משתמש:Roxette5/שפת אמת/ארכיון 1: הבדלים בין גרסאות בדף

 

 

ב"ה שבת חנוכה

במדרש קץ שם לחושך כו' כ"ז שיצה"ר בעולם כו'. כי הנה הסט"א הולך אחר הקדושה כקוף אחר בני אדם כמ"ש בזוה"ק. וז"ש ותעמודנה אצל הפרות. כי בכל מקום פתיחת שערי הקדושה יש זה לעומת זה איזה הסתר במכוון. והוא שמירת השערים לבל יכנוס בו זר. וז"ש לפתח חטאת רובץ. לכן נקרא קץ כי הוא רק סוף וקצה וכמו שפה. וז"ס שפת שקר. כי פנימיות הכל כח הבורא ית' והוא אמת. רק שיש שפה וקליפה מבחוץ והוא ציור ודמיון ונק' יצר הרע. וע"ד הרמז קץ שם לחושך הוא גאולתינו ממלכות יון כמ"ש במדרש בראשית תהו ובהו וחושך זה יון. לכן אחר הגאולה תקנו נרות חנוכה ואצל הפתח כמ"ש שלכן נק' קץ. וביאור הענין הוא דאיתא אסתר סוף כל הנסים. א"כ חנוכה שהי' אח"כ הוא רק הכנה ומפתח לגאולה אחרונה. וקודם פתיחת שער החדש שעתיד להיות אחר תיקון השלם הי' חושך זה של יון וז"ש וחושך על פני תהום שהוא מלכות הרביעי' כמ"ש שם במדרש:

 

 

ב"ה שבת חנוכה בקיצור

במדרש קץ שם לחושך כו'. כבר כתבנו כמה פעמים שכל החושך בא ע"י שהנהגת עוה"ז מתלבש בטבע וצמצום. אבל לבנ"י מיוחד הנהגה פנימיות שהוא בלי גבול ומדה בכח התורה דכתיב בה ארוכה מארץ מדה. וזה מתגלה ביום השבת. ועבודת ימי המעשה הוא לברר האמת תוך השקר המכסה ומסתיר את הפנימיות. ועל ב' אלו נאמר להגיד בבוקר חסדך הוא כשמתגלה אור הפנימי בחי' יוסף הצדיק שנקרא בוקר כמ"ש בזוה"ק. ואמונתך בלילות הוא כשמתלבש בטבע אז התיקון ע"י אמונה. וכתיב בבוקר ולא בבקרים כי הפנימיות הוא באחדות. נקודה אחת הכוללת הכל ואמת להגיד בבוקר חסדך הוא ביום השבת. ואמונתך בלילות הוא בימי המעשה בחי' השבטים. ויוסף הצדיק הוא בחי' השבת. ועל ב' אלו נתקן ג"כ הלל והודאה. הלל כשמתגלה האור ולכן אין אומרים הלל רק ביום. ואיתא כי בהלל יש לשעבר ולעתיד. ונחלקו חכמים מי תיקן ההלל י"א ביצ"מ וקי"ס וי"א על כל ישועה ע"ש בגמ' פ' ערבי פסחים. והכל אמת כי ההלל הוא כשנפתח שער הפנימי של הנסים ושם הכל אחד עבר ועתיד. ואיתא במדרש זכר עשה לנפלאותיו כי כל הנפלאות שנעשה בעוה"ז הכל רק זכר לנפלאותיו שלעתיד לבוא. כי אין להם חקר רק שהקב"ה וב"ש עשה לנו חסד להיות נמצא בעוה"ז זמנים שמתגלה בהם רמז וזכר מהנהגה הפנימיות. וכשמתגלה אור הזה יכולין להתדבק ולהרגיש הארה משורש הנפלאות ולכן יכולין לומר הלל גם על מה שעתיד להיות. ואלה הימים שבתות וימים טובים הם ישועה לבנ"י וע"ז נאמר והי' אמונת עתיך חוסן ישועות. ופי' אמונת הוא להיות אדם שומר ומצפה וממתין לשבת ויו"ט שיתגלה העת המיוחד לבנ"י. וגם עתיך הוא יום שכולו שבת עת לחננה. וע"י אמונה בישועה העתידה יכולין להיות נושע גם בתוך הגלות וע"ז נתקן הלל והודאה. כי הנסים שעשה לנו השי"ת הוא כדבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל. כי עוה"ז הוא בהסתר רק שיש זמנים שגילה השי"ת נפלאותיו כדי שנאמין שכל הגלות הכל לטובה. כמו שהי' בקי"ס דכתיב ויאמינו ופרשנו שם שעל ידי הישועה שהי' להם האמינו גם להבא על כל גלות שיהי' שהכל לטובה לישועה העתידה לבוא. וכן בכל ישועה. ובימים אלו כאשר נקם השי"ת נקמתינו האמינו כי כל הגלות הי' לטובה. ולכן ההלל הוא על הישועה מיון הרשעה. והודאה הוא על להבא על הגלות שאנחנו בה לידע ולהאמין כי מי שעשה לנו נסים אז יעשה לנו נסים גם בגלות הזה. וכ"כ שבענו בבוקר חסדך ועי"ז ונרננה ונשמחה בכל ימינו הוא אפילו בגלות וחושך כמש"ל ואמונתך בלילות. שכשנפתח שער הפנימי בש"ק וביו"ט הוא עדות על כל ימי המעשה ג"כ כי בעוה"ז א"א שיתגלה הקדושה לעולם. ורק לבנ"י ניתן במתנה התנוצצות האור ולכן כתיב ביני ובין בני ישראל אות הוא. ולא לחנם נקרא אות. רק שהוא פלא גדול שיוכלו בנ"י בעולם החושך לקבל הארה פנימיות מעולם העליון והוא אות ופלא ועדות על הקב"ה ועל ישראל. וכשבנ"י מתחזקין ומאמינים באלה העתים הוא באמת חוסן ישועות. ויכולין באמונה להרגיש הארה גם ממה שעתיד להיות כמו שמצינו שדוד המע"ה תיקן מזמור שיר חנוכת הבית אע"פ שלא נבנה בהמ"ק בימיו רק ע"י הכנה והנדבה בשמחה ואמונה ראה בעין בנין ביהמ"ק ולאו דוקא דוד המע"ה שהי' איש אלקים רק כל איש ישראל יכול להרגיש ע"י אמונה הכל כמ"ש וצדיק באמונתו יחי':

 

 

ב"ה

ענין החלום משנות הרעב והשובע כבר כ' במ"א שהי' לרמוז להכין מימי הטובה על ימי הרעה וההארות שהיו בימי האבות והשבטים הי' הכנה על גלות מצרים. והקב"ה בורא רפואה קודם המכה כמו שהיו שני שובע קודם שבע שני רעב. וירידת יוסף למצרים הי' הכנה לגאולת מצרים. כ' עדות ביהוסף שמו כו' שפת לא ידעתי אשמע. פי' שהי' יוסף עדות לכל גלות של בנ"י כמו שיוסף נתעלה ע"י הגלות ועי"ז שפת לא ידעתי אשמע א"כ נולד לו דעת חדשה שלא הי' לו מקודם והוא הדעת שצריך בירור ע"י הגלות. וכמו כן אחר גלות מצרים זכו לקבל התורה בשבעים לשונות. וזהו עדות לכל הד' גליות שהכל לצורך להוציא בלעם מפיהם ולתקן כל הלשונות:

 

 

ב"ה

בגמרא מאי חנוכה דת"ר כו'. ולמה הוצרכו להביא מעיקרא דיני חנוכה אגב גררא ולומר אח"כ מאי חנוכה ולא אמרו ת"ר כו'. אבל להראות כי צריכין לדרוש ולחקור בנס דחנוכה כי לעולם יש בו התחדשות ותוספות כי זה ההפרש בין תורה שבכתב שאין להוסיף עליו. אבל בתורה שבע"פ וכן נס זה שלא ניתן לכתוב כמ"ש בגמ' והוא בכלל תורה שבע"פ יש בו תמיד תוספות. ומה"ט נקרא חנוכה שיש בכל שנה התחדשות והתפשטות הנס בכל שנה כפי הדור. וזה ג"כ מ"ש מהדרין נר לכל אחד וא'. פי' כי הפי' נר איש וביתו ג"כ כפשוטו שיש התחדשות אור ונר דולק בכל איש ישראל בחנוכה. והמהדרין אחר המצות ע"י יגיעה ותשוקה שלהם יכולין לעורר כמה נרות לכל הנלוים אליהם.[וכן המהדרין מן המהדרין על כל ימי השנה לב"ש וב"ה למר כדאית לי' שזאת ההארה תוכל להיות נוסף והולך. ולב"ש פוחת כו']. גם פי' המהדרין שכל השנה משתוקקים להארות הללו והתלהבות הקדושה שמתגלה בחנוכה לפי תשוקת אדם להקדושה כל השנה כך מתגלה עתה. ואפשר ז"ש לשנה קבעום. שע"י שכל השנה הי' להם תשוקה להארת הנס לכן הרגישו אח"כ בחנוכה הבא. יותר מבשעת הנס עצמו כנ"ל:

 

 

