|
==ויגש==
;תרל"א
ב"ה
ויגש אליו יהודה. מלשון הודאה והוא כל איש ישראל. שמעתי מאא"ז מו"ר זצלה"ה שנקראו יהודים על שם שמודין להשי"ת על כל דבר קטן וגדול שיודעין שהכל ממנו ית' כו'. ועי"ז יכולין ליגש. וזה עצה בכל שעה צר והסתרת פנים לכל איש ישראל. העצה להתבטל לרצון השי"ת ע"י שמברר האדם אצלו שגם בתוך ההסתר יש חיות מרצון השי"ת. וזהו ויגש אליו להשי"ת. וגם כי זה נק' הגשה ליוסף כי יוסף הוא הנקודה פנימיות שיש מהשי"ת כמ"ש במ"א. ובאמת הי' אז צר מאוד ליהודה כמ"ש מה נאמר כו'. והי' עצתו על ידי הגשה זו לפנימיות הדבר. כי לא הוסיף בבקשה זו רק שחזר כל הדברים לעצמו להיות מיושרין אצלו ולקבל רצון השי"ת בשמחה. וע"י שמבררין שהוא מהשי"ת נתגלה הפנימיות. וכתיב ולא יכול יוסף שהוא הפנימיות להתאפק ונתגלה הפנימיות. וממילא הוציאו כל איש כו'. שההסתרות וחיצוניות שהם מסתירין הפנימיות נתבטלו. כמ"ש בשבת דמתיחדין ברזא דאחד ע"י הביטול להשי"ת ועי"ז מתעברין כו'. וז"ש בי אדוני וכ' האר"י ז"ל ה' באותיות יהודה. ובאמת כ' שם אד' וביהודה השם ידו"ד. אך כי ה' ושמו אחד ובבחי' השראת השכינה תוך האדם הוא באותיות אד' שהוא ע"ש האדנות שהכח והממשלה שלו. [כמ"ש מלכותך מלכות כל עולמים שהפי' שכל התנועות וחיות האדם שעושה כרצונו. גם בזה ע"י מלכות שמים רק שהאדם צריך לברר זה ומתגלה כנ"ל] ובמד' ערבת לרעך כו' רש"י פי' להשי"ת שנק' ריע ע"ש. והאדם עושה עניני עוה"ז ומתרחק והעצה לידע שגם בעוה"ז יש חיותו ית' ולהתבטל להשורש ועי"ז יוכל להנצל כנ"ל. וז"ש קבל אדנותו כו'. וז"ש במדרש אחד באחד יגשו כו'. כמ"ש כגוונא כו' רזא דה' אחד ושמו אחד. וזהו חורש בקוצר כי יהודה הוא למצוא הארה גם בתוך ההסתר ע"י אמונה [וזהו חורש שהוא ימי המעשה ועבודה רבה. ויוסף נזיר אחיו שמופרש להשי"ת למעלה מהטבע וזהו בקוצר שהוא גמר ועליית כל דבר לשורשו כנ"ל]. וז"ש ויגש שנמשך ע"י אמונה לבחי' יוסף כנ"ל. וזהו ג"כ שהבטיח השי"ת אנכי ארד עמך מצרימה כו' אעלך כו' ויוסף ישית ידו במד' על מנת שיוסף ישית כו'. פי' הבטחה שגם בכל מיצר שיש לבנ"י. ה' בתוך המיצר. וע"י הביטול להשורש שהוא בחי' יוסף כנ"ל מעוררין הגאולה [וז"ס סמיכת גאולה לתפלה שע"י ידיעה זו נתעורר הגאולה לבחי' תפלה]. גם לפי הפשוט אין פירוש לבקשת יהודה רק ע"י שסילק נגיעתו ודן לפני יוסף האיך יוכל לעשות כן מצד יושרו. וכן בהנ"ל בכל מיצר יוכל אדם לבקש מהשי"ת אף שיודע שעונותיו גרמו. עכ"ז כשמבטל עצמו להאמת ומבקש עזר להנצל נענה:
במדרש אוי לנו מיום הדין כו'. מה שנבהלו השבטים נראה ע"י שנתגלה הארת יוסף הי' הבושה מה שטעו בקדושת יוסף ע"י ההסתר. וזה עצמו הבושה לעתיד לבוא שיתגלה שעניני עוה"ז עצמם הם מלא קדושה בפנימיות. וזהו עיקר הבושה שצריך להיות לאדם כשמברר לעצמו שבכל דבר יש חיות השי"ת ואיך נוכל לעשות בכח השי"ת היפוך רצונו. והכלל כי הפנימיות הוא בחי' יוסף שומר הברית הוא נקודה הפנימיות נק' ברית וביטול הערלה שהוא חיצוניות דחפיא ברית כנ"ל וז"ש נבהלו מפניו כנ"ל:
אא"ז מו"ר זצלה"ה הגיד ד' מהר"ל יעקב לא נשקו שקרא ק"ש. שנתדבק באהבת השי"ת ע"ש. ויוסף אמאי לא קרא ק"ש. ונראה שזה בחי' יוסף שהי' בבית אדוניו המצרי. שבחינתו הוא להתדבק בה' אף שעושה עניני עוה"ז לא יתפרד כלל. אבל יעקב הוא למעלה מהטבע ולכך נתדבק בהשי"ת ולא יכול לנשקו כנ"ל. [והמשכיל יבין]:
זכור את יום השבת לקדשו. בגמ' מנה יפה מזמינו לשבת. פי' בכל דבר יש להניח מנה יפה להיות נפרש פנימיות הדבר להשי"ת. וזהו פי' שבת שורש נקודת החיות שיש בכל דבר מהשי"ת וזה נק' שבת. וזה ענין יוסף הצדיק שומר הברית שהוא הפנימיות כמש"ל:
ויפג לבו כו' וירא העגלות כו' שלח יוסף כו'. כי הי' קשה לו לירד למצרים. ובאמת זה היה טעם ירידת יוסף מקודם שיוסף הוא בחי' המקשר עניני עוה"ז בכח הפנימיות שיש שם מהשי"ת ושיתבטלו כל החצוניות והקלי' להפנימיות כנ"ל. וזה פי' העגלות שיהי' נסבב הכל להשורש שהוא אחד. וקצת כעין זה כתב בס' קדושת לוי ע"ש העגלות ע"ש. וז"ש כי לא האמין להם שדביקות יעקב בהשבטים רק ע"י יוסף הצדיק ובאמת כתיב וישאו בני ישראל כו' יעקב אביהם שהיו מרכבה אליו. רק באמצעיות יוסף נמשך אחריהם. ומקודם כתיב לא האמין שהוא התקשרות והמשכה. רק אח"כ שראה העגלות כו' ותחי כו' אביהם שנתקשר להם כנ"ל וישאו בני ישראל כו':
;תרל"ב
ב"ה
במדרש בני כו' ערבת כו' תקעת לזר כפיך כו' קבל אדנותו כו'. כי האדם נברא לקרב הכל להשי"ת וכ' אלקים עשה האדם ישר כו'. שאם לא קלקל האדם הי' דבוק תמיד אליו ית'. וזה ג"כ ערבת לשון עירוב שיש לו עירוב וחיבור להקדושה בשורש נשמתו. וממילא כל הבריאה נכנע תחתיו. אך ע"י מעשה גשמי בעוה"ז כשנדבק בהם האדם ח"ו. זה תקעת לזר כפיך שהוא הכח והתלהבות חשק ורצון שנתערב בדברים לא טובים. עי"ז נדמה לו הכל לחושך כי פועל אדם ישולם לו כו'. וכן מצינו דוגמא במכירת יוסף שע"י שמכרוהו והרחיקו האחוה. עי"ז היה נדמה להם כאן כאויב והי' יוסף אחיהם באמת. והעצה לזה להאמין באמונה [אף] בחושך כי מ"מ החיות רק מהשי"ת אף שטח עיניו מראות וכשנגמר כן אצל האדם ומוסר נפשו באמת בביטול והכנעה לבוא לנקודה הפנימיות כמ"ש ישב נא עבדך כו' ומס"נ עבור הערבות של בנימין. וכשאדם מוכן למסור נפשו באמת בלי נגיעה רק להכיר קדושתו ית'. ממילא ולא יכול יוסף להתאפק הוא הנקודה הפנימיות שבכל דבר שנק' יוסף. רק שע"י הקלקול נסתר זה. והקליפה מחשיך ומסתיר כאלו ח"ו דבר נפרד מהשי"ת. וע"י הכנעה וביטול אמת כנ"ל מתגלה הפנימיות ונתודע שהוא אחיהם כנ"ל. וזהו בי אדוני שהאמין שמ"מ יש בפנימיותו חיות השי"ת. אף שנסתר לו ואינו יודע האיך. כל זה גרם החטא. אבל באמת בי אדוני כו'. כן יש בכל הסתר כנ"ל. וגם מ"ש ז"ל על ולא יכלו כו' לענות כו' נבהלו מפניו כו' אוי לנו מיום הדין כו' ג"כ י"ל עפ"י הנ"ל. כי נבהלו מפניו פי' הפנימיות שהחזיקוהו לגוי ופתאום נגלה להם אור הפנימיות שבו שהוא יוסף. ונתביישו מאוד איך גרם חטאם שיתהפך להם אור כזה. וקו"ח ליום הדין שנתגלה לכל אדם איך התיעוב היותר גדול. הי' באמת החיות שבו קדוש מאוד. ואיך בחטאו עשה שיתהפך לרע גמור כנ"ל. והבן כי אין להאריך שכתוב כבר במ"א מזה:
בשם אא"ז מו"ר ז"ל. על מ"ש חז"ל ראוי היה לירד בשלשלאות כו' ולמה ראוי יעקב אבינו לזה. אך הפי' שהי' ראוי לירד מדריגה אחר מדריגה עד שיוכל לבוא למצרים. והשי"ת פעל ע"י יוסף שהי' יכול לבוא שמה כמו שהי'. בלי ירידה כלל. ע"י הכנת יוסף הצדיק בנו כו'. וז"ש רדה כו' אל תעמוד כי ראה יוסף שיוכל עתה להיות במצרים בלי ירידה כנ"ל. וירא שמא יגרום החטא ויפול ממדריגתו כי אין הצדיקים מאמינים בעצמם. ולכך אמר רדה כו' אל תעמוד כנ"ל:
במדרש אנכי ארד עמך כו' הבטחה לדורות על מנת ויוסף ישית ידו כו'. כי כל מצור לאיש ישראל רק לטובה להיות אח"כ יתרון. וז"ש גם עלה יותר מכמי שהי' קודם הירידה. על מנת ויוסף ישית כו' פי' עיניך הוא הסתכלות. שצריך לשמור שלא יהי' שום הרגש והסתכלות בלי שיקדים יראת ה' לזכור שכל דבר קטן וגדול רק מחיות השי"ת. וכשדבוק תמיד בנקודה חיות הנ"ל על ידי זה מתהפך המיצר לטוב. וכן מצוה לזכור תמיד יציאת מצרים כנ"ל. לידע שחיות הכל הנקודה הפנימיות. וזה עצמו בחינת שבת קודש שבני ישראל מעידין שבריאת שמים וארץ רק ממנו ית' לכך כתיב על כן צוך לעשות כו' השבת. שיציאת מצרים ושבת הכל אחד בחי' יוסף כנ"ל להיות הכל דבוק בנקודה הפנימיות כמ"ש במ"א:
;תרל"ד
ב"ה
במדרש אם ערבת כו'. כתבתי כבר ונתוסף בעזהש"י עמ"ש במדרש מים עמוקים עצה כו' ואיש תבונה ידלנה כו'. פי' שבכל איש נמצא עצה איך לתקן דרכיו כי הש"י נתן בלב כל איש ישראל יראתו ויש נקודה גנוזה בכל איש ישראל רק עמוק שצריכין לייגע למצוא זאת הנקודה. והוא ע"י ביטול אל האמת דכ' ולא יכול כו' להתאפק כו' כמ"ש כבר כי בחי' יוסף הוא נקודה הפנימיות שיש בכל דבר וע"י הביטול מתגלה בהכרח:
במדרש אנכי ארד עמך על מנת ויוסף ישית ידו על עיניך. פי' כי ע"י שמאסף האדם כל כחותיו להשי"ת וזה נקרא יוסף שע"ז חל ברכה ותוספת כדאיתא כלי מחזיק ברכה הוא שלום. וכן בשבת קודש מיני' מתברכין שיתא יומין על ידי הביטול שכל ששת הימים מתבטלין אל השבת. וזה העצה בגלות ע"י התאספות כל הכחות אליו ית'. על עיניך פי' עין האדם הוא הסתכלות השכל והדעת וכשרצון האדם עכ"פ להתדבק בו ית' ולבטל אליו כל הכוחות. חל עליו שם שמים. וז"ש ישית ידו על עיניך כנ"ל:
יעקב קרא ק"ש. דברי מהר"ל ידועים. ומה שיוסף לא קרא ק"ש אמרנו כבר כי זה בחי' יוסף שיכול להצניע עצמו שלא יהיה ניכר על פניו (את) מהותו. וזה מרויח האדם ע"י נסיון מרחוק שמחזק עצמו. עי"ז מרויח שיכול להיות טוב בדרך הסתר ג"כ כנ"ל:
;תרל"ה
ב"ה
בזמר האר"י ז"ל אזמר בשבחין למיעל גו פתחין דבחקל תפוחין. וקשה מאי גו פתחין הול"ל למיעל בחקל תפוחין. אבל האמת כי חקל תפוחין הוא בכל מקום כמ"ש מלא כל הארץ כבודו וכדאיתא ראה ריח בני כריח שדה כו'. רק שעיקר העבודה לפתוח נקודה זאת. ובשבת נפתח זה השער כמ"ש שער החצר הפנימית כו' ששת ימי המעשה יהיה סגור וביום השבת יפתח. וכמו שראינו קדושת שבת בין הימים. אף שהוא תוך הזמן אעפ"כ הוא מעין עוה"ב. וההפרש בין ימות החול לשבת שנפתח בו הפנימיות ואין דומה מאור פניו של אדם בשבת כבחול שבנקל להרגיש הקדושה בשבת. וכמו כן יכולין להבין כי כבוד מלכותו ית' הוא בכל מקום אף שאינו נגלה וזה האמונה של כל איש ישראל בה' אחד. פי' אחד שאין דבר רק השי"ת בעצמו הוא הכל ואף שאין יכולין להשיג את זה כראוי צריכין להאמין בזה וע"י אמונה באין אל האמת. וכמ"ש במקום אחר כי אמת ואמונה הם ב' מדריגות והוא ענין יוסף ויהודה דכ' במדרש אחד באחד יגשו. כענין שנאמר ה' אחד ושמו אחד. ולעתיד יתברר זה האחדות שיש בתוך הבריאה וזה נקרא רזא דאחד כי הוא עתה בסוד נסתר. וה' אחד הוא למעלה מהשגת הנבראים כמ"ש כל הנקרא בשמי כו' כי העולם הזה נברא בשמו ית'. וז"ש בי אדוני ופי' האריז"ל ה' בי באותיות יהודה. והפירוש שעי"ז יכול כל אדם לתקן עצמו אף בעת ההסתר ע"י האמונה שהשי"ת משגיח בכל. ויאמין כי יש בו נשמת אל חי כמ"ש כל אחד מישראל נשמה שנתת בי טהורה. וע"י שמבטל עצמו לנקודה חיות מהשי"ת ורוצה להכיר את האמת. מתגלה לו כמו שמצינו ביהודה ולא יכול יוסף להתאפק כו' כמ"ש במ"א באורך שיוסף ויהודה הם כענין יום השבת עם ימי המעשה. ובכל ש"ק יורד נקודה לכל איש ישראל וצריך הוא להמשיך זאת הנקודה בכל ימי המעשה ואז זוכה בשבת הבא לקבל נקודה אחרת:
בשם מו"ז ז"ל ראוי הי' יעקב לירד בשלשלאות למצרים. ופי' שהי' צריך לירד מדריגה אחר מדריגה עד למצרים. וע"י יוסף זכה לירד למצרים בלי השתנות. ויש להוסיף ע"ד מ"ש וירא כו' העגלות אשר שלח יוסף כו' ותחי רוח יעקב כו'. שראה שיוכל לילך למצרים בלי השתנות וזהו ההפרש בין שלשלאות לעגלות וזה היה עיקר שמחתו. וז"ש שעגלות של פרעה פסל אותם כי הי' חקוק עליהם ע"ז כו' והוא כנ"ל:
במדרש מלכים מדיינים כו' אנו מה איכפת לנו כו'. נראה כי ע"י שביטלו כל השבטים עצמם ליהודה ע"י זה נצחו את יוסף כמו ששמעתי מפי מו"ז ז"ל כי מחלוקת יוסף ואחיו היה כי יוסף בחר לו להיות צדיק נבחר שע"י קדושתו ימשוך כל בני אדם להשי"ת. והשבטים בחרו להם להיות כל אחד כפי עבודתו. ובשמים רוצין כבחירת יוסף רק כלל ישראל חפצים בחירת השבטים כו'. ומסתמא הכל אמת כי ע"י קדושת יוסף הצדיק זכו גם השבטים כל א' על מקומו. אך גם דעת השבטים הי' להיות האחדות ביניהם כראוי ואילו היה יודע יוסף זאת שיוכל להיות האחדות כראוי ביניהם לא היה חולק עליהם ובאמת זאת האחדות היה בכח יוסף הצדיק כי הוא כלל הצריך לפרט. ולכן כשנתבטלו ליהודה זה ענין האחדות שבא מתוך הרבים. ואז ויגש אליו יהודה כמ"ש במדרש אחד באחד יגשו שהם שני מיני האחדות כמ"ש לעיל ולא יכול כו' להתאפק לכל הנצבים פי' אף שהיו הרבים. כשראה שיש האחדות ביניהם הודה לדבריהם כנ"ל:
ויאסר יוסף מרכבתו כו'. כי כל מה שהוא תחת האדם נק' מרכבה שלו ולכן כל הבריאה הוא מרכבה להשי"ת שהוא מלך העולם. וצריך כל אחד להמשיך מה שת"י להשי"ת כי ע"ד זה צריך האדם להכניע היצה"ר תחתיו כדי להכניע עצמו עם כל אשר לו להשי"ת. ומלוכת יוסף במצרים היה הכנה לגלות מצרים כדי להיות מקודם כל המצרים תחת יד יוסף. והיו הם מרכבה ליוסף. וכשעלה לאביו באשר המצרים היו רחוקים ממדת אמת של יעקב. לכן אסר אותם מקודם תחתיו שלא יתפרדו כשיעלה לאביו. וכענין שמצינו ביעקב להיפוך כשירד לחו"ל קשר עצמו מקודם בקשר אמיץ (מקודם) כמ"ש בפסוק ויצא יעקב מבאר שבע ע"ש ובזוה"ק. כמו כן בחי' יוסף להיפוך לקרב כל עוה"ז להש"י. ולכן כשעלה קשר את כל מרכבתו תחתיו להמשיך הכל להשי"ת כי זה מדת יוסף הצדיק. והבן:
;תרל"ו
ב"ה
ויגש אליו יהודה. במדרש בני אם ערבת כו' רש"י פי' ערבת לרעך זה הקב"ה כו' כענין שכ' משביעין אותו תהי צדיק. שהאדם ערב על הנשמה בת מלך להחזירה לאביו שבשמים. ואף שנתלכלך כל כך בחטא. עכ"ז ע"י תשובה מעומקא דלבא איך אעלה אל אבי כו'. נהפך עונות לזכיות ונאמר אני יוסף כו'. ואף שאין יודעין להבין היטב איך נתהפך החטא לזכות. רק כח הפועל בנפעל. וכמו שמהפך אדם לבו לשוב בתשובה כן נהפכין כל הפעולות שפעל בחטאיו. ובאמת בני ישראל שהם חלק ה' ונחלתו ואע"פ שחטא ישראל הוא לכן יכול להתחזק לגשת לכח אלקי אשר נסתר בקרבו. וע"ז נאמר ויגש אליו לעצמותו. ונאמר בי אדוני וכבר כתבנו מזה. אך שיהיה המבוקש רק לש"ש. וז"ש ידבר נא עבדך שכל המבוקש לקרב לבו לשמים להתנהג עפ"י דרך המלך ושיוכל להוציא דבורים לפני אדון כל. וכשמברר האדם זה המכוון באמיתיות לבו. אף שנתלכלך בחטא יכול למצוא פתח התשובה:
בפסוק ולא יכלו אחיו כו' כי נבהלו כו' אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי כו'. וקשה כי בזה הוסיף עוד לבייש אותם בהזכיר את מכירתם אותו. אך בודאי השבטים הרגישו אז קדושת יוסף הצדיק. וז"ש נבהלו מפניו דייקא. והשיב להם יוסף כי בא למדריגה זו על ידי מכירתם אותו למצרים ושהם גורמים בצדקתו. ובזה סר מהם הצער אשר חשבו כי אם היה אצל אביו היה גדול בצדקו יותר אבל לא כן הי' כנ"ל. ונאמר ואח"כ דברו אחיו אתו כלפי מה שנאמר ולא יכלו דברו לשלום. עתה דברו עמו וסרה מהם קנאת יוסף. והאמת כי קנאה לא שייך על אדם השלם בתיקון מדריגתו ומקומו כי כ"א נברא במדריגה המיוחדת לו ומה קנאה שייך בזה. רק עד שלא נתקן הצדיק בכל שלימותו שייך עליו קנאה. לכן נאמר לעתיד שיהיו מתוקנים כל המעשים וכל אחד על מקומו יבוא בשלום וסרה קנאת אפרים כו':
בזמר של שבת ברוך אדני יום יום כו' בגלות בבלה שולח כו'. השייכות לשבת עפ"י המדרש אנכי אעלך כו' על מנת ויוסף ישית ידו כו'. פי' כפי מה שמתקיימת בחי' יוסף הצדיק בכלל בנ"י ובפרט בכל איש ישראל ככה יש לו הבטחת הגאולה אנכי ארד עמך כו'. לכן בש"ק מתעורר הגאולה. כי יש בש"ק לכל נפש ישראל התעוררות הרצון לאביו שבשמים והוא בחי' יוסף הצדיק שהוא התשוקה להשי"ת ברשפי אש שלהבת יה לכן השכינה מסייעת לנו בגלות בזכות השבת לכן מבקשים במו"ש על הגאולה וכמ"ש אלו שמרו בני ישראל כו':
;תרל"ז
ב"ה
בפסוק ולא יכול יוסף להתאפק כו'. דכתיב ויגש אליו יהודה פי' אליו ליוסף. גם אל עצמותו פי' לעצמו. גם פי' אליו להקב"ה. וביאור הענין כי הנה יהודה לא חידש דבר באלה הדברים וגם לא היה לו טענה במה לבוא ליוסף. אעפ"כ לאשר בירר אמיתות הענין בא לו הישועה. כענין אמת מארץ תצמח. והאמת כי כל פרשה זו מיוסף ואחיו. הוא משל לעבודת בנ"י להקב"ה. כאשר חכמים הגידו אוי לנו מיום הדין כו' ומה יוסף קטנן של שבטים כו' במדרש ובזוה"ק. ופי' הנמשל כי השי"ת מלא כל הארץ כבודו וגם במקום החושך שם נסתר כבוד מלכותו ית'. כמאמר גם חושך לא יחשיך ממך. לזאת בכל עת צרה כשאדם מבטל עצמו אל האמת ובמס"נ כמו יהודה שאמר איך אעלה אל אבי ומסר עצמו להיות עבד במצרים כדי שלא יהי' חוטא לפני אביו. ועי"ז נתגלה לו האמת וראה כי הכל טוב ולא היה לו כלל ממה לירא כי אני יוסף כו'. וכבר כ' מזה לכן קצרנו. אבל פי' ולא יכול יוסף הוא מלשון אלפים בת יכיל. כי הנה הקב"ה ברא העולם להיות הכל במדה. ומדריגות זו על זו. וכשאדם מבטל עצמו כראוי אל המדריגה שלמעלה ממנו אז ניתוסף למעלה כח וברכה בעבור מדריגה שלמטה. ואז המדריגה שלמעלה מלאה ברכת ה' עד שקטן הכלי מלהכיל. וצריך להשפיע למדריגה שלמטה. וזה ענין ולא יכול יוסף להתאפק שע"י שביטל יהודה אליו ואמר ישב כו' עבדך כו' עבד לאדוני. והנה יוסף לא ביקש רק שיקבל עליו יהודה מלכותו. ויהודה אף שלא הבין הענין איך יהיה משועבד לזה האדון בחושבו כי הוא איש נכרי. עכ"ז לאשר היה יהודה איש אמת. וראה כי כן האמת אשר הוא משועבד אליו הודה אל האמת. וכן הענין בנמשל שכ' במדרש ע"פ אם ערבת לרעך כו' שכשאדם מבטל עצמו למלכות שמים ומודה על האמת מתהפך אליו החושך לאור:
נודע דברי מהר"ל ז"ל בס' גור ארי' על מ"ש חז"ל יעקב לא נשקו שקרא את שמע. וביאר כי בעת בוא אל הצדיק איזה אהבה ושמחה מכניסו לשמים לאהבת הבורא. לכן קרא אז בכוונה קריאת שמע. ועפ"י הפשוט טעם הדבר כי ירא לנפשו שעי"ז האהבה ישכח ממנו אהבת הבורא לכן הוא מתדבק מקודם בו ית' ועי"ז נשכח ממנו אהבה הגשמיות. וזה ענין מ"ש בכל לבבך בב' יצריך והיתכן לאהוב ה' ביצה"ר. רק שע"י היצה"ר מתקשר האדם באהבת הבורא בעבור יראת היצה"ר. אם אמנם כי הפי' עמוק מזה. אבל ע"י זה הדרך יוכל אחר כך להפוך גם את כל היצה"ר לעבודת הבורא כי עי"ז הדרך נמצא נולד טוב מהיצר. ועי"ז מתהפך לטוב. וכענין זה אמרו חז"ל כתיב לה' הארץ וכתיב והארץ נתן לבני אדם כאן קודם ברכה כו' וכי אחר הברכה אינו לה' ח"ו. אמנם אחר הברכה ניתן לבני אדם שיוכל להיות לה' אף כי הוא לבני אדם. שע"י הברכה מתקשר המעשה בקדושה. וזה הוא הברכה שאחר האכילה שהוא העיקר [שמפורש בתורה] כמ"ש חז"ל כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כש"כ. והיינו כנ"ל שמקודם שבא ליהנות נזכר בהשי"ת כדי שלא להתפרד ממנו ע"י הנאה גשמיות. ועי"ז הזכירה מקודם. נשכח ונתמעט ממנו הגשמיות עד שמתהפך הכל לה':
ועתה אל תעצבו כו'. ועתה לשון תשובה כי השבטים תיקנו החטא בזה הצער שהי' להם מבנימין. והנה לא נשכח מהם החטא זה יותר מעשרים שנה שאמר האלקים מצא כו' עון עבדיך. עון המיוחד כי לא הי' להם חטא אחר:
במדרש אנכי ארד עמך כו' אעלך כו' ועל מנת ויוסף ישית ידו כו'. פשוט הפי' שגאולה תלוי' בשנמצא כחו של יוסף בכלל ישראל. אמנם י"ל כי קאי גם על הגלות. כי באמת לא נזכר תנאי בכתוב. רק מכלל שאמר הקב"ה כל אלה הדברים נמצא תלוין זה בזה. וא"כ גם אנכי ארד עמך כו' קאי על זה התנאי כי שורש הגלות הוא הגאולה ואין קיום לגלות רק בכח הגאולה ונמצא הגאולה חיות הגלות. והבטיחו הקב"ה שלעולם יהי' הרפואה קודם למכה. וזה ענין השמות של ע' נפש שהוזכר בכתוב קודם ירידתו למצרים. וחז"ל הגידו כי יעקב משלים החשבון וי"א הקב"ה השלים החשבון. וביאור הדברים שע' נפש הן הן העומדים נגד כח ע' אומות דכתיב יצב גבולות עמים כו'. אמנם בנ"י בעצמם הם אומה אחד מע' אומות. וכחו של יעקב הוא שורש הע' נפש. והוא למעלה מהם שהרי נגדו אין אומה המנגדת רק הוא שורש הכלל ואח"כ מתפרטים בפרטות. וזה הכלל הוא שורש הגאולה בחי' יוסף והוא התאחדות הפרטים בהכלל. ובאמת ע"י יוסף נתקשרו הע' נפש בהאבות. והוא ענין למחיה שלחני אלקים לפניכם פי' שהוא הי' הנותן להם חיות בגלות לכן כל זמן שכוחו של יוסף קיים לא התחיל הגלות עד שכתוב לא ידע את יוסף כו':
;תרל"ח
ב"ה
במדרש בני אם ערבת כו' ברח מן שלש כו'. פי' שאין לקבל ערבות על של אחרים כי הלואי שיתקן המוטל עליו. אמנם ערבות שבפסוק הוא להקב"ה כמ"ש רש"י ז"ל רעך זה הקב"ה. וקבלת עול תורה זה הוא שייך אל האדם. כי ערבות האמיתי הוא אותו שיש לו לזה שייכות בעצם נפשו. כענין כל ישראל ערבים כו'. וכמו כן ערבות יהודה לבנימין הי' ערבות אמת. לכן בלי ספק יוכל לקיים הערבות. וזה עיקר כוונת המדרש לחזק נפשות בני ישראל לברר כי הדבר שקיבלו עליהם בני ישראל באמת. בכל עת יכולין לקיים. לך התרפס ורהב כו' פי' ע"י היגיעה והתשוקה לבוא אל האמת להתקרב אל התורה ות'. לעולם יש תקוה כמאמר הפוך בה והפוך כו'. קוה וחזור וקוה כו'. וכן מצינו ביהודה כי הגם שמצא עצמו חייב בדבר. עכ"ז לא נפל לבו. ע"י בירור האמת שנגש אל האמת כלומר אע"פ שנמצא הגביע עכ"ז נקיים אנחנו. ודבר זה נמצא בכל איש ישראל תמיד:
ובמדרש מים עמוקים עצה בלב איש כו' ידלנה כו'. כבר פרשנו שהוא בכל איש ישראל שע"י היגיעה מוצא האדם בלבו נטמן עצות וכמה דרכים לעבודת הבורא ית'. וע"ז נאמר יגעתי ומצאתי. ואמת הדבר שכפי היגיעה למצוא נקודה טמונה בלב. כמו כן משפיעין לו התחדשות מן השמים. ובודאי זהו ענין ויגש אליו יהודה כי יהודה ויוסף הם אלה הב' ענינים שהם עבודת ימי המעשה ע"י היגיעה כמ"ש שתה מים מבורך כנ"ל למצוא ההארה הטמונה בלב. וע"ז נאמר איש תבונה ידלנה. חבל בחבל נימא בנימא כי הם דברים שצריכין התקרבות אל הקדושה. ועי"ז זוכין אח"כ לבחי' ש"ק. יוסף נזיר אחיו. השבתה מעובדין דחול. ומתקיים ונוזלים מתוך בארך שהיא השפעה המתחדשת תמיד כמ"ש במ"א:
בפסוק ויאסר יוסף מרכבתו כו'. כי האדם נברא להיות שליט על כל הבריאה כמ"ש וירדו בדגת הים כו' כל שתה תחת רגליו. נמצא הוא רוכב עליהם והם מרכבה אליו. ובהיותו כן ע"י קבלת מלכות שמים שהוא מקבל ומכניע עצמו להבורא ית'. כמו כן מתבטלין כל הנבראים להבורא ית' באמצעיות האדם. וזה לא יוכל להיות רק ע"י נסיונות שגובר האדם נגד יצה"ר. עי"ז שליט ורוכב על עוה"ז. וזה הי' שכרו של יוסף שמלך במצרים. והי' זה הכנה אל הגלות. כי לא הי' בכח בני ישראל להנצל מטומאת ערות מצרים לולא קדימת נסיונו של יוסף שעי"ז מלך במצרים ונעשה שליט על כל הסט"א. ומדריגתו של יעקב אבינו ע"ה הי' למעלה מהטבע. ולא הי' יכול זאת להתקיים רק ע"י יוסף וכ' ויאסר כו' שנכפפו כולם תחת ידו. ויעל לקראת ישראל כו'. ממילא כולם נתבטלו לכללות בנ"י אח"כ. ובמד' רב עוד יוסף כו' יש לי במה רב טובך כו'. כי טוב הצפון הוא בא ע"י יגיעות ונסיונות בעוה"ז. כמ"ש במ"א כי שכר עוה"ב תלוי בעוה"ז כי יש עומק טוב ועומק רע ותלוין זה בזה וע"י שנשאר יוסף צדיק במצרים זכה לבחי' רב:
;תרל"ט
ב"ה
במדרש בני אם ערבת כו' עשה זאת כו' בעפר רגליו. זאת היא מלכות שמים. וע"י קבלת מלכותו ית' יכולין לתקן הכל כמ"ש הכל הי' מן העפר והכל שב אל העפר הוא בחי' הביטול אל השורש. וזהו עיקר בחי' יהודה על שם הודאה על האמת. וע"י ההודאה יש לעולם תקנה ועצה כמ"ש אמת מארץ תצמח כו'. ובמד' מים עמוקים כו' איש תבונה ידלנה. פי' תבונה הכנסת הבינה במעשה. לכן כתיב לא יחפוץ כסיל בתבונה כ"א בהתגלות לבו. שאינו דבר של קיימא כנ"ל. והנה בחי' יהודה ויוסף הם ב' בחי'. כי יש צדיק שהוא איש מנוחה והבורא ית' משפיע עליו רוח קדושה בלי יגיעות נפש ובשר. ויש צדיק שעומד בצדקו ועובר עליו כמה דרכים ומקומות עקלקלות עד שבא אל נכון. ושניהם צריכין להיות. והם בחי' ימי המעשה ושבת קודש. ויוסף הוא בחי' השבת. ויהודה ימי עבודה לכן נקרא איש תבונה ודולה מים עמוקים ביותר. לכן מרמז המד' ונגש חורש בקוצר כי חורש הוא עבודת יהודה ויוסף קוצר המוכן לקצור אחר הגמר. ולכן כתיב וסרה קנאת כו' יהודה. וסוף עליית עבודת ימי המעשה הם בשבת. כי החול מכין לשבת. לכן בסוף מעשיו של יהודה ויגש אליו. שאחר גמר העבודה בא להתדבקות ביוסף הצדיק שהוא השבת. ואז ראה והבין כי שניהם אמת וסרה קנאת כו' יהודה:
וזה הענין שכתוב ביוסף לעשות מלאכתו נכנס אלא שנראית דמות דיוקנו כו' עוד כעין זה ע"ש. וכי באו חכמינו ז"ל למעט זכות נסיונו של יוסף הצדיק ח"ו. אבל הוא כנ"ל שכל עבודת יוסף הצדיק הי' רק להמשיך עליו עזר והשפעת קדושה ממרום. אמת כי ודאי הכל במשפט ואין זוכין לזה רק על ידי עבודה רבה. אכן העיקר הי' שיזכה לעזר עליון כנ"ל:
בפסוק כראותו כי אין הנער ומת כו'. וקשה מנ"ל ליהודה שימות כשיראה שאין הנער. ונראה שלמד זה ממ"ש להם יעקב אע"ה ואל שדי יתן לכם רחמים ופרש"י מי שאמר לעולמו די יאמר די לצרותי. ויעקב אע"ה לא הי' אומר כן לולי שידע כי בנפשו הוא ואבות הקדושים מסרו נפשם בעבור תולדותיהם. וידעו כי כל העובר עליהם הוא בעבור דורות העתידים לבוא. ומה"ט לא קשה למה לא הודיע יוסף לאביו. וכמו שלא גילה יצחק ליעקב. אם כי גדלה רחמי האב על הבן יותר מבן על האב. רק כולם למדו מהבורא ית' כיון שהעלים הוא ית' ממנו ידעו שלטובתו הוא. ורק כשהגיע עד מיצוי הנפש ממש כמ"ש חז"ל ע"פ ואל שדי כו' ע"ש. לכן ידע יהודה כי בראותו כי אין הנער ומת. ולכן כיון ששמע יוסף כן הוכרח לגלות להם האמת כי ידע שהגיע העת לגלות להם כנ"ל:
בפסוק לכולם נתן לאיש חליפות שמלות כו' נתן כו' חמש חליפות שמלות כו'. והענין הוא כי הפנימיות לעולם אחד אבל המלבוש מתחלף כפי מדריגות האדם עולה ויורד כמ"ש פושטת צורה ולובשת צורה. ובודאי התועלת שבא ע"י הגלות הוא תיקון המלבוש. לכן ביציאת מצרים כתיב כלי כסף וכלי זהב ושמלות חביב מן הכל ע"ש ברש"י דברי חז"ל. ויוסף נתן להם זה הדרך איך יוכלו להתלבש בכל אלה לבושים שונים כמו שהראה להם יוסף שלא הכירוהו אם כי הי' עומד בצדקו. וז"ש חז"ל שרמז לבנימין שיצא ממנו מרדכי שיצא מלפני המלך בה' לבושים כו'. כי בימי אסתר הי' הסתרת פנים ביותר ומרדכי תיקן ה' מיני לבושים הנ"ל. [ואפשר ע"ז הרמז מה שמחליפין המלבושים בפורים. כי מנהג ישראל תורה] וזהו ענין חליפות שמלות כנ"ל. כי כל העגלות והכנת הדרך לירד למצרים הי' עפ"י יוסף כמ"ש במ"א. וגם מדברי אא"ז ז"ל על אומרם ראוי הי' יעקב לירד כו':
;תר"מ
ב"ה
במדרש מים עמוקים כו' ואיש תבונה כו'. כבר כ' במ"א כי בלב איש היא לבו של כל אדם מישראל. ובתיקון כל הקומה רמ"ח איברים וגידים שמכוונים לתרי"ג מצות אז מתקשר חבל בחבל ונימא בנימא עד שמתגלה הפנימיות שבו. ונקרא איש תבונות כשמתפשט הבינה שבו לתוך כל האברים. והוא תיקון הגוף. אז מאיר הנפש. וכ"כ כמטמונים תחפשנה שצריך האדם להאמין בודאי כי יש בכל מקום ובכל עת כח ניצוץ קדוש. ובפרט בנפש האדם. ומי שיודע כי נטמן במקום זה מחפש כל כך עד שימצאנה. ואם מחפש באמת נאמר אמת מארץ תצמח. וכל זה נלמד ממעשה יהודה אם כי לא הי' לו שום טענה. רק בדברים היוצאים מן הלב נגלה אליו האמת. ופרשנו ויגש אליו לעצמותו בחי' איש תבונות כנ"ל:
ועיקר הפי' ויגש אליו ליוסף כי באמת אז סרה קנאת השבטים על יוסף. וידע יהודה כי כבר תיקנו החטא של מכירת יוסף. ולכן יש לומר שאמר ואחיו מת. שעל ידי שידע שכבר נתקן החטא. א"כ אם עודנו בחיים. הי' מתגלה להם. וראי' שמיד כתיב ולא יכול יוסף להתאפק כו':
במדרש אנכי ארד עמך כו' על מנת ויוסף ישית כו'. עפ"י דברי אדוני מו"ז ז"ל על המדרש ראוי הי' יעקב לירד בשלשלאות של ברזל כו'. ופי' כי הי' צריך לירד כמה ירידות ממדריגה שלו עד שירד למצרים. ולחביבות אבינו יעקב עשה הבורא ית' שיוכל לירד בלי השתנות. וז"ש אנכי ארד שלא יצטרך ליפול ממדריגתו וגם כמו שיורד למצרים הוא מרכבה אליו ית' ואנכי ארד כו' גם עלה. כביכול עלי' הכתיב לעצמו. כשיש עלי' ליעקב ולזרעו אחריו. והכנה זו עשה יוסף שיוכל להיות ירידת כל המרכבה לשם. ואות זה נתן הבורא ית' בכל איש ישראל. לכן נקרא אות. אלה המצות שיש להם כח להאיר גם בתוך החושך. והוא אות. כי במקום הנגלה א"צ אות. וז"ש ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ. לעולם היינו בכל מיני העלמות והסתרות הגלות. עכ"ז על ידי אות זה ניצולים:
בפסוק איך אעלה כו' פן אראה כו'. וקשה ת"ל מצד הערבות. אכן באמת יותר צער הי' ליהודה מצערו של אביו. מכל הערבות של ב' עולמות. וזה עצמו הראה גם לאדון זה לראות איך גדלה צערו של אביו בעיניו. כדי לעורר רחמנות גם בלבו על צער אביו. והאמת כי במדה זאת נענה יהודה כי תיכף אח"ז כתיב ולא יכול יוסף להתאפק ע"י שכבר נסתלק כל נגיעתו של יהודה. ואם כי ההתפעלות מתחלה הי' ע"י הערבות. אעפ"כ הביאו ממדריגה למדריגה עד ששכח כל צער שלו בעבור צערו של אבא וכל זה משל לתהלוכות בנ"י עם אביהם שבשמים. ודו"ק:
בפסוק והגדתם לאבי כו' כל אשר ראיתם כו'. דכתיב כי נבהלו מפניו. ואז ראו אורו של יוסף הצדיק ומדתו הנק' כל. והוא בחי' התקשרות והתכללות. והבינו כי הוא באמת הצדיק. ומקודם כתיב ולא יכלו דברו כי לא יכלו להתמשך אחר הנהגה שלו. ועתה כ' עיניכם כו' כי פי המדבר אליכם. כי ראו פתח זה שפתח יוסף הצדיק. והוא מוכרח להיות הכנה לגאולת מצרים. ומקודם לא ידעו שמתחיל זה הגלות. ועתה הבינו והודו להנהגתו של יוסף הצדיק וז"ש ואחר כך דברו אחיו אתו ר"ל שנמשכו אחר הנהגה שלו כנ"ל:
;תרמ"א
ב"ה
במדרש מים עמוקים עצה בלב איש כו'. הרמז על תורה שנק' מים. ותורה שבע"פ נק' מים עמוקים. שנמצא שורש התורה בכל איש ישראל כמ"ש חיי עולם נטע בתוכנו. רק שצריכין לייגע למצוא הנקודה טמונה בלב כמ"ש אם תבקשנה כו' וכמטמונים תחפשנה. וזה עצמו היה בחי' יהודה והשבטים. כי יוסף יש לו חלק באבות בחי' תורה שבכתב. ויהודה בחי' תורה שבע"פ. וכשמתברר כראוי נעשה שניהם אחד. וזהו ויגש אליו יהודה. אחד באחד יגשו. כי כל התורה שבע"פ כלולה בשבכתב כענין האסמכתות וכל הדרשות ורמזים שדרשו חכמים. רק שצריכין כח יגיעת האדם לברר הדברים בחכמתם להוציאם לאור. והוא העבודה ע"י מצות ומעש"ט שהם העצות לזה. וז"ש חבל בחבל נימא בנימא כו' וכ"כ במ"א:
ענין הבכיה של יוסף הצדיק. וחז"ל דרשו על החרבנות. ומה ענינו לכאן. ויתכן לומר ע"פ לשון הפסוק ולא יכול יוסף להתאפק כו'. כנראה שהי' מהצורך עוד לעכב עצמו ואם הי' ביכולתם לתקן עד הסוף לא הי' הגלות והחורבן. כאשר חכמים הגידו כי הכל נמשך מהשורש ועמ"ש בפ' וישב מזה. והכלל כי עבודת האבות הכנה לבנים רק שלא הי' בכחם לסבול כל כך צער כאשר מעיד הכתוב ולא יכול יוסף כו'. לכן הרגיש יוסף מיד שיהי' החרבנות כו'. והרי זה המעט שנשאר מהתיקון אין אנו יכולין לגומרו בדורי דורות ומזה יש לבחון גודל עבודת האבות והשבטים:
;תרמ"ב
ב"ה
במדרש מים עמוקים עצה בלב איש משל לבאר עמוק ומימיה יפים וצוננים כו'. להודיע כי כל מה שהמים עמוק ביותר הם יפים ביותר. וכמו כן נקודת התורה שנק' מים שנמצא בכל איש ישראל. כפי רוב היגיעה כך המציאה. כמ"ש מה רב טובך אשר צפנת. וכתיב רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום. פי' שנמצא בכל איש נקודה טובה. והיא עצה בלב איש שהטמין בו הבורא ית'. ונק' עצת ה'. ובידה לדחות כל המחשבות הסובבים על זו הנקודה והיא תקום. רק שצריך האדם לבטל כל המחשבות למחשבה זו. ויוכל לקשר הכל לזו הנקודה ע"י חבל בחבל משיחה במשיחה. שבודאי יש קצת אחיזה לכל הדברים בקדושה. וזאת עבודת ימי המעשה דכתיב שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך פרשנו על ימי המעשה וש"ק. ובחי' השבטים הי' בחי' ימי המעשה ויוסף בחי' מנוחת שבת בארך. וזכה לזה ע"י הנסיון כי נסיון הוא דבר גדול. שמביאין האדם למקום שאין שם הארה. כמ"ש והבור רק אין בו מים. דבכל בור יש הארה גנוזה כנ"ל. ויוסף בא למצרים מקום טומאה. ובכחו עמד בנסיון. ועי"ז השכר שלו שבא למעלה מבחי' בורך לבחי' בארך כנ"ל. והשבטים הוצרכו למצוא הארה הגנוזה תוך הטבע כנ"ל. והיא בחי' תורה שבע"פ שהיא פירוש תורה שבכתב שע"י היגיעה זוכין לפרש תורה שבכתב. ויש מעין זה בכל נפש מישראל. רק שהם היו מתקנים בכלל כל הבריאה והיא עצה העמוקה של גלות מצרים שעי"ז המשיכו בנ"י אח"כ התורה לעולם:
במדרש אם ערבת לרעך כו'. דבתיב כי עבדך ערב את הנער כו'. ואח"כ אמר הטעם איך אעלה כו' פן אראה כו' א"כ לא היה עיקר צער שלו מכח ערבות שלו. רק די"ל שידע יהודה כיון שנתערב על בנימין סימן הוא שבידו להביאו לאביו בודאי. וכמו כן ערבות של ישראל שקיבלו עליהם התורה יש להתחזק בה' ולהאמין כי בודאי יהי' השי"ת בעזרו לגמור אשר קיבל עליו. כענין שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך וכמו כן כל בנ"י ערבים זה לזה ובכח הערבות יכול כ"א להיות עוזר לחבירו כמ"ש בענין מצות פריקה וטעינה מזה. כי ערבות הוא לשון תערובות שיש שייכות להערב בזה העסק כנ"ל:
בפסוק עיניכם רואות כו' כי פי המדבר כו'. עפ"י מ"ש במ"א הרמז שדרשו חז"ל וירד מצרימה אנוס על פי הדבור. שהוא בחי' יוסף. דאיתא בזוה"ק שהדיבור היה בגלות מצרים והוא בחי' השבטים כמ"ש וזאת אשר דבר להם אביהם. ויוסף הוא פי הדיבור התקשרות בחי' הדיבור להקול. וכן כ' אחר כך וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דיבר כו' ותחי כו'. מכלל שהיו דברים סתומים שהכירו מהן בחי' של יוסף הצדיק כמ"ש ואח"כ דברו אחיו אתו. ורמז עיניכם רואות כו' כענין שכתוב במתן תורה רואים את הקולות. וכל הכנת יוסף היה במצרים שיוכל אח"כ יעקב לירד שם. כי הוא בחי' ממוצעת להמשיך כח הדעת בחי' יעקב להשבטים שהוא התגלות הדעת במעשה. ולכן מקודם לא ראה יעקב דרך שיוכל לילך למצרים עד שראה העגלות אשר שלח יוסף כו'. וזה הרמז ששלח יוסף פן תורש אתה וביתך. וחלילה שלא חשב יוסף ליעקב אביו הרבה למעלה יותר ממנו. רק שידע שהתפשטות כחו של יעקב על ידו הוא. פן תורש פי' שיופסק המשכת כח שלו לביתו וזרעו אחריו שמוכרח להיות ע"י יוסף כנ"ל. וכן התנאי שכתב במדרש על מנת ויוסף ישית ידו כו'. שהוא גם לדורות. ע"י שמירת כחו של יוסף יכולין למצוא גאולה בכל מקום צר. והוא התקשרות הדעת לכל המעשים לבטל אותם להדעת בחי' תורה ומצות וע"י התשוקה והאהבה של המצות יש הארת התורה בכל מצוה והוא בחי' יוסף. וד"ל:
;תרמ"ג
ב"ה
בי אדוני. יש לפרש עפ"י המדרש חורש זה יהודה וקוצר זה יוסף כי יוסף הוא למעלה מבחי' יהודה ויהודה המכין כמו החורש ואח"כ בעת הגמר נתעלה לבחי' יוסף לכן הוא הקוצר. והענין כמ"ש מתחתיו יצמח כי ע"י התחתונים מוסיפין כח להשפיע להם מלמעלה. ויהודה הוא מדריגה התחתונה. והכל הי' סדר אחד בחי' התפשטות כח האבות ע"י השבטים ומשם יפרד לכל העולמות. ויוסף הוא כלל האבות. ויהודה כלל התולדות. וקול הוא בחי' יעקב. ויוסף הבל ויהודה הדיבור. ובעוד שלא הי' נתקן כתיב לא יכלו דברו לשלום. פי' לצורך השלימות שצריכין לעשות בעולם. ויהודה אמר בי אדוני אעפ"י שאתה אדון לי אבל האדנות תלוי בי בכח החרישה והעבודה שלי:
בפסוק אשר מכרתם אותי. כמ"ש חז"ל אשר שברת יישר כחך. כן ניחם יוסף אותם כי זכה לכל זה על ידי המכירה:
במדרש תנחומא ואת יהודה שלח לפניו ע"ש. ביאור הענין עפ"י הכ' נר מצוה ותורה אור. ויעקב שהוא בחי' התורה לא הי' יכול לירד למצרים רק ע"י הקדמת יהודה שהוא בחי' המצות ותורה שבע"פ ע"ש הלשון כי המצות הם שלוחים בחי' הגוף שהוא המלבוש רמ"ח מ"ע כו'. אבל הפנימיות הוא אור תורה. וכמו כן כל הכנת בנ"י בעוה"ז שהם שלוחי מצוה ע"ז הרמז יהודה שלח לפניו שנקראו בנ"י יהודים והם מתקנים העולמות להיות הכנה לעתיד שנא' תורה חדשה מאתי תצא:
;תרמ"ד
ב"ה
במדרש מים עמוקים עצה בלב איש כו'. דהנה עיקר מחלוקת יהודה עם יוסף הי' ב' מיני עבדות הבורא ית'. דכתיב שתה מים מבורך הוא בחי' תורה שבע"פ שנטע בתוכינו ממש. והוא עבודה שבלב זו תפלה. והוא בחי' עבודת ימי המעשה בחי' תרי"ג מצות דתלוין בעובדין. והי"ב שבטים הם שורש התרי"ג מצות נגד רמ"ח איברים ושס"ה גידין. והאבות עם השבטים אשר הם עמודי העולם שהיה הסדר שלהם ג' אבות וי"ב שבטים עד ס' ריבוא. והי"ג שבטים המה על הת"ר שהמה רומזים לס' רבוא כמ"ש במ"א מזה. לכן היו י"ב (דגלים) [שבטים] לי"ב גבולין כמ"ש בספרים. והתורה שבכתב הוא הפנימיות רק שנר מצוה הוא התפשטות כוחות מהאור תורה. ויוסף הצדיק הוא למעלה מזה ההתפשטות. והוא בית יוסף להבה. והוא בחי' ונוזלים מתוך בארך שהוא תוספות נשמה יתירה שבא בשבת קודש אחר תיקון ימי המעשה. ואיתא בזוה"ק בגלות מצרים הי' הדיבור בגלות עי"ש. ופי' הדיבור הוא הנהגת הבורא ית' את העולם שלא היה נגלה בתוך הטבע עד שזכו בנ"י להוציא מכח אל הפועל. וזכו שיעשה להם השי"ת נסים ונפלאות להכיר כח מלכותו ית' בעולם. ואח"כ זכו יותר לתורה מן השמים. והמה ב' בחי' הנ"ל. וכמו כן נתקיים מקודם בין השבטים בכלל. שקודם שתיקנו את שלהם כתיב ולא יכלו דברו לשלום. שלא נמשך הדיבור אחר יוסף הצדיק. והיינו שהי' הדיבור בגלות עד שתיקנו וכ' ויגש אליו יהודה שהוא סמיכות גאולה לתפלה כמ"ש בזוה"ק וכ' ואח"כ דברו אחיו אתו. וכתיב ולא יכול יוסף להתאפק כו' ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף כו' וקשה כיון דכ' אתו מה בהתודע יוסף. כנראה שמקודם לא היה יוסף. כי הלא השבטים לא הכירוהו. וכתיב נבהלו מפניו. כענין שכ' בשבת קודש אין דומה מאור פניו של אדם בש"ק כו'. כי [ע"י] הפנימיות שמתגלה וניתוסף נשמה יתירה. מתחדש הצורה. ולכן היה לו ב' מיני התלבשות. ופושט צורה ולובש צורה. ובזמן המקדש היה מתקיים זאת בישראל כמ"ש במ"א. וכן רמזו במד' שחורה אני בימי המעשה ונאוה בש"ק. לכן לא רצה שיסתכלו אחרים במאור פניו. וכן מ"ש בהיראותו לאביו וירא אליו. מכלל שהי' בו צורה נסתרת שהוצרך לגלותו. והיינו דכתיב עיניכם רואות כו' כי פי המדבר כו'. כמ"ש במדרש על הנביאים שהי' פניהם בוערות כלפידים כשהי' רוה"ק שורה עליהם:
בפסוק אנכי ארד עמך מצרימה. הוא הבטחה שהקב"ה כביכול עמו אנכי בצרה כמ"ש גלו למצרים. לבבל. שכינה עמהם. והיינו שע"י יעקב אבינו השכינה שורה בין ישראל בגלות. וזה ארד עמך מצרימה שהוא הסיבה שעל ידו ישרה עמנו בגלות. כאשר הי' הסדר שע"י השבטים ירד יוסף למצרים. וע"י יוסף ירד יעקב למצרים. וע"י יעקב ירדה השכינה למצרים. ובאמת בכלל ישראל נמצא תמיד שורש יעקב אבינו ע"ה כאשר חז"ל אמרו צורתו של יעקב חקוקה תחת כסא הכבוד. לכן בכל מקום שירד ירדה עמו השכינה. והוא מצד מדת אמת דכ' תתן אמת ליעקב. והוא חותמו של הקב"ה. לכן ע"י מדת האמת יכולין לקבל חיות בגלות ג"כ. כי הסתר הגלות הוא בשקר. כי באמת מלכותו ית' בכל משלה ולכן ע"י מדת האמת מתעורר הגאולה. וכן שמעתי מפי מו"ז ז"ל פ' ויחי יעקב בארץ מצרים שע"י האמת יכולין לחיות בארץ מצרים כנ"ל. ואמרו חז"ל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים כו' והאכלתיך נחלת יעקב כו'. כי השבת הוא השבת כל דבר לשורשו כמ"ש אל יצא איש ממקומו ביום השביעי. וזה הוא מדת אמת:
;תרמ"ה
ב"ה
בענין מחלוקת השבטים עם יוסף נתקיים בהם המשנה מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים. כי בודאי הי' המחלוקת עפ"י דרכים מיוחדים שהי' לכל אחד מהם בעבודת הבורא ית' כי יעקב אע"ה הוא עצם התורה. והתפשטות שלו הי' בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם. לכן לכל אחד הי' דרך מיוחד. ומצינו שהתורה נק' אש דכ' כה דברי כאש. ומצינו שנקראת מים דכ' כל צמא לכו למים. ויוסף הצדיק הי' בחי' אש כדכתיב בית יוסף להבה והוא בחי' התלהבות כענין ויגבה לבו בדרכי ה'. ויהודה הוא בחי' מים שהוא הכנעה ותפלה לשפוך לב כמים כדאיתא בגמ' מה המים יורדין למקום נמוך. ובאמת בכלל ישראל צריך להיות כל הכוחות האלו. והשלימות בא ע"י כל המדות כאשר ברא השי"ת כן האדם להיות בו מדות משונות זו מזו. בודאי כולם שוים לטובה. וצריכין להתנהג בשמחה ובהכנעה ובהתחזקות להתנהג פעם בזה ופעם בזה עד שבאין לשלימות האמיתי. ובאדם פרטי ג"כ כן הוא. אם המחלוקת בלבו בהתחלקות של המדות לשם שמים. נעשה התיקון בצירוף כל המדות וסופן להתקיים. ומצינו גם במלאכים כתיב עושה שלום במרומיו מיכאל שר של מים וגבריאל של אש והקב"ה עושה שלום. כמו כן היו השבטים למטה. ושוב מצאתי במדרש תנחומא בפ' זו כן יוסף שור ויהודה ארי כו'. והוא כנ"ל כי ארי' לימינא ושור לשמאלא בחי' הגבורות שנק' אש:
במדרש גם עלה צדיקים כמותך על מנת ויוסף ישית ידו. שמעתי מפי מו"ז ז"ל כי בכל מקום צרה וגלות שיש שם בחי' יוסף הצדיק ושמירת ברית קודש. אז מתקיים אנכי ארד עמך ואעלך כו'. וזה ע"מ ויוסף ישית ידו כו'. ולבאר ענין מדת יוסף היא להמשיך התקשרות וחיות חדש מן השורש שהרי מצות המילה הוא לשנות הטבע. והוא לרמוז כי האדם צריך למשוך חיות מלמעלה שלא לטבוע תוך הטבע. וכן כל ענין אבר הזה שחתם הקב"ה בו הברית. להיות כי גם בעוה"ז אי אפשר להוליד תולדות עד שמעורר האדם חיות ע"י זה האבר. והכל עדות על זה כי משינוי טבע בא התחדשות ותולדות. וכן הוא בפנימיות עבודת האדם. שכפי מה שאינו מניח עצמו תוך הטבע והרגילות. ומוצא לו תוספות התלהבות וחיות ע"י יגיעה בתורה ומצות. עי"ז מתקשר בשורש שלו. וזהו ענין יוסף הצדיק ונק' ברית שע"י התאספות כל הרצון להתקשר בשורש נמשך חיות חדש. ומעין זה בש"ק שבא נשמה יתירה לאדם שהוא תוספות הארה מלמעלה והוא בחי' יוסף. ובפסוק ואת יהודה שלח כו' להורות כו' דרשו חז"ל לקבוע בית תלמוד להורות משם הוראות כו'. והענין יש לבאר כי יוסף ויהודה הם ב' הכנות שהי' צריך קודם ירידת יעקב ובניו למצרים. והם העצות והכנות להגלות ולהגאולה של מצרים. והם ב' הבריתות ברית הלשון וברית המעור שעליהם נרמז גן נעול אחותי כלה גל נעול. בחי' הפנימיות וסוד הנסתר הוא ברית המעור ונק' גן נעול. שבזכותו של יוסף נשמרו מעריות במצרים ואחת היתה ופרסמה הכתוב ובזכות זה יצאו. ובחי' יהודה הוא ברית הלשון והוא ההתגלות שיש בכח פיהם של ישראל לגלות ולברר כבוד מלכותו ית' בעולם וזהו נרמז בגל נעול. לכן ירידת יוסף במצרים הי' בהסתר. ובחי' יהודה הי' בהתגלות שמשם תצא הוראה. והוא הדרך שיכולים הרבים ליהנות ממנו. אבל בחי' יוסף לא יש שייכות רק ליחידים ונק' נזיר אחיו. ומצינו שיעקב אע"ה מסר הסודות ליוסף כמ"ש חז"ל בפי' בן זקונים כו'. אבל ליהודה שלח להיות הוא הדולה ומשקה מתורתו לרבים. וב' אלו הם גם בחי' משיח בן יוסף ואח"כ העיקר הגאולה ע"י בן דוד. [וכתיב אפרים לא יקנא עוד כו'.] שבחי' יוסף הוא גבוה ביותר אבל הוא בהסתר ובחי' יהודה בהתגלות:
;תרמ"ז
ב"ה
במדרש אחד באחד יגשו כו'. כי יהודה ויוסף אינם אנשים פרטיים אבל כל אחד הוא כלל המאחד נפשות בני ישראל. ולכן בהתיחדם כאחד נעשה כל תיקון הצריך כמ"ש בזוה"ק ויגש אליו תקרובתא דעלמא בעלמא. וביאור ב' מיני האחדות עפ"י מ"ש בזוה"ק תרומה כגוונא דמתיחדין לעילא כו' קוב"ה לא יתיב על כורסיא עד דאתעבידת ברזא דאחד. דיש יחוד בשורש הנשמות למעלה וכמו כן בנפשות בנ"י למטה. ויוסף הוא אחד לעילא ויהודה לתתא. לכן איתא שיהי' משיח בן יוסף ובן דוד יהי' לבסוף. כי יהי' גאולה מקודם בשורש למעלה. ואח"כ יגאלו נפשות וגופות למטה. ובאמת ב' אלו האחדות שייך בכל איש ישראל והוא רמז תפילין של יד לשעבד כחות הגוף וזהו בחי' יהודה. ותש"ר בחי' הנשמה זהו כחו של יוסף. ולכן דרשו במדרש על יהודה דולה מים מבורות עמוקים ע"י חבל בחבל משיחה במשיחה. שאחדות שבעוה"ז צריך עצות ויגיעות רבות עד שיכולין לקשר הכל בשורש האחדות. ובאמת כל השבטים היו הכנה לדורות עבור בני ישראל שיוכלו לחבר הכל אל השורש ע"י אלה הי"ב עמודים שכל שבט הוא דרך וצינור מיוחד כמ"ש במ"א. וזהו ג"כ רמז הי"ב תפירות שבתפילין שנמצא בקדמונים שרומז אל י"ב שבטים. והיינו שהם חתרו דרכים לתפור ולחבר התחתונים לעליונים. וגם בירידת יעקב אבינו ע"ה למצרים היה ע"י השבטים כמ"ש וישאו בני ישראל את אביהם בעגלות כו'. וכ"כ וירא כו' העגלות כו' ותחי רוח יעקב כו'. וכמו כן מצינו במשכן שהביאו נשיאי בנ"י שש עגלות וי"ב שוורים. והכל ענין אחד. שהי"ב שבטים הם דרכים להמשיך הקדושה על ידיהם ממקום למקום. וכמו כן בירידתם למצרים היו המה דרכים שתתגלה הקדושה על ידיהם גם במצרי'. וזה היה נחמת יעקב אע"ה שראה שיגמר הדרך ע"י השבטים כמ"ש ויסע בארה שבע ודרשו חז"ל לקצוץ ארזים שנטע יאע"ה למשכן ע"ש. ומאחר שתלה הכתוב הכל ביציאת מצרים כמ"ש הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים. א"כ ירידת מצרים היה הכל באופן זה שמכוון להיות אח"כ השראת השכינה על בנ"י. וכן מצאתי ברש"י במדרש וירא את העגלות שהם העגלות של המשכן ע"ש והכל אחד. וכל זה ניתקן ע"י האחדות והשלום שנעשה עתה כמ"ש ויגש אליו יהודה כו':
במדרש כי הנה המלכים נועדו כו'. וזה נאמר על ביהמ"ק יפה נוף כו'. והענין כי בירושלים וביהמ"ק נעשה שלום בין השבטים כדכתיב ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל. כי בודאי יש לכל שבט ענין ודרך מיוחד. ומ"מ כשמתגלה להם דעת עליון מתבטלין כולם להיות אחד כדכ' עושה שלום במרומיו מלאך של מים ואש נעשין אחד לעשות רצון קונם. וכמו כן בשבטים עבדי ה' נעשין אחד לעשות רצון אביהם שבשמים. וזהו עצמו העדות שכל מחלוקתם לשם שמים. לכן כשעלו למקדש מתאחדין להיות אחד על ידי הדעת ועדות. וז"ש המלכים נועדו כו' כן תמהו. מה שלכאורה דעה של כל אחד זה סותר לזה. ושם ראו שכולם אחדות אחד. ולכל שבט היה שער מיוחד בביהמ"ק. ולכן בכה יוסף על חורבן ביהמ"ק שזה המקדש עשה שלום ביניהם. ובאמת כשמתגלה הדעת נעשה שלום ביניהם וז"ש בהתודע יוסף אל אחיו. רק שאין יכול להתגלות תמיד רק בביהמ"ק. ובשבת קודש הוא מעין זה ונקרא שלום כמ"ש יעקב ובניו ינוחו בו. ובו מתאחדין כל הדעות. ולכן בתפלת מנחת שבת חשיב י"ב מנוחות מנוחה וקדושה כו' אהבה נדבה כו' שלום כו'. והוא כלל כל הי"ב שבטים. שנעשין אחד. וכמו בא"י וביהמ"ק גוי אחד בארץ:
;תרמ"ח
ב"ה
ויגש אליו יהודה כו' בי אדוני כו'. כי הנה יוסף ויהודה הם ב' מדריגות. איתא יוסף משלו נתנו לו. ומדת יהודה מלכות בית דוד דלית לי' מגרמי' כלום. וכל כחו הוא מה שהוא כלי לקבל ומוכן תמיד בהכנעתו אל האדון ית"ש. וז"ש מה נאמר לאדוני כו'. ובכח הכנעה זו תיקן הכל. ומדה זו הוא בחי' יהודה ודוד כמ"ש מו"ז ז"ל יהודה ה' כלול בו. ואות דל"ת שהוא מלא הכנעה בהיותו יודע שהשם בו. וכן אותיות דוד. הד' שפלות. וזכה אח"כ להמשכת הקדושה שע"ז רומז אות ו'. ומ"מ נשאר אח"כ ד' כמקודם. וכבר בארנו במ"א ענין אמרם ז"ל כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמארי' סייעי' שאול באחת ולא עלתה לו דוד בשתים ועלתה לו. וצריכין להבין למה לא סייע העוזר והסומך גם לשאול. אך כי הם ב' ענינים. בחי' שאול הוא כענין יוסף משלו נתנו לו. ובחי' דוד סייעתא דשמיא. ולכן עיקר המלכות ליהודה ודוד שכך צריך [להיות] כי ממלכותו ית' חלק ליראיו לאותן דלית להו מגרמייהו. לידע ולהודיע כי לה' המלוכה. ובאמת כל אלו הצדיקים היו הכנה עבור כלל ישראל. כי צדיקים גבוהים ורמים כיהודה ודוד לא לחנם נכשלו בתמר ובת שבע. רק כמ"ש חז"ל להורות תשובה. להיות נצרכים לפתוח שערי מתנת חנם עבור כלל ישראל והם מסייעים לכל השפלים. כי מועטין הם שיוכלו להתמשך אחר בחי' יוסף. משלו נתנו לו. לכן איתא שער ואוצר של מתנת חנם גדול מכל השערים כי רבים צריכין לו וז"ש בשם האר"י ז"ל בי אדני שהשם בו. ובאמת השם אדנות לא נזכר ביהודה. רק זה עצמו הרמז שיש בו הד' לבד שם הוי"ה. לומר שהגם שהשם בו. הוא לית לי' מגרמי' כלום ומקבל אדנותו ית' עליו לגמרי:
ובהפטרה קח לך עץ כו' והיו לאחדים בידך. נראה כי יהודה ויוסף הם ב' העצים עץ החיים הוא בחי' יוסף הצדיק כמ"ש בן איש חי. ולכן כתיב למחי' שלחני. להחיות עם רב. ויהודה הוא בירור התערובות של עץ הדעת טו"ר. וב' הנ"ל הם תורה חיי עולם. ותפלה חיי שעה. כי בבחי' זו הוא השתנות הזמנים. ולעתיד יהיו לאחדים כי יבורר הפסולת ויהי' דעת טוב ולא רע. ולכן עתה שיש תערובות צריכין בדרגא זו סייעתא דשמיא. [ואיתא כי דוד המע"ה אמר בחנני כו' ואח"כ נתחרט. והוא עצמו כנ"ל שהנסיון הוא להסיר הסיוע רק משלו מעצמו. וזה א"א להיות רק מי שהוא בבחי' עץ החיים שאין צריך בירור. אבל העומדין בבחי' עץ הדעת צריכין לעולם סייעתא דשמיא. ואינם יכולין לעמוד בנסיון כמ"ש אם אין הקב"ה עוזרו אין יכול לו]. ושבת נמצא בו הארה מעץ החיים וז"ש טועמיה חיים זכו. וזה הנשמה יתירה היורדת בשבת לכן זכור ושמור בדבור אחד נאמרו כמ"ש והיו לאחדים שהוא מעין עוה"ב שאז יהיו לאחדים ממש. וזכור הוא בחי' עה"ח. ושמור עה"ד שצריך שמירה כמ"ש לשמור דרך עץ החיים. ובש"ק שנפתח שער הפנימי שאין תערובת פסולת לכן הם לאחדים. וכאן ויגש אליו הי' ג"כ תיקון החטא ונעשו לאחדים כמ"ש בזוה"ק בפסוק ולא עמד איש אתו. והוא נרמז גם בשבת דכתיב ביני ובין בני ישראל. ולא יש תערובות ומגע נכרי לכן נמצא בו האחדות מעה"ח והדעת טוב כנ"ל:
[שייך לעיל]. דיהודה הוא גברא דמארי' סייעי'. לכן כתיב אפרים לא יקנא יהודה שרואה שיש לו סיוע ביותר מכפי מעשיו:
בפסוק אל תירא מרדה מצרימה כו' לגוי גדול אשימך שם. באברהם כתיב ואעשך לגוי גדול. ואיתא שם במדרש אשימך אין כתיב רק כו' בריה חדשה ע"ש. והענין כי המתנה שהנחיל השי"ת לאבותינו הנקודה מכלל ישראל ניתן לאברהם. ויעקב שירד למצרים הי' התישבות הנקודה לחלוק לכל פרט איש ישראל. וזה נק' אשימך לשון סידור כמו ושמו כו' איש איש על עבודתו. וזה הסידור להיות מוצא כל אחד את מקומו זה צריך בירור ע"י הגלות מצרים. וז"ש אשימך שם. וכ"כ במתי מעט כו' ירדו כו' שמך ה' ככוכבי השמים. אנכי ארד עמך הוא שהראה לו הקב"ה כי הנהגת מלכותו ית' יהיה נשלם ע"י גלות מצרים כי ארד לשון וירד מים עד ים שע"י שירדו בנ"י למצרים לכן ירדה השכינה ונעשה להם נסים ונפלאות בשינוי הטבע ונתברר אלקותו ית' בעולם. וז"ש אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. ובאמת אנכי רמז לתורה ועשרת הדברות שמתחילין אנכי. והרמז שכל גלות מצרים והגאולה הכל תורה שנעשה מכל זה פרשיות בתורה. וזה חזק את יעקב ובניו שירדו למצרים לשם שמים שלא היה שעבוד הגוף בלבד רק סדר מיוחד וישועה לכל הדורות. ז"ש אנכי ארד ואנכי אעלך שיהי' הכל תורה וכ"כ בפ' שמות כשאמר משה רע"ה מי אנכי כו' השיבו הקב"ה בהוציאך כו' תעבדון את האלקים פי' אנכי הוא קבלת התורה כמ"ש שם:
;תרמ"ט
ב"ה
בפסוק וירא את העגלות כו' ותחי רוח כו'. כי הנה השבטים הם הגבולים ודגלים לד' רוחות. והענין הוא כי יעקב הוא בחי' נחלה בלי מצרים בחי' השבת כמ"ש ז"ל בפ' והאכלתיך נחלת יעקב. ממילא הימי מעשה הם במצרים וגבולים. כי בעוה"ז א"א לקבל הארה עליונה רק בצמצום וגבול. וכבר כתבנו בפרשיות הקודמים כי הי"ב שבטים הם בחי' ימי המעשה וז"ש בנשיאים שהביאו שש עגלות צב הם בחי' ימי המעשה וכן מצאתי שם במדרש בהדיא. והרמז צב אין צב אלא מכוסה כמ"ש ששת ימי המעשה יהי' סגור. והיינו שההארה עליונה מתלבשת בעשי' ובטבע. זה עצמו הוא ההסגר. וזהו הענין שהביאו עגלות וי"ב בקר הגם כי בלא"ה לא הי' עפ"י טבע לישא משאות כאלה רק שיהי' מתלבש בציור טבעי. וכמו כן הי' הענין העגלות לשאת את יעקב למצרים וכ"כ בזוה"ק פרשה זו כמה עגלות היו שש כד"א שש עגלות צב ע"ש. והיינו להמשיך הארת יעקב במצרים וגבולים. וב' המדריגות צריכין לתיקון העולם דכתיב מן המיצר קראתי. ענני במרחב. והם בחי' ימי המעשה שהם במדה ומצרים. וענני במרחב הוא כשבא הארת השבת שהוא בלי גבול. ועכ"ז ההכנה לשבת הוא העבודה במיצר וגבול. ובאמת השבת הוא מתנה בלתי כח אנושי. לכן הוא בלי גבול ומדה רק כמ"ש טוב להודות לה'. וע"י שמעידין בש"ק על הבורא ית' ומחזירין הכל אל השי"ת זוכין לעזר אלקים. ואיתא במקדש עומדין צפופין ומשתחוין רווחים שע"י הביטול והשתחוי' זוכין להתגלות קדושה עליונה שהוא בחי' ענני במרחב. [וכזה ממש מצאתי אח"כ בס' דרך חיים באבות שם]. וזה שאמר להם יוסף והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוין כי לבסוף צריכין לבוא לסיוע עליונה ע"י הביטול אליו ית' שהוא בחי' השבת וכל תהלוכות עבודת השבטים הי' הכל הכנה וסיבה שיחול אחר כך ע"ז סיוע עליונה כמ"ש:
בפסוק אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם. דידוע ד' מדריגות שיש בבני ישראל אבות וי"ב שבטים וע' נפש וס' ריבוא כמ"ש בדברי קדשו של אמו"ז ז"ל. כי הנה כל מה שיורדין במדריגה מתרבה ביותר כמ"ש בס' הישר לר"ת ז"ל. ויתכן כי הם בחי' נר"נ. ולכן כתיב בע' נפש ירדו. שבחי' ע' הם בנפש. ובבחי' הגוף נתרבו לס' ריבוא. וכן רמז לו הקב"ה והי' זרעך כעפר הארץ ודרשו חז"ל עשוין לדוש ע"ש. וכן כתיב כאשר יענו כו' כן ירבה כו'. והי' ההבטחה כי הגם שיתפשטו יהי' להם אחיזה בשורש האחדות שזה עיקר כחן של בנ"י כמ"ש במ"א פי' עם אחד מפוזר ומפורד כו'. אנכי ארד עמך כו' ואנכי אעלך כו'. רמז כשמקבלין הגלות לשם שמים היינו אנכי ארד עמך כו' ממילא הוא הכנה לגאולה כמ"ש ואנכי אעלך. ובמד' על מנת ויוסף ישית ידו. פי' אמו"ז ז"ל כי העיקר תלוי בשמירת הברית מדתו של יוסף הצדיק אז אנכי ארד עמך. וכן הוא הבטחה לעולם כו'. וכזה מפורש בקרא כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחנך כו' ולא יראה בך ערות דבר. הוא ויוסף ישית ידו על עיניך. וראיית העין הוא בלב כמ"ש לא יראה בך. ואז השי"ת עמנו בגלות וזה מפתח להגאולה:
;תר"נ
ב"ה
במדרש מים עמוקים עצה בלב איש כו'. כבר פרשנו כי זאת הי' עבודת יהודה והשבטים לדלות מים מבורות עמוקים כדכתיב שתה מים מבורך. והוא שיש בכל איש ישראל בפרט בעוה"ז ג"כ וכן בכלל נמצא גם בעוה"ז הארות גנוזות כמ"ש ה' בחכמה יסד ארץ. והוא עבודת ימי המעשה לברר אוכל מתוך פסולת ובחי' יוסף הוא להמשיך אור חדש מן השורש בשמים וזהו ונוזלים מתוך בארך מעין נובע תמיד וכענין שנאמר וזרקתי עליכם מים. והוא בחי' תורה שבכתב. ומים עמוקים בלב הוא תורה שבע"פ חיי עולם נטע בתוכינו ויש מטמוניות גנוזות בלב איש. וע"ז נאמר אם כו' וכמטמונים תחפשנה. והרב הקדוש מפרשיסחא ז"ל אמר פי' הכתוב תבקשנה ככסף. תחפשנה כמטמונים. כי בקשה הוא כאדם המבקש למצוא מציאות. וחיפוש הוא דבר הנאבד ממנו וחופש אחריו. והחילוק הוא כי מי שנאבד לו דבר מצטער ביותר לחפש אחריו. אבל כשמצאו אין השמחה גדולה כל כך כי כבר הי' לו דבר זה מעולם. ומי שמבקש מציאות הוא להיפוך. אין הצער גדול. והשמחה גדולה. ולכן אמר הכ' כי בעבודת השי"ת צריך להיות שניהם להיות הצער גדול לייגע עצמו למצוא כדבר הנאבד ממנו. ואח"כ כשזוכה למצוא צריך להיות השמחה גדולה כמוצא שלל רב עכ"ד ז"ל ודפח"ח וש"י. ונראה לי כי שניהם אמת שיש ב' אלו העבודות בכל איש שצריך למצוא השלימות להוציא מכח אל הפועל מה שמוכן לו והוא מטמון בנפשו. ונאבד ממנו. וצריך לחזור אחר אבידתו והוא בחי' ימי המעשה כנ"ל. ויש ג"כ לבקש עזר מקודש למצוא התחדשות מן השמים והוא השבת שנק' מתנה טובה לכן בשבת השמחה והעונג. ובימי המעשה העיקר היגיעה והעבודה כנ"ל:
בפסוק אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך כו' אנכי ארד כו'. כי בני ישראל זכו לכל המתנות ע"י היסורים כדאיתא במד' שמות. וב' המדריגות שנאמר מי גוי גדול כו' קרובים כו' בכל קראינו כו'. ומי גוי גדול אשר לו חוקים כו'. הוא בחי' תורה ותפלה ולכן הוצרך מקודם להיות במצרים ועל הים. ולצורך בניו אחריו כדי שיזכו להיות גוי גדול חייבו המקום ב"ה לירד למצרים. ואמר אנכי ארד. כאשר השכינה הקדושה ירדה למצרים בעבור בנ"י כמ"ש גלו למצרים שכינה עמהם וכן לבבל כו'. כמו כן וכש"כ שצריכים הצדיקים לירד עם כלל ישראל בגלות. ובמד' גם עלה לרבות צדיקים אחרים. היינו הצדיקים שמכניסים עצמן לגלות עבור כללות ישראל כיעקב אבינו ע"ה:
בפסוק ואת יהודה שלח כו'. כבר כתבנו במ"א כי יוסף ירד בהסתר למצרים כי הוא בחי' סתום. גן נעול. ברית המעור. ויהודה באתגליא. גל נעול. ברית הלשון. וכן איתא בגמ' יוסף שקידש שם שמים בסתר נתוסף לו אות משמו של הקב"ה. ויהודה קידש שם שמים בפרהסיא נקרא כולו על שמו של הקב"ה. והם ב' תיקונים המוכנים לבנ"י סתים וגליא כדאיתא בזוה"ק אורייתא סתים וגליא וכמו כן בנ"י. וזהו בחי' ויקם עדות ביעקב. עדות הוא במקום שיש התנגדות בעוה"ז. ותורה שם בישראל הוא בשורש עליון. וב' בחי' אלו הנחיל יעקב ליוסף ויהודה. ומאחר דכ' וישראל אהב את יוסף כו' בן זקונים כו'. נראה כי יהודה והשבטים היו בבחי' התחתונה שהוא עדות ביעקב:
;תרנ"ב
ב"ה
במדרש אחד באחד יגשו ורוח לא יבוא ביניהם כו' אנו מה איכפת לנו. ונגש חורש זה יהודה בקוצר יוסף. כי הנה מחלוקת ב' המלכים הי' רק לשם שמים שיוסף שם לי דרך לגלות כבוד מלכותו ית' בעולם. וכמו כן יהודה כי לה' המלוכה. כי בנ"י נבראו בעולם לברר מלכותו ית' כמ"ש עם זו יצרתי כו' תהלתי יספרו. ועיקר שכינה בתחתונים היתה רק הרשעים סילקו שכינתו ית' לרקיע. ולעתיד יהי' ה' אחד ושמו אחד ואמרו חז"ל וכי האידנא לאו אחד הוא רק לא כמו שאני נכתב אני נקרא. וזהו ענין תורה שבכתב ושבע"פ. ואין האחדות בשלימות בבחי' הקריאה בע"פ. ולכן יש כח י"ב שבטים שהם ד' דגלים כמ"ש כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם. וע"י הדגלים מגינים השבטים שלא יהי' שם מגע סט"א ותוכל להתמשך הקדושה משמים כמו שהי' בזמן המקדש. ושם בביהמ"ק הי' נקרא שם הוי"ה בשלימות. ויהודה המכין למטה כח החרישה שיוכל אח"כ לירד השפע מן השמים ובכח יוסף נגמר הפעולה ונקרא קוצר. אכן לעתיד יהי' אחדות למטה כמו למעלה ואז יהיה יהודה עיקר. כי השכינה תהי' בארץ במהרה בימינו אמן. ואז אחד באחד יגשו ורוח לא יבוא ביניהם ולכן לא יצטרכו אלה הגבולים להבדיל בין הקודש לחול כי יהי' שפה אחת בארץ. וכמו כן הי' אז לפי שעה בהתודע יוסף אל אחיו. ואיתא כי שבת הוא מעין עוה"ב לכן בשבת זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו והם ב' בחי' הנ"ל. ויתכן לרמוז בחריש ובקציר תשבות על ב' בחי' הנ"ל יהודה ויוסף זכור ושמור. שמור הוא בלב. זכור בפה בהתגלות. וזה הרמז עזור לשובתים בשביעי בחריש ובקציר עולמים כי הם ב' עולמות. ובקידוש אומרים באהבה וברצון הנחלתנו. והם ב' בחי' הנ"ל אהבה היא מסותרת בלב כדכ' אהבה מסותרת שיש תאוה אפילו כשהיא בהסתר ואינו יכול להוציא מכח אל הפועל כענין תובעת בלב. ורצון הוא בהתגלות לכן יש זמנים לעת רצון. תפלתי לך ה' עת רצון אהבת בנ"י גורם עת רצון כדאיתא אימתי עת רצון כשהצבור מתפללין. ובחי' אהבה ורצון הוא ג"כ בימי המעשה. והם בחי' ג' ימים דקמי שבתא להשתוקק אל השבת הוא בחי' שמור. ואח"כ כשיורד השפע בשבת נשאר הרצון בג' ימים דבתר שבתא. לכן דרשו חז"ל וינפש וי אבדה נפש כי נשאר רצון אחר השבת כנ"ל. וב' בחי' הנ"ל אהבה ורצון הם למעלה ולמטה ולכן הם כפולים בקידוש היום באהבה וברצון הנחילנו. ואח"כ באהו"ר הנחלתנו שהוא אהבה ורצון שיש להקב"ה לבנ"י ואהבה ורצון מבנ"י לאביהם שבשמים:
בפסוק אנכי ארד עמך הוא הבטחה לדורות כמ"ש עמו אנכי בצרה בכל מקום שגלו שכינה עמהם והוא בזכותו של יעקב לכן אמחז"ל המענג את השבת זוכה לנחלת יעקב בלי מצרים דכתיב בכל צרתם לא צר בו' ובא'. פי' כשזוכין שהוא עמנו בצרה ממילא לא צר. ז"ש ביעקב ופרצת ימה כו' שהוא יכול לפרוץ כל המצרים ונכנס בעובי הקורה דכתיב איש תם. ובזוה"ק תם כשעובר כל המדריגות עם חסיד כו' ועם עקש תתפתל. וירש זה הכח לי"ב שבטים ד' דגלים לד' רוחות הם ד' בחי' הנ"ל והתגלות השכינה עמנו בגלות הוא בשבת לכן שבת הוא זכר ליציאת מצרים שבו ערקת כל סט"א וכל המצרים:
עוד פי' אנכי ארד מלשון ממשלה כמו וירד מים עד ים. כי מלכותו ית' יתגלה במצרים באמצעות ירידת יעקב ובניו כמו שהי' אח"כ ואכבדה בפרעה כו' וזהו ארד עמך מצרימה:
;תרנ"ג
ב"ה
במדרש והקול נשמע בית פרעה כו' אחת היא כו' זה אברהם כו' עד ראוה בנות אלו השבטים הה"ד והקול נשמע כו'. כי הנה כל בחי' האבות והשבטים וכלל בנ"י אחד הוא. אבל בחי' האבות הי' בשורש הנעלה ולא הי' יכול לבוא לידי גילוי בפרהסיא עד השבטים שהם י"ב גבולי אלכסון. י"ב בקר תחת הים כידוע. לכן כשנגמר בחי' השבטים והקול נשמע בית פרעה הוא לשון גילוי ופריעה. וזה שבח של כנסת ישראל גן נעול גל נעול כמ"ש במ"א בשם מו"ז ז"ל בפי' מי זאת כו' שבנ"י הם בחי' סתים וגליא היינו שיש להם ב' הכוחות להסתיר מה שצריך ולגלות ג"כ כו'. וז"ש מי זאת הנשקפה כו' שבא לידי גילוי במדריגה כמו שחר הוא בחי' אברהם מי העיר ממזרח. כלבנה יצחק. כחמה יעקב. איומה כנדגלות הם השבטים ודגליהם. ועל זאת תמהים האומות שרואים דרך רחוק אשר האור מאיר בישראל. וכשרוצין להתקרב ולראות אין יכולין. וזה מי זאת. וכמו שהי' כל גלות מצרים עד שזכו בני ישראל לברר מלכותו ית' בפרהסיא ע"י הגלות כמ"ש בזוה"ק שהדיבור הי' בגלות במצרים כנ"ל כי דיבור (היא) בחי' התגלות כמו כן הי' מקודם אצל השבטים שורש הדברים ובא לידי גילוי בירידת השבטים ליוסף. וז"ש במדרש אחד באחד יגשו. כי אחד הוא התקשרות כל הפרטים. ויוסף ויהודה הם בחי' ברית המעור וברית הלשון. ושניהם בחי' אחד כי ברית הוא התקשרות ואחדות. וברית המעור הוא בסתר גן נעול. וברית הלשון גל נעול. בחי' הדיבור הוא יהודה. וז"ש חז"ל יוסף קידש שם שמים בסתר ויהודה בפרהסיא. וגם אמרו רחל תפשה פלך שתיקה. ולאה תפשה הודי' הפעם אודה כו'. ובאמת ב' אלו האחדות תלוין זה בזה. וכ' סוד ה' ליראיו כו' הם ב' בחי' שיש לישראל בחי' הסוד שיכולין לשמור הפנימיות. ובריתו להודיעם הוא בחי' הדיבור [כי דעת גנוז בפומא] וכ"כ עם זו יצרתי הוא צורה הפנימיות שנק' סוד. תהלתי יספרו הוא ברית הלשון וזהו ניתן ליהודה כמ"ש שמע ה' קול יהודה:
בפסוק אנכי ארד עמך כו'. דכתיב בכל צרתם לו צר. שהקב"ה משתתף עמנו בצרה וממילא לא צר בא'. אבל באמת נכלל בזה שבחן של בנ"י כי מקבלין הצרות לשמו ית' וזה פי' לו צר. וז"ש עמו אנכי בצרה. וגם זה עצמו נכלל בהבטחת הקב"ה אנכי ארד עמך כי יזכו בנ"י לזה לאשר יקבלו הגלות לשם שמים כנ"ל. אך לא זו בלבד כי ואנכי אעלך כו' כי גם בשעת הגאולה והחדוה צריכין לקבל השמחה רק לשם שמים וזהו נסיון ביותר. ובאמת כן הוא המדה כי מי שזוכר בהקב"ה בעת השמחה הקב"ה משתתף כביכול בצערו. וזה הרמז בגמרא המענג את השבת זוכה לנחלת יעקב נחלה בלי מצרים. דאיתא זכור את יום השבת אם נזדמן לך מנה יפה הזמינהו לשבת. והרמז כנ"ל כשיש לו שמחה ודבר טוב. יזכור באהבת הקב"ה ויתדבק השמחה בשורשו בהקב"ה דהוא שבת שמא דקוב"ה. ולכן בעת צרתו לו צר. וזה אנכי ארד ואנכי אעלך:
;תרנ"ד
ב"ה
בפסוק ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו אחז"ל אוי לנו מיום הדין כו' מיום התוכחה ע"ש במדרש. ונראה הרמז אפילו לאנשים גדולים שמתקנים מעשיהם לטוב מיום הדין הוא רשעים. ומיום התוכחה הוא אפילו לצדיקים כמ"ש אין צדיק בארץ אשר כו' ולא יחטא. כי הקב"ה שם באדם נשמה קדושה וטהורה וכמה כחות וניצוצות הנשמה שמתפזרים בגשמיות והבלי עולם. ולכן אפילו מי שזוכה לתקן מעשיו והקב"ה עושה חסדים ורחמים לסיוע הצדיק לבלתי ידח ממנו נדח וע"י תשובה ומעשים טובים וכל זכותים שיש לאדם מתקנין מעשיו ומתיחדים לשורשם ובבואו לעולם העליון ורואה איך נפרדו ממנו כמה נצוצות שהי' בהם קדושה עליונה ונתהפכו לגשמיות וע"י התקונים מאיר בהם החיות. ואז נבהל מהם. והוא ממש כזה המשל באמירת יוסף אשר מכרתם אותי מצרימה ונבהלו מפניו. הגם כי ראו שהי' הכל משמים ונעשה מזה תקונים והכנה לטוב אך בזה שמכרו אותו מצרימה והוא צדיק וקדוש נבהלו מפניו וככל החזיון הזה יש לאדם בזה שמוכר ומשעבד כחות שלו לסט"א ולכן אפילו כשזוכה לתקנם הוא מלא בושה. ומכש"כ אנו שלא זכינו עוד לתקן מעשינו כראוי. וזה הרמז הוא ענין שכ' בזוה"ק ירא שבת ירא בשת. כי שבת מעין עולם שכולו שבת ואז יהי' נתקן הכל ואז יהי' זה הבושת. וכל שבת יש בו ג"כ איזה תיקון ועלי' למעשים פרטים ומי שזוכה להארת שבת צריך להיות עלי' מבושה זו. ומכש"כ מי שאינו זוכה כלל להארת שבת בודאי צריך להיות מלא בושה וכלימה. והקב"ה ישים חלקינו עם המתקנים מעשיהם לטוב:
;תרנ"ו
ב"ה
במדרש אחד באחד יגשו כו'. וכמו כן כתיב יוסף עץ אחד ויהודה עץ אחד. והענין הוא כדכתיב ע"כ כו' בספר מלחמות ה' כו' והב בסופה כו' הנחלים ארנון. ודרשו חכמינו ז"ל במלחמתה של תורה אהבה בסופה כי והב וכמו כן אהבה גי' אחד. ובזה המלחמה שהיה בין השבטים שהוא מלחמת ה' לשם שמים סופה להתקיים ונעשין אחד. כי כל שבט היה לו ענין מיוחד. כי האבות הם תורה שבכתב. ואיתא בי"ג מדות התורה נדרשת כי התורה נעלמה מעיני כל חי והיא תורת אמת וא"י להשיגה רק עפ"י מדות וכלים שמכינים התחתונים בבחי' תורה שבע"פ. וכפי הכנת הכלים והמדות מתמלאים הנחלים ממעין התורה. וכמו כן תורת יעקב מתפרשת אל הי"ב שבטים ויוסף הוא המקשר תורה שבכתב אל תורה שבע"פ. והם ב' מיני האחדות כי הקב"ה הוא האחד האמת שאין בו שום תפיסה והוא נעלה מכל מיני השגה. וכמו שהוא רחוק ונעלה מכל. כמו כן הוא קרוב ומהוה כל הוה וכמ"ש האלוה מקרוב אני ולא מרחוק כו'. כי זה עיקר האמונה שהשי"ת רחוק מכל ריחוק וקרוב מכל קירוב. וכמ"ש ה' אחד. [הח'] בז' רקיעים וארץ. והד' ד' רוחות וד' יסודות. והא' הוא שורש כל אלה הי"ב. וי"ב השבטים כוללים כל אלה הי"ב דרכים שבהם מנהיג הקב"ה כל העולם. לכן נקראו י"ב גבולים בדרך מדה וגבול. וכשהם מתאחדין אז מתדבקין באחד האמת. והוא בחי' ה' אחד ושמו אחד. וכל ישראל יש להם חלק בזה האחדות. רק תכלית כל הדרכים הם בי"ב דרכים של השבטים. ונמשך מאלה הדרכים לכל איש ישראל כפי הכנת כל אחד. ואיתא בפסוק ויפול על צוארי בנימין שבכה על חורבן המקדש. ובנימין בכה על משכן שילה. והרמז הוא כאשר ראו כמה כבדה עליהם העבודה עד שנתחברו להיות אחד. וביהמ"ק נק' צואר כמו שהצואר מחבר הגוף אל הראש כן נתחברו בנ"י בכח המקדש אל אביהם שבשמים. וכמו כן ביוסף כתיב שכם אחד על אחיך כמו משכמו ולמעלה גבוה. שהוא הי' הראש של השבטים והבינו מזה קשוי בנ"י בגלות. כי באמת לפי שהשבטים היו כוללים כל הדורות האחרונים ואנחנו גרמנו להם זה הפירוד שלא היו יכולין להתאחד כראוי. ויוסף ובנימין שניהם נקראו צדיקים כידוע כי עיקר החיות בצדיק. וכ' והחיות רצוא ושוב. צוא"ר הוא רצו"א. והוא בחי' יוסף הצדיק. ובנימין הוא שוב בחי' הצמצום ואור חוזר. ולכן רמזו על בנימין ישפה יש פה ושותק. וכמו כן בנין המקדש בחומה וגבול. ושילה הי' נאכל בו בכל הרואה לרמוז כי בחינת יוסף הוא נחלה בלי מצרים בחי' רצוא. ושוב הוא בנימין כנ"ל:
בפסוק אל תירא מרדה מצרימה כו' לגוי גדול אשימך כו'. אנכי ארד עמך מצרימה כו'. הוא הבטחה לכל בנ"י כמ"ש עמו אנכי בצרה. וכבר כ' במ"א כי אנכי הוא התורה שהתורה מתפרשת תמיד לפי עמידת בנ"י שנקראת תורה להורות לישראל דרך ה'. וכל יראתו של יעקב אע"ה כי בניו לא יוכלו להתקיים בקדושה במצרים והקב"ה הבטיחו כי אדרבה עוד יעלו ויתקנו כל הנצוצי קדושה שנמצא במצרים ובכל מקום שגלו לשם. וז"ש עמו אנכי בצרה כי כשבנ"י במקומם בא"י ובמקדש אז מתגלית התורה באר היטב. וכשהם בגלות מתלבשת גם התורה בלבושים וצרופים כפי עמידת בנ"י ז"ש אנכי ארד עמך ולכן פתח הקב"ה אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים כי הכל הי' בכח התורה:
;תרנ"ז
ב"ה
במדרש אחד באחד יגשו ורוח לא יבוא ביניהם יהודה ויוסף כו'. כי יהודה ויוסף הם ב' כוללים של כל השבטים כי השבטים הם ד' דגלים לד' רוחות וי"ב גבולים. ויהודה כלל הי"ב כי הוא המלך. ויוסף מעלה כל השבטים למדריגה שלמעלה כי השבטים יש להם שרשים למעלה וכשנעשין אחדות אחד ע"י יהודה אז מתדבקין בבחי' יוסף ומתעלין לעולם שלמעלה [ע' בס' זהרי חמה פ' ויחי ד' ר"מ ב'] ויהודה בחי' שמור ויוסף בחי' זכור כי בזוה"ק איתא כי יוסף בחי' השבת. ובספרים איתא בברכת יהודה אתה יודוך כו' כי הוא בחי' שבת ע"ש ברקאנטי ורבינו בחיי. ושניהם אמת כי הם בחי' זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו. והוא בחי' לחם משנה בשבת. לחם עוני לחם מן הארץ בחי' יהודה. ושמנה לחמו לחם מן השמים בחי' יוסף. דכתיב וישבות ביום השביעי אח"כ ויברך ויקדש. השביתה הוא הכנת הכלי להיות העולם מוכן לקבל ברכה וקדושה והוא בחי' מנוחה. ובחי' יהודה הודאה הוא במקום שיש מחלוקת. מודים מכלל דפליגי. כי בעוה"ז הנפרד אין ניכר מלכות שמים מכח הטבע. ולכן כשבא יום השבת ובנ"י פונין מכל דבר ויודעין ומעידין כי השבת הוא תכלית הבריאה. והוא רק כלי לקבל קדושה. אז יורד ברכה וקדושה מעולם העליון וזהו בחי' זכור ושמור. ואז זוכין לנשמה יתירה. משנה אותיות נשמה. כמו כן השמים גי' נשמה שהוא חלק לחם מן השמים. ובפסוק לכולם נתן לאיש חליפות שמלות ולבנימין כו' חמש חליפות שמלות. והרמז הוא כי יוסף לימד להם להיות להם התפשטות הגשמיות שהוא המלבוש ולהתלבש בלבוש רוחני שהוא לבוש הנפש. ובאמת יש כמה מיני התלבשות ממדריגה למדריגה כי הגוף מלבוש החיצון אל הנפש. והנפש אל הרוח. רוח לנשמה. וכן למעלה למעלה. לכן לבנימין נתן חמש חליפות. וכמו כן בשבת קודש שנק' מתנה טובה יש לכל איש ישראל נשמה יתירה והרגשה ממלבוש הפנימי. והוא שאמרו חז"ל וכבדתו זה התחלפות המלבושים. ויש לכל איש ישראל חלק בזה. כמ"ש לכולם נתן. אבל אין כולן שוין בדבר כדאיתא בזוה"ק כי הנשמה יתירה לכל איש כפי ערכו ע"ש:
בפסוק כל הנפש כו' שבעים. כתב רש"י ז"ל בעשו כתיב נפשות. וביעקב שבעים נפש שעובדין לאל אחד. נראה כי זה יסוד כל הגלות והגאולה מה שהיו יורדין באחדות אחד. כי כל הגלות הוא התפשטות הי"ב שבטים עד שבעים וששים ריבוא והכינו יעקב ויוסף להיות הריבוי בהתקשרות האחדות. וכן כתיב בשבעים נפש ירדו כו' ועתה שמך כו' ככוכבי השמים לרוב. שירדו באחדות. והגאולה כמו כן ס' ריבוא וכוכבי השמים כתיב בהם לכולם שמות יקרא ופעם כתיב לכולם בשם יקרא לרמוז כי הגם שיש לכל אחד שליחות מיוחד. ומ"מ הם באחדות אחד. וכן הוא בבנ"י שנמשלו לכוכבים דכתיב כה יהי' זרעך וכן הגאולה בפרט איש ישראל שכל הרצונות שבו יתבטלו לרצון אחד לעשות רצון אביו שבשמים. זהו בחי' שבעים נפש לשון יחיד כנ"ל:
;תרנ"ח
ב"ה
במדרש מים עמוקים עצה כו'. כבר כתבנו במ"א כי זהו בחי' תורה שבע"פ לחם מן הארץ כמ"ש חיי עולם נטע בתוכינו וזה בחי' יהודה להורות הדרך לבנ"י למצוא איש הנקודה הטמונה בו ובחי' זו צריכה בירור שהיא מעורב בפסולת והיא בחי' עץ הדעת שצריך תיקון ובירור והוא עצה עמוקה של גלות מצרים. והוא עץ יהודה וישראל חביריו. ובחי' יוסף הצדיק הוא בחי' עץ החיים והוא להמשיך לחם מן השמים בחי' תורה שבכתב. והוא תכלית הישועה כי אם אין הקב"ה עוזרו לא יכול לו. ולכן כתיב רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום פי' שניתן תקומה לאלה המחשבות שבלב איש. לכן כתיב ביוסף קמה אלומתי. ובאמת ב' אלו הם בחי' נעשה ונשמע. נעשה בימי המעשה שצריך בירור ותיקון. וכל עבודת ימי המעשה באין לידי עלי' בשבת שהוא בחי' נשמע. ולפי שכן דרך בני ישראל להקדים נעשה לנשמע וכן הי' שהקדימו השבטים להוציא מכח אל הפועל הכח שלהם בעוד שהי' יוסף נסתר מהם ואח"כ נגלה להם בחי' יוסף הצדיק. וכמו כן אח"כ בגלות מצרים עד שזכו לקבלת התורה. והכל ענין אחד הוא כמ"ש. ואלה שני העצים של יוסף ויהודה הם נמצאים בכל איש ישראל בחי' עה"ד ועה"ח שצריך האדם לייגע עצמו ביגיעת בשר ונפש להוציא הכח שבו ואח"כ זוכה לעזר מן השמים. והוא בחי' תפילין של יד יד כהה והוא בחי' נעשה. וכ' וקשרתם ואח"כ והיו לטוטפות שבא אח"כ הסיוע מן השמים ממילא:
בפסוק ועתה אל תעצבו. איתא כי ועתה לשון תשובה. כי גם מקודם שבו השבטים בתשובה כדכ' אבל אשמים אנחנו והי' תשובה מיראה. אבל עתה עשו תשובה מאהבה ונהפך כל החטא לזכות. וזה הראה להם יוסף כי למחי' שלחני. וכן הוא המדה כי כל הסיבות מתהוים מבעל הסיבות ומ"מ החוטא משתלם על חטאו. אבל כשמתקבל בתשובה נעשה מכל חטא זכות ממש. וז"ש אח"כ ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה. הגם כי כן הי' מתחלה. אבל עתה אחר התשובה נתהפך הכל להיות רק מעשה האלקים שעשו תשובה מאהבה ז"ש אל תעצבו כנ"ל:
בפסוק אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם. איתא אין אומרין אל תירא אלא למי שירא שמים לאמיתו. כי כל יראת אבינו יעקב ע"ה הי' שיתערבו ח"ו בין הרשעים. והקב"ה אמר לו כי אדרבה עיקר גוי גדול ישימו שם. והנה כתיב מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים כו' ומי גוי גדול אשר לו חקים כו'. הרי ב' אלו דברים מיוחסים לגוי גדול עמוד התפלה ועמוד התורה. וב' אלו נתבררו בגלות מצרים ובגאולת מצרים. גלות מצרים הי' הכנה להיות ה' קרוב להם בעת צרה. וע"ז כתיב אנכי ארד עמך כו' והי' הכנה לכל עת צרה וגלות. ואנכי אעלך גם עלה לקבלת התורה כמ"ש בהוציאך כו' תעבדון כו' האלקים. והם ג' בחי'. מול ג' שמות יעקב ישראל ישורון. ומול ג' רגלים כמ"ש במ"א. ארד עמך מצרימה בבחי' הישועה בגלות זה שם יעקב. אח"כ אעלך להיות בן חורין. גם עלה הוא תוספות כי שם ישראל לי ראש היינו שלא להיות ח"ו הנשמה טבועה בגשמיות שזה עיקר החירות שלא יהיה משועבד לגוף. אבל גם עלה הוא כמו שהי' קודם החטא אני אמרתי אלקים אתם. זהו שם ישורון כמ"ש האלקים עשה האדם ישר וזה יתקיים לעתיד בשלימות להיות מתעלה גם הגוף להיות כולו רוחניות:
;תרנ"ט
ב"ה
בפסוק אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך. הם ב' הבטחות להיות עם בנ"י בגלות ולגאול אותם. ועל ב' אלו כתיב בכל צרתם לו צר בו' ובא'. לו צר בו' הוא הסיוע בגלות והוא בחי' ששת ימי המעשה. לא בא' הוא הגאולה בחי' השבת נחלה בלי מצרים. וב' אלו הבחי' קיבלו יהודה ויוסף. יהודה ארד עמך כמ"ש ויהודה עוד רד עם אל. ויוסף הוא בחי' הגאולה אנכי אעלך כמ"ש מי יעלה לנו השמימה ר"ת מילה. וב' אלו הבחי' מתחדשים בכל השבתות כי בימי החול הקדושה מתלבשת בעשי' בחי' ארד עמך. ובשבת מתעלה איזה נקודה שיש בחי' גאולה בכל שבת ושבת. והם ב' הבחי' הקול קול יעקב קול תורה ותפלה. ולפי ששבת בחי' קול תורה כמ"ש יעשה כולו תורה לכן ממעטין בו התפלה שבכל יום י"ח ובשבת ז' ברכות. והנה יוסף ושבת הוא בחי' תוספת נשמה יתירה וזה שאמר יעקב רב עוד יוסף בני חי. וכ"כ עודך חי כי עוד הוא לשון תוספות כמ"ש ויבך על צוארו עוד פרש"י הרבות בכי. וכן שם יוסף על התוספות. כי ימי שנותינו שבעים שנה ואם בגבורות שמונים. עו"ד הוא שמונים. וכן יסוד עולה פ'. וכן שם המיוחד לש"ק י"ה אדנ"י עולה יסוד. והכל ענין אחד כי הוא הארה מעין עוה"ב בחי' שמינית וכן מילה ביום השמיני. וכן שבת הוא אור שבעת הימים שנמשך תוספות מן השורש למעלה מעולם הטבע. והוא בחי' הגאולה. והנה יש לתמוה כי יוסף אמר וכלכלתי אותך כו' פן תורש אתה וביתך. והיתכן שיחשוב עצמו גדול מאביו. אבל ידע כי בחי' התוספות והעושר צריך להיות על ידו. וכל זמן שהי' יוסף מתכסה מאביו הי' חסר ליעקב אותו התוספות. ואח"כ כתיב ותחי רוח יעקב עי' בזוה"ק. וכ' בן זקונים הוא לו בר חכים הוא לי'. והוא כמ"ש המחכים את רבו כו'. כאשר היה יוסף מוכן לקבל השפע ע"י יעקב. הי' יעקב מתמלא תוספות קדושה וברכה. וגדולה מזה מצינו בכללות בנ"י כפי הכנה שלהם ניתוסף הקדושה בכל המדריגות כמ"ש תנו עוז לאלקים. ואמרו חז"ל ישראל מפרנסין לאביהן שבשמים. כמ"ש רעיתי פרנסתי ע"ש במדרש חזית:
;תר"ס
ב"ה
במדרש אחד באחד יגשו. ובזוה"ק ויגש אליו יהודה סמיכות גאולה לתפלה. דהנה עיקר עבודת האדם הוא בלב ובמוח. תפלה בלב. ולעבדו בכל לבבכם איזהו עבודה שבלב זו תפלה. כי יש ב' לבבות לב חכם ולב כסיל. לכן צריכין עבודה בלב כדאיתא לב בנפש כמלך במלחמה והוא עבודת ימי המעשה ועי"ז כ' לב יודע מרת נפשו. וצריכין לעבוד למתק זה המרירות. יודע כמ"ש בזוה"ק פי' יודעי תרועה מתברין ההוא תרועה. וזה הי' בחי' יהודה בכלל ישראל. מלך במלחמה בחי' הלב. ויוסף הוא בחי' המוח בחי' גאולה. כי עיקר הגאולה בנפש. כשהנשמה והמוחין מאירין לאדם ואז שקטה מלחמת הלב ונעשה לב אחד. וע"ז כ' בשמחתו לא יתערב זר כשנתמלא בשמחת הנפש מתבטל לב כסיל. לכן בשבת קודש דיש נשמה יתירה המאירה לנפש האדם. סט"א ערקית. ושבת הוא יום שמחה כמ"ש חז"ל ביום שמחתכם אלו השבתות לפי שהנשמה מאירה באדם. והתפלה בשבת היא בחי' תפלה למשה. דיש תפלה לעני והוא תפלת ימי המעשה. התפלה מתוך המרירות והמלחמה. ויש תפלה מכח השתוקקת רצון הנפש להתדבק בבורא עולם. ותפלה זו היא בלי תערובות ולא יתערב בו זר. ולכן גם בכל תפלה צריכין לסמוך גאולה לתפלה. והקדימו פסוקי דזמרה וק"ש וגאולת מצרים להתפלל מתוך שמחה ואז סט"א ערקית כנ"ל. ואז נעשה גם הלב אחד. ועיקר האחדות לב ומוח בש"ק יום החירות ומנוחה והארת הנשמה. לכן זכור ושמור בדבור אחד נאמרו. זכור במוח שמירה בלב. וזהו ויגש אליו יהודה התחברות יהודה עם יוסף ואז כ' ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף כמ"ש במ"א מזה. ולכן צריכין בתפלה להיות מקושר בתפילין של יד ושל ראש שהוא בחי' לב ומוח כנ"ל. כמ"ש בזוה"ק שע"י תפילין סט"א אתכפיא:
בפסוק ויאסור יוסף מרכבתו. ואמרו חז"ל תבוא אסירה זו ותעמוד על אסירה של פרעה דכתיב ויאסור את רכבו. דכ' לאסור שריו בנפשו. כי הנה שר של מצרים למעלה מכל שרי מלכות שאר האומות. ולכן גלות ראשון הי' במצרים. אבל יוסף בכחו נתעלה על כל השרים וז"ש שמני אלקים לאדון לכל מצרים שבזה ניחם לאביו כי הכין להם עזר לשיעבוד מצרים. ונראה כי אם לא היו חוטאים אח"כ בבריתו של יוסף. לא הי' קשוי שיעבוד כלל במצרים כמ"ש מלך חדש אשר לא ידע את יוסף שהפרו ברית מילה כמ"ש במד'. וגם לפי הפשוט נראה כמ"ש לאסור שריו כו' וזקניו יחכם כי יוסף לימד להם חכמה ונכנעו כולם תחתיו ונעשו חסידי אוה"ע. רק אח"כ קם מלך חדש לכן כתיב כי הזידו עליהם. שהבינו כח בנ"י רק שמרדו בהם בזדון. ולכן נאבדו אח"כ ולולא שחטאו אחר כך הי' השיעבוד בנקל בכח הכנת יוסף:
;תרס"ג
ב"ה
במדרש אחד באחד יגשו כו'. כי תכלית כל המעשים לבוא אל אחדות האמת ובאמת הנשמה עיקר האחדות שהיא חלק אלקי ממעל. אבל הקב"ה הרכיב הנשמה בגוף שגם בגוף יתברר זה האחדות והכל עדות על הבורא שהוא אחד ושמו אחד והם ב' בחי' תורה שבכתב בחינת הנשמה בגוף כאזכרה בגוילין. ותורה שבע"פ תיקון האברים להכניסם אל הארת הנשמה כמו תורה שבע"פ שהם נסמכין לתורה שבכתב ונובעין ממנה. וכשנתקן האדם כראוי נעשה נשמה וגוף אחדות אחד. וכמו כן בכלל ישראל יש צדיקים שעיקרן בחי' נשמה וכן יוסף הצדיק היה אחדות הנשמה והשבטים אחדות הגוף. וכשנתקנו ויגש אליו יהודה ונעשו אחדות אחד. וזה שרמז להם מאלמים אלומים שכל העבודות להתקשר ולהתאחד. אך קמה אלומתי ותסובינה אלומותיכם להיות סובב הגוף להתאחד עם הנשמה. וכמו כן בזמן שבת אחדות הנשמה. וימי המעשה צריכין להתבטל ולהתאחד בהשבת שהוא יומא דנשמתין:
בפסוק אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך. אנכי הוא התורה אנכי ה' אלקיך והראה לו הקב"ה כי כל תהלוכות הגלות והגאולה הכל תורה דאיתא שמא דקוב"ה סתים וגליא. וכן התורה. וכן בנ"י. וז"ש גן נעול גל נעול. ויש דברי תורה שא"י להוציאם מכח אל הפועל רק ע"י הסתר וגלות. וז"ש אנכי הסתר אסתיר שהתורה יתגלה ע"י בחי' ההסתר. ואיתא רשימין וסתימין בגו כל עלמין. שבכל עולם יש רשימה בהתגלות ובהסתר. וכמו כן כל אדם מרגיש בנפשו שלפעמים מתגלה לו הארת הקדושה כל אחד לפי מה שהוא ולפעמים הוא בהסתר וכל זה אינו במקרה רק כך הוא דרך התורה:
בפסוק כל הנפש כו' נפש שבעים. פי' רש"י שהיו עובדין לאל אחד כתיב נפש. וענין זה הי' שורש והכנה להגאולה שעיקר הגלות הוא הפיזור כמ"ש מפוזר ומפורד. אבל בנ"י מתקשרין בנפש אחת אפילו בגלות כמ"ש עם אחד מפוזר כו'. וזה האחדות הוא מצד אלקות שהגם שכל נפש יש לו רצון אחר ולכן נתפרש כל נפש בפ"ע. אבל בנ"י שכל נפשם ורצונם לעבודת הבורא וזה הרצון עולה על כל שאר הרצונות. כמ"ש בכל לבבך. נפשך. א"כ זה הרצון שוה בכל נפשות בני ישראל ובזה הם נעשין נפש אחד. וזה עצמו שא"ל הקב"ה אנכי ארד עמך אנכי דעשרת הדברות אנכי ה' אלקיך שיהי' בהם קבלת מלכות שמים גם בגלות וממילא יהי' אחדות אחד. וגם עתה זה מפתח הגאולה אם יקבלו עומ"ש בק"ש בכל יום כראוי נעשין אחד ומוכנים לגאולה. וגם זה נרמז במשנה בטל רצונך מפני רצונו היינו בכלל ישראל שיבטלו רצונם לרצונו ועי"ז יבטל רצון אחרים שיגאלו מן המלכיות ומן הסט"א ע"י שיהיו נעשין נפש אחת כמ"ש:
;תרס"ד
ב"ה
ויגש אליו יהודה. במדרש אחד באחד יגשו כו'. דאיתא מחלוקת לשם שמים סופה להתקיים. אהבה בסופה. כי כל מחלוקת השבטים הי' לשם שמים. ולכן נעשה בסוף בנין אחד מזה המחלוקת. וכעין דאיתא ויקח מאבני המקום התחילו אבנים מריבין עלי יניח צדיק ראשו ועשאן הקב"ה אבן אחד. ובאמת כל זה רומז על השבטים כמ"ש במדרש לקח י"ב אבנים אמר אם מתאחות הם יודע אני שאני מעמיד י"ב שבטים. כי בנין המקדש בא בכח הי"ב שבטים כמ"ש ששם עלו שבטים כו'. ולכן יש י"ב שערים לכל שבט שער אחד. וכמ"ש פתחו לי שערי צדק כו' ומשיבין זה השער לה'. זה גי' י"ב שצריך להיות נעשה שער א' הכולל כל הי"ב שערים. ולכו הי' י"ג שערים בביהמ"ק. אחד הכולל כולם. ולכן אחר שנגלה להם יוסף נפל על צוארי בנימין. ואמרז"ל שבכה על בנין ביהמ"ק שנק' צואר שמושך הארה מלמעלה לעוה"ז ומעלה ריח ניחוח מלמטה למעלה. כמו שהצואר מחבר הראש עם הגוף. וזה עצמו רומז הסולם שראה יעקב ראשו מגיע השמימה. וזה מחלוקת לש"ש האיך למצוא מקום בעוה"ז שיתגלה על ידו שם שמים בעולם:
;תרס"ה
ב"ה
ויגש אליו יהודה. במדרש המלכים נועדו ובזוה"ק סמיכות גאולה לתפלה. דכל מחלוקת השבטים היה לשם שמים לברר מלכות שמים בעולם. והעיקר יוסף ויהודה. דהנה מלך הוא מוח לב כבד. מול נר"נ. מוח בחי' נשמה. ולב רוח. וכבד נפש. ועיקר המלחמה בלב. לאדם מערכי לב עורכי מלחמה. וזה עבודה שבלב תפלה בחי' יהודה ודוד המע"ה. וכתיב לב יודע מרת נפשו. כי עיקר הגלות בנפש שמלובש בכבד. ויתכן שהוא בחי' בנימין דכ' בצאת נפשה בלידת בנימין. והרוח הוא הממוצע בין מוח לכבד. והוא עולה ויורד שיש לו עלי' למוח וירידה לכבד. וכן בקבר הנפש חופף על הגוף. והרוח עולה ויורד. לכן עבדך ערב את הנער כי הרוח ערב על הנפש להוציאה מאפילה לאורה. וכן בעבודת הבורא במחשבה דיבור ומעשה. ועל ידי הרוח בקול ודיבור בתורה ותפלה יוכל לתקן המעשה והנפש. והרמז וקולך ערב. ולכן הלב יודע ומרגיש בצרת הנפש והגוף. אבל כשמתעלה ומתדבק במוח יש לו חירות ובשמחתו לא יתערב זר. כי כל התערובות כשיורד אל הנפש והכבד. אבל כשמתדבק במוח ונשמה מתעלה. וזה ויגש אליו יהודה. ליוסף שהוא בחי' מוח ונשמה. והוא בחי' שבת שבו זכור ושמור בדיבור אחד. ולכן אז כל סט"א ערקית. וכמ"ש ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו כמ"ש במ"א מזה. והוא סמיכת ק"ש לתפלה שמע ישראל שמיעה במוח:
==ויחי==
;תרל"א
ב"ה נכתב בקיצור
אא"ז מו"ר זצלה"ה הגיד ויחי יעקב בא"מ כי ע"י בחי' אמת יכולין לחיות גם בא"מ וכ' תתן אמת ליעקב עכ"ד. דהנה לא הל"ל רק ויהי יעקב בא"מ. ומשמע דעיקר הרבותא מה שהי' בבחי' חיים גם בא"מ ופי' חיים הוא דביקות בשורש ומקור שמשם נמשך תמיד חיות. וכ"כ בזוה"ק ויגש ע"פ ותחי רוח יעקב. ונ"ל שהוא מלשון מים חיים שע"י שמחת הנפש מעורר מקור החיים וניתוסף חיות. [ונ"ל שז"ש ויהי האדם לנפש חי'. פי' נפש. הרצון. ע"י פנימיות הנפש נמשך חיות תמיד]. והגם שהי' בא"מ ידע שכל המצרים הם רק קליפה והסתר. אבל הפנימיות הוא חיות הש"י. ולכך אחז"ל כי הרשעים בחייהם נק' מתים שנפרשים ממקור החיות כנ"ל. וכ' במדרש גרים אנחנו כו' כי כל בריאת אדם בעוה"ז לא הי' כדי להידבק ח"ו בעוה"ז. רק להיפוך שע"י דביקות האדם בעיקר החיות מתמשך גם עניני עוה"ז להש"י. וגר לשון המשכה כמו מעלה גרה. שגם מה שנק' גר מי שמגייר עצמו. ג"כ ע"ש זה. שמוציא נקודה קדושה שהי' נטבע באומות. וכן ענין גלות מצרים שכ' גר יהי' זרעך כו' ג"כ הפי' להוציא נ"ק שנטבעו במצרים. וז"ש ואח"כ יצאו ברכוש גדול [רכוש גדול ר"ת גר רק מהופך שזה הענין הוא מלמטה למעלה כמובן]. וז"ש רש"י ז"ל ביקש לגלות הקץ. פי' שרצה לברר זה שהגלות רק הסתר והכח פנימי הוא רק מהש"י. רק אם הי' נגלה זה לא הי' גלות כלל. ונסתם. ומ"מ כ' בזוה"ק שגילה מה שרצה לגלות רק בדרך הסתר. והפי' ע"י אמונה יכולין למצוא האמת להתברר שהוא רק הסתר כנ"ל. ולכך ויחי יעקב סתום. שזה מקור החיות להיות נמצא גם בא"מ. זה נסתם [ולכך נק' שהתחיל השעבוד] וכמדומה לי שאא"ז ז"ל הגיד בשם הרב מפרשיסחא ז"ל שהקשה למה רצה לגלות הקץ. ותי' שכשנודע הקץ. הגלות בנקל. ע"כ אני זוכר. ונראה כנ"ל שפי' גילוי הקץ לידע שיש קץ להגלות. והוא ע"י שהוא רק הסתר ואינו כח בפ"ע ח"ו. כי הפנימיות שהוא אמת אין לו קץ וההסתר יש לו קץ. ורצה שיהי' זה נגלה. ולא הי' גלות כלל. ונשאר סתום. ומ"מ ע"י אמונה שמאמינים זה בנ"י. שאין שום כח בלתי הש"י רק כ"ז רק הסתר. אף שאין רואין זה בעין. מ"מ ע"י אמונה ג"כ יכולין לראות האמת. רק יעקב אע"ה רצה שלא נוכל לטעות כלל. שיהי' זה נגלה. ונשאר סתום שצריכין יגיעה למצוא זה. וזה בחי' דהמע"ה דלית לי' מגרמי' כו'. ומשיג האמת רק ע"י הביטול. וזה ההפרש שבין אמת לאמונה. וכ"כ אא"ז מו"ר זצלה"ה על יעקב אבינו לא מת. מקרא אני דורש כו'. שכשאדם דורש ומייגע עצמו שזה בחי' תושבע"פ. יכול למצוא הארה מחיות יעקב אבינו גם בתוך ההסתר. וגם בשבת מתעורר בחי' יעקב כמ"ש והאכלתיך נחלת יעקב ע"י הביטול כו' מתעברין מינה כו':
במדרש ושמעו אל ישראל אביכם מה הקב"ה בורא עולמות אף יעקב אביכם כו'. נ"ל כי חיות מצרים עצמו הי' ע"י יעקב. וזהו עשה הש"י הכנה לגאולה כענין שכ' בזוה"ק על יוסף שהי' צריך להיות מקודם כפוף ת"י השבטים ע"ש וישב. כמו כן מ"ש ויחי יעקב בא"מ פי' חיות א"מ עצמו הי' ע"י יעקב. וזהו בורא עולמות שנותן חיות בתוך ההעלם:
בזוה"ק פי' וזאת אשר דיבר להם. כי הטביע בהם בחי' זאת. שהפירוד נק' אלה. ובחי' הקדושה. מ"ש. חיות הש"י נק' זאת. ודיבר מלשון דבר א' לדור. שלמד להם שינהגו כל מעשיהם ע"פ בחי' זאת להיות נמשך הכל אחר נקודה הפנימיות כנ"ל. [וז"ש כל אלה כו' וזאת כו'] והבן:
אא"ז מו"ר זצלה"ה הגיד עמ"ש השבעה לי כו' וישתחו ישראל כו' ופרש"י שהי' מטתו שלימה שהרי יוסף מלך כו' ע"ש. ומה ענינו לשבועה זו. ופי' שע"י השבועה שהוא התדבקות כל החיות ז' מדות נתוודע בחי' יוסף ליעקב ע"ש ודפח"ח. ונ"ל להוסיף כי למה צריך להשביעו. ונראה כי לא הי' זה דבר קטן מה שחגר יוסף מתניו להיות בזכותו הגאולה במצרים. וכ"כ חז"ל שע"י יוסף היו גדורין בעריות. וכן הים ראה וינס כו'. וזה שלא נקבר יעקב בא"מ כ' בזוה"ק ע"י שהבטיחו הש"י אנכי אעלך כו' להיות נקבר בארץ ע"ש. ושם כ' ויוסף ישית ידו כו'. ונראה שכח יעקב נתן ליוסף. וע"י השבועה נתדבק בכל כחו וקיבל בחי' יעקב להיות נשאר חי גם בתוך מצרים כו'. וע"י שראה כי בניו קיבלו כוחו להיות נשארים אחר הסתלקותו בא"מ. השתחוה שזה בחי' מיטתו שלימה. וז"ש ויראו כו' כי מת אביהם כו' לו ישטמנו כו' כי הכירו שבחי' אביהם נשאר אצל יוסף כי לא הי' אצלם וע"כ נשאר אצל יוסף:
;תרל"ב
ב"ה
אא"ז מו"ר ז"ל פי' ברכת יוסף הצדיק ברכות אביך גברו כו' זה בחי' שבת שכ' ז"ל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים כו'. והפי' ע"י שיודע כי חיות הכל מהש"י שיש נקודה פנימיות בכל דבר ממנו ית'. וכפי ידיעת זאת הנקודה כך נתברך ונדבק הכל בשורש החיים. וממילא לא שייך מיצר וסוף לזה כי הנקודה חיות מהש"י אין לה סוף כי מא"ס היא. אך פי' המענג את השבת הוא שכל תענוגיו הם רק לזאת הנקודה הפנימיות שנק' שבת באמת שהוא מנוחת הכל. ולאשר יודע שהוא העיקר נתברך בזה. ונק' תאות גבעות עולם שכל הנבראים מתאוין לידבק בזאת הנקודה כי היא מחי' כולם. ואא"ז מו"ר ז"ל פי' ויחי יעקב בא"מ שע"י בחי' אמת כמ"ש תתן אמת ליעקב יכולין להתקיים גם בא"מ. והוא ידיעה הנ"ל שהכל חיות הנקודה הפנימיות וזה אמת. כי שקר אין לו רגלים. ואמת מקיים העולם כנ"ל. וכשדביקין באמת כנ"ל לא יש מיצר כי כולם מושכין חיות מזה:
ויברך את יוסף. והקשו כי אין הברכה רק להנערים. אך כי כל ברכה הוא מבחי' יוסף שהוא להיות כל דבר נדבק ונקשר בשורשו שהוא חיות הנקודה הפנימיות מהש"י ממילא יש ברכה כי בשורש יש תמיד התחדשות. וכן בשבת כ' ויברך ויקדש מיני' מתברכין כל שיתא יומין ע"י שנתברר בשבת כי הש"י ברא כל הנבראים עי"ז ניתוסף להם חיות מחדש על כל ימי הבריאה. ובנ"י שמעידין ע"ז בש"ק מתברכין. וכ"פ אא"ז מו"ר ז"ל מ"ש וידגו כו' בקרב הארץ ובמד' פי' כדגים שפותחין פיהם לטיפה מים כאילו לא טעמו כו'. והוסיף הפי' אף שהם בקרב הארץ וע"כ עושין מעשים גשמיים. מ"מ יהי' עיקר החיות להש"י כמ"ש כי הם חיינו כו' ולהיות תמיד דבוק בשורש זה הברכה כנ"ל. וכ' ישימך כו' כאפרים כו'. וקשה כי רק כראובן ושמעון יהיו כו' ואמאי נתיחד הברכה ישימך כאפרים ומנשה. אך כי לאשר הי' דור שאחר השבטים ומ"מ נתעלו להיות בכללם. וזה ע"י הברכה כנ"ל להיות דבוק בשורש אף שהם למטה במדרגה. ובאופן זה יוכל להיות נמשך ברכה לכל איש ישראל מאבות הקדושים אף אלף דור כי השורש מהם. ובזה י"ל ג"כ מ"ש ויברך את יוסף. כיון שנתעלו בניו להיות שבטים. ממילא נתעלה הוא יותר [ועיין בזוה"ק הטעם שיוסף לא נמנה בין השבטים כי נתעלה למעלה מבחי' שבטים ע"ש]:
;תרל"ג
ב"ה
זכר של בני ישראל שיחי' הנולד לי ב' ויחי ז' טבת ;תרל"ג. הש"י יזכני לגדלו לתורה וחופה ומעש"ט אמן:
ברש"י נסתמו עיניהם ולבם כו'. כי באמת לב ועינים של איש ישראל הוא להשי"ת. ורק אחר שנפטר יעקב אע"ה נסתם ונסתר האמת. וכ' ול"ת אחרי לבבכם כו' עיניכם כו' כמו שהוא בהסתר החיצוניות. וזה עיקר הגלות להפנימיות שא"י להתפשט בכל האדם. והעצה שמעתי מא"א מו"ז ז"ל ע"פ ויחי יעקב בא"מ. שע"י אמת יכולים לעורר החיות גם בכל הסתר ומיצר כמ"ש תתן אמת ליעקב. והוא להיות בטל תמיד אל הפנימיות שהוא האמת. שהחיצוניות אינו אמת. רק הסתר. ולפי הרצון שבאדם באמת בכל דבר להיות נעשה רצון המקום ב"ה בלבד. כמו כן נתגלה לו האמת. ואדרבה בכל מקום שיש יותר הסתר. שמה נגנז דבר פנימי כנודע. וכן מצינו במצות מילה שאבר המילה הוא קודש. ולכן שם דוקא מקום הערלה. וכמ"ש סוד ה' ליראיו ודרשו ז"ל על המילה:
ויברך את יוסף כו' יברך כו' הנערים כו'. לשון התעוררות כמ"ש אא"ז מו"ר ז"ל פי' נער על שיש בו התעוררות יותר. ונתן ברכה בבחי' התעוררות של ישראל והיא בחי' יוסף. הגואל אותי. ומה גאולה הי' צריך יעקב אבינו. וי"ל על הנקודה שנשאר בבנ"י מהאבות כמ"ש אא"ז מו"ר ז"ל פי' מגן אברהם שיש נקודה ממנו בכל איש מישראל שהקב"ה מגין עלי' וכן בכל האבות. ואותי הוא אות [ברית] קודש שנשאר ממנו לזרעו. וזה צריך שמירה מכל רע. וידגו לרוב כו' פי' מו"ז ז"ל בקרב הארץ הגשמיות. הוא כנ"ל שיתפשט נקודה הנ"ל בכל מקומות מושבותיהם כנ"ל:
;תרל"ד
ב"ה
למה פ' זו סתומה שנסתמו עיניהם ולבן כו' ד"א שביקש לגלות הקץ ונסתם ממנו. הכלל שחיות כל הנבראים הוא התורה. וגם כל הזמנים ואף בגלות. פנימיות החיות מהתורה. רק שהוא בדרך נסתר. ופרשה זו הוא חיות שנות הגלות. וז"ש ויחי יעקב בא"מ כי יעקב אע"ה המשיך החיות גם במצרים. ושמעתי ממו"ז ז"ל רמז שע"י בחי' אמת יכולין לחיות גם במצרים כמ"ש תתן אמת ליעקב. וענין הפרשה היא התפשטות חיות התורה לכל הנבראים. והפסקות הם ליתן ריוח להתבונן כו'. להעמיד כל פרט ופרט על מכונו. וכן הי' בזמן שבנ"י שרוין על אדמתן והי' כל המעשים ע"פ התורה ממש. ועתה בגלות פרשה סתומה שצריך להיות אמונה בדרך כלל. וכן בפנימיות סוד הקץ הוא נקודה חיות שורש האחדות שנק' רזא דאחד כי בגלות הוא בסוד חתום. ולעתיד יתגלה ויהי' ה' ושמו אחד. וכפי שבאין לשורש נקודה זו יוצאין מהגלות. לכן ש"ק דאתאחדת ברזא דאחד ויש עלי' לכל הנבראים לשורשם ובפרט בנ"י שמתאספין בנפשותיהם במס"נ עבור קדושת שמו ית' בש"ק [כמ"ש במ"א]. לכן כ' והאכלתיך נחלת יעקב כו' בלי מצרים כדכ' ויחי יעקב בא"מ שהמשיך גם שם בחי' החיות וממילא בלי מצרים. וכ' האספו ואגידה כו' ואי' בזוה"ק כי אע"פ שנסתם ממנו מ"מ גילה מה שחפץ לגלות רק בדרך נסתר וכשבנ"י מתאספין ומתבטלין לשורש החיות יכולין למצוא מקומו של יעקב כדאי' יעקב אבינו לא מת כו' מקרא אני דורש כו' ופי' אא"ז מו"ר ז"ל כי כשבנ"י דורשין אותו בכל לבם הוא נמצא להם כמ"ש דרשוני וחיו וז"ש מקרא אני דורש כו':
מאשר שמנה לחמו. פי' בזוה"ק על לחם משנה בשבת שיש לחם מן השמים ומן הארץ כו'. כי השבטים הם יסוד העולם כדאיתא בזוה"ק וזאת אשר דיבר להם אביהם. כי פי' זאת שמעתי ממו"ז ז"ל שהיא נקודה מלכות שמים שאין לשום דבר חיות רק מנקודה זו. לכן נק' זאת שאין דבר בעולם בלתי זאת. ונתן להם יעקב אע"ה שיהיו מקבלין נקודה זאת. ועי"ז נמשך חיות לכל הנבראים. ואשר הוא סוף השבטים כדכ' אשר כו' לחוף ימים כו' ישכון. וכ' ומשם יפרד כו'. לכן מחבר חיות התורה למשוך משם חיות לכל הנבראים. ובימות החול בנ"י מכינים בעבודה ביגיעות רבות שיזכו בשבת למנוחה כדאי' מי שטרח בע"ש כו' וזה לחם משנה שכפי היגיעה בחול מתרבה הברכה בשבת עבור ימי החול ג"כ. ונק' לחם משנה שבשבת נמשך שפע ברכה מצד עצם היום. ולבד זה מצד היגיעה בחול והוא ב' לחם הנ"ל. והוא כדמיון יששכר וזבולון שהקדים זבולון בתורה שנתן לפיו של יששכר. כן המיגע בחול לש"ש מתחבר עם בחי' שבת כנ"ל:
;תרל"ה
ב"ה
במדרש פרשה זו סתומה שכשנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל ד"א שביקש לגלות הקץ ונסתם ממנו. פרשה זו היא ויחי יעקב בא"מ שזה הי' הכנה להגלות מה שחי יעקב במצרים. ולכן לא הי' יכול להתחיל הגלות עד שנסתם זה החיות של יעקב שהי' במצרים. כדכ' נחלת ימיהם זכורה לעולם רק שהי' נסתר זה כדי לחול הגלות ולכן פרשה זו סתומה שנסתם זה החיות אח"כ כנ"ל. וגם לפי הפשוט גוף הגלות לא התחיל עד שתמו כל הדור ההוא. רק שנסתם עין השכל מקודם. כי קודם גלות הגוף הוא גלות הנפש כי הגוף תלוי בתהלוכת הנפש. וגלות הנפשות הי' מיד שנסתם חיותו של יעקב אע"ה. ובזה פרשנו הפסוק ויראו אחי יוסף כו' מת אביהם כו' לו ישטמנו והשב כו' הרעה אשר גמלנו כו' ויבך יוסף כו' אתם חשבתם כו' להחיות עם רב כו' והוא שהשבטים הרגישו מיד בהגלות. וז"ש שראו כי מת אביהם כי לא מצאו חיותו של יעקב כנ"ל. ויוסף ירש מקום אביו. והם סברו שע"י מכירתם את יוסף גרמו גלות מצרים. וז"ש הרעה אשר גמלנו. ויוסף שהי' במדריגת יעקב והי' דבוק בגאולה ידע והבין כי הכל לטובה כי שורש הגלות הוא הגאולה. וז"ש ביקש לגלות הקץ ונסתם ממנו. אם הפי' על זמן ביאת משיח לא ידענו מה סוד עמוק הוא זה. וגם מה נ"מ בידיעה זו. רק עיקר הפי' שרצה לברר להם שורש הגלות והגאולה. כי באמת אין רע יורד משמים וימי הרעה נעשים רק ע"י חסרון המקבלים שנהפך להם לרע. והוא רק הסתר. ולכן יש לו סוף וקץ כי השקר אין לו רגלים וקיום. ואם הי' יודעין זה האמת לא הי' שולט בהם הגלות רק כי לא הי' ניתקן הכל כראוי והי' מוכרח להיות גלות מצרים. ולכן לא הי' יכול לגלות זה הקץ. ומ"מ איתא כי גילה מה שרצה לגלות רק בדרך הסתר ופרשנו בעזה"י כי יש אספקלריא המאירה והיא בחי' יעקב שאין לפניו הסתר ורואה הכל בעין הראות ויש אספקלריא שאינה מאירה. והיא בחי' אמונה שע"י ההסתר עצמו צריכין לבוא אל האמת ע"י האמונה ונק' אספקלריא שא"מ כי האור בא מההסתר דייקא כנ"ל והבן. וכיון שלא הי' יכול יעקב לגלות זה הקץ שהוא לברר להם האמת בבחי' אספקלריא המאירה צריך להיות התיקון בבחי' אמונה. וזה צריכין לידע גם עתה כי בכל גלות כן. שהקב"ה מכין קודם הגלות הארות קדושות שיכולין להתדבק בהם אף בחשך רק שאינו נגלה וכשמאמינים כראוי יכולין למצוא האמת ואז בא גאולה כי תכלית הגלות הגאולה כנ"ל. וכן שמעתי מפי מו"ז ז"ל ע"פ ויחי יעקב בא"מ שע"י בחי' אמת מדתו של יעקב כדכ' תתן אמת ליעקב עי"ז יכולין לחיות גם בכל המצרים שיש לכל איש ישראל כנ"ל. נחזור להנ"ל שהשבטים הרגישו הגלות והבינו כי יוסף הוא שורש הגאולה. וחששו שע"י ששנאו אותו בחשבם כי יוסף רוצה לדחותם מאביהם. עי"ז לא יוכלו להתדבק בו עתה. וחשבו שגרמו הגלות. ויוסף השיב להם כי הכל לטובה רק הם חשבו לרעה. ואפשר עי"ז שחשבו לרעה נענשו בזה שהרגישו הגלות וחשבו שח"ו נסתר דרכם מה'. אבל אלקים חשבה לטובה להחיות עם רב שהוא תיקון הראוי שבא ע"י הגלות. כי יוסף הי' דבוק בהגאולה ולא הרגיש הגלות. ולכן ויבך יוסף בדברם אליו כי ראה שהם התחילו מיד להרגיש הגלות:
במדרש שמע ישראל סבא כו'. כי זה האחדות נתן להם יעקב אע"ה כמ"ש וזאת אשר דיבר להם פי' בזוה"ק שנתן להם בחי' זאת והיא מלכות שמים להיות כל הנהגתם בבחי' זאת ומזה בא כל הברכות ועי"ז ויברך אותם:
;תרל"ו
ב"ה
במדרש למה פרשה זו סתומה כו'. פי' כי הכתוב משבח מעשה יעקב אע"ה אשר חי במצרים י"ז שנים כי הי' דבוק בחיים ולא הי' כל טומאת מצרים עומד לנגד קדושתו. והי' י"ז שנים אלו הכנה לכל הגלות. אך כי פרשה זו סתומה לנו פי' שאין אנו משיגין איך המשיך חיות הקדושה במצרים כי אם היו משיגין זאת לא הי' הגלות כלל. ובוודאי יש בכח איש ישראל לעורר החיות בכ"מ וע"ז נאמר השם נפשנו בחיים. דכ' ויפח באפיו נ"ח ויהי האדם לנ"ח. פי' נפש. הרצון. שהאדם יכול לעורר החיות ברצונו. ובנ"י דבוקים בחיים. ומ"ש חז"ל ביקש לגלות הקץ ונסתם משל שרצה לגלות מסטורין של המלך ראה המלך עומד והשיח לדברים אחרים. והוא תימה כי ח"ו שירצה יעקב אע"ה להעלים מעשיו מהשי"ת. אך הפי' כי ביקש להראותם עומק הרע ושיתגלה להם מלכותו ית' בכל המקומות עד דרגא תתאה כמ"ש באחרית הימים וזה הוא בעת הסתרת פנים. והקב"ה לא רצה בזה. כדי שיהי' הגלות. שכך רצונו ב"ה. לכן נגלה עליו השכינה. וע"י שהי' התגלות לא הי' יכול לגלות הקץ. שזה רק בעת ההסתר. וכן הי' דרכו של יעקב אע"ה תמיד להכניס עצמו במקומות אשר המה מסוכנים כי הי' מפתח לבנים. ורמז לדבר המלאך הגואל אותי מכל רע מכלל שירד לכל מקומות הרעים וניצל מהם. ודרך הזה רצה ללמד לבניו ונסתם ממנו כנ"ל:
בפסוק אוסרי לגפן עירה ולשורקה בני אתונו כבס ביין לבושו. דאחז"ל כנ"י נק' גפן שאינה מקבלת הרכבה ממין אחר כו'. פי' נקודה טמונה שיש בכל איש ישראל אשר אינו מתחלף כלל והיא נקראת גפן. וזה נתן הקב"ה להיות בטבע נפש הישראלי. וכן מדות טובות שבישראל נק' שורקה כמ"ש ואנכי נטעתיך שורק. אך עבודת האדם לקשר כל התעוררות שבו לזאת הנקודה. וז"ש אוסרי לגפן עירה. פי' התעוררות כל נפש האדם. לשעבד הגוף להנשמה. וכן המדות צריך האדם לקיים אותם ע"פ התורה כמ"ש במ"א שלא יהי' תיקון המדות כדי ליישר עצמו באשר הוא מבין שהם עדות לחכמת האדם. רק כדי להיות כלי מוכן לעבודתו ית'. כי התורה שוכנת בגוף מתוקן. ואם הכוונה כן מתקיים לעד. כי התורה נק' עוז. שכל דבר שנעשה בצירוף התורה ולשמה. מתקיימת. וז"ש לשורקה בני אתונו מלשון איתן שהתורה נק' עוז כנ"ל. כבס ביין לבושו. הוא תיקון מעשים הגשמיים אשר הם כמו מלבוש וקישוטין להגוף כשהם נעשין בטהרה:
;תרל"ז
ב"ה
במדרש גר אנכי עמך כו' כצל ימינו עלי ארץ. כי עיקר הימים הם האורות המיוחדים לכל נפש מבנ"י. אמנם למטה מתלבשים נקודות הארות מהימים עליונים לזמן הגשמיי. וע"ז נאמר מחדש בכל יום מ"ב. והם רק כמו צל ודמות. דומה להימים העליונים. אבל אינם העיקר רק בבחי' גרים. פי' כמו גר שהמעלה שלו מצד שנתקרב ממקום רחוק וע"ז המעלה הי' כל בריאת עוה"ז שבעבודת האדם מתקרב זמן הטבע לימים העליונים. אמנם יעקב אע"ה תיקן גוף הימים בעוה"ז ג"כ להיות מקורבים הם עצמם להש"י כמ"ש בזוה"ק ביאור הפ' ויקרבו ימי ישראל למות שיקרבו הימים לה'. ולכן נסתלק אח"כ כי בהשלמת העבודה המיוחדת לאדם נסתלק מעולם ועבודת יעקב הי' לקרב עצם הימים לה' כנ"ל. ונאמר עליו ויחי יעקב בא"מ. שהביא החיות גם בא"מ כי גם חושך לא יחשיך ממנו. ובמדרש למה פ' זו סתומה שנסתם עיניהם כו' ד"א שסתם ממנו כל צרות שבעולם. לכאורה ב' הפירושים סותרין. זה נדרש לשבח כו'. אמנם הכל אחד דאיתא ביקש לגלות הקץ ונסתם ממנו. ע"ש המשל שגילה לבנו מקום גט שיחרורו. וראה המלך עומד והשיח לדברים אחרים. וביאור הענין כי יעקב אע"ה הי' למעלה מהטבע ושלט על הטבע. לכן הי' בכוחו להסתיר החיות במצרים. וזהו פי' המד' ושמעו אל ישראל אביכם אל ישראל מה הקב"ה בורא עולמות אף אביכם בורא עולמות. פי' הקב"ה הוא עד שלא נברא העולם והוא משנברא העולם. אולם בבריאת העולם נתגלה זה הפלא אשר הסתיר כבוד מלכותו ית' תוך הטבע באופן שלא יהי' ניכר. עד שנמצא בעולם העושים היפוך רצונו. וזאת היא יותר פלא מהכל. וכן פי' מו"ז ז"ל שם עולם ע"ש ההעלם שעשה הבורא להיות נעלם השגחתו ית' בעוה"ז. וכמו כן הצדיק בורא עולמות כאלו אשר בעבודתו מכניס הארת הקדושה במעשים גשמיים בהצנע והסתר. דומין לבוראם. וזה שאמר להם יעקב הקבצו ושמעו פי' שגנוז הכח גם במצרים רק שצריך יגיעה להוציא מכח אל הפועל. וזה הגלות. והנה יעקב הכניס עצמו למצרים אף כי הי' באמת בן חורין וכן הי' תמיד דרכו בקודש להכניס עצמו במקומות הללו כמ"ש במ"א. ובאופן זה רצה לגלות להם הקץ פי' אף שיהיו באמת בחירות. יכניסו עצמם ברצון להגלות לעשות רצון הבורא. ולא גילה להם מקום השיחרור כדי לפרוק עול הגלות ח"ו. רק כנ"ל שיקבלו עליהם ברצון שיהי' סוד הקץ בהסתר אצלם. אבל לא הי' בכחם למשוך לגמרי אחר מדריגת יעקב. וזה ענין שנסתם ממנו פי' שבהתגלות עיקר כוחו של יעקב עלה בעלמא דאתכסיא מה שלא היו השבטים מגיעים עד שם. וזה עצמו מ"ש במדרש שסתם ממנו כל צרות כו' לכן לא הי' במדרגה של השבטים ולא היו יכולים למשוך אחריו לגמרי. לכן הי' העצה ע"י יוסף וז"ש ויקרא לבנו ליוסף. קריאה לשון חיבה ודביקות שמסר כחו ליוסף וע"י אמצעיות יוסף נמשכו כולם אחר כח יעקב. וז"ש האספו ואגידה פי' ע"י שיהיו אגודה אחת לבטל עצמם אל הכלל. וזה סוד יוסף. וז"ש נתתי לך שכם אחד על אחיך פי' שנתן לו בחי' האחדות והתכללות להיות כולם כלולין בו ועי"ז יבוא הגאולה. וזה סוד השבת דבי' מתאחדין ברזא דאחד. [שכם אחד ר"ת ש"כ מלכותו והוא רזא דאחד והמ"י] לכן אלו משמרין ב' שבתות נגאלין. וב' הם יוסף ובנימין שעל שניהם נאמר צדיקים יירשו ארץ כמ"ש בזוה"ק. וכ"נ הפשוט ג"כ שליוסף מסר סוד הקץ לכן אמר להם יוסף הסימן פקוד יפקוד כו':
ויברך את יוסף כו' המלאך כו' יברך כו' הנערים. ומקשין מה הברכה ליוסף. אבל הפי' הוא שנתן ברכה להתפשטות כוחו של יוסף. והנערים הוא התעוררות החיות שבעולם. והכלל כי שורש החיות בא מיוסף אבל כשבא השפע בעולמות שלמטה צריך שמירה. כי לכן בגלות ע"י שליטת הסט"א א"א להתגלות הקדושה. כאשר חכמים הגידו בשנת רעבון אסור הזיווג. אך העצה בגלות ע"י התורה כמ"ש וידגו לרוב פרש"י כמו הדגים שהים מכסה עליהם שאין שולט בהם עה"ר כו'. כמו כן ע"י התורה שנמשלה למים יכול אדם להתכסות מסט"א. ואיתא במדרש כמו דגים שמצפים לטיפה מים כו' כן בנ"י מצפים לתורה. וכפי רוב השתוקקות. התורה מגין עליהם. ואיתא ברש"י בראשית שניתן ברכה לדגים ע"י שצדין מהם כו'. ולכן יוסף שהיא שורש הכל צריך ברכה. וזה ענין ויברך אלקים כו' יום השביעי ע"י שהוא שורש כל הימים כמ"ש מיני' מתברכין. לכן צריך שמירה יותר כמ"ש ופרוס סוכת שלומך כו'. וזהו ויברך את יוסף כו' וידגו לרוב כו' התפשטות כח יוסף כנ"ל:
בפסוק לו ישטמנו יוסף כו'. וקשה כי ראו שהוא הצדיק ואיך חשדו אותו שישנא אותם. אך השבטים עשו תשובה גדולה על חטא המכירה. ומרוב צערם חשבו כי הם גרמו כל גלות מצרים. האמנם הי' סיבה באמת משמים לקיים עצה עמוקה כו'. אבל הם חשבו שהכל בא רק על ידם. וע"ז השיב להם יוסף כי אלקים חשבה לטובה. וי"ל פי' אתם חשבתם עלי רעה פי' שע"י שעשו תשובה גדולה עי"ז נהפך מזדונות לזכיות ולכך אלקים חשבה לטובה:
;תרל"ח
ב"ה
במד' פרשה זו סתומה שנסתמו עיניהם ולבן כו' ד"א שנסתם ממנו כל צרות שבעולם כו'. כי נחלת יעקב הוא בלי מצרים. לכן כל זמן שלא נסתם בחי' יעקב לא הי' אפשרות להיות הגלות. ופי' הד"א הוא ג"כ כן שלפי שסתם ממנו כל הצרות לכן הי' הגלות. כי כל ימיו של אבינו יעקב שהי' בצער הי' הכל בעבור בנ"י. ואם הי' סובל צער בי"ז שנים הללו בא"מ לא היו צריכין לגלות כלל. אבל הש"י חס על הצדיק ולא הי' יכול עוד לענותו. וסתם ממנו כל הצרות. ועי"ז הי' הגלות אח"כ. והפסוק ויחי יעקב בא"מ הוא עדות גם לדורות כי נמצא חיותו של יעקב בכל עת צר. אך כי הוא נסתר ונעלם. לכן בש"ק שזוכין לנחלת יעקב בלי מצרים מתעורר קצת גאולה. וכתיב האספו ואגידה. הקבצו ושמעו כו' שע"י התאחדות והתכללות כ"א מתעורר כוחו של יעקב. וזה ג"כ הטעם בשבת דמתאחדין ברזא דאחד לכן מתעורר כוחו כנ"ל. וחכמים הגידו כי ביקש לגלות הקץ ונסתם ממנו כו'. בודאי הי' חסרון שלא היו יכולין להתאחד כמו שהי' רצון יעקב. וכפי מציאות האחדות כן מתעורר ומתגלה הקץ כנ"ל. וב' הלשונות הקבצו האספו הם ב' מיני התאחדות. בחי' יוסף ויהודה. משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. אשר ע"ז אמרו חכמים אלו שמרו בנ"י ב' שבתות הם נגאלין. כי יש שבת במתנה בחי' יוסף שהוא נבדל מעוה"ז נזיר אחיו והוא התאחדות השורש ממש ע"י ביטול אל השורש. ויש בחי' שבת הבא ע"י יגיעת העבודה בחול ונק' שבת של חול והוא מציאת המנוחה ע"י היגיעה כמ"ש יגעתי ומצאתי תאמין. שהגם שמנוחה היא למעלה מהטבע עכ"ז צריכין להאמין שע"י יגיעה בטבע זוכין להמנוחה כנ"ל. והוא בחי' משיח בן דוד ויהודה שזה יהי' גמר הגאולה שדבר הבא ע"י עבודת האדם מתקיים לעד. וזה האספו ואגידה בחי' יוסף. הקבצו ושמעו מצד השומע בחי' יהודה כנ"ל. ומעין זה כ' במד' צוה לכבד שבט יהודה ובנימין [שג"כ זרע רחל] ע"ש:
בן פורת יוסף כו' עלי עין כו' עלי שור. דאי' בגמ' בשילה חלק יוסף הי' קדשים נאכלין בכל הרואה ע"י שקידש יוסף הצדיק ראות עיניו לכן זכה לזה כאשר הגיד אדוני מו"ז ז"ל. נמצא ע"י שמירת עינו של יוסף הצדיק קידש כל משך ראות העין אף חוץ לחומה. והענין ע"פ מאמר חז"ל אפי' מחיצה של ברזל אין מפסקת ב"י לאביהם שבשמים. אמנם כפי החיבה שנמצא בבנ"י כמו בן לאב. כך מתבטלין כל המחיצות. וי"ל בנות לשון בנין חומה שהבנין נתפשט להלן עד שור שהוא הסתכלות שהי' נמשך הקדושה בכל הרואה כנ"ל. וכמו דאיתא הים ראה וינס ראה ארונו של יוסף כו' וינס ויצא כו' והוא ביטול הטבע. וכמו כן בנות צעדה שהחומות נסו ונתבטלו עלי שור כלומר בעבור הסתכלות של יוסף הצדיק כנ"ל:
;תרל"ט
ב"ה
פרשה זו סתומה. אף כי פרשה היא פי' אור התורה המתפשט להיות מובן בחכמת אדם. אך יש פי' נסתר ויש פי' נגלה. וכמ"ש בזוה"ק דגלי מה דבעי רק גלי וסתים ע"ש. וכ"ז שיעקב קיים. גבר הפנימיות על ההסתר וכשנסתלק נסתר לגמרי. ובודאי ירידת יעקב למצרים הי' הכנה לגלות. וז"ש ויחי יעקב בא"מ שהניח שם הארת הקדושה והטמין נקודה חיות בא"מ רק שהי' בהסתר. וכמו כן בכל גלות נמצא נקודה חיות אך ע"י הביטול להפנימיות יכולין למצוא נקודה הנ"ל שהוא סוד הגאולה. וכ' האספו ואגידה לכם שע"י הביטול להאחדות יכולין לעורר חיות יעקב אבינו גם בחשיכה. ולכן בש"ק דמתאחדין ברזא דאחד נתעורר הגאולה כמ"ש בזכות השבת נגאלין. ואא"ז מו"ר ז"ל אמר שע"י בחי' האמת יכולין לעורר החיות גם תוך המיצר כמ"ש ויחי יעקב והוא אמת כמ"ש תתן אמת ליעקב כו'. אכן גם האמת נסתר בגלות והעצה ע"י אמונה כי האמונה פתח ושער לבוא לאמת. ובאמת כל ההסתר הוא כדי לברר מדת האמונה כי בהתגלות האמת לא שייך אמונה. ונמצא שורש ההסתר ע"י אמונה. וממילא גם האמונה היא מפתח של הגאולה:
;תר"מ
ב"ה
במד' ורש"י משנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהן ולבן של ישראל כו'. כי ישראל עלו במחשבה. והם קיום כל העולם. ומראש הבריאה עד סופו הכל נמשך מדרגה אחר מדרגה השלמת ישראל. והאבות הם המוחין וראשן של ישראל. ואחר הראש נמשך הגוף. ובודאי הארת המוחין עד הרגלים עכ"ז אין מורגש הארת השכל בגוף כמו בראש וכן סדר כל הדורות עד עתה שנק' עקבותא דמשיחא. לכן הי' גם אחר גלות מצרים זמנים מתוקנים מאוד. אח"כ ירידות ועליות כפי משך ציור האדם. ובמצרים הי' חיות הנשמה במיצר. והוא התחלת הארת המוחין בגוף לכן מצווין תמיד לזכור יצי"מ שזה ראשית תיקון ישראל כמ"ש במד' כעובר הנולד כו':
במד' האלקים הרועה כו' הקיש גאולה לפרנסה כו'. פי' זה הכח נתן בהם יעקב אבינו לדבק להשורש שלמעלה מהטבע. מה גאולה פלאים כן יש לידע כי הפרנסה הכל בהשגחת הבורא ית' בפרט לכל ברי' כמ"ש יושב וזן מקרני ראמים כו'. וכ"כ נותן לחם לכ"ב. נותן דייקא בכל יום. וז"ש ויברך את יוסף בבחי' יוסף להיות נמשך כ"ד אחר ברכתו ושורשו שלמעלה. וז"ש איש אשר כברכתו כו'. והנה בהדיא לשון ברכה לא מצינו בברכת יעקב לבניו רק ביוסף כי הוא שורש הברכה כנ"ל. ובו נתקיים איש אשר כברכתו. ועל ידו בירך לכולם. והפי' כשנמשכין באמת אחר נקודה פנימיות מהנשמה אז יש תוספות ברכה אל אותה נקודה. ואיש אשר כברכתו אח"כ בירך אותם. כענין שכ' במ"א ע"פ שתה מים מבורך אח"כ מתוך בארך:
בפסוק בן פורת יוסף. כמ"ש בזוה"ק ע"פ אלה תולדות יעקב יוסף כי הוא העושה פירות. פורת עלי עין שעושה פירות למטה ולמעלה בשורש. וגם הוא בהסתר לכן יש לו מריבות כמ"ש וימררוהו כו' ועי"ז עצמו נתחזק והגיע למעלתו הרמה משם רועה כו' משם דייקא מאותן המריבות. כמ"ש רבות רעות צדיק. ובזוהר מפרש לצדיק לא נאמר רק שע"י אותן הרעות נגמר בצדקו. מכולם יצילנו ה' לשון הצלה והפרשה כמ"ש ויצל אלקים כו' מקנה אביכם כו':
;תרמ"א
ב"ה
כבר כ' במ"א ענין חיות יעקב במצרים שהוא רשימה קדושה שהניח שם יעקב אבינו רק שהוא בדרך נסתר ונק' פרשה סתומה והם הארות הנמצאים ג"כ בגלות לכ"א כפי מה שזוכה וע"י הביטול להכלל האספו והוא בש"ק ג"כ כמ"ש נותנין לו נחלה בלי מצרים נחלת יעקב כו' וכמ"ש במ"א. ובמד' הקיש גאולה לפרנסה מה פרנסה בכל יום אף גאולה כו'. פי' יעקב אבינו פעל זאת להיות נשאר כח וחיות שיוכל איש ישראל בכל יום למצוא הארת הקדושה גם בגלות וזה ק"ש ותפלה בחי' שמע ישראל. שהוא שזוכין ע"י הביטול להכלל למצוא חיות הנ"ל. וכמ"ש אמו"ז ז"ל ע"פ דרשוני וחיו ע"ש. וכ' ויראו אחי יוסף כי מת אביהם שהם ראו זאת. אבל בחי' יוסף הי' למעלה מהם. וראה כי עודנו חי והי' דבוק בנקודת חיותו של יעקב לכן באו אליו. וכמ"ש במ"א במ"ש ויקרא אל יוסף כו' דרשו חז"ל שהי' סיפוק בידו. והענין הוא שקיבל יוסף הצדיק על שכמו להיות עומד במקום יעקב אבינו. וע"י שקיבל עליו זאת הי' יכול יעקב לעלות ליקבר במערה. ולכן וישתחו ישראל כו' ע"ש. וז"ש נתתי לך שכם אחד כמ"ש משכמו ומעלה גבוה כו' פי' שהעמיד אותו למעלה מבחי' השבטים:
בפסוק ועשית עמדי חסד ואמת. יובן עפמ"ש חז"ל כי הנפטר בח"ל ובא ליקבר בארץ הוא חטא ע"ש רק יעקב הי' מקושר שם בעודנו במצרים ז"ש חסד ואמת שידע יוסף כי הוא נקבר שם באמת אע"פ שנפטר כאן כנ"ל:
;תרמ"ב
ב"ה
האספו ואגידה הקבצו ושמעו. שיש ב' מיני אסיפות א' לעורר כח השפעה והוא בחי' יוסף הצדיק. וכנראה שזה נתקיים בהם לכן הי' מוכן לגלות להם. והקבצו ושמעו הוא בחי' בנימין הצדיק כח הקיבוץ להיות מוכנים לקבל. ובחי' זו לא היתה מתוקנת עדיין. לכן נסתם ממנו כי הי' התחלת הגלות. ועיקר הגלות הוא שא"י להתאסף לבות בנ"י כאחד. וע"ז מבקשין קבץ נדחינו. לכן בש"ק דמתאחדין כו' יש התעוררות הגאולה. ויחי יעקב בא"מ הוא שהקדים הקב"ה רפואה למכה. וראה יעקב אע"ה התועלת שיהי' בגאולת מצרים כמ"ש ואח"כ יצאו ברכוש גדול. ושם נעשו לגוי גדול כמו שהמשילו חז"ל כעובר הנולד ע"ש על פסוק מכור הברזל וזה הסוד של הקץ שרצה להראות להם. וכמו כן נגלה ליוסף ולכן ויבך יוסף בדברם אליו כמ"ש בשנים הקודמין. מזה שהם הרגישו הגלות והסתלקות יעקב וחששו שגרמו ח"ו ירידה לאביהם כנראה מלשון הפסוק ויראו כו' כי מת אביהם. כאילו היו סבורין שיעקב אע"ה יתקן שיהי' בלע המות לנצח ומכ"ש שלא ישלוט בו מה"מ כאשר באמת חכמים הגידו כי יעקב לא מת. ויוסף אמר להם כי אדרבה יעקב המשיך הארת החיות לתוך מצרים להחיות עם רב:
במדרש על פסוק הרועה אותי הגואל אותי הקיש פרנסה לגאולה מה פרנסה בכל יום כן גאולה. ומה גאולה פלאים כן פרנסה פלאים. כנראה שזה יסוד הגאולה לידע כי יש התחדשות בכל יום גם תוך הטבע כמ"ש מחדש בכל יום מ"ב וגם הפרנסה שאדם טורח ומוציא הכל פלאים. רק שיש נפלאות מגולים ויש נסתרים תוך הטבע. והמשכיל יתבונן כמו שבכל יום מחדש הקב"ה הטבע. כן מתגלין בכל יום גאולות בלבות בנ"י עובדי השי"ת. וכשיש הארת זאת ההתחדשות אין גלות בעולם. ועל ענין זה יסדו חז"ל ב' ברכות בכל יום קודם ק"ש ערב ובוקר. על בריאת אור וחושך שהוא התחדשות בבחי' הטבע בחי' עשרה מאמרות. ועל תורה ומצות שהוא התחדשות הפנימיות בחי' גאולה שבכל יום כנ"ל בחי' עשרת הדברות. וזה הדרך המיוחד רק לבנ"י. ואחר ב' אלו ההתחדשות באין לאחדות של ק"ש. וזה הרמז יברך את הנערים. מלשון התעוררות ב' אלו ההתחדשות שיש בכל יום. ואפרים הפנימיות. ומנשה בחי' התחדשות מ"ב. לכן הקדים לאפרים. הגם כי מתחלה צריכין לתקן הטבע ולכן הקדימו ברכת יוצר לאהבה. אבל צריכין לידע ולבטל הכל אל העיקר שהיא התורה. [ועמ"ש רמז בפ' מקץ וליוסף יולד שני בנים כו'. כי התחדשות של יוסף עצמו הוא עיקר האחדות רק אח"כ מתפשט לב' בחי' הנ"ל. ומזה יפרד אח"כ לכמה מינים עד שיוכל להיות ג"כ שני הרעב. וכמו כן נתקיים זה הרמז שלא התחיל גלות מצרים עד שנתעלה יוסף. ומנשה ואפרים עמדו במקומו. ואח"כ התחילו להרגיש הגלות]. וב' בחי' הנ"ל הם בחי' חומר וצורה בכלל הבריאה שנמשכו מן ההוי' הראשונה:
בפסוק וזאת אשר דיבר להם אביהם כו' איש אשר כברכתו ברך אותם. כי צורתו של יעקב חקוקה תחת כסה"כ שהוא האדם שברא השי"ת בעולם. וצורתו למטה כצורתו למעלה שנמשך אחר השורש. והי' הכולל של כל ישראל לכך קרא שמו ישראל. וזה רמז איש אשר כברכתו על יעקב שהי' איש למטה כמו השורש שלו למעלה. והעיד הכ' שהי' יכול לברך אותם כי עיקר הברכה למשוך מן השורש אל הצורה שלמטה ונתן לכל א' מקומו והראה להם מקום אחוזתם בו כמ"ש אשר דיבר להם אביהם שהמשיך אותם אחריו שהוא השורש שלהם ושל כל בנ"י כנ"ל. כי דיבור הוא הנהגה כמו ידבר עמים:
;תרמ"ג
ב"ה
עוד לפסוק הנ"ל כל אלה ש"י שנים עשר. וקשה כל מיותר. ולבאר הענין בקצרה כי השבטים הם התפשטות ישראל שהוא ענין י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן. כי עצם התורה למעלה נעלמה מעיני כל חי. רק ע"י הי"ג שבטים הם כלים ומדות לצמצם הארת התורה ע"י אלה המדות. וכמו שהאבות הם הם המרכבה ויעקב עיקר התורה. כן השבטים הם הי"ג דרכים המקבלים הארת התורה. וז"ש כל אלה שאין בהם רק בחי' שבטי ישראל שהם רק רוחניות כמו האבות במרכבה עליונה כן השבטים סמוכין להם. וכל הוא לשון מדה כמו וכל בשליש עפר הארץ. גם הוא לשון השתוקקות כמו כלתה רוחי. וע"י שהם היו נכספין ומשתוקקים רק לקבל השפעת האבות. עי"ז התשוקה מתהוה בחי' צימצום ומדות בהתורה. וז"ש ע"י שכל אלה ש"י כו' וזאת אשר דיבר כו' שעי"ז נולד בהתורה כח הצימצום והתפשטות כנ"ל:
;תרמ"ד
ב"ה
בפסוק האספו ואגידה הקבצו ושמעו. שהם ב' מיני כנסיות. כמ"ש כבר שרומזים למשיח בן יוסף ובן דוד. ויש אסיפה לעורר השפעה היורדת מן השמים וזה בחי' יוסף האספו ואגידה. והגמר והסוף הוא בחי' בן דוד הקבצו ושמעו שהוא הכח המקבל. דכתי' גבורי כח עושי דברו לשמוע. שבנ"י מעוררין הדיבור ואח"כ מוכנים לשמוע הדיבור כמ"ש בזוה"ק פ' בלק ע"ש. וב' אלו הדברים נשאר בישראל לעולם כמ"ש בכל יום. אנכי מצוך היום. וע"ז ניתקן שמע ישראל א"כ יש קול היורד משמים לבנ"י תמיד. ובחי' התפלה היא עבודה שבלב. זה הקבצו ושמעו כו'. ובוודאי מתקיים בכללות ישראל כל זה רק שצריכין לייגע עצמם להוציא מכח אל הפועל אלה הדברים. כי האבות והשבטים כולם הניחו שרשים בלבות בנ"י כי כל מעשיהם לא הי' במקרה כי המה עמודי העולם. כמ"ש כל אלה ש"י כו' וזאת אשר דיבר כו' שהעמיד כל א' על מקומו וקשר אותם בשורש העליון. ויברך אותם הוא התוספות שלמעלה מהטבע. ובאמת עיקר הברכה לא נזכר בכל השבטים רק ביוסף שהוא הכלי מחזיק ברכה שלום. ורמז ויברך אותם. האות שלהם. הוא הצדיק. ורמז ביוסף י"ב ברכות. ה' פעמים ברכות. תרי משמע. הם עשרה. ויברכך י"א. וכ' ויברך את יוסף הרי י"ב. שקיבל י"ב ברכות בעבור כולם. כדכ' ברכות אביך גברו כו' תהיינה לראש יוסף שהוא המקבל מיעקב ומשפיע להשבטים. ואמר ברכות אביך והול"ל ברכתי כדמסיים הורי. רק לרמז כי בכח יוסף הצדיק מתרומם ברכות אביך כמ"ש שהוא להבה ואש בלא להבה אינו שולט למרחוק. וכ' עזה כמות אהבה בחי' אברהם. קשה כו' בחי' יצחק. רשפי' רשפי אש בחי' יערב. שלהבת בחי' יוסף. וכל אלה השרשים נשארו בישראל לכן מים רבים לא יכבו האהבה כנ"ל:
במדרש פ' זו סתומה שנסתם עיניהם ולבם של ישראל. הענין להראות שבנ"י עושים רושם וכפי מה שנסתמו עיניהם ולבם של ישראל כך נעשה פרשה סתומה בתורה. וזהו עצמו ענין אנכי ארד עמך מצרימה. עמו אנכי בצרה. כי גלותן של בנ"י איננו עונשין בלבד. רק כמו שהגאולות מסודרים בסדר נכון. כך יש סדר לאלה הגליות. דאיתא אורייתא וישראל וקוב"ה כולא חד. וכמה דשמא קדישא ואורייתא סתים וגליא כך הוא בנפשותיהן של בנ"י. ובזמן המקדש הי' התגלות למעלה ולמטה. ובעת הגלות הכל בסתום. ובב' בחינות הנ"ל נשתבחו בנ"י כמ"ש שחורה אני בגלות ונאוה בגאולה. וכ' גן נעול. פי' מה שבנ"י יכולין להסתיר עצמן ושלא להתערב בין האומות בהיותם בתוכם. וכ' כשושנה בין החוחים שאז בגלות כנס"י כשושנה אטומה. וכמו כן כתפוח בעצי היער כן דודי כו' דרשו חז"ל כמו תפוח שאין לו צל כו'. פי' כשבנ"י בגלות בין החוחים כך הוא הסדר למעלה כביכול להיות כתפוח בסתום. אבל בנ"י יודעין הסוד שכך יש בחי' סתים וגליא. לכן מתחזקין באמונתו גם בלילות. וז"ש בצלו חמדתי וישבתי פי' שזכו לבוא אח"כ לבחי' ההתגלות שאח"כ נגלה עליהם עיני כבודו ית' בפרהסיא כשהי' הגאולה למטה. וזה גל נעול בחי' ההתגלות. וגם אמת גן נעול וגל נעול הכל בעת הסתום דכ' נעול. והם בחי' עיניהם ולבם של ישראל. כי הלב נסתר ונק' גן. והעין גל. ושניהם נסתמו. ועין ולב הם העיקר כמ"ש ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם כו' ע"ש במד'. ומאחר שעיקר הכח בהם בבחי' הקדושה ממילא יש עליהם הסתרות לכן כתיב ולא תתורו. ועיין בזוה"ק. ועל ב' אלו נתקן מצות התפילין. ש"י נגד הלב. וש"ר בין עיניך. ובכללות ישראל י"ל כי יהודה ויוסף המה ב' התפילין שהיד מיוחס ליהודה כמ"ש ידך בעורף. ידיו רב לו. וליוסף הראש כמ"ש לראש יוסף. עלי עין:
בפסוק ויקרא יעקב אל בניו כו'. כי קריאה הוא לשון התקרבות והתחברות כמ"ש וקרא זה א"ז. ולשון מינוי כמ"ש ויקרא לאור יום פי' חז"ל קריא רחמנא לנהורא ופקדי' אמצוותא דיממא כו'. והענין שנתן יעקב אע"ה לכל שבט מינוי שלו. והראה לכל א' מקומו והתחברות שלו ביעקב אביהם. כי כמו שיעקב אע"ה מקיים כל הבריאה כמ"ש חז"ל שצורתו חקוקה תחת כסה"כ. כן השבטים המה עמודים שכל העולם עומד עליהם. וע"ז כתיב לה' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל. וכ' לה' עין אדם. וכל שבטי ישראל עין אדם הוא הצורה של יעקב אבינו שאחז"ל שופרי' דיעקב מעין שופרי' דאדם הראשון וכל השבטים הם ענפים שמתפשטין מזה האילן. וכ' וזאת אשר דיבר להם כו' ויברך אותם. יתכן לפרש כי הברכה הי' ממדה הזאת. וע"י שחיבר ודיבק אותם לבחי' הזאת קיבלו מזאת הברכה. וזה שרמזו חז"ל במד' במקום שסיים יעקב התחיל מרע"ה ע"ש בפ' וזאת הברכה. וז"ש וזאת אשר דיבר שהוא לשון התמנות שדיבר להם בחי' הזאת שהיא מלכות שמים. ויברך אותם הזאת הנ"ל שבו הברכה כמ"ש וזאת הברכה. ומצינו בבני יוסף שאמר יעקב אבינו ע"ה קחם נא אלי ואברכם. שיקרב אותם אליו. וממילא יתברכו ממנו. מכ"ש כפי התקרבות וחיבור הנפשות להשורש מקבלין ברכה משם. וזה ג"כ ברכת השבת דכתי' ויברך כו' את יום השביעי. ע"י שהשבת מעלה ומקרב כל הברואים אל השורש ממילא מקבלין ברכה כנ"ל:
;תרמ"ו
ב"ה
בפסוק האספו ואגידה לכם כו' יקרא אתכם באחרית הימים. דרשו חז"ל כי פרשה זו הכנה על הגלות ולכן אמרו שביקש לגלות הקץ. כי הנה השבטים המה העמודים אשר כל בנ"י נשען עליהם בגלות. כי הג' אבות הם למעלה מעלמא דפירודא. והשבטים המה הולכים עד אחרית הימים. ומכלל שאמר האספו הקבצו. משמע שהמה בעלמא דפירודא כענין שנא' עם אחד מפוזר ומפורד בה"ע. פי' שבנ"י המה מבררין האחדות גם בעלמא דפירודא. ולכן איתא במדרשות כי הד' דגלים המה מוכנים לעקור הד' מלכיות. ואיתא במד' בראשית ומשם יפרד כו' שם הא' פישון כו' דורש על המלכיות ע"ש. וכי יעלה עה"ד כי הראשים אשר מתפרדין מגן עדן הם הד' מלכיות. רק הנהרות המושכין מג"ע עד עלמא דפירודא שהם הם הדגלים כענין שנא' כד' רוחות השמים פרשתי אתכם. והמה עומדין במקום שליטת המלכיות כענין שנאמר יצב גבולות עמים למספר בנ"י. והם הי"ב שבטים. והאבות הם בג"ע לעולם. והשבטים המה עולים ויורדים להעלות התחתונים. ולכן רמז אשר יקרא אתכם. וקשה אי הכוונה על זרעם אחריהם הול"ל אותנו. כי גם הוא אבינו. אך הרמז שהשבטים הולכים עם בנ"י עד סוף כל הדורות כנ"ל. ועל זכות השבטים מבקשין ברוגז אהבה תזכור שהמה אוהבי הקב"ה כדכ' ודגלו עלי אהבה. והם הי"ב שבטים ויוסף המאחד אותם כי אהבה גי' אחד. וכאשר הי' חוקקין שמות השבטים על לב אהרן לזכרון לפני הש"י. [ויתכן לומר כי האבות נק' רעים דלא מתפרשין והשבטים דודים]. ובאמת האבות והשבטים המה כלים אשר הכין השי"ת לקיום העולמות. ובפרט בנ"י הבוחרים בדרכיהם צריכין להתחזק בזכות השרשים כדכתי' הבו לה' בני אלים. ובענין המלכיות נראה דכ' מלכותך מלכות כל עולמים והכל לכבודו ברא. ובאמת לבנ"י בעצם הנהגת הבורא ית' עמהם בבחי' אב ע"י התורה והדעת שבנ"י מבינים כי לה' הארץ ומלואה והיא בחי' אבות. אך בחי' המלכות היא לברר ביד חזקה להלחם עם המורדים במלכות שמים. וזה יתקיים לעתיד וע"ז נשתלחו בנ"י בעלמא דפרודא לברר ולהעיד על עול מלכות שמים. וזהו בחי' הי"ב שבטים והדגלים ללחום מלחמות ה' כדאי' י"ב מנהיגים במלחמה. ובנ"י לבסוף יתקנו הכל בבחי' בן ובבחי' עבד. והם ב' העבודות שצריכין לעבוד אותו ית' והוא בחי' האבות והשבטים כמ"ש:
בפסוק בן פורת יוסף כו' עלי עין בנות צעדה עלי שור. אמו"ז ז"ל פי' ע"פ הגמ' יוסף שקידש העין זכה שיאכלו קדשים במשכן שילה בכל הרואה ובירושלים לפנים מן החומה וזה בנות צעדה השבטים עלי שור. ויוסף עלי עין. ועתה נבאר לפי דרכנו פורת עלי עין. דכ' ויוסף ישית ידו על עיניך. כי הנה צורתו של יעקב אבינו חקוקה תחת כסה"כ והיא הצורה אשר הקב"ה ברא בעולם. וע"ז כ' וירא כו' את כל א"ע והנה טוב מאוד. וצורה זו שנק' עין יעקב בוודאי היא לעולם בכללות בנ"י כענין שנאמר כל רואיהם יכירום כו'. אך אין העולם כדאי להתגלות זה העין בתוך הרשעים. וכשהי' בנ"י מתאספין ביחד בבהמ"ק ונבדלו מן האומות חל עליהם צורה זו וזה עליות ג' רגלים יראה כל זכורך. ואלה הבנינים במשכן ובבהמ"ק הי' חומות שהעמידו בנ"י להיות הבדל ביניהם. ואז כשנבדלין ומתאספין יש להם אחיזה עד צורתו של יעקב. וז"ש האספו ואגידה כו' והוא אמת לעולם כשיכולין להתאסף כראוי כמ"ש במ"א מזה. אכן כוחו של יוסף הצדיק הי' שאין עה"ר שולטת בו כמ"ש חז"ל בפ' וידגו לרוב. ולכן יכול לקבל הארת הקדושה גם כשהוא תוך הרשעים. ולכן הי' הוא המכין מקום במצרים עבור בנ"י. ויעקב אע"ה ירא לירד למצרים שלא ישלוט עין רעה באותו הצורה ואמר לו הקב"ה ויוסף ישית ידו כו'. וז"ש פורת עלי עין. והם ב' מיני עבודות. השבטים הכינו עצות להיות חומות מפסיקין. ויוסף הכין מקום לסמות עיניהם של הרשעים שלח יוכלו להסתכל ולמנוע האור מן הצדיקים. ובשבת מתקיים מעין ברכת יוסף שהקב"ה פורס סוכת שלום עלינו. ולכן אמרו חז"ל אין דומה מאור פניו של אדם בש"ק לחול. ע"י שיש שמירה ממילא חל על בנ"י בחי' עין יעקב כנ"ל. והיא הנשמה יתירה בש"ק כנ"ל:
;תרמ"ז
ב"ה
במדרש למה פרשה זו סתומה שנסתמו עיניהם ולבם של ישראל ד"א שביקש לגלות הקץ ונסתם ממנו. הגם כי לא הי' השיעבוד בימי השבטים. אבל מקודם הרגישו הגלות בפנימיות בעבודת הש"י שזה העין והלב בחי' תש"ר ותש"י. כמ"ש במ"א שהוא בחי' יוסף ויהודה. ותש"י הוא התקשרות הגוף להש"י נגד הלב. ותש"ר התקשרות מן המוח שהוא בחי' הנשמות. וזה עצמו פי' האספו הקבצו. ובוודאי אם הי' להם התאספות והקיבוץ כראוי הי' מגלה להם הקץ. ופי' הקץ כמ"ש אשר יקרא אתכם באחרית הימים. כי השבטים הם ההארות שמתפשטין מבחי' האבות עד סוף כל הדורות. וכ' ויקרא יעקב א"ב. קריאה הוא התמנות. כמ"ש במדרשים ישראל מקוראי. כי השבטים הם תקרות העולם. ד' דגלים. י"ב גבולי אלכסון. וסידר אותם יעקב אבינו כ"א על מקומו והתאחדו בהם כל הדורות. ועליהם נאמר גבורי כח עושי דברו. כמ"ש וזאת אשר דיבר להם. כי הם בעשי'. ושורש האבות הוא גבוה מכל העשי'. כמ"ש הן הן המרכבה. והוא בחי' אור תורה. והשבטים הם בחי' נר מצוה שהם התפשטות הארת התורה בכלים. שהם תרי"ג מצות. וכ"כ ויכל יעקב לצוות את בניו ויאסוף רגליו כו'. פי' שהדביק אותם אליו כמו שמדליקין הנרות באור והניח כוחו בהם:
במדרש הרועה אותי כו' הגואל אותי הקיש גאולה לפרנסה מה פרנסה בכל יום כו'. פרנסה אינו בגוף בלבד כי גם התחדשות הנפשות בכל יום הוא בכלל פרנסה כמ"ש המחדש בטובו בכל יום מ"ב. וגאולה ג"כ בכל יום שיש בכל יום הארת הגאולה בפרט הגלות שיש בכל זמן איזה הסתר לכל עובד ה' כמ"ש יצרו מתגבר עליו בכ"י ומול זה יש גאולה ג"כ בכל יום כמ"ש גואל ישראל בתפלה לשון הוה. אם כי אינו גאולה שלימה מ"מ נמצא הארת הגאולה בכל יום. והקדים פרנסה לגאולה כמו שהקדים אפרים למנשה כי שם מנשה כי נשני אלקים כל עמלי הוא בחי' גאולה. ואפרים ע"ש הפרני היא פרנסה. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל כי ב' ענינים אלי הם סור מרע ועשה טוב ויוסף הי' דרכו להיות מקודם סור מרע. ויעקב אע"ה תיקן שיתן השי"ת פתיחת הלב לתורה הגם שאין מתוקנים כראוי ועי"ז ההארה נוכל אח"כ להיות סור מרע כו'. וזה ענין הקדמת הפרנסה לגאולה כמ"ש:
בפסוק שמעון ולוי אחים בסודם א"ת נפשי. פרש"י כשנתקבצו שבטו של שמעון ואמרו למרע"ה בת יתרו מי התיר לך כו'. ולמה הוצרך רש"י לפרסם דיבורם לגנות ח"ו. אבל מאחר שנק' סוד א"כ לא היו באים בעזות פנים כרשעים ח"ו. רק שהיו רוצים לקרב כוחות הסט"א להקדושה ורצו ג"כ לעשות כמעשה מרע"ה אבל לא כל הרוצה ליטול השם יבוא ויטול. ובאמת הי' לשבטים אלו כח גבורה והיו יכולין להעלות הכל להקדושה. וז"ש אחים כמ"ש אחות לנו קטנה דרשו חז"ל מלשון איחוי ודביקות ע"ש פ' לך לך. אך כח זה צריך להיות מתוך כלל ישראל. לכן אמר אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל. ונשאר זה הכח לשבט לוי ומרע"ה שהי' רבן של כל ישראל. ואפשר ג"כ כי ע"י מכירת יוסף לא עלתה בידם לתקן זה הסוד כראוי לכן כ' כי באפם הרגו כו'. ובוודאי גם דברים אלו הי' ברכות כמ"ש ויברך אותם לכל השבטים וכ' איש אשר כברכתו שסידר להם כ"א הברכה כפי השייך לו. ולכן מסר כח שמעון ולוי לכלל ישראל כמ"ש:
בפסוק בן פורת יוסף כו' עלי עין כו' ברכות אביך גברו כו'. אמו"ז ז"ל הגיד כי הוא ברכת השבת כמ"ש חז"ל והאכלתיך נחלת יעקב נחלה בלי מצרים כו'. ולבאר הענין כי האבות והשבטים הם עמודי העולם. וכ' בהבראם באברהם. וכמו כן השבטים הם הי"ב גבולים כמ"ש יצב גבולות עמים למב"י. והם בחי' ו' ימי המעשה. ימים ולילות. ערב ובקר. כמ"ש ששת ימים עשה ה' השמים והארץ. והאבות הם בחי' השבת יומא דנשמתין ולאו דגופא. אכן בחי' יעקב הוא כח נוסף בחי' נשמה יתירה שהיא למעלה מכל הבריאה. וכמ"ש גברו על ברכות הורי. והוא מתעורר בכוחו של יוסף לכן כתי' ברכות אביך ולא ברכתי. וזהו מוסף שבת כמ"ש תמידין כסדרן מוספים כהלכתן. כי התמידים יש להם סדר מסודר. ובשבתות וי"ט יש מוסף שהוא שינוי שלא בהדרגה ולמעלה מן הטבע. לכן איתא שבת הוא מעין עוה"ב. והארה זו א"י להיות בעוה"ז בקביעות רק לפעמים יש התגלות לפי שעה. וזה מנוחה ונחלה דרשו חז"ל מנוחה זו שילה נחלה ירושלים. כי ירושלים היא בחי' יהודה ודהע"ה שהיא בנין קבוע כמ"ש ירושלים בין הגוים שמתי'. והיא חומה המבדלת בין ישראל לעמים. אכן בחי' משכן שילה הוא מקום שאין התנגדות האומות מגיע שם כלל וזהו בחי' השבת שנקרא מנוחה. וכ' ביוסף עלי עין שהוא למעלה מבחי' יצב גבולות עמים שאין מגע נכרי שם כלל לכן נק' מנוחה. לכן לא הי' בקביעות רק לפי שעה כנ"ל:
;תרמ"ח
ב"ה
עוד לפ' הנ"ל. בענין שילה שנאכל קדשים בכל הרואה ובירושלים לפנים מן החומה. דאיתא אפי' מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. והוא בחי' בנים שיש לבנ"י מדריגת בנים ושם אין מגע נכרי כלל ולכן א"צ מחיצה להבדיל ביניהם כשמתגלה זו ההארה שע"ז אמרו בנ"י עלו במחשבה והיא בחי' התורה שהתחיל מיעקב אבינו ע"ה ועליו נאמר ברכות אביך גברו כו' תאות גבעות עולם שהיא בחי' מקדם. למעלה מן הטבע. ובשבת מתגלה הארה זו. לכן נק' מנוחה. נחלה בלי מצרים. אכן באמת בנ"י נבראו בעוה"ז לברר מלכותו ית' גם בעולם הטבע. וזה הי' בנין בהמ"ק ולכן הי' צריך מחיצה והבדל להיות השראת השכינה אפי' בעוה"ז. כמ"ש עדות היא שהשכינה שורה בישראל. וזה הי' בחי' יהודה והשבטים בחי' עבדי אלקי אביך. והיא בחי' ימי המעשה. ואמת כי קדמה משכן שילה שמקודם היו צריכין בנ"י לקשר עצמם בבחי' בנים. והשאיר להם ברכה להמשיך הקדושה גם בבחי' עבדים. וכמו שהשבת נותן ברכה על ימי המעשה. וירושלים נק' נחלה כמ"ש ז"ל פי' נחלה בלי הפסק היינו כח בהמ"ק שההארה מצוי' גם בעולם הטבע:
בפסוק האספו ואגידה. הקבצו ושמעו בנ"י ושמעו אל ישראל. ואז"ל ביקש לגלות להם הקץ. משמע שהכל תלוי כפי האסיפה שיכולין בנ"י לבוא אל האחדות. וכן שמעתי מפי מו"ז ז"ל כי כפי הכנסי' לש"ש כך יכולין לשמוע. ובאמת בזה תלוי הגאולה כמ"ש היום אם בקולו תשמעו. ולכן שבת קודש דבי' מתאחדין ברזא דאחד יכולין לשמוע דבר ה' והוא מפתח של הגאולה. ואיתא בירושלמי תענית אם משמרין בנ"י שבת אחד נגאלין דכ' היום א"ב תשמעו וכ' אכלוהו היום כי שבת היום כו'. והוא כנ"ל שהשבת מוכן לשמיעה זו. דהנה בשבת ניתנה תורה לכן השבת מסייע לבנ"י ע"י שמבטלין כל המעשים בש"ק ומוכנים לקבל דבר ה'. ולכן ניתקן לכו נרננה בכניסת שבת היום אם בקולו תשמעו. וכ' ג"פ היום שיש שמיעה אחר שמיעה כמ"ש ואגידה כו' וכ' שמעו כו' ושמעו. כמ"ש אם שמוע תשמעון. שמקודם יש כינוס כדי לשמוע כי הקיבוץ ג"כ בכלל שמיעה כדכ' וישמע שאול את העם. ואח"כ היא השמיעה. וכ' שמעי בת וראי והטי אזנך שהיא שמיעה פנימיות להיות בטל כל כח השמיעה לדבר הנשמע. וזה תשמעון כמ"ש והטי אזנך. והג' סעודות של שבת מסייעין לאלה ג' השמיעות והוא מפתח של הגאולה כנ"ל:
;תרמ"ט
ב"ה
