכפי הביטול אליו ית' מתקיים הבריאה. וז"ש הפסוק ההפרש בין הרשעים בפרוח כו' כמו עשב כו' להשמדם. אבל השתולים בבית ה' ומתבטלים אליו יש להם קיום. וזה עדות השבת שבו שובתין מכל המעשים והוא קיום כל ימי המעשה. וזה קדושים תהיו להיות הרצון לקבל הוי' ומציאות ע"י ביטול המציאות אליו ית' הממציא כל המציאות. וזה מרום לעולם ה' כי ההוי' ומציאות עיקר שורש קיומה למעלה מהטבע והמציאות כנ"ל. וצריך איש ישראל לקבל בכל יום התחדשות חיות מהבורא ית' המחדש בטובו בכ"י מעשה בראשית. וזה קדושים תהיו תמיד בכל יום. וע"ז ניתקן התפלה בכל יום כמ"ש בזוה"ק תרומה על פסוק קדוש עובר עלינו תמיד כו' ע"ש [*דף קלג] וזה שרמז לא תאכלו על הדם קודם שתתפללו על דמכם. פי' שלא להיות הקיום. הטבע והדם שכבר נתיישב בו מצד הטבעי. רח להמשיך חיות וקיום המציאות ע"י התדבקות בשורש החיים כנ"ל:
בפסוק הוכח תוכיח כ' המפ' להיות המוכיח בכלל התוכחה. פי' לידע שיש לו חלק בהחטא. כמ"ש ולא תשא עליו חטא. פי' שלא להשליך כל החטא על החוטא רק להתערב עצמו ולשוב ע"ז וממילא ירגיש גם חבירו ויתעורר בתשובה. ואהבת לרעך כמוך פרשנו לשון פועל יוצא וקאי על אהבת ה' כי היכן מצינו שיאהב האדם את עצמו שיאמר כמוך רק הפי' (לאהוב) [*להאהיב] את השם לרעך כמו לך כמ"ש חז"ל ואהבת את ה' להיות ש"ש מתאהב על ידך. וכמו שהאדם מייגע עצמו להכניס אהבת ה' בלבו. כן יכניס אהבת ה' בלב חבירו לכן אמרו שהוא כלל גדול בתורה:
Section 13
תרמ"ד
במד' ישלח עזרך מקודש כו' מה הרוחות צריכין סיוע תחתונים שנבראו לסיוע עאכ"ו כו'. הענין שנשמות בנ"י נשלחו בעוה"ז כדי לתקן הבריאה ובמד' אחרי ע"פ כשושנה בה"ח שלולי בנ"י לא הי' העולם מתקיים ולכן נשתלחו בנ"י להיות קיום לכל הפרדס בעבור השושנה ע"ש. וע"י שבנ"י המה שלוחי המלך ב"ה. לכן שולח להם עזר מקודש. דהנה המזמור יענך הי' שדוד המע"ה התפלל על יואב ששלחו למלחמה כמ"ש ואתה תהי' מעיר לעזור ע"ש ברש"י. וכמו שהי' בסדר העולם א"י וירושלים ובהמ"ק היכל ק"ק. והלכו עוד להלחם עם האומות בח"ל. כן יש מדרגות בנפש האדם ג"כ שיש אברים פנימיים מוח לב כו'. ויש אברים שהנשמה תלוי' בהם ויש אברים פחותים. וכן במעשי גשמיי שהכל מלחמת ה' מי שעוסק לש"ש. ונק' עת צרה. ואז צריכין סיוע וע"ז נאמר ישלח עזרך מקודש דאיתא לעולם יראה אדם עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו דכתי' קדושים תהיו כי קדוש אני ה"א. פי' שיש נקודה קדושה מכח ניצוץ אלקות שיש בכל נפש ישראל. ואותה הנקודה לא תוכל להשתנות. ובמד' ואתה מרום לעולם ה' רוממות אתה כו' בעולמך. פי' הכח שבא מה' ית' הוא בהתרוממות אף אם יהי' נעלם ונכסה בכמה מיני צימצומים וירידות ע"כ הוא בהתרוממות תמיד. היפוך מדת הרשעים שכ' מקודם בפרוח רשעים כו' פי' שהרשעים אין להם קיום בעצם ואף אם יגבהו כנשר כו' להשמדם עדי עד. ומדת הקב"ה וב"ש אדרבא כל מקום שיש רשימה מהקדושה היא בהתרוממות כמ"ש לעולם ידך בעליונה. וז"ש ואתה מרום לעולם כו'. ואתה. כמ"ש ואתה מחי' את כולם שהתפשטות החיות מהקב"ה וב"ש היא בהתרוממות. [כי אות ו' היא תוספות] אכן התעוררות הקדושה שבאדם הוא כפי מה שנלחם עם היצה"ר. וברש"י כ"מ שאתה מוצא גדר ערוה כנ"ל כפי מה שלוחם האדם לפרוש מן הערוה אתה מוצא קדושה כמ"ש יגעתי ומצאתי. וכמ"ש ישלח עזרך כו'. ואז מתחזק הארת הנשמה. עזרך הוא העזר המיוחד לך. והוא כח הנשמה שיש לה שורש בשמים:
Section 14
תרמ"ה
לפ' אחרי קדושים
במד' וכי תבואו כו' ונטעתם כו' הה"ד עץ חיים היא כו'. וכל המדרש שם מי יגלה עפר מעיניך אדה"ר שלא המתנת שעה ובניך ממתינין לערלה ג' שנים. הענין הוא כי אלה המצות הם תקונים לחטאו של אדה"ר. ולא בא המד' לדבר ח"ו על מעלת אדה"ר באמרו מי יגלה כו' רק לומר כי בזה מתקנים את החטא. דכתי' ויטע כו' גן כו' וישם שם כו' האדם כו'. א"כ הי' רצון הבורא ית' שהאדם יהי' בג"ע ובוודאי נתקיים רצונו ית'. והגם דכתי' אח"כ ויגרש כו' האדם. היו התיקונים אח"כ מבחוץ ע"י התורה ובהמ"ק. כדכתי' וכי תבואו כו' ונטעתם שיוכלו להתדבק בשורש עץ החיים ע"י התורה ומצות רמז לדבר דכתי' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם שנכתב לרבותא לשבח המצות שיכולין עי"ז להתדבק בעץ החיים. כמ"ש וחיי עולם נטע בתוכנו כלפי מ"ש פן ישלח ידו כו' וחי לעולם. והתורה היא הגן עדן ועה"ח וע"ז נאמר גן נעול גל נעול. תורה שבכתב ג"ן סדרים דאורייתא ושבע"פ. וכמ"ש לעבדה ולשמרה ודרשו חז"ל לעבדה במ"ע ול"ת רק אז הי' ברוחניות יותר ואח"כ הי' בהתלבשות עוד לבושים. ולכן נתרבו האזהרות ולעולם כן הוא. ולכן יש ג' שנים ערלה עתה. ובאמת כאותו הענין נתקיים בנו אח"כ שנתגרשנו גם מא"י ובהמ"ק. ומ"מ יש לנו לבטוח כי גם מבחוץ נוכל לתקן ולמצוא הארות הראשונות. ולכן ניתוסף עתה סייגים וגדרים יותר. אבל לעולם יש לנו חלק בעה"ח ע"י התורה ומצות הגם שהוא מבחוץ כענין ויגרש את האדם כנ"ל. [עוד יתבאר המד' במ"ש ללומדי' לא נאמר עפמ"ש במ"א שאחר חטא האדם דרשו את דרך עה"ח שד"א קדמה לתורה]:
Section 15
תרמ"ו
במד' ישלח עזרך מקודש שיש זמנים שמתגלה הקדושה בעולם כגון בשבתות ויו"ט שנק' מקראי קודש. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל שלכך הקדים הכתוב ונקדשתי בתוך בנ"י קודם המועדות שבהם נמצא הקדושה כו'. ולבאר הענין כי באמת הקדושה נמצאת בלבות בנ"י כמ"ש חז"ל לעולם יראה אדם כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו. רק שהבלי עולם מחשיכין ומסתירין הקדושה. ולכן ע"י מס"נ מסירין זה ההסתר של הטבע ומתגלה הקדושה. אכן בשבתות ויו"ט מעצמו מתבטל ההסתר כדאיתא כולהון ערקין. ומתגלה הקדושה. וזה יש לפרש יום מנוחה וקדושה לעמך נתת. כי בש"ק יכולין לזכות לקדושה מתוך המנוחה. מה שבימי המעשה צריכין להלחם ביגיעות רבות. ומו"ז ז"ל אמר יום מנוחה וקדושה שעיקר מנוחה ונייחא של בנ"י בהתגלות הקדושה. לכן ש"ק יום מנוחתנו ע"י שנמצא בו הקדושה. ולשון קדושים תהיו יש לפרש מלשון העכבה כמ"ש חז"ל בכ"מ לשון הוי' בהויתן יהיו. והיינו לעכב הקדושה בכל עת שנמצא הארה מעט כמאמר אחזתיו ולא ארפנו כי מקדושת השבת צריכין להמשיך קדושה לכל ימי המעשה. וע"ז מתפללין והנחילנו כו' באהבה כו' ש"ק וינוחו בו כו'. וקשה הלא אומרים וש"ק באהבה וברצון הנחילנו א"כ מה בקשה זו. הגם כי באמת השבת אין לו שיעור כמ"ש במ"א בפי' שבתותי לשון רבים. ולעולם מבקשין לשבת עליון. אך יתכן לפרש שהיא בקשה להתדבק בהארת השבת כי נקרא נחלה שאין לה הפסק ומבקשין שנקבל הארה מקדושת השבת על כל השבוע וינוחו בו. שע"י זו ההארה יהי' לנו מנוח בימי המעשה. כי ש"ק מעצמו הוא יום מנוחה. א"כ בקשת וינוחו בו היא על ימי מלחמה כנ"ל:
במד' העליונים מכתירין להקב"ה בג' קדושות כביכול ניתן לבניו ב' קדושות ע"ש. לבאר הענין כי קדושה פי' ג"כ לשון פרישה והבדלה כדאיתא בת"כ פרושים תהיו כו'. וז"ש במד' מקידוש מעשים וציון מעשים הוא בחי' מל"ת סור מרע ועי"ז בנ"י נפרשים ומובדלין מכל האומות. וציון מעשים הוא עשה טוב. והנה הג' קדושות הם א' שהקב"ה וב"ש נבדל מכל. הגם כי מלא כ"ה כבודו עכ"ז הוא קדוש ונבדל. והב' הוא גוף הקדושה שהוא קדוש בכל מיני קדושות. והג' הוא קדושה שאין כח הנבראים להשיג במציאות קדושה זו. וזה הוא ענין ג' הקדושות. וב' מהם נמצא גם בבנ"י בחי' הבדלה ואבדיל אתכם כו'. שהגם שבנ"י הם בין האומות הם נבדלין בעצם ואין להם התדבקות להם. ובחי' הקדושה עצמה קודש ישראל לה'. נמצא שב' קדושות נתן הקב"ה גם לבנ"י. זולת ענין קדושה הג' שאין השגה בה לנבראים. וכתי' קדושים תהיו לשון הוי' חדשה שבכל עת שאיש ישראל מקדש עצמו מאיר בו כח הנשמה ונעשה כברי' חדשה כדכתי' והתקדשתם והייתם קדושים:
Section 16
תרמ"ז
בפסוק איש או"א תיראו שבתותי תשמורו. ובפסוק אחר כתיב שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו. ומסתמא כל אלו שכתובין בפרשה זו מסייעין אל הקדושה. דיש בחינות עולם שנה נפש. שיש מקום מיוחד לזכות לקדושה והוא א"י ובהמ"ק בעולם. ויש זמנים מיוחדים לקדושה שבת ומקראי קודש. ויש נפשות מיוחדים. ובנפש עצמו מקום מיוחד בראש מקום הנשמה. והכלל בכ"מ שיש התחדשות הארה מלמעלה נק' קדושה. ולכן דרשו חכמינו זכרונם לברכה לקדש עצמו בשעת תשמיש על ידי שבלידת בנים נמשך נשמה והיא התחדשות מלמעלה לכן נק' קדושה. וכמו כן בש"ק שיורד הנשמה יתירה. וכמו כן בבהמ"ק כשעלו בנ"י לשם חל עליהם הארת הנשמה. ובאמת מהמקדש ומשבת צריכין לירא כמו מאו"א שגם המה נותנים הנשמה כנ"ל. ואדה"ר נברא ממקום בית המקדש כמ"ש חז"ל:
Section 17
תרמ"ח
ובמד' ואתה מרום לעולם רוממות אתה נוהג בעולמך כו' נתת קדושה לישראל לעולם כו'. פי' כי הקדושה נמצא בפנימיות נפשות בנ"י כשאמר הקב"ה אנכי ה' אלקיך נתקדשו בנ"י ונעשו כלים להיות מיוחדים אליו. ואם כי ע"י החטא נפלו ממדרגה הראשונה היינו שאין הקדושה יכולה להתגלות מפני ליכלוך החטא שנעשה מחיצה מפסקת. אבל כשהסט"א מסתלקת מתגלית הקדושה. וע"ז ניתקן מזמור שיר ליום השבת והוא עדות של השבת שאז שבין בנ"י לבחי' הקדושה ע"י דבשבת סט"א מתעברת וערקת כנ"ל. וז"ש חז"ל פרשה זו נאמרה בהקהל ואמרו ג"כ כ"מ שאתה מוצא גדר ערוה א"מ קדושה. הכל ענין א' שע"י שבנ"י מתאספין ממילא הם עצמם גדר ערוה כמ"ש שמתי חול גבול לים ובבנ"י כתי' כחול הים שהם המפסיקין בין הקדושה להסט"א. וכן איתא בזוה"ק בתיקונים [*בהקדמה דף י"ב]. ובשבת דמתאחדין ברזא דאחד לכן סט"א מתעברת וממילא מתגלה הקדושה. א"כ אות ועדות הוא כי בימי המעשה רק הסט"א מסלקת התגלות הקדושה. וז"ש בפרוח רשעים כו' להשמדם כו' ואחה מרום לעולם כו' אויביך יאבדו יתפרדו כו' אח"כ ותרם כראם קרני כו'. וזה שרמזו בלשון אתה מוצא קדושה פי' שכשיש גדר ערוה נמצאת הקדושה בהתגלות מה שהי' נסתר מקודם. נתת קדושה לישראל לעולם דכתיב קדושים תהיו לשון עתיד שעתידין בנ"י להיות קדושים לפנים ממה"ש כדאיתא בגמ' שיאמרו לפניהם קדוש. ונמצא יש בכח ישראל גם עתה למצוא הקדושה הגנוזה בו. ובמד' ג' קדושות מכתירין להקב"ה ונוטל א' לעצמו וב' לבנ"י ע"ש פי' כי קדושתו ית' בבחי' היה הוה ויהי'. ובהוה ויהי' יש לבנ"י חלק כנ"ל:
במד' ישלח עזרך מקודש מקידוש מעשים שבידך ומציון מעשים. כי כל המצות שורשם ברקיע גבוה מאוד והמעשים שבעוה"ז הם ציונים ורמזים להשרשים. ולכן מבקשים ויהי נועם ה' עלינו להיות התקשרות למצות שלנו בשורש העליון. ולכן תיקנו ברכה עובר לעשייתן ונק' ברכה ממש שעי"ז יש התקשרות וברכה במצוה שלמטה. והעיקר הוא הכוונה. כי לכל הדברים יש בחי' מעשה דיבור ומחשבה. לכן יש ברכה קודם המצוה שהיא בד בור. והעיקר הכוונה. ואח"כ הוסיפו לומר לשם יחוד. אבל זה העיקר במחשבה. רק שלא לשכוח העיקר הזכירו לומר לשם יחוד. וזה אשר קדשנו במצותיו הוא שורש המצות וצונו הוא בפרט המעשה שבעוה"ז כנ"ל:
Section 18
תרמ"ט
ב"ה מפ' קדושים בקיצור
אמרו חז"ל שפרשה זו נאמרה בהקהל. הרמז שע"י התאחדות בכלל ישראל זוכין לקדושה דכ' ה"א מתהלך בקרב מחניך והוא מחנה ישראל שנבדלת ונפרשת מתערובות אז השכינה ביניהם. ואיתא בש"ק אתאחדת ברזא דאחד וסט"א ערקית. לכן הקדושה מתגלה בשבת קודש. ויש לומר מחניך הוא שבת. וכמו שבמחנה התאספות בנפש. כן בש"ק התאספות בזמן. ובמדרש להצילך להגן עליך להיות צל על ראשך וכ"ה בש"ק פורס סוכת שלומו עלינו. ומ"ד להצילך לרוקן נכסי אומות לך כ"ה בש"ק והאכלתיך נחלת יעקב כו'. ונסמך איש או"א תיראו שבתותי תשמורו לומר שעי"ז זוכין לקדושה. ואיתא כמו דאיכא אבא ואימא לגופא כן לנשמתא. וכמו דבגוף שלשתן שותפין בו. לכן צריכין לירא מאב ואם. והגם כי גם מעשה אב ואם הכל בכח הבורא ית' רק שהם כלים שנגמר הפעולה על ידיהם. כמו כן השבת הוא כלי איך לזכות לנשמה דהוא יומא דנשמתין וע"י הנשמה היורדת בש"ק זוכין לקדושה. והתקדשתם הוא בימי המעשה והייתם קדושים הוא בש"ק שנעשין כמו הוי' חדשה בכח הנשמה כנ"ל:
במד' וכי תבואו כו' ונטעתם כו'. כי הנה אחר החטא של אדה"ר נתערב טו"ר בכל כי בוודאי עה"ח ועה"ד אינם ענינים פרטים רק שנמצא מאלה העצים בכל מקום. והי' הבחירה לבחור בזה או בזה. וכיון שאכל נעשה כל ההנהגה בבחי' עה"ד טוב ורע. וז"ש ואוכל ואמרו במד' ואוכל עוד. והיינו כנ"ל שידע שנעשה כל ההנהגה בתערובת עה"ד. ולכן צריך כל דבר בירור. ולכן ג"ש ערלה לברר הטוב מהפסולת. וכתי' יהי' לכם ערלים. כי ע"י שבנ"י כל הנהגה שלהם צריך להיות דבוק בשורש ובג' שני ערלה השורש נסתם לכן וערלתם ערלתו כנ"ל:
Section 19
תר"נ
במד' ישלח עזרך מקודש כו'. כל המצות שהקב"ה הנחיל לבנ"י מביאין קדושה להם כמ"ש אשר קדשנו במצותיו. אבל האדם צריך לראות שישאר מהארת הקדושה רשימה וחקיקה בלב ונפש. וכן הוא בקדושת השבת. קודש היא לכם ומקוים בו ישלח עזרך שניתוסף נשמה יתירה באדם. אבל צריך להיות נשאר מזה רשימה לכל ימי המעשה. והמשכה שממשיך האדם מן הקדושה זה נק' ציון מעשים שבידך. וזה עצמו בחי' ג' סעודות בשבת להיות עי"ז דביקות האדם בקדושת השבת. והוא רמז מציון יסעדך שיתן סעד וחיות לכל הימים. ולכן נקרח סעודתא דמהימנותא שיאמין האדם כי השבת שהוא קודש ונבדל מן הזמן אעפ"כ מיני' מתברכין כל הימים. והוא משפיע מזון וחיות לכל ימי המעשה. ומעין זה הוא בכל יום שאין לך אדם שאין לו שעה וכשבא לפעמים איזה הארה קדושה לאדם צריך לראות להיות נשאר מזה רשימה וחקיקה בלב:
במד' וכי תבואו כו' ונטעתם כו' עץ חיים היא כו' [בני אם תקח כו'] ע"ש. כי התורה היא עצה למצוא דרך החיים. שאחר החטא מעה"ד נתערב טו"ר. וכפי הבירור והבדל טוב מרע זוכין לעץ החיים. והתורה ומצות הם מבררין טוב מרע. לכן צריך להיות ג"ש ערלה. ואח"כ יכול להתגלות הטוב והחיות הפנימיות. ז"ש להוסיף לכם תבואתו הוא תוספות למעלה מדרך הטבע וצימצום. שאחר החטא אין הפנימיות מתגלה קודם שמתקנים התערובות כנ"ל. ופי' עץ חיים כו' למחזיקים בה שכפי רוב האמונה בתורה ומצותי' כך נותנת החיים. וז"ש אשר יעשה כו' וחי בהם. שע"י העשי' ימצא אח"כ החיים כמ"ש בפ' משפטים שזה ענין הקדמת נעשה לנשמע ע"ש. [וז"ש בני אם תקח שלא הכל זוכין ללקח טוב הנ"ל רק בנ"י לכן כתי' כי הוא חייך דייקא]:
Section 20
תרנ"א
במד' ואתה מרום כו' לעולם ידך בעליונה בין במדת פורעניות כו'. רוממות אתה נוהג בעולמך כו'. כי הנה הקב"ה הוא קדוש ומרומם מכל צבא מעלה. ובחר לו בנ"י להיות נמשכין אחר הנהגה שלו. וכמו שהוא קדוש ונבדל מכולם למעלה. כן צריך להיות הנהגת בנ"י קדוש ונבדל מכל התחתונים. [וע"ז כ' כשושנה בה"ח כו' כתפוח בעצי היער כו']. והנהגתו ית' הוא בדרך נסתר ונעלם כי הקדושה א"י להתגלות בעוה"ז שהוא מרוחק ומגושם. אכן יש זמנים ומקומות מיוחדים שהקדושה נתגלה בעולם. והמאמינים בו ית' צריכין תמיד להיות מוכן לחסות בצלו ואז זוכין להארת הקדושה אפי' בעוה"ז. ולכן הקב"ה צוה לבנ"י להיות קדושים ונבדלין מן העכו"ם יד) וכפי קדושתם כך יוכל להתגלות קדושתו ית' בעולם. וז"ש בת"כ אם אתם קדושים מעלה אני עליכם כאילו קדשתם אותי ע"ש. פי' כענין שפי' בזוה"ק בפסוק שחת לו לא חייביא עבדי פגימותא כו'. פי' שהתגלות קדושתו ית' בעוה"ז תלוי' בעבודת האדם. ומ"מ חלק ה' עמו ויש להם דבקות בשורשם למעלה בהקב"ה לעולם. אך אם זוכין מתגלה כח השורש גם למטה. וע"ז הוסד כל המזמור ליום השבת. להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות. דכ' גולל אור מפני חושך ולכן כשאין הקדושה מאירה בעולם צריכין בנ"י להאמין בו ית' עד כי יבא בקר. וכן הוא בקדושה המתגלה בשבת היא אות ועדות על הקב"ה גם על כל ימי המעשה. ולכן כשבא השבת ומאירה הקדושה טוב להודות כו'. וזה החילוק בין הרשעים וכל השורש שלהם שיש להם קצבה מיוחדת ולכן כשהם יורדין יורדין הם עם השורש. וזהו בפרוח רשעים כו' להשמדם עדי עד. וזה אויביך ה' הוא למעלה המקטרגים על בנ"י והם מסטרא דשמאלא. אויביך יאבדו הדבקים בהם מלמטה. כמ"ש בפי' סוס ורוכבו רמה כו' ע"ש. ואתה מרום לעולם. שאפי' בזמן הגלות וחושך הקב"ה למעלה שומר חלקן של בנ"י. ואדרבא חסד הוא שאין האור מתגלה בשעה שהחושך שולט גולל אור מפני חושך. והחושך מתגבר עד תכליתו ואז יאבדו ויתפרדו כו'. ואח"כ ותרם כראם קרני כו'. וכתי' מה רב טובך אשר צפנת כו' שהוא חלק השורש שעליו נאמר יצפון לישרים תושי'. פעלת לחוסים בך הוא כשבנ"י חסין בצלו ונבדלין מן העכו"ם טו) ואז מתגלה הקדושה גם למטה. וז"ש נגד בני אדם ונגד הוא מרחוק תחום שבת כמ"ש חז"ל בפסוק מנגד יחנו ע"ש. וז"ש כ"מ שאתה מוצא גדר ערוה א"מ קדושה. כי אחר החטא נתערב בכ"מ טו"ר ואין הקדושה יכולה להיות בתמידות. וזהו הרמז ה"א מתהלך בקרב מחניך. כמ"ש במד' בראשית מתהלך לרוח היום מקפץ ועולה כו'. כמו כן מתהלך בקרב מחניך לפעמים עולה ויורד סתים וגליא:
במצות ערלה במד' וכי תבואו כו' הה"ד עץ חיים היא כו' מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון כו' בניך ממתינין לערלה ג' שנים. הענין הוא כי אחר החטא שנתערב טו"ר א"י לזכות לחיים עד שיתוקן מקודם התערובות מעה"ד טו"ר. ואלה הדברים נוהגין בכל הפרטים שיש בכ"ד מעה"ח והדעת וצריכין לברר טוב מרע וזוכין לחיים הגנוז בכ"ד. ואחר החטא נתקללה האדמה אבל בנ"י זכו בכח האבות לתקן א"י להוציאה מקללה לברכה. וכמו שהי' בכלל שיצאה הארץ מת"י כנען להיות ארץ הקדושה כן הוצרך בכל נטיעה להיות סור מרע בשני ערלה ואח"כ קודש הלולים הוא התגלות הקדושה שכ"ד שבקדושה שיוצא לחירות מתערובת הסט"א הוא מלא שירה וזמרה. ולא דבר קטן הוא מ"ש יהי' כל פריו קודש הלולים והוא ע"י סור מרע בשני ערלה ואח"כ זוכין לחיים. ולכן נק' התורה עץ חיים שמלמדת לבנ"י בכח המצות לתקן כל הדברים לזכות לחיי עולם. וז"ש להוסיף לכם תבואתו הוא התחדשות שבא משמים שזה מיוחד רק לבנ"י. כי הנהגת בנ"י היא מהקב"ה בעצמו והיא למעלה מן הטבע. וזה הדרך מתגלה אחר בירור הפסולת כנ"ל. ואיתא בגמ' יומא בפסוק כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך וכי יש שנים שאינן של חיים רק אלו שנותיו של אדם שמתהפכין לו מרעה לטובה ע"ש. והוא כנ"ל שבכח איש ישראל להפוך שנותיו להוציאם מקללה לברכה ולזכות לתוספות הבא מלמעלה כנ"ל ונקרא שנות חיים שנשתנה הזמן להיות מתעלה לשורש החיים כנ"ל. וזהו להוסיף לכם. וכתיב סור מרע ועשה טוב בקש שלום. הוא המשכה משורש עץ החיים שלמעלה מהנהגות הטבע אחר בירור הטוב מרע כנ"ל. וכבר כ' במ"א פי' וכרות עמו הברית לתת כו' לתת ב' פעמים כי הארץ יצא מת"י כנען להיות מתוקן לקבל שפע קדושה ונתהפך אח"כ ונעשה ארץ חדשה לכן נקרא ארץ ישראל. כמו ישראל דקדשינהו לזמנים. כן הם מקדשין המקום. וכמו כן בכל נטיעה נעשה זה התחדשות כנ"ל להוסיף לכם תבואתו:
Section 21
תרנ"ב
בת"כ ואהבת לרעך כמוך אר"ע זה כלל גדול בתורה בן עזאי אומר ז"ס תולדות אדם כלל גדול ממנו. כי הנה עיקר קיום תורה ומצות בכלל ישראל שע"י הכלל זוכין אל הקדושה כמ"ש ז"ל שפ' קדושים נאמרה בהקהל. ולכן צריכין לעשות כל מצוה בשם כל ישראל לבטל עצמו אל הכלל. ואמר זה כלל גדול מכלל דאיכא קטן. והכלל הקטן הוא להיות כל המצוה נעשה בכלל כל הרמ"ח אברים של האדם שנק' עולם קטן. וכדאיתא ערוכה בכל רמ"ח אברים היא שמורה כנ"ל. וכלל הגדול הוא כלל כל ישראל. והוסיף בן עזאי זה ספר ת"א כלל גדול ממנו שהוא לא זו שצריכין לעשות תו"מ בכלל ישראל כמ"ש ואהבת לרעך כמוך. אך צריכין ג"כ לכלול עצמו עם כל הדורות. וזה כלל הגדול כל הנשמות כמו שהיו כלולין באדם הראשון שכולן תלוין זה בזה. וצריכין לשמור זה הכלל לעשות כל מצוה בכלל כל ישראל ואז חל עלי' שם שמים כדכתי' אני ה'. ופי' ואהבת לרעך כמוך כי בכל עשי' יש רצון ואהבה לתקן נפשו או כשעושה ביותר לשמו ית' שיזכה לעשות נ"ר לבוראו וכמו כן יאהב לחבירו שבזו המצוה יתמשך קדושה לכל אחינו בנ"י ושיהי' להקב"ה נ"ר מכולנו ואז כח הכלל מסייע לזה:
Section 22
תרנ"ג
במד' וכי תבואו אה"א ונטעתם כו'. אחרי ה' כו' תלכו כו' לעסוק בנטיעה תחלה כו' ע"ש כל המד'. התורה מלמדת לנו להתדבק לעולם בפנימיות ושורש הדברים. כי הטבע מסתיר הפנימיות. ובוודאי ארץ ישראל אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו יש בה מעין הנובע. וכתי' וכרות עמו הברית לתת כו'. כמו שיש קדושה נסתרת בנפש האדם וע"י הסרת הערלה זוכין להתגלות הפנימיות. כמו כן יש פנימיות לארץ וצריכין מקודם להסיר הערלה. וג' שנים ערלים הוא כעין מילה ופריעה ואטופי דדמא אח"כ פריו קודש הילולים שמתגלה מאור הפנימי אור זרוע לצדיק. וכ"כ ועמך כולם צדיקים כו' יירשו ארץ נצר מטעי. ודרשו חז"ל כי ערלה במקום שעושה פירות ע"ש. ועוד במדרש שוקיו עמודי שש זה העולם שנברא בששת ימי המעשה מיוסדים על אדני פז זו התורה שבה נברא העולם ע"ש. הרמז כי בששת ימי המעשה מתלבש האור בצימצום הטבע כמ"ש ששת יה"מ יהי' סגור. וזה רמז עמודי שש מלשון שיש שהוא חלק שאין לשלוט בהפנימיות וזהו ענין ההבדלה בין שבת לימי המעשה שהאור מתעלם ומסתתר. והנהגת ימי המעשה שמיוחד לכל הברואים לכן יש בו הבדל כמו נעשה צוארו כעמוד של שיש שלא להתדבק בו. אבל בשבת שנפתח הקדושה וזה מיוחד רק לבנ"י. ומעין זה ברית הלשון והמעור כי בהם נפתח הפנימיות וזה נמסר רק לבנ"י כמ"ש וכרת לו ברית כו'. היינו הפתח שבו עושין פירות. לכן יש בשבת תוספות נשמה יתירה. וכן הוא ענין להוסיף לכם תבואתו אחר וערלתם ערלתו כו'. ובחי' עולם שנה נפש קשורין זה בזה. בארץ קודש הילולים. ובשנה בשבת קודש טוב להודות. בנפש עם זו יצרתי כו' תהלתי יספרו. ואיתא וקדושים בכל יום יהללוך כמ"ש קדוש יושב תהלות ישראל כי ע"י תהלות ישראל מתגלה הקדושה. ובפסוק קדושים תהיו והטעם כי קדוש אני ה' אלקיכם. פי' שחל אלקותו ית' עלינו בדרך הקודש. כדאיתא במדרשים אלקי אני על כל ועליכם ייחדתי שמי ביותר אנכי ה' אלקיך. והקב"ה מנהיג הברואים בכמה מיני הנהגות. ובנ"י מנהיג בדרך הקודש. וכ"כ כי לי כל הארץ ואתם תהיו לי כו'. ואיתא במד' שהקב"ה נותן לבנ"י ב' קדושות והיא בחי' פנימי ומקיף. ונ' שב' אלו הקדושות מתגלין בש"ק שהוא מיוחד לבנ"י לזכות לקדושה ע"י השבת כמ"ש קודש הוא לכם. ולכן אומרים ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו ואח"כ ושבת קדשך באהבה וברצון הנחלתנו. שהם ב' קדושות הנ"ל. ורמז לדבר פ"א כ' איש או"א תיראו ואת שבתותי תשמורו סמך שמירת שבת לאו"א שהם שותפים בנפש. לומר שיש חלק מקדושת שבת בנפשות בנ"י. ולכן אחז"ל שיעבור שבת על התינוק קודם שנימול. ראי' מזה שחל קדושת שבת על התינוק. ופ"א כתי' שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו לומר שחל קדושת שבת בכל מושבות בנ"י כמ"ש שבת הוא לה' בכל מושבותיכם והיא קדושה עליונה שא"י לקבל בעצמותינו והיא החופפת עלינו כמ"ש פורס סוכת שלום עלינו. וז"ש הנחילנו לשון נסתר ואח"כ הנחלתנו כנ"ל:
Section 23
תרנ"ד
במד' ואתה מרום לעולם ה' לעולם ידך בעליונה כו'. בין כך ובין כך לך ה' אזמרה ה' נתן ולא נמלך בפמליא וה' לקח הוא ובית דינו כו' ע"ש כל המדרש. דידוע דשם הוי' ב"ה למעלה מכל השמות והוא מורה על הויות המציאות שזה קיום הכל. ואח"ז יש כמה בחי' חומריים וצורות פשוטות ומורכבות מד' יסודות כמו שביאר היטב בס' גנת אגוז שער ההוי' ע"ש ותמצא נחת. ובבריאת עולם יש ל"ב אלקים שהוא הנהגות הטבע בל"ב נתיבות. אבל שם הוי' למעלה מזה והוא בחי' השבת ולכן כ' בזוה"ק דכולהו ברכאין בי' תליין ומנא לא חשתכח בי' כו' והוא ממש ענין שם הוי' שהוא המציאות בלי התלבשות וכל המדרגות שלמטה בי' תליין. דאין לך דבר דאין בו כח הוית המציאות אלא שנתוסף עליו חומר או צורה או הרכבה. אבל הוי' היא הוית המציאות בעצמו בלי התלבשות ותוספות. ובנ"י יש להם חלק בזה השם כדכתי' חלק ה' עמו ולכן כתי' קדושים תהיו להיות דבוק בבחי' הוי' למעלה מכל שינוי והתלבשות. והוא בכח המצות כמ"ש אשר קדשנו במצותיו. ואיתא בזוה"ק מצוה הוא שם הוי' ואותיות י"ה הם בחילוף אותיות מ"צ. ויש לבאר שזה ענין המדרש דתלת קדושות הם ובנ"י יש להם ב' קדושות וקדושה שלישית בראשו של הקב"ה ע"ש. שב' אותיות השם מתפרשין במצוה בלי התלבשות אבל בשם י' ה' א"י להתדבק בלי חילוף אתוון שהוא למעלה מקדושתנו. ומטעם זה יתכן לומר דשם י"ה נהגה באותיותיו. ושם הוי' אין נהגה. משום דבכח אדם לעורר השם ונתפעל ע"י ההגיון לכן אסור להגות באותיותיו רק במקדש אבל שם י"ה אינו מתפעל שהוא למעלה מהשגתנו לכן רשאין להגות אותו באותיותיו. וזה שכ' במד' על שם הוי' לעולם ידך בעליונה שהוא גבוה מכל השמות והוא מתערב בתוך כל השמות כנ"ל. ולכן כ' הודו לה' כי לעולם חסדו. וזה שם הוי' שהוא החסד והרחמים כמ"ש ה' נתן ברחמים. וה' לקח שהוא במדה"ד אעפ"כ משתתף בו כח הוי' כי בכ"מ יש שורש הויות המציאות כמ"ש רק שנתוסף עליו מדרגות ושמות אחרים. ועל זה הוסד כל המזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ואתה מרום כו' שבשבת יש גילוי שם הוי' ולכן ניתן רק לבנ"י חלק ה' עמו ושבת סהדותא איקרי וכמו כן בנ"י כ' אתם עדי נאום ה'. פי' כי הכל לכבודו ברא. והבריאה כולה עדות על בחי' אלקים ובריאת העולם. ובנ"י והשבת עדות על בחי' שם הוי' ז"ש נאום ה':
ובמד' ישלח עזרך מקודש כו'. הם ב' קדושות שבראש בנ"י שכ' במדרש והם בחי' ברית הלשון והמעור. הלשון קודש שנמסר רק לבנ"י כמ"ש בהנחל עליון כו' בהפרידו כו'. והוא בחי' דיבור. וברית מילה היא בעשי' רושם ממש בגוף זה מציון יסעדך. וקדושת המחשבה היא למעלה מכל זה. ולכן בזה אין רושם מיוחד בבנ"י. אבל בתיקון בחי' דיבור ומעשה ניתקן ממילא המחשבה. וע"ז מבקשין ויהי נועם ה' כו' עלינו:
בענין ערלה שכ' וערלתם ערלתו. וכתיב לא יאכל. וגם מ"ש אח"כ להוסיף לכם תבואתו. קיצור הענין הוא ע"פ מ"ש בזוה"ק דאסור לשמש בשני רעבון שלא להוסיף כשסט"א שולטת רק לסתום מבוע ע"ש פ' מקץ. ולפי שאחר החטא נתערב טו"ר ולכן יש מקודם שליטת הסט"א לכן ג' שנים ערלים. וערלתם ערלתו להיות נשאר בסתימתו. כי באכילת בנ"י נפתח המקור והשפע וכפי יניקת הבן מתרבה החלב ז"ש לא יאכל. ערלתו את פריו דעיקר השמירה מסט"א שלא להוסיף. דאל אחר אסתרס ולא עביד פירין הרי הקב"ה ברא עה"ד ואמר לא תאכל ממנו. ובמד' דא"א למד ערלת הגוף במקום שעושה פירות מערלת אילן. כי באמת זהו הכתנות עור על כל הגוף והי' הקפידה להסיר העור במקום עשיית פירות דוקא. וכמו כן באילן. ואחר הסתלקות הסט"א אז להוסיף לכם דייקא התבואה ולא לסט"א דאסתרס ודו"ק:
Section 24
תרנ"ה
במד' קדושים תהיו יכול כמוני ת"ל קדוש אני קדושתי למעלה מקדושתכם. דכתיב אין קדוש כה' כי אין בלתך כי הקדושה אינו פרישה בלבד אך הש"י הוא מרומם ונבדל מכל נברא כמ"ש ואתה מרום לעולם. פי' הגם שהוא בורא הכל ומחי' הכל אף ע"פ כן הוא מרומם ונבדל וזה עדות על עצם קדושתו כי אין בלתך ואתה מחי' כל ואעפ"כ אין מי ידמה וישוה לו והוא בקדושתו עומד. וזה עדות על עצם קדושתו כענין דאיתא בשם האר"י ז"ל ביציאת מצרים דכתיב אני ולא מלאך כי מרוב טומאת מצרים לא הי' יכול מלאך לכנוס בתוכו והקב"ה לפי עצם קדושתו הוא נבדל ומרומם בכל מקום וזה מרום לעולם ה' רוממות אתה כו' בעולמך. וכתיב ואתה ו' מוסיף. לומר שהצדיקים הדבקים בו ית' גם המה מתרוממין וזוכין לבחי' הקדושה. ומעלה זו יש בישראל על המלאכים שהרי בנ"י ירדו למצרים ומ"מ נשארו בקדושה. וזה הרמז שכ' במד' כי למלאכים קדושה א' ולבנ"י שני קדושות. דקדושת המלאך מה שהוא נפרש ונבדל מגשמיות אבל יש עוד קדושה שניתן לישראל שהגם שהם בגשמיות ובלבוש גשמיי אעפ"כ יכולין להישאר בקדושה. וז"ש קדושים תהיו כענין שאמרו בהויתן יהיו שצריך איש ישראל לשמור נקודה הקדושה שבו שלא יתדבק בו פסולת. כענין שכ' לא אשית לנ"ע דבר בליעל עשה סטים שנאתי לא ידבק בי שע"י שאדם שומר עצמו כמ"ש והתקדשתם זוכה לעצם הקדושה שלא יוכל לדבוק פסולת בנפשו. וזהו השבח שמשבחין לבנ"י כשושנה בין החוחים כו'. שאע"פ שהם מעורבים בעוה"ז עכ"ז הם כשושנה אטומה ושומרים הפנימיות קדושה שבתוכם. והנה כתי' קדוש ק' ק' ה' מלא כ"ה כבודו. והם ג' בחי' זו למעלה מזו קדושה אחת כענין שנמצא במלאכים שהם נבדלים מכל גשמיי. וקדוש ב' כענין שנמצא בישראל שאע"פ שמעורבים בגשמיות ובמקום טומאה מ"מ הם נבדלין. אך יש קדוש למעלה מכל זה והיא קדושתו ית"ש שאע"פ שמלא כ"ה כבודו והוא מחי' כל ומהוה כל אעפ"כ בקדושתו עומד מה שאין ב"ו יכול להשיג כמ"ש אין קדוש כה' כי אין בלתך כמ"ש לעיל. וע"ז אמר המד' יכול כמוני שירצה האדם לעשות כל מה שלבו חפץ ויסמוך שישאר בקדושתו. ובאמת זאת הי' הטענה של אותו רשע באומרו והייתם כאלהים יודעי טוב ורע. אבל הקב"ה אמר ביום אכלך ממנו מות תמות כי גלוי וידוע לפניו שלא הי' אדה"ר ראוי עדיין לקדושה עליונה כזו. ולכן בנ"י צריכין לשמור הקדושה כפי מצות התורה שמלמדת לנו במה שיכולין לעשות בקדושה ומה שצריכין להתרחק ממנו. ואחז"ל לעתיד עתידין ישראל שיאמרו לפניהם קדוש כו':
במד' ורש"י למה נסמכה קדושים לעריות לומר כ"מ שאתה מוצא גדר ערוה א"מ קדושה כו'. הענין כי בכ"מ שיש קדושה שם סובב הסט"א וצריך להיות שם גדר ערוה וזה אות ברית קודש ששם מקום הערלה. והוא גדר ערוה ושם גנוז עיקר הקדושה. ה"א מתהלך בקרב מחנך הוא שמו שחתם בברית מילה שאות י' נחתם במילה והוא שם שדי ורמז בקרב הוא שד וניתוסף באיש ישראל היוד וע"ז כתי' שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו. מקדש י'. זה אות ברית קודש. כדאיתא שיש לכל איש ישראל ב' אותות שבת ומילה. ובחול תפילין ומילה. וצריכין לירא ולשמור אות ברית קודש שחתם בבשרנו:
Section 25
תרנ"ו
בפרשת ערלה. ובשנה הרביעית כו' קודש הלולים כו' החמישית כו' להוסיף כו' תבואתו. כי ע"י החטא כ' ארורה האדמה כו' בעצבון תאכלנה ולכן צריכין להוציא הפרי מכלל ארור לברוך. והוא ע"י ג"ש ערלה שנשתנה בכל שנה עד שיוצא ממנו הפסולת. ואז קודש הלולים. כדאיתא כל הדברים שנתבררו לקדושה והוסר מהם פסולת ותערובת הרע אז הם מלאים שמחה ואומרים שירה. דכתיב ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה כי הסט"א היא עצבון. וכל שיש חלק לסט"א אין הברכה שורה כדי שלא יהי' תוספות לסט"א. רק בהסיר העצבון בא הברכה. להוסיף לכם תבואתו דייקא ולא לסט"א. ולכן ג"כ בשבת דסט"א ערקת. אז יש תוספות ברכה ונשמה יתירה:
Section 26
תרנ"ז
קדושים תהיו ובמדרש מרום לעולם ה' כו' נתת קדושה לישראל לעולם שנאמר קדושים תהיו. כי קדושים תהיו היא גזירת הכתוב והבטחה כי לעולם נמצא קדושה טמונה בנפשות בנ"י. כמ"ש לעולם יראה אדם עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו. כמ"ש אני ה' לא שניתי כו' בנ"י לא כליתם כי חלק ה' עמו ויש בהם נקודה אלקות שאינו מקבל שינוי ולא יוכל להשתנות. וזה ניתן לישראל באמרו אנכי ה' אלהיך. ובמד' שלש קדושות הם וניתן לבנ"י שתים ע"ש. דאיתא קוב"ה ואורייתא וישראל כולהו חד. וזה הג' קדושות קדושת הקב"ה וקדושת התורה וקדושת בנ"י. והנה קדושת בנ"י הוא המצות כמ"ש קדשנו במצותיו. כי המצות הם עיקר ציור האדם רמ"ח ושס"ה. וע"י קיום כל מצוה ניתקן אותו האבר לקבל הארה וציור אדם אשר ע"ז אמרו אתם קרוים אדם. כי בגוף האדם הוא אדם ובהמה. אבל בנ"י הם כלים ע"י המצות להיות פושטים צורה ולובשים צורה ציור אדם בלי השתתפות חלק הבהמיות. וע"ז אמרו ועשיתם אתם אתם כאילו עשיתם לעצמיכם ע"ש. וכשזוכין לציור הזה הם נר מצוה להתדבק באור תורה כי התורה ממוצע בין קדושת הקב"ה לקדושת בנ"י. כי התורה יש בה חלק הנותן וחלק המקבלים. והמצות הם בעשיות האדם בלבד רק שהם נר וכלי לחול עליהם אור תורה ואז מתדבקין בהקב"ה כנ"ל. זהו והתקדשתם במצות. והייתם קדושים באור תורה כנ"ל:
Section 27
תרנ"ח
קדושים תהיו כי קדוש אני ה"א. פי' הקב"ה קדוש ונבדל מכל. ובנ"י שצריכין לקבל את אלקותו ית"ש צריכין להתקדש ע"י המצות להיות כלים נקבל אלקות. ואיתא בפסוק כתפוח בעצי היער מה תפוח אין לו צל כך ברחו האומות מלקבל התורה ע"ש. הענין הוא כי הקב"ה ייחד שמו על בנ"י ביותר שהגם שהוא אלוה כל הברואים אבל הוא ע"י התלבשות וצמצומים וזה נקרא צל. כמו השמש שא"י להסתכל בו בלי אמצעות דברים אחרים. ורק בנ"י ע"י הכנת המצות במעשה ממשיכין אלקותו. והוצרכו בנ"י להקדים נעשה לנשמע. כי הבינו שא"י לשמוע התורה רק בהכנת המעשה וזה נר מצוה ותורה אור שא"י להנות מאור רק ע"י הנר:
ובמד' ישלח עזרך מקודש ע"ש שהעליונים יש להם קדושה א' וישראל ב' קדושות. כי המלאך נקרא עומד. כי הקדושה שבו בלי השתנות. אבל אדם נקרא מהלך כי עיקר הקדושה המוכנת אל האדם הוא בשורש העליון. אכן גם בחלק שלמטה יש בו קדושה מעט שעי"ז יוכל להמשיך עליו שורש הקדושה שלמעלה כמ"ש ז"ל אדם מקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה וזהו בחי' נשמה יתירה הנמשכת מלמעלה. וזה עזרך מקודש. ומציון יסעדך היא הרשימה מהקדושה שנמצא בו למטה. לכן כתיב קדושים תהיו לשון עתיד שלעולם צריך האדם להיות מהלך בקדושה מדרגה אחר מדרגה:
Section 28
תרנ"ט
במד' ג' קדושות הם. וב' קדושות נתן לבנ"י. דיש קדושה בבחי' מחשבה דיבור ומעשה. ובכח התורה ומצות מתקדשין בנ"י בדיבור ומעשה כמ"ש אשר קדשנו במצותיו. וב' קדושות אלו יכול איש ישראל להתקדש בעולם להיות כל דבריו ומעשיו נשמרין בקדושה לשמור הדיבור והמעשה. אבל המחשבה להיות נשמר לעולם בקדושה בלי מחשבה זרה אין באפשרות. ובאמת עשה האלהים כו' האדם ישר. אבל אחר החטא א"א לאדם להתקדש בבחי' מחשבה לכן ניתן לנו ב' קדושות. אך המקדש עצמו כראוי בב' הקדושות מעלין עליו כאילו נתקדש גם קדושה השלישית כיון שברצונו להתקדש ונאנס מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו ובקדושת הדיבור ומעשה כל שאינו מתקדש בהם נעשה רשימה בפועל בדיבור או במעשה לכן לא סגי ברצון בלבד אבל בבחי' המחשבה תלוי ברצון. ולכן כל שרצונו באמת להתקדש אין האונס פוגם בו. והנה מצוה קדושים תהיו להמשיך הקדושה בכל עובדא כי קדוש אני ה"א א"כ הקדושה נמצאת באיש ישראל אבל צריכין להמשיך הקדושה בכל האברים. ובזוה"ק ה"א מתהלך בקרב מחנך הוא הרמ"ח אברים שבאדם. ומתהלך לשון הוה. כי בכל עת שאדם מוכן להקדושה. נקודה הקדושה שבו מתפשטת. כמו בגשמיות החיות והדם מתפשט בכל אברים וגידין כן בפנימיות. הקדושה מתפשטת בכל אברים כשהם מוכנים לקבל הקדושה:
Section 29
תר"ס
במד' ישלח עזרך מקודש ומציון יסעדך. ציון גי' יוסף. רמז לאות ברית קודש כמ"ש וצאצאיו חתם באות ברית קודש. עזרך מקודש היא בחי' התורה והוא קדושת הנשמה. ואות ברית מילה תיקון הגוף. והיא ציון וחותם שכלי זה ראוי להקדושה וזה החותם בגוף איש ישראל שהוא בן עוה"ב. ולכן אמרו כ"מ שאתה מוצא גדר ערוה א"מ קדושה. ובנ"י ניתן להם המילה שהיא גדר ערוה שיהיו ראוין לקבל הקדושה. ואמרו הגודר עצמו מן הערוה נקרא קדוש. פי' שיש לו דביקות והתקשרות בקדושה כמו שבתות ויו"ט שנק' מקראי קודש ויש בהם הבדלה והוא גדר ערוה דסט"א ערקת. ולכן הם מקראי קודש. כמו כן בנפשות ע"י הגדר ערוה הם קרואי קודש כדכתי' תקראו אותם מקראי קודש. מקדש ישראל והזמנים:
Section 30
תרס"א
בפסוק איש או"א תיראו ואת שבתותי תשמורו ודרשו חז"ל אם א"ל חלל את השבת אל תשמע לו. ולמה פרט הכתוב מצות שבת בזה. רק הרמז היא כי הקב"ה הקשה כיבוד או"א לכבודו ית"ש מפני שהם שותפין בו. והגם כי כח אב ואם הכל מאתו ית"ש. אבל יצירת הגוף בא באמצעיות אב ואם. אכן הנשמה היא כח אלקי בלי השתתפות. וזה עצמו ענין השבת במעשה בראשית שנברא הבריאה בדרך הטבע וזה ששת ימי המעשה. ואח"כ בשבת ניתן כח אלקות בחי' הנשמה של העולם כמ"ש וינפש. וזה קיום כל מעשה בראשית. וכמו כן באדם הכנת הגוף באמצעיות אב ואם כעין בחי' ימי המעשה ואח"כ שורה עליו הנשמה בחי' השבת יומא דנשמתין ולאו דגופא. וצריך האדם להיות זהיר ביותר בחלק הנשמה. זהו ואת שבתותי תשמורו:
במד' לעליונים קדושה א' ולבנ"י ב' קדושות. יש לפרש על קדושת התורה והמצות כי המצות נותנין קדושה לאדם כמ"ש אשר קדשנו במצותיו. וזו הקדושה גם למלאכים שהם משרתיו עושי רצונו. אבל קדושת התורה ניתנה לתחתונים ולא לעליונים:
Section 31
תרס"ב
עוד במד' שהקב"ה נותן לישראל ב' קדושות מג' הקדושות שמכתירין אותו. וכ' מזה במ"א כי הם בחי' מעשה דיבור ומחשבה. ובנ"י בכח קדושת אות ברית קודש שהיא במעשה כמ"ש נפשות העושות וע"י שמירה מעריות זוכין לקדושת המעשה. וע"י שמירת ברית הלשון זוכין לקדושת הדיבור. וקדושת המחשבה להיות נשמר מכל הרהור א"א בעוה"ז כמ"ש אין אדם ניצול מזה בכל יום. אך בשבת קודש דיש בו נשמה יתירה. יתירה הוא מה שא"א להשיג בעצמו. לכן הוא מתנה טובה. וכתיב לדעת כי אני ה' מקדישכם. שזו הקדושה המיוחדת אל הקב"ה שאין תחתונים יכולין להשיג. לכן בש"ק צריכין לשמור עצמו מכל הרהור כמ"ש חז"ל שלא תהרהר אחר מלאכה. וע"ז כתי' ישלח עזרך מקודש שהוא בעזר עליון:
עוד במד' קדושים תהיו יכול כמוני ת"ל כי קדוש כו' קדושתי למעלה מקדושתכם. הפי' דכתי' כי קדוש אני ה"א. פי' כמו שהקב"ה למעלה קדוש ונבדל מכל השרים ומנהיגים. כמו כן בנ"י עם ה' צריכין להיות למטה קדוש ונבדל מכל התחתונים. יכול כמוני שנוכל להיות כ"כ קדוש ונבדל מן העמים כמו שהקב"ה קדוש ונבדל למעלה ת"ל כו' שאין כח בנו להיות נבדל לגמרי מהם. אך בש"ק דכתי' ביני ובין בנ"י אות היא כח השבת מסייע לנו להיות נבדל מהם. וכן איתא האל הקדוש שאין כמוהו המנחיל מנוחה כו' שבש"ק דכתי' אני ה' מקדישכם יכולין להיבדל לגמרי מן העמים כמ"ש המבדיל בין קודש לחול בין ישראל לעמים:
בפ' כי תבואו כו' ג' שנים יהי' לכם ערלים כו'. כתי' סוד ה' ליראיו. וארץ ישראל אשר נתן הקב"ה לאבותינו יש בה אוצרות גנוזים והקב"ה מסר הסוד ומפתח איך למצוא הפנימיות. וכמו ברית מילה בנפש שכ' במד' ע"ז סוד ה' ליראיו כי אור הגנוז בברית יש עליו ג' קליפות. חותם תוך חותם. ומסר הקב"ה הסוד לא"א ע"ה. וכמו כן בעולם מסר לו סוד א"י שהוא שורש כל העולם. וז"ש יהי' לכם ערלים. לכם בשבילכם. שכל הערלה וקליפות הסוככים על הפנימיות. לבל יגע בה זר. וא"י לעמוד על סוד הארץ רק על ידי המפתח שנתן לנו הקדוש ברוך הוא בתורה וכן כתיב ועמך כולם צדיקים כו' יירשו ארץ נצר מטעי. שע"י שיש בנפשם אות ברית נמסר להם סוד א"י:
Section 32
תרס"ג
עוד למדרש קדושים ואתה מרום לעולם רוממות אתה נוהג בעולמך. נתת קדושה לישראל לעולם כו'. וגם מ"ש עוד במד' בפסוק ישלח עזרך מקודש כו'. דבכל אדם נמצא הקדושה בכח הנשמה שבאדם חלק ה' ממעל. אבל האדם צריך להמשיך מקדושת הנשמה אל הגוף ורמ"ח אברים. והוא בכח המצות שהם מול רמ"ח אברים כמו שחיות הנפש מתפשט אל האברים בגשמיות כמו כן בקדושה מקור הקדושה בנשמה. ונמשך אל האברים כמ"ש אשר יעשה אותם האדם וחי בהם שע"י המצות נמשך החיות אל האברים. וכתי' וחי בהם פי' למעט חיות שמצד הטבע והגשמיות. כמ"ש במ"א דהגם דדרשו חז"ל וחי בהם ולא שימות. מ"מ במ"א אמרו אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עלי' ופרשנו כי הכל דבר א' כמ"ש וקוי ה' יחליפו כח וכפי מה שממעט אדם כוחות הגוף בעסקו בתורה ומצות נתחדש לו כח אחר בכח התורה והמצות כמ"ש משיבת נפש. והנה כפי מה שנמשך הקדושה והחיות מהנשמה אל הגוף כמו כן מתרבה וניתוסף קדושה וחיות ביותר אל הנשמה מחי החיים. וע"ז כתי' יחליפו כח שכפי התרחבות כח הנשמה בגוף כך מקבלת לעולם כח חדש וז"ש מרום לעולם ה' שיש בכח הנשמה להמשיך חיות דקדושה לעולם יותר ויותר לכן כתי' לעולם קדושים תהיו שאין סוף לקדושה זו. וכמ"ש והתקדשתם היינו המשכת הקדושה מנשמה לגוף. אח"כ והייתם קדושים התחדשות הקדושה מלמעלה וזה עזרך מקודש. ומציון יסעדך הוא הקדושה שלמטה מהנשמה להגוף. ועזרך מקודש הוא מלמעלה. לכן צריך כל אדם לעסוק בתורה ומצות כדי להמשיך קדושה לגוף כמ"ש אשר תמצא ידך לעשות בכוחך פי' בזוה"ק כוחך זו נשמה. וכעין זה הוא בקדושת השבת דכתי' זכור כו' לקדשו שהגם שהשבת הוא קודש כמ"ש ויקדש אותו. אבל כפי שמקבלין בני ישראל קדושת השבת וממשיכין מקדושת השבת קדושה לכל ימי המעשה כמו כן מתרבה יותר קדושת השבת מלמעלה. הנשמה כלי לקבל הקדושה להמשיך ממנו קדושה גם להגוף. והשבת הוא כלי לקבל הקדושה ולהמשיך ממנו קדושה לכל הימים:
ומ"ש במד' קדושה לעולם. היא הקדושה שקיבלו בנ"י במתן תורה כמ"ש ואתם תהיו לי כו' וגוי קדוש. לכן נמצא לעולם הקדושה בישראל מצד התורה כי אין עבירה מכבה תורה. פי' הקדושה שמצד הנשמה. מכבה מצוה היא הקדושה שנמשך אל הגוף זה נכבה ע"י העבירה. אבל התורה לעולם משיבת נפש:
Section 33
תרס"ד
נאמרה בהקהל. כי עיקר הקדושה בכלל ישראל והם גדר ערוה כשמתיחדין כאחד. וכן הוא בש"ק דמתאחדין ברזא דאחד לכן סט"א ערקית ויורד הקדושה לבנ"י. יום מנוחה וקדושה לעמך נתת. מנוחה בחי' שמור גדר ערוה וקדושה בחי' זכור להמשיך קדושת שבת בפה בקידוש היום. וזה שורש כל המצות. שס"ה מל"ת בחי' שמור. ורמ"ח מ"ע בחי' זכור. שע"י גדר ערוה של סור מרע זוכין לקדושה בעשה טוב. וצריכין לעשות המצות לשם כל ישראל וזוכין להקדושה שקדשנו במצותיו שזה הוא לכלל ישראל והם לעולם קדושים. וכמ"ש במ"א פי' הגמ' למדני כל התורה כשאני עומד על רגל א' והשיב לו ואהבת לרעך כמוך. כי האדם יש לו השתנות תמיד. אבל כשזוכין להיות בכלל ישראל ע"י מצות ואהבת לרעך כמוך אז מוצא הקדושה לעולם מצד הכלל ועומד על רגל א' תמיד:
אמור
Section 1
תרל"ב
במד' אמרות טהורות כו'. דקשה איך יכול ב"ו להתטהר כראוי. ורק כי הכל במאמר נברא כמ"ש בעשרה מאמרות נברא העולם. ולכך המאמר נותן טהרה לכל דבר. ורק להיות דבוק בשורש החיות שבכל דבר. וזהו אמור כו' ואמרת. שהטהרה בא ע"י בחי' מאמר כנ"ל. ובגמ' ה' האמירך כו עשנו חטיבה אחת ואנו עושין אותו חטיבה א' כו' ע"ש שפי' אמירה הוא החיבור והדיבוק בשורש החיות כנ"ל. ובתוס' ביאור כי זה ענין ספירת העומר שאומרים שציונו כדי לטהרנו כו' כי ביצ"מ נתגלה בכל איש ישראל אשר יוכל לצאת מכל רצון אחר. וזה חירות להיות הרצון תמיד ליבטל ולהיכלל בהשי"ת. וזהו הי' אז ביצ"מ שהי' הגאולה ע"פ נס והוא בחי' ביטול שלא בדרך השכל והטבע. ואח"כ סה"ע לברר המידות שהם דבקין בנפש האדם להיות נמשך חיות הש"י בתוך המידות. כי הש"י א"ס ואין לו מדה וגבול. והמשכות חיות ממנו לנבראים נק' מדה כנ"ל. כמ"ש במ"א עמ"ש במדה שאדם כו'. וכפי מה שמקבל האדם חיות עליון תוך המידות שלו היינו להיות החפץ והרצון לקרב כל המידות אהבה ויראה וניצוח כו' הכל אליו להיות מתנהגים רק ע"פ רצונו ית'. כפי מה שנכנס הארה מנקודה הראשונה תוך המידות שבנפשו. כן מגרש ומטהר האדם מכל טומאות ורצונות אחרים אשר לא לה' המה. וכן ענין ש"ק וימי המעשה ג"כ כנ"ל. שבש"ק בחי' ביטול אליו ית'. ובחול להמשיך חיות ש"ק תוך כל מעשה גשמיי לכך נק' ימי עבודה כנ"ל. וזה עצמו בחי' אמור ואמרת אליהם דייקא. דהיינו מה שהש"י מקרב אותנו אליו שנוכל להיכלל בו ע"י הביטול לכלל כנסת ישראל. וזהו אמור עשנו חטיבה א'. ואמרת אליהם זה מה שאנו מקבלין אמירתו בכל המידות ורצונות ומזה בא הטהרה:
ובמד' יום ליום יביע אומר כו' תחתונים צריכין ב' אמירות כו'. כי לכל דבר נמשך חיות מעשרה מאמרות מעילה לעילה עד דברים גשמיים. וזה יביע אומר. וזהו ג"כ מ"ש ז"ל כחתן יוצא מחופתו מטהרה לטומאה ע"ש. שבכל יום הקב"ה מחדש מ"ב והוא שנמשך חיות חדש משורש החיים לכל הנבראים. ובנ"י צריכין ב' אמירות שהיא הקבלה בלב ונפש כדי להתטהר ולהתדבק במאמרי הש"י. והוא רק ע"י ביטול לכלל כנס"י וז"ש המד' כי לשון הרע ר"ל הוא המונע הטהרה. ע"ש:
באבות המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו ע"מ ועול ד"א. והא אמרו יפה ת"ת עם דרך ארץ. אך כי עול תורה הוא ביטול בלב שלם לרצון עליון. שזה עיקר יגיעה בתורה לבטל שכל האדם אל דעת התורה ורצון המקום ב"ה. וכשאין לאדם רצון אחר א"צ לעול ד"א. כי יש לימוד תורה כדי לידע איך להתנהג ולקיים מצות הש"י. וזה ת"ת עם ד"א כמ"ש במ"א ענין המצות לפמ"ש בזוה"ק תרומה דקיימא בעובדא צריך יגיעה רבה ע"ש ע"י שהוא במעשה גשמיי וצריך להתהפך לטוב. וזה יגיעת שניהם להיות אחד. אבל יש לימוד תורה כדי ליבטל לרצון הש"י כנ"ל והוא שאין חפץ להשיג ולידע. רק להיבטל תמיד למה שאינו משיג. ולהשיג יותר כדי שידע להיבטל יותר (על) [*אל] מה שאינו משיג. וזהו עול תורה שהוא ביטול כל הרצון כנ"ל. וע"ז אמרו בטל רצונך כו' שיבטל רצון אחרים. שלא יהי' שום הסתר לאדם אף במעשה גשמיי וזהו מעבירין ממנו עול ד"א כנ"ל:
Section 2
תרל"ג
במד' אמרות ה' אמרות טהורות כו' אלקים חיים ומלך עולם כו' תינוקות שיודעין לדרוש התורה מ"ט פנים טהור ומט"פ טמא כו' אתה ה' תשמרם נטר אורייתא בלבהון כו'. כי הכל במאמר עשה ודברי תורה מעלין הכל מטומאה לטהרה. והאדם נברא להמשיך ע"י תורה ומצות הטהרה לכל הנבראים. ופי' אמרות טהורות שמביאין טהרה להעוסק בהם. אתה ה' תשמרם קאי על המאמרות שהש"י שומר אמרותיו שלא יגע טומאה בהם. וממילא כפי מה שמכניס אדם דברי תורה תוך לבו מטהרים הלב ושומרים אותו. ואך שא"י להתדבק בדברי תורה כראוי עד שיהי' טהור מקודם. וע"ז נאמר מזוקק שבעתים. בעליל לארץ פרש"י ז"ל שבארץ צריך להיות ניכר בעליל שלא יהי' נסתר ע"י דברי עוה"ז. וזה ע"י שדוחה האדם מ"ט פנים טמא שכולם רק הסתרות ומחיצות להסתיר המ"ט פנים טהור. ומקודם צריך האדם להאמין שהנראה מבחוץ הוא רק קליפה ותוכו טהור. ועי"ז מתדבקות בהפנימיות כנ"ל. וכשמתדבק בפנימיות ממילא יוכל להמשיך כל הדברים להפנימיות. כי וודאי האדם נברא בעוה"ז שע"י חשקו והתדבקותו בתורה ימשכו כל הדברים שהדביקו בו ג"כ להקדושה. רק שזה נעשה אח"כ בעזר וסיוע דברי התורה שנתדבק בהם כנ"ל. וזה שביקש דהע"ה על אלו שגברו נגד יצרם וידעו לדרוש ולמצוא הפנימיות כנ"ל שיעזור להם הש"י שיוכלו לגבור במלחמה לקרב הכל להאמת כנ"ל ע"ש. וזהו י"ל ענין אמור ואמרת. אמירה היא דביקות וחיבור הדבר בשורשו כמ"ש האמירך עשנו חטיבה אחת בעולם. ואמירה אחת להיות נזהרין מן הטומאה והיינו ע"י התדבקות בשורש החיות. וכל טהרה בא על ידי התדבקות בשורש החיים. וז"ש במד' למה שהוא אלקים חיים כו' וכיון שהוא שורש כל החיים שם מקור הטהרה כנ"ל. וכדפירש מו"ז ז"ל שכל טומאת מת הוא שאינו דבוק בחיות הפנימיות כנ"ל וע"י החשק והשתוקקות האדם להתדבק בהקב"ה ותו"מ שהיא שורש החיות כמ"ש אשר יעשה אותם האדם וחי בהם שע"י המצות מחדבק האדם בחיות הקודש וכן בתורה כתי' היא חייך כו'. ואח"כ ע"י שיתדבק ברצונו ליבטל להש"י עי"ז ואמרת אליהם שיערה ה' עלינו רוח ממרום להתדבק בו ע"י דברי תורה שיכנסו בלבנו. וממילא לא יגע שום טומאה בנו ע"י דברי תורה ואמרות טהורות שנטע בתוכנו:
ימי הספירה מסייעין לאדם. שבאותן הימים נהפכו אבותינו משעבוד חומר ולבנים עד להיות מוכן לקבל התורה. ממילא גם עתה הזמן מסייע. וכן שמעתי ממו"ז ז"ל על הגמ' כולהו שקיינא מפסחא עד מעצרתא כו':
עוה"ז דומה לפרוזדור בפני עוה"ב כו'. אף שאיתא ג"כ יפה שעה א' בתשובה ומע"ט מחיי עוה"ב. אך גם בעניני עוה"ז נמצא הארה גנוזה והוא מעין עוה"ב [כמ"ש עולמך תראה בחייך]. רק שמלובש בעוה"ז והלבוש פרוזדור. פי' כפי מה שאדם עובד בלבוש הזה שלא להתדבק בו. כפי עבודתו ופרישתו מהגשמיות נפתח לו אור הגנוז בו. והוא הטרקלין. וז"ש התקן עצמך בפרוזדור. שעיקר התיקון בעניני הגשמיות לפרוש מהקליפה ועי"ז נתגלה הפנימיות. וז"ש יכין (רשע) וצדיק ילבש שכל הקליפה הכנה למצוא עי"ז אור הגנוז בו. והוא עצמו תשובה ששב לפנימיות החיות שבדברי עוה"ז להתדבק בשורש הדבר. ועי"ז מעלה הכל לשורשו והיא תשובה. וכן מעשים טובים הפי' שעושה כל דבר בדביקות אור כי טוב הגנוז בו. כמ"ש חז"ל שהקב"ה גנז אור כו' לצדיקים. וכל גניזה היא במקום החושך והסתר. והוא כנ"ל למצוא הארה הגנוזה ע"י עבודה מבחוץ כנ"ל. רק העיקר שיהי' כל עוה"ז בעיני האדם כפרוזדור כו'. וכפי הביטול להפנימיות מתגלה לו כנ"ל:
Section 3
תרל"ד
ב"ה אמור בקיצור
במד' אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף כו' תינוקות בימי דוד יודעין לדרוש מ"ט פנים טהור כו'. כי המדרש מפרש איך למצוא טהרה בעולם והיא בכח אמרות ה'. שכל הנבראים מעשרה מאמרות נמשכו ונמצא בהם הטהרה. רק כי האדם צריך לעורר הטהרה. וז"ש כסף צרוף בעליל כו'. כי ע"י האדם בארץ הגשמיי יכול לברר הכסף. ופיו של האדם הוא כור המצרף אותיות התורה. והיא הדרישה במ"ט פנים שכוחן של ישראל בפה הוא להיות ניתקן להוציא מילין דאורייתא וצלותא לפניו ית' כפי הזדככות הראוי כן מצרף אותיות התורה. וזה עצמו יציאת מצרים מכור הברזל כו' כדאיתא שהדיבור הי' בגלות כו'. כי קשה להוציא הקול ע"י הגרון בלי עירוב ופניות. וב' אמירות שבמד' הם מ"ש את ה' האמרת כו' וה' האמירך כו'. והם תורה שבכתב ושבע"פ. כי הש"י נתן התורה לבנ"י. ולבד זה נטע בתוכנו כוח התורה ממש שיוכל האדם עצמו לחדש דברי תורה ולצרף אותיות התורה. ואמירה הוא לשון חטיבה והתאחדות. וכמו כן בחי' ספירת העומר הוא ג"כ כנ"ל. והוא מצד עבודתינו. ונחלף הא' לע' כמ"ש כתנות אור בא' ועור בע' והכל א' רק שנהפך מבחוץ מא' לע'. וצריך בירור מזוקק שבעתים. כשבא לעוה"ז. וז"ש בעליל לארץ:
Section 4
תרל"ה
במד' אמרות ה' א"ט כסף צרוף כו'. מלך ב"ו ערב לו קלוסין כו'. היכן הוא והיכן אמרותיו. הקב"ה אינו כן [*כו' אלקים אמת] לפי שהוא אלקים (אמת) [*חיים] ומלך עולם כו'. פי' כי אף שהקב"ה משלם טובה לאיש ג"כ לפי השבח והקילוס. מ"מ הוא במשפט צדק. וז"ש אלקים אמת שדינו אמת. שמלבד השכר לאדם לפי מעשיו. מלבד זה שכרו מוכן לאדם זה מימות עולם לפי שהוא מלך עולם. והבן כי הכל במאמרו נברא. אך כי תורה ומצות הם צירוף המאמרות. לכן הצדיק זוכה בכל מעשה בראשית כמ"ש כח מעשיו הגיד כו'. כסף צרוף כו'. כמו הכסף שע"י שהאש מבדיל הפסולת נשאר נקי מסיגים. כמו כן המאמרות מזוקקים ע"י התורה שנק' אש שנאמר כה דברי כאש. וכשאדם מכניס ד"ת בלבו הם מבערים הפסולת שבו ג"כ כנ"ל. וזה ענין מ"ש תחתונים שיש בהם יצה"ר הלואי שיעמדו בב' מאמרות הם ב' בחי' הנ"ל. א' גוף כח המאמר והב' תיקון וצירוף המאמר כמ"ש בספרים שזה ההפרש בין עליונים לתחתונים. שהמלאך מעלתו גדולה אבל הוא כמו שהוא בלי הוספה. ותחתונים צריכין לברר מעשיהם ע"פ התורה ובכח זה עולין יותר ממלאכי השרת כי שערי בינה תלוין ביציאה משערי טומאה. וזה שמשבח התינוקות שידעו לדרוש מ"ט פנים טהור וטמא. נמצא ע"י היצה"ר בא האדם לידי מעלה והכל לטובתו הוא כאמור:
ונקדשתי בתוך בנ"י אני ה' כו' המוציא אתכם מא"מ כו'. ברש"י ז"ל והמוסר עצמו לא ימסור ע"מ לעשות לו נס שכל המוסר ע"מ כו' אין עושין לו נס. קשה הטעם דהל"ל טעם הפשוט שיעשה המצוה לשם שמים. ונראה כי באמת עיקר קידוש שמו ית' הוא בזה שיהי' נעשה הנס באמת. וזה הנס בא ע"י שמוס"נ באמת לשמו ית' בזה גורם קידוש שמו ע"י הנס. ובאמת הקב"ה חפץ בכך שיגרמו בנ"י להמשיך שורש הנסים. וז"ש המוציא אתכם מא"מ כו' שעיקר קידוש שמו ית' ע"י ביטול הטבע לפרסם השגחתו ית' בעולם. וזה בא ע"י מס"נ של בנ"י שמבטלים טבעם לש"ש כנ"ל:
במד' אדם ובהמה שערומין בדעת כאדם ומשימין עצמם כבהמה. ומה שבח יש בזה. וביאור הענין שיש באדם בחי' אדם ובהמה. שצריכין לעבוד הש"י בכח הגוף והוא כעבודת בהמה כשור לעול וחמור למשא. ויש ג"כ בחי' אדם לעבדו ית' ע"י השגת כבוד גדולתו ויראתו ית'. וא"י לבוא לבחי' זו רק בהקדם עבודת הגוף בחי' בהמה. ולעולם יראה אדם עצמו כבהמה. פי' לידע שעדיין לא עמל כראוי במעשה כענין מאמרם ז"ל כל שמעשיו מרובין מחכמתו כו':
Section 5
תרל"ו
במד' אמרות ה' אמרות טהורות אמרות ב"ו אינם טהורות. פי' אדוני מו"ז ז"ל כי אף שהמלך ב"ו מקיים לפעמים דבריו אבל כיון שלפעמים מת והולך לו א"כ אין מאמרו טהור אבל הקב"ה [אומר ועושה פי'] שמאמרו הוא עצמו קיום המעשה. לכן נק' אמרות טהורות כו' דפח"ח. וסיום הפסוק כסף צרוף בעליל לארץ כו'. פי' שדיבורו טהור אבל בהתמשך המאמר להמקבלים בעולמות התחתונים אז מתערב בהם סיגים וצריכין בירור. וזה עבודת האדם כאשר אמרנו ע"פ מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו פי' כמו המצרף והכור מזקק הכסף והזהב. כן פי איש העוסק בתורה מתבררין הדברים בשפתיו. והאמת כי כמו שיש מ"ט פנים בתורה כמו כן יש שערים בנפש האדם. וכפי מה שמברר הדעת שלו כמו כן מתבררין בפיו דברי תורה. ובאמת נקודת נפש הישראלי הוא עצמו ג"כ עיקר הכח מעשרה מאמרות שבמעשה בראשית שעיקרן האדם. וזהו י"ל ענין אמור ואמרת ב' המאמרים הוא הכנת תיקון המאמר שיקבע בלב איש ישראל שזה הכנה לקבל (חסר כאן איזה תיבות) החדש כענין אם שמוע בישן תשמע בחדש. וזה י"ל ענין הספירה וספרתם לכם כו' והקרבתם מנחה חדשה (חסר תיבה א') פי' בזוה"ק לכם לעצמיכם. כי עצם נפש ישראל הוא קודש שזה המתנה שנתן הש"י לבנ"י בהוציאם ממצרים וזאת הנקודה שבנפש צריכה בירור. וכפי זה הבירור זוכין להתחדשות. וז"ש במד' נירו לכם ניר כי הניר החרישה הוא קודם הזריעה רק לעורר כח האדמה שתהי' מוכנת עי"ז לקבל הזריעה. (חסר כאן איזה תיבות) [*וכן ענין] הספירה לתקן ולגלות הנקודה פנימיות שיש בלב איש ישראל להוציח מכח אל הפועל להיות מוכן (חסר כאן איזה תיבות) [*לקבל הארה] חדשה. ודבר זה נוהג לעולם. אך הימים אלו מסוגלים לזה ביותר לאשר אבותינו הקדושים תיקנו עצמם (חסר תיבה א') בימים אלו מיצ"מ עד קבלת התורה עד שהיו מוכנים לשמוע דברי אלקים חיים מתוך האש לכן נשאר זה בימים הללו:
באבות פ"ד רי"א עוה"ז דומה לפרוזדור בפני עוה"ב. השכל יורנו כי כמו שקשה לכל עובד ה' לקרב לבו בעוה"ז (חסר תיבה א') [*לעבודה] שבלב בתפלה ותורה לשמה. כמו כן ומכ"ש שקשה בעוה"ב לקרב עצמו לג"ע ולשורש העבודה אשר (חסר תיבה א') [*העיקר] שמה בג"ע כמאמר לעבדה ולשמרה. אמנם מצות ומעש"ט בעוה"ז הן המה הכנה להתקרב בעוה"ב לשורש (חסר תיבה א') המצות. וז"ש ושמרתם (חקותי) [*מצותי] ועשיתם אותם. פי' בעוה"ז צריכין שמירה ועי"ז תזכו לעשותם בעוה"ב. [אמת (חסר תיבה א') [*שדרשו] חז"ל היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם אעפ"כ גם זה אמת כי גם למחר הוא קיום המעשה באופן (חסר מעט) ]. וז"ש ששכר מצוה מצוה. כמאמר ונתתי לך מהלכים בין העומדים כו':
עוד שם יפה שעה א' בעוה"ז בתשובה ומעש"ט מכל חיי עוה"ב. י"ל שעה לשון רצון כשהאדם יש לו תמיד תשוקה ורצון אחד להתדבק בו ית' [כמאמר רשב"י ז"ל אני לדודי בכל יומא בחד קטורא אתקטרנא בי' בקב"ה והשתא ועלי תשוקתו כו' ע"ש בא"ז פ' האזינו]. ובאמת הרצון והתשוקה הוא הדבר שאין להשיגו בעוה"ב כ"כ כמו בעוה"ז. כמשל בן המלך שמגעגע לחזור לבית אביו כאשר חכמים הגידו כי זה הי' כל המבוקש בשליחות נשמח האדם לעוה"ז כדי להתרבות התשוקה בלב האדם להתדבק בשורשו וזה אומרו יפה שעה אחת כו':
Section 6
תרל"ז
ב"ה אמור בקיצור
במד' יום ליום יביע אומר ולילה ללילה כו'. היום לוה מן הלילה כו'. פי' כי כח עשרה מאמרות מתפשטין ממדרגה למדרגה. ואלה הימים ההארות שעשה הקב"ה להיות כל כך מדרגות כדי שיהי' ביכולת לקבל ההארה גם בעוה"ז. והנה בעוה"ז שהחיצוניות מתנגד להקדושה אעפ"כ ע"י התגברות האדם לדחות הרע עי"ז עצמו מתגלה הקדושה. כי מ"ט פנים טהור יש נגדן מ"ט פנים טמא. ואלה הכחות שבאין ע"י התגברות הנ"ל נקראים לילות. יחוה דעת הוא שעל ידם מתברר האמת ומתיישרים האורחות עקלקלות אעפ"כ נאמר כי היום לוה מן הלילה כי עוד גדלו מעלות הלילות מעל הימים כנ"ל. והמשל שכ' במדרש כי כל כוחות הסט"א הם ג"כ ברצון הבורא ית' שנתן ממשלה לכוחות הטבעיים וליצה"ר להיות שולט באדם. ולכן אמר כי קודם שמתפשט לפרטות כשהכל בכלל השורש שם הכל נכלל בקדושה. וכח מאמר ה' כולל הכל. אך כשיצאו כל פרט לעצמו אז נראין כנפרדים. אבל האדם השלם יכול להחזירן אל הכלל. ואיתא דבר שהי' בכלל ויצא כו' ללמד על הכלל כולו יצא. פי' שדברים הללו הם צורך הכלל. כענין שכתבנו היום לוה מן הלילה אין אומר כו' כשהוא נכלל רק כשיוצא לפרט אז בכל הארץ יצא קום כו' כמו המשל שהביא המדרש. ולכן תחתונים צריכין ב' אמירות א' נגד הכלל וא' נגד הפרט. ואמרת אליהם כמו שהמה במקומותם כל פרט ופרט למינהו. וזה ענין השבת וימי השבוע הם כלל ופרט. כי השבת כולל שורש כל הימים. וכן ענין הספירה הוא ממחרת השבת היינו אחר יצ"מ שניתן לישראל שורש הנקודה של אמת צריכין אח"כ לברר הפרטים עד שאח"כ מתאחד הכלל והפרט. ואז מביאים שתי הלחם ב' הבחי' הכלל והפרט כנ"ל. והכל ע"י הביטול לקשר כל הפרטים בהשורש והוא ענין יוסף הצדיק מאלמים אלומים כו' קמה אלומתי וגם נצבה ע"י התקשרות אל השורש שזה בחי' יוסף הצדיק ונק' ברית וזה ענין ספירת העומר:
ונקדשתי בתוך בנ"י. חז"ל פי' למסור עצמו על קדושת הש"י. פי' עיקר הקדושה תוך בנ"י דוקא. כמ"ש חז"ל לעולם יראה אדם עצמו כאילו קדוש שרוי תוך מעיו. וזאת הקדושה א"א להרגיש רק במס"נ. וגם להכניס עצמו תוך כללות ישראל וגם ע"י הביטול לכללות ישראל יכולין למס"נ כמ"ש חז"ל שהמצוה בעשרה שנק' תוך ע"ש. כי הנהגת בנ"י למעלה מן הטבע לכן בכח בנ"י לעשות נגד הטבע. וממילא הטבע מתבטל בעבורם. וז"ש אני ה' מקדישכם המוציא אתכם מא"מ כו'. לכן ביכולתיכם למסור נפשכם ע"ק שמי כנ"ל. ואיתא ברש"י ות"כ ע"ת זה הוצאתי אתכם כו'. פי' שכפי מה שאדם מוסר נפשו להש"י כך מתבטל הטבע בעבורו ומעורר נסי יצ"מ כמ"ש במ"א:
בפסוק וקדשתו כו'. פי' שקדושת הכהנים תלוי בקדושת בנ"י שצריכין להתקדש אף מי שא"י להיות קדוש ממש אעפ"כ מעט קדושה שלו מוסיף כח לזה האיש המיוחד לקדושה להתקדש כראוי. וכ"כ הכהן הגדול מאחיו. דרשו חז"ל גדלהו משל אחיו והוא כדברינו הנ"ל והבן:
Section 7
תרל"ח
במד' אמרות ה' א"ט כו'. פי' שע"י כח מאמרות הבורא ית' יכולין למצוא הטהרה בכל מקום כי הכל בא מעשרה מאמרות ואמרות ה' טהורות כסף צרוף. אמנם כשבא בעוה"ז נדבק בהנבראים תערובת טומאה וצריך בירור מ"ט פנים טהור מטמא. וז"ש בעליל לארץ מזוקק כו'. וכיון שניתן בחי' בירור זה לבנ"י. לכן מבקש דהע"ה אתה ה' תשמרם לאשר המה מכניסין עצמם בעומק הזה לברר מאמרי הבורא ית'. וזאת עבודת האדם. ז"ש אמור ואמרת כי המאמרות נשתנו ממדרגה למדרגה. מבחי' הנותן להמקבל. לכן ואמרת אליהם בבחי' אחרת. וגם שלא ליחס דבר מגונה למאמר עליון כפל ואמרת שבהתדבקות עליון במאמר ראשון אין טומאה כלל. וע"י השתלשלות ממאמר למאמר כו' באים אלה הבחי'. לכן איתא והלא במאמר א' יכול להבראות. ובא התשובה כדי להפרע כו' דבמאמר א' לא הי' סט"א כלל:
בפסוק ולא תחללו כו' ש"ק ונקדשתי בתוך בנ"י כו'. מ"ע לקדש שמו ית' כמ"ש מסור עצמך וקדש שמי. ובוודאי יש מצוה זו לעולם אף שאין באין לידי נסיון רק שהמצוה לקדש שמו ית'. וחכמים הוסיפו מסור עצמך כי א"א להיות מקוים ונקדשתי רק ע"י מסירת הנפש וכשאדם מוכן לזה בא לכלל קדושה. כי מאחר שכ' בתוך בנ"י א"כ צריך האדם להיות נבדל מגשמיות שהוא בחי' קדושה וזאת לא יוכל להיות בלתי מסירת הנפש. והרי אמרו חכמים המחלל ש"ש בסתר נפרעין ממנו בגלוי א"כ יש ללמוד ק"ו מדה טובה המרובה שע"י קידוש שמו בסתר זוכין ג"כ לבוא להקדושה בהתגלות. ובסתר הוא בלב וצריך כל איש הישראלי לייגע עצמו להכין א"ע למס"נ בעבור קדושת שמו ית'. ובכל מצוה כשמוכן לזה זוכה לקדושה. וגם נראה שהכתוב מקדים ולא תחללו כי חילול השם הוא דבר גדול כדאיתא בגמ' עד היכן ח"ה דמסגינא ד"א בלא תורה ותפילין ע"ש. ומי שירא מאוד מח"ה ושומר כל מעשיו תמיד לבל יתחלל שמו ית' ע"י גרמתו. שכרו שיזכה לקדש שמו ית' ושאם יבא לידי נסיון יעמוד בנסיונו. וז"ש ול"ת כו' ונקדשתי כו' בתוך בנ"י. כי הקדושה בכלל ישראל וע"י מס"נ מכניסין עצמם בהכלל לכן גם בש"ק כתי' ויקדש אותו ע"י דבשבת יש התאחדות לנפשות בנ"י כמ"ש דמתאחדין כו':
Section 8
תרל"ט
במד' אמרות ה' א' טהורות כו'. דכתיב מצרף לכסף כו' ואיש לפי מהללו. כמו שכלי המצרף והכור הוא לזקק הכסף והזהב. כמו כן בריאת איש הישראלי לברר דברי תורה כמ"ש עם זו יצרתי כו' תהלתי יספרו. וכל קומה של אדם היא לצורך פיו וכפי תיקון כל קומתו כן יוכל להוציא דברי תורה ותפלה. [וז"ש כל עמל אדם לפיהו] וכ"כ כי אמרות ה' שהם טהורות רק בירידתן לעולמות התחתונים בעליל לארץ צריכין בירור. וזה הבירור א"י להיות רק באמצעיות בנ"י. כדמסיים סביב רשעים יתהלכון כרום זלות כו'. דרשו חז"ל על התפלה. וכן איתא כי קודם קבלת התורה הי' ב' אלפים תהו. כי עיקר תכלית בריאת האדם לדברי תורה. [ויש להעמיק פי' אמת ע"פ הנ"ל בפסוק ואיש לפי מהללו ולא ניתן לכתוב]. מהללו היא הארה הפנימיות הבל הלב מלשון בהלו נרו עלי ראשי. וכפי מהללו היא ברית הלשון והמעור. [השאר נשכח ממני]:
Section 9
תר"מ
במד' אמרות ה' א"ט כו' מלך ב"ו היכן הוא והיכן אמרותיו כו'. הענין הוא כי השי"ת נתן הטהרה לבנ"י ומאמרו קיים לעד. ואף שנפלו בנ"י אח"כ ממדרגתם. מ"מ נשאר הטהרה בכלל ישראל ע"י שבטו של לוי. כמ"ש וטיהר כו' בני לוי וזיקק כו'. והכלל כי הטהרה נמצא בבנ"י רק אם ראוין יכולה להתפשט לכל צד. ולכן כשהיו בבנ"י דלטורין ביקש דהע"ה על התינוקות אתה ה' תשמרם כו'. וזהו עיקר המכוון במ"ש שהוא אלקים חיים כו'. הכוונה כי בוודאי אמרות ה' טהורות אך גם זאת כי מצד המקבל לא יוכל להיות ביטול למאמרו ית' ובכל מתנה שהקב"ה נותן יש בה כח להמקבל באופן שגם כשלא זכו בנ"י נשאר הטהרה בתוכם כנ"ל. ולכן יכולין בכל עת לחזור בתשובה ולהתדבק במקור הטהרה שבכללות בנ"י כנ"ל. וגם טהרות הכהנים לפי הטהרה שנמצא בכללות בנ"י לכן כתיב וקדשתו כי לפי קדושת הכלל נתעלו הכהנים ביותר:
הבנתי מדברי קדשו של אא"ז ז"ל בסמיכות מצות ונקדשתי בתוך בנ"י למועדים. כי ע"י מס"נ על ג' עבירות יכולין לקבל קדושת המועדים שהם מכוונים הג' רגלים לג' עבירות הללו ונק' מקראי קודש והכנה לקבל הקדושה עי"ז להיות מוכן למס"נ בעבורו ית' כמ"ש ונקדשתי:
Section 10
תרמ"א
במד' א"ה א' טהורות כו'. כי התורה ניתנה לבנ"י לתקן על ידה כל המעשים. לכן אין ד"ת מקבלין טומאה. וזה הרבותא טהורות בכל המקומות שמכניסין שם דברי תורה אין בהם מגע נכרי. ולכן אין אדם זוכה לתורה רק כפי הטהרה שנמצא בו. ולכן ניתקן ימי הספירה להיות מטהרים להיות מוכן לקבל דברי תורה. כי הגם שכ"א לומד אבל להיות לו דביקות בפנימיות התורה שנק' אמרות ה' כמ"ש ודבק לבנו בתורתך דייקא זאת תלוי בטהרה. וזה עצמו העדות שאמרותיו טהורין ע"י שכ"א כפי הטהרה שבו כך זוכה לתורה. כמ"ש כסף צרוף בעליל לארץ כו'. כי התורה אמת ועד לעצמה. כי כפי הטהרה כך נכנסת באדם וא"ל לא יועילו כל התחבולות. אכן גם זה אמת כי דברי תורה מטהרין להעוסק בהם כמ"ש חז"ל מה מים מטהר כך ד"ת מטהרין כו' ומקודם כתי' יכרת ה' כו' שפתי חלקות כו' וזה מכוון של המדרש שכמו שלשון הרע הוא מגונה עד מאוד כך לשון הקודש מביא לידי טהרה. וכלפי שאמר יכרת ה' כו' מסיים אמרות ה' א"ט. וקאי על העוסקים באמרות ה'. לכן מסיים אתה ה' תשמרם על התינוקות כו' כמ"ש במד':
בפסוק ולא תחללו כו' ונקדשתי. כי ק"ה היא מצוה גדולה וזוכין לה ע"י שנשמרים בעצמם מאוד מחילול ה' ח"ו שאין לזה שיעור כדאי' בגמ' עד היכן ח"ה ע"ש ביומא. וכפי מה שנשמרים מזה זוכין לק"ה. וחכמים הגידו המחלל ש"ש בסתר נפרעין ממנו בגלוי. א"כ מדה טובה מרובה השומר עצמו מח"ה זוכה שיתגלה ע"י כבוד שמים בעולם. כי ונקדשתי הוא הבטחה ג"כ בפרט ובכלל שבסוף יתגלה קדושת שמו ית' ע"י בנ"י. ובעוה"ז כתי' ולא תחללו ולעתיד יתקיים ונקדשתי. ומ"מ יש מעין זה גם בעוה"ז בימי המעשה ולא תחללו ועי"ז יתקיים בש"ק ונקדשתי. כמ"ש על שבת לדעת כ"א ה' מקדישכם. ובתוך בנ"י כי בשבת מתאספין נשמות בנ"י ומתאחדין ברזא דאחד. וכמאמרם מסור עצמך וקדש שמי. וביטול כל המלאכות לשבות בש"ק הוא מעין מסירת נפש:
בענין הקדמת השבת למועדים. כמ"ש תחלה למקראי קודש. כי בכח השבת זכו בנ"י אח"כ להמועדות כי השבת ניתן מקודם לבנ"י והשבת הוא עדות שבנ"י מעידין על הקב"ה. וע"י שקיבלו כראוי ניתן להם המועדות. שהם עדות שהקב"ה מעיד על בנ"י. לכן מקנאים האומות לבנ"י מה יפו פעמיך כו'. וכתי' ששם עלו שבטים כו' עדות לישראל. וזש"ה יספת לגוי ה' כדאיתא במדרש פנחס עליך להוסיף לנו מועדות כי כפי מה שנתקרבו בנ"י אליו ית' הוסיף להם מועדות. ושבת הוא הקדמת השער לכל אלה המדרגות וכמ"ש במדרש בפ' שור או כשב צדקתך כהררי אל כו' אדם ובהמה דין או"ב שוין ז' ימים תחת אמו שיקבל פני מטרוניתא תחלה בש"ק ע"ש. והענין כנ"ל כמו שהוא בפרט כן בכלל התרבות בנ"י הוצרכו לקבל מקודם השבת ואח"כ קיבלו המועדות שזה נוהג בכל דבר. וז"ש צדקתך כהררי אל שקבלת מלכותו ית' הוא השער והקדמה לכל מקטן ועד גדול. כי הראי' ברגל היא כמו הקרבה שנתקרבו בנ"י אליו ית' מעין העקידה דכ' העלהו לא אמרתי לך שחטהו כו'. וי"ל דכתי' שם יראה כו' היום כו' ירָאה כו'. והוא שזכו על ידה בנ"י למצות ראי' דדרשו ג"כ חכמים יראה יראה ע"ש:
Section 11
תרמ"ב
במד' יום ליום י"א כו'. כבר כ' במ"א ב' האמירות כח הצימצום להתפשט מאמר הש"י לתחתונים כמ"ש למעלה אין אומר כו'. שהוא בלי השגה והוא בחי' תורה שבכתב שהש"י בטובו גנז אורות עליונות באלה האותיות. והב' הוא התקרבות התחתונים לקבל הארות הנ"ל בחי' תושבע"פ. ובחי' א' יום ליום יביע שהוא המשכות מדרגות זו אחר זו עד שבאין לזה העולם ובבחי' זו הש"י מחדש בטובו בכ"י מ"ב. והב' ולילה ללילה יחוה דעת בחי' עבודת התחתונים בעולם השפל ובכח עבודתם מבררין ההארות. וז"ש יחוה דעת כמ"ש שהצדיקים מקיימין העולם שנברא בע"מ שמעידין ומבררין זאת. וזה דעת התקשרות להימים הנ"ל. והכהנים בעבודת הקרבנות היו מבררין התחדשות זאת בכל יום והיו מקרבין ומקשרין התחתונים להעליונים בחי' ב' מאמרות הנ"ל. לכן היו צריכין להיות טהורים כמ"ש אמרות ה' א' טהורות לכן לנפש לא יטמא כו':
ימי הספירה נזכרים תוך המועדות שהמה ימים טובים כמו חול המועד שיש קדושה לפניהם ולאחריהם מיצ"מ עד קבלת התורה. וכתי' תמימות תהיינה ובמד' אימתי הן תמימות כשעושין רצונו של מקום. כדאיתא ע"פ יודע ה' ימי תמימים כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים. כמו כן קאי על ימים אלו דכתי' תמימות תהיינה ונק' ימי תמימים. ונזכרים למעלה כמ"ש יודע ה'. לכן הם בכלל מועדי ה' והרי נקראו בפ' שבע שבתות. מכלל שכל הימים אלו יש להם בחי' שבתות בצד מה. והימים הללו מסייעין טהרה כמ"ש בא לטהר מסייעין אותו. ואחר יצ"מ שנעשין כקטן שנולד ויצאנו מידי סט"א. יש לנו לבקש טהרה. לכן הכין לנו הש"י אלה הימים דכתי' וספרתם לכם שהיא מתנה לטובתינו שנוכל לבוא לטהרה. וכל השנה תלוי באלה הימים כמו שגידול כל התבואות בימים אלו כן חיות האדם מתגלה עתה כי הכל רק רמז אל הנהגה הפנימיות ועי' במדרש בפ' העומר:
Section 12
תרמ"ג
במד' אמרות ה' א"ט כו' תינוקות שלא טעמו ט"ח יודעין לדרוש התורה במ"ט פנים ביקש דהע"ה אתה ה' תשמרם. דורש אמרות ה' על התינוקות שעמלו בתורה נק' התורה על שמם כמ"ש חז"ל בפסוק ובתורתו יהגה יומם ולילה. דמקודם כתי' יכרת ה' כו' שפתי חלקות כו' אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו. אבל הצדיקים מידתם בהיפוך שמבטלין עצמן לדברי התורה שיוצא מפיהם. ועי"ז זוכין לטהרה כמ"ש אמרות טהורות שדברי תורה מטהרין להעוסק בהם. וזה אמור ואמרת אליהם להכניס המאמר לעצמותם ועי"ז יהיו טהורים. ומסיים המד' שהעליונים די להם באמירה א' ותחתונים ב' אמירות. כי בעשרה מאמרות נברא עולם והעליונים די להם בזה. וע"י החטא הוצרכו התחתונים לחדש להם כח עשרת הדיברות. כי המאמרות היו בכלל. וע"י התערובות הוצרך הדיברות לפרטות בנ"י שנבחרו לחלק ה' ובכח הדיברות צריכין לתקן החטא ולהתדבק בכח המאמרות שקודם החטא שהיו אמרות טהורות וזהו הרמז אמור ואמרת אליהם כנ"ל:
במצות ונקדשתי בתוך בנ"י מסור עצמך וקדש שמי. ובכל מקום אמרינן וחי בהם ולא שימות. משמע שבמצוה זו של מס"נ לקדש שמו ית' יכול אדם לתקן כל מה שנברא בעבורו. וע"ז אמרו יש קונה עולמו בשעה אחת. ובאמת ע"י מס"נ באין לשורש האחדות שנותן כל חייו. בעבור קדושת שמו ית'. ונקרא שעה אחת. כי שעה היא רצון. וע"י ביטול כל הרצונות בפועל ממש בא למקומו ושורשו. אכן הוא ענין חפזון ומהירות. אבל מה שאדם פועל ביטול הרצונות בימי חייו בישוב הדעת ובמתינות הוא נאה ביותר. וע"ז אמרו יפה שעה אחת בתשובה ומעש"ט בעוה"ז מכל חיי עוה"ב. ופשיטא שחיי עוה"ב העיקר הביטול אליו ית' כי בעוה"ב בוודאי א"א להיות נמצא במציאות נפרד בלתי בהמשכות חיות מחי החיים. ע"ז רמזו שכשזוכין לרצון האמת ושעה אחת בעוה"ז ע"י תשובה ומעש"ט חשוב יותר:
בפ' נרות ולחם הפנים אחר המועדות כמ"ש בזוה"ק שע"י המועדות אדליקו בוצינין ע"ש וממשיכין אור לעולם ע"י ראיית פנים ברגלים. וכן המשכת פרנסה ושפע שזה ענין לחם הפנים. ואמרו חכמים שהגבי' השלחן ברגלים ואמר להם ראו חיבתכם לפני המקום שסילוקו כסידורו חם ביום הלקחו כו'. ויש להבין מה חיבה יש בנס זה. גם התוס' עמדו על לשון חם כי הי' נאפה בע"ש וכשהכניסו בשבת לא הי' חם כלל. אבל הרמז הי' להודיע שבעבודת בנ"י במקדש המשיכו חיים וברכה לעולם. שלכן המצוה י"ב חלות. שכל השפעות הצריכים בעולם הם י"ב מינים. שע"ז סידרו י"ב בקשות בתפילה נגד י"ב שבטים כמ"ש במ"א שהם שערים הנפתחים בשמים להמשכת השפע. ולהודיע שמבה"מ יוצא כל השפע. ומטעם זה המצוה בשפת שמיני' מתברכין שיתא יומין. וכפי הכנה וסידור שסידרו בנ"י וכפי רוב התלהבות שלהם. כך הי' יורד באופן ובסדר הזה השפע מן השמים. וזה החיבה שהרחו להם שכפי הסידור ואתערותא דלתתא שלהם כך בא אח"כ השפע בסדר זה. וז"ש ביום השבת יערכנו כו'. היא עריכה וסידור שבנ"י מסדרין ובאופן זה מנהיג הש"י את העולם:
Section 13
תרמ"ד
במד' אמרות ה' א"ט כו'. פי' מה שהבטיח הקב"ה לבנ"י בעת שהקדימו נעשה לנשמע שהי' כענין המשל שכיבדו בני המדינה את המלך והבטיח להם והקב"ה שהוא אלקים חיים ומלך עולם אמירתו אמת. לכן אע"פ שנפלו בנ"י אח"כ ממדרגה הראשונה. מ"מ נשאר בהם מקום תיקון ע"י הכהנים כו'. והנה אמירה היא חטיבה כמ"ש א"ה האמרת וה' האמירך כו'. ודרשו חז"ל עשנו חטיבה א' שהוא התקרבות ודביקות והיינו שנטע בתוכנו חיי עולם שיש בכל לב ישראל דברי תורה וזה האמירך ממש. וכן את ה' האמרת שזכו בנ"י במעשיהם להפיק רצון מהשי"ת ושיתן להם התורה. וע"ש בפ' תבוא בא"ע:
במצות ספירת העומר כבר כ' במ"א שעל אלה הימים נאמר יודע ה' ימי תמימים דרשו חז"ל כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים. וכמ"ש במד' אימתי הם תמימים כשעושין רצונו של מקום. כי התמימות הוא הדביקות בהשורש שזה עיקר מצות העומר לתת הראשית להקב"ה ונמשך ברכה ודביקות להשורש ע"י הפרשת הראשית עד סופו. וכמו כן בזמן הזה שהוא עיקר גידול התבואות ואילנות לכן צריכין להתדבק בהשי"ת בימים אלו והם הכנה על כל השנה. וכמו כן בדורות. בימים אלו אחר יצ"מ שנמשכו בנ"י אחר הקב"ה במדבר כדכתי' זכרתי לך חסד נעוריך. ובוודאי מדזה נשאר זכירה בשמים לדורות ממילא יש התעוררות בנשמות בנ"י להתבטל אליו ית' בימים אלו. לכן כתי' וספרתם לכם כי הזמן מוכשר עתה לכך. ולאשר דור המדבר היו באמת תמימים שהרי נמשכו אחריו כבהמה כדכ' במד' בפ' משכני אחריך נרוצה. לכן זה הזכות עומד לפניו ות' כמ"ש יודע ה' כו' ונחלתם לעולם תהי' שנשאר התעוררות הימים האלו בכל שנה ושנה. וכמו שהי' אז מעשה זו הכנה לקבלת התורה כמ"ש אח"ז הביאני המלך חדריו כו'. כמו כן כפי הבירור וחיפוש ותשוקה אליו ית' בימי הספירה בכללות ישראל וכמו כן בפרט כך זוכין אח"כ בשבועות לקבל הארה חדשה מקבלת התורה:
בפ' מועדות הקדים ונקדשתי בתוך בנ"י. כי עיקר הקדושה יכולין לקבל בהמועדות כמ"ש מקראי קודש. ושבת קודש היא לכם. ובזמן המקדש בוודאי קבלו נפשות ישראל קדושה בהיותם רואים פני ה' במקדש ג"פ בשנה. ובשבת כתי' שבת היא לה' בכל מושבותיכם כי במועדות היו צריכין לעלות ולמצוא שם הקדושה ובשבת יש בכל מושבות וגם בגלות כמ"ש חז"ל על שבת נחלת יעקב אביך נחלה בלי מצרים ויכולין למצוא קדושה בשבת בכל מקום. אכן כל הקדושה שבמועדות הכל תלוי בקדושת נפשות בנ"י בעצמותם כמ"ש ונקדשתי בתוך בנ"י ממש וחז"ל דרשו על מצות מסירת נפש בג' עבירות שיש מקומות בנפש ששם עיקר החיות כדמצינו רמ"ח מצות נגד רמ"ח אברים. ויש אברים פשוטים ויש שנשמה תלוין בהם. וכמו כן הגם דאומרים בכל מצוה אשר קדשנו מ"מ יש מצות שעיקר הקדושה תלוי בהם כענין ג' עבירות אלו. ויש מוח לב כבד. יתכן לומר נגד ע"ז ג"ע ש"ד. ואיתא בכ"מ שיש גדר ערוה א"מ קדושה. והיינו שכפי מה שמוסר נפשו בעבור שמו ית' א"כ המצוה עליו כחומה וגדר שבאין אופן לא יעבור ומוסר נפשו ממש. לכן שורה בו הקדושה שיש קבוע בנפש ישראל ורק החומר מכסה על הפנימיות וכפי הגדר במוח ולב ונפש כנ"ל מתגלה הקדושה ומי שמוסר נפשו בוודאי נעשה קדוש. ולא לחנם נאמר עליו ונקדשתי. וכפי מה שהיו בנ"י מוכנים לג' קדושות הנ"ל בנפשותם כך זכו לעלות ג"פ בשנה לבהמ"ק:
Section 14
תרמ"ה
במד' לתחתונים ב' אמירות אמור ואמרת כי אותן שהקב"ה מקרבם אליו נותן להם הארה מלמעלה וגם נותן להם כלים להיות מוכנים לקבל ההארות הבאות להם. וכ"כ והכהן הגדול כו' אשר יוצק על ראשו כו' ומילא כו' ידו ללבוש כו' הבגדים. שזה הכ"ג ניתן לו גדלות הן בהכנת כלי הגוף שנתגדל מכל אחיו כמ"ש במד' מזה. והיינו שיתרומם מלבוש הגוף. וגם ניתן בו נשמה יתירה מלמעלה. ועל ב' אלו כתי' בכל עת יהיו בגדיך לבנים תיקון הגוף לכן כתיב בו בכל עת והוא מעין עבודת ימי המעשה. ושמן על ראשך היא הנשמה הבאה בשבתות ובמועדים. והכהן הגדול הי' בו ב' אלו המדריגות בהתגלות כנ"ל:
בענין שנאמרה שבת בין המועדים. י"ל כי מלבד מה דשבת קבוע וקיימא מ"מ יש לבנ"י חלק בקדושת השבת אשר תלוי בהם כמ"ש זכור כו' יום השבת לקדשו מכלל דתלי' בהם קדושת השבת וכתי' כי בו שבת. ובשמור כתי' כי עבד היית וכן אומרים זכר ליצ"מ. ומצד זה מיוחד השבת לבנ"י. ובקידוש אומרים זכרון למ"ב תחלה למקראי קודש זכר ליצ"מ. ג' אלו הם בחי' עולם שנה נפש. ובכולם נמצא קדושת השבת מה שקבוע וקיימא ונותן קיום לכל הבריאה זהו זכרון למעשה בראשית. ונותן קדושה בזמנים ולכן הקדים השבת למועדות כי בכח שנמצא קדושת השבת בזמן זכו בנ"י להוסיף להם עוד מועדות וזהו תחלה למקראי קודש. ובנפש היא נשמה יתירה שיורד לבנ"י בשבת. וזהו בחי' נפש שאינו דומה מאור פניו של אדם בשבת לבחול. וזהו זכר ליצ"מ שע"י הארת הנשמה יתירה נעשין בן חורין:
בענין המשך פרשת הנרות ולחם הפנים אחר המועדות. נראה כי גם במועדות נמשכו הברכות והשפע כמו שנמשך ע"י השמן והחלות. דהנה ג' דברים היו בהיכל. שלחן ומנורה ומזבח הקטורת. והמה בחי' הג' כתרים כתר תורה וכהונה ומלכות. והם ג' הברכות שבברכת כהנים. יברכך היא בחי' שלחן מלכים וי"ב הלחם היו ממשיכין הברכה לכל העולם. ובמנורה היא יאר ה' פניו שהיא בחי' התורה שנק' אור. והקטורת הם כתר כהונה בחי' נשיאות כפים ופריסת סוכת שלום ענני הכבוד וענין הקטורת הכל ענין א' הוא. וכמו כן בג' מועדות נמשכו אלה הג' ברכות כי בפסח נכנסו בנ"י להיות עבדי ה' לקבל עול מלכותו לכן הוא ר"ה למלכי ישראל והיא ברכת העושר. לכן בפסח על התבואה ומצות הפסח באכילת פסח ומצה. וחג השבועות הוא קבלת התורה בחי' המנורה ז' קנים ע"ש שבעה שבועות שהחג נק' על שמם. וסוכות הוא כתר כהונה עננים בזכות אהרן כנ"ל. ואיתא כתר שם טוב עולה ע"ג הוא בחי' השבת שכולל ועולה על כל ג' בחי' הנ"ל. ונק' שם טוב כי שבת סהדותא איקרי כדכתי' ביני ובין בנ"י אות היא כו' ויש בו ג' ברכות הנ"ל לכן יש שלש סעודות מול ג' ברכות הנ"ל. ומצות סידור לחם הפנים הי' ב' מערכות של ששה לחמים. ויתכן לרמוז על ששת ימי המעשה. שכולם יש להם שורש בשבת. וגם לרבות השפע בעליונים ובתחתונים כדכתיב אענה את השמים והם יענו אה"א וכתי' ששת ימים עשה ה' אה"ש ואת הארץ א"כ יש שש ושש. ועיין בז"ת תחלת מגלת רות. וכתי' ביום השבת ביום השבת יערכנו היינו כמ"ש שבת בשבתו. שיש שבת למעלה משבת דכתי' שבת היא לה' בכל מושבותיכם כי עיקר השבת הוא בצדיקים שלמעלה בכל מקומות מושבותיהם וכל מצות השבת כפולה כדאיתא במדרשים. ע"י שהשבת מעלה ומחבר מדרגה תחתונה לעליונה ועליות אלו אין להם סוף וכעין זה דרשו חז"ל בכ"מ דכתי' לשון כפול נתון תתן אפי' מאה כו':
Section 15
תרמ"ו
בפסוק ונקדשתי בתוך בנ י כו' (אשר הוצאתי) [*המוציא] אתכם מא"מ כו' ודרשו חז"ל ע"מ כן הוצאתי אתכם כו'. דהנה בנ"י מצווין למס"נ על קדושת שמו ית'. ובוודאי נמצא זה הכח בכל איש ישראל שיוכל לבטל כל הטבע. וביצ"מ שעשה לנו הש"י נסים הוציאנו מן הטבע ועי"ז בכחנו לבטל כל דבר טבעי כמ"ש במ"א פי' נתת ליראיך נס להתנוסס. וזה ענין ימי הספירה אחר יצ"מ צריכין לקבל הארת הנסים בנפשותינו להיות נמשכין אחר דרך הנסים ולבטל כל הטבע וז' המידות שבאדם אליו ית'. ובכח יצ"מ יכולין לבטל כל הטבע כנ"ל ולכך תלה הכ' מצות קידוש ה' ביצ"מ:
במד' צדקתך כהררי אל כו' אדם ובהמה תושיע כו'. מפרש על ג' הבחי' כי הצדיקים הם למעלה מן הטבע כמו מלאכי השרת. והרשעים תהום רבה שהם בהמה המה להם. אבל הבינונים מכונים בלשון אדם ובהמה והם צריכין ישועת ה' כמאמר הגמ' בינונים זה וזה שופטן. שיש להם דביקות בבחי' אדם ונמצא בהם נפש הבהמיות ג"כ. ואמר עוד שמשימין עצמם כבהמה אחריך נמשכנו כבהמה ופי' הענין כי כפי מה שמתקרבין אליו ית' הרי נחשבין כבהמה כמ"ש בהמות הייתי עמך. וכ"כ ואתן צאני כו' אדם אתם. פי' עם היות כי אתם המובחרים במין הבריאה אדם אתם. עכ"ז לגבי השי"ת נאמר צאני צאן מרעיתי. כולי האי ואולי נזכה להיות בכלל הבינונים שנק' אדם ובהמה. ומצד זה דין אדם ובהמה שוין ע"י שנמצא גם באדם נפש הבהמיות:
בפסוק אלה מועדי ה' וכתיב גם שבת. וכתי' שבת היא לה' בכל מושבותיכם. היינו שעם היות שהשבת קבוע וקיימא. אבל שיתגלה הארת קדושת השבת בעוה"ז א"א בלתי הכנת בנ"י. וז"ש שבת כו' לה' בכל מושבותיכם בכל מקום שנמצאו בנ"י נתגלה להם קדושת השבת. וזה הוא העדות שהשבת מעיד על בנ"י שלולי הם לא הי' מציאות להתגלות הארת הש"ק בעולם. כי השבת הוא קודש. ואיתא בכ"מ שאתה מוצא גדר ערוה א"מ קדושה. ובכלל בנ"י נק' גדר ערוה ולכן להם מתגלה הקדושה שהם כלים להסתיר הקדושה ולהבדיל בין הקדושה ובין החול כמ"ש בפרשה הקודמת בפ' ואבדיל אתכם שנמצא ההבדלה בעצם נפשות בנ"י שא"י להתערב בין האומות הגם שהם בתוכם. ולכן ונקדשתי בתוך בנ"י שהם הגדר המפסיק ומכין מקום לקבל הקדושה. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל שכתי' ושמתי זרעך כחול הים. וכתי' שמתי חול גבול לים. ולכן נק' בנ"י חול שהם המבדילין ומגבילין הארת הקדושה ושומרין שלא יתערב רע בטוב כנ"ל:
המשך פ' נרות אחר המועדות. לרמוז כמו שהי' בהמ"ק מקום מוכן שמשם אורה יוצאה לכל העולם וזה מצות נרות המנורה. כמו כן בשנה מהמועדות יוצא אורה לכל השנה. כמ"ש בזוה"ק שנק' ימים טובים ע"ש התגלות אור הגנוז בשבתות ויו"ט. כי בחי' עולם שנה נפש הוא באופן אחד. ולכן כמו כן בבחי' נפש. מבנ"י יוצא אור לכל הברואים. וזה המשך בחירת הכהנים עובדי ה' בנפש ושבתות ומועדות בשנה. ועבודת המקדש בעולם. וצריכין הכל לבטל עצמן אל השורש טז) ובנ"י עצמם להיות בטלים להכהנים ועובדי ה' כמ"ש וקדשתו כו'. וכמו כן צריכין לבטל כל הזמנים אל השבתות ויו"ט. לכן צריכין לזכור השבת בימי המעשה. וכמו כן לבטל כל המקומות לבהמ"ק כמ"ש ז"ל שנק' תלפיות שהכל פונים אליו. ובדרך זה מתגלה האור ומתפשט בכל העולם ובכל הזמנים ובכל הנפשות כנ"ל:
Section 16
תרמ"ז
בפסוק ונקדשתי בתוך בנ"י דרשו חז"ל מסור עצמך וקדש שמי. וסמך לי' מצות מקראי קודש. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל כי בכח בנ"י לקרוא הקדושה בזמנים המיוחדים מאחר שהם בעצם קודש כדכתי' ונקדשתי כו'. ולבאר הענין ע"פ מאמרם ז"ל לעולם יראה אדם עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו. כי בכל נפש ישראל נמצא הקדושה רק ע"י שנתלבש הנפש בגוף צריכין לתקן הגוף שיוכל להרגיש הקדושה. וע"ז ניתנו המצות כמ"ש בס' שער הקדושה לכוין בכל מ"ע להמשיך קדושה לאבר המיוחד למצוה זו ובל"ת לנקות הזוהמא מאותו הגיד כו' ע"ש. והיינו כמו בחיות הגוף נמשך ממוח ולב לכל אבר ואבר ע"י הגידין. כמו כן בנפש הקדושה מתפשטת בכל האדם בכח רמ"ח מ"ע שנקראו נרות שמאירין חשכת הגוף. ולכן בנ"י נמצא בהם הקדושה. אך בג' עבירות שמצווין למס"נ עליהם. הוא שעל ידיהם הוסר כל הקדושה. וע"י שכל איש ישראל צריך לשמור הקדושה לכן צריך למסור נפשו. נמצא ונקדשתי כו' הוא לעולם שכמו שברא הקדוש ב"ה הנפש מלובש בגוף הוא נכלל בקדושה אע"פ שנסתר ונתלבש בחומר. אבל כשבא עבירה שעי"ז יוסר הקדושה צריכין להשליך כל הגוף מנגד כדי להיות נשאר בקדושה כנ"ל. וכמו שבג' עבירות הנ"ל נכרת הגוף מהקדושה. כמו כן יש מצות גדולות אשר מאירין החשכות של הגוף. וכמו כן בג' רגלים שעלו בנ"י לבהמ"ק כדכתי' יראה כל זכורך. היינו שנזדככו הגופים ונתגלה בהם הפנימיות ולא הי' הגוף מחשיך הקדושה. וזה השבח מה יפו פעמיך בנעלים. כי הגוף הוא מנעל ומלבוש להנפש. וברגלים נתקנו הגופות. וזה ההפרש בין השבת למועדות כי השבת הוא מתנה בבית גנזיו. והוא יומא דנשמתין ולאו דגופא כדאיתא בזוה"ק והוא קודש. ומועדות הם מקראי קודש אשר תקראו שהוא קרוב יותר לנפשות בנ"י. ויכולין לקבל הארת הקדושה גם בגוף. לכן מלאכת אוכל נפש מותר ביו"ט כי אין הגוף מעכב הקדושה הבאה במועדות. [ובזה נראה לבאר קושית התוס' בענין הנשמה יתירה אי יש ביו"ט א"כ במוצאי יו"ט נברך על הבשמים ואי אינה ביו"ט א"כ בין שבת ליו"ט נברך על הבשמים. וכפי הנ"ל נראה כי וודאי יש נשמה יתירה אבל ע"י שההארה מתפשט בגוף נשאר לעולם רשימה כמ"ש אסרו חג בעבותים כו' לכן אין צריך לבשמים במיו"ט רק במוצאי שבת וי אבדה נפש שאין הגוף יכול לקבל הארה עליונה כזו של השבת כנ"ל] ואיתא בשם האר"י ז"ל כי בשבת העלי' בפנימיות כי אם הי' גם בחיצוניות היו רואין העליות. ויתכן לומר כי ברגלים הי' העלי' בפועל ממש גם בחיצוניות שנתעלו להראות פני ה' וז"ש בנעלים. ומה"ט בשבת כ' בכל מושבותיכם. ובמועדות היו עולין לבהמ"ק כי ע"י שהארת השבת היא ממקום הגנוז כמ"ש ביני ובין בנ"י אות היא לכן אין שום מגע נכרי יכול לשלוט. אבל ברגלים שהוא בהתגלות היו צריכין לעלות ולהבדל מעמי הארצות. ובאמת עתה שחסר לנו בעוה"ר עליות רגלים נתקיים כל ההארה רק בפנימיות ע"י התפלות במקום קרבנות כדאיתא בר"מ פ' בהר ע"ש. ומש"ל כי הג' רגלים היפוך הג' עבירות. כי שס"ה ימים בשנה נגד שס"ה גידין כמ"ש חז"ל:
המשך נרות המנורה ולחם הפנים אחר המועדות. כי הג' דברים שהיו בהיכל. מנורה ומזבח קטורת ושלחן. יתכן שהם היו להמשיך הג' ברכות בני חיי ומזוני לעולם כי הי"ב לחם היו ממשיכין שפע מזוני ולכן ניתנו בשבת דמיני' מתברכין כל שתא יומין. ואלה הג' ברכות הם בג' המועדות ג"כ כמ"ש לעיל בחג הפסח מזה. ובשבת עצמו יש כל הג' שע"ז ניתקן הג' סעודות וג' מיני שבתות יש. בליל שבת וביום ובמנחה. ואלו הג' הם בחי' יחוד ברכה קדושה. ושבת כולל כל אלה כמ"ש ויכל ויברך ויקדש כמ"ש במ"א. וענין אלה הג' הם אמונת בנ"י בהקב"ה שהוא מנהיג הטבע ומשגיח לתת לכל א' מזונותיו והוא שם המלכות שם אד' בחי' מזוני ושלחן. ושם הוי' ב"ה הוא המחי' הכל ומקיים כל הבריאה בחי' חיי והוא נרמז במזבח הקטורת כמ"ש ויעמוד בין המתים והחיים והוא יחוד. ושם אהי' הוא הנותן התחדשות מלמעלה מהטבע והוא בחי' בני ונרמז במנורה ודו"ק כי קצרתי:
Section 17
תרמ"ח
במד' אמרות ה' כו' אמרות ב"ו אינן מאמרות למחר ישן והולך לו היכן הוא והיכן אמרותיו. פי' אמו"ז ז"ל שהכוונה שבמאמר אין בו כלום אפי' שלפעמים מקיים מאמרו אבל מאחר שאין בידו לקיים אין מאמרו מאמר כנ"ל. וכמו כן נראה הכוונה באמרות ה' אמרות שהוא אלקים חיים ומלך עולם פי' אפי' שלפעמים נראה לעיני בשר שאין מאמרו מתקיים אבל באמת ה' אומר ועושה וכל מאמריו מתקיימין אך שלפעמים הם בהסתר כמ"ש כסף צרוף כו' מזוקק. שצריכין לברר התערובות ואז מתגלה מאמרו ית' בהתגלות. וזהו ענין אמור ואמרת. כי מצותיו ית' הם גזירות בשורשם העליון ולמטה מתקיימין בגשמיות. וז"ש אשר קדשנו במצותיו הוא בשורש. וצונו הוא בפועל גשמיי בעוה"ז. וכמו כן הגזירה לנפש לא יטמא נמצא שורש הכהונה אין בו מגע טומאה. ואמרת אליהם הוא שיזהרו שלא לטמא בגשמיות. ובוודאי אם איזה כהן מטמא עצמו הקדושה פורחת ממנו. וכן הוא ענין כל מצותיו ית' וכמו כן הקדושה שכ' אני ה' מקדישכם בוודאי נמצאת בתוך בנ"י. וכפי עבודת האדם מתגלה בו בפועל ממש. לכן במסירת נפש כתיב ונקדשתי בתוך בנ"י. כי החומר מסתיר הקדושה. ומי שמס"נ בפועל ממש מסיר כל הסתרות החומר ומתגלה בו החדושה ונעשה ממש קדוש בגוף ג"כ. וכמו כן הוא תמיד כפי הזדככות החומר מתגלה הקדושה. וכן יש זמנים שמתגלה בהם הקדושה ע"י הסתלקות ההסתר הגשמיי. ובמד' והי' ז' ימים תחת אמו וכן באדם ביום השמיני ימול שיעבור עליו שבת שיראה פני מטרונא תחלה כו'. והענין הוא כי כל ברי' כשבאה לעוה"ז החומריי מסתתר חיות הפנימיות שבה. אכן כשבא השבת קודש אז סט"א בורחת והזמן מתעלה. ואז מתגלה הפנימיות. וזה ענין באה שבת באה מנוחה. וכמו שהי' בשבת בראשית כן הוא תמיד שכל מה שמתהוה בימי המעשה חסר השלימות. כי עולם הטבעי הוא חסר. וכשבא שבת חל השלימות על הכל ונעשין כלים להיות מוכן להקדושה כנ"ל:
בפרשת לחם הפנים ביום השבת יערכנו כו'. דכתיב לכו לחמו בלחמי להיות קבלת השפע מן השמים דבוקה בשורש העליון והוא פנימיות השפע. וכדאיתא בזוה"ק בענין יום השבת דאע"ג דלא ירד בו המן מ"מ כל ברכאין בשביעאה תליין ע"ש. וזה נק' לחם הפנים פנימיות הלחם כדכתי' לא על הלחם לבדו יחי' כו' מוצא פי ה' היא התורה. ורמז לדבר דכתי' התם פנים בפנים דבר ה'. והכא כ' לחם פנים. ושורש הלחם מן השמים שנשפע בש"ק על כל ימי המעשה בכח התורה הוא כפי הכנת בנ"י שניתן להם התורה. וכמו שיש ג"ן סדרים דאורייתא ובכל שבת סדר פרשה אחרת בקריאת התורה וכמו כן בשמים כדאיתא בזוה"ק ויקהל. והיינו שהתורה כולה שמותיו של הקב"ה אבל הסדר משתנה בכל פרשה וכל שבת בצירופים שונים. וכמו כן הרמז בלחם הפנים ביום השבת יערכנו. וכפי סידור הי"ב חלות שסידרו בנ"י ביום השבת כך נמשך השפע מן השמים. וכדכתי' כמים הפנים לפנים כו' והיא בחי' תורה שבע"פ ושבכתב. וכ' ב"פ ביום השבת. דיש שבת מלעילא לתתא ויש מתתאי לעילאי כדאיתא בזוה"ק. ולכן אמר הכ' כפי עריכת בנ"י הלחם ביום השבת באתערותא דלתתא כמו כן ביום השבת מלעילא לתתא יהי' בסדר הזה וכמ"ש במ"א הרמז כסידורו כך סילוקו. והתורה מתנה לבנ"י וכפי מדרגתם כך מתגלה להם התורה. דיש שבעים פנים לתורה ופנים לפנים. ובכל שבת מתחדש השפע בכח התורה. [מחדש בטובו מ"ב הוא בתורה שנק' טוב ובשבת שכ' בי' טוב להודות וזה הרמז נזמן לה השתא בפתורא חדתא] וכמו בשבועות שניתנה בו תורה יש שתי הלחם. ובכל שבת היא מדרגה שלמטה י"ב חלות שכן התורה מתפרשת ונותנת חיים ומזון ממדרגה למדרגה עד עוה"ז. וי"ב גבולים וי"ב בקשות שבתפלה הם עמודים התחתונים שבשורש העליון כמ"ש במ"א:
Section 18
תרמ"ט
במד' מה כתיב למעלה אוב או ידעוני כו'. הה"ד והיית כו' למעלה ול"ת למטה כו'. הענין הוא כי הנהגתו ית' עם בנ"י הוא שלא כדרך הטבע. וכדכתי' הגוים כו' אל מעוננים כו' קוסמים ישמעו ואתה לא כן נתן כו'. פי' כי יש בטבע חכמות וידיעות הטומאה ולפי רוב התדבקם במתים וטמאים יודעין אלה הידיעות. אבל בנ"י אדרבא כפי טהרת הכהנים מכל טומאה בזה יודעין דעת עליון. וז"ש לא כן נתן כו'. דאיתא שהי' העולם מרחיב והולך עד שאמר הקב"ה די. והיינו שהי' מתגשם הטבע ביותר מדאי [ולכן המזיקין הם היו סוף הבריאה] עד שאמר די. נמצא לפי רוב התגשמות נדבקין בטבעיות. אבל לבנ"י ניתן השורש והרוחניות. וז"ש אמור ואמרת כי באמת הכל נעשה ע"י העשרה מאמרות. אבל לבנ"י ניתן שורש המאמרות שעליהם נאמר אמרות ה' אמרות טהורות. אבל הטבע נעשה אחר כמה מדרגות וצימצומים:
בפסוק ונקדשתי בתוך בנ"י אני ה' כו' (אשר הוצאתי) [*המוציא] אתכם מא"מ כו'. כבר כתבנו כי כשהקב"ה הוציאנו ממצרים באותות ושינוי הטבע כן יצאו נפשות בנ"י מהנהגה הטבעית ולכן יכולין למס"נ על קדושת שמו ית' מה שא"א ע"פ טבע אנושי. וזה עצמו קידוש שמו ית' כדכתי' אתם עדי. וזה העדות אינו דוקא בפה רק שבנ"י הם אות ועדות על הש"י שהוא חידש הטבע ומנהיג הטבע ומשנה הטבע שהרי בנ"י הדבקין בו ית' הם למעלה מן הטבע. ואיתא ברמב"ן ז"ל כי הש"י עשה לפעמים נסים להיות עדות על הטבע כי הש"י רצה שיהי' הנהגה טבעיות. לכן לא היו מאמינים בו ית'. ולכן עשה לפעמים נסים להיות יוצא מן הכלל ללמד על הכלל ע"ש פ' בא. וכמו כן בנפשות בחר לו הש"י אותנו בנ"י להיות הנהגה שלנו שלא כדרך הטבע ללמד על כלל הנפשות. ויש עדות זה במעשה דיבור ומחשבה. וכמו כן הג' מועדות שנק' מקראי קודש דיש ג' קדושות כדכתי' קק"ק. ביצ"מ הי' במעשה ששינה הקב"ה הטבע. ובמתן תורה בדיבור וסוכות ענני כבוד הם סוכת שלום. וכמו כן בנ"י בג' מועדות זוכין לאלה הג' קדושות במעשה דיבור מחשבה. כי הסוכה היא למעלה מהשגת האדם והיא בחי' מחשבה רמז לדבר בצלו חמדתי. ושבת כולל כל הג' קדושות. שיש ג' שבתות. ג"פ היום. וג' סעודות שבת:
בענין לחם הפנים ביום השבת ביוה"ש יערכנו מאת בנ"י ברית עולם. נק' לחם הפנים שהוא פנימיות הלחם והשפע היורדת משמים. ולכן הוא בשבת להודיע דמיני' מתברכין שיתא יומין. ובבהמ"ק להודיע כי משם השפע יורדת לכל העולם. ומבנ"י להודיע כי ע"י בנ"י בזכותן השפע יורדת מן השמים. ואיתא בני חיי ומזוני לאו בזכותא תלי' מילתא אלא במזלא תלי'. והגם דאיתא מזונותיו של אדם קצובין מר"ה. א"כ בדינא הוא. אכן תלי' אמרו. כדאיתא בזוה"ק ביום השבת כיון דלא אשתכח בי' מנא מה ברכתא אשתכח בי' אלא כולא בשביעאה תלי' ע"ש. שבשורש כל הברכות הם באין בש"ק ומתפשט מזה אח"כ לגשמיות. וכן הוא דבזכותא מזונותיו קצובין במדה וצימצום. אבל בנ"י שזוכין לקבל שורש השפע דהוא תלי' במזלא ומקבלין בש"ק הברכה על כל ימי השבוע וזו הברכה בשבת היא בלי קצבה ובלי שיעור. וזה לחם הפנים בש"ק שהיא פנימיות הלחם דבמזלא תלי' כנ"ל. ולכן מזונותיו קצובין חוץ מהוצאות שבתות ויו"ט המוסיף מוסיפין לו. וכמ"ש בפ' בראשית מזה ע"ש שפרשנו גם אומרם לוו עלי ואני פורע שבנ"י שמודבקין בשורש נגלה להם שורש המכוסה. וזה ואני פורע לשון גילוי. כדכתיב ביום השבת יפתח. ובזמן המקדש הי' מתקיים בפועל ממש ע"י עבודת המקדש. וכ' ביום השבת ביום השבת שהי' בכל שבת פתיחת שער מיוחד ע"י סידור הלחם. ואיתא בגמ' שלחן הטהור מכלל דאיכא טמא והא עשוי לנחת הוא אלא שהיו מגביהין אותו לעולי רגלים כו' פי' שכל הסידור תלוי במדרגת בנ"י אם הי' להם עלי' ברגל היו מגביהין הלחם לשורש עליון ביותר. ולא הי' מסודר בסדר אחד בשוה לכן אינו בכלל עשוי לנחת כן י"ל ע"ד הרמז:
Section 19
תרנ"א
במד' מה כתיב למעלה אוב או ידעוני כו' והיית רק למעלה מוטב הי' לשאול המלך לשאול באורים ותומים כו'. כי כל אלה הידיעות הטומאה ומכשפים הכל הי' מפסולת שנעשה מעה"ד טוב ורע כדאיתא בזוהר ותיקונים. ולכן ניטל מעוה"ז החכמה הקדומה שהי' בימי אדם ונח ע"ש בפ' נח בזוהר בדור הפלגה. ולכן בנ"י כפי מה שמתרחקין מאלה הידיעות זוכין שיתגלה להם החכמה הקדושה. והכהן העובד ה' ששואל באו"ת נאסר לו לטמא במת. כי כל המיתה נעשה מעה"ד טו"ר. והעיקר הענין הוא בחי' הנפש והגוף. שיש באדם רוח אלקים ונפש הבהמיות וכמ"ש מי יודע רוח בני האדם העולה כו' למעלה ורוח הבהמה כו'. וב' הידיעות הם באדם עה"ד טו"ר. אבל לבנ"י נאמר והיית רק למעלה. פי' שלא יניחו להתפשט החכמה להתדבק בחכמות חיצוניות רק להיות למעלה תמיד להיות הגוף בטל אל הנשמה. וכמו שהוא בפרט כל אדם כך הוא בכלל שמנובלות חכמה יש סיגים והיא חכמת הטבע שמשם יש הכישוף וטומאות אוב וידעוני. ויש בעולם שנה נפש ב' הדרכים. זה לעומת זה. ולכן כתיב לא תאכלו על הדם הוא כישוף בנפש כמו אוב וידעוני. לא תנחשו במעשה בחי' עולם. לא תעוננו הוא בזמן כמ"ש עונה פלוני יפה. ומול זה בקדושה להבדיל בין קודש לחול ובין טהרה לטומאה כתיב ג"כ ב' בחי' הנ"ל. בנפש אמו ואביו תיראו. מפני שיבה תקום. בזמן שבתותי תשמרו. בעולם מקדשי תיראו. וכל אלה מוסיפין קדושה לאדם. ובנ"י שהם מקבלין הקדושה לשם שמים כמ"ש והייתם לי קדושים ואבדיל כו' להיות לי לשמי. ולכן יש בהם גדר ערוה שלא יתפשט מהקדושה אל חכמות חיצוניות כנ"ל. ולכן זוכין אל הקדושה. וכל המצות עשה ול"ת שנאמרו בפ' קדושים הם שמירת הקדושה. וז"ש והיית רק למעלה שלא למשוך למטה כו'. וזה עיקר החילוק בין בני ישראל שעושין לשמו ית'. אבל בעכו"ם ליכא ענין לשמה כמ"ש לגרמייהו עבדין עכו"ם אדעתי' דנפשי' עביד. [וי"ל עוד במ"ש בענין העונש. הגר כו' מעלה מעלה כו'. כי באמת כך היא המדה שמן חכמות הטבע וחיצוניות יכולין לבוא לפנימיות כמו שהי' באברהם אע"ה ראשון לגרים. ועליו נאמר מי יתן טהור מטמא אברהם מתרח. וכמו כן לעומת זה יכולין לירד ע"י החכמה להתערב בחכמות חיצוניות ליפול ח"ו לבאר שחת והכל מבחי' תערובת עה"ד טו"ר. ולכן כתי' רק למעלה ול"ת למטה. ובמ"ש לעיל מענין רוח הבהמה היורדת למטה יכולין לפרש הת"כ במעשה אוב מה אתה מחליף מה במה ויש גורסין מהבהמה. ע"ש בזית רענן ונדחק בטעמו. ולמ"ש מובן היטב. אכן באמת עיקר הגירסא מה במה וכדפרש"י שלא להחליף קדושת המקום ב"ה בדברי הבל ובוז ע"ש בפ' קדושים]:
והמד' פי' רק למעלה שאפי' בזמן החושך שאין זוכין לשאול למעלה מ"מ לא יהי' שואל למטה. כמו שהי' לשאול שהי' זמן חושך ולילה ע"ש במד'. אעפ"כ איש ישראל אין לו מקום רק למעלה ולא למטה. ויש לרמוז והיית לשון נהייתי ונחליתי. אפ"ה רק למעלה ולא למטה. וז"ש גמלתהו טוב ולא רע שבנ"י לעולם אין להם התחברות לרע. כל ימי חייך לרבות הלילות ובגלות אעפ"כ אין לנו מלך עוזר כו' אלא אתה. ומ"מ שאול תיקן החטא במה שמסר נפשו להלוך למלחמה שכיון שראה שהי' כן רצונו ית' שירד למלחמה למות. כיון שלא השיבו באו"ת והי' הולך למלחמה לולי שאלת האוב. לכן הלך אח"כ ולא רצה להציל עצמו ע"י תחבולות האוב וכמ"ש הן יקטלני לו איחל. ויש קרי וכתיב לא באלף פי' לא איחל למצוא לי דרכים והצלות ממקומות אחרים. וכמ"ש בכל נפשך אפי' נוטל א"נ [ועיין בסוטה במשנה ד' כ"ז ע"ב דדרשו איוב עבד באהבה דכתי' לו איחל כו' ועדיין א"י אם לו אצפה אם לא אצפה כו' ונדחק רש"י ז"ל לפרש שמרד איוב מתוך היסורי מות. וזה דוחק שהרי אמר זה לשבח על עצמו. ותו א"כ אינו עובד מיראה ג"כ. איברא דברש"י פ' ואתחנן איתא ג"כ העובד מיראה כשמטריחו יותר מדאי הולך לו ועמ"ש שם. אבל לפמ"ש לעיל א"ש בפשיטות דלא איחל שלא יחפש לו דרך הצלה שיודע שכל א' חפץ ה' כן יהי' והוא מיראה. ולו איחל בוא"ו הוא לקבל המיתה באהבה רבה כנ"ל פשוט ונכון במשנה הנ"ל]:
בפסוק ונקדשתי בתוך בנ"י וסמוך לי' פרשת מועדות שהיא לרמוז שזוכין אל הקדושה ע"י המועדות. ולכן נק' מקראי קודש כו'. ונראה לבאר כי ג' קדושות הן כדאיתא בזוה"ק קודש קדוש קדושה. ונראה שהם הני תלתא דאיתא קוב"ה ואורייתא וישראל כולהו חד. ואיש הישראלי יכול לזכות אל הקדושה ע"י ג' כוחות אלו. הקב"ה וב"ש קדוש ונבדל וגבוה מכל גבוה והוא קדש. אכן התורה היא עמודא דאמצעותא ונק' קדוש שע"י התורה נמשך הקדושה שהתורה מלמדת בתרי"ג מצות איך להמשיך הקדושה בעולם כמ"ש קדשנו במצותיו. ויש עוד בחי' קדושה בבנ"י שע"ז נאמר וחיי עולם נטע בתוכינו. ובכח עזר הקב"ה וסיוע התורה וכח הנטמן באדם עצמו באלה הג' נשלם הקדושה. והוא עצמו ג' המועדות. בפסח זמן חירותנו שהי' בעזר עליון כמ"ש ביד חזקה וע"ז אמרו לולא הקב"ה עזרו א"י לו. כמ"ש צופה רשע לצדיק כו' ה' לא יעזבנו בידו. וזמן מתן תורתנו הוא בחי' קדוש. וזמן שמחתנו הוא קדושה שבנ"י מקבלין והוא שמחת תורה שהתורה הניחה רשימה בהאדם. ומסתמא הג' עבירות שצריכין למס"נ עליהם הם מכוונים מול אלה הג' קדושות. ע"ז היא מבטל קדושה הנמשכת בעזר הש"י. וג"ע מבטל כח התורה כי המילה היא אמירה יחידית וראשונה כמ"ש שש אנכי על אמרתך וניתנה ראשונה לומר שע"י מצוה זו יכולין לקבל כל מצות התורה. וכ"כ מגיד דבריו ליעקב כדאיתא במד' מי שאינו נימול אינו זוכה לתורה. וגם המילה עצמה היא אות ושם קדוש שנחתם בבשרנו וע"י זה השם יכולין לזכות לכל התורה שכולה שמותיו של הקב"ה. ולכן ג"ע מבטל כח התורה. וש"ד מבטל כח הנפש. ולכן צריכין למסור נפש על ג' אלו לקיים ונקדשתי [וג' הנ"ל נרמזין ג"כ בברכת אתה קדוש ושמך שהתורה שמותיו של הקב"ה וקדושים יהללוך הוא קדושת ישראל כנ"ל]:
בפסוק מועדי ה' אשר תקראו כו' ששת ימים (תעבידו) [*תעשה] כו'. ובמועדות כתיב אשר תקראו אותם במועדם. כי ביו"ט יורד קדושה מיוחדת בזמן ההוא. אבל קדושת השבת צריכין לקרוא תמיד שהשבת מאיר לכל ימי המעשה לכן לא כ' בי' במועדו. והתחיל ששת ימים לומר שיכולין למשוך קדושה מהשבת לימי המעשה. וכן שמעתי ממו"ז ז"ל שלכן בשבת אין מברכין שהחיינו כמו ברגל. משום דמיני' מתברכין כל שיתא יומין. נמצא קיום כל הימים ע"י השבת ולא שייך לברך שהחיינו עכ"ד ז"ל. [באמת צ"ע דבלא"ה לא שייך זמן רק הבא מרוחק שלשים יום]:
Section 20
תרנ"ב
במד' יראת ה' טהורה עומדת כו' מורא שנתירא אהרן זכה לדורות כו' ובמד' ויקרא ממתים ידך ה' כו' ע"ש שדורש על אהרן. דהנה יראת ה' לחיים היא יראה הרוממות וכהן עובד ה' במקדש חל עליו מורא שמים כמלאך משרת. דאיתא אין מדותיו של הקב"ה כב"ו מוראו על הקרובים יותר כדכ' וסביביו נשערה מאוד. ועיקר היראה ממלכות שמים הי' בבהמ"ק. וגם בנ"י קיבלו יראה זו ג"פ בשנה כדכתי' יראה כל זכורך. וע"ז אנו מבקשים ושם נעבדך ביראה. וכ"כ על אהרן ואתנם לו מורא וייראני כו'. והנה בזוה"ק יתרו איתא כי עיקר השלימות הוא ליראי ה' כמ"ש אין מחסור ליראיו. ממשמע דאין מחסור שלום איקרי ע"ש. ולכן זכה אהרן למדת השלום אוהב ורודף שלום. כי שלום שמו של הקב"ה. ולפי שחל עליו יראת ה' טהורה לכן זכה אל השלום. ומה"ט נקרא עיר הקודש ירושלים על היראה והשלימות שנמצא בה. וגם בש"ק דחל יראת ה' על בנ"י כדאיתא אפי' ע"ה אימת שבת עליו לכן נק' שלום. וזה רמז המד' ממתים ידך ה'. שזכה אהרן אל השלימות והתמימות בכח שמו ית' ע"י העבודה ששרת לפניו במקדש אני חלקך כו' לכן חלקו בחיים. ולנפש לא יטמא. וזכה לטהרה לו ולכל בנ"י כי כל הטהרה של בנ"י נמסרה ביד הכהן. והנה כתי' תורת ה' תמימה כו' עדות ה' כו' והם ו' מדרגות. ויראת ה' טהורה היא מדרגת אהרן כידוע. וזה תכלית הטהרה כי כל המידות צריכין לטהר כמו שניתן ימי הספירה לזכות לטהר על ידה כל המידות. שבע שבתות תמימות. כענין שנאמר כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש כו' וכן במים וכן בכל המידות. ומדתו של אהרן הוא שורש הטהרה ועיקרה. לכן עיקר הטהרה היא במדה זו ובל"ג בעומר ושאר הטהרה נגמרה ממילא. וכל טהרת העומר היא ג"כ ע"י הכהן שהניף העומר. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל כי בל"ג בעומר יכולין לזכות ליראת ה'. ואפשר שהוא מטעם הנ"ל שאהרן הכהן מסייע במדת יראת ה' טהורה כמ"ש:
בפסוק ונקדשתי בתוך בנ"י א"ה מקדישכם. דרשו חז"ל למסור הנפש על קדושת שמו ית'. כי במס"נ נתגלה הקדושה שנמצא באיש ישראל. וז"ש אני ה' מקדישכם כי הקב"ה נתן קדושה בכל נפש מישראל. אך החומר מכסה על כח הנשמה. וע"י מס"נ הוסר מחיצה הגשמיות ונתגלה הקדושה. וכמו כן הוא תמיד לפי ביטול החומר והגשמיות לתורה ומצות כן מתגלה הקדושה. ובש"ק מתגלה הקדושה במתנה כמ"ש לדעת כי אני ה' מקדישכם. ובכח מס"נ נתגלה הקדושה בכח האדם כמ"ש ונקדשתי. וכן הוא המדה כי הקב"ה נתן חלק קדושה לבנ"י והמה צריכים להרחיב זאת הנקודה ואז זוכין להשפעה חדשה בכח התעוררות שלהם. וכן הוא הענין בימי הספירה כי בפסח יורד קדושה בכלל. ואח"כ בימים אלו כתיב וספרתם לכם לעצמכם הוא כח האדם. ואח"כ בשבועות מתחברין ב' הכוחות. וזה רמז תנופת שתי הלחם. וז"ש ויהי נועם ה' הוא כח הבא מלמעלה. אח"כ ומ"י כוננה עלינו הוא כח האדם. אח"כ ומ"י כוננהו הוא התחברות ב' הכוחות כנ"ל:
בפ' לחם הפנים ביום השבת יערכנו. והוא עדות כי השפע יורד בשבת על כל ימי המעשה וכי השפע יורד מבהמ"ק לכל המקומות וכי בנ"י שנבחרו נפשותיהם ממשיכים השפע לכל הברואים. לכן צוה החב"ה שבנ"י יערכו י"ב לחם בשלחן הקודש. והענין הוא דכתי' לחם פנים לפני. דבאמת הקב"ה זן ומפרנס לכל הברואים. אבל יש כמה דברים וסיבות קרובות ורחוקות ויש מקבלין את פרנסותיהם בבחי' אחור כלאחר יד. ובנ"י רצה הקב"ה שיקבלו השפע פנים בפנים. דאיתא מאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאסתכולי בי'. והקב"ה נתן לבנ"י תורה ומצות שיזכו במעשיהם לקבל הצריך להם כמ"ש במ"א בשם מו"ז ז"ל בפי' הפסוק לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו. שבנ"י יראו שהשפע פרנסה ירד מלמעלה בדרך ריח ניחוח כו'. לכן המצוה לסדר הלחם. וכפי הסדר שבנ"י מעריכין כך הוא בא מלמעלה. ובנ"י זכו לזה בכח התורה דכתי' פנים בפנים דיבר ה' עמכם. פי' ההנהגה לבנ"י היא בבחי' פנים בפנים. וי"ב לחם הם נגד י"ב שבטים. כי יש לכל שבט סדר ודרך מיוחד בתורה. כי התורה יש לה כמה צירופים וכמ"ש שיש י"ב צירופי הוי' וכל התורה כמו כן שמותיו של הקב"ה. וכתי' אה"ד האלה דיבר ה' אל כל קהלכם. רמז לי"ב שבטים. דכל שבט נקרא קהל כדאיתא בגמ'. וכ"כ מורשה קהלת יעקב לשון רבים. [ואפשר לבונה זכה רמז לשבט לוי שנק' קהל חסידים ועולה כולו לגבוה כדין מנחת כהן ובגמ' איכא פלוגתא אי שבט לוי נק' קהל ע"ש בהוריות] וסידר הכ' לחם הפנים ומנורה אחר הרגלים. דכמו דיש בשנה מועדות. כמו כן בדרך א' הוא עולם שנה נפש והכל בדרך כ"ב אותיות התורה כדאיתא בס' יצירה. ויש בשנה ג' רגלים ז' ימי שבתא וי"ב ר"ח. ובנפשות ג' אבות ז' רועים י"ב שבטים. ובעולם הי' בבהמ"ק בהיכל מזבח שלחן מנורה. וז' נרות. וי"ב לחם. והקב"ה בתורה מסר לבנ"י כל ההנהגה. ואפי' עתה שחרב בהמ"ק מ"מ ע"י התורה יכולין למשוך השפע בקדושה. ואיתא במשנה ג' שאכלו על שלחן א' ואמרו עליו ד"ת כאילו אכלו משלחנו של מקום דכתי' זה השלחן אשר לפני ה'. א"כ ע"י התורה זוכין לבחי' לחם הפנים. שהוא פנימיות השפע. להיפוך מזבחי מתים בלי מקום שאין בו חיות פנימיות. וע"י שאמרו עליו ד"ת מקבלין שפע פנימיות. ופי' אמרו עליו הוא להיות התורה עיקר ועולה על השלחן כענין שאמרו תורתן קבע ומלאכתן עראי זו וזו נתקיימה בידן. שע"י שהתורה עיקר ממשיכין פנימיות גם בשפע הפרנסה כנ"ל:
Section 21
תרנ"ג
במד' מה כ' למעלה כי יהי' בהם אוב כו' הה"ד והיית רק למעלה כו' לשאול באו"ת של מעלה ולא למטה באוב כו'. כי בחי' אהרן הכהן הוא היפוך ממעשה אוב שהוא כח הטומאה ויציאה מת"י רשות הקדושה. ובחי' אהרן לבטל הנהגות הטבע להתמשך אחר הנהגה עליונה. ולכן זכה להיות שואל באורים ותומים ע"פ ה'. ועליו כתי' עין ה' אל יראיו למיחלים לחסדו. והנה משה ואהרן הם בחי' אחת להנהיג את בנ"י כמ"ש הוא משה ואהרן הוא אהרן ומשה כו' על צבאותם. כי בנ"י נק' צבאות ה' שדומין לצבא מעלה שמנהיגים את הטבע. ובנ"י יש להם לברר הנהגה מחודשת ע"פ התורה להודיע כי הקב"ה הוא מחי' ומנהיג הכל שלא להתדבק בחכמת הטבע. ולכן עשה הקב"ה ע"י משה רבינו ע"ה נסים ונפלאות לברר זאת. אבל בחי' אהרן הוא להיות בנ"י כלים למשוך אחר הנהגה זו כענין שנאמר לכתך אחרי במדבר. משכני אחריך נרוצה. ומדה זו מיוחדת לאהרן שענני כבוד בזכותו. וב' אלו נצח והוד הם בחי' אחת. כי תכלית הנצוח כדי שיבין האדם להכניע עצמו להודות לשמו ית'. נמצא ההוד תכלית הנצח. וכתי' נתת ליראיך נס להתנוסס כי ע"י הנסים נתפעלו בנ"י ונגמר המכוון. וכתי' ה' צבאות עמנו משגב לנו. משגב גי' משה. וה' צבאות אשרי אדם בוטח הוא אהרן כמ"ש הבוטח בה' חסד יסובבנהו לכן זכה לענני כבוד. והם ב' בחי' נסים. הנפלאות שנעשו ע"י מרע"ה שהוריד המן ואת התורה מן השמים. והתרוממות נפשות בנ"י שיצאו מן הטבע להיות נמשך אחר ההנהגה עליונה. וזהו בחי' אהרן אוהב שלום כו' ומקרבן לתורה. כי הבוטח בה' באמת ומוסר עצמו לגמרי רק לרצונו ית' ממילא אוהב שלום ואוהב לכל והוא כלי מחזיק ברכה. ולכן זכה אהרן לנשיאת כפים לברך את בנ"י דכתי' ה' זוקף כפופים. זה והיית רק למעלה. כי הסומך על כחו וחכמתו מתדבק בגשמיות והיא נפש הבהמיות היורדת לארץ. וכ"ז מעשה אוב ודורש אל המתים. אבל אדם ובהמה מי שערום בדעת ומשים עצמו כבהמה תושיע ה'. וזה הסדר נשיאת כפים אחר ברכת הודאה. דאיתא מי שאינו כורע במודים שדרתו נעשה נחש. כי הנחש שהלך בקומה זקופה וע"י גאותו נתקצצו רגליו על גחונך תלך. והכורע במודים ומודה על האמת ויודע ומבין כי הכל ברשות הקב"ה זוכה להתרומם למעלה מהטבע. ונשיאת כפים היא הארה שלמעלה מכל הקומה כמ"ש ונתנך כו' עליון כו':
במד' דין אדם ובהמה שוה מיום שמיני והלאה שיראה פני מטרונה תחילה. וקשה א"כ הנולד קודם שבת יהי' נימול תיכף אחר שבת. אבל נראה כי השבת צריך להיות עמו ששת ימי המעשה שלעולם נזכר במצות שבת ששת ימים תעשה ובשביעי תשבות. וזה עצמו בחי' אדם ובהמה שהשבת מקשר ימי המעשה אל השורש וע"י ימי המעשה והשבת עליהן נראה פני המטרונה. והוא ענין כלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל. וכן הוא בימי הספירה מצוה למימני יומי ושבועי הכללים והפרטים. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל על מ"ש שבע שבתות תמימות. למה נקראו ע"ש השבתות. רק שבת הוא מנוחה ותכלית ימי השבוע. וצריך לברר כל מדה בשלימות ואז הוא שבת ומנוחה למדה ההיא וכ"ה בכל הז' שבתות עכ"ד ז"ל. וביאור הדברים כי בכל מדה יש כמה מדרגות שפעמים מתעלה ע"י המדה ופעמים היא בקטנות ויש עליות וירידות בכל מדה. ואח"כ נעשה השלימות והיא שבת ומנוחה בתיקון כל פרטי המדה כנ"ל:
בפסוק ונקדשתי בתוך בנ"י. מצות מסירת נפש ע"ק השם ניתן לבנ"י. כי כל עיקר הנהגתו ית' עם בנ"י למעלה מהטבע. ועוה"ז הוא במקרה לבנ"י לא בעצם. ולכן ב"נ לא נצטוו על קידוש ה'. כי הקב"ה שם דרך הטבע ואין רשות לצאת מהטבע זולת בנ"י אשר בחר הקב"ה לחלקו. וזה ענין המד' בפסוק לבית יעקב אשר פדה את אברהם. אברהם ניצל בזכותו של יעקב ע"ש. הפי' כנ"ל כי מעשה ראשונה בא"א ע"ה שמסר עצמו לכבשן אש אם הי' מעשה יחידי לא הי' חשוב לפניו ית"ש אך כי במעשה זו הכין א"א ע"ה סדר מיוחד ויצא ממנו יעקב ובניו שנעשה להם דרך הנסים ונפלאות בקביעות. ולכן בזה פדה את אברהם:
Section 22
תרנ"ד
במד' מה כתיב למעלה ואיש כו' אוב או ידעוני כו' זש"ה והיית רק למעלה מוטב הי' לשאול לשאול באורים ותומים למעלה כו' ע"ש. דכ' אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה. כי לכל הדברים יש שורש למעלה. ולעומת זה יש סט"א וקליפה מול כל דבר. ובנ"י בכח התורה ומצות יכולין להעלות כ"ד לשורשו. כי עוה"ז ממוצע וכן האדם הוא שולט בכל הג' עולמות ועולה ויורד. וע"ז נברא האדם כמ"ש ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חי' הרומשת. דכתי' כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ בימים כו'. ובבנ"י נתקיים כל זה ביצ"מ וקי"ס נתקיים רדו בדגת הים. וקבלת התורה הוא בעוף השמים ובכבוש א"י וכריתות ז' עממים הוא בחי' הרומשת. וחז"ל אמרו זכה רודה בהן לא זכה נעשה ירוד לפניהם. וע"ז כתי' מי יודע רוח בני האדם העולה כו' למעלה ורוח הבהמה. פי' ז"ל על רשעים שדומין לבהמה. דכתי' מדרכיו ישבע כו' לב ומעליו איש טוב. כי הלב יש בו ב' חללים לב חכם לימינו ולב כסיל. ויש באדם ג' בחי' הנ"ל בעצמו. מוח לב כבד. בחי' נר"נ. והלב הוא הממוצע. וצריכין לברר הלב מתערובת טו"ר. וע"ז אמר הקב"ה ביום אכלך כו' מות תמות. כל השפלה הוא מיתה שע"י החטא נשפל למטה. וכל מיתה בא מבחי' הגוף והגשמיות. אבל רוח אדם יכול לגבור ולעלות אל הנשמה. זה ומעליו איש טוב. כי הסוג לב מתדבק בתאוות הגוף ומשפיל לבו ולכן הרשעים בחייהם קרוים מתים. ומעליו איש טוב כמ"ש הוי זנב לאריות וא"ת ראש לשועלים. לכן צריכין להעלות הלב לבטלו אל המוח. וכמו כן בכלל בנ"י יש בחי' כהן לוי ישראל. בחי' נר"נ. ולכן הכהן לנפש לא יטמא כי כל מדרגה סמוכה למדרגה שלאחרי'. וכתי' לב יודע מרת נפשו כי הרוח סמוך לנפש. אבל הנשמה והמוח הם רחוקים ב' מדרגות מהנפש והכבד. וי"ל הרמז בשמחתו לא יתערב זר כשמתעלה הלב אל המוח והמחשבה. וכדאיתא בבחי' נר"נ כי הנפש סוכך על הגוף בקבר והרוח מתדבק בנשמה כידוע. ולכן כתי' תמים תהי' עם ה"א. להיות שליט בג' עולמות היפוך ממעונן ומכשף שהוא רוח הבהמה היורדת למטה:
המשך בפרשיות בקדושת כהן ומועדות ונרות ולחם הפנים. כי המועדות מאירין ונותנים קדושה על כל הזמנים והיא באמצעיות בנ"י כמ"ש אשר תקראו אותם. ובמד' מי גוי גדול כו' בכל קראנו הם מועדות שנק' מקראי קודש. וכשבנ"י מעוררין הקדושה בימים אלו להיות מיוחדים לקדושה משפיע הקב"ה בהם קדושה. וכמו כן כשבנ"י בונים מקום מקדש כמ"ש ועשו לי מקדש ושכנתי. וכמו כן בנפשות כמ"ש וקדשתו כי את לחם א' הוא מקריב. ובכח כל בנ"י יורד קדושה לכהן המיוחד בעם להיות קדוש לה'. ז"ש בכל קראנו. הן בעולם הן בשנה הן בנפש. ומעין זה יש בכל פרט כשהאדם מזמין לו יום מיוחד ומקום מיוחד ואבר מיוחד להיות קדוש לה'. ובג' בחי' עש"ן הנ"ל הי' תיקון כל העולם וכל הזמנים וכל הנפשות. ונסמכו פ' נרות ולחם למועדות להורות שהם מאירין ונותנין שפע לכל השנה. ולכן מצות נר בשבת ויו"ט חובה. כי א"א להיות האור בעולם רק ע"י זמני קודש אלו. וכל הג' ברכות שבברכת כהנים הם ג"כ (כאן חסר תיבה) יברכך הוא הפרנסה דמיני' מתברכין שיתא יומין ולכן נתנו לחה"פ בכל שבת ובמקדש שמשם יוצא הברכה. יאר ה' הוא נרות שבת ובמקדש. שלום הוא פריסת סוכת שלום בשבת וקטרת במקדש שהיא האחדות והתקשרות כמ"ש בזוה"ק שלכן זכה אהרן לקטורת שהוא אוהב שלום כו':
וכתיב ונקדשתי בתוך בנ"י. כי בנ"י הם כלים לקבל הקדושה. והנה מי שמוסר נפשו בפועל רמש נעשה גופו קדוש. וכמו כן יש בבחי' דיבור ומחשבה. כדאיתא בספרים מי שחושב תמיד למסור נפשו לה' מתקדשין מחשבותיו. וכמו כן בדיבור כשאומרין ה' אחד ואהבת כו' בכל נפשך זוכין לקדושת הדיבור. וג' בחי' הנ"ל הם כהן לוי ישראל. והכהן נתקדש גם בעובדא ולוים בשיר וישראל במחשבה:
Section 23
תרנ"ה
בפסוק ונקדשתי בתוך בנ"י וחז"ל למדו מזה דקדושה בתוך עשרה מישראל ע"ש. וביאר מו"ז ז"ל כיון דנלמד מתוך בנ"י היינו כשעשרה מישראל מתיחדין בלב אחד להמשיך עליהם הקדושה כו'. ונראה דזה סמיכות פרשת מועדות למצות ונקדשתי. דהנה מקראי קודש הם בכח התאחדות בנ"י. וכמו כן שבת איתא דהוא רזא דאחד. אך השבת היא מתנה לבנ"י דקדושת שבת מביא האחדות בלבות בנ"י. כיון דקדושה ויחוד תלוין זה בזה. ובמועדות בא הקדושה בכח התאחדות בנ"י כדאיתא כל ישראל חברים ברגל. ובכח התאספות ואחדות בנ"י נמשך הקדושה לעולם. ומצאתי בזוה"ק צ"ג ב' מפורש כדברינו הנ"ל:
והנה ג' קדושות יש ונרמזין במאמר אתה קדוש ושמך קדוש וקדושים כו' יהללוך. כי הקב"ה קדוש ונבדל מכל. ושמך קדוש הוא התורה שמותיו של הקב"ה שהוא הממוצע שצימצם הקב"ה קדושתו שיוכלו התחתונים לקבל קדושה בכח התורה. וקדושה ג' כפי המקבלים הקדושה ובזה נכללין גם המלאכים שעליהם נאמר וקדושים בכל יום יהללוך. ובנ"י יש להם חלק גם בקדושת התורה. והם ג' קדושות שמתגלין בשבת. ועליהם נרמזין הג' סעודות שבת. תתענג על ה'. ונחלת יעקב היא התורה. הרכבתיך על במתי ארץ היא קדושה שנמצאת בארץ:
Section 24
תרנ"ו
במד' והבאתם את עומר. מה יתרון לאדם בכל עמלו ביקשו לגנוז ס' קהלת יכול כו' בעמלה של תורה ת"ל בעמלו כו'. ואין מובן הס"ד דהלא עיקר דברי קהלת הם לההביל כל מעשי עוה"ז רק לעסוק בתורה ומצות. אכן נראה דבאמת כל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא וה' בחכמה יסד ארץ. לכן יש יתרון בכל מעשה בראשית. לאפוקי מדעת המינים שאומרים עזב ה' את הארץ. אכן אין יכולים למצוא החכמה הגנוזה במ"ב רק בכח התורה כדכתי' בראשית ברא בשביל התורה שנק' ראשית ובעמלה של תורה יכולין להעלות זה הראשית שנמצא בתוך הטבע. וזה נק' עמלה של תורה לעמול למצוא דברי תורה בכל מקום. שצריך איש ישראל להאמין שהכל תורה וכח העשרה מאמרות שהם בתוך הטבע גנוזים וכדכתיב אמרות ה' כו' טהורות כסף צרוף. פי' כמו שהכסף נמצא תוך העפר וצריכין לצרפו ולזקקו עד שנעשה כסף טהור. כן נמצא בכל הבריאה גנוזים דברי תורה. וע"ז כתי' וכמטמונים תחפשנה. ובאמת זה בחי' גאולה וחירות להוציא יקר מזולל. והנה בנ"י הם כלים לזה. וכשיצאו ממצרים נעשה בירור זה על ידם בכלל העולם עד שנתבררו עשרה מאמרות ונעשה מהם עשרת הדיברות. ולא זה בלבד רק בכל שנה ושנה ממחרת הפסח נתעלה חלק ראשית בכח גאולת מצרים. לכן והבאתם כו' עומר ראשית כו'. וזה הראשית נתברר במ"ט ימים עד שנעשה מזה תורה ממש. כמו שהי' אז ביצ"מ בכלל. שע"ז נאמר אנכי כו' אשר הוצאתיך ודו"ק. כן בכל שנה יש ענין פרטי עד לעתיד מלאה הארץ דעה שיהי' הכל תורה ממש והכל ע"י בנ"י לכן נקראו עושי דברו וכדאיתא שצדיקים מקיימים העולם שנברא בע"מ כמ"ש במ"א מזה:
בענין סידור לחם הפנים. ואחז"ל לחם חם ביום הלקחו כסידורו כך סילוקו להראות חיבתן של ישראל ע"ש. כי הקב"ה זן את העולם כולו. אבל יש הרבה מיני מקבלים ויש שניזונים כלאחר יד ובנ"י מקבלין המזון פנים בפנים כענין שאמרו מאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאסתכולי בי'. ולכן נקרא לחם הפנים שהוא המזון המיוחד לבנ"י כענין שכתוב ופניתי אליכם. ולכן מיוחד לחם הפנים לבנ"י וביום השבת ובבהמ"ק כמ"ש במ"א. והנה בעוה"ז תחת השמש יש לכל הברואים שינוים. ולכן העליונים נק' עומדים ותחתונים מהלכים. כי הכל הי' מן העפר והכל שב אל העפר. ומדומם נולד צומח ומצומח ניזון החי ומחי מדבר והכל למיתה הולכין ובעבור המיתה אין עמידה בעולם כידוע שאין כל שעה שלא יהי' שינוי והתחלפות בכל הברואים מטעם הנ"ל. אבל הדברים שמתחברין לשורש אין בהם שינוי. לכן כמו שנסדר הלחם נשאר כך בלי שינוי. וזה הי' עדות לבנ"י שהגם שהלחם כבר נעשה בו כמה שינוים עד שנעשה לחם. מ"מ בכח איש ישראל להעלות הכל אל השורש ונפשט מכל השינוים. וזה ענין מנוחת השבת. כדכתי' אל יצא איש ממקומו. ולכן נאסרו המלאכות בשבת שכל המלאכות הם בחי' השינוים. והשבת הוא יום מנוחה ולכן הוא מעין עוה"ב:
ואיתא ג' שאכלו על שולחן א' ול"א עליו ד"ת כאילו אכלו מזבחי מתים. כמ"ש לעיל כי האכילה היא ענין השינוים והכל בחי' מיתה. אבל האומרים עליו ד"ת נק' שלחן שלפני ה' שמתעלה אל השורש ע"י התורה שנק' עץ חיים. ונק' זה השלחן בלי השתנות כנ"ל:
והנה איתא בזוה"ק דכל ברכאין בשביעאה תליין והוא שורש הברכה. ובנ"י ובשבת ובבהמ"ק בכח אלה הג' הוציאו מכח אל הפועל שורש הברכה בי"ב לחם הפנים למשוך הברכה מן השורש. וכמ"ש לכו לחמו בלחמי להתדבק בשורש הלחם שהוא התורה. ולכן מבקשין בש"ק יגלה לן טעמי דבתריסר נהמי שהיא טעם השורש של הברכות. ובאמת א"י להרגיש זה הטעם עד שמתקדשין ומתפרשין מטעם עוה"ז הגשמי. ושבת הוא מעין עוה"ב:
Section 25
תרנ"ז
במד' והיית רק למעלה מוטב הי' לשאול לשאול באורים ותומים למעלה כו'. פי' רק למעלה שאפי' לידע תהלוכת הטבע בעוה"ז הכל צריכין בנ"י לידע מכח התורה. וע"ז כתי' גל עיני ואביטה. אחז"ל הבטה היא מלמעלה למטה. פי' שאם עיני האדם פתוחות בתורה רואה מתוך התורה כל הנפלאות הנעשין גם בטבעיות היפוך האוב וידעוני בעד החיים אל המתים. כי הטבע מקבל חיות משורש העליון. ולכן ע"י חכמת הטבע יכולין לידע משהו מלמעלה. אבל הוא כדורש בעד החיים אל המתים. ובנ"י צריכין להיות רק למעלה ומשם ידעו מה שלמטה כנ"ל:
בפסוק ונקדשתי בתוך בנ"י כו' בת"כ המוסר עצמו ע"מ לעשות לו נס אין עושין לו נס כו' וכ"ה ברש"י. ויש להבין הסיום אין עושין לו נס ומה בכך וכי עיקר מצות מס"נ בעבור הנס. אבל יתכן לפרש כי באמת ע"פ הטבע א"א למסור הנפש רק בסייעתא דשמיא. וע"ז כתי' (אשר הוצאתי) [*המוציא] אתכם מא"מ. אמרו בת"כ ע"מ כן להיות לכם לאלהים בעל כרחכם. פי' שביצ"מ ניתן לבנ"י כח לשבור כל הטבע בעבור קדושת שמו ית'. להיות כמו נהייתי ונחליתי. לקבל אלקותו ית"ש בשבירת כל הגוף והטבע. והוא בחי' נס שלא כדרך הטבע כמ"ש נתת ליראיך נס להתנוסס. שע"י הנסים שעשה לנו הקב"ה נשתנו נפשות בנ"י שלא כדרך הטבע. ולכן אם אין המכוון לש"ש א"א לו למסור נפשו. רק כשמתכוון לש"ש עושין לו נס כנ"ל:
המשך הפרשיות קדושת הכהנים וכ"ג מתוך כל הנפשות וקדשתו כו' לחם אלהיך הוא מקריב. בעבור שהכהן מקרב נפשות בנ"י אל הקב"ה. וכמו כן במועדים מקראי קודש שהם מקרבים ומעלין הנפשות ג"כ ולכן וקדשתו. וכמו כן בבחי' עולם בית המקדש וקדשי קדשים שמעלין הנפשות צריכין ליזהר בקדושתם. שהקדוש ב"ה נתן לבנ"י כלים להעלות כל העולם עד השורש. וזה ענין לחם הפנים ביום השבת יערכנו כו' מאת בנ"י ברית עולם. דאיתא כל ברכאין בשביעאה תלי' ויש ג' סעודות בשבת בחי' ג' אבות. וי"ב לחם בחי' י"ב שבטים. שכל זה דרך התפשטות השפע מן שורש האחדות שיקבלו השפע דבוק בשורש וזה ברית עולם:
Section 26
תרנ"ח