ב"ה מימי חנוכה בקצרה

איתא במדרש והארץ היתה תהו זו בבל. בהו מדי. וחושך זו יון שהחשיכה עיניהם של ישראל כו'. כי בבל ומדי היו בעת שחרב ביהמ"ק ואז העולם תהו ובהו. אבל בימי יון הי' ביהמ"ק קיים רק אותן הרשעים החשיכו עיניהם שלא יוכלו לקבל אור ביהמ"ק. לכן כאשר נקם השי"ת נקמתינו נתן לנו הארה מביהמ"ק גם לימי החושך עתה שחרב ביהמ"ק אעפ"כ מאיר אור מן המנורה וזהו מדה במדה. ואיתא מזוזה בימין כי הכל הוא בכח התורה כדכתיב אח"כ ורוח אלקים מרחפת ע"פ המים ואין מים אלא תורה. פי' ודאי ד' מלכיות היו מוכנים להיות. אבל התורה ניתן לבנ"י שיוכלו לקבל אלקיות בכח התורה אפילו בזמן מלכות שלהם. אבל היונים ימ"ש וזכרם רצו להעבירנו ממצות השי"ת ולהשכיחנו תורתו הקדושה לכן אבד זכרם מן העולם. ומזוזה היא אור התורה שיש בבנ"י קבוע וקיים כמזוזה בבית. אבל נ"ח משמאל הוא לפי שעה. בימים האלו להנקם מהם מאיר נרות מאור התורה גם בשמאל כמ"ש לעיל:

 

 

ב"ה

שם חנוכה הוא התחדשות שע"י הנס נעשו כברי' חדשה כדאיתא כל שעושין לו נס ואומר שירה בידוע שנמחלו לו כל עונותיו א"כ נעשה כברי' חדשה. והנה בקי"ס שירה חדשה שיבחו גאולים פי' חדשה שאינה מתיישנת לעולם. והרי מתחדשת השירה בכל יום בבנ"י. ועתה בחנוכה מצאו התחדשות בשמונה ימים אלו ע"י הלל והודאה שנתמלאו בשמחה ע"י הנס:

 

 

ב"ה

במדרש מים עמוקים כו' ואיש תבונה כו'. כבר כ' במ"א כי בלב איש היא לבו של כל אדם מישראל. ובתיקון כל הקומה רמ"ח איברים וגידים שמכוונים לתרי"ג מצות אז מתקשר חבל בחבל ונימא בנימא עד שמתגלה הפנימיות שבו. ונקרא איש תבונות כשמתפשט הבינה שבו לתוך כל האברים. והוא תיקון הגוף. אז מאיר הנפש. וכ"כ כמטמונים תחפשנה שצריך האדם להאמין בודאי כי יש בכל מקום ובכל עת כח ניצוץ קדוש. ובפרט בנפש האדם. ומי שיודע כי נטמן במקום זה מחפש כל כך עד שימצאנה. ואם מחפש באמת נאמר אמת מארץ תצמח. וכל זה נלמד ממעשה יהודה אם כי לא הי' לו שום טענה. רק בדברים היוצאים מן הלב נגלה אליו האמת. ופרשנו ויגש אליו לעצמותו בחי' איש תבונות כנ"ל:

 

 

ב"ה

במדרש מים עמוקים עצה בלב איש כו'. כבר פרשנו כי זאת הי' עבודת יהודה והשבטים לדלות מים מבורות עמוקים כדכתיב שתה מים מבורך. והוא שיש בכל איש ישראל בפרט בעוה"ז ג"כ וכן בכלל נמצא גם בעוה"ז הארות גנוזות כמ"ש ה' בחכמה יסד ארץ. והוא עבודת ימי המעשה לברר אוכל מתוך פסולת ובחי' יוסף הוא להמשיך אור חדש מן השורש בשמים וזהו ונוזלים מתוך בארך מעין נובע תמיד וכענין שנאמר וזרקתי עליכם מים. והוא בחי' תורה שבכתב. ומים עמוקים בלב הוא תורה שבע"פ חיי עולם נטע בתוכינו ויש מטמוניות גנוזות בלב איש. וע"ז נאמר אם כו' וכמטמונים תחפשנה. והרב הקדוש מפרשיסחא ז"ל אמר פי' הכתוב תבקשנה ככסף. תחפשנה כמטמונים. כי בקשה הוא כאדם המבקש למצוא מציאות. וחיפוש הוא דבר הנאבד ממנו וחופש אחריו. והחילוק הוא כי מי שנאבד לו דבר מצטער ביותר לחפש אחריו. אבל כשמצאו אין השמחה גדולה כל כך כי כבר הי' לו דבר זה מעולם. ומי שמבקש מציאות הוא להיפוך. אין הצער גדול. והשמחה גדולה. ולכן אמר הכ' כי בעבודת השי"ת צריך להיות שניהם להיות הצער גדול לייגע עצמו למצוא כדבר הנאבד ממנו. ואח"כ כשזוכה למצוא צריך להיות השמחה גדולה כמוצא שלל רב עכ"ד ז"ל ודפח"ח וש"י. ונראה לי כי שניהם אמת שיש ב' אלו העבודות בכל איש שצריך למצוא השלימות להוציא מכח אל הפועל מה שמוכן לו והוא מטמון בנפשו. ונאבד ממנו. וצריך לחזור אחר אבידתו והוא בחי' ימי המעשה כנ"ל. ויש ג"כ לבקש עזר מקודש למצוא התחדשות מן השמים והוא השבת שנק' מתנה טובה לכן בשבת השמחה והעונג. ובימי המעשה העיקר היגיעה והעבודה כנ"ל:

 

 

ב"ה

במדרש אחד באחד יגשו. ובזוה"ק ויגש אליו יהודה סמיכות גאולה לתפלה. דהנה עיקר עבודת האדם הוא בלב ובמוח. תפלה בלב. ולעבדו בכל לבבכם איזהו עבודה שבלב זו תפלה. כי יש ב' לבבות לב חכם ולב כסיל. לכן צריכין עבודה בלב כדאיתא לב בנפש כמלך במלחמה והוא עבודת ימי המעשה ועי"ז כ' לב יודע מרת נפשו. וצריכין לעבוד למתק זה המרירות. יודע כמ"ש בזוה"ק פי' יודעי תרועה מתברין ההוא תרועה. וזה הי' בחי' יהודה בכלל ישראל. מלך במלחמה בחי' הלב. ויוסף הוא בחי' המוח בחי' גאולה. כי עיקר הגאולה בנפש. כשהנשמה והמוחין מאירין לאדם ואז שקטה מלחמת הלב ונעשה לב אחד. וע"ז כ' בשמחתו לא יתערב זר כשנתמלא בשמחת הנפש מתבטל לב כסיל. לכן בשבת קודש דיש נשמה יתירה המאירה לנפש האדם. סט"א ערקית. ושבת הוא יום שמחה כמ"ש חז"ל ביום שמחתכם אלו השבתות לפי שהנשמה מאירה באדם. והתפלה בשבת היא בחי' תפלה למשה. דיש תפלה לעני והוא תפלת ימי המעשה. התפלה מתוך המרירות והמלחמה. ויש תפלה מכח השתוקקת רצון הנפש להתדבק בבורא עולם. ותפלה זו היא בלי תערובות ולא יתערב בו זר. ולכן גם בכל תפלה צריכין לסמוך גאולה לתפלה. והקדימו פסוקי דזמרה וק"ש וגאולת מצרים להתפלל מתוך שמחה ואז סט"א ערקית כנ"ל. ואז נעשה גם הלב אחד. ועיקר האחדות לב ומוח בש"ק יום החירות ומנוחה והארת הנשמה. לכן זכור ושמור בדבור אחד נאמרו. זכור במוח שמירה בלב. וזהו ויגש אליו יהודה התחברות יהודה עם יוסף ואז כ' ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף כמ"ש במ"א מזה. ולכן צריכין בתפלה להיות מקושר בתפילין של יד ושל ראש שהוא בחי' לב ומוח כנ"ל. כמ"ש בזוה"ק שע"י תפילין סט"א אתכפיא:

 

 

ב"ה

במד' ורש"י משנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהן ולבן של ישראל כו'. כי ישראל עלו במחשבה. והם קיום כל העולם. ומראש הבריאה עד סופו הכל נמשך מדרגה אחר מדרגה השלמת ישראל. והאבות הם המוחין וראשן של ישראל. ואחר הראש נמשך הגוף. ובודאי הארת המוחין עד הרגלים עכ"ז אין מורגש הארת השכל בגוף כמו בראש וכן סדר כל הדורות עד עתה שנק' עקבותא דמשיחא. לכן הי' גם אחר גלות מצרים זמנים מתוקנים מאוד. אח"כ ירידות ועליות כפי משך ציור האדם. ובמצרים הי' חיות הנשמה במיצר. והוא התחלת הארת המוחין בגוף לכן מצווין תמיד לזכור יצי"מ שזה ראשית תיקון ישראל כמ"ש במד' כעובר הנולד כו':

 

 

ב"ה

במדרש פרשה זו סתומה כו'. הענין להודיע כי גלות בנ"י אינו במקרה וכל תהלוכת בנ"י עושה רושם בתורה. הרי אמרו חז"ל באורייתא ברא קוב"ה עלמא. הביט בתורה וברא את העולם. ועיקר הבריאה הי' עבור בנ"י. א"כ הביט הקב"ה בתורה. ובפרשיותי' מתנהג כל תהלוכת בנ"י. ויש פרשה המיוחדת לגלות לכן היא סתומה. והקב"ה הכין התורה קודם שנברא העולם להיות הרפואה קודם למכה. ובוודאי יש ג"כ פרשיות המיוחדים לגלותינו עתה. וכמ"ש וענתה השירה הזאת כו' כי ידעתי את יצרו כו' בטרם אביאנו. וע"ד הרמז י"ל ידעתי לשון שבירה כמו ויודע בם אנשי סוכות. וכדאיתא בראתי יצה"ר בראתי תבלין כנגדו זו התורה. וז"ש ידעתי את יצרו בטרם אביאנו. שהקדים הרפואה קודם המכה. וזה עצמו שכ' אנכי ארד עמך כו' היא התורה אנכי ה"א והתורה משתתפת בצערן של בנ"י. וז"ש עמו אנכי בצרה כו' ובאמת ירידת יעקב אבינו למצרים היא ג"כ כנ"ל כי יעקב הוא שורש התורה:

 

 