במדרש ויברך את יוסף כו' הקיש גאולה לפרנסה ופרנסה לגאולה מה גאולה פלאים כו' ע"ש כל המדרש קשה פרנסה מלידה כו' בעצב כו' ובפרנסה כ' בעצבון. הענין הוא כי צריכין לידע ולהבין כמו שנראה נפלאות הש"י כשמשנה הטבע ע"פ נס שהוא פלאים לעיני ב"ו בעלמא דשיקרא. אבל באמת הנהגת הטבע הוא פלא יותר מה שצימצם הקב"ה כח השפע שלו שהוא רוחניי ומתלבש ומתצמצם בגשמיות הוא פלא והפלא ביותר. וז"ש כך פרנסה פלאים. ובאמת קודם החטא הי' מקבלין השפע וכל ההנהגה ברוחניות. אך אחר החטא שנתערב טוב ורע צריך להיות הקבלה ע"י צימצום וגשמיות. והוא עיקר העצבון מאחר שבא ע"י הסתר בתוך הטבע. לכן פרנסה יותר עצבון מלידה כי בלידה הנשמה הנולדת היא דבוק ברוחניות רק שמשתתף בו חלק אב ואם בגשמיות. ובפרנסה מתלבש יותר בטבע ועבודה בשדה לכן כתיב בי' בעצבון. ובאמת זה עצמו ענין סמיכת גאולה לתפלה. זה ההיקש גאולה לפרנסה. כי פרנסה אינו דוקא מזונות. רק כל הצטרכות והבקשות שבי"ב ברכות אמצעיות שבתפלה הם פרנסה. וצריכין לסמוך תפלה לגאולה לברר כי כל אותן ההנהגות נמשכין מלמעלה מן הטבע ושם הם רוחניות. ובאמת כל אלה ההסתרות נעשו ע"י החטא לכן כשיש גאולה כמ"ש הגואל אותי מכל רע וכשנתברר הטוב מן הרע זוכין לקבל ההנהגה העליונה. וכמו כן בש"ק שנק' טוב ואין בו תערובת רע והיא בחי' יוסף הצדיק מקבלין השפע ברוחניות. וזה הי' עיקר הברכה שכ' ויברך את יוסף שיהי' התקשרות כל הפרנסה בשורש העליון בסמיכות גאולה לפרנסה כנ"ל. דאיתא חיי בני מזוני במזלא תליא מילתא. ומזלא אינו הטבע רק שורש העליון. לכן אמרו תליא כדאיתא על ש"ק כל ברכאן בשביעאה תליא כמ"ש בפרשיות הקודמין בזה. וכן צריכין לסמוך ולבטל ולחבר כל ימי המעשה אל השבת והוא סמיכות גאולה לתפלה ג"כ. לכן בשבת שמחה ועונג שאין בו עצבון. וחז"ל רמזו מרבה נכסים מרבה דאגה שזה עיקר העצבון מה שעוסקין ביותר בפעולות גשמיות וכל עבודה בשדה שפרנסה הבאה בדרכים אלו מביאין העצבון. אבל האי דסמיך גאולה לתפלה אמרו עליו דלא פסיק חוכא מפומי' כל יומא. שזה עיקר השמחה כשמקבלין השפע בלי צמצומים ולבושים גשמיים כנ"ל:
וזהו ענין הפסוק שיכל את ידיו כי מנשה הבכור ומתרגמינן אחכמינון לידוהי. והוא כדכ' שאו ידיכם קודש. וזה ענין נשיאת כפים בברכה כמ"ש וישא אהרן א"י. כי הידים הם המקבלים וכלי נק' יד. אבל עיקר הברכה כשמעלין הכל אל השורש. ובוודאי גם יוסף ראה והבין כי מנשה יש לו קדימה אבל ברכת יעקב אע"ה הי' בעולם שלמעלה מזה ושם יש לאפרים קדימה. והרמז כשנושאין כפים נעשה עליונים למטה ותחתונים למעלה וע"י ששיכל את ידיו הקדים אפרים. [וכזה נמצא בגמ' בברי' דריב"ל שראה עליונים למטה ותחתונים למעלה ואמר עולם הפוך ראיתי והשיב לו בני עולם ברור ראית] כי באותו מדרגה שלמעלה יש לאפרים קדימה. ועמ"ש לקמן בפ' נשא מזה:
בפסוק וברצונם עקרו שור פרש"י רצו לעקור. וי"ל כפשוטו ג"כ כי באמת הלכה כרבים וכיון שלא היו השבטים יכולים לדברו לשלום נתעקר מתוכם. אך כי נתעלה במדריגה שלמעלה מהם כידוע. ונשאר הנהגה למטה לפי דרכיהם. וזה לשון עקרו שור. ועיין בזוה"ק בענין רבות בנות כו' ואת עלית ע"כ. [ועי"ז נתעלה מבחי' שור ובהמה לבחי' אדם. ומקום שלו ניתן למנשה ואפרים. ויש לכוין זה בברכת מרע"ה שאמר בכור שורו כו' והם רבבות אפרים וה"א מנשה. ואולי שזה הי' סיבה אח"כ לחטא העגל שעי"ז נשתנה שור לכרוב אלא שאין לי עסק בנסתרות]. וז"ש אתם חשבתם כו' אלקים חשבה לטובה:
בפסוק בן פורת פרש"י לשון חן. והוא כמ"ש כשהצדיק בעיר הוא הודה זיוה הדרה. והוא הזיו והיופי שנמצא בכלל ישראל ע"י שעמך כולם צדיקים כו' מעשה ידי להתפאר. והוא המציאות חן שיש לכנס"י דכ' הראיני את מראיך השמיעיני את קולך. והם ב' אלו המיוחדים שבט יהודה ויוסף. קולך ערב הוא יהודה ודוד נעים זמירות ישראל וכ' שמע ה' קול יהודה. ולו ניתן המלכות שהוא בחי' לב. עבודה שבלב. ומראיך נאוה הוא בחי' יוסף הצדיק והוא עין טובה שב' אלו הם העיקר עין טוב ולב טוב. והם בחי' זכור ושמור. וכ' עין טוב הוא יבורך והוא כלי מחזיק ברכה [ובתפלה ברכת שמע קולינו הוא בחי' יהודה ודוד. ושים שלום הוא בחי' יוסף הצדיק] והוא נועם הש"י אשר פורס סוכת שלום עלינו. וע"ז מבקשין ישדר לן שופרי'. לכן עיקר הברכה ניתן ליוסף כמ"ש ברכות אביך גברו כו':
;תר"נ
ב"ה
במדרש פרשה זו סתומה כו'. הענין להודיע כי גלות בנ"י אינו במקרה וכל תהלוכת בנ"י עושה רושם בתורה. הרי אמרו חז"ל באורייתא ברא קוב"ה עלמא. הביט בתורה וברא את העולם. ועיקר הבריאה הי' עבור בנ"י. א"כ הביט הקב"ה בתורה. ובפרשיותי' מתנהג כל תהלוכת בנ"י. ויש פרשה המיוחדת לגלות לכן היא סתומה. והקב"ה הכין התורה קודם שנברא העולם להיות הרפואה קודם למכה. ובוודאי יש ג"כ פרשיות המיוחדים לגלותינו עתה. וכמ"ש וענתה השירה הזאת כו' כי ידעתי את יצרו כו' בטרם אביאנו. וע"ד הרמז י"ל ידעתי לשון שבירה כמו ויודע בם אנשי סוכות. וכדאיתא בראתי יצה"ר בראתי תבלין כנגדו זו התורה. וז"ש ידעתי את יצרו בטרם אביאנו. שהקדים הרפואה קודם המכה. וזה עצמו שכ' אנכי ארד עמך כו' היא התורה אנכי ה"א והתורה משתתפת בצערן של בנ"י. וז"ש עמו אנכי בצרה כו' ובאמת ירידת יעקב אבינו למצרים היא ג"כ כנ"ל כי יעקב הוא שורש התורה:
בפסוק האספו כו'. מאחר שכ' אשר יקרא אתכם באחרית. א"כ פרשה זו הכנה עד דור האחרון. ואיתא במדרש שמע ישראל סבא. שיכול כל איש ישראל להכניס עצמו בק"ש בכלל ישראל וזה הכח שהניח לנו יעקב אבינו. ב"פ ושמעו. [ושמעו בנ"י] נגד שמע בערבית. ושמעו אל ישראל אביכם נגד שמע בשחרית:
בזוה"ק בפסוק מאשר שמנה לחמו לחם משנה בשבת דאית לחם עוני ולחם פנג כו' ע"ש כל הענין. משנה גימ' השמים והוא בכח הנשמה. כי האדם כולל נשמה מן השמים והגוף מן הארץ. ושבת יומא דנשמתין ולאו דגופא. ויורד הנשמה יתירה שהיא החלק מן השמים וז"ש ביני ובין בנ"י אות היא כו' ששת ימים עשה כו' השמים כו'. וכיון שבנ"י צריכין להעיד על בריאת שמים. וזה א"א רק שינתן להם חלק מן השמים. ולכן השבת אות על בנ"י שיורד להם החלק מן השמים. וכ' השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם פרשנו כי הכל מן השמים רק שיורד בצימצום הארץ ואינו מתגלה הפנימיות. רק בשבת שמנה לחמו וכבר הארכתי בזה בכמה מקומות:
;תרנ"א
ב"ה
בפסוק כרע רבץ כארי. אמר מו"ז ז"ל כי כוחו של יהודה אפי' בשעת שפלות שהוא שוכב הוא כארי ולביא שכן הי' במעשה תמר שהודה ולא בוש. ומזה נבנה המשיח. ולכן הרמז כל השם ביהודה ואות ד' להראות כי אפי' כשהוא דל ה' עמו עכ"ד. ויתכן לומר שהוא בכח ההכנעה כמ"ש בשמו ז"ל שע"ש זה נק' יהודה שממעט עצמו. ורמז ג"כ שהגם שכל השם בו הוא שפל ודל בעיניו. ע"ש. ולכן כיון שיודע שאפי' אחר כל המעלות והתרוממות שהכל מהשי"ת והוא שפל בעיניו לכן שכרו שהגם שהוא נופל ה' עמו. וזה ב' הבחי' שכ' במד' כרע שכב. כרע רבץ ע"ש. פי' שבעת תקפו הוא כורע ומכניע עצמו. ובעת שפלותו הוא ג"כ רובץ כארי. והוא באמת מדת ההשתוות שהוא בחי' גדולה מאוד להיות שוה בשעת הירידה כבשעת העלי'. [וכל בנ"י נק' יהודים על שמו שזה כוחן של בנ"י שממעטין עצמן. והשם עמהם אפי' בעת צרה ושפלות. והוא בחי' אמונה כמ"ש וצדיק באמונתו דרשו חז"ל אפי' צדיקו של עולם פי' שכפי האמונה משרה שכינתו]:
בברכת יוסף ברכות אביך גברו כו'. אמר מו"ז ז"ל כי היא בחי' נחלה בלי מצרים שהיא ברכת שבת כמ"ש חז"ל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים. וביאור המענג השבת שיש לו תענוג ממצות השבת ומניח בעבור זה כל הדאגות כשבא שבת ונח. לכן מסירין ממנו כל המצרים כנ"ל. ונ"ל שזה רמזו חז"ל מענגי' לעולם כבוד ינחלו ופי' הרוקח לעולם שהיא נחלה בלי מצרים. ולפי הנ"ל פי' מענגי' לעולם. שאפי' בעת צר לו מניח הכל ומענג השבת. ולכך כבוד ינחלו בלי מצרים. ויתכן עוד לפרש לעולם ממש כי השבת צריך להיות נשאר באדם אפי' בימי המעשה שהוא ברית עולם. וכשאדם נזכר מן השבת צריך להיות מלא עונג ושמחה כמ"ש שש אנכי על אמרתך. וכמו שהוא באות ברית קודש בגוף. כן באות השבת שאדם יש לשמוח שהוא מיוחד להעיד על הקב"ה ויש לו חלק בברית השבת וזה מענגי' לעולם. וברכת השבת היא למעלה בשורש כמ"ש בזוה"ק דלא אשתכח בי' מנא משום דכל ברכאין בשביעאה תליין כמ"ש בכמה מקומות בזה. והיא ברכת יוסף שלמעלה מברכת כל השבטים וכ' כל אלה כו' ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך. פי' ויברך אותם בכלל. וכ' אותם מלא בוא"ו הוא בחי' יוסף פי' אות שלהם אות ברית קודש שבו שורש כל הברכות. וכמו שהוא בכל אדם כן בכלל הי' יוסף אות ברית קודש. איש כברכתו הוא בפרט כל א' וא'. והני תלתא בני חיי מזוני דלאו בזכותא תלי' רק במזלא הם בברכת יוסף. ברכות שמים חיי. ברכות תהום מזוני. שדים ורחם בני. וכ' ה' רועי לא אחסר הוא בחי' השפע היורדת בשבת שהיא מהשי"ת בעצמו שורש הברכות על מי מנוחות כו' ואינו בגשמיות. והוא נותן ברכה להתפשט אח"כ בימי המעשה בגשמיות ופרטיות. וזה תערוך לפני שולחן כו' והוא בעוה"ז נגד צוררי כי בשבת אין מגע סט"א כלל. והנה בחי' השבטים הוא ראשי חדשים כדאיתא בטור או"ח הל' ר"ח שהי' ראוי להיות ימים טובים וע"י החטא נתבטלו. לכן לעתיד יהי' יו"ט כמ"ש מדי חדש בחדשו כו'. וע"י שאלה ההארות שהי' ראוין להתגלות ע"י השבטים הם קרובים יותר לעוה"ז לכן נפגמו ע"י החטא ולעתיד יתקיים תערוך לפני שלחן נגד צוררי שיהי' התיקון אפי' בעוה"ז כמ"ש לתקן עולם במלכות שדי שהוא הנהגת הטבע שהוא כח מעשיו כו'. ולכן יש י"ב חדשים ד' תקופות. והפנימיות הוא שמות מיוחדים. ד' דגלים י"ב שבטים. וכ' מי זאת הנשקפה כו'. ואיתא במד' שד' מדריגות אלו עומדין נגד הד' מלכיות. והרמז למ"ש כי שלחן הוא ר"ת שחר לבנה חמה נדגלות והם נגד צוררי כדכ' יצב גבולות עמים למב"י:
;תרנ"ב
ב"ה
איתא בזוה"ק בפסוק מאשר שמנה לחמו לחם משנה דשבת דאית לחם מן הארץ ולחם מה"ש ובש"ק מתחברין כו' ע"ש. והענין הוא כי ב' הלחם הם בחי' התורה שבכתב ושבע"פ. כי הנה שורש התורה בשמים ולמטה א"י להתגלות בשלימות לכן הוא לחם עוני ובשבת יש התגלות גם למטה לכן יש קריאת התורה בשבת. ואיתא כי יוסף הוא בחי' השבת צדיק יסוד עולם דאחיד בשמי' וארעא. ולכן יוסף גימ' ב' פעמים לחם. והנה יש ו' סדרים בתורה כדכ' תורת ה' תמימה כו'. ויש ששה שמות ובכולם פורט ב' ענינים למעלה ולמטה. תמימה היא בשורש למעלה ומשיבת נפש למטה. וכמו כן עדות ה' נאמנה למעלה מחכימת פתי למטה. וכן כולם. ויתכן לומר שאלה החילוקים הם בס"ת שכ' חז"ל שס' במדבר כולל ג' ספרים ויהי בנסוע ס' מיוחד בנתים ע"ש. א"כ יש ששה ספרים ששה בחי' הנ"ל. וס' דברים שנק' משנה תורה הוא המחבר ב' בחי' הנ"ל. שכן הוא הסיפור שביאר משה רבינו ע"ה התורה לבנ"י והוא בחי' משנה לחם הנ"ל. והוא בחי' יוסף שגימ' ששה הויות הנ"ל. ובארץ יש רק החצי כמ"ש שאין השם שלם עד שימחה שמו של עמלק. ולכן א"י להתגלות למטה בשלימות רק שיש זמנים כמו ש"ק. וכמו כן בנפשות הצדיקים שבכוחם יש התגלות בשלימות. ובאמת התגלות הנ"ל תלי' ג"כ בהתעברות הסט"א. והנה יוסף נק' ע"ש אסף אלקים את חרפתי. והוא רמז להסרת הערלה כדכ' חרפה היא לנו. וע"י כן יש התגלות הקדושה. והוא רמוז ביוסף ה' לי בן אחר. שזה התוספות הבא מלמעלה אחר התעברות הסט"א. שכן הוא במילה שמתגלה אות ברית קודש בהסרת הערלה. וב' בחי' הנ"ל הם גם בשבת קודש. שנק' שבת ע"ש השביתה והחזרת הכל אל השורש. ונק' ג"כ ע"ש השבתת הסט"א כדאיתא דסט"א ערקת בשבת. ולכן יש התגלות נשמה יתירה שניתוסף בשבת. וב' בחי' הנ"ל הם בחי' זכור ושמור:
;תרנ"ג
ב"ה
בפסוק הקבצו ושמעו בנ"י ושמעו אל ישראל אביכם. ובמד' כי מכאן זכו בנ"י לק"ש בכל יום ע"ש. דאיתא יעקב אבינו לא מת. הפי' כי כל כוחו הניח בכלל ישראל. וכמ"ש ז"ל כל המניח בן ממלא מקומו כאילו לא מת. ויכולין בנ"י לעורר בכל יום כוחו של יעקב אבינו. וכ' ב"פ שמעו והוא כמ"ש שמעי בת כו' והטי אזנך. והם ב' מיני שמיעות. הראשון הוא במדת כל א' לפי מה שהוא וזה שמעי בת. בת היא מדה. אח"כ והטי אזנך הוא לעורר השורש ע"י ביטול כל הדעת כמ"ש ושכחי עמך כו'. וכן הכא שמעו בני יעקב. אח"כ ושמעו אל ישראל הוא קריאת שמע בכללות בנ"י כמ"ש במד' שמע ישראל סבא. וכוונת המד' שיעקב ביקש זאת מהם להשמיע אליו הקול כמ"ש השמיעיני את קולך [ועיין בזוה"ק פ' זו כעין זה בפי' הפסוק הנבא אל הרוח אח"כ הנבא ב"א ודבר אל הרוח ע"ש ד' רל"ה וכעין זה הוא בכאן] כי בודאי כוחן של האבות הוא מאוד נעלה. אעפ"כ כמו שהאבות מעוררין כל בנ"י. כן כללות בנ"י בכוחם לעורר את האבות. ולכן ושמעו א"י אביכם הוא מדריגה גדולה כמ"ש שמע ישראל והמשכיל יבין:
בפסוק יהודה כו' כרע רבץ כו'. אמו"ז ז"ל אמר כי הגם שיוסף הוא הצדיק ועליו נאמר אור זרוע לצדיק. מ"מ יהודה גבר באחיו והוא בחי' לישרי לב שמחה. ורש"י פי' ישר עדיף מצדיק וביאר כי יהודה בכוחו להעלות כל הנופלים ליישר אורחותם וזה כרע רבץ אפי' בשעת נפילה כו'. והכלל כי השבטים נק' ישרי לב והם עמודים לתקן הטבע כי בחי' יוסף הוא למעלה מהטבע כמ"ש במ"א כי הוא בחי' עץ החיים. ויהודה תיקון עה"ד. כמ"ש בכל דרכיך דעהו ואמרו חז"ל שהיא פרשה קטנה שגופי תורה תלוין בה. פי' אף שהיא בקטנות לתקן הדברים המקולקלים שצריכין להתיישר. לכן כ' והוא יישר אורחותיך. ולכן משיח בן דוד יתקן כל המעוות. ועל יוסף ויהודה אמרו אמת ויציב שחרית ואמת ואמונה ערבית. כי תיקון התערובות ע"י אמונה. ובגמ' דרשו והי' אמונת עתיך ששואלין לאדם נשאת ונתת באמונה קבעת עתים לתורה והוא בחי' הנ"ל לתקן הטבע והזמן ע"י אמונה לחברם אל התורה להאמין כי גם מה שהאדם עוסק במו"מ וגם כל העתים המתחלפים כמ"ש לכל זמן ועת כו' תחת השמים. אבל האדם צריך לבטלם ולקבעם ולחברם אל התורה. אח"כ צפית לישועה כמ"ש ושם דרך אראנו בישע אלקים כמ"ש חז"ל המדליק נרות במבואות אפלים זוכה לראות בישועת ה':
בענין יששכר וזבולון. שע"י שזבולון הכין פרנסת יששכר לכן קיבל יששכר ב' חלקים. ולכן נקרא יששכר שכר לו ושכר לזבולון. ומעין זה הוא ימי המעשה שהם הכנה לשבת לכן יש בשבת לחם משנה וכל מעשי שבת כפולין שהשבת מקבל ברכה גם לימי המעשה:
;תרנ"ד
ב"ה
בפסוק האספו ואגידה הקבצו ושמעו. הם ב' מיני התאספות והוא ברית המעור וברית הלשון. האספו כמ"ש אספו לי חסידי כו'. הקבצו ושמעו הוא ברית הלשון וע"י המילה זוכין לתורה כמ"ש מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמיענו כו' ודרשו ר"ת מילה. וכ' לאדם מערכי לב הוא בכח המילה. ומה' מענה לשון כי הדיבור הוא בהתגלות והמילה היא בסתר ובפנימיות. וכן לשון אסיפה הוא על הפנימיות כמ"ש אם ישים אליו לבו רו"נ אליו יאסוף. וכ"כ בנפשות נאסף אל עמי. והקבצו הוא התאחדות הגופות בהתגלות. וב' אלו הם בחי' יוסף ויהודה. ושמעתי מאמו"ז ז"ל כי ברכת יוסף פורת עלי עין עולי עין שאין ע"ר שולטת כדאי' בגמ' ולכן עיקר הברכה היא ביוסף דכ' ישלח ברכה באסמיך במקום הסמוי מן העין. וכן הוא בשבת ברזא דאחד שנמצא בכל איש ישראל נקודה סתומה ונסתרת כו' עכ"ד. ולכן אמרו מתנה טובה יש לי בבית גנזי. וכן במילה כ' סוד ה' ליראיו שהיא נקודה סתומה ונעולה לכן יש שם ערלה ומכסה על הפנימיות להבדיל בין ישראל לעמים. אבל ובריתו להודיעם שניתן לישראל ברית המילה שעי"ז יהי' להם דביקות בזה הסוד הגנוז בהם. והנה השבטים הם עמודים וגבולים להבדיל בין ישראל לעמים כמ"ש יצב גבולות עמים למב"י. ויוסף בחי' גבוה מזה כמ"ש מו"ז ז"ל כי יש בב"י בחי' מספר ואין מספר ע"ש פ' שמות. וכאן כתיב למספר בנ"י יש גבולות. אבל בחי' יוסף היא אין מספר רמז לדבר בפסוק ויצבור יוסף בר וגו' כי חדל לספור ומסיים הפסוק כי אין מספר פי' לאשר יוסף הוא בחי' אין מספר לכן כן דרכו להעלות כל המספרים להדביקם אל השורש ששם חדל המספר וזה הוא לעולם מ"ש ויצבור יוסף כו'. כן בכל ש"ק השבת מעלה כל הנעשה בימי המעשה שמתלבש תוך הטבע והצמצום אל השורש ואז חדל המספר. והוא מעין יום שכולו שבת כי לעתיד יתעלו ויתוקנו כל המעשים ויתברר כי לכל הנעשה בטבע יש להם אחיזה ודביקות בשורש שלמעלה. ומעין זה בשבת קודש. לכן אמרו דאתאחדת ברזא דאחד ואז לפני אחד מה אתה סופר כידוע למביני דעת:
;תרנ"ה
ב"ה
במדרש הרועה אותי המלאך הגואל הקיש גאולה לפרנסה מה פרנסה בכל יום כו'. ופרנסה ע"י הקב"ה גאולה ע"י מלאך. כי הקב"ה מחדש בכל יום מעשה בראשית וכל פרנסת היום. וכשבא השפע לעוה"ז מתלבש בטבע וזהו ע"י מלאך ולכן צריך גאולה בכל יום כי בבוא השפע בזה ההתלבשות מתערב בו פסולת ותערובות וצריך גאולה ובירור להוציא אוכל מתוך פסולת. ועיקר תכלית הברכה להיות דבוק בשורש. וז"ש ויקרא בהם שמי ושם אבותי כי זה תכלית עבודת האדם כמ"ש חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב. ויעקב אע"ה בירך הנערים להיות להם דביקות באבות וכמו כן ברכת כל השבטים כמ"ש ויקרא יעקב אל בניו. קריאה לשון חבה ודביקות. ואמרו חז"ל כלי מחזיק ברכה היא שלום. ופי' שלום כשיש דביקות וחיבור עד השורש. והאבות הם שורש הכל. ולכן בשבת כתיב ויברך כו' א"י השביעי הואיל ובשבת מתעלין הכל אל השורש ויכולין לקבל הברכה:
ענין יוסף ויהודה הם כלל כל השבטים. יוסף ראש ולמעלה מהם ולכן יש לו ברכה לעצמו כמ"ש ויברך את יוסף מלבד הברכה של כל השבטים. וכ' בו שכם אחד על אחיך. ויהודה הוא הכלל בתוך כל השבטים ולכן כ' יהודה גבר באחיו ולא על אחיו. וכ"כ ואל עמו תביאנו ואי' במד' שבנ"י נקראו על שמו יהודים לפי שהי' חביב לאביו נתן לו חלקו וחלק עם אחיו ע"ש. היינו שיש לכל שבט חלק מכחו של יהודה. וכמו כן יוסף מעלה כל השבטים דיש נשיא ומלך מלגאו ומלבר. וזהו משיח בן יוסף. ובן דוד:
;תרנ"ו
ב"ה
בפסוק האספו ואגידה כו' ושמעו. ואחז"ל ביקש לגלות הקץ ונסתם ממנו כו'. כבר כתבנו במ"א כי האספו והקבצו הם ב' מיני כינוסים. האספו הוא בכלות הנפש כמ"ש רוחו כו' אליו יאסוף. והוא כמו הקדמת נעשה לנשמע שהי' בקבלת התורה כמ"ש חז"ל בפי' עושי דברו כדי לשמוע בק"ד. וז"ש האספו ואגידה בחי' עושי דברו שבנ"י עושים הדיבור כמ"ש חז"ל בפסוק שמעה עמי ואדברה אין מעידין אלא בשומע לכן הקדים שמעה אז ואדברה נמצא שנעשה הדיבור על ידיהם כמ"ש בזוה"ק פ' בלק. הקבצו ושמעו היא השמיעה ואחז"ל קלקלתם נעשה הזהרו בנשמע כי זו ההקדמה שהיא למעלה מן הטבע לא נתקיימה בידינו. ומעין זה עצמו הי' בהשבטים אם הי' מתאספים כרצונו הי' ניתקן הכל. כי באמת בנ"י מוכנים לזה ויכולים להגאל כהרף עין כמו שהי' בקבלת התורה כשהקדימו נעשה לנשמע היו מוכנים להיות חירות ממיתה כמ"ש אלקים אתם כו'. ואז נעשים בני חורין כיון שמתעלים מן הטבע וכל הגלות רק בבחי' הטבע. וכשמתדבקין בעץ החיים [מתעלים מן הטבע]. והוא השטר חירות שרמז במד' שרצה יעקב למסור להם וכיון שלא הי' התיקון כראוי הזהיר אותם בשמיעה. והם ב' פרשיות שבק"ש שאומרים בכל יום. שמע כו' ה' אחד היא מס"נ ואיתא בשם האר"י ז"ל אם הי' מכוונים ביחוד כראוי הי' נעשה הגאולה מיד. ואח"כ פ' והי' אם שמוע בחי' נשמע. אח"כ פ' יצי"מ רמז לגאולה שע"י פרשיות שבק"ש מתעורר הגאולה:
בענין ברכת השבטים שבירך יעקב עיקר הברכות קיבלו יהודה ויוסף. ומו"ז ז"ל אמר כי ברכת יוסף הוא ברכת השבת נחלה בלי מצרים כמ"ש ברכות אביך גברו כו'. ובספרים איתא כי ברכת יהודה הוא השבת ע"ש בס' רקנטי ור' בחיי. ונראה דשניהם אמת כי יש בשבת זכור ושמור והוא בחי' יוסף ויהודה. והם בחי' סתים וגליא ברית המעור וברית הלשון. כי שבת סהדותא איקרי. והפה הוא בחי' התגלות שהפה נברא להודות לה' וזכור הוא באתכסיא. ולכן לא הכירו השבטים כוחו של יוסף. ויהודה כ' בי' אתה יודוך אחיך כי הארה שלו בהתגלות. ואיתא יוסף קידש ש"ש בסתר ניתוסף לו ה' משמו של הקב"ה ויהודה קידש ש"ש בפרהסיא נקרא כולו ע"ש של הקב"ה. והגם כי בחי' יוסף למעלה מיהודה. אות ה' שניתוסף לו היא מן השם הוי' הנעלה שבו משתתף יוסף עם הג' אבות. ואות ה' ניתן ליוסף שבזה מאיר לשם הוי' שביהודה. ולכן איתא בזוה"ק כי בשבת לא אשתכח בי' מנא משום דכולהו ברכאין בי' תליין דייקא וא"י להיות בגלוי רק בשורש הנסתר ולא באתגליא. וכתיב בשבת ביני ובין בנ"י אות היא. א"כ השבת יש בו חלק להקב"ה וחלק לבנ"י. וב' אלו הם ב' בחי' הנ"ל. זכור ושמור. יוסף ויהודה. וזה בחי' משנה לחם שכ' בזוה"ק ע"ש לחם מן הארץ ולחם מן השמים. ובחי' יהודה לחם מן הארץ והוא הלחם שזוכין ע"י בירור בימי המעשה. ובנ"י בכח גלות מצרים הרויחו זה הלחם כמ"ש לחם עוני שבא ע"י עינוי. ושבת נק' מנוחה שבשבת זוכין ללחם זה שלא ע"י עינוי ובירור. דאין בו פסולת. ואח"כ בקבלת התורה זכו בנ"י ללחם מן השמים התורה. ושבת זכר ליצי"מ ולקבלת התורה לכן יש בו לחם משנה:
;תרנ"ז
ב"ה
בפסוק יהודה אתה יודוך אחיך כו'. כי יהודה הכין הדרך לכל בנ"י ונק' יהודים על שמו. וזה כח הודאה מודה על האמת. ובזה יכולין להתדבק באמת והיא בחי' אמונה כרע רבץ כארי כו' לומר אפי' בשעת ירידה יש לו התחזקות והתאמצות. וזה החילוק בין יוסף ויהודה דכ' ובידך לגדל ולחזק לכל. יש נושעים ע"י התנשאות ויש ע"י התחזקות. ויוסף נתעלה במדריגה גבוה. ויהודה ניתן לו החיזוק כמו שהוא והוא גברא דמרי' סייעי'. ולכן כל השם בו עם אות ד'. לומר אשכון את דכא לפי דלית לי' מגרמי' כלום. והי' בו בחי' הביטול לגמרי אל הקב"ה. ועבד מלך מלך. והנה הקב"ה משפיל גאים ומגביה שפלים. ואין הפי' על מי שהוא בעל גיאה בשקר. אך המידה היא כך כי לפי התרוממות הגאים. כך יש בהם בחי' השפלה. והכל עדות על הבורא ית"ש כי לו המלוכה. ולכן אפי' בשרים שלמעלה כך היא המדה. והרי העליונים הם קדושים וכל הנהגת העולם השפל נעשה על ידיהם. ובנ"י התחתונים הם שפלים וכל העולמות מתנהגין ע"פ מעשה התחתונים וז"ש כי גאה גאה. לאפוקי שאין שום גיאות שלא יהי' בו שפלות כי לפי התרוממות השרים כך היא שפלתם. בלתי הבורא ית' כי גאה גאה. וכן מה שדרשו חז"ל גאות אדם תשפילנו על אדה"ר ויוסף הצדיק. ע"ש זה הכוונה שלפי הגיאות והתרוממות שניתן להם לכן נשפלו כי כך היא המדה. ויהודה הוא שפל וגבוה. ויוסף הוא בחי' זקיפה כמ"ש קמה אלומתי וגם נצבה. ויהודה הכריעה כמ"ש כרע שכב. ואעפ"כ הוא כארי וכלביא. זה גבורת הבורא ית' וידו החזקה ששלח נשמות בנ"י למטה ויש להם כמה מיני שפלות ומחלוקות ומסטינים מלבר ומלגאו. והקב"ה מחזיק אותם. משל לגבור שהעמיד את הקורה ומורה בה חצים. החצים כלים. והקורה עומדת כמ"ש במדרש נצבים. וזה כח מלכותו ית"ש דכ' מלכותך מלכות כל עולמים. בתוך כל העלמות והסתרות אעפ"כ לו המלוכה. וזה ניתן ליהודה ודוד. ואיתא בפסוק וישתחו ישראל על ראש המטה וכן בפסוק ויפלו לפניו כו' הננו לך לעבדים אמרו תעלא בעידני' סגיד לי'. והענין הוא כי המלוכה ניתן ליהודה בקביעות כמו ארי מלך בחיות. ומ"מ השועל שהוא פקח בחכמתו מייעץ גם להארי באיזה זמנים ואז גם הארי משתחוה לו. וכן הוא יהודה מלך. ויוסף שהוא באמת עלי עין ויש זמנים שמתגלה הארת יוסף ואז הכל משתחוים לו. כי ביהודה כ' לא יסור שבט. וכ' וזאת ליהודה. זאת הוא דבר המתקיים תמיד. כי אין עולם מתקיים בלי מלך. אבל יוסף ע"ש התוספות שבא מעולם העליון. וזה לא יוכל להיות תמיד רק בשבתות ויו"ט שמתגלה הארה הנ"ל. ואז מתחברין. ויגש אליו יהודה כמ"ש לעיל במדרש ויגש:
בפסוק ויקרא יעקב כו' מהיכן זכו ישראל לק"ש ע"ש במדרש. מפסוק זה שמעו אל ישראל כו'. ואח"כ כתיב וזאת אשר דיבר כו' ויברך אותם. נראה כי הוא בחי' התפלה אחר ק"ש שהם הי"ב בקשות שמכוונים מול י"ב שבטים שיש לכל א' ברכה מיוחדת. והוא בחי' הדיבור כי ק"ש בחי' קול. וכ' ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עו"ד. כי הקול בחי' יעקב והדיבור תיקנו השבטים כאן. וזאת אשר דיבר להם פי' לצרכם הוריד עצמו יעקב לחבר קול לדיבור ועי"ז נעשה הברכה. וכן בכל יום צריכין לברר מלכות שמים בקול ודיבור בק"ש ותפלה. וכל זה הכין לנו יעקב אבינו ע"ה בזאת הברכה:
;תרנ"ח
ב"ה
ברש"י נסתמו עיניהם ולבן של ישראל. כבר כ' במ"א כי הגלות והגאולה תלוים בעין ולב. והם בחי' ברית המעור והלשון. בחי' יהודה ויוסף. וברית הלשון תלוי בלב כדכ' לאדם מערכי לב כפי היגיעה בלב נותן לו הש"י מענה לשון. וכפי שמירת העין זוכים לברית המעור לכן כתיב ול"ת אחרי לבבכם ואחרי עיניכם כו' ומסיים אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים. כי ברית הוא התקשרות. וכפי מה שנמצא זה ההתקשרות נעשים בני חורין וכאשר נסתם זה הכח אז יש גלות כנ"ל:
בפסוק הקבצו ושמעו בנ"י ושמעו אל ישראל. ב' שמיעות כמ"ש בכ"מ שמוע תשמעו וחז"ל דרשו אם שמוע בישן תשמעו בחדש. דהנה כ' ויקם עדות ביעקב. עדות הוא במקום שיש תערובות. והוא בחי' תיקון הדעת טוב ורע. ותורה שם בישראל הוא עץ החיים. והם ב' השמות יעקב וישראל. וע"ז אומרים השם נפשנו בחיים. ולא נתן למוט רגלינו הוא דרגא תחתונה שע"ש זה נק' יעקב. ויעקב אבינו ע"ה הנחיל לזרעו ב' השמות. ושמעו בני יעקב הוא הנטיעה שכבר נטע בהם רק שצריכים להוציאו מכח אל הפועל. וזה ניתקן בגלות מצרים לברר הדעת. וזהו בחי' שמוע בישן לתקן כל אחד הנטוע בו כמ"ש חיי עולם נטע בתוכינו בחי' תורה שבע"פ. אח"כ שמעו אל ישראל הוא השמיעה בחדש שזכו במתן תורה וכן הוא בכל איש ישראל:
;תר"ס
ב"ה
בפסוק ויחי יעקב בא"מ שבע עשרה שנה. גימ' טוב לומר כי יעקב בירר כל התערובות שעיקר גלות מצרים הי' לברר תערובת טוב ורע וע"ז נק' כור הברזל. אבל יעקב כתי' בי' הגואל אותי מכל רע ואפי' במצרים לא הי' לו מגע רע וזה הי' הכנה לגאולה:
בפסוק ויקרא יעקב א"ב כו' האספו ואגידה. ובמדרש מהיכן זכו ישראל לק"ש מיעקב ע"ש. דכתי' וזאת אשר דיבר להם אביהם שמסר להם כח הדיבור. שבזה הכח מעידין בנ"י על הבורא וכתי' שפת אמת תכון כו'. יעקב הוא האמת כדכ' תתן אמת ליעקב. והשבטים הם שפת אמת כי הדיבור נשלם ע"י השפתים. ומקודם הי' שפה אחת ובדור הפלגה ע"י שלא היו דבוקים באמת ניטל מהם כח הדיבור ונשאר רק לבנ"י. וכ' אתם עדי נאום ה' פי' בכח כ"ב אותיות ולשון הקודש שנמסר לבנ"י לשון שמה"ש משתמשין בו והוא א' מהדברים שדומה האדם לעליונים שמדבר בלשון הקודש. וזה החילוק בין שפה לשפת כי השפתים הם להשלים הדיבור וגם לסתום ולהעציר מה שא"צ לדבר ולגלות. שפה ה' פתוחה. ושפת בת' סתומה עד לעתיד דכ' אז אהפוך כו' שפה ברורה. ובאמת ע"י שפת אמת של בנ"י יהי' כל התיקון לעתיד. וזה תכון לעד פועל יוצא שע"י שפת אמת יתתקנו כל הלשונות. וזה כח לשון הקודש הנחיל יעקב לבניו. וע"ז כתי' זכור ימו"ע כו' שאל אביך ויגדך כמ"ש ואגידה לכם. ובנ"י צריכין בכל יום לבקש האמת ומתגלה להם כדכ' תתן אמת ליעקב לשון הוה בכל יום בכח קריאת שמע. [ולכן מברכין קודם ק"ש הבוחר בעמו ישראל ע"ש שבחר בנו מכל הלשונות כמ"ש יצב גבולות עמים למב"י חלק ה' עמו. ויצאנו מן הכלל ללמד על הכלל כולו ולתקן כל הלשונות כדפרש"י ה' שהוא עתה אלקינו עתיד להיות מבורר בכל העמים]:
;תרס"א
ב"ה
ויהי יעקב בא"מ. מו"ז ז"ל אמר כי ע"י מדת יעקב האמת יכולין למצוא החיות גם בא"מ עכ"ד. ויתכן ג"כ לפרש כי יעקב מצא האמת גם במצרים והכין יעקב בגלות מצרים דרך למצוא האמת בכל הד' גליות דאיתא במד' אמת אמר אל יברא דהוא עלמא דשיקרא ותשלך אמת ארצה ע"ש. והרמז שזה הי' אבידה מדעת שהשליך האמת בארציות וגשמיות הטבע. וגם התורה נתלבשה במצות מעשיות. וזה עיקר האמת אין אמת אלא תורה. וזה עבודת איש ישראל למצוא זו האבידה ואז אמת מארץ תצמח ר"ת אמת. ואיתא בזוה"ק תרומה בענין הד' אמת בברכת אמת ויציב שהקב"ה הבטיח לכנס"י ביצי"מ לד' גאולות בד' גליות. לכן ד' לשונות של גאולה ביצי"מ. וביאר שם דיש ד' אמת למעלה וד' אמת למטה. והם ב' הבחי' של האבות והשבטים כי האבות הן המרכבה והם דבקים בעצם האמת. והשבטים עומדין על הגבולים והם ד' דגלים. ועליהם נאמר שפת אמת תכון לעד. ואיתא בזוה"ק תשא. עתידה דתכון ועתה שיקרא שלטא. והוא בחי' שפת אמת של השבטים שאחודים באמת כמ"ש ויקרא יעקב אל בניו והוא לשון חיבור ודביקות שמדרגת השבטים מחובר אל בחי' האבות. והם שומרים בחי' האמת של האבות שלא להתפשט במקום הסט"א. ועתיד להתגלות האמת בכל העולם בכח בנ"י. וע"ז מעידין בכל יום שמע ישראל שעתיד להיות ה' אחד גם לכל האומות כמ"ש אז אהפוך כו' שפה ברורה. וזה הרמז במד' מסיר שפה לנאמנים שרצה יעקב לגלות הקץ. כמ"ש אשר יקרא אתכם באחרית הימים פי' שבסוף גם כל העולם כט) יהי' להם דביקות והתקשרות בישראל. וזו השפה אחת רצה יעקב לגלות לבניו ולפי שעדיין לא הי' ניתקן העולם. מסיר הקב"ה שפה שלא להתפשט האמת בעלמא דשיקרא עד לעתיד דיהי' תכון לעד:
וב' בחי' אמת הנ"ל הם בחי' אמת ויציב שחרית שהוא בחי' יוסף כמ"ש במ"א ואמת ואמונה ערבית שהוא יהודה והשבטים. וכן הפריש יעקב מלבד שכלל ליוסף בהקריאה לבניו. כ' בפ"ע ויקרא לבנו ליוסף שהוא דביקות בפ"ע במדרגה שלמעלה. שים כו' ידך תחת ירכי להיות נמשך אחריו. ועשית עמדי חסד ואמת. כי ב' אלו הנחיל הקב"ה ליעקב כמ"ש החסדים כו' האמת אשר עשית את עבדך. ופרשנו שם שבאמצעיות יעקב יורד החסד ואמת לעולם. וכמו כן פי' הכתוב כאן ועשית עמדי חסד ואמת באמצעיות זה הכח שהוריש לו אביו מתגלגל החסד ואמת בעולם. וד' אמת האחרונים הם בחי' אמת ואמונה בחי' שפת אמת דעתידה להיות תכון לעד:
בפסוק ועתה שני בניך כו'. ועתה הוא המשכת דרך חדש. לכן איתא ועתה לשון תשובה. לפי שבעל תשובה צריך להמשיך דרך חדש לתקן מה שקלקל. וכן עשה כאן יעקב דרך חדש והעלה בני יוסף להיות להם דביקות באבות כמ"ש ויקרא בהם שמי ושם אבותי. אבל מולדתך כו' ע"ש אחיהם יקראו. שדביקות הע' נפש הוא בהי"ב שבטים והי"ב שבטים דבקים במדרגת האבות. והעלה את מנשה ואפרים לתוך השבטים. ויוסף הועלה למעלה ממדרגת השבטים כמ"ש שכם אחד על אחיך:
בפסוק כל אלה שבטי ישראל י"ב וזאת אשר דיבר כו' איש אשר כברכתו כו'. עיקר הברכה היא כל כמו שנתברכו אבותינו בכל מכל כל. וזה הכל הוא קיום כל הבריאה. וכ' כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ בימים. וזה הרצון והחפץ הוא קיום הכל ונמסר הכל לאבות ובנ"י אחריהם. והוא ג"כ ברכת השבת דכ' ששת ימים עשה כו' השמים כו' הארץ כו' הים כו' וינח ביום השביעי שהוא עיקר חפץ ה' לכן ויברך אותו. וז"ש בקידו' ורצה בנו. וכ"כ אתם תהיו ארץ חפץ וכ' אם חפץ בנו ה' לכן מסר לנו השבת שהוא אות שחפץ בנו ה' ויכולין בנ"י למצוא רצונו ית' בכל מקום ובכל עת וזהו עצמו הברכה. ואיתא במדרש שלשה ברכות נתברכו בנ"י לאברהם נאמר כה יהי' זרעך ככוכבי השמים וליצחק כחול א"ע שפת הים. ליעקב כעפר הארץ. וזה הג' כל הנ"ל כ"א חפץ ה' עשה כו'. והם עצמם בחי' השלשה סעודות בשבת. שלשה ברכות הנ"ל. ואלו הג' בחי' הנחיל יעקב לי"ב השבטים. וז"ש כל אלה כו' וזאת אשר דיבר להם שהמשיך להם זה הכל. והוא עצמו וזאת אשר דיבר להם. שנק' כל ונקרא זאת הברכה. איש אשר כברכתו. איש. ר"ת. ארץ ים שמים. שכמו שיש י"ב גבולין בארץ לי"ב שבטים. כמו כן לי"ב גזרים נגזר להם הים. וכמו כן יש בשמים י"ב שערים מול הי"ב שבטים. וגם ג' אלו הי"ב. בארץ וים ושמים. הם גימ' אלה:
;תרס"ב
ב"ה
בפסוק הקבצו ושמעו כו' ושמעו אל ישראל כו'. ב' השמיעות כמ"ש אם שמוע בישן תשמעו בחדש. וכ' שמעי בת כו' אח"כ והטי אזנך. היא שמיעה פנימיות מילין דאתאמרין בלחישה שצריכין להטות אוזן לשמעם. כי באמת גם קודם קבלת התורה. הצדיקים שמעו דברי אלקים חיים בעולם מצד הבריאה ועשרה מאמרות. דכל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא אלא לכבודו. והחכם עיניו בראשו איך להכיר את הבורא מתוך הבריאה. וזו השמיעה הראשונה. וכאשר בנ"י היו כלים לזה ושמעו זאת זכו אח"כ לקבלת התורה שמיעה הפנימיות. לכן אמר שמעו בני יעקב שהם מוכנים לשמיעה זו ויזכו אח"כ לשמיעה פנימיות. ושמעו אל ישראל אביכם. פי' במד' לאלקי ישראל אביכם. הוא שמיעה המיוחדת רק לבנ"י זהו והטי אזנך שמיוחד רק אליך וז"ש במדרש שמעה עמי ואדברה. אין מעידין אלא בשומע. ואיך יתכן להיות שומע קודם הדיבור רק הוא השמיעה הראשונה הנ"ל. וז"ש עושי דברו לשמוע בקול דברו:
עוד לפסוק הנ"ל האספו ואגידה הקבצו ושמעו. וכבר כ' מזה במ"א כי האספו בחי' הנשמה והנפשות נאמר בהם אסיפה כמו נאסף אל עמי והוא בחי' עמידה בתפלה לכן מקדימין ופי יגיד תהלתך שהתפלה למשוך המשכות מלמעלה. ז"ש ואגידה לכם. הקבצו הוא אחדות הגופות. וזהו ק"ש. רמ"ח תיבות נגד רמ"ח אברים. ושמעו הוא ק"ש שצריך איש ישראל לעסוק בכל יום בב' בחי' אחדות הנ"ל בגוף ונפש. והנה הסדר ק"ש אח"כ תפלה. ומה שהקדים יעקב בחי' האספו שהי' סבור שהם מוכנים למדרגה גבוה. וכאשר נסתלקה ממנו שכינה ראה שהם במדרגה שלמטה מזו ואמר הקבצו ושמעו:
במדרש יהודה אתה יודוך אחיך כולן נקראו על שמך יהודים ע"ש. דיעקב אע"ה כתיב בי' תתן אמת ליעקב והוא מתנה בעלמא דשיקרא. אך בנ"י הם מאמינים בני מאמינים ובזו האמונה יכול כל איש ישראל להתדבק באמת. וזהו בחי' הודאה מודה על האמת להיות נמשך עכ"פ אחר האמת. וע"י הברכות והודאות ושבחות בפה זוכין אל האמת. וזה כח הפה שלא נברא אלא להודות. וזה ניתן ליהודה ודוד המלך ע"ה נעים זמירות ישראל. וזה כח הפה נפתח בש"ק. לכן נאמר בו טוב להודות לה' ושבת סהדותא איקרי:
;תרס"ד
ב"ה
בפסוק הקבצו ושמעו בנ"י ושמעו אל ישראל אביכם. ב' השמיעות כמ"ש שמוע תשמעו שמוע בישן תשמעו בחדש. כי העוסק בתורה לשמה מתחדשין הדברים. ונפתח בהם סודות הגנוזים בהם. לכן תשמעו כמו פועל יוצא. וכמו כן הפי' בכאן ושמעו אל ישראל פועל יוצא כמו המחכים את רבו. כי לפי הכנתם כך יהי' נשמע לישראל אביכם. ואחז"ל ביושב והוגה בתורה הקב"ה יושב ושונה כנגדו. ולכן מקודם כ' בני יעקב ואח"כ אל ישראל. כי זה עצמו ב' השמות. שזכה יעקב לשם חדש ישראל. כי השם הוא הענין שנברא עליו לתקנו וכאשר תיקן שמו בשלימות זכה לשם חדש. וב' אלו השמות נשארו בכלל ישראל שנקראו יעקב וישראל. ושם ישראל הוא בש"ק לכן זוכין בו לנשמה יתירה והוא התחדשות הבא מלמעלה. והנה יצחק הנחיל ליעקב הקול כמ"ש הקול קול יעקב. ויעקב הנחיל לבניו הדיבור כדכ' וזאת אשר דיבר להם. כי הדיבור הוא התפשטות הארת הקול אל פרטי הנהגה שבעוה"ז. וזה צריך שמירה ונמסר לי"ב שבטים שהם עומדים על הגבולים. וכפי תיקון הדיבור כך שורה עליו בחי' הקול שהוא מדרגה שלמעלה. וכ' תתן אמת ליעקב והיא עצם התורה. והשבטים הם בחי' י"ג מדות שהתורה נדרשת בהם שע"י אלה המדות באים אל האמת. כמו שע"י המדות ק"ו גז"ש משיגין הלכה אמתיות שבתורה. כמו כן הוא בפנימיות שע"י המדות יכולים לבוא אל האמת. ואיתא במדרש יהודה אתה יודוך אחיך שכל ישראל נקראו על שמו יהודים ע"ש כי מדת יהודה הוא מודה על האמת. ובחי' יוסף דובר אמת בלבבו. והוא התקרבות ביותר אל האמת. אבל בחי' הודאה על האמת נמצא בכל איש ישראל הגם שמרוחק מן האמת אבל מודה ומשתוקק לבוא אל האמת. כי האמת נעדרת בעוה"ז עלמא דשיקרא. וא"י להכיר האמת רק כפי כח רושם אלקיות שנמצא בנפשות בנ"י כמ"ש ה' אלקים אמת. וכפי הארת הנפש אלקיות באדם זוכה אל האמת. וע"י היגיעה בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם באים אל האמת כמ"ש יגעתי ומצאתי תאמין. מציאה הוא הנעדר בעולם והוא האמת כנ"ל:
;תרס"ה
ב"ה
בפסוק האספו ואגידה לכם. ובמדרש שזכו מכאן לק"ש כו'. דאיתא כל כנסי' שהיא לש"ש סופה להתקיים. והנה כנסי' זו בוודאי הי' לש"ש ולכן היא קיימת לעד וכמ"ש אשר יקרא אתכם באחרית הימים שאסיפה זו הי' הכנה לכל הדורות. וגם מה שקיבלו אח"כ התורה הי' בכח זה כמ"ש מורשה קהלת יעקב. ובכל אסיפה לש"ש מסייע כוחו של יעקב דיעקב כלול הוא כדאיתא בזוה"ק. ולכן בש"ק שהוא זמן אסיפה זוכין לנחלת יעקב. והרי כל ישראל נקראו ע"ש יעקב וישראל. א"כ כל השורש מכנסי' הוא יעקב ולכן אמר בקהלם אל תחד כבודי שידע שכל הקהילות מתאספין בכוחו ואמר שלא תחד כבודי הואיל ולא הי' לשם שמים דכתיב תתן אמת ליעקב וכנסי' שהיא לש"ש נקראת אמת כמ"ש וה' אלקים אמת והוא מתקיים. וקריאת שמע היא מתוך אסיפת כלל ישראל כי העדות על הקב"ה אינו באיש יחידי רק כלל ישראל. וכמ"ש שמע ישראל שמע הוא קיבוץ ואסיפה וחל ע"ז שם ה' אלקינו וסופה להתקיים כמ"ש שפת אמת תכון לעד:
==שמות==
;תרל"א
ב"ה
ואלה שמות כו' הבאים מצרימה את יעקב כו'. כתיב טוב שם (טוב) משמן טוב ובמד' קהלת טוב ש"ט חנני' מישאל שיצאו מן האש. מנדב ואביהוא שנשרפו והיו נמשחין בשמן המשחה. [כמדומה ששמעתי כן גם מאא"ז מו"ר זצלה"ה] פי' שמן טוב מי שניתן לו גדולה מן השמים כענין הכהנים שהיו מיוחדין לעבודתו ית'. אבל טוב מי שמרויח לעצמו ע"י יגיעתו. וזה נק' שם טוב. ובחי' זו מה שיותר מרוחק ויש עבודה יותר חשוב יותר שזה ענין השם מה שיוצא יותר למרחוק ונק' ש"ט ביותר. וזה ענין שבטי ה' שירדו למצרים בבחי' שמות כי האבות היו חוץ מן הטבע ונדבקים בו ית' ונעשו אליו ית' מרכבה תמיד. והשבטים הם שמתפשטין הארות הקדושה גם בתוך הטבע ועש"ז נק' שבטים מלשון התפשטות. ולכך ירדו למצרים לעורר הארת הקדושה גם תוך המיצר וההסתר. ועכ"ז העיד הכ' כי באו את יעקב והיינו שהיו דבוקין בהפנימיות. [כמ"ש לעיל פי' ויחי יעקב בא"מ ע"ש]. וזה שס"ת את יעקב איש הוא שבת כ"כ בבעה"ט. שזה הוא ענין שבת. נחלה בלי מצרים. להיות התעוררת הקדושה בשבת גם בתוך המעשה. שיש בירור קצת בגילוי בכל דבר להיות עלי' לשורשו. וימי המעשה נק' עבודה להביא בחי' השבת גם בימות החול. ובמצרים הי' עבודה קשה יותר כמ"ש בפרך. אבל השבטים לא ירדו למצרים רק בבחי' שמותם. אבל הפנימיות הי' מדובקין בבחי' יעקב. [כמ"ש נפש א' ברש"י ויגש] והוא שנתברר להם שחיות הפנימיות שבכל דבר הוא מהש"י בלבד. אף שנראה מבחוץ מהופך. הוא רק הסתר. וע"י שיודעין זה בבירור ממשיכין ההארה גם בתוך ההסתר עד שנתגלה הפנימיות. ובזוה"ק ה' ושמו אחד ובבחי' שמו נק' רזא דאחד שנסתר עתה וע"י אמונת ישראל שמתבטלין להפנימיות נתברר האחדות וזהו בחי' שבת. [ולכך כ' במדרש קהלת שם שחביבין שמותם של השבטים ע"ש]:
אא"ז מו"ר זצלה"ה הגיד על המד' ויקם מלך חדש עתה יאכלם חדש כו' חלקיהם כו'. כי קשה להמדרש איך יש למצרים בחי' התחדשות והוא לישראל דכ' אין כל חדש כו'. רק ע"י שהפרו ברית מילה ונחסר להם בחי' יוסף שמשם בא ההתחדשות עי"ז יאכלם חדש כו' חלקיהם כו'. ודפח"ח. כי מי שדבוק בפנימיות. ובכל מעשה שעושה אינו נדבק בחיצוניות הדבר. יש לו תמיד זה ההתתדשות [וז"ש ביוסף והוא נער כו'] ולהיות נקי בבחי' יוסף שמירת הברית אינו בשום אופן רק שלא יהי' שום מעשה נפרש מפנימיות חיות הש"י שבו כמו שידוע לכל הבא לטהר עצמו בזה. ומי שהוא כן אין לו שום מיצר שיודע שכל ההסתר הוא רק מבחוץ אבל הפנימיות מהש"י והכל לטוב. ולזה צריכין בחי' אמונה להיות אמונה קבוע בלב איש שהכל חיות הש"י. ופי' אמונה הוא הדביקות בשורש וחיות הש"י. וכ' אמת ואמונה ערבית שבעת ההסתר העצה ע"י אמונה הנ"ל. וז"ש והן לא יאמינו לי. שכל הגאולה תלוי בבחי' אמונה. וזה יש תמיד לכל איש מישראל בכל מיצר והסתר שיש בכל יום. וע"י שנמשכין אחר הפנימיות ויודעין שהוא רק הסתר ממילא אין משגיחין על החיצוניות כלל ועי"ז נגאלין מכל מיצר [וזה ענין סמיכות גאולה לתפלה כמ"ש במ"א]. וזה הי' ג"כ אות המטה שע"י שנתחזק ויחזק בו נתהפך מנחש למטה. להורות שע"י שמדובקין בפנימיות ואין משגיחין במה שנראה מבחוץ נתברר האמת ונתבטל ההסתר כנ"ל. כי ההסתר ג"כ מחיות הש"י וזה דבר עמוק מנפלאות הש"י שגם כח ההסתר עצמו מהש"י אף שנדמה למתנגד להקדושה. וכפי אמונת האדם נתברר האמת כנ"ל. ובגלות נסתר זו הידיעה כי אם הי' האמונה מאירה כראוי לא הי' גלות כלל. וז"ש זוה"ק וארא כי הי' הדיבור בגלות. שקול נק' כלל. ודיבור פרט ע"ש. פי' הקול הוא שורש האחדות בחי' ה' אחד ובבחי' דיבור הוא הנהגתו ית' העולמות והוא בפרט כל דבר על מקומו וזהו בחי' שמו שיתרבה כבוד שמו בהעולמות. [ובפרט יש דברים שנראין מבחוץ נפרדים מהקדושה והוא פרט הצריך לכלל. וז"ש בדברו מעריב ערבים]. ולזה העיקר אמונה כמ"ש בא חבקוק והעמידן על אחת. פי' להיות ידוע שכל הנבראים הם רק בחיות נקודה אחת הכוללת הכל. וממילא אין הפרש בין שנגלה או נסתר כשהאדם נתבטל להפנימיות כנ"ל:
וא"ל מה שמו מה אומר כו'. וודאי עיקר שאלתו הי' בדבר הנוגע לעיקר הגאולה. כי שמו ית' הוא ע"ש גילוי מלכותו. ובעת הגלות נסתר כבוד שמו. והגאולה היא להיות זה נודע ונתברר שכבוד שמו משגיח על הכל. ושהגלות רק הסתר וקליפה מבחוץ. וכ' זוה"ק מאי שבת שמא דקוב"ה. כי בחי' שבת הוא זה העלי' של כל דבר לשורשו להתדבק בחיות הש"י. וז"ש שישאלו מה שמו. פי' עתה בגלות שימצאו הארה מכבוד שמו גם עתה. והתשובה אהי' פי' מה שע"י הגלות יתברר כבודו יותר אח"כ בתוספת ויתרון אור מן החושך שידעו מצרים כי ה' הוא אלקים. וע"י הגלות יתברר ידיעה זו גם במצרים. ואח"כ כתיב ה' איש מלחמה ה' שמו. שנתברר שה' ושמו אחד ושם הוי' מורה ע"ש הי' הוה ויהי' שלפניו ית' הכל א' שהוא למעלה מן הזמן. ובוודאי אמונה שלימה לא הי' אז לישראל. ומרע"ה שא' והן לא יאמינו לא טעה ח"ו אף דכ' ויאמן העם כי יש מקטני אמנה. וכ' ואהי' אצלו אמון במד' בראשית אמון רבתא כו' כי אמונה הוא המשכה ודביקות בשורש. [ויש אמונה בדרך ביטול ויש אמונה הנרגשת כרואה בעין וזהו בחי' מרע"ה אספקלריא דנהרא] וכ' והן לא יאמינו לי פי' להיות נמשכין אחר אמונת מרע"ה. והלא אחר כל הגאולה כ' ויאמינו בה' ובמשה כו'. מכלל שמקודם הי' אמונה בדרך נסתר. וז"ש מה שמו. [וכ' כי יאמרו כו' נראה אליך ה'. כי לא יוכל לברר להם שגם הארת ה' הוי' ב"ה בעצמו יש ג"כ גם עתה]. וכן נראה פי' מ"ש והי' אם לא יאמינו כו' האות הראשון כו' דמי איכא ס' קמי שמיא. אבל אלו הג' אותות היו מדריגות באמונה שע"י צמצומים אלו יוכלו להתדבק ולהאמין אף שלא יהיו כבחי' מרע"ה. [ולזה הי' קשה למרע"ה להיות השליח להם דכ' כה תאמר לבנ"י כו' ומדרגתו בחי' זה]. ובשבת יש הארה לאמונה זו. וזהו ענין המזמור שיר ליום השבת לברר אף שנראה רשעים מצליחים. שאינו אמת. רק דמיון חוץ. וחיות הפנימיות כח הש"י כנ"ל:
שייך לעיל
[פי' שם הוי' הוה תמיד. כדכ' אני ה' לא שניתי ותמיד ההארה נגלית גם בימות הגלות. לכך נק' אספקלריא דנהרא. ואמונת מרע"ה הי' שם. אבל בנ"י לא היו מאמינים בענין גבוה כזה רק בבחי' כה כו' שיש השתנות בגלות. וזה שם אהי' על אח"כ כמ"ש לעיל. ואח"כ כ' ה' שמו. שאחר כל הגאולה באו לבחי' זה ושם כ' ויאמינו בה' ובמשה כנ"ל]:
מה ששאל מרע"ה מה שמו כו' ואח"כ מיאן בשליחות כאילו הי' רוצה לידע שמותיו ית' ולא ילך אח"כ. אבל נראה שמתשובת שמותיו ית' ראה שדבר קשה השליחות לפניו. כמ"ש לעיל. ואח"ז אמר מי אנכי. במד' כי הש"י הבטיח אנכי אעלך. ורצה מרע"ה להיות הש"י בעצמו הגואל. ואם הי' כן הי' הגאולה מיד ולא הי' קישוי העבודה יותר. וכ' כי אוציא פרש"י מה ראוין ישראל לגאולה. וכי מרע"ה דיבר סרה על ישראל. הלא מסר נפשו על א' מישראל כל ימיו. אבל אמר שאין הגאולה יכול להיות רק ע"י הש"י בעצמו. וכאשר שמע שעלה צעקת בנ"י לפניו ית' ורוצה לגואלם והי' עת רצון לפניו ית'. אמר כן כדי שישיב הש"י לפניו כי ראוין הם. כמ"ש תעבדון כו' על ההר הזה. שיעלה לפניו זכות אמירת נעשה ונשמע. וכן מ"ש בפ' תשא ושב אל המחנה בגמ' ברכות וברש"י שם כשאני בכעס כו' ע"ש. ג"כ הפי' שאמר מרע"ה כן כדי שישיב לו הש"י כך. ובוודאי מרע"ה שנבחר לגואל הי' כל דבריו לטובת ישראל ומסר נפשו לומר מה שאינו ראוי לזכותן של ישראל כמ"ש במד' כשראה הש"י שבשביל ישראל אמר כן כו':
;תרל"ב
ברש"י נמשלו ככוכבים כו'. ולמי מודיע הכ' חיבתם. ודאי לבנ"י עצמם. לידע כל א' כי הוא בכלל צבאי ה'. וכמו כוכבים המאירים בלילה כן נשתלחו בנ"י במצרים שימצאו ההארה גם שמה. וידוע כי מלאך שמו על שם השליחות. ובנ"י יש להם ג"כ שמות לכל א' ע"ש השליחות. אך כי זה ההפרש ששליחות איש ישראל להיות כמו שנשתלח בלי שינוי. וזה עצמו רצונו ית'. ולמעלה נזכרו שמותם ועתה נכתב שמותם כי גם במצרים היו בשמות הללו ולא נשתנו:
איש וביתו. פי' כל הדברים המשתלשלים ותלוין באדם כי בנ"י ממשיכין חיות לכל העולם. ומכ"ש לדורותיהם. וכל ישראל נק' בית ישראל. וגם עתה בגלות יכולין להיבטל לכח ושורש החיים שיש לנו משבטים ואבות הקדושים. והי' זה הכנה אל הגלות אף שכששבטים חיו לא הי' גלות. רק שהתקשרו כח שלהם בכל בית ישראל שעי"ז יהי' ניצולים אח"כ בגלות:
במדרש בלבת אש. אני ישנה ולבי ער כו'. שנקודה חיות הפנימיות שבישראל דבוקה בהש"י ורק שנסתר בגלות. וז"ש אהי' זמין לאתגליא. כמ"ש אח"כ אני יוצא בתוך מצרים אנא מתגלי. ומ"מ עיקר הגאולה ע"י התחזקות בנקודה הפנימיות והוא בח" יוסף הצדיק. וז"ש אשר לא ידע את יוסף. ומאז התחיל הגלות. וגם יחוד הלבבות של בנ"י להיות אחד הוא בחי' יוסף הצדיק. וי"ל בזה מ"ש רש"י ז"ל אכן נודע הדבר שהייתי תמה מה כו'. ותמוה שע"י שאחד דיבר לה"ר ר"ל ראוין כל בנ"י להיות נרדין בעבודת פרך. אך כי על הגלות אין קושיא ותמי' כלל. כי הגלות אינו שעבוד בלבד. רק הכל לכבודו ית' שבנ"י הוצרכו לברר גם במצרים הקדושה עד לכלות כל המצריים. וזה שנק' צבאי ה' ככוכבים בירידתן שם. ובאה"ח הק' פי' שהוא שבח וחיבה לבנ"י שירדו למצרים ע"ש כנ"ל שהוא לכבודו ית'. רק שתמה מרע"ה איך יוכלו מצרים לשלוט בהם. ואיך יהיו בנ"י נרדין ע"י מצרים. ובאמת אם היו מיוחדין באחדות לא היו שולטין בהם. ורק אשר לא ידע את יוסף כנ"ל. וכיון שהי' דלטורין ביניהם נודע הדבר כנ"ל:
במדרש מי אנכי כו' כי הש"י הבטיח אנכי ארד כו'. [וקשה מה התשובה ע"ז] כי מרע"ה שטען כ"כ אף כי ידע מעצמו התשובה מי שם פה לאדם. והפשוט נראה כי רצה לברר זה מפי הש"י בעצמו שאין השליחות רק מהש"י בלי תערובת כח משה רבינו ע"ה כי הי' עניו וירא שלא יהי' ח"ו קלקול ע"י שנעשה ע"י בשר ודם. וז"ש שהבטיחו אנכי. וע"י שהשיבו הש"י כי אהי' עמך. וגם מי שם פה כו'. מזה ניתוסף בירור וידיעה גמורה שיוכל להיבטל מכל וכל שיהי' מעשה הש"י בעצמו. דכ' ואשלחך. וזה דבר גדול כי שליח ש"א כמותו [ואפשר מזה זכה להיות עניו מכל כו' אשר על פני האדמה ע"י שביקש לבטל עצמו לגמרי כנ"ל] ונתקיים אנכי ארד כנ"ל:
;תרל"ג
במדרש נמשלו לכוכבים כו' שבנ"י נבראו להאיר תוך החושך שבעוה"ז כמו כוכבים בלילה. וזה ענין שמות. כי השם הוא זכר ורמז לגוף הנקרא. וכן שמו ית' הוא מה שניכר בעוה"ז ע"י נפלאותיו וע"י בנ"י המייחדים שמו שיהי' ניכר כבוד מלכותו בעוה"ז זהו בחי' שמו ית'. כי כל אלה הגבורות כיצ"מ וכדומה הם רחוקים מעצמותו ית' לזאת מכונה בלשון שם. ולבחינה זו ירדו בנ"י בגלות כדכ' שמנו קראת בשמך שנק' בני ישראל כמו שהם ביחד מעוררין במעשיהם עד שמו ית'. רק בגלות נשכח זה השורש שזה עצמו הגלות. וז"ש על שלא שינו שמם נגאלו. שזה עיקר הגאולה להיות נשאר בשם הראשון כנ"ל. וז"ש מה שמו מה אומר כו'. שישאלו מאחר שנשכח מהם שמו ית' איך יגאלו. והתשובה שיש שם ע"י הרצון והחשק שמשתוקקין לצאת מחשיכה ולהתדבק בו ית'. ונק' אהי'. והוא בחי' תשובה. שמי שאין לו מקום. רצון זה הוא מקומו כנ"ל:
מ"ש והן לא יאמינו לי כו'. י"ל כי גלות מצרים הי' שורש לכל הגליות לכן מזכירין בכל יום יצ"מ. וגאולת מצרים הי' הכנה לכל הגאולות. לזאת ביקש מרע"ה להיות הגאולה אף כשיהיו מחוסרי אמנה. וי"ל דהוציא זה ממ"ש אשר אהי' בצרות אחרות הי' לרמוז לו שכל הצרות תלוין בגאולה זו כנ"ל:
;תרל"ד
ברש"י שנמשלו לכוכבים שמוציאן ומכניסן במספר כו'. והיא גופא קשיא למה מוציאן ומכניסן במספר. אך כי כל כוכב מושל על הארה מיוחדת אליו. ונק' לו שם על ענין פקודתו. וכשעושה פעולתו ניתוסף לו שם חדש. והוא רמז לבנ"י שנמשלו ג"כ לכוכבים כי נשמות בנ"י מאירין בעולם הזה בהחשיכה כדכ' נר ה' נשמת אדם. ויש לכל א' הארה מיוחדת. וכשזוכה להאיר בעולם. ולמשוך כל ענינים שעוסק בעוה"ז לנקודה הקדושה שיש בו. אז משיג הארה חדשה וניתוסף לו שם חדש כנ"ל. ובוודאי כשנכנסו בנ"י בגלות מצרים ניתן להם כח מהשי"ת שיוכלו להתקיים בגלות ולהמשיך עוד כל נ"ק שיש במצרים. ובאמת זה כח בנ"י שדביקין בנקודה המיוחדת. כדכ' ע' נפש בלשון יחיד. וכמ"ש עם א' מפוזר ומפורד. ופירשנו שמביאין האחדות. גם להנפרדים. ומקבצין הכל לנקודה המיוחדת. ולכן נתפזרו בנ"י בד' כנפות הארץ. וזה הי' כל יראת המצריים. כמ"ש נתחכמה לו בלשון יחיד ופרש"י ובמד' למושיען של ישראל. כי בחי' האחדות הוא הישועה של ישראל. פן ירבה שנקודה האחדות תתפשט ע"י בנ"י תוך הריבוי וזה הי' כל יראתם. וכ' וימררו את חייהם שהטילו מרה בנקודה המתפשטת. וכ' את כו' כי גוף הנקודה אין שם מגע נכרי רק התפשטות הנקודה שזה הי' בגלות. עכ"ז אין הסתר רק מה שיכולין לתקן. כמ"ש הרמב"ן ז"ל. והכלל שכל דבר שמכסה על הקדושה הוא סימן שביכולת האדם להמשיכו אל הקדושה. והכל תלוי באמונת ישראל. וכשיש אמונה כראוי כמעט אין גלות. כי באמת בכל מקום יש השגחת הש"י ורצונו בלבד. רק בגלות אין ניכר האמת וצריכין להשיג האמת ע"י אמונה ונק' אספקלריא דלא נהרא שבא האור ע"י החושך שמאמינים אף שאינו נגלה האמת. וע"י האמונה משיגין האמת כנ"ל. ואיתא במד' תורה וא"י ועוה"ב אין זוכין רק ע"י יסורין. וגם שבת הוא מעין עוה"ב. לכן כפי היגיעה בימות החול זוכין לשבת וכמ"ש במרה נצטוו. כי אחר גלות מצרים זכו לשבת. ושבת הוא האחדות שיש בישראל ובכל הנבראים שמתגלה כבוד שמים ע"י העדות בשבת שהשי"ת ברא הכל. וזהו בחי' שמו ית' שיהי' נתפרסם כבוד שמו בעולם וכמ"ש בזוה"ק שבת שמא דקוב"ה. וזה שמות בנ"י שירדו למצרים לתקן ולעשות כבוד שמו ית' [כמ"ש במ"א באורך]:
וכאשר יענו כו' כן ירבה כו'. איתא בזוה"ק כי גלות מצרים ועבודה הקשה הי' לטובה כדי שלא יתערבו בנ"י באומות ע"ש. וכ"כ הפך לבם לשנוא עמו. שנותנים ע"ז שבח והודי' שנעשו שונאים לבנ"י. וגם המצריים לא רצו להיות שונאים כי ידעו זה ג"כ [וז"ש בפרך בפה רך כו'] רק הש"י הפך לבם וכ' ולאום מלאום יאמץ. פי' ע"י שנאתם בנ"י מתרחקין מהם וכפי הריחוק כן ניתוסף להם כח:
איתא כי מרע"ה תיקן לבנ"י שבת במצרים. אף כי עדיין לא ניתן להם השבת. רק בעבור כי בנ"י שובתין בשבת קודש אין מקום שישלטו עליהם האומות עובדי אלילים א) בשבת כי כל שליטתן ע"י המלאכות ועובדין דחול שבנ"י עושין. עי"ז ניתן להם כח לשלוט עליהם. ובשבת אין להם שליטה. וכמ"ש המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים כו'. וע"י שבת זכו לגאולה כמ"ש ז"ל שנתאספו בש"ק ונתעוררו בתשובה. וכן בגלותינו עתה שנשאר לנו השבת שבנ"י מניחין כל עסקיהם בשבת. ולכן בשבת נק' חירות שאין עליהם עול הגלות כמ"ש המקבל עול תורה מעבירין ממנו עול גליות ב) וד"א ועי"ז נזכה לגאולה במהרה בימינו אמן:
;תרל"ה
במד' וברש"י נמשלו ככוכבים מונה במספר צבאם כו' ולמה דוקא ככוכבים. דאיתא שקיטרגה לבנה ונתמעטה לכך הוסיף לה הקב"ה הכוכבים לפייס דעתה כו' לימנו בך צדיקיא. כי ממשלת הלבנה בלילה והוא לרמוז כח מלכותו ית' אשר נתלבשה תוך הטבע ואינו ניכר שם כביכול כוחו ית' רק ע"י עבודת הצדיקים. ובאמת כל הגליות של הד' מלכיות הם רק להסתיר מלכות שמים. ובנ"י ירדו בגלות לסייע ללבנה כנ"ל לכן נקראו נר ה' נשמת אדם. כי המה מאירים בליל הגלות. ובאמת כפי מה שבנ"י פועלים בנפשותם קבלת עול מלכותו ית' כמו כן ניתקן בכלל הבריאה. ונק' גלות ע"ש גילוי כבוד מלכותו ית' גם בתוך הטבע. וזה הגילוי הוא עיקר העבודה לכן כח הלבנה עמוק ביותר מה שיכולה להאיר גם בלילה ותוך החושך כנ"ל. וגלות מצרים כולל כל הגליות וז"ש במד' אוהבו שחרו מוסר. כי הקב"ה ראה שיהי' בכוחם אז לעמוד במקומם אף במצרים כי היו קרובים ליעקב אבינו ע"ה. לכן בהתחלה הביאם לגלות הקשה והי' הכנה לדורות. וכ' הבאים לשון הוה כי אלה השמות באים לבנ"י בכל מקום צרה שלא תבוא מסייעי' להם אלה השמות לדורותם:
דברי מו"ז ז"ל על המד' עתה יאכלם חדש כו' חלקיהם. כי ע"י שנלקח מבנ"י ההתחדשות לכך נאמר בהם ויקם מלך חדש. כי מאין להם זאת ההתחדשות. אין כל חדש תחת השמש כו'. ולהוסיף ע"ד נראה כי כל הגלות מצרים הי' לברר זאת ההתחדשות דכ' אחר הגאולה החודש הזה לכם שזכו אח"כ לבחי' ההתחדשות. ופי' הדברים כמ"ש הקב"ה מחדש בכל יום מעשה בראשית שהכל מושכין חיות מהקב"ה ובשורש יש תמיד ההתחדשות רק כפי מה שנתגלה מלכותו ית' בכל העולמות שקיומם רק מאתו ית'. ניכר זאת ההתחדשות. וכמ"ש במ"א באורך שזה עיקר עבודת האדם זו תפלה. וצריך כ"א לידע כי כפי קבלת מלכותו ית' בלב האדם כך נמשכין כל הנבראים אחר הקדושה. כדכ' כל שתה תחת רגליו. ובמד' שהפרו ברית מילה ואמרו נהי' כמצרים נראה שזה רק הירהור שעלה בלבם לעשות כמעשיהם. וזו המחשבה נתנה כח להמצריים כדכ' ויקם. כי אם הי' מבורר מלכותו ית' בעיני האדם כחומה שלא יוכל להיות מחשבה ורצון [אחר] כלל [כענין בטל רצונך. בטל דייקא. שלא יהי' נמצא בלב. ע"י תגבורות רצונו ית' כמ"ש במ"א ]. לא הי' יכול לשלוט כח סט"א באדם כלל. רק מהירהור האדם יש להם כח במעשה. וברש"י ומד' עשה עצמו כאילו לא ידע. הוא אשר דברנו בכמה דוכתי. כי כל החיות מהקב"ה. וכח הסט"א הוא להסתיר שיהי' נראה כאילו יש להם כח נפרד בפני עצמו. וכח זה להם בקילקול האדם כמ"ש:
בלבת אש. כי האש יש לו כמה בחי' כדאיתא בזוה"ק וארא וכמה דוכתי. כי אש שמבחוץ ולמטה שורף. ואש הפנימי שמרומז על אספקלריא המאירה אינו שורף. ובזה האש נראה למרע"ה. ולכן לא נשרף הסנה. וז"ש המראה הגדול הזה. וכדאיתא במד' כדי ללבבו שהראהו האש הגדולה שבשעת מתן תורה. ובאמת א"י לבוא לאש הזה קודם אש שלמטה. וגאולת מצרים הי' באש השורף ובו נכלו המצרים. ואח"כ זכו למתן תורה לאש הפנימי. וכ"ז הראה הקב"ה למרע"ה כי תכלית האש הוא כח הפנימי הנ"ל וזהו בלבת אש פנימיות האש כנ"ל:
;תרל"ו
במד' אוהבו שחרו מוסר כו'. בא לתת טעם גלות מצרים שנגזר על אבותינו. בתחילת שורש בנ"י. שהי' זה לטובה והכנה לכל הגליות. ופי' שמות בנ"י הבאים לשון הוה כי השמות הללו הם הכוחות המסייעין לבנ"י בכל זמן ועת צרה. וכמו שמרמז במד' ע"ש גאולתן נקראו כו'. ובזוה"ק מבואר בהדיא ע"ש. ואם הי' התחלת הגלו' בזמן אחר. לא היו ראוין להמשיך עמהם כוחות הקדושים הללו. לכן סיבב הש"י להיות הגלות מצרים בשורש בנ"י. וממילא נשאר הבטחה זו בכל עת צרה כמ"ש אהי' בצרה זו אשר אהי' כו'. פי' שע"י צרה זו נמשך להיות עמהם בכל הצרות. וז"ש הבאים ישרש יעקב כו' שהי' זה הכנה ושורש כנ"ל:
בלבת אש כו'. ע"ש עמו אנכי בצרה כו'. דכ' אשר לא ידע את יוסף פי' שנקודת יוסף הצדיק עומד בכל עת צרה כדכ' בית יוסף להבה כו' ששולט מרחוק. לכן גם הרשעים מריחין ריח מקדושת הברית ובורחין. אך הגלות מתחיל כשלא ידע את יוסף כו'. אעפ"כ הצדיק שמרגיש בחי' יוסף איננו בגלות. ויכול להיות הגאולה על ידו. וזה הסימן גאולה שמסר להם יוסף שכל מי שיראה ויבין שיש גם בגלות פקידה אף שהוא בהסתר. הוא מוכן לגאולה. ובלבת אש הוא בית יוסף להבה ומתוך הסנה כנ"ל:
;תרל"ז
ברש"י חזר ומנאם להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים המוציא במספר כו' בשם יקרא. ומה ענינו לכאן. והפשוט הוא לאשר ירדו לגלות. בא הכתוב להגיד כי לא הי' ע"י שנאה ח"ו. רק מאהבה כמ"ש במד' ואוהבו שחרו מוסר כו'. וזה להודיע חיבתן כו'. אבל עיקר אמיתיות הענין הוא ע"פ ד' המדרש שמותן על שם הגאולה כו' ופי' אמו"ז ז"ל שהארות הראויות לגאולה הלכו מיד עמהם כמ"ש הקב"ה בורא רפואה קודם למכה כו'. וזה עצמו ענין השמות דכתיב לכולם בשם יקרא. כי כל כוכב ומלאך שנברא על דבר מיוחד לעשות שליחות הבורא ית' בעולם לכן נקבע בו מקודם שם עליון שמצד זה תתדבק הפעולה בכח עליון כדאיתא בגמ' ע"פ ויקרא לאור יום קרי' רחמנא לנהורא ופקדי' אמצותא דיממא. לחשוכא אמצותא דלילה כו'. פי' קריאה לשון חיבה ודביקות כמו וקרא זא"ז כו'. וז"ש לכולם בשם יקרא שהוא התדבקות כל צבא מרום בשמא דכליל כל שמהן. והוא שם כבוד מלכותו ית'. ומצד שיש לכל פרט חלק מיוחד נמצא עי"ז מונה מספר לכולם. וכמו כן ממש באיש הישראלי שיש לכל א' שם מיוחד שצריך לתקנו. ובוודאי כשגומר מעשיו לטובה נשלם בזה שמו. ואותן השמות שהם כוחות הנפשות הם עצמם מסייעין לאדם להוציא לאור תיקונו. והיינו דכתיב ואלה שמות בנ"י הבאים. כלומר שלא יעלה עה"ד ח"ו כי הגלות וכן כל עת צרה לאדם שלא תבא הוא במקרה. וכאילו עזב ה' אותנו ח"ו. רק שכח הדביקות הולך עמנו בגלות כאשר אמרנו לדייק במלת הבאים מצרימה שהוא על כל מיני המיצרים שיש לבנ"י תמיד. וגם זה אמת בפי' הכתוב שגם השמות הם יורדין לתוך המיצר וגם הם בגלות. ומצד זה נושעין בנ"י בגליותיהם. כלל הדברים שקודם גלות מצרים נתקשרו בכח השורש למעלה כמו הכוכבים שנוטלין רשות מקודם לעשות השליחות והוא דביקות השליחות בכח הבורא והבן:
בפסוק והן לא יאמינו לי כו' והי' אם לא יאמינו כו'. והרי מיד האמינו. אבל נראה דכתיב אהי' אשר אהי'. פי' חז"ל אהי' בצרה זו אשר אהי' עמהם בצרות אחרות. ביאור הדברים שגלות מצרים הי' שורש לכל הגליות וכמו כן הגאולה הי' מפתח גאולתן של ישראל בכל הצרות שבעולם. ולכן ביקש מרע"ה להיות הגאולה אף כשיהיו במדריגה התחתונה כמו בגלותינו עתה שמחוסרין אמונה. ולזה הי' כל האותות האלה על כל מיני הגלות. כי ליכא ספיקא קמי שמיא ומה שייך אם לא יאמינו כו'. ולדברינו יתיישב הכל. וכמו כן הי' הגאולה ע"י מרע"ה שהוא שורש כל הנביאים וצדיקי הדור. וזה נראה ג"כ הענין ששאל מרע"ה מה שמו מה אומר כו' אח"כ אמר שלח נא כו'. רק ע"י שראה מתשובת ה'. אהי' א"א. שזאת הגאולה היא שורש כל הגאולות לכן אמר שלח נא שאין סופי להכניסם. כי בוודאי הרגיש מרע"ה אשר הוא מוכן לגאול את ישראל כמ"ש חז"ל הי' רועה. מוכן לגאולה. אך כי ראה שהיא גאולה לדורות. וגם ראה שבסוף לא יתמשכו בנ"י אחר מדרגתו. והוא מה שנעשה אח"כ בחטא העגל ומרע"ה לא היה בכלל החטא ולכן לא קיבל השליחות. ולכן הראה לו הקב"ה מתן תורה כמ"ש וזה לך האות כו' תעבדון את האלקים כו' פי' שבעת מתן תורה עמדו בנ"י באמת במדריגת מרע"ה ואופן הנהגתו כראוי. רק אח"כ קילקלו. אבל כיון שכבר היו במדריגה זו יש להם לבטוח כי יחזרו למדריגה זו אחר התיקון. ונמצא שבאמת ע"י מרע"ה יהי' תיקון האחרון ג"כ. ולכן מיושב כל הענין ועמ"ש לקמן עוד מזה:
בפסוק וישב משה אל ה' כו' למה זה שלחתני. כי מרע"ה תלה הכל במעשיו שע"י שהי' השליחות על ידו לכן הרע להם פרעה. והאמת כן הי'. וביאור הענין כי מרע"ה הוא בחי' התורה ממש. והוא מדה"ד והמשפט. והוא ע"ה הי' באמת ע"פ המשפט בכל פרטי מעשיו מה שא"א כמעט לב"ו להיות בלי שום נטי' מן המשפט. וע"ז אמרו חז"ל שראה הקב"ה שא"א להתקיים במדה"ד שיתף עמו כו'. וכמו כן הי' ביצ"מ שלא היו יכולין בנ"י לקבל הדין. והי' בהכרח להשתתף עמו אהרן שהוא החסד. ואז הוקל מעליהם. כי בודאי לעשות נקמה בגוים צריכין בנ"י מקודם לתקן מעשיהם כראוי. וכיון שלא היו זכאין כ"כ הי' עליהם ג"כ מדה"ד. ומ"מ אם היו עומדין בנסיון וקיבלו באהבה. נראה שהי' מתוקן הכל. וע"ז כיון מרע"ה באמרו והן לא יאמינו לי דייקא. כי אף שהאמינו בפקודת ה' כמ"ש ויאמן כו'. אבל להיות נמשך אחר מרע"ה לא הי' בכוחם כנ"ל. ומרע"ה תלה בחסרון עצמו. ולכן וישב אל ה' הוא תשובה שבכח תשובת מרע"ה המתיק הדינין ונתקן הדבר ע"י צירוף מדת החסד כנ"ל. כי צדיק הדור צריך לשוב בעבור כל הדור כמ"ש בנ"י ערבין זה לזה וזה וישב משה:
;תרל"ח
ברש"י ומד' נמשלו לכוכבים מונה מספר כו'. דקשה מה שבח המקום הוא זה שמונה מספר לכוכבים. הואיל וכולם ברא יש מאין. אך הענין הוא שבאמת הכוכבים אין להם מספר. והם בבחי' אין מספר כמ"ש אם תוכל לספור אותם כו' אך הבורא ית' הוא כל יכול ומונה מספר לדבר שאין לו מספר. ופלא זו הוא בכלל הבריאה שברא יש מאין. ועשה אינו ישנו. כך עשה מאין מספר מספר. והכל הי' להמשיך אור מעולם עליון לתוך הטבע. וזה עצמו הדמיון שמדמה בנ"י עתה שנכנסו בגלות מצרים אל הכוכבים כי גם בנ"י נשמתן אצולה מלמעלה מהטבע ונתלבשה בטבע להאיר תוך החשיכה כמו הכוכבים שהם הם למעלה מהטבע ואין שיעור לגודלם כל כוכב יותר מכל העולם כו' וירדו להאיר בלילה דוקא שבכדי להאיר בחשיכה צריך להיות נמשך ממקום גבוה מאוד. וכמו כן בנ"י נא' עליהם ומצדיקי הרבים ככוכבים. כי ירידת בנ"י בעוה"ז מכש"כ בגלות הוא רק להיות מצדיקי הרבים לתקן עולמות הנפרדים שעל ידיהם מתקשר הכל לשורש האחדות:
בלבת אש מתוך הסנה במד' אני ישנה ולבי ער כו'. פי' שהקב"ה הראה למשה מראה גדולה זו מתוך חושך הגלות עצמו. וזה הי' התימה מדוע לא יבער הסנה מאחר שנמצא באמת התלהבות הגדול הזה איך יש קיום לקליפה המחשכת אורות הגדולים הללו. אך זה באמת רצה הקב"ה להראות לו כי אדרבה לפי גודל החושך והגלות נסתר בו אור גדול גנוז והוא בחי' הגאולה. כי הגלות הוא סימן על הגאולה. וכפי רוב קישוי הגלות מורה על תוקף הגאולה. וז"פ הכתוב וכאשר יענו אותו כו' וכן יפרוץ. פי' הכתוב מתרץ עצמו אשר לא יהרהרו אחר הבורא ית' איך הניח לענות את עמו כ"כ כי כפי רוב העינוי כן יהי' אח"כ תוקף הגאולה:
;תרל"ט
במדרש אוהבו שחרו מוסר. דאיתא כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת. דחכמה היא בחי' אהבת ה' ע"י שמבין ורואה בהשגתו אמיתות הבורא ית' שברא הכל יש מאין כענין שכ' אמור לחכמה אחותי את. אמנם כשמקדים האדם היראה מקודם אף שאינו יודע ומאמין במצות הבורא ית'. עי"ז אהבה וחכמה הבאה אח"כ מתקיים לעד. ולכן כתב במד' ג' מתנות נתן הבורא ית' לבנ"י התורה וא"י ועוה"ב וכולם ע"י יסורים. שלא להעלות עה"ד ח"ו כי הגלות מצרים ושאר הגליות הוא רק עונש בלבד. אבל הוא עצה איך שיהי' אח"כ גאולה שלימה וחכמה שמתגלה אחר הגלות כמ"ש ומלאה הארץ דיעה ושיהי' קיים לעד. שחרו מוסר הוא ההתחלה שיהי' ההתחלה ע"י יסורים שהוא בחי' יראה ואמונה כנ"ל כמ"ש חכמים יגעתי ומצאתי תאמין ואם לאו אל תאמין שהחכמה הבאה בלי יגיעה חולפת ועוברת ואינו דבר המתקיים. לכן הקדים הבורא ית' הגלות שיאמינו בנ"י בהשי"ת מתוך החושך. שהי' זה הכנה למתן תורה שיהי' מתקיים אח"כ לעד. ולכן אמר ה' למרע"ה בהוציאך א"ה כו' תעבדון כו' על ההר הזה. כי בוודאי מרע"ה הי' מוכן לתורה והוא הכיר את מקומו. וגאולת מצרים הי' הכנה למתן תורה וכשגילה לו הבורא ית' כי הוא הכנה לקבלת התורה קיבל השליחות:
בלבת אש מתוך הסנה במד' אני ישנה כו'. כמ"ש כבר מזה כי הבורא ית' נגלה אליו מתוך החושך להודיעהו כי הגם שבנ"י שרוין בגלות מ"מ ההתלהבות נמצא בתוכם. רק שהוא נסתר. וז"ש הסנה בוער כו' מדוע לא יבער הסנה כי לפי רוב התלהבות הקדושה שנמצא אצל בנ"י הוא דבר פלא ונפלא איך מתקיים החושך וההסתר. והוא יותר פלא ונוראות הבורח ית' מנוראות של הגאולה והבן. [ואפשר זה נרמז באמירת אנשי כנה"ג הן הן נוראותיו כו' כמ"ש]:
;תר"מ
בפסוק הבה נתחכמה כו' פן ירבה כו'. ונוסף גם הוא כו' ועלה מן הארץ. ב' פירושים ברש"י. והכל אחד. כי הנה חכמים הגידו כי גלות מצרים וכל הגליות הם להעלות ניצוצי קדושה שבכל המקומות כאשר מצינו כגן ה' כארץ מצרים. א"כ וודאי הי' נמצא שם מטמוניות. וגם בדברי יוסף רמזו חז"ל. שהטמין שלש מטמוניות כו'. ובוודא גם המצריים. אותן החכמים שהי' בהם. הבינו זאת. ולכן רצו לענות את ב"י בעבודת הפרך שלא יהי' להם כח להוציא בלעם מפיהם. והיינו דכ' פן ירבה. דכשמתרבה הטוב על הרע. נתבררי' ניצוצות הטובים מהתערובות. והי' כי תקראנה מלחמה פי' עם צד הקדושה. ונוסף גם הוא הוא אותה הארה מועטת טמונה שנמצא גם בהם. ועלה מן הארץ אותו הנקודה ע"י עליית בנ"י כמ"ש ונצלתם את מצרים כו'. וב' הפירושים א'. ויש רמז במסורה שמביא בעל הטורים ונוסף גם הוא יש מפזר ונוסף עוד. שפיזור בנ"י הוא רק כדי להוסיף עליהם גרים כמ"ש בגמ' והוא רמז לנצ"ק כנ"ל. וכאשר יענו כו' כי לפי רוב העבודה נתעצמו ב"י כמ"ש ולאום מלאום יאמץ. וברש"י כמו שהם נותנים לב לענות כן לב הקב"ה להרבות כו'. פי' דהל"ל רבה ופרץ. רק שהקב"ה שילם לבנ"י כפי רצון ומחשבת הרשעים לענות אותן אף שלא עלתה בידם. ברשעים מחשבה מצרפן למעשה. וכפי מחשבה רעה שלהם כן חשב הקב"ה טובת בנ"י:
במדרש על פסוק וירא כו' וידע אלקים שכ"א מהם שב בתשובה רק שלא ידעו זה מזה ע"ש שמדייק וידע אלקים בלבד. וי"ל שגם הם בעצמם לא יכלו להוציא מחשבתן מכח אל הפועל. כמ"ש במ"א שיש מחשבה שלא נגמרה עדיין שגם האדם עצמו אין מבינה זולת הבורא ית' אשר הוא בוחן לבות וכליות כמ"ש חז"ל עד שלא נוצרה המחשבה בלבו כו' ע"ש. כי החושך יכסה ארץ. לכן אף שהי' לבות בנ"י טובים. לא היו יכולים לברר אצלם פנימיותם. ולכן לא הכיר מרע"ה את מעמדם. לכן נתן לו הבורא ית' רמז וסימן בהוציאך כו' תעבדון. כלומר שתראה שמיד שיצאו מת"י מצרים יתברר טוב לבם. וכרגע יתהפכו מחומר ולבנים עד להיות מוכן לקבלת התורה. והוא עדות נפלא כי עומק לבם של בנ"י לטוב. ורש"י ז"ל כ' בזכות קבלת התורה. והיינו שמחשבה טובה של ישראל הקב"ה מצרפה למעשה ואף מה שעתיד לעשות כמ"ש בזהר שעל מה שעתידין לחטוא ח"ו אין עונשין. אבל הזכיות מחשבין. והטעם ג"כ כנ"ל שהטוב גנוז בלבות בנ"י רק קודם הגעת הזמן אינו יוצא מכח אל הפועל אבל כבר הטובה נמצא כנ"ל. אבל להיפוך כשמרשיע הוא ע"י שנכנס בו רוח שטות לפי שעה לכן אין חושבין להבא רק הזכיות חושבין כנ"ל:
;תרמ"א