במד' שור או כשב כו' אדם ובהמה תושיע דין אדם ובהמה שוין מיום השמיני והלאה וביום השמיני ימול. כי הנה סדר הבריאה החי מתבטל אל המדבר. והאדם שהוא המדבר מעלה הכל אל השורש. כמ"ש שכולן נבראו לשמשני ואני לשמש את קוני. א"כ הב"ח שמתקדש לקרבן על המזבח נתעלה יותר מדרך הטבע להיות קרבן לה' לכן הוא בשמיני כמו המילה בשמיני ע"י. שהוא מדרגה למעלה מן הטבע כמ"ש מי יעלה לנו השמימה. כמו כן מיום השמיני והלאה ירצה. ולכן בשחוטי חוץ כתי' דם יחשב. כשופך דם אדם. לפי שכשנתקדש לקרבן נתעלה לבחי' אדם כנ"ל:
בפרשת לחם הפנים. ביום השבת ביום השבת יערכנו. היינו שבכל שבת יש סדר מיוחד. והנה בתורה נברא העולם ולכן יש ג"ן סדרים דאורייתא שבאלו הסדרים מתחדש סדר מיוחד לכל שבת וגם בכל יום שהקב"ה מחדש בטובו בכל יום מ"ב אבל הוא באמצעות התורה והשבת אין טוב אלא תורה. וכן שבת דכתי' בי' טוב להודות כי שער התורה נפתח בשבת. והקב"ה רצה לזכות את ישראל להיות כל הסדרים מתנהגים לפי עבודת בנ"י ולכן כתי' מאת בנ"י ברית עולם. וכ"כ בשבת ושמרו בנ"י כו' לעשות אה"ש לדורותם ברית עולם. פי' שבנ"י יקשרו זה הברית להמשיך הארה מן התורה לקיום העולם וגם בנ"י נכללו בפי' בטובו שנקראו טובים כדאיתא בגמ' יבא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים ע"ש במנחות דף נ"ג וכמ"ש בזוה"ק דכולא ברכאין בשביעאה תליין. וזה נמסר לבנ"י לפתוח מקור הברכה כנ"ל:
Section 27
תרנ"ט
בפסוק ונקדשתי בתוך בנ"י כו' המוציא אתכם מא"מ. פרש"י מת"כ ע"מ כן ע"ש. פי' בכל עת שאיש ישראל מס"נ בעבור קדושת שמו מתעורר יצ"מ כי תכלית יצ"מ להיות לכם לאלקים. ובמסירת נפש מקבל עליו אלקותו ית' מתעורר כח יצ"מ. ובזה הכח יכול למסור נפשו בפועל. והנה כתיב בתוך בנ"י כי הקדושה גנוזה בכלל ישראל כמ"ש חלק ה' עמו ואחז"ל בי עשרה שכינתא שרי' פי' בי עשרה כשנעשין באמת א' בלב א'. דכתי' תוך בנ"י הוא הלב כי הנפשות קרובים רק החומר מעכב התאחדות. אבל כשמוסר נפשו ניטל הגשמיות אז בא לכלל ישראל באמת אז ונקדשתי. ולכן תיקנו חז"ל יצ"מ בק"ש שע"י קבלת מלכותו ית"ש במס"נ בפ' שמע ישראל ובאין אל האחדות נזכר כח יצ"מ:
סמיכת פרשת המנורה אל המועדים כי כמו שז' נרות המנורה במקדש האירו לכל העולם. כן בזמן יתכן כי השבת הוא המנורה נ' שבתות בשנה כחשבון הפרחים וגביעים וכפתורים וז' הנרות ע"ה. וז' המועדות ב' ימים של פסח ושל סוכות ועצרת ור"ה ויו"כ הם ז' הנרות. אשר הארת השבת מתפשט בז' המועדות. וכמו כן בנפש ז' חללים שבראש מאירין לכל הנפש. וכמו כן ז' הצדיקים המאירים לכל הנפשות:
Section 28
תר"ס
בענין הספירה. ובמד' אימתי הם תמימות כשישראל עושין רצונו של מקום. דכתי' אמרות ה' אמרות טהורות. רמז לעשרה מאמרות. שהגם שכל הטבע והגשמיות בכח המאמרות אבל הם טהורות כסף צרוף ונתלבשו תוך הטבע בעליל לארץ מזוקק שבעתים. והאדם הוא שצריך לברר ולהוציח אוכל מתוך פסולת. ובנ"י ביצ"מ ביררו אלה הבירורים ונגמר בקבלת התורה שנעשה מעשרה מאמרות עשרת הדיברות. והנה כתי' מי יתן טהור מטמא לא אחד ובגמ' דם טמא ונעכר ונעשה חלב. וכמו כן אמרו ש"ז טמא ואדם הנוצר ממנו טהור. וב' אלו הבירורים נעשין כאחד כשהארה מן הנשמה יורדת מתברר הטפה ונוצר האדם כמ"ש במד' תזריע על פסוק ארחי ורבעי זרית. ואז ג"כ דם האם נעכר ונעשה חלב. נמצא עיקר הבירור ע"י האדם בכח הנשמה שהיא טהורה ומטהרת לגוף האדם. כדכתי' וייצר כו' ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חי'. פי' שבכח הנשמת חיים יוכל לברר גם הגוף. וכאשר נעשה הבירור מטפה ונוצר האדם מתברר הדם ונעכר ונעשה חלב כמ"ש שם במד' תזריע. וחלב הוא נקודה שנתבררה מתוך הפסולת. ולכן אסור לבשל בשר בחלב שהנקודה שנתבררה לא יחזירנו לתוך התערובות כי בשר הוא מעורב וסימנך בערב תאכלו בשר. וכמו שהוא בפרט כך הוא בכלל. וכשנתבררו בנ"י כתי' בדמיך חיי ונתהפך להם הדם להיות נעכר ונעשה חלב. וזה הרמז למאכלי חלב בחג השבועות שאז נגמר הבירור. ועיקר הבירור בימים אלו מפסח עד עצרת כמ"ש במד' שבועות חקות קציר ישמור לנו מטללים ורוחות רעות. זה הבירור מן תערובת הפסולת שנעשה אחר החטא. כמ"ש וקוץ ודרדר תצמיח כו' וזהו נק' תמימות כשמבורר מפסולת ומום. ולכן כתי' התהלך לפני והי' תמים ע"י הסרת הערלה שהיא תערובות ומום בגוף. וכן לכל אדם כ' תמים תהי' עם ה' זהו מה שצריך לברר תמיד הפסולת ותערובות מחשבות הבלי עולם. וכפי התמימות בנפשות בנ"י כך נעשה בשורש. וז"ש אימתי הם תמימות כשישראל עושין רצונו של מקום. כמו שרמזנו לעיל. שע"י בירור הטפה. הדם של האם נעכר ונעשה חלב:
בענין סמיכות נרות המנורה למועדים. לומר כשם שבית המקדש מוציא אור לכל העולם כן משבתות ויו"ט יוצא אור לכל הימים. והנה רומז לנשמה יתירה שזה מצות נר שבת ויו"ט. וכמו כן במקדש קיבלו בנ"י נשמה יתירה ולכן בשניהם נאמר עדות כמ"ש בגמ' עדות הוא שהשכינה שורה בישראל. שע"י בנ"י ירדה הקדושה בבהמ"ק. וכן שבת עדות שהקדושה יורדת בשבת בעבור בנ"י כמ"ש שבת הוא לה' בכל מושבותיכם דייקא וגם אין שום אומה יכולה להרגיש ולהתדבק באור המקדש ובאור השבת רק בנ"י. ואיתא כי האשה מדלקת נר שבת שהיא כבתה נרו של עולם. פי' שקודם החטא הי' הנשמה בקביעות באדם. ואחר החטא נסתלקה רק בזמני קודש ומקום המקודש מתגלית. וצריכין להדליק הנר להמשיך אור הנשמה. דכתי' נר ה' נשמת אדם וכתי' נר מצוה ובמד' אם אתה משמר את נרי אני משמר את נרך. כי כל מצוה מדבק אותו האבר בשורש הנשמה ויש בו קצת הארה מהנשמה יתירה. וע"ז כתי' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כי עיקר חיות מהנשמה הנ"ל. אבל שבת הוא בכלל תיקון כל האדם ויורד כל הנשמה לכל הרמ"ח אברים. וזה עצמו הרמז במ"ש ז"ל וכי לאורה צריך רק ע"י שהתחתונים כיבו זה הנר צריכין הם להדליק הנרות ולעורר אור הנשמה. והכהנים שלוחי דידן וכמ"ש אהרן שושבינא דמטרוניתא:
Section 29
תרס"א-תרס"ב
במד' א' ה' אמרות טהורות כו'. ב' פרשיות הכתיב לנו והם טהורות פ' המת ופ' פרה כו'. דפי' אמרות טהורות שאין ד"ת מקבלין טומאה. וגם פי' טהורות שמטהרין לאדם העוסק בהם והם ב' בחי' בתורה שנק' אש כמ"ש חז"ל כה דברי כאש מה אש אין מקבל טומאה כו' ונק' מים כמ"ש חז"ל מה מים מטהרים לאדם כן דברי תורה מעלין האדם מטומאה לטהרה. ובחי' אש הי' הכוונה במתן תורה וע"ז כתי' אמרתי אלקים אתם. ולא הי' שולט בהם מיתה שורש הטומאות. ומרע"ה הי' במדרגה זו כמ"ש בלבת אש. ובבנ"י כתי' כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר. ואח"כ אכן כאדם תמותון הוצרכו לבחי' מים שמטהרים. ובחי' זו נמסרה לאהרן שטהרתן של ישראל ביד הכהנים:
בפסוק וכהן כי יקנה נפש קנין כספו כו'. וזה דבר פלא כי הקדוש שבישראל לא יאכל בתרומה ועבד כהן ואפי' בהמת כהן אוכלין בתרומה. משום שעבד בטל לגמרי אצל האדון אוכל בלחמו. וכן הרמז בכל איש ישראל כי באמת הנשמה באה מלמעלה וניזונית מלחם השמים. ואם כל הגוף בטל אל הנשמה יוכל גם הגוף להיות אוכל בלחם הנשמה. וכן הי' באמת בדור המדבר שניזונו מלחם שמים לחם הנשמה לחם שמה"ש אוכלין אותו. וכן הוא בכלל ישראל שהם קנינו של הקב"ה כדכתי' עם זו קנית. מן הדין להיות ניזונים מלחם שמים. ואפי' בהמת כהן אוכלת ונאמר ואתן צאני צאן מרעיתי. וכהן ובת כהן רומז אל הנשמה כדאיתא בזוה"ק. וזה הרמז ובת כהן כי תהי' לאיש זר היא מדת הרשעים שגם הנשמה מתבטלת בהם אל הגוף. לא תאכל כו'. ומדת הצדיקים להיפוך שהגוף מתבטל אל הנשמה כהן כי יקנה נפש קנין כספו פי' ע"י שמשתוקק הצדיק שגם הגוף יהי' בטל אל הנשמה ע"י זו התשוקה אוכל בלחמה:
בפסוק ולא תחללו את שם קדשי. כי הקב"ה חתם שמו ית' באיש ישראל וצריכין לשמור זו הנקודה שלא לעשות זה הכח חולין. ובאותן עבירות שחייבין למס"נ עליהם. בהם תלוי זה השם. וכמו דאיתא דרשע גמור שוכח את שמו שכל השם סר ממנו. ולכן נסמך בכתוב בנקבו שם יומת וסמיך לי' ואיש כי יכה כו' נפש אדם כו' שבנפש ישראל שורה השם. וכמו שצוה הש"י שלא לחלל השבת לפי שבו חתם את שמו. וכמו כן באיש ישראל. וזה סמיכות שבת ומועדות אל ולא תחללו. וכתי' אות היא ביני וביניכם. אות ממש משמו ית' בשבת ובנפש אות ברית קודש. ואומרים בקידוש ורצה בנו כו' זכרון למעשה בראשית. הענין הוא כי עיקר המכוון במעשה בראשית בשביל בנ"י שנק' ראשית. פי' מעשה בראשית כמ"ש בראשית ברא וא' חז"ל בראשית נמי מאמר הוא. והוא המאמר שכל הבריאה נעשה בהתפשטות זה המאמר והוא בחי' הראשית עיקר רצונו ית"ש. ובזה יש חלק לבנ"י ונק' קדש ישראל לה' ראשית תבואתו. וז"ש כבר רצה האלקים את מעשיך. ולפי שמעשה איש ישראל חשוב לפניו ית"ש צריך איש ישראל לשמור המעשים והכח פנימי שחתם בו הש"י. וזה העדות על ישראל. בהנחילו לנו יום מנוחתו. וכבר כ' במ"א בפ' בראשית מזה באורך. וכפי מה ששומרין זה הכח חל הקדושה על האדם. ובכח זה השם שניתן בישראל באומרו אנכי ה' אלקיך יכולין למסור נפש למעלה מן הטבע כמ"ש ונקדשתי כו' אני ה' מקדישכם כו':
Section 30
תרס"ג
בפסוק ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי כו'. כתי' כל הנקרא בשמי כו' בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. שמו יתברך חל על כל הד' עולמות ובנ"י מעידין ע"ז כמ"ש אתם עדי נאום ה'. פי' שמעידין ששמו ית' מחי' ומהוה כל העולמות ושהכל נאום ה'. והוא ושמו ית' אחד. וכפי בירור זה העדות מתייחד ומתקדש שמו ית'. והרי הכתוב אומר כי קדושת שמו ית' תלי' בנפשות בנ"י. כי בשמים למעלה הכל רואין קדושת שמו ית'. ובעוה"ז נסתר הכל ע"י הטבע ולכן נשתלחו נפשות בנ"י בעוה"ז להעיד עליו. ובמד' שור או כשב כו'. והאלקים יבקש את נרדף שור נרדף מארי כבש מנמר ובחר הקב"ה בנרדפין כמו בנ"י נרדפין ובחר הקב"ה בהם ע"ש. הגם כי כך הוא בטבע הארי להיות רודף השור. אבל הענין הוא כי עוה"ז הטבע מסתיר הפנימיות וכל הדבוק יותר בטבע יש לו כח חזק בהטבע. והשור ושה שהם נרדפין מפני שיש בהם יותר פנימיות לכן הטבע מתנגד עליהם. מכ"ש בנפשות בנ"י שהם בני עוה"ב. עוה"ז מתנגד להם ביותר. וכמו כן בפרט כל איש ישראל כעין שאמרו הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו. ולכן אל יפול לב אדם עליו במה שהיצה"ר רודף אותו תמיד כי הוא אות על חלק הקדושה שיש בו. ולכן המצוה מסור עצמך וקדש שמי להילחם מלחמת ה' ולברך כבוד מלכותו בעולם:
בפרשת סידור לחם הפנים ביום השבת יערכנו. הוא בחי' סידור שבחו של מקום שאחז"ל לעולם יסדר שבחו של מקום ואח"כ יתפלל. והנה באמת עיקר התפלה היא הי"ח ברכות שהם שבחו של מקום. וכל הי"ב בקשות שבתפלה הם י"ב שערים שנפתחים להשפיע כל צרכי בני אדם. ושבת היא הברכה כמ"ש טוב להודות לה' במזמור שיר של יום השבת שבו כתי' ויברך כו' יום השביעי. רק בימי המעשה השער סגור צריכין להתפלל ולבקש לפתיחות השערים. והי"ב לחם בשבת הם כלל כל הבקשות שכל השפעה נק' לחם. והתפלה בשבת בחי' תפלה למשה. ובימי המעשה תפלה לעני:
בענין שבת ומועדות שבת בחי' חיי עולם ומועדות חיי שעה כמו תורה ותפלה ולכן מועדות תלוים בשינוי הזמן. אביב קציר אסיף. ונותנים ברכות בכל אלו הזמנים כפי הזמן. אבל שבת שורש כל הברכות כמ"ש תחלה למקראי קידש והוא בחי' מרע"ה ששימש בחלוק לבן כמ"ש במ"א שהוא למעלה משינוי הגוונים. ומזה בא אח"כ חלוקי הגוונים למיניהם. וכל מועד רגל ושם בפ"ע לא ראי זה כראי זה. ושבת למעלה מאלה השינוים בחי' חיי עולם דכל ברכאין בי' תליין כמ"ש בזוה"ק ומועדות בחי' האבות שהם שלשה:
Section 31
תרס"ד
במד' יום ליום יביע אומר כו' א"א ואין דברים כו' כל המדרש. למעלה בשורש כולם באחדות ממש כמ"ש ויהי ערב ויה"ב יום אחד. כי אור וחשך שכל א' ממונה על ענין אחר זה מהופך מן זה מ"מ שם הם אחדות א' כמ"ש עושה שלום במרומיו שר של מים ושר של אש נעשין כולם אחד לעשות רצון המלך. ז"ש אין אומר ואין דברים כי מבטל כל א' הנהגה שלו אל רצון המלך. וזה שכולם פונים לעשות רצונו ית"ש הם אחדות א' רק כשמתפרשין לעשות כל א' שליחותו למטה זה עושה בפ"ע וזה בפ"ע. ולכן שבת קודש נק' שלום שאז מתבטלין כולם אל השורש. וז"ש בשבת זכר למעשה בראשית כי ששת ימי בראשית נתאחדו בש"ק כמ"ש בו שבת כו' אשר ברא א' לעשות. לעשות כל יום ויום בחי' שלו. וזהו פי' מעשה בראשית שאז היו דבקים כולם בראשית ואחדות. ובימי החול מנהיג כל א' את שלו. וכן הוא בנשמות ישראל. הגם כי כל איש יש לו ענין מיוחד שנשתלח עליו בעוה"ז אבל למעלה כל הנשמות אחדות א' דבוק בשורש ובנ"י בכח התורה והמצות כשמתבטלין לגמרי רק לעשות רצון הבורא ית"ש נעשין אחדות א' בק"ש ה' אלקינו ה' אחד ואהבת כו' להיות כל הרצון רק לעשות רצון הבורא. והנה אהרן הכהן עמוד השלום והקרבנות מסורין בידו שהוא להקריב התחתונים להעלות אותם אל השורש. ונק' מלאך ה' שיש בו בחי' ביטול אל הבורא ית"ש. אעפ"כ בכל איש ישראל נמצא זה הכח. ולכן נכתב מצות קידוש השם במסירת נפש בין פרשת הכהנים ובין פרשת המועדות. לומר כמו שיש נפשות מיוחדים וזמנים מיוחדים אל השלימות מ"מ ללמד על הכלל כולו יצא שע"י מס"נ יכול כל איש ישראל לבוא אל השלימות ע"י מסירת נפש שהוא לבטל כל הרצון אל השי"ת שיהי' מוכן למות על דבר קדושת שמו ית' בא אל האחדות. מלך שהשלום שלו שכפי הביטול שנמצא בבריותיו אליו. כך זוכין אל השלימות. וזה בחי' ב' מאמרות שכ' במד' שתחתונים צריכין ב' מאמרות. מאמר א' בשורש. ומאמר ב' כשמתפרשין למטה כל א' בפ"ע:
בענין סידור לחם הפנים ביום השבת ביום השבת יערכנו כו' ברית עולם. איתא במדרש [*תנחומא] בחקותי. מי בשחק יערך כו' שאין העליונים יכולין לערוך לפני ה' כמו בנ"י למטה ידמה לה' בבני אלים הם בנ"י. דכתיב לאדם מערכי לב כו'. וכמו שהוא בפרט כפי הכנת הלב בא הכח מלמעלה. כמו כן בכלל בנ"י נק' אדם אתם קרוין אדם. ולכן בנ"י מעריכין הסדר למטה וכך בא השפע מן השמים. ובאמת כשהי' בית המקדש קיים נתאספו כל ג' הכוחות בבחי' עולם שנה נפש. ובנ"י בהיכל בשבת קודש העריכו כל שבת סדר מיוחד. כי כל שבת ושבת יש עלי' אחרת זו למעלה מזו. וכן לעולם לכן כתיב ביום השבת ביום השבת יערכנו. כי זה הסדר הי' מחבר ב' השבתות כפי הערכה של זה השבת כך נסדר על שבת הבא שהי' מסדר הלחם בזה השבת להעלות הבזיכין לשבת הבא. וכן לעולם. לכן נקרא ברית עולם. שכל העולם תלוי בעבודת בנ"י במקדש:
בהר
Section 1
תרל"ב
ב"ה בהר בקיצור כי שכחתי
במד' מו"ח ביד לשון. גחלת נפח בה ביערה רקק בה כיבה. ככר עד שלא עישרו כו' עישרו חיים כו' ע"ש. כי בוודאי יש חיות הש"י בכל דבר שבעולם כי באורייתא ברא קוב"ה עלמא. ותורה נק' אש ויש כח אש התורה בכל דבר. רק שמכוסה וקשורה בגחלת. וצריכין לחפש ולמצוא הארת התורה שיש בכ"ד. ותלי' בלשון כמשמעי כי עיקר חיות האדם הרוח שבו כדכתיב ויפח באפיו כו' [*וכתיב] רוח חיים. ולזאת צריכין לשמור להיות כל דבר בכח החיות שבאדם. שעי"ז נתעורר ונתגלה החיות שבכל דבר. ובגשמיות היינו רקק בה שבלי רוח רק מגוף הפה מכבה הפנימיות כנ"ל. וכן ככר טבל ע"י המעשר שמפריש הראשית להש"י ונתברר לו כי כל החיות מהש"י שהמעשר נותן חיות לכל השאר. על ידי זה מביא חיים מחיות הפנימי כנ"ל. ובלי עישרו דבוק בה קליפה שמבחוץ ולא נתעורר בו כח החיים כנ"ל:
וזה הי' כל הבריאה שבנ"י יתקנו הטבע ג"כ. וזה ענין השמיטין שכל הגלות ע"י בטולם. כי השמיטה ממשיך הארה מלמעלה מן הזמן תוך הזמן. ושבתה הארץ להיות חיות ודביקות בשורש המנוחה גם בארציות וגשמיות. וזה ענין שמיטין להר סיני שכ"ז בכח התורה וקבלת תורה שבכתב בהר סיני והמשכת כח התורה בארציות היא תורה שבע"פ וא"י. ופי' מו"ח ביד לשון. הוא שהחיים אינו חסר בשום דבר רק שביד אדם למצוא החיים תוך כ"ד. וכן להיפוך ח"ו. ולשון הוא כמו תנועת הלשון שאף שהוא דבר אחד נתהפך ע"י תנועת הלשון כנודע. כן אף שהכל מהש"י תלוי כפי קבלת האדם ויוכל להתהפך כנ"ל:
בזוה"ק שצריך אדם לעבוד להש"י בבחי' בן לחפשא בגניזין דילי' ובבחי' עבד לעשות ציווי המלך ע"ש. והוא בחי' שבת. וימי המעשה הם בחי' עבד אף שנסתר. ואינו מרגיש פנימיות החיות שיש בכל דבר רק שמאמין ועושה רצון הקב"ה. ובשבת מתנה טובה בבית גנזי שנפתח מאור הגנוז והוא הפנימיות של דבר. ונגלה כבוד ה'. וההפרש כי בן הוא מיוחד להיות נמשך בטבעו אחר רצון אביו כי בן מלך הוא ואינו צריך עבודה להתקרב כי דעתו שוה לדעת אביו מצד כי בן מלך הוא. ובחול דצריכין לכוף היצר אף שיש כמה הסתרות ורצונות אשר לא לה' המה ולזה צריכין עבודה לצאת מהמשכת עצמו כנ"ל:
[ובכל ארץ אחוזתכם כו'. ע"י הרצון והתשוקה תמיד להתדבק בהש"י נפתח הפנימיות ובא גאולה. ארץ לשון רצון להתדבק בשורש ואחיזת כל אדם במקור החיות בו ית'. ועי' בס' ד"א מעין זה]:
Section 2
תרל"ד
במד' מו"ח ביד לשון כו' גחלת נפח בה כו'. כי חיות אלקי כשלהבת קשורה בגחלת. כן יש בכל הנבראים נקודה פנימיות. וע"י הרוח שבאדם דכתי' ויפח באפיו כו'. עי"ז יכול להבעיר הארת התורה שנק' אש שיש בכל דבר [נשכח ממני השאר]:
Section 3
תרל"ה
ברש"י מה ענין שמיטה אצל הר סיני כו' מה שמיטה כו' אף כל המצות כו'. ומדתלינהו בשמיטה. משמע שהיא מצוה שכל המצות תלוין בה. כמו שבת דשקולה נגד כל המצות וע"י מצוה זו מקיימין כל המצות. וכתיב כי תבואו כו' שהקב"ה נתן א"כ לבנ"י וסוף הכוונה כדי שבאמצעיות בנ"י יתמשכו כל הדברים להקב"ה. וגם רצון בנ"י להיות שולטין על הכל צריך להיות ג"כ על כוונה זו כדי לבטל עצמם וכל התלוין בהם להקב"ה. וז"ש ושבתה הארץ שאחר שזכו בנ"י בארץ כנען ישבתו בשמיטה לבטל עבודת הארץ בעבור הש"י. וכמו שמצינו באדם דכ"ז דמשועבד לאחר א"י לקבל עמ"ש כדאיתא בזוה"ק האי עול לא שריא במאן דכפות באחרא. לכן הוציאנו המקום ב"ה ממצרים. ויש להוסיף עוד כי צריך להיות מקודם עול ושיעבוד אחר. ואח"כ כשפורק ממנו עול זה זוכה לקבל עמ"ש. וכן הוא באדם שמשועבד ת"י היצה"ר בתחילת שנותיו כנודע. וכמו כן הארץ הי' מקודם ת"י כנען אח"כ נפדית ונכנסת ברשות ישראל. ואח"ז צריך לצאת גם משיעבוד בנ"י להיות רק תחת רשות הקב"ה בעצמו. ודבר זה נוהג בכל הדברים והנבראים והבן. ועיקר מצות שבת ושמיטה היא להעיד על שהקב"ה מקיים הנבראים בכל עת מחדש. כמאמר אומר ועושה פי' לבד המציאות שהמציא יש מאין רק שנותן בהם כח חדש תמיד. וכמו כן בבחי' תורה ומצות שנתן לבנ"י ג"כ נוהג דבר זה שנותן תמיד כח והארה בלב איש ישראל לקבל התורה ולקיים המצות. ולכן כפי בירור התחדשות הזאת שבנ"י מבררין. כמו כן זוכין לתורה. כי חידוש העולם הי' הקדמה לנתינת התורה וכן לדורות ג"כ כנ"ל:
Section 4
תרל"ו
ב"ה בהר בחוקותי
בפסוק כי לי בנ"י עבדים עבדי הם. הלשון כפול. ולי בנ"י עבדים הוא מצד בחירת ה' בנ"י. עבדי הם מצד בחירת בנ"י לקבל עליהם עול מלכותו ית'. כמ"ש ה' האמרת וה' האמירך כו'. וכפי מה שמקבלין להיות עבדי ה' כך מתקיים סוף הפסוק לא ימכרו ממכרת עבד. וז"ש במשנה המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות כנ"ל:
וכי תאמרו מה נאכל כו' הן לא נזרע כו'. דענין שבת ושמיטה הוא בחי' הביטול. ודבר זה נוהג בכל פרט ג"כ שצריך לבטל עצמו מפני יראת הבורא ית'. ואף שעי"ז מבטל קצת מקיום המצות ומעש"ט ע"י היראה. אעפ"כ אם הוא לש"ש אינו בא עי"ז לידי חסרון. כי טוב מעט ביראת ה' שעי"ז שורה ברכה במעשיו. וע"ז נאמר יראי א"ה קדושיו כי אין מחסור ליראיו והבן. וז"ש וכ"ת מה נאכל כו' הן לא נזרע כו' אף שממעט עי"ז בעבודת הפעולה. אעפ"כ מעט דביקות שמשיג ע"י היראה שורה בו ברכה וצויתי א"ב כו' בשנה הששית שהיא בחי' התקשרות. וע"ז טוב מעט ביראת ה':
Section 5
תרל"ז
ב"ה מפ' בהר בחקותי
בפסוק וכי תאמרו מה נאכל כו'. בס' נועם אלימלך בשם אחיו ז"ל כי ע"י השאלה יצטרך המקום לצוות את הברכה כו' ע"ש. וביאור הדברים דמה קושיא היא זו מה נאכל. מאן דיהיב חיי יהיב מזונא. אך כי אם יהי' קיום בנ"י ע"פ נס ואין כל הדורות ראוין לנסים לכן יאמרו מה נאכל. והתירוץ שיהי' בדרך ברכה וברכה היא קצת בטבע. אך באמת צריכין בנ"י לידע כי הנסים והטבעים הכל אחד ובאמת אין נס גדול ונפלא כמו הטבע שהוא הגדול שבנפלאות המושגים לנו. ואז כשזו האמונה מחברר לבנ"י אין עסק להיות ניזון ע"פ נס. רק וכי תאמרו כו' אז וצויתי כו' כנ"ל. ונס הוא לשון הרמה פי' שהיא הנהגה מתרוממת מהנהגת הטבע ומיוחד לבנ"י. וכ"כ המהר"ל כי כמו שיש סדר להטבע כן יש סדר להנסים. וסדר זה מיוחד לבנ"י כנ"ל. ובאמת הדורות שנעשה להם הנסים הי' קבוע בהם האמונה והיה שוה להם הטבע והנסים. לכן נהג הש"י עמהם בנסים כנ"ל:
Section 6
תרל"ח
ושבתה הארץ. במד' מו"ח ביד לשון. כי האדם נק' מדבר והוא צריך להטות כל הנבראי' להבורא ית' שהכל נמשך אחריו. כמאמר כל שתה תחת רגליו. והוא הלשון המכריע כל הבריאה להבורא ית'. והוא באמת בכח התורה שכחן של ישראל בפה ובאמצעיות התורה צריך אדם להטות כל המעשים אליו ית' כמאמר זוה"ק ע"פ ודברת בם בשבתך בביתך כו' שהאדם ינהיג כל מעשיו ע"פ דברי תורה ע"ש ואתחנן. ובמד' גבורי כח עושי דברו בשומרי שביעית הכ' מדבר. ולמה נק' עושי דברו הלא הוא ביטול העשי' ושבתה. אבל היא הנותנת ע"י שמבטל אדם כח עצמותו לכח הבורא ית' ומבקש להיות נמשך אחר דרך התורה והנהגת הבורא ית'. עי"ז מתגלה הנהגת הבורא ית'. כי אמת שהקב"ה מנהיג הכל ברצונו אבל הבחירה ניתן להאדם. שאם מבטל עצמו והוא יודע ומברר שאין בו כח כלל בלי כח הבורא ית'. אז הש"י מנהיג אותו ומראה כח הנהגתו ית'. והוא מסר את הנהגה שלו ביד האדם לכן האדם צריך להמליך הבורא ית' עליי ועל כל העולם. לכן ע"י שרואה כרמי' בייר כו' ושותק. עי"ז נק' עושי דברו שמתגלה הנהגה עליונה כנ"ל. וכן בש"ק כתיב אם תשיב כו' ודבר דבר. ודרשו חכמים שלא יהי' דיבורך של שבת כדיבורך בחול כו'. פי' ע"י השביתה ממלאכה בש"ק מתגלה הנהגה עליונה כנ"ל. ורמזו חכמים שאף שלעולם הש"י המנהיג הכל. עכ"ז אין הנהגה של שבת כמו בחול והבן כ"ז. ובכח שביתת האדם צריך לעורר כל הנבראים. וחובת קרקע אינו נוהג עתה כי בזמן המקדש היו יכולין לעורר גם הדומם להעלותו עד מקום השגחה שהוא בהשורש כמ"ש ושבתה הארץ ממש כנ"ל. ולכן נאמר בהר סיני להראות כי כח הזה ניתן לבנ"י בהר סיני ע"י התורה שהיא בחי' הדיבור כנ"ל ביד לשון:
ענין סמיכת פ' אונאה לשמיטה. הגם דכ' מעט השנים תמעיט כו' עכ"ז עיקר אונאה אינו דוקא בענין שמיטין. אבל באמת עיקר אל תונו הוא כדי להיות בנ"י באחדות כמ"ש חז"ל שאונאת דברים ג"כ בכלל. והנה מצות השמיטה אינה מצוה פרטית אבל כפי האחדות שיש בבנ"י יכולין לקיים זאת המצוה. כמ"ש בזמן שכל יושבי' עלי' כו'. וכמו בשבת מתיחדין בו ברזא דאחד ע"י השבת. ושמיטה תלוי' בבנ"י ובקידוש ב"ד. לכן ע"י האחדות באין לשביתת שמיטה. אבל שבת קבוע וקיימא מביא האחדות מעצמו. ולכן חרב המקדש ע"י שנאת חנם וע"י ביטול שמיטין ויובלות כי הכל ענין אחד כנ"ל:
Section 7
תרל"ט
מצות שמיטה ושבתה הארץ שבת לה'. ובפ' בחקותי אז תרצה הארץ כו' שבתותי'. כי השמיטה להראות כי הכל מאתו ית' וכשבנ"י מבררין זאת ברצונם חל ע"ז ש"ש. וח"ו כשביטלו שמיטה הוכרח הבורא ית' להראות בכחו כי הכל שלו ונגרשנו מארצנו. אבל לא כ' שבת לה' רק בקיום השמיטה ברצון בנ"י כנ"ל:
Section 8
תר"מ
ב"ה בהר בחקותי
במד' מו"ח ביד לשון כו'. כמו שיסוד האדם הוא בלשון. כענין המדרגות דצח"מ. נמצא כי היתרון לאדם המדבר הוא הלשון. וכמו כן בכללות הברואים האדם המובחר שבהם. אכן בנ"י הם המדברים כמ"ש מגיד דבריו ליעקב כו'. והם המה הפה והלשון שמות וחיים בידיהם ע"י התורה שניתן לנו וכוחן של ישראל בפה לעורר אש התורה שהיא הגחלת. וכמו שמתפשטין ניצוצות מעצם האש. כן דברי התורה כפטיש יפוצץ כו' ומתחלק לשבעים לשונות. ובאמת התפשטות פנימיות התורה נמשך אחר הלשון. כי בלשון וטעמים מתהפך פי' המלה לכמה אופנים. והש"י ברא הכל בכ"ב אותיות כידוע שיש צרופי אתוון לאין שיעור. והלשון הקודש שניתן לבנ"י הוא דרך האמת שכל הדרכים מתפשטין ממנה וע"ז יסדו ורוממנו מכל הלשונות. ובנ"י זכו לזה בקבלת התורה כמ"ש גבורי כח ע"ד לשמוע בק"ד. ובמד' ויקרא בשומרי שביעית הכ' מדבר חמי חקלי' בייר ויהיב אר' ושותק. הענין הוא עושי דברו הוא תיקון המעשים להיות נמשך הכל אחר הנהגת התורה שהוא הנהגת הבורא ית' כדבר מלך שלטון. וע"י שבנ"י מבטלין כל רצונם ומעשיהם להטותם ע"פ דרך התורה. לכן זוכין לשמוע בקול דברו. וזה מצות השמיטין ויובלות. וכמו כן ימי הספירה לבטל כל המידות אליו ית' זוכין אח"כ לתורה. וכן תקיעת שופר של יובל שהיא הארה מקבלת התורה שהי' מתעורר בכל יובל בזמן שהי' יובל נוהג:
Section 9
תרמ"א
במד' מות וחיים ביד לשון כו' לשונכם רך אלו לאלו לפיכך משה מזהיר אל תונו כו'. הענין הוא כמאמר חז"ל ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה שהתורה ניתנה לכלל בנ"י שהיו באחדות כמ"ש ויחן שם ישראל פרש"י בלב א'. וזה הוא כוחן של בנ"י כי זכות האבות הם לתקן הג' עמודים שהעולם עומד עליהם. ולגבור הג' עבירות שצריכין למס"נ עליהם ע"ז ג"ע ש"ד. וזה נאמר בפרשיות הקודמין. וידוע כי חטא לשון הרע שקול נגד כולם. והיפוך זה ואהבת לרעך כמוך זה העמוד זכו בנ"י בעצמם. ובזה הכח נתקרבו להתורה. ופרשה זו מכוונת לזה כי מצות השמיטה הוא לבוא אל האחדות. לפי' הפשוט שיד עשירים ועניים שוה בשמיטה. ולבד זה עיקר המנינים שבתורה שמיטין ויובלות הם בחי' האחדות. שהספירה והמנין מאחד המספר. וכן ספירת העומר שהיא הקדמה לקבלת התורה. ובמד' ויקרא גבורי כח עושי דברו בשומרי שביעית הכ' מדבר כו' לשמוע בקול דברו. וזה סמיכת שמיטה להר סיני שע"י בחי' האחדות מתעורר כח קבלת התירה לבנ"י והתורה מיוחדת לבנ"י והיא עץ החיים ממש. וזהו לשמוע בקול דברו כדכתי' הקול קול יעקב. אבל מקודם צריכין לתקן המעשים וזהו עושי דברו להטות כל המעשים להנהגת הבורא ית'. ובמקום הזה יש תערובות שצריכין לברר. וע"ז נאמר מו"ח ביד לשון שבזה יש שליטה לידי עשו. לכן נלחמו בנ"י עם עמלק קודם קבלת התורה והעצה לתקן העשי' היא ע"י האחדות:
בפסוק כ"ל בנ"י עבדים עבדי הם כו'. שטרי קודם. וזה נוהג גם עתה כפי קבלת מלכות שמים שמקבלין כך פורקין שיעבוד מלכיות כמאמרם ז"ל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו ע"מ. ויש בחי' עבד ובן. כמ"ש במ"א כי בימי המעשה הוא בחי' עבד. ומ"מ כ' עבד משכיל ימשול בבן מביש כדאיתא שת"ח בחול יש לו כ"כ נשמה יתירה כמו ע"ה בשבת. וב' ענינים אלו הם בחי' התורה והמצות כי העוסק בתורה הוא בן חורין. ומ"מ צריך כ"א לקבל עול מ"ש ועול מצות. וזה פי' הפסוק עבדי הם כמ"ש ישראל אשר בך אתפאר שזה תפארת למקום ב"ה במה שבנ"י מקבלין עול עבדות עליהם אם כי הם באמת בנים. ואין זה שבח של בנ"י בלבד אבל הוא עדות אמת על הבורא ית' והאמת עד לעצמו שכיון שה' אלקים אמת לכן כפי מה שמתעלה האדם רואה ומשיג כבוד הבורא ית' ומכניס עצמו לקבל עול מלכותו ית' ואין לזה שיעור. ויש לעולם בחי' עבד ובן עבד ובן שכפי מה שמשיגין יותר ברזין דמלכא יותר משפילין עצמם לקבל עול מלכותו בבחי' עבד. וממילא זוכין יותר לראות ולהשיג בחי' בן וחוזרין להיות עבד כנ"ל. וע"ז נאמר אדם ובהמה תושיע שערומין בדעת ומשימין עצמם כבהמה. ואין זה מחסרון דעת רק שהידיעה האמיתית מביא הכנעה זאת להבחין כי מותר האדם אין. ולכן לעולם לי בנ"י עבדים אף אם יעלו בגבהי מרומים נשארים עבדים נאמנים. וע"ז נאמר עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. וכן דבר זה נוהג בכל שנה. הג' מועדות. בניסן יוצאין לחירות ומקבלים עול מלכותו ית' כל ימי הספירה בחי' עבדים עושי דברו כמ"ש לעיל עד שמתקיים ז' שבתות תמימות שהיא השבועה שמושבעין ועומדין מהר סיני. אז זוכין בשבועות לקבל התורה בחי' בנים לחפשא בגינזין דמלכא. ומ"מ אח"כ חוזרין לבחי' עבד והוא חג הסוכות ששבין בתשובה בר"ה ויו"כ ומקבלין עול מלכותו מחדש והוא התפארת הנ"ל שהקב"ה מתפאר בהם. וזה חג הסוכות חבה יתירה שכפי מה שבנ"י עושין כך הקב"ה פורע להם מדה במדה. וכן יש מענין זה בכל יום שהוא קבלת עמ"ש בבקר. וזוכין עי"ז לתורה כ"א כפי מדרגתו. ובערב חוזרין לקבל עול מלכותו ית'. ובחי' עבד הב' הוא יותר מעלה כמובן למשכילים:
בפסוק וכי ימוך כו' והחזקת בו כו' וחי אחיך עמך. ובמד' רש וא"ת נפגשו כו' מאיר עיני שניהם ה'. וזה הענין נוהג הן בעשיר הן בחכם. וממשמע שנאמר והחזקת בו שיש בכח איש להחזיק ביד חבירו שמטה ידו וחי עמך כי הנקודה חיות יכול להתפשט עד אין שיעור. והקב"ה וב"ש משפיע בכל יום לכלל הבריאה כל הצטרכות שלהם הן בנפש הן בגוף וע"ז מברכין הזן את העולם כולו דייקא. רק שהמקבלים צריכין להתאחד ולתת זה לזה באחדות אחד. ואז אין מחסור דבר. וכיון שימוך אחיך ומטה ידו עמך בוודאי נמצא העזר אצלך. ואם כי אינו רואה שיהיה בכחי כל כך. ע"ז נאמר מאיר עיני שניהם ה' שע"י התאחדות ישרה עליהם ברכה. וכן בתוכתות כתי' הוכח תוכיח כו' ולא תשא עליו חטא. פי' שאם מונע מלהוכיח יש לו חלק בהחטא שכיון שרואה ויכול להוכיח באמת צריך חבירו לתוכחה שלו והוא מונע הטוב מבעליו שעזר חבירו הוא אצלו. שכך ברא הש"י שיהיה לזה סיוע מזה וזה לזה יצטרכו כדי שיבינו כולם כי הכל מהש"י. ולא יהיה כל השלימות אצל א'. ולכן איזה חכם הלומד מכל אדם שיש אצל כ"א דבר מיוחד יותר מבאחרים מטעם הנ"ל:
Section 10
תרמ"ב
ג"פ עבדות שנזכר בפרשה. עבדי הם. לי בנ"י עבדים. עבדי הם עפ"י הזוהר פ' בלק דג"פ עבדות צריך אדם בכל יום לקבל על עצמו ע"ש. וע"ז נתקן ג' תפלות בכל יום. א' שפתי תפתח. עבודה שבלב תפלה. וע"י קבלת עבדות לה' זוכין לגאולה. דכ' לי בנ"י עבדים עבדי הם והוא לשון כפול. וי"ל בב' פנים א' עבדי הם מיוחדים הם העבדים שלי בעולם הזה כביכול אין לו עבדים אלא אנחנו. וגם הפי' עבדי הם ולא חל עליהם עבדות אחרות כדמסיים לא ימכרו ממכרת עבד והגם שהם בגלות הגאולה דבוקה בהם. ובפועל מתקיים גם בפרט כל א' כפי מה שמקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות כו'. והדברים ק"ו דאיתא מאן דכפית באחרא אין יכול לקבל עומ"ש כראוי. לכן הוציאנו השי"ת ממצרים להיות בני חורין לקבל עלינו עול מלכותו ית'. ומכש"כ כשקבלנו עול מלכותו ית' בודאי א"י לחול עלינו עבדות אחרות. לכן כתיב ג"פ עבדי לרמוז על גאולות כל הג' גליות שאחר יצ"מ להיותינו בטוחים כי גואלנו ה' צבאות שמו במהרה יקרבנו אליו אמן:
Section 11
תרמ"ג
ענין שמיטין ויובלות להר סיני ע"פ המדרש גבורי כח עושי דברו בשומרי שביעית הכ' מדבר כו'. והשכר לשמוע בקול דברו הוא היובל כי שמיטה הוא זכר ליצ"מ ויובל זכר לקבלת התורה. והענין הוא כמ"ש בזוה"ק בפרשה זו כי שמיטה בחי' תפילין של יד קבלת העול. ומינה כי יובל הוא בחי' תש"ר שדרשו חז"ל עליו וראו כו' ע"ה כי שם ה' נקרא עליך והוא החירות שכל מי שעוסק בתורה הוא בן חורין. ומתחילה צריכין לקבל עול המצות וע"ז כ' עושי דברו. וכן הי' הסדר ביצ"מ קבלו בנ"י עול המצות. וכמ"ש החדש הזה לכם מצוה ראשונה שנצטוו בנ"י. וכן בכל שנה ושנה בפסח שנעשין בנ"ח מעבדי פרעה נכנסין בכלל להיות עבדי ה'. וזה נר מצוה. אח"כ בשבועות זוכין לתורה אור לשמוע בקול דברו ודרך חיים ת"מ הוא בסוכות אחר ימי הדין. וזה הוא בפנימיות נפשות בנ"י. אכן בזמן שהיה היובל נוהג היה נוהג זה הסדר בחיצוניות העולם ג"כ. כמ"ש ושבתה הארץ שבת. והיה ניכר בהתגלות החירות בשמיטה ויובל. וכ' ושבתם איש אל אחוזתו. ולכאורה הל"ל שישוב האחוזה לבעליו. רק הפי' שישוב כל איש ישראל לשורשו. וזכה כ"א בחלק שיש בו בהתורה שע"ז מבקשין ותן חלקנו בתורתך וזה התשובה עלמא דחירות ולא לחנם כ' תעבירו שופר. רק שהיה מתעורר שופר של מתן תורה. ובהר סיני נתן לנו הקב"ה שנזכה מצד עצמינו לעורר תמיד הארת היום של מתן תורה בכל יובל. לכן היובל תלוי בכלל ישראל כמ"ש לכל יושביה כשכל יושבי' עלי'. כי בפנימיות יכול גם כל פרט למצוא הארה השייך אליו. שלכן ספירה מפסח לשבועות נוהג בכל יחיד. אבל בכללות בנ"י עוררו הארת התורה גם בחיצוניות הבריאה כנ"ל. ואפשר ע"י מצות ספירת העומר בכוונה מתקנין החטא של ביטול שמיטין ויובלות. לכן מבקשין הרחמן יחזיר לנו עבודת בהמ"ק כשיהיה ניתקן החטא של שמיטין ויובלות: והנה כ' עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. וכ' בזוה"ק ע"ז שצריך איש ישראל לעבוד להבורא ית' בבחי' עבד ובן. והם ב' הענינים הנ"ל עושי דברו. לשמוע בקול דברו. עושי לשון כפי' שצריך האדם לכוף עצמו לעשות רצון הש"י כמו העבד שעושה גם שלא לרצונו ועי"ז זוכה אח"כ לשמוע ואז עושה בשמחה ובאהבה כבן. וז"ש עבדי אתה. אח"כ אשר בך אתפאר. והתפארת הוא כשהעובד שש ושמח בעבודת אדוניו. והאמת כי הוא הבטחה לעתיד שכפי היגיעה בעוה"ז מתקיים אח"כ א"ב אתפאר. וכמו כן כפי העבודה בימי המעשה מתקיים התפארת בש"ק. אכן הוא גם בכל יום והוא בחי' תפלה ותורה. ותש"י וקשרתם כו' ותש"ר והיו לטוטפות בחי' התפארת כנ"ל. ומקודם הכל כתיב גבורי כח הוא בחי' סור מרע גבור הכובש את יצרו. וכמו כן כלל ישראל ע"י הגלות שהיו במצרים ועמדו באמונתם ונק' גבורי כח עי"ז נתעלו מדרגה אחר מדרגה. עושי דברו אח"כ לשמוע בקול דברו כנ"ל:
וכתיב כי לי בנ"י עבדים עבדי הם. דאיתא בזוה"ק מאן דכפית באחרא א"י לקבל עליו עול מ"ש. אכן בנ"י הם לעולם עבדי ה'. וזה שמצווים לזכור תמיד יצ"מ כי ביצ"מ יצאנו מבית עבדים היינו שלעולם לא נתבטל מבנ"י בחי' עבדי ה'. ואיתא במד' כ"מ דכ' לי הוא בלי הפסק והכא כ' לי בנ"י עבדים. והגלות והירידות לבנ"י הם רק בבחי' בנים. אבל העבדות א"א להסיר מאתנו כמ"ש לא ימכרו ממכרת עבד. וכתי' ג"פ בפרשה זו עבדי. כי לי בנ"י עבדים. עבדי הם. על ג' הגליות שאחר יצ"מ שבכלם לא הוסר מאתנו בחי' עבדי ה' כנ"ל. ואיתא במשנה המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות כו' א"כ נראה שבכח איש ישראל לקבל עול תורה בעודנו ת"י עול מלכות מטעם הנ"ל. וזה הכח ניתן לנו ביצ"מ. והיא ההתחלה שע"י שמקבלין העול זוכין אח"כ להיות בן חורין שמעבירין ממנו עול מלכות. היינו כשבאין לבחי' בנים כנ"ל. לשמוע בקול דברו. ועל ב' ענינים אלו ניתן לנו ב' אותות ברית מילה והתפילין. ובשבת מילה ושבת. מילה בחי' בן. בריתך שחתמת בבשרנו שאין עושין כזאת לעבד רק לבן. ותפילין ושבת בחי' עבדי ה'. אכן יש גם בתפילין בחי' בן ג"כ. וכן בש"ק זכור ושמור. ויש לדייק בפסוק כפל הלשון לי בנ"י עבדים עבדי הם. וי"ל ע"פ המשנה א"ת כעבדים המשמשים ע"מ לקבל פרס. וז"ש עבדי הם לשם שמים לא ע"מ לקבל פרס. ולכן זוכין אח"כ ליכנוס לבחי' בנים כמ"ש במד' על פסוק עבד משכיל ימשול בבן מביש. ובגלות שאין זוכין לבחי' בנים תמיד. מ"מ נק' עבד משכיל כי כל העולם ומלואו הם עבדים לה'. אבל בנ"י מיוחדים להיות נק' עבדי אתה כנ"ל:
Section 12
תרמ"ד
בענין השמיטין ויובלות דכ' בהר סיני כו'. כי כל ענין השביתה היא ביטול הטבע שקרבנו הש"י לפני הר סיני היינו שנתעלו בנ"י להיות כמלאכים. והגם כי נאמר אכן כאדם כו' עכ"ז נשאר הדביקות לזמנים. שיש בכח בנ"י לצאת מן הטבע. וזה אות השבת ביטול המלאכה. ובשמיטה היה כל השנה שביתה הכל כנ"ל שלא להיות טבועים תחת ההרגל והטבע רק לידע שכל עוה"ז הוא טפל ופרוזדור לטרקלין והנייחא של איש ישראל היא בעת השביתה ממעשים של הטבע שזה עיקר חיות איש הישראלי. לכן היה תמיד שינוי זמנים בשמיטה. וביובל עוד יותר יציאה מן הסדר שכל הנחלות חוזרין. ולאשר כי א"י לצאת לגמרי מהטבע היה המצוה ע"י וספרת לך שבע שבתות שנים. פי' ע"י הספירה נמשך כל המספר אל תכלית המכוון ונמשכו הו' שנים אחר השמיטה והז' שמיטות אחר היובל. ובכח זה יש הארה משמיטה ויובל לכל השנים וזה דרך התורה בכל מקום שיהיה אחיזה בהשורש להמשיך חיות מהשורש לכל ההתפשטות. וכן ימי הספירה מפסח עד שבועות דכתיב ז' שבתות תמימות פי' שע"י הספירה נמשך הארה מהשבתות והשבועות לכל המספר ונק' שבתות כל הימים. שכשששת ימי המעשה טפלין אל השבת. נק' כל השבוע שבת וזה שבתות תמימות:
בפסוק לי בנ"י עבדים עבדי הם. ע"פ המשנה המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות דאיתא מאן דכפית באחרא א"י לקבל עול מלכותא דשמיא בזוה"ק פ' זו. ובמשנה הנ"ל מעבירין משמע אף שהוא תחת ע"מ. וע"כ שניהם אמת שא"י לקבל בשלימות עול תורה רק אעפ"כ ע"י שמקבל על עצמו וחפץ להשתעבד לתורת ה'. מעבירין ממנו. ואז יוכל להיות הקבלה כראוי. וז"ש לי בנ"י עבדים שחפצין להיות עבדי ה' ומתקיים אח"כ עבדי הם בפועל ממש. אכן נאמר עוד כי ביצ"מ נעשו בנ"י עבדי ה' בעצם. וא"י עוד לפרוק ח"ו מלכותו ית' להיות נק' כפית באחרא. וזה נעשה ביצ"מ שיצאנו מת"י עבדי פרעה להיות עבדי ה'. והלא הדברים ק"ו אי מאן דכפות באחרא א"י לקבל מלכות שמים מכ"ש המקבל ע"מ שמים א"י להיות משועבד לסט"א. ובכלל ישראל שקיבלו ע"מ שמים בשלימות ביצ"מ תו אין נכנסין בשיעבוד. ואף שהם בגלות אינו בעצם. ולכך כל ששבין אליו בתשובה מתברר העצם שלהם עבדי הם שטרי קודם:
Section 13
תרמ"ה
בעזה"י מפ' בהר ובחקתי
ענין שמיטין ויובלות להר סיני. כתבנו כמה פעמים ע"פ המד' גבורי כח בשומרי שביעית הכ' מדבר. אגב נבאר דברי הגמ' כתפוח בעצי היער למה נמשלו לתפוח מה תפוח פריו קודם לעליו אף ישראל הקדימו נעשה. ומקשין הא הקב"ה נמשל לתפוח בפסוק. אכן ע"פ מדרש הנ"ל גבורי כח הם שומרי שביעית. ומסיים עושי דברו על הקדמת נעשה לנשמע. יתכן לפרש כי הקב"ה נהג עמנו מדה במדה וכשם שבנ"י קדמו נעשה כן הקדים להם הקב"ה התורה בעבור שעלה לפניו ית' נ"ר במעשים שיעשו בנ"י אח"כ ויהיו שומרי שביעית ויובלות. וז"ש בהר סיני שכל נתינת התורה סוף מעשה במחשבה תחילה ע"י ושבתה הארץ שבת לה'. וזה עצמו ענין שהקדימו נעשה לנשמע שהעלו לפניו ית' נ"ר ממה שיעשו אח"כ. וזה שרמזו חז"ל מי גילה לבני רז זה. פי' כשראה הקב"ה מה שיעשו אח"כ ע"י שהי' התשוקה בנפשות בנ"י לקיים המצות. לכן אמר הקב"ה שבהתעוררות בנ"י למטה נעשה התעוררות למעלה. ונמצא לפי"ז עיקר כתפוח קאי על הקב"ה שכן הוא הנהגתו ית' שכולל עבר ועתיד. רק שבנ"י נמשכו אחר מדרגה זו. והקב"ה וב"ש א"ס למדותיו רק שמתנהג עם כל א' לפי הכנה שלו. והנה עיקר מצות השמיטין ויובלות. הוא הביטול אליו ית'. כמ"ש ושבתה הארץ ביטול אל השורש הוא בחי' השבת כמ"ש אל יצא איש ממקומו ביום השביעי. וכמו שיש בחי' שבת בנפש. כן בעולם כאשר היו בנ"י במקומם. כמ"ש כל יושבי' עלי' הי' נוהג שמיטין ויובלות והיו מעלין ומתרוממין הכל להשורש. ובזו"ח פי' להנחיל אוהבי י"ש ר"ת יובלות שמיטין עי"ש. והוא מאמר חז"ל תלמידיו של אאע"ה אוכלין בעוה"ז ונוחלין בעוה"ב כדכתי' להנחיל כו' [ונראה דהמשנה מרמז ליישב קושית ר"א שם בזוהר אי אוהבי הוא אברהם אע"ה הא יצא ממנו ישמעאל. ומיישב דרק הבוחרים בדרכיהם ותלמודיהם יורשין נחלה זאת כנ"ל]. פי' שהקב"ה נתן א"י לנו לנחלה כדי לקיים ושבתה הארץ שבת לה'. דכן לשון הכתוב כ"ת אל הארץ כו' ושבתה כו'. פי' שכל ביאתכם לארץ יהי' על כוונה זו והקנה הקב"ה לנו א"י כדי להקנותה אליו. וכמו שכ' בספרים הקדושים כמו שהקב"ה ברא יש מאין כן צריכין בנ"י לחזור היש להאין וזהו עצמו קיום היש בזה הביטול של היש. וזה הרמז להנחיל אוהבי י"ש שזה הנחלה ע"י יובלות ושמיטין שמבטלין הכל אל השורש והאין. ובזה נתקיים הנחלה בידם. וכל קיום היש ע"י יובל ושמיטה שהוא הביטול. וכ"כ אם בחקותי תלכו כו' שהוא הביטול. אז דיקא יהי' השפע בעולם גשמיכם בעתם שיהי' דבוק בשורש דכתי' לכל זמן ועת כו' כמ"ש במ"א מזה. וזהו היא בחי' עושי דברו לברר הנהגת הבורא ית' בעולם. ועי"ז זוכין בכל עת להמשיך התחדשות קדושה כמ"ש לשמוע בקול דברו. דיש בחי' עבד ובן כמ"ש בזוה"ק ע"פ הפסוק עבדי אתה כו'. והענין יובן ע"פ המד' בחקותי ועשיתם אותם כאילו עשיתם אתם. עשיתם עצמכם. הלומד ע"מ לעשות זוכה לרוח הקודש דכתי' ואז תשכיל כו' ע"ש דהנה תרי"ג מצות הם נגד אברים וגידים של אדם א"כ ע"י עשיית המצות מתחדש חיות הנפש ממש כדכתי' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם שזוכה לנפש חדשה וזהו נק' עשי' תיקון הנפש כמ"ש הנפש אשר עשו בחרן שגיירן ועי"ז קיבלו נפש חדשה ממש. כי בחי' הנפש הוא כח הוכן באדם שיכול להוציאו אל הפועל בכח מצות ומעש"ט. וע"ז כתי' אשר ברא א' לעשות שהתחתונים ישלימו התיקון ולכן המצות נק' נרות דכתי' נר מצוה ובמד' תצוה העושה מצוה לפני הקב"ה כאילו הדליק נר לפניו ומחי' נפשו שנק' נר כו'. והכל א' שהמצות ממש הם כלים לאור התורה וכפי קיום המצות כך הם מתמלאים אור תורה וכן הוא בנפש האדם. וז"ש עשיתם אתם. עצמכם. וזהו בחי' עושי דברו כמ"ש אשר דבר ה' נעשה. שיתקנו ויוציאו מכח אל הפועל מעשה ה' ואח"כ זוכין לבחי' רוח חדשה משמים כמ"ש לשמוע בקול דברו. וז"ש שזוכה לרוח הקודש. ועל ב' אלו כתי' עבדי אתה. ואח"כ אשר בך אתפאר הוא לשון עתיד. שבחי' בנים ורוח הקודש בחי' לשמוע בקול דברו הוא בהתחדשות בכל עת כמ"ש יערה עלינו רוח ממרום ודו"ק ותשכח:
Section 14
תרמ"ו
ענין שמיטין ויובלות להר סיני. ע"פ המד' ברכו ה' מלאכיו כו' עושי דברו. בשומרי שביעית הכ' מדבר כו'. וחז"ל דרשו כשהקדימו בנ"י נעשה לנשמע אמר הקב"ה מי גילה לבני רז שמה"ש משתמשין כו'. כי בנ"י היו מוכנים בקבלת התורה להיות כמלאכי השרת כי באמת גם התחתונים שלוחיו של מקום הם דהכל לכבודו ברא. רק ההפרש הוא שהמלאך אין בו דבר אחר רק זה השליחות. ונק' כולו מלאך ע"ש השליחות. ולפי שבטל במציאות אליו ית' לכן ניזון מזיו השכינה כמו שעתידין צדיקים להיות בעוה"ב. ובנ"י בקבלת התורה היו מוכנים ג"כ לזה. לכן ניזונו מלחם שמה"ש אוכלין כנ"ל. כי באמת בזעת אפיך תאכל לחם היא הקללה לאחר החטא ומקודם הי' כל אכילת אדם מגן עדן. וכמו כן היו בנ"י מוכנים להיות בהר סיני. וכ"כ אמרתי אלהים אתם כו'. אך גם אחר החטא נשאר לבנ"י זמנים שמתעורר להם זה הכח הראשון וכמו בש"ק שמבטלין מכל מלאכה ומוכנים רק לעבודת הש"י. לכן המזון ביום ש"ק הוא בקדושה. ובזמן שהיו שמיטין ויובלות הי' כל שנה שנת שבתון ולא היו עוסקין בזריעה וקצירה. דאיתא בגמ' פלוגתא דר"ש ור' ישמעאל רש"א אפשר אדם זורע בשעת הזריעה כו' תורתו אימת נעשית כו' ור"י אומר הנהג מנהג דרך ארץ ואחז"ל הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם. ובאמת זה הוא אחר החטא כמ"ש במ"א במשנה אם אין תורה אין ד"א זה הי' קודם החטא. ואח"כ אם אין ד"א אין תורה כמ"ש וישכן מקדם כו' לשמור כו' דרך עה"ח ודרשו חז"ל מכאן שד"א קדמה לתורה ע"ש. ובשמיטין ויובלות ושבתות יש לבנ"י הארה מדרך הראשון שקודם החטא. ולכן היו שובתין בזמנים הללו והיו חוזרין למדרגה הראשונה שקיבלו בהר סיני. וזה עיקר החירות ביובל דכ' ושבתם איש אל אחוזתו כו' שהי' להם דביקות בשורשם. ולכן שומרי שביעית נק' מלאכיו עושי דברו שאין להם רק זה השליחות ואין עוסקין בדרך ארץ כלל רק כמלאכי השרת. ולכן הי' המזון שלהם ע"פ נס ואיתא בספרים בפ' וכ"ת מה נאכל כו' כי רצונו ית' הי' שלא יהרהרו כלל ואז היו נהנים ממעשה נסים ממש וע"י השאלה הוצרך להיות המזון בדרך ברכה. ויתכן לומר הואיל ואין דרך נס להיות בפרסום כדאיתא גבי אלישע. ולכן אם לא ישאלו כלל יהי' המזון בנס ממש וכמו המן לחם מן השמים. וכתי' והיתה שבת הארץ לכם לאכלה. פי' אכילת השמיטה לא יהי' ע"י הכנת האדם רק ע"י המנוחה והוא בחי' עונג שבת:
Section 15
תרמ"ז
ענין שמיטין אצל הר סיני. ע"פ המד' ויקרא. ברכו ה' מלאכיו ולא כל מלאכיו תחתונים שא"י לעמוד בתפקידיו של הקב"ה כו' גבורי כח בשומרי שביעית הכ' מדבר עושי דברו וזה דבר השמיטה ע"ש. כי הנה בנ"י זכו לקבלת התורה ע"י המדבר כמ"ש זכרתי לך חסד כו' לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. כי התורה היא מעולם העליון וא"י לזכות לתורה עד שמבטלין כל עוה"ז ונמשכין לבטוח בו ית' בלבד. וכן מבקשין ובעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדם חוקי חיים כו'. ובאמת לאו כל מוחא סביל דא. רק מיוחדים שנק' מלאכיו. וכן בדורות דור המדבר היה להם זה הכח וכל הדורות נמשכין אחריהם. וכן בכל דור יש יחידים שיש להם זה הכח והקב"ה זכר עשה לנפלאותיו ונתן לנו מצות שנזכה על ידיהם למדרגה הראשונה. כמ"ש תחתונים שא"י לעמוד בתפקידיו. ומ"מ יש זמנים שנמצא התעוררות בבנ"י. וכמו כן בשנת השמיטה הוא ממש לכתך אחרי בארץ לא זרועה. והיה מתגלה להם הארת קבלת התורה כמ"ש עושי דברו ועי"ז לשמוע בקול דברו. ועושי דברו שמיטה. לשמוע בקול דברו הוא יובל שופר תרועה. ובאמת פי' עושי דברו הוא שאין להם עבודה אחרת רק זו כמלאך שאין בו רק שליחותו. ובשנת השמיטה היו עוסקין רק בתורת ה' וכן מעין זה בש"ק יעשה כולו תורה כמ"ש במדרשים שיש בו הארה מקבלת התורה. ובאמת באלה הימים מפסח עד שבועות נמשכו בנ"י אחריו ית' עד שזכו לקבלת התורה לכן וודאי נשאר רשימה באלה ימי הספירה. וכתיב ה"א תירא אותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע. והוא רמז לאלה הימים כי בפסח שיצאנו ממצרים להיות עבדי ה' בחי' אותו תעבוד דכתיב ועבדת כו' העבודה הזאת בחודש הזה. ואמרו שאין לך עבודה אחרת אלא זו הוא רמז להשבתת שאור. ובו תדבק הוא ימי הספירה כמ"ש ז"ל ואיך אפשר לדבוק בשכינה אש אוכלה אלא הדבק במידותיו. וימים אלו הם לתקן המדות. ובשמו תשבע הוא חג השבועות. אורייתא כולא שמא דקוב"ה והוא הכח של התורה שמסייע לעובדי ה' כמ"ש מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק כו':
Section 16
תרמ"ח
כי תבואו אה"א אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה'. כי הש"י נתן לנו ארץ ישראל להודיע כי לה' הארץ. כדאיתא בתנחומא הש"י הקנה העולם לאברהם וחזר והקנה לו. וזה מצות השמיטה שניתן לבנ"י הארץ מחדש. ובכל שמיטה נתחדש המתנה כענין שכ' בפ' תולדות ויתן לך האלהים יתן ויחזור ויתן ע"ש. וז"ש אשר אני נותן לשון הוה. ובנ"י הם מוכנים לקבל זו המתנה. וז"ש כי גרים ותושבים אתם עמדי. הוא שבחן של בנ"י שיודעין שהם גרים ומבררין כי לה' הארץ ודבקים תמיד בכח הנתינה. ובזה יתכן לפרש מה דכתיב וכרות עמו הברית לתת כו' לתת. תרתי ל"ל רק שיהיה להם תמיד בחי' הנתינה. יתן ויחזור ויתן. שבכל שמיטה ושבתה הארץ לה'. וכעין שכ' באוה"ח על כל שבת שניתן חיות חדש להבריאה ע"ש פ' ויכלו. וכשם שנאמר בשבת בראשית כן בשמיטה:
בפסוק והיתה שבת הארץ לכם לאכלה. ע"פ מ"ש בזוה"ק יתרו ע"פ ויברך כו' יום השביעי כיון דלא אשתכח בי' מנא כו' אלא כולא ברכאין בשביעאה תלי' כו'. והנה משורש הברכה שמתגלה בש"ק א"י כולם לקבל. רק בנ"י מוכנים לקבל השפעה זו. וכמו כן בשמיטה לכם לאכלה דייקא. והרמז שכל השפעה העיקרית הוא ע"י השביתה וכמ"ש במ"א כי לכן מיני' מתברכין כל שיתא יומין לידע כי ביטול כל המלאכות הן הן קיומו של עולם:
Section 17
תרמ"ט
ענין שמיטין אצל הר סיני. דכתיב ושבתה הארץ שבת לה' פי' בזוה"ק כשיבאו בנ"י שבתה שבת ע"ש. והענין הוא כי הקב"ה נתן לבנ"י ארץ כנען בכח התורה כדכתיב כח מעשיו הגיד כו' כדפרש"י ז"ל פ' בראשית שלא יאמרו לסטים אתם כו'. ומה התשובה ע"ז. אך האמת הוא כי כל מה שלמטה תלי' בשורש שלמעלה דבאורייתא איברי עלמא. ובנ"י שמבררין זאת ומחזירין כל הדברים להראשית והשורש שיש להם בתורה כדאיתא בשביל ישראל שנק' ראשית פי' שבנ"י בכ"מ שהם הם דבקים בהראשית כדאיתא במד' ונתנך ה' עליון כשמן שצף למעלה. כמו כן בנ"י בכ"מ שהם מתעלין עד הראשית. וכיון שהראשית בידם שזה הוא כח מעשיו של הקב"ה ממילא הכל שלהם. ולכן ע"י שביתת השמיטה שהיא שבת לה' ומחזירין הארץ לבעלי' ממילא היא שלהם. וז"ש בת"כ דיו לעבד להיות כרבו כשהיא שלי היא שלכם. שכל כוחן של בנ"י לזכות בהארץ כשמתעלה אל הקב"ה בכח התורה כנ"ל. וז"ש כריתות בריתו ית' עם האבות לתת ארץ כנען והקמותי את בריתי. ביום ההוא כרת כו'. וכרות עמו הברית כו'. הכל כנ"ל שע"י הברית שיש לבנ"י דבקות בהקב"ה ממילא כח מעשיו הגיד כו'. וז"ש כימי השמים על הארץ פי' דכל שלמטה יש לו שורש למעלה וימי השמים הם השרשים מהימים שעל הארץ. ושורש שבשמים ניתן לבנ"י כנ"ל. נמצא שאינו גזל בידינו. ולכן בעון שמיטה גלו. ולכן הגלות לבנ"י יותר מלכל אומה. כי אין לנו חלק באמת בזה העולם רק אם עובדין אותו ית' כראוי ומעידין ומבררין מלכותו ית' בעולם ומחזירין הכל אליו ית' ממילא יש לנו הכל. וח"ו להיפוך אין לנו כלום בעוה"ז. ויובל המשיכו בנ"י הארה מעין עולם הבא דכתיב וקראתם דרור בארץ לכל יושביה. כמ"ש כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב. והענין כי יש לכל איש ישראל חלק בתורה אך ע"י הסתר מחטאים שנתלכלך הוא נסתר בעוה"ז. ובעוה"ב כשנעשין בני חורין מאלה השיעבודים יש להם חלק. וכמו כן ביובל שנמשך הארה מקבלת התורה ע"י השופר כדכתיב וקראתם דרור כמו מקרא קודש שנמשך הקדושה מלמעלה. וז"ש בארץ שנתגלה בעוה"ז שורש העליון ונעשו בני חורין בכח התורה כדאיתא אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה:
בפסוק כי לי בנ"י עבדים כו' איתא בזוה"ק בר"מ כי צריך איש ישראל לעבוד הש"י בבחי' עבד ובן ע"ש. כי הנה בנים אתם הוא בוודאי הנשמות שהם חלק אלקי ממעל. ובגוף צריכין להיות עבד להנשמה לכוף ולבטל הגוף והם ב' יצירות כדכתיב וייצר יצירה בעוה"ז ובעוה"ב. והוא בחי' יצ"ט ויצה"ר. ולכן צריכין לעבוד הש"י בדחילו ורחימו. אהבה לבחי' הנשמה שנמשכת אחר (השורה) [*הצורה] באהבה ותשוקה. והיראה נצרך אל הגוף שהוא בחי' היצה"ר. ולכן מבקשין יחד לבבינו לאהבה וליראה. להיות בכל לבבך בשני יצריך. יצ"ט באהבה ויצה"ר ביראה. ובוודאי השיעבוד שיוכל איש ישראל להשתעבד הוא רק בגוף. וע"ז נאמר ג"כ עבדי הם אשר הוצאתי כו' מא"מ כי רק הגופות היו משועבדים לפרעה ואעפ"כ הוציאנו הש"י להיות עבדי ה' גם בגוף וגשמיות. כי לבחי' בנים זכו בנ"י בקבלת התורה שניתן להם נשמה חדשה וביצ"מ היו רק בחי' עבדים. וכתיב לי בנ"י עבדים. לי לשמי. פי' אע"פ שבנ"י משועבדים בגלות אעפ"כ צריכין לקבל העבדות לשם שמים כי באמת הכל מאתו ית' וע"י שמקבלין העבדות לשמו ית' נעשה מזה עבדי הם וזה יוכל להיות מפתח לגאולה וכמו כן הוא בפרט כל עובד ה' הגם שנשתעבד ליצה"ר ויש לו יגיעות בבחי' עבד אם מקבל העבדות לש"ש זוכה להתעלות עי"ז. וע"ז נאמר עבד משכיל ימשול בבן כי תיקון הגוף מעלה גם את הנפש:
Section 18
תר"נ
בענין השמיטה ושבתה הארץ. כי בנ"י נבראו לתקן העולם והזמן דכתי' אנכי עשיתי ארץ ואדם עלי' בראתי ואין אדם אלא ישראל כמ"ש אדם אתם. וכמו שיש גאולה בנפש כמו כן כ' גאולה תתנו לארץ. וכמו שהיו בנ"י מקודם מעורבין בכלל האומות ואח"כ נבחרו כדאיתא במד' בורר וחוזר ובורר שע"ז כתי' הבדלתי אתכם מן העמים. וביציאת מצרים נגאלו בגשמיות וברוחניות. וכמו כן הי' א"י מקודם תחת השבעה אומות ויצא אח"כ להיות ארץ ישראל והיא גאולה בגשמיות ורוחניות. וכמו כן בזמן שהזמנים מקודשין היו מעורבין ואח"כ נבררו שבתות ומועדים מכלל הזמנים וכ"ז נתברר ע"י גאולת בנ"י. לכן המועדים זכר ליצ"מ כי ע"י יצ"מ יצאו הארתן מכח אל הפועל. כי כך הי' בריאת עוה"ז כמ"ש והארץ היתה תהו כו' יהי אור. ודבר זה נוהג בעולם שנה נפש שצריך להתברר ע"י אור תורה. ובנ"י שיצאו ממצרים וניתן להם התורה יש בידם כח החירות ולהביא גאולה לכל המקומות והזמנים כמ"ש וקראתם דרור. וז"ש כי תבואו כו' ושבתה הארץ שבת לה'. להעלות הארץ אל הרוחניות והפנימיות. וז"ש וכרות עמו הברית לתת כו' לתת. ב' נתינות למה. רק א' שהאבות ובנ"י אחריהם נותנים הארץ להש"י. ונתינה שני' שהש"י נותן לנו הארץ. וזה הוא כריתות ברית שבנ"י כל עבודתם בעולם להעיד על הבורא ית"ש ולהעלות הכל אליו. וכמ"ש במכילתא יתרו והייתם לי סגולה כשם שהאשה מסגלת אחר בעלה כו' ע"ש. וכביכול הש"י ג"כ נאמר בו ופניתי אליכם פונה אני מכל עסקי ועוסק בכם. ובכח זה הברית זכו בנ"י לא"י כמ"ש במד' אמור ע"מ ואתה את בריתי תשמור שכל זה ענין א'. ויש ברית בגוף להסיר הערלה להתדבק בפנימיות והיא גאולה בנפש. וכמו כן גאולה בארץ כמ"ש. וא"י מסוגל לזה כמ"ש במד' עמד וימודד ארץ כו' ע"ש כמו שבחר הש"י בבנ"י שהתורה מיוחד רק להם. כמו כן א"י מיוחד להיות נחלת ה'. וכתי' וישבתם לבטח בארצכם ואמרו בת"כ בארצכם אתם יושבים לבטח וא"א יושבים לבטח חוץ מארצכם. הרמז כי בא"י היו אוכלין ושבעים ומ"מ היו דבקים בהש"י במדת הבטחון שזה עדות השמיטין ויובלות ואין כל הארצות מיוחדים לזה רק א"י וע"ז כתי' שכן ארץ ורעה אמונה:
בפסוק כי לי ב"י עבדים עבדי הם כו'. כבר כתבתי במ"א כי בחי' העבדות לעולם נשאר בבנ"י כמ"ש לא ימכרו ממכרת עבד והמדרגה שניתן לבנ"י שנק' בנים. לזה יש זמנים. אבל בחי' עבדי הם היא אפי' בגלות. וזה ניתן לבנ"י ביצ"מ. שהוציאם הש"י להיות לעולם עבדי ה' אפי' בעת שנמסרין ת"י מלכים ב"ו. אבל בנ"י מקבלין העבדות לשם שמים. ז"ש לי בנ"י עבדים לי לשמי. והאומות סוברין שעובדין להם והפסוק מעיד עבדי הם. וז"ש ואשבור מוטות עולכם שלא יוכלו הרשעים בעבודה שלהם להטות עול מלכותו ית' מעלינו כמ"ש ז"ל שטרי קודם. ואין הפי' קודם בזמן דוקא. רק שהעבדות להש"י קודם בלב איש ישראל. וא"י להנתק ע"י עבדות ב"ו. וכל הבטחה זו עבדי הם היא הכנה לימי הגלות כמ"ש. אבל עצם בנ"י הם נק' בנים. ונראה עוד כי מוכן הי' להיות בנ"י בנים בלבד והאומות עבדים. אבל כאשר פרקו הרשעים העבדות ניתן הכל לבנ"י כמ"ש וימנע מרשעים אורם. וכל מה שאנחנו בגלות ומעבידים אותנו נוטלין אנו מהם כל הנ"ק וכל העבדות ונמסר הכל בידינו. וז"ש עבדי הם דייקא ולא האומות שפרקו מעליהם עול מלכותו ית' ונמסר לנו. [וזה כעין שכ' ז"ל כח מעשיו הגיד כו' לתת להם נחלת גוים הוא בחי' עבדי כו' וזה צריך אריכות דברים. וכבר נתבאר במ"א מזה]:
Section 19
תרנ"א
בענין שמיטין ויובלות. ושבתה הארץ שבת לה' וישבתם לבטח עלי'. כי בנ"י נכנסו לא"י אחר שקיבלו התורה בהר סיני והלכו כל מ' שנה במדבר בהנהגה שלמעלה מהטבע. ובכח זה נכנסו להרים כל הטבע אליו ית'. וזה עצמו הסמיכות שמיטין להר סיני לומר שבכח מצוה זו נתעלה כל הטבע והארציות להיות דבוק בשורשו כמו שהי' קודם החטא וכמו שיהי' לעתיד. וישבתם לבטח הוא להיות גם הישיבה בטבע דבוק בבטחון בשלימות והיא מעלה גדולה. וכתי' בטחו בו בכל עת. כי יש כ"ח עתים אשר כל הטבע מתנהג בהם כמ"ש בקהלת י"ד עתים לטובה וי"ד כו'. אכן יש הנהגה שלמעלה מאלו וכולל כל ב' אלו. והרמז יש יד גדולה ויד חזקה. ויד רמה כולל ב' הידות אלו [וג' אלו הידות הם מ"ב. שבשם מ"ב נברא העולם. והם שנים שבתוך השמיטות. וז' שמיטות ויובל משלימים לחמשים שהיובל הוא שער הנ' שלמעלה מכל הטבע והוא עלמא דחירות לגמרי כנ"ל] ובנ"י מבטלין כל העתים אל הנהגה העליונה ובאמת אין כל ב"א מוכנים לזה רק בנ"י. וז"ש בטחו בו כו' עם שפכו לפניו לבבכם. והוא בכח התורה שנמסר להם שע"ז נאמר כח מעשיו הגיד. וכמו כן א"י כל הנהגה שלה משורשת בשורש העליון. ולכן כתי' וישבתם לבטח עלי'. ובת"כ פ' בחקותי דורש בארצכם אתם יושבים לבטח ולא חו"ל ע"ש הרמז כנ"ל. וכמו שא"י מיוחדת לבחי' הנ"ל בעולם. כמו כן בנ"י מיוחדים בנפש. וז"ש בידך עתותי. שעתות של בנ"י מדובקין בשורש בו ית"ש. ואיתא במד' כ"מ שנאמר וישב לשון צער ע"ש בכמה מקומות. וגם וישב יעקב דרשו ביקש לישב בשלוה וקפץ עליו רוגזו של יוסף כו' שטן מקטרג כו' והיינו שעדיין לא הי' ניתקן א"י והי' עוד ת"י כנען. אבל כשנכנסו בנ"י ושבתה הארץ. ונעשה התיקון להיות אפי' הנהגה שלמטה מיושבת ומדובקת באחדות השורש כי הקב"ה ברא הכל עולם שנה נפש. וא"כ יש נקודה ממוצעת שמחבר הגשמיות אל השורש הרוחני. וזו הנקודה בעולם היא בא"י. ובנפש בבנ"י. ובזמן הי' ע"י שמיטין ויובלות. וכולן תלוין זה בזה. וכפי תיקון הנפשות כך בזמן כמ"ש במד' יודע ה' ימי תמימים כשם שהם תמימים. לכן סמך הכתוב פרשת לא תונו לשמיטין ויובלות. שכפי אחדות שבנפשות בני ישראל. כך נתאחד הזמן על ידיהם. לכן אין יובל נוהג רק כשכל יושבי' עלי'. ובמ"א כתבנו. על המדרש מות וחיים ביד לשון שכמו הלשון מחבר כל האדם כן בני ישראל מחברין כל הנפשות על ידי כח התורה שקיבלו בהר סיני ע"ש:
בפסוק והארץ ל"ת לצמיתות כו' גרים ותושבים אתם עמדי. שבנ"י צריכין להיות בעוה"ז גרים לידע כי עיקר שלהם למעלה. כדאיתא בחובת הלבבות מענין הגירות בעולם. ופי' עמדי כמו שקדושתו ית' למעלה מכל רק שלפעמים יורד למטה איזה הארה סתים וגליא. כן צריכין להיות בנ"י בעוה"ז בעראי. כמ"ש חסידים תורתן קבע ומלאכתן עראי. ואפי' מי שצריך לעסוק בפרנסה ג' שעות ובתורה שעה א' אעפ"כ צריך להיות התורה קבע. וכן הי' מצות השמיטה אע"פ שששה שנים היו עוסקין במלאכתן ושמיטה היו פנוים. מ"מ ע"י שהיו סופרין אחר השמיטין ויובלות. הי' זה להראות שמלאכתן עראי והי' בטל כל המלאכות אל השביתה. וכן הוא בימי המעשה שצריכין להיות בטלין אל השבת ואז יכולין להרגיש הקדושה בכל הימים. ולא להיות נפרד מן השורש. וזה הרמז לא תמכר לצמיתות שלא יהי' מתנכר ורחוק לגמרי מן השורש שלמעלה. וכמ"ש גאולה תתנו לארץ. וכבר כ' בכמה מקומות כמו שיש גאולה בנפש כן בזמן ובמקום. וכמו שיש מ"ט שערי טומאה שצריך האדם לצאת מהם כמו שגאלנו הקב"ה ממצרים כן צריכין בנ"י ליתן גאולה למקום ולזמן. וכתי' תן חלק לשבעה וגם לשמנה. יתכן לרמוז לשבעה שמיטין. וגם לשמונה הוא יובל שהוא למעלה משבע שבועות והוא עלמא דחירות. וג"ם גי' מ"ט שבימי השמיטין יוצאין ממ"ט שערים ומתגלה שער הנ' שהוא אחדות בלי תערובות. וכתיב וגם הקימותי כו' לתת כו' היינו גאולת הארץ. מת"י כנען לצאת ממ"ט שערים. וגם אני שמעתי כו' נאקת כו' הוא גאולת הנפשות ממ"ט שערים:
Section 20
תרנ"ב
במד' תנחומא נבהל להון איש רע עין כו' חסר יביאנו. העושה סחורה בפירות שביעית סופו מוכר מטלטלין כו' ביתו כו'. דאיתא במשנה ג"ד מתלמידיו של אאע"ה עין טובה כו' אוכלין בעוה"ז ונוחלין לעוה"ב להנחיל אוהבי יש כו'. וכבר כתבנו כמה פעמים כי זה ענין השמיטה כמו שרמז בזו"ח להנחיל אוהבי י"ש הוא יובל שמיטה. כי בוודאי מי שיש בו ג"ד הללו הוא סימן שהוא אוהב ה' ומתוך אהבת הבורא ית"ש אינו מדובק בעוה"ז. ולכן אינו מקנא לחבירו ואינו מתגאה ומתדשן בטובת עוה"ז. ולכן נוחל ב' עולמות. כי באמת כפי הביטול שנמצא באדם אל הבורא ית' ממילא יש לו הכל. וכפי הגיאות לשכוח בכח הבורא ית' ונבהל להון ומתפעל ביותר ע"י העשירות חסר יביאנו כמ"ש לא יחצו ימיהם. דכ' מותר האדם מה"ב אין. כי הנה הקב"ה מקיים וזן כל הברואים מאדם ובהמה. ויתרון שכל האדם במה שמתבונן ומבין ומכיר טובת הבורא ית'. ואז כשבא לדעת זאת יש לו מותר. אבל כשהשכל מביאו לבעט בהבורא ואומר כחי ועוצם ידי כו' הבהמה טובה ממנו. והקב"ה ברא יש מאין וכשהאדם מבין זאת ומבטל עצמו להבורא ע"ז כ' להנחיל אוהבי יש:
Section 21
תרנ"ג