ב"ה

בפסוק ויחי יעקב בא"מ שבע עשרה שנה. גימ' טוב לומר כי יעקב בירר כל התערובות שעיקר גלות מצרים הי' לברר תערובת טוב ורע וע"ז נק' כור הברזל. אבל יעקב כתי' בי' הגואל אותי מכל רע ואפי' במצרים לא הי' לו מגע רע וזה הי' הכנה לגאולה:

 

 

בפסוק הבה נתחכמה כו' פן ירבה כו'. ונוסף גם הוא כו' ועלה מן הארץ. ב' פירושים ברש"י. והכל אחד. כי הנה חכמים הגידו כי גלות מצרים וכל הגליות הם להעלות ניצוצי קדושה שבכל המקומות כאשר מצינו כגן ה' כארץ מצרים. א"כ וודאי הי' נמצא שם מטמוניות. וגם בדברי יוסף רמזו חז"ל. שהטמין שלש מטמוניות כו'. ובוודא גם המצריים. אותן החכמים שהי' בהם. הבינו זאת. ולכן רצו לענות את ב"י בעבודת הפרך שלא יהי' להם כח להוציא בלעם מפיהם. והיינו דכ' פן ירבה. דכשמתרבה הטוב על הרע. נתבררי' ניצוצות הטובים מהתערובות. והי' כי תקראנה מלחמה פי' עם צד הקדושה. ונוסף גם הוא הוא אותה הארה מועטת טמונה שנמצא גם בהם. ועלה מן הארץ אותו הנקודה ע"י עליית בנ"י כמ"ש ונצלתם את מצרים כו'. וב' הפירושים א'. ויש רמז במסורה שמביא בעל הטורים ונוסף גם הוא יש מפזר ונוסף עוד. שפיזור בנ"י הוא רק כדי להוסיף עליהם גרים כמ"ש בגמ' והוא רמז לנצ"ק כנ"ל. וכאשר יענו כו' כי לפי רוב העבודה נתעצמו ב"י כמ"ש ולאום מלאום יאמץ. וברש"י כמו שהם נותנים לב לענות כן לב הקב"ה להרבות כו'. פי' דהל"ל רבה ופרץ. רק שהקב"ה שילם לבנ"י כפי רצון ומחשבת הרשעים לענות אותן אף שלא עלתה בידם. ברשעים מחשבה מצרפן למעשה. וכפי מחשבה רעה שלהם כן חשב הקב"ה טובת בנ"י:

 

 

 

במדרש חביבין הם השבטים ככוכבים כו'. דכ' ומצדיקי הרבים ככוכבים. והשבטים הם עמודים שכל הדורות גם בגלות עומדין עליהם לכן כ' ואלה שמות בנ"י הבאים. פי' מו"ז ז"ל שאלה השמות באים תמיד לכל מקום צרה וגלות. וימי הצרות נק' רבים. וגם כפשוטו התפשטות הענפים שמתרחקין מאחדות הראשון צריכין ישועה לכן תחילת הגלות הי' כשבנ"י פרו וישרצו וירבו. ובאמת בנ"י נבראו לזה להתפשט ושיתמשכו כל אלה המקומות אל שורש האחדות. וכן הוא בכלל ובפרט בכל נפש ישראל שיש בו נקודה קדושה וצריכין להמשיך כל רמ"ח איברים וגידין אחר הנשמה וכן הוא סדר הדורות. והאבות הי' הגופים שלהם כנשמות. ואח"כ י"ב שבטים התחיל התמשכות שהם י"ב גבולי אלכסון. ומ"מ היו דביקים בשורש האחדות. לכן הם מצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד. ואיתא בבעל הטורים בנ"י הבאים מצרימה את יעקב איש ס"ת מילה ושבת. ויתכן לפרש שבכח אלה ב' האותות נמשכו אלה שמות לכל הדורות. דכ' בהם אות ברית ודורות. וכאשר דרשו חז"ל בפסוק "מי "יעלה "לנו "השמימה מילה. מכ"ש שהוא עזר וסעד להעלות אותנו מבור הגלות. ויוסף עם השבטים הוא מילה שנכרתו עלי' י"ג בריתות. דכ' וזכרתי להם ברית ראשונים אחז"ל שהוא ברית השבטים:

 

 

 

בפסוק וארא אל אברהם כו' באל שדי כו'. זה תשובה על שאלת מרע"ה למה הרעותה כו'. והענין הוא דאיתא בעשרה מאמרות נה"ע ומה ת"ל כו' כדי להפרע כו'. והיינו שתיקון הבריאה בעשר מדרגות ולא באחדות. כדי שיהי' שכר ועונש והוא תיקון הבריאה בעצם. וזו היתה עבודת אבותינו הקדושים שתיקנו הטבע והקנו להבורא ית' שמים וארץ. וביררו כי הבורא ית' הוא המקיים ומחי' הבריאה. ולכן סידרו חכמים במשנה עשרה דורות כו' אח"כ עשרה נסיונות כו'. שאברהם אע"ה תיקן העשרה מאמרות כנ"ל כמעשה הצדיקים שעליהם אמרו במשנה לתת שכר טוב כו' שמקיימים העולם כו'. אכן הנהגת מרע"ה את בנ"י ע"פ התורה שהוריד לנו מן השמים היא הנהגה מיוחדת לבנ"י בחי' אלהות ממש. כמ"ש אש דת. ונק' עץ החיים כי הוא שורש החיים והוא בחי' שם הוי' ב"ה וב"ש שהוא עצם הויות כל הוה. וזה ההפרש שבין שם אל שדי שהוא הנהגת הטבע ע"י נקודה חיות שנמצא מצומצם בכל מקום כמאמר חז"ל שיש די באלהותו לכל ברי' כי הוא כל יכול ויכול לתת חיות לכל הברואים. אף להרשעים. שהם נק' מתים ורחוקים מן הקדושה. אעפ"כ הכח משם הזה יש בו די להנהיג אותם. והוא עבודת האבות וכן בימי הגלות. אבל מרע"ה שורש התורה בחי' שם הוי' שהוא עצם החיות. ושם הוא חירות ולא נמצא שם שום הסתר וחושך. ולכן לא הי' מרע"ה יכול לסבול זה הגלות והחושך שהיו בנ"י שרוין בה. אבל הבורא ית' רצה שבנ"י יתקנו כל הטבע ג"כ ורצה להנהיג אותם באותו הדרך אשר בחרו להם האבות לכבודו ית' כדי לברר מלכותו בכל המקומות כמו שיהי' לעתיד בעזרת הבורא ית' שיגמרו בנ"י התחלת דרך אבותינו הקדושים. ועי"ז ית' להם נחלת כל הרשעים ז) וז"ש וגם הקימותי כו' לתת להם כו' א"א מגוריהם כו'. וגם י"ל כי מרע"ה שהי' מיוחד להנהגת דור המדבר שהיו דור דיעה שזכו כולם לנבואה. לכן רצה שיהי' נגלה מתחילה ועד סוף באותו מדריגה עליונה המיוחדת אליו. אבל הבורא ית' ראה כי גאולה זו היא גאולה כוללת כל הגאולות גליות אחרונות שלא יהיו בנ"י אז באותו מדריגה עליונה. רק כמו שהי' אחר החטא. לכן הזכיר ד' לשונות. לרמוז כי היא כוללת כל גאולות ד' מלכיות. לכן הי' נצרך גם בגאולה זו להיות בהמשך זמן ובעשרה מכות. ולא במאמר אחד בדמיון מעשה בראשית כמ"ש לעיל:

 

 

 

כבר כתבנו במ"א כי הוצרך להיות תיקון במעשה אבות מקודם ועי"ז נעשו בנ"י כלים לקבל התורה שהוא דרך המיוחד להנהגת משה רבינו ע"ה. כי לא לחנם בחר הש"י בבנ"י רק שהאבות נטעו בתוכנו דרך אמונה. וכ' שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך. בורך הוא שורש כנס"י מכח האבות. ובארך הוא התורה. ושלשה עמודים אלו שכ' בזוה"ק קוב"ה ואורייתא וישראל כולא חד. וע"ז כ' וזכור את בוראך רמזו רז"ל בורך בארך בוראך. בורך הוא מקור נפשות בנ"י בחי' אבות מדרגה ראשונה בחי' נפש לכן הרמז בורך כי הנפש חופף גם בקבר. בארך הוא התורה בחי' רוח ממללא. בוראך זה הקב"ה וב"ש. וג' אלו מדרגות הם בחי' ג' רגלים. פסח יצ"מ בנפשות שצריך גאולה וביצ"מ נבררו להיות עם ה'. והוציאו מכח אל הפועל שלימות נפשותיהם. וזהו זמן חירותינו. שבועות יום מתן תורה. ואח"כ סוכות הוא בחי' משכן ובהמ"ק שהשרה הקב"ה שכינתו בתוכנו. ועל אלי הג' כ' הבו לה' בני אלים. כח כנס"י מאבות. הבו כו' כבוד ועוז התורה. כבוד שמו הוא הש"י בעצמו. כדכ' חלק ה' עמו והיא נשמת אלקי ממעל. לכן צריך כל איש ישראל להתחזק להכניס עצמו בכללות בנ"י ולידע כי אנחנו מוכנים למדרגות גבוהות ורמות אלו. ומתוך התשוקה הגדולה נזכה לגאולה. ולכן צוה הש"י לומר להם כל אלה הדברים ולקחתי אתכם כו' והייתי לכם כו'. הגם דכ' ולא שמעו. מ"מ הי' להם רוב תשוקה להיות מוכנים לאלה המעשים. ממשמע שנא' ולא שמעו מקוצר רוח כו' נראה שהיו משתוקקים מאוד לקבל הדברים ולא יכלו מתוך הגלות. מכ"ש אנחנו שכבר יש לנו התורה ומצות. וכבר הי' לנו כל אלה המדרגות בפועל ממש. על אחת כמה וכמה שיש לנו להשתוקק ולצפות להש"י אשר ישוב ויקבץ נדחינו. ועתה יש לנו זמנים שהקדושה מאיר לנו. ומאחר דכ' ולא שמעו מקוצר כו'. א"כ בשבת קודש שיש בו נשמה יתירה ויום מנוחה. והוא היפוך מקוצר רוח ועבודה קשה. לכן כ' היום אם בקולו תשמעו על שבת קודש כמ"ש בירושלמי:

 

 

 

בפסוק למען שתי אותותי אלה. פירש"י שאשית לשון עתיד. ויש לפרש נמי בלשון עבר כי כל אלה המעשים שנעשו במצרים היו בעבור כי כבר שם ה' במצרים מטמוניות שהוצרכו בנ"י להוציאם משם. אותותי אלה הם אותיות שנבראו בהם שמים וארץ. ובנ"י שהיו מוכנים לקבל התורה הוצרכו מקודם להוציא הדיבורים ואותיות שכבר הי' נמצא תוך העולם כענין שכ' במדרשות כי מקודם הי' רק ז' מצות. אח"כ כשבאו בנ"י זכו לכל התורה. לכן הוצרכו מקודם לברר הארת התורה שהי' נמצא גם בהטבע. וזה ענין ד"א שקדמה לתורה. הוא הארה שנטבעת בהטבע. וכן לעולם צריכין מקודם לתקן הגוף והטבע. אח"כ זוכין להשגות חדשות. ואמר הטעם כי למה עשה הקב"ה כן להיות שם אותותיו בקרבו. הוא שעי"ז כשמוציאין ההארות משם. הם מבוררין יותר. והם חיים וקיימים לדורות. וז"ש ולמען תספר כו' בנך וב"ב. שעי"ז הי' דבר של קיימא יותר כנ"ל:

 

 

 

ענין קי"ס אחר יצ"מ. יש לפרש כי בגלות מצרים הי' עבודה קשה גם בגשמיות לבד אשר נטבעו ת"י טומאת מצרים. כמ"ש חז"ל. ומרוב עבודת הגוף לא הרגישו בנ"י כל כך להיות אצלם הגאולה לש"ש בלבד. כי ממילא הי' להם נגיעה בגשמיות הרוחה שהי' לגופם. מול זאת צוה הקב"ה שיחזרו למצרים. ובזאת נבחנו כי הי' כוונת שמחת בנ"י בגאולה רק לש"ש. לכן כשצוה בעצמו שיחזרו לשם. קיבלו עליהם באהבה וחזרו לשם. ואח"כ דכתיב ויצעקו. הוא כשראו כי מתחילין ליפול ת"י טומאת מצרים כמ"ש ז"ל שר של מצרים נוסע כו'. והפסוק אומר ויצעקו כו' אל ה'. כי הי' כוונתם רק לש"ש בלבד. לכן כתיב בקי"ס ויושע ה' כו' את ישראל דייקא. וכן אמר מרע"ה ישועת ה' אשר יעשה לכם דייקא. והטעם כדי שיהי' קיימת הגאולה לעולם ע"י שתיקנו עצמם. וקיבלו הארת הגאולה תוך עצמותם. ונמשכו אחר הנס. וע"ז כ' נס להתנוסס. היינו שבנ"י צריכין לקבל הנס לתוכם. וע"ז כ' ויאמינו כו'. וזה ענין השירה כמ"ש במ"א מזה. והנסים שעשה הבורא ית' לנו הוא כדי שעי"ז נצא גם אנחנו מגשמיות הטבע. כי הש"י בחר בנ"י לחלקו וכתיב אתם עדי. ועד אינו רשאי להעיד רק מה שרואה בעין ממש. לכן הראה לנו הבורא ית' בשינוי הטבע שעשה במצרים ועל הים ובמתן תורה. דכתיב עשה ה' את השמים ואת הארץ כו' הים. ואיתא כל מה שיש בארץ יש בים. לכן הם ג' סדרים שמים וארץ וים. ועיין בילקוט בפ' זכור את יום השבת. וג' אלו נתבררו בפ' בא ובשלח ויתרו. וכמ"ש רש"י בפסוק אתם ראיתם. פתח להם הרקיע והראה שאין אלא אחד. אכן הטעם שזכו בנ"י לזה ע"י אמונה שהי' להם בו יתברך גם מקודם. ואמונה זו הביא אותם שיזכו לראות האמת בעין ולהעיד עליו יתברך. וכן זה נוהג בכל אדם. שע"י אמונה באין לאמת. וכמ"ש במ"א מזה:

 

 

 

בענין השירה. עמ"ש לעיל פ' ויחי שיש פרשיות מיוחדין לגלות. לכן היא סתומה. וכמו כן יש פרשיות מיוחדין לגאולה וחירות לכן בשירה יש פרשיות בכל פסוק ובכל שורה. וזה הוא התגלות אור התורה כמ"ש ז"ל למה הפסקות משמשות ליתן ריוח להתבונן בין פרשה לפרשה. וגאולתן של ישראל עושה רושם בתורה. ומתפתחין גנזי תורה. וז"ש אז ישיר כו' הזאת. שהגיע הזמן שיתגלו הארות הללו בתורה:

 

 

 

בפרשת המן הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. איתא המן בזכות משה. כי המזון הבא מן הארץ הוא ע"י שינוים ומורכבים מדומם וצומח. אבל המן הוא השפע הבא מן השמים בלי שינוי. וכן הוא בחי' מרע"ה משה משה בלי פסיק כדאיתא בזוה"ק מיומא דאתיליד שרתה עמו שכינה. וז"ש כזרע גד לבן כי לבן הוא בלי שינוי גוונין וכן איתא במרע"ה ששימש בחלוק לבן. ולכן מתיחס אל השמים כי צבא השמים אין מקבלים שינוי. ולכן נק' עומדין. ובנ"י אחר יצ"מ נעשו כמלאכים שאין מקבלין שינוי. וזה עיקר יצ"מ לצאת משיעבוד הגוף. שעיקר השינוים באים מן הגוף. וכ"כ אמרתי אלקים אתם כו'. אכן כאדם תמותון. כי כל השתנות בכלל מיתה כי עצם החיים אינו מקבל שינוי. ולכן דרשו לחם אבירים שנבלע באיברים. שגם אחר אכילה לא נשתנה המן להיות פסולת ככל מאכל ונבלע כמו שהוא. ולכן אחר שנפלו בנ"י ממדריגתם טפלו על המן שהוא לבן. לפי שנעשו בני השתנות ויצאו מבחי' לבן הנ"ל. ואיתא במדרש ויקרא בפסוק עמל אדם לפיהו וגם הנפש לא תמלא. משל לעירוני שנשא בת מלכים אפילו מאכילה כל מעדני עולם אינו יוצא ידי חובתה לפי שהיא בת מלכים. כמו כן הנפש שהיא מלמעלה לא תמלא. אבל בנ"י אחר יצ"מ כ' אנכי כו' המעלך מארץ מצרים הרחב פיך ואמלאהו. שניתן להם לחם מן השמים. ותמלא הנפש שהיא מן העליונים. וע"ד הרמז משל המדרש אפילו מאכילה מעדני עולם כו'. פי' אפי' היגעים בעבודת הבורא בחכמה האנושית כמו שהי' קודם קבלת התורה. מ"מ הנפש לא תמלא. חוץ בנ"י שקיבלו התורה מן השמים יכולין לפרנס הנפש בשלימות. לכן נקראו בנ"י השולמית. וכ' בתורה כל נתיבותי' שלום. והוא עיקר הלחם מן השמים:

 

 

 

במדרש ה' עוזי ומעוזי כו' אליך גוים יבואו כו'. כי הש"י בחר לו בנ"י לחלקו. והי' עולה עה"ד כי עי"ז נתרחקו האומות. אבל באמת אדרבא זו עצה עמוקה של הבורא ית' לקרב כל האומות אליו ית' ע"י בנ"י. ובנ"י מבינים זאת והם חפצים לקרב הכל אליו ית'. לולא הרשעים שמעכבין כמ"ש ויבא עמלק. ויתרו שבא קרבו אותו בכל כחם. ה' עוזי תקפן של בנ"י. ומעוזי שמסר העוז לבנ"י. שיהי' התוקף בידם בכח התורה שמסר להם. כמ"ש ה' עוז לעמו יתן. כיון שהם שלוחים לקרב כל הברואים אליו ית'. ז"ש וידבר ה' כו' לאמר אנכי כו'. פי' כי הבורא ית' נתן להם התורה. כי אין ביכולת האומות לזה. וגם בנ"י פרחה נשמתן ונזדככו כמלאכי השרת. לכן כ' יום אשר עמדת לפני ה' כו' כמלאכים שנק' עומדים כו'. והמכוון שבנ"י יאמרו וימשכו אותן הדיברות מדרגה אחר מדרגה עד שיתקרבו כל הברואים. כי חיות הכל בתורה. ותיקון הכל בכח התורה. וז"ש לאמר שצריך כל אדם מישראל להעיד בכל יום על הבורא ית' כמ"ש שמע ישראל פעמים בכל יום. ודברים אלו מאירין לכל העולם ולכל הברואים. וברש"י לאמר מלמד שהיו עונין על הן הן כו'. והיינו שאין דיברות הבורא ית' כדיברות ב"ו. רק הדיברות היו חקוקים בלבם. והיינו דכ' רואים את הקולות. היינו בלבם ראו שנתקיים מיד. וניתקנו נפשותם שנמשכו אחר הדיברות. וזהו ענין תורה שבע"פ שכ' חיי עולם נטע בתוכינו שנבללו דברי תורה בנפשותם. וז"ש ומעוזי. היינו שנעשו מעצמות בנ"י תורה שנק' עוז:

 

 

 