בפסוק וכאשר יענו כו' כן ירבה כו'. ופירש"י כשם שהם נותנים לב לענות כן לב הקב"ה להרבות ולהפריץ. דקשה עינו. רבה. ופרץ. הל"ל. לכן פי' שהקב"ה שילם לבנ"י גם על מה שחשבו המצרים להרע להם. הגם כי לא עלתה בידם פרע להם הקב"ה גם על זה. כמ"ש בעכו"ם נחשב מחשבה כמעשה. גם הפי' על כל גליות שאח"כ כידוע שמצרים הי' כלל ושורש של כל הגליות. וכמו כן גאולת מצרים שורש לכל הגאולות כמ"ש במ"א. לכן כ' ויוצא א"ע ישראל מתוכם לחירות עולם. פי' שאחר גאולת מצרים נעשו בנ"י בני חורין. והגם שגם עתה בעו"ה עבדים אנחנו בגלות אבל עכ"ז החירות בידינו. והוא התורה כמארז"ל אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה כו'. והיינו שאחר גאולת מצרים נתרוממו בנ"י למעלה מהטבע וניתן להם התורה שהיא עץ החיים והשורש של כל הבריאה. ממילא הם בני חורין לכן מצווין לזכור בכ"י יצ"מ. ולכן כ' כאשר יענו דהיינו שבאופן זה נהג הש"י להיות הגלות הכנה לגאולה שאח"כ כמ"ש במד' ג' מתנות ניתנו ע"י יסורין תורה וא"י ועוה"ב ע"ש. וזה מטעם אוהבו שחרו מוסר ע"ש במד'. והיינו שרצה הקב"ה שיהי' המתנות דבר של קיימא. לכן הקדים לתתם ע"י יסורין. וכמו שהי' גלות מצרים יסורין לצורך מתנה של התורה. כמו כן יש לנו להבין יסורים של גלותינו המר שהוא הכנה לימות המשיח ולעוה"ב. לכן בכל תוקף שיש בכל גלות הוא לקיים כן ירבה וכן יפרוץ:
ברש"י אכן נודע הדבר שבשביל לה"ר הם בגלות. ואח"כ בפ' וכי אוציא מה זכות יש לישראל כו'. להודיע איך שמאבדין ח"ו כל הזכותים ע"י לה"ר מה שמתחילה תמה למה נשתנו בנ"י מכלם להיות בגלות. ואח"כ אמר מה זכות כו'. והתיקון ע"י התורה כמ"ש. בהוציאך את העם כו'. כי הכל תלוי בדיבור של האדם כמ"ש מות וחיים ביד לשון:
במדרש אילולי שהסתיר פניו הי' מראה לו מה למעלה כו' אעפ"כ בשכר ויסתר כו' זכה לתמונת ה' יביט. פי' כי בוודאי גם מרע"ה ידע זאת כי הי' מראה לו כו'. וכל אלה ההשגות הניח בעבור להסתיר פניו בשביל יראת ה'. ולכן השיג בשכר יראה זאת תמונת ה' יביט. והטעם כי מעט אשר משיג אדם בזכות מעשיו. שקול נגד הרבה השגות הבאין לאדם במתנה. ודבר הבא בעבודת האדם הוא קיים לעד. ועל ענין זה נאמר יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו:
;תרמ"ב
ב"ה שמות בקיצור על מה שכבר נכתב
במדרש אוהבו שחרו מוסר. היינו ממש בכל יום כמ"ש ותוכחתי לבקרים. וכמ"ש חז"ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום וכל זה לטובה שע"י היגיעה שיש בראשיתו מקבל אח"כ הטובה בשלימות. וזה שכתוב ואלה שמות כו' להודיע חיבתן בשעת הירידה להגלות. להודיע כי לא מצד שפלות הי'. רק ואוהבו שחרו מוסר. ועל הכל קיבלו שכר. וכמ"ש ויעבידו כו' בפרך שמלבד העבדות היו עובדין עמהם בלב רע ובשנאה גדולה. כן הי' אח"כ הגאולה וקורבת הקב"ה אותם בחיבה יתירה. כמאמר כאשר יענו כן ירבה. ויש לכל איש ישראל מאלה הדרכים בכל יום לכן מזכירין יצי"מ ותיקנו קודם ק"ש ותפלה שיש בכל יום התחדשות מ"ב בכח עשרה מאמרות. רק שיש ג"כ התנגדות וצריכין לגאולה. ואח"כ מרגישין התחדשות עשרת הדברות והתורה כמ"ש במד' שא"י להשיג התורה רק ע"י יסורים כו'. וזה שכתוב בלבת אש מתוך הסנה שהראה לו שתוך החושך של הגלות יש התלהבות גדול של קבלת התורה. רק שא"י לקבלו קודם יסורי הגלות והוא כמ"ש בהוציאך כו'. והנה מרע"ה אמר מי אנכי כו' וכי אוציא ודרשו חז"ל מה זכות יש להם. וחלילה שילשין רבינו משה ע"ה על ישראל אשר בחר בו הש"י ומסר נפשו בעבורינו בכל עת. אכן בוודאי מאחר שהי' מיוחד לשליחות. ידע הגלות על בוריו. והבין כי עדיין אינם מוכנים להגאולה כי בעוד הגלות שולט נכסה מפתח של הגאולה וכמו כן מדריגת מרע"ה שהוא הי' הגואל המיוחד הי' נכסה לכן אמר מי אנכי כו' וכי אוציא כו'. והש"י השיבו כי אהי' עמך כו' בהוציאך כו'. והיינו כי החושך יכסה ארץ. ותיכף כשיצאו מן הגלות ישתנו למעליותא ויתרוממו ויתקיימו אצל הר סיני כענין שכ' ואשא אתכם על כנפי נשרים כו'. שבאו במהירות מרעמסס לסוכות. והכל רמז על המדריגות שנהפכו כרגע להיות אנשים אחרים. וכמו כן יש לנו לקוות בגלות המר הזה שלא להיות נואש ח"ו בראות שפלותינו מלבר ומלגאו שאין מוכנים לשום מדריגה קטנה של מדריגות אבותינו לומר איך נוכל לעבוד בביהמ"ק ולראות פני ה' שלש פעמים בשנה. כי כשיתן הש"י ויגחלנו. יתעורר הפנימיות שיש בנו להיות נהפכים כרגע לעלות למדריגות עליונות כבשנים הקדמוניות כנ"ל. השי"ת ימהר גאולתינו בב"א:
;תרמ"ג
במדרש יודיע דרכיו למשה לבנ"י עלילותיו כו'. דאיתא המשתתף בצערן של ציבור זוכה ורואה בנחמת ציבור וכ"כ באבילות החורבן שישו אתה משוש כל המתאבלים כו'. וצריך הבנה אם הפי' שיראה בבנין ירושלים אם יהי' בימיו מדוע לא יזכה כמו כל הדור. ואי הפי' שיחי' עד הבנין והלא כמה צדיקים שנסתלקו מקודם. רק הפי' שזוכה לראות בנחמת ציבור גם תוך הצער כי הגלות הוא רק הסתר. אבל מי שזוכה להסיר ממנו ההסתר כפי בירור וזכות לבו כך יוכל לראות בנחמת ציבור וכמ"ש שישו אתה כמו בחי' כנס"י בעצמה אם כי היא בגלות עכ"ז השמחה גנוז בה. כי יודעת שעתידה להיות עטרה בראשו של מלך. כן מי שמשתתף עמה בצערה זוכה לראות גם בשמחתה. וזה נתקיים במשה דכ' וירא בסבלותם לכן הראה לו הקב"ה הגאולה ומתן תורה שזה הי' כל תכלית הגלות כדאי' במד' שגלות מצרים הי' הקדמת יסורין קודם התורה. וכל הגליות שאח"כ עד עתה הוא הכנת יסורין קודם עוה"ב. ולכן כמו שאז הי' כאשר יענו כן ירבה כו'. כן בכל הגליות. וכיון שהשכר של ימות המשיח ועוה"ב הוא בלי קצבה. לכן גם הקדמת היסורין הם בלי זמן וקץ. ונחזור לדברינו שהראה לו הקב"ה האור הצפון ומיוחד להיות נולד מזה הצער וז"ש יודיע דרכיו כו' מה שבנ"י ראו אח"כ כשנגמר בפועל. וז"ש עלילותיו. ולמשה הראה דרכיו בעוד שלא יצא לפועל וז"ש בלבת אש מתוך הסנה. כמו כן הצדיקים שמשתתפין תמיד בצער גלות השכינה ובנ"י. זוכין להרגיש הארות מגאולה העתידה:
בפסוק פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים כו'. דכ' אנכי אעלך גם עלה כי הגלות הי' כדי להעלות ניצו"ק שהי' במצרים דכ' וגם את הגר א"י דן אנכי פי' כנ"ל לתקן מה שנמצא בהם וזה גם עלה. וזהו העשוי לכם פי' בעבורכם הטמין הש"י שם מטמוניות. עשוי לשון תיקון. שבא העת של התיקונים שנצרכו להיות במצרים. וכ' ראה ראיתי כו' עני עמי. פי' כי הכל הי' צפוי לפניו כמ"ש וירא כו' כל אשר עשה והנה טוב מאוד. אכן הגלות נמשך עד שזוכין לקבל פנימיות הגלות שהם היסורין כמו שעלה לפניו ית' ואז בא הגאולה וזה ראה ראיתי. וע"ז השתחוו בנ"י על כי ראה ענים. פי' אף שלא נגאלו עוד. רק מה שעלה לפניו העינוי. וזה שלימות של המכוון בהגלות. בזה יש לשמוח שלא ניגע לריק ח"ו. וזה הסימן של פקידה כפולה תיקון הגלות ומפתח הגאולה כנ"ל:
;תרמ"ד
בקיצור
ואלה כו' מוסיף על הראשונים דכ' איש וביתו באו. פי' שהיו דבוקים בשורשם אעפ"י שירדו למצרים. וזה הי' בכח יעקב כדכתיב הבאים את יעקב. ולא נשתנו מדביקות שהי' להם קודם הירידה למצרים. ואדרבא מוסיף שבח על הראשונים שהגלות הי' ירידה לצורך עלי'. כדכ' אעלך גם עלה. וע"י הגלות האירו בנ"י לכל העולם. ופעלו לברר כבוד שמו ית' בעולם. ונק' גבורי כח עושי דברו. שביררו הנהגתו ית' בעולם. לכן זכו אח"כ להתורה לשמוע בקול דברו:
;תרמ"ה
במד' חושך שבטו ש"ב ואוהבו שחרו מוסר. כי הרשעים להם כל הבחירה והניחם הקב"ה ברשות לבם. אבל הצדיקים מבקשים להיות תחת רשותו ית' ושינוטל מהם הבחירה לגמרי לכן הקב"ה רוצה ורודה אותם ביסורים ובמוסר וזה שאמרו חז"ל האבות ביררו להם הגלות דהיינו להיות תחילתם יסורים וסופם שלוה. כדאי' שיש ב' דרכים תחילתו קוצים וסופו מישור כו'. וז"ש שחרו מוסר ולהיפוך חושך שבטו נשאר לבסוף בשנאה ומתרחק. וסופו קוצים. וכן הענין בכל יום ממש שא"א לאיש ישראל לבוא למקום מנוחתו בלתי הקדמת היסורים. כענין בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו. לכן מצווין בכל יום לזכור יצ"מ היינו שמתקיים בכל יום ממש שהקב"ה מציל לכל פרט בכל יום כפי ענין עבודתו לש"ש. וכ' מו"ז ז"ל בפרשה זו ענין הע' נפש שמהם מתחיל הישועה בגלות ופי' הבאים מצרימה על כל מיצר ומיצר שנמצא בישראל המה המסייעים כו' ע"ש. וזה הרמז ומביא גואל לבני בניהם הגם כי הפי' הוא לדורות עולם. עכ"ז פורט לבני בניהם. והם הע' נפש שיש להם עוד אחיזה באבות כדאי' בני בנים הם כבנים ועד כאן רחמי האב על הבן. וכח זה נשאר תמיד בבנ"י בכל הגליות. והגם שיש אומרים תמה זכות אבות מ"מ זכות ע' נפש לא תמה. שלהתדבק באבות הוא דבר גדול לכן י"א שתמה זכות אבות. וחלילה שיהי' הפסק לזכות האבות שכל העולמות עומדים עליהם. רק שהדורות מתרחקים ואין להם כח להתדבק בזכות אבות. רק באמצעיות הע' נפש כנ"ל. [ובאמת כל ענינים אלו נמצאים בנפש ישראל בפרט. שיש תרי"ג איברים והגידין. ויש ע' מהם שהם גבוהים במעלה כמו שמצינו אבר שהנשמה תלוי' בו. ולכן יש ע' מיני טרפיות. ויש חכמה בינה דעת שהם בראש ומתייחסים אלה הבחי' לבחי' אבות ושבטים וע' נפש ות"ר מאות פשוטים כנ"ל]:
במד' בלבת אש הה"ד אני ישנה ולבי ער כו'. לבאר הענין כי עיקר הגלות הוא בבחי' המלבוש והחיצוניות ולא בהפנימיות שאין שם שליטת מגע נכרי. ולכן נשתלחו נשמות בנ"י בגלות שע"י מאור הפנימי שבהם. יכולין לגבור על החושך ולתקן הכל. ושליט בעולמו יודע שיש כח בנשמות ישראל לתקן כל אלה המקומות. ולכן כתי' פתחי לי שהכל תלוי בבנ"י שבידם לפתוח תוך ההסתר שבגלות ועי"ז עצמו ניתוסף חיבתן של ישראל כמ"ש אחותי רעיתי כו' דרשו חז"ל על ד' מלכיות יונתי ביון תמתי באדום ע"ש. והיינו שהם פתחים מיוחדים שפותחין בנ"י. ועי"ז ניתוסף חיבתן ומרויחין שמות הללו אחותי רעיתי כו'. ובאמת ההתלהבות בגלות הוא ביותר תוקף מרוב תשוקות בנ"י לחזור לאביהם שבשמים רק שא"י להתפשט. שמלבושים החיצונים המה חסרים בגלות כנ"ל. וזה המשל בלבת אש מתוך הסנה. הינו פנימיות בלי התלבשות מתוקן ומתייחס לשינה שנשאר החיות מתאסף רק בלב וא"י להתפשט בהאיברים כן בגלות ישינה ולבי ער. ובגלות מצרים שהיו עדיין בלי מצות כמ"ש ואת ערום וערי' היינו כנ"ל שתרי"ג מצות שמיוחדים לרמ"ח איברים וזה התיקון נחסר בגלות. ומדכ' ערום משמע שבפנימיות לא נחסר להם כנ"ל. ולכן מסיים הפסוק פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה שע"י שהחיצוניות והמלבוש חסר תיקון בגלות. קשה להתחזק ולעשות דבר של קיימא בהרצון והתשוקה בלבד כנ"ל:
בפסוק מה שמו מה אומר כו' אהי' כו'. והן לא יאמינו לי. המשך הפסוקים יתכן לפרש כי משה רבינו ע"ה ידע כל השמות רק שלא ניתן לו רשות לומר רק שם הזה על העתיד כמ"ש כה תאמר ודרשו חז"ל בלשון הזה כו'. והיינו שעדיין לא הי' יכול להיות התגלות שם הוי' כפי מה שרצה מרע"ה. ולכן אמר פרעה לא ידעתי את ה'. ולכן אמר מרע"ה והן לא יאמינו:
בפסוק ויאמן העם וישמעו. דהל"ל וישמעו ויאמינו. והוא כמו הקדמת נעשה לנשמע שהמדה טובה שבנפשות בנ"י עושי דברו והדר לשמוע. רז שמה"ש משתמשין בו. מדה זו הולכת עמהם גם בגלות. רק שם הי' בבחי' אמונה. ואחר הגאולה הי' בהתגלות עושי דברו. ולכן כתי' ויאמן. והדר וישמעו. כי גם קודם השמיעה היו מאמינים ומצפים לישועת ה'. כדכתיב ראיתי א"ע עמי. וממשמע שנק' עם ה'. וודאי שהאמינו בו. רק בגלות עיקר העבודה באמונה:
;תרמ"ו
במד' הובא ברש"י שנמנו להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים דכ' מונה מספר לכוכבים כו'. ועי' בדברי מו"ז ז"ל בזה. והנה כ' אם תוכל לספור אותם משמע שאין לכוכבים מספר. רק בירידתן להאיר לארץ. הקב"ה נותן להם מספר. כדכ' מונה מספר. וכמו כן שורש השבטים למעלה מן הטבע. רק בהיותם נכנסים למצרים הקב"ה נותן להם אלה השמות. כמ"ש מו"ז ז"ל לדייק דכ' הבאים ולא אשר באו. להודיע כי בכל עת שבנ"י יורדים לגלות. הולכים עמהם שמות אלו. וזכות השבטים וע' נפש מסייעים לבנ"י בגלות. וכ' הנה זה עומד אחר כתלנו כו'. שהגלות הוא מחיצה המפסקת. ואמרו חז"ל אפי' מחיצה של ברזל אין מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. זה הוא הי"ב שבטים שיש לכל אחד הארה מיוחדת עבור בנ"י. משגיח מן החלונות כדאיתא שיש י"ב חלונות ברקיע. ולכן צריך להיות בבהכנ"ס י"ב חלונות. מציץ מן החרכים יתכן לפרש על הארת ע' נפש שהם הארות פחותים מהי"ב כהפרש שבין חלונות לחרכים:
בפסוק פקד פקדתי כו' ואת העשוי לכם כו'. לכם משמע להנאתכם. ובמסורה יש הזהב העשוי למלאכה. ויתכן לפרש כמו שנעשה במשכן הכלים. כן נעשו בנ"י כלים להשראת השכינה בתוכם ממש. וכל גלות מצרים הי' שיזדככו נפשות בנ"י להיות כלים לשכון השכינה בתוכם. כדכ' הוצאתי אותם לשכני בתוכם. וכ' מכור הברזל ממצרים. ונעשו בנ"י ברי' חדשה. וכ' עם זו יצרתי לי שנעשו כקטן שנולד ולכן תהלתי יספרו. דכ' מצרף לכסף כור לזהב איש לפי מהללו. כי כל תכלית הבריאה הי' לכבודו ית' כדכ' ולכבודי בראתיו. וזה המבחן כפי מה שנוטל הפסולת מנפש האדם. כן נפתח פיו לספר ולהלל להש"י. וזה עיקר כחן של ישראל בפה וזכו לזה ע"י גלות מצרים. וזה העשוי לכם להנאתכם:
;תרמ"ז
במד' ג' מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל. תורה וא"י וחיי עוה"ב וכולם ע"י יסורין כו'. הם בחי' מעשה דיבור ומחשבה. שהם ג' מדריגות. ולכל א' יש הסתר שצריכין מקודם לתקנם. כי א"י וביהמ"ק והקרבנות הם בחי' עשי'. והתורה הוא הדיבור. ועוה"ב בחי' המחשבה. וג' אלו כוללים כל האדם. ובמצרים הי' כלול כל ההסתרות. ולכן כ' ג' לשונות ותעל שועתם כו'. וירא א' את בנ"י וידע א'. הם ג' בחי'. שמיעה בדיבור. וראי' במעשה. וידיעה במחשבה. וכ"כ ראיתי את עני עמי. העבודה במעשה. ואת צעקתם שמעתי. ידעתי את מכאוביו במחשבה. והם ג' בתי' האבות. ראי' שמיעה ידיעה כנ"ל. ואלה ג' העבודות צריכין לעסוק בהם תמיד. לתקן המעשה והדיבור והמחשבה:
בפסוק מי אנכי כו'. וכי אוציא. דרשו חז"ל מה זכות יש להם. וקשה דא"כ מה שייכות למי אנכי כו'. ועוד וכי מרע"ה בא לקטרג על בנ"י ח"ו. אך מרע"ה הי' בחי' התורה ממש. וכל מעשיו הי' עפ"י התורה והמשפט. ובאמת גאולת בנ"י רצה הקב"ה שיהי' עפ"י התורה. ומרע"ה רצה שיהי' עפ"י החסד שהוא מדתו של אהרן. ואמר מי אנכי. וכי אוציא. מאחר שהוא השליח צריכין בנ"י להיות ראוים לגאולה. והש"י השיב לו כי אהי'. והיינו כי נגלה לפניו ית' הזכות שעתידים בנ"י לזכות אח"כ. וכמו שבני ישראל הקדימו נעשה לנשמע. כן הי' הנהגות הש"י עמנו להיות עתיד והוה הכל אחד. וע"ז דרשו חז"ל כתפוח בעצי היער כו' שהקדימו נעשה לנשמע. והקשו דהא המשל קאי על הבורא ית'. וכתבנו במ"א הפי' כי הקב"ה מנהיג את בנ"י בזה הדרך כאשר הם מקדימין נעשה לנשמע. והענין הוא כי פנימיות בנ"י מאד נעלה. וחלק ה' עמו. וכביכול כמו שלפניו ית' הי' הוה ויהי' הכל אחד. כן לבנ"י עבר והוה ועתיד הכל א'. ולעולם נמצא בהם בחי' התורה ואלקיות. רק שיש זמנים שאין יכולין להוציא מכח אל הפועל הפנימיות שלהם. וז"ש בהוציאך כו' תעבדון את האלקים. כי עתה הוא בכח. וכשיגאלו יצא אל הפועל ויקבלו התורה מן השמים בפועל ממש כנ"ל:
במדרש הבאים את יעקב השוון הכ' ליעקב שכולם כיוצא בו כו'. פי' כמו שיעקב אבינו ע"ה הכניס עצמו בעובי הקורה עבור בנ"י כמ"ש וירא כו' ויצר לו. הגם כי מצד עצמו לא הי' לו לפחוד כלל. ומ"מ הי' כל ימיו ביסורים בעבור בנ"י. כן אלה תולדותיו דכ' בהם הבאים משמע שמעצמם באו מצרימה שכולם היו צדיקים ונכנסו למצרים להכין הדרך ולסייע לגלות בנ"י במצרים:
;תרמ"ח
במדרש ואלה שמות ע"ש גאולתן נזכרו דלעיל פ' ויגש נאמרו לענין הגלות וכאן לענין הגאולה. דהוא להראות כי אין הגלות במקרה ולענוש בלבד. אבל בנ"י נבראו לתקן כל אלה המקומות. ולכן שבטי עליון יש שורש בשמותם בענין הגלות. ובענין הגאולה. והם תיקונים לעת הגלות ולעת הגאולה. ולכן כ' ויוסף הי' במצרים פי' חז"ל הוא יוסף שהי' עבד והוא שנעשה מלך שלא נשתנה. כי הי' בהיותו יהי'. ולכן שמו של יוסף אפי' בעת הגלות נמצא בו ג"כ שם הגאולה כי הוא שורש הגאולה ולא התחיל הגלות עד דכ' אשר לא ידע את יוסף. וב' בחי' אלו הם עבודה להש"י דכ' גבורי כח עושי דברו הוא בגלות ולשמוע בק"ד הוא בעת הגאולה [והם ב' הבחי' יעקב וישראל שכ' בדברי מו"ז ז"ל ועפ"י דבריו יובן היטב הלשון שמות בנ"י הבאים את יעקב כמ"ש הוא ז"ל שם באורך ע"ש] ועל ב' אלו ניתקן ברכת אוזר ישראל בגבורה עוטר ישראל בתפארה. והם בחי' תש"י ושל ראש תש"י הוא נגד הזרוע הנטוי' דכ' אשר הוצאתי אתכם מא"מ להיות לכם לאלקים. ולעולם הוא כן גם בפרט ישראל שצריכין מקודם להיות בבחי' גלות ולגבור היצה"ר. והוא בחי' תש"י ועי"ז זוכין אח"כ להארות הקדושה אור תורה בחי' תש"ר. וכמ"ש במד' כי מצרים הי' היסורים שקודמין לתורה וזה נוהג בכל יום תמיד לכן מזכירין יצ"מ בכל יום. וכמ"ש יגעתי ומצאתי. וכשמתגלה הארה הבאה מלמעלה אין גלות כמ"ש וראו כל ע"ה כי שם ה' נקרא עליך כו' ואמרו חז"ל זה תפילין של ראש. והוא הארת השבת נשמה היתירה. והוא בחי' יוסף הצדיק דכ' אשר לא ידע את יוסף משמע כשמתגלה הארת יוסף אין גלות. וכ' אות הוא בובנ"י כו' לדעת ופירש"י ז"ל לדעת האומות בה כו' ע"ש פ' תשא. והיינו כשיש התגלות הדעת שולט הפחד על הרשעים ג). לכן איתא אם משמרים ישראל שבת א' מיד הם נגאלין. [ועי' בתרגום יונתן אלקי העברים נקרא עלינו. פי' אתקרי שמי' עלינו ע"ש היינו שהתחיל היגלות שם ה' על ראש בנ"י שהוא מרע"ה הדעת דכללות ישראל והוא שורש הגאולה כנ"ל]:
במדרש יודיע דרכיו למשה לבנ"י עלילותיו כו'. כי לבני ישראל הי' הגלות בפועל גשמי. ולמרע"ה גילה הקב"ה פנימיות של הגלות. כדכ' אכן נודע הדבר פירש"י ז"ל מה שהי' תמה כו' עכשיו רואה שראוין לכך. והוא פלא כי שאר עכו"ם ד) מלאים לשה"ר ורכילות. וכאשר שמע מאיש ישראל לשה"ר אמר שהם ראוין לכך. אכן הדיבור מיוחד לבנ"י כמ"ש מגיד דבריו ליעקב וזה הי' שורש הגלות של מצרים כדאי' בזוה"ק שהדיבור הי' בגלות וז"ש נודע הדבר. וזה הי' התחלת הגאולה מה שנודע למרע"ה סיבת הגלות כי מקודם הי' נסתר פנימיות הגלות. ובוודאי התחילו בנ"י לתקן זאת. וכ' ראה ראיתי את עני עמי וכן כתיב וכי ראה את עניים כו'. כי בוודאי יש מכוון בכל השיעבודים וכל העינוים וכמ"ש מכות נאמנים. נאמנים בעדותן ע"ש. ובאמת עיקר הרצון בגלות הוא להרגיש פנימיות העוני כי לא הי' עיקר הכוונה לענות בני אדם. וכשהגיע לאותו הדחק והמיצר שהי' עיקר המכוון מאתו ית' אז כ' ראה את עניים. כענין רואה אני את דבריו שהוטב בעיניו שקיבלו בנ"י השיעבוד כמו שעלה לפניו ית' בתחילה וז"ש ראה ראיתי דכ' וירא אלקים כו' כל אשר עשה כו' טוב מאוד. וזה כולל כל מה שעתיד להיות בכל גלות ג"כ. וכשזוכין לזה הוא סימן לגאולה. וגם אנחנו בגלותינו צריכין מקודם לבקש לקבל הגלות כפי רצונו ית' אז ממילא יגאלנו הבורא ית"ש. וזה כענין שכ' משיח בא בהיסח הדעת כי אין לנו לבקש תמיד רק על הגאולה. רק להיות עבד משכיל כמו שפי' בו במד' חיי שרה ע"ש. כמו כן בהיותינו נגרשין משלחן אבינו צריכין לצפות לקבל העבדות והגלות בשלימות עכ"פ להיות עבד משכיל. וממילא נזכה ג"כ לגאולה ולחזור לבחי' בנים כי תכלית הגלות הוא מפתח של הגאולה כמ"ש:
במדרש אוהבו שחרו מוסר. שלש מתנות ע"י יסורים כו'. וזה נוהג בכל יום דכ' ותוכחתי לבקרים פי' כדי למצוא הארת התורה המתחדש בכל יום. כמ"ש מחדש בטובו בכ"י מ"ב. בטובו זו התורה כמ"ש ז"ל אין יום שאין הקב"ה מחדש הלכה בב"ד שלמעלה. ואיש ישראל צריך לייגע עצמו להיות לו חלק בזה. וז"ש בוקר תשמע קולי בוקר אערוך לך זה סידור שבחו של מקום בכל יום בברכת השחר יוצר אור להעיד ולברר כי הקב"ה מחדש בכ"י מ"ב. ואצפה להיות לי חלק בזה ההתחדשות. ולכן יש נסיונות בכל יום כמ"ש יצרו של אדם מתגבר עליו בכ"י כדי לזכות לזאת התורה זה פי' ותוכחתי לבקרים כדי לזכות לזה הבוקר אור. ולכן בסיפור יצ"מ בכל יום יכולין לזכות לתורה כי יצ"מ הי' הכנה לכל הימים כמ"ש למען תזכור כו' כל ימי חייך:
;תרמ"ט
במדרש אש שלמעלה שורף ואינו אוכל כו' שרמז לו הקב"ה כמו שהסנה אינו אוכל כך לא יכלו בנ"י במצרים. פי' שהראה לו שהשיעבוד והיסורים במצרים הוא בהשגחה עליונה והיסורים שבאים מלמעלה הם רק לטובה שורף ואינו אוכל. והענין הוא כמ"ש בזוה"ק בראשית דיש אשא תכלא ועלי' אשא חוורא ומרע"ה הי' דבוק באשא חוורא ע"ש. ולכן אמר למה הרעותה כו'. אבל הש"י הראה לו כמ"ש אתם הדביקים כו' חיים כולכם שיעברו זה האש וישארו בחיים. ובאמת הכל א' רק אשא חוורא הוא אור ונק' אספקלריא המאירה. ולמטה מזה אש אוכלה השורף והוא אספקלריא שאינה מאירה והבן:
;תר"נ
במדרש חביבין הם השבטים ככוכבים כו'. דכ' ומצדיקי הרבים ככוכבים. והשבטים הם עמודים שכל הדורות גם בגלות עומדין עליהם לכן כ' ואלה שמות בנ"י הבאים. פי' מו"ז ז"ל שאלה השמות באים תמיד לכל מקום צרה וגלות. וימי הצרות נק' רבים. וגם כפשוטו התפשטות הענפים שמתרחקין מאחדות הראשון צריכין ישועה לכן תחילת הגלות הי' כשבנ"י פרו וישרצו וירבו. ובאמת בנ"י נבראו לזה להתפשט ושיתמשכו כל אלה המקומות אל שורש האחדות. וכן הוא בכלל ובפרט בכל נפש ישראל שיש בו נקודה קדושה וצריכין להמשיך כל רמ"ח איברים וגידין אחר הנשמה וכן הוא סדר הדורות. והאבות הי' הגופים שלהם כנשמות. ואח"כ י"ב שבטים התחיל התמשכות שהם י"ב גבולי אלכסון. ומ"מ היו דביקים בשורש האחדות. לכן הם מצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד. ואיתא בבעל הטורים בנ"י הבאים מצרימה את יעקב איש ס"ת מילה ושבת. ויתכן לפרש שבכח אלה ב' האותות נמשכו אלה שמות לכל הדורות. דכ' בהם אות ברית ודורות. וכאשר דרשו חז"ל בפסוק "מי "יעלה "לנו "השמימה מילה. מכ"ש שהוא עזר וסעד להעלות אותנו מבור הגלות. ויוסף עם השבטים הוא מילה שנכרתו עלי' י"ג בריתות. דכ' וזכרתי להם ברית ראשונים אחז"ל שהוא ברית השבטים:
בפסוק ויצא ביום השני כו'. כי הגאולה הי' בב' בחי' להכות המצריים ולגאול את ישראל. וביום הראשון תיכף ויך את המצרי. ובוודאי איש מצרי הי' זה שכל כח המצריים הי' תלוין בו. אבל ביום השני לזכות את ישראל לא הי' בנקל. ויתכן לומר שעליהם רמז מרע"ה באמרו והן לא יאמינו לי כי הם היו מקטרגים עליו כל הימים. ובוודאי אילולי הם הי' הגאולה בשלימות הצריך. כמ"ש במד' העושק יהולל חכם. ולבסוף אמרו המעט כי העליתנו כו' ולא ידעו כי בנפשם דיברו שעל ידיהם הי' העיכוב שלא הי' בשלימות כראוי עד שנצמח מזה כל העונשים אח"כ כנ"ל:
בפסוק מה שמו כו' אהי' פרש"י אהי' בשיעבוד שאר המלכיות. לבאר הענין כי מרע"ה שאל באיזה שם פרטי יהי' הגאולה. והקדוש ב"ה וב"ש השיב כי אין זה גאולה פרטיות אבל הוא שורש כל הגאולות וכל התורה ומצות ואין זה בשם פרטי. אבל שמו הגדול יתברר עי"ז הגאולה. וז"ש אהי' כביכול שמו יתגדל אחר הגאולה וכאילו אין השם שלם עד שיגאלו ממצרים. ואין זה חידוש שהרי אחז"ל על עמלק הרשע ימ"ש שנשבע הקב"ה שאין שמו שלם עד שימחה זרעו של עמלק. מכ"ש שע"י בנ"י יתגדל וישתלם שמו ית' בעולם. וכן כ' ותעש לך שם כהיום הזה. וכ' אתם עדי ואני אל. כפי עדות בנ"י בעולם מתגלה אלקותו ית'. כמ"ש הוצאתי אתכם מא"מ להיות לכם לאלקים. וזה ממש כמאמר אהי'. ומצינו אחר הגאולה ייחד הש"י שמו עלינו כמ"ש אנכי ה' אלקיך. ואין הקב"ה מייחד שמו על הצדיקים בחייהם כמ"ש הן בקדושיו לא יאמין. אבל בנ"י מייחד השי"ת שמו עלינו. וזאת עדות כי בכל הדורות נשאר קדושת שמו ית' בכלל ישראל ולא יוכל בשום אופן להיות נפסק שאין הקב"ה מייחד שמו רק על מי שאין לו הפסק לעולם:
;תרנ"ב
במדרש אני ישנה כו' תמתי שנתממו עמי בסיני כו'. מה התאומות זה מרגיש כו' כך עמו אנכי בצרה מתוך הסנה כו'. הענין הוא לבאר כי כל הגלות למצרים הי' לצורך גבוה כדאיתא בזוה"ק וארא כי הדיבור הי' בגלות. והענין הוא דכ' שמעה עמי ואדברה כו' אלקים אלהיך אנכי דרשו במדרש רות אין מעידין אלא בשומע כו' לכן התגלות אלקותו ית' תלוי בבנ"י כשהם מוכנים לקבל אלקותו ית' מתגלה בעולם. כענין שאמרו אין מלך בלא עם. וכ' עם זו יצרתי כו'. ולכן כ' פתחי לי כו'. ולא זו במצרים. רק בכל הד' גליות. כולם הם הכנה לאיזה בחינה שצריכה להתגלות בעולם מקדושת שמו ית' שנצרך לעבור המקומות הללו לתקנם ע"י בנ"י. לכן נקרא בנ"י השולמית ודרשו חז"ל ששלום חי עולמים מתהלך בתוכם. פי' שגילוי שמו ית' בשלימות תלוי כפי שלימות בנ"י. וכבר כ' במ"א כמו שנשבע הקב"ה שאין שמו שלם עד שימחה זרע עמלק. כמו כן יש ללמוד כי כפי תיקון זרע יעקב ושלימתם מתגלה שמו ית' בעולם. לכן כ' ד' פעמים שובי שובי השולמית. ואמרו חז"ל יונתי כו' על ד' מלכיות. ותמתי באדום. הרמז כי בזו הגאולה מאדום יהי' נגמר כל השלימות והיתה לה' המלוכה. לכן כ"ז שבנ"י היו במצרים. לא הי' הדיבור מתגלה בשלימות. וזה הרמז מתוך הסנה. עמו אנכי בצרה:
במדרש שדים נכונו שערך צמח. והלא סימן התחתון קודם. ודורש על משה ואהרן ע"ש. ואין מובן התירוץ כיון דמדמי להו לשדים הדרא קושיא לדוכתי'. ונראה שזה ג"כ ענין הקדמת נעשה לנשמע שדרשו חז"ל כתפוח שפריו קודם לעליו. ולכן הקדימו פעולת השדים שהוא גמר הפרי קודם צמיחת השער. ובוודאי משה רבינו ואהרן הם כלים היוצאים מכללות בנ"י והם העדות והסימן על שבחן של בנ"י. ובאמת אלה הסימנין ועדות נמצאו לעולם בבנ"י. ואפי' בכל יחיד והם האותות ששם הש"י בבנ"י. ורמז בשני שדיך הם ב' האותות שיש לכל איש ישראל מילה ותפילין. ובשבת מילה ושבת. כדאיתא בזוה"ק שצריך כל איש ישראל להיות לו ב' האותות. ובמילה יש שם שדי וכמו כן בתפילין השי"ן והדלי"ת והיו"ד ברצועות. ומסתמא יש בשבת ג"כ זה הענין ויבואר במ"א בע"ה ומשה ואהרן הם ג"כ ב' האותות הנ"ל:
איתא במד' בפסוק לא תאסיפון כו' תכבד העבודה שלא הי' מניח להם לנוח בשבת ע"פ המדרש שמשה רבינו תיקן להם השבת ע"ש. והענין הוא כמ"ש ז"ל הדרכים מבקשין תפקידן. וכמו כן הזמנים שהיו מיוחדים לבנ"י. הגם שלא ניתן להם עדיין השבת. מ"מ בשורש העליון הי' השבת מיוחד להם. לכן הצדיקים כמו האבות ומשה רבינו ע"ה הרגישו בקדושת השבת והוציאו מכח אל הפועל אפי' קודם שניתן כמ"ש במ"א כי המתנות הקדושות שנתן לנו הקב"ה נותנין ברכה וקדושה לפניהם ולאחריהם. ולא זו [אלא] שאפי' אותו הרשע פרעה הבין שיש להם הארת הגאולה בכח המנוחה ביום השבת. וזה הרמז לא תאסיפון על השבת שיש בו תוספת נשמה יתירה מלמעלה. ולכן יש חירות בשבת כי כל הגלות הוא בחלק הגוף שלמטה ולא בחלק הנשמה שהוא בחי' חירות. לכן שבת זכר ליצ"מ שבכל שבת יש קצת גאולה. מכ"ש עתה שכבר ניתן לנו השבת. [ואין רחוק ע"ד הרמז שמלך מצרים בשורש השר שלו למעלה עיכב להם הארת הגאולה כשהי' רצונו ית' להיות להם כבידות הגלות בתחילת שליחותו לפרעה לחזק לבו. וז"ש ל"ת לתת תבן שלא להוסיף להם תבונה מלמעלה. הם ילכו וקוששו הוא בחי' ימי המעשה שצריכין לעבוד בל"ט מלאכות כנ"ל]:
;תרנ"ג
ואלה שמות בנ"י במד' תנחומא יש ששמותיהן נאים ומעשיהם נאים אלו השבטים כו'. כי האבות הקדושים השיגו מעצמם לתקן מעשיהם למעלה מהטבע והקב"ה הבטיח להם להיות בניהם נמשכין אחריהם לכן הוכרחו להיות בגלות מצרים שיזכו אח"כ לתורה ומצות אשר על ידיהם יתקנו מעשיהם להיות כמעשה אבותיהם כאשר חכמים הגידו חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי א"י ויעקב. והשמות המה הפנימיות אשר נטעו האבות בזרעם אחריהם ואלה השמות נשארו בבנ"י לעולם שנק' ישראל ויש לכל איש ישראל חלק בהם. אבל לתקן המעשים להיות כלם נמשכין אחר השמות הוא העבודה של כל איש ישראל בעולם. והשבטים שמותיהם נאים ומעשיהם נאים. וכ' ושמת שמו אברהם ומצאת כו' לבבו נאמן. פי' שנמשך מעשיו אחר השם. ואמרו חז"ל ג' מציאות מצא הקב"ה אברהם ובנ"י דכ' כענבים במדבר מצאתי ישראל. פי' שבנ"י בכח התורה ומצות שקיבלו במדבר תיקנו מעשיהם להיות נמשכים אחר השמות כמו שהי' לאברהם מעצמו. לכן אפילו במצרים שלא היו בנ"י מתוקנים כדכ' ואת עירום וערי'. אעפ"כ שדים נכונו ושערך צמח. שהפנימיות הי' נטבע בהם רק שעדיין לא תיקנו מעשיהם. ואיתא שבת שמא דקוב"ה. ולכן השבת ניתן לבנ"י ובו יש שביתה מכל המעשים. והוא בחי' השמות. ובחי' זו לעולם נמצא בבנ"י. אבל ימי המעשה המה צריכים עבודה בכח תורה ומצות:
בענין תוקף השיעבוד שהוסיף פרעה לבנ"י אחר משה ואהרן אליו בשליחות הקב"ה. כי כל הגלות הוא להוציא הניצוצות קדושות שנמצא בהם. ולכן אחר שמוציאין מהם בחי' הני"ק נעשים רעים לגמרי. ואז הוא זמן מפלה שלהם. לכן כ' ג"כ וימת מלך מצרים הוא הסתלקות כח ני"ק שהי' בו. ולכן הרע לבנ"י ביותר. ולכן בכלל ג"כ בגלותינו עתה שכבר הוציאו בנ"י מהם הרבה ני"ק. לכן תמיד הגלות מתגבר והולך עד שיהי' להם מפלה בשלימות בב"א. וז"ש חז"ל וינצלו את מצרים עשאוה כמצודה שאין בה דגן. כי הני"ק שיש בהם הוא הדגן ועי"ז נתפסין בנ"י בגלות תחת ידיהם. אבל אח"כ כשהוציאו מהם הדגן בטל המצודה ויצאו בנ"י לחירות:
בפסוק אכן נודע הדבר פירש"י במה שהם משתעבדין כו'. דאיתא בזוה"ק הדיבור הי' בגלות. והגם כי הפי' שלא הי' יכול להתגלות עשרת הדיברות ע"ש. מ"מ נראה כי העיקר הי' דיבור של בנ"י שהי' בגלות. כי כשהתחתונים מוכנים לקבל. ממילא נפתח עולם הדיבור למעלה. כי הדיבור ניתן לבנ"י. והיו צריכין הגלות מצרים לברר הדיבור שיהי' בלי פסולת. כמ"ש במד' ג' מתנות ניתנו לבנ"י. וע"י יסורים. תורה וא"י ועה"ב. ופירשנו כי הם בחי' מעשה דיבור ומחשבה. שכולן צריכין בירור אחר שנתערב טו"ר בכל הדברים. וגלות מצרים הי' היסורים להכין אל התורה שהוא לתקן בחי' הדיבור. ויסורי המדבר הי' הכנה לתקן בחי' המעשה בכניסתן לא"י ולבנות בהמ"ק. ולפי שמצרים הי' גלות בשביל הדיבור לכן אמר נודע הדבר שע"י לשון הרע שלא נתברר הפסולת מבחי' הדיבור נתעכבו בגלות מצרים. ולכן אחר יצ"מ כ' אז ישיר משה שנפתח פיהם של בנ"י ואח"כ עשרת הדיברות. ואלה הג' בחי' מדו"מ צריך כל איש ישראל לתקן בכל יום לבררם. ולכן יש זכירת מצרים בכל יום. כי העיקר הוא הדיבור שניתן לבנ"י וכ' מצרף לכסף כו' ואיש לפי מהללו. כי העיקר האדם הוא הרוח ממללא אבל הקב"ה עשה את האדם בזה המלבוש של הנפש והגוף שעי"ז יתברר הדיבור. וכמו מצרף לכסף שנצרף ונתברר ע"י הצירוף באש. כמו כן הרוח ונשמה מתבררת ע"י המאסר שהם בגוף. והנפש בגוף הוא כמו הגלות בכלל. אבל הוא לטובה לברר הטוב מהפסולת כנ"ל:
שמעתי מפי מו"ז ז"ל כי כל הלשונות שכ' במכות ויצעק משה ויעתר כו'. הוא כי ע"י עשרה מכות ניתקנו עשרה לשונות של תפלה כו'. והוא כענין הנ"ל שהדיבור הי' בגלות והי' צריך תיקון. לכן צריכין לסמוך גאולה לתפלה. כי ע"י יצ"מ נפתח פיהן של ישראל. וז"ש א' שפתי תפתח. וקבעוהו בין גאולה לתפלה כי זה תכלית הגאולה להיות פתיחת פיהם של בנ"י. לכן איתא דבשבת א"צ לסמוך גאולה לתפלה כי השבת עצמו הוא בחי' הגאולה ונפתח בו פיהם של בנ"י כי שבת סהדותא איקרי:
;תרנ"ד
ואלה שמות כו' אחז"ל כ"מ שנא' ואלה מוסיף על הראשונים. כי הנה התורה נחלקה לז' כמ"ש חז"ל חצבה עמודיה שבעה מול שבעת ימי בראשית. וספר בראשית הוא בחי' חסד לאברהם כי עולם חסד יבנה. ואיתא כי יש כ"ו כל"ח בהודו. על כ"ו דורות קודם שניתנה תורה שהי' קיומם בחסדו ית' בלבד. וספר שמות התחיל בגלות מצרים שהוא בחי' יהי רקיע להבדיל בין ישראל לאומות שזה הי' תכלית גלות מצרים וגאולת מצרים. והוא בחי' יצחק ומדה"ד. ולכן נא' ואלה מוסיף על הראשונים לומר כי זה הדין הי' כלול בחסד וכמ"ש במד' מטעם ואוהבו שחרו מוסר. ואדרבא זה נקרא חסד ואמת. כי הקב"ה רוצה שבנ"י יזכו במעשיהם עפ"י התורה והמצות דמאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאיסתכולי בי'. וזה הדרך התחיל בקבלת התורה שהוא בחי' אמת ליעקב. אבל יצ"מ הי' הקדמה לקבלת התורה כדכ' בהוציאך א"ה ממצרים תעבדון כו' ובמד' שלש מתנות נתן הקב"ה לישראל. וע"י יסורין כו'. אבל התכלית הי' כדי שיזכו לתורה ויקבלו החסד של אמת. וע"ז נא' מה יקר חסדך אלקים כמ"ש במ"א שהוא החסד שכלול בדין וזה בכח התורה שהיא מחברת חסד ודין. ולכן ספר ואלה שמות מתחיל בגלות ומסיים בקבלת התורה כמו שהי' ביום שני תחילת מלאכת המים ולא נגמר עד יום השלישי ע"ש ברש"י ובמדרשים. וכמו כן קבלת התורה הוא התכלית של גלות מצרים. לכן נא' ו' מוסיף על ענין ראשון על ספר בראשית. עוד יובן כי באמת תכלית הבריאה נגמר בגלות וגאולת מצרים כי תיקון מעשה בראשית הוא יותר עיקר מבריאת מעשה בראשית. לכן מוסיף על ענין ראשון לומר שזה תכלית הבריאה. ועל ג' אלו מברכין שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת:
שמות בנ"י הבאים כו'. לשון הוה. כי אלה שמות בנ"י לעולם הולכין עם בנ"י בגלות. וכמדומה שכן שמעתי מפי מו"ז ז"ל. וזה נראה פי' איש וביתו באו. כי ביתו הוא כל הנמשכים אחריו כמ"ש בזוה"ק מזה ע"ש. והענין כי האבות והשבטים הם הכנה לכל הדורות. ויש נשמות שנמשכין בפרטות אחר האבות והשבטים לפי ערך הדורות. והאבות והנמשכין מהם הם ביחידי הדור. והשבטים הם לכל בנ"י ועליהם נא' ומצדיקי הרבים ככוכבים. לכן נמשלו כאן לכוכבים. כי כח הכוכבים להאיר בלילה בתוך החשיכה. והמשכילים יזהירו הוא ליחידי סגולה. ומצדיקי הרבים לכלל ישראל. לכן כ' הבאים איש וביתו. וס"ת את יעקב איש הוא שבת כי בכל שבת יורדין נשמות מלמעלה להאיר לנפשות בנ"י בעוה"ז:
;תרנ"ה
במדרש ומשה הי' רועה כו' מוכן לגאולה ע"ש ובתנחומא. ז"ש משגב לעתות בצרה. משגב גי' משה. והוא שר התורה שנק' עוז וכל החירות תלוי בתורה כמ"ש חז"ל אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה. ומאחר שהעוסק בתורה הוא ב"ח ממילא מרע"ה שהוריד התורה מן השמים הוא בעל החירות. ובאמת עיקר החירות שבא בכח התורה להיות הנפש בן חורין ממאסר הגוף. ובאמת כל זה נעשה בכח התורה כדאיתא בראשית ברא בשביל התורה שנק' ראשית ונתייעץ בתורה וברא העולם. שזאת הי' דרך התורה לברוא העולם ולהעלים בו כח מעשיו. ושע"י התורה יוציאו בנ"י מכח אל הפועל האור הגנוז במעשה בראשית. ולכן כ' ואלה שמות מוסיף על הראשונות על ספר בראשית שכמו שנברא העולם בתורה כמו כן כל גלות וגאולת מצרים הי' בכח התורה. וזה גמר הבריאה. הפה שאסר הוא הפה שהתיר. ובכח התורה נסתר הכל בטבע ובכח התורה לפתוח המאסר לאמור לאסירים צאו כו':
במדרש שדים נכונו ושערך צמח. והלא סימן התחתון בא קודם העליון אלא שדים זו משה ואהרן שני שדיך ושערך צמח שהגיע זמן הגאולה כו'. וקשה כיון שמפרש שדים על מו"א ושערך על זמן הגאולה אכתי הדרא קושי' לדוכתא דצריך להיות זמן גאולה קודם שדים. והענין הוא כדאי' בגמ' נדה פ' בא סימן ג"כ תי' על קו' זו כיון ששדים נכונו בידוע ששערך צמח. והפי' דבוודאי זה הי' סימן מהכנת משה ואהרן שהגיע זמן הגאולה. אבל לא הי' יכול להיות בהתגלות עדיין. ובוודאי ב' סימנים אלו של כנס"י הוא ב' הבריתות מילה ותפילין. תפילין הוא בחי' התורה וש"י וש"ר בחי' אהרן ש"י בעובדא ומשה רבינו תורת ה' בפיך תש"ר. ורמוז בהם שם שדי. ושערך צמח הוא ברית מילה סימן תחתון. והנה באמת מילה קודמת לכל התורה ומצות שניתנה לאברהם אע"ה. אבל באמת שורש יסוד הברית מילה מוכן לבנ"י רק אחר קבלת התורה. שבכח התורה שקיבלו בנ"י יצא הארת הברית מכח אל הפועל. וז"ש שלא ניתנה פריעה לאאע"ה. פריעה הוא התגלות אור המילה. וז"ש לבית יעקב אשר פדה את אברהם. כי באמת מאהבה שאהב הקב"ה את אברהם כרת עמו ברית מילה לו ולזרעו. ופי' ברית אעפ"י שלא הי' כל זרעו עדיין מוכנים אל קדושת הברית לזכות לחותם ברית קודש. עכ"ז כרת עמו הקב"ה הברית. ולכן הי' נצרך גלות מצרים וע"י הגאולה ניתתקנו להיות מוכן לברית. וכמ"ש הקימותי את בריתי כו' לכן אמור לבנ"י כו'. והוצאתי אתכם כו'. וכן הוא בנוסח הפסוקים וכרות עמו הברית כו' ותקם את דבריך כו' ותרא כו' עני אבותינו במצרים כו' שתכלית גאולת מצרים הי' לברר זה הברית. ולא זו לדורות. רק אפי' בפרט כל איש ישראל כך הוא שנימול לשמונה. אעפ"כ כפי עסק שלו בתורה ומצות בגדלותו כך מוציא מכח אל הפועל זאת הברית מילה. וזה עיקר החירות. נמצא שהגם שסימן התחתון קודם. עכ"ז אחר שזכו לסימן העליון בחי' ברית הלשון. נגמר בשלימות סימן התחתון. וז"ש המד' כאן שהגאולה הי' בזכות האבות שעדיין לא זכו בנ"י בעצמותם לזה ע"ש:
;תרנ"ו
ואלה שמות בנ"י כו' מנאם בחייהם ובמיתתן להודיע חיבתן שנמשלו ככוכבים כו' ובמד' תנחומא יש ששמותיהם נאים ומעשיהם נאים אלו השבטים כו'. כי ענין השם הוא המכוון שעל זה נברא. וכשהאדם מתקן מעשיו כראוי אז נגמר השם. והנה השבטים הם תיקנו לעצמם ולדורות. ולכן נמנו במיתתן להודיע כי השאירו ברכה. ושמותיהם מתקנים ומאירים לכל בנ"י כמ"ש וימת יוסף כו' ובנ"י פרו וישרצו. וכתבו חז"ל אעפ"י שהם מתו אלהיהם קיים. פי' האלהות שחל עליהם בחייהם השאירו לכל בנ"י ולכן נק' כוכבים כמ"ש והמשכילים יזהירו כו' רמז על האבות. ומצדיקי הרבים ככוכבים על השבטים כמו שהכוכבים מאירים אפי' כשאין הרקיע מזהיר. לכן אפי' כשהארת האבות א"י להתגלות מ"מ הארת השבטים לעולם קיימת. לכן כ' ככוכבים לעולם ועד. ועליהם נאמר זכר צדיק לברכה היפוך משם רשעים ירקב ושוכחים את שמותם בקבר. כי הולכים מן העולם בלתי מתוקנים. והצדיקים נשאר מהם ברכה לדורות. ובנ"י פרו וישרצו כו' פי' הארת הי"ב שבטים נתפשט אח"כ לששים רבוא ועדיין הם מאירים לכל בנ"י:
בפסוק וימת מלך מצרים כו' ויאנחו בנ"י כו' פי' מו""ז ז"ל כי קודם שמת היו שרוים כל כך בגלות כי לא הרגישו שהם בגלות. ועתה התחיל קצת גאולה שהבינו הגלות והתאנחו. וכן פי' מ"ש והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים שלא יוכלו לסבול דרך מצרים כו' ובוודאי יש בכל גלות הרבה מדריגות. ואי' מוציא אסירים פודה ענוים ועוזר דלים. והם ג' בחי'. הבינונים שהם במאסר בגלות וא"י להרחיב נקודה חיות אלקות שבהם. וע"ז נא' מוציא אסירים. ופודה ענוים הם הצדיקים שבעצמם אינם בגלות רק בעבור הכלל כמו שהי' במרע"ה ומשה הי' רועה מוכן לגאולה. פי' כי לא הי' בעצם בגלות. רק הכנה לגאול את ישראל. וכמו כן הארת הע' נפש שבאו למצרים. להיות הכנה לגאולה. ועליהם נא' פודה ענוים. ועוזר דלים הם השפלים שאינם מרגישין כלל הגלות ואלה צריכין ישועה גדולה. והוא ראשית הגאולה כמ"ש והוצאתי כו' מתחת סבלות מצרים. ולכן יש ד' לשונות של גאולה. ולקחתי אתכם לי לעם זה תכלית הגאולה העל שבעבור זה הי' כל הגלות. ומעין זה נמצא בכל גלות. וגדולה מזו נראה שגם בכל פרט ופרט נמצא כל אלה המדריגות שיש בכל איש ישראל איזה בחי' שהוא בן חורין. בפרט אחר יצ"מ יש חלק חירות בכל איש ישראל וזה החלק מסייע לאדם והוא הכנה לגאולה דכמו שהוא בכלל כמו כן בפרט:
;תרנ"ז
ואלה שמות מוסיף על הראשונים דאיתא במד ' שנמשלו לכוכבים דכ' לכולם שמות יקרא. ופ"א כ' בשם יקרא. וכבר כתבנו מזה כי הגם שכל א' ממונה על ענין מיוחד מ"מ דביקים באחדות אחד. וכמו כן בנ"י ע"ש בפ' ויגש מזה. אכן עוד פי' שמות יקרא שיש לכל א' כמה מיני שמות לפי התחלפות השליחות כדאי' כי כל מלאך נשתנה שמו לפי השליחות. ואעפ"כ כ' בשם יקרא שכל התחלפות השמות הם כלולים בשם אחד והוא משתנה בחילופים וצירופים משונים כפי השליחות. וכמו כן בנ"י שיש לכ"א שם מיוחד שע"ז נברא. ומ"מ יש לו כמה מיני שינוים. וכן הי' בשמות השבטים ולכן נמנו כאן באותן השמות על כוונה אחרת כדאי' במד' ע"ש גאולתן נק' כאן והוא כמ"ש שאותן השמות בעצמם בשעת הגלות נשתנו לשימוש אחר. ובאמת הגלות הוא להוציא כח הנשמות אל הפועל כי כל נשמה צריכה להוציא כוחה אל הפועל. וע"י הגלות משתנות כחות הנשמה באופנים שונים ולכן שורש שם גלות מענין התגלות כמו גל וגלגל שמתהפך האדם ע"י הנסיונות והגלות עד שמוציא מכח אל הפועל כל הארת הנפש ונשמה. ובאמת זה מעלה יתירה. וז"ש ואלה שמות מוסיף על הראשונים כי דוקא ע"י הגלות נתגדלו ונתבררו אותן השמות בתוספת מרובה אל השלימות כמ"ש. ומעין זה נמצא בכל איש ישראל שיש לכ"א שם מיוחד דאיתא נשמה בגוף כאזכרה בגוילין. כי באמת הנשמה היא אותיות מיוחדים לכל נפש ונפש. והוא שמו שעליו נברא. שם גי' ספר. ואותן האותיות שחקק הקב"ה בו צריכין להתברר בכמה מיני צירופים ואופנים עד שיוציא מכח אל הפועל כח הנשמה ואותיות המיוחדים אליו:
ובמדרש בלבת אש מתוך הסנה להודיעך שאין מקום פנוי בלי שכינה. פי' שזה מכוון הגלות. שיבררו בנ"י מלכותו ית"ש שהוא בכל מקום כמ"ש לעיל שורש שם גלות על שם התגלות שיתגלה כבוד מלכותו ית"ש בכל מקום. וזה נגמר ע"י נשמת בנ"י בעוה"ז כמ"ש במד' אני ישנה ולבי ער ק"ד דופק פתחי לי כו'. כי הקב"ה שבחר בנו ונתן לנו התורה והתורה למעלה מן הזמן והקב"ה וב"ש שלפניו עבר ועתיד הכל א'. א"כ הבחירה שבחר בבנ"י ונתדבקו בו במתן תורה. הי' גלוי לפניו גם מקודם. וזה כח הדביקות של התורה. הגם שהי' נסתר עוד כי לא הוציאו עדיין בנ"י מכח אל הפועל. מ"מ קול דודי דופק פתחי לי שיוציאו מכח אל הפועל ע"י הפתח כחודו של מחט כמ"ש חז"ל כי אין הקדושה יכולה להתגלות בעוה"ז רק ע"י פתח שבנ"י פותחין. ולכן גם מה שהקדמנו נעשה לנשמע הכל מכח אור התורה שהי' דבוק בהם בעצם בתוך תוכם. ומכ"ש עתה שכבר קבלנו התורה בסיני בוודאי הקול תורה דופק בלבות בנ"י. הגם שהוא נסתר בגלות רק שצריכים להשתוקק לזה ההתגלות כמו שהי' בגלות מצרים עד שנגלה עליהם ממ"ה הקב"ה וגאלם. וכ' כימי צאתך מא"מ כו':
במדרש יודיע דרכיו למשה לבנ"י עלילותיו דכ' צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו ואיתא בגמ' מתחילה צדיק ולבסוף חסיד דאיתא בראשית ברא אלקים. שעלה במחשבה לבראות במדה"ד וראה שאין העולם מתקיים ושיתף מדה"ר. ובוודאי לא הי' בזה השתנות רק שבאופן זה הי' בריאת העולם להיות תחילתו דין וסופו רחמים. צדיק בדרכיו בכלל. ובמעשה בפרט חסיד. והנה בחי' מרע"ה הוא כמו שהי' בראשית שהוא נק' ראשית כמ"ש חז"ל וירא ראשית לו. ולכן הודיע לו הקב"ה דרכיו שהוא הגאולה בבחי' מדה"ד. ולכן סירב מרע"ה ורצה שישלח ע"י אהרן במדת החסד. אבל הקב"ה השיב ידעתי כי ידבר הוא כו'. כי גם מתחילה הי' רצונו ית' לשתף אח"כ במעשה את אהרן. וזה לבנ"י עלילותיו כי סוף המעשה הגאולה יהי' בבחי' וחסיד כנ"ל. ולכן אהרן הכהן שהוא בחי' עובדא הוא בחסד. ומרע"ה הוא בחי' מחשבה ומלולא הוא בדין ורחמים:
;תרנ"ח
במדרש חושך שבטו שונא בנו לכן הרשעים יש להם שלוה בעולם ובנ"י יש להם יסורים וג' מתנות ניתן לבנ"י תורה וא"י ועוה"ב וכולן ע"י יסורים. ואם היינו ראוים הי' יסורי מצרים מספיק לכל המתנות כמ"ש במתן תורה אמרתי אלקים אתם וכו'. ולפי שחטאנו הוצרך להיות במדבר מ' שנים לזכות למתנת א"י. וכמו כן אם לא היו חוטאים בא"י לא היו צריכין יסורים לעוה"ב. ועכשיו שחטאנו. כל יסורי הד' מלכיות הכנה לעוה"ב. לכן זה הגלות ארוך שהוא הכנה לעוה"ב שכולו ארוך. ומ"מ מכל אלו המתנות יש הארה בעוה"ז ג"כ. לכן שבת מעין עוה"ב. וזכו לזה אחר יצ"מ. לכן שבת זכר ליצ"מ. דא"א לקבל הארה מעין עוה"ב רק ע"י יסורים. ולכן הוא זכר ליצ"מ. ולכן מרע"ה רצה שיהי' מיד גאולה שלימה. ולפי שאמר לו הקב"ה אשר אהי' בצרות אחרות והבין שאינו גאולה שלימה לכן אמר שלח כו' ביד תשלח. והנה באמת אלה היסורים הם חיבה יתירה לבנ"י שנק' בנים לכן שחרו מוסר. ולכן כ' אנכי ה"א אשר הוצאתיך מא"מ שזה חיבה יתירה מעיקר הבריאה וע"ז כ' ה' צורי וגואלי כי הקב"ה ברא הכל. אבל לבנ"י נתן דרך להיות מבינים תכלית הבריאה לזכות לעבודת הבורא. אוהבו שחרו מוסר הוא בכלל ובפרט כמו שבתחילת בחירת בנ"י שיחר להם ביסורי מצרים. כמו כן כל אדם בימים הנעורים עובר עליו תוכחת מוסר. ומעין זה בכל יום תחילתו מוסר שכן דרך הצדיקים תחילתן יסורים וסופן שלוה. והנה תכלית איש ישראל נברא להעיד על הבורא כמ"ש תהלתי יספרו. וכ' וימררו את חייהם. דכ' ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חי'. לרוח ממללא. כי אדם המדבר נברא לספר תהלת ה'. ובעוד שנטבעין בחומר א"י להוציא מכח אל הפועל זה העדות. והעדות על הבורא הוא במחשבה דיבור ומעשה. ובמחשבה לעולם זאת התשוקה בלבות בנ"י כמ"ש ולבי ער. אבל ע"י יצ"מ זכו לתורה ומצות שהוא העדות בדיבור ובמעשה. לכן שבת זכר ליצ"מ כי סהדותא איקרי. וכיון שמעידין על הבורא. זה זכר ליצ"מ שנפתח פיהן של ישראל אחר גאולת מצרים:
במד' אלה תולדות השמים פסל תהו ובהו. ואלה שמות מוסיף כו'. הרמז כי בנ"י ביצ"מ תיקנו וביררו זה התהו ובהו. כי מאחר שפסל תהו למה הי' מקודם תהו ובהו וראה עולמות והחריבן רק שע"י עולם התיקון יתברר אח"כ ע"י הצדיקים התהו ובהו. לכן ואלה שמות מוסיף על ס' בראשית שע"י יצ"מ נגמר וניתקן מעשה בראשית. וכ"כ ימצאהו בארץ כו' ובתהו כו'. וכמו כן בכל הד' גליות. והכל בכח שמות בנ"י כי השבטים מאירין בכל אלה המקומות לכן נמשלו ככוכבים שמאירין בחושך. ועליהם נאמר ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד. שאפי' מי שא"י להמשך אחר מעשה אבות יכול לאחוז בכח השבטים:
;תרנ"ט
וימררו את חייהם. אי' במד' כי גלות מצרים הי' יסורים הקודמין לתורה ע"ש. וכן בזוה"ק שהדיבור הי' בגלות. וזה וימררו את חייהם כי עיקר החיות בפה כמ"ש לנפש חי' לרוח ממללא. אכן חייהם תרתי משמע. והם ברית הלשון וברית המעור שעיקר החיות תלוי בהם. כמ"ש במ"א פי' חי חי כו' יודך. כי עיקר הכריתות הם במאכלות וביאות אסורות מכלל שעיקר החיות תלוי בהם. וזה רמז הפסוק מילדות העבריות על ב' הבריתות שהם עיקר תולדות של צדיקים. ברית המעור תולדות הגוף. והלשון תולדות הנשמה זה כח תורה שבע"פ כמ"ש ואשים דברי בפיך כו' לנטוע שמים וליסוד ארץ זהו התולדות כמ"ש ניב שפתים שעושין פירות. שם הא' שפרה הוא הצדיק בעיר הוא הודה זיוה הדרה והוא הידורא דגופא. שם השנית פועה ברית הלשון. ולפי שכל כוחן של ישראל בב' בריתות האלו לכן הסט"א מתגרה דוקא בהם. וכל הגלות והגאולה תלוי בב' הנ"ל. ובאמת מאחר שנק' ברית בוודאי לעולם הם מושיעים את בנ"י. ומ"ש חז"ל שהפרו ברית מילה. ח"ו לומר שלא רצו להמול. רק כשאין נשמרין כראוי אין אור הברית מאיר בשלימות. וכן ברית הלשון כשאין נשמרין משפת שקר. כח הדיבור אינו בשלימות. וז"ש אם בן הוא והמתן אותו כי בחי' זכר הוא בשלימות והגלות מעכב שלא להיות הבריתות בשלימות. עי"ז ותיראן המילדות כו' ותאיין את הילדים כי הצדיקים שבדור נתחזקו באלה הבריתות עד שבאו לגאולה שלימה. וכן הוא בכל גלות שהכל תלוי באלה הבריתות. וכ' צרור המור דודי לי בין שדי ילין דרשו חז"ל אעפ"י שמיצר ומימר דודי בין שדי ילין. הרמז כי אע"פ שהם בגלות אור ב' בריתות אלו גנוז בהם. ובאלו ב' הבריתות נרשם שם שדי. ופי' שם זה פי' חז"ל שדי באלקותי לכל ברי'. פי' הקב"ה שם נקודה אלקות בכל דבר כפי כחו. והוא יכול לתקן כל הדברים כמו שיהי' לעתיד לתקן עולם במלכות שדי. ומכ"ש כשכרת הקב"ה ברית עם בנ"י יש די בזה הברית לתקן הנפשות ולהחזירן למקומן. והבריתות הנ"ל הם מילה ושבת מילה ותפילין כמ"ש במ"א מזה:
בפסוק פן ירבה כו' ונוסף גם הוא כו' ועלה מן הארץ. פירש"י ב' פי'. וכבר כתבתי במ"א כי ב' הפי' אחד כשניצוצי קדושה עולין מאלה המקומות. ממילא יתפרדו כל פועלי און ובאין לגאולה. וזה רמז המסורה יש מפזר ונוסף עוד. אך י"ל עוד. כי ונוסף עוד לבד מה שהני"ק עולין מן הסט"א וניתוספין על הקדושה. גדולה מזו שע"י עליות הני"ק בא עוד תוספת אור מלמעלה. כענין שאמרו במקום שבע"ת עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד. וכמו שהי' אחר יצ"מ קבלת התורה מן השמים. זה ונוסף עוד כי פי' עוד למעלה מהטבע כמ"ש לעיל פ' ויגש. וז"ש אעלך גם עלה גם הוא תוספות כמ"ש ונוסף גם הוא. הוא רומז על איתכסיא וכולל שניהם הניצוצות קדושות שהם נסתרים ונטבעים תוך הקליפות. וגם אור הגנוז ונסתר למעלה. וע"י עליות הני"ק זוכין להמשיך אור הגנוז ונסתר למעלה כמ"ש במ"א:
;תרס"א
ואלה שמות ו' מוסיף על הראשונים כי ס' בראשית הוא בריאת העולם. וס' שמות יצ"מ וקבלת התורה הוא תכלית הבריאה. ולהודיע כי זו הגאולה הי' צורך גבוה. כמו כל מה שברא לכבודו ברא. ועיקר הבריאה לצורך האדם שיבין גדלו וטובו וחכמתו הנעלמה כדי להודות ולשבח לשמו ית'. וזה לא הי' יוצא לפועל עד אחר יצ"מ וקבלת התורה. והנה נאמר עליו ית"ש ברוך ומבורך בפי כל נשמה. פי' שכל נשמה היא כלי לקבל הברכה והשפע מן השמים. אבל עוד יתרון יש לנשמה לעשות נ"ר ליוצרה ולהמשיך ברכה לכל העולמות העליונים וכמ"ש תנו עוז לאלקים. ובאמת הכל מאתו ית"ש. אבל כן סידר הקב"ה להיות התחתונים מוסיפין כח בפמליא של מעלה. אך הנשמה סתומה ונסתרת במלבוש הגוף. ולבנ"י נמסרו מפתחות לפתוח הארת הנשמה. וזה בפי כל נשמה. והם ב' הבריתות ברית הלשון וברית המעור שבהם עיקר חיות הנשמה. ברית המעור להמשיך נשמה קדושה והוא כלי מחזיק ברכה. וברית הלשון בכח התורה ותפלה לפתוח מקור כל הברכות. וז"ש ה' עוז לעמו יתן. התורה שנק' עוז. ובזה הכח נא' תנו עוז לאלקים. יברך א"ע בשלום הוא המשכת הברכה למטה כלי מחזיק ברכה. וזה ענין ברוך ומבורך בפי כל נשמה. ובאמת זה מתקיים בכל נשמה בירידיתה לעוה"ז. ובחזירתה לעולם העליון. אבל כפי עבודת האדם זוכה גם בעוה"ז לב' בחי' הנ"ל. ובחי' הנ"ל מתגלים בשבת קודש שיש תוספת נשמה והנשמה מאירה. לכן או' נשמת כל חי תברך כדאיתא בזוה"ק קל"ח בפ' תרומה. וזה זכור ושמור בשבת. זכור במוח ובפה וכמ"ש זכור את יום השבת לקדשו הרי שהאדם יכול להוסיף קדושה לשבת. ושמור לשמור הברכה היורדת לאדם בש"ק. וכ"ז ניתקן ע"י יצ"מ כמ"ש וזכרת כי עבד היית כו' ע"כ צוך כו' לעשות כו' יום השבת:
ובמד' אני ישנה כו' פתחי לי כו' תמתי כו' עמו אנכי בצרה ע"ש. שהתורה לא הי' יכולה להתגלות כ"ז שלא היו בנ"י מוכנים לקבל הדיברות כמ"ש שמעה עמי ואדברה וכמ"ש בפ' יתרו מזה. וזה פתחי לי וכמ"ש בזוה"ק אמור. וזה הפתח שתלוי בנשמת בנ"י כמ"ש בפי' ומבורך בפי כל נשמה:
בפסוק פקד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים. את רומז לכ"ב אתוון דאורייתא מא' עד ת'. והם ציור של כל העולמות וכל הבריאה. וכפי תיקון הנפשות למטה כך מוכן להם צירוף וציור בכ"ב אתוון. ובנ"י זכו לצירוף האמתי של הכ"ב אותיות בתורת אמת שהיא אמיתיות הצירוף שכולל כל הצירופין. פקדתי אתכם האת שתיקנו בנ"י למטה. ומול זה נעשה וניתקן להם את העשוי לכם לצרכיכם. וכן הוא בכל פרט כפי הכנה שלו. ומכ"ש בכלל ישראל. ואיתא כימי צאתך מא"מ אראנו נפלאות. וכמו שע"י גלות מצרים זכו בנ"י לציור כ"ב אותיות התורה. כן לעתיד נזכה לאור הגנוז בתורה. כמ"ש תורה חדשה מאתי תצא. וזה הרמז של פקידה כפולה פקד פקדתי. היינו אתכם. את שבכם. ואת העשוי לכם. התיקון שלמטה ושלמעלה כנ"ל:
;תרס"ב
בפסוק וירא מלאך כו' בלבת אש כו'. זהו בחי' יעקב ויוסף. בית יעקב אש. ויוסף להבה. זהו בלבת אש. דעיקר הגלות והגאולה הי' בב' אלו. לכן כ' פקד פקדתי פקידה כפולה של יעקב ויוסף ושניהם נטעו נקודות בישראל שלא יוכל להשתנות כמ"ש מים רבים לא יוכלו לכבות כו' האהבה. ולכן היו בטוחים כי פקוד יפקוד אתכם. וכן בגלות דכ' וימררו את חייהם פרשנו ב' מיני חיים בחי' יעקב ויוסף. ברית הלשון והמעור. שעיקר החיים תלוי בהם. והנה כ' ויפח באפיו נשמת חיים זהו בחי' התורה עץ חיים. ויהי האדם לנפש חי' הוא התפשטות מהתורה זהו בחי' תולדות יעקב יוסף. ברית המעור. התפשטות חיות הנשמה בנפש. וזהו הי' עיקר הגלות וימררו את חייהם. ולכן הי' הגלות ת"ל שנים גי' נפש. ולא לחנם הכניסנו הקב"ה במצרים ת"ל שנים. אך כי הנפש יש לה כוחות רבות כמ"ש החוקרים. ואלה הכוחות צריכין גאולה להכניס כל אלה הכוחות אל הקדושה. ות"ל שנים הם ת"ל מיני שנויין שהנפש מתפרש בכל אלה האופנים. ויהי האדם לנפש חי' הוא בבנ"י שנק' אדם. אתם קרוין אדם. לפי שדבקים בחיים. וכמ"ש השם נפשנו בחיים. וזהו בחי' שבעים נפש לשון יחיד שכל הכוחות מתאחדין לשורש החיות לקשר נפש בנשמה זהו שם נפשנו בחיים גי' שבעים בחיים ב' מיני חיים הנ"ל:
במד' בלבת אש הה"ד אני ישנה מן המצות ולבי ער לעשותן כו' תמתי כמו תאומים א' מרגיש בצרתו של חבירו כו'. הענין הוא כמו שכתוב נר מצוה ותורה אור. התורה עצם האור. אבל א"י להתגלות ולהאיר רק ע"י המצות שהם הכלים שעליהם מאיר אור התורה. ובזה יש שינה וגלות שהנפשות נסגרים וא"י להוציא מכח אל הפועל חיות הנשמה שזה עיקר הגלות כמ"ש הוציאה ממסגר נפשי. וכעין זה ממש הי' בשורש למעלה כמ"ש בזוה"ק שהדיבור הי' בגלות. פי' התגלות הנהגה של התורה הי' סגור. שבאמת זה תלוי בהכנת בנ"י. כמ"ש פתחי לי אחותי כו'. ואיתא בזוה"ק מליבא לפומא לא גלי. דכ' יום נקם בלבי. ללבי גליתי ולאיברי לא גליתי. ויש צדיקים שיש להם חלק בלב ובפה וברמ"ח איברים. ומרע"ה הוא עצם התורה כמ"ש כי טוב הוא אין טוב אלא תורה. וז"ש וירא כו' אליו בלבת אש שבו נתקיים ולבי ער. שעצם התורה אין בו גלות. לכן הי' מיוחד לגאולה. וז"ש מי אנכי כו' לפי שהקב"ה אמר ליעקב ואנכי אעלך. פי' אנכי התורה. כמ"ש אנכי ה' אלהיך. והשיב לו הקב"ה ואנכי אהי' עם פיך והראה לו כי הוא הוא התורה ובו נתקיים ואנכי אעלך. וז"ש יודיע דרכיו למשה לבנ"י עלילותיו. כי למרע"ה נתגלה הפנימיות בחי' ללבי גליתי. ולבנ"י כשבא לידי מעשה בחי' רמ"ח מצות הנמשכין מן התורה כנ"ל:
;תרס"ד
בפסוק בלבת אש מתוך הסנה. איתא במד' שהראה לו שהגם שהמצריים שולטין עליהם לא יכלו ח"ו ע"ש. ובאמת לשון הפסוק מראה הגדול הזה משמע שזה המראה הי' עיקר האות למרע"ה. ושע"ז נאמר אח"כ וזה לך האות. דכ' כה דברי כאש נאום ה'. וכן נאמר דבריו שמעת מתוך האש. ומרע"ה אמר לבנ"י הנשמע כדבר הזה השמע עם כו' מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי. וזה הראה הקב"ה למרע"ה שיוכלו בנ"י לקבל אש הגדול הזה וישתארו חיים בגוף. כדאיתא במד' אש שלמעלה שורפת ואינה אוכלת. וכמו כן אש התורה מהפך הגוף להבעירו בהתלהבות האש. ואעפ"כ נשאר חי בגוף. וע"ז כ' תורת ה' תמימה משיבת נפש. ואחז"ל גדולה תורה שנותנת חיים לעושי' בעוה"ז ובעוה"ב. וכ' הכא הסנה בוער באש וכ' התם ההר בוער באש. וזה הרמז וזה לך האות בהוציאך את העם כו' תעבדון א"ה על ההר הזה. באש הגדול הזה. אכן הראו לו שבאמת יזכו לזה ע"י גלות מצרים שגם זה נרמז הסנה בוער באש ואיננו אוכל. שע"י שירדו לכור הברזל במצרים ואעפ"כ העלו משם ני"ק. עי"ז עצמו יזכו לקבל האש שלמעלה ג"כ. וכ"ז הרמז בכל איש ישראל. הנשמה אש מן השמים והגוף מתנגד אל כח הנשמה. וכפי נצחון המלחמה שאין הגוף משנה כח הנשמה. כך זוכה גם הגוף לקבל הארה מן הנשמה. וכן איתא במד' שיסורי מצרים הי' הכנה לקבלת התורה:
ובמדרש אני ישנה ולבי ער כו' דופק פתחי לי כו' עמו אנכי בצרה ע"ש. דהנה עיקר הגלות הוא שהנשמה נאסר בגוף וקול דודי דופק הוא כח הנשמה שבנפשות בנ"י שמעורר האדם לפתוח כחודה של מחט בגופו שתוכל הנשמה להאיר באדם. וז"ש וימררו את חייהם כו' בחומר ובלבנים מה שהנפש שהוא החיות שבאדם הוא מוטרד כל היום בהבלי עולם. ומצד זה נמשך הגלות בפועל ממש. כי באמת בנ"י הם נשמת כל הברואים ומן הדין צריכים להיות כל האומות כפוין לבנ"י. כמ"ש אדם אתם אתם קרוין אדם לפי שיש להם נשמת אלהים חיים. אך בנ"י עצמן צריכין לשעבד ולבטל גופם אל הנשמה. וממילא יהי' הכל כסדר כמ"ש ועמדו זרים ורעו צאנכם כו' ואז הנשמה שולטת בכל הבחי'. בנ"י שולטין על האומות. ונשמת בנ"י שולטת על הגופים. והקב"ה שהוא מחי' כל הנשמות מגלה כח אלקות אל הנשמות. אבל בדורות השפלים שהגוף עיקר והנשמה טפילה ולכן משועבד הנפש להגוף כמ"ש בנפשנו נביא לחמינו. ועם זה בא כל מיני גליות בכל המדרגות שאין הנשמה שולטת. ונסתר בחי' אלקות בעולם. וז"ש עמו אנכי בצרה. אבל הקב"ה הכין לבנ"י ד' מיני דביקות בשורש הנשמה לכל הד' גליות. כמ"ש במד' אחותי רעיתי כו' תמתי על ד' הגליות. שאלה הד' הם לשוני חיבה ודביקות. וזה שורש הד' גאולות כשמתעורר קול דודי ודופק הנשמה בגוף. והנה בש"ק עכ"פ מבטל כל איש ישראל הגוף בשביתה מכל מלאכה. ולכן מאיר הנשמה יתירה בגוף. ולכן הוא זכר ליצ"מ ולגאולה. וז"ש בירושלמי על שבת היום אם בקולו תשמעו זה הקול דודי שדופק בשבת:
==וארא==
;תרל"א
במדרש ופניתי לראות כו' אשר כבר עשוהו כו'. כי יש לאדם לידע כי כל מעשה נוגע בשורשו למעלה למעלה עד שאין השגת אדם מגעת כלל. ולזאת צריך להיות בטל כל השכל וכל הרצונות לרצונו ית"ש וכן שמעתי מאא"ז מו"ר זצלה"ה עמ"ש במד' אלו הי' יודע ראובן שהכ' יכתוב עליו למען הציל כו' על כתיפו הי' מביאו כו' וח"ו שהי' עושה מפני הכבוד שיעיד עליו הכתוב רק אלו הי' יודע שהדבר נוגע כל כך שהכ' יכתוב כו' עכ"ד. וכל מעשה אדם נגזר כבר בשמים. וז"ש אשר כבר עשוהו. שלמעלה כבר נגזר לפניו ית' כל מה שיעשה אדם אח"כ א"כ אין שייך להרהר אחר הש"י. ובוודאי שלמה הע"ה הי' נראה לו ברור כי לא יסיר לבבו. אבל מעשה האדם נוגע מה שלמעלה מהשגתו. וממילא יוכל להיות שינוי בשורש האדם. וא"כ לא יוכל אדם לדעת זה כלל. וכ' שעלתה היו"ד שבירבה לפני הש"י ואמרה שלמה מבטל אותי. וכי מי שעושה עבירה מבטל האות. אך וודאי ע"י חטא האדם נכרת מדביקות. אבל שהע"ה ידע כי בכח התורה שבו וחיות הש"י בלי פירוד אמר אנכי ארבה ולא אסיר [וז"ש אתי אל ואוכל]. ולכך עלתה היו"ד [שע"ש המחשבה שהוא השורש כמ"ש סוף מעשה במחשבה תחילה] ואמרה כו' וכן במשה אמר למה הרעותה. וודאי לא הי' יכול לצייר ח"ו על רעת ישראל. והש"י השיבו אני ה' שכל הויות ע"י רצוני א"כ לא שייך קושיא והירהור. וכן צוהו לומר לבנ"י אני ה' לידע שגם גלות מצרים רק ע"י חיותו ית' כי כל הויות ממנו ית'. ולא שמעו כו' מקוצר רוח כי כשהיו בגלות לא הי' נגלה זה [פי' קוצר רוח חיות הש"י שבאדם דכ' ויפח באפיו כו'. ובגלות נפסק הדבקות בשורש החיות] וז"ש במד' שהכל מן התורה קבע בה מ"ע ול"ת כו' פי' שיש לכל מעשה איש ישראל חיות בתורה ומצות התלוין במעשה. ולכך מעשה אדם נוגע במה שלמעלה ונמשך מחיותו ית'. וכן מ"ש בש"ק אשר ברא כו' לעשות פי' מה שנעשה גם עתה ע"י רצון הש"י בשעת הבריאה ובשבת מעידין בנ"י ע"ז שנתברר האמת. וז"ש וכבדתו מעשות כו' חפציך כו' פי' ז"ל שיהי' כל מלאכתך עשוי'. י"ל כנ"ל שידע שגם מה שעושה האדם כבר הוא נעשה ע"י רצונו ית' כמ"ש אין אדם נוקף אצבעו כו' וז"ש אשר כבר עשוהו כנ"ל. ובשבת הוא בחי' הביטול וקבלת עמ"ש שהוא להיות בטל אל שורש החיים. ועי"ז כל מעשה נמשך אחר שורשו בשמים. דכ' נפלאות עשה. וברמ"א א"ח פי' ומפליא לעשות שהמעשה יש בו מבחי' פלא ע"ש כמ"ש במ"א. וגם שכל האדם צריך להיות בטל לבחי' שורש החכמה דכ' מאין תמצא כו'. כי אדם יודע שכשנתגדל ומחכים יותר. רואה שמה שלא נחשב לו לחטא מקודם. הי' טעות. וכן אח"כ יותר. א"כ לחכמה אמתיות אין שיעור וצריך להיות בטל כל הדעת למאמר הש"י ונמשך הכל אל השורש כנ"ל:
וידעתם כי אני ה' אלקיכם המוציא כו' זה הבטחה שידעו שהש"י הוציאם מא"מ. וזה טעם כל הגלות כדי שידע האדם שמצדו מוכן להיות בגלות. וככה נוהג בכל איש מישראל. וכן שמעתי מאא"ז מו"ר ז"ל כי אם הי' אדם יודע באמת שהכל מהש"י לא הי' מסתירין לו כלל וכל ההסתר כדי שלא ידמה שממנו הוא ודפח"ח. וצריך אדם לידע אף בעת רצון שיש לו קצת דביקות. עכ"ז לא יושכח ממנו שמוכן מצ"ע לכל חטא ועון. רק בעזר הש"י. וז"ש למען תזכור כו' כל ימי חייך שהוא אף בשעה שנדבק בה' חיים. וכ"כ חז"ל לרבות ימות המשיח. שהוא עת הטובה. שאין יצה"ר שולט. אעפ"כ יזכור היטב כי לולי רחמיו כבר הי' במצרים. כמ"ש אילו לא הוציא כו' אנו משועבדים כו'. וזה רצה הש"י לקבוע בישראל בשעת הגלות שידעו שכ"ז כדי שידעו אחר כל הגאולה ואחר קבלת התורה שהש"י הוציאם ממצרים. וז"ש בשבת זכר ליצ"מ שהוא יום מנוחה וצריך אדם לידע כי הוא מהש"י. ולכן בכל יום אומרים יצ"מ קודם יחוד ק"ש לידע כי לולי רחמיו היינו במצרים. וע"י שמבררין זה באמת יוצאין בכל יום מכל מיצר ויכולין אח"כ לקבל עמ"ש. ואומרים הוצאתנו ממצרים ופדיתנו מבית עבדים נראה הפי' שהי' ב' דברים השעבוד עבודה קשה. וגם מה שהיו באמת ת"י מצרים. וכ' בזוה"ק שכ"ז שיש לאדם עול אחר. א"י לקבל עמ"ש. שלכך עבדים פטורין מקעמ"ש. ע"ש פ' בהר. ולכך אחר יצ"מ מקבלין עול מ"ש. וכ"כ והוצאתי כו' ואח"כ ולקחתי כו' כנ"ל. [ואעפ"כ אח"כ ידע ג"כ כי לולי רחמיו היינו במצרים וז"ש אחר ק"ש ג"כ יצ"מ וגאולה. ואח"כ יכולין לבוא עי"ז לתפילה]:
והוצאתי אתכם כו' סבלות מצרים כו'. שמעתי מאא"ז מו"ר זצלה"ה פי' סבלות שלא יוכלו לסבול עכ"פ טומאת מצרים. ומזה בא הגאולה אח"כ. ונ' שמזה הוציא מרע"ה שאמר הן בנ"י לא שמעו כו' כי אח"כ כ' וגאלתי כו' א"כ קודם ששמעו ולא נמאס אצלם כראוי ולא יצאו מתחת סבלות. ממילא איך ישמע פרעה שזה אח"כ. אך באמת יצאו מסבלות מצרים רק בחי' מרע"ה הי' למעלה שנבדל יותר מא"מ וכ' לא שמעו אלי כו'. וע"ז הי' העצה שותפות אהרן שיהי' דביקותן במרע"ה ע"י אהרן [וז"ש ויצום כו'] כנ"ל. ואח"כ כתיב וידעתם כו' סבלות כו' שאחר כל הגאולה צריכין לידע כי לולי עזרתו ית' כבר היו תחת סבלות מצרים שהוא בחי' הגרועה כנ"ל. והוא עצה היעוצה לכל איש מישראל ע"י שמרגיל עצמו להיות שונא הרע בתכלית השנאה. כענין שאמרו ז"ל ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר. וזה התחלת הגאולה כנ"ל:
;תרל"ב
ברש"י חבל על דאבדין כו'. אף כי כ' שמדרגת מרע"ה הי' למעלה יותר. אעפ"כ הוטב בעיני השי"ת עבודת האבות לפרסום כבוד שמו ית' כמו שהוא נסתר בעולם הזה כמ"ש ז"ל למען אברהם שקראך אדון. והוא שם שדי שהוא חיותו ית' לכל הנבראים שנקודה חיות ממנו ית' מחי' כל העולמות. ואף הטבע נמשך מחיות נקודה הפנימיות שלמעלה מהטבע. ומרע"ה הי' דבוק במה שלמעלה מהטבע. [כמ"ש חז"ל משה משה כו'] והוא שם הוי' ית' שאין סוף לגדולתו. אבל בחי' נקודה הנ"ל היא המשכה שתהי' מספקת ליתן חיות לכל דבר ודבר כפי משפטו. ולכך נקרא [שדי] ע"ש שיש די באלקותו לכל ברי' כו'. והיא עבודת אבותינו לברר בטבע והחושך שמ"מ נמשך הכל מנקודה הפנימיות ושהכל לכבודו ברא כו'. ונאמר זה למרע"ה עתה. כי זה ענין הגלות לברר אלקותו ית' גם במקומות השפלים תוך כל המצרים והסתרות. אעפ"כ יתגלה ע"י עבודת האדם שהכל נמשך ממנו ית' כנ"ל. ועבודת האבות הי' הכנה להגאולה של כל גלות וגלות. ולזה עצמו הי' קשה השליחות למרע"ה כי הי' למעלה מהטבע כנ"ל [וכמ"ש בזוה"ק ע"פ למה הרעותה כו']. ושליחות זה הי' להמשיך הארה לבנ"י כמו שהי' תוך הגלות. וכ' ולא שמעו מקוצר רוח. ג"כ הפי' כנ"ל כי כ' ויפח באפיו נשמת חיים. שיש בכל איש ישראל רוח ונשמה ממנו ית'. וצריך להיות נמשך כל האדם וכל המעשים אחר פנימיות החיות. נשמת ה' ממעל. ואם נפסק החיות שעושה מעשה גשמיים בלי חיות פנימיות זה מקוצר רוח כו'. כי זה הי' הגלות לבטל אמונה הנ"ל. שלא יוכלו לברר אצלם להיות נמשך הכל אחר חיות הפנימיות כנ"ל. וז"ש מרע"ה הן בנ"י ל"ש כו'. כי ידע כי לא יוכל להיות כל הגאולה עד שיהי' מבורר האמונה אצל בנ"י מקודם להיות נמשך אחר הפנימיות כנ"ל. ועי"ז יהי' מוכרח להתגלות הקדושה ולבטל כל ההסתר עד שיהי' גאולה שלימה. וכ"כ בזוה"ק שהדיבור הי' בגלות. ג"כ הפי' כנ"ל כי בעשרה מאמרות נברא העולם. והגיד אא"ז מו"ר ז"ל כי נעשה מהם עשרת הדברות באמצעות גלות מצרים ועשר מכות כו' ע"ש. ופי' ההפרש בין אמירה לדיבור הוא כנ"ל להיות ניכר ומתגלה חיות הפנימיות שאין שום חיות לשום הווה רק ממנו ית'. ודיבור מלשון הנהגה כמ"ש בזוה"ק על ודברת בם להנהיג הכל ע"י דברי תורה ע"ש. וכמו ידבר עמים כו'. ובגלות אין ניכר כבודו ית'. ופרעה אמר לי יאורי כו'. וז"ש הן בנ"י ל"ש כו' ואיך ישמעני פרעה כו':
ברש"י ז"ל שגלוי לפניו שאין נ"ר באומות לשוב כו' טוב לי שיתקשה לבו כו'. א"כ יש להוכיח מכ"ש מי שרוצה בלב שלם לעבדו ית'. ושלא לסור מעבודתו ית'. אף כי אינו מוציאו מכח אל הפועל. עוזר לו הש"י לפנים משורת הדין. כי מדה טובה מרובה. וגלוי לפניו שעיקר רצון בנ"י לעבודתו ית'. ושאין נ"ר לבנ"י לנטות מרצונו. טוב לחזק לבבם ולהטות לבם אליו ית':
;תרל"ד
וארא כו' ושמי ה' לא נודעתי כו'. כי האבות כל עבודתם הי' עבור בנ"י לכן נקראו אבות והלכו בכל המקומות הנסתרים תוך הטבע. ויגעו עד שמצאו גם שם הארה הקדושה. ובחי' זו היא ההנהגה בשם אל שדי. כמ"ש ז"ל שיש די באלקותו לכל ברי'. פי' זה שהש"י נתן בכל דבר נקודה חיות אלקות. שיהי' כח להיות נמשך כל הסביבות לנקודה זו. כי בעוה"ז שנק' עלמא דשקרא יש הרבה שקר לכל נקודה של אמת. כמ"ש סביב רשעים יתהלכון. וע"ז נאמר הצילה נפשי משפת שקר. כי לכל נקודה של אמת השקר סובבת בכל צד. ועכ"ז ע"י יגיעה נוכל למצוא נקודה של אמת בכ"מ. וזה הי' עבודת האבות. לכן נאמר ארץ מגוריהם אשר גרו. מלשון גר. כמ"ש אברהם גייר גיורים כו'. פי' לשון המשכה שהמשיכו כל הדברים לשורשן. ובגלות מצרים וכן בכל הגלות הוא בבחי' זו. ועומד לזה זכות האבות. ואיתא משה ראה באספקלריא דנהורא ושאר נביאים באסדל"נ. ולמה נק' אספקלריא כיון דל"נ. רק הפי' שיש הסתר להנקודה שמתגלה בתוך הסתר. ומרע"ה זכה כמו שיהי' לעתיד ה' ושמו אחד. שלא יהי' שום דבר רק חיות אלקי. ובעוה"ז נתלבש הכל בטבע. וכפי התקדשות האדם בעניני עוה"ז זוכה להשיג דבר מה. ובחי' זו נק' אסדל"נ שע"י ההסתר זוכה להתגלות כנ"ל. וזה הוא עבודה קשה. וכדמיון זה הוא עבודת ימות החול. וש"ק אסד"נ. שבשבת יש התגלות יותר לכל נפש מישראל. אמת שכפי העבודה בימות החול זוכין להארת ש"ק. כי בגלות זוכין לאמת ע"י אמונה כמ"ש במ"א. ושמעתי מאא"ז מו"ר ז"ל שמתי חול גבול לים כי ימות החול הוא גבול להגביל כ"ד שלא יתפשט רצונות האדם רק בגבול כו'. והוא הצימצום. וכפי מה שיש נקודה זו באיש ישראל. מתגלה אליו הארה של אמת:
מרע"ה שהעיד עליו הכ' עניו מאוד כו'. הי' יכול להגיד למה הרעותה. כי הי' לבו ברור עליו כו' כמ"ש במד' ובר לבב כו':