בענין סמיכת שמיטין להר סיני. יובן ע"פ המשנה המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר. כי יש נסיון לעני מתוך דוחקו. ויש לעשיר נסיון שלא ירום לבו בעשרו לשכוח את הש"י. והמקיים התורה מעוני זוכה שיקיימנה בעושר ולא יבעט ע"י העשירות. וכמו כן הי' בכלל בנ"י בדור המדבר ויענך וירעיבך. והי' זה הכנה שיקיימו אח"כ התורה בא"י מתוך העושר. והיא העצה שיעצה התורה בשמיטין ויובלות שלא לעשות עיקר בעבודת האדמה ולשבות בשמיטה לשמו ית'. וגם הצדקה לעניים א' לשבע שנים שעי"ז יתקיים ברכת הארץ בידם. וע"ז מברכין אותו ית"ש ברעב זנתנו ובשבע כלכלתנו. מה שמזמין לנו מזון בעת הרעב. ומה שנותן לנו דעת לקבל המזון כראוי. זה ברכת א"י ארץ טובה ורחבה. כי הנה להמאכל נצרך כח הזן והמעכל והדוחה. וזה ענין ג' הברכות. ואמרו חז"ל משה רבינו תיקן ברכת הזן כשהוריד לנו המן שזה הי' הפקת המזון במדבר שהיו חסרים מכל. וכשנכנסו לארץ הי' הברכה על הארץ שהוא נבחר מכל הארצות שיכולין לקבל המאכל כראוי לזון הנפש שלא לבעט מתוך השובע זהו בחי' המעכל שיהי' המזון לתועלת הנצרך. זה בשבע כלכלתנו. אח"כ כשנבנה ירושלים הי' הברכה על בחי' הדוחה כי ע"י בנין בהמ"ק הי' בירור האוכל בלי פסולת. לכן דרשו הטובה זו ירושלים שהי' בירור הטוב מתערובת טו"ר. נחזור לדברינו כי המן במדבר ויענך הי' הכנה שיוכלו לקבל העשירות כראוי אח"כ בכניסתן לא"י. לכן תלה הכ' שמיטין ויובלות תיקון הארץ בהר סיני וכ"כ להטיבך באחריתך. ובאמת אם הי' מקיימין בשלימות התורה מעוני לא הי' הגלות. אבל הי' לנו חטאים במדבר ג"כ. ולכן נתקיים אח"כ ג"כ בנו סיפא דמתניתין המבטל התורה מעושר סופו לבטלה מעוני. כמ"ש תחת אשר לא עבדת את ה' כו' בשמחה כו' מרוב כל כנ"ל:
עוד ענין בהר סיני. דכ' ושבתה הארץ שבת לה'. דכ' והארץ היתה תהו אח"כ ויהי אור. וכן הי' בסדר הדורות ב' אלפים תהו ואח"כ בכח קבלת התורה תיקנו בנ"י הארץ שע"ז נברא האדם לעשות ישוב בעולם כמ"ש לא תהו בראה לשבת יצרה. וכ"כ וכבשוה שהאדם נברא לכבוש הארץ לתקנה לצאת מתוהו ובהו לבא לידי ישוב. והנה ארץ ישראל הוא יסוד כל הארץ. ובה נמצא התיקון להעלות הארץ להתחבר לשמים. ולא על חנם התאוו האבות לנחול את הארץ וכתי' לך אתן א"כ חבל נחלתכם. רש"י פי' חבל יש בו ג' פתילים. וכתי' בארץ חבל נחלתכם. וכמו כן כתי' יעקב חבל נחלתו. כי יש התקשרות לשורש בבחי' עולם שנה נפש וכולם יש בהם פנימיות כמ"ש ז"ל קוב"ה ואורייתא סתים וגלי' וכמו כן בנ"י סתים וגלי' וכמו כן א"י סתים וגלי'. וכ"כ אל הארץ אשר אראך א"כ יש בו דבר סתר. כי בחכמה יסד ארץ. וארץ ישראל מקום מיוחד להתקשר בשורש העליון. ובנ"י מתאחדים בארץ כמ"ש אתה אחד ושמך א' ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. כי פי' אחד הוא כשהחלק שלמטה דבוק בחלק שלמעלה. כי החצי אינו נק' אחד. וכשבנ"י נתיישבו בארץ קיבלו כח הנשמה שלמעלה. וכ"כ נותן נשמה לעם עלי'. ולכן נזכר בפרשה זו ענין האחדות ולא תונו איש את עמיתו כי עיקר האחדות בא"י ואז השכינה שורה עליהם. ולכן אחז"ל הדר בא"י יש לו אלקי ולמדו ממה שאמר דהע"ה גרשוני כו' מהסתפח בנחלת ה' ע"ש. שבנ"י גוי א' בארץ. וכמו כן בזמנים שבתות ויו"ט נק' נחלה כמ"ש ושבת קדשו הנחילנו. ויש בו ג"כ נשמה יתירה. וכמו כן בשמיטין ויובלות. וכ"ז ניתקן בהר סיני שנעשו בנ"י גוי א' ולכן כתי' אנכי ה"א לשון יחיד כי כפי האחדות שיש ביניהם חל אלקותו ית' על בנ"י:
בפסוק לעולם בהם תעבודו ובאחיכם בנ"י כו' לא תרדה בו בפרך. כי אדם לעמל יולד ולכן אין להניח עבד פנוי. והמנוחה היא טוב רק לבנ"י שהם עבדי ה' כמ"ש כי לי בנ"י עבדים. וע"ז אמרו חז"ל אשרי שעמלו בתורה. והמקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו ע"מ ועול ד"א. והנה אדה"ר קודם החטא הי' בגן עדן לעבדה ולשמרה במ"ע ומל"ת ואחר החטא כתי' וישלחהו כו' לעבוד את האדמה כו' פי' את להיות העבודה בהשתתפות הגשמיות. כענין שאמרו יפה ת"ת עם ד"א. וכ"ז אחר החטא כמ"ש הטעם שיגיעת שניהם משכחת עון. אבל קודם החטא הי' כולו תורה. וכמו כן בהר סיני היו מיוחדים בנ"י להיות כמו קודם החטא כמ"ש אמרתי אלקים אתם. ואחר שחטאנו שוב ונצרך להיות התיקון בבחי' השתתפות ת"ת עם ד"א נתן לנו הקב"ה מצות שמיטה ויובל שאז הוא בחי' תורה בלבד ולכך סמך שמיטה להר סיני. כי בהר סיני התחיל תיקון חטא אדה"ר והתורה כתי' בה תמימה משיבת נפש. דהנה ג' בחי' היו בבריאת האדם. עפר מן האדמה הוא הגשמיות. ויפח באפיו נשמת חיים הוא מדרגה גבוה כמו שהיה קודם החטא. ויהי האדם לנפש חיה הוא הממוצע רוח ממללא והוא רוח המחבר נפש לנשמה. וגדולה תורה שנותנת חיים בעוה"ז ובעוה"ב לכן נאמר בה משיבת נפש. ונותנת דרך איך לתקן גם עבודת האדמה והוא מצות שמיטין ויובלות כנ"ל:
Section 22
תרנ"ה
במד' מו"ח ביד לשון מצא גחלת ונפח בה כו'. זו הגחלת היא בכל מקום והיא ניצוצין מן התורה שנקראת אש כמ"ש בספרים כי גחלת גי' אמת. ואין אמת אלא תורה והכל נברא מהתורה ונמצא מזו הגחלת בכל מקום וכל דבר. אך ביד איש ישראל להוציא מכח אל הפועל זה הניצוץ וע"ז כתי' ויפח באפיו כו' ויהי האדם לנפש חי' לרוח ממללא. היינו שיש כח בפיו לעורר החיות בכל מקום. וע"ז אמרו אם בחקותי תלכו להיות עמלים בתורה. פי' ליגע עצמו למצוא דברי תורה בכל מקום. הרשימות וחקיקות מהתורה שנמצא בכ"מ. כמ"ש במד' חקים שבהם חקקתי את הירח כו'. ולכן הזמנים נמסרו ביד בנ"י כמ"ש ישראל דקדשינהו לזמנים. וכן במנין שמיטין ויובלות כמ"ש וספרת לך. ומקדשין ב"ד שנת השמיטה והיובל. וכל זה הכח נמסר לבנ"י בקבלת התורה לכן נאמר בהר סיני. ביד לשון הוא רמז לבנ"י שנמסר להם לשון הקודש כדכ' מקודם הי' שפה א' לכולם. ובדור הפלגה נתבלבלו הלשונות ונמסר אח"כ לבנ"י בפרט בקבלת התורה:
Section 23
תרנ"ז
ושבתה הארץ כו'. דכתי' לא תהו בראה לשבת יצרה. עיקר בחי' השבת לשוב כ"ד לשורשו כמ"ש שבו איש תחתיו. וזה בכח התורה דכתיב משיבת נפש שמשיב הנפשות אל השורש. ולכן בכח בנ"י לעשות השבת בנפש ובארץ. לכן אחז"ל קודם מתן תורה נק' ב' אלפים תהו. וזה סמיכת שמיטה להר סיני כי בכח התורה נעשה השביתה בארץ. וכמו שנבחרו בנ"י ונתן לנו השבת שהוא עדות שיש לבנ"י דבקות בשורש העליון כמ"ש ביני ובין בנ"י אות הוא. כן השמיטה בארץ עדות שארץ ישראל נבחרה להיות לה דביקות בשורש העליון. והנה יובל הוא למעלה מבחי' הזמן כי בכל שנה יש פרט בפ"ע. ואמו"ז ז"ל אמר שעל שם זה נקרא שנה שיש. כי השפע שבאה לתוך הזמן והטבע משתנית כפי הכנת התחתונים. ויובל הוא באחדות העליון הכולל כל הנ' שנים ולכן כתי' וקדשתם כו' שנת החמשים שנה. דשנת החמשים הל"ל. ומה שנה. רק שהיובל כולל כל החמשים שנה שהוא השורש שמתפשט אח"כ לחמשים שנה. ולכן הוא בחי' חירות. ואל זה החירות זכו בנ"י בכח התורה כמ"ש ז"ל אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה:
ואחר פרשת שמיטין ויובלות כתי' וכי ימוך כו' עבדי הם כו'. והרמז כי בנ"י הם בחי' בנים ועבדים כמ"ש בזוה"ק. ובחי' עבדים זכו ביצ"מ. והיא מתנה לעולם כמ"ש לי בנ"י עבדים כ"מ שכ' לי הוא לעולם. אבל בכח התורה זכו לבחי' בנים ולכן סמך שמיטה ויובל להר סיני בחי' בנים. ואחר שבטלנו שמיטין ויובלות ונמכרנו. אעפ"כ יש לנו בחי' עבדים בכח יציאת מצרים. וז"ש על מה אבדה הארץ כו' על עזבם את תורתי בחי' בנים כנ"ל:
Section 24
תרנ"ח
ושבתה הארץ שבת לה'. כמ"ש בשבת בראשית. וכמו שבת סהדותא איקרי שהוא עדות בנ"י על שברא עולמו בששה ונח בשביעי. כן שמיטה עדות. ואיתא במד' ברכו ה' מלאכיו ג"כ עושי דברו בשומרי שביעית הכ' מדבר דכ' וזה דבר השמיטה. פי' שע"י בנ"י מתגלה מלכות שמים והנהגה עליונה כי דבר הוא הנהגה כמו ידבר עמים. והנה כתי' כתפוח בעצי היער דרשו חז"ל מה תפוח אין לו צל לכן ברחו כולם מלקבל התורה כו'. פי' שאין הנהגה עליונה נגלה בעולם שהכל מתלבש תוך הטבע. רק לבנ"י שנשתוקקו להתגלות כבוד מלכותו בעולם זכו להוציא מכח אל הפועל זאת. לכן נקראו עושי דברו. ולכן הקדימו בנ"י נעשה לנשמע והבינו זאת כי צריכין לתקן במעשה שיוכל להתגלות מלכותו ית"ש בעולם. ובשבת ע"י שמבטלין בנ"י כל המלאכות ומצפין להנהגה עליונה זוכין לפריסת סוכת שלום. ועל ידיהם מתגלה הקדושה בש"ק ומקבל העולם הנהגה עליונה שלמעלה מן הטבע. לכן כתי' אתם עדי ואני אל. כמ"ש כמה פעמים כי עדות זה אינו בפה בלבד אבל זה עדות אמת כשנתגלה הנהגה שלמעלה מהטבע על ידיהם. ולכן אמרו חז"ל האומר ויכלו בשבת נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית לפי שע"י עדות זה נתחדש קדושה והנהגה עליונה במעשה בראשית. וכמו כן בשמיטה הרי נשתנה ממש הטבע שבכל שנה ששית עשת התבואה לשלש שנים. וכמו כן נתגלה קדושה בכל שמיטה. ולא זאת רק אפי' בכל ז' שני השמיטה נגלה קדושה ע"י השמיטין. והנה בקבלת התורה שהי' עיקר הקדמת נעשה לנשמע וזכו לאנכי ה"א שהוא הנהגת מלכותו ית"ש. וע"ז מסיים הפסוק הביאני אל בית היין דרשו למרתף גדול של יין זה סיני ונתן לי התורה שנתפרשה במ"ט פנים מנין ודגלו כו' שנתעלו במ"ט שערי בינה. וכמו כן בשבע שמיטות כתי' והיו לך ימי כו' תשע וארבעים שנה שהם מ"ט דרגין שנתעלו בכל שנה ושנה. עד וקדשתם כו' שנת החמשים כי שער הנ' א"י להשיג לכן כתי' רק והיו לך כו' תשע וארבעים. לכן סמך הכ' מצות שמיטין ויובלות להר סיני:
Section 25
תרנ"ט
בפסוק כי גרים ותושבים אתם עמדי. פי' גרים בעוה"ז ותושבים בעוה"ב. כי הנה א"י דכ' בי' כי לי הארץ ואיתא במד' כ"מ שנאמר לי הוא לעולם ולעולמי עולמים. וכן במשנה אמרו כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב שנאמר לעולם יירשו ארץ. הרי כי הארץ היא ג"כ עוה"ב. ולכן כתי' וכרות עמו הברית לתת כו' לתת לזרעו. ב"פ לתת בעוה"ז ובעוה"ב. והם ב' הבריתות דאיתא (נתן) [*כרת] לו ברית בין עשר אצבעות רגליו זו המילה ובין אצבעות ידיו ברית הלשון. ברית הלשון הוא בחלק שלמעלה שהוא מהג' דברים שאדם דומה למלאך מדבר בלשון הקודש כמלאכי השרת ע"ש בחגיגה. אבל חיבה יתירה חיבב הקב"ה את אברהם וכרת לו ברית המעור בחלק שדומין לבהמה גם בזה נשתתף עמנו הקב"ה וחתם בנו שמו. וכ"כ במדרש תחתונים שיש בהם יצה"ר צריכין לב' אמירות. אמירה היא התקשרות וברית כמו ה' האמירך. והם ב' הבריתות. וז"ש במשנה תלמידי א"א ע"ה אוכלין בעוה"ז ונוחלין לעוה"ב דכתי' להנחיל אוהבי יש. ובזוהר איתא י"ש הוא יובל שמיטה. והם ב' בחי' הנ"ל. וזה גרים ותושבים. גר בחי' צדיק. וסימנך גר צדק. שבכח המילה זוכין לא"י שלמטה וזה בחי' שמיטה. גם צדיק גי' גר ע"ה. תושבים בחי' יובל. עולם הבא. בחי' תשובה. וע"י התורה זוכין לעוה"ב כדאיתא במשנה קנה לו ד"ת קנה לו חיי עוה"ב והוא ברית הלשון:
בפסוק כי לי בנ"י עבדים ברש"י מתו"כ שטרי קודם. כ"מ שנאמר לי הוא לעולם ולעולמי עולמים. ולעולם אנחנו עבדיו אפי' בגלות. ופי' שטרי קודם אינו בזמן שהיינו עבדים אליו ית' קודם שנתגרשנו מארצנו. אבל לעולם מלכותו ית' עלינו. וכל גלות ועבדות שחל עלינו הוא בהשגחת הש"י. אבל ע"י החטא מתלבש מלכותו ית"ש ממדרגה למדרגה. ולעולם שטרי קודם. וכ"כ עבדים אנחנו ובעבדתנו לא עזבנו אלקינו. שעדיין מלכותו עלינו והרי כל הגזירות והקללות כתובים בתורה שכולה שמותיו של הקב"ה. וזה שטר הראשון רק שמתהפך ע"י החטא. וז"ש במד' בחקותי אם תזכו הריני הופך לכם קללות לברכות. וכן איתא בשם הבעש"ט ז"ל כי כל דין ופורענות שבא על האדם ידע שזה רק שליח ולא יפנה אל השליח רק אל המשלח. וכן מפורש בקרא אשור שבט אפי כו' היתפאר הגרזן על החוצב בו כו':
Section 26
תר"ס
כי תבואו א"ה אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ כו'. דכ' לא תהו בראה לשבת יצרה וכתי' והארץ היתה כו'. ובמד' שהארץ מתרעמת עליונים ניזונין מטמיון ותחתונים אם אינם יגעים אין אוכלין. ובנ"י בכח התורה עושין ישוב א"י כדכ' בראשית ברא בשביל התורה שנק' ראשית ובשביל ישראל שנק' ראשית הי' בריאה הראשונה אח"כ כתי' והארץ היתה תהו. ולכן סמך שמיטה ויובל להר סיני שבכח התורה שקיבלו בהר סיני ושבתה הארץ. ויש רמז במסורה ריש פסוק והארץ היתה תהו. והארץ לא תמכר כו'. וענין גרים ותושבים אתם הוא שבנ"י זוכין לא"י מצד עצמם. ומצד האבות ירושה היא להם מאבותיהם כדכתיב וכרות עמו הברית לתת כו' לתת לזרעו. שנתן לאבות שורש א"י שלמעלה ונתן לזרעו א"י שלמטה. וב' אלו המתנות נתחדשו תמיד. בשמיטה נתחדש המתנה שלמטה דכתי' אשר אני נותן לכם ושבתה. וביובל נתחדש המתנה שלמעלה ושבתם איש אל אחוזתו. ועל ב' אלו כתי' תביאמו ותטעמו וכ"כ מכון לשבתך פעלת כו' מקדש א' כוננו כו' דרשו חז"ל בהמ"ק שלמטה מכוון לבהמ"ק שלמעלה. כמו כן א"י שלמטה מכוון לא"י שלמעלה. כדאיתא בזוה"ק שמא קדישא ואורייתא וישראל סתים וגלי' כמו כן א"י סתים וגלי'. והאבות זכו לא"י העליונה ובזכותם ניתן לזרעם א"י שלמטה. גרים כשזוכין לבחי' שמיטה שהיא התיקון שלמטה כדאיתא במד' גבורי כח בשומרי שביעית הכתוב מדבר רואה שדהו בייר ושותק ועי"ז יוצאין מהנהגה הטבעיות וזוכין לשמיטה כמ"ש והיתה שבת הארץ לכם לאכלה כעין העליונים שניזונין מטמיון של מלך. ועליהם כתי' ברכו ה' מלאכיו ולא כל מלאכיו כדאיתא במד' שאע"פ שהם בעולם הטבעי וזורעין ואוספין מ"מ כשבא שמיטה ושובתין נתלבשו בבחי' מלאכיו. וזה העצה של התורה שע"י השמיטה יתמשכו כל הששה שנים ג"כ אחר הקדושה לכן כתיב ושבתה משמע תמיד ע"י שששת שנים תזרע ובשביעית תשבות נמשך הארה משביעית לכל השנים. וזה ענין הספירה להמשיך כל השנים אחר השמיטה. וכן בימי המעשה להמשיך בהם הארת השבת קודש. וזה ענין מלאכיו ולא כל מלאכיו. ומדה בתורה כל שיצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא. וכן הוא בכל הדברים שאע"פ שא"י להתקדש בשלימות. עכ"ז ע"י חלק הקדושה יכולין לבטל כל המעשים אל הנקודה קדושה שנמצא בכל איש ישראל. תושבים הוא נחלת אבות והתדבקות בא"י שלמעלה. וע"ז כתי' אשריך ארץ שמלכך בן חורים. יובל עלמא דחירות. ומקודם כתיב אי לך ארץ שמלכך נער. וקשה מה הממוצע אי לך ארץ הוא הפלגה לרעה ואשריך הפלגה לטובה וצריך להיות מדה בינונית. אבל אי לך ארץ הוא כשמשועבדין אל הטבע זה שמלכך נער הנהגה הטבעיות. אבל ע"י שמיטה יוצאין מהשתעבדות הטבע וע"ז כתי' אשר הוצאתיך כו' מבית עבדים. וזוכין להיות עבדי ה' כמ"ש עבדי הם ועבד מלך מלך. אבל יובל הוא בחי' בנים וזהו הפלגה גדולה שמלכך בן חורים. ואיתא בזוה"ק שצריכין להיות עובד ה' בבחי' בן ובבחי' עבד. שהגם שצריך איש ישראל להתלהב באהבה ודביקות לאביו שבשמים. מ"מ אפי' בזמן שאין האהבה מתגלה בלב צריכין להיות עובד ה' בבחי' עבד לבטל הרצון ולעשות בע"כ רצון המלך. וב' אלו העבודות קיבלו בנ"י בהר סיני במאמר אנכי ה' אלקיך. והם בחי' שמיטה ויובל לכן סמכם להר סיני. וזהו בחי' זכור ושמור שמור בחי' עבד כמ"ש הטעם וזכרת כי עבד היית כו' ע"כ צוך כו' לעשות את כו' השבת לקיים גזירת המלך. וזכור בחי' בן כמ"ש הטעם כי ששת ימים עשה כו'. הרי מבאר הטעם של השבת והוא בן לחפשא בגניזין דמלכא. וב' הדיברות ראשונים ואחרונים ניתנו בהר סיני עבד ובן. ועיקר חביבות עבודת איש ישראל בבחי' עבד כמ"ש עבדי אתה. וכן אומרים ישמחו במלכותך שומרי שבת. הגם דבחי' שמור למטה מבחי' זכור. אעפ"כ צריכין אנחנו לשמוח בבחי' זו. כי בן ירושה הוא ואין הבן יכול להשתנות. אבל בחי' עבד הוא בכח מעשה האדם להכניע עצמו תחת מלכות שמים ובזה אנו שמחים:
Section 27
תרס"א
ושבתה הארץ שבת לה' אחז"ל כשם שנאמר בשבת בראשית. כמו דשבת עדות בינו ובין בנ"י ויורד בו נשמה יתירה והוא זכר ליצ"מ שנעשו בני חורין ויכולין לקבל נשמה יתירה שהיא בחי' נחלה בלי מצרים. כמו כן א"י נק' נחלה בלי מצרים כמ"ש בנחלת יעקב הארץ אשר אתה שוכב כו' ופרצת ימה וקדמה. שלפי שזכה בנקודה הפנימיות של א"י שמשם הושתת העולם לכן היא נחלה בלי מצרים ובשמיטה מקבלת הארץ בחי' נשמה יתירה וכתיב אשר הוצאתי אתכם מא"מ לתת לכם את א"כ להיות לכם לאלקים אחז"ל הדר בא"י יש לו אלוה. פי' כמ"ש אנכי ה"א דרשו חז"ל עליך ייחדתי שמי ביותר שבכח איש ישראל לקבל בחי' אלקות. ומסיים אשר הוצאתיך מא"מ להיות בן חורין לקבל בחי' זו שהיא למעלה מן הנהגה הטבעיות. ואמר מבית עבדים א"כ ניתן לישראל בית ומקום מיוחד והוא א"י כמ"ש ושמתי מקום לעמי. ותלה הכ' הכל ביצ"מ ובא"י שמיוחד אל הקדושה. וכמו שנגאלו נפשות בנ"י ממצרים כן יצא א"י מתחת יד הכנעני ונעשה נחלת ה' נחלה בלי מצרים. והוא ממש היפוך מארץ מצרים. דכתי' ארץ טובה ורחבה היא בחי' נחלה בלי מצרים. לכן תולה הכ' מצות שמיטין בהר סיני שהכל נעשה במאמר אנכי ה"א. ושמיטה עדות על א"י שנעשה נחלת ה' וע"ז נאמר אשריך ארץ שמלכך בן חורים:
במד' מות וחיים ביד לשון מצא גחלת ונפח בה וביערה רקק בה וכיבה כו'. הרמז על הקנה והוושט. כי הקנה הוא הרוח כח הנפש. והוושט כח הגוף. וכ"כ בזוה"ק קנה בחי' עוה"ב. וושט עוה"ז. והם בחי' מות וחיים. והלשון נאחז בשניהם. ובאמת הכל תלוי בזה כי גחלת גי' אמת. שבכל מקום נמצא נקודה פנימיות בחי' אמת. והאדם בכל מעשיו כשמשתתף בה כח הרוח והנפש נפח בה ובערה כדכתי' ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חי' שבכחו לעורר החיות בכל מקום בכח הרוח. ורקק בה כשעושה בלי דעת רק בגוף בלבד מכבה הגחלת. וכמו כן הלשון באדם כפי מהותו אם בעל נפש הוא וכל מעשיו בדעת וכח הרוח והנפש אז לשונו רך שגובר בה כח הקנה. ולכן מסיים המדרש להיות לשונכם רך אלו לאלו כי כפי התגברות כח הרוח ונפש באדם אוהבין זה לזה כי הנפשות קרובין. ולפי גשמיות הגוף לשונו קשה. ולכן ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה שהוא סימן שהוא בעל נפש לכן לשונו רך לחבירו כנ"ל:
בפסוק כי לי בנ"י עבדים. פי' לי לשמי שבנ"י הם עבדים שלא ע"מ לקבל פרס ואיתא בזוה"ק שיש בחי' בנים ועבדים ע"ש באורך. והנה בחי' עבדים זכו בנ"י ביצ"מ כמ"ש עבדי הם אשר הוצאתי. ובתי' בנים זכו בקבלת התורה. וב' אלו מתחדשין ביום השבת. בחי' זכור ושמור. מוח ולב עבודה בלב. ולכן יש ב' לבבות כי בחי' עבד יש עובד ע"מ לקבל פרס ויש עבד לשמו ית'. וזה הרבותא לי בנ"י עבדים לי לשמי. וע"ז העבודה מבקשין וטהר לבנו לעבדך באמת. וזהו הטהרה בימי הספירה להיות העבודה לשמו ית' בלי תערובת פסולת. ואח"כ זוכין בחג השבועות לבחי' בנים בחי' זכור. מוח הבן ממוח האב. ובזה לא שייך שינוי והיא עבודה מיוחדת רק לבנ"י בנים אתם:
Section 28
תרס"ג
ענין שמיטין אצל הר סיני. דכ' אדם לעמל יולד. אם לעמל תורה או מלאכה. וקודם החטא שם הקב"ה האדם בג"ע לעבדה ולשמרה ברמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת. ואחר החטא כ' וישלחהו כו' מג"ע לעבוד כו' האדמה. א"כ בזמנים שיש שביתת מלאכה לבנ"י כמו בשבת וכן בשמיטין ושבתה הארץ. ובטל לעבוד האדמה. הוא אות לבנ"י שהם במדרגה הראשונה לעסוק רק ברמ"ח ושס"ה. כי האדם כלול משמים וארץ. נשמה משמים וגוף בארץ. ואם גוברת הנשמה על הגוף הוא בבחי' המלאכים. וע"ז דרשו חז"ל גבורי כח עושי דברו בשומרי שביעית הכ' מדבר רואה חקלי' בייר כרמו בייר ושותק. פי' גבורי כח שהנשמה גוברת בו שהוא עיקר הכח כמ"ש בזוה"ק אשר תמצא ידך לעשות בכוחך בכוחך זו נשמתא. וכמ"ש במשנה איזה גבור הכובש את יצרו מושל ברוחו היינו שלא לפנות אחר מחשבות היצה"ר בהבלי עולם. זהו פי' ושותק שאינו מהרהר בעבודת האדמה כלל. וזה הרמז לא מצאתי לגוף טוב משתיקה. וע"ז כתי' כח מעשיו הגיד לעמו שמסר הקב"ה לבנ"י נשמתא דעלמא והפנימיות של העולם. והיא התורה שהיא הנשמה של מעשה בראשית כמ"ש בראשית ברא הביט בתורה וברא. א"כ התורה הכח והנשמה של הבריאה. ובקבלת התורה היו בנ"י בחי' נשמה בלבד כמלאכים. וז"ש אשר הוצאתיך מא"מ מבית עבדים כמ"ש במ"א כי עוה"ז נק' בית עבדים. וכשנשתלח האדם לעבוד האדמה הוא בחי' עבד לעשות מלאכת העולם. שהעבד עושה דברים לתקן צורכי מדינות המלך. אבל בחי' בנים הוא לעשות צורך המלך בעצמו. כמו בן העובד ומשמש את אביו כמ"ש בר"מ פ' זו. וזה בכח הנשמה. וכן בחי' שבת יומא דנשמתין, וניתן לבנ"י שיש להם בחי' הנשמה. והכל ענין א'. ובחי' עבד הוא המצות מעשיות למטה בעוה"ז. ובנים הוא התיקון הנעשה למעלה בשורש המצוה: [תרס"ד]
במד' מו"ח ביד לשון כו' להיות לשונכם רך אלו לאלו. דהנה עיקר יתרון המדבר מב"ח מה שיש להם צוותא זה לזה ע"י הדיבור כמ"ש בחובת הלבבות. והוא מכח הנפש. וצריכין לשמור זה הכח שלא ישתנה ע"י כוחות הגוף. כי מצד הנפש כל הנפשות יש להם שורש אחד. ולכן בהר סיני שנעשו בנ"י אחדות א' כמ"ש כאיש אחד בלב אחד וקיבלו התורה כמ"ש מורשה קהלת יעקב. וכתי' אמרתי אלהים אתם. שהי' גובר כח הנפשות על הגוף. וכמו מה"ש שאין בהם קנאה ושנאה ותחרות שכל אלה מכוחות הגוף שהגופות מחולקים. ולכן בש"ק דהנשמה גוברת מתאחדין בנ"י כאחד. וכמו כן בא"י באו אל האחדות כמ"ש גוי אחד בארץ. שהזמן והמקום וכן הגופות מבטלין האחדות. ולכן נתן הש"י לבנ"י מצות בעולם שנה נפש שיוכלו להשאר בבחי' האחדות. וכתי' וחי אחיך עמך כי בכח האדם ליתן חיות גם לחבירו. דכתי' ויפח באפיו נשמת חיים כמו מים חיים שהנשמה דבוקה במקור החיים. ויהי האדם לנפש חי' הוא התרבות והתפשטות החיות שהאדם כלי לשאוב זה החיות. רק שהגוף לא יתערב בזה. וזה הרמז לגוף טוב שתיקה שיהי' עיקר הדיבור בכח הנשמה כמ"ש לעיל:
בחוקתי
Section 1
תרל"ב
ב"ה מפ' בחקותי
במד' חשבתי דרכי. בכל יום הייתי מחשב למקום פלוני לדירה פלו' אני הולך והיו רגלי מביאות כו'. כי בכל דבר וכל מקום יש חיות הש"י. ורק בכל מקום הוא דירה ולבוש מיוחד לחיות בכמה אופנים שונים. אבל הפנימיות הכל אחד. וזה ענין הדרכים שבחזקת סכנה. ומה שאדם נקרא מהלך להיות מושך חיותו ית' בכל דבר וכל מקום כנ"ל ע"י המחשבה קודם כל דבר עי"ז יוכל למצוא נקודה אמיתית שבכל דבר. עדותיך הוא הבירור שצריך להיות האדם עד לברר ולהעיד כי הכל מהש"י כנ"ל. בתי כנסיות ר"ל להכניס הכל תוך הכלל שלא להיות נפרד משורש החיות שמחי' כל כנ"ל. והרצון מהאדם הוא הביטול באמת כל השכל וכל הדעת אל רצון הש"י. הגם כי מתחלה בא ע"י החשבון והסתכלות השכל. וז"ש חשבתי דרכי עכ"ז המבוקש צריך להיות להתדבק עי"ז ברצון עליון לבטל השכל אליו. רק שגם זה בא ע"י הדעת וחשבון כנ"ל. וז"ש בחקותי שתהיו עמלים בתורה שלא להיות כוונת הלימוד לידע ולהשיג. רק כדי שיוכל להתבטל אליו כראוי. ולרצות תמיד לבא למה שאינו משיג. וזה היגיעה תמיד בתורה להתבטל הדעת אל שלמעלה מהשגה. ועי"ז משיג יותר כדי להתבטל יותר זהו עמל בתורה כנ"ל:
אא"ז מו"ר ז"ל הגיד פי' המדרש הנ"ל ע"פ המשנה אם אין אני לי כו'. כי כל אדם נברא על דבר מיוחד מה שא"א לאדם אחר לתקן רק הוא. וכן כל שעה ושעה. ואעפ"כ כשאני לעצמי מה אני. שהעיקר לבטל עבודתו לכלל ישראל. וז"ש והיו רגלי מביאות לבתי כנסיות כו' עכ"ד. והשייכות לפ' אם בחקותי כנ"ל שמי שאינו חפץ לגרמייהו רק להיות בטל להשי"ת בוודאי הוא רק ע"י ביטול לכלל ישראל:
בעשרה מאמרות נה"ע כו'. וקשה ממ"נ אם עתה בנקל יותר לעבוד הש"י מה ליתן ש"ט לצדיקים וכן להיפוך קשה. רק בוודאי שיש לכל מאמר הסתר מיוחד. והצדיקים מקיימים העולם שנברא בע"מ. פי' שמבררין ומעידין שחיות הכל מעשרה מאמרות. מקיימים הוא כמו קיום שטר שמעיד ומאמת הדבר. ופי' מאמר הוא המשכה והתדבקות בשורש החיות כמ"ש האמירך עשנו חטיבה אחת כו':
Section 2
תרל"ה
במד' חשבתי דרכי כו'. פי' ע"י שחושב אדם קודם כל מעשה להיות לשמים ומביא הדעת לתוך המעשה שעושה הכל בדעת וכן בכל יום ויום כשמקבל עליו עמ"ש בבוקר זה הרצון מיישר כל מעשיו לטוב. וז"ש בחקותי תלכו להיות עול מלכותו ית' על האדם שלא יוכל לעשות מעשה קטנה וגדולה קודם ההסתכלות אם הוא כרצונו ית'. וקודם העבודה נראה הכל כמו חוקה וע"י קבלת העול זוכה להבין ולהרגיש טעם המצות. וזה עצמו השכר כמ"ש שכר מצוה מצוה שמתקרב אל פנימיות המצוה. וכן מה שלא נזכר בתורה שכר עוה"ב כי הוא פשוט ומובן מעצמו. אבל זה ברכה יתירה להיות נמשך כל ברכת עוה"ז ע"פ התורה וחקותי'. וז"ש גשמיכם בעתם כמ"ש בזוה"ק ע"פ לכל זמן ועת כו'. והיינו שיהי' גם הגשמיות נמשך אחר השורש. והוא כמו שאחז"ל יפה שעה א' בתומע"ט בעוה"ז כו' א"כ זה הבטחה יתירה מעוה"ב:
ובמד' ג' דברים במתנה התורה והגשמים כו'. פי' התורה א"י להשיג ע"פ זכות האדם רק במתנה וגשמים פי' זה כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא רק רשעים משלמים להם בעוה"ז אבל הצדיק ע"פ דין בעל חסרון הוא בעוה"ז רק התורה מבטיחה כי הקב"ה יתן במתנה לכל החוסים בו כי הוא כל יכול ולכן הבטחת עוה"ז לצדיקים היא מתנה גמורה. ובנ"י זכו לזה ע"י קבלת התוכחה. כי גם עונשים אינם בעוה"ז ע"פ דין. רק שבנ"י מקבלים באהבה עונשין כדי שלא יתרחקו ח"ו מדביקותם בהקב"ה ע"י החטאים. ובקבלה זו זכו למתנת עוה"ז ג"כ בעשותם הטוב. והוא עצה מהש"י לבנ"י כמ"ש נפלאותיך ומחשבותיך אלינו:
והשיג לכם דיש כו' בציר ובציר כו' זרע. דכתי' אור זרוע לצדיק והוא הארת התורה שאדם מקבל בלבו ועושה פירות. ואח"כ צריך לברר מעשיו להיות בלי פסולת. וכפי הבירור זוכה אח"כ לקבל הארה אחרת וכן לעולם. וזהו רמז הכתוב והשיג לכם דיש שהוא הבירור כנ"ל:
ורדפו כו' חמשה מאה כו'. ברש"י אין דומה מרובין העושים התורה. והוא הרדיפה עצמו שהוא רדיפת האמת ללחום מלחמת ה' בעמלק. וכל המחלוקת צריך להיות לשם שמים ולהכניס עצמו בכלל ישראל. וב' הדברים נסמכו במשנה כל כנסי' לש"ש ומחלוקת לש"ש כו'. כי המחלוקת צריך להיות בכח הכנסי' באהבת ישראל והקב"ה. וכ"כ ורדפו מכם חמשה כו':
Section 3
תרל"ו
ב"ה מפ' בהר בחקותי
במד' בחקותי. חשבתי דרכי כו'. פי' כי יותר צריכין להחזיק במצות ה'. ועי"ז נקח כח לכל התישרות המעשים והמחשבות. מע"י שכל אנושי. וחכמת אדם מה היא. ונאמר ואל בינתך אל תשען. וז"ש חשבתי דרכי ולבסוף ואשיבה רגלי. עדותיך הם פקודי ה' וחקותיו. אך חכמת האדם כדי להבין שצריך לקיים מצות הבורא ולהתבטל אליו. וברש"י מת"כ בחקותי שתהיו עמלים בתורה. כי קיום מצות אמור במ"ש מצותי תשמרו כו'. דאיתא כשור לעול וחמור למשא. פי' שהמצות ומעש"ט הם להמשיך כל הדברים שבעולם העשי' להיות מתעלין ע"י האדם שנק' מהלך. והוא בעסק התורה ועי"ז ממשיך כל המעשים אשר נושא אותם. ושור לעול הוא מה שמשעבד עצמו להיות נמשך אחר רצון הבורא. וכחמור למשא הוא לישא עמו גם כל הברואים אשר הם מתעלים ע"י האדם. לכן עי"ז ונתתי גשמיכם כו' ע"י שיתעלו המעשים בכח התורה. יתמשך חיות הקדושה גם לגשמיות. ועץ השדה יתן פריו. פירש"י אילני סרק שעתידין לתת פירות. פי' שבכח האדם להמשיך החיות גם במקומות השפלים כנ"ל:
ואולך אתכם קוממיות פירש"י מת"כ בקומה זקופה. אע"פ שאמרו חכמים שאסור לילך בקומה זקופה אך כאשר יהי' התיקון כראוי כמו לעתיד יוכל האדם לקבל מורא שמים אף בקומה זקופה. כי הרי כך נברא רק שבעוה"ז מחמת הבלי עולם א"א לקבל היראה רק ע"י כפיפות קומה והכנעה רבה. וזה עצמו ענין אמרם ז"ל בתו"כ על והתהלכתי בתוככם לא תהיו מזדעזעים כו' יכול לא תיראו כו' אני ה"א כו'. פי' שיוכלו לקבל עומ"ש כמו שהם בלי השתנות ושפלות יתירה כנ"ל. והיא ההבטחה שיוכלו לילך בקומה זקופה כנ"ל:
ואולך אתכם קוממיות ב' קומות. פי' כי ציור האדם הוא רק לבוש לאור נשמת חיים אשר בקרבו וזה דיש ב' קומות אשר אחר תיקון כל הקומה מראשו ועד רגלו אז זוכה לקומה עליונה החופפת עליו בשלימות תיקון קומת הגוף. וכלל הדברים דאיתא קוב"ה ואורייתא וישראל כולא חד. ואיתא כי אית באורייתא סתים וגליא כמו שמא דקוב"ה סתים וגליא כו'. וכמו כן נפש איש ישראל אית בי' סתים וגליא וע"י תיקונו הנגלה זוכה להפנימיות שהוא חיות הנסתר באדם. וזה קוממיות והבן כ"ז:
Section 4
תרל"ז
ב"ה בהר בחקותי
במד' חשבתי דרכי כו'. רגלי היא דרגא תחתונה שבאדם ומחשבה בראש האדם. וסוף מעשה במחשבה תחלה. וע"י שמביאין כח המחשבה תוך המעשים להיות כל מעשה בישוב הדעת עי"ז מתרומם הגשמיות ומדרגה התחתונה שבאדם. וזהו אם בחקותי תלכו שהיא בחי' הביטול אל השורש כי לכל דבר יש שורש בשמים. בפרט לנפש האדם. ובנ"י ע"י התורה הם מתדבקין בהקב"ה שיש לכל איש ישראל חלק בתורה. וע"ז מבקשין ותן חלקנו בתורתך וע"י היגיעה בתורה יכול להתברר לאדם חלקו. כי כל הדברים חקוקים בתורה. וכן נפשות בנ"י יש לכ"א חקיקה בתורה. וז"ש בחקותי תלכו ודרשו חז"ל להיות עמלים בתורה. ועי"ז יכולין להתדבק בשורש הנשמה למעלה מהטבע. ומזה בא מ"ש כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב. ונתתי גשמיכם בעתם היא התדבקות הגשמיות בשורש כמ"ש לכל זמן ועת כו':
Section 5
תרל"ח
במד' חשבתי דרכי כו'. בכל יום הייתי מחשב למקום פלוני אני הולך והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות. ובמ"ד כו' דקשה לשון בחקותי תלכו כי חוקה בלי טעם. והליכה שייך בדבר שמשיגין טעמו. אבל הענין הוא דכל מחשבות ועצות האדם ע"י התבוננות הדעת ועומק הסתכלות השכל בתורה הכל רק עצה כדי לזכות אח"כ לביטול הדעת אל רצון הבורא ית' בלי טעם. רק שהטעמים מביאין לאדם לבא אל האמת ולראות כי לעשות רצונו. ית' הוא טוב יותר מכל הטעמים שבעולם. וז"ש חשבתי דרכי וכ"ז הי' עצה אל ואשיבה כו' אל עדותיך. אף שהייתי מחשב ואומר למקום פלוני כו' בענינים פרטים הסוף בא ע"י שהיו רגלי מביאות לבתי כנסיות כו'. שהוא כח הכלל שיש בכנס"י מצד בחירת הש"י שבחר בנו וקדשנו במצותיו כנ"ל. וז"ש בחקותי תלכו שיהי' סוף רצון ההילוך כדי לבוא לבחי' החוקות כנ"ל. ושכר ע"ז ונתתי גשמיכם כו' שהם ברכות בעוה"ז. פי' שע"י שאדם מבטל השכל אל רצון הבורא ית'. עי"ז. השכר שגם הטבע והגשמיות תוכל לקבל הארה משפע עליונה. [וזה יש לפרש בטל רצונך כו' כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך. שהוא רצונות של סט"א המתנגדים לעובדי ה'] כי שכר עולם הבא ידוע רק זה שכר יותר טוב מה שנוכל לתקן גם עניני עולם הזה והטבע. ומזה הוציאו חכמינו ז"ל שיפה שעה אחת בעולם הזה בתשובה ומעשים טובים מכל חיי עולם הבא. כענין אמרם ז"ל שכר מצוה מצוה:
ואכלתם ישן נושן כו'. דאיתא א"ש תשמע אם שמוע בישן תשמע בחדש. שצריך להיות האדם מתפעל ע"י ידיעת האמת ולא יצטרך להתעורר התפעלות רק ע"י השגת חדשות. והוא סימן אמת. וברכה זו היא שכ' ז"ל אוכל קימעא ומתברך במעיו. כמ"ש ומתברכין מילין בגוייהו. דאיתא לעולם יראה אדם עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו. וצריך להיות כשבא השפע לתוך בנ"י מצא מין את מינו ומתגברת ומתחזקת והבן היטב. וסוף הברכות ואולך אתכם קוממיות הוא תיקון כל קומת האדם וחז"ל דרשו ב' קומות. ופרשנו כי שורש נשמת האדם היא קומה השני' כפי תיקון קומה שלמטה מתדמין ב' הקומות. והאדם צריך לתקן קומת הגוף שהוא כלי לקבל הארת הנשמה. ואיתא במשנה תלמידיו של א"א אוכלין בעוה"ז ונוחלין לעוה"ב שנאמר להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא. פי' שיכולין לקבל השפע גם בעודם בעוה"ז ועי"ז מתקנים הגוף שהוא כלי לקבל השכר כדאיתא המשל יש לך כלי לקבל. כי בוודאי השכר בעוה"ב אין לו סוף והשי"ת בטובו חפץ ליתן לכל ברי'. אבל כפי תיקון האדם בעולם הזה מכין לו כלים ואוצרות לקבל השכר ז"ש ואוצרותיהם אמלא. וז"ש על ידי שאוכלין בעולם הזה נוחלין לעוה"ב כמ"ש:
Section 6
תר"מ
ב"ה בהר בחקותי
במד' בחקותי. חשבתי דרכי כו' והיו רגלי מביאות אותי כו'. ופי' אא"ז ז"ל ע"פ המשנה אם אין אני לי כו' שיש לכל איש ישראל דבר מיוחד שאין אחר [*יכול] לתקנו רק הוא. וכמו כן לכל שעה דבר מיוחד שא"י לתקנו רק בשעה זו. וזהו אם לא עכשיו אימתי. אעפ"כ אחר תיקון הפרטים צריך להכניסו בכלל. וז"ש וכשאני לעצמי מה אני. וז"ש אחר שהי' מחשב בפרט למקום פלוני אני הולך אח"כ היו רגלי מביאות לבתי כנסיות שהוא הכלל עכ"ל. ולהוסיף ביאור הענין לפסוק בחקותי תלכו. כמ"ש במד' בחקותי הם חקות שהבורא ית' מקיים אותם כו' ע"ש. והענין הוא כי המצות הם רמזים תלוין באורות עליונים וע"י המצוה במעשה גשמי יכול לעלות מדרגה אחר מדרגה עד שיהי' לו התקשרות לשורש המצוה. וע"ז איתא מצוה גוררת מצוה. פי' בכל מצוה יש מדרגות רבות עד מצות ה' ממש. וז"ש ואשיבה רגלי אל עדותיך דייקא. שהגם שבתחלה חשבתי דרכי. מ"מ המצוה מסייעת עד שבא אל מצות ה'. והיו רגלי מביאות כו'. פי' אף שאינו בכח האדם. לכן איתא אם אין אני לי מי לי. כי אדם צריך לפתוח ראשון ואח"כ המעש"ט מרוממים את האדם מדרגה אחר מדרגה כנ"ל. וזה ג"כ בכלל. וכשאני לעצמי מה אני כי בלתי סייעתא דשמיא א"א לתקן הכל. וז"ש אם אין הקב"ה עוזרו כו'. רק ע"י התחלת עבודת האדם. המעשים מקרבים אותו עד שמכניס עצמו בכלל ישראל ובשורש המצות ובכלל ישראל יש השראת כח השכינה כנ"ל:
בפסוק כ"ל ב"י עבדים עבדי הם. אף שבנ"י הם בנים. צריכין לקבל עליהם עול מלכותו ית' בכלל כל הברואים להיות רצון האדם להיות הוא וכל הברואים כאחד עבדים להש"י. ועי"ז זוכין בנ"י אח"כ להיות נק' בפרט עבדי הם. וז"ש עבדי אתה ישראל א"ב אתפאר. פי' השי"ת מתפאר בזה שבנ"י מכניסים עצמם לבחי' עבדות כנ"ל:
Section 7
תרמ"א
במד' חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך. כי עיקר השבח שזוכין ע"י התורה לתקן גם הטבע ומדרגות תחתונות. כאשר חכמים הגידו גדולה התורה שנותנת חיים לעושי' בעוה"ז ובעוה"ב. ומקודם אמר דרכי שהי' לו עדיין נגיעה. ואח"כ בא אל הביטול מכל וכל. וב' מדרגות אלו רמז התנא באומרו עשה רצונו כרצונך אח"כ בטל רצונך כו'. כענין מ"ש מתוך שלא לשמה בא לשמה. וכתי' ושם דרך אראנו בישע אלקים דרשו חז"ל המשים אורחותיו בעוה"ז כו' בישע אלקים הוא הפנימיות לשמה כנ"ל. וזה עיקר הברכה ונתתי גשמיכם בעתם כו' תיקון כל עניני עוה"ז להיות נמשכים אחר הקדושה כמ"ש רש"י אפי' אילני סרק עתידין לעשות פירות. והוא עיקר השלימות כמו שיהי' לעתיד כמ"ש ונתתי שלום בארץ פרש"י שלא תאמרו הרי מאכל ומשתה אם אין שלום אין כלום. והיינו כמ"ש ושבעת השמרו לכם. לכן צריכין לשמור עצמו מתענוגי עוה"ז. רק בש"ק שנק' שלום ויש בו עלי' ודביקות להשורש מצוה להתענג. ולכן הבטיח הכתוב ונתתי שלום שיוכלו לקבל כל התענוגים וישארו בדביקות השורש כנ"ל:
בפסוק ורדפו מכם חמשה מאה ומאה כו' רבבה. פרש"י וכי כך החשבון. ופשוט נראה ע"פ מ"ש ולאום מלאום יאמץ שע"י שרדפו חמשה מאה ניתן הכח לבנ"י ורודפין אח"כ מאה רבבה. וגם לפי פרש"י יתכן לפרש כן שכ' אין דומה מרובין העושין את המצוה. וקשה למה לא ירדפו מיד מאה רבבה. רק שכפי מה שמאבדין את הרשעים יכולין הצדיקים להתאסף כראוי. והכל מדרגות זו אחר זו בכל אלה הברכות עד ואולך אתכם קוממיות שהוא תיקון כל הקומה של כללות בנ"י:
Section 8
תרמ"ב
במדרש הנ"ל בכל יום הייתי מחשב לאיזה מקום אני הולך כו'. שבכל יום מתחדשין הלכות למעלה כמ"ש חז"ל ע"פ והגה מפיו יצא. וזה ענין מחדש בטובו בכל יום מ"ב והאדם המחשב דרכיו בכל יום זוכה למצוא הדרכים הטובים המתחדשים בעולם בכל יום. לכן צריך אדם בכל יום להתגבר ולקבל עליו עמ"ש כמ"ש אנכי מצוך היום ממש. ולכן זה לעומת זה יש התגברות היצר ג"כ בכל יום והמשים אורחותיו זוכה לישועת ה' למצוא הדרך האמת. וחז"ל דרשו שזוכה לראות בעוה"ב בישועת הקב"ה. והיינו שגם מי שאינו משיג בשלימות זוכה ע"י היגיעה וחיפוש בכל יום לגמור ההשגה בעוה"ב. ומ"מ גם הפשוט אמת כענין בא לטהר מסייעין אותו. ז"ש דהע"ה ע"י חשבתי דרכי בכל יום לכן לבסוף ואשיבה רגלי א"ע. שע"י כל הקבלות שמקבלין מלכות שמים בכל יום תמיד. זוכין לבסוף לתקן הכל. רגלי הוא הגשמיות להיות מתעלה ג"כ בדביקות הדעת. כמ"ש לעיל פי' ונתתי גשמיכם בעתם. וכ"כ בכל דרכיך דעהו ועי"ז יישר אורחותיך. והכל ע"י שתהיו עמלים בתורה שהוא בחי' הדעת:
Section 9
תרמ"ג
ב"ה מפ' בחקותח בקיצור
בפסוק ונתתי גשמיכם בעתם. כי יש לכל נפש מישראל שפע מיוחד אליו. וכמו כן בכל שעה יש שפע מיוחד. וכן לכל מקום. בג' בחי' עולם שנה נפש. וע"י התורה יכולין להעלות ולדבק כל הדברים בשורשם. וזה גשמיכם המיוחד לכם בעתם המיוחד להשפע. וזה עיקר ההבטחה שבכח התורה נוכל להעלות הכל להשורש. ומה שהקשו המפ' למה לא כ' שכר עוה"ב. הלא המשנה אומרת יפה שעה אחת בתשובה ומעש"ט בעוה"ז כו'. שעה אחת כשמעלין הכל לשורש האחדות כנ"ל. וכן רמז במדרש תנחומא אם חרוצים ימיו כו' ע"ש חוקיו עשית ולא יעבור. כששומרין שלא לעבור מדרך התורה זוכין להשיג מה שנחרץ ומיוחד מעולם:
ופי' בחקותי תלכו. שהאדם נק' מהלך. כמו בגוף הגשמיי הולך וגדל ומתחזק. כן צריכין בנ"י לראות להיות תהלוכות שלהם בצירוף החקיקה ורשימה של תורה ומצות החיות שברמ"ח איברים ושס"ה גידים כוחות הנשמה שתתרחב ותתחזק בכל יום. כי הנה הקב"ה מחדש בטובו בכ"י מ"ב. ומכ"ש שכח הנשמה מקבל חיות חדש בכל יום. אך הכל צריך להיות בהתעוררות התחתונים. לכן אמרו חז"ל שאסור לאכול קודם התפלה. א"ת על הדם קודם שתתפללו על דמכם. פי' לבקש מקודם בכל חיות ברכה בחיות הנשמה וחיי עולם שנטע בתוכנו קודם שמבקש צורכי הגוף. וכן אחז"ל בפסוק על עזבם את תורתי כו' ולא הלכו בה שלא ברכו בתורה תחילה. הוא כנ"ל שאם זוכר האדם בראשית הכל התורה יכול להמשיך ברכה שיתפשט ויתרחב הארת התורה בנפשו. וזה בחקותי תלכו שיהי' ההילוך באמצעיות התורה. גם בחקותי ממש ב' בריתות שיש לכל איש ישראל תמיד מילה ותפילין מילה ושבת לזכור בהם תמיד שלא להיות נפרד מהם. והשכר ע"ז והתהלכתי בתוככם. כמו שהאדם מתחזק שלא להיות נפרד מהש"י וחקותיו לשתף שם שמים בכל תהלוכותיו כנ"ל בחקותי תלכו. כמו כן כביכול הקב"ה מצמצם קדושתו להיות מתהלך בתוכנו. וזה אמרם ז"ל עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו היינו בלי פירוד והשתנות כלל:
בפסוק ורדפו מכם חמשה מאה ומאה כו' רבבה. וקשה וכי כך החשבון. וי"ל כי הרמז ורדפו מכם חמשה הוא הנבחרים מכללות ישראל שהם עומדים להלחם מלחמות ה'. כענין אלף נכנסים למקרא יוצאין מאה למשנה וא' לתלמוד. כן הנבחרים מתוך כללות ישראל והמה באים בכח הכלל. ולכן יתכן שאם זוכין בנ"י להעמיד מאה אנשים כאלה בוודאי רבבה ירדופו. ומצינו בגדולי ישראל שאמרו אין בנו כח לרדוף כו' הרי כי הרודפים הם כדוד וכדומה דכ' בי' ארדוף אויבי ואשיגם:
בפסוק והשיג לכם דיש כו' בציר ובציר כו' זרע. י"ל כי הם מדרגות בצדיקים שיש אנשים צדיקים שהם בחי' דיש הוא הבירור טוב מרע. ויש גדולים מאלה נק' בציר ומחצדי חקלא שהם יכולין לקבל השפע היורדת משמים. ויש גדולים מאלה שנק' זרע שהם המעלין מ"נ במעשיהם הטובים. ואלה הצדיקים צריכין להיות נמצאין תמיד בישראל לעלות תמיד ממדרגה למדרגה. ומיד יקום הפחות ממנו וימלא מקומו. וזה השיג לכם דיש את בציר כנ"ל. וכמו כן נמצא אלה המדרגות בפרט כל איש ישראל ג"כ כי מה שיש בכלל יש בפרט:
Section 10
תרמ"ד
במד' חשבתי דרכי. בכל יום הייתי מחשב למקום פלוני אני הולך והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות כו' דכ' מה' מצעדי גבר כו' ודרכו יחפץ. פי' שיש דרכים מיוחדים לאיש ישראל והעובד ה' אשר משתוקק תמיד למצוא הדרכים המיוחדים אליו ינחהו ה' בדרך האמת. כמ"ש והיו רגלי מביאות כו' ע"י זה שבכל יום היה מחשב ומשתוקק למצוא דרך ה'. וז"ש אם בחקותי תלכו שהוא בכח האדם לראות הדרכים והחקיקות שחקק הקב"ה בנפש האדם כמ"ש במד' חוקים שהם חקוקים על היצה"ר כו'. פי' כמו שיש המשכות בהרגשת הנפש לתאות היצר. מכ"ש שנמצא ממש מיוחד דרכים ושערים בנפש האדם מיוחדים להשי"ת. והם רשימות וחקיקות בנפש האדם. אך להוציא מכח אל הפועל הוא בעזר השם ע"י הרצון של האדם והיגיעה בתורה כמ"ש יגעתי ומצאתי תאמין. וז"ש חשבתי דרכי לשון רבים שחישב תמיד למצוא הדרכים המיוחדים אליו. ומרוב המחשבות שהרהר תמיד בהם היה לו סייעתא דשמיא. ואשיבה רגלי כו' הוא תיקון הטבע והרגילות להכניס בהם אור החכמה והדעת. וכאשר חכמים הגידו הרהורי עבירה קשין מעבירה יש לנו ללמוד כי הרהורי מצוה נוחין מהמצוה גופה. שתיקון הנפש תלוי ברוב הרהור ותשוקה לעבודת הבורא ית':
בפסוק ועץ השדה יתן פריו. דרשו חז"ל אילני סרק עתידין לעשות פירות. נראה כי הכל תלוי בעבודת האדם כי האדם נק' עולם קטן ויש בו מכל פרטי הבריאה. וכפי התעוררות האדם בכל קומה שלימה שלו לעבודת השי"ת. כך מעורר כל הברואים. וכמו שיש בעולם אילנות מפירות ויש אילני סרק. כן נמצא כזה באדם אברים שהחיות מתרבה בהם. ויש שהחיות מועט בהם. וכשהאדם מתקן הכל וזה כענין החוקים שאין האדם מרגיש הטעם. אעפ"כ נמשך אחר גזירת המלך. ובזה מתקן אותן המקומות שאין החיות מתגלה בהם. וזהו אילני סרק שעתידין לעשות פירות. הלא מצינו קורות ביתו של אדם מעידין עליו דכ' אבן מקיר וכפיס מעץ יעננה. מכל שכן הצדיק במעשים טובים בוודאי משמיע קולו למרחוק לעורר ישנים. ומכש"כ בכללות ישראל כאשר יתקנו הכל אז ירננו כ"ע היער:
Section 11
תרמ"ו
בפסוק אם בחקותי תלכו כו' ונתתי גשמיכם בעתם. יובן ע"פ מ"ש בפסוק ויתן לך האלקים דרשו חז"ל יתן ויחזור ויתן פרשנו שם שבנ"י מקבלין ההשפעה מידו של הקב"ה כי מתנה היא הניתן מיד ליד. ואם כי הקב"ה מחי' כל הברואים. אבל בנ"י המה המקבלים המתנה וזה השבת שנק' מתנה טובה. ונק' כלי המחזיק ברכה שלום. כי הנה הקב"ה מחדש בכ"י מעשה בראשית. וזה ההתחדשות אין כולם יכולין לקבל ובנ"י הם כלים לקבל זאת ההתחדשות. כדכ' החודש הזה לכם. והכל ע"י שמבטלין עצמם אליו ית'. וזה הטעם בחקותי תלכו כו' ונתתי גשמיכם בעתם פי' בכל עת הצורך משפיע להם הקב"ה מחדש. ולא כקבלת כל הברואים בדרך הטבע שהטביע הקב"ה להיות נמצא קיום הטבע מכח הנטבע בו. אבל בני ישראל ניתן להם בכל עת מחדש כנ"ל:
והנה חז"ל דרשו תלכו להיות עמלים בתורה. וא"כ נכלל ג' המדרגות מחשבה דיבור מעשה. כי מצותי תשמרו היא הרצון כמ"ש רש"י ע"מ לעשות וע"י דיבור ומחשבה זוכה אח"כ לעשות כי העשי' קשה מכולן. ועיקר ע"מ לעשות הוא לתקן עצמותו כמ"ש חז"ל ועשיתם אותם כאילו עשיתם את עצמיכם. כי תרי"ג מצות מתקנים אברי וגידי האדם. ועי"ז זוכה לקבל הנפש ונשמה ונקרא ברי' חדשה. והכל ע"י היגיעה בתורה כמ"ש בזוה"ק בפ' ישרצו המים כו' נפש חי':
Section 12
תרמ"ז
במד' חשבתי דרכי כו' אמו"ז ז"ל אמר ע"פ המשנה אם אין אני לי מי לי. כי כל אדם צריך לתקן דבר מיוחד שאין אחר יכול לתקנו וכמו כן כל שעה מיוחד לענין אחד. וזה וא"ל עכשיו אימתי. ומ"מ מהפרט צריך להעשות כלל וזה כשאני לעצמי מה אני. וז"ש המדרש בכל יום הייתי מחשב למקום פלוני כו' בפרטות ואח"כ ואשיבה רגלי להכלל עכ"ד פח"ח. ולהוסיף ביאור ע"ד קדשו. כי החקים והמצות יש להם כמה מדרגות ולהם שורש בכל העולמות כמ"ש במד' חקים שבהם חקקתי שמים וארץ חקים שחקוקים על היצר. חקים שמביאין האדם לחיי עוה"ב. ודורש שם עוד בחקותי ממש שהם חקים של הקב"ה שמקיים אותם ע"ש. וע"ז אמרו חז"ל מצוה גוררת מצוה שכר מצוה מצוה. פי' ע"י שמקיימים בעוה"ז פשטי המצות זוכין לפנימיות המצות מדרגה אחר מדרגה. ובוודאי בפרט א"א ליחיד לעשות המצוה כראוי לעורר שורש העליון. רק בכלל ישראל נמצא כל אלה המדרגות. וז"ש מקודם חשבתי דרכי שהוא בפרט וגם שבתחילה הוי כמו לגרמייהו לתקן הנפש. אך אח"כ זוכין ע"י שמכניסין עצמו בכלל לקיים המצוה לשמו ית' בלבד. כמ"ש ואשיבה כו' עדותיך דייקא. וזה בחקותי תלכו שהוא זכי' גדולה לזכות למדרגה זו. לכן השכר ונתתי גשמיכם בעתם היא מדה במדה ע"י שמעלין כל המעשים לשמו ית' ממש כנ"ל אז הקב"ה משפיע לבנ"י שגם הגשמיות ושפע היורדת לעולם יהיה נמשך משורש העליון כי עת הוא השורש כמ"ש לכל עת כו':
בפסוק ונתתי גשמיכם בעתם. כבר כתבתי לעיל הפי' להיות השפע דבוק בשורש. ונסמך לפ' שמיטין ויובלות כי ע"י אלו המצות היה הברכה בארץ ישראל משורש העליון וכתיב אשריך ארץ שמלכך בן חורים והוא כשהיו בנ"י שולטין על הארץ שהם דביקות בחירות ונק' בן חורין מכח התורה כדכ' חז"ל אין לך ב"ח אלא העוסק בתורה. ושריך בעת יאכלו הוא כמ"ש בעתם. בגבורה ולא בשתי בגבורה של תורה כדכ' גבורי כח כו' דרשו חז"ל בשומרי שביעית. שנמסר בידם כח מעשיו. והם כ"ח עתים שהוא הנהגתו ית' את כל העולם. וזה הכח נמסר לבנ"י. ואיתא בזו"ח ע"פ וקוי ה' יחליפו כח שהוא בשמיטין ויובלות. פי' ששומרי שביעית נק' קוי ה' שבוטחין בו ית' בלבד ואין זורעין וחורשין. ולכן מקבלין כח חדש ונשמה חדשה מלמעלה. כדאיתא בזוה"ק בכוחך זו נשמתא וכן בכל ש"ק ניתוסף בישראל נשמה יתירה והיא גם כן. בכלל קוי ה' יחליפו כח:
Section 13
תרמ"ח
אם בחקותי תלכו כו' ונתתי גשמיכם בעתם. היינו בעתם דחקותי ומצותי. דהנה יש כ"ח עתים שהעולם מתנהג בהם כמ"ש לכל זמן ועת כו' תחת השמים. אבל יש עת למעלה מכל אלה העתים והוא הנהגה שבכח התורה. ובמד' מטות שלש מתנות כו' אימתי כשהן מתנות שמים ובאין בכח התורה כו'. שבתי וראה תחת השמש כו' לא לחכמים כו' עושר כו' עת ופגע יקרה. ע"י שהעתים משתנים כנ"ל ועוד שם אל יתהלל חכם כו' בזאת יתהלל כו' ע"ש. ומדכתיב אל יבא בכל עת כו' בזאת יבא כו'. משמע דהיינו דכ' כ"א בזאת הוא עת רצון. שכולל כל העתים שלמטה. ובנ"י צריכין לקבל כל אלה הדברים בכח התורה ומצות והן מתנות שמים כמ"ש ונתתי וע"ז כתיב השכל וידוע אותי. שיהיה דביקות לאלה המתנות בו ית"ש. וכמו שיש בהנהגת הטבע עתים מיוחדים. כן יש בשורש התורה עתים מיוחדים שבתות וי"ט שבהם נפתחין שערי ברכה. ואלה העתים מיוחדים לבנ"י וזוכין לזה אם בחקותי תלכו. פי' אמו"ז ז"ל להיות נשאר רשימה וחקיקה בלב מדברי תורה ודפח"ח שזה הוא בחי' תורה שבע"פ. וע"ז אמרו עשה תורתך קבע וצריך האדם לילך תמיד בזאת הרשימה וחקיקה שנחקק בו מן התורה. כמ"ש בזוה"ק ואתחנן פי' ודברת בם בשבתך כו' להנהיג כל הדברים ע"פ התורה. וכ' מקודם אשר אנכי מצוך היום. שבכל יום מתחדש חקיקה מדברי תורה באיש ישראל. וצריך האדם להלוך בזה כל היום. וזהו בחקותי תלכו. ולכן השכר גשמיכם בעתם כמ"ש לעיל:
Section 14
תרמ"ט
תלכו פרש"י מת"כ להיות עמלים בתורה. זהו נק' עמל בתורה להלוך בחקיו ית' לכן אפילו אינו מבין מ"מ מייגע עצמו בתורה שחביב בעיניו להגות במאמרו יתברך אפילו שאינו זוכה להשיג הטעם. כי התורה נעלמה מעיני כל חי והאדם צריך לעסוק בתורה אחר הידיעה שא"א להשיג א' מני אלף שבה. ואז יש לו חלק בשורש התורה. לכן כתב המהר"ל שמברכין לעסוק בדברי תורה הגם שא"י להשיג מ"מ עוסק הוא בתורה. וכ"ה תמיד בזוה"ק לאשתדלא באורייתא. ובגמ' נדרים ולא הלכו בה שלא בירכו בתורה תחלה. פי' פשיטא אחר שזוכין לטעום טעמי תורה. מי פתי לא יתמלא שמחה וחדוה לברכו ית'. אך העיקר בתחילה קודם שמשיג רק מתאוה להגות בדברי קודש דברי אלהים חיים. ומסיים הפסוק ונתתי גשמיכם. כי הגם שאז"ל שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. היינו מצד השכל ועבודת האדם כך הוא. אבל באמת הש"י נתן חוק להיות כל עוה"ז תלוי בתורה. כדאיתא באורייתא ברא קוב"ה עלמא. וזאת התקשרות היא למעלה מן השכל. ומי שמבטל עצמו כענין בחקותי תלכו כו'. אז התורה נותנת לו מזון גם בעוה"ז כנ"ל:
והנה בחקותי תלכו. מצותי תשמרו ועשיתם כולל מחשבה דיבור ומעשה. ובמד' ועשיתם כאילו עשיתם אתם. עצמכם. זוכה לרוה"ק ע"ש כל הג' מדרגות הם כמ"ש אשר קדשנו במצותיו הוא שורש המצוה בשמים. וצונו הוא בדיבור בתורה. להתעטף להניח הוא המעשה. דכמו שיש באדם נ"ר נשמה בכל הג' יש שורש התרי"ג מצות. במעשה הוא תיקון רמ"ח ושס"ה אברי הנפש. בדיבור הרוח. ובמחשבה הנשמה. וכן יש ג' עולמות שיש לכל ישראל חלק בהם וכולם מתוקנים ע"י המצות. עצמכם תיקון נפש האדם. עשיתם אתם היינו המצות הכתובין בתורה. רוה"ק הוא השורש בשמים. וע"ז מבקשין ויהי נועם ה' עלינו בחי' רוה"ק הנ"ל. ומעשה ידינו כוננה עלינו הוא עשיות תיקון הנפש. ומעש"י כוננהו הוא עשיתם אתם המצות הכתובין בתורה. ודו"ק:
Section 15
תרנ"א
אם בחקותי תלכו כו' ונתתי כו' ועץ השדה יתן פריו. ודרשו חז"ל אפילו אילני סרק עתידין לעשות פירות. ועוד בת"כ שברכות אלו יהיו כמו שהי' בזמן אדה"ר ע"ש. והענין הוא כי ע"י התורה צריכין לתקן החטא להוציא אדמה מארורה שנעשה ע"י החטא. שבאמת הכל תלוי באדם שהוא עולם קטן. וע"י שנתערב בו פסולת ממילא גם בעולם קוץ ודרדר תצמיח. ועיקר התיקון בחקותי תלכו שהוא היפוך חטא הראשון מעץ הדעת והייתם כאלקים יודעי. אבל העיקר הוא לעשות רצונו ית' ולא השכלת הדעת בלבד. ולכן אבותינו הקדימו נעשה לנשמע לברר שהעיקר העשי'. ולא מה שהדעת מסכים כי זה הדרך מסוכן שיש בו תערובת טו"ר. אם כי הדעת מתנה טובה היא אבל להיות בטל אל העשי' היינו כשלומד לשמה ע"מ לעשות. ולשון ע"מ. פי' שאינו סומך על בינתו וח"ו אם יסור לבו ע"י הדעת מבטל כל דעתו ואינו רוצה ללמוד ולהבין רק בתנאי לעשות ואז תלמודו מתקיים בידו ובא לידי מעשה. ולימוד זה נק' עמלים בתורה לייגע עצמו לעמוד על רצונו ית' שלא יהיה שגגת לימוד עולה זדון. וע"י שמירת החוקים כנ"ל מתקנין חטא הראשון ומתברר הטוב מתערובת הפסולת. וממילא נתקן כל העולם. ובמדרש חשבתי דרכי כו'. הוא ענין רצוא ושוב כי באמת צריך האדם לחפש בדעתו כפי השגת ידו. אבל בכל עת צריכין לחזור להיבטל אל חקות הבורא ית"ש. והוא ענין ימי המעשה חשבתי דרכי כו' ובשבת ואשיבה רגלי כו' אבל באמת ב' עבודות אלו הם נוהגין תמיד. והעיקר הוא העזר אלקי מתורה ומצות וז"ש דוד והיו רגלי מביאות אותי כי תכלית כל העבודות לזכות בסוף לסייעתא דשמיא:
Section 16
תרנ"ב
במד' חשבתי דרכי בכל יום הייתי מחשב במקום פלוני אני הולך והיו רגלי מביאות אותי לב"כ ובתמ"ד. כי האדם שיש לו דעת מחויב לייגע עצמו בשכלו לידע את דרך הישר והצדק. אבל באמת אין בכח שכל האדם בעצמו למצוא דרך הישר. אך צריך לבטל כל שכלו להתורה ומצות ה'. ובזה הביטול שמבטל שכלו לבסוף מתעלה גם כל המחשבות שהתבונן בשכלו למצוא דרך הישר. וז"ש חשבתי דרכי כו' בכל יום שהיו לי כמה מחשבות ועצות ולבסוף היו רגלי מביאות לבטל עצמי אל עדותיך. וז"ש בחקותי תלכו להיות עמלים בתורה. והליכה היא בשכל ודעת רק שיהי' תכלית כל השכל לבטל עצמו לחוקות ה'. כמ"ש במ"א פי' הפסוק בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה ואחז"ל משעמל בה נק' תורתו. אעפ"כ בתורת ה' חפצו דייקא שהגם שיש לו הרבה חכמה ודעת ובתורתו יהגה יומם ומ"מ עיקר חפצו בתורת ה' כי תורת ה' אין לה חקר וצריך האדם לייגע בתורה למצוא רצונו ית' ולבטל שכל עצמו כי חכמת מה לו:
Section 17
תרנ"ד
במד' ועתה בנים שמעו לי ואשרי דרכי ישמורו אשרי ואשריכם כשיתקיימו כל התנאים הללו כו'. דהנה המפ' הקשו למה לא נאמר בתוכחה שכר ועונש הנפש רק מענין הגוף בעוה"ז. אכן באמת עיקר כריתות הברית ביחוד לבנ"י הוא בעוה"ז דוקא. כי הג"ע לצדיקים וגיהנם לרשעים כבר הוכן מימי בראשית. אבל לבנ"י בקבלת התורה נכרת עמהם ברית שנקראו בנים. וכדאיתא בזוה"ק ההפרש שבין עבד לבן שעבד יכולין לגרשו אבל הבן א"א לגרש רק ליסרו להפוך דעתו לטוב. וזה החילוק בין עשרה מאמרות שניתן הבחירה לאדם כמ"ש במשנה להפרע ולתת שכר. הרי אמרו שיכולין הרשעים לאבד העולם שנברא בעשרה מאמרות. ועליהם נאמר ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו. אבל העשרת הדיברות הם גזירות והנהגות אמיתיות חיים וקיימים לעד. ולכן ניתן עם התורה כל העונשים שבעוה"ז כמ"ש סייף ומקל ירדו עם התורה וז"ש בתוך העונשין וזכרתי כו' בריתי יעקב כו' כי זה כריתות הברית שאע"פ שיחטאו יענשו בעוה"ז ולא יהיו נכרתין ח"ו משורש דביקותם בהקב"ה ובוודאי כן הוא בכלל ישראל וזה עצמו מ"ש הראשונים ז"ל כי אפי' תמה זכות אבות ברית אבות לא תמה. פי' זכות האבות שמסייעת שילכו בנ"י בדרך אבות. אבל אפי' כשיתרחקו מדרך האבות. הי' הברית שיענשו בגוף עד שיתקנו מעשיהם לטוב. ולכן אמר אשרי ואשריכם כמ"ש רש"י ז"ל פ' נצבים הואיל ונשבע לאבותיכם וא"י לנתק מכם לכן אוסר אתכם בשבועות הללו ע"ש:
ובמד' וזכרתי כו' בריתי יעקב כו' גפן ממצרים תסיע כו' ע"ש שדורש שנמשלו בנ"י לגפן שנשענין בזכות אבות. כי כל עבודת בנ"י להיות נמשכין אחר מעשה האבות כדאיתא חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי א"י ויעקב. ואיתא במשנה בעשרה מאמרות נברא העולם אח"ז עשרה נסיונות נתנסה אברהם אח"ז עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים. ובוודאי ע"י עשרה נסיונות של אברהם תיקן כל התערובת טו"ר שהי' בבחי' עשרה מאמרות דכ' ומצאת כו' לבבו נאמן לפניך. לבבו היא כמ"ש בכל לבבך ביצ"ט וביצה"ר. וכדאיתא שלשה לא שלט בהם יצה"ר. והקב"ה כרת הברית שיתמשכו בנ"י אחר מעשיהם. ווה לא הי' בכחם רק בעזרת הש"י ובנסים שעשה לנו במצרים. ומה שתיקנו האבות בעצמם כמ"ש ויעל אברם ממצרים כו'. וזה קיים הקב"ה בנו ביד חזקה ובנפלאות. כמ"ש גפן ממצרים תסיע וכ"כ אני ה"א אשר הוצאתי אמא"מ כו' ואשבור מוטות עולכם. פי' א"כ אתם מוכנים לתקן הכל ולהמשך אחר מעשי אבות. וכתי' פנית לפני'. כמ"ש אנכי כו' המעלך מא"מ הרחב פיך שהכל מוכן לפנינו רק להיות לנו פה לאכול והכל בכח התורה. וכמ"ש לעיל כי דרך התורה הוא להיות נענשים בעוה"ז. ולעומת זה גם השכר יכולין למצוא בעוה"ז מעין עוה"ב בכח התורה. וזהו שכ' ונתתי שלום בארץ ורמזו חז"ל באמרם שמא תאמר הרי מאכל ומשתה אם אין שלום אין כלום לכך כ' ונתתי שלום. פי' כי א"א לקבל הנחה בעוה"ז בלא חסרון כמ"ש ושבעת השמרו לכם. אבל בכח התורה לקבל בשלימות גם הנאת עוה"ז. ומעין זה בשבת שהוא מעין עוה"ב והיא פריסת סוכת שלום וזה דרך אבות הראשונים שנאמ' בהם בכל מכל כל שתיקנו כל היצה"ר וכל עניני עוה"ז כמ"ש ומצאת כו' לבבו נאמן. וע"ז כתיב לבבתני אחותי כלה כו' באחד ענק מצורניך דרשו על אברהם אע"ה. ויש להפליא בפי' לבבתני הרי אמרו חז"ל כי למלאכים רק לב א'. אבל גדלה מעלת הצדיקים שיכולין לתקן יותר ממלאכי עליון והוא תיקון עה"ד טוב ורע. וזה לנ"ר לפניו ית"ש ביותר וז"ש לבבתני והבן:
Section 18
תרנ"ה
אם בחקותי כו' איתא בת"כ המקום מתאוה שיהיו ישראל עמלים בתורה וכ"כ לו עמי שומע לי כו' ודריש אם לשון בקשה. והענין דהמפ' הקשו על שנכתב שכר בעוה"ז ולא עיקר השכר דעוה"ב. אכן נראה דבאמת כל מה שנאמר בתורה הוא לימוד לבנ"י שע"ש זה נקראת תורה. ושכר הזה שנכתב בתורה הוא ג"כ מצוה שכן רצונו ית"ש להיות עמי שומע לי כו' ומצור דבש אשביעך. וכן פי' המשנה ששכר מצוה מצוה. שמה לי שרצונו ית' בעשיות המצוה או במה שרצונו ית' להשביענו מטובו. הלא אדרבא זה תכלית רצונו ית'. ובמה שמסגלין מעש"ט עד שהקב"ה נותן את ברכתו זה השכר עצמו מצוה. וכן פי' שכר עבירה עבירה כי מלבד גוף העבירה שהוא נגד רצונו ית' גם העונש שמהפכין הרשעים מדת רחמנותו למדה"ד זה עצמו עבירה עוד ביותר כמ"ש. וזה ענין אמרם ז"ל הוו כעבדים המשמשין שלא ע"מ לקבל פרס. כי השכר עצמו צריכין לקבל לשמו ית' ולהתענג ביותר מזה שנעשה רצונו שהוא להטיב לכל שזה רצונו ית' בזה הצדיק משמח ביותר מגוף הטובה שמרגיש בהנאתו. ואיתא בזוה"ק פ' לך לך כו' ואעשך לג"ג ואברכך כו' וילך אברם כאשר דבר כו' דאבטח לי' בכולי הבטחות כו'. ותמוה דח"ו עביד ע"מ לקבל פרס. אך אדרבא זה הפי' שהלך כאשר דיבר אליו והי' שוה אצלו לקיים דבר ה' בהליכתו ובקיבול שכרו הכל לעשות רצונו ית'. והיא עבודה עבד נאמן. וז"ש שלא ע"מ לקבל פרס שלא להיות נוגע אפי' פרס משהו בהנאתו רק לעשות רצונו ית"ש. ולכן נכתב זה השכר בתורה שהקב"ה מצונו לעשות זאת שנזכה לקבל אלה הברכות:
Section 19
תרנ"ז
במד' הלומד ע"מ לעשות מעלה עליו הכ' כאילו עשיתם אתם. עצמכם. עוד שם זוכה ומקבל רוה"ק כו'. כי התורה ניתנה לבנ"י להמשיך אור התורה במצות מעשיות. כמו שיש באדם נשמה ונפש וגוף כן בתורה שלפנינו הוא כמו גוף התורה אבל פנימיות התורה גבוה מעל גבוה והלומד ע"מ לעשות פי' להביא הארת התורה בעשי' ונמשך הארה מנשמת התורה אל התורה ערוכה שלפנינו. וכמו זה ממש ממשיך הארת הנשמה שבו לגופו כמ"ש בזוה"ק בפסוק ישרצו המים כו' נפש חי'. שע"י עסק התורה זוכין להארת הנשמה שהוא מרחפת ע"פ המים זו תורה. וכ"כ ויפח באפיו נשמת חיים כו' לנפש חי' לרוח ממללא. נמצא העוסק בתורה לשמה עושה את התורה ואת עצמו ומקבל רוה"ק המיוחד אליו ולנשמתו. ולכן שכר עמל בתורה ונתתי גשמיכם בעתם. הגם כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא רק גדולה תורה שנותנת חיים לעושי' בעוה"ז ובעוה"ב. ופי' לעושי' כנ"ל שמביא הארת התורה בעשי':
ובמד' חשבתי דרכי כו' בכל יום הייתי מחשב כו' רגלי מביאות אותי כו'. דאמרו חז"ל בחקותי תלכו שתהיו עמלים בתורה פי' עמלים למצוא בכל דבר אור התורה כדאיתא בשביל התורה שנקראת ראשית א"כ ה' בחכמה יסד ארץ שיש בכל דבר חלק בתורה וע"ז אמרו א"ת מפליג לכל דבר להפרישו משורש התורה שאין לך דבר שאין לו מקום פי' בתורה ואז"ל מה יתרון לאדם בכל עמלו כו' יכול אפי' בתורה ת"ל בעמלו אינו עמל אבל עמל בעמלה של תורה. עוד דרשו תחת השמש אין לו למעלה יש לו. א"כ משמע דעמלה של תורה שייך ג"כ תחת השמש להיות עמל למצוא רשימות וחקיקות של התורה שחקק הקב"ה בכל מעשה בראשית. זהו בחקותי תלכו. כמ"ש חשבתי דרכי שעמל בהם עד שהשיבם אל שורש התורה כמ"ש דהע"ה אם אתן שנת כו' עד אמצא מקום:
בפסוק וזכרתי להם ברית ראשונים. אחז"ל זו ברית השבטים. וכ' שבועות מטות אומר סלה. פי' שברית השבטים לעולם נשאר בבנ"י כמ"ש ואף גם זאת כו' לא מאסתים כו' דכ' וזאת אשר דיבר להם אביהם. כי הנה ברית האבות הוא בשורש האחדות למעלה למעלה כמ"ש ז"ל האבות הן הן המרכבה. ולכן כתי' בריתי אברהם בריתי יצחק בריתי יעקב שהם עצמם הברית. ומדרגות השבטים אחר האבות שהם המקבלים בראשונה ולכן נק' ברית ראשונים והלא האבות היו ראשונים מהם. אך כי הם בחי' ראשון. ולכן הי"ב ראשי חדשים בחי' הי"ב שבטים. אבל בחי' אחד הוא למעלה מראשון כי ראש הוא התחלה. אבל אחד הוא אין סוף ואין תכלית. ולכן השבת מיוחד לג' אבות שהוא בחי' אחדות למעלה מהזמן. וי"ב חדשי השנה יש בהם בחי' ראשי חדשים בחי' השבטים כנ"ל. ובחי' זאת נשאר לעולם לבנ"י. ולכן בברית אבות נחלקו חז"ל עד כמה נמשך שהיו דורות שנמשכו אחר ברית האבות הנ"ל:
Section 20
תרנ"ט
בפ' ונתתי גשמיכם בעתם. בת"כ כמו שהי' באדם הראשון ביום שנזרע עושה פירות ע"ש. הענין בקיצור לפי מ"ש בזוה"ק בפסוק תוחלת ממשכה כשבא השפע ממדרגה למדרגה משתנית. וכשבא ע"י התורה עץ חיים תאוה באה. מיד בלי השתנות. וזה גשמיכם בעתם שנוכל לקבל השפע כמו שהיא בלי השתנות כמו שהי' קודם החטא. ובכח התורה עץ החיים ניתקן חטא אדה"ר. ולכן אלו הברכות הגם דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא אבל ע"י המצות ניתקן החטא ומקבלין הברכה כמו שהי' קודם החטא ואין זה ענין שכר מצוה. וקצרתי בזה:
Section 21
תר"ס
במד' חשבתי דרכי אמר דוד בכל יום הייתי מחשב למקום פלוני אני הולך והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ובתי מדרשות. הוי ואשיבה רגלי אל עדותיך. דכ' כל פעל ה' למענהו אחז"ל לעדותו להעיד עליו. וזה העדות מוטל על איש ישראל כמ"ש אתם עדי. לכן צריך האדם למצוא בכל דבר ובכל מקום זה העדות. וכן התפאר עצמו דהע"ה כי כל המחשבות שעברו לפניו כל היום בירר מהם עדות ה'. ובגמ' סוף ברכות איזה פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה בכל דרכיך דעהו. למצוא זה העדות בכל הדברים. וענין לבתי כנסיות ובתי מדרשות. דאיתא גדלו וטובו מלא עולם. גדלו בחי' בריאת עולם בעשרה מאמרות. טובו זו התורה עשרת הדברות. והם מלא עולם שאין לך מקום ודבר שאין בהם כח מעשרה מאמרות ומעשרת הדברות. ואיש ישראל צריך לברר זאת ולמצוא הארת התורה בכל מקום. וכל אותן הדברים והמחשבות העוברין על האדם כולם לברר זה העדות והם בחי' דרישות וחקירות ובדיקות שבודקין העדים והוא בירור העדות. וכמו דשבת סהדותא איקרי וכל הדברים שבששת ימי המעשה מתברר מהם הטוב שיש להם עלי' בשבת וזה עדות השבת. כמו כן בנ"י נק' עדים שעל ידיהם מתברר טוב מרע וע"י האדם מתברר ומתעלה למעלה הטוב מזה התערובות לכן כתי' אתם עדי:
תם ונשלם ספר ויקרא
במדבר
במדבר
Section 1
תרל"א
ב"ה במדבר
אא"ז מו"ר זצללה"ה הגיד מ"ש במדרש בני לוי שקרבו עצמם לי כו'. כי וודאי הי' בבני ישראל כמה שלא חטאו בעגל. אך לא בנקל להיות מובטח ולומר לה' אני. כשאלת משרע"ה מי לה' כו'. ובני לוי הי' להם חיזוק זה כו'. ובאמת כפי התחזקות אמונת האדם כן נעשה עמו. ובמדרש צדקתך כהררי כו' צדיקים בדירתן ע"י אמונה שמאמין במלכותו ית' שמשגיח על כל דבר גדול וקטן ומצפה שיתגלה נקודה פנימיות של חיות השי"ת שמהוה הכל. עי"ז זוכה לראות אור הגנוז באמת. ולהיפוך במחשך מעשיהם כו' נסתם יותר הפנימיות כמ"ש וימנע מרשעים אורם כו' שגנזו הקב"ה לצדיקים כו'. ובמדרש כל מי שמרבה כבוד שמים וממעט כבוד עצמו כבוד שמים מתרבה וכבודו מתרבה ומי שממעט כבוד שמים ומרבה כבוד עצמו כבוד שמים במקומו וכבודו מתמעט. ואין מובן הלשון ממעט כבוד שמים מאחר שכבוד שמים במקומו. אך הלא אמרו שמרבה כבוד שמים. והפירוש על ידי שממעט כבוד עצמו ורוצה להראות בכל דבר קטן וגדול ותנועה מועטת איך איננו ברשות עצמו כמ"ש מלכותך מלכות כל עולמים. פי' כל פעולה בחי' מלכות ומנהיג. שהרי ברשות העושה לעשות כרצונו. וצריך האדם לידע ולהאמין כי הוא רק כגרזן ביד החוצב. וע"י שממעט כבוד עצמו להרבות כבודו יתברך נתגלה מלכותו ית' שיהי' ניכר ומבורר שהכל מהשי"ת. וממילא גם כבודו מתרבה כי זכה להרבות כבוד שמים ע"י כבודו ומיעוט כבודו הוא הריבוי ע"י שנתרבה ממנו כבוד שמים. ולהיפוך ע"י שמרבה כבוד עצמו ומתגאה כאלו עע"ז היינו כשעושה פעולה בשכחת השגחת השי"ת הרי מסיר עול מלכות שמים ממנו וכבוד שמים במקומו עומד שנעלם ונכסה כמקודם. ומה שהי' ביד העושה להמשיך כבודו ית' להמעשה זה נחסר. וכמ"ש זוה"ק על שחת לו לא כו': ובמדרש צדקתך כהררי אל כו' שהצדיקים זוכין להמשיך כבוד שמים לעוה"ז והטבע ג"כ. וכמ"ש אא"ז מו"ר זצללה"ה על והי' מספר בנ"י כחול כו' אשר לא כו' יספר כו'. שעושין מבחי' מספר אין מספר כו' ע"ש. ולזה כתוב הזמן בתורה בחודש ושנה. אף כי התורה למעלה מן הזמן. אך זה עיקר עבודת בנ"י להמשיך אור התורה והקדושה לתוך הזמן והטבע כו'. וזה כל ענין הפקידה והמנין. שאו את ראש. שרצון השי"ת להיות בנ"י דביקין בכל מעשיהם בבחי' הראשית וההתחלה להיות דבוק בשורשם. וז"ש אא"ז מו"ר זצללה"ה פי' נשיאת ראש שבת שאותיות רא"ש מתנשאים כו' ע"ש. כי בשבת יש עלי' לכל דבר לשורשו. וז"ש ויתילדו על משפחותם. שאף שנתרבו ונתפשטו לבחי' ס' רבוא. אעפ"כ היו דביקים בשורש לידתם. וכמ"ש אם לא שויתי ודוממתי כו' כגמול עלי אמו כו'. להיות בטל לבחי' השורש. ששם רק נקודה. וזהו לבית אבותם. כמו ששמעתי מאא"ז מו"ר זצללה"ה בשם הרב הקדוש מפרשיסחא ז"ל עמ"ש לעולם יאמר אדם מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב. וכי איזה שוטה ידמה מעשיו למעשה אבות הקדושים. אך פי' יגיעו שיהי' למעשיו נגיעה ודביקות וחיבור במעשה אבות כו' ודפח"ח כי בוודאי אין מעשה הדורות שוין. אבל ע"י הביטול אל השורש והוא ע"י האבות יוכל להתקרב ולדבק כל מעשיו בשורש החיות. וזהו לבית אבותם. ובכל מעשה צריך אדם לומר מתי יגיעו כו':
במדרש ע"פ ויעשו כן בני ישראל כו' שריחקו ונתנו מקום ללוים. אף כי בוודאי הי' בתוך בני ישראל אנשים גדולים במעשיהם מקטנים שבלוים. אך צריך אדם לידע ולהאמין כי אין כל מעשיו יכולין להכריע נגד בחירת השי"ת. ולזאת יכול כל אדם להיבטל לכלל ישראל ע"י שיודע שעיקר כח ישראל שבחר השי"ת בנו. ואף כי בוודאי מה שאדם מכניע ועובד ביגיעה זהו עיקר רצונו ית'. אבל לא לחשוב שעי"ז יוכל להתקרב להשי"ת. וכל העבודות בטלים נגד בחי' הבחירה שבחר השי"ת בנו. ואיך יתגאה אף על הפחות שבישראל. ובאמת מה שריחקו הי' סיוע אל הלוים. הרי כתיב מתוך בני ישראל. שגם קרבת הלוים הי' בסיוע בנ"י. ע"י שנתנו להם מקום ובטלו רצונם לרצון השי"ת להיות עבודתם ע"י בחיריו:
ר' מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה כו'. פי' הפשוט כדי לעשות. וזה שם תורה כדי להורות לאדם המעשה. כי בוודאי עיקר היגיעה בתורה לבטל שכלו ודעתו כדי לידע ולהבין רצון השי"ת ודעת התורה. ובמדרש נמשלה תורה במדבר שצריך להיות הפקר כמדבר כמ"ש וממדבר מתנה משל לנשיא שנכנס למדינה וברחו כו' למדבר וקיבלו בכבוד כו'. פי' דבר היא מנהיג ומושל. ומדבר הוא להיות נכנע תחת המנהיג. והיינו שאדם מבטל עצמו שאין לו שום כח ופעולה בלי חיות השי"ת. וזהו ההפרש בין בני המדינה שברחו והי' להם ג"כ יראה ממנו. אך הי' להם גם כח בפ"ע. וכענין שכ' שאומות קורין להשי"ת אלקי דאלקיא. אבל בנ"י כמדבר שאין להם שום כח והנהגה בפ"ע כלל. וז"ש ירא שמים בסתר ובגלוי. פי' בגלוי ע"י שיודע שהשי"ת משגיח על כל דבר ונופל עליו יראה. ובסתר הוא להיות נדבק יראתו ית' בחיות האדם שלא יהי' שום פעולה ותנועה שישכח שהוא בכח השי"ת ורק כגרזן ביד החוצב בו. וכן עסק התורה להיות בטל אל הנהגת התורה לעשות כל מעשה רק להיות נעשה רצון השי"ת ומבוקשו. כי באורייתא ברא קוב"ה עלמא. ונמצא כי יוכל להתדבק בהשי"ת בכל מעשה ממש ע"י כח התורה. וע"י שמכניע עצמו ומתבטל בכל מעשה אל חיות הפנימיות חיותו ית'. ע"י אותיות התורה שיש בכל מעשה. וזה לשמה. כי הנבראים לכבודו ברא כמ"ש ולכבודי בראתיו כו' והוא בחי' כבוד שמו ית' והבן:
Section 2
תרל"ב
במדרש צדקתך כו' משל צדיקים בדירתן כו' רשעים במחשך מעשיהם כו'. אא"ז מו"ר ז"ל אמר כי כל העולם הזה רק משל כו'. ואמת כי כפי התנהגות המשל נמשך הנמשל. ובוודאי כפי מה שיודע האדם שחיות הכל מהשי"ת ומבקש תמיד אל התגלות כבודו ית' בכל דבר. כמו כן נתגלה לו. וכן לרשעים חסרי אמונה נסתר מהם באמת כמ"ש וימנע מרשעים כו' וכתיב יחזק במעוזי יעשה שלום כו' שלום יעשה לי פי' שממשיך שלימות לכל דבר מחי החיים. ועי"ז יכול להיות עלי' לכל דבר להשי"ת. וזהו ב' השלימות הנ"ל. המשכת החיות לפרט ועליות הפרטים לכלל החיות כנ"ל. ובוודאי בריאת האדם הי' להמשיך חיותו ית' וקדושה לכל הפרטים. וז"ש הזמן שנה וחודש והמקום. אף שהתורה למעלה מהזמן מ"מ עיקר רצונו יתברך להמשיך הכל להתורה על ידי עבודת האדם. וכן המנין שנמנו כל איש מישראל על מקומו. שנראה מזה שיש לכל איש ישראל דבר מיוחד לעשות להשי"ת. ועל שם זה נברא. ולכך נראה שנכתב המנין בתורה. להודיע שיש לכל אדם שייכות במעשיו עד השי"ת. שהרי נכתב במנין כל איש ישראל. וגם אנחנו כן כל דור לפי מקומו. וכפי מה שמאמין האדם איך מעשיו בפרט מגיעין עד השי"ת. כן זוכה לראות ולהכיר מקומו. וכתיב ויעשו בני ישראל כו' כן עשו י"ל ג"כ אף שהי' בעיניהם דבר רחוק איך שיזכו להיות נמנה כל אחד בפרט כנ"ל. רק ע"י אמונה הגיעו לזה כנ"ל:
ובמדרש בני לוי שקירבו עצמם לי. אא"ז מו"ר ז"ל הגיד כי וודאי הי' גם בכל ישראל שלא חטאו. רק לקרב ולומר שהוא לה' זה לא הי' רק לשבט לוי כו'. כי באמת בכל אדם יש נקודה אמיתית ורצון אמת להשי"ת ורק שנכסה ונסתר ברצונות אחרים וע"ז כל היגיעה לבוא לאמיתות הרצון כנ"ל. וכ"כ מהר"ל כי כל האדם נברא להוציא שלימותו מכח אל הפועל. וזה יגעתי ומצאתי הוא למצוא החיות בעצמותו שאין חסר לאדם כלל ויש בכל איש ישראל קדושה לאין שיעור רק להסיר הקליפות הסובבין ומכסין האמת. ובמדרש מי שממעט כבוד שמים ומרבה כבוד עצמו כבוד שמים במקומו וכבודו מתמעט. וקשה מה נקרא ממעט כבוד שמים. רק הרצון להמשיך כבוד שמים לכבוד עצמו כי ממעט כבוד עצמו הוא כבוד שמים ונמצא ע"י כבודו מרבה כבוד שמים. וכן להיפוך מה שעומד במקומו נק' ממעט כבוד שמים כנ"ל כי האדם צריך להמשיך בתוכו כבוד שמים כנ"ל:
ר"מ אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה. פי' כי התורה חיות הכל כמ"ש באוריי' ברא קוב"ה עלמא רק נתלבש אור התורה בכל הבריאה. ונמצא כל הבריאה שם של התורה כענין ה' אחד ושמו אחד. ולכך העוסק בתורה לשמה פי' להמשיך אור וחיות התורה לכל דבר. עי"ז התורה מאירה לו בכל דבר ויכול לראות ולהכיר אור התורה שיש בכל דבר. וזוכה לדברים הרבה כי הקדושה א' ודברי עוה"ז מרובים וע"י כח התורה יוכל אדם לחבר כל הדברים אל הכלל שהוא התורה כנ"ל:
Section 3
תרל"ג
במדרש צדקתך כו'. כי מה שניתן התורה במדבר דוקא הי' כדי להמשיך אור התורה אף למקום תהו. כי התורה הוא חיות הכל כמ"ש ז"ל שקודם התורה הי' ב' אלפים תוהו. והקב"ה מאיר ע"י התורה לכל מקומות האפלים כמ"ש (שמפרסים) [*שמפורש] היום כי כל זמן הוא הסתר כמ"ש במ"א. וגם המנין שהי' ג"כ להאיר בכל פרט. כי החיות מכל בנ"י הכל אחד כמ"ש ע' נפש שעובדין לאלקי אחד. וכמ"ש ואהבת לרעך כו' כלל גדול בתורה. כי ע"י התורה שהוא חיות פנימיות של כל ישראל מתחברין להיות אחד ממש. כי הפירוד רק הלבוש שיש לכל א' כי זה הי' כוונת בריאת האדם להאיר ע"י אור נשמתו גם בהגשמיות. ונמצא יש לכל פרט הסתר מיוחד וזה המנין כנ"ל. ובמדרש הטעם שניתן במדבר שמי שאינו עושה עצמו כמדבר אינו זוכה לתורה. ומובן על פי דברי מהר"ל שיש לכל דבר חומר וצורה ע"ש. ומדבר הוא בלי ציור. וכפי מה שמוכן האדם לקבל צורה זוכה לתורה שהוא חיות הפנימיות של כל דבר והוא הצורה כנ"ל. וגם מדבר מלשון דיבור והנהגה כמ"ש במ"א פי' עשרת הדיברות להיות נידבר הכל עפ"י מצות השי"ת. וכן האדם צריך להיות בטל לזה להיות נמשך אחר הנהגתו ית' כמ"ש בזוה"ק על ודברת בם. וכתיב ארץ יראה ושקטה כו' בתחילה יראה כו'. והוא הכנה לקבלת התורה היראה והפחד לידע שאין לו חיות. ומקוה רק לחיות התורה כנ"ל:
כל העוסק בתורה לשמה. פי' להגדיל שם התורה כי השם הוא כשנתפרסם במקומות רחוקים וכ"כ במדרש ברחובות תתן קולה במקום שמרחיבין אותה. והאדם צריך לעסוק בתורה כדי שדברי תורה יכנסו בלבו וימשיכו כל מעשיו אחרי'. והתורה מסייעת לאדם כפי רצון העוסק בה. והוא ענין תורה שבע"פ כשהתורה נכנסת בעומק הלב וממילא נעשין כל מעשיו עפ"י התורה ונמצא מחדש במעשיו אור התורה. ומצינו באבותינו הראשונים שכל מעשיהם הי' תורה שהרי נכתב מעשיהם בתורה. וזה קידוש שם התורה כנ"ל וזה לשמה כנ"ל:
Section 4
תרל"ד
במדרש משל לנשיא ברחו ממנו בני המדינה כו'. כי התורה היא שלימות הנבראים וכפי מה שהנבראים חסרים בעיני עצמם ומקוין אל השלמה. זוכין לתורה. ומאוד קשה לבעל בחירה להיות חסר בעיני עצמו כראוי ולכן ברחו בני מדינה. אבל מי שהוא כמדבר כמ"ש במדר' שאינו זוכה לתורה עד שנעשה הפקר כמדבר וזה הי' הכנת בנ"י קודם קבלת התורה שהגיעו לבחי' מדבר להיות ברור בעיניהם וגם לברר זה בכל הנבראים שיהיו מקוין אל השלמה כנ"ל. ובחי' זו נקראת מדבר שחפץ להיות נמשך אחר המנהיג אותו מלשון דבר א' לדור:
איש על דגלו כו'. במדר' דגלו עלי אהבה כו' דילוגו כו' היו מתאוין בנ"י להיות להם דגלים כמלאכי השרת כו'. הבטיח הקב"ה לאברהם כה יהי' זרעך שיהיו צאצאיך כמותך כו'. פשוט היו הדגלים שיכיר כל אחד את שבטו. וכמו כן ניתן לרמוז להיות כל אחד מיוחס אחר אבותיו. והכלל כי בנ"י בעוה"ז שאין באפשרי להיות עובד השי"ת כראוי כמלאכי עליון. רק להיות הרצון והתשוקה תמיד להיות מקוה לעשות רצון עליון. ולזה כל התורה והמצות הם רמזים לדברים עליונים. וכמו כן הדגלים אף שאינם כמלאכי השרת אעפ"כ ע"י הרצון והתשוקה זכו להיות להם דגלים. והוא עצמו מ"ש דילוגו שבני ישראל יכולין לתפוס ולהתדבק במקום עליון אף שלא בהדרגה רק שלפעמים נפתח לבו לאהוב אותו ית' נתן השי"ת שברצון האדם יוכל להתדבק אף במה שאינו כדאי. והאמת כי הוא בזכות אבות הקדושים שהן הן המרכבה וברכו השי"ת כה יהי' זרעך. ורק מי שנקרא זרע אברהם שאינו נפרד. ומתבטל לשורש נשמתו. וגם שבוחר בדרכיהם ועושה כמעשיהם. ואא"ז מו"ר ז"ל אמר בשם הרב ז"ל מפרשיסחא פי' מ"ש ז"ל לעולם יאמר אדם מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב כו'. כי מי פתי יחשוב לדמות עצמו לאבות הקדושים. רק הפי' שלא יהי' נפרד ויהי' למעשיו נגיעה ואחיזה במעשה אבותיו כו'. וז"ש באותות לבית אבותם שיהי' דמיון ורמז במעשיו למעשי אבות. ובעבור זה יוכל לאחוז בשורשם אף בדרך דילוג כמ"ש:
ובמדרש והיה מספר בני ישראל כחול כו' לא ימד ולא יספר. וקשה רישא לסיפא כו'. והתירוץ כי עיקר הרצון להיות ממשיכין מספר שלהם עד אין תכלית כי שורש בני ישראל ג' אבות י"ב שבטים ע' נפש ס' ריבוא ואח"כ אין מספר. וצריכין תמיד להיות דבוק בשורש האבות והוא אחדות אחד. וכשמתרחבין באופן זה אין נפרדים משורשם וחל עליהם ברכה. וכפי הביטול להשורש כן מתברכין להיות יותר אין מספר. וז"ש כה יהי' זרעך כשיתדבקו בשורשו יהי' אין מספר כנ"ל [ע' בדברי מו"ז ז"ל פ' שמות]:
אא"ז מו"ר ז"ל אמר עמ"ש במדרש בני לוי שקירבו עצמן לי כו'. אף כי וודאי גם בבנ"י הי' הרבה שלא חטאו. רק שלא הי' להם הכח להתקרב אליו ית' כו'. ופי' הדברים כי וודאי מה שמשתוקק מאוד להתקרב אליו ית' ע"י רוב הרצון בכל לבו נעשה נוגע בדבר כל כך עד שאין שום חטא יכול לפרוד אותו כמ"ש מים רבים לא יוכלו לכבות כו'. ולכן בני לוי אף שהיו ג"כ חושבים עצמן בכלל החטא. רק ע"י רוב התשוקה קירבו עצמן ונתקרבו כנ"ל:
כל העוסק בתורה לשמה. כי התורה לא ידע אנוש ערכה כו'. אך כי נתלבש אור התורה בדיבורים אלו שבתורה. ונמצא כי תורה זו היא רק לבוש לעיקר התורה וכמ"ש בזוה"ק בהעלותך. והוא להרבות כבוד ושם התורה ע"י המלבוש הזה כמ"ש ה' חפץ כו' יגדיל תורה ויאדיר. אך האמת תורה זו היא פתח להיות נפתח פנימיות התורה ע"י שמירת התורה ומצות. וכ"כ במדרש תנחומא ברחובות תתן קולה במקום שמרחיבין אותה. פי' כפי מה שמרבין כבוד התורה ומביאין כח התורה בכל הנבראים על ידי מצות התורה. שיש בכל מעשה גשמיי מצוה. ועי"ז מביאין הארת התורה בכל מקום. ועי"ז זוכין לקול התורה הפנימיות. והיא התורה שניתן לנו שבמעשינו נוכל לפתוח מעיני החכמה ושורש הפנימיות שבתורה. וזה פי' עוסק לשמה כדי להרחיב שם התורה. ופשוט מי שעוסק בתורה מרבה כבוד התורה וזה מסייע לו להתדבק בה. והרב מלובלין ז"ל פי' זוכה לדברים הרבה שנותנת לו כח לנצח כל המתנגדים להתורה. כמ"ש זכיתי פי' נצחתי כו'. וגם המ"ח דברים שהתורה נקנית בהם וודאי גם הם בכח התורה. רק נקנית הוא יותר מהתעסקות בתורה. וע"י שמקבל אלו מ"ח מדות מהתורה. זוכה לקנות התורה שיהי' מקום דירה וקן בלבו לשכון בו אור התורה כנ"ל:
Section 5
תרל"ה
בעזה"י במדבר
במדרש צדקתך כהררי כו' משל צדיקים בדירתן כו'. פשוט כפי מה שהאדם רוצה להמשיך השגחת השי"ת על כל מעשיו ואינו רוצה חלילה להסתיר מעשיו רק להיות מעשיו כרצונו ית' שיוכל להשגיח עליהם כמו כן חל עליהם השגחתו ית'. כי זה תלוי בתחתונים. שכן מסר הקב"ה הבחירה לבני אדם. ומה שנכתב המקום והזמן כי הכל תלוי בישראל וג' בחי' עולם שנה נפש התיקון שלהם ע"י עבודת בנ"י להשי"ת. ובמדרש במספר במשקל לכל. לכל הדברים יש מדה וגבול ולישראל אין מספר כו' והי' מספר בני ישראל כחול כו' אשר לא כו' יספר כו'. ביאור הדברים כי בנ"י נותנין מדה וגבול לכל הדברים ומה"ט נמשלו כחול כמ"ש שמתי חול גבול לים. כמו כן כפי דביקות כל הדברים לבנ"י ולהתורה זה קיום שלהם. ומצד זה יש מספר לבנ"י מצד שעל ידיהם נמשך מדה וקצבה לכל הנבראים. אבל מצד עצמם אין להם מספר לכן כשנספרו שלא לצורך נחסר מהם. כי לא שייך בהם מנין ע"כ לא יכול להתקיים בהם המנין. והקב"ה צוה למנותם כי הוא נותן מנין גם לכוכבים כמ"ש מונה מספר לכוכבים. והכתוב מתרץ עצמו למה נמנו בני ישראל. רק לצורך המקום והזמן כאמור:
וספר זה וידבר הוא על שם הסידור והתקון של כל הבריאה עפ"י התורה והוא חומש הפקודים. והוא ההפרש שבין עשרה מאמרות לעשרת הדברות. כי מאמר הוא כח הבריאה שנתן הקב"ה בעולם. אומר ועושה שנתהוה כל הבריאה במאמרו. ודיבור הוא השגחתו ית' על הבריאה כמו שהוא. אחר שכבר נבראו. כי לעולם לא יצא ח"ו שום דבר מהשגחתו ית'. וזה עיקר ההפרש בין בנ"י לאומות שכולם יודעים כי הקב"ה ברא הכל. אך בנ"י יודעין שהשי"ת משגיח ומחדש בכל יום תמיד בכל רגע מעשה בראשית. וזה בחי' דיבור. והוא גם כן הפרש בין בחינת אדם ובהמה. כמאמרם ז"ל אתם קרוים אדם. כי בהמה הכח שיש בה אין לה התפשטות. ואדם נברא להוציא פנימיותו מכח אל הפועל. וזה שנקרא מדבר כי בדבורו מוציא מחשבתו לצוות לעשות כך או כך. ובנ"י מיוחדין בדבור המקודש והם דברי תורה. ובכח זה מנהיגים את כל הנבראים. לכן כתב בזוהר הקדוש כי במצרים הי' הדיבור בגלות ובקבלת התורה ניתקן הנהגת העולם על פי התורה כנ"ל:
במדרש איש על דגלו כו' לבית אבותם נרננה בישועתך כו' ימלא כו' משאלותיך שנתאוו בנ"י לדגלים כו' משל למרתף של יין כו' ודגלו עלי אהבה כו' דכתיב אלה ברכב כו' בסוסים ואנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר כו'. כי הקב"ה סידר והעמיד מדריגות שונות בעולמות עליונים שיוכל להיות דביקות והתדבקות והמשכות כח לכל הברואים ולכל אומה בפרט. אבל בני ישראל דביקים בהשי"ת בעצמו. ואמרו חז"ל האבות הן הן המרכבה. א"כ דביקתם בהש"י בעצמו למעלה מהמרכבה. ולאשר כי בנ"י נתאוו להיות דבקים בשורש העליון שלהם כי הם היפוך האומות שכולם רוצים להמשיך חיות לעצמם ובנ"י רוצים לבטל עצמם להקב"ה. לכן עשה השי"ת רצונם ונתן להם דגלים שהם רומזים לדברים עליונים שבשמים. [וע"ד הרמז באותות הם אותיות הוי' ית' שע"ז רמז הד' דגלים כמ"ש בספרים הקדושים] וזה בזכות אבות שזהו פעלו האבות לבנים לכשיהיו בוחרים בדרכיהם יהי' מסייע להם זכותם. ובמדרש יש שביחרו ולא קרבו והם האבות שקרבו הם את עצמם. וממילא הבנים הם קירבו אף שלא בחרו בזכות אבותם כנ"ל. וז"ש לבית אבותם וזה ג"כ מ"ש במדרש ודילוגו עלי אהבה. שניתן זה הכח לבנ"י שע"י השתוקקות ורצון שלהם יוכלו להתדבק אף למעלה ממדריגותיהם:
באבות פ"ו אריב"ל בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב אוי לבריות מעלבונה של תורה כו' אשה יפה וסרת טעם ואין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה וממדבר מתנה וממתנה נחליאל כו'. זה הקול הוא עצם הדיברות שנאמר קול גדול ולא יסף ולא פסק. כי עדיין זה הקול בא לבנ"י. כמ"ש נותן התורה שהוא דבר ההוה תמיד. ולאשר זה הקול מיוחד לבנ"י לכן אם אין מכינים עצמם לקבל זה הקול נקרא עלבון תורה. וז"ש אשה יפה כו' כי הם מיוחדים לקול התורה כנ"ל. [אח"כ מצאתי מזה בס' עבודת ישראל] ואף כי יש הרבה מניעות לקרב עצמו להתורה ע"ז אומר שע"י שמשתוקק לתורה ורוצה להמשך אחרי' ניתן לו התורה במתנה ואח"כ זוכה עוד להיות מיוחד לתורה ונקרא נחלה שלו כמ"ש וממתנה נחליאל:
Section 6
תרל"ו
במדרש צדקתך כו' באיזה יום חודש מקום כו'. דהנה בני ישראל נבראו לברר ולהעיד על הבורא ב"ה וב"ש. וכתיב אתם עדי ואני אל. במדרש כביכול אם אין אתם עדי אין כו'. ובודקין העדים בשבע חקירות באיזה יום באיזה מקום כו'. כי א"י להיות עד. עד שיהי' הדבר ברור בכל צד. ולכן צריכין בנ"י לתקן כל אלה המקומות הצריכין בירור. ובאמת ימי המעשה והשבת הוא ענין הנ"ל. דשבת סהדותא איקרי וימי המעשה הם החקירה שכמו שמתקן ימי המעשה כך יוציא לאור עדותו בשבת קודש. כמאמר מי שטרח בערב שבת כו'. לכן כל מעשה התורה ובנ"י הכל מבורר ומפורסם במקום וזמן כדי לתקן העולם והזמן. כמ"ש במ"א שזה יסוד הכל עולם שנה נפש. ונפשות בנ"י מתקנים העולם והזמן:
במדרש והיה מספר בני ישראל כחול כו' אשר לא כו' יספר כו' כה יהי' זרעך כו' צא מאצטגנינות שלך כו' ע"ש כל דברי המדרש. וכלל הדברים כי הברכה והריבוי הוא ע"י הביטול למקור ושורש האחדות. דהנה החוקרים הקשו איך יבוא הריבוי מן האחד המיוחד. והתירוץ כי השי"ת כל יכול. וכן עשה הקב"ה להיות בא הריבוי ע"י הביטול להאחדות. להראות כי אף שיש מיני התחלקות ורבויים הכל אחדות אחד. וכמו כן ממש אברהם אע"ה שהוא קיום העולם. כדרשת חז"ל בהבראם באביהם. לכך המזל הי' מורה שלא יוליד כי איך יבוא הריבוי מן האחד דכ' אחד הי' אברהם. וזה מסר לו השי"ת ברכה זו לדורות כה יהי' זרעך בדומה לך. שגם המה יהי' מספרם אשר לא יספר פי' שע"י שיהיו באחדות א' יהי' בהם הברכה והריבוי:
במדרש נרננה כו' ובשם אלקינו נדגול כו'. דכתיב במספר שמות. פי' שיש לכל א' מישראל שם מיוחד. שמעתי מפי אא"ז ז"ל בשם הזוה"ק בפ' שמות כי יש לכל איש ישראל אות מיוחד בתורה כמ"ש ס' רבוא אותיות בתורה וס"ר נפשות בישראל כו'. וכל התורה שמותיו של הקב"ה. וע"ז כ' כל הנקרא בשמי ולכבודי כו' שבנ"י נקראו בשמו ית' ולכן מוטל עלינו להרבות כבודו ית'. וזהו הפקידה במספר שמות שהוכן כל אחד מישראל על משמרתו להתדבק בשורש השייך לו. ולכן אח"ז הדגלים כמ"ש במדרש שנתאוו לדגלים כמלאכי השרת. פי' המלאך אין בו שום דבר נפרד וכולו מורה על שליחותו וכבוד קונו. כמו כן בנ"י כיון שהכירו כ"א מעמדו נתאוו לדגלים שיהיו מצוינים לשמו ית':
במדרש המרבה כבוד שמים וממעט כבוד עצמו כבוד שמים מתרבה וכבודו מתרבה. ומה לו בריבוי כבוד עצמו. אך הוא כדי שיוכל יותר להרבות כבוד שמים כי כ"מ שהאדם מבטל כבודו כדי להרבות כבוד שמים הרי מוכן לקבל הכבוד כי ע"ז ניתן הכבוד לאדם כדי להרבות בו כבוד שמים לכן כבודו מתרבה כדי שיהי' לו למעט כדי להרבות כבוד שמים. וכן מי שמרבה כבוד עצמו הרי לו הכבוד לרע לו לכן נוטלים ממנו הכבוד. ורבינו הק' מלובלין ז"ל דקדק במ"ש כבוד שמים מתרבה. מה קמ"ל בזה. וודאי כשמרבה כבוד שמים הרי הוא מתרבה. רק שלא יחוש האדם שע"י ביזוי כבודו והוא ת"ח ח"ו יתמעט כבוד התורה. ע"ז נאמר כבוד שמים מתרבה בוודאי. אף שממעט כבוד עצמו כיון שכוונתו לש"ש להרבות כבודו ית' כנ"ל:
Section 7
תרל"ז
במדרש והי' מספר בני ישראל כו' אשר לא כו' יספר כו' הבט השמימה כו' מאותו מזל שאתה רואה שאינך מוליד אראך שאתה מוליד כו'. ביאור הענין שאעפ"י שבנ"י הם חלק אלקי והם דביקים בשורש נשמתם למעלה מכל העולמות ומכש"כ מעוה"ז. אעפ"כ הלא הם נבראו בעוה"ז והם בגופם תחת הטבע. אך כשיתרומם נפש הישראלי וכן בכלל נפשות בנ"י הם מרוממים כל הטבע ג"כ. ולכן אף שהכל תלוי במזל. עכ"ז יש בכח בנ"י להגבי' ולשנות כל המזל. ולכן נשתלחו לעוה"ז כדי שבעלייתם יתעלה גם הטבע כנ"ל. וז"ש והי' מספר בנ"י כו' אשר לא כו' יספר. שיגביה בחי' מספר עד אין מספר. והיינו בהתבטלות לשורש האחדות שם אין מספר כי מצד הריבוי לא שייך אין מספר כי אף שאין בכח בו"ד לספור ע"י מיעוט שנותיו אעפ"כ במה נקרא אין מספר. רק ע"י שורש האחדות נקרא אין מספר כי הריבוי שמתבטלת להאחדות ואין נגלית נקראת אין מספר. ובמדרש צדקתך כהררי אל משל את הצדיקים בדירתן כו'. פי' כמו שאדם צדיק מוכן להטות כל החיות וכל הכחות וכל הבריאה להשי"ת. כן מתפשט השפעת הקדושה אליו בהתרחבות בכל הטבע והזמן ג"כ. ובמ"א הארכנו בזה. כלל הדברים והי' מספר הוא בימי המעשה שהוא תיקון הפרטים ועי"ז מתעלין בשבת ומתיחדין ונק' אשר לא יספר. כמ"ש במדרש אשר לא יספר בעוה"ב. פי' שיתוקן בחי' מספר לעתיד. וכמו כן מזה בשבת שהוא מעין עוה"ב שורש האחדות כנ"ל:
במדרש ימצאהו בארץ מדבר כו' מדבר תהו הי' העולם קודם קבלת התורה כו'. פי' שהקב"ה מצא את בנ"י שהם ידעו והבינו כי המה תהו בחסרון התורה. ועי"ז שהי' חסרים בעצמם נתן להם התורה וכ"כ המהר"ל כמה פעמים כי החומר כפי מה שמבקש השלימות זוכה לצורה. וכן מצינו בבריאה מקודם תהו אח"כ יהי אור. וזהו שניתנה תורה במדבר כי צריך להיות אדם יודע שהוא חומר וחסר לו הצורה. ויש ד' בחי' דצח"ם והמדבר למעלה מכולם. אעפ"כ בנ"י יודעים כי הביטול להשי"ת עולה על כולנה. כמ"ש אם לא שויתי ודוממתי. פי' שהוא כמו דומם ומבקש יותר שלא יהי' ברשות עצמו לעשות ולדבר ברצונו רק להתמשך אחר הנהגת הבורא ית"ש. וזהו ענין מדבר שבהיות שהוא מדבר אעפ"כ הוא מדבר שמבטל עצמו להיות נמשך אחר הנהגת הבורא ית' כנ"ל. יצרנהו הוא הצורה שע"י הדגלים הבין וידע כל א' את מקומו. ובודאי הדגלים מרומזין על שורש הצורה של כלל ישראל. ויתילדו על משפחותם הוא בחי' הנ"ל אם לא שויתי ודוממתי כו' כגמול עלי אמו כו' ובמ"א כתבתי עוד מזה:
במשנה העוסק בתורה לשמה זוכה כו'. מאי לשמה. כי נודע שהתורה לא ידע אנוש ערכה. אך התורה שלפנינו הוא לבוש התורה וע"י עסק האדם בתורה זו מתעורר כח הפנימיות וזה עיקר הכח שניתן לבנ"י שיכולין לעורר שורש התורה. כי נפש האדם היא ג"כ כך שהיא מלבוש לכח הנשמה שהיא חלק אלקי ממעל. וז"ש במדרש והי' מספר בנ"י כמספר הסופר כו'. פי' כמו התורה שיש אותיות ותיבות ובמנין. אעפ"כ שורש התורה אין מכל זה כמו כן נפשות בנ"י אם כי בעוה"ז יש להם מספר אבל שורשם למעלה ממספר. וכ"כ בספרים הקדושים שס' ריבוא נפשות בנ"י נגד ס"ר אותיות שיש בתורה. וזה השכר שלומד לשמה זוכה לאלה המדות טובות. בעבור שכל אלה המדות הם מושרשים בנפשות בנ"י. רק שלהוציאם מכח אל הפועל הוא ע"י עסק התורה כמ"ש ברחובות תתן קולה שע"י היגיעה מתפשט כח פנימיות של התורה לתוך המלבוש מתחבר המלבוש להפנימיות. וזה נק' לשמה כי השם הוא התפשטות הכח כמו שם טוב שהולך למרחוק. וכ"כ שמן תורק שמך שיש דברים שהתיקון שלהם רק ע"י שמקבל ריח מקדושת התורה בלבד ובמ"א הארכנו:
Section 8
תרל"ח
במדרש איש על דגלו כו' נרננה בישועתך נתאוו בנ"י להיות להם דגלים כמלאכי השרת כו'. ימלא כו' כל משאלותיך כו'. כי בודאי תיקון האדם כראוי לאיש הישראלי לתקן כל הקומה גוף ונפש בתכלית השלימות א"א רק בעזר ישועות הבורא ית'. ולזה הי' בנ"י מתאוין לזכות להיות במקום המנוחה ודביקות גופם בשורש נשמתם עד שיזכו להיות נמשך אחר בית אבותם שכ' האבות הן הן המרכבה. וזכו לזה בענין הדגלים שהם כמו מלאכי השרת שגופם מזוכך רק לעשות רצון קונם. וכמו כן יש מזה גם עתה כפי השתוקקות האדם ליישר כל מעשיו זוכה אל המנוחה דכ' ימצאהו בארץ מדבר כו' ולא הי' להם רק הרצון. יסובבנהו בענני הכבוד. יבוננהו בארון תוך הדגלים שהוא השראת אורו ית' מלבר ומלגאו. וכמו כן נמצא מזה בכל עת ע"י העבודה בימי המעשה מתקיים בשבת הארות אלו שנק' יום מנוחה כמ"ש על דגלו יחנו. יסובבנהו כמ"ש פורס סוכת שלום יבוננהו הוא הדעת וההשגה שניתוסף לבנ"י בשבת כמ"ש נשמה יתירה ניתוסף לאדם. והשבת הוא באמת מתנה מה' שהוא הישועה שהשי"ת עוזר להמיחלים לחסדו לבוא אל השלימות שא"א להיות בכח האדם בלבד. וז"ש נרננה בישועתך. והמד' מפרש עוד פי' עמוק מזה בדיוק הלשון על דגלו כמו ששמעתי מפה קדוש מו"ז ז"ל על אמרם המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו. ולא אמרו המענג עצמו בשבת. רק שיהי' עיקר השמחה והנייחא לאדם מזה שהוא עת רצון ונייחא לפני הבורא ית' כי בו שבת כו'. וז"ש איש על דגלו כו' יחנו בנ"י. פי' זאת יהי' עיקר המנוחה מה שמתקשרין כל אחד במקום שורשו להיות מרכבה לבוראם. וכמ"ש במד' בישועתך דייקא כו'. ועי"ז ימלא כו' כל משאלותיך כנ"ל בשבת כפי מה שאדם מבטל כל רצונו ושמח בישועתו ית' יותר מהכל. על ידי זה ממלאין לו משאלות לבו:
Section 9
תרל"ט
במדרש הביאני אל בית היין כו' נתאוו בנ"י לדגלים כו' ע"ש כל הענין. דכמו שמלאכי השרת יודע כל אחד ומשיג שורש שליחותו ומקום תקונו על בוריו כן התאוו בנ"י לידע כל אחד שורש נשמתו. ואם כי א"י בעוה"ז לראות כל זה בעין אבל ע"י התורה יכולין למצוא כ"א מקום שורשו. וכמו שהמלאכים יש לכל אחד שורש מיוחד לעשות רצון הקב"ה בשליחותו. כן יש לכל אחד מבנ"י חלק מיוחד בתורה ויש מי שמתקן כל מעשיו לגמרי ומועטין הם בני עלי'. אך גם מי שאינו כן עכ"ז ע"י התשוקה והרצון בחילא סגי כמו בע"ת יכולין לקפוץ למעלה ממדריגתן. וע"ז נאמר איש על מחנהו כו' על דגלו הם ב' מדריגות הנ"ל. וכתיב מגדול עוז שם ה'. הוא התורה שהיא שמותיו של הקב"ה. בו ירוץ צדיק גם למעלה ממדריגתו כנ"ל וז"ש בשם אלקינו נדגול. ובמ"א הארכנו בזה:
ובמדרש והיה מספר בנ"י כו' כי מאחר שנעשה מזה המספר תורה. ותורה הוא למעלה מהטבע. א"כ ממש נתקיים זה הפסוק שנעשה ממספר אין מספר. וכ' במדרש שהראה הקב"ה לאברהם אע"ה א' ג' י"ב ע' ס"ר עד אין מספר. פי' שיש כלל. אח"כ פרט. ומכל הפרטים חוזרין באחד. וזה הכלל שמאסף כל הפרטים ונעשה אחדות אחד ונק' אין מספר. וכן המנין הי' להעמיד כל א' במקום שורשו לכן הי' ע"י י"ב נשיאים שכל א' נושא ומגבי' את כל שבטו לחברו לשורש השבט. ולכן נקראו נשיאים. וזה הכח נתן להם הבורא ית' באמרו לראובן אליצור בן שדיאור כו' בזה נדבק כח אליצור בשורשו של ראובן עד שהרים כל בני שבטו. ולכן פירש השי"ת שמותם אף שכבר נודעו בחנוכת המזבח:
ויתילדו. כבר כ' מזה. רק י"ל עוד שכאשר הרים השי"ת את ראשם. נתעלו למדריגה עליונה וכמו גר שנתגייר כקטן שנולד. וכמו שאומרים משם היהודי מפרשיסחא ז"ל שנתעלה בכל יום כמו מא"י להיות יהודי. וכ' ויתילדו על משפחותם. וי"ל כי נתעלו על הדורות הקודמין להם. הגם שיחוסם הי' ע"י אבותיהם. מ"מ כיון שזכו זה הדור להרים אותם ולהדביקם עד השבטים נמצא שנתעלו על דורות הקודמים וז"ש על משפחותם:
במדרש ימצאהו בארץ מדבר כו'. כי הקב"ה המציא את בני ישראל דוקא בארץ תוהו. והי' קודם להם אלפים תוהו כדי שיתקנו הם. כמ"ש במדרש המשל שנברא אדה"ר קודם האבות שמביאין המתוקנת לתוך המקולקלת כו'. וכ"כ במד' ע"פ הביאני בית היין משל הכרם שחבית אחת הציל כל הכרם. ואף כי השי"ת ידע כל זה. אבל במכוון הביא בנ"י לכללות האומות. הגם כי הם למעלה מאוד ממדריגת ע' אומות. רק הביאני לבית היין כדי שימצאו חן בעיניו. ושבעבורם יתקיימו כל העולמות התחתונים ג"כ כנ"ל. לכן ניתנה תורה במדבר להראות כי צריכין בנ"י לתקן התהו כנ"ל:
Section 10
תר"מ
ב"ה במדבר בקיצור ראשי דברים ומחג השבועות.
בפסוק איש על דגלו באותות לבית אבותם כו'. כי השורש נקרא אב ובמתן תורה היו בנ"י דבוקין בשורש נשמתם והיו למעלה ממדריגת המלאכים. ואחר החטא נתקנו בבחי' בעלי תשובה ונתן השי"ת להם אחיזה בשורשם ע"י הדגלים. וחנו איש על מחנהו בחי' צדיקים גמורים ואיש על דגלו בחי' בעלי תשובות. ורמזו במדרש בפסוק נרננה בישועתך שנאמר במזמור יענך ה' ביום צרה. כי הדגלים היו להם לישועה כנ"ל. ולכן כ' במדרש מנגד לאהל מועד מיל שיכולין להתקרב בשבת. כי בשבת באין למקום המנוחה. ובימי המעשה יכולין ג"כ להרגיש קדושת השבת ע"י התשוקה והרצון לאחוז למעלה ממדריגתו בחי' בעלי תשובה בחילא סגי ואינו מסודר רק כמ"ש במדרש ודגלו ודילוגו כו' ע"ש כל הדרשות. עוד פי' נרננה בישועתך כי יש לבנ"י לשמוח בהשי"ת לבד שהוא מלך עוזר ומושיע תמיד לבנ"י. לבד זה יש לשמוח במה שבא שועת ישראל על ידו בעצמו וזהו עיקר השמחה בישועתך מה שאתה מושיענו. וזה יותר שמחה מגוף הישועה:
במדרש תורה שניתנה במדבר כו' מה אלו חנם לכל באי עולם כך ד"ת. ד"א אם א"א עושה עצמו הפקר כמדבר אינו יכול לקנות התורה והמצות. ולכאורה ב' אלו הפירושים סותרין זה את זה. כי איך הם חנם שצריכין לעשות עצמנו ונכסינו הפקר כמדבר. אכן ודאי תורה חנם מי שירצה יכול ללמוד בה. אבל לקנות התורה. היינו להיות לו דביקות בעצם התורה. כמ"ש זקן שקנה חכמה היינו שיש לחכמה דירה וקן בלבו. וע"ז מבקשין והערב נא שיהי' תערובות התורה בפה האדם וכמ"ש ז"ל להיות ד"ת נבלעין בדמו. וזה א"י להיות רק ע"י שעושה עצמו הפקר. ומ"מ הכל בא ע"י עסק התורה. וע"ז אמרו מתוך שלא לשמה בא לשמה. והמשנה חושבת מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם ומסתמא ימי הספירה מוכנים לתקן אלה הדברים ולבטל כל הכחות והמדות להתורה ואז התורה נקנית. ובאמת גם אלו המדות זוכין ע"י עסק התורה. והכלל כי השי"ת בטובו נותן המתנות וההכנות שנוכל לקבל המתנות שהוציאנו ממצרים וקרבנו לפני הר סיני הוא סיוע לתקן המדות ולזכות להיות מוכן לקבל התורה. ובפסוק וקדשתם היום ומחר ומסתמא השפיע להם השי"ת קדושה מקודם והוא במאמר ואתם תהיו לי כו' וגוי קדוש כו'. והיינו שההכנה לקבל התורה ג"כ מאתו ית'. וזה השבח שקרבנו לפני הר סיני. והתורה נותנת ברכה וקדושה לפניה ולאחרי'. קו"ח ממדת הפורעניות שע"ז הורגת לפני' ולאחרי' כדאיתא במד' בפסוק וירדוף עד דן. קו"ח במדה טובה. וז"ש והיו נכונים ליום הג' כי ביום השלישי ירד כו' הרמז שע"י שביום השלישי ירד לכן יש בכוחם עתה להכין עצמם ליום השלישי כנ"ל והבן. ובמד' אמור אמרות ה' אמרות טהורות כו' ע"ש ובמ"א כתבנו הענין שע"י שדברי תורה טהורים הם לכן התורה משמרת העוסקים בה ומסייעת אותם לבוא לטהרה. לכן בליל שבועות יורד משמים טהרה לבנ"י החרדים אל דבר ה' כמ"ש בזוה"ק אמור:
Section 11
תרמ"א
במדרש נרננה בישועתך כו' ימלא כו' משאלותיך שהיו מתאוים בנ"י לדגלים כו'. כי מדריגת נשמת ישראל למעלה מן המלאכים. ובחינת המלאכים הוא השורש של הנבראים בעוה"ז ובנ"י התאוו ג"כ להמשיך כל הברואים אליו ית'. וזהו ענין הדגלים והוא שרצו להרבות כבוד שמו ית' בעולם. כמ"ש בשם אלקינו נדגול כי בעצם השורש אין מחסור ולכן כל משאלותיך קאי על התקרבות הדברים שבעוה"ז. וכן איתא כל המענג השבת נותנין לו משאלות לבו. והוא ענין אחד למבין. ומשאלות הלב היא בימי העבודה והמעשה שע"י השבת ממשיכין הארה לימי המעשה. כפי השמחה והעונג בשבת כמ"ש נרננה כו' כך מתקיים ימלא ה' כו' משאלותיך. וזה עצמו ענין מספר בני ישראל כמ"ש במ"א פי' הכ' מספר בני ישראל כחול הים אשר לא יספר. כי בני ישראל הם המחברים הטבע אל השורש. ויש בהם ב' בחי'. מצדם אשר לא יספר בחי' השורש והמנוחה בחינת השבת מעין עוה"ב דאיתא וייצר ב' יצירות. יצירה בעוה"ב ובש"ק מתגלה זאת. ויש להם ג"כ בחי' מספר כדי להעלות כל המספרים והטבע שהם במדה ובמספר. וע"ז מיוסד כל חומש הפקודים כמ"ש במד' צדקתך כהררי אל כו' באיזה מקום ויום ושנה וחודש ע"ש. והענין כמ"ש במ"א שבנ"י הם עדים כמ"ש אתם עדי. וצריכין לברר הזמן והטבע בחי' דרישה וחקירה בימי המעשה. וכפי הבירור נגמר עדות אמת בש"ק ע"י שמניחין כל הטבע ומתדבקין בתורה ומצות נתברר כי יש בורא עולם שהכל אין נגדו. וכמו כן בכל יום מעידין בנ"י בק"ש ה' אחד ויש שבע ברכות כמ"ש שבע ביום הללתיך. ובמ"א כבר הארכנו בדברים אלו:
במדרש אל תכריתו כו' משפחות הקהתי יראו את ה' קדושיו כו'. פי' כמ"ש וסביביו נשערה מאוד שלא כמדת מלך בו"ד שאימתו על הרחוקים יותר מלקרובים. שהקרובים רואים כי גם הוא בשר ודם. אבל השי"ת אלקים אמת ומלך עולם וכל המתקרב אליו יותר נכנע ממילא וחל עליו יראת ה' טהורה לכן מדקדק הקב"ה עם הצדיקים כו'. והנה בני קהת הם המתקרבים ביותר וכפי ההתקרבות כך חל עליהם ביותר היראה. כמ"ש יראו את ה' קדושיו. והעצה ע"י אהרן ובניו יבואו כו'. והוא לבטוח בחסד עליון ולא לסמוך על מעשה עצמו. וראינו כי יש ג' מדריגות כהן לוי וישראל. שע"ז מתקיים הפסוק תבחר ותקרב ישכון חצריך. כל הג' מדריגות. כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם. נמצא הכהן למעלה מכולם. וידוע כי בחי' הכהן הוא חסד עליון כמ"ש ואהרן מה הוא כו'. והיינו להראות כי זה שלמעלה מכולם צריך להיות לגמרי נכנע אליו ית' מכל וכל. ובחסד ה' הוא נושא ומגבי' כולם. ומעין זה פרשנו אדם ובהמה תושיע ה' כמ"ש אם לא שויתי ודוממתי. כי יש בחי' דצח"ם ומדבר למעלה מכולם בפרט בנ"י נעים זמירות ישראל והם משימין עצמם כדומם. וז"ש ויתילדו על משפחותם כגמול עלי אמו ועי"ז נעשים באמת חדשים תמיד כתינוק בן יומו. והכל אמת כי מתעלים ע"י שמשימין עצמן כבהמה לאותן עולמות ששם נחשבים כך כענין אם ראשונים כבני אדם אנו כבהמה. ובמ"א ג"כ כתבנו מזה לכן קצרנו:
Section 12
תרמ"ב
במדרש נרננה בישועתך כו' שבנ"י הבינו כי ע"י יציאת מצרים הוכנו להיות צבאות ה'. וזה הי' עיקר השמחה שלהם שנגאלו כדי לברר כבוד מלכותו ית' בעולם. כי השי"ת פרע להם עתה מול כל העבדות שהי' להם הי' להם עתה כמה מדריגות שונות לטובה. ונתקיים עתה כאשר יענו כו' כן ירבה וכן יפרץ. וזה הי' המנין. וכ' בזוה"ק נ' זמנין אדכר יצ"מ להודיע שע"י שירדו למ"ט שערי טומאה ונגאלו זכו אח"כ למ"ט שערי קדושה ובינה. וכמו כן כל המדריגות לכן נזכר במנין לצאתם מארץ מצרים. ובזוה"ק לאשתמודע דהא בניסן יצאו כו'. י"ל כנ"ל שעתה הכירו והבינו גודל הטובות שעשה עמנו השי"ת בכל מעשי מצרים. וכ' אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים כו'. פי' כמ"ש וירא ישראל כו' היד הגדולה כו' ויראו כו' ויאמינו. פי' שראו והשיגו השורש של הגאולה ואיבוד כח הטומאה של הרשעים ועי"ז נתרוממו על כנפי נשרים ונמשכו אחר השי"ת שראתה שפחה על הים כו'. וכמו כן מוכנים בנ"י להוציא בלעם של כל האומות מפיהם. וזה ענין כל הד' גליות וזה שאמר ועתה א"ש כו' כי הם הדור שהיו מוכנים לזה. וע"י קבלה שלהם שהי' נעלה מאוד לכן מובטחים אנחנו להיות טוב אחרית דבר מראשיתו. והייתם לי סגולה מכל העמים והייתם לשון נהייתי כו' אע"ג שיהיו כמה הרפתקאות עצת ה' היא תקום. והשיבו כל אשר דיבר ה' נעשה פי' שגם זה קיבלו עליהם לתקן כל אלה המקומות ודו"ק כי קצרתי:
במדרש צדיק כתמר יפרח מה תמרה יש לה תאוה כן הצדיקים כו' ומייתי עובדא דדקל תמרה ע"ש. ויפלא הלא הרשעים מלאים תאוות. ונפרש בעזה"י כי הצדיקים מעוררים האהבה למעלה בתאותם כענין שנאמר רוצה את יריאיו כו' המיחלים לחסדו. כי הם מתאוים לדבוק בשורשם למעלה כעובדא דאותו דקל שהתאוה אל מקום שורשו וע"ז נאמר נפשי אויתיך בלילה ודקדק בס' הזוה"ק דהול"ל אותך כי אויתיך הוא פועל יוצא. ויתכן לפרש שהם מביאים כביכול התאוה אל הבורא ית'. וזה שבח הצדיקים שהרצון והתאוה בשמים הוא בידם ואחז"ל הקב"ה התאווה להיות לו דירה בתחתונים. וכמו כן בנ"י התאוו לדגלים ואז נגמר מכח אל הפועל:
Section 13
תרמ"ג
במדרש נרננה בישועתך כו' נתאוו בנ"י לדגלים כמלאכי השרת כו'. ענין הדגלים למלאכים שהם נק' שלוחים שהנהגת העולם והטבע על ידיהם. וכמו כן בנ"י מיוחדים בעוה"ז לקבל השפעה הבאה משמים. המלאכים להשפעה מלמעלה למטה. ובנ"י להעלות התחתונים לעליונים. ולכן יש לכל אחד פעולה מיוחדת שזה ענין הדגל. אכן מקודם הוצרכו בנ"י לתקן את נפשותיהם. וכשנתישרו ועמדו על מקומם והכיר כל א' מקומו ושרשו. אז הכינו בנ"י עצמם לתקן כל התחתונים וזה נרננה בישועתך מה שנעשה עמהם על הים כו'. וגם אחר שנתקן החטא ע"י מלאכת המשכן ואח"כ בשם אלקינו נדגול:
ובמדרש יסובבנהו בדגלים יבוננהו בתורה כו'. הענין דיש ב' בחי' בעבודת האדם בפנימיות ובכח השפעה הבאה משמים כענין נשמה יתירה בשבת שע"ז נאמר ג"כ פורס סוכת שלום עלינו. וכמו כן יש מזה בכל יום בחי' ציצית ותפילין. נרננה בישועתך הרמז על תפילין שמביא שמחה כמ"ש בגמ' תפילין קמנחנא שהוא השגת הדעת במוח האדם. ובשם אלקינו נדגול הוא הטלית וציצית שהוא רמז להדגלים בד' כנפות. בכל כנף ג' חוטין. הרומזין על י"ב מיני השפעות היורדין משמים בחי' י"ב שבטים כמ"ש במ"א שזה רמז הי"ב בקשות שבתפילת שמ"ע. ועליהם חוט של תכלת שהוא רומז לכסא הכבוד כענין שכ' עומד על שנים עשר בקר והים עליהם כו'. ועל ב' אלו אומרים הראנו ה' חסדך כי הטלית הוא בחי' חסד יסובבנהו והוא בחי' מקיף רק וראיתם אותו. וישעך תתן לנו ממש הוא בחינת התפילין שכתוב בהם וקשרתם שהיא הארה הנכנסת בנו ממש כנ"ל:
במדרש בני לוי שקירבו עצמם לי כו'. כבר כ' בשם מו"ז בענין ויאספו אליו בני לוי. כי הגם שהי' בודאי כמה בבנ"י שלא חטאו רק שלא הי' להם הכח ע"י החטא שנעשה בישראל להכניס עצמם בשם מי לה' אלי עכ"ד. ובני לוי שהי' בהם דביקות עצום שע"ז נקראו בני לוי לא נתרשל ידם על ידי החטא. וכענין שכ' על כל פשעים תכסה אהבה זה הוא בהאדם עצמו ג"כ כפי אהבה ותשוקה שבו להשי"ת אינו מתפעל ע"י קצת שפלות שבו והאהבה מכסה החסרונות וזה סימן שהוא בכלל מי לה' כו':
ובמדרש אל תתהדר לפני מלך הממעיט כבוד עצמו ומרבה כבוד שמים כבוד שמים מתרבה וכבודו מתרבה כו' ללמדך שאין גבהות לפני המקום כו'. ביאור הענין כי איך יכול בן אדם להרבות ולמעט ח"ו בכבוד שמים. אך ורק ע"י השפלות ומיעוט כבוד עצמו דאיתא בגסות אין אני והוא יכולין כו' והקב"ה מסלק כביכול את כבודו למטה ע"י גיאות בני אדם. ולזה אין שיעור כי מי הוא שלא יהי' בו גסות כפי רוב הכנעה שצריך האדם להיות לפני הבורא ית'. לכן לפי רוב מיעוט כבוד עצמו מרבה כבוד שמים. וז"ש שאין גבהות לפני המקום. ומה קמ"ל. רק שא"י לעבוד לפניו להרבות כבודו ית' בכח האדם ומדרגותיו רק בכח השפלה ומיעוט כבודו. ולא בבחי' גבהות ורוב עבודה כנ"ל. ולכן לא חשב המד' מרבה כבוד שמים וכבוד עצמו. כי זה לא יוכל להיות. רק ע"י מיעוט כבוד עצמו מרבה כבוד שמים. ואז ממילא כבודו מתרבה ע"י שגרם במיעוט כבודו כבוד שמים יכול גם כבודו להתרבות כנ"ל. וז"ש אל תתהדר לפני מלך:
Section 14
תרמ"ד
במדרש מי זאת הנשקפה כו'. עמ"ש בפ' תרומה בפי' מי זאת. והנה האדם נברא להוציא שלימותו מכח אל הפועל ומקודם צריך לתקן הגוף אח"כ זוכה לנפש רוח נשמה וכמו כן בכלל ישראל שהיו מקודם בגלות מצרים שדומה ללילה וזה נק' הנשקפה כמו שחר שיש בהם כח להשקיף ולעורר השחר ע"י התשוקה והצמאון בגלות לזכות לגילוי האור. אח"כ יפה כלבנה הוא יציאת מצרים כמ"ש החודש הזה לכם והוא חג הפסח ראשית התקרבות בנ"י בחי' הנפש. ברה כחמה הוא קבלת התורה חג השבועות בחי' הרוח. איומה כנדגלות הוא בחי' המשכן והדגלים שהוא רמז לחג הסוכות והוא הארה מלמעלה מהטבע שנדמו למלאכים לכן נק' איומה והוא בחי' הנשמה. וכמו שזכו למשכן ודגלים אחר בחי' התשובה כענין שאמרו במקום שבע"ת עומדין כו'. כן נתקן מצות הסוכה אחר ימי התשובה. [ואפשר לכך לא נזכר דגל בשבט לוי]:
במדרש ימצאהו בארץ מדבר מציאה גדולה מצא הקב"ה לישראל. פי' מדבר הוא הביטול כמ"ש במד' שא"י לזכות לתורה עד שעושין לעצמם הפקר כמדבר. והנה ביטול באמת אין נמצא בעולם רק בבנ"י כמ"ש בפסוק אתם המעט ממעיטין עצמכם כי יש בעצם לבות בני ישראל דביקות וביטול לה' אחד. וזה אות השבת קודש שהוא עדות על בנ"י כי הביטול מכל המעשים הוא יום מנוחה להם שכל מגמתם להניח ממעשיהם ולהתבטל אליו ית'. [וז"ש ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג] וזה הי' כל זכותן של ישראל כמ"ש לכתך אחרי במדבר כו' שמזה באו לכל המדרגות אח"כ יסובבנהו יבוננהו:
במדרש המרבה כבוד שמים וממעט כבוד עצמו כבוד שמים מתרבה וכבודו מתרבה והממעט כבוד שמים ומרבה כבוד עצמו כבוד שמים במקומו עומד וכבודו מתמעט. וקשה מה קמ"ל כבוד שמים במקומו. איך יעלה על הדעת שאיננו כן. ויתכן לפרש כי באמת אין כל אדם זוכה להרבות כבוד שמים שכל העולם ומלואו אינו כדאי לזכות שעה א' להרבות כבודו ית' בעולם רק ע"י מיעוט כבוד עצמו מספיקין בידו להרבות כבוד שמים. ואמרו כבודו מתרבה ומה צורך בזה. אכן כתיב מכבדי אכבד דרשו חז"ל המכבד את הבריות נמצא כי כך צריך להיות שמן כבוד הבריות יתרבה כבוד שמו ית' והיינו מי שמבטל כבודו לכבוד השי"ת יכול להיות כבוד שמים מתרבה וכבודו מתרבה שכל שמתרבה כבודו מתרבה כבוד שמים. וכן המדה להיפוך מי שמרבה כבוד עצמו והי' צריך להיות ע"י שכבודו מתמעט יהי' ריבוי כבוד שמים אך כי אין זה ראוי להיות גורם כבוד שמים לכן כבוד שמים במקומו עומד ולא יוכל לגרום כבוד שמים אף שכבודו מתמעט:
Section 15
תרמ"ה
במדרש ימצאהו בארץ מדבר. מדבר הי' העולם עד שלא קבלו בנ"י התורה כו'. כי הנה הקב"ה שלח נשמות בנ"י לעוה"ז שהוא עלמא שפילה ושממה. לכן נתן לנו הקב"ה אלה המתנות שיאירו לנו בחשכת העולם כאשר חכמים הגידו לולי הקב"ה עוזרו לא יכול לו. וכמו כן הוא בכלל ישראל שא"א להם לתקן מקומות הללו רק בסייעתא דשמיא. ולכן יסובבנהו יבוננהו יצרנהו. ובכח התורה והמצות שניתן לבנ"י יכולין לתקן העולם. וכתיב ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך כו' ולאמר לציון עמי אתה דרשו חז"ל א"ת עמי אלא עמי מה אנא במילולא דידי עבדית שמיא וארעא אף את בשותפי דידי כו'. היינו שבנ"י מתקנים העולם בכח הסיוע משמים. וכמו כן גם בפרט ובכל יום צריכין בנ"י לתקן העולם בכח המצות בכל יום תפילין וציצית שהם ג"כ בכלל יסובבנהו בטלית וד' כנפות כמו העננים והדגלים כמ"ש במ"א. יבוננהו בתפילין שנותנין דעת לאדם וכדכ' למען תהי' תורת ה' בפיך וזהו ואשים דברי בפיך. ובצל ידי כסיתיך הוא הטלית. לנטוע שמים הוא ק"ש. וליסוד ארץ תפלה. להמשיך בכל יום התחדשות לעוה"ז. ובזה מקיימים העולם בכח הסיוע מעולם העליון כנ"ל. ואיתא בגמ' מנחות חביבין ישראל שהקב"ה סיבב אותם במצות תפילין בראש ובזרוע וציצית בבגדיהם ומזוזה בפתחיהם וחוט המשולש לא במהרה ינתק ע"ש והם ג' בחי' שבפסוק יסובבנהו יבוננהו יצרנהו. כי המזוזה הוא שמירה בפתח. ובודאי צריכין בנ"י אלה הג' ישועות. והמה ג"כ הג' ברכות שבברכת כהנים. יברכך וישמרך הוא יצרנהו. יאר הוא בחי' התורה אור. ישא כו' הוא פריסת סוכת שלום. והמה ג' הג' מועדות. ליל שמורים פסח ה' על הפתח כו'. שבועות הוא יבוננהו. ובסוכות יסובננהו כנ"ל. והכל בחי' ישלח עזרך מקודש מה שהשי"ת מסייע להתחתונים משמים. ובמד' צדקתך כהררי אל משל הצדיקים בדירתן ע"ש. והענין הוא כדאיתא במד' הקב"ה מעיד על ישראל וישראל מעידין עליו. כמו שהצדיקים כל מעשיהם לברר כבוד מלכותו ית' בעולם להודיע כי לה' הארץ ומלואה כן הקב"ה מעיד עליהם כי חלקם בשמים. דכ' השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם. וכאשר זכו בנ"י להמשיך את השכינה בארץ כמ"ש וירד ה' על הר סיני כן זכו המה לעלות לשמים. כי באמת שורש הכל בשמים. רק הרשעים במחשך מעשיהם ומסלקים כביכול השגחת הבורא מעליהם כן ניטל מהם כחם ונשארו בחשך והצדיקים שממשיכין עליהם השגחת הבורא ית' ומבטלין אליו כל מעשיהם מתגלה להם חלקם ושורשם וכחם בשמים שזה הי' סימן הדגלים שנתעלו לשורש שלהם. וכ' ירושלים הבנוי' כו' ששם עלו שבטים כו' עדות לישראל. ולא כתיב עדים. שאין העדות מהשבטים בלבד. רק מה שמתעלין בשורש העליון זה ששם עלו זה עדות לישראל. וקאי גם על ירושלים הבנוי' כו' זה עדות כדכ' משכן העדות מה שזכו בנ"י להשראת השכינה במשכן ובמקדש:
Section 16
תרמ"ו
במדרש איש על דגלו נתאוו בני ישראל לדגלים כמלאכי השרת ימלא ה' כו' משאלותיך ע"ש. כי המלאך נקרא עומד שהוא מיוחד לשליחות בפרט. והאדם נקרא מהלך ע"י שצריך להשיג השלימות מעט מעט ואח"כ כשמתקן עצמו כראוי הולך לעולם העליון. אך בנ"י נתאוו אל השלימות. וזכו לזה במתנה. וכמו כן יש זמנים שזוכין התחתונים לזה וכן בש"ק שנק' מתנה טובה כו'. אך צריכין לראות שזאת הוא במתנה ולידע להכיר את מקומו להלוך למצוא השלימות מצד עצמו. וכשהאדם מכיר זאת אין הקב"ה מונע ממנו זאת המתנה. וזהו הרמז איש על מחנהו. אעפ"י שהוא על דגלו. וזהו ימלא כל משאלותיך. וכ"כ בשבת המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו. וכ"כ וחנו בני ישראל שהדגלים הי' התדבקות בשורש העליון כמו בש"ק שיש עלי' לכל העולמות ונק' מנוחה. וחז"ל רמזו בזה שלא נתרחקו יותר מתחום שבת שהיו סמוכין להארון כו':
בפסוק ואלה תולדות אהרן ומשה דרשו חז"ל שלמדן תורה כאלו ילדן. והלא לכל בנ"י למד מרע"ה תורה. וביאור הענין שאלה התולדות הנאמרין בתורה הם דרכים חדשים שהמשיכו אבות העולם מלמעלה ואלה תולדות נמשך אחר תולדות אברהם יצחק יעקב דכתיב בהו תולדות. ומרע"ה המשיך דרך התורה לעוה"ז. אך בנ"י לא נשארו בזאת המדרגה בשלימות ונפלו מזה ע"י החטא והלוים נשארו במדרגה זו ונק' תולדות משה. והלוים היו תיקון לכל בנ"י. והענין שהחליף השי"ת מהבכורים להלוים. כי הם ב' דרכים דרך האבות הי' אצל הבכורים ודרך מרע"ה אצל הלוים. ונשלמו הלוים ע"י שניתן להם כח הבכורים ונמצא שיש לכל בנ"י חלק בעבודת הלוים והקב"ה הכין סיבה שלא יאבד מבנ"י הכח שניתן להם בקבלת התורה. והי' העצה דביקות בני ישראל ללוים ולוים לכהנים עד שיש לכולם אחיזה בשורש. וז"ש נתונים נתונים המה. פי' הכח שלהם והכח של בנ"י הניתן להם הכל נתונים לאהרן ובניו:
במדרש צדיק כתמר. מה תמרה זו יש לה תאוה כך הצדיקים ומה תאותם הקב"ה. והלא הרשעים מלאים תאוה. אך כל תאותם תלויה בדבר. אבל אהבת בנ"י להקב"ה אינה תלוי' בדבר. והיא בעצם כמו שהתמרה בטבע יש בה תאוה. כן נפשות הצדיקים המה משתוקקים לדבוק באל חי ית"ש ואינה בטלה עולמית. לכן אעפ"י שנפלו בנ"י ממדריגותם ע"י החטא. עכ"ז התשוקה שבנפשותם לא הרגיעה עד שחזרו להתדבק בהשי"ת וזה הי' הדגלים שעל ידיהם נתעלו במדריגה הראשונה שהי' להם בקבלת התורה:
במדרש מי זאת הנשקפה כו'. פי' המדריגות שנתעלו בנ"י זו אחר זו. מתחילה כמו שחר במצרים החודש הזה לכם. יפה כלבנה ביציאת מצרים וקי"ס. ברה כחמה בקבלת התורה. איומה כנדגלות במשכן. ואלה המדריגות נמצא תמיד בכל יום הארות מהם לעובדי ה'. וכמ"ש בספרי קודש. בסידור התפלה. ד' המדריגות. ברכת השחר. ואח"כ פסוקי דזמרה. ואח"כ ק"ש. שהוא הרמז לקבלת התורה אנכי מצוך היום. איומה כנדגלות התפלה שנק' עמידה כמלאכי השרת שנק' עומדין. והי"ב ברכות אמצעיות שבתפלה שהם בחי' הי"ב שבטים. ושלש ראשונות כחן של האבות. וג' אחרונות כח יוסף הצדיק ומרע"ה ואהרן שהם עמודים שכל העולם עומד עליהם. כמ"ש במ"א מזה. וזהו איומה כנדגלות שהוא תיקון כל גבולות עולם כמ"ש כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם וע"י הדגלים כנ"ל:
Section 17
תרמ"ז
במדרש ימלא ה' כו' משאלותיך שהיו מתאוין בני ישראל לדגלים כמ"ש ודגלו עלי אהבה ע"ש גם על הפסוק מי זאת כו' איומה כנדגלות. משמע שהדגלים הוא מדריגה עליונה ביותר. והענין הוא כמו דאיתא בזוה"ק שאדם קונה לו נר"ן מדריגה אחר מדריגה זכה יתיר כו' ע"ש. כן בנ"י ביציאת מצרים קנו להם נפש ובמתן תורה רוח ובמשכן וביהמ"ק נשמה. ואיתא כי במעשה מצות זוכין לנפש ובדברי תורה לרוח ובמחשבה ורעותא לנשמה. לכן להדגלים זכו על ידי התשוקה ורעותא דלבא שהוא מדריגה שאין לזכות לה רק ע"י הרצון כנ"ל. וכן סדר הג' מדריגות יפה כלבנה ברה כחמה איומה כנדגלות כסדר נר"נ כנ"ל. ואפשר שהם ג' השבתות שמצינו במרה ובסיני ובמלאכת המשכן. שיש בחי' שבת בקבלת נפש יתירה ורוח ונשמה. דהיינו בשביתה מעשי' וכן במרה ובפרשת המן והכינו אשר יביאו וישבתו והוא בחי' שמור כי בחי' נפש צריך שמירה לכן כתיב שם כאשר צוך במרה. וזכור הוא בפה קידוש היום קבלת הרוח. ובמשכן כתיב אות היא ביני כו' לדעת כו' ודרשו חז"ל בצינעא שלא נתגלה בחי' הנשמה יתירה ע"ש. ובגמ' דשבת איתא המענג השבת ניצול משיעבוד מלכיות דכתיב והרכבתיך על במתי ארץ. תו המענג השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים והאכלתיך נחלת יעקב. תו המענג כו' נותנין לו משאלות לבו דכתיב והתענג על ה' ויתן לך כו'. והם ג' השבתות הנ"ל. לכן בשבת דשמור ניצול משעבוד מלכיות. ויתכן שזה הכוונה במאמרם ז"ל אלו שמרו בנ"י שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה דכ' ויצאו כו' ויבא עמלק. ותוס' הקשו למה נק' שבת ראשונה. ולפימ"ש אתי שפיר שהוא מדריגה ראשונה של השבת דשמור וצריך שמירה ושם נכשלו בני ישראל ושם הי' כח לעמלק ליגע בהם. ומ"מ אח"כ תיקנו. ואחר שהחלישו את עמלק כתיב וישבות העם ביום השביעי. נחלה בלי מצרים הוא בחי' יעקב. התורה. שהעוסק בה הוא בן חורין בחי' רוח זכור. והתענג על ה' הוא ברצון וברעותא דלבא וכמ"ש במד' בבחי' הדגלים כנ"ל דו"ק ותשכח:
במדרש והי' מספר בני ישראל כחול כו' הבט כו' השמימה הגביהו הקב"ה למעלה מכיפת הרקיע כו'. וזכה אברהם לברכה ככוכבי השמים ויצחק ברכת החול ויעקב כעפר הארץ ע"ש. כי הנה בנ"י נבראו לתקן כל הבריאה. ונחלק לאלה הג' השמים והארץ והים. כמ"ש עשה ה' את השמים כו' הארץ כו' הים כו'. וכמו שהגביה את אברהם אבינו למעלה מכיפת הרקיע כן נתקיים בבנ"י כמ"ש שם במד' כה יהי' זרעך שיזכו להיות כמוהו. וז"ש לבית אבותם שנמשכו אחר מדריגות האבות להיות להם כח דביקות בשורש העליון. וזכו לזה במדבר שנמשכו אחר השי"ת כענין שכ' באברהם לך לך כו'. וז"ש במד' שנתאוו בני ישראל להיות להם דגלים כמו למלאכים. יש לבאר הענין כי המלאכים הם מנהיגים את הברואים בבחי' הטבע כענין שאמרו אין לך עשב שאין לו מזל ברקיע כו'. אכן כ' רבות עשית כו' נפלאותיך ומחשבותיך אלינו. פי' כי סדר המעשים בטבע הוא בחי' הגדולה כמ"ש בגמ' גדולה זו מעשה בראשית. אבל סדר הנפלאות הנהגה זו מסורה לבנ"י. והנה ביצ"מ נעשה לבנ"י נסים לפי שעה כמ"ש בחפזון יצאת. אבל בנ"י נתאוו להיות להם הסדר מיוחד בנפלאות להמשיך כל המעשים אחר זה הסדר העליון וזה ענין הדגלים. ודו"ק:
Section 18
תרמ"ח
במדרש מי זאת הנשקפה כו' עמ"ש בפ' תצוה בשם מו"ז ז"ל עמ"ש בזוה"ק מי זאת תרין עלמין נינהו כי מי לשון נסתר וזאת נגלה ולבנ"י הכל אחדות אחד שיודעין שגם הטבע דבוקה בשורש הנסתר ע"ש. ואיתא שמא דקוב"ה סתים וגליא ואורייתא סתים וגליא וכמו כן ישראל יש בהם בחי' סתים וגליא. והנה זה הספר במדבר הי' על התגלות הקדושה במנין השבטים והדגלים. הנשקפה כמו שחר הוא בחי' אברהם מי העיר ממזרח שהוא התחלת התגלות הקדושה. יפה כלבנה יצחק חושך ולילה. ברה כחמה יעקב שנק' שמש. איומה כנדגלות הם השבטים והדגלים שהוא התרחבות הקדושה בי"ב גבולים. וכ' בפ' ויחי וזאת אשר דיבר להם כו' שהוא בחי' עולם הדיבור והנהגת הטבע. ולכן כחן של הי"ב שבטים מתפשט עד סוף כל הדורות כמ"ש שם אשר יקרא אתכם באחרית הימים. ובמד' צדקתך כהררי כו'. גם בזה הפסוק נכלל כל המדריגות צדקתך הוא בחי' אברהם העיר ממזרח צדק כו'. משפטיך תהום רבה בחי' יצחק. אדם בחי' יעקב. ובהמה בחי' הי"ב שבטים כמ"ש גור אריה אילה שלוחה בנימין זאב כו' כענין שנא' עומד על שנים עשר בקר. והי"ב שבטים הם עמודים שמלכות שמים חל עליהם ועל ידיהם נמשך כל ההנהגה. כי בחי' האבות הוא למעלה מעוה"ז. ובחי' השבטים הוא סוף המדריגות שנקרא אחרית הימים. ובכללות בנ"י נתקיים כל אלה המדריגות כמ"ש במד' צדקה שאתה עושה מפרסמת כו' שמקודם היו בנ"י כמלאכים ממש כמ"ש אני אמרתי אלהים אתם. ואחר החטא שהוא משפטיך הי' התיקון בבחי' אדם ובהמה. כמ"ש וזרעתי כו' זרע אדם ובהמה. וכ' אדם אתם כו'. ובדורות אחרונים אמרו אם הראשונים כבני אדם אנו כחמורים כו' ועתה לה' הישועה שעבר עלינו כל המדריגות עד אדם ובהמה תושיע ה':
ודור המדבר הי' הכנה לכל הדורות כמ"ש וזכרת כו' הדרך אשר הוליכך כו'. ובמד' דורש נחש עקרב וצמאון מלכות בבל מדי יון אשר אין מים אדום ע"ש בילקוט. והד' דגלים היו הכנה לכל ד' רוחות השמים כמ"ש כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם. ובמנין הראשון כתיב לבית אבותם לגלגלותם הוא דביקות בשורש האבות בחי' דאתכסיא. והדגלים היו בחי' אתגלייא ורמזו במדרש מה אני יש לי תלוי ראש כו' ע"ש דהיינו כנ"ל שיש בישראל ב' הבחי'. מי זאת. סתים וגליא. בחי' יעקב וישראל כדאיתא בספרים ישראל לי ראש. יעקב י' עקב:
ובמדרש נרננה בישועתך כו' וישע ה' כו' נתאוו בנ"י לדגלים והקב"ה מילא משאלות לבם ע"ש. דאיתא המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו דכתיב אז תתענג כו' פירוש כדכתיב וכבדתו כו' ממצוא חפציך. שצריכין לבטל חפצינו מפני השבת שהוא רצונו ית' וממילא כשאדם צריך איזה מבוקש ומפני רצונו ית' מונע מלבקש. ממילא ממלאין לו משאלותיו אפילו לא התפלל עליהם וכמו כן הי' בקבלת התורה. שהי' מעלתם של בנ"י למעלה ממלאכי השרת כדכתיב אני אמרתי כו'. אכן לב יודע מרת נפשו ולכן לבות בנ"י היו מתאוין לדגלים שהוא מדריגה שלמטה מקבלת התורה מפיו ית"ש. ועכ"ז בטלו בני ישראל רצונם ומסרו נפשם שהרי יצאה נשמתן באמת. כדכ' נרננה בישועתך דייקא כמ"ש המד' ויושע ה' כו'. וכיון שראו שכן רצונו ית' נמשכו אח"ז הגם שנתאוו כו' ומילא השי"ת משאלותם. ונאמר עוד עפ"י מ"ש עוד במד' יפה את רעיתי כתרצה כו' דאיתא במשנה עשה רצונו כו' שיעשה רצונך כרצונו. בטל רצונך כו'. פי' כשבנ"י עושין רצונו ית' בשמחה כענין הנ"ל נרננה בישועתך אפילו אין עדיין רצונם מסכים כענין שנאמר משכני כו' כבהמה נמשכנו אחריך. אז מסכים הקב"ה לרצונם ג"כ. וז"ש כתרצה שהשי"ת רוצה ויפה בעיניו ככל אשר חפצים בעצמם. ולכן הדרך שבחרו להם בנ"י הסכים השי"ת עמהם וז"ש שיעשה רצונך כרצונו: ;במדרש ימצאהו בארץ מדבר כו' דאיתא תורה נק' במדבר אם אינו עושה עצמו הפקר כמדבר אינו זוכה לתורה כו' דכתיב זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך כו'. פי' מה שנמשכו בנ"י אחריו ית' קודם שקיבלו התורה ולא הי' להם דעת שלימה. זה עדות של אהבה הקבועה בנפשות בנ"י אליו ית'. ונק' אהבת כלולותיך כי בזה הכל שוין. וכדכתיב ויענו כל העם כו' ואיתא במכילתא לא קיבלו זה מזה ע"ש. היינו כנ"ל שזה היא אהבה קבועה בלבות בני ישראל. וזה הזכות מסייע לכל הדורות כדכתיב זכרתי לך כו'. וזה ענין הקדמת נעשה כו'. וכן הוא בכל פרט ישראל כשניער משנתו ומקבל מיד עול מ"ש קודם שזוכה לדעת שלימה מביא לו זה הדעת אח"כ:
Section 19
תרמ"ט