בפסוק כה תאמר כו' לנשים בלשון רכה כו' ותגיד דברים הקשין. וקשה דבלשון א' נאמר כדפרש"י בלשון הזה ובסדר הזה. ויתכן לומר כי באמת באלה הדברים לנשים ופחותין שדעתן קלה. הם רק דברי פיתוי איך שהקב"ה קירב אותנו והרים אותנו. אבל אנשים מבינים יודעים שאין זה דבר קטן ושמקבלין בזה עול גדול ונורא לעבוד הבורא עולם ולברר מלכותו ית' בעולם. ולכן אמר בלשון הזה ובסדר הזה שגלוי לפניו ית' שבזה הלשון ימשוך כ"א לפי דרכו. הנשים בפיתוי. והאנשים בקבלה נוראה. ובגמ' ג"כ מצינו מחלוקת אי מצות ליהנות ניתנו. והלכה דלאו ליהנות ניתנו כנ"ל:

 

 

 

אנכי ה"א כו' מבית עבדים. איתא במד' כל הנשמות עמדו בקבלת התורה. א"כ לכולם נאמר הוצאתיך. כי כמו שבנ"י למטה היו בגלות מצרים. כן היו הנשמות למעלה משועבדים תחת שר מצרים. ובקבלת התורה נתעלו בנ"י ונכנסו תחת כנפי השכינה. כמ"ש הוצאתי אתכם מא"מ להיות לכם לאלקים. כמ"ש אנכי ה' אלקיך. שייחד אלקותו ית"ש עלינו בלי שום אמצעי. וזהו עיקר הפי' מבית עבדים. כי כל הטבע נק' בית עבדים כמ"ש חז"ל עוה"ז דומה לפרוזדור בפני עוה"ב. ופרוזדור הוא בית עבדים. וכל התחתונים משועבדים לשרים ומלאכי מעלה. ובנ"י יצאו מבית עבדים ונכנסו לטרקלין שהם בני עוה"ב. וזה עדות השבת שהוא מעין עוה"ב. וז"ש וזכרת כי עבד כו' ויוציאך ה"א כו' ע"כ צוך לעשות כו' יום השבת. וזה ענין שנחלקו החוקרים אי נשמות למעלה מהמלאכים או מלאכים שכלים נבדלים למעלה מהנשמות. ובאמת שניהם כוונו אל האמת כי מצד הבריאה מדרגת השכלים למעלה מן הנשמות. אבל הקב"ה הוציא אותנו והרים אותנו למעלה ממדרגת המלאכים מצד התורה. ועיקר התורה היא אנכי ה"א לקבל אלקותו ית"ש. ואז בהר סיני השיגו בחוש בחי' אלקות. ויצאו מהגשמיות. ולולא החטא הי' עולם שכולו שבת כמ"ש אמרתי אלקים אתם. אך אחר החטא נפלו ממדרגה זו. ובש"ק שיורדת נשמה יתירה היא הנשמה שקיבלו בהר סיני שהיא למעלה מבית עבדים. לכן שבת עדות על יצ"מ וקבלת התורה. לכן שבת סהדותא איקרי דכ' אתם עדי נאום ה'. וכל העדות בכח התורה שנק' עדות דכ' וידבר אלקים כו' כ"ה האלה לאמר. אנכי ה"א. פי' שתכלית כל הדברים האלה להעיד ולברר כי אנכי ה"א. כמו שראו בעין בהר סיני ונעשו עדים כמ"ש אתה הראת לדעת. והניח הקב"ה זה העדות בתורה. כי כל ישראל יש להם חלק בתורה. וכפי היגיעה בתורה נעשה עד. ואיתא בגמ' כותב אדם עדותו בשטר ומעיד עליו אפי' אחר כמה שנים. ואפי' אינו זוכרה מעצמו רק שע"י הכתב נזכר. חשוב עד. וכמו כן ע"י היגיעה בתורה בא איש ישראל לזכור זה העדות שחקוק בנפשו בקבלת התורה. ואיתא עוד בגמ' עצמו מאי. ומסקינן דצורבא מרבנן אפי' הבע"ד עצמו יכול להזכיר לו עדותו. וזהו בחי' תורה שבע"פ. שחכמי ישראל זוכין אשר הקב"ה בעצמו מזכיר אותם בלבם זה העדות כמ"ש:

 

 

 

בקיצור

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. במד' מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל כו'. כי יש כמה משפטים לכל עולמות וברואים כפי מדריגותיהם ולבנ"י ניתן אלה המשפטים והם משפטי ה' אמת. והם משפטים של התורה באמת. ז"ש רש"י מה הראשונים מסיני. ובמד' תנחומא ע"פ ועוז מלך משפט אהב אמר כי גבור בו"ד אינו שומע למשפט אבל הבורא ית' שהוא עזוז וגבור ומשפט אהב. והשי"ת שנתן התורה לבנ"י ה' עוז לעמו יתן שע"י התורה ניתן לבנ"י הכח להטות כל הבריאה וזה עצמו פי' מגיד דבריו כו' הדברות שהוא הנהגת כל הבריאה כי הכל באורייתא אשתכלל. לכן מסר לבנ"י גם המשפטים כיון שהעולם תלוי בהם. ז"ש במד' שופטים ע"פ לא תטה משפט דע שאתה מזעזע אחד מרגלי עולם וע"ש:

 

 

במדרש מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל כו' לאומות עכו"ם נתן מצות גולמות כו'. דכתיב המשפט לאלקים הוא. ומ"מ כתיב תשים לפניהם. והוא כמ"ש חז"ל שהשכינה שרויה ביניהם כדכ' בקרב אלקים ישפוט. וכ"כ משפט וצדקה ביעקב אתה עשית. כי המשפט בעצמו מלמד השופט דעת. כי הנה משפטי התורה וכל מצות השי"ת אינם כמצות מלך בו"ד. כמ"ש חז"ל אין מדת הקב"ה כמדת בו"ד הוא למעלה ממשאו ארון נשא את נושאיו. כמו כן כל מצוה מתקן את האדם. וזה עצמו ענין הקדמת נעשה לנשמע. פי' שידעו והבינו כי אין עיקר המצוה כפי השגת האדם. אבל כאשר יעשו ויקיימו לשמה. אז ישמעו ויבינו פנימיות המצוה. וע"ז אומרין אשרי איש שישמע למצותיך. ובמדרש ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם כשאמר יתרו למשה ד' מדות ולא מצא רק א' א"ל הקב"ה למשה ואלה המשפטים לך ולמדם. הענין כמ"ש כי זה עיקר ההבדל בין חכמי האומות ודייניהם כי כפי השכל טו) כך הם דנין הדין אבל מדת בני ישראל אינו כן רק מן המשפט מקבלים החכמה והשלימות. וזה אשר תשים לפניהם. קודם שלימותם. והמשפטים ישלימו להם שלימות החכמה האמיתית. וז"ש מה הראשונים מסיני כו'. ועוד כתבו שסמכו למ"ש ולא תעלה במעלות שלא יפסיעו פסיעה גסה בדין. היינו כנ"ל שידעו כי לא מחכמתם הם שופטים. רק במה שהקב"ה מאיר עיניהם מן השמים כאשר ישפטו לשם שמים. וז"ש מגיד דבריו כו' הוא לשון הוה כי לעולם השי"ת מאיר עיני בנ"י במצותיהם [וכמ"ש אומר ועושה גוזר ומקיים כמו שבמאמרו ברא העולם ומקיימו כמו כן במצותיו ית' הוא המקיים] וכתיב אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כי המצות נותנות חיות חדש לבנ"י טז) וזה שאמר שלאומות נתן מצות גולמות אבל בנ"י זוכין לפנימיות של המצות דכתיב אתה עשית כו' השמים כו' ואתה מחי' את כולם. ופרשנו כי הוא פנימיות הבריאה והוא דרך התורה ומצות שנקרא עץ החיים. ובזוהר בהר איתא ע"פ ובשביעית יצא לחפשי חנם דכ"ז שהיה עבד מה שקיים מצות הי' חנם ע"ש דמאן דכפית באחרא א"י לקבל עול מלכות שמים וכיון דמהאי פטור מכולא פטור ע"ש. ותמוה דהא עבד חייב בכל המצות. אבל הענין הוא כנ"ל שא"י לזכות לפנימיות המצות רק מי שהוא בן חורין ויכול לקבל עול מ"ש בשלימות. וכ"ה במשנה שקדמה פ' שמע שיקבל מ"ש תחלה ואח"כ עול מצות. כי זה עיקר החילוק שבין ישראל לאומות עכו"ם דכל מה דעבדין לגרמייהו עבדין ועכו"ם אדעתא דנפשי' עביד. וענין לשמה א"י לקיים שום ברי' רק בני ישראל שהם מוכנים לזה שהוציאנו השי"ת ממצרים. ונעשין בני חורין לקבל עול מלכות שמים ואחדותו ית"ש. ועושין רק לשמו. ואז וחי בהם. ובאמת זה הוא כפי הזדככות האדם שזוכה לחירות מן היצה"ר ואינו כפות ומקושר להטבע והגשמיות. ולכן בגלות נאמר נתתי כו' חקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם. אבל כשהיו בני ישראל בא"י היו בני חורין ונתאחדו בהשי"ת כראוי והרגישו חיות פנימיות בכל מצוה:

 

 

 