במדרש מי זה מלך הכבוד כו' מלך ב"ו אין רוכבין על סוסו כו'. פי' כי מי שיש לו כבוד מאנשים אינו מלך הכבוד כי אין הכבוד רק מאנשים המכבדין אותו ונמצא נצרך להאנשים ובלעדם אין לו כבוד. אבל הקב"ה שנותן כבוד לכל מי שרוצה נק' מלך הכבוד שהכבוד שלו לתת למי שחפץ:
והוצאתי והצלתי ולקחתי כו' וידעתם כי אני ה' המוציא כו'. ראינו כי כל הרצון בגאולת מצרים הי' לידע שהש"י הוציאנו משם ולכן צריכין לזכור תמיד יצ"מ. והאמת כי בכל עת יש מצרים לכל איש ישראל. לכן מזכירין בכל יום יצ"מ. וכפי מה שיודעין וזוכרין שהש"י הוציאנו. א"צ להיות בפועל תוך המיצר. כי כשאדם שוכח ומתגאה לומר כחי ועוצם ידי כו'. אז צריכין להביאו במיצר. ושיראה כי הכל מהשי"ת. ויצ"מ הי' הכנה לדורות כמ"ש בגמ' המוציא כולל להבא. ומעיקרא משמע כו'. פי' שיצ"מ הי' לדורות. וכפי מה שהאדם זוכר ביצ"מ. כן מתעורר אצלו יצ"מ בכל זמן. ועיקר גלות מצרים הוא שאין השכל והדעת של האדם מתפשט כראוי בכל מעשיו כמ"ש בספרים. והש"י צוה להגיד זה לבנ"י במצרים כי היו צועקים מעבודה קשה בפועל. ואח"כ ששמעו ממרע"ה כי אחר הגאולה יחול עליהם ש"ש. ולקחתי כו' והייתי לכם לאלקים. וגבר אצלם צער זה שע"י שיעבוד מצרים אין יכולין להתקרב להש"י לקבל עול מלכותו. ודאגו ע"ז. והי' זה הכנה לגאולה. והוא ללמוד גם לנו ע"ז שמצפין לגאולה כדי להיות עבדי הש"י שיחול עלינו שמו ית' עי"ז נזכה לגאולה במהרה בימינו אמן:
;תרל"ה
במדרש תנן אפי' נחש כרוך על עקבו לא יפסיק כו'. נראה כי ירידת בנ"י למצרים הי' הכנה לא"י כדאיתא במד' פ' שמות ג' מתנות ע"י יסורין א"י כו'. וכדאיתא מאן דנצח לחויא ליסב ברתא דמלכא והוא הנחש הסובב מבחוץ שלא כל הרוצה ליטול השם יטול. וז"ש הקב"ה למרע"ה וארא כו' הקמתי כו' לתת להם כו' ארץ כנען כו' ארץ מגוריהם. פי' בזוה"ק לשון יראה כי א"י הוא קבלת מלכותו ית' וכל מגמת אבותינו הי' על זאת. ונק' כנען מלשון סוחר ע"ש שהוא הארה הבאה ממרחק כמ"ש היתה כאניות סוחר כו'. ומקודם היו ת"י כנען והוא עכנא ונחש. ארור כנען. ולנחש נאמר ארור אתה כו'. וזהו שאמר הקב"ה למשה כי מוכרחין בנ"י לסבול גלות מצרים. וכשנגאלו הי' הכנה לדורות לצאת מכריכת זה הנחש הוא פרעה. ולכך תיקנו חז"ל לזכור יצ"מ קודם התפילה. שהוא הכנה לדחות המ"ז שבאים בכח הנחש הנ"ל. ואיתא בגמ' אבל עקרב פוסק. ואיתא בספרים [בס' אור ישראל מהרב המגיד ז"ל] כי נחש הוא מצד החמימות. רמז לדבר חם הוא אבי כנען. ועקרב מצד הקרירות כו' ע"ש. וזה לא ניתקן עדיין. לכן היצה"ר המקרר בעצבות ועצלות הוא גרוע ביותר. ואפשר שהוא עמלק דכתיב בי' אשר קרך בדרך. וזה לא ניתקן לגמרי עד שיהי' ה' וכסא שלם כו'. ונראה כי הגלות מצרים הי' רק להציל מזה העקרב כי כן נראה בלשון הפסוק ארמי אובד אבי וירד מצרימה כו' משמע שירידת מצרים הי' עצה להינצל מגלות היותר קשה ולבן ובלעם ועמלק הוא קליפה אחת כנזכר בזוה"ק [ואיתא לבן ביקש לעקור הכל ופרעה רק על הזכרים כו'. נראה שפרעה מצד הזכר כו' ונודע בספרים שכח הנקבה קשה ביותר כמו שכתב באוה"ח וגם נראה כי הנקבה מצד הקרירות כנ"ל] והקב"ה ברחמיו הצילנו על ידי ירידת מצרים כנ"ל. וכן לדורות כי לכל דבר שבקדושה צריכין מקודם לבוא לנסיון. והי' יציאת מצרים מפתח שיהי' כל ההסתרות מצד זה הנחש. ולכן מזכירין תמיד יצ"מ וכל המצות תלוין ביצ"מ כי הוא הכנה לכל כנ"ל. וכפי מה שזוכרין יצ"מ נפטרים מהסתר אחר כנ"ל:
מו"ז ז"ל הי' אומר כי עשר מכות נגד עשרה מאמרות ועי"ז באו אח"כ לעשרת הדברות כו'. דאיתא בעשרה מאמרות נברא העולם ומה ת"ל כו' כדי להפרע מרשעים ולתת שכר טוב לצדיקים. בוודאי להפרע מרשעים הוא פרעה דכ' בי' ואני ועמי הרשעים. ולתת שכר טוב לצדיקים היא התורה שנק' טוב שניתן לבנ"י. ופי' זה כי קודם החטא הי' יכול להבראות במאמר אחד. אבל הקב"ה ראה כי יחטא האדם ויהי' תערובת טו"ר. ולכן נחלקו אח"כ העשרה מאמרות שהי' בכלל ונפרטו צד הרע העשר מכות לרשעים. והטוב עשרת הדברות שהוא בפרט. ודיבור לשון הנהגה כמ"ש בזוה"ק ע"פ ודברת בם להתנהג כל המעשים ע"פ דברי תורה ע"ש. ולהביא הקדושה בפרטות בכל מעשה. צריכין מקודם לתקן צד הרע עשר מכות. ולכן יצ"מ הכנה לכל המצות כדכתיבנא לעיל:
הן בנ"י ל"ש אלי. מקשים כי בנ"י ל"ש מרוב עבודה. אבל נראה כי לא הי' יכול פרעה הרשע לקבל דבורו של משה אם לא ע"י בנ"י וכיון שבנ"י לא שמעו איך ישמעני פרעה. ולכן צירף עמו אהרן:
במדרש ראה נתתיך אלהים לפרעה מי זה מלך הכבוד כו' לולי שאמר שלמה זה ביקשו לרוץ ראשו כו' בו"ד אין משתמשין כו' והקב"ה אמר למשה נתתיך אלקים כו'. פי' זה כי זה נק' מלך הכבוד מה שהכבוד בידו לתתו לאחרים. כי זה שמכבדין אותו אינו נק' בזה מלך הכבוד. אדרבא הוא מקבל מן הכבוד והכבוד עושהו למלך. וכן הרשעים שהם ברשות לבם נקראו חסרי לב. כי אין להם הלב. רק אדרבא הלב מושל בהם. רק הצדיק שלבו ברשותו הוא יש לו לב. ושלמה המלך ע"ה שנתן לו הקב"ה הרבה כבוד. הודיע זה לבני אדם. כי זה כבודו של הקב"ה מה שנותן הכבוד לאחרים. ואיתא הממליך מלכים ולו המלוכה. כי בזה שנותן מלכות לבו"ד. ניכר שהוא המלך. וזהו שהראה הקב"ה למרע"ה כי הי' תמה על הד' מלכיות למה נתן הקב"ה מלוכה להם. וע"ז התירוץ כי אדרבא מזה ניכר מלכותו ית'. כי בו"ד ירא למסור המלכות לאחר כי יטלנו מידו. אבל מלך האמת נותן מלוכה לאחרים. ועכ"ז אין המלוכה יוצא מתחת רשותו. כי הוא המלך באמת. ונק' מלך הכבוד כנ"ל:
;תרל"ו
וידבר אלקים כו' ויאמר אליו אני ה' כו'. במדרש התחיל במדה"ד וראה שבשביל צער ישראל דיבר חזר למדה"ר כו'. אשר חכמים יגידו ושמענו מרבותינו ז"ל כי יצ"מ הי' תיקון כל מעשה בראשית. וכלל הדברים שבאמצעות עשר מכות נתקנו עשרה מאמרות ונעשה אח"כ עשרת הדברות. אשר ע"כ כמו שמצינו בראשית הבריאה עלה במחשבה לפניו לבראותו במדה"ד וראה שאינו מתקיים חזר ושיתף עמו מדה"ר. כמו כן נעשה בגאולה זו התחיל במדה"ד ושיתף מדה"ר. ולהבין דבריהם ז"ל כי ח"ו שמחשבת השי"ת לא נתקיימה. אכן פי' דבריהם כי מעשה בראשית בפועל א"א להתקיים במדה"ד פי' שיתנהגו כל הברואים ממש במשפט הש"י. אך נתקיימה מחשבתו בבנ"י אשר הם עלו במחשבה לפניו ואנחנו בנ"י צריכין בוודאי לקיים הכל ע"פ התורה. ואם אמנם גם זה א"א לקיים בפועל כמאמר אין צדיק בארץ כו' ולא יחטא כי החסרון דבוק ומוכרח כמעט במעשה. עכ"ז במחשבה צריך להיות מוכן כל איש ישראל למס"נ וכל מעשיו לשמים. וזה שנאמר עלו במחשבה פי' בעולם המחשבה א"א לצאת מהדין כמלא נימא. וכמו כן כשמתקיים רצון בנ"י במשפט אמרו חז"ל כי בישראל הקב"ה מחשב מחשבה כמעשה. והטעם כי בנ"י שורשם במחשבה והגשמיות טפל אצלם ועיקר רצונם בהתדבקות הרצון בהשי"ת. ובשבת קודש מתגלה בחי' המחשבה כמ"ש יומא דנשמתין איהו ולאו דגופא. לכן בש"ק נאסר המלאכה כי במעשה א"א להיות ע"פ דין ומשפט ממש. וכמו דאיתא שיתא אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב. פי' כיון שיהי' אז הכל בדיקדוק הדין והמשפט. לכן אין העולם מתקיים. כמו כן שבת מעין עוה"ב נאסר בו כל העבודה. ורק הרצון והמחשבה לשמים. וכתיב לעשות כו' ברית עולם כו'. פי' כי קיום העולם הוא ע"י התדבקות בעולם העליון. וע"ז ניתן התורה ותרי"ג מצות לחבר כל עניני עוה"ז בשורשם. וזהו ברית וקיום העולם. אכן א"א לקיים כראוי כנ"ל. רק ע"י השבת שניתן לישראל זה קיום העולם. לכן קיבלו בנ"י התורה בשבת כי א"א בימי המעשה כנ"ל. רק ביום המחשבה. וז"ש ורצה בנו כו' כי בנ"י דבוקין בעולם המחשבה והרצון כנ"ל. לכן אחז"ל האומר ויכלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. כי שמירת שבת הוא קיום וברית עולם כנ"ל. ובאמת כל הגאולה במצרים הי' ע"פ הדין. כי מצד שבנ"י יזכו בדין יכולין לגבור נגד שונאיהם ה) כמ"ש בספר עבודת ישראל מהרה"מ ז"ל כי מצד החסד גם הרשעים ו) זוכין כי רחמיו ית' על כל מעשיו. רק ישועת בנ"י רק במדה"ד. אכן לא הי' אפשר להתקיים בפועל בדין. לכן גם עתה שיתף מדה"ר כנ"ל. ולפנינו יבואר עוד מזה:
במדרש בכל עצב יהי' מותר ודבר שפתים אך למחסור. ע"י שאמר משה כו' שיתף עמו אהרן כו'. נראה מדברי המדרש כי הי' זה חסרון. כי אם הי' מרע"ה עצמו הגואל. הי' עצהיו"ט. וז"ש עתה תראה כו' ולא במלחמת ל"א מלכים. פי' ע"י שמיאן. והי' השליחות בצירוף אהרן. לכן לא הביאם מרע"ה לא"י. כי אם הי' נעשה כרצונו ית'. הי' הגאולה באופן גבוה אשר הי' מרע"ה מכניסם לארץ והי' תיקון הכולל. כי עתה תראה אינו בדרך קנס. רק שכן מוכרח להיות. וז"ש בכל עצב יהי' מותר. שאם היו יכולין לקבל כל הדחקות אז. ולא היו אומרים ירא ה' כו'. וכן מרע"ה למה הרעותה. הי' מתוקן הכל. אך מרע"ה לא הי' יכול לסבול צער ישראל ונחשב זה לו לשבח. משל החולה שגוברים עליו היסורין מהרפואות. אשר מבקש להניח הכל בעבור היסורין. אך הרופא יודע ומבין כי היסורין לטובת החולה לכן אינו משגיח עליו. אבל מרע"ה הרגיש בצערן של ישראל ממש כמו הם עצמם. ולכן אף שידע כי לטובת ישראל הוא לא הי' יכול לסבול בשום אופן בצערן של ישראל ולכן עשה השי"ת רצונו והי' הגאולה בצירוף מדה"ר. ועמ"ש בסמוך:
בפסוק והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים כו'. אמו"ז ז"ל פי' שבנ"י עצמם לא יוכלו לסבול תאות מצרים. וזה קצת גאולה. וכן פי' מ"ש וימת מלך מצרים ויאנחו שזה הי' התחלת גאולה מה שהרגישו מרירות הגלות ע"ש ודפח"ח. ויש עוד לפרש כי בוודאי אם היו בנ"י דבקים בשורשם כראוי. אין אומה ולשון שולטת עליהם. כי דביקות ישראל במקום שאין שם מגע נכרי כלל. כמאמר חלק ה' עמו. אך כשבנ"י נופלים ח"ו ממדרגתן. נק' שהם תחת סבלות מצרים. הוא מקום שיש מגע שאר האומות. והכלל כי חסד השי"ת מגיע על כל הנבראים. כמו שכתוב עולם חסד יבנה. לכן צריכין בנ"י לזכות בדין ובמשפט. ובמקום המשפט אין זכות לאומות. וזה הי' ישוב על תרעומת (בנ"י) [מרע"ה] למה הרעותה כו'. והי' התשובה כי צריכין לסבול כדי שיהי' הגאולה במדת הדין כמ"ש לעיל אך לא היו יכולין לקבל כמ"ש ולא שמעו כו' ושיתף הקב"ה מדה"ר. ואפשר זה עצמו שותפות אהרן שהוא איש חסד. ובאמת כפי הנהגת בנ"י למטה. כך מתנהגין בשמים עמהם. וכפי מה שלא היו סובלין כלל זהמת מצרים. כך היו דבקים באותו מקום שאין שם אחיזה למצרים. רק שהיו בלתי מתוקנים והי' להם צד לסבול תאות מצרים. כמו שכתוב במדרש הי' קשה להם לפרוש מעבודה זרה. לכן היו תחת סבלות מצרים כנ"ל. וע"ז נאמר והוצאתי אתכם כו' וב' הפירושים א' כנ"ל:
;תרל"ז
ברש"י וארא. אל האבות. בא"ש כו' חבל על דאבדין כו'. ביאור הענין כי בוודאי גם האבות היו יכולין להשיג שם הוי' ב"ה. אמנם בחירת האבות הי' בבחי' אל שדי שהוא כבוד מלכותו ית' בעולמות שברא. כענין שכ' לתקן עולם במלכות שדי. וזה עצמו מ"ש ארץ כנען כו' מגוריהם אשר גרו בה כו'. כי רצו לתקן עולמות השפלים לפרסם ולגלות כבוד ה' לידע כי מלכותו מלכות כ"ע. כמ"ש במד' ע"פ התהלך לפני כו' משל למלך שנזדמן לו גבור ודיבר על לב המלך ע"ש. ובוודאי זה דבר גדול מאוד לאבותינו הקדושים בהיותם יודעין כי מוכנים הם לעלות בעליות גבוהות עד מאוד. הניחו הכל והכניסו עצמם בתיקון הבריאה. שהרי הכל לכבודו ברא. ובזכות זה הבטיח להם השי"ת כי גם זרעם אחריהם יבררו את מלכותו ית'. ולכן הי' הגלות מצרים. וכן כל הד' מלכיות בוודאי הכל כדי לברר מלכות שמים. [כענין אם יזכה יבחין כו']. כמ"ש הממליך מלכים ולו המלוכה. פי' מצד זה ניכר מלכותו ית' בעולם שבידו להמליך למי שירצה א"כ לו המלוכה. [וז"ש חז"ל שהאבות בחרו הגלות]. ולכן כאשר בנ"י בכחם לא היו יכולים לאחוז לגמרי מעשה אבות בידם. לכך הוכרח להיות הגאולה ע"י צער ועבודה רבה. וזה תשובת ה' על מאמר למה הרעותה כי הנה נודע בזוה"ק פי' למה הרעותה. שמשה רע"ה הי' למעלה מהטבע. ולא הי' יכול לסבול ולראות כלל דבר רע בעולם. וע"ז התרעם לפני הבורא למה הכנים בנ"י במקום תערובת טו"ר. והשי"ת השיבו כי לאשר האבות בכחם נכנסו לתקן פרצה זאת. נשבע להם כי זרעם יגמרו את עבודה רבה הזו. והאמת כי האבות עשו זאת הכנה לבנים שיוכלו לבוא לבחי' הגאולה בכח הקדמת עבודתם. וז"ש רש"י אל האבות שעשו כמעשה אבות לבנים. וכיון שלא הי' לגמרי בזכות בנ"י רק ע"י זכות האבות לכך הי' ע"י יסורים. וז"ש לא נודעתי. הודעתי אין כתיב כאן. פי' שלא מנע השי"ת מצדו להודיע להם שמו ית'. רק שהם בחרו להם דרך זה עד שסיבבו שלא נודע להם שמו ית'. ובאמת עבודת האבות הוא בבחי' תיקון המעשה. ומדרגת מרע"ה הוא בחי' מנוחת יום השבת. [לכן כ' ישמח משה במתנת חלקו]. שמעתי מפה קדוש מו"ז ז"ל פי' הפסוק שמתי חול גבול לים כי ימות החול הם גבול להגביל שלא יתפשט החיות יותר מדאי. והוא עצמו שם הנ"ל שאמר לעולמו די:
במדרש מה כו' שיבא כו' כבר עשוהו כו' שלמה שהחכים על גזרתו כו' עלתה יו"ד שבירבה כו'. ביאור הענין כי ראינו שהוצרכה היו"ד לטעון לפני המקום. משמע שהי' בכחו שלא לסור לבבו כמ"ש אתי אל ואוכל. אך לא הי' זה בזכות מעשיו בעצם. כי בודאי מאמר ה' חי וקיים. כי אם ירבה נשים יסירו לבבו. אך לאשר שלמה הע"ה השיג בצדקות מעשיו מדרגות רבות ונשפע עליו כח משמים. כאשר כן התנהגות הבורא. שלפי עבודת האדם מוסיפין לו כח משמים וז"ש אתי אל ואוכל. וטעה לתלות הכל בעצמו ולכן נכשל. וז"ש עלתה היו"ד שהיא ע"ש המחשבה. פי' שכח חכמתו עלה ממנו. ובהסתלקות הסיוע העליונה נאמר עליו נשיו הטו כו' [ומרע"ה אשר הי' עניו מכל והי' אצלו לדבר פשוט כי כל בנ"י יכולין להשיג השגתו. לכן אמר למה הרעותה. אבל הי' לו לידע כי סדר עבודת האבות קודם. וגם בחי' מרע"ה לא הי' יכול להיות לולי הקדמת עבודת האבות. ובע"כ צריכין בנ"י להיות בעבודה זו כדי לתקן תערובת טו"ר בעולם כמ"ש לעיל]:
ד' לשונות של גאולה כי כל הגליות נכללין בגלות מצרים. ואח"כ וידעתם כי אני ה' כו' הוא קבלת התורה שמתחיל באנכי ה"א אשר הוצאתיך. אח"כ והבאתי אתכם הוא ארץ ישראל שכך הי' הסדר. ואמת כי הכל נכלל בתורה. וע' פנים לתורה שהוא נגד שבעים לשונות. כמ"ש הואיל משה באר כו' בשבעים לשון. ושורש האומות ד' מלכיות והם נגד ארבע פירושים שבתורה פרד"ס. והם הד' לשונות של גאולה. ובפסוק הן בנ"י לא שמעו כו' ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים. פי' שלא הי' יכול פרעה לקבל דבורו של מרע"ה רק באמצעות בנ"י שהי' להם קצת שייכות אליו שהיו משועבדים תחתיו. וע"ז קרא מרע"ה לעצמו ערל שפתים. שבוודאי צריך להיות דיבור הצדיק עולה עד גבוה מעל גבוה ויורד עד למטה מטה. והרי משזכה לתורה ביאר התורה בשבעים לשון. והוא הדבר אשר דיברנו בשם הזוה"ק שהדיבור הי' בגלות. והי' העצה ע"י אהרן שהוא הי' לו קצת שייכות בגלות. אף ששבט לוי לא עבדו היו משועבדים קצת:
חבל ע"ד ולא משתכחין. פי שרצון ה' הי' שבנ"י ימלאו מקום האבות. ואם היו נמשכין אחר מעשה האבות לגמרי. פי' במדרגה הסמוכה להם כמו בן תחת אביו. הי' מצטרפין מעשה אבות להם. והי' כאילו קיימים האבות. אבל כיון שלא היו יכולין למשוך. ונפסק החיבור. וזה ולא משתכחין. לכן הי' הגאולה בקישוי:
;תרל"ח
בפסוק וארא כו' ובמד' חבל על דאבדין. וקשה מאחר שהשיג מרע"ה למעלה עליונה מהם כאמור ושמי ה' כו'. א"כ מה חבל. אך ביאור הענין בשם אל שדי אמרו חכמים שיש די באלקותו לכל ברי'. פי' כח אלקות שנמצא בכל הוה שהוא כח הנטבע בטבע. והנה באמת אבות הקדושים שהי' כ"א מהם איש אלקים ממש. והי' מוצא כח אלקות תוך הטבע כמ"ש שיש די באלקותו לכל ברי'. אכן לית כל מוחא סביל דא. ולכן בנ"י עתה צריכין למצוא כח אלקותו ית' ע"י התורה והמצות שהם מלמעלה מהטבע. ועל ידיהם נוכל להמשיך כח מעולם העליון. כי בטבע בעצמו אין לנו כח לתקן עצמינו. וזה באמת התגלות שם הוי' ב"ה למרע"ה שהוא בחי' תורה ומנות שניתנו לבנ"י. וזה ענין הי' הוה ויהי' שהוא התחברות הוה עם עתיד. והוא כח השורש שלמעלה מהטבע ומהזמן. אולם לא הי' ביכולת עוה"ז לקבל הארה מעוה"ע לולי הקדמת מעשה אבות שתיקנו גוף הטבע. והי' יכולת אח"כ ליתן התורה לעוה"ז ולחבר ב' עולמות להיות מיוחדים שזה הי' באמת רצון הבריאה. והנה מרע"ה הי' מוכן באמת לקבל התורה והי' מופשט מהטבע לגמרי כמ"ש של נעליך בזוה"ק ע"ש. ולפי מדרגתו וודאי היטיב אשר דיבר למה הרעותה כו'. אך השי"ת הראה לו כי כל זה נעשה רק אחר הקדמת מעשה אבות. כענין אי לאו דדלאי לך חספא מי משכחת מרגניתא תותי':
ובמדרש מה כו' שיבא כו' אשר כבר עשוהו כו'. שדורש על שלמה ע"ה ועל מרע"ה. ביאור הענין שהם השיגו בכוחם מעלה יתירה עד שהיו רחוקים מבחי' העשי' שבעוה"ז. ובלי ספק לפי השגתם היטב אשר דברו. אבל הש"י ברא אותם בעוה"ז. והי' להם בע"כ שייכות לבחי' העשי'. וזה הי' העיכוב שלא נתקיים מחשבתם וז"ש כבר עשוהו. ואין רחוק להבין דבר זה. כי הרי אנו רואין בעוה"ז נשכח מלב הרשעים אשר כח נשמתם בא מלמעלה. מכ"ש שמן הצדיק נשכח שיש לו חלק בגשמיות. כי אמת עיקר האדם הוא חלק אלקי. והגוף הוא רק מלבוש. כמ"ש בספרים הקדושים. ולפמ"ש לעיל פי' אשר כבר עשוהו כאן במשה. שהי' לו לידע כי מדרגתו בא ע"י הקדמת תיקון המעשים שנעשה ע"י אבות כמ"ש חבל כו':
בפסוק והוצאתי כו' מתחת סבלות כו' והצלתי אתכם מעבודתם. ביאור הענין ב' חלוקות הללו. סבלות פרש"י טורח משא מצרים. כי הנה ידוע שכל עסק עשיות אדם בשום דבר גשמי. נדבק בנפשו קצת הרגש ממעשים אלו. והמעט רשימה שנדבק בעצמות האדם. בע"כ צריך הוא לתקנו. וע"ז נא' כחמור למשא. שבוודאי צריך אדם לתקן החומריות בכח נשמתו. ונמצא כי בנ"י לבד שעבדו בפרך. לבד זה נדבק בהם רוב גשמיות מרוב עבודה. וזה טורח משא מצרים. וע"ז הושיע להם הבורא ית' בראשונה. שיוכלו לנקות את נפשותיהם להשליך מעליהם זוהמא זו שנדבק בנפשותם מרוב עבודה. ואח"כ ניצולו מגוף העבודה. ואא"ז מו"ר ז"ל ביאר סבלות שלא יסבלו הנהגות מצרים ע"ש דפח"ח. וי"ל שהכל אחד שבוודאי אם לא הי' להם שום רצון במעשי מצרים. ממילא לא הי' נדבק בנפשותם מעבודתם כלל. והכלל אם באמת לא סבלו ונמאס להם תועבות מצרים ממילא לא הוצרכו לסבול שם התדבקות חומריות המצרים והכל אחד:
בענין הכבדת לב פרעה. כבר כתבתי במ"א כי הי' רצון הבורא ית' להיות במצרים כל מיני כחות סט"א כדי שיהי' מפתח לכל גאולות העתידין להיות. כמ"ש ד' לשונות נגד ד' גליות ישראל. ולכן מרע"ה שאמר למה הרעותה לעם הזה דייקא. כלומר שהבין כי לדור זה בפרט הי' יכול להיות הגאולה בלי תוספת רעות פרעה שהרע להם יותר. ולכן אמרו במד' שהשיב לו הבורא טוב אחרית דבר מראשיתו ע"ש. פי' שע"י שבעת יצ"מ הי' גאולה מעין כל הגאולות. לכן אף שהוחזרו בגלות אח"כ. הם מובטחים שיהי' להם אחרית טוב והבן:
;תרל"ט
במדרש כי מה האדם כו' אשר כבר עשוהו. המקרא נאמר על שלמה ע"ה ועל מרע"ה כו'. הענין הוא כי אלה השלמים לא יכלו לסבול הבלי עוה"ז כמ"ש רש"י ע"פ הבל הבלים. שלמה קורא תגר על כל הנברא במעשה בראשית כו'. כי בוודאי אחר השלימות הוא פלא ותמי' נשגבה איך השקר מתגבר בעולם ואיך טח עיני אנשים מלהכיר שכל זה הבל הבלים. אכן גם זה מנפלאות תמים דעים אשר לא יוכל אדם לבוא אל השלימות רק ע"י תהלוכותיו בכל אלה ההבלים. וכשיוצא נקי מהם זוכה אל השלימות. כי כן יסד המלך ב"ה. ואמירת מרע"ה למה הרעותה. בודאי הם דברי אמת. כי הוא צריך להיות תימה אצל האדם במציאות הרע בעולם. אבל אח"כ צריך לבטל עצמו להאמין בהבורא ית' כי כן צריך להיות לבוא אל השלימות ע"י בירור הטוב מהרע בעולם. ובאמת האבות הקדושים הם הכינו הדרך. ואחריהם הי' מציאות מרע"ה בעולם שנק' איש אלהים. וכמו כן שלמה הכין דהע"ה לפניו דרך ישר כידוע. וז"ש חבל על דאבדין כו'. אם היות כי מדרגת מרע"ה למעלה מהם כמ"ש ושמי ה' לא נודעתי. אבל עכ"ז הם האבות. וכל תיקון השלימות אח"כ הוא בכח התחלות עבודת אבות העולם. וכמו כן נוהג תמיד שיש בחי' ימי המעשה והעבודה. וזה הכנה לשבת. אם היות כי גדלה מעלת השבת מאוד. עכ"ז הכל תלוי בעבודת האדם בימי המעשה. וכמו כן הגלות הכנה להגאולה. ועוה"ז הכנה לעוה"ב. וכן נמשך הנהגות כל הבריאה. יכין וצדיק ילבש. לכן נחשב לחטא למרע"ה שהי' לו להאמין. כי הגלות ומציאות הרעות האלה במצרים הי' הכל לטובה. הכנה לתיקון השלימות הגמור:
יש ללמוד מפרשה זו שצוה המקום ב"ה לומר לבנ"י זאת הפרשה אם כי לא שמעו מקוצר רוח כו'. עכ"ז נשאר בוודאי בהם קצת רושם מדיבורים אלו אשר אחר הגאולה נתברר להם למפרע כל הדיבורים. כי נמצא קצת ידיעה בלב אדם. אשר הש"י בוחן כליות ולב. מבין זאת המחשבה. מה שאדם עצמו לא יוכל להרגיש כמ"ש חז"ל עד שלא נוצרה המחשבה בלבו של אדם הוא מבין:
;תר"מ
בפסוק וארא אל אברהם כו' באל שדי כו'. זה תשובה על שאלת מרע"ה למה הרעותה כו'. והענין הוא דאיתא בעשרה מאמרות נה"ע ומה ת"ל כו' כדי להפרע כו'. והיינו שתיקון הבריאה בעשר מדרגות ולא באחדות. כדי שיהי' שכר ועונש והוא תיקון הבריאה בעצם. וזו היתה עבודת אבותינו הקדושים שתיקנו הטבע והקנו להבורא ית' שמים וארץ. וביררו כי הבורא ית' הוא המקיים ומחי' הבריאה. ולכן סידרו חכמים במשנה עשרה דורות כו' אח"כ עשרה נסיונות כו'. שאברהם אע"ה תיקן העשרה מאמרות כנ"ל כמעשה הצדיקים שעליהם אמרו במשנה לתת שכר טוב כו' שמקיימים העולם כו'. אכן הנהגת מרע"ה את בנ"י ע"פ התורה שהוריד לנו מן השמים היא הנהגה מיוחדת לבנ"י בחי' אלהות ממש. כמ"ש אש דת. ונק' עץ החיים כי הוא שורש החיים והוא בחי' שם הוי' ב"ה וב"ש שהוא עצם הויות כל הוה. וזה ההפרש שבין שם אל שדי שהוא הנהגת הטבע ע"י נקודה חיות שנמצא מצומצם בכל מקום כמאמר חז"ל שיש די באלהותו לכל ברי' כי הוא כל יכול ויכול לתת חיות לכל הברואים. אף להרשעים. שהם נק' מתים ורחוקים מן הקדושה. אעפ"כ הכח משם הזה יש בו די להנהיג אותם. והוא עבודת האבות וכן בימי הגלות. אבל מרע"ה שורש התורה בחי' שם הוי' שהוא עצם החיות. ושם הוא חירות ולא נמצא שם שום הסתר וחושך. ולכן לא הי' מרע"ה יכול לסבול זה הגלות והחושך שהיו בנ"י שרוין בה. אבל הבורא ית' רצה שבנ"י יתקנו כל הטבע ג"כ ורצה להנהיג אותם באותו הדרך אשר בחרו להם האבות לכבודו ית' כדי לברר מלכותו בכל המקומות כמו שיהי' לעתיד בעזרת הבורא ית' שיגמרו בנ"י התחלת דרך אבותינו הקדושים. ועי"ז ית' להם נחלת כל הרשעים ז) וז"ש וגם הקימותי כו' לתת להם כו' א"א מגוריהם כו'. וגם י"ל כי מרע"ה שהי' מיוחד להנהגת דור המדבר שהיו דור דיעה שזכו כולם לנבואה. לכן רצה שיהי' נגלה מתחילה ועד סוף באותו מדריגה עליונה המיוחדת אליו. אבל הבורא ית' ראה כי גאולה זו היא גאולה כוללת כל הגאולות גליות אחרונות שלא יהיו בנ"י אז באותו מדריגה עליונה. רק כמו שהי' אחר החטא. לכן הזכיר ד' לשונות. לרמוז כי היא כוללת כל גאולות ד' מלכיות. לכן הי' נצרך גם בגאולה זו להיות בהמשך זמן ובעשרה מכות. ולא במאמר אחד בדמיון מעשה בראשית כמ"ש לעיל:
בפסוק לכן אמור כו' אני ה' כו' וידעתם כו'. פי' כי השי"ת אמר להודיע לבנ"י כי הגלות הוא לכבודו ית'. וע"י יצ"מ יתגדל שמו ית' כמ"ש וידעתם כי אני ה' כו'. ועי"ז יטו שכמם לסבול עול הגלות. וממילא הי' נהפך גוף הגלות לחירות. ובאמת ידיעה זו היא הכנה לגאולה כמו שהי' באחרונה שקודם הגאולה קיבלו מלכות שמים כמ"ש משכו כו'. אכן מרוב עבודה קשה לא היו יכולים לשמוע אל משה כו'. וע"ז רמזו חכמים ז"ל באמרם שהי' קשה להם לפרוש מע"ז. וחלילה לומר שהיו עובדי ע"ז אכן עבודת מצרים בעצמם נק' עבודה זרה. ואם היו מקבלין אותו הדיבור הי' נכלל עבודה זו בעבודת הבורא כנ"ל. והיה זה שורש ומפתח לגאולה. כמו שהי' אח"כ. לכן אמר משה הן בנ"י כו' פי' שכ"ז שאין בנ"י מקבלין ידיעה זאת אין מקום לגאולה ואיך ישמעני פרעה. ואני ערל שפתים כי הדיבור צריך להיות לו מקבל לקבל בחי' הדיבור. והשיב הבורא ית' כי אהרן יהי' נביאך והוא יהי' השליח לקבל הדיבורים בעבור בנ"י כנ"ל:
;תרמ"א
ברש"י חבל על דאבדין כו'. כי חכמים אמרו בשם שדי שיש די באלהותו לכל ברי'. והענין הוא כי ה' ית' נתן בהטבע ג"כ חיות אשר יש למצוא בכ"ד הארה אלקיות. רק שצריכין להיות לזה צדיק גדול. והאבות זכו לתקן הטבע כי עדיין לא הי' להם התורה. והאמת כי התורה ומצות הם סיועים ועצות מן השמים לבנ"י מהכח שלמעלה מן הטבע כמ"ש נר מצוה ותורה אור להאיר תוך חשכת הטבע. וזהו הכח הוא משם הוי' ב"ה שהוא למעלה מהטבע. אכן עבודת האבות הי' בכחם כמ"ש ז"ל אברהם הי' מתחזק בצדקו מאליו. וזה הי' הקדמה שיזכו בנ"י אח"כ אל התורה. ודבר זה נוהג בכלל ובפרט שכל איש ישראלי כפי מה שמתקן הטבע ומקדש עצמו בעוה"ז זוכה אח"כ לתורה ולסיוע משמים. ובכלל היו האבות הקדמה של תיקון הטבע. לכן הי' זה חביב מאוד לפניו ית'. וכל הגלות מצרים ושאר הגליות הם ג"כ הכנה שצריך להיות בתיקון הטבע. ועי"ז זוכין אח"כ לגאולה ולתורה שהוא עזר מקודש כנ"ל. ולכן אמר מרע"ה למה הרעותה לעם הזה. פי' כי לא הי' בכח בנ"י כ"כ. והי' נצרך להם עזר עליון. ז"ש לעם הזה דייקא. שאין להם כ"כ כח לתקן בחי' טו"ר. ונצרך לעורר להם כח מעץ החיים שהיא התורה. והשי"ת השיב כי ההתחלה צריך להיות כן וכמ"ש כבר מענין מאמרם ז"ל שיתף עמו מדה"ר:
בענין הד' לשונות של גאולה. כי גלות מצרים לא הי' במקרה. והי' כולל בכל חלקי בנ"י בנפש רוח נשמה ג"כ. ומתוך שבנ"י היו משתעבדין כ"כ בעבודת הגוף נאמר להם מאמר זה להודיע כי הגלות ביותר בחלקי הנפש ורוח כו'. ובאמת כן התחלת הגאולה שמקודם מתהפך הגלות של הגוף לגלות של הנפשות עד שזוכין לגאולה. וכשזוכין להתעורר מעט בגלות ולהתאונן על צער הנפש. עד ששוכחין מצער הגוף. הוא התחלת הגאולה כמ"ש ולא שמעו כו' מקוצר רוח והי' זה שינוי מעבודת הגוף אל הרוח כנ"ל. וז"ש והוצאתי כו' מתחת סבלות מצרים שהוא עבודת הגוף כו' עד וידעתם כי אני ה' המוציא כו'. כלומר שידעו שיש בשורש הגלות ענין אלקות והוא גלות של השורש כנ"ל והבן היטב:
;תרמ"ב
במדרש המשנה. אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו אפי' נחש כרוך לא יפסיק. הוא להיות לאדם עובד ה' מדת השתוות שלח להפסיק עבודתו לא ע"י קירבות שיש לפעמים במתנת עליון. ולא ע"י ירידה ונשיכת נחש. וכמו כשאין האדם מפסיק ע"י הנשיכה. הולך לו הנחש. וכמו כן בכלל נחשב ימי הגלות נשיכת נחש. ואם בנ"י מתחזקים שלא להפסיק. אין קיום להגלות. וע"ז רמזו אין מפסיקין בתוכחות כמ"ש אל תקוץ בתוכחתו. וזה ענין המאמר שצוה ה' כל הד' לשונות של הגאולה שיהי' להם דביקות והשתוקקות לעבודת ה' שמוכן להיות אחר הגאולה. להיות עבדי ה' ולקבל התורה. ואם היו מקבלים הדברים הי' בטל הגלות. הואיל והיו משתפים את עבודת ה' בהגלות. ולכן אמר מרע"ה הן בני ישראל לא שמעו כו'. הגם כי הי' ע"י קוצר רוח. אבל ידע כי זה שורש ומפתח של הגאולה כנ"ל. וכתיב וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בנ"י פי' שע"י משה ואהרן שהם היו נאמנים ודבקים בשורש הגאולה. זכות שלהם קיים לכל בנ"י. וז"ש ויצום שבכח שלהם יתמשכו כל בנ"י לבחי' הגאולה:
במדרש נטה ידך עה"ש כו'. כל אשר חפץ ה' עשה בשוב"א בימים כו' תהומות. פי' כי הכל תלוי באחדות הרצון וחפץ של הבורא ית' וכפי הרצון כביכול למעלה נמשכין כל העולמות עד התהום. וזה נמסר לבנ"י ולא כ' יעשה רק עשה. כמ"ש אתה יצרת עולמך מקדם. שהי' לפניו ית' ציור כל הבריאה עד התהום וזהו היו צריכין לברר ביצ"מ לכן נעשה שינוי כל הטבע. והרמז ע"י מרע"ה להודיע כי הצדיק הוא ממוצע בין העליונים והתחתונים. ובכח נטיותו להמשיך כל התחתונים אל השורש בשמים. וזה נטה ידך כו'. ולזה צריכין בנ"י להעיד בכל יום על יחודו ית' ובריאת מ"ב שהקב"ה מחדש בכל יום. ומצד זה יש התחדשות תמיד כפי השינוי למעלה. וזה שנמסר לבנ"י החדשים ומועדים שידעו שבזמנים אלו יש שינוי למעלה. ולעתיד יתגלה זה לעיני הכל כמ"ש והי' מדי חודש בחדשו כו' יבא כ"ב להשתחות. שיהי' ניכר דביקות הכל בשורש ויראו איך יש התחדשות וחיות מהשורש אל כל הבריאה כנ"ל:
;תרמ"ג
בפסוק וארא אל האבות בא"ש ושמי ה' ל"נ. כי בחי' מרע"ה הוא הפנימיות בחי' שם הוי' והתורה. ושם א"ש הוא כמ"ש חז"ל שאמר לעולמו די והוא התפשטות חיות התורה בכל מעשה בראשית במדה וגבול. וזה הדרך תיקנו האבות. והכלל כי האותיות הם חיות הכל. אך יש אותיות התורה. ויש אותיות תפילה. ולכן ג' תפילות אבות תיקנום. וזה החילוק בין קול ודיבור כמ"ש בזוה"ק שהדיבור הי' בגלות. כי קול הוא חירות שאין שם מגע סט"א. והדיבור הוא להנהיג כל המעשים אחר דרך התורה. וכן שמעתי מפי מו"ז ז"ל על מה שכ' בהמכות אח"כ ויעתר משה. ויצעק כו'. כי ע"י המכות נפתחו עשרה לשונות של תפלה. וכל הצרות שעברו על אבותינו במצרים הי' כדי לבוא לבחי' התפלה. כמ"ש חז"ל שהי' חביב צעקתם לפניו ית' במרום. לכן חזרו על הים כדי שיצעקו ע"ש במד' השמיעיני את קולך. וכמו כן יש יצ"מ בכל יום והיא הכנה לתפלה. לכן בכל יום יצרו של אדם מתגבר. וכן סמיכת גאולה לתפלה הוא כנ"ל שע"י יצ"מ נפתח הפה. וכ"כ בעבור זאת העמדתיך בעבור כו' ולמען ספר שמי. שכל המיצר הוא כדי לזכות לתפלה. כמ"ש מן המצר קראתי:
בפסוק והוצאתי כו' וגאלתי כו'. הד' לשונות של גאולה שהוא השורש לכל הד' גליות כמ"ש כארבע רוחות פרשתי אתכם וכן מבקשין קבץ נדחינו מד' כנפות הארץ. ומסתמא גלות זה האחרון הוא רוח צפון. ולכן אין לו חקר עד התהום. ולכן יש לקוות שתהי' עתה הגאולה בשלימות. ויקוים רב טובך אשר צפנת ליראיך. והנה בכל הג' נזכר הגאולה מתוך הצרה. שהג' גליות היו בחי' ע"ז ג"ע ש"ד. וגלות זה הוא שנאת חנם. וכל הגלות הפיזור. לכן כ' רק ולקחתי אתכם לי לעם. שזה עיקר החסרון הלקיחה להיות מיוחדים לעבודתו ית'. כי פי' שנאת חנם הוא חנם מן המצות. כי אהבת ישראל תלוי בקבלת מלכות שמים כראוי. להיות כל הרצון לעשות רצון אבינו שבשמים. ואז כ"א מבקש עבודת חבירו. כמו מה"ש שנותנים באהבה רשות זה לזה להקדיש ליוצרם. וכמו י' בני אדם עוסקין בעסק א' לא יעלה קנאה ושנאה במה שכ"א מתגבר לעשות בהעסק ככל יכולתו. ואדרבה כך רצון כ"א וא'. לכן ואהבת לרעך כמוך הוא כלל גדול בתורה:
;תרמ"ד
במדרש חייך שיש לך לידע שנא' טוב אחרית דבר מראשיתו כו'. דכ' למה הרעותה כו' למה זה שלחתני. והענין הוא דכ' במשה כי טוב הוא. והי' זה תמיהת מרע"ה כיון שהוא השליח. לא הי' מקום להרע להם. אך הש"י הכין רפואה לדורות האחרונים. כדכתיב ביום טוב כו' וביום רעה ראה. שעיקר תיקון ימי הרעה הוא בימי הטובה. ולכן הוצרך לקשר כל הגאולות בזמן משה רבינו. ולכן סבלו הדור ההוא כל הרעות שלא הי' באפשרות בשום דור אחר לתקן הרע כמו הם. ולכן רמז כאן ד' גאולות כמ"ש במ"א. וכ' ולא שמעו אל משה. א"כ קשה למה נאמר להם. ויתכן שהם הוציאו הדברים ונעשה מהם תורה שנוכל אנחנו למצוא בהדברים תקונים לגלות של עתה. וכמו שהם סבלו היסורים בעבור דורות הבאים. כן קיבלו הם התורה וכמה מדרגות טובות בעבור דורות הבאים. וז"ש במד' אשר כבר עשוהו. כי הקב"ה הכין לכל דור מה שצריך לסבול גלות. וכמו כן התקונים ודברי תורה שצריך להתחדש בזה הדור כנ"ל:
;תרמ"ה
פ' וארא ור"ח שבט
בפסוק וארא כו' ושמי ה' ל"נ וגם הקימותי א"ב כו'. כבר כ' במ"א ענין המדריגות בין האבות למרע"ה. כי מרע"ה הי' מיוחד להיות איש אלקים מיד כשנברא. כמ"ש משה משה לא פסיק טעמא בגוייהו. והי' מוכן להתורה שהיא למעלה מהבריאה. והאבות היו מוכנים לתקן מעשה בראשית והטבע. והוא בחי' הדבור שאמרו בזוה"ק שהי' עוד בגלות. היינו הנהגתו ית' את העולם והטבע. וע"ז הי' העצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון. כאשר חכמים הגידו שאבות בחרו הגלות והוא כדי לקיים ש"ש בעולם. כי הלא ע"י שירדו אבותינו בגלות נתקדש ש"ש. ועשה הש"י נסים ונפלאות. ונגלה כבוד מלכותו בעולם. והוא ממש כענין קידוש ה' ע"י שהושלכו חנני' מישאל ועזרי' בכבשן האש. ונעשה להם נס ונתקדש ש"ש. והש"י נתן הבחירה לבני אדם. ולא הי' ניכר כבודו בעולם לולי האבות ובניהם שירדו לגלות. והוציאו מכח אל הפועל. שכביכול הוכרח הש"י בעבורם להראות כחו בעולם. ואח"כ זכו לתורה מן השמים כענין שנאמר עושי דברו לשמוע בק"ד. עושי דברו הוא דבר מלך שלטון. גם כשלא זכו עוד לטעמי התורה רק בדרך אמונה. ואיתא בדברו מעריב ערבים. דכ' ויהי ערב ויהי בקר. בקר הוא אור התורה. וערב הוא התערובות במקום שצריך בירור. וע"ז נבראו בנ"י שנק' עדים כמ"ש אתם עדי. ועדות צריכין במקום שיש ספק והסתרות. וכ' השמים לה' בחי' מרע"ה שהוריד תורה מן השמים. והארץ נתן לבנ"א הוא עבודת האבות ובנ"י. כמ"ש ארץ מגוריהם כו'. פי' להוציא מכח אל הפועל הקדושה שנמצא תוך הטבע ועי"ז זכו אח"כ אל התורה. דכ' ושם דרך אראנו בישע אלקים דרשו חז"ל המשים אורחותיו היינו ליישר דרכים המעוקמין כמו שרמזו חז"ל המדליק נרות במבואות האפלים זוכה לישועת אלקים. ואחז"ל חבל על דאבדין שלא הרהרו אחרי. ואתה אמרת מה שמו מה אומר. למה הרעותה כו'. וח"ו שרצו חז"ל לדבר סרה על משה רבינו ע"ה. אך שהם ב' מדרגות. מדרגת האבות הי' האמונה לעבוד ה' בדרך זה שלא להרהר. ומדרגת מרע"ה הי' רק בתורה ובדעת. וכך הוצרך לו לידע כל דבר לאשורו. כמ"ש יודיע דרכיו למשה. אך הדור עדיין לא היו מתוקנים לדרך הזה כנ"ל:
בנוסח התפלה באתה יצרת עולמך מקדם. כי בר"ח יש התחדשות הבריאה כמו שעלה לפניו ית' במחשבה לברוא העולם. והוא הצורה של פנימיות העולם. בזכות השבטים. שהעולם עומד עליהם. ואיתא במדרשות בהפטורה דשבת ור"ח כל אלה ידי עשתה. וכ' התם כל אלה שבטי ישראל. לרמוז כי העולם עומד על הי"ב שבטים וכ"א ממשיך שער והתחדשות מיוחד בי"ב דברים שהעולם צריך להם. ואלה השערים הם הי"ב חדשים שבשנה. ואיתא במד' בפסוק מדי חודש בחדשו שלעתיד יעלו בנ"י לראות פני ה' בכל חדש ושבת כמו שהי' בג' רגלים [פי' כשיהי' מתוקן החטא שאז יהי' הר"ח ימים טובים כדאיתא בטור א"ח ה' ר"ח שע"י החטא לא נקבעו ליו"ט]. וע"ז מבקשים בר"ח יעלה ויבא זכרוננו לטובה. כי הקב"ה וב"ש לפניו הוה ועתיד הכל א'. והוא רואה שעתידין בנ"י לקבל פניו בכל ר"ח. ועתה בגלות אין לנו רק לאחוז בהמדרגות שהי' לנו מקדם כשבהמ"ק הי' קיים. ובמדרגות שעתיד הקב"ה לגלות לנו. וע"י האמונה והתשוקה לאותן המדרגות יכולין לעורר מהם הארות גם עתה. וכ' מדי חודש. מה לשון מדי. וי"ל כמ"ש חז"ל בפסוק והי' דראון לכל בשר על הרשעים שהכל יאמרו די ראי' זו. מכ"ש מדה טובה מרובה. שהכל יאמרו די לראי' אחת שיזכו בנ"י לעתיד להקביל פני אביהם שבשמים פ"א בחדש יאמרו די לכל הגלות שסבלנו בעולם. כמ"ש זה ה' קוינו לו כו'. וכ' ואל זה אביט כו' עני ונכה רוח וחרד על דברי. והם בנ"י שחרדים ע"ד ה' וביחוד הם הי"ב שבטים שצורתן חקוקה. והקב"ה כביכול מביט בהם. ובזכותם העולם עומד. ז"ש אל זה אביט. ומי שהוא עני ונכה רוח וחרד ע"ד ה' זוכה להיות לו התדבקות בהארות השבטים כדאיתא הבוחר בדרכיהם ועושה כמעשיהם:
;תרמ"ו
בפסוק וארא כו' וגם הקמותי א"ב לתת כו' וגם א"ש את נאקת בנ"י כו' ואזכור א"ב. דהנה מרע"ה אמר למה הרעותה כו' פי' בזוה"ק למה יהיב חילא לסטרא דרע לשלוט בהם כו'. דמרע"ה הי' מיוחד להנהגה המיוחדת לבנ"י. והיא קבלת התורה שנק' טוב שאין שם תערובות טו"ר. ולכן כ' במשה כי טוב הוא. אכן האבות הם עמודים שכל העולמות עומדין עליהם. וכמו כן בנ"י נבראו לתקן כל העולמות ולברר זאת התערובות. ולכן ימי הגלות הם ג"כ עבודה להש"י. ואדרבא עיקר מעלת בנ"י מבורר בגלות דכ' כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות. וזה הי' הכנת האבות לזכות לירושת הארץ לכבוש ע' אומות. שכל זה בחי' הנ"ל כשושנה בין החוחים. וכתבנו במ"א שכ' אח"ז כתפוח בעצי היער כו'. לומר שכפי הנהגת בנ"י למטה. כך הנהגת הש"י למעלה. ולכן נגלה להאבות בשם א"ש שהוא הקדושה הבאה בצימצום. כתפוח בעצי היער דרשו חז"ל שאין לו צל. שבגלות אין ניכר השגחת הש"י. ולכן גם שהי' להם הנבואה. הי' בבחי' דודי בין הבנים כנ"ל. אכן מדרגת מרע"ה התורה שהיא הנהגה המיוחדת לבנ"י למעלה מהנהגת הטבע. שאין שם מגע נכרי כלל. וע"ז באמת צריכין להשתוקק לצאת מן הגלות שע"ז נאמר א"ת שאני שחרחורת כו' שמוני נוטרה את הכרמים. שבכלל העולם הגלות הוא עבודה לשם שמים. אבל אין בנ"י במקום המיוחד להם. כרמי שלי לא נטרתי. אבל עיקר שבחן של ישראל מבורר בגלות וז"ש שחורה אני ונאוה [ורמזו חז"ל ונאוה במעשה אבותי. ויש לפרש כנ"ל שהגם שלפי מדרגה המיוחדת לבנ"י שחורה אני בגלות אבל ונאוה במעשה אבותי שהוא תיקון הכולל]. ולפי שהתרעם מרע"ה. הראה לו הש"י כי גם בהיותם בגלות אוחזים מעשי אבותיהם. וגם אני שמעתי כו' נאקת בנ"י כו' ואזכור א"ב. כלומר שעבודתם בגלות היא זכורה לפניו בשמים. ושיש לעבודתם שורש למעלה כנ"ל:
בפסוק הן בנ"י לא שמעו כו' וידבר ה' כו' ויצום כו'. דאיתא בזוה"ק בר"מ כי הי' הרצון שיקבלו בנ"י עול מלכותו ית' בכלל ע"ש לשונו הקדוש. והענין הוא ע"פ המשנה המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול ד"א. משמע שאפילו הוא ת"י המלכות אעפ"כ ע"י קבלת עמ"ש יכול להעביר ממנו שיעבוד של הסט"א. והגם דאיתא מאן דכפות באחרא א"י לקבל עול מ"ש. רק הוא כנ"ל שבפרטות א"י לקבל מ"מ כשמקבל עליו בכלל ומשתוקק לצאת משעבוד הסט"א. כדי להיות כלי מוכן לקבל עמ"ש. בכח זה יוכל לצאת משעבוד הסט"א. וכן הי' בכללות בנ"י שנאמר להם זו הפרשה ולקחתי אתכם לי לעם. שישתוקקו לזה. וזה הי' הכנה להגאולה. אך בנ"י לא יכלו מרוב עבודה קשה וטומאת מצרים. וז"ש מרע"ה. בנ"י לא שמעו. ואיך יהי' הגאולה. אכן בוודאי הי' בתוך בנ"י הרבה שקיבלו הדברים. ולכן כ' אח"כ אלה ראשי בית אבותם. דרשו חז"ל שיצרף עמו הראשים של בנ"י. וכמו כן וידבר כו' אל משה ואל אהרן ויצום. פי' שנעשו המה שלוחים בעבור הכלל וקיבלו הם המאמר. ושיתף הקב"ה מעשה הצדיקים שיהי' קבלת מלכות שמים שלהם מפתח הגאולה לכל בנ"י. ובלשון הפסוק הן בנ"י כו' ואני ערל שפתים. יתכן לפרש כי כפי קבלת ושמיעת בנ"י למרע"ה. כך נפתח פיו ולשונו. וע"י שלא שמעו הי' ערל שפתים. ולכך אחר קי"ס דכ' ויאמינו כו' ובמשה. אז ישיר משה. הרי שנפתח פיו ע"י קבלת בנ"י. והעיקר הגאולה לעולם תלוי' בהכנת בנ"י כדאיתא בגמ' דשאל ריב"ל למשיח אימת אתי מר. אמר היום. ואמר שקורי קא משקר כו'. והשיב היום אם בקולו תשמעו. משמע שבהכנת בנ"י לקבל ולשמוע הארות הבאין משמים ללבות בנ"י כ"א לפי מדרגתו. בזה יצמח הגאולה בב"א:
בענין ד' לשונות של גאולה. עפ"י מ"ש בזוה"ק כי הדיבור הי' בגלות עד קבלת התורה דכ' וידבר כו' ע"ש. דיש ה' מוצאות הפה שהדיבור על ידיהן. והן הן חמשה חומשי תורה. והקול הוא פשוט וכולל הכל. רק שאר הד' מוצאות הם כלים להדיבור בלבד. ולכן בעשרה מאמרות הי' כלל כל הברואים. רק בחי' עשרת הדברות הוא הבחירה בבנ"י בפרט. שניתן להם הכח בפה לברר הנהגת הש"י בכל העולם בכח התורה. שדיבור הוא הנהגת מלכותו ית'. לכן ע"ז הי' קטטות ומריבות. דכ' ומשם יפרד כו'. וזה הי' גלות מצרים בד' לשונות הנ"ל. ולא ניתן להאריך בדברים אלו. ועיין בזוה"ק שמות בפסוק אתי מלבנון כו':
;תרמ"ז
בפסוק וגם הקמותי כו' ופרשה זו היא תשובה למאמר מרע"ה למה הרעותה כו' כי כדי לזכות לא"י צריכין מקודם לסבול גלות מצרים. ומדרגת מרע"ה הי' כולו טוב כמ"ש כי טוב הוא ולא הי' בו מתערובת טוב ורע. אבל בנ"י הי' צריכין לתקן זאת התערובות שנעשה אחר חטא הראשון וישכן מקדם לג"ע כו' להט החרב המתהפכת הוא מקום התערובות שנתהפך פעם לטוב פעם לרע וא"י לזכות לדרך עץ החיים עד שמתקנים מקודם התערובות. וזה הי' הכנת האבות לתקן העולם ולברר ארץ ישראל לבנות בהמ"ק שהוא בנין הקודש שנעשה בכח עובדי ה' לברר כבוד מלכותו בעוה"ז לכן כ' מקודם והוצאתי כו' כל הלשונות ואח"כ והבאתי אתכם אה"א כו' שהכל הי' הכנה לתיקון א"י ובנין בהמ"ק. וגם אפשר כי ע"י שמרע"ה הי' טוב בשלימות. לכן לא נכנס לא"י. שהיא רק ע"י הבירור מקודם. אכן וודאי לולי חטאו בנ"י אחר קבלת התורה. הי' ניתקן כל התערובות. והי' יכול גם מרע"ה לכנוס שם. ומרע"ה רצה שיוכלו בנ"י לכנוס בבחי' הטוב בלבד. [וכן שמעתי פ"א מפי אמו"ז ז"ל בפרשה זו כי רצה מרע"ה לבטל בחי' להט החרב המתהפכת ולא הבנתי אז כוונתו. וכמדומה שכוון לדברינו הנ"ל]. וזה ההפרש בין בחי' אל שדי שאמר לעולמו די הוא הארת כבודו ית' בצימצום ובמדה בכל מקום והוא בחי' מעשה בראשית. ובחי' מרע"ה הוא שם הוי' הי' הוה יהי' שהוא בלי גבול. והוא דרך התורה והנסים. והיא הנהגה שלמעלה מן הטבע. וכשבנ"י זוכין לזו ההנהגה. אין שום מגע נכרי שם. והיא בחי' השבת יום שכולו טוב. ולכן יחסו השבת למרע"ה כמ"ש ישמח משה במתנת חלקו. וכן כתבו ר"ת "מזמור "שיר "ליום "השבת. למשה. כי בשבת יש הארות הנשמה יתירה שהיא בחי' התורה בחי' טוב להודות. והוא בלי גבול כמ"ש במד' ויכלו ארוכה מארץ מדה. וכבר כתבנו מזה בכמה מקומות. ולכן שבת הוא זכר ליצ"מ שע"י שעברו בנ"י הנסיון הגדול בגלות מצרים. זכו את"כ לבחי' השבת. לכן הוא עדות על יצ"מ:
בענין ד' לשונות של גאולה. כי הגלות הי' בכל העולמות. ויש מקומות שאין הגלות שולט כל כך לכן נחלק לכמה לשונות. מתחת סבלות מצרים הוא הגלות בעשי' ממש. שהי' שליטת הרע מאוד. והצלתי אתכם מעבודתם הוא מקום שלפעמים יש מנוחה ולפעמים עבודה [והוא עולם היצירה]. וגאלתי אתכם שלא להיות משועבד כלל. [והוא עולם הבריאה שהרע מעט]. ולקחתי הוא עולם שאין שם שליטת סט"א. אך ע"י השעבודים שלמטה א"י לבוא למדרגה זו. נמצא עיקר הגאולה לבוא לבחי' זו. גם בהשעבוד יש כמה בחינות. א' מצד שפלות המשועבדים להיות נכנע תחת הרשעים וזהו מתחת סבלות מצרים. ב' מצד הגבהות כוחות הסט"א להיות שולטים על בנ"י. והג' מצד הגנת הבורא ית' שבשעת הגלות אין זוכין להיות להם הגנה זאת. וע"ז כ' וגאלתי אתכם להיות מתעורר הגאולה בשמים. ולקחתי הוא תכלית הגאולה שלא להיות עבדי פרעה רק עבדי הש"י:
;תרמ"ח
במדרש כי מה האדם שיבא אחר המלך כו' אשר כבר עשוהו כו' ע"ש. כי הקב"ה וב"ש הראה למרע"ה כי הגלות במצרים לא הי' במקרה אבל התגלות שם הוי' ב"ה וב"ש תלוי' בזה. כי לאבות לא נודע בשמו הגדול. והטעם כי זה השם הוא הי' הוה ויהי'. ובנ"י שנבראו לברר שמו הגדול ית' בעולם. צריכין לעבור כל המקומות. כי הם עדים. כמ"ש אתם עדי. וצריכין להעיד כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ. כמ"ש אתה הראת לדעת כו'. ולכן אחר הגאולה כתיב וידעתם כי אני ה'. וכמו שזה השם כולל מה שהי' ועתיד להיות. כן צריכין בני ישראל לברר כל המקומות. והנה כל הבריאה עלתה לפניו במחשבה קודם שנברא העולם כמ"ש אתה יצרת עולמך מקדם. והוא הציור שהוא הפנימיות והתכלית מכל הבריאה. והוא מ"ש בראשית ברא ודרשו חז"ל בשביל התורה ובשביל ישראל שנק' ראשית. היינו הפנימיות והתכלית שהם כוללין כל הפרטים וכל הדורות. וז"ש אשר כבר עשוהו. כי כבר הוכן סדר לכל התהלוכות. וכל זה היו צריכין בנ"י להוציא מכח אל הפועל. כי הכל תלוי באדם. כדכ' נעשה אדם כו'. וירדו בדגת הים כו'. כמ"ש בזוה"ק שם. שבנ"י שנק' אדם כמ"ש אדם אתם. היו צריכין לירד עד עומק התהום ואח"כ לעלות עד השמים להיות עדות שלימה. והנה הקב"ה גילה זאת לבנ"י לידע כי התגלות שמו ית' תלוי בזה העבדות. וכשנודע זה צריכין לקבל הגלות בלב שמח. אבל רוב עבודה הקשה משכח עיקר המכוון כמ"ש ולא שמעו אל משה. ולכן אמר מרע"ה הן בנ"י ל"ש. ואיך ישמעני פרעה. כי ידע מרע"ה שזה מפתח של הגאולה שצריכין בנ"י מקודם לקבל דברים אלו לעשות עבודתן לשם שמים. וכ"כ ויצום אל בנ"י ואל פרעה שהקדים הכ' בנ"י שזה הי' התחלה ושורש של הגאולה כנ"ל. ואיתא כי זה א' מעשרה ק"ו שבתורה. שהוא לימוד לידע כי מקודם צריך להיות נגאלין בנפש לשמוע דבר ה' וזה מפתח של הגאולה:
בפסוק וארא כו' וגם הקמותי כו' לתת להם כו'. שמשה רבינו ע"ה שאל למה הרעותה והי' התשובה כי כן הוא סדר שסידר השי"ת כדאיתא בזוה"ק כי מקודם הי' צריך להיות א"י תחת הכנעני ואח"כ לצאת משם. וכמו כן היו בנ"י צריכין מקודם להיות משועבדין לפרעה. אח"כ להכניסם להיות עבדי ה'. וכדאיתא במד' מסעי אמר הקב"ה יכול הייתי לברוא לכם ארץ חדשה כו' רק כח מעשיו הגיד כו'. וכמו כן יכול הי' הקב"ה לבראות בנ"י להיות נקיים כמלאכי השרת. אבל התיקון בעוה"ז צריך להיות כברייתו של עולם מעיקרא חשוכא והדר נהורא. וכ"כ והארץ היתה תהו. אח"כ יהי אור. והכל עדות על הש"י. לכן נשלחו נשמות בנ"י שהגם שיתלבשו באלה הגופות עכ"ז יזכו לגאולה ולהעלות כל אלה המקומות. וכמו שנגאלו בנ"י ממצרים ונזדככו בכור הברזל להיות כסף צרוף כמו כן נזדכך ארץ ישראל להיות נחלת ה'. וכ' ארץ מגוריהם אשר גרו כי האבות הי' תשוקתם להוציא א"י מת"י הכנעני אבל הם היו קדושים מאוד ולא היו יכולין לירד במקומות אפילים כאלו ונתקן ע"י בנ"י. והנה באמת האבות הכינו כל אלה התיקונים. רק ע"י בנ"י נגמר הכל מכח אל הפועל. וכתיב באזנינו שמענו אבותינו ספרו כו' פועל פעלת בימיהם בימי קדם כו'. וכ' רש"י ז"ל שהתנבאו על לעתיד. כי הלא בני קרח היו בשעת הנסים הללו ע"ש בתהלים סי' מ"ד. אבל יתכן לפרש כפשוטו כי אבות הראשונים סיפרו להם מה שיעשה להם הקב"ה כל אלה הנסים. וכבר הכין הקב"ה הכל בימי האבות. וז"ש פועל פעלת כו'. וז"ש במד' אשר כבר עשוהו. ואל תתמה על זה שהרי החכמים מגידין מה שיעשה לנו הקב"ה בימות המשיח. מכ"ש שהאבות והשבטים גילו לבנ"י מה שיעשה הקב"ה להם בגאולת מצרים וכניסתם לא"י. וכמו שצריכין אנחנו לספר מה שעשה עמנו הקב"ה מאז. כן דורות הראשונים סיפרו על לעתיד. וכבר כתבנו במ"א כי משה רבינו ע"ה אמר למה הרעותה כי ראה שאותו הדור א"צ לסבול כל כך בעצמותם. אבל הי' הכנה לדורות שאח"כ. כדאיתא ד' לשונות של גאולה רמז לד' גאולות שלדורות. ולכן נאמר להם זו הפרשה הגם שלא שמעו כו'. רק שהי' דיבורים השייכים לדורות שאחריהם. והש"י השיבו כי מה שהוא רואה שבנ"י שבאותו הדור מוכנים לגאולה. גם זה אין מכחם רק בכח האבות. וכמו שהאבות הכינו להם. כך צריכין הם להכין על דורות שאחריהם. והכל בנין אחד שהכין הש"י סדר כל הדורות כמ"ש אשר כבר עשוהו:
;תרמ"ט
בפסוק וארא כו' ושמי ה' לא נודעתי כו'. ובמד' חבל על דאבדין כו'. הענין הוא כי כל מה שברא הקב"ה בעולמו לכבודו ברא וע"ז נבראו בנ"י לברר כבוד מלכותו ית' בעולם. אכן הרשעים וחומריות עוה"ז מסתיר הקדושה ולכן הוצרכו בנ"י שיעשה לנו הקב"ה נסים לשנות הטבע. אכן האבות הקדושים הי' כחם יפה לברר כבוד מלכותו ית' בעולם בלי נסים וגברו על כל הטבע. כמ"ש במשנה עשרה נסיונות נתנסה אאע"ה כו' ועשרה נסים נעשו לאבותינו. ושניהם ענין א' כי ע"י שאאע"ה בכחו גבר כל מיני הסתרות של הטבע שנחלקו בעשר. לכן עשה הקב"ה לאבותינו עשרה נסים כשהוצרכו לשינוי הטבע. וב' אלו הדרכים נמצאו בבנ"י מה שזרעו האבות בהם כח האמונה כמ"ש מאמינים בני מאמינים שהאמונה נטבע בבנ"י מכח האבות. ועיקר המדרגה המיוחדת לבנ"י היא הנהגת התורה ע"י מרע"ה שהוא התגלות הנסים להיות מתנהגין בפרהסיא שלא כדרך הטבע. ועתה בגלות ניכר שבחן של בנ"י בכח האמונה. וז"ש שחורה אני במעשי ונאוה אני במעשה אבות. פי' באמונה שנמצא בבנ"י בכח האבות. ואלו ב' הדרכים הם מה שדרשו חז"ל בראשית בשביל התורה שנק' ראשית דרכו ובשביל ישראל שנק' ראשית תבואתו. ויש לדקדק למה נתכנו בנ"י בשם ראשית בכאן. ולא הי' יכול לכתוב בשביל ישראל. ותו וכי בעבור בנ"י נבראו כל האומות. אך הענין הוא זה הכח שהוצרכו בנ"י להוציא אל הפועל ולעמוד נגד כל הרשעים וכל הקליפות המסתירין האמת. ולברר כח מלכותו ית' להחזיר כל דבר לשורש האחדות הראשית. בעבור זה נברא העולם בעבור שנקראו ראשית כנ"ל. וזה ראשית תבואתו כי בנ"י הם שלוחים הנאמנין בשליחותם להוציא התבואה. והמכוון שזרע הש"י בעולם. וכמו כן בשביל התורה שנקרא ראשית דרכו כי עיקר התורה נעלמה מעיני כל חי והיא למעלה מכל העולמות. אבל בשביל זה נברא העולם להודיע כח התורה שיכולה להאיר עד סוף כל עולמות השפלים. וז"ש בראשית ברא כו' השמים כו' הארץ. לברר ב' אלו. והנה מרע"ה הוריד התורה מן השמים לארץ. והאבות הקדושים העלו הארץ לשמים. והם ב' כחות הנ"ל שהם עדות על הש"י בשמים וארץ שכולם אחדות אחד. והם שני מתנות שנתן לנו השי"ת התורה וא"י וז"ש וגם הקמותי כו' לתת להם כו' ארץ מגוריהם. כי באמת האבות הן המרכבה והם רוחניות ממש בלי גשמיות. ונשתלחו להיות גרים בעוה"ז כדי להגביה עוה"ז השפל:
;תר"נ
כבר כתבנו במ"א כי הוצרך להיות תיקון במעשה אבות מקודם ועי"ז נעשו בנ"י כלים לקבל התורה שהוא דרך המיוחד להנהגת משה רבינו ע"ה. כי לא לחנם בחר הש"י בבנ"י רק שהאבות נטעו בתוכנו דרך אמונה. וכ' שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך. בורך הוא שורש כנס"י מכח האבות. ובארך הוא התורה. ושלשה עמודים אלו שכ' בזוה"ק קוב"ה ואורייתא וישראל כולא חד. וע"ז כ' וזכור את בוראך רמזו רז"ל בורך בארך בוראך. בורך הוא מקור נפשות בנ"י בחי' אבות מדרגה ראשונה בחי' נפש לכן הרמז בורך כי הנפש חופף גם בקבר. בארך הוא התורה בחי' רוח ממללא. בוראך זה הקב"ה וב"ש. וג' אלו מדרגות הם בחי' ג' רגלים. פסח יצ"מ בנפשות שצריך גאולה וביצ"מ נבררו להיות עם ה'. והוציאו מכח אל הפועל שלימות נפשותיהם. וזהו זמן חירותינו. שבועות יום מתן תורה. ואח"כ סוכות הוא בחי' משכן ובהמ"ק שהשרה הקב"ה שכינתו בתוכנו. ועל אלי הג' כ' הבו לה' בני אלים. כח כנס"י מאבות. הבו כו' כבוד ועוז התורה. כבוד שמו הוא הש"י בעצמו. כדכ' חלק ה' עמו והיא נשמת אלקי ממעל. לכן צריך כל איש ישראל להתחזק להכניס עצמו בכללות בנ"י ולידע כי אנחנו מוכנים למדרגות גבוהות ורמות אלו. ומתוך התשוקה הגדולה נזכה לגאולה. ולכן צוה הש"י לומר להם כל אלה הדברים ולקחתי אתכם כו' והייתי לכם כו'. הגם דכ' ולא שמעו. מ"מ הי' להם רוב תשוקה להיות מוכנים לאלה המעשים. ממשמע שנא' ולא שמעו מקוצר רוח כו' נראה שהיו משתוקקים מאוד לקבל הדברים ולא יכלו מתוך הגלות. מכ"ש אנחנו שכבר יש לנו התורה ומצות. וכבר הי' לנו כל אלה המדרגות בפועל ממש. על אחת כמה וכמה שיש לנו להשתוקק ולצפות להש"י אשר ישוב ויקבץ נדחינו. ועתה יש לנו זמנים שהקדושה מאיר לנו. ומאחר דכ' ולא שמעו מקוצר כו'. א"כ בשבת קודש שיש בו נשמה יתירה ויום מנוחה. והוא היפוך מקוצר רוח ועבודה קשה. לכן כ' היום אם בקולו תשמעו על שבת קודש כמ"ש בירושלמי:
והנה מרע"ה אמר למה הרעותה לעם הזה. והש"י השיבו פרשה זו וארא כו' וגם הקמותי כו'. והענין הוא כמ"ש חז"ל לא הי' צריך התורה להתחיל אלא מהחדש הזה לכם רק משום כח מעשיו כו' לתת להם נ"ג. וזה עצמו הי' קושית משה רבינו ע"ה כי בוודאי התורה שמיוחד לבנ"י מצד עצמותם. הי' צריך להתחיל מהחדש הזה. אכן ע"י חטא הקדום ונתערב טו"ר בעולם הי' צריך להיות מקודם התקונים של האבות והוא תיקון עולם הטבע שנתערב בה פסולת. וז"ש למה הרעותה לעם הזה. כי בנ"י הם בעצם מבוררים ואין בהם פסולת והוא בחי' זה. אכן הש"י רצה לזכות את בנ"י שיהי' על ידיהם תיקון בכל הבריאה כמ"ש ז"ל מביאין מתוקנת לתוך המקולקלת. ובאו האבות אחר אדם הראשון לתקן מה שנתקלקל. ובנ"י שצריכין לתקן זאת מוכרחין להיות להם פסולת מצד מה כדי שיוכלו לתקן. וז"ש לתת להם נחלת גוים שאין זאת מצדם. וז"ש עתה תראה דרשו חז"ל ולא במלחמות ל"א מלכים. ואין זה עונש בלבד למשה רבינו ע"ה. רק שהראה לו שע"י שא"י לסבול שום פסולת. א"א לו להכניסם לא"י לתת להם נחלת גוים. רק ע"י הגלות יבררו הכל. וזה ענין כל הפרשה וגם הקמותי כו' לתת להם כו'. וז"ש לכן אמור כו' שנשבע הקב"ה ע"י שנכנסו לזה הגלות ירידה שצורך עלי'. יהיו מובטחים כי יתקנו כל אלה המקומות. ובנ"י יש להם ב' המדרגות מצד פנימיותם מיוחדים לבחי' התורה ומרע"ה. ומצד חיצון יש להם חלק בעוה"ז שיתקנו התערובות. וב' אלו הם הנהגתו ית' את העולם באל שדי. ובשם הוי' ב"ה וב"ש שהוא הנהגה עליונה. וכ' אתה עשית כו' השמים כו' ואתה מחי' את כולם. פרשנו שהם ב' בחי' הנ"ל. ובחי' ואתה מחי' הוא דרך התורה. עץ החיים. והוא מה שמנהיג הקב"ה בכל עת העולם. לבד מה שבראו להיות טבע קיים. והנהגה זו מתגלה לכל א' לפי דרכו. כדאיתא ברמב"ן ושאר ספרים שהקב"ה מנהיג את הצדיקים בהשגחה מיוחדת. מכ"ש לכלל ישראל. והוא בחי' ואתה מחי' כנ"ל. וזאת נתברר ביצ"מ באותות ומופתים שעשה הקב"ה בשינוי הטבע. וז"ש השם חלקנו בחיים ולא נתן למוט רגלינו. רגלינו הוא דרגא תחתונה הנ"ל שיש לבנ"י בעוה"ז עולם הטבעי. אעפ"כ כ' ישרים דרכי ה' פושעים יכשלו בעולם הטבע וצדיקים ילכו בה לכן אע"פ שאנחנו בגלות הש"י שם חלקנו בחיים ולא נכשל ולא נכלם לעולם ועד:
;תרנ"א
ענין הפרש האבות לבחי' משה רבינו ע"ה. שהוריד תורה מן השמים. והאבות נעשו מרכבה לשכינה והוא התיקון בארץ. וזה נצרך מקודם כמ"ש ד"א קדמה לתורה. והוא בחי' א"י מקום מקודש. מוכן להשראת השכינה. ולכן מזכירין בתפילה אלקי אברהם יצחק ויעקב כו'. שיכולין לקבל אלקות בכח האבות. וזה עיקר הגאולה בגוף שהוא מורכב מד' יסודות. וזה ד' לשונות של גאולה כי יש לד' יסודות שרשים גדולים מאותיות השם ית' כידוע. ובכח ג' אבות ודהע"ה יכולין לברר הד' יסודות. וכשנתבררו זוכין להשראת השכינה:
;תרנ"ב
איתא בשם שדי שאמר לעולמו די. והוא בחי' הצימצום והקטנות שכן הי' הנהגתו ית' את העולם קודם קבלת התורה דכ' שמש ומגן ה"א. ולכן בכל הארה היורדת מן השמים נותן הקב"ה גם הכלי להיות ראוי לקבל. וכן באותות שנתן לנו הקב"ה. מילה הוא ג"כ שם הנ"ל מלבר. והארת שם הוי' מבפנים. וכמו כן במזוזה שם הוי' מלגאו ש"ש מלבר. וכ"כ בתפילין. וזה בחי' שדים והנקה. שלכן נק' דדים ע"ש שיש בשדים נקב קטן שלא יזיק רוב החלב אל התינוק. וכמו כן בנמשל. אבל בקבלת התורה התחיל בחי' גדלות כמ"ש ומי גוי גדול כו'. וכ"כ אתה החלות להראות א"ע כו' גדלך כו'. שהתחיל בחי' הגדלות. ובמדרש ביצחק ויגדל הילד ויגמל שנגמל מיצה"ר שבחי' הקטנות הוא כמו הנקה. וכשנעשה גדול נקרא גמולי מחלב עתיקי משדים. וכמו שהוא בפרט האדם. כמו כן בכלל העולם הי' מתחילה התגלות אלקותו ית' בבחי' הצימצום. ואח"כ נגלה לבנ"י הפנימיות. והנה שבת כולל ג"כ ב' בחי' הנ"ל והם בחי' זכור ושמור. ונראה לבאר ההפרש בין שם שדי לשבת. כי שדי הוא השפע המצומצם בי"ד עתים. וז"ש לעולמו די שיהי' בבחי' זמן ועת לכל חפץ בהתלבשות הטבע. אך שבת השפע מיוחד לכנ"י. וזה ש' בת. וזה רמזו חז"ל באמרם שבת א"צ תפילין שהם עצמם אות. כי ע"י התפילין יוכל להתגלות הפנימיות שבאדם. ובשבת מתגלה בכח האדם בעצמו. וזה ניתן רק לבנ"י. וזה רמזו חז"ל במאמר אמרה שבת לכל יש בן זוג שהוא בחי' כלי הצימצום. והי' התשובה כנס"י יהי' בן זוגך כנ"ל:
בענין ד' לשונות של גאולה. פרשנו כי יש ה' מוצאות הפה. ומול זה יש חמשה חומשי תורה. וכמו שנחלקו ה' ספרים לשבעה כמ"ש חז"ל ויהי בנסוע ס' בפ"ע. כמו כן שינים ושפתים כפולין והם שבעה. ועמ"ש בפ' במדבר כי הג' ספרים ראשונים בחי' האבות וב' אחרונים משה ואהרן ע"ש. ובאמת החיך היא מדרגה גבוה ושם יש אחדות גמור. והוא בן חורין שא"צ גאולה. לכן התחיל הגלות ביצחק ס' שמות. והגם כי עיקר הבירור הוא בחי' שינים ושפתים. לכן מבקשין א' שפתי תפתח. וכן אמר משה רבינו ואני ערל שפתים קודם הגאולה. לכן היו משה ואהרן מיוחדים לגאולה לברר הדיבור בשלימות שב' בחי' הנ"ל הם תכלית הדיבור. והם ב' ספרים במדבר דברים. אבל האבות היו בני חורין. אך ביצחק ויעקב הי' תחילת הגלות כדי לסייע לבנ"י. כמ"ש גר יהי' זרעך. ולכן נצרך ד' לשונות של גאולה מבחי' גרון ואילך. ועיין בזוה"ק שמות בפי' אתי מלבנון. ותמצא ג"כ לשון רבים בשינים ושפתים ע"ש. והנה הדיבור נגמר אחר ימי הנקה. אז נגמרין השינים ומוצא השפתים בשלימות. וכמו כן היו צריכין בנ"י להיתקן מקודם להיות כלים לקבל התורה. כענין שא' חז"ל משתינוק מתחיל לדבר. אביו מלמדו תורה. וע"י שני שדיך בחי' משה ואהרן נגאלו בנ"י ונעשו כלים לקבל התורה כנ"ל:
;תרנ"ג
במדרש כי ידבר אליכם פרעה כו' מגיד מראשית כו' עצתי תקום כו' עד שמא פלינקרא יש למעלה כו' חפצי אעשה שחפץ להצדיק בריותיו כו'. דכ' רבות מחשבות ב"א ועצת ה' היא תקום. כי כל העובר על האדם בפרט וכן בכלל הבריאה הכל מסובב מאתו ית' אשר הכין הכל בחכמתו ורצונו ית'. ורצה הקב"ה לזכות את בנ"י ונתן לנו תורה ומצות שהם עצות איך לתקן כל המכשולות המתרגשות לבוא. ועצת ה' היא תקום. הוא פועל יוצא שבשמירת מצותיו ית' יכולין להעלות ולתקן כל אלה המחשבות רבות. וכמו כן עצתי תקום. וז"ש במד' שהראה הקב"ה למשה מה שיחטאו בנ"י בסוף הדורות ונתן לו עצה שיכתוב את השירה. וכמו כן בגלות מצרים שהכל הי' סיבה מאתו והכין הישועה לבנ"י. חפצי אעשה היא באמצעיות בנ"י לתקן העשי' גשמיות. להמשיך רצונו ית' גם בכל מעשה גשמיות. והכל בעזרתו ית"ש שחפץ להצדיקנו. ודו"ק:
בענין המטה יהי לתנין ובמד' שהוקשו המלכות לנחש ע"ש. ובפ' שמות השליכהו ארצה כו' וינס משה כו' אחוז בזנבו כו'. הענין הוא כי הגלות בא לברר התערובות טו"ר שנעשה ע"י החטא מעה"ד טו"ר דכ' ויגרש כו' האדם כו' להט החרב המתהפכת כו'. והוא עצמו ענין היפוך הנחש למטה ומטה לנחש. כי רצונו ית"ש הי' להיות דביקות האדם בעץ החיים. דרך התורה. ההנהגה פנימיות. ולולי החטא לא הי' כל הטבע מעכב את האדם. כמ"ש אני אמרתי אלקים אתם. וע"י החטא בעה"ד הי' העונש שלא יוכל להתקרב אל עה"ח עד שיתקן זה הדרך הטבע כמ"ש ז"ל בפסוק לשמור את דרך עה"ח. מכאן שד"א קדמה לתורה. ופרשנו כי זה נעשה אחר החטא ע"ש. ולכן הוכרחו בנ"י להיות במצרים קודם שזכו לקבל התורה והוא לתקן דרך הטבע. ובכח איש ישראל לבטל הטבע. ואז נעשה מנחש מטה. כי מטה הוא סוף הנהגתו ית' ומשם יפרד להתלבש בגשמיות ובטבע. ושם הס"א מתגבר להיות נחש. ומזה מושכין כל המלכיות שבעוה"ז. ופרעה נק' התנין הגדול. וכל זה הוא בסיבות הסתלקות הקדושה כמ"ש השליכהו ארצה כו'. אבל כשאמר לו הקב"ה שלח ידך הוא כוחו של משה שר התורה. אחוז בזנבו. מיד נהפך מנחש למטה ונעשה כל הטבע כפוף אל הפנימיות והס"א בורחת. ולהיפוך כ' וינס משה מפניו כענין גולל אור מפני חשך כו'. כשמתתקף הס"א הקדושה מסתלקת. לכן רמזו חז"ל כי המטה נברא בע"ש בה"ש. שאז ס"א עורקת. וכחו של משה שליט בעולם ומתגלה ההנהגה פנימיות. ולכן נמסר השבת לבנ"י לבטל כל המלאכות. ולהיות נמשך אחר ההנהגה פנימיות והוא בחי' עץ החיים. ובימי המעשה מכ"ש בגלות הוא בחי' השליכהו ארצה כו'. ואז שליט להט החרב המתהפך מטוב לרע ומרע לטוב. [ולכן רמזו כשאדם עומד בתפילה ואז יש עליות העולמות. ואין הנחש שולט ונעשה מטה. ולכן המלך שואל לא ישיבנו. נחש כרוך לא יפסיק כו']:
;תרנ"ד
בפסוק והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים. ואא"ז ז"ל פי' שלא יוכלו לסבול תועבת מצרים כו'. וזהו באמת תכלית הגאולה שרצה הקב"ה שיצאו בנ"י מכור הברזל ממצרים ושיעלו כל הנצוצות קדושות הנמצא שם. והסיגים וסט"א שיש במצרים לא יתדבקו בהם. כי כן צריך להיות איש ישראל שאין הרע יכול להתדבק בו. ובזה מוכנים הם לארץ ישראל דכ' ולא תקיא אתכם הארץ כו' כי א"י אינה יכולה לסבול כל תועבה כמ"ש רש"י שם. וכמו כן נפש ישראל א"י לסבול. ובנ"י הם עצמם המבררים כמ"ש מצרף לכסף כו' ואיש לפי מהללו. כי בנ"י מבררים אותיות התורה. והארת התורה הנמצא בכל מקום. והפסולת משליכים. כדאיתא בזוה"ק שבנ"י נמשלו ללב שאינו מקבל פסולת וגשמיות רק חלק הנקי ומבורר מפסולת. כי באמת יצירת האדם הכל רומז אל הפנימיות. כמו שאדם אוכל הכל. והפסולת נדחה. וחיות המזון נשאר באדם ונהפך להיות כלול בנפש האדם. כן צריך להיות בפנימיות שכל הדברים יסבבו אל האדם והיא מעלה בנפשו ומברר החלק קדושה להתדבק בו. והפסולת יהי' נדחה. והכל בכח התורה ובעזר הבורא ית"ש כמ"ש וידעתם כי אני ה' המוציא כו' מתחת סבלות מצרים ואחז"ל אם אין דעת הבדלה מנין ודו"ק:
בפסוק הן בנ"י לא שמעו כו' ואני ערל שפתים ואמרו חז"ל כי הוא א' מעשרה ק"ו שבתורה. דהנה איתא בזוה"ק ואני ערל שפתים כי הדיבור הי' בגלות ע"ש. פי' כמו שיש ערלה בפתח המילה שהוא ברית המעור שזכה אברהם אע"ה שיוסר הערלה ויתגלה לו ברית המילה. כן בברית הלשון שהוא פתח הדיבור בתורה יש ערלה כי ב' בריתות אלו הם פתיחות הפנימיות. כי כל האברים סתומים. זולת ב' אלו. וכל מקום שיש פתיחות פנימיות. יש ערלה והסתר. שלא כל הרוצה ליטול השם יבא ויטול. וכמו כן בכלל הוצרכו בנ"י לעבור כל מה שעבר עליהם במצרים לזכות להסיר ערלת הפה לזכות לברית הלשון והתורה. ולא עוד אלא שבכל יום צריכים להסתייע בזכירת יצ"מ כדי לזכות לפתיחות הפה. וזה סמיכות גאולה לתפילה. גאל ישראל ה' שפתי תפתח. ואלו הם ב' האותות שיש בכל איש ישראל. מילה ושבת ותפילין. ששבת ותפילין ב' אלו הם זכר ליצ"מ וזוכין על ידיהם לתורה שהוא ברית הלשון. ובאמת כך הוא המדה סור מרע מקודם להיות זך מפסולת. אח"כ יפתח כח הפה בתורה. וכמו שהי' מקודם גלות מצרים שיזכו לתורה כמ"ש בהוציאך כו' תעבדון את האלקים וכן הוא לעולם. אכן משה רבינו ע"ה לימד זכות שיתן הקב"ה במתנה קצת פתחון פה בתורה לזכות עי"ז אל הגאולה. וכן הוא לעולם כמאמרם ז"ל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות. הרי שאפי' לא זכה לגאולה עדיין. מ"מ ע"י הרצון והתשוקה לקבל עול תורה. זוכה שיוכל לצאת לחירות להיות באמת מוכן אל התורה. וזהו הלימוד והק"ו שהוציא משה רבינו ע"ה מלבו כי הן בנ"י לא שמעו כו' שא"א להעביר הפסולת בלי שיוקדם איזה הארה מן התורה. הגם שאיננה עדיין בשלימות. וכענין שאמרו חז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה אפי' שלא לשמה. פי' כשעדיין אינו מזוכך מפסולת שמתוך של"ש יבא לשמה:
;תרנ"ו
בענין שם אל שדי אמרו חז"ל שאמר לעולמו די. פי' אל שדי אלקות שהוא במדה. כמו שאמרו חז"ל כי האבות הי' לכל א' מדה ידועה. והיא המשכות אלקות. כמ"ש לך ה' הגדולה והגבורה. ובחי' שם הוי' שנודע למרע"ה הוא התורה. והוא מים שא"ל סוף כדכ' לכל תכלה ראיתי קץ. ואמרו במד' לכל יש סקוסים לבד התורה. דכ' ארוכה מארץ מדה. והמדות הם נחלים וכלים שמקבלים אור תורה. אבל עצם התורה היא שמותיו של הקב"ה. אורייתא וקוב"ה חד. ולכן התורה היא חירות וגאולה כמ"ש ז"ל אין לך ב"ח אלא העוסק בתורה. כי עיקר הגלות מה שחיות אלקות הוא בהסתר. וא"י להתגלות מתוך הטבע. והאבות נזדככו גם קודם קבלת התורה. ורק מצות המילה שניתן להם והסרת הערלה כמ"ש וגם הקמותי את בריתי. ובכח מצוה זו תיקנו המדות להיות כלים והכנה לקבלת התורה אח"כ. כמ"ש התקן עצמך ללמוד תורה. הוא התיקון בגוף להיות כלי מוכן לתורה. וכמו שהוא בפרט כן בכלל בנ"י הוצרכו מקודם לתקן בחי' המדות וכלים כנ"ל. ואיתא כי שבת הוא בחי' משה כמ"ש ישמח משה במתנת חלקו ובו נתנה תורה. וזה ההפרש שכל הנביאים נתנבאו באספקלריא שאינה מאירה כה אמר ה'. ומרע"ה זה הדבר אספקלרי' המאירה. ופי' אספקלריא שאינה מאירה. הארה שצריכה להתברר מתוך החשך כמ"ש ויהי ערב ויהי בקר. כי אור שמתחדש בכל יום הוא כפי בירור שמבררין. כמ"ש ברישא חשוכא והדר נהורא. והוא תלוי בעבודת האדם. ושבת הוא מתנה טובה ונשמה יתירה הבאה מעולם העליון. ואיתא כי אספקלריא מאירה היא כמו חלון שיכולין להסתכל בו מה שבפנים ע"י זכוכית. ושאינה מאירה היא. מראה. שמחפין בעבר השני ובו מסתכלין לראות את עצמו. והוא בחי' הנ"ל שימי המעשה הוא לתקן את עצמו ולמצוא אור הגנוז בו. ושבת תוספות אור חדש מלמעלה. וקודם גאולת מצרים לא הי' יכול להיות התגלות התורה. לכן גם מרע"ה לא התנבא בזה הדבר. רק בכה אמר ה' עד אחר יצ"מ. ולכן אמר ערל שפתים כי הרגיש בעצמו שאין הדיבור שלו בשלימות שהי' מוכן לנבואת זה הדבר:
;תרנ"ח
בד' לשונות של גאולה. כי האדם כלול מד' יסודות ארמ"ע ויש להם פנימיות. וצריכין גאולה מן הגשמיות ועיקר הוא הרוח שהוא בחי' קול ודיבור. רוח ממללא. ואש מים הוא דחילו ורחימו שהם במחשבה. ועפר הוא במעשה. וכן ד' ציצית וד' פרשיות בתפילין הם החירות וגאולה דיצ"מ לד' יסודות לכן כ' בהם יציאת מצרים בפרשיות דציצית ותפילין:
;תרנ"ט
בפסוק הן בנ"י לא שמעו כו' ואני ערל שפתים. פרשנו כבר כי ע"י שבנ"י לא שמעו לכן הוא ערל שפתים. כי הנביא מתנבא בכח שמיעת בנ"י כדכ' נביא מקרבך כו' והנה כ' שמעה עמי ואדברה ואחז"ל אין מעידין אלא בשומע וזה הי' עיכוב עשרת הדיברות. והי' הדיבור בגלות כל זמן שלא הוכנו המקבלים לשמוע דבר ה'. ובמד' ולא שמעו אל משה שהי' קשה להם לפרוש מע"ז. כמ"ש איש שקוצי עיניו לא השליכו. ואין הפי' דוקא עבודה זרה ממש. רק עבודה שהיא זרה להם כי השמיעה צריך להיות פנוי מכל דבר כמ"ש שמעי בת כו' והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך. וזה עיקר הגלות גם עתה מה שא"י להתפנות ולשכוח הבלי עולם להיות הלב פנוי לשמוע דבר ה' בלי מחשבה זרה כמ"ש ול"ת אחרי לבבכם כו'. וז"ש איש שקוצי עיניו לא השליכו. ולכן בגלולי מצרים הלכו. כי אם היו מוכנים לשמוע דבר ה' היו נגאלים מיד. והנה עתה שכבר ניתנה התורה לבנ"י. וכ' קול גדול ולא יסף. לא פסק. ואומרים בכל יום שמע ישראל ה' אלקינו כו'. והוא המאמר אנכי ה"א. אשר לא פסק. אבל צריכין להכין עצמו לשמוע פרשת ק"ש בלי מחשבה זרה. ולכן מקדימין יצ"מ לק"ש. שע"י גאולת מצרים יכולין להיפנות ממ"ז להיות מוכן לשמוע דבר ה'. וכמ"ש ולא שמעו כו' מקוצר רוח ומעבודה קשה שהוא שליטת הגוף על הנשמה ורוח. ובשבת היפוך מזה שיורד נשמה יתירה וכל איש ישראל פונה עצמו עכ"פ מל"ט מלאכות. לכן הוא זמן שיכולין לשמוע דבר ה':