במדרש שאו את ראש כשם שיש לי תלוי ראש על כל באי עולם כדכתיב לך ה' הגדולה כו'. הענין הוא דיש ב' הנהגות שהקב"ה מנהיג העולם בדרך הטבע והם ימי הבנין הגדולה והגבורה והם ששת ימי המעשה. והמתנשא לכל לראש הוא הנהגה שלמעלה מדרך הטבע והוא ראש ושורש לכל הנהגה התחתונה [ורמזו בגמ' אפילו ריש גרגותא משמיא מוקמי פי' בכל ראש יש לו קצת שורש בתלת רישין עלאין] והנהגה זו היא מיוחדת לבנ"י והוא בחי' השבת שמעלה הכל אל השורש והראשית. דכ' אתה עשית כו' השמים כו' הימים כו' ואתה מחיה את כולם. עשית הוא ששת ימי המעשה. מחי' את כולם הוא ביום השבת כי כל ימי המעשה הם נעשין כלי אחת לקבל החיות בש"ק. לכן הוא תכלית שמים וארץ כדכ' ויכולו כו' שנעשין כלי. ולכן יש בש"ק נשמה יתירה שהיא החיות מאת חי החיים. אכן אין מי שיוכל לקבל זאת ההארה רק בנ"י שניתן להם השבת. לכן הרשעים בחייהם קרויים מתים. כי החיות אינו נמצא בטבע. רק בש"ק מתקיים ואתה מחי' את כולם. חי הוא שלם כמ"ש בגמ' ותוס' ברכות נ"א. וזאת החיות הוא אל הכלל כדכתיב את כולם. וכ"כ המתנשא לכל לראש ואין לרשעים חלק בזה ולכן נק' מתים. ובני ישראל נא' ועמך כולם צדיקים ודבקים בחיים כדכתיב בן איש חי. והשבת ניתן לבנ"י במתנה כדכ' מתנה טובה יש לי כו'. כי הנה בנ"י נבראו לתקן כל הטבע. ויש דברים שא"א לתקנם בדרך הטבע רק ע"י שלעתים יש התגלות מלמעלה מן הטבע כמו בשבתות ויו"ט. וז"ש והי' במקום אשר יאמר כו' לא עמי אתם יאמר כו' בני אל חי. פי' במקום שא"י לתקן בבחי' עבד יהי' התיקון בבחי' בנים. והוא פתיחת השער שלמעלה מן הטבע בשורש חי החיים כמ"ש במ"א:
Section 20
תר"נ
בענין המנוין לגלגלותם. דכתיב לתבונתו אין מספר. פי' דאיתא בזוה"ק נודע בשערים בעלה כל חד לפום שעורין דלבא. ולכל איש ישראל נמצא ידיעה ובינה מיוחדת להיות נודע גדולתו של הקב"ה כפום דרגא דילי' מה שא"י להתוודע לאחר. וז"ש במשנה להגיד גדולתו של יוצר בראשית שכולם נטבעו בחותמו של אדם הראשון ואין פרצופיהן דומין זה לזה. ובמד' פינחס כשם שאין פרצופיהן דומה כך אין דעתו של זה כדעתו של זה. וכ"א מתפעל באיזה בחינה אחרת וזה לתבונתו אין מספר. ובזה המנין ניתן לכ"א דעת ומוחין השייכין אליו וזה לגלגלותם לבית אבותם. כי האבות כוללין הדיעות של הבנים רק שהי' בכלל ואח"כ מתפשטין לפרטים. וז"ש במדרש אשא דעי למרחוק:
בענין הדגלים באותות לבית אבותם. דכ' חז"ל צבאות אות הוא בצבא שלו א"כ צריך להיות רשימה ניכר בכל עובד השי"ת. ובודאי בפנימיות יש אות לכל איש ישראל. ובנ"י נתאוו לדגלים כמלאכי השרת שהם נכרים בדגליהם. דידוע כי התורה היא פנימיות הכל והיא מדריגה המיוחדת לבנ"י. אבל מדריגת המלאכים הוא בחי' חיצוניות. ובאמת האבות הן הן המרכבה כמו מלאכים ממש והם תקנו החיצוניות ההנהגה שהי' קודם קבלת התורה. וז"ש בפ' וארא כו' באל שדי כו' וגם הקימותי כו' שנחלת א"י הוא בחי' האבות תיקון הארץ והוא בהתגלות וארא. אבל מדריגת מרע"ה הוא הנהגה פנימיות דרך התורה. וכאן במדבר זכו בנ"י בב' אלו התקונים. כמ"ש במדרש יסובבנהו יבוננהו. וב' אלו נרמזין בפסוק ואשים דברי בפיך. דרך התורה לנטוע שמים. ובצל ידי כסיתיך הוא ליסוד ארץ בחיצוניות ולכן צריך הגנה. ולכן הוצרכנו בעבור זה להיות בארץ מצרים בגלות. וזה הי' התשובה שהשיב השי"ת למרע"ה על מאמר למה הרעותה לעם הזה כמ"ש במ"א:
בענין פדיון הלוים לבכורים. ומצינו במד' כל מקום שנא' לי קיים לעולם. וכ' בבכורים לי יהיו. וא"כ האיך ניטל מהם הקדושה. ולכן נראה כי נשאר קדושת בכור שהרי בקדשים הדין הוא ותמורתו יהי' קודש. רק שהבכורים ע"י החטא ניטל מהם הכח ולא היו יכולין להשלים פעולתם ושיתף השי"ת להם במעשה הלוים. אבל שניהם הוצרכו זה לזה והבכור הוא המתחיל והלוי הוא הגומר שע"י הבכורים התחיל הקדושה שהשי"ת הקדיש אותם אליו. ומזה בא אח"כ ההשלמה ביד הלוים כנ"ל:
Section 21
תרנ"א
וידבר כו' תפקדו אותם לצבאותם אתה ואהרן. איתא בגמ' צבאות אות הוא בצבא שלו. כי הקב"ה וב"ש אם כי הוא קדוש קדוש קדוש. עכ"ז ניתן חלק מקדושתו בצבא שלו שכן מלאכי עליון מקבלין חיות אלקותו ית'. וכמו כן בנ"י למטה כשמתאספין בכנסי' שהוא לשם שמים נק' צבא שלו. פי' לשם שמים שיחול עליהם שמו ית'. וכן נתקיים בפועל ממש בדור המדבר שיצאו ממצרים לתקן כל העולם כמ"ש צבאות שירדו ללחום מלחמת ה'. וכמ"ש כי תצא מחנה כו' ה"א מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויבך. הם ב' אלו שכ' ויהי בנסוע הארון כו' זה מחלוקת לשם שמים. ובנוחה כו' הוא כנסי' לשם שמים. וכמ"ש במד' ב"פ להיות צל על ראשך לחסות בצלו. ולתקן נכסי אומות פי' להוציא בלעם מפיהם הנצוצות הקדושות שצריכין להוציאם מכח אל הפועל שהיו נכפים ונסתרים בשבי'. וע"ז מיוסד ספר במדבר. כי ספרים הראשונים הם בחי' שלשה אבות הקדושים. בראשית בהבראם באברהם עולם חסד יבנה. שמות גלות מצרים וגאולה בחי' יצחק. תורת כהנים הוא עיקר תורה ומצות בחי' יעקב. והם ג' קדושות. ובמדבר הוא ה' צבאות בחי' משה ואהרן כמ"ש תפקדו לצבאותם אתה ואהרן. ואיתא כי במדבר הוא ג' ספרים ויהי בנסוע ובנוחה הוא בחי' יוסף הצדיק רמז לדבר כי ארונו של יוסף הלך ביחד עם ארון ה'. וזהו כולל בחי' צבאות לכן במדבר כולל ג' בחי' הנ"ל. והם ההולכים בכל מקום לתקן כל התקונים ולהמשיך הקדושה בעולמות התחתונים ולנצח כל הסט"א והכל בכחו של יוסף הצדיק. כמ"ש אחוזי חרב כו' איש חרבו על ירכו כו'. וז"ש במד' נרננה בישועתך כו' כי כל מלחמותיהם הי' לשם שמים כנ"ל. ומזמור יענך כו' נתקן על מלחמת ה'. בשם אלקינו נדגול. שחל עליהם שמו ית' אות הוא בצבא שלו ולכן כתיב באותות כו' שקבלו רשימה וחיות אלקות. ולכן כתיב אלה הפקודים ויהיו כו' פקודי בני ישראל כו'. ויהיו ב' פעמים שקיבלו הוי' חדשה בהתאספותם לשמו ית':
בפסוק מנגד סביב לאהל מועד יחנו. ובמד' רחוק מיל ילפינן מהגר ותשב כו' מנגד הרחק וכתיב ביהושע הרחק כאלפים כו'. והלוים היו קרובים אל אהל מועד. ואיתא במד' בני לוי שקירבו עצמם לי כו' ע"ש. הענין הוא דכתיב שלום שלום לרחוק ולקרוב. דיש זוכין אל השלימות ע"י קרבות ויש על ידי רחקות ולא עוד אלא שמקודם כתיב לרחוק. ואיזהו חכם המכיר את מקומו. ולכן כתיב ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה שכל אחד הכיר את מקומו. ומב' המדריגות נעשה השלום והשרה הקב"ה השכינה ביניהם. ובנ"י מעולם כן דרכן כמ"ש ויעמדו מרחוק. וכ' קרב אתה ושמע. והלוים כתיב מי לה' כו' ויאספו אליו כו' שמדתם הי' הקירבות והקב"ה נתן מקום לכולם כפי מדתם. וכ' אשרי תבחר ותקרב א"כ יש אפילו ברחוקים בחירה. אבל יש פרטים שזוכין להתקרב ובנ"י לא נתקנאו בלוים. והלוים מסרו כל כחם אל הציבור. ומכל זה נעשה השלימות כמו במלאכי עליון שאין בהם (לא) קנאה ותחרות. ובהגר כתיב ותשב כו' מנגד הרחק כמטחוי קשת כו'. ותשא כו' קולה ותבך. כי יש תפלה מרחוק כדאיתא בגמ' בחרבי זו תפלה ובקשתי זו בקשה. וזהו כמטחוי קשת כמגיד בקשתא. ויעקב אבינו היו לו ב' אלו הכחות. והם בחי' יוסף ויהודה. וע"ש במד' גבי הגר שמסמיך תפלת דוד המע"ה לתפלת הגר. והלוים היו בחי' חרבי בכח מרע"ה כמ"ש שימו איש חרבו כו'. ובנ"י היו בחי' בקשה מרחוק. וכן ביהושע:
Section 22
תרנ"ב
במדרש צדקתך כהררי כו' משל הצדיקים בדירתן כו' הרשעים במחשך מעשיהם כו' עוד שם וירם קרן לעמו לא עשה כן לכל גוי ע"ש כל המדרש. והענין הוא דכתיב כבוד אלקים הסתר דבר וכבוד מלכים חקור דבר. כי הקב"ה ברא הכל ושליט על הכל. אבל רצה שיהי' בחירה בעולם. ולכן מצד אלקותו ית' הכל בהסתר רק כשהתחתונים מכניסים עצמם לקבל מלכותו ית"ש ומבינים שהוא הבורא והוא השליט אז נגלה להם השגחה עליונה מצד בחינת מלכותו ית"ש. ובמד' בראשית עד ויכולו כבוד אלקים הסתר דבר. ומכאן ואילך כבוד מלכים חקור דבר. פי' כשנגמר מעשה בראשית ביום הששי ומלך עליהם שנעשו כלי לקבל מלכותו ית"ש אז חקור דבר. כי אדה"ר קיבל עול מלכות שמים על כל הברואים. ועתה נשאר זה בבנ"י. וזה עצמו ענין השבת שהוא התגלות מלכותו ית"ש. ולכן שבת סהדותא אקרי חקור דבר. וזו המדריגה נתבררה בקבלת התורה בהר סיני. וז"ש אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. ואמרו חז"ל אלקי אני על כל באי עולם אבל עליך נתיחד שמי ביותר. והוא כנ"ל להיות בנ"י בני מלכים. ובקבלת התורה שנעשו בנ"י כלים לקבל מלכותו ית"ש כי אין מלך בלא עם ולכן ניתן להם התורה לחקור כל משפטי ה' ומצותיו חקור דבר. וז"ש במכילתא מתחלה קבלו עליכם מלכותי אח"כ גזירותי. ומלכותו ית' נגלה בעולם כפי הכנת התחתונים לקבל וז"ש אתם עדי כו'. וכ' עם זו יצרתי. א"כ הוא מלכנו. ולכן תהלתי יספרו. חקור דבר. ולכן היה מקודם ב' אלפים תוהו עד שבא אברהם אע"ה והתחיל ב' אלפים תורה וכמ"ש חז"ל שאברהם הי' הראשון שקרא להקב"ה אדון ע"ש. ובקבלת התורה נתקיים בשלימות כמ"ש ויהי בישורון מלך. וכן הוא בכל פרט כפי קבלת עול מלכותו ית"ש נתגלה לו כח התורה ומשפטי ה' מהנהגה עליונה של הקב"ה. ובאמת כל שיש תערובות פסולת נסתר מלכותו ית"ש. וז"ש במד' בטנך ערמת חטים כו' שנתבררו בנ"י אוכל מתוך פסולת כמו שהי' בגמר מעשה בראשית ויכולו ע"ש במד' הגו סיגים מכסף ולכן חל מלכות שמים וכן הוא בכל ש"ק דסט"א ערקית כו'. ולכן אומרים ישמחו במלכותך שומרי שבת ולכן שבת זמן תורה ובשבת ניתנה תורה ויש קריאת התורה בשבת בחי' כבוד מלכים חקור דבר:
במדרש וידבר ה' אל משה ואל אהרן. איש על דגלו כו' י"ח פעמים נזדווגו משה ואהרן בתורה מול זה תקנו י"ח ברכות בתפלה ע"ש. נראה שזה יסוד התפלה בחיבור הני שני אחים שבת אחים גם יחד שהם כלים שהכין הקב"ה בעבור בני ישראל כמ"ש שני שדיך ועל ידיהם נמשך כל השפע. והנה משה רבינו ע"ה הוריד תורה מן השמים והוא עמוד הימיני להמשיך השפע מלמעלה. ואהרן הכהן הוא המכין ומקרב לבות בנ"י להיות מוכנים לקבל השפע כמ"ש ז"ל משה שושבינא דמלכא ואהרן שושבינא דמטרוניתא. והנה כ' פתחו לי שערי צדק וכתיב פתחי לי אחותי. א"כ יש פתיחות שערים מלמעלה למטה ומלמטה למעלה. ויתכן לומר שע"ז רמזו חז"ל לעולם יכנוס אדם שיעור שני פתחים. לשקוד על דלתותי כו'. והם ב' פתחים אלו. פתח למטה להיות מוכן לקבל. ופתח הנפתח למעלה להשפעת השפע. ומשה ואהרן רמוזים לב' אלו דכ' מצות ה' ברה כו'. והוא תרי"ג מצות שבתורה שניתנו ע"י משה רבינו ע"ה. ויראת ה' טהורה הוא הכנת לב האדם למטה וזהו מדת אהרן רמז לדבר אחותי רעיתי יונתי תמתי ר"ת ירא"ת. וכל מיני שפע שמבקשין בתפלה יורדין ע"י ב' מדות הנ"ל. וכיון שי"ח פעמים נתקיים שבת אחים הללו בתורה הי' הכנה לכל הדורות ונתחדשו פתיחת שערים אלו בכל יום. ובודאי עיקר התפלה צריך להיות לפתיחת שערים למעלה ולתקן בשורש העולמות. וע"ז כתבו חז"ל הראשונים התפללו בשם ונענו. ורמז במד' בשם אלקינו נדגול. שכן הדגלים היו דביקות כל א' בשורשו ואז ימלא ה' כל משאלותיך ע"י שמתפללין בשם כנ"ל:
Section 23
תרנ"ג
במדרש הביאני אל בית היין ע' אומות ודגלו עלי אהבה בנ"י נתאוו לדגלים במתן תורה ע"ש. כי נשמתן של בנ"י נשתלחו בעוה"ז בין האומות והם כאן במקרה כדי לחבבם. כי האומות בעוה"ז בעצם ובנ"י במקרה ולכן כשנתגלה להם הקב"ה בהר סיני וחזרו להתדבק בנשמתם העליונה כמ"ש נפשי יצאה בדברו לא רצו לחזור לעוה"ז כדאיתא במד' שהתורה החזירה נשמתן של ישראל באומרה יש לך עושה שמחה והורג אנשי ביתו וע"ז כ' תורת ה' תמימה משיבת נפש ע"ש. פי' כי ע"י התורה יש להנפש הארת הנשמה גם בעוה"ז וזה הנחמה לנפשות בני ישראל. ולכן ניתן להם הדגלים כמ"ש ימלא כו' כל משאלותיך. כי עיקר משאלות האדם בעוה"ז לידע על מה נברא. ומה תיקון עמידתו בעוה"ז. כמו מלאכי השרת שכל אחד מכיר את מקומו ומשמרתו. ובעוה"ז אי אפשר לידע רק כהולך בחושך. רק ע"י אור תורה ניתן להם הדגלים שהוא סימנים וציורים לדעת ולהבין כל א' שורש נשמתו. ובמד' נרננה בישועתך שעשית לנו במצרים כו' ע"ש. דזה הי' תכלית יציאת מצרים להיות לך לאלקים וזה נגמר עתה כשניתן להם המתנות ודגלים והעמיד כל א' על משמרתו ונגמרו להיות צבאות ה'. ואיתא במכילתא עזי כו' ויהי לי לישועה הי' לי ויהי לי ע"ש. פי' דכתיב ויושע ה' ביום ההוא כו' וירא ישראל כו' אז ישיר. כי בנ"י ראו אח"כ הישועה שזכו לה ע"י גלות מצרים והבינו כי כדאי לכנוס לצרה לזכות לישועת ה'. וזה נרננה בישועתך מזה שהשי"ת מושיע לנו כדאי להיות תמיד במיצר שהקב"ה מביא על האדם שהוא הכנה לישועה. וכ"כ ממית ומחי' ומצמיח ישועה. וכ"כ ישראל נושע בה' תשועת עולמים לא תבושו ולא תכלמו כו'. פי' כיון שהשי"ת המושיע לנו אין לנו ליבוש בכל גלות ובכל צרה כי הוא הכנה לישועה. והוא השאלה ששואלין לאדם צפית לישועה כי ישראל עם נושע בה' יש להם להבין כי לעולם הקב"ה מושיע לישראל. וכל תהלוכותינו אפילו בעת צרה הוא להיות ממנה יושע. וע"י שקיבלו בנ"י הגלות באהבה כי הגלות הוא פיזור ופירוד משורש האדם ומקומו וזכו עי"ז אח"כ להיות נגאלים ולהתגלות להם שורשם ומקומם וזה הי' בדגלים כמ"ש. וז"ש ע"י שהביאני בין ע' אומות ודגלו עלי אהבה:
Section 24
תרנ"ד
במדרש איש על דגלו הה"ד אשא דעי למרחוק מיעקב אע"ה הי' להם דיעה לשרות בדגלים ע"ש. דאיתא במד' ויחי בפסוק ויקרא יעקב אל בניו קרא לאל להיות עם בניו ע"ש שמביא הפסוק אקרא לאלקים עליון. דקריאה לשון חיבה ודביקות והתמנות כמ"ש בגמ' ויקרא לאור יום קריא רחמנא לנהורא ופקדיה אמצותא דיממא ע"ש. דכתיב בכל קראנו אליו ואיתא במד' ישראל מקוראי שהם תקרת העולם. והכל ענין אחד כי הקב"ה נעלם ונסתר מכל השגה ורעיון. אך כתיב נודע בשערים בעלה ופי' בזוה"ק כפום שעורין דלבא ולכן התגלות קדושת אלקותו ית' כפי הכנת בנ"י וזה שהי' לכל שבט גוון וציור מיוחד וז"ש אשר בך אתפאר מתפרש בגוונים. והתגלות הראשון הי' לאבות בשלשה גוונים ומהם מתפשט מגוון לגוון. ומן צורה לצורה כענין שאמרו תכלת דומה לים וים לרקיע ורקיע לכסה"כ כן ציור האבות נמשך לי"ב שבטים ולע' נפש ולס"ר כמו שהי' בדגלים לבית אבותם. ובאמת זה עצמו ענין הקרי והכתיב שיש בתורה שנשתנה הפירוש לפי הקריאה. וזהו הנקודות שמתפרש השם לפי הנקודה. וכמו כן הי"ב בקשות בתפלה שמיוחד לי"ב שערים של השבטים שכפי התעוררות הנפש במבוקש מיוחד כך מתגלה השפע. וז"ש ימלא כו' כל משאלותיך נמצא כפי השאלה הוכן כלי לקבל השפע מלמעלה לתשובה וסליחה ורפואה ופרנסה כו'. ויעקב אבינו ע"ה הראה לבניו איך יתמשכו כל אחד אחר שורשו וגוונו:
במדרש מושיב יחידים ביתה ישראל שהיו יחידים בעולם גוי אחד בארץ עשה להם בית כו'. פי' כמ"ש בס' חובת הלבבות שצריך האדם לראות עצמו בעולם כיחיד שאין לו מכיר וגואל רק אחד המיוחד. וזה שניתנה תורה במדבר כמ"ש במד' בפסוק ימצאהו בארץ מדבר מדבר הי' העולם קודם שניתנה תורה כי באמת כל העולם נברא בשביל התורה כמ"ש חז"ל. אך הוצרך העולם מתחלה להיות כמדבר. וכמו שהבינו בנ"י שחסר להם הישוב וכי כל הטבע הכל תוהו ואינו ישוב האמיתי כך זכו להתישב בישוב האמיתי ע"י התורה. וכענין שאמרו חז"ל בחלונות של ביהמ"ק שהיו צרים מבפנים לומר שמשם יוצא האורה לכל העולם. כך ניתנה התורה במדבר לומר שמן התורה בא ישוב וסדר לכל הבריאה. ובמד' שאמר הקב"ה לאברהם כה יהיה זרעך כמו שהוא הי' למעלה מן המזל ע"ש שמביא פסוק לעולם כו' דברך נצב בשמים. כי הקב"ה הכין להיות כל זרע ישראל בא מעולם העליון וחתם ברית קודש לזרע אברהם שבכח הברית הם דבקים למעלה מן הטבע כמ"ש מי יעלה לנו השמימה ר"ת מיל"ה ובכח המילה הם דבקים באחדות וזה מושיב יחידים בנ"י שנקראו גוי אחד שאפילו מתרבין כחול הים הם דבקים באחדות כנ"ל:
Section 25
תרנ"ה
במדרש צדקתך כהררי כו' משל הצדיקים בדירתן כו'. כי הנה בני ישראל נבראו לפרסם כבוד שמו ית' בעולם כמ"ש תהלתי יספרו. והנה באמת כל הנברא לכבודו ברא. רק שהצדיקים צריכין להוציא מכח אל הפועל זה העדות לברר איך הכל בהנהגת הקב"ה. וכתיב ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם כו'. פירוש אם כי העולם הזה בטבע ונסתר בו הארת הקדושה לכן פושעים יכשלו בהם. אבל באמת אין זה הסתר ואדרבה בכל הבריאה גנוז ציור ודמות כל הקדושה דכתיב אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ כו'. ואמרו חז"ל אין צור כאלקינו אין צייר שצר צורה תוך צורה שיש בפנימיות ציור הגשמי ציור רוחני. וכמ"ש ז"ל בפירוש ומפליא לעשות שמקשר הנשמה בגוף כו'. והצדיקים שזוכין נגלה להם ציור הפנימי ולכן ילכו בם בכל הדרכים הן הנמצא בעוה"ז ובעולם עליון הכל אחד. ולכן נקראו בנ"י ישורון שביררו דרך הישר וזכו להשראת השכינה כמ"ש ויהי בישורון מלך. וז"ש במד' ימצאהו בארץ מדבר תוהו היה העולם כו'. שלא היה ניכר צורה הפנימיות עד שבני ישראל הוציאו מכח אל הפועל ונעשו דגלים לשמו ית' כמלאכי מרומים. והנה דור המדבר הוציאו מכח אל הפועל והיו הכנה לכל דורות בני ישראל ויצאו ללמד על הכלל כולו. וז"ש שאו כו' ראש כל עדת בנ"י שהם היו ראש לכל עדת בני ישראל וכל הדורות נמשכו אחריהם ועל זה נאמר טוב אחרית דבר מראשיתו. וכתיב והי' מספר בני ישראל כחול הים כו' ולא יספר. והפי' כי בודאי מספר זה שנכתב בתורה ת"ר אלף מיוחד לבנ"י ולפי שבאו למספר זה נתדבקו בשורש האחדות וממילא מתרבין עד אין מספר. כענין שכתוב יוסף עליכם ככם אלף פעמים כמו כן עד אשר לא יספר. והכל מכח זה המספר שדבוק באחדות כנ"ל:
Section 26
תרנ"ו
במדרש איש על דגלו נתאוו בני ישראל לדגלים להיות ניכרים כמלאכי השרת ע"ש. כי בני ישראל נבראו להעיד על השי"ת ולפרסם הנהגתו ית"ש בעולם כמ"ש אתם עדי נאום ה'. פי' נאום ה' הוא התורה ובנ"י צריכין להיות בעצם תורה כדאיתא אורייתא וישראל כלהו חד ואז הם עדות על השי"ת. ובאמת ספר במדבר נתיסד על זה כי מקודם קיבלו התורה בחי' דיבור ואח"כ במשכן ודגלים הי' מלה דקיימא בעובדא וזה בחי' במדבר. ואיתא במדרש התורה ניתנה במדבר חנם שכל א' יכול לזכות לתורה. ד"א אם אין אדם עושה עצמו הפקר כמדבר אינו זוכה לתורה. ולכאורה דבריהם סותרין זא"ז. אבל הענין כמ"ש בזוה"ק תרומה אורייתא מאן דבעי למיזכה בה זכה. אבל מלה דקיימא בעובדא צריכין למקני באגר שלים ע"ש. ולזה אין זוכין להיות בעצם תורה עד שנעשה הפקר כמדבר ואז נקרא עושי דברו כמלאך שאין בו רק שליחות הבורא ולזה נתאוו בני ישראל להיות ניכרים ששמו ית' נקרא עליהם ועל זה כתיב שימני כחותם להיות ניכר רשימת אותיות התורה בעצם האדם:
במדרש צדיק כתמר יפרח צדיקים יש להם תאוה ומה תאותם הקב"ה נפשי אויתיך כו'. והלא הרשעים מלאים תאוה. אך היא תאוה חיצוניות ובמקרה. וצדיקים באים לתאוה אמיתית בעצם. דאיתא קנאה תאוה וכבוד מוציאין האדם מן העולם שהם מדות שהנפש מתעורר בהם א"כ יש בהם פנימיות. וכשם שהם מוציאין הרשעים מן העולם העליון. כך הצדיקים בתאותם וקנאתם לכבוד ה' מוציא אותם מעוה"ז וע"י התשוקה מתדבקין בעולם העליון. והרשעים כתיב בהם בפרוח רשעים כמו עשב שהוא תחלת צמיחת הקרקע להשמדם עדי עד. אבל הצדיקים מייגעין עד שזוכין לעורר האהבה הגנוזה בנפשות שהם נמשכין אחר מקורם ובוראם. ובאמת זה מדת הצדיק יסוד עולם. כי הנפש נמשך אחר השורש אבל ערלה מכסה ובהסרת הערלה מתדבק הנפש למעלה בכח ברית מילה כמ"ש מי יעלה לנו השמימה. ולכן כ' נפשי אויתיך בפועל יוצא ולא כתיב אותך כמ"ש דיוק זה בזוה"ק אחרי. ולפימ"ש הפי' שהצדיק מייגע עצמו למצוא זאת. התאוה וזה אויתיך שפעלתי להטות הנפש לזו התאוה. ובגלות כתיב חולת אהבה אני:
Section 27
תרנ"ז
במדרש איש על דגלו הה"ד אשא דעי למרחוק כו' כי הנה נשמות בנ"י המה משורשים בשורש העליון ונשלחו למטה וקשר הקב"ה הנשמה ונפש בגוף. וצריך האדם להשתוקק אל מקורו ולזכור מאין בא ואעפ"כ יאמין באמונה שלימה כי זה מקומו שלמטה שבראו הקב"ה בכאן זהו עיקר תקונו. זה לפועלי אתן צדק. וע"ז כתיב בכל מאודך בכל מדה ומדה שמודד לך כו'. הגם כי יהי' האהבה בכל לב ונפש לחזור להתדבק בשורש העליון. עכ"ז צריך להיות בחי' רצוא ושוב. ואדרבא מתוך שנשתלחו נשמות בנ"י למקום רחוק. יש בהם עוד יותר השתוקקות ורוממות הדעת למעלה למעלה. ואיתא בזוה"ק בפסוק בשוא גליו אתה תשבחם מכאן מאן דכסיף למינדע אע"ג דלא יהבי לי' רשותא שבחא הוא לגבי' כו'. זה אשא דעי למרחוק ואעפ"כ לפועלי אתן צדק להאמין שזה המקום שהכין ומדד לו אחד האמת זה הדרך הטוב לו. ויעקב אע"ה דכתיב בי' תתן אמת ליעקב ראה איך כל שבט ושבט ניתן לו מקום המיוחד לו כמ"ש במד' כאן. וכן הוא בכל פרט איש ישראל. וב' אלו הם בחי' פרישה והגבלה. פרישה וקדשתם היום ומחר אשא דעי כו'. והגבלה לפועלי אתן צדק כנ"ל:
ב"ה מפ' במדבר ולחג השבועות
במדרש הקרב את מטה לוי הה"ד צדיק כתמר יפרח מה תמרה יש לה תאוה אף הצדיקים יש להם תאוה ומה תאותן (אל) הקב"ה כו'. כי הנה נמצא בלב איש ישראל אהבה להקב"ה אך שצריכין להוציא זאת התאוה מכח אל הפועל. והוא בכח הבריתות ברית הלשון והמעור מאחר שנק' ברית הוא התקשרות ודביקות בהקב"ה. ולכן ר"ת מי יעלה לנו השמימה מיל"ה כי בכח ברית מילה נמצא זה ההשתוקקות לעלות השמימה. וע"ז כתיב צדיק כתמר יפרח וכ' ועמך כולם צדיקים בכח ברית מילה. ולפי שבני לוי שמרו זה הברית נתדבקו בו ית'. וכתיב מי לה' אלי ויאספו אליו כו' בני לוי וכ"כ מלאו ידכם היום לה' ר"ת מיל"ה. וכ"כ שמרו אמרתך ובריתך ינצורו. וכן איתא במד' שהפרו ברית מילה ולוים שמרו הברית. ואפילו אם היו נימולים מ"מ הפרו ברית מילה היינו התקשרות ודביקות שיש ע"י שמירת הברית כראוי. וכמו כן ע"י ברית הלשון שהוא התורה זוכין לזו האהבה כמ"ש כרת עמנו ברית בחורב. ואמו"ז ז"ל פי' הפסוק לתאוה יבקש נפרד כי אפילו מי שנפרד מן הדביקות צריך לבקש זאת התאוה. ובכח היגיעה בתורה בכל תושיה יתגלע ויוציא מכח אל הפועל התאוה הטמונה בלבו ודפח"ח. וכ"כ תורת ה' משיבת נפש. ולכן נקרא התורה כלי חמדה שבכחה לעורר החמדה בלב איש ישראל. וכן איתא בספרי ואהבת את ה' כו'. מה האהבה והיו הדברים האלה כו'. שמתוך דברי תורה באין לזו האהבה וכמו כן בשבת שנק' ברית מתגלה בו האהבה כמ"ש ז"ל ויכולו הוא לשון תאוה. ונקרא חמדת הימים שהוא החמדה בבחי' הזמן. וכמו כן בבחי' המקום א"י נקרא ארץ חמדה:
Section 28
תרנ"ח
במדדש בג' דברים ניתנה תורה באש במים במדבר. אש הוא התלהבות האדם לעלות ולהתדבק בו ית' והוא בחי' נר מצוה כי הנר שלהבת עולה וכן ע"י המצות מתדבק ומתחבר בשורשו למעלה. ומים הוא הארת הקדושה הבאה מלמעלה והוא בחי' תורה אור כי האור מאיר מלמעלה למטה ומדבר הוא להיות נמשך אחר השי"ת בכולו והוא בחי' דרך חיים תוכחת מוסר להיות בטל אל הנהגת השי"ת ותורתו. וזהו עיקר הכנה אל התורה והוא בחי' השבת שניתן קודם מתן תורה וכשחטאו ויצאו ללקוט נאמר מאנתם לשמור כו' ותורותי כו'. כי השבת הי' הכנה להיות מוכנים ע"י לקבל התורה. לכן אח"כ דכתיב וישבתו כו' ביום השביעי תיכף נסעו מרפידים להר סיני. וכן הוא סדר המעלות נתן לנו השבת וקרבנו לפני הר סיני. וע"ז כ' וממדבר מתנה ואחז"ל א"א זוכה לתורה עד שנעשה הפקר כמדבר. וז"ש בשבת מתנה טובה יש לי כו' הוא עצם התורה שע"י השביתה וביטול כל המלאכות זוכין לתורה:
Section 29
תרנ"ט
במדרש צדקתך כהררי אל צדקה שאתה עושה מפורסם במקום ובזמן ע"ש. כי הזמן והמקום לבושים גשמיים וביציאת מצרים הי' גאולה וחירות אל הפנימיות וז"ש במדבר כו' באחד לחודש כו' בשנה כו' לצאתם מארץ מצרים. ולא כ' לצאת בני ישראל. לרמוז כי המקום והזמן גם הם יצאו מארץ מצרים. וכ"כ יצאו כל צבאות ה' והנה כל הבריאה הוא צבאות ה' שהכל לכבודו ברא רק שהכל תלוי בנפשות בנ"י וכשנגאלו יצאו כולם מן המיצר והסתר הטבע. כי עולם שנה ונפש הכל ענין אחד. ובמד' שהוציא הקב"ה את אברהם אע"ה למעלה מכיפת הרקיע וא"ל כה יהי' זרעך ונתקיים ברכה זו בימי משה והנכם כו' ככוכבי השמים ע"ש. לכן נמשלו בנ"י לכוכבים כי הכוכב ממונה על הטבע ויש בו כח מלמעלה מהטבע. וזה רמז כוכב. כ"ב אתוין הם יסוד הטבע וכ"ו רומז לשם הוי"ה. וכמו כן נפשות בנ"י יש בהם ב' הבחי' משם הוי"ה וכח הכ"ב אתוין. והקב"ה קיים הבטחתו לאברהם אבינו שחתם אות ברית קודש בכל איש ישראל שזה עדות שיש בו חלק משם הוי"ה ובכח זה הם מתעלין לשמים כמ"ש מי יעלה לנו השמימה. ובזה הכח קיבלו התורה כמ"ש במד' ויקרא אליו ה' מן ההר בזכות אברהם. מתנות באדם אברהם שנק' אדם הגדול בענקים. ה' מן ההר לאמר ר"ת מיל"ה:
ואמרו במד' משל הצדיקים בדירתן כו'. דכתיב מה רב טובך אשר צפנת ליריאך הוא בחי' היראה שעובד מיראה צפון לו החלק בג"ע אבל העובד מאהבה איתא בתנא דבי אליהו שיש לו ב' חלקים בעוה"ז ובעוה"ב. וכן הוא במשנה תלמידיו של אברהם אע"ה אוכלין בעוה"ז ונוחלין לעוה"ב. פי' שגם בעוה"ז נגלה להם הקדושה. ועל בחי' זו מסיים הפסוק פעלת לחוסים בך הם אוהבי ה' כמ"ש בצלו חמדתי וישבתי. וזוכין להשראת השכינה ביניהם וזהו נגד בני אדם. וע"ז נאמר מים רבים לא יוכלו לכבות כו' האהבה כמ"ש במדרש כי הרשעים מחשיכין העולם במעשיהם ואין אני והוא יכולין לדור. אעפ"כ גברה אהבת הצדיקים שיתגלה הקדושה בעולם ומים הרבים לא יוכלו לכבות אהבת הצדיקים:
ובמדרש ראו דבר ה' המדבר הייתי כו' ע"ש. פי' דבר ה' הוא הנהגת הבורא ית' שכפי מה שהאדם מבטל עצמו לגמרי כמדבר ויודע שאין לו מקום בעולם אז השי"ת נותן לו המקום. ובנ"י באמת אין להם מקום בעוה"ז. ויחנו במדבר. שהבינו זאת שאין להם מקום בעוה"ז ולכן כ' ושמתי מקום לעמי כו'. וזכו לדגלים שזהו עיקר שורש כל המקומות וכן הוא המדה:
Section 30
תר"ס
במדרש צדיק כתמר יפרח כו'. מה תמר יש לה תאוה אף צדיקים תאותן להקב"ה כו'. כבר כתבנו מזה שהגם שרשעים מלאים תאוה אבל היא אהבה שתלוי' בדבר ובטלה. לכן כל תאותם בתחילה ואח"כ נמאס בעיניהם כמ"ש רשעים מלאים חרטה. אבל אהבת הצדיקים בעצם הנפש ז"ש בצלו חמדתי וישבתי. ישיבה הוא עכבה שנשאר האהבה קבועה לעולם בנפש. ובאמת אהבה זו נמצאת בנפשות בנ"י רק שצריכין להוציאה מכח אל הפועל והוא באמת ע"י מדת צדיק. אות ברית קודש. זה צדיק כתמר יפרח. כמ"ש מי יעלה לנו השמימה ר"ת מיל"ה. ולכן ערלה חופפת על זה והיא אהבת הרשעים שע"ז נאמר בפרוח רשעים כמו עשב ואינו דבר של קיימא כמ"ש לעיל שהיא תאוה החיצוניות ערלה דחפיא ברית. ברית הוא התקשרות בשורש החיים והוא בכח הנשמה שע"י מדת צדיק נמשכין הנשמות מלמעלה והוא עצם הדביקות בשורש העליון כמו שכל עילה נמשכת אחר עילתו. ולכן גם בגשמיות יש בו תאוה אבל בנ"י ניתן להם המילה להעביר ערלה דחפיא ברית ולזכות לתאוה פנימיות. ומדת צדיק זה יש בעולם שנה נפש. לכן אמרו חז"ל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו שגם בשבת מתגלה בחי' צדיק. וע"ז מיוסד מזמור שיר ליום השבת כו'. וכמו כן בעולם ומקום כדאיתא במד' כשבאו להר סיני נתאוו לדגלים שבאו בכח המקום לאהבה פנימיות הנ"ל. וכן בביהמ"ק. והנה כתיב ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר. פי' שמצאו להם מקום מנוחה במדבר כמ"ש ומצאן מנוחה אשה בית אישה כי עיקר מנוחת הצדיקים כשמתבטלין אל השי"ת שזה בחי' במדבר. והוא ג"כ מנוחת שבת קודש:
Section 31
תרס"א
במדרש הביאני אל בית היין בין ע' אומות ובחר בדגל ישראל. ד"א למרתף גדול של יין סיני התורה שנתפרשת במ"ט פנים כו' ע"ש. בית היין הוא המקום שמשם יש התפשטות לע' לשונות. ובנ"י נשאר להם זו השפה אחת שהי' מקודם. והוא כולל כל הע' לשון. ודגלו עלי א'ה'ב'ה גימ' א'ח'ד. ולכן כתיב בבני ישראל ע' נפש לשון יחיד. ופי' הב' הוא מדריגה שלמעלה מזו לכן רמז מרתף גדול של יין שמשם מתפשט מ"ט פנים וישראל יש להם דביקות בשער החמשים שכולל כל השערים. והגם שבכאן יש נ' שערים ושם ע' לשונות. מ"מ זה הוא מדריגה גבוה מעט הכמות ורב האיכות. וב' מדריגות אלו הם בחי' חג השבועות חמשים עצרת. והוא מדריגה עליונה שהיו בנ"י מוכנים לזה קודם החטא. אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם. ויש מזה התגלות בחג השבועות. וחג הסוכות הוא מדריגה השני' לכן מקריבין ע' פרים. ואח"כ שמיני עצרת יהי' לכם שהוא הכולל כל ע' לשונות כמ"ש. אח"כ מצאתי כזה בשל"ה מס' שבועות:
Section 32
תרס"ג
במדרש נרננה בישועתך כו'. במה שעשית לנו בשמך כו'. עיקר שמחת בנ"י במה שהם נושעים בה' ובזה שמחים יותר מעיקר הישועה. כי הקב"ה א"א להשיגו שהוא רחוק מכל רחוק בעצמותו. רק מתוך מעשיו יכולין להכירו. וע"ז נברא העולם לכבודו כדי להכירו מתוך מעשיו. וכאשר עשה לנו נסים ונפלאות יש לנו דביקות והכרה ביותר. וע"ז כתיב אנכי ה' אלקיך ביחוד אשר הוצאתיך מארץ מצרים כמו שאמרו על הים זה אלי שהכירו מתוך הנסים בהשגה למעלה מהכרת כל הברואים ע"י מעשה בראשית שהוא בטבע. וכאשר הוצאתיך מארץ מצרים יש לך הכרה ודביקות יותר באלקותי כמ"ש אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים כו'. ובכל הנהגה שמנהיג הקב"ה אותנו בין בטובה בין בזמן הגלות ופורעניות. מ"מ בזה אנו שמחים שמנהיג אותנו שלא בדרך הטבע. כמ"ש בה' אהלל דבר באלקים אהלל דבר. וזה שבחן של ישראל לכתך אחרי במדבר שנמשכו אחר הנהגת השי"ת שלא בדרך הטבע. וכל חומש הפקודים ספר במדבר הוא שבחן של ישראל שנדברו אחר השי"ת. דבני ישראל יש להם חלק בתורה כמ"ש בזוה"ק קוב"ה ואורייתא וישראל כולהו חד. ובראשית שמות בחי' הקב"ה במעשת בראשית וביציאת מצרים. ויקרא עיקר מצות התורה. במדבר שבחן של ישראל ודברים בחי' משה רבינו ע"ה:
במשנה דאבות אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. זה על בחי' תורה שבע"פ. כי תורה שבכתב מונחת בקרן זוית. אבל תורה שבע"פ הוא כפי העוסקין בה כך מתגלה כח התורה. דאיתא בגמ' או יחזק במעוזי יעשה שלום כו' שלום יעשה. העוסק בתורה לשמה עושה שלום בפמליא של מעלה ושל מטה. וזה הענין כמו שני המאורות חמה ולבנה והרבה הקב"ה הכוכבים לפייס הלבנה שנתמעטה. וזה רמז לתורה שבכתב ושבע"פ. ונשמות בנ"י שנמשלו ככוכבים הם העושים שלום ומחברין ב' התורות. וכמו הלבנה אין לה רק מאור החמה כמו כן תורה שבע"פ הוא מתורה שבכתב. וזה כל אסמכתות ודרשות שבדברי חז"ל. שהכל נרמז בתורה שבכתב. וע"י הת"ח העוסקין לשמה מתגלה הארת התורה בכל המעשים. כי המצוה יש בה מתורה שבכתב ושבע"פ. כי התורה שבכתב בעצמה היא אלקית רק שנתלבש אור התורה באלה המצות שלפנינו. וזה כמו ירידה רק העוסקין בתורה לשמה מאירין הדברים ומתיחדין בשורש התורה לכן נק' עלבונה של תורה כשאין עוסקין בה. ובמ"א כתבתי עוד ע"ש כוכב כי הוא שם הוי"ה וכ"ב אותיות שבהם נברא העולם. וכוכב יש בו מב' הבחי'. וכמו כן בנ"י נשמות וגופות נמשלו לכוכבים:
Section 33
תרס"ד
במדרש וירם קרן לעמו כשם שאני תלוי ראש על הכל כו'. עוד שם אם יתן איש כו' הון ביתו כו' אמרו אוה"ע למה אין אתה מקרבנו א"ל לפי שאתה חוטאים א"ל וישראל אינם חוטאים והשיב כי הם כמו בת קטנה שאין אביה מקפיד עלי' כו' הענין הוא כמ"ש בזוה"ק שמא דקוב"ה סתים וגליא כמו כן בני ישראל סתים וגליא. כמו שהקב"ה הוא גבוה וקדוש מכל אעפ"י שמלא כל הארץ כבודו אעפ"כ הוא תלוי ראש לכל. כמו כן נשמות בנ"י חלק ה' ממעל וחלק בנ"י בעוה"ז הוא בחי' קטנות ועיקר הנשמה דבוקה במקורה ובה אין מגע סט"א וחטא כלל. ולכן איתא כשאדם חוטא נשמתו מסתלקת ממנו. וזה הנשיאות ראש הוא התדבקות אל השורש. וזכו דור המדבר שנתעלו וראו כל א' מקומו ושורשו למעלה. וזה הדור שיצאו מן הכלל ללמד על כלל ישראל יצאו. וגם עתה הגם שא"י לראות ולהכיר את מקום השורש עכ"ז יש לנו להאמין כי חלק ה' עמו. ובאמת כפי רצון והשתוקקות האדם לידבק בשורשו כך מתגלה לו. וז"ש איש על דגלו כו' לבית אבותם יחנו בני ישראל. שיהי' עיקר המנוחה של איש ישראל בהתדבקו בשורש אבותיו. כמ"ש ז"ל מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי. וכן שמעתי מפי מוז"ל פי' יום מנוחה וקדושה לעמך נתת. שבנ"י עיקר המנוחה שלהם הקדושה כו'. ובאמת כשאדם מצפה תמיד להתדבק בשורש נשמתו להיות קדוש לה'. ממילא כשבא קדושה מלמעלה היא המנוחה שלו וזאת אות השבת קודש שהנחילנו השי"ת הוא עדות שבנ"י נפשותיהם ורצונם אל הקדושה וזה מנוחתם. כי בשבת יש נשמה יתירה ומתגלה כח השורש שלמעלה. וספר זה חומש הפקודים הוא שבחן של בני ישראל דאיתא חמשה קנינים קנה הקב"ה בעולמו וישראל קנין אחד לכן חומש אחד מחמשה חומשי תורה הוא בסידור מנין בני ישראל:
בשבת שלפני שבועות צריכין להכין לקבלת התורה כי השבת ניתן קודם התורה שהיא הכנה לקבלת התורה. וכן כתיב וישבות העם ביום השביעי ומשם נסעו להר סיני. ויש אומרים בשבת עצמו וי"א ביום ראשון אחר השבת. אבל בכח השבת באו אל הר סיני ויחן שם כאיש אחד בלב אחד זה מכח השבת שנעשין בנ"י אחדות אחד. והוא עצמו בחי' המדבר שהתורה ניתנה בג' דברים באש במים במדבר. ומדבר הוא הביטול לבטל הכל להיות כמדבר רק לשמוע דבר ה'. ויש בכל איש ישראל קצת מזה בכל שבת ששובת מכל המלאכות לכן הוא הכנה אל התורה. וכן איתא בסדר המעלות ונתן לנו את השבת וקרבנו לפני הר סיני. וכעין שכתבו חז"ל שצריך לעבור השבת על הילד קודם שנכנס לברית מילה כמו כן בכלל ניתן השבת קודם שנכנסנו בברית התורה בהר סיני:
שבועות
Section 1
תרל"א
בעזה"י שבועות . לא נכתב כסדר. %ליל א'
בגמ' ארץ יראה ושקטה. אם יראה למה שקטה. שקטה למה יראה. אלא בתחלה יראה ולבסוף שקטה כדריש לקיש תנאי התנה הקב"ה אם בנ"י מקבלין התורה מוטב ואם לאו מחזיר עולם לתוהו ובהו כו'. נראה הפי' שע"י היראה שקטה לבסוף. כי מה צריך לכדר"ל הלא לא הקשה למה יראה רק אם יראה למה שקטה. דהקושיא ממ"נ אם זה שיראה עיקר א"כ מה שקטה דקאמר וכן להיפוך. ומשני שע"י היראה בתחלה שקטה לבסוף. כי אם לא הי' צורך בתנאי לקבלת התורה למה התנה הקב"ה בשעת הבריאה. רק שזה הי' הכנה לקבלת התורה שע"י שכל הבריאה תלוי בקבלת התורה לא יוכל טבע הבריאה להיות מונע ומתנגד לקבלת התורה. וע"י שיראה הי' יכולין לקבל ושקטה לבסוף. וכמו כן בכל מצוה ג"כ ההכנה ע"י היראה מקודם כי בשעת עשיות המצוה צריך להיות באהבה ודביקות. וכל זה בא ע"י יראה הקודמת שעי"ז שומר אדם עצמו שלא יקלקל שיוכל לגשת לעשות המצוה כרצונו ית'. וז"ש ושמרתם ועשיתם ושמירה הוא בחי' יראה והוא בחי' מל"ת שאין בו מעשה רק לשמור עצמו שלא לצאת מיראתו ית' כדי להיות מוכן למ"ע באהבה. ומל"ת הוא הכנה למ"ע כמ"ש סור מרע ועשה טוב. וז"ש ארץ יראה ושקטה. כי העצה בבחי' ארץ להיות התיקון גם בעוה"ז ע"י הקדמת היראה לאהבה כנ"ל. והוא בחי' זכור ושמור שזכירה הוא דביקות בחיות פנימיות. ושמור הוא יראה שלא לצאת מהגדר להיות מוכן לקיים המצות. [וכ' זכור ושמור בדבור אחד נאמרו כי ודאי משה רבינו ע"ה לא שינה מאמר השי"ת מזכור לשמור. רק כי דיבור ה' לכלל ישראל הוא אחר תיקון השלימות מצדם. ובחי' שמור הוא ההכנה להיות מוכן לקבל הקדושה. וז"ש מי שישנו בשמירה ישנו בזכירה שאף שאין כל אדם זוכה לדביקות פנימיות במקום שעיקר החיות שם שזה פי' זכור להיות הדביקות במקום פנימי בלב במקום שאין שייכות שכחה שם לכך נקרא זכירה שהיא נקודה הכוללת כל חיות האדם. כעין אזכרתה. שפי' כללות הדבר ועיקר מהותו כנ"ל. (דאס געדעכיניש). מ"מ מי ששומר עצמו וחיותו ורצונו שלא להשתמש בו לעניני עוה"ז כדי שיהי' עיקר הרצון נקי לקיים מצותו ית'. הוא בכלל זכור ג"כ שבדיבור אחד נאמרו כנ"ל. ומרע"ה במשנה תורה עירש הכנת בנ"י ג"כ איך לבוא לבחי' זכור כנ"ל. ועיין לקמן כי סיום הדיבור שייך ליום ב' שחל בשבת]:
יום א'
וביום הביכורים כו' מנחה חדשה כו'. כי באורייתא ברא קוב"ה עלמא. נמצא חיות פנימיות של כל הנבראים הוא כח הראשית שמהתורה. כמ"ש בשביל התורה שנקראת ראשית. וכמ"ש כח מעשיו הגיד שתורה הוא כח מעשה בראשית. אך כי נברא להיות נעלם הפנימיות אבל ביום מתן תורה נתגלה זה ונדבק הכל בהשורש. וז"ש פנים בפנים דיבר ה' עמכם. וכן מ"ש מכל דיבור נתמלא העולם בשמים. וכן מ"ש נחלק לשבעים לשונות. הכל כנ"ל שאז נתגלה ונמשך חיות התורה לכל הנבראים. ועשרת הדיברות נגד עשרה מאמרות כמ"ש בזוה"ק. שפי' מאמר בחשאי ובהסתר. ודיבור הוא התגלות. דבר מלך שלטון. שאז נתגלה שכח התורה מחי' הכל ומושלת על הכל. ועיקר קבלת התורה הוא ההתגלות. ז"ש בתרגום וירד ה' על הר סיני ואתגלי כו'. כי הקב"ה מלא כל הארץ כבודו רק שמקודם הי' נסתר כנ"ל. ולכך נק' יום הביכורים שנדבק עתה הכל בבחי' הראשית ונתחדש עי"ז. וכ"כ מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית ופירשו רז"ל בטובו בהתורה כנ"ל שפנימיות חיות מעשה בראשית מהתורה. ובכל יום מתחדש ג"כ מ"ב בדרך נסתר. ובשבועות נתגלה יותר שיש ביטול יצה"ר ג"כ על ידי שנתגלה שגם חיות סט"א מנקודה פנימיות כנ"ל. וזה שתי הלחם שמניפין פי' אא"ז מו"ר זצלה"ה כי יש לחם משמים והוא התעוררות מחסד ה'. ויש לחם מן הארץ והוא ע"י מעשים טובים מתחתונים כו' ע"ש. ושניהם צריכין תנופה לידע כי מ"מ חיות של מעשה תחתונים ג"כ רק מהשי"ת. והכלל שכל החיות צריך תנופה בשבועות שעל שם זה נק' שבועות. ואמרו מושבע ועומד מהר סיני. והיינו שבשעת קבלת התורה נתבטל כל החיות לשורשו עד שבאמת יצאתה נשמתן. והוא ביטול כל חיות ורצון שבז' מדות שכוללין כל האדם כמ"ש מו"ז ז"ל על ענין שבועה ע"ש. ואיתא שהתורה החזירה נשמתן. משיבת נפש. כלום יש משיא בתו והורג אנשי ביתו כו'. פירוש תורת ה' תמימה שכל הנבראים רק מחיות של התורה. וזה תמימה שכל הנמצאים נמשכים ממנה. ולכך בכחה להחזיר נפשות של בנ"י לשורשן שזה עיקר כח התורה להיות מושלת גם בנבראים. כמ"ש אומן הביט וברא כו'. וזה שנק' אנשי ביתו שרצון התורה להיות עוה"ז רק כפרוזדור לטרקלין כו'. וז"ש בראתי יצה"ר בראתי תבלין שבכח הביטול לתורה יוכל להחזיר ולהשיב נפשו ורצונו אף שנמשך כבר לדברי יצה"ר וזהו משיבת נפש. וז"ש הכל מודין בעצרת דבעינן נמי לכם שניתן בו תורה וקבלת התורה הוא התגלות גם בעוה"ז. כי הלא התורה קדמה רק שנתלבשה עתה להיות בעוה"ז ג"כ. וכ' נמי לכם להיות בטל להתורה. וי"ל הכל מודין מודין מכלל דפליגי והיינו שבעצרת כל הנבראים והטבע מתבטלין ונמשכין לשורש חיותם כנ"ל. ביטול יצה"ר. ומהר"ל ז"ל כתב שלכך יש ביטול יצה"ר כי בל"ז שהתורה תבלין לדחותו לא הי' נברא כלל ע"ש:
ליל ב' דשבועות בש"ק.
[כבר כתבתי לעיל על] זכור ושמור בדיבור אחד ששמירה הוא הכנה לזכירה והוא שמירת מל"ת שלא לצאת מהגדר להיות נקי ומוכן לקיים המצות. ודיבור ה' זכור אחר שלימות בנ"י שהוא בחי' שמור הכנת ישראל. ואיתא מה שאין הפה יכול לדבר ואוזן לשמוע. והלא שמעו בנ"י. אך שנתבטלו אז לשורש החיות. כמ"ש מו"ז ז"ל על רואים כו' הקולות שהי' למעלה מהתחלקות החושים ע"ש. ובכח התורה הוסר מהם הגשמיות. שמה שא"י לשמוע ע"י הטבע הוא. וכן כל מ"ש ז"ל לשבר האוזן מה שיכול לשמוע ג"כ הפי' שע"י שנתלבשה התורה בלבוש ומשל גשמיי. עי"ז בכח חיות התורה להסיר הגשמיות שיתבטל להתורה. ומה"ט נתלבשה במשלים כאלו. וז"ש לשבר האזן הגשמיי כנ"ל. וממילא יכולין לשמוע גם סוד הגנוז בתורה מה שא"א לשמוע בגשמיות. וז"ש בדיבור א' נאמרו. שע"י שבתורה מתיחדין ההסתר והגילוי. דאורייתא סתים וגליא. והוא עצמו בחי' זכור שהוא הפנימיות שנטבע בחיות האדם. ושמור שהוא השמירה מבחוץ מקום הנגלה בעוה"ז. וע"י הדיבור שהוא התגלות כח הפנימי להיות נוהג הכל עפ"י הפנימיות כמ"ש לעיל פי' דברות. עי"ז מתיחדין ויכולין לשמוע ג"כ כנ"ל:
Section 2
תרל"ג
מיו"ט שבועות בקיצור ראשי דברם שאני זוכר
התורה היא חיות וקיום מעשה בראשית. ברוך אומר ועושה הוא על מעשה בראשית שנבראו בעשרה מאמרות. וגוזר ומקיים הוא על הדברות שמקיימים העולם:
בפסוק אל תיראו כו' נסות אתכם כו' תהי' יראתו על פניכם כו'. לאו רישא סיפא. וי"ל כי היראה נצרך להיות ע"פ האדם כדי שלא יבוא לידי חטא. אבל מ"מ צריך האדם להתחזק לעבוד להשי"ת באהבה. אף שמכיר את מקומו כי נתרחק ע"י חטאים. מ"מ ע"ז נאמר ודגלו עלי אהבה. ובמד' דילוגו עלי כו' אף שלא בהדרגה. שבאמת השי"ת אמר הטיבו כו' אשר דברו כי היו רחוקים ממדריגת מרע"ה אעפ"כ אם היו חפצים בכל לב להתקרב הי' מתקבל כנ"ל:
בגמ' ויתיצבו כו' שכפה עליהם ההר מודעא רבה כו'. י"ל כי בשעת מתן תורה הי' חירות כמ"ש חז"ל. והפירוש שהי' מתגלה פנימיות החיות של הטבע ג"כ. והי' משועבד כל הטבע להשי"ת בלבד וכמו שיהי' לעתיד שמו אחד. [וי"ל ששתי לחם רומז על זה] כמ"ש וירד ה' על הר סיני ומתרגמינן ואתגלי כו'. שהי' גילוי החיות בכל הנבראים. וכ"כ אתה נגלית. וכ"כ פנים בפנים דיבר כו' שהי' כל הבריאה מכוון למעלה לשורש החיות ואיתא כשאמר השי"ת אנכי ה' אלקיך היו כל פרטי הנבראים סבורין שלהם הדיבור עד שאמר אשר הוצאתיך כו' ע"ש. והפי' כי ודאי השי"ת הוא החיות והכח של כל הנבראים. ובאמת ה' אלקיך קאי על כל הבריאה. רק שהתגלות מלכותו ואלקותו לכל הבריאה הוא ע"י ישראל. וז"ש אשר הוצאתיך כו'. ונחזור לדברינו שכיון שהי' מתגלה החיות והי' תיקון הראוי. ממילא צריך להיות שלא יוכל האדם לחטוא. כי הטבע עצמו מעכב שלא יעבור שום אדם על דעת קונו. וזה ענין כפה עליהם ההר כו'. שהטבע עצמו נתבטל וראו והבינו כי אין להם חיות בלי חיות התורה. כי לא הי' אז חיות מסט"א רק מסטרא דקדושה. וזה עצמו המודעא שלא היו יודעין שאח"כ יחזור הטבע להיות נסתר. ואז נראה להם הכל בחוש הראות שא"א לסור מהש"י חי החיים. ולכך מצוה לזכור יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך והוא ההתגלות שהי' אז עומד כל אדם לפני ה' ממש כנ"ל. והדר קבלוה כשראו הנס תוך הטבע האמינו שהוא רק הסתר אבל הפנימיות רק חיות התורה כנ"ל:
בגמ' א"ר יוסף אי לאו האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא. וקשה אדרבה לא הי' ר' יוסף כזה נמצא כלל. וי"ל כי קודם נתינת התורה ודאי הי' ג"כ הטוב נגנז רק שבמתן תורה נתגלה ונפרש הטוב מרע שלא יהי' מעורב. והבן:
ענין קריאת רות בשבועות. שהוא ענין תורה שבע"פ. שהקב"ה מבקש שבנ"י במעשיהן יוסיפו על התורה שבכתב כי הרי מעשה צדיקים הם תורה. ונעשה ממעשי בועז ורות מגילה שהוא ברוה"ק. וכ' וידבר אלקים כו' לאמר. פי' שבנ"י יאמרו מעצמם כדברים האלה. וכ"כ אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע כו'. והוא תורה שבע"פ שמצד זה מיוחד התורה לבנ"י. שדעתם מיוחד להשיג סתרי התורה שנסתר ואינו מפורש בתורה. וזה עצמו ענין בועז דאיתא הפי' בו עז. והיינו שהי' מאמין בדברי חכמים שדרשו עמוני ולא עמונית ולא הי' לו ספק בדבר כפלוני שאמר פן אשחית. והוא אדרבה הי' שמח בדבר להראות שדרשת חכמים היא התורה שניתן מסיני. ואמונת חכמים הוא יסוד תורה שבע"פ. והוא ענין אמת ואמונה. תורה שבכתב מפורש בלי הסתר. אך הרצון מבנ"י בעולם השפל הזה לבוא אל האמת ע"י אמונה. כי היצה"ר מוסר עצמו על זה להסיר האמונה מן האדם. ושיהי' נדמה בעיניו כמרוחק מהשי"ת ואומר לאדם שהוא גיאות להתקרב להשי"ת בתפלה שבלב וכדומה. אבל באמת אדרבה ההתקרבות להשי"ת מביא יראת שמים. וצריך האדם לתת לב לראות איך אינו בוש לחשוב הבלי עולם אף כי מלא כל הארץ כבודו. ואיך יבוש מלהרהר מה שהוא רצונו ית' באמת. ויראה שמה"ט הוצרכו בנ"י לשמוע ב' דברות ראשונות מהשי"ת בעצמו. כדי שיאמינו זה באמת כי השי"ת הוא החיות של כל אדם. כמ"ש אנכי ה' אלקיך ממש כל החיות שלך. וז"ש לשון יחיד כי פנימיות החיות של כל ישראל היא נקודה אחת שנותנת חיים לכל הנבראים כמ"ש ואתה מחי' את כולם. וכן אמרו חז"ל לעולם יראה אדם עצמו כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו. כי הרי לאדם צדיק נתגלה השראת השכינה שבו. ואין האדם משתנה לדבר חדש ע"י המעשים. רק שנתגלה פנימיות החיות שבקרבו כדכתיב ויפח באפיו נשמת חיים כו'. וכפי מה שמאמין בזה החיות ואינו שוכח ומייגע תמיד להתדבק בשורש החיות זוכה לאמת ע"י אמונה כנ"ל. וצריך האדם להאמין שכמו שבמאמרו ית' יהי אור מאיר עוד היום האור. כן במאמרו אנכי ה' אלקיך יש חיות אלקות בכל איש ישראל:
קרב אתה ושמע. והלא עמהם הי' עומד שם והם נתרחקו ומה קרב. ונראה שכשהי' שליח מכל ישראל לשמוע עבורם הי' צריך להתקרב יותר למעלה. ובילקוט איתא שלא רצה ליקרב ומלאכים קרבוהו בע"כ דכ' ומשה נגש כו' ע"ש. [גם י"ל כי למשה הי' הדיבור ממקום גבוה יותר. רק ע"י שכל ישראל שמעו מקודם. לא הי' ממקום גבוה כ"כ. ואפשר זה הי' רצון בנ"י באמת]:
בענין אמירת בני ישראל פן נמות. אף שמסרו נפשם לקדושת שמו ית'. ופי' מו"ז ז"ל כי חששו שלא יתקיימו הדברות בידם כיון שיהי' עפ"י נס ונס הוא רק לשעה. ובזה פי' הכ' תורה צוה לנו משה עי"ז מורשה כו' לעולם ודפח"ח. ועפ"י פשוטו נראה כי היו דברות של חיים ואין מהראוי שיבואו על ידי הדברות למיתה כדכתיב וחי בהם ולא שימות. א"כ נראה מדיצאה נשמתן הוא ראי' שאין הדיבור מיוחד להם רק ע"י מרע"ה. כמו שכן הי' האמת דכ' הטיבו כו' אשר דברו [ואפשר גם מרע"ה א"ל אל תיראו כו'. אבל כשהרגישו יראה בנפשותם באמת טוב עשו באמרם קרב אתה כו']:
Section 3
תרל"ד
ב"ה עירובי דברים מחג השבועות
ארץ יראה ושקטה כו'. יחזור לתוהו כו' אף שכלל הנבראים טוב שלא נברא כו'. אך להיות חוזר תוהו ובוהו בלי תיקון זה ענין אמרם ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו. ויראה זו היתה הכנת הבריאה לקבל התורה. וכן עתה ג"כ בלילה זו יש לאדם להכין עצמו לקבלת התורה. והמנהג ללמוד כל הלילה אבל העיקר להיות מכין עצמו להאמת כי האמת הוא עולה על כל ונעשה קשוטין יותר מהכל. וכן קשוט הוא פירוש אמת והוא הקשוטין כי עוה"ז עלמא דשקרא לכן בקרבותו אל האמת הוא תכשיט. [וכ' תורת אמת היתה בפיהו וכי יש תורה של שקר רק בפה יוכל להתהפך וע"ז נאמר הצילה נפשי משפת שקר כו']. וע"י היראה קודם הדיבור להוציא דבורים של אמת זוכין לאמת. והוא יראה ושקטה כנ"ל:
בגמ' הלשון שלא שמת חלקי מיושבי קרנות כו'. כדאיתא בזוה"ק כי התורה נותנת חיים לכל הנבראים כמ"ש עץ חיים הוא. אילנא דחיי. רק ת"ח העוסקים בה דבקין בגוף האילן וכל הנבראים כפי זכותם מתקרבים ומתרחקין להקרנות כנ"ל. לכן ביום הזה שמתעורר גוף האילן מתחדש חיות בכל התלוין בו ונקרא יום הביכורים מטעם זה. כ"כ בזוה"ק אמור. ולכן אית בי' ביטול יצה"ר ונק' עצרת שהכל מתבטלין להתורה:
דכ"ע בעצרת בעינן לכם. כי בקבלת התורה ירד כח התורה לבנ"י ולכן כל הנבראים נוטין ופונים עצמן לבנ"י אף מלאכי עליון [ועיין בדברי מהר"ל בדברים אלו]. וענין שתי הלחם שיש לחם מן השמים ומן הארץ. פי' שהשי"ת נתן להנבראים לחם מן הארץ שיקחו לעצמם מפעולתם דמאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי בי'. אבל במדבר זכו בנ"י לקבל לחם משמים ג"כ בזכותם וירד להם המן. אך מצינו כי מעלת א"י גדולה מן המן. והוא שבארץ ישראל זכו לחבר ב' הלחם שאף שהי' ע"י פעולתם נתדבקו הם והארץ להקב"ה כמ"ש ושבתה הארץ כו'. [והוא ענין רצוא ושוב] ואז יש יתרון ללחם מן הארץ יותר. וזהו הנפת שתי הלחם להורות שע"י חיבור השנים עולה גם לחם משמים יותר:
בגמ' כל דיבור ודיבור נתמלא עולם בשמים ודיבור שני איך קיבלו כו'. אף כי אין ריח כל הדברות שוה. אך יובן עפ"י מ"ש ז"ל סמא דחיי ומותא כו' נגידים אדבר כו'. ומה רבותא בכח להמית. אך דכתיב ממית ומחי' ומצמיח ישועה. פי' שלעולם יש ירידה אחר עלי' כדי לקבל אח"כ [כמ"ש רצוא ושוב] וירידה צורך עלי' היא. וזה הכח שנתן הקב"ה בתורה להמית ולהחיות. והכלל כי התורה היא שלימות כל הנבראים ולכן כפי חסרון השלימות זוכין לתורה כמ"ש ז"ל שיורדת למקום נמוך. ולכן כשנתמלא מדיבור ראשון איך קיבלו עד שהעביר הקב"ה רוח א' כדי לקבל שנית כנ"ל:
וידבר משה את מועדי ה' כו'. משה תיקן לישראל להיות שואלין ודורשין בענינו של יום כו'. פי' מו"ז ז"ל שנתן זה הכח והארת היו"ט לכל איש ישראל שיוכל לדרוש ולחקור בענינו של יום כו'. וי"ל וידבר מלשון הנהגה שהנהיג הארת המועדות אל בנ"י. לכן צריך כל איש ישראל להתבונן בכל מועד להיות מוכן לקבל פני ה' כמ"ש יראה כל זכורך. ואף שעיקר המצוה אין לנו. מ"מ ההכנה בלב להעמיד עצמו לפני השי"ת הוא העיקר. ובפרט ביום הזה שעמדנו לפני השי"ת בהר סיני ומצוה לזכור יום זה לעולם כמ"ש יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב. פי' שבשעת מתן תורה נתדבקו נפשות בנ"י בהשי"ת כמ"ש נפשי יצאה כו' וכ' פנים בפנים דיבר ה' שנתגלה להם עיקר החיות של כל הבריאה בלי שום הסתר כמ"ש אנכי ה' אלקיך שהוא הכח של כל הנבראים. לכן יכול כל אדם למצוא גילוי זו בכל שנה ביום זה וחג הזה הממוצע בין פסח וסוכות ומחבר אותם ונק' עצרת שהכל פונים אליו והוא הפנימי שבכולם:
Section 4
תרל"ה
ב"ה מחג השבועות
בגמ' מ"ד משמים השמעת דין ארץ יראה כו' בתחלה יראה כדר"ל תנאי התנה כו' ולבסוף שקטה. וקשה כי אין היראה שייך בקבלת התורה רק מקודם כמ"ש רש"י לבסוף כשקבלוה א"כ למה כתב משמים השמעת דין ארץ יראה. וביאור הענין כי היראה היתה הכנה לקבלת התורה להתקיים. ולבסוף שקטה כי רצה הקב"ה לתקן כל הבריאה בעת מתן תורה ולכן הי' צריך מקודם להיות כל הבריאה מתבטלת לבנ"י וזה עצמו טעם הקדמת הנסים במצרים ביטול הטבע ולהפיל אימה ופחד על כולם כמ"ש שמעו עמים ירגזון כו'. כדי להיות לכולם אחיזה בקבלת התורה כל דבר כפי חלקו ומקומו. [ומ"ש חז"ל שהחזירה על כל האומות. בודאי אין הפי' ליתן להם התורה כמו שניתן לנו. רק לכל אומה יהי' חלקה בתורה מצד עצמה וכשלא קבלוה ניתן הכל לנו והם מקבלים ע"י בנ"י כנ"ל]:
בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ס"ר מה"ש לכל א' מישראל קשרו לו ב' כתרים א' של נעשה ואחד של נשמע. מה לשון קשרו. הענין הוא כי יש לכל איש ישראל ב' מיני אורות. אחד מה שניתן בו נקודה פנימיות קודש לה' כמ"ש נשמה שנתת בי טהורה. ועוד שנית מאיר עליו מלמעלה הארה עליונה למעלה מהשגתו [והוא בחי' אור מקיף] וב' הארות אלו הם תלוין זה בזה כפי מה שמברר האדם מעשיו לטוב ומוציא מכח אל הפועל הארה פנימיות שבו. כן שורה עליו הארה שלמעלה ג"כ. וב' בחי' אלו הם נעשה ונשמע. והם הם ב' הכתרים והכל בא בזכות התורה תורה כפשוטו שמגלה לאדם רזי עליון. וגם הוא מלשון יורה שמרוה הארץ. כמו כן כתיב יערוף כמטר לקחי שבכח היגיעה בתורה מוציא אדם כח נשמתו אל הפועל כמ"ש בזוה"ק על פסוק ישרצו המים שרץ נפש חי' כו' ע"ש. וב' בחי' הללו הם שתי הלחם שצריכין תנופה בחג הזה כי שניהם צריכין מלחמה. בחי' נעשה נגד היצה"ר. ונשמע ע"י שהוא למעלה מהשגת האדם. והוא בחי' עוה"ב ותיקון עוה"ז כמ"ש במ"א ששתי העולמות תלוין זה בזה. וז"ש קשרו לו ב' שנקשר כל א' מישראל בהארה עליונה שעל ראשו כמ"ש שמחת עולם על ראשם כנ"ל:
וכל העם רואים את הקולות פרש"י ז"ל שראו את הנשמע מה שאי אפשר לבו"ד כו'. ויש להבין מה צורך בנס הזה מה לי אם ישמעו הקולות בלי נס. ואפשר לומר כי ראי' ושמיעה הם ב' ענינים לא ראי זה כראי זה. ויש מעלה בכל א' וחסרון. כי הרואה מסתכל דבר הנראה בשלימות כמו שהוא בלי שינוי. אבל השומע נשתנה הקול בהכנסו באזניו ואינו ממש כפי המשמיע. וזה מעלת הראי'. ובשמיעה יש מעלה שמכניס השמיעה בקרבו ממש ע"י האוזן אבל הראי' היא מבחוץ. מול זאת משמיענו הכתוב כי בנ"י הי' להם ב' המעלות שקבלו את הדברות בבחי' רואין את הנשמע שאף שנכנסו לתוכם ממש מ"מ ראו הקולות בלי שום שינוי כנ"ל. וזכו לזה ע"י שהקדימו נעשה לנשמע כנ"ל:
למה נכתב לשון יחיד ליתן פתחון פה למשה במעשה העגל כו'. נראה לפרש שניתנו באופן שיוכלו הדברות להתקיים אף בדור חייב שלא יהיו רוב ישראל בטוב רק יחיד אחד יכול ג"כ לקבל הדברות אלו ובכחו מתקיים התורה בישראל. ובל"ז לא הי' תקומה לשונאי ישראל במעשה העגל שלא הי' מתקיים אנכי רק על מרע"ה. וזה הפתחון פה לומר שעדיין התורה מתקיימת בישראל כנ"ל:
כמו שכתבו חז"ל שכל הנביאים קבלו נבואתם מהר סיני. כמו כן בכל שנה ושנה מקבל כל אחד מישראל בחג הזה כל מה שעתיד להבין ולחדש בתורה. וז"ש אלמלא האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא. האי יומא ממש. זה החג שבו ניתן התורה בכל שנה:
פנים בפנים דיבר ה' עמכם כו' במד' הרב נותן והתלמיד מקבל כו' ע"ש. פי' כי הקב"ה נותן התורה ונותן ג"כ כח בישראל לקבל התורה כי הכל ממנו הוא. והכנת בני ישראל אל התורה הוא חסד בפ"ע שזכו בנ"י להיות מכוון פנים בפנים לקבל הדברות. וזהו הי' ע"י משה רבינו ע"ה כמ"ש אנכי עומד בין ה' וביניכם. וזה מתעורר בכל שנה ג"כ כמ"ש עומד ולא כתיב עמדתי. וזהו ג"כ תנופת שתי הלחם. לחם מן השמים ומן הארץ. בחי' תורה שבכתב ושבע"פ. פירוש הנתינה והקבלה שניהם מתעוררין בחג הזה:
פן נמות (כו'). והוא פלא שכבר מסרו נפשם בהקדמת נעשה לנשמע. אך נראה כי בודאי בעוה"ז יכולין לתקן יותר כמאמר המשנה יפה שעה אחת. אך זאת השעה אינה באה כי אם אחר מסירת נפש באמת להיות בטל כל חיי עוה"ז אצלו בעבור רצונו ית'. ובאופן זה יפה היא מכל חיי עוה"ב. ולכן מקודם צריך להיות מס"נ ואח"כ זוכין לידע ולהבין כי טוב הוא לחיות בעוה"ז לעסוק בתורה ומעשים טובים. לכן אחר שמסרו נפשם וזכו לשמוע הדברות באו למדריגת אמת ואמרו למה נמות כו'. דבר אתה כו' ונשמעה כי נתחבב להם לשמוע ד"ת יותר מהכל כנ"ל:
קרב אתה ושמע. וקשה לשון קרב כי שם הי' עומד רק הם נתרחקו והוא נשאר במקומו. אכן מסרו לו את כח הקבלה שלהם להיות שומע בעבורם ג"כ. כי אינו דומה השומע לעצמו להשומע בעבור הצבור:
היום הזה ראינו כו' ידבר אלקים כו' וחי ועתה למה נמות. וקשה לאו רישא סיפא. אכן פרשנו כי כ"ז שהי' השמיעה בכח מסירת נפש שלא הבינו שיוכלו לשמוע להשאר בחיים בכח זה יכלו לשמוע הדברות. וכאשר ראו כי ידבר כו' וחי שוב חששו שלא יוכלו להתקיים עוד בחיים:
Section 5
תרל"ו
ב"ה מחג השבועות בקיצור ערבובי דברים
בפסוק ה' מסיני בא כו' כבר פרשנו במ"א כי התורה כוללת כל העולמות והברואים. וכמו שמלאכי השרת נתאוו לקבל התורה הי' בודאי באופן אחר היותר עליון מפשוטי התיבות שלפנינו שהוא רק לבוש לאור התורה שכולה שמותיו של הקב"ה. כמו כן החזרת הקב"ה לאומות לקבל התורה הי' ג"כ באופן היותר למטה מכמו שהוא לפנינו כו' כמ"ש שם באורך בפ' בראשית. אולם אם אמנם הפי' שניתן בשמים למלאכי השרת. עליון על פי' התורה שלפנינו. עכ"ז גדלה מעלת בנ"י אשר ניתן להם כל התורה מתחלתה ועד סופה עם כל הפי' שניתנים למלאכי השרת ועד פי' התחתון. ולכן נאמר ואתה מרבבות קודש בלשון תרגום שלא יקטרגו עלינו בשבח זה שיש לנו עליהם. כי יתרון המלאך שהוא למעלה מהגשמיות. ואין להם התקשרות כלל בגשמיות. ויתרון האדם שמגבי' ועולה עם כל התלוין בו עד למעלה ממלאכי השרת:
בפסוק וכל העם רואים את הקולות. ראו לא כתיב אלא רואים פי' שכל מה שבנ"י רואים ומשיגים בכל דור ודור הכל מאותן הקולות כמאמר חז"ל שכל הנביאים קיבלו מסיני נבואתן. ולכן נאמר את הקולות פי' הנמשך מאלה הקולות. ולהבין מה דכתיב רואים ולא שומעים. עפ"י דברי זוה"ק וארא על פסוק ושמי ה' לא נודעתי כי בשם הוי"ה ב"ה אשר בו נתנבא מרע"ה לא שייך בי' ראי' רק ידיעה. ולאבות כתיב וארא כו' ע"ש. כמו כן בנ"י במתן תורה ע"י אספקלריא שרואין בה כל הנביאים עי"ז האספקלריא ראו הקולות ע"ש בזוה"ק ותבין:
בפסוק דבר אתה עמנו כו' ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות. וקשה כי מסרו א"ע ע"ד כבוד שמו באמרם נעשה ונשמע [*ועתה יראו] מן המיתה. אך נראה לפרש כי הרגישו אבותינו שקבלו התורה כי הם מוכנים ליפול מזאת המדריגה [*כמ"ש אכן] כאדם תמותין ולב יודע מרת נפשו. ולכן חששו כי אם ישמעו כל הדברות מהשי"ת בעצמו יהי' אח"כ נפילה שאין לה תקומה ח"ו. וכעין זה אמר הכתוב בחטא אדם ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים כו'. פי' שלא יהי' נגיעה בחטאו לעץ החיים. כמו כן ממש חששו באומרם פן נמות. א"כ נכון יותר לשמוע ממך. ומרע"ה בהיותו רחוק מן החטא אמר אל תיראו כו'. ולהבין פי' הכתוב אל תיראו כי לבעבור נסות כו' ובעבור תהי' יראתו על פניכם. וקשה לאו רישא סיפא. אל תיראו. תהי' יראתו על פניכם. אכן נפרש כי לא כתיב אל תִּירְאו רק תּירָאו והוא התפעלות האדם ע"י היראה והוא יראת העונש. כי יראת ה' הטהורה היא למעלה מההשגה וע"י הביטול לה' נופל על האדם יראה זו ונק' יראתו על פניכם. ובזה לא שייך לקבל היראה כי האדם בטל לגמרי ביראה זו ולכן נקראת יראת הרוממות שמתרוממת על האדם. אבל תִּירָאו הוא יראת העונש כנ"ל. וז"ש לבעבור נסות אתכם בא פי' לרומם אתכם בהנהגה שלמעלה מהטבע:
גם נראה טעם אמירת בני ישראל דבר אתה עמנו בהיותם יודעין כי נבראו בעוה"ז לתקן כל הנבראים ולא להיות ממש כמלאכים. שהרי יצאה נשמתן. ופן נמות ולא יהי' נגמר התיקון בעולם ונאמר על זה הטיבו כו' אשר דברו מי יתן והי' לבבם כו' וכתיב התם מי יתן טהור מטמא. והוא רמז שגם כאן הכוונה כדי להוציא יקר מזולל וזהו לבבם כמ"ש חז"ל על בכל לבבך ב' יצריך. גם הבינו בנ"י כי לא יכלו לקבל כל הדברות ויראו שעל ידי ריבוי האור יפלו ח"ו [ויש להרחיב בזה הדיבור כי קבלת התורה הי' בדרך מעשה בראשית אלא שסוד ה' ליראיו והמשכיל יתבונן במאמר חז"ל ע"פ (וישבר אותם) [*אשר שברת] יישר כוחך ששברת ואח"כ ניתקן בלוחות אחרונות ואם היו מקבלין כל הדברות מהשי"ת בעצמו הי' יותר קלקול על ידי החטא] לכן הטיבו כו' אשר דברו כנ"ל:
בפסוק לא תשא כו' שם ה' אלקיך לשוא. הוא כח הפועל בנפעל. כי נפשות בני ישראל נמשכין ממקור הקדושה וחל עליהם שם השי"ת וצריך אדם לשמור כח נשמתו שלא לישא אותו לשוא ח"ו. וע"ז נאמר אשר לא נשא לשוא נפשו. כי לא ינקה ה' כו' פי' שא"א להיות נקי ובר לבב בלי סיוע עליון כמאמר אם אין הקב"ה עוזרו לא יכול לו. ומי שמתקן בכחו בכל אשר תמצא ידו אז השי"ת מסייע לו יותר. אבל הנושא נפשו לשוא ח"ו אין מוסיפין לו כח מלמעלה. וז"ש כי לא ינקה כו' אשר ישא כו' שמו לשוא:
בגמרא כל דיבור שיצא מפי הקב"ה נתמלא העולם בשמים כו' והעבירן לג"ע כו'. ומ"מ נשאר רשימה מכל אלו הריחות. וכפי מה שמקבל אדם אלה השיריים בעוה"ז. כך יכול לקרב לעיקרן של הבשמים בגן עדן ולכן נאמר עוה"ז דומה לפרוזדור בפני עוה"ב כו'. ואלו הרשימות הם מקיימים העולם. ומובנים הדברים למשכילים:
כל אשר דיבר ה' נעשה. פי' עשי' לשון תיקון כי בנ"י צריכין לתקן דברי תורה. והקב"ה נתן כ"ב אותיות התורה ובהם בנ"י בונין ומצרפין לעשות מהם תיבות ובנינים כדמיון מאמר חז"ל על בצלאל יודע הי' לצרף אותיות כו' וזהו עושי דברו. ובמד' נמשלו בנ"י לתולעת שאורגת משי בפי' כך כחן של ישראל בפה. וכתיב דרשה צמר כו' ותעש בחפץ כפי' כי הוא מוטל על האשה להיות טווה הצמר ובנ"י מוסיפין עוד למשוך מהקב"ה אותיות אלו ולהגות בהם וזהו תורה שבעל פה פי' מי שמושל על פיו וכחו בפיו לארוג אותיות התורה:
ימצאהו בארץ מדבר כו'. יצרנהו כאישון עינו. כי קודם קבלת התורה נק' ב' אלפים תוהו. וקבלת התורה הוא ציור העולם. יסובבנהו יבוננהו הוא מלבר ומלגאו. יצרנהו לשון צורה כאישון עינו הוא השגחת השי"ת שהוא מלבר דכל עלמין ומלגאו דכל עלמין. כמו כן צר צורת בני ישראל להיות הם הצורה של החומר שהוא כלל הבריאה. ואיתא באברהם לך לך להודיע טבעך בעולם פרשנו שם שהוא הצורה כמו הציור של המטבע כו'. וז"ש ז"ל צורתו של יעקב חקוקה תחת כסה"כ והבן ז"ש וחיי עולם נטע בתוכנו: עוד פי' וחיי עולם על עוה"ב כי עוה"ז נק' חיי שעה. וכמ"ש חז"ל כי מעבירות הרשעים נעשה הגיהנם כמו כן ממצות ומעש"ט של הצדיקים נעשה הגן עדן ועוה"ב: יפתח לבנו בתורתו. פי' שהתורה הוא המפתח לפתוח בו לבות בנ"י והשי"ת יפתח לבנו בזה המפתח:
בשבועות יש ב' מיני התקרבות. לבות בני ישראל להשי"ת והתקרבות המקום ב"ה לבנ"י וזה שתי הלחם. ובנ"י מתפארין יום מתן תורתינו. והשי"ת בתורה מחשב עיקר החג על התקרבות לבות בנ"י דכתיב ביום הביכורים כו':
Section 6
תרל"ז
ארץ יראה ושקטה בתחלה יראה כו' כדר"ל תנאי התנה כו'. וקשה דא"כ היראה הי' כל הדורות שלא ניתנה התורה ובקרא כתיב משמים השמעת דין ארץ יראה כו'. אך הדורות שמקודם היו ניזונין בחסדו של מקום ב"ה כדאיתא בגמ' כ"ו כי לעולם חסדו נגד כ"ו דורות שבב' אלפים תוהו כו'. אך בעת נתינת התורה והמצות נמסר אז כל הנהגת העולם ביד בנ"י. בעשותם מצות התורה מתקיים הבריאה. ולכן אז יראה כיון שנמסרה ביד בו"ד:
וספרתם לכם כו' והקרבתם מנחה חדשה כו'. ענין קרבן העומר ושתי הלחם דעומר שעורים מאכל בהמה ושתי הלחם מאכל אדם. הענין הוא כי לחם הוא אמונה כמ"ש בזוה"ק חסר לחם חסר מהימנותא והקרבת המנחה הוא האמונה וההכנעה להשי"ת להודיע כי הכל שלו. והנה בתחילת יציאת מצרים כתיב ואת ערום וערי' והי' הכנעה מצד פחיתת מדריגתם. וע"ז עומר מאכל בהמה. אח"כ זכו לברר המדות עד שנתקרבנו להר סיני ואחר כל ההשגות צריכין ג"כ להכניע עצמו ולהאמין בהשי"ת כי תכלית השגה הוא להכיר כבודו ית' וזאת המנחה שבא אחר הספירה היא נקראת מנחה חדשה שיש בה כח ההתחדשות ע"י שבא ע"י הדעת שבאדם. וע"ז נאמר אדם ובהמה תושיע ה' ערומין בדעת כאדם ומשימין עצמן כבהמה. וכן סדר הפסוק וספרתם כו' והקרבתם. פי' שצריך להיות כל רצון האדם בבירור המדות ולהשיג הדעת כדי שעי"ז ידע איך להכניע עצמו לפניו ית'. וב' אלו ההכנעות הוא כל עבודת האדם מן העולם ועד עולם כמ"ש במ"א הרבה מזה. ובשבועות שהוא שער הנ' מתחברין שתי לחם אלו כנ"ל:
זכור ושמור בדיבור אחד. כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה. כי זכור נאמר לאנשים גדולי הערך אשר בהזכירם את יום השבת מוסיפין לו קדושה כמ"ש לקדשו. וזה הי' עפ"י מדריגה גבוה שהי' לבנ"י בקבלת התורה. עכ"ז גם ע"י השמירה ששומר עצמו אדם כדי שלא יפגום ח"ו בקדושת שבת עי"ז יש לו שייכות גם בזכירה. ועיקר הפי' זכור את יום השבת לקדשו הוא באמת זכירת מתן תורה שאז נתקדשו בנ"י כמ"ש וקדשתם היום ומחר. ואיתא לכ"ע בשבת ניתנה תורה זכור בעצומו של יום כו'. ופי' שהקב"ה נתן התורה ביום השבת בעבור כי גלוי לפניו ית' כי גם אחר החטא ישאר להם קדושת השבת כאשר חכמים הגידו כי מרע"ה מחזיר לישראל בש"ק הכתרים של הקדמת נעשה לנשמע לכן נתן להם התורה בשבת כדי שיתקיים להם הקדושה ולכן נאמר זכור כו' יום השבת לקדשו בקדושת התורה כנ"ל:
פנים בפנים דיבר ה' עמכם בפסיקתא יש שהרב מלמד והתלמיד אינו רוצה התלמיד רוצה והרב אינו רוצה ברם הכא שניהם רוצין כו'. פי' שמלבד מה שנתן לנו השי"ת התורה נתן ג"כ כח והכנה בנפשות בני ישראל להיות מקבלים התורה. ועל ב' אלו הבחי' מברכין שנתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו הוא הכנת בנ"י כנ"ל. וע"ז משבחין על שקרבנו לפני הר סיני לבד נתינת התורה דיינו. וזה ענין שתי הלחם על ב' מיני התקרבות הנ"ל. וחיי עולם נטע כו' כי כל חיות הבריאה הוא בתורה ובעת עשרת הדברות נמסר לבנ"י כל הנהגת הבריאה. ולכן נק' יום הביכורים כי עי"ז התיקון שנעשה אז שניתקן כל הבריאה בכח תורה ומצות שנתן השי"ת רמ"ח מצות עשה ושס"ה מל"ת שהוא עצות ותקונים בפרט על כל דבר. ועי"ז ניתקן כל העולם והכל תלוי באדם שהוא כולל כל הבריאה. ובתיקון עצמו מתקן כל הבריאה. ואיתא בעצרת יש ביטול יצה"ר לכן שתי לחם של חמץ. והענין הוא כי ודאי כמו שהוא עיקר בריאת אדם אם כי יש בו כח יצה"ר ג"כ מ"מ הוא נברא במעט כח באופן שמתבטל הוא לכחות הקדושה כמ"ש עשה האלקים כו' האדם ישר כו'. ונמצא ביום זה שנתבררו בנ"י והעמידו עצמם לפני הר סיני בלב ברור כמ"ש שיצאה נשמתן ע"י שהכירו באמת כח הבורא ית' כמ"ש אנכי ה' אלקיך שגילה להם כח אלקותו ית' והכיר כל אחד כח אלקות שנמצא בו וז"ש במדרש קול ה' בכחו לא נאמר רק בכח של כל אחד. ולכן נאמר בלשון יחיד שכל אחד הכיר כח אלקי ממעל שיש בו וממילא יש בו ביטול יצה"ר. וזה וחיי עולם נטע בתוכנו שכל החיות שבעולם תלוי בנפשות בני ישראל בכח התורה כנ"ל. ולכן נקרא יום הביכורים שנתחדש העולם ע"י התורה. כמ"ש בטובו מחדש בכל יום מעשה בראשית ופי' הרב מפרשיסחא ז"ל בטובו זו התורה שעל ידי התורה יש התחדשות בעולם. בפרט בעת נתינת התורה נתחדש וניתקן כל הבריאה בכח התורה לכן נקרא יום הביכורים כנ"ל. ואלה הדברים יש להעמיק בהם והמשכיל יבין:
Section 7
תרל"ח
ב"ה לשבועות
איתא בגמ' ארץ יראה ושקטה בתחלה יראה ולבסוף שקטה. פי' העולם כולו קיבל חיות פנימיות בעת קבלת התורה לכן יראה הבריאה איך תקבל קדושה כזו. וזה עצמו הי' הסיבה שלבסוף שקטה כי באמת הוא פלא גדול שעולם גשמי וחומרי כזה יוכל להתקרב לקדושת התורה והוא ע"י ההכנעה באמת כנ"ל:
התורה ניתנה באש שחורה על גבי אש לבנה. פי' בהירות התורה הוא נסתר כמ"ש מה רב טובך אשר צפנת ומקודם צריכין להיות במדריגת השחרות אחר כך זוכין לאש לבנה שהיא המנוחה:
וביום הביכורים. כי תכלית בריאת שמים וארץ הי' בעבור התורה כמ"ש בשביל התורה שנקראת ראשית ולכן ביום זה נגמר עיקר המכוון שהוציא הבריאה הפנימיות מכח אל הפועל. וממילא כשניתקן העיקר ניתוסף כח והתחדשות בכל. כמ"ש מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית. וכתוב בספרים בטובו זו התורה שבכח התורה הקב"ה מחדש בכל יום הבריאה. ומכש"כ ביום זה שניתנה בו תורה. ולכן צריך להיות מקודם טהרה ימי הספירה שהם לטהרה עפ"י מ"ש לב טהור ברא לי כו' אחר כך ורוח נכון חדש בקרבי:
הכל מודים בשבת ניתנה תורה דכתיב זכור בעצומו של יום כו'. פי' דעיקר קבלת התורה הוא שנתקרבו נפשות בנ"י למקומם ושורשם כמ"ש פנים בפנים דיבר ה' עמכם וכ"כ אנכי ה' אלקיך שראו והשיגו כל אחד כח אלקות שנתן הבורא ית' בכל נפש שבישראל. והוא באמת בחי' השבת קודש שהוא המנוחה והשביתה שכל דבר חוזר למקומו ושורשו זאת נקרא שבת. וכתיב זכור כו' יום השבת ולא שייך זכירה רק בדבר שכבר השיגו פעם אחת. ולכן כיון שבעת קבלת התורה הי' בהתגלות בחי' השבת צוה אותם לזכור זאת תמיד. ובאמת עיקר השבת ניתן מקודם במרה. אבל עתה השיגו בנפשותם קבלת קדושת שבת. והוא באמת ענין נשמה יתירה שניתוסף לכל איש ישראל בש"ק. והוא על ידי דמתאחדין ברזא דאחד בשבת דכתיב מורשה קהלת יעקב:
זכור את יום השבת לקדשו. הגם כי בודאי קדושת השבת גדלה מאוד ואיך מצוון אנחנו לקדש השבת. אבל באמת קדושת השבת תלוי בקדושת בני ישראל דאיתא קוב"ה וישראל ושבת מעידין זה על זה. וכפי הבירור שבנ"י מבררין דכתיב אתם עדי כמו כן מבורר עדות זה בשבת. והכלל כי מאחר שהש"ק מיוחד לבנ"י קדושים. ממילא כפי קדושתינו מקבל השבת קדושה ביותר. כי כפי קבלת המקבל כך נתרבה כח המשפיע. ולכן צריך האדם לזכור תמיד לקדש את עצמו כדי שיוכל לקבל השבת כראוי ומכש"כ שלא יפגום בו ח"ו כנ"ל. [והענין מרומז בברכת אתה קדוש ושמך קדוש וקדושים בכל יום יהללוך כו'. כידוע למשכילים] וזה ג"כ רמז תנופת שתי הלחם שמרמזין לתורה שבכתב ושבע"פ וכביכול יש עלי' והתרוממות להם בעבור בנ"י. והלא מצינו ג"כ אלקי אתה ארוממך וכדומה ללשונות כאלו. הכל עפ"י ענין הנ"ל שכפי התרוממות נעשות בנ"י ממילא כביכול מתרומם כבוד מלכותו יתברך:
דבר אתה עמנו כו' פן נמות כו'. וקשה כי בנ"י מסרו נפשם בעבור התורה ומאי פן נמות. אבל באמת מתחילה לא האמינו כל כך להיות התורה תלוי בהם ממש והיו שפלים בעיניהם וכאשר קיבלו התורה נתקרבו נפשותם למקור שורשם ואחיזתם בתורה וראו עין בעין כי אורייתא וקוב"ה וישראל כולהו חד. ולכן חששו פן נמות ויתבטל ח"ו התורה כאשר חכמים הגידו כי התורה ביקשה עליהם כו':
ה' עוז לעמו יתן. זה תורה שבכתב. שאף שנעלמה מעיני כל חי אעפ"כ היא עוז ועץ חיים למחזיקים בה. ה' יברך כו' עמו בשלום היא תורה שבע"פ שהוא מצד השגת בנ"י מעצמותם כמ"ש וחיי עולם נטע בתוכנו והוא השלימות שנק' בנ"י השולמית ע"ש שהם גומרין השלימות. אם כי השלימות רק מהקב"ה שהוא שלומו של עולם שהשלום שלו. אבל בעוה"ז נמשך השלימות ע"י בנ"י. לכן נקראו בנ"י תמכין דאורייתא שנאמר עליהם ותומכי' מאושר שהם הרגלים והיסוד שהתורה תהיה נגלית בעוה"ז על ידיהם כנ"ל:
Section 8
תרל"ט
בליל יום טוב זה יורד טהרה לבנ"י כמ"ש בזוה"ק לנטרא דכיא דמטי עלי' בליליא דא. כי הקב"ה מטהר בנ"י שהם יהיו כלים טהורים לקבל התורה כמ"ש אמרות ה' כו' טהורות כו' אתה ה' תשמרם כו' ע"ש ובמדרש אמור פרשנו תשמרם לאמרות באמצעיות טהרת לבות בנ"י ממילא התורה שבהם נשמרת ג"כ. והכנה זו הי' כל ימי הספירה. אכן בימי הספירה הוא לברר הפרשת מ"ט פנים טהור בין מ"ט פנים טמא. אמנם בשבועות הוא שער הנ' ושם הכל טהור. כי לא יש רק מ"ט פנים טמא וטהור. והיינו המשכת כח שיש בפנים טמא ג"כ כי פנים הוא הפנימיות. אבל קודם התפשטותן למ"ט פנים שם הכל אחדות אחד. לכן בעצרת אית בי' ביטול יצה"ר ולכן שתי הלחם מחמץ להראות כי בשורש הכל אחדות אחד וטהור. לכן נק' יום הבכורים שבשורש יש תמיד התחדשות ולא יוכל להתיישן כלל זה היום:
בפסוק דבר אתה עמנו כו' והוטב להשי"ת דבריהם. פירשנו זה עפ"י מאמר הזוהר הקדוש בשה"ש ע"פ הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך ע"ש. והענין הוא כי בודאי בשעת קבלת התורה היו דביקין בשורש התורה שהיא נעלמה מעיני כל חי. עד שיצאה נשמתן כו'. והוא למעלה מעצם התורה דאורייתא סתים וגליא וכמ"ש חז"ל הביאני כו' חדריו חדרי ג"ע מעין עוה"ב ממש. אבל באמת מרע"ה הוריד התורה למטה לקיים ע"י התורה כל תרי"ג מצות מעשיות כמו שמתלבשין הסיפורים של התורה בעוה"ז. והוא באמצעיות מרע"ה שהוא הדעת והתורה של בנ"י וז"ש נגילה ונשמחה בך בכ"ב אתוין דאורייתא שהוא כלל הנהגת העולם עפ"י אותיות התורה. [וכתיב הביאני אל בית היין דרשו בפ' נשא למרתף גדול של סיני כו'. הביאני אל בית היין ר"ת אהב"ה. והוא בחי' אהבה רבה שורש התורה. אעפ"כ ודגלו עלי אהבה היא אהבה זוטא שנק' אהבת עולם שמתקיים גם בעוה"ז כמ"ש מו"ז ז"ל ע"פ תורה צוה לנו משה לכן היא מורשה לעולם כי כשהיו שומעין מפי הבורא ית' היו למעלה מן הטבע לגמרי ולא הי' דבר של קיימא כו' ע"ש.] וכן איתא משה קיבל תורה מסיני כו' ממי שנגלה בסיני. היינו שורש התורה כמו שהיא בבחי' סתים ובנ"י בחרו בחי' גליא. וכוונו בני ישראל למאמר המשנה יפה שעה א' (בתורה) [*בתשובה] ומעש"ט בעוה"ז מכל חיי עוה"ב. אף כי בודאי עוה"ב למעלה הרבה מ"מ יש יותר תפארת להבורא ית' מהנהגת התורה בעוה"ז כמ"ש ישראל אשר בך אתפאר. והבן כ"ז:
כתיב פנים בפנים דיבר ה' עמכם כו' דאיתא יבוא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים. כי הפנימיות שבכל דבר טוב הוא רק שנתערב טו"ר ע"י החטא. ובשעת קבלת התורה שהי' חירות לגמרי נתברר הטוב הגנוז דכתיב וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל כו' שגנזו לצדיקים. וגם דכ' טוב ה' לכל אל הכלל כמ"ש הקהל לי את העם כו' ונק' יום הקהל ויחן שם כאיש אחד כו' לכן נתגלה הפנימיות שנק' טוב כנ"ל. ותורה שנק' טוב. כמו כן פנימיות בנ"י הוא הוא טוב והוא תורה שבע"פ שכ' חיי עולם נטע בתוכנו. וזה בעצמו פי' אנכי ה' אלקיך הוא חלק אלקי ממעל שנגנז בכל איש ישראל. וכ' ה' עוזי ומעוזי והתורה נק' עוז. לכן גם כח תורה שבע"פ נקרא עוז ונקרא מעוזי שהשי"ת נתן עוז בעצם נפשות בנ"י. ולבד זה מוסיף תוקף ועוז לבנ"י תמיד. וזה פי' עוזי ומעוזי כלומר שעוז שיש בי ג"כ ממנו. וזה רמז שתי הלחם שמניפין אותן להראות שגם חלק בנ"י בבחי' תורה שבע"פ הוא מאתו ית'. וכ' וכל העם רואים את הקולות כו' ההר עשן וירא העם כו'. וקשה וירא השני מיותר. אכן י"ל שראו במאורות הללו שנתגלה להם (ראו) את עצמותם כמ"ש חז"ל פנים בפנים כו' כאספקלריא שכ"א רואה שם צורה שלו ע"ש. והוא פי' כמים הפנים לפנים כו'. כמו שמתגלה פנימיות האדם אל התורה כן מתגלה אליו פנימיות חלקו בתורה דיש לכל נפש ישראל חלק בתורה לכן נדמה התורה למים. ולכן יצאה נשמתן ע"י שראו כל אחד ברוה"ק את עצם נפשו למעלה. לכן וינועו שנתפעלו מאוד איך הם בעולם השפל וצורתם חקוקה למעלה. ובנ"י בקבלת התורה היו כמו נשמה היורדת בעוה"ז דמשביעין אותה תהי צדיק כן מושבעין ועומדין מהר סיני. וכמו שבע"כ הנשמה יורדת לעוה"ז כן התורה החזירה נשמתן בע"כ כי הם נתדבקו מרוב אהבה כמ"ש נפשי יצאה בדברו:
בנוסח הבקשה הוא יפתח לבנו בתורתו וישם בלבנו אהבתו ויראתו. עפ"י הגמ' וי מאן דלית לי' דרתא ותרעא לדרתא עביד. כי כל החכמה והתורה רק פתח לכנוס ליראת ה' היא אוצרו. וע"י שנפתח לבות בנ"י מכח התורה יכולין אח"כ לקבל היראה והאהבה. וכ' הן יראת ה' היא חכמה ואיתא הן יחידי הוא בלשון יוני הן אחת כו'. עפ"י הגמ' אין דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים וא'. ופי' המפרשים שיהי' דבוק באחדות. והוא כשהלימוד עם יראת שמים כדאיתא המקדים יראתו לחכמתו חכמתו מתקיימת. כעין זה שמעתי מפי מו"ז ז"ל שתקנו מגילת רות בשבועות כמאמר העולם כי העיקר תורה ותפלה. ותפלה הוא בחי' דוד המע"ה כו'. והוא ג"כ בחי' יראה ולהודיע כי אם אין יראה אין חכמה כנ"ל:
איתא בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע קשרו להם ב' כתרים כו'. פי' שהבורא ית' שילם להם כמדתם כמו שקבלו עליהם יותר מכחם כמו כן נתן להם שיוכלו לקבל הארות גבוהים ורמים שלמעלה מהשגתם. והוא אור שורה ומקיף על בנ"י מה שאין הכלי יכול לקבל וזה ענין קשירת כתרים. והוא ענין נשמה יתירה שבשבת מחזיר לנו מרע"ה אלה הכתרים. ולכן בשעת קבלת התורה הי' באמת דביקות בנ"י למעלה מכח השגתם ובנ"י הבינו זאת לכן אמרו קרב אתה ושמע כו' כי לב יודע מרת נפשו ולבם הגיד להם כי לא ישארו במדריגה זו. ולכן יראו כי ח"ו לא יהי' להם עצה לחזור למדריגה זו. והי' עצתם למסור כחם למרע"ה והוא ישאר במדריגה זו לעולם. ומכח זה יוכלו גם המה להתקיים לעתים מתוקנים במדריגה הראשונה וכוונו אל האמת. וזה הלשון קרב אתה ושמע כי במסרם כל כחם אליו נתעלה ביותר זאת. ובאמת מזה יראו כי אפשר יהי' ח"ו פחיתות למעלת מרע"ה על ידיהם. כאשר ראינו שבאמת נתעלה אח"כ ביותר כמ"ש ואתה פה עמוד וכ' בזוהר דאתפרש עתה לגמרי מעוה"ז יותר ממקודם. והיינו דכתיב ושמחת עולם על ראשם ודרשו עולם על ראשם למעלה מהשגתם. וגם מרע"ה נק' ראש בנ"י וזהו על ראשם:
Section 9
תר"מ
ב"ה בקצור ראשי דברים
הלימוד בליל שבועות עפ"י אומרם ז"ל אם שמוע בישן תשמע בחדש. לכן צריכין לקבל בלילה זו התורה שלמדנו עד עתה. וזה הכנה להחדש:
איתא במדרשות כי בעצרת אית בי' ביטול יצה"ר הענין הוא דאיתא יבוא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים שתורה נק' טוב דכ' לקח טוב. הענין הוא דכתיב וירא כו' את האור כי טוב ויבדל שגנזו שאין העולם כדאי להשתמש בו כו'. ומסתמא בשעת קבלת התורה נתגלה זה האור דכ' טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו. פי' כמ"ש וירא אלקים כו' כל אשר עשה והנה טוב מאוד כו' ויברך כו'. פי' שכשנעשה כל הבריאה אגודה אחת אז נתגלה וחל עלי' השגחת הבורא ית' לטוב. ואז גם היצה"ר נתבטל. ודרשו חז"ל טוב מאוד על יצה"ר. ולכן כשנתגלה זה הטוב הגנוז אז ורחמיו על כל מעשיו. וזה נתקיים במתן תורה שנתגלה פנימיות כל הבריאה. ז"ש וידבר אלקים כו' כל הדברים האלה לאמר. פי' שהשי"ת גילה הנהגה שלו כי בעוה"ז נסתר זאת ויש כופרים בהבורא ית'. אבל במתן תורה נתגלה הנהגת הבורא. ז"ש וידבר. ובזוה"ק לאכרזא מילין. כל הדברים פי' כל מה שנמצא בעולם וכל הדיבורים וכל צרופי אתוין שבמעשה בראשית. וכבר כתבתי מזה במ"א. לכן נק' יום הביכורים שמתגלה בו כח הראשית והשורש שבכל דבר. ולכן נקרא התורה ראשית שהיא ראשית ושורש כל הברואים:
בפסוק וכל העם רואים את הקולות כו' וירא העם וינועו כו'. ויל"ד דהל"ל ראו את הקולות. וגם וירא העם הוא לשון כפול. וכ' במ"א כי קאי גם על דורות אחרונים כדאיתא במד' שכל הנביאים קבלו אז נבואתן ממילא כל נעשות בנ"י העתידין לבוא כ"א כפי מדריגתו נשאר חלק מאור שנתגלה אז. וי"ל דעי"ז עצמו נתרחקו בנ"י ע"י שראו זאת והבינו מה שנאמר בפסוק וכל העם רואים פי' גם על דורות אחרונים. לכן נתרחקו שאין דורות השפלים יכולין לקבל יותר. ויש רמז לזה במדרשות שדרשו שיצאה נשמתן של ישראל דכתיב נפשי יצאה בדברו. ויש לתמוה כי זאת נאמר בדורות אחרונים דודי חמק עבר נעשי יצאה כו'. אכן לדברינו ניחא כי ע"י שפלות דורות אחרונים לכן הי' מזה הרגשה לאבותינו שעמדו על הר סיני ולכן נתרחקו. ולכן צריכין אנחנו לשוב ולתקן את כל זה:
בנוסח הבקשה יפתח לבנו בתורתו וישם בלבנו אהבתו ויראתו מפורש בעליל מאמר רבותינו ז"ל חבל למאן דלית לי' דרתא ותרעא לדרתא עביד. כי כל התורה רק הכנה לפתוח הלב לקבל אהבה ויראה. כי תכלית התורה תקון הנפש הבא בכח התורה. ולכן קבעו מגילת רות בשבועות להודיע כי לא המדרש עיקר רק המעשה וע"י עסק התורה נתקן נפש האדם ויכול לתקן אח"כ כל מעשיו לטוב ודברי תורה הם אור זרוע לצדיק וצריך האדם לעבוד בזה האור עד שיוציא מכח אל הפועל תיקון מעשיו לטוב והוא התולדה והפרי. וזה הרמז חיים הם למוצאיהם. מי שמוציא כח דברי תורה אל הפועל:
במשנה חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה. חבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה כו'. פי' כמש"ל שהקב"ה נותן מתנותיו בעין יפה ולבד גוף המתנה שנתן לנו התורה נתן לנו ג"כ התקשרות ודביקות לקבל התורה. וי"ל הרמז נודעת להם הוא המועד של חג השבועות שעשה זכר למתן תורה ביום זה לעולם כמ"ש זכר עשה לנפלאותיו. ובימים הטובים מתעורר דביקות ודעת בלבות בנ"י להשי"ת. וי"ל כי כל הג' חיבות שנזכרו במשנה רמזו על הג' מועדות. חביבין ישראל שנקראו בנים למקום ונודעת להם הוא מועד של פסח שנגאלנו מבית עבדים וכ' בני בכורי ישראל. וחביב אדם שנברא בצלם ונודעת להם הוא חג הסוכות שהוא הצל והגנה שיש לאדם בכח שנברא בצלם אלקים וזה עיקר ההגנה. ולכן רמזו ונקטו כאן אדם ולא ישראל. כי יש אחיזה לכל הע' אומות בקרבנות החג. וע"ש בס' מדרש שמואל:
בפסוק וכל העם רואים את הקולות. פרשנו כל העם היינו כל האדם. שהרגישו בנ"י בכל אבריהם הארת התורה. כאשר חכמים הגידו כי רמ"ח מ"ע ומל"ת נגד איברי וגידי האדם. והמצות הם כניצוצות מאור המאיר כמו נרות לגבי אור דכתיב נר מצוה ותורה אור. לכן כתיב את הקולות שהוא התפשטות הקולות. והכ' מרמז לחיבור ב' התורות כאחד שבשעת קבלת התורה נתנו גם בנ"י את פרים כמ"ש פנים בפנים שהי' הנותן והמקבל בהסכמה אחת:
Section 10
תרמ"א
לחג השבועות
איתא בזוה"ק אמור דבליל שבועות משפיעין משמים טהרה ללבות בני ישראל המקוין לטהרה. דכמו שהי' בשעת מתן תורה מקודם פרישה כדכתיב לך כו' וקדשתם כו' כן בכל שנה. וכן כל ימי הספירה לטהר הלב להיות כלי מוכן לתורה כמ"ש לב טהור ברא לי אלקים אח"כ ורוח נכון חדש זה התורה. ואיתא אש שחורה על גבי אש לבנה והוא טהרת הלב כמ"ש וכבסו שמלותם ויחורון לבושיהון כי הלב הוא כלי ולבוש לקבל הפנימיות וכפי טהרת הלב כן נרשם חקיקת התורה כמ"ש הלומד ילד כדיו כתוב על נייר חדש כו':
בענין תנופת שתי הלחם בשבועות. דכתיב כאשר ירים משה ידו כו' וכפי מה שגוברין על עמלק זוכין לתורה כן כתיב ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני כו'. כאשר חכמים הגידו כי כל החטא שנכשלו בעגל הי' ע"י עמלק הרשע. והנה כ' הקול קול יעקב והוא בחי' מרע"ה שר התורה. אכן לפי שעמלק עירבב את בנ"י ממדריגה זו והוצרכו אח"כ לתקן העשי' וזה עצמו הקדמת נעשה לנשמע שהבינו בנ"י כי הם תחת העשי' וצריכין לתקן זאת מקודם ומדרגת משה רבינו ע"ה הי' למעלה מזה. וכן היו מוכנים להיות כל בנ"י לולי אותו רשע שעירבב אותנו. ולכן סילק עצמו מרע"ה ממלחמה זו. והי' תיקון בחי' היד ששם יש הסתרת עמלק. ולכן אח"כ לא [* היו] יכולין לזכות לאותו הקול רק ע"י מס"נ והוצרכו לכפית ההר כגיגית משא"כ מקודם היו מוכנים בעצם להתורה כמדריגת מרע"ה אספקלריא המאירה. פי' בכ"מ שהולך. האור עמו. וז"ש חז"ל הדר קבלוה בימי אחשורוש שבכל עת שיש מחיית עמלק זוכין לתורה כנ"ל. ואיתא בזוה"ק ואתחנן משה שירותא הוי ומלכא משיחא סיומא ע"ש בפסוק אתה החלות. וזה הרמז שתי הלחם וקריאת רות לתיקון הכולל שיהי' בביאת משיח שיהי' נמחה כל זרעו של עמלק ויתגדל כבוד שמו ית' כמ"ש וקרבתנו כו' לשמך הגדול שמרמז לב' הזכירות קבלת התורה ומחיית עמלק יד על כס יה. והוא הקדמת נעשה לנשמע. ובודאי הואיל ונשבע הקב"ה וב"ש שאין שמו שלם כו' עד שימחה שמו של עמלק א"כ בכל צד התגדלות שמו ית' צריך להיות מקודם מחיית עמלק ימ"ש. ועתה ביום הביכורים שהיא התורה שנקראת ראשית. פי' שכל הדברים השורש והראשית שלהם בתורה ונקשרים כל הדברים בשורש התורה ע"י בנ"י ועי"ז הראשית מתרומם הכל. ועי"ז יכולין למחות שם עמלק. וכמ"ש במ"א במאמר ותרומת ידך הוא ביכורים. וכ' והי' בהניח כו' ובחג הזה שמתעורר השורש הוא עיקר המנוחה והוא הזמן למחות שם עמלק. ובאמת בזמן המקדש הי' תיקון העשי' וכן במשכן והקרבנות הם התיקונים במעשה ממש וכיון שקלקלנו נעשה נחרב המקדש. ואין לנו שיור רק התורה שהיא בחי' נשמע. ועל ב' אלו מבקשין תמיד שיבנה ביהמ"ק ויתן חלקנו בתורתו. ואיתא מפני היד שנשתלחה במקדשך והוא בחי' נעשה כנ"ל:
בעשרת הדברות פרש"י כל הדברים בדיבור אחד אח"כ חזר ופירש כל דיבור בפ"ע. הענין הוא כמ"ש בבריאת עולם בראשית נמי מאמר הוא והוא הכלל שהכל נברא בראשון כמ"ש רש"י רק בכל יום נגמר הדבר בפרט. וע"ז אמרו במשנה במאמר אחד יכול להבראות רק להפרע וליתן שכר כו'. כן בדברות יש כלל ופרט. וכאן הוא רק מדה טובה בלבד כמ"ש למען צדקו יגדיל תורה כמ"ש חז"ל רצה לזכות את ישראל הרבה להם תורה ומצות כו'. וזה ענין תיקון העשי' שאין לך דבר שאין בו מצוה להתפשט במעשה זו כח התורה ונשמע הוא בחי' הכלל. וכ"כ וידבר אלקים כו' אח"כ אנכי ה' כמ"ש רש"י בבראשית עלה במחשבה במדה"ד ואח"כ שיתף מדה"ר כו'. וכן בכל יום יש ענין זה בק"ש ה' אחד הוא להיבטל אליו ית' בכלל בחי' נשמע. אח"כ ואהבת והי' אם שמוע הוא בפרטות. ושם יש בכל לבבך ב' לבבות והוא בחי' נעשה לתקן כל דברי הגוף ועוה"ז כנ"ל:
איתא בגמ' דכ"ע בשבת ניתנה תורה דכתיב זכור בעצומו של יום כו'. הענין הוא כמו שיש שבת ונשמה יתירה בפרט. כן בכלל בריאת העולם הי' מקודם עשרה מאמרות בחי' המעשה כמ"ש ששת ימים עשה כו' בחי' נפש. אח"כ בקבלת התורה קיבל העולם הפנימיות בחי' נשמה יתירה היינו הארה מלמעלה מהטבע והוא עצמו בחי' שבת:
איתא בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע קשרו להם ב' כתרים כו'. הענין הוא בחי' התפילין של יד בחי' נעשה ושל ראש בחי' נשמע. ומה שממשיכין עתה ע"י התפילין הי' אז מורגש בנפש כל איש ישראל אותן הארות ומוחין הבאין מלמעלה. כי כל כתר הוא המשכת כח מלמעלה מהשגת האדם והוא בחי' נשמה יתירה כמ"ש במ"א. לכן בשבת אין צריכין תפילין כמ"ש חז"ל שהם עצמם אות שבשבת מחזירין לבנ"י אותן הכתרים ויכולין להרגיש מעצמם אותן ההארות שזוכין ע"י התפילין בחול:
Section 11
תרמ"ב
עוד ליו"ט הנ"ל בקיצור
בענין המנהג ללמוד בליל שבועות. לפי הפשוט עפ"י מ"ש חז"ל משתינוק מתחיל לדבר אביו מלמדו תורה. והאמת כי בימות הפסח וימי הספירה נתקן בחי' הדיבור כמ"ש בזוה"ק. וע"ז כתיב אנכי כו' המעלך מארץ מצרים הרחב פיך ואמלאהו. לכן צריכין מקודם לעסוק בתורה. ואז יהיב חכמה לחכימין וניתן בהתחדשות התורה:
וביום הביכורים. כי יום זה הוא שעלה במחשבה מקודם כמ"ש בשביל בני ישראל שנקראו ראשית כמו כן בזמן זה עלה יום זה לפניו ובעבורו נברא העולם לכן נתעורר בו התחדשות ונק' תמיד יום הביכורים שדבוק בו הראשית לכן תקריבו מנחה חדשה. והוא הטוב הגנוז שבו מתקיים העולם ובכל יום מחדש בטובו מעשה בראשית רק שהוא נסתר כמ"ש מה רב טובך אשר צפנת. וביום זה נתגלה אור הצפון בפועל כמ"ש בזוה"ק שמות בפסוק ותצפנהו ג' ירחים ע"ש. וכ' ולא יכלה עוד הצפינו כענין שכתוב ולא יכול יוסף להתאפק שגברו כחן של בנ"י שהקדימו נעשה לנשמע מול כן גם השי"ת עשה לפנים משורת הדין ונתגלה מה שהי' צריך להיות נסתר:
קריאת רות בחג השבועות. עפ"י הפסוק והי' כו' אם יגאלך טוב כו' כמ"ש בעתה אחישנה. ורצון הבורא ית' שיהיה גאולה העתידה בכח התורה ומצות לא בחנם. ואם יהי' כן יהי' שמחה יתירה. לכן כתיב והי' לשון שמחה. לכן צריכין בחג הזה להתעורר להתחזק בהתורה לזכות לגאולה ע"י התורה שנק' טוב. כי יום זה הקב"ה זוכר בנו. ממשמע שצוה לנו שלא לשכוח זה היום כדכתיב פן תשכח כו' יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב. כענין שכ' בזוה"ק ע"פ חי ה' אשר עמדתי לפניו באליהו הנביא ופי' בזוה"ק אשר עמדתי לפניו קודם שנשתלחה נשמתו לעוה"ז ע"ש. כמו כן כללות ישראל שעלה לפניו במחשבה בזכות מה שהיו עתידין ביום הזה לקבל התורה לכן צריכין לזכור בכל יום מתן תורה מכש"כ שנזכר לפניו במרום זה היום. והאמת כפי הזכירה למטה כן מתעורר ביותר הזכירה לפניו ית'. לכן יש לנו לקוות ביום הזה להיות נברא בו אורו של משיח הקדוש שיבוא במהרה בימינו אמן כי"ר:
יום טוב הזה נקרא חג השבועות על שם השבועה שנשבעין ועומדין מהר סיני והוא ע"י שהי' לבנ"י מסירת נפש באמת כמ"ש שיצאה נשמתן של ישראל כמ"ש לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון קודם שאדם נברא משביעין אותו וכמו כן כשמסתלק מהעולם רואה השכינה כביכול ונתבטל אליו ית' והוא השבועה. כמו כן הי' התגלות אנכי ה' אלקיך בהר סיני ולכך יצאה נשמתן ולכן יכולין לקבל גם עתה בזה החג עול מלכותו ית' כראוי. וכבר כתבנו במ"א כי חג הפסח והשבועות הם בחי' תפילין של יד ותש"ר. קבלת מלכות שמים בפסח לשעבד הגוף ונפש הבהמיות בחי' תפילין ש"י לשעבד הכח. ובשבועות תפילין ש"ר כמ"ש וראו כל עמי הארץ כו' שם ה' נקרא עליך זהו תפילין ש"ר הוא לשעבד הדעת והשכל אליו ית'. כמו כן הסדר מקודם צריכין לבטל עצמו בלי דעת שלימה אח"כ זוכין לדעת שהיא התורה ותכלית הג' מועדות עפ"י סדר שאמרו חז"ל יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין ויקרא ק"ש ויתפלל וזה מלכות שמים שלימה. וכן הענין בכלל בג' מועדות ושמ"ע שהוא בחי' תפלה. לכן בשבועות שתי הלחם כמ"ש לכו לחמו בלחמי תש"י וש"ר בחי' אדם ובהמה תושיע ה' כי תפילין של יד הוא בחי' תורה שבע"פ התעוררות האדם וזוכה אח"כ להשפעת הדעת מן השמים בחי' תורה שבכתב:
איתא בעצרת על פירות האילן. הענין הוא שבחי' קבלת התורה. הי' הדעת שנכנס בעוה"ז להיות מוכנים לעשות פירות כי קודם שמקבלין דעת א"א להוליד תולדות. ומקודם הי' ב' אלפים תוהו וכ' לא תהו. בראה לשבת יצרה ועיקר הבריאה הי' שיתפשט לעשות תולדות כמ"ש אשר ברא אלקים לעשות. ובקבלת התורה נתקיים זאת לכן כ' וידבר כו' הדברים האלה לאמר. פי' שיתפשט כח המאמרות. וזה עיקר התורה שניתן לבנ"י כמ"ש חז"ל רצה הקב"ה לזכות את ישראל הרבה להם תורה ומצות ה' חפץ כו' יגדיל תורה ויאדיר שרצה להיות הזכות ע"י בנ"י שהם ימשיכו כח התורה לכל המעשים ע"י המצות. וזה נעשה ביום הזה לכן יש לכל אחיזה בזה היום לכן יש בו גם ביטול יצה"ר שכל הטבע ג"כ מבטל עצמו ביום הזה ע"י שהתורה היא קיום כל הברואים לכן כתיב חמץ תאפינה כמ"ש בזוה"ק אמור. ועיקר תולדותיהם של צדיקים מצות ומעשים טובים:
Section 12
תרמ"ג
בפסוק לך אל העם וקדשתם היום ומחר. מסתמא יורד קדושה משמים לבנ"י בכל שנה ושנה. כמ"ש בשבועות זמן מתן תורתנו כן הכנה קודם החג מתקיים בכל שנה כמ"ש ביום הזה באו כמו שהיום עומד לפניו ית"ש בשמים תמיד. ובזה פרשנו ענין הנאמר בגמרא יום אחד הוסיף משה דרש היום כמחר לילו עמו ולילה דהאידנא נפקא לה ש"מ תרי יומי לבר מהאידנא. וקשה סוף סוף איך נאמר היום ומחר אי הכוונה על מחר ויום שאחריו. ע"כ נראה כי באמת היום ומחר הם זמנים אלו שיורד בהם קדושה בכל שנה ושנה להכנה לתורה. ומאמר השי"ת הוא לדורות כי הוה ועתיד הכל שוה לפניו ית'. רק בעבור כי לא נגלה לבנ"י זה רק ביום ע"כ הוצרכו עוד ב' ימים. ויש לרמוז פי' זה בלשונם ז"ל תרי יומי לבר מהאידנא ר"ל בכל שנה הוא באמת רק תרי יומי לבר מהאידנא בשנה זאת שלא נודע לבנ"י צריך להיות ג' ימי פרישה. הכלל העולה מזה כי בכל שנה גם מלילה מתחיל קדושת היום ומחר. ובזה יש לישב קושית המפרשים שאומרים זמן מתן תורתנו וקיי"ל בז' בחודש ניתנה תורה. ולפמ"ש יתכן לומר כי בכל שנה שמתקיים היום ומחר כפשוטו לילו עמו שפיר י"ל שזמן מתן תורה בששי בחודש כמ"ש. כי באמת פנימית בנ"י מוכנים בכל עת לקבלת התורה רק מה שמתלכלכין בחטא וגשמיות הגוף שזה מעכב הארת הנשמה בהגוף. ובימים אלו יורד טהרה וקדושה משמים כמ"ש וכבסו שמלותם הוא המלבוש. שהגוף מלבוש הנשמה הוא. וע"י שבמתן תורה יורד נשמה וחיות חדש לאיש ישראל צריכין מקודם לכבס ולטהר הגוף. ובמד' נשא בפ' וישלחו מן המחנה כו' הגו סיגים מכסף כו' ע"ש. מחנה הוא הרמ"ח איברים שבאדם עצמו ג"כ שכפי בירור הסיגים כך ה' אלקיך מתהלך כו' וכמו שהוא בכלל ע"י התאספות בנ"י כאחד ונק' מחנה אז בכחם לשלח כל צרוע וזב כו'. וכן הוא בשבת קודש דמתאחדין ברזא דאחד כו' מתעברין מינה כל הסט"א. וכן הי' הכנה בהר סיני כאיש אחד כו'. וכמו כן באדם עצמו כשמאסף עצמו לרצון אחד להשי"ת זוכה לטהרה:
בפסוק וישב משה את דברי העם אל ה' וכ' רש"י ממכילתא וכי צריך הי' משה להשיב אלא ללמדך ד"א ממשה רבינו ע"ה כו'. ואין מובן כי הקושיא במקומה עומדת. וביאור הענין עפ"י מאמרם ז"ל ד"א קודמת לתורה לכן הוצרך ללמדנו דרך ארץ קודם קבלת התורה. והענין הוא כי דרך ארץ הוא הכנת האדם מכח הדעת שבו. וזה ענין תיקון המדות בימי הספירה קודם קבלת התורה וכמו שנזדככו בנ"י מיציאת מצרים עד שבאו להר סיני והקדימו נעשה לנשמע וזה אות על רוממות הדעת שהי' להם ומרע"ה רצה שיהי' מתן תורה עפ"י הקדמת אתערותא דלתתא ואז נשאר דבר של קיימא וזה הקדמת ד"א לתורה:
בפסוק עושי דברו לשמוע בקול דברו. דאיתא במד' בפסוק כתפוח בעצי היער שאין לו צל לכן ברחו כל האומות ובנ"י בצלו חמדתי כו' וקשה הא אין לו צל. אבל התירוץ הוא כי לכן נאמר בין הבנים שבעוה"ז נתן הקב"ה ההנהגה עפ"י הטבע והשרים שלמעלה. וכמ"ש חז"ל מי כמכה באלים באלמים. אכן אם התחתונים מבינים ומשתוקקים להתגלות הנהגה עליונה מהשי"ת אז מגלה האמת וכל זה הענין נעשה על ידי בנ"י שזכו להמשיך התורה ועשרת הדברות שהוא הנהגה עליונה אש דת כו'. ולכן כתי' בצלו ולא לצלו. כי בנ"י האמינו כי לעולם הנהגת העולם בצל כנפיו ית' רק שהי' בדרך אמונה והשתוקקו שיתגלה לעין כל וזכו להוציא הדבר מכח אל הפועל. וזהו עושי דברו שרצו להיות נדברים מאתו ולהיות כל הנהגה עפ"י מצות המלך ב"ה וב"ש ולכן זכו לשמוע בקול דברו. וכתיב ה' צלך דייקא ולא כל הרוצה ליטול השם נוטל רק כפי האמונה כנ"ל. וכ"כ בשם הבעש"ט ה' צלך כמו הצל שהוא לפי תנועת האדם. כך מתגלה הצל שלמעלה כפי תנועת עבודת התחתונים. וכן הוא בכלל בזכותן של בנ"י כמ"ש:
בענין קריאת רות בשבועות שמעתי ממו"ז ז"ל כי הוא לחבר תורה ותפלה כו' כי דוד המע"ה כתיב בי' ואני תפלה. ולהוסיף ביאור כי הם בחי' נעשה ונשמע. כי תפלה הוא בחי' עושי דברו דכתיב הקול קול יעקב פרשנו קול תורה ותפלה. וע"ז כתיב שמע ה' קול יהודה כי ממנו יצא נעים זמירות ישראל כו'. ותפלה הוא מלה דקיימא בעובדא כמ"ש בזוה"ק שצריכין הכנת מעשים לתפלה ציצית ותפילין כו'. וכן מעשה הצדקה דאיתא בזוה"ק סוף הקדמת בראשית כי נעשה הוא צדקה כמ"ש שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז ע"ש וכ"כ והי' מעשה הצדקה שלום. וכ' עושה צדקה בכל עת כי היא מצוה בידים ולכן איתא שצריכין ליתן צדקה קודם התפלה וכל זה בחי' דוד המע"ה דכתיב בי' ויעש דוד שם כו'. וע"י שקלקלנו נעשה צריכין עתה ביום הזה שהוא נשמע לשוב ע"ז ולהתפלל ולתקן ג"כ שורש העשי'. ועיין מ"ש לקמן עוד מזה. ולכן נראה שנענש אלימלך הגם שעשה עפ"י דין שלא יצא מארץ ישראל עד שהי' רעב גדול כדאיתא בגמ' ומד'. אך ע"י שכל עיקר שבטו של יהודה ומלכות בית דוד הי' בחי' הצדקה דלית לי' מגרמי' כלום לכן נענשו עד כחוט השערה. וכ"כ במד' כי כל מגילת רות להודיע כח גמילות חסדים שהוא מעשה הצדקה כנ"ל וזכה בועז ויצא ממנו עובד שהוא בחי' עובדא כנ"ל. וכן פי' התרגום עבודה שבלב ע"ש:
וכ' וביום הביכורים כו' מנחה חדשה כו'. שיום הזה הוא שורש כל המתנות שניתן לבנ"י לכן מצוה לזכור תמיד מעמד הר סיני ומתחדשים ביום זה כל הענפים היוצאים מן התורה. ולכן איתא בעצרת על פירות האילן שדנין כל א' כפי האחיזה שיש לו כל השנה בהתורה ובודאי כפי הזכירה של מתן תורה בכל הימים כך מתגלה לכל אחד ביום הזה. וכן ע"י תשובה נתקן הכל ועיקר התשובה להתורה כמ"ש השיבנו כו' לתורתך לכן כ' ועתה אם שמוע הוא בכל עת ע"י תשובה ותפלה כמ"ש במדרשות כי ועתה הוא תשובה פי' העת שמשיגין על ידי תשובה ותפלה. ואיתא עומר מתיר במדינה ושתי הלחם במקדש ששורש כל הקרבנות נעשה בעת מתן תורה כמ"ש העשוי' בהר סיני. לכן בכל שנה נפתח זה השער ביום מתן תורתנו. וכמו כן תפלות שבמקום תמידין תקנו. וכ' קרוב ה' כו' לכל אשר יקראהו באמת ואין אמת אלא תורה שכל תפלה הבאה מתוך דברי תורה מתקבלת כמ"ש בגמ' לעמוד לתפלה מתוך דברי תורה. ומכש"כ בזה היום שהוא כולו תורה הוא עת רצון לעבודה שבלב זה תפלה לכן הרמז במגילת רות בלידת דוד המלך ע"ה שורש התפלה כמ"ש לעיל:
בנוסח התפלה ברוך אלקינו שבראנו לכבודו. ולכאורה קשה דהא תנן כל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו. אבל התירוץ הוא כי כל הבריאה בכלל בודאי לכבודו ברא כמ"ש שהכל ברא לכבודו וכ' וירא אלקים כו' כל אשר עשה והנה טוב מאוד. אבל בנ"י נבראו בפרטות לכבודו. ובאמת עי"ז שנבררו בנ"י נתקן כל הבריאה להתגלות כבוד שמו ית' בעולם. וכ' זכור ימות עולם כו' כי מקודם הי' כל הלשונות נכללין בלשון הקודש כמ"ש שפה אחת אם כי עתה אין יכולין להבין זאת. אח"כ מרדו. ורק בנ"י נשארו בהאחדות וכן איתא בדברות שנתחלקו לשבעים לשונות כי לכולם יש שורש בלשון הקודש ואיתא כל דבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא. וכן הענין בבני ישראל שנבררו מכלל השבעים לשונות הי' ללמד על הכלל כולו ונמצא שהכל לכבודו ברא על ידי זה שהבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת כנ"ל:
Section 13
תרמ"ד
ענין הלימוד בליל שבועות. להכין הלב לקבל התורה דכתיב לב טהור ברא לי אח"כ רוח נכון חדש. שצריכין מקודם לטהר הלב. ועיקר הטהרה בכח התורה ולכן איתא שבאה רוח טהרה בלבות ישראל בלילה זו ועיקר הטהרה ע"י התורה כמ"ש אמרות ה' אמרות טהורות. והם מטהרין לאדם. כדכתיב וזרקתי עליכם מים טהורים הוא ע"י השפעה מי הדעת בלב ישראל שכשזוכה להאיר לבו בהבנת דבר חדש בתורה זוכה לטהרת הלב והתורה נק' מים. לכן צריך כ"א לייגע עצמו בתורה בלילה זו למצוא איזה התחדשות השייך לנפשו ויזכה לטהרה. והנה גם זה נכלל במתן תורה שהקב"ה נותן גם הכלים להיות מוכן לקבל התורה והוא טהרת הלב. ואא"ז ז"ל אמר במד' ויקחו לי תרומה הה"ד לקח טוב נתתי לכם. פי' כי גם הלקיחה אל התורה ולהקב"ה גם זאת מתת אלקים היא. וז"ש לקח טוב נתתי ויקחו לי כו' עכ"ד. ולכן נק' מתנת התורה לקח טוב שנכלל בזו המתנה הכנה איך ליקח ולקבל את המתנה:
וביום הביכורים כו' דאיתא נ' שערי בינה נבראו וכולם נמסרו למשה חוץ מאחד שנאמר ותחסרהו מעט כו'. פי' שאין באפשרות האדם להשיג למעלה בשער הנ' אך אחר כלות השגת האדם ניתן במתנה הארה גם משער הנ' והוא מתן תורה בחג הזה. והענין יתכן לפרש עפ"י מ"ש האר"י ז"ל כי ביציאת מצרים הי' עד מ"ט שערי טומאה והקב"ה וב"ש הקדים להצילנו קודם שנכנסנו למעלה. א"כ מובן כי אין בכח האדם להיות בנסיון יותר ממ"ט שערי טומאה. וזה לעומת זה עשה. כי באמת כח שיש לאדם להשיג בשערי קדושה הוא ע"י התגברות על שערי טומאה. וכפי שהיינו בגלות מצרים ויצאנו מאלה השערי טומאה כך זכינו מדה במדה למ"ט שערי בינה. אך כתיב אנכי ארד עמך כו' אעלך גם עלה. אעלך על מ"ט שערים כנ"ל מדה במדה. גם עלה הוא תוספות לשער הנ' שהוא מתנה. ולכן זה השער נקרא ביכורים שהוא בהתחדשות תמיד. דשם אין הסתר והתנגדות כנגדו. כיון שאין כח האדם לבוא לנסיון במקום גבוה כזה וכל הסתרות הם רק כדי ליתן שכר לצדיקים כו'. ולכן המצוה שתי הלחם חמץ תאפינה כיון ששם הכל טוב ושם יש ביטול יצה"ר. וכ' כסף צרוף בעליל לארץ כו'. פי' אחר מדריגה הראשונה רק כשבא הארה למטה אז צריך בירור מזוקק שבעתים והם ימי הספירה. אבל למעלה בשער הנ' נק' אמרות טהורות שא"צ שם בירור כנ"ל:
איתא בגמ' הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם יום שניתנה בו תורה לישראל הוא. דבודאי כל המחלוקת דתנאים ואמוראים המה נמי בשמים כדאיתא אלו ואלו דברי אלקים חיים. פי' שיש כמה מיני הנהגות למעלה ויש עולמות ומלאכים שתלוין במעשה התחתונים וכפי הנהגה זו מתקיים השיטה חציו לה' וחציו לכם. ויש עולמות ומלאכים שאין תלוין במעשה התחתונים וכפי הנהגה זו מתקיים השיטה כולו לה' כו'. אבל בעצרת שניתן בו התורה ואיתא הכל נעשין אוהבין למרע"ה ומסרו לו מתנות. הגם דאותן שקטרגו מקודם א"כ הם מאלה המדריגות שאינם צריכין למעשה התחתונים. אעפ"כ הודו שהתורה צריכה אל בנ"י וז"ש הכל מודים בעצרת כו':
איתא בגמ' דכ"ע בשבת ניתנה תורה כתיב הכא זכור כו' יום השבת כו' וכ' התם זכור את היום כו' אשר יצאתם כו' בעצומו של יום כו'. א"כ נראה כי עצומו של יום מתן תורה הוא יום השבת. כי במה שהי' במקרה ביום שבת לא שייך לומר זכור בעצומו של יום. והענין הוא עפ"י מ"ש ז"ל בפסוק יום הששי למה הוסיף ה' תנאי התנה הקב"ה אם מקבלין ישראל התורה כו'. וכ' מקודם וירא אלקים כו' כל אשר עשה כו' טוב מאוד וזה החן קיים כל העולם ומזה נעשה השבת שהוא הנייחא שיש להקב"ה וב"ש מהבריאה במה שראה שעתידין בנ"י לקבל התורה שנקרא טוב. נמצא כמ"ש בשבת הטעם כי בו שבת וזה הי' השלמת העולם כמ"ש רש"י מה הי' עולם חסר מנוחה באת שבת נגמרה המלאכה. כן הי' ביום מתן תורה שזה השלמת העולם ממש והוא עיקר המנוחה והנייחא לפניו ית' וזה גמר הבריאה. וכמו כן מצד התחתונים יום השבת הוא קיום ומנוחה של בנ"י שהוא החזרת הדברים לשורשם וזה עיקר הנייחא. וזה הטעם השני של השבת דכתיב וזכרת כי עבד היית כו' פי' שהוציאנו לחירות להיות במקום מנוחה ושורשו זה הוא השבת שיש ממנוחה וחירות זה חלק בש"ק לכל איש ישראל לכן הוא מעין עוה"ב. ועיקר מנוחה זו ג"כ נתקיים ביום מתן תורה שאז הי' התדבקות כל נפש ישראל בשורש השייך לו וזה עיקר המנוחה כמ"ש אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך כו':
במדרש רות שמעה עמי ואדברה. אין מעידין אלא בשומע. פי' כשבנ"י מוכנים לשמוע לעולם הקב"ה משפיע להם דברי תורה. וזה כל זכותן של ישראל שהם היו כלים לקבל דבר ה' וכל העולם לא היו יכולין לקבל דברות קדשו. ולכן איתא שמקודם הי' כביכול הדיבור בגלות כי לא הי' הכנה בעולם לקבל הדברות עד שבאו ישראל וקיבלום. ובמצרים כתיב ולא שמעו אל משה שלא היו עדיין מתוקנים. ולכן נקראו בני ישראל עושי דברו כמ"ש בזוה"ק בלק שבהכנתם התעוררו דברות קדשו בשמים. אלקים אלקיך אנכי אעפ"י שאלוה אני על כל העולם לא יחדתי הדיבור רק עליכם ע"ש במד' יתרו. פי' שקבלת אלקותו ית' על כל העולם באה באמצעיות בנ"י שבקבלתם עול מלכותו ואחדותו ית' עליהם נמשך הארות אלקות גם לכל הבריאה כענין שכתבו חז"ל בפסוק ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה וכי אותה בלבד דורש אלא בזכות אותה דרישה דורש כל הארצות ע"ש. וכן הוא בענין בנ"י והאומות. וז"ש ישראל ואעידה בך כמ"ש אתם עדי ואני אל שכפי העדות שבנ"י מבררין בעולם עליו ית'. כך מתברר ומתגלה אלקותו על כל הבריאה:
בענין מגילת רות בשבועות להודיע כח השותפות שיש לבנ"י בתורת ה' איך שממעשה בני אדם נעשה ספר ומגילה בתורת ה'. ובמד' אלו הי' בועז יודע שהקב"ה כותב עליו ויצבט לה קלי עגלים פטומות הי' נותן לה. פי' מו"ז ז"ל אם הי' יודע שכל כך מעשיו מגיעין עד הקב"ה ממש כענין שכתבו כל מעשיך בספר נכתבין עכ"ד. והיינו נמי שכל מעשיהם נעשה מהם תורה ותיקון ולימוד לכל הדורות. וכ' את ה' האמרת וה' האמירך פרשנו במ"א כי בני ישראל פעלו במעשיהם שהמשיכו כביכול אלקותו ית' להלביש כביכול אורו ית' באותיות התורה. וזהו את ה' האמרת וכמו כן ה' האמירך להיות מכל מעשה בני ישראל נעשה חקיקה ורשימה בכל העולמות להיות מזה מאמר וספר. וזה ענין התורה שנק' ספר הברית ועדות. ואיתא במד' כביכול הקב"ה אחז ב' טפחים בלוחות ומרע"ה ב' טפחים. פי' שהתורה היא הברית שיש לבנ"י התקשרות ע"י התורה בו ית' ממש. וזהו רמז תנופת שתי הלחם. לכו לחמו בלחמי. תורה שבכתב ושבע"פ כנ"ל:
Section 14
תרמ"ה
בענין הלימוד בליל החג הוא על פי דברי הינוקא בפ' בלק בפי' עושי דברו ע"ש ולכן ע"י עסק התורה בלילה כביכול מוסיפין כח כדכ' תנו עוז כו' והוא עצמו מ"ש בזוה"ק בהקדמת בראשית דנקראו פועלי צדק. וזוכין ביום לשמוע בקול דברו. וע"י התחברות באסיפות חברים כדכ' בזוה"ק לית מאן דידע לקשוטי כחבריא וכדכ' ברוב עם הדרת מלך. ובכל ימי הספירה הוא ג"כ הכנה להחג בבחי' עושי דברו:
איתא במס' ראש השנה בעצרת על פירות האילן הביאו לפני שתי הלחם בעצרת שיתברכו לכם פירות האילן ע"ש דאיתא גדולה התורה שנותנת חיים לעושיה בעוה"ז ובעוה"ב. וזהו שניתנה תורה לבנ"י להמשיך הארת התורה לכל הבריאה גם בעוה"ז. ועי"ז ממשיכין חיות מהתורה מחדש בכל עת. ולא לחנם אמרה תורה להניף שתי הלחם רק שיש בכח בני ישראל להעלות ולהרים כל העולם להדביקם בעץ החיים שהוא התורה. ואמרו מוליך ומביא למי שד' רוחות שלו. שמעלין הכל להשורש. ועי"ז לעצור טללים רעים כו'. וזהו נק' פירות האילן כי הקרן קיימת לעוה"ב ועיקר התורה כתיב בה ונעלמה מעיני כל. רק מהפירות יכולין להרגיש גם בעוה"ז. ואמרו הכל מודים בעצרת דבעינן לכם. כי יום זה מיוחד להתקשרות התחתונים בעליונים. ועליו נאמר יום אחד יודע לה' כמ"ש בזוה"ק אמור. דכתיב ואהי' אצלו אמון דרשו חז"ל אומן שבתורה ברא הקב"ה העולם ובקבלת התורה נתברר זה. וכן בכל שנה בשבועות. ולכן נקרא יום הביכורים שמתחדש שורש הבריאה. לכן כתיב ואהיה לשון עתיד הגם שגם בכל יום יש מזה כמ"ש במ"א. אבל ביום זה הוא בהתגלות. וכתיב ימים יצרו ולו אחד בהם י"ל על יום השבועות שנק' אחד. ואהי' שעשועים יום יום הוא יום זה שניתן בו תורה ויום שמיני עצרת שהוא שמחת התורה. ושניהם נקראו עצרת ובתורה שבכתב נק' שמ"ע עצרת. ובתורה שבע"פ נק' זה החג עצרת. והענין (אחד) הוא עפ"י מ"ש חז"ל בפסוק את ה' האמרת עשינו אותו חטיבה אחת. וה' האמירך עשה אותנו חטיבה אחת. והקב"ה מסר האחדות בזה העולם לבנ"י ומבטל כל הברואים אל בנ"י כמ"ש והייתם לי סגולה וז"ש עצרת תהי' לכם כדכ' בזוה"ק אמור ע"ש היטב. ובשבועות נק' עצרת בתורה שבע"פ שבני ישראל מעידין כי הקב"ה אחד בשמים כמ"ש אתה הראת לדעת שפתח להם הרקיע כו'. וזזהו את ה' האמרת. ועמ"ש באבן עזרא שגרמת שיאמר הקב"ה אנכי ה' אלקיך ובמ"א הארכנו בזה. ובנ"י מעידין בשמים אין כאל. ולכן קראוהו עצרת ליום מתן תורה לומר שהכל בטל להקב"ה בכח התורה. וזהו תנופת ב' הלחם על ב' התורות כמ"ש חז"ל ע"ש לכו לחמו בלחמי:
במדרש וידבר אלקים כו' לאמר. שכל הנביאים וחכמים קבלו שלהם מסיני ע"ש דכתיב ויפח באפיו כו' ויהי האדם לנפש חי' ומתרגמינן לרוח ממללא. וזהו עיקר בריאת האדם שנקרא מדבר כמ"ש ואשים דברי בפיך כו'. ועל זה נברא כל העולם. כדדרשו חז"ל כל פעל כו' למענהו. לעדותו. להעיד עליו וזה נשאר אצל בנ"י כמ"ש עם זו יצרתי לי כו'. ואחר שקלקלו הרשעים וניטל כח הזה מהם כמ"ש ונבלה כו' שפתם כו'. ובקבלת התורה נמסר זה הכח לבנ"י [כמ"ש שם בפ' נח בשם מו"ז ז"ל פי' הן עם אחד ושפה אחת שמרמז על בנ"י שנשאר אצלם האחדות. וע"ש על פסוק בהנחל עליון כו']. ולכן אמרו חז"ל שיצאה נשמתן של בני ישראל שנתחדש עיקר החיות דכ' נר ה' נשמת אדם. ובהתגלות אור התורה ונאחז האור באלה הנרות מתבטלין הנרות אל האור וזהו נק' שיצאתה נשמתן כענין שרגא בטיהרא מה מהני. ובגמ' פ"ק דפסחים דרשו בפסוק קרנים מידו כו' ושם חביון עוזו למה הצדיקים דומין בפני שכינה כנר בפני אבוקה. פי' שבקבלת התורה שהי' התגלות השכינה נתבטלו נשמות בנ"י ממציאות. אך הקב"ה וב"ש כביכול הטמין וצמצם אורו כדי שיהי' יד ומקום מציאות לנשמות בנ"י. וז"ש ושם חביון עוזו. ואיתא חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה חיבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם. פי' עפ"י המד' בפ' תשא בפסוק ויתן אל משה על הפסוק ה' יתן חכמה הוא התורה. מפיו דעת ותבונה קאי על הדיברות ששמענו מהשי"ת בעצמו. לכן ע"ז אמרו נודעת להם שנתקשרו בחיות פנימיות של התורה ועל זה מבקשין ישקני מנשיקות פיהו כדאיתא במד' שה"ש. ונקרא חיבה יתירה כמו נשמה יתירה שהי' למעלה מהשגת אנושי כדכתי' נפשי יצאה מרוב הדביקות כמו הצדיקים שנפטרין בנשיקה:
בענין קריאת מגילת רות בשבועות להודיע כי לא המדרש העיקר אלא המעשה. והקב"ה נתן לנו התורה כדי להמשיך כל המעשים עפ"י התורה. וזהו ענין חיי עולם נטע בתוכנו שע"י התורה נשתנו מעשי בנ"י למעליותא ומכוונים במעשיהם לעשות רצונו יתברך כמו שהי' במעשה בועז. ובמד' יתרו ה' עוזי ומעוזי כו' אליך גוים יבואו כו'. כי ע"י התורה מוציאין בנ"י הניצוצות קדושות הנמצאים בין האומות ובבחי' מתן תורה שבכתב נתקרב יתרו. ומרע"ה שורש התורה נתגדל ע"י יתרו. ובבחי' תורה שבע"פ נתקרבה רות ודהמע"ה שהוא שורש התורה שבע"פ נולד ע"י רות. ועוזי ומעוזי הוא בחי' תורה שבכתב ושבע"פ כמ"ש במ"א. והמה עדים על בנ"י כמו שבנ"י המה נבראו להעיד על הבורא ית' כמ"ש אתם עדי כן האומות שמתקרבים בכח מעשה הצדיקים המה עדים על בנ"י כמ"ש חז"ל בפסוק יתנו עדיהם ויצדקו יבוא בלדד השוחי כו':
כתיב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון כו'. א"כ נראה שעתה בהר סיני נשלם יציאת מצרים כדאיתא בזוה"ק בפסוק וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים. חמשין זמנין אידכר יצ"מ כו'. והיינו שבנ' ימים אלו יצאו בפרטות מכל המ"ט שערי טומאה. ועתה שחתם הקב"ה שמו אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך אז נגמר החירות לגמרי והתורה הוא השטר שחרור. לכן איתא אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. וכמ"ש רש"י בפסוק עבדי הם שטרי קודם:
איתא בעשרה מאמרות נברא העולם ומה ת"ל כדי ליתן שכר כו'. וכמו כן יתכן לומר כי בודאי גם עשרת הדיברות בדיבור אחד הי' יכול לכלול הכל וכמ"ש רש"י שהי' בכלל ואח"כ בפרט רק שגם בתורה נשאר מדריגות ליתן שכר לעוסקים לשמה ולהפרע מעוסקים לקנתר כו' וכמ"ש סמא דחיי למיימינים בה כו':
Section 15
תרמ"ו
ב"ה מחג השבועות
בענין תספרו חמשים יום. דיש מ"ט פנים טמא. א"כ משמע דפן הנ' אין בו תערובות כי בשורש מבורר האחדות. ולכן במ"ט ימים צריכין ספירה ובירור וביום הנ' הכל אחד. וזה ענין מי יתן טהור מטמא לא אחד. ועיין בזוה"ק בפסוק ונטמתם בלא א'. וכבר כתבנו שם מזה כי אות הא' בטמא הוא רומז על השורש שמצד זה יכולין לטהר מהטומאה. ולכן ביום הנ' שתי הלחם חמץ כדאיתא דאית בי' ביטול יצה"ר ונק' יום הביכורים ע"ש שורש הראשית. וכ' בתיקוני זוהר בפסוק ראשית בכורי אדמתך כו' לא תבשל גדי בחלב אמו כי כשהראשית מבורר אין מתערב אח"כ פסולת. ומכש"כ בביכורים של כל הציבור נעשה מזה שמירה על כל השנה. ואפשר שזה הרמז של מאכלי חלב בשבועות להבדיל בין חלב לבשר כנ"ל:
איתא בגמ' למה נמשלו ישראל לתפוח שפריו קודם לעליו ובנ"י הקדימו נעשה לנשמע. והקשו בתוס' דהפסוק מדמה להקב"ה כתפוח כדמסיים כן דודי בין הבנים. ונראה דהענין הוא דהאיך שייך לדמות למעלה לאיזה דמיון פרטי רק הקב"ה מתגלה לכל א' כפי ערכו. וכיון שהמשילו בנ"י את הקב"ה ני. ממילא נמצא זה המציאות אצלם. ופי' נמשלו בנ"י לתפוח שהקב"ה מתנהג עמהם באופן זה כמו עם המלאכים. והם הם שהוציאו זאת ההנהגה כדמסיים בפסוק בצלו חמדתי כו'. שע"י חמדה ורצון שהי' להם לדמות למלאכי השרת הוציאו זאת מכח אל הפועל והתנהג עמהם הקב"ה בזו המדריגה כנ"ל. וכן איתא בזוה"ק פ' וירא נודע בשערים כל אחד לפי מה דמשער בליבי' ע"ש:
איתא במדרש וברש"י הביאו מ"ש אנכי ה' אלקיך בלשון יחיד ליתן פתחון פה למרע"ה כו'. פי' הענין כמ"ש צדיק יסוד עולם כאשר ראינו שמשה רבינו ע"ה בכחו תיקן כל בנ"י ולעולם יש בישראל צדיק אחד עכ"פ אשר בכחו לקבל הדברות. כי הנה אנכי ה' אלקיך הוא לשון גזירה כמו יהי רקיע ואינו מצוה בלבד. א"כ לעולם אין לזה ביטול לכן יש תמיד צדיקים מיוחדים בתוך בני ישראל:
ענין קריאת רות בשבועות. דהנה כתיב אדם ובהמה תושיע. והוא בחי' עבד ובן. דכתיב ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם. היינו מקודם בחי' בהמה כמ"ש עבדי אתה. אח"כ אדם אתם. אשר בך אתפאר. וכן הי' הענין מיצ"מ עד קבלת התורה. וכן מפסח עד שבועות. מקודם מנחת שעורים מאכל בהמה עד שזוכין לבחי' אדם מנחת חטים. ומ"מ צריכין לאחוז במדריגת עבד ג"כ להיות אדם ובהמה כמ"ש בהמות הייתי עמך כו' וכן הי' בחי' דוד המע"ה דלית לי' מגרמי' כלום:
Section 16
תרמ"ז - תרמ"ח - תרמ"ט
ב"ה מחג השבועות
ויסעו מרפידים כו'. דרשו חז"ל שרפו ידיהם מן התורה. ויש להבין כי עדיין לא קיבלו התורה. אכן הענין הוא שמיציאת מצרים עד קבלת התורה הי' הכנה לקבלת התורה והוא ענין ספירת החמשים יום. כי האדם צריך להכין מקום בלב לקבל התורה. וזה נק' יד כמ"ש בפ' שמיני בענין שבעת ימים ימלא את ידכם. היינו שמקודם צריך האדם לתקן עצמו כענין שכתוב אשר תמצא ידך לעשות בכחך כו'. ואח"כ יורד הסיוע מן השמים למעלה מהטבע בחי' שמיני ע"ש שכתבנו שזה ענין תפילין של יד ותש"ר. כמו כן באלה ז' שבועות שהם תיקון המדות היינו הכלים כי התורה ארוכה מארץ מדה אבל המדות הם כלים לקבל בהם התורה כ"א כפי הכנת כחו. וע"ז איתא התקן עצמך ללמוד תורה. ובזו ההכנה הוא המלחמה עם עמלק. כמ"ש במ"א פי' והידים ידי עשו כי בפנימיות התורה אין לו אחיזה רק בתיקון הגוף שהוא בחי' הידים בזה הוצרכו ללחום. וכתיב כאשר ירים משה ידו כו'. וכשנסעו מרפידים והכינו לבם בבחי' מילוי ידים ניתן להם בשבועות התורה מן השמים שהיא בחי' שמיני למעלה מהז' מדות כנ"ל:
בענין קריאת מגילת רות בשבועות שנולד בו דוד המע"ה. שמעתי מפי מו"ז ז"ל כי שתי הלחם רמוזים לבחי' תורה ותפלה עכ"ד. ולכן יש לחבר בחי' תפלה שהוא בחי' דהמע"ה לבחי' התורה. דהנה כתיב בהוציאך כו' תעבדון את האלקים על ההר הזה. שנק' קבלת התורה עבודה. דכ' דע את אלקי אביך ועבדהו. ממילא כשזוכין לדעת באים ממילא לעבודה האמיתית שהיא תפלה עבודה שבלב. וכיון שהשיגו דעת שלימה בקבלת התורה נשתעבדו אליו בלב שלם. וכמו כן לעולם יש להתפלל מתוך דברי תורה כדאיתא בגמ' וכ' קרוב ה' כו' יקראוהו באמת ואין אמת אלא תורה. וי"ל דזה פי' הפסוק וירא העם כו' ויעמדו מרחוק. ואין עמידה אלא תפלה והוא בחי' מרחוק מכלל שנאמר קרוב ה' לכל כו' משמע שתפלה הוא בחי' מרחוק רק שצריכין לסמוך גאולה לתפלה. שאין עיקר התפלה בעת צרה רק בעת התגלות צריכין להכין לימי הרעה. כענין שנאמר ביום טובה הי' בטוב וביום רעה ראה. ואפשר שגם זה נכלל בפי' ויעמדו מרחוק שהכינו מיד בתפלתם עצה גם על דורות הרחוקים כמוני היום כנ"ל:
בפסוק מי יתן והי' לבבם זה כו'. דהנה כתיב וייצר דרשו חז"ל ב' יצירות בעוה"ז ובעוה"ב. ועל ב' אלו נרמזין היצר טוב ויצה"ר כמ"ש חז"ל בכל לבבך בב' יצריך. א"כ האדם נברא לעבוד ה' גם ביצירה של עוה"ז. ובאמת בשעת קבלת התורה כוונו בנ"י להכוונה האמיתית איך לעבוד ה' גם בציור של עוה"ז. ועיין בזוה"ק ואתחנן כי היצה"ר כברזל וכשבא לאש התורה מתהפך להיות כולו אש ע"ש. ולכן בעצרת אית בי' ביטול יצה"ר ולכ"ע בעינן לכם. וזהו עיקר הפי' שאין לך בן חורין אלא העוסק בתורה. אכן מרע"ה לא היה בו מיצה"ר כלום כדכתי' כי טוב הוא והוא איש אלקים. אבל הקב"ה אמר הטיבו כו' אשר דברו ודרשו חז"ל כהטבת הנרות הקטורת ע"ש שזה הרמז שבנ"י הבינו שצריכין לתקן גם העוה"ז. וז"ש והי' לבבם זה כמו ברי לבב שיהי' ביטול יצה"ר כזה כל הימים. ובאופן זה נעלה עבודת בני אדם מהמלאכים:
בפסוק וביום הביכורים כו'. דהנה פירשו חז"ל בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית ונגמר ביום הזה עיקר בריאות העולם דבכל מעשה בראשית כתיב וירא אלקים כי טוב פי' במ"א על החלק שנמצא בתורה מכל יום מימי בראשית. ובששי כ' וירא אלקים כו' כל אשר עשה כו' טוב מאוד. שבו עיקר קבלת התורה כמ"ש חז"ל תנאי התנה כו'. וגם דרשו מאוד זה אדם והוא נקרא כל אשר עשה שהוא כלל הבריאה ואין אדם אלא ישראל כמ"ש אדם אתם וכ' וידבר אלקים כו' לאמר ואיתא בזוה"ק כי במצרים הי' הדיבור בגלות כו'. פי' שלא הי' מתגלה הנהגתו ית' את העולם רק ע"י ישראל שקיבלו התורה. ואמרו במד' כשאמר הקב"ה אנכי ה' אלקיך שמעו כל הברואים וכל אחד אמר לי מדבר עד שסיים אשר הוצאתיך כו' ע"ש. הענין הוא כמ"ש הים ראה כו' ההרים רקדו מה לך הים כו' מלפני אדון חולי ארץ מלפני אלוה יעקב. פי' שבאמת ע"י שקיבלו בנ"י מלכותו ית'. כל הבריאה נשלמת. ואנכי ה' אלקיך הוא לכל הבריאה באמצעות בנ"י כמ"ש אתם עדי ואני אל כו'. שהקב"ה מסר בחי' הדיבור והנהגתו ית' ביד בנ"י. כמ"ש ואשים דברי בפיך כו' לנטוע שמים כו'. לכן נק' יום הביכורים שבזה היום נגמר הבריאה כאלו נתחדש העולם. ומצות תנופת שתי הלחם ואיתא שהוא בחי' תורה שבכתב ושבע"פ והענין כמ"ש את ה' האמרת וה' האמירך דכתיב כי לא דבר רק הוא מכם דרשו חז"ל אם רק הוא מכם שאין אתם יגיעין בה. והיינו כי פיהם של בנ"י הם כלים למצוא אורות הגנוזים בדברי תורה. וז"ש וידבר כו' לאמר. פרש"י שהיו עונין על הן כו'. פי' שהקב"ה נתן דיבורו בפיהם של ישראל שיוכלו להוציא מעינות מים חיים מן התורה. וזהו ענין תורה שבע"פ ה' האמירך וע"ז כתיב דברי אשר שמתי בפיך כי שימה הוא סידור שבפי איש ישראל מתיישבין הדברי'. ומכש"כ החכמים ז"ל שהם פירשו לנו כל סדר התורה ומוסיפין וגורעין ודורשין. ודרשו חז"ל מדי דברי בו די דיבורי שנתתי בו וע"י שבנ"י זכו שיתן להם השי"ת התורה וזהו את ה' האמרת כמ"ש באבן עזרא שם עשית שיאמר אנכי ה' אלקיך. ולכן ה' האמירך ג"כ שנתן לנו כח וחלק בתורתו. וזהו תנופת שתי הלחם שמתגלה ביום זה כחן של בנ"י מקבלי התורה ונתינת התורה שהם ב' בחי' הנ"ל האמרת והאמירך:
כתיב הקהל לי את העם כו'. כי עיקר הכנה לקבלת התורה הוא האחדות בבנ"י. וכן שמעתי מפי מו"ז ז"ל כי הכנה לקבלת התורה הי' ויחן שם כאיש אחד בלב אחד. ופי' הקהל לי להיות כנסי' לשם שמים ולכן סופה להתקיים. דאיתא במד' כל מקום דכ' לי הוא לדורות. והטעם כנ"ל דפי' לי לשמי וממילא סופה להתקיים. ולאשר בנ"י בקבלת התורה כינסו עצמם לשם שמים נעשה מקוים לעולם כדכתי' אל כל קהלכם. פרשנו בכל עת שבנ"י מתאספין כאחד מסייע להם זה הכח של יום הקהל שהי' בקבלת התורה וזהו אל כל קהלכם לדורות וכ"כ מורשה קהלת יעקב ודו"ק:
איתא אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עלי'. הגם דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם. אך אדרבה זה עצמו הפי' אשר יעשה אותם כו' וחי בהם בלבד לא בדברים אחרים כאשר קיימו אבותינו בהר סיני שיצאה נשמתן וניתן להם חיות חדש ונעשו כברי' חדשה ותרי"ג מצות נתנו להם חיות לרמ"ח איברים ושס"ה גידין ולכן נתקיים התורה בבנ"י כיון שהמיתו עצמן עלי':
היו"ט שבועות הוא החביב מכל הי"ט דאיתא אמצעי משובח וע"ד הרמז כמ"ש במד' יקרה מפנינים מכ"ג שנכנס לפני ולפנים ומבכור שהוא הראשון ואין לפנים אלא תחלה ע"ש. וחג הפסח הוא התחלת גדלות בנ"י בני בכורי ישראל. וחג הסוכות הוא בחי' אהרן הכהן הביאני המלך חדריו. עכ"ז נגילה ונשמחה בך בכ"ב אתוין דאורייתא שהוא יקר מהכל וכולל הכל כדאיתא הכל מודין בעצרת דבעינן נמי לכם יום שניתנה תורה לישראל:
בענין מגילת רות בשבועות שהיא מצות גמילת חסדים י"ל על פי מ"ש בסוכה [מ"ט ב'] ותורת חסד על לשונה וכי יש תורה שאינה של חסד אלא הלומד תורה לשמה זו תורה של חסד ע"ש. והענין הוא כי באמת התורה נקראת אש דת. אך בפיהן של ישראל היא מתמתקת כמ"ש במד' כתפוח כו'. ופריו מתוק לחכי לחכי הי' מתוק כו'. והיינו מטעם שכתב שם במד' שתפוח אין לו צל וכולם ברחו רק בנ"י נמשכו לקבל התורה לשמה הגם שלא הרגישו שיהי' להם טובה לכן זכו למתיקות של התורה. וזהו השבח של בנ"י שתורת חסד על לשונה שבפיהן של ישראל שלומדין לשמה זוכין להפיק רצון ולמתק הדברים להיות תורת חסד [וזהו טעם מנהג ישראל לאכול חלב בשבועות]:
עוד בענין מגילת רות בשבועות להראות אם כי הקב"ה בחר בנו ונתן לנו התורה מ"מ אנו מוכנים לקרב כל מי שבא להתגייר כמ"ש ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים. נראה לפרש כי הגר נקרא על זה שהי' עד עתה מגורש ומעורב בסט"א שבודאי כשנתגייר מוכן הוא להיות בכלל ישראל רק שהי' עד עתה מובלע במ"א. וע"ז נאמר ה' שומר את גרים שהקב"ה שומר הנשמות שהם מובלעים בסט"א. וכן הי' כלל ישראל במצרים שהוציאו משם הנשמות שהיו מובלעים ת"י הסט"א. ואיתא ג' מציאות מצא הקב"ה מצאת את לבבו נאמן שהוא אברהם אע"ה ראשון לגרים. כענבים במדבר מצאתי ישראל הם עיקר הגירות שזכו להיות נבחרים להשי"ת לעם נחלה. מצאתי דוד עבדי הוא מלך המשיח שהוא סוף הגרים שבימי משיח אין מקבלין עוד גרים. והטעם כי כבר יהי' מתוקן ונבדלין כל נשמות הראוין להתדבק בקדושה:
בענין חג השבועות. דאיתא מושבעין ועומדין מהר סיני. ובמד' שלשה שתקף עליהם יצרן ונשבעו חי ה' כו'. דכתיב מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב. וזה בועז שנתדבק בו ית' שנקרא עוז. ואורייתא כולא שמהן דקוב"ה. ויכולין להתחזק בשמו ית' ולהנצל עי"ז מיצה"ר ולהתדבק בו ית' ע"י התורה שנק' עוז. וע"ז נאמר אשרי אדם עוז לו בך כדכתי' עץ חיים היא למחזיקים בה. אך לא בכל עת יכולין לישבע בשמו כדאיתא במד' עד שיהי' בך כל המדות הללו ה' אלקיך תירא כו'. ובמ"א פרשנו כי כן הי' הסדר בבנ"י ה' אלקיך תירא הוא במצרים שהיו בגלות והיו מתחזקים רק ביראת ה'. אח"כ אותו תעבוד שנבחרו להיות עבדי ה'. ובו תדבק תיקון המדות בימי הספירה כדאיתא הדבק במדותיו. אח"כ בשמו תשבע הוא חג השבועות. שמתדבקין ע"י התורה ולכן יש ביטול יצה"ר. וכמו דאיתא שמשביעין הנשמה קודם שיורדת לעולם. היינו שאז נדבקת בכל כחה בשורשה. כמו כן בשבועותיכם הוא שבאין אל השורש ביום הבכורים ולכן הוא מנחה חדשה:
עוד בענין מגילת רות בשבועות. כי הנה במתן תורה היו בנ"י בחי' בנים. ואיש ישראל צריך לעבוד השי"ת בב' הבחי' בנים ועבדים כדאיתא בזוה"ק. ולכן סומכין לידת דוד המע"ה שנקרא עבד. ועתיד לעמוד ממנו מלך המשיח שכתוב עליו ישכיל עבדי ירום ונשא כו'. דע"י בחי' עבדות שלו יהי' נגמר כל התיקון ובמשה רבינו ע"ה כתיב אתה החלות להראות וכ' שם בזוה"ק דאיהו שירותא וסיומא יהי' מלכא משיחא. וכתיב אמרתי אלקים אתם כו'. אכן כאדם תמותון. ובודאי יתקיים לעתיד מאמרו ית"ש בני עליון כולכם. ועל זה כתיב טוב אחרית דבר מראשיתו לכן ביום זה שנק' יום הביכורים צריכין לזכור בחי' האחרית דבר:
בענין הלימוד בליל שבועות. דצריכין להכין עצמו לקבלת התורה כדאיתא התקן עצמך ללמוד תורה ובשעת מתן תורה שהי' לנו משה רבינו ע"ה לסרסור וכתיב ויוצא משה כו' העם לקראת האלקים. ועתה נשאר כחו של מרע"ה בתורה דכ' תורה צוה כו' משה מורשה. שבחי' משה עצמו ג"כ מורשה בתורה. ועל ידי יגיעה בתורה נמצא לנו כחו של מרע"ה ומקרב אותנו לאבינו שבשמים:
Section 17
תר"נ
בעזה"י מחג השבועות
וביום הביכורים כו'. שביום הזה מתחדשין בנ"י כי בודאי בשעת קבלת התורה ניתן לבנ"י חיות חדש כמ"ש מי כל בשר כו' קול אלקים כו' מדבר כו' ויחי. היינו שקבלו חיות מחדש במאמר אנכי ה' אלקיך. וכאשר חכמים הגידו גר שנתגייר כקטן שנולד שניתן בו נפש קדושה. מכש"כ בקבלת התורה שנעשו כולנו גרים וכמו שמברכין שנתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו. והוא ענין תורה שבע"פ פי' שבנ"י נעשין בעצמם תורה כדאיתא אורייתא וישראל וקוב"ה כולהו חד. והענין רמזו חז"ל במנחות יבוא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים. פי' שכל זה נתקיים בקבלת התורה. וע"ז נק' השי"ת טוב ומטיב הוא טוב האמיתי והטביע הטוב בתורה ובישראל ובמשה רבינו ע"ה. וכמ"ש ז"ל אנכי אנא נפשאי כתבית יהבית. ומסיים אלקיך. א"כ נעשין בנ"י עצמן טובים. וכתיב פנים בפנים דיבר ה' עמכם. כי נתגלה לבנ"י ציור הפנימי. כי האדם נברא בצלם אלקים והוא רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת. וזה ציור הפנימי נתגלה בשבועות ולכן איתא בעצרת אית בי' ביטול יצה"ר. ושתי הלחם הם חמץ מה"ט כדאיתא בזוה"ק אמור. והוא כנ"ל כי בודאי בציור הפנימי יש ג"כ שורש ליצה"ר ושם הוא טוב ונהפך לטוב ומתבטל במיעוטו. וזה שרמזו חז"ל מדאורייתא בביטול בעלמא סגי. לכן בעצרת שמתגלה דרך התורה והפנימיות מתבטל היצה"ר. וזה רמז שתי הלחם כמ"ש לכו לחמו בלחמי שבנ"י עצמן נעשין בני תורה כנ"ל. ואא"ז מו"ר ז"ל אמר שהם בחי' תורה ותפלה. והוא כח הפה שניתן לבנ"י דכ' אני כו' מלמדך להועיל ומי יוכל ללמד דעת כמו הקב"ה בכבודו ובעצמו כמ"ש במדרש תשא בפסוק מפיו דעת ותבונה שנותן לבנו מתוך פיו ע"ש. וכח פיהן של ישראל בתפלה כדאיתא במד' אין לך תפלה מתקבלת שאין בה מבנ"י. וזה זכו בקבלת התורה. לכן כתיב מי גוי גדול אשר כו' אלהים קרובים אליו כו' ומי גוי גדול אשר לו חקים כו' צדיקים ככל התורה הזאת לומר שזה תלוי בזה. וכ"כ מסיר אזנו משמוע תורה כו' תפלתו תועבה. א"כ בנ"י שהטו אזנם לתורה ואמרו נעשה ונשמע זכו לכח התפלה. לכן אין עומדין להתפלל אלא מתוך דבר הלכה:
בפסיקתא ארשב"י אין אנכי אלא לשון ניחומים אנכי אנכי כו' מנחמכם. לולי תורתך שעשועי כו'. ע"ש. כי הנה בתחילת ירידה למצרים כתיב אנכי ארד עמך כו' ואנכי אעלך. וגם משה רבינו ע"ה שאל מי אנכי והשיב לו הקב"ה זה לך האות כי אנכי שלחתיך כו' תעבדון את האלקים על ההר הזה. וע"ז נאמר אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך. פי' זה האלקות שנתן השי"ת בבנ"י זה הי' לנו למושיע ויהי' לנו למושיע בכל הצרות. כי מצרים שם כולל על כל מיצר. וכ"כ עמו אנכי בצרה. ועתה אין לנו שיור רק התורה הזאת. ואיתא אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה והתורה נותנת חירות לפניה ולאחרי'. כאשר תחילת יצ"מ הי' בכח זה תעבדון את האלקים מכש"כ שנותנת חירות להבא. ובאמת הפי' שאין לך בן חורין כו' הוא מיוחד לבנ"י שכן ניתן להם בקבלת התורה שלא יהי' לנו עזר ומושיע וגאולה בשום כח אחר רק בכח התורה. וכפי מה שבנ"י מאמינים מזה ואין סומכין על שום הצלה רק בכח התורה אז החירות בא בכח התורה. וז"ש אנכי כו' אשר הוצאתיך שאין לנו גואל אלא ה' אחד. וכ"כ ואנכי ה"א מארץ מצרים ואלהי' זולתי לא תדע. [בענין שתי הלחם יתכן לפרש לפ"ד מו"ז ז"ל בפסוק קרבני לחמי אך אין כאן מקום להאריך]:
בפסוק וידבר אלקים כו' לאמר. כי בעשרת הדברות נתן השי"ת הכח בבחי' דיבור ומילולא כמו שהי' בעשרה מאמרות הכח במעשה בראשית. וכמו שיש דיבור מעשה ומחשבה בפרט. כן בכלל העולם מתחלה הי' במעשה ואח"כ בקבלת התורה בדיבור. ובחי' זו מיוחדת לבנ"י וניתן להם התורה וכח עשרה מאמרות שבמעשה נתוסף ג"כ לבנ"י. וע"ז אמרו חז"ל כח מעשיו הגיד לעמו שלא הי' צריך התורה להתחיל רק מהחודש הזה. התורה ומצות שמיוחדין לבנ"י. רק שזכו בנ"י לקבל גם חלק האומות לתת להם נחלת גוים. וזה הוא בכח הגלות שסובלין בין האומות כמ"ש בפ' בהר מזה. וזה רמז הג' מועדים. זמן חירותנו תיקון בחי' מעשה בראשית כמ"ש וירא ישראל כו' היד הגדולה אשר עשה כו' בשינוי הטבע כמו שנתבאר שם בס"ד. זמן מתן תורתנו בדבור. שמחתנו רמז מעין תקון המחשבה שלעתיד. והוא בחי' נפש רוח נשמה כמ"ש במ"א מזה:
במדרש רות אם הי' ראובן יודע שהקב"ה כותב עליו למען הציל. על כתפו הי' מוליכו. אלו הי' בועז יודע שהקב"ה כותב עליו ויצבט לה קלי עגלות פטומות הי' מאכילה להגיד שבחן של הצדיקים הללו כי בודאי מאחר שזכו שנעשה ממעשיהם פרשה בתורה והקב"ה כתב מעשיהם בספר בודאי הי' להם כוונות רבות ונשגבות מאד. ועכ"ז ראינו שלא עלה על דעתם שהקב"ה יכתוב דבריהם שאל"כ על כתפו הי' מוליכו ועגלות הי' מאכילה. וזה לאות כי לא עלה על דעתם להיות מעשיהם נזכרים לפניו ית"ש להיפוך מדורות השפלים כי מי שנדמה לו שעשה קצת עבודה מגבי' לבו עד לשמים. והוא סימן דלא ידע כלום שבוחי. וצא ולמד ממדתן של הראשונים הנ"ל:
Section 18
תרנ"א
לחג השבועות
איתא הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם שבו ניתנה תורה לישראל. דאיתא גדולה תורה שנותנת חיים בעוה"ז ובעוה"ב. דכתיב תורת ה' תמימה משיבת נפש. כי הנפש מלמעלה היפוך כל מעשה עוה"ז והגוף. לכן הנפש והגוף נלחמים זה עם זה ואיתא במד' ויקרא וגם הנפש לא תמלא משל לעירוני שנשא בת מלכים אפילו מאכילה כל מעדנים אינו יוצא ידי חובתו כמו כן הנפש לא תשבע ממצות ומעש"ט שהיא מלמעלה ע"ש. אכן התורה נותנת דרך שיתקיים הנפש בגוף לכן היא משיבת נפש. וכ"כ נפשי ישובב כו' במעגלי צדק כו'. שהתורה מורה דרך איך להשיב את הנפש בגוף לכן איתא אוי להם לבריות מעלבונה של תורה כו' אשה יפה וסרת טעם כו'. פי' שבלי תורה אין הנפש מתיישב לעשות פעולות הראויות לה. ולכן הקדושים שהיו קודם התורה הי' במס"נ שלא עפ"י הטבע כלל. אבל כשניתנה תורה יכול כל איש ישראל למצוא לו קיום עפ"י מצות התורה להתיישב הנפש בגוף. ולכן אמרו אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה שמשבית המלחמה שבין הנפש והגוף לכן הוא בן חורין:
קריאת רות בשבועות להודיע כי לא המדרש העיקר אלא המעשה. וכ"כ אשרי אדם עוז לו בך שיהי' התורה נבלעת בדמו. מסילות בלבבם לעשות חקיקה ורשימות בלב. וכן הי' מעשה בועז ורות תורה. ולכן נקרא בועז בו עוז שהיא התורה. ובנ"י הבינו זאת לכן הקדימו נעשה לנשמע לומר שהעיקר המעשה. ולכן אמרו אם יוספים אנחנו לשמוע כו'. כי הרגישו שלא נמשכו לגמרי אחר דבר ה' דכ' וינועו ויעמדו מרחוק. ויראו שלא יהי' חכמתם מרובה ממעשיהם. ועל כזה נאמר יוסיף דעת יוסיף מכאוב. פי' יוסיף שהחכמה מרובה ממעשיו. וזה הי' חטא הראשון שהביא המיתה באכילת עץ הדעת. וז"ש אם יוספים כו' ומתנו. וכ"כ דע אלקי אביך ועבדהו שעיקר הדעת שמביא לידי עבדות ה'. וזהו דעת התורה שע"ז מברכין אתה חוננתנו כו' ותלמדנו לעשות חוקי רצונך שיבוא לידי מעשה הטוב שזה העיקר:
בענין שתי הלחם. יובן עפ"י מה ששמעתי מפי מו"ז ז"ל פי' הפסוק את קרבני לחמי כו' ריח ניחוחי תשמרו. ופי' כי הקב"ה משפיע שפע פרנסה וקיום לכל בריותיו. אבל יש השפעה מיוחדת שניתוספת על ידי העלאת ריח ניחוח מבנ"י ושפע זאת היא תוספות מרובה על העיקר. וז"ש לחמי לאשי תראו שיהי' ע"י ריח ניחוח כו' ודפח"ח. נמצא שיש ב' מיני לחם. וע"ז כתיב לכו לחמו בלחמי לחם מן השמים ומן הארץ. פי' מן הארץ מה שנשפע ע"י עבודת התחתונים. ובאמת זה נתחדש בקבלת התורה. לכן כתיב העשוי' בהר סיני. וכמ"ש חז"ל שלכן יש כ"ו פעמים כל"ח בהלל הגדול שכ"ו דורות קודם שניתנה התורה היו ניזונין בחסדו של מקום בלבד. ולכן כתיב בעשרת הדברות וידבר אלקים. שהתחיל להיות הנהגה שיזכו התחתונים עפ"י דין להשפיע להם משמים בכח העלאת ריח ניחוח כנ"ל:
וביום הביכורים. כמו שיש ביכורים ליחיד ובכחם הי' בא התחדשות אל האדם כמ"ש שם היום הזה ה' כו' מצוך לעשות כו' ע"ש פ' תבוא. כמו כן בשתי הלחם היו מביאין התחדשות אל הציבור. דהנה בפ' שמע כתיב אשר אנכי מצוך היום. ובפ' והי' אם שמוע אנכי מצוה אתכם היום. ואיתא בספרי אזהרה ליחיד אזהרה לציבור. פי' שבכל יום מתחדש התעוררות משמים לכל פרט ולכלל ישראל. וכפי עבודת היחיד והציבור זוכין להתדבק בהתחדשות הנעשה בכל יום. והכלל צריך לפרט ופרט לכלל. וכפי מה שאדם בפרט מקבל בפ' ראשונה זוכה בפ' שני' לקבל מהתחדשות הכלל. ולכן יש ביכורים ליחיד ולציבור. וזה ההתחדשות הבא מלמעלה צריך האדם לייגע עצמו בתורה ומצות שיוכל להתדבק בו. וע"ז נאמר שתה מים מבורך ועי"ז ונוזלים מתוך בארך. ולכן איתא דבליל החג עוסקין בתורה כדי לזכות לנוזלים מתוך בארך. שהוא התחדשות המעין. וב' אלו הם בור סיד ומעין המתגבר:
Section 19
תרנ"ב
לחג השבועות
בפסוק ארץ יראה ושקטה איתא במדרש תחלה יראה ואח"כ שקטה שאמרה אדם הראשון על מצוה אחת נצטוה וחטא כו'. והענין הוא עפ"י המשנה כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת שצריך האדם להקדים היראה פן יבוא לחטוא ע"י החכמה כמ"ש ברוב חכמה רב כעס. מה רוב חכמה. הוא שלא להיות חכמתו מרובה ממעשיו. ולכן זה הוא הכנה קודם קבלת התורה משמים השמעת דין יראה הארץ שלא יבואו ע"י החכמה לחטוא. ולכן שקטה ונתקיים החכמה כמ"ש בגמ' יראת ה' כו' אוצרו שהיא הכלי שמתקבל החכמה בה להיות דבר של קיימא. ולכן מדמי לה בגמ' לקב חומטין ע"ש. אכן אמרו שם עוד וי למאן דלית לי' דרתא ותרעא לדרתא עביד. וזה צריך ביאור דלכאורה נראה דכל החכמה רק כדי לבוא ליראה א"כ מה חכמתו מתקיימת דמשמע דהעיקר החכמה. אך הפי' הוא דודאי תכלית האדם להיות ירא ה' והאלקים עשה שיראו מלפניו. אכן התורה מלמדת לאדם. שערים הפנימים שיש ביראת ה'. וכל הלימוד וחכמה להתחכם ביראת ה'. כי יש הרבה מדריגות ביראת ה'. והמקדים יראת חטאו לחכמתו חכמתו מלמדתו להיות ירא ה' כי החכמה היא כולל הכל וכל אדם מתחכם במה שעוסק בו והירא מתחכם ביראתו וזהו העיקר:
בענין שתי הלחם דכתיב לכו לחמו בלחמי. דכ' וידבר אלקים כו' לאמר. ואיתא שהיו עונין על הן הן כו'. ויובן עפ"י מ"ש במ"א פי' אמרם ז"ל זאת התורה אדם כי ימות אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. ופרשנו דכ' ע"ז זאת התורה אדם כזה נעשה בעצם תורה. וע"ש במד' תנחומא פ' תבוא על ר"ע שדרשו עליו חלקם בחיים שיש לו חלק בעצם התורה שנק' עץ חיים. וכמו כן בקבלת התורה שהי' במס"נ כמ"ש נפשי יצאה בדברו ונעשו בנ"י בעצמם תורה. וז"ש וידבר כו' לאמר שנבלע בעצמותן עצם התורה. וזהו שהיו עונין כו'. ועל בחי' זו מבקשין ישקני מנשיקות פיהו. וע' בזו"ח מה שדרש בלשון פיהו. ואמרו חז"ל כי טובים דודיך חביבין דברי סופרים מדברי תורה. ואיתא במשנה כל שמעשיו מרובין מחכמתו דומה לאילן ששרשיו מרובין שנא' והי' כעץ כו' יובל ישלח שרשיו ע"ש. והנה לעיל מיני' כתיב ברוך הגבר אשר יבטח בה' והי' ה' מבטחו. כי איך יתכן להיות מעשה מרובה מחכמה רק בכח ה' דכתיב בטח בה' ועשה טוב כי בנ"י יש להם חלק ושורש בתורה. וע"י הבטחון ומס"נ לשמו ית' מתדבק בכח שורש חלקו שיש לו בתורה. ועיין במד' דברים שדורש על פסוק והי' ה' מבטחו מה הבוטח בע"ז כתיב כמוהם יהיו עושיהם ק"ו הבוטח בה' כו' שעי"ז נתוסף לו הויה חדשה ומקבל כח אלקותו ית"ש. ובשמיני עצרת הארכנו ע"ש. וזה ענין מגילת רות בעצרת דכתיב אשרי אדם עוז לו בך פי' עיקר קבלת התורה שנק' עוז כשמקבל האדם דברי תורה להיות מסילות בלבבו שישאר אצלו רשימות וחקיקות בתורה. וזהו נקרא עוז לו בך כמ"ש לעיל שנעשה בעצם בן תורה וכל מעשיו תורה. וכן הי' בבועז. וסיום הפסוק עוברי בעמק הבכא הוא כמ"ש במ"א צדיקים כאלו בכל מקום שעוברין אפילו במקומות המסוכנים ומרוחקים מן הקדושה בכח שתורת ה' בלבם מוציאין שם מעין נובע וז"ש מעין ישיתוהו. וכן אלימלך שהי' אדם גדול בתורה וכפי הנראה היה במעמד הר סיני לכן אעפ"י שחטא ביציאתו לחוץ לארץ מ"מ הי' סיבה להוליד משיח צדקנו. ומכל מעשיהם נעשה תורה. וכ"נ מלשון המד' רות שאמר כ"פ שנתחדשה הלכה עמוני ולא עמונית נראה שבכח מעשיהם נתחדש הלכה זו. וזהו עוז לו בך כמ"ש במד' מצורע לאילין דשבילין דאורייתא כבישין בליבהון. וכ' וידבר אלקים כו' לאמר אנכי ה' אלקיך. שנתן הקב"ה כח אלקותו ית' בתורה ובכח בנ"י המוציאים בפיהם דברי תורה. כמ"ש ז"ל קוב"ה ואורייתא וישראל כולהו חד. פי' בכח בנ"י להמשיך אלקות בכח דברי תורה. וכ' עוז התאזר. ואיתא התאז"ר גי' תרי"ג. שכל מצוה הוא דרך להמשיך התורה בתרי"ג אורחין וכן ה' אלקי ישראל גי' תרי"ג. שבכח תרי"ג מצות יכולין למשוך אלקותו ית"ש. וכן הי' במעמד הר סיני כמ"ש אמרתי אלקים אתם:
בפסוק וביום הביכורים כו' מנחה חדשה כו'. דכתיב אין כל חדש תחת השמש. והתורה אשר היא למעלה מהשמש יש בה התחדשות תדיר ואינה יכולה להתיישן. כמו כן יום מתן תורה מתחדש בכל שנה ונקרא יום הביכורים. ובמד' לכל זמן ועת לכל חפץ דורש זמן הי' לנח ולאברהם כו' ועת לכל חפץ שינתן התורה לעולם ע"ש בקהלת. כי זמן ועת הם ב' בחי' דיש זמן למטה בטבע. ועת הוא השורש של הזמן למעלה כמ"ש בספרים שיש הנהגת הטבע. ויש הנהגה תוריות. הדרך שהתורה נותנת בכל דבר ודבר כפי משפט ההנהגה עליונה. וזה הדרך מתחדש במתן תורה. ומיוחד רק לבנ"י. ובנ"י צריכין לדבק הזמן שלמטה בשורש העתים הנ"ל. וע"ז כתיב והי' אמונת עתך חוסן ישועות מה שמעלין כל הדברים אל העתים העליונים. וז"ש ימים יוצרו ולו אחד בהם יתכן לפרש על יום הביכורים כמ"ש בזוה"ק אמור שעל יום זה נאמר יום אחד כו' יודע לה' ע"ש. וחג השבועות כולל כל המועדות והוא בריח התיכון מבריח מקצה אל הקצה מדת יעקב אע"ה. והרמז לזה דפסח ב' ימים סוכות ב' ימים שבועות יום אחד, כמו חמשה בריחים ובריח התיכון. כמ"ש בזוה"ק תרומה אצבעא דארמא משה ע"ש. לכן יש בו תנופה לכל הרוחות שהוא כולל הכל:
בענין שתי הלחם בשבועות. דכתיב יבחר אלקים חדשים אז לחם שערים. ופי' בתדב"א על התחדשות דברי תורה למטה דאיתא בזוה"ק ע"פ נודע בשערים בעלה כפום מה דמשער בלבא ע"ש פ' וירא. דכפי פתיחות לבות בנ"י למטה כך נפתחים שערי בינה למעלה. כי התורה אין לה חקר ותכלית. אבל כפי הכנת התחתונים כך מתפשטת התורה ונפתחו השערים. וזהו שאו שערים ראשיכם ובאמת שתי הלחם הם בחי' משה ואהרן והם פתחי עולם כמ"ש מזה לעיל פ' במדבר. ולכן בקבלת התורה שנתקנו אלה שני עמודים למטה נעשה תקונים גם למעלה אז לחם שערים הוא מה שהתורה מתפשטת להיות השפע יורדת בשערים וצמצומים. שיוכלו התחתונים לקבל. וכ"כ בונה בשמים כו' ואגודתו על ארץ. כמ"ש במד' בהעלותך ספינות קשורות ע"ש. כי התחתונים הם עמודים שכל הבנין עומד עליהם. כי מלמעלה לעולם מוכן השפע לירד רק שיהי' כלי למטה לקבל. וכ' או יחזק במעוזי כו' שלום יעשה לי. היא נקודה שלימות שצריכה תיקון. ואז יעשה שלום לי שמתחדש מלמעלה שלימות מחדש וכמ"ש חז"ל ע"ז הפ' העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ושל מטה:
בענין מה שנקרא חג השבועות עצרת בדברי חכמים. דכתיב תורה צוה לנו משה כו' קהלת יעקב. וכך הוא בימי הספירה נעשין בנ"י קהלה אחת וזוכין אח"כ לתורה בשבועות כאשר אמר אמו"ז ז"ל כי ימי ספירת העומר הוא ע"ש קיבוץ כללות בנ"י וזה הי' מתקיים בהקרבת העומר וכשהיו בנ"י בשלימות הראוי. אבל עתה שאנו במדריגה פחותה צריכין עכ"פ לקבל זה ההתכללות ע"י התורה כי גם נכלל בפסוק שע"י התורה מורשה קהלת יעקב. ועצרת הוא כנופיא לכן קראוהו חז"ל עצרת כנ"ל:
Section 20
תרנ"ג
ב"ה מחג השבועות
אנכי ה' אלקיך. עלינו יחד שמו ביותר ע"ש במד' רות. דאורייתא וקב"ה וישראל כולהו חד. וז"ש אתה אחד ושמך אחד כי התורה שמותיו של הקב"ה. ומי כעמך ישראל גוי אחד. ולזה האחדות זוכין בני ישראל על ידי התורה ולכן כתיב תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב שהתורה נקראת קהלת יעקב שעל ידה באין אל האחדות. ולכן כתיב אנכי ה' אלקיך לשון יחיד שנתדבקו במתן תורה לשורש האחדות. והנה פירוש אחד הוא שייך רק באחד המיוחד ב"ה וב"ש שהוא בלי ראשית ובלי תכלית ובלי מדה ומנין וגבול וקצבה כמו שביאר היטב בס' חובת הלבבות ע"ש. אכן בני ישראל הם כלים להתדבק ג"כ בזה האחדות ולכן כתיב אשר הוצאתיך מארץ מצרים לצאת מן המצרים והגבולים ולהיות בני תורה כמ"ש ז"ל אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה זה החירות כשאין משתעבדין לשום דבר בלי מדה וגבול. וזה עלינו ייחד שמו ביותר שאין לשום בריה חלק בזה האחדות רק בנ"י שהוציאנו מארץ מצרים כמ"ש:
איתא עומר מתיר במדינה ושתי הלחם במקדש. דהנה כתיב פתחו לי שערי צדק. וכתיב פתחי לי אחותי. דיש מפתחות חיצוניות ופנימיות. כי עולם הזה יש לו הסתר וצריכין בני ישראל לפתוח להיות כלים הראוים לקבל. ובקרבן העומר נפתח זה הפתיחה ונעשין בני חורין ממאסר הגוף. ואח"כ נפתחין שערים עליונים כמו שירד תורה מן השמים בשבועות והיא פתיחת שער הפנימי. וז"ש ז"ל פתחו לי כחודה של מחט שער המדינה ואני אפתח לכם כפתחו של היכל ואולם והוא שער המקדש:
וכתיב שער החצר הפנימית כו' ששת ימי המעשה יהי' סגור. ולכן נברא העולם בב' שהוא סתום מג' רוחות לרמוז כי הי' הבריאה בהתלבשות הטבע. וביום החודש יפתח רומז לפתח דיציאת מצרים. שהתחיל בהחודש הזה לכם. והוא פתיחת שער בנפשות בנ"י. אח"כ ביום הביכורים הוא בחי' יום השבת יפתח יום מתן תורה. ויצ"מ ומתן תורה הכל אחד כמ"ש בהוציאך כו' תעבדון. וכ' אנכי כו' אשר הוצאתיך לומר כי שורש הגאולה הי' בכח התורה וכשניתנה תורה לישראל נגמר החירות שניתן להם שורש החירות וסוד הגאולה. וזה שרמזו חז"ל אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה שהגם שפסח זמן חירותנו אבל שורש החירות הוא בשבועות. וע"ז נאמר וידעתם כי אני ה' כו' המוציא אתכם כו' ודרשו חז"ל עבידנא לכו מילתא דתידעון דאנא אפיקת יתכון ע"ש. והוא התורה. וזה ג"כ הרמז עומר מתיר במדינה גאולה שלמטה, ושתי הלחם במקדש שורש הגאולה:
איתא בים נראה להם כבחור איש מלחמה ובסיני כזקן ז"ש אנכי על הים ובסיני כמ"ש רש"י ז"ל. והענין הוא שזה עצמו פי' אנכי ה' אלקיך שגילוי אלקותו ית' בעולם כפי עמידת בני ישראל. ולכן נגלה על הים בבחי' מלחמה ובסיני כזקן:
בענין קריאת רות בעצרת דאיתא בס' אוה"ח בפסוק אם שמוע תשמעו בקולי כו' והייתם לי סגולה. כי יכולין לקבץ ניצוצי קדושה המפוזרים בכח התורה ואין צריך להיות ע"י פיזור הגלות ע"ש. וז"ש אנכי כו' אשר הוצאתיך. כי בכח התורה יכולין לבוא לגאולה. וכמ"ש לעיל פי' אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה. ולכן סומכין גאולת בן דוד העתידה ליום מתן תורה. שרוצין שיהי' הגאולה בכח התורה וכמ"ש במ"א פי' אם יגאלך טוב שהוא בכח התורה שנק' לקח טוב. ונראה שלכן נחשב אל אלימלך לחטא מה שהלך לחוץ לארץ הגם שנבנה מזה מלכות בית דוד ומלך המשיח. אך שהי' צריך לתקן כל זה ע"י התורה ולא ע"י הליכה בגלות ואז הי' התיקון בשלימות יותר כדברי האוה"ח הנ"ל:
Section 21
תרנ"ה
לחג השבועות
איתא בזוה"ק דבעי למלעי באורייתא דבע"פ בההוא ליליא. והענין היא דכתיב את ה' האמרת וה' האמירך וע"ש בפי' האבן עזרא בשם ר"י הלוי ז"ל פי' האמרת פעלת המעש"ט שעשית עד שאמר אנכי ה' אלקיך כו'. וע"ז כתיב תנו עוז לאלקים. וכ' ה' עוז לעמו יתן. כי בנ"י צריכין לעורר נתינת התורה וע"י זה ה' עוז יתן. וכ"כ ומשה עלה אל האלקים שהי' התעוררות מלמטה אח"כ ויקרא אליו ה' מן ההר. ויש בזה סוד שגרם משה רבינו ע"ה בזה יחוד עליון כמבואר כעין זה בזוה"ק כמה פעמים. וע"ז איתא בזוה"ק עושי דברו לשמוע בקול דברו:
חג השבועות הוא בחי' מושבע ועומד מהר סיני והוא שבועות העדות כמ"ש במד' ושמעה קול אלה כו' ראה או ידע כמ"ש אתה הראת לדעת. שבנ"י נעשין עדים בקבלת התורה כמ"ש שמע עמי ואעידה בך הוא פועל יוצא כמ"ש מו"ז ז"ל בפי' הפסוק ואעידה בם את השמים כו' שע"י ישראל נודע שמו ית' במעשה בראשית כו'. ואיתא במד' רות שמעה עמי כו' אין מעידין אלא בשומע כו' כמ"ש במ"א מזה כי הקב"ה נתן התורה לכל העולם ע"י שמיעת בנ"י שהם כלים לקבל הדברות. וז"ש במדרש שבשעה שאמר אנכי ה' אלקיך נזדעזעו הרים וגבעות כו' זה אמר אני נקראתי כו' עד ששמעו אשר הוצאתיך מארץ מצרים כו' ע"ש. פי' שכל העולם הוא במאסר הטבע ואינם יכולים לקבל הדברות רק בנ"י שנעשו בני חורין ביצ"מ ולכן יכולין לקבל אלקותו ית' בעולם. וממילא הרגישו כל הברואים ריח תורה כדאיתא שנתמלא העולם כולו בשמים פי' אפילו מי שלא הי' יכול לקבל עיקר תורה ריח טוב קלט כדאיתא הנכנס לחנותו של בושם כו'. כמו כן כשירד הקב"ה ליתן תורה לישראל קבלו כולם ריח תורה. גם פירוש שמע עמי מלשון אסיפה כמ"ש וישמע שאול את העם. כי בני ישראל יש להם בחי' האחדות ויכולין לקבל אלקותו ית' כמ"ש אתה אחד ושמך אחד זו התורה שהיא שמותיו של הקב"ה ועמך ישראל גוי אחד. וז"ש אלקים אלקיך אנכי אלוק אני על כל באי עולם ולא יחדתי שמי אלא עליך. כי באמת אלקותו ית' חל על כל הבריאה כל אחד כפי כח הקבלה. ולכן נקרא אלקים בלשון רבים. אבל בני ישראל יש להם חלק בבחי' האחדות ולכן מיחדין שמו ית' פעמים בכל יום. וז"ש אנכי ה' אלקיך והבן. ועל זה כתיב אשרי העם שה' אלקיו. שבבחי' שמו הגדול חל אלקותו על בנ"י:
בפסוק אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים כו' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. דאיתא בשם הבעש"ט ז"ל כי יראת העונש בא לעורר לבוא ליראת הרוממות. ובנ"י היה להם יראת העונש כמ"ש פן נמות. וכתיב בפרשת ואתחנן כי יראתם מפני האש. וכמ"ש מזה שם שהי' יראתם מפני האש. ולא עליתם בהר כו'. ונבאר יותר עפ"י מה ששמעתי ממו"ז ז"ל למה הי' עשן במתן תורה לנקר עיני אנשים שאין ראוים למראה הגדול הזה כו'. ונפרש לפי דרכנו כי זה עצמו ענין הכתוב והר סיני עשן כו' ירד עליו ה' באש. פי' שהיה הפנימיות נסתר והי' נגלה בחי' האש שהיא יראה תחתונה כדאיתא בזוה"ק אית יראה ואית יראה ע"ש בהקדמת בראשית. וגם איתא בזוה"ק המשל לחכם שמסבב החבית שבו טוב הגנוז בסמים ממיתין כדי להבריח מליגע באור הגנוז ובזה נדחו האומות מלקבל התורה ע"ש פ' בלק. ולכן הי' מבחוץ בחי' האש ובנ"י נתייראו מזה פן נמות. אבל משה רבינו ע"ה הגיד להם כי בעבור נסות אותם בא שיבואו מזה ליראת ה' לחיים. יראתו על פניכם לבלתי תחטאו היא יראה גדולה מגוף החטא לא מעונש:
ענין שתי הלחם לחם מן השמים ולחם מן הארץ. והם בחי' נעשה ונשמע בחי' משה ואהרן כדאיתא שלכן היו ב' לוחות בחי' משה ואהרן. נשמע הוא בחי' משה תורה שבכתב. ונעשה בחי' עובדא עושי דברו ולזה מיוחד אהרן הכהן. ולפי שחטאנו בנעשה. ונשמע נשאר קיים לעולם. לכן כתיב תורה צוה כו' משה מורשה כי בחי' משה נשאר קיים לדורות. ובחי' הקרבנות הוא התעוררות התחתונים להתקרב למעלה לימשך עי"ז שפע ברכה משמים זה בחי' לחם מן הארץ. וזהו שכתוב העשוי' בהר סיני. כי זכו בני ישראל אז לגרום נחת רוח לפניו עד שהוריד להם תורה מן השמים. ובחי' נעשה והקרבנות נמסרו לבני אהרן כנ"ל:
Section 22
תרנ"ו
ב"ה מחג השבועות
איתא בעצרת על פירות האילן. כי הנה נקרא יום הביכורים שהוא גמר הפרי שתכלית העולם נברא בשביל התורה וישראל שנקראו ראשית. והוא שורש התחדשות שנמצא בעולם דאין כל חדש תחת השמש רק התחדשות הבא מלמעלה מהשמש בכח התורה. והנה העליונים נקראו עומדים כי כלם כאשר נבראו כך הם בלי השתנות. אבל התחתונים מתחדשים בכל עת והאילן שהוא אילנא דחיי עץ החיים שמחיה הכל וכמו שהאילן מוציא פירות חדשים בכל שנה כך עץ החיים מחדש נפשות בני ישראל. ולכן בעצרת על פירות האילן. ולכן ניתן התורה לתחתונים בעבור התחדשות שנמצא בהם. ולכן שתי הלחם חמץ שחמץ בחי' השתנות כי מצה פשוט. והתחתונים בעבור היצה"ר שנמצא בהם ויש בהם שנוים מצד הרכבות היסודות לכן שייך להם בחי' התחדשות ונק' פירות כנ"ל. וכמ"ש בס' תפארת ישראל שלכן שתי הלחם חמץ שמצד זה ניתן לנו התורה כמ"ש מרע"ה למלאכי השרת כלום יצה"ר יש בכם ע"ש והוא כעין מ"ש:
איתא בגמ' מ"ד כתפוח למה נמשלו ישראל לתפוח מה תפוח פריו קודם לעליו כך הקדימו בנ"י נעשה לנשמע ובתוס' הקשו דהקב"ה נמשל בפסוק לתפוח. ונראה דהענין אחד הוא דענין פריו קודם לעליו הוא כעין דאיתא בשם הבעש"ט לראות בכל מעשה לעשות עבדות הבורא ית' תיכף ולא לשם הכנה הגם דיש דברים שהם כמו הכנה שאוכל כדי שיהי' לו כח לעבודת הבורא מ"מ הצדיק צריך לעשות באכילה עצמה עבודה ותיקון בהעלאת ניצוצות כו' ע"ש בס' כתר ש"ט. והענין הוא כי הגם שיש דברים שהם הכנה כמו עלה הכנה לפרי וכן בכל מעשה העולם זה הכנה לזה כמו דומם לצומח וצומח כו' למדבר כו'. מ"מ כל זה בדרך התלבשות הטבע אבל מצד כח הפועל אמת שפעולתו אמת יש אלקות בכל דבר מצד אמיתות הבורא ית"ש המהוה כל. וזה פי' אמת בלי זמן ידוע ובלי גבול ידוע. וזהו דרך התורה שנקראת תורת אמת. ותורת ה' תמימה זהו בחי' השלימות שאין לך אות בתורה שאין בה כל התורה מצד האחדות האמת. וע"ז רמזו חז"ל אין מוקדם ומאוחר בתורה שבכל אות יש הכל. וזה פי' תמימה. לכן מיוחד הנהגת הקב"ה כתפוח פריו קודם לעליו. ובנ"י שהם מיוחדים לדרך התורה הקדימו נעשה לנשמע שבאמת השמיעה עצמה הגם שהיא כדי לידע האיך לקיים מצות ה' מ"מ מצד עצמה היא עצמה מעשה שאילו היו אומרים נשמע ונעשה הי' משמע שכל השמיעה רק משום הכנה לעשי'. אבל באמת השמיעה עצמה עשי'. וזה עסק בתורה לשמה שיהי' גוף העסק בתורה עשיות עבדות הבורא ית"ש. ולכן השיב רבא לאותו מין אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן תומת ישרים תנחם שיש לנו דביקות בתורת ה' תמימה וכמ"ש תמים תהי' עם ה' אלקיך לכן נמשכין בנ"י אחר בחי' השלימות ותמימות להיות פריו קודם לעליו כמ"ש:
וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר אנכי כו'. כי עיקר התורה הוא לראות בכל דבר כי אנכי ה' אלקיך. ולכן התורה מלשון אורה ומלשון יראה דכתיב יראת ה' היא חכמה. כי עיקר היראה כשרואין האמת ע"י התורה איך הקב"ה מנהיג ומשגיח על הכל ומחיה ומהוה כל ממילא חל יראה אמיתית מרוממות אל. וזהו יראה השלימה. ולכן אמרו כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת. והלא כתיב הן יראת ה' היא חכמה. אבל אית יראה ואית יראה. יראת חטא היא מכח החסרון ושפלות האדם. אבל ע"י החכמה זוכין ליראת הרוממות והיא יראה מתוך השלימות ולא מתוך החסרון כדכתיב אין מחסור ליריאיו דייקא. וזו היראה היתה בירושלים וביהמ"ק דכתיב ג' פעמים בשנה יראה יראה שע"י הראי' חל היראה. ולכן נק' ירושלים על שם היראה מתוך השלימות כנ"ל. וזה תכלית התורה לידע כי אנכי ה' אלקיך ואין זוכין ליראה זו רק בהתפשטות הגשמיות ועל זה כ' צאינה וראינה כו' צאינה יציאה מהטבע ואז יכולין לראות במלך שלמה. וזה נתקיים בקבלת התורה כדכתיב נפשי יצאה וכ' ויוצא משה את העם לקראת האלקים מן המחנה. ולכן זכו כמ"ש וירא העם וינועו זו יראת הרוממות ולכן אמר להם אל תיראו ואין אומרים אל תירא רק למי שירא שמים לאמיתו. פי' לאמיתו בחי' יראת הרוממות ע"י שרואה האמת השגחת אחד האמת בעולם ואין זו היראה יכולה להשתנות. ולכן יכולין לומר לו אל תירא לאפוקי אי ירא מחמת איזה חסרון ועונש אם יאמרו לו אל תירא יסיר המורא מאתו. ולכן דרשו חז"ל לכל המורא הגדול על קבלת התורה. וז"ש אשר הוצאתיך מארץ מצרים פרש"י כדאי הוצאה שתהיו משועבדים לי. פי' בכח יציאת מצרים אתם מוכנים לקבל אלקותי וכ"כ אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים. וזה לעולם כפי התפשטות מן הגשמיות יכולין לקבל אלקותו ית"ש:
וענין קריאת רות בשבועות כי מצות יבום הוא חסד שעושין עם המת והוא בכח התורה שנקראת עץ חיים ויש בה טל של תחיה כמ"ש חז"ל אין לך אות בתורה שאין בה להחיות מתים אלא שאין אנו יודעין לדרוש. ולכן איתא חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת. הרמז שזה החסד אי אפשר לעשות רק בכח התורה שנקראת אמת. וע"ז אומרים באור פניך נתת לנו כו' תורת חיים ואהבת חסד. והעוסק בתורה לשמה ואוהב חסד יש בו כח להחיות מתים ונתקיים במעשה בועז שעשה חסד עם המת ונברא מזה מלך המשיח. וזה הי' בכח התורה. כדאיתא בו עז. עוז של התורה. ולכן במתן תורה יצאה נשמתן של ישראל והתורה החזירתן להם להודיע שיש בתורה להחיות מתים. ולכן ניתנה התורה לתחתונים כמ"ש לא תמצא בארץ החיים רק בעוה"ז השפל שיש בו מיתה ניתן התורה להחיות ישיני עפר. והמשכיל יבין יותר:
ואיתא במד' אילו הי' יודע בועז שהקב"ה כותב עליו ויצבט לה קלי עגלות פטומים הי' נותן לה וכן בראובן על כתפו הי' מוליכו לומר כשאדם עושה מצוה יעשנה בלבב שלם כו' ע"ש. ונראה שאלה האנשים אשר עשו מצוה בשלימות שנתקבל לפניו ית"ש אם היו מתחזקים ביותר הי' מיד גאולה שלימה. וראובן היו מספיקין בידו להשיבו אל אביו ולא היה שוב גלות. וכמו כן בבועז אם הי' מתחזק בחסד זה ביותר הי' משיח בא מיד. כי בכל מצוה נכלל כל התורה ותחה"מ כמ"ש לעיל:
Section 23
תרנ"ז
איתא בגמ' בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצאתה בת קול מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו דכתיב עושי דברו והדר לשמוע כו'. פי' הענין דכתיב לעולם ה' דברך נצב בשמים וכל היוצא מפיו של הקב"ה הוא קיים לעד. ולכן כשאדם מקיים מצוה כראוי מתעורר אותו הקול השייך לזו המצוה ונמצא ע"י עשיות המצוה שומע דבר ה' ומתדבק בשורש המצוה. וע"ז אמרו שכר מצוה מצוה. ואמרו ועשיתם אותם מעלה עליכם כאלו אתם עשיתם אותם כי מתחדש זה הדיבור והציווי ע"י העשי' כראוי לשמה. וע"ז כתיב ברכו ה' כו' עושי דברו שהוא התעוררות שורש המצוה כי שם צוה ה' את הברכה. וזה מה שרמזו חז"ל כי מכל מצוה נברא מלאך הם המלאכים שנבראו בדבר ה' של כל מצוה ומצוה:
איתא באבות בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב אוי לבריות מעלבונה של תורה שמי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף כו' אשה יפה וסרת טעם. ואין לך בן חורין אלא העוסק בתורה כו'. זהו הבת קול הוא מכח קול התורה שכתיב קול גדול ולא יסף ולא פסיק שבכל יום ויום יש התגלות מזה הקול. וע"ז כתיב אשר אנכי מצוך היום. אנכי דעשרת הדיברות. שהי' מוכן באלה הדיברות קול מיוחד לכל יום ויום. וכמו שמעשה בראשית מתחדש בכל יום. ומכח הטבע נמצא ג"כ הסתר בכל יום שע"ז אמרו יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ולכן יש ג"כ גאולה וחירות בכל יום ויום וע"י העסק בתורה נעשה בן חורין כמ"ש אנכי כו' אשר הוצאתיך מארץ מצרים. ואז זוכה לקבל קול תורה המתחדש בכל יום. ולכן מי שאינו עוסק נקרא נזוף הואיל והתורה מוכנת בכל יום לגלות טעמים חדשים תמיד כמ"ש דדיה ירווך בכל עת. ומזה בא בת קול הנ"ל:
חז"ל קראו לזה החג עצרת. ובתורה נקרא יום הקהל. כי בקבלת התורה הי' לבנ"י לב אחד כמ"ש הקהל לי את העם והיינו כניסי' לשם שמים וסופה להתקיים שנשאר מזה כח בכל חג השבועות להתאסף בכלל ובפרט נפשות בנ"י. ובאמת גם בכל יום מתעורר כח מתן תורה והוא ק"ש שמע ישראל שהוא התאספות כלל ישראל. כי עצרת ג"כ מלשון מלכות כמו זה יעצור בעמי שע"י שמקבלין מצות המלך נעשין אגודה אחת לעשות רצונו ית"ש שזה הי' בקבלת התורה קבלת עוז מלכות שמים ועול מצות ובזה נעשין בנ"י אחדות אחד זהו שמע ישראל:
Section 24
תרנ"ח
לחג השבועות
בענין וספרתם לכם כו' תספרו חמשים יום. דאיתא בגמ' מי יתן טהור מטמא ר"מ אומר דם נעכר ונעשה חלב. וחכמ"א ש"ז טמא ונולד ממנו אדם טהור. והנה ב' אלו הדברים נעשין כאחד כאשר נגמר בירור הטיפה ונולד האדם כמו כן הדם נעכר ונעשה החלב. וכן הוא בפנימיות כפי הבירור בנפשות בנ"י כך מתברר להם למעלה ונמתק להם הגבורות והוכן להם התורה וכן הי' ביציאת מצרים שנזדככו בנ"י כעובר במעי האם ואח"כ ניתן להם התורה. וכן הוא בכל פרט כפי הזיכוך שלו נמשך לו חלק מהתורה השייך אליו. וע"ז כתיב אשרי אדם עוז כו' מסילות בלבבם. אין אדם אלא ישראל וכפי המסילות בלבותם כך נתעורר להם ונפתח להם שער התורה. וז"ש תנו עוז לאלקים. אין עוז אלא תורה וז"ש אשרי מי שע"י מסילות כו' עוז להם בך. וז"ש עושי דברו כמ"ש בזוה"ק בלק. והבן. והנה הספירה הוא מ"ט יום. ובעצרת יורד הארה משער הנ' הוא עלמא דחירות. ואיתא בשם האר"י ז"ל במאמר שלא הספיק בצקם של בנ"י להחמיץ כו' כי היו במצרים במ"ט שערי טומאה ואלו ח"ו היו נשקעים בשער הנ' לא היו יכולין ליגאל ע"ש. ולעומת זה כשנכנסו בשערי קדושה כיון שנפתח להם שער הנ' שבקדושה שוב א"י לחזור להשתעבד לסט"א לכן היא עלמא דחירות. דבמ"ט שערים כיון דגם בשערי טומאה יש בהם ניצוץ קדושה לכן יכולין לחזור וליטהר כמ"ש מי יתן כו' לא אחד. ואלה המ"ט שערים צריכים להתברר ע"י בנ"י כמ"ש וספרתם לכם. אבל שער הנ' שבקדושה אין שם כלל מגע טומאה לכן שתי הלחם חמץ כיון דסט"א אינה יכולה להתדבק בהתגלות שער הנ'. ולהבדיל בסט"א בשער הנ' אין שם שום ניצוץ קדוש. וז"ש בזוה"ק ונטמתם בלא א' ע"ש ס"פ שמיני. ובשבועות נתגלה שער הנ' לכן כתיב בשבועות בעצם היום הזה וכמו כן ביוה"כ שזה היום טהור ואין שום תערובות ונקרא עצם היום הזה. וכמו כן במילה כתיב בעצם היום הזה נמול אברהם. כי גם הוא בשמיני בעלמא דחירות כנ"ל:
ענין מגילת רות בשבועות. לבקש הגאולה בכח התורה. דכתיב בעתה אחישנה זכו אחישנה והוא כשיהי' הגאולה בכח התורה דכ' תוחלת ממושכה מחלה לב פי' בזוה"ק כשהשפע יורד על פי מדריגת הטבע ע"ש פ' מקץ ועץ חיים תאוה באה כשמתדבקין בעץ החיים כראוי יכולין ליגאל בכל רגע כי התורה למעלה מן הזמן ואין מוקדם ומאוחר בתורה. זהו אם יגאלך טוב בכח התורה שנקראת טוב. ואם לא יחפוץ כו' שכבי עד הבוקר הוא הגאולה בעתה. לכן בעצרת צריכין לבקש על הגאולה בכח התורה. גם בכל התפלות איתא לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה אז תאוה באה. ומכש"כ בחג הזה צריכין לסמוך תפלה לתורה. וכן שמעתי ממו"ז ז"ל רמז שתי הלחם לתורה ותפלה:
Section 25
תרנ"ט
לחג השבועות
אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. עיקר גמר יציאת מצרים הי' בקבלת התורה וכמ"ש בזוה"ק חמשין זמנין אידכר יצ"מ באורייתא. ולכן בכל ימי הספירה נגמר פרטי יציאת מצרים אבל ביום החמשים יצאו לגמרי מארץ מצרים הוא התפשטות הגשמיות בשלימות שנעשו כמלאכים. וע"ז נאמר צאינה וראינה כו' במלך שלמה. צאינה הוא לצאת ממלבוש הגופני כמ"ש ויוצא משה את העם כו' מן המחנה. וכ"כ נפשי יצאה בדברו. וע"י זה וראינה כמ"ש וכל העם רואים כו' ויתיצבו בתחתית ההר הוא התלבשות ברוה"ק כמ"ש ותתצב אחותו במדרש על רוה"ק וכ"כ ויתיצבו כמו לבוש שנתלבשו בלבוש רוחני וזהו תכלית יציאת מצרים. ולכן בשבת ויו"ט אומרים זכר ליציאת מצרים. ומה שייך זכר ליצ"מ הלא רואין אנחנו שיצאנו ממצרים ומה צריך זכר. ואם הפירוש לזכור הגלות מצרים לא שייך הלשון זכר ליציאת מצרים. לגלות מצרים הוא. אבל הפי' כנ"ל שעיקר יציאת מצרים הי' רק שעה אחת שעמדו בנ"י על הר סיני ויצאו לגמרי ממיצר הגוף מה שא"י להשיג בזמן אחר. אבל הקב"ה זכר עשה לנפלאותיו בשבתות וימים טובים וכן בכל המצות שהם זכר ליצ"מ כגון תפילין וציצית שכתוב בהם יציאת מצרים ע"י אלה המצות נתעורר הארה וזכר מיצ"מ שהי' אז ויכולין לצאת ממאסר הגוף. וכפי הכנת האדם בקיום המצות האלה כך זוכה ליציאת מצרים. לכן נק' יום הביכורים שנעשו בנ"י כברי' חדשה בקבלת התורה. ופירוש מבית עבדים דידוע שכל העולם נברא בכ"ב אותיות וכל מיני צירופי אותיות בונים בתים. ובנין הטבע נק' בית עבדים. אבל הקב"ה נתן לנו התורה וכל הצירופים שבתורה אשר שם משה הם בתים מלאים כל טוב והוא תורת אמת. ואיתא בזוה"ק בעצרת על פירות האילן כי באמת כל הנבראים בכח התורה רק שהם כמו עלין וקליפין כי באילן יש פרחים ועלין וקליפות. אבל בנ"י אחוזין בעיקר האילן והם פירות האילן. ושאר הדברים שהם לצורך האילן ואינם עיקר הפרי נקרא בית עבדים כמ"ש:
בפסוק לבעבור נסות אתכם כו'. כי בודאי היו נסיונות גדולות לבנ"י שנתקרבו להר סיני. ותוס' כתבו שהוצרך לכוף עליהם ההר כגיגית אע"פ שהקדימו נעשה לנשמע מ"מ כשראו האש הגדולה היו חוזרין. ודבריהם אמת כי בכל מדריגה שנתעלה האדם יש נסיונות רבות כמ"ש וסביביו נשערה מאוד. ואיתא בזוה"ק במה שהחזיר הקב"ה התורה לאומות וברחו משום שנסמו עיניהם והביא המשל מפקח שיש לו חבית מלא טוב ושם על פי החבית סם המות ע"ש. ואין זה ענין ערמה כלפי מעלה רק שכן הוא המדה. ולכן זה עצמו הי' העדות שבנ"י מוכנים אל התורה ולא האומות. ולכן הי' לבנ"י נסיון גדול והוצרך מרע"ה להאיר עיניהם להראות להם כי זה רק נסיון. ז"ש לבעבור נסות אתכם כו'. וכן איתא בגמרא וזאת התורה אשר שם משה זכה סם חיים לא זכה סם המות. וכן אמרו פן נמות ומרע"ה שם וסידר לפניהם דרך החיים וכ"כ החיים והמות נתתי לפניכם:
איתא במד' כשרצה הקב"ה לומר אנכי צוה למרע"ה לירד שלא יאמרו בני ישראל שהוא דברי משה ע"ש. מוכח מזה כי שכינה מדברת מתוך גרונו של משה דאל"כ הרי יבחנו בטביעות עינא דקלא. רק שבאמת הי' זה הקול כקולו של משה. ולכן כתיב וגם בך יאמינו לעולם כי מאלה הדיברות ראו כי נבואת מרע"ה הוא מפי הקב"ה. וכ"כ בעבור ישמע העם בדברי עמך:
בענין מגילת רות שתקנו בשבועות. כבר כתבתי עפ"י מ"ש באוה"ח בפסוק והייתם לי סגולה כי בנ"י נבראו להוציא הניצוצות קדושות מכל העולם וכשזוכין יכולין להוציאם בכח התורה ואם לאו צריך להיות ע"י פיזור הגלות. וכ"כ ה' עוזי כו' ומנוסי ביום צרה. וע"י ב' אלו אליך גוים יבואו. והנה זה הי' באלימלך שהוצרך לצאת לחו"ל להוציא נשמת דוד ומשיח. ולבועז באה מעצמה לביתו בכח עוז התורה שהי' בו כמ"ש בו עז. ואפשר זה רמזו במדרש אשר באת כתיב. פי' שעיקר השבח שבאת רות מעצמותה להתקרב. ולכן תהי משכורתך שלימה כענין שאמרו אשה מזרעת תחילה יולדת זכר וכשהניצוצות הקדושות מתקרבים מעצמם יש להם עלי' ביותר. [ואפשר זה הרמז שהי' חמץ בשתי הלחם לרמוז שבכח התורה יש עלי' לכל הבריאה. וכעין זה כתב בזוה"ק ע"ש]:
Section 26
תר"ס
לחג השבועות
הטעם שנקרא במשנה עצרת כמ"ש בעצרת על פירות האילן. נראה עפמ"ש חז"ל שהחזיר הקב"ה התורה לכל האומות עד שבא אל בני ישראל כמ"ש וזרח משעיר כו' הופיע מהר פארן כו'. וכל זה שנעשה אז מתקיים בכל שנה שיש בכל שנה בחי' יציאת מצרים ובחירת השי"ת בישראל ונתינת התורה. לכן בימי הספירה היא הבירור ונפתח פתח של גאולה בניסן הגם שהוא מיוחד לבנ"י משום שבאמת הם נשארים בזה אבל שערי הגאולה נפתח לכל באי העולם. ולכן מבקשים גם בנ"י יודוך עמים כולם ישמחו וירננו לאומים. ואותן הניצוצות קדושות שזוכין להתקרב מתחברין אל בנ"י כמו שהיה אז עמלק נדחה ויתרו נתקרב. וכן כל בירור רות הי' מקציר שעורים עד קציר חטים. דאיתא עומר מתיר במדינה ושתי הלחם במקדש. והם ב' שערים עומר מאכל בהמה והוא שער הראשון הנפתח לכל הבא להתקרב שהם בהמה המה להם. אבל ישראל זוכין לשער הפנימי שתי הלחם של חטים מאכל אדם אתם קרוין אדם. וכמו שנעשה זה הסדר אחר ר"ה שהוא הנהגה חדשה על כל השנה ומבקשים על כל הברואים ומקריבין ע' פרים בחג. ולבסוף שמיני עצרת הוא לכם מיוחד רק לבנ"י. מעין זה הוא בשבעה שבועות ואח"כ שבועות עצרת מיוחד רק לבנ"י לכן נקרא עצרת. ואיתא בגמרא על פסוק ה' יתן אמר המבשרות צבא רב כל דיבור שיצא מפי הקב"ה נחלק לע' לשונות כו'. וסיום הפסוק ע"ז מלאכי צבאות ידודון ידודון ונות בית תחלק שלל. פי' שהי' הכנה במתן תורה לקרב כל הלשונות. אבל לא זכו לזה. רק לבנ"י נמסר כל הפתחים כמ"ש וירש זרעך כו' שער שונאיו. ולכן נקרא עצרת שנאסף הכל רק לבנ"י:
ענין קריאת מגילת רות בשבועות. דאיתא במד' אנכי לשון תנחומין כמ"ש אנכי אנכי הוא מנחמכם דכתיב כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. וכמו שזכו בנ"י לקבלת התורה ע"י גלות וגאולת מצרים כמו כן בימי הגאולה נזכה לשלימות מתן תורה. ולא עוד דכתיב ב"פ אנכי כמ"ש במד' שיאמרו לעתיד ב' פעמים אלקינו זה קוינו לו כו' זה ה' כו'. דכתיב אני אמרתי אלקים אתם כו' א"כ עדיין לא הי' הקבלה בשלימות כפי רצונו ית"ש. וכ"כ אנכי עומד כו' כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר כו'. אבל לעתיד יתקיים בשלימות. וזהו רמז הפסוק לא תגע בו יד כו' במשוך היובל המה יעלו בהר. שלעתיד שיהי' הגאולה בשלימות כמ"ש כי לא בחפזון תצאו כו' אז יעלו בהר כמדריגת משה רבינו ע"ה דכתיב ומשה עלה כו' והי' ללמד על הכלל כולו. וכתיב טוב אחרית דבר מראשיתו משה רבינו ע"ה כתיב בי' וירא ראשית לו ומשיח הוא בחי' אחרית. ב' הגאולות בכח התורה שהיא ראשית ואחרית הכל. וכ"כ גאלתי אתכם אחרית כראשית:
כתיב ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני. דכתיב מים רבים לא יוכלו לכבות כו' האהבה דתורה בחינת אש כמ"ש כה דברי כאש. ודרך האש כשבא עליו מים ואינו נכבה. מתגדל עוד ביותר כח והתלהבות. וכ"כ ולאום מלאום יאמץ. ומזה המלחמה של עמלק באו לקבלת התורה:
הלימוד בליל שבועות להראות חביבות התורה כי כל חמדת עוה"ז בא מתוך הרעבון. ולפי רוב הרגילות מתמעט האהבה והמרעיב עצמו אוכל לתיאבון. והתורה כל מה שעוסקים בה ביותר מתרבה אהבה וחמדת התורה וע"י עסק התורה בליל שבועות נתרבה הצמאון אל התורה. וכ' כל צמא לכו למים. כמ"ש במד' שנמשלו לדגי הים שגדלים במים ופותחים פיהם לכל טיפה של מים כאלו לא טעמו טעם מים. כן בנ"י העוסקים תמיד בתורה חביב עליהם כל אות מהתורה כאלו לא טעמו דברי תורה מעולם:
בענין זכור ושמור שמור הוא הקדושה שיורדת בשבת וצריכין לשמור שלא לחלל הקדושה ולכן כתיב בה כאשר צוך ה' אלקיך. לשמור מצות השבת. אבל זכור הוא הקדושה שצריכין בני ישראל להמשיך בשבת תוספות קדושה ע"י חידוש היום ותפלת שבת והוא מדריגה שלמעלה. אבל אחז"ל כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה שע"י בחי' שמירה זוכין למדריגת זכור:
בעזה"י. לחג השבועות
Section 27
תרס"א
המנהג לעסוק בתורה בליל החג. דאיתא התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך. וקשה דכתיב מורשה קהלת יעקב. אך התורה נקראת עץ חיים. וכמו שאילן מוציא פירות בכל שנה ושנה כמו כן התורה מתחדשת פירותי' בכל שנה. ולכן בעצרת על פירות האילן היינו התחדשות התורה שנק' עץ חיים. וכן איתא בספרים. ולכן נק' יום הביכורים. וכמו דאיתא במד' שכל הנביאים וחכמים קיבלו בהר סיני חלקם בתורה רק שנתפרשו דבריהם כל אחד בשעתו. כמו כן בכל חג שבועות זמן מתן תורתנו מקבלין בנ"י חלק התורה המתחדשת על כל ימי השנה ואח"כ מוציאים מכח אל הפועל כל אחד במקומו ושעתו. וזה ההתחדשות תלוי כפי הכנת כל אחד. ועל זה רמזו התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך שיכין כל א' את עצמו לקבל חלק מתורה המתחדשת בכל שנה שאינה ירושה רק מתחדשת בכל עת. ויום זה שורש התורה של כל השנה. ולכן שתי הלחם בא חמץ כמ"ש בזוה"ק דאית בי' ביטול יצה"ר. והוא ע"ד שאמרו בגמ' אם פגע בך מנוול זה משכהו לביהמ"ד אם אבן הוא נימוח אם ברזל הוא מתפוצץ. ולפי שזה היום שורש התורה הוא ביטול היצה"ר שהתורה תבלין כנגד היצה"ר. וב' הענינים אבן וברזל. הם מול בחי' מ"ע ומל"ת. אבן הוא מה שמטמטם הלב כאבן שלא יקבל אור המצות. ומול זה נקראת התורה מים והאבן נימוח בו כמ"ש אבנים שחקו מים ומרכך לב האדם לקבל אור המצות. ברזל הוא הקלקול במל"ת ומול זה נקראת התורה אש כה דברי כאש כו' וכפטיש יפוצץ סלע. שהאש מבער ושורף הפסולת ומתקן הפגם כמ"ש משיבת נפש. והרמז לזה אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. וזה כפי העסק בתורה שאז נקראים בנים ואין המחיצה מפסקת כנ"ל:
בפסוק וכל העם רואים את הקולות פירש מו"ז ז"ל כעין דאיתא בגמ' דאיכא טביעות עינא דקלא. ופירוש הדברים שהכירו והבינו שהם דברי אלקים חיים. כי נפשות בנ"י הם חלק אלוה ממעל. וכשנתלבשו בעולם הטבע נכבה כח האלקות. וכשעמדו על הר סיני ושמעו הדיברות הרגישו בנפשותם התקשרות הנפשות אל הבורא. וזה פי' הכיר את בוראו שנאמר באברהם אע"ה וכ"א במד' איזה דעת זה המכיר את בוראו ומי שזוכה להכרה זו א"י לשכוח את הבורא כי הוא דבקות בעצם הנפש. וז"ש שיצאה נשמתן. והקב"ה כשאמר אנכי ה' אלקיך חקק בנפשות בנ"י אלה השמות שאינן נמחקין. כדאיתא שיש שמות שאינם נמחקין. פי' הגם שכל התורה שמותיו של הקב"ה. אבל יש שמות שאינם נמחקין והם רשימות וחקיקות לעולם. וזה עצמו שכ' מיד לא יהי' לך אלהים אחרים על פני ומלבד שהוא אזהרה הוא ג"כ גזירה שאין יכול שום שעבוד וכוחות סט"א לשלוט באיש ישראל לפי שחקוק בנו שמו ית'. וכמ"ש אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. שטרי קודם. ואפילו גם עתה שאנחנו בגלות מ"מ כתיב עמו אנכי בצרה. וכמו שהראה הקב"ה ליחזקאל הי' הי' דבר ה' לנחם את בנ"י בגלות. והוא עדות על כל הגלות אפי' שאין לנו עוד נביא. כי יחזקאל יצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא. ולכן קורין מרכבת יחזקאל בחג הזה לומר כי כח אנכי לעולם בישראל כמ"ש ואנכי לא אשכחך. וזהו ענין הטביעות עין להכיר את הבורא מיוחד רק לבני ישראל. כעין דאיתא אין מחזירין אבידה לע"ה רק בסימנים ולת"ח בטביעות עין. הרמז כי באמת כל מה שברא הקב"ה לכבודו. למענהו. לעדותו להעיד עליו. אבל הכל בסימנים ורמזים על כח אלקות. ובסימנים יש חילוקים יש מובהקים ושאינם מובהקים ויוכלו להתדמות בשקר. אבל בנ"י שניתן להם התורה מכירין את הבורא בטביעות עין ממש. ולזה אין הכחשה בעולם. לכן הם עדים מיוחדים על הבורא. וכ"כ אתה הראת לדעת כדי שיוכלו להעיד על הבורא. וגם בשבת דהוא סהדותא חל על בנ"י נשמה יתירה שיוכלו להכיר ולהעיד על הבורא ית"ש. ועל שבת אמרו מתנה טובה יש לי בבית גנזי. וכן נק' התורה חמדה גנוזה:
איתא בגמ' הכל מודין בעצרת דבעינן נמי לכם שהוא יום שניתנה תורה לישראל. כי הורדת התורה מן השמים הוא התפשטות אור התורה למטה. וכמו כן בבנ"י בעצמם הארת הנשמה בגוף. כי האדם כולל שמים וארץ. נשמ"ה גי' השמי"ם. ועיקר נשמה יתירה קיבלו בנ"י במתן תורה אנכי ה' אלקיך. ולכן אז נתבטל הגוף אל הנשמה. וז"ש נמי לכם שאז הלכם מתבטל אל השורש ומעין זה בכל שבת קודש נשמה יתירה שבו מתנוצץ הארה מקבלת התורה כמ"ש זכור כו' יום השבת בעצומו של יום שניתן בו התורה ולכן מצוה לענג בו גם הגוף:
Section 28
תרס"ב
בפסוק ומשה עלה ובמד' כל עלויך הי' מן המרום. עלית למרום דאיתא במדרש תשא בפסוק ככלתו מה כלה זו מצנעת עצמה ומגלית עצמה בשעת חופתה כן צריך להיות ת"ח צנוע במעשיו ומפורסם במעש"ט. וכן הי' במרע"ה עניו מאוד. וכאן עלה אל האלקים. וכן מצינו בר' יוסף דאמר לא תיתני ענוה דאיכא אנא ובעצרת אמר אי לאו האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא. דבאמת כפי הענוה שנמצא בגוף כך מתעלה ומתרומם הנפש. וזה הרמז חמץ בשתי הלחם. כי חמץ רומז על התנשאות. ובעצרת מתרומם נפשות בנ"י הנפש שליט על הגוף דהתורה נקראת אש ונק' מים שירדו למקום נמוך רומז על גוף השפל ואז חל עליו התלהבות התורה שנק' אש ומתעלה למעלה. שכן צריך להיות הנשמה ממעל צריך להתרומם למעלה. והגוף מעפר צריך להיות שפל עד לעפר. ומרע"ה נק' איש האלקים מחצה איש ומחצה אלקים כמ"ש במד' וזאת הברכה. והחלק איש שבו הי' עניו מאוד וחלק אלקים נתעלה יותר מן המלאכים. לכן כתיב עניו מכל כו' אשר על כו' האדמה. אבל למעלה נתעלה מכל. ורמז במקום שאין אנשים השתדל להיות איש היינו במרום. כמ"ש עיר גבורים עלה חכם:
שתי הלחם רומז למ"ש גדולה תורה שנותנת חיים לעושיה בעוה"ז ולעוה"ב. לחם מן השמים ומן הארץ הכל תלוי בתורה דכתיב לקח טוב נתתי לכם במד' יש לך מקח יש בו כסף כו' והתורה יש בה כסף זהב שדות וכרמים כי הכל נברא בתורה מכש"כ שקיום הכל על ידי התורה. וכתיב ה' עוז לעמו כו' ה' יברך את עמו בשלום. וכמו דאיתא בשבת דלא אשתכח בי' מנא ומ"מ כתיב ויברך דכל ברכאין בי' תליין. לכן לחם הפנים נערך בשבת. כמו כן בשבועות יום שניתנה בו תורה כולהו ברכאין בי' תליין לכן שתי הלחם בעצרת. ושתי הלחם הוא עוד למעלה שהם שורש הי"ב לחם שבלחם הפנים:
חז"ל קראו לזה החג עצרת. היא כנופיא דכתיב מורשה קהלת יעקב שע"י התורה באים לאחדות. שיש לכל איש ישראל חלק בתורה. ומטעם זה הנפשות קרובים מצד אחדות השורש כמ"ש ז"ל דכתיב שבעים נפש ביעקב שהם כנפש אחד. ולכן התורה משיבת נפש שהיא שורש נפשות בנ"י. ואיתא ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה שכפי האחדות הנמצא בישראל זהו אות לאור תורה שמאיר בהם. דכתיב אתה אחד ושמך אחד וישראל גוי אחד בארץ וז"ש בזוה"ק קוב"ה ואורייתא וישראל כולהו חד. שאין האחדות בעולם רק הקב"ה אחד והתורה שמותיו של הקב"ה אחד וישראל גוי אחד. וזהו הרמז בההוא גר שאמר למדני תורה כשאני עומד על רגל אחד. ואמר לי' הלל הזקן דסני לך לחברך לא תעביד. כי האדם יש בו שינוים. תמיד וא"א להיות על רגל אחד תמיד. רק בכלל ישראל יש זה האחדות דכתיב אני ה' לא שניתי. והוא אחד האמת. פי' אחד כשאין בו השתנות לעולם. ובכלל ישראל נמצא מזה האחדות כדמסיים הפסוק ואתם בנ"י לא כליתם. ולכן כפי מה שמבטל אדם את עצמו אל כלל ישראל יכול להיות עומד על רגל אחד. כי בנ"י בכלל אין להם השתנות מצד הדביקות באחד האמת:
Section 29
תרס"ג
איתא בזוה"ק דבעי לנטרא דכיא דמטי עלי' בההיא ליליא. דאיתא הבא לטהר מסייעין אותו. ובימי הספירה מבקשין בנ"י הטהרה. ומ"ט ימי טהרה הוא בכח התחתונים בכח ספירתם וספרתם לכם. וטהרת ליל החג מלמעלה מה שאין בכח האדם. וטהרה היא הכנה לקבלת התורה. דאיתא וטהר לבנו לעבדך באמת אין אמת אלא תורה כי הכל עובדין את המלך ית"ש. אבל עבודת אמת הוא מצות התורה שהם תקונים בכל העולמות. אמת כולל מראש ועד סוף עבר ועתיד. וצריך אדם לבקש הטהרה כדי שיוכל לעבוד להשי"ת באמת:
איתא העולם נברא בב' בראשית מה ב' סתומה מכל צד ופתוח מצד אחד כך לא תהרהר מה למעלה מה לפנים כו'. א"כ התורה שהתחילה בא' אנכי והא' פתוחה לכל הד' קצוות ולמעלה ולמטה לפי שהתורה קדמה לעולם וע"י התורה יכולין בנ"י להכיר את הבורא ית"ש כמ"ש אנכי ה' אלקיך ביחוד שלא ע"י אמצעיות מעשה בראשית. ולכן לא כתיב אשר בראתיך רק אשר הוצאתיך מארץ מצרים שהתורה היא נחלה בלי מצרים וגבולים. וכ"כ שאל נא לימים כו' ולמקצה השמים כו' הנהי' כדבר הגדול הזה כו'. א"כ התורה חוץ מכל הבריאה וכל הקצוות והיא בחי' אמת שכולל ראש תוך סוף:
כתיב הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי אשר ילמדון ליראה אותי כו'. שתכלית התורה לבוא ליראה אמיתית כדאיתא בגמ' וי למאן דלית לי' דרתא ותרעא לדרתא עביד. שהתורה פתח ליכנוס ליראת שמים ז"ש אשר ילמדון ליראה אותי שהלימוד יהי' כדי לקבל היראה בשלימות. וז"ש מרע"ה לבנ"י שאמרו דבר אתה עמנו כו' פן נמות והשיב להם אל תיראו כו' ובעבור תהי' יראתו על פניכם. וכבר אמרו חז"ל אין אומרים אל תירא רק למי שירא שמים לאמיתו. א"כ הי' דברי בנ"י בשביל היראה. וכן אמר הקב"ה מי יתן והי' לבבם כו' ליראה אותי כו'. והפי' שחששו בנ"י שע"י שיתקרבו יותר מדאי יתחלש אצלם היראה ויפלו ממדריגת היראה. פן נמות כי ירידה ממדריגה ושפלות נק' מיתה. ומרע"ה השיב להם אדרבא כפי מה שיתקרבו ביותר יפול עליהם יראת הרוממות כי התורה מביא היראה. והעד. מרע"ה שהי' שר התורה הי' עניו מכל אדם. וענוה למעלה מיראה וכמ"ש וסביביו נשערה מאוד וכ"כ לכל המורא הגדול פי' חז"ל על קבלת התורה שאז הי' בחי' יראת הרוממות:
שבועות הוא ע"ש השבועה שנשבעין ועומדין מהר סיני. וכולל ב' השבועות. שנשבעו בנ"י לעבוד את ה' כמ"ש ב"פ אשר דיבר ה' נעשה והן הן שבועה. וכן הקב"ה נשבע לבנ"י כמ"ש ב"פ אנכי ה' אלקיך בעשרת הדיברות והוא שבועה. וכ"כ הואיל ה' לעשות אתכם לו לעם הואיל פי' שבועה. ושבועות אלו מתעוררין בחג השבועות ולשון חז"ל מושבע ועומד מהר סיני ששבועה זו קיימת לעד בכל איש ישראל ואין לה התרה עולמית:
איתא בעצרת אית בי' ביטול יצה"ר וזהו שאמרו אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה חירות מן יצה"ר כמו שהי' בשעת קבלת התורה דכתיב מי יתן והי' לבבם זה להם כו' ב' יצרים. וכן אומרים ותלמדם חקי חיים לעשות רצונך בלבב שלם הוא ב' לבבות כן תחננו ותלמדנו. ובכח קבלת התורה שמתעורר בכל יום יש להתחזק נגד היצה"ר כמ"ש חז"ל משכהו לביהמ"ד אם אבן הוא נימוח. וע"ז כתיב והיו הדברים כו' מצוך היום על לבבך ב' לבבות. ובכל יום יהיו בעיניך כאלו היום ניתנו. ומכש"כ בחג השבועות אנכי מצוך היום ממש יכולין לבטל גם היצה"ר אל עבודת הבורא וזה הטעם חמץ בשתי הלחם. וכ' וידעת היום והשבות אל לבבך כי דעת במוח והעבודה היא בלב כמ"ש חז"ל עבודה שבלב זו תפלה. וע"י הדעת צריכין להמשיך הלב. ולכן ק"ש קודם תפלה ואין עומדין להתפלל אלא מתוך דברי תורה. וכ"כ לכל אשר יקראהו באמת אין אמת אלא תורה. וגם בקבלת התורה כתיב תעבדון את האלקים על ההר הזה. וכ"כ וירא העם כו' ויעמדו מרחוק ואמרו חז"ל עמידה זו תפלה:
ושם עצרת ע"ש הכנופיא דכ' הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי. לי לשמי. והוא כניסי' לשם שמים שמתאספין בני ישראל לשם שמים כדי שירד להם התורה מן השמים כדכתיב הבונה בשמים מעלותיו כשאגודתו על ארץ. וכמו שהי' אז בפועל ממש שירד להם התורה מן השמים והוא ללמד על כל הדורות כשהכניסי' לשם שמים. וזה הכינוס שנעשה אז בזה היום נשאר לדורות מורשה קהלת יעקב לכן נקרא עצרת:
איתא בגמ' דכ"ע בשבת ניתנה תורה זכור בעצומו של יום. דאיתא אמרה שבת לכל יש בן זוג ולי אין בן זוג השיב לה כנס"י יהי' בן זוגך הה"ד זכור אשר אמרתי כנס"י יהי' בן זוגך ע"ש בפסיקתא. והענין הוא דאיתא שבת יעשה כולו תורה הגם כי כל מעשה בראשית בכח התורה כדאיתא בשביל התורה שנקראת ראשית. אבל כל הששה ימים הי' כח התורה בהשתתפות המעשה כדכתיב ששת ימים עשה. ולכן יש בתחתונים דרך לקבל זו ההארה המתלבשת בכל מעשה בראשית. אבל בשבת כתיב וינפש ולא הי' בו מעשה והיא כולה תורה לכן אין בתחתונים מי שיוכל לקבל זו ההארה של השבת רק כנס"י יהי' בן זוגך שהם עתידין להיות למעלה מן העשיה ושיהי' כולו תורה ונתקיים במעמד הר סיני ונשאר מזה זכר בכל ש"ק שמבטלין בנ"י כל המעשים והוא יום שביתה והוא עדות על ישראל שהם מיוחדים לתורה למעלה מעשי':
Section 30
תרס"ד
מחג השבועות
תקנו מגילת רות בשבועות לומר כי ע"י שנבחרו בנ"י במתן תורה הם כלים לקרב כל הגרים כי בנ"י נקראו ראשית תבואתו שהיא הפרי שבשבילה נברא הכל כמ"ש בראשית בשביל ישראל שנק' ראשית פי' ראשית היא התחלה והעיקר הפנימיות כמ"ש ראשית חכמה יראת ה' לכן נק' יום הביכורים שנגמר הפרי. אבל בנ"י יצאו מן הכלל ללמד על הכלל כולו כמו שיהי' לעתיד אהפוך אל העמים שפה ברורה כו'. ואז יהי' טוב אחרית דבר מראשיתו. ובאמת כפי מה שמעלין בנ"י גם מן האומות מתרוממים הם ביותר. וזה עצמו פי' הקדמת נעשה לנשמע. כי בנ"י הבינו זאת שנבחרו כדי לקרב הכל ואמרו כל אשר דיבר ה' נעשה. כתיב הכא נעשה וכתיב התם נעשה אדם. כמ"ש את הנפש אשר עשו ותרגום אונקלוס דשעבידו לאורייתא ועי"ז נשמע. כמו שהוא בפרט כפי תיקון המעשים לקרב כל מעשה הגוף אל הנפש אז מאיר הנשמה באדם. כמו כן בכלל כפי תיקון כלל ישראל לקרב מן האומות כך מאיר בהם התורה. וכתיב תתן אמת ליעקב חסד לאברהם. כי בנ"י הם באמת חלק ה' ותורתו. אבל גם זאת ממדת האמת לעשות חסד לקרב גם את הרחוקים הבאים לשם שמים. אמת ליעקב התורה. חסד לאברהם שנתקרב גם מזרע לוט רות המואביה:
כתיב פנים בפנים דיבר ה' עמכם. ואיתא בפסיקתא יש שמלמד רוצה ואין התלמיד רוצה ויש תלמיד רוצה ואין הרב רוצה ברם הכא פנים בפנים דיבר. פי' פנים כמ"ש ופניתי אליכם דרשו חז"ל פונה אני מכל עסקי ועוסק בכם. וכמו כן פנו בני ישראל מכל עסקיהם ועוסקים בתורה. ולהבין פי' פונה אני מכל עסקי אצל הקב"ה. רק הרמז שכל תהלוכות העולמות למעלה למעלה הכל הוא לפי הנהגות בני ישראל שכל פינות שהוא פונה כולם הם בכם. וכמו כן בנ"י למטה כך צריך להיות שכל המכוון מכל הפינות שהם פונים יהי' רק לשמו ית'. וכן הי' במעמד הר סיני כמ"ש נפשי יצאה בדברו. ובזמן המקדש שהיו עולין ג"פ בשנה הי' מתחדש זה הדביקות בכל רגל כמ"ש יראה כל זכורך כו' פני ה' אלקיך היא בחי' פנים בפנים כמ"ש ז"ל כשם שהוא בא לראות כך בא להראות. שהרי פנו בנ"י כל איש ואיש מכל עסקיו והלך להיראות פני ה' וכ"כ בזוה"ק בקשו פני אילין מועדיא:
איתא בזוה"ק דבעי לנטרא דכיא עילאה דמטי עלי' בההיא ליליא דשבועות ע"ש. דכתיב לב טהור ברא כו' ורוח נכון חדש בקרבי. ולכן יש מקודם ימי הספירה לזכות לטהרה והוא על ידי הכנת האדם כמ"ש וספרתם לכם והבא לטהר מסייעין אותו שהיא גמר הטהרה שבא מהשמים כמ"ש וספרה לה כו' ואחר תטהר. ואחר הטהרה רוח נכון חדש הוא יום הביכורים. וכתיב לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון. ובימי הספירה בחי' מערכי לב לבנ"י שנקראו אדם ומה' מענה לשון התורה מן השמים. ואיתא בזוה"ק כי חודש סיון שנקרא תאומים רומז על פה ולשון ע"ש פרשת יתרו. דמתחברים כחדא. ועל ב' אלו נאמר כל פה לך יודה וכל לשון לך תשבע. והפה נתקן בחג הפסח פה סח. והוא תיקון הראשון שהיא בהשתתפות הגוף. לכן כתיב לך יודה. הודאה הוא מצד דבר המתנגד. כי הגוף מלמטה נעשה כפוף (על) [*אל] הנפש וזה החירות בפסח. אח"כ כל לשון לך תשבע בשבועות שהוא דביקות הנפש בשורש. וזה השבועה שנשבעין ועומדין מהר סיני שעל שם זה נקרא שבועות:
| |||