סמיכת העבד עברי לפרשה הקודמת. כי זה החירות קבלו בנ"י בקבלת התורה שלא יוכל איש ישראל להיות משועבד רק להשי"ת. ובשביעית יצא לחפשי הוא בחי' שמיטה כמ"ש בזוה"ק בהר. וכמו שיש שמיטה לארץ ישראל ושבתה הארץ. כן בנפשות בני ישראל שא"י להיות משועבד רק ששה שנים. ובשביעית נפתח לו שער החירות. ואם יאמר אהבתי. ופוגם בזה המפתח של שמיטה. עוד יצא ביובל. וב' אלו הם בחי' תפלה ותשובה כדאיתא במד' מבטח כל קצוי ארץ וים רחוקים. נמשלה תשובה לים [ותפלה למקוה]. מקוה פעמים פתוחה פעמים נעולה. ושערי תשובה לעולם פתוחים. ולכן רוצעין לו האוזן שהוא פגם של התפלה. ועל הדלת דכ' לשקוד על דלתותי לשמור מזוזות פתחי והוא בחי' שערי תפלה שלפעמים נעולין. וכשפגם בזה מתקרב על ידי שערי תשובה. ושמיטה ויובל ב' אלו זכו בני ישראל בקבלת התורה. וכן בפרשת בהר נסמכו שמיטה ויובל להר סיני. והם עצמם בחי' עשרת הדברות ה' עילאה וה' תתאה:

 

 

 

בקיצור

באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים. ע"י שהתנדבו בני ישראל למשכן בנדבת הלב לכן נשאר כח נדבה זו לבנ"י לעולם כמשרז"ל מצות שקבלו עליהם בשמחה עדיין עושין בשמחה לכן מרבין בשמחה שנתעורר נדבה רצון טוב כמ"ש רש"י וחשק בלבות בנ"י להתדבק בו ית' וע"י התגלות השמחה יכולין לברר ולתקן הכל וז"ש ועל הכלאים ועיקר הרצון בהתגלות פנימיות נדבת הלב שיש בעצם לבות בני ישראל שנקראו בת נדיב לכן העשיר לא ירבה כו':

 

 

ויקהל ושקלים

באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים. מו"ז ז"ל אמר כי הנדבה צריך להיות משומר מהתערבות פסולת. וז"ש ועל הכלאים דכתיב לא לכם ולנו לבנות כו'. וכן הענין בפסוק ויקהל משה שכתב בזוה"ק שהבדילם מן הערב רב. ולכן הקדים להם מצות השבת. כי שבת מבדיל בין בני ישראל כדכתיב ביני ובין בני ישראל אות הוא. והנה קודם החטא היו נבדלים לגמרי גם בבחי' עשי'. ואחר החטא כתיב כי פרוע הוא. ואיתא קלקלתם נעשה הזהרו בנשמע. כי השמיעה מיוחד לעולם רק לבנ"י כמ"ש שמע ישראל. וכתיב שמעה עמי ואדברה. כי בחינת השמיעה מיוחד רק לבני ישראל. ולזה זכו בשמיעת עשרת הדיברות כדכתיב ועתה אם שמוע תשמעו בקולי כו' והייתם לי סגולה כו' להיות נבדל מכל העמים. ולכן אמרו משמיעין על השקלים. והקדימו באדר קודם המעשה כי הכנת המעשה מיוחד רק לבני ישראל להיות עושים המצוה לשמה ועל ידי זה אין בהמצוה פסולת ותערובות. ולכן קורין שקלים בשבת שהוא בחי' נשמע וכמו שהקדים משה רבינו ע"ה מצות השבת קודם נדבת המשכן:

 

 

במדרש לקח טוב נתתי. יש בו כסף כו' זהב כו' מוכר נמכר עמו כו' דכ' ויקחו לי. ולא ויתנו. ופירשנו כי אין המכוון הנתינה. רק מה שמפרישו האדם לשם שמים. כדאי' תרומה ניטלית במחשבה. ועל ידי נדיבות ורצון האדם חל עליו שם שמים. ונעשה קודש. וזה הכח ניתן לבני ישראל על ידי התורה שנק' לקח טוב. פי' שיכולין ליקח ולקרב כל הדברים אליו ית' ע"י התורה. מאחר שהכל נברא ע"י התורה. גם פי' לקח טוב שיכולין ליקח ולקבל הארות עליונים ממה שלמעלה מהטבע עד שזכו בנ"י להמשיך השראת השכינה למטה. וזה הסמיכות אחר קבלת התורה נצטוו בתרומת המשכן. ואמר הש"י מאת כ"א אשר ידבנו לבו. וא"כ בוודאי ראה הבורא ית' רוב השתוקקות בנ"י לשכון בתוכם. ואי' המאור שבה מחזירן למוטב. וע"י שקיבלו התורה נתרבה הנדבה והתשוקה בלבות בנ"י. עד שנענו משמים. ואמר ויקחו לי כו'. לכן נקראת לקח טוב מלשון מלקחיים במ"ש בישעי' שלקח המלאך במלקחיים מעל המזבח ונגע על פיו ודרשו חז"ל עצום עושי דברו שהמלאך לא הי' יכול ליגע בידים ונגע בפי הנביא ולא הוזק ע"ש. והיינו שיש לפיהם של ישראל כח ע"י התורה ליגע למעלה מכוחן של מלאכי השרת כנ"ל:

 

 

 

במדרש לקח טוב נתתי כו'. כבר כתבנו בזה כי התורה נק' לקח טוב שעל ידי התורה יכולין למצוא טוב הגנוז בכל מקום. והנה זאת התרומה הנזכרת כאן הוא להעלות הארות הגנוזות תוך מעשה בראשית. והכל ע"י התורה דאיתא במשנה חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה חיבה יתירה נודעת להם כו' שבו נברא העולם דכתיב לקח טוב נתתי כו'. פי' כי התורה סוד ה' ליראיו. והיא חמדה גנוזה וראויה היא לבני ישראל. אבל חיבה יתירה היא בחי' בריתי להודיעם. ודעת הוא להבדיל בין אור לחושך כמ"ש עץ הדעת טוב. וכן איתא אם אין דעת הבדלה מנין. וע"ז הענין אמרו חז"ל לא הי' צריך התורה להתחיל כו' מ"ט פתח בבראשית כח מעשיו הגיד. והיא החיבה יתירה נודעת והיא התורה שבה נברא העולם. והוא בחי' מלה דקיימא בעובדא דאיתא בזוה"ק פרשה זו דבעי לאטרחא עלה סגי. והטעם כיון שבעשי' נתערב טוב ורע וצריך בירור. ובאמת קודם החטא הי' נתקן גם העשי'. אבל אחר החטא הוצרך להיות התיקון ע"י התרומה. והוא שהתורה נק' ראשית כמ"ש ז"ל בראשית בשביל התורה שנק' ראשית. וכי לא הי' יכול לכתוב בתורה ברא. רק שהיא התורה בבחי' ראשית. דכן הי' רצונו ית' לברוא העולם בכח הנקודה ושורש שבה מלה דקיימא בעובדא ובכח זאת התרומה יתקיים כל העולם. ואיתא בזוה"ק פרשה זו ע"פ אתה הראת לדעת כי כמו דקוב"ה באורייתא ברא עלמא. כמו כן בני ישראל באורייתא מקיימין עלמא. תורתי אל תעזובו משמע אפילו במקום שאינו כולו תורה כמ"ש במדרש בכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי כו':

 

 

 

במדרש תנחומא לקח טוב משל שני סוחרים לזה מטכסא ולזה פלפלין כו' החליפו מה שביד זה אינו ביד זה. ובת"ח זה שונה סדר זרעים וזה סדר מועד השנו זה לזה ביד כ"א ב' סדרים כו'. הענין הוא כי יש לכל איש ישראל חלק מיוחד בתורה והתורה מחברת נפשות בנ"י. כמ"ש תמימה משיבת נפש. ונעשין אחדות א' בכח התורה כמ"ש מורשה קהלת יעקב. ומקבלין זה מזה הדעת המיוחד לכל א'. וכ' ה' עוז לעמו יתן ובזה יברך את עמו בשלום. שמו של הקב"ה שלום. מלך שהשלום שלו. ועושה שלום במרומיו. וכמו כן התורה שמותיו של הקב"ה. ולכן ע"י התורה זוכין לשלום. וכ"כ לכולם בשם יקרא לפי ששמו יתב' כולל כל צבא מעלה. לכן מתחברין ע"י השם. כמו כן נפשות בני ישראל מתחברין על ידי התורה. וכמו כן בנדבת המשכן שהיה נעשה ע"י נדבת כל איש ונתחברו ע"י המשכן להיות אחד. ואז זכו להשראת השכינה. ובאמת צריך להיות האחדות במעשה דיבור ומחשבה ובמשכן ובמקדש נתאחדו במעשה. ובתורה בדיבור. ובהקב"ה במחשבה. כמ"ש שבעים נפש בלשון יחיד. לפי שעובדין לאל אחד. זה בחי' הרצון ותשוקה שבלב. שפונים כולם אליו ית"ש. ובזה נעשין גוי אחד:

 

 

 

בחשן ואפוד תפתח כו' שמות בני ישראל כו'. כי בודאי י"ב אבנים אלו הם שורש כל אבנים טובות. ולכן אבנים טובות תכשיטין הם בעולם ע"י שכל תכשיט הבריאה הם השבטים לפני הבורא ית'. וז"ש תפתח. כי השבטים הם שורש אלה האבנים. והעיקר זכרון הוא יוסף לכן באפוד היה רק שוהם אבנו של יוסף. ובאמצעיות אבנו של יוסף. כל הי"ב אבנים מתאחדין בשורשיהם:

 

 

 