;תרס"א
וארא כו' ושמי ה' לא נודעתי כו' וכן כתיב אחר כל ד' לשונות של גאולה וידעתם כי אני ה' שזה תכלית כל הגאולה. ושע"ז הוצרכו להיות ד' מאות שנה במצרים לזכות לבחי' הדעת. והוא התורה. וכ' ה' יתן חכמה מפיו דעת ואיתא במד' תשא גדולה החכמה. ודעת גדולה [ממנה כו'] למי שהוא אוהב נותן לו פרוסה מתוך פיו ע"ש. כי ראי' היא בחכמה ויכולין לראות גם מרחוק כדכ' מרחוק ה' נראה לי. אבל הדעת הוא דביקות וידיעה בעצם הנפש. ובנ"י הם עדים על הש"י כדכ' אתם עדי וכ' בעד או ראה או ידע. שיש עדות בראי' ובידיעה. ובאמת כל פעל ה' למענהו לעדותו כמ"ש במדרשות. א"כ כל העולם ומלואו עדים על הקב"ה ואפי' חכמי האומות בע"כ מעידין על הבורא. שהחכם בטבעיות ג"כ רואה נפלאות הבורא ית"ש. אבל לבנ"י כ' אתה הראת לדעת שהם עדים בראי' ובידיעה. וזכו לזה ביצ"מ וקבלת התורה כמ"ש ע"ז ישקני מנשיקות פיהו. ובחי' זו מתגלה בש"ק כמ"ש לדעת כי אני ה' מקדישכם. ולכן כ' וזכרת כי עבד היית כו'. ע"כ צוך כו' לעשות כו' יום השבת. שהוא עדות וזכר ליצ"מ. שקודם גאולת מצרים לא הי' אפשר לבוא לזה הדעת והעדות. ובאמת הוא שאז"ל מתנה טובה יש לי בבית גנזי שהוא גנוז ונסתר. ולכן א"א להיות בו בחי' ראי' רק ידיעה כמ"ש בזוה"ק ההפרש בין וארא בין נודעתי ע"ש. וזה הדעת נטע הקב"ה בכל נפש מישראל. רק שצריכין גאולה לצאת מכח אל הפועל ושבת זכר ליצ"מ שנגלה זה הדעת בכח הנשמה יתירה:
;תרס"ב
במדרש ראה נתתיך אלקים לפרעה. הה"ד מי זה מלך הכבוד כו' שחלק מכבודו ליראיו וקרא למשה בשמו ע"ש. ופרעה עשה עצמו אלוה אמר הקב"ה יראה זה ויאמר זה אלוה ע"ש. כי הקב"ה מלך מלכי המלכים ב"ה וב"ש ומנהיג כל העולמות. אבל הנהגת עוה"ז בדרך הטבע וזה מושל על זה ויש שרים ממונים על כל אומה ועל כל מיני נבראים. אבל מי שזוכה להיות עבד ה' בעצם זוכה שיגלה הקב"ה עליו כבוד מלכותו ביחוד. זה עיקר הכבוד שלא להיות עבד ח) רק למלך מלכי המלכים. וישראל זכו לזה במתן תורה. אנכי ה"א. עליך יחדתי אלקותי ביחוד. וכמו אותו הרשע פרעה לפי שפרק ממנו עול מלכות שמים לגמרי ואמר אני אלוה. ירד עוד ביותר להיות משה אלקים לפרעה. מכ"ש מדה טובה מרובה מי שמקבל עליו בכל יום מלכות שמים. ורוצה להיות משועבד תמיד תחת עול מ"ש. מסירין ממנו כל אלה המדרגות וזוכה לחסות תחת כנפי שכינת מלכותו ית"ש. וכדאיתא במשנה המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול ד"א. פי' שיוצא מהנהגת הטבע ולכן אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה שע"י התורה זוכין להיות נמסר תחת מלכותו ית"ש ביחוד. ולכן אין כבוד אלא תורה. ושלמה המלך קרא הארון מלך הכבוד. וכ"כ בי מלכים ימלוכו כי עבד מלך מלך:
איתא במד' וחנפי לב ישימו אף. הרשעים מאחר שהקב"ה מצפה שיעשו תשובה ואין עושין אפי' באים לשוב באחרונה נוטל את לבם. לא ישועו כי אסרם כו'. ויש ללמוד מזה ק"ו מה מדת פורעניות מעוטה. וידו פתוחה לקבל שבים. מ"מ ברוב פשעם נועל מהם דרכי תשובה. מכ"ש מדה טובה מרובה. הצדיקים שעושין תשובה בכל עת. אפי' על עבירות קלות ושגגות. אפי' נזדמן להם עבירות שאין התשובה בלבד מכפרת. אעפ"כ הקב"ה פותח להם שערי תשובה. וע"ז נאמר פותח שער לדופקי בתשובה. כי שערי תשובה לעולם פתוחים. רק אפי' אותן העבירות שאין תשובה מועלת להם כדאיתא בזוה"ק דלא חמאין אפי שכינתא. אעפ"כ הקב"ה פותח שערים חדשים לדופקי בתשובה. ונראה דביצ"מ הי' צריכין ב' אלה הבחי'. כי פרעה מרוב המכות הי' רוצה לשוב. ובבנ"י הי' נמצאים עונות שצריכים תיקון מה שאין שערי תשובה פתוחין להם. והקב"ה עשה בב' הבחי' לפנים משורת הדין. להפרע מן הרשעים. וליתן שכר טוב לצדיקים:
;תרס"ג
וידבר אלקים כו'. ויאמר אני ה'. כבר כ' במ"א כמו שבריאת העולם בתחילה עלה במחשבה לבראותו במדה"ד וראה שאין מתקיים. שיתף עמו מדה"ר כמו כן בגאולת מצרים. והנה מתחילת השליחות שאל מרע"ה וכי אוציא באיזה זכות והשיב לו הש"י בהוציאך כו' תעבדון בזכות קבלת התורה בלבד. ואם הי' נמשכין אחר מדרגת מרע"ה שהוא עצם התורה. הי' גאולה שלימה במדה"ד כמ"ש וידבר אלקים כו' אנכי ה"א אשר הוצאתיך. אבל כשלא נמשכו אחר מדרגה זו שיתף הקב"ה זכות אבות כמ"ש וארא כו' וגם הקמותי כו' בריתי אתם כו'. שהרי כ' ולא שמעו אל משה. ולא לחנם אמר מרע"ה והן לא יאמינו. ולא ישמעו בקולי. ואיתא בגמ' שהקב"ה השיב לו בנ"י מאמינים בני מאמינים ואתה אין סופך להאמין דכ' יען לא האמנתם כו'. פי' בנ"י יש בכחם מושרש האמונה בכח האבות. ואפי' שבגלות אין יכולין להוציא מכח אל הפועל זו האמונה. אבל הם בני מאמינים. ובאמת כמו שצריכין להאמין בהקב"ה אף שאין יכולין להבין הנהגה הנעלמת של הקב"ה. כמו כן צריכין להאמין בבנ"י אפי' שנראין כעורין ושחורין כמ"ש שחורה אני ונאוה. ולכן התרעם עליו הקב"ה שהי' לו להאמין בבנ"י. וגם במאמר יען לא האמנתם כו' להקדישני לעיני בנ"י. הי' ג"כ רק חסרון אמונה בבנ"י שסבור שלא יוכלו לקבל זו ההנהגה שנצטוה ודברתם אל הסלע. לפי שהמרו את רוחו. אבל הי' צריך להאמין שהחטא רק במקרה בבנ"י. וכן גם עתה אע"פ שלא שמעו אל משה מ"מ הדיבור נכנס בהם בכח שצירף הקב"ה מעשה אבות וצירף אהרן שיקבל ממשה. והם יקבלו מן אהרן. וגם צירף ראשי בית אבותם כמ"ש במד'. וע"ז נאמר קול דודי כו' זה בא מדלג על ההרים. שהקול בא לבנ"י בכח ההרים והגבעות שהכין להם הקב"ה ברחמיו עצות שיוכלו לקבל הדברים:
;תרס"ד
בד' לשונות של גאולה. כי האדם יש בו מד' יסודות ארמ"ע. ואיתא בזוה"ק שמות על פסוק מארבע רוחות באי הרוח שגם הרוח יש בו מד' יסודות רוחניים ע"ש. כי הקב"ה צר צורת הגוף בדמיון הנפש כמ"ש חז"ל אין צייר כאלקינו. ולכן יש ד' גאולות שצריך הנפש להיות נגאל מד' יסודות הגוף הגשמיי. וזה עיקר הגאולה שיתמשכו יסודות הגוף אחר יסודות הנפש. ולכן יש ד' בחינות עיקריות בעבודת הבורא יראה אהבה תורה ומצות כמ"ש בזוה"ק בכמה מקומות מול ד' אותיות ה'. יראה בחי' אש. אהבה מים. תורה רוח. מצות תיקון הגוף בבחי' עפר שהיא בחי' תחתונה מכולם. ובפרטות יותר כמו שיש תרי"ג איברים וגידים בגוף. כן רמ"ח ושס"ה מצות בנפש. וכמ"ש בס' שער הקדושה שע"ז נאמר וחי בהם. ואמרו חז"ל רצה הקב"ה לזכות א"י הרבה להם תורה ומצות שע"י מזוכך הגוף להתמשך אחר הארת הנשמה. כי באמת שורש ד' יסודות נקשרים בד' בחי' אותיות ה'. ושם מתאחדין ד' יסודות רוחניות וטבעיות. ולכן ש"ק זכר ליצ"מ וזכרון למעשה בראשית. פי' במעשה בראשית הי' הכל אחדות אחד. וע"י יצ"מ נשאר זכר זה לבנ"י בשבתות ומועדים. שיש בהם הארה מיצ"מ ומפתח של הגאולה. וד' בחי' הנ"ל הם ד' גאולות של ד' מלכיות וגלות שלנו בחי' עפר מדרגה התחתונה עד שיהי' גאולה שלימה במהרה. כמ"ש כי שחה לעפר נפשנו כו' קומה עזרתה לנו:
==בא==
;תרל"א
זכר של בני חנוך חיים שיחי'
אא"ז מו"ר זצלה"ה הגיד כי מה שהי' צורך לעשר מכות. להסיר הקליפה והסתר מעשרה מאמרות לעשותן עשרת הדברות עכ"ד ז"ל. פי' כי בעולם הזה נסתר זה שעיקר חיות הכל רק אותיות התורה המאמרים שנבראו ע"י. וז"ש שנותנין שכר לצדיקים המקיימים העולם שנברא בע"מ. פי' שהם יודעין ודבקין בשורש חיות הנעלם שע"י הע"מ. וע"י כל מכה הסיר הסתר מאמר א'. ונעשין עשרת הדברות. פי' דיבור לשון הנהגה. כמ"ש דבר א' לדור. וכמ"ש בזוה"ק פי' ודברת בם בשבתך כו' בלכתך כו'. שמנהיג כל מעשיו עפ"י דברי הש"י ואחדותו ואהבתו שיהיו כל מעשיו לש"ש ע"ש פ' ואתחנן. וזה פי' בדברו מעריב ערבים. בחי' מלכות שמים להיות כבוד שמו גם בתוך העירוב וההסתר ע"י אמונה [כמ"ש אמת ואמונה ערבית כמ"ש במ"א]. ובשעת הגלות נסתר האמת. וז"ש זוה"ק וארא שבחי' הדיבור הי' בגלות. וז"ש מרע"ה ואני ערל כו' לא איש דברים כו'. ובשעת קבלת התורה נתגלה בחי' הדיבור כמ"ש וידבר אלקים כו' ע"ש בזוה"ק. [וז"ש במדרש דברים משזכה לתורה אלה הדברים כו' ע"ש]. ובמד' כובד אבן כו' שאין בריאת שמים וארץ יגיעה לפניו ית' במה אני ייגע במי שמכעיס לפני כו'. פי' היגיעה רק מה שנסתר בעוה"ז. ושנמצא מי שיאמר כחי ועוצם ידי כו'. וכן פרעה לי יאורי כו'. ויש ללמוד מזה כי בשבת קודש שנק' מנוחה. הכתיב מנוחה לעצמו מי שכ' בו לא ייעף כו'. הפי' שבש"ק נגלה זה שהכל מחיות הש"י. כמ"ש ע"ה אימת שבת עליו. [ולכך בש"ק מעידין בנ"י שהש"י ברא העולם. כמ"ש מי שאומר ויכלו נעשה שותף כו' שידיעה זו יותר מנוחה כנ"ל]:
במדרש ע"פ כי אני הכבדתי כו'. מפרש כי הש"י הכביד לב פרעה כדי שיהי' סיוע לגאול את ישראל. שלא היו ראוין. והי' זה עצה להכביד לבו. וכעס אויל כבד כו'. וזה ללמוד לכל א' מישראל שלא יפול לבבו בראותו ההסתר. כי הכל לטובה. [כמ"ש ואני כמעט נטיו רגלי כו' אך בחלקות כו' וכ' ומחשבותיך אלינו]. וז"ש בא אל פרעה כי גם ההסתר עצמו סיוע לטובה כי אני הכבדתי כו':
במדרש אדם ובהמה כו' ובן שמונת ימים ימול. שיראה פני מטרונא תחילה כו'. דכ' תן חלק לשבעה וגם לשמונה במד' [תזריע וקהלת] לשבעה ז' ימי בראשית. לשמונה ח' ימי מילה. פי' שמילה היא בחי' שמונה למעלה מן הטבע. ויכולין לבוא לזה ע"י בחי' שבת להביא קדושת ש"ק גם בימי המעשה. וזה חלק לשבעה כי שבת מעין עוה"ב. ובכללותן יכולין לבוא לבחי' שמיני ג"כ:
החודש הזה לכם. ענין זה לגאולת מצרים. כי בגלות נחסר זה ההתחדשות. כמ"ש בפ' ויקם מלך חדש ע"ש. ובשעת הגאולה דהיינו שנתברר שהכל חיות הש"י. ומזה בא התחדשות. כי חיותו ית' יש בו התחדשות תמיד כמ"ש מחדש בכל יום תמיד. ופי' תמיד בכל יום. רק מי ששוכח והוא תוך הטבע כ' אין כל חדש כו'. אבל מי שנדבק בפנימיות חיות הש"י יש בו תמיד התחדשות. וז"ש החודש הזה לכם. שיכול כל א' מישראל לעורר התחדשות זה ע"י אמונה שמברר בלבו שהכל מהש"י. וזה ההפרש בין שבת לר"ח. ששבת מעין עוה"ב קביעא וקיימא שאין הסתר. כמ"ש מתעברין מינה. ור"ח הוא להאיר ההתחדשות גם בימות החול. וזה תלוי בישראל כמ"ש לאל גומר עלי כו'. וז"ש רש"י ז"ל ובמד' שנתקשה מרע"ה עד שהראה לו כזה ראה וקדש כו'. והלא לא נדבר אלא ביום כו' עם חשיכה כו'. כי בחי' מרע"ה הוא אספקלריא דנהרא בחי' שבת. וזה ישמח משה כו'. אבל בחי' חודש בדרך אמונה כנ"ל. והראהו עם חשיכה בין השמשות. וכ' הזה להודיעהו כי ה' ושמו אחד. ולפעמים צריך להיות דרך אמונה לעורר התחדשות כנ"ל:
;תרל"ב
במדרש כובד אבן כו' וכעם אויל כו'. אא"ז מו"ר ז"ל הגיד כי אחר גאולת מצרים נעשה מעשרה מאמרות עשרת הדברות באמצעות עשר מכות כו'. וההפרש שבין מאמר לדיבור. כי דיבור לשון מלכות והנהגה אשר יהי' ניכר ומתגלה שכח פנימי וחיות הכל רק מעשרה מאמרות אשר לא תוכל הטבע להסתיר כחו ית' ולא יאמר פרעה לי יאורי כו'. וז"ש כעס אויל כבד. כי הבריאה אינו יגיעה לפניו. כי עשרה מאמרות הי' רק יהי אור ויהי כו'. אבל בגאולת מצרים כמה עצות הי'. כי לברר חיות הש"י תוך הטבע. כבד יותר. כי ניתן הבחירה וכח לסט"א כמ"ש כי אני הכבדתי. והעצה ע"י אמונה באמת לידע כי כח כל מיצר ומיצר ג"כ רק מאתו ית'. כמ"ש כי אני הכבדתי כו'. ועי"ז נתבטל המיצר. כי המכוון רק למען תספר כו'. שיהי' אמונה מאירה בלב האדם. כי כן הי' הבריאה לבוא לאמת ע"י אמונה. ובוודאי במכה א' הי' משלח את ישראל. רק היא הקושיא ג"כ במשנה בע"מ נברא כו' ומה ת"ל כו' להפרע מרשעים כו'. י"ל ג"כ לשון התגלות כמו פרוע. כי ע"י שהי' נחלק לעשר בחינות שונות זה מזה. נמצא מזה הבחירה לאדם ג"כ. להיות עבודת האדם ליחד כל הבחי' אליו ית'. וכן התירוץ בפסוק למען שתי אותותי כו' תספר באזני בנך. הוא לברר חיות התורה בכל המצרים והסתרות. כי וודאי כל מכה הי' להסיר הסתר ומצור מיוחד מכחות סט"א שהי' למצרים. ולברר מלכות שמים גם במקום ההוא. ובש"ק נאמר זכר ליצ"מ ע"י שמעידין בנ"י בשבת כי כח מעשה בראשית ממנו ית'. ומאחר שכ' מנוחה בשבת וינח כו' הוא ג"כ ע"ז שנק' יגיעה. כמ"ש במד' במה אני ייגע כו'. שבש"ק ע"ה אימת שבת עליו. שאין כח לסט"א להגבי' עצמה בש"ק. ויוכל כל א' לעורר חיות הפנימיות של כל הבריאה. וש"ק נותן חיים על כל השבוע. כמ"ש מיני' מתברכין כו':
ובמדרש החדש הזה לכם אמר הקב"ה אין לכם חידוש אחר יותר מזה. שבגאולת מצרים נתחדש כח מעשה בראשית שנתברר שהוא מחיות הש"י. וכשנתבטל הכל לשורש החיות. ממילא הוא בהתחדשות תדיר. כדכ' מחדש בכל יום מ"ב. וזה שאומרים גאולת מצרים קודם ברכת ק"ש בכל יום שע"י יצ"מ נתברר התחדשות מ"ב. ותליא ג"כ בבני אדם לידע זאת. כמ"ש אין לכם חידוש אחר כו'. והיינו שקודם לכל מעשה ותנועה והרגשה. נקדים ידיעה זאת ראש חדשים כנ"ל:
במדרש כי אני הכבדתי. פי' שהי' עצה מהש"י להכביד לבו כדי שיסייע זה לגאול את ישראל. כמ"ש לולי כעס אויב כו':
עד מתי מאנת לענות. כי ה' הכביד לבו. אבל הי' צריך להיות לו עכ"פ רצון להיות נכנע. והוא שמח עוד בחיזוק לבבו:
למען תהי' תורת ה' בפיך כו'. כי גאולת מצרים היא להיות הארת הקדושה גם תוך המיצר והסתר הטבעי. וזה נק' תורה שבע"פ. כי תורה שבכתב למעלה מהטבע. והמשכת אור התורה בכל מעשה גשמיי ג"כ זה תורה שבע"פ שנתחדשו מתוך יגיעת העמלים בתורה לשמה. וז"ש שע"י יצ"מ יוכל להיות תורת ה' בפיך דייקא. ושמרת את החוקה ג"כ כנ"ל כי להיות כל הנהגת המעשה ג"כ ע"י התורה היא כמו חוקה. כי בתורה עצמה מובן כל דבר בטעמו שלמעלה בשורשה. אבל למטה בתוך הטבע היא חוקה. למועדה להיות נמשך המעשה אחר חיות הפנימיות כמ"ש בכל דרכיך דעהו. וחוקה הזאת כמו זאת חוקת התורה:
;תרל"ד
במדרש כובד אבן כו' וכעס אויל שמכעיס לפני בדברים בטלים כו'. ד"א כ"א ונטל החול אלו ישראל. דהנה בעשרה מאמרות נברא העולם. ורק פרשה א' של בראשית שנשלם ע"י כל מ"ב, ולהוציא ב"י ממצרים נצרך כ"כ פרשיות ע"ז. כי לתקן מעשה רשעים הוא עבודה רבה יותר מלברוא חדשות כי הוא כל יכול. אבל מה שניתן הבחירה לב"ו והוא מקלקל. לזה צריכין עצות. לכן תיקון הבריאה וקיומו הוא יותר גדול מגוף הבריאה. והבריאה הי' בכלל. ויצ"מ הוא תיקון הבריאה בפרט. ונשתנו כל הנבראים. אור ואש ורוח שמים וארץ יבשה וים כו'. בכל דבר נעשה שינוי בעשר מכות. כי הוא תיקון הבריאה כנ"ל. והוא בבחי' פרט. לכן כ' אשר הוצאתיך מא"מ. ולא אשר בראתיך. כי יצ"מ יותר פלא. והוא מיוחד לבנ"י שהוציאנו מא"מ להיות מיוחד אליו ית'. דכתיב יצב גבולות עמים למב"י. פי' שבנ"י הם שמירה להקדושה שלא יוכל שום עם ולשון לגשת עוד לכח הפנימיות שנתן הש"י תוך הבריאה. וכ' ושמרתם מצותי. פי' מה שרוצה הש"י לחבר ולדבק אל הקדושה מלשון צותא. ולא יותר. וכ"כ ושמרו בנ"י את השבת כו'. לכן נק' חול שהם שמירה לים שהוא החכמה כמ"ש כח מעשיו הגיד כו'. וכ"ז נעשה ביצ"מ. לכן כתיב בשבת כי בו שבת. ביד חזקה הוציאך כו' שהבריאה ויצ"מ הוא דבר א' והוא תיקון הבריאה. ובששת ימי המעשה ע"י שהי' בהם בריאת שמים וארץ. עי"ז יש אחיזה לכל הנבראים. וצריך תיקון ע"י בנ"י כנ"ל. ובש"ק אין שייכות לאומות כמ"ש אות היא ביני כו' כיון שלא נברא בו דבר. לכן איתא כי בנ"י והשבת מעידין זה ע"ז. וכפי התיקון בימות החול זוכין לבחי' שבת. כמ"ש מי שישנו בשמירה כו'. ובחול הוא שמירה לשבת כנ"ל. וש"ק הוא שורש החיות של כל הימים. כמ"ש מיני' מתברכין שיתא יומין. וע"י עבודתינו בחול מקבלין בש"ק קודם כל הנבראים. וז"ש החודש הזה לכם שבנ"י זכו ביצ"מ להיות ראשונים לקבל השפע משמים כנ"ל. וכ"ז הי' כשהיינו שרוין על אדמתינו כמ"ש חז"ל:
כי אני הכבדתי כו' ולמען תספר כו' וידעתם כי אני ה'. פי' שצריכין לבוא לידיעת הש"י ע"י הנפלאות במצרים שהוכבד לבו. ואעפ"כ הי' הכל במשפט אמת. ונמצא שכן בכל המעשים וההנהגה שבכל א' הכל בהשגחת עליון. וכל הוי' היא מאתו ית' המהוה כל. וז"ש כי אני ה'. וכ' הן בנ"י לא שמעו כו' ואיך ישמעני פרעה. נמצא בא ללמד ונמצא למד שאחר שהשי"ת פעל בנפלאותיו שגם פרעה הרשע הוכרח לשמוע. ואיך לא נשמע אנחנו. ואפשר אמר מרע"ה זה הק"ו כדי להתברר על אחר הגאולה. שיהי' הידיעה אצל בנ"י בק"ו זה. כי ק"ו אדם דן מעצמו. וכפי שמבין אצלו הק"ו. יוכל לבוא לזה. לכן התעורר מרע"ה בזה הק"ו בעבור בנ"י כנ"ל:
כלה גרש יגרש. י"ל הפי' שאחר העבודה במצרים היו בנ"י יגיעים מאוד. כמ"ש בזוה"ק ויהי בשלח שהיו שבורי לב מרוב היגיעה ע"ש. לכן הבטיח השי"ת כי המצריים יגרשו אותם. והוא ללמוד הבטחה לכל אדם. שאף שנתיגע נגד היצה"ר וניטל הכח ממנו. יוכל אח"כ לעשות בכח היצה"ר עצמו. וכמ"ש וקוי ה' יחליפו כח. והבן. וכ"כ בכל לבבך בשני יצריך שאח"כ מסייע גם הוא כמ"ש זוה"ק ואתחנן ע"ש:
במדרש על שהכביד לב פרעה. אם ללצים הוא יליץ כו'. איתא בע"מ נברא העולם כדי להפרע ולתת שכר לצדיקים שמקיימין העולם שנברא בע"מ. פי' שהשי"ת תלה המאמרות זה בזה. כי מאמר לשון חיבור כמ"ש האמירך עשנו חטיבה א'. לבוא ממדריגה קטנה עד אליו ית'. כי אם הי' נברא במאמר א' לא הי' יכול הרשע לבטל רצונו ית'. וכן הצדיק שיוכל להתדבק מיד במאמר הש"י בשורשו א"א. רק ע"י מדרגות נתן הש"י שהצדיק שעושה דבר טוב יביאנו לדבר טוב יותר כמ"ש מצוה גוררת מצוה. והושם זה בעולם שמי שעשה טוב יביאנו לכל המדריגות. וזה ענין החלוקה לעשרה. וכן לרשע ע"י שמבטל מאמר א' יביאנו לזה לבטל יותר עד שיבטל הכל. וכן הוי עובדא ע"י עשרה מאמרות זכה פרעה לעשר מכות. וזהו להפרע מן הרשעים שהוא פרעה הרשע. ובנ"י זכו לעשרת הדיברות כמ"ש ועמך כולם צדיקים וז"ש המד' שע"י שחטא פעם וב' ניטל ממנו דרכי התשובה כנ"ל וק"ו במדה טובה ע"י שעושין מעש"ט אין מניחין משמים ליפול עד לגמור הכל בכי טוב וכנ"ל:
;תרל"ה
בא כו' כי אני הכבדתי כו'. להודיע לכל איש ישראל לחזק לבו שלא לירא מגודל כחו של היצה"ר ורוב הסתרות שיש לכל דבר שבקדושה כי גם זה רק מהשי"ת שנותן כח גם לסט"א. וממילא מי שיש לו רצון אמת אין לו לירא מזה כדכ' ברצות ה' דרכי איש כו' ובאמת זה יותר גבורה והכרת גבורתו של הקב"ה מה שכל יכול לתת כח לעשות נגד רצונו ית'. ובמד' כובד אבן כו' אין זה יגיעה במה אני ייגע במי שמכעיס לפני בדברים בטלים. ותמהו המפ' כי מה זה יגיעה לפניו ית' מחטא האדם. אבל הפי' כנ"ל שזה שנותן הש"י כח לב"ו להכעיס בדברים בטלים. וגם לסט"א עצמו שורש הרע זה יגיעה לפניו יותר מבריאת שמים וארץ:
עוד במד' כעס אויל כבד לולי כעס אויב אגור כו'. פי' שהקב"ה הכביד לב פרעה כדי שעי"ז יהי' הכרח לגאול את בנ"י אף שאינם ראוין לגאולה כדי שלא יאמרו ידינו רמה. וזה ג"כ נצרך לכל איש ישראל לידע כי כל התגברות היצה"ר עליו. הכל לטובה. שע"י שיאמרו ידינו רמה ולא ה' פעל כו'. עי"ז נגאל האדם מיצה"ר כנ"ל. ואפשר כי לכך איתא שבש"ק צריכין בנ"י יותר שמירה שע"ז נאמר פורס סוכת שלום. כי בש"ק הכל מתבטלין להש"י. כדאיתא ע"ה אימת שבת עליו. לכך לא יש עצה הנ"ל שאין מי שיאמר ידינו רמה. ולכך יש הגנה מסטרא דקדושה סוכת שלום. כי בחול צריך להיות ההגנה ע"י היצה"ר עצמו כדלעיל. וכן הי' בגלות מצרים. אבל בשבת זמן גאולה. בא ההגנה מסטרא דקדושה וזה סוכת שלום כנ"ל:
יש ללמוד ק"ו ממה שהכביד הקב"ה לב פרעה ע"י שלא רצה להכניע עצמו להשי"ת. אף שע"י המכות רצה לשוב. מ"מ כיון שמעצמו לא השפיל עצמו כדכ' מאנת לענות מפני. עי"ז הכביד לבו שלא לשוב ע"י המכות. ק"ו מדה טובה מרובה בנ"י אשר חפצים באמת לשוב להש"י ומה שא"י ע"י הטרדות ויגיעת היצה"ר יעזור להם השי"ת לגבור נגדו לשוב לטוב:
וכסה כו' עין הארץ ולא יוכל לראות. כ' רש"י לא יוכל הרואה לראות כו'. אבל יש לפרש כי המכה כסה עין הארציות והגשמיות שלא יוכל זה העין הרע להשגיח על פנימיות הארץ. וע"ז חרה לבלק ובלעם דכ' עם יצא ממצרים כו' כסה כו' עין הארץ כו':
ולמען תספר כו' וידעתם כי אני ה' כו'. יש לרמוז בזה הפסוק כי ע"י הסיפור ביצ"מ זוכין לדעת את ה' וכדאיתא כל המרבה לספר ביצ"מ ה"ז משובח שזוכה לדעת כנ"ל:
הרב המגיד ז"ל כ' על מה שאין מניחין תפילין בש"ק כי הרשב"ם פי' לטוטפות כו' כפשוטו כמו כתבם על לוח לבך לזכור את אחדותו ית' ויצ"מ תמיד. אך בחול א"י לבוא לזכירה זו אם לא ע"י מצוה גשמיות. אבל בשבת קודש יכולין בל"ז לקיים מצוה זו עכ"ד [בס' אור ישראל] ודפח"ח. כי באמת זאת עיקר מצות תפילין לקשר החכמה והמוח אל הגוף כמ"ש לשעבד בזה תאוות ומחשבות לבינו כו' וכתיב למען תהי' תורת ה' בפיך כו'. כי ידוע שכל הפנימיות רוחו של אדם מתאסף אל הפה והבל זה כולל כל האדם וזה עצמו הי' ביצ"מ שהי' מקודם הדיבור בגלות כדאיתא בזוה"ק וע"י יצ"מ הי' יכולין להביא המחשבה והחכמה אל הדיבור. וכ"כ בספרים כי יציאת מצרים הוא בחי' הדעת שהוא התקשרות החכמה אל המדות כו' ובשבת מתעורר יציאת מצרים כמ"ש זכר ליצ"מ. ובחול צריכין לעורר הגאולה ע"י מצות התורה במעשה גשמיי. ומ"מ גם הגאולה של שבת תלוי' בהמצות בחול כדאיתא מי שטרח בע"ש יאכל בשבת. כי ב' מדריגות הם. בחול ע"י טרחא. ובשבת בשובה ונחת. וכפי היגיעה בחול זוכין למנוחה בש"ק כנ"ל:
;תרל"ו
בא א"פ כו' כי אני הכבדתי כו' למען שתי אותותי כו' ולמען תספר כו'. זה לחזק לבות בנ"י אשר גם בראותם כח היצר וסט"א גובר ח"ו בחזקת היד. עכ"ז יחזקו עצמם לגשת מול המלחמה ביודעם זאת כי כל כח הסט"א ג"כ רק בהשגחת הבורא וזה אומרו כי אני הכבדתי ובאמת זה הדבר אחת מפלאות הבורא לתת כח להעושים נגד רצונו והוא יותר פלא וגבורה מכח החסד להשפיע רב טוב כי הכל שלו וזה מאמר המד' ע"פ כובד אבן כו' שבריאת מ"ב אינו יגיעה לפניו ב"ה וכעס אויל כבד כו' פי' לתת כח ורשות לאויל זה למרוד בו. וטעם נתינת כח זה הי' רק כדי לתת שכר לצדיקים הגוברים נגד הסט"א ומבררים מלכות שמים. והוא כמו קושית ר' יצחק לא הי' צריך התורה להתחיל אלא מהחודש הזה כו'. ולמה פתח בבראשית. פי' כל העולם התהו קודם ב' אלפים תורה. כ"ז הי' כדי לתת להם נחלת גוים. למען שתי אותותי. פי' כי הכל נברא מכ"ב אותיות התורה ואין לך דבר שלא יהי' בו ציור אותיות ונתלבשו אותיות הקדושים בכל הבריאה כדי שבנ"י יתקנו כל אלה הדברים. ועי"ז יזכו בכל כוחות התורה שמתפשטין בכל הדברים. והוא ענין זכה נוטל חלקו וחלק חבירו כו'. ובמ"א הארכנו בזה:
גם פי' למען תספר כי כוחן של ישראל בפה. וכמו שכתוב בזוה"ק כי הדיבור הי' בגלות. והן דברים הנאמרים בשורש הדיבור גבוה מעל גבוה. כמו כן ממש דיבור בנ"י למטה הי' בגלות. והיינו שלא זכו לתורה קודם ירידתם למצרים וגאולתם משם. וכמו כן לעולם אין זוכין להוציא דיבורי אורייתא וצלותא בלי הקדמת בירור פרטי המעשים. וזה הקדמת מ"ב ויצ"מ קודם התפילה. אח"כ ה' שפתי תפתח. וכן כתיב והי' לאות כו' ולזכרון כו' למען תהיה תורת ה' בפיך:
בפסוק לא תשאר פרסה כו' ממנו נקח לעבוד כו'. פי' פרסה נקודה אחרונה אשר היא מפסקת בין הטוב והרע. והכל תלוי בנקודה אחרונה אשר איש. ישראל צריך לתקן הכל. ולא ישאר כחוט השערה. ומזו הנקודה באין לעבודת הש"י. ואנחנו לא נדע כו' עד בואנו שמה פי' לסוף נקודה זו כנ"ל:
בפסוק למכה מצרים בבכוריהם כל"ח. נראה כי זה חסד גדול שהי' המכה בבכוריהם. וכל אלו הכל"ח הם חסדים שמתקיים העולם על ידיהן. כמ"ש שהדורות קודם התורה נתקיימו באותן החסדים. והענין כי הנה זה לע"ז עשה אלקים וכמו שיש מדרגות הקדושה לבנ"י כן כחות הטומאה לסט"א. ולזה חיזק השי"ת לב פרעה כדי שלא ישאר למצרים שום שורש וכח אחיזה כלל. ופי' הדברים כי אם לא הי' מחזק לבו. לא הי' יכול לסבול עונש המכות בגוף. אף שעדיין הי' בהם כח בשורשם היו מניחין לבנ"י. אך השי"ת חיזק לבו וכ"ז שהי' בו קצת כח. הי' גובר על יסורי הגוף עד מכת בכורות שהיא שורש כל הכוחות שלהם. ואז נאבדו לגמרי. ועוד זאת כמו שנתעורר אז כח בכורי פרעה שהוא ראשית הכח שלהם. כלפי זה נתעורר כח ראשית של בנ"י שנא' בני בכורי ישראל. ובזה הכח שנתגלה נגאלו כי שם אין מגע נכרי. וז"ש כלה גרש יגרש כו'. פי' בהתגלות זאת הנקודה לא שייך גלות כלל. וזה יש לפרש ענין החפזון שנא' לא בחפזון תצאו כו'. שזה הי' לשעה מה שנתגלה כח ראשית של ישראל. וזה נק' חפזון כי באמת צריך להיות שבנ"י יוגאלו מכל המצרים שלהם כמו שהם תוך המיצר ולא יצטרכו להתבטל ממדריגותם אל השורש שהוא הצלה לפי שעה. וז"ש כחצות כו' אני יוצא כו'. אבל לעתיד יהי' תיקון הראוי שיהיו בנ"י מתוקנים בכל מקומות מושבותיהם כנ"ל. אך גאולה ראשונה הי' צריך להיות בזה האופן. והי' זה הכנה שבנ"י ילמדו לתקן עצמן אח"כ בכח מעשיהם בלבד כנ"ל:
;תרל"ז
במדרש כובד אבן כו' כעס אויל שמכעיסין לפני בדברים בטלים כו'. דעיקר עבודת בנ"י בעולם לברר מלכות שמים להחזיר הכל אל בעליו שהוא הבורא ית'. וע"ז נבראו בנ"י שנק' צבאותי שלוחמים מלחמת ה' לברר כי הוא המלך אשר הכל שלו. ואיתא בעשרה מאמרות נ"ה ומה ת"ל כו' כדי להפרע מן הרשעים כו' ולתת שכר טוב לצדיקים שמקיימין העולם כו'. פי' הדבר שיש כלל ופרט וכלל. ואם הי' נברא העולם במאמר אחד שהוא האחדות כלל הראשון. לא הי' שכר ועונש. אבל בבחי' הריבוי והתחלקות המדרגות שברא הש"י להיות כמה רשעים המתנגדים לאמת וכופרין במלכות שמים ומצד זה לא הי' יכול להתגלות בחי' האחדות שע"ז נאמר וירא כו' האור כי טוב ויבדל כו' שגנזו לצדיקים וע"ז אמרו לתת שכר טוב שהוא מה רב טובך אשר צפנת כו'. פי' שע"י הפרטים שנתפשטו משורש האחדות וזה עבודת הצדיקים לקרב המרוחקים ולהמשיך כל הפרטים לאחדות. וכלל השני הבא מהתאספות הפרטים הוא גדול במעלה יתירה. והוא העשיריות אשר הוא ג"כ אחדות רק חשבון זה נעשה אחד מהתחלקות הפרטים. וזה ענין בעשרה מאמרות כו'. ובאמת מזה נתרבה כבודו ית' ביותר מה שנתן כח להיות נמצא סיטרא דשיקרא בעולם. וכשהצדיקים מבררין זאת שהכל בכוחו ית' ניתוסף מזה כבוד שמים. וז"ש כי אני הכבדתי כו'. כי מרע"ה הי' מעולם הנבדל. ואמר למה הרעותה כו'. והשיבו השי"ת כי עי"ז הגלות. יתרבה ביותר כבוד שמים:
דור גלות מצרים נראה שהיו אנשים גדולים. כאשר ראינו שבשעה קלה נהפכו כמ"ש חז"ל שהיו שטופין בע"ז כו'. ומיד איתא וגם צידה לא עשו כו' שהאמינו. כי מצדם היו באמת גדולים שהיו קרובים אל האבות. ורק מצד הגלות שהי' שולט עליהם סט"א. ולכן ברגע זו שיצאו נהפכו תיכף. וזה מ"ש כשלחו כלה גרש יגרש כו'. שברגע יתברר כי אין להם שום שייכות לרשעים הללו אם היותם עד עתה כ"כ תחת ידם. וזהו י"ל ג"כ ענין החיזוק שהוצרך ה' לחזק לב פרעה באופן שמצד קדושת בנ"י אז לא הי' בכח מצרים לשלוט עליהם ולכבות הארת הקדושה. רק ע"י כח הבורא. והכל הי' בעבורינו בהיות גלוי וידוע לפניו ב"ה כי אנחנו לא היינו יכולים לסבול הגלות לולא הקדמת זה הגלות מצרים בהיות בנ"י במדרגה גבוהה סמוכים לאבות. ולא לחנם שאל מרע"ה למה הרעותה כי לא היו ראוים לקישוי הגלות רק בעבורינו. לכן השיבו הש"י למען תספר באזני בנך כו' כי הוא טובה בעבור זרעם אחריהם:
בפסוק דבר נא כו' וישאלו כו'. דרשו חז"ל כדי שלא יאמר אותו צדיק כו' ואח"כ יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם. ותמוה מה צורך בטעם הזה. וכי בלא"ה לא יקיים השי"ת הבטחתו. אמנם יש לפרש כי עבודת אבינו אברהם בכלל העולם להמשיכם אחר הבורא ית' כמאמר לו ישמעאל כו'. אמנם בבוא אבינו יעקב ושבטי עליון אחריו ונבחרו להיות מיוחדים להקב"ה כמ"ש יעקב בחר לו כו'. יעקב חבל נחלתו. ובנ"י עתה הרגישו זאת. לכן תיכף שיצאו ממצרים היו מוכנים לקבל התורה כמ"ש ז"ל שצמאו למים זו תורה כו'. והנה הש"י הבטיח לאברהם אח"כ יצאו בר"ג שהוא ענין הוצאת ניצוצי קדושה ממצרים. והי' הכל בדרך שדרך בו אבינו אברהם ראשון לגרים. אמנם בנ"י מצדם הם למעלה מזאת הבחינה כאשר חכמים הגידו קשים גרים לישראל כו'. לכן לא היו חפצים בזה ולא הי' זה ח"ו אסרון קיום הבטחת הבורא כי אדרבא נתעלו ביתר שאת באופן שלא נחשב בעיניהם רכוש גדול הנ"ל. אמנם כדי שלא יאמר אותו צדיק דייקא לכן דבר נא וישאלו כו':
והי' לאות כו' ולזכרון כו' למען תהי' תורת ה' בפיך כו'. פי' תורת ה' דייקא בהיות כי בכל תורה ומצות יש כמה מדרגות בעשותן האדם. אמנם להיות נעשין בלי פסולת כלל הוא ע"י הקדמת יצ"מ. וזה ענין הזכרת יציאת מצרים קודם ק"ש בכל יום שהוא עיקר התורה כמ"ש ודברת בם. וכמו שהי' בכלל שהוקדם יצ"מ לקבלת התורה. כמו כן עדיין נוהג בכל יום. כי בהקדמת זכירת יצ"מ נעשין קצת בני חורין משעבוד היצה"ר ויכולין לקבל עמ"ש לעסוק בתורת ה' דייקא:
;תרל"ח
במדרש כובד אבן כו' ואינו יגיעה. במה אני ייגע במי שמכעיס לפני בד"ב כו'. הענין כי באמת בריאת יש מאין הוא פלא גדול להבורא ית'. שנבדל מן הגשם. ואין בשכל אדם להשיג איך במאמרו וברוח פיו אשר הוא אין סוף בלי כח בגשם ואיך יבא מזה הגשמיות. אמנם יותר פלא מזה הוא בחירה זו שנתן לנבראים אשר יוכלו עוד לעשות נגד רצונו ית' אף כי הוא מחי' את כולם בכל עת וכל מקום. אך כי הוא כל יכול. וב' אלו הענינים הם עיקר האמונה והוא אמונת החידוש ויצ"מ. שביצ"מ הראה הבורא ית' כי הבחירה ברשותו כמ"ש אני הכבדתי. ובשבת שהוא יום מנוחה היפוך היגיעה מתקיים ג"כ בב' בחי' הנ"ל דכ' בו שבת וינפש. שביתות המעשה דבששת ימים ברא ונח בשביעי. וינפש הוא הנייחא שהי' לפניו מקבלת מלכותו שקיבלו הברואים היינו אדם הראשון שאמר לכל הברואים לכו נרננה כו'. וכן עתה מתקיים בישראל שומרי שבת דכיון דכעס אויל הוא יגיעה. ממילא עבודת בנ"י וקבלת עול מלכותו עליהם הוא הנייחא. [וי"ל פי' רעוא דרעוין שיש נייחא מגמר הבריאה. ויש נייחא משובתי שבת. שזה עיקר הרצון. שבת במעשה. וינפש ברצון ומחשבה]. וצריך כל אדם לידע זאת שגם כח היצ"ר וסט"א. הוא רק מה שניתן לו כח בגזירת המלך. כמ"ש וייצר ב' יצרים. פי' שהקב"ה יצר אדם באופן זה שיהי' נמצא דמיון שקר וכזב בעולם. כי יצר הוא צורה ודמיון שאינו דברים של אמת רק דמיון כזב. וכשיודע האדם זאת מתחזק נגדו בנקל יותר. ואף שרואין בעלי עבודה כמה מיני נפילות כענין שבע יפול צדיק וקם. ידע נאמנה כי הכל לטובה. כמ"ש בפרעה ויחזק ה' כו'. והכל כדי שיהי' הגאולה אח"כ בשלימות יותר. וכמו כן כל הנפילות שיש לאדם הכל צורך עלי' שנעשה אח"כ בירור יותר. וז"ש כי אני הכבדתי כו' ולמען תספר כו' וידעתם כו' שיהי' דבר של קיימא לעד:
בפסוק למען תהי' תורת ה' בפיך. תלה הכתוב התורה ביצ"מ. וכמו כן הי' במעשה שלא קיבלו את התורה עד אחר יצ"מ ולכן כן הוא לדורות. כפי מה שמעוררין בחי' גאולת מצרים זוכין לתורה. לכן מקדימין זכירת מצרים קודם ק"ש בכל יום שהיא עיקר התורה ודברת בם. והענין הוא שעיקר הכח בפה להוציא דיבורים אמיתיים כמ"ש חיים הם למוציאיהם. וא"י להוציא הדיבורים עד שנעשין בנ"ח ממיצר ועיכוב התרחבות הפנימיות שזה עיקר פי' מצרים היפוך המרחב. ובמצרים היו נכללין כל מיני מיצר ולכן ע"י זכירת גאולת מצרים נתעורר כח הגאולה בכל מיני מיצר ע"י שהכל נכלל אז ביצ"מ כנ"ל:
;תרל"ט
במדרש כי אני הכבדתי א"ל. כובד אבן כו' כעס אויל כבד כו'. פי' יותר הפלא ופלא מה שנותן הבורא ית' יכולת להרשעים לעשות נגד רצונו ית'. והש"י מתפאר בזה הכח כי אני הכבדתי כו'. שבריאת העולם אינו פלא. כי הוא כל יכול. ומזה מובן כח גבורתו ית' איך נותן יד לפושעים ונק' יגיעה כביכול בזה שעושין נגד רצונו ית'. וע"ז נק' השי"ת מלך עלוב. והוא לחזק לבבות בנ"י לידע כי כל הסתר בכללות ובפרטות כל נפש ישראל. הכל מכח הבורא ית' ולכבודו. ולכן אל יפול לב אדם עליו בראותו כח היצר ותחבולותיו כי רבים המה אבל כולם מאת נורא עלילה ית"ש. וז"ש בא כו' כי אני הכבדתי. וחיזק לב מרע"ה שמכל אלה הדברים יהי' כבוד שמו ית' מתרבה. ושיהי' נעשה מזה פרשיות התורה כמ"ש למען שתי כו' תספר באזני בנך כו'. ואם כי הבורא ית' במכה אחת הי' יכול להוציאם. והוא ממש כמו דאיתא בעשרה מאמרות נברא העולם והלא במ"א יכול להבראות רק להפרע מרשעים ולתת שכר טוב לצדיקים. כן ממש בזה שהראה הבורא ית' חיבת ישראל וביקש לעסוק בגאולתן של ישראל באריכות עשרה מכות ולהפרע מרשעים המצערין את בנ"י שנגאלו בעשר מכות וליתן שכר טוב למקיימים ומחזקים שורש אמונת בנ"י. וכמו כן בכל נפש ישראל בעצמו לידע איך גדול כח כללות בנ"י לבטל עצמו אל הכלל. וגאולת מצרים הי' הכנה לכל ד' מלכיות לכן יש ד' לשונות של גאולה ולכך הי' הגאולה ע"י עשר מכות להיות הכנה לכל מיני הצרות שלא יבאו כי עשר כולל הכל. וז"ש ולמען תספר באזני בנך ובן בנך כו' כי הוא שורש גאולה לכל הדורות הבאים כנ"ל:
בשם מו"ז ז"ל כי העשרה מאמרות ועשר מכות ועשרת הדברות הכל אחד כו'. כי המאמרות היו בכלל. ואח"כ בפרטות לתקן ולהעמיד כ"ד על מקומו ואז יש גלות ויגיעות רבות לברר כל הפרטים. ואח"כ חזר וכלל. וכלל האחרון אחר הפרט הוא קיים לעד. וניתקנו אח"כ העשרה מאמרות ונעשה מהם דיברות כי דיבור הוא מפורש ומבורר יותר ממאמר. ולכן בשבת ניתנה תורה. ושבת ניתן אחר יצ"מ כי אחר הגאולה נתגלה בחי' השבת שהוא התגלות האמת אשר לו המלוכה. כמ"ש במד' הנ"ל במה אני ייגע כו'. וכיון שזה נק' יגיעה ממילא השבת שנק' מנוחה נתבטל בו כעס אויל. לכן כל שבת הוא זכר ליצ"מ שקודם יצ"מ לא הי' יכול להתגלות בחי' השבת כנ"ל:
במדרש משכו ידיכם מע"ז שהי' קשה להם לפרוש מע"ז כו'. והנה מיד אח"ז נאמר וגם צידה לא עשו להם. ודרשו ע"ז הפ' זכרתי לך חסד נעוריך כו'. יש ללמוד מזה שבחן של בנ"י שעצם בנ"י לעולם להתמשך אחר הבורא ית' רק החושך יכסה ארץ. ותיכף ברגע אחת שנגאלו. מיד נתעורר כח אהבתם להשי"ת. לכן כ' משכני אחריך נרוצה. שהגם שבגלות האהבה מסותרת. מ"מ ע"י רמז מעט שימשוך אותנו הבורא ית'. אנו מוכנים לרוץ אחריו בכל לב. וז"ש הוציא כו' על צבאותם. ולהיות מתהפך ברגע א' מכלל עבדי פרעה להכנס בכלל צבא ה' אינו דבר קטן. להגיד שבחן של בנ"י כי עצם לבות בנ"י לעולם אינו משתנה כמ"ש המשל לגבור שהעמיד הקורה וזורק בהם חצים כו' חצי כלים והם אינם כלין. וכיון שהכין הבורא את בנ"י והכניסם באלה המלכיות. בטח יהי' לבם כי יוכלו לגבור נגדם כמ"ש יצב ג"ע למספר בנ"י. וזה ג"כ שאמר הקב"ה למרע"ה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים כו' פי' שיתהפכו מיד למדרגתם הטובה כנ"ל:
;תר"מ
בפסוק למען שתי אותותי אלה. פירש"י שאשית לשון עתיד. ויש לפרש נמי בלשון עבר כי כל אלה המעשים שנעשו במצרים היו בעבור כי כבר שם ה' במצרים מטמוניות שהוצרכו בנ"י להוציאם משם. אותותי אלה הם אותיות שנבראו בהם שמים וארץ. ובנ"י שהיו מוכנים לקבל התורה הוצרכו מקודם להוציא הדיבורים ואותיות שכבר הי' נמצא תוך העולם כענין שכ' במדרשות כי מקודם הי' רק ז' מצות. אח"כ כשבאו בנ"י זכו לכל התורה. לכן הוצרכו מקודם לברר הארת התורה שהי' נמצא גם בהטבע. וזה ענין ד"א שקדמה לתורה. הוא הארה שנטבעת בהטבע. וכן לעולם צריכין מקודם לתקן הגוף והטבע. אח"כ זוכין להשגות חדשות. ואמר הטעם כי למה עשה הקב"ה כן להיות שם אותותיו בקרבו. הוא שעי"ז כשמוציאין ההארות משם. הם מבוררין יותר. והם חיים וקיימים לדורות. וז"ש ולמען תספר כו' בנך וב"ב. שעי"ז הי' דבר של קיימא יותר כנ"ל:
ובמדרש כובד אבן כו'. פי' שזה גבורה נפלאה ביותר. אשר הש"י מתפאר בזה. אשר התעללתי במצרים. במה שנתן כח לרשעים לעשות חפצם ולמרות עיני כבודו והכל בכח הבורא ית' כי הוא כל יכול וברא הבריאה באופן זה שיהי' שייך התנגדות. והכל בעבור בנ"י שיהי' נאמר עליהם תנו עוז לאלקים. וזה וכעס אויל כבד כו' ובמ"א הארכנו בזה:
בפסוק והי' לאות על ידך כו' למען תהי' תורת ה' בפיך כו'. כי ע"י המצות האלה שנק' אותות ניתקן גוף האדם ויכול להאיר בו אור הפנימי שבאדם שהוא חלק כל איש ישראל בתורה כמ"ש וחיי עולם נטע בתוכינו. וחז"ל דרשו מי שצריך אותות להוציא שבתות ויו"ט שהם עצמם אות. יש לפרש כי עיקר ההסתר בעוה"ז הוא הזמן שכל ימי המעשה הם התלבשות הארה עליונה בימים התחתונים. אבל שבת הוא עצמו אות ואין בו הסתר. ויובן יותר לשון הם עצמם אות לפי דברי הרב הקדוש ממעזעבוז ז"ל על מאמר ויום השביעי משבח ואומר כי היום עצמו הוא המעורר לשבח להבורא ית'. אכן עיקר הפי' על בנ"י עצמם כמ"ש לך לאות כי הגוף מלבוש להנשמה. וע"י אותות אלו מחלישין כח הגוף. והנשמה מאירה. לכן אמרו חכמים בחידותם הקורא ק"ש בלא תפילין כמעיד עדות שקר כי בנ"י מעידין בכל יום על הבורא ית' כמ"ש אתם עדי. וצריך להיות עדות ברור בלי התערבות עניני עוה"ז המבלבלים לאדם. לכן א"י לברר עדות זה בלי מצות תפילין. והוי כמעיד עדות שקר. וז"ש למען תהי' תורת ה' בפיך שיהי' עדות אמת. וק"ש היא עיקר תורת ה' כמ"ש חז"ל הקורא ק"ש מקיים והגית בו כו'. וכ"כ ודברת בם שהם עיקר דברי התורה שצריכין להוציא בפה בשחר ובערב. וז"ש מי שצריכין אות. אבל בשבתות וי"ט מתרוממין נפשות בנ"י. והם עצמם אות ממש. כמאמר כנ"י יהי' בן זוגך. והיינו הארת נשמה יתירה וז"ש שהם עצמם אות והבן:
;תרמ"א
בא א"פ כו' למען שתי אותותי כו' ולמען תספר כו' וידעתם כי אני ה'. ב' הטעמים אלו הם ע"פ המשנה בע"מ נברא העולם ומה ת"ל כו' כדי להפרע מן הרשעים וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימים העולם שנברא בע"מ. וזה זכות בנ"י שמעידין בכל יום על הבורא ית' כמ"ש עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. וכפי מה שיש רשעים בעולם הכופרים בה' ית'. זוכין בנ"י במה שמבררין האמת. מקיימים העולם שנברא בע"מ. הוא כמו קיום שטר שמעידין כי חיות הבריאה הוא רק בכח עשרה מאמרות. ועי"ז זוכין להתדבק בו ית' ולהשיג אור התורה. וזה השכר טוב כמ"ש לקח טוב כו'. וז"ש ולמען תספר כו' ועי"ז וידעתם כי אני ה'. וכן הי' אז בפועל שזכו אחר יצ"מ לקבלת התורה. וכמו כן הוא תמיד בזמן אחר סיפור יצ"מ בפסח וימי הספירה זוכין לקבל התורה והדעת בחג השבועות. ובלי ספק בנ"י באותו הזמן עבדו עבודה רבה עד שבכח מעשיהם נתברר מלכות שמים וזכו לעשות להם נסים ביצ"מ וקי"ס לברר מלכותו ית' על ידיהם. ולכן זכו אח"כ להתורה. ודבר זה נוהג תמיד בבנ"י כפי מה שמבררין ומספרים בנסים ונפלאות של הבורא ית'. כך זוכין לתורה. ותלה הכ' זה בזה ולמען תספר וידעתם כו'. וכמו ידיעת הבורא ית' אין לו סוף ותכלית. כמו כן אין למאוס בעבודת האדם בבירור הפסולת. שכפי מה שיש יותר רע בעולם ובנ"י מבררין האמת. זוכין לתורה. וז"ש כי אני הכבדתי כו' ולמען תספר כו':
בפסוק החודש הזה לכם כו'. וחכמים הגידו כי הי' צריך להתחיל התורה מכאן. הענין הוא כי בנ"י זכו להמשיך דרך חדש בעולם מן עולם העליון והוא דרך הנסים ונפלאות שמיוחד רק לבנ"י. והטבע לאומות. וכיון שזאת ההתחדשות בא לעולם ע"י בנ"י לכן הם נוטלין חלק בראש. והוא כל דרך התורה איך להמשיך כל הטבע אחר הנהגה עליונה על פי התורה ומצות. והש"י שרצה לחדש העולם ע"פ התורה זיכה את בנ"י להיות התחדשות זה על ידיהם. וכן הוא לעולם. וכל גלות הוא הכנה לאור התחדשות שצריך להיות בעת הגאולה. וכ' הראשונות הנה באו וחדשות אני מגיד בטרם תצמחנה אשמיע אתכם. שמקדים הש"י בעבודת בנ"י שישיגו הם אורות החדשים העתידין לבוא:
במדרש ע"פ ולקחתם אגודת אזוב. פי' שאע"פ שהם שפלים כמ"ש ואת ערום וערי'. מ"מ ע"י שיתאספו להיות אגודה א'. מתוך השפלות יבא להם עזר מקודש. כי ביצ"מ הי' רק התחלה שיצאו לחירות מת"י פרעה להיות מוכן אח"כ לכנוס בכלל עבדי ה' בקבלת התורה. וזה הרמז בהזאה על המשקוף ומזוזות. לידע כי עדיין הוא רק התחלה. כמ"ש פתחי לי דרשו חז"ל כחודה של מחט ואפתח לכם כפתחו של היכל. וזה נתקיים אז כי ביצ"מ הי' רק פתיחת הפתח. והש"י הגין על נקודה מועטת זו כמ"ש ופסח ה' על הפתח. והגם שיצאו ביד רמה. רצה הש"י שיהיו בנ"י בעיניהם אגודת אזוב. ולידע כי הם עדיין אצל הפתח לקוות לכנוס לפני ולפנים. כמ"ש הביאני המלך חדריו במתן תורה:
בפסוק קדש לי כל בכור כו' ויאמר משה זכור כו' בחזק יד הוציא כו' ולא יֵאָכל חמץ כו' בחודש האביב. המשך זה לצווי הש"י קדש לי. הרמז הוא כי יצ"מ הי' התחלת הכנסת בנ"י תחת מלכותו ית'. והתחלה הוא העיקר כמ"ש טוב אחרית דבר מראשיתו. וצריכין לזכור זאת לעולם. וזכירה זאת מביא כח וזריזות בכל המעשים. וכששוכחין ההתחלה נופלין בעצבות. וז"ש זכור כו' ממילא ולא יאכל חמץ. והרמז שיוצאין בחודש האביב ביכור כל התבואות. לרמז כי יצ"מ אינו במקרה אבל הוא ראשית והכנה לכל המדרגות של בנ"י. וזה עצמו הרמז במאמר קדש לי כ"ב פטר כל רחם שהוא התחלה הנ"ל. ודבר זה נוהג בכל אדם כי בתחילה הש"י עוזר לאדם ומוציאו מתוך הבלי עולם בעזר עליון וצריכין לזכור זאת תמיד:
;תרמ"ב
במדרש כובד אבן כו' וכעס אויל כבד כו'. כי הנה עיקר הבריאה. האדם. היינו איש ישראל כמ"ש אתם קרוים אדם. והוא פנימיות הבריאה. והעשרה מאמרות הם קיום הבריאה בכלל לכן הם לדצח"מ. ועשרת הדברות שייכים רק לאדם כי תיקון וקיום האדם הוא סדר מיוחד העולה מעלה מעלה. וקודם קבלת הדברות היו צריכים לכנוס כולו בגדר אדם להיבדל מנפש הבהמיות וזה גלות מצרים. וכן הענין בעובד ה' בכלל ובפרט בחי' עבד ובן. לזה נבחרו בנ"י בנים אתם לחפשא בגניזין דאביהם. שזה ענין תורה ומצות שהודיע לנו הש"י שורש ופנימיות וטעם כל הדברים במקור העליון. ומצד זה בא התחדשות כמ"ש החודש הזה לכם. ובבחי' עבד יש שייכות לכל הברואים. רק בנ"י נבחרו בבחי' בן. ובפרט למצוא כ"א מקומו ושורשו כנ"ל. ומול זה יש ב' שבתות כי בו שבת הוא שבת קבוע וקיימא. וזכור בעשרת הדברות הוא השבת השייך לבנ"י דווקא. ומוסיפים קדושה על קדושה. ולכן נאמר וזכרת כי עבד היית כו'. ועמ"ש בשבת הגדול מזה:
בפסוק משארותם צרורות כו' על שכמם כו' שהיו מחבבין המצות. להיות כי הי' מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל וקיבלוה בשמחה. וזה הי' הכנה לכל הדורות שיוכלו להרגיש שמחה בעשיית המצוה. ושמחה של מצוה הוא דבר גדול שניתקן כל האדם בכח שמחה זו. וידעו בנ"י היטב כי כל הגאולה הי' כדי שיכנסו בכלל עבדי ה'. והי' עיקר השמחה שלהם בהגאולה ע"י שזכו להיכנס בכלל עבדי ה'. כמ"ש יצאו כל צבאות ה' והטו שכמם לקבל עול מצותיו בשמחה. ולכן ג"כ מקיימים בנ"י לדורות מצות מצה בליל פסח בשמחה כמאמר חכמינו ז"ל מצות שקיבלו בשמחה עדיין עושים בשמחה. [וז"ש אחר פרשת משכו ויקד העם וישתחוו ע"ש פרש"י. וי"ל שהי' על קבלת מצוה ראשונה בשמחה נתנו ע"ז שבח והודאה שזכו להיות מצוינים במצות הש"י]:
;תרמ"ג
במדרש כובד אבן כו' אלו ישראל כו'. ע"פ המשנה בעשרה מאמרות נה"ע כו' לתת שכר טוב לצדיקים כו'. והנה כ"ז הסדר נתקיים שהקב"ה ברא העולם בבחי' הצימצום כמ"ש שאמר לעולמו די. וזה הי' עבודת האבות שביררו כבודו ית' בעולם. והרשעים מאבדין את העולם שנברא בע"מ. פי' כח הטבע זה באופן שהוא נסתר כאשר פי' מו"ז ז"ל כי העולם נק' ע"ש ההעלם שאינו בהתגלות. ומכוסה בהטבע. והנה בוודאי בהתגלות כבוד שמו ית' אין מגע נכרי והוא התורה שנק' חירות והוא שם הוי' ב"ה מדרגת מרע"ה. וע"י הרשעים שמאבדין העולם כו' לכן הוצרכו בנ"י להמשיך דרך חדש התגלות שמו ית' בחי' התורה והוא ההתחדשות דכ' החודש הזה לכם. וממילא כשיש התחדשות הוא דביקות בהמקור בלי צימצום. וזה לתת שכר טוב לצדיקים שהוא דרך התורה שנק' טוב. וע"ז כ' וימנע מרשעים אורם. פי' שמקודם הי' אור נסתר בהטבע והיו יכולין להנות גם האומות. וע"י רשעתם נבדלו בנ"י מהם. וניתן להם דרך חדש. וממילא נתרחקו ביותר. וז"ש כובד אבן כו' כי עם היות שבנ"י עלו במחשבה קודם הבריאה והכל בעבורם. עכ"ז לא יצא מכח אל הפועל בחירת בנ"י בהתגלות. רק ע"י כעס אויל הוכרחו הרשעים לימנע מהם אורם כנ"ל. וזה עיקר יצ"מ שתלה בו הכ' כל התורה והמצות כמ"ש אנכי ה"א אשר הוצאתיך. ולא אשר בראתיך. כי בחי' הבריאה בצימצום ומצרים וגבולים. אבל בנ"י יצאו מזה הדרך להיות להם דביקות בשם הוי' ב"ה וב"ש שהוא בלי גבול. ובלי מצרים נחלה. ולכן אומרים ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחירות עולם שהיא בחי' התורה שנק' חירות:
במדרש אם ללצים כו' יליץ ולענוים יתן חן. הענין הוא כי שניהם נעשין כא' כענין שאמרו לכ"א יש חלק בג"ע ובגיהנם זכה נוטל חלקו וחלק חבירו כו'. כן הענין בכללות הצדיקים והרשעים. וכמו שנתחזק לב פרעה ועבדיו שמרוב רשעות שלהם ניטל מהם הבחירה. כמ"ש שהם ברשות לבם. כן הצדיקים מרוב צדקתם נמסר היצה"ר להם. ולבם ברשותם. כמ"ש בא לטמא פותחין. לטהר מסייעין. כי בוודאי הגמר צריך להיות בסייעתא דשמיא. וגם הרשעים אין בכוחם לגרום קילקול באמת רק מכח מה שממלאים להם תאוותם משמים כדי לימנע מהם אורם. ולתת חלקם להצדיקים. וזה עצמו הראה הקב"ה למרע"ה. כי מה שרואה שאני הכבדתי את לבו כו'. מזה עצמו ניטל הכבידות מלבות בנ"י. ונפתח לבם. וז"ש ולמען תספר כו' וידעתם. ומסתמא כן הי' כסדר כמו שהגיעו המצרים ברשעתם עד שלא הי' להם כח לחזק לבם מעצמם. רק ויחזק ה'. כן הי' בעבודת בנ"י שהגיע העת לתת להם כח ועזר משמים מה שלא הי' בכח עצמותם. וכן איתא בכל המכות נגוף ורפוא שהי' מכה להמצרים ורפואה לישראל. ולכן כ' אני אקשה לב פרעה שניטל הקשיות עורף מבנ"י. ונעשה לבם רך. ולב מצרים נעשה כאבן. וכמ"ש שגלות מצרים נקרא כור הברזל שנזדככו שמה בנ"י. א"כ הפסולת שלהם נשאר שם במצרים. והניצוצות ק' שהיו נמצאים במצרים נמשך לבנ"י. שזה הוא התיקון של הגלות לברר התערובות של טו"ר. ולכן כשחטאנו אח"כ וחזר התערובות הוצרכנו עוד גלות. והגלות אינו עונש בלבד רק הוא התיקון לברר הפסולת כנ"ל:
בפסוק דבר נא כו' וישאלו כו' כלי כסף כו' ובנ"י עשו כדבר משה כו'. כדי שלא יאמר אותו צדיק ועבדום קיים בהם כו'. להבין הענין כי ידוע שבנ"י העלו ממצרים ניצוצות קדושות שהי' נמצא שם כדכ' כגן ה' כארץ מצרים. וכן מצינו בהאבות שירדו מקודם למצרים ונחשב להם לשבח שעלו משם כדאיתא בזוה"ק שאדם ונח לא עמדו בכח זה כאבות דכ' בהם עלי' ממצרים. וכן בבני ישראל כ' ויעלו ממצרים. וגם ערב רב עלו הוא התערובות שהי' מעורב במצרים הארות רבות מהקדושה. וע"ז רמז הקב"ה ליעקב אע"ה אעלך גם עלה. וזהו הרכוש גדול. אכן וודאי מדרגות בנ"י כאשר יצאו ממצרים הי' למעלה מאוד שזכו לקבל עשרת הדברות ונתרוממו כמלאכי השרת ושראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים. ולא הי' בהם הגשמיות. וידוע כי לכל הארה יש התלבשות כמו התלבשות הנשמה בגוף וכפי התרוממות הנשמה כך המלבוש. ולכן הוצרכו בנ"י להוריד עצמם להתקרב אל הגשמיות כדי לקבל ההארות ממצרים. וזה ענין שאלת הכלים ממצרים. והכל הי' לקיים ההבטחה לאברהם אע"ה ראשון לגרים שהי' כל רצונו לקרב כל הברואים אליו ית'. הבטיחו הש"י כי בהיות שבנ"י יתרוממו ט). עכ"ז יעלו שאר הניצוצות ג"כ על ידם. ובאמת מצינו שבאו אח"כ לחטא ע"י הערב רב הנ"ל כמ"ש ודי זהב. וכסף וזהב הרביתי להם כו' שהוא רמז על הנ"ל. ע"י שבאו ההארות ממקום טמא. הי' צריך עבודה גדולה לתקן אותם ולצרפם צירוף אחר צירוף. אכן וודאי יתוקן הכל בעזר השם ית' עד גאולה העתידה וזה השבח שעשו כדבר משה. וזה נק' תכשיטין וכמ"ש תורי זהב נעשה כו'. שמה שתיקנו חוץ מתיקון עצמותם. רק כדי להגבי' כל האורות שירדו למטה להעלותם בכוחם. זה נק' תכשיטים שחוץ מיופי העצם שלהם:
;תרמ"ד
במדרש כובד אבן ישראל שנק' אבן. ונטל החול ישראל שנטלתי כו'. פי' שהם ב' בחי'. אבן הוא היסוד שכל העולם נברא רק בשביל ישראל כמ"ש חז"ל בראשית בשביל ישראל שנק' ראשית. והם יסוד של כל העולם לכן נק' אבן. וזה הי' צריך להתברר מקודם ע"י יצ"מ ונפלאות שעשה לנו הקב"ה. ונתברר שבני בכורי ישראל. כמ"ש במד' שנק' בכור שנוטלין ב' חלקים. בעוה"ז ובעוה"ב. ועיקר מדרגת ישראל נתברר אח"כ בקבלת התורה. שזה ונטל החול שהוא חשיבות והתרוממות כמ"ש על כנפי נשרים כו'. וינטלם וינשאם כו'. אבל בחי' אבן הוא מדרגה הראשונה כנ"ל. והוא בירור החלק בעוה"ז שיש לבנ"י. שהם עיקר יסוד העולם. ובנ"י נבראו להעיד על הש"י כמ"ש אתם עדי. וכ' אתה הראית לדעת כו' [רמז לדברים דכ' בפ' יתרו אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים. וכ' אתם ראיתם כי מה"ש דברתי עמכם והם ב' ראיות הנ"ל]. וכמ"ש חז"ל בקבלת התורה פתח להם ז' רקיעים להראות להם כי אין מלבדו ית'. וכמו כן במעשה מצרים הראה להם הש"י כי כח כל הסט"א היא רק ממנו ית' לכן הוצרכו בנ"י לירד לעמקי תהום ולעלות למרום עליון. להעיד כי הוא ממעל ומתחת. וז"ש ולמען תספר כו' אשר התעללתי במצרים. פי שכל מעשה המצרים הי' רק מאתו ית'. ורש"י ז"ל כתב דהל"ל עוללתי. אך התרגום מפרש דעבדית במצרים. ולא שייך עוללתי כי לא מיוחס גוף העובדא אליו ית'. רק הכוונה שכל מעשה הרשעים מאתו ית' יצאו. ולכן כ' התעללתי. וזה עצמו נכלל בפרש"י שחקתי. זה שהיו סבורין הרשעים שבכח ידם פועלם. ובאמת הכל הי' מאתו ית' כדי להפרע מהם זה פי' שחקתי כנ"ל. וידעתם כי אני ה' הוא על חלק הב' שנודע להם אח"כ בקבלת התורה שהוא הדעת. וזה עיקר מדרגת בנ"י כמ"ש החודש הזה לכם שהתחיל לפתוח להם דרך חדש בעולם וכמ"ש חז"ל שהי' צריך להתחיל התורה מכאן כו'. רק כדי לתת להם נחלת גוים. פי' להיות להם גם החלק בעוה"ז ובהטבע. ולכן הוצרך להיות שינוי כל הטבע בעשרה מכות מאחר שהתחיל אח"כ דרך חדש צריך להיות ביטול מקודם לדרך הראשון לעשות בנין חדש:
בפסוק ומלאו בתיך כו' אשר לא ראו אבותיך כו' עד היום הזה. פרשנו כבר כי אבותיו של הרשע רואין אחר מיתתם בגיהנם בעונש הבנים. ונראה לבאר הענין דהמדה בבנ"י הוא שכשיש להם שמחה. הקב"ה מביא לאב ואם להיות להם חלק בשמחת בניהם. כדאיתא בזוה"ק בלק על פסוק ישמח ישראל בעושיו. שבנ"י מחזירין השמחה לשמים. ולכן הקב"ה משמח לאבותיהם. אבל כשיש ח"ו יסורים וצער לבנ"י. אין הקב"ה מראה לאבותיהם רק עמו אנכי בצרה ע"ש. ונראה דברשעים המדה להיפוך והטעם ע"פ מאמרם ז"ל בבני ישראל הקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה. וברשעים מצרפין מחשבה רעה למעשה ע"ש. וכל עובדא טובה או רעה נראה שנמצא מזה שורש באבות. רק שיצא עתה בזרעם לפועל אבל בכח נמצא הכל בהאבות. ולכן כשזוכה הצדיק לשמחה יש בזכות זה חלק במחשבה באבותיו ומצרפו הקב"ה למעשה. וניתן להאבות חלק בהשמחה. משא"כ בעונש אין המחשבה נחשב. וברשעים להיפוך כנ"ל:
במצות תפילין והי' כו' לאות כו' ולזכרון כו' למען תהי' ת"ה בפיך כו'. דעיקר התפילין הם לעורר האותיות שחתם הקב"ה בנפשות בנ"י כמ"ש שכח הנשמה בגוף כאזכרות בגוילין. רק שע"י התפילין יכולין להוציא התורה מכח אל הפועל. מליבא לפומא. לכן כ' שנכון ללמוד בתפילין. והרמז מכאן למען תהי' ת"ה בפיך שהתפילין מסייעין לזה. וזה האות שע"י התפילין יוצאין ההארות שבפנימיות. והוא אות ועדות על בנ"י. וכמ"ש חז"ל בפסוק וראו כע"ה כי שם ה' נק' עליך זה תפילין ש"ר כו'. ולכן בש"ק א"צ תפילין שאין דומה מאור פניו של אדם בשבת שנזדכך הלבוש של איש ישראל ויכולין האותיות שבנפש להתגלות גם בלי מצות תפילין. ויש נשמה יתירה וגוברת על כיסוי המלבוש שהוא הגוף. ולכן נק' ג"כ יתירה שיש לה תוספות כח על כח הגוף כמ"ש יומא דנשמתין הוא ולאו דגופא:
;תרמ"ה
בפסוק החודש הזה לכם. דאיתא לא הי' צריך התורה להתחיל רק מהחודש הזה. מ"ט פתח בבראשית. משום כח מעשיו הגיד כו'. פי' בנ"י מיוחדין הם להתורה שהיא למעלה מן הטבע ושם יש התחדשות תמיד דכ' א"כ חדש תחת השמש. למעלה מן השמש יש. אכן הקב"ה שלח נשמות בנ"י בעוה"ז. לתקן כל העולמות על ידיהם. ולכן הקדים מ"ב שלא יוכלו לבוא למדרגת התורה המיוחדת להם עד שיתקנו מקודם הטבע. וז"ש פתח בבראשית. וכמו כן בפרט האדם שהנשמה למעלה מהשמש. רק נתלבש בגוף. שצריכין מקודם לתקן הגוף עד שזוכין לנשמה. וכמו כן בכלל הוצרכו בנ"י לתקן מקודם הגשמיות והחומריות שאינו שלהם עד שזכו לבחי' הפנימיות. וז"ש החודש הזה לכם מכלל שעד עתה הי' עבודתם בשביל הכלל. כענין שאמרו חז"ל בפסוק ואבדיל אתכם מן העמים. שע"י שעירב את בנ"י מקודם תוך העמים. ואח"כ בחר בהם. עי"ז מתעלין תמיד ניצוצות קדושות מהם. וזה ענין הערב רב שעלו עמהם שזה הי' תכלית הגלות להעלות הגרים. לכן כ' אח"כ תורה אחת יהי' לאזרח ולגר. מיד במצוה ראשונה. שכמו שנעשו עתה בנ"י מיוחדים להיות עבדי ה'. כן ניתן מיד להם הכח לקרב את הגרים:
בפסוק כלה גרש יגרש כו'. פי' שלא ישאר בהם ליכלוך מן הגלות כאשר ראינו שנתהפכו מיד להיות נק' צבאות ה' [וכ' כשש מאות כו' עיין בזוה"ק שמדמה אותם הכ' למלאכי עליון]. וזה שבחן של ישראל שמתברר ע"י הגלות בהיותם נשארים בתמותם. וע"ז נא' כאהלי קדר כיריעות שלמה פרש"י קלה אני להתכבס כו'. אל תראוני כו' ששזפתני השמש כו' ומכל גלות ניתוסף העדות על בנ"י שכל גלות הוא כמו נסיון לברר שבנ"י אין משתנים מפנימיות שלהן. וממילא כשיצאו נקיים ניתוסף להם קישוטין ממה שהיו מתלכלכין בגלות ואעפ"כ נתכבסו אח"כ. וזה ענין וישאלו כו' כלי כסף כו' שע"ז נאמר תורי זהב נעשה כו' כמ"ש במ"א [והמשך הכ' שעי"ז שכלה גרש כו' לכן יכולין להוציא כלי כסף וזהב. כי אם הי' נשאר בהם קצת פסולת לא היו יכולין ליקח מהם כלים ושמלות כנ"ל]:
במצות תפילין. לאות ע"י ולזכרון ב"ע ל"ת תורת ה' בפיך. דכ' עושי דברו לשמוע בקול דברו. ובמצוה זו כ' קשירה. א"כ הוא התקשרות המעשים לבטלם להקב"ה ועי"ז זוכין לתורה. ואיתא בזוה"ק פ' זו דבמצרים קישר פרעה את העבדים שלא יוכלו לצאת לחירות ע"ש. וקשר רשעים אינו מתקיים. אכן כאשר הקב"ה קירב אותנו להיות לו לעבדים. נתן בנו מצות הללו שנוכל לקשר על ידם הכחות והמחשבות אליו ית'. וזהו מצות קשירה בתפילין ובציצית. וע"י הקשירה להיות תחת עול מלכותו זוכין לתורתו. וכ' תהי' תורת ה' לשון הוי' חדשה. שכשבנ"י מתוקנים כראוי. מתחדש התורה ממש בפיהם של ישראל. ובאמת יש הרבה מדרגות בכל מצוה. וע"י שמבטלין עצמם להתקשר אליו ית' ונעשין בני חורין משיעבוד דסט"א. יכולין להתדבק בעבודת ה'. וכמו שהי' ביצ"מ דקוב"ה שרא קוטרין והוציאנו מקשירות הרשעים. ואח"כ קישר אותנו לעבודתו ית'. כן הוא תמיד בפרט איש ישראל שלא לחנם נצטווינו לזכור בכל יום יצ"מ. רק שבכל יום צריך האדם לצאת משיעבודא דסט"א ולכנוס בשיעבוד דסטרא דקדושה. ואח"כ זוכין לתורה. ובימי המעשה התיקון ע"י התפילין שמקשרין המעשים אליו ית'. ובש"ק שיש ביטול כל המעשים לגמרי. זוכין לתורה בלי מצות תפילין. דביטול כל המעשה הוא יותר מדרגה מקשירת המעשים. והענין שבפנימיות בנ"י יש נשמות טהורות וקדושות. רק שהמלבוש צריך תיקון ע"י המצות. (ובשעת התפילין) [ובשבת] יכולין לעורר הפנימיות והשפעת הנשמה יתירה שבאה בשבת. ובחול בשעת התפילין יכולין ג"כ לעורר הארה מזה כמ"ש חז"ל בפסוק וראו כל ע"ה כי ש"ה נקרא עליך זה תפילין שבראש והכל ענין א'. ובמ"א כתבנו עוד מזה לכן קצרתי. [ובדברים אלו מובן מ"ש בז"ח המעלה שיש בשבת וימים טובים יותר מתפילין דהם חותמא דמלכא ע"ש בשיר השירים ותבין שהוא כמ"ש]:
;תרמ"ו
במדרש החודש הזה לכם. מגיד דבריו ליעקב זו התורה. חקיו ומשפטיו החודש שהחגים תלוין בו. ונק' חק כדכ' חק לישראל כו'. הענין הוא דאיתא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל הוא פרשת החודש. דכ' החודש הזה לכם. הוא דרך המיוחד לבנ"י. דבגלות מצרים הי' העבודה בעבור תיקון העולם. כמ"ש מזה בפ' וארא. ועתה התחיל דרך חדש המיוחד רק לבנ"י והוא דרך התורה. אך התורה למעלה מעולם הטבע. ובחי' המצות הם דרכים להתפשט הארת התורה בעולם הטבע. ונק' חקים שהמה חקיקה וציורים ורמזים מהתורה שמתלבשין בעולם העשי'. והי"ב ראשי חדשים המה י"ב צינורות ושערים להמשיך התחדשות לעולם הטבע. וזה הדרך הוציאו בנ"י מכח אל הפועל שזכו לפתוח להם דרכי נתיבות אלה. וע"ז אומרים בעמך ישראל בחרת כו' וחקי ר"ח להם קבעת:
;תרמ"ז
במדרש כובד אבן כו'. כי הנה ביצ"מ הי' תיקון כל מעשה בראשית. ואמו"ז ז"ל אמר כי באמצעות העשר מכות נעשו מעשרה מאמרות עשרת הדברות כי מאמר הוא בכלל ודיבור הוא בפרט כו'. והענין הוא כי הוצרך להתברר תערובת טוב ורע. והרע ניתן למצרים בעשרה המכות. ובנ"י קיבלו הטוב שהוא התורה. כי הכל לכבודו ברא. אבל התחתונים צריכין לברר זאת ובנ"י בגלות מצרים ביררו זה העדות. וכ' את ה' האמרת וה' האמירך כו' שבנ"י מבררין כי קיום כל הבריאה ע"י עשרה מאמרות. וכמ"ש במשנה ליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין העולם שנברא בע"מ. והש"י כביכול מעיד על בנ"י כי כל המאמרות ובריאת העולם הי' בשביל בנ"י. ואלה הבירורים הם גם היום בכל יום ויום כמ"ש א"ה האמרת היום כו' וכ"כ ולמען תספר באזני בוב"ב. שנתן זה הבירור לבנ"י לדורות. וכפי הבירור כך זוכין להתחדשות בכל יום כמו שזכו אחר הגלות לפרשת החודש הזה לכם. ושמעתי מפי אמו"ז ז"ל כי אין כל חדש תחת השמש ורק ע"י מסירת נפש שמבטלין הטבע זוכין להתחדשות שלמעלה מן השמש. ולכן כ' ואהבת את ה"א בכל לבבך נפשך מאודך. אח"כ והיו הדברים האלה א"א מצוך היום. ודרשו חז"ל בכל יום כחדשים. והיינו שע"י מסירת נפש ויוצאין מן הטבע. זוכין להתחדשות והארת התורה בכל יום ויום עכ"ל ז"ל. וזה כוונת המדרש שבנ"י מבררין תכלית מעשה בראשית ועומדין נגד הרשעים וכעס אויל כו':
ברש"י ממכילתא הי' ר"מ בן חרש דורש ואעבור עליך כו' שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום וערי' ולא הי' להם מצות להתעסק בהם ונתן להם מצות פסח כו'. ממשמע שנאמר שדים נכונו שערך צמח. משמע שהי' להם תכלית השלימות והיינו בבחי' הפנימיות ורק ערום וערי' בבחי' המלבוש. וכמו המשל שתכלית האשה להיות כלי להוליד ולעשות פירות. רק שהמלבושים הם היופי מבחוץ. והאמת כי כל הגלות והגאולה הוא בירור המלבוש והגוף. אבל הנפשות שבבנ"י לעולם הם בתכלית הדביקות בשורש העליון. וע"ז נאמר שחורה אני ונאוה. שכל השחרות מבחוץ ששזפתני השמש כו'. וכמ"ש ז"ל נאוה אני במעשה אבות. פי' בשורש הנטוע בנפשות בנ"י. והעיד הכ' ואעבור עליך כו' וראה הש"י פנימיות לבות בנ"י שהשתוקקו אליו ית'. ולא הי' להם כח להוציא רצונם מכח אל הפועל. והוצרכו לסיוע המצות שכולם הם עצות איך להמשיך הארה הפנימיות גם בחיצוניות והגשמיות. ועל ענין זה אמרו חז"ל למה נמשלו בנ"י לתפוח. פריו קודם לעליו. שהקדימו נעשה לנשמע. כי תכלית המצות הם לזכות ע"י לטהר הלב ולהתדבק בו ית'. ובנ"י קודם המצות הי' בהם התשוקה שהוא עיקר המכוון של המצות. ולא לחנם בחר הש"י בבנ"י כאשר ראה שהם משתוקקים איך לצאת מהבלי עולם להתדבק בו ית' ונתן להם המצות. משכו וקחו. שע"י המצוה המשיכו עצמם אחריו ית' כמ"ש משכני אחריך נרוצה. ומצינו שקיבלו מצוה ראשונה זו בשמחה כמ"ש ויקד כו' וישתחוו. וכ"כ וילכו ויעשו בנ"י כאשר צוה כו'. פי' הגם כי ידעו שהגאולה יהי' ע"י עבודה זו. מ"מ עיקר שמחתם הי' רק לעשות כאשר צוה ה' כן עשו:
בפרשת קדש לי כו' והי' כו' לאות על ידך ולזכרון ב"ע למען תהיה תורת ה' בפיך. כי הגלות הי' בבחי' דיבור מעשה מחשבה כמ"ש בפ' שמות כן אחר הגאולה ניתן להם כוחות הקדושה בג' אלה. על ידך המעשה. בין עיניך המחשבה. תורת ה' בפיך דיבור. ומצות אלו מסייעים בכל יום לשעבד המעשה והמחשבה אליו ית' ועי"ז זוכין לתורה. וזה עצמו בכלל קדש לי כל בכור כו' באדם ובבהמה. כענין שנא' אדם ובהמה תושיע ה'. ובנ"י מקשרין ראשית כח הגוף שהוא נפש הבהמיות ע"י תש"י. וראשית כח הנשמה בחי' אדם ע"י תש"ר. כמו שמבקשין ע"י מצות תפילין יתמשך כו' ושפע קודש כו':
;תרמ"ח
בענין מצוה הראשונה שנצטוו בנ"י שלא הי' בידם מצות ערום וערי'. ונתן להם מצות פסח כמ"ש רש"י ז"ל דכ' משכו דרשו חז"ל משכו ידיכם מע"ז וקחו צאן של מצוה. דאיתא מאן דכפית באחרא א"י לקבל עמ"ש כראוי כמ"ש בזוה"ק בהר בפסוק א"נ במצרים חנם בלי מצות ע"ש. עכ"ז איתא במשנה המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות וד"א. א"כ מוכרחין לקבל עול תורה ומצות אפי' בשעדיין כפופים תחת עול מלכות וד"א. אע"פ שאין הקבלה בשלימות. וזה הי' כח מצוה הראשונה משכו ידיכם בע"כ. וזהו השבח הגדול שמזכירין תמיד כמ"ש זכרתי לך כו' לכתך אחרי. פי' אע"פ שלא היו עדיין בדעת השלימות כמ"ש כבהמה נמשכנו אחריך. וזה הוא בחי' מצה לחם עוני כמ"ש בזוה"ק מצה מריבה וקטטה בסט"א נק' לחם עוני ובתוס' וא"ו היא מצוה. והיא בחי' עבודת ימי המעשה שנק' ימי מלחמה. ובש"ק יום מנוחה יום שנתנה בו תורה. ואלה הב' הם בחי' תורה ומצות. שקיבלו בנ"י מקודם עול מצות אח"כ זכו לתורה. והם בחי' תש"י ותש"ר. תש"י ליישר הלב וע"ז מבקשין ודבק לבנו במצותיך. ותש"ר הוא בחי' והאר עינינו בתורתך ועל ב' אלו כתיב עבדי אתה כו' אשר בך אתפאר הוא תש"ר כמ"ש בר"מ פ' זו ע"ש שדורש הישר והטוב על התפילין. שתש"י הם ליישר הלב ואז זוכין להארת תש"ר. וע"ז כ' ולישרי לב שמחה. ובוודאי פרשיות אלו שציונו הש"י לקשר ביד ובראש הם אותיות ושמות השייכים לנפשות בנ"י. רק שא"י להיות נגלים בגוף. צריכין להתדבק בהם בכח אלה המצות. ולכן בש"ק שיש התגלות נשמה יתירה מאירין אותיות אלו בפועל ממש. וא"צ לתפילין כמ"ש חז"ל שהם עצמם אות. וז"ש חז"ל המניח תפילין כקורא בתורה. דכ' למען תהי' תורת ה' בפיך. פי' התגלות הארת האותיות בנפש ישראל הוא ממש כקורא בתורה. וגם דרשו חז"ל הוקשה כל התורה לתפילין. ונראה כי התפילין הם מתקנים נפשות בנ"י להיות מוכנים לתורה. כמ"ש למען תהי' תורת ה' כו' דאיתא התקן עצמך ללמוד תורה. וכמו שהי' בכללות בנ"י גלות מצרים הכנה להיות מתוקנים לקבל התורה. כדאיתא במד' שמות ג' מתנות ע"י יסורין כו'. כן הוא בכל נפש ישראל שצריכין יסורין להיות מוכן לתורה. אך הקב"ה וב"ש הקדים לנו גלות מצרים וגאלנו משם להיות הסיפור ביצ"מ במקום היסורים. כדכ' ולמען תספר כו' וידעתם כי אני ה'. פי' כמו שצריך להיות גלות קודם שזוכין לידיעת ה' שהוא התורה אכן ע"י הסיפור ביצ"מ זוכין לתורה בלא יסורין בפועל ממש. וזהו שנעשה תורה מכל מעשה מצרים שכן הוא בחי' התורה לעולם כדאיתא זאת התורה לעולה כו' כל העוסק בפרשת עולה חטאת כאילו הקריב. כן הוא בפרשיות סיפורי יציאת מצרים שהעוסק בהם כאילו עבר עליו הגלות. וז"ש והי' כו' לאות כו' ולזכרון כו' למען תהי' תורת ה' בפיך כנ"ל. וגם פי' למען שצריך האדם לכוון במצוה שעי"ז יהי' כלי לקבל תורת ה' שלא לעשות המצוה בדרך הרגל בלבד. כי המצוה תלוי' בכוונת עשייתה. ומצינו באבותינו שנגאלו ממצרים בזכות מצות הפסח. וכ' ויעשו בנ"י כאשר צוה כו' כן עשו. ופרשנו שהגם שידעו שהגאולה תלוי' בזה. אך הם עשו רק לקיים רצונו ית'. ומה"ט הי' הכנה לגאולה. כי אם הי' הכוונה כדי להגאל. לא הי' הכנה לגאולה כלל:
;תרמ"ט
בפסוק בא א"פ כי אני הכבדתי כו' למען שתי אותותי אלה בקרבו ולמען תספר כו' וידעתם כו'. כי הנה גלות מצרים הי' הכנה לקבלת התורה. וכמו שיש תורה שבכתב ובע"פ כן הי' במצרים. אותותי אלה הוא בחי' שבכתב הם אותיות וההארות ששם הקב"ה בקרבו ומזה הכח הי' שליט על בנ"י. ולמען תספר הוא בחי' שבע"פ והיינו מה שהוסיפו המצרים באמרם הבה נתחכמה. וכמ"ש הכבדתי את לבו. כי זה לעומת זה. כמו בתורה הקדושה שהקב"ה נתן לנו בכתב. ונתן לנו הכח להוסיף ולהבין עומק התורה מה שאינו מפורש. [ולכן נאמר אשר התעללתי ורש"י ז"ל דייק דהול"ל עוללתי ולהנ"ל מובן כי זה הכוונה על אשר הוסיפו המצרים יותר מאשר ניתן להם. ואעפ"כ הכל מאתו ית' כמ"ש הכבדתי. לכן כ' התעללתי ודו"ק] ולכן וידעתם כי אני ה' שע"י גאולת מצרים נתברר כי הוא ית' המהוה כל. כי כל גלות הוא להוציא ניצוצות קדושות שנתערבו בהם. וזה הכח שלהם. רק בגלות הני"ק נסתרים. ומתגאין הרשעים לומר ידינו רמה. וכאשר בנ"י זוכין לגאולה. מוציאין אותן ההארות שעל זה נשלחו בגלות להוציא טוב הגנוז שם וע"ז נאמר מה רב טובך כו' צפנת ליראיך ומתברר אח"כ כי אני ה':
בפסוק החודש הזה לכם. כי הש"י שינה כל הטבע ביצ"מ בשביל בנ"י. ובאמת הי' זה עדות על הבורא ית"ש כי הוא הבורא והוא העושה כרצונו. וגם הי' עדות על בנ"י כי כל העולם נברא בשבילם. ולכן בעבורם שינה הש"י הטבע. כי הלא הי' יכול הש"י לגאול אותנו בדרך הטבע. אך כל הגלות הי' לברר כי הקב"ה משנה עולמו עבור בנ"י. ויתכן כי יצ"מ הי' עדות על בנ"י. וקריעת ים סוף עדות על הבורא ית'. כי כבר הי' בנ"י נגאלין רק למען שמו ית'. ולכן אז ישיר משה כו' גאה גאה. ויצ"מ הי' בעבורינו לכן כ' החודש הזה לכם בעבורכם נתחדש זה הדרך של נסים ונפלאות. וכבר כתבנו בשם מו"ז ז"ל דכ' אין כל חדש תחת השמש ובנ"י שהם גוברים על הטבע במס"נ. זוכין לקבל התחדשות. לכן כ' ואהבת אה"א בכל לבבך נפשך מאודך. אח"כ והיו הדברים כו' מצוך היום כחדשים. ודפח"ח. וכמו כן הי' ממש בגלות מצרים שהוצרכו לעמוד בנסיונות רבים עד שזכו להמשיך הדרך החדש שהוא למעלה מהטבע. ובוודאי לא לחנם נשתנו להם סדרי בראשית. רק שמס"נ בשבירת כל הטבע בנסיונות וצרות שהי' להם בגלות מצרים. וזה הי' הכנה לכל הדורות דכ' זכר עשה לנפלאותיו:
ובפסוק והי' כו' לאות על ידך ולזכרון ב"ע למען תהי' תורת ה' בפיך כו'. וחכמים דרשו מי שצריך אות יצאו שבתות וימים טובים שהם עצמן אות. ולהבין זה כנראה מלשונם כי נשתנו נפשות בנ"י בשבתות וי"ט. כלשונם מי שצריך אות. כי הנה האדם נברא במעלה יתירה מן המלאכים כמ"ש וישם שם כו' האדם אשר יצר שהי' מוכן לשרת לפניו בגן עדן. ואחר החטא כ' משנה פניו ותשלחהו. וניטל ממנו ציור ולבוש העליון כמ"ש ז"ל שנשמתו גנוזה בג"ע. וביצ"מ וקבלת התורה זכו בנ"י לחזור לקבל אותה הנשמה כמ"ש אני אמרתי אלהים אתם כו'. והיו דומין למלאכים ממש. וביצ"מ התחיל זה הדרך שהי' מצוה ראשונה כמ"ש ואת ערום וערי' כו' רמז שנחסר להם אותו לבוש העליון שזוכין ע"י המצות להאי חלוקא דרבנן. והגם שאחר החטא בעגל ניטל מאתנו הציור הנ"ל. אבל כל המתנות שנתן הש"י הם לדורות והם צפונים וגנוזים. ויש זמנים ומצות שעל ידיהם זוכין להמשיך הארות מאותן הציורים. וכענין שאמרו ז"ל זכה משה ונטלן היינו שהקב"ה הכין בכלל ישראל להיות נשאר אותן ההארות גם שאין יכולין הכל לקבל בהתגלות כמ"ש ועתידין לחזור לנו. וכמו שזכו לכל זה ע"י יצ"מ כן עשה הש"י לדורות זכר ליצ"מ. וע"י מצות תפילין לאות ולזכרון ב"ע. אלה אותיות הכ' בפרשיות המה מאירים לאדם הארות הגנוזות בשורשן. ובשבת קודש נבדלו בנ"י ונתעלו ומאיר בהם אור נשמה יתירה לכן הם עצמם אות. ולכן בש"ק קורין בס"ת בהתגלות. ובחול האותיות מתגלין ע"י הבתים. ובאמת עיקר התגלות הקדושה לבנ"י כשהם נבדלין מהאומות. ובש"ק דכ' אות היא ביני וביניכם ואין שם מגע נכרי. לכן יש התגלות האור המיוחד לבנ"י:
במדרש החדש הזה לכם אין לכם חידוש אחר כו'. כי ביצ"מ נעשו בנ"י כברי' חדשה ממש. כאשר נבחרו להיות עבדי הש"י. ונתחדשו נפשותיהם כמ"ש חז"ל בגר שנתגייר כקטן שנולד. ולכן כ' אנכי ה"א אשר הוצאתיך. ולא אשר בראתיך. כי זה הוא עיקר יותר מהבריאה. ובאמת זה עצמו הרצון שיהי' לבנ"י זה החידוש יותר עיקר מחידוש הבריאה כי הוא התכלית. ויש לנו ללמוד כי כך נתקיים בבנ"י שעמדו על הר סיני. ולכן נאמר להם אשר הוצאתיך. כי גלוי וידוע לפניו ית' כי בזה מתפעלין יותר מן הבריאה. וכן הוא לעולם מדת איש הישראלי שמוכן למס"נ על הקב"ה בהיותו יודע כי זאת תכלית הבריאה. ובאמת לזה המדה זכו ביצ"מ. וע"ז עצמו נאמר החודש הזה לכם. וכ' עם זו יצרתי שיש לבנ"י צורה מיוחדת. ובאמת הכל תלוי בעבודת האדם. כדאיתא בזוה"ק בפסוק יוצר רוח אדם בקרבו שכפי עבודת האדם זוכה להתגלות הרוח והנשמה שקרבו. וע"ז כ' אין צור כאלקינו ודרשו חז"ל צייר שצר צורה בתוך צורה. וכפי קבלת אלקותו ית'. כך מתחדש רוח נכון בקרבו. ולכן יש התחדשות לבנ"י תמיד וזה החודש הזה לכם ודו"ק:
במדרש כל בן נכר לא יאכל הה"ד לב יודע מרת נפשו ובשמחתו ל"י זר ע"ש. והענין הוא עפמ"ש בזוה"ק פנחס ששאל אותו גוי את ר"א אתם אומרים אתם קרובין למלכא ולמה יש לכם בכל עת צער ויגון והאומות יש להם שלוה. והשיבו כי בנ"י נמשלו ללב באדם אשר הלב מרגיש כל צער וסיבות הנולדות לנפשו ושאר אברים אין מרגישין שהם רחוקים מהנפש ע"ש. ולכן בנ"י נמשלו ללב שדבקין בנפש. ולכן כפי הזמן שמתגלה בשמים כך נמצא לבנ"י מלמטה. ובזמן הגלות יש הסתר מלמעלה ומרגישין בנ"י מרת נפשם. ובזמן הגאולה בשמחתם לא יתערב זר. וכן הוא בפרט נפש האדם ממש שיש כמה מדרגות בנפש הבהמיות ונפש רוח נשמה רוחניות ובחי' הנפש מתחלף בכמה חילופים לפי הזמן. וחסרי לב אין מרגישין בכל השינוים הללו. אבל מי שהוא בעל נפש יודע ומרגיש בזמן שהנפש בגלות. ובזמן שהוא בשלימות. ובכלל העולם בנ"י נק' לב יודע כנ"ל. פי' מרת נפש מלשון תמורה. וזה מתקיים גם בימי המעשה. וביום ש"ק בשמחתו לא יתערב כדכ' ביני ובין בנ"י אות היא. כי ששת ימים עשה כו'. ואז השפע בצימצום הגשמיות והטבע. וע"י מלאכים. וזה נק' מרת נפשו. וביום השביעי שבת וינפש שמתגלה הארת הנפש לכן גם למטה בנ"י מקבלין נשמה יתירה. ומתגלה בנפשותם הארה האמיתיות. וע"י שבנ"י יש להם לב יודע להבחין בין הזמנים. כ' אות היא. כי אם אין דעת הבדלה מנין. לכן מברכין המבדיל בין קודש לחול. בין יום הז' לימי המעשה. בין ישראל לעמים ודו"ק ותשכח:
בפסוק והי' כו' לאות כו' ולזכרון ב"ע כו' תורת ה' בפיך. כי הקב"ה תלה התורה ומצות ביצ"מ. כמ"ש אנכי ה"א אשר הוצאתיך. והיינו שא"י לזכות לתורה עד שיוצאין משיעבוד הטבע והסט"א. כדאיתא מאן דכפות באחרא א"י לקבל עמ"ש. והוצרך הקב"ה לעשות לנו נסים ונפלאות לצאת מן הטבע. והש"י זכר עשה לנפלאותיו. ונתן לנו מצות שעל ידיהם מתעורר ונזכר יצ"מ. כמו במצות תפילין. ד' פרשיות. שנים מיצ"מ קדש והי'. וב' לקבל מלכותו ומצותיו שמע והי'. ורמזו חז"ל טט בכתפי שנים פת באפריקי שנים. לקבל עמ"ש על שכמם. ולפרוק שיעבוד הסט"א. וצריך כל אדם לידע כי המצות שנתן לנו הש"י. בפרט אותן שנק' אותות. הם פועלים ומסייעים לכל אדם. וכמו שאדם מניח תפילין למטה ורוצה לצאת משיעבוד הגוף ולכנוס לקבלת מלכות שמים. כמו כן השורש בשמים מוציא נשמתו ונפשו מסט"א ומתקשר אל הקדושה. ורמזו חז"ל בתפילין דמרי עלמא ע"ש פ"ק דברכות. והרמז כנ"ל כאשר בנ"י מניחין תפילין למטה בעוה"ז ופורקין מעצמם עול סט"א ומקבלין עליהם עול מלכותו ית"ש. כן כביכול הקב"ה מניח תפילין וקושר את בנ"י אליו. ופורק מעליהם עול סט"א. לכן בתפילין דמרי עלמא ג"כ ב' פרשיות לשבחן של ישראל מי כעמך ישראל. מי גוי גדול כו'. וב' פרשיות להצילם מסט"א. או הנסה אלקים. עם נושע בה' כו'. ובשבת קודש אחז"ל שא"צ תפילין שהם עצמם אות. כי שבתות וי"ט הם בעצמם זכר ליצ"מ ונתעורר בהם גאולת מצרים בלי עובדא. ויכולין לעשות כולו תורה. שהנשמה היורדת בש"ק היא חירות משיעבוד הסט"א דלית לון שליטה בש"ק ומתעברין מינה כו':
;תרנ"א
בפסוק וגם ערב רב ע"א כו'. כי הנה כל הגלות הי' לברר התערובות טו"ר. שנעשה ע"י חטא הראשון. והעיד הכתוב שביררו בנ"י הרבה מזה התערובות על ידי הגלות ויסורים שסבלו במצרים. כי כל הנסיונות וגליות שעברו בנ"י הי' להוציא הארות הקדושה. וע"ז כ' טרף נתן ליראיו דרשו חז"ל טירוף נתן. ואיתא במד' קדושים להצילך להיות צל על ראשך. ד"א להציל נכסי אומות לך כדכת' ונצלתם את מצרים ע"ש. והקב"ה עשה עמנו ב' חסדים. א' שהצילנו מידם כמ"ש חז"ל שהיו משוקעים במ"ט שערי טומאה. ולא זאת שהצילנו משם אבל עוד נתן לנו כל מה שהיה גנוז במצרים. ובזה מובן מ"ש חז"ל דבר נא כו' שלא יאמר אותו צדיק ועבדום קיים בהם ברכוש גדול לא קיים. והקשו המפר' ובלא"ה וכי לא יקיים הקב"ה דברו הטוב. אבל האמת הוא כי בוודאי כל נסיון הוא לטובת המנוסה. וכשעומד בנסיון זוכה לטוב הצפון. אבל בנ"י לא עמדו לגמרי בנסיון שלכן כ' ביד חזקה הוציאך. וא"כ לא הי' ראוי לנו לקבל זה השכר הגדול. רק כדי שלא יאמר אותו צדיק כו'. וכן הוא בכל נסיונות ומלחמות בכלל. ואפי' בפרט כל איש ישראל. לא די שהקב"ה עושה עמנו חסדים ועוזר לנו לפנים משורת הדין. ועוד לא ימנע טוב מבעליו. וז"ש להצילך ולתת אויביך כו'. ובגמ' ברכות רמזו חז"ל בעצמם זה התירוץ במשל שנתנו. ליושב בבית אסורים ואמרו לו למחר יוציאו אותך ויתנו לך ממון הרבה. והשיב בבקשה הצילוני מיד ואיני מבקש כלום. וכן הי' כשהיו בצרה גדולה כדאיתא שאילו נשתהה עוד שעה א' לא הי' לנו תקומה ח"ו. ולכן הי' זה טענה כאשר הוכן לנו אלה המתנות. מוטב שיצילנו הקב"ה הגם שלא יתן לנו הרכוש. ומ"מ אח"כ שלא יאמר אותו צדיק כו' נתן לנו ג"כ הרכוש. וכן הוא מדתו של הקב"ה כדכ' צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו. מה שא"א לב"ו להיות צדיק וחסיד בכל דרכיו. והקב"ה כל יכול לעשות חסד ושיהי' ע"פ הדין. ובנ"י שביררו התערובות. כל אלו ניצוצות קדושות שנתעלו ע"י. הם מאירים תמיד לכל בנ"י. בפרט בליל שמורים מתעורר גאולת מצרים. ומקבלין בנ"י הארות הללו. וע"י שהיו מקודם מתערבין לכן צריכין אח"כ בירור בספירת העומר. וז"ש ליל שמורים הוא כו' להוציאם כו' לדורותם כנ"ל. וכ' ושמתם על בניכם ובנותיכם. שימה הוא לשון סידור. שצריכין לשנות המלבושים להיות נכונים שיתלבשו בהם בנ"י. והם לבושים שנתהפכו מרע לטוב. וע"ז כתיב יכין (רשע) וצדיק ילבש:
במצות תפילין לאות על ידך. לזכרון ב"ע. תורת ה' בפיך. הם שלשה תיקונים במעשה דיבור ומחשבה. שנתן לנו הקב"ה מצות. איך לתקן מדו"מ להבדילם מהבלי עולם. ולקשרם בתורת ה'. ובתפילין עצמם יש בחי' בתים וד' פרשיות וכ"א אזכרות כידוע שהם ג' שמות אהי' והוי' ואדנות. והבתים הם במעשה. וכתיבות הפרשיות כתיבה כדיבור. והשמות הם במחשבה. ובכח זו המצוה יכולין לתקן מעשה דיבור ומחשבה. והם בחי' נפש רוח נשמה. ואחז"ל הוקשה התורה כולה לתפילין. כדכ' למען תהי' תורת ה' כו'. וע"ז כתיב אשרי אדם עוז לו בך מסלות בלבבם. ואין עוז אלא תורה ואין עוז אלא תפילין כידוע. והם מסילות בלבבם. כמ"ש לשעבד בזה תאוות ומחשבות לבנו. פי' התורה נעלמה מעין כל חי. אבל הקדוש ב"ה נתן לנו מצות. לסייע לנו. למצוא על ידיהן דרכים ומסילות בלב. להתקרב אל התורה. כדכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה. ועל ידי התפילין יכולין להתחזק ולדבוק בתורה. ובוודאי אלה הפרשיות דכ' בהם אנכי מצוך היום. מצוה אתכם היום. מתחדשין ממש בכל יום. אבל האדם צריך להכין עצמו לקבל אלה הדברים. וע"ז כתיב ושמרת כו' החוקה פי' החקיקות ורשימות שהקב"ה חקק באיש ישראל. וזו החקיקה צריכין לשמור בכל יום. מימים ימימה. ואלה הפרשיות צריכין לקיים בכל יום. במעשה התפילין. ובדיבור ומחשבה בקריאת שמע. והתפילין נק' אות בזה עצמו שבנ"י יכולין לקבל אלה ההארות המתחדשין בכל יום כאשר חכמים הגידו תפילין צריכין גוף נקי. ובנ"י שנתן לנו הקב"ה מצוה זו בוודאי להם גוף נקי. ובאמת כפי מה שאדם מטהר עצמו להיות נקי כך מאירין בו האותיות האלה. ואלישע בעל כנפים שהי' גוף נקי לגמרי זכה לתפילין האמיתיים שהאירו בו הפרשיות והשמות בשלימות. ומ"מ יש לכל איש ישראל חלק בזה. ובאמת המצוה בעצמה מתקנת נפש האדם להיות מוכן לזה. ואמרו חז"ל הקורא ק"ש בלי תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו. והענין הוא דכ' אתם עדי. וזאת העדות אינו בביטוי שפתים בלבד. אבל כל איש ישראל בעצמותו הוא עד על הבורא ית'. דכ' עם זו יצרתי לי. שיש לבנ"י ציור מיוחד צלם אלקים שהוא עדות על הבורא ית'. מדכתיב עם זו מוכח שיש להם ציור מיוחד לשמו ית'. וזה הציור מתגלה ע"י התפילין כמ"ש חז"ל בפסוק וראו כל ע"ה כו' שם ה' נקרא עליך זה תפילין של ראש. קריאה הוא לשון חיבור ודביקות. שע"י התפילין חל ש"ש על האדם ומתגלה בו צלם הפנימי. ובאמת בקבלת התורה נגלה זה הציור. וע"י החטא נסתר מהם. אכן ע"י התפילין נשלם זה הצלם ונעשה עד אמת על הבורא ית'. לכן הקורא בלי תפילין כמעיד ע"ש בעצמו. בעצמו דייקא. ועדות בפה בלבד אינו אמת לאמיתו. ולכן בש"ק א"צ תפילין שהן עצמן אות. שבשבת נגלה זה הצלם כמ"ש חז"ל אין דומה מאור פניו של אדם בשבת כו'. ואלה המצות שנק' אות עושין רשימה וציור בגוף האדם. ולכן הם זכר ליצ"מ. שא"א להיות נשלם זה הצלם הפנימי רק אחר שהוציאנו מארץ מצרים ונתעלו מהנהגת הטבע. וז"ש כי ביד חזקה הוציאך כו'. פי' לכן תוכל לקבל זה הרשימה. אות על ידך ובין עיניך ותורת ה' בפיך. ואיתא בגמ' פושעי ישראל בגופן קרקפתא דלא מנח תפילין. והוא כמ"ש שע"י התפילין נשלם גופן של בנ"י. ופושעי או"ה בעבירה. כי אין להם רק זה הגוף הנגלה. וע"י עבירה בעריות מאבדין זה הסדר שלהם. אבל איש ישראל ניתן לו תורה ומצות שבזה יהי' נשלם גופו. וקרקפתא דלא מנח תפילין נק' פושע בגופו כמ"ש:
;תרנ"ב
בענין מצות קרבן פסח שהקדים הכתוב החודש הזה לכם. כי מילה ופסח הם ב' מ"ע החמורים שחייבין עליהם כרת. והם מצות הראשונות שהקדימו לכל התורה והמצות. ומילה היא אות בגוף להסיר הערלה. ובזה ניתקן הגוף להיות כלי לקבל הקדושה לצאת ממאסר הטבע. כמ"ש "מי "יעלה "לנו "השמימה ר"ת מיל"ה כו'. וכמו כן ע"י הקרבת הפסח הוסר הערלה וגשמיות בכלל העוצם שהוא תחת הזמן. וביצ"מ יצאו בנ"י מחיובא דכוכבי ומזלי כדאיתא בזוה"ק. וזכו למה שאמרו אין מזל לישראל. והטעם כי בנ"י קודמין לעולם כמ"ש בראשית בשביל ישראל שנק' ראשית. והם למעלה מן הזמן והטבע. ופסח הוא ר"ה לרגלים. והקרבת הפסח בי"ד. והשבתת שאור הוא הסרת הערלה להיות הזמן יוכל להתעלות למעלה. שכמו שיש יצ"מ בנפש. כמו כן בזמן. ולכן הקדים החודש הזה לכם. ישראל דקדשינהו לזמנים. כמ"ש מקראי קודש. וזה בא ע"י יצ"מ והשבתת חמץ ושחיטת פסח בע"פ. ורמזו חז"ל שי"ד נק' ראשון דמעיקרא משמע שנא' הראשון אדם תולד. פי' כשנאמר כן לאיוב נראה שיש מי שנולד באמת קודם אדם הראשון. והוא בנ"י שעלו במחשבה בראשון. ובכח זה יכולין בנ"י להעביר כל ממשלת הסט"א ולהעלות כל העולם למעלה מן הזמן. וע"י ב' תיקונים אלו מילה ופסח שהם העברת הערלה מוכנים אח"כ לתורה ומצות. ולכן כ' בהם ונכרתו מי שעובר עליהם. והנסים שעשה לנו הקב"ה ביצ"מ הי' רשימה בנפשות בנ"י שנתעלו למעלה מן הטבע. ובמד' ולקחתם אגודת אזוב כו'. והגעתם כו'. דורש מראש צורים אלו האבות שהעולם עומד עליהם. הן עם לבדד כו' ע"ש. והענין הוא שנתעלו נפשות בנ"י להיות להם אחיזה בדרכי אבות הראשונים ע"י שנתאספו ונבדלו מן האומות. והגעתם אל המשקוף כענין שכ' בתד"א לעולם יאמר אדם מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב. מול זה מגיד הכ' כי ע"י אגודת אזוב והגעתם אל המשקוף ומזוזות שהוא בחי' האבות. וכענין שדרשו מדלג על ההרים כו'. וכמו שכביכול הקב"ה הי' מדלג על ההרים. כמו כן בנ"י תפסו דרכי אבותם שלא בהדרגה ובכח מצות הפסח זכו לזה:
;תרנ"ג
בפרשת קדש לי כל בכור כו' ויאמר משה זכור כו' ושמרת כו' החוקה הזאת כו'. דכ' ביום הוצאתי כו' מארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור. וכשאמר הקדוש ברוך הוא קדש לי ניתוסף קדושה בכלל בנ"י. כי ביציאת מצרים נעשו בנ"י כלים להיות הקדושה בתוכם בכלל ובפרט. אכן להיות ניכר בפועל ממש הוא בבכור. ואח"כ ע"י החטא ניתן זה הכח להכהנים. אבל פנימיות הקדושה ניתן לכל איש ישראל. ולכן אמר משה רבינו זכור את היום כו'. כי לימד לבנ"י שבכח זכירת יצ"מ יכולין להוציא מהכח אל הפועל רשימה קדושה זו שקיבלו בנ"י בעצם היום הזה. וכ"כ למען תזכור את יום צאתך מא"מ כל ימי חייך. פי' זכירה הוא דביקות בפנימיות בקדושה. ובאמצעיות יצ"מ יכולין לבוא אל הזכירה הנ"ל בכל יום. וז"ש למען תזכור באמצעיות צאתך מא"מ כל ימי חייך וז"ש ושמרת כו' החוקה הזאת הוא הרשימה קדושה הנ"ל שצריכין להביא זו הרשימה והחקיקה בכל כוחות האדם בלב ונפש. והוא ע"י מצות התפילין שנקרא קדושה כמ"ש בזוה"ק. וכמו כן בשבת קודש יכולין להתדבק ברשימה קדושה הנ"ל שקיבלו בנ"י ביצ"מ. לכן גם שבת הוא זכר ליצ"מ. וא"צ בו תפילין. כי הוא עצמו קודש. ובאמת בכל המצות יש קדושה. כמ"ש אשר קדשנו במצותיו. אבל זו מצוה ראשונה שקיבלו בנ"י ביציאתם ממצרים הי' שורש הקדושה. ונראה שע"י שקיימו מצוה ראשונה באהבה ושמחה כמ"ש רש"י ז"ל בפ' זכרתי לך חסד נעוריך לכתך אחרי. וע"י שהי' הראשית באמת ובלב שלם. לכן מה שכרן קודש ישראל לה' ראשית תבו'. וניתן להם הקדושה. קדש לי כל בכור. פי' להיות נקודה קדושה ראשית ותרומה בכל איש ישראל לעולם. רק שצריכין לייגע עצמן בכל יום להוציא מכח אל הפועל רשימת נקודה זאת:
במדרש אשרי הגוי אשר ה' אלקיו. משבחר הקב"ה עולמו קבע בו ר"ח ושנים. ומשבחר בישראל קבע להם ר"ח של גאולה כו'. דכ' אין כל חדש תה"ש. כי הקב"ה מחדש בטובו בכ"י מ"ב. אך אין כל חדש כתיב. כי ההתחדשות יש בו הרבה מדרגות ומתלבש בטבע. אבל לבנ"י כתיב החודש הזה לכם. והוא בירור ההתחדשות. כמו שהוא בשורש בלי התלבשות ותערובות. וזהו נק' חדש של גאולה. ונק' ראש חדשים שהוא שורש ההתחדשות כמ"ש:
;תרנ"ד
במדרש החודש הזה לכם משבחר הקב"ה בישראל קבע להם ר"ח של גאולה כו'. כי הנה ר"ה הוא תשרי. ולבנ"י ניתן ר"ה בניסן לחדשים. ראשון הוא לכם דייקא להודיע כי הקב"ה מנהיג את בנ"י בסדר אחר מיוחד להם. והוא סדר התורה שהיא סדר הפנימיות. ובכלל העולם ר"ה תשרי. ובפרט לבנ"י ר"ה ניסן שהוא ראש לסדר שהוא למעלה מסדר הטבע. דידוע דיש ג' בחי'. עליון אמצעי ותחתון. והענין הוא הכל בבחי' שמו ית' שהוא הי' הוה ויהי'. ובכל עולם הראש שלו הוא יסודו. ובעליונים הראש למעלה. ובאמצעי הראש באמצעי. ובתחתון למטה כמ"ש בספרי קודש. ובעוה"ז היסוד בנ"י שהם באמצע. לכן ניתן להם א"י שהיא באמצע העולם. ולכן דור המדבר שקיבלו התורה היו באמצע סדר הדורות. ועוה"ז נברא על יסוד הפנימי באמצע. וז"ש בראשית בשביל התורה שנק' ראשית. כי היסוד הוא הראשית. כעין זה פירש"י במשלי בפסוק יראת ה' ראשית דעת. שהיא תרומת עיקר הדעת. דקשה לרש"י דהלא בוודאי צריכין מקודם לדעת איך לבוא ליראת ה'. אך שזה תכלית הדעת. ונק' ראשית דעת. כמו כן תכלית העולם שנברא בשביל התורה ובשביל ישראל. לכן כשיצאנו ממצרים וקבלנו זה דרך הפנימי הוא הראש והיסוד לנו [ונראה שבשביל זה התחיל מעשה בראשית בב' והתורה בא' אנכי לומר כי ראשית ויסוד הבריאה היא מה שיקבלו אח"כ התורה] וכך הי' כל בריאת העולם שהי' מקודם תוהו ובהו. וב' אלפים תהו. ושיהי' אח"כ אור התורה. וכן הוא בפרט כל איש ישראל שעיקר ראשית ויסוד שלו באמצע שמקודם היצה"ר שולט. ואח"כ כשעומד על דעתו ומשכיל לדעת את ה'. הוא עיקר הראשית שלו. לכן כתיב ראשון הוא לכם דייקא לחדשי השנה. כי הגם כי ראש השנה בהנהגת הטבע הוא בתשרי. אבל רצונו ית' שזה דרך הנסים והתורה יהי' לנו עיקר. וראש ומוקדם לדרך הטבעי. וזה הדרך הוא שהקב"ה מנהיג העולם ומחדש בכל יום מעשה בראשית כפי עבודת בנ"י שזה תכלית המצות. כמ"ש אשר קדשנו במצותיו. שכל מצוה שלמטה יש לו שורש שמתעורר בזה למעלה. ולכן במצוה ראשונה נאמר החודש הזה לכם שיהי' התחדשות ההנהגה בעולם על ידכם:
בפסוק והי' לאות כו' למען תהי' תורת ה' בפיך כו' ביד חזקה הוציאך כו' ושמרת כו' מימים ימימה. פי' ע"י יציאת מצרים נתעלו בנ"י לצאת מן הטבע להיות כלים לזה להתדבק בהקב"ה. ולהיות דביקות באלקים חיים במעשה דיבור ובמחשבה. ולפי כי ביד חזקה הוציאך. לכן יהי' לאות ולזכרון. ולכן ע"י התפילין שמתעורר בהם גאולת מצרים יכולין להתדבק בו ית' ולהיות תורת ה' בפיך. ואמרו חז"ל הוקשה כל התורה לתפילין שע"י יצ"מ זוכין לתורה ואין היקש למחצה. ויש למען בתורה שהוא לשון נפעל כמו למען אשר יצוה. פי' שע"י תורת ה' בפיך זוכין להארת התפילין. וכן איתא במכילתא למען תהי' ת"ה כו' מכאן אמרו המניח תפילין כאלו עוסק בתורה. והעוסק בתורה פטור מתפילין. והוא כמ"ש שע"י התפילין זוכין לאור תורה. וע"י התורה זוכין להארת התפילין:
ופי' למען תהי' תורת ה' בפיך וכי יש תורה שאינו מה'. אבל הענין הוא דכל מה שברא הקב"ה בעולמו הכל בתורה. רק שנתלבש בדרך הטבע. ויש כמה מיני חכמות. וקיום כל דבר בחכמה כמ"ש בחכמה יסד ארץ. רק שמתלבש בחכמת הטבע. אבל בנ"י כשיצאו ממצרים נעשו בני חורין מן הטבע ושיזכו לתורת ה' ממש בלי התלבשות בטבע. וענין כי ביד חזקה הוציאך. דיש להבין וכי לא הי' יכול הקב"ה להוציא אותנו ממצרים בדרך הטבע. וגם גוף הדבר שנשתעבדנו לפרעה שהכל הי' בחכמתו ית"ש בכוונה לבטל כל הטבע בעבורינו. כמ"ש במד' בענין השבת שברא הקב"ה רוחות למזיקין ועד שלא ברא הגופות קידש היום. וביאר הטעם ללמד לדורות שאפי' יעסוק אדם במלאכה יקרה כשקידש היום שבת ישבות ע"ש. וכן הדבר הזה בגלות מצרים שבאמת מצד הטבע היו בנ"י משועבדים ת"י פרעה. והוא הי' שליט בזמן ההוא. ובאמת איתא כי פרעה גי' שנה שהוא בחי' כל הזמן וסדר הטבע. ואח"כ כשהגיע הזמן לעלות בנ"י למקום המיוחד להם. נשתנו כל סדרי הטבע והזמן. להודיע כי כדאי בנ"י לבטל כל הטבע בעבורם. ושיתברר בכל העולמות כי הכל נברא בעבור בנ"י ושיתבטלו בעבורם כל הטבעיים. וכמו כן יש לנו ללמוד מזה לבטל כל הטבע והגשמיות בעבור רצון הבורא. שזה עיקר התכלית שנבראנו בעולם לעשות רצונו ית'. ובעבור זה ביטל הטבע בעבורינו. לאשר אנחנו מיוחדים לעשות רצונו ית' ומצותיו. ובאמת בכח איש ישראל לגבור ולשבר הטבע בכח יצ"מ ובכל עת שאדם מזכך עצמו ויוצא מן הטבע הוא זכר ליצ"מ. וזה הרמז תזכור כו' יום צאתך כו' כל ימי חייך שזה התעוררת יצ"מ והגאולה שיכול כל איש ישראל לעורר זאת כמ"ש. ואז כפי מה שיוצאין מהטבע מתקיים תהי' תורת ה' בפיך כמ"ש לעיל. וענין ושמרת כו' החוקה כו' מימים ימימה ואיתא במכילתא יש ימים שאתה מניח תפילין ויש שאינו מניח. שבתות וי"ט. הרמז הוא כי לכל ימים שלמטה יש שורש בשמים שבנ"י צריכין להעלות ולבטל אלה הימים לימים העליונים והוא בחי' גאולה להסיר התלבשות הטבע לברר הפנימיות להעלותה ולדבקה בשורש. והוא בכח החקיקה ורשימה שנמצאו בפנימיות כל הדברי' וזה ושמרת כו' החוקה כו' מימים ימימה הוא ב' ימים הנ"ל. ובשבת שבו מתגלה יום העליון ממש וז"ש שהוא עצמו אות לכן א"צ תפילין בשבת:
;תרנ"ה
במדרש החודש הזה לכם מי זאת הנשקפה כו'. דורש על הד' מלכיות שירדו בנ"י לתוכם והאירו תוך החושך ע"ש. וז"ש החודש הזה לכם ראש חדשים שזה הי' סימן והכנה לכל הגליות שבנ"י יש בידם כח התחדשות. ולכן יכולין להאיר תוך החושך. דאין כל חדש תחת השמש. אבל בנ"י יש להם דביקות למעלה מן הזמן. ראשון הוא לכם לחדשי השנה הוא התחדשות לחדש הזמנים כמ"ש מקדש ישראל והזמנים. שבנ"י ממשיכין קדושה לתוך הזמן כי הם למעלה מן הזמן וכל זה התחיל ביציאת מצרים:
במדרש ולקחתם אגודת אזוב אני עושה אתכם אגודה לעצמי אע"פ שאתם שפלים כאזוב בזכות אבות כו'. דהנה זה הי' עיקר הגאולה להיות נמשכים אחר מעשה אבות. כי באמת הבנים נמשכים אחר מעשה אבותיהם. אך שנתערבו בגוים. ולכן נפרד הדביקות אל השורש. והי' זה הגאולה להיות נעשין אגודה אחת ולהיות נבדלין מהתערובות. ולכן והגעתם אל המשקוף כו' המזוזות כמ"ש במ"א שזה כמ"ש ז"ל חייב חדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב. והנה זכו לזה ביצ"מ שלא בהדרגה. וע"ז כתיב מדלג על ההרים בזכות אבות שהקב"ה הרים אותם להיות נדבקין במעשי אבות. ואין לתמוה על זה שיותר מזה כתיב ואביא אתכם אלי. ולשעה קלה נאספו מחומר ולבנים. ואשא אתכם על כנפי נשרים הוא מעשי אבות ועי"ז ואביא אתכם אלי. וכבר כתבנו בפ' שמות כי עיקר יצ"מ הי' בירור הברית של אברהם אע"ה. וכ"כ בזוה"ק כאן ופסח על הפתח זה המילה פתח הגוף דכ' והוא יושב פתח האוהל. וכ' שם במד' פתח גדול פתחת. שנגלה זה השער לה' בכח חתימת אות ברית קודש. אך להיות בנ"י נמשכין אחר הברית. לזה הוצרכו לירד במצרים ולברר מעשיהם. ומה שאמר הקב"ה לא"א ע"ה ידוע תדע כי גר יהי' זרעך כו'. היינו שעי"ז יזכו להיות נמשך אחר מעשיו כמ"ש כה יהי' זרעך שיהיו צאצאיך כמותך ע"ש במדרש דברים:
בפרשת קדש זכור את היום כו' אשר יצאתם ממצרים כו' והי' כו' לאות כו' ולזכרון ב"ע למען תהי' תורת ה' בפיך כו' ושמרת כו' החוקה כו' מימים ימימה. משמע שכל התורה תלוי' ביצ"מ כמו שהי' אז שהקדים הקב"ה יצ"מ לקבלת התורה כן הוא לעולם. שבכח יצ"מ זוכין לתורה. ושמרת כו' מימים ימימה מזמן לזמן. ודרשו חז"ל על חקת הפסח ועל חקת תפילין והכל ענין א' כי הזמן והטבע מסתיר. ויש בכל שנה גאולה חדשה בפסח. והוא הכנה ליום מתן תורה בשבועות. וכמו כן בכל יום יש הסתר מיוחד מצד הזמן וצריכין גאולה. ובכח יצ"מ זוכין להאיר היום ולכן מקדימין יצ"מ בתפילין קודם ק"ש וגאולה ותפלה. ושמרת הוא מלשון שמר את הדבר שצריכין להשתוקק בכל יום לבחי' גאולה וחירות ולצאת ממאסר הגוף והטבע ואז התפילין מסייעין לגאולה. ולכן בשבת א"צ תפילין. שיום השבת אינו מסתיר לבנ"י כי הוא בעצמו זכר ליצ"מ ואין בו הסתר מצד הטבע. ולכן זכו בנ"י לשבת אחר יצ"מ. כיון שנתעלו לבחי' חירות למעלה מן הזמן והטבע. לכן מוכנים אל השבת שיש בו הארה למעלה מן הטבע וששת ימי המעשה הם בזמן וטבע והשבת למעלה מזה:
;תרנ"ו
במדרש כובד אבן כו' וכעס אויל כבד כו'. כי כל מה שברא הקב"ה בעולמו לכבודו ברא. והרשעים שאינם מאמינים בהקב"ה ואומרים כי העולם קדמון. או שאין הקב"ה משגיח ומנהיג העולם כולו. מאבדין את העולם. כי עיקר תכלית הבריאה להעיד על הבורא. ולכן ביצ"מ שנתברר כבוד מלכותו בעולם הוא ממש חידוש העולם. ולכן כ' החודש הזה לכם אין לכם חידוש אחר מזה. לכן איתא האומר ויכולו בש"ק נעשה שותף להקב"ה במ"ב. כי זה תכלית מעשה בראשית. כמ"ש אתה קדשת יום השביעי. תכלית שמים וארץ. ולכן ניסן ר"ה המיוחד לבנ"י. כי המה יודעים כי זה תכלית הבריאה. ולהם הוא חודש וראשון לחדשי השנה. והאומות שמחים בעצם הבריאה ולהם תשרי ר"ה שבו נברא העולם. אבל שמחת בנ"י בתכלית ומכוון הבריאה לעשות רצונו ית'. ולהעיד על מלכותו. כמ"ש כי הם חיינו. ולכן להם ניסן ר"ה. והם עיקר הבריאה כמ"ש עם זו יצרתי. שזה עיקר היצירה לפי שתהלתי יספרו. וזה בעצמו עיקר יצ"מ כי הקב"ה ברא העולם לכבודו. ולפי שהוא מוטבע בדרך הטבע. נעשה מצרים והסתרות מכח הטבע. ובנ"י זכו לצאת מזה המיצר ולברר האמת. וזה תיקון הבריאה הוא חשוב ועיקר מהבריאה עצמה. וזכו עי"ז בנ"י להיות חל עליהם אלקותו ית"ש. כמ"ש אנכי ה"א אשר הוצאתיך מא"מ כו' כיון שנעשו בני חורין לצאת ממאסר הטבע לכן ייחד עליהם שמו ית':
החודש הזה לכם. פי' חז"ל על קידוש החדש. ומה ענין זה ליצ"מ. אכן זה כח הדיבור שניתן לבנ"י ובזה מתקדשין החדשים ומועדות כשב"ד אומרים מקודש החודש. וביצ"מ זכו בנ"י לברית הלשון. וזה מצות פסח פה סח. ולמען תספר. ולכן המצוה באכילת קרבן פסח. והגם כי אין אכילה מעכב. מ"מ צריך להיות ראוי לאכלו כמ"ש לפי אכלו תכוסו. והוא תיקון הפה. וז"ש בעבור זה עשה ה' לי. בעבור למסור לנו כח הפה לספר תהלות ה'. והנה ב' מ"ע שחייבים עליהם כרת. פסח ומילה. והם ברית הלשון וברית המעור. ונק' בריתות שעיקר החיות תלוי בהם. וממילא העובר עליהם נכרת חייו מן העולם. ורוב כריתות הם על מאכלות אסורות וביאות אסורות. ובב' בריתות אלו עיקר ההתחדשות. כמו ברית המעור שעושה תולדות להביא נשמות חדשות לעולם. כמו כן כח הפה להביא התחדשות. כמ"ש ואשים דברי בפיך כו' לנטוע שמים כו'. וע"ז נא' החודש הזה לכם. שנמסר לבנ"י כח לחדש חדשים בכח לשון הקודש שמיוחד לבנ"י. והוא כולל כל הלשונות. וע"ז אומרים ורוממנו מכל לשון. וזה נגמר ביצ"מ. ז"ש למען תספר. וב' הבריתות תלוין זה בזה. לכן כל ערל לא יאכל בו:
בענין מצות תפילין למען תהי' תורת ה' בפיך. ואיתא הוקשה כל התורה לתפילין. והמניח תפילין כעוסק בתורה. כמו שיש תורה בדיבור. כן במעשה. וע"ז רמזו לא המדרש עיקר אלא המעשה. לבד מעשה המצות רק התורה עצמה מתקיימת במעשה. כענין שכ' ויעש דוד שם. ובאמת גם בכל מעשה מצוה מתעורר בזה אותו הפסוק שבו נאמרה המצוה וכמ"ש ועשיתם אותם מעלה אני עליכם כאילו עשיתם עצמיכם. והנה פרשיות אלו שבתפילין הם נגד חמשה חומשי תורה ד' פרשיות בשל ראש. ושל יד כמו משנה תורה שכולל כל הספרים שמקודם. והוא חיבה יתירה שנתן לנו הקב"ה להיות כל איש ישראל ס"ת בחיקו. והוא באמת שטר חירות כמו מצות המלך להיות עמו ס"ת תמיד והיתה עמו כו'. כמו כן כל ישראל בני מלכים וניתן להם ספר התפילין. ובהנחת התפילין נגמר זה הספר. וע"ז דרשו חכמים שם ה' נקרא עליך תפילין של ראש. פי' שע"י הנחת התפילין חל שם שמים עליהם. כמו שהתפילין צריכים קלף ודיו ובתים. כן צריכים ליד וראש של איש ישראל. ורמזו חז"ל בלשונם תפילין צריכים גוף נקי. שהתפילין עצמם נגמרים בזה הגוף נקי. והקב"ה יודע שבנ"י הם גוף נקי ומסר להם התפילין. לכן המניח תפילין עוסק בתורה ממש וזוכה לחירות. כמ"ש אין לך ב"ח אלא העוסק בתורה. וכמו כן כפי החירות שיש לאדם משיעבוד הגוף והטבע והוא גוף נקי. כך זוכה לתורה. ולכן כ' למען תהי' תורת ה' כו' כי ביד חזקה הוציאך כו':
;תרנ"ז
בפסוק והי' לך לאות כו' למען תהי' תורת ה' בפיך כו'. כי גלות מצרים הי' הכנה למתן תורה שהוא מהג' מתנות שזוכין ע"י יסורים. אכן בזכירת יצ"מ יכולין לבוא לתורה בלי יסורים. וכמו כן בש"ק שהוא זכר ליצ"מ הוא יום מנוחה שזוכין לתורה בלי יסורים. ולכן א"צ תפילין בש"ק. ובאמת נטע וחקק הקב"ה אותיות התורה בנפשות בנ"י. אך שצריכין להוציא אלה האותיות מכח אל הפועל להיות תורת ה' בפיך. ולזה מסייע מצות תפילין ושבת. וכפי יגיעת האדם בכל יום כמ"ש ושמרת כו' החוקה הזאת לשמור ולהשתוקק בכל יום להוציא אלה הרשימות מכח אל הפועל. ופי' למען תהי' תורת ה' בפיך. כי כשאדם מקבל עול מ"ש כראוי במס"נ. אז רוח ה' דובר בו כמ"ש אשר אנכי מצוך היום ממש. וכן כתיב אתם עדי נאום ה'. פי' כשמעידין באמת על הבורא הוא נאום ה' ממש. והוא כשנעשה באמת רשימה באדם ע"י העדות. לאות על ידך ולזכרון בין עיניך. הרמז שיעשו הדברים רשימה ואות בנפש האדם. [וגם וכתבתם על מזוזות יתכן להיות בדרך הזה לעובד ה' במס"נ שגם כותלי ביתו מעידין עליו]. ולזה רמזו חז"ל הקורא ק"ש בלא תפילין כמעיד עדות שקר בעצמו. פי' תפילין אות ופילול. וכשאין הדברים עושין בו רושם. אינו עדות אמת. כי אין העדות בפה בלבד. רק להיות אתם עדי בעצם הנפשות. ומצות תפילין ושבת מסייעין לזה כנ"ל. והטעם כי ביד חזקה הוציאך להיות למעלה מן הטבע ותוכל לקיים כל זה:
איתא שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום וערי'. שלא הי' בידם מצות. ערום ממצות עשה. וערי' ממל"ת. כמו שיש מלבושים להגן ויש מלבושי כבוד ותפארת. כמו כן הרמז במל"ת לסייע לאדם להתרחק מסט"א. ומלבוש המ"ע להתדבק באור תורה. וב' אלו נרמזים במאי דכתיב ויעש ה"א לאדם כו' כתנות עור בע' ואור בא'. עור להגן. ואור להאיר. ושדים נכונו הוא לקבל עיקר השפע. ושערך צמח הוא המותרות שצריך שמירה והגנה כנ"ל:
;תרנ"ח
החודש הזה לכם. בנ"י מונין ללבנה. כי בר"ה מתחדש כל השנה. אבל לבנ"י ניתן התחדשות בכל חודש כדי שלא יהיו נטבעין בטבע ורגילות. ויותר משלשים יום בא לרגילות. ולכן שהחיינו אין מברכין רק הבא מזמן לזמן יותר מל' יום. וכמו ברואה הים הגדול לפרקים. ולכן ניתן לבנ"י התחדשות בכל חודש שיהיו נגחלין מן הטבע. וכל חודש מתחדש הנהגה וסדר מיוחד. ובאמת אין בני עוה"ז יכולין לקבל התחדשות כדכ' אין כל חדש תחת השמש אבל בנ"י שהם בני עוה"ב יכולין לקבל התחדשות כדכ' החודש הזה לכם. ולכן תיקנו בברכת הלבנה וללבנה אמר שתתחדש כו' לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש כמותה. כנ"ל שעתידין להיות בני עוה"ב. כי הטבע שהיא בזמן ועתידה לפסוק לכן אינה יכולה לקבל התחדשות. אבל בני ישראל שהם בני עוה"ב יש להם דביקות בבחי' התחדשות. וכ"ז בא לבנ"י בגאולת מצרים. לכן כ' ושמרת כו' החוקה מימים ימימה כמ"ש במ"א הפי' להביא הארה מימים שלמעלה לימים שלמטה. דכ' יום ליום יביע אומר. פי' ממדרנה למדרגה דאית ימים ואית ימים. ובימים שלמעלה מהשמש שם יש התחדשות. והקב"ה בטובו מחדש בכל יום הארה מימים ימימה. והאדם צריך לשמור ולהשתוקק לקבל הארה מזה ההתחדשות כמ"ש ושמרת. וכמ"ש אני מעיר השחר. וע"י מצות התפילין שהם זכר ליצ"מ יכולין למצוא זה ההתחדשות. לכן בשבת א"צ תפילין שהם עצמם אות. כי הימים שלמעלה מאירין בשבת לימים שלמטה מעצמן. וזה שכ' ששת ימים עשה כו' השמים ואת הארץ. אבל בשבת נעשין אחדות א' השמים וארץ כמ"ש במ"א:
;תרנ"ט
בפסוק משארותם צרורות בשמלותם. אמרו במכילתא וכי לא הי' להם בהמות רק לחבב את המצוה ע"ש. כי הנה עיקר תכלית המצוה להיות נשאר ממנה רשימה באדם. כמ"ש במ"א פי' ומצותי תצפון אתך. כאשר עושין המצות ברוב אהבה ותשוקה נשארת הארת המצוה בנפש האדם. וכמ"ש צדיק זכיותיו חקוקין על עצמותיו. וזה שהי' שיורי מצה ומרור צרורות בשמלותם רמז על הלבוש שנעשה ע"י המצות. וכן מ"ש חז"ל בפסוק ויקחו להם. למה הקדים לקיחת הפסח לפי שהיו בנ"י ערום וערי' מן המצות ע"ש. והענין הוא כי וודאי עיקר המצוה היא צורך גבוה. וצריך האדם לעשות המצוה לש"ש בלבד. אבל הכנת המצוה והתשוקה קודם המצוה ולאחריה. מצד זה נעשה מלבוש הנפש שהמצוה נותנת ברכה לפני' ולאחרי'. וכמ"ש במ"א ממ"ש חז"ל הרהורי עבירה קשין מעבירה. כמו כן הרהורי מצוה טובים מגוף המצוה. והיינו כי הגם שעיקר פגם העבירה בשורש היא בעשייתה. אבל הקילקול אל נפש האדם. מתרבה ביותר ע"י הרהורי עבירה. וכן הוא במצוה. אשר עיקר המצוה צורך גבוה. אבל רוב ההרהור והתשוקה אל המצוה. מתקן נפש האדם. וז"ש ז"ל רצה הקב"ה לזכות את ישראל הרבה להם תורה ומצות. שכל התקונים שלמעלה. מסר הקב"ה לבנ"י להיות נעשין אלה התיקונים ע"י המצות שבנ"י עושין. ועי"ז מזדככין הנפשות של בנ"י:
ובמדרש וארא שהקב"ה נק' מלך הכבוד. מלך ב"ו אין לובשין לבושו והקב"ה לבש עוז התאזר. ונתן לבנ"י זה הלבוש. עוז לעמו יתן ע"ש. רמזו חז"ל כאשר הקב"ה וב"ש צימצם כביכול אלקותו להתלבש בתורה ותרי"ג מצות. התאז"ר גי' תרי"ג. כן זיכה את בנ"י בתרי"ג מצות התורה שיוכלו להתלבש בחלוקא דרבנן ע"י המצות. וע"ז איתא קוב"ה ואורייתא וישראל כולא חד. ויש לאדם לבטל עצמו לצאת מן הטבע להתלבש כולו באור המצות וליקח ק"ו ממה שצימצם הקב"ה אלקותו בשביל בנ"י. ובוודאי דור המדבר כך היו. לכן זכו לקבלת התורה וזה הקדמת נעשה לנשמע:
במדרש זאת חוקת הפסח. לב יודע מרת נפשו כו'. עוד שם יהי לבי תמים בחוקיך דרשו על ב' החוקים. חקת הפרה וחקת הפסח. ע"ש. כי הנה יש תרי בתי לבא. לב חכם לימינו והוא לב מבין. אבל העיקר להטות הלב כסיל להיות גם שמאל נק' ימין. ובאמת הלב יש בו ב' אלו חלק גבוה שאין שם מגע נכרי בחי' חירות כמ"ש לב טהור ברא לי. וחלק א' שהוא לתקן כל תהלוכות הנפש. וע"ז כ' לב יודע מרת נפשו. ולכן כל עת צרה מגיע אל הלב. וכן הי' במצרים ובכל גלות. ואח"כ כשזוכין לגאולה ובשמחתו לא יתערב זר הוא חלק החירות. וזה חקת הפרה לב טהור. וחקת הפסח תיקון הנעשה ע"י הגלות ולב נשבר ונק' שניהם חקות. שהם גזירות ונפלאות הבורא. הן מה שנמצא רשימה באדם מעולם העליון גנוז בלב. הן מה שנשלח האדם בעוה"ז. ונתלבש בלבוש גשמיי להלחם כל אלה המלחמות. ועל ב' אלו כ' תמים תהי' עם ה' דרשו בזוה"ק תם ים והם ב' בחי' הנ"ל:
בפסוק והי' כו' לאות כו' למען תהי' תורת ה' בפיך כו' ושמרת כו' החוקה כו' מימים ימימה. דכ' ואשים דברי בפיך. לשון הוה כמ"ש ולא יסף ולא פסק. וכמו שהקדים יצ"מ לקבלת התורה. כן בכל יום ע"י זכירת יצ"מ במעשה ודיבור זוכין להארת התורה. ואשים הוא לשון סידור כמו ושמו איש על עבודתו. כמו שהקב"ה מחדש בטובו בכל יום מ"ב והוא הצירופים הנעשין מכ"ב אותיות התורה שמתחדש תמיד צירוף אחר. וע"ז איתא בכל יום הקב"ה מחדש הלכה בישיבה של מעלה. כן אותיות התורה החקוקים בכל נפש ישראל מתחדשין בכל יום. וז"ש ז"ל השונה הלכות בכל יום הוא בן עוה"ב דכ' הליכות עולם לו א"ת הליכות אלא הלכות. פי' הליכות עולם להקב"ה שהוא מנהיג ומחדש העולם בכל יום בסדר חדש כן צריך האדם לחדש הילוך בעבדות הבורא בכל יום ויום. וזה נק' שונה הלכות. כי האדם נק' מהלך. וז"ש ואשים דברי בפיך כו' לנטוע שמים כו' עמי אתה. דרשו חז"ל א"ת עמי אלא עמי בשותפות ע"ש. ואפי' אנשים כמונו שאין אנו בכח זה להיות שונה הלכות שהקדוש ב"ה מחדשם בכל יום. אבל עכ"פ צריך להיות נמצא בכל יום התעוררות מחדש בעבודת ה'. ובזה יש לנו חלק בזה ההתחדשות. וע"י המצות תפילין ומילה ושבת שהם האותות ובריתות החקוקים בנפשות בנ"י. בכח אותן המצות יכולין לחדש הרשימה וחקיקה שחקוק בנפשות. ז"ש ושמרת כו' החוקה מימים ימימה בכל יום. ושמרת זה משנה ע"י היגיעה בתורה. גם ר"ת "הזאת "למועדה "מימים "ימימה היא מיל"ה דכ' בה זאת בריתי אשר תשמרו. ונק' זאת לפי שהיא ברית חתום בבשרינו שא"י להשתנות כמ"ש ע"ז בריתי יומם ולילה שהיא קבועה תמיד כנ"ל וע"י אלה המצות תהי' תורת ה' ממש בפיך כמ"ש ואשים דברי דייקא:
;תרס"א
בפסוק כי אני הכבדתי כו' ולמען תספר כו'. ובמד' כובד אבן כו' וכעס אויל כבד משניהם. והנה בנ"י שהם עדים על הבורא ית' כמ"ש אתם עדי. כמו שצריכין להעיד ולברר כי הקב"ה ברא העולם. כמו כן צריכין להעיד כי כל הבחירה ומעשי אדם ותחבולות הכל ברצון הבורא ית"ש לבטל כעס אויל שאומר בכח ידי עשיתי. וזה נתגלה לבנ"י במצרים. וכ' אתה הראת לדעת פרש"י שפתח להם שבעה רקיעים. וכשם שפתח העליונים כן פתח התחתונים ע"ש. ובאמת זה הוא ענין סתירת הידיעה והבחירה שדיברו בה בראשונים ואחרונים. והאמת כי כל זה עבודת איש ישראל. והוא יכול לברר ידיעת הבורא ית' ולבטל הבחירה הן בנפשו הן בכלל העולם. כמו שראינו שעשה הקב"ה נסים ונפלאות בעבורינו וידעו מצרים כו'. וניטל מהם הבחירה. הן במה שחיזק לבו בע"כ. ובמה ששלח אותנו בע"כ. וכ' ע"פ כו' עדים יקום דבר. שע"פ עדות בנ"י נתקיים באמת הנהגת הבורא בעולם. כמ"ש אתם עדי ואני אל. ודהע"ה אמר גם אני אודך כו' אמתך אלהי. והוא דבר פלא כי האמת תלוי בעבודת האדם בעלמא דשיקרא. וע"ז כ' "אמת "מארץ "תצמח ר"ת אמת. א"כ האמת נסתר בעוה"ז. החושך יכסה ארץ. ולמעלה נגלה ומבורר האמת וה' אלקים אמת. אך גם פעולתו אמת. והוא בחי' כח הפועל בנפעל. וזה נקודה אלקות שבאדם. ע"ז אמר אמתך אלקי. כי הרשעים מהפכים. ובחייהם נק' מתים. ונסתלק מהם כח אלקות. ומתהפך להם האמת לשקר. והצדיקים מבררים האמת. וזה הענין עצמו מתברר לכל עובד ה' כפי היגיעה בעבודת ה'. כמ"ש ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם. ובאמת הכל ע"י כח התורה שנק' תורת אמת. ויש תורה שבכתב ושבע"פ. ועמ"ש בפ' ויחי עוד מזה:
במדרש החודש הזה לכם מה כתיב ולקחתם אגודת אזוב כו' הה"ד מראש צורים אראנו כו' ומסיים שהאבות הם יסוד העולם וישת עליהם תבל כו' ע"ש. וכבר כתבנו במ"א פי' והגעתם אל המשקוף מזוזות שדורש במד' על האבות שזה עיקר הגאולה לאחוז בדרכי אבות כמ"ש (יפקד אתכם) והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם. וכ"כ בגאולת יובל ושב כו' ואל אחוזת אבותיו ישוב. שהגלות הוא כשנגרש מן השורש. וכשחוזרין להתדבק בשורש אבות הוא הגאולה. ואז נתחדשו בנ"י כברי' חדשה. וזה החודש הזה לכם. ולא עוד אלא שכל העולם נתחדש. כשנתעורר הארת האבות בישראל. שהם מצוקי ארץ. כמ"ש במד'. ולכן נתחדש כל העולם. וכן בכל ניסן שבו נולדו אבות. והלא אפי' ביוסף הצדיק שהוא הי' המכין לישראל בגלות. איתא שנראית לו דמות דיוקנו של אביו ובזה ניצל. מכ"ש השרוין בגלות שעיקר הגאולה מתנוצץ ע"י הארת האבות כשזוכין להיות אוחזין במעשה אבותיהם. וכמ"ש על אותו הדור שתפסו אומנות אבותם:
;תרס"ב
החודש הזה לכם אחז"ל לא הי' צריך התור' להתחיל כ"א מהחודש הזה שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בנ"י ומ"ט פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד כו'. כי בנ"י נשתלחו לעוה"ז לתקן כל הברואים והיו מקודם נכללין בין האומות. אח"כ הבדיל אותנו מהם. וכמו שהי' בא"א ע"ה שמקודם הי' מעורב בהם. אח"כ נא' לך לך מארצך כו'. וניתן לו מצות מילה להיות נבדל מהם. כמו כן בנ"י מקודם היו מעורבים בהם. והגם שלעולם בנ"י הי' להם דביקות במקום. אבל הי' בבחי' יצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא. אבל עתה ניתן להם דרך חדש והיא מדת יצא לידון בדבר החדש א"א יכול להחזירו לכללו. עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש. זה יהי' לעתיד כמ"ש אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה'. אבל עתה נמסר להם דרך חדש בכח התורה ומצות. וזה עיקר ההפרש בין ישראל לאומות. כמ"ש במד' משפטים לבני נח נתן מצות גלמיות. אבל בבני ישראל כ' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. שיקבלו ע"י המצוה חיות חדש. זה החודש הזה לכם. שביד איש ישראל ע"י המצוה לעורר התחדשות השפע קדושה מלמעלה. וע"ז מברכין אשר קדשנו במצותיו. שאנחנו יכולין להמשיך קדושה ע"י המצות:
ובמצוה ראשונה זו נכללו כל המצות. וכ' משכו וקחו משכו ידיכם מע"ז וקחו צאן של מצוה. והם בחי' שמור וזכור. כלל מל"ת ומ"ע. וב' כוחות אלו נמסרו לבנ"י. שיכולין למשוך מן הטבע והגשמיות. ושיכולין לעורר הקדושה ולהתדבק בהקב"ה. וב' תיקונים אלו הם לגוף ולנפש. ולכן בש"ק שהוא זכר ליצ"מ נתעורר ב' אלו הכוחות. וכמו שבדברות נאמר זכור ובמשנה תורה הוסיף מרע"ה שמור. ושניהם בדיבור אחד נאמרו. כמו כן כאן אמר הקב"ה ויקחו להם. ומשה רבינו הוסיף להם משכו וקחו. שצריכין מקודם לתקן הגוף להפרישו מן הגשמיות. אח"כ מתעורר כח הנפש והנשמה. וב' אלו הם ג"כ בחי' תש"י ושל ראש. כמ"ש בזוה"ק שהם בחי' עבד ובן ע"ש. כי בוודאי עיקר שיעבוד מצרים הי' על הגוף בעשי'. וע"ז כ' וקשרתם לקשר הגוף ולשעבד תאוות ומחשבות לבנו כמ"ש הטור א"ח בה' תפילין. אבל בשל ראש כ' והי' לזכרון זה בחי' הנשמה שנשתלחה לעוה"ז בשליחות הבורא. וע"י התפילין בא לזכירה ודביקות זה בחי' זכור ובחי' בן כי עיקר הבן בני בכורי ישראל הוא כח הנשמה:
;תרס"ג
בפסוק והי' כו' לאות ע"י ולזכרון ב"ע למען תהי' תורת ה' בפיך כו'. אחז"ל המניח תפילין כעוסק בתורה. והתפילין שהם זכר ליצ"מ מביאין חירות לאדם. דאין לך בן חורין אלא העוסק בתורה. וכמו כן המניח תפילין. ובאמת עיקר החירות בהתעוררות כח הנשמה באדם. וע"י התורה מאיר הנשמה באדם. וכמו כן ע"י התפילין. ולכן אחז"ל הקורא ק"ש בלא תפילין כמעיד עדות שקר בעצמו. לפי שמאמר ה' אלקינו ה' אחד הוא כשהנשמה מאיר באדם. שע"ז נאמר אנכי ה' אלקיך ביחוד יחדתי שמי עליכם ביותר הוא על נשמות בנ"י. כמ"ש אשר ישנו פה שכל הנשמות היו בקבלת התורה. וכיון שע"י התפילין מאירין נר"נ באדם. שזה רמז הבתים ופרשיות ושמות שבהם בחי' נפש רוח נשמה אז יכולין לומר ה"א ה' אחד. ולכן בש"ק שהנשמה מאירה באדם א"צ תפילין. והשבת וכמו כן התפילין הם זכר ליצ"מ. שהארת הנשמה היא עדות על יצ"מ. וכ"כ אנכי ה"א אשר הוצאתיך כמ"ש במ"א מזה:
;תרס"ד
יצאו כל צבאות ה' מא"מ. [במכילתא] כל לרבות צבא מעלה ומטה. וכמו כן בבנ"י עצמם הי' הגאולה בנפש ובגוף ששניהם היו ת"י מצרים. וכמו כן אחר שיצאנו ממצרים בגוף ונפש. כך הכניסנו הקב"ה לקבלת מלכות שמים בגוף ובנפש. ומצוה ראשונה בפסח שהוא תיקון הגוף מ"ע ול"ת לאברים וגידין. ואח"כ קבלת התורה תיקון הנפש. ולכן ד' פרשיות בתפילין. שנים ליצ"מ בגוף ונפש. ושנים לקבלת התורה והמצות בנפש וגוף:
ונקראו בנ"י צבאות ה'. דכ' אות הוא בצבא שלו. דכ' אתם עדי נאום ה'. הרמז על כ"ב אותיות שנק' נאום ה'. כ"ב אותיות שבהם ברא ה' כל העולמות. כמו דאיתא שת"ח ניכר בדיבורו כמ"ש חז"ל יהללוך זר ולא פיך. רק פתח פיך בתורה ובזה ניכר חכמתו. כמו כן הקב"ה וב"ש א"א להכירו רק פתח דבריך יאיר מבין פתיים. שע"י הכ"ב אותיות שמהם נברא כל העולמות. עי"ז יכולין להכיר קצת מחכמת הבורא ית"ש. כמ"ש הכל לכבודו ברא. למענהו לעדותו. וזהו הי' בעשרה מאמרות. אך ע"י החטא נתערב בדעת טוב ורע. ונסתר האמת ע"י הרשעים שמאבדין העולם שנברא בי' מאמרות. אך בבנ"י נשאר אלו האותיות ונתחדשו בעשרת הדברות. ולכן אתם עדי הוא בבנ"י שיש בהם הכרת כח הכ"ב אתוון דאורייתא. ולעתיד כ' אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה'. אבל עתה האמת נעדרת והיא עלמא דשיקרא. ולכן בנ"י צריכין סיוע לעדות זה להעיד על הבורא ית"ש. ולכן נתן לנו הקב"ה מצות תפילין ביד ובראש לשעבד בזה תאוות ומחשבות לבנו והמוח שבראש. כדי שנוכל להעיד עדות אמת כמ"ש חז"ל הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו. כי צריך להיות עד אמת שידע שאפס זולתו ית"ש. ושכל העולם ומלואו הכל רק עדות עליו. וז"ש למען תהי' תורת ה' בפיך. וכי יש תורה שאינו מה'. רק שהתורה מלמדת להבין ולראות אלקותו בעולם. וכל התורה פי' על שם הוי'. ולכן יסוד הדברות אנכי ה"א. וזה תורת ה' כמו תורת העולה תורת החטאת. כן תורת ה'. ולכן כ' אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים. כי כל הדעת והחכמה שנתן הקב"ה לאדם. לידע את ה' ולעבדו. רק שע"י חטא הראשון נתערב בדעת טוב ורע. וביצ"מ ובקבלת התורה נתברר הדעת. וכ' למען דעת כל עמי הארץ כו'. וע"י בנ"י יתברר הדעת בכל העולם לעתיד. ולכן בש"ק א"צ תפילין שהוא עצמו אות זה האות הוא בצבא שלו כמ"ש לעיל. ונתברר ביצ"מ. וזה מתחדש ע"י התפילין וע"י השבת זכר ליצ"מ. כי שבת הוא נחלה בלי מצרים. כמו שבמצרים הי' שורש כל המצרים ואין עבד יכול לברוח משם. שהוא מקום שהטבע גוברת בו ביותר. מלך קשה ומדינה קשה. והוא היפוך א"י שכ' בה ארץ טובה ורחבה ששם מקום החירות ושם מתברר העדות. כמ"ש אלקים בארמנותי' נודע למשגב. וכמו כן בזמן שהזמן ג"כ מכסה על האמת. ובשבת נחלה בלי מצרים. וכמו כן בנפשות בנ"י הם בחי' חירות. ז"ש ורצה בנו וש"ק הנחילנו. וכמו כן שרצית והנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה:
==בשלח==
;תרל"א
במדרש אז ישיר. נכון כסאך מאז כו' אע"פ שמעולם כו' כסאך כו'. כי בעת הבריאה נסתר השגחתו ית' בעולם. ובעת גאולת מצרים נתגלה. וז"ש נתיישב כסאך שנתיישב ידיעת השגחתו ית' בנבראים. [ולכך כ' אנכי ה' כו' אשר הוצאתיך. ולא אשר בראתיך. כי ביצ"מ נתגלה אמונתו ית'. ובזה י"ל קושית רמב"ן ז"ל בפ' בראשית על מ"ש רש"י לא הי' צריך להתחיל אלא מהחודש הזה כו' ע"ש] ובזה מיישב המד' קושית שר הול"ל. כי בכל נברא יש נקודה שנתברר ע"י כבודו ית'. כמ"ש כל פעל ה' למענהו. ולכבודי כו'. וזה ענין פרק שירה שיש לכל נברא שיר ושבח להש"י. ואז ישיר ישראל כו' השירה הזאת. פי' שירה הידועה שעולה מכל הנבראים. ובנ"י עשו שכל הנבראים ישירו. ויגלו נקודה אמיתית שהם עומדים מחיות הש"י שמחדש בכל יום מ"ב. וכ"ז תלוי במעשה האדם. כי כשעושה מעשה בדביקות הש"י ע"י ידיעה זו שכל מעשה יש לו חיותו ית'. ע"פ ידיעתו נתברר זה בגוף המעשה. ומסיר עי"ז ההסתר ונתגלה הפנימיות. ופי' שירה. הוא להיות הכל נמשך בקו ושורה למקור שורשו שהוא חיותו ית'. וז"ש שע"י אמונה אמרו שירה כנ"ל. ואא"ז מו"ר זצלה"ה אמר עמ"ש חז"ל שחזקי' לא אמר שירה ולכך לא עשהו משיח. כי הי' ברור אצלו השגחת הש"י עד שלא נתפעל ע"י הנס. כי ידע שגם הטבע רק מחיות הש"י כו' ודפח"ח. והוא שכ' עליו טוב בעיניך עשיתי. פי' ז"ל שסמך גאולה לתפילה. והוא כנ"ל שידע שבכל מעשה יש נקודה חיות ונק' גאולה שעי"ז בא גאולה להסיר הערלה דחפיא ברית. שהוא הפנימיות שבכל דבר חיות הש"י. וזה הטוב בעיניך כו'. שכל מעשיו הי' כעושה לפני המלך. שידע שכל הפעולות מכחו כמ"ש אין אדם נוקף כו'. ולכך קשה לו לומר שירה. כי ההסתר הי' שוה לפניו כמו הפנימיות כנ"ל. ונקבע שירה זו בכל יום שיכול אדם לעורר כל הנבראים לשירה זו. וגם בכח השבת דכ' מזמור שיר כו' ג"כ כנ"ל [וגם שירת הלוים בכל יום שהוא] להביא הארת ש"ק לימות החול. שזה עיקר שמירת שבת. וז"ש במד' בפ' זו כי אם היו משמרין שבת א' יום אחד היו נגאלין. והפי' כנ"ל שיום אחד יהי' מקושר לשבת כנ"ל. ובכ"מ שנזכר שבת כ' מקודם ששת ימים. תלקטוהו כו' אח"כ שבת כו' כמ"ש במ"א:
דבר אל בנ"י וישובו כו'. י"ל טעם הענין שיצ"מ הי' נס שלא בהדרגה. והיא לשעה. ורצה הש"י שישאר גאולה זו בעצמות ישראל. וכן רצון הש"י תמיד מכל איש ישראל. לעת מצוא השעה. שאין לך אדם שאין לו שעה. ואז צריך לקבוע בלבו על אח"כ שידע להתנהג גם בעת ההסתר. ולכך צוה שיחזרו ויעלו מעצמותם. ולכך ויצעקו. ולכאורה מאחר שראו נפלאותיו שאין להם שיעור למה יראו. אך כי ידעו שעתה צריכין לגבור מעצמם. וז"ש שהיו נתונים בדין שע"פ דין יגאלו עתה. והרי זכו ליגאל גם בדין. וכל מעשה הש"י לטובה כמ"ש נפלאותיך ומחשבותיך אלינו כו'. שהי' הרצון שיגאלו גם ע"פ דין. והי' מקודם בנס שיהי' הכנה על אחר כך שיהי' גם ע"פ דין כנ"ל. ואפשר ז"ש בנ"י טוב לנו עבוד כו'. פי' שחששו שלא יוכלו לגבור מעצמם. והי' רצונם שבמצרים עצמו יאריך הזמן עד שיהיו ראוין מעצמם. והי' בנקל יותר. כי הש"י הבטיח אנכי אעלך כו'. אך כי רצון הש"י הי' שהם בעצמם ממש יזכו ע"י נס הקדום כנ"ל. וכעין זה י"ל עמ"ש חז"ל אלו משמרין ב' שבתות נגאלין ושמעתי מאא"ז מו"ר ז"ל שהגיד בשם הרב ר' שמעלקא ז"ל [כמדומה לי כך] ששבת ראשון הכנה שיהי' בימות החול עבודה כראוי להיות אח"כ שבת כראוי [שצריך להיות אחר ימי עבודה] עכ"ד. והוא כנ"ל ששבת ראשון הוא מהש"י בלי התעוררת להיות ראוין לזה. ואח"כ צריך אדם ללמוד מהארת שבת גם על ימות החול. כדי שיהי' אח"כ שבת בסיוע עבודת ימי החול כנ"ל:
אא"ז מו"ר ז"ל הגיד פי' המד' מה תצעק כו' ב' ירושות כו'. כי ע"י הקול מעוררין בנ"י דביקתם בקול קול יעקב. וכשמתעורר רצו זה. שואלין מה תצעק שאין צריך צעקה כלל. [כענין על בני ועל פועל ידי תצוני]. ומ"מ כ"ז נעשה ע"י הקול. וז"ש מתגאה בירושתו שמגיע ע"י הקול לשלמעלה מהקול כו' ודפח"ח וש"י. כי פשוט תמוה לשון המדרש במ"ש כבר שמעתי צעקתך כו' ע"ש עוד במד' טרם יקראו כו' נראה הפי' כי מה שמוכן האדם להצעקה זה עיקר המכוון. ושוב אין צריך לגוף הצעקה כלל. וזה מה תצעק כשהגיע לבחי' הצעקה כנ"ל. [וזה ענין צעק לבם כו'. וכן צעקו וה' שמע. אף שבלב שאינו נשמע כלל. מ"מ ה' שומע. ואין צריך לצעוק בפה ממש]:
וא"ע ורמב"ן מקשים על צעקת מרע"ה. הלא הקב"ה הבטיחו שאכבדה בפרעה כו'. וצעקת בנ"י י"ל שלא ידעו מזה כי אין מפורש שמרע"ה הגיד להם וי"ל שא"ל רק שישובו. [ומה שלא אמר להם. נראה כי לשון מאמר ה' ואמר פרעה לבנ"י כו' משמע שזה נאמר לו. והפסיק הציווי של אמירתו לישראל וישובו ע"ש]. אבל מרע"ה למה צעק. אך נראה כי מדרך הצדיק לצעוק אף על מה שנבטח. שמאמר הש"י הוא אחר שלימות פעולותיו של האדם. ותפילה וצעקה בכלל פעולת אדם השלם לאלהיו. ולזאת מה שיהי' נושע ע"י תפילה וצעקה. הוא הישועה שנבטח עליו. ונראה שאין מבטיחין באמת. רק למי שיודע זה. שצריך צעקה גם אחר ההבטחה. [וז"ש אין הבטחה לצדיקים. וי"ל שלכך לא נאמר לישראל ההבטחה שלא היו צועקין. והש"י רצה שיצעקו כמ"ש במד' השמיעיני את קולך. אבל מרע"ה אף שנבטח צעק. ולכך נאמר לו ההבטחה כנ"ל]:
אז ישיר כו'. ברש"י ז"ל עלה בלבו שישיר וכן עשה. ומאי קא משמע לן וודאי כששר הי' מקודם רצון בלבו לשיר. אך להבין הענין כי איך בכח אנשים לשיר שירה הכתובה בתורה. ואין שיעור וערך לסודות ורזין הגנוזים באות א' מהתורה. והרי הכ' אומר ששרו הם השירה הזאת. אך כי זה ענין כל תורה והמצות הניתן לישראל. שהש"י נתן לנו זה להיות נתלה אור התורה בכל פה ולשון שבישראל. כמ"ש קרוב הדבר בפיך כו'. שהש"י תלה ע"י מעשה כ"א מישראל. וקול ודיבור והבל הלב יוכל לעורר אותיות התורה עד שורשן ולהאיר במקום עליון. וז"ש ישיר שע"י כחם נתפעלו האותיות ונתגלו הארות פנימיות של רזין הגנוזין בכל דברי השירה כנ"ל. ונקרא על שמם. כמ"ש אין המצוה נק' כו' מי שגומרה. ג"כ הפי' כנ"ל. שעיקר מה שנעשה ע"י המצוה למעלה. מ"מ הגומר הוא האדם בעשי' ממש. ונק' ע"ש הגמר. אף שהעיקר נעשה ממילא. ע"י שתלה הש"י דברים עליונים בתחתונים. וכן בתפילות שבקעו רקיעים כו'. וודאי לא בכח אדם. רק ע"י שתלה הש"י האותיות בכח האדם כנ"ל. וחבל בחבל ונימא בנימא. עד שעולה להש"י. וכן י"ל מ"ש רש"י ע"ש המחשבה. כי במחשבה מוכן האדם לעשות כרצון הש"י. ושיעלה למעלה למעלה. ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה בישראל. והטעם ע"י שמוכן האדם ורוצה באמת לקיים רצון אביו שבשמים. רק מה שמצד אונס. וז"ש רש"י שע"י שעלה בלבו לשיר ממש שירה הזאת. אף שבמעשה אין בכח אנושי לשיר כראוי. עכ"ז נאמר וכן עשה כו'. [שע"י הרצון נתעורר הפנימיות. שתלה הש"י זה בזה. וכן מ"ש בזוה"ק שבדחילו ורחימו פרחין לעילא. ודחילו ורחימו הוא במחשבה והבן ]:
;תרל"ב
מה שנאמר לבנ"י שישובו כו'. כדי לקרוע להם הים ושיאמרו שירה. כי יצ"מ הי' בהבטחה לאבות. ולא הי' שייך לומר שירה ע"ז. והנה עיקר יצ"מ הי' לתקן מעשה בראשית כמ"ש בפרשיות הקודמין נגד עשרה מאמרות כו'. ולכך כ' אנכי ה' כו' הוצאתיך. והקשו אמאי לא כ' אשר בראתיך. וגם קושית הרמב"ן ז"ל עמ"ש רש"י הי' צריך להתחיל מהחודש הזה ע"ש פ' בראשית שהקשה כי באמונת חידוש עולם מהש"י תלוי הכל. מכל זה נראה כי ביצ"מ נתברר כי ברית שמים וארץ מהש"י בלבד. וקריעת ים סוף הוא בחי' גדולה מזה. לברר כי יכולין בנ"י לפעול במעש"ט שינוי הטבע לגמרי. להיות הנהגתו עמהם למעלה מהטבע. [כמ"ש מהר"ל ז"ל שיש סדר מיוחד להטבע וסדר מיוחד לנסים]. וז"ש וישובו לשורש העליון שלמעלה מהטבע. וזה פי החירות. כי אין חירות רק בשורש שלמעלה מן הטבע:
מ"ש ואכבדה בפרעה כמה פעמים. הלא בוודאי כל הענין הי' רק לטובת ישראל. כי לרשע אמר כו' מה לך לספר חוקי. אך בוודאי כיון שהיו בנ"י משועבדים לפרעה. הי' תחת רשות פרעה איזה כח מהקדושה שהי' נצרך לצאת מת"י. וכמ"ש לא נשאר כו' עד אחד הוא אותה נקודה האחדות שהי' ת"י. לצאת להתגלות יחוד ה':
שבו איש תחתיו כו' ביום השביעי. בזוה"ק פי' תחת עול מלכות שמים. כי בש"ק מתגלה מלכותו ית' שהכל ממנו. והוא בחי' מקומו של עולם. שעש"ז נק' הקב"ה מקום. וזה אל יצא איש כו'. והנה יום ש"ק קדוש לה'. אף כי לכאורה השביעי מדרגה אחרונה מששת ימים הקודמים. אך היא הנותנת. שששת ימים עליונים במעלה. ולכך נתלבשו בעוה"ז בלבושים ובמלאכה גשמיית ג"כ. אבל בש"ק מתגלה בו הארת יום השביעי בעצמו. ולכך צריך לשבות מכל מעשה. רק להיות בטל לשורש החיים שהיא הארה עליונה. וכ"כ בזוה"ק יתרו מיני' מתברכין שיתא יומין. וכ' שבת לא יהי' בו. כיון דלא אישתכח מנא כו' מה ברכתא כו' ע"ש. והתירוץ כנ"ל כי ש"ק לא שייך הכנה גשמיית. וחול מכין לשבת. ושבת נותנת ברכה לכל ימי החול. שיוכלו להתדבק בימים העליונים בשורשם ע"י יום השביעי כנ"ל. וזהו ויברך ויקדש שנותן ברכה ודביקות לכל הימים כנ"ל:
;תרל"ג
ויאמינו בה' ובמשה כו' אף דגם במצרים כ' ויאמן העם כו'. רק שיש ב' אמונות. א' אף שאין האדם יודע כלום. ועכ"ז מאמין בהקב"ה. וזה מביאו שיוכל להשיג ג"כ. ואח"כ צריך להאמין ע"י ההשגה עצמו שידע שא"א להשיגו כלל. וזהו ובמשה שכ' ז"ל באספקלריא דנהרא. כי מה שאדם מאמין ע"י הריחוק כנ"ל נק' אס' דלא נהרא. ובחי' מרע"ה אס' דנהרא. שהי' ביטול ע"י הדעת והשכל כו'. ונק' ג"כ אספקלריא שהיא מחיצה ע"י האור עצמו כנ"ל. וכמו כן יש ב' מיני גלות והסתרות. והוא בחי' עוה"ז ועוה"ב. ב' העלמות. שיש העלם והסתר בעוה"ז. החושך יכסה ארץ. וכפי תגבורת האדם על היצה"ר זוכה לצאת מהחשיכה. ואך בזה עצמו לא יבוא אל השלימות. כי מרע לא יבוא טוב. ורק ע"י סיוע מהבורא ית"ש שעשה כן שע"י עבודת האדם וגובר נגד יצרו. עי"ז זוכה שמושיע לו הקב"ה אח"כ בבחי' עשה טוב. והוא העלם הב' שיש בבחי' עשה טוב ע"י האמת. שמעשה הטוב גבוה עד מאוד ואין בשכל האדם להתקרב שם רק ע"י הקדמת עבודת האדם בהעלם ראשון. מזכה אותו הקב"ה בהעלם השני. וזה ענין עוה"ז מכין לעוה"ב. וכן ענין ימי המעשה הכנה לשבת קודש. וי"ל שזה ענין יצ"מ וקריעת ים סוף. כי למה צוה הש"י וישובו כו'. וכ' ויהי בשלח. וי"ל שהי' חסרון מה שנצמח יצ"מ ע"י פרעה הרשע שהוא העלם הראשון. עבודת חומר ולבנים כו'. והי' נצרך אח"כ להיות ישועה בהעלם הב'. וזה שהי' ע"י בנ"י עצמם וישובו. ולא הי' ע"י פרעה ומצרים כלל. והי' הצרה ג"כ ע"י הדעת שהרי חזרתם הי' בדעת והשכל. והוא העלם הב' כנ"ל. ואח"כ ויאמינו בה' ובמשה כנ"ל. וכן איתא שקי"ס הי' ביום הז' כדמיון שבת אחרי ימי המעשה:
אל יצא איש ממקומו כו'. שיש התדבקות לכל איש ישראל בשורשו בש"ק. בשם א"ז מו"ר ז"ל והי' ביום הששי. לשון שמחה. שע"י החשק והשמחה בע"ש לקבל ש"ק. זה ההכנה לשבת. ודפח"ח:
אז ישיר כו' שנתעוררו בחי' שירה שיש בכל נברא כמ"ש בפרק שירה כו'. וכ"ז תלוי בעבודת האדם. [כמ"ש במ"א]:
אשירה לה' כי גאה גאה. פי' איך יוכל אדם לשיר לפניו ית'. רק כפי מה שיודע שכל הגבהות הוא להש"י. גם מה שנמצא התנשאות באדם צדיק. היא גאות ה'. כפי אמיתית ידיעה זו יוכל להשתמש בגבהות כמ"ש ויגבה לבו כו'. כי שירה א"י לומר רק ע"י התרוממות הלב. וזה ע"י שידעו באמת כי גאה גאה כנ"ל. ושירה היא אחר התישרות לב האדם. וכן שמעתי מאדמו"ר א"ז ז"ל ולישרי לב שמחה שע"י ישרת הלב בא שמחה. ואחר שנגאלו מכל אשר עבר עליהם. ונתיישר להם דרך הש"י. והבינו מה שנהג אותם הש"י מתחילה ועד סוף. וזה לשון שירה כמו שור שהוא קו הישר [וכן בניגון] שמתאחד עלי' וירידה ונק' שירה:
;תרל"ד
דבר אל בנ"י וישובו. לאשר יצאו בנ"י בחפזון ממצרים והי' שלא בהדרגה. ואין זה דבר של קיימא. הוצרכו לשוב. והענין כמ"ש והחיות רצוא ושוב. ע"י המרוצה מהתלהבות יותר מהכח. ע"ז צריך להיות מיד בחי' שוב. ועי"ז יש לו קיום. כי כל הגליות הי' שיקבצו בנ"י כל הני"ק שנמצאים בעולם. ואין הרצון לברוח רק לתקן גוף המיצר. ולעתיד שיהי' התיקון בשלימות כ' לא בחפזון תצאו כו'. ועתה בגלות מרגישין הארה לפעמים. וצריכין להתדבק בה בכל לב. ולקשרה בכל המעשים. וז"ש ואכבדה בפרעה כו'. שהחזרה הי' לתקן גוף המיצר כנ"ל:
במדרש מה תצעק. צעקו וה' שמע כו'. מתגאה בירושתו הקול קול יעקב כו'. אא"ז מו"ר ז"ל פי' שע"י הצעקה מעוררין שורש דביקות בנ"י. ואז שואלין מה תצעק שא"צ לצעוק כלל. כמ"ש על בני כו' תצוני. ואעפ"כ הכל בא ע"י צעקה וזה לשון מתגאה כו' ודפח"ח. והנה יש ב' מיני שתיקות. א' ע"י שא"י כלום לצעוק. והוא אמונה ראשונה בכלל. ולכן כ' גם קודם הגאולה ויאמן העם כו'. אבל כשזוכין להשיג לבוא לבחי' דיבור וקול. צריך להיות אח"כ אמונה ושתיקה ע"י שמשיג מתוך החכמה שא"א להשיגו. ועי"ז חל עליו בושה ושותק ומאמין בה'. וע"ז נאמר אח"כ ויאמינו בה' כו'. כי וודאי אין הצעקה התכלית. רק לבוא לבחי' שלמעלה. והיא השתיקה. והם ענין ב' העולמות עוה"ז ועוה"ב. ופרשנו במ"א כי עוה"ז העלם רע. פי' ע"י שהרע נמצא בעולם. אין הקדושה מתגלה. ועוה"ב נק' ג"כ עלמא דאתכסיא. והוא העלם טוב. שע"י עומק הקדושה א"א להשיגו. וכפי מה שזוכה האדם בעוה"ז לגלות בחי' הקדושה. כן יזכה לעוה"ב. וכן נמצא סדר זה תמיד לכל איש ישראל. מה שמקדש עצמו בעוה"ז זוכה להשגה דבר מה. וצריך אח"כ לתקן השגה זאת שלא יחטא ע"י. והוא ע"י הבושה והיראה. וי"ל שזה ענין יצ"מ וקי"ס:
;תרל"ה
במדרש מה תצעק. ב' ירושות הנחיל יצחק. עשו מתגאה בירושתו הידים ידי עשו. ויעקב מתגאה הקול קול יעקב כו'. בוודאי גיאות עשו הרשע על שניתן לו החרב לעשות בו כרצונו כמאמר על חרבך תחי'. ובנ"י מתגאין בירושתן שיש להם זה הכח של תפילה שיכולין להתקרב להש"י בעת צרתם. ואיתא במד' בעשרה לשונות של תפילה. ביצור הוא א' מהן דכ' בצר לי אקרא כו'. והפי' כי בנ"י בעת צרה פונים להש"י בטבעם. ולכן אף בצרה גדולה שא"י לצעוק ג"כ. הצרה בעצמה הוא לשון של תפילה. כי מוכנים הם לתפילה לעולם כנ"ל. יאיתא ויצעקו כו' תפסו אומנות אבותם. פי' מו"ז ז"ל כי לא הי' להם הכנה לתפילה מרוב צרה רק שתפסו מנהג אבותיהם בידיהם כו'. ובזה עצמו מתגאין בנ"י מה שלא נמסר להם הכח. רק שיקבלו כל צרכיהם מהש"י ע"י תפילה וקול תורה ועבודה זו תפילה והוא גיאות של אמת שנכלל בגיאות הקב"ה. כמאמר אל יתהלל חכם כו' הגבור כו' כ"א בזאת כו' השכל וידוע אותי. וזה פי' כי גאה גאה. פי' הגיאות שבא ע"י גיאות הקב"ה הוא קיים לעד וכל גיאות שאין בו דבר לשמים אין לו קיום:
ענין קי"ס אחר יצ"מ. כי יצ"מ הי' לצורך גאולת ישראל בלבד. אבל לא נתברר עדיין כבוד מלכותו ית' אשר היא בכל משלה. להודיע שגם כח פרעה וחילו וכל כח הסט"א הכל ע"פ השגחה עליונה. ובקי"ס נתברר זה [והוא מ"ש יתרו עתה ידעתי כו' כי בדבר אשר זדו עליהם]. וזה ענין השירה מה שביררו בנ"י כי כל הבריאה היא המשכה אחת מרום מעלות עד תהום רבה. וזהו כי גאה גאה. כי מלך ב"ו המתגאה על מלך אחר. גאותו מבטל גיאות השני. אבל גיאות הקב"ה הוא בעוד קיים גיאות המלכיות שבארץ. ועכ"ז הוא נורא עלילה עליהם. ועושה בהם כרצונו. וז"ש סוס ורוכבו רמה כו':
;תרל"ו
ענין קרי"ס אחר יצ"מ שכ' במד' יצ"מ קשה כו'. כי יצ"מ הי' בנס שלא ע"פ זכות בנ"י. רק ע"י השבועה. והי' זה הכנה שיוכלו אח"כ בנ"י לתקן במעשיהם עד שזכו בקי"ס לנס ע"פ מעשיהם. ודבר זה נוהג תמיד בכלל ובפרט. שמקודם יש ישועה מהקב"ה. אח"כ צריך להכין עצמו במעשי עצמו. הגם כי לעולם א"א בלא חסד הש"י. אבל יש חסד שהוא ע"פ משפט. כענין עם חסיד תתחסד. וז"ש שהיו בנ"י נתונים בדין כו'. והיינו שהי' צריך להיות הישועה ע"פ משפט מעשיהם. והנה בנ"י מסרו נפשם למקום כמאמר הפסוק וייראו מאוד ויצעקו כו' אל ה' ויאמרו אל משה המבלי כו'. ולכאורה הם דברים הסותרין. אבל נראה כי לא היו מצפים לישועה מגודל היראה. והי' בעיניהם כמס"נ בעת הסתלקות האדם [רמז לדבר מאוד הוא מיתה כמ"ש חז"ל ע"פ והנה טוב מאוד ע"ש]. ויצעקו לה' במס"נ. ולמרע"ה אמרו כי הי' מוטב שימותו במצרים. והי' תיקון יותר במס"נ כו'. לכן אמר מרע"ה התיצבו וראו כו' כי זה המס"נ הי' הישועה. ובנ"י הבינו זה. כי צריכין לתקן ע"פ מעשיהם. ולא הי' להם כח כמ"ש ואתם תחרישון. ומס"נ נחשב ככל המעש"ט. ודבר זה אומרים בכל יום. יצ"מ וקי"ס ומס"נ בק"ש. אח"כ ה' שפתי תפתח. כי כל זה הי' הקדמה לקבלת התורה:
בפסוק ראו כו ה' נתן לכם השבת כו'. דכ' ושמרו בנ"י את השבת. פי' שהתגלות הקדושה בש"ק הוא בעבור ישראל. לכן צריכין לשמור הארת השבת. והוא פריסת סוכת שלום עלינו. פי' שבנ"י נכנסין תחת זאת הפריסה. והם עצמם המחיצה להבדיל בין הקודש כו'. כמ"ש במד' גוי ששבת חייב מיתה. וכמ"ש במ"א פי' בנ"י יהי' בן זוגך שהם מיוחדים לקבל השפעת קדושת השבת שלא תתפשט החוצה:
הנני ממטיר כו' ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו כו'. כי הי' זה הכנה לקבלת התורה. כמ"ש למען אנסנו הילך בתורתי. פי' דאיתא לא ניתנה תורה רק לאוכלי המן. פי' ע"פ מ"ש סדר המעלות האכילנו המן. נתן לנו השבת. קרבנו להר סיני. ונתן לנו התורה כו'. שכל אלה. מדרגות זא"ז היו הכנה שיתקדשו גופות בנ"י במאכל שמה"ש אוכלין. ופי' לחם מן השמים. כי וודאי כל השפעות מזון וחיים לכל חי בא משמים לשורש נשמתו. רק שבעוה"ז א"י לקבל רק עפ"י צמצומים רבים בצמיחת האדמה ותיקון המאכל. אבל אותם אשר המה מקודשים כראוי יכולין לקבל הלחם מן השמים כמו שהוא. וזה הי' עדות שהם מוכנים לקבל התורה מזה שהיו יכולין לקבל מזון זה. מ"מ עתה צריכין לתקן הכל בגשמיות ממש. רק נתינת התורה לא הי' באפשרי רק ע"י התגברות הקדושה כמה"ש ממש. וז"ש לא ניתנה תורה דוקא כנ"ל. ויצא הוא יציאה מעוה"ז שיצאו מהתלבשות החומריות בעוה"ז. דבר יום ביומו הוא התדבקות כל ההנהגות בשורש העליון שהוא מנהיג הכל. וכל יום מנהיג כל הדברים הנעשים בו. והם קשרו הנהגות כל יום בשורשו. וזה דבר יום ביומו. והבן:
;תרל"ז
במדרש לזכור בכ"י יצ"מ וקי"ס. וקי"ס אם לא הזכיר אין מחזירין. ויצ"מ מחזירין כו' שיצ"מ קשה כו' ולמה מזכירין קי"ס שכיון שקרע להם הים האמינו כו'. אף שכ' גם מקודם ויאמן העם כו'. אך ביאור ענין אמונה להיות כולו נמשך אחר הנהגת הבורא ית'. כי זה שמשבחין האבות והאמין בה' כו'. היתכן שלא הי' לו להאמין באלקים אמת. רק פי' אמונה להיות נמשך אחר הנהגות הבורא [כמו אומן את הדסה לשון הנהגה]. וביצ"מ לא היו בנ"י נמשכין אחר הנס. כי לא היו מוכנים אל הגאולה עדיין. וזה ענין חפזון. וזה הי' טענת בנ"י עם מרע"ה חדל ממנו כו'. כי ידעו שאין נמשכין אחר הנס. אמנם הש"י בחסדו ראה כי אם יהיו עוד זמן בגלות. יגבור עליהם סט"א. כאשר חכמים הגידו כי אם היו עוד רגע לא היו יכולין להגאל. לכן הקדים ה' הגאולה קודם הזמן. ולכן נא' ויהי בשלח לשון צרה. כי כיון שלא היו מוכנים לזה היו עי"ז בסכנה עצומה. כי כל נס שאינו בזכות מעשה האדם הוא בסכנה. כי הקיטרוג מתעורר עליו ביותר. ולכן הי' צריך אח"כ להיות קי"ס לתקן הנ"ל להיות הגאולה שנית ע"י אמונת בנ"י שמסרו נפשם והאמינו לדבר ה' וחזרו לצד מצרים כו'. ואז כיון שנקרע להם הים האמינו. כמ"ש וירא ישראל כו' ויאמינו. ויפלא כיון שראו מה האמינו. רק כנ"ל שנמשכו אחר הנס. וז"ש המד' יצ"מ קשה. וכי יש קישוי לפני המקום ב"ה. רק כיון שלא היו ראוין עדיין לנס כנ"ל. והש"י עשה להם בעבור שראה כי אח"כ ימסרו נפשם לה'. כי לפניו ית' עתיד והוה הכל שוה. וכן בכל חסד ה' משלם ג"כ על אח"כ. וזה ענין מי הקדימני ואשלם:
ובמדרש ויהי בשלח וכי פרעה שלחם והא כ' אל מוציאם ממצרים כו' ואין שילוח כו' אלא לוי' כו' ע"ש. פי' ע"י שלא הי' הגאולה בזכות ישראל רק בחסד ה'. לכן לא הי' יכול לשלוט מדה"ד לגמרי לאבד המצריים. והי' להם קצת שייכות וחיבור עוד אל בנ"י. ולכן נאמר ויהי. אמנם אח"כ שמסרו בנ"י נפשם לה'. אז נאבדו המצריים ובאבוד רשעים רנה. ואז נתברר כי אל מוציאם ממצרים. והנה קי"ס הי' בירור ותיקון על יצ"מ שבראשונה. [ובזה פרשנו הפסוק אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך. פי' שלא נמשכו אחר הנס כמ"ש]:
במדרש ראו כי ה' נתן לכם השבת לכם ולא לאומות כו'. משל למלך ומטרוניתא כו'. כבר כ' במ"א ביאור זוה"ק כיון דלא אשתכח בי' מנא מה ברכתא אשתכח. ובקיצור הפי' כי ששת ימים עשה ה' שהם ימי המעשה. שיש לכל יום התלבשות בזמן שמצד זה יש השפעה לכל הנבראים גם לאומות. אבל בש"ק כ' ויקדש אותו כמו קידושין אסר אכ"ע כהקדש. פי' שאין התלבשות חיצוני להשבת רק מצד הקדושה בלבד. [כמ"ש לית שולטנא אחרא כו']. ורק בנ"י שהם יכולין להתדבק בגופא דמלכא ניתן להם השבת. ולכן לא היו יכולין לקבל השבת עד אחר יצ"מ שנזדככו נפשות בנ"י. וז"ש וזכרת כי עבד היית כו'. אף שעיקר השבת כי בו שבת. רק שהוא זכר ליצ"מ. כי ע"י יצ"מ נעשים בנ"י ראוין להשבת כנ"ל. כי המה דבוקים בשורש השפעות החיות מחי החיים. ולכן האכילנו את המן שהוא שורש המזון שמשם מתפשטין כל מיני מזון. לכן טעמו בו כל הטעמים. לכן קראו שמו מן. כי לא ידעו מה. פי' שאין להשיגו. כי הוא למעלה מן התפשטות המזון. רק הוא שורש המזון. ונק' מן כמ"ש המפ' מלשון מינה את מאכלכם. וימן ה' דג כו':
בפסוק וחמשים עלו בנ"י מזוינים כו'. ולמה להם כלי זיין. אך י"ל כי באמת החרב ניתן לעשו כמ"ש על חרבך תחי'. ובנ"י להם הקול. אך ע"י שהקדים גלות מצרים. עי"ז הרויחו בנ"י גם להיות להם החרב נגד עשו. ואפשר שהי' כל הגלות רק הכנה נגד עשו ועמלק. לכן נא' אח"כ ויחלוש יהושע כו' לפי חרב:
במדרש נכון כסאך. אעפ"י שמעולם אתה. נתיישבה כסאך מאז ישיר. משל מלך עומד על הלוח ואגוסטוס יושב כו'. כבר דברנו בזה וקיצרן של דברים כי מלך עומד לשמור המלוכה פן ילכדנו אחר. אבל זה שכבר נתגדל שמו במלחמותיו והכל יריאין ממנו. יושב על כסאו וא"צ לשמור המלוכה. וביאור הענין דכ' ה' מלך גאות כו' עוז התאזר כו' תכון תבל בל תמוט. ה' מלך ביצ"מ. גאות לבש בקי"ס דכ' גאה גאה. עוז התאזר מתן תורה שנק' עוז. ועי"ז תכון תבל ב"ט. כי ע"י יצ"מ וקי"ס וקבלת התורה נתברר כבוד מלכותו ית' בין הנבראים. וידיעה זאת מקיימת העולם. וז"ש אז ישיר ולא כ' שר. כי מעת בריאת העולם מצפין לזאת השירה. כי לא הי' השירה על מה שניצולו בנ"י. כי פסוק אמר אויב ארדוף נכתב אח"כ. להודיע כי עיקר השירה הי' רק בעבור שנתברר כבוד מלכות שמים בעולם. ע"ז שמחו בנ"י. ובנ"י השתוקקו מעודם לזאת השירה. אך כ"ז שהיו משועבדים למלכות ב"ו לא היו יכולין לשיר השירה. וכיון שנאבדו הרשעים ונתרוממו בנ"י. אז הוציאו השירה מכח אל הפועל. וז"ש רש"י עלה בלבו כו' כנ"ל:
;תרל"ח
במדרש נכון כסאך אע"פ שמעולם אתה לא נתיישבה כסאך עד אז ישיר כו' משל כו' ע"ש. פי' כי בוודאי מעולם ממשלתו ית' מגעת על כל. אבל להיות מיושב וקבוע בלבות אנשים אשר ירגישו כי הנהגתו ית' שולטת בהם ועליהם. זה ניתקן ביצ"מ וקי"ס. דאיתא ב' אלפים תהו ב' אלפים תורה. כי בכל דבר יש חומר וצורה. ובהתישבות הצורה תוך החומר. להיותם מסכימים לדבר אחד. בהתודע אל החומר כי הוא רק דמיון וציור להרוח פנימיות שבו. זה נק' ישוב. וע"ז נאמר לא תהו בראה לשבת יצרה. והוא באמת בחי' השבת. שבו שב כל דבר לשורשו. כמ"ש במ"א פי' הזוה"ק שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו כו'. ובהתישבות הנ"ל יש ברכה וריבוי ועושה תולדות. וכמו שהי' בכלל. אחר השירה שהוא ישוב הנ"ל. זכו אח"כ לקבלת התורה שהוא תוספת התחדשות הארה אלקיות. וכן הוא לעולם אחר תיקון הגוף להמשיכו אחר צורת הנפש. שבאמת הגוף רק התלבשות רמ"ח איברים ושס"ה גידין נגד תרי"ג מצות. וכמו כן בכלל כמ"ש בצלם אלקים עשה כו'. ואחר התישבות הצורה בחומר מאירה הנשמה בתוספת אור חדש. ויצ"מ הי' תיקון הבריאה. וקי"ס ביום הז' הי' נגד השבת. כמ"ש במד' סוף פ' בא. והענין הוא דכ' ואתם תחרישון שמקודם הי' הישועה ע"י מצות בנ"י בדם פסח ומילה. ועתה הי' בלי מעשה תחתונים. כמו בשבת שנאסר כל מלאכה. רק לבטל עצמו לשורש עליון. ובוודאי לא לחנם צעקו בנ"י. וייראו מאוד. אף שראו הנסים וגבורות שעשה הבורא ית' עמהם. רק בוודאי באו למדרגה זו שלא היו יכולין לידע שום הצלה. וראו שאין בכחם למצוא ישועה רק בעזר עליון בלבד. כמ"ש ויושע ה' ביום ההוא. שהי' ישועה שלמעלה מבחי' נגיעת מעשה התחתונים. וכן הכלל לעולם כי כאשר אדם מתחיל בעבודת הבורא ית'. בא אח"כ למדריגות שצריך להיות נושע רק בחסד עליון בלבד. כמ"ש לאל גומר עלי. והוא באמת בחי' השבת. שצריך הגנה פורם סוכת שלום כו' כמ"ש במ"א:
בפסוק ראו כי ה' נתן לכם השבת כו'. ובמד' הל"ל דעו כו' עיין שם המשל. פי' כי השם יתברך משפיע תמיד שפע ברכה להנהגת כל העולמות. אך מצד חסרון המקבלים צריך להיות שינוי מה צד הקבלה מבחי' שהי' בעת השפעה. ולכן צוה ה'. והכינו כו'. להיות בשבת השפעה עליונה בלי השתנות. וזהו המדרגה ניתן רק לבנ"י. וזה המשל שבמד' ע"ש. ואמר ראו כי בימי המעשה יש הסתר ע"י הפסקות המקבלים. ובשבת אין הסתר. לכן ראו מאחר שה' נתן לכם השבת. והסיר המחיצה המפסקת. א"כ ראו מה לעשות:
בפסוק וידבר ה' א"מ דבר אבנ"י וישובו כו'. ויש לדקדק כי ע"פ הענן היו הולכים ולמה הוצרך לצוות למרע"ה. אל מקום שהענן ילך ילכו בנ"י. אבל נראה כי הש"י רצה שיאמינו בנ"י למרע"ה לחזור לאחוריהם. ולא הראה להם ע"י הענן. רק האמינו למרע"ה כמ"ש רש"י להגיד שבחן. ולכן הרהרו אח"כ אותן שאמרו המבלי א"ק כו'. שסברו שמרע"ה אמר כן מדעתו. אעפ"כ הואיל והאמינו מתחילתו בכל לב. לכן זכו אח"כ לישועה וחזרו והאמינו במשה ג"כ:
בפסוק ויצא העם ולקטו כו' למען אנסנו כו'. בלי ספק נתרוממו גופות בנ"י. להיותן ניזון ממאכל מלאכי עליון. ויצא העם ממש מהתלבשות הגשמיות. ונזדככו גופם להיות כמלאכי השרת. וזה הי' נסיון שבחן הש"י אותן אם יהיו ראוין לקבל התורה. והראה לנו שלא יאמר אדם שהוא בתכלית הריחוק ע"י חומר הגוף. שהרי רואין שגם גופות בנ"י יכולין להתרומם להיות כמלאכי השרת. והגם שהי' רק לדור המדבר ע"י שהם עצמם קיבלו התורה כמ"ש ז"ל לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן. ניתנה דוקא. שתחילת הנתינה לא הי' יכול להיות רק בהזדככות החומר. אבל ממילא גם בדורות אחרונים יכולין שוב לעורר מדרגה הראשונה. כי כך היא המדה. שבתחילה מרוממין את האדם. ואח"כ צריך הוא עצמו לעורר מקומו הראשון כנ"ל:
;תרל"ט
במדרש ויהי בשלח כו' כ' אל מוציאם כו'. אין שילוח כו' אלא לוי' כו'. פי' בראות פרעה הרשע כי בע"כ צריך לשלחם. חיבר עצמו אליהם. ושילחם ברצון טוב. וטובתם של רשעים רעה אצל הצדיקים. לכן כ' ויהי. והי' ע"ז העצה מהבורא ית' להגביה אותם למעלה מן הטבע. כמ"ש במד' ולא נחם אלהים ד"א כו'. כדי שלא יוכל להרע תערובות התחברות פרעה. שזה ענין ערב רב עלה אתם. [ויוכל להיות כי אם הי' נגמר כדברי הש"י מתחילתו. לא הי' לפרעה שום התחברות. רק ע"י הפצרת משה רע"ה ברוב חמלתו על צערן של בנ"י ומיהר להביא הגאולה]. ולכן הי' צריך פרעה ועבדיו להתחרט ולומר מה זאת עשינו כו'. והכלל כי קי"ס הי' תיקון ליצ"מ. דכ' אח"כ התיצבו וראו כו'. וכ"כ וירא ישראל א"מ מת כו' וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים. פי' כי לא היו יכולין לראות ולהבין גאולת מצרים עד אחר קריעת י"ס שנטבעו כל המצריים. וכל זמן שהיו קיימים לא הי' יכול הגאולה לבוא לידי גילוי ע"י שהי' להם קצת שייכות והתחברות כנ"ל. ובדרך הזה נוהג בעולם בכלל ובפרט כל נפשות בנ"י. כשיש קצת גאולה צריכין אח"כ להתחזק להיות המשכה לאדם בגאולה זו. וזה הי' ענין קי"ס להתעלות נפשות בנ"י להיות להם דביקות והתחברות בשורש הנס דיצ"מ. ולכן אמרו שירה. ובמ"א הארכנו יותר:
הנני ממטיר ל"ל מ"ה כו'. פי' להיות דבוק המזון בשורש העליון. כמ"ש למען הודיעך כו' על כל מוצא פי ה' יחי' האדם. וז"ש ולקטו דבר יום ביומו. כי בכל מזון יש נקודה חיות ממוצא פי ה'. אך מתלבש בגשמיות המזון. אבל נפשות בנ"י בדור ההוא נתעלו ויצאו מהתלבשות הגשמיות. וניזונו ממוצא פי ה' ממש. ולכן לא העדיף המרבה. וכן הממעיט לא החסיר ממש. כמ"ש חז"ל א' הממעיט וא' המרבה ובלבד שיכוון לבו לשמים. ומקשין דאם גם המרבה מכוין לש"ש למה שוה לממעיט. אבל האמת מי שדבוק בשורש האחדות אין חילוק והפרש בין רב למעט. כי בנקודה א' יש הכל. ובששי לקטו לחם משנה כו' העודף הניחו כו' למשמרת כו'. פי' כמ"ש בזוה"ק יתרו אי לא אשתכח בי' מנא מה ברכתא אשתכח בי' כו'. ותוכן התשובה כי השבת הוא מעין עוה"ב. ואיך יוכל בעוה"ז לקבל הארות עוה"ב. לכן הוא בא בדרך תוספות. פי' כמו דור דיעה ההוא שעבדו עבודה שלימה לפניו ב"ה בכל ימי השבוע. וקיבלו הארות הראוים לכל יום ויום. כמ"ש דבר יום ביומו כו'. לכן זכו אח"כ להארה הנוספת שלא תוכל הלבוש הגשמיי להכיל. ונק' עודף. והוא תוספות שבת. ונשמה יתירה הבאה בשבת לאשר כלי הגוף ונפש קטן מהכיל הארת השבת נותנין לאדם נשמה יתירה. וכמו כל ימי עוה"ז בכלות ימי האדם ועומד לקבל הארת העוה"ב מסתלק מעוה"ז. כ"כ ימי המעשה והשבת. וכ' למען אנסנו הילך כו'. כי המן הי' נסיון שנתעלו נפשות בנ"י מהגשמיות. לכן איתא לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן. מ"מ אמרו רק. לא ניתנה. כי התחלת קבלת התורה הי' צ"ל לדור עליון שלמעלה מהטבע. ובכח קבלה הנ"ל יכולין גם עתה להתדבק בתורה. גם שאנו תוך הטבע. ודבר זה נמצא גם בכל איש ישראל בכל יום. כשמקבל עליו בתחלה עומ"ש ופרנסת הנפש בתורה ותפילה שהוא מעין אכילת המן. לכן הגם שצריך אח"כ ליזון מגשמיות איננו נפרד לגמרי. לכן כ' לא תאכלו על הדם קודם התפילה כמ"ש בזוהר קדושים:
;תר"מ
ענין קי"ס אחר יצ"מ. יש לפרש כי בגלות מצרים הי' עבודה קשה גם בגשמיות לבד אשר נטבעו ת"י טומאת מצרים. כמ"ש חז"ל. ומרוב עבודת הגוף לא הרגישו בנ"י כל כך להיות אצלם הגאולה לש"ש בלבד. כי ממילא הי' להם נגיעה בגשמיות הרוחה שהי' לגופם. מול זאת צוה הקב"ה שיחזרו למצרים. ובזאת נבחנו כי הי' כוונת שמחת בנ"י בגאולה רק לש"ש. לכן כשצוה בעצמו שיחזרו לשם. קיבלו עליהם באהבה וחזרו לשם. ואח"כ דכתיב ויצעקו. הוא כשראו כי מתחילין ליפול ת"י טומאת מצרים כמ"ש ז"ל שר של מצרים נוסע כו'. והפסוק אומר ויצעקו כו' אל ה'. כי הי' כוונתם רק לש"ש בלבד. לכן כתיב בקי"ס ויושע ה' כו' את ישראל דייקא. וכן אמר מרע"ה ישועת ה' אשר יעשה לכם דייקא. והטעם כדי שיהי' קיימת הגאולה לעולם ע"י שתיקנו עצמם. וקיבלו הארת הגאולה תוך עצמותם. ונמשכו אחר הנס. וע"ז כ' נס להתנוסס. היינו שבנ"י צריכין לקבל הנס לתוכם. וע"ז כ' ויאמינו כו'. וזה ענין השירה כמ"ש במ"א מזה. והנסים שעשה הבורא ית' לנו הוא כדי שעי"ז נצא גם אנחנו מגשמיות הטבע. כי הש"י בחר בנ"י לחלקו וכתיב אתם עדי. ועד אינו רשאי להעיד רק מה שרואה בעין ממש. לכן הראה לנו הבורא ית' בשינוי הטבע שעשה במצרים ועל הים ובמתן תורה. דכתיב עשה ה' את השמים ואת הארץ כו' הים. ואיתא כל מה שיש בארץ יש בים. לכן הם ג' סדרים שמים וארץ וים. ועיין בילקוט בפ' זכור את יום השבת. וג' אלו נתבררו בפ' בא ובשלח ויתרו. וכמ"ש רש"י בפסוק אתם ראיתם. פתח להם הרקיע והראה שאין אלא אחד. אכן הטעם שזכו בנ"י לזה ע"י אמונה שהי' להם בו יתברך גם מקודם. ואמונה זו הביא אותם שיזכו לראות האמת בעין ולהעיד עליו יתברך. וכן זה נוהג בכל אדם. שע"י אמונה באין לאמת. וכמ"ש במ"א מזה:
כי גאה גאה. פי' ע"פ המדרש שמות בפ' ראה נתתיך אלהים. שדורש הפסוק ויבוא מלך הכבוד. וכלל ד' המד' פרשנו שם כי מי שבידו המלוכה והכבוד ליתנו למי שיחפוץ. נק' מלך הכבוד. אבל מצד מה שמכבדין אותו אינו נקרא שליט על הכבוד. כי אדרבה הוא נתפעל ע"י שמכבדין אותו. א"כ הם שולטין עליו. לכן הבורא ית' שמחלק מכבודו ליראיו. נק' מלך הכבוד. וזה פי' גאה גאה. פי' הגיאות שלו שיכול לתתו למי שיחפוץ. כאשר ראינו שכל גיאות פרעה ג"כ הי' ברצון הבורא ית'. והוא נפלאות הבורא ית' שנותן יד לפושעים. ונתן כח לרשעים שיוכלו להתגאות בעולם מטעם איזה דבר שעומד לצאת מזה לכבודו ית'. כמ"ש הכל לכבודו ברא. וכשנטבעו פרעה וחילו נתברר למפרע כי הכל הי' רק רצון הבורא יתברך. לכן הצדיקים כשבא להם איזה התרוממות. כמו שהי' לבנ"י בקי"ס. מחזירין הגדולה לבעליו להשם יתברך. ועי"ז נשאר בידם לדורות. וז"ש אז ישיר לשון עתיד. שע"י השירה קבעו הנס דקי"ס לדורות. לאמר שאומרין השירה בכל יום והבן היטב:
;תרמ"א
כבר כ' במ"א ענין קי"ס. כי ביצ"מ היו בנ"י נוגעין. שהיו בצרת מצרים. ולכן לא נמשכו אחר הארת הנסים. ובקי"ס שכבר היו בני חורין קיבלו הארת הנסים. וזה ענין ויאמינו בה' ואח"כ הבינו למפרע כל ההנהגה. שהי' כל ירידתם למצרים ג"כ לטובה. וירא כו' היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים הוא הגלות והגאולה. ואז שייך לשיר השירה:
בפסוק התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה. הל"ל ותראו כי עדיין לא נעשה להם. אכן י"ל כי מרע"ה המשיך להם כח רוה"ק לראות מה שעתיד הש"י לעשות עמהם. וראו עתה בעיניהם ונתחזקו בלבותם. וז"ש התיצבו. כמ"ש במדרש שמות שלשון זה על רוה"ק נאמר. כמ"ש ויתיצב ה' כו' ע"ש. וכמו שמצינו באלישע שפקח עיני הנער לראות ע"ש. [שוב מצאתי מפו' כן במכילתא]. כן הראה משה לבנ"י עתה. וכמ"ש חז"ל כי על הים ראתה שפחה מה שלא ראו נביאים. וז"ש וירא ישראל את היד כמ"ש היתה עלי יד ה' והוא לשון נבואה:
בפרשת המן הנני ממטיר כו' למען אנסנו הילך בתורתי. כי הי' אכילת המן הקדמה לקבלת התורה. וזה הי' התרוממות גופם של בנ"י עד שאכלו לחם שמלאכי השרת אוכלין. א"כ הי' גופם מזוכך מן הגשמיות. כי קודם החטא של העגל היו בנ"י מוכנים לקבל התורה בקדושתה למעלה בשמים. ואז הי' המדרגה כדעת ר' גמליאל כל שאין תוכו כברו אל יכנוס לבה"מ. ואח"כ אחר החטא נפסקה הלכה והעמידו תלמידים הרבה. היינו שיתקדשו הגופים אח"כ ע"י התורה. ורמז לענין המן דאיתא במשנה אם אין קמח אין תורה ואם אין תורה אין קמח. והמן הי' קמח שקודם התורה. אח"כ הכניסה לא"י ואכלת ושבעת כו'. בחי' לחם מן הארץ. הי' הקמח שאחר התורה. כי יש לחם ויש לחם. ולחם מן השמים הוא שורש המזון קודם שבא לעוה"ז. כמ"ש במ"א פי' דבר יום ביומו שהוא ההנהגה בשורשה העליון. ולכן כ' ראו כי ה' נתן לכם השבת. כי היו דבקים בשורש העליון. וראו בעין בחי' השבת. לכן ניתן להם ביוה"ש לחם יומים. כי בהטבע אין ניכר הפרש בין ימי המעשה ליום השבת. אבל לאשר המן הי' למעלה מהתחלקות השפע לעולמות הנפרדים. לכן ניכר שם השינוי ולא ירד המן בשבת:
וכתיב ויענך וירעיבך ויאכילך את המן כו'. נותנין שבח גם על הרעבון. הענין הוא כי בוודאי לפי מדרגת המזון כך הוא הרעבון. ויל"ד על תלונת בנ"י להמית כו' כל הקהל כו' ברעב. וכי לא ידעו כי הש"י נותן לחם לכל בשר. וגם לא נזכר בקרא שלא הי' להם לחם כמ"ש ולא הי' מים כו'. ויתכן לפרש כנ"ל שהרגישו רעבון אחר שלא היו יכולין להפיק רצונם בלחם הגשמיי וכמ"ש לעתיד לא רעב ללחם כו' כ"א לשמוע כו' דברי ה'. והשיב להם הש"י כי כפי הרעבון הזה מוכנים לקבל מזון. והוא לחם מן השמים. כי בוודאי הש"י נותן מזון לכל ברי' כפי הצריך לו והחסר לו. ולכן מי שמשתוקק וצמא למים שהוא התורה. משפיע אליו הש"י להפיק את רצונו בזה. וזה משביע לכ"ח רצון. כ"א מה שהוא רצונו. ולכן הי' רעבון זה הקדמה והכנה לקבל הלחם מה"ש כנ"ל:
;תרמ"ב
במדרש שוט לסוס כו'. דדרש לשון ויהי. דאיתא בעשרה מאמרות נברא העולם כו' כדי להפרע מרשעים וליתן שכר טוב לצדיקים. והיינו עשרה מכות שנפרע פרעה הרשע. ושכר לצדיקים היא התורה עשרת הדברות שהיא שכר טוב לצדיקים. כמ"ש לקח טוב נתתי. ומב' אלו יש כבוד שמים כמ"ש חז"ל כשם שקילוסו של הקב"ה עולה מפי הצדיקים בג"ע. כן קילוסו עולה מפי הרשעים שבגיהנם. וכן בפרעה נתקיים ואכבדה בפרעה. עכ"ז אין רצונו ית' בזה הדרך. רק בדרך הצדיקים כמ"ש במדרש בראשית במי חפץ כו' ע"ש. לכן כ' ויהי. כי מקודם הי' נקמה במצרים להוציא את בנ"י. אח"כ הי' קצת תיקון שנגמר מה שהי' המכוון להיות נגלה כבוד שמים ע"י איבוד הרשעים כמ"ש ואכבדה כו'. ולכן אח"כ בשירה נזכרו. אמר אויב ארדוף כו'. היינו שהי' להם תיקון מה. ע"י שנתרבה כבוד שמים. שהוא הקילוס מן הרשעים. וע"ז הי' ענין קי"ס גמר המכוון של עשרה מכות כנ"ל. ודבר זה נוהג בפרט כל איש ישראל ג"כ. הגם שנכשל כמה פעמים. אח"כ כשמתקן דרכיו. נותן שבח גם על מה שעבר. ונתרבה כבוד שמים גם מימי הרעה. עכ"ז אין המבוקש כך. וע"ז דרשו שוט לסוס כו' ושבט לגו כסילים. כי המשכיל מיישר דרכיו מתחלתו ובזה בחר ה':
בפסוק ולקטו דבר יום ביומו כו' אנסנו הילך בתורתי. כי התורה היא התחדשות לגמרי. דאין כל חדש תחת השמש. והתורה למעלה מהשמש. אמנם כ' מחדש בכל יום מ"ב. ונוכל למצוא קצת התחדשות בעולם הזה ג"כ. לכן כ' אין כל חדש. דמשמע קצת התחדשות יש. וכפי מה שמעלין הטבע בהשורש. ומעוררין קצת התחדשות. זוכין אח"כ לתורה. לכן הקדימו חז"ל ברכת יוצר ומעריב ערבים לברכת אהבה. שהוא ענין ב' התחדשות הנ"ל כמ"ש במ"א. וזה דבר יום ביומו הוא התחדשות שהקב"ה מחדש בכל יום כנ"ל. והוא הכנה לתורה:
בפסוק ויבאו אלימה ושם י"ב עינות מים וע' תמרים. כאשר ידוע סדרן של בנ"י. אבות. וי"ב שבטים. וע' נפש. וס' רבוא. וכאשר נגאלו ממצרים החזירו ממדרגה למדרגה לבחי' ע' וי"ב שבטים כנ"ל. והיו דבוקים בשורש. לכן כ' ראו כי ה' נתן לכם השבת. והוא מעלה גדולה שראו את השבת בעיניהם. וע"ז רמזו כי אם היו משמרים בנ"י שבת ראשונה. ראשונה דייקא. שהי' במדרגה יתירה משבת שלנו. לא שלטה בהם אומה ולשון. ותוס' מקשין דאין זה שבת ראשונה ע"ש. ויתכן לפרש על בחי' ראשונה של השבת כנ"ל. ובשבת עתה צריכין שמירה כמ"ש הפורס סוכת שלום עלינו. אבל מקודם שבא עמלק הי' בהתגלות. ויתכן לומר שרמזו חז"ל במדרש במשל ממלך והמלכה הבא ביניהם חייב מיתה. לומר ע"י שערבב עמלק הרשע את בחי' שבת הקודם. לכן מחה אמחה כו':
;תרמ"ג
בענין יצ"מ וקי"ס. יתכן לפרש שהי' צריך ב' גאולות. בבחי' יוסף ויהודה. משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. שצריך להיות הגאולה בב' הבחינות. והוא ברית המעור וברית הלשון. לכן ביצ"מ איתא שמלו בנ"י עצמם. וכ' ויקח כו' עצמות יוסף עמו. אך כדי לפתוח הפה בשירה ותפילה הי' בחי' קי"ס. לכן נאמר סגר עליהם המדבר. כלומר שעדיין צריכין לגאולה בבחי' הדיבור בחי' יהודה ודוד. לכן כ' על הים היתה יהודה לקדשו. וכן מתעורר בכל יום בחי' יצ"מ וקי"ס. כמ"ש שירה חדשה שבחו גאולים. שיש בכל יום התחדשות השירה. וזה סמיכות גאולה לתפלה. ואיתא א' שפתי תפתח כגאולה אריכתא היא. וי"ל שזה כוונת המד' בפ' מה תצעק. צעקתם קדמה לצעקתך. כי יש תפלה למשה ותפלה לעני. ותפלת משה היא קול התורה. אבל עתה היו צריכין לבחי' קול תפלה ממש כנ"ל. ואיתא מה תצעק אלי. שהי' מרע"ה מאריך בתפלה. וא"ל הקב"ה יש עת לקצר ולהאריך. בני נתונים בצרה כו' ע"ש במכילתא. ולבאר הענין ע"ד הרמז ע"פ מ"ש בספרי קודש. כי הצדיק כשמתפלל צריך לצאת מעוה"ז ולבוא לעולם העליון להתפלל רק לצורך גבוה. וזה נק' תפלה אריכתא. בעולם שכולו ארוך. ויתכן כי כשבא מרע"ה לבחי' תפלה זו. שכח מכל צרות בנ"י שלמטה. וז"ש מה תצעק אלי כו'. שהי' כאן הצורך תפלה קצרה כנ"ל. [אין לדחות דברים אלו ע"פ מ"ש בזוה"ק בעתיקא תליא מילתא. כי עכ"ז יתכן לומר שדווקא בכח תפלה לעני עוררו זה הכח הנפלא ואכ"מ להאריך]:
בפסוק ראו כי ה' נתן לכם השבת ע"כ כו' נותן לכם ביום הו' לחם יומים. כנראה שניתן להם השבת בעת נתינת המן. וכ"א במדרש עקב אימתי שמרו ישראל השבת כראוי בזמן שניתן להם באלוש ע"ש. וכן הוא בנוסח המעלות. אלו האכילנו את המן ולא נתן לנו את השבת דיינו. והלא במרה איפקדו אשבת. וכן הקשו בתוס' למה נק' שבת ראשונה ע"ש במס' שבת פרק ר"ע. אבל נראה כי עתה ניתן להם במתנה השבת. כאשר חכמים הגידו מתנה טובה יש לי בבית גנזי כו'. ובחי' זו נעשה עתה. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל במעלת המתנה. הנותן בעין יפה נותן. והנותן בור צריך ליתן לו דרך כו'. כי המוכר דעתו רק בעבור המעות. אבל הנותן רוצה שיהי' להמקבל. המתנה. לכן נותן לו הדרך כדי שיוכל לקבל את המתנה. וז"ש ראו כ"ה נתן דייקא. ע"כ הוא נותן לכם כו'. הוא הכנת יום הששי שיש אז הארות לבנ"י שיוכלו לקבל השבת. וז"ש ראו. כי מקודם כ' שם לו חק ומשפט שידעו מצות השבת. אבל עתה ניתן להם בעין יפה. שהי' להם התקרבות להשיג ולראות בעין הארת השבת. כענין שאמרו חז"ל הנותן מתנה [לחבירו] צריך להודיעו. הוא התקשרות והתדבקות להשיג הארת השבת כנ"ל:
;תרמ"ד
במדרש שלחיך פרדס רמונים כו' ע"ש. הענין הוא כי כ"ז שהיו בנ"י בגלות. לא יכלו להוציא מכח אל הפועל הקדושה והחיות ואלקות שהי' טמון בהם. לכן לא הכיר גם מרע"ה. ואמר באיזה זכות כו'. והשיבו הקב"ה בהוציאך כו' תעבדון כו' הא' כו'. פי' שתיכף כשיצאו לחירות יתגלה כוחן של ישראל. ובנ"י נבראו להיות צבאות ה' ולפרסם כבודו בעולם. רק בהיותן כפוין ת"י מלכות ב"ו. א"י לקבל מלכות שמים. כדאיתא בזוה"ק פ' בהר. ולכן כשיצאו מת"י התחילו לקבל מלכות ה'. וזה הרמז וחמשים עלו בנ"י. מזויינים. כלומר שידעו שכל היציאה לחירות כדי להיות עוסק במלחמות ה'. כמ"ש בס' חובת הלבבות שאמר לאותו פלוני שיצא ממלחמה קטנה למלחמה גדולה. כי לא הי' המכוון של הגאולה להיות פנוים. רק שקיבלו החירות כדי להיות מוכנים למלחמות מצוה. וזה הרמז ויהי בשלת לשון צרה. שעתה התחילו לחפש בשלימות עצמותן. וראו שעדיין חסרים כל טוב. עד שעלו מעלות רבות. מדרגה אחר מדרגה. עד שקרבנו לפני הר סיני כו' כל הט"ו מעלות שחושב שם בהגדה דפסח:
;תרמ"ה
סמיכות הפרשה לאות על ידך כו' ויהי בשלח כו'. דענין קי"ס אחר יצ"מ איתא במדרש יציאת מצרים קשה כו'. כי יצ"מ הי' הגאולה מהגלות במעשה ובשיעבוד הגוף. וקי"ס הי' הגאולה בנפש. שאחר הגלות הי' נשאר מחשבות והרהורים מטומאות המצרים. כעין דאיתא דהנשמות עוברין בנהר דינור קודם שעולין לג"ע לעזוב כל הרהורים מעוה"ז. כן עברו בים קודם קבלת התורה. כמו שנרמז בפ' פן ינחם העם כו'. וכן כל היראה והפחד הי' הכל רק במחשבה. וכן פרעה שרדף אשיג אחלק כו'. ולא הי' בפועל. רק שהי' הגאולה לעקור שורש הגלות. ועל ב' אלו הגאולות רמוז בתפילין. של יד תיקון המעשה. ושל ראש הוא תיקון המחשבות והמוחין. וכ' למען תהי' תורת ה' בפיך. לכן בעוד שלא נתקן הכל גם במחשבה. לא אמרו שירה. כי שירה היא אחר שלימות כל הגאולה. כדאיתא במד' שנטהרו לבם ואמרו שירה. וזו השירה הי' עדות שנטהרו לגמרי מגלות דמצרים. וכן הוא בכל הגאולות. ובפרט. נפש ישראל גם כן כשיוצא לחירות מאיזה שיעבוד של סט"א צריכין אח"כ גאולה שנית שלא להשאיר שמץ והרהורים וזהו גאולה שלימה כנ"ל. ומצינו במדרש כי קי"ס בשביעי של פסח הוא בחי' השבת. ע"ש סוף פ' בא. והוא כנ"ל שמקודם הי' גאולה במעשה. בחי' ו' ימי המעשה. ואח"כ הגאולה בנפש בחי' השבת כנ"ל:
במדרש אז ישיר פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה כו'. פי' שבנ"י כוונו הזמן שמחה שהי' לפניו במרום. כי ביצ"מ לא אמרו שירה רק אז שהי' השעה מיוחדת לכך. לכן כ' אז ישיר. פרש"י שעלה בלבם לשיר. להגיד שבחן של ישראל באותה שעה שעלה בלבם לשיר. הי' השעה המזומנת לכך מעולם. ובמ"א כתבנו כי ביצ"מ הי' גאולת ישראל ביום. ומפלת המצרים בחצות לילה. ועתה בקי"ס הי' הצלת ישראל בלילה וטביעת מצרים ביום. והי' זה סימן שהי' בימין כמ"ש וירא כו' היד הגדולה. וכ' ימינך כו'. פרש"י שהשמאל נעשה ימין. לכן הי' עת רצון ושמחה לפניו. כדכ' באבוד רשעים רנה. וביצ"מ עדיין לא שלים קיסטא. וכאן הי' שלים קיסטייהו. ובנ"י הבינו שהוא הזמן של השירה. ומקודם הי' הצלת ישראל מתוך הכעס. ולא הי' זמן שמחה. וז"ש פ"פ בחכמה ותורת חסד כו':
לפרשת המן. לחם מן השמים. במדרש לכו לחמו בלחמי ע"ש. פי' שדור המדבר הי' הלחם שלהם מבחי' התורה ממש. ונק' לחם מן השמים. והי' מעין הכנה ראשונה. דכ' ויניחהו בגן עדן. [רמז לדבר כזרע גד לבן ר"ת וס"ת גן עדן]. אח"כ כ' פן ישלח ידו כו' מעה"ח כו' ויגרש כו' להט החרב כו' לשמור כו' דרך עץ החיים. והיינו דמאן דנצח לחויא כו'. לכן אחר יצ"מ היו בנ"י מוכנים לעץ החיים כמ"ש אני אמרתי כו' ובני עליון כולכם. וניתן להם לחם שמה"ש אוכלין. ואמרו חז"ל אילו שמרו בנ"י שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה. דכ' ויהי ביום הז' יצאו כו' ויבא עמלק. פרשנו שבת ראשונה ממש. כמו שהי' אז בשבת בראשית. ויניחהו בגן. והוא עיקר השביתה והרצון שעלה לפניו ית"ש. ובאמת בכל שב"ק יש הארה מזה. לכן יורדת נשמה יתירה מג"ע. ונק' מנוחה. אך אז במדבר הי' מתוקן לגמרי. ונק' שבת ראשונה. וע"ז כתיב ראו כי ה' נתן לכם השבת. ועמלק הרשע ימח שמו. עירב זאת המנוחה. לכן יש לזכור תמיד למחות שמו. כמ"ש במדרש משל למלך ומלכה. ועמלק שבא ביניהם דמו בראשו. וע"ד הרמז מ"ש יצאו ללקוט. ומקודם לא מצינו שחיללו השבת שניתן להם עוד במרה. רק כי ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו הי' דביקות נפלא כמ"ש במ"א. והי' ימי המעשה שלהם גבוה ממדרגת השבת לדורות השפלים. לכן לא חשבו שיהי' ביציאה זו חילול שבת. אך השבת שלהם הי' גבוה עד מאוד. ודוק כי קצרתי:
;תרמ"ו
בפרשת המן. דבר יום ביומו. כי בנ"י נתרוממו להיות גופם מזוכך. וכפי הזדככות הגופים כמו כן הפרנסה ומזונות שלהם. ולכן דרשו חז"ל לחם שמה"ש אוכלין. כי השפע בשורש הוא רוחניות מאוד. וכל הברואים מקבלין אחר כמה צמצומים. ובנ"י קיבלו כמו שהוא בשורש. וענין יום ביומו יתכן לפרש ע"פ מאמר זוה"ק יתרו כיון דלא אישתכח מנא ביומא שביעאה מה ברכתא אישתכח בי' אלא כולהו ברכאין בשביעאה תליא ע"ש. פרשנו כי הימי המעשה הם כלים לקבל מימים עליונים שהם למעלה מן הזמן. אבל בש"ק מתעלה הכל אל השורש. וזהו דבר יום ביומו כל יום מיום המיוחד אליו. [וכמדומה לי שכעין זה כ' בזוה"ק באיזה מקום על פ' ברוך ה' יום יום]. ובשבת לא ירד המן שהמן כבר הוא בהתלבשות והוא בחי' ימי המעשה. וז"ש היום לא תמצאוהו בשדה. בשדה דייקא שאינו בנמצא. אבל למעלה בימים עליונים. בשבת הוא עיקר הברכה והשפע כנ"ל. וכ' ראו כי ה' נתן לכם השבת. שע"י שדור המדבר ראו קבלת השפע מיום ליום כנ"ל. לכן ראו בעין. ההפרש. שביום השבת יש עלי' לכל העולמות. ויש לדייק כי בפרשת המן הי' הכל בבחי' ראי' כמ"ש ויראו בני ישראל כו'. ראו כי ה' נתן לכם השבת. ולכן לדורות כ' ג"כ מלא העומר כו' למשמרת כו' למען יראו את הלחם. ובפ' תשא כ' בש"ק לדעת כי אני ה' מקדישכם. כי הנה שבת סהדותא איקרי. כי בנ"י מעידין בש"ק על הבורא ית' כמ"ש אתם עדי. ויש עדות בידיעה ובראי'. כמ"ש או ראה או ידע. וידיעה היא למעלה מן הראי'. כי הראי' היא בחי' הסתכלות בגוף. וידיעה שייך בנפש בלבד ג"כ. ובכאן בעת המן נזדככו גופות בנ"י. וזכו לבחי' הראי'. ואח"כ נתעלו יותר לבחי' ידיעה. לכן כ' כאן כי לא ידעו מה. ויתכן כי אח"כ זכו ג"כ לידע מהות המן. כדכ' למען הודיעך כו' לא על הלחם כו'. ולכן עתה הי' השבת בראי' בלא ידיעה. ואח"כ במתן תורה שזכו אל הדעת. ניתן להם בבחי' ידיעה. [ועיין בזוה"ק פ' וארא מזה]. וכ"כ אתה הראת לדעת מקדים ראי' לידיעה. והקב"ה עשה זכר לנפלאותיו. ומכל המדרגות שזכו בנ"י השאיר מהם לדורות. דכ' הכא למען יראו את הלחם. ושם כ' למען ידעו דורותיכם. ומלא העומר שנשאר לדורות בוודאי הוא הארה שנמצא בכללות בנ"י שיכולין להמשיך לפעמים מעין השפע של המן. וכ' קח צנצנת אחת כו'. ויש לדייק אחת ל"ל. וי"ל ע"ד הרמז דכתיב התם אחת בשנה. והמן הי' לפני העדות. וביום הכפורים שכל בנ"י מתענין מאכילה ושתי'. ואז יש להם חיות ממוצא פי ה'. ולכן כשנכנס הכ"ג לפני ולפנים. הי' לו המשכה מבחי' המן. ונתגלה הארה זו אחת בשנה:
ואיתא בגמ' אלו שמרו בנ"י שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון. דכ' ויהי ביום השביעי יצאו כו' ללקוט. וכ' בתרי' ויבא עמלק. והתוס' מדקדקין שם למה נק' שבת ראשונה. ולפמ"ש יתכן לומר כי ב' בחינות הי' בשבת ובחי' הראשונה הוא בתיקון הראי' והגוף כנ"ל. ואח"כ בסיני זכו לדעת כמ"ש לעיל. והנה בבחי' הדעת אין שום מגע סט"א. [שזהו שורש ההבדלה כמ"ש חז"ל אם אין דעת הבדלה מנין. ולכן תיקנו הבדלה בחונן הדעת]. אך בבחי' העשי' והגוף יש להם אחיזה כמ"ש הקול קול יעקב והוא הפנימיות. והידים כו' יד הוא כמו ידות הכלים בית אחיזה לכלי. וכמו כן הגוף הוא בית יד ואחיזה לפנימיות הנפש. ולכן אילו שמרו בנ"י שבת של המן. שהוא בחי' תיקון הגוף. ונק' שבת ראשונה כנ"ל שמקודם צריכין לתקן הגוף. אז לא שלטה בהם אומה ולשון כנ"ל:
;תרמ"ז
בענין יצ"מ וקי"ס אח"כ אז ישיר משה. ובמדרש פיה פתחה בחכמה כו' לאלו הייתי מצפה כו'. כי בנ"י נבראו להעיד על הש"י כמ"ש אתם עדי. ותשוקה זאת היתה מעולם בלבות בנ"י. אך כי לא היו יכולים להוציא מכח אל הפועל. כמו דאיתא כי הדיבור הי' בגלות. כמו כן למטה לא היו יכולין בנ"י לברר מלכותו ית' בעולם. עד שעבר עליהם כל אלה המעשים. כמ"ש אתה הראת לדעת כו' פרש"י שפתח להם עליונים ותהומות ע"ש. ונשתנה להם כל הטבע. שמים וארץ וים. שזה כלל הבריאה. כי הכל בתורה נברא. ומקודם הי' המים שהוא רמוז על התורה. ואמר יהי רקיע. וחלק הגדול של התורה הוא למעלה. ובחלק שלמטה ג"כ התחלק כמאמר יקוו המים מתחת לרקיע כו'. והכל רומז כי התורה שנמצא בעוה"ז הוא במקום מיוחד. וכפי מה שמבררין האחדות. זוכין למצוא מים ממעיינות ותהומות. והנה בנ"י זכו להשיג כל דרכי התורה. כמ"ש לא בשמים היא כו' ולא מעבר לים כו' קרוב אליך כו' בפיך ובלבבך כו'. נראה שבב' אלו בפה ובלב. יכולין למצוא הארת התורה שבשמים והתורה שנמצא גם בתחתונים. וב' אלו הם ב' הבריתות שיש לכל איש ישראל. תפילין ומילה. ובש"ק שבת ומילה. ותפילין ושבת הוא להשיג הארות עליונים משמים בחי' בפיך. כמ"ש בתפילין למען תהי' תורת ה' בפיך. וגם הוא בחלק הראש והידים. וכמו כן בשבת שנק' סהדותא שמעידין בנ"י על הבורא ית'. וכן איתא בשבת ניתנה תורה. והשבת ניתן לבנ"י לעסוק בתורה כמ"ש שבת יעשה כולו תורה. ולכן אותות אלה אינם בגוף ממש. רק הארות הבאין מלמעלה על בנ"י. ומילה היא בגוף בחלק התחתון והיא בחי' מעבר לים הנ"ל שהיא המים והתורה שנמצא בתחתונים עצמם. ולכן בזכות עצמותיו של יוסף עברו הים כמ"ש ויקח משה את עצמות יוסף וכ' הים ראה וינס דרשו חז"ל ארונו של יוסף ראה כו'. וזהו בחי' ובלבבך. וכשקרע להם הים מיד נתגברו בנ"י בעדות השירה. וע"ז כ' אז ישיר שהוציאו מכח אל הפועל. הגם כי עדיין לא זכו לתורה מן השמים. וזהו עצמו ענין שהקדימו נעשה לנשמע. וז"ש פיה פתחה בחכמה. וזכו אח"כ לתורה מן השמים. וכשזוכין להתעורר מלמטה מקודם הוא סימן ברכה. כמ"ש אשה מזרעת תחלה יולדת זכר. כמ"ש בספרי קודש:
בפסוק ויאמינו בה'. וקשה כמ"ש במדרש וכי לא הי' להם להאמין כו'. אך מקודם כ' ויצעקו כו'. ומסתמא הי' להם עת צרה מאוד. כמ"ש והנה מצרים נוסע. שרן של מצרים. ומרע"ה ניחם אותם אשר ראיתם כו' מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד כו'. פי' שהראה להם כי בצרה זאת יהי' ישועה לכל הדורות. כמ"ש ויושע ה' ביום ההוא כו' שזה היום הי' ישועה לדורות. וכ' אשר ראיתם. לשון שבח. יישר כוחכם שעמדתם בזה הנסיון. [אשר ראיתם את מצרים. היינו השר של מצרים. מצרים שמו. כדאיתא במדרש. והיינו שהי' המלחמה עתה בשורש העליון. כי מקודם הי' הגאולה בגופות שלמטה]. ועי"ז לא תוסיפון לראותם עוד כו'. ובזה האמינו בנ"י כי הוא ישועה לכל הדורות. ולכן אמרו שירה זו שהוא כוללת כל הדורות ע"י שהאמינו שהיא תשועת עולמים כנ"ל:
שמעתי מפי מו"ז ז"ל פי' ולא נחם נהגם כו'. שנק' הנהגה ע"ש המנוחה. לאשר תכלית הדרך הוא לבוא למקום המנוח עכ"ד ז"ל. ויתכן ללמוד מזה כי השבת שנק' יום המנוחה הוא המנהיג לכל ימי המעשה. וי"ל ולא נחם ד"א פלשתים הוא שלא הי' הנהגה שלהם ע"פ הטבע ובחי' ימי המעשה. רק הי' בחי' שבת בלבד. כי גם במסעות שלהם כ' ע"פ ה' יסעו:
בענין המן דכ' למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כו'. פי' שכל המזון בצירוף הארה ממוצא פי ה' שמעורב בהלחם. ולכן כפי מה שנתעלו דור המדבר ניזונו ממאכל רוחניי שהי' קרוב יותר לכח מוצא פי ה' קודם שהי' מתלבש בלבוש גשמיי. וכ' דבר יום ביומו כנ"ל שהי' דבוק בשורש החיות דכ' בטובו מחדש בכ"י מ"ב. וכמ"ש הזן את העולם כולו בטובו. אך כ' מה רב טובך אשר צפנת ליראיך שלא הכל זוכין לטוב הגנוז. והמן הי' מעשרה דברים שנבראו בע"ש בה"ש. והם היו בתכלית הדקות שהיו סמוכין להשבת. וכ' וירא אלהים את כל אשר עשה כו'. יתכן לרמוז על י' דברים שנבראו בה"ש. וכ' בהם טוב מאוד כמ"ש מה רב טובך כו'. וכ"כ תכין בטובתך לעני אלקים. דרשו חז"ל העוסק בתורה הקב"ה בעצמו מכין לו סעודה כו'. והנה בשבת מתגלה מתנה טובה שבבית גנזיו. ולכן יתכן לומר כי בעונג שבת יש בו מעין טעמי המן. כי צנצנת המן נגנז היינו שנשאר ממנו משהו לדורות ואחז"ל לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן. וכי ח"ו אין לדורות אלו חלק בתורה. ולכן נאמר שבש"ק זוכין בנ"י להיות בכלל אוכלי המן. וגם לפי הפשוט כן הוא שניתנה תורה לאוכלי המן שיש להם מנוח לעסוק בתורה ואין טרודין בפרנסה. ומה"ט ניתן השבת למנוחה לבנ"י לעסוק בתורה כמ"ש ז"ל שבת יעשה כולו תורה:
;תרמ"ח
עוד לענין הנ"ל דכ' בפ' המן ראו כי ה' נתן לכם השבת. כי אכילת המן הי' רוחניי כמלאכי השרת. והמן נברא בע"ש כמ"ש חז"ל. כי כל העולם ניזון מהשפעת הש"י. אך שנעשה התלבשות בטבע. ולכן הוא מצומצם במדה וגבול. אבל קודם הצימצום נמצא הכל בנקודה אחת. לכן לא העדיף המרבה כו'. ולכן נשתנה לכמה טעמים כמ"ש חז"ל לשד השמן מה שד מתהפך לכמה גוונים. כי כשבא שבת לא נעשה להם גופים. והם רוחות בלי צימצום הגוף. לכן משתנים. וכמו כן המן שלא היה בו צימצום הי' מתהפך כו'. וזה הי' מסטרא דקדושה כמו הנשמה יתירה שהיא ג"כ חלק שא"י להתלבש בגוף. אך בנ"י הם כלים לקבל גם השורש שאינו גופניי. וזה בחי' השבת שורש כל השפעות. וכ"כ אל יצא איש ממקומו. פי' בזוה"ק כמ"ש ברוך כ"ה ממקומו והוא מקום שכולל כל המקומות וזה ניתן לבנ"י. ולכן נק' השבת שלום שהוא תכלית הבריאה. כמ"ש מה הי' העולם חסר מנוחה בא שבת נגמרה המלאכה. ולכן נקראו בנ"י השולמית שהם כלי לקבל אותה הנקודה:
בענין קי"ס דכ' ואכבדה בפרעה כו'. כי יצ"מ הי' לצורך גאולת בנ"י כמ"ש במד' יצ"מ קשה. וקי"ס הי' רק לכבודו ית'. שנתעלו כל הניצוצות שהי' נמצא במצרים. לכן בזה אמרו שירה שקיבלו תוספות על חלק עצמותם. ואז יש הודאה כמ"ש גבי לאה הפעם אודה. וז"ש גאה גאה. פי' ב"ו המתגאה מפיל הלוחם עמו. אבל הקב"ה בקי"ס נודע כי כל הגיאות שהי' למצרים הוא גיאות הבורא ית' בעצמו. וז"ש בהכבדי בפרעה ובכל חילו כו'. וזה שכ' לפעמים רמה בים וירה בים. כי להם הי' מפלה. אבל הכח שהי' כבוש ת"י נתעלה ונעשה ממנו כבוד הבורא ית'. וזהו האמונה שכ' ויאמינו. שכל המעשים שהיו בגלות מתחילתו ועד סופו הי' כחו ית' בלבד. וז"ש נכון כסאך מאז. נתישבה כסאך. כמ"ש אז לשעבר אז לעתיד ע"ש במכילתא. כי נתברר עתה לשעבר שהי' הכל הנהגה מאתו ית'. וכן הוא בפרטות בכל איש ישראל. אחר שזוכה לקצת גאולה בנפש. צריכין אח"כ להעלות הכל אליו ית'. כמ"ש בכל לבבך ביצ"ט ויצה"ר. פי' אחר שגוברין עליו. ניתקן גם הוא להיות כפוף לקדושה. ועיין זוה"ק ואתחנן. ואז יש שירה כמו שתיקנו חז"ל לזכור בכל יום יצ"מ וקי"ס ושירת הים כמ"ש במד' שצריכין לטהר הלב קודם התפילה כשם שהם נטהרו כו'. וזה הוא הטהרה שגם היצה"ר מתהפך לעבודת הש"י כמ"ש:
;תרמ"ט
במדרש צריך אדם להזכיר קי"ס כו'. יצ"מ קשה כו'. ולמה קרע להם הים כו'. האמינו ואמרו שירה. כן צריך אדם לטהר לבו קודם שיתפלל כו'. הענין הוא דכ' אז ישיר משמע שאז נגמר עיקר המכוון של הגאולה. כי העיקר הי' שנבראו בנ"י להעיד על הבורא ית' כמ"ש עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. וע"י הגלות במצרים נזדככו בכור הברזל להיות כלים לשיר ולזמר לפניו ית'. לכן כשנגמר הגאולה נפתח פיהם ואמרו שירה. ולכן האמינו. כי כשיצאו ממצרים מ"מ לא הבינו מה יתרון נעשה ע"י הגלות. ואח"כ הבינו שנעשו כלים. כמ"ש במד' יונתי בחגוי הסלע כו' השמיעיני את קולך. שכל מה שהי' בחגוי ובסתר המדרגה הכל להוציא מכח אל הפועל להשמיע קולם. ומעין זה יש בכל יום שצריך אדם לתקן מדי יום ביומו כל מה שיצרו מתגבר עליו בכל יום לקיים יונתי בחגוי כו' ואחר כך כשזוכה לטהר לבו יכול לקרות ק"ש ולהתפלל:
לפ' המן. הנני ממטיר לכם לחם מן השמים כו' למען אנסנו כו'. בר"מ אלשיך ז"ל כ' כי כמו שהנפש יש לה חיות ע"י מזון הגוף מכח השיתוף שיש לנפש עם הגוף. כמו כן נוכל להבין כי יוכל הגוף להתקיים ג"כ במזון הנפש מכח השתתפות הנ"ל ע"ש בלשונו. ואמת שכן הוא כפי האדם. כשהגוף הוא טפל להנפש ממילא ניזון הוא במזון הנפש. וכענין שכ' חז"ל חסידים ראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי זו וזו נתקיימה בידן. כי האמת כך הוא שהנפש הוא העיקר. ונמשך קיום הגוף ממילא. רק שצריך להיות כמו כן אצל האדם. וז"ש למען אנסנו הילך בתורתי. שיהי' עיקר הקיום ע"י התורה. לחם מן השמים הוא המזון של התורה. וכן כתיב אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. שהכל תלוי בו. אם יודע ומאמין שהתורה ומצות הם חיינו ואורך ימינו. יכול לחיות ע"י התורה ומצות גם בעוה"ז. כמ"ש עץ חיים כו' למחזיקים בה:
;תר"נ
בענין השירה. עמ"ש לעיל פ' ויחי שיש פרשיות מיוחדין לגלות. לכן היא סתומה. וכמו כן יש פרשיות מיוחדין לגאולה וחירות לכן בשירה יש פרשיות בכל פסוק ובכל שורה. וזה הוא התגלות אור התורה כמ"ש ז"ל למה הפסקות משמשות ליתן ריוח להתבונן בין פרשה לפרשה. וגאולתן של ישראל עושה רושם בתורה. ומתפתחין גנזי תורה. וז"ש אז ישיר כו' הזאת. שהגיע הזמן שיתגלו הארות הללו בתורה:
בפסוק זה אלי ואנוהו. דרשו חז"ל התנאה לפניו במצות. דכ' שחורה אני ונאוה. כי בנ"י כשיצאו ממצרים נתעלו כמלאכי השרת. כדכ' אני אמרתי אלקים אתם כו'. ולא לחנם נתענו ונשתעבדו ד' מאות שנה. רק להשפיל הגוף ולהרים הנפש וכח הנשמה שזה ציור רמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת. כי בנ"י יודעין שזה עיקר האדם. וע"י ששחורה אני. עי"ז ונאוה בכח הש"י שהלבישם זה הציור. כדכ' ואעבור עליך כו' ערום וערי' כו'. שראו והבינו שהם ערום. וזכו עי"ז להלבישם לבוש הקדושה שנעשה במ"ע ול"ת. וז"ש ואנוהו שיהי' עיקר הנוי שלי מאתו ית'. כמ"ש ויהי נועם ה' עלינו. ולכן אכלו בנ"י המן לחם שמלאכי השרת אוכלים אותו. והוא מזון מצד הנשמה. ומכל אלה התיקונים נשאר גם לדורות. כמ"ש מלא העומר כו' למשמרת. ונראה שבש"ק שהוא מתנה טובה מבית גנזיו. מתגלה בעונג שבת הארה מן המן כי הנשמה יתירה שיורדת בש"ק. בזכותה מתגלה מזון הנשמה בשבת קודש. ומכל הנסים שעשה הש"י לאבותינו נשאר זכר לדורות. וכן במן. וכ' טרף נתן ליראיו שהוא המן. יזכור לעולם בריתו. וזה המזון א"י להתגלות בעולם רק לבנ"י בפרט. ובש"ק הם נבדלין בפ"ע ומתגלה הארה הגנוזה. וכ' אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום ל"ת בשדה. ומכאן דרשו חז"ל רמז לג' סעודות. כי השבת קיום הכל. עולם שנה ונפש. שיש מקום מיוחד שורש כל העולם. ויש זמן מיוחד כולל כל הזמנים. ויש נפשות מיוחדים בנ"י שכוללין כל הנפשות. והשבת נותן קיום לכל הג' מדרגות אכלוהו היום. הוא בירור הנפשות. שבת היום בחי' הזמן. היום ל"ת בשדה בחי' המקום. ואא"ז מו"ר ז"ל פי' סעודתא דמהימנותא בש"ק שזן וסועד את האמונה כו'. פי' שהשבת מסייע להיות נמשכין אחר השורש והוא בג' בחי' הנ"ל להיות כל המקומות וכל הזמנים וכל הנפשות נמשכין ודבקין בשורש. ועל זה הוסד ג' התפילות. אתה קדשת בחי' הזמן. ישמח משה בחי' הנפש. גוי אחד בארץ בחי' המקום כנ"ל:
;תרנ"א
בפסוק התיצבו וראו את ישועת ה' א"י לכם היום כו' לא תוסיפו לראותם ע"ע עולם. ה' ילחם לכם. משמע שהי' נצרך להלחם עמהם עד עולם. ולכן כתיב תזכור כו' יום צאתך מא"מ כל ימי חייך. והשי"ת נתן לנו ישועה זו. כי בזכירת יצ"מ בכל יום. נעשה הכל מעצמו. וז"פ ה' ילחם לכם. לעולם. ועתה יכולין לתקן מלחמה זו הכל בכח התורה. [וכן יש לפרש בפסוק כל המחלה כו' במצרים לא אשים כו'. וקשה מה"ת נהי' נלקים במחלה זו שנלקו הרשעים. אבל יובן כנ"ל כי לא נצטרך עוד להלחם עמהם בפועל ולסבול זה הגלות. רק כל הרפואה יהי' בכח התורה ומצות. אני ה' רופאך. כי במצרים הי' נגוף ורפוא. פי' בזו הנגיפה של מצרים נעשה רפואה לבנ"י. אבל חפץ ה' שלא נצטרך לאלה הדרכים רק אני ה' רופאך כנ"ל]:
בפסוק ויאמינו כו' אז ישיר כו'. כבר כ' במ"א פי' המדרש שלחיך פרדס רמונים כו' ע"ש המשל למי שמכר שדה ובו גל של צרורות והלוקח הסיר הגל ומצא תחתיו כמה סגולות ע"ש. ובארנו כי בהיות בנ"י במצרים לא הי' בכחם להוציא מכח אל הפועל הפנימיות שנטע הקב"ה בהם. ואז היו בחי' גן נעול. וזה הי' עיקר הגלות כענין שנא' הוציאה ממסגר נפשי להודות כו'. כי בנ"י נבראו רק להעיד על הש"י. כמ"ש עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. אך זו הצורה הפנימיות השלימה. לא הי' עדיין מתוקן לראוי. ואחר יצ"מ נעשו פרדס רמונים כו'. והלא אין שכל אנושי מבין זאת. אחר עבודת הפרך כמה שנים. ותיכף כשיצאו שרו כולם שירה כזאת למעלה מכל הנביאים. אין זאת רק שנתעלו נפשותיהם ונתלבשו בלבוש קודש. מה שהי' נסתר מהם בהיותם ת"י מצרים. וכל זה זכו ע"י האמונה. והגם שראו כל הנסים. ומה הי' להם להאמין. אכן העיקר שיהי' כל האדם נתבטל אל הנס. והרי אנו כולנו יודעין ומאמינים בכל הנסים שעשה עמנו הש"י. ועכ"ז אם הי' האמונה מאירה באמת לא הי' באפשרות לשכוח. ומכ"ש לחטוא בשום דיבור מעשה ומחשבה. הא למדת שאין זו אמונה שלימה. והכתוב מעיד עליהם ויאמינו בה' כמו ותקעתיו יתד במקום נאמן. ואז באו לבחי' מאמינים בני מאמינים שנק' בנ"י. וכפי חוזק האמונה כך רואין האמת דאיתא במד' וצדיק באמונתו יחי'. אפי' צדיקו של עולם באמונתו יחי'. פי' שכך סידר הקב"ה אשר הנהגה שלו יתגלה לכ"א כפי האמונה כך מקבל חיות מחי החיים. והנה הם האמינו מה שיעשה הקב"ה עמנו בכל הדורות. ולכן נגלה להם ברוה"ק כל מה שיהי'. ואמרו שירה על הכל. דאיתא בלאה שקראה שם יהודה הפעם אודה. שנטלתי יותר על חלקי. משמע שקודם שקיבל המגיע לו לא שייך הודאה. והקב"ה הבטיח לאבות להכניסם לא"י ועדיין לא נכנסו. ואיך אמרו שירה. לכן כתיב ויאמינו אז ישיר. שע"י שהי' האמונה מאירה אצלם כאילו בעין רואים שהקב"ה מכניסם לא"י. כמ"ש מכון לשבתך פעלת כו'. וכמו שהם בכח אמונה על להבא אמרו שירה. כמו כן אנו כפי האמונה בכל יום במה שעשה הקב"ה הנסים לשעבר. יכולין להתדבק בשירה הזאת. כי השירה הוא כולל מה שהי' ומה שיהי':
בפרשת המן לחם מן השמים. וכתיב למען הודיעך כו' על כל מוצא פ"ה יחי' האדם. דהנה הקב"ה בטובו זן את הכל. פי' טובו ית' מתחדש בכל יום. ומזון לכולא בי'. אך השפע מתחלק לפי ערך המקבלים. כל עולם ועולם במקומו. עד שמזין גם לאדם ובהמה. וז"ש ומשביע לכל חי רצון. פי' לפי הרצון וכח המקבל. יש לו צינור ושביל באותו מצב שמשם מקבל המזון. ולכן לתחתונים בא המזון בהתלבשות בצומח ושאר דברים. לכן יש בו פסולת במאכל. אבל באמת האדם כולל כל המדרגות אפי' למעלה מן המלאכים כידוע. וז"ש לא על הלחם כו' על כל מוצא פי ה'. פי' שכל המדרגות הכלולים במוצא פי ה'. יכול האדם לחיות בהם. כאשר הי' קודם החטא דכתיב אני אמרתי אלקים אתם כו'. ולכן היו ניזונים מן המן שלא נתלבש במזון גשמיי. ולכן לא הי' צריך בירור שלא הי' בו פסולת כנ"ל:
בפסוק אכלוהו היום כי שבת היום לה'. וקשה בלא"ה היו אוכלין בו ביומו כדכ' אל יותר ממנו כו'. וי"ל הרמז שאכילת שבת צריך להיות לשמו ית' לשם עונג שבת. וז"ש אכלוהו היום. מטעם כי שבת היום. על כוונה זו תהי' האכילה כנ"ל:
;תרנ"ב
בפסוק אז ישיר דקדק רש"י ז"ל מ"ש לשון עתיד ואין זה דבר ההוה תמיד. ופי' עלה בלבו שישיר. וחז"ל דרשו מכאן לתחה"מ כו'. והענין הוא כי בעוה"ז אין השמחה והשירה בשלימות כמ"ש חז"ל ישמח ה' במעשיו לעתיד. אכן יש זמנים שבנ"י יכולין להרגיש משמחה ושירה העתידה. וז"ש בתפלת שבת ישמחו במלכותך שומרי שבת. כי בהשמחה לעתיד במלכותו ית'. יהי' לבנ"י חלק גדול. בזכות שהם שומרי שבת. ולכן כיון ששבת הוא מעין עוה"ב. יכולין להרגיש מעין אותה השמחה העתידה. לכן דרשו חז"ל וביום שמחתכם על השבת. שהוא מעין עולם שכולו שבת. ואז ישמח ה' במעשיו. וע"י שבנ"י שומרין ומצפין לזו השמחה. מתגלה להם הארה מזה. ובאמת לפניו ית"ש עבר ועתיד והוה הכל אחד. לכן באמת זו השירה והשמחה הוא דבר ההוה תמיד. אך הזמן והטבע מסתיר שא"י להתגלות שמחה העתידה. אבל כשיש זמנים שיש להם עלי' למעלה מהטבע. וכמו שהי' בקי"ס דכ' ויושע ה' ביום ההוא שהי' בו גילוי מלמעלה מן הטבע. ואיתא במד' דקי"ס כמו יום השבת. ע"ש ס"פ בא. לכן אז ישיר. ועלה בלבו משמחה העתידה. והוציאו מכח אל הפועל זו השירה. וכ' השירה הזאת ויאמרו לאמר. פי' שעשו פרשה זו בתורה שבכתב. שכל התורה שמותיו של הקב"ה. ובנ"י עשו צירופים אלו בתורה שלמעלה. וזה דבר גדול מאוד. וגם ויאמרו לאמר בחי' תורה שבע"פ. להיות נאמרי' דברי השירה בכל יום. ואא"ז מו"ר ז"ל אמר פי' ישיר שהי' להם געגועים להיות משוררים תמיד לכן נשאר לעולם עכ"ל:
בפסוק כי גאה גאה. כי רוממות אל א"א להשיג רק משיגין בכל השגה שהוא למעלה מזה. וכ"כ ואתה מרום לעולם ידך בעליונה. וזה גאה גאה שכל הגיאות ורוממות שאנו יכולין להעיד. הוא שהוא גאה ורם ונשא מכל השגותינו. ובס' קול שמחה פ' חיי שרה כ' בפי' המדרש גדלת מאוד צורתו גדולה מהטבלא ע"ש פי' ע"פ משל נכבד. חכם עשה כלי מופלא והיו משבחים אומנת הכלי. ובא אחד ואמר כי חכמת חכם זה היא מאוד יותר מזה האומנות. נמצא ע"י הכלי יודעין גדולת החכם. וכזה מכל חכמת מעשה בראשית יכולין להכיר שהקב"ה רם ונשא מכל זה. נמצא מה שמכירין חכמתו ית' ע"י השגותינו. הוא שהוא רם ונשא מזה כו' ע"ש. והוא מ"ש פי' גאה גאה:
;תרנ"ג
כתיב מוציא אסירים בכושרות ובמד' אמרו בכות ושירות. דכ' בערב ילין בכי. והוא הגלות לברר התערובות ולהוציא הניצוצי קדושה שמעורב. וע"י קישוי הגלות והיסורין והבכיות מתבררין הניצוצות. ולבקר רנה הוא בחי' הגאולה. ומעין זה יש בכל ערב ובוקר. וכמ"ש האר"י ז"ל בפי' מזמור שיר חנוכת ע"ש. ומעין זה הוא בימי המעשה דכ' בי' ערב ובוקר. ובשבת הוא לבוקר רנה. לכן טוב להודות לה'. כי בשבת א"צ בירור. ומ"מ תכלית הבירור והעלי' של הני"ק נגמר בשעת הגאולה ובבקר ובשבת קודש. וזהו בכות ושירות. כי יש עלי' ע"י בכי' ויש ע"י שירה. והם ב' דרכים. שיש דברים שא"י להתברר רק ע"י בכי'. ויש דברים שע"י רנה ושמחה. ובקי"ס הי' תכלית הבירור. ולכן הי' ע"י שירה. וכ"ה במד' ס"פ בא כי שביעי של פסח וקי"ס הי' בחי' שבת:
;תרנ"ד
ענין קי"ס אחר יצ"מ. ובמד' איתא יצ"מ קשה. ולכן אם לא הזכיר מחזירין אותו ע"ש. כי יצ"מ הוא מה שזוכין לצאת מן המיצר. וכמו כן החירות באדם שלא להיות מקושר בתאוות הגוף והגשמיות. אבל קי"ס הוא להעביר כל המצרים. והוא בחי' השבת. כדאיתא במד' סוף פ' בא כי שביעי של פסח הוא בחי' השבת. ונק' נחלה בלי מצרים. וכמו שהי' אז. כי מקודם נגאלו מת"י פרעה. אבל הי' עוד חשש פן ינחם העם כו'. אבל בקי"ס נאבדו כל המצרים. וכ' גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים. ומתרגמינן אתגאי על גוותניא כו'. הענין הוא כדכ' מצרים נוסע. שראו שרן של מצרים כו'. ויראו מזה. ומרע"ה ניחם אותם אשר ראיתם כו'. והענין הוא כי באמת כן עשה הקב"ה להיות למצרים אז עלי' ממש עד כל השורש שלהם. ואח"כ נאבדו הם עם השורש. וז"פ סוס ורוכבו. וזש"כ רמה וכ' ירה. כי נתעלו מקודם הירידה. שיפלו עם השורש. וזה גאה גאה שלא כדרך ב"ו כשמנצח מפיל השני. אבל הוא ית' הרים אותם ונעקרו עם השורש. וז"ש אחד מהם לא נותר. פי' אפילו שורש האחדות וראש בנין שלהם לא נותר. וכזה נתקיים בכל שבת. דבערב שבת הסט"א מתגברת לעלות. ויורדין עד נוקבא דתה"ר. כמ"ש בפרוח רשעים כו' ע"ש במ"א:
בענין המן למען יראו את הלחם כו'. דאיתא בגמ' סומין אוכלין ואין שבעין. באמת עיקר הלחם והמזון הוא חיות הפנימיות שיש בו כאמרם אין לחם אלא תורה. והכל נברא בכח התורה. וחיות הכל מאותיות התורה. אבל השביעה תלוי בהסתכלות האדם. וצדיק אוכל לשובע נפשו. ע"י שרואה ומאמין כי החיות מהתורה ומהקב"ה. מקבל נפשו חיות הפנימיות. וכן הוא אומר פקח עיניך שבע לחם. וזה הרמז שסומין אוכלין ואין שבעין. כי הלא כל אדם אוכל ומקבל זה הניצוץ הקדוש שבמאכל. ומ"מ אינו מרגיש מזון הקדושה. מטעם כי הוא סומא באחת מעיניו ורואה רק מאכל הגשמיי. אבל הרואה בעין השכל. כפי הסתכלות שלו כך זוכה לשבוע מלחמה של תורה. והנה בגמ' אמרו על המן למען ענותך שאין דומה הרואה ואוכל כו' מכאן רמז לסומין שאוכלין ואין שבעין. ואין זה סותר לדברינו. אדרבא הוא הדבר חשר דברנו. כי באמת כפי פקיחת עין הפנימי. כך נסתם עין החיצוני. ובאמת המזון יש בו חלק רוחניי וגשמיי. ואפי' האוכל בלי דעת מ"מ מקבלין חיות הגוף והנפש. אך הגוף בקבע והנפש במקרה. ואינו נקרא שביעה רק שמתקיים ממילא דרך חיבור שיש לנפש עם הגוף. כמו שקשר הקב"ה הרוחניות בגשמיות. כמ"ש המפ' פי' ומפליא לעשות. וכמו כן הצדיק שאוכל לשובע נפשו מקבל חיות הנפש בקבע והגוף במקרה. וכן הי' באוכלי המן שהי' להם פקיחת עין השכל וסתימת עין הגשמיי. לכן לא הי' שביעה לגוף רק לנפש. ובאמת לא היו מוכנים לאותו הלחם עד אחר יצ"מ שנעשו בני חורין. כמ"ש אשר האכלתי אתכם כו' בהוציאי אתכם מא"מ. שזה עיקר החירות שלא יהי' הנפש מקושר אל הגוף. ואז יכולין לראות בעין השכל. והנה נשאר מזה משהו לדורות כמ"ש מלא העומר כו' למשמרת כו'. ונראה כי סעודת שבת שהוא מעין עוה"ב והוא נחלת יעקב. כמ"ש והאכלתיך נ"י אביך שהיא נחלה בלי מצרים. פי' שהמאכל עצמו יש בו חירות. ולכן נקרא סעודתא דמהימנותא והוא מעין אכילת המן. [ רמז לדבר דכ' ויניחהו לפני העדות מלשון מנוחת שבת כמ"ש במד' בפסוק ויניחהו בגן עדן. לפני העדות כי שבת סהדותא איקרי]. והנה כ' אכלוהו היום כו' שמשה רבינו ע"ה אמר להם כי עיקר אכילת המן הוא בשבת. לא כפי העולה ע"ד כאשר לא ירד בשבת כי הוא נחסר בשבת. אדרבא עיקר המן הוא בחי' השבת כמ"ש בזוה"ק דלא אשתכח בי' מנא אבל כולהו ברכאין בי' תליין. דהנה כ' שבת שבתון יהי' לכם פרש"י מנוחת מרגוע ולא מנוחת עראי. הענין הוא שהרי השבת מחי' ומקיים כל ימי המעשה. אך הוא הארה במקרה. אבל בשבת הוא בקביעות עצם יום השבת. לכן בכל יום כ' ערב ובוקר. ערב הוא התערובות שהגשמיות מכסה הפנימיות חיות התורה והשבת כי הוא מלובש בטבע. אעפ"כ יש בקר שנמצא זמנים שמתגלה הארה פנימיות גם בימי המעשה ולא בקבע. ונק' מנוחת עראי. כענין שכ' והחיות רצוא ושוב כידוע למבינים. אבל השבת הוא מנוחת מרגוע. והוא שבת שבתון. פי' מקור השבת שנותן שביתה לכל הימים. לכן בשבת לא כ' ערב. כי הוא כולו אור ובקר. וז"ש ששת ימים תלקטוהו. ולקיטה הוא בדבר המעורב. אבל היום ל"ת בשדה. דכ' זורע צדקות מצמיח ישועות. שהקב"ה זרע בכל מקום ניצוצי קדושה משמים. אבל מוסתר בטבע. כמ"ש ירד הגשם כו' והולידה והצמיחה כו'. אבל שבת הוא עצם האור. ורצה מרע"ה שיהי' לבנ"י דביקות בעצם המן. ובשבת בקביעות לא במקרה כמ"ש לעיל מזה:
;תרנ"ה
במדרש יונתי בחגוי הסלע. הל"ל יונה כו' אצלי הם כיונה פותה. אבל לאומות הם כאריות כו'. הענין הוא שאיש ישראל צריך להיות בו כל המדות לשמו ית' כדאיתא במשנה הוי עז כנמר קל כנשר כו'. הגם שהם מדות סותרות זא"ז. אבל כולן לצורך עבודת הבורא ית"ש הם. ולפעמים צריכים להשתמש במדת עזות להלחם עם הסט"א. וכן בגלות מצרים הי' שימוש בנ"י בבחי' אריות כמ"ש כי חיות הנה. אבל באמת מדה המיוחדת לבנ"י היא להיות משוכה אחריו ית' כיונה. והתגברות בבחי' עזות היא להם מכח האומות כענין שנא' ולאום מלאום יאמץ. וכ"כ חרב פתחו רשעים כו'. אבל בעצם בנ"י להם הקול ולא החרב. וביצ"מ כ' וחמשים עלו שהרויחו זאת המדה במצרים. ועתה בקי"ס התחיל להיות עיקר העבודה בבחי' הביטול והאמונה. ואז ה' ילחם לכם. וב' אלו הם בחי' יעקב וישראל. יעקב ע"ש המלחמה וידו אוחזת כו'. אכן שם ישראל הוא התמשכות אחר השי"ת. ולבטל כל החכמה והדעת. ולכן כ' מה תצעק כו'. על בני כו' תצוני. דבר ויסעו. פי' הואיל וכבר נגאלו והם עוסקים ליסע אחר ענן כבודו ית'. אין להם רק ליסע ולאחוז באמונה כמ"ש כדאי האמונה כו':
;תרנ"ו
בפרשת המן. ממטיר לכם לחם מה"ש כו' למען אנסנו כו'. כי כפי מזון האדם כך זוכין לתורה. כפי קדושת המאכל. וז"ש חז"ל לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן. שני' להם אוכלי תרומה. כי גם תרומה נק' קודש. ובאמת אפילו חולין מתוקנים שניטל מהם תרומה ומעשרות נשאר בהם רושם קדושה. ולכן אין תורה כתורת א"י. לפי שהמאכל ומזון מתוקן במצות התלויות בארץ. ועתה בעונותינו נחסר לנו כל זה. ולכן בש"ק דאיהי סעודתא דמהימנותא זוכין יותר לתורה. ואם לא הי' חטא העגל. היו נזונים מלחם המן כמ"ש אמרתי אלקים אתם. וכמ"ש למען אנסנו. ולכן נשאר צנצנת המן. למען יראו את הלחם שהיינו ראוין להיות ניזון כמה"ש. כדי שנשוב בתשובה. ודור המדבר שזכו לשמוע דבר ה' בהר סיני. כן ניתן להם מאכל שמה"ש אוכלין. ובמדרש פא"י ומשביע לכ"ח רצון. ע"ש המשל שאין מדת הקב"ה כמדת ב"ו. הספוג בידו כשדוחק נוטף מים. והקב"ה מדתו בהפך ע"ש. והענין הוא כי א"א לתחתונים לקבל השפע כמו שהקב"ה משפיע. ולכן צריך לעבור דרך צמצומים ומדריגות שונות להשתנות ממדריגה למדריגה עד שיכולין התחתונים לקבל. וע"י הצימצום שאינו משפיע בהתגלות. עי"ז יכולין לקבל כמ"ש במד' לכל חי רצון כפי רצון של כל אחד. פי' כ"א כפי מה שהוא כך נעשה לו צינור ודרך לקבל השפע. והקב"ה פא"י ויש מזו הפתיחה לכל ברי' כפי מדרגתו. ולפי שכל אלה הרצוניות של ב"ו אין להם שום דמיון להיות מוכן לקבל השפע כמו שהוא. לכן צריך להיות בהתלבשות. מול זה אמר הכתוב על בנ"י הנני ממטיר לכם לחם. כי זכו בנ"י לקבל הלחם מן השמים כמו שהוא בלי התלבשות והשתנות. ובאמת ע"ז נאמר ופריו מתוק לחכי דייקא. כענין שאמרו כתפוח בעצי היער כו' שאין לו צל. ומ"מ בנ"י בצילו חמדתי וישבתי. כמ"ש כמה פעמים מזה. כמו כן במן דכ' לא ידעו מה הוא שלא הי' בציור גשמי. ואף עפ"כ בנ"י ניזונו ממנו והיא סעודתא דמהימנותא ממש:
;תרנ"ח
הנני ממטיר כו' לחם מן השמים כו' דבר יום ביומו. כי המזון הבא מן הארץ הוא משתנה לכמה מדרגות כאשר ירד הגשם והשלג מה"ש כו'. ומזה נעשה לחם לאוכל. ולכן מתערב בו פסולת. ואיתא בזוה"ק מקץ בפסוק תוחלת ממושכה מחלת לב ע"י שנמשך מדרגא לדרגא ע"ש. זה בחי' הטבע. אבל ועץ חיים תאוה באה. וזהו המן שבא בכח התורה. ונק' לחם מן השמים שהוא בחי' התורה שנק' עץ חיים. לכן קיבלו דבר יום ביומו. ולא נשתנה מדרגא לדרגא. ומעין זה הי' בא"י שנקרא ארץ צבי שממהרת לבשל פירותיה. שהיא בכח התורה. לכן לא נשתנה כ"כ מהשורש. וכ"כ השולח אמרתו ארץ. פי' ארץ ישראל עד מהרה ירוץ. אך המן לא הי' בו שום שינוי. וזה הי' בזכות משה כדאיתא בגמרא. ומשה רבינו שורש התורה ועץ חיים. והנה כ' מלא העומר כו' למשמרת שנשאר ממנו זכר. ובשבת שמתגלה הארת מרע"ה. נתגלה טעם מן. ואיתא לחם שמלאכי השרת אוכלין. דהמלאכים מיוחדים רק לשליחות הבורא יתברך לכן ניזונין מאתו ית'. כי מלכותא דארעא כמלכותא דרקיע. וכמו שהמלך נותן מזונות לאנשי חילו כן בנ"י המיוחדים לתורת ה' כפי מה שעוסקין בו כך נמשך המזון שלהם. ולפי שבמדבר היו פנוין לגמרי לעבודתו ית"ש בלי עסק אחר ונדמו למלאכים. אכלו המן. ומעין זה בש"ק ששובתין בנ"י מכל מלאכה ועוסקין בתורה זוכין לעונג שבת שהוא מעין המן ובמ"א כתבתי עוד מזה:
;תרנ"ט
במדרש אז ישיר. הה"ד ויעלני מבור שאון כו' ויתן בפי שיר כו'. משל לאשה שהיתה נדה והשלימה ימי נדותה וטבלה ושפחה מעידה בה. כן המילה מעידה בנו שנאים לומר שירה. השירה הזאת אין זאת אלא מילה דכ' זאת בריתי אשר תשמרו. דהנה בנ"י נבראו להעיד ולזמר גבורת הבורא. דכ' עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. אבל בירור צורת איש הישראלי הוא בכח המילה והסרת הערלה ואז נקראו עם זו. ובמד' ויאמינו אז ישיר עתידין ישראל לומר שירה לעתיד לבא דכתיב שירו לה' שיר חדש. ובאיזה זכות אומרים שירה בזכות אמונה. תשורי מראש אמנה כו'. פי' כי עיקר השירה היא לעתיד כמ"ש ישמח ה' במעשיו עתיד לשמוח. כי בעוד שיש תערובות רע בעולם. אין השירה בשלימות. כי עיקר פי' שירה הוא הבירור בשלימות כמו שעשה האלקים את האדם ישר. אבל בנ"י בכח האמונה יכולין למציא הארת השירה גם בעוה"ז. ובזכות אמונה הם נמשכים אחר הקב"ה. כמ"ש וצדיק באמונתו יחי'. והמילה מעידה על בנ"י שהם בני עוה"ב כמ"ש ועמך כולם צדיקים. וחותם המילה הוא היו"ד שהוא ע"ש העתיד כמ"ש רש"י ישיר לעתיד כי יו"ד ע"ש המחשבה נאמרה. וכ' ואתם עדי נאום ה' ואני אל. ס"ת מילה. כי זה החותם שנתן הקב"ה באיש ישראל ובכח זה הוא יכול להעיד על הבורא עדות אמת. אמת הוא שאין לו השתנות והחותם של המילה הוא שהם זרע אמת בלי השתנות. ולכן נק' זאת שהוא בלי השתנות. וכן עם זו. ובעוה"ז דערלה שליט ומחפיא על ברית. אין העדות בשלימות. רק לזמנים כשיש גאולה מתגלה ומאיר הארת ברית קודש. וזה שמדמה לאשה. שלפעמים טהורה ופעמים היא נדה. ולכן אמרו במדרש כי בעוה"ז שירה חדשה לשון נקיבה שחוזרת ומתעברת כו'. ולעתיד יהי' שיר חדש. ליום שכולו שבת. ויתברר העדות על הש"י בשלימות:
עוד במדרש ויאמינו בה' אז ישיר. הה"ד נודע ה' משפט עשה. ששילם למצרים מדה במדה. בפועל כפיו נוקש רשע. לכן הגיון סלה. ע"ש. פי' כי האמונה זו הי' לדורות ע"י שראו משפט ה' בפועל כפיו נוקש שכל מה שעשו המצריים הכל הי' הכנה למוקש ומפלה שלהם. וזה נודע ה' שנודע עתה שכל הגלות והשיעבודים ששיעבדו עמנו. הי' הכל הנהגה מאת ה'. א"כ הגיון סלה. ויש לנו להודות לה' בכל עת אפי' בעת צרה וגלות. ולהאמין כי הכל הכנה מאתו ית"ש. ומזה נתברר לבנ"י על הים האמונה בשלימות. אז ישיר ויאמרו לאמר לדורות:
;תר"ס
בפרשת המן הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. איתא המן בזכות משה. כי המזון הבא מן הארץ הוא ע"י שינוים ומורכבים מדומם וצומח. אבל המן הוא השפע הבא מן השמים בלי שינוי. וכן הוא בחי' מרע"ה משה משה בלי פסיק כדאיתא בזוה"ק מיומא דאתיליד שרתה עמו שכינה. וז"ש כזרע גד לבן כי לבן הוא בלי שינוי גוונין וכן איתא במרע"ה ששימש בחלוק לבן. ולכן מתיחס אל השמים כי צבא השמים אין מקבלים שינוי. ולכן נק' עומדין. ובנ"י אחר יצ"מ נעשו כמלאכים שאין מקבלין שינוי. וזה עיקר יצ"מ לצאת משיעבוד הגוף. שעיקר השינוים באים מן הגוף. וכ"כ אמרתי אלקים אתם כו'. אכן כאדם תמותון. כי כל השתנות בכלל מיתה כי עצם החיים אינו מקבל שינוי. ולכן דרשו לחם אבירים שנבלע באיברים. שגם אחר אכילה לא נשתנה המן להיות פסולת ככל מאכל ונבלע כמו שהוא. ולכן אחר שנפלו בנ"י ממדריגתם טפלו על המן שהוא לבן. לפי שנעשו בני השתנות ויצאו מבחי' לבן הנ"ל. ואיתא במדרש ויקרא בפסוק עמל אדם לפיהו וגם הנפש לא תמלא. משל לעירוני שנשא בת מלכים אפילו מאכילה כל מעדני עולם אינו יוצא ידי חובתה לפי שהיא בת מלכים. כמו כן הנפש שהיא מלמעלה לא תמלא. אבל בנ"י אחר יצ"מ כ' אנכי כו' המעלך מארץ מצרים הרחב פיך ואמלאהו. שניתן להם לחם מן השמים. ותמלא הנפש שהיא מן העליונים. וע"ד הרמז משל המדרש אפילו מאכילה מעדני עולם כו'. פי' אפי' היגעים בעבודת הבורא בחכמה האנושית כמו שהי' קודם קבלת התורה. מ"מ הנפש לא תמלא. חוץ בנ"י שקיבלו התורה מן השמים יכולין לפרנס הנפש בשלימות. לכן נקראו בנ"י השולמית. וכ' בתורה כל נתיבותי' שלום. והוא עיקר הלחם מן השמים:
;תרס"א
אז ישיר משה כו'. פי' אחר יצ"מ נעשו בנ"י כלים להעיד על הבורא. כמ"ש עם זו כו' תהלתי יספרו. ובמדרש ויעלני מבור שאון כו' ויתן בפי שיר חדש. פי' חדש שהוא לעולם בכח התחדשות. וא"י להיות נשכח מנפשות בנ"י. ולא לחנם קבעו לומר השירה בכל יום. וזו האמונה שהאמינו בנ"י כי הישועה הוא לדורות כמ"ש ויהי לי לישועה א' חז"ל הי' לי ויהי' לי לעתיד. וזו השירה והדבקות הי' נטוע בנפשות בנ"י מעולם. אך קודם יצ"מ לא היו יכולין להוציאו מכח אל הפועל. ואחר יצ"מ נתגלה זו התשוקה. וע"ז כ' נפשנו כצפור נמלטה. שהי' הרצון נאסר במצרים כענין שכ' הוציאה ממסגר נפשי להודות. וכן בכל ש"ק יש גאולה וחירות לזה הנפש והרצון. לכן הוא זכר ליציאת מצרים. ולכן טוב להודות לה' בשיר ליום השבת:
ובמדרש נכון כסאך מאז. מאז ישיר כו'. דהנה כל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא. למענהו לעדותו. ובאמת כל הבריאה עדות על הבורא ית"ש. אבל הם ברמיזה בלבד. אבל אדם המדבר הוא עיקר העדות שמעיד בפה על הבורא שברא אותו ואת כל הברואים. ובמדרש בראשית יקוו המים כו' משל למלך שהושיב אלמים תוך פלטין שלו. והיו מעידין עליו ברמיזה ע"ש. והמדבר הוא מיוחד ביותר להעדות. אבל הרשעים חוטאין עוד בזה הכח כמ"ש שם המד' שהחזיקו בפלטין ואמרו שלנו הוא. ובנ"י ביצ"מ הוציאו זה העדות מכח אל הפועל. לכן נעשה להם ים ליבשה שהישוב בעולם הי' כדי להעיד עליו בפה כמדרש הנ"ל שמקודם הי' מים במים והיו מרמזין עליו אמר המלך כשיהיו פקחין על אחת כמה וכמה. ולכן עשה הישוב. והי' הכוונה על בנ"י שהמה המבררין תכלית הבריאה. וכ"כ השמים מספרים כבוד אל כו' אין אומר ואין דברים. רק הכל ברמיזה. והם רק לעורר אדם המדבר שיעיד עדותו. כמ"ש יום ליום יביע אומר שמעיר את האדם להעיד על הבורא. וכמו כן הוא בזמן. ששת ימי בראשית ברמיזה כמ"ש ימי המעשה יהי' סגור. ויום השבת הוא עדות בהתגלות כמ"ש ויום השביעי משבח ואומר. ובמדרש ויכלו עד ויכלו כבוד אלקים הסתר דבר ומויכלו ואילך כבוד מלכים חקור דבר. שבשבת מתגלה זה העדות בפה כמ"ש השבת וישראל מעידין זה על זה:
;תרס"ב - ;תרס"ג
מפרשת המן. איתא במדרש שזכו בנ"י אל המן בזכות שהאכיל א"א ע"ה לחם אל מה"ש. באלוש ניתנה להם בזכות לושי ועשי עוגות. הרמז הוא כי זכו ונזדככו נפשות בנ"י להיות ניזונין מלחם שמלאכי השרת ניזונים בו בזכות אברהם שנזדכך כ"כ שהכין לחם למלאכים. כמ"ש והוא עומד עליהם כו' ויאכלו. שכל כך היו מעשי האבות בקדושה והשכינה שורה במעשי ידיהם. לכן אכלו המלאכים הלחם שלו. וכ' לכו לחמו בלחמי. שיש לחם מן הארץ הם התיקונים שצדיקים מתקנים בעוה"ז. ויש להם עלי' למעלה. וכמו כן הלחם יורד להם מן השמים. ולכן בשבת לחם משנה רומז על ב' לחם. כדאיתא בזוה"ק ביני ובין בנ"י שסעודת שבת מתענגים בו עליונים ותחתונים ע"ש פ' ויקהל:
ובמדרש פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון לכל א' לפי מה שמבקש ע"ש. ובוודאי הי' תשוקת בנ"י אל השמים ולכן ניתן להם לחם מן השמים ומקודם כ' עיני כל כו' נותן להם כו' אכלם. כי הקב"ה מכין מזון לכל בריותיו. אבל לבנ"י ניתן להם הרצון לידע מה לבקש. וזה הרצון הוא הכלי שיוכלו לקבל אח"כ המזון כפי המבוקש. וזה הוא ברכת השבת שכ' בזוה"ק דכלהו ברכאין תלי' בי'. פי' שבימי המעשה נותן אכלם בעתם. ובש"ק נפתח השער הפנימי. והוא נותן הרצון בנפשות בנ"י כמ"ש המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו. וזה שורש הברכות כיון שהקב"ה משביע לכל א' כפי מה שמבקש. ז"ש בשבת ורצה בנו ושבת קדשו הנחילנו:
בפסוק ויאמרו איש א"א מן הוא כי לא ידעו מה כו'. ויאמר משה אליהם הוא הלחם כו'. פי' זה עצמו שלא ידעו מה הוא. הוא הלחם אשר צוה ה'. כי תכלית הידיעה שלא נדע. שכך הי' כל תהלוכות בנ"י במדבר. לכתך אחרי כו' בארץ לא זרועה. וע"ז אמרו כבהמה נמשכנו אחריך. אדם ובהמה תושיע. דרשו חז"ל ערומין בדעת כאדם ומשימין עצמן כבהמה:
;תרס"ד
אז ישיר כו' ויאמרו לאמר. דכ' מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו. דרשו חז"ל למי נאה להלל. למי שיכול להשמיע כל תהלתו. ואיך יתכן זאת. רק ברוח הקודש. כמו השירה זו על הים שנאמרה ברוה"ק. ובזה נתקיים אנכי כו' המעלך מארץ מצרים הרחב פיך ואמלאהו. דכ"ב אותיות התורה אין להם סוף וחקר. שבהם נבראו כל עליונים ותחתונים. והם מתרחבים עדי עד. ועיקר הסודות בפנימיות האותיות ומלואיהם שאין להם סוף. וז"ש בכל פרשה בתורה וידבר כו' לאמר. פי' שאלה הדברים יתפרשו לצירופים וצרופי צירופים עד אין תכלית. זה לאמר שמפרשה זו יוצא פרשה אחרת ואחרת עד אין סוף. וכן כתיב בשירה זו ויאמרו לאמר. לפי שהי' ברוה"ק. ונעשה מזה פרשה בתורה. וכבר כתבנו כמו שכ' בפ' ויחי שהיא פרשה סתומה שהתחיל השיעבוד. מול זה השירה אחר הגאולה. שיש הפסק בין כל דיבור ודיבור. שהפסקות משמשות ליתן ריוח להתבונן בין פרשה לפרשה. ולפי שבגלות נסתמו עיניהם ולבם של ישראל. הפרשה סתומה. וכשנגאלו נפתחו עיניהם ולבן של ישראל. וכמו כן נפתח להם הפרשיות שבתורה. וזה הרחב פיך ואמלאהו. הוא רומז למילוי ופנימיות סודות הגנוזין בהאותיות. וע"ז כ' עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. שניתן להם כח להשמיע כל תהלתו:
כתיב ויאמינו בדבריו ישירו תהלתו. שע"י ויאמינו. באו אל השירה. שנמשכו אחר דברי אלקים חיים וזכו לראות פנימיות הדברים. ומעין זה בש"ק שנק' סהדותא. וכל השובת בש"ק מאמין בבורא עולם. וכמו כן תלת סעודתי דמהימנותא שזוכין לאמונה בש"ק. לכן בשבת כ' טוב להודות לה'. וגם בו מתקיים הרחב פיך ואמלאהו שהוא נחלה בלי מצרים. וזכר ליצ"מ. ונפתח בו פיהם של ישראל ורוה"ק ע"י הנשמה יתירה:
אשירה לה' כי גאה גאה. גיאות הוא התרוממות. ובוודאי הקב"ה רם ונשא ומתגאה על כל. אבל כמו גודל התנשאות הקב"ה על כל. כמו כן מתרומם ומתנשא על כל בחי' הגיאות. שכל התרוממות על הנבראים אין בזה שייכות כלל לעצם כבודו א"כ הוא גאה ורם וגבוה על בחי' הגיאות. שכל הגיאות דבר שפל וכלא לגבי רוממותו ית"ש. ולכן כתיב גאות לבש שצימצם הקב"ה עצמו בהתלבשות שיוכל לקבל הגיאות על העולם. ובאמת הוא בעבור בנ"י כמ"ש על ישראל גאותו. שבשביל ישראל צימצם הקב"ה עצמו לברוא העולמות. ולהיות כביכול מקבל גיאות והתנשאות מן הנבראים. ובאמת האדם צריך לידע ב' הבחי' שהקב"ה הוא רם ונשא ונבדל מכל בחי' הגיאות הזה. וצריך ג"כ לידע שאחר כל זה הקב"ה מנהיג ומשגיח על כל. ומקבל גיאות מן העליונים ותחתונים כמ"ש שהוא רחוק מכל רחוק וקרוב מכל קרוב. ויתכן ג"כ לפרש כי גאה גאה בלשון אף. אע"פ שגאה על הגיאות. אעפ"כ אשירה לה' כי שניהם אמת. וע"ז מעידין בנ"י בכל יום ה' אחד. הא' רומז על הנעלם. גבוה מעל גבוה. והח' והד' על ד' רוחות. והאויר וז' רקיעים. לכן צריכין לקצר בא' ולהאריך בד' כמ"ש בספרי קודש. והם ב' בחי' גיאות. וזה גאה גאה:
| 