במדרש זית רענן כו' באין אומות וחובטין כו' בצר לך באחרית הימים כו'. הם הניצוצות שמבררין בני ישראל האור מתוך החושך בימי הגלות. ולכן במשה רע"ה נאמר ואתה תצוה כו'. שמן זית זך שהוא נקודה ברורה בלי פסולת. כתית למאור מגרגרו בראש הזית. וכן הוא בסדר הדורות כי דורו של מרע"ה היה בראש הזית והיו הכנה להעלות נר תמיד. ובדורות אחרונות הוא שמן המעורב תוך הפסולת. וב' אלו הם בחי' ימי המעשה שהוא לברר אוכל מתוך פסולת. וביום השבת לא נאמר ויהי ערב. כי הוא שמן זך למאור. כמ"ש אין דומה מאור פניו של אדם בשבת לימי החול. והוא הכנה להאיר לכל ימי המעשה. ובמד' למעשה ידיך תכסוף. נתאוה הקב"ה למעשה ידיו כו'. הענין הוא כי כל המצות הם כלים לתקן קומת האדם. רמ"ח ושס"ה. להיות כלי לקבל בו הארת הנשמה שהוא מעשה ידיו של הקב"ה כדכ' ונשמות אני עשיתי. והנשמה היא דביקה באלקות כשאדם זוכה כראוי כמ"ש תקרא ואנכי אענך. וזה תכלית המצות. כמ"ש אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. שזוכה לנשמת רוח חיים. אור תורה. היא הנשמה בראש שמן זך. וזוכה לזה על ידי נר מצוה שהוא תיקון הגוף כנ"ל. כמ"ש במדרש מי שעושה מצוה כאלו מדליק נר ומחי' נפשו כו':

 

 

 

במדרש לולי תורתך שעשועי כו' אבדתי בעניי כשאמר הקב"ה למשה הקרב אליך כו' אהרן הרע לו. א"ל תורה היתה לי ונתתי' לך שאלולי היא הייתי מאבד עולמי כו'. פי' הגם כי הי' משה רבינו גדול מאהרן. מ"מ הכהונה ניתנה לאהרן שהוא נבדל מן העם כמ"ש ויבדל אהרן כו'. אבל מרע"ה שהוא שר התורה צריך להיות דבוק בכלל ישראל. ולכן לא הוריש מרע"ה כתרו לבניו. רק מורשה קהלת יעקב. ואילו הי' גם מרע"ה נבדל. לא הי' ח"ו לנו תקומה. אך זה כח התורה דכתיב בה יקרה מפנינים. ממי שנכנס לפני ולפנים. שהיא מעמדת ומקיימת כל העולם. ובזה ניחם הקב"ה למשה כי א"א לו להתפרש מכלל ישראל. ולפי שמסר משה רע"ה נפשו על כלל ישראל שילם לו הקב"ה להיות כחו נשאר בכלל ישראל. וכמעט כל איש ישראל יש בו הארה וניצוץ ממרע"ה. ולכן לא ניתן לו הכהונה. כי הכהן צריך להיות נבדל. וכן אמרו חז"ל כתר כהונה זכה אהרן ונטלו. כתר מלכות זכה דוד. אבל כתר תורה מונח לכל איש ישראל:

 

 

 

תצוה ופ' זכור

במדרש יפה פרי תואר כו'. הענין הוא כי אין צריך לאורה. אכן כתיב להעלות נר תמיד. כי תורה אור. ומכש"כ הקב"ה כולו אור. אבל הנר עיקר תועלת שלו להאיר תוך החושך. וע"ז נבראו בנ"י ונתערבו בין האומות ורשעים וסט"א שבעולם הזה. אעפ"כ מאירים לעולם. ונר תמיד הוא נקודה חיות שיש בעולם מחי החיים. והוא נשמת העולם. כמו בפרט נר ה' נשמת אדם. כן בכלל. ותמיד כמו שהוא בזמן (כי) [כן] הוא במינים. פי' שנקודה זו מאירה בכל עת ובכל מקום. אבל בנ"י יכולין להעלותה יותר ויותר לאור התורה וזה ע"י המצות שהם ענפים מהתורה. וחיבור תורה ומצות א"י להיות רק ע"י עבודת בני ישראל. וכאשר בנ"י יצאו ממצרים היו מוכנים להטות כל האומות אל הבורא ית' לולי שקדמן עמלק הרשע ימ"ש על הדרך. לכן אחריתו עדי אובד. כי יש לכל אומה באחריתה קצת שייכות ע"י בנ"י זולת עמלק. ויזנב כו' הנחשלים אחריך הם דורות שלנו כמו שהי' אז בפרט באותן שפלטן הענן. כי בפנימיות בנ"י בוודאי אין לו שום מגע. ולכן בשבת קודש שהשי"ת פורס סוכת שלום עלינו יכולין למחות אותו. ולכן הקדימו חז"ל קודם פורים בש"ק לקרוא פרשת זכור כי צריכין להכין מש"ק כח למחות אותו בימי המעשה. וכמו שהי' שם שאמר ליהושע וצא הלחם כו' מחר אנכי נצב כו'. שמכח הפנימיות יש להכין בעבורו כלי מלחמה. וכ' אשר עשה לך לשון יחיד ומסיים בצאתכם. כי כשבנ"י באחדות אחד אינו יכול ליגע בהם. ורק אז היו ברפידים שלא הי' להם האחדות כראוי. וזה הנחשלים. וכמו כן בדורות השפלים שנמשכין אחר הראשית ודורות הראשונים. ולנו עיקר המכשולות שעשה לנו עמלק. רק בשבת קודש יש כח לבנ"י מדורות הראשונים כמ"ש שמרע"ה מחזיר לנו הכתרים בכל ש"ק. ויש האחדות בבנ"י. כמ"ש דמתאחדין ברזא דאחד. ואין לו שום מגע בנו בש"ק. אז הזמן לזכור לו איבה ושנאה. וז"ש והיה בהניח כו' מכל אויביך מסביב הוא בש"ק שבאין לשורש המנוחה כנ"ל. והנה מצוה לזכור יצ"מ בכל יום כדכ' כל ימי חייך. והטעם כי בנ"י לעולם הנהגה שלהם למעלה מהטבע. וצריכים לנסים ונפלאות. כמ"ש על נסיך שבכל יום עמנו. ובימי הפסח מתעורר שורש הגאולה ביותר. ועמלק ידע והבין כי ביציאת מצרים נתחזקו בנ"י לדורות עולם. לכן ויבוא עמלק לבטל ולהחליש כח יצ"מ לערב אותנו. שלא להיות אחוזין בשורש הנסים. ולכן קודם ימי הפסח הקדימו חז"ל פ' זכור. וכן עשה הבורא ית' לנו נסים בימי מרדכי ואסתר באדר. כדי שאחר מחיית שם עמלק שנעשה בימים האלו יכולין אח"כ להתדבק בגאולת מצרים בימי הפסח. וכן איתא במדרשות ע"פ זכרונכם משלי אפר אם אין אתם זכורין למחות עמלק תחזרו למצרים בחומר ובלבנים כו' ע"ש. והקב"ה שילם לעמלק כמדתו ע"י שהכין עצמו ועמד על הדרך למצוא עילה לכשיהי' קצת ירידה לבנ"י. כמו שהי' ברפידים שרפו ידיהם מיד בא. כן מצווין אנחנו לזכור שנאתו תמיד שכשיהי' עת רצון לא נשכח מלמחות אותו. ז"ש זכור כו' עי"ז והיה בהניח כו' תמחה. והאמת כי ניסן זמן גאולה כמ"ש בניסן עתידין לגאול. לכן ביותר צריכין עתה לזכור שכשנהיה גאולים במהרה בימינו לא נשכח מלנקום ממנו. גם נראה כי נשבע הקב"ה שאין שמו שלם עד שימחה שמו של עמלק. לכן בוודאי בימים הללו שקודם זמן גאולה יהיה מחיית שמו בודאי כדי שיוכל אח"כ להיות שם וכסא שלם במהרה בימינו אמן. וחכמינו ז"ל ברוח קדשם בלי ספק כוונו לזמן האמיתי שיהי' בימים אלו מחיית שמו. ממילא יש בכל שנה בזה הזמן קצת מחיית שם עמלק. ועיקר יש לזכור לנקום ממנו בעבור שהוא מעכב התגדלות שם כבוד ה' ית':

 

 

בפסוק והיה כאשר ירים משה ואמרו חז"ל וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות אלא לומר לך בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברין ואם לאו היו נופלין. וקשה מה קושיא וכי ידיו של משה. וכי זה בלבד עשו לנו ידיו של משה. והם עשו כל נפלאות ה' בקי"ס ושאר נסים. וכי ידיו של משה מילתא זוטרתי נינהו. ותו מה דמסיים המשנה ואם לאו היו נופלין. ונפילת ישראל מאן דכר שמי'. וגבר עמלק כתיב ולא נפילת ישראל. לכן נראה לפרש כוונתם בדרך זה. דהקושיא וכי הי' תלוי כל זה במשה רע"ה עצמו שידיו עושות או שוברות דא"כ פשיטא דלא הי' מניח ידיו ומאי כאשר יניח משה. לכן תירצו כי ידיו של משה היו מתגברין כשבנ"י מסתכלין כלפי מעלה. וא"ל היו נופלין ידיו של משה רע"ה. ולא הי' יכול להרימם. כי מרע"ה הגם כי הוא הי' מושיע לבנ"י. אבל הכל הי' תלוי בהכנת בנ"י. כי כל נשיאי ישראל בכחן של בנ"י הם נושאים כמ"ש במקום אחר כמו שכ' ארון נשא את נושאיו. כן הוא בבנ"י דומין לבוראן. וכ"כ הרים אתכם על גבי דייניכם. וגם אין רחוק לפרש בפסוק עצמו כן כאשר ירים משה הוא סימן וגבר ישראל. שע"י שגבר ישראל הרים משה את ידיו. ובאמת מלחמה זו היה הכנה לכל הדורות. וכתיב לשון עתיד ירים יניח. כי יש דורות שמתרוממין ידיו של משה וגוברין בנ"י. והגם כי הפשוט אמת שהי' עלי' וירידה במלחמה זו ע"י שהי' הכנה לכל הדורות ובזמן שבנ"י מתגברין בתורה זה נק' ירים משה ידו. ויניח הוא כמ"ש ברפידים שרפו ידיהם מן התורה. שוב מצאתי מפורש כזה בזוה"ק השייך לפ' תרומה רע"ט ב' ע"ש:

 

 

 

בפסוק ואת פרשת הכסף אשר אמר המן לשקול כו'. שזה חרה למרדכי הצדיק מה שיהי' להרשע נדיבות כזה. וזה א"א בלתי שפלות בני ישראל. שכפי מה שרפו ידיהן מלהתנדב להבורא ית'. כך נמצא אצל הרשעים. כי באמת הנדיבות של ישראל הוא. כי באמת לא נתקבל מהמן. ולא גרם הכסף הגזירה. רק מה שאמר לשקול ע"ז נתעצב הצדיק:

 

 

 

במגלת אסתר איש יהודי הי' כו' במדרש מוכן לגאולה. דחז"ל דרשו הגלה מעצמו. להודיע כי בכל גלות הקב"ה וב"ש מכין צדיק אשר הוא אינו בגלות ונכנס בין הגולים כדי להיות הכנה לגאולה ולכן כתיב ומרדכי לא יכרע שהי' מוכן שהוא לא יכרע. ולכן לא יכול המן ימ"ש לשלוח יד בו לבדו רק בכל היהודים שהיו אז במצב השפל. וכשהתחיל לחשוב על מרדכי בלבד והכין העץ היה זה הכנה למפלה שלו:

 

 

 

ליהודים היתה אורה זו תורה. דאיתא נשבע הקב"ה שאין שמו שלם עד שימחה זרעו של עמלק. והתורה כולה שמותיו של הקב"ה. ובכל מקום שיש מחיית עמלק מאיר אור התורה דאורייתא סתים וגליא. ולעתיד תצא חמה מנרתיקה ויתגלה סתרי תורה. ועכשיו מחמת אותו הרשע עמלק ימ"ש נסתם הפנימיות וכשיש מחיית עמלק יש גילוי הפנימיות. וזה קריאת המגילה. לכן הדר קבלוה בימי אחשורוש אחר מפלת המן הרשע. וכן איתא בברכת אהבה. וקרבתנו מלכנו רומז לזכירת מתן תורה. לשמך הגדול רומז לזכירת עמלק. שכפי מה שנמחה שם עמלק מתעורר כח מתן תורה שהוא שמו הגדול:

 

 

 

בגמ' מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה. לך והודיעם כו'. כמה מתנות טובות נתן הבורא ית' לבנ"י ותורה וכל המצות. אכן באמת השבת הוא כולל הכל. והוא השורש של כל המתנות טובות. והשורש נקרא בית גנזיו של הקב"ה. וז"ש אך את שבתותי תשמורו משמע שזה כולל הכל. דכתיב ויתן אל משה ככלותו כו'. ובמד' שלמד ושכח עד שנתן לו השי"ת בסוף הארבעים יום במתנה ע"ש. הענין הוא כי ההפרש בין אלו שנקראו מתנות כמ"ש במד' ג' מתנות כו'. אם כי כל טוב הנמצא בעולם הכל מאתו ית' שמחי' ומשפיע לכל את צרכיהם. אבל התקשרות אל השורש נק' מתנה הניתן מיד ליד פי' שבנ"י מקבלין מהנותן. וזה אינו יכול להיות עד תיקון כל השלימות שיש לאדם להשיג בעוה"ז. ואז בא אל שורש דביקות שיש לו. וז"ש ככלותו לדבר אתו פי' שתיקן כל הנהגה השייך לו ואז יוכל לקבל מתנה מיד הבורא ית'. וכמו כן נמצא בפרט כל איש ישראל לקבל חלקו בתורה. אכן לתקן עצמו עד לבוא אל השלימות אינו דבר נקל. אך בשבת קודש יש לכל אחד בחי' השלימות. לכן נק' שבת שמשיב כל אחד לשורשו. ולכן נק' שבת מתנה טובה כי כל השפעות באין מהשבת. והשבת הוא עצם המתנה. ובימי המעשה מתפשט למקבלים ולעולמות כפי מדריגת כל אחד ואחד. אבל שורש המתנה הוא בשבת כנ"ל. וזה ניתן לבנ"י. [ולכן אות הוא ביני ובין בני ישראל כו'. והוא עדות על הבורא ית' כי אח"כ בא במדריגות שונות. אבל המקבלים ראשונים מיד המלך יכולים להעיד כי הכל שלו והבן היטב]. ז"ש אמרה שבת לכל יש בן זוג כו' שבא ממדריגה למדריגה. אבל לקבל גוף המתנה מיד הנותן אי אפשר. והשיב השי"ת כנסת ישראל יהי' בן זוגך. שניתן לבנ"י זה הכח לקבל גוף המתנה. וזהו לך והודיעם שיהי' להם זאת ההתקשרות:

 

 

 

בפסוק ואתה דבר אל בני ישראל כו' אך את שבתותי תשמורו. דאיתא שמשה רבינו ע"ה מחזיר לבנ"י בשבת קודש הכתרים של הקדמת נעשה לנשמע. שהוא כח עשרת הדיברות שניתנו לבנ"י קודם החטא. שהוא מעלה גבוה מאוד כדאיתא במד' בפסוק ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. משל שבא בנו ונתן לו ממה שבתוך פיו. כן עשרת הדברות ששמענו מפי הקב"ה שע"ז נאמר ישקני מנשיקות פיהו על זה כתיב מפיו דעת ותבונה. אכן אחר החטא ניטל מאתנו זאת המדריגה. עכ"ז ע"י היגיעה בתורה זוכין להשיג גם הארה הנ"ל ע"ד אמרם ז"ל העוסק בתורה הקב"ה יושב ושונה כנגדו. והוא כשעוסקין בתורה לשמה כענין המשל בא בנו ונתן לו מתוך פיו. היינו מי שלומד באהבה ודביקות בבחי' בן יגע בתורה. ובשבת קודש מתגלה לבנ"י השגה הראשונה כמ"ש במ"א פורס סוכת שלום עלינו. הוא פרוסה מתוך פיו. וזה עצמו ענין הבדל יום השביעי מימי המעשה. כי כולם בחכמה עשית. אך בימי המעשה נתלבש החכמה בעשי' וצמצום בכל מעשה שנעשה בכל יום ממאמרו ית'. ובש"ק לא הי' רק מאמר ויברך ויקדש ולא נתלבש בעשי'. וכמו כן יש חלקים כאלו בתורה. שהתורה שניתנה לנו בכתב מתלבש הדיבור באלה התיבות והמצות הערוכות בתורה. אבל מפיו דעת ותבונה הוא אור התורה שלא ע"י צמצום והוא בחי' השבת. ונק' נשמה יתירה שגם בימי המעשה כל אדם יש לו נשמה. אבל היא מורכבת בגוף ונפש. והנשמה יתירה היא בלי התלבשות והרכבה. והיא בחי' אור תורה ובחי' השבת כנ"ל. והנה איתא בגמרא וינפש כיון ששבת וי אבדה נפש. ומקשין דא"כ שייך זה במוצאי שבת ולמה נכתב בשבת וינפש. אבל נראה לבאר הענין כי השבת מחי' כל ימי המעשה כדאיתא בזוה"ק כיון דלא אשתכח בי' מנא מה ברכתא אשתכח בי' אלא כולא בשביעאה תליא. והענין הוא כי השי"ת רצה שיתמשך הברכה לכל ימי המעשה. והמה באמת רחוקים מן הקדושה. לכן הי' התיקון ע"י שחול מכין לשבת. בכח הכנה זו נמשך ברכת השבת גם לימי המעשה. ז"ש ושמרו כו' את השבת לעשות. פי' להכין צרכי שבת. ועי"ז השבת מברך גם ימי המעשה. ועי"ז לעשות כו' השבת לדורותם ברית עולם. שיהי' התקשרות ודביקות כל הימים בשבת. וכענין הזה עשה השי"ת עוה"ז להיות פרוזדור והכנה לעוה"ב. והטעם שעי"ז יוכל העובד אלקים למשוך הארות מעוה"ב גם בעוה"ז. כענין שאמרו עולמך תראה בחייך כי עוה"ז רחוק מאוד מעוה"ב. וגלוי לפניו ית' שאי אפשר להיות בעוה"ז התגלות הקדושה. והי' התיקון ע"י הכנה מעולם הזה לעוה"ב. וכן הוא המדה. וכן הוא בש"ק דמיני' מתברכין כולהו יומין. ואם הי' הטל יורד בשבת קודש. לא היה דביקות והתקשרות בימי המעשה אל השבת. רק ע"י והכינו כו' אשר יביאו כו'. וז"ש וינפש. כי השבת מלבד שבו מתגלה עיקר הקדושה. מלבד זה נותן הוא קדושה והארת הנשמה גם לימי המעשה. וינפש הוא פועל יוצא שנותן הארת הנשמה לנפש האדם לימי המעשה. והוא ע"י השתוקקות כל הימים אל השבת. על ידי זה הוי אבדה נפש יכולין למצוא הארה מן השבת גם בימי המעשה. ז"ש שבת וינפש. בחי' שבת לעצמו. וינפש הוא שארית גם לימי המעשה:

 

 

 

בקיצור גדול

בשם מו"ז ז"ל בענין טהרת אפר פרה דכתיב מים חיים. והוא הארת התורה. וצריך להיות מקודם בטל כעפר לזכות לחיות התורה. לכן קדמה פרה לחודש. דאין כל חדש תחת השמש. רק ע"י ביטול הטבע מקודם. ולהוסיף ביאור כי הכנעה בפ"ע אינו עיקר המכוון. אבל צריך להיות בצירוף חיות התורה דכתיב עץ חיים היא למחזיקים. וצריך כל איש ישראל להיות חזק ותקיף בכח התורה וזהו עץ ארז. ובצירוף הכנעה שהוא אזוב כמ"ש שנדמה תורה למים שיורדין למקום נמוך ולכן כתיב מים חיים אל כלי שהוא כלים שבורים שמשתמש השי"ת בהם כמ"ש אשכון את דכא כו'. ועל ידי צירוף ב' אלו זוכין לטהרה: