משתמש:Roxette5/שפת אמת/ארכיון 1: הבדלים בין גרסאות בדף
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
העברה |
מקץ עד ויקהל ולא עד בכלל |
||
שורה 1:
אין בכח הפה. והם לא האמינו כי מדריגת יוסף למעלה מזה. וז"ש בעל החלומות הלזה בא. שהחלומות היו מורין שהוא למעלה מבחי' זאת. וז"ש הלזה. וכתיב בית יעקב אש. יוסף להבה. והשבטים הם הנרות שהאש מאיר עליהם. אבל יוסף יש לו חלק בעצם האור:
מקץ
Section 1
תרל"א
ב"ה שבת חנוכה ור"ח טבת
ענין החלום שכתוב בתורה משבע שני שובע ורעב. הרמז שגם כח הסט"א רק ע"י גלות השפע בתוך ההסתר. אבל אין להם כח ח"ו מבלעדי חיות השי"ת. וז"ש ותבלענה כו'. רק שלא נודע כו'. ונדמה כאלו יש להם כח ח"ו בעצמותם. ואינו כן. והי' זה להראות לפרעה קודם הגלות. שידע שאף שבנ"י יהיו כבושין תחת ידו. מ"מ אין לו כח נגד השי"ת ובאמת כ' אשר לא ידע את יוסף ששכח ג"כ בחי' זו:
ומה שיש ללמוד מפרשה זו להכין לעצמו בימים הטובים שנתגלה הקדושה בהם. לקבוע ההארות בלב היטב כדי להיות על ימי הרע כשהקדושה נסתרת. וכמ"ש ביום טובה היה בטוב פי' הי' לקבוע ההארה בגוף האדם. וביום רעה ראה עתה איך להתנהג אח"כ. כי קודם כל נסיון יש הארה איך ללמוד על אח"כ. ואפשר הי' ג"כ רמז ליוסף שבזמן זה שימלוך במצרים יכין על ימי הגלות. וכן הי' כמ"ש במדרש שע"י יוסף הצדיק נגדרו בעריות. ובאמת ע"י בפי' יוסף יכולין למצוא הארה גם בעת ההסתר. כתיב שער החצר הפנימית הפונה קדים. פי' בחי' ראשית הכח שיש בכל דבר שמשם יש התחדשות תמיד קודם שנטבע בתוך הטבע וההרגל. ששת ימי המעשה יהי' סגור שבחול הם ימי עבודה למצוא נקודה הפנימית כנ"ל. אך ע"י שבת וחודש יכולין למצוא גם בחול. ונ"ל ממ"ש יפתח ולא כ' יהי' נפתח. משמע שיום השבת והחודש הם המפתחות אשר יכול אדם לפתוח בהם הפנימיות גם בימי המעשה. והוא בחי' יוסף שומר הברית. פי' ברית. הפנימיות שיש בכל דבר והנקודה נק' ברית. כי נקודה זו היא אות ברית בין הבורא ב"ה וב"ש ובין הנבראים שנקודה זו שלח להחיות הנבראים. וכשהאדם שומר תמיד נקודה זו שביום השבת. יודע ונדבק ונתבטל כל החיות שלו להיות עולה ונדבק בהשי"ת כל א' לפום שיעורין דליבא. וזה סיוע לימי העבודה. שע"י שנתבטל בכל מעשה אל נקודה הפנימיות יכול למצוא נקודת השבת גם בימי העבודה כנ"ל. וחודש ג"כ ענין הפנימיות. רק שבת ע"י ביטול ועלי' כנ"ל. וחודש ע"י אמונה יותר שגם בתוך הטבע יש הארת התחדשות תמיד. ולכך חודש תלוי בישראל שיקדשו החודש שהוא אמונה תורה שבע"פ כנ"ל. וכ' אין כל חדש תחת השמש כי (ע"י) הטבע מביא הרגילות. ונשכח ההתחדשות. רק ע"י ימים הנ"ל יכולין למצוא התחדשות מלמעלה מן השמש ע"י בחי' הביטול והאמונה כנ"ל. וגם כל הגלות הוא זה שנסתר הפנימיות בהתלבשות פרות הרעות כו' עד שנשכח כח הפנימי כנ"ל. וע"י שמירת הברית כנ"ל בכל מעשה. יכולין למצוא ההארה גם בגלות. ואפשר ז"ש בלעדי אלקים יענה כו'. כי אמר שחלום זה לא יוכל להתקיים רק ע"י הסתלקות בחי' יוסף כנ"ל. וכן אח"כ כ' במד' שלא התחיל גלות מצרים עד שלא שמרו הברית ע"ש בפסוק אשר לא ידע את יוסף [כי כמו שמשמרין בחי' יוסף למטה ממילא בע"כ מלאך רע עונה אמן ויודעין גם הם שכל חיותם ע"י הפנימיות] ועתה יאכל חדש חלקיהם כו' ע"ש במדרש שמות. שע"י שעזבו שמירת הברית ניטל מהם בחי' ההתחדשות וכן פי' שם אא"ז מו"ר זצלה"ה. ולכך גם שם חנוכה על שיצאו מגלות יון חזרו לבוא להתחדשות הנ"ל. שמקודם הי' התחדשות בגלות תוך הטבע כנ"ל. וגם שכל נס מלמעלה מהטבע ומביא התחדשות. ולכך בימים אלו יכולין להתדבק בפנימיות. וכ' יפתח. והפי' ע"י חיפוש ורצון יכולין לעורר להיות נפתח כנ"ל:
שמעתי מאא"ז מו"ר זצלה"ה מצוה להניח על פתח ביתו מבחוץ הוא נגד מפתחות החיצוניות כו'. והוא השמירה גם בעניני עוה"ז שע"י יראת שמים נשמר נקודה הפנימיות שלא יתמשך אהבה ורצון לעניני עוה"ז:
יש ללמוד מ"ש במד' האלקים מצא את עון עבדיך כממצה החבית כו'. ובאמת אף מי שאינו יכול למצוא לעצמו חטא. אף אם באמת א"י למצוא. מ"מ אצל הבורא נתגלה שמלא חטאים. והם העיד הכ' עליהם כי גם לפני השי"ת הי' רק שמצא להם חטא. ועכ"ז אמרו מה נצטדק שלא היו יכולין להרים פניהם. ויכולין ללמוד ק"ו מזה איך ליבוש מהשי"ת בכל עת:
במדרש לא פנה אל רהבים זה יוסף. י"ל כי ע"י שהי' דבוק בהשי"ת ובאמת מהחלום נראה לו שצריך לומר כן לשר המשקים. ובאמת על ידו יצא מבור. רק ע"י שטעה לומר הזכרתני נתוסף לו ב' שנים. ולא נגמר שיזכירהו. אבל מי שפנה באמת לרהבים נגמר רצונו. ועי"ז נכרת מדביקותו יתברך:
אתה יצרת עולמך מקדם. כי בחי' הצורה הוא הפנימיות והוא מקדם שיש תמיד התחדשות כענין הפונה קדים וכ' בזוה"ק יוצר רוח אדם בקרבו שהוא בחי' פלא וכ' ברמ"א באו"ח סי' ו' פי' ומפליא לעשות שבחי' הפלא הוא תוך העשי' ע"ש:
Section 2
תרל"ב
ב"ה
חלום פרעה שנא' בתורה וגם כתיב חלום אחד הוא. נראה שיש ללמוד ממנו לעבודתו ית' שהוא ממקום האחדות והפנימיות. וי"ל שמרמז כי גם ימי הרעב הוא רק ע"י הסתרת ימי הטבע בהם כמ"ש ששת ימי המעשה יהי' סגור כו' ומכוסה בקליפות והסתרות שהם ימי הרעב ומזה נעשה הרעב. וז"ש ביוסף ויפתח כו' אשר בהם. בהם דייקא. שנמצאת הקדושה בהסתר בהם למי שיכול לפתוח. והוא בחי' יוסף גם בחי' שבת דכתיב ביום השבת יפתח. והיינו התקשרות הכל בנקודה העקריות. וי"ל שנקרא יוסף ע"ש שהכל רק תוספות על העיקר כי לעולם לא נשכח ממנו היניקה מהעיקר כנ"ל:
מה שלא הכירו בו השבטים שהוא יוסף. כי זה כח יוסף הצדיק ויהי בבית אדוניו כו' שיכול להסתיר עצמו כו'. במד' ולא פנה כו' זה יוסף. וי"ל הפי' כי בודאי יוסף הצדיק לא בטח בשר המשקים רק בהקב"ה. ומה שאמר כי אם זכרתני משמע שע"י החלום הי' נראה לו שמרמזין לו שיהי' ישועתו ע"י שר המשקים שהרי כך הי' אח"כ. ולכך אמר כי אם זכרתני. אבל באמת הי' רצון הקב"ה שממילא יזכירנו השר המשקים. ולא ע"י רצון וזכירת שר המשקים. רק שבעבור כי ביוסף נתקיים שלא פנה לרהבים כו' שאף שסבור שע"י יהי' הזכירה. אעפ"כ באמת לא בטח בו. לכך עזרו הקב"ה והציל אותו שאף שאמר כי אם זכרתני שכחו. כי החוטא בזדון כ' הלעיטהו וימות כו'. אבל אשרי הגבר כו'. שבטח באמת בהשי"ת. מצילו הקב"ה אף שבא לידי טעות כנ"ל. וז"ש נער עברי עבד לבזותו הכל מסיבת הקב"ה שלא ירצה להזכירו בעצמו. וזהו חיבה גדולה מהקב"ה כנ"ל. וז"ש זה יוסף כנ"ל:
יוסף משלו נתנו לו. כי מה שהאדם נותן משלו להשי"ת לבטל רצונו עבור רצון השי"ת זה נקרא שלו מה שמבטל ומכניע רצון עצמו. כי לעשות מעש"ט רק מעזר השי"ת. אבל למנוע ולגבור נגד תאותו ורצונו זה נקרא משלו. וכמ"ש במדרש ירא ה' בני ומלך המליכהו עליך כו'. ע"ש פ' ואתחנן. הוא ביטול רצונו כנ"ל. ועי"ז ג"כ נותנין לו מלוכה. מלך על יצרך. כי כאשר האדם מכניע א"ע כראוי להשי"ת. ממילא נכנע הטבע וכל הבריאה אליו. כי כיון שהוא נכנע נמצא כי ע"י הכנעת הכל אליו נכנעים להשי"ת וזה תשוקת כל הנבראים והטבע ג"כ וזה ומלך כו':
Section 3
תרל"ג
ב"ה
חלום פרעה שנזכר בתורה ודאי מרמז לענין פנימי וכתבתי כבר כי לכל ז' המדות שבאדם אהבה יראה כו' יש להם לטוב ולרע. ואא"ז מו"ר ז"ל הי' אומר שכל אלה המדות שהם לגשמיות הם כמו משל שיראה אדם איך לאהוב ולירא מהשי"ת יותר מלדברים גשמיים כו'. אך שצריכין לראות שלא להיות נטבע במשל זה. וי"ל שזה שפרות הרעות בלעו הטובות ולא נודע כי באו כו'. אף שכל החיות שלהם הפנימיות שהוא טוב. אך שלא ניכר זה. וע"י מדת יוסף הצדיק נפתח זה השער הסגור ונתוודע כי העיקר. הפנימיות כנ"ל. וזה שכ' ויפתח יוסף כו' אשר בהם. פרשנו כבר. בהם קאי אשנות הרעב בעצמם כו' כנ"ל. וכן בכל שבת קודש שהוא בחי' יוסף ג"כ נפתח כנ"ל שימי החול הם מלאכות גשמיות. והשבת הוא חיות הפנימי של ימות החול. כי בגשמיות חול מכין לשבת. ובפנימיות רק פותח חיות ימות החול כנ"ל:
Section 4
תרל"ד
ב"ה
במדרש קץ שם לחשך כל זמן שיצה"ר בעוה"ז אבן אופל כו'. כי אין קיום לסט"א רק בהסתלקות הארת הקדושה כמו חושך ע"י העדר אור כן יש קליפה והסתר. ולכן כשמסלקין משמים ההסתר ותתבטל הקליפה החיצוניות. ממילא נתגלה הפנימיות שהוא אך טוב. וזה עצמו חלום פרעה כי שנות הרעב באים ע"י ההסתר. ולא נודע כי באו אל קרבנה. ולכן כתיב ויפתח יוסף כו' אשר בהם כו' כדכתיב והרעב הי' ע"פ הארץ שנסתר הפנימיות שהוא שנות השבע. ויוסף הוא הפותח נקודה הפנימיות [כמ"ש כבר מזה באורך] וי"ל פי' מקץ שנתים ימים כשנשלם זמן השניות כדכ' והי' ביום ההוא ה' אחד ושמו אחד כו'. ועכשיו יש לכל הארה הסתר וחיצוניות ונק' שנתים ימים כנ"ל. וז"ש המד' כ"ז שיצה"ר כו'. כי עיקר קיום החושך בעולם. הוא ע"י מחשבות שקרים מהבלי עולם שאין בהם ממש. וכפי התדבקות בני אדם בהבלים דהאי עלמא. נותנים קיום לחושך הנ"ל שהם הבלים שאין בהם ממש. ויש זמנים טובים שמתבטל החושך בהם. וכ' שער החצר הפנימית כו' ביום השבת יפתח וביום החודש יפתח. שמתגלה בהם חיות הפנימיות שבכל העולמות. ובחנוכה חוט המשולש הוא. וההפרש בין חנוכה שנתקן בהם נרות כמ"ש נר מצוה ותורה אור. ואיתא בגמ' נר מציל מבורות ואבנים ועדיין כו' א"י באיזה דרך. הגיע לפרשת דרכים ניצול מכולם ועש"ז כ' תורה אור ע"ש במס' סוטה כ"א. והפי' כי נר מאיר במקום החושך לכן תקנו בחנוכה נרות מבחוץ כו'. [כמ"ש במ"א]. ושבת הוא מעין עוה"ב שמתגלה טוב הגנוז כדכ' מה רב טובך. והוא חיות הפנימיות שבכל דבר שהוא התורה. דבאורייתא ברא קוב"ה עלמא ונק' פרשת דרכים כי מהשורש מתחיל הפירוד. כדכ' ומשם יפרד. לכן בהתגלות אור התורה ניצול מכולם שמסתלק החושך לגמרי ומתגלה אחדות השי"ת כמ"ש לעיל מקץ שנתים ימים כנ"ל:
מרגלים אתם כו' לא היינו מרגלים. כי באמת ירידת השבטים למצרים הי' כענין המרגלים שיכינו ע"י הליכתם שיוכלו לירד אח"כ לגלות מצרים. אך לא נתגלה להם זאת. ואעפ"כ קיבלו דבריו כי בודאי אמר להם באופן שירגישו כי אמת בפיו. ואמרו לא היינו מרגלים שנים עשר כו'. פי' שלצורך זה צריכין להיות כל י"ב שבטים ביחד. ולכן צוה שיביאו את בנימין:
Section 5
תרל"ה
ב"ה
במדרש קץ שם לחושך כו'. אופל וצלמות כו'. כי המות והרע בא מחטא אדם הראשון כמ"ש בשער הקדושה כי ע"י החטא הנ"ל נתערב טו"ר בכל הבריאה ע"ש. וזה פי' שנתים ימים שאין דבר של קדושה שלא יהי' קליפה והסתר נגד זה. ולעתיד יתבטל זה השניות כמ"ש יהי' ה' אחד ושמו אחד. ובעת התחלת גלות מצרים הי' לתקן בחי' שנתים ימים הנ"ל. וע"ז הי' כל מראה החלום כי ז' שנות הרעב אין להם מקום בפ"ע אבל הם נמשכים אחר ז' שנות שובע. שהם ז' מדות שבקדושה. רק שסט"א נמשך אחריהם כקוף כו'. ולכן גמר כל דבר צריך סייעתא דשמיא. כי העיקר שיהי' נגמר בטוב כי לבסוף נמשך קלקול אם אינו כראוי רק השי"ת עוזר לבנ"י כמ"ש לאל גומר עלי. וזה יכולין להבין מחלום זה כי אין דבר רע בעולם שלא יהי' בו הקדמה רפואה קודמת שיוכל האדם ליקח מהארה הקודמת עצה על ימי הרעה כנ"ל. וזה בא המד' לומר כי אין להרע קיום בעולם כי השי"ת נותן רק טוב שלפי קבלת המקבלים נמשך צל רע כמו הצל שבא ממעשה האדם ותנועותיו ונק' צלמות. ומי שדבוק רק בנקודה של אמת ע"ז נאמר גם כי אלך בגיא צלמות לא אירע רע כי אתה עמדי. וכל ההפרש בין שנות השובע. מה שהי' בהם האחדות כמ"ש ותרעינה באחו וכ' ותכלינה דרשו במדרש יצאו מכוללות ע"י שהיו מיוחדין ודבקין בשורש החיות. וזהו העיקר כמ"ש בזוה"ק ומסתכלין עיקרא חד ושורשא חד. שלא לשכוח השורש והעיקר בכל מקום שהוא. אבל בשנות הרעב כתיב ותחילנה ודרשו לשון חולי כמ"ש וחלי רע כו'. אשר יתן כו' האלקים עושר ונכסים וכבוד כו' ולא ישליטנו לאכול כו'. פי' כי החולה יש בו החיות. רק שאינו מסודר באיבריו. באופן שאינו יכול לקבל החיות בתוך אבריו. כמו כן ימי הרעה ג"כ יש בהם החיות רק שהוא נסתר ואינו מיושר כראוי. ומי שיודע זה ומצפה לבוא לנקודה הפנימיות וליישר עצמו יכול למצוא הטוב הגנוז בהם. ויוסף הוא השליט על הארציות והגשמיות. והוא הרצון של אמת שיש בכל איש ישראל. הוא המשביר לכל עם הארץ. כי נקודה של אש יש בכל איש ישראל ובכל מקום רק הארציות מסתיר ומכבה. כמ"ש בספרים פי' ע"ה מלשון גחלים עוממות. ויוסף שובר זאת הקליפה וההסתר ומתגלה הפנימיות:
במדרש יוסף משלו ניתן לו ידים שלא משמשו כו' לב שלא הרהר כו' רגלים כו' צואר כו'. דקשה להמדרש דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא רק משלו ניתן לו. ופי' זה כי כל המצות אינם נקראים על שם האדם כי הכל בעזר עליון. ולכך מברכין קודם המצוה כי הציווי מסייע לקיים המצוה. אולם השמירה ממל"ת הוא של האדם. רק ע"ז לא שייך שכר. אך מי שבא לנסיון בדבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה כדאיתא בגמ'. וזה השכר יוכל להיות גם בעוה"ז. דשכר מצות כיון שבא בכח המצוה שהוא מהשי"ת והוא קדוש אינו בעוה"ז. וכ' מי הקדימני ואשלם כו'. אבל בנסיון כמ"ש ז"ל רווק הדר בכרך. אינו בכלל מי הקדימני. ואליו שייך שכר בעוה"ז ג"כ. ומה שהאריכו במד' לפרש כל האיברים באו להודיע כי הנסיון הי' בכל זה כי יש לך אדם שמתאוה להרהר או לשמש ולנשק כו'. ואליו הי' הנסיון בכל אלה התאוות ומכולם פירש עצמו כנ"ל. ועיקר הטעם מה שזכה יוסף לשכר בעוה"ז כי מדת יוסף הצדיק הוא להמשיך הברכה והשפע גם בעוה"ז לכן נקרא להבה ששולט למרחוק שמדתו הוא התפשטות הקדושה גם בעוה"ז [כמ"ש דנגיד ונפיק כו'] כנ"ל:
ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו. כי במצרים היו כולם בהסתר. כי החושך יכסה ארץ. וכמ"ש לעיל שכל ענין החלום הי' זה. ושגלות מצרים התחיל אז. והיינו להיות נסתר הקדושה אעפ"כ יוסף הכירם והם לא הכירוהו והבן:
עדות ביהוסף שמו כו' במדרש כי בא גבריאל ולימד אותו שבעים לשון לא הוי גמיר הוסיף לו ה' בשמו וגמיר. ותמוה חדא כי מה תורה הוא זו לידע ע' לשון. ופרעה ידע. ויוסף לא הי' יכול לידע. וגם מה תועלת אות ה' בזה. אכן יובן עפ"י המדרש הואיל משה באר כו' התורה בע' לשון פירשה להם. כי כל הע' לשון מתפשטין מלשון הקודש. כי התורה נותנת חיים לכל הלשונות. והם רק כמו לבושים כי המכוון אחד הוא. רק הלשונות משונים בתנועותיהם אבל הן הדברים שנאמרו בתורה מתלבשין בכל אלו הלשונות. ויוסף הצדיק שבא למלוך במצרים בכח התורה הי' צריך לידע ולקשר כל הלשונות בלשון הקודש. והי' זה הכנה קודם גלות מצרים שהוא גלות ראשון שבישראל הי' צריך יוסף לשלוט על כל אלה הלשונות. ולכן נתוסף לו אות ה' שבה' נברא העולם הזה כמ"ש בה' בראם ולכן בכח אות הזה להמשיך כל הלשונות אחר חיות הפנימיות שהוא לשון הקודש כנ"ל:
Section 6
תרל"ו
ב"ה שבת חנוכה
ויריצוהו מן הבור בזוה"ק בבירא נחית וישליכו אותו הבורה. בבירא סליק לבתר כו'. דכתיב שתה מים מבורך. כי לכל איש ישראל יש הסתר הבא מסט"א ע"י יצה"ר השורה בו ונק' בור. אך ע"י התורה שנקראת מים יכולין לעלות מבור הזה. ויש לו עוד תוספות כח ע"י התגברות נגד היצה"ר. והוא עבודת האדם. והוא ענין התורה יורדת למקום נמוך ומתקיימת בכלי חרס כו' כן נק' שמירת המים בורך כנ"ל. ונוזלים מתוך בארך הוא שורש נשמת האדם הבא מלמעלה והוא קדוש וטהור שע"י העבודה זוכין להמשיך כח נשמת חיים. והוא ענין השבת יומא דנשמתין ויש בו נשמה יתירה. ביאור הענין עפ"י פשוטו שבימי עבודה זוכין לנשמה כפי עבודת הגוף. כמ"ש בזוה"ק ע"פ אשר תמצא ידך לעשות בכחך כו' לתקן הגוף כדי להמשיך בו כח הנשמה וכמ"ש בזוה"ק ע"פ יוצר רוח אדם בקרבו הכל בפרשה זו ע"ש. אך בשבת קודש באה כח הנשמה לאדם אף שאינו זוכה בתיקון מעשיו. לכן נקראת נשמה יתירה. אך עכ"פ צריך להיות כלי מוכן לקבל הארת הנשמה והוא ענין הכנה שנאמר בשבת. והנה זאת היתה בחי' יוסף עם השבטים שיוסף הוא ענין שבת בארך שאין לו ענין עבודת הגוף כלל כמ"ש נזיר אחיו. והם היו ענין ימי עבודה פי' שזוכין לבחי' בארך מתוך בורך כנ"ל. ולכן כאשר השליכו אותו הבורה הי' קשה לפניו כמ"ש רק אין בו מים כי לא הורגל בעבודה זו. [ויוכל להיות כי לא רצו השבטים יותר רק שיסתלק ג"כ ע"י הבור וידע ענין עבודתם ויוכל לסבול אותם כאשר אח"כ נעשה להם אוהב. ומקודם לא הי' יכול לסבול אותם כמ"ש בפרשה הקודמת] ועזר לו השי"ת וסליק מבירא. לכן איתא במדרש כשבאו השבטים. טבוח טבח והכן זה שבת כו' פי' שיוסף הוא בחי' השבת ובספרים כתבו רמז חנוכה בפ' טבח והכן. ועם דברינו א"ש כי הי' אז התחברות חנוכה ושבת כי חנוכה הוא התיקון ע"י הבור כמ"ש ויעלני מבור שאון מטיט היון והוא ענין השבטים והי' התחברות ב' הבחי' כנ"ל:
עוד לענין הנ"ל דכתיב אשר ברא אלקים לעשות. פי' שכל הנברא בימי בראשית צריך תיקון כדאיתא במדרש שם ואיתא במד' ממלאכת עולמו שבת אבל לא שבת ממעשה הצדיקים כו' ע"ש. והענין כנ"ל כי שלימות הבריאה הוא התחברות כח הנשמה בגוף וזה נוהג בכל הבריאה שיש בכ"ד בחי' נשמה וגוף וזה לא נשלם כי תלוי בעבודת האדם לכן נאמר אשר ברא לעשות פי' לתקן. וזה כוונת זוה"ק אשר תמצא כו' לעשות בכחך לתקן כנ"ל. אך בש"ק יש זה השלימות אף בלי עבודת האדם לכן כי בו שבת כו':
בפסוק ולא נודע כי באו אל קרבנה. ובסיפור החלום בתורה לא נאמר זה רק פרעה הוסיף זה ומזה בא גם אח"כ אשר לא ידע את יוסף. וביאור הענין כמ"ש במ"א כי שני הרעב שהם בחי' הסט"א יש בהם נצוצי קדושה משני השובע. רק הרשעים אין מכירין זאת. לכן אמר ולא נודע. אבל יוסף הצדיק ביטל זה ואמר חלום אחד הוא שגם בו יש נ"ק מהאחדות וגם פתר החלום שיכין אוכל שנים הטובות כו'. כי הכל הי' רמז על גלות מצרים. אך ע"י עבודת אבותינו ויוסף הצדיק הכינו רפואה מקודם המכה. שבזכותם הי' הגאולה אח"כ. [וכמו שפתר יוסף שיצמח טובה למצרים שהכל הביאו הכסף למצרים כן ואח"כ יצאו ברכוש גדול] והחלומות הולכין אחר הפה. דרך רמז כי כל הגליות הם כמו חלומות ודמיונות כנודע שאם הי' ברור הבטחון בהשי"ת שהכל ממנו בא. הי' נגלה הטוב בכל דבר. וע"י הפה שהוא כחן של ישראל בתורה ועבודה. יכולין לבטל אלה הדמיונות והרהורים שמהם באים חלומות שוא. ויוסף הוא המשביר לכל עם הארץ הוא הקליפה המכסה פנימיות האמת. וע"י הצדיק היא נשברת ומתגלה האמת כנ"ל:
בפסוק אשר יאמר לכם תעשו פרש"י שצוה אותם למול. וזה נחשב לו לחטא כמ"ש בסה"ק על שחתם אות מילה במצרים. אך נראה כי לאשר הי' צדיק נבדל לא הי' יכול לזון אותם בלתי שימולו. וכן הלשון במדרש איני זן את הערלים כו'. עכ"ז נחשב לחטא כי הצדיק צריך לסבול הכל ולמצוא תקנה עבור כל אחד כערכו:
בפסוק על דבר הכסף השב כו' כסף איש בפי אמתחתו כו' ה' אלקיכם נתן לכם מטמון באמתחותיכם כספכם בא אלי כו'. י"ל ע"ד הרמז גם במדרש ובזוה"ק כתבו ללמוד מזה פחד ליום הדין. כי הם היו צדיקים השבטים ולא הי' בהם חטא. אך הצדיק אף שגובר נגד יצרו בכל דבר. יש לו פחד ממה שרואה יצרו מתגבר עליו בכל יום. וכפי שכל האדם אם הי' הרצון אמת לשמים וע"י שגובר יצרו וכל רצונו וחשקו מוסר להשי"ת צריך להיות סר ממנו יצרו כי הרצון שעולה ממש לשמים איך יחזור להתדבק בגשמיות. אבל באמת אינו כן כי כן רצון הבורא ית' להיות הרצון רצוא ושוב כדי להעלות כל הרצונות שבאדם להשי"ת. וזהו תיקון הגוף. ז"ש על דבר הכסף הוא הרצון. השב באמתחותינו הוא הגוף. כסף איש בפי אמתחתו הוא לפתח חטאת רובץ. ע"ז השיב להם אלקיכם נתן כו' מטמון באמתחותיכם. פי' שיש נ"ק נטמנות בגוף וצריכין להוציא ולברר הקדושה. לכן שב הכסף והחשק תמיד לגוף כאמור. כספכם בא אלי. ואעפ"כ הוא שב כנ"ל. ולכן אל יפול לב האדם עליו אף כי רואה יצרו מתגבר עליו עכ"ז יאמין כי מעשיו הטובים עולין לשמים:
Section 7
תרל"ז
ב"ה שבת חנוכה
במדרש קץ שם לחושך זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפילה כ"ז שיצה"ר בעולם אופל וצלמות בעולם כו'. כי הכלל כל שתחת הזמן יש בו עירוב טוב ורע והן המה ו' ימי המעשה אשר בכל הארה מהימים יש לכל אחד נגדה איזה חשכות זה לעומת זה כו'. אמנם השי"ת נתן לנו מצות השבת שהיא מעין עוה"ב למעלה מהזמן ושם אין מגע סט"א כלל. זה שביאר המדרש הטעם שמצד היצה"ר שהוא שולט במדות האדם אהבה ויראה כנ"ל מצד זה כמו שמצד מעשה האדם כלול מב' יצרים יצ"ט ויצה"ר כי כן הוא בחי' בינוני בני ישראל. לכן יש חושך בעולם. אבל מי שהוא צדיק ולבו חלל בקרבו אין בו שליטת הסט"א כי פרט האדם הוא מתנהג כמו כלל העולם. וכמו לעתיד שיהי' נעקר היצה"ר ומצד זה אין חושך. כמו כן באדם כשנעקר היצה"ר שבו אין חושך כו'. כי הקב"ה ברא העולם בעשרה מאמרות וכמו כן צדיקים מקיימין העולם כו' ורשעים מאבדים. ומצד הבינונים שהוא כלל העולם כעת מצדם יש זה התערובות ושליטות שני היצרים. ולכך כל הארה יש כנגדה חשכות. וז"ש ז' פרות עולות אחריהן רעות כו' כי הסט"א נמשך אחר הארת הקדושה כנ"ל. זולת כשבא צדיק כיוסף שנאמר השליט על הארץ שלמעלה מהזמן הוא המשביר את כל כחות הסט"א שהמה מכבים הארת הקדושה ונק' עם הארץ. ולכן הוא מגרש כחות הסט"א. ובירר יוסף כי חלום פרעה אחד הוא. שביטל השניות. וזהו מקץ שנתים ימים כנ"ל. אולם יש עצה גם לבינונים ע"י התהפכות היצה"ר ע"י הכנעה. וז"ש אודה ה' בכל לבב בב' יצרים כי היצה"ר כל זמן שאינו מתהפך מצד הכנעה ע"כ הוא עושה את שלו להחיות עצמו. ורק ע"י איזה התפעלות שאדם מתפעל מצד הכרת חסד ה' שעושה לו נס בכלל או בפרט או להיפוך ח"ו ע"י עונש ובשעה זו מתהפך היצה"ר לטוב וממילא מניח את שלו. וזה ענין נר חנוכה משמאל שהוא להכניע כח הסט"א:
וכתיב שער החצר הפנימית ששת ימי המעשה יהי' סגור ובשבת וחודש יפתח כו'. שבת וחודש הם בחי' יוסף ויהודה וע"י הלל והודאה יכולין לעורר ב' בחי' הנ"ל. כתיב בואו שעריו בתודה חצרותיו בתהלה כי ע"י הודאה נפתח הפתח וע"י הלל יכול לשכון בחצרות ה' כי שער החצר הם שתי מדריגות זו לפנים מזו כמ"ש אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך ובמדרש שיש מי שנבחר לה' ויש מי שנתקרב אף שהיה מרוחק. וזה בחי' הודאה. וכ' רוממות אל כו' וחרב פיפיות בידם. ב' פיות הם ב' מיני שבחים הנ"ל הלל והודאה. ובאמת פי' ב' פיות פתיחת הלב ופתיחת הפה. (ובמ"א כתבנו כי ברית המעור וברית הלשון שניהם נק' פיפיות. והם סוד יוסף ויהודה שהוא בחי' דיבור והכל ענין אחד למבין. רמז לדבר כי הלל והודאה גי' פ"ה שהוא סוד המילה) כי כל שבח צריך להיות בפנימיות הלב ובפועל בדיבור פה כנ"ל:
במדרש אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף כו'. פי' מי ששם מבטחו בה' צריך לשמור ביותר שלא יפנה אל רהבים. כי הם רודפין אחריו ביותר. ובודאי לא בטח יוסף בו רק שלא לנטות אחריהם אף כמלוא נימא. וזה לא שייך רק לצדיק כיוסף:
בפסוק ואל שדי יתן לכם רחמים פרש"י מי שאמר לעולמו די יאמר די לצרותי כו'. להבין ענין משל הזה כי הוא גופא צריך ביאור מפני מה אמר הקב"ה לעולמו די. אמנם פי' העולמות הם התפשטות כח מאמרי השי"ת והנה עי"ז הי' בכח רוב המדריגות מזו לזו עד שנעשה עולם השפל הזה שנמצא התנגדות לקדושה. ועל זה ההתפשטות אמר השי"ת די. כי באמת זה נעשה בעבור עבודת הצדיקים להפוך מר למתוק ולברר האמת תוך השקר. אך כי לא הי' בכח אנשים לתקן כל כך. כענין מה שאחז"ל עלה בלבו לבראות במדה"ד ושיתף עמו מדה"ר. ולכן אמר לעולמו די מצד התעוררות הרחמים. וככל הדברים האלה שנעשה בכלל הבריאה. כמו כן הוא בעבודת הצדיקים אשר בלי ספק צדיק כיעקב תיקן כל אלה המדריגות. ובהגיע בסוף הוצרך ע"כ לבקש רחמים כאשר סוף גמר הבריאה הי' בצירוף הרחמים. וזה ענין מ"ש במד' לעת מצוא כו'. היינו כנ"ל שסוף התיקון צריך להיות ברחמים ובעזר הבורא. והנה הרגיש אבינו יעקב כי אין בכח אנושי עוד לעשות רק ע"י תפלה. וכל זמן שיכול לסבול בכח לא ביקש עזר. וז"ש מי שאמר לעולמו די והבן:
בשם אמו"ז ז"ל על מלכות יון נאמר וירכתי' די נחש באשר הוא מכוון למנוע מבנ"י כח ההודאה והכריעה לה' כענין שאמרו חז"ל מי שאינו כורע במודים שדרתו נעשה נחש ולכן בחנוכה תקנו הודאה עכ"ד ז"ל. והנה זה היפוך בחי' יוסף הצדיק שנק' אברך אב בחכמה ורך בשנים. וכי נקרא כן רק בימי נעוריו. רק הפי' כמאמר חז"ל לעולם יהא אדם רך כקנה. ואף בהיותו חכם ועבר עליו שנים רבים צריך להיות בו ענין הביטול והכריעה להשי"ת. והנה השדרה מעמדת האדם על רגליו והיא עצמה נותנת כח ההכרעה. והיא עיקר חיות האדם. וזהו שם אברך להיות יוסף מקור החיות. ומצד זה שיש בו תמיד התחדשות החיות לכן הוא רך כקנה ובזה שולט ברכה ונקרא אברך כנ"ל:
Section 8
תרל"ח
ב"ה
במדרש מקץ שנתים ימים. קץ שם לחושך כ"ז שיצה"ר בעולם אופל וצלמות בעולם נעקר יצה"ר כו'. דכתיב וייצר ב' יצירות יצ"ט ויצה"ר. אמנם באמת שורש הבריאה הוא באחדות וע"י התדבקות כ"ד בשורשו מתאחדין ב' היצירות ג"כ וייצר הוא רק דמיון ומחשבה שהצורה נעשה באופן להיות גם דמיון שקר ביצירה. לכן נק' צלמות שהוא רק צל שאין בו ממשות רק דמיון. אמנם הצדיקים מתדבקים בשורש הבריאה ושם אין שניות. וזה מקץ שנתים ימים שנתבטל השניות. וכתיב בפרות הטובות ותרעינה באחו וכ' במדרש שבזמן שובע יש שלום. וביאור הענין שע"י האחדות והתחברות מתעורר מקור הבריאה ששם אין שניות. וכל פרות הרעות הם רק הסתרות לעומת הטובות כמ"ש זה לעומת זה עשה. לכן הוצרך יוסף לברר זאת. חלום פרעה אחד הוא. אף שיש פרות טובות ורעות. אינו דבר בפ"ע רק שכך יצר הבורא ית' להיות דמיון כזב כנ"ל. ואיתא אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום. לכן קיום הטוב ע"י האחדות וזהו ותרעינה באחו והוא סוד השבת דמתאחדין ברזא דאחד שורה בו ברכה:
Section 9
תרל"ט
ב"ה זאת חנוכה
במדרש קץ שם לחושך כי לכאורה נראה כי החושך רק אפיסת אור. א"כ לא שייך לומר בורא חושך. אבל באמת אורו ית' מתפשט בכל מקום. אבל החושך הוא כסוי לאור כשאין עולם כדאי ושאין האור יכול להתגלות ברא הקב"ה מקום להתעלם שם. לכן הוא במקום גבוה. לכן באור כתיב יצירה ובחושך בריאה. כ"ז שיצה"ר בעולם אין האור יכול להתגלות. וכמו כן בגלות הד' מלכיות הגם כי מלכותך מלכות כל עולמים אבל בגלות הוא נסתר. וזה הי' כל חלום פרעה לברר קודם גלות מצרים כי שורש האחדות מתפשט בכל מקום. לכן אמר חלום פרעה אחד הוא רק הרעב מכסה ובולע שנות השובע לכן כתיב ויפתח יוסף כו' כל אשר בהם כמ"ש במ"א באורך. ויש נקודה פנימיות בכ"מ ונק' כל וזה בכח יוסף הצדיק נפתח. וכמו כן ביום השבת יפתח ע"י דמתאחדין בי' ברזא דאחד. ולכן כתיב והרעב הי' על כל פני הארץ שהוא כסוי על הפנימיות כנ"ל:
בפסיקתא אחפש ירושלים בנרות לשון לחפשי ישלחנו ק"ו מעבד שיוצא בשן ועין ע"ש. יש לבאר הענין כי מה חיפוש בנרות לפניו ית' הלא גם חושך לא יחשיך. לילה כיום יאיר. אבל בנרות הם נר ה' נשמת אדם שהקב"ה שלח נשמות ישראל להאיר בתוך החשיכה של עוה"ז כמ"ש במד"ר בהעלותך לא לאורה צריך רק לזכותכם. ואמת כי בעבור זאת נברא כל החושך כדי שבנ"י יעוררו הארה הגנוזה. ועי"ז שהחשיך הבורא יתברך בעולם הזה לבני ישראל לכן לחפשי ישלחנו וזהו בנרות. ע"כ הענין בקיצור:
בפסוק מרגלים אתם לראות את ערות הארץ כו'. הענין הוא כי יוסף גילה להם כי כל תהלוכות זה שבאו למצרים הי' להכין את המקום בעבור הגלות שיהי' אח"כ. ומטעם זה עצמו רצה שיביאו גם את בנימין כמ"ש המפרשים שיהי' יחוד כל הי"ב שבטים והגם כי היו ביחד אצל יעקב אע"ה. אבל האבות הוא מדריגה עליונה למעלה מהטבע. רק י"ב שבטי עליון הם מיוחדים להנהגה תחתונה שבנ"י מתנהגים בה. והמפרשים כתבו רמז טבח והכן חנוכה ע"ש. כי גם בחנוכה עיקר ההנהגה בבחי' יב"ש לכן קוראין חנוכת המזבח בחנוכה זאת חנוכת המזבח וכבר כתבנו מזה לעיל באורך:
וכתיב וישכרו עמו כו' אמרו חז"ל עד עתה לא שתו כו'. ולמה עתה שתו. משמע שהרגישו שנתקנו בשלימות הראוי בישיבתם עתה לפני יוסף כמ"ש ויתמהו כו'. וענין האבות הוא תיקון הראשון בלי שום חטא. ותיקון השבטים הוא אחר החטא. כמו שהי' חנוכת המזבח אחר חטא הידוע כמ"ש מזה לעיל. ומצינו שכתבו חז"ל בכ"מ שכ' יין עושה רושם. וכאן כתיב וישכרו עמו כו' ולא מצינו רושם. והתירוץ הוא הואיל והיה השתי' שלא בכוונה ובדעת שלימה כי בהכרח שתו. ואמינא לפי רמז המפרשים טבח והכן הוא חנוכה. אף אנו נאמר וישכרו הוא מרומז על פורים. כי חנוכה ופורים הם נסים האחרונים סמוכין לסוף תיקון הכולל שיהי' נגמר במהרה בימינו בעת ביאת הגואל. ופנימיות אלה הדברים יובנו למשכיל בכוונת חייב לבסומי בפוריא עד דלא ידע כו':
Section 10
תר"מ
ב"ה שבת חנוכה
במדרש קץ שם לחושך כו' כ"ז שיצה"ר בעולם כו'. כי הנה הסט"א הולך אחר הקדושה כקוף אחר בני אדם כמ"ש בזוה"ק. וז"ש ותעמודנה אצל הפרות. כי בכל מקום פתיחת שערי הקדושה יש זה לעומת זה איזה הסתר במכוון. והוא שמירת השערים לבל יכנוס בו זר. וז"ש לפתח חטאת רובץ. לכן נקרא קץ כי הוא רק סוף וקצה וכמו שפה. וז"ס שפת שקר. כי פנימיות הכל כח הבורא ית' והוא אמת. רק שיש שפה וקליפה מבחוץ והוא ציור ודמיון ונק' יצר הרע. וע"ד הרמז קץ שם לחושך הוא גאולתינו ממלכות יון כמ"ש במדרש בראשית תהו ובהו וחושך זה יון. לכן אחר הגאולה תקנו נרות חנוכה ואצל הפתח כמ"ש שלכן נק' קץ. וביאור הענין הוא דאיתא אסתר סוף כל הנסים. א"כ חנוכה שהי' אח"כ הוא רק הכנה ומפתח לגאולה אחרונה. וקודם פתיחת שער החדש שעתיד להיות אחר תיקון השלם הי' חושך זה של יון וז"ש וחושך על פני תהום שהוא מלכות הרביעי' כמ"ש שם במדרש:
בזוהר כתב על פסוק ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו דמיותר וישכחהו. ומפרש שע"י שנעשה פגם בזכרון שאמר יוסף לשר המשקים שיזכרנו. לכן הביא את יוסף לשכחה והי' ירידה למדריגת יוסף ע"ש. ובכעין זה ממש נתקיים בנס דחנוכה להיפוך ע"י שכ' להשכיחם תורתך לכן נתוסף עוד זכרון לבנ"י ע"י שרצו להשכיחנו כן שמעתי ממו"ז ז"ל כי ימי חנוכה נותנין זכרון. ונ"ל שלזה רמזו חכמים בחידותם מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל ובעה"ב מצויץ באמצע. כי מצות אלו מביאין זכרון. שמזוזה בפתח לזכור מלכותו ית'. ובציצית כתיב למען תזכרו. ושכחה אותיות חשכה וזכירה הוא אור. ורמז וראיתם וזכרתם. לכן גם הסתכלות בנר חנוכה מביא זכירה כמו הסתכלות בציצית כנ"ל:
Section 11
תרמ"א
ב"ה שבת חנוכה
במדרש קץ שם לחושך כו' כל זמן שיצה"ר בעולם כו' אם כי החושך בא מאפיסת האור. אבל אפיסת האור עצמו בא ע"י שורש החושך שהוא היצה"ר אבן אופל. והענין דאיתא גולל אור מפני חושך וחושך מפני אור. והוא עפ"י מ"ש וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל. דרשו חז"ל ראה שאין העולם כדאי כו'. והדרש עם הפשוט אחד הוא כי ע"י שליטת החושך בלילה. הבדיל האור וגללו מפני החושך שלא יהי' להחושך מגע באור. וגלילה זו הוא מפני האור שלא יפגם ע"י החושך. וכמו כן באדם עצמו יצ"ט ויצה"ר ובהתעוררות יצה"ר גולל יצ"ט. וכמו כן בעת התגלות האור נגלל החושך כהמס דונג מפני אש כו' אבל כשיהי' ביטול יצה"ר לעתיד אז לילה כיום יאיר כו'. וכעין זה נעשה בימי חנוכה שפסעו פסיעה אנשי בית שני וביטלו כחו של יצה"ר כאשר חכמים הגידו בביטול יצרו של ע"ז כו' וכמו כן בימים אלו דחנוכה. ע"כ מצוה להניחו מבחוץ כמ"ש בספרים. וזה שתקנו בנרות דכ' נר מצוה ותורה אור כי התורה היא עצם האור ואין לחושך מגע בעצם האור כלל. לכן באורייתא יש ביטול יצה"ר לגמרי וזה מדת יעקב אש התורה. ואיתא אין עבירה מכבה תורה מטעם הנ"ל שאין לעבירה מגע במקום התורה. אבל עבירה מכבה מצוה מוכח שהמצות הם במקום שיש מגע סט"א והמצות הם הנרות המאירין במקום החושך. ולכן עבירה מכבה מצוה. וק"ו שמצוה מכבה עבירה והיא מאירה במקום החושך. וזה הי' כחן של השבטים. ועל כולם יוסף הצדיק שהאיר בתוך החושך במצרים. וע"ז כתיב מבית הסורים יצא למלוך בבחי' גולל חושך מפני אור וע"י הנסיון שגבר נגד יצרו כמו כן נמשך אחריו כל ההנהגה כך. וברח החושך בזריחת אורו. וזהו מקץ שנתים ימים שהם ימי החושך כמ"ש במ"א. וגם פי' הכתוב הוא המשביר לכל עם הארץ מלשון גחלים עוממות כמ"ש במ"א. וז"ש במדרשות ובגמ' עדות ביהוסף שמו שבא גבריאל ולמדו ע' לשון ולא גמיר עד שהוסיף לו ה'. והוא התלבשות האור בכל הע' לשונות והוא בכח הה' שנברא בו העוה"ז. וזה העדות שהאיר אור התורה בכל אלה המקומות וקצרתי כי כ' במ"א מזה. רק זה הוספנו לפרש מ"ש ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו כי היושב בחושך רק רואה מה שבחוץ במקום האור. והיושב באור אינו יכול להסתכל מה שבמקום החושך. לכן השבטים שהיו באים מיעקב אבינו היו מלאים אור ויוסף הי' יושב במקום החושך ועמהם שריא נהורא לכן הכיר אותם והם לא הכירוהו כו'. ויעקב ישב ג"כ באבלו של יוסף לכן ראה שיש שבר במצרים כמ"ש במדרש שהשבטים לא ראו והוא ראה באספקלריא שאינה מאירה כי הסתכלות זה הי' רק בבחי' אור מתוך החושך כנ"ל:
Section 12
תרמ"ב
ב"ה שבת חנוכה
במדרש קץ שם לחושך כו'. כי הנה השי"ת ברא הכל ולהחושך שם קץ כי הוא רק לכסות הפנימיות ע"י הקליפה הסובבת. אבל עיקר המכוון. תכלית הוא חוקר. שאין שום הסתר וחושך שלא יהי' לתועלת כדמסיק המד' בכל עצב יהי' מותר. אכן הכל תלוי בהאדם כשיודע זאת ואינו עושה מעיקר טפל ומטפל עיקר אז אין בכח החושך להסתיר האמת. ורמז החלום שבע פרות עולות אחריהן שאחר העיקר נמשך ההסתר אח"כ. ותעמודנה אצל הפרות כו' אח"כ ותאכלנה כו'. וכן המשל בגמ'. הלך. אורח. בעה"ב. שהיצה"ר מעצמו בטל. רק ע"י התקרבות האדם עולה על ראשו. וצריך האדם להתחזק בתורה ומצות וכשכל מגמתו בזה מתבטל היצה"ר ממילא. כמו שהוא בטל אצל האדם. ובפרות הטובות כתיב ותרעינה באחו פרש"י סימן לימות השובע שיש אהבה ואחדות. אמנם גם זה אמת שקיום שנות השובע תלוי בזה האחדות כדכתיב ותרעינה באחו שהאחדות הוא מזון וקיום להם. והוא בחי' השבת שבו מתאחד כל הבריאה. ונק' שלום. וחל עליו ברכה. והוא תכלית שמים וארץ שהוא העיקר כמ"ש לעיל ולכל תכלית כו' חוקר. רק אח"כ כשמתפשט חיות מהשבת לתוך ששת ימי המעשה שם יש זה לעומת זה. ולכן צריכין בנ"י לבטל מלשבות מכל מלאכה לברר עיקר התכלית ועי"ז נעקר החושך כנ"ל. וזה הרמז וליוסף יולד שני בנים בטרם תבוא כו' הרעב. כנראה מלשון הפסוק שאינו מספר מהעבר. רק שבא לסדר סידור ביאת שנות הרעב כי מפני הרעה נאסף הצדיק. וכמו שמצינו אח"כ בהתחלת השיעבוד ויקם מלך כו' אשר לא ידע את יוסף. כי הצדיק מקשר הכל להקדושה. וכ"כ ויעבור בכל ארץ מצרים שהלך לכל מקומות החושך ומקום צר. והכין דרך למצוא הארת הקדושה שם שהי' הכנה לגלות מצרים כידוע. וכן הוא בפנימיות הענין שאחר התפשטות השפע שם יש ב' הדרכים כי בשורש הכל אחד. גם רמז ותרעינה באחו שכל הגלות התחיל ע"י מחלוקת שהיה בין השבטים. אם כי הי' עצה עמוקה. אבל לא הי' יכול להתקיים בפועל כל שהי' שלום בין השבטים. ובמד' טבח והכן זו שבת כו'. והמפרשים כתבו רמז על חנוכה. והכל אחד כי הכנה לשבת היינו ביטול ימי המעשה להשבת זה בחי' יו"ט של חנוכה היינו הארה הנמצאת גם בימות החול. כי באמת יש לכל הדברים אחיזה בשורש השבת כנ"ל שנק' תכלית שמים וארץ. רק כמו שכ' חז"ל עוה"ז דומה לפרוזדור בפני עוה"ב. כן ימות החול הכנה לשבת. וכמו כן לעולם עד שנאמר יכין רשע וצדיק ילבש. וכן למעלה מזה כשמתרומם האדם צריך להיות ביטול והכנה למה שלמעלה הימנו ובאופן זה נברא העולם והאדם לבטל כל המעשים אל התכלית וימי המעשה אל השבת כנ"ל. ושם חנוכה ג"כ רמז להארת המנוחה שנמצא ממנה גם בימי המעשה על ידי הביטול כנ"ל וזהו חנו כה:
במדרש ולא פנה אל רהבים זה יוסף כו'. כי יוסף הרגיש מיד שניתוסף לו ב' שנים על שאמר זכרתני. ומיד סילק מלפנות אחריו דכ' ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו. והקשה בזוה"ק דהלשון כפול ע"ש. וי"ל וישכחהו קאי על יוסף ששכח ממנו אם כי אמר לו זכרתני. עכ"ז לא הי' פונה דעתו ולבו אליו. והראי' שעתה שפתר חלום פרעה לא התנצל כלום לפניו על אודותיו רק בטח בה' כנ"ל:
Section 13
תרמ"ג
ב"ה שבת חנוכה
במדרש קץ שם לחושך כו'. כי החושך יש לו זמן וקצבה ואין בו תוספות אבל בחי' האור מתחדש בכל יום ולא שייך בזה זמן כי הברכה היא למעלה מהזמן. רק בעת שיש שליטת סט"א ויצה"ר מתכסה האור. ובזוה"ק ע"פ ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו. מפרש כי החושך הוא השכחה. והאור הוא הזכירה. וע"י שאמר יוסף כי אם זכרתני. והרשע אינו בר זכירה. לכך ניטל בחי' זכירה מיוסף וקם החושך ונתכסה האור ע"ש. ולהבין הענין עפ"י מ"ש וירא אלקים כו' האור כי טוב ויבדל אמרו חז"ל ראה שאין רשעים כדאי וגנזו לצדיקים. פי' שזה עצמו קיום האור ע"י שנסתר מן הרשעים. ואמרו חז"ל בנר מערבי עדות הוא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. ויש להבין שנס זה הי' מבפנים מה עדות הוא. והענין הוא כי זה העדות שע"י שנבדלו בני ישראל משאר אומות עכו"ם יז) זכו להמשיך אור עליון ביניהם והקב"ה שורה בישראל וממילא מאירין לכל העולם. וכענין זה שמעתי מפי מו"ז ז"ל עמ"ש חז"ל בחלוני ביהמ"ק רחבים מבפנים כו'. להודיע שמשם אורה יוצאת לכל העולם. ולכן איתא כי היונים שעשו פרצות בביהמ"ק ואמרו שהם ג"כ יכולין לכנוס ועי"ז בא החושך. וביטלו גם מבנ"י ההארה. ולכן נקם הקב"ה את נקמתינו כאשר שמעתי מפי מו"ז ז"ל שע"י שהם רצו לעשות מרה"י רה"ר לכן אדרבא נהפך. ויש הארה בימים אלו של חנוכה גם בתוך רה"ר. וכן הענין בסוכות שמקריבין ע' פרים. וע"י שיש הגנה והבדל לישראל. ממילא יש להם טובה. ואחז"ל ע"ז תחת אהבתי ישטנוני כו'. ולכן ע"י שנאתם אדרבא יש הארה מחג הסוכות בימי חנוכה גם מבחוץ. דוק כי קצרתי הרבה:
Section 14
תרמ"ד
ב"ה חנוכה ור"ח טבת
במדרש קץ שם לחושך כו' כל זמן שיצה"ר בעולם כו' דאיתא וירא האור כי טוב ויבדל שראה שאין העולם כדאי להשתמש בו וגנזו כו'. וא"א מו"ז ז"ל אמר כי הוא חסד עליון במה שגנזו שלא יפגמו הרשעים ח"ו באותו אור הגנוז כו'. ועל זה נתקן סדר הבדלה בין אור לחושך בין ישראל לעמים בין יום השביעי כו'. פי' שיש הבדל בין קודש לחול בבחי' עולם שנה נפש. אור וחושך בעולם. ובנפש בין ישראל לעמים. ובשנה בין יום השביעי לששת ימי המעשה. אבל העיקר תלוי בנפש האדם כפי מה שהנפשות מבדילין בין הקודש להחול כך נמצא הבדלה זו בעולם ובזמן. כמו שרמזו חז"ל אם אין דעת הבדלה מנין. וכל מה שנמצא יותר הבדל והתרחקות בין הטוב ובין הסט"א כך הטוב מתחזק. ובמד' אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף ע"י שאמר זכרתני כו' ניתוסף לו ב' שנים פי' מי ששם ה' מבטחו. ה' בעוזרו ושומר אותו להבדילו מסט"א. ולכן כשגרם לו קצת התחברות אל הרשע. נתרחק הגאולה ממנו ונתוסף לו ב' שנים כדי שלא להיות מגע נכרי בישועת הצדיק. וכשבא הזמן שנשכח ממנו לגמרי כמ"ש ולא זכר כו' וישכחהו אז נגלה ישועת יוסף. והרמז כשנעקר יצה"ר מהעולם כו'. כמש"ל שהכל תלוי בנפש. וכפי מה ששכח יוסף משר המשקים וכמו כן שכח השר המשקים ממנו. אז ויהי מקץ שמיד נשתנה גם הזמן דהכל תלוי בנפש האדם כנ"ל. וכשנבררו בנ"י והבדילנו הש"י מן התועים. עי"ז ניתן לנו המשכן וביהמ"ק והי' מאיר לכל העולם. כמ"ש במ"א הפי' בנר מערבי עדות היא שהשכינה שורה בישראל הגם שהנס הי' רק בפנים. רק זה העדות שאין השראת השכינה רק בהבדלת בנ"י מן העמים עעכו"ם יח) שם בתוכם יש התגלות השכינה ולכן כשנתקרבו הרשעים ופרצו פרצות בחומה נסתלקה הקדושה. וחנוכה נתקן בהלל והודאה. נראה לפרש ג"כ כנ"ל. דאחר שמעון הצדיק כבה נר מערבי. ונראה שהיונים גרמו זה במה שאמרו כתבו לכם על קרן השור כו'. וכפו לפרש להם התורה יונית ואמרו שהמה שייכים לתורה וע"י זה ההתקרבות נסתלק הקדושה כנ"ל. וכל זה לטובה כמש"ל וזה הברכה גולל אור מפני חושך וחושך מפני אור שניהם לטובה מה שהאור מסתלק בעת החושך. והקב"ה וב"ש הראה לבנ"י בנס זה דחנוכה שכל הסתרת הנסים שהי' שכבה נר מערבי הי' הכל בעבור היונים. לכן אף שנשאר זה הקלקול. ולא היה דולק אח"כ בנס. מ"מ בשעת איבוד מלכות יון הרשעה נעשה נסים במנורה. ואז הבינו בני ישראל כי הכל לטובה. ותיקנו הלל והודאה על ב' בחי' הנ"ל. הלל על הארת הנסים שחזרו והודאה על שנסתר שער של הנסים בעת שליטת הרשעים כדאיתא בזוה"ק בפרשה זו ד' קצ"ה אין טוב באינון דלא אתעבידו כדקא יאות רק למיהב הודאה כו'. והלל והודאה הם ב' הדברים גולל חושך מפני אור. ואור מפני חושך הוא בחי' הודאה כנ"ל:
בפסוק שם יוסף צפנת פענח פרש"י מגלה צפונות. ולכאורה הי' צריך להיות שמו פענח צפנת. והענין הוא דכתיב ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר לכל ע"ה. דכתיב שער החצר הפנימית כו' ימי המעשה יהי' סגור ביום השבת יפתח וביום החודש יפתח. וכמו שיש דברים אלה בבחי' הזמן ושנה. כן בנפש. והמה שבטי בני ישראל שמכוונים לי"ב החדשים. ובכל חודש נפתח שער מיוחד והרמז מה שעשה שלמה המע"ה י"ב נציבים לכל חודש פרנס אחר. דמלכותא דארעא כמלכותא דרקיעא שבכל חודש נפתח שער פרנסה ושפע מחדש. לכן מתפללין בר"ח על פרנסה. ועל יוסף הצדיק נא' ביום השבת יפתח ומדריגת יוסף למעלה מן השבטים. והי"ב שבטים המה ממשיכין השפע לכל העולם. אבל יוסף הוא פותח מקור השפע כמו בשבת שאין מתפללין על פרנסה ומ"מ עיקר השפע בא בכח השבת כדאיתא בזוה"ק יתרו אי לא אשתכח בי' מנא מה ברכתא אשתכח בי' אלא כל ברכאין בשביעאה תליין כו'. פי' שזה פתיחת המקור קודם שיתפשט להיות נולד תולדה גשמיי. וז"ש ויוסף הוא השליט על הארץ שהוא למעלה מהתפשטות השפע לתחתונים. ולכן מעיד עליו הכתוב הוא המשביר לכל עם הארץ אע"פ שאין ניכר שהוא הגורם. ולכן לא הכירו השבטים כחו של יוסף כי כל כחו בהסתר ולכן נקרא צפנת פענח שהשפעה שלו הוא בהסתר ולא בגלוי. [והרמז סוד ה' ליראיו ואח"כ ובריתו להודיעם כי אין הברית נודע רק כשיש הסוד וזה עצמו שכ' ששת ימי המעשה יהי' סגור וביום השבת יפתח]:
Section 15
תרמ"ה
ב"ה
במדרש קץ שם לחושך זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפילה. כי אור שנברא בששת ימי בראשית הי' מאיר מסוף העולם ועד סופו והי' למעלה מן הזמן והצמצום וראה הקב"ה שאין העולם כדאי ע"י החטא וגנזו לצדיקים. והגניזה הוא שבכל היגלות הארה מאותו האור. תיכף יורד עמו איזה הסתר וחושך. כמ"ש במ"א שע"ז רומז החלום שאחר פרות הטובות מיד עולות אחריהן פרות הרעות. ולכן כשצריך האדם להשיג איזה הארה צריך מקודם לעבור על הסתרות חושך הנ"ל. והוא בירור הטוב והרע שנעשה אחר החטא וע"ז מברכין על אור וחושך בבוקר ובערב שצריכין להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום שמכל זה נתברר הטוב. אכן בנ"י בקבלת התורה נתעלו ממדריגה זו ולכן אחר ברכת המאורות קבעו ברכת התורה שהוא למעלה מהזמן. והתערובות והחושך אין לו מגע במה שהוא למעלה מהזמן. אכן א"י להשיג מדריגה זו עד שמתקנין מקודם דרך הנ"ל. וזה הי' הקדמת גלות מצרים. עד שזכו אל קבלת התורה:
Section 16
תרמ"ו
ב"ה שבת חנוכה
במדרש הנמצא כזה כו' אחת היא כו' ראוה בנות כו' ע"ש. הענין הוא כי מדריגת האבות היא למעלה מעוה"ז ואין הסתכלות האומות מגיע לשם כמ"ש אחת היא כו' שהם באחדות הנעלם. אבל השבטים המה עמודים שהעולם עומד עליהם והארה שלהם מתפשט לכל הרוחות והם עומדים מול כל הד' המלכיות כמ"ש במדרשים כי הד' דגלים המה עומדים לגדור פרצות הד' מלכיות ע"ש בילקוט זה לעומת זה עשה. וז"ש הנמצא כזה שיוסף הוא הכולל כל הי"ב שבטים שהם עיקר המציאות שנמצא בעוה"ז לכן בחנוכה קורין בנשיאים שעיקר שקיבלו בנ"י המלכות מתחת ידי הרשעים נתקיים בחנוכה ביונים כי כל הד' מלכיות נפסקו מעצמותם ולא קיבלו בנ"י המלכות מתחת ידיהם זולת מיון והוא חינוך והתחלה על מלכות המשיח שיקבל המלכות בשלימות לכן נק' חנוכה. ולאשר הי"ב שבטים הם שורש המלכות שמים שמחזירין המלכות להשי"ת והמה מבטלין מלכות הרשעה לכן קורין בנשיאים. והנה שם חנוכה הוא על התחדשות. דכתיב אין כל חדש תחת השמש ובנ"י כאשר היו בביהמ"ק התנהגו למעלה מן הטבע שכמה נסים קבועים נעשו בביהמ"ק ונתגלה ההתחדשות בכל יום שע"ז היו הקרבנות כמאמר מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית. אכן בבית שני שהיו תחת האומות לא הי' יכול להתגלות ההתחדשות כראוי דהחודש הזה לכם כתיב. ולכן בעת ביטול מלכות יון הרשעה נתגלה להם ההתחדשות כראוי כאלו הי' אז חנוכת בית שני ממש. וכן נראה מנבואת זכרי' דמנורה של חשמונאי היה היסוד של בנין בית שני והגם שהי' זמן רב אח"כ עכ"ז הי' מעשה זו עיקר חנוכת בית שני כנ"ל. שעיקר ביהמ"ק הוא כאשר בנ"י המה נבדלים מהאומות עעכו"ם יט) ואז הקב"ה פורס סוכת שלומו עליהם בביהמ"ק. ולא כשהם תחת יד הרשעים. ולכן הראה הקב"ה לזכרי' נרות דמנורה שזה הי' יסוד וקיום הבית כנ"ל:
Section 17
תרמ"ז
ב"ה
בפסוק ויוסף הוא השליט על הארץ כו'. דכתיב אנכי עשיתי ארץ ואדם עלי' בראתי. שהכל תלוי באדם וכ"כ כל שתה תחת רגליו והוא רמז למדת יוסף הצדיק שנק' כלכל דכתיב ויפתח יוסף כו' כל אשר בהם והוא הנקודה פנימיות שמחי' כל חי ונק' כל'. וע"ז כתיב וירא אלקים כל אשר עשה כו'. ונקודה זו שכוללת הכל הוא כח הצדיק שבזה פותח כל הסתרות ומוציא הארה הגנוזה בשם כמ"ש במ"א כי החושך יכסה ארץ כמ"ש ותבלענה הפרות כו'. נמצא בשני רעב עצמם יש בתוכם שני שובע וז"ש ויפתח כו' אשר בהם בשני רעב עצמם. וחלום זה הי' הכנה לגאולת מצרים לברר כי קודם הגלות הי' שבע גדול במצרים שזרע הקב"ה שם נצוצי קדושה ויוסף לקט הכל. וזה הרמז שמה שאצרו כולם נרקב כי השובע בגשמיות הי' טפל לפנימיות וגם אח"כ לא התחיל הגלות לשלוט עד שקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף כי כ"ז שהי' נודע כחו של יוסף הי' מפתח הגאולה פתוח:
במדרש רק הכסא אגדל אנו למדין מפרשתו של פרעה כו' והיית רק למעלה ע"ש. דקשה מה הוצרך להתנות זאת הלא אמר על פיך ישק כל עמי ומהיכא תיתי שיהיה שוה למלך. וגם מה לשון אגדל. רק כל כוונת פרעה שהקים ליוסף בעבור כי הוא חכם ויתגדל כסאו על ידו. וזה שהתנה רק שהכסא יגדל על ידו. וכמו כן אנו למדין שכל הרמת בנ"י צריך להיות לשם שמים להיות עיניהם ולבן של בני ישראל רק למעלה:
Section 18
תרמ"ט
ב"ה
במדרש קץ שם לחושך זמן נתן לעולם כמה יעשה באפילה. דכתיב לכל זמן ועת כו' תחת השמים. דכתיב וירא אלקים כו' האור כי טוב ויבדל פי' חז"ל שהי' מאיר מסוף העולם ועד סופו וראה שאין רשעים כדאי כו'. לכן עשה הקב"ה שיהי' השפעה הבאה מלמעלה מתלבשת בטבע במדה וזמן. ומצד זה ההתלבשות יש כל השינוים והכ"ח עתים שבקהלת שיש לכל דבר זה לעומת זה. אבל הנהגה המיוחדת לבנ"י הוא למעלה מן הזמן לכן ניתן השבת לבנ"י שהוא נחלה בלי מצרים. וששת ימי המעשה הם במדה כדאיתא במדרש פ' ויכלו ע"ש. ובשבת מתגלה השפע מן השורש והוא אור הגנוז הנ"ל ולכן לא ירד המן בשבת כדאיתא בזוה"ק כיון דלא אשתכח בי' מנא מה ברכתא אשתכח אלא כולא בשביעאה תליא. פי' שהוא השפע קודם שמתלבשת בהטבע ושם אין קץ ומדה וגבול. וזה הי' בחי' יוסף הצדיק דכתיב ויוסף הוא השליט על הארץ פי' למעלה מהנהגת הטבע ואעפ"כ הוא המשביר ומכלכל כל עם הארץ משום דכולא בי' תליא כנ"ל. ובודאי כיון שחלקו עליו השבטים לא הי' ניכר כחו בעוה"ז ממש כקושיא הנ"ל כיון דלא אשתכח בי' מנא. אבל התירוץ משום שהוא השליט על הארץ כו'. ולא יוסף בלבד אלא כל בנ"י שכ' בהם ועמך כולם צדיקים בכח ברית מילה מתעלים כמ"ש מי יעלה לנו השמימה א"כ הם שליטים על הארץ ולכן הם למעלה מהשתנות העתים דכתיב בי' תחת השמים. וזהו ענין שיחסו החטא ליוסף הצדיק ע"י שאמר והזכרתני נתוסף לו ב' שנים. הגם דכתיב ויהי מקץ. אך הוא כמ"ש בעתה אחישנה זכו אחישנה דהוא כנ"ל שבדרך הטבע יש עת מיוחד לכל. וזהו נק' שנתים ימים שמשתנה השפע מדרגא לדרגא וכ"כ בזוה"ק בפסוק זה שנתים כמ"ש ברוך ה' יום יום ע"ש. והוא השפעת השפע יעמס לנו מן השורש ומתלבשת ביום שלמטה שהוא הזמן. אבל כשזוכין לבחי' השבת ובחי' יוסף הצדיק א"צ להמתין על הקץ והי' נגאל קודם הקץ כי שם הוא למעלה מהשתנות העתים. וזה הרמז שכ' בפרשת המן והי' משנה על אשר ילקטו יום יום כמ"ש בפרשת וישב מזה:
Section 19
תר"נ
ב"ה שבת חנוכה בקיצור
במדרש קץ שם לחושך כו'. כבר כתבנו כמה פעמים שכל החושך בא ע"י שהנהגת עוה"ז מתלבש בטבע וצמצום. אבל לבנ"י מיוחד הנהגה פנימיות שהוא בלי גבול ומדה בכח התורה דכתיב בה ארוכה מארץ מדה. וזה מתגלה ביום השבת. ועבודת ימי המעשה הוא לברר האמת תוך השקר המכסה ומסתיר את הפנימיות. ועל ב' אלו נאמר להגיד בבוקר חסדך הוא כשמתגלה אור הפנימי בחי' יוסף הצדיק שנקרא בוקר כמ"ש בזוה"ק. ואמונתך בלילות הוא כשמתלבש בטבע אז התיקון ע"י אמונה. וכתיב בבוקר ולא בבקרים כי הפנימיות הוא באחדות. נקודה אחת הכוללת הכל ואמת להגיד בבוקר חסדך הוא ביום השבת. ואמונתך בלילות הוא בימי המעשה בחי' השבטים. ויוסף הצדיק הוא בחי' השבת. ועל ב' אלו נתקן ג"כ הלל והודאה. הלל כשמתגלה האור ולכן אין אומרים הלל רק ביום. ואיתא כי בהלל יש לשעבר ולעתיד. ונחלקו חכמים מי תיקן ההלל י"א ביצ"מ וקי"ס וי"א על כל ישועה ע"ש בגמ' פ' ערבי פסחים. והכל אמת כי ההלל הוא כשנפתח שער הפנימי של הנסים ושם הכל אחד עבר ועתיד. ואיתא במדרש זכר עשה לנפלאותיו כי כל הנפלאות שנעשה בעוה"ז הכל רק זכר לנפלאותיו שלעתיד לבוא. כי אין להם חקר רק שהקב"ה וב"ש עשה לנו חסד להיות נמצא בעוה"ז זמנים שמתגלה בהם רמז וזכר מהנהגה הפנימיות. וכשמתגלה אור הזה יכולין להתדבק ולהרגיש הארה משורש הנפלאות ולכן יכולין לומר הלל גם על מה שעתיד להיות. ואלה הימים שבתות וימים טובים הם ישועה לבנ"י וע"ז נאמר והי' אמונת עתיך חוסן ישועות. ופי' אמונת הוא להיות אדם שומר ומצפה וממתין לשבת ויו"ט שיתגלה העת המיוחד לבנ"י. וגם עתיך הוא יום שכולו שבת עת לחננה. וע"י אמונה בישועה העתידה יכולין להיות נושע גם בתוך הגלות וע"ז נתקן הלל והודאה. כי הנסים שעשה לנו השי"ת הוא כדבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל. כי עוה"ז הוא בהסתר רק שיש זמנים שגילה השי"ת נפלאותיו כדי שנאמין שכל הגלות הכל לטובה. כמו שהי' בקי"ס דכתיב ויאמינו ופרשנו שם שעל ידי הישועה שהי' להם האמינו גם להבא על כל גלות שיהי' שהכל לטובה לישועה העתידה לבוא. וכן בכל ישועה. ובימים אלו כאשר נקם השי"ת נקמתינו האמינו כי כל הגלות הי' לטובה. ולכן ההלל הוא על הישועה מיון הרשעה. והודאה הוא על להבא על הגלות שאנחנו בה לידע ולהאמין כי מי שעשה לנו נסים אז יעשה לנו נסים גם בגלות הזה. וכ"כ שבענו בבוקר חסדך ועי"ז ונרננה ונשמחה בכל ימינו הוא אפילו בגלות וחושך כמש"ל ואמונתך בלילות. שכשנפתח שער הפנימי בש"ק וביו"ט הוא עדות על כל ימי המעשה ג"כ כי בעוה"ז א"א שיתגלה הקדושה לעולם. ורק לבנ"י ניתן במתנה התנוצצות האור ולכן כתיב ביני ובין בני ישראל אות הוא. ולא לחנם נקרא אות. רק שהוא פלא גדול שיוכלו בנ"י בעולם החושך לקבל הארה פנימיות מעולם העליון והוא אות ופלא ועדות על הקב"ה ועל ישראל. וכשבנ"י מתחזקין ומאמינים באלה העתים הוא באמת חוסן ישועות. ויכולין באמונה להרגיש הארה גם ממה שעתיד להיות כמו שמצינו שדוד המע"ה תיקן מזמור שיר חנוכת הבית אע"פ שלא נבנה בהמ"ק בימיו רק ע"י הכנה והנדבה בשמחה ואמונה ראה בעין בנין ביהמ"ק ולאו דוקא דוד המע"ה שהי' איש אלקים רק כל איש ישראל יכול להרגיש ע"י אמונה הכל כמ"ש וצדיק באמונתו יחי':
Section 20
תרנ"א
ב"ה שבת חנוכה
בענין החלום שבע פרות יפות מראה כו' ותרעינה באחו. ובמד' אחוה ושלום בעולם ע"ש. הרמז הוא על בחי' יוסף שהוא שלום והוא בחי' שבת שהוא כלל בבעת הימים באחדות אחד ולכן מעלה הכל אל השורש. וז"ש ביוסף בן שבע עשרה שנה הי' רועה את אחיו. אבל בשבטים כ' לרעות את צאן ודרשו חז"ל נקוד על את לרעות את עצמן. שלא היו באחדות כראוי כי הם בחי' פרט. וכמו כן השפע הבאה בימי המעשה כל יום לעצמו. ולזה הי' הרמז משבע פרות הבאות אחריהן שלא היו באחוה. וביוסף כתיב את אחיו. ולכן רמז שבע עשרה. פי' שיש להשבע התאחדות בג' הראשונות. שכן שבת הוא אור שבעת הימים. ובאמת השבת הוא מכין השפע גם על ימי המעשה כדאיתא מניה מתברכין כל שיתא יומין. אבל אינו בהתגלות כמ"ש שהמן לא ירד בשבת ואדרבא חול מכין לשבת. וזה הרמז ולא נודע כי באו אל קרבנה. אבל באמת שבת מקיים כל הימים. וז"ש ביוסף יפה תואר ויפה מראה שהצדיק הוא טוב עין ועל ידו מתברכין כולם:
בזמירות דשבת וצפיר העזים הגדיל כו' ע"י כהניו מגר מתקוממיו. כי היונים היו עזי פנים ביותר ופרצו פרצות בהיכל והשי"ת נקם נקמת היכלו. ולכן הי' מפלתם ע"י הכהנים עובדי המקדש. וכהני שלוחי דרחמנא נינהו. ויתכן שעל שם זה נק' חנוכה שהוא פתח וחינוך על מפלת מלכות הרשעה שהוסיפו להחריב לגמרי את ביהמ"ק כמ"ש ערו ערו עד היסוד בה ויתגדל הנקמה שכביכול הקב"ה בעצמו ינקום מהם כדמסיים בבואו מאדום חמוץ בגדים כו':
Section 21
תרנ"ב
ב"ה
במדרש קץ שם לחושך זמן נתן לעולם כו' עוד שם אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים כו'. דהנה יש כ"ח עתים בקהלת י"ד לטובה וי"ד לרעה. ונראה שהז' פרות והז' שבלים כו' הם רמז להי"ד עתים האלה. והיא השפע כשמתלבשת בזמן יש בה כל אלה הדרכים. אכן פנימיות השפע בכח התורה הוא למעלה מהתחלקות אלה העתים כמ"ש במ"א פי' בטחו בה' בכל עת דייקא להאמין כי הגם שהשפע מתלבשת בעתים הנ"ל. מ"מ הכל בהשגחת הבורא ית' שהוא דרך התורה הפנימיות הנמסר רק לבנ"י. ועליהם נאמר אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה פי' אפילו כשמתלבשת בטבע. מ"מ לא יפנו אל זה כלל. ולכן מסיים הפסוק רבות עשית כו' הוא החכמה שבטבע דכ' מה רבו מעשיך ה'. נפלאותיך ומחשבותיך אלינו הוא דרך התורה הפנימיות המיוחד לבנ"י בלבד כמ"ש. וע"ז כתיב כח מעשיו הגיד כו' והוא בכח תורה ומצות דאיתא חכמה במלואה עולה תרי"ג. וע"ז אומרין אשר יצר את האדם בחכמה ברמ"ח ושס"ה ואיתא בזוה"ק תולדות כמו שהאדם מתחלק לתרי"ג כן העולם ע"ש כי האדם עולם קטן ולכן כתיב כולם בחכמה עשית. והתרי"ג מצות הם קיום הפנימיות של העולם והאדם. וזה מלאה הארץ קניניך פי' שנמצא דביקות בכל מקום אל הבורא ית' ע"י התרי"ג עיטין ומצות שנתן לנו הקב"ה בתורתו הקדושה:
איתא במדרש נשא ביום השביעי נשיא לבני אפרים זש"ה מלך הכבוד שנותן כבוד ליראיו מי הקדימני ואשלם ע"י שקיים יוסף השבת עד שלא ניתנה הקריב נשיא שלו בשבת ע"ש. ויתכן לומר שזה נרמז בנוסח תפלת שבת מענגיה לעולם כבוד ינחלו מה לעולם שקיים השבת קודם שניתנה וזכה לכבוד הנ"ל. כי זה סימן שמענג השבת שמימי בראשית נודע כי בו שבת הקב"ה ממלאכתו. ולכן הקדושים קיימו לכבד ולענג את השבת מסברא קודם שצוה הקב"ה לבנ"י שמירת השבת. ובאמת יוסף הצדיק הוא בחי' השבת והשבת הוא כולל כל ימי השבוע. ויוסף הוא הכולל כל נפשות בני ישראל ולכן קרבנו הוא קרבן ציבור וקרב בשבת:
Section 22
תרנ"ג
ב"ה
בענין החלום של פרעה שבע פרות עולות אחריהן ותעמודנה אצל כו' ותאכלנה. הם ג' מדריגות כי השפע היורדת בשורש העליון הוא בלי פסולת רק שיש קליפה עולה אחרי'. אח"כ בעולם שלמטה הסט"א בשוה אצל סטרא דקדושה. אח"כ בעולם שלמטה הרשע מכתיר את הצדיק. ותאכלנה. כמו שהוא בעולם הזה שהטבע מכסה הפנימיות ואין הפנימיות מתגלה. והרשע אמר ולא נודע כו' אבל הצדיק פותח הפנימיות כמ"ש ויפתח יוסף את כו' אשר בהם כמ"ש במ"א והוא המשביר ושובר את הקליפה. וכל אלה המדריגות הם גם בנפש האדם. נשמה מבריאה היא חירות כמ"ש טהורה היא. רק שנמשך גם אחרי' איזה הסתר. והרוח הוא בחי' ב' יצרים יצ"ט ויצה"ר. והנפש כמעט כולו נבלע ומכוסה בהתלבשות הגוף. וזאת עבודת האדם לברר הפנימיות ולהסיר הערלה החופפת. והנה ברית מילה בנפש הוא בחי' יוסף הצדיק. ולכן יש ג' בחי'. חיתוך היא הערלה החיצוניות שמכסה כל הקדושה בחי' תחתונה הנ"ל ותאכלנה. ופריעה היא בחי' ותעמודנה אצל. ואטופי דדמא הוא רק טיפים הנוטפים משירי הפסולת. [כי הדם הוא הנפש וכמו שהוא בכלל בחי' נר"נ כן הוא בהתלבשות הנפש בגוף ג' בחי' הנ"ל]. והערלה הוא האבן המונח על פי הבאר. והוא אבן אופל וצלמות שכ' במדרש. וע"י המילה מתגלה פי הבאר. וכמו כן בשבת קודש שהוא בחי' יוסף הצדיק כמ"ש במ"א:
ובמדרש ויהי מקץ שנתים כו' ראיתי כו' החיים המהלכים כו' עם הילד השני כו'. דאיתא בזוה"ק ע"פ תוחלת ממושכה מחלת לב דכשהשפע מתפשט למדריגות תחתונות אז יש תערובות ע"ש בפרשה זו. ובאמת מדריגת יוסף הצדיק הי' למעלה בבחי' עץ חיים תאוה באה שהוא דרך התורה שנק' עץ חיים והוא הנהגה של יום השבת שלא בהתלבשות הטבע. אבל ע"י שאמר והזכרתני נתוסף לו ב' שנים שיתגדל ע"י חלום ע"ש במדרש וממדריגת יוסף עד מדריגות החלום הוא ב' מדריגות וזה שנתים ימים. והחלום ע"י מלאך ויש בו תערובות והוא מבחי' עה"ד ויש בו התחלקות העתים והוא הנהגת ימי המעשה בטבע ובזמן. אבל השבת הוא בחי' עץ חיים תאוה באה ונק' עת רצון. והוא מלשון ריצה כמ"ש תאוה באה. ותוחלת ממושכה הוא בחי' עה"ד ויש בו תערובות כנ"ל. וכמ"ש במ"א בענין בעתה אחישנה זכו אחישנה שע"י הזכות מתעלין למעלה מהתחלקות העתים וזה הי' מדריגת יוסף. אבל באמת הי' כל זה סיבה מן השמים להיות כל ירידת יוסף למצרים הכנה אל הגלות והי' מוכרח לעבור בדרך התערובות להיות הכנה לגלות. לכן כתיב ויהי מקץ לשון צער והוא בחי' המהלכים עם הילד השני תחת השמים בהתנהגות הטבע והזמן אבל יוסף אמר השמש והירח משתחוים לי כו':
Section 23
תרנ"ה
ב"ה
וירכב אותו במרכבת המשנה. דאיתא האבות הן הן המרכבה וכמו שיש מרכבה בבחי' אבות כך יש מרכבה בבחי' השבטים ונק' מרכבת המשנה שהוא בבחי' תורה שבע"פ מארי משנה. והאבות בבחי' תורה שבכתב מארי מקרא. ויוסף הרוכב ושליט על מרכבת המשנה הנ"ל:
Section 24
תרנ"ז
ב"ה שבת חנוכה
איתא במדרש קץ שם לחושך זמן נתן לעולם כמה יעשה באפילה. כ"ז שיצה"ר בעולם כו'. כי אור הראשון היה מאיר מסוף עולם עד סופו וגנזו הקב"ה לצדיקים. וכל החשכות שנמצא בעולם. מכח הטבע המכסה זה האור הפנימי. וכשנעשה נס מתגלה זה האור. והוא כולל מה שהיה ושיהיה. לכן נתקן ההלל שיש בו מעבר ועתיד. כי כשנתגלה מזה האור יש בו מסוף העולם כנ"ל:
Section 25
תרנ"ח
ב"ה
במדרש קץ שם לחושך זמן נתן ליוסף כו'. דהנה ויהי לשון צרה. כי כל תהלוכות יוסף הי' הכנה לכל גלות מצרים ואיתא בעתה אחישנה זכו אחישנה. וכבר כתבתי מזה במ"א. אבל בודאי יוסף הצדיק שהיה בבית האסורים ולא ביקש לו תחבולות רק בטח בה' כמ"ש ויהי שם בבית הסהר לכן היה גאולה שלו קודם הזמן. וכמו כן ביצי"מ נעשו מת' שנה רד"ו. אכן כאן במאמר הזכרתני הי' נסיון שהגם שנרמז לו מקום גאולה אם לא היה פונה כלל. היה יוצא מיד. ומעט נטי' קלה שהיה לו נתוסף לו ב' שנים. ז"ש התנאי ולא פנה אל רהבים ופני' מועטת יכול לפגום. כדאיתא מחשבה מועלת. ויתכן לומר שאותן שלשים שנה שקדמו בני אפרים לצאת בודאי הי' גם זה מקום גאולה. אבל ע"י שבטחו בכחם נפגם. ונתאחרו עוד שלשים שנה. ז"ש שהיצה"ר אבן אופל ודו"ק:
Section 26
תרנ"ט
ב"ה
במדרש קץ שם לחושך זמן נתן לעולם (עד) כמה יעשה באפילה כל זמן שיצה"ר בעולם אופל וצלמות בעולם נעקר יצה"ר אין אופל כו'. כי כל הבא משמים למטה מתלבש בלבוש גשמיי ובטבע וזה הזמן והטבע הוא החשך לגבי אור שלמעלה כמ"ש וירא כו' האור כי טוב ואין רשעים כדאי להשתמש בו גנזו לצדיקים. אכן זה הגניזה והתלבשות בתוך הטבע לרשעים הוא כמ"ש וימנע מרשעים אורם. אבל כתיב ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו ובבנ"י כ' בטחו בו בכל עת כו' אלקים מחסה לנו. פי' אפילו מדה"ד והצמצום והתלבשות. לבנ"י הוא לטובה ולשמירה. כמ"ש בידך עתותי כי הכ"ח עתים בדרך הטבע. ובנ"י בטחו בו בכל עת. ובגמ' ריש פסחים ואומר אך חשך ישופני אמרתי חושך ישופני לעוה"ב שנמשל ליום. עכשיו אפילו עוה"ז שנמשל ללילה אור בעדני. והוא כמ"ש זכה אדם נוחל ב' עולמות. כי גם האדם עצמו הנפש והנשמה מתלבשים בגוף כמ"ש וייצר ב' יצירות והרשעים שתאוות גופם גברו על נפשותם ונכבה אור הנפש. עי"ז מתגרשין ג"כ מעוה"ב. אבל הצדיקים שעיקר עבודתם בעולם לתקן הנפש. והגוף טפל אצלם. ולכן מעלין גם את הגוף ומהפכין החושך לאור ולילה אור בעדני דייקא. והכל תלוי באדם כמ"ש נעקר יצה"ר אין אופל וצלמות ומלחמה זו בעולם צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו לכן זכה ומנצח המלחמה נוחל ב' עולמות וזה עיקר הזכי' כמ"ש יפה שעה אחת בעוה"ז בתורה ומעש"ט מכל חיי עוה"ב. והקב"ה רצה לזכות את ישראל שינצחו זו המלחמה הרבה להם תורה ומצות שבזה יגברו כחות הנפש על הגוף. וענין זה נרמז בחלום פרעה ותאכלנה פרות הרעות כו'. רש"י פי' שזה רמז למ"ש ונשכח כל השבע ורמב"ן פי' שזה רמז לעצת יוסף לצבור תבואות שני השובע לשנות הרעב. ובאמת ב' הפירושים אמת כי החלום לפרעה כפשוטו כמ"ש ולא נודע כי באו אל קרבנה. כי לרשעים חושך יכסה ארץ והטבע מכסה על הפנימיות. אבל ועתה ירא פרעה איש נבון זה הי' עצת יוסף הצדיק שצדיקים מהפכין מדה"ד לרחמים ומבררין כי לא זאת תכלית הכוונה לכסות האור. רק שהאור יגבור על החושך ולילה אור בעדני. לכן פי' ותאכלנה שהשני שובע יתנו ברכה גם בשני רעב והיה האוכל לפקדון. ועל ענין הנ"ל אמרו חז"ל להפרע מן הרשעים שמאבדין העולם וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם:
כתיב עדות ביהוסף שמו כו' שפת לא ידעתי אשמע. ואמרו חז"ל בא גבריאל והוסיף לו ה' ולמדו שבעים לשון. כי ירידת יוסף למצרים הי' הכנה אל גלות מצרים ותכלית גלות מצרים הי' הכנה לקבלת התורה לתקן הדיבור ולכן כתיב אנכי ה' אלקיך המעלך מארץ מצרים הרחב פיך כו'. וכן כשיצא יוסף מבית האסורים זכה לשבעים לשון הכל הכנה לכלל ישראל שנבראו להעיד על הבורא ולכן צריכין לברר העדות בכל הלשונות כמ"ש שמע בכל לשון שאתה שומע. וברית הלשון תליא בברית המעור. וב' בריתות אלו הם בחי' יהודה ויוסף. והגם כי עיקר העדות בפה וזה כחו של יהודה לכן החזיקו השבטים ביהודה. אבל שורש פתיחות הפה והעדות תליא ביוסף לכן עדות ביהוסף שמו כי העדות תלוי בו. ובגמ' איתא יוסף שקידש שם שמים בסתר ניתן לו אות ה' משמו של הקב"ה יהודה שקידש שם שמים בגלוי נקרא כולו על שמו של הקב"ה. והוא כנ"ל כי עיקר הדיבור בהתגלות ליהודה אבל שורש הדיבור באתכסיא הוא ליוסף:
Section 27
תר"ס
ב"ה
ענין החלום משנות הרעב והשובע כבר כ' במ"א שהי' לרמוז להכין מימי הטובה על ימי הרעה וההארות שהיו בימי האבות והשבטים הי' הכנה על גלות מצרים. והקב"ה בורא רפואה קודם המכה כמו שהיו שני שובע קודם שבע שני רעב. וירידת יוסף למצרים הי' הכנה לגאולת מצרים. כ' עדות ביהוסף שמו כו' שפת לא ידעתי אשמע. פי' שהי' יוסף עדות לכל גלות של בנ"י כמו שיוסף נתעלה ע"י הגלות ועי"ז שפת לא ידעתי אשמע א"כ נולד לו דעת חדשה שלא הי' לו מקודם והוא הדעת שצריך בירור ע"י הגלות. וכמו כן אחר גלות מצרים זכו לקבל התורה בשבעים לשונות. וזהו עדות לכל הד' גליות שהכל לצורך להוציא בלעם מפיהם ולתקן כל הלשונות:
Section 28
תרס"א
ב"ה
בפסוק וירכב אותו במרכבת המשנה זה בחי' שבת משנה לחם וכל מעשיו כפולים כמ"ש במדרש כי השבת מחבר לחם מן השמים ומן הארץ להיות אחד. וכן מדת הצדיק דאחיד בשמיא וארעא והוא מרכיב הנשמה עם הגוף זהו מרכבת המשנה הנשמה. וכן הוא בגשמיות ג"כ שבמילה נמשך הנשמה ומרכיבו עם הגוף שכולל סתים וגליא ולכן נק' שמו צפנת פענח. וכן בחי' השבת במלין סתימין תגלון פתגמין כי השבת מוכן לזה:
בפסוק ויוסף הוא השליט על הארץ. כי השבטים הם עמודי העולם והעולם יש בו מדריגות פנימיות זו מזו ויש בו מדריגות למעלה זו מזו. וכמו כן בנפשות ובזמן כמ"ש שער החצר הפנימית (שער) הפונה קדים כו' סגור ביום השבת יפתח וביום החודש. חודש נפתח הפנימי. ובשבת הפונה קדים שהוא בחי' הראש שלמעלה מכולם. ולכן דרשו על יוסף החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים אשר היו בעיר. בעיר דייקא. בחינת פנימיות. ויוסף שליט על הארץ בחי' הפונה קדים. וב' אלו הם בחי' המוח והלב כי המוח למעלה מכל האיברים והלב פנימי מכל האברים. וכ' ביהודה יהודה גבר באחיו באחיו דייקא. בחי' הלב פנימי מכולן. וביוסף כתיב נזיר אחיו שכם אחד על אחיך. יהודה כמלך במלחמה לב בנפש. יוסף כמלך על כסאו:
Section 29
תרס"ב
ב"ה שבת חנוכה
במדרש קץ שם לחושך כ"ז שיצה"ר בעולם אופל וצלמות בעולם. כי הטבע משכח ומחשיך כמ"ש והארץ היתה תהו ואח"כ נאמר יהי אור אח"כ ויבדל בין האור והחושך. וכ"ז הוא גם בנפש האדם ומתחדש ג"כ בכל יום וע"ז מברכין יוצר אור ובורא חושך. יוצר אור כמו יוצר רוח אדם בקרבו כמ"ש בזוה"ק שהרוח מתחדש באדם תמיד. ובורא חושך הוא התלבשות בגוף האדם שזהו בחי' שכחה. אבל לבנ"י ניתן מצות לזכור הפנימיות ולשכוח הגשמיות כמ"ש ולא תתורו אחרי לבבכם כו' למען תזכרו. וכ"ז שיצה"ר בעולם ומחשבת האדם בהבלי עולם נסתר אור הנשמה. ולכן יון החשיך עיניהם של ישראל ע"י שביטלו בנ"י מן המצות ורצו להשכיחם תורתך. ולכן רצו לבטל מילה שבת וחודש שכל אלו מביאין הזכירה. שבת יומא דנשמתין ולאו דגופא לכן כ' זכור את יום השבת. והוא זכר למעשה בראשית. ומאיר בו הנשמה. והוא זכירה בבחי' עולם מעשה בראשית. ומילה זכירה בנפש. ור"ח זכירה בזמנים:
בפסוק וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו ובזוה"ק אשר לו לקוב"ה. כי האבות הן המרכבה והם בחי' נשמה בלי גוף כדאיתא שלשה לא שלטה בהם יצה"ר. ויוסף מרכבת המשנה התקשרות הנשמה בגוף מרכבת הנשמה כי הלא הקב"ה הרכיב הנפש בגוף א"כ הוא כלי מוכן לקבל ציור הנשמה כמ"ש אין צור כאלקינו. צייר. שצר צורה תוך צורה וזה מדת הצדיק לקשר הגוף בנשמה שכן גם בגשמיות ע"י אבר הברית נמשך הנשמה בולד הנולד ממנו. וכן בחי' השבת לחם משנה ומקשר גם הגוף אל הנשמה וזה כפי הכנת האדם בימי המעשה. והנה נר שבת הוא הארת הנשמה שנק' נר ה' נשמת אדם. ונר חנוכה הוא הכנה בימי המעשה כמו שרמזו חז"ל טבוח טבח והכן. כי הגוף צריכין לחנכו כמ"ש חנוך לנער עפ"י דרכו זה בחי' ימי המעשה. ועי"ז גם כי יזקין לא יסור פי' בבוא השבת בחי' עתיקא קדישא יהי' גם להגוף חלק בזה ע"י החינוך בימי המעשה:
Section 30
תרס"ד
ב"ה
במדרש קץ שם לחושך זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפילה כו' כל זמן. שיצה"ר בעולם אבן אופל בעולם כו'. כי הנה הזמן עצמו הוא האבן אופל כי הטבע מסתיר הפנימיות והטבע והזמן הוא שורש כל השינוים בעולם כל הכ"ח עתים כמ"ש לכל זמן ועת כו' תחת השמים. וכשיש איזה פתיחות שער והארה מלמעלה מן הזמן זהו בחי' גאולה מן החושך. ובני ישראל שיש להם נשמת חיים שהיא מלמעלה מן הזמן יכולין להמשיך הקדושה תוך הזמן. כמ"ש מקדש ישראל והזמנים ישראל דקדשינהו לזמנים. וכן שבת קודש דכתיב ויקדש אותו שמתגלה בו הארה מלמעלה כמ"ש שער הפונה קדים. פי' קדים מלמעלה מן הזמן. ימי המעשה יהי' סגור. פי' זה עצמו הוא המסגר. הטבע שנברא בששת ימי המעשה. ובש"ק יפתח. ומעין זה הוא באדם בעצמו שהגוף מאפיל ומסתיר חיות הנשמה כמ"ש הוציאה ממסגר נפשי. ובאמת כפי מה שיצה"ר באדם ועוסק כל היום בטבע ועניני הגוף כך מתחזק כח הגוף ומאפיל על הנשמה ולכן נתן הקב"ה לבנ"י תורה ומצות כמ"ש חז"ל רצה הקב"ה לזכות את ישראל כו' תורה ומצות. שהם למעלה מן הזמן ואם האדם עוסק ומהרהר כל היום רק בתורה ומצות כך מאיר בו כח הנשמה והארה שלמעלה מן הזמן והוא בחי' גאולת הנפש. וכמו כן ביוסף אחר ששכח מזכירת שר המשקים הוא מקץ שנתים ימים פירוש השינוים הבאים מכח הזמן והטבע ובא לו הגאולה מלמעלה מן הזמן:
לחנוכה
Section 1
תרל"א
ב"ה
(ליל א) אא"ז מו"ר זצלה"ה אמר מה שמברכין שעשה נסים על ראיית נר חנוכה. כי הארת הנסים הם בהנרות. ובאמת כ' הנרות הללו קודש הם. ונראה כי מאחר שהיה הדלקת המנורה בימים אלו עפ"י נס אף שלא הי' שמן לבנ"י להדליק. א"כ גם עתה אף שאין לנו מנורה ושמן טהור. ג"כ שייך ההדלקה עפ"י הנס. מאחר שנם זה נשאר לדורות. רק הכלי להדלקה הזו הוא מצות הדלקת נר חנוכה דכתיב נר מצוה ותורה אור. הפי' נר הוא כלי לקבל שמן ופתילה ואור. כן המצות נגד רמ"ח איברים ויראה ואהבה גי' נר כ"כ בתיקונים. והוא שהמצות הם במעשה. ואור התורה נתלה בהם. שהרי המצות כתובים בתורה ועי"ז יתוקן המעשה ג"כ. והוא תיקון גוף איברי האדם. והתורה להביא דעת וחכמה לאדם. וגם לשון נר חנוכה שתיקנו חז"ל בברכת המצוה ג"כ כנ"ל דלא כ' להדליק נר בחנוכה. רק שיש נר חנוכה. ועל ידי קיום המצוה מדליקין זה הנר הידוע. ובאמת הלא המשכן נגנז וכן המנורה וא"כ בימים האלו שהי' ההדלקה אז עפ"י נס גם עתה היא דולקת. וכעין זה אמר אא"ז מו"ר זצלה"ה על נר מערבי כיון שדולק בנס. דולק גם עתה במקום שנגנז כנ"ל. ורק לעורר ולהדליק זה ע"י מצות נר חנוכה שתקנו חז"ל. שע"י המצוה נזכר הארת הנס. [וכן הלשון בטור להזכיר הנס ולא לזכור ע"ש סי' תרע"ט] וכל אלו הענינים משכן ומנורה הם נמצאים ברמז בכל איש מישראל שזה מה שיש לכל אחד מישראל חלק בתורה [והארת המנורה שגנוזים כמו כן באדם ובימים הללו יכולין לעורר ההארות הנ"ל שהם בחי' המדות]:
בספר קדושת לוי פי' בזמן הזה ממש עתה שיש בכל שנה הארה מהנסים שהי' אז ע"ש. אך מ"מ להרגיש הארת הנס צריך האדם להיות נפרש מהטבע. וכפי מה שאינו משוקע בטבע וגשמיות יכולין להרגיש. כי נס הוא למעלה מהטבע. ומ"מ ע"י המצוה נ"ח להיות נדבק במה שלמעלה מהטבע. שזה עיקר בחי' המצות לדבק ולחבר האדם במה שלמעלה מן הטבע. אף שעושה עניני עוה"ז מ"מ יוכל להיות נדבק ע"י אור המצות שהם בבחי' עשי' גשמיות כנ"ל. ואא"ז מו"ר זצלה"ה אמר קבעום ימים טובים בהלל והודאה. שתקנו שע"י הלל והודאה יעורר האדם הארת הימים שיהיו נפתחים ומאירים לו. וכן פירש זכר עשה לנפלאותיו להיות נזכר הארת הנסים והנפלאות בכל שנה בימים ההם עכ"ד ז"ל:
(ליל ב) כתיב נר ה' נשמת אדם חופש כו' חדרי בטן. ובגמ' חיפוש מנרות. נר מנר. אחפש ירושלים בנרות כו' ע"ש. כי ענין המשכן וביהמ"ק נמצא בכל איש ישראל ג"כ כענין ושכנתי בתוכם. וכפי מה שמברר האדם אצלו כי כל החיות מהנשמה שאומרים כל יום נשמה שנתת בי טהורה כו'. והיינו שיש נקודה א' טהורה בכל איש ישראל רק שהיא נסתרת וגנוזה באמת. ובזמן שהיה ביהמ"ק קיים הי' זה נגלה כי כל החיות מהשי"ת. וזה ענין השראת השכינה עדות הוא שהשי"ת שורה בישראל. ועתה שהמשכן נגנז. מ"מ יכול להיות נמצא ע"י חיפוש בנרות כנ"ל. ופי' נרות המצות כמ"ש לעיל והיינו כשמחפשין בכל לב ונפש לעשות המצוה בכל החיות. שנר הוא נפש רוח וג"כ רמ"ח איברים העושין המצוה בדחילו ורחימו שגי' נר כנ"ל. אז הוא הכנה וכח למצוא ע"י בחי' המשכן שהוא לבוא לנקודה הגנוזה כנ"ל. ומכש"כ בימים הללו שנעשה נסים שיהי' להדליק הנרות עפ"י נס אף שגם בחי' הנרות הי' חסר לבנ"י אז. ממילא ההארה גם עתה למצוא סיוע ע"י מצות נר חנוכה למצוא ע"י הנרות בחי' הנגנז. ועיקר גניזה הוא בחושך שצריכין נרות לחפש ולמצוא כנ"ל. ובספר קדושת לוי פי' חנוכה בחי' כה כי משה נתנבא בזה הדבר והיא הארה המבוררת. ונביאים בכה אף שנסתר הוא אספקלריא דלא נהרא. ובחנוכה יש הארה גם לבחי' כה להיות מנוחה גם במקום החושך וההסתר כנ"ל. ועכ"פ מאחר דכתיב אחפש כו' בנרות. מבואר כי יש למצוא גם עתה בחי' ביהמ"ק וירושלים ע"י החיפוש. וכ"כ דורש אין לה מכלל דבעי דרישה. והוא ע"י כח המצות שאדם עושה בכל החיות נתעורר החיות הפנימיות שהיא נקודה הטהורה ועליה נאמר חופש כל חדרי בטן שיוכל למצוא בכח הפנימיות הארה הגנוזה בכל חדרי בטן כנ"ל. [וזה ענין כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו. וכשאדם מתקן עצמו כן. נאמר ועשו לי כו' ושכנתי בתוכם ממש כנ"ל]:
(ליל ג) נר חנוכה משמאל מזוזה מימין. דכתיב אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד. פירוש שמאל מה שאיננו עיקר רק טפל להימין שהוא עיקר. ולכך עוה"ז נקרא שמאל ועוה"ב ימין. כי עיקר בריאת עוה"ז והבליו הוא רק כדי לדחותם ולהכניעם להיות טפלים להימין שהוא חיות הקדושה. [שיש גם בעוה"ז מעין עוה"ב רק שנסתר ובשבת נתגלה] ולאשר כי העיקר הרצון בעוה"ז הוא לדחותם נקרא שמאל כנ"ל. ומזוזה בימין כי כל מצוה צריך להיות בימין שהוא עיקר החשיבות. ולכך חד מ"ד סובר שגם נ"ח בימין. אבל הלכתא נר חנוכה משמאל כי עיקר ענין נר חנוכה הוא להיות גם האור בחושך ולדחות ההסתר ועי"ז מכניעים השמאל. וכ' ימינך ה' נאדרי כו' ופרש"י כשעושה נקמה ברשעים גם השמאל נעשה ימין. והוא כנ"ל שכשמבערין החיצונים ומכניעים השמאל א"כ נעשה משמאל ימין. ואדרבה זה תוספות כבוד. ולכן נר חנוכה בשמאל כי ע"י נ"ח נעשה גם בשמאל ימין כנ"ל. ובמזוזה כתיב למען ירבו ימיכם שהוא אורך ימים בימינה כנ"ל. ובנר חנוכה עושר וכבוד משמאלה שהוא להכניע השמאל כנ"ל. וזה נקרא עושר כי מה שהשי"ת נותן אינו בחי' עושר וכ' איזה עשיר השמח בחלקו ופי' מהר"ל בד"ח כי מה שאדם מרויח ע"י פעולותיו נקרא עשירות כדכתיב יגיע כפיך כו' שהעשירות הוא תוספות כבוד מההכרח. ולכך חיים שהשי"ת נותן שוה לכל. אבל להיות בחי' עושר וכבוד זהו לבני ישראל ע"י שבמעשיהם הטובים מרויחים ומכניעים ההסתר ודביקין בו ית' זה בחי' דחיות השמאל. שזה ניתן לאדם לתקן [כדכתיב הארץ נתן לבני אדם. ארציות. וגם הארץ בחי' תורה שבע"פ כנודע] בעוה"ז לדחות החיצוניות כמ"ש במשנה שנברא העולם בעשרה מאמרות כדי ליתן שכר כו' ולכך בימים הללו שהי' בחי' ניצוח שהכניעו הקמים עליהם נקרא שמאל ג"כ ימין כנ"ל. והוא בחי' עושר וכבוד [ובמ"א הארכנו]:
ענין הלל והודאה. ולכאורה אחד הוא. ומאא"ז מו"ר זצלה"ה שמעתי קיצורי דברים כי הם נגד יהודה ויוסף. והוסיף לי ביאור כי הלל הוא באור נגלה ובהיר. ולא שמעתי יותר. ויראה לפרש כי לשון הודאה הוא על מה שהי' נראה לא טוב והאדם מודה שהוא טוב וחסד [שהרי גם על וידוי חטא נק' הודאה]. והנה כ' אודה ה' בכל לבב פי' בשני יצריך א"כ נראה כי הודיה הוא אחר התיקון שהאדם גבר על היצה"ר ולא נדבק בעוה"ז אף שהי' לו כמה נסיונות. ואז מודה גם על הנסיון שהיה צר לו אז מודה עתה. כענין אודך כי עניתני שרואה למפרע שזה הי' חסד עליון. אבל הלל הוא מי שמופרש מעוה"ז. ומשבח ע"י שרואה גבורת ה' ונפלאותיו [וזה ענין יהודה ויוסף כמובן] ומודים מכלל דפליגי. שמה שהי' נראה שאינו חסד ועתה נתברר. שייך לשון הודאה כנ"ל. וכן בנס דחנוכה שגברו על היונים יש הלל על גוף הנס וההצלה וגם נס הנרות שכ"ז חסד נגלה. והודאה הוא על כל הגלות יון שאחר שגברו והרויחו עי"ז נתגלה שכל הגלות הי' לטובה כדי לדחות בחי' מלכות יון לגמרי להיות תיקון הכולל לדחות ד' מלכיות לברר כי לה' המלוכה כנ"ל. וזהו הלל והודאה כנ"ל:
(ליל ד) אא"ז מו"ר זצלה"ה פי' טמאו השמנים שבהיכל רמז על המחשבות שבמוח. וי"ל ז"ש ופרצו חומות מגדלי וטמאו כו' כי עיקר שמירת המחשבה ע"י שמאמר השי"ת אצל האדם כחומה כדכתיב אני חומה כו'. וע"י שהאמונה קבועה בישראל עי"ז חוקות השי"ת כחומה להם. וביונים נאמר שביקשו להעבירם מעל חוקי רצונך והיינו שלא יהי' האמונה קבוע רק לעשות עפ"י רצון האדם וכ"כ המהר"ל באו"ח כי ענין יון הוא נגד החכמה [והפי' שעיקר החכמה הוא הביטול והחכמה מאין תמצא. והוא לבטל חכמתו ושכלו. זה עיקר החכמה באמת] אבל יון הי' חכם להרע דהיינו לילך רק אחר חכמתו וע"י שקלקלו האמונה נטמאו המחשבות. וכשגברו. העיקר האמונה. ואפשר זה שם חנוכה שבחי' כה היא אמונה. כלומר כה תעשו ולא בשום שינוי. רק להיות נמשך אחר השי"ת אף מה שאינו מובן בשכל [והמשכיל יבין שהוא בחי' תושבע"פ שהוא אמונה] וז"ש ז"ל בפסיקתא ובמדרש ילמדנו מותר השמן כו' א"ת איני מקיים מצות זקנים כו'. שעיקר ענין חנוכה אמונת חכמים להאמין שיש בכל דבר נקודה חיות מלמעלה מהטבע. וממילא יש בכח חכמים שדביקים בשורש לתלות מעשה תחתונים בלמעלה מהטבע. ולכן אסור להשתמש בנר חנוכה שהיא קודש כנ"ל. וי"ל ג"כ שם חנוכה כמו חנוך לנער עפ"י דרכו והיינו להאמין לחכמים כענין שאל אביך ויגדך לשמוע דבריהם אף במה שאין משיגים עפ"י השכל:
(ליל ה) אא"ז מו"ר זצלה"ה פי' הרגיל בנר להביא ההארה והתחדשות אל ההרגל וכן פי' שתכלה רגל. דכליא רגלא דתרמודאי. שהוא ג"כ להסיר ההרגל והטבע. וכ"פ נר לרגלי דבריך. טובל בשמן רגלו. ודפח"ח. ועפ"י זה נראה לפרש שם חנוכה ג"כ על ההתחדשות כי היו תחת יד מלכות יון בגלות וכל ד' מלכיות הם בהטבע וגשמיות. וכתיב אין כל חדש תחת השמש. אבל בנס שהוא למעלה מן הטבע ממילא בא התחדשות וזה חינוך והתחדשות כנ"ל. ובאמת כל גלות הוא רק כדי להיות תמיד ההתחדשות וכן פי' בזוה"ק וישב ילד מסכן שהיצ"ט ע"י שהוא תמיד בסכנה שהיצה"ר עושה תמיד תחבולות להפיל האדם. ע"י זה יש לו התחדשות תמיד ונקרא ילד נער כו' ע"ש. אבל כשאין מורא מביא הרגל. ולכך יצה"ר נקרא מלך זקן ע"ש. וכל הגלות תמיד רק כדי שיהי' אח"כ התחדשות כנ"ל. ולכך אחר שיצאו ממלכות יון נתחדש אצלם מלכות שמים מחדש ויצאו מן הרגילות והטבע כנ"ל. והנס מסייע בימי חנוכה להביא הארה ממה שלמעלה כנ"ל. וחז"ל כתבו טעם ההלל בחנוכה הללו עבדי ה' ולא עבדי יון ע"ש במגילה. והפי' לברר שאלו הד' מלכיות אין להם שורש ויסוד רק כדי להביא התחדשות ולהיות אח"כ הגאולה ביותר תוקף ועוז. וכ' רבת את ריבם כו'. ונראה שהיו בנ"י אז במדריגה שפלה עד שסבלו הטבע ולא יצאו לריב כלל עם היונים. בפרט לנקום לא הי' להם כח כלל. לכך נקראו חלשים. ואעפ"כ רב ה' ריבם ע"י שגלוי לפניו ית' שכ"ז ע"י שנתן אותנו בגלות ותחת יד מלכות יון. אבל בל"ז היו דביקים במלכותו ית' כמקודם. ולכך רבת את ריבם. ונמצא עי"ז נתברר שהם מיוחדים למלכות שמים ולא למלכות אחרת כלל. שאף שנתן אותם בגלות ת"י. מ"מ זה רק מטעמים הכמוסים ולהביא התחדשות ונ"ר כנ"ל. אבל כאשר שולטים בכל תוקף על בני ישראל. אז דוקא. בני ישראל יוצאין מרשותם לגמרי כנ"ל. ולכך הללו עבדי ה'. כי כל זמן שהיו תחת יד מלכות יון היו כמו עבדים שא"י לקבל מלכות שמים כראוי כמ"ש בזוה"ק בהר. ועתה נעשו בנ"ח וקיבלו מלכות שמים מחדש. ומלכות שמים מביא התחדשות שדביקין בשורש חיות השי"ת ולא בהטבע. לכך נק' חנוכה. [וזה שאמרו ז"ל שחנוכה הוא ישועה לבנ"י בגלות כנ"ל. שמברר שהגלות הוא רק כדי להביא התחדשות כנ"ל. ובזה נ"ל לפרש מה ששמעתי מאא"ז מו"ר זצלה"ה נכון לבו בטוח בה' סמוך ס"ת חנוכה. ונראה הפי' שבחנוכה מתחזקין בנ"י בגלות ובטוחים בהשי"ת שגם זה רק לטובה וסמוך לבם עד אשר יראו בצריהם שהיא הגאולה כנ"ל. וזהו ענין הודאה כמ"ש לעיל]:
זאת חנוכה. אין מובן הפי' מה זאת. שמעתי מאא"ז מו"ר זצלה"ה פי' המדרש אחרי בזאת יבוא אהרן בזאת אני בוטח כו'. כי מלכות שמים נק' זאת ע"ש כי היא הכל. ודפח"ח. כי הנקודה המחיה כל נק' זאת והיא החיות שיש בכל דבר. ובחנוכה ג"כ רק לברר זה כי הכל מהש"י. וכתיב ויעש כן אהרן ופרש"י שלא שינה. פי' כן. ג"כ כמו זאת. ורמז לדבר כנים אנחנו לא היינו מרגלים. פי' ההיפוך מהרגילות. והוא התחדשות ע"י שנדבק תמיד בנקודה הפנימיות וזהו כנים [מכונים] [מוכנים] לרצונו ית'. וע"ז מבקשים תמיד שמרה זאת ליצר מחשבות לבב עמך כו' [כענין שמרה נפשי]. ובאמת השי"ת שומר נקודה זו להיות נשאר בבני ישראל. וזה ג"כ החיזוק בגלות ע"י שיודעין שגם ההסתר רק מחיות השי"ת ושזה לטובה. וז"ס זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל. ע"י שיודעין שגם זאת מהשי"ת כנ"ל. וזה ענין חנוכה. ורמז שא' אא"ז מו"ר זצלה"ה בפסוק נכון לבו בטוח בה' סמוך ס"ת חנוכה כמ"ש לעיל. וכן במזמור שיר חנוכת. כי דליתני הגיד אא"ז מו"ר זצלה"ה בשם הרב מפרשיסחא זלה"ה כי פי' דליתני הגבהתני וגם לשון שפלות והוא העלי' כמו שהוא בשפלות ודפח"ח. וכן סוף המזמור הפכת מספדי כו' פתחת שקי כו' שכל ההסתר רק מהופך כמ"ש במד' בחוקותי שקללות אינם סדר מסודר רק מהופך ע"ש. ופתחת שקי כשנוטל הקליפה וההסתר ומתגלה הפנימיות. תאזרני שמחה כי גם ההסתר רק קליפה ומחיצה כנ"ל. וזה ענין חנוכה ימי הנסים כשהיו בנ"י בשפלות מאוד ועזר להם השי"ת וזה לחיזוק לידע כי לפי גודל ההסתר גודל הטובה כי הכל מהשי"ת לטוב. וכפי שיודעין זה ובטוחין בו ית'. כן נתברר ומתגלה הפנימיות לטוב כנ"ל:
Section 2
תרל"ב
ב"ה
(ליל א) הנס דחנוכה הי' באור והוא למצוא ההארה הגנוזה גם בחושך ובגלות. ובזה י"ל מ"ש אא"ז מוז"ל על הגמ' דבפורים לא קבעו הלל דאכתי עבדי דאחשורוש כו'. וגם בנס זה לא הי' יציאה וביטול לכל מלכות יון. ולהנ"ל ע"י הנס הרגישו שהם עבדי ה' אף שהיו בגלות וזה עצמו הנס שהם עבדי ה' בהתגלות אף בתוך החושך כנ"ל. ונשאר גם לדורות הרגשה ממה שלמעלה מן הטבע אף בעוה"ז. וז"ש בני בינה ימי שמונה קבעו כו'. ויל"ד דהול"ל שמונה ימים. מהו ימי שמונה. ונראה שהם ימים בבחי' שמיני שלמעלה מהטבע ובכל יום יש בחי' שמונה כנ"ל:
דבר פלא בנס דחנוכה שהיה כדי שיוכלו לקיים מצות מנורה והלא לא לאורה צריך רק לעשות רצונו. וכיון שאין להם פטורים. וזה חיבה יתירה שהקב"ה חפץ להיות הארת נרות המנורה ע"י הדלקתינו. ונשאר ג"כ לדורות שיש סיוע. בימים הללו לבני ישראל לעשות רצונו ית' יותר מן הסדר וההנהגה בכל השנה. בדרך נס ופלא:
(ליל ג) עשאום יו"ט בהלל והודאה. פירוש ע"י שהכירו גודל הישועה מהשי"ת והללו והודו בכל לבבם עי"ז המשיכו הארת הנס לעולם. וכן צריך להיות בכל אדם כשמרגיש איזה ישועה ומתגלה הטוב בגודל חסד ה' וכפי השבת והודי' שנותן. כך נשאר אצלו לדורות. ועפי"ז יש לכוין דברי מו"ז ז"ל שאמר על מ"ש ברמ"א שכשאומרים זמירות הוא סעודת מצוה. וכ' מג"א שה"ה בכל מקום ספק בנשואי ע"ה ות"ח ע"ש. והוא אמר שאין ראי' מדהכא כיון שנתקן להלל והודאה לכן אז הוא סעודת מצוה כו'. והוא כמ"ש שע"י השבח והודאה מעוררין הארה הגנוזה באלה הימים ונעשה יו"ט וממילא הוא סעודת מצוה כנ"ל:
(ליל ד) אא"ז מו"ר ז"ל פי' שעשאום יו"ט בהלל והודאה שיהי' הארת הימים בזה שיוכל כל איש ישראל לראות כי הכל מהשי"ת שזה עיקר עבודת איש ישראל שנקרא יהודי ע"ז כמ"ש כי חתם המעט ממעטין עצמכם כו'. ופי' הלל והודאה כי הלל הוא שבח על מה שהקב"ה עוזר לאדם. והודאה הוא גם להיפוך שמודה על קלקולו. וצריך להיות שניהם כאחד אף שיש לאדם בעזר עליון על מה להלל. עכ"ז לא יתגאה וידע כי רק ממנו ית' הוא:
(ליל ה) נודע מאמר אא"ז מו"ר ז"ל על הרגיל בנר. ושתכלה רגל מן השוק. דכליא רגלא דתרמודאי. שהכל לבטל הרגילות והטבע ע"י הארת נרות חנוכה ע"ש. וי"ל פירוש שתכלה רגל מלשון כלתה נפשי וכו'. דהנה כתיב נר ה' נשמת אדם כו'. דכתיב ויפח באפיו כו'. שהאדם נבחר להמשיך על ידי מעשיו הארות מהשי"ת לכל הנבראים. והוא הכלי אשר ע"י יוכל לחבר כל הנבראים בו ית' ממש. וכשבהמ"ק הי' קיים הי' נגלה זה שמשם יצא חיים לכל העולם. ובמד' וגמ' לא לאורה צריך כו'. רק ע"י הדלקת המנורה המשיכו חיות ואור לכל העולמות. וכל הנבראים צריכים להיות בטל לבני ישראל ובני ישראל צריכין להיות בטל אליו ית'. היינו לידע כי הוא רק כלי כמו הנר לקבל בו חיות השי"ת כמ"ש בזוה"ק נר הוא רמ"ח עם דחילו ורחימו ואמת כי כפי מה שיודעין בנ"י זה והם רק כלי אליו ית' בכל לב ונפש כמ"ש כלתה נפשי כו'. ממילא גם כל העולם והטבע והאומות בע"כ הם ג"כ מבוטלים ורק ככלי לבנ"י כמ"ש יכין רשע וצדיק ילבש. וגם זה תליא בעבודת בנ"י לברר אצלם כן. ונמצא כל הבריאה כלי להשפעת השי"ת. ובחנוכה שהיה נס בנרות ביהמ"ק נתברר זה כראוי שזה עיקר בחי' הנרות כמ"ש בגמ' עדות הוא שהשכינה שורה בישראל כנ"ל שמתברר שהכל רק הכנה וכלי זה לזה כו' עד הפנימיות שהוא חיות השי"ת. וממילא כשנעשה הכלי כראוי נמשך התחדשות מחדש כי הקב"ה מחדש בכל יום תמיד כו' שבשורש עליון הכל התחדשות ורק כשהתחתונים מתוקנים מקבלין ההארה משורשו כנ"ל. ובודאי נשאר מעין זה בחנוכה בהדלקת הנרות להעלות הכל עד שורש עליון כמ"ש בהעלותך. והבן כ"ז [כי במ"א הארכנו]:
(ליל ו) ואין לנו רשות להשתמש בהם רק לראותם כו'. וכן איתא שמצוה לראות נר חנוכה. משמע שנ"ח מאירין לכל נפש ישראל שיוכל לראות א"ע הסתכלות שצריך לכל אדם כמ"ש הסתכל בשלשה דברים כו'. כי מאחר שהי' הנס בנרות הוא להאיר למי שחשכו עיניו מראות. ובגמ' אור הנר יפה לבדיקה חיפוש מנרות דכתיב חופש כל חדרי בטן כו' ע"ש פ"ק דפסחים. פי' חופש חדרי בטן שהנקודה חיות שיש מהשי"ת בכל נפש כדכ' ויפח כו' מחפשת בחורין וסדקין בנפש האדם אולי ימצא מקום ראוי להתפשט ולהאיר. ממש כאור הנר שמחפש שמן שבפתילה. ובמדרש [בפסיקתא] מפרש מלשון חירות כמו לחפשי ישלחנו. שהנקודה הנ"ל הנק' נר ה' מגרש ההסתר. אשר אף אם האדם נשתעבד ליצה"ר ואינו מרגיש האמת. יוכל להסתכל בעזרת נר ה' שהוא המצות שנק' נרות. וגם הביטול לעיקר החיות נשמת ה' כנ"ל. ובגמ' נר חנוכה משמאל מזוזה בימין כו'. כי מזוזה למען ירבו הוא התדבקות בשורש כנ"ל עולם שכולו ארוך. ונר חנוכה אף למי שאין לו התדבקות ושרוי בחושך. מ"מ הנר חנוכה מאיר לו כמ"ש משמאלה עושר וכבוד אף למי שאינו עוסק לשמה. כן נ"ח בשמאל לסייע לאדם זה שיתגלה לו האמת עכ"פ לידע שהוא למטה. ועי"ז בכחו לשוב למקומו. וגם אז נראה שהיו בני ישראל בשפלות. נקמת את נקמתם משמע שלא הבינו כי הם כך שיהי' בכעס כראוי כמו בקנאו את קנאתי כו':
(ליל ז) בס' קדושת לוי פי' בזמן הזה שגם עתה מתעורר הנס ע"ש. וי"ל כי הנס למעלה מן הזמן והטבע. כי הזמן תוך הטבע שנסתר חיות השי"ת הפנימיות וכשנתגלה חיות הפנימי נקרא זמן הזה. וז"ש בזמן הזה שהי' הנס תוך הזמן שהרי כמה נסים נעשו ולא נעשה יו"ט מהם רק כי חז"ל הרגישו בנס זה שהיה תוך הזמן שההארה נשאר בזמן והוא זמן בירור ונק' זמן הזה כנ"ל וז"ש בימים ההם שהוא הארות הנסים שלמעלה מההשגה ונק' ההם לשון נסתר ומ"מ נעשו בזמן הזה כנ"ל. גם מ"ש נר חנוכה משמאל הוא ג"כ כנ"ל שיש בכח נרות חנוכה להאיר גם לשמאל לעשותו גם כן ימין כמ"ש ז"ל ימינך ימינך כשעושין רצונו של מקום השמאל ג"כ ימין. וכ"כ בסה"ק כי ימי חנוכה נותנים הארה לימים הקשים שהם טבת כו' ע"ש. פי' טבת נראה ג"כ שצריכין לעשות אותם טוב ברש"י ז"ל טבת כ' חסר כשמטיבין אותם ע"ש פ' בראשית. משמע כי טבת חסר וא"ו הפירוש שנעשין טוב על ידי פעולה כנ"ל:
(ליל ח) זאת חנוכה. משמע שעיקר חנוכה יום הח' כי זה עיקר מה שהי' הנס ח' ימים. ואא"ז מו"ר ז"ל אמר עמ"ש טמאו כל השמנים כו' פך אחד כו' כי רק הנקודה טמונה שיש בכל איש ישראל אשר השי"ת מגין עלי' נשארת כו'. וכלל הדברים כי נקודה חיות הפנימיות הוא שלמעלה מהטבע בחי' שמיני. וזה הנשמה שיש לכל איש ישראל אך המכוון בהבריאה שנקודה זו תתפשט בכל מעשי האדם להפוך הכל להפנימיות כנ"ל. והנה נקודה זו נשארת. אבל היה הנס שנתפשטה לכל הז' מדות ולכך אין קושיא מה נס הי' ביום א'. כי גם זה צורך גבוה כי בלי ההתפשטות כשהיא לעצמה מה תועלת ויתרון יש בה משהי' קודם הבריאה. וכשעשה הקב"ה נסים. והאירה לכל הז'. נעשה ח' ימי חנוכה כנ"ל. ופירוש זאת חנוכה הוא שנקודה הנ"ל שהיא למעלה מהשגה והסתכלות. נתפשטה עד בחי' הקרובה אל האדם ביותר ונקראת זאת שנגלית ונראית לאדם וגם בה נתפשט נס חנוכה כנ"ל. והיא כל השלימות מעולם עליון שאין בה השגה עד עולם התחתון הנראית כנ"ל בהלאו"א:
Section 3
תרל"ג
ב"ה
(ליל א) מצות נר חנוכה קצת נחמה בגלות שהיא זכר למנורת המקדש כי היא מצוה בדבר שהי' אז עבודה ולא יש מצוה כזו והיא ממילא רמז לעבודת המקדש וכ"כ הנרות הללו קודש הם. ורמב"ן ז"ל כתב פי' המדרש בהעלותך שלך לעולם קיימת קאי על נרות חנוכה והיינו שאהרן פעל להיות רמז למצות המנורה גם בגלות בנר חנוכה וזה לעולם אף תוך ההעלם וההסתר יהי' הארה מנרות המנורה כנ"ל:
(ליל ב) בספר קדושת לוי פי' בזמן הזה שהנס מתחדש בכל שנה ע"ש. והיינו שנס הקבוע בזמן נקבע הארת הקדושה תוך הזמן לדורות אף כי כל נס הוא למעלה מהזמן מ"מ שורש הזמן והטבע דבוק בלמעלה. וצריך האדם להאמין שאין שינוי וז"ש בימים ההם בזמן הזה שהכל זמן אחד הוא רק שעתה נסתר בהטבע ואז הי' מתעלה לשורשו כנ"ל. ובאמת נס שנשאר דבוק בזמן והטבע הוא פלא יותר ואפשר לכך נשאר פך אחד אף כי הי' יכול להיות דולק בנס בלי שמן רק שיהי' שייכות הנס תוך הטבע כנ"ל להיות נשאר לעולם. וע"י הנרות יכולין למצוא הארה הגנוזה בימים אלו שזה ענין המצות להאיר למצוא על ידן אור הגנוז בעוה"ז ומצות נר חנוכה שמיוחד לימים אלו הוא ע"י שיש אורות מיוחדים בימים אלו שצריכין חיפוש בנרות כנ"ל. וכן אמר מו"ז ז"ל ע"פ זכר עשה לנפלאותיו שבסיבת המצות נעשה זכר להתעורר הנפלאות שהיו בימים האלו כנ"ל:
עשוים באמת וישר. נראה לפרש שקאי על האדם העושה המצוה שא"א לעשותם רק באמת. ר"ל מי שהוא אמת וישר באמצעות מדות אלו נעשים ואתי שפיר לשון עשוים כנ"ל:
(ליל ג) טמאו כל השמנים. אף שנשאר פך אחד. אם הי' נגנז בקרקע א"ש דלא הי' בהיכל. אכן נראה שזה באמת הנס אף שטמאו כל השמנים נשאר פך זה ואותו פך שהי' בנס נתעלה ויצא מן הגשם ולא היה ממשות של שמן וכן כל נס שיוצא מן הגשמיות וא"ש שהי' הנס בליל א' ג"כ שנודע שהי' למפרע נס בפך זה. ואדמו"ז ז"ל אמר שפך זה רמז שלעולם נשאר נקודה בישראל אשר הקב"ה מגין עליה שלא יש שם מגע נכרי וע"ז נאמר מגן אברהם. בחותמו של כ"ג רמז על אברהם אתה כהן כו' אדם הגדול כו' והוא ג"כ כנ"ל רק שנקודה זו צריכה חיפוש על ידי שאדם מאמין שיש בכל דבר נקודה גנוזה וחופש בכל כחו נמצאת לו וכ"כ בדקו ולא מצאו רק פך אחד מכלל שצריכה חיפוש. וזה עצמו נרות חנוכה שמאירין שנוכל למצוא נקודה הגנוזה כי כמו כן בגלות זה נמצא נקודה גנוזה שלא נטמאת כנ"ל. וכן בנפש כל איש ישראל יש נקודה נשמת אלוה ממעל. והמצות הם נרות שנוכל למצוא נקודה הנ"ל. וכ' נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן. ובזמן זה שיש מצוה בנרות נפתחים כל דברים שנקראים נרות כי כן הם ענין המצות שכל דבר שיש לו אחיזה בהמצוה בשם או ברמז. יש לו עלי' ע"י המצוה וז"ש דרושים לכל חפציהם:
(ליל ו) אא"ז מו"ר ז"ל הגיד בשם רבותינו ז"ל. פי' הגמרא פתילות ושמנים שאין מדליקין בשבת מדליקין בחנוכה אשר אף הנפשות שאין להם עלי' בשבת יכולין לעלות בחנוכה ונפש נוטריקון נר פתילה שמן. ופתילות הפסולין שאור מסכסכת בהן. נדעך וקופץ כו'. והיינו שלא יוכל לקבל ההארה תוך עומק לבו כו'. והיינו שיש נקודה פנימיות בכל איש ישראל שאין שם מגע נכרי רק שצריך להיות שנקודה זו תתפשט בכל האדם. ועל ידי הלל והודאה יכולין להכניס נקודה זו בכל הנפש. והוא עי"ז ששמח האדם בנקודה זו ונותן הודאה להקב"ה על שזכה להיות בכלל ישראל. עי"ז החשק יכול להרחיב הנקודה. והנה הלל והודאה הם ב' מדריגות שהלל הוא שבח וצריכין להיות מקודם אצל האמת כמ"ש הללו עבדי ה' שלא להיות משועבד לשום דבר רק להשי"ת. אבל הודאה יכול להיות לכל איש ישראל. ואף המלוכלך בחטא. ע"י הודאה ווידוי דברים מתקרב כמ"ש מודים מכלל דפליגי. שאף מי שנפרש מהקדושה יוכל להתקרב ע"י הודאה. וגם הודאה על נס. ודאי הוא עי"ז שמבינים שאין ראוים לנס. כי מה שייך הודאה להקב"ה על נס הלא אין הפרש לפניו בין נס לטבע רק על ידי שמבינים שאין זוכין לנס שייך הודאה ועי"ז משיגין אח"כ עומק הנס להלל לפניו כנ"ל:
(ליל ז) מצות נר חנוכה בהפתח כמ"ש מזוזה מימין כו' שבכל מקום שיש פתיחת איזה דבר בלב האדם יש מיד יצ"ט ויצ"ר כמ"ש לפתח חטאת כו'. ונס דחנוכה שהי' תוך ההסתר והגלות מועיל לגרש יצה"ר כמ"ש רשעים ביד צדיקים כו'. ומדקדקין מה רבותא בשלמא רבים נגד מועטים א"ש כו'. אבל נראה כמ"ש הכובש יצרו שהי' ביד הקב"ה לגרש הרשעים. אבל מסרם ביד צדיקים כנ"ל. וזהו נ"ח בשמאל כנ"ל. וכן בזמן ר"ח טבת שימים אלו חלקו של עשו כמ"ש בזוה"ק. וחנוכה מקרב הימים להקדושה כי החודש נגרר אחר ר"ח. ובחנוכה יוכל כל אחד ליקח עצמו מחדש להקב"ה. וזהו חנוכה לשון חינוך שהרי אז טמאו הכל ואעפ"כ נטהרו בנס:
(ליל ח) מה שמקשין אמאי לא משגיחין בחנוכה ופורים לספיקא דיומא. נראה כי בכל יו"ט צריך להיות בגלות ב' ימים כמ"ש במק"א שאין לנו כח לקבל הארת היו"ט וצריכין יום ב' לקבל יום א'. ולזאת ימים הללו שנעשה הנס בגלות והם קרובין אלינו יותר מכל היו"ט דאורייתא לכן האור מאיר גם שנוכל אנחנו לקבל שנתברר ספק הגלות באלה הימים כנ"ל:
Section 4
תרל"ד
ב"ה
(ליל א) הט"ז כתב שהיה הנס שנשאר פך להיות שורה עליו הברכה כו'. וקשה כי נס אינו עפ"י הטבע בתורת ברכה ורוב נסים הם בלי הכנה של הטבע כלל. רק יש לומר שזה היה חיבה יתירה להיות נזדמן להם שמן עפ"י הטבע מצד הברכה ששורה על המעט שיהי' נחשב שעשו בני ישראל זה מעצמם. ובאמת הנס דחנוכה חביב מאוד והיא חיבה יתירה כי כל הנסים להצלת ישראל. אבל נס לעשות המצוה אף כי אונס רחמנא פטרי'. הוא הוראת חיבתן של ישראל שהקב"ה חפץ במעשיהם ועשה להם נס שיוכלו לקיים המצוה. וז"ש הלבוש שנתקן להלל ולהודות לא למשתה. כיון שהנס הי' לכבוד שמו ית' אף שהיה הצלה ג"כ. מ"מ זה הנס של הנרות חשוב יותר שהוא חיבה יתירה כנ"ל:
אא"ז מו"ר ז"ל הראה הלשון בקצת נוסחאות [וכן הוא בבעל העטור ע"ש] מזוזה בימין ונר חנוכה בשמאל ובעל הבית בטלית מצויצת באמצע כו'. ואינו מובן כי אין ציצית בלילה ואיני זוכר דבריו. אבל נראה כי ע"י מצות נר חנוכה נשאר הארה להפתח. כמו מזוזה. להיות רשימו בפתח הבית בכל השנה כנ"ל:
(ליל ב') מצוה להניחה ע"פ ביתו מבחוץ אא"ז מו"ר ז"ל פי' עפ"י הגמ' מי שאין בו יראת שמים אין לו מפתחות חצוניות כו'. נמצא מובן כי בחנוכה נפתח פתח של יראת שמים בכל איש ישראל ולכן קבעו מצות הנרות כי כשנפתח יראת ה' בלב האדם יכול לקבל אור התורה שהם הפנימיות. ופי' הלל והודאה נראה כי ע"י הנס דחנוכה נתקדש שם שמים כמ"ש ולך עשית שם גדול וקדוש שראו הכל נצחונו של השי"ת וגבורותיו ועי"ז נפל פחד השי"ת על הכל. ומכש"כ שבנ"י קיבלו יראת השי"ת כראוי ומצד נצחונו ית' הוא ההלל לשבח לפניו. ומצד קבלת היראה להודות לפניו להיות נכנע ולהבין שפלות עצמו הוא בחי' הודאה. ויש לומר שזה מחלוקת שמאי והלל אי העיקר הלל או הודאה וקי"ל כב"ה כי צריך להיות רצון האדם רק שיתקדש שמו ית'. אף שמקודם צריכין לגרש הרע ולתקן עצמו מ"מ אין הכוונה להיות מתוקן רק שנוכל עי"ז לקדש שמו ית' וע"י הרצון לזה ממילא נופל פחד השי"ת ויראתו על האדם וז"ש ימים הנכנסין והיוצאין והבן. ומעלין בקודש כו'. פי' כשיש ב' ענינים בחי' התגדלות קדושת השי"ת ונצחונו. ובחי' הכנעת האדם לעזוב הרע. יש להתדבק בצד הקדושה כנ"ל:
בשם המגיד [בס' נר ישראל] מה שמדליקין עתה בפנים שמחזיקים עצמינו שפלים מאוד בגלות וגם בפנים נמצא חיצוניות ומתקיים פתח ביתו מבחוץ כנ"ל. והכלל לבקש רחמים מהשי"ת שע"י הדלקת הנרות נוכל לגרש מחשבות הרעות לפרוש מחיצוניות כנ"ל. וצריך האדם להאמין לחכמים שסמכו הרבה על נס הזה וקבעוהו לימים טובים לדורות:
(ליל ג) חנוכה מביא התחדשות כי כל נס מביא התחדשות משורש הטבע. כי גם הטבע שורשה למעלה לכן ע"י הנס נוכל להרגיש גם בעוה"ז מזה ההתחדשות. כתיב קוה קויתי ה' כו' ויעלני מבור שאון מטיט היון כו' ויתן בפי שיר חדש כו'. נראה דקאי על חנוכה. ונראה כי כח היונים הי' מתגבר מאוד על ישראל שהיו בחושך ומוטבעים בהרגל הטבע כמ"ש להשכיחם. להביאם בבחי' שכחה והרגל הטבע היפוך ההתחדשות. וכל הד' מלכיות הם בדרך אחד כ) להטביע את ישראל בהבלי עולם. ולכן בכל יציאה ממלכות אחד נשאר בימים אלו פתיחות הגאולה ונקרא חנוכה ע"ש חנוך לנער כדאיתא גר כקטן שנולד. וכן בגלות כאלו עע"ז כדכ' כי גרשוני כו' מהסתפח בנחלת ה' כו'. לכן כשעשה השי"ת הנס התחילו מחדש לקבל עול מלכותו ית' בלב שלם ונשאר מזה ההתחדשות לדורות וכשמתעורר אדם עצמו בימי חנוכה יש לו סיוע מהתחדשות החנוכה כנ"ל:
ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם. לשון עושיהם אינו מובן. ויש לפרש לכל מעשי האדם כשמשתף עמה יראת ה' יש לה קיום כדאיתא בגמ' קב חומטין כו' ע"ש במס' שבת לכן כתיב יראת ה' היא אוצרו שהיא שומר כל המעשים וכל השגות של האדם שצריכין שמירה שלא יחטא על ידיהם וכדאיתא מי שיראתו קודמת לחכמתו כו' וכן פי' ראשית חכמה כו' שיהי' להאדם נחשב העיקר והראשית זו היראה וכשמשתף היראה עם החכמה יש להם קיום וז"ש לכל עושיהם [אח"כ מצאתי סיום הדברים הנ"ל ברד"ק ע"ש]:
(ליל ד) בגמ' כי ההלל ניתקן על גאולה מגליות כא) הללו עבדי ה' לא עבדי פרעה כו'. דכתיב עבדי הם ולא עבדים לעבדים. ואיך יוכלו האומות למלוך על ישראל רק ע"י שמסירים מלכות שמים מבני ישראל וכפי הסרת העול מ"ש מבנ"י כמו כן יש להם ממשלה. ובאמת שליטת הד' מלכיות ברצון השי"ת היא. ואם בני ישראל יודעין זאת וזוכרין שאין המלכות שלהם ח"ו. רק ממלך ממ"ה הקב"ה. אז יכולין עי"ז לצאת לגמרי מתחת ידם. ולזאת הגאולה ממלכות אחד הוא ראי' ובירור כי השעבוד הי' רק ברצון הקב"ה וכשהגיע העת גאל אותנו לכן מביא זאת אמונה בישראל שידעו שגם מלכות האחרת ששולטת עתה. ג"כ רק ברצון השי"ת. ועי"ז בא הגאולה. ואפשר זה ענין הלל והודאה הלל שמשבחין להשי"ת על הגאולה הראשונה ומודין על גלות של עתה שהוא בעונותינו שע"י גאולה ראשונה מבינים שהוא מהשי"ת בעבור שחטאנו כנ"ל. ולזאת צריכין להתחזק בקבלת מלכותו ית' וממילא יסור מאתנו שעבוד גליות כב) כדאיתא המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות כנ"ל:
בעל הנסים לא נזכר נס הנרות ומשמע שהודאה על נס המלחמה ומצות הנרות על נס הנרות [וכעין זה שמעתי ממו"ז ז"ל על שאין בהלל הגדול הודיה על נתינת התורה ואמר שהודי' שייך רק על הנאת הגוף כו'] אך מלשון הגמ' נס כל יומא איכא משמע שנתקן הברכה על נס הנרות. ואפשר שמהנרות מוכח שכל הנסים נמשכו ח' ימים:
(ליל ה) כתיב נר ה' נשמת אדם. שהאדם נברא להאיר בעוה"ז כמ"ש ככוכבים כו'. ולזאת בנ"י הדליקו המנורה וכ' במדרש כדי להעלותכם שמאירין למי שמאיר לכל העולם כו' פי' שבנ"י הם כלי לקבל הארה הבאה מהשי"ת ע"י התורה והם נר שהוא כלי לקבל האור. וז"ש עדות שהשכינה שורה כו'. וכן בימים אלו שנשאר מצוה בנרות הללו הוא רמז שבנ"י יאירו במעשיהם. והנה בימים אלו דלקו המנורה בנס במשהו שמן שהי' להם. ונקודה משהו יש בכל איש ישראל להשי"ת גם עתה. ואפשר זה ענין הלל ג"כ מלשון בהלו נרו עלי ראשי וכ"כ בפסיקתא בחנוכה הלל ע"ש שכ' אל ה' ויאר לנו כו'. ובנ"י מאירין ע"י השבח להשי"ת בכל לב כדכתיב התהללו בשם קדשו ג"כ הפי' כנ"ל:
מצות חנוכה נר איש וביתו. וקשה מה נשתנה מכל המצות ומה ענין המצוה להבית. ונר שבת שאני משום שלום בית. וגם שם המצוה רק להיות נר דולק אבל בכאן הדלקה עושה מצוה ואם הדליקה חש"ו פסול א"כ למה לא ידלק כל בר חיובא בפ"ע. וי"ל כי בהתאסף כל כחות האדם וב"ב השייכין אליו יוכל לקיים המצות בשלימות יותר. ומצות נר חנוכה מבחוץ והוא שיוכל האדם להביא במעשיו הארה במקום החושך ולזאת צריך האדם ליקח עמו כל התלוי בו. והשי"ת ברא האדם בעוה"ז כדי שיוכל להביא הארת התורה בכל מעשה גשמיי כשעושהו עפ"י התורה כראוי. ולזאת אין נכון לפרוש עצמו רק להיות הרצון לקרב הכל להשי"ת ומשבחין בני ישראל על זה שמקבלין הגלות ברצון כדי להמשיך הארה גם בחושך לקיים רצון השי"ת וכן בגלות מצרים שירדו יעקב ובניו כתיב איש וביתו באו שהכינו עצמם בקבלת מסירת נפש וכל אשר להם לרצונו ית' וכן נ"ח מבחוץ כנ"ל איש וביתו [ומהדרין נר לכל אחד הוא מדריגה גבוהה לתקן כל פרט ופרט מהתלוים בו. ואנחנו הלואי שנזכה לתקן בכלל] כנ"ל:
Section 5
תרל"ה
ב"ה
(ליל א) חנוכה. כי מנוחת שבתות ויו"ט זכו בני ישראל בעת היותם במקומם הראוי. אבל חנוכה ופורים הם יו"ט שזכו בני ישראל בימי גלותם ואינו מנוחה ברורה וזה החילוק בין זה הדבר לכה. ונקרא חנוכה שהרגישו בחי' מנוחת שבת באספקלריא שאינה מאירה כנ"ל. ובאמת זה עדות נאמנה לבנ"י להודיע שגם בגלות לא ניתקו ח"ו ממקומם הראשון והוא מחזק ידינו בגלות. ונראה שזה טעם רבותינו ז"ל שתלאו מצות נר חנוכה בפרי החג עפ"י דברי המדרש בפרשת נשא יספת לגוי ה' כו' עליך להוסיף לנו מועדות כו'. כי ע"י פרי החג שהקריבו בנ"י בלב שלם עבור האומות ורצו לקרב גם הם לעבודתו ית' כי כבוד מלכותו ית' חביב בעיניהם יותר מקרבתם במעלתם היתירה על האומות לכן זכו בזה שיוכלו להוסיף מועדות גם בעת היותם תחת יד האומות והם חנוכה ופורים כנ"ל:
נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. פי' מו"ז ז"ל על פי הגמ' מפתחות החיצוניות הם יראה והיינו שהארת נר חנוכה הוא להגיע ליראת שמים. לזאת צריך האדם להדליק ע"ד לקרב לבו ליראתו ית' כי כל המצות מסייעין לאדם לעבודת השי"ת כפי מבוקש של האדם. ופתח ביתו הוא נקודה פנימיות שבלב קודם התחלקות מחשבות לבו להתפשטות מעשיו המרובין כי רבות מחשבות בלב איש ונק' רה"ר. אבל נקודה הנ"ל היא אצל מפתח הלב. ונר חנוכה מועיל לשמור דלתות שערי הלב כנ"ל. ואם הי' דר בעלי' פי' מי שהוא צדיק ואין לו מחשבות אשר לא לה' המה. יניח בחלון הסמוכה לרה"ר כי חלונות ונקבים יש בכל מקום שימשך משם הארה גם לרה"ר. והבן:
(ליל ד) הרגיל בנר הו"ל בנים ת"ח דכתיב נר מצוה ותורה אור. אדוני מורי זקני ז"ל פירש להמשיך הארה תוך הרגילות פי' שלא לעשות המצוה על צד ההרגל רק בישוב הדעת כי החכמה והשכל אינו מתיישן ואינו בא לידי הרגל וזה זקן שקנה חכמה כי סתם חכם נקרא זקן כי הגוף משתנה בעת הזקנה וכן כל מעשי האדם. אבל החכמה אינו משתנה ולכך נק' ע"ש הזקנה כנ"ל. ואיתא במדרש בחוקותי חשבתי דרכי ואשיבה רגלי כו' ע"ש כלל דבריו כי ע"י שחישב דוד המע"ה תמיד בכל עת איך לעבוד את בוראו. עי"ז המשיך גם הרגילות אליו ית' וכמ"ש במ"א. וז"ש הרגיל בנר כפשוטו שתמיד מחשב במצות כי במחשבה יכול להיות תמיד עוסק במצוה ועי"ז כל מעשיו הם עפ"י החכמה והשכל וז"ש הו"ל בנים ת"ח [עפ"י מ"ש רז"ל עיקר תולדותיהם של צדיקים מצות ומעשים טובים]:
כתב המהר"ל כי יון רצו להעביר בני ישראל עפ"י החכמה להמשיכן לחכמה חיצוניות. ונראה כי יון הוא מלשון אונאה שרצו להטעות את בני ישראל. כי הרבה מקומות יש ביודעי דעת להחליף בין האמת והשקר והוא תלוי בנקודות דקות. אך כל איש ישראל יש בו נקודה דביקות להשי"ת וזה הדעת שניתן לבנ"י ומזה יכול להכיר האמת ולכך נעשה הנס דחנוכה בשמן כי שמן יש בו סגולה זו שנמשך אחר הפתילה עד טפה אחרונה והמים נשאר בסוף וכן נדמו בנ"י לשמן כמ"ש זית רענן כו' וכ' במדרש מה שמן אינו מתערב בשאר משקין כמו כן בני ישראל. וזה הי' הישועה בחנוכה כי יונים רצו להטעות בני ישראל בחכמה וע"ז נתברר הדעת שבשורש נפשות בני ישראל למשוך אחר האמת וזה יתרון הדעת על החכמה. והבן כל זה מאוד ועוד יתבאר לפנינו בס"ד:
(ליל ה) מה שהיה הנס דחנוכה במנורה כנראה שכל מחשבות היונים הי' לטמא השמן כו'. דהיונים רצו להעביר בני ישראל מהשי"ת ע"י החכמה כי הי' להם התורה שבכתב מפורשת בלשון יונית כדאיתא בגמ' יפת אלקים ליפת כו' דבריו של שם נאמרין בלשון של יפת והתירו שיכתבו בלשון יונית ע"ש. ובמדרש ע"פ אכתוב לו רובי תורתי שביקש מרע"ה שיהי' גם תורה שבע"פ מפורשת והשיבו הקב"ה כמו זר נחשבו שיעתיקו היונים להם ג"כ. רק התורה שבע"פ מה שחכמים משיגים בחכמתם רצון הבורא ית' הוא עדות שאין שייכות לשום אומה להתורה רק בני ישראל. וזהו עצמו מצות הנרות שאין בו טעם דוכי לאורה צריך. וכיון שאין בו טעם והוא חוקה לכן לא יתערב בו זר. רק בני ישראל ע"י אמונתם בהשי"ת וחוקותיו מאמינים כי בודאי יש להם שייכות להאיר לפניו ית' אף שאין משיגין איך ולמה. וכל המצות בביהמ"ק הקרבנות הכל הי' לצורך ולכפרה. אבל הנרות היו רק לעדות ששכינה שורה בישראל כמ"ש בגמ' בנר מערבי. והפי' כיון שהי' דולק בנס ואעפ"כ צוה השי"ת שיבוא זה מבני ישראל א"כ עדות הוא שיש לבנ"י דביקות אל השי"ת לבד מעשיהם הטובים. וזה ענין נר מערבי שהוא עדות אל התחברות ותערובות שיש לבני ישראל באור השכינה. והכלל כי כל מצוה שאינה נודעת להאדם היא עולה במקום גבוה על גבוה. ולכן מצות מנורה שבני ישראל ידעו נאמנה שאין זה מצד מעשיהם לכן לא שלטה בו מגע נכרי וזה עצמו מ"ש ז"ל חתום בחותמו של כ"ג שהוא חסד עליון שכפי מה שיודעין שאינו בכח מעשיהם אין שולט בו ידי זרים. ולכן המנורה החזיקה יד בני ישראל בגלות יון ובזה נעשה להם הנס כנ"ל:
(ליל ו) הר"ן כתב למ"ד אסור להרצות מעות דיש בנר חנוכה קדושה הוא משום דתיקנו זכר למנורה כו'. נראה דמה"ט דרוצין לעשות זכר למנורה לכך נתעורר עי"ז קדושת המנורה חל על הנרות ונמצא מצות נר חנוכה מעורר נרות המנורה. וז"ש רמב"ן ז"ל פי' מ"ש שלך לעולם קיימת שנרות המנורה מתעוררין בעת הדלקת נרות חנוכה כנ"ל. שזכה אהרן להיות נשאר הארת המנורה שיוכלו בני ישראל להשיג הארתן בזמנים המיוחדים כגון בחנוכה. וכן י"ל בכל יום יש מצות מיוחדין למצוא על ידן הארת המנורה וכ' סמוכים לעד לעולם שכל המצות אף התלוין בזמן הבית. מ"מ הם קיימים לעד משום דעשוים באמת וישר פי' שהמצות הארתם במקום גבוה הם קיימים כיון שהם באמת ועי"ז כפי מה שאדם מיישר עצמו ובא אל האמת נמצאים לו הארות אלו המצות כנ"ל:
הלל והודאה. נראה דהלל נתקן על נס הנרות כי בהודאה לא נזכר הנס וגם כי הודאה שייך על דבר שאין יכול להתקיים בל"ז ומודה להשי"ת שעזרהו כמו ד' שצריכין להודות ולכך ההודאה נתקן על ההצלה. והלל על נס הנרות שהי' רק לתוספות חיבה ולשמחה יתירה ועל זה שייך הלל. ועוד יתבאר לפנינו בס"ד:
(ליל ז) הלל והודאה. הוא שמחה והכנעה. וז"ש אמו"ז ז"ל שהוא נגד יוסף ויהודה. ושניהם צריכין לכל איש ישראל כי אין שמחה של מצוה מתקיים בלי הקדמת היראה והכנעה שעי"ז היא עומדת לעד. כאשר רבותינו הגידו כי שניהם ענין אחד הוא אף שנראה כסותרין רק אדרבה כפי מה שמכיר אדם מקומו שמח ביותר שזוכה לעשות רצון הקב"ה. וחז"ל אמרו הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה כו'. פי' כשיוצאין ממלכות בו"ד נעשין בן חורין יכולין לקבל מלכות שמים וצריך להיות עיקר השמחה ע"ז שנוכל לשעבד עצמו להשי"ת ועל כוונה זו צריך אדם לטהר עצמו מלהיות תחת יד היצה"ר כדי להיות מוכן לקבל עול מלכותו ית' כנ"ל. וע"י הודאה יוצאין מיצה"ר שהוא הכנעה לב נשבר דלא שליט יצה"ר רק בגסות כמ"ש בזוה"ק וישב. ונמצא הודאה הכנה אל ההלל. ואחשוב כי זאת כוונת חז"ל בימים הנכנסין והיוצאין כי כלפי הארות הטובות הבאות בחנוכה יוצאין כנגדו ע"י הכנעה ימים הרעים מסטרא דיצה"ר כמ"ש במדרש שאין ד"ת מתערבין. וכל טפה שנכנסת יוצאת כנגדו דבר של טפלות כו'. וזהו הלל והודאה כנ"ל והבן:
(ליל ח) נר חנוכה בשמאל כדי שתהא מזוזה בימין כו'. דכתיב אורך ימים בימינה כו' דרשו חז"ל העוסקין שלא לשמה אעפ"כ עושר וכבוד כו'. פירוש שבודאי דרך הישר הוא עפ"י התורה ואז אין צריך לנסים וכן ראוי שיתנהג כל איש ישראל וכן רצון השי"ת שברא האדם ישר כו'. אעפ"כ מי שעוסק בתורה כח התורה עוזר לו אף אם נכשל בדרך מעוקם. והשי"ת מצילו עפ"י נס. ובודאי בנס דחנוכה היו בני ישראל בשפל המצב עד שטמאו כל השמנים אעפ"כ עזר לנו השי"ת. ואנו צריכין להראות כי הימין עיקר ולבטל נ"ח משמאל להמזוזה שהיא מימין והוא העיקר. ואלו ב' הדברים הם הלל והודאה כי על זמן דחנוכה העיקר הודאה רק שסמכו חכמים להלל כי הימין קודם כנ"ל:
Section 6
תרל"ו
ב"ה
(ליל א) הנס דחנוכה היה בהצלת הגוף. ונס דנרות בקדושה. ובחרו חכמים בזה יותר לכן תקנו להלל להודות לא משתה ושמחה. דהכלל כשיש עת רצון וימי נסים יכולין המקבלים לקבל ההארה בלב להיות קבוע הנס לדורות. לכן על ידי שבחרו בני ישראל אז בזה פעלו להיות הנס קבוע לעולם בהארת הקדושה בנפש ישראל כנ"ל. לכן ע"ז עצמו אנו משבחין שהשי"ת עזר להם בעבורנו וז"ש ועל כולם אנחנו מודים כו' כמ"ש במ"א:
שם חנוכה. כי כל נס מביא התעוררות מחדש לעבודת הבורא וכן היה נוהג תמיד שהשי"ת עשה נסים לאבותינו להוסיף להם כח וכשכבר פעלו רצונו ית' בזה הנס פי' שנתקרבו אליו כי כן הי' רצונו בזה. אז עשה להם שוב נסים אחרים וכן לעולם. ואנחנו בעוה"ר לא היה לנו נסים מנס דחנוכה לכן עדיין צריכין לקחת התחדשות מזה הנס ואם יעזור לנו השם ית' שנתעורר בטוב בזה הנס אז יחזור לעשות לנו נסים ויגאלנו במהרה. וזה ראיה שעדיין לא עשינו בזה ההארה כפי רצונו ית' לכן נקרא חנוכה שזה ההתחדשות יש עוד אתנו:
כתיב נתת ליראיך נס להתנוסס. כי כפי מה שעושה הקב"ה לנו נסים כמו כן צריכין אנחנו לעבוד לפניו יותר מכח הטבע. כי הארת הנס שנעשה לאדם הוא מוסיף כח בו למעלה מהטבע ומגביה מדריגתו. וזה להתנוסס. לכן בימים אלו יש לנו להתחזק בעבודתו ית'. וכן מה שמברכין והגיענו לזמן הזה ג"כ הפי' שיש לנו נגיעה ודביקות בהארת הימים הללו ובודאי יש לכל איש ישראל שייכות להארת הנסים אף שאינו מרגיש בנפשו צריך להאמין בזה וכפי גודל האמונה והשתוקקות יכולין אח"כ להרגיש בההארה ג"כ כנ"ל:
(ליל ב) אמו"ז ז"ל הגיד בשם רבותינו ז"ל פי' הגמרא פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת מדליקין בהן בחנוכה. דהיינו נפשות מבני ישראל אשר לא טהורים הם כי נפש ר"ת נר פתילה שמן ואלו שאין להם עלי' בשבת היינו שאור מסכסך בהם ואין נמשכין כו'. מ"מ יש עלי' להם בחנוכה עכ"ד ז"ל. כי יו"ט האלה חנוכה ופורים הם בחי' תושבע"פ כי הג' מועדות שנתן לנו הקב"ה הם תורה שבכתב שמפורשין בתורה והקב"ה נתן לנו זמני קודש אשר נתקדשו בעת הבריאה שהכל בתורה נברא. והם עדות שהקב"ה בחר בישראל ויש לו התקרבות אליהם שהרי מסר לנו מעדות שלו וזהו שם מועד מלשון עדות כמ"ש במ"א. וחנוכה ופורים הם מועדות שזכו להם בנ"י במעשיהן נקרא תורה שבע"פ והם עדות שהם בוחרים בהקב"ה ומיוחדים אליו ושמעשיהן מעוררין אותו ית' שהרי חידשו במעשיהם זמנים מקודשים. וע"י שאלה המועדות זכו בנ"י להם במעשיהם לכן יוכל למצוא בהם כל נפש ישראל תקונו כי יש לכל בני ישראל דביקות ושייכות להם כנ"ל:
ואיתא בס' קדושת לוי על קושית ב"י שבלילה הראשונה לא הי' נס ותירץ שהנס דניצוח מלחמה זה הנס דליל א' ע"ש. ובאמת נראה שעיקר היו"ט על ניצוח מלכות יון הרשעה כמ"ש בעל הנסים. ויראה שע"י שעשה לנו הקב"ה הנס דנרות לכן קבעוהו לדורות. פי' עפ"י מ"ש מקודם כי הם מועדות של בני ישראל. ומועדי ה' צריכין בנ"י לקבל ברצון ושמתה. ומועדי בני ישראל מקוין שהקב"ה יקבלם ברצון ושמחה. והראה לאבותינו שמקבל מהם היו"ט לכן קבעוהו לדורות. וגם אמת מה שאמרנו שהם מועדי בני ישראל היינו שהם עוררו עיקר הנקודה. אבל הסדר ניתן להם משמים זה שיהי' נמשך היו"ט ח' ימים. וז"ש בני בינה ימי שמונה קבעו כו' שהבינו שבזה הנס מרמז להם הקב"ה שיהי' הארת זה המועד נמשך ח' ימים כנ"ל:
(ליל ה) לשנה אחרת קבעום ועשאום י"ט בהלל והודאה. דבמה שהקב"ה עושה לנו נסים יש לתת הודאה על גוף הנס היינו הצלה מאומה הרשעה. וגם להלל לפניו על כל המעשה כי הרבה רווח והצלה לפניו ית' שלא הי' מסבב להצטרך לעשיות הנס רק הוא חיבה יתירה שהשי"ת חפץ לעשות נסים לעמו בנ"י. ובעת שנעשה להם הנס שהי' עת צרה ונושעו מהצרה לא היה להם כ"כ ישוב הדעת והודו להשי"ת על ההצלה. ואח"כ לשנה אחרת הבינו כ"ז שיש להלל על כל המעשה שסיבב הקב"ה המלחמות כדי לעשות להם נס וקבעוהו בהלל והודאה כי הודאה בעת צרה. והלל בעת הרווח. לכן בנוסח על הנסים מספרין כ"ז כשעמדה כו' להשכיחם כו' פי' שמשבחין על כל הכח וממשלה שנתן להם הקב"ה בכדי שיגמור הדבר לטובתינו. וכן יש ללמוד זה כל פרט איש ישראל שבא בעת צרה ונושע ממנו צריך לתת הודאה על ההצלה. והלל ושבח על כל המעשה. והנה בני ישראל היו מוכרחין לתקן זאת המלחמה עם מלכות יון והביא הקב"ה המלחמה בעת שהי' בבנ"י צדיקים טהורים שיוכל לעשות בימיהם נסים וזהו שמברכין שעשה נסים לאבותינו כי אם הי' ח"ו בימינו לא היה לנו כח לגבור נגדם והקדים הקב"ה המלחמה הכל לטובתינו כנ"ל:
(ליל ו) מהר"ל ז"ל כתב איך רצו להשכיח התורה מבני ישראל. מצד שיש להם קצת אחיזה במה שהתורה נכתבת בלשון יונית יפת אלקים ליפת כו' ע"ש. הייינו שיש נקודה במלכות יון אשר צריכה להתקרב אל הקדושה. והלשון כמו לבוש שהתורה מתלבשת בלשון זה. ובנ"י כאשר גברו היונים המשיכו זה הלבוש להתורה. והיונים רצו לעשות הטפל עיקר שיתדבקו בני ישראל ח"ו בלבוש הזה ולהשכיחם הפנימיות והקב"ה הצילנו מהם. ואפשר על שם זה נקרא חנוכה מלשון כינוי כמו כל שם וחניכה דאית לי'. פי' שחידשו ע"י התגברות היונים כינוי והתלבשות שיהי' התורה מתפרשת בלשון יון כנ"ל:
ענין פרסומי ניסא. כי הנס למעלה מהטבע וע"י המעשה במצות נר חנוכה ושאר התעסקות הלל והודאה. ממשיכין הארת הנס בעוה"ז ומתפשט כח הנס כי מצות התלוין במעשה הנס הן המה כח התפשטות הנס. וזה שמברכין שעשה נסים בעת הדלקה אף כי היו צריכין לברך על הימים אף שאין לו להדליק. ובגמ' משמע שאין מברכין רק המדליק או הרואה נר חנוכה. ולפי דברינו מבואר כי אין תפיסה בגוף הנס רק ע"י המצות יש לאדם קצת התדבקות בנס ויכול לברך כנ"ל:
(ליל ז' ר"ח טבת) איתא כי היונים בקשו לבטל ג' מצות חודש שבת ומילה. וקשה מה ענין חודש שביקשו לבטל יותר מכל המצות. וגם גוף הביטול דוחק לפרש על קרבן מוסף. רק נראה הפי' על קידוש החודש שזה חרה להם אשר יהיה תלוי קדושת הזמנים בישראל כמ"ש ישראל דקדשינהו לזמנים. וז"ש בגמרא שאמרו כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל. וקשה ממ"נ קרי לי' אלקי ישראל ואיך אין לכם חלק. רק שאמונה זו רצו לבטל מבני ישראל שלא יאמינו בזה אשר הקדושה משפעת כפי מעשיהם. ואשר יש לכם חלק דייקא. שמעשיהם מעוררין בשמים זהו רצו לבטל. והקב"ה הוסיף לנו עוד על ידיהם חנוכה שהוא גם כן כדמיון החודש. ואדרבא חודש הוא זמן התחדשות רק סידור הקביעות תלוי בישראל ועתה נוסף לנו התחדשות אף בעת החושך שהוא בסוף החודש. ובאמת חודש וחנוכה הכל אחד רק ר"ח הוא ראש ההתחדשות וחנוכה סוף ההתחדשות:
בגמ' וכי לאורה צריך עדות הוא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל מה עדות זו נר מערבי כו'. קשה מה באי עולם אם האומות מאין יודעין נס נר מערבי מסתמא אין מאמינין כלל. הגם שיש לומר שכפי בירור העדות ואמונה בישראל שהשכינה שורה ביניהם ממילא נופל פחד גם לאומות ונקרא שפיר עדות לכל באי עולם. מ"מ לשון באי עולם קשה. ונראה הפי' שכל השפעות שבא משמים בא בראשונה לצדיקים כג) כי מצא מין את מינו ולאשר השכינה שורה בישראל ממילא כל הבא מעולם עליון לעולם הזה מכירין מקום הקדושה. וזהו העדות מהמנורה. ונקרא נר מערבי שע"י קדושת נרות אלו יש לצדיקים כד) התדבקות ותערובות בעולמות העליונים. והמלאכים וכל באי עולם רואין השראת הקדושה בצדיקים כה) כנ"ל. וזה נתעורר גם בנרות חנוכה שהוא רמז למנורה והנס ג"כ עדות כנ"ל. לכן כן נזכה שישפיע לנו הקב"ה שפע ברכה וקדושה מעולם העליון אמן:
Section 7
תרל"ז
ב"ה
בליל א' שמקשין מהנס היה בו. אבל נראה כי על ידי שקיימו בלילה הראשונה מצות הדלקת המנורה בלב שלם בזה זכו לנס שכן נזכר בסדר על הנסים לזכות מה שהדליקו נרות בחצרות קדשך פי' שעיקר שמחתם בניצוח המלחמה היה כדי לקיים מצות המקום ב"ה וכאשר ראה הקב"ה חביבות המצות להם עשה להם נס:
כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתך כו'. באמת היו בני ישראל שנים רבות תחת ידם בצרות רבות וגזירות קשות כידוע. רק כשגבר ידם כל כך עד שעמדו להשכיחם תורתך ממש כי לא היה באמת בכח בני ישראל לסבול עוד לכן היה להם מפלה. וזה לאות כי לעולם לא יוכלו האומות לכלות מצב בני ישראל ולכן כשגבר ידם כל כך הי' להם מפלה. וכן כתיב כי לא תשכח מפי זרעו. וי"ל עוד כי ע"ז עצמם נותנין שבח להקדוש ב"ה כי כל נפלאותיך ומחשבותיך אלינו. וכשרואה הקב"ה שזכות בנ"י נחלש. השי"ת מושיע בסיבות שונות ונתן השי"ת כח לאומה הרשעה להתגבר כל כך עד שיעמדו להשכיחם כל התורה וממילא בזה יתעורר אף וחימה על אומה הרשעה להיות להם מפלה. ובודאי יש לבנ"י להאמין כי כל הכוחות של האומות ואשר מצליחים בגזירותיהם הכל בהשגחה עליונה לטובת בני ישראל כמ"ש מלכותך מלכות כל עולמים. וכל הד' מלכיות הם רק כדי לצמוח מזה הכרת מלכות שמים כענין שאם יזכה יבחין. ולכן בעת הגאולה מכל מלכות. נתגלה שכל כח המלכות הי' מהבורא ית'. וזה ענין הלל והודאה. פי' ששבחו על הישועה וזהו הלל. והודאה הוא שהודו אח"כ והבינו שכל מה שהתענו תחת ידם מקודם היה הכל לטובה כנ"ל. וכן יש לבטוח בהשי"ת ולהאמין גם בגלות הרע הזה כי יהפוך לנו הקב"ה במהרה הכל לטובה אמן:
חנוכה הוא נס האחרון שנעשה לנו ע"כ יש להתחזק בזה הנס יותר כי הנה כל הנסים הנעשין לבנ"י הגם כי הי' ביד הקב"ה לשמור את בני ישראל שלא ישלטו עליהם השונאים ושלא יצטרכו לנס. אך אדרבא הוא להראות כי אין לבנ"י קיום רק בהארות הבאים מעולם העליון למעלה מהטבע. והנסים הם מיוחדים להנהגת בני ישראל וזה עצמו טעם כל הד' מלכיות כדי שיצטרכו בנ"י תמיד לעשות להם נסים כנ"ל ולכן כשעשה הקב"ה נס לאבותינו הי' להם מזה חיות וכשנסתלק הארת הנס הוצרך לעשות להם נס אחר וכן היה תמיד נמצא כי נס דחנוכה עדיין מאיר לנו כיון שהקב"ה לא עשה לנו עדיין נס נגלה אחר נס זה מוכח שעדיין יש הארת הנס דחנוכה. ואשר אמרנו כשנסתלק הארת הנס עושה נס אחר. אין הפי' שנסתלק לגמרי ח"ו שהרי כל נס הוא למעלה מהזמן ומאיר לעולם כמ"ש זכר עשה לנפלאותיו. רק הפי' שהתחדשות של הנס נתיישן ע"י כובד הגלות ואז הקב"ה עושה נס אחר. ולכן כיון שנס דחנוכה יש בו ההתחדשות עד ביאת הגואל במהרה בימינו שיעשה עמנו הקב"ה נסים חדשים. לכן נקראת חנוכה מלשון חינוך והתחדשות כי נס זה יש בו ההתחדשות עד ביאת הגואל בב"א:
הרגיל בנר הויין לי' בנים ת"ח. פרש"י דכתיב נר מצוה ותורה אור ע"י נר מצוה בא אור תורה. דודאי מצוה בלא תורה אינו כלום לכן מדמה לנר שעיקרה כדי לקבל האור אמנם על ידי הרגילות במצות זוכין לתורה. ואיתא בזוה"ק נ"ר רמ"ח פקודין עם דחילו ורחימו. דכתיב נר ה' נשמת אדם. פי' הנשמה היא שורש של הרמ"ח איברים ולכן ע"י המצות כשאדם מתקן בהם כל האיברים שורה עליו הארת הנשמה שנק' נר ה' וזהו הענין כדי שתהי' מזוזה בימין ונר חנוכה בשמאל דמזוזה היא תורה שהם פרשיות שבתורה וצריכין לבטל המצות אל התורה להראות שהתורה היא העיקר. ופי' הרגיל שצריך להיות קבוע במצות. ויתבאר אחר זה עוד. וביאור כל הפסוק נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחת מוסר הוא כל עבודת האדם דכתיב בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר. פי' בגדיך הוא הגוף שהוא רק לבוש להנפש כנודע והגוף עובר עליו כל העתים וכל המקרות לכן הגוף שיוצא נקי מכל אלה העתים. הוא הפתילה אשר השמן נמשך אחריו. וכן איתא בגמרא בגדי כהונה שבלו עושין מהם פתילות כו' כל המיוחד לעבודת הבורא נקרא כהן כמ"ש ממלכת כהנים. והגוף סופו לבלות בקבר כמו הפתילה שנכלת. וזהו בגדי כהונה שבלו. פי' מי שמבטל הגוף לתורה ומצות כמ"ש שנעשה שכן לעפר בחייו כו'. אז גופו מושך השמן שהוא הארת קדושה שנשאר לו מכל מצות ומעש"ט. דעיקר המכוון ממצות שישאר מהם קדושה לאדם וכדאיתא במדרש. כל המצוה. שצריך למצות המצוה כמו שממצה החביות ע"ש עקב. ועי"ז זוכה לתורה אור ואז נקרא נר ה' כדלעיל. ואפשר זהו רמזו במ"ש מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל ובעה"ב בטלית מצויצת באמצע והוא בחי' ודרך חיים תוכחת מוסר שהוא תיקון המדות והיינו תיקון הגוף שהוא הפתילה. פי' תוכחה הקבלה בתוך הלב עד שמתהפך הלב לבטל רצונו לרצון המקום לבטל הגוף לתורה וזהו ענין הפתילה כנ"ל. [יש לומר רמז לדבר. מדו בד. שבגדי כהונה הוא תיקון המדות כמ"ש]:
בהלל והודאה. שמעתי מפה קדוש אמו"ז ז"ל שהם בחי' יוסף ויהודה. ביאור הענין כי הלל אינו מיוחד לנס זה דחנוכה רק היא מצוה כללית על כל גאולה כמבואר בדברי חז"ל. ופי' שבהלל נזכר איך בנ"י מיוחדין להקדוש ב"ה שגאלנו ממצרים להיות לו לעם נחלה והוא מדריגת בנ"י בעצמותם אך ע"י השעבוד מלכיות אין בכח בנ"י לבוא למקום המיוחד להם להתיחד לבורא עולם אך בעת שיש גאולה יכולין לקרוא ההלל. ואחר כך צריכין להודות להשי"ת על אשר זכינו להתקרב למדריגתינו וזה ענין יוסף ויהודה כי יוסף הי' נזיר אחיו והוא שורש הגאולה ואינו מרגיש הגלות לעולם. לכן כל זמן שידעו את יוסף לא התחיל השעבוד מצרים. ויהודה הוא עבר כל המקומות הקשים כענין שנאמר וירד מאת אחיו והיא בחי' הודאה כנ"ל. אמנם להוסיף ביאור כי זה עצמו ענין אמרם ז"ל מזוזה בימין ונר חנוכה בשמאל. כי הנה מזוזה הוא עדות בכל בתי בני ישראל אשר הם מיוחדין אליו ית' והויא קביעא וקיימא תמיד. אך על ידי הנר חנוכה שהוא בחי' הודאה יכולין להתדבק בהארת המזוזה. פי' כי הלל הוא לשבח להשי"ת והוא סדר המיוחד מעת הבריאה כי הכל לכבודו ברא. ואף אם הי' כל אדם מתנהג ממש כרצון הבורא ית' ממנו. היה שייך ההלל. וכן הוא מצות מזוזה קבלת מלכותו ית' רמז לדבר מזוזה גי' הלל [ושם אדנות כידוע]. אמנם הודאה הוא לאשר אין עבודת התחתונים כראוי ולכך מתרחקין ממלכות שמים קצת אך כשהקב"ה ברחמיו עושה נסים לבנ"י מודין לפניו ית'. שע"י שנתרחקו ואח"כ מתקרבין מצד זה יש בחי' הודאה שמודה על דבר הנוסף כענין הפעם אודה שנטלתי יותר מחלקי. וזה משמאל. [רמז לדבר הודאה גי' שם אהי"ה שמשם הנסים. והלל והודאה שניהם גי' אלקים וכל זה ידוע בסוד מצות נר חנוכה] ועמ"ש לקמן:
Section 8
תרל"ח
ב"ה
(ליל ג) הנס בנרות שקבעו חכמים עי"ז יו"ט לדורות נראה מזה שהוא ישועה לכלל ישראל. כי בכל גלות מד' מלכיות כשיוצאין מתחת יד המלכות עושה ה' נס כדי לעורר נפשות בני ישראל כאשר אנו רואין עתה עייפות הגלות שמערבב נפשות בני ישראל כמ"ש שכורת ולא מיין לכן אחר הגאולה צריך להיות נס כדי להתחדש נפשות בני ישראל. ואם לא היו יכולים לקיים הדלקת הנרות בביהמ"ק אלה הח' יום בהתחלת גאולתם. הי' לבם נשבר. וע"י הנס נתחזקו נפשותם נמצא שהיה זה הנס קיום כללות בני ישראל. כי היפלא מה' ית' שיצאו בני ישראל מכל מלכות בלי נס. אבל הוא לצורך קיום בנ"י להגביה אותם משפלות הגלות:
למה קבעו המצוה אצל הפתח הוא לרמז כי ימי חנוכה הם פתח והתחלה לגאולה שלימה שתהיה במהרה בימינו. והכלל כי לעולם אין השי"ת מניח את בני ישראל בלי נקודה טמונה שלא יהיה נפילה שלימה ח"ו. לכן קודם חורבן הבית נשאר הארה מעבודת ביהמ"ק נרות חנוכה שהם רמז למנורה כמ"ש הרמב"ן ז"ל פ' בהעלותך על שלך לעולם קיימת. לכן נק' חנוכה כמו חנוך לנער על פי דרכו שהוא הכנה וחינוך לידע איך לקיים נרות המנורה בביהמ"ק עצמו שיבנה במהרה בימינו. ועל פתח זה אמרו חז"ל פתחו לי כחודה של מחט הוא פתח ושער קטן שיש לעולם אף בתוך כל הסתרות שבעולם ובהתחזקות בני ישראל בזאת השער הקטן יפתח להם פתחו של היכל ואולם במהרה בימינו. והבן אלה הדברים:
(ליל ד) בימים אלו צריך כל אחד להתחזק בנקודה מועטת שנמצא בכל איש ישראל ששורה בו ברכה כמ"ש רבים ביד מעטים טמאים ביד טהורים כל זה הוא בכל נפש ישראל אף שכחות סט"א הם גבורים ורבים עכ"ז השי"ת נוקם נקמתינו באלה הימים. ואיתא רבת את ריבם כו' פי' שישועות הבורא ית' תליא ברצון האדם וכפי כח השנאה ומריבה שהיה לבנ"י כך עזר להם הבורא ית'. גם פי' רבת את ריבם שהשוו מריבת בני ישראל למריבת הבורא ית' כלומר שהיה שנאתם על מלכות יון לשם שמים בלבד על שרצו להשכיחם ולהעבירם כו'. לכן נראה שתקנו הימים רק להלל ולהודות אף שהיה הצלה בגופם ג"כ. רק בעבור שנעשה להם הנס בזכות זה שהיה עיקר שנאתם על הנפשות שמררו חייהם בהעברת הדת ולא על צער הגוף הנ"ל:
(ליל ה) בהלל והודאה. פי' כמ"ש הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה וכשניצולו מתחת יד מלכות יון הרשעה נכנסו אח"כ בקבלת מלכות שמים לכן בשנה האחרת שהרגישו קבלת מלכות שמים וזה הלל. ואח"כ נתנו ע"ז עצמו שבח והודאה שזכו להלל את ה' ע"י שיצאו מכלל עבדי בשר ודם. וביאור הענין דהלל הוא לה' בלבד. והודאה הוא בהשתתפות נפש האדם. הלל הוא הארה אמיתיות מלשון בהלו נרו וכמ"ש בשמך אשא כפי אשא לשון התלהבות שמתבטל כחות האדם ע"י הזכרת שמו הגדול ית'. ואז אין האדם זוכר ממהות עצמותו רק להלל לפניו ית' כמו המלאכים שמשבחין להבורא ית' ואין להם ענין אחר כלל. ובעוה"ז אין אנו מוכנים תמיד לזה לכן הלל רק לפרקים וכמ"ש הלל רק ביום. אבל הודאה הוא תמיד כי בכל מקום יש להודות לה' ואדרבא מי שבשפלות יותר צריך ביותר להודות. וזה עצמו ענין אמרם כדי שתהיה מזוזה בימין ונר חנוכה בשמאל. מזוזה גי' הלל כמ"ש אורך ימים בימינה כמ"ש למען ירבו כו' ואריכות ימים הוא כשיש התדבקות עד השורש בלי עיקום והוא ענין התורה כמו שהי' צריך להיות לולי החטא אבל כשגבר החטא ואנחנו בגלות אנו שמחים כשיש הארה שמגיע עד מקומות התחתונים. וזהו נר חנוכה בשמאל ובלילה. ונותנין הודאה על זה שאור לנו בחושך. אבל צריכין לזכור שאין זה העיקר. רק להשתוקק לצאת מחשיכה לאורה ואז לא נצטרך לבקשת המשכת אור למקומות האפלים לכן עושין נ"ח טפל למזוזה ובאמת תכלית ההארה למטה צריך להיות צורך עלי' להיות נעשה הכל ימין והבן כ"ז:
(ליל ו) בגמ' מחוץ לפרוכת העדות כו'. עדות הוא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל כו' נר מערבי ממנה מדליק ובה הי' מסיים כו'. דעיקר מה שצריכין לידע להתחזקות בני ישראל בגלות לידע כי השי"ת אור לנו כמ"ש שכביכול השכינה עם בני ישראל בגלות. וכשנעשה נס במנורה אף שלא הי' שמן להדליק שהרמז שהי' חסר הכנת המדליקין אעפ"כ הי' דולק בנס וזה עדות שהשכינה שורה בישראל שגם במקומות האפלים ובכל הגליות שנשלחו בני ישראל לשם מצאו שם אור הקדושה. וזה עדות שיש בהם נקודה קדושה מהשי"ת. וזה נקרא נר מערבי אותו הנקודה שירדה עם בנ"י בכל המקומות האפלים. ובלשון הזוה"ק נק' אספקלריא שאינה מאירה ואע"פ כן היא כוללת הכל כמ"ש ממנה הי' מדליק ובה הי' מסיים כי הנקודה מלכות שמים שיש בבנ"י היא כוללת מראשית הכל עד אחרית הכל וע"ז נאמר ראשית חכמה יראת ה' ונאמר סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא כו' ועלי' נאמר עיני ה' אלקיך בה מראשית כו' עד אחרית כו'. וכשיצאו מתחת יד מלכות יון הרשעה נתחדש השראת השכינה בישראל לכן נעשה הנס במנורה כמו בנר מערבי עדות הוא כו'. והבן היטב:
הלל והודאה. דאיתא במדרש ע"פ אשרי תבחר ותקרב יש שביחרו ולא קירבו ויש שקירבו ולא ביחרו כו'. ובנ"י בכלל יש להם ג"כ ב' הבחי'. והסדר שהי' מיוחד לבני ישראל להיות נבחרים להבורא ית' כמ"ש בחר לו יה כו' זה נק' הלל כמ"ש הללו עבדי ה' שהם מיוחדים להיות נקראי' עבדי ה'. אמנם כשגרם החטא וירדנו בגלות אחר גלות ובכל עת שנגאלין מתחת יד הגלות הוא התקרבות השי"ת ע"ז צריך הודאה. ואחר הגאולה חוזרין בנ"י לבחי' הבחירה ג"כ לכן על כל גאולה יש הלל. וכשראו חכמי הדור בשנה האחרת שחזרו לכלל עבדי ה'. קבעוהו בהלל והודאה. והוא ב' הבחי' תבחר ותקרב. והוא עצמו בחי' ימי המעשה שצריכין קירבות. אח"כ השבת שהוא קבוע וקיימא לבני ישראל בחי' הבחירה כנ"ל:
Section 9
תרל"ט
ב"ה
חנוכה חנו כה. כי עיקר הנס הי' במלחמה שגברו על מלכות יון הרשעה. אכן חכמים רצו להראות כי עיקר השמחה מגאולת מלכות בשר ודם כדי שנוכל אח"כ להיכנס בכלל עבדי ה' כמ"ש הללו עבדי ה' ולא עבדי יון. וע"י שבני ישראל שבאותו דור הי' חביב עליהם כבוד מלכותו ית' והי' זאת עיקר שמחתם. לכן קבעו שם חנוכה. ואיתא לא הי' להדליק רק יום אחד והדליקו בו שמונה ימים. ואין הפי' בזמן דוקא. רק שמונה הוא כל השלימות. ובנ"י ע"י גזירת יון הרשעה נחלש אצלם כח הקדושה ורק נקודה אחת נשאר בהם. ולכן אחר יגיעות מלחמות הגדולות עם מלכות יון. לא הי' כח לבני ישראל לעמוד על השלימות ועזר להם הבורא ית' בדרך נס שנתברך זאת הנקודה ובאו ברגע אחת לכל השלימות. וע"ז קראו שם חנוכה שזכו לבוא מיד אל המנוחה כי השלימות נקרא מנוחה שזוכין לבוא להשורש כמ"ש במ"א. ובאמת כל זה להראות כי לולא כח ההסתר מסט"א ורשעים המסתירין כח הקדושה. היו בנ"י מוכנים לעלות במעלה עליונה להתדבק בשורש עליון. אך החושך יכסה ארץ. ולכן מיד כשגברו ואיבדו מלכות יון. ברגע אחת נתברכו ונדבקו בשורש העליון. והוא נחמה גם לדורותינו עתה בראותינו שפלותינו בכל דור יורדין מטה מטה. עכ"ז תקותינו רבה בהשי"ת אשר בבוא עת הגאולה במהרה בימינו אמן. ברגע אחת נוכל לבוא אל השלימות בעזהשי"ת:
הנרות הללו קודש הם. ובגמרא איתא וכי נר קדושה יש בו. נראה כי עכשיו שאסרו להשתמש לאורה ובנ"י מקצין הנרות לשמו ית' חל עליו הקדושה כי באמת בכל מצוה יש קדושה רק שהוא מוסתר וכפי אמונת האדם ומבדיל הגשמיות מן המצוה. מתעורר הקדושה כנ"ל. [וזה יש לכוין בלשון המדרש תנחומא ופסיקתא דחנוכה אסור להשתמש כו' לא יאמר אדם איני מקיים מצות זקנים כו' גוזרין עלי ואני מקיים כו' ע"ש פ' נשא. והיינו שע"י שנהגו להקצותו למצותו נעשה באמת קודש כנ"ל]:
הרואה נר חנוכה צריך לברך. כי נשאר הארת הנסים בהנרות. ואור זה הרויחו בנ"י אחר חשכות של מלכות יון הרשעה כמ"ש ויתרון האור מן החושך כו' מכלל שע"י החושך יש יתרון אור אח"כ כשנגאלין ממנו וכמ"ש בכל עצב יהי' מותר. וזה הרמז ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים כמ"ש אל תסתכל בקנקן כו' שהקנקן הוא רק כלי ולבוש להפנימיות ובאמת כתיב מלכותך מלכות כל עולמים. רק שנסתר בעולם הזה. וע"י הנסים לפרקים. מתברר כי הכל מכח מלכותו ית' ויש אח"כ יתרון מן ההסתר שמקודם וכל אלה ההארות שנמצא מעורב בבחי' הד' מלכיות נוטלין בני ישראל ע"י הגלות כשנגאלין ממנו. והנה בודאי כמו שיש בכלל כך יש בכל איש ישראל בפרט שאין יכול לקבל עליו מלכות שמים עד שצריך לעבור באלה הד' מלכיות שהם מיני שעבודים שצריך לגבור נגדם להוציא נפשו לחירות שלא להיות ברשות לבו לכל אלה הדברים אח"כ זוכה לקבלת מלכות שמים. לכן צריכין בחנוכה לחדש עול מלכותו ית' ובנקל יותר לבוא לטהרה כמ"ש רבים ביד מעטים שבנקודה מועטת יכולין עכשיו לגבור נגדם כנ"ל:
ענין קריאת פ' הנשיאים בחנוכה. דכתיב שבטי יה עדות לישראל. פי' שהשבטים הם ראשונים המקבלים שפע קדושה ממלכות שמים דרך המיוחד לבנ"י כמ"ש שהם במקום י"ב גבולי אלכסון כמ"ש שנים עשר בקר והים עליהם מלמעלה כו'. וע' בזוה"ק פרשת ויחי ע"פ שנים עשר וזאת אשר דיבר להם כו' איש אשר כברכתו כו'. והם דביקים בשורש האחדות. והשורש אשר עליהם ועמהם גי' אחד. ולכן הביאו הנשיאים מיד בראשית השראת השכינה בישראל את קרבנם לחנוכת המזבח כי הבינו ועמדו א"ע במקום הראוי להם כי הם נשיאי מטות ישראל העומדים בראשית כח בני ישראל ונתקבל אז קרבנם בחיבה לפני הבורא ית' וכתיב טוב אחרית דבר מראשיתו לכן זה כח הראשית משבטי יה לעולם נשאר. ובכל עת שיש קצת גאולה נתעורר כח הראשית הנ"ל כי השורש לעולם לא ימוט וזה עדות לישראל. והנה כתיב ונהר יוצא מעדן כו' ומשם יפרד כו' לד' ראשים פי' במדרש נגד ד' מלכיות חדקל נגד יון חד וקל בגזירותיהם על ישראל כו' כי כולם יש בהם קצת חיות ממלכותו ית' אבל הוא בפירוד. ובנ"י בשורש האחדות הנ"ל להשקות את הגן. וכתיב לעבדה ולשמרה ע"י המצות כו'. לכן כתיב כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים שיש לכל ד' מלכיות ג"כ נחלים הד' ראשים הנ"ל. אבל כל הנחלים הולכים אל הים. וכיון שבנ"י דבוקין בשורש. יורשין לבסוף אחר כל גאולה מד' גליות נחלה שלהם כמ"ש כי אתה תנחל בכל הגוים:
ואיתא בטור ה' ר"ח כי הי' מוכן להיות י"ב חדשים יו"ט כמו הרגלים בחי' ג' אבות כן נגד השבטים רק ע"י חטא העגל נתבטל ע"ש. פי' כי כח האבות למעלה מהטבע. אבל הארת הרגלים שהיה מוכן נגד השבטים הי' תוך הטבע לכן תלוי בחטא בנ"י. וכתב המהר"ל בנר מצוה כי מה שאמרו מלכי יון כתבו על קרן השור כו' הוא הזכרת חטא העגל ע"ש. וכתיב ביום פקדי ופקדתי שנשאר לדורות זה החטא. ובכל עת גאולה נתקן קצת מזה החטא. וזה יש לרמוז עד שתכלה רגל מן השוק עפ"י מ"ש במדרש ראיתי את עני עמי וכו' שומטין רגל ממרכבה ע"ש. וצריכין להדליק נר חנוכה עד שתכלה אותו רגל מן השוק פי' בזמן משיח שיכלה כל חטא הנ"ל. כי הוא נס האחרון וצריכין בכח זה הנס לתקן הכל עד שיהי' גאולה אחרונה כנ"ל. וגם יו"ט של חנוכה הוא מעין יו"ט שהי' מוכן להיות בזכות השבטים שהוא יו"ט של חול תוך הטבע כנ"ל. גם שם חנוכה עפ"י הנ"ל כיון שנגאלו מיון וזכו בנחלתם לקרבם אל הקדושה ונתחנך דרך חדש להמשיך שם הארת הקדושה לכן נקרא חנוכה:
Section 10
תר"מ
ב"ה
בגמרא מאי חנוכה דת"ר כו'. ולמה הוצרכו להביא מעיקרא דיני חנוכה אגב גררא ולומר אח"כ מאי חנוכה ולא אמרו ת"ר כו'. אבל להראות כי צריכין לדרוש ולחקור בנס דחנוכה כי לעולם יש בו התחדשות ותוספות כי זה ההפרש בין תורה שבכתב שאין להוסיף עליו. אבל בתורה שבע"פ וכן נס זה שלא ניתן לכתוב כמ"ש בגמ' והוא בכלל תורה שבע"פ יש בו תמיד תוספות. ומה"ט נקרא חנוכה שיש בכל שנה התחדשות והתפשטות הנס בכל שנה כפי הדור. וזה ג"כ מ"ש מהדרין נר לכל אחד וא'. פי' כי הפי' נר איש וביתו ג"כ כפשוטו שיש התחדשות אור ונר דולק בכל איש ישראל בחנוכה. והמהדרין אחר המצות ע"י יגיעה ותשוקה שלהם יכולין לעורר כמה נרות לכל הנלוים אליהם.[וכן המהדרין מן המהדרין על כל ימי השנה לב"ש וב"ה למר כדאית לי' שזאת ההארה תוכל להיות נוסף והולך. ולב"ש פוחת כו']. גם פי' המהדרין שכל השנה משתוקקים להארות הללו והתלהבות הקדושה שמתגלה בחנוכה לפי תשוקת אדם להקדושה כל השנה כך מתגלה עתה. ואפשר ז"ש לשנה קבעום. שע"י שכל השנה הי' להם תשוקה להארת הנס לכן הרגישו אח"כ בחנוכה הבא. יותר מבשעת הנס עצמו כנ"ל:
כשעמדה מלכות יון הרשעה כו' להשכיחם תורתך. באמת זה הי' סוף מלכות יון אבל אז נתגאו כל כך בעזות מצח עד שעלה בדעתם להשכיח את התורה מבני ישראל. והנה השי"ת הבטיח לנו כי לא תשכח מפי זרעו. והיונים ידעו זה כי פירשו להם התורה בלשונם כמ"ש בגמ' בתלמי המלך. והבורא ית' בעבור להציל את בני ישראל נתן להם גבהות כ"כ עד שע"י העזות שלהם הי' להם מפלה כמ"ש משגיא לגוים ויאבדם. ואדרבה ע"י שרצו להשכיחם ניתן להם עוד יו"ט של חנוכה. ושמעתי ממו"ז ז"ל כי ימים אלו נותנים עוד זכרון על ידי שעלה בלבם להשכיחם כו'. לכן יש לנו לבטוח בהשי"ת כי בכל עת שפלותינו עוד יש לנו יותר תקוה כנ"ל:
בנוסח ואח"כ באו בניך כו'. דאיתא לשנה אחרת קבעום. והטעם הוא מרוב חושך הגלות יון היו נשפלים במדריגה תחתונה ולא הרגישו כל כך בגודל הישועה עד שאח"כ נתעלו מעט מעט במדריגות שערי טהרה עד שחזרו להיות במדריגת עבדי ה'. ואז הרגישו והבינו גודל הישועה לצאת ממלכות יון למלכות הבורא ית'. וגם בשמונה ימי חנוכה כמו שנעשה הנס בנרות כן נעשה הנס בטהרת נשמת בנ"י שדומין לנרות ונטהרו מדריגה אחר מדריגה באלה הימים. לכן נק' חנוכה שנתחנכו באלה הימים לחזור לנחלת ה': מה שמקשין מה הי' הנס בלילה ראשונה. נראה כי בלבד הנס שהי' דולק כל הח' ימים. יש לתת שבח להבורא יתברך אשר עשה לנו נסים בימים הללו כי בנקל הי' לפניו ית' להזמין עפ"י הטבע שמן שהי' נשאר עוד איזה פך שמן. ורק חיבה יתירה שרצה המקום ב"ה לעשות נס לאבותינו והם היו צריכין נס הזה להרים את נפשותיהם שהיו נמוכין מרוב חשכת הגלות:
בנוסח ולך עשית שם גדול וקדוש כו' ולעמך כו' תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה. כי בכל גאולה מאיזה מלכות נעשה סדר חדש ושמות חדשים בשורש ישראל וכביכול בו ית' כמ"ש ושמנו קראת בשמך. וצריכין בנ"י אח"כ לקבל הארה חדשה הנ"ל לכן יש אח"כ הסתר וגלות אחר כמ"ש לעיל כי בכל פתיחות שער יש זה לעומת זה עד שיהי' תיקון השלם במהרה בימינו. וכל גאולה הוא הכנה וקיום לגלות שאחריו כמ"ש שהקב"ה בורא רפואה קודם למכה. לכן נס דחנוכה הוא תשועה ופורקן לגלותינו המר הזה. וחכמינו ז"ל ברוח בינתם קבעו יו"ט זה להלל ולהודות. להראות כי קיום בנ"י בזה הגלות והכנת הגאולה הוא ע"י הלל והודאה. שג' מלכיות הראשונות הי' הגאולה מהם בזכות ג' אבות. ועתה ע"י זכות דהמע"ה בחי' תפלה וכ"כ מהרש"א שגאולתינו יהי' בזכות התפלה. והלל והודאה הכל בחי' תפלה רק שיש תפלה לעני. ותפלה למשה. אם כבנים אם כעבדים. כי גם הבן צריך לפעמים איזה בקשה רק שהוא באופן אחר מהעבד. וזה הלל והודאה:
אא"ז מו"ר ז"ל הגיד כי חז"ל רמזו במשנה מחג ועד החנוכה מביא ואינו קורא ולא אמרו עד כ"ה בכסליו רק לרמז כי שמחת החג מאיר עד החנוכה עכ"ד. ומסתמא בשעת הנס ממש הי' הישועה בכח הארת החג כי כל תהלוכות השנה בכח הג' רגלים. וסוכות הוא ח' ימים מה"ת ואין רגל אחר כמוהו לכן חנוכה תיקנו כעין חג הסוכות ולכן יש בו מהדרין כמו בסוכות הדר בעינן. וגם הנס נעשה ע"י הכהנים וענני הכבוד בזכות אהרן. ולכן בני בינה קבעו שמונה ימים כעין החג. והרמב"ן כתב בפ' בהעלותך פי' המדרש שלך לעולם קיימת על נר חנוכה ע"ש. והיינו שהנס נעשה ע"י הכהנים. אכן נראה לומר עוד בכוונתו שע"י הנרות חנוכה מאיר הארת המנורה גם היום בזמן הזה. ורמזו הפוס' אסור להשתמש לאורה שהוא זכר למנורה והיינו שיש בנרות קצת הארת המנורה ושע"י הנרות נזכרין בנרות המנורה ומשתוקקין בני ישראל לנרות המנורה וע"י התשוקה מתעורר אותו הארה של המנורה ולכן אומרים הנרות הללו קודש הם. וביום האחרון שנק' זאת חנוכה קורין בו פרשת בהעלותך. כי יום האחרון כולל כל הימים כמו שמיני עצרת מאסף כל ימי החג. כן בחנוכה. ופרשת זאת חנוכת המזבח הוא כן שמקודם כ' פרט הקרבת כל נשיא ואח"כ הכלל. כמו כן בזאת חנוכה וע"י שהוא יום האחרון קשה עלינו פרידות הימים טובים לכן משאיר יותר הארה על כל השנה ומתעורר בו נרות המנורה כנ"ל:
Section 11
תרמ"א
ב"ה
חז"ל עשו עיקר מנס דנרות הגם כי הי' הרבה נפלאות במלחמותיהם שיצאו מתחת יד מלכות יון רק הענין הוא עפ"י מ"ש שקבעו להלל ולהודות. והודאה הוא על מה שיצאו מתחת יד הרשעים. והלל הוא על שנכנסנו ת"י מלכות שמים כמ"ש הללו עבדי ה' ולא עבדי יון. וצריך להיות עיקר השמחה מה שיצאנו לחירות כדי שנוכל לקבל אח"כ מלכות שמים. ולכן על ידי הנס דנרות שהשי"ת קירב אותנו אח"כ בחיבה יתירה ע"ז נותנין השבח במ"ש ואח"כ באו בניך לדביר ביתך כו' פי' שמיד חזרנו למדריגת בני ישראל כראוי דכתיב עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו ורק בגלות א"י לפתוח הפה להלל ולהודות לפניו ית' ע"י שכפותין באחרא. ומיד שיצאנו לחירות יש לפתוח הפה בהלל והודאה. ולכן עשו חכמי הדור עיקר הזכרון בנרות להראות זאת כי עיקר השמחה מהגאולה ע"י שזכינו לחזור להסתופף בבית אלקינו. והאמת כי הגאולה הוא כפי זכות הדור. ובלי ספק דור ההוא הי' עיקר צער שלהם בגלות על חלישות דעתם בעבודת ה'. אם כי בלי ספק היו משתעבדים בגופם ג"כ. אבל כתבו לנו לזכרון שביטלו מהם שבת מילה חודש כו'. כי זה הי' עיקר צער שלהם. לכן זכו ג"כ לגאולה באופן זה להיות נשאר קבוע הארת הגאולה בהאיר עינינו בתורה ועבודת ה'. ומהם יש לנו ללמוד בגלותינו עתה. אם כי רבו מכאובינו. יש לשכוח הכל ולהתאונן רק על מיעוט עבודת השי"ת. כי כפי צער הגלות כן יהי' הגאולה כי הגלות הוא הכנה אל הגאולה כנ"ל:
חנוכה ופורים הם הארות מרגלים. רק הג' רגלים המפורשים בתורה הם תורה שבכתב. ויש נגד זה ג"כ רגלים מתורה שבע"פ. והם אורות המקבלים כדמיון אור הלבנה שהיא מאור החמה כידוע. כן ע"י כוחן של בנ"י בקבלתם היו"ט כראוי. נשאר מכל יו"ט רשימה בכנס"י. ובכח זה הוציאה כנגדן רגלים אחרים. וחנוכה הארה מחג הסוכות. ופורים מחג השבועות. ומחג הפסח מקוים אנו להיות עוד כמ"ש כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. ובמ"א פרשנו רמז בפ' אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח שהם בחי' חנוכה ופורים. שהקרנות אינם גוף המזבח רק הארות המתפשטים והם בחי' חנוכה ופורים. והבן:
במאמר קבעום ועשאום י"ט בהלל. דכתיב נתת ליראיך נס להתנוסס מפני קושט סלה. כי בנ"י הם כלים מוכנים לקבל הנסים ונפלאות וזהו להתנוסס שנמשכים אחר הנס ומקבלים הארת הנס כראוי. כי תכלית הנסים שעשה עמנו הבורא ית' הוא כדי לרומם את נפשותינו ללמוד לגבור גם נגד הטבע. כמו שהוא מנהיג אותנו למעלה מהטבע. ובנ"י אז נמשכו אחר הנס והרימו את הזמן. וזהו פי' קבעום שהעלו אותן הימים וקבעום בשורש העליון ונעשו מהם ימים טובים כענין המחדש בטובו כו'. כיון שדביקים בשורש נק' יו"ט כנ"ל. וזהו שמשבחין אותם בני בינה ימי שמונה קבעו שיר היינו שקבעו להיות הימים ימי שיר ורננה גם בשמים. וזהו העדות שבנ"י ראוין לקבל הנסים דאיתא לא עביד רחמנא ניסא לשיקרא. וכל נס צריך להיות קיים לעד. ולכן בנ"י מיוחדין להנסים שנשאר אצלם הארת הנס לעולם. וזה אמת. כי דבר הפוסק הוא כזב ולא אמת. וזהו מפני קושט סלה:
שם חנוכה כי קיבלו עליהם עול מלכות שמים מחדש כי כל גלות הוא כמו עיבור שצריך להיות נולד דבר חדש לכן יש חבלי הריון ולידה כמ"ש כמו הרה תקריב ללדת כו' וכן איתא במ' ע"פ מכור הברזל ממצרים כמו שקשה להוציא העובר ממעי האם כו'. וכמ"ש גר שנתגייר כקטן שנולד. לכן אחר שיצאנו מתחת יד יון ונכנסנו בכלל עבדי ה' הי' דרך חדש שצריך להתחנך. וגם מצינו כשהקב"ה עושה נס לבנ"י ואומרים שירה נמחלו להם עונותיהם ע"ש פ' בשלח ובשירת דבורה בשופטים. כן הכא שקבעו להלל ולהודות נמחל להם הכל ונעשו כבריה חדשה:
ענין הנס דחנוכה. כי בנקל הי' שיהי' נשאר פך שמן על כל הימים ולמה הוצרך השי"ת לעשות נס. רק בנ"י אז היו צריכים להארת הנס שהיו כ"כ משועבדים ת"י מלכות יון הרשעה והי' צריך לרומם את נפשותיהם. והרי צריכין להבין איך הי' בכח הרשעים להשכיח את בני ישראל התורה. רק ע"י שיש קצת אחיזה ליון שהתירה התורה לכתוב יונית כדרש יפת אלקים ליפת כו'. ומצד זה השייכות שהי' להם היו רוצים להשכיחם תורתך כי אם היו רוצין להכניע ת"י בנ"י הי' להם חלק בקדושה. וכל זה עדות כי התורה שייכה רק לבנ"י. ומה"ט עשה כן הבורא ית' שלא לתת להם פתחון פה כו' כמ"ש חז"ל גבי בלעם הרשע. ובזה מיושב מה דקשה לפי מה דאיתא שהי' צער גדול לחכמים מה שהוצרכו לכתוב התורה יונית בגזירת תלמי המלך. א"כ אחר ביטול מלכות יון הו"ל לחזור ולאסור לכתוב התורה יונית. ובאמת נשאר היתר זה לעולם. אכן באמת כל הצער שלהם הי' על ידי שהבינו כי מחשבותם לרע כדי שעי"ז יהי' להם כח להשכיחם תורתך כו'. ולכן היו צריכין שיעשה להם הקב"ה נסים ונתרוממו מהטבע וממילא בטל אותו כח ושייכות שהי' להיונים. והי' להם מפלה. ושוב אחר מפלתם אין חשש במה שנכתבה יונית. ואדרבה הי' הכל סיבה כדי לדחותם שלא יהי' להם חלק בקדושה. ואפשר זה הרמז נר חנוכה בשמאל כמ"ש למיימינים בה סמא דחיי ולמשמאילים סמא דמותא. וכן הי' שהתורה שנותנת חיים לעושי'. ולרשעים הללו הי' סמא דמותא ע"י שהי' מחשבותם לרע כנ"ל:
יו"ט בהלל והודאה. כי בגלות א"י לפתוח פה כראוי בהלל והודאה לפניו ית'. כי כמו שבני ישראל מיוחדים להללו כמ"ש עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. כן א"י וביהמ"ק מיוחד להלל ה' כמ"ש בית קדשינו כו' אשר הללוך אבותינו. לכן שירת הלוים בביהמ"ק ובשעת הקרבן. אכן בימים אלו נמצא קצת הארה מביהמ"ק כמ"ש נר חנוכה רמז למנורה. ואיתא נרות הללו קודש הם. לכן מאירים אלה הימים שיוכל כל איש ישראל להלל ולהודות להשי"ת:
Section 12
תרמ"ב - תרמ"ג
ב"ה
בשם מוז"ל על מצות נ"ח מבחוץ. שע"י שהיונים הי' להם העזה גדולה לפרוץ פרצות בביהמ"ק ולטמא שמנים שבהיכל ורצו לעשות מרה"י רה"ר. מול כן נקם השי"ת בהם ועשה התגלות הקדושה גם לתוך רה"ר עכ"ד. וז"ש נקמת את נקמתם מסרת כו' טמאים ביד טהורים וכן תכלית כל המלכיות להוציא בלעם מתוך פיהם כמ"ש עת כו' שלט האדם באדם לרע לו לאדם בליעל כמ"ש בזוה"ק. וכיון שהמקדש הי' מוכן לבנ"י והם פרצו החומה לשלוט עין במה שאין להם שייכות לכן עשה לנו הקב"ה תוספות הארה מביהמ"ק שיאיר לתוך הרשות שיש להם שליטה ולפרוץ חומת ברזל של [הסט"א] שלא תהי' מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים:
בספר קדושת לוי כי חנוכה התחלת הימים טובים בשנה החדשה אחר סוכות ע"ש. והיינו שהוא חינוך לכנוס ע"י קדושת חנוכה ופורים להג' רגלים. ולפי"ז נראה כי מקודם שהיו בנ"י במעלה עליונה היו יכולין לקבל הג' רגלים כמו שהם. ואח"כ שירדנו הוסיף לנו השם ית' הארת הימים הללו לזכות על ידיהם כנ"ל:
במ"א כתבנו כי חנוכה ופורים הם בחי' משה ואהרן. כי הנס הי' ע"י הכהנים. והענין עפ"י מאמרם ז"ל מדת אהרן אוהב הבריות ומקרבן לתורה כשהי' רואה אדם עובר עבירה נתקרב אצלו עד שהי' בוש מעצמו ע"ש. כן עשה עמנו השי"ת בימים הללו שהיו בני ישראל שפלים מאוד אז כמ"ש על יון שהחשיך עיניהם של ישראל. והשי"ת עשה עמנו נסים וחיבה יתירה לקרב אותנו ע"י דרך הזה. ובנ"י נמשכו אחר זה הנס כמ"ש ואח"כ באו בניך כו' וטהרו והדליקו. כנראה שהיו מקודם מרוחקין. כי יש לנו לידע כי גם בזמן ביהמ"ק הי' צריכין יגיעה רבה לראות הפנימיות לכן צריכין להכין עצמינו להיות מוכנים לבנין ביהמ"ק. ולא לבקש בנין ביהמ"ק בלבד. והראי' כי התורה היא אצלינו והיא למעלה יותר מביהמ"ק ומ"מ א"י לבוא אל קדושה הפנימיות שבתורה. רק ע"י יגיעה רבה מאוד. וכן הי' ביהמ"ק חיצוניות ופנימיות כנ"ל. וע"י חיבת הנס נתרוממו נפשות בני ישראל כי כך דרכן של בנ"י שיכולין ברגע א' לחזור למקור הקדושה שיש בהם בעצם. וי"ל שזה הרמז הלל והודאה שיש להלל על הנס. ולהודות שלא היינו ראויים כלל לאלה הנסים רק שהשי"ת עשה עמנו חבה יתירה כנ"ל. ועי"ז יש לנו להתעורר בתשובה. לכן גם עתה יש לבקש רחמים כעני בפתח שהוא זמן שהשי"ת עושה נסים לעניים בחיבה יתירה כנ"ל. וזה הרמז שנוהגין עניים לסבב על הפתחים. והאמת כי כפי מה שמבקשין כל ימי השנה אצל הפתח כן מרגישין הארה שנפתחה בימים האלה כמ"ש לשקוד על דלתותי יום יום. לשמור מזוזות פתחי. וי"ל מזוזות לשון רבים מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל:
ענין הלל והודאה. שיש לתת שבח על איבוד הרשעים מלכות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל וכל מגמתם הי' לבטל תורה ומצות שבישראל. כמ"ש שעמדה להשכיחם תורתך. והי' להם כח להרע בזה יותר משאר אומות ע"י שנתפרש להם התורה יונית כמ"ש יפת אלקים ליפת כו'. אכן כתיב וישכון באהלי שם. שהי' כוונת נח ע"ז שיתבטלו לבנ"י ובתנאי זה נאמר יפת. אבל הם עשו להיפוך ופרצו י"ג פרצות במשכן ה' ולכך נקם השי"ת נקמתינו ונעשה עדות ובירור כי אין שום אומה יכולה לקבל הארת התורה רק בני ישראל חלק ה' עמו. ולכך עשה השי"ת הנס דמנורה להודיע כי אין עיקר התורה כמו שנראית לפנינו שנתפרשה יונית והיו הרשעים מדמים בנפשם כי גם הם יודעים התורה. אבל באמת התורה נקראת אש דת והיא למעלה מכל הטבע וזה העדות שבני ישראל יש להם חלק בפנימיות התורה והי' כל זה לטובה שיתבטל שייכות שהי' לבני יפת כנ"ל. ובאבוד רשעים רנה. זה ענין א'. ועוד יש לנו להודות על הארת הקדושה שנתוסף בנו. כי כל זמן שלא נתקנו בנ"י כראוי. לא היו יכולין לשמוח באבוד הרשעים. לכך לשנה אחרת קבעום כשנתרוממו נפשות בני ישראל אחר איבוד הרשעים ויצאו מחשיכה לאורה ונתקרבו כמו שהי' קודם שהחשיכה עיניהם בגזירותיהם. אז שמחו ב' השמחות. וזה ענין הלל והודאה. וכמו כן נשאר ב' הארות בימים הללו לסייע לבנ"י בסור מרע ועשה טוב. וזה פי' נר רמ"ח מ"ע ומילוי נר שס"ה מל"ת. וב' העיקרים אהבה ויראה שהם יסוד מ"ע ול"ת שנר חנוכה מסייע לבנ"י בעבודתם:
עוד בענין קבעום בהלל והודאה. כי הנס הי' ע"י זכות הכהנים בני חשמונאי שהיו צדיקים עכ"ז לא רצו לתלות בעצמם. ושיתפו זכות דוד המע"ה נעים זמירות ישראל. לכן הוסיפו הלל והודאה על מצות הנרות כי נחשב להם לחטא מה שלא נתנו המלכות לשבט יהודה כמ"ש הרמב"ן בפ' ויחי. ולכן תיקנו בזה. וקצת מזה ראיתי אח"כ גם בשל"ה. ובאמת מסתמא הי' הנס בזכות ישראל ג"כ. והיינו אעפ"י שהיו אז מאוד שפלים. אך שהי' גלוי וידוע לפניו ית' שע"י הישועה ישובו אליו כאשר נכנסו מיד בכלל עבדי ה' וקבעו להלל ולהודות בכל שנה ע"ז. וכ"ז הי' מסייע להם להישועה לכן קבעוהו בהלל והודאה שלא לתלות בזכותם של הכהנים בלבד כנ"ל: לפי הפשוט י"ל מ"ש לשנה קבעום. כי בימי הנס אפשר לא גילו הכהנים לרבים הנס. כי נס צריך להיות בהצנע כמ"ש גבי אלישע הנביא ע"ש וברש"י:
עוד פי' קבעום ועשאום יו"ט בהלל והודאה. כי הנה כל הד' מלכיות שבנ"י היו תחת ידם ויצאו מהם הכל הכנה לקבל מלכות שמים אח"כ. כי יש ד' שצריכין להודות א"כ נחלק ההודאה לד' בחי'. וזהו ד' כריעות בתפלה. ומול זה יש ד' מלכיות. וכל שיוצאין מתחת ידם נכנסין במלכות שמים דמאן דכפית באחרא' א"י לקבל מלכות שמים כראוי. ולכן נתקן על הנסים בין כריעה ג' לד'. ובנ"י באמת נבראו תמיד להלל ולהודות כמ"ש עם זו יצרתי לי כו'. רק מחמת שיעבוד מלכיות אינם יכולים לקבל מ"ש כראוי כנ"ל. ולכן כל שיש גאולה מיד חוזרין בני ישראל למקומן. ולכן לשנה אחרת שהרגישו חירות בנפשותם ונתגברו בשבחים והודאות לפניו ית' וזהו היה עיקר המכוון בהנס ונמצא שאז נגמר הנס ונעשו יו"ט. וז"ש ועשאום ממש שהם סייעו לעשות הימים טובים כי יש לבנ"י חלק במעשי ה' שנגמר המכוון על ידיהם. ובודאי בכל שנה בימים אלו בפרט בעת הדלקת הנרות מתעורר קצת גאולה וחירות בנפשות בנ"י לכן יש להתגבר ולקבל עומ"ש ולעסוק בתשבחות והודאות בימים אלו:
בני בינה ימי שמנה קבעו. דאיתא בגמ' טעמא דב"ש נגד פרי החג. נראה דתלאו הימים בחג הסוכות כי מסתמא באותו השנה הצליחו בני ישראל בחודש תשרי בתשובה ותפלה כי כל השנה תלוי בכתיבה וחתימה של תשרי. והבינו כי ימים אלו הם הארות מחג הסוכות. וע"י שהצליחו בחג הסוכות בחי' פרי החג שמתמעטין כח הע' אומות ונגמר בפועל בחנוכה וז"ש שבחכמה השכילו לקבוע ח' ימים כימי החג. ויתכן לומר כי הרגישו תיכף שיהי' ליון מפלה בשנה זו כענין שכתוב סר צלם וה' אתנו וכ' הרמב"ן שהוא הסרת הצלם בליל הו"ר לכן נתחזקו אחר החג עד שגברה ידם על הרשעים. אמנם טעמא דב"ה מוסיף כי אחר מפלת הרשעים נתרוממו קרנות בנ"י וזה הי' עיקר המכוון. וכעין זה ממש פי' מו"ז ז"ל ואמר שב' הבחי' הם בנר שמאיר ושורף בחי' מוסיף ופוחת. והם בחי' הלל על התרוממות קרן ישראל והודאה על השפלת קרן רשעים. ושניהם אמת:
בנוסח על הנסים ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה כו' כהיום הזה ואח"כ באו בניך. כי הנה בנ"י נקראו בנים ועבדים. ובזמן המקדש הי' התגלות בבחי' בנים. ובגלות נסתר זה. וז"ש עבדים אנחנו ובעבדותינו לא עזבנו אלקינו. פי' שנתעצבו ע"ז שהיו אז תחת מלכות אומות ואז אנחנו רק בבחי' עבדים. כי כשיש התגלות בחי' בנים אין גלות. ועתה שהי' נסים ונושעו בהיותם בבחי' עבדים ואח"כ נתרוממו לבחי' בנים. אך נשאר התשועה גם לימים הללו בהיותינו בחי' עבדים בגלות וז"ש כהיום הזה. וזה הלל והודאה הלל בחי' בנים והודאה בחי' עבדים כנ"ל:
איתא במדרש ואת השפן זו יון מעלה גרה היא שמקלסת להקב"ה אלכסנדר מוקדון כשראה שמעון הצדיק הי' מברך לה' ע"ש. וע"ז הענין תקנו בהלל והודאה אחר איבוד מלכות יון כי בזה היו מבטלין לבנ"י כח הלל והודאה השייך לבנ"י לכן כ' חז"ל כי החשיכו עיניהם של ישראל בגלות יון ביותר. ע"י שהי' בהם קצת חכמה ועלה על רוחם לדמות עצמם לבנ"י. אך התורה ומצות מיוחדין רק לבנ"י כמ"ש מגיד דבריו ליעקב ואמרו חז"ל אם יאמרו לך יש חכמה באומות האמין. יש תורה לא תאמין. לכן חרה להם ע"ז כמ"ש להשכיחם תורתך ולהעבירם מעל חוקי רצונך פי' חכמת התורה שבזה לא הי' להם השגה. וחוקים שהם בלי טעם רצו לבטל מבנ"י. ועי"ז היה להם מפלה לגמרי והוחזר בחי' הלל והודאה לבנ"י כראוי כי בתערובות שלהם היו מבלבלים לבנ"י בתפלתם כנ"ל:
מה שתקנו המצוה על הפתח. כנראה שהיונים ימ"ש הי' כל מגמתם מול הפתחים שבביהמ"ק כדאיתא במשנה י"ג שערים. ועשו י"ג פרצות בסורג נגד השערים ע"ש בתוי"ט. ומול זה תקנו חז"ל י"ג השתחויות כשגדרו הפרצות כו'. וגם מה שרצו לבטל חודש שבת מילה. עפ"י מ"ש ביום השבת יפתח וביום החדש כו' ומילה הוא עיקר הפתח. ובאמת עיקר הפתח תלוי בשמירה לכן יש בכל פתח דלת ומנעול. וכפי השמירה כך זוכין לפתיחת הפתח. ומסתמא הי' קצת חטא בלבות בנ"י שהי' בנקל להם פחד המקדש לכן הי' להסט"א כח לעשות פרצות. ואח"כ כשגדרו תקנו השתחויות להורות הכנעה לשמור עוד הפתחים לבל לשלוט בהם זר. וזה הלל על שנפתח להם הפתחים כי ע"י פרצות הרשעים נסתמו השערים וההארות ועתה חזר להם. והודאה על בחי' שמירת הפתח כנ"ל:
והנה נגד י"ג שערים הנ"ל הם י"ב שבטים שיש לכל אחד שער מיוחד בביהמ"ק שלמעלה ושלמטה. כי הם שומרים הפתחים י"ב גבולין המפורשין בנחלת א"י וכידוע מספרי קודש. כי בחי' אבות הוא למעלה מעוה"ז. והשבטים הם עומדים במקום התפשטות החיות תוך הטבע בחי' הגבולים. ונגד זה יש י"ב חדשים שהיו ראוים להיות יו"ט וע"י החטא לא זכינו להם כמ"ש חז"ל. והטעם כנ"ל שי"ט אלו היו קרובים יותר להטבע לכן שלט בהם כח החטא. אכן בחנוכה יש קצת פתיחת אלה השערים לכן קורין בחנוכה קרבנות נשיאים שבזמן המשכן פתחו הנשיאים אלה השערים הנ"ל. ועיקר השבטים הם בחי' יוסף ויהודה. ברית המעור וברית הלשון. ויהודה הוא בחי' פה שמע ה' קול יהודה בחי' דהמע"ה נעים זמירות ישראל. דכתיב הקול קול יעקב הם בחי' קול תורה וקול תפלה. המהולל בפה עמו הוא דהמע"ה שנקרא פה. משובח ומפואר בלשון חסידיו הוא בחי' יוסף הצדיק שזה בחי' הלל מדריגה גבוה שבא מכח התרוממות הדעת. וכל מחלוקת יהודה ויוסף הי' הכל לש"ש. ומחלוקת זה צריך להיות בכל איש ישראל בחי' רצוא ושוב. אהבה ויראה. שע"י השתתפות ב' הבחי' נפתח הפתח בטוב:
בגמרא וכי לאורה צריך הלא כל מ' שנה כו'. הענין הוא דמנורה הי' כולל כל הנהגת העולם בחי' ז' ימי השבוע ז' קני מנורה. אכן לא הי' צריך לבחי' הנהגה זו. כי דביקות בני ישראל הוא למעלה מכל הטבע כמו שהלכו מ' שנה לאורו למעלה מן הטבע. וזה החילוק בין לאורה בין לאורו. לכן כתיב מחוץ כו' יערוך כו'. כי הארון וכרובים היו מבפנים. רק סדר הנעשה במנורה הי' כדי שיאירו בני ישראל לכל העולם כענין כח מעשיו הגיד כו' לתת להם נחלת גוים:
זאת חנוכה ע"ש שקורין בו זאת חנוכת המזבח. הענין הוא ע"פ מ"ש טוב אחרית דבר מראשיתו. ובכח החנוכת מזבח שהי' בכוונה רצוי' לפניו ית'. לכן זוכין בדורות אחרונים לההארות האלו שהיו בימי חנוכה וזהו העדות וכן מ"ש בתורה זאת חנוכת היינו כנ"ל שנשאר לעולם. כי הי"ב נשיאים המשיכו הארה קבועה בכל יום. רק שבגלות אין יכולים להרגיש. ובחנוכה חוזר וניעור אותן ההארות כמ"ש לעיל ג"כ מזה:
Section 13
תרמ"ד
ב"ה
לשנה אחרת קבעום ועשאום יו"ט. מקשין למה לא בשנה הראשונה. והענין הוא כי הנה כל אלה הימים אשר המה קבועים לדורות המה עמודים שהעולם עומד עליהם וכמו הג' רגלים שהם ממש רגלים שכל השנה נשען עליהם רק בדורות הקדמונים הי' די להם בג' רגלים. ודורות האחרונים שהי' גלוי וידוע לפני אבינו שבשמים שלא הי' לנו תקומה ח"ו והוסיף לנו מועדות אלו. ואנו נתקיים בנו אין שוטה נפגע. אבל חכמים הראשונים ועובדי ה' באמת. בלי ספק מרגישין ורואין שבבוא זמנים הללו א"א להתקיים בלי סיוע היו"ט הזה והמצוה של הנרות שהמה מאירין בתוך החושך. ולפי דעתי נראה בנוסח הלשון בימים ההם בזמן הזה ומדקדקין על כפל הלשון. ול"נ לפמ"ש. כי זה הנס הי' בעתו. הן לפי סדר הדורות פי' שעד אז הי' להם די בימים טובים הראשונים עד שראה הקב"ה שנצרך לנו עוד רגל כנ"ל. דכתיב הכל עשה יפה בעתו. והקב"ה מקדים רפואה קודם למכה ומסתמא התחיל אח"כ חשכות וראו והבינו חכמי הדור בני בינה כי הקב"ה הכין להם בשנה הקודמת זה הנס והמצוה דנרות חנוכה לתשועה. לכן לשנה אחרת קבעום שהבינו למפרע שהוא א' מעמודי השנה. ובערך הדורות אמרו בימים ההם. וכמו כן בכל שנה בזמן הזה ממש קודם חודש טבת נצרך לנו בכל שנה ושנה הארת הימים הללו וע"ז אמרו בזמן הזה. ובודאי הרגלים שבתורה המה במעלה עליונה כענין ההפרש בין נבואת מרע"ה בזה הדבר אספקלריא המאירה. ורגלים אלו דחנוכה ופורים שהמה רק דברי קבלה ותורה שבע"פ לכן נק' חנוכה כה בחי' שאר נביאים כמ"ש בס' קדושת לוי. אכן נראה לי כי אפשר לנו לזכות יותר ברגלים אלו שאותם יכולין לקיים בשלימות. כי ברגלים חסר לנו עליות רגל שזה הי' עיקר שמחת החג. וימים טובים דחנוכה ופורים יכולין לקיים בשלימות. הגם כי בודאי גם עתה השיריים בימי הג' רגלים המה רב מאוד מכל הרגלים דחנוכה ופורים. אבל בצד זה יש מעלה לחנוכה ופורים שמקיימין אותן המצות בשלימות. וברגלים הי' באמת עליות נפשות בנ"י כמ"ש יראה כל זכורך והיו משתנים באמת ונתעלו ממדריגה למדריגה שזה לשון עליית רגלים וכאשר רמזו חז"ל צריך אדם לטהר עצמו ברגל ובמ"א הארכנו בזה. אבל בימים אלו יכולין לקבל הארת היום טוב כמו שאנו עומדין בלי שינוי. וזה רמז חנוכה כה כמו שהם. כי ברגל מתעלין בנ"י להקדושה ועתה הקדושה בא לנו לתוך מקום החושך ולכן המצוה למטה מי' ומבחוץ כמ"ש בספרים מזה:
אא"ז מו"ר ז"ל הראה רמז במשנה מחג ועד החנוכה מביא ואינו קורא ולא אמר עד כ"ה בכסליו. לרמוז כי נמשך הארת החג עד חנוכה. ולפי"ז נראה כי התחדשות השנה שבתשרי נמשך עד עתה ולכן מביא עוד ביכורים שעוד הזמן בכלל ראשית השנה. ולכן נקרא חנוכה שעתה נגמר החינוך והתחדשות של השנה. ואיתא בשמחת בית השואבה לא היתה חצר שאינה מאירה באור בית השואבה ע"ש אריכות הגמ' במנורות שהיו שם. ויתכן לרמוז שכמו שנמשך האור מרחוק בעולם. כך נמשך בזמן השנה הארות החג. וכמו כן בנפש האדם כי עולם שנה נפש הם דוגמא אחד. וכפי רוב שמחת נפשות הצדיקים בסוכות כך נמשך האור מרחוק גם בבחי' עולם ושנה. ולכן הדור של חשמונאי התחזקו בימים האלו עוד מהארת החג דכתיב אסרו חג בעבותים הוא עבותות אהבה ותשוקה כמ"ש במ"א. עד קרנות המזבח רמז לחנוכה ופורים שהם ענפים שיוצאין מגוף הרגל ונקראין קרנות המזבח:
ימים טובים בהלל והודאה. שבאמת בני ישראל נבראו רק להודות לה' כמ"ש עם זו יצרתי כו' תהלתי יספרו. ובגלות אינם יכולים לברר כבודו ית' בעולם כראוי. כדכתיב איך נשיר כו' שיר ה' על אדמת נכר. ובימים האלו מתנוצץ הארות מבית המקדש ויכולין לעסוק בהלל והודאה כי הנרות הם הארות ממנורה שבמקדש. וע"י שהיונים רצו להשכיח תורת ה' וגם בזמן שהי' המקדש קיים פרצו בו פרצות וטמאו שמנים שבהיכל. לכן כשנקם הקב"ה וב"ש את נקמתינו. עשה לנו זכר במצות נר חנוכה להיות נמשך קדושת ביהמ"ק גם בזמן הזה שהמקדש חרב. ויכולין בימים אלו למצוא הארת קדושה וטהרה גם מבחוץ. ואמרו קבעום ועשאום לשון כפול. שהחכמים פעלו שיהיו ימים טובים בשמים. ושיתמשך התגלות הקדושה שיורדת הארה מן השמים בימים אלו. וגם פעלו שיהיו ימים טובים למטה בנפשות בנ"י שיתעורר לבבם בנקל באלה הימים. וב' אלו הם בחי' הלל והודאה התגלות האור הוא הלל. והכנעת טהרת הלב שבגוף האדם הוא הודאה. וזהו ענין המחלוקת מוסיף והולך פוחת והולך כאשר שמעתי מפי מו"ז ז"ל כי הנר הוא מאיר ושורף והוא ב' בחי' הנ"ל שבימים אלו התגברות הארת הנשמה והכנעת הגוף. כמו שכ' מרבה כבוד שמים וממעט כבוד עצמו זהו הלל והודאה:
ומה שקבעו להלל ולהודות דוקא יש לומר עפ"י מ"ש הרמב"ן ז"ל ושאר מפרשים כי חטאו בזה החשמונאים שהיה להם להחזיר המלכות לבית דוד. ולכן יתכן שהמה עצמם רצו ליתן חלק לדוד המע"ה בנס זה. והרגישו כי ממנו היה להם סיוע לבטל מלכות היונים וידוע כי דוד המע"ה נקרא נעים זמירות ישראל והוא נטע נטיעה זו של הלל והודאה תוך לבות בני ישראל כמ"ש אודה ה' בכל לבב פירוש כשאמר דוד המע"ה שירה לקח עמו כל לבות בני ישראל כמ"ש ובתוך רבים אהללנו. בתוך ממש. שהביא התעוררות בכל לב אנשי בני ישראל כמ"ש בפסוק ויברך דוד את ה' לעיני כל הקהל. והול"ל לאזני כל הקהל. רק שבדבריו האיר עיני כל הקהל וראו והבינו כי לה' הגדולה והגבורה והתפארת כו'. וכל זה הנוסח נתברר בפועל בכח ברכת דהמע"ה [ואיתא רמז ויברך דוד את ה' ר"ת השם הודאי שמו כן תהלתו. כי יש כח בשמות שיתפרסם מהות עדות שהשם מעיד עליו בפועל ממש כידוע בספרים הקדושים כח דורות הראשונים שעסקו בשם המפורש. והמ"י] כי דוד המע"ה לא הי' איש פרטי ואיתא דלית לי' מגרמי' כלום ועי"ז הביטול הי' בכחו לעורר כל לבות בני ישראל כמ"ש חז"ל מה שביקש אגורה באהלך עולמים שדבריו יעשו רושם בפי כל בנ"י במזמורים שלו בספר תהלים:
וטמאו כל השמנים שבהיכל. שמעתי מפי מו"ז ז"ל כי הוא רמז על המחשבות שבמוח כו'. ונראה כי באמת הכל אחד שבחי' עולם שנה נפש תלוין זה בזה. וכמו שיש בעולם מקומות נפרדים. וביהמ"ק הוא הפנימיות. והיכל יותר פנימי. כן בזמן יש ימים מיוחדים וכן בנפש יש גוף נפש נשמה כו'. וכמו שפרצו פרצות במקדש וטמאו השמנים כן גברה הסט"א בנפשות בנ"י וכמו כן בהזמן. ולכן אח"כ שנטהרו לבות בנ"י וניתן להם התחדשות דכ' לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי שבכל עת שאדם מטהר את לבו ניתן לו התחדשות ברוח שבקרבו ולכן אחר שנטהרו ניתן להם התחדשות לכן נק' חנוכה. והכל תלוי בנפשות בנ"י אף שהיה המקדש קיים העיקר עבודת האדם לכן הנוסח בעל הנסים מקודם תשועת הנפשות מסרת גבורים כו' תשועה גדולה ואח"כ באו כו' וטהרו את מקדשך שהוא תיקון העולם אחר תיקון הנפש. אחר כך קבעו ח' ימי חנוכה הוא בחי' שנה כנ"ל:
בד' זמנים יש הלל פסח שבועות סוכות חנוכה. כי ר"ח רק מנהג. והם בעבור ד' שצריכין להודות ויש ד' מיני ישועות אלו לכל איש ישראל כדכ' מי חכם וישמר אלה כו'. משמע שהחכם יש לו להרגיש בכל אלו הד' ישועות שעוברין עליו ומכש"כ בכלל ישראל. פסח הוא חירותינו נגד יוצא מבית האסורים כו':
בענין קריאת חנוכת המזבח בחנוכה וגם הרמז שסמך פרשת בהעלותך לחנוכת הנשיאים. י"ל כי בכח השמחה של חנוכת הנשיאים נשאר לנו נרות חנוכה שהם הארות המתנוצצים גם עתה מנרות המנורה כדכ' טוב אחרית דבר מראשיתו וע"י שהיה הראשית בכוונה שלימה נשאר ממנו לעולם כמ"ש חז"ל כל מצוה שקיבלו בשמחה עדיין עושין בשמחה. וידוע שבכל החנוכות במשכן ובבתי מקדשות היו שמחין מאוד. א"כ בודאי שנשאר עדיין מהם אף שאינו בפועל ממש. וכן מה שמצינו מזמור שיר חנוכת הבית לדוד. וקשה דהא שלמה חנכו. אבל נראה כי בנין הבית הוא קיום כל העולם ומאיר ונותן ברכה לפני' ולאחרי' והוא ק"ו דהחטא מכה לפני' ולאחרי' כדאיתא גבי אאע"ה עד דן כו' ע"ש. מכש"כ מדה טובה המרובה שנותנת ברכה והארה לפני' ולאחרי'. ודורות הקודמין הי' להם הארת ביהמ"ק מרוב התשוקה שהיו מצפין לבנין הבית כמ"ש שמחתי באומרים לי בית ה' נלך ע"ש במדרשים. וכמו כן עתה בגלות כפי מה שמצטערין ומתאוננין על חסרון ביהמ"ק. כך זוכין למצוא איזה הארה מביהמ"ק וזה רמז הפסוק נהפך לאבל מחולינו פי' כל מה שהיו משיגין אז ע"י השמחה ומחולות זוכין עתה ע"י האבילות על חורבן המקדש. ולכן גם לנס דחנוכה שנשאר קיים לדורות זכו ע"י שמחת חנוכת הנשיאים בפרט דאיתא במדרש שהמשכן נגמר בכ"ה בכסליו ומסתמא מאז הכינו הנשיאים את קרבנם כי לא ידעו אימת יעמדו אותו והיו משתוקקים לקימת המשכן ונשאר מזה לדורות:
איתא קבעום בהלל והודאה. הוא בחי' תורה שבע"פ שהארת נס הזה הוא בפיהן של ישראל דאיתא אסתר סוף כל הנסים. והאיכא חנוכה. ניתן לכתוב קאמינא. לכן נס דחנוכה אינו בכתב וגם במשנה אינו מיוסד מצות חנוכה וגם בגמ' אמרו מאי חנוכה דת"ר כו'. וגם אמרו חנוכה לא תניא כו'. הכל לרמז שחנוכה לא ניתן ליכתוב והוא כמ"ש אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו. ובימי היונים נתפרש התורה יונית ומזה נעשה כמה קלקולים עד שעשה לנו הקב"ה נסים בימים הללו. ולכן ראו חכמים שלא לפרש זה הנס רק שמו אותו בפיהן של ישראל בחי' תורה שבע"פ כנ"ל:
Section 14
תרמ"ה
ב"ה
בענין נס דנרות שהי' בחנוכה. דאיתא וחושך זה יון שהחשיכה עיניהם של ישראל דאיתא להשכיחם תורתך ולהעבירם מעל חוקי רצונך. כי אור הוא רז ופנימיות התורה ומצות שהוא דביקות בהשי"ת. והם היונים רצו להשכיח העיקר. ומעט חכמה שהי' להם אמרו שאין בתורה. רק חכמה בלבד. וזהו שהחשיכה עיניהם של ישראל שהוא הדעת והחכמה ועירבו בזה החושך. כאשר אמרו לפרש להם התורה יונית. ובאמת עי"ז באין לשכחה כי בפנימיות יש תמיד התחדשות. ולכן נעשה הנקמה בהם בנס דנרות שהאיר הפנימיות והסוד ובאין אל ההתחדשות. ולכך נקרא חנוכה. ומסתמא הי' אז צדיקים גדולים שהבינו זאת החשכות והתערובות שעירבו היונים. וע"ז הוסד הפסוק קוה קויתי ה' ויט אלי כו' ויעלני מבור שאון מטיט היון שהוא התערובות הפסולת וחכמה חיצוניות בחכמת התורה ואח"כ כשעזר להם ה' ויתן בפי שיר חדש כו':
שמעתי מפי מו"ז ז"ל בהלל והודאה הי' בחי' יוסף ויהודה. דהנה כ' רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם. ויתכן שזה רומז ליהודה שהוא בחי' הודאה ונעים זמירות ישראל. וחרב הוא יוסף חגור חרבך על ירך. וכ' חרב נוקמת נקם ברית. וכ' בחרבי ובקשתי. והוא ב' הכוחות. של יוסף שנק' חרב. ויהודה שנק' קשת. כדאיתא בקשתי זו בקשה. ואיתא במדרש תולדות קשתך זה יון דכ' דרכתי לי יהודה קשת כו' ועוררתי בניך ציון על בניך יון. והחילוק שבין חרב לקשת כי חרב הוא מלחמה פנים בפנים והוא הצדיקים הגדולים שיש להם כח להלחם. אבל נמצא מי שאין לו כח הזה כדאיתא במדרש אין בי כח להלחם אלא אומר שירה והם נופלים וזהו נק' קשת שהורג בעורף כמ"ש ללמד לבני יהודה קשת כו' ידך בעורף אויביך ע"ש בפרש"י בשמואל ב'. ועשו הי' כלול מכל הד' מלכיות כדאיתא שכותבת טרוניא מכולן. ולכן הוצרך יעקב אע"ה להלחם עמו בכל מיני כלי זיין כמ"ש מיד האמורי זה עשו שעשה מעשה אמורי. והקשת מכוון להלחם עם היונים שהם באין בערמומיות בחכמת יונית והי' העצה בבחי' הודאה והם נופלים מעצמם ע"י שנקמת את נקמתם כנ"ל:
ובפסיקתא לחנוכה ויהי ביום כלות משה כו' אכתוב לו רובי תורתי כו' יבואו היונים ויאמרו אנו ישראל כו' כמו זר נחשבו כו' ע"ש. דאיתא אסתר סוף כל הנסים והאיכא חנוכה ניתן לכתוב קאמינא. נמצא נס דחנוכה הי' בחי' תורה שבע"פ לבד. ואז הי' עיקר חכמי המשנה הקדמונים סוף אנשי כנה"ג. לכן קבעו להלל ולהודות כי לא ניתן לכתוב רק לספר פרסומי ניסא בפה. כי היונים אמרו לכתוב להם התורה יונית ורצו להתערב בחלקן של בנ"י. אבל באמת לבנ"י יש התקשרות אל התורה בעצמותם וזהו בחי' תורה שבע"פ. ובודאי הי' ליונים קצת חכמה ובזה הכח נתפרש התורה יונית. אבל גם זה הכח ניתן לבנ"י. וע"ז נותנין הלל והודאה. דכתיב יפת אלקים ליפת וישכון באהלי שם. זהו כמו תנאי כשיתבטלו לבני ישראל כמו שבנה כורש המקדש. אבל אח"כ שפרצו פרצות במקדש נדחו היונים לגמרי. וזכו בנ"י באותו ההארה שהי' נמצא ביפת. וע"ז דרשו חז"ל בפסוק עת אשר שלט האדם באדם לרע לו. ולכן יש להודות על זה עצמו שעמדה מלכות יון הרשעה עלינו ועי"ז נכנס לשון יון ג"כ בקדושה. וכתיב שקר החן והבל היופי אשה יראת ה'. היא כנס"י. היא תתהלל. כי החכמה שאינה לשם שמים היא הבל. וענין הלל והודאה הוא העדות על בנ"י שיש להם השתתפות ב' הבחי'. שהגם שהם מתרוממים יש בהם ההכנעה. וממעטין עצמם. וזה הלל והודאה. ולא יוכל להמצא זאת באומה אחרת כלל. ואפשר לכך קורין בחנוכה בנשיאים כי התנדבות הנשיאים הי' דבר גדול שכוונו בעצמם לרצון השי"ת לקרב פרטי הקרבנות זהב כסף וקרבנות וקטורת וכוונו לדעת המקום ב"ה. וזהו עדות שיש לבנ"י בעצמותם דביקות בהשי"ת ותורתו ואינו להם בחכמה בלבד. ולכן ניתן התורה שבע"פ לברר שיש להם חלק בתורה. ואם לאו כמו זר נחשבו. שהיונים שאמרו שיכולין לידע חכמת התורה והמה זרים אבל בנ"י יש להם דביקות בעצם התורה כנ"ל:
איתא במדרש כי בחנוכה יש עוד הארה ממעשה המשכן שנגמר בכ"ה בכסליו ושילם הקב"ה ליום זה היו"ט דחנוכה. והענין דאיתא כל מצות שקיבלו עליהם בשמחה עדיין עושין בשמחה. ובאמת בכל נדבת המשכן וביהמ"ק התנדבו בני ישראל בשמחה גדולה כמבואר בפסוק וא"כ ע"כ שנשאר מזה לעולם גם אחר שחרב המקדש. וכעין שכ' חז"ל שהמשכן נגנז. וממילא נמצא לפעמים הארה ממקום הגנוז כמ"ש מו"ז ז"ל כעין זה שבש"ק שאמרו שנק' מתנה טובה בבית גנזיו. מאיר אז מנרות המנורה. וכן נראה שלכך קורין פרשת הנשיאים בחנוכה להזכיר זכות בנ"י שחנכו המשכן בשמחה רבה. והקבלה בשמחה נשאר לעולם כמ"ש חנוך לנער וכו' גם כי יזקין לא יסור לכן נשאר הארה גם עתה:
איתא מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל ובעה"ב בטלית מצויצת באמצע. יש לרמוז על מפלת היונים דאיתא במד' בפסוק ויקח שם ויפת השמלה כי בני שם זכו לטלית של מצוה. ויפת למלבוש נאה בגשמיות. ועי"ז שהיה מיוחד קצת יופי ביפת וברשעתם ניטל מהם וניתן לבני ישראל ע"ז רומזין בציצית אצל נר חנוכה:
קבעום ועשאום יו"ט בהלל והודאה. כבר כתבנו פי' קבעום בשמים ועשאום למטה. וזהו הלל והודאה. כי לא בכל עת יכולין לומר הלל כדאיתא בגמ' האומר הלל בכל יום כאלו מחרף ומגדף רק שבעת הזאת נפתח השערים בשמים ויכולין לומר הלל. והודאה הוא על הישועה שלמטה בארץ. וכ' נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי. פי' כי הנהגת השי"ת העיקר למעלה אעפ"כ בני ישראל זוכין להרגיש גם למטה בכל עת שמתחדש למעלה איזה הנהגה. וזהו נר לרגלי דבריך הנהגה שלך אבל עיקר האור לנתיבתי הם הנתיבות והדרכים שיש לשורשן של בני ישראל למעלה והישועה שלמטה היא רק כלי ונר להיות מכוון להאור שלמעלה שבנ"י הם הכלים שעל ידם הקב"ה פועל ישועות למעלה. ולמטה נקרא נר:
בברכת שעשה נסים לאבותינו משמע בגמ' דקאי על נס הנרות. ולכאורה לא מצינו ברכה על נס כדי לקיים המצוה ואונס רחמנא פטרי'. וגם מה שייך שיצטרך השי"ת לעשות נסים כדי לקיים את המצוה. אבל נראה כי הלשון ממש כפשוטו נסים לאבותינו שבני ישראל היו אז שפלים כמ"ש שהחשיכו עיניהם של ישראל. לכן אחר שכילה הקב"ה מלכות יון עשה לנו נסים כדי לרומם נפשות בנ"י וקיבלו עליהם מחדש עול מלכותו להיות עובדי ה' בשמחה וע"י הנסים נתחנכו מחדש לעבודת השי"ת. ולכן נק' חנוכה. ובזה א"ש מ"ש לשנה קבעום כו' ומקשים אמאי לא מיד אבל על נס של מצוה לא שייך לקבוע יו"ט כנ"ל. רק אח"כ ראו שהקב"ה עשה הנסים כדי לרומם אותם כמ"ש במ"א פי' נתת ליראיך נס להתנוסס. וראו שלולי הנסים לא היו יכולין להתחזק בעבודת ה' ובאלו הנסים החי' את נפשותם לכן קבעו ליו"ט כנ"ל:
היונים היה להם עזות ולכן מייחס להם הפסוק תואר נמר וכאשר שמעתי ממו"ז ז"ל דכ' בי' מיעוהי וירכתי' די נחש דאיתא בגמ' מי שאינו כורע במודים שדרתו נעשה נחש לכן תקנו הודאה שאחר שיצאו מתחת יד יון היו יכולין לכרוע כראוי להשי"ת כו'. ויתכן עוד שבנ"י לקחו אח"כ מאתם מדת העזות שנצרך לעבודת ה' כמאמר הוי עז כנמר קל כנשר כו'. והם הכחות שנוטלין בני ישראל מהמלכיות. ועל מדת התחזקות הנ"ל תקנו הלל. ועל ההכנעה הודאה:
מזוזה בימין ונר חנוכה בשמאל. דאיתא בגמרא בפסוק מחוץ לפרוכת העדות יערוך עדות הוא שהשכינה שורה בישראל. כי ע"י התורה זכו בני ישראל להשראת השכינה כדאיתא במדרש תרומה לקח טוב נתתי שהמוכר נמכר עמו כו'. וכיון שהתורה נשארה תמיד בישראל הגם שבזמן המקדש היה מתגלה פנימיות התורה ולכן היתה השכינה במקדש בהתגלות ומ"מ לעולם התורה נשארה בישראל ממילא יש ג"כ ענין שכינה בישראל כמ"ש חז"ל גלו לבבל שכינה עמהם כו'. וכמו שבעת שנכנסו היונים להיכל נסתלקה הקדושה כמ"ש ובאו בה פרוצים וחללוה. כמו כן ע"י עבודת בני ישראל בתורה ומצות יכולין להמשיך הקדושה בכל מקום שהם. וכמו שהי' לוחות העדות בפנים ומנורה סמוכה לפרוכת העדות. כן הנר חנוכה אצל המזוזה שהוא עדות שנתן הקב"ה לבנ"י שבכל דירה מישראל נמצא נקודה קדושה. וקבע להם פרשה שבתורה אצל הפתח ובכח עדות זה יש נר חנוכה בשמאל. ומצינו בנרצע והגישו אל הדלת ומזוזה. ואמרו חז"ל דלו"מ שהיו עדים שאמרתי לי בני ישראל עבדים וזה קנה אדון לעצמו ירצע בפניהם. ומדה טובה מרובה ובנ"י שמקבלין בכל יום מלכות שמים ומצפין לצאת משעבוד מלכיות לקבל עול מלכותו ית' בלבד קבע להם הקב"ה זה העדות במזוזה. ולכן בחנוכה שיצאו ממלכות יון וזכינו להיות נקראים עבדי ה' ולא עבדי יון קבעו מצות נ"ח בפתח כנ"ל:
Section 15
תרמ"ו
ב"ה
איתא לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה. דכתיב פתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה. כי לא בכל עת יכולין להודות ולהלל. רק יש עתים שנפתחים השערים בלבות בנ"א. ובאמת שערי צדק בביהמ"ק היה מתקיים כפשוטו וכפי מה שנמצא שערים ופתחים בנפשות בני ישראל כן נפתח להם שערי צדק בשמים ובביהמ"ק. כ' פתחו לי שערי כו' וכ' פתחי לי אחותי כו'. דרשו חז"ל פתחו לי כחודה של מחט כו' ואפתח לכם כפתחו של היכל ואולם. ולא יתכן שיהיה כוונת חז"ל רק על גובהן של פתחי היכל. רק שבאמת יכולין לפתוח שערים בשמים כמו שהיו נפתחים שערי צדק בזמן המקדש. והכל תלוי ע"י פתיחת חודה של מחט בלב האדם. ובימים האלו נתקיים בפועל שהיו אז בני ישראל שפלים כמו שרמזו בדקו ולא מצאו רק פך כו' שהי' מונח בחותמו של כ"ג. פי' מו"ז ז"ל על נקודה פנימיות שהקב"ה מגין עלי' שע"ז מברכין מגן אברהם וזהו חותמו של כה"ג שאברהם נקרא אדם הגדול בענקים ואתה כהן לעולם כו'. נמצא שהיה פתיחת חודה של מחט בלבד ואח"כ נפתח להם שערי ביהמ"ק ע"י זה המעט. ולכן גם עתה בימים הללו יכולין לזכות לפתיחת שערים לכן המצוה על הפתח:
וב' החילוקים הלל והודאה נראה כי הם בחי' צדיק ובעל תשובה. כי בודאי היו אנשים צדיקים שסבלו הגזירות קשות מהרשעים היונים. והמה שמחו מאוד בישועה זו. אבל האנשים שלא היו יכולין לגבור בנסיונות כאלו ונשכח מהם דרך הטוב. מ"מ אח"כ כשנתבטלו הרשעים ונתרומם קרן צדיקים שוב נתקבלו כולם בתשובה לפני הש"י. ולכן לשנה אחרת קבעום כשהיה הישועה לכללות בני ישראל כי בשעת הישועה הי' רק להמובחרים. ויו"ט קבוע לדורות לא שייך רק כשהוא לכל פרטי בנ"י גם הבינונים והפשוטים. ולכן יש חילוקים במצוה זו מהדרין ומהדרין מן המהדרין להראות כי הימים אלו מאירים לכל מינים הנמצאים בבני ישראל. ומצוה להניחה מבחוץ פי' רבותינו ז"ל כי אפי' האנשים אשר המה מבחוץ יכול להיות להם עלי' ע"י נרות חנוכה. ואם הי' דר בעלי' היינו הצדיקים מניחו בחלון סמוכה לרה"ר שיאיר גם לאנשים פחותי הערך ע"י מצות נר חנוכה:
אמרו חז"ל הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה ולא עבדי יון. היינו שיש ליתן שבח על שניהם על שיצאנו משיעבוד עבדות בשר ודם ועל אשר נכנסנו בכלל עבדי ה' וזהו בהלל והודאה. הודאה על החירות והלל על העבדות. וזהו עיקר השמחה כדכ' הללו עבדי ה' כי מי שעובד השי"ת באמת מתמלא שמחה וחדוה. וכל תכלית היציאה משעבוד מלכיות הוא רק כדי להיות עבדי ה'. ואיתא בספרים בפסוק אני עבדך בן אמתך פתחת למוסרי. כאשר פתחת למוסרי מיד נעשיתי עבדך כו'. ובאמת עבדך בן אמתך הוא בתולדה שבעצם נפשות בני ישראל להיות עבדי ה' אך השעבוד מלכיות מעכב לכן כשנעשין בני חורין מתברר כי אני עבדך כו'. וז"ש לא לנו ה' כו' כי הבקשה להוציאנו משעבוד מלכיות אינו כדי להיות בני חורין לנו לעצמינו רק כדי לקבל עבדות ה'. ואמר עוד פעם ב' לא לנו שבגוף עבדות ה' ג"כ לא לנו רק לשמו ית' בלבד וזה מדריגה עליונה ביותר להיות העבודה רק לשמו ית':
בחנוכה קורין בנשיאים. דאיתא כי ג' רגלים הם בזכות ג' אבות. ומול י"ב שבטים הי' צריך להיות י"ב חדשים יו"ט רק בשביל החטא של העגל לא הי' ולעתיד יהיו ימים טובים כמ"ש בטור או"ח ה' ר"ח. וחנוכה הוא חינוך ורמז לאלה היו"ט שלעתיד. ורמז לזה דהזכרת ראש חודש וחנוכה ופורים בג' אחרונות שבתפלה. והוא כח השבטים. וכבר כ' בשם מו"ז ז"ל כי הלל והודאה בחינת יוסף ויהודה. דכתיב מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה כי שם י"ה ביהודה בחי' מן המצר. במרחב הוא ביוסף עדות ביהוסף שמו. והם מר"ח ועד חמשה עשר בו. ובחי' יהודה מט"ו עד סוף החודש רמז לדבר במלכי בית דוד עד צדקיהו ימי ירידה שבלבנה. ואנא ה' הושיעה נא היא בבחי' זו כי משיח בן דוד יושיענו. ואח"כ הצליחה נא בחי' יוסף איש מצליח והוא בימי עלי' דר"ח. וזהו במרחב יה בחי' מוסף דר"ח. ואנחנו מבקשים מקודם. הישועה מתערובות שבין האומות ובירור הפסולת כמ"ש הושיענו וקבצנו כו' ואח"כ להשתבח בתהלתך:
Section 16
תרמ"ז
ב"ה
איתא כי היונים רצו לבטל חודש מילה שבת. והוא האותות שנבדלו בני ישראל להיות להם הנהגה מיוחדת בעולם שנה נפש. כי המילה היא אות בנפש והשבת במעשה בראשית שכל הנהגת השפע לבני ישראל היא למעלה מהנהגת ימי המעשה. והחודש הוא הזמן שבנ"י מונין ללבנה וניתן להם סדר זמנים מיוחד שלא כמו מנין האומות:
ענין מה שהיה הנס בדרך זה להיות שמן על לילה אחת ולעשות בו נס. להודיע כי לעולם נשאר נקודה אחת בנפשות בנ"י אשר עי"ז יכולין להיות נושע בהשי"ת. ואמו"ז ז"ל אמר פך אחד חתום בחותמו של כה"ג הוא הנקודה שנאמר עלי' אנכי מגן לך שהבטיח הקב"ה לאברהם אבינו שנק' כהן אתה כהן לעולם ונק' אדם הגדול בענקים. וי"ל עוד כי הוא אהרן הכה"ג כדאיתא ברמב"ן בשם המדרש שלך לעולם קיימת. כי מדת אהרן הוא ג"כ חסד ואהבה. וכ' מים רבים לא יוכלו לכבות כו' האהבה ואהרן הכהן נטע אהבתו ית' בלבות בנ"י להיות נשאר פך אחד חתום כנ"ל. [וי"ל קבעום ועשאום הוא על ב' אלו להיות מתעורר בימים אלו בכל שנה ושנה פתיחת הנקודה והתפשטותה לח' ימים] וזה מתחדש בכל חנוכה שנפתח אותה הנקודה ובהדלקת הנרות זוכין להרחיב ולהתפשט זאת הנקודה ולכן מצות חנוכה נר איש וביתו והמהדרין כו' שכפי מצב האדם יוכל להרחיב הארה זו יותר ויותר:
מה שהיה הנס בנרות ואיתא נמי במדרש וחושך על פני תהום זו יון שהחשיכה עיניהם של ישראל ע"ש פרשת בראשית. וקשה דבכל גלות נמי הרשעים מחשיכין. אבל משום שזה הי' בזמן הבית ומביהמ"ק יצא אורה לכל העולם. ואותן הרשעים החשיכו שלא הי' יכול להתגלות הארת ביהמ"ק. לכן כאשר זכינו לצאת מתחת ידם שילם לנו הקב"ה שהאור מביהמ"ק האיר עוד בפסיעה יתירה גם מבחוץ והוא כמ"ש גולל אור מפני חושך והוא לטובה כדי שלא יתערב סט"א בהאור ואח"כ כשמתגבר האור גולל חושך מפני אור כנ"ל:
במצות נר חנוכה מתנוצץ הארה מנרות המנורה. שבימים הללו הדליקו עפ"י נס וכל נס הוא למעלה מהטבע ואין לו מקום וזמן מיוחד א"כ הוא מאיר בכל מקום ובכל עת. אך למה דוקא בימים אלו כיון שהוא למעלה מן הזמן. אך כי לא כל הזמנים מוכנים לקבל הארות שהמה למעלה מן הזמן אך בימים אלו שנעשה בהם הנס הוכנו הימים לקבל ההארות וזה פי' בימים ההם בזמן הזה כי ההם לשון נסתר והמה הארות הנסים המתגלים בזמן הזה שנזדכך זמן הזה שנעשה בו הנסים כנ"ל:
ושם חנוכה מלשון התחדשות וכן איתא שהיה אז חנוכת המזבח. והענין הוא דאיתא קבעום בהלל והודאה. ואיתא במדרשים לא כל מי שרוצה לומר שירה אומר רק מי שנעשה לו נס ואומר שירה בידוע שנמחלו לו עונותיו ונעשה ברי' חדשה ע"ש בשירת דבורה בשופטים. וכמו כן בימים אלו שזכו להלל ולהודות על הנס נמצא בו התחדשות וזה ההתחדשות נשאר לעולם. והטעם שע"י השירה יש ההתחדשות כי הנס הוא פתיחת השורש שלמעלה מן הטבע ושם יש תמיד התחדשות דאין כל חדש תחת השמש ולמעלה מן השמש יש. ומי שאומר שירה על הנס הוא הוראה שיש לו שייכות ודביקות אל הנס ולכן נמצא בו ההתחדשות. וכן שמעתי מפי מו"ז ז"ל עד שתכלה רגל מן השוק שעל ידי נר חנוכה מתבטל הרגילות ויכולין לצאת מן ההרגל והטבע לבוא להתחדשות: עוד בשם חנוכה שהוא על שם החינוך כי הוא הכנה וחינוך לגאולה העתידה. כי בזמן הזה קיבלו בני ישראל המלכות ממלכות יון הרשעה מה שלא הי' בכל הד' מלכיות. רק מדי מבבל. ויון ממדי. ומיון קבלו בנ"י המלכות רק שהי' לשעה. והוא חינוך על מה שעתיד להחזיר המלכות לבני ישראל בשלימות. ולכן קבעו ההלל כדאיתא הללו עבדי ה' ולא עבדי יון. ולכך בפורים לא קבעו הלל דאכתי עבדי אחשורוש אנן אבל בחנוכה קיבלו בני ישראל המלכות כנ"ל:
בנוסח על הנסים מסרת גבורים ביד חלשים כו'. החמשה ידות בכאן בודאי הם חמשה מיני כחות התורה שיש לבני ישראל כי גם חלשים ומעטים הם כחות עובדי ה' כענין שנאמר אתם המעט ממעטים עצמיכם. ויתכן כי החמשה ידות אלו הם רומזים לחמשה חומשי תורה [כי ה' הוא יד והיא הה"א שהכל נברא בה כמ"ש בהבראם. והיא כפולה ה' פעמים ה'. וגם בשמות הויה ואהיה ואדני כלולין ה' ידות הנ"ל. וגם יש לרמוז גבורים ביד חלשים ספר בראשית שמקודם היו גבורים אנשי שם ונתקן אח"כ ע"י החלשים שאחר המבול נתקטנו ונחלשו הדורות. רבים ביד מעטים ספר שמות במתי מעט ירדו כו'. ביד טהורים תורת כהנים שיש בו טהרתן של ישראל. רשעים ביד צדיקים ספר במדבר שנמסרו הרשעים כדתן ואבירם. ומרגלים. ומעשה זמרי ומדינים. סיחון ועוג. ביד הצדיקים. וביד עוסקי תורתך הוא משנה תורה] ובכחות אלו מן התורה עמדו בני ישראל נגד ע' אומות כי ה"פ יד הוא ע' שיש ע' לשונות וע' פנים לתורה ובשורש כלולים בה' ידות. והוא אות הה' שכ' ז"ל שנתוסף ליוסף לשלוט על ע' לשונות כמ"ש במ"א מזה [והם נגד ה' מוצאות הפה] והנה מלכות יון הרשעה בקשו להשכיחם תורתך היינו תורה שבכתב ועי"ז להעבירם מעל חוקי רצונך הוא תורה שבע"פ שיש חקיקה ורשימה בלב בנ"י לכוין לרצון השי"ת. והכל בכח הדביקות בתורה שבכתב ולכן ע"י השכחה רצו להעבירם. ואח"כ כשגברו בנ"י הוחזר להם הכחות שנמצאים בתורה כנ"ל. ועל זה כתיב כח מעשיו הגיד כו':
בנוסח דעל הנסים ואח"כ באו בניך כו' והדליקו נרות. נראה דהוא נרות המנורה א"כ משמע שבהתלהבות לבות בני ישראל לחזור לעבודת המקדש. בכח זה הדליקו מפך ח' ימים. וכמו כן גם עתה צונו להדליק נר חנוכה שהמצוה מסייע שיכולין בימים הללו להבעיר ולהדליק הארות הללו ובכח הלל והודאה. ויתכן לפרש קבעום בהלל והודאה על הארת הנרות שיאירו בכל שנה בכח הלל והודאה והתלהבות בנ"י להשי"ת כמו שהדליקו אז מרוב התשוקה כנ"ל:
בענין שם חנוכה ואיתא דהי' אז חנוכת המזבח. והענין הוא דדרשו חז"ל ובאו בה פרוצים וחיללוה כיון שבאו בה פרוצים נעשית חולין. דבודאי כששיקצו מלכי יון ימ"ש המזבח לע"ז. בודאי נסתלקה השכינה וכמו כן האש שירד מן השמים כדאמרינן ביומא דבבית שני נמי הוי אש מן השמים רק סיוע לא מסייע ע"ש. ונסתלק אז. א"כ אח"כ כשנעשה הנס בודאי חזר האש בנס דנרות וחזרה הקדושה למקומה ונתחנך הבית. וכמו כן ממש בנפשות בנ"י דעיקר המקדש הוא אות על אור הקדושה שבנפשות בני ישראל כדדרשו חז"ל ושכנתי בתוכו לא נאמר רק בתוכם. והיונים טמאו נפשות בנ"י ואח"כ נעשו כברי' חדשה. וכתיב ועם נברא יהלל כי בודאי לא לחנם קבעוהו בהלל והודאה רק לשנה הרגישו בנפשותם הארת הקדושה ונתמלא פיהם שירות ותשבחות דכ' עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. לכן בכל עת שנפשות בנ"י מתבררין ונבדלין מתערובות האומות ונעשין מיוחדין לעבודתו ית' הם מספרים כבודו ית'. אח"ז מצאתי ביוסיפון כי בא להם אש עפ"י נס:
בפסיקתא ובמדרש נשא דברי חכמים כדרבונות כו' שיהי' מצות זקנים חביב ע"ש. והענין הוא דמצות חנוכה הוא תורה שבע"פ ממש כדאיתא בגמ' דפורים סוף הנסים והאיכא חנוכה ניתן ליכתוב קאמרינן ע"ש. ולכן תיקנו בהלל והודאה כי בפה יכולין לעורר הארת הימים והנסים דחנוכה ואיתא בחנוכה מהדרין והמהדרין מן המהדרין. שכפי רוב היגיעה והחיפוש בנס זה יכולין למצוא בכל שנה התחדשות שזה ענין היגיעה בתורה בכח הפה שניתן לבנ"י. כענין שאמרו אין דומה שונה פרקו מאה פעמים כו' וזה כח תורה שבע"פ כשחוזר ושונה וחוזר ושונה מוצא בה טעמים חדשים וזה רמז מהדרין:
איתא בגמרא מחוץ לפרוכת העדות יערוך כו' וכי לאורה צריך והלא כל מ' שנה לא הלכו אלא לאורו אלא עדות הוא לכל באי עולם כו'. ע"ש. ותמוה כמ"ש התוספות שם דלעולם לאורו אנו הולכין. ויש לפרש הענין כי המנורה וכל כלי המשכן היו הכל רמזים להמשיך הארות שלמעלה על ידיהן. אכן באמת דור המדבר אשר עין בעין נראה כו' לא היו צריכין לכלים אלו וכביכול לאורו ית' היו הולכין בלי אמצעי כלל. אך השי"ת צוה במלאכת המשכן להיות עדות לבאי עולם לדורות שהשכינה שורה בישראל. ואדרבה ע"י שדור המדבר היו למעלה מהטבע ממש. נתן להם הקב"ה אלה הכלים כדי שיתקשרו כלים תחתונים באורות עליונים להיות הכנה לדורות. והמשכן הי' הכנה לבית ראשון ושני. וגם בדורות הללו עדיין נמצא מזה העדות כמ"ש הרמב"ן על המד' שלך לעולם קיימת שהוא רמז לנרות חנוכה כי האחרית דבוק בראשית כדכ' טוב אחרית דבר מראשיתו ולכן לפי חינוך הראשון במשכן כך נמצא קיים אותו העדות לדורות ואדרבא עיקר העדות הוצרך בדורות השפלים כי בדור המדבר הי' התגלות לעין כל:
בענין מ"ש להשכיחם תורתך. יובן עפ"י מ"ש בזוה"ק סוף פ' וישב ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו. דמיותר. ופי' ע"י שאמר יוסף זכרתני עשה פגם גם בזכירת יוסף ונפל למדריגת השכחה ע"ש. וכמו כן נאמר ע"י שהתערבו בלשונם לפרש להם התורה יונית כאלו הי' להם שייכות אל התורה ומצד זה היו מבטלין הזכירה מבנ"י כי זכירה היא דביקות בנפש. ובאמת התורה אינה חכמה בעלמא כשאר החכמות רק היא אלקיות ממש. והיונים ימ"ש רצו לעשות ממנה חכמה בעלמא. וזהו נקרא להשכיחם תורתך דייקא ולהעבירם מעל חוקי רצונך שהוא עסק התורה לשמה. כמו שהוא רצונו ית' ולא לשם חכמה בעלמא כמ"ש:
בענין מ"ש קבעום בהלל והודאה. וגם בכלל שתקנו ב' המצות הלל. ונרות. כי הלל ביום כדאיתא בגמ' דאיתא ולך עשית שם גדול כו' ואח"כ באו בניך כו'. פי' דעיקר הישועה הי' מקודם בשורש העליון ואח"כ גם נפשות בני ישראל למטה נושעו. ועל שניהם נשאר לדורות. וזהו הלל והודאה כאשר שמעתי מפי מו"ז ז"ל כי המה בחי' יוסף ויהודה כי הלל הוא מלשון בהלו נרי שהוא התגלות האור. ולבאר הענין כי הנה השבטים המה עמודים שכל העולם עומד עליהם והמה מקבלים השפע מלמעלה כמ"ש במ"א. אך יוסף הוא פתיחת המעין להוריד השפע דאיתא מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. והכל נעשה ע"י כללות בנ"י ובמקדש הי' מתקיים בפועל ממש. וכ' בבוקר בהיטיבו את הנרות ובהעלות כו' הנרות בין הערבים. דבוקר הוא בחי' יוסף והלל ביום והוא התגלות אור הגנוז שנקרא טוב. ולכן אפילו למ"ד שגם ביום הי' מדליק המנורה מ"מ לא נזכר בתורה רק בהיטיבו דשרגא בטיהרא מה מהני ובמקום שיש התגלות הטוב הפנימיות הדלקת הנרות לא סליק בשמא. רק בלילה הוא העלאת הנרות היינו מצד המקבלים השפע. והנסים היו בב' המדריגות שנפתחו למעלה שערי הקדושה וכמו כן למטה בנפשות בני ישראל כמ"ש לעיל בענין חנוכת המזבח. ועל ב' אלו תקנו הלל והודאה. הלל על התגלות בשמים. והודאה על הנוגע לנפשות בני ישראל למטה. ועפי"ז יש לרמז בפ' וישב בחלומו של יוסף. קמה אלומתי וגם נצבה. לפי מ"ש כי מדריגת יוסף היא בחלק שלמעלה בשמים. לכן הוא עולה על כל השבטים שהם מצד חלק שלמטה. עכ"ז הכל תלוי בו וז"ש וגם נצבה כמו נצב מלך. שהוא למטה. והראה להם כי אדרבא ע"י שמעלה הכל אל השורש נמשך ממילא ברכה וקיום עד למטה. ובמ"א יבואר עוד:
Section 17
תרמ"ח
ב"ה
לשנה אחרת קבעום ועשאום י"ט בהלל דכתיב הללו עבדי ה'. כי מי שמקבל באמת עול מלכותו ית"ש הוא מלא שירה וזמרה לכן הלל גי' שם אדנ"י ולכן בשנה אחרת שיצאו מתחת ידי עבדי יון ונעשו עבדי ה' הרגישו שמחה בנפשותם. ולכן לא קבעוהו למשתה ושמחה כי השמחה בימים אלו מתוך עבדות ה' בלבד. ותקנו המצוה בנרות ע"ש נר מצוה כי ביטלו היונים אותם מכל המצות. והמצות הם בעשי'. נר מצוה תורה אור דרך חיים תוכחות מוסר הם שלש עיקרי עבודת האדם. בדיבור ומעשה ומחשבה. תורה אור ומצות במעשה נק' נרות. ודרך חיים הם המדות טובות שנקבעו בנפשות בני ישראל. ועתה הישועה במצות במעשה בפרהסיא. וזהו פרסומי ניסא. ובודאי דור ההוא היו עובדי ה' באמת והיו מצירים מאוד מביטול המצות כמ"ש עמדת להם בעת צרתם. רבת. דנת. נקמת. שהי' נוגע להם מניעות המצות עד הנפש. ומסרו נפשם באמת כדאיתא מה לך יוצא לסקול על ששמרתי את השבת שמלתי את בני. ולכן עשה להם הקב"ה נסים שיוכלו לקיים המצות. דלכאורה קשה אונס רחמנא פטרי' ומה הי' צריך לעשות להם נסים רק שהיה נוגע להם עד הנפש. וכמו שהי' חביב בעיניהם מצות השי"ת כך הי' חביב לפניו ית' קיום מצותם ועשה להם נסים שיוכלו לעשות לפניו ית' המצות. והימים שנקבעו לימים טובים הם ישועה לדורות כי יש לנו לידע מה שהרשעים עתה מניחין לנו במצותינו. הוא בכח שפעלו הדור ההוא. כי הקב"ה מכין רפואה קודם המכה וח"ו עתה לא הי' לנו תקומה בגזירות כאלו ה' ישמרנו רק שדור ההוא הי' מוכן להיות נושעים עפ"י נס לכן אומרים בימי מתתיהו כשעמדה כו'. והלא מקודם היו הגזירות רק כל הגזירות היו מצד שמתתיהו ובניו היו מוכנים להיות הישועה על ידם ודוק כי קצרתי:
בענין מצות חנוכה על הפתח. וענין מהדרין ומהדרין מן המהדרין. כי בודאי בימים הללו נפתח שערי בינה וקדושה רק כפי עבודת האדם להיות כל ימיו משתוקק לשמוע דבר ה' כמ"ש אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי ואז כשבאים ימים כאלו יכול לקבל אותן ההארות. ומהדרין מן המהדרין כענין שדרשו דלת לפנים מדלת. ובמ"א כתבתי כמו שמצינו בנרצע שקנה אדון לעצמו לכן אל הדלת שהיו עדים שאמרתי עבדי הם כו'. כמו כן עתה שבני ישראל זכו לצאת מתחת אדון זר לכנוס בכלל עבדי ה' קבע לנו הקב"ה עדות על הדלת. ושם המצוה לרצע האוזן ולפגום השמיעה משום דכפי קבלת מלכותו ית' כן זוכין לשמוע קול תורה. וזהו הרמז מזוזה בימין דהוא שמע ישראל ונר חנוכה משמאל שנכנסנו בכלל עבדי ה' ומוכנים לשמוע לו ולשקוד על דלתותיו מכלל שע"י הסרת מלכות שמים נפגם השמיעה ק"ו מדה טובה המרובה שע"י כניסות לכלל עבדי ה' זוכין לשמוע דבר ה'. והשי"ת יתן וזכות חנוכה יסייע לנו לקיים בנו מאמר הכתוב עבדי הם שטרי קודם לבטל מעלינו עול מלכות הרשעה בב"א וכן יהי רצון לפניו ית"ש:
קבעום ועשאום י"ט בהלל והודאה. דאיתא במדרש תהלים הודו לה' כל"ח חסד שהקב"ה עושה לבנ"י אינו לשנה ושנתים רק לעולם כמ"ש חסדי ה' כי לא תמנו וכ"כ וחסד ה' מעולם ועד עולם כו' ע"ש. פי' שע"י הלל והודאה יכולין לעורר כח הנס והחסד לעולם. לכן הודו לה' יאמר נא ישראל. יראי ה' כו' שבכוחם לעורר אלה החסדים תמיד בכח הודאה ובכח המצות המיוחדים לאלה הנסים כמ"ש לזוכרי פקודיו לעשותם. להם נמצא חסד ה' מעולם ועד עולם. וכמו כן הי' באותו הדור שבכח הלל והודאה קבעוהו לדורות. ואיתא בגמרא הלל יש בו לשעבר ולעתיד כו'. פי' שבכח ההלל לעורר הנסים והחסדים שהקב"ה עשה לנו כבר. וגם מה שעתיד לעשות לנו כמ"ש במ"א מזה כי לפניו ית' עבר ועתיד הכל אחד וכאשר עשה לאבותינו החסדים הי' ישועה לכל הדורות ויש לכל הדורות חלק בהם רק כפי מה שמצויר הנס והחסד בעיני האדם כך מתעורר אצלו החלק השייך לו וכן בכלל הדור וחז"ל רמזו לנו שע"י הלל והודאה נוכל להתדבק בהנס:
איתא במדרשים כי המשכן נגמר בכ"ה בכסליו והוקם בניסן ושילם הקב"ה לכסליו ימי החנוכה. וכן אמרו במשנה בחנוכה קורין בנשיאים. וע"ש בפסיקתא שמביא הפסוק מה גדלו מעשיך ה' מאוד עמקו מחשבותיך. והענין הוא כי מצד ההכנה שהי' במשכן עד שלא שרתה בו השכינה יוכל להיות הארה גם בימים השפלים שאין לנו כח להשיג הארה מהמשכן והמקדש כמו שהי' בבנינו כששרתה בו שכינה. והקב"ה וב"ש משלם לעושי רצונו על הרצון וההכנה ועל כל מחשבה ותנועה טובה שכר פרטי לכל דבר. והנשיאים שהכינו הקרבנות לחנוכת המזבח והגם שעדיין לא הי' השראת השכינה. הי' זה הכנה להיות לנו הארת המנורה והמקדש אפילו שאין ביהמ"ק קיים. שהמעשה הוא דבר בפ"ע והכנה ומחשבה ג"כ בפני עצמו. ורמזו ג"כ טבוח והכן רמז על חנוכה שכח חנוכה הוא ההכנה ומסתמא כיון שהוא הנס האחרון עתיד להיות בכח זה הכנה לגאולה העתידה כשיהי' לנו התלהבות ותשוקה גדולה בהלל והודאה כמ"ש פתחו לי שערי צדק כו' אודה:
בשם אדוני מו"ז ז"ל על מה שתקנו בהלל והודאה כי זה עיקר כחן של בני ישראל. ואיתא במדרש כי אדם הראשון אמר לכל הבריאה בואו נשתחוה נכרעה כו' והיינו שהוא הי' כולל כל הברואים ובהכנעת עצמו נכנעו כולם. אך אחר החטא שנתערב טוב ורע נבחרו בני ישראל. ותיקן מרע"ה זאת לבנ"י. ולכן אומרים בקבלת שבת לכו נרננה כי מרע"ה נותן זה הכח לבני ישראל בכל שבת כדאיתא לך והודיעם עכ"ד ז"ל. וכ"כ עם זו יצרתי כו' תהלתי יספרו. כי לא כל מי שרוצה יכול לספר תהלות ה'. רק בנ"י שנבראו לכבודו בלבד. וגם לא כל הזמנים מסוגלים לזה רק השבת קודש שנקרא סהדותא. וכ' מכנף הארץ זמירות שמענו והוא ארץ ישראל שכולל כל המקומות וכמו כן בנ"י כוללים כל הנפשות כמ"ש במ"א והרשעים מעכבין שלא יוכל להתגלות כבודו ית' בעולם. ולכן באיבוד הרשעים מתחזקין בנ"י בהלל והודאה. ויתכן ג"כ לרמוז מכנף הארץ על ימי חנוכה שהוא הנס האחרון שהי' בדורות השפלים. ואיתא הבוחר בשירי זמרה הוא ג"כ השיריים. שבודאי עיקר השיר הי' בזמן המקדש משוש לכל הארץ. אבל נשאר רשימה ושיריים בפיהם של בנ"י. ויתכן ג"כ שהי' מדה במדה על ידי שהרשעים העיזו פניהם לבטל השיר גם בהיות המקדש קיים. לכן נקם השי"ת נקמתינו והשאיר לנו שירות ותשבחות מעין השיר שבמקדש גם עתה שאין לנו בהמ"ק:
איתא בס' של"ה טעם שנקרא חנוכה שהוא חינוך העולם ממש שכל העולם נברא רק לכבודו בשביל התורה ומצות והרשעים שרצו להשבית המצות החריבו העולם. וכשחזרו בני ישראל לקיום המצות כאלו נתחנך העולם ע"ש. ויתכן ג"כ לרמוז כי באמת עוה"ז הוא רק חינוך לעוה"ב. כאשר חז"ל רמזו העוה"ז דומה לפרוזדור בפני העוה"ב וצריכין לעשות עוה"ז טפל והכנה לעוה"ב. וזה רמז הפתח כמ"ש חז"ל פתחו לי כחודה של מחט. היינו קצת עבודת השי"ת שיש בעוה"ז ואני אפתח לכם כפתחו של היכל הוא בעוה"ב ובג"ע. וכמו קטן שמחנכין אותו מעט מעט כדאיתא ברמב"ם המשל מתוך שלא לשמה בא לשמה. כן הוא כל העבודה בעוה"ז אינו בשלימות האמת. רק הכל חינוך ורגילות לזכות להיות לנו מהלכים בין העומדים לפניו ית' במרום:
איתא כי היונים בקשו לבטל חודש מילה שבת. כי עמדו להשכיחם תורתך. ואלה הג' הם בחי' זכרון. כי מילה זכרון בנפש. ושבת זכר למעשה בראשית וכתיב בו זכור. וחודש נקרא ג"כ יום הזכרון. כדאיתא בגמ' זכרון אחד עולה לכאן ולכאן דכ' והי' לכם לזכרון ע"ש. והוא זכירה בשנה כי הזמן נתחדש בכל חודש כסדר מזלות הרקיע:
רבת את ריבם דנת את דינם נקמת את נקמתם. הוא כמ"ש הוא עד הוא הדיין הוא בעל דין ואיתא מי הם משנאיו של הקב"ה הקמים על בנ"י ולאשר בני ישראל הי' כל שנאתם לשמו ית' לכן נעשה הקב"ה הבע"ד:
מסרת גבורים ביד חלשים כו'. הוא כמ"ש ה' לי בעוזרי ולא כתיב ה' עוזר לי רק בעוזרי. פי' שהקב"ה מושיע ע"י האדם עצמו להיות נעזר על ידי עצמו. וע"י שבנ"י יודעין היטב כי לא בכחם ועוצם ידם הוא. לכן השי"ת עוזר להם בזה האופן שיהיו המה העושים. ועי"ז ואני אראה בשונאי. כי כשאין בעל הנס זוכה להנס בעצמו אינו כדאי לראות במפלת הרשע כמ"ש גבי לוט אל תביט אחריך. אבל כיון שה' לי בעוזרי כנ"ל לכן אראה בשונאי. וזה ענין הישועות והנחמות שנתנחמו בנ"י על הגלות כי כל מה שהיו מתענים תחת ידיהם הי' כדי שעי"ז יוציאו מכח להפועל אלה הנפלאות כי באמת כל גלות הוא להוציא נצוצי קדושה שנבלע שם. ונעשו בנ"י שלוחים לזה. וכשבא הגאולה יודעין ומבינים למפרע כל צורך הגלות והפעולה שעשה הקב"ה על ידי בנ"י. והאמת כי הגלות ע"י חטא הקודם שעי"ז נתפזרו הארות מבנ"י למקומות אחרים. לכן צריכין בנ"י להתפזר בגלות לקבץ אלה הנצוצות. וזה ענין שתכלה רגל מן השוק אותו הפסיעה גסה שפסעו בחטאם חוץ ממקום הראוי. והשי"ת יתן ונתקבץ מארבע כנפי הארץ לארצנו במהרה:
כשעמדה מלכות יון הרשעה להשכיחם כו'. דאיתא במדרש תהלים בפסוק למה רגשו כו' ננתקה את מוסרותימו כו'. כי כשבאין הרשעים לבטל עול תורה ומצות מבנ"י כמ"ש על ה' ומשיחו. אז יושב בשמים ישחק ע"ש. כי לא די להם שמשעבדין גופות בני ישראל ורוצין עוד לבטל עול מלכותו ית' מעלינו לכן בדין הוא שינקום הקב"ה נקמתינו מהם. וזה הי' עיקר עצת הרשעים הללו. וגם עתה בדורות הללו הרשעים קמים לבטל עול תורה והוא סימן לבוא עת מפלה שלהם. דאיתא מלכות הרביעית כולל כל הג' מלכיות לכן ראה דניאל חי' רביעית בפ"ע ע"ש וממילא סוף המלכות שלהם באים להשכיח מאתנו ח"ו תורת ה' ומצפין אנו שירחם הקב"ה עלינו במהרה וינקום נקמתינו מהם:
קבעום ועשאום יו"ט בהלל והודאה. דכתיב הושיענו וקבצנו והצילנו כו' להודות לשם קדשך להשתבח בתהלתך. כי ע"י שנתערבים בגוים א"י להתקבץ. ונמצא ע"י הגאולה שהצילנו הקב"ה מת"י. אח"כ נתאחדו נפשות בנ"י. וההודאה היא על ההצלה. ואח"כ להשתבח בתהלתך הוא שהרגישו אח"כ שחזרו להתקבץ להיות השראת השכינה בתוכם. כי הלל למעלה מהודאה והודאה הוא אפילו כשאנחנו מרוחקים. והלל הוא הרגשה בעצמותם כמ"ש להשתבח. [ויתכן ג"כ כי הלל הוא לדורות הראשונים שהיו בזמן המקדש אחר הנס. והודאה הוא גם לדורות השפלים שאין מרגישין כל כך] ובאמת הצילנו הוא כמו ויצל מקנה אביכם. שהקב"ה יציל לנו הנ"ק שנתפזרו מאתנו למקומות אחרים אשר על כן ירדנו בגלות כמ"ש לעיל. וכשנוציא השייך לנו נחזור לקיבוץ הראשון בב"א:
ענין קריאה דחנוכה בנשיאים. דכתיב קח מאתם ואיתא במדרש מאתם הי' שכוונו מעצמם לרצונו ית' ויששכר נתן להם העצה ע"ש דכ' ומבני יששכר יודעי בינה לעתים. וכמו כן במצות חנוכה שחדשו החכמים כמ"ש בני בינה ימי שמונה קבעו. וחינוך הנשיאים הי' הכנה לכל הקרבנות אח"כ דאיתא עושי דברו לשמוע בקול דברו וכן הוא לעולם הנהגת בנ"י שצריכין מקודם לפתוח הדרך וזהו נק' חינוך. אח"כ זוכין לשמוע בקול דברו שאחר מעשה הנשיאים כתיב ובבוא משה כו' וישמע את הקול. וכמו כן הבינו החכמים שימים אלו מתוקנים לדורות למצות נר חנוכה כמ"ש לשנה קבעום כו'. וח' ימים הוא סימן שהוא הכנה לגאולה העתידה כדאיתא לימות המשיח כנור של שמונה נימין ומצוה זו הוא חינוך והקדמה להגאולה שע"ז אמרו דברי חכמים כדרבונות כו' שמלמדין דיעה ומחנכין אותנו להיות מוכן לקבל הישועה שתבוא אלינו במהרה:
Section 18
תר"נ
ב"ה מימי חנוכה בקצרה
איתא במדרש והארץ היתה תהו זו בבל. בהו מדי. וחושך זו יון שהחשיכה עיניהם של ישראל כו'. כי בבל ומדי היו בעת שחרב ביהמ"ק ואז העולם תהו ובהו. אבל בימי יון הי' ביהמ"ק קיים רק אותן הרשעים החשיכו עיניהם שלא יוכלו לקבל אור ביהמ"ק. לכן כאשר נקם השי"ת נקמתינו נתן לנו הארה מביהמ"ק גם לימי החושך עתה שחרב ביהמ"ק אעפ"כ מאיר אור מן המנורה וזהו מדה במדה. ואיתא מזוזה בימין כי הכל הוא בכח התורה כדכתיב אח"כ ורוח אלקים מרחפת ע"פ המים ואין מים אלא תורה. פי' ודאי ד' מלכיות היו מוכנים להיות. אבל התורה ניתן לבנ"י שיוכלו לקבל אלקיות בכח התורה אפילו בזמן מלכות שלהם. אבל היונים ימ"ש וזכרם רצו להעבירנו ממצות השי"ת ולהשכיחנו תורתו הקדושה לכן אבד זכרם מן העולם. ומזוזה היא אור התורה שיש בבנ"י קבוע וקיים כמזוזה בבית. אבל נ"ח משמאל הוא לפי שעה. בימים האלו להנקם מהם מאיר נרות מאור התורה גם בשמאל כמ"ש לעיל:
קבעום ועשאום י"ט בהלל והודאה. הלל הוא אור והשמחה. והודאה הוא יראה והכנעה. כי כך הוא המדה כשמתרומם האדם ומתוך ההשגה בא להכנעה ביותר. הוא סימן שהיא אהבה אמיתיות של קיימא. וכ"כ יראת ה' טהורה עומדת לעד שדבר המביא לידי יראה הוא של קיימא. וכך מדתן של בנ"י כשהקב"ה מאיר להם וגואל אותם מכניעין את עצמם ביותר. וז"ש הללוי' הללו עבדי ה' שמתוך הלל נכנעין ומקבלין העבדות ביותר. ולכן לשנה שראו שע"י הגאולה שנתרוממו נכנעין ג"כ וראו שהוא דבר של קיימא קבעום כו' בהלל והודאה. וזהו ענין מוסיף והולך פוחת והולך שניהם אמת שבכל יום ויום מימי חנוכה צריכין להתרומם ולהתלהב בעבודת השי"ת ואהבתו. ולהכנע ג"כ בכל יום ויום ביותר. לכן ב"ש אומרים פוחת שהם בחי' הגבורה והיראה וב"ה באהבה וחסד כידוע. והאמת הוא כי הלל הוא הארת הנפש והנשמה. וכמו שהנפש מתגבר כך הגוף נכנע. והודאה הוא בגוף. מודים מכלל דפליגי. שהגוף הוא בעל מחלוקת להנפש ובימים אלו מכניע עצמו אל הנשמה:
במדרש נשא הותיר מנר חנוכה עושה מדורה שהוקצה למצותו לא יאמר אדם לא אקיים מצות זקנים אמר הקב"ה אף עלי הן גוזרין ותגזר אומר כו' על פי התורה אשר יורוך כו'. דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים. דימה אותן כברזל וכנטיעה ע"ש כל הענין. פי' כשהחכמים תקנו המצוה חל עלי' באמת הקדושה כאלו הי' מפורש בתורה כמ"ש ותגזר כו'. ולכן אסור להשתמש לאורה. וכ' על פי התורה שנעשה מדבריהם תורה. ואמר עוד כי ברזל יש בו חוזק גדול אבל כשאינו נטוע במקום יכולין לשמוט הברזל ונטיעה (הוא) א"א לשמוט אבל הוא רך ויכולין לתלוש גוף הנטיעה ולכן דימה דברי חכמים לנטיעה ואעפ"כ יש בו החוזק. והכוונה כי ברזל היא התורה עצמה שנק' עוז. ותורה שבע"פ הוא מה שנטעו חכמים אור התורה בלבות בנ"י כמ"ש כדרבונות שמכוונים הפרה לתלמי' ע"ש. וע"ז מברכין חיי עולם נטע בתוכנו היא תורה שבע"פ שהיא נטועה. וגם נטיעה היא פרה ורבה ועושה תולדות. והוא מה שמקבלין בנ"י דברי תורה בלבם ונפשם. עושין בזה תולדות. ונטיעה השרשים לעולם מתפשטין יותר ויותר וכן הוא כח תורה שבע"פ. וכאן איתא קבעום ועשאום יו"ט. הוא ב' הדברים מסמרות נטועים. פי' שקבעום בשמים להיות ימים טובים כמ"ש ותגזר אומר שנעשה כמצות התורה ממש. ועשאום הוא נטועים להיות דבוק במעשה גשמיי במה שישראל עושין המצות למטה. וזה עצמו הוא הלל והודאה. האור שמאיר מלמעלה בימים אלו. ומה שבנ"י נמשכין אחר האור ומקבלין הארה בנפשותם. וכן הוא כל תורה שבע"פ ואסמכתות שסמכוהו אקרא שבכח הדרש שלהם נסמכו ונדבקו מצות חכמים בתורה ממש. וכדאיתא במד' על משה רע"ה משל למערה בשפת הים שנתערב עם מי הים ונעשה א' ע"ש. וכן הוא בכל מצות חכמינו ז"ל כמ"ש על פי התורה אשר יורוך ודו"ק במדרש:
מזוזה בימין נ"ח בשמאל. דאיתא במדרש שהראה הקב"ה לאברהם אע"ה תורה וקרבנות וגיהנם ומלכיות. כשישראל עוסקין בב' אלו ניצולין מגיהנם ומלכיות וא"ל עתידין בניך כו' ובחר לו מלכיות ע"ש. ולכן התורה נשאר קבוע לעולם בישראל שהיא חיי עולם. וזהו מזוזה בימין. אבל ביהמ"ק שנחרב ולכן המלכיות מתגברין על בנ"י. אבל בימים אלו נשאר הארה מבהמ"ק ע"י נר חנוכה. ולכן תקנו בהלל והודאה כי תפלה במקום תמידין איתקן. ונק' חיי שעה כדאיתא בגמ' שהקרבנות ותפלה הוא לקרב ולהתדבק צורכי עולם העשי' בשורש העליון. ועל ב' אלו מבקשין תמיד שיבנה ביהמ"ק ותן חלקנו בתורתך. וזה מזוזה בימין ונ"ח משמאל. כמ"ש אורך ימים בימינה כו' חיי עולם. עושר וכבוד משמאלה היא חיי שעה. והוא בחי' יששכר וזבולון. יששכר התורה. וזבולון ביהמ"ק בית זבול למצוא גם בעוה"ז מקום לה':
ר"ח טבת שהוא בחנוכה בודאי מקבל הר"ח הארות הנרות על כל ימי החודש כי בראש תלוי כל החודש. ויתכן לרמוז מה שמדליקין ל"ו נרות שהנרות מאירין ל"ו יום מתחלת חנוכה עד סוף טבת. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל כי טבת מלשון הטבת הנרות עכ"ד. ויתכן לפרש כמ"ש בספרים כי ימי טבת הם ימי הסתר ולכן הקדים הרפואה שע"י הנרות מאירין גם ימי חושך אלו ואור כי טוב:
חנוכה קורין בנשיאים זאת חנוכת המזבח. כי השבטים והנשיאים המשיכו הקדושה לכל הדורות ולכל המקומות ומאחר שכתיב זאת חנוכת משמע שהוא נשאר לעולם. וכ' קערות כסף י"ב. מזרקי י"ב. כפות י"ב. הם ל"ו כלים. ובודאי הם כלים שכל העולם עומד עליהם. וכמו שמצינו ל"ו צדיקים שהעולם עומד עליהם כדאיתא בגמ' בפסוק אשרי כל חוכי לו. וכמו כן ל"ו נרות שבחנוכה. ונראה שהם הששת ימי המעשה ושלשים ימי חודש. כי כל אלה הדברים אינם במקרה והקב"ה סידר עולמו להיות כל שבוע סדר מיוחד. כל יום ויום ההנהגה באופן אחר. וכמו כן כל יום ויום מן החודש הנהגה מיוחדת עפ"י הילוך צבא השמים חמה ולבנה וכוכביהם. ולכל זה יש שרשים עליונים מאוד. והשבטים הם הכינו ותיקנו כל אלה המדריגות כדכתיב כל אלה שבטי ישראל. אלה גי' ל"ו. והנה השבת הוא למעלה מהנהגת ימי המעשה כמו כן יוסף הצדיק נזיר אחיו. ויהודה הוא בחי' ר"ח ומ"מ הוא בכלל הל' ימי החודש כי חודש נק' ג"כ יום המעשה. והענין הוא כי יש נשיא מלבר ומלגאו. וביהודה כתיב יהודה גבר באחיו. היינו תוך אחיו. וזה ענין מלכות ב"ד דלית לי' מגרמי' כלום והוא בכח כללות ישראל. ויוסף הוא למעלה מזה. וימי חנוכה אלו מאירים לכל השנה לימי השבוע ולימי החודש כנ"ל:
Section 19
תרנ"א
ב"ה
אלה הנסים שנשארו קבועי' לדורות הם ישועה לכלל ישראל כי הד' מלכיות המה מסתירים מלכות שמים. וכתיב ד"פ כי לעולם חסדו בהלל והם ביטול הד' מלכיות. יאמר נא ישראל כי לעולם חסדו הוא מול מדי שביקש המן לאבד כל היהודים. ויאמרו נא בית אהרן הוא חשמונאי ביטול מלכות יון. י"נ יראי ה' לעתיד בביטול מלכות הרשעה. ואיתא בהלל הגדול כ"ו כל"ח נגד כ"ו דורות שניזונו בחסדו ית' בלבד. אח"כ כשנתן לנו הקב"ה התורה הי' מוכן להיות קיום העולם בתורה ומצות. אכן קמו אח"כ הד' מלכיות לבעל הנהגת התורה ועשה הקב"ה לנו חסדים לבטל הד' כחות של סט"א. והד' כל"ח מוכנים רק לבנ"י. לכן הי' ע"י נסים ונפלאות:
בחנוכה קורין בנשיאים. להאמין כי הימים הללו שקבעו חכמים הסכים הקב"ה עמהם ונעשו ימים טובים. וכן הי' בחנוכת הנשיאים כמ"ש במד' קח מאתם. מאתם היה והקב"ה הסכים. ולכן אמרו חז"ל כי אהרן שלא הי' שבטו בחנוכה זו חלשה דעתו וא"ל הקב"ה שלך גדול שאתה מדליק שלך לעולם קיימת ופי' הרמב"ן שהוא על חנוכת חשמונאי והיינו כנ"ל שגם בזה חידשו מדעתן לקבוע אלה הימים והקב"ה הסכים עמהם:
פרסומי ניסא הוא דבר גדול. כי כל הנסים נעשו שיתגלה ושיתפרסם כבודו ית' בעולם כי אנו יודעין שהקב"ה מנהיג ומחדש בכל יום מעשה בראשית. אבל הוא בהסתר תוך הטבע. וכשהקב"ה עושה נס. רצונו ית' שיתגלה כבוד מלכותו בעולם. וע"ז אנו מבקשים לשמך תן כבוד על חסדך כו'. וחסד ואמת שהקב"ה עושה תמיד יהי' נגלה. ולא יהי' נכסה תוך הטבע. וע"י הנסים נתפרסם כבודו ית' וע"ש זה נק' נס שהוא אות ועדות על השי"ת וכשנעשה נס מתחדשין עובדי השי"ת וע"ש זה נקרא חנוכה שנתחדשו נפשות בנ"י כי בנ"י צריכין להתדבק בעולם העליון והטבע מסתיר. וע"י הנס שהוא למעלה מהטבע. מתדבקין בנ"י בשורש העליון. גם נראה כי אז נתחנך הבית ממש ע"י הנס כי כל השראת השכינה במשכן ובית ראשון ושני הי' ע"י נס הורדת אש מה"ש. ובשני ג"כ ויזעקו בקול גדול כמ"ש בפסוק ובדברי חז"ל. אכן ע"י הרשעים נסתלק הקדושה כמ"ש ובאו בה פרוצים וחללוה. לכן הי' צריך להתחנך מחדש ע"י הנס. וע"ז אומרים ואח"כ באו בניך כו' ופינו וטהרו כו' שחזר להיות חל עליו שמו ית':
איתא כי היונים רצו לבטל החודש. כי חרה להם על זה שהזמן נמסר ביד בנ"י כמ"ש החודש הזה לכם מסורה. ולכן כשנקם הקב"ה נקמתינו מהם ניתן לישראל עוד כח לתקן יו"ט דחנוכה שבכחם עשאום לימים טובים. וחנוכה הוא ג"כ ע"י התחדשות. וחודש בלשון קודש וחנוכה בלשון תרגום שהוא התמשכות התחדשות במקום שפל ונסתר ביותר:
קבעום י"ט בהלל והודאה. כי הנסים הללו נעשו להיות ישועה לדורות לכן תקנו בו ההלל שיש בו מעין שהיה ויהיה. ולא בכל עת יכולין לומר הלל רק כשנפתח שער הפנימי שהוא למעלה מן הטבע. לכן איתא שאין אומרים הלל על נס שבחוץ לארץ. כי א"י וביהמ"ק הוא שורש כל המקומות כמ"ש מכנף הארץ זמירות שמענו. שהוא ארץ ישראל. ולכן הנס שנעשה שם הוא משוש כל הארץ. ונפתחו שערי הלל והודאה לכל המקומות. וכמו כן בני ישראל שנעשה להם הנס יכולין לפתוח שערי הלל והודאה לכל הנפשות. ובודאי בנ"י שבחר לו השי"ת הם יתד שכל הנפשות תלויין בהם. ולעתיד יתברר זאת לכן כ' הללו את ה' כל גוים כו' כי גבר עלינו חסדו ואמת ה' לעולם. פי' ה' אמת שהוא מחי' כל חי. והוא בחר בנו. א"כ על ידינו יהללו כולם. וכן יש זמנים מיוחדים שנעשה בהם הנס שהם כוללין כל הזמנים ונפתחו בהם שערי הלל והודאה על כל הזמנים וכן אומרים ועל כולם יתברך כו' לעולם ועד. וכל החיים יודוך. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל כי איש ישראל כפי מה שמכניס כל החיות להלל ולהודות לשמו ית'. כמו כן יכול לעורר כל החיים ממש להודות לה':
Section 20
תרנ"ב
ב"ה
קבעום ועשאום י"ט בהלל והודאה. איתא כי הלל כולל כל הגאולות וכל מה שעובר על בני ישראל עד לעתיד. וזהו ההפרש בין הלל והודאה. הודאה בפרט כל ענין לעצמו. והלל הוא בכלל. וגם הלל הוא לשמו ית' בלבד מלבד הישועה שהי' לנו רק מה שנתוסף כבוד שמו ית'. זמרו לה' חסידיו הוא בחי' הלל לשמו. והודו לזכר קדשו כולל כל בני אדם. ולכן כתיב בהלל לא לנו כו' וכפל ב"פ לא לנו פי' מה שהושיע לנו עד עתה ומה שאנו מבקשין להבא על הישועה הכל המכוון לשמו ית'. ובהלל אנו משבחין אותו על כל מה שעובר עלינו תמיד הן בימי עלי' ובימי ירידה. כי ידענו היטב כי הכל בהשגחתו ית' עלינו לטובה. ואיתא בספרים ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה'. הוא ימי העלי' שהם רומזים בזריחת השמש. ועד מבואו הוא ימי הגלות. וז"ש ואתה עמדת להם בעת צרתם דכתיב משגב לעתות בצרה. פי' עתות הצרה שבאו על בנ"י הם בהשגחה וכבר הקדים לנו הקב"ה רפואה קודם למכה. וצריך כל איש ישראל להאמין זאת. וע"ז כתיב אמונת עתיך חוסן ישועות. להאמין שכל העתים הם בהשגחתו ית' עלינו לטובה ומזה נעשה הישועה. ובהלל נסדר מיציאת מצרים שהיה תחילת צמיחת בנ"י עד סוף כל הדורות לימי המשיח. וכמו כן כל הנסים שנעשו לבנ"י הם מסודרים. וכמו כן הימים טובים שבתורה וכמו שאמרו חכמים בסדר התפלה. ג' ראשונות סידור שבחו של מקום. וג' אחרונות ג"כ סידור שבחו כשמקבל פרס מרבו. כזה הוא סדר תהלוכות בנ"י. וג' הרגלים הם בחי' סידור שבחו של ג' ראשונות בזכות האבות ומרע"ה. וימי הגלות בינתים שעליהם נתקן הי"ב בקשות. וחנוכה ופורים הוא בחי' ג' אחרונות בצירוף גאולה העתידה לבוא אלינו במהרה בשלום. כשיהי' תיקון הכולל ואז יהי' מקבל פרס מרבו ולכן מזכירין אלה הנסים בהודאה. ולכן ההלל קורין אותו כסדר ולמפרע לא יצא כמו שדרשו חז"ל ממזרח שמש עד מבואו והוא כנ"ל שבהלל מסודר מתחילת בחירת בנ"י עד שיהי' מתוקן כל הקומה. והחכמים שבאותו דור הבינו כי נס דחנוכה הוא חלק מן ההלל וז"ש קבעוהו בהלל. והנה נס דחנוכה הוא נס האחרון עד הגאולה במהרה בימינו. והוא בחי' רגל. וע"ז כתיב אם אמרתי מטה רגלי חסדך ה' יסעדני. כי לולי הישועה מאתו ית' נראה שהיו קרובים להשכיח תורה ומצות. ברוב הגזירות שלהם. ובהלל נרמז כל הד' מלכיות ושהכל בהשגחת הקב"ה עלינו לטובה שובי נפשי למנוחיכי כו' חלצת נפשי ממות רומז לגלות בבל. עיני מדמעה במדי. רגלי מדחי ביון. ואתהלך לפני ה' הוא בגאולה העתידה במהרה כי עתה שנתקן גם בחי' הרגלים א"כ חסר לנו רק להתהלך בארצות החיים. וחנוכה מלשון חינוך כמו שמחנכין התינוק לילך בעצמו כמ"ש חנוך לנער ע"פ דרכו:
אמרו חז"ל נר חנוכה בשמאל כדי שיהי' מזוזה בימין ונ"ח בשמאל וכ' עוד ובעה"ב בטלית מצויצת באמצע. היינו שיהי' מסובב במצות. והענין כמ"ש בכ"מ כי התיקון צריך להיות בעולם שנה נפש. ומזוזה הוא בחי' מקום שבודאי המזוזה נותנת רשימה קדושה בבתי בנ"י להיות הקדושה שורה בדירת איש ישראל. וחנוכה בזמן שבימים האלה מתגלה הקדושה. ובעה"ב בטלית הוא לבוש איש הישראלי שהוא המובחר בנפש. ובאלה הג' כחות יכולין להתחזק בקדושה. והרי גם אז הי' הנס בביהמ"ק. ולכן קבעו חכמים הארת הנס במקום המקודש והיא המזוזה. וטלית מצויצת רומז לנפשות בנ"י שיש להם ציור מיוחד וכל רואיהם יכירום כו'. ואיתא בזוה"ק בפסוק וישראל אהב את יוסף ע"ש שמרמז על בנ"י. כי הקב"ה אוהב את בנ"י כי בן זקונים כו' כמ"ש ישראל עלו במחשבה מקודם שנברא העולם כו'. ועשה לו כתונת פסים. הוא לבוש מיוחד שיש לבנ"י. ובאמת ע"י הציצית זוכין לזה הטלית נאה והוא שנק' חלוקא דרבנן. והאומות נתקנאו על זה המלבוש ומסרו עצמם לבטל אותנו מלזכות לזה המלבוש. ובאמת אין הארת זה המלבוש מתגלה בשלימות בגלות [כענין שנאמר פשטתי את כתנתי כו'] אכן בזמנים שמתגלה הקדושה מתגלה הארת זה המלבוש וז"ש ובעה"ב בטלית מצויצת באמצע כו':
Section 21
תרנ"ג
ב"ה
במזמור שיר חנוכת ארוממך כי דליתני. כתב הרד"ק כי דליתני הוא לשון שפלות וגם לשון התנשאות כמו דלה לנו. והענין הוא כי כל ירידת בנ"י הוא צורך עלי' וכל הגלות הוא להעלות הנצוצי קדושה שנתפזרו באלה המקומות וכ"כ דלותי ולי יהושיע. פי' כל הדלות שלי הוא לצורך הישועה. והוא ממש כמו הדלי שיורד לעומק הבור ומעלה המים. לכן הוריד הקב"ה נשמות בנ"י להיות דולה מים מבורות עמוקים. ולכן כשיוצאין מכל מלכיות ומתעלין הנ"ק משם יש התחדשות ושמחה רבה. ובאמת בכל יום יש בירורים והעלאות נצוצות. ולכן אומרים בכל יום מזמור שיר חנוכת כמ"ש האר"י ז"ל. והוא בפרט. וכשיש גאולה ממלכות הוא בכלל התחדשות רב. וע"ש זה נק' חנוכה. כי אשב בחושך ה' אור לי. וגלות יון נק' חושך כמ"ש במדרש וחושך זה יון. ולכן זכו לאור אחר הגאולה מתחת ידם. אשב בחושך הוא לעשות ישוב במקום החשכות כמ"ש במ"א ברמז הפסוק ושם דרך אראנו בישע אלקים וכ"כ העם ההולכים בחושך ראו אור גדול. [בערב ילין בכי הוא בעוד שלא נתברר הטוב. ולבוקר רנה כשנגמר הבירור כנ"ל]:
מצות חנוכה נר איש וביתו. שהארת הנס בימים אלו מאיר בנפשות בנ"י ובמקומותיהם. לאשר אותן הרשעים רצו לטמא נפשות בנ"י וגם דירותיהם. ופרצו י"ג פרצות במקדש. ולכן כשנעשה הישועה נשאר הארה בנפש ובמקום לכן המצוה על פתח הבית. ונתוסף שמירה מנ"ח על הפתח לבד המזוזה:
מזוזה בימין נ"ח משמאל. דכתיב אורך ימים בימינה למיימינים בה ועושר וכבוד משמאלה. דכתיב יפול מצדך אלף כו' ובמדרש נמצא בפסוק יפול מלשון עליך יפול ממנשה נפלו אל דוד ע"ש. והענין כי הימין מיוחד רק לבנ"י. וקורבת האומות רק משמאל. והנה יפת הי' לו חלק בקדושה ומ"מ אינו דומה לשם כמ"ש שם מזה דבשם כ' ברוך ה' אלקי שם. והוא בחי' אורך ימים בימינה שהי' כוונתו לשם שמים בלבד וזה בחי' לשמה שנמצא רק בבנ"י לכן קיים לעד ונק' אורך ימים והיא התורה. אבל ביפת שלא הי' לגמרי לשמה נאמר יפת אלקים והוא בחי' משמאלה עושר וכבוד. ולכן הי' לבניו קצת אחיזה כמ"ש וישכון באהלי שם. וזכה כורש לבנות ביהמ"ק. אכן באמת לא היו מוכנים לזה והוסיפו להחטיא את בנ"י. ולכן לבסוף נדחו כשעשו פרצות במקדש ואז ניטל מהם זה השייכות ונתברר כל הקדושה רק לבנ"י לאשר היו משמאילים בה. ואיתא בגמ' למיימינים בה סמא דחיי ולמשמאילים סמא דמותא. וזה מזוזה בימין הדרך המיוחד לבנ"י. ונ"ח בשמאל הוא בחי' יפול מצדך אלף כי השמאל מקרב מהם הנ"ק ומי שראוי מתקרב. והפסולת נדחה. ורמזו בגמ' כורש החמיץ לבסוף שאמר ויצלין לחיי מלכא ובנוהי והוא כנ"ל שלא הי' כוונתו לשמה. ונמשך מהם כל הכח שלהם ולכן נתוסף לנו עתה שמירה גם משמאל:
והנה כתיב פתחו לי שערי צדק והם י"ב פתחים ושערים שהיו במקדש והם בזכות י"ב שבטים כמ"ש שער ראובן אחד כו'. ובכל ר"ח נפתח שער אחד. ויש שער שכולל כל הי"ב שערים. והוא בזכות יוסף הצדיק. וע"ז כתיב זה השער לה' שכולל כל הי"ב שערים ונעשין אחד ולכן מסיים צדיקים יבואו בו. [והלל הוא בחי' זה השער. לכן הוא רק ביום בחי' זה הדבר. והודאה בחי' שערי צדק הנ"ל]. ומכלל דכתיב אבוא בם אודה. משמע דלא בכל עת יכולין להלל ולהודות רק בפתיחת שערים. לכן בחנוכה יש פתיחת שערים ותיקנו בהלל והודאה. והרשעים היונים שביקשו לבטל חודש. היה כל כוונתם לבטל פתיחת שערים שבקדושה הנפתחים בר"ח כמ"ש ביום החודש יפתח. ולכן עשו י"ג פרצות. ובזה נסתמו שערי קודש כמ"ש ובאו בה פריצים וחללוה. ולכן כשגברו עליהם וגדרו אותן הפרצות נפתחו השערים. ולכן איתא שהיו י"ג השתחויות בעזרה ח"א נגד י"ג פרצות שגדרום וח"א נגד י"ג שערים. והכל אחד דכפי גדירות הפרצות כך הוא פתיחת שערים ולכן תיקנו הלל והודאה להשתחוות ולהודות על פתיחת השערי קדושה ועל גדרות פרצות הרשעים. וכפי השמירה מפרצות הסט"א כך זוכין לפתיחת השערי קדושה וכן הוא בפרטות בנפשות בני ישראל שיש שערי קדושה ויש פרצות מיצה"ר וכפי השמירה לגדור פרצות הסט"א כך זוכין לשערי קדושה. וזה מזוזה בימין פתיחת שערי צדק. ונ"ח משמאל השמירה מפרצות הסט"א דהנה כתיב אשרי שומע לי לשקוד על דלתותי. לשמור מזוזות פתחי. והם ב' בחי' הנ"ל לשקוד על דלתותי לפתיחת שערי קדושה. לשמור מזוזות פתחי הוא השמירה מפרצות הסט"א. כי הדלת ושער משמש ב' דברים הפתיחה להראוין והסגירה לשאינם ראוין ולכן הם ב' דלתות הימיני לפתיחה והשמאלי לסגירה. וזה מזוזה בימין ונ"ח משמאל. וכן הוא בכל דבר שבקדושה שצריך שמירה שלא יתפשט למקום שא"צ. וכן הוא בכלל ישראל. דאנו מבקשין והסר שטן מלפנינו ומאחרינו. דכל דבר שבקדושה יש לו שטן והסתר קודם שזוכין לה וגם אח"כ יש שטן וקליפה המחזרת לאבד אותה ההארה. וכן הי' בכלל גלות מצרים קודם שזכו בנ"י אל התורה. וכשנגאלו מזה השטן שלפנינו וקיבלו התורה וכל המדריגות עד בנין ביהמ"ק. נתגברו אח"כ הד' מלכיות וזה שטן שלאחרינו. וזה מזוזה בימין הרומז אל התורה שזכינו לצאת ממצרים ולקבל התורה. ונ"ח משמאל הוא הסרת השטן מלאחרינו. וכן צריך האדם לייגע עצמו תמיד להסיר מחיצה המפסקת לזכות לנקודה קדושה. ואח"כ לייגע עצמו לשמור אותה הנקודה לבל ימשך אחרי פניות והתפשטות לסט"א. וזהו הרמז במד' שהתורה דינין לפני' ולאחרי' כמטרונה שהולכין זיין לפניה ולאחרי' ע"ש פ' משפטים והוא כמ"ש:
הענין שקבעו המצוה בנרות ומה שנעשה הנס בנרות. דכתיב נר מצוה ותורה אור. וכ' נר ה' נשמת אדם. ובנ"י הם נרות אשר אור התורה יכול להתגלות על ידיהם. ותיקון נפשות בנ"י להיות נרות ע"י המצות שהם מתקנים נפשות בנ"י ברמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת. והרשעים שרצו להשכיחנו התורה ולהעבירנו מעל חוקי רצונו. רצו לכבות זה הנר ואור תורה שנמצא בעולם ע"י נפשות בני ישראל. וכמו כן ביהמ"ק הי' כל הכלים מוכנים להיות נרות המנורה ראוין להשפיע על ידיהן אור התורה כמ"ש ביהמ"ק שלמטה מכוון נגד ביהמ"ק שלמעלה וכמו כן כתיב אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות ופרשנו כי העלאת נרות המנורה הוא רק הכנה להמשיך הארה ממנורה טהורה שבשמים. וכשגברו בני ישראל ונצחום ניתקן הנר מצוה להיות הכנה לאור תורה. וזה הרמז מזוזה בימין ונ"ח משמאל להיות עיקר מכוון הנרות שיחול עליהם אור תורה. ובאמת כן הוא בכל מצוה כמ"ש במדרש נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי. כי בתחלה המצוה היא נר ומתקן האדם. ואחר התיקון זוכה לקבל אור פני ה'. ונראה שלכן תקנו ח' ימים כי ז' הנרות הם מעוררים אור שבעת הימים בחי' פני המנורה כנ"ל. ושמיני הוא רמז על הארת פני המנורה. ולאשר הכהנים היו זהירים תמיד להעלות ז' הנרות מול פני המנורה. לכן בזמן שטמאו היונים ולא יכלו להעלות נרות שלמטה. נעשה להם נס מפני המנורה לעורר שבעת הנרות שלמטה וזה שקוראין ליל שמיני זאת חנוכה לומר שזה האור ז' הימים. וז"ש במדרש שלך לעולם קיימת ופי' הרמב"ן על נרות חנוכה. הרמז כנ"ל ע"י שאהרן זכה להעלות ז' הנרות מול פני המנורה. ופני המנורה הטהורה למעלה לעולם מאירה. ממילא נשאר מזה ישועה לכל הזמנים כשלא יוכלו לעורר למטה יאיר להם אור שבעת הימים כנ"ל:
חנוכה בכח אהרן הכהן מלה דקיימא בעובדא לכן תקנוהו בנר מצוה. שכח המצות בעובדא להאיר גם במקום החושך כמ"ש בגמ' שמכניסו לחורין ולסדקין. ואיתא במשנה מי שמעשיו מרובין מחכמתו כו' שרשיו מרובין אפילו כל הרוחות נושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו. וזה נתקיים באהרן וכל התלאות שעברו עליו בחטא העגל ונו"א ומחלוקותו של קרח והוא נשאר. וקרח הי' להיפוך חכמתו מרובה ממעשיו. ובא הרוח ועוקרתו והופכתו על פניו. ועל אהרן נאמר ותקעתיו יתד במקום נאמן שלך לעולם קיימת ונשאר לכל זרעיו אחריו כתר כהונה. והנה כ' יפרח כשושנה ויך שרשיו כלבנון כי השושנה פורחת במהרה אבל אין שרשי' חזקים לכן ניתן לישראל ב' הכחות יפרח כשושנה ושרשיו חזקים ומרובין כלבנון. וס"ת פסוק הנ"ל אותיות חנוכה. ובאמת פסוק הזה נאמר למעלת בעל תשובה. ואהרן החזיר כל בנ"י בתשובה והיו מעשיו מרובין וזכה לב' המדות צדיק כתמר יפרח דרשו על אהרן פרח מטה אהרן. ויך שרשיו כלבנון ששרשיו מרובין כנ"ל:
Section 22
תרנ"ד
ב"ה
איתא בס' נר מצוה ממהר"ל כי היונים היו רשעים בחכמה לכן בקשו לפרש להם התורה יונית כו' ע"ש. וזהו שאומרין להשכיחם תורתך ע"י התערבות חכמה שלהם ודימו לומר כי התורה היא כשאר חכמה בעלמא אבל באמת חכמת התורה היא גבוה ונעלם מהשגת האדם. וכתיב הן יראת ה' היא חכמה אמרו חז"ל הן לשון יחידית כי כשזוכה אדם לחכמה בכח היראה אז עומדת לעד ואין מתערב בה חכמות אחרים. ולכן הנס דמנורה בשמן שרומז למעלת בנ"י שמתעלה על כל משקה ואין יכול להתערב כלל במשקין כמ"ש במדרש בפסוק ונתנך ה' עליון כו'. ולכן גזרו חכמים על חכמת יונית. שלא לערב חכמות אחרים בחכמת התורה:
שם חנוכה על שם חנוך לנער על פי דרכו. וזהו ענין מזוזה מימין ונ"ח משמאל. ומה שתקנו בהלל והודאה. כי באמת התורה שנתן לנו הקב"ה משמים היא העיקר ואם היו בני ישראל מחזיקים כראוי בתורת ה' לא היו נמסרין ביד מלכיות כמ"ש על עזבם את תורתי. כי התורה ניתנה לדור דיעה שהיו בעצמם מוכנים לקבל התורה. ואחר החטא ששלטו בנו ד' מלכיות. מה שהקב"ה עשה עמנו נסים ונפלאות להאיר לנו מתוך החשיכה. זה חסד לפנים משורת הדין. והוא ממש כמו שמחנכין הנער לידע לילך בדרך הישר אשר הוא מכח חסרון דעת הנער. כמו כן מה שהחשיכו הרשעים עינינו בגלות הוא מצד חסרון הדעת שלנו. זה לא הי' בדין על הקב"ה שהוא דבר המוטל עלינו. ואף על פי כן הקב"ה ברוב רחמיו האיר לנו כמ"ש גם שם ידך תנחני. והוא בחי' נר חנוכה משמאל. וע"ז צריכין הודאה כמ"ש גבי לאה שנתנה הודאה שנטלה יותר מחלקה. וימי חנוכה המה מסייעין לבנ"י לתקן מעשיהם ולהאיר עיניהם מתוך החושך:
עוד יובן שם חנוכה וענין מזוזה בימין ונר חנוכה בשמאל הוא בחי' התורה וביהמ"ק שזה ב' המתנות הגדולות שזכו בנ"י. והם בחי' יששכר וזבולון. יששכר בתורה. וזבולון כמ"ש בנה בניתי בית זבול לך. והתורה היא מן השמים. ובנין ביהמ"ק הוא שזכו בנ"י לבנות בנין במעשה בעוה"ז שישרה בו השכינה לכן זה בימין וזה בשמאל. והנה בנין ביהמ"ק אינו מוכן רק לבנ"י ולכן בית שני שהי' בו חלק לבני יפת לא שרתה בו שכינה בשלימות כמ"ש חז"ל יפת אלקים ליפת אעפ"כ ישכון רק באהלי שם. ולכן אחר מפלת יון נעקר אותו חלק שהי' לכורש במקדש. ויתכן לומר שנתחנך הבית ממש אז. שהרי הנס דמנורה עדות שהשכינה שורה בישראל לכן נק' חנוכה. והנה כל זה עדות שאין שייכות לביהמ"ק רק לבנ"י. ולכן אפילו מה שזכה יפת להיות לו קצת שייכות לא נתקיים. ובאמת אם הי' מבטל עצמו לגמרי כמו שהי' כוונת נח באמרו וישכון באהלי שם שיהי' בטל אליו. הי' טוב. כי מסתמא בנין בית שני הי' במדריגה קטנה מבית ראשון והיה צריך להיות הבנין בבחי' שמאל. וכיון שעמדה מלכות יון על בני ישראל ודימו להם כי המה עיקר כמו בנ"י הי' להם מפלה והוצרכו בנ"י לעמוד גם במקום חלק זה שהי' ליפת. ורמז לדבר דכתיב ביון וירכתי' די נחש. ופי' החיזוק שהי' לו מכח חלק שהי' לו בביהמ"ק. מול זה כתיב בזבולון וירכתו על צידון. וי"ל עוד רמז כמ"ש ועוררתי בניך ציון על בניך יון. וצידון כולל ציון ויון. הגם כי נכתב חסר תיבת צידון בתורה מ"מ י"ל כן. לכן מצות נר חנוכה מבחוץ כמ"ש שמח זבולון בצאתך. והוא הארת הקדושה אפילו למי שעוסק בסחורה כדי להחזיק לומדי תורה כמ"ש בשמאלה עושר וכבוד:
ואדוני מו"ז ז"ל אמר כי על כן תקנו בהודאה דכתיב וירכתי' די נחש שאינו מניח לכרוע עצמו כראוי לפני הקב"ה כי כחו בירך. וז"ש חז"ל מי שאינו כורע במודים לסוף ע' שנה שדרתו נעשה נחש וכשגברו על קליפת יון תיקנו שבח במודים עכ"ד ז"ל. ולבאר הענין נראה כי אז"ל שצריכין לכרוע עד שיתפקקו ח"י חוליות שבשדרה. ונראה כי אחר חטא הראשון מאכילת עץ הדעת נתערב חלק מסט"א באדם כדאיתא משכא דחוויא ועשה כתנות עור. נמצא שצריך כל אדם לתקן זה התערובות. וע"י הכריעה והודאה לפני הקב"ה מתטהרין הח"י חוליות ומתפתחין כי זה הקליפה מעכב החיות שבחוליות להתגלות לכן יש כריעה וזקיפה כמ"ש כורע בברוך וזוקף בשם. הכריעה הוא ביטול הקליפה וחלק הסט"א. והזקיפה התגלות החיות מחי החיים. לכן מי שאינו כורע במודים ולא תיקן בחייו חלק הנחש שבו. שדרתו נעשה נחש כי צריך האדם לייגע עצמו בימי חייו לבטל אותו חלק נחש שבו. וכ' וכל החיים יודוך פי' כל מיני החיות שהרי נק' ח"י חוליות שבשדרה ששם כל חיות האדם. ונחלק מיני חיות לח"י חלקים. וכל מיני חיות צריכין לבטל אל הבורא ית'. וכ' חי חי יודוך דאיתא בזוה"ק צדיק נק' חי בתרי עולמות. שיש באדם ב' מיני חיות חלק אחד מעוה"ב שאין בזה מגע סט"א וחלק אחד שנתערב וכמ"ש וייצר שני יצירות. וכל החיים יודוך הם ב' מיני חיות הנ"ל. וזה בחי' הלל והודאה. וכן כריעה וזקיפה. וזה מזוזה בימין ונר חנוכה בשמאל. ולפי שבירך הוא סוף הח"י חוליות לכן שם עיקר המלחמה והכל תלוי בשמירת הברית כמ"ש חגור חרבך על ירך כו'. [ונראה שב' משיחין הם ג"כ בחי' הנ"ל כי משיח גי' נחש שאז יתוקן קלקול הנחש. וחי חי הם ב' המשיחין. וזה צריך אריכות דברים]:
איתא בקדמונים שיהי' מזוזה בימין ונר חנוכה בשמאל ובעה"ב בטלית מצויצת באמצע. ומדקדקין דלילה לאו זמן ציצית. אבל הפי' הוא לבוש איש ישראל נקרא טלית מצויצת. כי לכן צוה הקב"ה לעשות ציצית במלבוש לרמז על מלבוש איש ישראל. ובאמת הוא חותם ברית קודש שנשתנה ציור איש הישראלי כמ"ש במ"א פי' ועשה לו כתונת פסים לפי' הזוהר וישראל אהב את יוסף אל אהבת הקב"ה את בני ישראל. לכן עשה לנו כתונת פסים כי הגוף הוא מלבוש הנשמה. ומילה עדות על שינוי בנ"י מכל האומות. לכן נקרא כתונת פסים. ונק' טלית מצויץ. וכמו שיש מילה בגוף כן ציצית במלבוש החיצון שהכל רמז אחד. ומצאתי סעד לדברי בגמ' דאיתא שבע ביום הללתיך על ז' מצות תפילין ציצית מזוזה וכשראה דוד המע"ה עצמו ערום במרחץ אמר אוי לי שאני בלי מצוה כיון שנסתכל במילה שמח אמר למנצח על השמינית ע"ש. וקשה מאחר שפרט אלה השבע למה לא חשב גם מילה. אלא נראה שמילה וציצית ענין אחד הוא. ובאמת מכל המצות צריך להיות נשאר רשימה באדם. וז"ש מצותי תצפון אתך להיות נשאר חקיקה ורושם באדם וזהו טלית מצויצת באמצע לקבל הארה שמימין ושמשמאל בנפשותינו:
עוד נראה מזוזה בימין ונ"ח משמאל הוא בחי' משה ואהרן מזוזה תורה אור. ונר חנוכה נר מצוה בחי' אהרן כמ"ש הרמב"ן בפי' המדרש שלך לעולם קיימת על נ"ח. והענין הוא דכתיב מים רבים לא יוכלו לכבות כו' האהבה כו' אם יתן איש כו' כל הון ביתו באהבה כו' יבוזו לו. ואהרן הוא בחי' אהבת חסד כללות בני ישראל ולכן נצטווה להדליק המנורה שהוא הרמז לשלהבת אהבת בנ"י לאביהן שבשמים. והנה אהבה זו צריכה שמירה בשני אופנים שלא יכבו הרשעים את האהבה כאשר עבר עלינו במלכיות אלו שעמדו להשכיח מאתנו אהבת ה'. וכמו כן לשמור שלא יתערבו אחרים להשתתף באהבה זו כי גם בזה הם מכבים אש האהבה. ושניהם נתקיימו בחנוכה שמתחלה היה לכורש חלק בביהמ"ק והשי"ת עזר לנו ונתקן זה כמש"ל. ונדחה מזה. וז"ש אם יתן כו' הון ביתו כו' בוז יבוזו לו. ואח"כ עמדו להשכיח תורת ה' ועזר לנו הקב"ה. וז"ש לא יוכלו לכבות כו'. ולב' אלו תקנו הלל והודאה. והם בחי' אהרן. ונשאר לדורות להדליק נר חנוכה הרמז כי לעולם יוכל איש ישראל לעורר גחלת אהבה בלב להקב"ה ובחנוכה מתעורר ביותר כנ"ל. כי בנס דחנוכה נתעוררו לבות בני ישראל. ואיתא בני בינה ימי שמונה קבעו. נראה כי הבינו שהנס נעשה לעורר הלב לתשובה דאיתא ימינו פשוטה לקבל שבים. פי' כשהקב"ה מגלה אות אהבה וחסד הוא לעורר לתשובה. ובודאי שבו מתוך אהבת הנס כדאיתא ואח"כ באו בניך ופינו וטהרו את מקדשך והוא ע"י פינוי וטהרת הלב בתשובה לכן לשנה אחרת קבעום כשנשתנו לטובה בתשובה שלימה. ונקראו בני בינה ע"ש מבין דבר מתוך דבר. וקבעו שמונה רמז לתשובה. ותשובה מתוך אהבה הוא מדת אהרן. ודו"ק:
מפ' מקץ וחנוכה
בשם אמו"ז ז"ל שביאר מחלוקת ב"ש וב"ה אי מוסיף והולך או פוחת. ואמר דיש בנר ענין המאיר והשורף והוא לשרוף הפסולת ולהבעיר הפנימיות אש התשוקה אליו ית' וב"ש ס"ל כי מקודם צריכין להיות סור מרע וזה פוחת והולך. וב"ה ס"ל העיקר להיות מוסיף והולך ובזה ההתלהבות המאיר בו מטהר גופו ומבער ממילא הפסולת. ואמר שזה ג"כ מה שכתוב שיוסף הקדים למנשה ויעקב הקדים לאפרים כי שם מנשה על כי נשני אלקים כו' עמלי כמו שכחי עמך ובית אביך. וחשב זה לעיקר. ויעקב אע"ה ראה כי אין הכל מוכנים לזה. והקדים אפרים כדעת ב"ה עכ"ד ז"ל. ולפי"ז א"ש לשון מוסיף והולך פוחת והולך כי המה באמת ב' דרכים יש מי שהולך בכח הפחיתות של הכנעת הגוף. ויש מי שהולך ע"י תוספות אור הנפש והפנימיות וזה אחד המרבה ואחד הממעיט. והם ב' בחי' הלל והודאה כמ"ש במ"א מזה:
ובענין המאיר והשורף איתא בזוה"ק כי בימי המעשה יש מאור האש ובשבת מאורי אור ולכן מבדילין במוצש"ק בורא מאורי האש לדבק מאור האש במאורי אור של שבת ע"ש בפ' בראשית ופ' ויקהל. ולבאר הענין נראה דיש אור הבא בכח שריפת הפסולת. שהרי כל נר שלנו מאיר רק כפי מה שיש לו לכלות ולשרוף. וזה תכלית כל המלאכות בימי המעשה לברר ולהסיר הפסולת ובכח זה הבירור זוכין לאור. אבל אור המאיר הוא עצם האור שאינו שורף רק מאיר והוא מאור שנברא בראשון שהי' מאיר מסוף העולם ועד סופו וגנזו הקב"ה לצדיקים. ובשבת יש הארה מאור הגנוז וכמ"ש מתנה טובה יש לי כו' ולכן נקרא מתנה שאין זה בכח מעשה האדם. ואיתא דאחר שבת הראשון שנגנז האור הזמין הקב"ה לאדם למצוא אור ע"י אבן. וזהו בחי' מאורי האש ואש השורף שכפי מה שיברר כך ימצא הארה וזה שכתב ויהי ערב ויהי בוקר פי' שכפי בירור התערובות ושריפת הפסולת ימצא בוקר. ולכן בשבת קודש לא כתיב ויהי ערב כי שולט בו מאורי אור כנ"ל. ולכן מפורש בתורה לא תבערו אש ביום השבת וכל המלאכות אין מפורשין בתורה ואיתא בגמ' דהבערה יצא ללמד על הכלל כולו. ונראה הרמז כנ"ל שכל המלאכות הם בכלל הבערה כי הם בחי' אש השורף כנ"ל. ולכן אסור בשבת. והנה הקב"ה נתן לנו חלק באור הגנוז המאיר כמ"ש אור זרוע לצדיק וזה בעולם שנה נפש. בנפש המילה שנק' ברית אש כי האדם אש והיו"ד שבאיש הוא בחי' אור זרוע הנ"ל. ובשנה הוא השבת שיש בו מאורי אור. ובעולם הוא במקדש שהיה בו מאור הגנוז והאיר לכל העולם:
ואיתא בגמרא מחוץ לפרוכת העדות יערוך וכי לאורה צריך והלא כל מ' שנה הלכו רק לאורו אלא עדות הוא שהשכינה שורה בישראל מנר מערבי כו'. והוא כמ"ש כי נר מערבי שהיה דולק על פי נס א"כ הוא בחי' מאורי אור שאינו ע"י כילוי ושריפה רק עצם האור. אכן המצוה הי' שיערוך אהרן ובניו הנרות בכח מאור האש ואח"כ יחול ע"ז הנס ואור הגנוז וזה בחי' נר מערבי. לערב ב' המאורות הנ"ל. וע"ז כ' שא"צ לאורה כי תהלוכות בנ"י במדבר הי' עפ"י העמודים ענן ואש בלי שום אש הדיוט. ורק עדות הוא שבכח בנ"י לעורר אור המאיר על מאור האש שלהם. וזה הרמז בהעלותך עד שתהיה שלהבת עולה מאלי' הוא בחי' מאורי אור הנ"ל. וכמו כן בנס דחנוכה שהיה דולק בלי שמן א"כ הוא בחי' אור הגנוז. אעפ"כ הי' הנס באופן שנשאר פך אחד כדי לערב ב' המאורות כנ"ל. וי"ל שזה ג"כ בחי' הלל והודאה. המאיר והשורף. וכמו כן הפלפול בגמרא אי הדלקה עושה מצוה אי הנחה ופי' הנחה זה הבחי' אור שחל מלמעלה על המצוה. והוא בחי' מנוחה דשבת. ובמ"ש לעיל מענין ערב ובוקר יובן המדרש בראשית ויהי ערב מעשיהן של רשעים ע"ש במ"ש שכ' וירא אלקים כו' האור כי טוב להוכיח שאינו חפץ במעשיהן של רשעים. והפי' כנ"ל שערב הוא לברר התערובות שנעשה ע"י חטא הנחש וכת דיליה שהם הרשעים. ובני אדם צריכין לתקן זה התערובות. ואם כי הוא עבודה. אבל הקב"ה חפץ רק באור כי טוב כמו שהי' קודם החטא וכמו שיש הארה מזה בש"ק מעין יום שכולו שבת כמ"ש:
Section 23
תרנ"ה
ב"ה
המצוה והנס בנרות. דאיתא וחושך על פני תהום זו יון שהחשיכה עיניהם של ישראל. כי בני ישראל אינם יכולין להיות בלי מצות דכ' נר מצוה. כי האדם כלול משמים וארץ. נשמה משמים והגוף מארץ. וכמ"ש והארץ היתה תהו ובהו כו' כן הוא באדם שמתלבש בגוף ואברים גשמיים והם חשכים. אך ורוח אלקים מרחפת על פני המים. פני המים הם המצות עשה ול"ת. והם מאירים לכל האברים והגידים מתוך החושך. וכן כתיב נר לרגלי דבריך. רגלי הוא מדריגה תחתונה והוא הגוף. והתיקון על ידי המצות. אור לנתיבתי הוא גוף התורה בחי' הנשמה. שע"ז כתיב אח"כ יהי אור. והמצות הם פני המים ומתקנים הגוף. וזהו נר איש וביתו שירגיש האדם הארה בנפשו. איש וביתו דאיתא יו"ד באיש ה' באשה. וע"י המצות ותיקון הגוף מאיר בו אות הי' הרשום בנפשו. וכ' מן המיצר קראתי י"ה ענני במרחב יה. מרחב הוא גי' נר והוא התפשטות ב' אותיות הנ"ל ברמ"ח איברים. כי לעולם כח הנשמה נמצא באדם אך הוא במיצר והסתר. וכשזוכין להאורה על ידי רמ"ח מצות. אז מתרחבין ומתפשטין פעולת אותיות הנ"ל. והנה י"פ ה' נ'. ובמלוי יו"ד פעמים ה"ה ר'. נמצא מרחב י"ה הוא נ"ר. והוא ע"י המצות כמ"ש בזוה"ק מצו"ה אותיות הוי"ה. ו"ה בהתגלות. ומ"צ הוא חילוף אותיות הנ"ל. שע"י המצות באים להתגלות כנ"ל:
איתא מזוזה בימין ונ"ח משמאל ובעה"ב בטלית מצויצת באמצע. הרמז הוא כי מכל המצות נעשה מלבוש לנפש האדם. וצריך האדם לראות לקבל רשימה וציון מכל מצוה. וז"ש ומצותי תצפון אתך. ולכן מזוזה ונ"ח עושין רשימה בלבוש הנפש שהוא הגוף. וזה שרמזו חז"ל כל ביתה לבוש שנים מילה ופריעה. מזוזה ונ"ח. ונאמר לבוש שנים שעושין רשימה במלבוש האדם כמ"ש:
והנה חנוכה הוא בכח הכ"ג אהרן הכהן שהניח רשימה קדושה לעולם. ומתגלה בחנוכה. והוא הי' בחי' המלבוש שניתן לו שמונה בגדי כהונה ולכן יש שמונת ימי חנוכה שבכל יום מתגלה הארה מבגד מיוחד. ובכלל כתיב תומיך ואוריך כו' תומים שמתמם את דבריו ואורים שמאירים דבריהם כמ"ש חז"ל. ומזוזה בחי' תומים כמ"ש אמיתה של תורה זו מזוזה. ואורים נר חנוכה שתקנו מול המזוזה לומר שבכח הנרות הללו מאירים דברים הנאמרים במזוזה שיוכל האדם לקבל הארת הדברים בלבו:
מזוזה בימין נ"ח משמאל. כי נ"ח היא מצוה מתורה שבע"פ. והיא מאירה מתורה שבכתב שהיא מזוזה מימין. ועל מצוה זו נאמר לא תסור כו' אשר יגידו לך מן המקום ההוא. הגדה הוא לשון המשכה. וסנהדרין שהיו במקדש המשיכו ממקום ההוא מצות נר חנוכה לדורות. ותורה שבע"פ לא נכתב מפורש וצריך שאלה וחקירה כמ"ש שאל אביך ויגדך. ולכן יש מהדרין ומהדרין מן המהדרין שכפי מה שאדם מחפש לכנוס בהארות ימים האלה כך מתגלה לו. ואיתא קבעום ועשאום יו"ט. הוא במלולא ובעובדא. להלל בפה ועשי' בנרות וכמ"ש במ"א בשם מו"ז ז"ל כי הלל והודאה הוא בחי' יוסף ויהודה כו'. והם בחי' ברית המעור וברית הלשון שזה כלל האדם הישראלי. ואותן הרבטל שעים רצו לבריתות אלו כדאיתא שביטלו שבת חודש ומילה. חודש הוא כח פיהן של ישראל שבאמרם מקודש החודש נגמר כן בשמים והוא ברית הלשון. מילה ברית המעור. ושבת כולל שניהם זכור ושמור. ועתה שנצחו בימים הללו אותן הרשעים ממילא מאירין אלה הבריתות בנפש האדם:
Section 24
תרנ"ו
ב"ה
עשאום י"ט בהלל והודאה. הלל מיוחד לבני ישראל כמ"ש עם זו יצרתי כו' תהלתי יספרו. והודאה הוא אשר זכו בנ"י ליקח חלק שאר האומות כי באמת הכל צריכים להודות אליו ית"ש. וכ' אורך ימים בימינה למיימינים בה ולמשמאילים עושר וכבוד. ולכן יפת וכורש היו ראוים לעושר וכבוד שהי' מסייע לביהמ"ק. אבל כאשר החמיצו תולדות יפת ועמד מלכות יון להשכיח אותנו תורת ה' ומצותיו. ניתן לנו חלק השמאל ג"כ. וזה מזוזה בימין ונ"ח משמאל. ולכן נק' חנוכה שזה חלק הבא מחדש לבנ"י וצריכין לחנכו בקדושה כי זה כל ירידת בנ"י לגלות ליקח הנצוצי קדושה שנמצא בשמאל. וזה הודאה כמ"ש בשם יהודה שקראתו יהודה על שם שלקחה יתר מחלקה כמו כן הודאה על חלק נ"ח משמאל. וע"ז כ' העם ההולכים בחושך שבנ"י ירדו לכל אלה המקומות. זכו לראות אור גדול. ואיתא יון זה חושך שהחשיכו עיניהן של ישראל. דכתיב נר מצוה. ובנ"י א"י להיות בעוה"ז בלי מצות. והם שגזרו לבטל המצות בזה החשיכו עיניהם של ישראל. ואותו הדור היו צדיקים וחשכו עיניהם בביטול המצות. ובאמת הפי' חושך על הפרצות שעשו במקדש דאיתא מן ביהמ"ק יוצא אורה לכל העולם. כמ"ש במד' בראשית מהיכן נברא האורה מביהמ"ק ע"ש. וזה הי' ע"י שבנו בני ישראל בית קדוש ונבדל מכל האומות לכן שרתה שכינה ביניהם. וכ"כ במדרש שהי' במקדש חלונות שקופים אטומים צרות מבפנים ורחבות מבחוץ. הרמז כפי מה שהי' נסתר ונעלם מעיני הרשעים כך נגלה שם האור והאיר לכל העולם. וע"י שפרצו פרצות בחומה ואמרו כי גם הם שייכים לזה מיד נחשך האור וזה עדות שאור ביהמ"ק מוכן רק לבנ"י. לכן אח"כ באו בניך וטהרו מקדשך והדליקו נרות. פי' שחזר האור למקומו. וכן איתא במדרש כי המשכן וביהמ"ק הי' טובה לכל העולם. ואם היו מניחין בנ"י במקדשם היה יוצא משם אורה לכל העולם. ובהתקרבותם למקדש וימנע מרשעים אורם ובזה החשיכו גם לבני ישראל:
וכתיב ימין ושמאל תפרוצי זרעך גויים יירש. כי הימין מיוחד לבני ישראל כו) ולפי שעשו היונים פרצה במקדש. כמ"ש ובאו בה פריצים לכן כשגברה מלכות חשמונאי עשו פרצה בהם ונעשה גם משמאל ימין כמשרז"ל כשישראל זכאין אף השמאל נעשה ימין. וזהו הבינו חכמי הדור שהיו בלשכת הגזית שהוא עת לפרוץ בשמאל ולירש נחלת גוים. וע"ז כתיב לא תסור כו' אשר יגידו לך ימין ושמאל ודרשו חז"ל אפילו יאמרו לך על שמאל שהוא ימין. כי לכל זמן ועת. והם הבינו כי הוא עת להמשיך אור גם בשמאל. וזה כח תורה שבע"פ. ורמזו מזוזה בימין נ"ח משמאל. מזוזה בחי' תורה שבכתב בחי' מרע"ה שהוריד תורה מן השמים ונתנבא בזה הדבר אספקלריא המאירה. ונ"ח משמאל בחי' יהושע שהי' מכבש ארץ שבעה אומות שורש תורה שבע"פ. ונביאים שנתנבאו בכה אמר ה' אספקלריא שאינה מאירה. וב' אלו הם בחי' זרח ופרץ. שכ' ז"ל שפרץ רומז ללבנה שלפעמים פרוצה והיא מלכות בית דוד שעושה פרצה באומות עעכו"ם:
מצות חנוכה נר איש וביתו. שצריך לקבל הארת החנוכה להתלהב הלב לעבודת השי"ת בימים הללו שנעשה לנו נסים לקיים מצותיו. וכאשר חכמים הגידו הי' תפוס נ"ח ועומד לא עשה כלום. כי צריכין להיות מוסיף והולך ע"י הנ"ח כמ"ש לכו ונלכה באור ה'. ולמ"ד פוחת והולך הוא בבחי' סור מרע:
בחנוכה קורין בנשיאים. דכ' זאת חנוכת המזבח כו' המשח אותו מאת נשיאי ישראל. העיד הכתוב כי חל קדושה על המשכן בכח התקרבות הנשיאים. כי כל בנין המשכן ומקדש היה עדות שיש למעשה בנ"י חלק בקדושה עליונה כמ"ש בגמ' מחוץ לפרוכת העדות וכי לאורה צריך כו' עדות הוא שהשכינה שורה בישראל מה עדות נר מערבי כו'. והענין הוא כי כל הנהגת בני ישראל במדבר למעלה מן הטבע. ה' הולך לפניהם. ולכן אמרו וכי לאורה צריך ומה הי' נצרך להיות נס בנר מערבי להיות דולק כל היום. והלא יכול להיות נר מאיר מעצמו במשכן עפ"י נס. רק שזה העדות שחל מעשה הנס כפי הכנת בנ"י כמ"ש יערוך אותו כו'. וזה רמז נר מערבי להיות התערבות מעשה נסים בהכנת האדם. זה עדות שהשכינה שורה בישראל דייקא. וזה עצמו הי' ג"כ בנס דחנוכה שנשאר שמן על יום אחד ונעשה בו נס דייקא. וזה עיקר העדות שבהדלקת הכהן נעשה נס. ומיושב קושית הב"י כי לא הי' נס בלילה הראשונה. ואדרבה זה עיקר העדות שלא הי' דולק בנס רק בהשתתפות מעשה הכהן. וכן הי' בענין המלחמה מסרת גבורים ביד חלשים כו'. הגם כי לא הי' עפ"י טבע א"כ הי' יכול להיות שיהי' להם מפלה ומיתה במקומותיהם. רק שרצה הקב"ה להיות נעשה הישועה באמצעיות בנ"י. וזה עצמו שם חנוכה כמו חנוך לנער עפ"י דרכו. כי הקב"ה עושה הנס באמצעיות בנ"י להרגילם להתמשך אחר הנהגה עליונה. משל המלך שאוחז יד בנו ועושה בידו בעצמו נקמה בשונאיו. וכן גם עתה מתעורר הנס בשמים במצות הדלקת נר חנוכה. ולכן מברכין להדליק נר חנוכה ולא אמרו להדליק נר בחנוכה. רק שיש למעלה נר חנוכה. ובנ"י מדליקין אותו הנר בכח מעשיהם למטה כנ"ל:
Section 25
תרנ"ז
ב"ה
מצות נר חנוכה היא תורה שבע"פ ובמד' שלא תהא מצות זקנים קלה בעיניך אמר הקב"ה אף עלי גוזרין ואני עושה דכתיב ותגזר אומר כו'. פי' בכל מצות חכמים כמו שגוזרין על בנ"י לעשותה כן כביכול גוזרין על הקב"ה בשמים שיסכים עמהם. וע"ז אמרו קבעום ועשאום יו"ט שנקבע גם בשמים להיות ימים טובים. ומברכין אשר קדשנו וצונו. א"כ הוא מצות השי"ת בעצמו. כי הי' גלוי וידוע לפניו מה שעתידין לתקן ואמר ועשית על פי הדברים אשר יגידו לך. על פי התורה אשר יורוך. פי' כי התורה היא תמימה וסתומה. וחכמים הפותחין בתורה פותחין פי הבאר של התורה זה כח תורה שבע"פ. וע"ז נאמר פתחו לי כחודה של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של היכל ואולם. כי תורת ה' תמימה והיא תורת אמת שיש בכל אות כלל כל התורה. ולכן החכמים המכוונים המצוה לאמיתה של תורה הרי במצוה זו כל התורה. וכמו שכל תרי"ג מצות תלוין בכל מצות התורה כמו כן במצות חכמים. ולא עוד שנכתב על כל מצות חכמים מ"ע ול"ת ועשית על פי הדבר. לא תסור מן הדבר. והקב"ה רצה שיהיו המצות האלו על פי דברי חכמים שהם יוציאו מכח אל הפועל מצות אלו. ולכן חביבין דברי סופרים מדברי תורה שהיא חיבה יתירה שרצה בנו שיהי' הציווי והמעשה הכל על ידינו. וזה הברכה להדליק נר חנוכה כי באמת נר חנוכה הוא תיקון בעולמות שלמעלה ובימים האלו המצוה עלינו להדליק זה הנר. והוא מקום וכלי אל ההתחדשות. וע"י הדלקת נר חנוכה יכולין לקבל מזה ההתחדשות:
אא"ז מו"ר ז"ל אמר הפסוק הדר כבוד הודך הוא בחנוכה שהוא תיקון בחי' הוד ונתקן בהלל והודאה כדכתיב ודברי נפלאותיך אשיחה ולכן נמצא בגמ' מהדרין ומהדרין מן המהדרין בעבור ג' הלשונות הדר כבוד הודך עכ"ד ז"ל. והענין שהאור יורד ממדריגה אחר מדריגה בג' עולמות עד שמתגלה הארה מהוד כבוד מלכותו ית"ש בעולם הזה והמהדרין זוכין להרגיש ממדריגה גבוה מזה וכן בנר יש ג' בחי' שמן פתילה ואור. וגם באש עצמו יש ג' נהורין תכלא חיוורא כו'. והכל לרמוז כי האור א"י להתגלות בעולם רק בהשתלשלות המדריגות. ואהרן הכהן בהדלקת המנורה המשיך מזה האור לעולם שלמטה. וזה הרמז שאמרו אבן הי' ובו שלש מעלות שעלי' הכהן עומד ומטיב הנרות רמז על ג' בחי' הנ"ל:
מזוזה בימין נ"ח משמאל. כי המצוה להדליק על הפתח מבחוץ. כי הפתח משמש כניסה ויציאה. ומזוזה דרך ביאתך מימין ונר חנוכה דרך יציאה משמאל. כי צריכין שמירה בביאה ויציאה. כדכ' ה' ישמר צאתך ובואך. ונר חנוכה הוא להיות מרגיש קצת הארה אפילו כשאנו מבחוץ. וזה ענין הודאה שתקנו כי ההלל מיוחד לבנ"י בכל הישועות. והודאה הוסיפו לפי שראו שנס הזה הוא להשאיר הארה גם לימי הגלות כשיהיו מבחוץ. ובאמת בביהמ"ק כשאדם נכנס בו יצא משם טעון ברכות והי' נשאר לו רשימה מביהמ"ק בכל מקום שהלך. וכמו כן כשיצאנו לגמרי מבית מקדשינו הניח לנו הקב"ה רשימה וזכר מהארת ביהמ"ק שלא נשכח לגמרי הארת ביהמ"ק. וזהו בחי' הודאה כי ההלל הי' בביהמ"ק. ועתה יש לנו להודות ולהאמין כי עוד יש בנו הארה מביהמ"ק אפילו שאין מרגישין בזה זהו בחי' הודאה:
הנס והישועה בחנוכה נעשה ע"י הכהנים. כי מדת הכהן לקרב בני ישראל להקב"ה כדאיתא באהרן אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. ולפי שעמדה מלכות יון הרשעה להשכיח תורה ומצות מבני ישראל. לכן הכ"ג מסר את נפשו ועלתה בידו. והתקין עוד הכנה לדורות בימי חנוכה שהימים מסייעים לקרב לבות בנ"י לשמים. וזה מזוזה בימין ונ"ח משמאל הוא בחי' שני שדיך זה משה ואהרן. משה רע"ה הוריד התורה מן השמים וכביכול נתלבש אלקותו ית"ש בצמצום אותיות התורה. וכן מזוזה היא פרשה מן התורה וחקוק שם שדי שצימצם להשרות שכינתו בבנ"י. וביהמ"ק הי' בחי' אהרן הכהן להיות בית מיוחד שבנ"י מפרישין ומבדילין מקום מיוחד אליו ית"ש. וכמו כן בכל איש ישראל להיות דירה בלבו ליראת ה' ואהבתו. ואהרן מסר נפשו לקרב בנ"י לאביהם שבשמים והשפיל עצמו לשפלים מבנ"י לקרב לבם. וכמו כן מתתיהו כ"ג אחריו הניח הארה לדורות השפלים. ועליו נרמז ושם דרך המדליק נרות במבואות האפלים שבשביל זה זכו למלוכה בני חשמונאי כמ"ש בשאול בשביל שהדליק זקנו נרות במבואות האפלים:
כתיב נר מצוה וכתיב נר ה' נשמת אדם. והענין כי נר הוא כלי אל האור. והנה הגוף הוא בציור אברים כפי כחות הנמצאים בנשמה. ולכן ניתן רמ"ח מצות לתקן כל אבר להיות כלי אל אור הנשמה המיוחד לזה האבר. וע"י המצות נגמר הכלי להיות הארות הנשמה מתגלין בגוף וזהו בחי' נר מצוה. אכן באמת גם הנשמה בעצמה וכל הכחות הנרשמים בה הכל רק הכנה וכלי לקבל חיות אלקות. וזה נר ה' נשמת אדם כי הגוף כלי אל נר"נ. נפש לרוח. רוח לנשמה. ונשמה לקבל אור עליון. והקב"ה נתן זה התקשרות שיהי' הגוף מקושר לנפש ונשמה וכפי תיקון הגוף מתעורר כח הנשמה. אכן כמו כן ע"י התעוררות הבא מלמעלה. הנשמה מעורר את הגוף. ובחי' נר מצוה הוא בימי המעשה וגם נר חנוכה שהיא מבחוץ. אבל נר ה' הוא בשבת שמתגלה הארת הנשמה ומעלה את הגוף. והוא בחי' חירות. לכן כתיב חופש כל חדרי בטן ואז"ל מלשון לחפשי ישלחנו. כי כשמתגלה הארת הנשמה נעשה גם הגוף בן חורין להתדבק ברוחניות ולהבדל מן הגשמיות. לכן כתיב כי אתה תאיר נרי ופ"א כ' אתה נרי. והיינו לא זו כי נר ה' נשמת האדם שע"ז כ' אתה נרי. אך גם זה הנר מעלה את הגוף ג"כ כנ"ל שהוא בחי' נר מצוה. לכן כתיב תאיר נרי שנר ה' יעלה את נר מצוה כנ"ל:
בחנוכה קורין בנשיאים. דכתיב זאת חנוכת המזבח. זאת הוא דבר שקיים לעולם ואיתא במדרש נשא כי הראה הקב"ה לכל שבט מה שיהי' בו עד לימות המשיח. לכן זה קרבן הנשיאים היה הכנה לכל הדורות. ואיתא במד' בהעלותך כי ניחם הקב"ה לאהרן ושבטו שלא היו בחנוכה וא"ל שקרבנם הי' לשעה ושלך לעולם קיימת. פי' שאהרן ושבט לוי שהם הנבחרים מכל השבטים הם תקנו זו החנוכה של הנשיאים להיות קיים לעולם. שבאמת הנשיאים מעצמם הקריבו כמ"ש במדרש קח מאתם. מאתם הי' דבר זה. אבל אהרן העלה את קרבנם לשורש שיהי' דבר המתקיים לעד. ולכן ע"י נרות חנוכה מתעורר הארה מזו החנוכה:
Section 26
תרנ"ח
ב"ה
איתא במדרש וישלח חדשים לבקרים רבה אמונתך ממה שאתה מחדשנו בכל בוקר אנו יודעין שאמונתך רבה לתחיית המתים. וממה שאתה מחדשנו בבוקרן של מלכיות אנו יודעין שאמונתך רבה לגאלינו. כמו שבכל יום נעשין בריה חדשה וכל סדר הלילה הוא בשביל זה ההתחדשות. כן כל גלות כדי להביא התחדשות כמ"ש לעיל בפ' ויצא על פסוק ואומר אך חושך כו' ולילה אור בעדני. גם חושך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר. פי' כי גם בלילה יש אור רק שהוא בדרך נסתר. אור הבא מתוך החושך. ובגלות יון שנק' חשך כמ"ש במדרשים והי' הכנה להתחדשות אור בעדינו ולכן נקרא חנוכה על התחדשות שנעשה אחר זה המלכות יון. ואיתא שאומרים בכל יום מזמור שיר חנוכת בשביל הארה שנתחדש בכל יום ונפשות שנתבררין בכל יום מחושך לאור. כי הקב"ה עושה פלא. ובכל יום נמצא רמז מתחלת העולם ועד סופו. כמ"ש מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית ומ"ב כולל כל הבריאה עד תחיית המתים ועוה"ב וע"י חדשים לבקרים צריך האדם להחזיק באמונתו ית"ש. ומכש"כ כשנתחדש גאולה מבוקרן של מלכיות שהוא לחזק אמונת בני ישראל:
איתא בחנוכה קורין בנשיאים. והענין הוא כמ"ש במשכן וידעו כי אני ה' כו' הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם. שהשראת השכינה במשכן הי' גמר ותכלית יציאת מצרים. כמו כן בכל גאולה ממלכות אחד זוכין אח"כ להשראת השכינה. וכן הי' בחנוכה גילוי שכינה. ולכן עשו חנוכה כמו בשעת בנין הבית. כי אחר שנטהרו מטומאת היונים הי' השראת השכינה בבית המקדש. ונאמר עוד כי מאחר שתקנו שמונה ימים. ראי' שהי' זה בבחי' בעלי תשובה. ולפי שבמקום שבע"ת עומדין אין צדיקים יכולין לעמוד. א"כ נגלה להם אח"כ אור חדש ביותר ממה שהי' מקודם. ולכן עשו חינוך עתה. וגם המשכן היה בבחי' בעלי תשובה. והנה נשאר מזה חנוכה לכל שנה ושנה שנפתחין שערי תשובה בימים האלו. ולכן המצוה על הפתח. לומר שנפתח פתח לקבל הרוצה לשוב בתשובה בימים אלו ולחדש מעשיו לטובה:
איתא בקדמונים שיהיה מזוזה בימין ונ"ח בשמאל ובעה"ב בטלית מצויצת באמצע. ומדקדקין דלילה לאו זמן ציצית. אבל הרמז הוא כי מלכות יון הרשעה עמדה להשכיח את התורה ומצות. אבל עצת ה' היא תקום. והקב"ה נתן לנו מצות ציצית דכתיב בהם וזכרתם את כל מצות ה'. למען תזכרו. וע"י מצות ציצית נשאר רשימה בגוף איש הישראלי שאינו יכול לשכוח המצות. ז"ש תזכרו לשון נפעל להיות הזכירה דבוק בעצם האדם ולא יוכל לשכוח. ובאמת כל מצוה היא להביא הזכירה באבר המיוחד למצוה זו כי הנשמה יש בה זכירה וזוכרת שנשתלחה בעולם לעשות רצון הבורא ית' רק הגוף משכח. והמצוה מאיר את כלי הגוף להיות דבוק בזכירה הנ"ל. אבל ציצית מביא זכירה לכל האברים ולכן אמרו ששקולה נגד כל המצות הואיל ועל ידה וזכרתם את כל מצות ה'. וזה הרמז בעה"ב בטלית מצויצת כי הנשמה היא בעל הבית ומלבוש הגוף של איש הישראלי הוא מציצית שנשאר בו רשימה וזכירה ע"י מצות ציצית כמ"ש במד' בנות ציון בנים המצוינים לי:
מלכות יון הרשעה הי' כל כוונתם לבטל בנ"י מתורה ועבודת השי"ת. לכן הי' הנצחון ע"י כהנים עובדי השי"ת. וכמו כן אותו הדור הי' כל צרתם מחמת ביטול תורה ועבודה לשם שמים בלבד ולכן רבת את ריבם שהי' הריב שלהם כמו הריב למעלה שהי' כל כוונתם לשם שמים. וזה הנס הוא חיבה יתירה לבנ"י להראות כי חפץ הקב"ה בעבודתם לכן נתקן ההלל הללו עבדי ה' שהרי עדות יש שאתם נבחרים להיות עבדי ה' ולכן בימים האלה צריך האדם ליקח עצמו לעבודת ה' בשמחה וזהו מזוזה בימין ונ"ח בשמאל כי מזוזה היא תורה שבכתב ובשמים מבורר כי חלק ה' עמו. אבל בעוה"ז עלמא דשיקרא צריכין עדות ע"ז וכשהקב"ה עשה לנו נסים נתברר גם בעוה"ז כי אנחנו עמו. וימין הוא כמ"ש אורך ימים בימינה עולם שכולו ארוך בחי' עולם הבא. ועוה"ז בשמאלה הוא העדות של נר חנוכה כנ"ל:
עוד יובן מזוזה בימין נ"ח משמאל. שהם שמירה אצל הפתח ומזוזה מציל האדם כמ"ש בזוה"ק מזוזת זז מות. אבל נר חנוכה משמאל הוא חיבה יתירה להנקם מאויב דכ' עזה כמות אהבה זה בחי' מזוזה מימין. קשה כשאול קנאה להנקם. כמ"ש רשפי' רשפי אש וכמ"ש נקמת את נקמתם. ועל ב' אלו כתיב להצילך. ולתת אויביך לפניך. [ויתכן לומר כי מ"ד נ"ח בימין הוא ע"פ מ"ש כשישראל זכאין גם השמאל נעשה ימין כדכ' ימינך ה' נאדרי כו' ימינך ה' תרעץ אויב. אבל אין כל הדורות זוכין לזה לכן הלכה נ"ח משמאל והבן] וע"ז תיקנו הלל והודאה:
עוד ב' המצות מזוזה ונ"ח כמו תפילין ש"ר ושל יד. ואיתא שם ה' נקרא עליך זה תפילין שבראש והוא בחי' תורה אור חלק הראש והנשמה דכתיב בי' למען תהיה תורת ה' בפיך. וכמו כן מזוזה שהיא פרשיות שבתורה חתימות שם שד"י מלבר והוי"ה מלגאו שניהם גי' ש"ם. ותפילין של יד כ' בי' וקשרתם שהוא שעבוד הגוף במעשה והוא בחי' נר מצוה וזהו נר חנוכה חנו כה. כמו ידכה יד כהה. לכן מזוזה למעלה ונ"ח למטה כמו תש"ר וש"י. וכמו שיש ב' רשימות באדם חותם על זרועך ועל לבך. כן במקום ודירת איש ישראל מזוזה ונר חנוכה:
Section 27
תרנ"ט
ב"ה
להדליק נר חנוכה. ולא אמרו נר בחנוכה. רק שזה הנר חנוכה צריך איש ישראל להדליק. וכן נר שבת. הנרות הם למעלה ואותנו צוה להדליקם שבמעשה האדם למטה מאירין הנרות למעלה. ואיתא בשם האריז"ל להדליק נר חנוכה הוא שם קדוש נח"ל נוצר חסד לאלפים. וכ' נפשנו חכתה לה' ר"ת שם הנ"ל. שע"י הבטחון שהי' לבנ"י באותן דורות השפלים שהיו ימי חושך. ע"י הבטחון והקווי אל ה' הוציאו מכח אל הפועל אותו השם והנחל. כי יש שמות למעלה שמיוחדים שבנ"י יוציאו אותם מכח אל הפועל. וכ"כ קוה קויתי ה' כו' ויעלני כו' מטיט היון כו' ויתן בפי שיר חדש כו' יראו רבים וייראו ויבטחו בה'. שמצוה לראות נר חנוכה ובזה מתחזקים לבטוח בה' אפילו בימי החושך ואפילה. וכן אמר מו"ז ז"ל רמז על חנוכה ס"ת הפסוק נכון לבו בטוח בה' סמוך:
מזוזה בימין ונ"ח בשמאל. כי הרשעים עמדו להשכיחם תורתך. ומזוזה הוא להזכיר לאדם תורת ה' ומצותיו. וכ' נר לרגלי דבריך. וכן איתא שתכלה רגל מן השוק. ופי' מו"ז ז"ל שהוא לבטל הרגילות והטבעיות. כי רגלים הם דרגין תחתונים לכן הם משוקעים ביותר בטבע והרגל וזה גורם שכחה. וכלל הדברים כמ"ש ויגע בכף ירכו. והוא בחי' גיד הנשה דמנשיא פולחנא דמארי'. ומזוזה בימין כמ"ש נצח ישראל לא ישקר. לכן הוא בקביעות לעולם. אבל השמאל עוד לא נתקן רק בימי חנוכה נתקן גם השמאל. ואיתא רמז טבוח טבח והכן אותיות חנוכה. ובגמ' איתא והכן טול גיד הנשה בפניהם. והכל ענין אחד כי ענין הכנה הוא הזריזות. היכון לקראת אלקיך ישראל. היפוך השכחה שלא לעשות המצוה כפי הרגילות רק בהתחדשות התלהבות בכל עת בזריזות:
בחנוכה גומרין את ההלל. כי באמת עיקר ההלל הוא בביהמ"ק כדכתיב פתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה. לכן ברגלים שעלו בנ"י להיראות בביהמ"ק הי' העיקר ההלל כי ההלל הוא בשמים. וזה הלשון גומרין את ההלל כי התחתונים גומרין את ההלל ואין המצוה נקראת רק על מי שגומרה. הגם כי עיקר ההלל למעלה אבל סיום ההלל למטה. אבל בחנוכה המצוה מבחוץ כי יורד הארה בימים האלה גם מבחוץ לכן גומרין את ההלל אפילו מבחוץ. והוא שלא בהדרגה כי המה ימי נסים. ועשאום ימים טובים בהלל והודאה. טוב הוא אור הגנוז כדכתיב וירא כו' האור כי טוב. וזה האור א"י להתגלות תמיד. רק ביו"ט מתגלה לבנ"י הארה מזה. לכן הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו שהתגלות חסד הטוב מתפשט לעולם. ובנ"י מעידין ע"ז שיש להם הרגשה בזה הטוב כמ"ש יאמר נא ישראל יאמרו נא בית אהרן כי הם מעידין על זה. כמו כן תקנו בימים האלה להיות הרגשה והארה מטוב הגנוז:
Section 28
תר"ס
ב"ה
שם חנוכה הוא התחדשות שע"י הנס נעשו כברי' חדשה כדאיתא כל שעושין לו נס ואומר שירה בידוע שנמחלו לו כל עונותיו א"כ נעשה כברי' חדשה. והנה בקי"ס שירה חדשה שיבחו גאולים פי' חדשה שאינה מתיישנת לעולם. והרי מתחדשת השירה בכל יום בבנ"י. ועתה בחנוכה מצאו התחדשות בשמונה ימים אלו ע"י הלל והודאה שנתמלאו בשמחה ע"י הנס:
איתא המהדרין נר לכל או"א. פרש"י המהדרין אחר המצות. והטעם כי עיקר הנס הי' לגבור על אותן הרשעים שרצו לבטל בנ"י מתורה ומצות. א"כ מי שמהדר ביותר אחר המצות מתפעל ביותר בימים אלו. ונראה שתקנה זו היתה גם אז. שהי' ג"כ בבנ"י כמה מדריגות. הגם שכולם שמחו בעשיות המצות. מ"מ מי שעושה המצוה מצד החיוב. ואונס רחמנא פטרי'. אינו מיצר כ"כ. אבל המהדרין ומשתוקקין לקיים מצות ה'. להם הי' נפש מרה בגזירת היונים. וכשנעשה הנס נתמלאו שמחה. ולכן הוקבע גם המצוה לפשוטים ולמהדרין. ומהדרין אחר המצות יכולין למצוא הארה ביותר בימים האלו. והנה חילקו מצות חנוכה. ומהדרין. ומהדרין מן המהדרין. משמע שיש ג' מדריגות בעבודת הבורא. והם בחי' מעשה דיבור ומחשבה. דכ' נר מצוה והוא בעשי'. תורה אור הוא למהדרין שמשתוקקין אחר המצות ועושין בהתלהבות והמצוה הוא להם תורה. וזה בחי' הדיבור. ובכל מצוה תיקנו ברכה לפני' בחי' דיבור. ובאמת הברכה אות הוא שהמצוה חביבה עליו ביותר. זהו בחי' מהדרין. ויש עוד דרך חיים תוכחות מוסר הוא התכלית של תורה ומצות שיתקן נפשו על ידיהם ומתעלה לדרך החיים והוא בכח המחשבה. לכן רמזו מהדרין מן המהדרין מוסיף והולך. כי הוא לאדם שהוא מהלך ומתעלה ע"י תורה ומצות. וזה ג"כ רמז מזוזה בימין ונ"ח בשמאל נר מצוה ותורה אור ובעה"ב מצויץ באמצע הוא עיקר התכלית שתורה ומצות יעשו רשימה בנפש האדם להדריכו בדרך חיים. וכ' נר לרגלי דבריך הוא המצות בעשי' שמתקן הגוף שיהי' מוכן ללכת בדרך החיים. ואור לנתיבתי שמאיר לו הדרך להיכן ילך ונפתחין לו נתיבות חכמה:
במדרש בהעלותך אל תהי מצות זקנים קלה בעיניך שגם עלי גוזרין ואני מקיים כו'. ומביא הפ' דברי חכמים כדרבונות שמכוין הפרה לתלמי'. וכמסמרות נטועים. יש להם כח ברזל ונטיעות השורש ע"ש. והענין הוא כי התקנות ומצות של אנשי כנה"ג הם תיקונים לנפש האדם. והם תיקונים למעלה. מסמרות למטה. ונטועים בשורש העליון. וכן בחנוכה איתא קבעום ועשאום ימים טובים. פי' קבעום למטה ועשאום למעלה והקב"ה מסכים עמהם. ולכן קורין פרשת נשיאים בחנוכה דכתי' ויקרבו הנשיאים כו' והקב"ה הסכים עמהם כמ"ש קח מאתם. כי בהקמת המשכן וכן במקדש שרה רוה"ק על הזקנים. וכל התקנות שלהם הם רצון הבורא ית"ש כמ"ש שאל אביך ויגדך הוא לשון המשכה. מסמרות. דרבונות. זקניך ויאמרו לך הוא שיאמרו לך רצון אביך שבשמים:
ענין הלל והודאה הם שם א"ד ושם אהי"ה כי כל נפלאותיו של הקב"ה הם סתים וגליא. וכשנעשה נסים לאבותינו יש הלל על הישועה שבנ"י מרגישין ורואין. אבל עומק נפלאותיו אין לשער ולספר כמ"ש ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך וזה עיקר הישועה התיקון שנעשה למעלה וזה בחי' הודאה מה שאין רואין בעין. רק שמבינים מן הנגלה. הנסתר. וע"ז יש להודות. וזה הישועה הנסתרת הוא קיים לדורות שהוא למעלה מן הזמן. וזה שם אהי"ה. וכמו כן בהללוי' שאמרו חז"ל שהוא גדול שבכולן שכולל שם ושבח כאחד הוא ג"כ ב' שמות הנ"ל שם אדנ"י ואהי"ה גי' הללוי"ה. ובאותו הדור היו חכמים גדולים כמ"ש בני בינה כו' קבעו. והבינו שזה הנס יש בו דברים נסתרים. ולכן זכו להמשיך רשימה מזה הנס על כל השנים שזה מבחי' שם אהי"ה כנ"ל:
איתא בגמ' בפורים אין אומרים הלל דאכתי עבדי אחשורוש אנן. ויש להבין דגם בשאר יו"ט וחנוכה שהם זכר ליציאת מצרים ולמפלת מלכות יון מ"מ אכתי עבדי אדום אנן. ג"כ הללו עבדי ה' ולא עבדי מלכי אומות. אכן באותן הימים שנעשה גאולה כז) מתעורר חירות בנפשות בני ישראל. ונק' עתה עבדי ה' ולא עבדים אחרים. כי א"י לומר הלל בשלימות רק כשיש זמן חירות ולכן אותן הימים שיחיד גומר בהם את ההלל הם ימי חירות. בודאי לעולם בנ"י מהללין את הבורא כדכ' עם זו יצרתי כו' תהלתי יספרו. אבל לגמור ההלל בשלימות הוא בזמנים שיש חירות ואז חל עלינו מלכות שמים ואז מתמלאין שיר ושבח. וזה עצמו פי' עבדי ה' ולא עבדי פרעה. כי כל העבדים העבדות לעול ולמשא עליהם. אבל עבדי ה' מכח העבדות מתמלאין שיר וחדוה וזה האות על קבלת מלכות שמים וכמ"ש בזוה"ק על הפרות ארונא דעל גבייהו עביד להון לזמרא:
בנוסח הברכה שעשה נסים בימים ההם בזמן הזה. כי כל הנסים שנעשו לנו לא היו במקרה. וכולם ישועה והכנה לדורות. ואיתא כי ימי חנוכה מאירים לימי טבת שהימים אלו הם חשוכים. והקב"ה מכין רפואה קודם למכה והזמין לנו אותן ההארות לישועה על הימים הבאים. ולכן צריכין לבקש לקבל הארה מימים אלו להיות נשאר בנפש האדם. ולכן אומרים שעשה נסים בזמן הזה. שנצרכים לאלה הנסים ביחוד בימים הללו. והנה שלשה מועדות בשנה מאירים לכל השנה. אבל אח"כ כשירדנו בגלות ונתרבו ימי החושך. הזמין לנו הקב"ה עוד מועדות חנוכה ופורים להאיר לנו לימי החושך כדכ' נפלאותיך ומחשבותיך אלינו:
אמו"ז ז"ל הגיד בשם הקדושים על הגמ' פתילות ושמנים שאין מדליקין בשבת מדליקין בחנוכה. שהוא רמז שאותן הנפשות שאין יכולין לעלות בש"ק מ"מ יש להם עלי' בחנוכה. ואמר כי נפש נוטריקון נר פתילה שמן. ומצאתי רמז לזה מן הפסוק סבוני כדבורים דועכו כאש קוצים ואיתא כי שלש כי אמילם רמז לג' מלכיות בבל מדי יון. א"כ דועכו כאש קוצים רומז על יונים. וכ"כ רש"י דחה דחיתני לנפול על יון ע"ש. ופי' דועכו כאש קוצים שלא הניחו אורן של ישראל להאיר בשלימות רק קופץ ממקום למקום כן פרש"י שם. וזה עצמו פסול הפתילות שהאור מסכסכת בהם. לכן הגם שביהמ"ק הי' קיים מ"מ לא הי' האור מאיר בשלימות ע"י גזירות אותן הרשעים. וכן הוא בפרט כל נפש. שנצרך נר פתילה שמן שיחול עליהם אור הקדושה. והם בחי' מעשה דיבור ומחשבה. וכשאין המדו"מ מתוקן. אין השמן נמשך והאור מסכסך. וכן הי' בימי חשמונאי אעפ"כ כתיב כי אמילם וזכו לגבור על חושך של יון. ולכן הימים הללו מסייעים לכל הנפשות אפילו פתילות שאור מסכסך בהם יכולין להתתקן ולהאיר:
איתא כי היונים רצו לבטל חודש שבת ומילה. דכ' שער החצר הפנימית כו' ביום החודש יפתח וביום השבת יפתח. ובהם התגלות הפנימיות שנמסר רק לבנ"י. ולעומת זה ג"כ בנפש ברית הלשון וברית המעור. והרשעים עמדו לסתום אלה הפתחים. וגם ברית הלשון ע"י שכפו לתרגם התורה יונית. וכשנעקרו אותן הרשעים נגלה לבנ"י עוד הארה על הפתח גם מבחוץ:
Section 29
תרס"א
ב"ה
איתא ברוקח כי הל"ו נרות דחנוכה מול הל"ו שעות שהאיר אור הגנוז בששת ימי בראשית ע"ש. א"כ נראה שנר חנוכה הוא מאור הגנוז והוא מאיר בתוך החושך הגדול זהו שרמזו שמאיר מסוף העולם ועד סופו שאין העלם וסתר עומד נגד זה האור כי העולם נק' הטבע שהוא מעלים ומסתיר האור. אבל אור הראשון הי' מאיר בכל אלה ההסתרות וגנזו לצדיקים. וע"ז כתיב זרח בחושך אור לישרים. וכ' העם ההולכים בחושך ראו אור גדול. ואותו הדור בימי יון הרשעה הלכו בחושך כמ"ש חז"ל וחושך זה יון שהחשיכו עיניהם של ישראל ומ"מ אותו הדור מסרו נפשם והלכו בעבודת השי"ת גם תוך החושך. לכן זכו שהאיר להם מאור הגנוז ונשאר הארה מזה האור לימים השפלים בכל שנה ושנה. וכל עובד ה' צריך לשמוח בימים הללו שיש בהם הארה מאור הגנוז בעבודת השי"ת שכן עיקר כוונת הרשעים הי' להשכיחנו תורת ה' וחוקיו ונרות חנוכה מביאים. זכירה:
הלל והודאה בחי' נפש וגוף. כי הלל הארת הנשמה והנפש כמ"ש כל הנשמה תהלל. והודאה הכנעת הגוף להסכים עם הנפש. ולכן יש כריעת הגוף בהודאה. וכ' הוציאה ממסגר נפשי עי"ז להודות כי הנפש במאסר הגוף וכשיש גאולה וחירות אל הנפש צריכין להכניע גם הגוף להודות לה'. כי הודאה בפה שהוא בהשתתפות הגוף. והלל במחשבה ורצון. והם בחי' גאולה ותפלה. כי הנפש באמת חלק אלקות רק שנאסר תוך הגוף וצריך גאולה. ותפלה לתקן גם הגוף שהוא גשמיי. בשר ודם. וכן בסמיכות גאולה ותפלה בכל יום ברוך אתה ה' גאל ישראל ס"ת הלל וסמיך לי' אדני שפתי תפתח שהוא תפלה:
יון החשיכה עיניהם של ישראל. ע"י שלא הניחו לעשות המצות שהם נרות. מצות ה' כו' מאירת עינים. וע"י ביטול המצות החשיכו עיניהם. וגם הביאו חושך לכל העולם כי המצות מאירין לעולם כמ"ש ונר מצוה. ואחר שנצחום הוסיפו עוד נר חנוכה מצוה דרבנן שהוא נר המאיר תוך החושך הגדול ביותר כדאיתא במד' דברי חכמים כדרבונות כו' מכוונים הפרה לתלמי'. אפילו למי שנמשל לבהמות נדמו. עכ"ז ע"י מצות דרבנן יוכל לבוא לקיים גם מצות דאורייתא. וזה נר חנוכה שמתחנך האדם להתקרב גם למצות התורה ממש. לכן הוא בפתח בחוץ. התקן עצמך בפרוזדור שתכנס לטרקלין:
איתא במדרש תצוה על פסוק זית רענן כו'. כמו הזית אחר שבועטין אותו באבנים נותן שמנו כן נמשלו ישראל שהאומות משעבדין עמהם ואח"כ נותנין שמנם. עוד שם כמו שאין השמן מתערב במשקין ולעולם צף למעלה כך ישראל אין יכולין להתערב באומות כמ"ש ונתנך ה' אלקיך עליון כו'. וכ"ז מתקיים בימי חנוכה ולכן הוא בשמן. כי החשיכו עיניהם של ישראל ברוב הגזירות. וכל כוונתם הי' להשכיח התורה להיותם מדמים בנפשם שיתערבו בנ"י בתוכם. ובאמת נתעלו בנ"י למעלה שא"י להתערב בהם ועוד אח"כ נתנו שמנם כי רוב תורה שבע"פ נתפרשה בבית שני אחר הנס דחנוכה. ותיקנו כמה תקנות וסייגים שבתלמוד. וזה ג"כ רמז נ"ח בשמאל ומזוזה בימין. כי מזוזה תורה שבכתב. ונ"ח תורה שבע"פ. ויתכן לרמוז ונתנך עליון נוטריקון על יון כי יון המשובח בין הד' מלכיות כמ"ש במד' אין בה מום. ונתפרשה התורה יונית. אבל כשעמדו על בנ"י להשכיחם התורה נדחו ונעשו בנ"י עליון על יון. וזה הכנה להיות על כל גויי הארץ שהוא גאולה העתידה:
בחנוכה קורין פ' הנשיאים דאיתא שניחם הקב"ה את אהרן שלא הי' לשבטו חלק בחנוכת הנשיאים וא"ל שלך לעולם קיימת. דהנה הנשיאים המשיכו דרך חדש מעולם העליון. דכל התחדשות בא משורש העליון כדכ' אין כל חדש תחת (השמים) [השמש] ומן י"ג מדות נמשך התחדשות. ולכן בתשרי שמתחדש השנה נפתחין י"ג מדות הרחמים. וזה היה חנוכת י"ב הנשיאים ומדת אהרן כ"ג הוא מדת נוצר חסד כידוע. וכמו שנפתחו בחנוכת המשכן י"ג שערים מי"ג מדות כן בחנוכה זו נפתחים שמונה מדות עד נוצר חסד שהם בחי' כ"ג. ולכן איתא להדליק נר חנוכה ר"ת שם נוצר חסד לאלפים. וזהו בחי' שלך לעולם קיימת שכן הוא המדה נוצר חסד לאלפים היינו לעולם. אלפים טובא משמע. ומעין זה נשאר פך אחד חתום בחותמו של כ"ג זה נקודה של חסד שנשמר ונוצר לעולם בכח הכ"ג ומדות הכ"ג מאירין בח' ימי חנוכה אלו. והרמב"ן ז"ל רומז ג"כ שלך לעולם קיימת על נרות דחנוכה ודבר ה' בפיו אמת כמ"ש:
כשעמדה מלכות יון הרשעה להשכיחם תורתך. כי הי' להם חכמה טבעיות וזו החכמה מביא שכחת השגחת הבורא ית"ש ובנ"י נבראו להעיד על הבורא שהוא מנהיג כל הטבע. יון גי' גלגל. שהיו בקיאין בחכמת גלגל המזלות. אבל באמת הנהגת כל הגלגל הכל עפ"י הנהגה עליונה. וכמ"ש בספרי קודש אנכי ה' אלקיך. אלקיך גי' גלגל. וגי' היה הוה יהיה. שמאתו בא כל אלה הגלגלים שמתהפכין תמיד מראשן לסופן הכל לכבודו ברא להודיע שהוא ראשון והוא אחרון. וז"ש כי היא חכמתכם ובינתכם דרשו חז"ל זה חכמת חשבון המזלות. פי' שחכמי ישראל יודעין שורש כל החשבונות הללו. ולכן נקראו סוד העיבור שהוא שורש כל מהלך המזלות עפ"י הנהגה עליונה. וזו חכמה האמיתית כמ"ש הן יראת ה' היא חכמה. אבל חכמת הטבע אדרבה מביא לשכוח את הבורא. ולכן תיקנו להלל ולהודות שע"י הודאה והלל לה' על כל הדברים זה מביא הזכרון שלא להיות נטבע תוך הטבע ולבוא לשכחה. וכמ"ש ז"ל ולא שכחתי מלברכך שהברכה מביא זכרון וכמ"ש זכירה בפה:
Section 30
תרס"ב
ב"ה
כשעמדה מלכות יון כו' להשכיחם תורתך. ועתה שהקב"ה נקם את נקמתינו יש כח באיש ישראל לשכוח הבלי עולם כמ"ש שכחי עמך ובית אביך שצריך איש ישראל לשכוח בעסק עוה"ז ולזכור תמיד בעבודת הבורא ית"ש ולעשות מזה עיקר. והיונים רצו להשכיח אותנו העיקר ולעשות מטפל עיקר. וזה עצמו הרמז מזוזה מימין ונ"ח משמאל. דכתיב אורך ימים בימינה שכן צריך להיות באיש ישראל התורה ימין ועיקר והוא בחי' הנשמה. ועושר וכבוד יהי' לשמאל וטפל אל הנפש ובכח הנר חנוכה יכולין לבטל הגוף אל הארת הנשמה. וזה ג"כ ובעה"ב בטלית מצויצת באמצע. שהציצית רומז אל ב' הדברים וזכרתם את כל מצות כו' ולא תתורו אחרי לבבכם. שהיא הזכירה בנפש. והשכחה במעשי הגוף. והרמז בעה"ב שאין היצה"ר שולט עליו והוא רק הלך ואורח. ובחי' הלל והודאה בודאי צדיק מאיר בו הנשמה ומתבטל הגוף. אבל גם כל איש ישראל עכ"פ יש בו בחי' הודאה שמודה ומבין שכך צריך להיות לעשות עיקר מעבודת הבורא ולשכוח בהבלי עולם ומשתוקק לבוא לזה ועי"ז זוכה לסייעתא דשמיא. וכדאיתא מודה על האמת ומזה בא להיות דובר אמת בלבבו:
תקנו המצוה בפתח. כמ"ש ז"ל בנרצע דלת ומזוזה שהיו עדים שפסחתי עליהם ואמרתי לי בנ"י עבדים וזה הלך וקנה אדון לעצמו ירצע בפניהם. מכש"כ מדה טובה המרובה ובנ"י אעפ"י שהם בגלות ומשועבדים למלכיות אעפ"כ יודעין ומאמינים כי הם עבדי ה' ומשתוקקין לצאת מעבדות אחרות לקבל עליהם מלכות שמים בודאי נעשה רושם על הפתח והדלת ומתברר המאמר עבדי הם. ואמרו מזוזה בימין ונ"ח משמאל. כי בפ' שמע והי' אם שמוע הוא מלכות שמים כמו שהי' אחר יציאת מצרים שנעשו בני חורין וקבלו עליהם עומ"ש שלימה. אבל נ"ח משמאל לומר אפי' בגלות ת"י האומות אעפ"כ עבדי ה' אנחנו. וזה שרמזו ובעה"ב בטלית מצויצת באמצע. כי קבעו חז"ל פ' ציצית אחר פ' שמע והי' א"ש. שפ' ציצית נחמה לבנ"י בגלות אחר שנתקיים בעונותינו מ"ש ואבדתם מהרה כו' ונתערבנו בין האומות. ניתן לנו מצות ציצית בד' כנפות לזכור מצות ה' אע"פ שנתפזרנו בד' רוחות העולם. וכתיב בו ב"פ אני ה' אלקיכם. אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי כמו שקבלנו מלכות שמים שלימה אחר יציאת מצרים. אני ה' אלקיכם פעם ב' אעפ"י שחזרנו להשתעבד תחת האומות. [וכעין שדרשו חז"ל בי"ג מדות ה' קודם שיחטא ה' אחר שיחטא] וכן מצינו בתורה אחר פרשת המרגלים שלא נכנסו לארץ ניתן להם פ' ציצית לנחמה. כי עיקר עבודת השי"ת בארץ ישראל. ובחו"ל נתן לנו הקב"ה עצות. ומצות ציצית לשמור אותנו כמ"ש ולא תתורו אחרי לבבכם כו' עיניכם כו'. לפי שנתערבנו בין האומות צריכין שמירה יתירה. וזה מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל ובעה"ב בטלית מצויץ כנ"ל:
בחנוכה ופורים תקנו לברך שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה. וביציאת מצרים בפסח לא תקנו נוסח זה. כי הנסים הכתובים בתורה שבכתב הם למעלה מן הזמן והיו מסודרים מעולם בתורה קודם שנברא העולם. אבל הנסים האלה היו לפי שעה ולפי הזמן וזה מזוזה בימין ונ"ח משמאל. מזוזה בימין בחי' תורה שבכתב והוא חיי עולם. ונ"ח משמאל בחי' תפלה וחיי שעה שהוא לפי הזמן כדכתיב לכל זמן ועת כו' תחת השמים. אבל התורה למעלה מן השמים. וחיי שעה לפי התשוקה וזכות הדור כמ"ש לכל חפץ. לכן נק' חנוכה ע"ש התחדשות לפי שאין כל חדש תחת השמש. רק מעין התחדשות לכן נק' חנוכה. ולכן המצוה מבחוץ ולמטה מעשרה. והוא הארה המתגלה בתוך הזמן והטבע והוא בחי' תורה שבע"פ כמ"ש קבעום ועשאום. וכן בפורים כתיב קיימו למעלה מה שקיבלו למטה שהי' בהתעוררות התחתונים והוא לחזק ידינו בגלות שגם בתוך החושך בכח בנ"י לעורר הנסים ויצאו מן הכלל ללמד על הכלל כולו:
הלל מיוחד רק לבנ"י כמ"ש עם זו יצרתי כו' תהלתי יספרו. ולפי שאמרו חז"ל במלכות יון מעלה גרה היא שמקלסת להקב"ה ורצו לדמות עצמם לבנ"י. אך לרשע אמר אלקים מה לך לספר חקי. לכן במפלתם תיקנו בהלל והודאה כי הלל מיוחד לעבדי ה' בלבד. הגם דכ' הללו את ה' כל גוים. מסיים הפסוק כי גבר עלינו חסדו. וזה יהי' לעתיד כשיבינו העובדי כוכבים ומזלות כח) להכניע עצמם להבטל אל בנ"י אז יהי' גם להם חלק בהלל אבל כאשר דימו להם שהם עיקר הי' להם מפלה [וי"ל עוד במדי דרשו ג"כ מקלסת להקב"ה ולפי שנאמר גבי כורש ויעבר קול כו' וגם במכתב כו'. לכן תיקנו בפורים מגילה בכתב והודאה בפה. וביון הי' רק בדיבור תקנו בהלל והודאה רק בדיבור]:
Section 31
תרס"ג
ב"ה
איתא בגמרא דבפורים לא קבעו הלל דאכתי עבדי אחשורוש אנן. ואינו מובן דגם עתה עבדי אדום אנן. מוכח מזה דשיעבוד הד' מלכיות כל אחד ענין בפ"ע. וכמ"ש ד' לשונות בגאולת מצרים שהי' שורש והכנה לכל הד' מלכיות. כי שעבוד בנ"י באלה הד' מצד הגוף שהוא מן ד' יסודות והם צריכין גאולה. וזה כח הד' מלכיות בחי' הד' מתכיות זהב כסף נחושת ברזל שהם בחי' אש מים רוח עפר. ובכל גאולה מאותו מלכות נגאל יסוד אחד. ויון מול בחי' רוח. ולכן תיקנו בהלל והודאה כי עיקר רוח בחי' קול ודיבור רוח ממללא. ובס' שערי הקדושה שכ' שכל המדות הם משורש הד' יסודות ורוח הוא לשמור מדיבור בטל ע"ש. ובאמת הרוח כולל בחי' אש ומים. אש בחי' התלהבות ומים בחי' הכנעה ורוח כולל ב' הנ"ל. ולכן תיקנו בהלל והודאה. הלל התלהבות. והודאה הכנעה. והיונים שעמדו להשכיח התורה הי' ע"י חכמה בטילה שלהם דברי הבל. והפה לא נברא אלא להודות לכן עתה שיש גאולה ברוח צריכין לעסוק בהלל והודאה:
כתיב הללויה אודה ה' בכל לבב. הם ב' לבבות לב חכם לימינו זהו בחי' הלל גי' מזוזה בימין שהוא התורה מיוחד ליצר טוב. ולב כסיל לשמאלו זה בחי' הודאה. מודים מכלל דפליגי. והוא בחי' נר מצוה שהמצות מאירין גם אל הגוף וזהו נר חנוכה שכלי הגוף צריכין לחנכם להימשך אחר הארת הנשמה:
בחנוכה קורין בנשיאים. דאיתא במד' נשא כשנתקרבו בני ישראל בתשובה אחר החטא אמרו לפני הקב"ה יחדש לנו דבר וחידש להם המשכן. דכתיב אשרי תבחר ותקרב. תקרב בחי' בע"ת ובכח התשובה נתחדש דרך חדש. וז"ש במקום שבע"ת עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד כי הם מחדשין דרך חדש. לכן בכל עת שנתקרבו בנ"י הי' ע"י התחדשות וכמו כן בימים אלו בודאי עשו תשובה ובכח זה נתקרבו ונצחו היונים ונתחדש להם הנס דמנורה. כי נר מערבי היה דולק כשהיו צדיקים כמ"ש בימי שמעון הצדיק הי' דולק. ועתה בכח התשובה נתחדש שהי' דולק שמונה ימים עפ"י נס. וכל הישועות שנעשו בכלל ישראל אחר הירידה וחזרו ונתקרבו. הי' הכל גם לדורות. ז"ש נשבעה בטוב ביתך גם אנחנו ע"י אותן שנתקרבו:
עשאום י"ט בהלל והודאה. דכתיב פתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה. א"כ אין יכולין להודות עד שנפתח שערי צדק ובחנוכה יש פתיחת שער לכן קבעו המצוה על הפתח לרמוז על פתיחת השער וכמו כן נפתח בנפשות בני ישראל. פתחו לי הוא בעצם האדם כי הנפש משתוקק להלל ולהודות להשי"ת רק נסגר בגוף כמ"ש הוציאה ממסגר נפשי ונר חנוכה רמז מעין אור ביהמ"ק כשבא איש ישראל לבית המקדש נפתח בו שערי הנפש. ולכן הי' י"ג השתחויות בביהמ"ק מול י"ג שערים כי בכל פתיחת שער יכולין להשתחוות ולהודות. והי"ג שערים בחי' השבטים כמ"ש לעתיד. שער ראובן אחד שער שמעון כו'. כי האבות רומזים לביהמ"ק עצמו. עזרה. היכל. אולם. והשבטים פותחין שערים איך לבוא לבית המקדש:
Section 32
תרס"ד
ב"ה
איתא בגמרא עדות הוא לישראל ששכינה שורה בישראל בנר מערבי שממנה מתחיל ובה היה מסיים. זה העדות שגילוי שכינה בעולם הוא רק ע"י הכנת בני ישראל שהם פנימיות הבריאה. ובאמת זה העדות הוא גם בגלות כמ"ש משכן העדות שנתמשכן בית המקדש בשני חרבנות בשביל עונות בנ"י. זה עצמו העדות גם עתה שכשאין בני ישראל מתוקנים כראוי א"א להיות גילוי שכינה בעולם. וכאשר מתוקנים נפשות בני ישראל נבנה המשכן והמקדש והאיר לכל העולם. וגם זה אמת כשנבנה ביהמ"ק בזה מתחזק נפשות בנ"י. שהמקדש ובנ"י עדים זה על זה. ולכן קורין בחנוכה פרשת הנשיאים דכתיב ויהי ביום כלות משה להקים כו' ויקריבו נשיאי ישראל כשנגמר כל הקמת המשכן כמו כן נתרוממו נשיאי בני ישראל וכוונו לדעת עליון. כמ"ש במדרש קח מאתם מאתם היה. פירוש קח הוא תורה כמ"ש לקח טוב נתתי. והם תיקנו סדר והוראת שעה מה שלא נתגלה למרע"ה. כמ"ש שם במדרש שחשש משה רע"ה שנסתלקה ממנו הנבואה ע"ש. ובאמת בנס דחנוכה נשאר קצת זכר מבית המקדש לזמן הגלות האחרון כמ"ש דורש אין לה דבעיא דרישה. וצריך האדם לזכור בימים הללו כי בנין ביהמ"ק תלוי בתיקון נפשות בני ישראל. ביהמ"ק הוא שורש כל העולם שקדם לכל הבריאה כמ"ש מרום מראשון מקום מקדשינו. וכמו כן בנ"י עלו במחשבה קודם הבריאה. וזה עצמו הרמז ממנה מתחיל ובה היה מסיים. שבנ"י הם הראשונים ואחרונים לכל הבריאה והם קיום כל הבריאה. והוא בחי' הש"ק שבו נגמר הבריאה. וסוף מעשה במחשבה תחלה. וכל אלה בחי' אור הגנוז שמאיר מסוף העולם ועד סופו שהוא קודם לכל הבריאה וסוף כל הבריאה. ומעין זה באדם עצמו בחי' ברית מילה שהוא שורש כל האדם. ממנה מתחיל ובה מסיים שהוא מושך הארה מן המוח לעשות תולדות בעולם וכל הציור בגוף הוא רמז אל הפנימיות:
וחנוכה מהימים שהיחיד גומר בהן את ההלל. כי הלל יש בו מכל הזמנים. עבר והוה ועתיד. ולכן אין יכולין לומר ההלל בכל עת. ואיתא האומר הלל בכל יום ה"ז מחרף ומגדף. והטעם כי הזמן והטבע מכחיש דבריו. אבל כשנפתח הארה מלמעלה מן הזמן. יש הלל. ובחנוכה שנעשה בו נסים ונס הוא פתיחת שער מלמעלה. לכן רמזו המצוה על הפתח. ופרסומי ניסא הוא דבר גדול. כי הנס מעולם הנסתר. רק הקב"ה עשה זכר לנפלאותיו גם בעוה"ז. וזה תליא במעשה האדם לפרסם הנס ולגלות אור הנס גם בעוה"ז. כמ"ש נתת כו' נס להתנוסס. וכל איש ישראל שמתפעל נפשו בחנוכה ע"י הנס ומתעורר לעבודת השי"ת ומשתוקק לבנין ביהמ"ק. הרי זה מפרסם הנס. ובאמת עיקר הישועה הי' באיבוד הרשעים היונים וגזירותיהם. רק הקב"ה עשה נס בנרות שישאר זכר מזו הישועה ובני בינה הבינו זאת וקבעו המצוה לדורות:
Section 33
תרס"ה
ב"ה
בחנוכה יורד קדושה וטהרה לישראל. והיונים טמאו השמנים וממילא פרחה הקדושה כמ"ש באו בה פריצים וחללוה. כי הטהרה הכנה אל הקדושה. להשכיחם תורתך בחי' הנפש שהיא מקבל הקדושה. ולהעבירם מעל חוקי רצונך הם המצות שמטהרים הגוף להיות כלי מוכן כמ"ש לב טהור כו' ורוח נכון חדש כו'. כי הגוף צריך טהרה. ונקראו חוקי רצונך שאצל הגוף נקראו חקים. אבל הנפש הוא בשורש המצות והתורה. וכשהקב"ה עמד לנו. יורד טהרה אל הגוף וקדושה אל הנפש. זה הלל והודאה. כמ"ש במקום אחר נקמת את נקמתם. כמו שהם הכניסו טומאה במקום הקדוש. כן נקם הקב"ה ומסר טמאים ביד טהורים. ולכן בימים האלו יכולין לטהר עצמינו אפילו במקומות הטמאים בחוץ לארץ:
איתא מצוה להניח נר חנוכה על פתח ביתו. פירוש להניח להיות רשימה קבועה בדירת איש ישראל. הרי אמרו מזוזה בימין ונר חנוכה בשמאל. השוה למזוזה שהיא קבועה בפתח לעולם. כמו כן הרשימה מנ"ח נשאר קבועה בפתח. ותקנו בשמאל דכ' אורך ימים בימינה לעוסק בתורה לשמה. אבל אור נר חנוכה מאיר אפילו לאותן שאין עושין ממש לשמה אעפ"כ מקבלים רוח טהרה בשמאל:
איתא בספרים רמז לחנוכה טבח והכן אותיות חנוכה. דאיתא במדרש שבכ"ה בכסליו נגמר מלאכת המשכן ולפי שנתעכב הקמתו עד ניסן נתן הקב"ה לכסליו זו החנוכה. דזה הי' דבר גדול שהכינו בני ישראל מקום להשראת השכינה כמ"ש ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. וגם משה רע"ה נתפעל בזה וירא והנה עשו אותה כאשר צוה ה' כו' ויברך אותם משה ויהי נועם כו' יה"ר שתשרה שכינה במעשה ידיכם ע"ש. והכל הי' בכ"ה בכסליו. וגם חנוכת הנשיאים וקרבנם נראה שהי' מוכן להם ביום גמר המלאכה לכן קורין בנשיאים בחנוכה. והנה מצוה זו ועשו לי מקדש הוא לעולם שצריכין בני ישראל במעשיהם להכין מקום מקדש. ובגלות הוא רק הכנה כמ"ש הכן בחוץ מלאכתך כו' אחר ובנית ביתך. כי לפי עבודת בנ"י בגלות כך יזכו לבסוף לבנין בית המקדש וכ"כ הכון לקראת אלקיך ישראל. וזה כל התפלות שמשתוקקין להכין מקום להשראת השכינה. ולכן ימים הללו שנגמר מלאכת המשכן מסייע לבנ"י להכנה זו. ולכן המצוה על הפתח שממתינין ומשתוקקין לפתוח לנו שערי צדק בבנין המקדש במהרה בימינו אמן:
המצות שתקנו בחנוכה בנרות והלל והודאה. דכתיב לא המתים יהללו. חי חי יודוך. וכל החיים יודוך. והנה עיקר החיות מקבל איש ישראל על ידי תורה ומצות. כמ"ש כי היא חייך. אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. והיונים שרצו להשכיחנו תורה ומצות. מררו את חיינו. דאיתא במדרש קץ שם לחושך כו'. אבן אופל כו' כל זמן שיצה"ר בעולם אבן אופל וצלמות בעולם. אבן פירוש יסוד. כי הגוף יסודו מן העפר ולכן סופו לעפר והיא המיתה והחושך. אבל נשמת האדם יסודו מן השמים והוא התורה ומצות שנק' אבן כמ"ש במד' בחוקותי יבא האבן וישמור את האבן ע"ש. וע"י התורה ומצות מתעורר כח הנשמה דכתיב ויפח באפיו נשמת חיים. ואז גובר הנשמה על הגוף והוא בחי' עץ החיים ואז חי חי יודוך. והכל תלוי במחשבות והרהורי אדם כל היום או רובו. כשמהרהר בתורה ומצות יש בו החיות ואין אופל וצלמות. כמ"ש במדרש תצוה העושה מצוה מחי' נפשו שנקרא נר ולכן תיקנו בנרות ובהלל והודאה שזה תכלית הגאולה שזכינו לחיות. שנוכל לעסוק בהלל והודאה. שבני ישראל נבראו רק ע"ז להלל ולהודות כמ"ש ז"ל הפה אינו נברא רק להודות. ובני ישראל בכלל הם הפה בעולם. בכח הנשמה שמאירה בהם ע"י התורה ומצות כדי להעיד על הבורא ית' שמו:
ויגש
Section 1
תרל"א
ב"ה
ויגש אליו יהודה. מלשון הודאה והוא כל איש ישראל. שמעתי מאא"ז מו"ר זצלה"ה שנקראו יהודים על שם שמודין להשי"ת על כל דבר קטן וגדול שיודעין שהכל ממנו ית' כו'. ועי"ז יכולין ליגש. וזה עצה בכל שעה צר והסתרת פנים לכל איש ישראל. העצה להתבטל לרצון השי"ת ע"י שמברר האדם אצלו שגם בתוך ההסתר יש חיות מרצון השי"ת. וזהו ויגש אליו להשי"ת. וגם כי זה נק' הגשה ליוסף כי יוסף הוא הנקודה פנימיות שיש מהשי"ת כמ"ש במ"א. ובאמת הי' אז צר מאוד ליהודה כמ"ש מה נאמר כו'. והי' עצתו על ידי הגשה זו לפנימיות הדבר. כי לא הוסיף בבקשה זו רק שחזר כל הדברים לעצמו להיות מיושרין אצלו ולקבל רצון השי"ת בשמחה. וע"י שמבררין שהוא מהשי"ת נתגלה הפנימיות. וכתיב ולא יכול יוסף שהוא הפנימיות להתאפק ונתגלה הפנימיות. וממילא הוציאו כל איש כו'. שההסתרות וחיצוניות שהם מסתירין הפנימיות נתבטלו. כמ"ש בשבת דמתיחדין ברזא דאחד ע"י הביטול להשי"ת ועי"ז מתעברין כו'. וז"ש בי אדוני וכ' האר"י ז"ל ה' באותיות יהודה. ובאמת כ' שם אד' וביהודה השם ידו"ד. אך כי ה' ושמו אחד ובבחי' השראת השכינה תוך האדם הוא באותיות אד' שהוא ע"ש האדנות שהכח והממשלה שלו. [כמ"ש מלכותך מלכות כל עולמים שהפי' שכל התנועות וחיות האדם שעושה כרצונו. גם בזה ע"י מלכות שמים רק שהאדם צריך לברר זה ומתגלה כנ"ל] ובמד' ערבת לרעך כו' רש"י פי' להשי"ת שנק' ריע ע"ש. והאדם עושה עניני עוה"ז ומתרחק והעצה לידע שגם בעוה"ז יש חיותו ית' ולהתבטל להשורש ועי"ז יוכל להנצל כנ"ל. וז"ש קבל אדנותו כו'. וז"ש במדרש אחד באחד יגשו כו'. כמ"ש כגוונא כו' רזא דה' אחד ושמו אחד. וזהו חורש בקוצר כי יהודה הוא למצוא הארה גם בתוך ההסתר ע"י אמונה [וזהו חורש שהוא ימי המעשה ועבודה רבה. ויוסף נזיר אחיו שמופרש להשי"ת למעלה מהטבע וזהו בקוצר שהוא גמר ועליית כל דבר לשורשו כנ"ל]. וז"ש ויגש שנמשך ע"י אמונה לבחי' יוסף כנ"ל. וזהו ג"כ שהבטיח השי"ת אנכי ארד עמך מצרימה כו' אעלך כו' ויוסף ישית ידו במד' על מנת שיוסף ישית כו'. פי' הבטחה שגם בכל מיצר שיש לבנ"י. ה' בתוך המיצר. וע"י הביטול להשורש שהוא בחי' יוסף כנ"ל מעוררין הגאולה [וז"ס סמיכת גאולה לתפלה שע"י ידיעה זו נתעורר הגאולה לבחי' תפלה]. גם לפי הפשוט אין פירוש לבקשת יהודה רק ע"י שסילק נגיעתו ודן לפני יוסף האיך יוכל לעשות כן מצד יושרו. וכן בהנ"ל בכל מיצר יוכל אדם לבקש מהשי"ת אף שיודע שעונותיו גרמו. עכ"ז כשמבטל עצמו להאמת ומבקש עזר להנצל נענה:
במדרש אוי לנו מיום הדין כו'. מה שנבהלו השבטים נראה ע"י שנתגלה הארת יוסף הי' הבושה מה שטעו בקדושת יוסף ע"י ההסתר. וזה עצמו הבושה לעתיד לבוא שיתגלה שעניני עוה"ז עצמם הם מלא קדושה בפנימיות. וזהו עיקר הבושה שצריך להיות לאדם כשמברר לעצמו שבכל דבר יש חיות השי"ת ואיך נוכל לעשות בכח השי"ת היפוך רצונו. והכלל כי הפנימיות הוא בחי' יוסף שומר הברית הוא נקודה הפנימיות נק' ברית וביטול הערלה שהוא חיצוניות דחפיא ברית כנ"ל וז"ש נבהלו מפניו כנ"ל:
אא"ז מו"ר זצלה"ה הגיד ד' מהר"ל יעקב לא נשקו שקרא ק"ש. שנתדבק באהבת השי"ת ע"ש. ויוסף אמאי לא קרא ק"ש. ונראה שזה בחי' יוסף שהי' בבית אדוניו המצרי. שבחינתו הוא להתדבק בה' אף שעושה עניני עוה"ז לא יתפרד כלל. אבל יעקב הוא למעלה מהטבע ולכך נתדבק בהשי"ת ולא יכול לנשקו כנ"ל. [והמשכיל יבין]:
זכור את יום השבת לקדשו. בגמ' מנה יפה מזמינו לשבת. פי' בכל דבר יש להניח מנה יפה להיות נפרש פנימיות הדבר להשי"ת. וזהו פי' שבת שורש נקודת החיות שיש בכל דבר מהשי"ת וזה נק' שבת. וזה ענין יוסף הצדיק שומר הברית שהוא הפנימיות כמש"ל:
ויפג לבו כו' וירא העגלות כו' שלח יוסף כו'. כי הי' קשה לו לירד למצרים. ובאמת זה היה טעם ירידת יוסף מקודם שיוסף הוא בחי' המקשר עניני עוה"ז בכח הפנימיות שיש שם מהשי"ת ושיתבטלו כל החצוניות והקלי' להפנימיות כנ"ל. וזה פי' העגלות שיהי' נסבב הכל להשורש שהוא אחד. וקצת כעין זה כתב בס' קדושת לוי ע"ש העגלות ע"ש. וז"ש כי לא האמין להם שדביקות יעקב בהשבטים רק ע"י יוסף הצדיק ובאמת כתיב וישאו בני ישראל כו' יעקב אביהם שהיו מרכבה אליו. רק באמצעיות יוסף נמשך אחריהם. ומקודם כתיב לא האמין שהוא התקשרות והמשכה. רק אח"כ שראה העגלות כו' ותחי כו' אביהם שנתקשר להם כנ"ל וישאו בני ישראל כו':
Section 2
תרל"ב
ב"ה
במדרש בני כו' ערבת כו' תקעת לזר כפיך כו' קבל אדנותו כו'. כי האדם נברא לקרב הכל להשי"ת וכ' אלקים עשה האדם ישר כו'. שאם לא קלקל האדם הי' דבוק תמיד אליו ית'. וזה ג"כ ערבת לשון עירוב שיש לו עירוב וחיבור להקדושה בשורש נשמתו. וממילא כל הבריאה נכנע תחתיו. אך ע"י מעשה גשמי בעוה"ז כשנדבק בהם האדם ח"ו. זה תקעת לזר כפיך שהוא הכח והתלהבות חשק ורצון שנתערב בדברים לא טובים. עי"ז נדמה לו הכל לחושך כי פועל אדם ישולם לו כו'. וכן מצינו דוגמא במכירת יוסף שע"י שמכרוהו והרחיקו האחוה. עי"ז היה נדמה להם כאן כאויב והי' יוסף אחיהם באמת. והעצה לזה להאמין באמונה [אף] בחושך כי מ"מ החיות רק מהשי"ת אף שטח עיניו מראות וכשנגמר כן אצל האדם ומוסר נפשו באמת בביטול והכנעה לבוא לנקודה הפנימיות כמ"ש ישב נא עבדך כו' ומס"נ עבור הערבות של בנימין. וכשאדם מוכן למסור נפשו באמת בלי נגיעה רק להכיר קדושתו ית'. ממילא ולא יכול יוסף להתאפק הוא הנקודה הפנימיות שבכל דבר שנק' יוסף. רק שע"י הקלקול נסתר זה. והקליפה מחשיך ומסתיר כאלו ח"ו דבר נפרד מהשי"ת. וע"י הכנעה וביטול אמת כנ"ל מתגלה הפנימיות ונתודע שהוא אחיהם כנ"ל. וזהו בי אדוני שהאמין שמ"מ יש בפנימיותו חיות השי"ת. אף שנסתר לו ואינו יודע האיך. כל זה גרם החטא. אבל באמת בי אדוני כו'. כן יש בכל הסתר כנ"ל. וגם מ"ש ז"ל על ולא יכלו כו' לענות כו' נבהלו מפניו כו' אוי לנו מיום הדין כו' ג"כ י"ל עפ"י הנ"ל. כי נבהלו מפניו פי' הפנימיות שהחזיקוהו לגוי ופתאום נגלה להם אור הפנימיות שבו שהוא יוסף. ונתביישו מאוד איך גרם חטאם שיתהפך להם אור כזה. וקו"ח ליום הדין שנתגלה לכל אדם איך התיעוב היותר גדול. הי' באמת החיות שבו קדוש מאוד. ואיך בחטאו עשה שיתהפך לרע גמור כנ"ל. והבן כי אין להאריך שכתוב כבר במ"א מזה:
בשם אא"ז מו"ר ז"ל. על מ"ש חז"ל ראוי היה לירד בשלשלאות כו' ולמה ראוי יעקב אבינו לזה. אך הפי' שהי' ראוי לירד מדריגה אחר מדריגה עד שיוכל לבוא למצרים. והשי"ת פעל ע"י יוסף שהי' יכול לבוא שמה כמו שהי'. בלי ירידה כלל. ע"י הכנת יוסף הצדיק בנו כו'. וז"ש רדה כו' אל תעמוד כי ראה יוסף שיוכל עתה להיות במצרים בלי ירידה כנ"ל. וירא שמא יגרום החטא ויפול ממדריגתו כי אין הצדיקים מאמינים בעצמם. ולכך אמר רדה כו' אל תעמוד כנ"ל:
במדרש אנכי ארד עמך כו' הבטחה לדורות על מנת ויוסף ישית ידו כו'. כי כל מצור לאיש ישראל רק לטובה להיות אח"כ יתרון. וז"ש גם עלה יותר מכמי שהי' קודם הירידה. על מנת ויוסף ישית כו' פי' עיניך הוא הסתכלות. שצריך לשמור שלא יהי' שום הרגש והסתכלות בלי שיקדים יראת ה' לזכור שכל דבר קטן וגדול רק מחיות השי"ת. וכשדבוק תמיד בנקודה חיות הנ"ל על ידי זה מתהפך המיצר לטוב. וכן מצוה לזכור תמיד יציאת מצרים כנ"ל. לידע שחיות הכל הנקודה הפנימיות. וזה עצמו בחינת שבת קודש שבני ישראל מעידין שבריאת שמים וארץ רק ממנו ית' לכך כתיב על כן צוך לעשות כו' השבת. שיציאת מצרים ושבת הכל אחד בחי' יוסף כנ"ל להיות הכל דבוק בנקודה הפנימיות כמ"ש במ"א:
Section 3
תרל"ד
ב"ה
במדרש אם ערבת כו'. כתבתי כבר ונתוסף בעזהש"י עמ"ש במדרש מים עמוקים עצה כו' ואיש תבונה ידלנה כו'. פי' שבכל איש נמצא עצה איך לתקן דרכיו כי הש"י נתן בלב כל איש ישראל יראתו ויש נקודה גנוזה בכל איש ישראל רק עמוק שצריכין לייגע למצוא זאת הנקודה. והוא ע"י ביטול אל האמת דכ' ולא יכול כו' להתאפק כו' כמ"ש כבר כי בחי' יוסף הוא נקודה הפנימיות שיש בכל דבר וע"י הביטול מתגלה בהכרח:
במדרש אנכי ארד עמך על מנת ויוסף ישית ידו על עיניך. פי' כי ע"י שמאסף האדם כל כחותיו להשי"ת וזה נקרא יוסף שע"ז חל ברכה ותוספת כדאיתא כלי מחזיק ברכה הוא שלום. וכן בשבת קודש מיני' מתברכין שיתא יומין על ידי הביטול שכל ששת הימים מתבטלין אל השבת. וזה העצה בגלות ע"י התאספות כל הכחות אליו ית'. על עיניך פי' עין האדם הוא הסתכלות השכל והדעת וכשרצון האדם עכ"פ להתדבק בו ית' ולבטל אליו כל הכוחות. חל עליו שם שמים. וז"ש ישית ידו על עיניך כנ"ל:
יעקב קרא ק"ש. דברי מהר"ל ידועים. ומה שיוסף לא קרא ק"ש אמרנו כבר כי זה בחי' יוסף שיכול להצניע עצמו שלא יהיה ניכר על פניו (את) מהותו. וזה מרויח האדם ע"י נסיון מרחוק שמחזק עצמו. עי"ז מרויח שיכול להיות טוב בדרך הסתר ג"כ כנ"ל:
Section 4
תרל"ה
ב"ה
בזמר האר"י ז"ל אזמר בשבחין למיעל גו פתחין דבחקל תפוחין. וקשה מאי גו פתחין הול"ל למיעל בחקל תפוחין. אבל האמת כי חקל תפוחין הוא בכל מקום כמ"ש מלא כל הארץ כבודו וכדאיתא ראה ריח בני כריח שדה כו'. רק שעיקר העבודה לפתוח נקודה זאת. ובשבת נפתח זה השער כמ"ש שער החצר הפנימית כו' ששת ימי המעשה יהיה סגור וביום השבת יפתח. וכמו שראינו קדושת שבת בין הימים. אף שהוא תוך הזמן אעפ"כ הוא מעין עוה"ב. וההפרש בין ימות החול לשבת שנפתח בו הפנימיות ואין דומה מאור פניו של אדם בשבת כבחול שבנקל להרגיש הקדושה בשבת. וכמו כן יכולין להבין כי כבוד מלכותו ית' הוא בכל מקום אף שאינו נגלה וזה האמונה של כל איש ישראל בה' אחד. פי' אחד שאין דבר רק השי"ת בעצמו הוא הכל ואף שאין יכולין להשיג את זה כראוי צריכין להאמין בזה וע"י אמונה באין אל האמת. וכמ"ש במקום אחר כי אמת ואמונה הם ב' מדריגות והוא ענין יוסף ויהודה דכ' במדרש אחד באחד יגשו. כענין שנאמר ה' אחד ושמו אחד. ולעתיד יתברר זה האחדות שיש בתוך הבריאה וזה נקרא רזא דאחד כי הוא עתה בסוד נסתר. וה' אחד הוא למעלה מהשגת הנבראים כמ"ש כל הנקרא בשמי כו' כי העולם הזה נברא בשמו ית'. וז"ש בי אדוני ופי' האריז"ל ה' בי באותיות יהודה. והפירוש שעי"ז יכול כל אדם לתקן עצמו אף בעת ההסתר ע"י האמונה שהשי"ת משגיח בכל. ויאמין כי יש בו נשמת אל חי כמ"ש כל אחד מישראל נשמה שנתת בי טהורה. וע"י שמבטל עצמו לנקודה חיות מהשי"ת ורוצה להכיר את האמת. מתגלה לו כמו שמצינו ביהודה ולא יכול יוסף להתאפק כו' כמ"ש במ"א באורך שיוסף ויהודה הם כענין יום השבת עם ימי המעשה. ובכל ש"ק יורד נקודה לכל איש ישראל וצריך הוא להמשיך זאת הנקודה בכל ימי המעשה ואז זוכה בשבת הבא לקבל נקודה אחרת:
בשם מו"ז ז"ל ראוי הי' יעקב לירד בשלשלאות למצרים. ופי' שהי' צריך לירד מדריגה אחר מדריגה עד למצרים. וע"י יוסף זכה לירד למצרים בלי השתנות. ויש להוסיף ע"ד מ"ש וירא כו' העגלות אשר שלח יוסף כו' ותחי רוח יעקב כו'. שראה שיוכל לילך למצרים בלי השתנות וזהו ההפרש בין שלשלאות לעגלות וזה היה עיקר שמחתו. וז"ש שעגלות של פרעה פסל אותם כי הי' חקוק עליהם ע"ז כו' והוא כנ"ל:
במדרש מלכים מדיינים כו' אנו מה איכפת לנו כו'. נראה כי ע"י שביטלו כל השבטים עצמם ליהודה ע"י זה נצחו את יוסף כמו ששמעתי מפי מו"ז ז"ל כי מחלוקת יוסף ואחיו היה כי יוסף בחר לו להיות צדיק נבחר שע"י קדושתו ימשוך כל בני אדם להשי"ת. והשבטים בחרו להם להיות כל אחד כפי עבודתו. ובשמים רוצין כבחירת יוסף רק כלל ישראל חפצים בחירת השבטים כו'. ומסתמא הכל אמת כי ע"י קדושת יוסף הצדיק זכו גם השבטים כל א' על מקומו. אך גם דעת השבטים הי' להיות האחדות ביניהם כראוי ואילו היה יודע יוסף זאת שיוכל להיות האחדות כראוי ביניהם לא היה חולק עליהם ובאמת זאת האחדות היה בכח יוסף הצדיק כי הוא כלל הצריך לפרט. ולכן כשנתבטלו ליהודה זה ענין האחדות שבא מתוך הרבים. ואז ויגש אליו יהודה כמ"ש במדרש אחד באחד יגשו שהם שני מיני האחדות כמ"ש לעיל ולא יכול כו' להתאפק לכל הנצבים פי' אף שהיו הרבים. כשראה שיש האחדות ביניהם הודה לדבריהם כנ"ל:
ויאסר יוסף מרכבתו כו'. כי כל מה שהוא תחת האדם נק' מרכבה שלו ולכן כל הבריאה הוא מרכבה להשי"ת שהוא מלך העולם. וצריך כל אחד להמשיך מה שת"י להשי"ת כי ע"ד זה צריך האדם להכניע היצה"ר תחתיו כדי להכניע עצמו עם כל אשר לו להשי"ת. ומלוכת יוסף במצרים היה הכנה לגלות מצרים כדי להיות מקודם כל המצרים תחת יד יוסף. והיו הם מרכבה ליוסף. וכשעלה לאביו באשר המצרים היו רחוקים ממדת אמת של יעקב. לכן אסר אותם מקודם תחתיו שלא יתפרדו כשיעלה לאביו. וכענין שמצינו ביעקב להיפוך כשירד לחו"ל קשר עצמו מקודם בקשר אמיץ (מקודם) כמ"ש בפסוק ויצא יעקב מבאר שבע ע"ש ובזוה"ק. כמו כן בחי' יוסף להיפוך לקרב כל עוה"ז להש"י. ולכן כשעלה קשר את כל מרכבתו תחתיו להמשיך הכל להשי"ת כי זה מדת יוסף הצדיק. והבן:
Section 5
תרל"ו
ב"ה
ויגש אליו יהודה. במדרש בני אם ערבת כו' רש"י פי' ערבת לרעך זה הקב"ה כו' כענין שכ' משביעין אותו תהי צדיק. שהאדם ערב על הנשמה בת מלך להחזירה לאביו שבשמים. ואף שנתלכלך כל כך בחטא. עכ"ז ע"י תשובה מעומקא דלבא איך אעלה אל אבי כו'. נהפך עונות לזכיות ונאמר אני יוסף כו'. ואף שאין יודעין להבין היטב איך נתהפך החטא לזכות. רק כח הפועל בנפעל. וכמו שמהפך אדם לבו לשוב בתשובה כן נהפכין כל הפעולות שפעל בחטאיו. ובאמת בני ישראל שהם חלק ה' ונחלתו ואע"פ שחטא ישראל הוא לכן יכול להתחזק לגשת לכח אלקי אשר נסתר בקרבו. וע"ז נאמר ויגש אליו לעצמותו. ונאמר בי אדוני וכבר כתבנו מזה. אך שיהיה המבוקש רק לש"ש. וז"ש ידבר נא עבדך שכל המבוקש לקרב לבו לשמים להתנהג עפ"י דרך המלך ושיוכל להוציא דבורים לפני אדון כל. וכשמברר האדם זה המכוון באמיתיות לבו. אף שנתלכלך בחטא יכול למצוא פתח התשובה:
בפסוק ולא יכלו אחיו כו' כי נבהלו כו' אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי כו'. וקשה כי בזה הוסיף עוד לבייש אותם בהזכיר את מכירתם אותו. אך בודאי השבטים הרגישו אז קדושת יוסף הצדיק. וז"ש נבהלו מפניו דייקא. והשיב להם יוסף כי בא למדריגה זו על ידי מכירתם אותו למצרים ושהם גורמים בצדקתו. ובזה סר מהם הצער אשר חשבו כי אם היה אצל אביו היה גדול בצדקו יותר אבל לא כן הי' כנ"ל. ונאמר ואח"כ דברו אחיו אתו כלפי מה שנאמר ולא יכלו דברו לשלום. עתה דברו עמו וסרה מהם קנאת יוסף. והאמת כי קנאה לא שייך על אדם השלם בתיקון מדריגתו ומקומו כי כ"א נברא במדריגה המיוחדת לו ומה קנאה שייך בזה. רק עד שלא נתקן הצדיק בכל שלימותו שייך עליו קנאה. לכן נאמר לעתיד שיהיו מתוקנים כל המעשים וכל אחד על מקומו יבוא בשלום וסרה קנאת אפרים כו':
בזמר של שבת ברוך אדני יום יום כו' בגלות בבלה שולח כו'. השייכות לשבת עפ"י המדרש אנכי אעלך כו' על מנת ויוסף ישית ידו כו'. פי' כפי מה שמתקיימת בחי' יוסף הצדיק בכלל בנ"י ובפרט בכל איש ישראל ככה יש לו הבטחת הגאולה אנכי ארד עמך כו'. לכן בש"ק מתעורר הגאולה. כי יש בש"ק לכל נפש ישראל התעוררות הרצון לאביו שבשמים והוא בחי' יוסף הצדיק שהוא התשוקה להשי"ת ברשפי אש שלהבת יה לכן השכינה מסייעת לנו בגלות בזכות השבת לכן מבקשים במו"ש על הגאולה וכמ"ש אלו שמרו בני ישראל כו':
Section 6
תרל"ז
ב"ה
בפסוק ולא יכול יוסף להתאפק כו'. דכתיב ויגש אליו יהודה פי' אליו ליוסף. גם אל עצמותו פי' לעצמו. גם פי' אליו להקב"ה. וביאור הענין כי הנה יהודה לא חידש דבר באלה הדברים וגם לא היה לו טענה במה לבוא ליוסף. אעפ"כ לאשר בירר אמיתות הענין בא לו הישועה. כענין אמת מארץ תצמח. והאמת כי כל פרשה זו מיוסף ואחיו. הוא משל לעבודת בנ"י להקב"ה. כאשר חכמים הגידו אוי לנו מיום הדין כו' ומה יוסף קטנן של שבטים כו' במדרש ובזוה"ק. ופי' הנמשל כי השי"ת מלא כל הארץ כבודו וגם במקום החושך שם נסתר כבוד מלכותו ית'. כמאמר גם חושך לא יחשיך ממך. לזאת בכל עת צרה כשאדם מבטל עצמו אל האמת ובמס"נ כמו יהודה שאמר איך אעלה אל אבי ומסר עצמו להיות עבד במצרים כדי שלא יהי' חוטא לפני אביו. ועי"ז נתגלה לו האמת וראה כי הכל טוב ולא היה לו כלל ממה לירא כי אני יוסף כו'. וכבר כ' מזה לכן קצרנו. אבל פי' ולא יכול יוסף הוא מלשון אלפים בת יכיל. כי הנה הקב"ה ברא העולם להיות הכל במדה. ומדריגות זו על זו. וכשאדם מבטל עצמו כראוי אל המדריגה שלמעלה ממנו אז ניתוסף למעלה כח וברכה בעבור מדריגה שלמטה. ואז המדריגה שלמעלה מלאה ברכת ה' עד שקטן הכלי מלהכיל. וצריך להשפיע למדריגה שלמטה. וזה ענין ולא יכול יוסף להתאפק שע"י שביטל יהודה אליו ואמר ישב כו' עבדך כו' עבד לאדוני. והנה יוסף לא ביקש רק שיקבל עליו יהודה מלכותו. ויהודה אף שלא הבין הענין איך יהיה משועבד לזה האדון בחושבו כי הוא איש נכרי. עכ"ז לאשר היה יהודה איש אמת. וראה כי כן האמת אשר הוא משועבד אליו הודה אל האמת. וכן הענין בנמשל שכ' במדרש ע"פ אם ערבת לרעך כו' שכשאדם מבטל עצמו למלכות שמים ומודה על האמת מתהפך אליו החושך לאור:
נודע דברי מהר"ל ז"ל בס' גור ארי' על מ"ש חז"ל יעקב לא נשקו שקרא את שמע. וביאר כי בעת בוא אל הצדיק איזה אהבה ושמחה מכניסו לשמים לאהבת הבורא. לכן קרא אז בכוונה קריאת שמע. ועפ"י הפשוט טעם הדבר כי ירא לנפשו שעי"ז האהבה ישכח ממנו אהבת הבורא לכן הוא מתדבק מקודם בו ית' ועי"ז נשכח ממנו אהבה הגשמיות. וזה ענין מ"ש בכל לבבך בב' יצריך והיתכן לאהוב ה' ביצה"ר. רק שע"י היצה"ר מתקשר האדם באהבת הבורא בעבור יראת היצה"ר. אם אמנם כי הפי' עמוק מזה. אבל ע"י זה הדרך יוכל אחר כך להפוך גם את כל היצה"ר לעבודת הבורא כי עי"ז הדרך נמצא נולד טוב מהיצר. ועי"ז מתהפך לטוב. וכענין זה אמרו חז"ל כתיב לה' הארץ וכתיב והארץ נתן לבני אדם כאן קודם ברכה כו' וכי אחר הברכה אינו לה' ח"ו. אמנם אחר הברכה ניתן לבני אדם שיוכל להיות לה' אף כי הוא לבני אדם. שע"י הברכה מתקשר המעשה בקדושה. וזה הוא הברכה שאחר האכילה שהוא העיקר [שמפורש בתורה] כמ"ש חז"ל כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כש"כ. והיינו כנ"ל שמקודם שבא ליהנות נזכר בהשי"ת כדי שלא להתפרד ממנו ע"י הנאה גשמיות. ועי"ז הזכירה מקודם. נשכח ונתמעט ממנו הגשמיות עד שמתהפך הכל לה':
ועתה אל תעצבו כו'. ועתה לשון תשובה כי השבטים תיקנו החטא בזה הצער שהי' להם מבנימין. והנה לא נשכח מהם החטא זה יותר מעשרים שנה שאמר האלקים מצא כו' עון עבדיך. עון המיוחד כי לא הי' להם חטא אחר:
במדרש אנכי ארד עמך כו' אעלך כו' ועל מנת ויוסף ישית ידו כו'. פשוט הפי' שגאולה תלוי' בשנמצא כחו של יוסף בכלל ישראל. אמנם י"ל כי קאי גם על הגלות. כי באמת לא נזכר תנאי בכתוב. רק מכלל שאמר הקב"ה כל אלה הדברים נמצא תלוין זה בזה. וא"כ גם אנכי ארד עמך כו' קאי על זה התנאי כי שורש הגלות הוא הגאולה ואין קיום לגלות רק בכח הגאולה ונמצא הגאולה חיות הגלות. והבטיחו הקב"ה שלעולם יהי' הרפואה קודם למכה. וזה ענין השמות של ע' נפש שהוזכר בכתוב קודם ירידתו למצרים. וחז"ל הגידו כי יעקב משלים החשבון וי"א הקב"ה השלים החשבון. וביאור הדברים שע' נפש הן הן העומדים נגד כח ע' אומות דכתיב יצב גבולות עמים כו'. אמנם בנ"י בעצמם הם אומה אחד מע' אומות. וכחו של יעקב הוא שורש הע' נפש. והוא למעלה מהם שהרי נגדו אין אומה המנגדת רק הוא שורש הכלל ואח"כ מתפרטים בפרטות. וזה הכלל הוא שורש הגאולה בחי' יוסף והוא התאחדות הפרטים בהכלל. ובאמת ע"י יוסף נתקשרו הע' נפש בהאבות. והוא ענין למחיה שלחני אלקים לפניכם פי' שהוא הי' הנותן להם חיות בגלות לכן כל זמן שכוחו של יוסף קיים לא התחיל הגלות עד שכתוב לא ידע את יוסף כו':
Section 7
תרל"ח
ב"ה
במדרש בני אם ערבת כו' ברח מן שלש כו'. פי' שאין לקבל ערבות על של אחרים כי הלואי שיתקן המוטל עליו. אמנם ערבות שבפסוק הוא להקב"ה כמ"ש רש"י ז"ל רעך זה הקב"ה. וקבלת עול תורה זה הוא שייך אל האדם. כי ערבות האמיתי הוא אותו שיש לו לזה שייכות בעצם נפשו. כענין כל ישראל ערבים כו'. וכמו כן ערבות יהודה לבנימין הי' ערבות אמת. לכן בלי ספק יוכל לקיים הערבות. וזה עיקר כוונת המדרש לחזק נפשות בני ישראל לברר כי הדבר שקיבלו עליהם בני ישראל באמת. בכל עת יכולין לקיים. לך התרפס ורהב כו' פי' ע"י היגיעה והתשוקה לבוא אל האמת להתקרב אל התורה ות'. לעולם יש תקוה כמאמר הפוך בה והפוך כו'. קוה וחזור וקוה כו'. וכן מצינו ביהודה כי הגם שמצא עצמו חייב בדבר. עכ"ז לא נפל לבו. ע"י בירור האמת שנגש אל האמת כלומר אע"פ שנמצא הגביע עכ"ז נקיים אנחנו. ודבר זה נמצא בכל איש ישראל תמיד:
ובמדרש מים עמוקים עצה בלב איש כו' ידלנה כו'. כבר פרשנו שהוא בכל איש ישראל שע"י היגיעה מוצא האדם בלבו נטמן עצות וכמה דרכים לעבודת הבורא ית'. וע"ז נאמר יגעתי ומצאתי. ואמת הדבר שכפי היגיעה למצוא נקודה טמונה בלב. כמו כן משפיעין לו התחדשות מן השמים. ובודאי זהו ענין ויגש אליו יהודה כי יהודה ויוסף הם אלה הב' ענינים שהם עבודת ימי המעשה ע"י היגיעה כמ"ש שתה מים מבורך כנ"ל למצוא ההארה הטמונה בלב. וע"ז נאמר איש תבונה ידלנה. חבל בחבל נימא בנימא כי הם דברים שצריכין התקרבות אל הקדושה. ועי"ז זוכין אח"כ לבחי' ש"ק. יוסף נזיר אחיו. השבתה מעובדין דחול. ומתקיים ונוזלים מתוך בארך שהיא השפעה המתחדשת תמיד כמ"ש במ"א:
בפסוק ויאסר יוסף מרכבתו כו'. כי האדם נברא להיות שליט על כל הבריאה כמ"ש וירדו בדגת הים כו' כל שתה תחת רגליו. נמצא הוא רוכב עליהם והם מרכבה אליו. ובהיותו כן ע"י קבלת מלכות שמים שהוא מקבל ומכניע עצמו להבורא ית'. כמו כן מתבטלין כל הנבראים להבורא ית' באמצעיות האדם. וזה לא יוכל להיות רק ע"י נסיונות שגובר האדם נגד יצה"ר. עי"ז שליט ורוכב על עוה"ז. וזה הי' שכרו של יוסף שמלך במצרים. והי' זה הכנה אל הגלות. כי לא הי' בכח בני ישראל להנצל מטומאת ערות מצרים לולא קדימת נסיונו של יוסף שעי"ז מלך במצרים ונעשה שליט על כל הסט"א. ומדריגתו של יעקב אבינו ע"ה הי' למעלה מהטבע. ולא הי' יכול זאת להתקיים רק ע"י יוסף וכ' ויאסר כו' שנכפפו כולם תחת ידו. ויעל לקראת ישראל כו'. ממילא כולם נתבטלו לכללות בנ"י אח"כ. ובמד' רב עוד יוסף כו' יש לי במה רב טובך כו'. כי טוב הצפון הוא בא ע"י יגיעות ונסיונות בעוה"ז. כמ"ש במ"א כי שכר עוה"ב תלוי בעוה"ז כי יש עומק טוב ועומק רע ותלוין זה בזה וע"י שנשאר יוסף צדיק במצרים זכה לבחי' רב:
Section 8
תרל"ט
ב"ה
במדרש בני אם ערבת כו' עשה זאת כו' בעפר רגליו. זאת היא מלכות שמים. וע"י קבלת מלכותו ית' יכולין לתקן הכל כמ"ש הכל הי' מן העפר והכל שב אל העפר הוא בחי' הביטול אל השורש. וזהו עיקר בחי' יהודה על שם הודאה על האמת. וע"י ההודאה יש לעולם תקנה ועצה כמ"ש אמת מארץ תצמח כו'. ובמד' מים עמוקים כו' איש תבונה ידלנה. פי' תבונה הכנסת הבינה במעשה. לכן כתיב לא יחפוץ כסיל בתבונה כ"א בהתגלות לבו. שאינו דבר של קיימא כנ"ל. והנה בחי' יהודה ויוסף הם ב' בחי'. כי יש צדיק שהוא איש מנוחה והבורא ית' משפיע עליו רוח קדושה בלי יגיעות נפש ובשר. ויש צדיק שעומד בצדקו ועובר עליו כמה דרכים ומקומות עקלקלות עד שבא אל נכון. ושניהם צריכין להיות. והם בחי' ימי המעשה ושבת קודש. ויוסף הוא בחי' השבת. ויהודה ימי עבודה לכן נקרא איש תבונה ודולה מים עמוקים ביותר. לכן מרמז המד' ונגש חורש בקוצר כי חורש הוא עבודת יהודה ויוסף קוצר המוכן לקצור אחר הגמר. ולכן כתיב וסרה קנאת כו' יהודה. וסוף עליית עבודת ימי המעשה הם בשבת. כי החול מכין לשבת. לכן בסוף מעשיו של יהודה ויגש אליו. שאחר גמר העבודה בא להתדבקות ביוסף הצדיק שהוא השבת. ואז ראה והבין כי שניהם אמת וסרה קנאת כו' יהודה:
וזה הענין שכתוב ביוסף לעשות מלאכתו נכנס אלא שנראית דמות דיוקנו כו' עוד כעין זה ע"ש. וכי באו חכמינו ז"ל למעט זכות נסיונו של יוסף הצדיק ח"ו. אבל הוא כנ"ל שכל עבודת יוסף הצדיק הי' רק להמשיך עליו עזר והשפעת קדושה ממרום. אמת כי ודאי הכל במשפט ואין זוכין לזה רק על ידי עבודה רבה. אכן העיקר הי' שיזכה לעזר עליון כנ"ל:
בפסוק כראותו כי אין הנער ומת כו'. וקשה מנ"ל ליהודה שימות כשיראה שאין הנער. ונראה שלמד זה ממ"ש להם יעקב אע"ה ואל שדי יתן לכם רחמים ופרש"י מי שאמר לעולמו די יאמר די לצרותי. ויעקב אע"ה לא הי' אומר כן לולי שידע כי בנפשו הוא ואבות הקדושים מסרו נפשם בעבור תולדותיהם. וידעו כי כל העובר עליהם הוא בעבור דורות העתידים לבוא. ומה"ט לא קשה למה לא הודיע יוסף לאביו. וכמו שלא גילה יצחק ליעקב. אם כי גדלה רחמי האב על הבן יותר מבן על האב. רק כולם למדו מהבורא ית' כיון שהעלים הוא ית' ממנו ידעו שלטובתו הוא. ורק כשהגיע עד מיצוי הנפש ממש כמ"ש חז"ל ע"פ ואל שדי כו' ע"ש. לכן ידע יהודה כי בראותו כי אין הנער ומת. ולכן כיון ששמע יוסף כן הוכרח לגלות להם האמת כי ידע שהגיע העת לגלות להם כנ"ל:
בפסוק לכולם נתן לאיש חליפות שמלות כו' נתן כו' חמש חליפות שמלות כו'. והענין הוא כי הפנימיות לעולם אחד אבל המלבוש מתחלף כפי מדריגות האדם עולה ויורד כמ"ש פושטת צורה ולובשת צורה. ובודאי התועלת שבא ע"י הגלות הוא תיקון המלבוש. לכן ביציאת מצרים כתיב כלי כסף וכלי זהב ושמלות חביב מן הכל ע"ש ברש"י דברי חז"ל. ויוסף נתן להם זה הדרך איך יוכלו להתלבש בכל אלה לבושים שונים כמו שהראה להם יוסף שלא הכירוהו אם כי הי' עומד בצדקו. וז"ש חז"ל שרמז לבנימין שיצא ממנו מרדכי שיצא מלפני המלך בה' לבושים כו'. כי בימי אסתר הי' הסתרת פנים ביותר ומרדכי תיקן ה' מיני לבושים הנ"ל. [ואפשר ע"ז הרמז מה שמחליפין המלבושים בפורים. כי מנהג ישראל תורה] וזהו ענין חליפות שמלות כנ"ל. כי כל העגלות והכנת הדרך לירד למצרים הי' עפ"י יוסף כמ"ש במ"א. וגם מדברי אא"ז ז"ל על אומרם ראוי הי' יעקב לירד כו':
Section 9
תר"מ
ב"ה
במדרש מים עמוקים כו' ואיש תבונה כו'. כבר כ' במ"א כי בלב איש היא לבו של כל אדם מישראל. ובתיקון כל הקומה רמ"ח איברים וגידים שמכוונים לתרי"ג מצות אז מתקשר חבל בחבל ונימא בנימא עד שמתגלה הפנימיות שבו. ונקרא איש תבונות כשמתפשט הבינה שבו לתוך כל האברים. והוא תיקון הגוף. אז מאיר הנפש. וכ"כ כמטמונים תחפשנה שצריך האדם להאמין בודאי כי יש בכל מקום ובכל עת כח ניצוץ קדוש. ובפרט בנפש האדם. ומי שיודע כי נטמן במקום זה מחפש כל כך עד שימצאנה. ואם מחפש באמת נאמר אמת מארץ תצמח. וכל זה נלמד ממעשה יהודה אם כי לא הי' לו שום טענה. רק בדברים היוצאים מן הלב נגלה אליו האמת. ופרשנו ויגש אליו לעצמותו בחי' איש תבונות כנ"ל:
ועיקר הפי' ויגש אליו ליוסף כי באמת אז סרה קנאת השבטים על יוסף. וידע יהודה כי כבר תיקנו החטא של מכירת יוסף. ולכן יש לומר שאמר ואחיו מת. שעל ידי שידע שכבר נתקן החטא. א"כ אם עודנו בחיים. הי' מתגלה להם. וראי' שמיד כתיב ולא יכול יוסף להתאפק כו':
במדרש אנכי ארד עמך כו' על מנת ויוסף ישית כו'. עפ"י דברי אדוני מו"ז ז"ל על המדרש ראוי הי' יעקב לירד בשלשלאות של ברזל כו'. ופי' כי הי' צריך לירד כמה ירידות ממדריגה שלו עד שירד למצרים. ולחביבות אבינו יעקב עשה הבורא ית' שיוכל לירד בלי השתנות. וז"ש אנכי ארד שלא יצטרך ליפול ממדריגתו וגם כמו שיורד למצרים הוא מרכבה אליו ית' ואנכי ארד כו' גם עלה. כביכול עלי' הכתיב לעצמו. כשיש עלי' ליעקב ולזרעו אחריו. והכנה זו עשה יוסף שיוכל להיות ירידת כל המרכבה לשם. ואות זה נתן הבורא ית' בכל איש ישראל. לכן נקרא אות. אלה המצות שיש להם כח להאיר גם בתוך החושך. והוא אות. כי במקום הנגלה א"צ אות. וז"ש ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ. לעולם היינו בכל מיני העלמות והסתרות הגלות. עכ"ז על ידי אות זה ניצולים:
בפסוק איך אעלה כו' פן אראה כו'. וקשה ת"ל מצד הערבות. אכן באמת יותר צער הי' ליהודה מצערו של אביו. מכל הערבות של ב' עולמות. וזה עצמו הראה גם לאדון זה לראות איך גדלה צערו של אביו בעיניו. כדי לעורר רחמנות גם בלבו על צער אביו. והאמת כי במדה זאת נענה יהודה כי תיכף אח"ז כתיב ולא יכול יוסף להתאפק ע"י שכבר נסתלק כל נגיעתו של יהודה. ואם כי ההתפעלות מתחלה הי' ע"י הערבות. אעפ"כ הביאו ממדריגה למדריגה עד ששכח כל צער שלו בעבור צערו של אבא וכל זה משל לתהלוכות בנ"י עם אביהם שבשמים. ודו"ק:
בפסוק והגדתם לאבי כו' כל אשר ראיתם כו'. דכתיב כי נבהלו מפניו. ואז ראו אורו של יוסף הצדיק ומדתו הנק' כל. והוא בחי' התקשרות והתכללות. והבינו כי הוא באמת הצדיק. ומקודם כתיב ולא יכלו דברו כי לא יכלו להתמשך אחר הנהגה שלו. ועתה כ' עיניכם כו' כי פי המדבר אליכם. כי ראו פתח זה שפתח יוסף הצדיק. והוא מוכרח להיות הכנה לגאולת מצרים. ומקודם לא ידעו שמתחיל זה הגלות. ועתה הבינו והודו להנהגתו של יוסף הצדיק וז"ש ואחר כך דברו אחיו אתו ר"ל שנמשכו אחר הנהגה שלו כנ"ל:
Section 10
תרמ"א
ב"ה
במדרש מים עמוקים עצה בלב איש כו'. הרמז על תורה שנק' מים. ותורה שבע"פ נק' מים עמוקים. שנמצא שורש התורה בכל איש ישראל כמ"ש חיי עולם נטע בתוכנו. רק שצריכין לייגע למצוא הנקודה טמונה בלב כמ"ש אם תבקשנה כו' וכמטמונים תחפשנה. וזה עצמו היה בחי' יהודה והשבטים. כי יוסף יש לו חלק באבות בחי' תורה שבכתב. ויהודה בחי' תורה שבע"פ. וכשמתברר כראוי נעשה שניהם אחד. וזהו ויגש אליו יהודה. אחד באחד יגשו. כי כל התורה שבע"פ כלולה בשבכתב כענין האסמכתות וכל הדרשות ורמזים שדרשו חכמים. רק שצריכין כח יגיעת האדם לברר הדברים בחכמתם להוציאם לאור. והוא העבודה ע"י מצות ומעש"ט שהם העצות לזה. וז"ש חבל בחבל נימא בנימא כו' וכ"כ במ"א:
ענין הבכיה של יוסף הצדיק. וחז"ל דרשו על החרבנות. ומה ענינו לכאן. ויתכן לומר ע"פ לשון הפסוק ולא יכול יוסף להתאפק כו'. כנראה שהי' מהצורך עוד לעכב עצמו ואם הי' ביכולתם לתקן עד הסוף לא הי' הגלות והחורבן. כאשר חכמים הגידו כי הכל נמשך מהשורש ועמ"ש בפ' וישב מזה. והכלל כי עבודת האבות הכנה לבנים רק שלא הי' בכחם לסבול כל כך צער כאשר מעיד הכתוב ולא יכול יוסף כו'. לכן הרגיש יוסף מיד שיהי' החרבנות כו'. והרי זה המעט שנשאר מהתיקון אין אנו יכולין לגומרו בדורי דורות ומזה יש לבחון גודל עבודת האבות והשבטים:
Section 11
תרמ"ב
ב"ה
במדרש מים עמוקים עצה בלב איש משל לבאר עמוק ומימיה יפים וצוננים כו'. להודיע כי כל מה שהמים עמוק ביותר הם יפים ביותר. וכמו כן נקודת התורה שנק' מים שנמצא בכל איש ישראל. כפי רוב היגיעה כך המציאה. כמ"ש מה רב טובך אשר צפנת. וכתיב רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום. פי' שנמצא בכל איש נקודה טובה. והיא עצה בלב איש שהטמין בו הבורא ית'. ונק' עצת ה'. ובידה לדחות כל המחשבות הסובבים על זו הנקודה והיא תקום. רק שצריך האדם לבטל כל המחשבות למחשבה זו. ויוכל לקשר הכל לזו הנקודה ע"י חבל בחבל משיחה במשיחה. שבודאי יש קצת אחיזה לכל הדברים בקדושה. וזאת עבודת ימי המעשה דכתיב שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך פרשנו על ימי המעשה וש"ק. ובחי' השבטים הי' בחי' ימי המעשה ויוסף בחי' מנוחת שבת בארך. וזכה לזה ע"י הנסיון כי נסיון הוא דבר גדול. שמביאין האדם למקום שאין שם הארה. כמ"ש והבור רק אין בו מים. דבכל בור יש הארה גנוזה כנ"ל. ויוסף בא למצרים מקום טומאה. ובכחו עמד בנסיון. ועי"ז השכר שלו שבא למעלה מבחי' בורך לבחי' בארך כנ"ל. והשבטים הוצרכו למצוא הארה הגנוזה תוך הטבע כנ"ל. והיא בחי' תורה שבע"פ שהיא פירוש תורה שבכתב שע"י היגיעה זוכין לפרש תורה שבכתב. ויש מעין זה בכל נפש מישראל. רק שהם היו מתקנים בכלל כל הבריאה והיא עצה העמוקה של גלות מצרים שעי"ז המשיכו בנ"י אח"כ התורה לעולם:
במדרש אם ערבת לרעך כו'. דבתיב כי עבדך ערב את הנער כו'. ואח"כ אמר הטעם איך אעלה כו' פן אראה כו' א"כ לא היה עיקר צער שלו מכח ערבות שלו. רק די"ל שידע יהודה כיון שנתערב על בנימין סימן הוא שבידו להביאו לאביו בודאי. וכמו כן ערבות של ישראל שקיבלו עליהם התורה יש להתחזק בה' ולהאמין כי בודאי יהי' השי"ת בעזרו לגמור אשר קיבל עליו. כענין שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך וכמו כן כל בנ"י ערבים זה לזה ובכח הערבות יכול כ"א להיות עוזר לחבירו כמ"ש בענין מצות פריקה וטעינה מזה. כי ערבות הוא לשון תערובות שיש שייכות להערב בזה העסק כנ"ל:
בפסוק עיניכם רואות כו' כי פי המדבר כו'. עפ"י מ"ש במ"א הרמז שדרשו חז"ל וירד מצרימה אנוס על פי הדבור. שהוא בחי' יוסף. דאיתא בזוה"ק שהדיבור היה בגלות מצרים והוא בחי' השבטים כמ"ש וזאת אשר דבר להם אביהם. ויוסף הוא פי הדיבור התקשרות בחי' הדיבור להקול. וכן כ' אחר כך וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דיבר כו' ותחי כו'. מכלל שהיו דברים סתומים שהכירו מהן בחי' של יוסף הצדיק כמ"ש ואח"כ דברו אחיו אתו. ורמז עיניכם רואות כו' כענין שכתוב במתן תורה רואים את הקולות. וכל הכנת יוסף היה במצרים שיוכל אח"כ יעקב לירד שם. כי הוא בחי' ממוצעת להמשיך כח הדעת בחי' יעקב להשבטים שהוא התגלות הדעת במעשה. ולכן מקודם לא ראה יעקב דרך שיוכל לילך למצרים עד שראה העגלות אשר שלח יוסף כו'. וזה הרמז ששלח יוסף פן תורש אתה וביתך. וחלילה שלא חשב יוסף ליעקב אביו הרבה למעלה יותר ממנו. רק שידע שהתפשטות כחו של יעקב על ידו הוא. פן תורש פי' שיופסק המשכת כח שלו לביתו וזרעו אחריו שמוכרח להיות ע"י יוסף כנ"ל. וכן התנאי שכתב במדרש על מנת ויוסף ישית ידו כו'. שהוא גם לדורות. ע"י שמירת כחו של יוסף יכולין למצוא גאולה בכל מקום צר. והוא התקשרות הדעת לכל המעשים לבטל אותם להדעת בחי' תורה ומצות וע"י התשוקה והאהבה של המצות יש הארת התורה בכל מצוה והוא בחי' יוסף. וד"ל:
Section 12
תרמ"ג
ב"ה
בי אדוני. יש לפרש עפ"י המדרש חורש זה יהודה וקוצר זה יוסף כי יוסף הוא למעלה מבחי' יהודה ויהודה המכין כמו החורש ואח"כ בעת הגמר נתעלה לבחי' יוסף לכן הוא הקוצר. והענין כמ"ש מתחתיו יצמח כי ע"י התחתונים מוסיפין כח להשפיע להם מלמעלה. ויהודה הוא מדריגה התחתונה. והכל הי' סדר אחד בחי' התפשטות כח האבות ע"י השבטים ומשם יפרד לכל העולמות. ויוסף הוא כלל האבות. ויהודה כלל התולדות. וקול הוא בחי' יעקב. ויוסף הבל ויהודה הדיבור. ובעוד שלא הי' נתקן כתיב לא יכלו דברו לשלום. פי' לצורך השלימות שצריכין לעשות בעולם. ויהודה אמר בי אדוני אעפ"י שאתה אדון לי אבל האדנות תלוי בי בכח החרישה והעבודה שלי:
בפסוק אשר מכרתם אותי. כמ"ש חז"ל אשר שברת יישר כחך. כן ניחם יוסף אותם כי זכה לכל זה על ידי המכירה:
במדרש תנחומא ואת יהודה שלח לפניו ע"ש. ביאור הענין עפ"י הכ' נר מצוה ותורה אור. ויעקב שהוא בחי' התורה לא הי' יכול לירד למצרים רק ע"י הקדמת יהודה שהוא בחי' המצות ותורה שבע"פ ע"ש הלשון כי המצות הם שלוחים בחי' הגוף שהוא המלבוש רמ"ח מ"ע כו'. אבל הפנימיות הוא אור תורה. וכמו כן כל הכנת בנ"י בעוה"ז שהם שלוחי מצוה ע"ז הרמז יהודה שלח לפניו שנקראו בנ"י יהודים והם מתקנים העולמות להיות הכנה לעתיד שנא' תורה חדשה מאתי תצא:
Section 13
תרמ"ד
ב"ה
במדרש מים עמוקים עצה בלב איש כו'. דהנה עיקר מחלוקת יהודה עם יוסף הי' ב' מיני עבדות הבורא ית'. דכתיב שתה מים מבורך הוא בחי' תורה שבע"פ שנטע בתוכינו ממש. והוא עבודה שבלב זו תפלה. והוא בחי' עבודת ימי המעשה בחי' תרי"ג מצות דתלוין בעובדין. והי"ב שבטים הם שורש התרי"ג מצות נגד רמ"ח איברים ושס"ה גידין. והאבות עם השבטים אשר הם עמודי העולם שהיה הסדר שלהם ג' אבות וי"ב שבטים עד ס' ריבוא. והי"ג שבטים המה על הת"ר שהמה רומזים לס' רבוא כמ"ש במ"א מזה. לכן היו י"ב (דגלים) [שבטים] לי"ב גבולין כמ"ש בספרים. והתורה שבכתב הוא הפנימיות רק שנר מצוה הוא התפשטות כוחות מהאור תורה. ויוסף הצדיק הוא למעלה מזה ההתפשטות. והוא בית יוסף להבה. והוא בחי' ונוזלים מתוך בארך שהוא תוספות נשמה יתירה שבא בשבת קודש אחר תיקון ימי המעשה. ואיתא בזוה"ק בגלות מצרים הי' הדיבור בגלות עי"ש. ופי' הדיבור הוא הנהגת הבורא ית' את העולם שלא היה נגלה בתוך הטבע עד שזכו בנ"י להוציא מכח אל הפועל. וזכו שיעשה להם השי"ת נסים ונפלאות להכיר כח מלכותו ית' בעולם. ואח"כ זכו יותר לתורה מן השמים. והמה ב' בחי' הנ"ל. וכמו כן נתקיים מקודם בין השבטים בכלל. שקודם שתיקנו את שלהם כתיב ולא יכלו דברו לשלום. שלא נמשך הדיבור אחר יוסף הצדיק. והיינו שהי' הדיבור בגלות עד שתיקנו וכ' ויגש אליו יהודה שהוא סמיכות גאולה לתפלה כמ"ש בזוה"ק וכ' ואח"כ דברו אחיו אתו. וכתיב ולא יכול יוסף להתאפק כו' ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף כו' וקשה כיון דכ' אתו מה בהתודע יוסף. כנראה שמקודם לא היה יוסף. כי הלא השבטים לא הכירוהו. וכתיב נבהלו מפניו. כענין שכ' בשבת קודש אין דומה מאור פניו של אדם בש"ק כו'. כי [ע"י] הפנימיות שמתגלה וניתוסף נשמה יתירה. מתחדש הצורה. ולכן היה לו ב' מיני התלבשות. ופושט צורה ולובש צורה. ובזמן המקדש היה מתקיים זאת בישראל כמ"ש במ"א. וכן רמזו במד' שחורה אני בימי המעשה ונאוה בש"ק. לכן לא רצה שיסתכלו אחרים במאור פניו. וכן מ"ש בהיראותו לאביו וירא אליו. מכלל שהי' בו צורה נסתרת שהוצרך לגלותו. והיינו דכתיב עיניכם רואות כו' כי פי המדבר כו'. כמ"ש במדרש על הנביאים שהי' פניהם בוערות כלפידים כשהי' רוה"ק שורה עליהם:
בפסוק אנכי ארד עמך מצרימה. הוא הבטחה שהקב"ה כביכול עמו אנכי בצרה כמ"ש גלו למצרים. לבבל. שכינה עמהם. והיינו שע"י יעקב אבינו השכינה שורה בין ישראל בגלות. וזה ארד עמך מצרימה שהוא הסיבה שעל ידו ישרה עמנו בגלות. כאשר הי' הסדר שע"י השבטים ירד יוסף למצרים. וע"י יוסף ירד יעקב למצרים. וע"י יעקב ירדה השכינה למצרים. ובאמת בכלל ישראל נמצא תמיד שורש יעקב אבינו ע"ה כאשר חז"ל אמרו צורתו של יעקב חקוקה תחת כסא הכבוד. לכן בכל מקום שירד ירדה עמו השכינה. והוא מצד מדת אמת דכ' תתן אמת ליעקב. והוא חותמו של הקב"ה. לכן ע"י מדת האמת יכולין לקבל חיות בגלות ג"כ. כי הסתר הגלות הוא בשקר. כי באמת מלכותו ית' בכל משלה ולכן ע"י מדת האמת מתעורר הגאולה. וכן שמעתי מפי מו"ז ז"ל פ' ויחי יעקב בארץ מצרים שע"י האמת יכולין לחיות בארץ מצרים כנ"ל. ואמרו חז"ל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים כו' והאכלתיך נחלת יעקב כו'. כי השבת הוא השבת כל דבר לשורשו כמ"ש אל יצא איש ממקומו ביום השביעי. וזה הוא מדת אמת:
Section 14
תרמ"ה
ב"ה
בענין מחלוקת השבטים עם יוסף נתקיים בהם המשנה מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים. כי בודאי הי' המחלוקת עפ"י דרכים מיוחדים שהי' לכל אחד מהם בעבודת הבורא ית' כי יעקב אע"ה הוא עצם התורה. והתפשטות שלו הי' בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם. לכן לכל אחד הי' דרך מיוחד. ומצינו שהתורה נק' אש דכ' כה דברי כאש. ומצינו שנקראת מים דכ' כל צמא לכו למים. ויוסף הצדיק הי' בחי' אש כדכתיב בית יוסף להבה והוא בחי' התלהבות כענין ויגבה לבו בדרכי ה'. ויהודה הוא בחי' מים שהוא הכנעה ותפלה לשפוך לב כמים כדאיתא בגמ' מה המים יורדין למקום נמוך. ובאמת בכלל ישראל צריך להיות כל הכוחות האלו. והשלימות בא ע"י כל המדות כאשר ברא השי"ת כן האדם להיות בו מדות משונות זו מזו. בודאי כולם שוים לטובה. וצריכין להתנהג בשמחה ובהכנעה ובהתחזקות להתנהג פעם בזה ופעם בזה עד שבאין לשלימות האמיתי. ובאדם פרטי ג"כ כן הוא. אם המחלוקת בלבו בהתחלקות של המדות לשם שמים. נעשה התיקון בצירוף כל המדות וסופן להתקיים. ומצינו גם במלאכים כתיב עושה שלום במרומיו מיכאל שר של מים וגבריאל של אש והקב"ה עושה שלום. כמו כן היו השבטים למטה. ושוב מצאתי במדרש תנחומא בפ' זו כן יוסף שור ויהודה ארי כו'. והוא כנ"ל כי ארי' לימינא ושור לשמאלא בחי' הגבורות שנק' אש:
במדרש גם עלה צדיקים כמותך על מנת ויוסף ישית ידו. שמעתי מפי מו"ז ז"ל כי בכל מקום צרה וגלות שיש שם בחי' יוסף הצדיק ושמירת ברית קודש. אז מתקיים אנכי ארד עמך ואעלך כו'. וזה ע"מ ויוסף ישית ידו כו'. ולבאר ענין מדת יוסף היא להמשיך התקשרות וחיות חדש מן השורש שהרי מצות המילה הוא לשנות הטבע. והוא לרמוז כי האדם צריך למשוך חיות מלמעלה שלא לטבוע תוך הטבע. וכן כל ענין אבר הזה שחתם הקב"ה בו הברית. להיות כי גם בעוה"ז אי אפשר להוליד תולדות עד שמעורר האדם חיות ע"י זה האבר. והכל עדות על זה כי משינוי טבע בא התחדשות ותולדות. וכן הוא בפנימיות עבודת האדם. שכפי מה שאינו מניח עצמו תוך הטבע והרגילות. ומוצא לו תוספות התלהבות וחיות ע"י יגיעה בתורה ומצות. עי"ז מתקשר בשורש שלו. וזהו ענין יוסף הצדיק ונק' ברית שע"י התאספות כל הרצון להתקשר בשורש נמשך חיות חדש. ומעין זה בש"ק שבא נשמה יתירה לאדם שהוא תוספות הארה מלמעלה והוא בחי' יוסף. ובפסוק ואת יהודה שלח כו' להורות כו' דרשו חז"ל לקבוע בית תלמוד להורות משם הוראות כו'. והענין יש לבאר כי יוסף ויהודה הם ב' הכנות שהי' צריך קודם ירידת יעקב ובניו למצרים. והם העצות והכנות להגלות ולהגאולה של מצרים. והם ב' הבריתות ברית הלשון וברית המעור שעליהם נרמז גן נעול אחותי כלה גל נעול. בחי' הפנימיות וסוד הנסתר הוא ברית המעור ונק' גן נעול. שבזכותו של יוסף נשמרו מעריות במצרים ואחת היתה ופרסמה הכתוב ובזכות זה יצאו. ובחי' יהודה הוא ברית הלשון והוא ההתגלות שיש בכח פיהם של ישראל לגלות ולברר כבוד מלכותו ית' בעולם וזהו נרמז בגל נעול. לכן ירידת יוסף במצרים הי' בהסתר. ובחי' יהודה הי' בהתגלות שמשם תצא הוראה. והוא הדרך שיכולים הרבים ליהנות ממנו. אבל בחי' יוסף לא יש שייכות רק ליחידים ונק' נזיר אחיו. ומצינו שיעקב אע"ה מסר הסודות ליוסף כמ"ש חז"ל בפי' בן זקונים כו'. אבל ליהודה שלח להיות הוא הדולה ומשקה מתורתו לרבים. וב' אלו הם גם בחי' משיח בן יוסף ואח"כ העיקר הגאולה ע"י בן דוד. [וכתיב אפרים לא יקנא עוד כו'.] שבחי' יוסף הוא גבוה ביותר אבל הוא בהסתר ובחי' יהודה בהתגלות:
Section 15
תרמ"ז
ב"ה
במדרש אחד באחד יגשו כו'. כי יהודה ויוסף אינם אנשים פרטיים אבל כל אחד הוא כלל המאחד נפשות בני ישראל. ולכן בהתיחדם כאחד נעשה כל תיקון הצריך כמ"ש בזוה"ק ויגש אליו תקרובתא דעלמא בעלמא. וביאור ב' מיני האחדות עפ"י מ"ש בזוה"ק תרומה כגוונא דמתיחדין לעילא כו' קוב"ה לא יתיב על כורסיא עד דאתעבידת ברזא דאחד. דיש יחוד בשורש הנשמות למעלה וכמו כן בנפשות בנ"י למטה. ויוסף הוא אחד לעילא ויהודה לתתא. לכן איתא שיהי' משיח בן יוסף ובן דוד יהי' לבסוף. כי יהי' גאולה מקודם בשורש למעלה. ואח"כ יגאלו נפשות וגופות למטה. ובאמת ב' אלו האחדות שייך בכל איש ישראל והוא רמז תפילין של יד לשעבד כחות הגוף וזהו בחי' יהודה. ותש"ר בחי' הנשמה זהו כחו של יוסף. ולכן דרשו במדרש על יהודה דולה מים מבורות עמוקים ע"י חבל בחבל משיחה במשיחה. שאחדות שבעוה"ז צריך עצות ויגיעות רבות עד שיכולין לקשר הכל בשורש האחדות. ובאמת כל השבטים היו הכנה לדורות עבור בני ישראל שיוכלו לחבר הכל אל השורש ע"י אלה הי"ב עמודים שכל שבט הוא דרך וצינור מיוחד כמ"ש במ"א. וזהו ג"כ רמז הי"ב תפירות שבתפילין שנמצא בקדמונים שרומז אל י"ב שבטים. והיינו שהם חתרו דרכים לתפור ולחבר התחתונים לעליונים. וגם בירידת יעקב אבינו ע"ה למצרים היה ע"י השבטים כמ"ש וישאו בני ישראל את אביהם בעגלות כו'. וכ"כ וירא כו' העגלות כו' ותחי רוח יעקב כו'. וכמו כן מצינו במשכן שהביאו נשיאי בנ"י שש עגלות וי"ב שוורים. והכל ענין אחד. שהי"ב שבטים הם דרכים להמשיך הקדושה על ידיהם ממקום למקום. וכמו כן בירידתם למצרים היו המה דרכים שתתגלה הקדושה על ידיהם גם במצרי'. וזה היה נחמת יעקב אע"ה שראה שיגמר הדרך ע"י השבטים כמ"ש ויסע בארה שבע ודרשו חז"ל לקצוץ ארזים שנטע יאע"ה למשכן ע"ש. ומאחר שתלה הכתוב הכל ביציאת מצרים כמ"ש הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים. א"כ ירידת מצרים היה הכל באופן זה שמכוון להיות אח"כ השראת השכינה על בנ"י. וכן מצאתי ברש"י במדרש וירא את העגלות שהם העגלות של המשכן ע"ש והכל אחד. וכל זה ניתקן ע"י האחדות והשלום שנעשה עתה כמ"ש ויגש אליו יהודה כו':
במדרש כי הנה המלכים נועדו כו'. וזה נאמר על ביהמ"ק יפה נוף כו'. והענין כי בירושלים וביהמ"ק נעשה שלום בין השבטים כדכתיב ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל. כי בודאי יש לכל שבט ענין ודרך מיוחד. ומ"מ כשמתגלה להם דעת עליון מתבטלין כולם להיות אחד כדכ' עושה שלום במרומיו מלאך של מים ואש נעשין אחד לעשות רצון קונם. וכמו כן בשבטים עבדי ה' נעשין אחד לעשות רצון אביהם שבשמים. וזהו עצמו העדות שכל מחלוקתם לשם שמים. לכן כשעלו למקדש מתאחדין להיות אחד על ידי הדעת ועדות. וז"ש המלכים נועדו כו' כן תמהו. מה שלכאורה דעה של כל אחד זה סותר לזה. ושם ראו שכולם אחדות אחד. ולכל שבט היה שער מיוחד בביהמ"ק. ולכן בכה יוסף על חורבן ביהמ"ק שזה המקדש עשה שלום ביניהם. ובאמת כשמתגלה הדעת נעשה שלום ביניהם וז"ש בהתודע יוסף אל אחיו. רק שאין יכול להתגלות תמיד רק בביהמ"ק. ובשבת קודש הוא מעין זה ונקרא שלום כמ"ש יעקב ובניו ינוחו בו. ובו מתאחדין כל הדעות. ולכן בתפלת מנחת שבת חשיב י"ב מנוחות מנוחה וקדושה כו' אהבה נדבה כו' שלום כו'. והוא כלל כל הי"ב שבטים. שנעשין אחד. וכמו בא"י וביהמ"ק גוי אחד בארץ:
Section 16
תרמ"ח
ב"ה
ויגש אליו יהודה כו' בי אדוני כו'. כי הנה יוסף ויהודה הם ב' מדריגות. איתא יוסף משלו נתנו לו. ומדת יהודה מלכות בית דוד דלית לי' מגרמי' כלום. וכל כחו הוא מה שהוא כלי לקבל ומוכן תמיד בהכנעתו אל האדון ית"ש. וז"ש מה נאמר לאדוני כו'. ובכח הכנעה זו תיקן הכל. ומדה זו הוא בחי' יהודה ודוד כמ"ש מו"ז ז"ל יהודה ה' כלול בו. ואות דל"ת שהוא מלא הכנעה בהיותו יודע שהשם בו. וכן אותיות דוד. הד' שפלות. וזכה אח"כ להמשכת הקדושה שע"ז רומז אות ו'. ומ"מ נשאר אח"כ ד' כמקודם. וכבר בארנו במ"א ענין אמרם ז"ל כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמארי' סייעי' שאול באחת ולא עלתה לו דוד בשתים ועלתה לו. וצריכין להבין למה לא סייע העוזר והסומך גם לשאול. אך כי הם ב' ענינים. בחי' שאול הוא כענין יוסף משלו נתנו לו. ובחי' דוד סייעתא דשמיא. ולכן עיקר המלכות ליהודה ודוד שכך צריך [להיות] כי ממלכותו ית' חלק ליראיו לאותן דלית להו מגרמייהו. לידע ולהודיע כי לה' המלוכה. ובאמת כל אלו הצדיקים היו הכנה עבור כלל ישראל. כי צדיקים גבוהים ורמים כיהודה ודוד לא לחנם נכשלו בתמר ובת שבע. רק כמ"ש חז"ל להורות תשובה. להיות נצרכים לפתוח שערי מתנת חנם עבור כלל ישראל והם מסייעים לכל השפלים. כי מועטין הם שיוכלו להתמשך אחר בחי' יוסף. משלו נתנו לו. לכן איתא שער ואוצר של מתנת חנם גדול מכל השערים כי רבים צריכין לו וז"ש בשם האר"י ז"ל בי אדני שהשם בו. ובאמת השם אדנות לא נזכר ביהודה. רק זה עצמו הרמז שיש בו הד' לבד שם הוי"ה. לומר שהגם שהשם בו. הוא לית לי' מגרמי' כלום ומקבל אדנותו ית' עליו לגמרי:
ובהפטרה קח לך עץ כו' והיו לאחדים בידך. נראה כי יהודה ויוסף הם ב' העצים עץ החיים הוא בחי' יוסף הצדיק כמ"ש בן איש חי. ולכן כתיב למחי' שלחני. להחיות עם רב. ויהודה הוא בירור התערובות של עץ הדעת טו"ר. וב' הנ"ל הם תורה חיי עולם. ותפלה חיי שעה. כי בבחי' זו הוא השתנות הזמנים. ולעתיד יהיו לאחדים כי יבורר הפסולת ויהי' דעת טוב ולא רע. ולכן עתה שיש תערובות צריכין בדרגא זו סייעתא דשמיא. [ואיתא כי דוד המע"ה אמר בחנני כו' ואח"כ נתחרט. והוא עצמו כנ"ל שהנסיון הוא להסיר הסיוע רק משלו מעצמו. וזה א"א להיות רק מי שהוא בבחי' עץ החיים שאין צריך בירור. אבל העומדין בבחי' עץ הדעת צריכין לעולם סייעתא דשמיא. ואינם יכולין לעמוד בנסיון כמ"ש אם אין הקב"ה עוזרו אין יכול לו]. ושבת נמצא בו הארה מעץ החיים וז"ש טועמיה חיים זכו. וזה הנשמה יתירה היורדת בשבת לכן זכור ושמור בדבור אחד נאמרו כמ"ש והיו לאחדים שהוא מעין עוה"ב שאז יהיו לאחדים ממש. וזכור הוא בחי' עה"ח. ושמור עה"ד שצריך שמירה כמ"ש לשמור דרך עץ החיים. ובש"ק שנפתח שער הפנימי שאין תערובת פסולת לכן הם לאחדים. וכאן ויגש אליו הי' ג"כ תיקון החטא ונעשו לאחדים כמ"ש בזוה"ק בפסוק ולא עמד איש אתו. והוא נרמז גם בשבת דכתיב ביני ובין בני ישראל. ולא יש תערובות ומגע נכרי לכן נמצא בו האחדות מעה"ח והדעת טוב כנ"ל:
[שייך לעיל]. דיהודה הוא גברא דמארי' סייעי'. לכן כתיב אפרים לא יקנא יהודה שרואה שיש לו סיוע ביותר מכפי מעשיו:
בפסוק אל תירא מרדה מצרימה כו' לגוי גדול אשימך שם. באברהם כתיב ואעשך לגוי גדול. ואיתא שם במדרש אשימך אין כתיב רק כו' בריה חדשה ע"ש. והענין כי המתנה שהנחיל השי"ת לאבותינו הנקודה מכלל ישראל ניתן לאברהם. ויעקב שירד למצרים הי' התישבות הנקודה לחלוק לכל פרט איש ישראל. וזה נק' אשימך לשון סידור כמו ושמו כו' איש איש על עבודתו. וזה הסידור להיות מוצא כל אחד את מקומו זה צריך בירור ע"י הגלות מצרים. וז"ש אשימך שם. וכ"כ במתי מעט כו' ירדו כו' שמך ה' ככוכבי השמים. אנכי ארד עמך הוא שהראה לו הקב"ה כי הנהגת מלכותו ית' יהיה נשלם ע"י גלות מצרים כי ארד לשון וירד מים עד ים שע"י שירדו בנ"י למצרים לכן ירדה השכינה ונעשה להם נסים ונפלאות בשינוי הטבע ונתברר אלקותו ית' בעולם. וז"ש אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. ובאמת אנכי רמז לתורה ועשרת הדברות שמתחילין אנכי. והרמז שכל גלות מצרים והגאולה הכל תורה שנעשה מכל זה פרשיות בתורה. וזה חזק את יעקב ובניו שירדו למצרים לשם שמים שלא היה שעבוד הגוף בלבד רק סדר מיוחד וישועה לכל הדורות. ז"ש אנכי ארד ואנכי אעלך שיהי' הכל תורה וכ"כ בפ' שמות כשאמר משה רע"ה מי אנכי כו' השיבו הקב"ה בהוציאך כו' תעבדון את האלקים פי' אנכי הוא קבלת התורה כמ"ש שם:
Section 17
תרמ"ט
ב"ה
בפסוק וירא את העגלות כו' ותחי רוח כו'. כי הנה השבטים הם הגבולים ודגלים לד' רוחות. והענין הוא כי יעקב הוא בחי' נחלה בלי מצרים בחי' השבת כמ"ש ז"ל בפ' והאכלתיך נחלת יעקב. ממילא הימי מעשה הם במצרים וגבולים. כי בעוה"ז א"א לקבל הארה עליונה רק בצמצום וגבול. וכבר כתבנו בפרשיות הקודמים כי הי"ב שבטים הם בחי' ימי המעשה וז"ש בנשיאים שהביאו שש עגלות צב הם בחי' ימי המעשה וכן מצאתי שם במדרש בהדיא. והרמז צב אין צב אלא מכוסה כמ"ש ששת ימי המעשה יהי' סגור. והיינו שההארה עליונה מתלבשת בעשי' ובטבע. זה עצמו הוא ההסגר. וזהו הענין שהביאו עגלות וי"ב בקר הגם כי בלא"ה לא הי' עפ"י טבע לישא משאות כאלה רק שיהי' מתלבש בציור טבעי. וכמו כן הי' הענין העגלות לשאת את יעקב למצרים וכ"כ בזוה"ק פרשה זו כמה עגלות היו שש כד"א שש עגלות צב ע"ש. והיינו להמשיך הארת יעקב במצרים וגבולים. וב' המדריגות צריכין לתיקון העולם דכתיב מן המיצר קראתי. ענני במרחב. והם בחי' ימי המעשה שהם במדה ומצרים. וענני במרחב הוא כשבא הארת השבת שהוא בלי גבול. ועכ"ז ההכנה לשבת הוא העבודה במיצר וגבול. ובאמת השבת הוא מתנה בלתי כח אנושי. לכן הוא בלי גבול ומדה רק כמ"ש טוב להודות לה'. וע"י שמעידין בש"ק על הבורא ית' ומחזירין הכל אל השי"ת זוכין לעזר אלקים. ואיתא במקדש עומדין צפופין ומשתחוין רווחים שע"י הביטול והשתחוי' זוכין להתגלות קדושה עליונה שהוא בחי' ענני במרחב. [וכזה ממש מצאתי אח"כ בס' דרך חיים באבות שם]. וזה שאמר להם יוסף והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוין כי לבסוף צריכין לבוא לסיוע עליונה ע"י הביטול אליו ית' שהוא בחי' השבת וכל תהלוכות עבודת השבטים הי' הכל הכנה וסיבה שיחול אחר כך ע"ז סיוע עליונה כמ"ש:
בפסוק אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם. דידוע ד' מדריגות שיש בבני ישראל אבות וי"ב שבטים וע' נפש וס' ריבוא כמ"ש בדברי קדשו של אמו"ז ז"ל. כי הנה כל מה שיורדין במדריגה מתרבה ביותר כמ"ש בס' הישר לר"ת ז"ל. ויתכן כי הם בחי' נר"נ. ולכן כתיב בע' נפש ירדו. שבחי' ע' הם בנפש. ובבחי' הגוף נתרבו לס' ריבוא. וכן רמז לו הקב"ה והי' זרעך כעפר הארץ ודרשו חז"ל עשוין לדוש ע"ש. וכן כתיב כאשר יענו כו' כן ירבה כו'. והי' ההבטחה כי הגם שיתפשטו יהי' להם אחיזה בשורש האחדות שזה עיקר כחן של בנ"י כמ"ש במ"א פי' עם אחד מפוזר ומפורד כו'. אנכי ארד עמך כו' ואנכי אעלך כו'. רמז כשמקבלין הגלות לשם שמים היינו אנכי ארד עמך כו' ממילא הוא הכנה לגאולה כמ"ש ואנכי אעלך. ובמד' על מנת ויוסף ישית ידו. פי' אמו"ז ז"ל כי העיקר תלוי בשמירת הברית מדתו של יוסף הצדיק אז אנכי ארד עמך. וכן הוא הבטחה לעולם כו'. וכזה מפורש בקרא כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחנך כו' ולא יראה בך ערות דבר. הוא ויוסף ישית ידו על עיניך. וראיית העין הוא בלב כמ"ש לא יראה בך. ואז השי"ת עמנו בגלות וזה מפתח להגאולה:
Section 18
תר"נ
ב"ה
במדרש מים עמוקים עצה בלב איש כו'. כבר פרשנו כי זאת הי' עבודת יהודה והשבטים לדלות מים מבורות עמוקים כדכתיב שתה מים מבורך. והוא שיש בכל איש ישראל בפרט בעוה"ז ג"כ וכן בכלל נמצא גם בעוה"ז הארות גנוזות כמ"ש ה' בחכמה יסד ארץ. והוא עבודת ימי המעשה לברר אוכל מתוך פסולת ובחי' יוסף הוא להמשיך אור חדש מן השורש בשמים וזהו ונוזלים מתוך בארך מעין נובע תמיד וכענין שנאמר וזרקתי עליכם מים. והוא בחי' תורה שבכתב. ומים עמוקים בלב הוא תורה שבע"פ חיי עולם נטע בתוכינו ויש מטמוניות גנוזות בלב איש. וע"ז נאמר אם כו' וכמטמונים תחפשנה. והרב הקדוש מפרשיסחא ז"ל אמר פי' הכתוב תבקשנה ככסף. תחפשנה כמטמונים. כי בקשה הוא כאדם המבקש למצוא מציאות. וחיפוש הוא דבר הנאבד ממנו וחופש אחריו. והחילוק הוא כי מי שנאבד לו דבר מצטער ביותר לחפש אחריו. אבל כשמצאו אין השמחה גדולה כל כך כי כבר הי' לו דבר זה מעולם. ומי שמבקש מציאות הוא להיפוך. אין הצער גדול. והשמחה גדולה. ולכן אמר הכ' כי בעבודת השי"ת צריך להיות שניהם להיות הצער גדול לייגע עצמו למצוא כדבר הנאבד ממנו. ואח"כ כשזוכה למצוא צריך להיות השמחה גדולה כמוצא שלל רב עכ"ד ז"ל ודפח"ח וש"י. ונראה לי כי שניהם אמת שיש ב' אלו העבודות בכל איש שצריך למצוא השלימות להוציא מכח אל הפועל מה שמוכן לו והוא מטמון בנפשו. ונאבד ממנו. וצריך לחזור אחר אבידתו והוא בחי' ימי המעשה כנ"ל. ויש ג"כ לבקש עזר מקודש למצוא התחדשות מן השמים והוא השבת שנק' מתנה טובה לכן בשבת השמחה והעונג. ובימי המעשה העיקר היגיעה והעבודה כנ"ל:
בפסוק אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך כו' אנכי ארד כו'. כי בני ישראל זכו לכל המתנות ע"י היסורים כדאיתא במד' שמות. וב' המדריגות שנאמר מי גוי גדול כו' קרובים כו' בכל קראינו כו'. ומי גוי גדול אשר לו חוקים כו'. הוא בחי' תורה ותפלה ולכן הוצרך מקודם להיות במצרים ועל הים. ולצורך בניו אחריו כדי שיזכו להיות גוי גדול חייבו המקום ב"ה לירד למצרים. ואמר אנכי ארד. כאשר השכינה הקדושה ירדה למצרים בעבור בנ"י כמ"ש גלו למצרים שכינה עמהם וכן לבבל כו'. כמו כן וכש"כ שצריכים הצדיקים לירד עם כלל ישראל בגלות. ובמד' גם עלה לרבות צדיקים אחרים. היינו הצדיקים שמכניסים עצמן לגלות עבור כללות ישראל כיעקב אבינו ע"ה:
בפסוק ואת יהודה שלח כו'. כבר כתבנו במ"א כי יוסף ירד בהסתר למצרים כי הוא בחי' סתום. גן נעול. ברית המעור. ויהודה באתגליא. גל נעול. ברית הלשון. וכן איתא בגמ' יוסף שקידש שם שמים בסתר נתוסף לו אות משמו של הקב"ה. ויהודה קידש שם שמים בפרהסיא נקרא כולו על שמו של הקב"ה. והם ב' תיקונים המוכנים לבנ"י סתים וגליא כדאיתא בזוה"ק אורייתא סתים וגליא וכמו כן בנ"י. וזהו בחי' ויקם עדות ביעקב. עדות הוא במקום שיש התנגדות בעוה"ז. ותורה שם בישראל הוא בשורש עליון. וב' בחי' אלו הנחיל יעקב ליוסף ויהודה. ומאחר דכ' וישראל אהב את יוסף כו' בן זקונים כו'. נראה כי יהודה והשבטים היו בבחי' התחתונה שהוא עדות ביעקב:
Section 19
תרנ"ב
ב"ה
במדרש אחד באחד יגשו ורוח לא יבוא ביניהם כו' אנו מה איכפת לנו. ונגש חורש זה יהודה בקוצר יוסף. כי הנה מחלוקת ב' המלכים הי' רק לשם שמים שיוסף שם לי דרך לגלות כבוד מלכותו ית' בעולם. וכמו כן יהודה כי לה' המלוכה. כי בנ"י נבראו בעולם לברר מלכותו ית' כמ"ש עם זו יצרתי כו' תהלתי יספרו. ועיקר שכינה בתחתונים היתה רק הרשעים סילקו שכינתו ית' לרקיע. ולעתיד יהי' ה' אחד ושמו אחד ואמרו חז"ל וכי האידנא לאו אחד הוא רק לא כמו שאני נכתב אני נקרא. וזהו ענין תורה שבכתב ושבע"פ. ואין האחדות בשלימות בבחי' הקריאה בע"פ. ולכן יש כח י"ב שבטים שהם ד' דגלים כמ"ש כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם. וע"י הדגלים מגינים השבטים שלא יהי' שם מגע סט"א ותוכל להתמשך הקדושה משמים כמו שהי' בזמן המקדש. ושם בביהמ"ק הי' נקרא שם הוי"ה בשלימות. ויהודה המכין למטה כח החרישה שיוכל אח"כ לירד השפע מן השמים ובכח יוסף נגמר הפעולה ונקרא קוצר. אכן לעתיד יהי' אחדות למטה כמו למעלה ואז יהיה יהודה עיקר. כי השכינה תהי' בארץ במהרה בימינו אמן. ואז אחד באחד יגשו ורוח לא יבוא ביניהם ולכן לא יצטרכו אלה הגבולים להבדיל בין הקודש לחול כי יהי' שפה אחת בארץ. וכמו כן הי' אז לפי שעה בהתודע יוסף אל אחיו. ואיתא כי שבת הוא מעין עוה"ב לכן בשבת זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו והם ב' בחי' הנ"ל. ויתכן לרמוז בחריש ובקציר תשבות על ב' בחי' הנ"ל יהודה ויוסף זכור ושמור. שמור הוא בלב. זכור בפה בהתגלות. וזה הרמז עזור לשובתים בשביעי בחריש ובקציר עולמים כי הם ב' עולמות. ובקידוש אומרים באהבה וברצון הנחלתנו. והם ב' בחי' הנ"ל אהבה היא מסותרת בלב כדכ' אהבה מסותרת שיש תאוה אפילו כשהיא בהסתר ואינו יכול להוציא מכח אל הפועל כענין תובעת בלב. ורצון הוא בהתגלות לכן יש זמנים לעת רצון. תפלתי לך ה' עת רצון אהבת בנ"י גורם עת רצון כדאיתא אימתי עת רצון כשהצבור מתפללין. ובחי' אהבה ורצון הוא ג"כ בימי המעשה. והם בחי' ג' ימים דקמי שבתא להשתוקק אל השבת הוא בחי' שמור. ואח"כ כשיורד השפע בשבת נשאר הרצון בג' ימים דבתר שבתא. לכן דרשו חז"ל וינפש וי אבדה נפש כי נשאר רצון אחר השבת כנ"ל. וב' בחי' הנ"ל אהבה ורצון הם למעלה ולמטה ולכן הם כפולים בקידוש היום באהבה וברצון הנחילנו. ואח"כ באהו"ר הנחלתנו שהוא אהבה ורצון שיש להקב"ה לבנ"י ואהבה ורצון מבנ"י לאביהם שבשמים:
בפסוק אנכי ארד עמך הוא הבטחה לדורות כמ"ש עמו אנכי בצרה בכל מקום שגלו שכינה עמהם והוא בזכותו של יעקב לכן אמחז"ל המענג את השבת זוכה לנחלת יעקב בלי מצרים דכתיב בכל צרתם לא צר בו' ובא'. פי' כשזוכין שהוא עמנו בצרה ממילא לא צר. ז"ש ביעקב ופרצת ימה כו' שהוא יכול לפרוץ כל המצרים ונכנס בעובי הקורה דכתיב איש תם. ובזוה"ק תם כשעובר כל המדריגות עם חסיד כו' ועם עקש תתפתל. וירש זה הכח לי"ב שבטים ד' דגלים לד' רוחות הם ד' בחי' הנ"ל והתגלות השכינה עמנו בגלות הוא בשבת לכן שבת הוא זכר ליציאת מצרים שבו ערקת כל סט"א וכל המצרים: עוד פי' אנכי ארד מלשון ממשלה כמו וירד מים עד ים. כי מלכותו ית' יתגלה במצרים באמצעות ירידת יעקב ובניו כמו שהי' אח"כ ואכבדה בפרעה כו' וזהו ארד עמך מצרימה:
Section 20
תרנ"ג
ב"ה
במדרש והקול נשמע בית פרעה כו' אחת היא כו' זה אברהם כו' עד ראוה בנות אלו השבטים הה"ד והקול נשמע כו'. כי הנה כל בחי' האבות והשבטים וכלל בנ"י אחד הוא. אבל בחי' האבות הי' בשורש הנעלה ולא הי' יכול לבוא לידי גילוי בפרהסיא עד השבטים שהם י"ב גבולי אלכסון. י"ב בקר תחת הים כידוע. לכן כשנגמר בחי' השבטים והקול נשמע בית פרעה הוא לשון גילוי ופריעה. וזה שבח של כנסת ישראל גן נעול גל נעול כמ"ש במ"א בשם מו"ז ז"ל בפי' מי זאת כו' שבנ"י הם בחי' סתים וגליא היינו שיש להם ב' הכוחות להסתיר מה שצריך ולגלות ג"כ כו'. וז"ש מי זאת הנשקפה כו' שבא לידי גילוי במדריגה כמו שחר הוא בחי' אברהם מי העיר ממזרח. כלבנה יצחק. כחמה יעקב. איומה כנדגלות הם השבטים ודגליהם. ועל זאת תמהים האומות שרואים דרך רחוק אשר האור מאיר בישראל. וכשרוצין להתקרב ולראות אין יכולין. וזה מי זאת. וכמו שהי' כל גלות מצרים עד שזכו בני ישראל לברר מלכותו ית' בפרהסיא ע"י הגלות כמ"ש בזוה"ק שהדיבור הי' בגלות במצרים כנ"ל כי דיבור (היא) בחי' התגלות כמו כן הי' מקודם אצל השבטים שורש הדברים ובא לידי גילוי בירידת השבטים ליוסף. וז"ש במדרש אחד באחד יגשו. כי אחד הוא התקשרות כל הפרטים. ויוסף ויהודה הם בחי' ברית המעור וברית הלשון. ושניהם בחי' אחד כי ברית הוא התקשרות ואחדות. וברית המעור הוא בסתר גן נעול. וברית הלשון גל נעול. בחי' הדיבור הוא יהודה. וז"ש חז"ל יוסף קידש שם שמים בסתר ויהודה בפרהסיא. וגם אמרו רחל תפשה פלך שתיקה. ולאה תפשה הודי' הפעם אודה כו'. ובאמת ב' אלו האחדות תלוין זה בזה. וכ' סוד ה' ליראיו כו' הם ב' בחי' שיש לישראל בחי' הסוד שיכולין לשמור הפנימיות. ובריתו להודיעם הוא בחי' הדיבור [כי דעת גנוז בפומא] וכ"כ עם זו יצרתי הוא צורה הפנימיות שנק' סוד. תהלתי יספרו הוא ברית הלשון וזהו ניתן ליהודה כמ"ש שמע ה' קול יהודה:
בפסוק אנכי ארד עמך כו'. דכתיב בכל צרתם לו צר. שהקב"ה משתתף עמנו בצרה וממילא לא צר בא'. אבל באמת נכלל בזה שבחן של בנ"י כי מקבלין הצרות לשמו ית' וזה פי' לו צר. וז"ש עמו אנכי בצרה. וגם זה עצמו נכלל בהבטחת הקב"ה אנכי ארד עמך כי יזכו בנ"י לזה לאשר יקבלו הגלות לשם שמים כנ"ל. אך לא זו בלבד כי ואנכי אעלך כו' כי גם בשעת הגאולה והחדוה צריכין לקבל השמחה רק לשם שמים וזהו נסיון ביותר. ובאמת כן הוא המדה כי מי שזוכר בהקב"ה בעת השמחה הקב"ה משתתף כביכול בצערו. וזה הרמז בגמרא המענג את השבת זוכה לנחלת יעקב נחלה בלי מצרים. דאיתא זכור את יום השבת אם נזדמן לך מנה יפה הזמינהו לשבת. והרמז כנ"ל כשיש לו שמחה ודבר טוב. יזכור באהבת הקב"ה ויתדבק השמחה בשורשו בהקב"ה דהוא שבת שמא דקוב"ה. ולכן בעת צרתו לו צר. וזה אנכי ארד ואנכי אעלך:
Section 21
תרנ"ד
ב"ה
בפסוק ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו אחז"ל אוי לנו מיום הדין כו' מיום התוכחה ע"ש במדרש. ונראה הרמז אפילו לאנשים גדולים שמתקנים מעשיהם לטוב מיום הדין הוא רשעים. ומיום התוכחה הוא אפילו לצדיקים כמ"ש אין צדיק בארץ אשר כו' ולא יחטא. כי הקב"ה שם באדם נשמה קדושה וטהורה וכמה כחות וניצוצות הנשמה שמתפזרים בגשמיות והבלי עולם. ולכן אפילו מי שזוכה לתקן מעשיו והקב"ה עושה חסדים ורחמים לסיוע הצדיק לבלתי ידח ממנו נדח וע"י תשובה ומעשים טובים וכל זכותים שיש לאדם מתקנין מעשיו ומתיחדים לשורשם ובבואו לעולם העליון ורואה איך נפרדו ממנו כמה נצוצות שהי' בהם קדושה עליונה ונתהפכו לגשמיות וע"י התקונים מאיר בהם החיות. ואז נבהל מהם. והוא ממש כזה המשל באמירת יוסף אשר מכרתם אותי מצרימה ונבהלו מפניו. הגם כי ראו שהי' הכל משמים ונעשה מזה תקונים והכנה לטוב אך בזה שמכרו אותו מצרימה והוא צדיק וקדוש נבהלו מפניו וככל החזיון הזה יש לאדם בזה שמוכר ומשעבד כחות שלו לסט"א ולכן אפילו כשזוכה לתקנם הוא מלא בושה. ומכש"כ אנו שלא זכינו עוד לתקן מעשינו כראוי. וזה הרמז הוא ענין שכ' בזוה"ק ירא שבת ירא בשת. כי שבת מעין עולם שכולו שבת ואז יהי' נתקן הכל ואז יהי' זה הבושת. וכל שבת יש בו ג"כ איזה תיקון ועלי' למעשים פרטים ומי שזוכה להארת שבת צריך להיות עלי' מבושה זו. ומכש"כ מי שאינו זוכה כלל להארת שבת בודאי צריך להיות מלא בושה וכלימה. והקב"ה ישים חלקינו עם המתקנים מעשיהם לטוב:
Section 22
תרנ"ו
ב"ה
במדרש אחד באחד יגשו כו'. וכמו כן כתיב יוסף עץ אחד ויהודה עץ אחד. והענין הוא כדכתיב ע"כ כו' בספר מלחמות ה' כו' והב בסופה כו' הנחלים ארנון. ודרשו חכמינו ז"ל במלחמתה של תורה אהבה בסופה כי והב וכמו כן אהבה גי' אחד. ובזה המלחמה שהיה בין השבטים שהוא מלחמת ה' לשם שמים סופה להתקיים ונעשין אחד. כי כל שבט היה לו ענין מיוחד. כי האבות הם תורה שבכתב. ואיתא בי"ג מדות התורה נדרשת כי התורה נעלמה מעיני כל חי והיא תורת אמת וא"י להשיגה רק עפ"י מדות וכלים שמכינים התחתונים בבחי' תורה שבע"פ. וכפי הכנת הכלים והמדות מתמלאים הנחלים ממעין התורה. וכמו כן תורת יעקב מתפרשת אל הי"ב שבטים ויוסף הוא המקשר תורה שבכתב אל תורה שבע"פ. והם ב' מיני האחדות כי הקב"ה הוא האחד האמת שאין בו שום תפיסה והוא נעלה מכל מיני השגה. וכמו שהוא רחוק ונעלה מכל. כמו כן הוא קרוב ומהוה כל הוה וכמ"ש האלוה מקרוב אני ולא מרחוק כו'. כי זה עיקר האמונה שהשי"ת רחוק מכל ריחוק וקרוב מכל קירוב. וכמ"ש ה' אחד. [הח'] בז' רקיעים וארץ. והד' ד' רוחות וד' יסודות. והא' הוא שורש כל אלה הי"ב. וי"ב השבטים כוללים כל אלה הי"ב דרכים שבהם מנהיג הקב"ה כל העולם. לכן נקראו י"ב גבולים בדרך מדה וגבול. וכשהם מתאחדין אז מתדבקין באחד האמת. והוא בחי' ה' אחד ושמו אחד. וכל ישראל יש להם חלק בזה האחדות. רק תכלית כל הדרכים הם בי"ב דרכים של השבטים. ונמשך מאלה הדרכים לכל איש ישראל כפי הכנת כל אחד. ואיתא בפסוק ויפול על צוארי בנימין שבכה על חורבן המקדש. ובנימין בכה על משכן שילה. והרמז הוא כאשר ראו כמה כבדה עליהם העבודה עד שנתחברו להיות אחד. וביהמ"ק נק' צואר כמו שהצואר מחבר הגוף אל הראש כן נתחברו בנ"י בכח המקדש אל אביהם שבשמים. וכמו כן ביוסף כתיב שכם אחד על אחיך כמו משכמו ולמעלה גבוה. שהוא הי' הראש של השבטים והבינו מזה קשוי בנ"י בגלות. כי באמת לפי שהשבטים היו כוללים כל הדורות האחרונים ואנחנו גרמנו להם זה הפירוד שלא היו יכולין להתאחד כראוי. ויוסף ובנימין שניהם נקראו צדיקים כידוע כי עיקר החיות בצדיק. וכ' והחיות רצוא ושוב. צוא"ר הוא רצו"א. והוא בחי' יוסף הצדיק. ובנימין הוא שוב בחי' הצמצום ואור חוזר. ולכן רמזו על בנימין ישפה יש פה ושותק. וכמו כן בנין המקדש בחומה וגבול. ושילה הי' נאכל בו בכל הרואה לרמוז כי בחינת יוסף הוא נחלה בלי מצרים בחי' רצוא. ושוב הוא בנימין כנ"ל:
בפסוק אל תירא מרדה מצרימה כו' לגוי גדול אשימך כו'. אנכי ארד עמך מצרימה כו'. הוא הבטחה לכל בנ"י כמ"ש עמו אנכי בצרה. וכבר כ' במ"א כי אנכי הוא התורה שהתורה מתפרשת תמיד לפי עמידת בנ"י שנקראת תורה להורות לישראל דרך ה'. וכל יראתו של יעקב אע"ה כי בניו לא יוכלו להתקיים בקדושה במצרים והקב"ה הבטיחו כי אדרבה עוד יעלו ויתקנו כל הנצוצי קדושה שנמצא במצרים ובכל מקום שגלו לשם. וז"ש עמו אנכי בצרה כי כשבנ"י במקומם בא"י ובמקדש אז מתגלית התורה באר היטב. וכשהם בגלות מתלבשת גם התורה בלבושים וצרופים כפי עמידת בנ"י ז"ש אנכי ארד עמך ולכן פתח הקב"ה אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים כי הכל הי' בכח התורה:
Section 23
תרנ"ז
ב"ה
במדרש אחד באחד יגשו ורוח לא יבוא ביניהם יהודה ויוסף כו'. כי יהודה ויוסף הם ב' כוללים של כל השבטים כי השבטים הם ד' דגלים לד' רוחות וי"ב גבולים. ויהודה כלל הי"ב כי הוא המלך. ויוסף מעלה כל השבטים למדריגה שלמעלה כי השבטים יש להם שרשים למעלה וכשנעשין אחדות אחד ע"י יהודה אז מתדבקין בבחי' יוסף ומתעלין לעולם שלמעלה [ע' בס' זהרי חמה פ' ויחי ד' ר"מ ב'] ויהודה בחי' שמור ויוסף בחי' זכור כי בזוה"ק איתא כי יוסף בחי' השבת. ובספרים איתא בברכת יהודה אתה יודוך כו' כי הוא בחי' שבת ע"ש ברקאנטי ורבינו בחיי. ושניהם אמת כי הם בחי' זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו. והוא בחי' לחם משנה בשבת. לחם עוני לחם מן הארץ בחי' יהודה. ושמנה לחמו לחם מן השמים בחי' יוסף. דכתיב וישבות ביום השביעי אח"כ ויברך ויקדש. השביתה הוא הכנת הכלי להיות העולם מוכן לקבל ברכה וקדושה והוא בחי' מנוחה. ובחי' יהודה הודאה הוא במקום שיש מחלוקת. מודים מכלל דפליגי. כי בעוה"ז הנפרד אין ניכר מלכות שמים מכח הטבע. ולכן כשבא יום השבת ובנ"י פונין מכל דבר ויודעין ומעידין כי השבת הוא תכלית הבריאה. והוא רק כלי לקבל קדושה. אז יורד ברכה וקדושה מעולם העליון וזהו בחי' זכור ושמור. ואז זוכין לנשמה יתירה. משנה אותיות נשמה. כמו כן השמים גי' נשמה שהוא חלק לחם מן השמים. ובפסוק לכולם נתן לאיש חליפות שמלות ולבנימין כו' חמש חליפות שמלות. והרמז הוא כי יוסף לימד להם להיות להם התפשטות הגשמיות שהוא המלבוש ולהתלבש בלבוש רוחני שהוא לבוש הנפש. ובאמת יש כמה מיני התלבשות ממדריגה למדריגה כי הגוף מלבוש החיצון אל הנפש. והנפש אל הרוח. רוח לנשמה. וכן למעלה למעלה. לכן לבנימין נתן חמש חליפות. וכמו כן בשבת קודש שנק' מתנה טובה יש לכל איש ישראל נשמה יתירה והרגשה ממלבוש הפנימי. והוא שאמרו חז"ל וכבדתו זה התחלפות המלבושים. ויש לכל איש ישראל חלק בזה. כמ"ש לכולם נתן. אבל אין כולן שוין בדבר כדאיתא בזוה"ק כי הנשמה יתירה לכל איש כפי ערכו ע"ש:
בפסוק כל הנפש כו' שבעים. כתב רש"י ז"ל בעשו כתיב נפשות. וביעקב שבעים נפש שעובדין לאל אחד. נראה כי זה יסוד כל הגלות והגאולה מה שהיו יורדין באחדות אחד. כי כל הגלות הוא התפשטות הי"ב שבטים עד שבעים וששים ריבוא והכינו יעקב ויוסף להיות הריבוי בהתקשרות האחדות. וכן כתיב בשבעים נפש ירדו כו' ועתה שמך כו' ככוכבי השמים לרוב. שירדו באחדות. והגאולה כמו כן ס' ריבוא וכוכבי השמים כתיב בהם לכולם שמות יקרא ופעם כתיב לכולם בשם יקרא לרמוז כי הגם שיש לכל אחד שליחות מיוחד. ומ"מ הם באחדות אחד. וכן הוא בבנ"י שנמשלו לכוכבים דכתיב כה יהי' זרעך וכן הגאולה בפרט איש ישראל שכל הרצונות שבו יתבטלו לרצון אחד לעשות רצון אביו שבשמים. זהו בחי' שבעים נפש לשון יחיד כנ"ל:
Section 24
תרנ"ח
ב"ה
במדרש מים עמוקים עצה כו'. כבר כתבנו במ"א כי זהו בחי' תורה שבע"פ לחם מן הארץ כמ"ש חיי עולם נטע בתוכינו וזה בחי' יהודה להורות הדרך לבנ"י למצוא איש הנקודה הטמונה בו ובחי' זו צריכה בירור שהיא מעורב בפסולת והיא בחי' עץ הדעת שצריך תיקון ובירור והוא עצה עמוקה של גלות מצרים. והוא עץ יהודה וישראל חביריו. ובחי' יוסף הצדיק הוא בחי' עץ החיים והוא להמשיך לחם מן השמים בחי' תורה שבכתב. והוא תכלית הישועה כי אם אין הקב"ה עוזרו לא יכול לו. ולכן כתיב רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום פי' שניתן תקומה לאלה המחשבות שבלב איש. לכן כתיב ביוסף קמה אלומתי. ובאמת ב' אלו הם בחי' נעשה ונשמע. נעשה בימי המעשה שצריך בירור ותיקון. וכל עבודת ימי המעשה באין לידי עלי' בשבת שהוא בחי' נשמע. ולפי שכן דרך בני ישראל להקדים נעשה לנשמע וכן הי' שהקדימו השבטים להוציא מכח אל הפועל הכח שלהם בעוד שהי' יוסף נסתר מהם ואח"כ נגלה להם בחי' יוסף הצדיק. וכמו כן אח"כ בגלות מצרים עד שזכו לקבלת התורה. והכל ענין אחד הוא כמ"ש. ואלה שני העצים של יוסף ויהודה הם נמצאים בכל איש ישראל בחי' עה"ד ועה"ח שצריך האדם לייגע עצמו ביגיעת בשר ונפש להוציא הכח שבו ואח"כ זוכה לעזר מן השמים. והוא בחי' תפילין של יד יד כהה והוא בחי' נעשה. וכ' וקשרתם ואח"כ והיו לטוטפות שבא אח"כ הסיוע מן השמים ממילא:
בפסוק ועתה אל תעצבו. איתא כי ועתה לשון תשובה. כי גם מקודם שבו השבטים בתשובה כדכ' אבל אשמים אנחנו והי' תשובה מיראה. אבל עתה עשו תשובה מאהבה ונהפך כל החטא לזכות. וזה הראה להם יוסף כי למחי' שלחני. וכן הוא המדה כי כל הסיבות מתהוים מבעל הסיבות ומ"מ החוטא משתלם על חטאו. אבל כשמתקבל בתשובה נעשה מכל חטא זכות ממש. וז"ש אח"כ ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה. הגם כי כן הי' מתחלה. אבל עתה אחר התשובה נתהפך הכל להיות רק מעשה האלקים שעשו תשובה מאהבה ז"ש אל תעצבו כנ"ל:
בפסוק אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם. איתא אין אומרין אל תירא אלא למי שירא שמים לאמיתו. כי כל יראת אבינו יעקב ע"ה הי' שיתערבו ח"ו בין הרשעים. והקב"ה אמר לו כי אדרבה עיקר גוי גדול ישימו שם. והנה כתיב מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים כו' ומי גוי גדול אשר לו חקים כו'. הרי ב' אלו דברים מיוחסים לגוי גדול עמוד התפלה ועמוד התורה. וב' אלו נתבררו בגלות מצרים ובגאולת מצרים. גלות מצרים הי' הכנה להיות ה' קרוב להם בעת צרה. וע"ז כתיב אנכי ארד עמך כו' והי' הכנה לכל עת צרה וגלות. ואנכי אעלך גם עלה לקבלת התורה כמ"ש בהוציאך כו' תעבדון כו' האלקים. והם ג' בחי'. מול ג' שמות יעקב ישראל ישורון. ומול ג' רגלים כמ"ש במ"א. ארד עמך מצרימה בבחי' הישועה בגלות זה שם יעקב. אח"כ אעלך להיות בן חורין. גם עלה הוא תוספות כי שם ישראל לי ראש היינו שלא להיות ח"ו הנשמה טבועה בגשמיות שזה עיקר החירות שלא יהיה משועבד לגוף. אבל גם עלה הוא כמו שהי' קודם החטא אני אמרתי אלקים אתם. זהו שם ישורון כמ"ש האלקים עשה האדם ישר וזה יתקיים לעתיד בשלימות להיות מתעלה גם הגוף להיות כולו רוחניות:
Section 25
תרנ"ט
ב"ה
בפסוק אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך. הם ב' הבטחות להיות עם בנ"י בגלות ולגאול אותם. ועל ב' אלו כתיב בכל צרתם לו צר בו' ובא'. לו צר בו' הוא הסיוע בגלות והוא בחי' ששת ימי המעשה. לא בא' הוא הגאולה בחי' השבת נחלה בלי מצרים. וב' אלו הבחי' קיבלו יהודה ויוסף. יהודה ארד עמך כמ"ש ויהודה עוד רד עם אל. ויוסף הוא בחי' הגאולה אנכי אעלך כמ"ש מי יעלה לנו השמימה ר"ת מילה. וב' אלו הבחי' מתחדשים בכל השבתות כי בימי החול הקדושה מתלבשת בעשי' בחי' ארד עמך. ובשבת מתעלה איזה נקודה שיש בחי' גאולה בכל שבת ושבת. והם ב' הבחי' הקול קול יעקב קול תורה ותפלה. ולפי ששבת בחי' קול תורה כמ"ש יעשה כולו תורה לכן ממעטין בו התפלה שבכל יום י"ח ובשבת ז' ברכות. והנה יוסף ושבת הוא בחי' תוספת נשמה יתירה וזה שאמר יעקב רב עוד יוסף בני חי. וכ"כ עודך חי כי עוד הוא לשון תוספות כמ"ש ויבך על צוארו עוד פרש"י הרבות בכי. וכן שם יוסף על התוספות. כי ימי שנותינו שבעים שנה ואם בגבורות שמונים. עו"ד הוא שמונים. וכן יסוד עולה פ'. וכן שם המיוחד לש"ק י"ה אדנ"י עולה יסוד. והכל ענין אחד כי הוא הארה מעין עוה"ב בחי' שמינית וכן מילה ביום השמיני. וכן שבת הוא אור שבעת הימים שנמשך תוספות מן השורש למעלה מעולם הטבע. והוא בחי' הגאולה. והנה יש לתמוה כי יוסף אמר וכלכלתי אותך כו' פן תורש אתה וביתך. והיתכן שיחשוב עצמו גדול מאביו. אבל ידע כי בחי' התוספות והעושר צריך להיות על ידו. וכל זמן שהי' יוסף מתכסה מאביו הי' חסר ליעקב אותו התוספות. ואח"כ כתיב ותחי רוח יעקב עי' בזוה"ק. וכ' בן זקונים הוא לו בר חכים הוא לי'. והוא כמ"ש המחכים את רבו כו'. כאשר היה יוסף מוכן לקבל השפע ע"י יעקב. הי' יעקב מתמלא תוספות קדושה וברכה. וגדולה מזה מצינו בכללות בנ"י כפי הכנה שלהם ניתוסף הקדושה בכל המדריגות כמ"ש תנו עוז לאלקים. ואמרו חז"ל ישראל מפרנסין לאביהן שבשמים. כמ"ש רעיתי פרנסתי ע"ש במדרש חזית:
Section 26
תר"ס
ב"ה
במדרש אחד באחד יגשו. ובזוה"ק ויגש אליו יהודה סמיכות גאולה לתפלה. דהנה עיקר עבודת האדם הוא בלב ובמוח. תפלה בלב. ולעבדו בכל לבבכם איזהו עבודה שבלב זו תפלה. כי יש ב' לבבות לב חכם ולב כסיל. לכן צריכין עבודה בלב כדאיתא לב בנפש כמלך במלחמה והוא עבודת ימי המעשה ועי"ז כ' לב יודע מרת נפשו. וצריכין לעבוד למתק זה המרירות. יודע כמ"ש בזוה"ק פי' יודעי תרועה מתברין ההוא תרועה. וזה הי' בחי' יהודה בכלל ישראל. מלך במלחמה בחי' הלב. ויוסף הוא בחי' המוח בחי' גאולה. כי עיקר הגאולה בנפש. כשהנשמה והמוחין מאירין לאדם ואז שקטה מלחמת הלב ונעשה לב אחד. וע"ז כ' בשמחתו לא יתערב זר כשנתמלא בשמחת הנפש מתבטל לב כסיל. לכן בשבת קודש דיש נשמה יתירה המאירה לנפש האדם. סט"א ערקית. ושבת הוא יום שמחה כמ"ש חז"ל ביום שמחתכם אלו השבתות לפי שהנשמה מאירה באדם. והתפלה בשבת היא בחי' תפלה למשה. דיש תפלה לעני והוא תפלת ימי המעשה. התפלה מתוך המרירות והמלחמה. ויש תפלה מכח השתוקקת רצון הנפש להתדבק בבורא עולם. ותפלה זו היא בלי תערובות ולא יתערב בו זר. ולכן גם בכל תפלה צריכין לסמוך גאולה לתפלה. והקדימו פסוקי דזמרה וק"ש וגאולת מצרים להתפלל מתוך שמחה ואז סט"א ערקית כנ"ל. ואז נעשה גם הלב אחד. ועיקר האחדות לב ומוח בש"ק יום החירות ומנוחה והארת הנשמה. לכן זכור ושמור בדבור אחד נאמרו. זכור במוח שמירה בלב. וזהו ויגש אליו יהודה התחברות יהודה עם יוסף ואז כ' ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף כמ"ש במ"א מזה. ולכן צריכין בתפלה להיות מקושר בתפילין של יד ושל ראש שהוא בחי' לב ומוח כנ"ל. כמ"ש בזוה"ק שע"י תפילין סט"א אתכפיא:
בפסוק ויאסור יוסף מרכבתו. ואמרו חז"ל תבוא אסירה זו ותעמוד על אסירה של פרעה דכתיב ויאסור את רכבו. דכ' לאסור שריו בנפשו. כי הנה שר של מצרים למעלה מכל שרי מלכות שאר האומות. ולכן גלות ראשון הי' במצרים. אבל יוסף בכחו נתעלה על כל השרים וז"ש שמני אלקים לאדון לכל מצרים שבזה ניחם לאביו כי הכין להם עזר לשיעבוד מצרים. ונראה כי אם לא היו חוטאים אח"כ בבריתו של יוסף. לא הי' קשוי שיעבוד כלל במצרים כמ"ש מלך חדש אשר לא ידע את יוסף שהפרו ברית מילה כמ"ש במד'. וגם לפי הפשוט נראה כמ"ש לאסור שריו כו' וזקניו יחכם כי יוסף לימד להם חכמה ונכנעו כולם תחתיו ונעשו חסידי אוה"ע. רק אח"כ קם מלך חדש לכן כתיב כי הזידו עליהם. שהבינו כח בנ"י רק שמרדו בהם בזדון. ולכן נאבדו אח"כ ולולא שחטאו אחר כך הי' השיעבוד בנקל בכח הכנת יוסף:
Section 27
תרס"ג
ב"ה
במדרש אחד באחד יגשו כו'. כי תכלית כל המעשים לבוא אל אחדות האמת ובאמת הנשמה עיקר האחדות שהיא חלק אלקי ממעל. אבל הקב"ה הרכיב הנשמה בגוף שגם בגוף יתברר זה האחדות והכל עדות על הבורא שהוא אחד ושמו אחד והם ב' בחי' תורה שבכתב בחינת הנשמה בגוף כאזכרה בגוילין. ותורה שבע"פ תיקון האברים להכניסם אל הארת הנשמה כמו תורה שבע"פ שהם נסמכין לתורה שבכתב ונובעין ממנה. וכשנתקן האדם כראוי נעשה נשמה וגוף אחדות אחד. וכמו כן בכלל ישראל יש צדיקים שעיקרן בחי' נשמה וכן יוסף הצדיק היה אחדות הנשמה והשבטים אחדות הגוף. וכשנתקנו ויגש אליו יהודה ונעשו אחדות אחד. וזה שרמז להם מאלמים אלומים שכל העבודות להתקשר ולהתאחד. אך קמה אלומתי ותסובינה אלומותיכם להיות סובב הגוף להתאחד עם הנשמה. וכמו כן בזמן שבת אחדות הנשמה. וימי המעשה צריכין להתבטל ולהתאחד בהשבת שהוא יומא דנשמתין:
בפסוק אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך. אנכי הוא התורה אנכי ה' אלקיך והראה לו הקב"ה כי כל תהלוכות הגלות והגאולה הכל תורה דאיתא שמא דקוב"ה סתים וגליא. וכן התורה. וכן בנ"י. וז"ש גן נעול גל נעול. ויש דברי תורה שא"י להוציאם מכח אל הפועל רק ע"י הסתר וגלות. וז"ש אנכי הסתר אסתיר שהתורה יתגלה ע"י בחי' ההסתר. ואיתא רשימין וסתימין בגו כל עלמין. שבכל עולם יש רשימה בהתגלות ובהסתר. וכמו כן כל אדם מרגיש בנפשו שלפעמים מתגלה לו הארת הקדושה כל אחד לפי מה שהוא ולפעמים הוא בהסתר וכל זה אינו במקרה רק כך הוא דרך התורה:
בפסוק כל הנפש כו' נפש שבעים. פי' רש"י שהיו עובדין לאל אחד כתיב נפש. וענין זה הי' שורש והכנה להגאולה שעיקר הגלות הוא הפיזור כמ"ש מפוזר ומפורד. אבל בנ"י מתקשרין בנפש אחת אפילו בגלות כמ"ש עם אחד מפוזר כו'. וזה האחדות הוא מצד אלקות שהגם שכל נפש יש לו רצון אחר ולכן נתפרש כל נפש בפ"ע. אבל בנ"י שכל נפשם ורצונם לעבודת הבורא וזה הרצון עולה על כל שאר הרצונות. כמ"ש בכל לבבך. נפשך. א"כ זה הרצון שוה בכל נפשות בני ישראל ובזה הם נעשין נפש אחד. וזה עצמו שא"ל הקב"ה אנכי ארד עמך אנכי דעשרת הדברות אנכי ה' אלקיך שיהי' בהם קבלת מלכות שמים גם בגלות וממילא יהי' אחדות אחד. וגם עתה זה מפתח הגאולה אם יקבלו עומ"ש בק"ש בכל יום כראוי נעשין אחד ומוכנים לגאולה. וגם זה נרמז במשנה בטל רצונך מפני רצונו היינו בכלל ישראל שיבטלו רצונם לרצונו ועי"ז יבטל רצון אחרים שיגאלו מן המלכיות ומן הסט"א ע"י שיהיו נעשין נפש אחת כמ"ש:
Section 28
תרס"ד
ב"ה
ויגש אליו יהודה. במדרש אחד באחד יגשו כו'. דאיתא מחלוקת לשם שמים סופה להתקיים. אהבה בסופה. כי כל מחלוקת השבטים הי' לשם שמים. ולכן נעשה בסוף בנין אחד מזה המחלוקת. וכעין דאיתא ויקח מאבני המקום התחילו אבנים מריבין עלי יניח צדיק ראשו ועשאן הקב"ה אבן אחד. ובאמת כל זה רומז על השבטים כמ"ש במדרש לקח י"ב אבנים אמר אם מתאחות הם יודע אני שאני מעמיד י"ב שבטים. כי בנין המקדש בא בכח הי"ב שבטים כמ"ש ששם עלו שבטים כו'. ולכן יש י"ב שערים לכל שבט שער אחד. וכמ"ש פתחו לי שערי צדק כו' ומשיבין זה השער לה'. זה גי' י"ב שצריך להיות נעשה שער א' הכולל כל הי"ב שערים. ולכו הי' י"ג שערים בביהמ"ק. אחד הכולל כולם. ולכן אחר שנגלה להם יוסף נפל על צוארי בנימין. ואמרז"ל שבכה על בנין ביהמ"ק שנק' צואר שמושך הארה מלמעלה לעוה"ז ומעלה ריח ניחוח מלמטה למעלה. כמו שהצואר מחבר הראש עם הגוף. וזה עצמו רומז הסולם שראה יעקב ראשו מגיע השמימה. וזה מחלוקת לש"ש האיך למצוא מקום בעוה"ז שיתגלה על ידו שם שמים בעולם:
Section 29
תרס"ה
ב"ה
ויגש אליו יהודה. במדרש המלכים נועדו ובזוה"ק סמיכות גאולה לתפלה. דכל מחלוקת השבטים היה לשם שמים לברר מלכות שמים בעולם. והעיקר יוסף ויהודה. דהנה מלך הוא מוח לב כבד. מול נר"נ. מוח בחי' נשמה. ולב רוח. וכבד נפש. ועיקר המלחמה בלב. לאדם מערכי לב עורכי מלחמה. וזה עבודה שבלב תפלה בחי' יהודה ודוד המע"ה. וכתיב לב יודע מרת נפשו. כי עיקר הגלות בנפש שמלובש בכבד. ויתכן שהוא בחי' בנימין דכ' בצאת נפשה בלידת בנימין. והרוח הוא הממוצע בין מוח לכבד. והוא עולה ויורד שיש לו עלי' למוח וירידה לכבד. וכן בקבר הנפש חופף על הגוף. והרוח עולה ויורד. לכן עבדך ערב את הנער כי הרוח ערב על הנפש להוציאה מאפילה לאורה. וכן בעבודת הבורא במחשבה דיבור ומעשה. ועל ידי הרוח בקול ודיבור בתורה ותפלה יוכל לתקן המעשה והנפש. והרמז וקולך ערב. ולכן הלב יודע ומרגיש בצרת הנפש והגוף. אבל כשמתעלה ומתדבק במוח יש לו חירות ובשמחתו לא יתערב זר. כי כל התערובות כשיורד אל הנפש והכבד. אבל כשמתדבק במוח ונשמה מתעלה. וזה ויגש אליו יהודה. ליוסף שהוא בחי' מוח ונשמה. והוא בחי' שבת שבו זכור ושמור בדיבור אחד. ולכן אז כל סט"א ערקית. וכמ"ש ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו כמ"ש במ"א מזה. והוא סמיכת ק"ש לתפלה שמע ישראל שמיעה במוח:
ויחי
Section 1
תרל"א
ב"ה נכתב בקיצור
אא"ז מו"ר זצלה"ה הגיד ויחי יעקב בא"מ כי ע"י בחי' אמת יכולין לחיות גם בא"מ וכ' תתן אמת ליעקב עכ"ד. דהנה לא הל"ל רק ויהי יעקב בא"מ. ומשמע דעיקר הרבותא מה שהי' בבחי' חיים גם בא"מ ופי' חיים הוא דביקות בשורש ומקור שמשם נמשך תמיד חיות. וכ"כ בזוה"ק ויגש ע"פ ותחי רוח יעקב. ונ"ל שהוא מלשון מים חיים שע"י שמחת הנפש מעורר מקור החיים וניתוסף חיות. [ונ"ל שז"ש ויהי האדם לנפש חי'. פי' נפש. הרצון. ע"י פנימיות הנפש נמשך חיות תמיד]. והגם שהי' בא"מ ידע שכל המצרים הם רק קליפה והסתר. אבל הפנימיות הוא חיות הש"י. ולכך אחז"ל כי הרשעים בחייהם נק' מתים שנפרשים ממקור החיות כנ"ל. וכ' במדרש גרים אנחנו כו' כי כל בריאת אדם בעוה"ז לא הי' כדי להידבק ח"ו בעוה"ז. רק להיפוך שע"י דביקות האדם בעיקר החיות מתמשך גם עניני עוה"ז להש"י. וגר לשון המשכה כמו מעלה גרה. שגם מה שנק' גר מי שמגייר עצמו. ג"כ ע"ש זה. שמוציא נקודה קדושה שהי' נטבע באומות. וכן ענין גלות מצרים שכ' גר יהי' זרעך כו' ג"כ הפי' להוציא נ"ק שנטבעו במצרים. וז"ש ואח"כ יצאו ברכוש גדול [רכוש גדול ר"ת גר רק מהופך שזה הענין הוא מלמטה למעלה כמובן]. וז"ש רש"י ז"ל ביקש לגלות הקץ. פי' שרצה לברר זה שהגלות רק הסתר והכח פנימי הוא רק מהש"י. רק אם הי' נגלה זה לא הי' גלות כלל. ונסתם. ומ"מ כ' בזוה"ק שגילה מה שרצה לגלות רק בדרך הסתר. והפי' ע"י אמונה יכולין למצוא האמת להתברר שהוא רק הסתר כנ"ל. ולכך ויחי יעקב סתום. שזה מקור החיות להיות נמצא גם בא"מ. זה נסתם [ולכך נק' שהתחיל השעבוד] וכמדומה לי שאא"ז ז"ל הגיד בשם הרב מפרשיסחא ז"ל שהקשה למה רצה לגלות הקץ. ותי' שכשנודע הקץ. הגלות בנקל. ע"כ אני זוכר. ונראה כנ"ל שפי' גילוי הקץ לידע שיש קץ להגלות. והוא ע"י שהוא רק הסתר ואינו כח בפ"ע ח"ו. כי הפנימיות שהוא אמת אין לו קץ וההסתר יש לו קץ. ורצה שיהי' זה נגלה. ולא הי' גלות כלל. ונשאר סתום. ומ"מ ע"י אמונה שמאמינים זה בנ"י. שאין שום כח בלתי הש"י רק כ"ז רק הסתר. אף שאין רואין זה בעין. מ"מ ע"י אמונה ג"כ יכולין לראות האמת. רק יעקב אע"ה רצה שלא נוכל לטעות כלל. שיהי' זה נגלה. ונשאר סתום שצריכין יגיעה למצוא זה. וזה בחי' דהמע"ה דלית לי' מגרמי' כו'. ומשיג האמת רק ע"י הביטול. וזה ההפרש שבין אמת לאמונה. וכ"כ אא"ז מו"ר זצלה"ה על יעקב אבינו לא מת. מקרא אני דורש כו'. שכשאדם דורש ומייגע עצמו שזה בחי' תושבע"פ. יכול למצוא הארה מחיות יעקב אבינו גם בתוך ההסתר. וגם בשבת מתעורר בחי' יעקב כמ"ש והאכלתיך נחלת יעקב ע"י הביטול כו' מתעברין מינה כו':
במדרש ושמעו אל ישראל אביכם מה הקב"ה בורא עולמות אף יעקב אביכם כו'. נ"ל כי חיות מצרים עצמו הי' ע"י יעקב. וזהו עשה הש"י הכנה לגאולה כענין שכ' בזוה"ק על יוסף שהי' צריך להיות מקודם כפוף ת"י השבטים ע"ש וישב. כמו כן מ"ש ויחי יעקב בא"מ פי' חיות א"מ עצמו הי' ע"י יעקב. וזהו בורא עולמות שנותן חיות בתוך ההעלם:
בזוה"ק פי' וזאת אשר דיבר להם. כי הטביע בהם בחי' זאת. שהפירוד נק' אלה. ובחי' הקדושה. מ"ש. חיות הש"י נק' זאת. ודיבר מלשון דבר א' לדור. שלמד להם שינהגו כל מעשיהם ע"פ בחי' זאת להיות נמשך הכל אחר נקודה הפנימיות כנ"ל. [וז"ש כל אלה כו' וזאת כו'] והבן:
אא"ז מו"ר זצלה"ה הגיד עמ"ש השבעה לי כו' וישתחו ישראל כו' ופרש"י שהי' מטתו שלימה שהרי יוסף מלך כו' ע"ש. ומה ענינו לשבועה זו. ופי' שע"י השבועה שהוא התדבקות כל החיות ז' מדות נתוודע בחי' יוסף ליעקב ע"ש ודפח"ח. ונ"ל להוסיף כי למה צריך להשביעו. ונראה כי לא הי' זה דבר קטן מה שחגר יוסף מתניו להיות בזכותו הגאולה במצרים. וכ"כ חז"ל שע"י יוסף היו גדורין בעריות. וכן הים ראה וינס כו'. וזה שלא נקבר יעקב בא"מ כ' בזוה"ק ע"י שהבטיחו הש"י אנכי אעלך כו' להיות נקבר בארץ ע"ש. ושם כ' ויוסף ישית ידו כו'. ונראה שכח יעקב נתן ליוסף. וע"י השבועה נתדבק בכל כחו וקיבל בחי' יעקב להיות נשאר חי גם בתוך מצרים כו'. וע"י שראה כי בניו קיבלו כוחו להיות נשארים אחר הסתלקותו בא"מ. השתחוה שזה בחי' מיטתו שלימה. וז"ש ויראו כו' כי מת אביהם כו' לו ישטמנו כו' כי הכירו שבחי' אביהם נשאר אצל יוסף כי לא הי' אצלם וע"כ נשאר אצל יוסף:
Section 2
תרל"ב
ב"ה
אא"ז מו"ר ז"ל פי' ברכת יוסף הצדיק ברכות אביך גברו כו' זה בחי' שבת שכ' ז"ל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים כו'. והפי' ע"י שיודע כי חיות הכל מהש"י שיש נקודה פנימיות בכל דבר ממנו ית'. וכפי ידיעת זאת הנקודה כך נתברך ונדבק הכל בשורש החיים. וממילא לא שייך מיצר וסוף לזה כי הנקודה חיות מהש"י אין לה סוף כי מא"ס היא. אך פי' המענג את השבת הוא שכל תענוגיו הם רק לזאת הנקודה הפנימיות שנק' שבת באמת שהוא מנוחת הכל. ולאשר יודע שהוא העיקר נתברך בזה. ונק' תאות גבעות עולם שכל הנבראים מתאוין לידבק בזאת הנקודה כי היא מחי' כולם. ואא"ז מו"ר ז"ל פי' ויחי יעקב בא"מ שע"י בחי' אמת כמ"ש תתן אמת ליעקב יכולין להתקיים גם בא"מ. והוא ידיעה הנ"ל שהכל חיות הנקודה הפנימיות וזה אמת. כי שקר אין לו רגלים. ואמת מקיים העולם כנ"ל. וכשדביקין באמת כנ"ל לא יש מיצר כי כולם מושכין חיות מזה:
ויברך את יוסף. והקשו כי אין הברכה רק להנערים. אך כי כל ברכה הוא מבחי' יוסף שהוא להיות כל דבר נדבק ונקשר בשורשו שהוא חיות הנקודה הפנימיות מהש"י ממילא יש ברכה כי בשורש יש תמיד התחדשות. וכן בשבת כ' ויברך ויקדש מיני' מתברכין כל שיתא יומין ע"י שנתברר בשבת כי הש"י ברא כל הנבראים עי"ז ניתוסף להם חיות מחדש על כל ימי הבריאה. ובנ"י שמעידין ע"ז בש"ק מתברכין. וכ"פ אא"ז מו"ר ז"ל מ"ש וידגו כו' בקרב הארץ ובמד' פי' כדגים שפותחין פיהם לטיפה מים כאילו לא טעמו כו'. והוסיף הפי' אף שהם בקרב הארץ וע"כ עושין מעשים גשמיים. מ"מ יהי' עיקר החיות להש"י כמ"ש כי הם חיינו כו' ולהיות תמיד דבוק בשורש זה הברכה כנ"ל. וכ' ישימך כו' כאפרים כו'. וקשה כי רק כראובן ושמעון יהיו כו' ואמאי נתיחד הברכה ישימך כאפרים ומנשה. אך כי לאשר הי' דור שאחר השבטים ומ"מ נתעלו להיות בכללם. וזה ע"י הברכה כנ"ל להיות דבוק בשורש אף שהם למטה במדרגה. ובאופן זה יוכל להיות נמשך ברכה לכל איש ישראל מאבות הקדושים אף אלף דור כי השורש מהם. ובזה י"ל ג"כ מ"ש ויברך את יוסף. כיון שנתעלו בניו להיות שבטים. ממילא נתעלה הוא יותר [ועיין בזוה"ק הטעם שיוסף לא נמנה בין השבטים כי נתעלה למעלה מבחי' שבטים ע"ש]:
Section 3
תרל"ג
ב"ה
זכר של בני ישראל שיחי' הנולד לי ב' ויחי ז' טבת תרל"ג. הש"י יזכני לגדלו לתורה וחופה ומעש"ט אמן:
ברש"י נסתמו עיניהם ולבם כו'. כי באמת לב ועינים של איש ישראל הוא להשי"ת. ורק אחר שנפטר יעקב אע"ה נסתם ונסתר האמת. וכ' ול"ת אחרי לבבכם כו' עיניכם כו' כמו שהוא בהסתר החיצוניות. וזה עיקר הגלות להפנימיות שא"י להתפשט בכל האדם. והעצה שמעתי מא"א מו"ז ז"ל ע"פ ויחי יעקב בא"מ. שע"י אמת יכולים לעורר החיות גם בכל הסתר ומיצר כמ"ש תתן אמת ליעקב. והוא להיות בטל תמיד אל הפנימיות שהוא האמת. שהחיצוניות אינו אמת. רק הסתר. ולפי הרצון שבאדם באמת בכל דבר להיות נעשה רצון המקום ב"ה בלבד. כמו כן נתגלה לו האמת. ואדרבה בכל מקום שיש יותר הסתר. שמה נגנז דבר פנימי כנודע. וכן מצינו במצות מילה שאבר המילה הוא קודש. ולכן שם דוקא מקום הערלה. וכמ"ש סוד ה' ליראיו ודרשו ז"ל על המילה:
ויברך את יוסף כו' יברך כו' הנערים כו'. לשון התעוררות כמ"ש אא"ז מו"ר ז"ל פי' נער על שיש בו התעוררות יותר. ונתן ברכה בבחי' התעוררות של ישראל והיא בחי' יוסף. הגואל אותי. ומה גאולה הי' צריך יעקב אבינו. וי"ל על הנקודה שנשאר בבנ"י מהאבות כמ"ש אא"ז מו"ר ז"ל פי' מגן אברהם שיש נקודה ממנו בכל איש מישראל שהקב"ה מגין עלי' וכן בכל האבות. ואותי הוא אות [ברית] קודש שנשאר ממנו לזרעו. וזה צריך שמירה מכל רע. וידגו לרוב כו' פי' מו"ז ז"ל בקרב הארץ הגשמיות. הוא כנ"ל שיתפשט נקודה הנ"ל בכל מקומות מושבותיהם כנ"ל:
Section 4
תרל"ד
ב"ה
למה פ' זו סתומה שנסתמו עיניהם ולבן כו' ד"א שביקש לגלות הקץ ונסתם ממנו. הכלל שחיות כל הנבראים הוא התורה. וגם כל הזמנים ואף בגלות. פנימיות החיות מהתורה. רק שהוא בדרך נסתר. ופרשה זו הוא חיות שנות הגלות. וז"ש ויחי יעקב בא"מ כי יעקב אע"ה המשיך החיות גם במצרים. ושמעתי ממו"ז ז"ל רמז שע"י בחי' אמת יכולין לחיות גם במצרים כמ"ש תתן אמת ליעקב. וענין הפרשה היא התפשטות חיות התורה לכל הנבראים. והפסקות הם ליתן ריוח להתבונן כו'. להעמיד כל פרט ופרט על מכונו. וכן הי' בזמן שבנ"י שרוין על אדמתן והי' כל המעשים ע"פ התורה ממש. ועתה בגלות פרשה סתומה שצריך להיות אמונה בדרך כלל. וכן בפנימיות סוד הקץ הוא נקודה חיות שורש האחדות שנק' רזא דאחד כי בגלות הוא בסוד חתום. ולעתיד יתגלה ויהי' ה' ושמו אחד. וכפי שבאין לשורש נקודה זו יוצאין מהגלות. לכן ש"ק דאתאחדת ברזא דאחד ויש עלי' לכל הנבראים לשורשם ובפרט בנ"י שמתאספין בנפשותיהם במס"נ עבור קדושת שמו ית' בש"ק [כמ"ש במ"א]. לכן כ' והאכלתיך נחלת יעקב כו' בלי מצרים כדכ' ויחי יעקב בא"מ שהמשיך גם שם בחי' החיות וממילא בלי מצרים. וכ' האספו ואגידה כו' ואי' בזוה"ק כי אע"פ שנסתם ממנו מ"מ גילה מה שחפץ לגלות רק בדרך נסתר וכשבנ"י מתאספין ומתבטלין לשורש החיות יכולין למצוא מקומו של יעקב כדאי' יעקב אבינו לא מת כו' מקרא אני דורש כו' ופי' אא"ז מו"ר ז"ל כי כשבנ"י דורשין אותו בכל לבם הוא נמצא להם כמ"ש דרשוני וחיו וז"ש מקרא אני דורש כו':
מאשר שמנה לחמו. פי' בזוה"ק על לחם משנה בשבת שיש לחם מן השמים ומן הארץ כו'. כי השבטים הם יסוד העולם כדאיתא בזוה"ק וזאת אשר דיבר להם אביהם. כי פי' זאת שמעתי ממו"ז ז"ל שהיא נקודה מלכות שמים שאין לשום דבר חיות רק מנקודה זו. לכן נק' זאת שאין דבר בעולם בלתי זאת. ונתן להם יעקב אע"ה שיהיו מקבלין נקודה זאת. ועי"ז נמשך חיות לכל הנבראים. ואשר הוא סוף השבטים כדכ' אשר כו' לחוף ימים כו' ישכון. וכ' ומשם יפרד כו'. לכן מחבר חיות התורה למשוך משם חיות לכל הנבראים. ובימות החול בנ"י מכינים בעבודה ביגיעות רבות שיזכו בשבת למנוחה כדאי' מי שטרח בע"ש כו' וזה לחם משנה שכפי היגיעה בחול מתרבה הברכה בשבת עבור ימי החול ג"כ. ונק' לחם משנה שבשבת נמשך שפע ברכה מצד עצם היום. ולבד זה מצד היגיעה בחול והוא ב' לחם הנ"ל. והוא כדמיון יששכר וזבולון שהקדים זבולון בתורה שנתן לפיו של יששכר. כן המיגע בחול לש"ש מתחבר עם בחי' שבת כנ"ל:
Section 5
תרל"ה
ב"ה
במדרש פרשה זו סתומה שכשנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל ד"א שביקש לגלות הקץ ונסתם ממנו. פרשה זו היא ויחי יעקב בא"מ שזה הי' הכנה להגלות מה שחי יעקב במצרים. ולכן לא הי' יכול להתחיל הגלות עד שנסתם זה החיות של יעקב שהי' במצרים. כדכ' נחלת ימיהם זכורה לעולם רק שהי' נסתר זה כדי לחול הגלות ולכן פרשה זו סתומה שנסתם זה החיות אח"כ כנ"ל. וגם לפי הפשוט גוף הגלות לא התחיל עד שתמו כל הדור ההוא. רק שנסתם עין השכל מקודם. כי קודם גלות הגוף הוא גלות הנפש כי הגוף תלוי בתהלוכת הנפש. וגלות הנפשות הי' מיד שנסתם חיותו של יעקב אע"ה. ובזה פרשנו הפסוק ויראו אחי יוסף כו' מת אביהם כו' לו ישטמנו והשב כו' הרעה אשר גמלנו כו' ויבך יוסף כו' אתם חשבתם כו' להחיות עם רב כו' והוא שהשבטים הרגישו מיד בהגלות. וז"ש שראו כי מת אביהם כי לא מצאו חיותו של יעקב כנ"ל. ויוסף ירש מקום אביו. והם סברו שע"י מכירתם את יוסף גרמו גלות מצרים. וז"ש הרעה אשר גמלנו. ויוסף שהי' במדריגת יעקב והי' דבוק בגאולה ידע והבין כי הכל לטובה כי שורש הגלות הוא הגאולה. וז"ש ביקש לגלות הקץ ונסתם ממנו. אם הפי' על זמן ביאת משיח לא ידענו מה סוד עמוק הוא זה. וגם מה נ"מ בידיעה זו. רק עיקר הפי' שרצה לברר להם שורש הגלות והגאולה. כי באמת אין רע יורד משמים וימי הרעה נעשים רק ע"י חסרון המקבלים שנהפך להם לרע. והוא רק הסתר. ולכן יש לו סוף וקץ כי השקר אין לו רגלים וקיום. ואם הי' יודעין זה האמת לא הי' שולט בהם הגלות רק כי לא הי' ניתקן הכל כראוי והי' מוכרח להיות גלות מצרים. ולכן לא הי' יכול לגלות זה הקץ. ומ"מ איתא כי גילה מה שרצה לגלות רק בדרך הסתר ופרשנו בעזה"י כי יש אספקלריא המאירה והיא בחי' יעקב שאין לפניו הסתר ורואה הכל בעין הראות ויש אספקלריא שאינה מאירה. והיא בחי' אמונה שע"י ההסתר עצמו צריכין לבוא אל האמת ע"י האמונה ונק' אספקלריא שא"מ כי האור בא מההסתר דייקא כנ"ל והבן. וכיון שלא הי' יכול יעקב לגלות זה הקץ שהוא לברר להם האמת בבחי' אספקלריא המאירה צריך להיות התיקון בבחי' אמונה. וזה צריכין לידע גם עתה כי בכל גלות כן. שהקב"ה מכין קודם הגלות הארות קדושות שיכולין להתדבק בהם אף בחשך רק שאינו נגלה וכשמאמינים כראוי יכולין למצוא האמת ואז בא גאולה כי תכלית הגלות הגאולה כנ"ל. וכן שמעתי מפי מו"ז ז"ל ע"פ ויחי יעקב בא"מ שע"י בחי' אמת מדתו של יעקב כדכ' תתן אמת ליעקב עי"ז יכולין לחיות גם בכל המצרים שיש לכל איש ישראל כנ"ל. נחזור להנ"ל שהשבטים הרגישו הגלות והבינו כי יוסף הוא שורש הגאולה. וחששו שע"י ששנאו אותו בחשבם כי יוסף רוצה לדחותם מאביהם. עי"ז לא יוכלו להתדבק בו עתה. וחשבו שגרמו הגלות. ויוסף השיב להם כי הכל לטובה רק הם חשבו לרעה. ואפשר עי"ז שחשבו לרעה נענשו בזה שהרגישו הגלות וחשבו שח"ו נסתר דרכם מה'. אבל אלקים חשבה לטובה להחיות עם רב שהוא תיקון הראוי שבא ע"י הגלות. כי יוסף הי' דבוק בהגאולה ולא הרגיש הגלות. ולכן ויבך יוסף בדברם אליו כי ראה שהם התחילו מיד להרגיש הגלות:
במדרש שמע ישראל סבא כו'. כי זה האחדות נתן להם יעקב אע"ה כמ"ש וזאת אשר דיבר להם פי' בזוה"ק שנתן להם בחי' זאת והיא מלכות שמים להיות כל הנהגתם בבחי' זאת ומזה בא כל הברכות ועי"ז ויברך אותם:
Section 6
תרל"ו
ב"ה
במדרש למה פרשה זו סתומה כו'. פי' כי הכתוב משבח מעשה יעקב אע"ה אשר חי במצרים י"ז שנים כי הי' דבוק בחיים ולא הי' כל טומאת מצרים עומד לנגד קדושתו. והי' י"ז שנים אלו הכנה לכל הגלות. אך כי פרשה זו סתומה לנו פי' שאין אנו משיגין איך המשיך חיות הקדושה במצרים כי אם היו משיגין זאת לא הי' הגלות כלל. ובוודאי יש בכח איש ישראל לעורר החיות בכ"מ וע"ז נאמר השם נפשנו בחיים. דכ' ויפח באפיו נ"ח ויהי האדם לנ"ח. פי' נפש. הרצון. שהאדם יכול לעורר החיות ברצונו. ובנ"י דבוקים בחיים. ומ"ש חז"ל ביקש לגלות הקץ ונסתם משל שרצה לגלות מסטורין של המלך ראה המלך עומד והשיח לדברים אחרים. והוא תימה כי ח"ו שירצה יעקב אע"ה להעלים מעשיו מהשי"ת. אך הפי' כי ביקש להראותם עומק הרע ושיתגלה להם מלכותו ית' בכל המקומות עד דרגא תתאה כמ"ש באחרית הימים וזה הוא בעת הסתרת פנים. והקב"ה לא רצה בזה. כדי שיהי' הגלות. שכך רצונו ב"ה. לכן נגלה עליו השכינה. וע"י שהי' התגלות לא הי' יכול לגלות הקץ. שזה רק בעת ההסתר. וכן הי' דרכו של יעקב אע"ה תמיד להכניס עצמו במקומות אשר המה מסוכנים כי הי' מפתח לבנים. ורמז לדבר המלאך הגואל אותי מכל רע מכלל שירד לכל מקומות הרעים וניצל מהם. ודרך הזה רצה ללמד לבניו ונסתם ממנו כנ"ל:
בפסוק אוסרי לגפן עירה ולשורקה בני אתונו כבס ביין לבושו. דאחז"ל כנ"י נק' גפן שאינה מקבלת הרכבה ממין אחר כו'. פי' נקודה טמונה שיש בכל איש ישראל אשר אינו מתחלף כלל והיא נקראת גפן. וזה נתן הקב"ה להיות בטבע נפש הישראלי. וכן מדות טובות שבישראל נק' שורקה כמ"ש ואנכי נטעתיך שורק. אך עבודת האדם לקשר כל התעוררות שבו לזאת הנקודה. וז"ש אוסרי לגפן עירה. פי' התעוררות כל נפש האדם. לשעבד הגוף להנשמה. וכן המדות צריך האדם לקיים אותם ע"פ התורה כמ"ש במ"א שלא יהי' תיקון המדות כדי ליישר עצמו באשר הוא מבין שהם עדות לחכמת האדם. רק כדי להיות כלי מוכן לעבודתו ית'. כי התורה שוכנת בגוף מתוקן. ואם הכוונה כן מתקיים לעד. כי התורה נק' עוז. שכל דבר שנעשה בצירוף התורה ולשמה. מתקיימת. וז"ש לשורקה בני אתונו מלשון איתן שהתורה נק' עוז כנ"ל. כבס ביין לבושו. הוא תיקון מעשים הגשמיים אשר הם כמו מלבוש וקישוטין להגוף כשהם נעשין בטהרה:
Section 7
תרל"ז
ב"ה
במדרש גר אנכי עמך כו' כצל ימינו עלי ארץ. כי עיקר הימים הם האורות המיוחדים לכל נפש מבנ"י. אמנם למטה מתלבשים נקודות הארות מהימים עליונים לזמן הגשמיי. וע"ז נאמר מחדש בכל יום מ"ב. והם רק כמו צל ודמות. דומה להימים העליונים. אבל אינם העיקר רק בבחי' גרים. פי' כמו גר שהמעלה שלו מצד שנתקרב ממקום רחוק וע"ז המעלה הי' כל בריאת עוה"ז שבעבודת האדם מתקרב זמן הטבע לימים העליונים. אמנם יעקב אע"ה תיקן גוף הימים בעוה"ז ג"כ להיות מקורבים הם עצמם להש"י כמ"ש בזוה"ק ביאור הפ' ויקרבו ימי ישראל למות שיקרבו הימים לה'. ולכן נסתלק אח"כ כי בהשלמת העבודה המיוחדת לאדם נסתלק מעולם ועבודת יעקב הי' לקרב עצם הימים לה' כנ"ל. ונאמר עליו ויחי יעקב בא"מ. שהביא החיות גם בא"מ כי גם חושך לא יחשיך ממנו. ובמדרש למה פ' זו סתומה שנסתם עיניהם כו' ד"א שסתם ממנו כל צרות שבעולם. לכאורה ב' הפירושים סותרין. זה נדרש לשבח כו'. אמנם הכל אחד דאיתא ביקש לגלות הקץ ונסתם ממנו. ע"ש המשל שגילה לבנו מקום גט שיחרורו. וראה המלך עומד והשיח לדברים אחרים. וביאור הענין כי יעקב אע"ה הי' למעלה מהטבע ושלט על הטבע. לכן הי' בכוחו להסתיר החיות במצרים. וזהו פי' המד' ושמעו אל ישראל אביכם אל ישראל מה הקב"ה בורא עולמות אף אביכם בורא עולמות. פי' הקב"ה הוא עד שלא נברא העולם והוא משנברא העולם. אולם בבריאת העולם נתגלה זה הפלא אשר הסתיר כבוד מלכותו ית' תוך הטבע באופן שלא יהי' ניכר. עד שנמצא בעולם העושים היפוך רצונו. וזאת היא יותר פלא מהכל. וכן פי' מו"ז ז"ל שם עולם ע"ש ההעלם שעשה הבורא להיות נעלם השגחתו ית' בעוה"ז. וכמו כן הצדיק בורא עולמות כאלו אשר בעבודתו מכניס הארת הקדושה במעשים גשמיים בהצנע והסתר. דומין לבוראם. וזה שאמר להם יעקב הקבצו ושמעו פי' שגנוז הכח גם במצרים רק שצריך יגיעה להוציא מכח אל הפועל. וזה הגלות. והנה יעקב הכניס עצמו למצרים אף כי הי' באמת בן חורין וכן הי' תמיד דרכו בקודש להכניס עצמו במקומות הללו כמ"ש במ"א. ובאופן זה רצה לגלות להם הקץ פי' אף שיהיו באמת בחירות. יכניסו עצמם ברצון להגלות לעשות רצון הבורא. ולא גילה להם מקום השיחרור כדי לפרוק עול הגלות ח"ו. רק כנ"ל שיקבלו עליהם ברצון שיהי' סוד הקץ בהסתר אצלם. אבל לא הי' בכחם למשוך לגמרי אחר מדריגת יעקב. וזה ענין שנסתם ממנו פי' שבהתגלות עיקר כוחו של יעקב עלה בעלמא דאתכסיא מה שלא היו השבטים מגיעים עד שם. וזה עצמו מ"ש במדרש שסתם ממנו כל צרות כו' לכן לא הי' במדרגה של השבטים ולא היו יכולים למשוך אחריו לגמרי. לכן הי' העצה ע"י יוסף וז"ש ויקרא לבנו ליוסף. קריאה לשון חיבה ודביקות שמסר כחו ליוסף וע"י אמצעיות יוסף נמשכו כולם אחר כח יעקב. וז"ש האספו ואגידה פי' ע"י שיהיו אגודה אחת לבטל עצמם אל הכלל. וזה סוד יוסף. וז"ש נתתי לך שכם אחד על אחיך פי' שנתן לו בחי' האחדות והתכללות להיות כולם כלולין בו ועי"ז יבוא הגאולה. וזה סוד השבת דבי' מתאחדין ברזא דאחד. [שכם אחד ר"ת ש"כ מלכותו והוא רזא דאחד והמ"י] לכן אלו משמרין ב' שבתות נגאלין. וב' הם יוסף ובנימין שעל שניהם נאמר צדיקים יירשו ארץ כמ"ש בזוה"ק. וכ"נ הפשוט ג"כ שליוסף מסר סוד הקץ לכן אמר להם יוסף הסימן פקוד יפקוד כו':
ויברך את יוסף כו' המלאך כו' יברך כו' הנערים. ומקשין מה הברכה ליוסף. אבל הפי' הוא שנתן ברכה להתפשטות כוחו של יוסף. והנערים הוא התעוררות החיות שבעולם. והכלל כי שורש החיות בא מיוסף אבל כשבא השפע בעולמות שלמטה צריך שמירה. כי לכן בגלות ע"י שליטת הסט"א א"א להתגלות הקדושה. כאשר חכמים הגידו בשנת רעבון אסור הזיווג. אך העצה בגלות ע"י התורה כמ"ש וידגו לרוב פרש"י כמו הדגים שהים מכסה עליהם שאין שולט בהם עה"ר כו'. כמו כן ע"י התורה שנמשלה למים יכול אדם להתכסות מסט"א. ואיתא במדרש כמו דגים שמצפים לטיפה מים כו' כן בנ"י מצפים לתורה. וכפי רוב השתוקקות. התורה מגין עליהם. ואיתא ברש"י בראשית שניתן ברכה לדגים ע"י שצדין מהם כו'. ולכן יוסף שהיא שורש הכל צריך ברכה. וזה ענין ויברך אלקים כו' יום השביעי ע"י שהוא שורש כל הימים כמ"ש מיני' מתברכין. לכן צריך שמירה יותר כמ"ש ופרוס סוכת שלומך כו'. וזהו ויברך את יוסף כו' וידגו לרוב כו' התפשטות כח יוסף כנ"ל:
בפסוק לו ישטמנו יוסף כו'. וקשה כי ראו שהוא הצדיק ואיך חשדו אותו שישנא אותם. אך השבטים עשו תשובה גדולה על חטא המכירה. ומרוב צערם חשבו כי הם גרמו כל גלות מצרים. האמנם הי' סיבה באמת משמים לקיים עצה עמוקה כו'. אבל הם חשבו שהכל בא רק על ידם. וע"ז השיב להם יוסף כי אלקים חשבה לטובה. וי"ל פי' אתם חשבתם עלי רעה פי' שע"י שעשו תשובה גדולה עי"ז נהפך מזדונות לזכיות ולכך אלקים חשבה לטובה:
Section 8
תרל"ח
ב"ה
במד' פרשה זו סתומה שנסתמו עיניהם ולבן כו' ד"א שנסתם ממנו כל צרות שבעולם כו'. כי נחלת יעקב הוא בלי מצרים. לכן כל זמן שלא נסתם בחי' יעקב לא הי' אפשרות להיות הגלות. ופי' הד"א הוא ג"כ כן שלפי שסתם ממנו כל הצרות לכן הי' הגלות. כי כל ימיו של אבינו יעקב שהי' בצער הי' הכל בעבור בנ"י. ואם הי' סובל צער בי"ז שנים הללו בא"מ לא היו צריכין לגלות כלל. אבל הש"י חס על הצדיק ולא הי' יכול עוד לענותו. וסתם ממנו כל הצרות. ועי"ז הי' הגלות אח"כ. והפסוק ויחי יעקב בא"מ הוא עדות גם לדורות כי נמצא חיותו של יעקב בכל עת צר. אך כי הוא נסתר ונעלם. לכן בש"ק שזוכין לנחלת יעקב בלי מצרים מתעורר קצת גאולה. וכתיב האספו ואגידה. הקבצו ושמעו כו' שע"י התאחדות והתכללות כ"א מתעורר כוחו של יעקב. וזה ג"כ הטעם בשבת דמתאחדין ברזא דאחד לכן מתעורר כוחו כנ"ל. וחכמים הגידו כי ביקש לגלות הקץ ונסתם ממנו כו'. בודאי הי' חסרון שלא היו יכולין להתאחד כמו שהי' רצון יעקב. וכפי מציאות האחדות כן מתעורר ומתגלה הקץ כנ"ל. וב' הלשונות הקבצו האספו הם ב' מיני התאחדות. בחי' יוסף ויהודה. משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. אשר ע"ז אמרו חכמים אלו שמרו בנ"י ב' שבתות הם נגאלין. כי יש שבת במתנה בחי' יוסף שהוא נבדל מעוה"ז נזיר אחיו והוא התאחדות השורש ממש ע"י ביטול אל השורש. ויש בחי' שבת הבא ע"י יגיעת העבודה בחול ונק' שבת של חול והוא מציאת המנוחה ע"י היגיעה כמ"ש יגעתי ומצאתי תאמין. שהגם שמנוחה היא למעלה מהטבע עכ"ז צריכין להאמין שע"י יגיעה בטבע זוכין להמנוחה כנ"ל. והוא בחי' משיח בן דוד ויהודה שזה יהי' גמר הגאולה שדבר הבא ע"י עבודת האדם מתקיים לעד. וזה האספו ואגידה בחי' יוסף. הקבצו ושמעו מצד השומע בחי' יהודה כנ"ל. ומעין זה כ' במד' צוה לכבד שבט יהודה ובנימין [שג"כ זרע רחל] ע"ש:
בן פורת יוסף כו' עלי עין כו' עלי שור. דאי' בגמ' בשילה חלק יוסף הי' קדשים נאכלין בכל הרואה ע"י שקידש יוסף הצדיק ראות עיניו לכן זכה לזה כאשר הגיד אדוני מו"ז ז"ל. נמצא ע"י שמירת עינו של יוסף הצדיק קידש כל משך ראות העין אף חוץ לחומה. והענין ע"פ מאמר חז"ל אפי' מחיצה של ברזל אין מפסקת ב"י לאביהם שבשמים. אמנם כפי החיבה שנמצא בבנ"י כמו בן לאב. כך מתבטלין כל המחיצות. וי"ל בנות לשון בנין חומה שהבנין נתפשט להלן עד שור שהוא הסתכלות שהי' נמשך הקדושה בכל הרואה כנ"ל. וכמו דאיתא הים ראה וינס ראה ארונו של יוסף כו' וינס ויצא כו' והוא ביטול הטבע. וכמו כן בנות צעדה שהחומות נסו ונתבטלו עלי שור כלומר בעבור הסתכלות של יוסף הצדיק כנ"ל:
Section 9
תרל"ט
ב"ה
פרשה זו סתומה. אף כי פרשה היא פי' אור התורה המתפשט להיות מובן בחכמת אדם. אך יש פי' נסתר ויש פי' נגלה. וכמ"ש בזוה"ק דגלי מה דבעי רק גלי וסתים ע"ש. וכ"ז שיעקב קיים. גבר הפנימיות על ההסתר וכשנסתלק נסתר לגמרי. ובודאי ירידת יעקב למצרים הי' הכנה לגלות. וז"ש ויחי יעקב בא"מ שהניח שם הארת הקדושה והטמין נקודה חיות בא"מ רק שהי' בהסתר. וכמו כן בכל גלות נמצא נקודה חיות אך ע"י הביטול להפנימיות יכולין למצוא נקודה הנ"ל שהוא סוד הגאולה. וכ' האספו ואגידה לכם שע"י הביטול להאחדות יכולין לעורר חיות יעקב אבינו גם בחשיכה. ולכן בש"ק דמתאחדין ברזא דאחד נתעורר הגאולה כמ"ש בזכות השבת נגאלין. ואא"ז מו"ר ז"ל אמר שע"י בחי' האמת יכולין לעורר החיות גם תוך המיצר כמ"ש ויחי יעקב והוא אמת כמ"ש תתן אמת ליעקב כו'. אכן גם האמת נסתר בגלות והעצה ע"י אמונה כי האמונה פתח ושער לבוא לאמת. ובאמת כל ההסתר הוא כדי לברר מדת האמונה כי בהתגלות האמת לא שייך אמונה. ונמצא שורש ההסתר ע"י אמונה. וממילא גם האמונה היא מפתח של הגאולה:
Section 10
תר"מ
ב"ה
במד' ורש"י משנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהן ולבן של ישראל כו'. כי ישראל עלו במחשבה. והם קיום כל העולם. ומראש הבריאה עד סופו הכל נמשך מדרגה אחר מדרגה השלמת ישראל. והאבות הם המוחין וראשן של ישראל. ואחר הראש נמשך הגוף. ובודאי הארת המוחין עד הרגלים עכ"ז אין מורגש הארת השכל בגוף כמו בראש וכן סדר כל הדורות עד עתה שנק' עקבותא דמשיחא. לכן הי' גם אחר גלות מצרים זמנים מתוקנים מאוד. אח"כ ירידות ועליות כפי משך ציור האדם. ובמצרים הי' חיות הנשמה במיצר. והוא התחלת הארת המוחין בגוף לכן מצווין תמיד לזכור יצי"מ שזה ראשית תיקון ישראל כמ"ש במד' כעובר הנולד כו':
במד' האלקים הרועה כו' הקיש גאולה לפרנסה כו'. פי' זה הכח נתן בהם יעקב אבינו לדבק להשורש שלמעלה מהטבע. מה גאולה פלאים כן יש לידע כי הפרנסה הכל בהשגחת הבורא ית' בפרט לכל ברי' כמ"ש יושב וזן מקרני ראמים כו'. וכ"כ נותן לחם לכ"ב. נותן דייקא בכל יום. וז"ש ויברך את יוסף בבחי' יוסף להיות נמשך כ"ד אחר ברכתו ושורשו שלמעלה. וז"ש איש אשר כברכתו כו'. והנה בהדיא לשון ברכה לא מצינו בברכת יעקב לבניו רק ביוסף כי הוא שורש הברכה כנ"ל. ובו נתקיים איש אשר כברכתו. ועל ידו בירך לכולם. והפי' כשנמשכין באמת אחר נקודה פנימיות מהנשמה אז יש תוספות ברכה אל אותה נקודה. ואיש אשר כברכתו אח"כ בירך אותם. כענין שכ' במ"א ע"פ שתה מים מבורך אח"כ מתוך בארך:
בפסוק בן פורת יוסף. כמ"ש בזוה"ק ע"פ אלה תולדות יעקב יוסף כי הוא העושה פירות. פורת עלי עין שעושה פירות למטה ולמעלה בשורש. וגם הוא בהסתר לכן יש לו מריבות כמ"ש וימררוהו כו' ועי"ז עצמו נתחזק והגיע למעלתו הרמה משם רועה כו' משם דייקא מאותן המריבות. כמ"ש רבות רעות צדיק. ובזוהר מפרש לצדיק לא נאמר רק שע"י אותן הרעות נגמר בצדקו. מכולם יצילנו ה' לשון הצלה והפרשה כמ"ש ויצל אלקים כו' מקנה אביכם כו':
Section 11
תרמ"א
ב"ה
כבר כ' במ"א ענין חיות יעקב במצרים שהוא רשימה קדושה שהניח שם יעקב אבינו רק שהוא בדרך נסתר ונק' פרשה סתומה והם הארות הנמצאים ג"כ בגלות לכ"א כפי מה שזוכה וע"י הביטול להכלל האספו והוא בש"ק ג"כ כמ"ש נותנין לו נחלה בלי מצרים נחלת יעקב כו' וכמ"ש במ"א. ובמד' הקיש גאולה לפרנסה מה פרנסה בכל יום אף גאולה כו'. פי' יעקב אבינו פעל זאת להיות נשאר כח וחיות שיוכל איש ישראל בכל יום למצוא הארת הקדושה גם בגלות וזה ק"ש ותפלה בחי' שמע ישראל. שהוא שזוכין ע"י הביטול להכלל למצוא חיות הנ"ל. וכמ"ש אמו"ז ז"ל ע"פ דרשוני וחיו ע"ש. וכ' ויראו אחי יוסף כי מת אביהם שהם ראו זאת. אבל בחי' יוסף הי' למעלה מהם. וראה כי עודנו חי והי' דבוק בנקודת חיותו של יעקב לכן באו אליו. וכמ"ש במ"א במ"ש ויקרא אל יוסף כו' דרשו חז"ל שהי' סיפוק בידו. והענין הוא שקיבל יוסף הצדיק על שכמו להיות עומד במקום יעקב אבינו. וע"י שקיבל עליו זאת הי' יכול יעקב לעלות ליקבר במערה. ולכן וישתחו ישראל כו' ע"ש. וז"ש נתתי לך שכם אחד כמ"ש משכמו ומעלה גבוה כו' פי' שהעמיד אותו למעלה מבחי' השבטים:
בפסוק ועשית עמדי חסד ואמת. יובן עפמ"ש חז"ל כי הנפטר בח"ל ובא ליקבר בארץ הוא חטא ע"ש רק יעקב הי' מקושר שם בעודנו במצרים ז"ש חסד ואמת שידע יוסף כי הוא נקבר שם באמת אע"פ שנפטר כאן כנ"ל:
Section 12
תרמ"ב
ב"ה
האספו ואגידה הקבצו ושמעו. שיש ב' מיני אסיפות א' לעורר כח השפעה והוא בחי' יוסף הצדיק. וכנראה שזה נתקיים בהם לכן הי' מוכן לגלות להם. והקבצו ושמעו הוא בחי' בנימין הצדיק כח הקיבוץ להיות מוכנים לקבל. ובחי' זו לא היתה מתוקנת עדיין. לכן נסתם ממנו כי הי' התחלת הגלות. ועיקר הגלות הוא שא"י להתאסף לבות בנ"י כאחד. וע"ז מבקשין קבץ נדחינו. לכן בש"ק דמתאחדין כו' יש התעוררות הגאולה. ויחי יעקב בא"מ הוא שהקדים הקב"ה רפואה למכה. וראה יעקב אע"ה התועלת שיהי' בגאולת מצרים כמ"ש ואח"כ יצאו ברכוש גדול. ושם נעשו לגוי גדול כמו שהמשילו חז"ל כעובר הנולד ע"ש על פסוק מכור הברזל וזה הסוד של הקץ שרצה להראות להם. וכמו כן נגלה ליוסף ולכן ויבך יוסף בדברם אליו כמ"ש בשנים הקודמין. מזה שהם הרגישו הגלות והסתלקות יעקב וחששו שגרמו ח"ו ירידה לאביהם כנראה מלשון הפסוק ויראו כו' כי מת אביהם. כאילו היו סבורין שיעקב אע"ה יתקן שיהי' בלע המות לנצח ומכ"ש שלא ישלוט בו מה"מ כאשר באמת חכמים הגידו כי יעקב לא מת. ויוסף אמר להם כי אדרבה יעקב המשיך הארת החיות לתוך מצרים להחיות עם רב:
במדרש על פסוק הרועה אותי הגואל אותי הקיש פרנסה לגאולה מה פרנסה בכל יום כן גאולה. ומה גאולה פלאים כן פרנסה פלאים. כנראה שזה יסוד הגאולה לידע כי יש התחדשות בכל יום גם תוך הטבע כמ"ש מחדש בכל יום מ"ב וגם הפרנסה שאדם טורח ומוציא הכל פלאים. רק שיש נפלאות מגולים ויש נסתרים תוך הטבע. והמשכיל יתבונן כמו שבכל יום מחדש הקב"ה הטבע. כן מתגלין בכל יום גאולות בלבות בנ"י עובדי השי"ת. וכשיש הארת זאת ההתחדשות אין גלות בעולם. ועל ענין זה יסדו חז"ל ב' ברכות בכל יום קודם ק"ש ערב ובוקר. על בריאת אור וחושך שהוא התחדשות בבחי' הטבע בחי' עשרה מאמרות. ועל תורה ומצות שהוא התחדשות הפנימיות בחי' גאולה שבכל יום כנ"ל בחי' עשרת הדברות. וזה הדרך המיוחד רק לבנ"י. ואחר ב' אלו ההתחדשות באין לאחדות של ק"ש. וזה הרמז יברך את הנערים. מלשון התעוררות ב' אלו ההתחדשות שיש בכל יום. ואפרים הפנימיות. ומנשה בחי' התחדשות מ"ב. לכן הקדים לאפרים. הגם כי מתחלה צריכין לתקן הטבע ולכן הקדימו ברכת יוצר לאהבה. אבל צריכין לידע ולבטל הכל אל העיקר שהיא התורה. [ועמ"ש רמז בפ' מקץ וליוסף יולד שני בנים כו'. כי התחדשות של יוסף עצמו הוא עיקר האחדות רק אח"כ מתפשט לב' בחי' הנ"ל. ומזה יפרד אח"כ לכמה מינים עד שיוכל להיות ג"כ שני הרעב. וכמו כן נתקיים זה הרמז שלא התחיל גלות מצרים עד שנתעלה יוסף. ומנשה ואפרים עמדו במקומו. ואח"כ התחילו להרגיש הגלות]. וב' בחי' הנ"ל הם בחי' חומר וצורה בכלל הבריאה שנמשכו מן ההוי' הראשונה:
בפסוק וזאת אשר דיבר להם אביהם כו' איש אשר כברכתו ברך אותם. כי צורתו של יעקב חקוקה תחת כסה"כ שהוא האדם שברא השי"ת בעולם. וצורתו למטה כצורתו למעלה שנמשך אחר השורש. והי' הכולל של כל ישראל לכך קרא שמו ישראל. וזה רמז איש אשר כברכתו על יעקב שהי' איש למטה כמו השורש שלו למעלה. והעיד הכ' שהי' יכול לברך אותם כי עיקר הברכה למשוך מן השורש אל הצורה שלמטה ונתן לכל א' מקומו והראה להם מקום אחוזתם בו כמ"ש אשר דיבר להם אביהם שהמשיך אותם אחריו שהוא השורש שלהם ושל כל בנ"י כנ"ל. כי דיבור הוא הנהגה כמו ידבר עמים:
Section 13
תרמ"ג
ב"ה
עוד לפסוק הנ"ל כל אלה ש"י שנים עשר. וקשה כל מיותר. ולבאר הענין בקצרה כי השבטים הם התפשטות ישראל שהוא ענין י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן. כי עצם התורה למעלה נעלמה מעיני כל חי. רק ע"י הי"ג שבטים הם כלים ומדות לצמצם הארת התורה ע"י אלה המדות. וכמו שהאבות הם הם המרכבה ויעקב עיקר התורה. כן השבטים הם הי"ג דרכים המקבלים הארת התורה. וז"ש כל אלה שאין בהם רק בחי' שבטי ישראל שהם רק רוחניות כמו האבות במרכבה עליונה כן השבטים סמוכין להם. וכל הוא לשון מדה כמו וכל בשליש עפר הארץ. גם הוא לשון השתוקקות כמו כלתה רוחי. וע"י שהם היו נכספין ומשתוקקים רק לקבל השפעת האבות. עי"ז התשוקה מתהוה בחי' צימצום ומדות בהתורה. וז"ש ע"י שכל אלה ש"י כו' וזאת אשר דיבר כו' שעי"ז נולד בהתורה כח הצימצום והתפשטות כנ"ל:
Section 14
תרמ"ד
ב"ה
בפסוק האספו ואגידה הקבצו ושמעו. שהם ב' מיני כנסיות. כמ"ש כבר שרומזים למשיח בן יוסף ובן דוד. ויש אסיפה לעורר השפעה היורדת מן השמים וזה בחי' יוסף האספו ואגידה. והגמר והסוף הוא בחי' בן דוד הקבצו ושמעו שהוא הכח המקבל. דכתי' גבורי כח עושי דברו לשמוע. שבנ"י מעוררין הדיבור ואח"כ מוכנים לשמוע הדיבור כמ"ש בזוה"ק פ' בלק ע"ש. וב' אלו הדברים נשאר בישראל לעולם כמ"ש בכל יום. אנכי מצוך היום. וע"ז ניתקן שמע ישראל א"כ יש קול היורד משמים לבנ"י תמיד. ובחי' התפלה היא עבודה שבלב. זה הקבצו ושמעו כו'. ובוודאי מתקיים בכללות ישראל כל זה רק שצריכין לייגע עצמם להוציא מכח אל הפועל אלה הדברים. כי האבות והשבטים כולם הניחו שרשים בלבות בנ"י כי כל מעשיהם לא הי' במקרה כי המה עמודי העולם. כמ"ש כל אלה ש"י כו' וזאת אשר דיבר כו' שהעמיד כל א' על מקומו וקשר אותם בשורש העליון. ויברך אותם הוא התוספות שלמעלה מהטבע. ובאמת עיקר הברכה לא נזכר בכל השבטים רק ביוסף שהוא הכלי מחזיק ברכה שלום. ורמז ויברך אותם. האות שלהם. הוא הצדיק. ורמז ביוסף י"ב ברכות. ה' פעמים ברכות. תרי משמע. הם עשרה. ויברכך י"א. וכ' ויברך את יוסף הרי י"ב. שקיבל י"ב ברכות בעבור כולם. כדכ' ברכות אביך גברו כו' תהיינה לראש יוסף שהוא המקבל מיעקב ומשפיע להשבטים. ואמר ברכות אביך והול"ל ברכתי כדמסיים הורי. רק לרמז כי בכח יוסף הצדיק מתרומם ברכות אביך כמ"ש שהוא להבה ואש בלא להבה אינו שולט למרחוק. וכ' עזה כמות אהבה בחי' אברהם. קשה כו' בחי' יצחק. רשפי' רשפי אש בחי' יערב. שלהבת בחי' יוסף. וכל אלה השרשים נשארו בישראל לכן מים רבים לא יכבו האהבה כנ"ל:
במדרש פ' זו סתומה שנסתם עיניהם ולבם של ישראל. הענין להראות שבנ"י עושים רושם וכפי מה שנסתמו עיניהם ולבם של ישראל כך נעשה פרשה סתומה בתורה. וזהו עצמו ענין אנכי ארד עמך מצרימה. עמו אנכי בצרה. כי גלותן של בנ"י איננו עונשין בלבד. רק כמו שהגאולות מסודרים בסדר נכון. כך יש סדר לאלה הגליות. דאיתא אורייתא וישראל וקוב"ה כולא חד. וכמה דשמא קדישא ואורייתא סתים וגליא כך הוא בנפשותיהן של בנ"י. ובזמן המקדש הי' התגלות למעלה ולמטה. ובעת הגלות הכל בסתום. ובב' בחינות הנ"ל נשתבחו בנ"י כמ"ש שחורה אני בגלות ונאוה בגאולה. וכ' גן נעול. פי' מה שבנ"י יכולין להסתיר עצמן ושלא להתערב בין האומות בהיותם בתוכם. וכ' כשושנה בין החוחים שאז בגלות כנס"י כשושנה אטומה. וכמו כן כתפוח בעצי היער כן דודי כו' דרשו חז"ל כמו תפוח שאין לו צל כו'. פי' כשבנ"י בגלות בין החוחים כך הוא הסדר למעלה כביכול להיות כתפוח בסתום. אבל בנ"י יודעין הסוד שכך יש בחי' סתים וגליא. לכן מתחזקין באמונתו גם בלילות. וז"ש בצלו חמדתי וישבתי פי' שזכו לבוא אח"כ לבחי' ההתגלות שאח"כ נגלה עליהם עיני כבודו ית' בפרהסיא כשהי' הגאולה למטה. וזה גל נעול בחי' ההתגלות. וגם אמת גן נעול וגל נעול הכל בעת הסתום דכ' נעול. והם בחי' עיניהם ולבם של ישראל. כי הלב נסתר ונק' גן. והעין גל. ושניהם נסתמו. ועין ולב הם העיקר כמ"ש ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם כו' ע"ש במד'. ומאחר שעיקר הכח בהם בבחי' הקדושה ממילא יש עליהם הסתרות לכן כתיב ולא תתורו. ועיין בזוה"ק. ועל ב' אלו נתקן מצות התפילין. ש"י נגד הלב. וש"ר בין עיניך. ובכללות ישראל י"ל כי יהודה ויוסף המה ב' התפילין שהיד מיוחס ליהודה כמ"ש ידך בעורף. ידיו רב לו. וליוסף הראש כמ"ש לראש יוסף. עלי עין:
בפסוק ויקרא יעקב אל בניו כו'. כי קריאה הוא לשון התקרבות והתחברות כמ"ש וקרא זה א"ז. ולשון מינוי כמ"ש ויקרא לאור יום פי' חז"ל קריא רחמנא לנהורא ופקדי' אמצוותא דיממא כו'. והענין שנתן יעקב אע"ה לכל שבט מינוי שלו. והראה לכל א' מקומו והתחברות שלו ביעקב אביהם. כי כמו שיעקב אע"ה מקיים כל הבריאה כמ"ש חז"ל שצורתו חקוקה תחת כסה"כ. כן השבטים המה עמודים שכל העולם עומד עליהם. וע"ז כתיב לה' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל. וכ' לה' עין אדם. וכל שבטי ישראל עין אדם הוא הצורה של יעקב אבינו שאחז"ל שופרי' דיעקב מעין שופרי' דאדם הראשון וכל השבטים הם ענפים שמתפשטין מזה האילן. וכ' וזאת אשר דיבר להם כו' ויברך אותם. יתכן לפרש כי הברכה הי' ממדה הזאת. וע"י שחיבר ודיבק אותם לבחי' הזאת קיבלו מזאת הברכה. וזה שרמזו חז"ל במד' במקום שסיים יעקב התחיל מרע"ה ע"ש בפ' וזאת הברכה. וז"ש וזאת אשר דיבר שהוא לשון התמנות שדיבר להם בחי' הזאת שהיא מלכות שמים. ויברך אותם הזאת הנ"ל שבו הברכה כמ"ש וזאת הברכה. ומצינו בבני יוסף שאמר יעקב אבינו ע"ה קחם נא אלי ואברכם. שיקרב אותם אליו. וממילא יתברכו ממנו. מכ"ש כפי התקרבות וחיבור הנפשות להשורש מקבלין ברכה משם. וזה ג"כ ברכת השבת דכתי' ויברך כו' את יום השביעי. ע"י שהשבת מעלה ומקרב כל הברואים אל השורש ממילא מקבלין ברכה כנ"ל:
Section 15
תרמ"ו
ב"ה
בפסוק האספו ואגידה לכם כו' יקרא אתכם באחרית הימים. דרשו חז"ל כי פרשה זו הכנה על הגלות ולכן אמרו שביקש לגלות הקץ. כי הנה השבטים המה העמודים אשר כל בנ"י נשען עליהם בגלות. כי הג' אבות הם למעלה מעלמא דפירודא. והשבטים המה הולכים עד אחרית הימים. ומכלל שאמר האספו הקבצו. משמע שהמה בעלמא דפירודא כענין שנא' עם אחד מפוזר ומפורד בה"ע. פי' שבנ"י המה מבררין האחדות גם בעלמא דפירודא. ולכן איתא במדרשות כי הד' דגלים המה מוכנים לעקור הד' מלכיות. ואיתא במד' בראשית ומשם יפרד כו' שם הא' פישון כו' דורש על המלכיות ע"ש. וכי יעלה עה"ד כי הראשים אשר מתפרדין מגן עדן הם הד' מלכיות. רק הנהרות המושכין מג"ע עד עלמא דפירודא שהם הם הדגלים כענין שנא' כד' רוחות השמים פרשתי אתכם. והמה עומדין במקום שליטת המלכיות כענין שנאמר יצב גבולות עמים למספר בנ"י. והם הי"ב שבטים. והאבות הם בג"ע לעולם. והשבטים המה עולים ויורדים להעלות התחתונים. ולכן רמז אשר יקרא אתכם. וקשה אי הכוונה על זרעם אחריהם הול"ל אותנו. כי גם הוא אבינו. אך הרמז שהשבטים הולכים עם בנ"י עד סוף כל הדורות כנ"ל. ועל זכות השבטים מבקשין ברוגז אהבה תזכור שהמה אוהבי הקב"ה כדכ' ודגלו עלי אהבה. והם הי"ב שבטים ויוסף המאחד אותם כי אהבה גי' אחד. וכאשר הי' חוקקין שמות השבטים על לב אהרן לזכרון לפני הש"י. [ויתכן לומר כי האבות נק' רעים דלא מתפרשין והשבטים דודים]. ובאמת האבות והשבטים המה כלים אשר הכין השי"ת לקיום העולמות. ובפרט בנ"י הבוחרים בדרכיהם צריכין להתחזק בזכות השרשים כדכתי' הבו לה' בני אלים. ובענין המלכיות נראה דכ' מלכותך מלכות כל עולמים והכל לכבודו ברא. ובאמת לבנ"י בעצם הנהגת הבורא ית' עמהם בבחי' אב ע"י התורה והדעת שבנ"י מבינים כי לה' הארץ ומלואה והיא בחי' אבות. אך בחי' המלכות היא לברר ביד חזקה להלחם עם המורדים במלכות שמים. וזה יתקיים לעתיד וע"ז נשתלחו בנ"י בעלמא דפרודא לברר ולהעיד על עול מלכות שמים. וזהו בחי' הי"ב שבטים והדגלים ללחום מלחמות ה' כדאי' י"ב מנהיגים במלחמה. ובנ"י לבסוף יתקנו הכל בבחי' בן ובבחי' עבד. והם ב' העבודות שצריכין לעבוד אותו ית' והוא בחי' האבות והשבטים כמ"ש:
בפסוק בן פורת יוסף כו' עלי עין בנות צעדה עלי שור. אמו"ז ז"ל פי' ע"פ הגמ' יוסף שקידש העין זכה שיאכלו קדשים במשכן שילה בכל הרואה ובירושלים לפנים מן החומה וזה בנות צעדה השבטים עלי שור. ויוסף עלי עין. ועתה נבאר לפי דרכנו פורת עלי עין. דכ' ויוסף ישית ידו על עיניך. כי הנה צורתו של יעקב אבינו חקוקה תחת כסה"כ והיא הצורה אשר הקב"ה ברא בעולם. וע"ז כ' וירא כו' את כל א"ע והנה טוב מאוד. וצורה זו שנק' עין יעקב בוודאי היא לעולם בכללות בנ"י כענין שנאמר כל רואיהם יכירום כו'. אך אין העולם כדאי להתגלות זה העין בתוך הרשעים. וכשהי' בנ"י מתאספין ביחד בבהמ"ק ונבדלו מן האומות חל עליהם צורה זו וזה עליות ג' רגלים יראה כל זכורך. ואלה הבנינים במשכן ובבהמ"ק הי' חומות שהעמידו בנ"י להיות הבדל ביניהם. ואז כשנבדלין ומתאספין יש להם אחיזה עד צורתו של יעקב. וז"ש האספו ואגידה כו' והוא אמת לעולם כשיכולין להתאסף כראוי כמ"ש במ"א מזה. אכן כוחו של יוסף הצדיק הי' שאין עה"ר שולטת בו כמ"ש חז"ל בפ' וידגו לרוב. ולכן יכול לקבל הארת הקדושה גם כשהוא תוך הרשעים. ולכן הי' הוא המכין מקום במצרים עבור בנ"י. ויעקב אע"ה ירא לירד למצרים שלא ישלוט עין רעה באותו הצורה ואמר לו הקב"ה ויוסף ישית ידו כו'. וז"ש פורת עלי עין. והם ב' מיני עבודות. השבטים הכינו עצות להיות חומות מפסיקין. ויוסף הכין מקום לסמות עיניהם של הרשעים שלח יוכלו להסתכל ולמנוע האור מן הצדיקים. ובשבת מתקיים מעין ברכת יוסף שהקב"ה פורס סוכת שלום עלינו. ולכן אמרו חז"ל אין דומה מאור פניו של אדם בש"ק לחול. ע"י שיש שמירה ממילא חל על בנ"י בחי' עין יעקב כנ"ל. והיא הנשמה יתירה בש"ק כנ"ל:
Section 16
תרמ"ז
ב"ה
במדרש למה פרשה זו סתומה שנסתמו עיניהם ולבם של ישראל ד"א שביקש לגלות הקץ ונסתם ממנו. הגם כי לא הי' השיעבוד בימי השבטים. אבל מקודם הרגישו הגלות בפנימיות בעבודת הש"י שזה העין והלב בחי' תש"ר ותש"י. כמ"ש במ"א שהוא בחי' יוסף ויהודה. ותש"י הוא התקשרות הגוף להש"י נגד הלב. ותש"ר התקשרות מן המוח שהוא בחי' הנשמות. וזה עצמו פי' האספו הקבצו. ובוודאי אם הי' להם התאספות והקיבוץ כראוי הי' מגלה להם הקץ. ופי' הקץ כמ"ש אשר יקרא אתכם באחרית הימים. כי השבטים הם ההארות שמתפשטין מבחי' האבות עד סוף כל הדורות. וכ' ויקרא יעקב א"ב. קריאה הוא התמנות. כמ"ש במדרשים ישראל מקוראי. כי השבטים הם תקרות העולם. ד' דגלים. י"ב גבולי אלכסון. וסידר אותם יעקב אבינו כ"א על מקומו והתאחדו בהם כל הדורות. ועליהם נאמר גבורי כח עושי דברו. כמ"ש וזאת אשר דיבר להם. כי הם בעשי'. ושורש האבות הוא גבוה מכל העשי'. כמ"ש הן הן המרכבה. והוא בחי' אור תורה. והשבטים הם בחי' נר מצוה שהם התפשטות הארת התורה בכלים. שהם תרי"ג מצות. וכ"כ ויכל יעקב לצוות את בניו ויאסוף רגליו כו'. פי' שהדביק אותם אליו כמו שמדליקין הנרות באור והניח כוחו בהם:
במדרש הרועה אותי כו' הגואל אותי הקיש גאולה לפרנסה מה פרנסה בכל יום כו'. פרנסה אינו בגוף בלבד כי גם התחדשות הנפשות בכל יום הוא בכלל פרנסה כמ"ש המחדש בטובו בכל יום מ"ב. וגאולה ג"כ בכל יום שיש בכל יום הארת הגאולה בפרט הגלות שיש בכל זמן איזה הסתר לכל עובד ה' כמ"ש יצרו מתגבר עליו בכ"י ומול זה יש גאולה ג"כ בכל יום כמ"ש גואל ישראל בתפלה לשון הוה. אם כי אינו גאולה שלימה מ"מ נמצא הארת הגאולה בכל יום. והקדים פרנסה לגאולה כמו שהקדים אפרים למנשה כי שם מנשה כי נשני אלקים כל עמלי הוא בחי' גאולה. ואפרים ע"ש הפרני היא פרנסה. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל כי ב' ענינים אלי הם סור מרע ועשה טוב ויוסף הי' דרכו להיות מקודם סור מרע. ויעקב אע"ה תיקן שיתן השי"ת פתיחת הלב לתורה הגם שאין מתוקנים כראוי ועי"ז ההארה נוכל אח"כ להיות סור מרע כו'. וזה ענין הקדמת הפרנסה לגאולה כמ"ש:
בפסוק שמעון ולוי אחים בסודם א"ת נפשי. פרש"י כשנתקבצו שבטו של שמעון ואמרו למרע"ה בת יתרו מי התיר לך כו'. ולמה הוצרך רש"י לפרסם דיבורם לגנות ח"ו. אבל מאחר שנק' סוד א"כ לא היו באים בעזות פנים כרשעים ח"ו. רק שהיו רוצים לקרב כוחות הסט"א להקדושה ורצו ג"כ לעשות כמעשה מרע"ה אבל לא כל הרוצה ליטול השם יבוא ויטול. ובאמת הי' לשבטים אלו כח גבורה והיו יכולין להעלות הכל להקדושה. וז"ש אחים כמ"ש אחות לנו קטנה דרשו חז"ל מלשון איחוי ודביקות ע"ש פ' לך לך. אך כח זה צריך להיות מתוך כלל ישראל. לכן אמר אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל. ונשאר זה הכח לשבט לוי ומרע"ה שהי' רבן של כל ישראל. ואפשר ג"כ כי ע"י מכירת יוסף לא עלתה בידם לתקן זה הסוד כראוי לכן כ' כי באפם הרגו כו'. ובוודאי גם דברים אלו הי' ברכות כמ"ש ויברך אותם לכל השבטים וכ' איש אשר כברכתו שסידר להם כ"א הברכה כפי השייך לו. ולכן מסר כח שמעון ולוי לכלל ישראל כמ"ש:
בפסוק בן פורת יוסף כו' עלי עין כו' ברכות אביך גברו כו'. אמו"ז ז"ל הגיד כי הוא ברכת השבת כמ"ש חז"ל והאכלתיך נחלת יעקב נחלה בלי מצרים כו'. ולבאר הענין כי האבות והשבטים הם עמודי העולם. וכ' בהבראם באברהם. וכמו כן השבטים הם הי"ב גבולים כמ"ש יצב גבולות עמים למב"י. והם בחי' ו' ימי המעשה. ימים ולילות. ערב ובקר. כמ"ש ששת ימים עשה ה' השמים והארץ. והאבות הם בחי' השבת יומא דנשמתין ולאו דגופא. אכן בחי' יעקב הוא כח נוסף בחי' נשמה יתירה שהיא למעלה מכל הבריאה. וכמ"ש גברו על ברכות הורי. והוא מתעורר בכוחו של יוסף לכן כתי' ברכות אביך ולא ברכתי. וזהו מוסף שבת כמ"ש תמידין כסדרן מוספים כהלכתן. כי התמידים יש להם סדר מסודר. ובשבתות וי"ט יש מוסף שהוא שינוי שלא בהדרגה ולמעלה מן הטבע. לכן איתא שבת הוא מעין עוה"ב. והארה זו א"י להיות בעוה"ז בקביעות רק לפעמים יש התגלות לפי שעה. וזה מנוחה ונחלה דרשו חז"ל מנוחה זו שילה נחלה ירושלים. כי ירושלים היא בחי' יהודה ודהע"ה שהיא בנין קבוע כמ"ש ירושלים בין הגוים שמתי'. והיא חומה המבדלת בין ישראל לעמים. אכן בחי' משכן שילה הוא מקום שאין התנגדות האומות מגיע שם כלל וזהו בחי' השבת שנקרא מנוחה. וכ' ביוסף עלי עין שהוא למעלה מבחי' יצב גבולות עמים שאין מגע נכרי שם כלל לכן נק' מנוחה. לכן לא הי' בקביעות רק לפי שעה כנ"ל:
Section 17
תרמ"ח
ב"ה
עוד לפ' הנ"ל. בענין שילה שנאכל קדשים בכל הרואה ובירושלים לפנים מן החומה. דאיתא אפי' מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. והוא בחי' בנים שיש לבנ"י מדריגת בנים ושם אין מגע נכרי כלל ולכן א"צ מחיצה להבדיל ביניהם כשמתגלה זו ההארה שע"ז אמרו בנ"י עלו במחשבה והיא בחי' התורה שהתחיל מיעקב אבינו ע"ה ועליו נאמר ברכות אביך גברו כו' תאות גבעות עולם שהיא בחי' מקדם. למעלה מן הטבע. ובשבת מתגלה הארה זו. לכן נק' מנוחה. נחלה בלי מצרים. אכן באמת בנ"י נבראו בעוה"ז לברר מלכותו ית' גם בעולם הטבע. וזה הי' בנין בהמ"ק ולכן הי' צריך מחיצה והבדל להיות השראת השכינה אפי' בעוה"ז. כמ"ש עדות היא שהשכינה שורה בישראל. וזה הי' בחי' יהודה והשבטים בחי' עבדי אלקי אביך. והיא בחי' ימי המעשה. ואמת כי קדמה משכן שילה שמקודם היו צריכין בנ"י לקשר עצמם בבחי' בנים. והשאיר להם ברכה להמשיך הקדושה גם בבחי' עבדים. וכמו שהשבת נותן ברכה על ימי המעשה. וירושלים נק' נחלה כמ"ש ז"ל פי' נחלה בלי הפסק היינו כח בהמ"ק שההארה מצוי' גם בעולם הטבע:
בפסוק האספו ואגידה. הקבצו ושמעו בנ"י ושמעו אל ישראל. ואז"ל ביקש לגלות להם הקץ. משמע שהכל תלוי כפי האסיפה שיכולין בנ"י לבוא אל האחדות. וכן שמעתי מפי מו"ז ז"ל כי כפי הכנסי' לש"ש כך יכולין לשמוע. ובאמת בזה תלוי הגאולה כמ"ש היום אם בקולו תשמעו. ולכן שבת קודש דבי' מתאחדין ברזא דאחד יכולין לשמוע דבר ה' והוא מפתח של הגאולה. ואיתא בירושלמי תענית אם משמרין בנ"י שבת אחד נגאלין דכ' היום א"ב תשמעו וכ' אכלוהו היום כי שבת היום כו'. והוא כנ"ל שהשבת מוכן לשמיעה זו. דהנה בשבת ניתנה תורה לכן השבת מסייע לבנ"י ע"י שמבטלין כל המעשים בש"ק ומוכנים לקבל דבר ה'. ולכן ניתקן לכו נרננה בכניסת שבת היום אם בקולו תשמעו. וכ' ג"פ היום שיש שמיעה אחר שמיעה כמ"ש ואגידה כו' וכ' שמעו כו' ושמעו. כמ"ש אם שמוע תשמעון. שמקודם יש כינוס כדי לשמוע כי הקיבוץ ג"כ בכלל שמיעה כדכ' וישמע שאול את העם. ואח"כ היא השמיעה. וכ' שמעי בת וראי והטי אזנך שהיא שמיעה פנימיות להיות בטל כל כח השמיעה לדבר הנשמע. וזה תשמעון כמ"ש והטי אזנך. והג' סעודות של שבת מסייעין לאלה ג' השמיעות והוא מפתח של הגאולה כנ"ל:
Section 18
תרמ"ט
ב"ה
במדרש ויברך את יוסף כו' הקיש גאולה לפרנסה ופרנסה לגאולה מה גאולה פלאים כו' ע"ש כל המדרש קשה פרנסה מלידה כו' בעצב כו' ובפרנסה כ' בעצבון. הענין הוא כי צריכין לידע ולהבין כמו שנראה נפלאות הש"י כשמשנה הטבע ע"פ נס שהוא פלאים לעיני ב"ו בעלמא דשיקרא. אבל באמת הנהגת הטבע הוא פלא יותר מה שצימצם הקב"ה כח השפע שלו שהוא רוחניי ומתלבש ומתצמצם בגשמיות הוא פלא והפלא ביותר. וז"ש כך פרנסה פלאים. ובאמת קודם החטא הי' מקבלין השפע וכל ההנהגה ברוחניות. אך אחר החטא שנתערב טוב ורע צריך להיות הקבלה ע"י צימצום וגשמיות. והוא עיקר העצבון מאחר שבא ע"י הסתר בתוך הטבע. לכן פרנסה יותר עצבון מלידה כי בלידה הנשמה הנולדת היא דבוק ברוחניות רק שמשתתף בו חלק אב ואם בגשמיות. ובפרנסה מתלבש יותר בטבע ועבודה בשדה לכן כתיב בי' בעצבון. ובאמת זה עצמו ענין סמיכת גאולה לתפלה. זה ההיקש גאולה לפרנסה. כי פרנסה אינו דוקא מזונות. רק כל הצטרכות והבקשות שבי"ב ברכות אמצעיות שבתפלה הם פרנסה. וצריכין לסמוך תפלה לגאולה לברר כי כל אותן ההנהגות נמשכין מלמעלה מן הטבע ושם הם רוחניות. ובאמת כל אלה ההסתרות נעשו ע"י החטא לכן כשיש גאולה כמ"ש הגואל אותי מכל רע וכשנתברר הטוב מן הרע זוכין לקבל ההנהגה העליונה. וכמו כן בש"ק שנק' טוב ואין בו תערובת רע והיא בחי' יוסף הצדיק מקבלין השפע ברוחניות. וזה הי' עיקר הברכה שכ' ויברך את יוסף שיהי' התקשרות כל הפרנסה בשורש העליון בסמיכות גאולה לפרנסה כנ"ל. דאיתא חיי בני מזוני במזלא תליא מילתא. ומזלא אינו הטבע רק שורש העליון. לכן אמרו תליא כדאיתא על ש"ק כל ברכאן בשביעאה תליא כמ"ש בפרשיות הקודמין בזה. וכן צריכין לסמוך ולבטל ולחבר כל ימי המעשה אל השבת והוא סמיכות גאולה לתפלה ג"כ. לכן בשבת שמחה ועונג שאין בו עצבון. וחז"ל רמזו מרבה נכסים מרבה דאגה שזה עיקר העצבון מה שעוסקין ביותר בפעולות גשמיות וכל עבודה בשדה שפרנסה הבאה בדרכים אלו מביאין העצבון. אבל האי דסמיך גאולה לתפלה אמרו עליו דלא פסיק חוכא מפומי' כל יומא. שזה עיקר השמחה כשמקבלין השפע בלי צמצומים ולבושים גשמיים כנ"ל:
וזהו ענין הפסוק שיכל את ידיו כי מנשה הבכור ומתרגמינן אחכמינון לידוהי. והוא כדכ' שאו ידיכם קודש. וזה ענין נשיאת כפים בברכה כמ"ש וישא אהרן א"י. כי הידים הם המקבלים וכלי נק' יד. אבל עיקר הברכה כשמעלין הכל אל השורש. ובוודאי גם יוסף ראה והבין כי מנשה יש לו קדימה אבל ברכת יעקב אע"ה הי' בעולם שלמעלה מזה ושם יש לאפרים קדימה. והרמז כשנושאין כפים נעשה עליונים למטה ותחתונים למעלה וע"י ששיכל את ידיו הקדים אפרים. [וכזה נמצא בגמ' בברי' דריב"ל שראה עליונים למטה ותחתונים למעלה ואמר עולם הפוך ראיתי והשיב לו בני עולם ברור ראית] כי באותו מדרגה שלמעלה יש לאפרים קדימה. ועמ"ש לקמן בפ' נשא מזה:
בפסוק וברצונם עקרו שור פרש"י רצו לעקור. וי"ל כפשוטו ג"כ כי באמת הלכה כרבים וכיון שלא היו השבטים יכולים לדברו לשלום נתעקר מתוכם. אך כי נתעלה במדריגה שלמעלה מהם כידוע. ונשאר הנהגה למטה לפי דרכיהם. וזה לשון עקרו שור. ועיין בזוה"ק בענין רבות בנות כו' ואת עלית ע"כ. [ועי"ז נתעלה מבחי' שור ובהמה לבחי' אדם. ומקום שלו ניתן למנשה ואפרים. ויש לכוין זה בברכת מרע"ה שאמר בכור שורו כו' והם רבבות אפרים וה"א מנשה. ואולי שזה הי' סיבה אח"כ לחטא העגל שעי"ז נשתנה שור לכרוב אלא שאין לי עסק בנסתרות]. וז"ש אתם חשבתם כו' אלקים חשבה לטובה:
בפסוק בן פורת פרש"י לשון חן. והוא כמ"ש כשהצדיק בעיר הוא הודה זיוה הדרה. והוא הזיו והיופי שנמצא בכלל ישראל ע"י שעמך כולם צדיקים כו' מעשה ידי להתפאר. והוא המציאות חן שיש לכנס"י דכ' הראיני את מראיך השמיעיני את קולך. והם ב' אלו המיוחדים שבט יהודה ויוסף. קולך ערב הוא יהודה ודוד נעים זמירות ישראל וכ' שמע ה' קול יהודה. ולו ניתן המלכות שהוא בחי' לב. עבודה שבלב. ומראיך נאוה הוא בחי' יוסף הצדיק והוא עין טובה שב' אלו הם העיקר עין טוב ולב טוב. והם בחי' זכור ושמור. וכ' עין טוב הוא יבורך והוא כלי מחזיק ברכה [ובתפלה ברכת שמע קולינו הוא בחי' יהודה ודוד. ושים שלום הוא בחי' יוסף הצדיק] והוא נועם הש"י אשר פורס סוכת שלום עלינו. וע"ז מבקשין ישדר לן שופרי'. לכן עיקר הברכה ניתן ליוסף כמ"ש ברכות אביך גברו כו':
Section 19
תר"נ
ב"ה
במדרש פרשה זו סתומה כו'. הענין להודיע כי גלות בנ"י אינו במקרה וכל תהלוכת בנ"י עושה רושם בתורה. הרי אמרו חז"ל באורייתא ברא קוב"ה עלמא. הביט בתורה וברא את העולם. ועיקר הבריאה הי' עבור בנ"י. א"כ הביט הקב"ה בתורה. ובפרשיותי' מתנהג כל תהלוכת בנ"י. ויש פרשה המיוחדת לגלות לכן היא סתומה. והקב"ה הכין התורה קודם שנברא העולם להיות הרפואה קודם למכה. ובוודאי יש ג"כ פרשיות המיוחדים לגלותינו עתה. וכמ"ש וענתה השירה הזאת כו' כי ידעתי את יצרו כו' בטרם אביאנו. וע"ד הרמז י"ל ידעתי לשון שבירה כמו ויודע בם אנשי סוכות. וכדאיתא בראתי יצה"ר בראתי תבלין כנגדו זו התורה. וז"ש ידעתי את יצרו בטרם אביאנו. שהקדים הרפואה קודם המכה. וזה עצמו שכ' אנכי ארד עמך כו' היא התורה אנכי ה"א והתורה משתתפת בצערן של בנ"י. וז"ש עמו אנכי בצרה כו' ובאמת ירידת יעקב אבינו למצרים היא ג"כ כנ"ל כי יעקב הוא שורש התורה:
בפסוק האספו כו'. מאחר שכ' אשר יקרא אתכם באחרית. א"כ פרשה זו הכנה עד דור האחרון. ואיתא במדרש שמע ישראל סבא. שיכול כל איש ישראל להכניס עצמו בק"ש בכלל ישראל וזה הכח שהניח לנו יעקב אבינו. ב"פ ושמעו. [ושמעו בנ"י] נגד שמע בערבית. ושמעו אל ישראל אביכם נגד שמע בשחרית:
בזוה"ק בפסוק מאשר שמנה לחמו לחם משנה בשבת דאית לחם עוני ולחם פנג כו' ע"ש כל הענין. משנה גימ' השמים והוא בכח הנשמה. כי האדם כולל נשמה מן השמים והגוף מן הארץ. ושבת יומא דנשמתין ולאו דגופא. ויורד הנשמה יתירה שהיא החלק מן השמים וז"ש ביני ובין בנ"י אות היא כו' ששת ימים עשה כו' השמים כו'. וכיון שבנ"י צריכין להעיד על בריאת שמים. וזה א"א רק שינתן להם חלק מן השמים. ולכן השבת אות על בנ"י שיורד להם החלק מן השמים. וכ' השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם פרשנו כי הכל מן השמים רק שיורד בצימצום הארץ ואינו מתגלה הפנימיות. רק בשבת שמנה לחמו וכבר הארכתי בזה בכמה מקומות:
Section 20
תרנ"א
ב"ה
בפסוק כרע רבץ כארי. אמר מו"ז ז"ל כי כוחו של יהודה אפי' בשעת שפלות שהוא שוכב הוא כארי ולביא שכן הי' במעשה תמר שהודה ולא בוש. ומזה נבנה המשיח. ולכן הרמז כל השם ביהודה ואות ד' להראות כי אפי' כשהוא דל ה' עמו עכ"ד. ויתכן לומר שהוא בכח ההכנעה כמ"ש בשמו ז"ל שע"ש זה נק' יהודה שממעט עצמו. ורמז ג"כ שהגם שכל השם בו הוא שפל ודל בעיניו. ע"ש. ולכן כיון שיודע שאפי' אחר כל המעלות והתרוממות שהכל מהשי"ת והוא שפל בעיניו לכן שכרו שהגם שהוא נופל ה' עמו. וזה ב' הבחי' שכ' במד' כרע שכב. כרע רבץ ע"ש. פי' שבעת תקפו הוא כורע ומכניע עצמו. ובעת שפלותו הוא ג"כ רובץ כארי. והוא באמת מדת ההשתוות שהוא בחי' גדולה מאוד להיות שוה בשעת הירידה כבשעת העלי'. [וכל בנ"י נק' יהודים על שמו שזה כוחן של בנ"י שממעטין עצמן. והשם עמהם אפי' בעת צרה ושפלות. והוא בחי' אמונה כמ"ש וצדיק באמונתו דרשו חז"ל אפי' צדיקו של עולם פי' שכפי האמונה משרה שכינתו]:
בברכת יוסף ברכות אביך גברו כו'. אמר מו"ז ז"ל כי היא בחי' נחלה בלי מצרים שהיא ברכת שבת כמ"ש חז"ל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים. וביאור המענג השבת שיש לו תענוג ממצות השבת ומניח בעבור זה כל הדאגות כשבא שבת ונח. לכן מסירין ממנו כל המצרים כנ"ל. ונ"ל שזה רמזו חז"ל מענגי' לעולם כבוד ינחלו ופי' הרוקח לעולם שהיא נחלה בלי מצרים. ולפי הנ"ל פי' מענגי' לעולם. שאפי' בעת צר לו מניח הכל ומענג השבת. ולכך כבוד ינחלו בלי מצרים. ויתכן עוד לפרש לעולם ממש כי השבת צריך להיות נשאר באדם אפי' בימי המעשה שהוא ברית עולם. וכשאדם נזכר מן השבת צריך להיות מלא עונג ושמחה כמ"ש שש אנכי על אמרתך. וכמו שהוא באות ברית קודש בגוף. כן באות השבת שאדם יש לשמוח שהוא מיוחד להעיד על הקב"ה ויש לו חלק בברית השבת וזה מענגי' לעולם. וברכת השבת היא למעלה בשורש כמ"ש בזוה"ק דלא אשתכח בי' מנא משום דכל ברכאין בשביעאה תליין כמ"ש בכמה מקומות בזה. והיא ברכת יוסף שלמעלה מברכת כל השבטים וכ' כל אלה כו' ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך. פי' ויברך אותם בכלל. וכ' אותם מלא בוא"ו הוא בחי' יוסף פי' אות שלהם אות ברית קודש שבו שורש כל הברכות. וכמו שהוא בכל אדם כן בכלל הי' יוסף אות ברית קודש. איש כברכתו הוא בפרט כל א' וא'. והני תלתא בני חיי מזוני דלאו בזכותא תלי' רק במזלא הם בברכת יוסף. ברכות שמים חיי. ברכות תהום מזוני. שדים ורחם בני. וכ' ה' רועי לא אחסר הוא בחי' השפע היורדת בשבת שהיא מהשי"ת בעצמו שורש הברכות על מי מנוחות כו' ואינו בגשמיות. והוא נותן ברכה להתפשט אח"כ בימי המעשה בגשמיות ופרטיות. וזה תערוך לפני שולחן כו' והוא בעוה"ז נגד צוררי כי בשבת אין מגע סט"א כלל. והנה בחי' השבטים הוא ראשי חדשים כדאיתא בטור או"ח הל' ר"ח שהי' ראוי להיות ימים טובים וע"י החטא נתבטלו. לכן לעתיד יהי' יו"ט כמ"ש מדי חדש בחדשו כו'. וע"י שאלה ההארות שהי' ראוין להתגלות ע"י השבטים הם קרובים יותר לעוה"ז לכן נפגמו ע"י החטא ולעתיד יתקיים תערוך לפני שלחן נגד צוררי שיהי' התיקון אפי' בעוה"ז כמ"ש לתקן עולם במלכות שדי שהוא הנהגת הטבע שהוא כח מעשיו כו'. ולכן יש י"ב חדשים ד' תקופות. והפנימיות הוא שמות מיוחדים. ד' דגלים י"ב שבטים. וכ' מי זאת הנשקפה כו'. ואיתא במד' שד' מדריגות אלו עומדין נגד הד' מלכיות. והרמז למ"ש כי שלחן הוא ר"ת שחר לבנה חמה נדגלות והם נגד צוררי כדכ' יצב גבולות עמים למב"י:
Section 21
תרנ"ב
ב"ה
איתא בזוה"ק בפסוק מאשר שמנה לחמו לחם משנה דשבת דאית לחם מן הארץ ולחם מה"ש ובש"ק מתחברין כו' ע"ש. והענין הוא כי ב' הלחם הם בחי' התורה שבכתב ושבע"פ. כי הנה שורש התורה בשמים ולמטה א"י להתגלות בשלימות לכן הוא לחם עוני ובשבת יש התגלות גם למטה לכן יש קריאת התורה בשבת. ואיתא כי יוסף הוא בחי' השבת צדיק יסוד עולם דאחיד בשמי' וארעא. ולכן יוסף גימ' ב' פעמים לחם. והנה יש ו' סדרים בתורה כדכ' תורת ה' תמימה כו'. ויש ששה שמות ובכולם פורט ב' ענינים למעלה ולמטה. תמימה היא בשורש למעלה ומשיבת נפש למטה. וכמו כן עדות ה' נאמנה למעלה מחכימת פתי למטה. וכן כולם. ויתכן לומר שאלה החילוקים הם בס"ת שכ' חז"ל שס' במדבר כולל ג' ספרים ויהי בנסוע ס' מיוחד בנתים ע"ש. א"כ יש ששה ספרים ששה בחי' הנ"ל. וס' דברים שנק' משנה תורה הוא המחבר ב' בחי' הנ"ל. שכן הוא הסיפור שביאר משה רבינו ע"ה התורה לבנ"י והוא בחי' משנה לחם הנ"ל. והוא בחי' יוסף שגימ' ששה הויות הנ"ל. ובארץ יש רק החצי כמ"ש שאין השם שלם עד שימחה שמו של עמלק. ולכן א"י להתגלות למטה בשלימות רק שיש זמנים כמו ש"ק. וכמו כן בנפשות הצדיקים שבכוחם יש התגלות בשלימות. ובאמת התגלות הנ"ל תלי' ג"כ בהתעברות הסט"א. והנה יוסף נק' ע"ש אסף אלקים את חרפתי. והוא רמז להסרת הערלה כדכ' חרפה היא לנו. וע"י כן יש התגלות הקדושה. והוא רמוז ביוסף ה' לי בן אחר. שזה התוספות הבא מלמעלה אחר התעברות הסט"א. שכן הוא במילה שמתגלה אות ברית קודש בהסרת הערלה. וב' בחי' הנ"ל הם גם בשבת קודש. שנק' שבת ע"ש השביתה והחזרת הכל אל השורש. ונק' ג"כ ע"ש השבתת הסט"א כדאיתא דסט"א ערקת בשבת. ולכן יש התגלות נשמה יתירה שניתוסף בשבת. וב' בחי' הנ"ל הם בחי' זכור ושמור:
Section 22
תרנ"ג
ב"ה
בפסוק הקבצו ושמעו בנ"י ושמעו אל ישראל אביכם. ובמד' כי מכאן זכו בנ"י לק"ש בכל יום ע"ש. דאיתא יעקב אבינו לא מת. הפי' כי כל כוחו הניח בכלל ישראל. וכמ"ש ז"ל כל המניח בן ממלא מקומו כאילו לא מת. ויכולין בנ"י לעורר בכל יום כוחו של יעקב אבינו. וכ' ב"פ שמעו והוא כמ"ש שמעי בת כו' והטי אזנך. והם ב' מיני שמיעות. הראשון הוא במדת כל א' לפי מה שהוא וזה שמעי בת. בת היא מדה. אח"כ והטי אזנך הוא לעורר השורש ע"י ביטול כל הדעת כמ"ש ושכחי עמך כו'. וכן הכא שמעו בני יעקב. אח"כ ושמעו אל ישראל הוא קריאת שמע בכללות בנ"י כמ"ש במד' שמע ישראל סבא. וכוונת המד' שיעקב ביקש זאת מהם להשמיע אליו הקול כמ"ש השמיעיני את קולך [ועיין בזוה"ק פ' זו כעין זה בפי' הפסוק הנבא אל הרוח אח"כ הנבא ב"א ודבר אל הרוח ע"ש ד' רל"ה וכעין זה הוא בכאן] כי בודאי כוחן של האבות הוא מאוד נעלה. אעפ"כ כמו שהאבות מעוררין כל בנ"י. כן כללות בנ"י בכוחם לעורר את האבות. ולכן ושמעו א"י אביכם הוא מדריגה גדולה כמ"ש שמע ישראל והמשכיל יבין:
בפסוק יהודה כו' כרע רבץ כו'. אמו"ז ז"ל אמר כי הגם שיוסף הוא הצדיק ועליו נאמר אור זרוע לצדיק. מ"מ יהודה גבר באחיו והוא בחי' לישרי לב שמחה. ורש"י פי' ישר עדיף מצדיק וביאר כי יהודה בכוחו להעלות כל הנופלים ליישר אורחותם וזה כרע רבץ אפי' בשעת נפילה כו'. והכלל כי השבטים נק' ישרי לב והם עמודים לתקן הטבע כי בחי' יוסף הוא למעלה מהטבע כמ"ש במ"א כי הוא בחי' עץ החיים. ויהודה תיקון עה"ד. כמ"ש בכל דרכיך דעהו ואמרו חז"ל שהיא פרשה קטנה שגופי תורה תלוין בה. פי' אף שהיא בקטנות לתקן הדברים המקולקלים שצריכין להתיישר. לכן כ' והוא יישר אורחותיך. ולכן משיח בן דוד יתקן כל המעוות. ועל יוסף ויהודה אמרו אמת ויציב שחרית ואמת ואמונה ערבית. כי תיקון התערובות ע"י אמונה. ובגמ' דרשו והי' אמונת עתיך ששואלין לאדם נשאת ונתת באמונה קבעת עתים לתורה והוא בחי' הנ"ל לתקן הטבע והזמן ע"י אמונה לחברם אל התורה להאמין כי גם מה שהאדם עוסק במו"מ וגם כל העתים המתחלפים כמ"ש לכל זמן ועת כו' תחת השמים. אבל האדם צריך לבטלם ולקבעם ולחברם אל התורה. אח"כ צפית לישועה כמ"ש ושם דרך אראנו בישע אלקים כמ"ש חז"ל המדליק נרות במבואות אפלים זוכה לראות בישועת ה':
בענין יששכר וזבולון. שע"י שזבולון הכין פרנסת יששכר לכן קיבל יששכר ב' חלקים. ולכן נקרא יששכר שכר לו ושכר לזבולון. ומעין זה הוא ימי המעשה שהם הכנה לשבת לכן יש בשבת לחם משנה וכל מעשי שבת כפולין שהשבת מקבל ברכה גם לימי המעשה:
Section 23
תרנ"ד
ב"ה
בפסוק האספו ואגידה הקבצו ושמעו. הם ב' מיני התאספות והוא ברית המעור וברית הלשון. האספו כמ"ש אספו לי חסידי כו'. הקבצו ושמעו הוא ברית הלשון וע"י המילה זוכין לתורה כמ"ש מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמיענו כו' ודרשו ר"ת מילה. וכ' לאדם מערכי לב הוא בכח המילה. ומה' מענה לשון כי הדיבור הוא בהתגלות והמילה היא בסתר ובפנימיות. וכן לשון אסיפה הוא על הפנימיות כמ"ש אם ישים אליו לבו רו"נ אליו יאסוף. וכ"כ בנפשות נאסף אל עמי. והקבצו הוא התאחדות הגופות בהתגלות. וב' אלו הם בחי' יוסף ויהודה. ושמעתי מאמו"ז ז"ל כי ברכת יוסף פורת עלי עין עולי עין שאין ע"ר שולטת כדאי' בגמ' ולכן עיקר הברכה היא ביוסף דכ' ישלח ברכה באסמיך במקום הסמוי מן העין. וכן הוא בשבת ברזא דאחד שנמצא בכל איש ישראל נקודה סתומה ונסתרת כו' עכ"ד. ולכן אמרו מתנה טובה יש לי בבית גנזי. וכן במילה כ' סוד ה' ליראיו שהיא נקודה סתומה ונעולה לכן יש שם ערלה ומכסה על הפנימיות להבדיל בין ישראל לעמים. אבל ובריתו להודיעם שניתן לישראל ברית המילה שעי"ז יהי' להם דביקות בזה הסוד הגנוז בהם. והנה השבטים הם עמודים וגבולים להבדיל בין ישראל לעמים כמ"ש יצב גבולות עמים למב"י. ויוסף בחי' גבוה מזה כמ"ש מו"ז ז"ל כי יש בב"י בחי' מספר ואין מספר ע"ש פ' שמות. וכאן כתיב למספר בנ"י יש גבולות. אבל בחי' יוסף היא אין מספר רמז לדבר בפסוק ויצבור יוסף בר וגו' כי חדל לספור ומסיים הפסוק כי אין מספר פי' לאשר יוסף הוא בחי' אין מספר לכן כן דרכו להעלות כל המספרים להדביקם אל השורש ששם חדל המספר וזה הוא לעולם מ"ש ויצבור יוסף כו'. כן בכל ש"ק השבת מעלה כל הנעשה בימי המעשה שמתלבש תוך הטבע והצמצום אל השורש ואז חדל המספר. והוא מעין יום שכולו שבת כי לעתיד יתעלו ויתוקנו כל המעשים ויתברר כי לכל הנעשה בטבע יש להם אחיזה ודביקות בשורש שלמעלה. ומעין זה בשבת קודש. לכן אמרו דאתאחדת ברזא דאחד ואז לפני אחד מה אתה סופר כידוע למביני דעת:
Section 24
תרנ"ה
ב"ה
במדרש הרועה אותי המלאך הגואל הקיש גאולה לפרנסה מה פרנסה בכל יום כו'. ופרנסה ע"י הקב"ה גאולה ע"י מלאך. כי הקב"ה מחדש בכל יום מעשה בראשית וכל פרנסת היום. וכשבא השפע לעוה"ז מתלבש בטבע וזהו ע"י מלאך ולכן צריך גאולה בכל יום כי בבוא השפע בזה ההתלבשות מתערב בו פסולת ותערובות וצריך גאולה ובירור להוציא אוכל מתוך פסולת. ועיקר תכלית הברכה להיות דבוק בשורש. וז"ש ויקרא בהם שמי ושם אבותי כי זה תכלית עבודת האדם כמ"ש חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב. ויעקב אע"ה בירך הנערים להיות להם דביקות באבות וכמו כן ברכת כל השבטים כמ"ש ויקרא יעקב אל בניו. קריאה לשון חבה ודביקות. ואמרו חז"ל כלי מחזיק ברכה היא שלום. ופי' שלום כשיש דביקות וחיבור עד השורש. והאבות הם שורש הכל. ולכן בשבת כתיב ויברך כו' א"י השביעי הואיל ובשבת מתעלין הכל אל השורש ויכולין לקבל הברכה:
ענין יוסף ויהודה הם כלל כל השבטים. יוסף ראש ולמעלה מהם ולכן יש לו ברכה לעצמו כמ"ש ויברך את יוסף מלבד הברכה של כל השבטים. וכ' בו שכם אחד על אחיך. ויהודה הוא הכלל בתוך כל השבטים ולכן כ' יהודה גבר באחיו ולא על אחיו. וכ"כ ואל עמו תביאנו ואי' במד' שבנ"י נקראו על שמו יהודים לפי שהי' חביב לאביו נתן לו חלקו וחלק עם אחיו ע"ש. היינו שיש לכל שבט חלק מכחו של יהודה. וכמו כן יוסף מעלה כל השבטים דיש נשיא ומלך מלגאו ומלבר. וזהו משיח בן יוסף. ובן דוד:
Section 25
תרנ"ו
ב"ה
בפסוק האספו ואגידה כו' ושמעו. ואחז"ל ביקש לגלות הקץ ונסתם ממנו כו'. כבר כתבנו במ"א כי האספו והקבצו הם ב' מיני כינוסים. האספו הוא בכלות הנפש כמ"ש רוחו כו' אליו יאסוף. והוא כמו הקדמת נעשה לנשמע שהי' בקבלת התורה כמ"ש חז"ל בפי' עושי דברו כדי לשמוע בק"ד. וז"ש האספו ואגידה בחי' עושי דברו שבנ"י עושים הדיבור כמ"ש חז"ל בפסוק שמעה עמי ואדברה אין מעידין אלא בשומע לכן הקדים שמעה אז ואדברה נמצא שנעשה הדיבור על ידיהם כמ"ש בזוה"ק פ' בלק. הקבצו ושמעו היא השמיעה ואחז"ל קלקלתם נעשה הזהרו בנשמע כי זו ההקדמה שהיא למעלה מן הטבע לא נתקיימה בידינו. ומעין זה עצמו הי' בהשבטים אם הי' מתאספים כרצונו הי' ניתקן הכל. כי באמת בנ"י מוכנים לזה ויכולים להגאל כהרף עין כמו שהי' בקבלת התורה כשהקדימו נעשה לנשמע היו מוכנים להיות חירות ממיתה כמ"ש אלקים אתם כו'. ואז נעשים בני חורין כיון שמתעלים מן הטבע וכל הגלות רק בבחי' הטבע. וכשמתדבקין בעץ החיים [מתעלים מן הטבע]. והוא השטר חירות שרמז במד' שרצה יעקב למסור להם וכיון שלא הי' התיקון כראוי הזהיר אותם בשמיעה. והם ב' פרשיות שבק"ש שאומרים בכל יום. שמע כו' ה' אחד היא מס"נ ואיתא בשם האר"י ז"ל אם הי' מכוונים ביחוד כראוי הי' נעשה הגאולה מיד. ואח"כ פ' והי' אם שמוע בחי' נשמע. אח"כ פ' יצי"מ רמז לגאולה שע"י פרשיות שבק"ש מתעורר הגאולה:
בענין ברכת השבטים שבירך יעקב עיקר הברכות קיבלו יהודה ויוסף. ומו"ז ז"ל אמר כי ברכת יוסף הוא ברכת השבת נחלה בלי מצרים כמ"ש ברכות אביך גברו כו'. ובספרים איתא כי ברכת יהודה הוא השבת ע"ש בס' רקנטי ור' בחיי. ונראה דשניהם אמת כי יש בשבת זכור ושמור והוא בחי' יוסף ויהודה. והם בחי' סתים וגליא ברית המעור וברית הלשון. כי שבת סהדותא איקרי. והפה הוא בחי' התגלות שהפה נברא להודות לה' וזכור הוא באתכסיא. ולכן לא הכירו השבטים כוחו של יוסף. ויהודה כ' בי' אתה יודוך אחיך כי הארה שלו בהתגלות. ואיתא יוסף קידש ש"ש בסתר ניתוסף לו ה' משמו של הקב"ה ויהודה קידש ש"ש בפרהסיא נקרא כולו ע"ש של הקב"ה. והגם כי בחי' יוסף למעלה מיהודה. אות ה' שניתוסף לו היא מן השם הוי' הנעלה שבו משתתף יוסף עם הג' אבות. ואות ה' ניתן ליוסף שבזה מאיר לשם הוי' שביהודה. ולכן איתא בזוה"ק כי בשבת לא אשתכח בי' מנא משום דכולהו ברכאין בי' תליין דייקא וא"י להיות בגלוי רק בשורש הנסתר ולא באתגליא. וכתיב בשבת ביני ובין בנ"י אות היא. א"כ השבת יש בו חלק להקב"ה וחלק לבנ"י. וב' אלו הם ב' בחי' הנ"ל. זכור ושמור. יוסף ויהודה. וזה בחי' משנה לחם שכ' בזוה"ק ע"ש לחם מן הארץ ולחם מן השמים. ובחי' יהודה לחם מן הארץ והוא הלחם שזוכין ע"י בירור בימי המעשה. ובנ"י בכח גלות מצרים הרויחו זה הלחם כמ"ש לחם עוני שבא ע"י עינוי. ושבת נק' מנוחה שבשבת זוכין ללחם זה שלא ע"י עינוי ובירור. דאין בו פסולת. ואח"כ בקבלת התורה זכו בנ"י ללחם מן השמים התורה. ושבת זכר ליצי"מ ולקבלת התורה לכן יש בו לחם משנה:
Section 26
תרנ"ז
ב"ה
בפסוק יהודה אתה יודוך אחיך כו'. כי יהודה הכין הדרך לכל בנ"י ונק' יהודים על שמו. וזה כח הודאה מודה על האמת. ובזה יכולין להתדבק באמת והיא בחי' אמונה כרע רבץ כארי כו' לומר אפי' בשעת ירידה יש לו התחזקות והתאמצות. וזה החילוק בין יוסף ויהודה דכ' ובידך לגדל ולחזק לכל. יש נושעים ע"י התנשאות ויש ע"י התחזקות. ויוסף נתעלה במדריגה גבוה. ויהודה ניתן לו החיזוק כמו שהוא והוא גברא דמרי' סייעי'. ולכן כל השם בו עם אות ד'. לומר אשכון את דכא לפי דלית לי' מגרמי' כלום. והי' בו בחי' הביטול לגמרי אל הקב"ה. ועבד מלך מלך. והנה הקב"ה משפיל גאים ומגביה שפלים. ואין הפי' על מי שהוא בעל גיאה בשקר. אך המידה היא כך כי לפי התרוממות הגאים. כך יש בהם בחי' השפלה. והכל עדות על הבורא ית"ש כי לו המלוכה. ולכן אפי' בשרים שלמעלה כך היא המדה. והרי העליונים הם קדושים וכל הנהגת העולם השפל נעשה על ידיהם. ובנ"י התחתונים הם שפלים וכל העולמות מתנהגין ע"פ מעשה התחתונים וז"ש כי גאה גאה. לאפוקי שאין שום גיאות שלא יהי' בו שפלות כי לפי התרוממות השרים כך היא שפלתם. בלתי הבורא ית' כי גאה גאה. וכן מה שדרשו חז"ל גאות אדם תשפילנו על אדה"ר ויוסף הצדיק. ע"ש זה הכוונה שלפי הגיאות והתרוממות שניתן להם לכן נשפלו כי כך היא המדה. ויהודה הוא שפל וגבוה. ויוסף הוא בחי' זקיפה כמ"ש קמה אלומתי וגם נצבה. ויהודה הכריעה כמ"ש כרע שכב. ואעפ"כ הוא כארי וכלביא. זה גבורת הבורא ית' וידו החזקה ששלח נשמות בנ"י למטה ויש להם כמה מיני שפלות ומחלוקות ומסטינים מלבר ומלגאו. והקב"ה מחזיק אותם. משל לגבור שהעמיד את הקורה ומורה בה חצים. החצים כלים. והקורה עומדת כמ"ש במדרש נצבים. וזה כח מלכותו ית"ש דכ' מלכותך מלכות כל עולמים. בתוך כל העלמות והסתרות אעפ"כ לו המלוכה. וזה ניתן ליהודה ודוד. ואיתא בפסוק וישתחו ישראל על ראש המטה וכן בפסוק ויפלו לפניו כו' הננו לך לעבדים אמרו תעלא בעידני' סגיד לי'. והענין הוא כי המלוכה ניתן ליהודה בקביעות כמו ארי מלך בחיות. ומ"מ השועל שהוא פקח בחכמתו מייעץ גם להארי באיזה זמנים ואז גם הארי משתחוה לו. וכן הוא יהודה מלך. ויוסף שהוא באמת עלי עין ויש זמנים שמתגלה הארת יוסף ואז הכל משתחוים לו. כי ביהודה כ' לא יסור שבט. וכ' וזאת ליהודה. זאת הוא דבר המתקיים תמיד. כי אין עולם מתקיים בלי מלך. אבל יוסף ע"ש התוספות שבא מעולם העליון. וזה לא יוכל להיות תמיד רק בשבתות ויו"ט שמתגלה הארה הנ"ל. ואז מתחברין. ויגש אליו יהודה כמ"ש לעיל במדרש ויגש:
בפסוק ויקרא יעקב כו' מהיכן זכו ישראל לק"ש ע"ש במדרש. מפסוק זה שמעו אל ישראל כו'. ואח"כ כתיב וזאת אשר דיבר כו' ויברך אותם. נראה כי הוא בחי' התפלה אחר ק"ש שהם הי"ב בקשות שמכוונים מול י"ב שבטים שיש לכל א' ברכה מיוחדת. והוא בחי' הדיבור כי ק"ש בחי' קול. וכ' ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עו"ד. כי הקול בחי' יעקב והדיבור תיקנו השבטים כאן. וזאת אשר דיבר להם פי' לצרכם הוריד עצמו יעקב לחבר קול לדיבור ועי"ז נעשה הברכה. וכן בכל יום צריכין לברר מלכות שמים בקול ודיבור בק"ש ותפלה. וכל זה הכין לנו יעקב אבינו ע"ה בזאת הברכה:
Section 27
תרנ"ח
ב"ה
ברש"י נסתמו עיניהם ולבן של ישראל. כבר כ' במ"א כי הגלות והגאולה תלוים בעין ולב. והם בחי' ברית המעור והלשון. בחי' יהודה ויוסף. וברית הלשון תלוי בלב כדכ' לאדם מערכי לב כפי היגיעה בלב נותן לו הש"י מענה לשון. וכפי שמירת העין זוכים לברית המעור לכן כתיב ול"ת אחרי לבבכם ואחרי עיניכם כו' ומסיים אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים. כי ברית הוא התקשרות. וכפי מה שנמצא זה ההתקשרות נעשים בני חורין וכאשר נסתם זה הכח אז יש גלות כנ"ל:
בפסוק הקבצו ושמעו בנ"י ושמעו אל ישראל. ב' שמיעות כמ"ש בכ"מ שמוע תשמעו וחז"ל דרשו אם שמוע בישן תשמעו בחדש. דהנה כ' ויקם עדות ביעקב. עדות הוא במקום שיש תערובות. והוא בחי' תיקון הדעת טוב ורע. ותורה שם בישראל הוא עץ החיים. והם ב' השמות יעקב וישראל. וע"ז אומרים השם נפשנו בחיים. ולא נתן למוט רגלינו הוא דרגא תחתונה שע"ש זה נק' יעקב. ויעקב אבינו ע"ה הנחיל לזרעו ב' השמות. ושמעו בני יעקב הוא הנטיעה שכבר נטע בהם רק שצריכים להוציאו מכח אל הפועל. וזה ניתקן בגלות מצרים לברר הדעת. וזהו בחי' שמוע בישן לתקן כל אחד הנטוע בו כמ"ש חיי עולם נטע בתוכינו בחי' תורה שבע"פ. אח"כ שמעו אל ישראל הוא השמיעה בחדש שזכו במתן תורה וכן הוא בכל איש ישראל:
Section 28
תר"ס
ב"ה
בפסוק ויחי יעקב בא"מ שבע עשרה שנה. גימ' טוב לומר כי יעקב בירר כל התערובות שעיקר גלות מצרים הי' לברר תערובת טוב ורע וע"ז נק' כור הברזל. אבל יעקב כתי' בי' הגואל אותי מכל רע ואפי' במצרים לא הי' לו מגע רע וזה הי' הכנה לגאולה:
בפסוק ויקרא יעקב א"ב כו' האספו ואגידה. ובמדרש מהיכן זכו ישראל לק"ש מיעקב ע"ש. דכתי' וזאת אשר דיבר להם אביהם שמסר להם כח הדיבור. שבזה הכח מעידין בנ"י על הבורא וכתי' שפת אמת תכון כו'. יעקב הוא האמת כדכ' תתן אמת ליעקב. והשבטים הם שפת אמת כי הדיבור נשלם ע"י השפתים. ומקודם הי' שפה אחת ובדור הפלגה ע"י שלא היו דבוקים באמת ניטל מהם כח הדיבור ונשאר רק לבנ"י. וכ' אתם עדי נאום ה' פי' בכח כ"ב אותיות ולשון הקודש שנמסר לבנ"י לשון שמה"ש משתמשין בו והוא א' מהדברים שדומה האדם לעליונים שמדבר בלשון הקודש. וזה החילוק בין שפה לשפת כי השפתים הם להשלים הדיבור וגם לסתום ולהעציר מה שא"צ לדבר ולגלות. שפה ה' פתוחה. ושפת בת' סתומה עד לעתיד דכ' אז אהפוך כו' שפה ברורה. ובאמת ע"י שפת אמת של בנ"י יהי' כל התיקון לעתיד. וזה תכון לעד פועל יוצא שע"י שפת אמת יתתקנו כל הלשונות. וזה כח לשון הקודש הנחיל יעקב לבניו. וע"ז כתי' זכור ימו"ע כו' שאל אביך ויגדך כמ"ש ואגידה לכם. ובנ"י צריכין בכל יום לבקש האמת ומתגלה להם כדכ' תתן אמת ליעקב לשון הוה בכל יום בכח קריאת שמע. [ולכן מברכין קודם ק"ש הבוחר בעמו ישראל ע"ש שבחר בנו מכל הלשונות כמ"ש יצב גבולות עמים למב"י חלק ה' עמו. ויצאנו מן הכלל ללמד על הכלל כולו ולתקן כל הלשונות כדפרש"י ה' שהוא עתה אלקינו עתיד להיות מבורר בכל העמים]:
Section 29
תרס"א
ב"ה
ויהי יעקב בא"מ. מו"ז ז"ל אמר כי ע"י מדת יעקב האמת יכולין למצוא החיות גם בא"מ עכ"ד. ויתכן ג"כ לפרש כי יעקב מצא האמת גם במצרים והכין יעקב בגלות מצרים דרך למצוא האמת בכל הד' גליות דאיתא במד' אמת אמר אל יברא דהוא עלמא דשיקרא ותשלך אמת ארצה ע"ש. והרמז שזה הי' אבידה מדעת שהשליך האמת בארציות וגשמיות הטבע. וגם התורה נתלבשה במצות מעשיות. וזה עיקר האמת אין אמת אלא תורה. וזה עבודת איש ישראל למצוא זו האבידה ואז אמת מארץ תצמח ר"ת אמת. ואיתא בזוה"ק תרומה בענין הד' אמת בברכת אמת ויציב שהקב"ה הבטיח לכנס"י ביצי"מ לד' גאולות בד' גליות. לכן ד' לשונות של גאולה ביצי"מ. וביאר שם דיש ד' אמת למעלה וד' אמת למטה. והם ב' הבחי' של האבות והשבטים כי האבות הן המרכבה והם דבקים בעצם האמת. והשבטים עומדין על הגבולים והם ד' דגלים. ועליהם נאמר שפת אמת תכון לעד. ואיתא בזוה"ק תשא. עתידה דתכון ועתה שיקרא שלטא. והוא בחי' שפת אמת של השבטים שאחודים באמת כמ"ש ויקרא יעקב אל בניו והוא לשון חיבור ודביקות שמדרגת השבטים מחובר אל בחי' האבות. והם שומרים בחי' האמת של האבות שלא להתפשט במקום הסט"א. ועתיד להתגלות האמת בכל העולם בכח בנ"י. וע"ז מעידין בכל יום שמע ישראל שעתיד להיות ה' אחד גם לכל האומות כמ"ש אז אהפוך כו' שפה ברורה. וזה הרמז במד' מסיר שפה לנאמנים שרצה יעקב לגלות הקץ. כמ"ש אשר יקרא אתכם באחרית הימים פי' שבסוף גם כל העולם כט) יהי' להם דביקות והתקשרות בישראל. וזו השפה אחת רצה יעקב לגלות לבניו ולפי שעדיין לא הי' ניתקן העולם. מסיר הקב"ה שפה שלא להתפשט האמת בעלמא דשיקרא עד לעתיד דיהי' תכון לעד: וב' בחי' אמת הנ"ל הם בחי' אמת ויציב שחרית שהוא בחי' יוסף כמ"ש במ"א ואמת ואמונה ערבית שהוא יהודה והשבטים. וכן הפריש יעקב מלבד שכלל ליוסף בהקריאה לבניו. כ' בפ"ע ויקרא לבנו ליוסף שהוא דביקות בפ"ע במדרגה שלמעלה. שים כו' ידך תחת ירכי להיות נמשך אחריו. ועשית עמדי חסד ואמת. כי ב' אלו הנחיל הקב"ה ליעקב כמ"ש החסדים כו' האמת אשר עשית את עבדך. ופרשנו שם שבאמצעיות יעקב יורד החסד ואמת לעולם. וכמו כן פי' הכתוב כאן ועשית עמדי חסד ואמת באמצעיות זה הכח שהוריש לו אביו מתגלגל החסד ואמת בעולם. וד' אמת האחרונים הם בחי' אמת ואמונה בחי' שפת אמת דעתידה להיות תכון לעד:
בפסוק ועתה שני בניך כו'. ועתה הוא המשכת דרך חדש. לכן איתא ועתה לשון תשובה. לפי שבעל תשובה צריך להמשיך דרך חדש לתקן מה שקלקל. וכן עשה כאן יעקב דרך חדש והעלה בני יוסף להיות להם דביקות באבות כמ"ש ויקרא בהם שמי ושם אבותי. אבל מולדתך כו' ע"ש אחיהם יקראו. שדביקות הע' נפש הוא בהי"ב שבטים והי"ב שבטים דבקים במדרגת האבות. והעלה את מנשה ואפרים לתוך השבטים. ויוסף הועלה למעלה ממדרגת השבטים כמ"ש שכם אחד על אחיך:
בפסוק כל אלה שבטי ישראל י"ב וזאת אשר דיבר כו' איש אשר כברכתו כו'. עיקר הברכה היא כל כמו שנתברכו אבותינו בכל מכל כל. וזה הכל הוא קיום כל הבריאה. וכ' כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ בימים. וזה הרצון והחפץ הוא קיום הכל ונמסר הכל לאבות ובנ"י אחריהם. והוא ג"כ ברכת השבת דכ' ששת ימים עשה כו' השמים כו' הארץ כו' הים כו' וינח ביום השביעי שהוא עיקר חפץ ה' לכן ויברך אותו. וז"ש בקידו' ורצה בנו. וכ"כ אתם תהיו ארץ חפץ וכ' אם חפץ בנו ה' לכן מסר לנו השבת שהוא אות שחפץ בנו ה' ויכולין בנ"י למצוא רצונו ית' בכל מקום ובכל עת וזהו עצמו הברכה. ואיתא במדרש שלשה ברכות נתברכו בנ"י לאברהם נאמר כה יהי' זרעך ככוכבי השמים וליצחק כחול א"ע שפת הים. ליעקב כעפר הארץ. וזה הג' כל הנ"ל כ"א חפץ ה' עשה כו'. והם עצמם בחי' השלשה סעודות בשבת. שלשה ברכות הנ"ל. ואלו הג' בחי' הנחיל יעקב לי"ב השבטים. וז"ש כל אלה כו' וזאת אשר דיבר להם שהמשיך להם זה הכל. והוא עצמו וזאת אשר דיבר להם. שנק' כל ונקרא זאת הברכה. איש אשר כברכתו. איש. ר"ת. ארץ ים שמים. שכמו שיש י"ב גבולין בארץ לי"ב שבטים. כמו כן לי"ב גזרים נגזר להם הים. וכמו כן יש בשמים י"ב שערים מול הי"ב שבטים. וגם ג' אלו הי"ב. בארץ וים ושמים. הם גימ' אלה:
Section 30
תרס"ב
ב"ה
בפסוק הקבצו ושמעו כו' ושמעו אל ישראל כו'. ב' השמיעות כמ"ש אם שמוע בישן תשמעו בחדש. וכ' שמעי בת כו' אח"כ והטי אזנך. היא שמיעה פנימיות מילין דאתאמרין בלחישה שצריכין להטות אוזן לשמעם. כי באמת גם קודם קבלת התורה. הצדיקים שמעו דברי אלקים חיים בעולם מצד הבריאה ועשרה מאמרות. דכל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא אלא לכבודו. והחכם עיניו בראשו איך להכיר את הבורא מתוך הבריאה. וזו השמיעה הראשונה. וכאשר בנ"י היו כלים לזה ושמעו זאת זכו אח"כ לקבלת התורה שמיעה הפנימיות. לכן אמר שמעו בני יעקב שהם מוכנים לשמיעה זו ויזכו אח"כ לשמיעה פנימיות. ושמעו אל ישראל אביכם. פי' במד' לאלקי ישראל אביכם. הוא שמיעה המיוחדת רק לבנ"י זהו והטי אזנך שמיוחד רק אליך וז"ש במדרש שמעה עמי ואדברה. אין מעידין אלא בשומע. ואיך יתכן להיות שומע קודם הדיבור רק הוא השמיעה הראשונה הנ"ל. וז"ש עושי דברו לשמוע בקול דברו:
עוד לפסוק הנ"ל האספו ואגידה הקבצו ושמעו. וכבר כ' מזה במ"א כי האספו בחי' הנשמה והנפשות נאמר בהם אסיפה כמו נאסף אל עמי והוא בחי' עמידה בתפלה לכן מקדימין ופי יגיד תהלתך שהתפלה למשוך המשכות מלמעלה. ז"ש ואגידה לכם. הקבצו הוא אחדות הגופות. וזהו ק"ש. רמ"ח תיבות נגד רמ"ח אברים. ושמעו הוא ק"ש שצריך איש ישראל לעסוק בכל יום בב' בחי' אחדות הנ"ל בגוף ונפש. והנה הסדר ק"ש אח"כ תפלה. ומה שהקדים יעקב בחי' האספו שהי' סבור שהם מוכנים למדרגה גבוה. וכאשר נסתלקה ממנו שכינה ראה שהם במדרגה שלמטה מזו ואמר הקבצו ושמעו:
במדרש יהודה אתה יודוך אחיך כולן נקראו על שמך יהודים ע"ש. דיעקב אע"ה כתיב בי' תתן אמת ליעקב והוא מתנה בעלמא דשיקרא. אך בנ"י הם מאמינים בני מאמינים ובזו האמונה יכול כל איש ישראל להתדבק באמת. וזהו בחי' הודאה מודה על האמת להיות נמשך עכ"פ אחר האמת. וע"י הברכות והודאות ושבחות בפה זוכין אל האמת. וזה כח הפה שלא נברא אלא להודות. וזה ניתן ליהודה ודוד המלך ע"ה נעים זמירות ישראל. וזה כח הפה נפתח בש"ק. לכן נאמר בו טוב להודות לה' ושבת סהדותא איקרי:
Section 31
תרס"ד
ב"ה
בפסוק הקבצו ושמעו בנ"י ושמעו אל ישראל אביכם. ב' השמיעות כמ"ש שמוע תשמעו שמוע בישן תשמעו בחדש. כי העוסק בתורה לשמה מתחדשין הדברים. ונפתח בהם סודות הגנוזים בהם. לכן תשמעו כמו פועל יוצא. וכמו כן הפי' בכאן ושמעו אל ישראל פועל יוצא כמו המחכים את רבו. כי לפי הכנתם כך יהי' נשמע לישראל אביכם. ואחז"ל ביושב והוגה בתורה הקב"ה יושב ושונה כנגדו. ולכן מקודם כ' בני יעקב ואח"כ אל ישראל. כי זה עצמו ב' השמות. שזכה יעקב לשם חדש ישראל. כי השם הוא הענין שנברא עליו לתקנו וכאשר תיקן שמו בשלימות זכה לשם חדש. וב' אלו השמות נשארו בכלל ישראל שנקראו יעקב וישראל. ושם ישראל הוא בש"ק לכן זוכין בו לנשמה יתירה והוא התחדשות הבא מלמעלה. והנה יצחק הנחיל ליעקב הקול כמ"ש הקול קול יעקב. ויעקב הנחיל לבניו הדיבור כדכ' וזאת אשר דיבר להם. כי הדיבור הוא התפשטות הארת הקול אל פרטי הנהגה שבעוה"ז. וזה צריך שמירה ונמסר לי"ב שבטים שהם עומדים על הגבולים. וכפי תיקון הדיבור כך שורה עליו בחי' הקול שהוא מדרגה שלמעלה. וכ' תתן אמת ליעקב והיא עצם התורה. והשבטים הם בחי' י"ג מדות שהתורה נדרשת בהם שע"י אלה המדות באים אל האמת. כמו שע"י המדות ק"ו גז"ש משיגין הלכה אמתיות שבתורה. כמו כן הוא בפנימיות שע"י המדות יכולים לבוא אל האמת. ואיתא במדרש יהודה אתה יודוך אחיך שכל ישראל נקראו על שמו יהודים ע"ש כי מדת יהודה הוא מודה על האמת. ובחי' יוסף דובר אמת בלבבו. והוא התקרבות ביותר אל האמת. אבל בחי' הודאה על האמת נמצא בכל איש ישראל הגם שמרוחק מן האמת אבל מודה ומשתוקק לבוא אל האמת. כי האמת נעדרת בעוה"ז עלמא דשיקרא. וא"י להכיר האמת רק כפי כח רושם אלקיות שנמצא בנפשות בנ"י כמ"ש ה' אלקים אמת. וכפי הארת הנפש אלקיות באדם זוכה אל האמת. וע"י היגיעה בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם באים אל האמת כמ"ש יגעתי ומצאתי תאמין. מציאה הוא הנעדר בעולם והוא האמת כנ"ל:
Section 32
תרס"ה
ב"ה
בפסוק האספו ואגידה לכם. ובמדרש שזכו מכאן לק"ש כו'. דאיתא כל כנסי' שהיא לש"ש סופה להתקיים. והנה כנסי' זו בוודאי הי' לש"ש ולכן היא קיימת לעד וכמ"ש אשר יקרא אתכם באחרית הימים שאסיפה זו הי' הכנה לכל הדורות. וגם מה שקיבלו אח"כ התורה הי' בכח זה כמ"ש מורשה קהלת יעקב. ובכל אסיפה לש"ש מסייע כוחו של יעקב דיעקב כלול הוא כדאיתא בזוה"ק. ולכן בש"ק שהוא זמן אסיפה זוכין לנחלת יעקב. והרי כל ישראל נקראו ע"ש יעקב וישראל. א"כ כל השורש מכנסי' הוא יעקב ולכן אמר בקהלם אל תחד כבודי שידע שכל הקהילות מתאספין בכוחו ואמר שלא תחד כבודי הואיל ולא הי' לשם שמים דכתיב תתן אמת ליעקב וכנסי' שהיא לש"ש נקראת אמת כמ"ש וה' אלקים אמת והוא מתקיים. וקריאת שמע היא מתוך אסיפת כלל ישראל כי העדות על הקב"ה אינו באיש יחידי רק כלל ישראל. וכמ"ש שמע ישראל שמע הוא קיבוץ ואסיפה וחל ע"ז שם ה' אלקינו וסופה להתקיים כמ"ש שפת אמת תכון לעד:
שמות
שמות
Section 1
תרל"א
ב"ה
ואלה שמות כו' הבאים מצרימה את יעקב כו'. כתיב טוב שם (טוב) משמן טוב ובמד' קהלת טוב ש"ט חנני' מישאל שיצאו מן האש. מנדב ואביהוא שנשרפו והיו נמשחין בשמן המשחה. [כמדומה ששמעתי כן גם מאא"ז מו"ר זצלה"ה] פי' שמן טוב מי שניתן לו גדולה מן השמים כענין הכהנים שהיו מיוחדין לעבודתו ית'. אבל טוב מי שמרויח לעצמו ע"י יגיעתו. וזה נק' שם טוב. ובחי' זו מה שיותר מרוחק ויש עבודה יותר חשוב יותר שזה ענין השם מה שיוצא יותר למרחוק ונק' ש"ט ביותר. וזה ענין שבטי ה' שירדו למצרים בבחי' שמות כי האבות היו חוץ מן הטבע ונדבקים בו ית' ונעשו אליו ית' מרכבה תמיד. והשבטים הם שמתפשטין הארות הקדושה גם בתוך הטבע ועש"ז נק' שבטים מלשון התפשטות. ולכך ירדו למצרים לעורר הארת הקדושה גם תוך המיצר וההסתר. ועכ"ז העיד הכ' כי באו את יעקב והיינו שהיו דבוקין בהפנימיות. [כמ"ש לעיל פי' ויחי יעקב בא"מ ע"ש]. וזה שס"ת את יעקב איש הוא שבת כ"כ בבעה"ט. שזה הוא ענין שבת. נחלה בלי מצרים. להיות התעוררת הקדושה בשבת גם בתוך המעשה. שיש בירור קצת בגילוי בכל דבר להיות עלי' לשורשו. וימי המעשה נק' עבודה להביא בחי' השבת גם בימות החול. ובמצרים הי' עבודה קשה יותר כמ"ש בפרך. אבל השבטים לא ירדו למצרים רק בבחי' שמותם. אבל הפנימיות הי' מדובקין בבחי' יעקב. [כמ"ש נפש א' ברש"י ויגש] והוא שנתברר להם שחיות הפנימיות שבכל דבר הוא מהש"י בלבד. אף שנראה מבחוץ מהופך. הוא רק הסתר. וע"י שיודעין זה בבירור ממשיכין ההארה גם בתוך ההסתר עד שנתגלה הפנימיות. ובזוה"ק ה' ושמו אחד ובבחי' שמו נק' רזא דאחד שנסתר עתה וע"י אמונת ישראל שמתבטלין להפנימיות נתברר האחדות וזהו בחי' שבת. [ולכך כ' במדרש קהלת שם שחביבין שמותם של השבטים ע"ש]:
אא"ז מו"ר זצלה"ה הגיד על המד' ויקם מלך חדש עתה יאכלם חדש כו' חלקיהם כו'. כי קשה להמדרש איך יש למצרים בחי' התחדשות והוא לישראל דכ' אין כל חדש כו'. רק ע"י שהפרו ברית מילה ונחסר להם בחי' יוסף שמשם בא ההתחדשות עי"ז יאכלם חדש כו' חלקיהם כו'. ודפח"ח. כי מי שדבוק בפנימיות. ובכל מעשה שעושה אינו נדבק בחיצוניות הדבר. יש לו תמיד זה ההתתדשות [וז"ש ביוסף והוא נער כו'] ולהיות נקי בבחי' יוסף שמירת הברית אינו בשום אופן רק שלא יהי' שום מעשה נפרש מפנימיות חיות הש"י שבו כמו שידוע לכל הבא לטהר עצמו בזה. ומי שהוא כן אין לו שום מיצר שיודע שכל ההסתר הוא רק מבחוץ אבל הפנימיות מהש"י והכל לטוב. ולזה צריכין בחי' אמונה להיות אמונה קבוע בלב איש שהכל חיות הש"י. ופי' אמונה הוא הדביקות בשורש וחיות הש"י. וכ' אמת ואמונה ערבית שבעת ההסתר העצה ע"י אמונה הנ"ל. וז"ש והן לא יאמינו לי. שכל הגאולה תלוי בבחי' אמונה. וזה יש תמיד לכל איש מישראל בכל מיצר והסתר שיש בכל יום. וע"י שנמשכין אחר הפנימיות ויודעין שהוא רק הסתר ממילא אין משגיחין על החיצוניות כלל ועי"ז נגאלין מכל מיצר [וזה ענין סמיכות גאולה לתפלה כמ"ש במ"א]. וזה הי' ג"כ אות המטה שע"י שנתחזק ויחזק בו נתהפך מנחש למטה. להורות שע"י שמדובקין בפנימיות ואין משגיחין במה שנראה מבחוץ נתברר האמת ונתבטל ההסתר כנ"ל. כי ההסתר ג"כ מחיות הש"י וזה דבר עמוק מנפלאות הש"י שגם כח ההסתר עצמו מהש"י אף שנדמה למתנגד להקדושה. וכפי אמונת האדם נתברר האמת כנ"ל. ובגלות נסתר זו הידיעה כי אם הי' האמונה מאירה כראוי לא הי' גלות כלל. וז"ש זוה"ק וארא כי הי' הדיבור בגלות. שקול נק' כלל. ודיבור פרט ע"ש. פי' הקול הוא שורש האחדות בחי' ה' אחד ובבחי' דיבור הוא הנהגתו ית' העולמות והוא בפרט כל דבר על מקומו וזהו בחי' שמו שיתרבה כבוד שמו בהעולמות. [ובפרט יש דברים שנראין מבחוץ נפרדים מהקדושה והוא פרט הצריך לכלל. וז"ש בדברו מעריב ערבים]. ולזה העיקר אמונה כמ"ש בא חבקוק והעמידן על אחת. פי' להיות ידוע שכל הנבראים הם רק בחיות נקודה אחת הכוללת הכל. וממילא אין הפרש בין שנגלה או נסתר כשהאדם נתבטל להפנימיות כנ"ל:
וא"ל מה שמו מה אומר כו'. וודאי עיקר שאלתו הי' בדבר הנוגע לעיקר הגאולה. כי שמו ית' הוא ע"ש גילוי מלכותו. ובעת הגלות נסתר כבוד שמו. והגאולה היא להיות זה נודע ונתברר שכבוד שמו משגיח על הכל. ושהגלות רק הסתר וקליפה מבחוץ. וכ' זוה"ק מאי שבת שמא דקוב"ה. כי בחי' שבת הוא זה העלי' של כל דבר לשורשו להתדבק בחיות הש"י. וז"ש שישאלו מה שמו. פי' עתה בגלות שימצאו הארה מכבוד שמו גם עתה. והתשובה אהי' פי' מה שע"י הגלות יתברר כבודו יותר אח"כ בתוספת ויתרון אור מן החושך שידעו מצרים כי ה' הוא אלקים. וע"י הגלות יתברר ידיעה זו גם במצרים. ואח"כ כתיב ה' איש מלחמה ה' שמו. שנתברר שה' ושמו אחד ושם הוי' מורה ע"ש הי' הוה ויהי' שלפניו ית' הכל א' שהוא למעלה מן הזמן. ובוודאי אמונה שלימה לא הי' אז לישראל. ומרע"ה שא' והן לא יאמינו לא טעה ח"ו אף דכ' ויאמן העם כי יש מקטני אמנה. וכ' ואהי' אצלו אמון במד' בראשית אמון רבתא כו' כי אמונה הוא המשכה ודביקות בשורש. [ויש אמונה בדרך ביטול ויש אמונה הנרגשת כרואה בעין וזהו בחי' מרע"ה אספקלריא דנהרא] וכ' והן לא יאמינו לי פי' להיות נמשכין אחר אמונת מרע"ה. והלא אחר כל הגאולה כ' ויאמינו בה' ובמשה כו'. מכלל שמקודם הי' אמונה בדרך נסתר. וז"ש מה שמו. [וכ' כי יאמרו כו' נראה אליך ה'. כי לא יוכל לברר להם שגם הארת ה' הוי' ב"ה בעצמו יש ג"כ גם עתה]. וכן נראה פי' מ"ש והי' אם לא יאמינו כו' האות הראשון כו' דמי איכא ס' קמי שמיא. אבל אלו הג' אותות היו מדריגות באמונה שע"י צמצומים אלו יוכלו להתדבק ולהאמין אף שלא יהיו כבחי' מרע"ה. [ולזה הי' קשה למרע"ה להיות השליח להם דכ' כה תאמר לבנ"י כו' ומדרגתו בחי' זה]. ובשבת יש הארה לאמונה זו. וזהו ענין המזמור שיר ליום השבת לברר אף שנראה רשעים מצליחים. שאינו אמת. רק דמיון חוץ. וחיות הפנימיות כח הש"י כנ"ל: שייך לעיל
[פי' שם הוי' הוה תמיד. כדכ' אני ה' לא שניתי ותמיד ההארה נגלית גם בימות הגלות. לכך נק' אספקלריא דנהרא. ואמונת מרע"ה הי' שם. אבל בנ"י לא היו מאמינים בענין גבוה כזה רק בבחי' כה כו' שיש השתנות בגלות. וזה שם אהי' על אח"כ כמ"ש לעיל. ואח"כ כ' ה' שמו. שאחר כל הגאולה באו לבחי' זה ושם כ' ויאמינו בה' ובמשה כנ"ל]:
מה ששאל מרע"ה מה שמו כו' ואח"כ מיאן בשליחות כאילו הי' רוצה לידע שמותיו ית' ולא ילך אח"כ. אבל נראה שמתשובת שמותיו ית' ראה שדבר קשה השליחות לפניו. כמ"ש לעיל. ואח"ז אמר מי אנכי. במד' כי הש"י הבטיח אנכי אעלך. ורצה מרע"ה להיות הש"י בעצמו הגואל. ואם הי' כן הי' הגאולה מיד ולא הי' קישוי העבודה יותר. וכ' כי אוציא פרש"י מה ראוין ישראל לגאולה. וכי מרע"ה דיבר סרה על ישראל. הלא מסר נפשו על א' מישראל כל ימיו. אבל אמר שאין הגאולה יכול להיות רק ע"י הש"י בעצמו. וכאשר שמע שעלה צעקת בנ"י לפניו ית' ורוצה לגואלם והי' עת רצון לפניו ית'. אמר כן כדי שישיב הש"י לפניו כי ראוין הם. כמ"ש תעבדון כו' על ההר הזה. שיעלה לפניו זכות אמירת נעשה ונשמע. וכן מ"ש בפ' תשא ושב אל המחנה בגמ' ברכות וברש"י שם כשאני בכעס כו' ע"ש. ג"כ הפי' שאמר מרע"ה כן כדי שישיב לו הש"י כך. ובוודאי מרע"ה שנבחר לגואל הי' כל דבריו לטובת ישראל ומסר נפשו לומר מה שאינו ראוי לזכותן של ישראל כמ"ש במד' כשראה הש"י שבשביל ישראל אמר כן כו':
Section 2
תרל"ב
ברש"י נמשלו ככוכבים כו'. ולמי מודיע הכ' חיבתם. ודאי לבנ"י עצמם. לידע כל א' כי הוא בכלל צבאי ה'. וכמו כוכבים המאירים בלילה כן נשתלחו בנ"י במצרים שימצאו ההארה גם שמה. וידוע כי מלאך שמו על שם השליחות. ובנ"י יש להם ג"כ שמות לכל א' ע"ש השליחות. אך כי זה ההפרש ששליחות איש ישראל להיות כמו שנשתלח בלי שינוי. וזה עצמו רצונו ית'. ולמעלה נזכרו שמותם ועתה נכתב שמותם כי גם במצרים היו בשמות הללו ולא נשתנו:
איש וביתו. פי' כל הדברים המשתלשלים ותלוין באדם כי בנ"י ממשיכין חיות לכל העולם. ומכ"ש לדורותיהם. וכל ישראל נק' בית ישראל. וגם עתה בגלות יכולין להיבטל לכח ושורש החיים שיש לנו משבטים ואבות הקדושים. והי' זה הכנה אל הגלות אף שכששבטים חיו לא הי' גלות. רק שהתקשרו כח שלהם בכל בית ישראל שעי"ז יהי' ניצולים אח"כ בגלות:
במדרש בלבת אש. אני ישנה ולבי ער כו'. שנקודה חיות הפנימיות שבישראל דבוקה בהש"י ורק שנסתר בגלות. וז"ש אהי' זמין לאתגליא. כמ"ש אח"כ אני יוצא בתוך מצרים אנא מתגלי. ומ"מ עיקר הגאולה ע"י התחזקות בנקודה הפנימיות והוא בח" יוסף הצדיק. וז"ש אשר לא ידע את יוסף. ומאז התחיל הגלות. וגם יחוד הלבבות של בנ"י להיות אחד הוא בחי' יוסף הצדיק. וי"ל בזה מ"ש רש"י ז"ל אכן נודע הדבר שהייתי תמה מה כו'. ותמוה שע"י שאחד דיבר לה"ר ר"ל ראוין כל בנ"י להיות נרדין בעבודת פרך. אך כי על הגלות אין קושיא ותמי' כלל. כי הגלות אינו שעבוד בלבד. רק הכל לכבודו ית' שבנ"י הוצרכו לברר גם במצרים הקדושה עד לכלות כל המצריים. וזה שנק' צבאי ה' ככוכבים בירידתן שם. ובאה"ח הק' פי' שהוא שבח וחיבה לבנ"י שירדו למצרים ע"ש כנ"ל שהוא לכבודו ית'. רק שתמה מרע"ה איך יוכלו מצרים לשלוט בהם. ואיך יהיו בנ"י נרדין ע"י מצרים. ובאמת אם היו מיוחדין באחדות לא היו שולטין בהם. ורק אשר לא ידע את יוסף כנ"ל. וכיון שהי' דלטורין ביניהם נודע הדבר כנ"ל:
במדרש מי אנכי כו' כי הש"י הבטיח אנכי ארד כו'. [וקשה מה התשובה ע"ז] כי מרע"ה שטען כ"כ אף כי ידע מעצמו התשובה מי שם פה לאדם. והפשוט נראה כי רצה לברר זה מפי הש"י בעצמו שאין השליחות רק מהש"י בלי תערובת כח משה רבינו ע"ה כי הי' עניו וירא שלא יהי' ח"ו קלקול ע"י שנעשה ע"י בשר ודם. וז"ש שהבטיחו אנכי. וע"י שהשיבו הש"י כי אהי' עמך. וגם מי שם פה כו'. מזה ניתוסף בירור וידיעה גמורה שיוכל להיבטל מכל וכל שיהי' מעשה הש"י בעצמו. דכ' ואשלחך. וזה דבר גדול כי שליח ש"א כמותו [ואפשר מזה זכה להיות עניו מכל כו' אשר על פני האדמה ע"י שביקש לבטל עצמו לגמרי כנ"ל] ונתקיים אנכי ארד כנ"ל:
Section 3
תרל"ג
במדרש נמשלו לכוכבים כו' שבנ"י נבראו להאיר תוך החושך שבעוה"ז כמו כוכבים בלילה. וזה ענין שמות. כי השם הוא זכר ורמז לגוף הנקרא. וכן שמו ית' הוא מה שניכר בעוה"ז ע"י נפלאותיו וע"י בנ"י המייחדים שמו שיהי' ניכר כבוד מלכותו בעוה"ז זהו בחי' שמו ית'. כי כל אלה הגבורות כיצ"מ וכדומה הם רחוקים מעצמותו ית' לזאת מכונה בלשון שם. ולבחינה זו ירדו בנ"י בגלות כדכ' שמנו קראת בשמך שנק' בני ישראל כמו שהם ביחד מעוררין במעשיהם עד שמו ית'. רק בגלות נשכח זה השורש שזה עצמו הגלות. וז"ש על שלא שינו שמם נגאלו. שזה עיקר הגאולה להיות נשאר בשם הראשון כנ"ל. וז"ש מה שמו מה אומר כו'. שישאלו מאחר שנשכח מהם שמו ית' איך יגאלו. והתשובה שיש שם ע"י הרצון והחשק שמשתוקקין לצאת מחשיכה ולהתדבק בו ית'. ונק' אהי'. והוא בחי' תשובה. שמי שאין לו מקום. רצון זה הוא מקומו כנ"ל:
מ"ש והן לא יאמינו לי כו'. י"ל כי גלות מצרים הי' שורש לכל הגליות לכן מזכירין בכל יום יצ"מ. וגאולת מצרים הי' הכנה לכל הגאולות. לזאת ביקש מרע"ה להיות הגאולה אף כשיהיו מחוסרי אמנה. וי"ל דהוציא זה ממ"ש אשר אהי' בצרות אחרות הי' לרמוז לו שכל הצרות תלוין בגאולה זו כנ"ל:
Section 4
תרל"ד
ברש"י שנמשלו לכוכבים שמוציאן ומכניסן במספר כו'. והיא גופא קשיא למה מוציאן ומכניסן במספר. אך כי כל כוכב מושל על הארה מיוחדת אליו. ונק' לו שם על ענין פקודתו. וכשעושה פעולתו ניתוסף לו שם חדש. והוא רמז לבנ"י שנמשלו ג"כ לכוכבים כי נשמות בנ"י מאירין בעולם הזה בהחשיכה כדכ' נר ה' נשמת אדם. ויש לכל א' הארה מיוחדת. וכשזוכה להאיר בעולם. ולמשוך כל ענינים שעוסק בעוה"ז לנקודה הקדושה שיש בו. אז משיג הארה חדשה וניתוסף לו שם חדש כנ"ל. ובוודאי כשנכנסו בנ"י בגלות מצרים ניתן להם כח מהשי"ת שיוכלו להתקיים בגלות ולהמשיך עוד כל נ"ק שיש במצרים. ובאמת זה כח בנ"י שדביקין בנקודה המיוחדת. כדכ' ע' נפש בלשון יחיד. וכמ"ש עם א' מפוזר ומפורד. ופירשנו שמביאין האחדות. גם להנפרדים. ומקבצין הכל לנקודה המיוחדת. ולכן נתפזרו בנ"י בד' כנפות הארץ. וזה הי' כל יראת המצריים. כמ"ש נתחכמה לו בלשון יחיד ופרש"י ובמד' למושיען של ישראל. כי בחי' האחדות הוא הישועה של ישראל. פן ירבה שנקודה האחדות תתפשט ע"י בנ"י תוך הריבוי וזה הי' כל יראתם. וכ' וימררו את חייהם שהטילו מרה בנקודה המתפשטת. וכ' את כו' כי גוף הנקודה אין שם מגע נכרי רק התפשטות הנקודה שזה הי' בגלות. עכ"ז אין הסתר רק מה שיכולין לתקן. כמ"ש הרמב"ן ז"ל. והכלל שכל דבר שמכסה על הקדושה הוא סימן שביכולת האדם להמשיכו אל הקדושה. והכל תלוי באמונת ישראל. וכשיש אמונה כראוי כמעט אין גלות. כי באמת בכל מקום יש השגחת הש"י ורצונו בלבד. רק בגלות אין ניכר האמת וצריכין להשיג האמת ע"י אמונה ונק' אספקלריא דלא נהרא שבא האור ע"י החושך שמאמינים אף שאינו נגלה האמת. וע"י האמונה משיגין האמת כנ"ל. ואיתא במד' תורה וא"י ועוה"ב אין זוכין רק ע"י יסורין. וגם שבת הוא מעין עוה"ב. לכן כפי היגיעה בימות החול זוכין לשבת וכמ"ש במרה נצטוו. כי אחר גלות מצרים זכו לשבת. ושבת הוא האחדות שיש בישראל ובכל הנבראים שמתגלה כבוד שמים ע"י העדות בשבת שהשי"ת ברא הכל. וזהו בחי' שמו ית' שיהי' נתפרסם כבוד שמו בעולם וכמ"ש בזוה"ק שבת שמא דקוב"ה. וזה שמות בנ"י שירדו למצרים לתקן ולעשות כבוד שמו ית' [כמ"ש במ"א באורך]:
וכאשר יענו כו' כן ירבה כו'. איתא בזוה"ק כי גלות מצרים ועבודה הקשה הי' לטובה כדי שלא יתערבו בנ"י באומות ע"ש. וכ"כ הפך לבם לשנוא עמו. שנותנים ע"ז שבח והודי' שנעשו שונאים לבנ"י. וגם המצריים לא רצו להיות שונאים כי ידעו זה ג"כ [וז"ש בפרך בפה רך כו'] רק הש"י הפך לבם וכ' ולאום מלאום יאמץ. פי' ע"י שנאתם בנ"י מתרחקין מהם וכפי הריחוק כן ניתוסף להם כח:
איתא כי מרע"ה תיקן לבנ"י שבת במצרים. אף כי עדיין לא ניתן להם השבת. רק בעבור כי בנ"י שובתין בשבת קודש אין מקום שישלטו עליהם האומות עובדי אלילים א) בשבת כי כל שליטתן ע"י המלאכות ועובדין דחול שבנ"י עושין. עי"ז ניתן להם כח לשלוט עליהם. ובשבת אין להם שליטה. וכמ"ש המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים כו'. וע"י שבת זכו לגאולה כמ"ש ז"ל שנתאספו בש"ק ונתעוררו בתשובה. וכן בגלותינו עתה שנשאר לנו השבת שבנ"י מניחין כל עסקיהם בשבת. ולכן בשבת נק' חירות שאין עליהם עול הגלות כמ"ש המקבל עול תורה מעבירין ממנו עול גליות ב) וד"א ועי"ז נזכה לגאולה במהרה בימינו אמן:
Section 5
תרל"ה
במד' וברש"י נמשלו ככוכבים מונה במספר צבאם כו' ולמה דוקא ככוכבים. דאיתא שקיטרגה לבנה ונתמעטה לכך הוסיף לה הקב"ה הכוכבים לפייס דעתה כו' לימנו בך צדיקיא. כי ממשלת הלבנה בלילה והוא לרמוז כח מלכותו ית' אשר נתלבשה תוך הטבע ואינו ניכר שם כביכול כוחו ית' רק ע"י עבודת הצדיקים. ובאמת כל הגליות של הד' מלכיות הם רק להסתיר מלכות שמים. ובנ"י ירדו בגלות לסייע ללבנה כנ"ל לכן נקראו נר ה' נשמת אדם. כי המה מאירים בליל הגלות. ובאמת כפי מה שבנ"י פועלים בנפשותם קבלת עול מלכותו ית' כמו כן ניתקן בכלל הבריאה. ונק' גלות ע"ש גילוי כבוד מלכותו ית' גם בתוך הטבע. וזה הגילוי הוא עיקר העבודה לכן כח הלבנה עמוק ביותר מה שיכולה להאיר גם בלילה ותוך החושך כנ"ל. וגלות מצרים כולל כל הגליות וז"ש במד' אוהבו שחרו מוסר. כי הקב"ה ראה שיהי' בכוחם אז לעמוד במקומם אף במצרים כי היו קרובים ליעקב אבינו ע"ה. לכן בהתחלה הביאם לגלות הקשה והי' הכנה לדורות. וכ' הבאים לשון הוה כי אלה השמות באים לבנ"י בכל מקום צרה שלא תבוא מסייעי' להם אלה השמות לדורותם:
דברי מו"ז ז"ל על המד' עתה יאכלם חדש כו' חלקיהם. כי ע"י שנלקח מבנ"י ההתחדשות לכך נאמר בהם ויקם מלך חדש. כי מאין להם זאת ההתחדשות. אין כל חדש תחת השמש כו'. ולהוסיף ע"ד נראה כי כל הגלות מצרים הי' לברר זאת ההתחדשות דכ' אחר הגאולה החודש הזה לכם שזכו אח"כ לבחי' ההתחדשות. ופי' הדברים כמ"ש הקב"ה מחדש בכל יום מעשה בראשית שהכל מושכין חיות מהקב"ה ובשורש יש תמיד ההתחדשות רק כפי מה שנתגלה מלכותו ית' בכל העולמות שקיומם רק מאתו ית'. ניכר זאת ההתחדשות. וכמ"ש במ"א באורך שזה עיקר עבודת האדם זו תפלה. וצריך כ"א לידע כי כפי קבלת מלכותו ית' בלב האדם כך נמשכין כל הנבראים אחר הקדושה. כדכ' כל שתה תחת רגליו. ובמד' שהפרו ברית מילה ואמרו נהי' כמצרים נראה שזה רק הירהור שעלה בלבם לעשות כמעשיהם. וזו המחשבה נתנה כח להמצריים כדכ' ויקם. כי אם הי' מבורר מלכותו ית' בעיני האדם כחומה שלא יוכל להיות מחשבה ורצון [אחר] כלל [כענין בטל רצונך. בטל דייקא. שלא יהי' נמצא בלב. ע"י תגבורות רצונו ית' כמ"ש במ"א ]. לא הי' יכול לשלוט כח סט"א באדם כלל. רק מהירהור האדם יש להם כח במעשה. וברש"י ומד' עשה עצמו כאילו לא ידע. הוא אשר דברנו בכמה דוכתי. כי כל החיות מהקב"ה. וכח הסט"א הוא להסתיר שיהי' נראה כאילו יש להם כח נפרד בפני עצמו. וכח זה להם בקילקול האדם כמ"ש:
בלבת אש. כי האש יש לו כמה בחי' כדאיתא בזוה"ק וארא וכמה דוכתי. כי אש שמבחוץ ולמטה שורף. ואש הפנימי שמרומז על אספקלריא המאירה אינו שורף. ובזה האש נראה למרע"ה. ולכן לא נשרף הסנה. וז"ש המראה הגדול הזה. וכדאיתא במד' כדי ללבבו שהראהו האש הגדולה שבשעת מתן תורה. ובאמת א"י לבוא לאש הזה קודם אש שלמטה. וגאולת מצרים הי' באש השורף ובו נכלו המצרים. ואח"כ זכו למתן תורה לאש הפנימי. וכ"ז הראה הקב"ה למרע"ה כי תכלית האש הוא כח הפנימי הנ"ל וזהו בלבת אש פנימיות האש כנ"ל:
Section 6
תרל"ו
במד' אוהבו שחרו מוסר כו'. בא לתת טעם גלות מצרים שנגזר על אבותינו. בתחילת שורש בנ"י. שהי' זה לטובה והכנה לכל הגליות. ופי' שמות בנ"י הבאים לשון הוה כי השמות הללו הם הכוחות המסייעין לבנ"י בכל זמן ועת צרה. וכמו שמרמז במד' ע"ש גאולתן נקראו כו'. ובזוה"ק מבואר בהדיא ע"ש. ואם הי' התחלת הגלו' בזמן אחר. לא היו ראוין להמשיך עמהם כוחות הקדושים הללו. לכן סיבב הש"י להיות הגלות מצרים בשורש בנ"י. וממילא נשאר הבטחה זו בכל עת צרה כמ"ש אהי' בצרה זו אשר אהי' כו'. פי' שע"י צרה זו נמשך להיות עמהם בכל הצרות. וז"ש הבאים ישרש יעקב כו' שהי' זה הכנה ושורש כנ"ל:
בלבת אש כו'. ע"ש עמו אנכי בצרה כו'. דכ' אשר לא ידע את יוסף פי' שנקודת יוסף הצדיק עומד בכל עת צרה כדכ' בית יוסף להבה כו' ששולט מרחוק. לכן גם הרשעים מריחין ריח מקדושת הברית ובורחין. אך הגלות מתחיל כשלא ידע את יוסף כו'. אעפ"כ הצדיק שמרגיש בחי' יוסף איננו בגלות. ויכול להיות הגאולה על ידו. וזה הסימן גאולה שמסר להם יוסף שכל מי שיראה ויבין שיש גם בגלות פקידה אף שהוא בהסתר. הוא מוכן לגאולה. ובלבת אש הוא בית יוסף להבה ומתוך הסנה כנ"ל:
Section 7
תרל"ז
ברש"י חזר ומנאם להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים המוציא במספר כו' בשם יקרא. ומה ענינו לכאן. והפשוט הוא לאשר ירדו לגלות. בא הכתוב להגיד כי לא הי' ע"י שנאה ח"ו. רק מאהבה כמ"ש במד' ואוהבו שחרו מוסר כו'. וזה להודיע חיבתן כו'. אבל עיקר אמיתיות הענין הוא ע"פ ד' המדרש שמותן על שם הגאולה כו' ופי' אמו"ז ז"ל שהארות הראויות לגאולה הלכו מיד עמהם כמ"ש הקב"ה בורא רפואה קודם למכה כו'. וזה עצמו ענין השמות דכתיב לכולם בשם יקרא. כי כל כוכב ומלאך שנברא על דבר מיוחד לעשות שליחות הבורא ית' בעולם לכן נקבע בו מקודם שם עליון שמצד זה תתדבק הפעולה בכח עליון כדאיתא בגמ' ע"פ ויקרא לאור יום קרי' רחמנא לנהורא ופקדי' אמצותא דיממא. לחשוכא אמצותא דלילה כו'. פי' קריאה לשון חיבה ודביקות כמו וקרא זא"ז כו'. וז"ש לכולם בשם יקרא שהוא התדבקות כל צבא מרום בשמא דכליל כל שמהן. והוא שם כבוד מלכותו ית'. ומצד שיש לכל פרט חלק מיוחד נמצא עי"ז מונה מספר לכולם. וכמו כן ממש באיש הישראלי שיש לכל א' שם מיוחד שצריך לתקנו. ובוודאי כשגומר מעשיו לטובה נשלם בזה שמו. ואותן השמות שהם כוחות הנפשות הם עצמם מסייעין לאדם להוציא לאור תיקונו. והיינו דכתיב ואלה שמות בנ"י הבאים. כלומר שלא יעלה עה"ד ח"ו כי הגלות וכן כל עת צרה לאדם שלא תבא הוא במקרה. וכאילו עזב ה' אותנו ח"ו. רק שכח הדביקות הולך עמנו בגלות כאשר אמרנו לדייק במלת הבאים מצרימה שהוא על כל מיני המיצרים שיש לבנ"י תמיד. וגם זה אמת בפי' הכתוב שגם השמות הם יורדין לתוך המיצר וגם הם בגלות. ומצד זה נושעין בנ"י בגליותיהם. כלל הדברים שקודם גלות מצרים נתקשרו בכח השורש למעלה כמו הכוכבים שנוטלין רשות מקודם לעשות השליחות והוא דביקות השליחות בכח הבורא והבן:
בפסוק והן לא יאמינו לי כו' והי' אם לא יאמינו כו'. והרי מיד האמינו. אבל נראה דכתיב אהי' אשר אהי'. פי' חז"ל אהי' בצרה זו אשר אהי' עמהם בצרות אחרות. ביאור הדברים שגלות מצרים הי' שורש לכל הגליות וכמו כן הגאולה הי' מפתח גאולתן של ישראל בכל הצרות שבעולם. ולכן ביקש מרע"ה להיות הגאולה אף כשיהיו במדריגה התחתונה כמו בגלותינו עתה שמחוסרין אמונה. ולזה הי' כל האותות האלה על כל מיני הגלות. כי ליכא ספיקא קמי שמיא ומה שייך אם לא יאמינו כו'. ולדברינו יתיישב הכל. וכמו כן הי' הגאולה ע"י מרע"ה שהוא שורש כל הנביאים וצדיקי הדור. וזה נראה ג"כ הענין ששאל מרע"ה מה שמו מה אומר כו' אח"כ אמר שלח נא כו'. רק ע"י שראה מתשובת ה'. אהי' א"א. שזאת הגאולה היא שורש כל הגאולות לכן אמר שלח נא שאין סופי להכניסם. כי בוודאי הרגיש מרע"ה אשר הוא מוכן לגאול את ישראל כמ"ש חז"ל הי' רועה. מוכן לגאולה. אך כי ראה שהיא גאולה לדורות. וגם ראה שבסוף לא יתמשכו בנ"י אחר מדרגתו. והוא מה שנעשה אח"כ בחטא העגל ומרע"ה לא היה בכלל החטא ולכן לא קיבל השליחות. ולכן הראה לו הקב"ה מתן תורה כמ"ש וזה לך האות כו' תעבדון את האלקים כו' פי' שבעת מתן תורה עמדו בנ"י באמת במדריגת מרע"ה ואופן הנהגתו כראוי. רק אח"כ קילקלו. אבל כיון שכבר היו במדריגה זו יש להם לבטוח כי יחזרו למדריגה זו אחר התיקון. ונמצא שבאמת ע"י מרע"ה יהי' תיקון האחרון ג"כ. ולכן מיושב כל הענין ועמ"ש לקמן עוד מזה:
בפסוק וישב משה אל ה' כו' למה זה שלחתני. כי מרע"ה תלה הכל במעשיו שע"י שהי' השליחות על ידו לכן הרע להם פרעה. והאמת כן הי'. וביאור הענין כי מרע"ה הוא בחי' התורה ממש. והוא מדה"ד והמשפט. והוא ע"ה הי' באמת ע"פ המשפט בכל פרטי מעשיו מה שא"א כמעט לב"ו להיות בלי שום נטי' מן המשפט. וע"ז אמרו חז"ל שראה הקב"ה שא"א להתקיים במדה"ד שיתף עמו כו'. וכמו כן הי' ביצ"מ שלא היו יכולין בנ"י לקבל הדין. והי' בהכרח להשתתף עמו אהרן שהוא החסד. ואז הוקל מעליהם. כי בודאי לעשות נקמה בגוים צריכין בנ"י מקודם לתקן מעשיהם כראוי. וכיון שלא היו זכאין כ"כ הי' עליהם ג"כ מדה"ד. ומ"מ אם היו עומדין בנסיון וקיבלו באהבה. נראה שהי' מתוקן הכל. וע"ז כיון מרע"ה באמרו והן לא יאמינו לי דייקא. כי אף שהאמינו בפקודת ה' כמ"ש ויאמן כו'. אבל להיות נמשך אחר מרע"ה לא הי' בכוחם כנ"ל. ומרע"ה תלה בחסרון עצמו. ולכן וישב אל ה' הוא תשובה שבכח תשובת מרע"ה המתיק הדינין ונתקן הדבר ע"י צירוף מדת החסד כנ"ל. כי צדיק הדור צריך לשוב בעבור כל הדור כמ"ש בנ"י ערבין זה לזה וזה וישב משה:
Section 8
תרל"ח
ברש"י ומד' נמשלו לכוכבים מונה מספר כו'. דקשה מה שבח המקום הוא זה שמונה מספר לכוכבים. הואיל וכולם ברא יש מאין. אך הענין הוא שבאמת הכוכבים אין להם מספר. והם בבחי' אין מספר כמ"ש אם תוכל לספור אותם כו' אך הבורא ית' הוא כל יכול ומונה מספר לדבר שאין לו מספר. ופלא זו הוא בכלל הבריאה שברא יש מאין. ועשה אינו ישנו. כך עשה מאין מספר מספר. והכל הי' להמשיך אור מעולם עליון לתוך הטבע. וזה עצמו הדמיון שמדמה בנ"י עתה שנכנסו בגלות מצרים אל הכוכבים כי גם בנ"י נשמתן אצולה מלמעלה מהטבע ונתלבשה בטבע להאיר תוך החשיכה כמו הכוכבים שהם הם למעלה מהטבע ואין שיעור לגודלם כל כוכב יותר מכל העולם כו' וירדו להאיר בלילה דוקא שבכדי להאיר בחשיכה צריך להיות נמשך ממקום גבוה מאוד. וכמו כן בנ"י נא' עליהם ומצדיקי הרבים ככוכבים. כי ירידת בנ"י בעוה"ז מכש"כ בגלות הוא רק להיות מצדיקי הרבים לתקן עולמות הנפרדים שעל ידיהם מתקשר הכל לשורש האחדות:
בלבת אש מתוך הסנה במד' אני ישנה ולבי ער כו'. פי' שהקב"ה הראה למשה מראה גדולה זו מתוך חושך הגלות עצמו. וזה הי' התימה מדוע לא יבער הסנה מאחר שנמצא באמת התלהבות הגדול הזה איך יש קיום לקליפה המחשכת אורות הגדולים הללו. אך זה באמת רצה הקב"ה להראות לו כי אדרבה לפי גודל החושך והגלות נסתר בו אור גדול גנוז והוא בחי' הגאולה. כי הגלות הוא סימן על הגאולה. וכפי רוב קישוי הגלות מורה על תוקף הגאולה. וז"פ הכתוב וכאשר יענו אותו כו' וכן יפרוץ. פי' הכתוב מתרץ עצמו אשר לא יהרהרו אחר הבורא ית' איך הניח לענות את עמו כ"כ כי כפי רוב העינוי כן יהי' אח"כ תוקף הגאולה:
Section 9
תרל"ט
במדרש אוהבו שחרו מוסר. דאיתא כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת. דחכמה היא בחי' אהבת ה' ע"י שמבין ורואה בהשגתו אמיתות הבורא ית' שברא הכל יש מאין כענין שכ' אמור לחכמה אחותי את. אמנם כשמקדים האדם היראה מקודם אף שאינו יודע ומאמין במצות הבורא ית'. עי"ז אהבה וחכמה הבאה אח"כ מתקיים לעד. ולכן כתב במד' ג' מתנות נתן הבורא ית' לבנ"י התורה וא"י ועוה"ב וכולם ע"י יסורים. שלא להעלות עה"ד ח"ו כי הגלות מצרים ושאר הגליות הוא רק עונש בלבד. אבל הוא עצה איך שיהי' אח"כ גאולה שלימה וחכמה שמתגלה אחר הגלות כמ"ש ומלאה הארץ דיעה ושיהי' קיים לעד. שחרו מוסר הוא ההתחלה שיהי' ההתחלה ע"י יסורים שהוא בחי' יראה ואמונה כנ"ל כמ"ש חכמים יגעתי ומצאתי תאמין ואם לאו אל תאמין שהחכמה הבאה בלי יגיעה חולפת ועוברת ואינו דבר המתקיים. לכן הקדים הבורא ית' הגלות שיאמינו בנ"י בהשי"ת מתוך החושך. שהי' זה הכנה למתן תורה שיהי' מתקיים אח"כ לעד. ולכן אמר ה' למרע"ה בהוציאך א"ה כו' תעבדון כו' על ההר הזה. כי בוודאי מרע"ה הי' מוכן לתורה והוא הכיר את מקומו. וגאולת מצרים הי' הכנה למתן תורה וכשגילה לו הבורא ית' כי הוא הכנה לקבלת התורה קיבל השליחות:
בלבת אש מתוך הסנה במד' אני ישנה כו'. כמ"ש כבר מזה כי הבורא ית' נגלה אליו מתוך החושך להודיעהו כי הגם שבנ"י שרוין בגלות מ"מ ההתלהבות נמצא בתוכם. רק שהוא נסתר. וז"ש הסנה בוער כו' מדוע לא יבער הסנה כי לפי רוב התלהבות הקדושה שנמצא אצל בנ"י הוא דבר פלא ונפלא איך מתקיים החושך וההסתר. והוא יותר פלא ונוראות הבורח ית' מנוראות של הגאולה והבן. [ואפשר זה נרמז באמירת אנשי כנה"ג הן הן נוראותיו כו' כמ"ש]:
Section 10
תר"מ
בפסוק הבה נתחכמה כו' פן ירבה כו'. ונוסף גם הוא כו' ועלה מן הארץ. ב' פירושים ברש"י. והכל אחד. כי הנה חכמים הגידו כי גלות מצרים וכל הגליות הם להעלות ניצוצי קדושה שבכל המקומות כאשר מצינו כגן ה' כארץ מצרים. א"כ וודאי הי' נמצא שם מטמוניות. וגם בדברי יוסף רמזו חז"ל. שהטמין שלש מטמוניות כו'. ובוודא גם המצריים. אותן החכמים שהי' בהם. הבינו זאת. ולכן רצו לענות את ב"י בעבודת הפרך שלא יהי' להם כח להוציא בלעם מפיהם. והיינו דכ' פן ירבה. דכשמתרבה הטוב על הרע. נתבררי' ניצוצות הטובים מהתערובות. והי' כי תקראנה מלחמה פי' עם צד הקדושה. ונוסף גם הוא הוא אותה הארה מועטת טמונה שנמצא גם בהם. ועלה מן הארץ אותו הנקודה ע"י עליית בנ"י כמ"ש ונצלתם את מצרים כו'. וב' הפירושים א'. ויש רמז במסורה שמביא בעל הטורים ונוסף גם הוא יש מפזר ונוסף עוד. שפיזור בנ"י הוא רק כדי להוסיף עליהם גרים כמ"ש בגמ' והוא רמז לנצ"ק כנ"ל. וכאשר יענו כו' כי לפי רוב העבודה נתעצמו ב"י כמ"ש ולאום מלאום יאמץ. וברש"י כמו שהם נותנים לב לענות כן לב הקב"ה להרבות כו'. פי' דהל"ל רבה ופרץ. רק שהקב"ה שילם לבנ"י כפי רצון ומחשבת הרשעים לענות אותן אף שלא עלתה בידם. ברשעים מחשבה מצרפן למעשה. וכפי מחשבה רעה שלהם כן חשב הקב"ה טובת בנ"י:
במדרש על פסוק וירא כו' וידע אלקים שכ"א מהם שב בתשובה רק שלא ידעו זה מזה ע"ש שמדייק וידע אלקים בלבד. וי"ל שגם הם בעצמם לא יכלו להוציא מחשבתן מכח אל הפועל. כמ"ש במ"א שיש מחשבה שלא נגמרה עדיין שגם האדם עצמו אין מבינה זולת הבורא ית' אשר הוא בוחן לבות וכליות כמ"ש חז"ל עד שלא נוצרה המחשבה בלבו כו' ע"ש. כי החושך יכסה ארץ. לכן אף שהי' לבות בנ"י טובים. לא היו יכולים לברר אצלם פנימיותם. ולכן לא הכיר מרע"ה את מעמדם. לכן נתן לו הבורא ית' רמז וסימן בהוציאך כו' תעבדון. כלומר שתראה שמיד שיצאו מת"י מצרים יתברר טוב לבם. וכרגע יתהפכו מחומר ולבנים עד להיות מוכן לקבלת התורה. והוא עדות נפלא כי עומק לבם של בנ"י לטוב. ורש"י ז"ל כ' בזכות קבלת התורה. והיינו שמחשבה טובה של ישראל הקב"ה מצרפה למעשה ואף מה שעתיד לעשות כמ"ש בזהר שעל מה שעתידין לחטוא ח"ו אין עונשין. אבל הזכיות מחשבין. והטעם ג"כ כנ"ל שהטוב גנוז בלבות בנ"י רק קודם הגעת הזמן אינו יוצא מכח אל הפועל אבל כבר הטובה נמצא כנ"ל. אבל להיפוך כשמרשיע הוא ע"י שנכנס בו רוח שטות לפי שעה לכן אין חושבין להבא רק הזכיות חושבין כנ"ל:
Section 11
תרמ"א
בפסוק וכאשר יענו כו' כן ירבה כו'. ופירש"י כשם שהם נותנים לב לענות כן לב הקב"ה להרבות ולהפריץ. דקשה עינו. רבה. ופרץ. הל"ל. לכן פי' שהקב"ה שילם לבנ"י גם על מה שחשבו המצרים להרע להם. הגם כי לא עלתה בידם פרע להם הקב"ה גם על זה. כמ"ש בעכו"ם נחשב מחשבה כמעשה. גם הפי' על כל גליות שאח"כ כידוע שמצרים הי' כלל ושורש של כל הגליות. וכמו כן גאולת מצרים שורש לכל הגאולות כמ"ש במ"א. לכן כ' ויוצא א"ע ישראל מתוכם לחירות עולם. פי' שאחר גאולת מצרים נעשו בנ"י בני חורין. והגם שגם עתה בעו"ה עבדים אנחנו בגלות אבל עכ"ז החירות בידינו. והוא התורה כמארז"ל אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה כו'. והיינו שאחר גאולת מצרים נתרוממו בנ"י למעלה מהטבע וניתן להם התורה שהיא עץ החיים והשורש של כל הבריאה. ממילא הם בני חורין לכן מצווין לזכור בכ"י יצ"מ. ולכן כ' כאשר יענו דהיינו שבאופן זה נהג הש"י להיות הגלות הכנה לגאולה שאח"כ כמ"ש במד' ג' מתנות ניתנו ע"י יסורין תורה וא"י ועוה"ב ע"ש. וזה מטעם אוהבו שחרו מוסר ע"ש במד'. והיינו שרצה הקב"ה שיהי' המתנות דבר של קיימא. לכן הקדים לתתם ע"י יסורין. וכמו שהי' גלות מצרים יסורין לצורך מתנה של התורה. כמו כן יש לנו להבין יסורים של גלותינו המר שהוא הכנה לימות המשיח ולעוה"ב. לכן בכל תוקף שיש בכל גלות הוא לקיים כן ירבה וכן יפרוץ:
ברש"י אכן נודע הדבר שבשביל לה"ר הם בגלות. ואח"כ בפ' וכי אוציא מה זכות יש לישראל כו'. להודיע איך שמאבדין ח"ו כל הזכותים ע"י לה"ר מה שמתחילה תמה למה נשתנו בנ"י מכלם להיות בגלות. ואח"כ אמר מה זכות כו'. והתיקון ע"י התורה כמ"ש. בהוציאך את העם כו'. כי הכל תלוי בדיבור של האדם כמ"ש מות וחיים ביד לשון:
במדרש אילולי שהסתיר פניו הי' מראה לו מה למעלה כו' אעפ"כ בשכר ויסתר כו' זכה לתמונת ה' יביט. פי' כי בוודאי גם מרע"ה ידע זאת כי הי' מראה לו כו'. וכל אלה ההשגות הניח בעבור להסתיר פניו בשביל יראת ה'. ולכן השיג בשכר יראה זאת תמונת ה' יביט. והטעם כי מעט אשר משיג אדם בזכות מעשיו. שקול נגד הרבה השגות הבאין לאדם במתנה. ודבר הבא בעבודת האדם הוא קיים לעד. ועל ענין זה נאמר יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו:
Section 12
תרמ"ב
ב"ה שמות בקיצור על מה שכבר נכתב
במדרש אוהבו שחרו מוסר. היינו ממש בכל יום כמ"ש ותוכחתי לבקרים. וכמ"ש חז"ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום וכל זה לטובה שע"י היגיעה שיש בראשיתו מקבל אח"כ הטובה בשלימות. וזה שכתוב ואלה שמות כו' להודיע חיבתן בשעת הירידה להגלות. להודיע כי לא מצד שפלות הי'. רק ואוהבו שחרו מוסר. ועל הכל קיבלו שכר. וכמ"ש ויעבידו כו' בפרך שמלבד העבדות היו עובדין עמהם בלב רע ובשנאה גדולה. כן הי' אח"כ הגאולה וקורבת הקב"ה אותם בחיבה יתירה. כמאמר כאשר יענו כן ירבה. ויש לכל איש ישראל מאלה הדרכים בכל יום לכן מזכירין יצי"מ ותיקנו קודם ק"ש ותפלה שיש בכל יום התחדשות מ"ב בכח עשרה מאמרות. רק שיש ג"כ התנגדות וצריכין לגאולה. ואח"כ מרגישין התחדשות עשרת הדברות והתורה כמ"ש במד' שא"י להשיג התורה רק ע"י יסורים כו'. וזה שכתוב בלבת אש מתוך הסנה שהראה לו שתוך החושך של הגלות יש התלהבות גדול של קבלת התורה. רק שא"י לקבלו קודם יסורי הגלות והוא כמ"ש בהוציאך כו'. והנה מרע"ה אמר מי אנכי כו' וכי אוציא ודרשו חז"ל מה זכות יש להם. וחלילה שילשין רבינו משה ע"ה על ישראל אשר בחר בו הש"י ומסר נפשו בעבורינו בכל עת. אכן בוודאי מאחר שהי' מיוחד לשליחות. ידע הגלות על בוריו. והבין כי עדיין אינם מוכנים להגאולה כי בעוד הגלות שולט נכסה מפתח של הגאולה וכמו כן מדריגת מרע"ה שהוא הי' הגואל המיוחד הי' נכסה לכן אמר מי אנכי כו' וכי אוציא כו'. והש"י השיבו כי אהי' עמך כו' בהוציאך כו'. והיינו כי החושך יכסה ארץ. ותיכף כשיצאו מן הגלות ישתנו למעליותא ויתרוממו ויתקיימו אצל הר סיני כענין שכ' ואשא אתכם על כנפי נשרים כו'. שבאו במהירות מרעמסס לסוכות. והכל רמז על המדריגות שנהפכו כרגע להיות אנשים אחרים. וכמו כן יש לנו לקוות בגלות המר הזה שלא להיות נואש ח"ו בראות שפלותינו מלבר ומלגאו שאין מוכנים לשום מדריגה קטנה של מדריגות אבותינו לומר איך נוכל לעבוד בביהמ"ק ולראות פני ה' שלש פעמים בשנה. כי כשיתן הש"י ויגחלנו. יתעורר הפנימיות שיש בנו להיות נהפכים כרגע לעלות למדריגות עליונות כבשנים הקדמוניות כנ"ל. השי"ת ימהר גאולתינו בב"א:
Section 13
תרמ"ג
במדרש יודיע דרכיו למשה לבנ"י עלילותיו כו'. דאיתא המשתתף בצערן של ציבור זוכה ורואה בנחמת ציבור וכ"כ באבילות החורבן שישו אתה משוש כל המתאבלים כו'. וצריך הבנה אם הפי' שיראה בבנין ירושלים אם יהי' בימיו מדוע לא יזכה כמו כל הדור. ואי הפי' שיחי' עד הבנין והלא כמה צדיקים שנסתלקו מקודם. רק הפי' שזוכה לראות בנחמת ציבור גם תוך הצער כי הגלות הוא רק הסתר. אבל מי שזוכה להסיר ממנו ההסתר כפי בירור וזכות לבו כך יוכל לראות בנחמת ציבור וכמ"ש שישו אתה כמו בחי' כנס"י בעצמה אם כי היא בגלות עכ"ז השמחה גנוז בה. כי יודעת שעתידה להיות עטרה בראשו של מלך. כן מי שמשתתף עמה בצערה זוכה לראות גם בשמחתה. וזה נתקיים במשה דכ' וירא בסבלותם לכן הראה לו הקב"ה הגאולה ומתן תורה שזה הי' כל תכלית הגלות כדאי' במד' שגלות מצרים הי' הקדמת יסורין קודם התורה. וכל הגליות שאח"כ עד עתה הוא הכנת יסורין קודם עוה"ב. ולכן כמו שאז הי' כאשר יענו כן ירבה כו'. כן בכל הגליות. וכיון שהשכר של ימות המשיח ועוה"ב הוא בלי קצבה. לכן גם הקדמת היסורין הם בלי זמן וקץ. ונחזור לדברינו שהראה לו הקב"ה האור הצפון ומיוחד להיות נולד מזה הצער וז"ש יודיע דרכיו כו' מה שבנ"י ראו אח"כ כשנגמר בפועל. וז"ש עלילותיו. ולמשה הראה דרכיו בעוד שלא יצא לפועל וז"ש בלבת אש מתוך הסנה. כמו כן הצדיקים שמשתתפין תמיד בצער גלות השכינה ובנ"י. זוכין להרגיש הארות מגאולה העתידה:
בפסוק פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים כו'. דכ' אנכי אעלך גם עלה כי הגלות הי' כדי להעלות ניצו"ק שהי' במצרים דכ' וגם את הגר א"י דן אנכי פי' כנ"ל לתקן מה שנמצא בהם וזה גם עלה. וזהו העשוי לכם פי' בעבורכם הטמין הש"י שם מטמוניות. עשוי לשון תיקון. שבא העת של התיקונים שנצרכו להיות במצרים. וכ' ראה ראיתי כו' עני עמי. פי' כי הכל הי' צפוי לפניו כמ"ש וירא כו' כל אשר עשה והנה טוב מאוד. אכן הגלות נמשך עד שזוכין לקבל פנימיות הגלות שהם היסורין כמו שעלה לפניו ית' ואז בא הגאולה וזה ראה ראיתי. וע"ז השתחוו בנ"י על כי ראה ענים. פי' אף שלא נגאלו עוד. רק מה שעלה לפניו העינוי. וזה שלימות של המכוון בהגלות. בזה יש לשמוח שלא ניגע לריק ח"ו. וזה הסימן של פקידה כפולה תיקון הגלות ומפתח הגאולה כנ"ל:
Section 14
תרמ"ד
בקיצור
ואלה כו' מוסיף על הראשונים דכ' איש וביתו באו. פי' שהיו דבוקים בשורשם אעפ"י שירדו למצרים. וזה הי' בכח יעקב כדכתיב הבאים את יעקב. ולא נשתנו מדביקות שהי' להם קודם הירידה למצרים. ואדרבא מוסיף שבח על הראשונים שהגלות הי' ירידה לצורך עלי'. כדכ' אעלך גם עלה. וע"י הגלות האירו בנ"י לכל העולם. ופעלו לברר כבוד שמו ית' בעולם. ונק' גבורי כח עושי דברו. שביררו הנהגתו ית' בעולם. לכן זכו אח"כ להתורה לשמוע בקול דברו:
Section 15
תרמ"ה
במד' חושך שבטו ש"ב ואוהבו שחרו מוסר. כי הרשעים להם כל הבחירה והניחם הקב"ה ברשות לבם. אבל הצדיקים מבקשים להיות תחת רשותו ית' ושינוטל מהם הבחירה לגמרי לכן הקב"ה רוצה ורודה אותם ביסורים ובמוסר וזה שאמרו חז"ל האבות ביררו להם הגלות דהיינו להיות תחילתם יסורים וסופם שלוה. כדאי' שיש ב' דרכים תחילתו קוצים וסופו מישור כו'. וז"ש שחרו מוסר ולהיפוך חושך שבטו נשאר לבסוף בשנאה ומתרחק. וסופו קוצים. וכן הענין בכל יום ממש שא"א לאיש ישראל לבוא למקום מנוחתו בלתי הקדמת היסורים. כענין בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו. לכן מצווין בכל יום לזכור יצ"מ היינו שמתקיים בכל יום ממש שהקב"ה מציל לכל פרט בכל יום כפי ענין עבודתו לש"ש. וכ' מו"ז ז"ל בפרשה זו ענין הע' נפש שמהם מתחיל הישועה בגלות ופי' הבאים מצרימה על כל מיצר ומיצר שנמצא בישראל המה המסייעים כו' ע"ש. וזה הרמז ומביא גואל לבני בניהם הגם כי הפי' הוא לדורות עולם. עכ"ז פורט לבני בניהם. והם הע' נפש שיש להם עוד אחיזה באבות כדאי' בני בנים הם כבנים ועד כאן רחמי האב על הבן. וכח זה נשאר תמיד בבנ"י בכל הגליות. והגם שיש אומרים תמה זכות אבות מ"מ זכות ע' נפש לא תמה. שלהתדבק באבות הוא דבר גדול לכן י"א שתמה זכות אבות. וחלילה שיהי' הפסק לזכות האבות שכל העולמות עומדים עליהם. רק שהדורות מתרחקים ואין להם כח להתדבק בזכות אבות. רק באמצעיות הע' נפש כנ"ל. [ובאמת כל ענינים אלו נמצאים בנפש ישראל בפרט. שיש תרי"ג איברים והגידין. ויש ע' מהם שהם גבוהים במעלה כמו שמצינו אבר שהנשמה תלוי' בו. ולכן יש ע' מיני טרפיות. ויש חכמה בינה דעת שהם בראש ומתייחסים אלה הבחי' לבחי' אבות ושבטים וע' נפש ות"ר מאות פשוטים כנ"ל]:
במד' בלבת אש הה"ד אני ישנה ולבי ער כו'. לבאר הענין כי עיקר הגלות הוא בבחי' המלבוש והחיצוניות ולא בהפנימיות שאין שם שליטת מגע נכרי. ולכן נשתלחו נשמות בנ"י בגלות שע"י מאור הפנימי שבהם. יכולין לגבור על החושך ולתקן הכל. ושליט בעולמו יודע שיש כח בנשמות ישראל לתקן כל אלה המקומות. ולכן כתי' פתחי לי שהכל תלוי בבנ"י שבידם לפתוח תוך ההסתר שבגלות ועי"ז עצמו ניתוסף חיבתן של ישראל כמ"ש אחותי רעיתי כו' דרשו חז"ל על ד' מלכיות יונתי ביון תמתי באדום ע"ש. והיינו שהם פתחים מיוחדים שפותחין בנ"י. ועי"ז ניתוסף חיבתן ומרויחין שמות הללו אחותי רעיתי כו'. ובאמת ההתלהבות בגלות הוא ביותר תוקף מרוב תשוקות בנ"י לחזור לאביהם שבשמים רק שא"י להתפשט. שמלבושים החיצונים המה חסרים בגלות כנ"ל. וזה המשל בלבת אש מתוך הסנה. הינו פנימיות בלי התלבשות מתוקן ומתייחס לשינה שנשאר החיות מתאסף רק בלב וא"י להתפשט בהאיברים כן בגלות ישינה ולבי ער. ובגלות מצרים שהיו עדיין בלי מצות כמ"ש ואת ערום וערי' היינו כנ"ל שתרי"ג מצות שמיוחדים לרמ"ח איברים וזה התיקון נחסר בגלות. ומדכ' ערום משמע שבפנימיות לא נחסר להם כנ"ל. ולכן מסיים הפסוק פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה שע"י שהחיצוניות והמלבוש חסר תיקון בגלות. קשה להתחזק ולעשות דבר של קיימא בהרצון והתשוקה בלבד כנ"ל:
בפסוק מה שמו מה אומר כו' אהי' כו'. והן לא יאמינו לי. המשך הפסוקים יתכן לפרש כי משה רבינו ע"ה ידע כל השמות רק שלא ניתן לו רשות לומר רק שם הזה על העתיד כמ"ש כה תאמר ודרשו חז"ל בלשון הזה כו'. והיינו שעדיין לא הי' יכול להיות התגלות שם הוי' כפי מה שרצה מרע"ה. ולכן אמר פרעה לא ידעתי את ה'. ולכן אמר מרע"ה והן לא יאמינו:
בפסוק ויאמן העם וישמעו. דהל"ל וישמעו ויאמינו. והוא כמו הקדמת נעשה לנשמע שהמדה טובה שבנפשות בנ"י עושי דברו והדר לשמוע. רז שמה"ש משתמשין בו. מדה זו הולכת עמהם גם בגלות. רק שם הי' בבחי' אמונה. ואחר הגאולה הי' בהתגלות עושי דברו. ולכן כתי' ויאמן. והדר וישמעו. כי גם קודם השמיעה היו מאמינים ומצפים לישועת ה'. כדכתיב ראיתי א"ע עמי. וממשמע שנק' עם ה'. וודאי שהאמינו בו. רק בגלות עיקר העבודה באמונה:
Section 16
תרמ"ו
במד' הובא ברש"י שנמנו להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים דכ' מונה מספר לכוכבים כו'. ועי' בדברי מו"ז ז"ל בזה. והנה כ' אם תוכל לספור אותם משמע שאין לכוכבים מספר. רק בירידתן להאיר לארץ. הקב"ה נותן להם מספר. כדכ' מונה מספר. וכמו כן שורש השבטים למעלה מן הטבע. רק בהיותם נכנסים למצרים הקב"ה נותן להם אלה השמות. כמ"ש מו"ז ז"ל לדייק דכ' הבאים ולא אשר באו. להודיע כי בכל עת שבנ"י יורדים לגלות. הולכים עמהם שמות אלו. וזכות השבטים וע' נפש מסייעים לבנ"י בגלות. וכ' הנה זה עומד אחר כתלנו כו'. שהגלות הוא מחיצה המפסקת. ואמרו חז"ל אפי' מחיצה של ברזל אין מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. זה הוא הי"ב שבטים שיש לכל אחד הארה מיוחדת עבור בנ"י. משגיח מן החלונות כדאיתא שיש י"ב חלונות ברקיע. ולכן צריך להיות בבהכנ"ס י"ב חלונות. מציץ מן החרכים יתכן לפרש על הארת ע' נפש שהם הארות פחותים מהי"ב כהפרש שבין חלונות לחרכים:
בפסוק פקד פקדתי כו' ואת העשוי לכם כו'. לכם משמע להנאתכם. ובמסורה יש הזהב העשוי למלאכה. ויתכן לפרש כמו שנעשה במשכן הכלים. כן נעשו בנ"י כלים להשראת השכינה בתוכם ממש. וכל גלות מצרים הי' שיזדככו נפשות בנ"י להיות כלים לשכון השכינה בתוכם. כדכ' הוצאתי אותם לשכני בתוכם. וכ' מכור הברזל ממצרים. ונעשו בנ"י ברי' חדשה. וכ' עם זו יצרתי לי שנעשו כקטן שנולד ולכן תהלתי יספרו. דכ' מצרף לכסף כור לזהב איש לפי מהללו. כי כל תכלית הבריאה הי' לכבודו ית' כדכ' ולכבודי בראתיו. וזה המבחן כפי מה שנוטל הפסולת מנפש האדם. כן נפתח פיו לספר ולהלל להש"י. וזה עיקר כחן של ישראל בפה וזכו לזה ע"י גלות מצרים. וזה העשוי לכם להנאתכם:
Section 17
תרמ"ז
במד' ג' מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל. תורה וא"י וחיי עוה"ב וכולם ע"י יסורין כו'. הם בחי' מעשה דיבור ומחשבה. שהם ג' מדריגות. ולכל א' יש הסתר שצריכין מקודם לתקנם. כי א"י וביהמ"ק והקרבנות הם בחי' עשי'. והתורה הוא הדיבור. ועוה"ב בחי' המחשבה. וג' אלו כוללים כל האדם. ובמצרים הי' כלול כל ההסתרות. ולכן כ' ג' לשונות ותעל שועתם כו'. וירא א' את בנ"י וידע א'. הם ג' בחי'. שמיעה בדיבור. וראי' במעשה. וידיעה במחשבה. וכ"כ ראיתי את עני עמי. העבודה במעשה. ואת צעקתם שמעתי. ידעתי את מכאוביו במחשבה. והם ג' בתי' האבות. ראי' שמיעה ידיעה כנ"ל. ואלה ג' העבודות צריכין לעסוק בהם תמיד. לתקן המעשה והדיבור והמחשבה:
בפסוק מי אנכי כו'. וכי אוציא. דרשו חז"ל מה זכות יש להם. וקשה דא"כ מה שייכות למי אנכי כו'. ועוד וכי מרע"ה בא לקטרג על בנ"י ח"ו. אך מרע"ה הי' בחי' התורה ממש. וכל מעשיו הי' עפ"י התורה והמשפט. ובאמת גאולת בנ"י רצה הקב"ה שיהי' עפ"י התורה. ומרע"ה רצה שיהי' עפ"י החסד שהוא מדתו של אהרן. ואמר מי אנכי. וכי אוציא. מאחר שהוא השליח צריכין בנ"י להיות ראוים לגאולה. והש"י השיב לו כי אהי'. והיינו כי נגלה לפניו ית' הזכות שעתידים בנ"י לזכות אח"כ. וכמו שבני ישראל הקדימו נעשה לנשמע. כן הי' הנהגות הש"י עמנו להיות עתיד והוה הכל אחד. וע"ז דרשו חז"ל כתפוח בעצי היער כו' שהקדימו נעשה לנשמע. והקשו דהא המשל קאי על הבורא ית'. וכתבנו במ"א הפי' כי הקב"ה מנהיג את בנ"י בזה הדרך כאשר הם מקדימין נעשה לנשמע. והענין הוא כי פנימיות בנ"י מאד נעלה. וחלק ה' עמו. וכביכול כמו שלפניו ית' הי' הוה ויהי' הכל אחד. כן לבנ"י עבר והוה ועתיד הכל א'. ולעולם נמצא בהם בחי' התורה ואלקיות. רק שיש זמנים שאין יכולין להוציא מכח אל הפועל הפנימיות שלהם. וז"ש בהוציאך כו' תעבדון את האלקים. כי עתה הוא בכח. וכשיגאלו יצא אל הפועל ויקבלו התורה מן השמים בפועל ממש כנ"ל:
במדרש הבאים את יעקב השוון הכ' ליעקב שכולם כיוצא בו כו'. פי' כמו שיעקב אבינו ע"ה הכניס עצמו בעובי הקורה עבור בנ"י כמ"ש וירא כו' ויצר לו. הגם כי מצד עצמו לא הי' לו לפחוד כלל. ומ"מ הי' כל ימיו ביסורים בעבור בנ"י. כן אלה תולדותיו דכ' בהם הבאים משמע שמעצמם באו מצרימה שכולם היו צדיקים ונכנסו למצרים להכין הדרך ולסייע לגלות בנ"י במצרים:
Section 18
תרמ"ח
במדרש ואלה שמות ע"ש גאולתן נזכרו דלעיל פ' ויגש נאמרו לענין הגלות וכאן לענין הגאולה. דהוא להראות כי אין הגלות במקרה ולענוש בלבד. אבל בנ"י נבראו לתקן כל אלה המקומות. ולכן שבטי עליון יש שורש בשמותם בענין הגלות. ובענין הגאולה. והם תיקונים לעת הגלות ולעת הגאולה. ולכן כ' ויוסף הי' במצרים פי' חז"ל הוא יוסף שהי' עבד והוא שנעשה מלך שלא נשתנה. כי הי' בהיותו יהי'. ולכן שמו של יוסף אפי' בעת הגלות נמצא בו ג"כ שם הגאולה כי הוא שורש הגאולה ולא התחיל הגלות עד דכ' אשר לא ידע את יוסף. וב' בחי' אלו הם עבודה להש"י דכ' גבורי כח עושי דברו הוא בגלות ולשמוע בק"ד הוא בעת הגאולה [והם ב' הבחי' יעקב וישראל שכ' בדברי מו"ז ז"ל ועפ"י דבריו יובן היטב הלשון שמות בנ"י הבאים את יעקב כמ"ש הוא ז"ל שם באורך ע"ש] ועל ב' אלו ניתקן ברכת אוזר ישראל בגבורה עוטר ישראל בתפארה. והם בחי' תש"י ושל ראש תש"י הוא נגד הזרוע הנטוי' דכ' אשר הוצאתי אתכם מא"מ להיות לכם לאלקים. ולעולם הוא כן גם בפרט ישראל שצריכין מקודם להיות בבחי' גלות ולגבור היצה"ר. והוא בחי' תש"י ועי"ז זוכין אח"כ להארות הקדושה אור תורה בחי' תש"ר. וכמ"ש במד' כי מצרים הי' היסורים שקודמין לתורה וזה נוהג בכל יום תמיד לכן מזכירין יצ"מ בכל יום. וכמ"ש יגעתי ומצאתי. וכשמתגלה הארה הבאה מלמעלה אין גלות כמ"ש וראו כל ע"ה כי שם ה' נקרא עליך כו' ואמרו חז"ל זה תפילין של ראש. והוא הארת השבת נשמה היתירה. והוא בחי' יוסף הצדיק דכ' אשר לא ידע את יוסף משמע כשמתגלה הארת יוסף אין גלות. וכ' אות הוא בובנ"י כו' לדעת ופירש"י ז"ל לדעת האומות בה כו' ע"ש פ' תשא. והיינו כשיש התגלות הדעת שולט הפחד על הרשעים ג). לכן איתא אם משמרים ישראל שבת א' מיד הם נגאלין. [ועי' בתרגום יונתן אלקי העברים נקרא עלינו. פי' אתקרי שמי' עלינו ע"ש היינו שהתחיל היגלות שם ה' על ראש בנ"י שהוא מרע"ה הדעת דכללות ישראל והוא שורש הגאולה כנ"ל]:
במדרש יודיע דרכיו למשה לבנ"י עלילותיו כו'. כי לבני ישראל הי' הגלות בפועל גשמי. ולמרע"ה גילה הקב"ה פנימיות של הגלות. כדכ' אכן נודע הדבר פירש"י ז"ל מה שהי' תמה כו' עכשיו רואה שראוין לכך. והוא פלא כי שאר עכו"ם ד) מלאים לשה"ר ורכילות. וכאשר שמע מאיש ישראל לשה"ר אמר שהם ראוין לכך. אכן הדיבור מיוחד לבנ"י כמ"ש מגיד דבריו ליעקב וזה הי' שורש הגלות של מצרים כדאי' בזוה"ק שהדיבור הי' בגלות וז"ש נודע הדבר. וזה הי' התחלת הגאולה מה שנודע למרע"ה סיבת הגלות כי מקודם הי' נסתר פנימיות הגלות. ובוודאי התחילו בנ"י לתקן זאת. וכ' ראה ראיתי את עני עמי וכן כתיב וכי ראה את עניים כו'. כי בוודאי יש מכוון בכל השיעבודים וכל העינוים וכמ"ש מכות נאמנים. נאמנים בעדותן ע"ש. ובאמת עיקר הרצון בגלות הוא להרגיש פנימיות העוני כי לא הי' עיקר הכוונה לענות בני אדם. וכשהגיע לאותו הדחק והמיצר שהי' עיקר המכוון מאתו ית' אז כ' ראה את עניים. כענין רואה אני את דבריו שהוטב בעיניו שקיבלו בנ"י השיעבוד כמו שעלה לפניו ית' בתחילה וז"ש ראה ראיתי דכ' וירא אלקים כו' כל אשר עשה כו' טוב מאוד. וזה כולל כל מה שעתיד להיות בכל גלות ג"כ. וכשזוכין לזה הוא סימן לגאולה. וגם אנחנו בגלותינו צריכין מקודם לבקש לקבל הגלות כפי רצונו ית' אז ממילא יגאלנו הבורא ית"ש. וזה כענין שכ' משיח בא בהיסח הדעת כי אין לנו לבקש תמיד רק על הגאולה. רק להיות עבד משכיל כמו שפי' בו במד' חיי שרה ע"ש. כמו כן בהיותינו נגרשין משלחן אבינו צריכין לצפות לקבל העבדות והגלות בשלימות עכ"פ להיות עבד משכיל. וממילא נזכה ג"כ לגאולה ולחזור לבחי' בנים כי תכלית הגלות הוא מפתח של הגאולה כמ"ש:
במדרש אוהבו שחרו מוסר. שלש מתנות ע"י יסורים כו'. וזה נוהג בכל יום דכ' ותוכחתי לבקרים פי' כדי למצוא הארת התורה המתחדש בכל יום. כמ"ש מחדש בטובו בכ"י מ"ב. בטובו זו התורה כמ"ש ז"ל אין יום שאין הקב"ה מחדש הלכה בב"ד שלמעלה. ואיש ישראל צריך לייגע עצמו להיות לו חלק בזה. וז"ש בוקר תשמע קולי בוקר אערוך לך זה סידור שבחו של מקום בכל יום בברכת השחר יוצר אור להעיד ולברר כי הקב"ה מחדש בכ"י מ"ב. ואצפה להיות לי חלק בזה ההתחדשות. ולכן יש נסיונות בכל יום כמ"ש יצרו של אדם מתגבר עליו בכ"י כדי לזכות לזאת התורה זה פי' ותוכחתי לבקרים כדי לזכות לזה הבוקר אור. ולכן בסיפור יצ"מ בכל יום יכולין לזכות לתורה כי יצ"מ הי' הכנה לכל הימים כמ"ש למען תזכור כו' כל ימי חייך:
Section 19
תרמ"ט
במדרש אש שלמעלה שורף ואינו אוכל כו' שרמז לו הקב"ה כמו שהסנה אינו אוכל כך לא יכלו בנ"י במצרים. פי' שהראה לו שהשיעבוד והיסורים במצרים הוא בהשגחה עליונה והיסורים שבאים מלמעלה הם רק לטובה שורף ואינו אוכל. והענין הוא כמ"ש בזוה"ק בראשית דיש אשא תכלא ועלי' אשא חוורא ומרע"ה הי' דבוק באשא חוורא ע"ש. ולכן אמר למה הרעותה כו'. אבל הש"י הראה לו כמ"ש אתם הדביקים כו' חיים כולכם שיעברו זה האש וישארו בחיים. ובאמת הכל א' רק אשא חוורא הוא אור ונק' אספקלריא המאירה. ולמטה מזה אש אוכלה השורף והוא אספקלריא שאינה מאירה והבן:
Section 20
תר"נ
במדרש חביבין הם השבטים ככוכבים כו'. דכ' ומצדיקי הרבים ככוכבים. והשבטים הם עמודים שכל הדורות גם בגלות עומדין עליהם לכן כ' ואלה שמות בנ"י הבאים. פי' מו"ז ז"ל שאלה השמות באים תמיד לכל מקום צרה וגלות. וימי הצרות נק' רבים. וגם כפשוטו התפשטות הענפים שמתרחקין מאחדות הראשון צריכין ישועה לכן תחילת הגלות הי' כשבנ"י פרו וישרצו וירבו. ובאמת בנ"י נבראו לזה להתפשט ושיתמשכו כל אלה המקומות אל שורש האחדות. וכן הוא בכלל ובפרט בכל נפש ישראל שיש בו נקודה קדושה וצריכין להמשיך כל רמ"ח איברים וגידין אחר הנשמה וכן הוא סדר הדורות. והאבות הי' הגופים שלהם כנשמות. ואח"כ י"ב שבטים התחיל התמשכות שהם י"ב גבולי אלכסון. ומ"מ היו דביקים בשורש האחדות. לכן הם מצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד. ואיתא בבעל הטורים בנ"י הבאים מצרימה את יעקב איש ס"ת מילה ושבת. ויתכן לפרש שבכח אלה ב' האותות נמשכו אלה שמות לכל הדורות. דכ' בהם אות ברית ודורות. וכאשר דרשו חז"ל בפסוק "מי "יעלה "לנו "השמימה מילה. מכ"ש שהוא עזר וסעד להעלות אותנו מבור הגלות. ויוסף עם השבטים הוא מילה שנכרתו עלי' י"ג בריתות. דכ' וזכרתי להם ברית ראשונים אחז"ל שהוא ברית השבטים:
בפסוק ויצא ביום השני כו'. כי הגאולה הי' בב' בחי' להכות המצריים ולגאול את ישראל. וביום הראשון תיכף ויך את המצרי. ובוודאי איש מצרי הי' זה שכל כח המצריים הי' תלוין בו. אבל ביום השני לזכות את ישראל לא הי' בנקל. ויתכן לומר שעליהם רמז מרע"ה באמרו והן לא יאמינו לי כי הם היו מקטרגים עליו כל הימים. ובוודאי אילולי הם הי' הגאולה בשלימות הצריך. כמ"ש במד' העושק יהולל חכם. ולבסוף אמרו המעט כי העליתנו כו' ולא ידעו כי בנפשם דיברו שעל ידיהם הי' העיכוב שלא הי' בשלימות כראוי עד שנצמח מזה כל העונשים אח"כ כנ"ל:
בפסוק מה שמו כו' אהי' פרש"י אהי' בשיעבוד שאר המלכיות. לבאר הענין כי מרע"ה שאל באיזה שם פרטי יהי' הגאולה. והקדוש ב"ה וב"ש השיב כי אין זה גאולה פרטיות אבל הוא שורש כל הגאולות וכל התורה ומצות ואין זה בשם פרטי. אבל שמו הגדול יתברר עי"ז הגאולה. וז"ש אהי' כביכול שמו יתגדל אחר הגאולה וכאילו אין השם שלם עד שיגאלו ממצרים. ואין זה חידוש שהרי אחז"ל על עמלק הרשע ימ"ש שנשבע הקב"ה שאין שמו שלם עד שימחה זרעו של עמלק. מכ"ש שע"י בנ"י יתגדל וישתלם שמו ית' בעולם. וכן כ' ותעש לך שם כהיום הזה. וכ' אתם עדי ואני אל. כפי עדות בנ"י בעולם מתגלה אלקותו ית'. כמ"ש הוצאתי אתכם מא"מ להיות לכם לאלקים. וזה ממש כמאמר אהי'. ומצינו אחר הגאולה ייחד הש"י שמו עלינו כמ"ש אנכי ה' אלקיך. ואין הקב"ה מייחד שמו על הצדיקים בחייהם כמ"ש הן בקדושיו לא יאמין. אבל בנ"י מייחד השי"ת שמו עלינו. וזאת עדות כי בכל הדורות נשאר קדושת שמו ית' בכלל ישראל ולא יוכל בשום אופן להיות נפסק שאין הקב"ה מייחד שמו רק על מי שאין לו הפסק לעולם:
Section 21
תרנ"ב
במדרש אני ישנה כו' תמתי שנתממו עמי בסיני כו'. מה התאומות זה מרגיש כו' כך עמו אנכי בצרה מתוך הסנה כו'. הענין הוא לבאר כי כל הגלות למצרים הי' לצורך גבוה כדאיתא בזוה"ק וארא כי הדיבור הי' בגלות. והענין הוא דכ' שמעה עמי ואדברה כו' אלקים אלהיך אנכי דרשו במדרש רות אין מעידין אלא בשומע כו' לכן התגלות אלקותו ית' תלוי בבנ"י כשהם מוכנים לקבל אלקותו ית' מתגלה בעולם. כענין שאמרו אין מלך בלא עם. וכ' עם זו יצרתי כו'. ולכן כ' פתחי לי כו'. ולא זו במצרים. רק בכל הד' גליות. כולם הם הכנה לאיזה בחינה שצריכה להתגלות בעולם מקדושת שמו ית' שנצרך לעבור המקומות הללו לתקנם ע"י בנ"י. לכן נקרא בנ"י השולמית ודרשו חז"ל ששלום חי עולמים מתהלך בתוכם. פי' שגילוי שמו ית' בשלימות תלוי כפי שלימות בנ"י. וכבר כ' במ"א כמו שנשבע הקב"ה שאין שמו שלם עד שימחה זרע עמלק. כמו כן יש ללמוד כי כפי תיקון זרע יעקב ושלימתם מתגלה שמו ית' בעולם. לכן כ' ד' פעמים שובי שובי השולמית. ואמרו חז"ל יונתי כו' על ד' מלכיות. ותמתי באדום. הרמז כי בזו הגאולה מאדום יהי' נגמר כל השלימות והיתה לה' המלוכה. לכן כ"ז שבנ"י היו במצרים. לא הי' הדיבור מתגלה בשלימות. וזה הרמז מתוך הסנה. עמו אנכי בצרה:
במדרש שדים נכונו שערך צמח. והלא סימן התחתון קודם. ודורש על משה ואהרן ע"ש. ואין מובן התירוץ כיון דמדמי להו לשדים הדרא קושיא לדוכתי'. ונראה שזה ג"כ ענין הקדמת נעשה לנשמע שדרשו חז"ל כתפוח שפריו קודם לעליו. ולכן הקדימו פעולת השדים שהוא גמר הפרי קודם צמיחת השער. ובוודאי משה רבינו ואהרן הם כלים היוצאים מכללות בנ"י והם העדות והסימן על שבחן של בנ"י. ובאמת אלה הסימנין ועדות נמצאו לעולם בבנ"י. ואפי' בכל יחיד והם האותות ששם הש"י בבנ"י. ורמז בשני שדיך הם ב' האותות שיש לכל איש ישראל מילה ותפילין. ובשבת מילה ושבת. כדאיתא בזוה"ק שצריך כל איש ישראל להיות לו ב' האותות. ובמילה יש שם שדי וכמו כן בתפילין השי"ן והדלי"ת והיו"ד ברצועות. ומסתמא יש בשבת ג"כ זה הענין ויבואר במ"א בע"ה ומשה ואהרן הם ג"כ ב' האותות הנ"ל:
איתא במד' בפסוק לא תאסיפון כו' תכבד העבודה שלא הי' מניח להם לנוח בשבת ע"פ המדרש שמשה רבינו תיקן להם השבת ע"ש. והענין הוא כמ"ש ז"ל הדרכים מבקשין תפקידן. וכמו כן הזמנים שהיו מיוחדים לבנ"י. הגם שלא ניתן להם עדיין השבת. מ"מ בשורש העליון הי' השבת מיוחד להם. לכן הצדיקים כמו האבות ומשה רבינו ע"ה הרגישו בקדושת השבת והוציאו מכח אל הפועל אפי' קודם שניתן כמ"ש במ"א כי המתנות הקדושות שנתן לנו הקב"ה נותנין ברכה וקדושה לפניהם ולאחריהם. ולא זו [אלא] שאפי' אותו הרשע פרעה הבין שיש להם הארת הגאולה בכח המנוחה ביום השבת. וזה הרמז לא תאסיפון על השבת שיש בו תוספת נשמה יתירה מלמעלה. ולכן יש חירות בשבת כי כל הגלות הוא בחלק הגוף שלמטה ולא בחלק הנשמה שהוא בחי' חירות. לכן שבת זכר ליצ"מ שבכל שבת יש קצת גאולה. מכ"ש עתה שכבר ניתן לנו השבת. [ואין רחוק ע"ד הרמז שמלך מצרים בשורש השר שלו למעלה עיכב להם הארת הגאולה כשהי' רצונו ית' להיות להם כבידות הגלות בתחילת שליחותו לפרעה לחזק לבו. וז"ש ל"ת לתת תבן שלא להוסיף להם תבונה מלמעלה. הם ילכו וקוששו הוא בחי' ימי המעשה שצריכין לעבוד בל"ט מלאכות כנ"ל]:
Section 22
תרנ"ג
ואלה שמות בנ"י במד' תנחומא יש ששמותיהן נאים ומעשיהם נאים אלו השבטים כו'. כי האבות הקדושים השיגו מעצמם לתקן מעשיהם למעלה מהטבע והקב"ה הבטיח להם להיות בניהם נמשכין אחריהם לכן הוכרחו להיות בגלות מצרים שיזכו אח"כ לתורה ומצות אשר על ידיהם יתקנו מעשיהם להיות כמעשה אבותיהם כאשר חכמים הגידו חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי א"י ויעקב. והשמות המה הפנימיות אשר נטעו האבות בזרעם אחריהם ואלה השמות נשארו בבנ"י לעולם שנק' ישראל ויש לכל איש ישראל חלק בהם. אבל לתקן המעשים להיות כלם נמשכין אחר השמות הוא העבודה של כל איש ישראל בעולם. והשבטים שמותיהם נאים ומעשיהם נאים. וכ' ושמת שמו אברהם ומצאת כו' לבבו נאמן. פי' שנמשך מעשיו אחר השם. ואמרו חז"ל ג' מציאות מצא הקב"ה אברהם ובנ"י דכ' כענבים במדבר מצאתי ישראל. פי' שבנ"י בכח התורה ומצות שקיבלו במדבר תיקנו מעשיהם להיות נמשכים אחר השמות כמו שהי' לאברהם מעצמו. לכן אפילו במצרים שלא היו בנ"י מתוקנים כדכ' ואת עירום וערי'. אעפ"כ שדים נכונו ושערך צמח. שהפנימיות הי' נטבע בהם רק שעדיין לא תיקנו מעשיהם. ואיתא שבת שמא דקוב"ה. ולכן השבת ניתן לבנ"י ובו יש שביתה מכל המעשים. והוא בחי' השמות. ובחי' זו לעולם נמצא בבנ"י. אבל ימי המעשה המה צריכים עבודה בכח תורה ומצות:
בענין תוקף השיעבוד שהוסיף פרעה לבנ"י אחר משה ואהרן אליו בשליחות הקב"ה. כי כל הגלות הוא להוציא הניצוצות קדושות שנמצא בהם. ולכן אחר שמוציאין מהם בחי' הני"ק נעשים רעים לגמרי. ואז הוא זמן מפלה שלהם. לכן כ' ג"כ וימת מלך מצרים הוא הסתלקות כח ני"ק שהי' בו. ולכן הרע לבנ"י ביותר. ולכן בכלל ג"כ בגלותינו עתה שכבר הוציאו בנ"י מהם הרבה ני"ק. לכן תמיד הגלות מתגבר והולך עד שיהי' להם מפלה בשלימות בב"א. וז"ש חז"ל וינצלו את מצרים עשאוה כמצודה שאין בה דגן. כי הני"ק שיש בהם הוא הדגן ועי"ז נתפסין בנ"י בגלות תחת ידיהם. אבל אח"כ כשהוציאו מהם הדגן בטל המצודה ויצאו בנ"י לחירות:
בפסוק אכן נודע הדבר פירש"י במה שהם משתעבדין כו'. דאיתא בזוה"ק הדיבור הי' בגלות. והגם כי הפי' שלא הי' יכול להתגלות עשרת הדיברות ע"ש. מ"מ נראה כי העיקר הי' דיבור של בנ"י שהי' בגלות. כי כשהתחתונים מוכנים לקבל. ממילא נפתח עולם הדיבור למעלה. כי הדיבור ניתן לבנ"י. והיו צריכין הגלות מצרים לברר הדיבור שיהי' בלי פסולת. כמ"ש במד' ג' מתנות ניתנו לבנ"י. וע"י יסורים. תורה וא"י ועה"ב. ופירשנו כי הם בחי' מעשה דיבור ומחשבה. שכולן צריכין בירור אחר שנתערב טו"ר בכל הדברים. וגלות מצרים הי' היסורים להכין אל התורה שהוא לתקן בחי' הדיבור. ויסורי המדבר הי' הכנה לתקן בחי' המעשה בכניסתן לא"י ולבנות בהמ"ק. ולפי שמצרים הי' גלות בשביל הדיבור לכן אמר נודע הדבר שע"י לשון הרע שלא נתברר הפסולת מבחי' הדיבור נתעכבו בגלות מצרים. ולכן אחר יצ"מ כ' אז ישיר משה שנפתח פיהם של בנ"י ואח"כ עשרת הדיברות. ואלה הג' בחי' מדו"מ צריך כל איש ישראל לתקן בכל יום לבררם. ולכן יש זכירת מצרים בכל יום. כי העיקר הוא הדיבור שניתן לבנ"י וכ' מצרף לכסף כו' ואיש לפי מהללו. כי העיקר האדם הוא הרוח ממללא אבל הקב"ה עשה את האדם בזה המלבוש של הנפש והגוף שעי"ז יתברר הדיבור. וכמו מצרף לכסף שנצרף ונתברר ע"י הצירוף באש. כמו כן הרוח ונשמה מתבררת ע"י המאסר שהם בגוף. והנפש בגוף הוא כמו הגלות בכלל. אבל הוא לטובה לברר הטוב מהפסולת כנ"ל:
שמעתי מפי מו"ז ז"ל כי כל הלשונות שכ' במכות ויצעק משה ויעתר כו'. הוא כי ע"י עשרה מכות ניתקנו עשרה לשונות של תפלה כו'. והוא כענין הנ"ל שהדיבור הי' בגלות והי' צריך תיקון. לכן צריכין לסמוך גאולה לתפלה. כי ע"י יצ"מ נפתח פיהן של ישראל. וז"ש א' שפתי תפתח. וקבעוהו בין גאולה לתפלה כי זה תכלית הגאולה להיות פתיחת פיהם של בנ"י. לכן איתא דבשבת א"צ לסמוך גאולה לתפלה כי השבת עצמו הוא בחי' הגאולה ונפתח בו פיהם של בנ"י כי שבת סהדותא איקרי:
Section 23
תרנ"ד
ואלה שמות כו' אחז"ל כ"מ שנא' ואלה מוסיף על הראשונים. כי הנה התורה נחלקה לז' כמ"ש חז"ל חצבה עמודיה שבעה מול שבעת ימי בראשית. וספר בראשית הוא בחי' חסד לאברהם כי עולם חסד יבנה. ואיתא כי יש כ"ו כל"ח בהודו. על כ"ו דורות קודם שניתנה תורה שהי' קיומם בחסדו ית' בלבד. וספר שמות התחיל בגלות מצרים שהוא בחי' יהי רקיע להבדיל בין ישראל לאומות שזה הי' תכלית גלות מצרים וגאולת מצרים. והוא בחי' יצחק ומדה"ד. ולכן נא' ואלה מוסיף על הראשונים לומר כי זה הדין הי' כלול בחסד וכמ"ש במד' מטעם ואוהבו שחרו מוסר. ואדרבא זה נקרא חסד ואמת. כי הקב"ה רוצה שבנ"י יזכו במעשיהם עפ"י התורה והמצות דמאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאיסתכולי בי'. וזה הדרך התחיל בקבלת התורה שהוא בחי' אמת ליעקב. אבל יצ"מ הי' הקדמה לקבלת התורה כדכ' בהוציאך א"ה ממצרים תעבדון כו' ובמד' שלש מתנות נתן הקב"ה לישראל. וע"י יסורין כו'. אבל התכלית הי' כדי שיזכו לתורה ויקבלו החסד של אמת. וע"ז נא' מה יקר חסדך אלקים כמ"ש במ"א שהוא החסד שכלול בדין וזה בכח התורה שהיא מחברת חסד ודין. ולכן ספר ואלה שמות מתחיל בגלות ומסיים בקבלת התורה כמו שהי' ביום שני תחילת מלאכת המים ולא נגמר עד יום השלישי ע"ש ברש"י ובמדרשים. וכמו כן קבלת התורה הוא התכלית של גלות מצרים. לכן נא' ו' מוסיף על ענין ראשון על ספר בראשית. עוד יובן כי באמת תכלית הבריאה נגמר בגלות וגאולת מצרים כי תיקון מעשה בראשית הוא יותר עיקר מבריאת מעשה בראשית. לכן מוסיף על ענין ראשון לומר שזה תכלית הבריאה. ועל ג' אלו מברכין שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת:
שמות בנ"י הבאים כו'. לשון הוה. כי אלה שמות בנ"י לעולם הולכין עם בנ"י בגלות. וכמדומה שכן שמעתי מפי מו"ז ז"ל. וזה נראה פי' איש וביתו באו. כי ביתו הוא כל הנמשכים אחריו כמ"ש בזוה"ק מזה ע"ש. והענין כי האבות והשבטים הם הכנה לכל הדורות. ויש נשמות שנמשכין בפרטות אחר האבות והשבטים לפי ערך הדורות. והאבות והנמשכין מהם הם ביחידי הדור. והשבטים הם לכל בנ"י ועליהם נא' ומצדיקי הרבים ככוכבים. לכן נמשלו כאן לכוכבים. כי כח הכוכבים להאיר בלילה בתוך החשיכה. והמשכילים יזהירו הוא ליחידי סגולה. ומצדיקי הרבים לכלל ישראל. לכן כ' הבאים איש וביתו. וס"ת את יעקב איש הוא שבת כי בכל שבת יורדין נשמות מלמעלה להאיר לנפשות בנ"י בעוה"ז:
Section 24
תרנ"ה
במדרש ומשה הי' רועה כו' מוכן לגאולה ע"ש ובתנחומא. ז"ש משגב לעתות בצרה. משגב גי' משה. והוא שר התורה שנק' עוז וכל החירות תלוי בתורה כמ"ש חז"ל אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה. ומאחר שהעוסק בתורה הוא ב"ח ממילא מרע"ה שהוריד התורה מן השמים הוא בעל החירות. ובאמת עיקר החירות שבא בכח התורה להיות הנפש בן חורין ממאסר הגוף. ובאמת כל זה נעשה בכח התורה כדאיתא בראשית ברא בשביל התורה שנק' ראשית ונתייעץ בתורה וברא העולם. שזאת הי' דרך התורה לברוא העולם ולהעלים בו כח מעשיו. ושע"י התורה יוציאו בנ"י מכח אל הפועל האור הגנוז במעשה בראשית. ולכן כ' ואלה שמות מוסיף על הראשונות על ספר בראשית שכמו שנברא העולם בתורה כמו כן כל גלות וגאולת מצרים הי' בכח התורה. וזה גמר הבריאה. הפה שאסר הוא הפה שהתיר. ובכח התורה נסתר הכל בטבע ובכח התורה לפתוח המאסר לאמור לאסירים צאו כו':
במדרש שדים נכונו ושערך צמח. והלא סימן התחתון בא קודם העליון אלא שדים זו משה ואהרן שני שדיך ושערך צמח שהגיע זמן הגאולה כו'. וקשה כיון שמפרש שדים על מו"א ושערך על זמן הגאולה אכתי הדרא קושי' לדוכתא דצריך להיות זמן גאולה קודם שדים. והענין הוא כדאי' בגמ' נדה פ' בא סימן ג"כ תי' על קו' זו כיון ששדים נכונו בידוע ששערך צמח. והפי' דבוודאי זה הי' סימן מהכנת משה ואהרן שהגיע זמן הגאולה. אבל לא הי' יכול להיות בהתגלות עדיין. ובוודאי ב' סימנים אלו של כנס"י הוא ב' הבריתות מילה ותפילין. תפילין הוא בחי' התורה וש"י וש"ר בחי' אהרן ש"י בעובדא ומשה רבינו תורת ה' בפיך תש"ר. ורמוז בהם שם שדי. ושערך צמח הוא ברית מילה סימן תחתון. והנה באמת מילה קודמת לכל התורה ומצות שניתנה לאברהם אע"ה. אבל באמת שורש יסוד הברית מילה מוכן לבנ"י רק אחר קבלת התורה. שבכח התורה שקיבלו בנ"י יצא הארת הברית מכח אל הפועל. וז"ש שלא ניתנה פריעה לאאע"ה. פריעה הוא התגלות אור המילה. וז"ש לבית יעקב אשר פדה את אברהם. כי באמת מאהבה שאהב הקב"ה את אברהם כרת עמו ברית מילה לו ולזרעו. ופי' ברית אעפ"י שלא הי' כל זרעו עדיין מוכנים אל קדושת הברית לזכות לחותם ברית קודש. עכ"ז כרת עמו הקב"ה הברית. ולכן הי' נצרך גלות מצרים וע"י הגאולה ניתתקנו להיות מוכן לברית. וכמ"ש הקימותי את בריתי כו' לכן אמור לבנ"י כו'. והוצאתי אתכם כו'. וכן הוא בנוסח הפסוקים וכרות עמו הברית כו' ותקם את דבריך כו' ותרא כו' עני אבותינו במצרים כו' שתכלית גאולת מצרים הי' לברר זה הברית. ולא זו לדורות. רק אפי' בפרט כל איש ישראל כך הוא שנימול לשמונה. אעפ"כ כפי עסק שלו בתורה ומצות בגדלותו כך מוציא מכח אל הפועל זאת הברית מילה. וזה עיקר החירות. נמצא שהגם שסימן התחתון קודם. עכ"ז אחר שזכו לסימן העליון בחי' ברית הלשון. נגמר בשלימות סימן התחתון. וז"ש המד' כאן שהגאולה הי' בזכות האבות שעדיין לא זכו בנ"י בעצמותם לזה ע"ש:
Section 25
תרנ"ו
ואלה שמות בנ"י כו' מנאם בחייהם ובמיתתן להודיע חיבתן שנמשלו ככוכבים כו' ובמד' תנחומא יש ששמותיהם נאים ומעשיהם נאים אלו השבטים כו'. כי ענין השם הוא המכוון שעל זה נברא. וכשהאדם מתקן מעשיו כראוי אז נגמר השם. והנה השבטים הם תיקנו לעצמם ולדורות. ולכן נמנו במיתתן להודיע כי השאירו ברכה. ושמותיהם מתקנים ומאירים לכל בנ"י כמ"ש וימת יוסף כו' ובנ"י פרו וישרצו. וכתבו חז"ל אעפ"י שהם מתו אלהיהם קיים. פי' האלהות שחל עליהם בחייהם השאירו לכל בנ"י ולכן נק' כוכבים כמ"ש והמשכילים יזהירו כו' רמז על האבות. ומצדיקי הרבים ככוכבים על השבטים כמו שהכוכבים מאירים אפי' כשאין הרקיע מזהיר. לכן אפי' כשהארת האבות א"י להתגלות מ"מ הארת השבטים לעולם קיימת. לכן כ' ככוכבים לעולם ועד. ועליהם נאמר זכר צדיק לברכה היפוך משם רשעים ירקב ושוכחים את שמותם בקבר. כי הולכים מן העולם בלתי מתוקנים. והצדיקים נשאר מהם ברכה לדורות. ובנ"י פרו וישרצו כו' פי' הארת הי"ב שבטים נתפשט אח"כ לששים רבוא ועדיין הם מאירים לכל בנ"י:
בפסוק וימת מלך מצרים כו' ויאנחו בנ"י כו' פי' מו""ז ז"ל כי קודם שמת היו שרוים כל כך בגלות כי לא הרגישו שהם בגלות. ועתה התחיל קצת גאולה שהבינו הגלות והתאנחו. וכן פי' מ"ש והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים שלא יוכלו לסבול דרך מצרים כו' ובוודאי יש בכל גלות הרבה מדריגות. ואי' מוציא אסירים פודה ענוים ועוזר דלים. והם ג' בחי'. הבינונים שהם במאסר בגלות וא"י להרחיב נקודה חיות אלקות שבהם. וע"ז נא' מוציא אסירים. ופודה ענוים הם הצדיקים שבעצמם אינם בגלות רק בעבור הכלל כמו שהי' במרע"ה ומשה הי' רועה מוכן לגאולה. פי' כי לא הי' בעצם בגלות. רק הכנה לגאול את ישראל. וכמו כן הארת הע' נפש שבאו למצרים. להיות הכנה לגאולה. ועליהם נא' פודה ענוים. ועוזר דלים הם השפלים שאינם מרגישין כלל הגלות ואלה צריכין ישועה גדולה. והוא ראשית הגאולה כמ"ש והוצאתי כו' מתחת סבלות מצרים. ולכן יש ד' לשונות של גאולה. ולקחתי אתכם לי לעם זה תכלית הגאולה העל שבעבור זה הי' כל הגלות. ומעין זה נמצא בכל גלות. וגדולה מזו נראה שגם בכל פרט ופרט נמצא כל אלה המדריגות שיש בכל איש ישראל איזה בחי' שהוא בן חורין. בפרט אחר יצ"מ יש חלק חירות בכל איש ישראל וזה החלק מסייע לאדם והוא הכנה לגאולה דכמו שהוא בכלל כמו כן בפרט:
Section 26
תרנ"ז
ואלה שמות מוסיף על הראשונים דאיתא במד ' שנמשלו לכוכבים דכ' לכולם שמות יקרא. ופ"א כ' בשם יקרא. וכבר כתבנו מזה כי הגם שכל א' ממונה על ענין מיוחד מ"מ דביקים באחדות אחד. וכמו כן בנ"י ע"ש בפ' ויגש מזה. אכן עוד פי' שמות יקרא שיש לכל א' כמה מיני שמות לפי התחלפות השליחות כדאי' כי כל מלאך נשתנה שמו לפי השליחות. ואעפ"כ כ' בשם יקרא שכל התחלפות השמות הם כלולים בשם אחד והוא משתנה בחילופים וצירופים משונים כפי השליחות. וכמו כן בנ"י שיש לכ"א שם מיוחד שע"ז נברא. ומ"מ יש לו כמה מיני שינוים. וכן הי' בשמות השבטים ולכן נמנו כאן באותן השמות על כוונה אחרת כדאי' במד' ע"ש גאולתן נק' כאן והוא כמ"ש שאותן השמות בעצמם בשעת הגלות נשתנו לשימוש אחר. ובאמת הגלות הוא להוציא כח הנשמות אל הפועל כי כל נשמה צריכה להוציא כוחה אל הפועל. וע"י הגלות משתנות כחות הנשמה באופנים שונים ולכן שורש שם גלות מענין התגלות כמו גל וגלגל שמתהפך האדם ע"י הנסיונות והגלות עד שמוציא מכח אל הפועל כל הארת הנפש ונשמה. ובאמת זה מעלה יתירה. וז"ש ואלה שמות מוסיף על הראשונים כי דוקא ע"י הגלות נתגדלו ונתבררו אותן השמות בתוספת מרובה אל השלימות כמ"ש. ומעין זה נמצא בכל איש ישראל שיש לכ"א שם מיוחד דאיתא נשמה בגוף כאזכרה בגוילין. כי באמת הנשמה היא אותיות מיוחדים לכל נפש ונפש. והוא שמו שעליו נברא. שם גי' ספר. ואותן האותיות שחקק הקב"ה בו צריכין להתברר בכמה מיני צירופים ואופנים עד שיוציא מכח אל הפועל כח הנשמה ואותיות המיוחדים אליו:
ובמדרש בלבת אש מתוך הסנה להודיעך שאין מקום פנוי בלי שכינה. פי' שזה מכוון הגלות. שיבררו בנ"י מלכותו ית"ש שהוא בכל מקום כמ"ש לעיל שורש שם גלות על שם התגלות שיתגלה כבוד מלכותו ית"ש בכל מקום. וזה נגמר ע"י נשמת בנ"י בעוה"ז כמ"ש במד' אני ישנה ולבי ער ק"ד דופק פתחי לי כו'. כי הקב"ה שבחר בנו ונתן לנו התורה והתורה למעלה מן הזמן והקב"ה וב"ש שלפניו עבר ועתיד הכל א'. א"כ הבחירה שבחר בבנ"י ונתדבקו בו במתן תורה. הי' גלוי לפניו גם מקודם. וזה כח הדביקות של התורה. הגם שהי' נסתר עוד כי לא הוציאו עדיין בנ"י מכח אל הפועל. מ"מ קול דודי דופק פתחי לי שיוציאו מכח אל הפועל ע"י הפתח כחודו של מחט כמ"ש חז"ל כי אין הקדושה יכולה להתגלות בעוה"ז רק ע"י פתח שבנ"י פותחין. ולכן גם מה שהקדמנו נעשה לנשמע הכל מכח אור התורה שהי' דבוק בהם בעצם בתוך תוכם. ומכ"ש עתה שכבר קבלנו התורה בסיני בוודאי הקול תורה דופק בלבות בנ"י. הגם שהוא נסתר בגלות רק שצריכים להשתוקק לזה ההתגלות כמו שהי' בגלות מצרים עד שנגלה עליהם ממ"ה הקב"ה וגאלם. וכ' כימי צאתך מא"מ כו':
במדרש יודיע דרכיו למשה לבנ"י עלילותיו דכ' צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו ואיתא בגמ' מתחילה צדיק ולבסוף חסיד דאיתא בראשית ברא אלקים. שעלה במחשבה לבראות במדה"ד וראה שאין העולם מתקיים ושיתף מדה"ר. ובוודאי לא הי' בזה השתנות רק שבאופן זה הי' בריאת העולם להיות תחילתו דין וסופו רחמים. צדיק בדרכיו בכלל. ובמעשה בפרט חסיד. והנה בחי' מרע"ה הוא כמו שהי' בראשית שהוא נק' ראשית כמ"ש חז"ל וירא ראשית לו. ולכן הודיע לו הקב"ה דרכיו שהוא הגאולה בבחי' מדה"ד. ולכן סירב מרע"ה ורצה שישלח ע"י אהרן במדת החסד. אבל הקב"ה השיב ידעתי כי ידבר הוא כו'. כי גם מתחילה הי' רצונו ית' לשתף אח"כ במעשה את אהרן. וזה לבנ"י עלילותיו כי סוף המעשה הגאולה יהי' בבחי' וחסיד כנ"ל. ולכן אהרן הכהן שהוא בחי' עובדא הוא בחסד. ומרע"ה הוא בחי' מחשבה ומלולא הוא בדין ורחמים:
Section 27
תרנ"ח
במדרש חושך שבטו שונא בנו לכן הרשעים יש להם שלוה בעולם ובנ"י יש להם יסורים וג' מתנות ניתן לבנ"י תורה וא"י ועוה"ב וכולן ע"י יסורים. ואם היינו ראוים הי' יסורי מצרים מספיק לכל המתנות כמ"ש במתן תורה אמרתי אלקים אתם וכו'. ולפי שחטאנו הוצרך להיות במדבר מ' שנים לזכות למתנת א"י. וכמו כן אם לא היו חוטאים בא"י לא היו צריכין יסורים לעוה"ב. ועכשיו שחטאנו. כל יסורי הד' מלכיות הכנה לעוה"ב. לכן זה הגלות ארוך שהוא הכנה לעוה"ב שכולו ארוך. ומ"מ מכל אלו המתנות יש הארה בעוה"ז ג"כ. לכן שבת מעין עוה"ב. וזכו לזה אחר יצ"מ. לכן שבת זכר ליצ"מ. דא"א לקבל הארה מעין עוה"ב רק ע"י יסורים. ולכן הוא זכר ליצ"מ. ולכן מרע"ה רצה שיהי' מיד גאולה שלימה. ולפי שאמר לו הקב"ה אשר אהי' בצרות אחרות והבין שאינו גאולה שלימה לכן אמר שלח כו' ביד תשלח. והנה באמת אלה היסורים הם חיבה יתירה לבנ"י שנק' בנים לכן שחרו מוסר. ולכן כ' אנכי ה"א אשר הוצאתיך מא"מ שזה חיבה יתירה מעיקר הבריאה וע"ז כ' ה' צורי וגואלי כי הקב"ה ברא הכל. אבל לבנ"י נתן דרך להיות מבינים תכלית הבריאה לזכות לעבודת הבורא. אוהבו שחרו מוסר הוא בכלל ובפרט כמו שבתחילת בחירת בנ"י שיחר להם ביסורי מצרים. כמו כן כל אדם בימים הנעורים עובר עליו תוכחת מוסר. ומעין זה בכל יום תחילתו מוסר שכן דרך הצדיקים תחילתן יסורים וסופן שלוה. והנה תכלית איש ישראל נברא להעיד על הבורא כמ"ש תהלתי יספרו. וכ' וימררו את חייהם. דכ' ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חי'. לרוח ממללא. כי אדם המדבר נברא לספר תהלת ה'. ובעוד שנטבעין בחומר א"י להוציא מכח אל הפועל זה העדות. והעדות על הבורא הוא במחשבה דיבור ומעשה. ובמחשבה לעולם זאת התשוקה בלבות בנ"י כמ"ש ולבי ער. אבל ע"י יצ"מ זכו לתורה ומצות שהוא העדות בדיבור ובמעשה. לכן שבת זכר ליצ"מ כי סהדותא איקרי. וכיון שמעידין על הבורא. זה זכר ליצ"מ שנפתח פיהן של ישראל אחר גאולת מצרים:
במד' אלה תולדות השמים פסל תהו ובהו. ואלה שמות מוסיף כו'. הרמז כי בנ"י ביצ"מ תיקנו וביררו זה התהו ובהו. כי מאחר שפסל תהו למה הי' מקודם תהו ובהו וראה עולמות והחריבן רק שע"י עולם התיקון יתברר אח"כ ע"י הצדיקים התהו ובהו. לכן ואלה שמות מוסיף על ס' בראשית שע"י יצ"מ נגמר וניתקן מעשה בראשית. וכ"כ ימצאהו בארץ כו' ובתהו כו'. וכמו כן בכל הד' גליות. והכל בכח שמות בנ"י כי השבטים מאירין בכל אלה המקומות לכן נמשלו ככוכבים שמאירין בחושך. ועליהם נאמר ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד. שאפי' מי שא"י להמשך אחר מעשה אבות יכול לאחוז בכח השבטים:
Section 28
תרנ"ט
וימררו את חייהם. אי' במד' כי גלות מצרים הי' יסורים הקודמין לתורה ע"ש. וכן בזוה"ק שהדיבור הי' בגלות. וזה וימררו את חייהם כי עיקר החיות בפה כמ"ש לנפש חי' לרוח ממללא. אכן חייהם תרתי משמע. והם ברית הלשון וברית המעור שעיקר החיות תלוי בהם. כמ"ש במ"א פי' חי חי כו' יודך. כי עיקר הכריתות הם במאכלות וביאות אסורות מכלל שעיקר החיות תלוי בהם. וזה רמז הפסוק מילדות העבריות על ב' הבריתות שהם עיקר תולדות של צדיקים. ברית המעור תולדות הגוף. והלשון תולדות הנשמה זה כח תורה שבע"פ כמ"ש ואשים דברי בפיך כו' לנטוע שמים וליסוד ארץ זהו התולדות כמ"ש ניב שפתים שעושין פירות. שם הא' שפרה הוא הצדיק בעיר הוא הודה זיוה הדרה והוא הידורא דגופא. שם השנית פועה ברית הלשון. ולפי שכל כוחן של ישראל בב' בריתות האלו לכן הסט"א מתגרה דוקא בהם. וכל הגלות והגאולה תלוי בב' הנ"ל. ובאמת מאחר שנק' ברית בוודאי לעולם הם מושיעים את בנ"י. ומ"ש חז"ל שהפרו ברית מילה. ח"ו לומר שלא רצו להמול. רק כשאין נשמרין כראוי אין אור הברית מאיר בשלימות. וכן ברית הלשון כשאין נשמרין משפת שקר. כח הדיבור אינו בשלימות. וז"ש אם בן הוא והמתן אותו כי בחי' זכר הוא בשלימות והגלות מעכב שלא להיות הבריתות בשלימות. עי"ז ותיראן המילדות כו' ותאיין את הילדים כי הצדיקים שבדור נתחזקו באלה הבריתות עד שבאו לגאולה שלימה. וכן הוא בכל גלות שהכל תלוי באלה הבריתות. וכ' צרור המור דודי לי בין שדי ילין דרשו חז"ל אעפ"י שמיצר ומימר דודי בין שדי ילין. הרמז כי אע"פ שהם בגלות אור ב' בריתות אלו גנוז בהם. ובאלו ב' הבריתות נרשם שם שדי. ופי' שם זה פי' חז"ל שדי באלקותי לכל ברי'. פי' הקב"ה שם נקודה אלקות בכל דבר כפי כחו. והוא יכול לתקן כל הדברים כמו שיהי' לעתיד לתקן עולם במלכות שדי. ומכ"ש כשכרת הקב"ה ברית עם בנ"י יש די בזה הברית לתקן הנפשות ולהחזירן למקומן. והבריתות הנ"ל הם מילה ושבת מילה ותפילין כמ"ש במ"א מזה:
בפסוק פן ירבה כו' ונוסף גם הוא כו' ועלה מן הארץ. פירש"י ב' פי'. וכבר כתבתי במ"א כי ב' הפי' אחד כשניצוצי קדושה עולין מאלה המקומות. ממילא יתפרדו כל פועלי און ובאין לגאולה. וזה רמז המסורה יש מפזר ונוסף עוד. אך י"ל עוד. כי ונוסף עוד לבד מה שהני"ק עולין מן הסט"א וניתוספין על הקדושה. גדולה מזו שע"י עליות הני"ק בא עוד תוספת אור מלמעלה. כענין שאמרו במקום שבע"ת עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד. וכמו שהי' אחר יצ"מ קבלת התורה מן השמים. זה ונוסף עוד כי פי' עוד למעלה מהטבע כמ"ש לעיל פ' ויגש. וז"ש אעלך גם עלה גם הוא תוספות כמ"ש ונוסף גם הוא. הוא רומז על איתכסיא וכולל שניהם הניצוצות קדושות שהם נסתרים ונטבעים תוך הקליפות. וגם אור הגנוז ונסתר למעלה. וע"י עליות הני"ק זוכין להמשיך אור הגנוז ונסתר למעלה כמ"ש במ"א:
Section 29
תרס"א
ואלה שמות ו' מוסיף על הראשונים כי ס' בראשית הוא בריאת העולם. וס' שמות יצ"מ וקבלת התורה הוא תכלית הבריאה. ולהודיע כי זו הגאולה הי' צורך גבוה. כמו כל מה שברא לכבודו ברא. ועיקר הבריאה לצורך האדם שיבין גדלו וטובו וחכמתו הנעלמה כדי להודות ולשבח לשמו ית'. וזה לא הי' יוצא לפועל עד אחר יצ"מ וקבלת התורה. והנה נאמר עליו ית"ש ברוך ומבורך בפי כל נשמה. פי' שכל נשמה היא כלי לקבל הברכה והשפע מן השמים. אבל עוד יתרון יש לנשמה לעשות נ"ר ליוצרה ולהמשיך ברכה לכל העולמות העליונים וכמ"ש תנו עוז לאלקים. ובאמת הכל מאתו ית"ש. אבל כן סידר הקב"ה להיות התחתונים מוסיפין כח בפמליא של מעלה. אך הנשמה סתומה ונסתרת במלבוש הגוף. ולבנ"י נמסרו מפתחות לפתוח הארת הנשמה. וזה בפי כל נשמה. והם ב' הבריתות ברית הלשון וברית המעור שבהם עיקר חיות הנשמה. ברית המעור להמשיך נשמה קדושה והוא כלי מחזיק ברכה. וברית הלשון בכח התורה ותפלה לפתוח מקור כל הברכות. וז"ש ה' עוז לעמו יתן. התורה שנק' עוז. ובזה הכח נא' תנו עוז לאלקים. יברך א"ע בשלום הוא המשכת הברכה למטה כלי מחזיק ברכה. וזה ענין ברוך ומבורך בפי כל נשמה. ובאמת זה מתקיים בכל נשמה בירידיתה לעוה"ז. ובחזירתה לעולם העליון. אבל כפי עבודת האדם זוכה גם בעוה"ז לב' בחי' הנ"ל. ובחי' הנ"ל מתגלים בשבת קודש שיש תוספת נשמה והנשמה מאירה. לכן או' נשמת כל חי תברך כדאיתא בזוה"ק קל"ח בפ' תרומה. וזה זכור ושמור בשבת. זכור במוח ובפה וכמ"ש זכור את יום השבת לקדשו הרי שהאדם יכול להוסיף קדושה לשבת. ושמור לשמור הברכה היורדת לאדם בש"ק. וכ"ז ניתקן ע"י יצ"מ כמ"ש וזכרת כי עבד היית כו' ע"כ צוך כו' לעשות כו' יום השבת:
ובמד' אני ישנה כו' פתחי לי כו' תמתי כו' עמו אנכי בצרה ע"ש. שהתורה לא הי' יכולה להתגלות כ"ז שלא היו בנ"י מוכנים לקבל הדיברות כמ"ש שמעה עמי ואדברה וכמ"ש בפ' יתרו מזה. וזה פתחי לי וכמ"ש בזוה"ק אמור. וזה הפתח שתלוי בנשמת בנ"י כמ"ש בפי' ומבורך בפי כל נשמה:
בפסוק פקד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים. את רומז לכ"ב אתוון דאורייתא מא' עד ת'. והם ציור של כל העולמות וכל הבריאה. וכפי תיקון הנפשות למטה כך מוכן להם צירוף וציור בכ"ב אתוון. ובנ"י זכו לצירוף האמתי של הכ"ב אותיות בתורת אמת שהיא אמיתיות הצירוף שכולל כל הצירופין. פקדתי אתכם האת שתיקנו בנ"י למטה. ומול זה נעשה וניתקן להם את העשוי לכם לצרכיכם. וכן הוא בכל פרט כפי הכנה שלו. ומכ"ש בכלל ישראל. ואיתא כימי צאתך מא"מ אראנו נפלאות. וכמו שע"י גלות מצרים זכו בנ"י לציור כ"ב אותיות התורה. כן לעתיד נזכה לאור הגנוז בתורה. כמ"ש תורה חדשה מאתי תצא. וזה הרמז של פקידה כפולה פקד פקדתי. היינו אתכם. את שבכם. ואת העשוי לכם. התיקון שלמטה ושלמעלה כנ"ל:
Section 30
תרס"ב
בפסוק וירא מלאך כו' בלבת אש כו'. זהו בחי' יעקב ויוסף. בית יעקב אש. ויוסף להבה. זהו בלבת אש. דעיקר הגלות והגאולה הי' בב' אלו. לכן כ' פקד פקדתי פקידה כפולה של יעקב ויוסף ושניהם נטעו נקודות בישראל שלא יוכל להשתנות כמ"ש מים רבים לא יוכלו לכבות כו' האהבה. ולכן היו בטוחים כי פקוד יפקוד אתכם. וכן בגלות דכ' וימררו את חייהם פרשנו ב' מיני חיים בחי' יעקב ויוסף. ברית הלשון והמעור. שעיקר החיים תלוי בהם. והנה כ' ויפח באפיו נשמת חיים זהו בחי' התורה עץ חיים. ויהי האדם לנפש חי' הוא התפשטות מהתורה זהו בחי' תולדות יעקב יוסף. ברית המעור. התפשטות חיות הנשמה בנפש. וזהו הי' עיקר הגלות וימררו את חייהם. ולכן הי' הגלות ת"ל שנים גי' נפש. ולא לחנם הכניסנו הקב"ה במצרים ת"ל שנים. אך כי הנפש יש לה כוחות רבות כמ"ש החוקרים. ואלה הכוחות צריכין גאולה להכניס כל אלה הכוחות אל הקדושה. ות"ל שנים הם ת"ל מיני שנויין שהנפש מתפרש בכל אלה האופנים. ויהי האדם לנפש חי' הוא בבנ"י שנק' אדם. אתם קרוין אדם. לפי שדבקים בחיים. וכמ"ש השם נפשנו בחיים. וזהו בחי' שבעים נפש לשון יחיד שכל הכוחות מתאחדין לשורש החיות לקשר נפש בנשמה זהו שם נפשנו בחיים גי' שבעים בחיים ב' מיני חיים הנ"ל:
במד' בלבת אש הה"ד אני ישנה מן המצות ולבי ער לעשותן כו' תמתי כמו תאומים א' מרגיש בצרתו של חבירו כו'. הענין הוא כמו שכתוב נר מצוה ותורה אור. התורה עצם האור. אבל א"י להתגלות ולהאיר רק ע"י המצות שהם הכלים שעליהם מאיר אור התורה. ובזה יש שינה וגלות שהנפשות נסגרים וא"י להוציא מכח אל הפועל חיות הנשמה שזה עיקר הגלות כמ"ש הוציאה ממסגר נפשי. וכעין זה ממש הי' בשורש למעלה כמ"ש בזוה"ק שהדיבור הי' בגלות. פי' התגלות הנהגה של התורה הי' סגור. שבאמת זה תלוי בהכנת בנ"י. כמ"ש פתחי לי אחותי כו'. ואיתא בזוה"ק מליבא לפומא לא גלי. דכ' יום נקם בלבי. ללבי גליתי ולאיברי לא גליתי. ויש צדיקים שיש להם חלק בלב ובפה וברמ"ח איברים. ומרע"ה הוא עצם התורה כמ"ש כי טוב הוא אין טוב אלא תורה. וז"ש וירא כו' אליו בלבת אש שבו נתקיים ולבי ער. שעצם התורה אין בו גלות. לכן הי' מיוחד לגאולה. וז"ש מי אנכי כו' לפי שהקב"ה אמר ליעקב ואנכי אעלך. פי' אנכי התורה. כמ"ש אנכי ה' אלהיך. והשיב לו הקב"ה ואנכי אהי' עם פיך והראה לו כי הוא הוא התורה ובו נתקיים ואנכי אעלך. וז"ש יודיע דרכיו למשה לבנ"י עלילותיו. כי למרע"ה נתגלה הפנימיות בחי' ללבי גליתי. ולבנ"י כשבא לידי מעשה בחי' רמ"ח מצות הנמשכין מן התורה כנ"ל:
Section 31
תרס"ד
בפסוק בלבת אש מתוך הסנה. איתא במד' שהראה לו שהגם שהמצריים שולטין עליהם לא יכלו ח"ו ע"ש. ובאמת לשון הפסוק מראה הגדול הזה משמע שזה המראה הי' עיקר האות למרע"ה. ושע"ז נאמר אח"כ וזה לך האות. דכ' כה דברי כאש נאום ה'. וכן נאמר דבריו שמעת מתוך האש. ומרע"ה אמר לבנ"י הנשמע כדבר הזה השמע עם כו' מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי. וזה הראה הקב"ה למרע"ה שיוכלו בנ"י לקבל אש הגדול הזה וישתארו חיים בגוף. כדאיתא במד' אש שלמעלה שורפת ואינה אוכלת. וכמו כן אש התורה מהפך הגוף להבעירו בהתלהבות האש. ואעפ"כ נשאר חי בגוף. וע"ז כ' תורת ה' תמימה משיבת נפש. ואחז"ל גדולה תורה שנותנת חיים לעושי' בעוה"ז ובעוה"ב. וכ' הכא הסנה בוער באש וכ' התם ההר בוער באש. וזה הרמז וזה לך האות בהוציאך את העם כו' תעבדון א"ה על ההר הזה. באש הגדול הזה. אכן הראו לו שבאמת יזכו לזה ע"י גלות מצרים שגם זה נרמז הסנה בוער באש ואיננו אוכל. שע"י שירדו לכור הברזל במצרים ואעפ"כ העלו משם ני"ק. עי"ז עצמו יזכו לקבל האש שלמעלה ג"כ. וכ"ז הרמז בכל איש ישראל. הנשמה אש מן השמים והגוף מתנגד אל כח הנשמה. וכפי נצחון המלחמה שאין הגוף משנה כח הנשמה. כך זוכה גם הגוף לקבל הארה מן הנשמה. וכן איתא במד' שיסורי מצרים הי' הכנה לקבלת התורה:
ובמדרש אני ישנה ולבי ער כו' דופק פתחי לי כו' עמו אנכי בצרה ע"ש. דהנה עיקר הגלות הוא שהנשמה נאסר בגוף וקול דודי דופק הוא כח הנשמה שבנפשות בנ"י שמעורר האדם לפתוח כחודה של מחט בגופו שתוכל הנשמה להאיר באדם. וז"ש וימררו את חייהם כו' בחומר ובלבנים מה שהנפש שהוא החיות שבאדם הוא מוטרד כל היום בהבלי עולם. ומצד זה נמשך הגלות בפועל ממש. כי באמת בנ"י הם נשמת כל הברואים ומן הדין צריכים להיות כל האומות כפוין לבנ"י. כמ"ש אדם אתם אתם קרוין אדם לפי שיש להם נשמת אלהים חיים. אך בנ"י עצמן צריכין לשעבד ולבטל גופם אל הנשמה. וממילא יהי' הכל כסדר כמ"ש ועמדו זרים ורעו צאנכם כו' ואז הנשמה שולטת בכל הבחי'. בנ"י שולטין על האומות. ונשמת בנ"י שולטת על הגופים. והקב"ה שהוא מחי' כל הנשמות מגלה כח אלקות אל הנשמות. אבל בדורות השפלים שהגוף עיקר והנשמה טפילה ולכן משועבד הנפש להגוף כמ"ש בנפשנו נביא לחמינו. ועם זה בא כל מיני גליות בכל המדרגות שאין הנשמה שולטת. ונסתר בחי' אלקות בעולם. וז"ש עמו אנכי בצרה. אבל הקב"ה הכין לבנ"י ד' מיני דביקות בשורש הנשמה לכל הד' גליות. כמ"ש במד' אחותי רעיתי כו' תמתי על ד' הגליות. שאלה הד' הם לשוני חיבה ודביקות. וזה שורש הד' גאולות כשמתעורר קול דודי ודופק הנשמה בגוף. והנה בש"ק עכ"פ מבטל כל איש ישראל הגוף בשביתה מכל מלאכה. ולכן מאיר הנשמה יתירה בגוף. ולכן הוא זכר ליצ"מ ולגאולה. וז"ש בירושלמי על שבת היום אם בקולו תשמעו זה הקול דודי שדופק בשבת:
וארא
Section 1
תרל"א
במדרש ופניתי לראות כו' אשר כבר עשוהו כו'. כי יש לאדם לידע כי כל מעשה נוגע בשורשו למעלה למעלה עד שאין השגת אדם מגעת כלל. ולזאת צריך להיות בטל כל השכל וכל הרצונות לרצונו ית"ש וכן שמעתי מאא"ז מו"ר זצלה"ה עמ"ש במד' אלו הי' יודע ראובן שהכ' יכתוב עליו למען הציל כו' על כתיפו הי' מביאו כו' וח"ו שהי' עושה מפני הכבוד שיעיד עליו הכתוב רק אלו הי' יודע שהדבר נוגע כל כך שהכ' יכתוב כו' עכ"ד. וכל מעשה אדם נגזר כבר בשמים. וז"ש אשר כבר עשוהו. שלמעלה כבר נגזר לפניו ית' כל מה שיעשה אדם אח"כ א"כ אין שייך להרהר אחר הש"י. ובוודאי שלמה הע"ה הי' נראה לו ברור כי לא יסיר לבבו. אבל מעשה האדם נוגע מה שלמעלה מהשגתו. וממילא יוכל להיות שינוי בשורש האדם. וא"כ לא יוכל אדם לדעת זה כלל. וכ' שעלתה היו"ד שבירבה לפני הש"י ואמרה שלמה מבטל אותי. וכי מי שעושה עבירה מבטל האות. אך וודאי ע"י חטא האדם נכרת מדביקות. אבל שהע"ה ידע כי בכח התורה שבו וחיות הש"י בלי פירוד אמר אנכי ארבה ולא אסיר [וז"ש אתי אל ואוכל]. ולכך עלתה היו"ד [שע"ש המחשבה שהוא השורש כמ"ש סוף מעשה במחשבה תחילה] ואמרה כו' וכן במשה אמר למה הרעותה. וודאי לא הי' יכול לצייר ח"ו על רעת ישראל. והש"י השיבו אני ה' שכל הויות ע"י רצוני א"כ לא שייך קושיא והירהור. וכן צוהו לומר לבנ"י אני ה' לידע שגם גלות מצרים רק ע"י חיותו ית' כי כל הויות ממנו ית'. ולא שמעו כו' מקוצר רוח כי כשהיו בגלות לא הי' נגלה זה [פי' קוצר רוח חיות הש"י שבאדם דכ' ויפח באפיו כו'. ובגלות נפסק הדבקות בשורש החיות] וז"ש במד' שהכל מן התורה קבע בה מ"ע ול"ת כו' פי' שיש לכל מעשה איש ישראל חיות בתורה ומצות התלוין במעשה. ולכך מעשה אדם נוגע במה שלמעלה ונמשך מחיותו ית'. וכן מ"ש בש"ק אשר ברא כו' לעשות פי' מה שנעשה גם עתה ע"י רצון הש"י בשעת הבריאה ובשבת מעידין בנ"י ע"ז שנתברר האמת. וז"ש וכבדתו מעשות כו' חפציך כו' פי' ז"ל שיהי' כל מלאכתך עשוי'. י"ל כנ"ל שידע שגם מה שעושה האדם כבר הוא נעשה ע"י רצונו ית' כמ"ש אין אדם נוקף אצבעו כו' וז"ש אשר כבר עשוהו כנ"ל. ובשבת הוא בחי' הביטול וקבלת עמ"ש שהוא להיות בטל אל שורש החיים. ועי"ז כל מעשה נמשך אחר שורשו בשמים. דכ' נפלאות עשה. וברמ"א א"ח פי' ומפליא לעשות שהמעשה יש בו מבחי' פלא ע"ש כמ"ש במ"א. וגם שכל האדם צריך להיות בטל לבחי' שורש החכמה דכ' מאין תמצא כו'. כי אדם יודע שכשנתגדל ומחכים יותר. רואה שמה שלא נחשב לו לחטא מקודם. הי' טעות. וכן אח"כ יותר. א"כ לחכמה אמתיות אין שיעור וצריך להיות בטל כל הדעת למאמר הש"י ונמשך הכל אל השורש כנ"ל:
וידעתם כי אני ה' אלקיכם המוציא כו' זה הבטחה שידעו שהש"י הוציאם מא"מ. וזה טעם כל הגלות כדי שידע האדם שמצדו מוכן להיות בגלות. וככה נוהג בכל איש מישראל. וכן שמעתי מאא"ז מו"ר ז"ל כי אם הי' אדם יודע באמת שהכל מהש"י לא הי' מסתירין לו כלל וכל ההסתר כדי שלא ידמה שממנו הוא ודפח"ח. וצריך אדם לידע אף בעת רצון שיש לו קצת דביקות. עכ"ז לא יושכח ממנו שמוכן מצ"ע לכל חטא ועון. רק בעזר הש"י. וז"ש למען תזכור כו' כל ימי חייך שהוא אף בשעה שנדבק בה' חיים. וכ"כ חז"ל לרבות ימות המשיח. שהוא עת הטובה. שאין יצה"ר שולט. אעפ"כ יזכור היטב כי לולי רחמיו כבר הי' במצרים. כמ"ש אילו לא הוציא כו' אנו משועבדים כו'. וזה רצה הש"י לקבוע בישראל בשעת הגלות שידעו שכ"ז כדי שידעו אחר כל הגאולה ואחר קבלת התורה שהש"י הוציאם ממצרים. וז"ש בשבת זכר ליצ"מ שהוא יום מנוחה וצריך אדם לידע כי הוא מהש"י. ולכן בכל יום אומרים יצ"מ קודם יחוד ק"ש לידע כי לולי רחמיו היינו במצרים. וע"י שמבררין זה באמת יוצאין בכל יום מכל מיצר ויכולין אח"כ לקבל עמ"ש. ואומרים הוצאתנו ממצרים ופדיתנו מבית עבדים נראה הפי' שהי' ב' דברים השעבוד עבודה קשה. וגם מה שהיו באמת ת"י מצרים. וכ' בזוה"ק שכ"ז שיש לאדם עול אחר. א"י לקבל עמ"ש. שלכך עבדים פטורין מקעמ"ש. ע"ש פ' בהר. ולכך אחר יצ"מ מקבלין עול מ"ש. וכ"כ והוצאתי כו' ואח"כ ולקחתי כו' כנ"ל. [ואעפ"כ אח"כ ידע ג"כ כי לולי רחמיו היינו במצרים וז"ש אחר ק"ש ג"כ יצ"מ וגאולה. ואח"כ יכולין לבוא עי"ז לתפילה]:
והוצאתי אתכם כו' סבלות מצרים כו'. שמעתי מאא"ז מו"ר זצלה"ה פי' סבלות שלא יוכלו לסבול עכ"פ טומאת מצרים. ומזה בא הגאולה אח"כ. ונ' שמזה הוציא מרע"ה שאמר הן בנ"י לא שמעו כו' כי אח"כ כ' וגאלתי כו' א"כ קודם ששמעו ולא נמאס אצלם כראוי ולא יצאו מתחת סבלות. ממילא איך ישמע פרעה שזה אח"כ. אך באמת יצאו מסבלות מצרים רק בחי' מרע"ה הי' למעלה שנבדל יותר מא"מ וכ' לא שמעו אלי כו'. וע"ז הי' העצה שותפות אהרן שיהי' דביקותן במרע"ה ע"י אהרן [וז"ש ויצום כו'] כנ"ל. ואח"כ כתיב וידעתם כו' סבלות כו' שאחר כל הגאולה צריכין לידע כי לולי עזרתו ית' כבר היו תחת סבלות מצרים שהוא בחי' הגרועה כנ"ל. והוא עצה היעוצה לכל איש מישראל ע"י שמרגיל עצמו להיות שונא הרע בתכלית השנאה. כענין שאמרו ז"ל ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר. וזה התחלת הגאולה כנ"ל:
Section 2
תרל"ב
ברש"י חבל על דאבדין כו'. אף כי כ' שמדרגת מרע"ה הי' למעלה יותר. אעפ"כ הוטב בעיני השי"ת עבודת האבות לפרסום כבוד שמו ית' כמו שהוא נסתר בעולם הזה כמ"ש ז"ל למען אברהם שקראך אדון. והוא שם שדי שהוא חיותו ית' לכל הנבראים שנקודה חיות ממנו ית' מחי' כל העולמות. ואף הטבע נמשך מחיות נקודה הפנימיות שלמעלה מהטבע. ומרע"ה הי' דבוק במה שלמעלה מהטבע. [כמ"ש חז"ל משה משה כו'] והוא שם הוי' ית' שאין סוף לגדולתו. אבל בחי' נקודה הנ"ל היא המשכה שתהי' מספקת ליתן חיות לכל דבר ודבר כפי משפטו. ולכך נקרא [שדי] ע"ש שיש די באלקותו לכל ברי' כו'. והיא עבודת אבותינו לברר בטבע והחושך שמ"מ נמשך הכל מנקודה הפנימיות ושהכל לכבודו ברא כו'. ונאמר זה למרע"ה עתה. כי זה ענין הגלות לברר אלקותו ית' גם במקומות השפלים תוך כל המצרים והסתרות. אעפ"כ יתגלה ע"י עבודת האדם שהכל נמשך ממנו ית' כנ"ל. ועבודת האבות הי' הכנה להגאולה של כל גלות וגלות. ולזה עצמו הי' קשה השליחות למרע"ה כי הי' למעלה מהטבע כנ"ל [וכמ"ש בזוה"ק ע"פ למה הרעותה כו']. ושליחות זה הי' להמשיך הארה לבנ"י כמו שהי' תוך הגלות. וכ' ולא שמעו מקוצר רוח. ג"כ הפי' כנ"ל כי כ' ויפח באפיו נשמת חיים. שיש בכל איש ישראל רוח ונשמה ממנו ית'. וצריך להיות נמשך כל האדם וכל המעשים אחר פנימיות החיות. נשמת ה' ממעל. ואם נפסק החיות שעושה מעשה גשמיים בלי חיות פנימיות זה מקוצר רוח כו'. כי זה הי' הגלות לבטל אמונה הנ"ל. שלא יוכלו לברר אצלם להיות נמשך הכל אחר חיות הפנימיות כנ"ל. וז"ש מרע"ה הן בנ"י ל"ש כו'. כי ידע כי לא יוכל להיות כל הגאולה עד שיהי' מבורר האמונה אצל בנ"י מקודם להיות נמשך אחר הפנימיות כנ"ל. ועי"ז יהי' מוכרח להתגלות הקדושה ולבטל כל ההסתר עד שיהי' גאולה שלימה. וכ"כ בזוה"ק שהדיבור הי' בגלות. ג"כ הפי' כנ"ל כי בעשרה מאמרות נברא העולם. והגיד אא"ז מו"ר ז"ל כי נעשה מהם עשרת הדברות באמצעות גלות מצרים ועשר מכות כו' ע"ש. ופי' ההפרש בין אמירה לדיבור הוא כנ"ל להיות ניכר ומתגלה חיות הפנימיות שאין שום חיות לשום הווה רק ממנו ית'. ודיבור מלשון הנהגה כמ"ש בזוה"ק על ודברת בם להנהיג הכל ע"י דברי תורה ע"ש. וכמו ידבר עמים כו'. ובגלות אין ניכר כבודו ית'. ופרעה אמר לי יאורי כו'. וז"ש הן בנ"י ל"ש כו' ואיך ישמעני פרעה כו':
ברש"י ז"ל שגלוי לפניו שאין נ"ר באומות לשוב כו' טוב לי שיתקשה לבו כו'. א"כ יש להוכיח מכ"ש מי שרוצה בלב שלם לעבדו ית'. ושלא לסור מעבודתו ית'. אף כי אינו מוציאו מכח אל הפועל. עוזר לו הש"י לפנים משורת הדין. כי מדה טובה מרובה. וגלוי לפניו שעיקר רצון בנ"י לעבודתו ית'. ושאין נ"ר לבנ"י לנטות מרצונו. טוב לחזק לבבם ולהטות לבם אליו ית':
Section 3
תרל"ד
וארא כו' ושמי ה' לא נודעתי כו'. כי האבות כל עבודתם הי' עבור בנ"י לכן נקראו אבות והלכו בכל המקומות הנסתרים תוך הטבע. ויגעו עד שמצאו גם שם הארה הקדושה. ובחי' זו היא ההנהגה בשם אל שדי. כמ"ש ז"ל שיש די באלקותו לכל ברי'. פי' זה שהש"י נתן בכל דבר נקודה חיות אלקות. שיהי' כח להיות נמשך כל הסביבות לנקודה זו. כי בעוה"ז שנק' עלמא דשקרא יש הרבה שקר לכל נקודה של אמת. כמ"ש סביב רשעים יתהלכון. וע"ז נאמר הצילה נפשי משפת שקר. כי לכל נקודה של אמת השקר סובבת בכל צד. ועכ"ז ע"י יגיעה נוכל למצוא נקודה של אמת בכ"מ. וזה הי' עבודת האבות. לכן נאמר ארץ מגוריהם אשר גרו. מלשון גר. כמ"ש אברהם גייר גיורים כו'. פי' לשון המשכה שהמשיכו כל הדברים לשורשן. ובגלות מצרים וכן בכל הגלות הוא בבחי' זו. ועומד לזה זכות האבות. ואיתא משה ראה באספקלריא דנהורא ושאר נביאים באסדל"נ. ולמה נק' אספקלריא כיון דל"נ. רק הפי' שיש הסתר להנקודה שמתגלה בתוך הסתר. ומרע"ה זכה כמו שיהי' לעתיד ה' ושמו אחד. שלא יהי' שום דבר רק חיות אלקי. ובעוה"ז נתלבש הכל בטבע. וכפי התקדשות האדם בעניני עוה"ז זוכה להשיג דבר מה. ובחי' זו נק' אסדל"נ שע"י ההסתר זוכה להתגלות כנ"ל. וזה הוא עבודה קשה. וכדמיון זה הוא עבודת ימות החול. וש"ק אסד"נ. שבשבת יש התגלות יותר לכל נפש מישראל. אמת שכפי העבודה בימות החול זוכין להארת ש"ק. כי בגלות זוכין לאמת ע"י אמונה כמ"ש במ"א. ושמעתי מאא"ז מו"ר ז"ל שמתי חול גבול לים כי ימות החול הוא גבול להגביל כ"ד שלא יתפשט רצונות האדם רק בגבול כו'. והוא הצימצום. וכפי מה שיש נקודה זו באיש ישראל. מתגלה אליו הארה של אמת:
מרע"ה שהעיד עליו הכ' עניו מאוד כו'. הי' יכול להגיד למה הרעותה. כי הי' לבו ברור עליו כו' כמ"ש במד' ובר לבב כו':
במדרש מי זה מלך הכבוד כו' מלך ב"ו אין רוכבין על סוסו כו'. פי' כי מי שיש לו כבוד מאנשים אינו מלך הכבוד כי אין הכבוד רק מאנשים המכבדין אותו ונמצא נצרך להאנשים ובלעדם אין לו כבוד. אבל הקב"ה שנותן כבוד לכל מי שרוצה נק' מלך הכבוד שהכבוד שלו לתת למי שחפץ:
והוצאתי והצלתי ולקחתי כו' וידעתם כי אני ה' המוציא כו'. ראינו כי כל הרצון בגאולת מצרים הי' לידע שהש"י הוציאנו משם ולכן צריכין לזכור תמיד יצ"מ. והאמת כי בכל עת יש מצרים לכל איש ישראל. לכן מזכירין בכל יום יצ"מ. וכפי מה שיודעין וזוכרין שהש"י הוציאנו. א"צ להיות בפועל תוך המיצר. כי כשאדם שוכח ומתגאה לומר כחי ועוצם ידי כו'. אז צריכין להביאו במיצר. ושיראה כי הכל מהשי"ת. ויצ"מ הי' הכנה לדורות כמ"ש בגמ' המוציא כולל להבא. ומעיקרא משמע כו'. פי' שיצ"מ הי' לדורות. וכפי מה שהאדם זוכר ביצ"מ. כן מתעורר אצלו יצ"מ בכל זמן. ועיקר גלות מצרים הוא שאין השכל והדעת של האדם מתפשט כראוי בכל מעשיו כמ"ש בספרים. והש"י צוה להגיד זה לבנ"י במצרים כי היו צועקים מעבודה קשה בפועל. ואח"כ ששמעו ממרע"ה כי אחר הגאולה יחול עליהם ש"ש. ולקחתי כו' והייתי לכם לאלקים. וגבר אצלם צער זה שע"י שיעבוד מצרים אין יכולין להתקרב להש"י לקבל עול מלכותו. ודאגו ע"ז. והי' זה הכנה לגאולה. והוא ללמוד גם לנו ע"ז שמצפין לגאולה כדי להיות עבדי הש"י שיחול עלינו שמו ית' עי"ז נזכה לגאולה במהרה בימינו אמן:
Section 4
תרל"ה
במדרש תנן אפי' נחש כרוך על עקבו לא יפסיק כו'. נראה כי ירידת בנ"י למצרים הי' הכנה לא"י כדאיתא במד' פ' שמות ג' מתנות ע"י יסורין א"י כו'. וכדאיתא מאן דנצח לחויא ליסב ברתא דמלכא והוא הנחש הסובב מבחוץ שלא כל הרוצה ליטול השם יטול. וז"ש הקב"ה למרע"ה וארא כו' הקמתי כו' לתת להם כו' ארץ כנען כו' ארץ מגוריהם. פי' בזוה"ק לשון יראה כי א"י הוא קבלת מלכותו ית' וכל מגמת אבותינו הי' על זאת. ונק' כנען מלשון סוחר ע"ש שהוא הארה הבאה ממרחק כמ"ש היתה כאניות סוחר כו'. ומקודם היו ת"י כנען והוא עכנא ונחש. ארור כנען. ולנחש נאמר ארור אתה כו'. וזהו שאמר הקב"ה למשה כי מוכרחין בנ"י לסבול גלות מצרים. וכשנגאלו הי' הכנה לדורות לצאת מכריכת זה הנחש הוא פרעה. ולכך תיקנו חז"ל לזכור יצ"מ קודם התפילה. שהוא הכנה לדחות המ"ז שבאים בכח הנחש הנ"ל. ואיתא בגמ' אבל עקרב פוסק. ואיתא בספרים [בס' אור ישראל מהרב המגיד ז"ל] כי נחש הוא מצד החמימות. רמז לדבר חם הוא אבי כנען. ועקרב מצד הקרירות כו' ע"ש. וזה לא ניתקן עדיין. לכן היצה"ר המקרר בעצבות ועצלות הוא גרוע ביותר. ואפשר שהוא עמלק דכתיב בי' אשר קרך בדרך. וזה לא ניתקן לגמרי עד שיהי' ה' וכסא שלם כו'. ונראה כי הגלות מצרים הי' רק להציל מזה העקרב כי כן נראה בלשון הפסוק ארמי אובד אבי וירד מצרימה כו' משמע שירידת מצרים הי' עצה להינצל מגלות היותר קשה ולבן ובלעם ועמלק הוא קליפה אחת כנזכר בזוה"ק [ואיתא לבן ביקש לעקור הכל ופרעה רק על הזכרים כו'. נראה שפרעה מצד הזכר כו' ונודע בספרים שכח הנקבה קשה ביותר כמו שכתב באוה"ח וגם נראה כי הנקבה מצד הקרירות כנ"ל] והקב"ה ברחמיו הצילנו על ידי ירידת מצרים כנ"ל. וכן לדורות כי לכל דבר שבקדושה צריכין מקודם לבוא לנסיון. והי' יציאת מצרים מפתח שיהי' כל ההסתרות מצד זה הנחש. ולכן מזכירין תמיד יצ"מ וכל המצות תלוין ביצ"מ כי הוא הכנה לכל כנ"ל. וכפי מה שזוכרין יצ"מ נפטרים מהסתר אחר כנ"ל:
מו"ז ז"ל הי' אומר כי עשר מכות נגד עשרה מאמרות ועי"ז באו אח"כ לעשרת הדברות כו'. דאיתא בעשרה מאמרות נברא העולם ומה ת"ל כו' כדי להפרע מרשעים ולתת שכר טוב לצדיקים. בוודאי להפרע מרשעים הוא פרעה דכ' בי' ואני ועמי הרשעים. ולתת שכר טוב לצדיקים היא התורה שנק' טוב שניתן לבנ"י. ופי' זה כי קודם החטא הי' יכול להבראות במאמר אחד. אבל הקב"ה ראה כי יחטא האדם ויהי' תערובת טו"ר. ולכן נחלקו אח"כ העשרה מאמרות שהי' בכלל ונפרטו צד הרע העשר מכות לרשעים. והטוב עשרת הדברות שהוא בפרט. ודיבור לשון הנהגה כמ"ש בזוה"ק ע"פ ודברת בם להתנהג כל המעשים ע"פ דברי תורה ע"ש. ולהביא הקדושה בפרטות בכל מעשה. צריכין מקודם לתקן צד הרע עשר מכות. ולכן יצ"מ הכנה לכל המצות כדכתיבנא לעיל:
הן בנ"י ל"ש אלי. מקשים כי בנ"י ל"ש מרוב עבודה. אבל נראה כי לא הי' יכול פרעה הרשע לקבל דבורו של משה אם לא ע"י בנ"י וכיון שבנ"י לא שמעו איך ישמעני פרעה. ולכן צירף עמו אהרן:
במדרש ראה נתתיך אלהים לפרעה מי זה מלך הכבוד כו' לולי שאמר שלמה זה ביקשו לרוץ ראשו כו' בו"ד אין משתמשין כו' והקב"ה אמר למשה נתתיך אלקים כו'. פי' זה כי זה נק' מלך הכבוד מה שהכבוד בידו לתתו לאחרים. כי זה שמכבדין אותו אינו נק' בזה מלך הכבוד. אדרבא הוא מקבל מן הכבוד והכבוד עושהו למלך. וכן הרשעים שהם ברשות לבם נקראו חסרי לב. כי אין להם הלב. רק אדרבא הלב מושל בהם. רק הצדיק שלבו ברשותו הוא יש לו לב. ושלמה המלך ע"ה שנתן לו הקב"ה הרבה כבוד. הודיע זה לבני אדם. כי זה כבודו של הקב"ה מה שנותן הכבוד לאחרים. ואיתא הממליך מלכים ולו המלוכה. כי בזה שנותן מלכות לבו"ד. ניכר שהוא המלך. וזהו שהראה הקב"ה למרע"ה כי הי' תמה על הד' מלכיות למה נתן הקב"ה מלוכה להם. וע"ז התירוץ כי אדרבא מזה ניכר מלכותו ית'. כי בו"ד ירא למסור המלכות לאחר כי יטלנו מידו. אבל מלך האמת נותן מלוכה לאחרים. ועכ"ז אין המלוכה יוצא מתחת רשותו. כי הוא המלך באמת. ונק' מלך הכבוד כנ"ל:
Section 5
תרל"ו
וידבר אלקים כו' ויאמר אליו אני ה' כו'. במדרש התחיל במדה"ד וראה שבשביל צער ישראל דיבר חזר למדה"ר כו'. אשר חכמים יגידו ושמענו מרבותינו ז"ל כי יצ"מ הי' תיקון כל מעשה בראשית. וכלל הדברים שבאמצעות עשר מכות נתקנו עשרה מאמרות ונעשה אח"כ עשרת הדברות. אשר ע"כ כמו שמצינו בראשית הבריאה עלה במחשבה לפניו לבראותו במדה"ד וראה שאינו מתקיים חזר ושיתף עמו מדה"ר. כמו כן נעשה בגאולה זו התחיל במדה"ד ושיתף מדה"ר. ולהבין דבריהם ז"ל כי ח"ו שמחשבת השי"ת לא נתקיימה. אכן פי' דבריהם כי מעשה בראשית בפועל א"א להתקיים במדה"ד פי' שיתנהגו כל הברואים ממש במשפט הש"י. אך נתקיימה מחשבתו בבנ"י אשר הם עלו במחשבה לפניו ואנחנו בנ"י צריכין בוודאי לקיים הכל ע"פ התורה. ואם אמנם גם זה א"א לקיים בפועל כמאמר אין צדיק בארץ כו' ולא יחטא כי החסרון דבוק ומוכרח כמעט במעשה. עכ"ז במחשבה צריך להיות מוכן כל איש ישראל למס"נ וכל מעשיו לשמים. וזה שנאמר עלו במחשבה פי' בעולם המחשבה א"א לצאת מהדין כמלא נימא. וכמו כן כשמתקיים רצון בנ"י במשפט אמרו חז"ל כי בישראל הקב"ה מחשב מחשבה כמעשה. והטעם כי בנ"י שורשם במחשבה והגשמיות טפל אצלם ועיקר רצונם בהתדבקות הרצון בהשי"ת. ובשבת קודש מתגלה בחי' המחשבה כמ"ש יומא דנשמתין איהו ולאו דגופא. לכן בש"ק נאסר המלאכה כי במעשה א"א להיות ע"פ דין ומשפט ממש. וכמו דאיתא שיתא אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב. פי' כיון שיהי' אז הכל בדיקדוק הדין והמשפט. לכן אין העולם מתקיים. כמו כן שבת מעין עוה"ב נאסר בו כל העבודה. ורק הרצון והמחשבה לשמים. וכתיב לעשות כו' ברית עולם כו'. פי' כי קיום העולם הוא ע"י התדבקות בעולם העליון. וע"ז ניתן התורה ותרי"ג מצות לחבר כל עניני עוה"ז בשורשם. וזהו ברית וקיום העולם. אכן א"א לקיים כראוי כנ"ל. רק ע"י השבת שניתן לישראל זה קיום העולם. לכן קיבלו בנ"י התורה בשבת כי א"א בימי המעשה כנ"ל. רק ביום המחשבה. וז"ש ורצה בנו כו' כי בנ"י דבוקין בעולם המחשבה והרצון כנ"ל. לכן אחז"ל האומר ויכלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. כי שמירת שבת הוא קיום וברית עולם כנ"ל. ובאמת כל הגאולה במצרים הי' ע"פ הדין. כי מצד שבנ"י יזכו בדין יכולין לגבור נגד שונאיהם ה) כמ"ש בספר עבודת ישראל מהרה"מ ז"ל כי מצד החסד גם הרשעים ו) זוכין כי רחמיו ית' על כל מעשיו. רק ישועת בנ"י רק במדה"ד. אכן לא הי' אפשר להתקיים בפועל בדין. לכן גם עתה שיתף מדה"ר כנ"ל. ולפנינו יבואר עוד מזה:
במדרש בכל עצב יהי' מותר ודבר שפתים אך למחסור. ע"י שאמר משה כו' שיתף עמו אהרן כו'. נראה מדברי המדרש כי הי' זה חסרון. כי אם הי' מרע"ה עצמו הגואל. הי' עצהיו"ט. וז"ש עתה תראה כו' ולא במלחמת ל"א מלכים. פי' ע"י שמיאן. והי' השליחות בצירוף אהרן. לכן לא הביאם מרע"ה לא"י. כי אם הי' נעשה כרצונו ית'. הי' הגאולה באופן גבוה אשר הי' מרע"ה מכניסם לארץ והי' תיקון הכולל. כי עתה תראה אינו בדרך קנס. רק שכן מוכרח להיות. וז"ש בכל עצב יהי' מותר. שאם היו יכולין לקבל כל הדחקות אז. ולא היו אומרים ירא ה' כו'. וכן מרע"ה למה הרעותה. הי' מתוקן הכל. אך מרע"ה לא הי' יכול לסבול צער ישראל ונחשב זה לו לשבח. משל החולה שגוברים עליו היסורין מהרפואות. אשר מבקש להניח הכל בעבור היסורין. אך הרופא יודע ומבין כי היסורין לטובת החולה לכן אינו משגיח עליו. אבל מרע"ה הרגיש בצערן של ישראל ממש כמו הם עצמם. ולכן אף שידע כי לטובת ישראל הוא לא הי' יכול לסבול בשום אופן בצערן של ישראל ולכן עשה השי"ת רצונו והי' הגאולה בצירוף מדה"ר. ועמ"ש בסמוך:
בפסוק והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים כו'. אמו"ז ז"ל פי' שבנ"י עצמם לא יוכלו לסבול תאות מצרים. וזה קצת גאולה. וכן פי' מ"ש וימת מלך מצרים ויאנחו שזה הי' התחלת גאולה מה שהרגישו מרירות הגלות ע"ש ודפח"ח. ויש עוד לפרש כי בוודאי אם היו בנ"י דבקים בשורשם כראוי. אין אומה ולשון שולטת עליהם. כי דביקות ישראל במקום שאין שם מגע נכרי כלל. כמאמר חלק ה' עמו. אך כשבנ"י נופלים ח"ו ממדרגתן. נק' שהם תחת סבלות מצרים. הוא מקום שיש מגע שאר האומות. והכלל כי חסד השי"ת מגיע על כל הנבראים. כמו שכתוב עולם חסד יבנה. לכן צריכין בנ"י לזכות בדין ובמשפט. ובמקום המשפט אין זכות לאומות. וזה הי' ישוב על תרעומת (בנ"י) [מרע"ה] למה הרעותה כו'. והי' התשובה כי צריכין לסבול כדי שיהי' הגאולה במדת הדין כמ"ש לעיל אך לא היו יכולין לקבל כמ"ש ולא שמעו כו' ושיתף הקב"ה מדה"ר. ואפשר זה עצמו שותפות אהרן שהוא איש חסד. ובאמת כפי הנהגת בנ"י למטה. כך מתנהגין בשמים עמהם. וכפי מה שלא היו סובלין כלל זהמת מצרים. כך היו דבקים באותו מקום שאין שם אחיזה למצרים. רק שהיו בלתי מתוקנים והי' להם צד לסבול תאות מצרים. כמו שכתוב במדרש הי' קשה להם לפרוש מעבודה זרה. לכן היו תחת סבלות מצרים כנ"ל. וע"ז נאמר והוצאתי אתכם כו' וב' הפירושים א' כנ"ל:
Section 6
תרל"ז
ברש"י וארא. אל האבות. בא"ש כו' חבל על דאבדין כו'. ביאור הענין כי בוודאי גם האבות היו יכולין להשיג שם הוי' ב"ה. אמנם בחירת האבות הי' בבחי' אל שדי שהוא כבוד מלכותו ית' בעולמות שברא. כענין שכ' לתקן עולם במלכות שדי. וזה עצמו מ"ש ארץ כנען כו' מגוריהם אשר גרו בה כו'. כי רצו לתקן עולמות השפלים לפרסם ולגלות כבוד ה' לידע כי מלכותו מלכות כ"ע. כמ"ש במד' ע"פ התהלך לפני כו' משל למלך שנזדמן לו גבור ודיבר על לב המלך ע"ש. ובוודאי זה דבר גדול מאוד לאבותינו הקדושים בהיותם יודעין כי מוכנים הם לעלות בעליות גבוהות עד מאוד. הניחו הכל והכניסו עצמם בתיקון הבריאה. שהרי הכל לכבודו ברא. ובזכות זה הבטיח להם השי"ת כי גם זרעם אחריהם יבררו את מלכותו ית'. ולכן הי' הגלות מצרים. וכן כל הד' מלכיות בוודאי הכל כדי לברר מלכות שמים. [כענין אם יזכה יבחין כו']. כמ"ש הממליך מלכים ולו המלוכה. פי' מצד זה ניכר מלכותו ית' בעולם שבידו להמליך למי שירצה א"כ לו המלוכה. [וז"ש חז"ל שהאבות בחרו הגלות]. ולכן כאשר בנ"י בכחם לא היו יכולים לאחוז לגמרי מעשה אבות בידם. לכך הוכרח להיות הגאולה ע"י צער ועבודה רבה. וזה תשובת ה' על מאמר למה הרעותה כי הנה נודע בזוה"ק פי' למה הרעותה. שמשה רע"ה הי' למעלה מהטבע. ולא הי' יכול לסבול ולראות כלל דבר רע בעולם. וע"ז התרעם לפני הבורא למה הכנים בנ"י במקום תערובת טו"ר. והשי"ת השיבו כי לאשר האבות בכחם נכנסו לתקן פרצה זאת. נשבע להם כי זרעם יגמרו את עבודה רבה הזו. והאמת כי האבות עשו זאת הכנה לבנים שיוכלו לבוא לבחי' הגאולה בכח הקדמת עבודתם. וז"ש רש"י אל האבות שעשו כמעשה אבות לבנים. וכיון שלא הי' לגמרי בזכות בנ"י רק ע"י זכות האבות לכך הי' ע"י יסורים. וז"ש לא נודעתי. הודעתי אין כתיב כאן. פי' שלא מנע השי"ת מצדו להודיע להם שמו ית'. רק שהם בחרו להם דרך זה עד שסיבבו שלא נודע להם שמו ית'. ובאמת עבודת האבות הוא בבחי' תיקון המעשה. ומדרגת מרע"ה הוא בחי' מנוחת יום השבת. [לכן כ' ישמח משה במתנת חלקו]. שמעתי מפה קדוש מו"ז ז"ל פי' הפסוק שמתי חול גבול לים כי ימות החול הם גבול להגביל שלא יתפשט החיות יותר מדאי. והוא עצמו שם הנ"ל שאמר לעולמו די:
במדרש מה כו' שיבא כו' כבר עשוהו כו' שלמה שהחכים על גזרתו כו' עלתה יו"ד שבירבה כו'. ביאור הענין כי ראינו שהוצרכה היו"ד לטעון לפני המקום. משמע שהי' בכחו שלא לסור לבבו כמ"ש אתי אל ואוכל. אך לא הי' זה בזכות מעשיו בעצם. כי בודאי מאמר ה' חי וקיים. כי אם ירבה נשים יסירו לבבו. אך לאשר שלמה הע"ה השיג בצדקות מעשיו מדרגות רבות ונשפע עליו כח משמים. כאשר כן התנהגות הבורא. שלפי עבודת האדם מוסיפין לו כח משמים וז"ש אתי אל ואוכל. וטעה לתלות הכל בעצמו ולכן נכשל. וז"ש עלתה היו"ד שהיא ע"ש המחשבה. פי' שכח חכמתו עלה ממנו. ובהסתלקות הסיוע העליונה נאמר עליו נשיו הטו כו' [ומרע"ה אשר הי' עניו מכל והי' אצלו לדבר פשוט כי כל בנ"י יכולין להשיג השגתו. לכן אמר למה הרעותה. אבל הי' לו לידע כי סדר עבודת האבות קודם. וגם בחי' מרע"ה לא הי' יכול להיות לולי הקדמת עבודת האבות. ובע"כ צריכין בנ"י להיות בעבודה זו כדי לתקן תערובת טו"ר בעולם כמ"ש לעיל]:
ד' לשונות של גאולה כי כל הגליות נכללין בגלות מצרים. ואח"כ וידעתם כי אני ה' כו' הוא קבלת התורה שמתחיל באנכי ה"א אשר הוצאתיך. אח"כ והבאתי אתכם הוא ארץ ישראל שכך הי' הסדר. ואמת כי הכל נכלל בתורה. וע' פנים לתורה שהוא נגד שבעים לשונות. כמ"ש הואיל משה באר כו' בשבעים לשון. ושורש האומות ד' מלכיות והם נגד ארבע פירושים שבתורה פרד"ס. והם הד' לשונות של גאולה. ובפסוק הן בנ"י לא שמעו כו' ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים. פי' שלא הי' יכול פרעה לקבל דבורו של מרע"ה רק באמצעות בנ"י שהי' להם קצת שייכות אליו שהיו משועבדים תחתיו. וע"ז קרא מרע"ה לעצמו ערל שפתים. שבוודאי צריך להיות דיבור הצדיק עולה עד גבוה מעל גבוה ויורד עד למטה מטה. והרי משזכה לתורה ביאר התורה בשבעים לשון. והוא הדבר אשר דיברנו בשם הזוה"ק שהדיבור הי' בגלות. והי' העצה ע"י אהרן שהוא הי' לו קצת שייכות בגלות. אף ששבט לוי לא עבדו היו משועבדים קצת:
חבל ע"ד ולא משתכחין. פי שרצון ה' הי' שבנ"י ימלאו מקום האבות. ואם היו נמשכין אחר מעשה האבות לגמרי. פי' במדרגה הסמוכה להם כמו בן תחת אביו. הי' מצטרפין מעשה אבות להם. והי' כאילו קיימים האבות. אבל כיון שלא היו יכולין למשוך. ונפסק החיבור. וזה ולא משתכחין. לכן הי' הגאולה בקישוי:
Section 7
תרל"ח
בפסוק וארא כו' ובמד' חבל על דאבדין. וקשה מאחר שהשיג מרע"ה למעלה עליונה מהם כאמור ושמי ה' כו'. א"כ מה חבל. אך ביאור הענין בשם אל שדי אמרו חכמים שיש די באלקותו לכל ברי'. פי' כח אלקות שנמצא בכל הוה שהוא כח הנטבע בטבע. והנה באמת אבות הקדושים שהי' כ"א מהם איש אלקים ממש. והי' מוצא כח אלקות תוך הטבע כמ"ש שיש די באלקותו לכל ברי'. אכן לית כל מוחא סביל דא. ולכן בנ"י עתה צריכין למצוא כח אלקותו ית' ע"י התורה והמצות שהם מלמעלה מהטבע. ועל ידיהם נוכל להמשיך כח מעולם העליון. כי בטבע בעצמו אין לנו כח לתקן עצמינו. וזה באמת התגלות שם הוי' ב"ה למרע"ה שהוא בחי' תורה ומנות שניתנו לבנ"י. וזה ענין הי' הוה ויהי' שהוא התחברות הוה עם עתיד. והוא כח השורש שלמעלה מהטבע ומהזמן. אולם לא הי' ביכולת עוה"ז לקבל הארה מעוה"ע לולי הקדמת מעשה אבות שתיקנו גוף הטבע. והי' יכולת אח"כ ליתן התורה לעוה"ז ולחבר ב' עולמות להיות מיוחדים שזה הי' באמת רצון הבריאה. והנה מרע"ה הי' מוכן באמת לקבל התורה והי' מופשט מהטבע לגמרי כמ"ש של נעליך בזוה"ק ע"ש. ולפי מדרגתו וודאי היטיב אשר דיבר למה הרעותה כו'. אך השי"ת הראה לו כי כל זה נעשה רק אחר הקדמת מעשה אבות. כענין אי לאו דדלאי לך חספא מי משכחת מרגניתא תותי':
ובמדרש מה כו' שיבא כו' אשר כבר עשוהו כו'. שדורש על שלמה ע"ה ועל מרע"ה. ביאור הענין שהם השיגו בכוחם מעלה יתירה עד שהיו רחוקים מבחי' העשי' שבעוה"ז. ובלי ספק לפי השגתם היטב אשר דברו. אבל הש"י ברא אותם בעוה"ז. והי' להם בע"כ שייכות לבחי' העשי'. וזה הי' העיכוב שלא נתקיים מחשבתם וז"ש כבר עשוהו. ואין רחוק להבין דבר זה. כי הרי אנו רואין בעוה"ז נשכח מלב הרשעים אשר כח נשמתם בא מלמעלה. מכ"ש שמן הצדיק נשכח שיש לו חלק בגשמיות. כי אמת עיקר האדם הוא חלק אלקי. והגוף הוא רק מלבוש. כמ"ש בספרים הקדושים. ולפמ"ש לעיל פי' אשר כבר עשוהו כאן במשה. שהי' לו לידע כי מדרגתו בא ע"י הקדמת תיקון המעשים שנעשה ע"י אבות כמ"ש חבל כו':
בפסוק והוצאתי כו' מתחת סבלות כו' והצלתי אתכם מעבודתם. ביאור הענין ב' חלוקות הללו. סבלות פרש"י טורח משא מצרים. כי הנה ידוע שכל עסק עשיות אדם בשום דבר גשמי. נדבק בנפשו קצת הרגש ממעשים אלו. והמעט רשימה שנדבק בעצמות האדם. בע"כ צריך הוא לתקנו. וע"ז נא' כחמור למשא. שבוודאי צריך אדם לתקן החומריות בכח נשמתו. ונמצא כי בנ"י לבד שעבדו בפרך. לבד זה נדבק בהם רוב גשמיות מרוב עבודה. וזה טורח משא מצרים. וע"ז הושיע להם הבורא ית' בראשונה. שיוכלו לנקות את נפשותיהם להשליך מעליהם זוהמא זו שנדבק בנפשותם מרוב עבודה. ואח"כ ניצולו מגוף העבודה. ואא"ז מו"ר ז"ל ביאר סבלות שלא יסבלו הנהגות מצרים ע"ש דפח"ח. וי"ל שהכל אחד שבוודאי אם לא הי' להם שום רצון במעשי מצרים. ממילא לא הי' נדבק בנפשותם מעבודתם כלל. והכלל אם באמת לא סבלו ונמאס להם תועבות מצרים ממילא לא הוצרכו לסבול שם התדבקות חומריות המצרים והכל אחד:
בענין הכבדת לב פרעה. כבר כתבתי במ"א כי הי' רצון הבורא ית' להיות במצרים כל מיני כחות סט"א כדי שיהי' מפתח לכל גאולות העתידין להיות. כמ"ש ד' לשונות נגד ד' גליות ישראל. ולכן מרע"ה שאמר למה הרעותה לעם הזה דייקא. כלומר שהבין כי לדור זה בפרט הי' יכול להיות הגאולה בלי תוספת רעות פרעה שהרע להם יותר. ולכן אמרו במד' שהשיב לו הבורא טוב אחרית דבר מראשיתו ע"ש. פי' שע"י שבעת יצ"מ הי' גאולה מעין כל הגאולות. לכן אף שהוחזרו בגלות אח"כ. הם מובטחים שיהי' להם אחרית טוב והבן:
Section 8
תרל"ט
במדרש כי מה האדם כו' אשר כבר עשוהו. המקרא נאמר על שלמה ע"ה ועל מרע"ה כו'. הענין הוא כי אלה השלמים לא יכלו לסבול הבלי עוה"ז כמ"ש רש"י ע"פ הבל הבלים. שלמה קורא תגר על כל הנברא במעשה בראשית כו'. כי בוודאי אחר השלימות הוא פלא ותמי' נשגבה איך השקר מתגבר בעולם ואיך טח עיני אנשים מלהכיר שכל זה הבל הבלים. אכן גם זה מנפלאות תמים דעים אשר לא יוכל אדם לבוא אל השלימות רק ע"י תהלוכותיו בכל אלה ההבלים. וכשיוצא נקי מהם זוכה אל השלימות. כי כן יסד המלך ב"ה. ואמירת מרע"ה למה הרעותה. בודאי הם דברי אמת. כי הוא צריך להיות תימה אצל האדם במציאות הרע בעולם. אבל אח"כ צריך לבטל עצמו להאמין בהבורא ית' כי כן צריך להיות לבוא אל השלימות ע"י בירור הטוב מהרע בעולם. ובאמת האבות הקדושים הם הכינו הדרך. ואחריהם הי' מציאות מרע"ה בעולם שנק' איש אלהים. וכמו כן שלמה הכין דהע"ה לפניו דרך ישר כידוע. וז"ש חבל על דאבדין כו'. אם היות כי מדרגת מרע"ה למעלה מהם כמ"ש ושמי ה' לא נודעתי. אבל עכ"ז הם האבות. וכל תיקון השלימות אח"כ הוא בכח התחלות עבודת אבות העולם. וכמו כן נוהג תמיד שיש בחי' ימי המעשה והעבודה. וזה הכנה לשבת. אם היות כי גדלה מעלת השבת מאוד. עכ"ז הכל תלוי בעבודת האדם בימי המעשה. וכמו כן הגלות הכנה להגאולה. ועוה"ז הכנה לעוה"ב. וכן נמשך הנהגות כל הבריאה. יכין וצדיק ילבש. לכן נחשב לחטא למרע"ה שהי' לו להאמין. כי הגלות ומציאות הרעות האלה במצרים הי' הכל לטובה. הכנה לתיקון השלימות הגמור:
יש ללמוד מפרשה זו שצוה המקום ב"ה לומר לבנ"י זאת הפרשה אם כי לא שמעו מקוצר רוח כו'. עכ"ז נשאר בוודאי בהם קצת רושם מדיבורים אלו אשר אחר הגאולה נתברר להם למפרע כל הדיבורים. כי נמצא קצת ידיעה בלב אדם. אשר הש"י בוחן כליות ולב. מבין זאת המחשבה. מה שאדם עצמו לא יוכל להרגיש כמ"ש חז"ל עד שלא נוצרה המחשבה בלבו של אדם הוא מבין:
Section 9
תר"מ
בפסוק וארא אל אברהם כו' באל שדי כו'. זה תשובה על שאלת מרע"ה למה הרעותה כו'. והענין הוא דאיתא בעשרה מאמרות נה"ע ומה ת"ל כו' כדי להפרע כו'. והיינו שתיקון הבריאה בעשר מדרגות ולא באחדות. כדי שיהי' שכר ועונש והוא תיקון הבריאה בעצם. וזו היתה עבודת אבותינו הקדושים שתיקנו הטבע והקנו להבורא ית' שמים וארץ. וביררו כי הבורא ית' הוא המקיים ומחי' הבריאה. ולכן סידרו חכמים במשנה עשרה דורות כו' אח"כ עשרה נסיונות כו'. שאברהם אע"ה תיקן העשרה מאמרות כנ"ל כמעשה הצדיקים שעליהם אמרו במשנה לתת שכר טוב כו' שמקיימים העולם כו'. אכן הנהגת מרע"ה את בנ"י ע"פ התורה שהוריד לנו מן השמים היא הנהגה מיוחדת לבנ"י בחי' אלהות ממש. כמ"ש אש דת. ונק' עץ החיים כי הוא שורש החיים והוא בחי' שם הוי' ב"ה וב"ש שהוא עצם הויות כל הוה. וזה ההפרש שבין שם אל שדי שהוא הנהגת הטבע ע"י נקודה חיות שנמצא מצומצם בכל מקום כמאמר חז"ל שיש די באלהותו לכל ברי' כי הוא כל יכול ויכול לתת חיות לכל הברואים. אף להרשעים. שהם נק' מתים ורחוקים מן הקדושה. אעפ"כ הכח משם הזה יש בו די להנהיג אותם. והוא עבודת האבות וכן בימי הגלות. אבל מרע"ה שורש התורה בחי' שם הוי' שהוא עצם החיות. ושם הוא חירות ולא נמצא שם שום הסתר וחושך. ולכן לא הי' מרע"ה יכול לסבול זה הגלות והחושך שהיו בנ"י שרוין בה. אבל הבורא ית' רצה שבנ"י יתקנו כל הטבע ג"כ ורצה להנהיג אותם באותו הדרך אשר בחרו להם האבות לכבודו ית' כדי לברר מלכותו בכל המקומות כמו שיהי' לעתיד בעזרת הבורא ית' שיגמרו בנ"י התחלת דרך אבותינו הקדושים. ועי"ז ית' להם נחלת כל הרשעים ז) וז"ש וגם הקימותי כו' לתת להם כו' א"א מגוריהם כו'. וגם י"ל כי מרע"ה שהי' מיוחד להנהגת דור המדבר שהיו דור דיעה שזכו כולם לנבואה. לכן רצה שיהי' נגלה מתחילה ועד סוף באותו מדריגה עליונה המיוחדת אליו. אבל הבורא ית' ראה כי גאולה זו היא גאולה כוללת כל הגאולות גליות אחרונות שלא יהיו בנ"י אז באותו מדריגה עליונה. רק כמו שהי' אחר החטא. לכן הזכיר ד' לשונות. לרמוז כי היא כוללת כל גאולות ד' מלכיות. לכן הי' נצרך גם בגאולה זו להיות בהמשך זמן ובעשרה מכות. ולא במאמר אחד בדמיון מעשה בראשית כמ"ש לעיל:
בפסוק לכן אמור כו' אני ה' כו' וידעתם כו'. פי' כי השי"ת אמר להודיע לבנ"י כי הגלות הוא לכבודו ית'. וע"י יצ"מ יתגדל שמו ית' כמ"ש וידעתם כי אני ה' כו'. ועי"ז יטו שכמם לסבול עול הגלות. וממילא הי' נהפך גוף הגלות לחירות. ובאמת ידיעה זו היא הכנה לגאולה כמו שהי' באחרונה שקודם הגאולה קיבלו מלכות שמים כמ"ש משכו כו'. אכן מרוב עבודה קשה לא היו יכולים לשמוע אל משה כו'. וע"ז רמזו חכמים ז"ל באמרם שהי' קשה להם לפרוש מע"ז. וחלילה לומר שהיו עובדי ע"ז אכן עבודת מצרים בעצמם נק' עבודה זרה. ואם היו מקבלין אותו הדיבור הי' נכלל עבודה זו בעבודת הבורא כנ"ל. והיה זה שורש ומפתח לגאולה. כמו שהי' אח"כ. לכן אמר משה הן בנ"י כו' פי' שכ"ז שאין בנ"י מקבלין ידיעה זאת אין מקום לגאולה ואיך ישמעני פרעה. ואני ערל שפתים כי הדיבור צריך להיות לו מקבל לקבל בחי' הדיבור. והשיב הבורא ית' כי אהרן יהי' נביאך והוא יהי' השליח לקבל הדיבורים בעבור בנ"י כנ"ל:
Section 10
תרמ"א
ברש"י חבל על דאבדין כו'. כי חכמים אמרו בשם שדי שיש די באלהותו לכל ברי'. והענין הוא כי ה' ית' נתן בהטבע ג"כ חיות אשר יש למצוא בכ"ד הארה אלקיות. רק שצריכין להיות לזה צדיק גדול. והאבות זכו לתקן הטבע כי עדיין לא הי' להם התורה. והאמת כי התורה ומצות הם סיועים ועצות מן השמים לבנ"י מהכח שלמעלה מן הטבע כמ"ש נר מצוה ותורה אור להאיר תוך חשכת הטבע. וזהו הכח הוא משם הוי' ב"ה שהוא למעלה מהטבע. אכן עבודת האבות הי' בכחם כמ"ש ז"ל אברהם הי' מתחזק בצדקו מאליו. וזה הי' הקדמה שיזכו בנ"י אח"כ אל התורה. ודבר זה נוהג בכלל ובפרט שכל איש ישראלי כפי מה שמתקן הטבע ומקדש עצמו בעוה"ז זוכה אח"כ לתורה ולסיוע משמים. ובכלל היו האבות הקדמה של תיקון הטבע. לכן הי' זה חביב מאוד לפניו ית'. וכל הגלות מצרים ושאר הגליות הם ג"כ הכנה שצריך להיות בתיקון הטבע. ועי"ז זוכין אח"כ לגאולה ולתורה שהוא עזר מקודש כנ"ל. ולכן אמר מרע"ה למה הרעותה לעם הזה. פי' כי לא הי' בכח בנ"י כ"כ. והי' נצרך להם עזר עליון. ז"ש לעם הזה דייקא. שאין להם כ"כ כח לתקן בחי' טו"ר. ונצרך לעורר להם כח מעץ החיים שהיא התורה. והשי"ת השיב כי ההתחלה צריך להיות כן וכמ"ש כבר מענין מאמרם ז"ל שיתף עמו מדה"ר:
בענין הד' לשונות של גאולה. כי גלות מצרים לא הי' במקרה. והי' כולל בכל חלקי בנ"י בנפש רוח נשמה ג"כ. ומתוך שבנ"י היו משתעבדין כ"כ בעבודת הגוף נאמר להם מאמר זה להודיע כי הגלות ביותר בחלקי הנפש ורוח כו'. ובאמת כן התחלת הגאולה שמקודם מתהפך הגלות של הגוף לגלות של הנפשות עד שזוכין לגאולה. וכשזוכין להתעורר מעט בגלות ולהתאונן על צער הנפש. עד ששוכחין מצער הגוף. הוא התחלת הגאולה כמ"ש ולא שמעו כו' מקוצר רוח והי' זה שינוי מעבודת הגוף אל הרוח כנ"ל. וז"ש והוצאתי כו' מתחת סבלות מצרים שהוא עבודת הגוף כו' עד וידעתם כי אני ה' המוציא כו'. כלומר שידעו שיש בשורש הגלות ענין אלקות והוא גלות של השורש כנ"ל והבן היטב:
Section 11
תרמ"ב
במדרש המשנה. אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו אפי' נחש כרוך לא יפסיק. הוא להיות לאדם עובד ה' מדת השתוות שלח להפסיק עבודתו לא ע"י קירבות שיש לפעמים במתנת עליון. ולא ע"י ירידה ונשיכת נחש. וכמו כשאין האדם מפסיק ע"י הנשיכה. הולך לו הנחש. וכמו כן בכלל נחשב ימי הגלות נשיכת נחש. ואם בנ"י מתחזקים שלא להפסיק. אין קיום להגלות. וע"ז רמזו אין מפסיקין בתוכחות כמ"ש אל תקוץ בתוכחתו. וזה ענין המאמר שצוה ה' כל הד' לשונות של הגאולה שיהי' להם דביקות והשתוקקות לעבודת ה' שמוכן להיות אחר הגאולה. להיות עבדי ה' ולקבל התורה. ואם היו מקבלים הדברים הי' בטל הגלות. הואיל והיו משתפים את עבודת ה' בהגלות. ולכן אמר מרע"ה הן בני ישראל לא שמעו כו'. הגם כי הי' ע"י קוצר רוח. אבל ידע כי זה שורש ומפתח של הגאולה כנ"ל. וכתיב וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בנ"י פי' שע"י משה ואהרן שהם היו נאמנים ודבקים בשורש הגאולה. זכות שלהם קיים לכל בנ"י. וז"ש ויצום שבכח שלהם יתמשכו כל בנ"י לבחי' הגאולה:
במדרש נטה ידך עה"ש כו'. כל אשר חפץ ה' עשה בשוב"א בימים כו' תהומות. פי' כי הכל תלוי באחדות הרצון וחפץ של הבורא ית' וכפי הרצון כביכול למעלה נמשכין כל העולמות עד התהום. וזה נמסר לבנ"י ולא כ' יעשה רק עשה. כמ"ש אתה יצרת עולמך מקדם. שהי' לפניו ית' ציור כל הבריאה עד התהום וזהו היו צריכין לברר ביצ"מ לכן נעשה שינוי כל הטבע. והרמז ע"י מרע"ה להודיע כי הצדיק הוא ממוצע בין העליונים והתחתונים. ובכח נטיותו להמשיך כל התחתונים אל השורש בשמים. וזה נטה ידך כו'. ולזה צריכין בנ"י להעיד בכל יום על יחודו ית' ובריאת מ"ב שהקב"ה מחדש בכל יום. ומצד זה יש התחדשות תמיד כפי השינוי למעלה. וזה שנמסר לבנ"י החדשים ומועדים שידעו שבזמנים אלו יש שינוי למעלה. ולעתיד יתגלה זה לעיני הכל כמ"ש והי' מדי חודש בחדשו כו' יבא כ"ב להשתחות. שיהי' ניכר דביקות הכל בשורש ויראו איך יש התחדשות וחיות מהשורש אל כל הבריאה כנ"ל:
Section 12
תרמ"ג
בפסוק וארא אל האבות בא"ש ושמי ה' ל"נ. כי בחי' מרע"ה הוא הפנימיות בחי' שם הוי' והתורה. ושם א"ש הוא כמ"ש חז"ל שאמר לעולמו די והוא התפשטות חיות התורה בכל מעשה בראשית במדה וגבול. וזה הדרך תיקנו האבות. והכלל כי האותיות הם חיות הכל. אך יש אותיות התורה. ויש אותיות תפילה. ולכן ג' תפילות אבות תיקנום. וזה החילוק בין קול ודיבור כמ"ש בזוה"ק שהדיבור הי' בגלות. כי קול הוא חירות שאין שם מגע סט"א. והדיבור הוא להנהיג כל המעשים אחר דרך התורה. וכן שמעתי מפי מו"ז ז"ל על מה שכ' בהמכות אח"כ ויעתר משה. ויצעק כו'. כי ע"י המכות נפתחו עשרה לשונות של תפלה. וכל הצרות שעברו על אבותינו במצרים הי' כדי לבוא לבחי' התפלה. כמ"ש חז"ל שהי' חביב צעקתם לפניו ית' במרום. לכן חזרו על הים כדי שיצעקו ע"ש במד' השמיעיני את קולך. וכמו כן יש יצ"מ בכל יום והיא הכנה לתפלה. לכן בכל יום יצרו של אדם מתגבר. וכן סמיכת גאולה לתפלה הוא כנ"ל שע"י יצ"מ נפתח הפה. וכ"כ בעבור זאת העמדתיך בעבור כו' ולמען ספר שמי. שכל המיצר הוא כדי לזכות לתפלה. כמ"ש מן המצר קראתי:
בפסוק והוצאתי כו' וגאלתי כו'. הד' לשונות של גאולה שהוא השורש לכל הד' גליות כמ"ש כארבע רוחות פרשתי אתכם וכן מבקשין קבץ נדחינו מד' כנפות הארץ. ומסתמא גלות זה האחרון הוא רוח צפון. ולכן אין לו חקר עד התהום. ולכן יש לקוות שתהי' עתה הגאולה בשלימות. ויקוים רב טובך אשר צפנת ליראיך. והנה בכל הג' נזכר הגאולה מתוך הצרה. שהג' גליות היו בחי' ע"ז ג"ע ש"ד. וגלות זה הוא שנאת חנם. וכל הגלות הפיזור. לכן כ' רק ולקחתי אתכם לי לעם. שזה עיקר החסרון הלקיחה להיות מיוחדים לעבודתו ית'. כי פי' שנאת חנם הוא חנם מן המצות. כי אהבת ישראל תלוי בקבלת מלכות שמים כראוי. להיות כל הרצון לעשות רצון אבינו שבשמים. ואז כ"א מבקש עבודת חבירו. כמו מה"ש שנותנים באהבה רשות זה לזה להקדיש ליוצרם. וכמו י' בני אדם עוסקין בעסק א' לא יעלה קנאה ושנאה במה שכ"א מתגבר לעשות בהעסק ככל יכולתו. ואדרבה כך רצון כ"א וא'. לכן ואהבת לרעך כמוך הוא כלל גדול בתורה:
Section 13
תרמ"ד
במדרש חייך שיש לך לידע שנא' טוב אחרית דבר מראשיתו כו'. דכ' למה הרעותה כו' למה זה שלחתני. והענין הוא דכ' במשה כי טוב הוא. והי' זה תמיהת מרע"ה כיון שהוא השליח. לא הי' מקום להרע להם. אך הש"י הכין רפואה לדורות האחרונים. כדכתיב ביום טוב כו' וביום רעה ראה. שעיקר תיקון ימי הרעה הוא בימי הטובה. ולכן הוצרך לקשר כל הגאולות בזמן משה רבינו. ולכן סבלו הדור ההוא כל הרעות שלא הי' באפשרות בשום דור אחר לתקן הרע כמו הם. ולכן רמז כאן ד' גאולות כמ"ש במ"א. וכ' ולא שמעו אל משה. א"כ קשה למה נאמר להם. ויתכן שהם הוציאו הדברים ונעשה מהם תורה שנוכל אנחנו למצוא בהדברים תקונים לגלות של עתה. וכמו שהם סבלו היסורים בעבור דורות הבאים. כן קיבלו הם התורה וכמה מדרגות טובות בעבור דורות הבאים. וז"ש במד' אשר כבר עשוהו. כי הקב"ה הכין לכל דור מה שצריך לסבול גלות. וכמו כן התקונים ודברי תורה שצריך להתחדש בזה הדור כנ"ל:
Section 14
תרמ"ה
פ' וארא ור"ח שבט
בפסוק וארא כו' ושמי ה' ל"נ וגם הקימותי א"ב כו'. כבר כ' במ"א ענין המדריגות בין האבות למרע"ה. כי מרע"ה הי' מיוחד להיות איש אלקים מיד כשנברא. כמ"ש משה משה לא פסיק טעמא בגוייהו. והי' מוכן להתורה שהיא למעלה מהבריאה. והאבות היו מוכנים לתקן מעשה בראשית והטבע. והוא בחי' הדבור שאמרו בזוה"ק שהי' עוד בגלות. היינו הנהגתו ית' את העולם והטבע. וע"ז הי' העצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון. כאשר חכמים הגידו שאבות בחרו הגלות והוא כדי לקיים ש"ש בעולם. כי הלא ע"י שירדו אבותינו בגלות נתקדש ש"ש. ועשה הש"י נסים ונפלאות. ונגלה כבוד מלכותו בעולם. והוא ממש כענין קידוש ה' ע"י שהושלכו חנני' מישאל ועזרי' בכבשן האש. ונעשה להם נס ונתקדש ש"ש. והש"י נתן הבחירה לבני אדם. ולא הי' ניכר כבודו בעולם לולי האבות ובניהם שירדו לגלות. והוציאו מכח אל הפועל. שכביכול הוכרח הש"י בעבורם להראות כחו בעולם. ואח"כ זכו לתורה מן השמים כענין שנאמר עושי דברו לשמוע בק"ד. עושי דברו הוא דבר מלך שלטון. גם כשלא זכו עוד לטעמי התורה רק בדרך אמונה. ואיתא בדברו מעריב ערבים. דכ' ויהי ערב ויהי בקר. בקר הוא אור התורה. וערב הוא התערובות במקום שצריך בירור. וע"ז נבראו בנ"י שנק' עדים כמ"ש אתם עדי. ועדות צריכין במקום שיש ספק והסתרות. וכ' השמים לה' בחי' מרע"ה שהוריד תורה מן השמים. והארץ נתן לבנ"א הוא עבודת האבות ובנ"י. כמ"ש ארץ מגוריהם כו'. פי' להוציא מכח אל הפועל הקדושה שנמצא תוך הטבע ועי"ז זכו אח"כ אל התורה. דכ' ושם דרך אראנו בישע אלקים דרשו חז"ל המשים אורחותיו היינו ליישר דרכים המעוקמין כמו שרמזו חז"ל המדליק נרות במבואות האפלים זוכה לישועת אלקים. ואחז"ל חבל על דאבדין שלא הרהרו אחרי. ואתה אמרת מה שמו מה אומר. למה הרעותה כו'. וח"ו שרצו חז"ל לדבר סרה על משה רבינו ע"ה. אך שהם ב' מדרגות. מדרגת האבות הי' האמונה לעבוד ה' בדרך זה שלא להרהר. ומדרגת מרע"ה הי' רק בתורה ובדעת. וכך הוצרך לו לידע כל דבר לאשורו. כמ"ש יודיע דרכיו למשה. אך הדור עדיין לא היו מתוקנים לדרך הזה כנ"ל:
בנוסח התפלה באתה יצרת עולמך מקדם. כי בר"ח יש התחדשות הבריאה כמו שעלה לפניו ית' במחשבה לברוא העולם. והוא הצורה של פנימיות העולם. בזכות השבטים. שהעולם עומד עליהם. ואיתא במדרשות בהפטורה דשבת ור"ח כל אלה ידי עשתה. וכ' התם כל אלה שבטי ישראל. לרמוז כי העולם עומד על הי"ב שבטים וכ"א ממשיך שער והתחדשות מיוחד בי"ב דברים שהעולם צריך להם. ואלה השערים הם הי"ב חדשים שבשנה. ואיתא במד' בפסוק מדי חודש בחדשו שלעתיד יעלו בנ"י לראות פני ה' בכל חדש ושבת כמו שהי' בג' רגלים [פי' כשיהי' מתוקן החטא שאז יהי' הר"ח ימים טובים כדאיתא בטור א"ח ה' ר"ח שע"י החטא לא נקבעו ליו"ט]. וע"ז מבקשים בר"ח יעלה ויבא זכרוננו לטובה. כי הקב"ה וב"ש לפניו הוה ועתיד הכל א'. והוא רואה שעתידין בנ"י לקבל פניו בכל ר"ח. ועתה בגלות אין לנו רק לאחוז בהמדרגות שהי' לנו מקדם כשבהמ"ק הי' קיים. ובמדרגות שעתיד הקב"ה לגלות לנו. וע"י האמונה והתשוקה לאותן המדרגות יכולין לעורר מהם הארות גם עתה. וכ' מדי חודש. מה לשון מדי. וי"ל כמ"ש חז"ל בפסוק והי' דראון לכל בשר על הרשעים שהכל יאמרו די ראי' זו. מכ"ש מדה טובה מרובה. שהכל יאמרו די לראי' אחת שיזכו בנ"י לעתיד להקביל פני אביהם שבשמים פ"א בחדש יאמרו די לכל הגלות שסבלנו בעולם. כמ"ש זה ה' קוינו לו כו'. וכ' ואל זה אביט כו' עני ונכה רוח וחרד על דברי. והם בנ"י שחרדים ע"ד ה' וביחוד הם הי"ב שבטים שצורתן חקוקה. והקב"ה כביכול מביט בהם. ובזכותם העולם עומד. ז"ש אל זה אביט. ומי שהוא עני ונכה רוח וחרד ע"ד ה' זוכה להיות לו התדבקות בהארות השבטים כדאיתא הבוחר בדרכיהם ועושה כמעשיהם:
Section 15
תרמ"ו
בפסוק וארא כו' וגם הקמותי א"ב לתת כו' וגם א"ש את נאקת בנ"י כו' ואזכור א"ב. דהנה מרע"ה אמר למה הרעותה כו' פי' בזוה"ק למה יהיב חילא לסטרא דרע לשלוט בהם כו'. דמרע"ה הי' מיוחד להנהגה המיוחדת לבנ"י. והיא קבלת התורה שנק' טוב שאין שם תערובות טו"ר. ולכן כ' במשה כי טוב הוא. אכן האבות הם עמודים שכל העולמות עומדין עליהם. וכמו כן בנ"י נבראו לתקן כל העולמות ולברר זאת התערובות. ולכן ימי הגלות הם ג"כ עבודה להש"י. ואדרבא עיקר מעלת בנ"י מבורר בגלות דכ' כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות. וזה הי' הכנת האבות לזכות לירושת הארץ לכבוש ע' אומות. שכל זה בחי' הנ"ל כשושנה בין החוחים. וכתבנו במ"א שכ' אח"ז כתפוח בעצי היער כו'. לומר שכפי הנהגת בנ"י למטה. כך הנהגת הש"י למעלה. ולכן נגלה להאבות בשם א"ש שהוא הקדושה הבאה בצימצום. כתפוח בעצי היער דרשו חז"ל שאין לו צל. שבגלות אין ניכר השגחת הש"י. ולכן גם שהי' להם הנבואה. הי' בבחי' דודי בין הבנים כנ"ל. אכן מדרגת מרע"ה התורה שהיא הנהגה המיוחדת לבנ"י למעלה מהנהגת הטבע. שאין שם מגע נכרי כלל. וע"ז באמת צריכין להשתוקק לצאת מן הגלות שע"ז נאמר א"ת שאני שחרחורת כו' שמוני נוטרה את הכרמים. שבכלל העולם הגלות הוא עבודה לשם שמים. אבל אין בנ"י במקום המיוחד להם. כרמי שלי לא נטרתי. אבל עיקר שבחן של ישראל מבורר בגלות וז"ש שחורה אני ונאוה [ורמזו חז"ל ונאוה במעשה אבותי. ויש לפרש כנ"ל שהגם שלפי מדרגה המיוחדת לבנ"י שחורה אני בגלות אבל ונאוה במעשה אבותי שהוא תיקון הכולל]. ולפי שהתרעם מרע"ה. הראה לו הש"י כי גם בהיותם בגלות אוחזים מעשי אבותיהם. וגם אני שמעתי כו' נאקת בנ"י כו' ואזכור א"ב. כלומר שעבודתם בגלות היא זכורה לפניו בשמים. ושיש לעבודתם שורש למעלה כנ"ל:
בפסוק הן בנ"י לא שמעו כו' וידבר ה' כו' ויצום כו'. דאיתא בזוה"ק בר"מ כי הי' הרצון שיקבלו בנ"י עול מלכותו ית' בכלל ע"ש לשונו הקדוש. והענין הוא ע"פ המשנה המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול ד"א. משמע שאפילו הוא ת"י המלכות אעפ"כ ע"י קבלת עמ"ש יכול להעביר ממנו שיעבוד של הסט"א. והגם דאיתא מאן דכפות באחרא א"י לקבל עול מ"ש. רק הוא כנ"ל שבפרטות א"י לקבל מ"מ כשמקבל עליו בכלל ומשתוקק לצאת משעבוד הסט"א. כדי להיות כלי מוכן לקבל עמ"ש. בכח זה יוכל לצאת משעבוד הסט"א. וכן הי' בכללות בנ"י שנאמר להם זו הפרשה ולקחתי אתכם לי לעם. שישתוקקו לזה. וזה הי' הכנה להגאולה. אך בנ"י לא יכלו מרוב עבודה קשה וטומאת מצרים. וז"ש מרע"ה. בנ"י לא שמעו. ואיך יהי' הגאולה. אכן בוודאי הי' בתוך בנ"י הרבה שקיבלו הדברים. ולכן כ' אח"כ אלה ראשי בית אבותם. דרשו חז"ל שיצרף עמו הראשים של בנ"י. וכמו כן וידבר כו' אל משה ואל אהרן ויצום. פי' שנעשו המה שלוחים בעבור הכלל וקיבלו הם המאמר. ושיתף הקב"ה מעשה הצדיקים שיהי' קבלת מלכות שמים שלהם מפתח הגאולה לכל בנ"י. ובלשון הפסוק הן בנ"י כו' ואני ערל שפתים. יתכן לפרש כי כפי קבלת ושמיעת בנ"י למרע"ה. כך נפתח פיו ולשונו. וע"י שלא שמעו הי' ערל שפתים. ולכך אחר קי"ס דכ' ויאמינו כו' ובמשה. אז ישיר משה. הרי שנפתח פיו ע"י קבלת בנ"י. והעיקר הגאולה לעולם תלוי' בהכנת בנ"י כדאיתא בגמ' דשאל ריב"ל למשיח אימת אתי מר. אמר היום. ואמר שקורי קא משקר כו'. והשיב היום אם בקולו תשמעו. משמע שבהכנת בנ"י לקבל ולשמוע הארות הבאין משמים ללבות בנ"י כ"א לפי מדרגתו. בזה יצמח הגאולה בב"א:
בענין ד' לשונות של גאולה. עפ"י מ"ש בזוה"ק כי הדיבור הי' בגלות עד קבלת התורה דכ' וידבר כו' ע"ש. דיש ה' מוצאות הפה שהדיבור על ידיהן. והן הן חמשה חומשי תורה. והקול הוא פשוט וכולל הכל. רק שאר הד' מוצאות הם כלים להדיבור בלבד. ולכן בעשרה מאמרות הי' כלל כל הברואים. רק בחי' עשרת הדברות הוא הבחירה בבנ"י בפרט. שניתן להם הכח בפה לברר הנהגת הש"י בכל העולם בכח התורה. שדיבור הוא הנהגת מלכותו ית'. לכן ע"ז הי' קטטות ומריבות. דכ' ומשם יפרד כו'. וזה הי' גלות מצרים בד' לשונות הנ"ל. ולא ניתן להאריך בדברים אלו. ועיין בזוה"ק שמות בפסוק אתי מלבנון כו':
Section 16
תרמ"ז
בפסוק וגם הקמותי כו' ופרשה זו היא תשובה למאמר מרע"ה למה הרעותה כו' כי כדי לזכות לא"י צריכין מקודם לסבול גלות מצרים. ומדרגת מרע"ה הי' כולו טוב כמ"ש כי טוב הוא ולא הי' בו מתערובת טוב ורע. אבל בנ"י הי' צריכין לתקן זאת התערובות שנעשה אחר חטא הראשון וישכן מקדם לג"ע כו' להט החרב המתהפכת הוא מקום התערובות שנתהפך פעם לטוב פעם לרע וא"י לזכות לדרך עץ החיים עד שמתקנים מקודם התערובות. וזה הי' הכנת האבות לתקן העולם ולברר ארץ ישראל לבנות בהמ"ק שהוא בנין הקודש שנעשה בכח עובדי ה' לברר כבוד מלכותו בעוה"ז לכן כ' מקודם והוצאתי כו' כל הלשונות ואח"כ והבאתי אתכם אה"א כו' שהכל הי' הכנה לתיקון א"י ובנין בהמ"ק. וגם אפשר כי ע"י שמרע"ה הי' טוב בשלימות. לכן לא נכנס לא"י. שהיא רק ע"י הבירור מקודם. אכן וודאי לולי חטאו בנ"י אחר קבלת התורה. הי' ניתקן כל התערובות. והי' יכול גם מרע"ה לכנוס שם. ומרע"ה רצה שיוכלו בנ"י לכנוס בבחי' הטוב בלבד. [וכן שמעתי פ"א מפי אמו"ז ז"ל בפרשה זו כי רצה מרע"ה לבטל בחי' להט החרב המתהפכת ולא הבנתי אז כוונתו. וכמדומה שכוון לדברינו הנ"ל]. וזה ההפרש בין בחי' אל שדי שאמר לעולמו די הוא הארת כבודו ית' בצימצום ובמדה בכל מקום והוא בחי' מעשה בראשית. ובחי' מרע"ה הוא שם הוי' הי' הוה יהי' שהוא בלי גבול. והוא דרך התורה והנסים. והיא הנהגה שלמעלה מן הטבע. וכשבנ"י זוכין לזו ההנהגה. אין שום מגע נכרי שם. והיא בחי' השבת יום שכולו טוב. ולכן יחסו השבת למרע"ה כמ"ש ישמח משה במתנת חלקו. וכן כתבו ר"ת "מזמור "שיר "ליום "השבת. למשה. כי בשבת יש הארות הנשמה יתירה שהיא בחי' התורה בחי' טוב להודות. והוא בלי גבול כמ"ש במד' ויכלו ארוכה מארץ מדה. וכבר כתבנו מזה בכמה מקומות. ולכן שבת הוא זכר ליצ"מ שע"י שעברו בנ"י הנסיון הגדול בגלות מצרים. זכו את"כ לבחי' השבת. לכן הוא עדות על יצ"מ:
בענין ד' לשונות של גאולה. כי הגלות הי' בכל העולמות. ויש מקומות שאין הגלות שולט כל כך לכן נחלק לכמה לשונות. מתחת סבלות מצרים הוא הגלות בעשי' ממש. שהי' שליטת הרע מאוד. והצלתי אתכם מעבודתם הוא מקום שלפעמים יש מנוחה ולפעמים עבודה [והוא עולם היצירה]. וגאלתי אתכם שלא להיות משועבד כלל. [והוא עולם הבריאה שהרע מעט]. ולקחתי הוא עולם שאין שם שליטת סט"א. אך ע"י השעבודים שלמטה א"י לבוא למדרגה זו. נמצא עיקר הגאולה לבוא לבחי' זו. גם בהשעבוד יש כמה בחינות. א' מצד שפלות המשועבדים להיות נכנע תחת הרשעים וזהו מתחת סבלות מצרים. ב' מצד הגבהות כוחות הסט"א להיות שולטים על בנ"י. והג' מצד הגנת הבורא ית' שבשעת הגלות אין זוכין להיות להם הגנה זאת. וע"ז כ' וגאלתי אתכם להיות מתעורר הגאולה בשמים. ולקחתי הוא תכלית הגאולה שלא להיות עבדי פרעה רק עבדי הש"י:
Section 17
תרמ"ח
במדרש כי מה האדם שיבא אחר המלך כו' אשר כבר עשוהו כו' ע"ש. כי הקב"ה וב"ש הראה למרע"ה כי הגלות במצרים לא הי' במקרה אבל התגלות שם הוי' ב"ה וב"ש תלוי' בזה. כי לאבות לא נודע בשמו הגדול. והטעם כי זה השם הוא הי' הוה ויהי'. ובנ"י שנבראו לברר שמו הגדול ית' בעולם. צריכין לעבור כל המקומות. כי הם עדים. כמ"ש אתם עדי. וצריכין להעיד כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ. כמ"ש אתה הראת לדעת כו'. ולכן אחר הגאולה כתיב וידעתם כי אני ה'. וכמו שזה השם כולל מה שהי' ועתיד להיות. כן צריכין בני ישראל לברר כל המקומות. והנה כל הבריאה עלתה לפניו במחשבה קודם שנברא העולם כמ"ש אתה יצרת עולמך מקדם. והוא הציור שהוא הפנימיות והתכלית מכל הבריאה. והוא מ"ש בראשית ברא ודרשו חז"ל בשביל התורה ובשביל ישראל שנק' ראשית. היינו הפנימיות והתכלית שהם כוללין כל הפרטים וכל הדורות. וז"ש אשר כבר עשוהו. כי כבר הוכן סדר לכל התהלוכות. וכל זה היו צריכין בנ"י להוציא מכח אל הפועל. כי הכל תלוי באדם. כדכ' נעשה אדם כו'. וירדו בדגת הים כו'. כמ"ש בזוה"ק שם. שבנ"י שנק' אדם כמ"ש אדם אתם. היו צריכין לירד עד עומק התהום ואח"כ לעלות עד השמים להיות עדות שלימה. והנה הקב"ה גילה זאת לבנ"י לידע כי התגלות שמו ית' תלוי בזה העבדות. וכשנודע זה צריכין לקבל הגלות בלב שמח. אבל רוב עבודה הקשה משכח עיקר המכוון כמ"ש ולא שמעו אל משה. ולכן אמר מרע"ה הן בנ"י ל"ש. ואיך ישמעני פרעה. כי ידע מרע"ה שזה מפתח של הגאולה שצריכין בנ"י מקודם לקבל דברים אלו לעשות עבודתן לשם שמים. וכ"כ ויצום אל בנ"י ואל פרעה שהקדים הכ' בנ"י שזה הי' התחלה ושורש של הגאולה כנ"ל. ואיתא כי זה א' מעשרה ק"ו שבתורה. שהוא לימוד לידע כי מקודם צריך להיות נגאלין בנפש לשמוע דבר ה' וזה מפתח של הגאולה:
בפסוק וארא כו' וגם הקמותי כו' לתת להם כו'. שמשה רבינו ע"ה שאל למה הרעותה והי' התשובה כי כן הוא סדר שסידר השי"ת כדאיתא בזוה"ק כי מקודם הי' צריך להיות א"י תחת הכנעני ואח"כ לצאת משם. וכמו כן היו בנ"י צריכין מקודם להיות משועבדין לפרעה. אח"כ להכניסם להיות עבדי ה'. וכדאיתא במד' מסעי אמר הקב"ה יכול הייתי לברוא לכם ארץ חדשה כו' רק כח מעשיו הגיד כו'. וכמו כן יכול הי' הקב"ה לבראות בנ"י להיות נקיים כמלאכי השרת. אבל התיקון בעוה"ז צריך להיות כברייתו של עולם מעיקרא חשוכא והדר נהורא. וכ"כ והארץ היתה תהו. אח"כ יהי אור. והכל עדות על הש"י. לכן נשלחו נשמות בנ"י שהגם שיתלבשו באלה הגופות עכ"ז יזכו לגאולה ולהעלות כל אלה המקומות. וכמו שנגאלו בנ"י ממצרים ונזדככו בכור הברזל להיות כסף צרוף כמו כן נזדכך ארץ ישראל להיות נחלת ה'. וכ' ארץ מגוריהם אשר גרו כי האבות הי' תשוקתם להוציא א"י מת"י הכנעני אבל הם היו קדושים מאוד ולא היו יכולין לירד במקומות אפילים כאלו ונתקן ע"י בנ"י. והנה באמת האבות הכינו כל אלה התיקונים. רק ע"י בנ"י נגמר הכל מכח אל הפועל. וכתיב באזנינו שמענו אבותינו ספרו כו' פועל פעלת בימיהם בימי קדם כו'. וכ' רש"י ז"ל שהתנבאו על לעתיד. כי הלא בני קרח היו בשעת הנסים הללו ע"ש בתהלים סי' מ"ד. אבל יתכן לפרש כפשוטו כי אבות הראשונים סיפרו להם מה שיעשה להם הקב"ה כל אלה הנסים. וכבר הכין הקב"ה הכל בימי האבות. וז"ש פועל פעלת כו'. וז"ש במד' אשר כבר עשוהו. ואל תתמה על זה שהרי החכמים מגידין מה שיעשה לנו הקב"ה בימות המשיח. מכ"ש שהאבות והשבטים גילו לבנ"י מה שיעשה הקב"ה להם בגאולת מצרים וכניסתם לא"י. וכמו שצריכין אנחנו לספר מה שעשה עמנו הקב"ה מאז. כן דורות הראשונים סיפרו על לעתיד. וכבר כתבנו במ"א כי משה רבינו ע"ה אמר למה הרעותה כי ראה שאותו הדור א"צ לסבול כל כך בעצמותם. אבל הי' הכנה לדורות שאח"כ. כדאיתא ד' לשונות של גאולה רמז לד' גאולות שלדורות. ולכן נאמר להם זו הפרשה הגם שלא שמעו כו'. רק שהי' דיבורים השייכים לדורות שאחריהם. והש"י השיבו כי מה שהוא רואה שבנ"י שבאותו הדור מוכנים לגאולה. גם זה אין מכחם רק בכח האבות. וכמו שהאבות הכינו להם. כך צריכין הם להכין על דורות שאחריהם. והכל בנין אחד שהכין הש"י סדר כל הדורות כמ"ש אשר כבר עשוהו:
Section 18
תרמ"ט
בפסוק וארא כו' ושמי ה' לא נודעתי כו'. ובמד' חבל על דאבדין כו'. הענין הוא כי כל מה שברא הקב"ה בעולמו לכבודו ברא וע"ז נבראו בנ"י לברר כבוד מלכותו ית' בעולם. אכן הרשעים וחומריות עוה"ז מסתיר הקדושה ולכן הוצרכו בנ"י שיעשה לנו הקב"ה נסים לשנות הטבע. אכן האבות הקדושים הי' כחם יפה לברר כבוד מלכותו ית' בעולם בלי נסים וגברו על כל הטבע. כמ"ש במשנה עשרה נסיונות נתנסה אאע"ה כו' ועשרה נסים נעשו לאבותינו. ושניהם ענין א' כי ע"י שאאע"ה בכחו גבר כל מיני הסתרות של הטבע שנחלקו בעשר. לכן עשה הקב"ה לאבותינו עשרה נסים כשהוצרכו לשינוי הטבע. וב' אלו הדרכים נמצאו בבנ"י מה שזרעו האבות בהם כח האמונה כמ"ש מאמינים בני מאמינים שהאמונה נטבע בבנ"י מכח האבות. ועיקר המדרגה המיוחדת לבנ"י היא הנהגת התורה ע"י מרע"ה שהוא התגלות הנסים להיות מתנהגין בפרהסיא שלא כדרך הטבע. ועתה בגלות ניכר שבחן של בנ"י בכח האמונה. וז"ש שחורה אני במעשי ונאוה אני במעשה אבות. פי' באמונה שנמצא בבנ"י בכח האבות. ואלו ב' הדרכים הם מה שדרשו חז"ל בראשית בשביל התורה שנק' ראשית דרכו ובשביל ישראל שנק' ראשית תבואתו. ויש לדקדק למה נתכנו בנ"י בשם ראשית בכאן. ולא הי' יכול לכתוב בשביל ישראל. ותו וכי בעבור בנ"י נבראו כל האומות. אך הענין הוא זה הכח שהוצרכו בנ"י להוציא אל הפועל ולעמוד נגד כל הרשעים וכל הקליפות המסתירין האמת. ולברר כח מלכותו ית' להחזיר כל דבר לשורש האחדות הראשית. בעבור זה נברא העולם בעבור שנקראו ראשית כנ"ל. וזה ראשית תבואתו כי בנ"י הם שלוחים הנאמנין בשליחותם להוציא התבואה. והמכוון שזרע הש"י בעולם. וכמו כן בשביל התורה שנקרא ראשית דרכו כי עיקר התורה נעלמה מעיני כל חי והיא למעלה מכל העולמות. אבל בשביל זה נברא העולם להודיע כח התורה שיכולה להאיר עד סוף כל עולמות השפלים. וז"ש בראשית ברא כו' השמים כו' הארץ. לברר ב' אלו. והנה מרע"ה הוריד התורה מן השמים לארץ. והאבות הקדושים העלו הארץ לשמים. והם ב' כחות הנ"ל שהם עדות על הש"י בשמים וארץ שכולם אחדות אחד. והם שני מתנות שנתן לנו השי"ת התורה וא"י וז"ש וגם הקמותי כו' לתת להם כו' ארץ מגוריהם. כי באמת האבות הן המרכבה והם רוחניות ממש בלי גשמיות. ונשתלחו להיות גרים בעוה"ז כדי להגביה עוה"ז השפל:
Section 19
תר"נ
כבר כתבנו במ"א כי הוצרך להיות תיקון במעשה אבות מקודם ועי"ז נעשו בנ"י כלים לקבל התורה שהוא דרך המיוחד להנהגת משה רבינו ע"ה. כי לא לחנם בחר הש"י בבנ"י רק שהאבות נטעו בתוכנו דרך אמונה. וכ' שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך. בורך הוא שורש כנס"י מכח האבות. ובארך הוא התורה. ושלשה עמודים אלו שכ' בזוה"ק קוב"ה ואורייתא וישראל כולא חד. וע"ז כ' וזכור את בוראך רמזו רז"ל בורך בארך בוראך. בורך הוא מקור נפשות בנ"י בחי' אבות מדרגה ראשונה בחי' נפש לכן הרמז בורך כי הנפש חופף גם בקבר. בארך הוא התורה בחי' רוח ממללא. בוראך זה הקב"ה וב"ש. וג' אלו מדרגות הם בחי' ג' רגלים. פסח יצ"מ בנפשות שצריך גאולה וביצ"מ נבררו להיות עם ה'. והוציאו מכח אל הפועל שלימות נפשותיהם. וזהו זמן חירותינו. שבועות יום מתן תורה. ואח"כ סוכות הוא בחי' משכן ובהמ"ק שהשרה הקב"ה שכינתו בתוכנו. ועל אלי הג' כ' הבו לה' בני אלים. כח כנס"י מאבות. הבו כו' כבוד ועוז התורה. כבוד שמו הוא הש"י בעצמו. כדכ' חלק ה' עמו והיא נשמת אלקי ממעל. לכן צריך כל איש ישראל להתחזק להכניס עצמו בכללות בנ"י ולידע כי אנחנו מוכנים למדרגות גבוהות ורמות אלו. ומתוך התשוקה הגדולה נזכה לגאולה. ולכן צוה הש"י לומר להם כל אלה הדברים ולקחתי אתכם כו' והייתי לכם כו'. הגם דכ' ולא שמעו. מ"מ הי' להם רוב תשוקה להיות מוכנים לאלה המעשים. ממשמע שנא' ולא שמעו מקוצר רוח כו' נראה שהיו משתוקקים מאוד לקבל הדברים ולא יכלו מתוך הגלות. מכ"ש אנחנו שכבר יש לנו התורה ומצות. וכבר הי' לנו כל אלה המדרגות בפועל ממש. על אחת כמה וכמה שיש לנו להשתוקק ולצפות להש"י אשר ישוב ויקבץ נדחינו. ועתה יש לנו זמנים שהקדושה מאיר לנו. ומאחר דכ' ולא שמעו מקוצר כו'. א"כ בשבת קודש שיש בו נשמה יתירה ויום מנוחה. והוא היפוך מקוצר רוח ועבודה קשה. לכן כ' היום אם בקולו תשמעו על שבת קודש כמ"ש בירושלמי:
והנה מרע"ה אמר למה הרעותה לעם הזה. והש"י השיבו פרשה זו וארא כו' וגם הקמותי כו'. והענין הוא כמ"ש חז"ל לא הי' צריך התורה להתחיל אלא מהחדש הזה לכם רק משום כח מעשיו כו' לתת להם נ"ג. וזה עצמו הי' קושית משה רבינו ע"ה כי בוודאי התורה שמיוחד לבנ"י מצד עצמותם. הי' צריך להתחיל מהחדש הזה. אכן ע"י חטא הקדום ונתערב טו"ר בעולם הי' צריך להיות מקודם התקונים של האבות והוא תיקון עולם הטבע שנתערב בה פסולת. וז"ש למה הרעותה לעם הזה. כי בנ"י הם בעצם מבוררים ואין בהם פסולת והוא בחי' זה. אכן הש"י רצה לזכות את בנ"י שיהי' על ידיהם תיקון בכל הבריאה כמ"ש ז"ל מביאין מתוקנת לתוך המקולקלת. ובאו האבות אחר אדם הראשון לתקן מה שנתקלקל. ובנ"י שצריכין לתקן זאת מוכרחין להיות להם פסולת מצד מה כדי שיוכלו לתקן. וז"ש לתת להם נחלת גוים שאין זאת מצדם. וז"ש עתה תראה דרשו חז"ל ולא במלחמות ל"א מלכים. ואין זה עונש בלבד למשה רבינו ע"ה. רק שהראה לו שע"י שא"י לסבול שום פסולת. א"א לו להכניסם לא"י לתת להם נחלת גוים. רק ע"י הגלות יבררו הכל. וזה ענין כל הפרשה וגם הקמותי כו' לתת להם כו'. וז"ש לכן אמור כו' שנשבע הקב"ה ע"י שנכנסו לזה הגלות ירידה שצורך עלי'. יהיו מובטחים כי יתקנו כל אלה המקומות. ובנ"י יש להם ב' המדרגות מצד פנימיותם מיוחדים לבחי' התורה ומרע"ה. ומצד חיצון יש להם חלק בעוה"ז שיתקנו התערובות. וב' אלו הם הנהגתו ית' את העולם באל שדי. ובשם הוי' ב"ה וב"ש שהוא הנהגה עליונה. וכ' אתה עשית כו' השמים כו' ואתה מחי' את כולם. פרשנו שהם ב' בחי' הנ"ל. ובחי' ואתה מחי' הוא דרך התורה. עץ החיים. והוא מה שמנהיג הקב"ה בכל עת העולם. לבד מה שבראו להיות טבע קיים. והנהגה זו מתגלה לכל א' לפי דרכו. כדאיתא ברמב"ן ושאר ספרים שהקב"ה מנהיג את הצדיקים בהשגחה מיוחדת. מכ"ש לכלל ישראל. והוא בחי' ואתה מחי' כנ"ל. וזאת נתברר ביצ"מ באותות ומופתים שעשה הקב"ה בשינוי הטבע. וז"ש השם חלקנו בחיים ולא נתן למוט רגלינו. רגלינו הוא דרגא תחתונה הנ"ל שיש לבנ"י בעוה"ז עולם הטבעי. אעפ"כ כ' ישרים דרכי ה' פושעים יכשלו בעולם הטבע וצדיקים ילכו בה לכן אע"פ שאנחנו בגלות הש"י שם חלקנו בחיים ולא נכשל ולא נכלם לעולם ועד:
Section 20
תרנ"א
ענין הפרש האבות לבחי' משה רבינו ע"ה. שהוריד תורה מן השמים. והאבות נעשו מרכבה לשכינה והוא התיקון בארץ. וזה נצרך מקודם כמ"ש ד"א קדמה לתורה. והוא בחי' א"י מקום מקודש. מוכן להשראת השכינה. ולכן מזכירין בתפילה אלקי אברהם יצחק ויעקב כו'. שיכולין לקבל אלקות בכח האבות. וזה עיקר הגאולה בגוף שהוא מורכב מד' יסודות. וזה ד' לשונות של גאולה כי יש לד' יסודות שרשים גדולים מאותיות השם ית' כידוע. ובכח ג' אבות ודהע"ה יכולין לברר הד' יסודות. וכשנתבררו זוכין להשראת השכינה:
Section 21
תרנ"ב
איתא בשם שדי שאמר לעולמו די. והוא בחי' הצימצום והקטנות שכן הי' הנהגתו ית' את העולם קודם קבלת התורה דכ' שמש ומגן ה"א. ולכן בכל הארה היורדת מן השמים נותן הקב"ה גם הכלי להיות ראוי לקבל. וכן באותות שנתן לנו הקב"ה. מילה הוא ג"כ שם הנ"ל מלבר. והארת שם הוי' מבפנים. וכמו כן במזוזה שם הוי' מלגאו ש"ש מלבר. וכ"כ בתפילין. וזה בחי' שדים והנקה. שלכן נק' דדים ע"ש שיש בשדים נקב קטן שלא יזיק רוב החלב אל התינוק. וכמו כן בנמשל. אבל בקבלת התורה התחיל בחי' גדלות כמ"ש ומי גוי גדול כו'. וכ"כ אתה החלות להראות א"ע כו' גדלך כו'. שהתחיל בחי' הגדלות. ובמדרש ביצחק ויגדל הילד ויגמל שנגמל מיצה"ר שבחי' הקטנות הוא כמו הנקה. וכשנעשה גדול נקרא גמולי מחלב עתיקי משדים. וכמו שהוא בפרט האדם. כמו כן בכלל העולם הי' מתחילה התגלות אלקותו ית' בבחי' הצימצום. ואח"כ נגלה לבנ"י הפנימיות. והנה שבת כולל ג"כ ב' בחי' הנ"ל והם בחי' זכור ושמור. ונראה לבאר ההפרש בין שם שדי לשבת. כי שדי הוא השפע המצומצם בי"ד עתים. וז"ש לעולמו די שיהי' בבחי' זמן ועת לכל חפץ בהתלבשות הטבע. אך שבת השפע מיוחד לכנ"י. וזה ש' בת. וזה רמזו חז"ל באמרם שבת א"צ תפילין שהם עצמם אות. כי ע"י התפילין יוכל להתגלות הפנימיות שבאדם. ובשבת מתגלה בכח האדם בעצמו. וזה ניתן רק לבנ"י. וזה רמזו חז"ל במאמר אמרה שבת לכל יש בן זוג שהוא בחי' כלי הצימצום. והי' התשובה כנס"י יהי' בן זוגך כנ"ל:
בענין ד' לשונות של גאולה. פרשנו כי יש ה' מוצאות הפה. ומול זה יש חמשה חומשי תורה. וכמו שנחלקו ה' ספרים לשבעה כמ"ש חז"ל ויהי בנסוע ס' בפ"ע. כמו כן שינים ושפתים כפולין והם שבעה. ועמ"ש בפ' במדבר כי הג' ספרים ראשונים בחי' האבות וב' אחרונים משה ואהרן ע"ש. ובאמת החיך היא מדרגה גבוה ושם יש אחדות גמור. והוא בן חורין שא"צ גאולה. לכן התחיל הגלות ביצחק ס' שמות. והגם כי עיקר הבירור הוא בחי' שינים ושפתים. לכן מבקשין א' שפתי תפתח. וכן אמר משה רבינו ואני ערל שפתים קודם הגאולה. לכן היו משה ואהרן מיוחדים לגאולה לברר הדיבור בשלימות שב' בחי' הנ"ל הם תכלית הדיבור. והם ב' ספרים במדבר דברים. אבל האבות היו בני חורין. אך ביצחק ויעקב הי' תחילת הגלות כדי לסייע לבנ"י. כמ"ש גר יהי' זרעך. ולכן נצרך ד' לשונות של גאולה מבחי' גרון ואילך. ועיין בזוה"ק שמות בפי' אתי מלבנון. ותמצא ג"כ לשון רבים בשינים ושפתים ע"ש. והנה הדיבור נגמר אחר ימי הנקה. אז נגמרין השינים ומוצא השפתים בשלימות. וכמו כן היו צריכין בנ"י להיתקן מקודם להיות כלים לקבל התורה. כענין שא' חז"ל משתינוק מתחיל לדבר. אביו מלמדו תורה. וע"י שני שדיך בחי' משה ואהרן נגאלו בנ"י ונעשו כלים לקבל התורה כנ"ל:
Section 22
תרנ"ג
במדרש כי ידבר אליכם פרעה כו' מגיד מראשית כו' עצתי תקום כו' עד שמא פלינקרא יש למעלה כו' חפצי אעשה שחפץ להצדיק בריותיו כו'. דכ' רבות מחשבות ב"א ועצת ה' היא תקום. כי כל העובר על האדם בפרט וכן בכלל הבריאה הכל מסובב מאתו ית' אשר הכין הכל בחכמתו ורצונו ית'. ורצה הקב"ה לזכות את בנ"י ונתן לנו תורה ומצות שהם עצות איך לתקן כל המכשולות המתרגשות לבוא. ועצת ה' היא תקום. הוא פועל יוצא שבשמירת מצותיו ית' יכולין להעלות ולתקן כל אלה המחשבות רבות. וכמו כן עצתי תקום. וז"ש במד' שהראה הקב"ה למשה מה שיחטאו בנ"י בסוף הדורות ונתן לו עצה שיכתוב את השירה. וכמו כן בגלות מצרים שהכל הי' סיבה מאתו והכין הישועה לבנ"י. חפצי אעשה היא באמצעיות בנ"י לתקן העשי' גשמיות. להמשיך רצונו ית' גם בכל מעשה גשמיות. והכל בעזרתו ית"ש שחפץ להצדיקנו. ודו"ק:
בענין המטה יהי לתנין ובמד' שהוקשו המלכות לנחש ע"ש. ובפ' שמות השליכהו ארצה כו' וינס משה כו' אחוז בזנבו כו'. הענין הוא כי הגלות בא לברר התערובות טו"ר שנעשה ע"י החטא מעה"ד טו"ר דכ' ויגרש כו' האדם כו' להט החרב המתהפכת כו'. והוא עצמו ענין היפוך הנחש למטה ומטה לנחש. כי רצונו ית"ש הי' להיות דביקות האדם בעץ החיים. דרך התורה. ההנהגה פנימיות. ולולי החטא לא הי' כל הטבע מעכב את האדם. כמ"ש אני אמרתי אלקים אתם. וע"י החטא בעה"ד הי' העונש שלא יוכל להתקרב אל עה"ח עד שיתקן זה הדרך הטבע כמ"ש ז"ל בפסוק לשמור את דרך עה"ח. מכאן שד"א קדמה לתורה. ופרשנו כי זה נעשה אחר החטא ע"ש. ולכן הוכרחו בנ"י להיות במצרים קודם שזכו לקבל התורה והוא לתקן דרך הטבע. ובכח איש ישראל לבטל הטבע. ואז נעשה מנחש מטה. כי מטה הוא סוף הנהגתו ית' ומשם יפרד להתלבש בגשמיות ובטבע. ושם הס"א מתגבר להיות נחש. ומזה מושכין כל המלכיות שבעוה"ז. ופרעה נק' התנין הגדול. וכל זה הוא בסיבות הסתלקות הקדושה כמ"ש השליכהו ארצה כו'. אבל כשאמר לו הקב"ה שלח ידך הוא כוחו של משה שר התורה. אחוז בזנבו. מיד נהפך מנחש למטה ונעשה כל הטבע כפוף אל הפנימיות והס"א בורחת. ולהיפוך כ' וינס משה מפניו כענין גולל אור מפני חשך כו'. כשמתתקף הס"א הקדושה מסתלקת. לכן רמזו חז"ל כי המטה נברא בע"ש בה"ש. שאז ס"א עורקת. וכחו של משה שליט בעולם ומתגלה ההנהגה פנימיות. ולכן נמסר השבת לבנ"י לבטל כל המלאכות. ולהיות נמשך אחר ההנהגה פנימיות והוא בחי' עץ החיים. ובימי המעשה מכ"ש בגלות הוא בחי' השליכהו ארצה כו'. ואז שליט להט החרב המתהפך מטוב לרע ומרע לטוב. [ולכן רמזו כשאדם עומד בתפילה ואז יש עליות העולמות. ואין הנחש שולט ונעשה מטה. ולכן המלך שואל לא ישיבנו. נחש כרוך לא יפסיק כו']:
Section 23
תרנ"ד
בפסוק והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים. ואא"ז ז"ל פי' שלא יוכלו לסבול תועבת מצרים כו'. וזהו באמת תכלית הגאולה שרצה הקב"ה שיצאו בנ"י מכור הברזל ממצרים ושיעלו כל הנצוצות קדושות הנמצא שם. והסיגים וסט"א שיש במצרים לא יתדבקו בהם. כי כן צריך להיות איש ישראל שאין הרע יכול להתדבק בו. ובזה מוכנים הם לארץ ישראל דכ' ולא תקיא אתכם הארץ כו' כי א"י אינה יכולה לסבול כל תועבה כמ"ש רש"י שם. וכמו כן נפש ישראל א"י לסבול. ובנ"י הם עצמם המבררים כמ"ש מצרף לכסף כו' ואיש לפי מהללו. כי בנ"י מבררים אותיות התורה. והארת התורה הנמצא בכל מקום. והפסולת משליכים. כדאיתא בזוה"ק שבנ"י נמשלו ללב שאינו מקבל פסולת וגשמיות רק חלק הנקי ומבורר מפסולת. כי באמת יצירת האדם הכל רומז אל הפנימיות. כמו שאדם אוכל הכל. והפסולת נדחה. וחיות המזון נשאר באדם ונהפך להיות כלול בנפש האדם. כן צריך להיות בפנימיות שכל הדברים יסבבו אל האדם והיא מעלה בנפשו ומברר החלק קדושה להתדבק בו. והפסולת יהי' נדחה. והכל בכח התורה ובעזר הבורא ית"ש כמ"ש וידעתם כי אני ה' המוציא כו' מתחת סבלות מצרים ואחז"ל אם אין דעת הבדלה מנין ודו"ק:
בפסוק הן בנ"י לא שמעו כו' ואני ערל שפתים ואמרו חז"ל כי הוא א' מעשרה ק"ו שבתורה. דהנה איתא בזוה"ק ואני ערל שפתים כי הדיבור הי' בגלות ע"ש. פי' כמו שיש ערלה בפתח המילה שהוא ברית המעור שזכה אברהם אע"ה שיוסר הערלה ויתגלה לו ברית המילה. כן בברית הלשון שהוא פתח הדיבור בתורה יש ערלה כי ב' בריתות אלו הם פתיחות הפנימיות. כי כל האברים סתומים. זולת ב' אלו. וכל מקום שיש פתיחות פנימיות. יש ערלה והסתר. שלא כל הרוצה ליטול השם יבא ויטול. וכמו כן בכלל הוצרכו בנ"י לעבור כל מה שעבר עליהם במצרים לזכות להסיר ערלת הפה לזכות לברית הלשון והתורה. ולא עוד אלא שבכל יום צריכים להסתייע בזכירת יצ"מ כדי לזכות לפתיחות הפה. וזה סמיכות גאולה לתפילה. גאל ישראל ה' שפתי תפתח. ואלו הם ב' האותות שיש בכל איש ישראל. מילה ושבת ותפילין. ששבת ותפילין ב' אלו הם זכר ליצ"מ וזוכין על ידיהם לתורה שהוא ברית הלשון. ובאמת כך הוא המדה סור מרע מקודם להיות זך מפסולת. אח"כ יפתח כח הפה בתורה. וכמו שהי' מקודם גלות מצרים שיזכו לתורה כמ"ש בהוציאך כו' תעבדון את האלקים וכן הוא לעולם. אכן משה רבינו ע"ה לימד זכות שיתן הקב"ה במתנה קצת פתחון פה בתורה לזכות עי"ז אל הגאולה. וכן הוא לעולם כמאמרם ז"ל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות. הרי שאפי' לא זכה לגאולה עדיין. מ"מ ע"י הרצון והתשוקה לקבל עול תורה. זוכה שיוכל לצאת לחירות להיות באמת מוכן אל התורה. וזהו הלימוד והק"ו שהוציא משה רבינו ע"ה מלבו כי הן בנ"י לא שמעו כו' שא"א להעביר הפסולת בלי שיוקדם איזה הארה מן התורה. הגם שאיננה עדיין בשלימות. וכענין שאמרו חז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה אפי' שלא לשמה. פי' כשעדיין אינו מזוכך מפסולת שמתוך של"ש יבא לשמה:
Section 24
תרנ"ו
בענין שם אל שדי אמרו חז"ל שאמר לעולמו די. פי' אל שדי אלקות שהוא במדה. כמו שאמרו חז"ל כי האבות הי' לכל א' מדה ידועה. והיא המשכות אלקות. כמ"ש לך ה' הגדולה והגבורה. ובחי' שם הוי' שנודע למרע"ה הוא התורה. והוא מים שא"ל סוף כדכ' לכל תכלה ראיתי קץ. ואמרו במד' לכל יש סקוסים לבד התורה. דכ' ארוכה מארץ מדה. והמדות הם נחלים וכלים שמקבלים אור תורה. אבל עצם התורה היא שמותיו של הקב"ה. אורייתא וקוב"ה חד. ולכן התורה היא חירות וגאולה כמ"ש ז"ל אין לך ב"ח אלא העוסק בתורה. כי עיקר הגלות מה שחיות אלקות הוא בהסתר. וא"י להתגלות מתוך הטבע. והאבות נזדככו גם קודם קבלת התורה. ורק מצות המילה שניתן להם והסרת הערלה כמ"ש וגם הקמותי את בריתי. ובכח מצוה זו תיקנו המדות להיות כלים והכנה לקבלת התורה אח"כ. כמ"ש התקן עצמך ללמוד תורה. הוא התיקון בגוף להיות כלי מוכן לתורה. וכמו שהוא בפרט כן בכלל בנ"י הוצרכו מקודם לתקן בחי' המדות וכלים כנ"ל. ואיתא כי שבת הוא בחי' משה כמ"ש ישמח משה במתנת חלקו ובו נתנה תורה. וזה ההפרש שכל הנביאים נתנבאו באספקלריא שאינה מאירה כה אמר ה'. ומרע"ה זה הדבר אספקלרי' המאירה. ופי' אספקלריא שאינה מאירה. הארה שצריכה להתברר מתוך החשך כמ"ש ויהי ערב ויהי בקר. כי אור שמתחדש בכל יום הוא כפי בירור שמבררין. כמ"ש ברישא חשוכא והדר נהורא. והוא תלוי בעבודת האדם. ושבת הוא מתנה טובה ונשמה יתירה הבאה מעולם העליון. ואיתא כי אספקלריא מאירה היא כמו חלון שיכולין להסתכל בו מה שבפנים ע"י זכוכית. ושאינה מאירה היא. מראה. שמחפין בעבר השני ובו מסתכלין לראות את עצמו. והוא בחי' הנ"ל שימי המעשה הוא לתקן את עצמו ולמצוא אור הגנוז בו. ושבת תוספות אור חדש מלמעלה. וקודם גאולת מצרים לא הי' יכול להיות התגלות התורה. לכן גם מרע"ה לא התנבא בזה הדבר. רק בכה אמר ה' עד אחר יצ"מ. ולכן אמר ערל שפתים כי הרגיש בעצמו שאין הדיבור שלו בשלימות שהי' מוכן לנבואת זה הדבר:
Section 25
תרנ"ח
בד' לשונות של גאולה. כי האדם כלול מד' יסודות ארמ"ע ויש להם פנימיות. וצריכין גאולה מן הגשמיות ועיקר הוא הרוח שהוא בחי' קול ודיבור. רוח ממללא. ואש מים הוא דחילו ורחימו שהם במחשבה. ועפר הוא במעשה. וכן ד' ציצית וד' פרשיות בתפילין הם החירות וגאולה דיצ"מ לד' יסודות לכן כ' בהם יציאת מצרים בפרשיות דציצית ותפילין:
Section 26
תרנ"ט
בפסוק הן בנ"י לא שמעו כו' ואני ערל שפתים. פרשנו כבר כי ע"י שבנ"י לא שמעו לכן הוא ערל שפתים. כי הנביא מתנבא בכח שמיעת בנ"י כדכ' נביא מקרבך כו' והנה כ' שמעה עמי ואדברה ואחז"ל אין מעידין אלא בשומע וזה הי' עיכוב עשרת הדיברות. והי' הדיבור בגלות כל זמן שלא הוכנו המקבלים לשמוע דבר ה'. ובמד' ולא שמעו אל משה שהי' קשה להם לפרוש מע"ז. כמ"ש איש שקוצי עיניו לא השליכו. ואין הפי' דוקא עבודה זרה ממש. רק עבודה שהיא זרה להם כי השמיעה צריך להיות פנוי מכל דבר כמ"ש שמעי בת כו' והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך. וזה עיקר הגלות גם עתה מה שא"י להתפנות ולשכוח הבלי עולם להיות הלב פנוי לשמוע דבר ה' בלי מחשבה זרה כמ"ש ול"ת אחרי לבבכם כו'. וז"ש איש שקוצי עיניו לא השליכו. ולכן בגלולי מצרים הלכו. כי אם היו מוכנים לשמוע דבר ה' היו נגאלים מיד. והנה עתה שכבר ניתנה התורה לבנ"י. וכ' קול גדול ולא יסף. לא פסק. ואומרים בכל יום שמע ישראל ה' אלקינו כו'. והוא המאמר אנכי ה"א. אשר לא פסק. אבל צריכין להכין עצמו לשמוע פרשת ק"ש בלי מחשבה זרה. ולכן מקדימין יצ"מ לק"ש. שע"י גאולת מצרים יכולין להיפנות ממ"ז להיות מוכן לשמוע דבר ה'. וכמ"ש ולא שמעו כו' מקוצר רוח ומעבודה קשה שהוא שליטת הגוף על הנשמה ורוח. ובשבת היפוך מזה שיורד נשמה יתירה וכל איש ישראל פונה עצמו עכ"פ מל"ט מלאכות. לכן הוא זמן שיכולין לשמוע דבר ה':
Section 27
תרס"א
וארא כו' ושמי ה' לא נודעתי כו' וכן כתיב אחר כל ד' לשונות של גאולה וידעתם כי אני ה' שזה תכלית כל הגאולה. ושע"ז הוצרכו להיות ד' מאות שנה במצרים לזכות לבחי' הדעת. והוא התורה. וכ' ה' יתן חכמה מפיו דעת ואיתא במד' תשא גדולה החכמה. ודעת גדולה [ממנה כו'] למי שהוא אוהב נותן לו פרוסה מתוך פיו ע"ש. כי ראי' היא בחכמה ויכולין לראות גם מרחוק כדכ' מרחוק ה' נראה לי. אבל הדעת הוא דביקות וידיעה בעצם הנפש. ובנ"י הם עדים על הש"י כדכ' אתם עדי וכ' בעד או ראה או ידע. שיש עדות בראי' ובידיעה. ובאמת כל פעל ה' למענהו לעדותו כמ"ש במדרשות. א"כ כל העולם ומלואו עדים על הקב"ה ואפי' חכמי האומות בע"כ מעידין על הבורא. שהחכם בטבעיות ג"כ רואה נפלאות הבורא ית"ש. אבל לבנ"י כ' אתה הראת לדעת שהם עדים בראי' ובידיעה. וזכו לזה ביצ"מ וקבלת התורה כמ"ש ע"ז ישקני מנשיקות פיהו. ובחי' זו מתגלה בש"ק כמ"ש לדעת כי אני ה' מקדישכם. ולכן כ' וזכרת כי עבד היית כו'. ע"כ צוך כו' לעשות כו' יום השבת. שהוא עדות וזכר ליצ"מ. שקודם גאולת מצרים לא הי' אפשר לבוא לזה הדעת והעדות. ובאמת הוא שאז"ל מתנה טובה יש לי בבית גנזי שהוא גנוז ונסתר. ולכן א"א להיות בו בחי' ראי' רק ידיעה כמ"ש בזוה"ק ההפרש בין וארא בין נודעתי ע"ש. וזה הדעת נטע הקב"ה בכל נפש מישראל. רק שצריכין גאולה לצאת מכח אל הפועל ושבת זכר ליצ"מ שנגלה זה הדעת בכח הנשמה יתירה:
Section 28
תרס"ב
במדרש ראה נתתיך אלקים לפרעה. הה"ד מי זה מלך הכבוד כו' שחלק מכבודו ליראיו וקרא למשה בשמו ע"ש. ופרעה עשה עצמו אלוה אמר הקב"ה יראה זה ויאמר זה אלוה ע"ש. כי הקב"ה מלך מלכי המלכים ב"ה וב"ש ומנהיג כל העולמות. אבל הנהגת עוה"ז בדרך הטבע וזה מושל על זה ויש שרים ממונים על כל אומה ועל כל מיני נבראים. אבל מי שזוכה להיות עבד ה' בעצם זוכה שיגלה הקב"ה עליו כבוד מלכותו ביחוד. זה עיקר הכבוד שלא להיות עבד ח) רק למלך מלכי המלכים. וישראל זכו לזה במתן תורה. אנכי ה"א. עליך יחדתי אלקותי ביחוד. וכמו אותו הרשע פרעה לפי שפרק ממנו עול מלכות שמים לגמרי ואמר אני אלוה. ירד עוד ביותר להיות משה אלקים לפרעה. מכ"ש מדה טובה מרובה מי שמקבל עליו בכל יום מלכות שמים. ורוצה להיות משועבד תמיד תחת עול מ"ש. מסירין ממנו כל אלה המדרגות וזוכה לחסות תחת כנפי שכינת מלכותו ית"ש. וכדאיתא במשנה המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול ד"א. פי' שיוצא מהנהגת הטבע ולכן אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה שע"י התורה זוכין להיות נמסר תחת מלכותו ית"ש ביחוד. ולכן אין כבוד אלא תורה. ושלמה המלך קרא הארון מלך הכבוד. וכ"כ בי מלכים ימלוכו כי עבד מלך מלך:
איתא במד' וחנפי לב ישימו אף. הרשעים מאחר שהקב"ה מצפה שיעשו תשובה ואין עושין אפי' באים לשוב באחרונה נוטל את לבם. לא ישועו כי אסרם כו'. ויש ללמוד מזה ק"ו מה מדת פורעניות מעוטה. וידו פתוחה לקבל שבים. מ"מ ברוב פשעם נועל מהם דרכי תשובה. מכ"ש מדה טובה מרובה. הצדיקים שעושין תשובה בכל עת. אפי' על עבירות קלות ושגגות. אפי' נזדמן להם עבירות שאין התשובה בלבד מכפרת. אעפ"כ הקב"ה פותח להם שערי תשובה. וע"ז נאמר פותח שער לדופקי בתשובה. כי שערי תשובה לעולם פתוחים. רק אפי' אותן העבירות שאין תשובה מועלת להם כדאיתא בזוה"ק דלא חמאין אפי שכינתא. אעפ"כ הקב"ה פותח שערים חדשים לדופקי בתשובה. ונראה דביצ"מ הי' צריכין ב' אלה הבחי'. כי פרעה מרוב המכות הי' רוצה לשוב. ובבנ"י הי' נמצאים עונות שצריכים תיקון מה שאין שערי תשובה פתוחין להם. והקב"ה עשה בב' הבחי' לפנים משורת הדין. להפרע מן הרשעים. וליתן שכר טוב לצדיקים:
Section 29
תרס"ג
וידבר אלקים כו'. ויאמר אני ה'. כבר כ' במ"א כמו שבריאת העולם בתחילה עלה במחשבה לבראותו במדה"ד וראה שאין מתקיים. שיתף עמו מדה"ר כמו כן בגאולת מצרים. והנה מתחילת השליחות שאל מרע"ה וכי אוציא באיזה זכות והשיב לו הש"י בהוציאך כו' תעבדון בזכות קבלת התורה בלבד. ואם הי' נמשכין אחר מדרגת מרע"ה שהוא עצם התורה. הי' גאולה שלימה במדה"ד כמ"ש וידבר אלקים כו' אנכי ה"א אשר הוצאתיך. אבל כשלא נמשכו אחר מדרגה זו שיתף הקב"ה זכות אבות כמ"ש וארא כו' וגם הקמותי כו' בריתי אתם כו'. שהרי כ' ולא שמעו אל משה. ולא לחנם אמר מרע"ה והן לא יאמינו. ולא ישמעו בקולי. ואיתא בגמ' שהקב"ה השיב לו בנ"י מאמינים בני מאמינים ואתה אין סופך להאמין דכ' יען לא האמנתם כו'. פי' בנ"י יש בכחם מושרש האמונה בכח האבות. ואפי' שבגלות אין יכולין להוציא מכח אל הפועל זו האמונה. אבל הם בני מאמינים. ובאמת כמו שצריכין להאמין בהקב"ה אף שאין יכולין להבין הנהגה הנעלמת של הקב"ה. כמו כן צריכין להאמין בבנ"י אפי' שנראין כעורין ושחורין כמ"ש שחורה אני ונאוה. ולכן התרעם עליו הקב"ה שהי' לו להאמין בבנ"י. וגם במאמר יען לא האמנתם כו' להקדישני לעיני בנ"י. הי' ג"כ רק חסרון אמונה בבנ"י שסבור שלא יוכלו לקבל זו ההנהגה שנצטוה ודברתם אל הסלע. לפי שהמרו את רוחו. אבל הי' צריך להאמין שהחטא רק במקרה בבנ"י. וכן גם עתה אע"פ שלא שמעו אל משה מ"מ הדיבור נכנס בהם בכח שצירף הקב"ה מעשה אבות וצירף אהרן שיקבל ממשה. והם יקבלו מן אהרן. וגם צירף ראשי בית אבותם כמ"ש במד'. וע"ז נאמר קול דודי כו' זה בא מדלג על ההרים. שהקול בא לבנ"י בכח ההרים והגבעות שהכין להם הקב"ה ברחמיו עצות שיוכלו לקבל הדברים:
Section 30
תרס"ד
בד' לשונות של גאולה. כי האדם יש בו מד' יסודות ארמ"ע. ואיתא בזוה"ק שמות על פסוק מארבע רוחות באי הרוח שגם הרוח יש בו מד' יסודות רוחניים ע"ש. כי הקב"ה צר צורת הגוף בדמיון הנפש כמ"ש חז"ל אין צייר כאלקינו. ולכן יש ד' גאולות שצריך הנפש להיות נגאל מד' יסודות הגוף הגשמיי. וזה עיקר הגאולה שיתמשכו יסודות הגוף אחר יסודות הנפש. ולכן יש ד' בחינות עיקריות בעבודת הבורא יראה אהבה תורה ומצות כמ"ש בזוה"ק בכמה מקומות מול ד' אותיות ה'. יראה בחי' אש. אהבה מים. תורה רוח. מצות תיקון הגוף בבחי' עפר שהיא בחי' תחתונה מכולם. ובפרטות יותר כמו שיש תרי"ג איברים וגידים בגוף. כן רמ"ח ושס"ה מצות בנפש. וכמ"ש בס' שער הקדושה שע"ז נאמר וחי בהם. ואמרו חז"ל רצה הקב"ה לזכות א"י הרבה להם תורה ומצות שע"י מזוכך הגוף להתמשך אחר הארת הנשמה. כי באמת שורש ד' יסודות נקשרים בד' בחי' אותיות ה'. ושם מתאחדין ד' יסודות רוחניות וטבעיות. ולכן ש"ק זכר ליצ"מ וזכרון למעשה בראשית. פי' במעשה בראשית הי' הכל אחדות אחד. וע"י יצ"מ נשאר זכר זה לבנ"י בשבתות ומועדים. שיש בהם הארה מיצ"מ ומפתח של הגאולה. וד' בחי' הנ"ל הם ד' גאולות של ד' מלכיות וגלות שלנו בחי' עפר מדרגה התחתונה עד שיהי' גאולה שלימה במהרה. כמ"ש כי שחה לעפר נפשנו כו' קומה עזרתה לנו:
בא
Section 1
תרל"א
זכר של בני חנוך חיים שיחי'
אא"ז מו"ר זצלה"ה הגיד כי מה שהי' צורך לעשר מכות. להסיר הקליפה והסתר מעשרה מאמרות לעשותן עשרת הדברות עכ"ד ז"ל. פי' כי בעולם הזה נסתר זה שעיקר חיות הכל רק אותיות התורה המאמרים שנבראו ע"י. וז"ש שנותנין שכר לצדיקים המקיימים העולם שנברא בע"מ. פי' שהם יודעין ודבקין בשורש חיות הנעלם שע"י הע"מ. וע"י כל מכה הסיר הסתר מאמר א'. ונעשין עשרת הדברות. פי' דיבור לשון הנהגה. כמ"ש דבר א' לדור. וכמ"ש בזוה"ק פי' ודברת בם בשבתך כו' בלכתך כו'. שמנהיג כל מעשיו עפ"י דברי הש"י ואחדותו ואהבתו שיהיו כל מעשיו לש"ש ע"ש פ' ואתחנן. וזה פי' בדברו מעריב ערבים. בחי' מלכות שמים להיות כבוד שמו גם בתוך העירוב וההסתר ע"י אמונה [כמ"ש אמת ואמונה ערבית כמ"ש במ"א]. ובשעת הגלות נסתר האמת. וז"ש זוה"ק וארא שבחי' הדיבור הי' בגלות. וז"ש מרע"ה ואני ערל כו' לא איש דברים כו'. ובשעת קבלת התורה נתגלה בחי' הדיבור כמ"ש וידבר אלקים כו' ע"ש בזוה"ק. [וז"ש במדרש דברים משזכה לתורה אלה הדברים כו' ע"ש]. ובמד' כובד אבן כו' שאין בריאת שמים וארץ יגיעה לפניו ית' במה אני ייגע במי שמכעיס לפני כו'. פי' היגיעה רק מה שנסתר בעוה"ז. ושנמצא מי שיאמר כחי ועוצם ידי כו'. וכן פרעה לי יאורי כו'. ויש ללמוד מזה כי בשבת קודש שנק' מנוחה. הכתיב מנוחה לעצמו מי שכ' בו לא ייעף כו'. הפי' שבש"ק נגלה זה שהכל מחיות הש"י. כמ"ש ע"ה אימת שבת עליו. [ולכך בש"ק מעידין בנ"י שהש"י ברא העולם. כמ"ש מי שאומר ויכלו נעשה שותף כו' שידיעה זו יותר מנוחה כנ"ל]:
במדרש ע"פ כי אני הכבדתי כו'. מפרש כי הש"י הכביד לב פרעה כדי שיהי' סיוע לגאול את ישראל. שלא היו ראוין. והי' זה עצה להכביד לבו. וכעס אויל כבד כו'. וזה ללמוד לכל א' מישראל שלא יפול לבבו בראותו ההסתר. כי הכל לטובה. [כמ"ש ואני כמעט נטיו רגלי כו' אך בחלקות כו' וכ' ומחשבותיך אלינו]. וז"ש בא אל פרעה כי גם ההסתר עצמו סיוע לטובה כי אני הכבדתי כו':
במדרש אדם ובהמה כו' ובן שמונת ימים ימול. שיראה פני מטרונא תחילה כו'. דכ' תן חלק לשבעה וגם לשמונה במד' [תזריע וקהלת] לשבעה ז' ימי בראשית. לשמונה ח' ימי מילה. פי' שמילה היא בחי' שמונה למעלה מן הטבע. ויכולין לבוא לזה ע"י בחי' שבת להביא קדושת ש"ק גם בימי המעשה. וזה חלק לשבעה כי שבת מעין עוה"ב. ובכללותן יכולין לבוא לבחי' שמיני ג"כ:
החודש הזה לכם. ענין זה לגאולת מצרים. כי בגלות נחסר זה ההתחדשות. כמ"ש בפ' ויקם מלך חדש ע"ש. ובשעת הגאולה דהיינו שנתברר שהכל חיות הש"י. ומזה בא התחדשות. כי חיותו ית' יש בו התחדשות תמיד כמ"ש מחדש בכל יום תמיד. ופי' תמיד בכל יום. רק מי ששוכח והוא תוך הטבע כ' אין כל חדש כו'. אבל מי שנדבק בפנימיות חיות הש"י יש בו תמיד התחדשות. וז"ש החודש הזה לכם. שיכול כל א' מישראל לעורר התחדשות זה ע"י אמונה שמברר בלבו שהכל מהש"י. וזה ההפרש בין שבת לר"ח. ששבת מעין עוה"ב קביעא וקיימא שאין הסתר. כמ"ש מתעברין מינה. ור"ח הוא להאיר ההתחדשות גם בימות החול. וזה תלוי בישראל כמ"ש לאל גומר עלי כו'. וז"ש רש"י ז"ל ובמד' שנתקשה מרע"ה עד שהראה לו כזה ראה וקדש כו'. והלא לא נדבר אלא ביום כו' עם חשיכה כו'. כי בחי' מרע"ה הוא אספקלריא דנהרא בחי' שבת. וזה ישמח משה כו'. אבל בחי' חודש בדרך אמונה כנ"ל. והראהו עם חשיכה בין השמשות. וכ' הזה להודיעהו כי ה' ושמו אחד. ולפעמים צריך להיות דרך אמונה לעורר התחדשות כנ"ל:
Section 2
תרל"ב
במדרש כובד אבן כו' וכעם אויל כו'. אא"ז מו"ר ז"ל הגיד כי אחר גאולת מצרים נעשה מעשרה מאמרות עשרת הדברות באמצעות עשר מכות כו'. וההפרש שבין מאמר לדיבור. כי דיבור לשון מלכות והנהגה אשר יהי' ניכר ומתגלה שכח פנימי וחיות הכל רק מעשרה מאמרות אשר לא תוכל הטבע להסתיר כחו ית' ולא יאמר פרעה לי יאורי כו'. וז"ש כעס אויל כבד. כי הבריאה אינו יגיעה לפניו. כי עשרה מאמרות הי' רק יהי אור ויהי כו'. אבל בגאולת מצרים כמה עצות הי'. כי לברר חיות הש"י תוך הטבע. כבד יותר. כי ניתן הבחירה וכח לסט"א כמ"ש כי אני הכבדתי. והעצה ע"י אמונה באמת לידע כי כח כל מיצר ומיצר ג"כ רק מאתו ית'. כמ"ש כי אני הכבדתי כו'. ועי"ז נתבטל המיצר. כי המכוון רק למען תספר כו'. שיהי' אמונה מאירה בלב האדם. כי כן הי' הבריאה לבוא לאמת ע"י אמונה. ובוודאי במכה א' הי' משלח את ישראל. רק היא הקושיא ג"כ במשנה בע"מ נברא כו' ומה ת"ל כו' להפרע מרשעים כו'. י"ל ג"כ לשון התגלות כמו פרוע. כי ע"י שהי' נחלק לעשר בחינות שונות זה מזה. נמצא מזה הבחירה לאדם ג"כ. להיות עבודת האדם ליחד כל הבחי' אליו ית'. וכן התירוץ בפסוק למען שתי אותותי כו' תספר באזני בנך. הוא לברר חיות התורה בכל המצרים והסתרות. כי וודאי כל מכה הי' להסיר הסתר ומצור מיוחד מכחות סט"א שהי' למצרים. ולברר מלכות שמים גם במקום ההוא. ובש"ק נאמר זכר ליצ"מ ע"י שמעידין בנ"י בשבת כי כח מעשה בראשית ממנו ית'. ומאחר שכ' מנוחה בשבת וינח כו' הוא ג"כ ע"ז שנק' יגיעה. כמ"ש במד' במה אני ייגע כו'. שבש"ק ע"ה אימת שבת עליו. שאין כח לסט"א להגבי' עצמה בש"ק. ויוכל כל א' לעורר חיות הפנימיות של כל הבריאה. וש"ק נותן חיים על כל השבוע. כמ"ש מיני' מתברכין כו':
ובמדרש החדש הזה לכם אמר הקב"ה אין לכם חידוש אחר יותר מזה. שבגאולת מצרים נתחדש כח מעשה בראשית שנתברר שהוא מחיות הש"י. וכשנתבטל הכל לשורש החיות. ממילא הוא בהתחדשות תדיר. כדכ' מחדש בכל יום מ"ב. וזה שאומרים גאולת מצרים קודם ברכת ק"ש בכל יום שע"י יצ"מ נתברר התחדשות מ"ב. ותליא ג"כ בבני אדם לידע זאת. כמ"ש אין לכם חידוש אחר כו'. והיינו שקודם לכל מעשה ותנועה והרגשה. נקדים ידיעה זאת ראש חדשים כנ"ל:
במדרש כי אני הכבדתי. פי' שהי' עצה מהש"י להכביד לבו כדי שיסייע זה לגאול את ישראל. כמ"ש לולי כעס אויב כו':
עד מתי מאנת לענות. כי ה' הכביד לבו. אבל הי' צריך להיות לו עכ"פ רצון להיות נכנע. והוא שמח עוד בחיזוק לבבו:
למען תהי' תורת ה' בפיך כו'. כי גאולת מצרים היא להיות הארת הקדושה גם תוך המיצר והסתר הטבעי. וזה נק' תורה שבע"פ. כי תורה שבכתב למעלה מהטבע. והמשכת אור התורה בכל מעשה גשמיי ג"כ זה תורה שבע"פ שנתחדשו מתוך יגיעת העמלים בתורה לשמה. וז"ש שע"י יצ"מ יוכל להיות תורת ה' בפיך דייקא. ושמרת את החוקה ג"כ כנ"ל כי להיות כל הנהגת המעשה ג"כ ע"י התורה היא כמו חוקה. כי בתורה עצמה מובן כל דבר בטעמו שלמעלה בשורשה. אבל למטה בתוך הטבע היא חוקה. למועדה להיות נמשך המעשה אחר חיות הפנימיות כמ"ש בכל דרכיך דעהו. וחוקה הזאת כמו זאת חוקת התורה:
Section 3
תרל"ד
במדרש כובד אבן כו' וכעס אויל שמכעיס לפני בדברים בטלים כו'. ד"א כ"א ונטל החול אלו ישראל. דהנה בעשרה מאמרות נברא העולם. ורק פרשה א' של בראשית שנשלם ע"י כל מ"ב, ולהוציא ב"י ממצרים נצרך כ"כ פרשיות ע"ז. כי לתקן מעשה רשעים הוא עבודה רבה יותר מלברוא חדשות כי הוא כל יכול. אבל מה שניתן הבחירה לב"ו והוא מקלקל. לזה צריכין עצות. לכן תיקון הבריאה וקיומו הוא יותר גדול מגוף הבריאה. והבריאה הי' בכלל. ויצ"מ הוא תיקון הבריאה בפרט. ונשתנו כל הנבראים. אור ואש ורוח שמים וארץ יבשה וים כו'. בכל דבר נעשה שינוי בעשר מכות. כי הוא תיקון הבריאה כנ"ל. והוא בבחי' פרט. לכן כ' אשר הוצאתיך מא"מ. ולא אשר בראתיך. כי יצ"מ יותר פלא. והוא מיוחד לבנ"י שהוציאנו מא"מ להיות מיוחד אליו ית'. דכתיב יצב גבולות עמים למב"י. פי' שבנ"י הם שמירה להקדושה שלא יוכל שום עם ולשון לגשת עוד לכח הפנימיות שנתן הש"י תוך הבריאה. וכ' ושמרתם מצותי. פי' מה שרוצה הש"י לחבר ולדבק אל הקדושה מלשון צותא. ולא יותר. וכ"כ ושמרו בנ"י את השבת כו'. לכן נק' חול שהם שמירה לים שהוא החכמה כמ"ש כח מעשיו הגיד כו'. וכ"ז נעשה ביצ"מ. לכן כתיב בשבת כי בו שבת. ביד חזקה הוציאך כו' שהבריאה ויצ"מ הוא דבר א' והוא תיקון הבריאה. ובששת ימי המעשה ע"י שהי' בהם בריאת שמים וארץ. עי"ז יש אחיזה לכל הנבראים. וצריך תיקון ע"י בנ"י כנ"ל. ובש"ק אין שייכות לאומות כמ"ש אות היא ביני כו' כיון שלא נברא בו דבר. לכן איתא כי בנ"י והשבת מעידין זה ע"ז. וכפי התיקון בימות החול זוכין לבחי' שבת. כמ"ש מי שישנו בשמירה כו'. ובחול הוא שמירה לשבת כנ"ל. וש"ק הוא שורש החיות של כל הימים. כמ"ש מיני' מתברכין שיתא יומין. וע"י עבודתינו בחול מקבלין בש"ק קודם כל הנבראים. וז"ש החודש הזה לכם שבנ"י זכו ביצ"מ להיות ראשונים לקבל השפע משמים כנ"ל. וכ"ז הי' כשהיינו שרוין על אדמתינו כמ"ש חז"ל:
כי אני הכבדתי כו' ולמען תספר כו' וידעתם כי אני ה'. פי' שצריכין לבוא לידיעת הש"י ע"י הנפלאות במצרים שהוכבד לבו. ואעפ"כ הי' הכל במשפט אמת. ונמצא שכן בכל המעשים וההנהגה שבכל א' הכל בהשגחת עליון. וכל הוי' היא מאתו ית' המהוה כל. וז"ש כי אני ה'. וכ' הן בנ"י לא שמעו כו' ואיך ישמעני פרעה. נמצא בא ללמד ונמצא למד שאחר שהשי"ת פעל בנפלאותיו שגם פרעה הרשע הוכרח לשמוע. ואיך לא נשמע אנחנו. ואפשר אמר מרע"ה זה הק"ו כדי להתברר על אחר הגאולה. שיהי' הידיעה אצל בנ"י בק"ו זה. כי ק"ו אדם דן מעצמו. וכפי שמבין אצלו הק"ו. יוכל לבוא לזה. לכן התעורר מרע"ה בזה הק"ו בעבור בנ"י כנ"ל:
כלה גרש יגרש. י"ל הפי' שאחר העבודה במצרים היו בנ"י יגיעים מאוד. כמ"ש בזוה"ק ויהי בשלח שהיו שבורי לב מרוב היגיעה ע"ש. לכן הבטיח השי"ת כי המצריים יגרשו אותם. והוא ללמוד הבטחה לכל אדם. שאף שנתיגע נגד היצה"ר וניטל הכח ממנו. יוכל אח"כ לעשות בכח היצה"ר עצמו. וכמ"ש וקוי ה' יחליפו כח. והבן. וכ"כ בכל לבבך בשני יצריך שאח"כ מסייע גם הוא כמ"ש זוה"ק ואתחנן ע"ש:
במדרש על שהכביד לב פרעה. אם ללצים הוא יליץ כו'. איתא בע"מ נברא העולם כדי להפרע ולתת שכר לצדיקים שמקיימין העולם שנברא בע"מ. פי' שהשי"ת תלה המאמרות זה בזה. כי מאמר לשון חיבור כמ"ש האמירך עשנו חטיבה א'. לבוא ממדריגה קטנה עד אליו ית'. כי אם הי' נברא במאמר א' לא הי' יכול הרשע לבטל רצונו ית'. וכן הצדיק שיוכל להתדבק מיד במאמר הש"י בשורשו א"א. רק ע"י מדרגות נתן הש"י שהצדיק שעושה דבר טוב יביאנו לדבר טוב יותר כמ"ש מצוה גוררת מצוה. והושם זה בעולם שמי שעשה טוב יביאנו לכל המדריגות. וזה ענין החלוקה לעשרה. וכן לרשע ע"י שמבטל מאמר א' יביאנו לזה לבטל יותר עד שיבטל הכל. וכן הוי עובדא ע"י עשרה מאמרות זכה פרעה לעשר מכות. וזהו להפרע מן הרשעים שהוא פרעה הרשע. ובנ"י זכו לעשרת הדיברות כמ"ש ועמך כולם צדיקים וז"ש המד' שע"י שחטא פעם וב' ניטל ממנו דרכי התשובה כנ"ל וק"ו במדה טובה ע"י שעושין מעש"ט אין מניחין משמים ליפול עד לגמור הכל בכי טוב וכנ"ל:
Section 4
תרל"ה
בא כו' כי אני הכבדתי כו'. להודיע לכל איש ישראל לחזק לבו שלא לירא מגודל כחו של היצה"ר ורוב הסתרות שיש לכל דבר שבקדושה כי גם זה רק מהשי"ת שנותן כח גם לסט"א. וממילא מי שיש לו רצון אמת אין לו לירא מזה כדכ' ברצות ה' דרכי איש כו' ובאמת זה יותר גבורה והכרת גבורתו של הקב"ה מה שכל יכול לתת כח לעשות נגד רצונו ית'. ובמד' כובד אבן כו' אין זה יגיעה במה אני ייגע במי שמכעיס לפני בדברים בטלים. ותמהו המפ' כי מה זה יגיעה לפניו ית' מחטא האדם. אבל הפי' כנ"ל שזה שנותן הש"י כח לב"ו להכעיס בדברים בטלים. וגם לסט"א עצמו שורש הרע זה יגיעה לפניו יותר מבריאת שמים וארץ:
עוד במד' כעס אויל כבד לולי כעס אויב אגור כו'. פי' שהקב"ה הכביד לב פרעה כדי שעי"ז יהי' הכרח לגאול את בנ"י אף שאינם ראוין לגאולה כדי שלא יאמרו ידינו רמה. וזה ג"כ נצרך לכל איש ישראל לידע כי כל התגברות היצה"ר עליו. הכל לטובה. שע"י שיאמרו ידינו רמה ולא ה' פעל כו'. עי"ז נגאל האדם מיצה"ר כנ"ל. ואפשר כי לכך איתא שבש"ק צריכין בנ"י יותר שמירה שע"ז נאמר פורס סוכת שלום. כי בש"ק הכל מתבטלין להש"י. כדאיתא ע"ה אימת שבת עליו. לכך לא יש עצה הנ"ל שאין מי שיאמר ידינו רמה. ולכך יש הגנה מסטרא דקדושה סוכת שלום. כי בחול צריך להיות ההגנה ע"י היצה"ר עצמו כדלעיל. וכן הי' בגלות מצרים. אבל בשבת זמן גאולה. בא ההגנה מסטרא דקדושה וזה סוכת שלום כנ"ל: יש ללמוד ק"ו ממה שהכביד הקב"ה לב פרעה ע"י שלא רצה להכניע עצמו להשי"ת. אף שע"י המכות רצה לשוב. מ"מ כיון שמעצמו לא השפיל עצמו כדכ' מאנת לענות מפני. עי"ז הכביד לבו שלא לשוב ע"י המכות. ק"ו מדה טובה מרובה בנ"י אשר חפצים באמת לשוב להש"י ומה שא"י ע"י הטרדות ויגיעת היצה"ר יעזור להם השי"ת לגבור נגדו לשוב לטוב:
וכסה כו' עין הארץ ולא יוכל לראות. כ' רש"י לא יוכל הרואה לראות כו'. אבל יש לפרש כי המכה כסה עין הארציות והגשמיות שלא יוכל זה העין הרע להשגיח על פנימיות הארץ. וע"ז חרה לבלק ובלעם דכ' עם יצא ממצרים כו' כסה כו' עין הארץ כו':
ולמען תספר כו' וידעתם כי אני ה' כו'. יש לרמוז בזה הפסוק כי ע"י הסיפור ביצ"מ זוכין לדעת את ה' וכדאיתא כל המרבה לספר ביצ"מ ה"ז משובח שזוכה לדעת כנ"ל:
הרב המגיד ז"ל כ' על מה שאין מניחין תפילין בש"ק כי הרשב"ם פי' לטוטפות כו' כפשוטו כמו כתבם על לוח לבך לזכור את אחדותו ית' ויצ"מ תמיד. אך בחול א"י לבוא לזכירה זו אם לא ע"י מצוה גשמיות. אבל בשבת קודש יכולין בל"ז לקיים מצוה זו עכ"ד [בס' אור ישראל] ודפח"ח. כי באמת זאת עיקר מצות תפילין לקשר החכמה והמוח אל הגוף כמ"ש לשעבד בזה תאוות ומחשבות לבינו כו' וכתיב למען תהי' תורת ה' בפיך כו'. כי ידוע שכל הפנימיות רוחו של אדם מתאסף אל הפה והבל זה כולל כל האדם וזה עצמו הי' ביצ"מ שהי' מקודם הדיבור בגלות כדאיתא בזוה"ק וע"י יצ"מ הי' יכולין להביא המחשבה והחכמה אל הדיבור. וכ"כ בספרים כי יציאת מצרים הוא בחי' הדעת שהוא התקשרות החכמה אל המדות כו' ובשבת מתעורר יציאת מצרים כמ"ש זכר ליצ"מ. ובחול צריכין לעורר הגאולה ע"י מצות התורה במעשה גשמיי. ומ"מ גם הגאולה של שבת תלוי' בהמצות בחול כדאיתא מי שטרח בע"ש יאכל בשבת. כי ב' מדריגות הם. בחול ע"י טרחא. ובשבת בשובה ונחת. וכפי היגיעה בחול זוכין למנוחה בש"ק כנ"ל:
Section 5
תרל"ו
בא א"פ כו' כי אני הכבדתי כו' למען שתי אותותי כו' ולמען תספר כו'. זה לחזק לבות בנ"י אשר גם בראותם כח היצר וסט"א גובר ח"ו בחזקת היד. עכ"ז יחזקו עצמם לגשת מול המלחמה ביודעם זאת כי כל כח הסט"א ג"כ רק בהשגחת הבורא וזה אומרו כי אני הכבדתי ובאמת זה הדבר אחת מפלאות הבורא לתת כח להעושים נגד רצונו והוא יותר פלא וגבורה מכח החסד להשפיע רב טוב כי הכל שלו וזה מאמר המד' ע"פ כובד אבן כו' שבריאת מ"ב אינו יגיעה לפניו ב"ה וכעס אויל כבד כו' פי' לתת כח ורשות לאויל זה למרוד בו. וטעם נתינת כח זה הי' רק כדי לתת שכר לצדיקים הגוברים נגד הסט"א ומבררים מלכות שמים. והוא כמו קושית ר' יצחק לא הי' צריך התורה להתחיל אלא מהחודש הזה כו'. ולמה פתח בבראשית. פי' כל העולם התהו קודם ב' אלפים תורה. כ"ז הי' כדי לתת להם נחלת גוים. למען שתי אותותי. פי' כי הכל נברא מכ"ב אותיות התורה ואין לך דבר שלא יהי' בו ציור אותיות ונתלבשו אותיות הקדושים בכל הבריאה כדי שבנ"י יתקנו כל אלה הדברים. ועי"ז יזכו בכל כוחות התורה שמתפשטין בכל הדברים. והוא ענין זכה נוטל חלקו וחלק חבירו כו'. ובמ"א הארכנו בזה: גם פי' למען תספר כי כוחן של ישראל בפה. וכמו שכתוב בזוה"ק כי הדיבור הי' בגלות. והן דברים הנאמרים בשורש הדיבור גבוה מעל גבוה. כמו כן ממש דיבור בנ"י למטה הי' בגלות. והיינו שלא זכו לתורה קודם ירידתם למצרים וגאולתם משם. וכמו כן לעולם אין זוכין להוציא דיבורי אורייתא וצלותא בלי הקדמת בירור פרטי המעשים. וזה הקדמת מ"ב ויצ"מ קודם התפילה. אח"כ ה' שפתי תפתח. וכן כתיב והי' לאות כו' ולזכרון כו' למען תהיה תורת ה' בפיך:
בפסוק לא תשאר פרסה כו' ממנו נקח לעבוד כו'. פי' פרסה נקודה אחרונה אשר היא מפסקת בין הטוב והרע. והכל תלוי בנקודה אחרונה אשר איש. ישראל צריך לתקן הכל. ולא ישאר כחוט השערה. ומזו הנקודה באין לעבודת הש"י. ואנחנו לא נדע כו' עד בואנו שמה פי' לסוף נקודה זו כנ"ל:
בפסוק למכה מצרים בבכוריהם כל"ח. נראה כי זה חסד גדול שהי' המכה בבכוריהם. וכל אלו הכל"ח הם חסדים שמתקיים העולם על ידיהן. כמ"ש שהדורות קודם התורה נתקיימו באותן החסדים. והענין כי הנה זה לע"ז עשה אלקים וכמו שיש מדרגות הקדושה לבנ"י כן כחות הטומאה לסט"א. ולזה חיזק השי"ת לב פרעה כדי שלא ישאר למצרים שום שורש וכח אחיזה כלל. ופי' הדברים כי אם לא הי' מחזק לבו. לא הי' יכול לסבול עונש המכות בגוף. אף שעדיין הי' בהם כח בשורשם היו מניחין לבנ"י. אך השי"ת חיזק לבו וכ"ז שהי' בו קצת כח. הי' גובר על יסורי הגוף עד מכת בכורות שהיא שורש כל הכוחות שלהם. ואז נאבדו לגמרי. ועוד זאת כמו שנתעורר אז כח בכורי פרעה שהוא ראשית הכח שלהם. כלפי זה נתעורר כח ראשית של בנ"י שנא' בני בכורי ישראל. ובזה הכח שנתגלה נגאלו כי שם אין מגע נכרי. וז"ש כלה גרש יגרש כו'. פי' בהתגלות זאת הנקודה לא שייך גלות כלל. וזה יש לפרש ענין החפזון שנא' לא בחפזון תצאו כו'. שזה הי' לשעה מה שנתגלה כח ראשית של ישראל. וזה נק' חפזון כי באמת צריך להיות שבנ"י יוגאלו מכל המצרים שלהם כמו שהם תוך המיצר ולא יצטרכו להתבטל ממדריגותם אל השורש שהוא הצלה לפי שעה. וז"ש כחצות כו' אני יוצא כו'. אבל לעתיד יהי' תיקון הראוי שיהיו בנ"י מתוקנים בכל מקומות מושבותיהם כנ"ל. אך גאולה ראשונה הי' צריך להיות בזה האופן. והי' זה הכנה שבנ"י ילמדו לתקן עצמן אח"כ בכח מעשיהם בלבד כנ"ל:
Section 6
תרל"ז
במדרש כובד אבן כו' כעס אויל שמכעיסין לפני בדברים בטלים כו'. דעיקר עבודת בנ"י בעולם לברר מלכות שמים להחזיר הכל אל בעליו שהוא הבורא ית'. וע"ז נבראו בנ"י שנק' צבאותי שלוחמים מלחמת ה' לברר כי הוא המלך אשר הכל שלו. ואיתא בעשרה מאמרות נ"ה ומה ת"ל כו' כדי להפרע מן הרשעים כו' ולתת שכר טוב לצדיקים שמקיימין העולם כו'. פי' הדבר שיש כלל ופרט וכלל. ואם הי' נברא העולם במאמר אחד שהוא האחדות כלל הראשון. לא הי' שכר ועונש. אבל בבחי' הריבוי והתחלקות המדרגות שברא הש"י להיות כמה רשעים המתנגדים לאמת וכופרין במלכות שמים ומצד זה לא הי' יכול להתגלות בחי' האחדות שע"ז נאמר וירא כו' האור כי טוב ויבדל כו' שגנזו לצדיקים וע"ז אמרו לתת שכר טוב שהוא מה רב טובך אשר צפנת כו'. פי' שע"י הפרטים שנתפשטו משורש האחדות וזה עבודת הצדיקים לקרב המרוחקים ולהמשיך כל הפרטים לאחדות. וכלל השני הבא מהתאספות הפרטים הוא גדול במעלה יתירה. והוא העשיריות אשר הוא ג"כ אחדות רק חשבון זה נעשה אחד מהתחלקות הפרטים. וזה ענין בעשרה מאמרות כו'. ובאמת מזה נתרבה כבודו ית' ביותר מה שנתן כח להיות נמצא סיטרא דשיקרא בעולם. וכשהצדיקים מבררין זאת שהכל בכוחו ית' ניתוסף מזה כבוד שמים. וז"ש כי אני הכבדתי כו'. כי מרע"ה הי' מעולם הנבדל. ואמר למה הרעותה כו'. והשיבו השי"ת כי עי"ז הגלות. יתרבה ביותר כבוד שמים:
דור גלות מצרים נראה שהיו אנשים גדולים. כאשר ראינו שבשעה קלה נהפכו כמ"ש חז"ל שהיו שטופין בע"ז כו'. ומיד איתא וגם צידה לא עשו כו' שהאמינו. כי מצדם היו באמת גדולים שהיו קרובים אל האבות. ורק מצד הגלות שהי' שולט עליהם סט"א. ולכן ברגע זו שיצאו נהפכו תיכף. וזה מ"ש כשלחו כלה גרש יגרש כו'. שברגע יתברר כי אין להם שום שייכות לרשעים הללו אם היותם עד עתה כ"כ תחת ידם. וזהו י"ל ג"כ ענין החיזוק שהוצרך ה' לחזק לב פרעה באופן שמצד קדושת בנ"י אז לא הי' בכח מצרים לשלוט עליהם ולכבות הארת הקדושה. רק ע"י כח הבורא. והכל הי' בעבורינו בהיות גלוי וידוע לפניו ב"ה כי אנחנו לא היינו יכולים לסבול הגלות לולא הקדמת זה הגלות מצרים בהיות בנ"י במדרגה גבוהה סמוכים לאבות. ולא לחנם שאל מרע"ה למה הרעותה כי לא היו ראוים לקישוי הגלות רק בעבורינו. לכן השיבו הש"י למען תספר באזני בנך כו' כי הוא טובה בעבור זרעם אחריהם:
בפסוק דבר נא כו' וישאלו כו'. דרשו חז"ל כדי שלא יאמר אותו צדיק כו' ואח"כ יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם. ותמוה מה צורך בטעם הזה. וכי בלא"ה לא יקיים השי"ת הבטחתו. אמנם יש לפרש כי עבודת אבינו אברהם בכלל העולם להמשיכם אחר הבורא ית' כמאמר לו ישמעאל כו'. אמנם בבוא אבינו יעקב ושבטי עליון אחריו ונבחרו להיות מיוחדים להקב"ה כמ"ש יעקב בחר לו כו'. יעקב חבל נחלתו. ובנ"י עתה הרגישו זאת. לכן תיכף שיצאו ממצרים היו מוכנים לקבל התורה כמ"ש ז"ל שצמאו למים זו תורה כו'. והנה הש"י הבטיח לאברהם אח"כ יצאו בר"ג שהוא ענין הוצאת ניצוצי קדושה ממצרים. והי' הכל בדרך שדרך בו אבינו אברהם ראשון לגרים. אמנם בנ"י מצדם הם למעלה מזאת הבחינה כאשר חכמים הגידו קשים גרים לישראל כו'. לכן לא היו חפצים בזה ולא הי' זה ח"ו אסרון קיום הבטחת הבורא כי אדרבא נתעלו ביתר שאת באופן שלא נחשב בעיניהם רכוש גדול הנ"ל. אמנם כדי שלא יאמר אותו צדיק דייקא לכן דבר נא וישאלו כו':
והי' לאות כו' ולזכרון כו' למען תהי' תורת ה' בפיך כו'. פי' תורת ה' דייקא בהיות כי בכל תורה ומצות יש כמה מדרגות בעשותן האדם. אמנם להיות נעשין בלי פסולת כלל הוא ע"י הקדמת יצ"מ. וזה ענין הזכרת יציאת מצרים קודם ק"ש בכל יום שהוא עיקר התורה כמ"ש ודברת בם. וכמו שהי' בכלל שהוקדם יצ"מ לקבלת התורה. כמו כן עדיין נוהג בכל יום. כי בהקדמת זכירת יצ"מ נעשין קצת בני חורין משעבוד היצה"ר ויכולין לקבל עמ"ש לעסוק בתורת ה' דייקא:
Section 7
תרל"ח
במדרש כובד אבן כו' ואינו יגיעה. במה אני ייגע במי שמכעיס לפני בד"ב כו'. הענין כי באמת בריאת יש מאין הוא פלא גדול להבורא ית'. שנבדל מן הגשם. ואין בשכל אדם להשיג איך במאמרו וברוח פיו אשר הוא אין סוף בלי כח בגשם ואיך יבא מזה הגשמיות. אמנם יותר פלא מזה הוא בחירה זו שנתן לנבראים אשר יוכלו עוד לעשות נגד רצונו ית' אף כי הוא מחי' את כולם בכל עת וכל מקום. אך כי הוא כל יכול. וב' אלו הענינים הם עיקר האמונה והוא אמונת החידוש ויצ"מ. שביצ"מ הראה הבורא ית' כי הבחירה ברשותו כמ"ש אני הכבדתי. ובשבת שהוא יום מנוחה היפוך היגיעה מתקיים ג"כ בב' בחי' הנ"ל דכ' בו שבת וינפש. שביתות המעשה דבששת ימים ברא ונח בשביעי. וינפש הוא הנייחא שהי' לפניו מקבלת מלכותו שקיבלו הברואים היינו אדם הראשון שאמר לכל הברואים לכו נרננה כו'. וכן עתה מתקיים בישראל שומרי שבת דכיון דכעס אויל הוא יגיעה. ממילא עבודת בנ"י וקבלת עול מלכותו עליהם הוא הנייחא. [וי"ל פי' רעוא דרעוין שיש נייחא מגמר הבריאה. ויש נייחא משובתי שבת. שזה עיקר הרצון. שבת במעשה. וינפש ברצון ומחשבה]. וצריך כל אדם לידע זאת שגם כח היצ"ר וסט"א. הוא רק מה שניתן לו כח בגזירת המלך. כמ"ש וייצר ב' יצרים. פי' שהקב"ה יצר אדם באופן זה שיהי' נמצא דמיון שקר וכזב בעולם. כי יצר הוא צורה ודמיון שאינו דברים של אמת רק דמיון כזב. וכשיודע האדם זאת מתחזק נגדו בנקל יותר. ואף שרואין בעלי עבודה כמה מיני נפילות כענין שבע יפול צדיק וקם. ידע נאמנה כי הכל לטובה. כמ"ש בפרעה ויחזק ה' כו'. והכל כדי שיהי' הגאולה אח"כ בשלימות יותר. וכמו כן כל הנפילות שיש לאדם הכל צורך עלי' שנעשה אח"כ בירור יותר. וז"ש כי אני הכבדתי כו' ולמען תספר כו' וידעתם כו' שיהי' דבר של קיימא לעד:
בפסוק למען תהי' תורת ה' בפיך. תלה הכתוב התורה ביצ"מ. וכמו כן הי' במעשה שלא קיבלו את התורה עד אחר יצ"מ ולכן כן הוא לדורות. כפי מה שמעוררין בחי' גאולת מצרים זוכין לתורה. לכן מקדימין זכירת מצרים קודם ק"ש בכל יום שהיא עיקר התורה ודברת בם. והענין הוא שעיקר הכח בפה להוציא דיבורים אמיתיים כמ"ש חיים הם למוציאיהם. וא"י להוציא הדיבורים עד שנעשין בנ"ח ממיצר ועיכוב התרחבות הפנימיות שזה עיקר פי' מצרים היפוך המרחב. ובמצרים היו נכללין כל מיני מיצר ולכן ע"י זכירת גאולת מצרים נתעורר כח הגאולה בכל מיני מיצר ע"י שהכל נכלל אז ביצ"מ כנ"ל:
Section 8
תרל"ט
במדרש כי אני הכבדתי א"ל. כובד אבן כו' כעס אויל כבד כו'. פי' יותר הפלא ופלא מה שנותן הבורא ית' יכולת להרשעים לעשות נגד רצונו ית'. והש"י מתפאר בזה הכח כי אני הכבדתי כו'. שבריאת העולם אינו פלא. כי הוא כל יכול. ומזה מובן כח גבורתו ית' איך נותן יד לפושעים ונק' יגיעה כביכול בזה שעושין נגד רצונו ית'. וע"ז נק' השי"ת מלך עלוב. והוא לחזק לבבות בנ"י לידע כי כל הסתר בכללות ובפרטות כל נפש ישראל. הכל מכח הבורא ית' ולכבודו. ולכן אל יפול לב אדם עליו בראותו כח היצר ותחבולותיו כי רבים המה אבל כולם מאת נורא עלילה ית"ש. וז"ש בא כו' כי אני הכבדתי. וחיזק לב מרע"ה שמכל אלה הדברים יהי' כבוד שמו ית' מתרבה. ושיהי' נעשה מזה פרשיות התורה כמ"ש למען שתי כו' תספר באזני בנך כו'. ואם כי הבורא ית' במכה אחת הי' יכול להוציאם. והוא ממש כמו דאיתא בעשרה מאמרות נברא העולם והלא במ"א יכול להבראות רק להפרע מרשעים ולתת שכר טוב לצדיקים. כן ממש בזה שהראה הבורא ית' חיבת ישראל וביקש לעסוק בגאולתן של ישראל באריכות עשרה מכות ולהפרע מרשעים המצערין את בנ"י שנגאלו בעשר מכות וליתן שכר טוב למקיימים ומחזקים שורש אמונת בנ"י. וכמו כן בכל נפש ישראל בעצמו לידע איך גדול כח כללות בנ"י לבטל עצמו אל הכלל. וגאולת מצרים הי' הכנה לכל ד' מלכיות לכן יש ד' לשונות של גאולה ולכך הי' הגאולה ע"י עשר מכות להיות הכנה לכל מיני הצרות שלא יבאו כי עשר כולל הכל. וז"ש ולמען תספר באזני בנך ובן בנך כו' כי הוא שורש גאולה לכל הדורות הבאים כנ"ל:
בשם מו"ז ז"ל כי העשרה מאמרות ועשר מכות ועשרת הדברות הכל אחד כו'. כי המאמרות היו בכלל. ואח"כ בפרטות לתקן ולהעמיד כ"ד על מקומו ואז יש גלות ויגיעות רבות לברר כל הפרטים. ואח"כ חזר וכלל. וכלל האחרון אחר הפרט הוא קיים לעד. וניתקנו אח"כ העשרה מאמרות ונעשה מהם דיברות כי דיבור הוא מפורש ומבורר יותר ממאמר. ולכן בשבת ניתנה תורה. ושבת ניתן אחר יצ"מ כי אחר הגאולה נתגלה בחי' השבת שהוא התגלות האמת אשר לו המלוכה. כמ"ש במד' הנ"ל במה אני ייגע כו'. וכיון שזה נק' יגיעה ממילא השבת שנק' מנוחה נתבטל בו כעס אויל. לכן כל שבת הוא זכר ליצ"מ שקודם יצ"מ לא הי' יכול להתגלות בחי' השבת כנ"ל:
במדרש משכו ידיכם מע"ז שהי' קשה להם לפרוש מע"ז כו'. והנה מיד אח"ז נאמר וגם צידה לא עשו להם. ודרשו ע"ז הפ' זכרתי לך חסד נעוריך כו'. יש ללמוד מזה שבחן של בנ"י שעצם בנ"י לעולם להתמשך אחר הבורא ית' רק החושך יכסה ארץ. ותיכף ברגע אחת שנגאלו. מיד נתעורר כח אהבתם להשי"ת. לכן כ' משכני אחריך נרוצה. שהגם שבגלות האהבה מסותרת. מ"מ ע"י רמז מעט שימשוך אותנו הבורא ית'. אנו מוכנים לרוץ אחריו בכל לב. וז"ש הוציא כו' על צבאותם. ולהיות מתהפך ברגע א' מכלל עבדי פרעה להכנס בכלל צבא ה' אינו דבר קטן. להגיד שבחן של בנ"י כי עצם לבות בנ"י לעולם אינו משתנה כמ"ש המשל לגבור שהעמיד הקורה וזורק בהם חצים כו' חצי כלים והם אינם כלין. וכיון שהכין הבורא את בנ"י והכניסם באלה המלכיות. בטח יהי' לבם כי יוכלו לגבור נגדם כמ"ש יצב ג"ע למספר בנ"י. וזה ג"כ שאמר הקב"ה למרע"ה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים כו' פי' שיתהפכו מיד למדרגתם הטובה כנ"ל:
Section 9
תר"מ
בפסוק למען שתי אותותי אלה. פירש"י שאשית לשון עתיד. ויש לפרש נמי בלשון עבר כי כל אלה המעשים שנעשו במצרים היו בעבור כי כבר שם ה' במצרים מטמוניות שהוצרכו בנ"י להוציאם משם. אותותי אלה הם אותיות שנבראו בהם שמים וארץ. ובנ"י שהיו מוכנים לקבל התורה הוצרכו מקודם להוציא הדיבורים ואותיות שכבר הי' נמצא תוך העולם כענין שכ' במדרשות כי מקודם הי' רק ז' מצות. אח"כ כשבאו בנ"י זכו לכל התורה. לכן הוצרכו מקודם לברר הארת התורה שהי' נמצא גם בהטבע. וזה ענין ד"א שקדמה לתורה. הוא הארה שנטבעת בהטבע. וכן לעולם צריכין מקודם לתקן הגוף והטבע. אח"כ זוכין להשגות חדשות. ואמר הטעם כי למה עשה הקב"ה כן להיות שם אותותיו בקרבו. הוא שעי"ז כשמוציאין ההארות משם. הם מבוררין יותר. והם חיים וקיימים לדורות. וז"ש ולמען תספר כו' בנך וב"ב. שעי"ז הי' דבר של קיימא יותר כנ"ל:
ובמדרש כובד אבן כו'. פי' שזה גבורה נפלאה ביותר. אשר הש"י מתפאר בזה. אשר התעללתי במצרים. במה שנתן כח לרשעים לעשות חפצם ולמרות עיני כבודו והכל בכח הבורא ית' כי הוא כל יכול וברא הבריאה באופן זה שיהי' שייך התנגדות. והכל בעבור בנ"י שיהי' נאמר עליהם תנו עוז לאלקים. וזה וכעס אויל כבד כו' ובמ"א הארכנו בזה:
בפסוק והי' לאות על ידך כו' למען תהי' תורת ה' בפיך כו'. כי ע"י המצות האלה שנק' אותות ניתקן גוף האדם ויכול להאיר בו אור הפנימי שבאדם שהוא חלק כל איש ישראל בתורה כמ"ש וחיי עולם נטע בתוכינו. וחז"ל דרשו מי שצריך אותות להוציא שבתות ויו"ט שהם עצמם אות. יש לפרש כי עיקר ההסתר בעוה"ז הוא הזמן שכל ימי המעשה הם התלבשות הארה עליונה בימים התחתונים. אבל שבת הוא עצמו אות ואין בו הסתר. ויובן יותר לשון הם עצמם אות לפי דברי הרב הקדוש ממעזעבוז ז"ל על מאמר ויום השביעי משבח ואומר כי היום עצמו הוא המעורר לשבח להבורא ית'. אכן עיקר הפי' על בנ"י עצמם כמ"ש לך לאות כי הגוף מלבוש להנשמה. וע"י אותות אלו מחלישין כח הגוף. והנשמה מאירה. לכן אמרו חכמים בחידותם הקורא ק"ש בלא תפילין כמעיד עדות שקר כי בנ"י מעידין בכל יום על הבורא ית' כמ"ש אתם עדי. וצריך להיות עדות ברור בלי התערבות עניני עוה"ז המבלבלים לאדם. לכן א"י לברר עדות זה בלי מצות תפילין. והוי כמעיד עדות שקר. וז"ש למען תהי' תורת ה' בפיך שיהי' עדות אמת. וק"ש היא עיקר תורת ה' כמ"ש חז"ל הקורא ק"ש מקיים והגית בו כו'. וכ"כ ודברת בם שהם עיקר דברי התורה שצריכין להוציא בפה בשחר ובערב. וז"ש מי שצריכין אות. אבל בשבתות וי"ט מתרוממין נפשות בנ"י. והם עצמם אות ממש. כמאמר כנ"י יהי' בן זוגך. והיינו הארת נשמה יתירה וז"ש שהם עצמם אות והבן:
Section 10
תרמ"א
בא א"פ כו' למען שתי אותותי כו' ולמען תספר כו' וידעתם כי אני ה'. ב' הטעמים אלו הם ע"פ המשנה בע"מ נברא העולם ומה ת"ל כו' כדי להפרע מן הרשעים וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימים העולם שנברא בע"מ. וזה זכות בנ"י שמעידין בכל יום על הבורא ית' כמ"ש עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. וכפי מה שיש רשעים בעולם הכופרים בה' ית'. זוכין בנ"י במה שמבררין האמת. מקיימים העולם שנברא בע"מ. הוא כמו קיום שטר שמעידין כי חיות הבריאה הוא רק בכח עשרה מאמרות. ועי"ז זוכין להתדבק בו ית' ולהשיג אור התורה. וזה השכר טוב כמ"ש לקח טוב כו'. וז"ש ולמען תספר כו' ועי"ז וידעתם כי אני ה'. וכן הי' אז בפועל שזכו אחר יצ"מ לקבלת התורה. וכמו כן הוא תמיד בזמן אחר סיפור יצ"מ בפסח וימי הספירה זוכין לקבל התורה והדעת בחג השבועות. ובלי ספק בנ"י באותו הזמן עבדו עבודה רבה עד שבכח מעשיהם נתברר מלכות שמים וזכו לעשות להם נסים ביצ"מ וקי"ס לברר מלכותו ית' על ידיהם. ולכן זכו אח"כ להתורה. ודבר זה נוהג תמיד בבנ"י כפי מה שמבררין ומספרים בנסים ונפלאות של הבורא ית'. כך זוכין לתורה. ותלה הכ' זה בזה ולמען תספר וידעתם כו'. וכמו ידיעת הבורא ית' אין לו סוף ותכלית. כמו כן אין למאוס בעבודת האדם בבירור הפסולת. שכפי מה שיש יותר רע בעולם ובנ"י מבררין האמת. זוכין לתורה. וז"ש כי אני הכבדתי כו' ולמען תספר כו':
בפסוק החודש הזה לכם כו'. וחכמים הגידו כי הי' צריך להתחיל התורה מכאן. הענין הוא כי בנ"י זכו להמשיך דרך חדש בעולם מן עולם העליון והוא דרך הנסים ונפלאות שמיוחד רק לבנ"י. והטבע לאומות. וכיון שזאת ההתחדשות בא לעולם ע"י בנ"י לכן הם נוטלין חלק בראש. והוא כל דרך התורה איך להמשיך כל הטבע אחר הנהגה עליונה על פי התורה ומצות. והש"י שרצה לחדש העולם ע"פ התורה זיכה את בנ"י להיות התחדשות זה על ידיהם. וכן הוא לעולם. וכל גלות הוא הכנה לאור התחדשות שצריך להיות בעת הגאולה. וכ' הראשונות הנה באו וחדשות אני מגיד בטרם תצמחנה אשמיע אתכם. שמקדים הש"י בעבודת בנ"י שישיגו הם אורות החדשים העתידין לבוא:
במדרש ע"פ ולקחתם אגודת אזוב. פי' שאע"פ שהם שפלים כמ"ש ואת ערום וערי'. מ"מ ע"י שיתאספו להיות אגודה א'. מתוך השפלות יבא להם עזר מקודש. כי ביצ"מ הי' רק התחלה שיצאו לחירות מת"י פרעה להיות מוכן אח"כ לכנוס בכלל עבדי ה' בקבלת התורה. וזה הרמז בהזאה על המשקוף ומזוזות. לידע כי עדיין הוא רק התחלה. כמ"ש פתחי לי דרשו חז"ל כחודה של מחט ואפתח לכם כפתחו של היכל. וזה נתקיים אז כי ביצ"מ הי' רק פתיחת הפתח. והש"י הגין על נקודה מועטת זו כמ"ש ופסח ה' על הפתח. והגם שיצאו ביד רמה. רצה הש"י שיהיו בנ"י בעיניהם אגודת אזוב. ולידע כי הם עדיין אצל הפתח לקוות לכנוס לפני ולפנים. כמ"ש הביאני המלך חדריו במתן תורה:
בפסוק קדש לי כל בכור כו' ויאמר משה זכור כו' בחזק יד הוציא כו' ולא יֵאָכל חמץ כו' בחודש האביב. המשך זה לצווי הש"י קדש לי. הרמז הוא כי יצ"מ הי' התחלת הכנסת בנ"י תחת מלכותו ית'. והתחלה הוא העיקר כמ"ש טוב אחרית דבר מראשיתו. וצריכין לזכור זאת לעולם. וזכירה זאת מביא כח וזריזות בכל המעשים. וכששוכחין ההתחלה נופלין בעצבות. וז"ש זכור כו' ממילא ולא יאכל חמץ. והרמז שיוצאין בחודש האביב ביכור כל התבואות. לרמז כי יצ"מ אינו במקרה אבל הוא ראשית והכנה לכל המדרגות של בנ"י. וזה עצמו הרמז במאמר קדש לי כ"ב פטר כל רחם שהוא התחלה הנ"ל. ודבר זה נוהג בכל אדם כי בתחילה הש"י עוזר לאדם ומוציאו מתוך הבלי עולם בעזר עליון וצריכין לזכור זאת תמיד:
Section 11
תרמ"ב
במדרש כובד אבן כו' וכעס אויל כבד כו'. כי הנה עיקר הבריאה. האדם. היינו איש ישראל כמ"ש אתם קרוים אדם. והוא פנימיות הבריאה. והעשרה מאמרות הם קיום הבריאה בכלל לכן הם לדצח"מ. ועשרת הדברות שייכים רק לאדם כי תיקון וקיום האדם הוא סדר מיוחד העולה מעלה מעלה. וקודם קבלת הדברות היו צריכים לכנוס כולו בגדר אדם להיבדל מנפש הבהמיות וזה גלות מצרים. וכן הענין בעובד ה' בכלל ובפרט בחי' עבד ובן. לזה נבחרו בנ"י בנים אתם לחפשא בגניזין דאביהם. שזה ענין תורה ומצות שהודיע לנו הש"י שורש ופנימיות וטעם כל הדברים במקור העליון. ומצד זה בא התחדשות כמ"ש החודש הזה לכם. ובבחי' עבד יש שייכות לכל הברואים. רק בנ"י נבחרו בבחי' בן. ובפרט למצוא כ"א מקומו ושורשו כנ"ל. ומול זה יש ב' שבתות כי בו שבת הוא שבת קבוע וקיימא. וזכור בעשרת הדברות הוא השבת השייך לבנ"י דווקא. ומוסיפים קדושה על קדושה. ולכן נאמר וזכרת כי עבד היית כו'. ועמ"ש בשבת הגדול מזה:
בפסוק משארותם צרורות כו' על שכמם כו' שהיו מחבבין המצות. להיות כי הי' מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל וקיבלוה בשמחה. וזה הי' הכנה לכל הדורות שיוכלו להרגיש שמחה בעשיית המצוה. ושמחה של מצוה הוא דבר גדול שניתקן כל האדם בכח שמחה זו. וידעו בנ"י היטב כי כל הגאולה הי' כדי שיכנסו בכלל עבדי ה'. והי' עיקר השמחה שלהם בהגאולה ע"י שזכו להיכנס בכלל עבדי ה'. כמ"ש יצאו כל צבאות ה' והטו שכמם לקבל עול מצותיו בשמחה. ולכן ג"כ מקיימים בנ"י לדורות מצות מצה בליל פסח בשמחה כמאמר חכמינו ז"ל מצות שקיבלו בשמחה עדיין עושים בשמחה. [וז"ש אחר פרשת משכו ויקד העם וישתחוו ע"ש פרש"י. וי"ל שהי' על קבלת מצוה ראשונה בשמחה נתנו ע"ז שבח והודאה שזכו להיות מצוינים במצות הש"י]:
Section 12
תרמ"ג
במדרש כובד אבן כו' אלו ישראל כו'. ע"פ המשנה בעשרה מאמרות נה"ע כו' לתת שכר טוב לצדיקים כו'. והנה כ"ז הסדר נתקיים שהקב"ה ברא העולם בבחי' הצימצום כמ"ש שאמר לעולמו די. וזה הי' עבודת האבות שביררו כבודו ית' בעולם. והרשעים מאבדין את העולם שנברא בע"מ. פי' כח הטבע זה באופן שהוא נסתר כאשר פי' מו"ז ז"ל כי העולם נק' ע"ש ההעלם שאינו בהתגלות. ומכוסה בהטבע. והנה בוודאי בהתגלות כבוד שמו ית' אין מגע נכרי והוא התורה שנק' חירות והוא שם הוי' ב"ה מדרגת מרע"ה. וע"י הרשעים שמאבדין העולם כו' לכן הוצרכו בנ"י להמשיך דרך חדש התגלות שמו ית' בחי' התורה והוא ההתחדשות דכ' החודש הזה לכם. וממילא כשיש התחדשות הוא דביקות בהמקור בלי צימצום. וזה לתת שכר טוב לצדיקים שהוא דרך התורה שנק' טוב. וע"ז כ' וימנע מרשעים אורם. פי' שמקודם הי' אור נסתר בהטבע והיו יכולין להנות גם האומות. וע"י רשעתם נבדלו בנ"י מהם. וניתן להם דרך חדש. וממילא נתרחקו ביותר. וז"ש כובד אבן כו' כי עם היות שבנ"י עלו במחשבה קודם הבריאה והכל בעבורם. עכ"ז לא יצא מכח אל הפועל בחירת בנ"י בהתגלות. רק ע"י כעס אויל הוכרחו הרשעים לימנע מהם אורם כנ"ל. וזה עיקר יצ"מ שתלה בו הכ' כל התורה והמצות כמ"ש אנכי ה"א אשר הוצאתיך. ולא אשר בראתיך. כי בחי' הבריאה בצימצום ומצרים וגבולים. אבל בנ"י יצאו מזה הדרך להיות להם דביקות בשם הוי' ב"ה וב"ש שהוא בלי גבול. ובלי מצרים נחלה. ולכן אומרים ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחירות עולם שהיא בחי' התורה שנק' חירות:
במדרש אם ללצים כו' יליץ ולענוים יתן חן. הענין הוא כי שניהם נעשין כא' כענין שאמרו לכ"א יש חלק בג"ע ובגיהנם זכה נוטל חלקו וחלק חבירו כו'. כן הענין בכללות הצדיקים והרשעים. וכמו שנתחזק לב פרעה ועבדיו שמרוב רשעות שלהם ניטל מהם הבחירה. כמ"ש שהם ברשות לבם. כן הצדיקים מרוב צדקתם נמסר היצה"ר להם. ולבם ברשותם. כמ"ש בא לטמא פותחין. לטהר מסייעין. כי בוודאי הגמר צריך להיות בסייעתא דשמיא. וגם הרשעים אין בכוחם לגרום קילקול באמת רק מכח מה שממלאים להם תאוותם משמים כדי לימנע מהם אורם. ולתת חלקם להצדיקים. וזה עצמו הראה הקב"ה למרע"ה. כי מה שרואה שאני הכבדתי את לבו כו'. מזה עצמו ניטל הכבידות מלבות בנ"י. ונפתח לבם. וז"ש ולמען תספר כו' וידעתם. ומסתמא כן הי' כסדר כמו שהגיעו המצרים ברשעתם עד שלא הי' להם כח לחזק לבם מעצמם. רק ויחזק ה'. כן הי' בעבודת בנ"י שהגיע העת לתת להם כח ועזר משמים מה שלא הי' בכח עצמותם. וכן איתא בכל המכות נגוף ורפוא שהי' מכה להמצרים ורפואה לישראל. ולכן כ' אני אקשה לב פרעה שניטל הקשיות עורף מבנ"י. ונעשה לבם רך. ולב מצרים נעשה כאבן. וכמ"ש שגלות מצרים נקרא כור הברזל שנזדככו שמה בנ"י. א"כ הפסולת שלהם נשאר שם במצרים. והניצוצות ק' שהיו נמצאים במצרים נמשך לבנ"י. שזה הוא התיקון של הגלות לברר התערובות של טו"ר. ולכן כשחטאנו אח"כ וחזר התערובות הוצרכנו עוד גלות. והגלות אינו עונש בלבד רק הוא התיקון לברר הפסולת כנ"ל:
בפסוק דבר נא כו' וישאלו כו' כלי כסף כו' ובנ"י עשו כדבר משה כו'. כדי שלא יאמר אותו צדיק ועבדום קיים בהם כו'. להבין הענין כי ידוע שבנ"י העלו ממצרים ניצוצות קדושות שהי' נמצא שם כדכ' כגן ה' כארץ מצרים. וכן מצינו בהאבות שירדו מקודם למצרים ונחשב להם לשבח שעלו משם כדאיתא בזוה"ק שאדם ונח לא עמדו בכח זה כאבות דכ' בהם עלי' ממצרים. וכן בבני ישראל כ' ויעלו ממצרים. וגם ערב רב עלו הוא התערובות שהי' מעורב במצרים הארות רבות מהקדושה. וע"ז רמז הקב"ה ליעקב אע"ה אעלך גם עלה. וזהו הרכוש גדול. אכן וודאי מדרגות בנ"י כאשר יצאו ממצרים הי' למעלה מאוד שזכו לקבל עשרת הדברות ונתרוממו כמלאכי השרת ושראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים. ולא הי' בהם הגשמיות. וידוע כי לכל הארה יש התלבשות כמו התלבשות הנשמה בגוף וכפי התרוממות הנשמה כך המלבוש. ולכן הוצרכו בנ"י להוריד עצמם להתקרב אל הגשמיות כדי לקבל ההארות ממצרים. וזה ענין שאלת הכלים ממצרים. והכל הי' לקיים ההבטחה לאברהם אע"ה ראשון לגרים שהי' כל רצונו לקרב כל הברואים אליו ית'. הבטיחו הש"י כי בהיות שבנ"י יתרוממו ט). עכ"ז יעלו שאר הניצוצות ג"כ על ידם. ובאמת מצינו שבאו אח"כ לחטא ע"י הערב רב הנ"ל כמ"ש ודי זהב. וכסף וזהב הרביתי להם כו' שהוא רמז על הנ"ל. ע"י שבאו ההארות ממקום טמא. הי' צריך עבודה גדולה לתקן אותם ולצרפם צירוף אחר צירוף. אכן וודאי יתוקן הכל בעזר השם ית' עד גאולה העתידה וזה השבח שעשו כדבר משה. וזה נק' תכשיטין וכמ"ש תורי זהב נעשה כו'. שמה שתיקנו חוץ מתיקון עצמותם. רק כדי להגבי' כל האורות שירדו למטה להעלותם בכוחם. זה נק' תכשיטים שחוץ מיופי העצם שלהם:
Section 13
תרמ"ד
במדרש כובד אבן ישראל שנק' אבן. ונטל החול ישראל שנטלתי כו'. פי' שהם ב' בחי'. אבן הוא היסוד שכל העולם נברא רק בשביל ישראל כמ"ש חז"ל בראשית בשביל ישראל שנק' ראשית. והם יסוד של כל העולם לכן נק' אבן. וזה הי' צריך להתברר מקודם ע"י יצ"מ ונפלאות שעשה לנו הקב"ה. ונתברר שבני בכורי ישראל. כמ"ש במד' שנק' בכור שנוטלין ב' חלקים. בעוה"ז ובעוה"ב. ועיקר מדרגת ישראל נתברר אח"כ בקבלת התורה. שזה ונטל החול שהוא חשיבות והתרוממות כמ"ש על כנפי נשרים כו'. וינטלם וינשאם כו'. אבל בחי' אבן הוא מדרגה הראשונה כנ"ל. והוא בירור החלק בעוה"ז שיש לבנ"י. שהם עיקר יסוד העולם. ובנ"י נבראו להעיד על הש"י כמ"ש אתם עדי. וכ' אתה הראית לדעת כו' [רמז לדברים דכ' בפ' יתרו אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים. וכ' אתם ראיתם כי מה"ש דברתי עמכם והם ב' ראיות הנ"ל]. וכמ"ש חז"ל בקבלת התורה פתח להם ז' רקיעים להראות להם כי אין מלבדו ית'. וכמו כן במעשה מצרים הראה להם הש"י כי כח כל הסט"א היא רק ממנו ית' לכן הוצרכו בנ"י לירד לעמקי תהום ולעלות למרום עליון. להעיד כי הוא ממעל ומתחת. וז"ש ולמען תספר כו' אשר התעללתי במצרים. פי שכל מעשה המצרים הי' רק מאתו ית'. ורש"י ז"ל כתב דהל"ל עוללתי. אך התרגום מפרש דעבדית במצרים. ולא שייך עוללתי כי לא מיוחס גוף העובדא אליו ית'. רק הכוונה שכל מעשה הרשעים מאתו ית' יצאו. ולכן כ' התעללתי. וזה עצמו נכלל בפרש"י שחקתי. זה שהיו סבורין הרשעים שבכח ידם פועלם. ובאמת הכל הי' מאתו ית' כדי להפרע מהם זה פי' שחקתי כנ"ל. וידעתם כי אני ה' הוא על חלק הב' שנודע להם אח"כ בקבלת התורה שהוא הדעת. וזה עיקר מדרגת בנ"י כמ"ש החודש הזה לכם שהתחיל לפתוח להם דרך חדש בעולם וכמ"ש חז"ל שהי' צריך להתחיל התורה מכאן כו'. רק כדי לתת להם נחלת גוים. פי' להיות להם גם החלק בעוה"ז ובהטבע. ולכן הוצרך להיות שינוי כל הטבע בעשרה מכות מאחר שהתחיל אח"כ דרך חדש צריך להיות ביטול מקודם לדרך הראשון לעשות בנין חדש:
בפסוק ומלאו בתיך כו' אשר לא ראו אבותיך כו' עד היום הזה. פרשנו כבר כי אבותיו של הרשע רואין אחר מיתתם בגיהנם בעונש הבנים. ונראה לבאר הענין דהמדה בבנ"י הוא שכשיש להם שמחה. הקב"ה מביא לאב ואם להיות להם חלק בשמחת בניהם. כדאיתא בזוה"ק בלק על פסוק ישמח ישראל בעושיו. שבנ"י מחזירין השמחה לשמים. ולכן הקב"ה משמח לאבותיהם. אבל כשיש ח"ו יסורים וצער לבנ"י. אין הקב"ה מראה לאבותיהם רק עמו אנכי בצרה ע"ש. ונראה דברשעים המדה להיפוך והטעם ע"פ מאמרם ז"ל בבני ישראל הקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה. וברשעים מצרפין מחשבה רעה למעשה ע"ש. וכל עובדא טובה או רעה נראה שנמצא מזה שורש באבות. רק שיצא עתה בזרעם לפועל אבל בכח נמצא הכל בהאבות. ולכן כשזוכה הצדיק לשמחה יש בזכות זה חלק במחשבה באבותיו ומצרפו הקב"ה למעשה. וניתן להאבות חלק בהשמחה. משא"כ בעונש אין המחשבה נחשב. וברשעים להיפוך כנ"ל:
במצות תפילין והי' כו' לאות כו' ולזכרון כו' למען תהי' ת"ה בפיך כו'. דעיקר התפילין הם לעורר האותיות שחתם הקב"ה בנפשות בנ"י כמ"ש שכח הנשמה בגוף כאזכרות בגוילין. רק שע"י התפילין יכולין להוציא התורה מכח אל הפועל. מליבא לפומא. לכן כ' שנכון ללמוד בתפילין. והרמז מכאן למען תהי' ת"ה בפיך שהתפילין מסייעין לזה. וזה האות שע"י התפילין יוצאין ההארות שבפנימיות. והוא אות ועדות על בנ"י. וכמ"ש חז"ל בפסוק וראו כע"ה כי שם ה' נק' עליך זה תפילין ש"ר כו'. ולכן בש"ק א"צ תפילין שאין דומה מאור פניו של אדם בשבת שנזדכך הלבוש של איש ישראל ויכולין האותיות שבנפש להתגלות גם בלי מצות תפילין. ויש נשמה יתירה וגוברת על כיסוי המלבוש שהוא הגוף. ולכן נק' ג"כ יתירה שיש לה תוספות כח על כח הגוף כמ"ש יומא דנשמתין הוא ולאו דגופא:
Section 14
תרמ"ה
בפסוק החודש הזה לכם. דאיתא לא הי' צריך התורה להתחיל רק מהחודש הזה. מ"ט פתח בבראשית. משום כח מעשיו הגיד כו'. פי' בנ"י מיוחדין הם להתורה שהיא למעלה מן הטבע ושם יש התחדשות תמיד דכ' א"כ חדש תחת השמש. למעלה מן השמש יש. אכן הקב"ה שלח נשמות בנ"י בעוה"ז. לתקן כל העולמות על ידיהם. ולכן הקדים מ"ב שלא יוכלו לבוא למדרגת התורה המיוחדת להם עד שיתקנו מקודם הטבע. וז"ש פתח בבראשית. וכמו כן בפרט האדם שהנשמה למעלה מהשמש. רק נתלבש בגוף. שצריכין מקודם לתקן הגוף עד שזוכין לנשמה. וכמו כן בכלל הוצרכו בנ"י לתקן מקודם הגשמיות והחומריות שאינו שלהם עד שזכו לבחי' הפנימיות. וז"ש החודש הזה לכם מכלל שעד עתה הי' עבודתם בשביל הכלל. כענין שאמרו חז"ל בפסוק ואבדיל אתכם מן העמים. שע"י שעירב את בנ"י מקודם תוך העמים. ואח"כ בחר בהם. עי"ז מתעלין תמיד ניצוצות קדושות מהם. וזה ענין הערב רב שעלו עמהם שזה הי' תכלית הגלות להעלות הגרים. לכן כ' אח"כ תורה אחת יהי' לאזרח ולגר. מיד במצוה ראשונה. שכמו שנעשו עתה בנ"י מיוחדים להיות עבדי ה'. כן ניתן מיד להם הכח לקרב את הגרים:
בפסוק כלה גרש יגרש כו'. פי' שלא ישאר בהם ליכלוך מן הגלות כאשר ראינו שנתהפכו מיד להיות נק' צבאות ה' [וכ' כשש מאות כו' עיין בזוה"ק שמדמה אותם הכ' למלאכי עליון]. וזה שבחן של ישראל שמתברר ע"י הגלות בהיותם נשארים בתמותם. וע"ז נא' כאהלי קדר כיריעות שלמה פרש"י קלה אני להתכבס כו'. אל תראוני כו' ששזפתני השמש כו' ומכל גלות ניתוסף העדות על בנ"י שכל גלות הוא כמו נסיון לברר שבנ"י אין משתנים מפנימיות שלהן. וממילא כשיצאו נקיים ניתוסף להם קישוטין ממה שהיו מתלכלכין בגלות ואעפ"כ נתכבסו אח"כ. וזה ענין וישאלו כו' כלי כסף כו' שע"ז נאמר תורי זהב נעשה כו' כמ"ש במ"א [והמשך הכ' שעי"ז שכלה גרש כו' לכן יכולין להוציא כלי כסף וזהב. כי אם הי' נשאר בהם קצת פסולת לא היו יכולין ליקח מהם כלים ושמלות כנ"ל]:
במצות תפילין. לאות ע"י ולזכרון ב"ע ל"ת תורת ה' בפיך. דכ' עושי דברו לשמוע בקול דברו. ובמצוה זו כ' קשירה. א"כ הוא התקשרות המעשים לבטלם להקב"ה ועי"ז זוכין לתורה. ואיתא בזוה"ק פ' זו דבמצרים קישר פרעה את העבדים שלא יוכלו לצאת לחירות ע"ש. וקשר רשעים אינו מתקיים. אכן כאשר הקב"ה קירב אותנו להיות לו לעבדים. נתן בנו מצות הללו שנוכל לקשר על ידם הכחות והמחשבות אליו ית'. וזהו מצות קשירה בתפילין ובציצית. וע"י הקשירה להיות תחת עול מלכותו זוכין לתורתו. וכ' תהי' תורת ה' לשון הוי' חדשה. שכשבנ"י מתוקנים כראוי. מתחדש התורה ממש בפיהם של ישראל. ובאמת יש הרבה מדרגות בכל מצוה. וע"י שמבטלין עצמם להתקשר אליו ית' ונעשין בני חורין משיעבוד דסט"א. יכולין להתדבק בעבודת ה'. וכמו שהי' ביצ"מ דקוב"ה שרא קוטרין והוציאנו מקשירות הרשעים. ואח"כ קישר אותנו לעבודתו ית'. כן הוא תמיד בפרט איש ישראל שלא לחנם נצטווינו לזכור בכל יום יצ"מ. רק שבכל יום צריך האדם לצאת משיעבודא דסט"א ולכנוס בשיעבוד דסטרא דקדושה. ואח"כ זוכין לתורה. ובימי המעשה התיקון ע"י התפילין שמקשרין המעשים אליו ית'. ובש"ק שיש ביטול כל המעשים לגמרי. זוכין לתורה בלי מצות תפילין. דביטול כל המעשה הוא יותר מדרגה מקשירת המעשים. והענין שבפנימיות בנ"י יש נשמות טהורות וקדושות. רק שהמלבוש צריך תיקון ע"י המצות. (ובשעת התפילין) [ובשבת] יכולין לעורר הפנימיות והשפעת הנשמה יתירה שבאה בשבת. ובחול בשעת התפילין יכולין ג"כ לעורר הארה מזה כמ"ש חז"ל בפסוק וראו כל ע"ה כי ש"ה נקרא עליך זה תפילין שבראש והכל ענין א'. ובמ"א כתבנו עוד מזה לכן קצרתי. [ובדברים אלו מובן מ"ש בז"ח המעלה שיש בשבת וימים טובים יותר מתפילין דהם חותמא דמלכא ע"ש בשיר השירים ותבין שהוא כמ"ש]:
Section 15
תרמ"ו
במדרש החודש הזה לכם. מגיד דבריו ליעקב זו התורה. חקיו ומשפטיו החודש שהחגים תלוין בו. ונק' חק כדכ' חק לישראל כו'. הענין הוא דאיתא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל הוא פרשת החודש. דכ' החודש הזה לכם. הוא דרך המיוחד לבנ"י. דבגלות מצרים הי' העבודה בעבור תיקון העולם. כמ"ש מזה בפ' וארא. ועתה התחיל דרך חדש המיוחד רק לבנ"י והוא דרך התורה. אך התורה למעלה מעולם הטבע. ובחי' המצות הם דרכים להתפשט הארת התורה בעולם הטבע. ונק' חקים שהמה חקיקה וציורים ורמזים מהתורה שמתלבשין בעולם העשי'. והי"ב ראשי חדשים המה י"ב צינורות ושערים להמשיך התחדשות לעולם הטבע. וזה הדרך הוציאו בנ"י מכח אל הפועל שזכו לפתוח להם דרכי נתיבות אלה. וע"ז אומרים בעמך ישראל בחרת כו' וחקי ר"ח להם קבעת:
Section 16
תרמ"ז
במדרש כובד אבן כו'. כי הנה ביצ"מ הי' תיקון כל מעשה בראשית. ואמו"ז ז"ל אמר כי באמצעות העשר מכות נעשו מעשרה מאמרות עשרת הדברות כי מאמר הוא בכלל ודיבור הוא בפרט כו'. והענין הוא כי הוצרך להתברר תערובת טוב ורע. והרע ניתן למצרים בעשרה המכות. ובנ"י קיבלו הטוב שהוא התורה. כי הכל לכבודו ברא. אבל התחתונים צריכין לברר זאת ובנ"י בגלות מצרים ביררו זה העדות. וכ' את ה' האמרת וה' האמירך כו' שבנ"י מבררין כי קיום כל הבריאה ע"י עשרה מאמרות. וכמ"ש במשנה ליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין העולם שנברא בע"מ. והש"י כביכול מעיד על בנ"י כי כל המאמרות ובריאת העולם הי' בשביל בנ"י. ואלה הבירורים הם גם היום בכל יום ויום כמ"ש א"ה האמרת היום כו' וכ"כ ולמען תספר באזני בוב"ב. שנתן זה הבירור לבנ"י לדורות. וכפי הבירור כך זוכין להתחדשות בכל יום כמו שזכו אחר הגלות לפרשת החודש הזה לכם. ושמעתי מפי אמו"ז ז"ל כי אין כל חדש תחת השמש ורק ע"י מסירת נפש שמבטלין הטבע זוכין להתחדשות שלמעלה מן השמש. ולכן כ' ואהבת את ה"א בכל לבבך נפשך מאודך. אח"כ והיו הדברים האלה א"א מצוך היום. ודרשו חז"ל בכל יום כחדשים. והיינו שע"י מסירת נפש ויוצאין מן הטבע. זוכין להתחדשות והארת התורה בכל יום ויום עכ"ל ז"ל. וזה כוונת המדרש שבנ"י מבררין תכלית מעשה בראשית ועומדין נגד הרשעים וכעס אויל כו':
ברש"י ממכילתא הי' ר"מ בן חרש דורש ואעבור עליך כו' שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום וערי' ולא הי' להם מצות להתעסק בהם ונתן להם מצות פסח כו'. ממשמע שנאמר שדים נכונו שערך צמח. משמע שהי' להם תכלית השלימות והיינו בבחי' הפנימיות ורק ערום וערי' בבחי' המלבוש. וכמו המשל שתכלית האשה להיות כלי להוליד ולעשות פירות. רק שהמלבושים הם היופי מבחוץ. והאמת כי כל הגלות והגאולה הוא בירור המלבוש והגוף. אבל הנפשות שבבנ"י לעולם הם בתכלית הדביקות בשורש העליון. וע"ז נאמר שחורה אני ונאוה. שכל השחרות מבחוץ ששזפתני השמש כו'. וכמ"ש ז"ל נאוה אני במעשה אבות. פי' בשורש הנטוע בנפשות בנ"י. והעיד הכ' ואעבור עליך כו' וראה הש"י פנימיות לבות בנ"י שהשתוקקו אליו ית'. ולא הי' להם כח להוציא רצונם מכח אל הפועל. והוצרכו לסיוע המצות שכולם הם עצות איך להמשיך הארה הפנימיות גם בחיצוניות והגשמיות. ועל ענין זה אמרו חז"ל למה נמשלו בנ"י לתפוח. פריו קודם לעליו. שהקדימו נעשה לנשמע. כי תכלית המצות הם לזכות ע"י לטהר הלב ולהתדבק בו ית'. ובנ"י קודם המצות הי' בהם התשוקה שהוא עיקר המכוון של המצות. ולא לחנם בחר הש"י בבנ"י כאשר ראה שהם משתוקקים איך לצאת מהבלי עולם להתדבק בו ית' ונתן להם המצות. משכו וקחו. שע"י המצוה המשיכו עצמם אחריו ית' כמ"ש משכני אחריך נרוצה. ומצינו שקיבלו מצוה ראשונה זו בשמחה כמ"ש ויקד כו' וישתחוו. וכ"כ וילכו ויעשו בנ"י כאשר צוה כו'. פי' הגם כי ידעו שהגאולה יהי' ע"י עבודה זו. מ"מ עיקר שמחתם הי' רק לעשות כאשר צוה ה' כן עשו:
בפרשת קדש לי כו' והי' כו' לאות על ידך ולזכרון ב"ע למען תהיה תורת ה' בפיך. כי הגלות הי' בבחי' דיבור מעשה מחשבה כמ"ש בפ' שמות כן אחר הגאולה ניתן להם כוחות הקדושה בג' אלה. על ידך המעשה. בין עיניך המחשבה. תורת ה' בפיך דיבור. ומצות אלו מסייעים בכל יום לשעבד המעשה והמחשבה אליו ית' ועי"ז זוכין לתורה. וזה עצמו בכלל קדש לי כל בכור כו' באדם ובבהמה. כענין שנא' אדם ובהמה תושיע ה'. ובנ"י מקשרין ראשית כח הגוף שהוא נפש הבהמיות ע"י תש"י. וראשית כח הנשמה בחי' אדם ע"י תש"ר. כמו שמבקשין ע"י מצות תפילין יתמשך כו' ושפע קודש כו':
Section 17
תרמ"ח
בענין מצוה הראשונה שנצטוו בנ"י שלא הי' בידם מצות ערום וערי'. ונתן להם מצות פסח כמ"ש רש"י ז"ל דכ' משכו דרשו חז"ל משכו ידיכם מע"ז וקחו צאן של מצוה. דאיתא מאן דכפית באחרא א"י לקבל עמ"ש כראוי כמ"ש בזוה"ק בהר בפסוק א"נ במצרים חנם בלי מצות ע"ש. עכ"ז איתא במשנה המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות וד"א. א"כ מוכרחין לקבל עול תורה ומצות אפי' בשעדיין כפופים תחת עול מלכות וד"א. אע"פ שאין הקבלה בשלימות. וזה הי' כח מצוה הראשונה משכו ידיכם בע"כ. וזהו השבח הגדול שמזכירין תמיד כמ"ש זכרתי לך כו' לכתך אחרי. פי' אע"פ שלא היו עדיין בדעת השלימות כמ"ש כבהמה נמשכנו אחריך. וזה הוא בחי' מצה לחם עוני כמ"ש בזוה"ק מצה מריבה וקטטה בסט"א נק' לחם עוני ובתוס' וא"ו היא מצוה. והיא בחי' עבודת ימי המעשה שנק' ימי מלחמה. ובש"ק יום מנוחה יום שנתנה בו תורה. ואלה הב' הם בחי' תורה ומצות. שקיבלו בנ"י מקודם עול מצות אח"כ זכו לתורה. והם בחי' תש"י ותש"ר. תש"י ליישר הלב וע"ז מבקשין ודבק לבנו במצותיך. ותש"ר הוא בחי' והאר עינינו בתורתך ועל ב' אלו כתיב עבדי אתה כו' אשר בך אתפאר הוא תש"ר כמ"ש בר"מ פ' זו ע"ש שדורש הישר והטוב על התפילין. שתש"י הם ליישר הלב ואז זוכין להארת תש"ר. וע"ז כ' ולישרי לב שמחה. ובוודאי פרשיות אלו שציונו הש"י לקשר ביד ובראש הם אותיות ושמות השייכים לנפשות בנ"י. רק שא"י להיות נגלים בגוף. צריכין להתדבק בהם בכח אלה המצות. ולכן בש"ק שיש התגלות נשמה יתירה מאירין אותיות אלו בפועל ממש. וא"צ לתפילין כמ"ש חז"ל שהם עצמם אות. וז"ש חז"ל המניח תפילין כקורא בתורה. דכ' למען תהי' תורת ה' בפיך. פי' התגלות הארת האותיות בנפש ישראל הוא ממש כקורא בתורה. וגם דרשו חז"ל הוקשה כל התורה לתפילין. ונראה כי התפילין הם מתקנים נפשות בנ"י להיות מוכנים לתורה. כמ"ש למען תהי' תורת ה' כו' דאיתא התקן עצמך ללמוד תורה. וכמו שהי' בכללות בנ"י גלות מצרים הכנה להיות מתוקנים לקבל התורה. כדאיתא במד' שמות ג' מתנות ע"י יסורין כו'. כן הוא בכל נפש ישראל שצריכין יסורין להיות מוכן לתורה. אך הקב"ה וב"ש הקדים לנו גלות מצרים וגאלנו משם להיות הסיפור ביצ"מ במקום היסורים. כדכ' ולמען תספר כו' וידעתם כי אני ה'. פי' כמו שצריך להיות גלות קודם שזוכין לידיעת ה' שהוא התורה אכן ע"י הסיפור ביצ"מ זוכין לתורה בלא יסורין בפועל ממש. וזהו שנעשה תורה מכל מעשה מצרים שכן הוא בחי' התורה לעולם כדאיתא זאת התורה לעולה כו' כל העוסק בפרשת עולה חטאת כאילו הקריב. כן הוא בפרשיות סיפורי יציאת מצרים שהעוסק בהם כאילו עבר עליו הגלות. וז"ש והי' כו' לאות כו' ולזכרון כו' למען תהי' תורת ה' בפיך כנ"ל. וגם פי' למען שצריך האדם לכוון במצוה שעי"ז יהי' כלי לקבל תורת ה' שלא לעשות המצוה בדרך הרגל בלבד. כי המצוה תלוי' בכוונת עשייתה. ומצינו באבותינו שנגאלו ממצרים בזכות מצות הפסח. וכ' ויעשו בנ"י כאשר צוה כו' כן עשו. ופרשנו שהגם שידעו שהגאולה תלוי' בזה. אך הם עשו רק לקיים רצונו ית'. ומה"ט הי' הכנה לגאולה. כי אם הי' הכוונה כדי להגאל. לא הי' הכנה לגאולה כלל:
Section 18
תרמ"ט
בפסוק בא א"פ כי אני הכבדתי כו' למען שתי אותותי אלה בקרבו ולמען תספר כו' וידעתם כו'. כי הנה גלות מצרים הי' הכנה לקבלת התורה. וכמו שיש תורה שבכתב ובע"פ כן הי' במצרים. אותותי אלה הוא בחי' שבכתב הם אותיות וההארות ששם הקב"ה בקרבו ומזה הכח הי' שליט על בנ"י. ולמען תספר הוא בחי' שבע"פ והיינו מה שהוסיפו המצרים באמרם הבה נתחכמה. וכמ"ש הכבדתי את לבו. כי זה לעומת זה. כמו בתורה הקדושה שהקב"ה נתן לנו בכתב. ונתן לנו הכח להוסיף ולהבין עומק התורה מה שאינו מפורש. [ולכן נאמר אשר התעללתי ורש"י ז"ל דייק דהול"ל עוללתי ולהנ"ל מובן כי זה הכוונה על אשר הוסיפו המצרים יותר מאשר ניתן להם. ואעפ"כ הכל מאתו ית' כמ"ש הכבדתי. לכן כ' התעללתי ודו"ק] ולכן וידעתם כי אני ה' שע"י גאולת מצרים נתברר כי הוא ית' המהוה כל. כי כל גלות הוא להוציא ניצוצות קדושות שנתערבו בהם. וזה הכח שלהם. רק בגלות הני"ק נסתרים. ומתגאין הרשעים לומר ידינו רמה. וכאשר בנ"י זוכין לגאולה. מוציאין אותן ההארות שעל זה נשלחו בגלות להוציא טוב הגנוז שם וע"ז נאמר מה רב טובך כו' צפנת ליראיך ומתברר אח"כ כי אני ה':
בפסוק החודש הזה לכם. כי הש"י שינה כל הטבע ביצ"מ בשביל בנ"י. ובאמת הי' זה עדות על הבורא ית"ש כי הוא הבורא והוא העושה כרצונו. וגם הי' עדות על בנ"י כי כל העולם נברא בשבילם. ולכן בעבורם שינה הש"י הטבע. כי הלא הי' יכול הש"י לגאול אותנו בדרך הטבע. אך כל הגלות הי' לברר כי הקב"ה משנה עולמו עבור בנ"י. ויתכן כי יצ"מ הי' עדות על בנ"י. וקריעת ים סוף עדות על הבורא ית'. כי כבר הי' בנ"י נגאלין רק למען שמו ית'. ולכן אז ישיר משה כו' גאה גאה. ויצ"מ הי' בעבורינו לכן כ' החודש הזה לכם בעבורכם נתחדש זה הדרך של נסים ונפלאות. וכבר כתבנו בשם מו"ז ז"ל דכ' אין כל חדש תחת השמש ובנ"י שהם גוברים על הטבע במס"נ. זוכין לקבל התחדשות. לכן כ' ואהבת אה"א בכל לבבך נפשך מאודך. אח"כ והיו הדברים כו' מצוך היום כחדשים. ודפח"ח. וכמו כן הי' ממש בגלות מצרים שהוצרכו לעמוד בנסיונות רבים עד שזכו להמשיך הדרך החדש שהוא למעלה מהטבע. ובוודאי לא לחנם נשתנו להם סדרי בראשית. רק שמס"נ בשבירת כל הטבע בנסיונות וצרות שהי' להם בגלות מצרים. וזה הי' הכנה לכל הדורות דכ' זכר עשה לנפלאותיו:
ובפסוק והי' כו' לאות על ידך ולזכרון ב"ע למען תהי' תורת ה' בפיך כו'. וחכמים דרשו מי שצריך אות יצאו שבתות וימים טובים שהם עצמן אות. ולהבין זה כנראה מלשונם כי נשתנו נפשות בנ"י בשבתות וי"ט. כלשונם מי שצריך אות. כי הנה האדם נברא במעלה יתירה מן המלאכים כמ"ש וישם שם כו' האדם אשר יצר שהי' מוכן לשרת לפניו בגן עדן. ואחר החטא כ' משנה פניו ותשלחהו. וניטל ממנו ציור ולבוש העליון כמ"ש ז"ל שנשמתו גנוזה בג"ע. וביצ"מ וקבלת התורה זכו בנ"י לחזור לקבל אותה הנשמה כמ"ש אני אמרתי אלהים אתם כו'. והיו דומין למלאכים ממש. וביצ"מ התחיל זה הדרך שהי' מצוה ראשונה כמ"ש ואת ערום וערי' כו' רמז שנחסר להם אותו לבוש העליון שזוכין ע"י המצות להאי חלוקא דרבנן. והגם שאחר החטא בעגל ניטל מאתנו הציור הנ"ל. אבל כל המתנות שנתן הש"י הם לדורות והם צפונים וגנוזים. ויש זמנים ומצות שעל ידיהם זוכין להמשיך הארות מאותן הציורים. וכענין שאמרו ז"ל זכה משה ונטלן היינו שהקב"ה הכין בכלל ישראל להיות נשאר אותן ההארות גם שאין יכולין הכל לקבל בהתגלות כמ"ש ועתידין לחזור לנו. וכמו שזכו לכל זה ע"י יצ"מ כן עשה הש"י לדורות זכר ליצ"מ. וע"י מצות תפילין לאות ולזכרון ב"ע. אלה אותיות הכ' בפרשיות המה מאירים לאדם הארות הגנוזות בשורשן. ובשבת קודש נבדלו בנ"י ונתעלו ומאיר בהם אור נשמה יתירה לכן הם עצמם אות. ולכן בש"ק קורין בס"ת בהתגלות. ובחול האותיות מתגלין ע"י הבתים. ובאמת עיקר התגלות הקדושה לבנ"י כשהם נבדלין מהאומות. ובש"ק דכ' אות היא ביני וביניכם ואין שם מגע נכרי. לכן יש התגלות האור המיוחד לבנ"י:
במדרש החדש הזה לכם אין לכם חידוש אחר כו'. כי ביצ"מ נעשו בנ"י כברי' חדשה ממש. כאשר נבחרו להיות עבדי הש"י. ונתחדשו נפשותיהם כמ"ש חז"ל בגר שנתגייר כקטן שנולד. ולכן כ' אנכי ה"א אשר הוצאתיך. ולא אשר בראתיך. כי זה הוא עיקר יותר מהבריאה. ובאמת זה עצמו הרצון שיהי' לבנ"י זה החידוש יותר עיקר מחידוש הבריאה כי הוא התכלית. ויש לנו ללמוד כי כך נתקיים בבנ"י שעמדו על הר סיני. ולכן נאמר להם אשר הוצאתיך. כי גלוי וידוע לפניו ית' כי בזה מתפעלין יותר מן הבריאה. וכן הוא לעולם מדת איש הישראלי שמוכן למס"נ על הקב"ה בהיותו יודע כי זאת תכלית הבריאה. ובאמת לזה המדה זכו ביצ"מ. וע"ז עצמו נאמר החודש הזה לכם. וכ' עם זו יצרתי שיש לבנ"י צורה מיוחדת. ובאמת הכל תלוי בעבודת האדם. כדאיתא בזוה"ק בפסוק יוצר רוח אדם בקרבו שכפי עבודת האדם זוכה להתגלות הרוח והנשמה שקרבו. וע"ז כ' אין צור כאלקינו ודרשו חז"ל צייר שצר צורה בתוך צורה. וכפי קבלת אלקותו ית'. כך מתחדש רוח נכון בקרבו. ולכן יש התחדשות לבנ"י תמיד וזה החודש הזה לכם ודו"ק:
במדרש כל בן נכר לא יאכל הה"ד לב יודע מרת נפשו ובשמחתו ל"י זר ע"ש. והענין הוא עפמ"ש בזוה"ק פנחס ששאל אותו גוי את ר"א אתם אומרים אתם קרובין למלכא ולמה יש לכם בכל עת צער ויגון והאומות יש להם שלוה. והשיבו כי בנ"י נמשלו ללב באדם אשר הלב מרגיש כל צער וסיבות הנולדות לנפשו ושאר אברים אין מרגישין שהם רחוקים מהנפש ע"ש. ולכן בנ"י נמשלו ללב שדבקין בנפש. ולכן כפי הזמן שמתגלה בשמים כך נמצא לבנ"י מלמטה. ובזמן הגלות יש הסתר מלמעלה ומרגישין בנ"י מרת נפשם. ובזמן הגאולה בשמחתם לא יתערב זר. וכן הוא בפרט נפש האדם ממש שיש כמה מדרגות בנפש הבהמיות ונפש רוח נשמה רוחניות ובחי' הנפש מתחלף בכמה חילופים לפי הזמן. וחסרי לב אין מרגישין בכל השינוים הללו. אבל מי שהוא בעל נפש יודע ומרגיש בזמן שהנפש בגלות. ובזמן שהוא בשלימות. ובכלל העולם בנ"י נק' לב יודע כנ"ל. פי' מרת נפש מלשון תמורה. וזה מתקיים גם בימי המעשה. וביום ש"ק בשמחתו לא יתערב כדכ' ביני ובין בנ"י אות היא. כי ששת ימים עשה כו'. ואז השפע בצימצום הגשמיות והטבע. וע"י מלאכים. וזה נק' מרת נפשו. וביום השביעי שבת וינפש שמתגלה הארת הנפש לכן גם למטה בנ"י מקבלין נשמה יתירה. ומתגלה בנפשותם הארה האמיתיות. וע"י שבנ"י יש להם לב יודע להבחין בין הזמנים. כ' אות היא. כי אם אין דעת הבדלה מנין. לכן מברכין המבדיל בין קודש לחול. בין יום הז' לימי המעשה. בין ישראל לעמים ודו"ק ותשכח:
בפסוק והי' כו' לאות כו' ולזכרון ב"ע כו' תורת ה' בפיך. כי הקב"ה תלה התורה ומצות ביצ"מ. כמ"ש אנכי ה"א אשר הוצאתיך. והיינו שא"י לזכות לתורה עד שיוצאין משיעבוד הטבע והסט"א. כדאיתא מאן דכפות באחרא א"י לקבל עמ"ש. והוצרך הקב"ה לעשות לנו נסים ונפלאות לצאת מן הטבע. והש"י זכר עשה לנפלאותיו. ונתן לנו מצות שעל ידיהם מתעורר ונזכר יצ"מ. כמו במצות תפילין. ד' פרשיות. שנים מיצ"מ קדש והי'. וב' לקבל מלכותו ומצותיו שמע והי'. ורמזו חז"ל טט בכתפי שנים פת באפריקי שנים. לקבל עמ"ש על שכמם. ולפרוק שיעבוד הסט"א. וצריך כל אדם לידע כי המצות שנתן לנו הש"י. בפרט אותן שנק' אותות. הם פועלים ומסייעים לכל אדם. וכמו שאדם מניח תפילין למטה ורוצה לצאת משיעבוד הגוף ולכנוס לקבלת מלכות שמים. כמו כן השורש בשמים מוציא נשמתו ונפשו מסט"א ומתקשר אל הקדושה. ורמזו חז"ל בתפילין דמרי עלמא ע"ש פ"ק דברכות. והרמז כנ"ל כאשר בנ"י מניחין תפילין למטה בעוה"ז ופורקין מעצמם עול סט"א ומקבלין עליהם עול מלכותו ית"ש. כן כביכול הקב"ה מניח תפילין וקושר את בנ"י אליו. ופורק מעליהם עול סט"א. לכן בתפילין דמרי עלמא ג"כ ב' פרשיות לשבחן של ישראל מי כעמך ישראל. מי גוי גדול כו'. וב' פרשיות להצילם מסט"א. או הנסה אלקים. עם נושע בה' כו'. ובשבת קודש אחז"ל שא"צ תפילין שהם עצמם אות. כי שבתות וי"ט הם בעצמם זכר ליצ"מ ונתעורר בהם גאולת מצרים בלי עובדא. ויכולין לעשות כולו תורה. שהנשמה היורדת בש"ק היא חירות משיעבוד הסט"א דלית לון שליטה בש"ק ומתעברין מינה כו':
Section 19
תרנ"א
בפסוק וגם ערב רב ע"א כו'. כי הנה כל הגלות הי' לברר התערובות טו"ר. שנעשה ע"י חטא הראשון. והעיד הכתוב שביררו בנ"י הרבה מזה התערובות על ידי הגלות ויסורים שסבלו במצרים. כי כל הנסיונות וגליות שעברו בנ"י הי' להוציא הארות הקדושה. וע"ז כ' טרף נתן ליראיו דרשו חז"ל טירוף נתן. ואיתא במד' קדושים להצילך להיות צל על ראשך. ד"א להציל נכסי אומות לך כדכת' ונצלתם את מצרים ע"ש. והקב"ה עשה עמנו ב' חסדים. א' שהצילנו מידם כמ"ש חז"ל שהיו משוקעים במ"ט שערי טומאה. ולא זאת שהצילנו משם אבל עוד נתן לנו כל מה שהיה גנוז במצרים. ובזה מובן מ"ש חז"ל דבר נא כו' שלא יאמר אותו צדיק ועבדום קיים בהם ברכוש גדול לא קיים. והקשו המפר' ובלא"ה וכי לא יקיים הקב"ה דברו הטוב. אבל האמת הוא כי בוודאי כל נסיון הוא לטובת המנוסה. וכשעומד בנסיון זוכה לטוב הצפון. אבל בנ"י לא עמדו לגמרי בנסיון שלכן כ' ביד חזקה הוציאך. וא"כ לא הי' ראוי לנו לקבל זה השכר הגדול. רק כדי שלא יאמר אותו צדיק כו'. וכן הוא בכל נסיונות ומלחמות בכלל. ואפי' בפרט כל איש ישראל. לא די שהקב"ה עושה עמנו חסדים ועוזר לנו לפנים משורת הדין. ועוד לא ימנע טוב מבעליו. וז"ש להצילך ולתת אויביך כו'. ובגמ' ברכות רמזו חז"ל בעצמם זה התירוץ במשל שנתנו. ליושב בבית אסורים ואמרו לו למחר יוציאו אותך ויתנו לך ממון הרבה. והשיב בבקשה הצילוני מיד ואיני מבקש כלום. וכן הי' כשהיו בצרה גדולה כדאיתא שאילו נשתהה עוד שעה א' לא הי' לנו תקומה ח"ו. ולכן הי' זה טענה כאשר הוכן לנו אלה המתנות. מוטב שיצילנו הקב"ה הגם שלא יתן לנו הרכוש. ומ"מ אח"כ שלא יאמר אותו צדיק כו' נתן לנו ג"כ הרכוש. וכן הוא מדתו של הקב"ה כדכ' צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו. מה שא"א לב"ו להיות צדיק וחסיד בכל דרכיו. והקב"ה כל יכול לעשות חסד ושיהי' ע"פ הדין. ובנ"י שביררו התערובות. כל אלו ניצוצות קדושות שנתעלו ע"י. הם מאירים תמיד לכל בנ"י. בפרט בליל שמורים מתעורר גאולת מצרים. ומקבלין בנ"י הארות הללו. וע"י שהיו מקודם מתערבין לכן צריכין אח"כ בירור בספירת העומר. וז"ש ליל שמורים הוא כו' להוציאם כו' לדורותם כנ"ל. וכ' ושמתם על בניכם ובנותיכם. שימה הוא לשון סידור. שצריכין לשנות המלבושים להיות נכונים שיתלבשו בהם בנ"י. והם לבושים שנתהפכו מרע לטוב. וע"ז כתיב יכין (רשע) וצדיק ילבש:
במצות תפילין לאות על ידך. לזכרון ב"ע. תורת ה' בפיך. הם שלשה תיקונים במעשה דיבור ומחשבה. שנתן לנו הקב"ה מצות. איך לתקן מדו"מ להבדילם מהבלי עולם. ולקשרם בתורת ה'. ובתפילין עצמם יש בחי' בתים וד' פרשיות וכ"א אזכרות כידוע שהם ג' שמות אהי' והוי' ואדנות. והבתים הם במעשה. וכתיבות הפרשיות כתיבה כדיבור. והשמות הם במחשבה. ובכח זו המצוה יכולין לתקן מעשה דיבור ומחשבה. והם בחי' נפש רוח נשמה. ואחז"ל הוקשה התורה כולה לתפילין. כדכ' למען תהי' תורת ה' כו'. וע"ז כתיב אשרי אדם עוז לו בך מסלות בלבבם. ואין עוז אלא תורה ואין עוז אלא תפילין כידוע. והם מסילות בלבבם. כמ"ש לשעבד בזה תאוות ומחשבות לבנו. פי' התורה נעלמה מעין כל חי. אבל הקדוש ב"ה נתן לנו מצות. לסייע לנו. למצוא על ידיהן דרכים ומסילות בלב. להתקרב אל התורה. כדכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה. ועל ידי התפילין יכולין להתחזק ולדבוק בתורה. ובוודאי אלה הפרשיות דכ' בהם אנכי מצוך היום. מצוה אתכם היום. מתחדשין ממש בכל יום. אבל האדם צריך להכין עצמו לקבל אלה הדברים. וע"ז כתיב ושמרת כו' החוקה פי' החקיקות ורשימות שהקב"ה חקק באיש ישראל. וזו החקיקה צריכין לשמור בכל יום. מימים ימימה. ואלה הפרשיות צריכין לקיים בכל יום. במעשה התפילין. ובדיבור ומחשבה בקריאת שמע. והתפילין נק' אות בזה עצמו שבנ"י יכולין לקבל אלה ההארות המתחדשין בכל יום כאשר חכמים הגידו תפילין צריכין גוף נקי. ובנ"י שנתן לנו הקב"ה מצוה זו בוודאי להם גוף נקי. ובאמת כפי מה שאדם מטהר עצמו להיות נקי כך מאירין בו האותיות האלה. ואלישע בעל כנפים שהי' גוף נקי לגמרי זכה לתפילין האמיתיים שהאירו בו הפרשיות והשמות בשלימות. ומ"מ יש לכל איש ישראל חלק בזה. ובאמת המצוה בעצמה מתקנת נפש האדם להיות מוכן לזה. ואמרו חז"ל הקורא ק"ש בלי תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו. והענין הוא דכ' אתם עדי. וזאת העדות אינו בביטוי שפתים בלבד. אבל כל איש ישראל בעצמותו הוא עד על הבורא ית'. דכ' עם זו יצרתי לי. שיש לבנ"י ציור מיוחד צלם אלקים שהוא עדות על הבורא ית'. מדכתיב עם זו מוכח שיש להם ציור מיוחד לשמו ית'. וזה הציור מתגלה ע"י התפילין כמ"ש חז"ל בפסוק וראו כל ע"ה כו' שם ה' נקרא עליך זה תפילין של ראש. קריאה הוא לשון חיבור ודביקות. שע"י התפילין חל ש"ש על האדם ומתגלה בו צלם הפנימי. ובאמת בקבלת התורה נגלה זה הציור. וע"י החטא נסתר מהם. אכן ע"י התפילין נשלם זה הצלם ונעשה עד אמת על הבורא ית'. לכן הקורא בלי תפילין כמעיד ע"ש בעצמו. בעצמו דייקא. ועדות בפה בלבד אינו אמת לאמיתו. ולכן בש"ק א"צ תפילין שהן עצמן אות. שבשבת נגלה זה הצלם כמ"ש חז"ל אין דומה מאור פניו של אדם בשבת כו'. ואלה המצות שנק' אות עושין רשימה וציור בגוף האדם. ולכן הם זכר ליצ"מ. שא"א להיות נשלם זה הצלם הפנימי רק אחר שהוציאנו מארץ מצרים ונתעלו מהנהגת הטבע. וז"ש כי ביד חזקה הוציאך כו'. פי' לכן תוכל לקבל זה הרשימה. אות על ידך ובין עיניך ותורת ה' בפיך. ואיתא בגמ' פושעי ישראל בגופן קרקפתא דלא מנח תפילין. והוא כמ"ש שע"י התפילין נשלם גופן של בנ"י. ופושעי או"ה בעבירה. כי אין להם רק זה הגוף הנגלה. וע"י עבירה בעריות מאבדין זה הסדר שלהם. אבל איש ישראל ניתן לו תורה ומצות שבזה יהי' נשלם גופו. וקרקפתא דלא מנח תפילין נק' פושע בגופו כמ"ש:
Section 20
תרנ"ב
בענין מצות קרבן פסח שהקדים הכתוב החודש הזה לכם. כי מילה ופסח הם ב' מ"ע החמורים שחייבין עליהם כרת. והם מצות הראשונות שהקדימו לכל התורה והמצות. ומילה היא אות בגוף להסיר הערלה. ובזה ניתקן הגוף להיות כלי לקבל הקדושה לצאת ממאסר הטבע. כמ"ש "מי "יעלה "לנו "השמימה ר"ת מיל"ה כו'. וכמו כן ע"י הקרבת הפסח הוסר הערלה וגשמיות בכלל העוצם שהוא תחת הזמן. וביצ"מ יצאו בנ"י מחיובא דכוכבי ומזלי כדאיתא בזוה"ק. וזכו למה שאמרו אין מזל לישראל. והטעם כי בנ"י קודמין לעולם כמ"ש בראשית בשביל ישראל שנק' ראשית. והם למעלה מן הזמן והטבע. ופסח הוא ר"ה לרגלים. והקרבת הפסח בי"ד. והשבתת שאור הוא הסרת הערלה להיות הזמן יוכל להתעלות למעלה. שכמו שיש יצ"מ בנפש. כמו כן בזמן. ולכן הקדים החודש הזה לכם. ישראל דקדשינהו לזמנים. כמ"ש מקראי קודש. וזה בא ע"י יצ"מ והשבתת חמץ ושחיטת פסח בע"פ. ורמזו חז"ל שי"ד נק' ראשון דמעיקרא משמע שנא' הראשון אדם תולד. פי' כשנאמר כן לאיוב נראה שיש מי שנולד באמת קודם אדם הראשון. והוא בנ"י שעלו במחשבה בראשון. ובכח זה יכולין בנ"י להעביר כל ממשלת הסט"א ולהעלות כל העולם למעלה מן הזמן. וע"י ב' תיקונים אלו מילה ופסח שהם העברת הערלה מוכנים אח"כ לתורה ומצות. ולכן כ' בהם ונכרתו מי שעובר עליהם. והנסים שעשה לנו הקב"ה ביצ"מ הי' רשימה בנפשות בנ"י שנתעלו למעלה מן הטבע. ובמד' ולקחתם אגודת אזוב כו'. והגעתם כו'. דורש מראש צורים אלו האבות שהעולם עומד עליהם. הן עם לבדד כו' ע"ש. והענין הוא שנתעלו נפשות בנ"י להיות להם אחיזה בדרכי אבות הראשונים ע"י שנתאספו ונבדלו מן האומות. והגעתם אל המשקוף כענין שכ' בתד"א לעולם יאמר אדם מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב. מול זה מגיד הכ' כי ע"י אגודת אזוב והגעתם אל המשקוף ומזוזות שהוא בחי' האבות. וכענין שדרשו מדלג על ההרים כו'. וכמו שכביכול הקב"ה הי' מדלג על ההרים. כמו כן בנ"י תפסו דרכי אבותם שלא בהדרגה ובכח מצות הפסח זכו לזה:
Section 21
תרנ"ג
בפרשת קדש לי כל בכור כו' ויאמר משה זכור כו' ושמרת כו' החוקה הזאת כו'. דכ' ביום הוצאתי כו' מארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור. וכשאמר הקדוש ברוך הוא קדש לי ניתוסף קדושה בכלל בנ"י. כי ביציאת מצרים נעשו בנ"י כלים להיות הקדושה בתוכם בכלל ובפרט. אכן להיות ניכר בפועל ממש הוא בבכור. ואח"כ ע"י החטא ניתן זה הכח להכהנים. אבל פנימיות הקדושה ניתן לכל איש ישראל. ולכן אמר משה רבינו זכור את היום כו'. כי לימד לבנ"י שבכח זכירת יצ"מ יכולין להוציא מהכח אל הפועל רשימה קדושה זו שקיבלו בנ"י בעצם היום הזה. וכ"כ למען תזכור את יום צאתך מא"מ כל ימי חייך. פי' זכירה הוא דביקות בפנימיות בקדושה. ובאמצעיות יצ"מ יכולין לבוא אל הזכירה הנ"ל בכל יום. וז"ש למען תזכור באמצעיות צאתך מא"מ כל ימי חייך וז"ש ושמרת כו' החוקה הזאת הוא הרשימה קדושה הנ"ל שצריכין להביא זו הרשימה והחקיקה בכל כוחות האדם בלב ונפש. והוא ע"י מצות התפילין שנקרא קדושה כמ"ש בזוה"ק. וכמו כן בשבת קודש יכולין להתדבק ברשימה קדושה הנ"ל שקיבלו בנ"י ביצ"מ. לכן גם שבת הוא זכר ליצ"מ. וא"צ בו תפילין. כי הוא עצמו קודש. ובאמת בכל המצות יש קדושה. כמ"ש אשר קדשנו במצותיו. אבל זו מצוה ראשונה שקיבלו בנ"י ביציאתם ממצרים הי' שורש הקדושה. ונראה שע"י שקיימו מצוה ראשונה באהבה ושמחה כמ"ש רש"י ז"ל בפ' זכרתי לך חסד נעוריך לכתך אחרי. וע"י שהי' הראשית באמת ובלב שלם. לכן מה שכרן קודש ישראל לה' ראשית תבו'. וניתן להם הקדושה. קדש לי כל בכור. פי' להיות נקודה קדושה ראשית ותרומה בכל איש ישראל לעולם. רק שצריכין לייגע עצמן בכל יום להוציא מכח אל הפועל רשימת נקודה זאת:
במדרש אשרי הגוי אשר ה' אלקיו. משבחר הקב"ה עולמו קבע בו ר"ח ושנים. ומשבחר בישראל קבע להם ר"ח של גאולה כו'. דכ' אין כל חדש תה"ש. כי הקב"ה מחדש בטובו בכ"י מ"ב. אך אין כל חדש כתיב. כי ההתחדשות יש בו הרבה מדרגות ומתלבש בטבע. אבל לבנ"י כתיב החודש הזה לכם. והוא בירור ההתחדשות. כמו שהוא בשורש בלי התלבשות ותערובות. וזהו נק' חדש של גאולה. ונק' ראש חדשים שהוא שורש ההתחדשות כמ"ש:
Section 22
תרנ"ד
במדרש החודש הזה לכם משבחר הקב"ה בישראל קבע להם ר"ח של גאולה כו'. כי הנה ר"ה הוא תשרי. ולבנ"י ניתן ר"ה בניסן לחדשים. ראשון הוא לכם דייקא להודיע כי הקב"ה מנהיג את בנ"י בסדר אחר מיוחד להם. והוא סדר התורה שהיא סדר הפנימיות. ובכלל העולם ר"ה תשרי. ובפרט לבנ"י ר"ה ניסן שהוא ראש לסדר שהוא למעלה מסדר הטבע. דידוע דיש ג' בחי'. עליון אמצעי ותחתון. והענין הוא הכל בבחי' שמו ית' שהוא הי' הוה ויהי'. ובכל עולם הראש שלו הוא יסודו. ובעליונים הראש למעלה. ובאמצעי הראש באמצעי. ובתחתון למטה כמ"ש בספרי קודש. ובעוה"ז היסוד בנ"י שהם באמצע. לכן ניתן להם א"י שהיא באמצע העולם. ולכן דור המדבר שקיבלו התורה היו באמצע סדר הדורות. ועוה"ז נברא על יסוד הפנימי באמצע. וז"ש בראשית בשביל התורה שנק' ראשית. כי היסוד הוא הראשית. כעין זה פירש"י במשלי בפסוק יראת ה' ראשית דעת. שהיא תרומת עיקר הדעת. דקשה לרש"י דהלא בוודאי צריכין מקודם לדעת איך לבוא ליראת ה'. אך שזה תכלית הדעת. ונק' ראשית דעת. כמו כן תכלית העולם שנברא בשביל התורה ובשביל ישראל. לכן כשיצאנו ממצרים וקבלנו זה דרך הפנימי הוא הראש והיסוד לנו [ונראה שבשביל זה התחיל מעשה בראשית בב' והתורה בא' אנכי לומר כי ראשית ויסוד הבריאה היא מה שיקבלו אח"כ התורה] וכך הי' כל בריאת העולם שהי' מקודם תוהו ובהו. וב' אלפים תהו. ושיהי' אח"כ אור התורה. וכן הוא בפרט כל איש ישראל שעיקר ראשית ויסוד שלו באמצע שמקודם היצה"ר שולט. ואח"כ כשעומד על דעתו ומשכיל לדעת את ה'. הוא עיקר הראשית שלו. לכן כתיב ראשון הוא לכם דייקא לחדשי השנה. כי הגם כי ראש השנה בהנהגת הטבע הוא בתשרי. אבל רצונו ית' שזה דרך הנסים והתורה יהי' לנו עיקר. וראש ומוקדם לדרך הטבעי. וזה הדרך הוא שהקב"ה מנהיג העולם ומחדש בכל יום מעשה בראשית כפי עבודת בנ"י שזה תכלית המצות. כמ"ש אשר קדשנו במצותיו. שכל מצוה שלמטה יש לו שורש שמתעורר בזה למעלה. ולכן במצוה ראשונה נאמר החודש הזה לכם שיהי' התחדשות ההנהגה בעולם על ידכם:
בפסוק והי' לאות כו' למען תהי' תורת ה' בפיך כו' ביד חזקה הוציאך כו' ושמרת כו' מימים ימימה. פי' ע"י יציאת מצרים נתעלו בנ"י לצאת מן הטבע להיות כלים לזה להתדבק בהקב"ה. ולהיות דביקות באלקים חיים במעשה דיבור ובמחשבה. ולפי כי ביד חזקה הוציאך. לכן יהי' לאות ולזכרון. ולכן ע"י התפילין שמתעורר בהם גאולת מצרים יכולין להתדבק בו ית' ולהיות תורת ה' בפיך. ואמרו חז"ל הוקשה כל התורה לתפילין שע"י יצ"מ זוכין לתורה ואין היקש למחצה. ויש למען בתורה שהוא לשון נפעל כמו למען אשר יצוה. פי' שע"י תורת ה' בפיך זוכין להארת התפילין. וכן איתא במכילתא למען תהי' ת"ה כו' מכאן אמרו המניח תפילין כאלו עוסק בתורה. והעוסק בתורה פטור מתפילין. והוא כמ"ש שע"י התפילין זוכין לאור תורה. וע"י התורה זוכין להארת התפילין:
ופי' למען תהי' תורת ה' בפיך וכי יש תורה שאינו מה'. אבל הענין הוא דכל מה שברא הקב"ה בעולמו הכל בתורה. רק שנתלבש בדרך הטבע. ויש כמה מיני חכמות. וקיום כל דבר בחכמה כמ"ש בחכמה יסד ארץ. רק שמתלבש בחכמת הטבע. אבל בנ"י כשיצאו ממצרים נעשו בני חורין מן הטבע ושיזכו לתורת ה' ממש בלי התלבשות בטבע. וענין כי ביד חזקה הוציאך. דיש להבין וכי לא הי' יכול הקב"ה להוציא אותנו ממצרים בדרך הטבע. וגם גוף הדבר שנשתעבדנו לפרעה שהכל הי' בחכמתו ית"ש בכוונה לבטל כל הטבע בעבורינו. כמ"ש במד' בענין השבת שברא הקב"ה רוחות למזיקין ועד שלא ברא הגופות קידש היום. וביאר הטעם ללמד לדורות שאפי' יעסוק אדם במלאכה יקרה כשקידש היום שבת ישבות ע"ש. וכן הדבר הזה בגלות מצרים שבאמת מצד הטבע היו בנ"י משועבדים ת"י פרעה. והוא הי' שליט בזמן ההוא. ובאמת איתא כי פרעה גי' שנה שהוא בחי' כל הזמן וסדר הטבע. ואח"כ כשהגיע הזמן לעלות בנ"י למקום המיוחד להם. נשתנו כל סדרי הטבע והזמן. להודיע כי כדאי בנ"י לבטל כל הטבע בעבורם. ושיתברר בכל העולמות כי הכל נברא בעבור בנ"י ושיתבטלו בעבורם כל הטבעיים. וכמו כן יש לנו ללמוד מזה לבטל כל הטבע והגשמיות בעבור רצון הבורא. שזה עיקר התכלית שנבראנו בעולם לעשות רצונו ית'. ובעבור זה ביטל הטבע בעבורינו. לאשר אנחנו מיוחדים לעשות רצונו ית' ומצותיו. ובאמת בכח איש ישראל לגבור ולשבר הטבע בכח יצ"מ ובכל עת שאדם מזכך עצמו ויוצא מן הטבע הוא זכר ליצ"מ. וזה הרמז תזכור כו' יום צאתך כו' כל ימי חייך שזה התעוררת יצ"מ והגאולה שיכול כל איש ישראל לעורר זאת כמ"ש. ואז כפי מה שיוצאין מהטבע מתקיים תהי' תורת ה' בפיך כמ"ש לעיל. וענין ושמרת כו' החוקה כו' מימים ימימה ואיתא במכילתא יש ימים שאתה מניח תפילין ויש שאינו מניח. שבתות וי"ט. הרמז הוא כי לכל ימים שלמטה יש שורש בשמים שבנ"י צריכין להעלות ולבטל אלה הימים לימים העליונים והוא בחי' גאולה להסיר התלבשות הטבע לברר הפנימיות להעלותה ולדבקה בשורש. והוא בכח החקיקה ורשימה שנמצאו בפנימיות כל הדברי' וזה ושמרת כו' החוקה כו' מימים ימימה הוא ב' ימים הנ"ל. ובשבת שבו מתגלה יום העליון ממש וז"ש שהוא עצמו אות לכן א"צ תפילין בשבת:
Section 23
תרנ"ה
במדרש החודש הזה לכם מי זאת הנשקפה כו'. דורש על הד' מלכיות שירדו בנ"י לתוכם והאירו תוך החושך ע"ש. וז"ש החודש הזה לכם ראש חדשים שזה הי' סימן והכנה לכל הגליות שבנ"י יש בידם כח התחדשות. ולכן יכולין להאיר תוך החושך. דאין כל חדש תחת השמש. אבל בנ"י יש להם דביקות למעלה מן הזמן. ראשון הוא לכם לחדשי השנה הוא התחדשות לחדש הזמנים כמ"ש מקדש ישראל והזמנים. שבנ"י ממשיכין קדושה לתוך הזמן כי הם למעלה מן הזמן וכל זה התחיל ביציאת מצרים:
במדרש ולקחתם אגודת אזוב אני עושה אתכם אגודה לעצמי אע"פ שאתם שפלים כאזוב בזכות אבות כו'. דהנה זה הי' עיקר הגאולה להיות נמשכים אחר מעשה אבות. כי באמת הבנים נמשכים אחר מעשה אבותיהם. אך שנתערבו בגוים. ולכן נפרד הדביקות אל השורש. והי' זה הגאולה להיות נעשין אגודה אחת ולהיות נבדלין מהתערובות. ולכן והגעתם אל המשקוף כו' המזוזות כמ"ש במ"א שזה כמ"ש ז"ל חייב חדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב. והנה זכו לזה ביצ"מ שלא בהדרגה. וע"ז כתיב מדלג על ההרים בזכות אבות שהקב"ה הרים אותם להיות נדבקין במעשי אבות. ואין לתמוה על זה שיותר מזה כתיב ואביא אתכם אלי. ולשעה קלה נאספו מחומר ולבנים. ואשא אתכם על כנפי נשרים הוא מעשי אבות ועי"ז ואביא אתכם אלי. וכבר כתבנו בפ' שמות כי עיקר יצ"מ הי' בירור הברית של אברהם אע"ה. וכ"כ בזוה"ק כאן ופסח על הפתח זה המילה פתח הגוף דכ' והוא יושב פתח האוהל. וכ' שם במד' פתח גדול פתחת. שנגלה זה השער לה' בכח חתימת אות ברית קודש. אך להיות בנ"י נמשכין אחר הברית. לזה הוצרכו לירד במצרים ולברר מעשיהם. ומה שאמר הקב"ה לא"א ע"ה ידוע תדע כי גר יהי' זרעך כו'. היינו שעי"ז יזכו להיות נמשך אחר מעשיו כמ"ש כה יהי' זרעך שיהיו צאצאיך כמותך ע"ש במדרש דברים:
בפרשת קדש זכור את היום כו' אשר יצאתם ממצרים כו' והי' כו' לאות כו' ולזכרון ב"ע למען תהי' תורת ה' בפיך כו' ושמרת כו' החוקה כו' מימים ימימה. משמע שכל התורה תלוי' ביצ"מ כמו שהי' אז שהקדים הקב"ה יצ"מ לקבלת התורה כן הוא לעולם. שבכח יצ"מ זוכין לתורה. ושמרת כו' מימים ימימה מזמן לזמן. ודרשו חז"ל על חקת הפסח ועל חקת תפילין והכל ענין א' כי הזמן והטבע מסתיר. ויש בכל שנה גאולה חדשה בפסח. והוא הכנה ליום מתן תורה בשבועות. וכמו כן בכל יום יש הסתר מיוחד מצד הזמן וצריכין גאולה. ובכח יצ"מ זוכין להאיר היום ולכן מקדימין יצ"מ בתפילין קודם ק"ש וגאולה ותפלה. ושמרת הוא מלשון שמר את הדבר שצריכין להשתוקק בכל יום לבחי' גאולה וחירות ולצאת ממאסר הגוף והטבע ואז התפילין מסייעין לגאולה. ולכן בשבת א"צ תפילין. שיום השבת אינו מסתיר לבנ"י כי הוא בעצמו זכר ליצ"מ ואין בו הסתר מצד הטבע. ולכן זכו בנ"י לשבת אחר יצ"מ. כיון שנתעלו לבחי' חירות למעלה מן הזמן והטבע. לכן מוכנים אל השבת שיש בו הארה למעלה מן הטבע וששת ימי המעשה הם בזמן וטבע והשבת למעלה מזה:
Section 24
תרנ"ו
במדרש כובד אבן כו' וכעס אויל כבד כו'. כי כל מה שברא הקב"ה בעולמו לכבודו ברא. והרשעים שאינם מאמינים בהקב"ה ואומרים כי העולם קדמון. או שאין הקב"ה משגיח ומנהיג העולם כולו. מאבדין את העולם. כי עיקר תכלית הבריאה להעיד על הבורא. ולכן ביצ"מ שנתברר כבוד מלכותו בעולם הוא ממש חידוש העולם. ולכן כ' החודש הזה לכם אין לכם חידוש אחר מזה. לכן איתא האומר ויכולו בש"ק נעשה שותף להקב"ה במ"ב. כי זה תכלית מעשה בראשית. כמ"ש אתה קדשת יום השביעי. תכלית שמים וארץ. ולכן ניסן ר"ה המיוחד לבנ"י. כי המה יודעים כי זה תכלית הבריאה. ולהם הוא חודש וראשון לחדשי השנה. והאומות שמחים בעצם הבריאה ולהם תשרי ר"ה שבו נברא העולם. אבל שמחת בנ"י בתכלית ומכוון הבריאה לעשות רצונו ית'. ולהעיד על מלכותו. כמ"ש כי הם חיינו. ולכן להם ניסן ר"ה. והם עיקר הבריאה כמ"ש עם זו יצרתי. שזה עיקר היצירה לפי שתהלתי יספרו. וזה בעצמו עיקר יצ"מ כי הקב"ה ברא העולם לכבודו. ולפי שהוא מוטבע בדרך הטבע. נעשה מצרים והסתרות מכח הטבע. ובנ"י זכו לצאת מזה המיצר ולברר האמת. וזה תיקון הבריאה הוא חשוב ועיקר מהבריאה עצמה. וזכו עי"ז בנ"י להיות חל עליהם אלקותו ית"ש. כמ"ש אנכי ה"א אשר הוצאתיך מא"מ כו' כיון שנעשו בני חורין לצאת ממאסר הטבע לכן ייחד עליהם שמו ית':
החודש הזה לכם. פי' חז"ל על קידוש החדש. ומה ענין זה ליצ"מ. אכן זה כח הדיבור שניתן לבנ"י ובזה מתקדשין החדשים ומועדות כשב"ד אומרים מקודש החודש. וביצ"מ זכו בנ"י לברית הלשון. וזה מצות פסח פה סח. ולמען תספר. ולכן המצוה באכילת קרבן פסח. והגם כי אין אכילה מעכב. מ"מ צריך להיות ראוי לאכלו כמ"ש לפי אכלו תכוסו. והוא תיקון הפה. וז"ש בעבור זה עשה ה' לי. בעבור למסור לנו כח הפה לספר תהלות ה'. והנה ב' מ"ע שחייבים עליהם כרת. פסח ומילה. והם ברית הלשון וברית המעור. ונק' בריתות שעיקר החיות תלוי בהם. וממילא העובר עליהם נכרת חייו מן העולם. ורוב כריתות הם על מאכלות אסורות וביאות אסורות. ובב' בריתות אלו עיקר ההתחדשות. כמו ברית המעור שעושה תולדות להביא נשמות חדשות לעולם. כמו כן כח הפה להביא התחדשות. כמ"ש ואשים דברי בפיך כו' לנטוע שמים כו'. וע"ז נא' החודש הזה לכם. שנמסר לבנ"י כח לחדש חדשים בכח לשון הקודש שמיוחד לבנ"י. והוא כולל כל הלשונות. וע"ז אומרים ורוממנו מכל לשון. וזה נגמר ביצ"מ. ז"ש למען תספר. וב' הבריתות תלוין זה בזה. לכן כל ערל לא יאכל בו:
בענין מצות תפילין למען תהי' תורת ה' בפיך. ואיתא הוקשה כל התורה לתפילין. והמניח תפילין כעוסק בתורה. כמו שיש תורה בדיבור. כן במעשה. וע"ז רמזו לא המדרש עיקר אלא המעשה. לבד מעשה המצות רק התורה עצמה מתקיימת במעשה. כענין שכ' ויעש דוד שם. ובאמת גם בכל מעשה מצוה מתעורר בזה אותו הפסוק שבו נאמרה המצוה וכמ"ש ועשיתם אותם מעלה אני עליכם כאילו עשיתם עצמיכם. והנה פרשיות אלו שבתפילין הם נגד חמשה חומשי תורה ד' פרשיות בשל ראש. ושל יד כמו משנה תורה שכולל כל הספרים שמקודם. והוא חיבה יתירה שנתן לנו הקב"ה להיות כל איש ישראל ס"ת בחיקו. והוא באמת שטר חירות כמו מצות המלך להיות עמו ס"ת תמיד והיתה עמו כו'. כמו כן כל ישראל בני מלכים וניתן להם ספר התפילין. ובהנחת התפילין נגמר זה הספר. וע"ז דרשו חכמים שם ה' נקרא עליך תפילין של ראש. פי' שע"י הנחת התפילין חל שם שמים עליהם. כמו שהתפילין צריכים קלף ודיו ובתים. כן צריכים ליד וראש של איש ישראל. ורמזו חז"ל בלשונם תפילין צריכים גוף נקי. שהתפילין עצמם נגמרים בזה הגוף נקי. והקב"ה יודע שבנ"י הם גוף נקי ומסר להם התפילין. לכן המניח תפילין עוסק בתורה ממש וזוכה לחירות. כמ"ש אין לך ב"ח אלא העוסק בתורה. וכמו כן כפי החירות שיש לאדם משיעבוד הגוף והטבע והוא גוף נקי. כך זוכה לתורה. ולכן כ' למען תהי' תורת ה' כו' כי ביד חזקה הוציאך כו':
Section 25
תרנ"ז
בפסוק והי' לך לאות כו' למען תהי' תורת ה' בפיך כו'. כי גלות מצרים הי' הכנה למתן תורה שהוא מהג' מתנות שזוכין ע"י יסורים. אכן בזכירת יצ"מ יכולין לבוא לתורה בלי יסורים. וכמו כן בש"ק שהוא זכר ליצ"מ הוא יום מנוחה שזוכין לתורה בלי יסורים. ולכן א"צ תפילין בש"ק. ובאמת נטע וחקק הקב"ה אותיות התורה בנפשות בנ"י. אך שצריכין להוציא אלה האותיות מכח אל הפועל להיות תורת ה' בפיך. ולזה מסייע מצות תפילין ושבת. וכפי יגיעת האדם בכל יום כמ"ש ושמרת כו' החוקה הזאת לשמור ולהשתוקק בכל יום להוציא אלה הרשימות מכח אל הפועל. ופי' למען תהי' תורת ה' בפיך. כי כשאדם מקבל עול מ"ש כראוי במס"נ. אז רוח ה' דובר בו כמ"ש אשר אנכי מצוך היום ממש. וכן כתיב אתם עדי נאום ה'. פי' כשמעידין באמת על הבורא הוא נאום ה' ממש. והוא כשנעשה באמת רשימה באדם ע"י העדות. לאות על ידך ולזכרון בין עיניך. הרמז שיעשו הדברים רשימה ואות בנפש האדם. [וגם וכתבתם על מזוזות יתכן להיות בדרך הזה לעובד ה' במס"נ שגם כותלי ביתו מעידין עליו]. ולזה רמזו חז"ל הקורא ק"ש בלא תפילין כמעיד עדות שקר בעצמו. פי' תפילין אות ופילול. וכשאין הדברים עושין בו רושם. אינו עדות אמת. כי אין העדות בפה בלבד. רק להיות אתם עדי בעצם הנפשות. ומצות תפילין ושבת מסייעין לזה כנ"ל. והטעם כי ביד חזקה הוציאך להיות למעלה מן הטבע ותוכל לקיים כל זה:
איתא שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום וערי'. שלא הי' בידם מצות. ערום ממצות עשה. וערי' ממל"ת. כמו שיש מלבושים להגן ויש מלבושי כבוד ותפארת. כמו כן הרמז במל"ת לסייע לאדם להתרחק מסט"א. ומלבוש המ"ע להתדבק באור תורה. וב' אלו נרמזים במאי דכתיב ויעש ה"א לאדם כו' כתנות עור בע' ואור בא'. עור להגן. ואור להאיר. ושדים נכונו הוא לקבל עיקר השפע. ושערך צמח הוא המותרות שצריך שמירה והגנה כנ"ל:
Section 26
תרנ"ח
החודש הזה לכם. בנ"י מונין ללבנה. כי בר"ה מתחדש כל השנה. אבל לבנ"י ניתן התחדשות בכל חודש כדי שלא יהיו נטבעין בטבע ורגילות. ויותר משלשים יום בא לרגילות. ולכן שהחיינו אין מברכין רק הבא מזמן לזמן יותר מל' יום. וכמו ברואה הים הגדול לפרקים. ולכן ניתן לבנ"י התחדשות בכל חודש שיהיו נגחלין מן הטבע. וכל חודש מתחדש הנהגה וסדר מיוחד. ובאמת אין בני עוה"ז יכולין לקבל התחדשות כדכ' אין כל חדש תחת השמש אבל בנ"י שהם בני עוה"ב יכולין לקבל התחדשות כדכ' החודש הזה לכם. ולכן תיקנו בברכת הלבנה וללבנה אמר שתתחדש כו' לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש כמותה. כנ"ל שעתידין להיות בני עוה"ב. כי הטבע שהיא בזמן ועתידה לפסוק לכן אינה יכולה לקבל התחדשות. אבל בני ישראל שהם בני עוה"ב יש להם דביקות בבחי' התחדשות. וכ"ז בא לבנ"י בגאולת מצרים. לכן כ' ושמרת כו' החוקה מימים ימימה כמ"ש במ"א הפי' להביא הארה מימים שלמעלה לימים שלמטה. דכ' יום ליום יביע אומר. פי' ממדרנה למדרגה דאית ימים ואית ימים. ובימים שלמעלה מהשמש שם יש התחדשות. והקב"ה בטובו מחדש בכל יום הארה מימים ימימה. והאדם צריך לשמור ולהשתוקק לקבל הארה מזה ההתחדשות כמ"ש ושמרת. וכמ"ש אני מעיר השחר. וע"י מצות התפילין שהם זכר ליצ"מ יכולין למצוא זה ההתחדשות. לכן בשבת א"צ תפילין שהם עצמם אות. כי הימים שלמעלה מאירין בשבת לימים שלמטה מעצמן. וזה שכ' ששת ימים עשה כו' השמים ואת הארץ. אבל בשבת נעשין אחדות א' השמים וארץ כמ"ש במ"א:
Section 27
תרנ"ט
בפסוק משארותם צרורות בשמלותם. אמרו במכילתא וכי לא הי' להם בהמות רק לחבב את המצוה ע"ש. כי הנה עיקר תכלית המצוה להיות נשאר ממנה רשימה באדם. כמ"ש במ"א פי' ומצותי תצפון אתך. כאשר עושין המצות ברוב אהבה ותשוקה נשארת הארת המצוה בנפש האדם. וכמ"ש צדיק זכיותיו חקוקין על עצמותיו. וזה שהי' שיורי מצה ומרור צרורות בשמלותם רמז על הלבוש שנעשה ע"י המצות. וכן מ"ש חז"ל בפסוק ויקחו להם. למה הקדים לקיחת הפסח לפי שהיו בנ"י ערום וערי' מן המצות ע"ש. והענין הוא כי וודאי עיקר המצוה היא צורך גבוה. וצריך האדם לעשות המצוה לש"ש בלבד. אבל הכנת המצוה והתשוקה קודם המצוה ולאחריה. מצד זה נעשה מלבוש הנפש שהמצוה נותנת ברכה לפני' ולאחרי'. וכמ"ש במ"א ממ"ש חז"ל הרהורי עבירה קשין מעבירה. כמו כן הרהורי מצוה טובים מגוף המצוה. והיינו כי הגם שעיקר פגם העבירה בשורש היא בעשייתה. אבל הקילקול אל נפש האדם. מתרבה ביותר ע"י הרהורי עבירה. וכן הוא במצוה. אשר עיקר המצוה צורך גבוה. אבל רוב ההרהור והתשוקה אל המצוה. מתקן נפש האדם. וז"ש ז"ל רצה הקב"ה לזכות את ישראל הרבה להם תורה ומצות. שכל התקונים שלמעלה. מסר הקב"ה לבנ"י להיות נעשין אלה התיקונים ע"י המצות שבנ"י עושין. ועי"ז מזדככין הנפשות של בנ"י:
ובמדרש וארא שהקב"ה נק' מלך הכבוד. מלך ב"ו אין לובשין לבושו והקב"ה לבש עוז התאזר. ונתן לבנ"י זה הלבוש. עוז לעמו יתן ע"ש. רמזו חז"ל כאשר הקב"ה וב"ש צימצם כביכול אלקותו להתלבש בתורה ותרי"ג מצות. התאז"ר גי' תרי"ג. כן זיכה את בנ"י בתרי"ג מצות התורה שיוכלו להתלבש בחלוקא דרבנן ע"י המצות. וע"ז איתא קוב"ה ואורייתא וישראל כולא חד. ויש לאדם לבטל עצמו לצאת מן הטבע להתלבש כולו באור המצות וליקח ק"ו ממה שצימצם הקב"ה אלקותו בשביל בנ"י. ובוודאי דור המדבר כך היו. לכן זכו לקבלת התורה וזה הקדמת נעשה לנשמע:
במדרש זאת חוקת הפסח. לב יודע מרת נפשו כו'. עוד שם יהי לבי תמים בחוקיך דרשו על ב' החוקים. חקת הפרה וחקת הפסח. ע"ש. כי הנה יש תרי בתי לבא. לב חכם לימינו והוא לב מבין. אבל העיקר להטות הלב כסיל להיות גם שמאל נק' ימין. ובאמת הלב יש בו ב' אלו חלק גבוה שאין שם מגע נכרי בחי' חירות כמ"ש לב טהור ברא לי. וחלק א' שהוא לתקן כל תהלוכות הנפש. וע"ז כ' לב יודע מרת נפשו. ולכן כל עת צרה מגיע אל הלב. וכן הי' במצרים ובכל גלות. ואח"כ כשזוכין לגאולה ובשמחתו לא יתערב זר הוא חלק החירות. וזה חקת הפרה לב טהור. וחקת הפסח תיקון הנעשה ע"י הגלות ולב נשבר ונק' שניהם חקות. שהם גזירות ונפלאות הבורא. הן מה שנמצא רשימה באדם מעולם העליון גנוז בלב. הן מה שנשלח האדם בעוה"ז. ונתלבש בלבוש גשמיי להלחם כל אלה המלחמות. ועל ב' אלו כ' תמים תהי' עם ה' דרשו בזוה"ק תם ים והם ב' בחי' הנ"ל:
בפסוק והי' כו' לאות כו' למען תהי' תורת ה' בפיך כו' ושמרת כו' החוקה כו' מימים ימימה. דכ' ואשים דברי בפיך. לשון הוה כמ"ש ולא יסף ולא פסק. וכמו שהקדים יצ"מ לקבלת התורה. כן בכל יום ע"י זכירת יצ"מ במעשה ודיבור זוכין להארת התורה. ואשים הוא לשון סידור כמו ושמו איש על עבודתו. כמו שהקב"ה מחדש בטובו בכל יום מ"ב והוא הצירופים הנעשין מכ"ב אותיות התורה שמתחדש תמיד צירוף אחר. וע"ז איתא בכל יום הקב"ה מחדש הלכה בישיבה של מעלה. כן אותיות התורה החקוקים בכל נפש ישראל מתחדשין בכל יום. וז"ש ז"ל השונה הלכות בכל יום הוא בן עוה"ב דכ' הליכות עולם לו א"ת הליכות אלא הלכות. פי' הליכות עולם להקב"ה שהוא מנהיג ומחדש העולם בכל יום בסדר חדש כן צריך האדם לחדש הילוך בעבדות הבורא בכל יום ויום. וזה נק' שונה הלכות. כי האדם נק' מהלך. וז"ש ואשים דברי בפיך כו' לנטוע שמים כו' עמי אתה. דרשו חז"ל א"ת עמי אלא עמי בשותפות ע"ש. ואפי' אנשים כמונו שאין אנו בכח זה להיות שונה הלכות שהקדוש ב"ה מחדשם בכל יום. אבל עכ"פ צריך להיות נמצא בכל יום התעוררות מחדש בעבודת ה'. ובזה יש לנו חלק בזה ההתחדשות. וע"י המצות תפילין ומילה ושבת שהם האותות ובריתות החקוקים בנפשות בנ"י. בכח אותן המצות יכולין לחדש הרשימה וחקיקה שחקוק בנפשות. ז"ש ושמרת כו' החוקה מימים ימימה בכל יום. ושמרת זה משנה ע"י היגיעה בתורה. גם ר"ת "הזאת "למועדה "מימים "ימימה היא מיל"ה דכ' בה זאת בריתי אשר תשמרו. ונק' זאת לפי שהיא ברית חתום בבשרינו שא"י להשתנות כמ"ש ע"ז בריתי יומם ולילה שהיא קבועה תמיד כנ"ל וע"י אלה המצות תהי' תורת ה' ממש בפיך כמ"ש ואשים דברי דייקא:
Section 28
תרס"א
בפסוק כי אני הכבדתי כו' ולמען תספר כו'. ובמד' כובד אבן כו' וכעס אויל כבד משניהם. והנה בנ"י שהם עדים על הבורא ית' כמ"ש אתם עדי. כמו שצריכין להעיד ולברר כי הקב"ה ברא העולם. כמו כן צריכין להעיד כי כל הבחירה ומעשי אדם ותחבולות הכל ברצון הבורא ית"ש לבטל כעס אויל שאומר בכח ידי עשיתי. וזה נתגלה לבנ"י במצרים. וכ' אתה הראת לדעת פרש"י שפתח להם שבעה רקיעים. וכשם שפתח העליונים כן פתח התחתונים ע"ש. ובאמת זה הוא ענין סתירת הידיעה והבחירה שדיברו בה בראשונים ואחרונים. והאמת כי כל זה עבודת איש ישראל. והוא יכול לברר ידיעת הבורא ית' ולבטל הבחירה הן בנפשו הן בכלל העולם. כמו שראינו שעשה הקב"ה נסים ונפלאות בעבורינו וידעו מצרים כו'. וניטל מהם הבחירה. הן במה שחיזק לבו בע"כ. ובמה ששלח אותנו בע"כ. וכ' ע"פ כו' עדים יקום דבר. שע"פ עדות בנ"י נתקיים באמת הנהגת הבורא בעולם. כמ"ש אתם עדי ואני אל. ודהע"ה אמר גם אני אודך כו' אמתך אלהי. והוא דבר פלא כי האמת תלוי בעבודת האדם בעלמא דשיקרא. וע"ז כ' "אמת "מארץ "תצמח ר"ת אמת. א"כ האמת נסתר בעוה"ז. החושך יכסה ארץ. ולמעלה נגלה ומבורר האמת וה' אלקים אמת. אך גם פעולתו אמת. והוא בחי' כח הפועל בנפעל. וזה נקודה אלקות שבאדם. ע"ז אמר אמתך אלקי. כי הרשעים מהפכים. ובחייהם נק' מתים. ונסתלק מהם כח אלקות. ומתהפך להם האמת לשקר. והצדיקים מבררים האמת. וזה הענין עצמו מתברר לכל עובד ה' כפי היגיעה בעבודת ה'. כמ"ש ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם. ובאמת הכל ע"י כח התורה שנק' תורת אמת. ויש תורה שבכתב ושבע"פ. ועמ"ש בפ' ויחי עוד מזה:
במדרש החודש הזה לכם מה כתיב ולקחתם אגודת אזוב כו' הה"ד מראש צורים אראנו כו' ומסיים שהאבות הם יסוד העולם וישת עליהם תבל כו' ע"ש. וכבר כתבנו במ"א פי' והגעתם אל המשקוף מזוזות שדורש במד' על האבות שזה עיקר הגאולה לאחוז בדרכי אבות כמ"ש (יפקד אתכם) והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם. וכ"כ בגאולת יובל ושב כו' ואל אחוזת אבותיו ישוב. שהגלות הוא כשנגרש מן השורש. וכשחוזרין להתדבק בשורש אבות הוא הגאולה. ואז נתחדשו בנ"י כברי' חדשה. וזה החודש הזה לכם. ולא עוד אלא שכל העולם נתחדש. כשנתעורר הארת האבות בישראל. שהם מצוקי ארץ. כמ"ש במד'. ולכן נתחדש כל העולם. וכן בכל ניסן שבו נולדו אבות. והלא אפי' ביוסף הצדיק שהוא הי' המכין לישראל בגלות. איתא שנראית לו דמות דיוקנו של אביו ובזה ניצל. מכ"ש השרוין בגלות שעיקר הגאולה מתנוצץ ע"י הארת האבות כשזוכין להיות אוחזין במעשה אבותיהם. וכמ"ש על אותו הדור שתפסו אומנות אבותם:
Section 29
תרס"ב
החודש הזה לכם אחז"ל לא הי' צריך התור' להתחיל כ"א מהחודש הזה שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בנ"י ומ"ט פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד כו'. כי בנ"י נשתלחו לעוה"ז לתקן כל הברואים והיו מקודם נכללין בין האומות. אח"כ הבדיל אותנו מהם. וכמו שהי' בא"א ע"ה שמקודם הי' מעורב בהם. אח"כ נא' לך לך מארצך כו'. וניתן לו מצות מילה להיות נבדל מהם. כמו כן בנ"י מקודם היו מעורבים בהם. והגם שלעולם בנ"י הי' להם דביקות במקום. אבל הי' בבחי' יצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא. אבל עתה ניתן להם דרך חדש והיא מדת יצא לידון בדבר החדש א"א יכול להחזירו לכללו. עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש. זה יהי' לעתיד כמ"ש אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה'. אבל עתה נמסר להם דרך חדש בכח התורה ומצות. וזה עיקר ההפרש בין ישראל לאומות. כמ"ש במד' משפטים לבני נח נתן מצות גלמיות. אבל בבני ישראל כ' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. שיקבלו ע"י המצוה חיות חדש. זה החודש הזה לכם. שביד איש ישראל ע"י המצוה לעורר התחדשות השפע קדושה מלמעלה. וע"ז מברכין אשר קדשנו במצותיו. שאנחנו יכולין להמשיך קדושה ע"י המצות:
ובמצוה ראשונה זו נכללו כל המצות. וכ' משכו וקחו משכו ידיכם מע"ז וקחו צאן של מצוה. והם בחי' שמור וזכור. כלל מל"ת ומ"ע. וב' כוחות אלו נמסרו לבנ"י. שיכולין למשוך מן הטבע והגשמיות. ושיכולין לעורר הקדושה ולהתדבק בהקב"ה. וב' תיקונים אלו הם לגוף ולנפש. ולכן בש"ק שהוא זכר ליצ"מ נתעורר ב' אלו הכוחות. וכמו שבדברות נאמר זכור ובמשנה תורה הוסיף מרע"ה שמור. ושניהם בדיבור אחד נאמרו. כמו כן כאן אמר הקב"ה ויקחו להם. ומשה רבינו הוסיף להם משכו וקחו. שצריכין מקודם לתקן הגוף להפרישו מן הגשמיות. אח"כ מתעורר כח הנפש והנשמה. וב' אלו הם ג"כ בחי' תש"י ושל ראש. כמ"ש בזוה"ק שהם בחי' עבד ובן ע"ש. כי בוודאי עיקר שיעבוד מצרים הי' על הגוף בעשי'. וע"ז כ' וקשרתם לקשר הגוף ולשעבד תאוות ומחשבות לבנו כמ"ש הטור א"ח בה' תפילין. אבל בשל ראש כ' והי' לזכרון זה בחי' הנשמה שנשתלחה לעוה"ז בשליחות הבורא. וע"י התפילין בא לזכירה ודביקות זה בחי' זכור ובחי' בן כי עיקר הבן בני בכורי ישראל הוא כח הנשמה:
Section 30
תרס"ג
בפסוק והי' כו' לאות ע"י ולזכרון ב"ע למען תהי' תורת ה' בפיך כו'. אחז"ל המניח תפילין כעוסק בתורה. והתפילין שהם זכר ליצ"מ מביאין חירות לאדם. דאין לך בן חורין אלא העוסק בתורה. וכמו כן המניח תפילין. ובאמת עיקר החירות בהתעוררות כח הנשמה באדם. וע"י התורה מאיר הנשמה באדם. וכמו כן ע"י התפילין. ולכן אחז"ל הקורא ק"ש בלא תפילין כמעיד עדות שקר בעצמו. לפי שמאמר ה' אלקינו ה' אחד הוא כשהנשמה מאיר באדם. שע"ז נאמר אנכי ה' אלקיך ביחוד יחדתי שמי עליכם ביותר הוא על נשמות בנ"י. כמ"ש אשר ישנו פה שכל הנשמות היו בקבלת התורה. וכיון שע"י התפילין מאירין נר"נ באדם. שזה רמז הבתים ופרשיות ושמות שבהם בחי' נפש רוח נשמה אז יכולין לומר ה"א ה' אחד. ולכן בש"ק שהנשמה מאירה באדם א"צ תפילין. והשבת וכמו כן התפילין הם זכר ליצ"מ. שהארת הנשמה היא עדות על יצ"מ. וכ"כ אנכי ה"א אשר הוצאתיך כמ"ש במ"א מזה:
Section 31
תרס"ד
יצאו כל צבאות ה' מא"מ. [במכילתא] כל לרבות צבא מעלה ומטה. וכמו כן בבנ"י עצמם הי' הגאולה בנפש ובגוף ששניהם היו ת"י מצרים. וכמו כן אחר שיצאנו ממצרים בגוף ונפש. כך הכניסנו הקב"ה לקבלת מלכות שמים בגוף ובנפש. ומצוה ראשונה בפסח שהוא תיקון הגוף מ"ע ול"ת לאברים וגידין. ואח"כ קבלת התורה תיקון הנפש. ולכן ד' פרשיות בתפילין. שנים ליצ"מ בגוף ונפש. ושנים לקבלת התורה והמצות בנפש וגוף:
ונקראו בנ"י צבאות ה'. דכ' אות הוא בצבא שלו. דכ' אתם עדי נאום ה'. הרמז על כ"ב אותיות שנק' נאום ה'. כ"ב אותיות שבהם ברא ה' כל העולמות. כמו דאיתא שת"ח ניכר בדיבורו כמ"ש חז"ל יהללוך זר ולא פיך. רק פתח פיך בתורה ובזה ניכר חכמתו. כמו כן הקב"ה וב"ש א"א להכירו רק פתח דבריך יאיר מבין פתיים. שע"י הכ"ב אותיות שמהם נברא כל העולמות. עי"ז יכולין להכיר קצת מחכמת הבורא ית"ש. כמ"ש הכל לכבודו ברא. למענהו לעדותו. וזהו הי' בעשרה מאמרות. אך ע"י החטא נתערב בדעת טוב ורע. ונסתר האמת ע"י הרשעים שמאבדין העולם שנברא בי' מאמרות. אך בבנ"י נשאר אלו האותיות ונתחדשו בעשרת הדברות. ולכן אתם עדי הוא בבנ"י שיש בהם הכרת כח הכ"ב אתוון דאורייתא. ולעתיד כ' אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה'. אבל עתה האמת נעדרת והיא עלמא דשיקרא. ולכן בנ"י צריכין סיוע לעדות זה להעיד על הבורא ית"ש. ולכן נתן לנו הקב"ה מצות תפילין ביד ובראש לשעבד בזה תאוות ומחשבות לבנו והמוח שבראש. כדי שנוכל להעיד עדות אמת כמ"ש חז"ל הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו. כי צריך להיות עד אמת שידע שאפס זולתו ית"ש. ושכל העולם ומלואו הכל רק עדות עליו. וז"ש למען תהי' תורת ה' בפיך. וכי יש תורה שאינו מה'. רק שהתורה מלמדת להבין ולראות אלקותו בעולם. וכל התורה פי' על שם הוי'. ולכן יסוד הדברות אנכי ה"א. וזה תורת ה' כמו תורת העולה תורת החטאת. כן תורת ה'. ולכן כ' אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים. כי כל הדעת והחכמה שנתן הקב"ה לאדם. לידע את ה' ולעבדו. רק שע"י חטא הראשון נתערב בדעת טוב ורע. וביצ"מ ובקבלת התורה נתברר הדעת. וכ' למען דעת כל עמי הארץ כו'. וע"י בנ"י יתברר הדעת בכל העולם לעתיד. ולכן בש"ק א"צ תפילין שהוא עצמו אות זה האות הוא בצבא שלו כמ"ש לעיל. ונתברר ביצ"מ. וזה מתחדש ע"י התפילין וע"י השבת זכר ליצ"מ. כי שבת הוא נחלה בלי מצרים. כמו שבמצרים הי' שורש כל המצרים ואין עבד יכול לברוח משם. שהוא מקום שהטבע גוברת בו ביותר. מלך קשה ומדינה קשה. והוא היפוך א"י שכ' בה ארץ טובה ורחבה ששם מקום החירות ושם מתברר העדות. כמ"ש אלקים בארמנותי' נודע למשגב. וכמו כן בזמן שהזמן ג"כ מכסה על האמת. ובשבת נחלה בלי מצרים. וכמו כן בנפשות בנ"י הם בחי' חירות. ז"ש ורצה בנו וש"ק הנחילנו. וכמו כן שרצית והנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה:
בשלח
Section 1
תרל"א
במדרש אז ישיר. נכון כסאך מאז כו' אע"פ שמעולם כו' כסאך כו'. כי בעת הבריאה נסתר השגחתו ית' בעולם. ובעת גאולת מצרים נתגלה. וז"ש נתיישב כסאך שנתיישב ידיעת השגחתו ית' בנבראים. [ולכך כ' אנכי ה' כו' אשר הוצאתיך. ולא אשר בראתיך. כי ביצ"מ נתגלה אמונתו ית'. ובזה י"ל קושית רמב"ן ז"ל בפ' בראשית על מ"ש רש"י לא הי' צריך להתחיל אלא מהחודש הזה כו' ע"ש] ובזה מיישב המד' קושית שר הול"ל. כי בכל נברא יש נקודה שנתברר ע"י כבודו ית'. כמ"ש כל פעל ה' למענהו. ולכבודי כו'. וזה ענין פרק שירה שיש לכל נברא שיר ושבח להש"י. ואז ישיר ישראל כו' השירה הזאת. פי' שירה הידועה שעולה מכל הנבראים. ובנ"י עשו שכל הנבראים ישירו. ויגלו נקודה אמיתית שהם עומדים מחיות הש"י שמחדש בכל יום מ"ב. וכ"ז תלוי במעשה האדם. כי כשעושה מעשה בדביקות הש"י ע"י ידיעה זו שכל מעשה יש לו חיותו ית'. ע"פ ידיעתו נתברר זה בגוף המעשה. ומסיר עי"ז ההסתר ונתגלה הפנימיות. ופי' שירה. הוא להיות הכל נמשך בקו ושורה למקור שורשו שהוא חיותו ית'. וז"ש שע"י אמונה אמרו שירה כנ"ל. ואא"ז מו"ר זצלה"ה אמר עמ"ש חז"ל שחזקי' לא אמר שירה ולכך לא עשהו משיח. כי הי' ברור אצלו השגחת הש"י עד שלא נתפעל ע"י הנס. כי ידע שגם הטבע רק מחיות הש"י כו' ודפח"ח. והוא שכ' עליו טוב בעיניך עשיתי. פי' ז"ל שסמך גאולה לתפילה. והוא כנ"ל שידע שבכל מעשה יש נקודה חיות ונק' גאולה שעי"ז בא גאולה להסיר הערלה דחפיא ברית. שהוא הפנימיות שבכל דבר חיות הש"י. וזה הטוב בעיניך כו'. שכל מעשיו הי' כעושה לפני המלך. שידע שכל הפעולות מכחו כמ"ש אין אדם נוקף כו'. ולכך קשה לו לומר שירה. כי ההסתר הי' שוה לפניו כמו הפנימיות כנ"ל. ונקבע שירה זו בכל יום שיכול אדם לעורר כל הנבראים לשירה זו. וגם בכח השבת דכ' מזמור שיר כו' ג"כ כנ"ל [וגם שירת הלוים בכל יום שהוא] להביא הארת ש"ק לימות החול. שזה עיקר שמירת שבת. וז"ש במד' בפ' זו כי אם היו משמרין שבת א' יום אחד היו נגאלין. והפי' כנ"ל שיום אחד יהי' מקושר לשבת כנ"ל. ובכ"מ שנזכר שבת כ' מקודם ששת ימים. תלקטוהו כו' אח"כ שבת כו' כמ"ש במ"א:
דבר אל בנ"י וישובו כו'. י"ל טעם הענין שיצ"מ הי' נס שלא בהדרגה. והיא לשעה. ורצה הש"י שישאר גאולה זו בעצמות ישראל. וכן רצון הש"י תמיד מכל איש ישראל. לעת מצוא השעה. שאין לך אדם שאין לו שעה. ואז צריך לקבוע בלבו על אח"כ שידע להתנהג גם בעת ההסתר. ולכך צוה שיחזרו ויעלו מעצמותם. ולכך ויצעקו. ולכאורה מאחר שראו נפלאותיו שאין להם שיעור למה יראו. אך כי ידעו שעתה צריכין לגבור מעצמם. וז"ש שהיו נתונים בדין שע"פ דין יגאלו עתה. והרי זכו ליגאל גם בדין. וכל מעשה הש"י לטובה כמ"ש נפלאותיך ומחשבותיך אלינו כו'. שהי' הרצון שיגאלו גם ע"פ דין. והי' מקודם בנס שיהי' הכנה על אחר כך שיהי' גם ע"פ דין כנ"ל. ואפשר ז"ש בנ"י טוב לנו עבוד כו'. פי' שחששו שלא יוכלו לגבור מעצמם. והי' רצונם שבמצרים עצמו יאריך הזמן עד שיהיו ראוין מעצמם. והי' בנקל יותר. כי הש"י הבטיח אנכי אעלך כו'. אך כי רצון הש"י הי' שהם בעצמם ממש יזכו ע"י נס הקדום כנ"ל. וכעין זה י"ל עמ"ש חז"ל אלו משמרין ב' שבתות נגאלין ושמעתי מאא"ז מו"ר ז"ל שהגיד בשם הרב ר' שמעלקא ז"ל [כמדומה לי כך] ששבת ראשון הכנה שיהי' בימות החול עבודה כראוי להיות אח"כ שבת כראוי [שצריך להיות אחר ימי עבודה] עכ"ד. והוא כנ"ל ששבת ראשון הוא מהש"י בלי התעוררת להיות ראוין לזה. ואח"כ צריך אדם ללמוד מהארת שבת גם על ימות החול. כדי שיהי' אח"כ שבת בסיוע עבודת ימי החול כנ"ל:
אא"ז מו"ר ז"ל הגיד פי' המד' מה תצעק כו' ב' ירושות כו'. כי ע"י הקול מעוררין בנ"י דביקתם בקול קול יעקב. וכשמתעורר רצו זה. שואלין מה תצעק שאין צריך צעקה כלל. [כענין על בני ועל פועל ידי תצוני]. ומ"מ כ"ז נעשה ע"י הקול. וז"ש מתגאה בירושתו שמגיע ע"י הקול לשלמעלה מהקול כו' ודפח"ח וש"י. כי פשוט תמוה לשון המדרש במ"ש כבר שמעתי צעקתך כו' ע"ש עוד במד' טרם יקראו כו' נראה הפי' כי מה שמוכן האדם להצעקה זה עיקר המכוון. ושוב אין צריך לגוף הצעקה כלל. וזה מה תצעק כשהגיע לבחי' הצעקה כנ"ל. [וזה ענין צעק לבם כו'. וכן צעקו וה' שמע. אף שבלב שאינו נשמע כלל. מ"מ ה' שומע. ואין צריך לצעוק בפה ממש]:
וא"ע ורמב"ן מקשים על צעקת מרע"ה. הלא הקב"ה הבטיחו שאכבדה בפרעה כו'. וצעקת בנ"י י"ל שלא ידעו מזה כי אין מפורש שמרע"ה הגיד להם וי"ל שא"ל רק שישובו. [ומה שלא אמר להם. נראה כי לשון מאמר ה' ואמר פרעה לבנ"י כו' משמע שזה נאמר לו. והפסיק הציווי של אמירתו לישראל וישובו ע"ש]. אבל מרע"ה למה צעק. אך נראה כי מדרך הצדיק לצעוק אף על מה שנבטח. שמאמר הש"י הוא אחר שלימות פעולותיו של האדם. ותפילה וצעקה בכלל פעולת אדם השלם לאלהיו. ולזאת מה שיהי' נושע ע"י תפילה וצעקה. הוא הישועה שנבטח עליו. ונראה שאין מבטיחין באמת. רק למי שיודע זה. שצריך צעקה גם אחר ההבטחה. [וז"ש אין הבטחה לצדיקים. וי"ל שלכך לא נאמר לישראל ההבטחה שלא היו צועקין. והש"י רצה שיצעקו כמ"ש במד' השמיעיני את קולך. אבל מרע"ה אף שנבטח צעק. ולכך נאמר לו ההבטחה כנ"ל]:
אז ישיר כו'. ברש"י ז"ל עלה בלבו שישיר וכן עשה. ומאי קא משמע לן וודאי כששר הי' מקודם רצון בלבו לשיר. אך להבין הענין כי איך בכח אנשים לשיר שירה הכתובה בתורה. ואין שיעור וערך לסודות ורזין הגנוזים באות א' מהתורה. והרי הכ' אומר ששרו הם השירה הזאת. אך כי זה ענין כל תורה והמצות הניתן לישראל. שהש"י נתן לנו זה להיות נתלה אור התורה בכל פה ולשון שבישראל. כמ"ש קרוב הדבר בפיך כו'. שהש"י תלה ע"י מעשה כ"א מישראל. וקול ודיבור והבל הלב יוכל לעורר אותיות התורה עד שורשן ולהאיר במקום עליון. וז"ש ישיר שע"י כחם נתפעלו האותיות ונתגלו הארות פנימיות של רזין הגנוזין בכל דברי השירה כנ"ל. ונקרא על שמם. כמ"ש אין המצוה נק' כו' מי שגומרה. ג"כ הפי' כנ"ל. שעיקר מה שנעשה ע"י המצוה למעלה. מ"מ הגומר הוא האדם בעשי' ממש. ונק' ע"ש הגמר. אף שהעיקר נעשה ממילא. ע"י שתלה הש"י דברים עליונים בתחתונים. וכן בתפילות שבקעו רקיעים כו'. וודאי לא בכח אדם. רק ע"י שתלה הש"י האותיות בכח האדם כנ"ל. וחבל בחבל ונימא בנימא. עד שעולה להש"י. וכן י"ל מ"ש רש"י ע"ש המחשבה. כי במחשבה מוכן האדם לעשות כרצון הש"י. ושיעלה למעלה למעלה. ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה בישראל. והטעם ע"י שמוכן האדם ורוצה באמת לקיים רצון אביו שבשמים. רק מה שמצד אונס. וז"ש רש"י שע"י שעלה בלבו לשיר ממש שירה הזאת. אף שבמעשה אין בכח אנושי לשיר כראוי. עכ"ז נאמר וכן עשה כו'. [שע"י הרצון נתעורר הפנימיות. שתלה הש"י זה בזה. וכן מ"ש בזוה"ק שבדחילו ורחימו פרחין לעילא. ודחילו ורחימו הוא במחשבה והבן ]:
Section 2
תרל"ב
מה שנאמר לבנ"י שישובו כו'. כדי לקרוע להם הים ושיאמרו שירה. כי יצ"מ הי' בהבטחה לאבות. ולא הי' שייך לומר שירה ע"ז. והנה עיקר יצ"מ הי' לתקן מעשה בראשית כמ"ש בפרשיות הקודמין נגד עשרה מאמרות כו'. ולכך כ' אנכי ה' כו' הוצאתיך. והקשו אמאי לא כ' אשר בראתיך. וגם קושית הרמב"ן ז"ל עמ"ש רש"י הי' צריך להתחיל מהחודש הזה ע"ש פ' בראשית שהקשה כי באמונת חידוש עולם מהש"י תלוי הכל. מכל זה נראה כי ביצ"מ נתברר כי ברית שמים וארץ מהש"י בלבד. וקריעת ים סוף הוא בחי' גדולה מזה. לברר כי יכולין בנ"י לפעול במעש"ט שינוי הטבע לגמרי. להיות הנהגתו עמהם למעלה מהטבע. [כמ"ש מהר"ל ז"ל שיש סדר מיוחד להטבע וסדר מיוחד לנסים]. וז"ש וישובו לשורש העליון שלמעלה מהטבע. וזה פי החירות. כי אין חירות רק בשורש שלמעלה מן הטבע:
מ"ש ואכבדה בפרעה כמה פעמים. הלא בוודאי כל הענין הי' רק לטובת ישראל. כי לרשע אמר כו' מה לך לספר חוקי. אך בוודאי כיון שהיו בנ"י משועבדים לפרעה. הי' תחת רשות פרעה איזה כח מהקדושה שהי' נצרך לצאת מת"י. וכמ"ש לא נשאר כו' עד אחד הוא אותה נקודה האחדות שהי' ת"י. לצאת להתגלות יחוד ה':
שבו איש תחתיו כו' ביום השביעי. בזוה"ק פי' תחת עול מלכות שמים. כי בש"ק מתגלה מלכותו ית' שהכל ממנו. והוא בחי' מקומו של עולם. שעש"ז נק' הקב"ה מקום. וזה אל יצא איש כו'. והנה יום ש"ק קדוש לה'. אף כי לכאורה השביעי מדרגה אחרונה מששת ימים הקודמים. אך היא הנותנת. שששת ימים עליונים במעלה. ולכך נתלבשו בעוה"ז בלבושים ובמלאכה גשמיית ג"כ. אבל בש"ק מתגלה בו הארת יום השביעי בעצמו. ולכך צריך לשבות מכל מעשה. רק להיות בטל לשורש החיים שהיא הארה עליונה. וכ"כ בזוה"ק יתרו מיני' מתברכין שיתא יומין. וכ' שבת לא יהי' בו. כיון דלא אישתכח מנא כו' מה ברכתא כו' ע"ש. והתירוץ כנ"ל כי ש"ק לא שייך הכנה גשמיית. וחול מכין לשבת. ושבת נותנת ברכה לכל ימי החול. שיוכלו להתדבק בימים העליונים בשורשם ע"י יום השביעי כנ"ל. וזהו ויברך ויקדש שנותן ברכה ודביקות לכל הימים כנ"ל:
Section 3
תרל"ג
ויאמינו בה' ובמשה כו' אף דגם במצרים כ' ויאמן העם כו'. רק שיש ב' אמונות. א' אף שאין האדם יודע כלום. ועכ"ז מאמין בהקב"ה. וזה מביאו שיוכל להשיג ג"כ. ואח"כ צריך להאמין ע"י ההשגה עצמו שידע שא"א להשיגו כלל. וזהו ובמשה שכ' ז"ל באספקלריא דנהרא. כי מה שאדם מאמין ע"י הריחוק כנ"ל נק' אס' דלא נהרא. ובחי' מרע"ה אס' דנהרא. שהי' ביטול ע"י הדעת והשכל כו'. ונק' ג"כ אספקלריא שהיא מחיצה ע"י האור עצמו כנ"ל. וכמו כן יש ב' מיני גלות והסתרות. והוא בחי' עוה"ז ועוה"ב. ב' העלמות. שיש העלם והסתר בעוה"ז. החושך יכסה ארץ. וכפי תגבורת האדם על היצה"ר זוכה לצאת מהחשיכה. ואך בזה עצמו לא יבוא אל השלימות. כי מרע לא יבוא טוב. ורק ע"י סיוע מהבורא ית"ש שעשה כן שע"י עבודת האדם וגובר נגד יצרו. עי"ז זוכה שמושיע לו הקב"ה אח"כ בבחי' עשה טוב. והוא העלם הב' שיש בבחי' עשה טוב ע"י האמת. שמעשה הטוב גבוה עד מאוד ואין בשכל האדם להתקרב שם רק ע"י הקדמת עבודת האדם בהעלם ראשון. מזכה אותו הקב"ה בהעלם השני. וזה ענין עוה"ז מכין לעוה"ב. וכן ענין ימי המעשה הכנה לשבת קודש. וי"ל שזה ענין יצ"מ וקריעת ים סוף. כי למה צוה הש"י וישובו כו'. וכ' ויהי בשלח. וי"ל שהי' חסרון מה שנצמח יצ"מ ע"י פרעה הרשע שהוא העלם הראשון. עבודת חומר ולבנים כו'. והי' נצרך אח"כ להיות ישועה בהעלם הב'. וזה שהי' ע"י בנ"י עצמם וישובו. ולא הי' ע"י פרעה ומצרים כלל. והי' הצרה ג"כ ע"י הדעת שהרי חזרתם הי' בדעת והשכל. והוא העלם הב' כנ"ל. ואח"כ ויאמינו בה' ובמשה כנ"ל. וכן איתא שקי"ס הי' ביום הז' כדמיון שבת אחרי ימי המעשה:
אל יצא איש ממקומו כו'. שיש התדבקות לכל איש ישראל בשורשו בש"ק. בשם א"ז מו"ר ז"ל והי' ביום הששי. לשון שמחה. שע"י החשק והשמחה בע"ש לקבל ש"ק. זה ההכנה לשבת. ודפח"ח:
אז ישיר כו' שנתעוררו בחי' שירה שיש בכל נברא כמ"ש בפרק שירה כו'. וכ"ז תלוי בעבודת האדם. [כמ"ש במ"א]: אשירה לה' כי גאה גאה. פי' איך יוכל אדם לשיר לפניו ית'. רק כפי מה שיודע שכל הגבהות הוא להש"י. גם מה שנמצא התנשאות באדם צדיק. היא גאות ה'. כפי אמיתית ידיעה זו יוכל להשתמש בגבהות כמ"ש ויגבה לבו כו'. כי שירה א"י לומר רק ע"י התרוממות הלב. וזה ע"י שידעו באמת כי גאה גאה כנ"ל. ושירה היא אחר התישרות לב האדם. וכן שמעתי מאדמו"ר א"ז ז"ל ולישרי לב שמחה שע"י ישרת הלב בא שמחה. ואחר שנגאלו מכל אשר עבר עליהם. ונתיישר להם דרך הש"י. והבינו מה שנהג אותם הש"י מתחילה ועד סוף. וזה לשון שירה כמו שור שהוא קו הישר [וכן בניגון] שמתאחד עלי' וירידה ונק' שירה:
Section 4
תרל"ד
דבר אל בנ"י וישובו. לאשר יצאו בנ"י בחפזון ממצרים והי' שלא בהדרגה. ואין זה דבר של קיימא. הוצרכו לשוב. והענין כמ"ש והחיות רצוא ושוב. ע"י המרוצה מהתלהבות יותר מהכח. ע"ז צריך להיות מיד בחי' שוב. ועי"ז יש לו קיום. כי כל הגליות הי' שיקבצו בנ"י כל הני"ק שנמצאים בעולם. ואין הרצון לברוח רק לתקן גוף המיצר. ולעתיד שיהי' התיקון בשלימות כ' לא בחפזון תצאו כו'. ועתה בגלות מרגישין הארה לפעמים. וצריכין להתדבק בה בכל לב. ולקשרה בכל המעשים. וז"ש ואכבדה בפרעה כו'. שהחזרה הי' לתקן גוף המיצר כנ"ל:
במדרש מה תצעק. צעקו וה' שמע כו'. מתגאה בירושתו הקול קול יעקב כו'. אא"ז מו"ר ז"ל פי' שע"י הצעקה מעוררין שורש דביקות בנ"י. ואז שואלין מה תצעק שא"צ לצעוק כלל. כמ"ש על בני כו' תצוני. ואעפ"כ הכל בא ע"י צעקה וזה לשון מתגאה כו' ודפח"ח. והנה יש ב' מיני שתיקות. א' ע"י שא"י כלום לצעוק. והוא אמונה ראשונה בכלל. ולכן כ' גם קודם הגאולה ויאמן העם כו'. אבל כשזוכין להשיג לבוא לבחי' דיבור וקול. צריך להיות אח"כ אמונה ושתיקה ע"י שמשיג מתוך החכמה שא"א להשיגו. ועי"ז חל עליו בושה ושותק ומאמין בה'. וע"ז נאמר אח"כ ויאמינו בה' כו'. כי וודאי אין הצעקה התכלית. רק לבוא לבחי' שלמעלה. והיא השתיקה. והם ענין ב' העולמות עוה"ז ועוה"ב. ופרשנו במ"א כי עוה"ז העלם רע. פי' ע"י שהרע נמצא בעולם. אין הקדושה מתגלה. ועוה"ב נק' ג"כ עלמא דאתכסיא. והוא העלם טוב. שע"י עומק הקדושה א"א להשיגו. וכפי מה שזוכה האדם בעוה"ז לגלות בחי' הקדושה. כן יזכה לעוה"ב. וכן נמצא סדר זה תמיד לכל איש ישראל. מה שמקדש עצמו בעוה"ז זוכה להשגה דבר מה. וצריך אח"כ לתקן השגה זאת שלא יחטא ע"י. והוא ע"י הבושה והיראה. וי"ל שזה ענין יצ"מ וקי"ס:
Section 5
תרל"ה
במדרש מה תצעק. ב' ירושות הנחיל יצחק. עשו מתגאה בירושתו הידים ידי עשו. ויעקב מתגאה הקול קול יעקב כו'. בוודאי גיאות עשו הרשע על שניתן לו החרב לעשות בו כרצונו כמאמר על חרבך תחי'. ובנ"י מתגאין בירושתן שיש להם זה הכח של תפילה שיכולין להתקרב להש"י בעת צרתם. ואיתא במד' בעשרה לשונות של תפילה. ביצור הוא א' מהן דכ' בצר לי אקרא כו'. והפי' כי בנ"י בעת צרה פונים להש"י בטבעם. ולכן אף בצרה גדולה שא"י לצעוק ג"כ. הצרה בעצמה הוא לשון של תפילה. כי מוכנים הם לתפילה לעולם כנ"ל. יאיתא ויצעקו כו' תפסו אומנות אבותם. פי' מו"ז ז"ל כי לא הי' להם הכנה לתפילה מרוב צרה רק שתפסו מנהג אבותיהם בידיהם כו'. ובזה עצמו מתגאין בנ"י מה שלא נמסר להם הכח. רק שיקבלו כל צרכיהם מהש"י ע"י תפילה וקול תורה ועבודה זו תפילה והוא גיאות של אמת שנכלל בגיאות הקב"ה. כמאמר אל יתהלל חכם כו' הגבור כו' כ"א בזאת כו' השכל וידוע אותי. וזה פי' כי גאה גאה. פי' הגיאות שבא ע"י גיאות הקב"ה הוא קיים לעד וכל גיאות שאין בו דבר לשמים אין לו קיום:
ענין קי"ס אחר יצ"מ. כי יצ"מ הי' לצורך גאולת ישראל בלבד. אבל לא נתברר עדיין כבוד מלכותו ית' אשר היא בכל משלה. להודיע שגם כח פרעה וחילו וכל כח הסט"א הכל ע"פ השגחה עליונה. ובקי"ס נתברר זה [והוא מ"ש יתרו עתה ידעתי כו' כי בדבר אשר זדו עליהם]. וזה ענין השירה מה שביררו בנ"י כי כל הבריאה היא המשכה אחת מרום מעלות עד תהום רבה. וזהו כי גאה גאה. כי מלך ב"ו המתגאה על מלך אחר. גאותו מבטל גיאות השני. אבל גיאות הקב"ה הוא בעוד קיים גיאות המלכיות שבארץ. ועכ"ז הוא נורא עלילה עליהם. ועושה בהם כרצונו. וז"ש סוס ורוכבו רמה כו':
Section 6
תרל"ו
ענין קרי"ס אחר יצ"מ שכ' במד' יצ"מ קשה כו'. כי יצ"מ הי' בנס שלא ע"פ זכות בנ"י. רק ע"י השבועה. והי' זה הכנה שיוכלו אח"כ בנ"י לתקן במעשיהם עד שזכו בקי"ס לנס ע"פ מעשיהם. ודבר זה נוהג תמיד בכלל ובפרט. שמקודם יש ישועה מהקב"ה. אח"כ צריך להכין עצמו במעשי עצמו. הגם כי לעולם א"א בלא חסד הש"י. אבל יש חסד שהוא ע"פ משפט. כענין עם חסיד תתחסד. וז"ש שהיו בנ"י נתונים בדין כו'. והיינו שהי' צריך להיות הישועה ע"פ משפט מעשיהם. והנה בנ"י מסרו נפשם למקום כמאמר הפסוק וייראו מאוד ויצעקו כו' אל ה' ויאמרו אל משה המבלי כו'. ולכאורה הם דברים הסותרין. אבל נראה כי לא היו מצפים לישועה מגודל היראה. והי' בעיניהם כמס"נ בעת הסתלקות האדם [רמז לדבר מאוד הוא מיתה כמ"ש חז"ל ע"פ והנה טוב מאוד ע"ש]. ויצעקו לה' במס"נ. ולמרע"ה אמרו כי הי' מוטב שימותו במצרים. והי' תיקון יותר במס"נ כו'. לכן אמר מרע"ה התיצבו וראו כו' כי זה המס"נ הי' הישועה. ובנ"י הבינו זה. כי צריכין לתקן ע"פ מעשיהם. ולא הי' להם כח כמ"ש ואתם תחרישון. ומס"נ נחשב ככל המעש"ט. ודבר זה אומרים בכל יום. יצ"מ וקי"ס ומס"נ בק"ש. אח"כ ה' שפתי תפתח. כי כל זה הי' הקדמה לקבלת התורה:
בפסוק ראו כו ה' נתן לכם השבת כו'. דכ' ושמרו בנ"י את השבת. פי' שהתגלות הקדושה בש"ק הוא בעבור ישראל. לכן צריכין לשמור הארת השבת. והוא פריסת סוכת שלום עלינו. פי' שבנ"י נכנסין תחת זאת הפריסה. והם עצמם המחיצה להבדיל בין הקודש כו'. כמ"ש במד' גוי ששבת חייב מיתה. וכמ"ש במ"א פי' בנ"י יהי' בן זוגך שהם מיוחדים לקבל השפעת קדושת השבת שלא תתפשט החוצה:
הנני ממטיר כו' ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו כו'. כי הי' זה הכנה לקבלת התורה. כמ"ש למען אנסנו הילך בתורתי. פי' דאיתא לא ניתנה תורה רק לאוכלי המן. פי' ע"פ מ"ש סדר המעלות האכילנו המן. נתן לנו השבת. קרבנו להר סיני. ונתן לנו התורה כו'. שכל אלה. מדרגות זא"ז היו הכנה שיתקדשו גופות בנ"י במאכל שמה"ש אוכלין. ופי' לחם מן השמים. כי וודאי כל השפעות מזון וחיים לכל חי בא משמים לשורש נשמתו. רק שבעוה"ז א"י לקבל רק עפ"י צמצומים רבים בצמיחת האדמה ותיקון המאכל. אבל אותם אשר המה מקודשים כראוי יכולין לקבל הלחם מן השמים כמו שהוא. וזה הי' עדות שהם מוכנים לקבל התורה מזה שהיו יכולין לקבל מזון זה. מ"מ עתה צריכין לתקן הכל בגשמיות ממש. רק נתינת התורה לא הי' באפשרי רק ע"י התגברות הקדושה כמה"ש ממש. וז"ש לא ניתנה תורה דוקא כנ"ל. ויצא הוא יציאה מעוה"ז שיצאו מהתלבשות החומריות בעוה"ז. דבר יום ביומו הוא התדבקות כל ההנהגות בשורש העליון שהוא מנהיג הכל. וכל יום מנהיג כל הדברים הנעשים בו. והם קשרו הנהגות כל יום בשורשו. וזה דבר יום ביומו. והבן:
Section 7
תרל"ז
במדרש לזכור בכ"י יצ"מ וקי"ס. וקי"ס אם לא הזכיר אין מחזירין. ויצ"מ מחזירין כו' שיצ"מ קשה כו' ולמה מזכירין קי"ס שכיון שקרע להם הים האמינו כו'. אף שכ' גם מקודם ויאמן העם כו'. אך ביאור ענין אמונה להיות כולו נמשך אחר הנהגת הבורא ית'. כי זה שמשבחין האבות והאמין בה' כו'. היתכן שלא הי' לו להאמין באלקים אמת. רק פי' אמונה להיות נמשך אחר הנהגות הבורא [כמו אומן את הדסה לשון הנהגה]. וביצ"מ לא היו בנ"י נמשכין אחר הנס. כי לא היו מוכנים אל הגאולה עדיין. וזה ענין חפזון. וזה הי' טענת בנ"י עם מרע"ה חדל ממנו כו'. כי ידעו שאין נמשכין אחר הנס. אמנם הש"י בחסדו ראה כי אם יהיו עוד זמן בגלות. יגבור עליהם סט"א. כאשר חכמים הגידו כי אם היו עוד רגע לא היו יכולין להגאל. לכן הקדים ה' הגאולה קודם הזמן. ולכן נא' ויהי בשלח לשון צרה. כי כיון שלא היו מוכנים לזה היו עי"ז בסכנה עצומה. כי כל נס שאינו בזכות מעשה האדם הוא בסכנה. כי הקיטרוג מתעורר עליו ביותר. ולכן הי' צריך אח"כ להיות קי"ס לתקן הנ"ל להיות הגאולה שנית ע"י אמונת בנ"י שמסרו נפשם והאמינו לדבר ה' וחזרו לצד מצרים כו'. ואז כיון שנקרע להם הים האמינו. כמ"ש וירא ישראל כו' ויאמינו. ויפלא כיון שראו מה האמינו. רק כנ"ל שנמשכו אחר הנס. וז"ש המד' יצ"מ קשה. וכי יש קישוי לפני המקום ב"ה. רק כיון שלא היו ראוין עדיין לנס כנ"ל. והש"י עשה להם בעבור שראה כי אח"כ ימסרו נפשם לה'. כי לפניו ית' עתיד והוה הכל שוה. וכן בכל חסד ה' משלם ג"כ על אח"כ. וזה ענין מי הקדימני ואשלם:
ובמדרש ויהי בשלח וכי פרעה שלחם והא כ' אל מוציאם ממצרים כו' ואין שילוח כו' אלא לוי' כו' ע"ש. פי' ע"י שלא הי' הגאולה בזכות ישראל רק בחסד ה'. לכן לא הי' יכול לשלוט מדה"ד לגמרי לאבד המצריים. והי' להם קצת שייכות וחיבור עוד אל בנ"י. ולכן נאמר ויהי. אמנם אח"כ שמסרו בנ"י נפשם לה'. אז נאבדו המצריים ובאבוד רשעים רנה. ואז נתברר כי אל מוציאם ממצרים. והנה קי"ס הי' בירור ותיקון על יצ"מ שבראשונה. [ובזה פרשנו הפסוק אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך. פי' שלא נמשכו אחר הנס כמ"ש]:
במדרש ראו כי ה' נתן לכם השבת לכם ולא לאומות כו'. משל למלך ומטרוניתא כו'. כבר כ' במ"א ביאור זוה"ק כיון דלא אשתכח בי' מנא מה ברכתא אשתכח. ובקיצור הפי' כי ששת ימים עשה ה' שהם ימי המעשה. שיש לכל יום התלבשות בזמן שמצד זה יש השפעה לכל הנבראים גם לאומות. אבל בש"ק כ' ויקדש אותו כמו קידושין אסר אכ"ע כהקדש. פי' שאין התלבשות חיצוני להשבת רק מצד הקדושה בלבד. [כמ"ש לית שולטנא אחרא כו']. ורק בנ"י שהם יכולין להתדבק בגופא דמלכא ניתן להם השבת. ולכן לא היו יכולין לקבל השבת עד אחר יצ"מ שנזדככו נפשות בנ"י. וז"ש וזכרת כי עבד היית כו'. אף שעיקר השבת כי בו שבת. רק שהוא זכר ליצ"מ. כי ע"י יצ"מ נעשים בנ"י ראוין להשבת כנ"ל. כי המה דבוקים בשורש השפעות החיות מחי החיים. ולכן האכילנו את המן שהוא שורש המזון שמשם מתפשטין כל מיני מזון. לכן טעמו בו כל הטעמים. לכן קראו שמו מן. כי לא ידעו מה. פי' שאין להשיגו. כי הוא למעלה מן התפשטות המזון. רק הוא שורש המזון. ונק' מן כמ"ש המפ' מלשון מינה את מאכלכם. וימן ה' דג כו':
בפסוק וחמשים עלו בנ"י מזוינים כו'. ולמה להם כלי זיין. אך י"ל כי באמת החרב ניתן לעשו כמ"ש על חרבך תחי'. ובנ"י להם הקול. אך ע"י שהקדים גלות מצרים. עי"ז הרויחו בנ"י גם להיות להם החרב נגד עשו. ואפשר שהי' כל הגלות רק הכנה נגד עשו ועמלק. לכן נא' אח"כ ויחלוש יהושע כו' לפי חרב:
במדרש נכון כסאך. אעפ"י שמעולם אתה. נתיישבה כסאך מאז ישיר. משל מלך עומד על הלוח ואגוסטוס יושב כו'. כבר דברנו בזה וקיצרן של דברים כי מלך עומד לשמור המלוכה פן ילכדנו אחר. אבל זה שכבר נתגדל שמו במלחמותיו והכל יריאין ממנו. יושב על כסאו וא"צ לשמור המלוכה. וביאור הענין דכ' ה' מלך גאות כו' עוז התאזר כו' תכון תבל בל תמוט. ה' מלך ביצ"מ. גאות לבש בקי"ס דכ' גאה גאה. עוז התאזר מתן תורה שנק' עוז. ועי"ז תכון תבל ב"ט. כי ע"י יצ"מ וקי"ס וקבלת התורה נתברר כבוד מלכותו ית' בין הנבראים. וידיעה זאת מקיימת העולם. וז"ש אז ישיר ולא כ' שר. כי מעת בריאת העולם מצפין לזאת השירה. כי לא הי' השירה על מה שניצולו בנ"י. כי פסוק אמר אויב ארדוף נכתב אח"כ. להודיע כי עיקר השירה הי' רק בעבור שנתברר כבוד מלכות שמים בעולם. ע"ז שמחו בנ"י. ובנ"י השתוקקו מעודם לזאת השירה. אך כ"ז שהיו משועבדים למלכות ב"ו לא היו יכולין לשיר השירה. וכיון שנאבדו הרשעים ונתרוממו בנ"י. אז הוציאו השירה מכח אל הפועל. וז"ש רש"י עלה בלבו כו' כנ"ל:
Section 8
תרל"ח
במדרש נכון כסאך אע"פ שמעולם אתה לא נתיישבה כסאך עד אז ישיר כו' משל כו' ע"ש. פי' כי בוודאי מעולם ממשלתו ית' מגעת על כל. אבל להיות מיושב וקבוע בלבות אנשים אשר ירגישו כי הנהגתו ית' שולטת בהם ועליהם. זה ניתקן ביצ"מ וקי"ס. דאיתא ב' אלפים תהו ב' אלפים תורה. כי בכל דבר יש חומר וצורה. ובהתישבות הצורה תוך החומר. להיותם מסכימים לדבר אחד. בהתודע אל החומר כי הוא רק דמיון וציור להרוח פנימיות שבו. זה נק' ישוב. וע"ז נאמר לא תהו בראה לשבת יצרה. והוא באמת בחי' השבת. שבו שב כל דבר לשורשו. כמ"ש במ"א פי' הזוה"ק שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו כו'. ובהתישבות הנ"ל יש ברכה וריבוי ועושה תולדות. וכמו שהי' בכלל. אחר השירה שהוא ישוב הנ"ל. זכו אח"כ לקבלת התורה שהוא תוספת התחדשות הארה אלקיות. וכן הוא לעולם אחר תיקון הגוף להמשיכו אחר צורת הנפש. שבאמת הגוף רק התלבשות רמ"ח איברים ושס"ה גידין נגד תרי"ג מצות. וכמו כן בכלל כמ"ש בצלם אלקים עשה כו'. ואחר התישבות הצורה בחומר מאירה הנשמה בתוספת אור חדש. ויצ"מ הי' תיקון הבריאה. וקי"ס ביום הז' הי' נגד השבת. כמ"ש במד' סוף פ' בא. והענין הוא דכ' ואתם תחרישון שמקודם הי' הישועה ע"י מצות בנ"י בדם פסח ומילה. ועתה הי' בלי מעשה תחתונים. כמו בשבת שנאסר כל מלאכה. רק לבטל עצמו לשורש עליון. ובוודאי לא לחנם צעקו בנ"י. וייראו מאוד. אף שראו הנסים וגבורות שעשה הבורא ית' עמהם. רק בוודאי באו למדרגה זו שלא היו יכולין לידע שום הצלה. וראו שאין בכחם למצוא ישועה רק בעזר עליון בלבד. כמ"ש ויושע ה' ביום ההוא. שהי' ישועה שלמעלה מבחי' נגיעת מעשה התחתונים. וכן הכלל לעולם כי כאשר אדם מתחיל בעבודת הבורא ית'. בא אח"כ למדריגות שצריך להיות נושע רק בחסד עליון בלבד. כמ"ש לאל גומר עלי. והוא באמת בחי' השבת. שצריך הגנה פורם סוכת שלום כו' כמ"ש במ"א:
בפסוק ראו כי ה' נתן לכם השבת כו'. ובמד' הל"ל דעו כו' עיין שם המשל. פי' כי השם יתברך משפיע תמיד שפע ברכה להנהגת כל העולמות. אך מצד חסרון המקבלים צריך להיות שינוי מה צד הקבלה מבחי' שהי' בעת השפעה. ולכן צוה ה'. והכינו כו'. להיות בשבת השפעה עליונה בלי השתנות. וזהו המדרגה ניתן רק לבנ"י. וזה המשל שבמד' ע"ש. ואמר ראו כי בימי המעשה יש הסתר ע"י הפסקות המקבלים. ובשבת אין הסתר. לכן ראו מאחר שה' נתן לכם השבת. והסיר המחיצה המפסקת. א"כ ראו מה לעשות:
בפסוק וידבר ה' א"מ דבר אבנ"י וישובו כו'. ויש לדקדק כי ע"פ הענן היו הולכים ולמה הוצרך לצוות למרע"ה. אל מקום שהענן ילך ילכו בנ"י. אבל נראה כי הש"י רצה שיאמינו בנ"י למרע"ה לחזור לאחוריהם. ולא הראה להם ע"י הענן. רק האמינו למרע"ה כמ"ש רש"י להגיד שבחן. ולכן הרהרו אח"כ אותן שאמרו המבלי א"ק כו'. שסברו שמרע"ה אמר כן מדעתו. אעפ"כ הואיל והאמינו מתחילתו בכל לב. לכן זכו אח"כ לישועה וחזרו והאמינו במשה ג"כ:
בפסוק ויצא העם ולקטו כו' למען אנסנו כו'. בלי ספק נתרוממו גופות בנ"י. להיותן ניזון ממאכל מלאכי עליון. ויצא העם ממש מהתלבשות הגשמיות. ונזדככו גופם להיות כמלאכי השרת. וזה הי' נסיון שבחן הש"י אותן אם יהיו ראוין לקבל התורה. והראה לנו שלא יאמר אדם שהוא בתכלית הריחוק ע"י חומר הגוף. שהרי רואין שגם גופות בנ"י יכולין להתרומם להיות כמלאכי השרת. והגם שהי' רק לדור המדבר ע"י שהם עצמם קיבלו התורה כמ"ש ז"ל לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן. ניתנה דוקא. שתחילת הנתינה לא הי' יכול להיות רק בהזדככות החומר. אבל ממילא גם בדורות אחרונים יכולין שוב לעורר מדרגה הראשונה. כי כך היא המדה. שבתחילה מרוממין את האדם. ואח"כ צריך הוא עצמו לעורר מקומו הראשון כנ"ל:
Section 9
תרל"ט
במדרש ויהי בשלח כו' כ' אל מוציאם כו'. אין שילוח כו' אלא לוי' כו'. פי' בראות פרעה הרשע כי בע"כ צריך לשלחם. חיבר עצמו אליהם. ושילחם ברצון טוב. וטובתם של רשעים רעה אצל הצדיקים. לכן כ' ויהי. והי' ע"ז העצה מהבורא ית' להגביה אותם למעלה מן הטבע. כמ"ש במד' ולא נחם אלהים ד"א כו'. כדי שלא יוכל להרע תערובות התחברות פרעה. שזה ענין ערב רב עלה אתם. [ויוכל להיות כי אם הי' נגמר כדברי הש"י מתחילתו. לא הי' לפרעה שום התחברות. רק ע"י הפצרת משה רע"ה ברוב חמלתו על צערן של בנ"י ומיהר להביא הגאולה]. ולכן הי' צריך פרעה ועבדיו להתחרט ולומר מה זאת עשינו כו'. והכלל כי קי"ס הי' תיקון ליצ"מ. דכ' אח"כ התיצבו וראו כו'. וכ"כ וירא ישראל א"מ מת כו' וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים. פי' כי לא היו יכולין לראות ולהבין גאולת מצרים עד אחר קריעת י"ס שנטבעו כל המצריים. וכל זמן שהיו קיימים לא הי' יכול הגאולה לבוא לידי גילוי ע"י שהי' להם קצת שייכות והתחברות כנ"ל. ובדרך הזה נוהג בעולם בכלל ובפרט כל נפשות בנ"י. כשיש קצת גאולה צריכין אח"כ להתחזק להיות המשכה לאדם בגאולה זו. וזה הי' ענין קי"ס להתעלות נפשות בנ"י להיות להם דביקות והתחברות בשורש הנס דיצ"מ. ולכן אמרו שירה. ובמ"א הארכנו יותר:
הנני ממטיר ל"ל מ"ה כו'. פי' להיות דבוק המזון בשורש העליון. כמ"ש למען הודיעך כו' על כל מוצא פי ה' יחי' האדם. וז"ש ולקטו דבר יום ביומו. כי בכל מזון יש נקודה חיות ממוצא פי ה'. אך מתלבש בגשמיות המזון. אבל נפשות בנ"י בדור ההוא נתעלו ויצאו מהתלבשות הגשמיות. וניזונו ממוצא פי ה' ממש. ולכן לא העדיף המרבה. וכן הממעיט לא החסיר ממש. כמ"ש חז"ל א' הממעיט וא' המרבה ובלבד שיכוון לבו לשמים. ומקשין דאם גם המרבה מכוין לש"ש למה שוה לממעיט. אבל האמת מי שדבוק בשורש האחדות אין חילוק והפרש בין רב למעט. כי בנקודה א' יש הכל. ובששי לקטו לחם משנה כו' העודף הניחו כו' למשמרת כו'. פי' כמ"ש בזוה"ק יתרו אי לא אשתכח בי' מנא מה ברכתא אשתכח בי' כו'. ותוכן התשובה כי השבת הוא מעין עוה"ב. ואיך יוכל בעוה"ז לקבל הארות עוה"ב. לכן הוא בא בדרך תוספות. פי' כמו דור דיעה ההוא שעבדו עבודה שלימה לפניו ב"ה בכל ימי השבוע. וקיבלו הארות הראוים לכל יום ויום. כמ"ש דבר יום ביומו כו'. לכן זכו אח"כ להארה הנוספת שלא תוכל הלבוש הגשמיי להכיל. ונק' עודף. והוא תוספות שבת. ונשמה יתירה הבאה בשבת לאשר כלי הגוף ונפש קטן מהכיל הארת השבת נותנין לאדם נשמה יתירה. וכמו כל ימי עוה"ז בכלות ימי האדם ועומד לקבל הארת העוה"ב מסתלק מעוה"ז. כ"כ ימי המעשה והשבת. וכ' למען אנסנו הילך כו'. כי המן הי' נסיון שנתעלו נפשות בנ"י מהגשמיות. לכן איתא לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן. מ"מ אמרו רק. לא ניתנה. כי התחלת קבלת התורה הי' צ"ל לדור עליון שלמעלה מהטבע. ובכח קבלה הנ"ל יכולין גם עתה להתדבק בתורה. גם שאנו תוך הטבע. ודבר זה נמצא גם בכל איש ישראל בכל יום. כשמקבל עליו בתחלה עומ"ש ופרנסת הנפש בתורה ותפילה שהוא מעין אכילת המן. לכן הגם שצריך אח"כ ליזון מגשמיות איננו נפרד לגמרי. לכן כ' לא תאכלו על הדם קודם התפילה כמ"ש בזוהר קדושים:
Section 10
תר"מ
ענין קי"ס אחר יצ"מ. יש לפרש כי בגלות מצרים הי' עבודה קשה גם בגשמיות לבד אשר נטבעו ת"י טומאת מצרים. כמ"ש חז"ל. ומרוב עבודת הגוף לא הרגישו בנ"י כל כך להיות אצלם הגאולה לש"ש בלבד. כי ממילא הי' להם נגיעה בגשמיות הרוחה שהי' לגופם. מול זאת צוה הקב"ה שיחזרו למצרים. ובזאת נבחנו כי הי' כוונת שמחת בנ"י בגאולה רק לש"ש. לכן כשצוה בעצמו שיחזרו לשם. קיבלו עליהם באהבה וחזרו לשם. ואח"כ דכתיב ויצעקו. הוא כשראו כי מתחילין ליפול ת"י טומאת מצרים כמ"ש ז"ל שר של מצרים נוסע כו'. והפסוק אומר ויצעקו כו' אל ה'. כי הי' כוונתם רק לש"ש בלבד. לכן כתיב בקי"ס ויושע ה' כו' את ישראל דייקא. וכן אמר מרע"ה ישועת ה' אשר יעשה לכם דייקא. והטעם כדי שיהי' קיימת הגאולה לעולם ע"י שתיקנו עצמם. וקיבלו הארת הגאולה תוך עצמותם. ונמשכו אחר הנס. וע"ז כ' נס להתנוסס. היינו שבנ"י צריכין לקבל הנס לתוכם. וע"ז כ' ויאמינו כו'. וזה ענין השירה כמ"ש במ"א מזה. והנסים שעשה הבורא ית' לנו הוא כדי שעי"ז נצא גם אנחנו מגשמיות הטבע. כי הש"י בחר בנ"י לחלקו וכתיב אתם עדי. ועד אינו רשאי להעיד רק מה שרואה בעין ממש. לכן הראה לנו הבורא ית' בשינוי הטבע שעשה במצרים ועל הים ובמתן תורה. דכתיב עשה ה' את השמים ואת הארץ כו' הים. ואיתא כל מה שיש בארץ יש בים. לכן הם ג' סדרים שמים וארץ וים. ועיין בילקוט בפ' זכור את יום השבת. וג' אלו נתבררו בפ' בא ובשלח ויתרו. וכמ"ש רש"י בפסוק אתם ראיתם. פתח להם הרקיע והראה שאין אלא אחד. אכן הטעם שזכו בנ"י לזה ע"י אמונה שהי' להם בו יתברך גם מקודם. ואמונה זו הביא אותם שיזכו לראות האמת בעין ולהעיד עליו יתברך. וכן זה נוהג בכל אדם. שע"י אמונה באין לאמת. וכמ"ש במ"א מזה:
כי גאה גאה. פי' ע"פ המדרש שמות בפ' ראה נתתיך אלהים. שדורש הפסוק ויבוא מלך הכבוד. וכלל ד' המד' פרשנו שם כי מי שבידו המלוכה והכבוד ליתנו למי שיחפוץ. נק' מלך הכבוד. אבל מצד מה שמכבדין אותו אינו נקרא שליט על הכבוד. כי אדרבה הוא נתפעל ע"י שמכבדין אותו. א"כ הם שולטין עליו. לכן הבורא ית' שמחלק מכבודו ליראיו. נק' מלך הכבוד. וזה פי' גאה גאה. פי' הגיאות שלו שיכול לתתו למי שיחפוץ. כאשר ראינו שכל גיאות פרעה ג"כ הי' ברצון הבורא ית'. והוא נפלאות הבורא ית' שנותן יד לפושעים. ונתן כח לרשעים שיוכלו להתגאות בעולם מטעם איזה דבר שעומד לצאת מזה לכבודו ית'. כמ"ש הכל לכבודו ברא. וכשנטבעו פרעה וחילו נתברר למפרע כי הכל הי' רק רצון הבורא יתברך. לכן הצדיקים כשבא להם איזה התרוממות. כמו שהי' לבנ"י בקי"ס. מחזירין הגדולה לבעליו להשם יתברך. ועי"ז נשאר בידם לדורות. וז"ש אז ישיר לשון עתיד. שע"י השירה קבעו הנס דקי"ס לדורות. לאמר שאומרין השירה בכל יום והבן היטב:
Section 11
תרמ"א
כבר כ' במ"א ענין קי"ס. כי ביצ"מ היו בנ"י נוגעין. שהיו בצרת מצרים. ולכן לא נמשכו אחר הארת הנסים. ובקי"ס שכבר היו בני חורין קיבלו הארת הנסים. וזה ענין ויאמינו בה' ואח"כ הבינו למפרע כל ההנהגה. שהי' כל ירידתם למצרים ג"כ לטובה. וירא כו' היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים הוא הגלות והגאולה. ואז שייך לשיר השירה:
בפסוק התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה. הל"ל ותראו כי עדיין לא נעשה להם. אכן י"ל כי מרע"ה המשיך להם כח רוה"ק לראות מה שעתיד הש"י לעשות עמהם. וראו עתה בעיניהם ונתחזקו בלבותם. וז"ש התיצבו. כמ"ש במדרש שמות שלשון זה על רוה"ק נאמר. כמ"ש ויתיצב ה' כו' ע"ש. וכמו שמצינו באלישע שפקח עיני הנער לראות ע"ש. [שוב מצאתי מפו' כן במכילתא]. כן הראה משה לבנ"י עתה. וכמ"ש חז"ל כי על הים ראתה שפחה מה שלא ראו נביאים. וז"ש וירא ישראל את היד כמ"ש היתה עלי יד ה' והוא לשון נבואה:
בפרשת המן הנני ממטיר כו' למען אנסנו הילך בתורתי. כי הי' אכילת המן הקדמה לקבלת התורה. וזה הי' התרוממות גופם של בנ"י עד שאכלו לחם שמלאכי השרת אוכלין. א"כ הי' גופם מזוכך מן הגשמיות. כי קודם החטא של העגל היו בנ"י מוכנים לקבל התורה בקדושתה למעלה בשמים. ואז הי' המדרגה כדעת ר' גמליאל כל שאין תוכו כברו אל יכנוס לבה"מ. ואח"כ אחר החטא נפסקה הלכה והעמידו תלמידים הרבה. היינו שיתקדשו הגופים אח"כ ע"י התורה. ורמז לענין המן דאיתא במשנה אם אין קמח אין תורה ואם אין תורה אין קמח. והמן הי' קמח שקודם התורה. אח"כ הכניסה לא"י ואכלת ושבעת כו'. בחי' לחם מן הארץ. הי' הקמח שאחר התורה. כי יש לחם ויש לחם. ולחם מן השמים הוא שורש המזון קודם שבא לעוה"ז. כמ"ש במ"א פי' דבר יום ביומו שהוא ההנהגה בשורשה העליון. ולכן כ' ראו כי ה' נתן לכם השבת. כי היו דבקים בשורש העליון. וראו בעין בחי' השבת. לכן ניתן להם ביוה"ש לחם יומים. כי בהטבע אין ניכר הפרש בין ימי המעשה ליום השבת. אבל לאשר המן הי' למעלה מהתחלקות השפע לעולמות הנפרדים. לכן ניכר שם השינוי ולא ירד המן בשבת:
וכתיב ויענך וירעיבך ויאכילך את המן כו'. נותנין שבח גם על הרעבון. הענין הוא כי בוודאי לפי מדרגת המזון כך הוא הרעבון. ויל"ד על תלונת בנ"י להמית כו' כל הקהל כו' ברעב. וכי לא ידעו כי הש"י נותן לחם לכל בשר. וגם לא נזכר בקרא שלא הי' להם לחם כמ"ש ולא הי' מים כו'. ויתכן לפרש כנ"ל שהרגישו רעבון אחר שלא היו יכולין להפיק רצונם בלחם הגשמיי וכמ"ש לעתיד לא רעב ללחם כו' כ"א לשמוע כו' דברי ה'. והשיב להם הש"י כי כפי הרעבון הזה מוכנים לקבל מזון. והוא לחם מן השמים. כי בוודאי הש"י נותן מזון לכל ברי' כפי הצריך לו והחסר לו. ולכן מי שמשתוקק וצמא למים שהוא התורה. משפיע אליו הש"י להפיק את רצונו בזה. וזה משביע לכ"ח רצון. כ"א מה שהוא רצונו. ולכן הי' רעבון זה הקדמה והכנה לקבל הלחם מה"ש כנ"ל:
Section 12
תרמ"ב
במדרש שוט לסוס כו'. דדרש לשון ויהי. דאיתא בעשרה מאמרות נברא העולם כו' כדי להפרע מרשעים וליתן שכר טוב לצדיקים. והיינו עשרה מכות שנפרע פרעה הרשע. ושכר לצדיקים היא התורה עשרת הדברות שהיא שכר טוב לצדיקים. כמ"ש לקח טוב נתתי. ומב' אלו יש כבוד שמים כמ"ש חז"ל כשם שקילוסו של הקב"ה עולה מפי הצדיקים בג"ע. כן קילוסו עולה מפי הרשעים שבגיהנם. וכן בפרעה נתקיים ואכבדה בפרעה. עכ"ז אין רצונו ית' בזה הדרך. רק בדרך הצדיקים כמ"ש במדרש בראשית במי חפץ כו' ע"ש. לכן כ' ויהי. כי מקודם הי' נקמה במצרים להוציא את בנ"י. אח"כ הי' קצת תיקון שנגמר מה שהי' המכוון להיות נגלה כבוד שמים ע"י איבוד הרשעים כמ"ש ואכבדה כו'. ולכן אח"כ בשירה נזכרו. אמר אויב ארדוף כו'. היינו שהי' להם תיקון מה. ע"י שנתרבה כבוד שמים. שהוא הקילוס מן הרשעים. וע"ז הי' ענין קי"ס גמר המכוון של עשרה מכות כנ"ל. ודבר זה נוהג בפרט כל איש ישראל ג"כ. הגם שנכשל כמה פעמים. אח"כ כשמתקן דרכיו. נותן שבח גם על מה שעבר. ונתרבה כבוד שמים גם מימי הרעה. עכ"ז אין המבוקש כך. וע"ז דרשו שוט לסוס כו' ושבט לגו כסילים. כי המשכיל מיישר דרכיו מתחלתו ובזה בחר ה':
בפסוק ולקטו דבר יום ביומו כו' אנסנו הילך בתורתי. כי התורה היא התחדשות לגמרי. דאין כל חדש תחת השמש. והתורה למעלה מהשמש. אמנם כ' מחדש בכל יום מ"ב. ונוכל למצוא קצת התחדשות בעולם הזה ג"כ. לכן כ' אין כל חדש. דמשמע קצת התחדשות יש. וכפי מה שמעלין הטבע בהשורש. ומעוררין קצת התחדשות. זוכין אח"כ לתורה. לכן הקדימו חז"ל ברכת יוצר ומעריב ערבים לברכת אהבה. שהוא ענין ב' התחדשות הנ"ל כמ"ש במ"א. וזה דבר יום ביומו הוא התחדשות שהקב"ה מחדש בכל יום כנ"ל. והוא הכנה לתורה:
בפסוק ויבאו אלימה ושם י"ב עינות מים וע' תמרים. כאשר ידוע סדרן של בנ"י. אבות. וי"ב שבטים. וע' נפש. וס' רבוא. וכאשר נגאלו ממצרים החזירו ממדרגה למדרגה לבחי' ע' וי"ב שבטים כנ"ל. והיו דבוקים בשורש. לכן כ' ראו כי ה' נתן לכם השבת. והוא מעלה גדולה שראו את השבת בעיניהם. וע"ז רמזו כי אם היו משמרים בנ"י שבת ראשונה. ראשונה דייקא. שהי' במדרגה יתירה משבת שלנו. לא שלטה בהם אומה ולשון. ותוס' מקשין דאין זה שבת ראשונה ע"ש. ויתכן לפרש על בחי' ראשונה של השבת כנ"ל. ובשבת עתה צריכין שמירה כמ"ש הפורס סוכת שלום עלינו. אבל מקודם שבא עמלק הי' בהתגלות. ויתכן לומר שרמזו חז"ל במדרש במשל ממלך והמלכה הבא ביניהם חייב מיתה. לומר ע"י שערבב עמלק הרשע את בחי' שבת הקודם. לכן מחה אמחה כו':
Section 13
תרמ"ג
בענין יצ"מ וקי"ס. יתכן לפרש שהי' צריך ב' גאולות. בבחי' יוסף ויהודה. משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. שצריך להיות הגאולה בב' הבחינות. והוא ברית המעור וברית הלשון. לכן ביצ"מ איתא שמלו בנ"י עצמם. וכ' ויקח כו' עצמות יוסף עמו. אך כדי לפתוח הפה בשירה ותפילה הי' בחי' קי"ס. לכן נאמר סגר עליהם המדבר. כלומר שעדיין צריכין לגאולה בבחי' הדיבור בחי' יהודה ודוד. לכן כ' על הים היתה יהודה לקדשו. וכן מתעורר בכל יום בחי' יצ"מ וקי"ס. כמ"ש שירה חדשה שבחו גאולים. שיש בכל יום התחדשות השירה. וזה סמיכות גאולה לתפלה. ואיתא א' שפתי תפתח כגאולה אריכתא היא. וי"ל שזה כוונת המד' בפ' מה תצעק. צעקתם קדמה לצעקתך. כי יש תפלה למשה ותפלה לעני. ותפלת משה היא קול התורה. אבל עתה היו צריכין לבחי' קול תפלה ממש כנ"ל. ואיתא מה תצעק אלי. שהי' מרע"ה מאריך בתפלה. וא"ל הקב"ה יש עת לקצר ולהאריך. בני נתונים בצרה כו' ע"ש במכילתא. ולבאר הענין ע"ד הרמז ע"פ מ"ש בספרי קודש. כי הצדיק כשמתפלל צריך לצאת מעוה"ז ולבוא לעולם העליון להתפלל רק לצורך גבוה. וזה נק' תפלה אריכתא. בעולם שכולו ארוך. ויתכן כי כשבא מרע"ה לבחי' תפלה זו. שכח מכל צרות בנ"י שלמטה. וז"ש מה תצעק אלי כו'. שהי' כאן הצורך תפלה קצרה כנ"ל. [אין לדחות דברים אלו ע"פ מ"ש בזוה"ק בעתיקא תליא מילתא. כי עכ"ז יתכן לומר שדווקא בכח תפלה לעני עוררו זה הכח הנפלא ואכ"מ להאריך]:
בפסוק ראו כי ה' נתן לכם השבת ע"כ כו' נותן לכם ביום הו' לחם יומים. כנראה שניתן להם השבת בעת נתינת המן. וכ"א במדרש עקב אימתי שמרו ישראל השבת כראוי בזמן שניתן להם באלוש ע"ש. וכן הוא בנוסח המעלות. אלו האכילנו את המן ולא נתן לנו את השבת דיינו. והלא במרה איפקדו אשבת. וכן הקשו בתוס' למה נק' שבת ראשונה ע"ש במס' שבת פרק ר"ע. אבל נראה כי עתה ניתן להם במתנה השבת. כאשר חכמים הגידו מתנה טובה יש לי בבית גנזי כו'. ובחי' זו נעשה עתה. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל במעלת המתנה. הנותן בעין יפה נותן. והנותן בור צריך ליתן לו דרך כו'. כי המוכר דעתו רק בעבור המעות. אבל הנותן רוצה שיהי' להמקבל. המתנה. לכן נותן לו הדרך כדי שיוכל לקבל את המתנה. וז"ש ראו כ"ה נתן דייקא. ע"כ הוא נותן לכם כו'. הוא הכנת יום הששי שיש אז הארות לבנ"י שיוכלו לקבל השבת. וז"ש ראו. כי מקודם כ' שם לו חק ומשפט שידעו מצות השבת. אבל עתה ניתן להם בעין יפה. שהי' להם התקרבות להשיג ולראות בעין הארת השבת. כענין שאמרו חז"ל הנותן מתנה [לחבירו] צריך להודיעו. הוא התקשרות והתדבקות להשיג הארת השבת כנ"ל:
Section 14
תרמ"ד
במדרש שלחיך פרדס רמונים כו' ע"ש. הענין הוא כי כ"ז שהיו בנ"י בגלות. לא יכלו להוציא מכח אל הפועל הקדושה והחיות ואלקות שהי' טמון בהם. לכן לא הכיר גם מרע"ה. ואמר באיזה זכות כו'. והשיבו הקב"ה בהוציאך כו' תעבדון כו' הא' כו'. פי' שתיכף כשיצאו לחירות יתגלה כוחן של ישראל. ובנ"י נבראו להיות צבאות ה' ולפרסם כבודו בעולם. רק בהיותן כפוין ת"י מלכות ב"ו. א"י לקבל מלכות שמים. כדאיתא בזוה"ק פ' בהר. ולכן כשיצאו מת"י התחילו לקבל מלכות ה'. וזה הרמז וחמשים עלו בנ"י. מזויינים. כלומר שידעו שכל היציאה לחירות כדי להיות עוסק במלחמות ה'. כמ"ש בס' חובת הלבבות שאמר לאותו פלוני שיצא ממלחמה קטנה למלחמה גדולה. כי לא הי' המכוון של הגאולה להיות פנוים. רק שקיבלו החירות כדי להיות מוכנים למלחמות מצוה. וזה הרמז ויהי בשלת לשון צרה. שעתה התחילו לחפש בשלימות עצמותן. וראו שעדיין חסרים כל טוב. עד שעלו מעלות רבות. מדרגה אחר מדרגה. עד שקרבנו לפני הר סיני כו' כל הט"ו מעלות שחושב שם בהגדה דפסח:
Section 15
תרמ"ה
סמיכות הפרשה לאות על ידך כו' ויהי בשלח כו'. דענין קי"ס אחר יצ"מ איתא במדרש יציאת מצרים קשה כו'. כי יצ"מ הי' הגאולה מהגלות במעשה ובשיעבוד הגוף. וקי"ס הי' הגאולה בנפש. שאחר הגלות הי' נשאר מחשבות והרהורים מטומאות המצרים. כעין דאיתא דהנשמות עוברין בנהר דינור קודם שעולין לג"ע לעזוב כל הרהורים מעוה"ז. כן עברו בים קודם קבלת התורה. כמו שנרמז בפ' פן ינחם העם כו'. וכן כל היראה והפחד הי' הכל רק במחשבה. וכן פרעה שרדף אשיג אחלק כו'. ולא הי' בפועל. רק שהי' הגאולה לעקור שורש הגלות. ועל ב' אלו הגאולות רמוז בתפילין. של יד תיקון המעשה. ושל ראש הוא תיקון המחשבות והמוחין. וכ' למען תהי' תורת ה' בפיך. לכן בעוד שלא נתקן הכל גם במחשבה. לא אמרו שירה. כי שירה היא אחר שלימות כל הגאולה. כדאיתא במד' שנטהרו לבם ואמרו שירה. וזו השירה הי' עדות שנטהרו לגמרי מגלות דמצרים. וכן הוא בכל הגאולות. ובפרט. נפש ישראל גם כן כשיוצא לחירות מאיזה שיעבוד של סט"א צריכין אח"כ גאולה שנית שלא להשאיר שמץ והרהורים וזהו גאולה שלימה כנ"ל. ומצינו במדרש כי קי"ס בשביעי של פסח הוא בחי' השבת. ע"ש סוף פ' בא. והוא כנ"ל שמקודם הי' גאולה במעשה. בחי' ו' ימי המעשה. ואח"כ הגאולה בנפש בחי' השבת כנ"ל:
במדרש אז ישיר פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה כו'. פי' שבנ"י כוונו הזמן שמחה שהי' לפניו במרום. כי ביצ"מ לא אמרו שירה רק אז שהי' השעה מיוחדת לכך. לכן כ' אז ישיר. פרש"י שעלה בלבם לשיר. להגיד שבחן של ישראל באותה שעה שעלה בלבם לשיר. הי' השעה המזומנת לכך מעולם. ובמ"א כתבנו כי ביצ"מ הי' גאולת ישראל ביום. ומפלת המצרים בחצות לילה. ועתה בקי"ס הי' הצלת ישראל בלילה וטביעת מצרים ביום. והי' זה סימן שהי' בימין כמ"ש וירא כו' היד הגדולה. וכ' ימינך כו'. פרש"י שהשמאל נעשה ימין. לכן הי' עת רצון ושמחה לפניו. כדכ' באבוד רשעים רנה. וביצ"מ עדיין לא שלים קיסטא. וכאן הי' שלים קיסטייהו. ובנ"י הבינו שהוא הזמן של השירה. ומקודם הי' הצלת ישראל מתוך הכעס. ולא הי' זמן שמחה. וז"ש פ"פ בחכמה ותורת חסד כו':
לפרשת המן. לחם מן השמים. במדרש לכו לחמו בלחמי ע"ש. פי' שדור המדבר הי' הלחם שלהם מבחי' התורה ממש. ונק' לחם מן השמים. והי' מעין הכנה ראשונה. דכ' ויניחהו בגן עדן. [רמז לדבר כזרע גד לבן ר"ת וס"ת גן עדן]. אח"כ כ' פן ישלח ידו כו' מעה"ח כו' ויגרש כו' להט החרב כו' לשמור כו' דרך עץ החיים. והיינו דמאן דנצח לחויא כו'. לכן אחר יצ"מ היו בנ"י מוכנים לעץ החיים כמ"ש אני אמרתי כו' ובני עליון כולכם. וניתן להם לחם שמה"ש אוכלין. ואמרו חז"ל אילו שמרו בנ"י שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה. דכ' ויהי ביום הז' יצאו כו' ויבא עמלק. פרשנו שבת ראשונה ממש. כמו שהי' אז בשבת בראשית. ויניחהו בגן. והוא עיקר השביתה והרצון שעלה לפניו ית"ש. ובאמת בכל שב"ק יש הארה מזה. לכן יורדת נשמה יתירה מג"ע. ונק' מנוחה. אך אז במדבר הי' מתוקן לגמרי. ונק' שבת ראשונה. וע"ז כתיב ראו כי ה' נתן לכם השבת. ועמלק הרשע ימח שמו. עירב זאת המנוחה. לכן יש לזכור תמיד למחות שמו. כמ"ש במדרש משל למלך ומלכה. ועמלק שבא ביניהם דמו בראשו. וע"ד הרמז מ"ש יצאו ללקוט. ומקודם לא מצינו שחיללו השבת שניתן להם עוד במרה. רק כי ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו הי' דביקות נפלא כמ"ש במ"א. והי' ימי המעשה שלהם גבוה ממדרגת השבת לדורות השפלים. לכן לא חשבו שיהי' ביציאה זו חילול שבת. אך השבת שלהם הי' גבוה עד מאוד. ודוק כי קצרתי:
Section 16
תרמ"ו
בפרשת המן. דבר יום ביומו. כי בנ"י נתרוממו להיות גופם מזוכך. וכפי הזדככות הגופים כמו כן הפרנסה ומזונות שלהם. ולכן דרשו חז"ל לחם שמה"ש אוכלין. כי השפע בשורש הוא רוחניות מאוד. וכל הברואים מקבלין אחר כמה צמצומים. ובנ"י קיבלו כמו שהוא בשורש. וענין יום ביומו יתכן לפרש ע"פ מאמר זוה"ק יתרו כיון דלא אישתכח מנא ביומא שביעאה מה ברכתא אישתכח בי' אלא כולהו ברכאין בשביעאה תליא ע"ש. פרשנו כי הימי המעשה הם כלים לקבל מימים עליונים שהם למעלה מן הזמן. אבל בש"ק מתעלה הכל אל השורש. וזהו דבר יום ביומו כל יום מיום המיוחד אליו. [וכמדומה לי שכעין זה כ' בזוה"ק באיזה מקום על פ' ברוך ה' יום יום]. ובשבת לא ירד המן שהמן כבר הוא בהתלבשות והוא בחי' ימי המעשה. וז"ש היום לא תמצאוהו בשדה. בשדה דייקא שאינו בנמצא. אבל למעלה בימים עליונים. בשבת הוא עיקר הברכה והשפע כנ"ל. וכ' ראו כי ה' נתן לכם השבת. שע"י שדור המדבר ראו קבלת השפע מיום ליום כנ"ל. לכן ראו בעין. ההפרש. שביום השבת יש עלי' לכל העולמות. ויש לדייק כי בפרשת המן הי' הכל בבחי' ראי' כמ"ש ויראו בני ישראל כו'. ראו כי ה' נתן לכם השבת. ולכן לדורות כ' ג"כ מלא העומר כו' למשמרת כו' למען יראו את הלחם. ובפ' תשא כ' בש"ק לדעת כי אני ה' מקדישכם. כי הנה שבת סהדותא איקרי. כי בנ"י מעידין בש"ק על הבורא ית' כמ"ש אתם עדי. ויש עדות בידיעה ובראי'. כמ"ש או ראה או ידע. וידיעה היא למעלה מן הראי'. כי הראי' היא בחי' הסתכלות בגוף. וידיעה שייך בנפש בלבד ג"כ. ובכאן בעת המן נזדככו גופות בנ"י. וזכו לבחי' הראי'. ואח"כ נתעלו יותר לבחי' ידיעה. לכן כ' כאן כי לא ידעו מה. ויתכן כי אח"כ זכו ג"כ לידע מהות המן. כדכ' למען הודיעך כו' לא על הלחם כו'. ולכן עתה הי' השבת בראי' בלא ידיעה. ואח"כ במתן תורה שזכו אל הדעת. ניתן להם בבחי' ידיעה. [ועיין בזוה"ק פ' וארא מזה]. וכ"כ אתה הראת לדעת מקדים ראי' לידיעה. והקב"ה עשה זכר לנפלאותיו. ומכל המדרגות שזכו בנ"י השאיר מהם לדורות. דכ' הכא למען יראו את הלחם. ושם כ' למען ידעו דורותיכם. ומלא העומר שנשאר לדורות בוודאי הוא הארה שנמצא בכללות בנ"י שיכולין להמשיך לפעמים מעין השפע של המן. וכ' קח צנצנת אחת כו'. ויש לדייק אחת ל"ל. וי"ל ע"ד הרמז דכתיב התם אחת בשנה. והמן הי' לפני העדות. וביום הכפורים שכל בנ"י מתענין מאכילה ושתי'. ואז יש להם חיות ממוצא פי ה'. ולכן כשנכנס הכ"ג לפני ולפנים. הי' לו המשכה מבחי' המן. ונתגלה הארה זו אחת בשנה:
ואיתא בגמ' אלו שמרו בנ"י שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון. דכ' ויהי ביום השביעי יצאו כו' ללקוט. וכ' בתרי' ויבא עמלק. והתוס' מדקדקין שם למה נק' שבת ראשונה. ולפמ"ש יתכן לומר כי ב' בחינות הי' בשבת ובחי' הראשונה הוא בתיקון הראי' והגוף כנ"ל. ואח"כ בסיני זכו לדעת כמ"ש לעיל. והנה בבחי' הדעת אין שום מגע סט"א. [שזהו שורש ההבדלה כמ"ש חז"ל אם אין דעת הבדלה מנין. ולכן תיקנו הבדלה בחונן הדעת]. אך בבחי' העשי' והגוף יש להם אחיזה כמ"ש הקול קול יעקב והוא הפנימיות. והידים כו' יד הוא כמו ידות הכלים בית אחיזה לכלי. וכמו כן הגוף הוא בית יד ואחיזה לפנימיות הנפש. ולכן אילו שמרו בנ"י שבת של המן. שהוא בחי' תיקון הגוף. ונק' שבת ראשונה כנ"ל שמקודם צריכין לתקן הגוף. אז לא שלטה בהם אומה ולשון כנ"ל:
Section 17
תרמ"ז
בענין יצ"מ וקי"ס אח"כ אז ישיר משה. ובמדרש פיה פתחה בחכמה כו' לאלו הייתי מצפה כו'. כי בנ"י נבראו להעיד על הש"י כמ"ש אתם עדי. ותשוקה זאת היתה מעולם בלבות בנ"י. אך כי לא היו יכולים להוציא מכח אל הפועל. כמו דאיתא כי הדיבור הי' בגלות. כמו כן למטה לא היו יכולין בנ"י לברר מלכותו ית' בעולם. עד שעבר עליהם כל אלה המעשים. כמ"ש אתה הראת לדעת כו' פרש"י שפתח להם עליונים ותהומות ע"ש. ונשתנה להם כל הטבע. שמים וארץ וים. שזה כלל הבריאה. כי הכל בתורה נברא. ומקודם הי' המים שהוא רמוז על התורה. ואמר יהי רקיע. וחלק הגדול של התורה הוא למעלה. ובחלק שלמטה ג"כ התחלק כמאמר יקוו המים מתחת לרקיע כו'. והכל רומז כי התורה שנמצא בעוה"ז הוא במקום מיוחד. וכפי מה שמבררין האחדות. זוכין למצוא מים ממעיינות ותהומות. והנה בנ"י זכו להשיג כל דרכי התורה. כמ"ש לא בשמים היא כו' ולא מעבר לים כו' קרוב אליך כו' בפיך ובלבבך כו'. נראה שבב' אלו בפה ובלב. יכולין למצוא הארת התורה שבשמים והתורה שנמצא גם בתחתונים. וב' אלו הם ב' הבריתות שיש לכל איש ישראל. תפילין ומילה. ובש"ק שבת ומילה. ותפילין ושבת הוא להשיג הארות עליונים משמים בחי' בפיך. כמ"ש בתפילין למען תהי' תורת ה' בפיך. וגם הוא בחלק הראש והידים. וכמו כן בשבת שנק' סהדותא שמעידין בנ"י על הבורא ית'. וכן איתא בשבת ניתנה תורה. והשבת ניתן לבנ"י לעסוק בתורה כמ"ש שבת יעשה כולו תורה. ולכן אותות אלה אינם בגוף ממש. רק הארות הבאין מלמעלה על בנ"י. ומילה היא בגוף בחלק התחתון והיא בחי' מעבר לים הנ"ל שהיא המים והתורה שנמצא בתחתונים עצמם. ולכן בזכות עצמותיו של יוסף עברו הים כמ"ש ויקח משה את עצמות יוסף וכ' הים ראה וינס דרשו חז"ל ארונו של יוסף ראה כו'. וזהו בחי' ובלבבך. וכשקרע להם הים מיד נתגברו בנ"י בעדות השירה. וע"ז כ' אז ישיר שהוציאו מכח אל הפועל. הגם כי עדיין לא זכו לתורה מן השמים. וזהו עצמו ענין שהקדימו נעשה לנשמע. וז"ש פיה פתחה בחכמה. וזכו אח"כ לתורה מן השמים. וכשזוכין להתעורר מלמטה מקודם הוא סימן ברכה. כמ"ש אשה מזרעת תחלה יולדת זכר. כמ"ש בספרי קודש:
בפסוק ויאמינו בה'. וקשה כמ"ש במדרש וכי לא הי' להם להאמין כו'. אך מקודם כ' ויצעקו כו'. ומסתמא הי' להם עת צרה מאוד. כמ"ש והנה מצרים נוסע. שרן של מצרים. ומרע"ה ניחם אותם אשר ראיתם כו' מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד כו'. פי' שהראה להם כי בצרה זאת יהי' ישועה לכל הדורות. כמ"ש ויושע ה' ביום ההוא כו' שזה היום הי' ישועה לדורות. וכ' אשר ראיתם. לשון שבח. יישר כוחכם שעמדתם בזה הנסיון. [אשר ראיתם את מצרים. היינו השר של מצרים. מצרים שמו. כדאיתא במדרש. והיינו שהי' המלחמה עתה בשורש העליון. כי מקודם הי' הגאולה בגופות שלמטה]. ועי"ז לא תוסיפון לראותם עוד כו'. ובזה האמינו בנ"י כי הוא ישועה לכל הדורות. ולכן אמרו שירה זו שהוא כוללת כל הדורות ע"י שהאמינו שהיא תשועת עולמים כנ"ל: שמעתי מפי מו"ז ז"ל פי' ולא נחם נהגם כו'. שנק' הנהגה ע"ש המנוחה. לאשר תכלית הדרך הוא לבוא למקום המנוח עכ"ד ז"ל. ויתכן ללמוד מזה כי השבת שנק' יום המנוחה הוא המנהיג לכל ימי המעשה. וי"ל ולא נחם ד"א פלשתים הוא שלא הי' הנהגה שלהם ע"פ הטבע ובחי' ימי המעשה. רק הי' בחי' שבת בלבד. כי גם במסעות שלהם כ' ע"פ ה' יסעו:
בענין המן דכ' למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כו'. פי' שכל המזון בצירוף הארה ממוצא פי ה' שמעורב בהלחם. ולכן כפי מה שנתעלו דור המדבר ניזונו ממאכל רוחניי שהי' קרוב יותר לכח מוצא פי ה' קודם שהי' מתלבש בלבוש גשמיי. וכ' דבר יום ביומו כנ"ל שהי' דבוק בשורש החיות דכ' בטובו מחדש בכ"י מ"ב. וכמ"ש הזן את העולם כולו בטובו. אך כ' מה רב טובך אשר צפנת ליראיך שלא הכל זוכין לטוב הגנוז. והמן הי' מעשרה דברים שנבראו בע"ש בה"ש. והם היו בתכלית הדקות שהיו סמוכין להשבת. וכ' וירא אלהים את כל אשר עשה כו'. יתכן לרמוז על י' דברים שנבראו בה"ש. וכ' בהם טוב מאוד כמ"ש מה רב טובך כו'. וכ"כ תכין בטובתך לעני אלקים. דרשו חז"ל העוסק בתורה הקב"ה בעצמו מכין לו סעודה כו'. והנה בשבת מתגלה מתנה טובה שבבית גנזיו. ולכן יתכן לומר כי בעונג שבת יש בו מעין טעמי המן. כי צנצנת המן נגנז היינו שנשאר ממנו משהו לדורות ואחז"ל לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן. וכי ח"ו אין לדורות אלו חלק בתורה. ולכן נאמר שבש"ק זוכין בנ"י להיות בכלל אוכלי המן. וגם לפי הפשוט כן הוא שניתנה תורה לאוכלי המן שיש להם מנוח לעסוק בתורה ואין טרודין בפרנסה. ומה"ט ניתן השבת למנוחה לבנ"י לעסוק בתורה כמ"ש ז"ל שבת יעשה כולו תורה:
Section 18
תרמ"ח
עוד לענין הנ"ל דכ' בפ' המן ראו כי ה' נתן לכם השבת. כי אכילת המן הי' רוחניי כמלאכי השרת. והמן נברא בע"ש כמ"ש חז"ל. כי כל העולם ניזון מהשפעת הש"י. אך שנעשה התלבשות בטבע. ולכן הוא מצומצם במדה וגבול. אבל קודם הצימצום נמצא הכל בנקודה אחת. לכן לא העדיף המרבה כו'. ולכן נשתנה לכמה טעמים כמ"ש חז"ל לשד השמן מה שד מתהפך לכמה גוונים. כי כשבא שבת לא נעשה להם גופים. והם רוחות בלי צימצום הגוף. לכן משתנים. וכמו כן המן שלא היה בו צימצום הי' מתהפך כו'. וזה הי' מסטרא דקדושה כמו הנשמה יתירה שהיא ג"כ חלק שא"י להתלבש בגוף. אך בנ"י הם כלים לקבל גם השורש שאינו גופניי. וזה בחי' השבת שורש כל השפעות. וכ"כ אל יצא איש ממקומו. פי' בזוה"ק כמ"ש ברוך כ"ה ממקומו והוא מקום שכולל כל המקומות וזה ניתן לבנ"י. ולכן נק' השבת שלום שהוא תכלית הבריאה. כמ"ש מה הי' העולם חסר מנוחה בא שבת נגמרה המלאכה. ולכן נקראו בנ"י השולמית שהם כלי לקבל אותה הנקודה:
בענין קי"ס דכ' ואכבדה בפרעה כו'. כי יצ"מ הי' לצורך גאולת בנ"י כמ"ש במד' יצ"מ קשה. וקי"ס הי' רק לכבודו ית'. שנתעלו כל הניצוצות שהי' נמצא במצרים. לכן בזה אמרו שירה שקיבלו תוספות על חלק עצמותם. ואז יש הודאה כמ"ש גבי לאה הפעם אודה. וז"ש גאה גאה. פי' ב"ו המתגאה מפיל הלוחם עמו. אבל הקב"ה בקי"ס נודע כי כל הגיאות שהי' למצרים הוא גיאות הבורא ית' בעצמו. וז"ש בהכבדי בפרעה ובכל חילו כו'. וזה שכ' לפעמים רמה בים וירה בים. כי להם הי' מפלה. אבל הכח שהי' כבוש ת"י נתעלה ונעשה ממנו כבוד הבורא ית'. וזהו האמונה שכ' ויאמינו. שכל המעשים שהיו בגלות מתחילתו ועד סופו הי' כחו ית' בלבד. וז"ש נכון כסאך מאז. נתישבה כסאך. כמ"ש אז לשעבר אז לעתיד ע"ש במכילתא. כי נתברר עתה לשעבר שהי' הכל הנהגה מאתו ית'. וכן הוא בפרטות בכל איש ישראל. אחר שזוכה לקצת גאולה בנפש. צריכין אח"כ להעלות הכל אליו ית'. כמ"ש בכל לבבך ביצ"ט ויצה"ר. פי' אחר שגוברין עליו. ניתקן גם הוא להיות כפוף לקדושה. ועיין זוה"ק ואתחנן. ואז יש שירה כמו שתיקנו חז"ל לזכור בכל יום יצ"מ וקי"ס ושירת הים כמ"ש במד' שצריכין לטהר הלב קודם התפילה כשם שהם נטהרו כו'. וזה הוא הטהרה שגם היצה"ר מתהפך לעבודת הש"י כמ"ש:
Section 19
תרמ"ט
במדרש צריך אדם להזכיר קי"ס כו'. יצ"מ קשה כו'. ולמה קרע להם הים כו'. האמינו ואמרו שירה. כן צריך אדם לטהר לבו קודם שיתפלל כו'. הענין הוא דכ' אז ישיר משמע שאז נגמר עיקר המכוון של הגאולה. כי העיקר הי' שנבראו בנ"י להעיד על הבורא ית' כמ"ש עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. וע"י הגלות במצרים נזדככו בכור הברזל להיות כלים לשיר ולזמר לפניו ית'. לכן כשנגמר הגאולה נפתח פיהם ואמרו שירה. ולכן האמינו. כי כשיצאו ממצרים מ"מ לא הבינו מה יתרון נעשה ע"י הגלות. ואח"כ הבינו שנעשו כלים. כמ"ש במד' יונתי בחגוי הסלע כו' השמיעיני את קולך. שכל מה שהי' בחגוי ובסתר המדרגה הכל להוציא מכח אל הפועל להשמיע קולם. ומעין זה יש בכל יום שצריך אדם לתקן מדי יום ביומו כל מה שיצרו מתגבר עליו בכל יום לקיים יונתי בחגוי כו' ואחר כך כשזוכה לטהר לבו יכול לקרות ק"ש ולהתפלל:
לפ' המן. הנני ממטיר לכם לחם מן השמים כו' למען אנסנו כו'. בר"מ אלשיך ז"ל כ' כי כמו שהנפש יש לה חיות ע"י מזון הגוף מכח השיתוף שיש לנפש עם הגוף. כמו כן נוכל להבין כי יוכל הגוף להתקיים ג"כ במזון הנפש מכח השתתפות הנ"ל ע"ש בלשונו. ואמת שכן הוא כפי האדם. כשהגוף הוא טפל להנפש ממילא ניזון הוא במזון הנפש. וכענין שכ' חז"ל חסידים ראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי זו וזו נתקיימה בידן. כי האמת כך הוא שהנפש הוא העיקר. ונמשך קיום הגוף ממילא. רק שצריך להיות כמו כן אצל האדם. וז"ש למען אנסנו הילך בתורתי. שיהי' עיקר הקיום ע"י התורה. לחם מן השמים הוא המזון של התורה. וכן כתיב אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. שהכל תלוי בו. אם יודע ומאמין שהתורה ומצות הם חיינו ואורך ימינו. יכול לחיות ע"י התורה ומצות גם בעוה"ז. כמ"ש עץ חיים כו' למחזיקים בה:
Section 20
תר"נ
בענין השירה. עמ"ש לעיל פ' ויחי שיש פרשיות מיוחדין לגלות. לכן היא סתומה. וכמו כן יש פרשיות מיוחדין לגאולה וחירות לכן בשירה יש פרשיות בכל פסוק ובכל שורה. וזה הוא התגלות אור התורה כמ"ש ז"ל למה הפסקות משמשות ליתן ריוח להתבונן בין פרשה לפרשה. וגאולתן של ישראל עושה רושם בתורה. ומתפתחין גנזי תורה. וז"ש אז ישיר כו' הזאת. שהגיע הזמן שיתגלו הארות הללו בתורה:
בפסוק זה אלי ואנוהו. דרשו חז"ל התנאה לפניו במצות. דכ' שחורה אני ונאוה. כי בנ"י כשיצאו ממצרים נתעלו כמלאכי השרת. כדכ' אני אמרתי אלקים אתם כו'. ולא לחנם נתענו ונשתעבדו ד' מאות שנה. רק להשפיל הגוף ולהרים הנפש וכח הנשמה שזה ציור רמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת. כי בנ"י יודעין שזה עיקר האדם. וע"י ששחורה אני. עי"ז ונאוה בכח הש"י שהלבישם זה הציור. כדכ' ואעבור עליך כו' ערום וערי' כו'. שראו והבינו שהם ערום. וזכו עי"ז להלבישם לבוש הקדושה שנעשה במ"ע ול"ת. וז"ש ואנוהו שיהי' עיקר הנוי שלי מאתו ית'. כמ"ש ויהי נועם ה' עלינו. ולכן אכלו בנ"י המן לחם שמלאכי השרת אוכלים אותו. והוא מזון מצד הנשמה. ומכל אלה התיקונים נשאר גם לדורות. כמ"ש מלא העומר כו' למשמרת. ונראה שבש"ק שהוא מתנה טובה מבית גנזיו. מתגלה בעונג שבת הארה מן המן כי הנשמה יתירה שיורדת בש"ק. בזכותה מתגלה מזון הנשמה בשבת קודש. ומכל הנסים שעשה הש"י לאבותינו נשאר זכר לדורות. וכן במן. וכ' טרף נתן ליראיו שהוא המן. יזכור לעולם בריתו. וזה המזון א"י להתגלות בעולם רק לבנ"י בפרט. ובש"ק הם נבדלין בפ"ע ומתגלה הארה הגנוזה. וכ' אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום ל"ת בשדה. ומכאן דרשו חז"ל רמז לג' סעודות. כי השבת קיום הכל. עולם שנה ונפש. שיש מקום מיוחד שורש כל העולם. ויש זמן מיוחד כולל כל הזמנים. ויש נפשות מיוחדים בנ"י שכוללין כל הנפשות. והשבת נותן קיום לכל הג' מדרגות אכלוהו היום. הוא בירור הנפשות. שבת היום בחי' הזמן. היום ל"ת בשדה בחי' המקום. ואא"ז מו"ר ז"ל פי' סעודתא דמהימנותא בש"ק שזן וסועד את האמונה כו'. פי' שהשבת מסייע להיות נמשכין אחר השורש והוא בג' בחי' הנ"ל להיות כל המקומות וכל הזמנים וכל הנפשות נמשכין ודבקין בשורש. ועל זה הוסד ג' התפילות. אתה קדשת בחי' הזמן. ישמח משה בחי' הנפש. גוי אחד בארץ בחי' המקום כנ"ל:
Section 21
תרנ"א
בפסוק התיצבו וראו את ישועת ה' א"י לכם היום כו' לא תוסיפו לראותם ע"ע עולם. ה' ילחם לכם. משמע שהי' נצרך להלחם עמהם עד עולם. ולכן כתיב תזכור כו' יום צאתך מא"מ כל ימי חייך. והשי"ת נתן לנו ישועה זו. כי בזכירת יצ"מ בכל יום. נעשה הכל מעצמו. וז"פ ה' ילחם לכם. לעולם. ועתה יכולין לתקן מלחמה זו הכל בכח התורה. [וכן יש לפרש בפסוק כל המחלה כו' במצרים לא אשים כו'. וקשה מה"ת נהי' נלקים במחלה זו שנלקו הרשעים. אבל יובן כנ"ל כי לא נצטרך עוד להלחם עמהם בפועל ולסבול זה הגלות. רק כל הרפואה יהי' בכח התורה ומצות. אני ה' רופאך. כי במצרים הי' נגוף ורפוא. פי' בזו הנגיפה של מצרים נעשה רפואה לבנ"י. אבל חפץ ה' שלא נצטרך לאלה הדרכים רק אני ה' רופאך כנ"ל]:
בפסוק ויאמינו כו' אז ישיר כו'. כבר כ' במ"א פי' המדרש שלחיך פרדס רמונים כו' ע"ש המשל למי שמכר שדה ובו גל של צרורות והלוקח הסיר הגל ומצא תחתיו כמה סגולות ע"ש. ובארנו כי בהיות בנ"י במצרים לא הי' בכחם להוציא מכח אל הפועל הפנימיות שנטע הקב"ה בהם. ואז היו בחי' גן נעול. וזה הי' עיקר הגלות כענין שנא' הוציאה ממסגר נפשי להודות כו'. כי בנ"י נבראו רק להעיד על הש"י. כמ"ש עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. אך זו הצורה הפנימיות השלימה. לא הי' עדיין מתוקן לראוי. ואחר יצ"מ נעשו פרדס רמונים כו'. והלא אין שכל אנושי מבין זאת. אחר עבודת הפרך כמה שנים. ותיכף כשיצאו שרו כולם שירה כזאת למעלה מכל הנביאים. אין זאת רק שנתעלו נפשותיהם ונתלבשו בלבוש קודש. מה שהי' נסתר מהם בהיותם ת"י מצרים. וכל זה זכו ע"י האמונה. והגם שראו כל הנסים. ומה הי' להם להאמין. אכן העיקר שיהי' כל האדם נתבטל אל הנס. והרי אנו כולנו יודעין ומאמינים בכל הנסים שעשה עמנו הש"י. ועכ"ז אם הי' האמונה מאירה באמת לא הי' באפשרות לשכוח. ומכ"ש לחטוא בשום דיבור מעשה ומחשבה. הא למדת שאין זו אמונה שלימה. והכתוב מעיד עליהם ויאמינו בה' כמו ותקעתיו יתד במקום נאמן. ואז באו לבחי' מאמינים בני מאמינים שנק' בנ"י. וכפי חוזק האמונה כך רואין האמת דאיתא במד' וצדיק באמונתו יחי'. אפי' צדיקו של עולם באמונתו יחי'. פי' שכך סידר הקב"ה אשר הנהגה שלו יתגלה לכ"א כפי האמונה כך מקבל חיות מחי החיים. והנה הם האמינו מה שיעשה הקב"ה עמנו בכל הדורות. ולכן נגלה להם ברוה"ק כל מה שיהי'. ואמרו שירה על הכל. דאיתא בלאה שקראה שם יהודה הפעם אודה. שנטלתי יותר על חלקי. משמע שקודם שקיבל המגיע לו לא שייך הודאה. והקב"ה הבטיח לאבות להכניסם לא"י ועדיין לא נכנסו. ואיך אמרו שירה. לכן כתיב ויאמינו אז ישיר. שע"י שהי' האמונה מאירה אצלם כאילו בעין רואים שהקב"ה מכניסם לא"י. כמ"ש מכון לשבתך פעלת כו'. וכמו שהם בכח אמונה על להבא אמרו שירה. כמו כן אנו כפי האמונה בכל יום במה שעשה הקב"ה הנסים לשעבר. יכולין להתדבק בשירה הזאת. כי השירה הוא כולל מה שהי' ומה שיהי':
בפרשת המן לחם מן השמים. וכתיב למען הודיעך כו' על כל מוצא פ"ה יחי' האדם. דהנה הקב"ה בטובו זן את הכל. פי' טובו ית' מתחדש בכל יום. ומזון לכולא בי'. אך השפע מתחלק לפי ערך המקבלים. כל עולם ועולם במקומו. עד שמזין גם לאדם ובהמה. וז"ש ומשביע לכל חי רצון. פי' לפי הרצון וכח המקבל. יש לו צינור ושביל באותו מצב שמשם מקבל המזון. ולכן לתחתונים בא המזון בהתלבשות בצומח ושאר דברים. לכן יש בו פסולת במאכל. אבל באמת האדם כולל כל המדרגות אפי' למעלה מן המלאכים כידוע. וז"ש לא על הלחם כו' על כל מוצא פי ה'. פי' שכל המדרגות הכלולים במוצא פי ה'. יכול האדם לחיות בהם. כאשר הי' קודם החטא דכתיב אני אמרתי אלקים אתם כו'. ולכן היו ניזונים מן המן שלא נתלבש במזון גשמיי. ולכן לא הי' צריך בירור שלא הי' בו פסולת כנ"ל:
בפסוק אכלוהו היום כי שבת היום לה'. וקשה בלא"ה היו אוכלין בו ביומו כדכ' אל יותר ממנו כו'. וי"ל הרמז שאכילת שבת צריך להיות לשמו ית' לשם עונג שבת. וז"ש אכלוהו היום. מטעם כי שבת היום. על כוונה זו תהי' האכילה כנ"ל:
Section 22
תרנ"ב
בפסוק אז ישיר דקדק רש"י ז"ל מ"ש לשון עתיד ואין זה דבר ההוה תמיד. ופי' עלה בלבו שישיר. וחז"ל דרשו מכאן לתחה"מ כו'. והענין הוא כי בעוה"ז אין השמחה והשירה בשלימות כמ"ש חז"ל ישמח ה' במעשיו לעתיד. אכן יש זמנים שבנ"י יכולין להרגיש משמחה ושירה העתידה. וז"ש בתפלת שבת ישמחו במלכותך שומרי שבת. כי בהשמחה לעתיד במלכותו ית'. יהי' לבנ"י חלק גדול. בזכות שהם שומרי שבת. ולכן כיון ששבת הוא מעין עוה"ב. יכולין להרגיש מעין אותה השמחה העתידה. לכן דרשו חז"ל וביום שמחתכם על השבת. שהוא מעין עולם שכולו שבת. ואז ישמח ה' במעשיו. וע"י שבנ"י שומרין ומצפין לזו השמחה. מתגלה להם הארה מזה. ובאמת לפניו ית"ש עבר ועתיד והוה הכל אחד. לכן באמת זו השירה והשמחה הוא דבר ההוה תמיד. אך הזמן והטבע מסתיר שא"י להתגלות שמחה העתידה. אבל כשיש זמנים שיש להם עלי' למעלה מהטבע. וכמו שהי' בקי"ס דכ' ויושע ה' ביום ההוא שהי' בו גילוי מלמעלה מן הטבע. ואיתא במד' דקי"ס כמו יום השבת. ע"ש ס"פ בא. לכן אז ישיר. ועלה בלבו משמחה העתידה. והוציאו מכח אל הפועל זו השירה. וכ' השירה הזאת ויאמרו לאמר. פי' שעשו פרשה זו בתורה שבכתב. שכל התורה שמותיו של הקב"ה. ובנ"י עשו צירופים אלו בתורה שלמעלה. וזה דבר גדול מאוד. וגם ויאמרו לאמר בחי' תורה שבע"פ. להיות נאמרי' דברי השירה בכל יום. ואא"ז מו"ר ז"ל אמר פי' ישיר שהי' להם געגועים להיות משוררים תמיד לכן נשאר לעולם עכ"ל:
בפסוק כי גאה גאה. כי רוממות אל א"א להשיג רק משיגין בכל השגה שהוא למעלה מזה. וכ"כ ואתה מרום לעולם ידך בעליונה. וזה גאה גאה שכל הגיאות ורוממות שאנו יכולין להעיד. הוא שהוא גאה ורם ונשא מכל השגותינו. ובס' קול שמחה פ' חיי שרה כ' בפי' המדרש גדלת מאוד צורתו גדולה מהטבלא ע"ש פי' ע"פ משל נכבד. חכם עשה כלי מופלא והיו משבחים אומנת הכלי. ובא אחד ואמר כי חכמת חכם זה היא מאוד יותר מזה האומנות. נמצא ע"י הכלי יודעין גדולת החכם. וכזה מכל חכמת מעשה בראשית יכולין להכיר שהקב"ה רם ונשא מכל זה. נמצא מה שמכירין חכמתו ית' ע"י השגותינו. הוא שהוא רם ונשא מזה כו' ע"ש. והוא מ"ש פי' גאה גאה:
Section 23
תרנ"ג
כתיב מוציא אסירים בכושרות ובמד' אמרו בכות ושירות. דכ' בערב ילין בכי. והוא הגלות לברר התערובות ולהוציא הניצוצי קדושה שמעורב. וע"י קישוי הגלות והיסורין והבכיות מתבררין הניצוצות. ולבקר רנה הוא בחי' הגאולה. ומעין זה יש בכל ערב ובוקר. וכמ"ש האר"י ז"ל בפי' מזמור שיר חנוכת ע"ש. ומעין זה הוא בימי המעשה דכ' בי' ערב ובוקר. ובשבת הוא לבוקר רנה. לכן טוב להודות לה'. כי בשבת א"צ בירור. ומ"מ תכלית הבירור והעלי' של הני"ק נגמר בשעת הגאולה ובבקר ובשבת קודש. וזהו בכות ושירות. כי יש עלי' ע"י בכי' ויש ע"י שירה. והם ב' דרכים. שיש דברים שא"י להתברר רק ע"י בכי'. ויש דברים שע"י רנה ושמחה. ובקי"ס הי' תכלית הבירור. ולכן הי' ע"י שירה. וכ"ה במד' ס"פ בא כי שביעי של פסח וקי"ס הי' בחי' שבת:
Section 24
תרנ"ד
ענין קי"ס אחר יצ"מ. ובמד' איתא יצ"מ קשה. ולכן אם לא הזכיר מחזירין אותו ע"ש. כי יצ"מ הוא מה שזוכין לצאת מן המיצר. וכמו כן החירות באדם שלא להיות מקושר בתאוות הגוף והגשמיות. אבל קי"ס הוא להעביר כל המצרים. והוא בחי' השבת. כדאיתא במד' סוף פ' בא כי שביעי של פסח הוא בחי' השבת. ונק' נחלה בלי מצרים. וכמו שהי' אז. כי מקודם נגאלו מת"י פרעה. אבל הי' עוד חשש פן ינחם העם כו'. אבל בקי"ס נאבדו כל המצרים. וכ' גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים. ומתרגמינן אתגאי על גוותניא כו'. הענין הוא כדכ' מצרים נוסע. שראו שרן של מצרים כו'. ויראו מזה. ומרע"ה ניחם אותם אשר ראיתם כו'. והענין הוא כי באמת כן עשה הקב"ה להיות למצרים אז עלי' ממש עד כל השורש שלהם. ואח"כ נאבדו הם עם השורש. וז"פ סוס ורוכבו. וזש"כ רמה וכ' ירה. כי נתעלו מקודם הירידה. שיפלו עם השורש. וזה גאה גאה שלא כדרך ב"ו כשמנצח מפיל השני. אבל הוא ית' הרים אותם ונעקרו עם השורש. וז"ש אחד מהם לא נותר. פי' אפילו שורש האחדות וראש בנין שלהם לא נותר. וכזה נתקיים בכל שבת. דבערב שבת הסט"א מתגברת לעלות. ויורדין עד נוקבא דתה"ר. כמ"ש בפרוח רשעים כו' ע"ש במ"א:
בענין המן למען יראו את הלחם כו'. דאיתא בגמ' סומין אוכלין ואין שבעין. באמת עיקר הלחם והמזון הוא חיות הפנימיות שיש בו כאמרם אין לחם אלא תורה. והכל נברא בכח התורה. וחיות הכל מאותיות התורה. אבל השביעה תלוי בהסתכלות האדם. וצדיק אוכל לשובע נפשו. ע"י שרואה ומאמין כי החיות מהתורה ומהקב"ה. מקבל נפשו חיות הפנימיות. וכן הוא אומר פקח עיניך שבע לחם. וזה הרמז שסומין אוכלין ואין שבעין. כי הלא כל אדם אוכל ומקבל זה הניצוץ הקדוש שבמאכל. ומ"מ אינו מרגיש מזון הקדושה. מטעם כי הוא סומא באחת מעיניו ורואה רק מאכל הגשמיי. אבל הרואה בעין השכל. כפי הסתכלות שלו כך זוכה לשבוע מלחמה של תורה. והנה בגמ' אמרו על המן למען ענותך שאין דומה הרואה ואוכל כו' מכאן רמז לסומין שאוכלין ואין שבעין. ואין זה סותר לדברינו. אדרבא הוא הדבר חשר דברנו. כי באמת כפי פקיחת עין הפנימי. כך נסתם עין החיצוני. ובאמת המזון יש בו חלק רוחניי וגשמיי. ואפי' האוכל בלי דעת מ"מ מקבלין חיות הגוף והנפש. אך הגוף בקבע והנפש במקרה. ואינו נקרא שביעה רק שמתקיים ממילא דרך חיבור שיש לנפש עם הגוף. כמו שקשר הקב"ה הרוחניות בגשמיות. כמ"ש המפ' פי' ומפליא לעשות. וכמו כן הצדיק שאוכל לשובע נפשו מקבל חיות הנפש בקבע והגוף במקרה. וכן הי' באוכלי המן שהי' להם פקיחת עין השכל וסתימת עין הגשמיי. לכן לא הי' שביעה לגוף רק לנפש. ובאמת לא היו מוכנים לאותו הלחם עד אחר יצ"מ שנעשו בני חורין. כמ"ש אשר האכלתי אתכם כו' בהוציאי אתכם מא"מ. שזה עיקר החירות שלא יהי' הנפש מקושר אל הגוף. ואז יכולין לראות בעין השכל. והנה נשאר מזה משהו לדורות כמ"ש מלא העומר כו' למשמרת כו'. ונראה כי סעודת שבת שהוא מעין עוה"ב והוא נחלת יעקב. כמ"ש והאכלתיך נ"י אביך שהיא נחלה בלי מצרים. פי' שהמאכל עצמו יש בו חירות. ולכן נקרא סעודתא דמהימנותא והוא מעין אכילת המן. [ רמז לדבר דכ' ויניחהו לפני העדות מלשון מנוחת שבת כמ"ש במד' בפסוק ויניחהו בגן עדן. לפני העדות כי שבת סהדותא איקרי]. והנה כ' אכלוהו היום כו' שמשה רבינו ע"ה אמר להם כי עיקר אכילת המן הוא בשבת. לא כפי העולה ע"ד כאשר לא ירד בשבת כי הוא נחסר בשבת. אדרבא עיקר המן הוא בחי' השבת כמ"ש בזוה"ק דלא אשתכח בי' מנא אבל כולהו ברכאין בי' תליין. דהנה כ' שבת שבתון יהי' לכם פרש"י מנוחת מרגוע ולא מנוחת עראי. הענין הוא שהרי השבת מחי' ומקיים כל ימי המעשה. אך הוא הארה במקרה. אבל בשבת הוא בקביעות עצם יום השבת. לכן בכל יום כ' ערב ובוקר. ערב הוא התערובות שהגשמיות מכסה הפנימיות חיות התורה והשבת כי הוא מלובש בטבע. אעפ"כ יש בקר שנמצא זמנים שמתגלה הארה פנימיות גם בימי המעשה ולא בקבע. ונק' מנוחת עראי. כענין שכ' והחיות רצוא ושוב כידוע למבינים. אבל השבת הוא מנוחת מרגוע. והוא שבת שבתון. פי' מקור השבת שנותן שביתה לכל הימים. לכן בשבת לא כ' ערב. כי הוא כולו אור ובקר. וז"ש ששת ימים תלקטוהו. ולקיטה הוא בדבר המעורב. אבל היום ל"ת בשדה. דכ' זורע צדקות מצמיח ישועות. שהקב"ה זרע בכל מקום ניצוצי קדושה משמים. אבל מוסתר בטבע. כמ"ש ירד הגשם כו' והולידה והצמיחה כו'. אבל שבת הוא עצם האור. ורצה מרע"ה שיהי' לבנ"י דביקות בעצם המן. ובשבת בקביעות לא במקרה כמ"ש לעיל מזה:
Section 25
תרנ"ה
במדרש יונתי בחגוי הסלע. הל"ל יונה כו' אצלי הם כיונה פותה. אבל לאומות הם כאריות כו'. הענין הוא שאיש ישראל צריך להיות בו כל המדות לשמו ית' כדאיתא במשנה הוי עז כנמר קל כנשר כו'. הגם שהם מדות סותרות זא"ז. אבל כולן לצורך עבודת הבורא ית"ש הם. ולפעמים צריכים להשתמש במדת עזות להלחם עם הסט"א. וכן בגלות מצרים הי' שימוש בנ"י בבחי' אריות כמ"ש כי חיות הנה. אבל באמת מדה המיוחדת לבנ"י היא להיות משוכה אחריו ית' כיונה. והתגברות בבחי' עזות היא להם מכח האומות כענין שנא' ולאום מלאום יאמץ. וכ"כ חרב פתחו רשעים כו'. אבל בעצם בנ"י להם הקול ולא החרב. וביצ"מ כ' וחמשים עלו שהרויחו זאת המדה במצרים. ועתה בקי"ס התחיל להיות עיקר העבודה בבחי' הביטול והאמונה. ואז ה' ילחם לכם. וב' אלו הם בחי' יעקב וישראל. יעקב ע"ש המלחמה וידו אוחזת כו'. אכן שם ישראל הוא התמשכות אחר השי"ת. ולבטל כל החכמה והדעת. ולכן כ' מה תצעק כו'. על בני כו' תצוני. דבר ויסעו. פי' הואיל וכבר נגאלו והם עוסקים ליסע אחר ענן כבודו ית'. אין להם רק ליסע ולאחוז באמונה כמ"ש כדאי האמונה כו':
Section 26
תרנ"ו
בפרשת המן. ממטיר לכם לחם מה"ש כו' למען אנסנו כו'. כי כפי מזון האדם כך זוכין לתורה. כפי קדושת המאכל. וז"ש חז"ל לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן. שני' להם אוכלי תרומה. כי גם תרומה נק' קודש. ובאמת אפילו חולין מתוקנים שניטל מהם תרומה ומעשרות נשאר בהם רושם קדושה. ולכן אין תורה כתורת א"י. לפי שהמאכל ומזון מתוקן במצות התלויות בארץ. ועתה בעונותינו נחסר לנו כל זה. ולכן בש"ק דאיהי סעודתא דמהימנותא זוכין יותר לתורה. ואם לא הי' חטא העגל. היו נזונים מלחם המן כמ"ש אמרתי אלקים אתם. וכמ"ש למען אנסנו. ולכן נשאר צנצנת המן. למען יראו את הלחם שהיינו ראוין להיות ניזון כמה"ש. כדי שנשוב בתשובה. ודור המדבר שזכו לשמוע דבר ה' בהר סיני. כן ניתן להם מאכל שמה"ש אוכלין. ובמדרש פא"י ומשביע לכ"ח רצון. ע"ש המשל שאין מדת הקב"ה כמדת ב"ו. הספוג בידו כשדוחק נוטף מים. והקב"ה מדתו בהפך ע"ש. והענין הוא כי א"א לתחתונים לקבל השפע כמו שהקב"ה משפיע. ולכן צריך לעבור דרך צמצומים ומדריגות שונות להשתנות ממדריגה למדריגה עד שיכולין התחתונים לקבל. וע"י הצימצום שאינו משפיע בהתגלות. עי"ז יכולין לקבל כמ"ש במד' לכל חי רצון כפי רצון של כל אחד. פי' כ"א כפי מה שהוא כך נעשה לו צינור ודרך לקבל השפע. והקב"ה פא"י ויש מזו הפתיחה לכל ברי' כפי מדרגתו. ולפי שכל אלה הרצוניות של ב"ו אין להם שום דמיון להיות מוכן לקבל השפע כמו שהוא. לכן צריך להיות בהתלבשות. מול זה אמר הכתוב על בנ"י הנני ממטיר לכם לחם. כי זכו בנ"י לקבל הלחם מן השמים כמו שהוא בלי התלבשות והשתנות. ובאמת ע"ז נאמר ופריו מתוק לחכי דייקא. כענין שאמרו כתפוח בעצי היער כו' שאין לו צל. ומ"מ בנ"י בצילו חמדתי וישבתי. כמ"ש כמה פעמים מזה. כמו כן במן דכ' לא ידעו מה הוא שלא הי' בציור גשמי. ואף עפ"כ בנ"י ניזונו ממנו והיא סעודתא דמהימנותא ממש:
Section 27
תרנ"ח
הנני ממטיר כו' לחם מן השמים כו' דבר יום ביומו. כי המזון הבא מן הארץ הוא משתנה לכמה מדרגות כאשר ירד הגשם והשלג מה"ש כו'. ומזה נעשה לחם לאוכל. ולכן מתערב בו פסולת. ואיתא בזוה"ק מקץ בפסוק תוחלת ממושכה מחלת לב ע"י שנמשך מדרגא לדרגא ע"ש. זה בחי' הטבע. אבל ועץ חיים תאוה באה. וזהו המן שבא בכח התורה. ונק' לחם מן השמים שהוא בחי' התורה שנק' עץ חיים. לכן קיבלו דבר יום ביומו. ולא נשתנה מדרגא לדרגא. ומעין זה הי' בא"י שנקרא ארץ צבי שממהרת לבשל פירותיה. שהיא בכח התורה. לכן לא נשתנה כ"כ מהשורש. וכ"כ השולח אמרתו ארץ. פי' ארץ ישראל עד מהרה ירוץ. אך המן לא הי' בו שום שינוי. וזה הי' בזכות משה כדאיתא בגמרא. ומשה רבינו שורש התורה ועץ חיים. והנה כ' מלא העומר כו' למשמרת שנשאר ממנו זכר. ובשבת שמתגלה הארת מרע"ה. נתגלה טעם מן. ואיתא לחם שמלאכי השרת אוכלין. דהמלאכים מיוחדים רק לשליחות הבורא יתברך לכן ניזונין מאתו ית'. כי מלכותא דארעא כמלכותא דרקיע. וכמו שהמלך נותן מזונות לאנשי חילו כן בנ"י המיוחדים לתורת ה' כפי מה שעוסקין בו כך נמשך המזון שלהם. ולפי שבמדבר היו פנוין לגמרי לעבודתו ית"ש בלי עסק אחר ונדמו למלאכים. אכלו המן. ומעין זה בש"ק ששובתין בנ"י מכל מלאכה ועוסקין בתורה זוכין לעונג שבת שהוא מעין המן ובמ"א כתבתי עוד מזה:
Section 28
תרנ"ט
במדרש אז ישיר. הה"ד ויעלני מבור שאון כו' ויתן בפי שיר כו'. משל לאשה שהיתה נדה והשלימה ימי נדותה וטבלה ושפחה מעידה בה. כן המילה מעידה בנו שנאים לומר שירה. השירה הזאת אין זאת אלא מילה דכ' זאת בריתי אשר תשמרו. דהנה בנ"י נבראו להעיד ולזמר גבורת הבורא. דכ' עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. אבל בירור צורת איש הישראלי הוא בכח המילה והסרת הערלה ואז נקראו עם זו. ובמד' ויאמינו אז ישיר עתידין ישראל לומר שירה לעתיד לבא דכתיב שירו לה' שיר חדש. ובאיזה זכות אומרים שירה בזכות אמונה. תשורי מראש אמנה כו'. פי' כי עיקר השירה היא לעתיד כמ"ש ישמח ה' במעשיו עתיד לשמוח. כי בעוד שיש תערובות רע בעולם. אין השירה בשלימות. כי עיקר פי' שירה הוא הבירור בשלימות כמו שעשה האלקים את האדם ישר. אבל בנ"י בכח האמונה יכולין למציא הארת השירה גם בעוה"ז. ובזכות אמונה הם נמשכים אחר הקב"ה. כמ"ש וצדיק באמונתו יחי'. והמילה מעידה על בנ"י שהם בני עוה"ב כמ"ש ועמך כולם צדיקים. וחותם המילה הוא היו"ד שהוא ע"ש העתיד כמ"ש רש"י ישיר לעתיד כי יו"ד ע"ש המחשבה נאמרה. וכ' ואתם עדי נאום ה' ואני אל. ס"ת מילה. כי זה החותם שנתן הקב"ה באיש ישראל ובכח זה הוא יכול להעיד על הבורא עדות אמת. אמת הוא שאין לו השתנות והחותם של המילה הוא שהם זרע אמת בלי השתנות. ולכן נק' זאת שהוא בלי השתנות. וכן עם זו. ובעוה"ז דערלה שליט ומחפיא על ברית. אין העדות בשלימות. רק לזמנים כשיש גאולה מתגלה ומאיר הארת ברית קודש. וזה שמדמה לאשה. שלפעמים טהורה ופעמים היא נדה. ולכן אמרו במדרש כי בעוה"ז שירה חדשה לשון נקיבה שחוזרת ומתעברת כו'. ולעתיד יהי' שיר חדש. ליום שכולו שבת. ויתברר העדות על הש"י בשלימות:
עוד במדרש ויאמינו בה' אז ישיר. הה"ד נודע ה' משפט עשה. ששילם למצרים מדה במדה. בפועל כפיו נוקש רשע. לכן הגיון סלה. ע"ש. פי' כי האמונה זו הי' לדורות ע"י שראו משפט ה' בפועל כפיו נוקש שכל מה שעשו המצריים הכל הי' הכנה למוקש ומפלה שלהם. וזה נודע ה' שנודע עתה שכל הגלות והשיעבודים ששיעבדו עמנו. הי' הכל הנהגה מאת ה'. א"כ הגיון סלה. ויש לנו להודות לה' בכל עת אפי' בעת צרה וגלות. ולהאמין כי הכל הכנה מאתו ית"ש. ומזה נתברר לבנ"י על הים האמונה בשלימות. אז ישיר ויאמרו לאמר לדורות:
Section 29
תר"ס
בפרשת המן הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. איתא המן בזכות משה. כי המזון הבא מן הארץ הוא ע"י שינוים ומורכבים מדומם וצומח. אבל המן הוא השפע הבא מן השמים בלי שינוי. וכן הוא בחי' מרע"ה משה משה בלי פסיק כדאיתא בזוה"ק מיומא דאתיליד שרתה עמו שכינה. וז"ש כזרע גד לבן כי לבן הוא בלי שינוי גוונין וכן איתא במרע"ה ששימש בחלוק לבן. ולכן מתיחס אל השמים כי צבא השמים אין מקבלים שינוי. ולכן נק' עומדין. ובנ"י אחר יצ"מ נעשו כמלאכים שאין מקבלין שינוי. וזה עיקר יצ"מ לצאת משיעבוד הגוף. שעיקר השינוים באים מן הגוף. וכ"כ אמרתי אלקים אתם כו'. אכן כאדם תמותון. כי כל השתנות בכלל מיתה כי עצם החיים אינו מקבל שינוי. ולכן דרשו לחם אבירים שנבלע באיברים. שגם אחר אכילה לא נשתנה המן להיות פסולת ככל מאכל ונבלע כמו שהוא. ולכן אחר שנפלו בנ"י ממדריגתם טפלו על המן שהוא לבן. לפי שנעשו בני השתנות ויצאו מבחי' לבן הנ"ל. ואיתא במדרש ויקרא בפסוק עמל אדם לפיהו וגם הנפש לא תמלא. משל לעירוני שנשא בת מלכים אפילו מאכילה כל מעדני עולם אינו יוצא ידי חובתה לפי שהיא בת מלכים. כמו כן הנפש שהיא מלמעלה לא תמלא. אבל בנ"י אחר יצ"מ כ' אנכי כו' המעלך מארץ מצרים הרחב פיך ואמלאהו. שניתן להם לחם מן השמים. ותמלא הנפש שהיא מן העליונים. וע"ד הרמז משל המדרש אפילו מאכילה מעדני עולם כו'. פי' אפי' היגעים בעבודת הבורא בחכמה האנושית כמו שהי' קודם קבלת התורה. מ"מ הנפש לא תמלא. חוץ בנ"י שקיבלו התורה מן השמים יכולין לפרנס הנפש בשלימות. לכן נקראו בנ"י השולמית. וכ' בתורה כל נתיבותי' שלום. והוא עיקר הלחם מן השמים:
Section 30
תרס"א
אז ישיר משה כו'. פי' אחר יצ"מ נעשו בנ"י כלים להעיד על הבורא. כמ"ש עם זו כו' תהלתי יספרו. ובמדרש ויעלני מבור שאון כו' ויתן בפי שיר חדש. פי' חדש שהוא לעולם בכח התחדשות. וא"י להיות נשכח מנפשות בנ"י. ולא לחנם קבעו לומר השירה בכל יום. וזו האמונה שהאמינו בנ"י כי הישועה הוא לדורות כמ"ש ויהי לי לישועה א' חז"ל הי' לי ויהי' לי לעתיד. וזו השירה והדבקות הי' נטוע בנפשות בנ"י מעולם. אך קודם יצ"מ לא היו יכולין להוציאו מכח אל הפועל. ואחר יצ"מ נתגלה זו התשוקה. וע"ז כ' נפשנו כצפור נמלטה. שהי' הרצון נאסר במצרים כענין שכ' הוציאה ממסגר נפשי להודות. וכן בכל ש"ק יש גאולה וחירות לזה הנפש והרצון. לכן הוא זכר ליציאת מצרים. ולכן טוב להודות לה' בשיר ליום השבת:
ובמדרש נכון כסאך מאז. מאז ישיר כו'. דהנה כל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא. למענהו לעדותו. ובאמת כל הבריאה עדות על הבורא ית"ש. אבל הם ברמיזה בלבד. אבל אדם המדבר הוא עיקר העדות שמעיד בפה על הבורא שברא אותו ואת כל הברואים. ובמדרש בראשית יקוו המים כו' משל למלך שהושיב אלמים תוך פלטין שלו. והיו מעידין עליו ברמיזה ע"ש. והמדבר הוא מיוחד ביותר להעדות. אבל הרשעים חוטאין עוד בזה הכח כמ"ש שם המד' שהחזיקו בפלטין ואמרו שלנו הוא. ובנ"י ביצ"מ הוציאו זה העדות מכח אל הפועל. לכן נעשה להם ים ליבשה שהישוב בעולם הי' כדי להעיד עליו בפה כמדרש הנ"ל שמקודם הי' מים במים והיו מרמזין עליו אמר המלך כשיהיו פקחין על אחת כמה וכמה. ולכן עשה הישוב. והי' הכוונה על בנ"י שהמה המבררין תכלית הבריאה. וכ"כ השמים מספרים כבוד אל כו' אין אומר ואין דברים. רק הכל ברמיזה. והם רק לעורר אדם המדבר שיעיד עדותו. כמ"ש יום ליום יביע אומר שמעיר את האדם להעיד על הבורא. וכמו כן הוא בזמן. ששת ימי בראשית ברמיזה כמ"ש ימי המעשה יהי' סגור. ויום השבת הוא עדות בהתגלות כמ"ש ויום השביעי משבח ואומר. ובמדרש ויכלו עד ויכלו כבוד אלקים הסתר דבר ומויכלו ואילך כבוד מלכים חקור דבר. שבשבת מתגלה זה העדות בפה כמ"ש השבת וישראל מעידין זה על זה:
Section 31
תרס"ב - תרס"ג
מפרשת המן. איתא במדרש שזכו בנ"י אל המן בזכות שהאכיל א"א ע"ה לחם אל מה"ש. באלוש ניתנה להם בזכות לושי ועשי עוגות. הרמז הוא כי זכו ונזדככו נפשות בנ"י להיות ניזונין מלחם שמלאכי השרת ניזונים בו בזכות אברהם שנזדכך כ"כ שהכין לחם למלאכים. כמ"ש והוא עומד עליהם כו' ויאכלו. שכל כך היו מעשי האבות בקדושה והשכינה שורה במעשי ידיהם. לכן אכלו המלאכים הלחם שלו. וכ' לכו לחמו בלחמי. שיש לחם מן הארץ הם התיקונים שצדיקים מתקנים בעוה"ז. ויש להם עלי' למעלה. וכמו כן הלחם יורד להם מן השמים. ולכן בשבת לחם משנה רומז על ב' לחם. כדאיתא בזוה"ק ביני ובין בנ"י שסעודת שבת מתענגים בו עליונים ותחתונים ע"ש פ' ויקהל:
ובמדרש פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון לכל א' לפי מה שמבקש ע"ש. ובוודאי הי' תשוקת בנ"י אל השמים ולכן ניתן להם לחם מן השמים ומקודם כ' עיני כל כו' נותן להם כו' אכלם. כי הקב"ה מכין מזון לכל בריותיו. אבל לבנ"י ניתן להם הרצון לידע מה לבקש. וזה הרצון הוא הכלי שיוכלו לקבל אח"כ המזון כפי המבוקש. וזה הוא ברכת השבת שכ' בזוה"ק דכלהו ברכאין תלי' בי'. פי' שבימי המעשה נותן אכלם בעתם. ובש"ק נפתח השער הפנימי. והוא נותן הרצון בנפשות בנ"י כמ"ש המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו. וזה שורש הברכות כיון שהקב"ה משביע לכל א' כפי מה שמבקש. ז"ש בשבת ורצה בנו ושבת קדשו הנחילנו:
בפסוק ויאמרו איש א"א מן הוא כי לא ידעו מה כו'. ויאמר משה אליהם הוא הלחם כו'. פי' זה עצמו שלא ידעו מה הוא. הוא הלחם אשר צוה ה'. כי תכלית הידיעה שלא נדע. שכך הי' כל תהלוכות בנ"י במדבר. לכתך אחרי כו' בארץ לא זרועה. וע"ז אמרו כבהמה נמשכנו אחריך. אדם ובהמה תושיע. דרשו חז"ל ערומין בדעת כאדם ומשימין עצמן כבהמה:
Section 32
תרס"ד
אז ישיר כו' ויאמרו לאמר. דכ' מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו. דרשו חז"ל למי נאה להלל. למי שיכול להשמיע כל תהלתו. ואיך יתכן זאת. רק ברוח הקודש. כמו השירה זו על הים שנאמרה ברוה"ק. ובזה נתקיים אנכי כו' המעלך מארץ מצרים הרחב פיך ואמלאהו. דכ"ב אותיות התורה אין להם סוף וחקר. שבהם נבראו כל עליונים ותחתונים. והם מתרחבים עדי עד. ועיקר הסודות בפנימיות האותיות ומלואיהם שאין להם סוף. וז"ש בכל פרשה בתורה וידבר כו' לאמר. פי' שאלה הדברים יתפרשו לצירופים וצרופי צירופים עד אין תכלית. זה לאמר שמפרשה זו יוצא פרשה אחרת ואחרת עד אין סוף. וכן כתיב בשירה זו ויאמרו לאמר. לפי שהי' ברוה"ק. ונעשה מזה פרשה בתורה. וכבר כתבנו כמו שכ' בפ' ויחי שהיא פרשה סתומה שהתחיל השיעבוד. מול זה השירה אחר הגאולה. שיש הפסק בין כל דיבור ודיבור. שהפסקות משמשות ליתן ריוח להתבונן בין פרשה לפרשה. ולפי שבגלות נסתמו עיניהם ולבם של ישראל. הפרשה סתומה. וכשנגאלו נפתחו עיניהם ולבן של ישראל. וכמו כן נפתח להם הפרשיות שבתורה. וזה הרחב פיך ואמלאהו. הוא רומז למילוי ופנימיות סודות הגנוזין בהאותיות. וע"ז כ' עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. שניתן להם כח להשמיע כל תהלתו:
כתיב ויאמינו בדבריו ישירו תהלתו. שע"י ויאמינו. באו אל השירה. שנמשכו אחר דברי אלקים חיים וזכו לראות פנימיות הדברים. ומעין זה בש"ק שנק' סהדותא. וכל השובת בש"ק מאמין בבורא עולם. וכמו כן תלת סעודתי דמהימנותא שזוכין לאמונה בש"ק. לכן בשבת כ' טוב להודות לה'. וגם בו מתקיים הרחב פיך ואמלאהו שהוא נחלה בלי מצרים. וזכר ליצ"מ. ונפתח בו פיהם של ישראל ורוה"ק ע"י הנשמה יתירה:
אשירה לה' כי גאה גאה. גיאות הוא התרוממות. ובוודאי הקב"ה רם ונשא ומתגאה על כל. אבל כמו גודל התנשאות הקב"ה על כל. כמו כן מתרומם ומתנשא על כל בחי' הגיאות. שכל התרוממות על הנבראים אין בזה שייכות כלל לעצם כבודו א"כ הוא גאה ורם וגבוה על בחי' הגיאות. שכל הגיאות דבר שפל וכלא לגבי רוממותו ית"ש. ולכן כתיב גאות לבש שצימצם הקב"ה עצמו בהתלבשות שיוכל לקבל הגיאות על העולם. ובאמת הוא בעבור בנ"י כמ"ש על ישראל גאותו. שבשביל ישראל צימצם הקב"ה עצמו לברוא העולמות. ולהיות כביכול מקבל גיאות והתנשאות מן הנבראים. ובאמת האדם צריך לידע ב' הבחי' שהקב"ה הוא רם ונשא ונבדל מכל בחי' הגיאות הזה. וצריך ג"כ לידע שאחר כל זה הקב"ה מנהיג ומשגיח על כל. ומקבל גיאות מן העליונים ותחתונים כמ"ש שהוא רחוק מכל רחוק וקרוב מכל קרוב. ויתכן ג"כ לפרש כי גאה גאה בלשון אף. אע"פ שגאה על הגיאות. אעפ"כ אשירה לה' כי שניהם אמת. וע"ז מעידין בנ"י בכל יום ה' אחד. הא' רומז על הנעלם. גבוה מעל גבוה. והח' והד' על ד' רוחות. והאויר וז' רקיעים. לכן צריכין לקצר בא' ולהאריך בד' כמ"ש בספרי קודש. והם ב' בחי' גיאות. וזה גאה גאה:
יתרו
Section 1
תרל"ב
בזוה"ק שבת כללא דכל אורייתא כולא כו'. וכן בגמ' הכופר בשבת הוי מומר לכל התורה. כי קבלת התורה ועשרת הדברות הי' קיום כל העולם כמ"ש חז"ל הששי כו' כמ"ש מו"ז ז"ל כי עשה"ד נגד עשרה מאמרות כו'. וכמו האדם שנכנס בו מקודם יצה"ר ואח"כ בא יצ"ט שהוא תיקונו. וכמו מקודם תהו ובהו כו' כן הי' עש"מ קרובים אל הטבע. עד שהי' עשרת הדברות להתחדש ולתקן חיות של העולם כנ"ל להיות נגלה ומבורר כי רק ממנו ית' בכח התורה כמ"ש בראשית בשביל התורה כו'. ואיתא כי התורה החזירה נשמתן של ישראל שפרחו בשעת עשרת הדברות. וז"ש תורת ה' כו' משיבת נפש כו' ע"ש במדרש. והיינו שהתורה היא העצה להתלבש חיות הש"י תוך מעשים גשמיים ג"כ. שיוכל האדם להתדבק בו ית' אף בעוה"ז. וזהו משיבת נפש לשוב הנפש להיות מקושר בשורש חיות שלו. כי נפש מדרגה תחתונה כמ"ש בזוה"ק שיש נר"נ כו'. והוא ממש בחי' השבת דכ' בי' וינפש. שיש עלי' לכל נפשות ישראל אליו ית'. והיינו שיש נ"ר להש"י מעבודת בנ"י. וממילא נמשך חיות מחדש לבחי' נפש כנ"ל. כי נודע שע"י שבת נמשך חיות לימות החול שיש להם קישור ודיבוק בשורשן ע"י השבת כמ"ש בפ' הקודמת. ונמצא כי השבת הוא שורש התורה להמשיך חיות התורה במעשה בראשית. וכ' וינח ביום השביעי ע"כ ברך כו'. ולכאורה אדרבא כיון שנח ביום הז' מסתמא הוא מבורך וראוי לכך. אך שאינו טעם על קדושת היום בלבד. רק כי הוא טעם איך יכולין בנ"י לשוב בשבת למקום מנוחתם ולהתבטל להתדבק בו ית'. כי וינח כו' ע"כ ניתן זה הכח להמשיך ממקור הברכות לכל העולם שזה פי' ברכה:
אא"ז מו"ר ז"ל הגיד ע"ש יתרו עפמ"ש לשארית נחלתו דרשו חז"ל מי שמשים עצמו כשיריים. ויתרו הי' בעיניו כשיריים ועש"ז נק' יתרו. רק מקודם שנתגייר לא הי' זה חשיבות. כי הי' באמת מיותר. ורק נחלתו כתיב. ואח"כ ניתוסף לו וא"ו לשון המשכה:
גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו. שהקדימו נעשה לנשמע. אם כי בוודאי יש לבטוח ולהאמין כי לא יצוה הש"י רק אשר יהי' בכחם. אך כי קבלו על עצמם לזכות לשמוע ע"י המעשה. וזה הקדמת נעשה לנשמע. וזהו עושי דברו. כי הנה בכל מעשה יש כח דבר ה'. כמ"ש בדבר ה' שמים נעשו כו' כל צבאם. וכשעושין המעשים כראוי זוכין לשמוע הקול שהוא למעלה מהדיבור. כמ"ש בזוה"ק. ומובן גם לכל אדם כי הקול בפנימיות מהדיבור. שמתחלק לפרטי דברים. והנה בנ"י זכו במעשיהם וקבלת מלכותו. לשמוע קול הש"י. וזה ג"כ זכור ושמור בדיבור אחד. ומי שישנו בשמירה ישנו בזכירה. כי שמירה צריך בבחי' דיבור הנ"ל שנעלם תוך מעשה בראשית. וכפי השמירה זוכין לזכירה הוא מקום שא"צ שמירה כנ"ל:
Section 2
תרל"ד
עושי דברו לשמוע בקול דברו. מעיקרא עושי והדר לשמוע כו'. כי בנ"י מעוררין דבר ה' שיש בכ"מ. וכתיב כמה פעמים שמוע תשמעו בקולי. מכלל שיש קול הנשמע תמיד. והיא התורה שנברא בה כל הבריאה. וכפי מעשי האדם שנמשכין אחר דרך התורה. וכמ"ש כל אשר דבר ה' נעשה. פי' שנתברר להם שכל המעשים יש בהם כח דבר ה'. והוא המחי' כל. כן נתגלה להם דבר ה' והוא עשרת הדברות. דכ' וידבר כו' לאמר. פי' שעשרה מאמרות הם בכלל. ועשרת הדיברות היו תיקון העשרה מאמרות. ואחר יציאת מצרים נתגלה זה הקול והדיבור עד שגם יתרו שמע. כי הוציא כו' הוא טעם שלאשר יצאו בנ"י ממצרים נתגלה קול התורה. וכן בשבת ניתן תורה. לאשר כי בשבת מתבטלין מכל המלאכות והוא תיקון המעשה לכן כתיב זכר ליצ"מ. כי בשבת מתעורר בחי' יצ"מ כמ"ש המענג שבת נותנין לו נחלה בלי מצרים. ולכן נפתח זה הקול בשבת. "שמוע "תשמעו "בקולי ר"ת שב"ת. לכן איתא כי מרע"ה מחזיר לישראל בש"ק הכתרים של נעשה ונשמע:
במדרש לקחת מתנות בלקיחה במתנה כו'. אא"ז מו"ר ז"ל פי' עמ"ש יגעתי ומצאתי. פי' כי א"א לזכות ע"י היגיעה רק בדרך מציאה. פי' כשהקב"ה רואה יגיעת האדם לש"ש. נותן לו במתנה כו' ודפח"ח. וכן י"ל כאן כי בוודאי האדם מצדו צריך ליתן את כל נפשו ומאודו בעבור התורה. ומ"מ א"צ לתת מעות כי העיקר הרצון. ומי שיש לו זה הרצון באמת אדרבא נותנת לו התורה חיים בעוה"ז ובעוה"ב:
Section 3
תרל"ה
הקדמת יתרו קודם קבלת התורה. נראה כי עמלק רצה להרוס מתן תורה. וע"י יתרו ניתקן מה שקילקל עמלק כדאיתא במדרש לץ תכה ופתי יערים כו'. דהנה מתן תורה הי' לתקן מעשה בראשית. כמ"ש ב' אלפים תהו. ובמתן תורה ניתקן העולם. ובאמת יש להבין למה עשרה מאמרות קיימים לעולם. וכל הבריאה קיימת במאמרו ית'. ועשרת הדיברות צריכין ג"כ להתקיים. רק שהוא חסרון המקבלים. והנה בנ"י מסרו נפשם לקבלת התורה והקדימו נעשה לנשמע. רק כל האומות היו צריכין לבטל עצמם לבנ"י. והי' ניתקן הכל. ובאמת נתבטלו כדכ' שמעו עמים ירגזון. לבד עמלק. אף שהבין גדולת בנ"י וממשלת השי"ת. עכ"ז בא וילחם ומסר נפשו ע"ז לרעה. ולכן הקב"ה ימחה את שמו. ויתרו תיקן שכל האומות נמשכו אחריו. ולא אחר עמלק. ובוודאי כל הקילקולים שנעשה אח"כ בעגל. הכל הי' ע"י עמלק הרשע ימח שמו:
ומאמר אנכי ה' אלקיך הוא קיים לעד. כי איננו ציווי כמו לא יהי' לך ושאר הדיברות. כי זה מאמר הש"י שהוא מיוחד להיות אלקי ישראל. ולכן כ' לא יהי' לך אלהים אחרים על פני. פי' כיון שבכל אופן אני אלקיכם. לכן יותר צריכין לשמור עצמם כמ"ש המכעיסים אותי על פני. ומלכותו ית' הוא נמסר ביד בנ"י. פי' כפי מה שהם מקבלין ע"ע עול מלכותו ית' כמו כן נתגלה כבוד מלכותו על כל הנבראים. שאלקותו ית' נמשך לכל ע"י בנ"י. וז"ש אנכי ה"א כו'. וכ' ואתם תהיו לי ממלכת כהנים כו'. פי' שהם הממליכים אותו יתברך. כמשל שרים גדולים שהם מעמידים את המלך. כן כביכול בנ"י הם ממליכים אותו ית"ש על כל הנבראים. וכפי מה שקיבלו בנ"י עמ"ש במתן תורה כן הי' בכלל הבריאה. וכמ"ש בגמרא שגם האומות יודעין כי הקב"ה שליט על הכל וקראן לי' אלקי דאלקיא. ולכן ניתקן כלל הבריאה. לבד עמלק ימ"ש שלא הכניע עצמו. ולכן לא יהי' לו תקומה לעתיד. ולכל האומות יהי' איזה ניצוץ ואחיזה בקדושה. וז"ש ראשית גוים עמלק. פי' שלקח לו הראשית שכפר לגמרי בעיקר. ולכך אחריתו עדי אובד. משא"כ שאר האומות כנ"ל. ולכן צריכין לשנוא את עמלק. כי לולא הוא הי' ניתקן הכל כראוי כמו לעתיד. ועל ידו אין הכסא שלם כו'. לכן מחה אמחה כו':
מה שנאמר בשבת זכר ליצ"מ ובדיברות אחרונות נאמר וזכרת כי עבד היית במצרים כו'. דהנה איתא אמרה שבת לפני הקב"ה לכל יש בן זוג ולי אין בן זוג השיב הקב"ה כנס"י יהי' ב"ז. ואין מובן ולמה אין לש"ק ב"ז הלא נוכל לזווג יום ששי לשבת כמו ליום חמישי. אבל הפי' כי ימי בראשית הם ימים עליונים. ואין התחתונים יכולין לקבל הארת הימים רק ע"י אמצעי. שיש לכל יום לבוש והוא בן זוגו של אותו יום. לבד ש"ק שאין לו לבוש. וע"ז אמרה שבת לי אין ב"ז. וח"ו יוכל להיות קילקול ע"י עולם השפל הזה שמקבלים בלי לבוש. וע"ז הי' התשובה כנס"י יהי' ב"ז. כי בנ"י יכולין לקבל בלי לבוש. וזה ע"י יצ"מ כמ"ש במ"א. כי כמו שהקדושה נעלמת מהתחתונים ע"י גודל עומק רום. כמו כן תחתונים בגודל שפלות מעשיהם מתרחקים מהקדושה. ובנ"י כפי מה שמתרחקים מגשמיות ויצאו ממצרים ממ"ט שערי טומאה. כפי כן נתקרבו אל הקדושה. [וזה פי' ב' עולמות. עוה"ז ועוה"ב כמ"ש במ"א. וגם ש"ק הוא מעין עוה"ב]. ולכן בנ"י יכולין לקבל השבת. והם עצמם השמירה מהאומות שהשבת מתלבש בבנ"י כנ"ל וז"ש כנס"י יהי' ב"ז. ולכן עכו"ם השומר שבת חייב מיתה. כי א"י להתקרב אל השבת והוא אצלו כמו עבודה זרה. וז"ש וזכרת כי עבד היית. שע"י יצ"מ יכולין בנ"י לקבל השבת. והוא זכר ליצ"מ. וכן כתיב וזה לך האות כו' בהוציאך כו' תעבדון כו' האלקים על ההר הזה. שקבלת התורה אות ליצ"מ. כי לא היו יכולין להתקרב להשי"ת קודם יצ"מ. וכן שבת שהוא התקרבות להש"י כמ"ש בשבת ניתנה תורה כו' הוא זכר ליצ"מ כנ"ל:
[מבוקר עד ערב אפשר לומר כן אלא כל דיין שדן דין אמת לאמיתו כו'. וקשה א"כ מה אמר יתרו נבול תבול כו'. אך אמת כי גם במצות פשוטי בני אדם לעשות דין ומשפט בין איש לרעהו. אם הוא באמת הוא דבר גדול. ונאמר עליו מבוקר עד ערב. שמתקשרין עי"ז כל העולמות וממשיך האמת עד דרגא תחתונה. והוא באמת נחמה לדיינים העוסקים בצורכי ציבור שנאמר בגמרא ומד' שעי"ז באין לביטול תורה רק שגדולה מצוה בשעתה. אבל מדרגת מרע"ה שנאמר עליו כל עליותיו בהשכמה היו הוא למעלה מזו המדרגה מבוקר עד ערב. ועצת יתרו הי' אליו לפי מדרגתו. ובס' אוה"ח פי' וצוך אלקים ויכלת עמוד. שעי"ז יהי' פנוי לקבל מאמר אלקים ע"ש בדבריו הקדושים. וכ"כ בתרגום יונתן. עכ"ז ראינו כי לא הוטב העצה בעיני מרע"ה. כי בודאי אם הי' נשאר כן. הי' מרע"ה מתקן הכל להיות נמשכין כל בנ"י אחר מדרגתו. כמו שהי' שליח להוציאנו ממצרים ממ"ט שערי טומאה. כן הי' בכחו ג"כ להמשיך כל בנ"י אחריו. אבל נראה כי גם זה הי' בעצת עמלק הרשע. שע"י שהוקרו בנ"י מכוחם במלחמת עמלק ימ"ש. לא היו יכולין להמשך אחר מדריגת מרע"ה. וראי' לדבר שבמלחמת עמלק סילק מרע"ה עצמו ושלח את יהושע כנודע]:
אשר הוצאתיך כו'. ומקשין מדוע לא נאמר אשר בראתיך. אכן לברר מאמרם ז"ל גדול המחטיא האדם יותר מן ההורגו שהמחטיאו מוציאו מעוה"ז ועוה"ב. וכמו כן גדול מה שהוציאנו הש"י ממצרים. שע"י הבריאה אין האדם יודע אם יהי' סופו לטוב. אבל בהוציאנו ממצרים מובטחים בנ"י כי מיוחדים הם אליו ית'. וגם נראה להודיע כי כל אשר עובר על האדם תמיד בעודו בבחירתו. עכ"ז הכל הוא מהשי"ת בלבד. כי בוודאי בריאת האדם יודעין הכל שהוא מהשי"ת למעלה מהטבע. אבל מה שצריכין בנ"י לידע. כי כל החיות שנמצא בעולם הוא מהשי"ת שמחדש בכל עת ורגע. כללי ופרטי כל המעשים. וגם עבודת בנ"י והתקרבותם להש"י הכל מאתו הוא. ועדות לזה יצ"מ. וז"ש אשר הוצאתיך כו'. והנה ידיעה זו נשאר בבנ"י כמ"ש לעיל כי מאמר אנכי הוא הבטחה ג"כ. ואפשר לפרש מ"ש חז"ל בבנ"י שהקדימו נעשה לנשמע וקילקלו נעשה. הזהרו בנשמע. י"ל כי נשמע הוא מה שהקב"ה משמיע לבנ"י. וא"צ לזה מעשיהם רק לקבל ולהאזין. והוא קבלת מלכותו ית' שנאמר שמע ישראל כו' ה' אחד. שזה הוא רק הביטול אליו והוא מאמר אנכי כנ"ל ועשי' הוא כל המצות. ולכן הקדים אנכי לקבל מקודם עמ"ש ואח"כ עול מצות כמ"ש חז"ל. אבל מקודם הי' רצון בנ"י להקדים מעשיהם. ולכן נאמר מקודם אם שמוע כו' ושמרתם כו' בריתי כו'. קודם מאמר אנכי. כי היו מוכנים להקדים נעשה לנשמע. אבל בעת הדיברות אמר הש"י כמו שראה שלא יוכלו להתקיים בזה. ושמע ישראל הוא לשמוע קול זה של אנכי ה' אלהיך. כי לא פסק זה הקול. וע"י שמיעה זו זוכין אח"כ לעשי' כמ"ש אח"ז ואהבת והי' א"ש. [וכן הוא בפרט קודם עשיית כל מצוה. כפי מה שמקדימים קבלת מלכותו יתברך מקודם. יכולין לקיים המצוה כראוי והוא ברכת המצות]:
Section 4
תרל"ו
במדרש ה' עוזי ומעוזי כשקרעת לנו הים אמרנו עזי וזמרת כו'. כשנתת לנו התורה שנק' עוז בא יתרו כו'. דהנה כ' תנו עוז לאלקים ע"י גאותו ועוזו בשחקים. שבנ"י מוסיפין כח כביכול להקב"ה. ופי' הענין דעוז היא התורה שהיא הנהגות כל המעשים ע"פ גזרות המקום ב"ה. ושלא יצא שום דבר קטן וגדול ממשפט וחוקי התורה. לכן נק' התורה עוז. אבל ראינו כי הקב"ה נתן הבחירה בידי אדם לעשות ככל אשר יחפוץ. והענין ע"פ דברי חז"ל ע"פ אנכי ה"א קבלו מלכותי. אח"כ גזירותי כו'. פי' שאין זוכין לתורה רק ע"י הקדמת עול מלכותו ית'. ואמת כי זה הכח ניתן לבנ"י שיוכלו לצאת מן הבחירה להכניס עצמם תחת עול מלכותו ית"ש. וזה ה' עוז לעמו יתן. וכשנתגלה ע"י בנ"י ביצ"מ כבוד מלכותו ית' כי גאה גאה. עי"ז זכו לקבלת התורה. ז"ש על ישראל גאותו שבנ"י משכו עליהם גיאותו של הקב"ה. ובאו לבחי' ועוזו בשחקים. וכ' ה' מלך גאות לבש כו' עוז התאזר כו' תכון תבל בל תמוט. פי' על ידי שנתגלה מלכותו והתלבשות כבוד גאונו. עי"ז עוז התאזר. כי אחר שמקבלים מלכותו גוזר עליהם מצותיו ומשפטיו. וזה תיקון העולם. דאנשי כנה"ג תיקנו ברוך אומר ועושה גוזר ומקיים. פרשנו אומר ועושה הוא עשרה מאמרות. גוזר ומקיים עשרת הדיברות. פי' שהתורה היא תיקון כל מעשה בראשית. וביאור הענין דכ' ששת ימים עשה ה' כו' וביום השביעי שבת כו'. ואיתא באוה"ח הקדוש כי הקב"ה נתן כח הבריאה על ששה ימים. ובש"ק חוזר הארה חדשה על קיום ששה ימים אחרים ע"ש פרשת בראשית. והן הדברים אשר דברנו כי קיום הנבראים הם ע"פ משפטי התורה וסדר המיוחד לכל הדברים בשורש העליון והוא בחי' השבת. לכן בשבת ניתנה תורה לישראל. פי' שהתנהגות כל העולם במשפטי התורה. הוא ענין השבת. ובימי המעשה עבודת האדם לקבל עול מלכותו ית'. וכפי הכנה זו זוכה בשבת לתורה. והוא ענין פריסת סוכת שלום שהקב"ה פורס עלינו בשבת. כי שלום הוא במקום שאין מחלוקת. כמו שמתגלה בשמים כבוד מלכותו ית' בלי סטרא אחרא כלל. כדאיתא ולית שולטנא אחרא בכ"ע. ואף כי ראינו שיש גם לאיש ישראל בחירה לעשות כרצונו בשבת ג"כ. מ"מ זה הוא חילול שבת וודאי שע"י העבודה מגרש עצמו משורשו ואינו תחת סוכת שלום הנ"ל. אבל מיוחדין הם בנ"י תחת סוכת שלום בש"ק. ובגמ' דרשו כ' זכור כו' יום השבת גז"ש מזכור דיצ"מ בעצומו של יום אף כאן בעצומו של יום. א"כ נראה כמו שם הפי' שבכל ט"ו בניסן מתעורר עצם היום ביצ"מ. כמו כן בכל שבת מתעורר עצם היום דנתינת התורה. "שמוע "תשמעו "בקולי ר"ת שב"ת. פי' כי השי"ת נותן התורה תמיד. כדכ' ולא פסק. רק שבש"ק מתקרבין בנ"י לשמוע הקול. והוא ענין קבלו מלכותי אח"כ קבלו גזירותי כנ"ל:
ואיתא בזוה"ק כיון דלא אשתכח בי' מזונא מה ברכתא אשתכח בי'. אלא כל ברכאין דעילאי ותתאי בשביעאה תלי' כו'. פי' שהשבת נותן ברכה לכל הששה ימים. אמת שהקב"ה מחדש בטובו בכ"י תמיד מ"ב. אך הוא ע"י השבת. ובטובו הוא השבת שנא' בו טוב להודות לה'. וכ' מה רב טובך אשר צפנת כו'. כי הקב"ה ברא העולם בטובו ית'. וכל האורות אשר הי' ביכולת הששה ימים לקבל השפיע להם. והשאר נשאר בשורש העליון. ומאותו השורש מחדש בכל יום מ"ב. וזה טוב הצפון שהוא למעלה מהשגה. וא"י לבוא לשם. זה ענין צפנת ליראיך. שרק היראים שכן דרכם לבטל כל רצונם להתדבק במה שלמעלה מההשגה. הם זוכין לזה האור. ולכן בש"ק שמתגלה זה הטוב הצפון. לא אשתכח בי' מנא. שהוא השפעה המושגת לאדם. ושבת הוא ברכה לימי המעשה. פי' אם זוכין בימי המעשה בא ברכה מן השורש. וכן הי' רצונו ית' שכל ששת ימים תעבודו ויזכו עי"ז לברכת השבת. וכן תמיד בכל שבת נמשך ברכה מהשורש טוב הצפון לששת ימים. עד שיזכו בנ"י במעשיהם לעשות כל השבת ברית עולם. פי' להמשיך כל ההארה מהשורש לכל הימים ואז יהי' יום שכולו שבת לעתיד לבוא ב"ב אמן. לכן נאסרו בשבת כל המלאכות. כי הוא יומא דנשמתין ולאו דגופא. כדאיתא בזוה"ק. כי בימות החול הוא עבודת האדם רק לשעבד הגוף להנשמה להתקרב להקדושה. ובש"ק הוא רק להיות מוכן לקבל השפעת הקדושה הבא לנשמה משורשה:
בפסוק ששת ימים תעבודו ועשית כמ"ל. פירש"י שיהי' כאילו כמ"ל עשוי'. פי' שעי"ז נעשה ונגמר באמת כל מלאכתך. עי"ז שמניח חפיציו בעבור שביתת השבת. ופשט הפסוק כי הש"י נתן יום השבת למנוחה שכל העבודות המוטלין על האדם יעשה רק בימי המעשה. ובש"ק א"צ עבודה בשום דבר אף במלחמת היצה"ר. דכ' ששת ימים תעבוד. ואם היינו מקיימין העבודה כראוי. אז ויום השביעי כו' לה'. ומה שאין מרגישין המנוחה כראוי בשבת. הוא ע"י חסרון עבודה בחול. כמ"ש מי שטרח בע"ש כו'. אעפ"כ כשבא שבת ורואין עצמם מרוחקין מקדושת השבת. ועי"ז שבין בתשובה מאהבה לבוא לקבל הארת השבת. וע"ז איתא בע"ת בשעתא חדא וברגעא חדא. מתקנין הכל. וע"י אותו התשוקה לשבת נגמרין כל המעשים. לכן נא' ועשית כל מלאכתך. שיש בכח התדבקות אל השבת להשלים כל חסרון עבודה בחול כנ"ל:
באבן עזרא הקשה על לא תחמוד. ותי'. ע"ש. אבל באמת נראה כי אף שיש חמדה לעניני עוה"ז. אך התשוקה צריך להיות באדם לקיים מאמר ה'. וזאת החמדה תגבור נגד כל החמדות שבעולם. ועל זה נאמר בטל רצונך מפני רצונו. ואפשר זה בא אחר קיום מ"ע באהבה. אך מקודם כ' סור מרע כפשוטו מגזירת המלך כדברי א"ע הנ"ל והבן:
Section 5
תרל"ז
במדרש ה' עוזי ומעוזי כו' ביום צרה אליך גוים יבואו כו' באתה רחב יתרו כו'. כי הנה כל גלות שבנ"י נכנסין בה. הוא רק כדי להוציא ניצוצות קדושות שבתוך האומות. כדכ' במד' ע"פ אם ערבת לרעך כו'. שבנ"י הם ערבים במה שקיבלו התורה לתקן כל העולם גם האומות מה שנמצא בהם טוב. ולולא עמלק הרשע ימ"ש שעירבב אותנו. בוודאי הי' מתקנים כל הבריאה. ולכן יתרו שרצה להתדבק באמת נתקרב. ובמד' תנחומא ע"פ לריח שמניך כו' ראשונים ריח שירה שרו לפניך ואנחנו לא הנחנו לשון של שבח שלא שרנו לפניך. פי' כי בנ"י מתקנים כל הלשונות ע"י התורה שמתפרשת בשבעים לשון כו'. וכ' וישמע יתרו והוא ע"י שהכניסו בנ"י הארת הקדושה בכל הלשונות כי וודאי יתרו לא נתדבק בלשון הקודש קודם הגירות. והבן כי קצרתי:
ובמדרש שמעו כו' בית יעקב כו' אבדתם נעשה הזהרו בנשמע כו'. ומביא ראי' מדיתרו שמע ובא. מכ"ש שאיש ישראל צריך להתפעל בשמוע קול תורה. וביאור הענין דבנ"י הקדימו נלנ"ש. פי' שאין התקרבות בנ"י ע"י השמיעה שנתבטלו כמו יתרו שמע ואתכפיא כו'. אכן בנ"י הם באמת מיוחדים בשורשם להתורה. א"כ למה אמרו ג"כ נשמע. והי' זה כדי לתקן הפחותים שבישראל שצריכין להתקרב על ידי השמיעה. וגם לרבות האומות שיתקרבו ע"י השמיעה. אכן אחר שקילקלו נעשה והוא שע"י החטא נתגרשו משורש אחיזתם צריכין להתקרב ע"י השמיעה כמו האומות. ולהוסיף ביאור ע"ז כי באמת בנ"י הם מיוחדים להתורה. כמאמר אורייתא וקוב"ה וישראל כלהו חד. א"כ א"צ להתפעל ע"י השמיעה כנ"ל. אמנם אמרו נשמע ג"כ. כי בוודאי אין שיעור למדרגות התורה. והנה יש גבוה מעל גבוה. והוסיפו נשמע ג"כ. פי' שיוכלו עוד להשיג ע"י השמיעה מה שלמעלה מהשגתם. והנה בזכות זה זכו שגם אחר שחטאו וקילקלו נעשה. נשאר להם להתדבק ע"י השמיעה. והגם שבנ"י צריכין להתדבק מעצמותם לא ע"י השמיעה. שזה הענין מיוחד לאומות. כענין וישמע יתרו. רק ע"י שהוסיפו נשמע לש"ש כנ"ל וגם כדי לקרב הרחוקים. עי"ז נשאר להם תיקון אחר החטא בנשמע כנ"ל:
זכור את יום השבת לקדשו ש"י תעבוד וע"כ מלאכתך. רש"י פי' שיהי' כאלו כ"מ עשוי'. ובאוה"ח פי' שהוא ברכה שבששת ימים תוכל לעשות כל מלאכתך ולא תצטרך לעבודת יום השבת ע"ש. והאמת כי זאת הברכה היא עי"ז שנעשה בעיני האדם כאילו כל מלאכתו עשוי'. ואינו מהרהר אחר מלאכה בעבור רצון המקום ב"ה. על ידי זה נעשה מלאכתו באמת באין מחסור. וזהו בהקדמת זכור את יום השבת לקדשו. והנה הזכירה הוא בחול. כי בשבת הוא עצם היום. רק בימי המעשה צריכין לזכור יום השבת. ועי"ז ניתוסף ברכה בהמעשים. פי' שגם בימי המעשה שצריך לעסוק במעשים ומלאכות גשמיות. מ"מ צריך שיהי' השתוקקת האדם להשבת. שיהי' עליו לעול ולמשא מה שצריך לעסוק בזה. ומכ"ש להיות מוכן לבטל מעשהו. שיהי' כאילו מלאכתו עשוי'. אם הי' רצון המקום שישבות ממלאכה מבטל עצמו מלהרהר אחר מלאכה. ובזוכרו זאת יש ברכת השבת במעשיו. וזה ענין כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה. ושמירה הוא השתוקקות להשבת כמו שמר את הדבר:
במדרש עלית למרום כו' לקחת מתנות. בלקיחה ניתנה יכול שצריך ליתן דמים ת"ל מתנות כו'. פי' כי וודאי התחלת הכל צריך להיות במשפט ע"פ עבודת האדם. וע"ז אמרו כל התחלות קשות. ואמרו פתחו לי כחודה של מחט כו'. שכשאדם זוכה קצת לדבקות התורה. שוב מצד התורה עצמה היא מתנת חנם. ושורש הדברים כי בתחילה מתנהג הכל במדה"ד. אח"כ משתתף עמו מדה"ר. כמ"ש בענין בריאת העולם. וכן בכל ענינים כדלעיל פ' שמות וארא. כי כל אלה המה מדרגות זו למעלה מזו. כי בוודאי מי שהקב"ה מתנהג עמו במדה"ר. יש לו שייכות במקום הזה שאין שם המדה לפי שכר מעשה האדם. אמנם למצוא שייכות לזאת המדרגה הוא ע"י יגיעה רבה ויראת ה'. שמזה זוכה אח"כ למדת הרחמים. שהוא עיקר התורה. שע"ז נאמר במתנה נתנה. וזה לקחת. ואח"כ מתנות כנ"ל:
Section 6
תרל"ח
במדרש רעך ורע אביך א"ת כו'. כי אם הי' בכחן של בנ"י להתמשך לגמרי אחר מעשה האבות הראשונים אשר כל מעשיהם היו בדביקות עליון עד שהאבות הן הן המרכבה. ובנ"י היו מוכנים לזה אחר יצ"מ וקי"ס. והי' ניתקן כל העולם כמ"ש שמעו עמים ירגזון. אך ע"י החטא שכ' ברפידים שרפו ידיהם וניטל מהם אותו הדביקות. ואז אם עזבת תן דעתך כו' שמיד ויבא עמלק. והיו צריכין עצות איך לעמוד נגד הסתרות ע' אומות בעוה"ז. מאחר שנפלו קצת מדביקות שלמעלה מהטבע כנ"ל. והשי"ת הזמין להם שמיעת יתרו אשר ביטל כח האומות במה שהכיר ואמר עתה ידעתי כו'. ואיתבר ואיתכפיא. והי' תבירא לסט"א כמ"ש בזוה"ק. לכן נאמר עליו עשית חסד עם כו' בנ"י בעלותם ממצרים כו' ע"ש:
ובמדרש ה' עוזי ומעוזי כו'. פי' לבד כי הש"י עוז לבנ"י כמ"ש עזי וזמרת יה. אך גם זאת אשר הם מתחזקים ומתאזרין בו ית'. הם ג"כ בעזר עליון. וז"ש עוזי ומעוזי כלומר מה שאני מחזיק במעוזך גם זה מאתך. ולכן הש"י נתן לבנ"י התורה שנק' עוז. שע"י דרך התורה ומצות יכול אדם להתדבק בכח עליון. לכן נק' התורה עוז. והנה באמת בנ"י מצד עצמם מוכנים להתדבק בבחי' עזי וזמרת יה שהוא דביקות עליון ממש בלי עצות תורה ומצות והוא בחי' האבות כנ"ל. ה' עוזי. אמנם הש"י רצה לזכות כל העולם באמצעיות בנ"י. ולכן הי' סיבה שיהיו בעוה"ז ושיתדבקו במעוזם ע"י התורה ומצות כנ"ל. כדי שעי"ז יתקרבו גם הרשעים י). וז"ש ומעוזי כו' אליך גוים יבאו. וכ"כ שמן תורק שמך ע"כ עלמות כו'. פי' שע"י כח תורה ומצות שמביאין הארה גם במעשים גשמיים. עי"ז מריחים אנשי אמת שבאומות ג"כ כח הקדושה ומתגיירין:
במדרש עלית למרום שבית שבי. כי עיקר שכינה בתחתונים. נמצא מה שהתעכבה התורה למעלה. הי' נק' שבי. ועתה חזר מרע"ה והחזיר התורה לתחתונים. כמו שהי' מוכן להיות מתחילת הבריאה. והנה התורה מוכן לבנ"י כאשר הם מתוקנים. כי התורה היא דרך אמת והנהגה אמיתית. לכן כשבנ"י עומדין במדריגת האמת. הם מוכנים ממילא לתורה. וז"ש בלקיחה ניתנה לו. אף שהיא מתנה. מ"מ כך נברא העולם. שע"י תיקון המעשים שיש לתחתונים דבקות בשורשן. ממילא התורה ניתן להם במתנה. לכן ע"י תשובה זוכין לתורה. וז"ש עלית למרום שהוא בחי' תשובה. ולכן ניתנה תורה בשבת כמ"ש במ"א:
זכור את יום השבת לקדשו. שע"י הזכירה ניתוסף קדושה לשבת. פי' שורש השבת מאוד נעלה. אבל כפי מה שזוכרין בנ"י ושומרין עצמם כל ימי השבוע מכל טומאה ודבר רע כדי שיהיו מוכנים לקבל השבת בטהרה. עי"ז יכולין להמשיך שורש הקדושה ליום השבת שבעוה"ז ממש. ואיתא כבדהו בכסות נקי'. כי שורש נשמה יתירה שיש לכל איש ישראל בשבת צריך גוף קדוש וטהור שהוא הכסות והמלבוש לרוח הנשמה שבקרבו. ובאמת זה תלוי בימי המעשה כמ"ש ש"י תעבוד ועשית כל מלאכתך המוטל עליך. ואז ויום השביעי כו' אעפ"כ כשבא שבת ואדם משתוקק לקבלו בטהרה. אז ברגע א' כאילו מלאכתך עשוי' כמ"ש רש"י:
Section 7
תרל"ט
במדרש רעך ורע אביך א"ת כו' ע"ש. לץ תכה ופתי יערים כו'. כי בוודאי כל סמיכות ענין יצ"מ ועמלק ויתרו א' הוא. דכ' על יתרו עשית חסד עם כל בנ"י. והענין הוא דכ' ברפידים שרפו ידיהם. כי לא יוכל האדם להיות מוכן למלחמה תמיד. ורצון הבורא ית' הי' להיות כל האומות בטלים לבנ"י. והי' תיקון גמור בקבלת התורה. לכן ביצ"מ וקי"ס כ' שמעו עמים ירגזון והי' גם עמלק בכלל. אך ברשעתו בא להלחם. אף כי ידע כי עוקר עצמו מן השורש מסר נפשו לרעה. לכן יש לנטור לו איבה לעולם. ומה שקילקל עמלק בא יתרו ותיקן. ע"י שהכניע עצמו חזרו האומות להתבטל לבנ"י. ובוודאי אם לא הי' שום חלישות כח לבנ"י. לא היו צריכין לסיוע זאת. [והיו דביקין כולם במרע"ה ולא היו צריכין לעצה של יתרו ואתה תחזה כו'. והי' תיקון הכולל] אבל על ידי שרפו ידיהם היו צריכין להיות להם סיוע ע"י שכנים. וזה נוהג בכל איש ישראל שע"י שירים של ימי אהבה יכולין להחיות עצמו גם בימי השנאה כמ"ש בס' הישר לר"ת ז"ל. וזה ענין יתרו. דאי' במדרש לריח שמניך כו' ע"ש בשה"ש. כי מרוב עבודת בנ"י נמשך הריח גם לאומות שא"י לקבל גוף הקדושה רק ריח טוב. ובמתן תורה אף שהדיברות היו לבנ"י. מ"מ ע"י שזכה העולם לקבל חבלים אלו. נכנס בכל הברואים רוח טהרה. וכמו כן באדם עצמו [*עולם] קטן שכולל הכל. ועיקר תורה ומצות הם בנפש האדם. אבל הגוף מקבל ג"כ ריח קדושה וטהרה. משל הנכנס לחנותו של בושם אע"פ שלא קלט. ריח טוב קלט. ושיריים הללו של הגוף נשארין להתחזק גם בימי נפילה וירידה כנ"ל. וז"ש רעך כו' אל תעזוב ואז א"צ לשום סיוע. וזאת הי' מדרגת אבות עולם. ואם עזבת צריכין להשמר תמיד. וצריכין לקבל עצות משכן קרוב כו'. וכמו כן אברי הגוף שכנים להנפש כנ"ל. וע"י שבנ"י מתחילה קבלו עליהם על מלכותו ית' לפנים משורת הדין. עד שנתקרבו גם האומות מריח העודף כנ"ל. עי"ז אף שנפלו אח"כ ממדרגתם הי' להם עצות מרחוק כנ"ל:
בפרש"י ועשית כל מלאכתך שיהי' כאלו כל מלאכתך עשוי'. ולא תהרהר אחר מלאכה. ובמ"א כ' רש" מנוחת מרגוע ולא מנוחת עראי. פי' להיות רצון האדם להשאר במנוחת השבת. ושלא יצטרך לחזור לעבודת ימי המעשה. ובאוה"ח כ' כי הבורא ית' נותן בש"ק חיות לימי השבוע. וקיום העולם בכל שבת מחדש על ששת ימים בלבד. ע"ש כאן ובפ' בראשית. וכמו כן צריך להיות עבודת האדם רק לששת ימים. רק אחר שבת חוזר למלאכה על ששה ימים בלבד. ובאמת ע"י התשוקה והרצון לקבלת השבת יוכל להיות נעשה ונגמר כל מלאכתך כמ"ש בע"ת בחילא סגי בשעתא חדא ורגעא חדא מתקנין הכל ע"ש. לכן איתא שיש רשות לאדם לרוץ ברה"ר בע"ש בה"ש. והבן זאת: והנה השבת הוא משל לעוה"ב. וכפי מה שיוכל האדם להתקרב לקדושת השבת כן יש לו שייכות לעוה"ב. לכן צריך האדם בכל שבת לעזוב כל עניני עוה"ז ולזכור עצמו שצריך להכין עצמו לשבת הגדול היינו לעוה"ב. לכן צריכין לשוב בתשובה בעש"ק כמו קודם הסתלקות האדם מעוה"ז וע"י השתוקקות אל השבת כמ"ש:
בפסוק וכל העם רואים א"ה כו'. פי' כמ"ש אנכי ה' אלקיך. שראו בנ"י כ"א את שורש חיותו וראו עין בעין חלק נשמת ה' ממעל שיש לכל א'. ולא היו צריכין להאמין את הדיברות. רק ראו את הקולות שכך הוא כאשר ה' דובר:
איתא במד' כשאמר הקב"ה אנכי ה' אלקיך נזדעזעו כל הברואים. כל אחד סבר שאליו הוא מדבר כי הוא אלהי כל הברואים. וכשאמר אשר הוצאתיך מא"מ ידעו שלבנ"י הוא מדבר כו'. פי' וודאי הכל אמת כי דיבור ה' אלהיך הוא לכל הברואים. אבל זה הכח ניתן לבנ"י שבאמצעיות מעשיהם ימשכו מלכותו ית' על כל הברואים. וזה צריך כל איש לידע כי צריך להמליך הבורא ית' על כל. והיינו דכתיב ואתם תהיו לי ממלכת כהנים. פי' אף כי הבורא ית' הוא מלך עולמים. אבל כך הי' רצונו ית' שיהי' מתפשט כח מלכותו על הכל ע"י בנ"י שהם ימליכוהו [ועיין במד' פ' תצוה המשל (למלך) [לחכם] שציוה לאשתו כו' ע"ש]. וז"ש ממלכת כהנים שממילא הם שרים כמ"ש רש"י כהנים שרים ע"י שנמשך הכל על ידיהם הם ראשונים למלך כנ"ל:
Section 8
תר"מ
במדרש ה' עוזי ומעוזי כו' אליך גוים יבואו כו'. כי הש"י בחר לו בנ"י לחלקו. והי' עולה עה"ד כי עי"ז נתרחקו האומות. אבל באמת אדרבא זו עצה עמוקה של הבורא ית' לקרב כל האומות אליו ית' ע"י בנ"י. ובנ"י מבינים זאת והם חפצים לקרב הכל אליו ית'. לולא הרשעים שמעכבין כמ"ש ויבא עמלק. ויתרו שבא קרבו אותו בכל כחם. ה' עוזי תקפן של בנ"י. ומעוזי שמסר העוז לבנ"י. שיהי' התוקף בידם בכח התורה שמסר להם. כמ"ש ה' עוז לעמו יתן. כיון שהם שלוחים לקרב כל הברואים אליו ית'. ז"ש וידבר ה' כו' לאמר אנכי כו'. פי' כי הבורא ית' נתן להם התורה. כי אין ביכולת האומות לזה. וגם בנ"י פרחה נשמתן ונזדככו כמלאכי השרת. לכן כ' יום אשר עמדת לפני ה' כו' כמלאכים שנק' עומדים כו'. והמכוון שבנ"י יאמרו וימשכו אותן הדיברות מדרגה אחר מדרגה עד שיתקרבו כל הברואים. כי חיות הכל בתורה. ותיקון הכל בכח התורה. וז"ש לאמר שצריך כל אדם מישראל להעיד בכל יום על הבורא ית' כמ"ש שמע ישראל פעמים בכל יום. ודברים אלו מאירין לכל העולם ולכל הברואים. וברש"י לאמר מלמד שהיו עונין על הן הן כו'. והיינו שאין דיברות הבורא ית' כדיברות ב"ו. רק הדיברות היו חקוקים בלבם. והיינו דכ' רואים את הקולות. היינו בלבם ראו שנתקיים מיד. וניתקנו נפשותם שנמשכו אחר הדיברות. וזהו ענין תורה שבע"פ שכ' חיי עולם נטע בתוכינו שנבללו דברי תורה בנפשותם. וז"ש ומעוזי. היינו שנעשו מעצמות בנ"י תורה שנק' עוז:
בפסוק אנכי ה"א כו' מבית עבדים כו'. וכן מצינו שבח כפול שהוצאתנו מא"מ ופדיתנו מבית עבדים. הענין הוא שבנ"י נקראו בנים למקום. וביצ"מ ובקבלת התורה יצאו בנ"י מכלל עבדים להיות בנים. ויש ג"כ חסידי אה"ע ונק' עבדים. והענין הוא שנמסרו תחת ממשלת השרים. לכן נק' עבדים. אבל בנ"י נתרוממו להיות רק תחת ממשלת הבורא ית' בלבד. לכן לא יהי' לך א"א על פני. שהש"י בלבד אלהינו. בלי שום תערובות ושיתוף כנ"ל. ומה"ט קודם שנתקנו בנ"י לכנוס בכלל בנים היו משועבדים למצרים. כי אין זה מקומן של ישראל. ואין להם מקום בעוה"ז השפל מצד עצמם. רק כמ"ש ובגוים לא יתחשב ע"ש ברש"י. ולכן ג' החכמים יתרו ואיוב ובלעם הסכימו בחכמתם כי לא יצאו בנ"י מת"י מצרים שע"פ הטבע היו ת"י מצרים. וכמו שהי' כן גם באברהם אע"ה שראה שלא יוליד וא"ל הש"י צא מאצטגנינות שלך כו'. כן לבנ"י לא הי' מקום לצאת מת"י מצרים. אבל כשנתרוממו ונתקנו על מקום המיוחד להם. להיות בנים להשי"ת. אז וישמע יתרו כו' והבין וראה כי הש"י שליט על כל הטבע ובא והודה להש"י. ולכן אמר הש"י בני בכורי ישראל כו'. היינו שאם שהם משועבדים בבחי' עבדים. אבל הם בנים למקים ומצד זה יצאו מת"י מצרים כנ"ל:
במדרש כבוד חכמים ינחלו כו' דורש על יתרו ע"ש. הענין הוא כי יתרו הבין בחכמתו אמיתות הבורא ית' עד שאמר עתה ידעתי כו'. אבל גדלה מעלת בנ"י שיודעין את הבורא ית' בכח התורה ומצות. וע"ז נאמר הסיפא ותמימים ינחלו טוב שהיא התורה. ויתרו זכה לכבוד שהוא משמאלה עושר וכבוד. ולכן הקדים מעשה יתרו כמו ד"א קדמה לתורה. וגם שבנ"י ראו תכלית הידיעה שע"י החכמה לידע אח"כ יתרון מעלות כח התורה ומצות. כמ"ש לעולם ירוץ כו' שאם יזכה יבחין. וכשבא יתרו לבנ"י וראה כח הדרך שלהם שהוא ע"פ התורה והנהגות הבורא ית'. אז הי' כמיותר בעיני עצמו מה שהי' מקודם נחשב בעיניו יותר מכל החכמים שהי' חכם גדול כידוע ולכן נקרא יתרו:
Section 9
תרמ"א
במדרש לץ תכה ופתי יערים. כי בנ"י נבראו לתקן כל הברואים. מכיון שנבחרו מכל האומות בוודאי בכחם לרומם כולם. לכן כ' ה' עוזי ומעוזי כו' אליך גוים יבאו כו'. שכל העוז ותעצומות שנתן הש"י לבנ"י הם מטיבין לכל ומקרבים מי שרוצה להתקרב. וקראו פתי יערים על יתרו. אם כי הי' חכם שבאומות. אכן היא הנותנת. שזה הי' ההפרש בין יתרו לעמלק ימ"ש. שיתרו הלך בחכמה וביקש האמת. רק שעוה"ז הוא בחושך. וא"י להשיג האמת. זולת לבנ"י ע"י תורה אור ונר מצוה. וכשהמשיכו בנ"י הארת האמת. שמע יתרו והודה להאמת שראה שטעה מקודם. והי' ע"ז של יתרו מקודם מחסרון חכמה אמתיות. ועמלק ימ"ש נק' לץ. שע"ז נאמר זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון. פי' לץ הוא היודע האמת ועובר במזיד. וידע כי בנ"י הם אצל האמת ובא ולחם עמהם. לכן נאבד שמו וזכרו. והכלל שבעת יצ"מ ונתינת התורה נתברר האמת. וממילא מי שהי' ראוי להתקרב נמשך אחר בנ"י והפסולת נכלה:
ברש"י ועשית כל"מ. שיהי' כאילו כל מלאכתך עשוי' כו'. וע"י אמונה זו יכולה היא שתרחם. ונותן השבת השלמה לכל הדברים המתבטלין להשבת. לכן נק' שבת שלום מעין שמו של הקב"ה שנק' שלום. מטעם שהוא הנותן שלימות לכל. והשבת הוא שורש כל הבריאה ולמעלה בעולמות העליונים השבת הוא מימי בראשית רק שבנ"י זכו להמשיך קדושת השבת בעוה"ז. וז"ש זכור את יום השבת לקדשו. והלא גדלה קדושת השבת ממעלת האדם. ומה זו קדושה שנותן האדם בזכירת השבת. רק להמשיך השבת בעוה"ז. וזהו העדות שבנ"י והשבת מעידין זה על זה. וזה הטעם שכ' בדיברות אחרונות. וזכרת כי עבד היית במצרים כו'. וכ"א זכר ליצ"מ. והוא כנ"ל שלולי יצ"מ לא הי' בכח עוה"ז לקבל הארת הש"ק. ז"ש ע"כ צוך כו'. שנתקרבו בנ"י למעלת השבת. כמ"ש פורס סוכת שלום עלינו כו'. לכן צריכין להניח הכל בבוא יום השבת שהוא שורש הכל וממילא חל עליהם סוכת שלום ואין מחסור ליראיו:
הקדמת פרשת יתרו לקבלת התורה. כענין אמרם ז"ל ד"א קדמה לתורה. והוא ענין עבודת האדם להש"י מתוך השכל והכרת האמת שמכירין טובת הבורא ית' על כל ברואיו וחסדיו המרובין. ואח"כ זוכין לתורה שהיא עבודה עליונה כפי רצון הש"י באמת. והמשל. הכל עובדין למלך אבל העומדין לפניו הם עובדין אותו ע"פ קיום שליחותו ורצונו. וזה ענין ואתם תהיו לי ממלכת כהנים. ואיתא אם אין ד"א אין תורה ואם אין תורה אין ד"א. ופירשנו כי קודם החטא הי' מוכן להיות תורה קדמה לד"א. שהיו בנ"י מיוחדים לקבל התורה כמו שהיא למעלה אש דת. שהי' ניתקן כל העשי' לגמרי. כמ"ש כל אשר דיבר ה' נעשה. פי' שקיבלו בנ"י ע"ע לתקן כל המעשים ע"פ הנהגת מלכותו ובמ"א הארכנו בזה. סוף דבר במעמד הר סיני הי' ניתקן העשי'. וכמ"ש העשוי' בהר סיני כו'. ורק אחר החטא בעגל ירדנו ממדרגה זו. וניתקן אח"כ בדר"א קדמה לתורה שכיון שנשאר פסולת בעולם צריכין מקודם לתקן המעשה והגוף ע"י מדות והכנעות כנ"ל ואח"כ זוכין לתורה. וכבר כ' כי עמלק הרשע ימ"ש הי' שורש חטא העגל. וזה המשך הקדמת יתרו למתן תורה אחר מלחמת עמלק. ובתד"א איתא בפסוק ויגרש את האדם וישכן כו' לשמור את דרך עה"ח מכאן שד"א קדמה לתורה. פרשנו ג"כ כנ"ל שאחר החטא של אדה"ר הי' רמז ג"כ שיהי' צריכין להקדמת ד"א כנ"ל ומעין זה הי' בבנ"י כנ"ל:
ברש"י לאמר שהיו עונין על הן הן כו'. הוא ענין תורה שבע"פ שאומרים וחיי עולם נטע בתוכינו והוא העדות שהתורה מיוחדת לבנ"י שנמשכו מיד אחר הדברות. והוא כענין אין טפה יורדת משמים שאין טיפיים עולות לנגדה. וע"ז דרשו חז"ל ה' עוזי ומעוזי. שהתורה נק' עוז. ומעוזי הוא כח התורה שבע"פ. שהגם שהחכמים מוציאין בחכמתם. הוא רק כח הש"י שנטע בתוכינו:
Section 10
תרמ"ב
בחודש השלישי. כי קבלת התורה היא חידוש הג' בעולם. התחדשות א' הבריאה. עולם חסד יבנה בחי' אברהם אע"ה. הב' יצ"מ בחי' יצחק להודיע דאית דין ודיין. והרמז שהתחלת גלות מצרים מלידת יצחק. הג' קבלת התורה בחי' יעקב והוא פנימיות העולם. ואלה הג' בחי' נר"נ. כמו שיש בפרט האדם נפש זכה יתיר יהבין לי' רוח כו'. כן בכללות העולם אם הי' אפשרי ליתן מיד הדיברות. לא הי' הש"י הטוב ומטיב מונע ח"ו הטובה. רק כי מקודם היו צריכין לקבל בחי' נפש כו' כנ"ל. ועל אלה ג' הענינים הם הג' מועדות. סוכות פסח שבועות כמ"ש במ"א. וגם השבת מעיד על ג' התחדשות הנ"ל. וזה רמז הג' היום ג' סעודות. כי בו שבת. וזכרת כי עבד היית כו'. והג' התורה שעיקר נתינת יום המנוחה כדי לעסוק בתורה כמ"ש שבת יעשה כולו תורה. ובשבת ניתנה תורה. והטעם שיש בכח יותר לבוא להשגת הדעת בש"ק. לכן קבעו הש"י יום מנוחה לישראל. וכמו בקבלת התורה קיבלה העולם בחי' נשמה כנ"ל. כן בש"ק יש נשמה יתירה:
במדרש בני אם ערבת כו' ע"ש כי קצרתי. דלכאורה בנ"י מקבלי התורה הם הלוים ולא הערבים. רק שבנ"י נעשו ערבים לתקן כל העולם בכח התורה. וזה שנאמר להם כי לי כ"ה ואתם תהיו לי כו'. ע"י שנבדלו ויצאו מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצאו. וע"ז השיבו אשר דיבר ה' נעשה הוא לתקן כל הבריאה. דכ' בדבר ה' שמים נעשו. דוק ותבין. והאמת כי הכל תלוי בבנ"י. כמו שמתקנים עצמם. נמשכין כל הברואים אחריהם. וכמו כן הרב כמו שמתקן עצמו נמשכין אחריו התלמידים כמ"ש במד' נטל טלית הכל עליו. וזה עיקר הפי' יש בידם למחות. בתוך עצמם. כמ"ש הוכח תוכיח. ע"י שיוכיח עצמו. ממילא יהי' תוכחה בלב הנמשכים אחריו. וכמו כן כל הבריאה אחר בנ"י כנ"ל:
בפסוק ויסעו מרפידים כו' להודיע חיבת בנ"י שבג' חדשים נתעלו ממצרים לקבלת התורה. וז"ש בחודש הג' כו' אח"כ חיבה שני' ביום א' נסעו מרפידים ונתקרבו לפני הר סיני. שזה הי' נסיעה רבה. כאשר רמזו חז"ל משום חולשא דאורחא. ויחנו במדבר שלא מצאו להם מנוח בכל המקומות של ישוב. מרה רפידים. רק במדבר. כי הדור שיצאו ממצרים נתעלו מגשמיות. ולא סבלו כל המקומות כאשר מצינו ברשב"י ע"ה ביציאתו מן המערה. וז"ש ויחנו במדבר. וכאשר חכמים הגידו כי לא מצא הקב"ה מקום טוב לתורה רק במדבר. כן הכנת בנ"י לא נתיישר בלבם עד שהגיעו למדבר אז ויחנו. ועי' בס' תפארת ישראל הטעם:
Section 11
תרמ"ג
בפסוק וישב משה כו' אנכי בא אליך בעב הענן כו' ויגד משה כו'. להודיע חבתו של מרע"ה אם כי נודע. לו שיהי' לו כמו נחיתת דרגא כמ"ש בעב הענן. בעבור טובת בנ"י. מול כן מודיע הכ' ויגד משה שלא הי' נחשב לו שום נגיעה. כמ"ש חז"ל ע"פ וירד מן ההר אל העם שלא הי' פונה לעסקיו כנ"ל שלא הי' אצלו שום תרעומות בלבו. רק שמח בטובתן של ישראל. כמו שראינו אח"כ דכ' ויעמוד העם מרחוק ומשה נגש כו'. מכלל כי מקודם לא הי' עולה כל כך לטובתן של ישראל. וכמ"ש במ"א פי' קרב אתה ושמע:
קבלת התורה נק' עבודה כמ"ש בהוציאך כו' תעבדון את האלקים כו'. דכ' דע את אלקי אביך ועבדהו. כי מי שזוכה לדעת באמת מיד מטה לבו אליו ית'. והיא עבודה שבלב זו תפלה. היינו השתוקקות וכלות הנפש לדבקה בו. כאשר חכמים הגידו שיצאתה נשמתן של ישראל. וצריך להיות עיקר הרצון להדעת כדי שיבא לידי מעשה. ואבותינו שהבינו זאת הקדימו נעשה לנשמע. להודיע כי תכלית הדעת היא המעשה. ונחשב להם הדעת באמת למעשה. וזה הרמז ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה' עד בואנו שמה. פי' אל התורה שהיא הדעת. ואז הדעת והידיעה הכל אחד. רק שא"י להבין זאת על בורי' עד שזוכין לדעה האמיתית:
במד' בני אם ערבת כו'. זכו בנ"י להיות נקראים בנים ע"י שהכניסו עצמם בערבות לתקן כל הבריאה באמרם כל א"ד ה' נעשה. ובאמת בכח כללות ישראל לעשות הכל. וז"ש ויענו כ"ה יחדו. שא"י לאמר כדברים האלה רק כללות ישראל ממש. כמ"ש עושי דברו לשמוע כו'. כמו מה"ש ע"י שעושים רק שליחות הבורא ית'. כוחו כביכול מעורב ומשותף בהם. כמו כן וגדולה מזה מעלת בנ"י כשהם א' בהתכללות כראוי. וזה הי' הכנה לתורה כמ"ש ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה. לכן נאמרו עשרת הדיברות בלשון יחיד. והנה סיום הפ' והמדרש תקעת לזר כפיך כו' לך התרפס כו'. לבאר הענין כי באמת כל עבודת בנ"י שלוחי המקום ב"ה לתקן ולהעלות כל הבריאה. כי עצמות בנ"י מצדם הם קדמו לכל הבריאה והם נשמת אלקי בלבד. רק נכנסו בערבות הנ"ל. ועי"ז הגם שבאו אח"כ למכשולים. בטוחים הם כי יהי' נגמר בעזה"י הכל על ידיהם. ואחר החטא הוסיפו בתשובה לתקן ולהעלות ניצוצי קדושה עוד יותר ממקודם. כאשר חכמים הגידו לא היו ראוין בנ"י לאותו מעשה רק להורות תשובה. לזה אמר רהב רעיך. הרבה עליו רעים. והענין הוא קרבות יתרו כמ"ש במד' ה' עוזי ומעוזי כו'. עוזי בחי' הדיברות והתורה קודם החטא. מעוזי אחר החטא שהצטרכו עזר הש"י להחזירם אל התורה [כענין שכ' במ"א ב' הבחי' אתה נרי ואתה תאיר נרי]. ועי"ז אליך גוים יבואו. שמע יתרו כו'. וענין יתרו הוא התקרבות הניצוצי קדושה שהי' נמצא בחומות. כמ"ש חז"ל שלא הניח ע"ז שלא עבדה. ועי"ז נתקרבו כל הכחות שהי' מעורב באומות. ונק' יתרו כי העיקר הם בנ"י. רק שהוא מעלה יתירה שקירבו בנ"י גם כוחות הרשעים. לכן הקדים מעשה יתרו לקבלת התורה שלא ליתן פתחון פה לאומות שע"י שנבדלו בנ"י נתרחקו הם. רק אדרבא ע"י התקרבות והתרוממות בנ"י. האירו מרחוק גם להאומות שיוכלו לעלות ולהתקרב על ידיהם תחת כנפי השכינה. ויש מחלוקת אי יתרו בא קודם מ"ת או אחר מ"ת. ויתכן שהכל אמת. יש יתרו קודם מ"ת. ויש יתרו אחר מ"ת. שע"י החטא ונתעלו בתשובה. חזרו שנית להעלות מהאומות עוד יותר ניצוצי קדושה כנ"ל. וכ"ז נכלל בשם יתרו. כי אין זה עיקר המכוון. ע"פ המדרש בראשית. והארץ הי' תהו מעשיהם של רשעים. אור מעשיהן של צדיקים. במי חפץ. ת"ל אור כי טוב ע"ש. הענין כנ"ל כי בוודאי דבר גדול הוא להעלות מעשיהן של רשעים כאשר חכמים הגידו כשם שקילוסו ית' עולה מפי הצדיקים בג"ע. כן קילוסו עולה מרשעים בגיהנם. מכ"ש מי שמזכה לחייבא ומהפכו לטוב בעודנו בעוה"ז. עכ"ז אמר האור כי טוב שהקב"ה חפץ בבחי' צדיקים גמורים:
בפסוק ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך כו'. כ' בס' רבינו בחיי בשם הרמב"ם ז"ל הפי' ו' ימים תעבוד את ה' ע"י עשיית כל מלאכתך. כענין שמצינו באבות שעשו פעולות בעובדא. וביום השבת העבודה בלי מעשה ומלאכות כו' ע"ש. והם דברי אמת כי ימי המעשה כמו שבריאת העולם הי' ששת ימים בעשי'. כן קיום העולם מעבודת הצדיקים בבחי' עשי' ומלאכה. וזה הטעם הכתוב בתורה כי ששת ימים עשה כו' וינח ביום השביעי. ע"כ העבודה בשבת אינו במעשה. וזה הענין שאמרו חז"ל דכ"ע בשבת ניתנה תורה דכ' זכור בעצומו של יום כו' פי' שזה הי' התחדשות שנעשה בקבלת התורה הנהגה חדשה שניתן לבנ"י למעלה מהטבע. כמ"ש אש דת בחי' מרע"ה שעבודות עובדי ה' מקודם כמו האבות הי' בבחי' הטבע כמ"ש ההפרש בפ' וארא. ועתה ניתן הנהגה שלמעלה מהטבע. וזה הוא בחי' השבת כנ"ל. ואיתא כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה. וזה הוא בימי המעשה שצריכין להשתתף בחי' כל מלאכתך. אבל בשבת הוא בלי מלאכה. ואעפ"כ יש לה קיום. ואדרבא הוא מקיים כל הימים. וזה העדות על השבת כמ"ש קדשו במן. כי גם שם הי' מלאכת הלקיטה כמ"ש ויצא כו' ולקטו. כדי שיהי' מלאכה עם התורה כנ"ל ובשבת אל יצא כו'. וזה שרמזו חז"ל שבת יעשה כולו תורה:
Section 12
תרמ"ד
במדרש ה' עוזי ומעוזי כו'. כי באמת שורש של נשמות בנ"י הם דבקים בשורש התורה. כדאיתא אורייתא וישראל כולהו חד וזהו ה' עוזי ממש. ובחי' ומעוזי הוא העוז שיש לאדם מהקב"ה ע"י סיבות ועצות. והיא מדרגה פחותה מהנ"ל. וכמו ההפרש בין השגה שלעתיד בין היגיעה בעוה"ז שהוא ע"י מחיצות והפסקות. וזה ג"כ ענין הקדמת נעשה לנשמע. כי נעשה הוא בחי' ראשונה כמלאכי השרת שהשליחות הוא עצם החיות שלהם. וא"צ להיות ע"י הכנות. אכן מדרגה של נשמע הוצרכו בנ"י בעודם בעוה"ז שנשתלחו נשמתן של ישראל לעוה"ז. ונתלבשו בגופות כדי לקיים כל הברואים. וז"ש מעוזי ומנוסי כו' אליך גוים יבואו. שכל מה שהיו צריכין לירד למצרים וכל אלה המקומות. הכל בעבור אליך גוים יבואו. וב' בחי' הנ"ל הם ימי המעשה והשבת. כי מעוזי בחול ובש"ק עוזי ממש. דכ' ששת ימים תעבוד כו' ויום השביעי כו' לה'. והלא כל הארץ ומלואה לה'. רק שהקב"ה וב"ש בחר לו חלק מיוחד בכל הענינים. ובנפשות בחר בנ"י לחלקו. ובזמן יום הז' לה'. וכן כל המועדות. וכמ"ש ימים יוצרו ולו אחד זה יום השבת כו'. ובעולם בחר לו א"י ירושלים ובהמ"ק. וזה חסר לנו עתה. ולכן איתא השבת ובנ"י מעידין זה ע"ז. כדכ' זכור כו' יום הז' לקדשו. שבנ"י המיוחדים לשמו ית'. ולהם האלקות שנמצא בנפשות. מצאו להם מנוח ביום השבת. דאיתא יומא דנשמתין הוא ולאו דגופין. שמתעלה מבחי' זמן וטבע להיות למעלה מהטבע. לכן לא ירד בו מן גשמיי. כדאיתא בזוה"ק. וכ' ששת ימים עשה ה' כו' השמים כו'. פי' בכל הבריאה יש השתתפות החיות אלקיות וחיות היסודות משמים וארץ. וזה עשה ה' את השמים. פי' בשיתוף כמ"ש בכל הברואים תוצא הארץ. ישרצו כו'. אבל ביום השבת יומא דנשמתין בלבד ואין בו השתתפות הגוף. ולכן הנחילנו יום השבת שאין בו מגע נכרי שהיא בחי' המיוחדת לבנ"י בלבד. בחי' ה' עוזי כמ"ש לעיל. ובחול כ' ועשית כל מלאכתך. היינו ע"י היגיעה בעוה"ז כדי להחיות כל הברואים שהוא בהשתתפות נשמה וגוף. ועשית הוא לשון כפי' שיש מלחמה בימי המעשה. אבל ש"ק נק' מנוחה. וכן בגוף הישראלי יש כח לנשמתו לגבור על הגוף יותר בש"ק. ולכן נק' נשמה יתירה בתוספת כח. דבחול כח שניהם שוה. ונלחמת הנשמה עם הגוף. ובשבת הגוף נכנע. וזה הרמז ע"ה אימת שבת עליו. ובכל ג' בחי' הנ"ל חל שמו ית' על חלק שלו. ושורה בו ברכה לכל השאר. ובנ"י הם הכלי מחזיק ברכה בעבור כל הנפשות. וכמו כן בש"ק כ' ויברך שהוא כלי מחזיק ברכה לכל שיתא יומין. וכמו כן בירושלים דכ' בכ"מ אשר אזכיר א"ש א"א וברכתיך. ומשם יוצא הברכה לכל העולם. לכן אמרו חז"ל אחר שחרב בהמ"ק כל יום קללתו מרובה. כי עיקר הברכה הי' מבהמ"ק:
בפסוק וישמע יתרו כו' כי הוציא. וקשה דכבר כ' אשר עשה כו'. וי"ל הפי' שבכח יציאת מצרים נפתח הפתח לגרים. כמ"ש עד עתה אין עבד יכול לברוח כו'. ובכח יצ"מ נתרחב כח הקדושה. וניתוספו גרים. כמ"ש וגם ערב רב עלו. לכן הי' בכח יתרו לשמוע ולאתכפיא לסטרא דקדושה. ובמד' הסמיכות דיתרו למלחמת עמלק לץ תכה ופתי יערים כו'. כי הנה ע"י יצ"מ נתברר התערובות של טו"ר. והי' נמצא גם באומות ניצוצות הטובים רק שהיו מעורבין. וביצ"מ שנבדלו בנ"י להיות קודש לה'. ממילא כל מי שהי' בו רצון טוב לשמים. יכול להתקרב ע"י בנ"י. וכל מי שהי' רשע בזדון נתברר רשעו. ונתברר ע"י בנ"י רשעת עמלק וטובת יתרו:
Section 13
תרמ"ה
במדרש ה' עוזי ומעוזי מנוסי ביום צרה אליך גוים יבואו כו'. הענין הוא כי בנ"י בעצם המה דבקים בשורש עליון למעלה מהטבע. אכן הקב"ה הביא אותם למצרים כדי שיעלו כל הברואים. וכביכול הקב"ה בטוח בהם כי יחזירו אליו. ולא יטבעו ח"ו בכל הגליות. כמ"ש מנוסי ביום צרה. ועי"ז שחוזרין ונסין ומתעלין מן הצרות אליו ית'. ממילא מעלין עמהם כל המקומות. ועי"ז אליך גוים יבאו. וזה הרמז שמה שבא יתרו ונתדבק בהם אחר יצ"מ. זה התועלת היוצאת מגלות מצרים. ויתרו הי' החכם שבאומות. כמ"ש במד' כבוד חכמים ינחלו כו'. והענין כתבתי במ"א באורך. וקיצור הדברים ע"פ מאמרם ז"ל לא הי' התורה צריך להתחיל אלא מהחודש הזה לכם רק כח מעשיו הגיד לעמו כו'. והענין הוא כי באמת יכולין גם ע"פ חכמת הטבע להכיר כבודו ית'. כי כל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא. ולכן כבוד חכמים ינחלו כפי מה שמכירין כבודו ית' בעולם. וע"ז נאמר כבוד מלכים חקור דבר. אכן ידיעת בנ"י אינו מתוך חכמת הטבע. והוא דביקות בעצם התורה. ועליהם נאמר ותמימים ינחלו טוב. כי כוחן של ישראל ע"י התמימות והביטול אליו ית'. ולא ע"י חכמות. ודרך זה מיוחד רק לבני ישראל. והוא דביקות בטוב הגנוז שהיא התורה. והוא דרך הנסתר למעלה מהטבע. וע"ז נא' כבוד אלקים הסתר דבר. אכן הקב"ה פתח בבראשית שבנ"י הוצרכו מקודם להיות במצרים ולתקן הטבע קודם שבאו למקומם ועצמותם. וכן הוא בכל פרט ישראל שנשמתו הוא חלק אלקי ממעל. ונתלבש ונאסר במאסר הגוף. כמאמר אחור וקדם צרתני. והוא כדי לתקן גם הגוף. וז"ש ומנוסי ביום צרה כדי שאליך גוים יבאו כו'. וכן בכלל. בנ"י הם הנשמה. והקב"ה ברא העולם להיות מדריגות זו אחר זו. וכמו שיש התחברות מדומם לצומח ויש ממוצע ביניהם. וכמו כן מצומח לבע"ח. ומבע"ח למדבר הוא הקוף כמ"ש בספרים. וכן ממדבר לבנ"י שנק' אדם כדאיתא אתם קרוים אדם. והגרים המה הממוצעים בין האומות לבנ"י. ובשעת קבלת התורה שנתרוממו בנ"י הוצרך לביאת יתרו כדי שיהי' על ידו קצת התקשרות להעולם בשורש שהם נפשות בנ"י. ולכן כ' מיד ביצ"מ וגם ערב רב עלו שנתן הקב"ה עצה שיוכלו להתערב בהם. ושע"י יהי' עלי' לכל האומות כפי מה שיכולין לקבל:
בפסוק ששת ימים תעבוד כו' ויום הז' שבת לה'. דכ' אשר ברא אלהים לעשות. כי הקב"ה ברא העולם לעשות תולדות כמ"ש פרו ורבו. וכן יש תולדות בכל הדברים בדצח"מ. אבל כל התולדות צריכין כח וחלק חיות משהו מלמעלה. והוא העיקר. וזה הכח הברכה שמלמעלה זה ניתן בשבת. וכמו באדם דיש ג' שותפין. כן בכל המעשים. הפנימיות היא הנשמה שמלמעלה. ולכן בימי המעשה ועשית כל מלאכתך. וביום השבת לה' אלקיך. שהוא החלק מלמעלה. ועיין בזוה"ק דף [פ"ט ע"ב]. ובנ"י צריכין לבטל כל המעשים וכל הימים לבחי' השבת והברכה הבאה מלמעלה. ובימי המעשה מתפשטת הברכה לכל הפרטים. ובש"ק היא עצם הברכה שהיא כלי מחזיק ברכה שנק' שלום וניתן השבת לבנ"י שהם מוכנים לקבל הברכה בעצם כנ"ל:
ודרשו חז"ל זכור כו' יום השבת בעצומו של יום ע"ש שדרשו מכאן שהתורה ניתנה בשבת. היינו שהתורה היא בחי' השבת עצמו. ולבאר הענין דהנה מצווין תמיד לזכור קבלת התורה. יום אשר עמדת לפני ה"א בחורב. דאיתא בזוה"ק [פ' ויחי] בפסוק חי ה' אשר עמדתי לפניו. כי הנשמה קודם בואה לעוה"ז עומדת לפניו ית' ע"ש. וכ"כ כאן עמדת לפני ה' פי' בלי מחיצות כמו שיהי' לעתיד ולא יכנף עוד כו' והיו עיניך רואות כו' מוריך. וכ"כ וכל העם רואים את הקולות. וכמ"ש נפשי יצאה בדברו דרשו חז"ל שיצאו נשמתן. והיינו שהיו קדושים כמלאכי השרת ממש. כדכ' אני אמרתי אלהים אתם כו'. ולכן כתיב עמדת. כי מלאכים נק' עומדין. ואדם נק' מהלך ע"י שלעולם עוד בו נשמתו בעוה"ז מתלבש בגוף. צריך להלוך ממדרגה למדרגה עד שמסתלק מן העולם ופושט מלבוש הגוף. אז עצם הנשמה בתיקונה נק' עומדת. ולכן לעולם צריכין לזכור מעמד הר סיני. כי אין יותר מלהשיג רק הנשמה בשלימות. ובהר סיני הי' ממש נשמות בלי שום הסתר שהיו הגופים מזדככים. וכ' בדבר ה' שמים נעשו ובעשרה מאמרות נברא עולם ומלואו. וא"כ מעשרת הדיברות וודאי נעשה תולדות חדשות. אך במעשה בראשית הי' בבחי' עשיות הטבע ובהר סיני בנשמה ורוחניות. דאיתא המלאכה שהי' ראוי לעשות בשבת כפלו ועשאו בששי. א"כ נראה שמוכן הי' האדם להיות נברא בשבת. ויתכן שבאמת הנשמה היא עיקר האדם שכך הי' עיקר רצון הבורא ית' ששם האדם בגן עדן. והי' ניתקן בש"ק בשלימות הנשמה. ומה שנעשה על ידי חטא האדם בערב שבת שבו ביום נברא. ניתקן אחר כך בקבלת התורה. וניתן להם אז הנשמה השלימה. ולכן נא' אדם אתם ודרשו חז"ל אתם קרוין אדם ואין אוה"ע קרוין אדם. א"כ עיקר האדם נגמר בשבת. וזהו שרמזו חז"ל במ"ש הוסיף ה' בששי שכל העולם תלוי עד ששי בסיון שעתידין לקבל התורה כו' ע"ש. שבעת קבלת התורה הי' גמר הבריאה תיקון האדם כנ"ל. לכן גם עתה בכל ש"ק יורד נשמה יתירה כנ"ל. ולכן זכירת השבת הוא עיקר עצמות קבלת התורה. ואותן הנשמות שניתקנו בקבלת התורה. הם גנוזים בתורה. ולכן ע"י יגיעה בתורה יכולין לקנות הנשמה. כמ"ש בזוה"ק בראשית בפ' ישרצו המים שרץ נפש חי' כו' ע"ש. ודי למשכיל:
Section 14
תרמ"ו
במדרש משנתגייר הוסיף לו ו' כו' אמו"ז ז"ל אמר כי יתר ע"ש שהי' כמיותר בעיני עצמו שהבין שאין לו מציאות מול קדושת בנ"י. אכן כ' לשארית נחלתו ודרשו חז"ל מי שמשים עצמו כשיריים ולכן כשנתגייר הי' בכלל לשארית נחלתו. אבל הביטול שהי' לו מקודם שנתגייר אינו חשוב. כי באמת לא הי' כלום רק כשנתגייר נחשב הביטול שלו עכ"ד ז"ל. ויתכן להוסיף ביאור בשם יתרו שהוא כענין שכ' יתרון לחכמה מן הסכלות כו'. פי' בזוה"ק מסכלות עצמו בא היתרון להחכמה. כיתרון אור מן החושך כו'. והנה בנ"י שהיו בגלות מצרים לכן זכו לתוספות זה כענין שנאמר בכל עצב יהי' מותר. ובמדרש מקץ דרשו על יוסף הצדיק שע"י הגלות שלו הי' לו יתרון שנטל בת פוטיפר. וכמו כן במרע"ה שנטל בת יתרו. וכמו כן בכלל ישראל כי בוודאי הי' במצרים ניצוצי קדושה. והמה אשר נתקרבו אח"כ להקדושה. ויתרו הי' מיועצי פרעה כדאיתא במד' והי' חכם גדול. וכשהי' נפרד מהקדושה הוסיף כח לסט"א דמצינו יתר כנטול. ומצינו תוספות למעליותא. והוא כמ"ש לעיל כשהוא יתר ועומד בפ"ע כנטול. אבל כשנתבטל אל הקדושה אז מתעלה הכל ע"י. כעין שכ' שיש תוספות מחול אל הקודש. ובמ"א כתבנו בפסוק הבה נתחכמה כו' ונוסף גם הוא על שונאינו. ויש במסורה יש מפזר ונוסף עוד. פרשנו שם כמ"ש חז"ל שהקב"ה פיזר הצדיקים בגלות כדי שיתוסף עליהם גרים. ופרעה הבין שנמצא במצרים ניצוצי קדושה גבוהים מאוד. וע"ז ירא ונוסף גם הוא. הוא לשון נסתר. היינו הנקודה עליונה שבהם. ויתכן שהוא בחי' יתרו הנ"ל שניתוסף אח"כ לבנ"י. ואות הוא"ו הוא החיבור כמ"ש חז"ל ו' מוסיף על ענין ראשון:
ברש"י אנכי ה"א לשון יחיד. ליתן פ"פ למרע"ה ללמוד סניגוריא במעשה העגל כו'. ואא"ז מו"ר ז"ל ביאר הדברים כי נאמר הציווי כשבנ"י באחדות. ואז משה הוא ישראל וישראל הם משה כו'. ונראה לבאר עוד כי באמת אם הי' המאמר לכל פרט ופרט לא הי' אפשר להיות מציאות להחטא. וכשאמר הקב"ה יהי רקיע דבריו חיים וקיימים לעולם. וכל המצות הם ציווי על האדם וניתן הבחירה בידו. אבל מאמר אנכי ה"א הוא דיבור וגזירה. לכן הי' המאמר בלשון יחיד כשבנ"י הם באחדות כנ"ל ואז באמת חל עליהם מלכותו ית'. וא"י לבוא לידי החטא באמת. וזהו ענין ליתן פ"פ. כענין שנא' אשר הרעותי. כי כביכול השאיר מקום למציאות החטא:
בפסוק ששת ימים עשה כו' וינח ביום הז'. לא כ' ונח. ויתכן לפרש כמו ששת ימי המעשה הם כוחות הבריאה לעשות תולדות לקיום הבריאה. כן יום השבת הנותן מנוחה לכל הבריאה ולימי המעשה. וששת ימים שם הש"י אותם כלים לעשי'. ויום הז' למנוחה. כמ"ש רש"י בפ' בראשית הי' עולם חסר מנוחה באת שבת נגמרה המלאכה ע"ש. ושורש מנוחת ש"ק הוא התאחדות הבריאה. ועי"ז הוא כלי מחזיק ברכה. וינח ע"כ ברך ויקדשהו. הם בחי' יחוד קדושה וברכה וכ"כ וישבות כו' ויברך ויקדש. והם ג' סעודות שבשבת קודש:
Section 15
תרמ"ז
במדרש ה' עוזי כו'. אליך גוים יבאו כו'. כי קבלת התורה הי' תיקון לכל הברואים. הגם שמיוחד רק לבנ"י. מ"מ הי' זה דרך לתקן הכל. וכ"כ ה' עוז לעמו יתן כו' בשלום. ולכן נקראו בני ישראל השולמית כדכתב במדרש חזית שעושים שלום ביני לבין עולמי כו'. פי' שבני ישראל מקרבין התחתונים לשורש העליון על ידי התורה. וכתיב שלום שלום לרחוק ולקרוב. היינו שגם להרחוק יש שייכות אל השלימות כשיודע ומכיר את מקומו שהוא רחוק. וכן הי' כשקיבלו בנ"י התורה. יתרו שהי' חכם ומבין לבטל עצמו. הגם שהי' רחוק נתקרב. ובאמת הי' צריך להיות התגלות התורה בעולם שבשביל זה נבראת רק שלא הי' כלים לקבל התורה. רק ע"י בנ"י כמ"ש ז"ל שהחזיר הקב"ה לכל האומות ולא קיבלוה שבנ"י היו מוכנים לקבלת התורה וכשקיבלוה נעשה זה התיקון בכל הכלל. וכ' במ"א שלכן כ' וידבר כו' לאמר. שהתורה ניתנה לבנ"י שיאמרוה לאחרים ג"כ. ליתן לכל אומה החלק ששייך לה. כפי הרצון שנמצא בהם. לכן עמלק נדחה ויתרו נתקרב. וכ"כ ואשים דברי בפיך כו' שהוא עשרת הדברות כו' לנטוע שמים וליסוד ארץ. שע"י התורה מתקיימין עליונים ותחתונים. וכ' או יחזיק במעוזי יעשה שלום שלום יעשה ודרשו חז"ל מזה העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ושל מטה. פי' שע"י התורה מתקרבין התחתונים לשורש העליון. וכמו כן נפתחים שערים עליונים להשפיע לתחתונים. ופי' ואשים דברי כמו ושמו (את שמי) [אותם איש כו'] לשון סידור שבאמת מיד בבריאת העולם הי' התורה גנוזה במעשה בראשית. כדאיתא הביט בתורה וברא כו'. ובקבלת התורה בירר הקב"ה לבנ"י סדר ואופן למצוא דברי התורה. שגנוזין בעשרה מאמרות. וז"ש וידבר כו' לאמר. כמ"ש במ"א מזה:
והנה מצווין בכל יום לזכור מתן תורה כמ"ש והודעתם כו' יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב כו'. כי התורה היא למעלה מהזמן. א"כ יש בה תמיד התחדשות כמו בשעת קבלת התורה. וכן הי' בוודאי אם לא הי' החטא אח"כ. כי בקבלת התורה נתעלו נפשות בנ"י. וכמו בעשרה מאמרות בדבר ה' שמים נעשו. כמו כן באנכי ה"א חל אלקות על נפשות בנ"י. וכ' אל תיראו כי לבעבור נסות כו' יראתו על פניכם. היינו שניתן להם הארת פנים שהוא כפי הפנימיות שנמצא באדם. וממשמע שנא' א"ת. כי היו יר"ש לאמיתן כדאיתא במד' שאין אומרים אל תירא רק למי שהוא יר"ש לאמיתו. וכ"כ מי יתן והי' לבבם זה להם כו'. לבבם זה פי' כמו ברי לבב. אך אחר החטא נפלו מזאת המדרגה. ומ"מ ע"י המצות שנתן לנו הקב"ה. יש כח להמשיך הארת הנשמה. ואיתא כי בש"ק מחזיר מרע"ה לבנ"י ב' הכתרים של הקדמת נעשה לנשמע. י"ל שהוא ב' הארות הנ"ל הארת פנים וברי לבב. ובמצות תפילין גם בימי המעשה נמצא לפי שעה הארות אלו. תש"ר כמ"ש שם ה' נקרא עליך והוא הארת פנים הנ"ל. ובתש"י נגד הלב לברר הלב. ולכן צריכין להיות בתפילין בשעת קריאת שמע שאז יכולין להעיד עליו ית' כמ"ש למען תהי' תורת ה' בפיך. וכמ"ש ואשים דברי בפיך שבשעת קבלת התורה ניתן זה הכח בפיהן של ישראל לברר מלכותו ית' בעולם. וכמו כן בש"ק שנק' יומא דסהדותא כמ"ש זכור כו' יום השבת שבו ניתנה תורה. וזכור ושמור. הם ב' הארות הנ"ל כמ"ש במ"א שמירה בלב זכירה בפה ובמוח. וכדאיתא אפי' ע"ה אימת שבת עליו שהוא כמ"ש יראתו על פניכם. פנים המיוחד לאיש ישראל בכח הארת הנשמה יתירה כנ"ל:
Section 16
תרמ"ח
במדרש עלית למרום שבית שבי יכול מפני ששבה אותה נטלה חנם ת"ל לקחת. יכול צריך ליתן דמים ת"ל מתנות. דהנה באמת התורה מיוחד לבנ"י מתחלת הבריאה. כמ"ש חז"ל בשביל התורה שנק' ראשית ובשביל ישראל שנק' ראשית. ולכן הי' התורה למעלה שבי. וכמ"ש ז"ל עיקר שכינה בתחתונים היתה והרשעים סלקוה למעלה. וע"ז כ' להפרע מן הרשעים שמאבדין העולם כו'. וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין העולם שנברא בעשרה מאמרות. והיא התורה שנק' טוב שזכו בנ"י להמשיך התורה והשכינה בעוה"ז. שבית שבי הוא כמו שדרשו ז"ל בפסוק וישב ממנו שבי ובפסוק ושבית שביו. ולכן הו"א שיטלנה חנם הואיל ושייכה לבנ"י. אך צריך לייגע עצמו למצוא מקום לקבל התורה. כמ"ש והתקן עצמך. וכ' והיו נכונים ליום השלישי. וזהו לקחת מתנות כמ"ש ז"ל יגעתי ומצאתי תאמין. ואא"ז מו"ר ז"ל עמד ע"ז הלשון כי לא שייך מציאה רק בדבר הבא בהיסח הדעת. ובמה שבא ע"י יגיעה איך יתכן לומר לשון מציאה. והשיב כי אין בכח היגיעה לבוא למעלת התורה. רק ע"י היגיעה זוכין למצוא התורה בבחי' מתנה ומציאה. וזהו לקחת מתנות. ונ"ל עוד כי הוא לרמוז שהגם שאין אדם מרגיש התועלת בכמה יגיעות. אבל האמת כי בכל יגיעה זוכין לתורה בזמנים אחרים כמ"ש שלח לחמך ע"פ המים שהוא היגיעה בתורה שנק' מים וכמ"ש לכו לחמו בלחמי. וכל הכוחות שמניחין בלימוד התורה. הסוף ברוב הימים תמצאנו. כי התורה למעלה מן הטבע. אכן הקב"ה נתן זמנים ושעות שנפתחים שערי התורה. וכפי היגיעה בכל עת בתורה. זוכין לזו השעה שנפתח שער התורה. וכמו כן בשבתות וי"ט. לקחת הוא בימי המעשה שבא ע"י עבודה ויגיעה. וע"ז כ' ששת ימים תעבוד כו' מלאכתך. יגיעת האדם. ויום השביעי כו' לה' שהוא מתנות כמ"ש מתנה טובה יש לי שהארה המתגלה בש"ק א"א להשיג בכח יגיעת האדם. רק במתנה כנ"ל. וע"ז רמזו לא עליך המלאכה לגמור. כי מאדם הוא ההתחלה. כמ"ש פתחו לי כחודה של מחט. הוא יגיעת האדם בימי המעשה. ואנכי אפתח לכם כפתחו של היכל ואולם הוא בש"ק כמ"ש ביום השבת יפתח:
איתא בשם הרה"ק ר' בער ז"ל פי' הפסוק אשרי אדם עוז לו בך מסילות בלבבם. שמי לו מסילות בלבבו. אז התורה שלו יש לו דביקות בהבורא ית' וזה עוז לו בך. ע"ש בס' תהלות ישראל בשמו. וכמו כן יש לדרוש מרישא לסיפא שמי שלומד לשמה ויש לו דביקות בו ית' בתורה. אז התורה מניח בו רשימה וחקיקה בלב. כמ"ש במעלות העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ומזדכך לבו לעבודת הש"י:
בפסוק זכור את יום השבת לקדשו כו'. כי מה זה הטעם כי ששת ימים עשה לכן צוה אותנו לנוח בשבת והוא באמת עדות לבנ"י כמ"ש רש"י בפסוק אות הוא ביני בהנחילו לנו יום מנוחתו למנוחה. וחז"ל אמרו בשבת ניתנה תורה דכ' זכור כו' בעצומו של יום. משמע שבכח קבלת התורה ניתן לנו השבת. דכ' אנכי ה' אלהיך וחל אלקותו ית' בנפשות בנ"י לכן כיון שהקב"ה נח בשבת צריך כל איש ישראל לנוח. והעושה מלאכה קראתו התורה מחללי'. והאיך צריך האדם לשמור כחו לידע ולהאמין כי יש בו כח אלקי. וזה עצמו הענין במן דכ' ראו כי ה' נתן לכם השבת ע"כ כו' נותן לכם כו' לחם יומים כו'. דהמפ' הקשו הלא כל הגשמים ומזונות יורדים אפי' בשבת ומ"ט פסק המן. אך הענין הוא שכל השפעות הם ע"י ממונים ושרים אחרים. לכן עכו"ם אסור לשבות בשבת. כי אין להשרים שלהם שייכות לשבת. אבל המן שבא ממקום גבוה וכ' הנני ממטיר כו'. לכן לא ירד בשבת שהוא מיוחד לבנ"י. והוא כביכול מהקב"ה בעצמו ובכבודו כמ"ש חז"ל תכין בטובתך לעני אלהים כמ"ש במ"א. ואף שהשבת ניתן קודם התורה. מ"מ הי' בכח התורה שמוכן לבנ"י. רק בקבלת התורה נגמר בפרטות ובפועל ממש. וכמו כן בכל שבת שיש בו הארה מקבלת התורה כמ"ש ז"ל שמרע"ה מחזיר לבנ"י הכתרים בש"ק. והיא הנשמה יתירה. לכן צריכין לשבות ממילא בה כנ"ל:
בפסוק אל תיראו כו' יראתו על פניכם. ולכאורה הוא תרתי דסתרי. אך הענין שהיראה צריך להיות כדי שלא יחטא כמ"ש שיראה היא ליזהר ממל"ת. אבל לא שיתרחק ע"י היראה מעבודת הבורא יתברך. כמ"ש וירא העם וינועו כו' מרחוק. וע"ז אמר להם מרע"ה אל תיראו:
Section 17
תרמ"ט
במכילתא וישמע יתרו כו' א"ע כו' למשה ולישראל. קבלת התורה שמע. ולהבין לשון אשר עשה למשה ולישראל. דכתיב א"ש תשמעו בקולי כו' והייתם לי סגולה. פי' והייתם שיתהוו הוי' חדשה. כדכ' עם זו יצרתי לי כו'. והיינו בקבלת התורה קיבלו ישראל הוי' וצורה חדשה כאשר אמר הקב"ה וב"ש אנכי ה"א חל עליהם אלקותו ית"ש. וכל גר שמתגייר ניתוסף לו נפש חדשה כמ"ש ז"ל בפסוק הנפש אשר עשו בחרן. מכ"ש בנ"י שקיבלו התורה ונכנסו תחת כנפי השכינה. ניתן להם הוי' חדשה. וזה אשר עשה למשה ולישראל. ולא עוד אלא שזה הוא מאמר קיים לעולם. א"ש תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי כו'. כשאיש ישראל מייגע בדברי תורה ושומר בריתו ית'. זוכה לקבל חיות והוי' חדשה. להיות סגולה לשמו ית'. וכדאיתא בזוה"ק בפסוק ישרצו המים שרץ נפש חי' ע"ש:
בפסוק זכור כו' יום השבת כו' ששת ימים עשה כו' וינח כו' ע"כ ברך כו'. ובזוה"ק כיון דלא אשתכח בי' מנא מה ברכתא כו' אלא כלהו ברכאין בשביעאה תליין כו'. והענין הוא כי הברכה היא רוחניות. אכן השבת הוא כלי מחזיק ברכה הנ"ל. וכל הנעשה בששת ימי בראשית הי' הכל להיות נעשה מזה הכלי מחזיק ברכה וזה נגמר בשבת. וכמו דאיתא מ"ט פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו כו'. והכל ענין אחד כי העיקר היא התורה. ומ"מ עשה הש"י כל מעשי בראשית לזכות בנ"י שנשלחו בעוה"ז לברר לבטל כל הבריאה אל התורה ואל רצונו ית'. וזה עצמו ענין הכנת ששת ימי המעשה אל השבת. והוא מעין הכנת עוה"ז לעוה"ב כדאיתא עוה"ז דומה לפרוזדור כו'. לכן כ' וינח ביום השביעי. כי הלא זה הוא התכלית של הבריאה. כמ"ש שכל העשי' הוא לכוונת השבת שיתבטלו הכל להיות כלי מחזיק ברכה. וכן אומרים אתה קדשת כו' תכלית שמים וארץ. ובכל ימי המעשה כ' ויאמר. יהי אור. רקיע כו'. ובשבת כ' ויברך. והנה בנ"י נבחרו להיות מוכנים לקבל הברכה. ובימי המעשה הם שלוחים לתקן עוה"ז. כי עיקרן של נשמות ישראל הם בעוה"ב. רק שנשלחו לעוה"ז לתקן העולם. ובש"ק הם מקבלים הברכה. וז"ש זכור כו' יום השבת. כי כשהנשמה משתלחת בעוה"ז. נשכח מאתה אור הגדול שלמעלה. ובשבת בכח נשמה יתירה נזכרת מקדושה עליונה:
Section 18
תר"נ
בפסוק כה תאמר כו' לנשים בלשון רכה כו' ותגיד דברים הקשין. וקשה דבלשון א' נאמר כדפרש"י בלשון הזה ובסדר הזה. ויתכן לומר כי באמת באלה הדברים לנשים ופחותין שדעתן קלה. הם רק דברי פיתוי איך שהקב"ה קירב אותנו והרים אותנו. אבל אנשים מבינים יודעים שאין זה דבר קטן ושמקבלין בזה עול גדול ונורא לעבוד הבורא עולם ולברר מלכותו ית' בעולם. ולכן אמר בלשון הזה ובסדר הזה שגלוי לפניו ית' שבזה הלשון ימשוך כ"א לפי דרכו. הנשים בפיתוי. והאנשים בקבלה נוראה. ובגמ' ג"כ מצינו מחלוקת אי מצות ליהנות ניתנו. והלכה דלאו ליהנות ניתנו כנ"ל:
במדרש עלית למרום כו' לקחת בלקיחה ניתנה לו יכול שחייב ליתן ממון ת"ל מתנות במתנה ניתנה לו כו'. כבר כ' במ"א פי' מו"ז ז"ל על מאמרם יגעתי ומצאתי תאמין כי היגיעה א"א להיות כ"כ שיזכה למעלת התורה שאין לה סוף. רק שע"י היגיעה זוכה למצוא בדרך מציאה כו'. וז"ש שניתנה לו במתנה. ומ"מ אין אדם זוכה למתנה זו רק ע"י יגיעה ונק' לקיחה ג"כ כנ"ל. וע"ז נאמר לקח טוב נתתי. שנק' לקיחה ומתנה שע"י התורה זוכה האדם ליקח הטוב. וזהו ענין קבלת התורה ומצות לבנ"י כמ"ש ז"ל כ"ו כל"ח על כ"ו דור שהי' העולם קיים בחסדו ית' בלבד. וכשניתן התורה מקבלין בנ"י בכח התורה ומעשיהם הטובים. וכן הוא בשבת שנק' מתנה טובה. כי מאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאסתכולי בי'. ולכן הכין הקב"ה שיזכה האדם לעוה"ב ע"י העבודה בעוה"ז. וכמו כן יזכה לשבת ע"י היגיעה בימי המעשה. וזהו ההפרש שבין עובד אלקים. שהקב"ה מטיב לכל. אבל לבנ"י נתן הטובה בבחי' לקיחה שיקחוהו הם במעשיהם. וז"ש לקחת מתנות באדם. וע"ז נאמר מה רב טובך אשר צפנת. שזה טוב האמת שהוא מטמון שהטמין הקב"ה. והזמין לבנ"י שימצאו הארות הגנוזות ע"י עבודתם בתורה ומצות:
במדרש וידבר אלקים א"כ הדברים כו'. מה שהנביאים עתידין להתנבאות הכל קיבלו מהר סיני. ביד מלאכי בימי מלאכי לא נאמר כו'. אשר עמנו עומד היום אין כ'. רק הנשמות שאין בהם עמידה כו' כי בוודאי לשמוע דבר ה' אינו בגוף רק בנשמה אכן אבותינו שעמדו על הר סיני נזדככו להיות כמלאכי השרת. כדכ' אמרתי אלקים אתם. לכן גם הגופות שלהם היו כנשמות. אבל כל הדורות הנשמות שלהם היו במעמד הר סיני. ולכן כפי שאדם זוכה לנשמה ולהארת הנשמה. כך זוכה לתורה. ולכן איתא בש"ק יעשה כולו תורה כי הוא יומא דנשמתין ולאו דגופא. ונשמה יתירה היורדת בש"ק נפתח ע"י שער התורה בש"ק. ומקריאת התורה בש"ק מוכח שיש התגלות התורה בש"ק. ובאמת שכפי העסק בתורה זוכין להתגלות הנשמה. כמ"ש בזוה"ק ע"פ ישרצו המים שרץ נפש חיה. וכמו כן לפי התגלות הנשמה זוכין לתורה. ושניהם אין להם סוף שיש נשמה לנשמה כו'. וכמו כן יש פנים לפנים במ"ט פנים לתורה. ויש לכל איש ישראל חלק בתורה בשורש נשמתו. והנביאים התנבאו בכח שורש נשמתם למעלה. וז"ש ביד מלאכי כי יד הוא מקום. כדאיתא בזוה"ק בהיכלות דפקודי ע"פ וידי אדם תחת כנפיהם. שהם מקומות מיוחדים לבני אדם. וע"ז כ' וביד הנביאים אדמה. ובקבלת התורה הוכנו כל אלה המקומות. ובש"ק שמתעלין נפשות בנ"י אל השורש זוכין לתורה. לכן מתפללין בתפילת שבת ותן חלקינו בתורתך. והכל תלוי כפי היגיעה בימי המעשה להיות הכנת כל הימים רק לשבת. ויתכן לומר כמ"ש היו נכונים ליום השלישי. כמו כן כל הג' ימים דקמי שבתא הם להיות מוכן לקבלת התורה בש"ק. והג' ימים דבתר שבתא להכניס הארת השבת בכל המעשים שבחול:
בפסוק זכור את יום השבת לקדשו. משמע שע"י הזכירה ניתוסף קדושה לשבת וכמ"ש בשם מו"ז ז"ל ע"פ לעשות את השבת שנק' מעשה כמ"ש בגמרא בדיבורא איתעביד מעשה. כמו כן ע"י עדות בנ"י בשבת מתגלה הקדושה בשבת כו'. דכ' אתם עדי נאום ה' ואני אל. שכפי עדות בנ"י עליו. כך מתגלה אלקותו בעולם. ושבת סהדותא איקרי. ובוודאי כאשר הש"י ייחד אותנו לעדים יש לנו כח להעיד ולברר כבוד מלכותו ית' בעולם. ובאמת הכל בכח התורה דכ' וידבר כו' לאמר אנכי ה'. פי' שניתן כח לבנ"י לומר זאת. ולברר כי הוא ית' אלהינו. וז"ש אתם עדי נאום ה'. דהל"ל ואני אל נאום ה'. רק הפסיק באמצע הפסוק לומר כי העדות שאנו מעידין הוא בכחו ית' כמ"ש ואשים דברי בפיך. הוא ע"י התורה. ובצל ידי כסיתיך הוא המצות רמ"ח ושס"ה. שהוא צלם האדם בפנימיות. שיש עדות בפה. ויש עדות במעשה. לנטוע שמים וליסוד ארץ בב' עדיות אלו. וז"ש אתם עדי נאום ה'. והבן. וכזה שמעתי מפי מו"ז ז"ל במ"ש רש"י בסנהדרין במשנה האומר אין תחה"מ מן התורה שאפי' מאמין בתה"מ רק שאינו בכח התורה מה לנו ולאמונתו ע"ש:
Section 19
תרנ"א
וישמע יתרו. זכה יתרו לשמוע דבר ה' ע"י שלא שמע לעצת בלעם כמ"ש ז"ל ג' היו באותה עצה. יתרו שמע וברח. ועליו יש לדרוש הפסוק אשרי האיש. יתרו נק' איש. כדכ' לשבת את האיש. לא הלך בעצת רשעים פרעה ובלעם. ולא עמד כמו איוב ששתק. רק ברח. ובתורת ה' חפצו כמ"ש שנדבו לבו ללכת למקום תהו לשמוע התורה. והי' כעץ שתול על פלגי מים שזכה להתדבק במשה רבינו ע"ה שר התורה. פריו יתן בעתו זו צפורה. ועלהו לא יבול בניו שזכו להיות גדולים בתורה תרעתים שמעתים סכתים. וכל אשר יעשה יצליח שנתן העצה על השופטים והצליח. כמ"ש וישמע משה לקול חותנו. ע"י שכ' וישמע יתרו זכה לוישמע משה כדכ' במדרש אם שמוע תשמע. אם אתה שומע. ישמעו אחרים לך:
במדרש לקחת מתנות באדם כו'. פי' שבקבלת התורה נשתנו בנ"י וזכו לציור הפנימי שעליהם נאמר אדם אתם אתם קרוין אדם. כמו שהי' לאדה"ר קודם החטא. וע"י החטא הוסר ממנו הנשמה העליונה. ובקבלת התורה זכו לאותה הנשמה. ולא לשעה רק לדורות שכפי היגיעה בתורה זוכין להארות אותו צלם ונשמה עליונה שע"ז כתיב אנכי ה"א. וכ' לאמר אנכי ה"א. שבכח התורה יכולין לקבל אלקותו ית"ש. ולכן כתיב מתנות. שזה ענין אמרם ז"ל עלה במחשבה לבראות במדה"ד. וראה שאין מתקיים שיתף מדת הרחמים. שבתורה יכולין להשיג במתנה מה שהי' מקודם נצרך להיות במדה"ד. ולכן לא הי' יכול אדם הראשון להתקיים באותו מדרגה. ובנ"י בכח התורה במדה"ר. ניתן להם במתנה. ולכן כ' ג"כ בשבת שנק' מתנה טובה בבית גנזיו. כי התורה ניתנה בשבת כמ"ש ז"ל זכור כו' יום השבת. עצומו של יום. בגז"ש דזכור את כו' הזה אשר יצאתם ממצרים כו'. והפי' שנשאר לעולם זכר בש"ק מאותו מעמד של הר סיני. ולכן נשמה יתירה יורדת בש"ק. ממשמע דכ' זכור כו' לקדשו. בוודאי הוא זמן שמתעורר זה הכח בבנ"י:
ומצות זכור כו' לקדשו. שבכח בנ"י ניתוסף קדושה בשבת קודש. ויתכן לפרש המשך הפסוק זכור כו' על כן ברך ה' כו' השבת ויקדשהו. שע"י שראה הקב"ה שבנ"י מוכנים להיות מקדשין השבת. ולהעיד על הבורא ית'. על כן ברכו וקדשו. וז"ש נתן לכם השבת. שבעבורכם הי' קדושת השבת. ובוודאי לא כל אדם מוכן לזה. ומ"מ יש לכ"א מבנ"י חלק בקדושת שבת. ואמרו חז"ל זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו. כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה. כי זכירה הוא דבר גדול. ומ"מ כל השומר שבת כפשטו. יש לו חלק בזכירה. וכן הוא בכל המצות שיש בהם כמה מיני מדרגות. וכ' ויהי נועם ה' כו' עלינו ומ"י כו'. פי' נועם ה' היא הנשמה היורדת בש"ק. פורס סוכת שלום עלינו. ומעשה ידינו כוננה עלינו הוא שצריך האדם לקבל הארת השבת להתדבק בו. שישאר בו הארה מיום השבת. וזהו בחי' ג' ימים דבתר שבתא. ואח"כ יוכל בזה הכח לזכות להמשיך הארה בש"ק השני וזהו ג"י דקמי שבתא. וע"ז כ' ומעשה ידינו כוננהו. פי' לעורר במעשה ידינו שורש השבת למעלה. והוא ענין שרמזנו עליו בפי' על כן ברך כו'. וכן הענין בכל המצות כמ"ש חז"ל ושמרתם ועשיתם ע"ש. וגם בכלל המצות אמרו חז"ל מצוה גוררת מצוה. וכל תרי"ג מצות תלוין זה בזה. והם אחדות אחת. לכן אמרו חז"ל וידבר אלקים כו' כל הדברים כו' שכולן בדיבור אחד נאמרו. וגם כל תרי"ג מצות בעשרת הדיברות נכללין. נמצא כולן בדיבור אחד נאמרו. ממילא כל העושה מצוה אחת יש לו דביקות בכל:
בפסוק זכור את יום השבת. ואיתא אמרה שבת לכל נתת בן זוג כו'. השיב הקב"ה כנס"י יהי' ב"ז. הענין הוא עפמ"ש בזוה"ק ויברך כו' את יום השביעי כיון דלא אשתכח בי' מזונא מאי ברכתא אשתכח בי' אלא כולהו ברכאין תלי' בשביעאה כו'. וז"ש ברך כו' ויקדשהו. שהברכה בשבת היא למעלה בקודש. והיא שורש הברכות. וברכה זו אין מי שיכול לקבל רק בנ"י שנעשו כלים לקבל זו הברכה בקבלת התורה. וז"ש עוז לעמו יתן ועי"ז יברך את עמו בשלום. שהוא כלי מחזיק ברכה הנ"ל. ובנ"י הם בעצמם כמו בחי' השבת הנ"ל. לכן בנ"י שנבחרו מכל העמים להיות לו סגולה. הם בעוה"ז שפלים מכולם. בפרט בגלות. וכמו שהשבת הוא שורש כל הברכות ולא משתכח בי' מזוני בהתגלות. כמו כן בנ"י הם מקבלים שורש כל הברכות. וברוחניות לא בהתגלות. וז"ש כתפוח בעצי היער כו' בצלו חמדתי כו' ופריו מתוק לחכי. וכבר כתבנו מדרש חז"ל מה תפוח אין לו צל כו' כך בנ"י בצלו חמדתי אף שאין ניכר צילו בעוה"ז. כמו כן פריו מתוק לחכי דווקא והכל תמהין מה ברכתא אשתכח לבנ"י. אבל חיך אוכל יטעם. כמו הגוף בכלל מקבל המזון וחיך מקבל הטעם ודקות המאכל. כמו כן בכלל העולם. בנ"י הם פה וחיך והם מבחינים ויודעין להרגיש זה הטעם ז"ש פריו מתוק לחכי. וכ"ז הנחילנו השי"ת להיות לו לעם נחלה. וז"ש אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. ומקשים למה לא כ' אשר בראתיך. אבל באמת בעוה"ז אין לבנ"י מקום בקביעות. ולכן עבדים היינו במצרים כו'. כי אין זה מקום שלנו. ולכל אומה יש מקום. אך בנ"י מקום שלהם למעלה מן הטבע והזמן והמקום. לכן באמת כשבהמ"ק חרב וגלינו מארצנו. אין לנו מציאות בעוה"ז. אבל כאשר הוציאנו הש"י ממצרים והרים אותנו מבית עבדים להיות בחי' בנים. נתן לנו מציאות בהנהגת התורה. כמ"ש ולא נחם כו' דרך ארץ כו'. ואח"כ התורה עד שהכניסנו לארץ ישראל. ובנה לנו בית הבחירה. אז ניתן לנו מקום בעולם. וז"ש גרים ותושבים אתם עמדי. כביכול כבוד מלכותו ית' אינו נגלה בעוה"ז בקביעות והתגלות. וכמו כן בנ"י. ולכן השבת ובנ"י הם ענין א' ועדות אחת. כי הכל הבל. ושורש הברכה היא מהקב"ה בשבת קודש לבנ"י עם קדושו. כמ"ש ביני ובין בנ"י אות הוא. כמ"ש חז"ל שניתן בצינעא והרמז כמ"ש:
ובמדרש תרומה אתם צאני ואני הרועה. עשו דיר לרועה שיבוא וירעה אתכם. אתם הכרם עשו סוכה לשומר שישמור אתכם. אתם בנים עשו בית לאב שידור אצל בניו כו' והענין כנ"ל כי הקב"ה בחר לבנ"י להיות כל צרכיהם מאתו ית' שלא בדרך הטבע. כאשר ראינו כי האמהות היו עקרות להיות כל בנ"י בדרך נס. וכמו כן עבדים היינו. וימררו את חייהם. כדי להיות בני חיי ומזוני של בנ"י בדרך נס כמ"ש לעיל. לכן תהלוכות בנ"י בעוה"ז בדרך מקרה. ועיקר מהותם בעולם העליון. עשו דיר שיבוא וירעה הוא בחי' מזוני ה' רועי. סוכה וישמור הוא חיי. בית לאב בחי' בני:
Section 20
תרנ"ב
בענין שמיעת יתרו אחר יצ"מ. נראה כי זה הי' שכר הגלות כמ"ש ז"ל לא גלו ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים. ולכן בכח גלות מצרים הוציאו ערב רב. ויתרו על כולם. ובזה נתקיים בכל עצב יהי' מותר. וזה הרמז ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים שתכלית הגלות הי' בעבור הגרים. ויתכן שזה רמזו חז"ל באמרם קשין גרים לישראל כספחת. שצריכין להתערב בין האומות בעבור הגרים. ולכן כ' חז"ל שחת ספחת בהרת צרעת נגד ד' מלכיות ע"ש במדרש שכל הד' גליות הוא כדי להוציא הניצוצי קדושה שמעורבין בסט"א. וע"י הגלות מתבררין ועולין. ובמדרש ה' עוזי ומעוזי ומנוסי ביום צרה אליך גוים יבאו כו'. פי' שיש לבנ"י כל אלה המדרגות. כי עצם בנ"י הם דבקין בו יתברך ובתורתו. ומ"מ צריכין לתקן גם בעוה"ז הגשמיי בכח המצות שיש בהם אור תורה. וצריכין ג"כ לכנוס במצרים כדי לתקן גם הני"ק שנמצא שם. והם ג' בחי' עוזי ומעוזי ומנוסי כו':
בענין מעמד הר סיני דכ' יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב. כי בהר סיני באו בנ"י לתכלית השלימות. והיו כמלאכים. דהאדם נק' מהלך. ע"י שבכל עת צריך לילך ממדרגה למדרגה לבוא אל השלימות. ואז נק' עומד. ומעין זה השלימות יש הארה בכל שבת לכן יש בו שביתה. וכ' אם תשיב משבת רגלך כו'. אל יצא איש ממקומו. וע"ז אומרין פורס סוכת שלום עלינו:
בפרשה זכור את יום השבת לקדשו ואמרו חז"ל זכירה בפה שניתוסף קדושה ע"י זכירת בנ"י. והענין הוא דיש ג' בחינות בשבת. והם עיקרי האמונה. כמ"ש בספרים אמונת בריאת עולם. והשגחתו יתברך בכל עת. וגאולה העתידה שיהי' ה' ושמו אחד. והשבת מעיד על כל הג'. ולכן יש ג' סעודתי דמהימנותא על ג' אמונות הנ"ל. בליל שבת עדות על הבריאה שבת בראשית. וביום שבת מתן תורה זאת היא בחי' השגחתו ית"ש שהוא מנהיג העולם מלבד מה שברא מאין ליש. וזה הסדר ניתן לבנ"י. והוא קבלת התורה. שזה פי' עשרת הדברות. מגיד דבריו ליעקב. שמסר ההנהגה שלו לבנ"י. ולכן נתן לנו תרי"ג מצות בתורה לעשות הכל כרצונו ולא זכה העולם לזה. רק בנ"י בקבלת התורה. כי בסדר ההנהגה לא כל הברואים שוים וכפי זכות הנברא כך מנהיג אותו הקב"ה. יש ע"י מלאכים ושלוחים וסיבות קרובות ורחוקות. לכן כ' שמעה עמי ואדברה. כי הדיבור והנהגה שלו אינו מתגלה רק כפי מה שמצפין תחתונים להיות נמשכין אחר הנהגתו ית'. וז"ש אלהיך אנכי כמ"ש במדרש אלוה אני על כל באי עולם אבל עליך ייחדתי שמי ביותר ע"ש. וז"ש אתם עדי נאום ה'. פי' זה עצמו שנגלה דבר ה' בעולם כמ"ש וידבר אלהים כו'. בכח בנ"י. זה עדות של בנ"י כמ"ש כמה פעמים כי עדות בנ"י אינו בפה בלבד. אבל הם בעצם עדים. כמ"ש אתם עדי נאום ה'. שהרי זכו בנ"י לקבל התורה. ודיבורי ית"ש והנהגתו. א"כ האמת עד לעצמו כמ"ש אורייתא וישראל כולהו חד. וזה אתם עדי נאום ה'. וכ"כ ז"ל בפסוק מדי דברי בו די דיבורי שנתתי בו. וזה החלק תלוי בכח בנ"י ביום השבת. לכן אמרו חז"ל בשבת ניתנה תורה. זכור בעצומו של יום. לכן יש קריאת התורה בשבת. וסעודה ג' הוא השבת שרומז ליום שכולו שבת שאז יהי' ה' אחד בפי כל. כמ"ש ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים:
Section 21
תרנ"ג
במדרש ה' עוזי כשקרע לנו הים באת רחב כו' כשנתן לנו התורה בא יתרו כו'. כי עיקר יצ"מ הי' להעלות הניצוצי קדושה שנתפזרו בכל מקום. אבל גם ע"י עסק התורה יכולין להעלות הני"ק כמ"ש בס' אוה"ח בפסוק א"ש תשמעו בקולי והייתם לי סגולה להעלות הני"ק ע"י עסק התורה. ולא יצטרכו להתפזר בגלות בין האומות ע"ש. וכ"ה במד' שמן תורק שמך כו'. וכל התורה שמותיו של הקב"ה. ובכח עסק התורה עלמות אהבוך. וכ' בורא ניב שפתים ש"ש לרחוק ולקרוב. שע"י העסק בפיהם של ישראל בתורה מתקרבין גם הרחוקים. וכ"כ ה' עוז לעמו יתן. ועי"ז יברך א"ע בשלום. ולכך נק' בנ"י השולמית. ולכן אחז"ל בפסוק ה' יתן אומר המבשרות צבא רב. שנתחלק כל דיבור לע' לשונות. היינו שיהי' כח לבנ"י לקרב כל הלשונות כנ"ל:
ובמדרש ומשה עלה כו' עלית למרום שבית שבי כו'. יכול מפני ששבה אותה ניתנה לו בחנם ת"ל לקחת. יכול נתן דמים ת"ל מתנות. בזכות האבות כו' ע"ש כל הענין. דהנה הכ' תולה כל התורה והמצות ביצ"מ. וכ"כ בהוציאך כו' תעבדון כו' על ההר הזה. דהנה עיקר שכינה בתחתונים הי' קודם החטא. וע"י החטא נתפזרו ני"ק במקומות לא טובים. וכמו כן לעומת זה נתעלו השרשים שבקדושה למעלה. כי זה לעומת זה עשה אלקים. והאדם כולל עליונים ותחתונים. וכפי תיקון הגוף למטה. כך מתפשטת כח הנשמה מלמעלה. וכפי ירידת הגוף כך מתעלה הנשמה למעלה. וביצ"מ ביררו בנ"י הני"ק שנתפזרו למטה. ולכן זכו אח"ז להחזיר להם כח הנשמה מלמעלה בכח התורה. ולכן כ' משיבת נפש כי התורה מחזרת הארת הנפש והנשמה אל האדם. ומעולם התורה מיוחדת לבנ"י. אך שנשבה למעלה ע"י החטא. לכן כ' שבית שבי. ולכן הי' צריך להיות בחנם. אבל ע"י החטא צריכין מקודם יגיעה כמ"ש התקן עצמך ללמוד תורה. ובחי' זו שנק' שבית שבי. הוא בחי' יעקב. שצורתו חקוקה תחת כה"כ. והוא עצם התורה. ויש כאן בחי' ג' אבות. מתנות באדם הוא אברהם. לקחת הוא בחי' יצחק במדה"ד. אבל בחי' יעקב היא התורה המיוחדת לו מעולם. ולכן מצינו באברהם ויצחק דברים פרטים בצדקתם. אברהם נתנסה י' נסיונות. יצחק בעקידה. אבל יעקב כתיב בי' איש תם. וכ"כ תתן אמת ליעקב. יעקב חבל נחלתו. וכ' יודיע דרכיו למשה לבנ"י עלילותיו. היינו שבנ"י תיקנו במצרים חלק העשי' למטה. ומשה עלה והוריד להם החלק שלמעלה. התורה שנק' דרך. וב' אלו הם בחי' נעשה ונשמע. ואמו"ז ז"ל אמר על המד' קלקלתם נעשה הזהרו בנשמע. שאין הפי' שלא לעשות. רק שקודם החטא זכו לשמוע בכח הקדמת הנעשה. ועתה השמיעה מסייעת לתקן העשי' כו'. והוא כמ"ש כי הראשונים הקדימו לברר הבירורים למטה ועי"ז זכו לירידת השפע מלמעלה. ועתה עכ"פ צריכין בכח התורה לברר הניצ"ק:
מצות זכירת מתן תורה. כמ"ש יום אשר עמדת לפני ה' דכ' אשר אנכי מצוך היום. והוא אנכי דעשרת הדיברות. וכמו כן אשר אנכי מצוה אתכם בפרשה שני'. דהוא הציווי בפרט ובכלל. ומתעורר מצות התורה בכל יום. דעשרת הדוברות הם כלל כל התורה ומצות. והם מכוונים מול עשרה מאמרות. וכמו דכל מעשה בראשית. וכל מה שמתהווה בעולם בכלל ובפרט. הי' נכלל בעשרה מאמרות. כמו כן כל התורה ומצות שנעשו מכל בנ"י בכלל ובפרט. הכל נכלל בעשרת הדיברות. והחילוק הוא. דמאמרות הם קבועים בטבע. והדיברות הם מתחדשים תמיד. כי הוא פנימיות עשרה מאמרות. וע"ז איתא במשנה ליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין העולם שנברא בע"מ. ואין שכר טוב אלא תורה. וכ' בחכמה יסד ארץ הוא בחי' מ"ב. כונן שמים בתבונה כונן תדיר כמ"ש בזוה"ק. והיא התורה שהיא מתחדשת בכל עת. ולא עוד אלא שבכח התורה מתחדשין גם העשרה מאמרות. וע"ז נאמר בטובו מחדש בכל יום מ"ב. וע"י מצות התורה יכולין למצוא התחדשות התורה בכל יום. וכמו כן ע"י מצות תפילין שכ' בפרשיות הנ"ל. וכמ"ש למען תהי' תורת ה' בפיך. ובשבת א"צ תפילין. כי בו ניתנה תורה. ויכולין לשמוע קול תורה בכח עצם היום לכן א"צ תפילין. ואיתא כי בשבת יש לחם משנה לחם מן השמים ולחם מן הארץ. והוא כנ"ל לחם מן הארץ הוא מ"ב. ולחם מה"ש הוא התורה. והנה שבת יש בו כח עשרה מאמרות שפרשת ויכלו הוא גמר מעשה בראשית. ויש בו כח התורה שפרשת זכור את יום השבת הוא חלק לחם מן השמים שבשבת מתעלה הטבע ומתקשר ע"מ בעשרת הדיברות כנ"ל:
Section 22
תרנ"ד
בענין שמיעת יתרו אצל קבלת התורה כמ"ש יתרו שמע ואיתבר ואתכפיא. וזה הי' גמר יצ"מ וגאולה שלא יהי' שפחה תירש גבירתה. כי באמת כל החכמות שבעולם הם רק להיות הכנה לחכמת האמת חכמת התורה. כמ"ש הן יראת ה' היא חכמה. ואיתא הן בלשון יונית אחת. פי' שחכמת התורה היא יחידית שכל החכמות הם ניצוצי החכמה העיקרית. ובאמת קיום הכל בחכמה. כמ"ש בחכמה יסד ארץ. אבל היא חכמה המתלבשת בטבע. וחכמת התורה היא אחדות עצם החכמה. כמ"ש חז"ל כשרואין חכמי אומות מברכין שנתן מחכמתו לב"ו. וכשרואין חכמי ישראל מברכין שחלק מחכמתו ליראיו. שהוא דבקות בו ית' כמ"ש חלק ה' עמו. ובאמת התורה היא שכל פשוט נפרד מחומר. אך אנחנו בעוה"ז שמוטבעים בחומר. א"י להרגיש זו החכמה. רק באמצעות חכמות המורגשות. אבל בנ"י כשעמדו על הר סיני שהיו כמלאכים. זכו לקבל עצם החכמה. ולכן בראשית התחיל בב'. ועשרת הדברות בא'. לומר כי בנין עולם ומ"ב אינו עצם האחדות. כמו התורה שהיא חכמת יחידית. ולא יכלו לקבל זו התורה עד אחר יצ"מ שנתעלו להיות בני חורין. כמ"ש אנכי ה"א אשר הוצאתיך מא"מ מבית עבדים. פי' מבית עבדים הוא שלא להיות משועבד אל החומר. כי עוה"ז נקרא בית עבדים שאין הפנימיות מתגלה רק ע"י לבושים וצימצומים. וחז"ל אמרו עוה"ז דומה לפרוזדור והוא בית עבדים. אבל על בנ"י נאמר תבחר ותקרב כו' נשבעה מטוב ביתך. וכ' אשרי יושבי ביתך. וכעין זה בזוה"ק דף פ"ב ב'. ואיתא אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה. דכ' חרות על הלוחות. פי' אותיות התורה הם בחי' חירות שהוא שכל נפרד פשוט מכל חומר כמ"ש. לכן נק' חרות שאין אותיות התורה כמו שאר לשונות. רק החיות שבהם הוא גבוה גבוה מהאותיות. שהם רק רמזים לחיות הגנוז בהם. ולכן העוסק בתורה הוא בן חורין. שהדברים שבתורה הם עצם החירות כנ"ל. וז"ש אנכי ה"א כמו שרמזו בגמ' אנכי אנא נפשאי כתבית יהבית פי' שהם דברי אלקים חיים. ולכן ע"י עסק התורה באים לחירות. כמ"ש במשנה המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול ד"א. וז"ש שע"י קבלת אלקותו ית' יש יציאת מצרים וזהו העברת עול מלכות. ומבית עבדים הוא העברת עול דרך ארץ כמ"ש לעיל שכל הנהגת הטבע נק' בית עבדים. והנה בשעת יצ"מ וקבלת התורה הי' הגאולה בכלל. ולכן נתבטלו כל חכמות לחכמת התורה. ולכן יתרו שמע ואתכפיא. ובפרט יש גאולה זו בכל נפש ישראל. שבכח התורה יכול איש ישראל לזכות לחירות. להיות הדעת שליט על הטבע והגשמיות. שזה עיקר הגאולה שלא יהי' הגוף שליט על הדעת. כמ"ש היתפאר הגרזן על החוצב בו. כי הנשמה חלק אלקי ממעל. והיא מחי' ומקיים כל מעשי הגוף. וכל המעשים הם רק הכנות אל הנפש והנשמה. ואיך יהי' הגוף שליט על הנשמה. אין זה אלא גלות מה שהחיות נסתר בחומר ומעשים גשמיים. וע"י התורה זוכין לחירות מבית עבדים כמ"ש:
בפסוק אנכי ה"א אשר הוצאתיך מא"מ. הקשו המפ' אמאי לא נזכר אשר בראתיך. אבל אין זה קושיא שהרי נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא. ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו. ימשמש במעשיו. ע"ש פ"ק דעירובין. והנה ע"י יצ"מ ניתקנו בנ"י בחי' יפשפש במעשיו. ובקבלת התורה בחי' ימשמש במעשיו וזהו הי' תכלית הבריאה. וכ' בחדש השלישי שהי' מקודם בריאת עולם אח"כ מעשה מצרים. אח"כ קבלת התורה זה יסוד השלישי שכולל הכל. וכ' מצרף לכסף כור לזהב בוחן לבות ה'. שהם ג' מיני דרכים ונסיונות. כדאיתא שיש נסיון בעשירות ועניות. כעין זה מ"ב הוא בחי' עולם חסד יבנה. והוא הדרך של א"א ע"ה. ומעשה מצרים בחי' כור לזהב. הדרך ע"י יסורים. ואע"פ שאהבה ויראה הם עמודים גדולים. אבל התורה היא תכלית הכל. ובירור השלם. שהם דברי אלהים חיים. כמ"ש אנכי ה"א. וזה בוחן לבות ה'. ועיין בזוה"ק בפסוק ל"ת אתי אלהי כסף כו':
בפרשת זכור א"י השבת כו'. ששת ימים עשה כו' ע"כ ברך כו'. בכל מקום שמזכיר שבת מזכיר ימי המעשה. שכן הי' בשבת בראשית דכ' וישבות מכל מלאכתו. א"כ נעשה השביתה מכל המלאכה. כי השבת הוא תכלית ושורש כל הימים. ובמעשה בראשית דכ' וירא אלקים את כל אשר עשה שראה והביט עד סוף כל הדורות. ועלה נ"ר לפניו מכל הבריאה. כמו שיהי' נגמר בפועל ממש לעתיד ביום שכולו שבת. ובעוה"ז עשה הקב"ה להיות ימי המעשה ושבת. ויש עלי' מכל הנעשה בימי המעשה בש"ק. וכפי הרצון שיש בכל שבת לפניו מימי המעשה. כך יש ברכה וקדושה. וז"ש כי ששת ימים עשה כו' וינח כו' ע"כ ברך כו' ויקדשהו. כמו שהי' אז בכלל. כן נגמר כל פרט ופרט מדי שבת בשבתו. לכן צריך כל איש ישראל לזכור תמיד ביום השבת. שיהי' עלי' מכל אלה המעשים. וזה ירא שבת. וזה האות שרצה בנו הקב"ה במה שנתן לנו השבת. לומר כי הברכה והקדושה בשבת הכל תלוי כפי הרצון שמעלין בנ"י במעשיהם. לכן אומרים בקידוש היום ורצה בנו. כי שבת הוא בחי' רצון ונק' חמדת הימים. כי בו נגמר הרצון והתענוג העולה מכל הימים כמ"ש:
Section 23
תרנ"ה
וידבר אלקים כו' אנכי ה"א. כ' שמע עמי ואעידה בך. דהנה כשאמר הקב"ה אנכי ה"א. לא הי' זה אמירה בלבד. אבל הי' זה עדות אמת כי נגלה אלקותו ית"ש לעיני כל בנ"י. וראו כי ה' הוא האלקים. והנה זה העדות נקבע בנפשות בנ"י לעולם. וז"ש וידבר כו' לאמר. אנכי ה"א בכח התורה. כמ"ש במ"א. שע"ז כ' ואתם עדי נאום ה' פי' בכח התורה נקבע זה העדות בבנ"י וכ' תורת ה' תמימה משיבת נפש. שמשיב הנפש לשורשה. ותכלית התורה להורות לבנ"י אחיזת כל האיברים וגידים בשורשם בכח התרי"ג מצות. וע"ז כ' ע"ח היא למחזיקים בה. מלשון אבר מחזיק אבר. שבכח התורה משיב הכל לשורשו. והנה גם שבת הוא מעין זה. ולכן נקרא שבת כמ"ש שבו איש תחתיו כו'. והוא אחד מעשרת הדיברות. ואמרו חז"ל בשבת ניתנה תורה. דכ' זכור בעצומו של יום. לרמוז כי התורה היא עצמה בחי' השבת. ואיתא זכור בפה. והוא מצות קידוש היום בפה. דהנה יש בחי' מחשבה דיבור ומעשה. וצריכין לשמור השבת בכל אלה הבחי'. כמ"ש אם תשיב כו' וכבדתו מעשות דרכיך. ממצוא חפצך הוא רצון ומחשבה. ודבר דבר. וכמו כן השכר על כל אלה אז תתענג במחשבה על ה' והרכבתיך במעשה כו'. והאכלתיך נחלת יעקב הוא הדיבור בתורה שהוא בחי' הקול יעקב. והענין הוא שכמו שהוא בפרט האדם. כן בכלל הבריאה הי' בחי' מעשה דיבור ומחשבה. והנה תיקון מעשה בראשית הי' ביצ"מ בבחי' עשי'. כמ"ש אתם ראיתם אשר עשיתי כו'. כמ"ש וירא ישראל כו' אשר עשה. ואח"כ בקבלת התורה בחי' הדיבור וידבר אלקים. וכמ"ש אתם ראיתם כי מה"ש דברתי עמכם. וגם השבת יש בו אלה הג'. וזה רמז הג' סעודות. והוא שכר המקיים שבת בג' בחי' הנ"ל. ולכן הגם שקודם הדיברות ניתן השבת לבנ"י במרה ובמן. אך אז הי' בעשי' כמ"ש שבו איש תחתיו. והוא בחי' והרכבתיך על במתי ארץ. השבת שרומז על בריאת עולם ויצ"מ. וכעין זה שמעתי ממורי זקני ז"ל עמ"ש ז"ל שבת במרה ניתן. איך נרמז שם. ואמר במה שכתוב ושם נסהו. ונסהו הוא לשון הרמה ועלי' כמו שאו נס. ורומז לעליות שבת כו'. והיינו בחי' והרכבתיך ע"ב ארץ שכתבתי. ועתה בדיברות ניתן השבת בבחי' דיבור. והוא נחלת יעקב בשבת שרומז על קבלת התורה שבשבת ניתנה תורה. ואז תתענג על ה' רומז על יום שכולו שבת בחי' המחשבה. והוא למעלה מכולם. ויתקיים לעתיד. לכן עתה לא נתפרש כי אין התיקון בשלימות עד לעתיד:
במדרש עלית למרום שבית שבי כו'. נק' התורה שבי כי התלבשות אור התורה במעשי המצות כמו שהם בעוה"ז. הוא כמו בשבי'. אבל הוא מתנות באדם. כי בכח איש ישראל בעוסקו בתורה ומצות לעורר פנימיות התורה. ולכן איתא אוי לבריות מעלבונה של תורה. שכשאין עוסקין בתורה. אין האור נגלה ונכסה במלבוש החיצון. כמ"ש אשה יפה וסרת טעם. וכמו כן העוסק בתורה הוא בן חורין כמ"ש במ"א הפי' בזה. וז"ש במדרש משפטים בפסוק וכי ימכור איש כו' בתו כו' בת יחידה הי' לי ומכרתי' לכם שאין אתם מוציאין אותה אלא חבושה בארון כו' ע"ש. הרמז על התלבשות אותיות התורה במעשה מצות גשמיות. וכמו כן בכל איש ישראל יש אותיות התורה כלולים בנשמתו. וכשאדם זוכה לתקן כל הגוף אחר הארת אותיות הנ"ל. אז נק' לו יעדה. ואם תערובת הרע בגופו אשר לא יעדה. עכ"פ צריך לשמור שלא לפגום הארת הנפש ונשמה. לעם נכרי לא כו' למכרה בבגדו בה. פי' במה שנתלבשו האותיות במלבוש הגוף. והפדה. זה בפרט כל איש ישראל. ובכלל ישראל צריכין לראות להוציא מכח אל הפועל פנימיות התורה להוציא חמה מנרתיקה. ואם לאו נקראת חבושה בארון. וקרי עלה כי ימכור כו':
Section 24
תרנ"ו
בפסוק זכור א"י השבת לקדשו. וסמוך לי' ששת ימים כו'. לומר כי עיקר הזכירה היא בששת הימים. כי הנה השבת ניתן לשכוח בו כל מלאכת ימי המעשה כמ"ש ז"ל שבות ממחשבות עבודה. והוא באמת עדות לישראל שיכולין לשכוח בשבת כל המעשים. וכל איש ישראל יש לו חלק בזה. ולכן ניתן השבת רק לבנ"י שהם מוכנים לזה. ובאמת שבת הוא עדות שבנ"י הם בני עוה"ב. והכנת ימי המעשה לשבת כמו הכנת עוה"ז לעוה"ב. וכפי מה שאדם זוכר בעודנו בעוה"ז הכנת עוה"ב. כך זוכה לעוה"ב. כדאיתא שא"י לעלות לגן עדן עד ששוכחין כל הרהורים מעוה"ז. וכפי זכירת עוה"ב בעוה"ז. כך יכולין לשכוח עוה"ז בעת הסתלקותו מעוה"ז. וכמו כן כפי הזכירה של השבת בימי המעשה. כך יכולין לשכוח בשבת כל מחשבות עבודה. וכפי מה שזוכה האדם לשבות בשבת. כך הוא סימן על עוה"ב. וזה עצמו עדות על יצ"מ. כמ"ש וזכרת כי עבד היית כו' ויוציאך כו' ע"כ צוך כו' לעשות כו' השבת. כי בכח יצ"מ יכולין לקיים השבת ולשכוח מעובדין דחול:
ונכתב שבת בעשרת הדיברות. הגם כי עוד במרה נצטוו על שבת. אבל זה טעם מצות שבת לבנ"י. כי אנכי ה"א. ואמרו במד' אלוה אני על כל באי עולם אבל עליך ייחדתי שמי ביותר. פי' כי אין כל ברי' יכולה לקבל אלקותו ית"ש. רק ע"י צימצומים והתלבשות בדרך הטבעי. אבל על בנ"י חל אלקותו בהתגלות. והטעם אשר הוצאתיך מא"מ להיות נחלה בלי מצרים. ולכן סמך פ' לא תשא למצות שבת שכיון שיש באיש ישראל חלק אלקות לכן נאסרו במלאכה ביום השבת כי בו שבת. כמ"ש במ"א שזה מ"ש רש"י בהנחילי לכם יום מנוחתי למנוחה. כי הלא אם הי' רצונו ית' להיות שביתה ביום השבת. הי' יכול למנוע כל הברואים בע"כ ממלאכה בשבת. אך שהם בהמה המה להם. אבל איש ישראל שיש בו כח אחדות באלקות צריך לשבות בשבת:
Section 25
תרנ"ז
אנכי ה"א אשר הוצאתיך. במד' אלוה אני על כל באי עולם אבל לא ייחדתי שמי אלא עליכם. כי הקב"ה נותן אלהות וכח לכל ברי'. אבל יש כחות נפרדים שמתפשטין לתת חיות אפי' להכופרים בהקב"ה. ולכן נקראו אלהים אחרים. פי' כוחות שמשתנים להיות נפרדים מחי החיים. וכן קיום הטבע שיש בו אלקות שנטבע תוך הטבע בכל דבר לפי מדתו וצימצום וציור מיוחד. והנהגה זו נק' בית עבדים. כי כל דבר שאינו במקומו ושורשו נק' עבד. כמ"ש גר יהי' זרעך בארץ לא להם ועבדום. וחירות הוא הדביקות בשורשו ומקומו. וכשהוציאנו הקב"ה מבית עבדים לחירות עולם קרא שמו ית' עלינו אנכי ה' אלקיך באלקות המיוחד. באחדות השם ית'. שע"ז השם כ' אני ה' לא שניתי. שאין בזה השתנות. וכבודי לאחר לא אתן כתיב. ולכן לא יהי' לך אלהים אחרים על פני. פי' שהוא גזירה ג"כ שכל העובד ע"ז מקודם נסתלק ממנו זה האלקות המיוחד לבנ"י שנק' פני ה'. וזה ג"כ עדות השבת דכ' ששת ימים עשה כו' וינח ביום הז'. ע"כ נאסרו המלאכות בש"ק. כמ"ש בפ' בראשית מזה. שכל מלאכה היא נתינת כח נפרד בתוך אותה המלאכה וכמו שהטביע הקב"ה כוחות בטבע והם נסגרים עד יום שכולו שבת. שאז מלאה הארץ דעה את ה'. ובש"ק מתגלה אלקות בבחי' האחדות. כמ"ש כגוונא דמתייחדין לעילא כו' וכ"כ במ"א מזה לכן קצרתי:
בפסוק זכור את יום השבת כו' ש"י תעבוד ועשית כל מלאכתך. ובמכילתא וכי אפשר לאדם לעשות כל מלאכתו בו' ימים אלא שבות כאילו כל מלאכתך עשוי'. ד"א שבות מהירהור מלאכה. וכה"א אם תשיב משבת רגלך כו'. והאמת כי ע"י שביתה זו אם הוא באמת אצל האדם כאילו כל מלאכתו עשוי'. יכולה היא שתרחם. וברגע א' נגמר כל מלאכתו. כמ"ש חז"ל אילו שמרו ישראל שבת א' כהילכתו מיד הם נגאלים. אם היו שומרי שבת לשם ה' ולשכוח מכל הדברים. הי' מיד גאולה. וכן הוא בפרט כל א' כפי השביתה:
ואיתא באותיות דר"ע. כשהבטיח הקב"ה לבנ"י עוה"ב. אמרו הראנו דוגמתו בעוה"ז. והראה להם השבת שהוא א' מס' מעוה"ב. וידוע כי עוה"ב הוא היפוך עוה"ז. ושם יהי' נשכח לגמרי כל עוה"ז. ולפי ששבת הוא מעין עוה"ב. צריכין לשכוח בו מכל עוה"ז. וכפי מה שכל א' זוכה לשבת. זכור ושמור בדיבור א'. כי הזכירה תלי' בשמירה. שמור מן ההירהור. כי יש זכירה ושכחה שהקב"ה שם בטבע ב"א ב' המדות. וכפי השכחה בעוה"ז שעתיד להיות נשכח כך זוכין לזכור את השבת. וכל ישראל יש להם חלק בעוה"ב בכח שמירת שבת. כמ"ש התקן עצמך בפרוזדור שתיכנס לטרקלין. ולכן אמרו בנ"י הראנו דוגמתו בעוה"ז. להבין איך אפשר לבני עוה"ז להיות בעוה"ב. והשיב להם ע"י השבת. ולכן כתיב בשבת זכרון למעשה בראשית. ולכאורה תמוה מה צריך מעשה בראשית זכרון. הלא כל העולם קיים. ורואים מעשה בראשית. אבל הפי' שלעתיד לעוה"ב יהי' זכירה למעשה בראשית ע"י השבת. פי' לפי שבשבת שוכחין מעוה"ז ומתדבקין בשבת שהוא מעין עוה"ב. בכח זה יהי' זכירה למעשה בראשית בעוה"ב. ולכן כ' זכור בשבת. כי פי' זכור שהוא דבר שא"א לשכוח. ולא יהי' נשכח. אבל כל מ"ב שיהי' חרוב לעתיד אינו בחי' זכירה. רק יש זכרון למ"ב. להיות נזכר לעד בכח השבת. ולעתיד כשיהי' נשכח הכל יהי' זכירה למ"ב בכח השבת ובנ"י שהם שומרי שבת. והנה יש לכל ישראל חלק בשבת ובעוה"ב. דיש שכחה במעשה ודיבור ומחשבה. ובמעשה כל איש ישראל שובת בשבת. ובדיבור ומחשבה כ"א לפי שמירת שבת שבו. הוא בן עוה"ב. וכמו שצריכין לשכוח בשבת במעשה. כך צריכין לזכור השבת בימי המעשה. ופי' זכור שיהי' דבר שא"א לשכוח והזכירה תלי' בזה ודו"ק:
Section 26
תרנ"ח
במדרש ה' עוזי ומעוזי ומנוסי ביום צרה אליך גוים יבאו. כשקרעת לנו הים ואמרנו עזי וזמרת שמעה רחב. כשנתת לנו התורה שנק' עוז בא יתרו. כשמלך שלמה ויתן עוז למלכו באת מ"ש. דאיתא באוה"ח בפסוק והייתם לי סגולה. כי בנ"י צריכין לקרב כל הניצוצי קדושה שנתערב בעולם אל הקדושה. וכשעוסקין בתורה יכולין להתקרב אפי' מרחוק וא"צ להיות בגלות. ע"ש בדבריו. והם עצמם דברי המדרש. כי הן ע"י תורה שבכתב ושבע"פ שנק' עוז. ומעוזי התורה ומלכות שלמה. והן ע"י הצרה כשנגאלין ממנה. מכל זה אליך גוים יבאו. וכמו שהדברים בכלל ישראל. כמו כן בפרט כל איש ישראל נברא לתקן הדברים השייכים אליו. וכל הצרות שבאין לאדם הכל לתקן ולקרב אותן הני"ק השייכים אליו. וכשעוסק בתורה זוכה לקרבם בלי יסורים. ולכן אחז"ל אין לך ב"ח אלא העוסק בתורה שא"צ להיות בגלות וצרה כמ"ש עץ חיים כו' למחזיקים בה. כשאדם אוחז בכל כוחו בתורה. אז התורה שנק' עוז. נותנת לו כח וחיזוק. והסט"א מתכנעת תחתיו. וזה ענין שביתת שבת שנק' יום מנוחה כי כל המלאכות בימי המעשה הכל להוציא הני"ק שבתוך העשי'. וכשאדם עוסק בהם מתדבקין בו. ויש להם עלי' והוא בדרך יגיעה. אבל בשבת כ' אל יצא איש ממקומו. ממילא משמע דבימי המעשה צריך לצאת ממקומו לעסוק במלאכות. ובשבת יום מנוחה שאדם במקומו וממילא מתקרבין הני"ק השייכים אליו. וכן איתא בגמ' ריש ברכות בפסוק ושמתי מקום לעמי כו' ולא יוסיפו בני עולה לענותו. כל הקובע מקום לתורתו. לתפילתו. אויביו נופלים תחתיו ע"ש. וכן הוא בשבת יעשה כולו תורה בקביעות. כמ"ש אל יצא כו' ממקומו בחי' עוזי ומעוזי כנ"ל:
במדרש ומשה עלה כו' עלית למרום כו' נתגששת עם המלאכים. בלקיחה ניתנה לו יכול יתן דמים ת"ל מתנות כו'. כי מרע"ה הי' מוכן לקבל התורה בבחי' לקיחה. והוא במדה"ד. לכן כ' עלה אל האלקים. אבל הקב"ה נתן התורה במתנה. כמ"ש ויקרא אליו ה' במדה"ר. ומן ההר בזכות אבות. לאמר פי' בשביל לאמר לכל הכלל אפי' אותן שאין זוכין לקבל בבחי' לקיחה. רק במתנה. ובזכות אבות. וזה עצמו הב' לשונות כה תאמר כו' ותדבר. כי בית יעקב בבחי' מתנה. ושם ישראל לי ראש בבחי' לקיחה. ובב' הבחינות ניתנה תורה לישראל. לכן מברכין ב' ברכות על התורה אשר קדשנו וצונו לעסוק בד"ת. בבחי' יגעתי ומצאתי לקיחה. ואשר בחר בנו ונתן לנו במתנה. והנה פי' מתנות באדם. דאיתא שהמלאכים לא הניחו ליתן התורה לתחתונים. כי באמת הם קרובים אל התורה. ואית בזה משום דינא דבר מצרא. אבל במתנה ליכא דינא דבר מצרא. משום שרוצה ליתן לזה ולא לאחר. אבל במכירה כל שהמצרן נותן כמו הלוקח הוא קודם. ולכן מרע"ה שכחו יפה כמ"ש נתגששת עם המלאכים. וזכותו רב מזכות העליונים. לכן ניתן לו בלקיחה. וגם הוא עצמו בכלל העליונים כדכ' ומשה עלה ונק' איש האלקים. אבל התחתונים שאין להם זכות כמו מלאכי עליון. לכן מתנות באדם בכח המתנה ניתנה תורה לאדם בארץ. אבל באמת הי' הכוונה שאפי' אותן שאינם ראוים. ע"י התורה ייטיבו מעשיהם. ויהיו אח"כ ראוים לזה. לכן ב' הבחי' לקיחה ומתנה הם אפי' לפשוטי בנ"י רק בתחילה במתנה ואח"כ מביאתן התורה לידי זכות שיהיו ראוין גם בלקיחה. ויתכן לרמוז זה בסיום הפסוק אף סוררים לשכון כי'. פי' שהפסוק מתמיה שהגם שניתנה תורה מתנות באדם. אבל הכוונה הי' כדי שייטיבו אח"כ מעשיהם. אבל לא להיות בקביעות בלי זכות. ולהיות סוררים לשכון:
בפסוק אנכי ה"א אשר הוצאתיך מא"מ. במד' ע"מ כן הוצאתיך שתקבל אלקותי עליך כו'. א"כ יצ"מ תלוי בקבלת עומ"ש כפי מה שמקבלין עול תורה ומצות. כך מעוררין כח יצ"מ. ולזה אמרו אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה. שהחירות וגאולת מצרים מתעורר לו. ולכן בק"ש אחר קבלת עול תורה ומצות מזכירין יצ"מ. וכ"כ המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות כו':
Section 27
תרנ"ט
במדרש לץ תכה זה עמלק ופתי יערים זה יתרו. לכך נסמך פרשת יתרו למלחמת עמלק כי אחר ויחלוש יהושע את עמלק נתקרב יתרו. כי בנ"י נבראו לתקן כל העולם ולקרב הכל תחת כנפי השכינה כמ"ש במד' ה' כו' ומעוזי ומנוסי ביום צרה אליך גוים יבאו. כי כל הגליות וצרות שבנ"י נכנסין לשם. כדי לקרב הניצוצי קדושה שנתפזרו בין העמים. וכמו שבנ"י נבראו להעיד על הבורא ולברר האמת כמ"ש תתן אמת ליעקב. כן עשו הא שוא שבראתי בעולמי. והוא עומד ומעכב שלא לברר האמת בעולם. ועמלק הוא מול אות ברית קודש כמ"ש בזוה"ק סוף בשלח. ולכן זרק מילות למעלה. ונראה שהוא הערלה דחפיא על ברית ולכן כ' ראשית גוים עמלק כמ"ש במ"א כי כל אחיזת האומות בערלה והשורש שלהם במה דערלה חפיא על ברית כמ"ש כל הגוים ערלים. ולכן תן חלק לשבעה שמצות מילה בשמיני. ולא נולד האדם מהול כדי להיות אחיזה גם לאומות. אבל לעתיד יתעבר כל הערלה לכן אחריתו עדי אובד כמו שהערלה נכרתת. וזה החותם של בנ"י שהם בני עוה"ב. שלא יהי' זכר לערלה בעוה"ב. כי כל הערלה נעשה ע"י חטא הראשון. וז"ש אמחה כו' זכר עמלק מתחת השמים. ומה חלק יש לעמלק בשמים. אבל תחת השמים רומז למילה. ולפי שערלה חפי' על ברית קודש בזה יש לו חלק תחת השמים. ולעתיד ימחה זה החלק. והנה אברהם אבינו ע"ה פתח זה הפתח להכניס הגרים תחת כנפי השכינה. ועמלק עומד לסתום זה הפתח. ולכן בכל מקום שיש מחיות עמלק יש התקרבות הגרים. וכן במפלת המן כ' אחר כך ורבים מע"ה מתיהדים:
בפסוק זכור את יום השבת דרשו חז"ל בשבת ניתנו עשרת הדיברות. זכור בעצומו של יום. דאיתא בזוה"ק ויברך כו' יום הז' כיון דלא אשתכח בי' מנא מה ברכתא אשתכח אלא כולהו ברכאין ביום שביעאה תלי'. פי' דעיקר הברכה וקיום העולם היא התורה כמ"ש בשביל התורה שנק' ראשית נברא העולם. הביט בתורה וברא כו'. ובכל ששת ימי המעשה האמירה נתלבש במעשה. יהי אור יהי רקיע. כמ"ש בדבר ה' שמים נעשו. א"כ העשי' מדרגה שלמטה מעצם המאמר. אבל ביום השביעי כ' ויברך והיא אמירה בלי התלבשות בעשי' והוא שורש התורה. לכן ברכת השבת אין העולם כדאי לקבלה. רק בנ"י. כמ"ש כנס"י יהי' בן זוגך. בכח התורה שניתנה לנו. ואשים דברי בפיך עצם הדיברות בלי התלבשות. וזהו עדות השבת. כמ"ש שבת יעשה כולו תורה. שאין עמה מלאכה כמ"ש במ"א מזה:
Section 28
תר"ס
אנכי ה"א כו' מבית עבדים. איתא במד' כל הנשמות עמדו בקבלת התורה. א"כ לכולם נאמר הוצאתיך. כי כמו שבנ"י למטה היו בגלות מצרים. כן היו הנשמות למעלה משועבדים תחת שר מצרים. ובקבלת התורה נתעלו בנ"י ונכנסו תחת כנפי השכינה. כמ"ש הוצאתי אתכם מא"מ להיות לכם לאלקים. כמ"ש אנכי ה' אלקיך. שייחד אלקותו ית"ש עלינו בלי שום אמצעי. וזהו עיקר הפי' מבית עבדים. כי כל הטבע נק' בית עבדים כמ"ש חז"ל עוה"ז דומה לפרוזדור בפני עוה"ב. ופרוזדור הוא בית עבדים. וכל התחתונים משועבדים לשרים ומלאכי מעלה. ובנ"י יצאו מבית עבדים ונכנסו לטרקלין שהם בני עוה"ב. וזה עדות השבת שהוא מעין עוה"ב. וז"ש וזכרת כי עבד כו' ויוציאך ה"א כו' ע"כ צוך לעשות כו' יום השבת. וזה ענין שנחלקו החוקרים אי נשמות למעלה מהמלאכים או מלאכים שכלים נבדלים למעלה מהנשמות. ובאמת שניהם כוונו אל האמת כי מצד הבריאה מדרגת השכלים למעלה מן הנשמות. אבל הקב"ה הוציא אותנו והרים אותנו למעלה ממדרגת המלאכים מצד התורה. ועיקר התורה היא אנכי ה"א לקבל אלקותו ית"ש. ואז בהר סיני השיגו בחוש בחי' אלקות. ויצאו מהגשמיות. ולולא החטא הי' עולם שכולו שבת כמ"ש אמרתי אלקים אתם. אך אחר החטא נפלו ממדרגה זו. ובש"ק שיורדת נשמה יתירה היא הנשמה שקיבלו בהר סיני שהיא למעלה מבית עבדים. לכן שבת עדות על יצ"מ וקבלת התורה. לכן שבת סהדותא איקרי דכ' אתם עדי נאום ה'. וכל העדות בכח התורה שנק' עדות דכ' וידבר אלקים כו' כ"ה האלה לאמר. אנכי ה"א. פי' שתכלית כל הדברים האלה להעיד ולברר כי אנכי ה"א. כמו שראו בעין בהר סיני ונעשו עדים כמ"ש אתה הראת לדעת. והניח הקב"ה זה העדות בתורה. כי כל ישראל יש להם חלק בתורה. וכפי היגיעה בתורה נעשה עד. ואיתא בגמ' כותב אדם עדותו בשטר ומעיד עליו אפי' אחר כמה שנים. ואפי' אינו זוכרה מעצמו רק שע"י הכתב נזכר. חשוב עד. וכמו כן ע"י היגיעה בתורה בא איש ישראל לזכור זה העדות שחקוק בנפשו בקבלת התורה. ואיתא עוד בגמ' עצמו מאי. ומסקינן דצורבא מרבנן אפי' הבע"ד עצמו יכול להזכיר לו עדותו. וזהו בחי' תורה שבע"פ. שחכמי ישראל זוכין אשר הקב"ה בעצמו מזכיר אותם בלבם זה העדות כמ"ש:
Section 29
תרס"א
בפסוק וכל העם רואים כו' לשון הוה. וע"ז כ' אנכי מצוך היום. אנכי דעשרת הדיברות כי ראי' זו היא בכח הנשמות שרואים את הנשמע והוא חלק ה' ממעל. וזו הנשמה משגת עבר ועתיד מעין שם הוי' ית' שמו כמ"ש חלק ה' עמו. ונשאר ראי' בנשמות בנ"י. אך האדם צריך לייגע עצמו בתורה ומצות להמשיך הארת הנשמה בגוף. וז"ש והיו הדברים כו' אשר אנכי מצוך כו' על לבבך. וכ' שמעי בת וראי אח"כ והטי אזנך ושכחי כו'. שאחר שזוכין להסתכלות הנ"ל בכח הנשמה צריכין להטות הגוף להתדבק בכח הנשמה להיות שכחי עמך. ואז ויתאו המלך יפיך. וכפי הארת הנשמה בגוף כך יכולין לשכוח הבלי עולם. וב' אלו הם בחי' זכור ושמור. זכירה הארת הנשמה. שמירה שכחת הגוף והטבע הגשמיות. ואיתא ע"פ גם אלה תשכחנה מעשה עגל. ואנכי לא אשכחך אנכי דעשרת הדיברות. פי' כשהקב"ה אמר אנכי ה"א נטע זה הכח בנפשות בנ"י נטיעה קיימת שא"א לשכוח. כי כל דברים הטבעיים יש בהם שכחה. כמ"ש התשכח אשה עולה. ומסיים גם אלה תשכחנה. שעכ"פ סופה להשכיח. כי. שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה. וסוף הגשמיות להתבטל מן העולם. אבל אנכי לא אשכחך שלא תוכל זו הנטיעה לבוא לידי שכחה. שהיא למעלה מן הטבע. רק איש ישראל צריך לייגע עצמו כל הימים לזכור זו הנטיעה ולשכוח מהבלי עולם. ועכ"פ ביום השבת שמתגלה הנשמה יתירה צריכין לשכוח בהבלי עולם:
Section 30
תרס"ב
במדרש ה' עוזי כו' כשנתת לנו את התורה שנק' עוז לא בא יתרו כו' אליך גוים יבאו. פי' אע"פ שהבדילנו הקב"ה ובחר בנו מכל האומות אין זה גרעון וריחוק לאומות. רק אדרבא ע"י בחירת בנ"י נפתח פתח שיתקרבו מן האומות הראוי להתקרב כי איך יוכל ב"ו להתדבק באלקים חיים. ובנ"י שנתבררו במצרים ועשה לנו הקב"ה נסים ונפלאים והרים אותנו מן הטבע עד שבאנו אל הר סיני לקבל התורה. וממילא נפתח פתח לקרב התחתונים. וע"ז כ' שלום כו' לרחוק ולקרוב. ובמד' האלקי מקרוב אני ולא מרחוק אני הוא שאני מקרב ואני מרחק. ע"ש במכילתא ובמד'. והגירסאות מתחלפים. ובס' יפ"ת נדחק ליישב. אבל הענין א' הוא כי אין מדותיו של הקב"ה כמדת ב"ו. והריחוק עצמו יש בו קרבות. והקרבות יש בו ריחוק. הרי הוא אומר שמש ומגן ה' אלקים. שמש הוא להאיר ומגן הוא לשמור שלא יתקרב אל האור מי שאינו ראוי. וה' מדה"ר. אלקים מדה"ד. ושניהם יש בהם שמש ומגן. ויש מי שזוכה לקבל בבחי' קירוב וע"ז נא' בנ"י עם קרובו. ויש שמקבל ע"י בחי' ריחוק. ושניהם אלו הם בחי' זכור ושמור. מ"ע ומל"ת. מ"ע הקירוב ומל"ת הריחוק. ורמזו כי בדיבור אחד נאמרו. שכל אחד כלול בחבירו והתורה כולל שניהם. כמ"ש או יחזיק במעוזי יעשה שלום שלום יעשה. דרשו חז"ל העוסק בתורה לשמה עושה שלום בפמליא של מעלה ופמליא של מטה. פמליא של מעלה בחי' זכור. ושל מטה בחי' שמור. ושבת ג"כ שנק' שלום. לפי שכלול מזכור ושמור. וז"ש האלקי מקרוב אני ולא מרחוק בתמי' שאלקותו ית' יש מקבלים ע"י קירבות ויש ע"י רחקות. ומ"ש במד' אני שהוא מרחק פי' הרחקות בא ג"כ ממני. וא"כ יש בו ג"כ קירבות כי במדותיו ית"ש אין בהם פירוד כמ"ש:
בענין עשרת הדיברות נתייחדו בנ"י לשמוע דבר ה'. וע"ז מבקשין ישקני מנשיקות פיהו דהנה כל העולם ומלואו נבראו ונשתלשלו מעשרה מאמרות. כמ"ש בדבר ה' שמים נעשו. וכל מעשה בראשית והטבע שמחים לעשות רצון קונם. ובנ"י בעצמם זכו לשמוע דבר ה' והוא כמ"ש במד' מפיו דעת ותבונה. בא בנו של מלך ונתן לו מתוך פיו. לכן נתעלו בנ"י מן הטבע. כמ"ש אנכי ה"א כו' הוצאתיך מא"מ מבית עבדים. כי כל הנמשכים אחר הטבע נק' בית עבדים. אבל בנ"י בהם עצמם כ' לי בנ"י עבדים שהם עבדי ה' שצוה אותם לקיים מצותיו. א"כ עבדי הם ולא עבדים לעבדים. ואינם משועבדים אל הטבע שהם מושכין חיות ממדרגה למדרגה אחר עצם כח המאמרות. ובנ"י הם עצמם מקבלים דבר ה'. ולכן העוסק בתורה הוא בן חורין שהרי הוא עוסק בדבר ה' עצמו שהוא כח כל הנבראים וז"ש כח מעשיו הגיד לעמו:
בפסוק זכור את יום השבת אמרו חז"ל בשבת ניתנה תורה זכור בעצומו של יום. דמכלל דכתיב זכור כו' השבת. אם כן שבת יומא דזכירה ומביא זכרון לאיש ישראל שיזכור על מה נשתלח בעולם. דעוה"ז עלמא דשכחה. דהטבע משכח. ובאמת עיקר השכחה הוא כדי לשכוח הבלי עולם והטבע. וזה זכור ושמור שכולל מ"ע ומל"ת שתכלית המצות לזכור את האדם שנברא רק לעשות רצון קונו. ותכלית מל"ת שבשמיעתן זוכין לשכוח הבלי עוה"ז. מ"ע מסייע אל הזכירה. ומל"ת אל השכחה. ובאמת בשעת קבלת התורה בהר סיני ראו בנ"י ונזכר להם בשלימות על מה נשתלחו בעולם. ולכן יצאה נשמתן. וכמו בעת חזרת הנשמה אחר מיתה שחוזרת למעלה ונזכרת מה שנשכח מאתה בעוה"ז. כמו כן בקבלת התורה נזכר להם העיקר. ונשאר מזכירה זו בש"ק. ובאמת זה חסד הגדול שעשה הקב"ה ביום השבת שלא להיות נטבעין לגמרי תוך הטבע. ז"ש כי ששת ימים עשה כו' וינח ביום השביעי. והניח יום השבת שלא נעשה בו מלאכה ממעשה בראשית. כדי להיות מקום חירות שלא לטבוע תוך הטבע. וזה הוכן לבנ"י שהם בני עוה"ב ושבת מעין עוה"ב:
Section 31
תרס"ד
בפסוק זכור את יום השבת. אחז"ל אמרה שבת לפני הקב"ה לכל יש בן זוג כו' כנס"י בן זוגך. ז"ש הכ' זכור אשר אמרתי לשבת כנס"י בן זוגך. הענין הוא ע"פ מ"ש בזוה"ק ויברך כו' את יום השביעי כיון דלא אשתכח בי' מנא מה ברכתא אשתכח בי' אלא כולא ברכאין בשביעאה תליין. פי' הדברים כמ"ש חז"ל אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום. פי' הכלי מחזיק כפי מדתה. אבל הברכה יותר מן המדה. ואין כלי להחזיק יותר ממדתה. וכן הי' במעשה בראשית ששת ימים עשה כל בנין הטבע והבריאה. אבל בשבת ויברך יותר מהחזקת כלי הבריאה. ולא הי' מי שראוי לקבל זו הברכה. רק בנ"י בכח התורה. ה' יברך כו' עמו בשלום. ויש להם כח לקבל נשמה יתירה. ותוס' ברכה. לכן כנס"י יהי' בן זוגך שהם כלי מחזיק ברכה. וזו תוספות נשמה יתירה יותר מן העיקר. כמ"ש חז"ל תוספתו של הקב"ה יתירה על העיקר. וזה הברכה של השבת והיא באמת עדות על הבורא מאחר שכל העולם ומלואו אין כדאי לקבל זו הברכה. וינח גי' עד. ששת ימים ברא. ויום השביעי עד על הבריאה כדאיתא שבת סהדותא איקרי:
משפטים
Section 1
תרל"א
ברש"י מה ראשונים מסיני כו'. והלא כל המצות נאמרו בסיני. אך אא"ז מו"ר זצלה"ה הגיד עמ"ש רש"י ז"ל להבינם טעמי הדבר. למה זה אצל המשפטים. אך עיקר הרצון שידעו שאף המשפטים שמובנין עפ"י שכל האדם עכ"ז הם רק ע"י שכן רצונו ית'. וזהו הטעם שאסור לדון לפני גוים אף שדנין כישראל כי המשפט לאלקים וגם הטעם והסכמת השכל הכל ע"י שכן רצונו יתברך עכ"ד. וז"ש מסיני אף שמובן עפ"י שכל. ובמדרש מגיד דבריו ליעקב כו' ומשפטיו לישראל כי השי"ת ג"כ מקיים המשפט ע"כ. פי' דכתיב אחר שהגיד להם מרע"ה דברי ה' והמשפטים השיבו כל הדברים כו' נעשה כו'. דאיתא בזוה"ק פי' הקדמת נעשה לנשמע עושי דברו כו' שע"י הכנת ישראל עושין הדיבור וזה עושי דברו. פי' כי כן בעסק התורה ובתפלה עפ"י עבודת האדם להוציא הדיבור וו בכח ורצון פנימי כן מתחדש האותיות של התורה שיש בהם חיות להיגיעים בהם וז"ש מגיד דבריו ליעקב שכח המשכת חיות פנימי של דברי ה' ניתן לישראל. וכפי הרצון של האדם נפתח חיות האותיות ויוכל לשמוע התחדשות תמיד באותן הדיבורים. וז"ש אשר תשים לפניהם מוכן לאכול כמ"ש רש"י ז"ל [וכ"כ קרוב אליך הדבר כו' בפיך] כי המשפטים הם גבוה מעל גבוה ושורשם בשמים רק אשר תשים לפניהם שיוכלו למצוא משפט ה' ע"י יגיעתם. וכן הגיד אא"ז מו"ר ז"ל בשם הרב הק' מפרשיסחא פי' לפניהם כענין הקדמת נעשה לנשמע שהוא ע"י מס"נ וזה לפניהם שיהי' להם דבר ה' לפני עצמותם וחיותם עכ"ד. ואם האדם מכין עצמו כך לשמוע אז נפתח מעין התורה ובודאי אין רצון השי"ת שידעו אלו המשפטים בפרט. רק שבדברים אלו נכללים כל משפטי ה' ע"י היגיעה. וז"ש רש"י לא תעלה על דעתך כו' רק לפרש להם טעם הדבר ופירושו כו'. וכי מרע"ה רעיא מהימנא שמסר נפשו עבור כל אחד מכלל ישראל רצה למעט ידיעת התורה מישראל אך כי רצה שיהי' המשפט מפורש בלי הסתר [שזה ענין מרע"ה אספקלריא המאירה] רק באמת ניתן התורה בלבושים לפנינו רק ע"י שנמסר טעמי התורה לישראל יכולין למצוא פנימיות רצונו ית' ע"י אותיות התורה כנ"ל. וגם פשוט אשר תשים כו' שכל איש ישראל ע"י רצון אמת יכול למצוא משפט אמת בכל דבר שלא לטעות ח"ו:
הנה אנכי שולח מלאך כו'. כי כל ימי המעשה דכתיב ששת ימים תעבוד. תעשה מלאכה. ואעפ"כ יש קדושה גנוזה גם בעשי' ממש והוא בחי' מלאך ושליח כי כל דבר יש בו חיות מהשי"ת ונשתלח לעולם כדי לעשות רצון השי"ת שיש מצות בכל מעשה האדם. רק שנתלבש בעניני עוה"ז וצריך שמירה יותר אל תמר בו. רק לידע כי גם זה מחיות השי"ת כי שמי בקרבו כו' ועבדתם את ה' כו' הוא בחי' שבת בלי התלבשות המעשה כי שבת מעין עוה"ב ואז והסירותי מחלה מקרבך כו'. וזה שא"צ בקשה על שום דבר בשבת. וכתיב וברך את לחמך פי' להיות כל המעשים נמשכים אחר עבודתו ית"ש מלשון הברכה והרכבה. וכן בגמרא נלמד ברכת המזון מוברך את לחמך כו'. וכשהאכילה באופן זה. והסירותי מחלה [כי כל החולאים בגוף ונפש רק ע"י אכילה ושתיה כמ"ש בזהר מתגאה עלי' דב"נ וכמ"ש ושבעת השמרו כו'. ובשבת אכילת מצוה כנ"ל]:
Section 2
תרל"ב
במדרש סמוך ללא תעלה במעלות כו' וכי ערותן של כהנים מגולה כו' כשם שלא יפסיעו פסיעה גסה כן בדיינים כו'. פי' שלא תעלה במעלות מצד כח גוף האדם שהוא העולה על מזבח השי"ת רק שמקיים מצות הקב"ה וז"ש שלא תגלה ערותך שכל שמשתתף כח עצמו מגרע כנ"ל. וכן במשפטים דכתיב אשר תשים לפניהם. פשוט י"ל שלפני הרגשות האדם ומעשה קטן או גדול. אף מחשבה ותנועה קלה. צריך להיות במשפט. אם הוא רצונו ית'. שיהי' המשפטים שהם תורת השי"ת לפניהם ממש כנ"ל [כעין זה בס' קול שמחה] וכשעושה כן נקרא אינו פוסע פסיעה גסה. וז"ש הוו מתונים בדין ממש להיות נמסר כל האדם בדין כנ"ל:
ששת ימים כו' למען ינוח שורך וחמורך כו'. כי שבת הוא עצה לקרב כל מעשה בראשית להשי"ת ע"י שמירת שבת שהוא עדות שהשי"ת ברא מעשה בראשית. וזהו למען ינוח כו' כמ"ש במ"א באורך. [ועיין בס' עבודת ישראל]. ולמען ינוח הוא טעם על ששת ימים תעשה מעשיך כי מהראוי היה שבנ"י יהיו בחי' עולם שכולו שבת. רק שנשתלחו נשמות ישראל בעוה"ז כדי לתקן בחי' נפש הבהמיות וכדי שיתוספו עליהם גרים. לכן יש ימי המעשה. ופי' למען ינוח וינפש כו' הוא לעתיד יהי' שייכות שורך כו' והגר ג"כ להמנוחה:
בשם הרה"ק ז"ל מקאצק ע"פ ואנשי קודש תהיון. להיות שמירת הקדושה במעשה אנוש ותחבולותיו. פי' שאין מחסור להשי"ת מלאכי עליון שרפים וחיות הקודש. רק שמתאוה לקדושת אנשים ולכן המשיך נצוצי קדושה גם בעוה"ז במדה וצמצום. לכן בשר בשדה כו' לא תאכלו דרשו חז"ל כלל על כל היוצא מחוץ למחיצתו נאסר. פי' כנ"ל שיש בכל דבר התפשטות קדושה במדה וצריכין לשמור הגשמיות שלא לצאת מגבול הקדושה כנ"ל. גם פי' תהיון לי הוא הבטחה שיהיו בנ"י בסוף קודש לה' לכן צריכין לשמור עצמינו עתה להיות מוכנים להינתן בראשו של מלך כדאיתא במדרש המשל מה שאתה יכול לקבוע אבנים ומרגליות קבע שהיא עתידה להיות בראשו של מלך כנ"ל. [ועפי"ז ואנשי קודש תהיון הוא סוד ידוע עפ"י קבלת הראשונים ז"ל]:
Section 3
תרל"ד
ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם אא"ז מו"ר ז"ל הגיד בשם הרב מפרשיסחא ז"ל שיהיו משפטי ה' קודם חיות האדם וזה לפניהם והוא ענין הקדמת נעשה לנשמע כו'. גם ברש"י ז"ל מה הראשונים מסיני כו'. ופרשנו עפ"י דברי מו"ז ז"ל שגם משפטי ה' אף שיש בהם טעמים. עכ"ז כל הטעמים ע"י רצונו ית' והוא העיקר. והטעמים נמשכים אחר רצונו. וז"ש שהם מסיני. אף שהשכל מבין שכך צריך להיות עכ"ז הכל ע"י שכך גזרה חכמתו ית'. וז"ש אתה כוננת מישרים פי' שע"י רצונו יתברך נעשו משפטיו ישרים וכל העולם מודים ומבינים שישר משפטיו שכל הדעת נמשך אחר רצון השי"ת כנ"ל. וכן צריך להיות ציווי השי"ת קודם לשכל האדם וזהו לפניהם כנ"ל. ובנ"י הקדימו נעשה לנשמע פי' שהי' חביב אצלם יותר מה שזוכין לעשות רצון עליון ממה שיבינו הטעם של המצוה. ועי"ז זכו שיבינו גם הטעמים כי מקודם ניתנו הדיברות אח"כ המשפטים. וכ"כ מגיד דבריו הוא הנהגתו יתברך בלי הבנת הטעמים אח"כ חוקיו ומשפטיו כו' וכן הוא בכל מצוה בפרטות כמו שמקיים האדם בפשיטות בלי השגה כראוי רק שרוצה לקיים מצות השי"ת זוכה אח"כ להבין הטעם. וז"ש רש"י ז"ל לא תעלה על דעתך כו' ותמוה וכי מרע"ה אשר מסר נפשו בעבור ישראל לא הי' חפץ להבין לבנ"י הטעמים. אך כי באמת העיקר לקיים מצות השי"ת בלי הבנת הטעמים. רק שהשי"ת אמר שבנ"י זכו ע"י הקדמת נעשה לנשמע שיבינו גם הטעמים כנ"ל:
במדרש ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. כי השי"ת רוצה לעשות משפט ונקמה ברשעים יא) כאשר באמת בנ"י זוכין במשפט. רק שזה תלוי בעבודת בני ישראל אם הולכין במשפט אמת בכל דבר. ואם השי"ת צריך לעשות עמנו לפנים משורת הדין אין יכול לעשות משפט ברשעים יב). וז"ש אשר תשים לפניהם כי משפט השי"ת תלוי בעבודת בנ"י כנ"ל:
Section 4
תרל"ה
ר"ח אדר ראשון
במדרש מגיד דבריו כו' חקיו ומשפטיו לישראל משל כו' לבנו נותן מתוך פיו כו'. פשוט כוונת המדרש לפרש. משפטיו של הקב"ה אשר בחר לעצמו. בדרך זה מנהיג את בניו. כמ"ש אשר קדשנו במצותיו במצות אשר השי"ת עושה אותם. אך פנימיות הענין דהמשפטים נאמרו אחר הדיברות כי הדיברות הם הנהגות הש"י כמלך הגוזר על עמו ומשפטים הם טעמי המצות כי הם עפ"י שכל התחתונים ג"כ. ואא"ז מו"ר ז"ל פי' מ"ש רש"י תשים לפניהם כשולחן הערוך כו' למה נאמר זה דוקא אצל המשפטים. אך כי לאשר שכל האנושי משיג המשפטים לזאת צריכין חיזוק אמונה לזה. לידע כי אעפ"כ הם רק רצונו של הקב"ה כמ"ש המשפט לאלקים הוא. ופי' עפ"י הפסוק אתה כוננת מישרים שגם מה שנראה זה דרך ישר. הוא ע"י שכן רצונו של הקב"ה לכך יש עליו חן והכל מעידין על ישרו. ולכן צריך להיות השכל בטל אל הציווי של הקב"ה כנ"ל. ונראה שלכך עלה ע"ד משה רבינו ע"ה שלא להגיד לבנ"י הטעמים כי ירא שעי"ז יהיו מחוסרי אמונה כנ"ל והקב"ה הבטיחו כי מוכנים בני ישראל לקבל הטעמים ושידעו שהכל מהקב"ה הוא כנ"ל. ובנ"י זכו לזה ע"י קבלת הדיברות שהקדימו נעשה לנשמע. ופי' זה שהי' חביב בעיניהם יותר לעשות רצונו ית' מנשמע שהוא השגת הטעמים כנ"ל. לכן זכו להשיג הטעמים ג"כ כנ"ל. וכלל הדברים כי המשפטים הם פנימיות הדיברות כי הטעמים יותר פנימים מגוף המצות. וז"ש מגיד דבריו מקודם ואח"כ משפטיו כנ"ל. ופי' אשר תשים לפניהם כי הקב"ה נתן לבני ישראל אשר גם לדבריהם יהי' להם כח זה שעפ"י דבריהם יהי' נמשך החן והטעמים כמו דבריו של הקב"ה שנאמר אתה כוננת מישרים כנ"ל. וזה ענין תורה שבע"פ שבני ישראל זוכין לחדש דברים שנחצבו לפניו ב"ה וז"ש אשר תשים לפניהם שיהי' בכחם להמשיך משפטי השי"ת והבן:
ואמו"ז ז"ל הגיד בשם הרב מפרשיסחא ז"ל אשר תשים לפניהם להיות משפטי השי"ת קודם לעצמותם כענין הקדמת נעשה לנשמע שהוא למסור נפשו לעשות משפטי השי"ת ע"ש בס' קול שמחה. ובאמת זוכין לפנימיות טעמי התורה ע"י הביטול אליו ית'. כ' שער החצר הפנימית (שער) הפונה קדים כו' וביום השבת יפתח וביום החודש כו'. הפונה קדים הוא הביטול אל מה שלמעלה מהטבע כי בשבת ור"ח יש עלי' לנפשות בנ"י למעלה ועי"ז זוכין לפנימיות הטעמים. וכ' בשבת קודש ויכולו השמים והארץ כו' פי' התמלאות שפע חיים בכל הבריאה כי ויכל הוא לשון מדה כמ"ש וכל בשליש. אלפים בת יכיל. כי הקב"ה השפיע בכל ברי' חיים כפי אשר יכולה לקבל. והאמת כי בריאת האדם ביום הששי הוא פנימיות החיות של כל הבריאה כמ"ש ואדם עלי' בראתי. וע"י האדם נמשך חיות לכל הבריאה. וכפי הביטול ומס"נ של האדם בש"ק להקב"ה. ממשיך חיות מחדש לכל הבריאה כנ"ל:
טעם הנרצע אחר שש אוזן ששמעה עבדי הם כו'. ולא בשעת המכירה. כי סבור הי' שיכול לקבל העבדות שלא ינתק עי"ז מעבדות של הקב"ה. ואחר שידע טעם עבדות בשר ודם שעי"ז פורק עול מ"ש. אין לו לומר אהבתי כו'. אף כי לעיני בשר נראה להקל חומר העבירה ע"י ההרגל שדש בה. אבל באמת צריך להיות שונא יותר מי שיודע ומרגיש גודל החטא. וגם כי המוכר עצמו מפני דוחקו אין עליו חטא רק אם אינו רוצה אח"כ לצאת אף שנתנה לו תורה מקום לצאת בשש. נראה כי התחלת המכירה לא הי' באמת מתוך הדוחק ולכן נענש על התחלת המכירה:
בודאי יכולין ללמוד מאלה המשפטים דרכים הצריכין לעבודת הבורא ית'. ודין שומרים כי יתן כו' כסף או כלים כו' אם ימצא הגנב ישלם שנים כו' אם לא שלח ידו כו'. כי הקב"ה נותן לאדם כלים לשמור. כסף הוא הרצון והחשק. וגם בריאת האדם עצמו שהוא כלי לעבודתו ית' וצריך שמירה. והיצה"ר גונב העיקר. ואם האדם ניצול ממנו יש לו יתרון כי הגנב משלם כפל. והעצה היעוצה לאדם הוא הרחקת התענוגים כי אם שולח יד נתחייב באונסין. ובגמ' השומר שאמר הריני משלם קונה הכפל לכשתגנב ותרצה ותשלמיני כו' ע"ש פי' אף שחטא האדם אם נותן לבו לשוב להשי"ת ברצון שלם. אף כי באמת חייב הוא. עכ"ז בא עוד למעלה ע"י החטא ומקנה לו הכפל והוא ענין מעלת בעל תשובה. שזדונות נעשין לו כזכיות כנ"ל:
Section 5
תרל"ו
במדרש ואלה מוסיף על הראשונים עשרת הדיברות כו' דאיתא מגיד דבריו ליעקב אלו עשרת הדיברות חקיו ומשפטיו לישראל זה המשפטים. והם ב' מדריגות זו למעלה מזו כענין יעקב וישראל. כי מקודם צריך אדם לקיים מצות הבורא בלי חקירת השכל והוא ענין הדברות להיות נמשך אחר הנהגת הבורא מגיד דבריו הוא סדר הנהגתו כמ"ש דבר מלך שלטון. אח"כ זוכין להשיג טעמי המצות והם המשפטים שהם עפ"י שכל. והתחכמות האדם ע"י התורה צריך ג"כ שמירה. ולכן אין יכולין לבוא לזה עד שמקבלין מקודם עול מלכות שמים ביראה כמאמר כל שיראת חטאו קודמת כו'. ז"ש ואלה כי לא שייך אלה כי א"י להיות בפ"ע רק אם הוא בדרך תוספות על עבודת האדם אז יש לה קיום. וז"ש רש"י אמר ה' למשה רע"ה אל תעלה ע"ד כו'. פי' שירא מרע"ה שאין בנ"י ראוין להשיג הטעמים ויש בזה סכנה. ואמר הקב"ה כי ראוין הם בנ"י לכך. ואיתא בזוה"ק כי כל איש ישראל צריך לעבוד השי"ת בבחי' עבד לקיים פקודת המלך ובבחי' בן לחפשא בגנזין דמלכא. והם בחי' הדברות והמשפטים כנ"ל. והוא עבודת ימי החול. ושבת בחי' בן שאנו זוכין בשבת להתגלות דעת האדם שיסכים השכל לקיים רצון אבינו שבשמים בלי מלחמות. וזהו שנק' שבת שלום כי משפטי ה' אמת ובשמים הכל מעידין על צדקת הבורא וכ' ה' עוז לעמו יתן כו' יברך כו' בשלום. פי' ע"י שגוברין בכח התורה על היצה"ר זוכין אח"כ לשבת בחי' שלום. וע"ז איתא מחלוקת לשם שמים בחול סופו להתקיים פי' בשבת כמ"ש חז"ל שלא הי' לעולם קיום עד שבא השבת. פי' שיש בעולם בחי' המחלוקת מעלמא דשיקרא ובשבת לית שולטנא אחרא בכולהו עלמין. וזהו מקיים העולם כמ"ש שבת קביעא וקיימא. והעבד מוכן ללחום מלחמת המלך. ובשבת בחי' מנוחה לבנים על שולחן אביהם:
בפסוק וכי ישאל כו' בעליו עמו לא ישלם. כי כל מעשי האדם נמשכין אחר עצמות האדם בכללו. והשי"ת נתן לכל אדם כלים יקרים כל החושים ונשמה הטהורה שכ' בזוה"ק ע"פ כי ימכור כו' בתו לאמה כו' והאדם עושה בה כל חפצו. וכל הנאה שלו וא"כ חייב באונסין. אך העצה ע"י מס"נ להקב"ה בכלל נק' שאילה בבעלים. כי לא שייך שיהי' ה' נשאל לאדם רק ע"י השתעבדות במס"נ למקום כמאמר אם ישים אליו לבו כו' ונשמתו אליו יאסוף הרי הוא עמו במלאכתו ופטור באונסין. ובאמת כי איך יחייב ה' על אונס רק שאם אינו מקבל עומ"ש כראוי כל האונסין נחשבין כפשיעה. ואם בכללו תחת עול יראת ה' נחשבים המעשים לאונסין. ומצינו מתה מחמת מלאכה. אף כי השכל מחייב שכל החסרונות מצד האדם השואל. אעפ"כ לפעמים כך רצונו ית' שנותן לאדם עבודה שלא יוכל לגמרה ע"כ לא יפול לב האדם בראותו שאין השעה עומדת לו לגמור כל מעשיו כראוי. והבן:
בזוה"ק ע"פ ובכל אשר אמרתי כו' תשמרו ושם אלהים אחרים לא תזכירו כו'. כי דברי תורה הם שמירה לאדם. והשי"ת נתן לנו תורה ומצות אשר בזה יכולין למצוא כל הצורך לנו ואין צריכין לבקש עצות ממקום אחר לשום דבר. וכתיב בכל אשר אמרתי פי' בכל דיבור ואות שבתורה נמצא שמירה זאת. וכן שמעתי מפה קדוש אא"ז מו"ר ז"ל על פסוק קול גדול ולא יסף ומתרגמינן ולא פסק ואמר בכל אות שבתורה יכול כל אדם למצוא כל הצריך לו בכל עת כי אין לו הפסק עכ"ד. והוא ענין השלימות שיש בכל נקודה מתורה ומצות הכל ואעפ"כ נכתב זה בלשון ציווי כי שמירה זו תלוי' באדם כפי מה שאדם יודע זאת ומחזק [עצמו] בדברי תורה ויודע שאין לו מקום אחר בכל הצריך לו רק בתורה כמאמר הפוך בה כו' דכולה בה. כפי ידיעתו זאת. כך מתגלה לו הכל ונתקיים פעולת התורה כי הכל תלוי בבחירת האדם כנ"ל:
Section 6
תרל"ז
במדרש מגיד דבריו ליעקב כו' ומשפטיו לישראל כו' ע"ש ד' המדרש. פי' דבריו הוא עשרת הדיברות והוא הנהגתו יתברך את כל הבריאה כמ"ש במ"א כי בעשרה מאמרות נברא העולם ובעשרת הדברות מתקיימת העולם שהקב"ה מנהיג העולם במצות ופקודיו שמסר לבני ישראל. ובכל דבר יש מצוה מיוחדת והם מקיימים הכל. וכפי שמירת בנ"י המצות. כך מתנהג העולם. נמצא שבמה שנתן המצות לבנ"י מסר הנהגת העולם בידינו. וזה צריך כל אדם לידע כי הנהגת הכל תלוי בקיום המצות של האדם כנ"ל. ומשפטיו לבנ"י הוא מעלה גדולה מזאת. שגם המשפט מסר לבנ"י כאשר מצינו שכשיצא מב"ד זכאי אין מחזירין אותו כו' נמצא שהקב"ה מסר המשפטי' לבנ"י. וז"ש המדרש שהקב"ה אינו כבו"ד רק שמקיים הוא עצמו הגזירה כו' שנשתנה כביכול המשפט עליון ע"י ב"ד שלמטה שכך מסר משפטיו לישראל. אמנם ב' אלו הבחי' הם זה אחר זה כשבנ"י קיבלו הדיברות מקודם והוא קבלת עול מלכות שמים ועול מצות אף בלי השגת הטעמים. רק לקיים גזירת המלך להיות מתנהג העולם ברצון הבורא ע"י שמירת המצות של בנ"י כמו שבארנו למעלה. עי"ז זכו אח"כ אל המשפטים שהוא השגת הכל עפ"י השכל. וכפי הסכמת דעת בני ישראל שלמטה מסכים הקב"ה עמהם. וזה פי' נעשה ונשמע שע"י העשיה זוכין אח"כ לשמיעה שהיא ההשגה כנ"ל. וזה ואלה המשפטים ו' מוסיף על ענין ראשון שאין להשיג המשפטים רק אחר קבלת הדברות כנ"ל:
ובמדרש משל למטרונה זיין לפניה וזיין לאחריה כך התורה דינין מלפני' ודינין לאחרי' כו'. פירוש שקודם שזוכין לתורה צריכין לתקן עצמו עפ"י מדה"ד לתקן כל פרטי המעשים. אח"כ זוכין לתורה שהיא מדה"ר. כמ"ש בפרשה הקודמת בענין לקחת מתנות כו'. אמנם כן גם אחר שזוכין לתורה צריכין לדקדק ביותר שלא לבוא ח"ו לידי גבהות ע"י התורה. וצריכין לשוב בתשובה ע"י התורה שידע האדם ויבוש בעצמו איך הקב"ה היטיב עמו וזכהו לתורה. ומזה יפול עליו בושה וישוב בתשובה ועי"ז התורה מתקיימת אצלו. וזו היראה והמשפט שאחר השגת התורה היא יראה אמיתית שיראה הקודמת היא ע"י חסרון דעת. ויראה זו בא ע"י הדעת שרואה ומבין ע"י התורה איך ליבוש מפני הבורא ית' והוא דבר של קיימא. וגם המשל כן הוא שזיין שקודם המטרונה הוא לבל יקרב לה איש רע ובליעל. והזיין שלאחרי' הוא מי שכבר נתחבר אלי' שלא יתעכב (עצמו אלי') [אצלה] יותר מדאי. ויהיה עליו פחד ומורא ויזכור כי היא המלכה ולא יהי' שוה בעיניו להתקרב אלי' יותר מדאי כנ"ל. [והמ"י שהוא סוד הו' שבין ב' הההי"ן]:
Section 7
תרל"ח
ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. במד' ועוז מלך משפט אהב כו'. התורה נק' עוז וכפי מה שמקבלין בני ישראל כח התורה מתיישרין לבבם לבוא לדעת אמת. כי אף שהמשפט תלוי בדעת השופט מ"מ הוא רק לבנ"י באשר דעתם נמשכת אחר דעת התורה ודעת המקום ב"ה לכן נאמרו המשפטים אחר קבלת התורה. ואלה מוסיף על ענין ראשון שע"י שזכו לתורה ניתן המשפט לפניהם וכ"כ מגיד דבריו כו' על ידי זה חקיו ומשפטיו כו'. וכבר כתבנו מזה שכפי מה שאדם מבטל דעתו ושכלו למצות הבורא ית' וחקיו. כפי זה הביטול זוכה ליישר דעתו ושכלו להשוותו לדעת התורה ולאמת. וענין זה הוא ענין ימי המעשה והשבת שבו ניתן דעת ונשמה יתירה לאדם כפי היגיעה בחול אף שאין הדעת צלולה כמו בשבת רק שמבטל דעתו כנ"ל זוכה לדעת בש"ק כנ"ל: ובמד' המשל על מה שתורה דינין לפני' ולאחרי' כו'. והענין שצריך האדם לשפוט מעשיו כדי לזכות לדברי תורה. וכמו כן צריך לשפוט ולשמור מעשיו אחר שזוכה קצת לדברי תורה לשמור עצמו מגשמיות כדי לשמור הארת התורה שזכה לקבלו. וב' השמירות הם מקיימין הקבלה להיות דבר של קיימא ובמקום אחר הארכנו בזה:
Section 8
תרל"ט
במדרש מגיד דבריו ליעקב כו'. פי' הנהגת הבורא ית' שמנהיג את עולמו מסר לבנ"י כמ"ש כח מעשיו הגיד לעמו וממילא שהעולם נמסר בידם צריך ללמד להם משפטיו לכן הזהיר לא תטה משפט ככתוב שם במדרש דע שאתה מזעזע אחד מרגלי עולם כו'. וברש"י לפניהם ולא לפני עכו"ם אפילו אתה יודע שדנין כדין ישראל כו' הוא כנ"ל שאין כח במשפט עכו"ם לפסוק את הדין אבל דייני ישראל הכח בידם. וכאשר פוסקים את הדין מתקיים כך כנ"ל. והרב מפרשיסחא ז"ל פי' לפניהם שיהי' המשפט לפני עצמותם שימסרו נפשם עליו ע"ש בס' קול שמחה. ולפמ"ש ג"כ תלוי בזה ע"י שמסרו בנ"י נפשם בנעשה ונשמע. לכן נמסר בידם המשפט כי בודאי כיון שמסר הבורא ית' הכל בידם. וודאי מצא אותם נאמנים לפניו ועי"ז שהוא לפניהם כנ"ל במס"נ לכן הוא לפניהם כפשוטו ג"כ כנ"ל. והנה מגיד דבריו הם הדיברות שהתורה היא חיות העולם וכל הבריאה וע"י קבלת התורה נמסר בידם כח כל הבריאה ואח"כ זכו אל המשפטים כנ"ל. וכתיב עושי דברו לשמוע בקול דברו כי ע"י שהאמינו בו ית' וקיבלו לעשות כל דברי ה' אף מה שאין משיגין. לכן זכו אח"כ להשיג המשפטים והטעמים כמ"ש כמה פעמים במ"א שע"י אמונה זוכין לאמת. וע"י היגיעה בחושך שהוא עבודת ימי המעשה זוכין בשבת להשגת הדעת שהוא נק' מנוחה מה שאדם מבין בשכלו ומשיג שורש הדברים לאמיתותן. ז"ש ואלה מוסיף על הראשונים פי' שזה תוספות שכר. כמו נשמה יתירה שזוכין בשבת ע"י ימי עבודה והוא שכר ותוספות על עבודת החול כמו כן המשפטים תוספות על קבלת הדיברות בדרך אמונה כנ"ל:
Section 9
תר"מ
בקיצור
ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. במד' מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל כו'. כי יש כמה משפטים לכל עולמות וברואים כפי מדריגותיהם ולבנ"י ניתן אלה המשפטים והם משפטי ה' אמת. והם משפטים של התורה באמת. ז"ש רש"י מה הראשונים מסיני. ובמד' תנחומא ע"פ ועוז מלך משפט אהב אמר כי גבור בו"ד אינו שומע למשפט אבל הבורא ית' שהוא עזוז וגבור ומשפט אהב. והשי"ת שנתן התורה לבנ"י ה' עוז לעמו יתן שע"י התורה ניתן לבנ"י הכח להטות כל הבריאה וזה עצמו פי' מגיד דבריו כו' הדברות שהוא הנהגת כל הבריאה כי הכל באורייתא אשתכלל. לכן מסר לבנ"י גם המשפטים כיון שהעולם תלוי בהם. ז"ש במד' שופטים ע"פ לא תטה משפט דע שאתה מזעזע אחד מרגלי עולם וע"ש:
Section 10
תרמ"א
ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. פי' ואלה שהראה לו הקב"ה בשמים שורש משפטים אלו כמ"ש במדרש בפסוק מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל שאותן המשפטים שמתנהג בהם הקב"ה כביכול בשמים נמסרו לבנ"י. תשים לפניהם כמ"ש משפט וצדקה ביעקב אתה עשית. פי' שנשתנו דיעות של לבות בני ישראל שיוכלו להבין כל משפט על אמיתותו. וז"ש רש"י שיסבור להם טעם הדבר. ופירושו כנ"ל שנמסר בידם שורש המשפטים. כי זה החילוק בין היודע שורש הטעם. שעי"ז יכול לדמות מילתא למילתא. ולהבין דבר מתוך דבר. ובנ"י קיבלו זה במתן תורה. וז"ש מה הראשונים מסיני כו'. וכמו שהדיברות הם גבוה מעל גבוה וכל התורה שמותיו של הקב"ה. רק שנתלבשה באלה הדיברות. כמו כן שורש המשפטים מדעת עליון נמשכו ע"י בני ישראל ונתלבשו במשפטים מעשיים. וז"ש משפט וצדקה ביעקב אתה עשית דייקא. וכן הי' כל ענין קבלת התורה לתקן העשי' באמצעיות בנ"י. וכן השבת כמ"ש ששת ימים תעשה מעשיך כו' השביעי תשבות למען ינוח שורך כו'. פרשנו כנ"ל ע"י ביטול הימי מעשה להשבת כמ"ש לזכור בכל יום. השבת. וכן בבוא ש"ק ומניחין כל המלאכות עי"ז יש המשכת קדושת השבת גם בעשי'. ועי"ז ינוח שורך וחמורך שהוא תיקון החומריות ונפש הבהמיות וכל העשי' כמ"ש. גם פי' למען ינוח הבטחה על העתיד שע"י ביטול החומר אף שאינו יכול להכניעו ולתקנו בשלימות. אבל כפי היגיעה בעוה"ז מי שטרח בע"ש יאכל בשבת. ולעתיד ליום שכולו שבת ינוח ממש שורך וחמורך בשלימות. שאז יהי' גמר התיקון לכ"א כפי העבודה בעוה"ז. ומעין זה קצת בכל ש"ק שהוא מעין עוה"ב:
Section 11
תרמ"ב
ואלה מוסיף על ענין ראשון מה הראשונים מסיני כו'. הענין דיש מצות שבין אדם למקום ב"ה והוא עשרת הדברות ויש בין אדם לחבירו והוא המשפטים. והם בחי' דרך ארץ ושלימות האדם בעצמו והוא בחי' תורה שבעל פה. ושניהם מהשי"ת כמ"ש ה' עוז לעמו יתן הוא התורה. יברך את עמו בשלום הם המשפטים. כמ"ש במדרש בפסוק אתה כוננת מישרים. כי הגם שניתנו ביד החכמים עכ"ז מתנת אלקים הוא כמ"ש המשפט לאלקים הוא. ומסרה לבנ"י כמ"ש תשים לפניהם. ויש בחי' דרך ארץ שקדמה לתורה כי כפי טהרת הגוף ושלימות המדות זוכין לתורה. אח"כ התורה נותנת שלימות אמיתיות. וזוכין אח"כ למעלה יתירה בתורה. ואח"כ לשלימות ביותר. ולזה אין הפסק. וז"ש במדרש דינין לפני' ולאחרי'. ולהיות כי המשפטים הם שבין אדם לחבירו כמ"ש לפניהם. לכן הקדים מצות עבד עברי שביותר יש ליזהר שלא לעשות עול לחבירו בשיעבוד גופו מהפסד ממונו:
Section 12
תרמ"ד
משפטים ושבת שקלים.
ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם במדרש מגיד דבריו ליעקב כו' ומשפטיו לישראל. דכתיב המשפט לאלקים הוא ולכן כתיב תשים לפניהם בלבד הגם כי עיקר המשפט לאלקים. אבל בני ישראל הם כלים שיוכלו לשפוט ולידע כי המשפט לאלקים הוא שיש להם בחי' הביטול אליו ית'. וז"ש משפט וצדקה ביעקב אתה עשית כי בשני הדברים אלו מצינו שנבחרו בנ"י שעובדי האלילים הקדמונים יג) מה דעבדין לגרמייהו עבדין לכן חסד לאומים חטאת. ובבנ"י כתיב צדקה תרומם גוי. ולכן אין מקבלין שקלים מעובדי אלילים יד) כדכ' ולכם אין כו' וזכרון כו'. וכמו כן המשפט שהוא עפ"י דעת השופט ואעפ"כ צריך להתבטל אליו ית' לגמרי ולידע כי הכל שלו ואין זה באפשרות בטבע רק בנ"י הם כלים לדברים אלו. וזה עצמו העדות על עצם בנ"י דכ' אדם ובהמה תושיע ה'. דרשו חז"ל ערומים בדעת כאדם ומשימין עצמן כבהמה. פי' שאין נותנין הדעת רק לזה שיודע שהדעת הוא מתנה מהשמים. ומאחר שניתן לבני ישראל זה עדות שיש בהם בחי' הביטול כנ"ל. וז"ש משפט וצדקה ביעקב ובהם נגמר הרצון העליון כמ"ש אתה עשית שאינו נפרד משרשו. ולכן הוזהר על השוחד אפילו לשפוט אמת. שכל שיהי' לו קצת נגיעה אם כי אינו מטה הדין. אבל הוא נפרד משרשו והמשפט לאלקים הוא כנ"ל:
Section 13
תרמ"ה
משפטים ופ' שקלים
במדרש משפט וצדקה ביעקב אתה עשית. כי באמת גם בני נח מצווין על הדינין. אבל כתיב חקיו ומשפטיו לישראל היינו שבנ"י מכוונים אל המשפט האמת דכתיב המשפט לאלקים הוא ובנ"י המה רק כלים שהקב"ה מנהיג העולם על ידיהם ונגמרים משפטי ה' ע"י סנהדרין שבישראל. וז"ש אתה עשית כי עשיית בנ"י הוא בכח סיוע משמים. והם הארות שגנוזים בנשמות בנ"י. דהנשמות נק' מעשי ידיו של הקב"ה כמ"ש בזוה"ק. וכדכתיב ונשמות אני עשיתי. וז"ש משפט וצדקה כו' אתה עשית שאין המשפט על פי שכל פשוט. רק שיש דעת בחכמי ישראל לברר משפטי ה'. והכל בכוחות שגנוזי' בנשמתם. כמ"ש ממני פריך נמצא. וכן בצדקה ונדבה שנמצא בלבות בנ"י הם הכל כחות הבורא ית'. וז"ש צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת ואמרו חז"ל מה דעבדין לגרמייהו עבדין. פי' שאין למעשיהם דביקות בשורש אבל מעשה בנ"י המה בדביקות נשמתם. ונק' הכל מעשה ה' ממש. רק שהמה כלים להוציא הדברים מכח אל הפועל. וכן איתא באדר משמיעין על השקלים. נראה הרמז שמשמים מעוררין הנדבה בלבות בנ"י כמ"ש משפט וצדקה ביעקב אתה עשית *):
בענין הנרצע אוזן ששמעה עבדי הם כו'. שמעתי ממו"ז ז"ל מה שעושין בו פגם באוזן. מאחר שלא קיים המצוה טוב לו שלא ישמע כו'. ונראה כי יש ללמוד מזה מאחר שמדה טובה מרובה. נמצא מי שמקבל עליו בכל יום עבודת הבורא ואומר ואהבת כו' ה' אלקיך כו'. היפוך אהבתי את אדוני כו' אשתי כו'. ממילא מסייעין לו בכל יום שיפתחו אזניו וישמע למצות ה' כמ"ש אשר אנכי מצוך היום כו'. רק שצריך האדם לזכות לזה שיוכל לשמוע אלה הקולות כמ"ש אם שמוע תשמעו. ולזה ג"כ ניתן מצות המזוזה לבנ"י שיהיו דלת ומזוזה עדים כי מקבלין עליהם עול מלכותו. ויזכור להם המאמר עבדי הם כו'. לכן אף מי שאזניו סתומין ע"י קבלת מלכותו ית' בכל יום זוכה לפתיחת האזנים כנ"ל:
בפסוק וישלח כו' נערי בני ישראל פרש"י הבכורות. ויש להבין למה נק' נערי. הלא עפ"י הרוב הבכורות המה זקנים יותר מאחיהם שנולדו אח"כ. אך הענין הוא כי הבכורות יש בהם כח ההתחדשות ונקראו נערי. ולכן המה מיוחדים לעבודת השי"ת. וכן בבני ישראל נאמר נער ישראל דכתיב בני בכורי שהם דבקים תמיד בשורש ההתחדשות:
Section 14
תרמ"ו
בזוה"ק בפסוק ואיש כי ימכור את בתו לאמה דורש על הנשמה ע"ש. כי יש בחי' בן ועבד בעבודת השי"ת כדאיתא בזוה"ק בהר. ובנ"י נקראו בנים לה' אלקיכם. ובוודאי זה השם על הנשמה. אך הקב"ה הלביש הגוף על הנשמה. ובעבודת האדם בבחי' עבד מתקן הגוף והוא עבודת ימי המעשה. וש"ק הוא בחי' בן לכן יש בו שביתה ממלאכה דהוא יומא דנשמתין. לכן יורד בו נשמה יתירה. והאמת כי כ"ז נעשה ע"י חטא הראשון כי קודם החטא הי' מזוכך הגוף כמו עתה הנשמות. ובעונותינו נמכרנו כו'. וז"ש אם רעה בעיני אדוני' אשר לא יעדה. כי לולא התערובות רע בטוב שנעשה ע"י החטא הי' רק בחי' בנים כנ"ל. עכ"ז והפדה שיכולין לצאת מבחי' עבד לבן כמ"ש וכי ימכור כו'. אעפ"כ לא תצא כצאת העבדים שיכולין להרויח בעוה"ז לחזור לבחי' בן ביציאתו מן העולם בטהרה ובתשובה. וזה ג"כ מ"ש במד' בת יחידה הי' לי כו' כי התורה נתלבשה בזה העולם במצות גשמיות וצריכין להעלותה למדרגה עליונה ודו"ק:
Section 15
תרמ"ז
במדרש ואלה מוסיף על הראשונים משל למטרונה הזיין מכאן ומכאן ע"ש. וברש"י מה הראשונים מסיני כי באמת הכל מן התורה. והיא נותנת ברכה לפני' ולאחריה וכמו שכל הבריאה נברא בשביל התורה. והדור שקבלו התורה הוציאו מכח אל הפועל ומ"מ קיום דורות הקודמים היו להיות הכנה לתורה. וכמו כן ממש בפרטות בבנ"י שמקודם הוצרכו ליישר עצמם כענין התקן עצמך ללמוד תורה והוא המשפטים שקודם התורה. לכן כתיב שם ושפטו כו' בכל עת. ולא היו ביחוד למרע"ה כי הם המשפטים שקודמים לתורה. ואח"כ כתיב ואלה המשפטים המיוחדים לאחר קבלת התורה. ואלה המדריגות הם תמיד בכל עובד ה' כפי מה שמיישר מעשיו זוכה לתורה. ואח"כ בכח התורה מיישר מעשיו כראוי וכן לעולם. וזה שהקדימו בנ"י נעשה לנשמע אינו לפי שעה רק שכן הוא לעולם שצריכין מקודם לתקן המעשים. ואח"כ זוכין לשמוע. ואחר השמיעה הוא הזמן שצריכין לתקן המעשים ביותר עפ"י התורה ואז זוכין לשמוע יותר פנימיות התורה. אכן העיקר הוא שצריך להיות המכוון לשם שמים. והאדם העובד ליישר לבבו כדי להיות מוכן לתורה ולעבדות השי"ת אז התורה מסייעת לו שיוכל לגמור המכוון. וכן כתיב ואנשי קודש תהיון לי שצריך האדם לבקש הקדושה כדי להיות מוכן לעבדו ית"ש. ולא להיות רוצה להיות קדוש. כי קודש הוא למעלה מהטבע. ואיזה דרך יהי' מציאות הקדושה בעוה"ז. ורק בכח התורה והקב"ה שקדשנו במצותיו. וז"ש תהיון לי. ופי' תהיון הוא הויה חדשה שבכח איש ישראל למשוך בכל עת התחדשות לחול עליו מלבוש הקדושה ע"י תורה ומצות. וכ' עלה אלי ההרה והיה שם כו'. היינו שנתהפך מרע"ה להויה חדשה כמלאכי השרת כמ"ש חז"ל נכנס בענן נתלבש בענן כו' לשומו כמלאכי השרת. ולכן הי' מ' יום כיצירת הולד במ' יום. כן קיבל בשלימות אותו הציור. ובזו"ח שיה"ש איתא והיה שם שנעשה שֵם הקודש. ויש לכל ישראל חלק בצורה זו וקודם החטא כ' אמרתי אלקים אתם. ואיתא כי בשבת קודש מחזיר משה רע"ה אותה ההארה לכל בנ"י. וזו בחי' נשמה יתירה שלכן אין דומה מאור פניו של אדם בשבת לימי המעשה. ולזה הציור הקדושה זוכין ע"י תרי"ג מצות שהם נגד איברים וגידים. ובעוה"ז נדמה כי העיקר הגוף. והוא רומז לתרי"ג מצות. אבל באמת נהפוך הוא כי עיקר ציור האדם הוא תרי"ג אברים רוחנים שורש התרי"ג מצות ואלה האברים שבגוף הם רמזים אל הפנימיות. ובמשה רבינו ע"ה נתגלה פנימיות המלבוש וכפי מה שמתרחקין מן הגשמיות זוכין להפנימיות. ובימי המעשה צריכין לייגע עצמינו להתרחק מהגשמיות. ובש"ק צריכין לייגע לקבל הארה פנימיות ורוחניות:
Section 16
תרמ"ח
ואלה המשפטים כו' מוסיף על ענין ראשון. כי הדברות הם דברים שבין אדם למקום. ומשפטים שבין אדם לחבירו. ונסמכו לומר כי זוכין לתורה ע"י השלום שנעשין בני ישראל אחדות אחד. כמ"ש רז"ל ואהבת לרעך זה כלל גדול בתורה. דכ' ה' עוז לעמו יתן והיא התורה. ה' יברך את עמו בשלום הוא באר התורה שבע"פ שעלי' מברכין וחיי עולם נטע בתוכינו. וזה הבאר נפתח ע"י השלום שנעשה ע"י המשפטים האלה. כמ"ש במד' אתה כוננת מישרים שע"י המשפטים נעשין אוהבין זה לזה. וצריך האדם לתקן עצמו בדברים שבינו למקום לזכות לתורה שבכתב. ולתקן שבינו לחבירו לזכות לתורה שבע"פ. ולא עוד אלא שזו מדריגה יתירה דכ' מגיד דבריו כו' חקיו ומשפטיו לישראל. וידוע דשם ישראל למעלה משם יעקב. לומר שהוא זכות גדול כשזוכין לתקן שבין אדם לחבירו והוא הישרות שנק' ישר אל. כי החלקים עשה את האדם ישר כו'. ואחר החטא שנעשו חשבונות רבים צריכין לתקן וליישר העקמימות והקנאה והשנאה. וזוכין לזה ע"י המשפטים. ולכן כתיב אשר תשים לפניהם מלשון ושמו את שמי כמ"ש דתסדר קדמיהון. שזה המעין שיש בבני ישראל. צריכין להוציאו מכח אל הפועל לברר האמת מתוך השקר. ובבחי' זו כתיב ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם. וזה לפניהם:
Section 17
תרמ"ט
במדרש מגיד דבריו ליעקב כו' אם אין אדם מל א"י לקבל מצות התורה כו'. פי' שבקבלת התורה נעשו בני ישראל כלים להיות מוכן לקבל מצות ה' כדאיתא כי בהר סיני הי' כקדושין ועשה השי"ת אותנו כלים כמ"ש אם שמוע תשמעו בקולי והייתם לי סגולה כמ"ש בפרשה הקודמת מזה. ובס' אוה"ח פי' סגולה שנשתנו נפשות בנ"י שהם מסוגלים לקיום מצות השי"ת ע"ש. וזהו מגיד דבריו הגדה לשון המשכה שנמשכו בנ"י אחר הנהגה העליונה של השי"ת. לכן כתיב עתה ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. שכבר הם כלים מוכנים אחר הדיברות כו' חקיו ומשפטיו לישראל. לכן מסיים הפסוק לא עשה כן לכל גוי. פי' כמ"ש שלא עשנו כגויי הארצות שנפשותינו משונים מנפשותיהם. וכיון שלא עשה כן לכן משפטים בל ידעום:
בזוה"ק וכי ימכור איש את בתו לאמה לא תצא כצאת העבדים ע"ש. הענין דאיתא חביבין ישראל שנקראו בנים חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים כו'. פרשנו כי הנשמות נקראו בנים. אכן נתלבשו בגוף שנק' אמה ועבד כדברי הזוהר הנ"ל. אכן הכוונה הי' שיתמשכו הגופים אחר הנשמה. ויכול איש ישראל להעלות גם הגוף להיות נמשך אחר הנשמה. וזהו חיבה יתירה נודעת שיהיה דביקות גם להגוף. ואז אף אם אחרת יקח. מ"מ כל ההארות המוכנים להנשמה אין מתעכבין ע"י הגוף כמו שדורש שם ההוא סבא לפי דרכו. אכן עכ"פ אפילו אם רעה כו' אשר לא יעדה שלא זכה לחיבה יתירה הנ"ל להעלות הגוף. עכ"פ לא תצא הנשמה כצאת העבדים. שצריכין עכ"פ לשמור שלא לקלקל הנשמה בעצמה. והאדם נשתלח לזה העולם לתקן גם הגוף. וכ' ואנשי קודש תהיון שבנ"י הם קודש כמ"ש קודש ישראל לה' וזהו הנשמות. אבל יכול האדם להתקדש בגוף להמשיך בו הארת הקדושה מהנשמה. וכתיב תהיון לי שהוא הויה חדשה כשזוכה להמשיך הארת הנשמה בגוף. גם פי' תהיון כמ"ש נהייתי ונחליתי שכפי שבירת התאוה הגופניות. מאיר הנשמה. ונעשה הויה חדשה. והעיקר שיהי' המכוון לשם שמים כמ"ש תהיון לי שאם משתוקק אל הקדושה כדי לעשות רצון הבורא ית' אז כתיב ישלח עזרך מקודש. וע"ז נתקן ימי המעשה בחי' הגוף. והשבת יומא דנשמתין כמ"ש למען ינוח שורך כו' וינפש בן אמתך כמ"ש במ"א מזה:
בפסוק ששת ימים תעשה מלאכתך וביום השביעי תשבות. פי' כי כל ימי המעשה נבראו ע"ז כדי לשבות מהם בבוא יום השבת. וזה הי' תכלית מכוון הבריאה. וזה הביטול של המעשים ע"י השבת הוא קיום כל המעשים. למען ינוח שורך כו'. כי השבת מעין עוה"ב. ואיך אפשר לקבל בעולם הזה הארה מעוה"ב שזה היפוך מזה. ורק ע"י הביטול עוה"ז בבוא הארה מעולם העליון. ע"י זו השביתה. מקבלין הארה גם בעוה"ז. והי' הכל הכנה שיוכל גם הגוף ונפש הבהמיות לקבל הארת הנשמה. ובאמת אין כל אדם מוכן לזה רק נפשות בנ"י. ולכן השבת הוא עדות על בני ישראל. ובכח ימי המעשה זוכין אל השבת. דכתיב כשושנה בין החוחים כו' כתפוח בעצי היער כו'. פי' בימי המעשה הוא שושנה בין החוחים והמייגעים עצמם למצוא הארות קדושות גם בימי המעשה זוכין אח"כ בשבת למה דכתיב כתפוח בעצי היער ודרשו חז"ל מה תפוח אין לו צל כו' והכל ברחו מצלו של הקב"ה רק בנ"י אמרו נעשה ונשמע ע"ש. כמו כן הענין ממש בש"ק שמתגלה בו הנהגה עליונה. והוא אינו ניכר בגשמיות כדאיתא בזוה"ק כיון דלא אשתכח בי' מנא מה ברכתא אשתכח וכו'. והיינו שאינו ניכר בעולם הזה. ובנ"י מאמינים בני מאמינים זוכין להרגיש טעם השבת כדכתיב בצלו חמדתי. וזוכין לשבת לחסות תחת פריסת סוכת שלומו ית'. בצלו חמדתי הוא בימי המעשה כשעוסקין במעשה אנוש ותחבולותיו. מ"מ איש ישראל כל זה אינו שוה לו ומשתוקק שלא להיות מוטרד בהבלי עולם. רק אחת שאלתי כו' שבתי בבית ה'. ולכן זוכין להשבת כנ"ל. ופריו מתוק לחכי דייקא:
Section 18
תר"נ
במדרש מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל כו' לאומות עכו"ם נתן מצות גולמות כו'. דכתיב המשפט לאלקים הוא. ומ"מ כתיב תשים לפניהם. והוא כמ"ש חז"ל שהשכינה שרויה ביניהם כדכ' בקרב אלקים ישפוט. וכ"כ משפט וצדקה ביעקב אתה עשית. כי המשפט בעצמו מלמד השופט דעת. כי הנה משפטי התורה וכל מצות השי"ת אינם כמצות מלך בו"ד. כמ"ש חז"ל אין מדת הקב"ה כמדת בו"ד הוא למעלה ממשאו ארון נשא את נושאיו. כמו כן כל מצוה מתקן את האדם. וזה עצמו ענין הקדמת נעשה לנשמע. פי' שידעו והבינו כי אין עיקר המצוה כפי השגת האדם. אבל כאשר יעשו ויקיימו לשמה. אז ישמעו ויבינו פנימיות המצוה. וע"ז אומרין אשרי איש שישמע למצותיך. ובמדרש ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם כשאמר יתרו למשה ד' מדות ולא מצא רק א' א"ל הקב"ה למשה ואלה המשפטים לך ולמדם. הענין כמ"ש כי זה עיקר ההבדל בין חכמי האומות ודייניהם כי כפי השכל טו) כך הם דנין הדין אבל מדת בני ישראל אינו כן רק מן המשפט מקבלים החכמה והשלימות. וזה אשר תשים לפניהם. קודם שלימותם. והמשפטים ישלימו להם שלימות החכמה האמיתית. וז"ש מה הראשונים מסיני כו'. ועוד כתבו שסמכו למ"ש ולא תעלה במעלות שלא יפסיעו פסיעה גסה בדין. היינו כנ"ל שידעו כי לא מחכמתם הם שופטים. רק במה שהקב"ה מאיר עיניהם מן השמים כאשר ישפטו לשם שמים. וז"ש מגיד דבריו כו' הוא לשון הוה כי לעולם השי"ת מאיר עיני בנ"י במצותיהם [וכמ"ש אומר ועושה גוזר ומקיים כמו שבמאמרו ברא העולם ומקיימו כמו כן במצותיו ית' הוא המקיים] וכתיב אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כי המצות נותנות חיות חדש לבנ"י טז) וזה שאמר שלאומות נתן מצות גולמות אבל בנ"י זוכין לפנימיות של המצות דכתיב אתה עשית כו' השמים כו' ואתה מחי' את כולם. ופרשנו כי הוא פנימיות הבריאה והוא דרך התורה ומצות שנקרא עץ החיים. ובזוהר בהר איתא ע"פ ובשביעית יצא לחפשי חנם דכ"ז שהיה עבד מה שקיים מצות הי' חנם ע"ש דמאן דכפית באחרא א"י לקבל עול מלכות שמים וכיון דמהאי פטור מכולא פטור ע"ש. ותמוה דהא עבד חייב בכל המצות. אבל הענין הוא כנ"ל שא"י לזכות לפנימיות המצות רק מי שהוא בן חורין ויכול לקבל עול מ"ש בשלימות. וכ"ה במשנה שקדמה פ' שמע שיקבל מ"ש תחלה ואח"כ עול מצות. כי זה עיקר החילוק שבין ישראל לאומות עכו"ם דכל מה דעבדין לגרמייהו עבדין ועכו"ם אדעתא דנפשי' עביד. וענין לשמה א"י לקיים שום ברי' רק בני ישראל שהם מוכנים לזה שהוציאנו השי"ת ממצרים. ונעשין בני חורין לקבל עול מלכות שמים ואחדותו ית"ש. ועושין רק לשמו. ואז וחי בהם. ובאמת זה הוא כפי הזדככות האדם שזוכה לחירות מן היצה"ר ואינו כפות ומקושר להטבע והגשמיות. ולכן בגלות נאמר נתתי כו' חקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם. אבל כשהיו בני ישראל בא"י היו בני חורין ונתאחדו בהשי"ת כראוי והרגישו חיות פנימיות בכל מצוה:
Section 19
תרנ"ב
ואלה המשפטים כו' ואמרו חז"ל מוסיף על הראשונים מה ראשונים מסיני אף אלו מסיני דבכח התורה זכו אל המשפטים דכתיב משפטי ה' אמת וכתיב תתן אמת ליעקב כי בעוה"ז קשה להשיג האמת דהוא עלמא דשיקרא כמ"ש במדרש בראשית אמת אמר אל יברא כו' ותשלך אמת ארצה ע"ש. פי' שאם הי' האמת מתגלה לא הי' קיום להעולם שהכל הי' מתבטל במציאות אל אחד האמת ולכן נקרא עלמא דשיקרא. וכאשר שמעתי מפי מו"ז ז"ל כי נקרא עולם ע"ש ההעלם כו' שע"י ההעלם יש מציאות לעולם לכן הושלך אמת ארצה להיות האמת נסתר ונעלם בחשכת הגשמיות והטבע. אכן לבנ"י ניתן האמת ע"י התורה כמ"ש מגיד דבריו ליעקב שהיא הנהגה האמיתית הפנימיות. ולכן א"א לזכות למשפט אמת רק בכח התורה שבה משפטי ה' וכ"כ ואל תצל מפי דבר אמת כו' כי למשפטיך יחלתי פרש"י תצל לשון הפרשה והבדלה כי האמת נפרש ונבדל מבני אדם וצריכין סייעתא דשמיא לזכות לאמת ע"י שלמשפטיך יחלתי. ולכן מצינו מדבר שקר תרחק וכ"כ צדק צדק תרדוף ע"י שהוא עלמא דשיקרא. וכעין זה כתיב בשלום בקש שלום ורדפהו שג"כ עוה"ז כולו קטטה ע"ש במדרש. ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. שנתן הקב"ה לבנ"י מתנה כאשר מתאספין לשפוט אמת מאיר הקב"ה עיניהם ולא עשה כן לכל גוי כו' כי המשפט לאלהים הוא. רק כמ"ש אמרתי אלהים אתם. מגיד דבריו כו' חקיו ומשפטיו הוא לשון הוה שהקב"ה מאיר עיניהם כנ"ל. ואיתא הדן דין אמת לאמיתו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית דכתיב בו ויהי ערב ויהי בוקר ע"ש בפ' ויעמוד העם על משה כו' הבוקר עד הערב. הרמז כנ"ל כי הקב"ה עשה העולם להיות מעורב ונסתר האמת. וזה נקרא ערב. ומ"מ להמחפשין האמת יכולין לברר האמת בעזר ה'. וזה היה תכלית ההעלם שיבואו בני ישראל וימצאו האמת כמו שנתקיים בקבלת התורה. ולאו דוקא במשפט שבין אדם לחבירו. רק אפילו בדברים שבינו לבין קונו. המבקש אמת ושופט עצמו. כמ"ש חז"ל צדיק יצ"ט שופטו. יש לו חלק בזה הערב ובוקר. וז"ש במדרש מבקר לערב יוכתו מבלי משים כו' אין משים אלא דינין ע"ש כי ע"י שאין מייגעין עצמן לשפוט א"ע מוטבעין בשקר ומתרחקין מבקר כנ"ל:
Section 20
תרנ"ג
ואלה מוסיף על הראשונים כו'. מסיני כו'. דכתיב המשפט לאלקים הוא. אך בקבלת התורה בסיני קבלו בנ"י אלקות כמ"ש אנכי ה' אלקיך. ונכתב בתורה. לכן ע"י היגיעה בתורה זוכין למצוא כח אלקי. ולכן נקראו הדיינים אלהים. וכמ"ש אלקים נצב בעדת אל. מלשון ויתיצב ה'. שהדיינים המומחין מתלבשים ברוה"ק. ולא זו בדין שבין אדם לחבירו. רק לזכות לשפוט א"ע בדרך המשפט כמ"ש חז"ל צדיקים יצ"ט שופטן. וכל זה זוכין בכח התורה. וכמ"ש במשנה העוסק בתורה לשמה כו' ונותנת לו מלכות וממשלה וחקור דין. כי ע"י העסק בתורה משתנה דעת האדם להיות נמשך אחר דעת התורה וזוכה למשפט אמת:
Section 21
תרנ"ד
במדרש כ"מ שנאמר ואלה מוסיף על הראשונים מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני כבר כתבנו במ"א בשם אמו"ז ז"ל כי להיות המשפטים בשכל אנושי צריכין לברר כי אעפ"כ חוקה וגזירת המקום הוא ע"ש. והענין הוא כי עשרת הדיברות כוללין כל המצות וכל המשפטים דכתיב תורת ה' תמימה בחי' תמימה ותורת אמת הוא להיות הכל נכלל בכל אות ואות מה שא"א לבו"ד להשיג לכן איתא כל התורה כולה שמא דקוב"ה. והגם דיש כמה סדרים פרטים. חקים. משפטים. מצות. תורות. אבל כולם אחדות אחד וכן נרמז בפסוק תורת ה' תמימה כו' עדות ה' כו' כל הסדרים. ולבסוף משפטי ה' אמת צדקו יחדיו. פי' יחדיו על כל הסדרים הששה שכולם הם אחדות אחד. ורמז לזה דבכל סדר יש פעולה מיוחדת לו. אבל במשפטי ה' אמת נקוד אתנחתא לרמוז כי צדקו יחדיו קאי על כל הששה סדרים. לכן כתיב ואלה מוסיף על הראשונים שהן הן הדיברות והן המשפטים כי אורייתא סתים וגליא וחלק הדברות הי' כשנתעלו בנ"י להיות כמלאכים. וחלק המשפטים כתיב תשים לפניהם. שהוא בחי' התגלות במשפטים הערוכים לפנינו אבל הכל אחדות אחד. וכתיב לפניהם כי בנ"י מוכנים הם לזה האחדות שיכולין להבין המשפטים ולידע כי הם דבקים בשורש הנסתר. ולכן מוכן התורה לבנ"י כמ"ש מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי. וקשה עשיה מאן דכר שמי' דהול"ל לא הגיד או לא נתן. אבל להיות שרק נפשות בנ"י מוכנים לזה האחדות ותורה תמימה נמסרה לבנ"י שהם תמימים כמ"ש תמים תהי'. א"כ יש בחי' תמימות ואחדות לבני ישראל. לכן יכולין לקבל חק ומשפט שיהיו באחדות אחד החק והמשפט כנ"ל. מה שלא עשה כן לכל גוי עוע"ו טז) שאין נפשותיהם מוכנים לקבל בחי' האחדות. משפטים בל ידעום שאין להם זה הדעת. ובאמת דרשו חז"ל מפסוק זה שמי שאינו נימול אינו יכול לעסוק בתורה. כי ע"י המילה נעשו בנ"י תמימים כמ"ש והיה תמים אצל מצות מילה. כי הערלה מסתיר בחינת האחדות. והמילה נותנת התקשרות ואחדות לכן נק' ברית. וזה פי' דן דין אמת לאמיתו מלבד שיהי' אמת לשלול השקר אבל יהי' לו התקשרות באחדות האמת. כי האמת אינו שלילת השקר בלבד רק ה' אלקים אמת וכל הנעשה באמת צריכין לקשרו עד אחד האמת:
ובמדרש הה"ד מבוקר לערב יוכתו כו'. התורה ניתנה בבוקר כמ"ש בהיות הבוקר. והמשפטים בערב כו' ע"ש. ב' בחי' אלו ערב ובוקר הם עמודי עולם כמ"ש בששת ימי בראשית ויהי ערב ויהי בוקר. ובוקר הוא שורש הראשית הנשפע מאתו ית' עד שלא נתערב ונחשך בטבע הגשמיות המסתיר ומכסה אור הפנימי. וכמו כן בקבלת התורה שהי' פתיחת שערי שמים נקרא בוקר כמ"ש אתה הראת לדעת כו' אבל באמת צריכין לתקן גם בחי' ערב וע"ז כתיב ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם וזה עיקר עבודת האדם שכל הארה המתגלה לו איש לפי ערכו צריך לשים ההארה על לבו להיות דבר המתקיים גר על זמן הנסתר והנחשך כי לעולם יש ב' בחי' אלו וכן בכל יום מתחדש הארת התורה כמ"ש אשר אנכי מצוך היום והוא בחינת בוקר אור. אבל כתיב ושמתם את דברי אלה על לבבכם להיות דבר המתקיים וז"ש מבקר לערב יוכתו על ידי שאין משימים הדברות אל לבם כמ"ש מבלי משים. וכ"כ בבוקר יציץ כו' לערב ימולל ויבש. אבל איש ישראל צריך לשים דברי תורה על לבו להיות דבר של קיימא. ובשעת קבלת התורה שנתעלו נפשות בנ"י להיות כמלאכים עד שיצאו נשמתן הי' בחי' בוקר. אבל הכא כתיב אשר תשים לפניהם כמו שהם בעוה"ז בחי' ושמתם על לבבכם. לכן כתיב אצל המשפטים ויעמוד העם על משה מן הבוקר ועד הערב ידרשו חז"ל הדן דין אמת לאמיתו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית שנאמר בי' ויהי ערב כו' זהו השותפות להיות מתדבק באור התורה גם בהיותו עוסק בדברים גשמיים זה בחי' מעשה בראשית כמ"ש ז"ל בשביל התורה שנק' ראשית ולכן המקשר מעשי הטבע בתורה נעשה שותף במעשה בראשית התחברות ערב ובוקר. וזהו האחדות כמ"ש ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד וז"ש ואלה מוסיף על ענין ראשון שלא להפריד הערב מן בוקר וע"ז רמז הכתוב אי לך ארץ שמלכך נער ושריך בבוקר יאכלו אשריך ארץ שמלכך בן חורים ושריך בעת יאכלו הוא התדבקות העתים בהארת הבוקר כמ"ש לכל זמן ועת כו' ובני ישראל מוכנים לזה לכן כתיב לפניהם כנ"ל:
בפסוק ששת ימים כו' השביעי תשבות כו' ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו כו' סמך הקב"ה זה למצות שבת לומר כי שקול שבת ככל המצות. וכבר כתבנו פירוש למען ינוח שורך כו' הוא המשכת הארת מנוחת שבת גם במעשה גופניות. שהוא בחי' נפש הבהמיות. לכן שם הקב"ה ששת ימי המעשה ושבת. והנה רש"י פי' ובכל כו' תשמרו. לעשות כל התורה מצות ל"ת ע"ש. והענין מובן כי כל המצות הם עצות ושמירה לכל הרמ"ח איברים. ומכלל דכתיב תשמרו צריך האיש לשמירה שלא יתגבר עליו נפש הבהמיות כי יש תערובות טו"ר באדם. וז"ש תשמרו ושם אלהים אחרים לא תזכירו כו'. שזה תכלית שמירה של המצות. ונמצא כשמחסר מצות עשה נחסר שמירה לאבר ההוא וגובר בו הפסולת. והרי זה כמצות לא תעשה. ושבת השקול ככל המצות כתיב בו שמירה. וזה למען ינוח שורך הכנעת נפש הבהמיות כנ"ל. וממילא מאיר נפש האדם. וזה כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה:
Section 22
תרנ"ז
ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם מוסיף על הראשונים מה אלו מסיני כו'. כי התורה נעלמה מעיני כל חי וגם בעשרת הדברות כתיב וירד ה' על הר סיני כי הוא בחי' ירידה מה שנתלבש אור התורה באלה הדברות. ואח"כ נתפשט עוד יותר לאלה המשפטים כו' לפניהם שהוא המשפט שבין אדם לחבירו כי הכל נברא בתורה וכמו כן צריכין להמשיך אור התורה בכל הדברים כמ"ש בזוה"ק ואתחנן בפסוק ודברת בם שיהי' הנהגת כל הדברים בם בדברי תורה ע"ש. וזה הרמז במד' כל מקום שנאמר אלה פסל הראשונים אלה תולדות שמים וארץ פסל תהו ובהו שלא נעשה מהם תולדות ע"ש. פי' דכתיב בראשית ברא אלקים עלה במחשבה לבראות במדה"ד וראה שאין עולם מתקיים בדין. ולכן נשאר תהו ובהו שלא היו מתוקנים שהיו הסיגים שנמשכו מכח מדת הדין כידוע. ובתורה כ' ג"כ וידבר אלקים כו' אעפ"כ נתקן עתה המשפטים שהוא במדה"ד ע"י התורה שהוא מה שהקדים מדה"ר ושתפה למדה"ד לכן כתיב כאן ואלה מוסיף שנתקן גם בחי' תהו ובהו. והמשפטים הם בחי' מדה"ד. ותשים לפניהם שבכח בנ"י להמתיק הדינים. ז"ש משפט וצדקה ביעקב אתה עשית שבני ישראל מחברין משפט וצדקה. ז"ש במד' מוסיף על מ"ש שם לו חק ומשפט. דשם כתיב ויורהו ה' עץ להמתיק מר במר ע"ש. וזהו פי' שם לו. וכמו כן אשר תשים לפניהם שצריכין לסדר המשפטים ולהמתיקם במדה"ר ודו"ק:
בפסוק אהבתי את אדוני כו' אשתי כו' בני לא אצא חפשי כו' ורצע כו' את אזנו ואמרו חז"ל אוזן ששמעה לי בנ"י עבדים כו'. וקשה כיון דחטא במעשה ולא בשמיעה. למה יפגימו האוזן. ומו"ז ז"ל תי' בזה לפי שלא קיים מה ששמע מוטב שלא לשמוע. לכן עושין פגם באזנו. וי"ל עוד בזה עפ"י דברי הזוהר פ' בהר בפסוק לחפשי חנם. חנם מן המצות ע"ש הדברים באורך. והענין הוא דבני ישראל אמרו אשר דיבר ה' נעשה ונשמע. פי' שאינם רוצין להפטר מן המצוה רק מוכנים לעולם לשמוע ולעשות רצונו ית"ש שעל זה נבראו וכל מגמתם לשמוע ולעשות. ואלו היו אומרים נעשה בלבד הי' נראה שמקיימים המצוה בלבד להיות יוצא ידי חובתו כדין. אבל מדת החסיד לפנים משורת הדין שאין די לו לצאת ידי חובתו. רק שמתלהב בכל עת לקיום מצות הבורא ית"ש. וזה בחי' עול מלכות שמים וכ' שם בזוה"ק כההוא תורא דיהבין עלוי עול להיות מוכן לעשות רצון בעליו זה עיקר יותר מקיום המצוה. ולכן זה העבד הגם שיוכל להיות כי טוב לו אצל רבו ויכול לקיים המצות כפי מה שהוא. כי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו וכמו כן בגלות שאין יכולין לקיים כל המצות כראוי. מ"מ לפי מצב האדם יוכל להיות שבגלות מקיימים המוטל עלינו יותר משהי' בזמן המקדש שהרי מצינו חטאים גדולים בזמן המקדש. כי כפום גמלא שיחנא והקב"ה מדקדק עם הקרובים אליו כחוט השערה. ואותן שאמרו חדל ממנו ונעבדה את מצרים כו' וכמו כן זכרנו את הדגה כו' לא היו רשעים גמורים. אלא שראו שזה הדרך נקל לפניהם לקיים המוטל עליהם. אבל בנ"י נבראו להיות מוכנים רק לשמוע דבר ה' וצריכין לצפות לגאולה כדי להיות מוכן לקיים מצותיו בכל עת. אפילו שנהי' בסכנה ביותר כל הקרב אל משכן ה' ע"ז הקדמנו נעשה לנשמע. לכן האומר אהבתי כו' לא אצא חפשי פוגם בשמיעה כנ"ל. [ונוכל לרמז אהבתי את אדוני פי' כמ"ש ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך כו' ובכל מאודך. וז"ש אהבתי את ה' גם באמצעיות אדוני ואשתי השפחה לא אצא חפשי שמוצא עצמו עובד ה' בימי העבדות בנקל יותר. אעפ"כ אין זה מדת בני ישראל רק לשמוע תמיד דבר ה']. לכן כתיב ורצע את אזנו:
בפסוק ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות למען ינוח כו' ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו. רמז שהמקיים השבת כאלו קיים כל התורה ומצות. ובאוה"ח פי' כי כל מצוה מתקן אבר מיוחד לכן צריכין לקיים כל המצות כדי להיות נשמרים כל החברים. ז"ש ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו. וכמו כן בשמירת שבת כיון ששקול ככל המצות נשמר כל האדם. וכן אמר מו"ז ז"ל כי המצות שאמרו חכמים ששקולין ככל המצות היינו שמתקנים כל האדם. ובאמת על ידי השבת זוכין לקיים כל המצות. ולכן יתכן לפרש כי למען נמשך גם על הפסוק ובכל אשר אמרתי כו'. פי' למען השבת תשמרון כל המצות. כי באמת כל עלול נמשך אחר העילה והי' צריך האדם להיות נמשך אחר הבורא ית' מצד עצם נפשו. רק הגשמיות והטבעיות מסתיר אור הנפש. ולכן ע"י מצות השבת שבטלים מכל מלאכה. מאיר הנפש ונמשך אחר מצות הבורא ית"ש. ונמצא ניתן השבת כדי להיות מנוחה אל הנפש מחשכות החמריות. ז"ש למען ינוח שירך כו'. ובכל אשר אמרתי כו' תשמרו כו':
Section 23
תרנ"ח
ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. במד' חקיו ומשפטיו לישראל דכתיב משפטי ה' אמת. ובעלמא דשיקרא האמת נעדרת וא"א לקיים אלה המשפטים רק בני ישראל בכח התורה שקבלו בהר סיני. זהו הסמיכות מה אלו מסיני. שע"י קבלת הדיברות זכו בנ"י לבחי' אמת. וז"ש הדן דין אמת לאמיתו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית דכתיב בי' ויהי ערב כו' בוקר כו'. פי' כיון דאין האמת נמצא בעוה"ז. ומי שזוכה להמשיך בחי' אמת בעולם הזה מתקן העולם ממש בדבר חדש. וז"ש שעולם קיים על האמת. וכל דבר אין יכול לקיים את עצמו. מכלל שהאמת למעלה מן העולם וע"י משיכת אמת לעולם מתקיים ומתחדש שכן הי' הבריאה מהשי"ת שמכח דבר ה' נעשה שמים וארץ ונטבעו בטבע זה בחי' ערב. וע"י דין אמת מתחדש בחי' בוקר בערב כנ"ל. ואמרו דין אמת לאמיתו פי' לאמיתו של הדיין. לפי שאין אמת בארץ. רק בנ"י בכח תתן אמת ליעקב יכולין לשפוט דין אמת. ז"ש אשר תשים לפניהם. הגם דהוא עלמא דשיקרא. מ"מ לפניהם תוכל לשים המשפטים כנ"ל:
Section 24
תר"ס
סמיכת העבד עברי לפרשה הקודמת. כי זה החירות קבלו בנ"י בקבלת התורה שלא יוכל איש ישראל להיות משועבד רק להשי"ת. ובשביעית יצא לחפשי הוא בחי' שמיטה כמ"ש בזוה"ק בהר. וכמו שיש שמיטה לארץ ישראל ושבתה הארץ. כן בנפשות בני ישראל שא"י להיות משועבד רק ששה שנים. ובשביעית נפתח לו שער החירות. ואם יאמר אהבתי. ופוגם בזה המפתח של שמיטה. עוד יצא ביובל. וב' אלו הם בחי' תפלה ותשובה כדאיתא במד' מבטח כל קצוי ארץ וים רחוקים. נמשלה תשובה לים [ותפלה למקוה]. מקוה פעמים פתוחה פעמים נעולה. ושערי תשובה לעולם פתוחים. ולכן רוצעין לו האוזן שהוא פגם של התפלה. ועל הדלת דכ' לשקוד על דלתותי לשמור מזוזות פתחי והוא בחי' שערי תפלה שלפעמים נעולין. וכשפגם בזה מתקרב על ידי שערי תשובה. ושמיטה ויובל ב' אלו זכו בני ישראל בקבלת התורה. וכן בפרשת בהר נסמכו שמיטה ויובל להר סיני. והם עצמם בחי' עשרת הדברות ה' עילאה וה' תתאה:
Section 25
תרס"א
במדרש ואלה המשפטים מוסיף על הראשונים. שם שם לו חק ומשפט ע"ש. איתא בזוה"ק בפרשה זו דאורייתא טמירא. ואתגליית לההוא רחימא דילה דעבר תרעא דביתה כל יומא גליאת לי' וארמזית לגבי' רמיזא. ומיד אתטמרית וההוא רחימא מעוי ולבי' ונפשי' אזיל כו' לבתר דרגיל לגבה אתגליאת ליה אנפין באנפין ונקרא בעל תורה וכל רזין גליאת ליה ואומרת ליה ההוא רמיזא דקא רמיזנא לך כך וכך רזין הוי ביה כו' ע"ש באורך דף צ"ט. וכל זה הענין נעשה בכלל ישראל שמקודם שם להם חוק ומשפט ברמז לפי שהיה להם תשוקה אל התורה ואחר כך נתמלאו תשוקה ביותר עד שזכו לקבל כל התורה בשלימות וכן פרש"י בפסוק משכני אחריך נרוצה שעל ידי רמז מועט שהראה להם נמשכו אחריו בכל לב עד שהביאני חדריו. ובאמת זה הוא נסיון שבא לאדם מן השמים הן בכלל הן בפרט וכמ"ש שם לו כו' ושם נסהו לראות אם יעשה זה הרמז רושם בנפשותיהם. ועל זה כתיב שמעי בת אח"כ והטי אזנך ושכחי כו' ובית אביך להיות עוזב הכל להשתוקק אחר זה הרמז. אח"כ ויתאו המלך יפיך. לכן מקודם נקרא חק שלא הבינו בשלימות עד אח"כ בקבלת התורה כתיב כאשר צוך ופירשו חז"ל במרה. הם הם הדברים של אותו סבא ז"ל שאמר רמיזא דקא רמיזנא לך כמה רזין אית ביה. שביאר להם השבת באורך וטעמו של השבת כי ששת ימים כו'. וכן הוא במשפט. אשר תשים לפניהם. לבאר להם טעמו של דבר כשלחן הערוך כמ"ש רש"י. וז"ש ואלה מוסיף על הראשונים. שבמרה הי' רק ברמז ובנסיון. וז"ש ולא יכלו לשתות מים ממרה כו'. הרמז אין מים אלא תורה. ובאמת אין מקום פנוי בלי תורה רק שמוסתר בטבע ולא יכלו לשתות. מרים הם מלשון תמורה והתכסות. ויורהו ה' עץ שהוא התורה שנתגלה להם רמזי תורה והי' נסיון כמ"ש אם שמוע תשמע והאזנת למצותיו. כמ"ש והטי אזנך. ושמרת כל חוקיו פירוש להיות לבו ומעיו ונפשו נמשך אחר הרשימה. וכן צריך כל איש ישראל כשמתגלה לו קצת הארה כמ"ש אין לך אדם שאין לו שעה ע"ז יתפלל כל חסיד לעת מצוא אותה השעה להתדבק בו בכל הנפש עד שיעשה אצלו פרי. וכן הוא בכל שבת קודש שיורד איזה הארה לאיש ישראל וצריכין לשמור אותה ההארה כמ"ש ושמרו כו' לעשות השבת לדורותם פי' אותה ההארה של השבת להיות נשאר הרשימה לעולם באדם. ועל זה רמזו חז"ל אלו שמרו בני ישראל שבת אחד מיד נגאלים. אפילו רשימה של שבת אחד אם היה תמיד קבוע בלב ונפש לכל ימי המעשה כדאי הוא שתרחם ותביא גאולה:
Section 26
תרס"ב
ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. לפניהם ולא לפני נכרים. ועוד כתבו חז"ל ואלה מוסיף על הראשונים כו' דעשרת הדיברות מיוחדים רק לבני ישראל. והיא הנהגה שלמעלה מהטבע. והיא בחינת עץ החיים. ואין שם מגע נכרי כלל. ובחי' משפטים בחי' עץ הדעת שהרי במשפט יש זכאי וחייב. ולפי שגם האומות נצטוו על הדינים צריכים בזה הבדלה להבדיל בין משפטי בני ישראל שהוא בירור תערובות טוב ורע. אמרו רז"ל אם אין דעת הבדלה מנין שבחי' הדעת צריך הבדלה. ולכן כתיב כאן לפניהם ולא לפני נכרים וגם ואלה מוסיף על הראשונים להיות חיבור המשפטים עם הדברות חיבור עץ הדעת לעץ החיים. ובמדרש מבקר לערב יוכתו מבלי משים לנצח יאבדו. הדברות ניתנו בבקר והמשפטים בערב כו'. בוקר הוא במקום הבירור שאין צריך בירור תערובות. וערב הוא במקום שיש תערובות. וזה עיקר כחן של ישראל לחבר בוקר עם ערב. וכן הוא בפרטות. כאשר מו"ז ז"ל רגיל לומר בכל עת שנפתח איזה הארה לאיש ישראל צריך להתדבק בזו ההארה להיות נשאר אצלו קבוע תמיד גם לעת ערב וחושך. והנה בשעת מתן תורה כ' נפשי יצאה בדברו שיצאו נשמתן של ישראל ונתעלו למעלה אל השורש. ובזה זכו אח"כ (והמשפטים) [להמשפטים] אשר תשים לפניהם הוא המשכה מלמעלה למטה וזהו בחי' תורה שבע"פ אשר נטע בתוכינו. וכ' אתה הראת לדעת כו' הראי' שהי' במתן תורה. בחי' עץ החיים. הי' כדי לדעת לקבל זו ההארה עד הערב כנ"ל. וכן כתיב בשבת קודש לדעת כי אני ה' מקדישכם לפי ששבת בחי' עץ החיים והתורה כמ"ש יעשה כולו תורה. אבל הוא לדעת להכין מזו ההארה גם על ימי המעשה שבהם כתיב ויהי ערב ויהי בוקר. אשר תשים כמ"ש ושם דרך אראנו בישע אלקים דרשו חז"ל המשים אורחותיו ומדליק נרות במבואות האפלים זוכה לראות בישועתו של הקב"ה וכמ"ש ושמתם את דברי אלה על לבבכם כו' נפשכם. להיות ההארה נשאר קבוע. ולכן כתיב אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות כשאינו משים אל לבו להיות נשאר אצלו גם בעת החושך וערב. וז"ש המדרש מבלי משים כו' שאינו דבר של קיימא ובישראל כתיב אשר תשים לפניהם:
Section 27
תרס"ג
ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. דבעשרת הדברות כתיב נפשי יצאה בדברו ועתה נאמר תשים לפניהם בחי' תיקון הגוף וגם אלו מסיני שהנשמות שנתעלו בהר סיני הי' כדי לתקן גם הגוף כי דבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא. וזה שנפשי יצאה בדברו הי' התעצמות הנשמה לתקן אח"כ גם הגוף והכל בכח התורה כמ"ש גדולה תורה שנותנת חיים לעושיה בעוה"ז ובעה"ב. וזהו בחי' בוקר וערב שכ' במדרש שהדיברות ניתנו בבוקר שהי' התגלות אלקות אנכי ה' אלקיך. אבל זה הי' הכנה לתקן גם בחי' ערב שהוא הגוף שצריך בירור מן התערובות. וכן הוא בכל שבת קודש יש בו הארת הנשמה והוא הכנה גם על ימי המעשה לתקן הגוף:
בפסוק ובכל אשר אמרתי כו' ושם אלהים אחרים לא תזכירו. כתב רש"י ז"ל לעשות כל המצות אזהרה ע"ש. והענין כי כל המצות הם שמירה לאדם והם עצות לתקן האיברים לדבוק עצמו בחיות פנימי של האדם ולא לתור אחר הגשמיות. נמצא שהגם שהם מ"ע. אבל בלא כח אלו המצות. הגשמיות והטבע מביאין לידי חטא. והרי הם אזהרה דל"ת ג"כ. וז"ש ושם אלהים אחרים לא תזכירו זה בחי' הסתר הטבע וכח תערובות טוב ורע שיש באדם ע"י חטא הראשון. לכן נתן לנו הקב"ה תרי"ג מצות להנצל מזה התערובות:
פרשת שקלים
Section 1
תרל"א
באחד באדר משמיעין על השקלים. למה באדר. ויראה שהוא זמן תשובה כמו אלול סוף השנה. כי גם בניסן ר"ה. ובאדר תשובה מאהבה. לכך מרבין בשמחה שנתעורר רצון ונדיבות בכל איש מישראל. [וז"ש משמיעין כו']. שזה ענין השקלים לעורר נדיבות ישראל כי בוודאי אין רצון ה' במחצית השקל. רק בהתעוררות רצון פנימי שבין ישראל לאביהם שבשמים. כי יש בכל איש ישראל נקודה פנימית בלתי לה' לבדו. וכן הגיד אא"ז מו"ר זצלה"ה ע"פ מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב בתו של אאע"ה שהוא הנדיבות שבישראל וצריך מנעל שלא תתפשט האהבה לחוץ. כי באהבה צריך שמירה יותר עכ"ד. וז"ש על השקלים ועל הכלאים שלא יתפשט לחוץ. [אפשר שמעתי גם זה ממנו]. והשקלים הי' תיקון לחטא העגל כי כשנתעורר רצון פנימי כנ"ל נדחה הכל. כענין [אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת וכתיב] שימני כחותם כו'. וכן בכל שנה דכ' במד' כשקורין פ' שקלים כו'. ובאדם מתעורר רצון פנימי למסור הכל להשי"ת רק ע"י שאין לנו ביהמ"ק בעוה"ר. ממילא נתעורר אהבת ה' לישראל ויכולין לשוב בתשובה מתוך שמחה. וניסן ר"ה לחדשים הוא בחי' התחדשות שבא ע"י שמחה ואהבה להשי"ת:
Section 2
תרל"ב
ויקהל ופ' שקלים
ענין הקהילה למצות שבת כי בשבת מתאחדין ברזא דאחד היינו להיות דבוק בשורש החיות. וכתיב אשר צוה ה' לעשות. והקשו כי בשבת אין מעשה. אך הפי' הוא ע"י שמירת שבת נמשך מעשה ימות החול אחר השבת שע"י השבת יש עלי' לכל ימי המעשה והוא תיקון המעשה כנ"ל. ובודאי צריך להיות כל המעשים רק לתכלית הנקודה שנתעלה להשי"ת. וז"ש כי תשא את ראש בני ישראל כו' זה יתנו כו'. כי הראש ושכל האדם צריך להיות מנושא להשי"ת וכשיודע שכל החיות ממנו ית' וחושב תמיד איך לעשות רצונו ולהתדבק בו. עי"ז נמשך אחר הראש וההתחלה. ואא"ז מו"ר ז"ל אמר כי בהמה הולכת ראשה כפוף וכשאין עושין מעשה בהמה נק' נשיאת ראש. והעצה לזה להיות נמשך אחר שורש החיות כנ"ל הוא ע"י הביטול ונתנו כו' כופר נפשו להיות תמיד במסירת הנפש להיות כפרה כדי לעשות נ"ר להשי"ת. כל העובר על הפקודים המה המצות להיות תמיד הרצון והתשוקה לקיים רצונו ית' מחצית השקל עכ"פ עשה רצונו כרצונך ובכל מעשה לא יהיה לכוונת עצמו רק הראשית להשי"ת וממילא נמשך הכל אחרי'. וכשהוא מחצה על מחצה מדה טובה מרובה ומטה כלפי חסד. ויוכל עי"ז להתבטל כל הרצונות אליו ית'. כמ"ש חלקהו חציו לה' כו'. והראה הקב"ה למרע"ה מטבע של אש כו'. כי מטבע הוא ע"ש הצורה. ובכל דבר יש גשמיות והוא החומר. והפנימיות שהוא הצורה. וצריכין לשמור האש וההתלהבות רק לפנימיות כנ"ל:
אא"ז מו"ר ז"ל אמר על שקודם העגל כתיב שבת אחר מעשה המשכן ואח"כ נכתב שבת מקודם כי מקודם החטא היו זוכין לשבת ע"י מעשה החול. והוא הקדמת נעשה לנשמע. ואח"כ הי' התיקון לעשי' ע"י שבת שהוא מ"ש במד' הזהרו בנשמע. שבשבת יש התעוררות מהשי"ת כמ"ש לדעת כי אני ה' מקדישכם. ויכולין לתקן המעשה ע"י השמיעה בשבת כו' ע"ש. וכן איתא משמיעין על השקלים ג"כ הפי' שמעוררין משמים לכל איש ישראל לעורר הנדיבות והרצון להשי"ת. ובודאי נשאר גם עתה זה ההתעוררות כמ"ש במד' שמרע"ה זוקף ראשן של ישראל כו'. וכנ"ל שע"י הנדיבות שנותנין הכל להשי"ת ומבררין כי הכל ממנו ית'. עי"ז נדבקין בשורש החיות וממילא הם מתרוממים אליו ית'. ובנתינת מחצית השקל הי' צריך להיות מוסר לצבור יפה יפה ע"ש. הפי' להיות רק לשם שמים ולא לגרמייהו. ומי שרוצה באמת רק לעשות נ"ר להשי"ת. אין הפרש בין ע"י או ע"י חבירו. וכל המעשים צריכין להיות רק כדי להעלות כלל ישראל אליו ית'. ועי"ז יש לו חלק ג"כ. ובל"ז אין לו חלק ואינו מתקבל בקרבנות ציבור. ולהיות עולה לה' בפני עצמו. ע"ז אמרו כשאני לעצמי מה אני. ופי' אא"ז מו"ר ז"ל הכוונה להיות כל מעשיו לכללות ישראל כנ"ל:
חז"ל קבעו לקרות פ' שקלים בשבת מסתמא יש שייכות לשבת. כי הנה איתא שבשבת מחזיר מרע"ה לבנ"י הכתרים של הקדמת נעשה לנשמע. נראה שלא קלקל החטא בשבת. וכן איתא בחטא אדה"ר שלא קלקל בבחי' שבת. וכן נראה שכל חטאים לא יוכלו לקלקל בחי' שבת הניתן לבני ישראל כמ"ש שבת קבוע וקיימא. והיינו אף שניתן רק לבנ"י כמ"ש ביני ובין בני ישראל מ"מ ניתן באופן זה שלא יוכלו לאבד בחי' השבת. [ואפשר שז"ש חז"ל המשמר שבת אפילו עע"ז מוחלין לו כו'. י"ל הפי' כנ"ל שבבחי' שבת לא יגיעו החטאים]. וא"כ כיון שבשבת לא קלקלו. בודאי בשבת כאלו הי' ביהמ"ק והמשכן קיים כי כל החרבנות ע"י החטאים. ואף שאין קרבנות בפועל. מכל מקום הלא תכלית הקרבנות הוא רק מה שנעשה על ידי הקרבנות בעולם העליון. וזה יוכל להיות בלי הפעולה בשבת. כי בשבת נעשה הכל בלי מעשה גשמיות שהוא למעלה. ולכך בשבת נראה שלא נחסר ע"י החורבן וכאלו ביהמ"ק קיים. ולכך ע"י הנדיבות שבנ"י מוכנים ליתן מחצית השקל בכל לב. בודאי מעוררין נ"ר להשי"ת כענין שהי' ע"י הקרבנות כנ"ל. דומה לענין זה שמעתי מאא"ז ז"ל שהמשכן נגנז ובשבת שיש הארה ממקום הגנוז מאיר הארת המשכן והוא כנ"ל. ואין להאריך במה שאינו מפורש. ועכ"פ בודאי הנדיבות שעי"ז היו כל הקרבנות. בוודאי גם עתה מעורר נ"ר להשי"ת כמו בקרבנות:
Section 3
תרל"ג
פ' משפטים ושבת שקלים
אא"ז מו"ר ז"ל בשם הרב מפרשיסחא ז"ל פי' אשר תשים לפניהם ע"פ אמירת ישראל נעשה קודם לנשמע. ואיך יוכל להיות רק במס"נ ממש להשי"ת יהי' איך שיהי'. וזהו לפניהם להיות משפטי ה' קודם להם לעצמותם כו'. וכ"כ מי הקדימני ואשלם כו'. ופי' ג"כ כנ"ל להקדים רצונו ית' קודם לכל הנפש. וכ' כי תשא כו' ראש בני ישראל כו' ונתנו כופר נפשו כו' אא"ז מו"ר ז"ל דקדק דהול"ל ראשי בני ישראל לשון רבים. ותי' ראש בנ"י הוא שבת שתיבת ראש מתנשא לאותיות שלמעלה מהם והוא אותיות שבת דמתאחדין ברזא דאחד כו' ע"ש. ופי' הדברים כי המספר והמנין להיות כל אחד בפרט על ענין מיוחד וע"ז שולט עין. והעצה להיות דבוק בשורש עליון ושם מהפרט נעשה כלל והוא ראש בני ישראל. וכן שבת שמתאחדין כל ישראל לרצון א'. וכן לפקודיהם פירשו חז"ל על המצות שנקראו פקודי ה'. והפי' שע"י כל מצוה יוכל כל איש ישראל להתרומם להשי"ת ואך זה ע"י שיתן כופר נפשו לה'. כפי מה שכוונת המצוה עבורו ית'. כמו כן מתנשא גם האדם. והוא כלל הצריך לפרט כנ"ל:
ממה שאחז"ל לקרוא פ' שקלים עתה אף שאין קרבן. נראה כי הנדיבות מתקבל כמו אז. כי כל הקרבנות נתקבלו לרצון רק על ידי כח הנדיבות של ישראל. שמזה היו כל הקרבנות. וזה הנדיבות יש גם עתה. ואפשר יותר. ע"י שמשתוקקין לנדב להשי"ת כבראשונה. וכן הי' כל בריאת האדם להשתוקק אליו ית' מתוך החושך. ונראה שזה הכנה להגאולה לאשר בניסן זמן גאולה. התקינו חז"ל לזכור השקלים להשתוקק להשי"ת לנדב אליו בכל לב ונפש. ועתה כשאדם מוכן להקריב כל נפשו להשי"ת בוודאי יותר נ"ר מהקרבת בהמה שנוגע רק לממון. ואין חידוש להיות שייך עתה קרבן גבוה יותר. כו וודאי עתה בגלות אין יכולין להתקרב להשי"ת רק בקרבן עצמו שנחשב יותר מהקרבת בהמה כנ"ל:
Section 4
תרל"ד
באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים. אף כי התרומה הוא בניסן. חדש והבא קרבן מתרומה חדשה. רק שבני ישראל צריכין לעורר זה ההתחדשות ע"י הנדבה כי בחודש אדר שהביאו כל בנ"י את שקליהם התעורר עת רצון מאוד. וגם כי הזמן מעורר לב בני ישראל להתנדב להשי"ת. ושניהם אמת. וזה מביא אח"כ התחדשות. כ' מתן אדם ירחיב לו. כפי מה שאדם נותן משלו. יוצא מכל המצרים. וזה על הכלאים כמ"ש בזוה"ק פי' כמו בית הכלא שע"י הנדבה נעשה בן חורין. והוא הכנה לפסח. כי גם עתה יש הרצון והנדבה שבנ"י מוכנים לתת השקלים. אף כי א"י לקיים בפועל. ולכך מביא שמחה כדכ' ולישרי לב שמחה שכשיוצאין לחירות מיצה"ר באין לישרת לב:
נתקשה משה כו' והראה לו הקב"ה מטבע של אש. פי' אף כי קשה להבין איך יוכלו בנ"י בו"ד לתקן דברים עליונים אך כי הצורה של בנ"י הוא מטבע של אש כמ"ש בצלם אלקים כו'. והחומר נמשך אחר הצורה. ואא"ז מו"ר ז"ל אמר מטבע של אש הוא יעקב אע"ה דכתיב בית יעקב אש. וזכותו מסייע לכל בנ"י וצורתו חקוקה תחת כסה"כ. פי' מחצית השקל כמ"ש עשה רצונו כרצונך כי האדם נברא שיהי' דבוק בהשי"ת אף שעוסק גם בעניני עוה"ז. ועי"ז יוכל להמשיך הכל להשי"ת. ואיתא כי הנשמה של האדם ממוצעת בין יצה"ר ויצ"ט שהם ימין ושמאל ויש בכח האדם להכריע ועכ"פ שלא יטה כח הפנימיות של הנשמה לצד רק להיות באמצע. ועי"ז מכריע הכל לטוב. והוא בחי' אמת כשאין האדם נוטה אף כחוט השערה. והוא העמוד שהכל עומד עליו ונקרא עמודא דאמצעיתא. ופשוט פי' שקלים שישקול האדם כל מעשיו אחר נקודה הקדושה הפנימית של האדם:
Section 5
תרל"ה
ויקהל ושקלים
הקדמת הקהילה למצות שבת כי שבת הוא המאסף כל הנבראים להשיבן לשורשן וזה תלוי בהתאספות בנ"י לבטל עצמן להשי"ת כמו כן מתבטלין כל הנבראים אליו ית'. ואיתא כי קודם חטא העגל נאמר לבני ישראל ג"כ מצות שבת והוחזר אחר החטא. ונראה שכל החטא בא ע"י הקדמת עמלק הרשע וכל הקלקולים שנעשו בישראל היו ממנו ימ"ש. כי בודאי יש בכללות ישראל אנשים פשוטים ג"כ. וכל תקונם הי' ע"י הביטול לכלל ישראל. אך כאשר בא להלחם והיו מוכרחין הצדיקים להפרד מהם ועי"ז עשה פירוד בין הדביקים. ואעפ"י שנכוה כי הצדיקים גברו נגדו. אבל הופסק התאספות בנ"י כנ"ל. וזה עצמו הי' ג"כ בחטא העגל שהוכרחו הצדיקים להפרד כנ"ל. ולכן אחר החטא הקהיל אותם מרע"ה מחדש. ומצות שקלים וגם אז הנדבה למשכן. זה הי' כל תיקון החטא לכן הקדימו חז"ל גם עתה שקלים לזכור כי הוא מצוה כללית. וכ' העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט כו'. שמעתי מאא"ז מו"ר ז"ל כי העשיר שיש לו רוב נדיבות זה הכח יתן שלא ירבה כו'. ונראה הטעם כדי שיבטל עצמו לכללות ישראל שידע שמה שכל בני ישראל מתחברין להיות שוה בנדבה זו זה לרצון יותר מנדיבות שלו. ונראה שזה עצמו העצה שהדל לא ימעיט. שע"י שהצדיק מבטל עצמו אף שמעשיו מרובין ומשתוקק להרבות ומונע ע"י כלל ישראל לכן רצון הצדיק מתכנס בכלל ישראל וזה נותן כח להדל שיהי' לו ג"כ נדיבות זה כיון שמניעת נדיבות הצדיק היא בעבור כלל הצבור כנ"ל:
Section 6
תרל"ו
פ' תרומה ור"ח ושקלים
ויקחו לי תרומה כו' במדרש לקח טוב נתתי כו' מקח יש בו זהב וכסף כו'. כי במדת טובו של הקב"ה נכלל בו הכל כי כל הבריאה מרצונו הטוב וזה הרצון הוא שורש הכל ועל זה נאמר בטובו מחדש בכל יום מעשה בראשית. ונקודה זאת ניתנה לישראל אף כי כל הברואים מתקיימים ונזונים בטובו ית' אבל השורש ניתן לישראל ויש בו הכל ונק' לקח טוב. וגם כל החילופים מתיחדים בנקודה הנ"ל ונק' שלום כמ"ש במ"א וזה ענין זהב וכסף כו'. וכמו כן בנדבת בני ישראל יש בהם פנימיות שורש הנדיבות שבכלל ישראל שנק' בת נדיב. וכל מעשה פרטי היא מעוררת זה השורש. והוא מדת טובן של ישראל. וז"ש ויקחו אליך ולא ויתנו כי כל אחד צריך ליקח מנדיבות הזה שיש בכלל ישראל וע"י נדיבות פרטי שלו יוכל להתחבר לשורש הנדיבות כנ"ל. מאת כל איש הוא הכלל. וזה מחצית השקל כמו כחצות הלילה. שהוא נקודה אמצעית שבלילה כמו כן נקודה ממוצעת המחבר בני ישראל להקב"ה והוא התורה כמ"ש במדרש שהקב"ה נמכר עמה. פי' שבאמצעות התורה מתחברין בנ"י להקב"ה. וזה שנתקשה מרע"ה איך שיכול כל פרט לעורר זה החיבור והראה לו הקב"ה מטבע של אש כו' פי' דכתיב בית יעקב אש כו' עשו לקש. וזה הכח ידוע באש כי כל ניצוץ קטן מאש יכול לשרוף חבילות קש. לרמוז שכל נקודה של אמת גובר על כל הכחות של היצה"ר. ולכן הקדימו שקלים לזכור כי בזה השורש יכולין למחות שמו של עמלק ע"י התעוררות שורש הנדיבות שבישראל שאז ממילא בטילין כל כוחות הסט"א כאכול קש לשון אש. ותיקנו בשבת דכ' בי' טוב להודות לה'. פי' שבשבת נתגלה לבנ"י טובו של הקב"ה ובהתגלות זאת הנקודה רואין כי הקב"ה מחי' הכל ואומרים טוב להודות לה'. ובגמ' חדש בחדשו כו' חדש והבא קרבן מתרומה חדשה. כי בר"ה בתשרי ניתן התחדשות לכל הברואים. וגם בזה בנ"י קודמין כמ"ש חק לישראל כו'. אך לבד זה יש התחדשות מיוחד לבנ"י והוא בניסן שנאמר החודש הזה לכם. והוא התרוממות התחדשות לשורשו. וזה תרומה חדשה והוא התחדשות שבהתחדשות לכן למדו זאת מכפילת חדש בחדשו כדפרש"י ז"ל ע"ש. והוא טוב הנ"ל שנאמר מה רב טובך כו' צפנת ליראיך בפרט וזה מתגלה בשבת. אך ע"י השקלים שבזה נתעורר מדת טובן של ישראל. מסתלקי' הקטרוגים מעל בני ישראל. פי' שראוין לקבל מדת טובו של הקב"ה וזהו המשך ד' פרשיות הללו:
מאת כל איש כו' תקחו את תרומתי. פי' שגם הכלל צריך לפרט. וזאת צריך כ"א לידע כי מעשיו נוגעים לכללות בנ"י. ואיתא באלשיך ע"פ ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. בתוכו לא נאמר. רק שע"י מעשה המקדש אשכון בתוכם של בנ"י ממש ע"ש:
Section 7
תרל"ז
באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים דכתיב מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו כי ע"י הקבלה שהאדם מקבל ע"ע לקיים המצוה בזה עצמו נעשה קצת בן חורין בכל עת צרה כאשר חכמים הגידו נודרין בעת צרה. ולכן אף שהתרומה בניסן רק הקבלה הוא באדר. ופי' משמיעין הוא ג"כ אצל כל יחיד שבשמוע פרשת שקלים מקבל עליו ונודר בפיו ליתן כמ"ש חז"ל בפיך זו צדקה וזהו ג"כ הרחב פיך שע"י הקבלה מתרחב האדם ממקום המיצר שזהו פי' כלאים כמו בית הכלא שע"י השקלים נעשין בני חורין כנ"ל. ולפני גדולים ינחנו הוא מ"ש חז"ל שהבטיח הקב"ה לזקוף ראשן של ישראל בעת קריאת פ' שקלים. וגם לפי פשוטו שכשהקב"ה מרומם אותנו יש ע"ז קטרוג. רק ע"י הצדקה מתבטל הקטרוג שע"י שאדם מרחם על העני ונותן לו ממונו עי"ז מדה"ד מסכים לרומם אותו יותר משורת הדין וכמ"ש צדקה תרומם גוי וז"ש כי תשא כו' ונתנו כו'. ולאשר בכל ניסן מתרוממת האומה הישראלית מקדימין השקלים. ועוד יבואר מזה אי"ה:
Section 8
תרל"ח
פ' ויקהל ושקלים
אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות כו'. וקאי אשבת ומלאכות המשכן. ומקשין דמצות שבת שלא לעשות. אבל האמת כי גמר והשלמת כל המעשה הוא ע"י ביטול המעשה לשם ה' וביטולו של דבר זה קיומו לכן יש בשבת עלייה ותיקון לכל המעשים ע"י ביטול המעשה בשבת. וב' אלה המצות שבת ומלאכת המשכן הם ב' הדברים במשנה. עשה רצונו כרצונך הוא ודאי נדבת המשכן שכל מלאכות הי' במשכן וע"י הנדיבות תיקנו העשי'. דכתיב כל נדיב לבו והול"ל כל נדיב לב. אבל הפסוק מדבר לכל פרט שיביא הנדבה בכל הנדיבות שבלבו והיינו דכתיב בכל מאודך שכל מיני אהבה ורצון שבלב האדם יתננו לשמים. זהב וכסף נחושת כו' כל מיני הנדיבות רצונו כרצונך כו'. ומצות השבת הוא ביטול המעשים בטל רצונך מפני רצונו. ועי' בחידושי תורה של אא"ז מו"ר ז"ל ענין שנאמר קודם החטא מצות המשכן אחר כך השבת. ואחר החטא שבת קודם המשכן. ופי' שכשהיו בנ"י במדרגה טובה היו ימי המעשה הכנה לשבת. ואחר החטא צריכין למשוך כח מקדושת שבת לתקן המעשה בחול כו'. וכמו כן יתפרש עפ"י דברינו הנ"ל כי במשנה איתא עשה רצונך קודם בטל שכן צריך להיות החול מכין לשבת. אבל מי שאינו במדריגה זו מ"מ ע"י ביטול הרצון יכול אח"כ לבוא לעשות רצונו ית' באהבה ובהסכמת רצון הנפש. ובמשנה באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים. הם ג"כ ב' ענינים הנ"ל. כי השקלים הם נדבות המשכן עשה רצונו כו' וכלאים הוא מניעה וביטול הרצון להיות האדם כמו בבית אסורים שנאסר ידיו ורגליו מלעשות נגד רצון הבורא ית'. וחז"ל הקדימו קודם ניסן אלה הפרשיות שקלים זכור פרה. כי ניסן הוא קבלת מלכות שמים וצריך להיות בכל לבבך נפשך מאודך. ומאודך הוא שקלים לבבך זכור כי זכירה בלב. נפשך פרה טהרת הנפש:
ברש"י נתקשה מרע"ה כו' והראה לו הקב"ה מטבע של אש כזה יתנו. ביאור הענין כי כל המצות ומעשה בני ישראל אינו בודאי ע"י כח אנושי אבל הוא מצד הכנות נפשות בנ"י שיש בהם דביקות לאל חי כמ"ש בצלם אלקים עשה כו' האדם ורמ"ח איברים נגד רמ"ח מ"ע כו' לכן ניתן להם התורה שנק' אש דת הנהגה עליונה ונמצא ציור ודמות כ"ב אותיות התורה בכל נפש ישראל ומצד זה בכחם לתקן חצוניות מלבוש הגוף במצות מעשיות להדמות הלבוש להפנימיות שורש הנפש כנ"ל. וזה מטבע של אש צורה שנטבעת בנפשות בני ישראל בכח התורה כנ"ל. וזהו עצמו פי' מחצית השקל שתיקון הגוף הוא רק חצי צורה להדמותו ולהשוותו עם חלק הנפש. דכתיב הנסתרות לה' אלקינו כו'. וכפי תיקון הנגלות כן מתעורר חלק הנסתרות שע"ז מבקשין ויהי נועם ה' כו' עלינו כו' כידוע בזוה"ק. ואיתא עוה"ב נברא בב' אותיות ועוה"ז בב' אותיות לכן עבודת האדם מחצית השקל כנ"ל:
Section 9
תרל"ט
נתקשה מרע"ה במחצית השקל הראהו הקב"ה מטבע של אש כזה יתנו. פי' מו"ז ז"ל עפ"י המשנה להגיד גדולתו של יוצר בראשית שכל ב"א נטבעין בחותם אחד ואין פרצופיהן דומות. והגיד כי זה החותם הוא צורתו של יעקב אע"ה החקוקה תחת כסא הכבוד והוא מטבע של אש דכתיב בית יעקב אש כו' לפי"ז פי' הענין שנתקשה מרע"ה עמ"ש הדל לא ימעיט שצריך להיות נדיבות זאת נמצא בכל איש ישראל והראהו הקב"ה כי נמצא נקודה אחת מצורה הנ"ל בכל איש ישראל מכוחו של יעקב אבינו רק שזה הוא בכללות ישראל לכן העשיר לא ירבה ועי"ז והדל לא ימעיט שגם העשיר צריך להיות מוסר חלקו לצבור להיות רצון כל פרט להשלים רצונו ית' לתת כל אחד מחצית השקל. והנה החוטא נותן חלקו לצדיק כמ"ש זכה הצדיק נוטל חלק חבירו ובכח הצדיקים להחזיר לכל אחד חלקו וממילא יהי' נמצא נדיבות הנ"ל בכל נפש ישראל כי היא מוטבעת בכל נפשות בנ"י כנ"ל. וכענין שהחזיר מרע"ה בעין טובה שלו לכל בנ"י הכתרים של נעשה ונשמע בשבת קודש:
Section 10
תר"מ
בקיצור
באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים. ע"י שהתנדבו בני ישראל למשכן בנדבת הלב לכן נשאר כח נדבה זו לבנ"י לעולם כמשרז"ל מצות שקבלו עליהם בשמחה עדיין עושין בשמחה לכן מרבין בשמחה שנתעורר נדבה רצון טוב כמ"ש רש"י וחשק בלבות בנ"י להתדבק בו ית' וע"י התגלות השמחה יכולין לברר ולתקן הכל וז"ש ועל הכלאים ועיקר הרצון בהתגלות פנימיות נדבת הלב שיש בעצם לבות בני ישראל שנקראו בת נדיב לכן העשיר לא ירבה כו':
Section 11
תרמ"א
ויקהל ופרשת שקלים
במדרש מים רבים לא יוכלו לכבות כו' האהבה כו'. שאנו רואין אחר כל החטא נתקנו בני ישראל על ידי הנדיבות. וכמ"ש מו"ז ז"ל כי יש נקודה בכל איש ישראל שאין שם מגע נכרי כלל. שע"ז כתיב אנכי מגן לך כו'. וכמ"ש מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב. בנעלים כל שאין שם מגע נכרי. כמ"ש גן נעול כו'. ולכן יכולין בכח זאת הנקודה לשוב בתשובה. וכן התעוררות השקלים באדר שהוא כמו אלול שנתקן לתשובה מאימת הדין. כן אדר מתוך האהבה. שימי ניסן ממשמשין ובאין. שהוא התחדשות שניתן לבני ישראל. שבחר (לו) השי"ת בנו להיות עמו וחלקו. והוציאנו ממצרים להיות לו לעם לכן חכמינו ז"ל בחכמתם הקדימו פרשיות אלו להיות התעוררות האהבה מלמטה מקודם. דכ' החדש הזה לכם. א"כ צריכין בנ"י לעורר ההתחדשות הזה כמ"ש במ"א בשם מורי ז"ל פי' הפסוק את קרבני לחמי כו' ריח ניחוחי תשמרו. שיהי' השפעה באה מכח העלאת ריח ניחוח מלמטה ע"ש. ועיקר המכוון שנדיבת בנ"י תעורר למעלה שיתגלה אהבת ה' על בני ישראל. וזה הרמז מחצית השקל שהעיקר החצי הב' הבאה מלמעלה. כי כל המצות הכל לעורר השורש למעלה. ובזה פרשנו הפסוק והמלאכה היתה דים כו'. וקשה דכבר כתיב שמרבים להביא כו'. אך הפי' שהפסוק מעיד כי הי' המלאכה התחתונה דים של העוסקים. שהי' בה כח לעורר להיות נעשה כל המלאכה הידועה למעלה. ועי"ז והותר שכיון שיש התחברות. והתחתונים מושלמים עם העליונים והשורש. חל ע"ז ברכה בחי' השבת ונשמה יתירה שהוא מעין עוה"ב שאין לו תכלית ולכן נק' יתירה שאין כח בכלי להכיל זאת וכמ"ש במ"א. וזה והותר וקצרתי ממיעוט פנאי:
משנכנס אדר מרבין בשמחה. הוא שמחת הנדבה שהביאו בנ"י בכל אדר השקלים. ואיתא מצות שקבלו עליהם בשמחה עדיין עושין כו'. וכל נדבת ישראל לשמים הי' בשמחה כמ"ש במשכן האנשים על הנשים וכן במקדש בימי דוד וגם בבית שני התנדבו בשמחה ע"ש. לכן נתעורר שמחת עבודת ביהמ"ק בימים אלו. וגם עתה שאין לנו לא משכן ולא מקדש יש להרבות בצדקה בימים אלו כאשר נתקן אח"כ מתנות לאביונים בחודש הזה. ובגלות יש להתחזק במעשה הצדקה שע"י נדבת המשכן נתקנו בני ישראל אחר החטא דכתיב בכל לבבך כו' נפשך כו' מאודך. וכל זה קיימו בנ"י ביציאת מצרים שנמשכו אחריו ית' כמ"ש לכתך אחרי במדבר זה בכל לבבך. ובמתן תורה בכל נפשך כמ"ש נפשי יצאה בדברו ונתקדשו נפשות בנ"י במתן תורה. אח"כ בנדבת המשכן נתקיים בכל מאודך. לכן נתן הקב"ה נכסים לאדם שיוכל למצוא עזר גם בימי ירידה ע"י מעשה הצדקה. שכמו שאדם נותן מנכסיו השייכים לו בעבור רצונו ית'. כן זוכה שיחזירו לו המדריגות שנאבדו ממנו ע"י החטא כמ"ש מתן אדם ירחיב לו וכמ"ש במ"א:
Section 12
תרמ"ב
משמיעין על השקלים ועל הכלאים. כי הצדקה מיוחד לבנ"י והוא עדות על נדיבות בנ"י ועל כן כתיב צדקה תרומם גוי. כי חסד לאומים חטאת והכל לגרמייהו עבדי ובנ"י הם המוכנים לצדקה כמ"ש משפט וצדקה ביעקב אתה עשית. לכן נתברר תערובת הכלאים ע"י השקלים. ולא לחנם ביקש הקב"ה נדבת בנ"י כמ"ש רש"י נדבה רצון טוב. ויודע השי"ת רצון עמו בנ"י אליו כי לעולם נמצא זאת הנדיבות בבני ישראל. וכמ"ש על כל פשעים תכסה אהבה. וכמו שאין כל החטאים יכולין לכבות אהבה שבין ישראל לאביהם שבשמים. כן בכח איש הישראלי לעולם לעורר נקודת תשוקה ורצון אליו ית'. וכשמבררין זאת למטה בלב. כן מתעורר האהבה למעלה. וז"ש נתקשה מרע"ה והראה לו מטבע של אש. כזה יתנו. פי' כמו שהחצי שקל שלמעלה הוא אהבת השי"ת לנו אינו נפסק כמ"ש מים רבים לא יוכלו לכבות כו'. ממילא יש לדעת מזה שבכח בנ"י למטה לעורר מחצית שקל שלהם כנ"ל. וכיון שהי' אחר החטא נתקשה מרע"ה איך יוכלו לעורר הנדיבות והראה לו מן השמים כנ"ל:
Section 13
תרמ"ד
בענין מצות השקלים קודם ניסן דכתיב כי תשא כו' ראש בני ישראל כו'. דבר"ה כל באי עולם עוברין לפניו. אבל ניסן הוא ר"ה למלכים וכל ישראל בני מלכים הם. ולכן שולט עליהם קנאת האומות. וצריכין כופר נפש. ואין זה סגולת הצדקה בלבד. רק שע"י השקלים נתרומם ראשן של ישראל ומתעלין לשורש העליון ושם נעשין אחדות אחד. וכ' מחצית השקל ואמרו חז"ל מטבע של אש הראה לו ואמר כזה יתנו. היינו שיש לבני ישראל חלק בשמים וחלק הניתן להם בעוה"ז. וצריכין להתדמות ולהתדבק בחלק העליון. וזה הסוד שרמזו חז"ל בפסוק שררך אגן הסהר כמ"ש וישם באגנות וחצי הדם זרק על המזבח. ואמרו שסנהדרין היו יושבין כחצי גורן עגולה. ובנ"י צריכין להראות זאת כי כל מה שהם שולטין על האומות. הכל כדי שיהיו מכוונים לשורש העליון. ושיהי' על ידיהם התדבקות התחתונים לעליונים. ואם באמת כוונתם בעבור הביטול אליו ית' לא יוכל לשלוט ע"ז שום עין רע וזהו כופר נפשו לה':
איתא בגמ' כשם משנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה. פרשנו כפי מה שממעטין בשמחה באב. כך מרבין בשמחה באדר כדכתיב שישו אתה משוש כל המתאבלים וכתיב נהפך לאבל מחולינו. פרשנו כי מה שהיו יכולין להשיג בזמן המקדש בכח השמחה. משיגין עתה ע"י אבילות. ועיקר השמחה באדר הי' בהכנת השקלים לתרומת הלשכה וכל העבודות וההכנות לביהמ"ק הביאו שמחה. כמ"ש משוש כל הארץ שמשם השמחה יוצאה לכל העולם. וגם עתה שאין לנו בפועל עבודת ביהמ"ק אבל הרצון והתשוקה צריכין למצוא גם עתה. ואיתא מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה. ויתכן שגם בסדר הדורות מצרפין בשמים הרצונות שבלבות בנ"י גם עתה לאותן הדורות שהיו מקיימין בפועל. ויתכן לומר שע"י שחטאנו בעוד המקדש קיים ולא הי' העבודה בשמחה ורצון שלם כראוי. לכן צריכין עתה לתקן ברצון ותשוקה בלי עבודה בפועל. ובימים אלו מתעורר הרצון והנדבה בלבות בנ"י כדאיתא משמיעין על השקלים היינו כדכתיב שמעי בת בנ"י שנק' בת נדיב שהם יכולין לשמוע הקולות והתעוררות שיש משמים. ושכחי עמך כו' היינו דמסיים ועל הכלאים להיות הנדבה והרצון בלי פסולת ותערובות רצונות אחרים רק לשמים לבד:
Section 14
תרמ"ה
במדרש כשקורין פרשת שקלים זוקף מרע"ה ראשן של בני ישראל. דיסוד כל הקרבנות היה מנדבות השקלים והוא התשוקה והרצון שנמצא בלבות בני ישראל אל השי"ת. ולכן הגם שעיקר התרומה נתרמה בניסן אבל ההכנה הי' בנדבה זו. ועתה בעוה"ר שאין לנו הקרבנות במעשה אבל הרצון והנדבה נמצא לעולם בלבות בני ישראל. והקב"ה וב"ש אשר לפניו הוה ועתיד הכל אחד. מצרף הרצונות והנדבות שבלבות בנ"י בכל הדורות. ובחירת השי"ת בבנ"י לא הי' לשעה. רק שעלה לפניו רצון כל הדורות. ובאופן זה יוכל להיות לנו חלק בהקרבנות שהי' אז וגם במה שיהי' בבנין העתיד. וכפי מה שנמצא זכרון המקדש בנפשית בנ"י. כך נתעורר גם בשמים. וכ' והי' לבני ישראל לזכרון כו'. [וענין כופר נפשו יתכן לפרש כי הקרבנות המה צריכין להיות בגוף האדם רק שניתן הבע"ח כופר נפש כמו שכ' בעקידת יצחק ע"ש מ"ש בפ' ויקרא מזה] ועיקר הקרבנות הוא התקרבות ודביקות העולם והזמנים בשורש העליון ע"י סדר התמידין ומוספין שקבע לנו השי"ת. וזהו עיקר הנשיאות ראש. ובכל ניסן יש בחירה חדשה בבנ"י ע"י הכנת השקלים כנ"ל:
Section 15
תרמ"ו
פרשת פקודי ושקלים
משכן העדות. דכתיב כל פעל ה' למענהו דרשו חז"ל לעדותו. ויש עדות בעולם שנה נפש. וכתיב אתם עדי נאום ה'. שבני ישראל המה מעידים ומבררין כי לה' הארץ. והקדושה שנמצאת בנפשות בנ"י הוא עדות בנפש. והקדושה שנמצאת בשבתות ומועדות הוא עדות בשנה ובזמן. והקדושה שנמצאת במשכן ומקדש הוא עדות על העולם. וכל אלו הבירורים הוציאו בנ"י מכח אל הפועל. ולכן מעידין זה על זה. ובשבת דסהדותא אקרי ובנ"י המה שומרי השבת. וכן משכן העדות וכן במקדש כ' עדות לישראל כו'. כי זה הבנין שזכו בני ישראל להמשיך השכינה לשם הוא עדות על הדביקות ואהבה שיש בלבות בנ"י כמ"ש עבודת הלוים הוא לשון דביקות. ובזמן הבית היה הדביקות בעובדא ע"י הקרבנות שעל זה נקרא קרבן שנתקרב ונתעלה הכל אל השורש ונתרוממו נפשות בני ישראל בעליותם למקדש ה'. ולכן למדו חז"ל מצות מחצית השקל הגם דכתיב כי תשא רק כל העבודה במקדש הי' בכלל התרוממות נפשות בנ"י. ואיתא חדש והבא קרבן מתרומה חדשה פי' שנמצא בכל שנה נדבה ורצון חדש בלבות בני ישראל. והאמת כי כמו כן בשמים מתעורר בכל שנה בחירה חדשה בבנ"י בניסן שהוא ר"ה לרגלים וכמו כן בכל רגל ולכן אומרים אתה בחרתנו כו' ורוממתנו שזה מתחדש בכל יום טוב. ולכן בג' פרקים תורמין הלשכה פרוס פסח עצרת חג. וניסן שהוא ראש לכל הרגלים. בו עיקר התרומה. ולכן צריכין ליתן כופר נפש על ידי השקלים:
Section 16
תרמ"ז
זה יתנו כו' ואמרו חז"ל נתקשה מרע"ה והראה לו הקב"ה מטבע של אש ואמר לו כזה יתנו. כי הנה בודאי ע"י נדבה זו נתעלו נפשות בנ"י כמ"ש כי תשא את ראש כו' וכן הוא במדרש כשקורין פ' שקלים מרע"ה זוקף ראשן של ישראל. דיש לכל אחד מישראל שורש בשמים. וזה הרמז מחצית השקל היינו החלק שלמטה הוא חצי. והחצי השני בשורש. ולכן הראה לו שיכולין למטה ליתן כפי החלק שלמעלה. ומו"ז ז"ל אמר כי נשיאת ראש הוא שבת שמתנשאים האותיות ראש לשלמעלה מהן והוא (ר"ת) שבת ע"ש ודפח"ח. והוא כמ"ש שבשבת קודש ע"י הארת הנשמה יתירה שהיא היא החלק שלמעלה ויורדת משם הארה להעלות זה החלק שלמטה. ולכן תקנו לקרות פרשת שקלים בשבת. כי המצוה הי' בביהמ"ק לעורר ע"י החלק שלמטה להתדבק בחלק שלמעלה. וזהו שסידר הפייטן ושקל אשא. הגם שנותנין רק מחצה. אבל עי"ז נושא כל השקל כנ"ל שחל ע"ז חלק השני. ועתה אין לנו המצוה בפועל. ורק בשבת קודש ע"י הארה היורדת מלמעלה שהוא מעין מ"ש ז"ל לעתיד לבוא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהן וש"ק הוא מעין עוה"ב. לכן יורד הארה מחלק הנ"ל. ובכח זה מבקשין לזכות עתה בתיקון החלק שלמטה. וע"י הרצון שמשתוקקין ליתן הנדבה כמ"ש בפרשה וידבר כו' לאמר כו' מכלל שקריאת הפרשה הוא מתקן כאלו נתנו. ובאמת נדיבות זה נמצא בלב איש ישראל לעולם כמ"ש מו"ז ז"ל שהוא בכח אאע"ה כמ"ש ז"ל בת נדיב. והקב"ה מגין על נקודה זו של הנדיבות שנמצא תמיד בנפשות בנ"י ע"ש. וע"י התעוררות נקודה זו יכולין לברר הכל כמ"ש כל העובר על הפקודים. וכ' לכפר כו' מכלל שאפילו קודם הבירור והתיקון עי"ז הנדיבות יכולין לברר התערובות כמ"ש חז"ל משמיעין על השקלים והכלאים. שע"י השקלים זוכין אל הבירור. וז"ש זה יתנו כזה שיזכו להיות ברי לבב ע"י נדבה זו:
Section 17
תרמ"ח
וענין זקיפת ראש בכח השקלים דכתיב צדקה תרומם גוי דאיתא בזוה"ק מילין דלעילא בעי לאתערא בעובדא. ואחר שחטאנו בנעשה. התיקון בכח הצדקה שנק' מעשה כמ"ש והיה מעשה הצדקה שלום. וכן כתיב האיש אשר עשיתי עמו כו' בועז. וזה עצמו מ"ש וחסד לאומים חטאת כי ע"י עובדא זו מתעלה כל אחד לשרשו. נמצא שגם בסט"א מתחזקין ע"י העובדא כדאיתא בזוה"ק פ' יתרו ובנ"י מתעלין לאחדות האמת בכח הצדקה:
ובמדרש תנחומא עבירתן של בני ישראל מביא לידי זכות שע"י החטא הי' מצות שקלים ע"ש. כי כל מה שנעשה בדורות הראשונים היה הכנה לדורות. וכדאיתא שלא היו ראוין לאותו החטא אלא להורות תשובה. וכ' אשרי תבחר ותקרב כו'. ובנ"י מקודם נבחרו. ואח"כ נתקרבו בתשובה. ושניהם נשארו לדורות. לכן בכל שנה. חדש והבא קרבן מתרומה חדשה. שבכל שנה מתבררין ניצוצי קדושה עד שיהיה כל תיקון השלם. ובניסן מתעורר בחירת השי"ת בבנ"י שהיה ביציאת מצרים. וכמו כן מתעורר התרוממות בנ"י מצד התיקון שנתקנו ע"י נדבת המשכן בבחי' בעלי תשובה. ובמד' איתא שאמר מרע"ה כשם שזקפת לי כו' כך זקוף את בני ישראל ע"ש. ובכחו של מרע"ה נתרוממו כל בנ"י ולכן כתיב כי תשא ע"ש. כי הצדיקים במעשיהם מעלין כל הדור. וז"ש אשרי תבחר כו' אח"כ מסיים נשבעה בטוב. והיינו ע"י יחידי סגולה נמשך הארה לכל בני ישראל. תבחר ותקרב בחי' מרע"ה ואהרן הכהן. נשבעה בטוב ביתך מרע"ה דכתיב בי' בכל ביתי נאמן. קדוש היכלך בחי' אהרן. וכמו כן בכלל הדורות ע"י שאבותינו נבחרו ונקרבו נשבעה גם אנחנו בטוב ביתך כו'. כי השי"ת מכל החסדים שעשה לאבותינו הניח לנו זכר לדורות. תבחר ותקרב בחי' התורה וביהמ"ק:
Section 18
תרמ"ט
פקודי ושקלים
בענין העשיר לא ירבה. וכן מצינו בנדבת המשכן שהיה בזהב ונחשת ככל נדבת רוחו של כל אחד. וכסף פקודי הי' בשוה להראות כי האהבה ורצון שנמצא בלבות בנ"י הוא הכח אשר נטע השי"ת בתוכינו בעת קבלת התורה. ואינו בכח אנושי. כי היראה ושאר המדות הוא כל אחד לפי כחו. והאהבה היא מתנה מהקב"ה. לכן כסף שהוא בחי' אהבה יד כל אחד שוה בו. והגם כי מצינו ראינו כי יש חסידים אנשי מעשה שאהבתם גדולה במאוד משאר אנשים. אין זה סתירה מכמה טעמים. ואחת היא כי הנקודה מתפשטת כפי הכנת הכלי והמלבוש. ונקודה של זה נתלבשה בלבוש דק ושל זה בלבוש גם. אבל עיקר הנקודה שוה בכל איש ישראל. והשנית הוא דמצינו דשוקל ע"י עני. ורק ליתן בעצמו יותר ממחצית השקל אסור. אבל העשיר יוכל ליתן עבור כמה עניים. וכמו דמצינו בעשירות דגשמיות. שחלקו של עני מוסר הקב"ה ביד עשיר כמ"ש בספרים כי פקדון הוא אצלו שרצונו ית' הי' שחלקו של זה העני יבוא ע"י העשיר. וכן הוא עשיר בדעת שיש בו דעת להלוך לרוחם של כמה עניי הדעת. ויכול הוא לעורר אהבת כללות הרבה עניי הדעת. אבל מצ"ע לא ירבה כמ"ש:
Section 19
תרנ"א
במדרש תנחומא עבירתן של ישראל מביאתן לידי זכות שע"י חטא העגל ניתן להם מצות שקלים ע"ש דכתיב אשרי אדם עוז לו בך כו' עוברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו. ולכן הכניס הקב"ה צדיקים גדולים במקומות הללו ובנסיונות כדי שיכינו דרך לכל השפלים כמ"ש חז"ל לא היו ראוין לאותו החטא רק להורות תשובה. וע"י שהי' להם אחיזה בעץ החיים עוז לו בך שקיבלו התורה בסיני. ולכן אפילו שנכשלו לא זו שחזרו ותקנו רק שעשו דרך ותיקון לכל הדורות. וז"ש מעין ישיתוהו שאפילו במקומות המסוכנים. הפכו מר למתוק. ונעשה שם מעין נובע. וכמו כן באבות ושבטים דכתיב וישלחהו מעמק חברון מעצה עמוקה כו'. שהגם שגלות מצרים נסבב ע"י חטא. ראינו שביצ"מ נעשה מעין נובע לכל התורה ומצות שהכל תלוי ביציאת מצרים. וחז"ל פירשו על הרשעים בגיהנם שמצננין אשו של גיהנם בדמעותיהן. ויש לנו ללמוד במכש"כ בעוה"ז המורידין דמעות לתקן נפשותיהם מבאר שחת ומיצה"ר. מצננין כחו של היצה"ר וסט"א עד שמתהפך להיות עובד ה' בשני לבבות:
Section 20
תרנ"ב
דרשו חז"ל תשא את ראש שמרע"ה זוקף ראשן של ישראל. דאיתא במדרש רבים אומרים לנפשי כו' כאשר חטאו בנ"י כו' דכתיב ואתה מרים ראשי כו' דכתיב ואתה מרום לעולם כל המתנות שנתן הקב"ה לבנ"י הם לעולם. ואפילו כשחטאנו ונפלנו ממדריגות אלו. מ"מ בשורש העליון לא ניטל משלנו כלום. ולכן ע"י המצות יכולין לחזור בכל עת לחלקינו. וזה ההבדל שבין הרשעים בפרוח כו' כמו עשב כו' כי כל הגבהות שלהם צורך נפילה להשמדם כו' וצדיקים להיפוך כל הירידות צורך עלי'. שבע יפול צדיק וקם. וכאשר משה רבינו ע"ה מסר נפשו בעבורנו ואמר אם תשא חטאתם הבטיח לו הקב"ה כי ע"י השקלים ישא ראש בני ישראל. והצדקה הוא סגולה להתדבק בשורש כמ"ש צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת. פי' שהרשעים מה שבאים אל שורש שלהם חטאת הוא. כענין שאמרו פיזור לרשעים טוב להם ולעולם. כינוס לרשעים רע להם ולעולם. כמו שנתן המן עשרת אלפים שקלים. ובזה בא לשורש עמלק שהוא ראשית גוים. ונתקיים בו ואחריתו עדי אובד. ולכן הקדים הקדוש ברוך הוא שקלי בני ישראל שעי"ז מתרוממים להתדבק בשורשם. וזה מתקיים בכל שנה כמ"ש ז"ל באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים. כי ראשיתן של בנ"י הוא קודם לעולם ושם אין מגע נכרי כלל רק על ידי החטאים נתערבו בין האומות. וע"י השקלים חוזרין להתדבק בשורש הראשית. ונבדלו מהתערובות. וכ' מים רבים לא יוכלו לכבות כו' האהבה ונהרות לא ישטפוה. הם ב' אלו השקלים והכלאים. כי הרשעים רוצין לכבות דביקות בנ"י בהקב"ה. וגם רוצין להתערב עמהם. וע"י השקלים מתעורר האהבה לבנ"י ומתפרדין כל פועלי און. ואמרו חז"ל נתקשה מרע"ה במחצית השקל והראה לו הקב"ה מטבע של אש מתחת כסא הכבוד. הרמז על פי מאמרם ז"ל במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. ומרע"ה הי' בחי' צדיק גמור והוא הוריד התורה משמים לארץ. והוא רמז מן המים משיתיהו. אבל בנ"י שנפלו ממדריגה זו. ומ"מ ע"י רשפי אש של בעלי תשובה שבא בחילא סגי. אמרו חז"ל גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד. וזה מטבע של אש בחי' תשובה מלמטה למעלה אל השורש. וזו התשוקה נשאר לעולם בבני ישראל. ומים רבים לא יוכלו לכבותה. כמ"ש אם יתן איש כו' הון ביתו זה המן הרשע. ונהרות לא ישטפוה להמשיך התפשטות אהבת בנ"י להשתתף עמהם כמ"ש לא לכם ולנו לבנות כו':
Section 21
תרנ"ג
בענין השקלים עשרים גרה השקל כו'. דכתיב מה יפו פעמיך כו' בת נדיב בתו של אברהם אע"ה שנק' נדיב. כי זה הנדיבות בישראל הוא מושרש מן האבות ולכן הוא בצמצום הדל לא ימעיט והעשיר לא ירבה. כי העיקר למצוא כ"א הנקודה הנטועה בו בכח האבות. אך לכ"א ניתן הסתר. ויש מי שברוב חכמה משיג הנקודה. ויש במיעוט מעשים. לכן אין שכר כל א' שוה. אבל התכלית למצוא הנקודה שלו. לכן בפנימיות כ"א. יד כולם שוה. ושמעתי מאא"ז מו"ר ז"ל כי גרה הוא לשון המשכה. לכן מעה נק' גרה. כי הוא כסף חשוב שנמשך האדם אחריו ודפח"ח. ונראה כי עשרה גרה הוא ביטול הי' מדות שנמשך כח זה לבנ"י מעשרה נסיונות שנתנסה אאע"ה שהי' נכלל בזה ביטול כל העשר מדות ומכולם נשאר הארה לכלל ישראל. ונראה כי עשרים גרה הוא. למשוך עצמו מעוה"ז בכל בחי' הי' מדות. ועשרה להימשך אחר עשרה מדות רוחניות. ולכן המבוקש מהאדם מחצית השקל הוא היציאה מגשמיות. ועשרה עליונות באים ממילא בסייעתא דשמיא. ותלה הכ' עליות רגלים בזה הנדיבות כי בכח זה זכו לראות פני ה'. ולכן נק' נשיאת ראש ולכפר על נפשותיכם. כי בשעת מתן תורה קודם החטא היו כל בני ישראל בני עליה. וכמ"ש אמרתי אלקים אתם. והיו מוכנים לעלות תמיד אל ה'. כמו שהי' במשה רבינו ובאליהו שהיו מוכנים לפשוט צורה לעלות אל ההר ולחזור להתלבש בזה העולם. כמ"ש שהי' חירות מן המיתה. ואחר החטא נתן לנו הקב"ה העצה להתקרב אליו ע"י ביהמ"ק והקרבנות. ונתקיים זו הראיה בשלש פעמים בשנה. ולכן היו תורמין הלשכה ג"פ בפרוס הפסח ועצרת והחג. שעי"ז הנדיבות זכו לראות פני ה' כנ"ל. לכן אחד בניסן ר"ה לרגלים שבו ר"ה לתרומת שקלים:
ואיתא באחד באדר משמיעין על השקלים והכלאים. הרמז דכ' צדקה תרומם גוי. הוא לשון רוממות ולשון הפרשה והבדלה כמו תרומה. ולכן הוא באדר סוף השנה. כי ניסן ראשיתן של בנ"י. וברגלים צריכין שמירה. כענין שכ' רגליה יורדות מות וכתיב ואתה תשופנו עקב. אכן ע"י הצדקה שנתנו בנ"י שקלים באדר. נתרוממו. כמ"ש תשא את ראש בני ישראל. וזה החודש מסוגל לזה שנהפך מיגון לשמחה. וכבר כתבנו במ"א כי הצדקה לשמה הוא מיוחד לבנ"י. שאין ענין לשמה באומות כמ"ש חז"ל עכו"ם אדעתא דנפשי' עביד ובזה נבדלין מסט"א. וז"ש ויקחי לי לשמי. עי"ז תרומה. שיהיו נבדלין מתערובות כנ"ל. וזה על השקלים ועל הכלאים כמו בית הכלא להיות ניצולין מבחי' תשופנו עקב. וכ"כ וצדקה תציל ממות. וכמ"ש במ"א הרמז היקום אשר ברגליהם זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו שהוא תיקון הרגלים ודרגא תחתונה. ובמצות שקלים נתקיים מ"ש מקימי מעפר דל כו' להושיבי עם נדיבים. דכ' והדל לא ימעיט. והיינו עני בדעת שיש לו התחברות לכלל ישראל בנדבה זו. ירים אביון כמ"ש תרומם גוי:
Section 22
תרנ"ה
במדרש רבים אומרים לנפשי כו' ואתה ה' מגן בעדי כבודי ומרים ראשי כו'. שאחר החטא נאמר כי תשא את ראש כו'. ועוד במדרש כי ע"י החטא זכו למצות שקלים עבירתן של ישראל מביאתן לידי זכות כו'. והוא כענין שאמרו במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים יכולין לעמוד. כי כשאדם חוטא א"א להתתקן עד שיתעלה למדריגה עליונה שלא נפגם שם החטא. כי באמת נשמת האדם מקושר למעלה במדריגות רבות וכשחטא ופגם מדריגתו. ע"י תשובה מתעלה למדריגה שלמעלה. ולכן נצרך נשיאת ראש אחר החטא. והנה מצות מחצית השקל בכל שנה לקנות בהם תמידין ומוספין. והוא נכלל בפ' כי תשא את ראש. והטעם כי בהקרבת התמידין בכל יום נתרוממו ראשן של בנ"י להתדבק במדריגה שהיו קודם החטא. כדכתיב עולת תמיד העשויה בהר סיני. ולכן הי' נצרך כופר נפש לפי שחטאנו בנעשה. ונראה שזה רמז מחצית השקל עשרים גרה השקל. שמעתי מפי מו"ז ז"ל כי גרה לשון המשכה ולכן מעה כסף נקרא דבר חשוב שנמשך האדם אחריו ונק' גרה כו'. ונראה כי העשרה מוחין ומדות שבאדם צריכין להיות נמשך אחר הקב"ה. אך עשרים גרה הוא בחי' המשכות מלמעלה למטה ומלמטה למעלה כמ"ש את ה' האמרת וה' האמירך. ואלו ב' הם נעשה ונשמע. ועתה נשאר מחצית בחי' נשמע. וזהו הרמז משמיעין על השקלים. והעשיר לא ירבה לרמוז כי אפילו הצדיקים הגדולים שלא היו בכלל החטא כדאיתא בזוה"ק על יהושע בן נון. שהגם שלא חטא. מ"מ מכח שכלל ישראל חטאו גם אותן שמתו בעטיו של נחש צריכין להבטל אל ההנהגה שבכלל ישראל. ונק' מדרגה זו נשיאת ראש. כי כשהיו בבחי' צדיקים בהקדמת נעשה לנשמע. הי' המשכת הקדושה רק כפי הכנתם. ועתה שהכל רק בסייעתא דשמיא להיות נמשך אחר התעוררות שבא מלמעלה הגם שאין ראוין מצד עצמינו. ממילא אין לדבר הפסק:
איתא בגמ' אמר ר"ל גלוי וידוע לפני המקום שעתיד המן לשקול כו' והקדים שקלי ישראל. והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים והכלאים. והענין הוא כי ראשיתן של בני ישראל בניסן חודש האביב כמ"ש ראשית תבואתו. אבל עמלק ראשית גוים הוא באדר שבו מתחיל הקש לצמוח כמ"ש ובית עשו לקש והוא שכתוב יכין רשע וצדיק ילבש כי הקשים מכינים מקום להתבואה הבאה אח"כ. וכן הוא לעולם הקליפה קודם לפרי. אבל בני ישראל צריכין להקדים עצות לבטל הקליפה והפסולת. והוא בחינת הכנה של המצוה. שהרי התרומה הי' בניסן. ומ"מ באדר משמיעין שהוא הכנה. ובכח זה מתברר התערובות ומסירין הפסולת. וכן הוא בכל מצוה. כפי הכנה הטובה נעשה המצוה בלי פסולת. והיינו דתנן על השקלים ועל הכלאים:
Section 23
תרנ"ו
משמיעין על השקלים ועל הכלאים. דהנה ר"ה בתשרי. ולבנ"י ניסן ראש חדשים. וכתיב היום אתם יוצאים בחודש האביב. כי כל מה שסידר הקב"ה בעולם למילף מיניה חכמתא כמו שסדר הטבע ימות הגשמים הכנה להתבואה. שצריך לעבור חרישה וזריעה וגידול העשב והקש עד שנתברר אח"כ להוציא לחם מן הארץ. כמו כן תשרי ר"ה בכלל. ובניסן מיוחד לבני ישראל ראשית תבואתו. והבירור הוא באדר כי אז מתחיל התגלות החטה. שמקודם הי' מעורב בשורש תוך הקש לכן עיקר מלחמת עמלק והמן באדר. וכתיב בית יעקב אש זה בחי' שקלים מטבע של אש. ובית יוסף להבה זכור. ובכח שני אלו נעשה בית עשו לקש ומתברר ונבדל התבואה מן הקש. ולכן הגם כי עיקר מחיות עמלק בזכור. מ"מ גם בשקלים רמזו על הכלאים שהוא הבדלה דקה. דכתיב הצילני נא מיד אחי מיד עשו. פי' בו שיש להיבדל מאותו רשע מטוב ועד רע. ושקלים הוא ענין מיד אחי. כי הנדבה קודם שבא לידי מעשה צריכה שמירה מתערובות פסולת. שמערב היצה"ר בכל מצוה פניות ורצונות שלא לשם שמים. וזכור הוא בחי' מיד עשו כשנעשה שונא בהתגלות להלחם ולהעביר האדם מדעת קונו. ובנ"י שנקראו ראשית תבואתו צריכין לעבור כל אלה הדרכים עד שזוכין לברר אוכל מכל פסולת. ולכן מתשרי עד ניסן עדיין אין ניכר עיקר התבואה ועתה כתיב הסתיו עבר הגשם חלף כו' ואז יוצא התבואה מן הקש. לכן היום אתם יוצאים כו'. וזה בחי' יציאת מצרים להוציא הפרי מתוך הקליפה. וכן הי' סדר הבריאה חשוכא והדר נהורא. תהו ובהו אח"כ יהי אור:
Section 24
תרנ"ט
מפ' שקלים וזכור
כי תשא כו' אמרו חז"ל כשקורין פרשת שקלים זוקף מרע"ה ראשן של בני ישראל דכתיב צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת. כי הצדקה מיוחד לבנ"י כמ"ש משפט וצדקה ביעקב אתה עשית. כי על ידי הצדקה מעוררין גם בשמים חסד ורחמים. וזה הכח הוא רק לבנ"י שיש להם דביקות בהקב"ה ויכולין לשנות הגזירה שהוא בטבע. ולכן חסד לאומים חטאת כי חסד הוא לעשות לפנים משורת הדין. כי באמת כל העונשין ויסורין שבעולם הן בדין צדק. אבל בנ"י מצווין לעשות חסד וצדקה לעורר מדת הרחמים לשנות הגזירה. ולזה הכח אין שייכות לשום אומה עכו"ם ולכן חטאת הוא להם שאין להם להתקרב בזה יז) כדאיתא אתם קרוים אדם ולא האומות עכו"ם. וכמו הבהמה שור בן יומו קרוי שור. חילא דאית לי' בסופו אית לי' ברישי'. אבל איש ישראל נולד בלי השלמה. ועל ידי המילה ותורה ומצות אז מתרומם ומתעלה ממדריגה למדריגה ויוכל להתרומם עד לשמים. וזה כח האדם. וכן כתב בזוה"ק פרשת אמור ע"ש. ולכן נולד האדם ערל. ואח"כ ע"י המילה נעשה תמים יח). ובגמ' איתא חסד לאומים חטאת שהוא להם כחטאת שמכפר על העון. והיינו שמציל אותם מן העונשין. אבל בנ"י בצדקה וחסד שלהם מתרוממים. וזה צדקה תרומם גוי. וכמ"ש צדקתך תמיד גמלם שהם מוכנים שיכנום להם הקב"ה לפנים משורת הדין. ולכן בנ"י יש להם התרוממות בכל שנה. ונתן לנו הקב"ה מצות השקלים לעורר בזה כח התרוממות ע"י הצדקה. וז"ש כי תשא כו' ונתנו כו'. ואיתא בגמרא גלוי וידוע לפני הקב"ה שעתיד המן לשקול כו' והקדים להם השקלים כדתנן באחד באדר משמיעין על השקלים דכתיב כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל. כי מצד הטבע כח עשו ועמלק חזק כמ"ש והידים ידי עשו. ונק' עשו שנגמר בשלימות כמ"ש במ"א והוא מוטבע מאוד בדרך הטבע. אבל כחן של ישראל הוא רק על ידי התרוממות הנ"ל על ידי השקלים. ולכן הקדים השקלים שעל ידי זה כאשר ירים משה כו' וגבר ישראל. ושקלי המן חטאת שהוא להסיר מהם הפורעניות ולחזק כחם הטבעי. אבל שקלי ישראל הם להתרומם לקבל כח עליון למעלה מן הטבע כמ"ש. וכ' שאו ידיכם קודש שיש לבנ"י מקום ושורש בקודש עליון. וע"י השקלים דכתיב בהם כי תשא את ראש באים לזה המקום. דכתיב מחצית השקל בשקל הקודש. וכתיב קדש ישראל לה' כו' כל אוכליו יאשמו. שע"י שמתעלין לבחי' הקודש. יכולין למחות שמו של עמלק כמ"ש כאשר ירים משה ידו כו'. וזהו הקדמת שקלים לזכור. והנה מצות זכור הוא בפה שזה כחן של בני ישראל. התורה שנקראת ראשית. ובנ"י נקראו ראשית. קודש ישראל לה' ראשית תבואתו. ובאין לזה ע"י העסק בתורה:
Section 25
תר"ס
ויקהל ושקלים
באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים. מו"ז ז"ל אמר כי הנדבה צריך להיות משומר מהתערבות פסולת. וז"ש ועל הכלאים דכתיב לא לכם ולנו לבנות כו'. וכן הענין בפסוק ויקהל משה שכתב בזוה"ק שהבדילם מן הערב רב. ולכן הקדים להם מצות השבת. כי שבת מבדיל בין בני ישראל כדכתיב ביני ובין בני ישראל אות הוא. והנה קודם החטא היו נבדלים לגמרי גם בבחי' עשי'. ואחר החטא כתיב כי פרוע הוא. ואיתא קלקלתם נעשה הזהרו בנשמע. כי השמיעה מיוחד לעולם רק לבנ"י כמ"ש שמע ישראל. וכתיב שמעה עמי ואדברה. כי בחינת השמיעה מיוחד רק לבני ישראל. ולזה זכו בשמיעת עשרת הדיברות כדכתיב ועתה אם שמוע תשמעו בקולי כו' והייתם לי סגולה כו' להיות נבדל מכל העמים. ולכן אמרו משמיעין על השקלים. והקדימו באדר קודם המעשה כי הכנת המעשה מיוחד רק לבני ישראל להיות עושים המצוה לשמה ועל ידי זה אין בהמצוה פסולת ותערובות. ולכן קורין שקלים בשבת שהוא בחי' נשמע וכמו שהקדים משה רבינו ע"ה מצות השבת קודם נדבת המשכן:
Section 26
תרס"ב
לפ' שקלים וזכור
איתא שנתקשה משה רבינו עליו השלום במחצית השקל והראה לו הקדוש ברוך הוא מטבע של אש דכתיב כי תשא כו' ראש בני ישראל ואמרו חכמינו ז"ל שמשה זוקף ראשן של ישראל. דאחר החטא נפלו בני ישראל ממדריגה ראשונה שלהם ואכן בכח התורה דכתיב כה דברי כאש נאום ה' זה ההתלהבות נשאר בנפשות בני ישראל לעולם ועל זה כתיב מים רבים לא יוכלו לכבות כו' האהבה עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה. וזו אהבה שאינה תלויה בדבר ואינה בטילה עולמית. דאהבה שבא על ידי המצות עבירה מכבה אבל אהבת התורה אינה תלויה בדבר והוא אות כי חלק ה' עמו. וכתיב ואוהב את יעקב כו' עשו שנאתי. הפי' אפילו אין בני ישראל ראויין במעשיהם. דאם לא כן מה רבותא שאוהב את יעקב מעשו. וגם פי' ואוהב את יעקב שעשה אותנו כלים לזו האהבה במתן תורה. וזו התשוקה ונדיבות שנמצא בנפשות בני ישראל שנקראו בת נדיב היא נטועה מאתו ית"ש. גם ואוהב את יעקב שנתן לנו מצות ועצות איך לעורר את האהבה ורמז פרשת שקלים לעורר האהבה זה ואוהב את יעקב. ואת עשו שנאתי רמז לפרשת זכור שכמו כן נתן מצות ועצות איך לעורר שנאת עמלק ימ"ש על ידי פרשת זכור (מחה) תמחה את זכר עמלק מתחת השמים:
Section 27
תרס"ד
כי תשא את ראש בני ישראל כו' ונתנו איש כופר נפשו כו'. עיקר הכפרה צריך הנפש שהיא משותפת בגוף וצריך גאולה שלא להיות משועבד אל הגוף. ועל זה רמז וכי ימכור כו' בתו לאמה לא תצא כצאת העבדים. כי הרוח למעלה מהנפש. רק הנפש נק' אמה שמשותף בגוף כמ"ש דמו בנפשו הוא. והנה במתן תורה כתיב נפשי יצאה בדברו שהי' בחי' חירות וביטול יצה"ר. והוא בחי' בטל רצונך מפני רצונו. ולכן נתבטל כל הסט"א כמ"ש שיבטל רצון אחרים מפני רצונך. כי התורה משיבת נפש. אך ע"י החטא נפלו בנ"י ממדריגה זו וצריך כופר נפש. וכתיב צדקה תרומם גוי. צדקה היא השכינה כמ"ש לך ה' הצדקה. והיא מרוממת את בני ישראל. ועל זה רמז כי תשא את ראש כשהצדקה תרומם ראש בנ"י צריכין כופר לפי שאין אנו יכולין להתרומם כראוי לנו כמ"ש אמרתי אלקים אתם כו'. וכ"כ לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים שמתחלה כתיב פנים בפנים דיבר ה' עמכם וכ"כ וצדקה תהי' לנו כי נשמור כו' כאשר צונו. וזה ההפרש בין בני ישראל דכתיב צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת כי כל השפע והחסד של העכו"ם יט) חטאת כמ"ש ראשית גוים עמלק שעשה לו ראש בפ"ע. אבל בנ"י התרוממות שלהם לבטל כל הראשית אל הקב"ה כמ"ש שנקראו ראשית תבואתו. א"כ צריכין להרמת ראש שלהם. והצדקה מרים ראשית בני ישראל. ולכן צריכין כופר נפש. וצוה ליתן מחצית השקל להיות עכ"פ בחי' בינוני. וזה ענין עשה רצונו כרצונך עכ"פ ואז יעשה רצונך כרצונו. ומטה כלפי חסד. וע"י המחצית זוכין אל השלימות ונמשך כל הרצונות אחר זה הרצון. כי נפש פי' רצון כמו יש את נפשכם. ושק"ל גי' נפ"ש. וצריך להיות עכ"פ מחצית השקל תרומה לה':
תרומה
Section 1
תרל"א
במדרש ויקחו לי הה"ד כי לקח טוב כו' יש בו כסף כו' זהב כו' מן הסרסור נתודע מה לקח כו' מוכר נמכר עמו כו' כי התורה ניתנה לישראל כפי הכנת קבלתם. וזה ענין תושבע"פ כי הכל יש בתורה רק לכל אדם ניתן כפי רצונו באמת. וצריך לזה אמונה לידע ברור כי כל המדרגות וקדושת התורה גבוה מעל גבוה הכל תלוי ברצון והכנת האדם. כ' בטח בה' ועשה טוב ע' בזוה"ק שעיקר הבטחון הוא להיות מובטח בעבודת הש"י. כי הש"י יעזור. כי כן הוא. שכן ארץ ורעה אמונה. פי' כי מקודם צריך להיות האמונה להאמין כי חיות הכל מהש"י. וכפי בירור האמונה בלב האדם. כן נעשה באמת. ומתגלה חיות הפנימיות שבכל דבר. וזה רעה אמונה כי יש אמת ואמונה. ואמת הוא מה שנגלה ומפורש. בחי' אספקלריא דנהרא. וע"י אמונה זוכין להתגלות בחי' אמת. והוא מזון וסעד האמונה. וכ' ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. פי' מקדש ע"ש פרישה והבדלה. שהש"י קדוש ונבדל מהכל. ושכנתי הוא התגלות כבודו ית'. כי ע"י מה שאדם יודע שבכל דבר ומעשה שעושה יש כח חיות מהש"י. וממילא יש בחי' קדוש. ועי"ז נתבטל כל רצון האדם לכח הש"י שיש במעשה ההוא. ועי"ז זוכה להתגלות חיות הש"י במעשה ההוא. וזה ושכנתי בתוכם כי הכל תלוי באדם אף להמשיך קדושתו ית'. וז"ש במד' המוכר נמכר עמו. וכן שמעתי מאא"ז מו"ר זצלה"ה עמ"ש ברוך הגבר אשר יבטח בה' והי' ה' מבטחו. כי כפי בטחון האדם בו ית'. כן יש לו מובטח באמת. וכ"כ במדה שאדם מודד מודדין לו. פי' כי וודאי הש"י מלא כ"ה כבודו. רק שיש הסתר כענין הגלות שהשפע הולך ע"י מדרגות שפילים. ופי' מדה הוא חיותו ית' בתוך הטבע שהוא במדה. כי בעצמותו א"ס. וכפי האמונה שנמדד לאדם שהכל מהש"י. כן מודדין לו בהתגלות כפי אמונתו כנ"ל. וכן נ"ל פי' ה' רועי לא אחסר. וכ' בקול שמחה בשם הרב מנעסכיז שלא יחסר לי בחי' לאמור ה' רועי. ובאמת הפי' כי אם נשכח זה מאדם. נעשה באמת חסרון בהשגחת הש"י שהוא ע"י הסתר כנ"ל. והבן כי נראה אמת. כן גם בשבת נק' סעודתא דמהימנותא ופי' אא"ז מו"ר זצלה"ה שנותן סעד להאמונה. ג"כ הפי' כנ"ל. כי ימי עבודה בחול בחי' אמונה הנ"ל. וכפי העבודה כן בשבת מעין עוה"ב שנתגלה בחי' אמת. והוא סעד האמונה כנ"ל. ואא"ז מו"ר זצלה"ה הגיד על חודש אדר ע"ש מ"ש במד' עשה לי קיטון ואדור ביניכם. פי' לידע שהכל ממנו ית'. וזה נותן חיזוק לאדם. ואדר ע"ש חיזוק כמ"ש אדיר במרום ה'. וכן אמר כי בגסות אין אני והוא יכולין לדור. וז"ש במד' ויקחו לי לקח טוב נתתי כו'. שידע האדם כי גם הלקיחה ורצון האדם הוא רק מאתו ית':
נתקשה משה במנורה והראה לו הש"י. ואח"כ כתיב שנעשית מעצמה. תיעשה כו'. א"כ למה הראה לו. אך כי ע"י רצון האדם בלב ונפש באמת. נגמר השאר. מה שא"י לעשות. נעשה מעצמו. וזה מ"ש השלך לאור כו'. כן הוא בכל מצוה מכל איש ישראל. כי וודאי אין בכח אדם לעשות רצונו ית'. רק כפי רצון האדם נגמר מעצמו. ומ"מ הגמר בא ג"כ ע"י רצון האדם. וזה שהראו לו לידע מכוון ורצונו ית'. וע"י שרצה לעשות רצונו ית' רק שהי' למעלה מכח אדם. לזה נעשה מעצמו. כענין זה פי' אא"ז מו"ר זצלה"ה עמ"ש יגעתי ומצאתי. ודקדק כי מציאה בהיסח הדעת. ומה שבא ע"י יגיעה למה נק' מציאה. אך מי יכול למצוא האמת ע"י יגיעתו. ורק שהש"י נותן במתנה ודרך מציאה ע"י היגיעה. וכן כ' במשה אחר שהי' מ' יום בשמים לחם לא אכל כו' אח"כ כ' ויתן אל משה. וכ' במד' במתנה ניתנה לו כו' וקצרתי כי כ' כבר:
בגמ' לה' הארץ כו' כאן קודם ברכה כו' והנהנה בלי ברכה מועל והארץ נתן לבני אדם לאחר ברכה. דבאמת יש קדושה בכל דבר שהוא כח (המועל) [הפועל]. ורק ע"י הברכה שיודע האדם שחיות הכל ממנו ית' עי"ז יוכל להתגלות הקדושה. שגם שיהנה יהי' דבוק בכח הקדושה שבו. וכמ"ש לעיל ועשו לי מקדש להיות בטל לכח עליון שבכל מעשה. עי"ז ושכנתי. ואז ניתן ליד האדם. ובגמרא טלי גיטך פסול דכ' ונתן מיד ליד. כן ע"י הברכה שיודע שממנו ית' ואינו לוקח מעצמו. אז נאמר נתן לבני אדם. אבל לוקח לוקח מעצמו כנ"ל:
Section 2
תרל"ב
במדרש לקח טוב כו' אל תעזובו את המקח כו' יש בו זהב כסף שדות כרמים כו' א"י מה לוקח כו' המוכר נמכר עמו כו' ע"ש. פי' המדרש כי העיקר הלקיחה תמיד מחדש להשיג בתורה תמיד עד אין שיעור וסוף. כי הכל יש בתורה כמ"ש תורת ה' תמימה כו'. ועד שזוכה לראות כי אין להשיג עמקי התורה. ואז כשיראה ויבין עומק התורה כמ"ש נעלמה מעיני כ"ח כו'. אז יזכה יותר עד שהקב"ה יהי' עמו כמ"ש נמכר עמו כו'. וז"ש א"ת את המקח שיש לשמור תמיד לחפש יותר ויותר. וליקח עצמו מחדש בכל יום ושעה. שידע תמיד כי עודנו מבחוץ. והדקדוק ויקחו לי דהול"ל ויתנו לי. אך עפמ"ש האיש אשר עשיתי. ודרשו חז"ל יותר משבע"ב עושה עם העני העני עושה עמו כו' [כמדומה שכ' במ"א]. אך האמת הוא כי צריך להיות הלקיחה מכל דבר רק לצורך הנתינה אליו ית'. וזה ויקחו לי שכל פעולה ומעשה שמתקבלת לאדם ורוצה לעשותה ולהתדבק בה. יהי' רק לשמו ית' שיצמח מזה נ"ר אליו ית'. וממילא כשכוונה זו בכל דבר. שוב כל הדברים מסייעין לו. ומצליחין בידו אל עבודת השי"ת כמ"ש טוב אחרית דבר מראשיתו. ועי"ז יוכל להרים באמת הכל אליו ית'. וז"ש ויקחו לי תרומה מאת כל. ממש להרים הכל אליו. ע"י הפרשת דבר מכל מעשיו לשמו ית'. גם פי' מאת כל איש להיות כל מעשה האדם בכללות ישראל כדי להיות לו ית' נ"ר מבנ"י. וכשמכניס עצמו בכלל ישראל. מעשיו מתרוממים אליו ית'. וכל איש הוא כלל ישראל כמ"ש כל איש ישראל. אשר ידבנו לבו. כי מי שאינו כך אינו בכלל איש ישראל כי כפי הכנת עצמו זוכה להיכנס בכלל איש ישראל. ואא"ז מו"ר ז"ל פי' המשנה אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני. כי כל איש נברא על דבר מיוחד. ומ"מ לא להיות לעצמו רק לבטל מעשיו להכניס עצמו לכלל ישראל כנ"ל. והוא כלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל. וז"ש כל איש אשר ידבנו לבו כו' ובזוה"ק פי' כל איש להיות כל חיות וחשק ורצון האדם רק אליו ית'. ובגמ' ילפינן קיחה קיחה משדה עפרון שאשה נקנית בכסף כו'. כסף הוא החשק והתשוקה אליו ית' בכל החיות. ועי"ז יכולין להתדבק בו. ג"ש משדה עפרון ללמוד מגשמיות איך לעשות רצונו ית' בכל לב. כמ"ש עשה רצונו כרצונך כו' ובמד' משל לבתו של מלך כו' יחידה היא ליטלה ממך א"א שהיא אשתך זו טובה עשה לי בכ"מ שאתה הולך עשה לי קיטון ואדור ביניכם כו'. פי' לפי מה שהתורה דבוקה באדם שלא נשכח ממנו כלל. ממילא יוכל לזכות להשראת השכינה כמ"ש לפרוש א"א. אך וודאי כי היא למעלה מהטבע. והתעיף עיניך בו ואיננו. רק אם א"א ליטלה ממך שהיא אשתך כנ"ל. אז ע"י שבכל מעשיו מניח מקום ע"י הביטול להש"י כ' ואדור ביניכם. וכמ"ש אל תעזובו מכלל שצריך עבודה תמיד שלא לעזוב כמ"ש בזוה"ק ע"פ ואתה ה' אל תרחק כו':
אא"ז מו"ר ז"ל הגיד על חודש אדר ע"ש המד' הנ"ל ואדור ביניכם. ורק בתנאי לידע כי הכל ממנו ית' כמ"ש בגסות אין אני והוא יכולין לדור כו'. ושם אדר א' ודל ורש. ועי"ז נדבק ביחידו של עולם כו'. כי הכלל בכל דבר יש נקודה חיות ממנו ית'. כמ"ש אין לך דבר שאין לו מקום. והקב"ה נקרא מקומי של עולם. ואין עולמו מקומו. וכפי מה שיודעין שאין מקום לשום דבר רק ממנו ית'. כפי"ז נתגלה הפנימיות כנ"ל. והוא מקומו ש"ע. לפי מה שאין ההעלם והסתר מקום בפ"ע. כמ"ש אשכון את דכא כנ"ל:
אא"ז מו"ר ז"ל הגיד מאה ברכות בכל יום הם נגד מאה אדנים שהיו יסוד המשכן כו'. כן הזכרת שמו ית' כו'. ובגמ' מה ה' שואל. א"ת מה אלא מאה כו' דאי' כ' לה' הארץ וכ' והארץ נתן לבני אדם. כאן קודם ברכה כו'. והפי' כי אם יודעין שהוא של הש"י ולה' הארץ. כפי ידיעה זו. ניתן להאדם. ואא"ז מו"ר ז"ל פי' שנעשה מצותו אחר הברכה שכל כוונת הבריאה לידע כי הוא ממנו ית'. ולכך קודם הברכה מעל כו' ע"ש. כי הברכה שמברר האדם שהכל ממנו ית'. ועי"ז נדבק הדבר בשורשו. ונמשך ברכה באמת לדבר ההוא להיות ניתן להאדם באמת עתה. וכן בש"ק הוא ברכת ימי השבוע כמ"ש ויברך ויקדש כו' כי בשבת מעידין בנ"י על שהכל חיות הש"י. ועי"ז נמשך ממקור החיים ברכה על כל השבוע. כמ"ש מיני' מתברכין כו'. א"ת מה אלא מאה הוא ע"י הביטול להש"י בכל הנפש עי"ז יזכה להתדבק באחדות הש"י כנ"ל:
Section 3
תרל"ג
ויקחו לי כו' במד' לקח טוב נתתי לכם כו'. דקשה מה ויקחו. ויתנו הול"ל. אך כי איך יוכל אדם ב"ו ליתן דבר מה להש"י. רק הרצון ולקיחת נפש האדם לנתינה זו. זה עיקר המכוון. והיינו דכ' לקח טוב. שכל המצות ומעש"ט. העיקר הרצון לעשותם. ועל ידי זה מתרומם המצוה עד השי"ת. כי וודאי השי"ת עשה להיות אלו המצות תלוין במעשה האדם. שיתעורר ע"י מעשה זו עד השי"ת ממש. אבל האדם צריך לידע כי הוא רחוק מהמצוה מאוד. וע"י ביטול עצמותו אל קדושת המצוה ולהתבונן בזכי' זו. אשר ע"י מעשיו מגיע תקונין בכל העולמות עד השי"ת ממש. וצריך האדם למסור נפשו ומאודו בכל מצוה בכוונה הנ"ל. וע"י זה מתרומם המצוה יותר ע"י השי"ת. וזה שכתוב ויקחו לי תרומה וכו'. ובכל דבר העיקר ההתחלה והרצון. ואח"כ השי"ת מסייע שיוכל האדם לעשות המצוה גם בפועל. וז"ש לאל גומר עלי. וז"ש נמכר עמו לסייע כפי רצון האדם כנ"ל [במדרש] בו זהב אין בו כסף וכו' ואינו מובן כי יוכל אדם ליקח כסף וזהב ושדה וכרם. אבל הפירוש כי בגוף הזהב אין כסף וכו' אבל מקח שנתתי לכם יש בו הכל בנקודה אחת. והוא להגיד לאדם שלא יתרחק ע"י שמבין שאין מעשיו מגיעים להשי"ת. רק להאמין כי השי"ת ממלא כל עלמין. וכל רצון אמת שיש בכל איש ישראל מגיע אליו ממש. ואא"ז מו"ר ז"ל פי' אל תעזובו את המקח שנתתי לכם דייקא. לזכור האדם כי המקח מהשי"ת ושגם לקיחת האדם לקיים המצוה גם כן רק מהשי"ת:
ברש"י ויקחו לי תרומה יפרישו לי מממונם נדבה כו'. פי' שצריך האדם לתת מכל דבר חלק להשי"ת. ואף שדברי עוה"ז הם רחוקים מאוד. אבל הרצון צריך להיות להשי"ת. כמו שכ' רש"י נדבה רצון טוב. וזה עצמו הנדבה הרצון להיות הרצון תמיד להשי"ת. והרצון גובר המעשה. כי כל מעשה האדם מעורר בעליונים והרצון ברצון עליון. וידוע כי ברצון השי"ת מתהפך הכל ברגע. ולכן צריך האדם להאמין כי הכל תלוי ברצונו. ובזוה"ק פירש ענין המשכן על תפלת האדם בכל יום. והוא שצריך האדם לברר השראת השכינה בכל דבר. כי וודאי מלא כל הארץ כבודו. אבל כפי אמונת האדם יוכל להרגיש השראת השכינה. ובבהמ"ק הי' הדבר בפועל. ועתה הוא על ידי אמונה כנ"ל. וכל התפלה ע"ז שמעיד האדם כי הכל מחיות השי"ת. וכפי מה שנתברר להאדם כן יוכל לברר בכל דבר. וכפי מה שאדם רוצה באמת לברר מלכותו ית'. כן יוכל להטות כל הדברים אליו ית'. כי לדברים גשמיים. אין להם רצון. וכל דבר צריך להיות לו רצון כי זה העיקר. ומזה הוכחה כי דברים אלו תלוים בהאדם שיש לו רצון. וברצונו יוכל להטות הכל אליו ית' כנ"ל. וז"ש ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם בתוך כל אחד. וכמ"ש ז"ל שמרע"ה שאל איך יוכלו לעשות משכן לכבודו ית'. והשיבו השי"ת כי אף א' מישראל יכול לעשותו. והוא השראת השכינה בכל דבר להיות האמונה קבוע שחיות הכל למעלה מהטבע וזה מקדש כנ"ל:
Section 4
תרל"ד
ויקחו לי תרומה. וקשה דהול"ל יתנו. ופי' רש"י ז"ל יפרישו לי מממונם נדבה. ונראה שזה הבחי' שפורש אדם דבר משלו ומבדילו להשי"ת חשוב לפניו יותר מגוף הנתינה. כי לי הכסף וכו'. ואותו הנדיבות בשעת מעשה האדם להניח חפציו בעבור השי"ת הוא הלקיחה. שע"י הלקיחה מתרומם הדבר להש"י. ונק' תרומה כי מי עלה שמים. רק שע"י נדיבות האדם מתרומם הנדיבות עד השי"ת. ואיתא תרומה ניטלת במחשבה שע"י מחשבה ורצון טוב ניטלת ומתרוממת עד לשמים. ומצוה זו נוהגת בכל דבר להיות בו חלק להשי"ת. ועשו לי מקדש כו' הוא בכל מעשה האדם. ואיתא עין טוב וכו' ועין רע א' מס'. כי כשיש משהו רצון להשי"ת שלא יהי' פחות מס' שיתבטל ברצונות החצוניים רק א' מס' נשמר להניח מקום לחול עליו ש"ש. עי"ז מתרומם המעשה כולו. מאת כל איש אשר ידבנו כו' פי' מכל מיני נדיבות ורצונות שנמצאים בלב האדם יפרשו תרומה:
הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר. ע"פ הגמ' שנכסים נקראו ע"ש שנכסין מזה ונגלה לזה. וצריך האדם למסור כל חפציו להיות מתקיימין במדת ההצנע. והעצה לזה להיות הרצון באמת להשי"ת בלבד. והכלל כי אם השי"ת מסייע להאדם שלא לגלות מעשיו. הוא סימן שהוא לש"ש באמת. וכמשמתערב רצונות אחרים אינו מתקיים במקום המכוסה:
ושכנתי בתוכם כו' ככל וכו' תבנית כו' וכן תעשו. הלשון מהופך. וי"ל כי איך יכולין בנ"י לעשות משכן להש"י כאשר אמרו במדרש שתמה מרע"ה והשיבו הקב"ה אף א' מהם יכול לעשותו. ומ"מ וודאי נעשה כ"ז ע"י התחברות נדבות בנ"י ואז יש לכל א' חלק שיכול גם א' לעשותו. וז"ש מאת כל איש לכנוס עצמו בכלל ישראל. אבל עכ"ז בנ"י נתנו רק הנדבה אך הכלל שע"י מעט הנדיבות של איש ישראל חל עליו ש"ש. כי כל מעשה האדם לברר בחי' השראת השכינה שיש בכ"מ. כמ"ש במ"א. ועי"ז יכול האדם אח"כ לעשות יותר ומברר כח השראת השכינה יותר. ועושה יותר עד אין שיעור. וז"ש ועשו כו' ושכנתי כו' ככל כו'. ועי"ז וכן תעשו אח"כ בכל השלימות והבן:
Section 5
תרל"ה
במדרש לקח טוב נתתי כו' דכתיב מה רב טובך כו'. דאיתא אור שנברא בשימ"ב הי' מסוף העולם ועד סופו וגנזו הקב"ה לצדיקים. והיכן גנזו בתורה שנק' טוב ע"ש אור הגנוז דכ' וירא אלקים כו' האור כי טוב. ונמצא כי ע"י התורה ומצות זוכה האדם לזה האור. ובאמת נמצא אור הזה בכל מקום כי הוא חיות כל העולמות רק שהוא נסתר כמ"ש וימנע מרשעים אורם. ומוכרח שגם להם יש נקודה מאותו האור רק שאינו נגלה להם וכפי מה שאדם עושה כל המעשים עפ"י התורה ומצות י' מתגלה אליו האור שיש בכל מעשה בראשית והיינו דכ' נר מצוה כו' שמאיר לאדם לידע איזה דרך ישכון אור ולכן נק' התורה לקח טוב שבאמצעות התורה זוכה האדם לטוב שיש בכל מקום. וז"ש המד' שיש במקח זה הכל שע"י נתגלה חיות הפנימיות שבכל דבר שנק' טוב כנ"ל:
גם פי' לקח מלשון מלקחיים שפי' רש"י שהוא צבת שע"י שא"י ליקח האש בידים נק' הכלי מלקחיים. וכמו כן בתורה דכ' כה דברי כאש והיא למעלה מהשגת האדם. וע"י התורה שנתלבשו דברי הש"י בלבוש התורה הנגלית לנו ומצות מעשיות הם כלים לגשת לאש הנ"ל. וגם יש אש גיהנם הסובבת את כל מעשה בראשית ובכח התורה יכולין להינצל מזה האש ולהשתמש בעניני עוה"ז הצריכים לאדם ושלא להתדבק באש היצה"ר כנ"ל. וב' האשיות הם ענין א' כמ"ש במ"א ענין עוה"ז ועוה"ב איך תלוין זה בזה. ואיתא בישעי' שלקח המלאך הגחלים במלקחיים וכ' חז"ל שכוחו של הנביא גדול מהמלאך שהוצרך מלקחיים ולפה הנביא לא הזיק ע"ש. והוא כנ"ל שאין המלאך יכול ליגע באש עליון כמו האדם בכח התורה שהוא לקח טוב כדכתיבנא:
Section 6
תרל"ז
במדרש אני ישנה ולבי ער אני ישנה בחטא עגל והקדוש ב"ה מרתיק עלי ויקחו לי תרומה כו'. דהנה כ' מאת כל איש אשר ידבנו לבו. מכלל שיש בכל איש ישראל נדיבות לשמים. אף אחר החטא. כי מצוה זו הי' על כל איש ישראל. ובאמת נקודה זו נאמר עלי' ולבי ער אשר לעולם יש נקודה פנימית בלב איש ישראל אשר הש"י שם בהם בטבעיות נפשם. ואא"ז מו"ר ז"ל פי' המד' לקח טוב נתתי לכם כו' כי הש"י נתן בלב איש ישראל רצון ליקח עצמו לעבודתו ית'. וזאת הלקיחה היא גם כן ממנו ית'. ועפ"ז יש לפרש סיום דברי המדרש יש לך מקח יש בו כסף כו' זהב כו' כי יש בכח איש ישראל להשליך הכל כל הרצונות וכל המדות בעבור רצון הבורא. והנה א' מהאומות עכו"ם אינו יכול לעשות זאת בשום אופן והוא רק בכח הבורא ששם בטבע איש הישראלי להימשך אחר הבורא ית'. וזהו הוכחה שהלקיחה של איש ישראל הוא בכח הש"י. והרמב"ן ז"ל כ' כי בעניני עוה"ז אהבה ויראה הם דברים סותרים זא"ז כי ממי שאני ירא איני אוהבו. ומי שאני אוהבו אינני ירא מפניו. זולת בעבודת הבורא מתאחדים כל המידות כו' ע"ש. וזה פי' המד' יש בו כסף אין בו זהב כו'. אבל בעבודת הש"י מתאחדים כל המידות. וכ' וזאת התרומה אשר תקחו כו' פי' שהקב"ה אומר לפמליא. של מעלה שזאת הנדיבות והרצון שיהי' נמצא בלב איש ישראל שיהי' כלול מכל המידות פי' לבטל כל המידות בעבור הרצון לשמים שכן צריך להיות כמ"ש במלאכי עליון עושה שלום במרומיו שלעשות רצונו ית'. עושין שלום ביניהם. מים ואש כו'. וכמו כן בנ"י נק' השולמית שכדי לעשות רצון הבורא מתבטל אצלם כל המידות. וכשנתברר כך הרצון בלב איש ישראל מתקבל בשמים ומתרומם הרצון הזה לעלות לשמים כנ"ל. ופשוט מאת כל שצריך האדם לרומם הראשית מכל דבר קטן וגדול להש"י ועי"ז מתרוממים כל המעשים להש"י. וזה יכול להיות נמצא בכל איש ישראל לזכור בהשי"ת בכל מעשה עכ"פ איזהו משהו לתת להבורא ית'. וע"ז אמרו חכמים חטה אחת פוטרת הכרי:
בפסוק ועשו לי מקדש כו' ככל אשר אני מראה כו' תבנית המשכן כו' כליו וכן תעשו כו' כבר כתבנו מזה במ"א ושורש הדברים ע"פ מאמר הגמ'. הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר שנא' אדיר במרום ה'. כי בוודאי כל הנבראים יש בהם נקודה פנימיות להש"י כמ"ש הכל לכבודו ברא. ובאמת ע"י האדם יכול להתברר ולהתגלות השראת השכינה בכל דבר. וז"ש ועשו לי מקדש כו' תבנית המשכן כו' פי' שבכל מעשה יהי' רצון האדם כדי להשלים רצון הבורא ית'. ולהיות נעשה מזה מבוקש הש"י אותו דבר שמרומז בזה המעשה כי בכל דבר יש רמז בשמים. וז"ש תבנית המשכן. ואף שאין האדם יודע בפרטות תיקון כל מעשה. מ"מ ע"י שכוונתו לשמים ורוצה לעשות כרצון הבורא עי"ז מעורר כח הבורא ית' והוא השראת השכינה כ"א לפי מדרגתו ועי"ז זוכה אח"כ לעשות באמת הכל כראוי וז"ש וכן תעשו. מקודם כ' ככל אשר אני מראה כו' ולא כ' כל רק ככל שא"י עדיין לעשות ממש תבנית המשכן. רק ע"י הרצון והמבוקש ועושה כל דבר לש"ש להתדמות לדבר המרומז כי כל המצות הם רמזים לדברים עליונים עי"ז אח"כ וכן תעשו. כן הוא לשון אמת כמו כן בנות צלפחד דוברות. כנים אנחנו. וע"י אמונה מקודם שהוא ככל כו' תבנית כו' עי"ז אח"כ וכן תעשו. וזה עצמו הפי' יטע בהן אדר שצריך לראות עכ"פ לנטוע כל הדברים להיות להם קצת התדבקות בעץ החיים היינו להיות בכל דבר קצת מכוון להש"י וזה הכח והחיזוק של המעשה והוא השראת השכינה כנ"ל והבן:
בפסוק וראה ועשה כתבניתם. כ' רש"י ז"ל שנתקשה מרע"ה במעשה המנורה והראהו הקב"ה ומקודם כתי' תיעשה המנורה. ואי' ברש"י ומד' שעוד נתקשה מרע"ה ואמר לו הקב"ה השלך ככר לאור ויהי' נעשה מעצמו. א"כ קשה למה הראהו הלא ידע הבורא ית' כי לא יוכל לעשותו אכן וודאי לא נעשה לגמרי מעצמו כי א"כ מה עשו בנ"י. ועיקר עשיית המשכן וכליו הי' מבנ"י. רק כי ע"י שהראהו והשיג. מרע"ה בדעתו והי' מוכן לעשותו. אף כי במעשה בפועל לא הי' יכול לעשותו רק ע"י ההכנה בדעת לעשותו. עי"ז נגמרה מעצמו. וזה וראה ועשה שע"י ראיית הדעת והסתכלות הלב בתורה ומייגע האדם עצמו להיות מוכן לקיים המצות כראוי אף כי כשבא לידי מעשה בפועל אינו יכול לעשותו ע"ז הבטחה להיות נעשה מעצמו כמ"ש לאל גומר עלי. וי"ל השלך לאור הוא התורה שנק' אור שע"י היגיעה בתורה ניתקן המעשה ג"כ כנ"ל:
Section 7
תרל"ט
בקיצור
במדרש לקח טוב נתתי כו' יש בו כסף כו' זהב כו'. דכתיב מאת כל איש. פי' מכל פרט ופרט. ועוד פי' מאת כל האיש שיש בכל פרט ג"כ כללות. וצריך לתת חלק להבורא ית' מכל הכוחות והמעשים והאברים הנחלקים באדם שהוא נק' עולם קטן. והמד' בא לבאר איך שיכולין לרומם חלק להש"י מכל דבר ודבר ע"י התורה שנק' לקח טוב. פי' שבכל דבר יש בו נקודה חיות והוא הטוב שבו שידוע ענין תערובת טוב ורע. והטוב שבכל דבר הוא כח התורה. וע"ז נאמר כח מעשיו הגיד וע"ז נאמר בטובו מחדש בכ"י מ"ב. וכיון שעיקר הכח נמסר לבנ"י ממילא יכולין ליקח הכל אליו ית':
עוד במד' משכר הסרסור נתוודע מה לקח. דכ' ועשו כו' ושכנתי בתוכם ככל א"א מראה אותך כו'. פי' ע"י שורש מרע"ה שהוא כלל הדעת של בנ"י וזכה לראות באספקלריא המאירה למעלה כל שורש המשכן. עי"ז בכח בנ"י גם למטה לעשות כמו כן. ולהמשיך כח השורש למטה. גם פי' הכתוב שאשכון בתוכם בכל המדרגות. אשר אני מראה אותך כו'. וכן מצאתי באוה"ח:
עוד במד' קיטון א' עשו לי כו' דכתיב וזאת התרומה. וחושב י"ג מינים. ומ"מ נק' אחד כי אלה הפרטים הם כללות כל הפרטים ומתחברין להיות א'. שיש א' בפ"ע. ויש אחדות הבא מתוך התאחדות הפרטים. ולכן בכ"מ שמבטלין הכל להשורש ודבוק באחדות יש השראת אחד המיוחד ב"ה וב"ש. ודו"ק:
Section 8
תר"מ
במדרש לקח טוב נתתי. יש בו כסף כו' זהב כו' מוכר נמכר עמו כו' דכ' ויקחו לי. ולא ויתנו. ופירשנו כי אין המכוון הנתינה. רק מה שמפרישו האדם לשם שמים. כדאי' תרומה ניטלית במחשבה. ועל ידי נדיבות ורצון האדם חל עליו שם שמים. ונעשה קודש. וזה הכח ניתן לבני ישראל על ידי התורה שנק' לקח טוב. פי' שיכולין ליקח ולקרב כל הדברים אליו ית' ע"י התורה. מאחר שהכל נברא ע"י התורה. גם פי' לקח טוב שיכולין ליקח ולקבל הארות עליונים ממה שלמעלה מהטבע עד שזכו בנ"י להמשיך השראת השכינה למטה. וזה הסמיכות אחר קבלת התורה נצטוו בתרומת המשכן. ואמר הש"י מאת כ"א אשר ידבנו לבו. וא"כ בוודאי ראה הבורא ית' רוב השתוקקות בנ"י לשכון בתוכם. ואי' המאור שבה מחזירן למוטב. וע"י שקיבלו התורה נתרבה הנדבה והתשוקה בלבות בנ"י. עד שנענו משמים. ואמר ויקחו לי כו'. לכן נקראת לקח טוב מלשון מלקחיים במ"ש בישעי' שלקח המלאך במלקחיים מעל המזבח ונגע על פיו ודרשו חז"ל עצום עושי דברו שהמלאך לא הי' יכול ליגע בידים ונגע בפי הנביא ולא הוזק ע"ש. והיינו שיש לפיהם של ישראל כח ע"י התורה ליגע למעלה מכוחן של מלאכי השרת כנ"ל:
בפסוק ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ככל כו'. וכן תעשו. פרש"י לדורות כו'. הענין הוא כי השי"ת בחר בישראל והשרה שכינתו ביניהם. אשר ע"י בנ"י יתקרבו כל המעשים אליו ית'. כי המה מובחרים של הברואים. וע"י התחברות בנ"י אליו. יתחברו אליהם כל המעשים מדרגה אחר מדרגה עד שיהי' לכולם דביקות והתקשרות ע"י בנ"י. וכמו כן בגוף העשי' אשר שורש המעשים הם מלאכות שהיו במשכן שהיו מעשים אלו דביקים ממש בשורש. כמ"ש ועשו לי מקדש כו' ועי"ז ושכנתי בתוכם. כמ"ש הר"מ אלשיך בתוך כל א'. וכ"א במדרשות. ומסיים וכן תעשו כלומר כהנהגה זו כן תעשו כל המעשים לדבקם במעשים אלו. וע"י זה יהי' השראת השכינה בכל מעשיהם. והענין כמ"ש מו"ז ז"ל כי התרומה היא הראשית שנותן ברכה לכל המשואר. והיינו שע"י הפרשת התרומה קודש לה'. חל ש"ש וקדושה על כל הנשאר. וכמו כן בכלל שנתעלו אלה המעשים במשכן. וע"י תרומה זו יחול ש"ש על כל הנשאר. וז"ש וכן תעשו לרבות קדושת המשכן לכל המעשים. וכמו כן הענין לדורות ג"כ כי הנה דורו של מרע"ה הי' הראשית ושורש של בנ"י. וע"י שראשית של בנ"י נתעלו בנדבות לבם והמשיכו השכינה ביניהם. נשאר קדושה זו גם לדורות שיוכלו להמשיך השראת השכינה במעשה ידיהם בכח השורש שלהם ע"י הראשית במשכן ומקדש כנ"ל. גם הפי' כפשוטו שבכל עת שיהי' לבנ"י נדבת הלב. בזה יכולין להתרומם ולבנות מקדש ה' כאשר הי' אח"כ בבנין בהמ"ק שהתנדבו בשמחה בזמן דהע"ה. וכמו כן בבית שני בנדבות השרים בעזרא. וכמו כן יש לקוות להש"י בגאולה העתידה כשיהי' תשוקה בלבות בנ"י אליו ית' בנדבת הלב בשמחה וז"ש וכן תעשו לדורות:
Section 9
תרמ"א
בפסוק ויקחו לי תרומה. ובמדרש כי לקח טוב נתתי לכם. כי כשקבלו בנ"י התורה מוטל עליהם לרומם כל הבריאה אליו ית'. כי בתורה יש שורש כל הבריאה והיינו התחלת השפע לכל דבר. ושם הוא השורש הלקיחה והקבלה. לכן נקראת התורה לקח טוב. ובכח זה העלו בנ"י כל המינים לשורשם. עד שהמשיכו השכינה לארץ. מאת כל איש אשר ידבנו לבו כי יש כמה רצונות בעולם. בפרט לרשעים תאוות עוה"ז. ובנ"י הוצרכו לגבור בהתלהבות שלהם לשמים עד שנתבטלו כל תאוות הרעות. פי' כמו בפרט כל איש כפי רוב התשוקה שיש לו להבורא ית' מתבטל תאוות הגופניות שבו. כמו כן בכלל לא זכו בנ"י לזכך העולם למשוך השכינה לארץ. עד שקידשו הבל העולם במעשיהם הטובים. ובע"כ הוציאו בלעם של הרשעים מפיהם. וגברו תשוקתם בקדושה לתאוות הרעות שהיו בעולם. וזה מאת כל כו' אשר ידבנו כו' תקחו כו'. וגם זה נכלל בשם לקח טוב שבכח התורה ליקח כל התחתונים לקרבם להקדושה. ומכ"ש שיש כח ע"י התורה להמשיך הקדושה משמי שמים כנ"ל:
Section 10
תרמ"ב
ועשו לי מקדש כו' ככל אשר אני מראה אותך כו' וכן תעשו. כי קודם החטא היו בנ"י מוכנים להיות למעלה מהטבע כמלאכים. ואח"כ עשה השי"ת אתנו חסד שיהי' נשאר הארה מהתורה בהתלבשות העשי'. ועל ידי נדיבות שנמצא בלב איש ישראל יכולים להמשיך הארות התורה גם בהעשי'. וז"ש ככל אשר אני מראה אותך. כי בחי' משרע"ה אספקלריא המאירה בלי התלבשות והשתנות. וכן היו מוכנים כל בנ"י קודם החטא. עי"ז השוה הקב"ה עשיית המשכן שהוא הארה הנמצא בעשי'. שהרי כל המלאכות היו במשכן ולא נקרא מלאכה רק מה שהי' במשכן שהמשכן הוא התרוממות כל העשי' להרוחניות. והשוה הכתוב זה למראות מרע"ה. וז"ש וכן תעשו שהכל א'. רק שזה אספקלריא המאירה. וזה בא ע"י מעשה כנ"ל. אמנם תיקון המעשים ע"י הביטול להפנימיות בחי' מרע"ה הנ"ל. וע"ז אמרו במד' יש לך מקח שא"י מה לקח ומשכר הסרסור נתוודע. פי' כי מקח התורה לא הי' לקיחה בשעה אחת. רק השי"ת נותן התורה בכל עת. וממילא צריך להיות תמיד בחי' סרסור. והוא בחי' מרע"ה איש אלהים חציו איש וחציו אלהים. והוא הדעת של כלל ישראל. ודעת הוא התקשרות התחתונים להעליונים. ולעולם א"י להשיג הארת התורה רק ע"י הסיוע של בחי' מרע"ה. והיא נמצאת בכלל ישראל. כמ"ש תורה צוה לנו משה מורשה קה"י. פי' שמרע"ה הכניס כל כחו לכלל ישראל. לכן ע"י הרצון להתבטל אל השורש יכולין לעורר זה הכח. וזה שאמר ככל אשר אני מראה אותך כו' וכן תעשו. וכמו כן בשבת קודש איתא שמחזיר מרע"ה הכתרים לבנ"י. לכן יכולין בש"ק להשיג הארת התורה יותר כמ"ש בשבת לדעת כי אני ה' מקדישכם:
ובמדרש אני ישנה ולבי ער כו' ישנה בגלות ולבי ער לגאלני. ישנה מן העגל ודודי מרתיק עלי. ויקחו לי תרומה. עד מתי אהי' מתהלך בחוץ כו'. הענין הוא שיש לבנ"י חלק בתורה שהוא למעלה מהשמש וזה השורש לעולם אינו נפסק. כאשר אמר השי"ת בסיני אנכי ה' אלהיך. מאז יש בכל איש ישראל כח אלהי. ומכ"ש תוך כלל ישראל. אכן ע"י החטא מתרחק הגוף מהפנימיות שהוא בחי' הנשמה. אבל השורש בשמים מלמד זכות ומבקש לחזור למקומו. ואמת כי גם זה תלוי בהשתוקקות האדם למטה להתדבק בהשורש. כן משתוקק השורש אליו. וזה בחי' שחורה אני ונאוה על שחרות המלבוש והגוף ותפארת הפנימיות. הנשמה והשורש. וז"ש ולבי ער שהוא בחי' אלקות שכביכול משתוקק לחול על בני ישראל התחתונים. כמש"כ עד מתי אהי' מתהלך בלי בית כו'. וזה נמשך מהשתוקקות שיש בלבות בנ"י. ובוודאי לא לחנם אמר השי"ת ויקחו לי תרומה. רק שהיו משתוקקים מאוד לעלות למדרגה ראשונה שהי' להם בקבלת התורה. ולא היו יכולין להוציא מכח אל הפועל. ע"י החטא. עד שריחם השי"ת עליהם ונתן להם עצה ע"י המשכן וכליו. וכל זה כתוב בתורה להודיענו כי בכל עת נמצא זה הרצון בלבות בנ"י ואם היו מבקשים מאוד היו זוכים להשראת השכינה. ואדרבה ק"ו הוא עתה שכבר הי' לנו המשכן ובתי מקדשות. בנקל יותר להשיג מה שכבר זכינו לזה. וזה עצמו הרמז וכן תעשו. כי לעולם כפי הרצון והנדיבות שיהי' להם יוכלו לעשות לי מקדש כו' רק שצריך להיות בכלות הנפש כמו שמצינו בדוד אם אתן שנת כו' עד אמצא מקום לה' וזכה לזה:
Section 11
תרמ"ג
בפסוק ויקחו לי תרומה מאת כ"א אשר ידבנו לבו. פי' שצריך כ"א ליקח מן הכלל מכל פרט ופרט. כדאי' איזהו חכם הלומד מכל אדם. שנמצא בכ"א נדיבות מיוחד שצריכין הכל ליקח זאת ממנו. וע"י התאחדות ונעשין א'. יכול כ"א לקבל את שלו. וכמו במה"ש דכ' וקרא זא"ז ומקבלין דין מן דין. וע"ז כ' עושה שלום במרומיו. ע"י שמה"ש עושין רצון קונם לשמו ית' בלבד לרומם אותו. ולהמרוממים אותו ית' עושה בהם שלום. וכ"כ ויקחו לי תרומה לשמי. עי"ז יכולין להתאחד כנ"ל. והשלימות נמצא תמיד בכללות בנ"י. רק בכל עת שנעשין א' מתעורר הנדיבות. לכן כ' וכן תעשו לדורות. שלעולם יש נדיבות זאת בכלל ישראל. ולזה הנדיבות זכו בנ"י בקבלת התורה. וז"ש במד' לקח טוב נתתי וכ"כ אף סוררים לשכון כו' ע"ש במד'. שע"י קבלת התורה נשאר נדיבות זאת בלב ישראל שא"י לאבד זאת לעולם:
עוד פי' מאת כ"א אשר ידבנו לבו. שהלב ינדב אותו כולו למס"נ ומאודו לשמו ית'. ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם הוא תיקון העשי' בחי' ימי המעשה. ועי"ז ושכנתי בתוכם בש"ק. ונתקיים כאן רצון בנ"י שהקדימו נעשה לנשמע שע"י העשי' יזכו לשמוע. ועיקר העשי' הוא מלאכת המשכן ל"ט מלאכות וזכו עי"ז לשמוע דברי ה' כמ"ש ונועדתי לך שם כו' והוא בחי' עובדא ומילולא. וכבר דייקו רבותינו ז"ל ושכנתי בתוכו לא נאמר רק בתוכם בתוך כ"א מישראל. הפי' כמ"ש ויהי נועם ה"א עלינו ומ"י כוננה עלינו. כמ"ש שהתפלל מרע"ה יהי רצון שתשרה שכינה במעש"י. כן בכל עשיית מצוה כפי העשי' לשמו ית'. זוכין להמשכת הארת השכינה לאדם העושה. כמ"ש אשר קדשנו במצותיו שנשאר הארת קדושה לעושה המצוה. ובמד' לא מצאנוהו שגיא כח כ' קרש בצפון כו' פי' שאין למצוא הארת קדושתו ית' ע"י רב כח. רק ע"י הביטול אליו ית' כמ"ש ועשו לי לשמי מקדש. קדושה היא פרישה והבדלה וכפי המיעוט שממעט האדם עצמו ומעשיו לשמו ית'. כן זוכה להיות השראת הקדושה בתוכו. והש"י עשה כן להיות נתלה הקדושה בעשי' דייקא. כדי להעלות עי"ז כל המעשים. וז"ש במד' כי אלולי הי' יודעין האומות טובת המשכן והמקדש להם כו' ע"ש. כי באמת עיקר עמידת בנ"י בהר סיני הי' למעלה מהעשי' הגשמיות. רק אחר החטא נעשו בבחי' בעל תשובה. ומעלת בע"ת הוא אלמדה פושעים דרכיך כו' לכן ניתן להם בחי' העשי' להעלות המעשים אליו ית'. ועשי' הוא לשון כפי' כמ"ש חז"ל ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך. כי א"א לתקן העשי' גשמיות. רק בכפי' בע"כ ובביטול הרצון אליו ית'. מול זה מגיד הכתוב אע"פ שעשו לי מקדש שהוא תיקון כל המעשים. לא יחושו לפחיתת מדרגה עי"ז. רק ושכנתי בתוכם. כי כפי מה שעבודת האדם לשמו ית' בלבד ולהטות ג"כ כל הברואים אליו ית'. על ידי זה דייקא מתקרב אליו יתב'. כאשר שמעתי מפי מו"ז ז"ל ויקחו לי לשמי לא יהי' הכוונה לזכות להשראת השכינה ג"כ. רק לשמי ממש לעשות רצונו ית'. שזה טוב מהכל ועי"ז ושכנתי:
Section 12
תרמ"ד
במדרש לקח טוב נתתי אל תעזובו את המקח כו' יש בו זהב כסף כו'. פי' שע"י התורה יכולין ליקח הטוב ולהעלות כל הדברים שבעולם למצוא הטוב בהם. כי הלא כל מה שברא הקדוש ב"ה יש בו הטוב כמ"ש וירא אלקים כו' כל אשר עשה כו' טוב כו'. אך התורה היא המורה דרך איך למצוא בכ"ד הטוב. ולכן אחר קבה"ת אמר ויקחו לי תרומה כו' שבכח התורה ירימו כל המינים הללו כסף וזהב כו'. והתורה היא ראשית ושורש כל הברואים כמ"ש באורייתא ברא קוב"ה עלמא. ולכן בכח התורה יכולין להעלות כל הדברים לשורש העליון. ובאמת לקח טוב קאי על כל העולם ומלואו. אך בתנאי תורתי אל תעזובו. כי הכל א'. כאשר ראינו שזכו בנ"י והעלו כל הדברים עד ששרתה שכינה במעשי ידיהם ונתברר שהכל מתאחד בשורש העליון והקב"ה והתורה הוא חיות כל הבריאה ונתקיים עתה מה שקיבלו אבותינו והקדימו נעשה לנשמע. שתכלית מעשה המשכן הי' מ"ש ונועדתי לך שם כו'. שע"י תיקון העשי' שהעלו כל המעשים אליו ית'. זכו לשמוע בהם קול דברו. וזהו העדות דכ' משכן העדות שביררו הטוב הנגנז במעשה בראשית. דכ' מה רב טובך כו' צפנת ליראיך. דאי' שמא דקוב"ה סתים וגליא. וכמו כן אורייתא סתים וגליא. וכמו כן ישראל סתים וגליא. שיש בהם חלק נסתר שכ' עליו חלק ה' עמו. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל עמ"ש בזוה"ק מי זאת הנשקפה דהם תרי עלמין דמתחברין. פי' מי לשון נסתר. זאת לשון נגלה. רק שבנ"י המה מאמינים בני מאמינים ויודעין היטב דגם עוה"ז הנגלה הוא מקושר ומתאחד לעולם העליון כו'. ולפי דברינו הנ"ל יתכן ביותר שבנ"י עצמם נק' מי זאת ע"ש שיש בהם בחי' סתים וגליא והמה עדים על הש"י שהכל רואין אם כי המה בני בשר כמוהם. יש בהם אור הצפון. וז"ש מה רב טובך שהוא חלק הנשמה כו'. פעלת נגד בני אדם שרואין מתדמין להם ואינם יכולין לעמוד על עצמותם. וללמד על הכלל כולו יצא. שממילא כל חכם מבין מזה שבכל הברואים כך יש בהם חיות הבורא. ואין שום דבר נפרד משורש החיות. ובמעשה המשכן ביררו בנ"י זה העדות. וכ' ויקחו כו' מאת כל כו' ידבנו לבו כו' אח"כ וזאת התרומה. והמה ב' הענינים מי זאת כנ"ל. ענין הראשון בנפשות בנ"י בעצמם. לכן כ' לשון יחיד. וכתי' תרומתי. ועי"ז אח"כ וזאת התרומה זהב כסף כו'. שיוכלו להעלות כל הדברים ג"כ. לכן כ' מאתם לשון רבים. וכתיב ככל אשר אני מראה אותך כו'. פי' שהראה הקב"ה למרע"ה שורש המשכן וכל כליו בשמים. וכמו שיש חלק למעלה מכל מעשה התחתונים. כן מובן שיכולים התחתונים להשיג התדבקות בכל מעשי העליונים. וז"ש וכן תעשו:
עוד במד' יש לך מקח שאין בני אדם יודעין מה לקח ומשכר הסרסור נתוודע כו' ומשה לא ידע כי קרן אור פניו כו'. כי שורש התורה למעלה כדכ' ונעלמה מעיני כ"ח. רק ע"י הביטול אליו ית' זוכין בנ"י להמשיך אור התורה בתוכם. וזכו בנ"י לזה בהקדמת נעשה לנשמע. שע"י המסירת נפש מתעלין בנ"י מלבוש הגשמיי. וכמו שהי' במתן תורה כמלאכי השרת. ואחר החטא אבדנו זאת המדרגה. וז"ש ב"א א"י מה לקח כי הדור דעה שקיבל התורה הי' במעלה יתירה כמה"ש. ובאחרונה אחר החטא דכ' כאדם תמותון. א"י להשיג רק ע"י הסרסור. שמרע"ה נטל הכתרים. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל שלכן בש"ק דאי' מרע"ה מחזיר לישראל הכתרים לכן יכולין לזכות לדעת [וי"ל בזה הנוסח בזמירות במצות שבת גרוסה]. וכפי מ"ש כי העיקר ע"י הביטול. וזה הרמז לא ידע כי קרן כו'. פי' מה שהאדם יודע אינו עדיין המדרגה השלימה. כי הוא למעלה מן השגת האדם. לכן מרע"ה שהשיג מדרגה העליונה כ' בו לא ידע. והאמת כי כל עצמו של מרע"ה הוא הביטול כדכ' עניו מאוד וזה העניוות הוא סירסורתא של התורה. ומייחסו למרע"ה. וז"ש לקח טוב נתתי. משמע שאין אנו יכולין לראות טוב האמת הגנוז. ומבטיח לנו ה' לקח טוב נתתי. אך האדם צריך רק לעסוק בתורת ה' כמ"ש תורתי אל תעזובו. ולא לחפוץ לידע ערך הטובה שנעלמה מעיני כל חי:
הרמז בי"ג דברים של נדבת המשכן לי"ג בקשות בתפלת שמ"ע. והם כל דברים הנצרכים לאדם וצריכים להעלותם לשורשם. וע"ז ניתקן התפלות שאין המכוון רק למלאות משאלות המתפלל רק שצריך להיות רצון האדם להעלות כל משאלותיו להיות נזכרים לפני הש"י. ובזה שמעלה כל הרצונות אליו. עי"ז זוכין לדביקות עליון. וז"ש ויקחו לי תרומה פי' על האדם עצמו להתעלות לדבוק בו ית'. רק העצה ע"י אשר ידבנו לבו כנ"ל. שמעלה הרצונות שלו אליו ית'. ועוד יותר במעשה ממש. וזאת התרומה זהב כסף כו' ע"י כל זאת ושכנתי בתוכם:
Section 13
תרמ"ה
במדרש אף סוררים לשכון כו' דכ' אמרתי אלקים אתם כו' אכן כאדם תמותון. כי היו בנ"י מוכנים בקבלת התורה לתקן כל החטא מאדה"ר. ואחר שחטאו מ"מ נשאר להם הדביקות ע"י התורה. דכ' פן ישלח ידו כו' מעץ החיים ואכל וחי לעולם. ובנ"י שקיבלו התורה שנק' עץ החיים נשאר להם החיות לעולם. דאי' עבירה מכבה מצוה ואינה מכבה תורה. לכן אדה"ר שהי' לו רק מצוה נתבטלה ממנו. ובני ישראל שהי' להם אחיזה בתורה נשאר אצלם גם אחר החטא. וכן אומרים השם נפשנו בחיים ועי"ז ולא נתן למוט רגלינו. אך אחר החטא הי' צריך להיות התיקון ע"י עצות וצמצומים. כי מקודם הי' להם הקדושה בהתגלות. ואח"כ הי' העצה ע"י משכן דכ' ויקחו לי תרומה. פי' ע"י שנתערב פסולת צריך להיות התיקון ע"י הפרשת חלק תרומה לה'. ועי"ז נשאר ברכה לכל השאר כי אלה הי"ג דברים שהתנדבו למשכן. הי' אחדות ושורש מכל הנמצאים שבעולם. ונתרומם כל הבריאה ע"י תרומה זו. ומקודם כ' ויקחו כו' מאת כל איש אשר ידבנו לבו. משמע הכל ואח"כ כ' פרט זהב כו'. אך הרצון להנדבה צריך להיות בכל. וכשמוכנים לרומם הכל נמצאים איזה פרטים שמתקבלין לפניו ית' לרצון. שכן הוא בעוה"ז המעורב שנמצא פרטים שמתעלים ויש להם התקשרות בשמים. וכן הוא בזמן כפי יגיעת האדם בכל יום נמצא עתים שזוכה לאיזה הארה. וע"ז נאמר לשקוד על דלתותי יום יום:
בפסוק ועשו לי מקדש כו' ככל אשר אני מראה אותך כו' תבנית המשכן כו' וכן תעשו. והקשו דפתח במקדש ומסיים במשכן. וחז"ל למדו מכאן דמקדש נק' משכן ע"ש במס' שבועות. גם מדקדקין דהול"ל כן תעשו. וי"ל עפ"י מאמר חז"ל נתקשה מרע"ה כו' והראהו הקב"ה כו'. והענין הוא שהראהו הקב"ה כי הגם שעפ"י שכל אנושי א"א לעשות בית להש"י בעוה"ז. אבל מצד כי יש שורש לציור המשכן למעלה כמ"ש חז"ל בפסוק כעיר שחוברה לה יחדיו בהמ"ק שלמעלה מכוון כו'. והיינו שמאחר שנמצא תבנית המשכן בשמים ממילא יכולין בנ"י בעוה"ז לעשות מקדש ולהיות מציאות מציור המקדש שלמעלה בזה המשכן שלמטה. ומרע"ה הי' כלול מב' אלה הציורים. כדכ' איש האלקים ודרשו חז"ל חציו איש וחציו אלקים. וכמו שראינו שהי' לעתים בשמים ולעתים בארץ. לכן הוא הסרסור כדאי' במד'. וז"ש אני מראה אותך דייקא. שהי' בו ממש ציורים אלו. כמ"ש קרן אור פניו כו'. גם פי' מראה אותך את תבנית המשכן כו' כל כליו. שהמראות שהיו למרע"ה הי' באמצעיות תבנית משכן וכליו. להודיע כי אלה הציורים המה נזכרים ונעשים למעלה. כמ"ש ודברתי אתך מה"כ מבין שני הכרובים כו'. ובאמת בכל איש ישראל נמצא מעין ב' ציורים הנ"ל. כמ"ש וייצר ב' יצירות בעוה"ז ובעוה"ב. ומציור ודמות שחקוק בשמים באה הנשמה יתירה לעתות מזומנים ואמרו חז"ל אינו דומה מאור פניו של אדם בחול לשבת. [וכפי התגלות שמרגיש האדם בש"ק שהוא מעין כוחו של מרע"ה שמאיר לבנ"י ביום השבת כידוע. כך צריכין להמשיך אח"כ ימי המעשה. וזה הרמז ככל אשר אני מראה אותך כו' וכן תעשו. ודו"ק כי קצרתי]:
Section 14
תרמ"ו
במדרש כי לקח טוב נתתי. כבר כתבתי במ"א מזה כי ע"י התורה יכולין למצוא הטוב בכל מעשה בראשית דאמרו חז"ל באורייתא ברא קוב"ה עלמא. הביט בתורה וברא העולם. ויתכן שהוציאו כן ממאמרו ית' בכל מעשה בראשית וירא אלקים כי טוב. וירא אלקים כי טוב. והיינו שהביט בכל דבר שנמצא בו ד"ת שנק' טוב. ומקודם החטא הי' נגלה הטוב ואח"כ נתערב רע בטוב כי הנה הכל תלוי בזה האדם שהוא כלל הבריאה שנק' עולם קטן. והוא המקיים התורה ועל ידו נמצא הטוב בכל מ"ב דכ' וירא אלקים א"כ אשר עשה והנ"ט מאוד. דרשו חז"ל מאד זה אדם. ואח"כ ע"י החטא הי' תערובות. ובקבלת התורה הותקן הקלקול. וכ' מקודם ויהי משה בהר מ' יום ומ' לילה שקיבל כל התושבע"פ. והוא הציור פנימי של כללות בנ"י. לכן הי' מ' יום כדי יצירת הולד. דכ' עם זו יצרתי כו' משמע שיש לבנ"י צורה מיוחדת וע"ז אמרו אתם קרוין אדם כו' שזה הציור אדם שכולל כל מ"ב נמצא רק בבנ"י שהוחזר להם הארה הראשונה שהי' קודם החטא. ובכח זה ויקחו לי תרומה כו' היינו להרים כל הבריאה. ובוודאי אלו הי"ג דברים המנוין כאן הם שורש כל הבריאה. ומה שנק' תרומה הגם כי מאלה המינים נתנו כל הנמצא אצלם. רק שע"י זו הנדבה הי' עלי' לכל הבריאה. ע"י תרומה זו שהרימו הראשית ושורש הטוב הגנוז במעשה בראשית ניתקן כל מ"ב:
עוד במד' יש לך מקח שא"א יודע מה לקח וע"י שכר הסרסור נתוודע. שא"י לדעת את התורה רק באמצעות בחי' מרע"ה שנק' איש האלקים. מחצה איש מחצה אלקים כמ"ש חז"ל. והוא המחבר עליונים לתחתונים וזה הסרסור נמצא תמיד בכללות בנ"י כמ"ש תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. פי' כשבנ"י מתאספין נמצא בהם התורה מורשה ומשה מורשה. וע"י שמרע"ה מסר נפשו בעבורינו זכה שיש סיוע ועזר ממנו לבנ"י בכל דור ודור. וכן אחז"ל שהתורה נק' על שמו תורת משה והוא כנ"ל:
בפסוק ועשו לי מקדש כו' וכן תעשו. פי' שצריכין בנ"י מקודם לתקן בחי' עשי'. אח"כ זוכין לשכון הקב"ה בתוכם. כי באמת נשמות בנ"י למעלה מזאת. אך הקב"ה שלח נשמות בני ישראל לעולם העשי'. שעל ידיהם יהי' נמצא הקדושה בכל העולמות. והוא עצמו ענין מאמר חז"ל מ"ט פתח בבראשית כח מעשיו הגיד כו'. פי' שעיקר תכלית בנ"י למעלה ממעשה בראשית. ורק שהמה שלוחים לתקן העשי'. ובמשכן ומקדש נתקיים ממש בפועל כח מעשיו הגיד כמ"ש חז"ל יודע הי' בצלאל לצרף אותיות שנברא בהם מ"ב. וכך קשר הקב"ה הארות עליונות המיוחדים לבנ"י שיתקנו מקודם העשי'. וז"ש ועשו לי כו' אח"כ ושכנתי כו' ככל כו' וכן תעשו. פרש"י לדורות. פי' שהכנת דור דיעה שקיבלו התורה בהר סיני פנים בפנים דיבר כו'. לזאת הי' בכוחם להעלות העשי'. ועי"ז נמצא בכל דור ודור הארות לתקן המעשים. וגם זה אמת כי וכן תעשו הוא על בית המקדש ראשון. שני. אחרון. הכל נעשה בכח הכנה ראשונה של דור דיעה הנ"ל:
Section 15
תרמ"ז
במדרש כי לקח טוב נתתי כו'. אל תעזובו את המקח כו' יש לך מקח שא"י מה לקח כו' מוכר נמכר עמו כו'. הענין הוא כי התורה יש בה כמה מדרגות עד כי נעלמה מעיני כל חי. אכן התגלות אור התורה הוא כפי המקבלים. ונק' לקח טוב שע"י התורה יכולין למצוא אור הגנוז. וע"ז נא' מה רב טובך אשר צפנת. כמ"ש יצפון לישרים תושי'. והוא הארות נעלמים שא"י להתגלות בזה העולם רק ע"י התורה. לכן נק' לקח טוב. וכפי המד' אין טוב אלא הקב"ה דכ' טוב ה' לכל. וע"י התורה כביכול לוקחין אותו ית' כמ"ש ויקחו לי כו' ואיתא בשם הרב הקדוש ר' בער ז"ל פי' הפסוק אשרי אדם עוז לו בך פי' שהתורה שעוסק הוא בדביקות בו ית' כו'. וע"ז דרשו אל תעזובו את המקח כו' כענין שכ' בזוה"ק פרשה זו על הפסוק ואתה ה' אל תרחק כי צריכין בנ"י להתדבק בו ית' ע"י עסק התורה ותפלה ודו"ק:
Section 16
תרמ"ח
במדרש עלית למרום כו' מתנות באדם כו' אף סוררים לשכון כו'. פי' כי בזכות התורה זכו בנ"י להשראת השכינה בתוכם. ואיתא בזוה"ק פנחס כי היו מוכנים בנ"י שיוריד להם הקב"ה המקדש שלמעלה כמו שיהי' לעתיד. וע"י שירדו מזו המדרגה ע"י החטא הוצרך להיות השראת השכינה בצמצום המשכן ובהמ"ק שלמטה. וז"ש לקחת מתנות באדם דייקא שהיו מוכנים להיות השראת השכינה באדם בלי שום אמצעות. וז"ש מכון לשבתך פעלת ה'. שהרגישו בנ"י על הים כי המה כלים שהם מוכנים להיות השכינה שורה בתוכם כמ"ש זה אלי ואנוהו אבנה לו מקדש. פי' בנ"י עצמם הם מכון לשבתך. ואחר החטא הוצרך להיות ועשו לי מקדש. ועי"ז ושכנתי בתוכם. ובאמת הוא ענין ימי המעשה שבהם התגלות הקדושה בעשי' גשמיות. ובש"ק ההארה מתגלה ברוחניות. וז"ש במד' המשל לבת מלך כו' לפרוש ממנה א"א אלא בכ"מ שאתה הולך קיטון א' עשה לי. והיינו שמקודם היו בנ"י דביקים בעצם. ואח"כ כשירדו ממדרגה זו. כ' ועשו לי מקדש. קיטון א' ואדור ביניכם. ויתכן לפרש שהוא מצות התפילין שהם בתים מיוחדים להיות שורה הקדושה בתוכם. והשמות שבפרשות התפילין הם מושכין קדושה לאדם כדאי' בזוה"ק פ' חיי שרה קכ"ט. ועשו לי מקדש ושכנתי הוא רזא דתפילין ע"ש. ובאמת רשימות אלו הם נרשמים בפנימיות נפשות בנ"י כמ"ש שימני כחותם. אך ע"י התפילין מצא מין את מינו. ולכן בש"ק איתא שהם בעצמם אות וא"צ לתפילין. שבש"ק יש התגלות הארת קבלת התורה מעין מה שהי' לבנ"י קודם החטא. כדאי' שמרע"ה מחזיר לבנ"י בש"ק הכתרים של נעשה ונשמע ע"ש. לכן גם מלאכת המשכן לא נעשה בשבת. כדכ' רש"י בפ' תשא אך את שבתותי תשמורו למעט שבת ממלאכת המשכן. כי בש"ק יש התגלות הקדושה כמו קודם החטא. ולא הוצרכו לצמצום המשכן כנ"ל:
גם פי' ועשו לי מקדש בימי המעשה. ושכנתי הוא בש"ק. כי הארה המתגלה בשבת הוא לפי תיקון ימי המעשה. וכ' ככל אשר אני מראה כו' תבנית המשכן כו' וכן תעשו. פירשנו כי לעולם כן הוא. עושי דברו לשמוע בקול דברו. וכפי תיקון העשי' כתבנית אלה הכלים. מתגלה בש"ק בחי' מרע"ה. אשר אני מראה אותך כו' וכן תעשו. שמהארה המתגלה בש"ק צריכין לקבל מזה לקדש ימי המעשה שאח"כ. ואז זוכין בשבת השני להתגלות מחדש. כי לעולם אין הפסק לאלה המדרגות. וז"ש רש"י וכן תעשו לדורות ודו"ק כי קצרתי בעבור שמעין זה כתבתי במקום אחר. וזה שמבקשין במוצאי שבת ויהי נועם כו' הוא הארה המתגלה בש"ק ומעשה ידינו כוננה עלינו לקבל הארה זו שישאר גם לימי המעשה. ועי"ז ומעש"י כוננהו. פי' התגלות נועם ה' מחדש בשבת השני. וכן לעולם. כי השבת הוא הדרך שע"י יש התקשרות לבנ"י בהקדושה. והוא בחי' מרע"ה כדאי' במד' יש לך מקח שא"י מה לקח כו' הסרסור נתוודע כו' כי מרע"ה הי' הממוצע כמ"ש אנכי עומד בין ה' וביניכם והוא הסרסור בבחי' נפש. והשבת הוא הסרסור בבחי' שנה. והמשכן ובהמ"ק בבחי' עולם. וע"י אלו הדברים זוכין לדעת. כמ"ש ע"י הסרסור נתוודע. וכ"כ בשבת אות הוא ביני וביניכם כו' לדעת כו' וכן המשכן שנק' העדות. והכל ענין א' כמ"ש. וג' סרסורים הנ"ל נרמזים בכתוב כמ"ש בזוה"ק מאת כל איש אשר ידבנו לבו הם הצדיקים שבוחר הש"י בהם ע"ש. והם סרסור להאיר לכל הנפשות. אשר תקחו מאתם מאת זימני ושבתי הם סרסור בבחי' השנה. ועשו לי מקדש סרסור בבחי' העולם שמבהמ"ק יצא אורה לכל המקומות:
Section 17
תרמ"ט
לפ' תרומה ור"ח אדר
ויקחו לי תרומה כו' ועשו לי מקדש. דכ' את ה"א תירא אותו תעבוד ובו תדבק. דרשו חכמינו ז"ל וכי אפשר לידבק בשכינה והלא אש אוכלה הוא אלא המשיא בתו לת"ח ומהנהו מנכסיו עליו נאמר ובו תדבק. ובנ"י קיימו כל אלו המדרגות שהם כמ"ש ואהבת כו' בכל לבבך ב' יצריך זה הי' בגלות מצרים והגאולה שבוודאי הי' שם כל מיני מצרים והוא בחי' את ה"א תירא אותו תעבוד עבודה שבלב בכל נפשך הוא בקבלת התורה כמ"ש נפשי יצאה בדברו. ובו תדבק בכל מאודך נתקיים עתה בנדבת המשכן שעי"ז זכו להשראת השכינה כדרשת חז"ל ובו תדבק כנ"ל. והאמת כי קודם החטא היו מוכנים בנ"י להיות כמלאכים. רק אחר החטא שחטאו בנעשה הי' העצה ע"י נדבת המשכן. וכי אפשר לידבק כו' הוא אחר החטא. ועשו לי מקדש הוא תיקון העשי' דכ' שער החצר הפנימית כו' ימי המעשה יהי' סגור וביום השבת יפתח וביום החודש. והנה בחי' שבת הוא למעלה מהעשי' והוא בחי' מרע"ה שמתגלה בו המדרגה שהיו מוכנים בנ"י קודם החטא כמ"ש חז"ל שמרע"ה מחזיר לבנ"י בשבת אותן הכתרים שניתן להם בקבלת התורה. וכ"כ מזמור שיר ליום השבת ר"ת למשה כדאי' בספרים. אכן ביום החודש יפתח הם הפתחים שנפתחים גם תוך העשי' שהרי בר"ח המלאכות מותרים והם בחי' י"ב השבטים. וכמו כן בוודאי אלה הי"ג דברים שנזכרו בנדבת המשכן הם בחי' השבטים שעל ידיהם יכולין להמשיך הקדושה גם תוך העשי'. ככל אשר אני מראה אותך הוא בחי' השבת שמתגלה הדעת בנפשות בנ"י. ובמשה רבינו ע"ה הי' בהתגלות. וכ' מראה אותך ולא כ' מראה לך והוא כענין שכ' בזוה"ק וארא ושמי ה' לא נודעתי להם. כי בחי' מרע"ה הוא אספקלרי' המאירה שאין שייך בו ראי' רק ידיעה כדאי' שכינה היתה מדברת מתוך גרונו של מרע"ה וז"ש מראה אותך וכן כתי' אתה מָראה בהר שכל ציור המשכן וכליו הי' נחקק בצורת מרע"ה. וכן תעשו כשנסתכלו בנ"י במרע"ה קיבלו הארה לתקן כל המעשים אחריו. וכזה נמצא בכל איש ישראל בפרט ג"כ שמתגלה בו איזה הארה כפי דעתו. ואחר זו הנקודה צריך לתקן ולהמשיך כל המעשים. וזה ככל אשר אני מראה וכו' וכן תעשו. וכדאיתא בזוה"ק בפסוק נודע בשערים בעלה כל אחד לפי מה דמשער בלבו. וזו הנקודה מתגלה בכל שבת לתקן עי"ז ימי המעשה:
במדרש אני ישנה כו' עד מתי אהי' מתהלך מבחוץ עשה לי משכן כו'. הענין הוא כי המשכן וכליו הכל המה הארות השייכים לנפשות בנ"י שיש לכל איש ישראל שורש למעלה וצריך לתקן הנפש למטה להיות כלי לקבל הארות המיוחדים אליו. ומכ"ש בכללות בנ"י למטה שהם כלי לקבל הקדושה רק ע"י החטא נפלו הנפשות אעפ"כ לבי ער ונתן להם עצה ע"י המשכן וכליו. שיוכלו להתקן עצמם להיות כלי לקבל הארת השכינה כמ"ש ושכנתי בתוכם. וכמו כן הוא בכל המצות. גם עתה שאין לנו משכן ומקדש. מ"מ המצות הם ג"כ דרכים לפתוח הלבבות להיות כלים לקבל הארות המצות. ובספר רבינו בחיי מביא על ג' המדרגות חצר היכל ק"ק שהם בחי' מוח לב וכבד ע"ש. וכן הוא בנפש האדם. ומצות תפילין וציצית הם ג"כ מיוחדים לאלה הג' מדרגות. תש"ר במוח. וש"י בלב. וציצית כנפי בגדיהם בכבד. וכמו כן ג' פרשיות שבק"ש שהם לתקן כל הקומה של אדם כמ"ש בספרי קודש. ופרשה ראשונה במוח וראש בחי' תש"ר. ושני' בלב תפילין ש"י. והגם שבשניהם נזכר תפילין ש"ר ושל יד. משום שכל המדרגות כלולין זה בזה. אבל עיקר מיוחד תפילין של ראש בראשונה וש"י בשני'. ושלישית פ' ציצית. [וגם בשבת הג' סעודות הם בחי' מוח לב כבד. שהם המשכות ממדרגה זו לזו. כדאי' בזוה"ק יתרו בפסוק אז תתענג על ה' ע"ש ג' המדרגות]. וכמו כן הם בחי' נפש רוח נשמה באדם. וכפי תיקון המצות כך מאירין נר"נ בהאדם. ובוודאי במשכן ומקדש ניתן חיות בנר"נ ומוח לב כבד של כל איש ישראל. וגם עתה תפלות נגד תמידין. פי' ע"י השתוקקות לעבודת המקדש מתעוררין אותן ההארות. שהרי גם אז היו ישראל במעמדן שלא עשו כלום רק שהיו מתדבקין באהבה ורצון בעבודת הכהנים והלוים ובזה יש לנו חלק גם עתה. וחז"ל למדו מתשמרו להקריב שיהיו עומדין ע"ג. היינו לצפות ולהשתוקק לעבודת המקדש. וזה ניתקן גם בתפלה. ויתכן לומר מ"ש מאת כל איש אשר ידבנו. כי המשכן נעשה ע"י הנדיבות שנמצא בבנ"י בכל הדורות. כי הקב"ה הוא בוחן כליות כדאי' במדרשות עד שלא נוצרה מחשבה שבאדם הקב"ה רואה ומצרפה למעשה. לכן נשאר הארה ממשכן ומקדש לכל הדורות כמ"ש במ"א פי' וכן תעשו לדורות:
Section 18
תר"נ
במדרש לקח טוב נתתי כו'. כבר כתבנו בזה כי התורה נק' לקח טוב שעל ידי התורה יכולין למצוא טוב הגנוז בכל מקום. והנה זאת התרומה הנזכרת כאן הוא להעלות הארות הגנוזות תוך מעשה בראשית. והכל ע"י התורה דאיתא במשנה חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה חיבה יתירה נודעת להם כו' שבו נברא העולם דכתיב לקח טוב נתתי כו'. פי' כי התורה סוד ה' ליראיו. והיא חמדה גנוזה וראויה היא לבני ישראל. אבל חיבה יתירה היא בחי' בריתי להודיעם. ודעת הוא להבדיל בין אור לחושך כמ"ש עץ הדעת טוב. וכן איתא אם אין דעת הבדלה מנין. וע"ז הענין אמרו חז"ל לא הי' צריך התורה להתחיל כו' מ"ט פתח בבראשית כח מעשיו הגיד. והיא החיבה יתירה נודעת והיא התורה שבה נברא העולם. והוא בחי' מלה דקיימא בעובדא דאיתא בזוה"ק פרשה זו דבעי לאטרחא עלה סגי. והטעם כיון שבעשי' נתערב טוב ורע וצריך בירור. ובאמת קודם החטא הי' נתקן גם העשי'. אבל אחר החטא הוצרך להיות התיקון ע"י התרומה. והוא שהתורה נק' ראשית כמ"ש ז"ל בראשית בשביל התורה שנק' ראשית. וכי לא הי' יכול לכתוב בתורה ברא. רק שהיא התורה בבחי' ראשית. דכן הי' רצונו ית' לברוא העולם בכח הנקודה ושורש שבה מלה דקיימא בעובדא ובכח זאת התרומה יתקיים כל העולם. ואיתא בזוה"ק פרשה זו ע"פ אתה הראת לדעת כי כמו דקוב"ה באורייתא ברא עלמא. כמו כן בני ישראל באורייתא מקיימין עלמא. תורתי אל תעזובו משמע אפילו במקום שאינו כולו תורה כמ"ש במדרש בכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי כו':
במדרש אני ישנה כו' קול דודי דופק מרתיק עלי כו' עד מתי אתהלך בחוץ כו'. הענין הוא כי הקב"ה כל מתנות שנתן לבני ישראל הם לדורי דורות. והכלל משמיא מיהבי יהבי קבולי לא מקבלי כו' ולכן אפילו אחר שחטאנו מ"מ האורות המיוחדים לנו קיימים לעד. וכביכול מצפה השי"ת להיותינו מוכנים לקבל אלה ההארות. וכתיב כאשר ירד הגשם וכו' כן כו' דברי אשר יצא מפי לא ישוב כו'. א"כ כשאמר הקב"ה אנכי ה' אלקיך שע"ז כתיב ואשים דברי בפיך כו' זה קול דודי דופק בלב בנ"י לעורר אותם תמיד לשוב אליו ית'. ובדורות הראשונים הי' בהתגלות. ואמר למרע"ה ויקחו לי תרומה כי' ועשו לי מקדש כו'. ומ"מ הוא מצוה לדורות שמצווין לבנות בית הבחירה. ולכן אמרו חז"ל דור שאין ביהמ"ק נבנה בימיו כאלו נחרב. והטעם כי בכל עת שיתנדבו בנ"י בלב שלם להשתוקק לבנות לו בית יכולין למצוא מבוקשם. ומ"ש וכן תעשו לדורות הרמז על כל הפרשה שבכל עת יכולין להרים זאת התרומה ולעשות מקדש ושכנתי בתוכם. וכן הוא בכלל וגם בפרט כל איש ישראל לפי עבודתו יוכל לזכות לרוח הקודש. ורמזו חז"ל באדר משמיעין על השקלים היינו שמעוררין כל איש ישראל משמים. קול דודי דופק. פתחי לי. אמרו חז"ל כחודה של מחט ואפתח לכם כפתחו של היכל ואולם. כי פתח ביהמ"ק הי' פתיחת שער מקדש העליון כדאיתא משכן של מעלה מכוון נגד של מטה וכל זה זכו על ידי פתיחת הלב בזאת התרומה שהיא נקודה א' כחודה של מחט שנק' ראשית:
Section 19
תרנ"א
במדרש לקח טוב נתתי. אל תעזובו את המקח כו'. יש לך מקח יש בו זהב כסף שדות כרמים. יש לך מקח שא"י מה לקח ומשכר הסרסור נתודע. יש לך מקח שהמוכר נמכר עמו כו'. פי' לקיחת התורה יש בו כמה מדריגות לכן אל תעזובו את המקח כי לעולם צריך אדם לייגע בתורה שהיא מים שאין להם סוף עד שיזכה להתדבק בו ית"ש. וכל אלה הם מדריגות זה למעלה מזה. מקודם וזאת התרומה אשר תקחו כו'. לידע כי כל חפצים לא ישוו בה לבטל הכל אל התורה ולידע כי הכל בא בכח התורה. אח"כ זוכין להבין בתורה כי היא גבוהה ורמה לידע כי א"י מה לקח. ומסרסור נתודע דכתיב בי' ולא ידע כו'. וזה ועשו לי מקדש שהוא לשון פרישה והבדלה. אח"כ ושכנתי בתוכם הוא מדריגה העליונה מוכר נמכר עמו:
Section 20
תרנ"ב
במדרש עלית למרום כו' שבי לקחת מתנות ע"ש. והם ג' מדריגות בבנ"י שיכולין ליקח התורה בהתעוררות שלהם. כמו שהי' כשהקדימו נעשה לנשמע זהו בחי' לקיחה. ויש בבחי' מתנה כמו שהי' אחר קבלת התורה שנאמר ואתנה לך. וכ' ויתן אל משה. כאשר אמרו בני ישראל קרב אתה כו' אם יוספים אנחנו כו' התחיל בחי' מתנה. ואחר החטא הי' בבחי' שבי כמ"ש אף סוררים לשכון וזה כמו בע"כ. וכל אלה הג' מדריגות ישנם בכל איש ישראל שלפעמים צריכין לכוף עצמם בע"כ. והוא בחי' ימי המעשה ועשית כל מלאכתך. ועשי' הוא לשון כפיה בקטטות ומריבות. וכן כתיב במעשה המשכן ועשו לי משכן בע"כ. ועיין בזוה"ק פ' פקודי בפסוק ויתן את אדניו בע"כ דסט"א. ושבת הוא בחי' מתנה כמ"ש ז"ל מתנה טובה יש לי כו' לכן הוא יום מנוחה. אכן בחי' הראשונה בלקיחה זה הי' באמת למעלה מהטבע כמ"ש רז שמלאכי השרת משתמשין:
בפסוק ויקחו לי תרומה. דכתיב אמרתי אלקים אתם ובני עליון כולכם. והיו מוכנים להיות כולם קדושים ושכינה שרוי' בתוכם. ועתה אחר החטא נתן הקב"ה עצה ע"י התרומה להיות כי הנקודה אשר קיבלו בנ"י בקבלת התורה לעולם קבוע בהם. רק ההפרש כמ"ש במדרש ויקרא עליונים שיכולין לעמוד בתפקידיו של הקב"ה נאמר בהם כל מלאכיו ע"ש. ולכן כתיב בני עליון כולכם. ואחר החטא אינם יכולין לעמוד בשלימות. לכן מלאכיו ולא כל מלאכיו. והיינו דכתב במדרש שאמר הקב"ה קיטון א' עשה לי שעל ידי המשהו שמברר כל אחד בעצמו להיות מובדל ומופרש לשמו ית'. בזה יוכל להרים כל הקומה:
במדרש לקח טוב נתתי כו'. חושב המעלות שבמקח הזה יש הכל כסף זהב שדות וכרמים כו' ובמקח הזה א"י מה לקח כו' וכי המוכר נמכר עמו ע"ש. שזה תכלית המקח של התורה לדבוק בו ית' ולכן תורתי אל תעזובו שאין סוף למדריגות הנמצאים בהתורה. ואחר שנמצא הכל בתורה זהב וכסף הוא בירור המדות וכל השלימות. אח"כ יבוא למדריגה עליונה שידע ויבין כי אינו יודע מה לקח כי תכלית הידיעה שנדע שא"א לידע. ואח"כ יבוא למדריגה עליונה שהמוכר נמכר עמו והוא תכלית התורה כנ"ל. ומי שהוגה בתורה לעולם צריך להכין עצמו להשיג מה שלא השיג שאין סוף למדריגות התורה. לכן בזר של ארון כתיב עליו. כמ"ש מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו איש טוב אין טוב אלא תורה. כי בעל תורה כל התשוקה להתבטל למה שלמעלה ממנו. והוא כמ"ש בזוה"ק על פסוק החכם עיניו בראשו:
Section 21
תרנ"ג
בענין המנורה שלשה קני מנורה מצדה האחד כו'. כבר כתבתי במ"א כי הוא רומז לבחי' השבת שבו מתגלה אור התורה לכן יש בו קריאת התורה ומתפשט הארת התורה לכל ששת ימי המעשה. דיש ששה סדרים בתורה תורת ה' תמימה עדות ה' כו'. והם דרכים מיוחדים עפ"י התורה. וגוף המנורה הוא עצם התורה. והנה הי' כ"ב גביעים בכל קנה ג' ובמנורה ד'. נראה הרמז כי בכ"ב אותיות התורה ברא הקב"ה עולמו לכן יש בכל יום אותיות מיוחדים שהיום עומד עליהם. וג' אותיות הם בחי' שלשה אבות שבכח כל אחד מאיר אות מיוחד לכן יש ג' תפלות בכל יום. ובש"ק ד' תפלות בחי' מוסף השתתפות יוסף הצדיק עם האבות. ואיתא בזוה"ק. בזמר דשבת אל אדון. שיש בו כ"ב אתוון. וא"ת ב"ש ב' הראשונים והאחרונים הם שורש השבת. ויש בהם עצמם כ"ב תיבות. וממילא הח"י אותיות שבאמצע הם ג' אותיות לכל יום מששת ימי המעשה כמ"ש. והמשכיל בזוה"ק יבין ביותר:
Section 22
תרנ"ד
ויקחו לי תרומה פרש"י לי לשמי. וקשה כי בודאי הנותן נדבה למשכן מה שייך שלא לשמו. ויובן הענין עפ"י המדרש שכתב הה"ד לקח טוב נתתי כו' יש בו כסף זהב כו'. דקשה ויקחו לי תרומה. ויתנו מיבעי לי' למימר. אבל באמת כל רצונו ית"ש הוא שע"י המשכן יוכלו בנ"י לקבל כל השפעת בני חיי ומזוני. הכל בכח הקדושה. וכל זה בכח התורה שכל העולם נברא בה כמ"ש חז"ל בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית ולכן איש ישראל צריך ליקח הכל רק על ידי התורה ונקראת לקח טוב שיכולין ליקח בה הכל כסף וזהב שדות כו'. שהלא הכל נברא בכחה. ולכן אסור לאיש ישראל להנות מעוה"ז בלי ברכה. ושמעתי ממו"ז ז"ל כי מאה ברכות בכל יום רמז למאה אדנים שהיו יסוד המשכן כו'. ובודאי הם מאה המשכות שיש לעולם בשורש העליון. וכשהאדם מכוון לקבל הכל לשמו ולכבודו ית' שהרי הכל לכבודו ברא. אז יכול להתדבק בשורש ולהעלות הכל לברכה עליונה וזהו רמז נטילת ידים כמ"ש שאו ידיכם קודש וברכו כו'. וזהו ויקחו לי לשמי תרומה כו' ודו"ק:
במדרש עלית למרום כו'. ע"ש שדורש ג' בחי' בתורה שבי לקיחה מתנה. ונראה שעל זה תקנו שלשה ברכות. לעסוק בדברי תורה הוא מה שיכולין למצוא ע"י יגיעה בתורה ונק' לקיחה. ויש בחי' מתנה וע"ז מבקשין והערב נא ומברכין המלמד תורה לעמו ישראל. במדת טובו וחסדו. ויש בחי' שבי הוא עיקר התורה הקדושה שנעלמה מעיני כל חי. ונתלבשה בתורה ערוכה שלפנינו. ועל זה מברכין אשר בחר בנו כו' ונתן לנו את תורתו דייקא. וזו התורה כביכול בשביה אצלינו כמ"ש במד' משפטים כי ימכור כו' בתו לאמה בת יחידה היתה לי ומכרתיה לכם שאין אתם מוציאים אותה אלא חבושה בארון. פי' כמ"ש חרות על הלוחות כמ"ש בזה בפ' יתרו ע"ש. וכתב באוה"ח פרשת עקב כי לוחות הראשונים לא היו צריכין ארון כי היו מחזיקים א"ע בנס ע"ש. אך אחר החטא הוצרכה להתלבש בארון. ובג' ארונות שהוא רמז למיני צמצומים שיש לתורה עד שיכולין להנות מאורה. וסיום הפסוק לא תצא כצאת העבדים כי התורה שהוריד אותה הקב"ה בשבילנו בוודאי הסוף שתעלה כל העוסקים בה להוציאם מאפילה לאורה. כי היא ירידה שצורך עלייה. וכמ"ש ארון נושא את נושאיו. וכמ"ש אף סוררים לשכון כו' שיכולה התורה לרחם ולקרב כל נדחי בני ישראל. וג' בחי' הנ"ל הם בחי' ג' אבות. מתנות באדם הם חסד לאברהם. ולקחת הוא בחי' יצחק. ובאמת נראה כי הם בחי' מ"ע ומל"ת. וכח כבישת היצר שלא לעבור על ל"ת הוא בחי' לקחת מה שאדם מניח הבלי עולם בשביל התורה. אבל מ"ע הוא מתנה וחסד שרצה הקב"ה לזכות את בני ישראל. ושבית שבי הוא תתן אמת ליעקב ונק' תורת אמת. לכן בעלמא דשיקרא התורה נק' שבי שהיא מהופכת מכל סדר עוה"ז. והיא משיבת נפש להעלות אותנו משקר לאמת. ובמדרש אני ישנה ולבי כו' קול דודי דופק. מרתיק עלי כו'. והענין הוא לומר שזה הרצון ונדיבות להשי"ת נמצא בכל איש ישראל. רק שצריכין להוציאו מכח אל הפועל. וקול דודי הוא קול התורה שבכח העסק בתורה יכולין להוציא המטמוניות שבלב מכח לפועל. וזה לקח טוב נתתי לכם שהתורה היא מאירה לאדם למצוא ההארות הגנוזים בו כמ"ש תורה אור. ושם תורה על המראה שיכול האדם להסתכל באור תורה. וכתיב מראהו כלבנו שכשזוכה אדם לקצת התגלות בתורה כמ"ש גל עיני ואביטה. אז לבו מתלבלב ועושה פירות וזהו קול דודי דופק:
Section 23
תרנ"ה
במדרש ויקחו לי כו' תורה צוה לנו כו' ת"ח הפורש מן התורה כו' אינו בוש כו' לירושת אבותי אני חוזר כו' א"ת מורשה אלא מאורסה כו'. וכן עוד במדרש עלית למרום כו' אף סוררים לשכון. דהנה מקודם כתיב ויהי שם כו' מ' יום כו' אח"כ נסמך פרשת נדבת המשכן כי בזכות התורה זכו למשכן גם אחר החטא דאיתא עבירה מכבה מצוה ואינו מכבה תורה. כי המצות הם לתקן בחי' נפש ברמ"ח ושס"ה. כי בנפש יש פגם ע"י החטא. אבל התורה היא בחי' הרוח שזוכין ע"י התורה למלבוש שהוא למעלה מנפש ושם אין החטא פוגם. ולכן כתיב תורת ה' תמימה שאין זה יכול להתקלקל. ולכן משיבת נפש שלעולם יכולין לתקן הנפש ע"י תשובה להתדבק ברוח שהוא למעלה מהנפש כנ"ל. והוא ציור פנימי של האדם. שזכו לזה בקבלת התורה. ומשה רבינו ע"ה זכה לזה הציור בשלימות כמ"ש עלה אלי ההרה כו' והיה שם. פי' בזוה"ק שנעשה שֵם ממש כענין שכ' קוב"ה ואורייתא וישראל אחד לכן הי' ארבעים יום שיעור יצירת הולד שקיבל צורה חדשה. ומרע"ה יצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא. ויש לכל איש ישראל חלק בזה המלבוש מכחו של משה. וז"ש "צוה "לנו "משה ר"ת צל"ם. אך שצריכין לתקן עצמו לזכות להתדבק בזה המלבוש בכח התורה. וז"ש שחורה אני ונאוה כשחוזרין להתלבש בלבוש רוח טהרה כנ"ל. ולכן איתא ונאוה אני בשבת כי בשבת מחזיר משה רע"ה לבנ"י הכתרים. וז"ש במדרש משכר הסרסור נתודע שכר התורה. דכ' ומשה לא ידע כי קרן אור כו'. הוא זה החלוקא דרבנן שנשתנה פניו של משה בהר. והוריש מזה לכל בנ"י. לכן כתיב ככל אשר אני מראה אותך כו' וכן תעשו. שיכולין כל בני ישראל לאחוז בזה הציור. ולכן כתיב לא תירא כו' משלג. מדינה של גיהנם ומסט"א. כי כל ביתה לבוש שנים. דרשו חז"ל שנים. שהוא ב' המלבושים שיש לאיש ישראל מלבוש עליון שאין החטא פוגם בו. לכן אע"פ שנעשין כאהלי קדר יכולין להתכבס להיות כיריעות שלמה כפרש"י שם:
עוד במדרש אני ישנה. ולבי זה הקב"ה דכתיב צור לבבי וחלקי ער לגאליני. קול דודי מרתיק עלי כו'. פירוש כי הקב"ה כשאמר לבנ"י אנכי ה' אלקיך נחקק זה האלהות בלבם של בני ישראל ונק' צור לבבי. כדכתיב אין צור כאלקינו דרשו חז"ל אין צייר שצר צורה תוך צורה. ולכן זו הרשימה לעולם דופק בלב איש ישראל. ולכן אפילו אחר החטא הי' בלבם זו התשוקה לשוב להתקרב אליו יתברך. ובכח זה השרה שכינתו ית' במשכן כדכ' אשר ידבנו לבו ונתן להם עצה להוציא מכח אל הפועל זו התשוקה. וכן הוא בלב כל איש ישראל כדכתיב קרוב אליך הדבר כו' בפיך ובלבבך שהתורה ניתנה בכתב ובע"פ כמ"ש ואשים דברי בפיך. ובלב היה החקיקה בנתינת הלוחות. ז"ש ויקחו לי תרומה שזו הנקודה החקוקה בלב צריכין להרימה ולהוציאה מכח אל הפועל. ויש בזה ב' מדריגות דכתיב מאת כו' ידבנו לבו תקחו את תרומתי. וזה הוא לנדיבים שבישראל. בחי' עשה רצונו כרצונך כו'. ואח"כ כתיב וזאת התרומה סתם כו' זהב וכסף שאותן שא"י לפתוח הנדיבות. יש בחי' בטל רצונך. שהגם שרצונות אחרים מהבלי עולם הזה מסתירין זה הרצון הגנוז בלב. מ"מ על ידי ביטול כל הרצונות בנדבה זו. מתבטלין כל המסכים המבדילין ויכולין להתקרב לרצון האמת:
עוד למדרש הנ"ל יש לך מקח שב"א אינם יודעין מה לקח. רק משכר הסרסור נתוודע כו' ומשה לא ידע כו'. הגם כי הלוקח בוודאי יודע המקח. אבל התורה סתים וגליא כדאיתא בזוה"ק קוב"ה וכן התורה וכן ישראל יש להם בחי' סתים וגליא. עיקר התורה שלמעלה לנשמתן של ישראל. ובני אדם בעוה"ז א"י לידע זה שמכסה הגוף מעכב. ולכן מרע"ה איש אלקים מחצה איש מחצה אלקים זכה לראות. וכ"כ מה רב טובך אשר צפנת חלק הגנוז. פעלת לחוסים חלק הנגלה. ובשבת קודש מתנה מבית גנזי יש הארה מחלק הנסתר. ולכן יש בו נשמה יתירה. ולכן כל מעשיו כפולים כמ"ש חז"ל זכור ושמור. לחם משנה. מזמור שיר. רמוז לב' בחי' הנ"ל:
Section 24
תרנ"ח
במדרש תורה צוה כו' מורשה קהלת יעקב התורה ירושה לעולם לישראל. ת"ח הפורש מן התורה כו' אינו בוש לחזור כו'. הרמז על בני ישראל אחר החטא שנשאר התורה במשה רע"ה. כמ"ש ז"ל שמרע"ה זכה ונטל כל הכתרים ע"ש. מ"מ בכל עת שמתאספין בנ"י ונעשין אגודה אחת מחזיר להם מרע"ה התורה בירושה. ולכן איתא כי בשבת קודש מחזיר מרע"ה הכתרים לישראל. דמתאחדין בשבת ברזא דאחד. והנה שבת הוא מעין עוה"ב. ולעתיד עתיד מרע"ה להחזירם לנו כמ"ש בגמ' ושמחת עולם על ראשם. שמחה שמעולם על ראשם. ושבת שהוא מעין עוה"ב זוכין ג"כ לשמחה זו. ולכן דרשו חז"ל וביום שמחתכם על השבת. כי יש בו מעין שמחת עולם הנ"ל. וכמו כן בכל כנסי' שהיא לש"ש דסופה להתקיים. הפי' שיש בה חלק לעתיד לבוא. דאיתא כל מקום שנאמר לי הוא בעוה"ז ולעוה"ב. ופי' לי לשמי שלפי שהוא לשם שמים יש בו מעין עוה"ב ולכן מורשה קהלת יעקב כנ"ל:
ויקחו לי תרומה מאת כל איש. הפי' שכל אחד יקבל מכל הפרטים. ואז נעשין אחת כמ"ש ג"כ במלאכי השרת ומקבלין זה מזה ונותנין רשות זה לזה. ובמד' שתמה משה רע"ה שיוכלו בנ"י לעשות המשכן. והשיב לו הקב"ה אפילו אחד יכול לעשותו. דכתיב מאת כל איש. יתכן לפרש על משה רע"ה שנקרא איש דכתיב והאיש משה. ונקרא כל איש שכולל כל בני ישראל. ובכח משה רע"ה נעשה המשכן כמ"ש במד' עלית למרום כו' אף סוררים לשכון כו':
Section 25
תר"ס
במדרש תנחומא לקח טוב משל שני סוחרים לזה מטכסא ולזה פלפלין כו' החליפו מה שביד זה אינו ביד זה. ובת"ח זה שונה סדר זרעים וזה סדר מועד השנו זה לזה ביד כ"א ב' סדרים כו'. הענין הוא כי יש לכל איש ישראל חלק מיוחד בתורה והתורה מחברת נפשות בנ"י. כמ"ש תמימה משיבת נפש. ונעשין אחדות א' בכח התורה כמ"ש מורשה קהלת יעקב. ומקבלין זה מזה הדעת המיוחד לכל א'. וכ' ה' עוז לעמו יתן ובזה יברך את עמו בשלום. שמו של הקב"ה שלום. מלך שהשלום שלו. ועושה שלום במרומיו. וכמו כן התורה שמותיו של הקב"ה. ולכן ע"י התורה זוכין לשלום. וכ"כ לכולם בשם יקרא לפי ששמו יתב' כולל כל צבא מעלה. לכן מתחברין ע"י השם. כמו כן נפשות בני ישראל מתחברין על ידי התורה. וכמו כן בנדבת המשכן שהיה נעשה ע"י נדבת כל איש ונתחברו ע"י המשכן להיות אחד. ואז זכו להשראת השכינה. ובאמת צריך להיות האחדות במעשה דיבור ומחשבה ובמשכן ובמקדש נתאחדו במעשה. ובתורה בדיבור. ובהקב"ה במחשבה. כמ"ש שבעים נפש בלשון יחיד. לפי שעובדין לאל אחד. זה בחי' הרצון ותשוקה שבלב. שפונים כולם אליו ית"ש. ובזה נעשין גוי אחד:
במדרש אני ישנה ולבי ער כו'. שזכו אחר החטא להשראת השכינה בכח החקיקה שבלב. שקיבלו בקבלת התורה. דאיתא לב מתנה זו התורה שהיא מתנה בלבו של אדם. וז"ש במד' תנחומא שנק' לקח טוב כי כל סחורה צריכה שמירה שלא תאבד. והתורה נשמרת בלבו של אדם. וע"ז אמרו עבירה מכבה מצוה ואינה מכבה תורה מים רבים לא יוכלו לכבות כו'. וז"ש אני ישנ"ה רומז לשס"ה גידין. כי האברים והגידים הם התפשטות החיות שבאדם. וכן ברוחניות המצות מול האברים והגידים. וע"י ביטול המצות אני ישנה שנסתמין הגידין והמשכת הדם מהלב דרך הגידים. אבל התורה שהיא חקוקה בלב. לעולם ער בכח קול דודי דופק שהוא התורה והקול ששמענו בהר סיני. והלא דברים ק"ו בכל יום ב"ק יוצאת מהר חורב כו'. לפי ששם קיבלו התורה. מכש"כ שזה הקול מתעורר בנפש איש ישראל שכולם שמעו הקול. והי' מיוחד להם. וע"ז כ' אשר אנכי מצוך היום בכל יום. ולכן גם אחר החטא אותה הרשימה לא שקטה. ודופק בלבם. עד שחזרו בתשובה. וזכו לבנין המשכן:
Section 26
תרס"א
במדרש לקח טוב נתתי כו' תורתי אל תעזובו אל תעזובו את המקח כו'. בכ"מ שתלך קיטון א' עשה לי כו'. הענין הוא דמקודם כ' ויהי שם עם ה' מ' יום ומ' לילה. שמרע"ה נעשה כולו תורה. אך איתא הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידן רק כמדת ר' ישמעאל הנהג בהם מנהג דרך ארץ היינו כמ"ש בכל דרכיך דעהו. ובזוה"ק ודברת בם בשבתך כו'. להיות מנהיג כל המעשים עפ"י התורה. וכן הי' בכלל ישראל כי לא היו יכולין להימשך אחר מדריגת מרע"ה. רק עכ"פ אל תעזובו כמ"ש עץ חיים היא למחזיקים בה. וקיטון א' עשה לי להיות עכ"פ איזה הארה מן התורה בכל המעשים. שלא להיות נפרש מן התורה. ואז יש לכל ישראל דביקות במדריגת מרע"ה. והכתוב מדמי להדדי דכתיב ועשו לי מקדש כו' ככל אשר אני מראה אותך. פי' הגם שהמשכן הוא מדריגה שלמטה ממדריגת מראות משה בהר. אעפ"כ ושכנתי כו' ככל אשר אני מראה אותך. וב' מדריגות אלו הם בחי' השבת וימי המעשה. שבת יעשה כולו תורה. ומתגלה מדריגת מרע"ה. ובימי המעשה קיטון אחד עשה לי כנ"ל:
Section 27
תרס"ב
במדרש לקח טוב נתתי כו' דכ' אשר ידבנו לבו. פרש"י נדבה לשון רצון טוב. ומהיכן נמצא זה הרצון הטוב באיש ישראל בכח התורה שנק' לקח טוב. כמ"ש תורת ה' תמימה משיבת נפש. כי הנפש יש בה השתוקקות נפלא אל מי שבראה. אבל הרצונות הגשמיים מכסים זה הרצון הפנימי של הנפש ובנ"י בכח התורה זוכין למצוא זה הרצון האמת הגנוז בנפש. ולכן נק' בת נדיב. וז"ש לקח טוב נתתי לכם דייקא. כמ"ש ובחרת בחיים פרש"י שם כאדם שאומר לבנו זה חלק יפה. בחר לך. אתה תומיך גורלי ע"ש פ' נצבים. והוא כנ"ל שבנ"י יש להם כח לבחור בטוב ע"י התורה שנק' חמדה גנוזה. וע"ז כ' מה רב טובך אשר צפנת ליראיך זה הנדיבות שהוא ממדת טובו של הקב"ה שהוא הטוב והמטיב. וגנזו לצדיקים. במה גנזו בזה עצמו. שמסובב על הרצון הזה רצונות של הגוף שהם מסתירין זה הרצון הפנימי. ובאמת השכל נותן שזה הרצון מן הנפש הוא הרבה מאוד מכל הרצונות הגוף. שבאו ע"י הד' יסודות שהגוף נברא מהם. לכן יש בו תשוקה לכל הטבעיים הנמשכים ג"כ מהד' יסודות. מכש"כ הנפש בעצמה כשמתעורר הרצון שבה מתעלה על כל אלה הרצונות. שהם רק כדמיון בעלמא לגבי רצון הנפש. וז"ש במד' יש בה כסף זהב כרמים שדות. פי' שרצונות הגשמיים הם בדברים פרטים. אבל רצון הנפש הוא כולל הכל. והנה גם בש"ק מתעורר זה הרצון. ולכן אמרו מתנה טובה יש לי בבית גנזי. וזהו הארת הנפש ונשמה יתירה שבשבת. ועיקר זוכין לזה הרצון בכח התורה. והרי אמרו במדרש שאמר הקדוש ברוך הוא מכרתי לכם התורה הריני נמכר עמה. ומה הקב"ה נמכר ע"י התורה. מכש"כ שבכח התורה ליקח את האדם לקרבו לשמים. כי זה הוא ברית והתקשרות מן התחתונים לעליונים. ולכן נק' ספר הברית ולוחות העדות. וכדאיתא במדרש מקודם היו עליונים למעלה ותחתונים למטה וכשניתנה תורה וירד ה' על הר סיני ומשה עלה כו':
Section 28
תרס"ג
ויקחו לי כו'. איתא במדרש כל מקום שנאמר לי קיים לעולם. א"כ זה הנדיבות נמצא לעולם בישראל. ויכולין תמיד להרים זאת התרומה. שזה הרצון והתשוקה בלבות בנ"י שנטע הקב"ה בנו בקבלת התורה. ונק' מטבע של אש כמ"ש כה דברי כאש. וז"ש אהבתי אתכם כו' ואוהב את יעקב. ואוהב פועל יוצא שנטע ביעקב להיות אהבת ה' קבוע בלבם. כמ"ש אוהבם נדבה. נדבה הרי זו. שנטע בהם האהבה שאינה משתנית לעולם. ועלי' נאמר מים רבים לא יוכלו לכבות. ובמד' אני ישנה ולבי ער. ישנה ממעשה העגל. אך אמרו במד' דשיר השירים ניתן לשבחן של ישראל. ולכן יש לפרש ישנה ממעשה העוה"ז והטבע. כי ישנ"ה גי' שס"ה. ושס"ה ל"ת ניתנו לישראל שעי"ז לא יתקשרו במעשה גשמיות. ונגד שס"ה ימים בשנה שהוא בחי' הזמן והטבע. ולבי ע"ר גי' רמ"ח וכ"ב אותיות התורה. שמצות עשה רמ"ח ניתן לישראל שעי"ז יזכרו בתורת ה' ואהבתו. ושניהם בחי' זכור ושמור. וא"כ פי' ישנה ממעשה העגל לשכוח מעשה העגל כמ"ש אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך בחי' עשרת הדיברות שיהיו חקוקין ונזכרין בלב איש ישראל לעולם. זה ולבי ער. רק שצריך אדם להוציא זה הנדיבות הלב מכח אל הפועל. כמ"ש ידבנו לבו שהלב ימשוך כל האדם אל זה הנדיבות:
במדרש לקח טוב נתתי כו' מקח שא"י מה לקח משכר הסרסור נתוודע כו'. מרע"ה הוא הדעת של בנ"י והוא נותן דעת לכל ישראל ומשה רבינו עצמו נק' לקח טוב. שהוא הי' כלי לקבל את התורה מסיני וכמ"ש במ"א תורה צוה כו' משה מורשה. שהתורה ירושה. ומשה רבינו ירושה. לישראל. לכן כ' בי' כי טוב הוא אין טוב אלא תורה. ובמשנה חיבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה. ולזה הדעת זכה מרע"ה שהי' מ' יום ומ' לילה בהר. ואיתא מש"ה רבינ"ו גי' תרי"ג. פי' על ידי שניתן התורה באמצעיות הסרסור. נתפשטה התורה ברמ"ח ושס"ה בציור אדם. עי"ז היא מורשה לעולם לישראל. ובמד' לקחת מתנות שניתנה בלקיחה ומתנה ונק' שבי. והענין כי מרע"ה קיבלה בלקיחה. לקח טוב. שהרי נתענה מ' יום ומ' לילה ואח"כ ניתנה לו במתנה לזכות גם בנ"י שאין זוכין ע"י מעשיהם רק במתנה כמ"ש במ"א. אך לאנשים חטאים הגם דאיתא אין עבירה מכבה תורה. אבל התורה שבו. בוודאי היא בשביה. עד שמתקן מעשיו בתשובה ע"י אור תורה שבו כמ"ש משיבת נפש:
וכתיב יודיע דרכיו למשה. הוא עצם התורה שנק' דרך. לבני ישראל עלילותיו בחי' נר מצוה שהוא בעשי'. כמ"ש חז"ל רצה הקב"ה לזכות את ישראל הרבה להם תורה ומצות. שצמצם אור התורה במצות מעשיות. למען צדקו. ולזה הי' חלק למרע"ה כמ"ש צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל. וז"ש יעשו לי מקדש כו' ככל אשר כו' מראה אותך. שהם יעשו בעשי' מה שנראה למרע"ה בעין. שהוא הי' כולו תורה. לכן סמך הכתוב ויהי משה בהר כו'. ואח"כ לבנ"י ויקחו לי תרומה שיהי' להם קצת חלק בתורה על ידי העשיה למטה:
Section 29
תרס"ד
ויקחו לי תרומה. אין קיחה אלא תורה כמ"ש לקח טוב נתתי. כמו שהקב"ה נתן לנו תורה מן השמים. כן צריכין בנ"י לחדש דברי תורה. וזהו תורה שבע"פ שחידשו חכמי ישראל. וכל דבריהם כתובים בשמים. כדאיתא בזו"ח שיר השירים מילי כתובין למטה ומילך חקוקין לעילא. וכ"כ בגמ' הקב"ה אומר מאיר בני אומר כו'. וכמ"ש בזוה"ק בפסוק ואשים דברי בפיך כו' לנטוע שמים כו' עמי אתה. עמי בשותפות. הגם כי הכל מן התורה שבכתב נדרש. אבל רצונו ית"ש שיחדשו בנ"י הדברים. וע"ז כתיב בכל פרשה וידבר ה' לאמר. שבנ"י יאמרו פי' הדברים. וע"ז כתיב תנו עוז לאלקים אין עוז אלא תורה. זהו ויקחו לי. כמ"ש תן לו משלו שאתה ושלך שלו. וע"ז כתיב ה' עוזי ומעוזי. התורה שלו והתורה שלנו הכל משלו. וכל אלה הבנינים המשכן וביהמ"ק. הכל הוא מכח אותיות התורה. כמ"ש חז"ל יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנברא בהם שמים וארץ. וע"ז כתיב כח מעשיו הגיד לעמו. כמו שברא העולם בכ"ב אותיות. כן צוה לבנ"י שיעשו בנינים באותיות התורה למעלה ולמטה כמ"ש שם בזוהר לנטוע שמים וליסוד ארץ:
במדרש יש לך מקח שיש בו שדות כרמים כסף זהב כו'. פי' כמו שנבראו כל מעשה בראשית על ידי התורה. א"כ יכולין למצוא דברי תורה בכל מקום ובכל מעשה. לכן תורתי אל תעזובו. פי' בכל המעשים יהיה לאדם חלק בתורה על ידם. כמ"ש קיטון אחד עשה לי. בכל הדברים יהי' חלק וראשית לה'. והגם כי לנו שנטבעין בגשמיות נקרא זה חלק ותרומה לגבוה. אבל באמת נהפוך הוא. כי זה החלק וניצוץ הקדוש שבכל המעשים. הוא העיקר והמחי' כל המעשים. וז"ש חסידים הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי. פי' בכל הדברים הי' התורה העיקר אצלם. והמלאכה והמעשה הטפל כמו שהוא באמת. ולנו הפשוטים צריכין עכ"פ לראות ליתן תרומה וחלק לה' בכל המעשים כנ"ל:
תצוה
Section 1
תרל"א
תצוה ופ' זכור איני כראוי. בקיצור ולא נכתב כסדר
במדרש וכי לאורה צריך כו'. אבל עכ"פ מבואר שבנ"י מאירין. ואין הקושיא איך יכולין להאיר כי כן רצונו ית' שבני ישראל יוסיפו אור במעשיהם הטובים. רק שצריכין לידע שאין האור על ידי כח עצמות שלהם. רק ע"י שכן צוה השי"ת. וזהו שהקדים ואתה תצוה למצות הנרות להודיע כי כח תורה ומצות שנתן השי"ת לבנ"י. וכ' נר מצוה. ובמדרש ובזוה"ק שתרי"ג מצות נגד רמ"ח איברי אדם. ועל ידי מצוה נעשה האבר כלי לאור החכמה שיש במוח כל אחד מישראל ע"י האור תורה. ורמ"ח מצות עם אהבה ויראה עולין נ"ר כ"כ בזוה"ק. ונק' מצוה מלשון צוותא שע"י מעשה המצוה תמשך עשיות האדם לאור המצוה וניתקן העשיה ג"כ. וז"ש ואתה תצוה ע"י שבנ"י יהיו מחוברין אליו שהוא דעת והתורה שבישראל. כמ"ש במדרש תנחומא מלך אסור ברהטים זה משה שהוא דעת התורה שנתן הקב"ה לבנ"י. כמ"ש חיי עולם נטע בתוכינו ע"ש במדרש ראשך עליך ככרמל כו' הרש והדל שבישראל כי' ע"ש. והוא כנ"ל ע"י שיודע האדם כי אין אור המצוה על ידו רק ע"י רצון השי"ת א"כ כל בנ"י שוין. וזה ראשך שכח ישראל והראשית וההתחלה שלהם מהשי"ת והתורה. שע"י המצות מחוברין ודבוקים בו ית'. ועי"ז יכול כל אדם להתחזק לידע כי כל אחד מישראל ראוי לקיים המצוה כרצונו ית'. אף שאין בכח האדם רק ע"י שהשי"ת עוזר ונותן כח לקיים. וכן פי' אא"ז מו"ר זצלה"ה מ"ש אשר קדשנו במצותיו שע"י הציווי נתן כח שנוכל לקיים המצוה. וכן אמר על חודש אדר שהוא התחזקות ע"י שיודעין שהכל ממנו ית'. כמ"ש רז"ל הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר שנאמר אדיר במרום ה'. הפי' ג"כ שידע שהכל מכחו ית' וזהו הקיום והחיזוק. וכן חודש אדר מרמז על דלות ורשות ע"כ. וצירוף האל"ף שהוא כח ההתחלה מהשי"ת כנ"ל במדרש ראשך כו' ככרמל. [כן נ"ל לפרש דבריו]. כי חיזוק של כל דבר הוא פנימיותו. כח הפועל בנפעל. וכפי מה שיודעין זה כן יש התחזקות. וזהו ג"כ ענין זכור להיות הדביקות בהשי"ת בכח פנימיות הלב במקום שאין שם שכחה. ואז אין שליטה לעמלק כלל רק ברפידים ג"כ הפירוש רפיון ידים מתורה ואמונה. והוא הפסק הדביקות להפנימיות כנ"ל. וזה קלקול הברית כמ"ש אשר קרך כו'. כי ברית הוא התקשרות להפנימיות כמ"ש במ"א. שזה ענין זכור כו' יום השבת כו'. וכמו כן לשנוא עמלק בעומק הלב במקום שאין שכחה. גורם מחיותו. וכן שקלים הוא הנדבה שבא מעומק הלב כמ"ש ידבנו לבו. והוא הרצון הטמון בכל איש מישראל והוא עיקר חיותו כי לב הוא עיקר הדבר כמ"ש עד לב השמים. [וז"ש זוה"ק כמ"ש צור לבבי ע"ש והבן מאוד]. ולכך הקדים הקב"ה שקלים כו' כי המן אמר אשקול כו' להראות שיש נדיבות גם בחיצוניות. והקב"ה הקדים כו'. שנדיבות ישראל בא מפנימיות רצונם. שיש בכל איש ישראל רצון פנימי רק ע"י יגיעה מתעורר הפנימיות. וכן בכל מצוה כנ"ל. לכך אחר שקלים זכור שיכולין למחות שם עמלק על ידי התעוררות פנימיות כח ישראל כנ"ל:
ובמדרש הובא ברש"י תצא לא יהיה לך כו' אבן ואבן כו' זכור כו'. אם לא נזהרת במדות ומשקלות הוי ירא מגירוי האויב כו'. וזהו סמיכות שקלים לזכור. כי פי' שקל להיות נשקל כל מעשי האדם אחר החכמה והדעת שבאדם. להיות כל מעשה נעשה בכח הפנימיות שהוא חיות השי"ת. ועכ"פ מחצית השקל. כי עשרים גרה השקל. שבכל בחי' יש עשר מדות. וכן בחיות השי"ת שבכל אדם. וכן עשיות האדם מעצמו. כענין שכתב בתניא שיש ב' נפשות בכל איש ישראל ובחי' בינוני להיות שליטות שניהם בשוה ע"ש. הפי' כנ"ל כי באדם שעושה הכל בדביקות חיות השי"ת שבפנימיות המעשה זה נפש הטובה כנ"ל. ועכ"פ מחצית השקל לה' שהוא בחי' בינוני כנ"ל. וזה ענין מדה ומשקל כי השי"ת אין סוף והי' הבריאה במדה שנמדד מחיותו ית' לכל נברא. ומדה זו צריך האדם לשמור. ואז אין לירא משום דבר. וז"ש במדרש רעך ורע אביך כו' זה הקב"ה כו' ואם עזבת תן דעתך ע"ש פרשת יתרו. וקאי ג"כ על ויבוא עמלק שבסוף פ' הקודמת ע"ש. והוא כשהאדם דבוק בכח השי"ת. פנימיות חיות שבכל דבר. אז אין שום הסתר לפניו. רק אם עזבת תן דעתך כו' ויבוא עמלק כו'. ולזאת אחר פרשת שקלים יכולין למחות שם עמלק. וכן כתיב ויהי ידיו אמונה שעיקר כח מחיית עמלק ע"י אמונה להיות בטל חיות האדם לכח השי"ת כנ"ל. וגם מה שחמל שאול על אגג. בודאי הי' נראה לו בעליל שאין אופן למחקו לגמרי אז. שהרי באמת נשאר. ואך אם הי' מתחזק באמונה לידע כי בודאי השי"ת יעזור שיוכל למחות שמו לגמרי כמ"ש לו שמואל. זה עצמו הי' הסיוע שיוכל למחקו לגמרי. [ז"ש דברי לא הקים כו'. כי ע"י מעשה האדם נותן כח וקימה לדבר ה' כמ"ש בפרשה הקודמת פי' ורעה אמונה ע"ש]. ואיתא אם הי' נותן בה קורטוב של דבש אין אדם יכול לעמוד כו' רק שהתורה אמרה כו'. ובודאי כי אין כוונת הקטורת לריח הנדמה לאדם. ורק שחז"ל ידעו שהי' ממנו ריח המרוצה לפני השי"ת כריח הקטורת. ואעפ"כ ע"י אמונה שמבטלין רצון עצמו למאמר ה'. נותן אמונה זו ריח יותר. וז"ש שמואל הנה כו' טוב. להקשיב כו'. אבל בוודאי בדעת שאול הי' לרצון השי"ת ומסר נפשו ע"ז לשנות מציווי שמואל. וזה חסרון אמונה לאיש כמוהו. וכן יש מזה בכל אדם להשגיח שיהי' בטל דעתו ורצונו למאמר ה':
אא"ז מו"ר זצלה"ה אמר מ"ש תמחה כו' זכר עמלק. ומאין יש לעמלק זכר. כי ענין זכר הוא ענין גבוה ופנימי ורק שגונב מישראל ע"כ. והיינו כפי מה שחסר זכרון השי"ת במעשה בני ישראל נק' שיש לו זכר. וביותר ביאור כי החסרון שיש במעשה ישראל נוגע במקום שנוגע עשיית בנ"י. ונמצא שיש לו ממילא זכר. וז"ש זכור כו' וממילא יהי' נמחה שמו. ובודאי יש בכל אדם מישראל התערבות כח עמלק. ופי' זכור. למי שכבר נקי. וע"י הזכירה יכול לנקום בו ולמחות שמו. אבל גם מי שעדיין אין מעשיו רצויין. אעפ"כ אשר עשה לך כתיב. שאם האדם זוכר תמיד אשר הרע לו היצה"ר בכל דבר חטא. אם יזכור תמיד שוב לא יחטא כמ"ש אין אדם חוטא אא"כ נכנס בו רוח שטות. והוא ענין השכחה שהוא הפסקות חיות הפנימיות. אבל כשאדם דבוק במקור החיות ושונא הרע. ממילא לא ישנה לחטוא. וזה עצה פשוטה ע"י שזוכר אדם תמיד רעת עמלק. ממילא והיה בהניח. כשיש עת רצון. כי אין לך אדם שאין לו שעה כו'. יכול לגבור אז ולמחקו. רק שע"י הזכירה יזכור גם בעת הטובה שנאתו:
Section 2
תרל"ב
ואתה תצוה כו' פירש במדרש כי לא לאורה צריך רק שתאירו לי כו'. כי בודאי הרצון מבני ישראל אשר ימשכו כל הנבראים אחר שורשם בשמים. ועי"ז יאירו בעולם כי יש נקודה חיות מאירה בכל נברא. להעלות נר תמיד. פי' תמיד הוא בכל דבר ובכל עשיה יהי' רק כדי להיות עלי' להשי"ת. מה רב טובך אשר צפנת כו'. פי' הפשוט אור הצפון הוא תוך מעשה בראשית שנגנז ונסתר בעוה"ז כנ"ל. ושמעתי מאא"ז מו"ר ז"ל כי בשבת מתגלה מאור הנגנז כנ"ל. כי בשבת קודש יש עלי' לכל מעשה בראשית. ובמדרש תנחומא ראשך כו' ככרמל הרש כו' והדל שבישראל כאלי' כו' מלך אסור ברהטים בזכות רץ אברהם כו' משה ויהי בישורון מלך גזר עליהם ויעשו כו' ע"ש. והלא כ' ראשך. אך זה הפי' ע"י רישות ודלות שיודעין שהכל רק מהשי"ת. עי"ז נדבקין בראשית שהוא שורש החיות מהשי"ת. וזה עיקר הרצון בשמים כנ"ל. וזהו כתית למאור ע"י בחי' הביטול להשי"ת כנ"ל. וגם ע"י התלהבות שלא בהדרגה. וזהו אסור ברהטים. רץ אברהם. וניתן הכח למרע"ה שהוא כלל הדעת שבישראל. שכשבטלין בנ"י אל שורשם יוכלו לקיים אשר יוגזר עליהם. וזה ואתה תצוה כו'. ומפרש המדרש איך יכולין בנ"י ליתן אור להשי"ת מכל הנבראים. ואמר שהוא ע"י ב' בחי' הנ"ל הביטול והנדיבות למסור נפשם להשי"ת:
במדרש שנמשלו בנ"י לזית מה שמן אינו מתערב כו' צף למעלה כו'. וע"ז נאמר ויקחו אליך שמן זית כו'. שזה המבוקש מבני ישראל לשמור חיות הפנימי. חלק אלקי שיש בכל איש ישראל שלא יתערב בגשמיות. ויהי' צף למעלה:
Section 3
תרל"ה
במדרש נר מצוה כו' נרי בידך כו' נר ה' נשמת אדם כו'. פי' נר ה' כי השגחתו ית' בתחתונים הוא על ידי נשמת בני ישראל. וכפי עבודת בני ישראל ממשיכין השגחת השי"ת והארת פניו בעולם. ויש ב' מיני חושך. א' ע"י היצה"ר וסט"א שהוא חושך ממש וע"י המצות מבטל זה החושך. וז"ש כאילו מדליק נר לפני הקב"ה פי' שמכין מקום לחול שם כבוד מלכותו ית'. ועי"ז מחי' נפשו שנק' נר כו'. פי' שגם אור העליון נק' אצלינו חושך כמ"ש בספרים שהוא גבוה מהשגתינו. לכן נק' חושך. וכפי מה שהאדם מאיר בחושך הגשמי ע"י נרות המצות. כמו כן זוכה להמשיך אור על נשמתו ונפשו מאור העליון כנ"ל. ופי' ואתה תצוה כו'. שיכניס המצוה בנפשות בנ"י שיהיו הם עצמם המצות. כי באמת רמ"ח איברים מיוחדים להמצות. ובגמרא ועשיתם אותם ב' פירושים. א' כי מי שמקיים מצוה מעלה עליו הקב"ה כאלו עשאה. ב' כאלו עשה עצמו. ע"ש בסנהדרין פרק חלק. וב' הפירושים הם אחד כי תיקון האדם הוא ע"י המצות שצריך להיות מיוחד להשי"ת. שהוא משולח בעולם רק לעשות רצון בוראו. ונמצא הוא עצמו המצוה. וכן פי' אשר קדשנו במצותיו וצונו כנ"ל:
וברש"י להעלות נר תמיד שצריך להדליק שתהא שלהבת עולה מאלי'. פי' כי קיום המצות איננו בכח אנושי. רק ע"י קיום המצוה מעורר כח עליון. וכן בכל עבודת האדם. כי הקב"ה נתן בנפש ישראל נקודה קדושה. וע"י היגיעה והעבודה מצא מין את מינו וניעור ומתעורר כח הפנימי. וזה ענין שתהא שלהבת עולה מאליה. ועי"ז הוא דבר של קיימא. כי הדבר הנעשה בכח האדם יש לו הפסק. אבל כשמתעורר כח הקב"ה הוא קיים לעד. וז"ש יערוך אותו כו'. שעיקר העבודה לסדר הדברים להעמידן במקומן עד שיהי' להם דביקות במקורם כנ"ל. ועי"ז להעלות נר תמיד שע"י העלי' עד השורש כנ"ל עי"ז הוא קיים לעד כמ"ש:
במדרש נמשלו בנ"י לזית שאינו מתערב בשאר משקים דכתיב לא תתחתן בם ואם מתערב מ"מ עומד למעלה כו' ע"ש. פי' שכח זה נתן השי"ת בבנ"י שלא יוכלו להתערב באומות. וז"ש לא תתחתן והול"ל לא תחתן. רק הפי' שיהיו מתוקנים באופן שלא יוכלו להתחתן בהם. זך כתית שהשמן אף שמעורב תוך השמרים. מ"מ הוא זך ואינו מתערב. וברש"י כתית למאור ולא למנחות כו'. פירשנו עפ"י המדרש דרך הזית שחובטין אותו כו' עד שמוציא שמנו כן בנ"י בצר להם עושין תשובה כו'. ובפסוק נאמר זך שמוציא רק טיפה ראשונה כו'. אכן בודאי נדיבות הראשון שבישראל הי' בלי שמרים שאמרו נעשה ונשמע. וע"י שנתנו כח הראשון להשי"ת כראוי. זכו שאף שקלקלו אח"כ. מ"מ יוכלו להתברר מתוך הפסולת. וז"ש כתית למאור. כי טיפה ראשונה עומדת לפני ה' בהיכל הקודש. אבל להעלות נחת רוח להשי"ת הוא ע"י הבירור מהשמרים. וזהו למנחות מי דרכו להתנדב מנחה עני כו'. והכל זוכין ע"י הטיפה הראשונה כנ"ל. וז"ש זך כתית עי"ז להעלות נר תמיד אף בימי התערובות כנ"ל. וזהו שאמר הנביא להם בעת התוכחות זית רענן כו'. פי' שהגיד להם שיש להם כח הזה לברר מעשיהם אף בימי הרעה כנ"ל. ודבר זה נוהג בכל פרט ג"כ. שאם התחלת המעשה כראוי ברצון אמת לשם שמים. זוכה לברר אח"כ אף שמתערב בו פסולת כנ"ל:
Section 4
תרל"ז
במדרש זית רענן כו' טוחנין כו' ומביאין אבנים כו' ונותנים שמנן כך ישראל כו'. ד"א מה שמן אינו מתערב בשאר משקין כו' ונתנך עליון כו'. נר מצוה העושה מצוה כאלו מדליק נר לפני הקב"ה כו' מהו תורה אור שלא יאמר אדם מה אני מחסר נכסי למצוה כו' מה אור דולקין ממנו ואין אורו חסר כלום כו' ע"ש. ביאור הענין דידוע שיש בנר אור המאיר ואש השורפת. ובזוה"ק נקרא אשא חוורא המאיר על גבי אשא אוכמא השורפת כו'. ובאמת עיקר עבודת האדם הוא הבירור. שעל זה נשלח בעולם השפל לברר אלה המקומות החשכים. וע"י המצות נתקן העשיה. אמנם ע"י העבודה זוכין לתורה אור. והוא קדושת השבת הבא אחר עבודת ימי המעשה. וכשהמצות נעשין כראוי בדביקות בשורשן שהיא התורה. שמהתורה בא שורש המצות. אז שורה ברכה גם בעבודת הבירור ואינו בא לידי חסרון כלל. ומה שעולה על דעת האדם שמחסר עצמו ע"י המצות שהוא בהתחלה עבודה קשה. אמנם כשזוכה ע"י המצות לתורה אור יכול להיות הכל בנייחא. כמ"ש שהת"ח נק' שבת גם בימות החול. וברש"י כתית למאור ולא למנחות. ובמנחות כתיב ג"כ כתית רבע ההין ופי' חכמים דבא לרבות דכתית כשר למנחות דהו"א דפסול למנחות ע"ש ברש"י. וביאור הענין פרשנו כבר מ"ש במדרש מעלת בנ"י שחובטין אותן כו'. אף דכתית למאור כתיב. מ"מ עיקר האור בא ע"י העבודה בבחי' הבירור. שהוא ענין המנחות. עי"ז זוכה להעלות טיפה אחת נקיה וזכה. להעלות נר תמיד פי' שהאור עצמו תלוי בתיקון הגשמיות. ואחר כך אותו נקודה שזכה להעלותו לה'. מסייעו אח"כ לבחי' הבירורים ג"כ. והוא הברכה שבא מש"ק לימי המעשה שאחריו. וס"ד דכתית פסול למנחות קמ"ל שאותה נקודה הזכה מסייעת ג"כ להבירורים כנ"ל. והוא כמ"ש לעיל שבהתדבקות המצות בשורשן תורה אור. אינו בא לידי חסרון. ואמת שתמיד צריך להיות אשא אוכמא השורפת. לכן כפי מה שמברר אדם מעשיו ושורף ומכלה תאוות הגשמיות. אז זוכה לאשא חוורא כנ"ל. ובאמת סדר הבריאה הי' להיות האומות משועבדין תחת בנ"י. כמ"ש ואכלת את העמים. ועל בנ"י שורה אשא חוורא כמ"ש בזוה"ק. וזה מצד שהאומות דבקים בגשמיות שהוא הנשרפת. ולכן כפי מה שבני ישראל מבררין הגשמיות ומתרחקין ממנו אז מתקיים כנ"ל. וזה שהוכיח ירמי' את בנ"י והי' בימי ירידה של בנ"י. ואז הי' להם רק המעלה של הבירור. והוא מנחות כנ"ל. אבל כאן בימי עליה נאמר ויקחו אליך להיות נעשים כל המצות בהתחברותן לשורש התורה אור שהוא בחי' מרע"ה הדעת של בני ישראל וזהו ואתה תצוה חיבור התורה להמצות כנ"ל:
באפוד הי' אבני שוהם בלבד והוא אבנו של יוסף. כי יוסף הוא בחי' זכרון. והאבנים היו לזכרון השבטים לפני הבורא ית'. ובחושן הי' כל שבט בפרט. ובאפוד שהוא למעלה על כתפיו. הי' כלל השבטים. והוא יוסף שהוא שורש כל השבטים ולמעלה מהם כנ"ל:
Section 5
תרל"ח
במדרש ואתה תצוה כו' זית רענן כו'. ביאור הענין שיש בנפשות בני ישראל נקודה טמונה אשר על זה נאמר אם תבקשנה כו' וכמטמונים תחפשנה כו'. וע"י רוב יגיעות נפש ויגיעות בשר לזכך החומר. מתגלה הפנימיות. וזה הדמיון לזית רענן שצריך כמה יגיעות להוציא השמן. והנה כתיב נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר. פי' שנפשות בני ישראל הם הפתילות להמשיך השמן אחר האור. ומרע"ה שורש התורה הוא האור. ולכן נאמר ויקחו אליך שמן זית להיות נמשך אחר הפתילה כנ"ל. והמצות הם הכלים שבאמצעות המצות מתחברין השמן והפתילה להאור. וכמו כן באדם עצמו יש כל אלה הענינים הנמצאים בכלל ישראל. כמו כן בכל פרט. ובמדרש ממנו פנה ממנו יתד כו'. שהקב"ה עשה האדם ישר שנמצא בו שלימות של כל הברואים מתהום ארעא עד רום רקיעא. והנה אהרן הכהן נבחר להיות עובד ה'. והי' זה לטובת בני ישראל אחר החטא שהי' בהם תערובות טוב ורע. הי' עצתו של הקב"ה להיות בוחר אדם מיוחד לדורותיו אחריו להיות טהור. ועי"ז ימשך מכחו טהרה לכלל ישראל. וכמו כן יש ללמוד אשר טוב לאדם ליחד מדה מיוחדת ומצוה מיוחדת לעשותה תמיד בשמירה עצומה. ועי"ז יוכל למשוך הארה ותיקון לכל המידות. וז"ש במדרש ממנו יתד כו'. שע"י בחירת אהרן הי' יתד קבוע לבנ"י. כי הקב"ה הרים אותו שיהי' נפרש מכל דבר רע. וממילא עי"ז היו יכולין בנ"י לחזור תמיד להתדבק בהבורא ית':
להעלות נר תמיד ברש"י כל לילה ולילה קרוי תמיד. ולפי הרמז נראה שצריך אדם לעשות כל מצוה ע"ד להיות נשאר ממנה הארה תמיד ממש. ובלי ספק הארת המנורה היה התגלות אור שלמעלה. והוא למעלה מן הזמן. ולפי מ"ש אא"ז מו"ר ז"ל בפ' בהעלותך כי המשכן נגנז ושם המנורה דולקת נר מערבי כו' ע"ש. ואפשר גם זה נכלל בלשון רש"י. כל לילה ולילה. להיות הכנה מאור של מנורת המשכן לכל ימי הגלות (המוכנים) [המכונים] ללילות. ויכולין לעורר הארת המנורה בכל לילה ולילה כנ"ל:
Section 6
תרל"ט
במדרש זית רענן כו'. כי בא להראות שגם כשבני ישראל בשפל המדריגה. מ"מ נמצא נסתר בהם אור התורה. רק שצריכין יגיעה לברר הפנימיות. ולכן אם כי יש להם כמה מדריגות זו למעלה מזו. מ"מ מדריגה זו נמצא בהם לעולם. וירמיהו הגיד זה בהיותם בשפל המצב. אעפ"כ זית רענן כי'. וגם בכאן אחר החטא שהיו בנ"י בשפל המדריגה. והראה הקב"ה למרע"ה כי מ"מ נמצא בהם הארה גנוזה. ואמר ואתה תצוה שע"י שמרע"ה לא הי' בכלל החטא והוא הוא הראש והשורש של כללות ישראל. ולכן הי' בכחו לחזור לדבק אותם בנקודת השורש כנ"ל. והכל ע"י הביטול אל השורש בידוע שיש בכל איש ישראל נפש טובה ועליו מתלבש נפש רע. וע"י רוב פחיתות מתעבה ומתגדל נפש הרע על נפש הטובה. אבל עיקר נפש הפנימיות הוא טוב:
Section 7
תר"מ
בחשן ואפוד תפתח כו' שמות בני ישראל כו'. כי בודאי י"ב אבנים אלו הם שורש כל אבנים טובות. ולכן אבנים טובות תכשיטין הם בעולם ע"י שכל תכשיט הבריאה הם השבטים לפני הבורא ית'. וז"ש תפתח. כי השבטים הם שורש אלה האבנים. והעיקר זכרון הוא יוסף לכן באפוד היה רק שוהם אבנו של יוסף. ובאמצעיות אבנו של יוסף. כל הי"ב אבנים מתאחדין בשורשיהם:
Section 8
תרמ"א
ויקחו אליך שמן זית זך כו' להעלות נר תמיד. במדרש נר מצוה המקיים מצוה כאלו מדליק נר לפני הקב"ה ומחיה את נפשו שנק' נר ה' נשמת אדם נרך בידי כו'. וזה קאי בודאי על המקיים מצוה בשורשה ותרי"ג מצות התלוין בה שע"ז מבקשים ויהי נועם ה' כו'. דלאו כל מוחא סביל דא. כמ"ש בזוה"ק פ' תרומה. והעצה לזה הביטול אל הצדיקים. כמו שכ' ויקחו אליך. כמו דאיתא בכלל כשחטאו בני ישראל ניטלו מהם הכתרים. וכולן זכה מרע"ה ונטלן. ובש"ק מחזיר להם כידוע. כן יש לעולם בפרטות. שיש בכל נפש מישראל נצוצי קדושה שהם גבוהים עד מאוד. רק מי שאינו זוכה להמשיך נקודות אלו לכל עבודה מעשיית. בא הכל לצדיקי הדור. ובעת שמתקן מעשיו מחזיר להם את שלהם. וזה עצה שלא יאבד האדם חלק הטוב שבו. לכן אמרו זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע. וכן הוא בעוה"ז כנ"ל. ועי"ז להעלות נר תמיד כנ"ל והבן:
בגמרא ומדרש תרומה. שלשה זרים זר בארון ושולחן ומזבח. כתר תורה וכהונה ומלכות. והובא ברש"י. והענין הוא שכל אלו הם מעוררין וממשיכין עזר וסיוע מעולם העליון שהכהן יש לו כח לעורר בעולמות עליונים ע"י עבודה שלו. וכמו כן מלך ישראל. וכמו כן ת"ח העוסקים בתורה לשם שמים. וזה פי' הכתר שהוא אור מקיף ומאיר למעלה מכפי מדריגת גוף האדם. וזהו המדריגה שניתן לבנ"י שמיוחדין מכל האומות עובדי האלילים כ) שיכולין להמשיך כח מעולם העליון. וז"ש ואתם תהיו לי ממלכת כהנים הוא כתר מלכות וכהונה. וגוי קדוש מרומז על התורה שהוא קודש:
במדרש וזה הדבר אשר תעשה להם הה"ד לעולם ה' דברך נצב בשמים כו' כשמים כו' ע"ש. הענין הוא כי הקב"ה נתן לבני ישראל מתנה מרע"ה ואהרן הכהן. ועל ב' אלו נאמר ה' עוז לעמו יתן שהוא מרע"ה שורש התורה. ה' יברך כו' עמו בשלום הוא אהרן אוהב שלום ורודף שלום ובזכותו פרס ה' עלינו סוכת שלום. והענין הוא בחי' מרע"ה הוא התורה שבכתב בחי' הקול. ואהרן הכהן הוא כלי המקבל. והוא בחי' תורה שבע"פ בחי' דיבור שהוא הנהגתו ית' את העולם בבחי' הטבע. והוא הכח שיש בנ"י בהתאספם להיות נקודה אחת. ולכן דרשו ממנו יתד על אהרן הכהן. כמ"ש ותקעתיו יתד במקום נאמן. שכה"ג קישר וחיבר בנ"י בשורש הי"ב שבטים כמ"ש באבני חושן ואפוד ואין כלי מחזיק ברכה אלא שלום ודו"ק:
Section 9
תרמ"ב
ואתה תצוה ויקחו אליך. דכתיב נר מצוה ותורה אור. דאיתא אור שברא הקב"ה היה מאיר מסוף העולם כו' וגנזו לצדיקים. ואיתא בזוה"ק פרשת תרומה כי בכל יום יש נקודה מאור הנ"ל בעולם. ועל זה כתיב בטובו מחדש בכל יום מעשה בראשית. כי זה האור שנאמר עליו כי טוב. והוא התורה שנקראת לקח טוב. ובשעת קבלת התורה הי' נגלה אור הזה. ואחר החטא חזר ונגנז. ונשאר אצל מרע"ה כמ"ש חז"ל וכולן זכה משה ונטלן. לכן העצה ע"י המצות הם כלים שיוכל להתגלות ניצוצות מאור הנ"ל בעולם. וז"ש ויקחו אליך כמ"ש בגמ' קח לך כביכול משלך אני רוצה יותר. כי למרע"ה הי' נגלה עצם האור. ובבנ"י בא על ידי המצות. להעלות נר תמיד הוא הנקודה שמחדש בכל יום תמיד ממנה מעשה בראשית. לכן זה הי' עדות שהשכינה שורה בישראל. שע"י המצות שלהם מתגלה האור בעולם כנ"ל. אך צריך להיות מכוון המצות כדי לעורר על ידי זה אור התורה. שהנר הוא רק כלי והכנה לקבל האור. כענין ויקחו אליך. וכן ביטול הימי מעשה להשבת שהוא התגלות אור תורה כמ"ש בשבת יעשה כולו תורה. וחז"ל הקדימו פרשת זכור קודם פורים להקדים זכירה לעשי'. כי באמת עיקר כחו של עמלק הוא בבחי' העשי'. כי הזכירה שהוא בחי' התורה בחי' נשמע. בזה אין לו שום נגיעה. לכן כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל. והתגברות כחו של מרע"ה הוא התורה. רק בבחי' נעשה גרם עמלק כל הקלקולים ובימי הפורים נתקן העשיה ג"כ. לכן קבעו למשתה ושמחה. אבל צריך להיות עיקר המכוון בזכירה לבטל העשי' אל הזכירה כנ"ל:
המשך מצות בגדי כהונה לשמן המנורה. על פי הפסוק בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר. ובגמ' דרשו על מצות תפילין וציצית. והבגדים רומזין על תיקון הגוף. שהוא המלבוש להנשמה. לכן מצות ציצית בכנפות שהוא התדבקות שיש להגוף בהקצוות היינו השורש. [ועיין מ"ש המהר"ל בדרוש לשבת הגדול]. והמנורה היא תיקון הנשמה נר ה' נשמת אדם. והוא רמז התפילין שנקראו קדושה והוא הארת הנשמה:
Section 10
תרמ"ג
בפסוק ואתה תצוה ויקחו אליך כו'. כי בחי' משה רבינו ע"ה הוא תורה אור. והוא למעלה מן השגת אדם. לכן צריכין לקבל הארת התורה על ידי נר מצוה. וכל בני ישראל קודם החטא היו במדריגת מרע"ה. רק אחר החטא כתיב ויקחו אליך. ובודאי (גם) מקודם הי' [גם] תרי"ג מצות שבתורה רק באופן המעולה. ואיתא עבירה מכבה מצוה ואינה מכבה תורה. לכן בבחי' התורה לא נעשה קלקול רק בבחי' המצוה. וזה כל ענין פרשה זו הדלקת מנורה ובגדי כהונה כי עשיית המשכן הוא המשכת אור השכינה. והעבודות שע"י כהן שהן בעובדא. זה בחי' המצות לזה היו צריכין עצות ע"י בחי' מרע"ה שיקרב אותם. ואיתא כי בפרשה זו נתקיים אמירת מרע"ה מחני נא שאין נזכר שמו בפרשה זו. והוא כנ"ל כי בבחי' המצות נפלו מן מדריגת אספקלריא המאירה בחי' מרע"ה. לכן צריכין עתה יגיעה רבה בעובדין דקשוט יותר מבעסק התורה כמ"ש בזוה"ק תרומה:
בפסוק וידעו כי אני ה' כו' מא"מ לשכני בתוכם. וכ"כ בתמיד במועדו כי הקרבת התמיד הי' כמו מועד. שהביא דעת בבנ"י. ולזה נתקן תפלות במקום תמידין. כמ"ש מחדש בטובו מעשה בראשית. בטובו אלו ישראל. שהנשמה והפנימיות של מעשה בראשית הוא אצל בני ישראל. ועל ידיהם התחדשות הבריאה. וזה נעשה ע"י יציאת מצרים. לכן מזכירין יציאת מצרים קודם התפלה שבתפלה ממשיכין בנ"י הנשמה כמ"ש בזוה"ק ע"פ לא תאכלו על הדם. ובשבת קודש מוסף שיש בו נשמה יתירה וכן היא ג"כ זכר ליציאת. וכ' בשבת לדעת כי אני ה' מקדישכם. הכלל בכל מקום שיש הארת נשמה נקרא דעת. וזה המאמר נכתב בקיצור ממיעוט פנאי:
Section 11
תרמ"ד
בענין הפרשה סמיכות שמן למאור לבגדי כהונה. כתבנו כבר עפ"י הפ' בכל עת יהיו בגדיך לבנים שהוא תיקון הגוף שהוא נק' מלבוש האדם. ועי"ז שמן על ראשך שהוא חלק הנשמה אל יחסר. וזה הכנות ימי המעשה. שהוא בירור ותיקון המעשים כדי להעלותן ביום השבת לזכות לנשמה יתירה וז"ש על ראשך. [לכן כתיב בכל עת. והארת הנשמה הוא לעתים מיוחדים כמו בשבתות וימים טובים]. ובגדי כהונה היו תיקון אברי הגוף שבודאי אהרן בחיר ה' נשתנו כל אבריו להיות כמלאך ה' כמ"ש מלאך ה' צבאות הוא. ואיתא במדרש שנכנס לפני ולפנים בזכות האבנים והשבטים. ויפלא כי לא שימש לפני ולפנים רק בבגדי לבן. אך הפי' כמ"ש והיו על לב אהרן. פי' כמ"ש שימני כחותם על לבך. והארת הבגדים הניחו רשימה בגופו של אותו צדיק כמ"ש והיו הדברים כו' על לבבך כו' ושמתם כו' על לבבכם. פי' על להיותן שולטין על כל רצונות הלב שלא תוכל השכחה לשלוט בזה. וזהו ג"כ התפילין שנקראו חותם. להיותם נחקקין אלה הדברים בלב ובמוח. ובמקדש ה' הי' זה מפורסם ונגלה. שנתעלו כל איברי הכהן. כמ"ש לקדשו לכהנו לי. והיה כל גופו בטל במציאות. והיה רק קודש וכהן ומשרת ה'. והוא הי' הנבחר. אבל הארת בגדי כהונה היה מתפשט לכל בני ישראל בבחי' תיקון הגוף והמלבוש. והמנורה הי' בחי' הנשמה שמן על ראשך כו' לכן כתיב ויקחו אליך. כי נשמת מרע"ה היא למעלה מכולם. ובהדלקת המנורה האירו כל הנשמות שבישראל. שנקראו נרות כמ"ש נר ה' נשמת אדם. ואמרו חז"ל מחוץ לפרוכת העדות עדות הוא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. פירוש עדות ממש כמ"ש וראו כל עמי הארץ כו' שם ה' נקרא עליך. שבזמן המקדש האירו נשמות בני ישראל. ונתעלו להיות כמלאכי ה'. לכן דורש במדרש למעשה ידיך תכסוף כי הנשמות נק' מעשי ידיו של הקב"ה כמ"ש ונשמות אני עשיתי:
Section 12
תרמ"ו
במדרש נר מצוה מי שעושה מצוה כאלו מדליק נר לפני הקב"ה ומחי' נפשו שנק' נר ה' כו' שהמצות הם תיקון הרמ"ח איברים להיות כלי מוכן בגוף לקבל הארת הנשמה. והוא תורה אור שיש לכל נשמה מישראל שורש בתורה. וע"ז אומרים ותן חלקינו בתורתך. רק שצריכין להיות מקודם כלי ע"י המצות. ונק' כל מצוה נר כי כל התרי"ג מצות כלולין זה בזה. כמ"ש וכל תרי"ג מצות התלוין בה. ועי"ז שמחי' נפשו הוא כאלו מדליק נר לפני הקב"ה. רק שצריך להיות הגוף בטל להיות מוכן רק לקבל הארת הנשמה. וז"ש במד' לפעמים אדם רוצה לעשות מצוה ויצה"ר מקטרג עד שאתה נותן כו'. לכך כ' נר מצוה ותורה אור. פי' כשהאדם יודע וזוכר כי כל הגוף ותקונו להיות נר וכלי לקבל הנשמה. וזה הוא ע"י הכנת המצות. אז אין מקום ליצה"ר לקטרג. כי אם לא יתן למצוה למה לו חיים שהכל הכנה לתורה אור כנ"ל:
במדרש וזה הדבר אשר כו' לעולם ה' דברך נצב בשמים כו'. הנה בקבלת התורה ועשרת הדברות הי' מוכן להיות תקון לכל העולם להיות מבורר הנהגתו ית' בעולם. ונתרוממו בנ"י להיות כמלאכי השרת. כמ"ש ואתם תהיו כו' ממלכת כהנים כו'. וגם אחר החטא נשאר כן בתוך בנ"י. ונעשה אהרן שליח צבור ונתקדש כמלאך בשמים. והכל בכח התורה. כמ"ש שפתי כהן כי' ותורה יבקשו כו' מלאך ה' צבאות הוא. דכתיב ואשים דברי בפיך כו'. וכן הי' בקבלת התורה שע"ז מבקשין ישקני מנשיקות פיהו. ובצל ידי כסיתיך הענני כבוד. ובכח זה היו מתעלין התחתונים להיות כעליונים בשמים. כדכ' לנטוע שמים כו' ארץ. וכן נתקיים באהרן הכהן ואשים דברי כמ"ש וזה הדבר כו'. ונתלבש בבגדי קודש כמ"ש ובצל ידי. ובכח עבודתו במקדש העלה כל התחתונים לשמים. שזה הי' כל עבודת הקרבנות לקרב התחתונים לעליונים. ובאמת אהרן הי' עדות על כל בנ"י שנשאר בפנימיותם הקדושה. הגם שלא היו יכולין לקיים בפועל ממש אחר החטא. מ"מ היה בהם זה הכח. וכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על כל הכלל יצא. וכחו של אהרן הכהן הי' בשליחות כל הכלל. כמ"ש במד' ממנו פנה ממנו יתד כו'. ונתקדש גופו כמ"ש והי' על לב אהרן. מצח אהרן. כתפיו כו'. ובו נתקיים האהבה שבין ישראל לאביהם שבשמים. כענין שנאמר שימני כחותם כו' לבך כו' זרועך. כן היו שמות השבטים על לבו. ועל כתפיו. ובאמת נמצא בכל איש ישראל זכר מאלה החותמים במצות תפילין של יד ושל ראש כדאיתא בזוה"ק. רק בעבודה במקדש היה נגלה בפועל ממש:
Section 13
תרמ"ז
במדרש ואתה תצוה כו' הה"ד נר מצוה כו'. כי רמ"ח איברי האדם הם כלים לאורות הנשמה. וע"י המצות נתקן הגוף להיות מקבל הארת הנשמה. ואיתא רמ"ח עם אהבה ויראה גי' נ"ר. היינו שע"י דחילו ורחימו פרחין לעילא המצות. ועי"ז נגמר הרמ"ח איברים להיות כלי מתוקן לקבל האור ואז נק' נר. וכמו כן על ידי עבודת הכהן בביהמ"ק נתקנו נפשות בני ישראל לקבל הארה עליונה כענין המצות. ולכן כתיב לשון תצוה. וכ' יערוך כו' מערב עד בוקר כו'. ודייק מו"ז ז"ל דלכן כתיב בלשון הערכה כי עיקר הדלקה הי' בכח עליון. וכמ"ש שתהי' עולה מאלי'. רק שע"י הערכת הכהן בא ההארה. ונ"ל עוד דמה מערב עד בוקר הלא הדליק רק פ"א. ויתכן לרמוז כמ"ש חז"ל במרע"ה ויעמוד העם על משה מן הבוקר עד הערב וכי אפשר לומר כן רק ללמדך שהדן דין אמת לאמיתו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית דכתיב בי' ויהי ערב כו'. וכמו כן נאמר בעבודת הכהן בביהמ"ק שעי"ז נתקן מעשה בראשית ממש. ולכן נק' קרבנות שנתקרבו התחתונים לעליונים בכח עבודת הכהן. ובמשה רע"ה כתיב מן הבוקר עד הערב שהוא שושבינא דמלכא. והוא המשיך עליונים לתחתונים כמו שהוריד התורה מן השמים שהוא שלוחו של הקב"ה. ואהרן שושבינא דמטרוניתא והוא קירב התחתונים לעליונים. והוא שלוחם של בני ישראל לכן כתיב מערב עד בוקר ודו"ק:
Section 14
תרמ"ח
במדרש משל הפיקח והסומא ע"ש שלא להחזיק לי טובה כו'. וצריך ביאור כי בוודאי יש לנו להחזיק טובה להקב"ה שמאיר לנו. ונראה לבאר הענין שבא לומר כי בני ישראל מצד עצמותם הם דביקים בעצם התורה שהיא האור. וכמו שהי' קודם החטא בחי' מרע"ה כי טוב הוא. אך אחר החטא צריך להיות האור ע"י צמצומים והתלבשות במצות גשמיות שנק' נרות. ואמרו חז"ל לא היו בני ישראל ראוין לאותו החטא רק להורות תשובה. וז"ש להעלות אותנו בפני האומות. פי' להודיע כי בנ"י שרוין בחושך וצריכין לנרות. הכל בעבור להעלות גם האומות. ולהוציא הניצוצות קדושות שנמצא בכאן. וזה המשל בזית רענן שכ' המדרש ע"ש שמתערבין באומות ומתעלין להיות עליון כנ"ל. ולכן ע"י המשכן וביהמ"ק שנבדלו מהתערובות שם הי' להם המנורה. וז"ש נגששה כעורים קיר. מכלל שבאמת בני ישראל יש להם עינים פקוחות. רק ששרוין בחושך. וזהו ענין שלא להחזיק לי טובה ע"ש:
Section 15
תרמ"ט
במדרש וזה הדבר אשר תעשה הה"ד לעולם ה' דברך נצב בשמים כו'. כי הנה לכל המעשים יש שורש בשמים והכל נברא בכ"ב אתוון דאורייתא. ובשמים הנהגתו ית' מבוררת. אכן בעוה"ז צריכין לתקן ע"י אמונה להדביק כל המעשים בשורשן. וז"ש לדור ודור אמונתך שתיקן הזמן והטבע בכח האמונה. כוננת ארץ ותעמוד כי הארץ היתה תהו וצריך תיקון והעמדה. והם ב' העבודות במילולא ובעובדא. וזה הדבר אשר תעשה הוא מלה דקיימא בעובדא שהיא עבודה יתירה כדאיתא בזוה"ק תרומה. וזה הי' עבודת אהרן במעשה. ובחי' מרע"ה הי' תורה מן השמים בחי' אמת ויציב שחרית. ועבודת אהרן בחי' אמת ואמונה להעלות התחתונים לקרבם אל השורש. והוא בחי' אמת ואמונה ערבית. להעלות נר תמיד. וסימנך נר מערבי ממנה הי' מתחיל ובה היה מסיים שהוא התקשרות ראשית ואחרית. מערב עד בוקר. והוא עיקר עבודת בנ"י שמקיימים העולם שנברא בעשרה מאמרות. לברר כי חיות כל המעשים בכח התורה. וב' אלו הם נר מצוה ותורה אור. ואמרו חז"ל עדות הוא שהשכינה שורה בישראל. ובודאי לא ראו האומות הדלקת המנורה. רק כמ"ש להעלות נר תמיד שהארת המנורה היא עד סוף כל הדורות בזמן. וכמו כן בבחי' מקום הי' מתנוצץ הארת המנורה על כל העולם. כמ"ש משוש כל הארץ:
Section 16
תר"נ
במדרש זית רענן כו' באין אומות וחובטין כו' בצר לך באחרית הימים כו'. הם הניצוצות שמבררין בני ישראל האור מתוך החושך בימי הגלות. ולכן במשה רע"ה נאמר ואתה תצוה כו'. שמן זית זך שהוא נקודה ברורה בלי פסולת. כתית למאור מגרגרו בראש הזית. וכן הוא בסדר הדורות כי דורו של מרע"ה היה בראש הזית והיו הכנה להעלות נר תמיד. ובדורות אחרונות הוא שמן המעורב תוך הפסולת. וב' אלו הם בחי' ימי המעשה שהוא לברר אוכל מתוך פסולת. וביום השבת לא נאמר ויהי ערב. כי הוא שמן זך למאור. כמ"ש אין דומה מאור פניו של אדם בשבת לימי החול. והוא הכנה להאיר לכל ימי המעשה. ובמד' למעשה ידיך תכסוף. נתאוה הקב"ה למעשה ידיו כו'. הענין הוא כי כל המצות הם כלים לתקן קומת האדם. רמ"ח ושס"ה. להיות כלי לקבל בו הארת הנשמה שהוא מעשה ידיו של הקב"ה כדכ' ונשמות אני עשיתי. והנשמה היא דביקה באלקות כשאדם זוכה כראוי כמ"ש תקרא ואנכי אענך. וזה תכלית המצות. כמ"ש אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. שזוכה לנשמת רוח חיים. אור תורה. היא הנשמה בראש שמן זך. וזוכה לזה על ידי נר מצוה שהוא תיקון הגוף כנ"ל. כמ"ש במדרש מי שעושה מצוה כאלו מדליק נר ומחי' נפשו כו':
Section 17
תרנ"א
במדרש זית רענן כו'. כמי שיש בזית ב' מיני שמנים. זך ושמן היוצא ע"י טחינה. כמו כן יש בבנ"י ב' מיני שמנים. ואיתא זית אגורי ששמנו אגור בתוכו. וכזה יש מצד כללות בנ"י. וכל פרט. כי מה שהוא בתוך כלל בני ישראל נמצא בו שמן זך. ובפרטות צריך כל א' לייגע עצמו להוציא מן הכח אל הפועל אותו שמן שהוא מעורב תוך פסולת. וצריך יגיעות רבות לבררו להיות נמשך אחר הפתילה. כי באדם יש בחי' מעשה דיבור מחשבה. ובכל אלה מתקן הנר. שהשמן הוא בחי' מחשבה. ובמעשה המצוה. כשנמשך המחשבה הטהורה בתוך המעשה חל עליו תורה בכח הדיבור. וכבר כתבנו במ"א כי דורו של מרע"ה הי' בחי' מגרגרו בראש הזית. והוא מאיר לכל הדורות כמ"ש להעלות נר תמיד. אבל יש מעין זה בכל דור. ואפילו בכל פרט ופרט. שיש זמנים שנמצא בו מחשבות טהורות. ולעת מצוא זאת המחשבה טהורה. צריכין להתדבק בה להיות מאיר לזמנים אחרים. לברר בכח מחשבה זו גם המחשבות אשר אינם מבוררים. וז"ש ויקחו אליך כו' זך כו' להעלות נר תמיד. ובש"ק יש התגלות שמן זך בכל איש ישראל. כי משה רע"ה מאיר לבנ"י בכל שבת ושבת כמ"ש בספרים. לכן בש"ק אין צריך בירור. שהוא בחי' זך. מי מנוחות. ובימי המעשה צריכין להוציא השמן המעורב תוך הפסולת. וכמו כן בדורות בזמן הגלות. וכל היסורים שעוברין על בנ"י הם להוציא השמן הנ"ל. כמ"ש במד' באין האומות כו' ומקיפין כו'. ועכ"פ צריכין לראות שבכח היסורים יתברר אותו השמן. וזה שהוכיחן הנביא זית רענן כו' קרא כו'. שלא יהיו ח"ו היסורין והגלות לחנם. רק למצוא על ידם אותו השמן כנ"ל:
ובמדרש נרי בידך ונרך בידי. הענין הוא כי נר הוא כלי. ולכן כ' נר מצוה כי ע"י המצוה נמצא מקום בעוה"ז שיוכל להתגלות אור העליון הרוחניי. שהקב"ה רצה לזכות את בנ"י. כמ"ש כדי להעלותכם. כי הלא כל יכול הקב"ה לברוא עולם הזה בקדושה נגלית. כמו עולמות עליונים. אבל עשה עולם השפל הזה להיות בגשמיות. ולא יהי' התגלות הקדושה. רק כפי תיקון בנ"י במעשה המצות. כך נמצא מקום להתגלות הקדושה. וזהו נרי בידך. וכמו כן נרך בידי. כי ניתן לבני ישראל מקום בעולמות העליונים. הגם כי אין גשמיות למעלה. מ"מ השי"ת ממציא מקום שיוכלו לעלות נפשות בנ"י בעולם הרוחני. כפי עבודתם בעוה"ז לקשר הרוחניות בגשמיות. כן זוכין להעלות הגשמיות להתקשר למעלה ברוחניות. וזהו נרך בידי. אם אתה משמר נרי כו'. ומעין זה הוא עליית שבת קודש כפי העבודה בימי המעשה להביא הארת הנשמה בתוך מעשה הגוף. כי יש עלי' גם להגשמיות בש"ק להתדבק בהרוחניות. כי שבת הוא מעין עולם הבא:
במדרש כשאמר הקב"ה ואתה הקרב כו' הרע למשה כו'. והענין הוא כי מוכן הי' מרע"ה להיות כהן. ואז הי' העבודה במעלה גבוה ביותר. כמ"ש אני אמרתי אלקים אתם. שהיו בנ"י מוכנים ממש כמלאכים. ואחר החטא הי' התיקון במדריגה נמוכה מזה. וכל בגדי כהונה שהיו להיות נדמה הכהן כמלאך ה' כדאיתא במד'. אבל מקודם הי' עצם האדם מתלבש במלאכות ה'. ולכן משה רבינו ע"ה שימש בלי בגדי כהונה. [והרמז בגמ' בחלוק שאין בו אימרא. פי' שלא הי' בו כמלא נימא מגשמיות. רק כמ"ש בתורתו של ר' מאיר כתנות אור בא']. וכענין זה נמצא בתפילין לאות על ידך כו'. שע"י התפילין נחקק רשימה מאלה השמות הכתובים בתפילין. אבל בש"ק איתא שהוא עצמו אות. ומאירין אלה המצות בנפשות בני ישראל בעצמם. כענין זה הי' מוכן להיות כהן ה' בלי התלבשות. ולכן בפרשה זו לא נזכר שמו של מרע"ה. כמ"ש חז"ל שאמר מחני נא כו'. והענין כנ"ל כי מרע"ה אמר אם תשא חטאתם להיות נמשכין אחר מדריגה שלו. ואם אין נתרצה להיות הנהנה שלהם במדריגה קטנה שלא על ידו. ועתה שנאמר לו הקרב. שזהו בחי' אהרן בחי' תקרב שהיא מדת בעלי תשובה. ולא נתקיים לגמרי נשיאות חטאם להיות בבחי' תבחר שהוא בחי' מרע"ה בחיר ה'. לכן הרע לו ולא נזכר שמו בפרשת לבושי אהרן שהיא מדריגה נמוכה מבחי' מרע"ה כמ"ש. [ומ"ש חז"ל שע"י שסירב בהר חורב נגזר שיהי' אהרן כהן. נראה שהכל ענין אחד כמ"ש שם שע"י שלא נעשה ע"י מרע"ה. וצירף בחי' חסד של אהרן. ולכן יצאו גם ערב רב. ומזה נעשה החטא. וזה צריך אריכות דברים ואי"ה יתבאר עוד מזה]:
Section 18
תרנ"ד
במדרש למעשה ידיך תכסוף ע"ש כי כל מעשה המשכן וכליו הכל לחבר התחתונים לשורש שלמעלה שזה רצונו יתברך. שימצא כל א' מקומו ושורשו. וזהו גמר מעשה ידיו של הקב"ה. וזה ג"כ תכלית כל המצות שמחברין את האדם לשורש נשמתו. ואיתא שלכן נתן הקב"ה לבנ"י מצות להרויח להם עוה"ב בשכר מעשיהם. דמאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאיסתכולי באפי'. והקב"ה רוצה שיקחו בנ"י את שלהם בסבר פנים יפות. וצריכין להבין הלא בודאי הכל של הקב"ה. והכל אוכלין משולחנו של מקום. א"כ מה הכוונה באומרם דאכיל דלאו דילי'. רק הפי' שאם זוכה האדם לאכול השייך לי כפי מה שהי' כוונתו ית' שיוכל לקבל השייך לו. אז אין לו בושת. כי בוודאי הנברא מקבל חיות מהבורא. אבל הרשעים נאמר עליהם גוזל אביו ואמו כו'. ואוכלין מה שאינו שייך להם. ועל ידי תורה ומצות מקבלין בני ישראל כפי השורש השייך להם. וזהו למעשה ידיך תכסוף. וע"י עבודת בנ"י במשכן ובהמ"ק הי' נמשך השפע מלמעלה כפי הכנתם ועבודתם. וכ' ונשא אהרן כו' משפט בני ישראל על לבו. שזה ענין חושן המשפט שמשפט כל העולם נמסר ביד בנ"י. וכפי מעשיהם כך האירו האותיות שבחושן ואפוד. וכך נתברך העולם כפי משפט בני ישראל. וכמ"ש ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם:
Section 19
תרנ"ה
תצוה ופ' זכור
במדרש נר מצוה ותורה אור המקיים מצוה כאלו הדליק נר לפני הקב"ה ומחי' נפשו שנק' נר כו'. המצוה היא כלי ונר להמשיך אור מהתורה. והמקיים המצוה הוא המדליק זה הנר מאור תורה. לכן איתא המקיים המצוה כאלו עשאה דכ' ועשיתם אותם כו'. והנה התורה נק' אור ונק' אש. כדכתיב כה דברי כאש. כי כל נר יש בו אש השורף ואור המאיר. ונראה כי ב' אלו הם בכח רמ"ח מצות עשה ושס"ה מל"ת. כי על ידי קיום מ"ע מתעורר אור תורה. וע"י קיום מל"ת מתעורר אש התורה. דאיתא שמי עם י"ה שס"ה. זכרי עם ו"ה רמ"ח. ואיתא בזוה"ק כי מצוה הוא שם י"ה בחילוף אתוון מ"צ. ושם ו"ה בהתגלות. והענין הוא שע"ז כתיב יד על כס יה. כי באמת מ"ע הם מיוחדים לבנ"י. ואין שם מגע נכרי כלל. ולפי רוב המקיימים המ"ע. כך מתרבה האור תורה בעולם בישראל. וכפי מיעוט המקיימים. מתמעט האור תורה. אבל לית כאן מגע סט"א. אכן מל"ת אדרבה כל העיקר להיות מתוקנים בשמירת מל"ת כדי שלא יהי' שייכות סט"א לבנ"י. ולכן בעבירה יש שליטה לסט"א. וכל שאין נשמרין בשס"ה מל"ת לא יוכל להיות התגלות שם המיוחד. ולעתיד כשיתבער הסט"א. יתגלה כל השם בשלימות. המאיר והשורף. ולכן איתא במדרש שאומרים זכור לרמוז לבנ"י לשוב מחטא שבידם. כי כשיהיו נשמרים כראוי יתגלה אור התורה. וגם בחי' אש שורף. למחות זרע עמלק כמ"ש והי' בית יעקב אש כו':
Section 20
תרנ"ו
תצוה ופ' זכור
פרשת תצוה מיוחד לאהרן הכהן בחי' נר מצוה. ומשה רע"ה בחי' תורה אור. ואנו אומרים באור פניך נתת לנו כו' תורת חיים ואהבת חסד. והם בחי' משה ואהרן כי המצות ניתנו לצרף האדם ושימצא חן וחסד לפניו ית'. כמ"ש כי לוית חן הם כו'. וזה אהבת חסד. והנה שורש כל המצות בתורה. אבל נתלבש הארת התורה במצות גשמיות שלפנינו. שמתעורר בזה שורש המצוה למעלה. ואם היינו נמשכין אחר הנהגות משה רע"ה בשלימות היו מקיימין המצות במעלה יתירה. כמו שהי' קודם החטא שהקדמנו נעשה לנשמע. כמ"ש חז"ל עושי דברו וכמלאכי השרת שמקיימין רצונו ית' ומרגישין בעצמם רצון הבורא. כמ"ש משרתיו עושי רצונו. ולכן אמרו במד' כשנאמר למרע"ה הקרב כו' אהרן כו' הרע לו. פי' שראה שניטל ממנו הכהונה בעבור שלא ניתקן בחי' נעשה כראוי שיהי' תורה ממש. רק ע"י בחי' נר מצוה כנ"ל. וזה שרמזו שלא נזכר שמו בפרשה זו הואיל ואמר מחני נא מספרך כו'. שמרע"ה הבין מיד שאם לא יתוקן כל החטא לא יוכלו להימשך אחר מדריגה שלו. ובוודאי כך הי' שלא נמחה כל החטא להיות דביקין בתורת חיים ובעץ החיים. והי' התקרבות בכח אהבת חסד. וזהו התכשיטין ובגדי כהונה שהוא רומז לתקון הגוף שהוא המלבוש. ונרמז ג"כ במד' שכעס המלך על המטרונא ואעפ"כ צוה לעשות לה תכשיטין כו'. פי' שתמצא חן בעיניו ע"י התכשיטין. מה שלא הי' נצרך מקודם. וזה ג"כ ענין זכירת שמות השבטים. והוא בחי' תורה שבע"פ כי האבות הם המרכבה. והוא תורה שבכתב. שמותיו של הקב"ה. וזה בחי' זה שמי. אבל זה זכרי הוא בחי' תורה שבע"פ. והוא נשתנה לפי זכות הדורות. וצריך להיות לזכרון במקום שצריך זכירה. אבל האבות א"צ זכירה שהם מרכבה לשכינה. זה שמי לעולם:
ואיתא בגמ' אלו שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון דכתיב יצאו מן העם ויבוא עמלק ע"ש. ותוס' הקשו למה נק' שבת ראשונה. אבל נראה כי השבת ניתן להם קודם קבלת התורה. כדכתיב אשר צוך במרה וכתיב שם שם לו חוק ומשפט. ונראה כי זה עצמו ענין קדימת נעשה לנשמע. שאין הכוונה הקדימה בדיבור רק שקיימו באמת השבת מצד עצמותם. שהרגישו בחי' השבת. ז"ש שם לו שהוא בעצם נפשותם. כמ"ש ראו כי ה' נתן לכם השבת. וכמ"ש לעיל פי' משרתיו עושי רצונו. שכן הי' דרך אבות הראשונים שקיימו התורה קודם שניתנה. וע"ז כתיב למען אנסנו במן. הילך בתורתי הוא בחי' הנ"ל כלשון שנאמר באבות התהלכו לפניו. ואז היו נזונים כמלאכי השרת. ואז הי' נתקן כל העשי'. והוא חיבור תורה שבכתב עם תורה שבע"פ. ועל בחי' זו נאמר אורייתא וקוב"ה וישראל כולהו חד. אכן אחר החטא שהוצרכו לקיים כל המצות בדרך התלבשות הטבע. אז ויבוא עמלק. כי עמלק הרשע מפריד זה החיבור של ב' תורות. ולכן כתיב כתוב זאת כו' בחי' תורה שבכתב. ושים באזני יהושע בחי' תורה שבע"פ וכ"כ אמחה כו' זכר עמלק. וכתיב תמחה. כי הוא רשע למעלה ולמטה. כדאיתא יורד ומסטין עולה ומקטרג. ואינו מניח לישראל להתדבק בו ית'. ומקטרג למעלה לעכב ירידת השפעת הקדושה לבני ישראל. כי הרשע היפך הצדיק. כמו דאיתא צדיק אחיד בשמיא וארעא. כמו כן לעומת זה הרשע מעכב זה החיבור. וכתיב בדרך בצאתכם ממצרים אשר קרך בדרך. כי יצ"מ היה להיות לכם לאלקים כמ"ש בהוציאך כו' תעבדון את האלקים. והוא סמיכת גאולה לתפלה. ואותו הרשע ביטל והפסיק בין גאולה לתפלה. ולכן כמו שצריכין לזכור בכל יום יציאת מצרים וקבלת התורה. כן צריכין לזכור מחיית עמלק. כמ"ש ז"ל לכוין בברכת אהבה בלשמך הגדול לזכור עמלק שאין השם שלם עד שימחה שמו כי הוא עומד בין זכירת השירה ויצ"מ. לק"ש ותפלה:
Section 21
תרנ"ז
במדרש זית רענן כו'. שיש ג' שמנים. וכל אלה המדריגות נמצא בכל איש ישראל. שיש בו חלק אלקות שאין בו פסולת והוא שמן זך למאור שהוא בחי' הנשמה. וכחות הנשמה כשמתפשטין לגוף מתערב בהם פסולת וצריכין בירור. ומ"מ בכח השמן זך יכולין לתקן גם הכחות שמתערבין בגוף. ובמ"א כתבנו כי בדורו של מרע"ה הי' מגרגרו בראש הזית ויקחו אליך שמן כו'. והיה הכנה לכל הדורות. ומעין זה יש בכל פרט. ובאמת בחי' מחשבה דיבור ומעשה הן המה הג' שמנים. כי במחשבה לא שייך תערובות. וזה השמן שכתב במדרש שאינו מתערב עם שאר משקין. כי אין המחשבה מקבל תערובות. והמחשבות זרות שבאין לאדם מ"מ אינם יכולין להתערב רק שנדחה המחשבה מפני המחשבה זרה. אבל אין מתערב מחשבה במחשבה. לכן אין פגם במחשבה. וע"י בחי' המחשבה יכולין לעולם לשוב ולתקן גם הדיבור והמעשה כי המחשבה אינה נפגמת כנ"ל. ובכחה יכולין לתקן כל הרמ"ח איברים כמ"ש להעלות נר תמיד רמז לרמ"ח אברים שהם התפשטות הנשמה:
בפסוק ונשא אהרן כו' משפט בני ישראל על לבו כו'. כי עיקר הנהגת בנ"י בכח השבטים. כמ"ש שבטי יה עדות לישראל. ולכן האבנים תהיין על שמות בני ישראל. כי אבן נק' יסוד. כמו שאבן יסוד הבנין שכל הבית עומד עליו. כמו כן השבטים הם יסודות כל הבריאה. וכפי זכות בנ"י כך מאירין אותיות השבטים. ולכן משפט בנ"י תולה בהארת השבטים שבחושן. ובזמן המקדש הכהן ראה והבין עמידת בנ"י כפי הארת האבנים שבחשן. ולכן נק' חשן משפט. ובאפוד היו ב' אבני שוהם שהם בחי' יוסף שמעלה השבטים למדריגה עליונה כמ"ש קמה אלומתי כו' תסובינה אלומותיכם כו'. וכתיב נתתי לך שכם אחד על אחיך. כמו משכמו ומעלה גבוה. ולכן בזכות אבנו העלה כל השבטים על כתפות האפוד. וכמ"ש בזוה"ק שיש ב' בחי'. שבטים דלמטה ושבטי יה כו':
Section 22
תרנ"ח
מפ' תצוה ופ' זכור
במדרש ואתה הקרב אליך הה"ד ממנו פנה ממנו יתד כו' אוה"ע מביאין מלך ממקום אחר כו' ובנ"י מהם כהנים כו' מלכיהם כו'. עוד במד' הה"ד לולי תורתך שעשועי כו' אבדתי בעניי. כשא"ל הקב"ה למשה הקרב אליך כו' אהרן הרע לו א"ל תורה הי' לי ונתתי בידך כו'. התורה שניתנה לנו ע"י מרע"ה נשאר בנו לעולם. כמ"ש מורשה קהלת יעקב. ועתה אין לנו שיור רק התורה הזאת. ואם הי' נעשה עבודת המשכן ע"י מרע"ה הי' נשאר ג"כ לעד. לכן הרע לו כשראה שנעשה אהרן כהן. אכן באמת הכהונה ומלכות תליא בכללות בנ"י. ואנחנו לא זכינו להימשך לגמרי אחר הנהגה הגדולה של מרע"ה. ולכן נפסק המלכות ועבודת הקרבנות ומלחמה מבני ישראל. כי כל אלה הדברים הם כפי עמידת בנ"י כמ"ש ממנו פנה ממנו יתד כו' קשת מלחמה. ולולי התורה שניתנה לנו ע"י מרע"ה אבדנו ח"ו בגלות. ובזה ניחם הקב"ה למרע"ה. כי התורה שניתנה על ידו היא תקום בנו לעד. וכתיב הקרב אליך כו' אהרן. כי הי' דביקות לאהרן במשה רבינו ע"ה כמ"ש שבת אחים גם יחד. כי מרע"ה בחי' הקול ואהרן הדיבור דכתיב וזה הדבר אשר תעשה להם. ובמד' הה"ד לעולם ה' דברך נצב בשמים כו'. כי באמת כל העולם והטבע הכל בדבר ה'. כמ"ש ז"ל בתורה נברא העולם. והוא מלה דקיימא בעובדא. והנהגה זו נמסרה לאהרן הכהן בעבודת המקדש. ז"ש וזה הדבר אשר תעשה. מלה דקיימא בעובדא. והקול והדיבור הם אחדות אחד. רק הקול הוא עצם התורה והדיבור הנהגת העולם שנמשך מן הקול. וכתיב נר מצוה ותורה אור. כי המצות בעובדא ונמשך בהם אור התורה. ואיתא עבירה מכבה מצוה ואינה מכבה תורה. כי הנר יכולין לכבות. אבל עצם האור א"א לכבות. וזה עיקר עבודת האדם להמשיך המעשים אחר אור התורה. ובזה כ' זכירה וזכרתם כו' מצות ה' כו' תזכרו ועשיתם. כי הגוף יש בו שכחה כי הוא בטבע שאין לו קיום לעולם. וזכירה הוא דבר קיים לעד. אכן בנ"י בכח התורה ומצות זוכין לזכירה ובזה יתקיימו בתחיית המתים. וע"י זכירת עמלק דכ' זכור כו' תמחה כו' זכר עמלק כו' לא תשכח. פי ע"י זו המצוה זוכין לזכירה. כי עמלק שורש השכחה. שלא יהי' לו לעתיד שום זכר. כי לכל הדברים יהי' נמשך משהו זכירה ממנו לעתיד. הואיל והכל נברא בתורה. וזה הפנימיות יתברר לעתיד. אבל בעמלק כתיב אמחה כו' מתחת השמים. שלא יהי' לו שום זכר וחלק בתורה שהוא בחי' השמים. ובאמת בנ"י הם בחי' זכירה. ולא הי' צריך להיות להם כלל שכחה. ואז לא הי' לעמלק שום זכר בעולם. וכן שמעתי מפי מו"ז ז"ל כי מ"ש בעמלק זכר עמלק. מאין לו חלק בזכירה. רק מה שגונב מאת בנ"י. והוא כמ"ש שאם היו בנ"י בתכלית הזכירה לא הי' לעמלק שום זכירה. ולכן לעתיד שיהיו בנ"י מתוקנים לגמרי. ולא יהיו נטבעין בטבע שהיא בחינת השכחה. אז לא יהי' לעמלק שום זכר. ולפי ששבת הוא מעין עוה"ב. וכ' בשבת זכור. לכן בו יש מחיית עמלק. ומ"ש במד' כי הקב"ה בא להזכיר לבנ"י מה שחטאו ונזדווג להם עמלק. לכן אמר זכור כו' אשר עשה לך עמלק ע"ש. זה הפי' שכפי חטא בנ"י יש מציאות לעמלק כנ"ל. וכתיב ולא תתורו אחרי לבבכם כו' עיניכם כו' למען תזכרו. כפי מה שאין נמשכין אחר הטבע. כך זוכין לזכירה שהוא הפנימיות והתורה כנ"ל:
Section 23
תר"ס
במדרש לולי תורתך שעשועי כו' אבדתי בעניי כשאמר הקב"ה למשה הקרב אליך כו' אהרן הרע לו. א"ל תורה היתה לי ונתתי' לך שאלולי היא הייתי מאבד עולמי כו'. פי' הגם כי הי' משה רבינו גדול מאהרן. מ"מ הכהונה ניתנה לאהרן שהוא נבדל מן העם כמ"ש ויבדל אהרן כו'. אבל מרע"ה שהוא שר התורה צריך להיות דבוק בכלל ישראל. ולכן לא הוריש מרע"ה כתרו לבניו. רק מורשה קהלת יעקב. ואילו הי' גם מרע"ה נבדל. לא הי' ח"ו לנו תקומה. אך זה כח התורה דכתיב בה יקרה מפנינים. ממי שנכנס לפני ולפנים. שהיא מעמדת ומקיימת כל העולם. ובזה ניחם הקב"ה למשה כי א"א לו להתפרש מכלל ישראל. ולפי שמסר משה רע"ה נפשו על כלל ישראל שילם לו הקב"ה להיות כחו נשאר בכלל ישראל. וכמעט כל איש ישראל יש בו הארה וניצוץ ממרע"ה. ולכן לא ניתן לו הכהונה. כי הכהן צריך להיות נבדל. וכן אמרו חז"ל כתר כהונה זכה אהרן ונטלו. כתר מלכות זכה דוד. אבל כתר תורה מונח לכל איש ישראל:
Section 24
תרס"א
במדרש זית רענן כו' הה"ד יפה נוף כו' שמן המקדש יצא אור לכל העולם ע"ש. ולכן נמשלו בנ"י לזית כי הם כלים שעל ידיהם יוצא האור מן המקדש לעולם. כי עולם שנה נפש יש בהם המיוחדים אל הקדושה. ומבית המקדש אורה ושמחה לכל המקומות. וכן בזמן שבתות וימים טובים מאירים לכל הזמנים. ולכן נר שבת חובה כי היא משוש לכל הזמנים. ולכן נאמר וביום שמחתכם על יום השבת. וכמ"ש במד' שבאין לביהמ"ק מלא עונות ויוצא נקי מן העונות. כמו כן בשבת קודש השומר שבת מוחלין על כל עונותיו כמ"ש מחול לו. ובאמת בוודאי לא היו יכולין לכנוס לביהמ"ק להביא קרבן רק עם התשובה דזבח רשעים תועבה. רק שבעל תשובה צריך סייעתא דשמיא להיות נקי מליכלוך העונות. וע"י הקרבן מתנקה. וז"ש מלא עונות כי הקרבן בא על חטא בשוגג. ולא על עון מזיד. רק הפי' כנ"ל. וכן הוא בשבת קודש שע"י תשובה כולין להתדבק בקדושת שבת. ואז השבת מוחל ומנקה אותו מן העונות. ובנ"י צריכין להוציא מכח אל הפועל ההארות הגנוזין במקדש ובזמנים כי המה בנפש. נפשות המיוחדים לקדושה. כמו מקדש בעולם. ושבת בשנה:
עוד במדרש שנמשלו לזית שאחר שטוחנין אותו ומקיפין באבנים נותנין שמנן ע"ש. וכבר כתבנו במ"א שדורו של משה הי' שמן זך בלי פסולת. ובימי הגלות הוא שמן השני והשלישי שבא ע"י היסורים. וכמו כן בימי המעשה. שע"ז נאמר יגעתי ומצאתי. שצריכין לברר השמן מן הפסולת. ובש"ק מאיר בחי' מרע"ה. והיא מתנה מבית גנזיו של הקב"ה שהוא זך בלי פסולת. ולכן נקודה זו המבוררת בלי פסולת זה נשאר לעולם. וע"ז כתיב להעלות נר תמיד שהשמן שהוא מעורב בפסולת אינו דבר של קיימא. וכעין זה אמרו בגמרא יגעתי ומצאתי תאמין לחדודי. אבל לאוקמי גירסא סייעתא דשמיא. והוא המתנה של ש"ק שמתגלה נקודה זו הברורה בלי פסולת. ולכן נאמר זכור את יום השבת שהוא בחי' זכירה שאין בה שכחה. ואיתא כי שמן יפה לזכירה אבל הזית בעצמו מביא שכחה. ולכן אותו שמן זית זך בלי שום פסולת הוא להעלות נר תמיד כנ"ל. ועוד במדרש שנמשלו בנ"י לשמן שאינו מתערב במשקין וצף למעלה. ובאמת זה בכח הנשמה. שהרי הנשמה מחיה כל הגוף. וכחה מתפשט בכל האיברים. אעפ"כ היא נבדלת. וזה הרמז החכם עיניו בראשו. וברא הקב"ה להיות הנשמה בראש ומוח להיות למעלה מן הגוף. הגם שהיא נקשרת בגוף כמ"ש ומפליא לעשות. וכל מה שברא הקב"ה הכל למילף מיני' חכמה. ובאמת זה רק בצדיקים כי הרשעים בחייהם קרוין מתים. ומערבין כח הנשמה שלהם בגוף. ולכן בנ"י כא) שיש בהם כח הנשמה ואז הנשמה מאיר לכל הגוף. והיא למעלה. ואותן הנשמות הגבוהים מהפכין עוד הגוף. כענין חסידים הראשונים. שהי' להם התפשטות הגשמיות שע"ז נאמר אפילו במיתתן קרוין חיים. וזהו שמן זית זך בדורו של מרע"ה. וכן בש"ק יומא דנשמתין מאיר הנשמה יתירה שהיא למעלה מכל הגשמיות והטבע. כמ"ש ישמח משה במתנת חלקו. שבכל שבת יש הארה מבחי' משה רבינו ע"ה כמ"ש בספרים:
Section 25
תרס"ב
בפסוק הקרב אליך כו' אהרן אחיך כו' לכהנו לי. בחר הקב"ה באהרן שהוא איש החסד כמ"ש לאיש חסידך להיות כ"ג. ואיתא אהרן שושבינא דמטרוניתא. לומר דהלכה כבית הלל. דאיתא בגמרא כיצד מרקדין לפני הכלה בש"א כלה כמות שהיא ובה"א כלה נאה וחסודה. ובחתן לא פליגי. דלכ"ע החתן חסיד ועושה חסד. וכ"כ כחתן יכהן פאר. וכהן מדת החסד. אך וככלה תעדה כליה משמע כב"ש. אכן בה"א כלה נאה וחסודה פרש"י חוט של חסד משוך עלי'. פי' אעפ"י שהיא בכלל מדה"ד ודאי. אך כל החסדים שבאים לעולם באים על ידי'. ומצד זה היא חסודה. שעלי' דייקא נמשך חוט של חסד. וזה הי' ג"כ מחלוקת קרח ואהרן. קרח אמר טלית שכולה תכלת. כי בחי' הלוים הם מדה"ד. ואהרן שגם הוא מן הלוים אבל חוט של חסד משוך עליו. ועל ידו נמשך החסד אל המטרוניתא שהוא בחי' נשיאת כפים כמ"ש בזוה"ק פי' כה תברכו ע"ש פ' נשא. ולכן בחר הקב"ה באהרן להורות כי הוא כלה נאה וחסודה. וכל המחלוקת הם רק בבחי' זו. כי החתן נק' המלך שלמה שהשלום שלו. ושם אין מחלוקת. רק בפמליא של מטה אלו אוסרין ואלו מתירין. מחייבין ומזכין. ולכן בשבת דזכור ושמור בדיבור אחד נאמרו. נקרא שלום דבשבת הכל שלום:
Section 26
תרס"ג
במדרש מה שמן מאיר. כך ביהמ"ק מאיר לעולם. לכן נקראו ישראל זית רענן שהם מאירים לכל. השמן הוא מאיר שעל ידו האור נאחז בפתילה. וכמו כן ע"י ביהמ"ק הי' האור נאחז בנפשות בנ"י. דכ' ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ובזוה"ק נר מצוה ותורה אור דבעי עובדין דמצות לאתקנא שרגא ובעי אורייתא לאנהרא שרגא. ומצות מתקנין אברי הגוף להיות כלי לקבל הארת הנשמה וע"י התורה מאיר הנשמה. ובשב"ק מאיר הנשמה שזה רמז הדלקת נר בשבת. ובימי מעשה לאתקנא שרגא. ויום השבת לאנהרא שרגא. וכבר כ' במ"א מה שלפעמים נאמר אתה תאיר נרי ולפעמים אתה נרי. וכענין שכ' בזוה"ק דיש שמן למאור. ויש שמן המאור שהוא מדריגה גבוה. דיש נשמות שהם כלים לקבל האור. ויש נשמות גבוהות שהם בעצמם האור כמ"ש חלק ה' עמו. וזהו בחי' משה רבינו כי טוב הוא אין טוב אלא תורה. וז"ש ויקחו אליך שמן זית כו' למאור. שהוא שמן המאור עצם האור. לכן כתיב ואתה תצוה שהתורה מתפשטת לרמ"ח ושס"ה מצות. ומרע"ה שר התורה הוא מחבר כל נשמות בנ"י שיקחו אליו שמן למאור. ומש"ה "שמן "המאור. ובשבת מתגלה הארת מרע"ה בכל איש ישראל. כי הנשמות שלמטה הם שמן למאור. ושורש הנשמה שלמעלה שמן המאור. ובשבת קודש יש התגלות נשמה יתירה ועל זה נאמר אתה נרי:
בפרשה זו מצות המנורה ובגדי כהונה. כי אהרן בחי' נר מצוה שהוא תיקון הגוף ברמ"ח ושס"ה. ומרע"ה בחי' תורה אור שהוא הנשמה. דעיקר המצוה להמשיך אור הנשמה אל הגוף. ומרע"ה הוריד התורה מן השמים והאיר אל הגוף. ואהרן העלה הנר אל הנשמה. כמ"ש במ"א דבמשה כ' מן הבוקר עד הערב ובאהרן כתיב מערב עד בוקר. דהגוף יש בו פסולת וצריכין לברר התערובות. ואהרן הי' בחי' גוף נקי. ולכן בחר בו השי"ת לכהן. וכמ"ש והי' על לב אהרן. מצח אהרן. שתי כתפיו. מצנפת על ראשו. זה תכשיט הגוף. רמז לדבר לא מצאתי לגוף טוב משתיקה והיא מדת אהרן כמ"ש וידום אהרן. ומרע"ה הוא הנשמה והמדבר. וב' האחים רומז לשפתים. כי השפה מיוחד לדיבור. ולהשתיקה ג"כ כמ"ש במ"א מזה. וכתיב משה ידבר. ושפתי כהן ישמרו דעת. ושניהם בחי' זכור ושמור. ומתאחדין בשבת קודש. שבת אחים גם יחד:
פרשת זכור
Section 1
תרל"ב
ויקרא ופ' זכור
במדרש ברכו ה' מלאכיו כו' כי גם איש ישראל נשתלח בעוה"ז לעשות שליחות השי"ת כמלאך. רק שיש הפרש שמלאך אין לו דבר אחר חוץ מזה. ולכך הצדיקים שכל מעשיהם לשם שמים בלבד נק' מלאך. וברש"י לשון חיבה שמלאכי השרת משתמשין בו וקרא זה אל זה ואמר. פי' שמתבטלין לחיות שלהם ושם בשורש הכל אחד וכל מלאך מתבטל למי שלמעלה עד השי"ת. וכמו כן אדם יכול ג"כ להיבטל אל שורשו. נשמת ה' כנ"ל. וזה ויקרא לשון דביקות כמ"ש במדרש מכאן מי שאין בו דעה כו' ע"ש. כי פי' קריאה שיש לו שייכות והמשך להקורא אותו. והוא ע"י הרצון והתשוקה להתדבק בהשי"ת. וז"ש לשון חיבה בחי' אהבה רבה. ולהיפוך ויקר לשון עראי היינו שנפרש ונכרת מהשורש. וכ"כ מהר"ל באור חדש ענין עמלק. אשר קרך. שכיון שהוא מתנגד אל האמת. כמ"ש מלחמה לה' בעמלק. א"כ אינו במסקנא. רק בדרך מקרה. כמ"ש שקר אין לו רגלים כו' ע"ש דברים נחמדים. וזהו ויקר שאינו בדביקות ושייכות באמת. שהרי אין לאומות באמת. שייכות לקדושה. רק שנצרך להיות נבואה להם מטעמים שכתבו חז"ל ע"ש. אבל בנ"י חלק ה' עמו. וז"ש שקודם כל דיבור כו' הי' קריאה כנ"ל התדבקות בשורשו כנ"ל. ולכך נאמר זה אצל הקרבנות. שכל ענין הקרבן הוא התקרבות והתדבקות לשורש עד השי"ת ע"י הנבראים דצח"ם. שכל דבר יש לו שייכות עד השי"ת. והאדם יכול להעלות הכל אליו ית'. וכ' צפונה לפני ה' ואמרו ז"ל הקב"ה זוכר לו עקידת יצחק כו' ע"ש. אא"ז מו"ר ז"ל פי' כי הפנימיות מקום שנסתר ונכסה וצפון. יהי' להשי"ת. וזהו עקידת יצחק שנעקד כל חיותו להשי"ת כו' ע"ש בקצת שינוי. ועיקר פי' זכירה הוא פנימיות החיות. מקום שאין שם שכחה. כיון שהוא עיקר החיות נקרא זכרון. כמ"ש אזכרתה הוא עיקר מכוון ומהות הדבר. (דאס געדעכיניש). וזהו מחיית עמלק שלא לעשות שום דבר דרך עראי. רק להיות דבוק בשורש החיות תמיד כנ"ל. ושקלים וזכור נגד אברהם ויצחק. כי שקלים הנדיבות להשי"ת בחי' אברהם אוהבי. ואח"כ בא מזה לבחי' יראה שהוא יותר ברור ואמת מאהבה כמ"ש במ"א. והוא בפנימיות יותר. כי כ"ז שאינו כולו ביראת השי"ת א"י להיות ירא מבחוץ. וזהו זכור. שבבחי' יראה לא יוכל לשכוח כמו בבחי' אהבה כנ"ל. וזה מחיית עמלק. וכתיב והי' בהניח נכלל גם שבת בזה שהוא יום מנוחה והוא התדבקות בשורשו שהוא ענין מנוחת שבת. כמ"ש במ"א. וכמ"ש אל יצא איש ממקומו והוא בחי' זכור כנ"ל. ולכך בשבת יכולין למחות עמלק יותר ולהתדבק בבחי' זכרון שלא לעשות דרך עראי כנ"ל:
Section 2
תרל"ד
תצוה לשון זירוז כמ"ש ז"ל צו הוא זירוז מיד ולדורות. פי' שכל מעשה שנעשה בזריזות הוא דבר של קיימא. וזהו ואתה. תצוה שיכניס מדת זריזות בלב בנ"י. כי זריזות מביא לידי חסידות. ועמלק ימ"ש וזכרו רצה ליקח מדת הזריזות מבנ"י. דכתיב וחמשים עלו בני ישראל מזרזין. וקדם עמלק בדרך כמ"ש קרך כו' ברש"י ז"ל. והוא בחי' זכירה אם הוא נשרש בכח הפנימיות שבאדם בעיקר החיות במקום שאין שם שכחה. ועיקר הזריזות בא על ידי השמחה שאדם זוכר כמה מעשיו מגיעים עד לשמים. והאמת כי ההכנעה הוא עצה לזה. [כאשר הגיד מו"ז ז"ל בשם הרבי מלובלין ז"ל כי שמחה והכנעה מדה אחת היא]. וע"י שאדם מבין שמרוחק הוא מן האמת. ואעפ"כ זוכה להתקרב להשי"ת בכל עת. זה נותן לו כח ועוז. לכן זֵר הוא זָר בחילוף הנקודות. וכשההכנעה אינה מביאה לעצבות רק לשמחה הוא טוב. והוא העצה לשמור ההשגה. והוא ר"ז גי' או"ר. וע"ז נאמר אשר צפנת ליראיך שלא יהי' מוטל על המצח. וכל זה נכלל במדת זריזות. ואחר יציאת מצרים קיבלו בנ"י התורה. דכ' ה' עוז לעמו יתן כו'. הוא התורה. כי אחר יציאת מצרים צריכין שמירה יותר. והוא ע"י התורה. כי יש ב' הכנעות. א' על ידי שפלות בגלות ומן המיצר כו'. וכשיוצאין מן המיצר צריך להיות הכנעה ע"י כח התורה שרואה האדם עומק חכמתו ית'. וחל עליו בושה והכנעה. ולכן קידם עצמו עמלק אחר יציאת מצרים קודם קבלת התורה. וחז"ל קבעו לקרות בש"ק פ' זכור. מכלל שבש"ק הזמן למוחקו. וכ"כ והי' בהניח כו'. כי בשבת קודש באים למקור החיות. מקום הזכירה. דכתיב זכור את יום השבת. והוא לקבל עיקר חיות התורה שיש בכל איש ישראל תוך עומק הלב. כדאיתא בשבת ניתנה תורה. וכ' דאתאחדת ברזא דאחד. והוא ג"כ פי' זכור להיות מוטמן חיותו ית'. כ"ו גי' שם הוי"ה ב"ה. בפנימיות האדם. והוא רזא דאחד:
Section 3
תרל"ה
ויקרא ופ' זכור
במדרש ברכו ה' מלאכיו גבורי כח כו'. תחתונים שאינם יכולין לעמוד בתפקידיו של הקב"ה לא נאמר כל מלאכיו כו' עושי דברו שהקדימו נעשה כו'. פשוט כוונת המדרש שבני ישראל זכו במעשה המשכן לשמוע דבר ה'. כמאמר ויקרא כו' לציותן על מצות הקרבנות. וקודם החטא היו למעלה מבחי' עשי'. ממש כמלאכים עליונים. כמאמר חרות חירות. ואחר החטא היו צריכין למעשה בפועל. וזה דבר קשה ביותר. וכתיב והידים ידי עשו. ובמעשה יש רוב כח לסט"א להחטיא. ונקראו גבורי כח שע"י הגבורה שכובשין יצרם מושכין כח. כדכתיב כח מעשיו הגיד לעמו. וזה ההפרש בין עליונים שנקראו עומדים ותחתונים מהלכים. בבחי' רצוא ושוב. ע"י שכל הכח בא מהגבורה של כבישת היצר. לכן בהכרח להיות עולה ויורד תמיד. שמזה הירידה בא הכח. וז"ש גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו. שא"י עתה לבוא לבחי' קול יעקב עד שגוברין במעשה הידים של עשו כאמור. ובוודאי חטא העגל בא ע"י הקדמת עמלק הרשע. שהוא גרם זה שיצטרכו בנ"י לברר העשי' בפועל. וא"א לגבור נגדו רק ע"י המעשה שבא מכח ידי עשו. וכתיב בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש. כי מדתו של יעקב הוא התורה שנק' אש. והוא בחי' לוחות הראשונות. וזה ענין פ' שקלים שהוא ההתלהבות בלב איש ישראל להשי"ת בכלות הנפש. וכמ"ש מטבע של אש הראה לו. אבל לגבור כח עמלק צריכין לבחי' זכור והוא להמשיך קדושה במעשה. וזה להבה. שע"י שנדבק האור יותר בהפתילה שהוא גוף האדם. עי"ז מוסיף הלהב לעלות. ועי"ז בית עשו לקש הוא שריפת פרה אדומה. ובשבת קודש יש הארה לבני ישראל מהקדמת נעשה לנשמע. כמו שהי' קודם החטא. לכן נאמר והיה בהניח. שהוא שבת יום מנוחה. שבאין למקומם שהוא הקול קול יעקב. יכולין למחות שם עמלק. וכן פי' והיה כאשר ירים משה ידו שהוא התרוממות הידים לבטל המעשה אל החכמה. וממילא אין לעמלק אחיזה. ויש בידים ב' בחי'. כשהם למטה נאמר והידים ידי עשו. אבל יש נשיאות כפים שיכולין להגביהם למעלה מהראש. והוא בחי' הקדמת נעשה לנשמע. וזהו כאשר ירים כו' ידו וגבר ישראל. שמשה רע"ה הוא כלל הדעת של בנ"י. כמ"ש ז"ל כשישראל מסתכלין כלפי מעלה כו':
Section 4
תרל"ו
תצוה ופ' זכור
במדרש זית רענן כו' מה זית כו' מסבבין באבנים ואח"כ מוציאין שמנן כו'. אף כי למנורה פסול זה השמן רק הראשון כמ"ש במשנה מגרגרו כו' ראשון למנורה שני למנחות כו'. אך ע"י הרמת נקודה ראשונה הזכה. על ידי זה זוכין להוציא אח"כ גם התפשטות הנקודה שמתערב תוך השמרים. ובוודאי עיקר עבודת האדם הוא הבירור. ועל זה נאמר למנחות שיש מזה נ"ר לפניו. וזאת עבודת האדם. אבל למנורה הוא התעלות הנקודה לה'. תן לו משלו. שאין בזה עבודת האדם. רק להחזיר הנקודה לשורשה. וכפי הארת הנקודה נכח פני ה'. כמו כן יכולין לברר השאר. כי מעט שמן הטוב שלמעלה מושך אליו מעט מעט כל השמן הטוב ומבדילו מן הפסולת. וזהו ענין שתהי' שלהבת עולה מאלי'. וביאור הדברים בענין פרשיות הללו שקלים זכור ופרה. דכתיב עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה רשפיה רשפי אש שלהבת יה. פי' שע"י הנדיבות שמעוררין בנ"י האהבה והוא באמת התעוררת נקודה פנימיות שבישראל. ונק' כנסת ישראל בת נדיב. מזה נולד קנאה ושנאה אשר ינקום השי"ת מאת עמלק אשר מעכב את בנ"י מעבודתם למקום כשנתברר כי אמיתות נפשות בנ"י משתוקקים להתדבק בו ית'. והוא מחיית עמלק אחר השקלים. והוא רוגזו של יוסף דכ' רגזו ואל תחטאו ודרשו חז"ל לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר. וזה הכעס בא ע"י התבררות אהבה ותשוקה עמוקה בלב. וזה בית יוסף להבה שמתעורר קנאת ה' צבאות. רשפיה רשפי אש הוא שריפת הפרה. והוא בית עשו לקש. שעי"ז בא הטהרה. כמ"ש מי יתן טהור מטמא. שע"י הבירור שנדחה הפסולת ונשרף לאפר. מזה בא הטהרה. וכל הבירור והשריפה נעשה הכל ע"י התרוממות נקודה הראשונה עד שתהי' שלהבת עולה מאלי'. לכן תקנו זכירה זו בשבת כמ"ש במדרש בזה זכור ובזה זכור זה לחיים וזה למיתה כו'. פי' שע"י השבת יום מנוחה שמתדבקין בני ישראל בנקודה הפנימיות שהוא ענין העלאת הנרות כו'. עי"ז והיה בהניח כו'. כי בנ"י היו ראוין בעת יצ"מ להיות כל הנהגתם למעלה מהטבע כמו שיהי' לעתיד. רק ע"י זה הרשע עמלק ימ"ש שעירבב אותנו קודם גמר התיקון כמ"ש בדרך. לכן צריכין כל אלו היגיעות וגליות המרים. ולכן בש"ק שמתעורר הנהגת ישראל שלמעלה מהטבע. כמ"ש שהוא מעין עוה"ב. עי"ז מתעורר בשבת שנאת עמלק. ובכל שבת יש קצת מחיית עמלק כפי שמירת שבת שבישראל:
כתיב אשר שלט האדם באדם לרע לו. עיין זוה"ק פ' משפטים. ומה שיש לעמלק כח להחטיא את ישראל הכל לרעתו שעי"ז יבוא עלי' הקנאה ונקמה מהשי"ת עד שיהי' לעדי אובד. אך אם בנ"י שומרין את השנאה כראוי א"צ להיות חוטאים. וז"ש רגזו ואל תחטאו. וז"ש במדרש לגבי חומר גביכם שע"י ששוכחין שנאת עמלק צריכין לעבוד בחומר ובלבנים ע"ש:
Section 5
תרל"ז
פרשת זכור הוא העצה שכ' בגמרא לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר. לכן ע"י התעוררות נדיבות בנ"י בפרשת שקלים שהוא בחי' יצ"ט. צריך להיות נולד מזה שנאה וקנאה לנקום בעמלק המעכב גאולתן של ישראל. וא"ל יקרא ק"ש הוא הביטול להשי"ת כשאין יכולין לתקן במעשים מצד עצמינו. והוא פרשת פרה שהוא הביטול להשי"ת. ובאמת צריכין לכל העצות כי יש כמה מיני יצה"ר. יש שמבטלין אותו ע"י שנאה כנ"ל. ויש ע"י ביטול. וכתיב והיה בהניח ה' אלקיך לך מכל אויביך מסביב כו' תמחה כו'. כי הנה עמלק שולט בכל מקומות עבודת בנ"י אשר השאיר ה' להיות בכל דור למחות אותו. ושמעתי מפה קדוש מו"ז ז"ל כי בוודאי יכול הבורא למחות אותו ברגע אחת. אך רצה הקב"ה לזכות את בנ"י להיות מחיית שמו ע"י בנ"י. אמנם שאר האומות יכולין בנקל יותר לדחותם. אך כשזוכה אדם לתקן איזה דבר או בעשיית מצוה. שהוא נק' קצת נייחא לאיש ישראל. אז צריך לזכור למחות עמלק. היינו לצפות להשי"ת שנוכל לקיים מצותיו כראוי לפרסם שמו בכל העולם. וז"ש מכל אויביך מסביב. פי' שאין מעכבין כ"כ כמו עמלק ימ"ש שהוא שולט בפנימיות כל דבר. רק על ידי הזכירה בעת רצון יכולין לזכות למחיית עמלק במהרה בימינו:
תמחה את זכר עמלק. הוא הבטחה ג"כ שבנ"י ימחו את שמו בלי ספק. אבל כפי מה שנתקיים והיה בהניח כו'. כך מתקיים מחיית עמלק. וכתיב כי יד על כס יה. פרש"י נשבע הקב"ה שאין שמו שלם וכסאו שלם עד שימחה זכר עמלק. פי' כי עמלק מסר נפשו לרעה. אף כי ידע שסופו לאיבוד. אבל רצה לערבב את בני ישראל. ולכן זה שכרו שלא יהי' לו חלק בקדושה. דהנה כל האומות יש להם קצת שורש בקדושה. וכ' אז אהפוך אל העמים שפה ברורה כו'. דלעתיד יתגדל שמו ית' וידעו כל העמים כי לה' המלוכה כמ"ש ישמחו וירננו לאומים כו'. אבל עמלק ימ"ש לא יהי' לו חלק בזה. כמ"ש ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד. לכן נשבע הקב"ה שלא יהי' תיקון השלם שיכירו כל האומות את כבודו ושמו הגדול ב"ה עד שימחה זכר עמלק. כדי שלא יהי' עמלק בכלל ולא יזכה לראות האמת. ולכן כפי מה שמתקרבת הגאולה ומתברר כבודו ית' בעולם. כפי זה השיעור נמחה שמו של עמלק. וז"ש והי' בהניח כו' מכל אויביך מסביב. אז תמחה בוודאי זכר עמלק. ולכן מי שמצפה לפרסום שמו הגדול ב"ה. הוא מצפה למחיית עמלק. כי הא בהא תליא. ושבת הוא מעין עוה"ב ויש בו קצת התגלות כבודו ית'. אך הוא בהסתר בינו ובין בני ישראל. לכן אז נמחה שמו בהסתר ג"כ. והוא בכלל והיה בהניח. לכן קורין זכור בשבת. וגם כי בשבת מתיחדין בנ"י להיות אחד ואז אין לו שליטה דכתיב כל הנחשלים אחריך. אבל לכלל ישראל א"י ליגע. והטעם כי שמו יתברך הוא בתוך כלל בנ"י ושם נמחה שמו של עמלק וכ"כ ביעקב כינוסו וכינוס בניו הצילו כו':
Section 6
תרל"ח
פ' ויקרא. שבת זכור. ואיני זוכר כראוי
בפסיקתא ומדרש תנחומא בשבת זכור ובעמלק זכור כו'. אבל התי' הוא כי זכירה זו תלויה בזו. וכפי מה שזוכרין קדושת שבת כן יכולין למחות עמלק. דכ' והיה בית יעקב אש בית יוסף להבה ובית עשו לקש. פי' כפי התחזקות אש ולהבה של הקדושה. מתבטלת כח עשו. כמו שהקש שומר לפרי. והוא משמר ותפיסה ג"כ להפנימיות. שהקליפה סובבת הפנימיות. אבל ע"י בירור הקדושה לנקותו מכל פסולת. אז נשאר הקש קש. ואלה הפרשיות. שקלים מטבע של אש והוא בית יעקב אש התלהבות נדיבות לבות בנ"י לה' אחד. זכור יוסף להבה כמ"ש להבה שולט למרחוק לכן יש בו זכירה לעולמי עד. אח"כ שריפת פרה הוא בית עשו לקש. וזה ג"כ ענין אומרם ז"ל משמיעין על השקלים ועל הכלאים. שע"י השקלים נתברר התערובות. וגם הקדושה יוצאת לחירות מבית האסורים שנק' בית הכלא. ונשאר בית עשו לקש:
עוד יתבאר המשך זכור אחר שקלים. ע"פ מ"ש במדרש תנחומא שהבטיח הקב"ה למרע"ה כשבנ"י קורין פ' שקלים הוא זוקף ראשן של ישראל ע"ש ע"פ כי תשא כו' ראש בני ישראל כו'. וכ' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל. לכן אחר פרשת שקלים כיון שנתרומם ראשי בנ"י לכן יכולין למחות שם עמלק. ותקנו חכמים בסוף השנה. וגם מפלת המן באדר. ע"פ מ"ש והיה בהניח כו' מכל אויביך מסביב כו'. כי אחר התבערות הקליפות הסובבין לאדם. יכולין למחות שם עמלק. ובאמת כמו שהי' תהלוכות כללות ישראל. כן מתנהג בכל שנה ושנה. לכן בסוף השנה בהניח כו' מכל אויביך יש אז מחיית עמלק. וגם כי ניסן ר"ה למלכים מלכי ישראל ותלוי במלכות שמים. ואיתא שנצטוו בנ"י למנות להם מלך. ואח"כ למחות שם עמלק. כי הוא תלוי בקבלת מלכות שמים. דכ' אשר קרך בדרך וקשה הלא כ' ויבוא עמלק שמשמע שבא במכוון. אבל הפי' הוא שהוא בא במכוון. אבל קרה אותנו כשהיינו בדרך כמ"ש ברפידים שרפו ידיהם. ובאמת בנ"י צריכין להיות תמיד תחת עול מלכותו ית'. כמ"ש ובלכתך בדרך. פי' שצריך אדם להיות קבוע תחת מלכות שמים. שברגע א' יתבטל לשורשו אף שהוא מטולטל וגולה. וע"י שרפו ידיהם שהוא פריקת עול לפי שעה. לכן הי' יכול להלחם עמהם. ולכן [העצה] ע"י החזרת בנ"י תחת מלכות שמים דאיתא המקבל עליו עול תורה. מעבירין ממנו עול מלכות כו':
Section 7
תרל"ט
המשך פרשת זכור אחר שקלים דכתיב והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל כו' ובמשנה וכי ידיו של משה עושות מלחמה כו' בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה מתגברין כו'. והענין הוא דבנ"י שורשן בעולמות עליונים מאוד. ומ"מ הם אומה בעולם הזה כמ"ש ובגוים לא יתחשב כו'. וכל התנגדות האומות ואשר יכולין להרע להם הכל בבחי' תחתונה הנ"ל. אבל כאשר הם מתדבקין בשורשם לית תמן מגע נכרי כלל. ואיתא כשקורין פ' שקלים זוקף משה רע"ה ראשן של ישראל. וממילא כשזה קם זה נופל דכתיב ולאום מלאום יאמץ. והוא כדמיון כף מאזנים כשכף אחד מתעלה הכף השני יורד מטה מטה. ועיקר התנגדות של ישראל הוא עמלק כדכ' ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד. כי כל האומות יראו מגשת לבנ"י והוא שיסה את כולם. והוא היפוך לגמרי מבחי' בנ"י. ופרשנו כמ"ש בבנ"י שנוטלין חלק עם האומות אע"פ שעיקר ברכתם למעלה למעלה. כמ"ש ז"ל ע"פ ובגוים לא יתחשב שאין נחשב להם מן החשבון. כן להבדיל בין הטהור לטמא בעמלק ימ"ש לאשר הוא ראשית גוים נוטל חלק בכל נפילת אומה נלקה ונמחה שמו באותה קללה ונפילה של כל אומה ואומה. וזה מלחמה כו' בעמלק מדור דור שבכל המלחמות נוטל חלק קללה כנ"ל. ומ"מ עיקר אחריתו עדי אובד יותר מכולם כנ"ל:
Section 8
תר"מ
תצוה ופ' זכור
במדרש יפה פרי תואר כו'. הענין הוא כי אין צריך לאורה. אכן כתיב להעלות נר תמיד. כי תורה אור. ומכש"כ הקב"ה כולו אור. אבל הנר עיקר תועלת שלו להאיר תוך החושך. וע"ז נבראו בנ"י ונתערבו בין האומות ורשעים וסט"א שבעולם הזה. אעפ"כ מאירים לעולם. ונר תמיד הוא נקודה חיות שיש בעולם מחי החיים. והוא נשמת העולם. כמו בפרט נר ה' נשמת אדם. כן בכלל. ותמיד כמו שהוא בזמן (כי) [כן] הוא במינים. פי' שנקודה זו מאירה בכל עת ובכל מקום. אבל בנ"י יכולין להעלותה יותר ויותר לאור התורה וזה ע"י המצות שהם ענפים מהתורה. וחיבור תורה ומצות א"י להיות רק ע"י עבודת בני ישראל. וכאשר בנ"י יצאו ממצרים היו מוכנים להטות כל האומות אל הבורא ית' לולי שקדמן עמלק הרשע ימ"ש על הדרך. לכן אחריתו עדי אובד. כי יש לכל אומה באחריתה קצת שייכות ע"י בנ"י זולת עמלק. ויזנב כו' הנחשלים אחריך הם דורות שלנו כמו שהי' אז בפרט באותן שפלטן הענן. כי בפנימיות בנ"י בוודאי אין לו שום מגע. ולכן בשבת קודש שהשי"ת פורס סוכת שלום עלינו יכולין למחות אותו. ולכן הקדימו חז"ל קודם פורים בש"ק לקרוא פרשת זכור כי צריכין להכין מש"ק כח למחות אותו בימי המעשה. וכמו שהי' שם שאמר ליהושע וצא הלחם כו' מחר אנכי נצב כו'. שמכח הפנימיות יש להכין בעבורו כלי מלחמה. וכ' אשר עשה לך לשון יחיד ומסיים בצאתכם. כי כשבנ"י באחדות אחד אינו יכול ליגע בהם. ורק אז היו ברפידים שלא הי' להם האחדות כראוי. וזה הנחשלים. וכמו כן בדורות השפלים שנמשכין אחר הראשית ודורות הראשונים. ולנו עיקר המכשולות שעשה לנו עמלק. רק בשבת קודש יש כח לבנ"י מדורות הראשונים כמ"ש שמרע"ה מחזיר לנו הכתרים בכל ש"ק. ויש האחדות בבנ"י. כמ"ש דמתאחדין ברזא דאחד. ואין לו שום מגע בנו בש"ק. אז הזמן לזכור לו איבה ושנאה. וז"ש והיה בהניח כו' מכל אויביך מסביב הוא בש"ק שבאין לשורש המנוחה כנ"ל. והנה מצוה לזכור יצ"מ בכל יום כדכ' כל ימי חייך. והטעם כי בנ"י לעולם הנהגה שלהם למעלה מהטבע. וצריכים לנסים ונפלאות. כמ"ש על נסיך שבכל יום עמנו. ובימי הפסח מתעורר שורש הגאולה ביותר. ועמלק ידע והבין כי ביציאת מצרים נתחזקו בנ"י לדורות עולם. לכן ויבוא עמלק לבטל ולהחליש כח יצ"מ לערב אותנו. שלא להיות אחוזין בשורש הנסים. ולכן קודם ימי הפסח הקדימו חז"ל פ' זכור. וכן עשה הבורא ית' לנו נסים בימי מרדכי ואסתר באדר. כדי שאחר מחיית שם עמלק שנעשה בימים האלו יכולין אח"כ להתדבק בגאולת מצרים בימי הפסח. וכן איתא במדרשות ע"פ זכרונכם משלי אפר אם אין אתם זכורין למחות עמלק תחזרו למצרים בחומר ובלבנים כו' ע"ש. והקב"ה שילם לעמלק כמדתו ע"י שהכין עצמו ועמד על הדרך למצוא עילה לכשיהי' קצת ירידה לבנ"י. כמו שהי' ברפידים שרפו ידיהם מיד בא. כן מצווין אנחנו לזכור שנאתו תמיד שכשיהי' עת רצון לא נשכח מלמחות אותו. ז"ש זכור כו' עי"ז והיה בהניח כו' תמחה. והאמת כי ניסן זמן גאולה כמ"ש בניסן עתידין לגאול. לכן ביותר צריכין עתה לזכור שכשנהיה גאולים במהרה בימינו לא נשכח מלנקום ממנו. גם נראה כי נשבע הקב"ה שאין שמו שלם עד שימחה שמו של עמלק. לכן בוודאי בימים הללו שקודם זמן גאולה יהיה מחיית שמו בודאי כדי שיוכל אח"כ להיות שם וכסא שלם במהרה בימינו אמן. וחכמינו ז"ל ברוח קדשם בלי ספק כוונו לזמן האמיתי שיהי' בימים אלו מחיית שמו. ממילא יש בכל שנה בזה הזמן קצת מחיית שם עמלק. ועיקר יש לזכור לנקום ממנו בעבור שהוא מעכב התגדלות שם כבוד ה' ית':
Section 9
תרמ"א
הוקבע מחיית עמלק בזה החודש דבריא מזלייהו של בני ישראל. כדאיתא לישתמיט מיניה עד אדר. דכ' ברפידים שרפו ידיהם. לכן הי' לו כח להלחם עמהם. דכשזה קם זה נופל. ובניסן מתחיל התרוממות בני ישראל והשתוקקות והשמחה שיש לבנ"י להתקרב אליו ית' בזאת השמחה של מצוה יכולין למחות שם עמלק. כי בגלות אין יכולים להלחם עמו בכל עת כמ"ש שלא יאסוף עליך אגודה. לכך רק בהניח ה' אלקיך לך כו'. ולכן בחרו לזכור אותו ביום השבת. ואמת שבכל שבת יש קצת מחיית עמלק. שהוא מעין עוה"ב ושם לא יהי' לו זכר כמ"ש אמחה את זכר עמלק מתחת השמים:
Section 10
תרמ"ג
ויקרא ופ' זכור
במדרש עושי דברו לשמוע בקול דברו. שמקודם היו בני ישראל מוכנים תמיד אל דבר ה' כמלאכי השרת. ואח"כ שנפלו ע"י החטא א"י לקבל הדברות רק ע"י הכנה במעשה. וז"ש ויקרא שהוצרך הזמנה וקריאה וע"י עשיית המשכן חזרו לשמוע דבר ה'. דאיתא הראשונות היו בקולות ובפרהסיא כו' אין לך יפה מן הצניעות. כי בני ישראל היו מוכנים לתקן כל העולם כמו שיהי' לעתיד שיתגלה כבוד שמו ית'. אכן ע"י עמלק הרשע שבא להלחם עם בני ישראל עם ה'. והאמת כי בעבור כי אין אותו הרשע ראוי להיות לו חלק בשמים כמ"ש אמחה את זכר עמלק. ונשבע ה' שאין שמו שלם עד שימחה זרעו כו'. כי אם הי' רצונו ית' לגלות כבוד שמו. כרגע ימסו כל הרשעים. אך מרוב רשעות שלו אינו כדאי שיתבטל ויתכפיא להקדושה רק לאבדו ולמחות זכרו. ולכן הוא מעכב גילוי שמו ית' בעולם. ולכן צריכין אנחנו לזכור שנאה ואיבה תמיד לזרע עמלק. והנה מקודם היה ג"כ ענן שכיסה את בנ"י והי' כמו פרוכתא קלישא. וגרם החטא שנשפח הצרעת וכחו של עמלק עד שהוצרך להיות צמצום ע"י המשכן וכן ביהמ"ק. ולכן דרשו חז"ל כי להרשעים הי' טובה המשכן וביהמ"ק. ואח"כ גרם עוד החטא עד שעשו פרצות בביהמ"ק עצמו. ועד שחרבו המקדש שהי' בנין וחומה. וכל זה הרמז על הצמצום והבדלות שנעשו שלא יוכלו הרשעים להתקרב. לכן עתה צריכין עבודה ויגיעה גדולה ע"י תיקון העשי' עד לזכות לאיזה הארה מהקדושה. וזה עושי דברו לשמוע בקול דברו. כי הכל במאמר עשה והכל נברא ע"י אותיות התורה. רק כפי הזדככות המעשה יכולין להעלותן עד כח המאמר ודבר ה' שבו. וכמו כן ע"י המעשה בימי המעשה כראוי זוכין בשבת לשמוע בקול דברו. כמ"ש בשבת יעשה כולו תורה. ועמלק אין לו מגע רק בעשי'. לכן כשיש ביטול המעשה נמחה זכר עמלק. כמו שיהי' לעתיד ליום שכולו שבת. ובכל שבת קודש מעין עוה"ב. ואיתא אילו שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון. דכ' יצאו כו' ללקוט אח"כ ויבוא עמלק ע"ש במס' שבת. וענין שבת ראשונה כי יש שבת למעלה משבת. כי מנוחת שבת דבר שאין לו הפסק. כי ענין שבת הוא החזרת המעשים להשורש. וזה המנוחה. לכן כ' והיה בהניח כו' תמחה כו' זכר עמלק. כי כשבנ"י הם באמת במקום המיוחד להם אין לעמלק שום מקום. כמ"ש לא נתמלאה צור רק מחורבנה של ירושלים. לכן כפי התרוממות בנ"י למקומם מתבטל זכר עמלק ימ"ש וזכרו. וכ' כאשר ירים משה ידו. פי' כפי ההתרוממות כך הוא הנצחון לעמלק. ולכן אחר פ' שקלים שזוקף ראשן של ישראל. כי מחצית השקל נק' תרומה וכמ"ש צדקה תרומם גוי. וכמ"ש בפ' הקודמת מענין זה שהוא התרוממת המעשה להמחשבה והראש. וזה ירים ידו. אז וגבר ישראל. ואם היו שומרין שבת ראשונה היא העליה למקום המיוחד לבנ"י. אז לא שלט עמלק. וממילא לא שום אומה. דראשית גוים עמלק. ולכן קבעו פ' זכור בשבת. גם לפי מ"ש לעיל כי כשיש פריסת שלום על בנ"י אין לעמלק מגע שם. דכ' הנחשלים אחריך שפלטן הענן. ומכלל שנאמר אין שם וכסא שלם עד שימחה שם עמלק. ממילא כשיש השלימות יש מחיית עמלק. רק בעוה"ז אין השלימות נמצא כראוי. רק בשבת קודש הקב"ה נותן מעט שלימות לבנ"י. פורס לשון פרוסה. לכן יש מחיית עמלק. גם דכתיב עושה שלום במרומיו. לכן אחר תרומת שקלים זוכין לשלימות:
Section 11
תרמ"ד
חז"ל קבעו לקרות פ' עמלק בש"ק כמ"ש בזה זכור ובזה זכור. כי כמו שהצדיק יסוד עולם ולו הזכירה. לכן כתיב בשבת זכור. כי הוא קיום ויסוד כל מעשה בראשית. כמ"ש מיניה מתברכין כל שיתא יומין. וכמו כן יוסף הצדיק שומר הברית הוא היסוד עולם. ולו הזכירה כמ"ש באבני שוהם שהיו כל השבטים כתובים על כתפות הכהן לזכרון. והגם כי [בחושן] הי' י"ב אבנים. אבל העיקר הוא כח יוסף הצדיק שהוא אבן השוהם. וכמו שהיה באבנים ששם יעקב מראשותיו ונעשו אבן אחת והוא כח יוסף שמאחד כל השבטים כמ"ש תסובינה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי. וכ"כ בזוה"ק פקודי שהי"ב אבנים הם כענין אבנים ששם יעקב אע"ה מראשותיו. וכן כתיב בברכת יוסף משם רועה אבן ישראל. שנק' אבן שהוא היסוד. ולכן יש בו זכירה שא"א לישכח בהעיקר ויסוד הדבר. והרשע הוא ממש להיפוך שרוצה לעקור יסוד של עולם כמ"ש חתך מילות וזרק כלפי מעלה. לכן אין בו בשורש ויסוד העולם כלום. ולכן ימחה השי"ת שם עמלק כי כל שליטה שלו בעוד שהשקר נמצא בעולם. ולכן כשבנ"י מתעלין לשורשם אין לו שום מגע וזכר שם. וכ' כאשר ירים משה ידו שהוא התדבקות אל השורש. כמ"ש חז"ל שמסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים. וכתיב לשון עתיד ירים ולא כתיב הרים. להודיע כי לעולם כשיש התרוממות לבנ"י אז יכולין למחותו. ובשקלים שנק' תרומה יש התרוממות. ולכן קבעו אח"כ זכור. ויש רמז בפסוק ויקחו אבן כו' ואהרן וחור תמכו כו'. כי אהרן הי' בחי' שקלים אהבה ונדבה בכח הרצון ותשוקה שיש בלבות בני ישראל להשי"ת. וחור הוא שמסר נפשו בעבור העגל בחי' פרה. אבן בחי' זכור כמ"ש לעיל. ובכח אלו הג' גברו בנ"י על עמלק הרשע ימ"ש:
Section 12
תרמ"ה
מפ' תצוה ופ' זכור נכתב בקיצור
במדרש זית רענן כו'. ובמדרש יפה נוף כו' ע"ש. פי' כמ"ש משוש כל הארץ. והכל על ידי בנ"י שנטהרו שם ע"י הקרבנות המשיכו המה הארה לכל האומות ג"כ. כל אומה לפי מה שמוכן לה. לכן כמו שנק' ביהמ"ק יפה נוף. כן נקראו בני ישראל יפה פרי תואר כו'. ובנ"י נמשלו לכל מינים משובחים כמ"ש שם במדרש. אך נוסף עליהם יש בהם ענין הזית הוא הכח שיכולין להוציא יקר מזולל ולברר האמת גם תוך התערובות. ובחי' זו מתערב עם כל המשקין ואעפ"כ עומדת לעצמה. והיא המדריגה התחתונה שבבנ"י. וע"י מדריגה זו מעלין לכל האומות. וזהו להעלות נר תמיד. וע"י כל גלות וגלות מבררין בחי' הנ"ל. כמו שהי' אחר יצ"מ האירו לכל האומות. ולולא שבא אותו הרשע עמלק ימח שמו במהרה היו מתקנים כל הברואים. וע"ד זה יש לפרש הפסוק והי' כאשר ירים משה ידו כו' וכאשר יניח כו' וגבר עמלק. וקשה א"כ למה יניח ידו והלא אח"כ כתיב וידי משה כבדים ואעפ"כ גם מקודם כתיב וכאשר יניח. ובמכילתא איתא מלמד שהיו ידיו של משה עולים ויורדים ע"ש. וי"ל ע"ד הנ"ל כי יש בבני ישראל ב' הבחי' כמו רצוא ושוב. סתים וגליא. וכן בפרט משה רע"ה שהוא כללן של בנ"י נק' איש האלקים חציו איש וחציו אלקים. וכאשר יניח הוא המדריגה שרוצין להעלות העולמות התחתונים. ומצד זה יכולין לתקן גם לשאר האומות. ועל זה עמד אותו הרשע ולא הניח לתקן עצמו בבחי' ירידה הנ"ל. ולכן אין תקומה לעמלק לעולם כמ"ש אמחה. ובאמת זה עצמו הגורם שלכל אומה יש איזה אחיזה ותתברר לעתיד לכן גם עתה ע"י אותו החלק טוב שגנוז שם אין יכולין להרע כל כך לבנ"י. ועמלק אין לו שורש כלל והוא כולו שקר היפוך הצדיק יסוד עולם. והוא שורש האיבוד וההפסד שנמצא בעולם. לכן כתיב קרך. וכן אשר קרהו. שאינו רק במקרה ועראי. לכן הוא היפוך השבת שהוא המנוחה והעלאת כל דבר לשורשו. והוא אין לו שורש רק ברפידים כשיש קצת פירוד מן השורש אז הוא בא למלחמה. ולכן בש"ק שבאין לדביקות השורש יש לזכור למחות אותו כדכתיב והי' בהניח. ולעתיד יום שכולו שבת שיהי' מבורר דביקות כל דבר בשורשו אז ימחה שמו מכל וכל. ואיתא בגמ' דשבת אלו שמרו בנ"י שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון דכתיב יצאו ללקוט וכתיב אח"כ ויבוא עמלק. ולכן בודאי באחרית הימים שנזכה לבחי' שבת בשלימות כמו שהיה בשבת ראשונה יתמחה שמו. וע"ז אמרו אלו משמרים בנ"י שבת אחת מיד נגאלין. לכן קבעו יו"ט של פורים ביום המנוחה. וכ"כ ונוח מאויביהם. ואח"כ כתיב והרוג בשונאיהם כדכתיב בהניח:
Section 13
תרמ"ו
המשך פ' זכור אחר שקלים. דהנה המצוה לזכור איבת עמלק שעיקר מחיית עמלק ימ"ש תליא בשנאת בנ"י עליו. וכשיהי' השנאה בשלימות יתמחה לגמרי. וזה הי' החטא בשאול המלך. וחלילה שיעבור בזדון על דבר השי"ת. רק כי לא הי' להם האכזריות כראוי לאותו רשע כמ"ש ויחמול. וממילא לא הי' בכחם לאבדו לגמרי. ויתכן עוד לומר כי שאול בעצמו הי' בו השנאה בשלימות. שהקב"ה צוה אותו לאבדו. אך העם לא היו בתכלית השנאה. ועניוות שהי' בשאול גרם לו. שחשב מאחר שאין בנ"י בתכלית השנאה. לא עלה על דעתו ששנאה שלו כדאי על הכלל. וע"ז הוכיחו שמואל אם קטן אתה בעיניך כו'. וקיום מצוה זו לשנוא אותו בתכלית השנאה תליא ברוב אהבה ודביקות בנ"י בעבודת הבורא ית'. כי כפי רוב התלהבות לסטרא דקדושה. כן שונאים לסט"א. ולכך אחר נדבות בנ"י למקדש ומתעורר אהבת בנ"י להקב"ה. אז בכחם לזכור איבת עמלק הרשע אשר הוא מעכב שלימות שמו יתברך ושלימות הכסא. כמאמר חז"ל נשבע הקב"ה שאין שמו שלם עד שימחה שם עמלק. ולכן מלחמה כו' מדור דור. פי' שבכל דור יש הארות מיוחדים שהיו ראוין להתגלות לולי רשעת עמלק שמעכב הכל. וכל עובד ה' אשר חסר לו אותן ההארות. בוודאי נעשה לו שונא בתכלית:
איתא במדרש תנחומא תצא בשבת זכור ובעמלק זכור משל לבעה"ב שמזכיר אוהבו על שולחן מלא וכשמסלק התמחוי מזכיר שונאו ע"ש בלשונו. ולבאר הענין אשר קבעו חז"ל זכירה זו בשבת. ויתכן שהוא תיקון על אשר גרם ביאת עמלק הי' על ידי חילול השבת. כמ"ש חז"ל אילו שמרו בני ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה דכתיב יצאו ללקוט כו' ויבוא עמלק. א"כ ע"י השבת יכולין לתקן ולזכות למחות שמו של עמלק. והענין הוא דכ' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל. דכתיב הקול קול יעקב והידים ידי עשו. פי' ידים הוא אחיזת הדבר כמו ידות הכלים. והפנימיות והנשמה הוא העיקר. והחיצוניות והגוף הוא רק יד ומקום איך לקבל הפנימיות בעולם הטבע. וכן הוא בכלל הבריאה. הפנימיות ונשמה מיוחד לבני ישראל כמ"ש קול יעקב. רק במלבוש הגוף יש לעשו ועמלק אחיזה. וכשבני ישראל מתקנים מעשיהם וזוכין להארת הנשמה כמו בש"ק שיורד נשמה יתירה ויש עלי' להגוף. זה נקרא ירים משה ידו. וחז"ל כ' וכי ידיו של משה כו' רק בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין לבם לאביהם שבשמים. וכ' בזמן. שיש זמנים מיוחדים שמתעלין גופות בני ישראל. ולכן כתיב ירים לשון עתיד. שכן הוא תמיד כשמתעלין לשורשם וגבר ישראל. וזה הרמז שכ' במדרש. שבש"ק שהוא על שולחן מלא וזוכין בני ישראל לנשמה יתירה ומתעלה הגוף. נמצא אין לעמלק במה לתפוס. ואז זוכרין אותו על שולחן ריקה. [ויש עוד להאריך בענין הקדמת נעשה לנשמע שבשבת קודש מחזיר משה רע"ה לישראל זה הזכות ונקרא ירים ידו ויבואר אי"ה במ"א מזה]:
Section 14
תרמ"ז
מה שקבעו חז"ל לקרות פ' זכור בשבת דכתיב בצאתכם כו' אשר קרך בדרך כו'. דכתיב ויהי בשלח פרעה כו' ולא נחם אלקים דרך ארץ. דרשו במדרש שהנהיגם למעלה מן הטבע שלא בדרך ארץ. והטעם פן ינחם כו' בראותם מלחמה פרש"י כגון וירד העמלקי שסתם מלחמה בתורה היא מלחמת עמלק. ובדרך הטבע א"י לגבור עליו. אכן עתה שנתן לנו הקב"ה התורה יכולין בכחה ללחום עמו. אבל קודם קבלת התורה לא היו יכולין בדרך הטבע רק ע"י שהנהיג אותם למעלה מן הטבע. ולכן כשנפלו מעט מזו המדריגה ע"י המסה שאמרו היש ה' בקרבנו מיד בא עמלק. וכ' והי' כאשר ירים משה ידו כו'. יש לבאר הענין עפ"י מ"ש במ"א כי והידים ידי עשו. שבעשי' יש לו אחיזה. אבל בהפנימיות שהוא הקול יעקב אין לו שום מגע. והידים הם בחי' המעשים. אכן מצינו שבנ"י הקדימו נעשה לנשמע. וזה עצמו ענין הרמת הידים. כמו שיש נשיאית כפים. שהגם שהידים למטה מן הראש. מ"מ ע"י מסירת הנפש אליו ית'. כענין שנאמר שאי אליו כפיך. יכולין לרומם הידים למעלה מהראש. וזה עצמו פי' הקדמת נעשה לנשמע כי אין הכוונה על הדיבור לבד שהקדימו נעשה לתיבת נשמע. רק מה שנמשכו במדבר אחר השי"ת קודם שקבלו התורה. זה עצמו הוא הקדמת נעשה לנשמע. וזה הוא כח מלאך כמ"ש עושי דברו והדר לשמוע. והכלל שע"י אמונה במס"נ יש נשיאות כפים למעלה מהראש כמ"ש ויהי ידיו אמונה. ולכן גם עתה בש"ק שיש לבנ"י כח הכתרים ממה שהקדימו נעשה לנשמע. וגם בש"ק עצמו שמבטלין בנ"י כל המעשים ושובתין מכל מלאכה הוא בחי' ירים משה ידו ולכן אין לו שום מגע בש"ק. ואז והי' בהניח כו' תמחה כו' זכר עמלק:
איתא בזוה"ק כי עמלק עמד לעקור אות ברית קודש מבנ"י. כי מאחר שכ' אמחה כו' זכר עמלק מתחת השמים. א"כ אין לו מקום. והאדם הוא עולם קטן. וכולל כל הבריאה. לכן כתב בס' קדושת לוי כי יש בכל אדם קצת מעמלק ע"ש. ויתכן לומר כי היא הערלה החופפת על הברית. וצוה השי"ת למול זה העודף שאין לו קיום ושורש בפנימיות כמ"ש בפ' לך מזה. וכמו כן ימחה זכר עמלק במהרה בימינו. שהיא הערלה העומדת לחתוך ולהשמידו לנצח. ואז לא יכנף עוד ויתגלה הארת הברית קודש:
Section 15
תרמ"ח
איתא במדרש כי הקב"ה רצה להזכיר לישראל שלא יחטאו כמו ברפידים. ע"ש המשל מבן המלך שגנב ונשכו הכלב. והענין הוא כי הלא בפירוש כתיב לא תנסו כו' כאשר נסיתם כו'. ומה הוצרך הכתוב לתלות בזכירת עמלק. אבל באמת מצד זכירת שנאתו של אותו רשע שעומד באם הדרך של כל עובד ה' ומכש"כ לכלל ישראל. וכל שמניחין מעט מעבודת הבורא תיכף נתחזק כחו של אותו רשע ימ"ש. ולכן מצד זה צריך כל איש ישראל להתחזק ולהיות נשמר ביותר מן החטא. ובאמת זה עצמו הקיום שלו. ואם היינו מתוקנים לגמרי והיו מתחזקין מצד הטוב. לא הי' לאותו רשע תקומה אפילו שעה א'. רק שכביכול הקב"ה העמיד אותו כדי שיהי' זה שבט מרדות לבנ"י לשמור עצמם כנ"ל. ואיתא ב' ירושות הנחיל יצחק לבניו הקול כו' זה מתגאה בירושתו ונצעק כו' וזה מתגאה פן בחרב אצא כו' ע"ש במד' בשלח. וב' אלו זה היפוך מזה. כי עמלק מסר נפשו למלחמה ובטח כי בלי ספק לא ישוב חרבו ריקם כאשר חכמים הגידו אין לך מלחמה שנוצחת אם אין בה מזרע עשו. וכשיש לו זה התחזקות הוא נוצח. וכ"כ ולאום מלאום יאמץ. ומזה צריכין ליקח קו"ח אם בני ישראל היו מתחזקים להיות בטוח כי תפלתם לא תשוב ריקם. כאשר היה בעת השירה שלכן כתיב אז נבהלו אלופי אדום. וברפידים שהי' החטא היש ה' בקרבנו כו'. ועיקר כחן של בנ"י לבטל כל הכח שלהם ולסמוך על השי"ת. היפוך מירושתו של אותו רשע על חרבו. ולכן כאשר ירים משה ידו ופי' במשנה כשמשעבדין לבם לשמים היפוך אל תקשו לבבכם כו' אז וגבר ישראל. וקבעו לקרות בשבת פ' זכור ע"פ הנ"ל דכתיב מקודם היום אם בקולו תשמעו. ודרשו חז"ל על יום השבת. וסמוך לי' אל תקשו לבבכם כו'. כי השבת הוא הביטול כל מעשי האדם ובכח זה הביטול מתרוממין נפשות בנ"י:
איתא נשבע הקב"ה שאין שמו שלם וכסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק. דכתיב מלחמה לה' בעמלק מדור דור. דכתיב זה שמי כו' וזה זכרי לדור דור. דרשו חז"ל שמי עם י"ה שס"ה זכרי עם ו"ה רמ"ח. והיינו שע"י המצות שניתן לבנ"י מתגדל שמו ית' בעולם. ויש בכל דור התגלות מיוחד משמו ית'. כי זה השם כולל עבר והוה ועתיד נמצא השי"ת בזה השם נותן קיום לכל הדורות. ובנ"י נבראו לברר זאת שהכל מתנהג בשמו יתברך. והוא בכח התורה ומצות. ועמלק הרשע הוא מתנגד לכל אלה התקונים שבנ"י מתקנים בעולם. ויש בכל דור מלחמה מיוחדת עמו. ובשבת שנק' סהדותא שבנ"י מעידין על השי"ת בשבת. לכן השבת מסייע למחות שם עמלק שהוא כופר בזה העדות יותר מכל הרשעים:
Section 16
תרמ"ט
איתא במדרש בשבת כתיב זכור ובעמלק זכור שבת על שולחן מלא ועמלק על שולחן ריקה. הענין הוא כי זכירת שבת הוא עצמו מחיית עמלק כי שבת הוא שלום. ועמלק כתיב ביה מלחמה לה' בעמלק. כי שבת הוא מעין עוה"ב רמז ליום שכולו שבת. ואז לא יהי' לעמלק שום זכר בעולם. ועמ"ש בפרשת וישב כי יעקב הוא בחי' אמת. ויוסף שלום. ועשו הוא שקר. ועמלק מלחמה וקטטה. וכתבנו שם עפ"י המדרש בראשית אמת אמר אל יברא עולם הזה דכולי' שקר ושלום אמר אל יברא דכולי' קטטה. אכן לבנ"י ניתן גם בעוה"ז אמת ושלום. התורה והשבת. ע"י שהם בני עוה"ב. והוא עדות על בנ"י שיכולין להשיג אלה המדות בעולם שהם מוכנים לעולם הבא. ועשו ועמלק שעיקרן רק עוה"ז. לכן הם שקר ומלחמה. ושם במדרש כי חסד אמר יברא שגומל חסדים וצדק אמר יברא שעושה צדקות. ונראה שבכח החסד זוכין לאמת בעוה"ז כמ"ש חסד ואמת נפגשו. ובכח הצדקה זוכין לשלום בעוה"ז צדק ושלום נשקו. וכ"א מרבה צדקה מרבה שלום. ולכן זכור אחר שקלים שאחר הצדקה זוכין לשלום. וזה בבנ"י שהם נותנים צדקה לשם שמים ועליהם נאמר צדקה תרומם גוי. וברשעים חסד לאומים חטאת. ולמ"ש הרמז כי הגם שחסד למעלה מצדקה שיכולין לבוא לאמת שהוא למעלה משלום. מ"מ הרשעים אפילו חסדם חטאת. ובנ"י אפילו בצדקה מתרוממין. והשבת הוא שלום. וע"י שמתגלה בו הארה מעין עוה"ב לכן יש בו השלימות. וכל מה שנמצא שלום בעולם מתאבד זכר עמלק בזה. ורמזו חז"ל זכור כו' השבת ממי שבא להשכיחו והוא עמלק. והנה הוא מ"ע לזכור שנאת עמלק. כי הוא מעכב התגלות שמו ית' בעולם. וכל המכשולות שעברו על בנ"י בכלל ובפרט. כולן באין מכחו של אותו רשע. דכ' אשר קרך בדרך. וכשיתאבד זכרו מן העולם יתמו חטאים. ויש לפרש כן הפסוק בהפטורה שאמר שמואל והחרמת כו' החטאים את עמלק. וקשה תרתי חטאים חוטאים הול"ל. ותו וכי עמלק חטאים הם פושעים ומורדים הם. אך יתכן לפרש שרמז לו כי באיבוד אותן הרשעים יתמו החטאים והשגגות ומכשולות של בני ישראל:
כתיב עם חסיד תתחסד כו'. הצדיקים הם כלים אשר על ידיהם מנהיג הקב"ה העולם בחסד ורחמים. ולהיפוך אצל רשעים אמרו חז"ל הן הן המזיקים. עם חסיד תתחסד הוא החסד שמתגלגל בעולם על ידי אברהם אבינו ע"ה. גבר תמים הוא יצחק עולה תמימה וע"י מתגלה משפט ה' בעולם. עם נבר הוא האמת שמתגלה בעולם ע"י יעקב אבינו ע"ה. עם עקש תתפתל הוא עשו ועמלק. ומקדימין פ' שקלים זכותו של אברהם אבינו בת נדיב. וזכור הוא בחי' יצחק כמ"ש ז"ל אפרו של יצחק צבור ע"ג המזבח כמו שדרשו שלכן כתיב וזכרתי כו' בריתי יעקוב כו' וביצחק לא כתיב זכירה כי אפרו צבור. ויתכן עוד כי לא מפורש בו זכירה כי מפסולת שלו יצא עמלק ולכן בפרשת זכור נזכר עמלק לרעה. ופרשת פרה הוא בית יעקב אש ששורף הפסולת כי מטתו של יעקב שלימה:
עוד אמרנו על מה שכתבו חז"ל שנזכר השבת על שולחן מלא ועמלק על שולחן ריקה. כי עמלק הוא היפוך השבת דכתיב ויברך כו' יום השביעי ואמרו בזוה"ק כיון דלא אשתכח ביה מנא מה ברכתא אשתכח. והתשובה כי אדרבה ע"י שמתגלה בשבת שורש הברכה שהיא למעלה מעוה"ז לכן לא אשתכח בי' בגשמיות כלום. וזהו מהימנותא דבנ"י. ששבת הוא שורש הברכה. ועמלק להיפוך יש לו רב בעוה"ז. ולא חסר לו כלום. וזהו עדות שאין לו שום זכר בעוה"ב. וז"ש שנולד עשו נגמר בכל השלימות כמ"ש רש"י שלכן קראו שמו עשו. וזה השלימות המדומה עדות שאין בו שום ברכה. והוא שולחן ריקה. היפוך ממש מן השבת שאין בו בעוה"ז והוא שולחן מלא ושלם לעוה"ב. והנה כתיב בעשו ועל חרבך תחיה שהוא כמ"ש רז"ל הרשעים מתקיימין על אלהיהם. עומד על היאור. ובצדיקים ה' נצב עליו. וכמ"ש מדרכיו ישבע סוג לב זה עמלק כמ"ש רש"י שם. שלקח לו חרבו וחלקו לעצמו. ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד. אבל בבני ישראל כתיב ואשר חרב גאותך ויש להם חלק בחרבו של הקב"ה כמ"ש כולם אחוזי חרב. וכ"כ חרבו על ירכו. וכ"כ לפי חרב שיש להם ע"י התורה שייכות אל קצה חרבו של הקב"ה כמ"ש רוממות אל בגרונם ועי"ז וחרב פיפיות בידם. ושבת הוא רמז ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. הרמז דכתיב מלחמה לה' בעמלק מדור דור ולעתיד כשימחה שמו. מנוחה כביכול לחי עולמים. לכן יש בשבת מחיית עמלק:
Section 17
תר"נ
בפסוק והיה כאשר ירים משה ואמרו חז"ל וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות אלא לומר לך בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברין ואם לאו היו נופלין. וקשה מה קושיא וכי ידיו של משה. וכי זה בלבד עשו לנו ידיו של משה. והם עשו כל נפלאות ה' בקי"ס ושאר נסים. וכי ידיו של משה מילתא זוטרתי נינהו. ותו מה דמסיים המשנה ואם לאו היו נופלין. ונפילת ישראל מאן דכר שמי'. וגבר עמלק כתיב ולא נפילת ישראל. לכן נראה לפרש כוונתם בדרך זה. דהקושיא וכי הי' תלוי כל זה במשה רע"ה עצמו שידיו עושות או שוברות דא"כ פשיטא דלא הי' מניח ידיו ומאי כאשר יניח משה. לכן תירצו כי ידיו של משה היו מתגברין כשבנ"י מסתכלין כלפי מעלה. וא"ל היו נופלין ידיו של משה רע"ה. ולא הי' יכול להרימם. כי מרע"ה הגם כי הוא הי' מושיע לבנ"י. אבל הכל הי' תלוי בהכנת בנ"י. כי כל נשיאי ישראל בכחן של בנ"י הם נושאים כמ"ש במקום אחר כמו שכ' ארון נשא את נושאיו. כן הוא בבנ"י דומין לבוראן. וכ"כ הרים אתכם על גבי דייניכם. וגם אין רחוק לפרש בפסוק עצמו כן כאשר ירים משה הוא סימן וגבר ישראל. שע"י שגבר ישראל הרים משה את ידיו. ובאמת מלחמה זו היה הכנה לכל הדורות. וכתיב לשון עתיד ירים יניח. כי יש דורות שמתרוממין ידיו של משה וגוברין בנ"י. והגם כי הפשוט אמת שהי' עלי' וירידה במלחמה זו ע"י שהי' הכנה לכל הדורות ובזמן שבנ"י מתגברין בתורה זה נק' ירים משה ידו. ויניח הוא כמ"ש ברפידים שרפו ידיהם מן התורה. שוב מצאתי מפורש כזה בזוה"ק השייך לפ' תרומה רע"ט ב' ע"ש:
וקבעו חז"ל לקרות פ' זכור בש"ק כי כמו שאמרו חז"ל אילו שמרו בנ"י שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון דכתיב יצאו וכו' ויבוא עמלק כו'. כמו כן בוודאי יהי' התיקון ע"י שמירת שבת. כי שבת נק' שלום שמא דקב"ה. וכבר נשבע שאין שמו שלם עד שימחה זרעו של עמלק. והוא ממש היפוך מבנ"י שנשבע הקב"ה לאבותינו להיות לו לעם נחלה ושמו הגדול נקרא עלינו כמ"ש ושמנו קראת בשמך וכשיתוקנו בנ"י כראוי אז יהי' שמו שלם. וכמו כן להיפוך כשימחה שמו של עמלק יהי' יום שכולו שבת. והנה בנ"י נק' ראשית וגם אחרית. אבל בעמלק כתיב ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד. כי הרשעים שארי בחיבורא וסיים בפרודא. אבל בנ"י הגם שהם עתה מפוזר ומפורד לבסוף יבואו לאחדות האמת. ואם בנ"י היו מתקנים שבת ראשונה לא הי' נמצא ראשית של עמלק כלל. ועתה צריך להיות התיקון ע"י שבת האחרון יום שכולו שבת. כי שבת רומז לשבת בראשית ולשבת שלעתיד. ולאשר ניסן הוא זמן גאולה. א"כ חודש אדר מיוחד למפלתו של הרשע עמלק ימח שמו וזכרו. כדי שיהי' אח"כ שמו ית' שלם. וניסן הוא ראשון ואדר הוא חודש האחרון. ובאחרית אין לו לעמלק כלום. כדכתיב עדי אובד. לכן באדר מוכן למפלה. ובוודאי ראו חז"ל כי לעתיד ישמרו בני ישראל שבת כתקונו בחודש אדר. ואז בהניח. תמחה זכר עמלק. ויהי' שמו ית' שלם וכסאו שלם בב"א:
Section 18
תרנ"ג
אמרו חז"ל זכור בפה כי בכח הפה שניתן לבנ"י יכולין למחות זכר עמלק והוא בכח התורה. לכן תקנו לקרוא פרשת זכור בשבת שיש בו קריאת התורה שמתגלה כח התורה בשבת. דהנה כתיב אשר קרך בדרך דבאמת עיקר שבחן של בנ"י כשיצאו ממצרים שנמשכו אחר הקב"ה כמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך כו' לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. ומה שכרן קודש ישראל לה' כו' כל אוכליו יאשמו. ובאותו הזמן דוקא רדף אותם אותו הרשע דכתיב ויבוא עמלק. ופי' זה בארץ לא זרועה כי בנ"י עדיין לא קיבלו את התורה ולא השיגו עוד כחם בשלימות. רק כח הביטול שהיה להם אל הקב"ה. וזה עיקר החביבות של בנ"י שנתן להם משום זה התורה. ובאו אל עיקר השלימות. כמ"ש ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום. דכ' אדם ובהמה תושיע ה' בני אדם שערומין בדעת כאדם ומשימין עצמן כבהמה. דכך צריך להיות שידע האדם מה הוא בהמות הייתי עמך. ועי"ז זוכה לבחי' אדם. וכ"כ צאן מרעיתי ועי"ז אדם אתם. אתם קרוין אדם. אבל עמלק כתיב בי' ראשית גוים עמלק והוא אדם הבליעל אשר נקרא מיד אדם וכמ"ש בעשו שנברא בשלימות. וזה שלימות הגוף בעצמותו ואין לו קיום. ולכן אחריתו עדי אובד. כיקר כרים כלו. כי שור בן יומו קרוי שור. אבל בנ"י שהיו מתחלה בחי' צאן מרעיתו. זכו אח"כ אל השלימות. ועמלק הבין זה כי בנ"י לא באו עדיין אל השלימות. ורדף אחריהם בהיותם בדרך. ולא ידע כי בנפשו הוא. כי זה כל עיקר שבחן של בנ"י. ולכן אח"כ כשזכו בנ"י אל השלימות צריכין למחות את שמו. וזו המדה נוהג בכל פרט ישראל. כי בהיותו בקטנותו יש בו בחי' הביטול אליו ית'. ואז עיקר גירוי היצה"ר. ובאמת אז עיקר השבח שלו. וכשזוכה אחר כך לבחי' אדם. יכול לגבור ולשרש ולנקום באדם הבליעל. וזה והי' בהניח כו' תמחה כו' זכר עמלק כו':
Section 19
תרנ"ד
במדרש ברכו ה' מלאכיו ולא כל מלאכיו תחתונים שאינם יכולין לעמוד בתפקידיו של הקב"ה כו' עושי דברו שהקדימו עשי' לשמיעה. ע"ש שדורש שלא עלתה בידם של ס"ר ומשה רע"ה נשאר יחידי ע"ש. פי' לעמוד בתפקידיו של הקב"ה להיות גומר כל השליחות. כי הכל הולך אחר החיתום וגמר התיקון הוא בעשי'. ובזה נכשלו בנ"י ע"י חטא העגל. ואיתא כי כל זה גרם אותו הרשע עמלק ימ"ש כמ"ש אשר קרך בדרך. ולא הניחם לגמור מה שהתחילו. ובאמת הוא סוד ברית המילה. דיש ברית הלשון וברית המעור. הלשון הוא הראשית. וזה נתקן ביצ"מ והוא זכירת יצ"מ. וברית המעור הוא האחרית. והוא בעשי'. דכ' דע את אלקי אביך ועבדהו. ולזה הדעת זכו בנ"י בקבלת התורה אחר יציאת מצרים. ועבדהו במעשה עוד לא נגמר בשלימות. וב' אלו הם בחי' סור מרע ועשה טוב. דאיתא שמי עם י"ה שס"ה זכרי עם ו"ה רמ"ח. ואמרו חז"ל אין שמו שלם עד שימחה זרעו של עמלק. לכן אין רשאין לזכור שם הוי"ה רק בחילוף אתוון. אבל שם י"ה נזכר. אבל גמר השם בחי' זכרי זהו הוא גמר התיקון בעשי'. לכן נק' ברית המעור שהוא התפשטות הדעת בכל הקומה. לכן כתיב מלחמה לה' בעמלק מדור דור. ושם כתיב זכרי לדור דור. לכן במשכן ומקדש הי' נזכר שם הוי' כי שם הי' תיקון העשי' בכח הקרבנות. ולכן הי' זה בכח משה רע"ה שלא הי' באותו החטא. ולכן אחר מחיית עמלק נתקן העשי'. וכן בפורים דכתיב נזכרים ונעשים. לעשות ימי הפורים. ועי' בס' גנת אגוז ד' ל"א ותבין יותר. ולכן ניסן הוא יציאת מצרים דהוא ברית הלשון שהוא ראשית. ולכן המצוה לספר ביציאת מצרים. פה סח. ואדר הוא אחרית השנה ברית המעור שהוא התכלית:
ואיתא במדרש בשבת זכור ובעמלק זכור. זכירת שבת על שולחן מלא ועמלק על שולחן ריקה ע"ש. הענין הוא דכתיב מות וחיים ביד לשון. ובמדרש בהר מצא גחלת ונפח בה וביערה רקק בה וכיבה. ושניהם בכח הפה של איש ישראל לעורר חיות התורה שטמון וגנוז בעולם. והוא בחי' בית יוסף להבה. כי יעקב אבינו הוא עצם התורה. כמ"ש תתן אמת ליעקב. ובעוה"ז אין התורה יכולה להתגלות. דהוא עלמא דשיקרא. והיא טמונה כמו אש בתוך הגחלת. וכ"כ בספרים כי גחל"ת גי' אמ"ת. ובית יוסף להבה בכח התלהבות נפח בה וביערה. ואז ובית עשו לקש. ושניהם ביד איש ישראל לעשות תורה ומצות עיקר בעולם. להניח כל הכח והחשק בעבודת הבורא. ובעניני עוה"ז לעשותם טפל וכלאחר יד. ועי"ז רקק בה וכיבה ואז השבת נזכר על שולחן מלא ועמלק על שולחן ריקה:
והנה השבת סהדותא איקרי. והוא בחי' יוסף דכ' עדות ביהוסף שמו. דכ' אתם עדי נאום ה'. וזה העדות אינו באמירה בלבד. אבל בנ"י בעצמותם הם עדים על הקב"ה. ואיתא בזוה"ק פרשה זו כי עשרת הדיברות מול עשרה מאמרות. ודיבור לא תענה ברעך עד שקר מול נעשה אדם בצלמינו ע"ש. ויתכן לפרש כי כפי תיקון האדם. משלים הצורה. שעליו נאמר בצלמינו. ואז הוא עד על הבורא. ולכן כתיב לא תענה ברעך עד שקר. להיות השתנות הצורה. וזה העדות הוא בכח המילה. שבזה נשתנו ונבדלו צורות בנ"י. והוא אות יו"ד באיש וה' באשה וזהו עדות ביהוסף שמו וכפי שמירת הברית כך נגמר הצורה. וברית זה משנה צורת האדם. וכמו שהשבת נותן הארה לכל הימים. כן הברית מאיר כל פני האדם. וז"ש חז"ל שאין הכסא שלם עד שימחה זרע עמלק. כי צורת יעקב חקוקה תחת כסה"כ. ובכח ברית מילה נגמר זו הצורה. וכמו שכל בנ"י כל עבודתם לתקן ולהוציא צורה זו הפנימיות מכח אל הפועל. כך אותו רשע עמלק ימ"ש עומד להלחם ולבטל צורה ועדות זה. וכמו שיוסף הצדיק הי' עיקר תולדות יעקב שהוא כלל כל השבטים. והוא למעלה מהם כידוע שהגם שהוא בתוכם מ"מ מעלה כל השבטים לשורש העליון. כמו כן זה לעומת זה עמלק עיקר תולדות עשו. והגם שהוא תוך אלופי אדום אבל הוא עיקר כח עשו בשורשו. ולכן כמו בחי' השבת שהוא בחי' יוסף נק' לחם משנה כמ"ש במ"א שכולל לחם מן השמים ומן הארץ. וכל מעשה שבת כפולים כדאיתא במדרש. וזהו בחי' שולחן מלא. כמו כן להיפוך בעמלק כתיב מחה אמחה. וכל מפלת המן בבחי' משנה כמ"ש במ"א בשם אמו"ז ז"ל במ"ש לשנותה ביום. וכ"כ ומחר אעשה כדבר המלך. וכ"כ בדוד כשנלחם עם עמלק בנשף למחרתם. וכ"כ במשה רבינו מחר אנכי נצב כו' עכ"ד ז"ל. והוא כמ"ש שהוא היפוך מבחי' יוסף והוא שולחן ריקה למעלה ולמטה. וכמו שלוחם למטה עם בנ"י. כך למעלה יש לו קליפה שמכסה שאין אור נשמתן של ישראל יכול להאיר בשלימות עד שימחה שמו. ואז יתקיים ולא יכנף עוד מוריך. ולכן כל אחד צריך להיות שונא לעמלק. שכל מה שקשה לתקן שמירת הברית כראוי. הכל בכח אותו הרשע ימ"ש. לכן תקנו זכירת עמלק בשבת:
Section 20
תרנ"ז
תמחה כו' זכר עמלק וכ' אמחה כו'. כי בכח שנאת בנ"י יכולין למחות זכרו. דכתיב בראשית ברא בשביל התורה שנק' ראשית ובשביל ישראל שנק' ראשית. נמצא כל דבר שבעולם אין לו קיום רק באיזה אחיזה רחוקה וקרובה שיש לו בתורה ובישראל. וכ' וכתוב זאת זכרון בספר הוא תורה שבכתב. ושים באזני יהושע הוא בחי' תורה שבע"פ שהיא כח כנס"י. ומתורה שבכתב ה' ימחה עמלק כמ"ש אמחה. ובנ"י צריכין למחותו שלא יהי' לו שום אחיזה בהם מתוך רוב השנאה שיש להם עליו. וממילא לא יהי' לו שום תקומה. לכן בשאול כשהיה להם קצת רחמנות עליו נשאר ממנו. ובאמת כל הכח למחות שם עמלק ע"י התורה לכן מקדימין זכור לעשי' דפורים. דכתיב בית יעקב אש ובית יוסף להבה. אש הוא התורה כדכ' כה דברי כאש. וכפטיש יפוצץ סלע הוא בחי' בית יוסף להבה שהוא התפשטות כח האש ברוב ניצוצות. ולכן עמלק עומד לקרר זה האש והתלהבות שנמצאו בנפשות בנ"י. כמ"ש אשר קרך. וכשבנ"י מתדבקין בכח התורה נעשה בית עשו לקש. וכ' בזהר שפת אמת תכון הוא ישראל שמעידין בכל יום ה' אחד. והוא שפת אמת. כמ"ש אתם עדי כו'. ועמלק כל מגמתו לבטל עדות זה. כי הוא שורש השקר כמ"ש הא שוא שבראתי בעולמי. ועתה בגלות שיקרא שלטא כמ"ש בזוה"ק פ' תשא ועד ארגיעה כו'. דאין לשקר שליטה רק בגלות. וכשיהי' יום מנוחה אז יתבטל השקר. וז"ש והי' בהניח כו' תמחה כו' זכר עמלק. ומעין זה בכל שבת. יום מנוחה. מעין עוה"ב. יום שכולו שבת. ושבת סהדותא אקרי לכן הוא זמן מחיית עמלק:
בפסוק בחר לנו אנשים. צדיקים. כי לא כל אחד יכול להלחם בעמלק. דכתיב מלחמה לה' בעמלק. פי' הנלחמים לשם ה' יכולין לנצחו. דאיתא אין לך מלחמה שנוצחת שלא יהי' בה מזרע עשו. כי הוא ירש החרב. אבל הנלחמים לש"ש יכולין לנצחו לכן כתיב כאשר ירים משה ידו. ואמרו חז"ל במשנה וכי ידיו כו' אלא כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין לבן לאביהם שבשמים היו נוצחין. והוא כנ"ל שצריך שיהי' המלחמה לשמו ית'. ואז יכולין לנצחו. כי עמלק שונא את בנ"י ושונא לשמים. ועיקר שנאת בני ישראל צריך להיות בעבור כי הוא שנאוי להמקום ב"ה. ואז נוצחין המלחמה:
Section 21
תרס"ב
איתא בשבת זכור ובעמלק זכור. דכתיב מות וחיים ביד לשון. וכח הלשון שניתן לבנ"י. כפי הזכירה בפה בקידוש היום. כך נמשך הקדושה וברכה בשבת קודש. וכמו כן כפי הזכירה בפה למחות זכר עמלק כך בא עליו הקללה מן השמים. כמ"ש החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה. שהכל תלוי בבני ישראל מכח התורה שנק' ראשית. ובה נברא העולם. וכמ"ש לתת להם נחלת גוים. ולפי שכתוב אמחה כו' זכר עמלק מתחת השמים. שלא יהי' נשאר לו שום זכר. כי מכל האומות יהי' נשאר קצת זכר מאותו השורש שיש להם בראשית הבריאה. אבל לאותו הרשע שבחר לו ראשית לעצמו כמ"ש ראשית גוים עמלק. לכן אחריתו עדי אובד. ולכן רצון המקום ב"ה שלא יהי' לו שום חיבור לבנ"י. שלהם ניתן כח הראשית. לכן המצוה לשנאותו ולקללו. וכפי מה שזוכרין שנאת עמלק כך זוכין לאור התורה והראשית:
שבת יומא דזכירה. וע"י השבת זוכין בנ"י לזכירה. וכמו כן ע"י מחיית עמלק בא זכירה. לכן כ' תמחה כו' זכר עמלק כו' לא תשכח. שכשימחה שמו של עמלק יהי' הזכירה בשלימות. כי כל מלחמת עמלק להשכיח מבנ"י התורה ולהתדבק בהבלי עולם שזה בחי' השכחה היפוך השבת שהוא השבתת מלאכה וזכירת הקדושה:
Section 22
תרס"ד
יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק. כתיב ה' אלקיך מתהלך כו' להצילך כו'. כי עיקר המלחמה על ברית מילה. כמ"ש שזרק מילות כלפי מעלה. כמ"ש במ"א כי עמלק הוא הערלה דחפיא על ברית ולפי שעיקר המלחמה בכאן חתם הקב"ה שמו להצילך. וזה כס י"ה. כי חתם י' באיש וה' באשה. והערלה מכסה זה השם. שאינו יכול להתגלות. כשיש ערלה. כמ"ש שאין השם שלם עד שימחה שם עמלק. וכמו כן בכל נפש מישראל קודם הסרת הערלה השם מכוסה. וע"י מילה ופריעה מתגלה השם. כמ"ש ז"ל מ"ל י"ה פר"ע י"ה. להצילך הסרת הערלה בחיתוך. ולתת אויביך לפניך בעור הפריעה. אח"כ והי' מחניך קדוש שמתגלה קדושת השם. ולכן ולא יראה בך ערות דבר לשמור אות ברית קודש. כיון ששמו ית' חתום בך. ועיקר הזכירה בברית מילה. ועמלק היפוך הזכירה. וכמו כן זכור בשבת שמתגלה הקדושה לפי דסט"א ערקת בשבת קודש. וז"ש חז"ל שעמלק נזכר על שולחן ריקה שהרי זה תלוי בזה כשיש זכירה בזמן ובנפש אין לסט"א זכר שהוסר הערלה מעל ברית קודש:
לפורים
Section 1
תרל"א
על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור. ומשמע שעיקר הנס תולה בזה. כי איך יקרא שם היום על דבר טפל שאינו העיקר. כי קשה הול"ל פור למה פורים. אך שגם גורל ישראל הי'. ואף כי לא הפילו פור. אך זה הפור שכשהגורל שלהם להשמיד לאבד כל היהודים. וזה א"א. ממילא נהפך לטוב וגורל שלהם הוא גורל שלנו באמת. רק שצריך תפלה וצעקה לישועתו ית'. וכ"כ בנוסח אשר הניא פור נהפך לפורים ע"ש. וזהו באמת גודל הנס שמה שהגורל מורה עליו הוא שהטבע צריך להיות כן. ומזה מוכח שלא הי' הצלת ישראל עפ"י טבע כלל רק בנס. וז"ש במדרש כי אגרת שלהם סתום להיות עתידים כו'. כי הגורל הי' רק שבזה היום צריך להיות דבר זה. ובאמת הי' צריך להיות כן כדי להיות נהפך לטוב. ונמצא שהוא ב' גורלות:
ואיתא במד' כי הי' מפיל גורלות על ימי השבוע ולא עלו לו והפיל על החדשים. וקשה מאחר שלא עלה על הימים מה תועלת בגורל חדשים. שע"כ צריך ליפול ביום מימי השבוע. אמנם הם ב' מספרים מספר ימי השבת נתלים בשבת. ושבת ניתן לישראל וקביעא וקיימא. ובזה אין שייכות להמן כלל. אך החודש נמסר לבני ישראל דכתי' החודש כו' לכם. שהם מקדשין החודש. והפי' שע"י ישראל ממשיכין התחדשות להטבע ג"כ. זה ההפרש בין שבת שלמעלה מן הטבע. וחודש הוא המשכת התחדשות לתוך הטבע עצמו. וזה היה עיקר שנאת המן הרשע היפוך משם צדיק שהוא ג"כ המשכת החיות להנבראים. ועל שם זה נק' צדיק חי. ורשע כמת שנפסק מן שורש החיים ומפריד הטבע מן החיות שלמעלה כנ"ל. וז"ש ישנו עם אחד מפוזר ומפורד. שמביאין האחדות גם בתוך פיזור. שהיו אז בגלות והעבודה בגלות היא למצוא נקודה האחדות גם בתוך הטבע. וע"ז חרה לו. וז"ש והחודש אשר נהפך שגם בבחי' התחדשות בתוך הטבע נעשה הנס. כי שם יש אחיזה לעמלק והמן. ונתהפך לטוב:
בפורים הי' קבלת התורה כמ"ש הדר קבלוה בימי אחשורוש. פרש"י מאהבת הנס. וכתיב קימו וקבלו נראה שזה כמו הקדמת נעשה לנשמע. כי קבלה צריך להיות קודם קיום הדבר. וכ' קימו למעלה מה שקבלו למטה. ותוס' הקשו דצריך קרא לקימו מה שקבלו כבר ע"ש. ולע"ד שהכל אחד. כמ"ש בזוה"ק פירוש הקדמת נעשה לנשמע עושי דברו לשמוע כו'. שבנ"י שואגין ככפירים כו' ומעוררין בחי' הדיבור ע"ש. והפי' שקיום המעשה הוא בגשמיות. ויש בו אור שלמעלה מהטבע והמעשה עצמו נוגע בבחי' הדיבור והציווי. והרצון של האדם נוגע למעלה יותר שהרי הרצון לקיים רצונו ית' גם במה שלמעלה מהטבע רק שא"א. ונמצא רצון האדם נוגע בשורש הדיבור שהוא רצונו ית"ש. ונמצא ע"י אמירת נעשה שחפצים לקיים רצונו ית"ש מעוררין רצון הנ"ל. ונעשה הדיבור ושומעין אח"כ ומקיימין בפועל כנ"ל. וז"ש קימו הרצון לעשות ועי"ז קימו למעלה ונעשה דיבור וקיבלו כנ"ל. ובאור חדש ממהר"ל הביא בשם מדרש תנחומא פ' נח שהדר קבלוה קאי אתורה שבע"פ ע"ש:
ומצות משלוח מנות נראה לבוא לאהבת ישראל. שכ' איש יהודי ובמד' יחידי כו'. דאיתא ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה. הפי' כשאדם דבוק בנקודה חיות הפנימיות ושם כל בני ישראל אחד. ממילא אוהב לרעהו ג"כ. וזה עצמו מ"ש רש"י רעך הקב"ה ע"ש שהכל אחד כנ"ל. ומרדכי הי' כלל כל ישראל. כי ע"י אהבה שנעשה אחד. יכול לגרום זכותו על כל ישראל. ויהודי נק' יחידי כנ"ל. שדבוק בנקודה חיות ששם מקום האחדות. וכן כתיב ועמוד ע"נ לשון יחיד. כמ"ש רש"י על ע' נפש שעובדין לה' אחד ע"ש [וכ"כ אא"ז מוז"ל ע"פ ויחן נגד ההר שהאחדות הכנה לקבלת התורה. וכמו כן אז הי' קבלת התורה ]:
אא"ז מו"ר זצלה"ה הגיד פי' נקהלו ועמוד על נפשם. כמ"ש בקבלת התורה הקהל לי את כו'. ואז נקהלו מעצמן במסירת נפשם. כי מחיית עמלק הוא במס"נ להיות בטל אל הנקודה חיות. וז"ש י"ג זמן קהלה לכל הוא ע"כ. כי וודאי א"א למחות שם עמלק עד שיהי' האדם דבוק בנקודה חיות. למעלה מבחי' הנפש. במקום שאין לעמלק זכר שם. ולא מגע נכרי שולטת. וזה ג"כ פי' זכירה כמ"ש בפ' זכור שהיא זכירה בעומק הלב שקרוב למעשה. כי יש ידיעה בכלל שאין האדם נתפעל ע"י הידיעה. אבל ידיעה פנימיות נק' זכירה כמו שאדם יודע בידיעה מוחלטת שטוב לו חיים ונשמר ממילא מסכנת נפשו בלי ישוב והתבוננות ע"י ידיעה הנ"ל הנקשרת בנפשו. ונק' זכירה שא"א לשכוח זה ע"י שהידיעה דבוקה בנפשו. כן פי' זכירה. כתיב נזכרים ונעשים ובגמ' מקיש זכירה לעשיה מה עשי' למפרע לא כו'. ג"כ פרשנו כנ"ל כי זכירה בכלל שאינו נוגע בעומק חיות האדם ויוכל להיות נשכח. אין זה קרוב לעשיה כי יוכל העשי' להשתנות מידיעה זו ע"י השכחה. שלא נתפעל ע"י זכירה כזו. וזה נקרא למפרע שאינו מיושב בנפשו. רק בדרך השגה וידיעה כללית. אבל עשי' הוא דבר שנגמר עד שבא לכלל מעשה. ומקיש הכתוב שיהי' זכירה הקרובה לעשי' [וענין זה סמיכות גאולה לתפלה] וז"ש ועמוד על נפשם שהוא למעלה מחיות נפשם כנ"ל:
Section 2
תרל"ד
וישב מרדכי אל שער המלך כו'. אמרו חז"ל ששב לשקו ותעניתו. פי' וישב ששב בתשובה. כי כן דרך הצדיק על ידי שעוזר לו השי"ת. מכניע עצמו ביותר על ידי הבושה מלפניו ית'. ומרדכי נצטער שגרם הוא כל הגזירה. ועתה עשה לו השי"ת חסד כזה. נתבייש עוד יותר. ושב. כי וודאי אין התשובה ע"י הבושה כמו מקודם. שיש ב' הכנעות. א' ע"י שפלות. והב' ע"י גדלות כמ"ש במ"א. וזהו ההפרש בין הצדיק לרשע דכתיב ויצא המן כו' שמח וטוב לב ע"י הסעודה. וזה הי' מפלתו. אבל במרדכי נאמר וישב כנ"ל. עוד נראה כי מרדכי ידע שהשי"ת יעזור לבני ישראל בוודאי כמ"ש רוח והצלה כו'. וכ"כ ידע את כל אשר נעשה כו'. רק שכן דרך כל הצדיקים שאף שיודעין הישועה מ"מ יכולין לצעוק בלב שלם ממש כמו אם לא היק יודע. ולמי שאינו כן אין מראין לו הישועה באמת. וזה תליא באמונה שלימה שמבטל כל השכל להשי"ת ויודע ומאמין שאין סתירה מכל זה שהישועה בא ע"י צעקת האדם. אף כי השי"ת לא יעזוב בני ישראל בלי ספק. מ"מ צריכין לצעוק בעת צרה כמ"ש עת צרה כו' וממנה יושע:
נראה כי נס דפורים היה הכנה לבית שני כי הי צריך להיות כח ועוז לבני ישראל. וע"י הנס נגבה לבם ויכלו לחזור לבית המקדש. וכן אפשר שיהי' לעתיד נס כזה קודם הגאונה כמ"ש חז"ל מעמיד עליהם מלך כהמן כו' שנס זה הכנה לגאולה:
מה שתקנו בימים אלו משלוח מנות ומתנות. שלא מצינו במקום אחר. נראה כי כל הכח נגד עמלק ימ"ש הוא התאחדות בנ"י כמ"ש נקהלו ועמוד על נפשם. וכ"כ כינוסו וכינוס בניו הצילו מיד עשו ואלופיו. והפי' כמ"ש חז"ל נשבע הקב"ה שאין שמו וכסאו שלם עד שימחה זרע עמלק. ובנ"י הם הם שמו ית' כי בני ישראל מקדשין ומגדלין שם שמים בעולם. וכפי התאחדות בנ"י מתרבה ומתגדל כבוד שמו כמ"ש תנו עוז לאלקים. ולכן קודם ק"ש מזכירין לשמך הגדול ופי' שהוא זכירת עמלק. כי קודם שמייחדין בנ"י בק"ש שמכניס כ"א עצמו בכלל ישראל ומקבל עומ"ש ורוצה למסור נפשו על קדושת שמו ושיתפרסם כבוד שמו בעולם. זה תליא במחיית עמלק. והכלל כי בני ישראל הם זרע יעקב. ובחי' יעקב הוא בתוך בנ"י בכל דור ודור שנק' ישראל. וזה פי' שמע ישראל בק"ש שמייחדין להיות אחד. ואז נאמר ושמנו קראת בשמך. ולכן מחיית עמלק תליא באהבת בני ישראל. וכ"כ לך כנוס כו' כל היהודים כו'. ולכן נקרא איש יהודי יחידי כו'. שעל ידו נתאחדו כל בנ"י. והוא היה כלל כולם. ונק' יהודי על שם כל היהודים:
לעשות אותם ימי משתה ושמתה. ואיך. רק כמ"ש נזכרים ונעשים. שעל ידי הזכירה מתעוררים הימים ונעשים ימי משתה ושמחה. ופי' הזכירה בכל איש ישראל להתבונן בנס ולהתדבק בהשי"ת מאהבת הנס. כי זכירה הוא בעומק הלב. במקום שאין שם שכחה. וכפי מה שנזכר למטה בלב איש ישראל. כמו כן נתעורר למעלה:
Section 3
תרל"ד
מפורים עירבובי דברים
מה שלא קבעו בלילה משתה ושמחה. כי העשי' בא אחר הזכירה. ועיקר הזכירה ביום. וכן הוכיחו תוס' מדסעודה ביום דעיקר מצות קריאה ביום. ולכך אחר השלמת הזכירה ומתעורר ע"י הקריאה הארת הנס כדכתיב והימים כו' נזכרים ונעשים. וכן לעשות אותם ימי משתה ושמחה הוא כנ"ל שע"י הקריאה מתעורר הנס:
תשועתם היית לנצח ותקותם בכל דור ודור. כי התשועה בפורים הי' לדורות עולם. כמו שהגזירה הי' להשמיד כל היהודים. ממילא גם הנס הי' לכל הדורות. והרי קיום כל זרע ישראל הכל ע"י נס הזה. ואיתא כי הגזירה הי' גם בשמים כן על בנ"י. והקב"ה עשה זה הנס בלי זכות ישראל. רק מצד שאנחנו עמו וחוסים בו תמיד. לכן עליו להושיע לנו בעת צרה. ולכן זה היו"ט נותן כח ועוז ותקוה לבנ"י בגלות לבטוח בו מצד שמיוחדים אנחנו אליו. ונראה שלכך תקנו לבסום עד דלא ידע כו'. להראות שאין היום טוב מצד זכות ישראל. ולכן נקרא פורים על שם הפור כי הגורל הוא סימן שכך היה ראוי מכל צדדי הטבע ותגבורת כח הסט"א ע"י עונותינו. ורק בחסדו השי"ת הצילנו. ולכן קיבלו אח"ז התורה בלב שלם כמ"ש הדר קבלוה בימי אחשורוש. כי מקודם החטא הקדימו בני ישראל נעשה לנשמע. וזכות זה עומד לבנ"י תמיד כדאיתא במד' ע"פ זרעו לכם לצדקה. כי בנ"י זורעין במעשה הצדקה ומצות למעלה וזריעותם קיימת לעד. וזכות זה עמד להם שנתעוררו מהקב"ה בנס לבטל מעשיהם מגודל אהבה שהראה להם הקב"ה בעת צרה. ואיתא כי פורים כמו יום הכפורים וביוה"כ באין למעלה מהטבע ע"י ביטול הגוף אכילה ושתיה ועניתם עי"ז באים לעלמא דחירות. ויש בו סליחת עונות. כמו כן בפורים ע"י משתה ושמחה יכולין לבוא ג"כ לזה בעזר עליון שלא מצד מעשינו:
מוקפין נראה שחשובין יותר. כי עיר המוקפת חומה בעת מלחמת יהושע. הי' תחת קליפה יתירה ממלכי כנען. וזה סימן שיש בה קדושה יתירה. לכן כשנכבשה הארץ הי' בעיר המוקפת חומה קדושה יתירה. כדאיתא עשר קדושות הן. ולכן כיון שניצולו היהודים המוקפין ולא נתעורר קליפת העיר ע"י המן וסייעתו הוא שמחה יתירה:
Section 4
תרל"ו
בפורים הוא עת תשובה כמו דאיתא שיוה"כ ופורים הוא ענין אחד ע"ש בתקונים. כי הנה כל הנסים שנעשו לבנ"י. הי' מצד זכות מעשיהם הטובים שהם מוכנים לנסים. אבל בפורים הי' באמת גזירה בשמים כו' רק ע"י תשובה זכו לנס. לכן איתא שכל המועדות בטלין ופורים לא יתבטל. כענין במקום שבעלי תשובה עומדין כו'. ועתה על ידי שמחה יכולין לבוא לבחי' תשובה. מה שבאים ביוהכ"פ על ידי העינוים:
ואיתא הדר קבלוה בימי אחשורוש כו'. ותוס' הקשו הא הקדימו נעשה לנשמע. אבל יראה כי ע"י חטא העגל אבדו נעשה כדאיתא במדרש הזהרו בנשמע. ואעפ"כ הי' לבנ"י עמידה אחר החטא. וזה הי' ענין כפה עליהם ההר. שאף כשיאבדו ח"ו הקדמת נעשה כו' רק הרצון והשמיעה יהי' כראוי. יסייעו להם משמים לגוף המעשה. והדר קבלוה בימים האלו. כמ"ש קימו וקבלו כו' להיות עושים כו'. א"כ נראה שנתקן. חטא העגל בנס דפורים. והאמת כי כל חטא העגל בא על ידי הרשע עמלק אשר עירבב אותנו קודם קבלת התורה וזרק ארס ושאור בעיסה. לכן כפי מחיית עמלק נתקן זה החטא כנ"ל:
ותוסף אסתר כו' ותבך כו' להעביר את רעת המן כו' ומחשבתו אשר חשב על היהודים כו' להשיב את הספרים מחשבת המן כו'. ביאור הענין כשיש קצת גאולה לאדם צריך לתקן כל המעשים אשר לא טוב עשה ואשר נתפזרו הרצונות והמחשבות להחזיר הכל לשורשן. וכפי מחיית עמלק. כך נחזרין כל ההארות לבני ישראל. כי הכל שלהם. כאשר שמעתי מפה קדוש אמ"ז ז"ל על מה שנאמר זכר בעמלק כי מאין יש לו שם זכירה. רק מה שגונב מבנ"י ע"י המחשבות זרות שעולין במחשבות הישראלי. וזהו להשיב כו' הספרים הם ההארות שגנב מבנ"י כאשר נאמר ורבים מעמי הארץ מתיהדים. מחשבתו כו' אשר חשב על היהודים הם המחשבות זרות שהוא גורם שיעלו על ראשן של ישראל. וזהו שמתפללין והחושבים עלי רעה כו' וקלקל מחשבתם. וזה אשר חשב על היהודים. על דייקא. כי הוא קופץ על ראשן של ישראל. ובעת הגאולה שיהי' מחיית עמלק לגמרי יהיו מתוקנים כל המחשבות במהרה בימינו אמן:
Section 5
תרל"ז
כנוס כו' כל היהודים הנמצאים בשושן כו'. כי הבינו שהגזירה הי' ע"י החטא שנהנו מאותה סעודה של אחשורוש. ולכן נאמר לעיל עשה כו' לכל כו' הנמצאים בשושן כו' משתה כו'. וכן כאן הנמצאים. שזה קאי על בנ"י. כמו שדרשו חכמים בפסוק שתי בנותיך הנמצאות כו'. ובזה התענית תקנו זה החטא ושבו בתשובה שלימה. והוא פלא שבאותה המשתה עצמה נעשה ההצלה שנהרגה ושתי אז. וזהו כעין אמרם ז"ל בתשובה מאהבה. הזדונות נהפכו לזכיות. והקב"ה ראה שישובו בתשובה שלימה. ונראה שלכך תקנו זה היום למשתה. לאשר כי נהפך להם חטא המשתה על ידי התשובה כנ"ל. וי"ל זה פי' הפסוק ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת. פי' שהתקרבות אל הבורא ית' יהיה ע"י החטא עצמו. והוא שלא כדת ע"י תשובה כנ"ל:
ובכל יום ויום מרדכי מתהלך כו'. נראה שכל הדברים הנזכרים במגילה היה הכל לצורך הנס. ובודאי זה דבר גדול מאוד שהי' כארבעה וחמשה שנים מעת הלקח אסתר לאחשורוש. ומרדכי הצדיק הלך בכל יום ויום לראות שלומה בעבור כי היתה יתומה. ובצער התפיסה בבית הנכרי. ובזכות זה זכה לנס. וכתיב גם כן באמרם אליו יום ויום כו'. שע"י שבכל יום ויום מתהלך זכה לזה לנצח את המן הרשע ולהכעיסו בכל יום ויום:
בן קיש. ואיתא בתרגום שני שהי' מזרע שאול א"כ למה לא יחסו אחר המלך שאול. ומה"ט נד האבן עזרא מדברי חכמים. אבל נראה שע"י ששאול חטא והשאיר מזרע עמלק לכן לא נזכר שמו בכאן. [אח"כ מצאתי בפי' הר"ש אלקבץ זצ"ל שכתב שתיקן חטא שאול. ונק' בן קיש שמילא מקום שאול בן קיש ע"ש. נראה כוונתו שבן קיש קאי על מרדכי הקודם. ולפי זה נראה שיש בו סוד גילגול ועיבור נשמת שאול כנ"ל]:
בגמרא קימו וקבלו הדר קבלוה בימי אחשורוש כו'. ותוס' הקשו הא הקדימו נעשה לנשמע. אבל נראה שהקב"ה ראה שיחטאו אח"כ בעגל ויאבדו נעשה כמ"ש במדרש. אך על ידי שהקדימו נעשה במסירת נפשם לה'. זכו שיכפה עליהם הר כגיגית. פי' שניתן להם התורה בע"כ. ולכך נשארה להם התורה גם אחר החטא. שלא ניתן להם ע"י הקדמה זו רק בעל כרחם. ולכך נשאר להם כנ"ל. אבל באמת כל חטא העגל נראה שהיה ע"י עמלק הרשע ימ"ש שלולי הוא שעירבב את בנ"י בדרך לא היה שום חטא. ולכך בכל עת שיש מחיית זרע עמלק נתקן חטא העגל. וז"ש הדר קבלוה כו' שחזרו לזכות ההקדמה של נעשה לנשמע כנ"ל:
Section 6
תרל"ח
מה שתקנו משתה ושמחה משלוח מנות ומתנות כו'. כי הנה ענין מגילה הזאת היא שורש ומפתח בנין בית שני. והנה ביהמ"ק ראשון הי' ענין תורה שבכתב. לכן אמרו חכמים שנחרב ע"י ע"ז ג"ע ש"ד כו'. אבל ביהמ"ק שני היה ענין תורה שבע"פ לכן אמרו שנחרב ע"י שנאת חנם. ומגילה זאת היא ענין חיבור תורה שבכתב ותורה שבע"פ. לכן נקראת ספר ונקראת אגרת. וענין תורה שבע"פ הוא באמת כללות המדות טובות שנטבעו בלבות בני ישראל בנפשותיהם. שהיא נמשכת משורש דביקות בני ישראל למעלה. ולכן ע"י אהבת בנ"י והתאחדם אין שום חסרון. כי בכלל נמצא שלימות בכל הענינים כמ"ש ממנו פנה ממנו יתד כו'. והימים האלה מסוגלים לזאת ההתאחדות כמ"ש נקהלו כו'. ועל ידי הקיבוץ שכתיב כנוס כו' כל היהודים גברו נגד עמלק. כי בהכלל אין לו כח כמ"ש הנחשלים אחריך כו'. שיצאו מן הכלל. כמ"ש ברפידים שהוא הריסות החיבור. לכן אמרו בגמ' הדר קבלוה בימי אחשורוש. דבמד' תנחומא פ' נח פי' מ"ש מודעא רבה לאורייתא והלא הקדימו נעשה לנשמע ומפרש דקאי על תורה שבעל פה שקשה לקיימה ביותר ע"ש. נמצא דבימי אחשורוש קיבלו ברנון גם התורה שבע"פ כמ"ש:
בפסוק לימים האלה פורים על שם הפור. נראה שזה יסוד הנס. ולכאורה מאי נ"מ בפור הזה. אבל הענין הוא כי בוודאי כיון שהגורל נפל על ימים אלו. בלי ספק היה זה סוף כחו של המן ועמלק שהי' בתוקף האחרון שיש להם. לכן כתיב שראה כי כלתה אליו הרעה. פי' שאין לו כח להרע עוד. כי בוודאי כח הרשע להרע כמ"ש ועל חרבך תחי'. וכיון שנפסק שוב כחו האחרון הוא גאולה שלימה מתחת יד עמלק. אם כי עוד יהי' מחיית עמלק בימי משיח. אבל כחו להרע לנו נראה שנפסק לגמרי. וכתיב והמן עמד לבקש כו'. כי גם בימי שאול לולי שפעלו הרשעים לעורר קצת רחמנות עליהם. הי' להם מפלה לגמרי. רק שריחם שאול והעם כו'. וכמו כן רצה עתה המן לעורר רחמנות באסתר. אבל הם תקנו חטא שאול לגמרי. כי מאחר שנא' זכור את אשר עשה לך עמלק כו' תמחה כו'. מוכח שכל נפילת עמלק תלוי בשנאת בני ישראל אותו כנ"ל:
Section 7
תרל"ט
קימו וקבלו כו' להיות עושים כו' וכתיב לעשות אותם ימי משתה ושמחה כו'. ומה זה שבח הגדול שקיבלו עליהם מעשה זו. אבל הענין הוא עפ"י מ"ש חז"ל הדר קבלוה בימי אחשורוש. פרש"י מאהבת הנס כו'. ותוס' מקשים הא מקודם הקדימו נעשה לנשמע. ולמה הוצרך לכוף עליהם הר כגיגית. אבל באמת המגיד מראשית אחרית הוא ראה וידע כי לא ישארו בכתריהם. כאשר חכמים הגידו קלקלתם נעשה הזהרו בנשמע. וע"י שכפה עליהם הועיל אח"כ לקבל השמיעה. גם שקלקלו הנעשה בחטא הידוע. מול זאת אמרו הדר קבלוה בימי אחשורוש נראה שניתקן עתה בימי הפורים קלקול הנעשה. לכן הימים נזכרים ונעשים. ולכן המצוה לענג הגוף. ואיתא בזוה"ק כי בפורים מתקנים ע"י עונג כמו ביוה"כ ע"י עינוי ע"ש. וכמו ביוה"כ נגמר הכפרה ואמר סלחתי. והוא ע"י תשובה במ' יום שע"ז נתקן ימי אלול לתשובה מיראה. וכמו כן בחדש אדר מאהבה ושמחה זוכין לתשובה וע"י שנתקן העשי' לכן המצוה במשתה ושמחה:
Section 8
תר"מ
בפסוק ואת פרשת הכסף אשר אמר המן לשקול כו'. שזה חרה למרדכי הצדיק מה שיהי' להרשע נדיבות כזה. וזה א"א בלתי שפלות בני ישראל. שכפי מה שרפו ידיהן מלהתנדב להבורא ית'. כך נמצא אצל הרשעים. כי באמת הנדיבות של ישראל הוא. כי באמת לא נתקבל מהמן. ולא גרם הכסף הגזירה. רק מה שאמר לשקול ע"ז נתעצב הצדיק:
מה שכפל ושילש במגילה ובבזה לא שלחו כו' ידם. נראה שהי' תיקון מה שהניחו שאול ובנ"י מעמלקים כמ"ש שם (למען) לזבוח לה'. והשי"ת לא חפץ שיתקרב שום דבר מעמלק ימ"ש להקדושה. לכן איתא שאין לקבל גרים מן עמלק. ולכן אם כי כתב שללם לבוז. הי' נסיון לבנ"י שיזכרו שנאת עמלק. ואף שהי' בכחם לבוז ולקרב להקדושה ג"כ ניצוצות מהם. קיימו רצון התורה למחות זכר עמלק. [כי השי"ת שילם לעמלק כמדתו. כי כל האומות אם כי חוטאים ג"כ. אבל רוצין להיות להם שייכות להקדושה. ועמלק נתיצב על הדרך להחטיא את בנ"י ולמרוד במקום. לכן לא יהי' לו זכר לעולם בתוך בני ישראל]:
איתא בגמרא חייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע כו'. שמעתי בזה מילין מפה קדוש מו"ז ז"ל לעלות עד למעלה מעה"ד טוב ורע. ואיני זוכר הדברים על בורין. אבל נראה תורף הדברים דכתיב עץ גבוה חמשים אמה והם כל מדריגות השערי טומאה שיש מ"ט פנים טמא כו'. כי כח של עמלק נמצא בכל המדריגות. אבל באמת שער הנ' של הקדושה. שם לא יש ב' הדרכים. רק כולו טוב. כי שם שורש האחדות. וע"ז כתיב כאשר ירים משה ידו לשער הנ' ועץ החיים שהיא התורה. ולכן כשנתעורר כח מרע"ה שהוא שר התורה יש מפלה לעמלק. לכן איתא שבפורים קבלו התורה כו'. והיינו התגלות עץ החיים. ושם נק' דלא ידע בין ארור כו'. שאין שם שום אחיזה לסט"א כלל. כי הוא שורש האחדות כנ"ל:בסומי הם הריחות מבשמים שנתמלא העולם בעשרת הדברות. ומו"ז ז"ל אמר רמז בשמים מר דרור מתרגמינין מרי דכי. ומרדכי הוא הארת מרע"ה שורש התורה:
Section 9
תרמ"א
גדל המלך כו' את המן. במדרש הטעם עפ"י משל שיהי' שם למפלה שלו ע"ש. וכזה לא מצינו שיהי' הרצון בשמים לכבוד כזה. רק כי הכל במדה ובמשפט על אשר כן נהג אותו רשע כמ"ש ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי. ע"כ עלה בדעתו לאבד את כל היהודים. כן הי' הנקמה ממנו לנשאהו על כל השרים והיו כל הקליפות נכנעים תחתיו. ובמפלה שלו היה ירידה לכולם ונתרומם קרן ישראל:
איש יהודי יחידי כו' ע"ש במדרש. כי כשבני ישראל נעשין אגודה אחת אין לעמלק שליטה בהם. רק ברפידים. ולכן הלשין המן עם אחד מפוזר ומפורד. שכל כח שלהם האחדות. ועתה הם מפורד. והאמת כן הי' על ידי החטאים נתעורר כח עמלק ואינו מניח להם להתאחד. ולכן נאמר כנוס כו' כל היהודים. להקהל ולעמוד על נפשם. הכל ע"י הכינוס והקהילה. ומרדכי הצדיק איחה אותם ונתאחדו ע"י כי היה לו כח האחדות כנ"ל. לכן נק' יחידי. כלל כל היהודים. וכן בכל פורים מתעורר כח האחדות וע"ש זה קבעו המצות קריאה בצבור משפחה ומשפחה כו'. שבזמן הבית היו מתאחדים ממש במקום אחד. ועתה בגלות התאספות כל מקום ומקום בכח מצות אלו. משלוח מנות ומתנות לאביונים. הכל בעבור האחדות כנ"ל. וכן אומרים בראותם יחד תכלת מרדכי בכח האחדות כנ"ל:
מה שקבעו יום המנוחה ליו"ט. הגם כי עיקר הנס ואיבוד עם עמלק הי' בי"ג. אכן באמת כל השמחה צריך להיות לשם ה'. באשר עמלק הרשע וזרעו מעכבים כבוד שמו ית' כמ"ש נשבע שאין שמו שלם וכסאו שלם עד שימחה זרעו של עמלק. לכן צריכין מאוד לשמוח באיבוד רשעים שונאי ה'. ובנ"י שנבראו להעיד על הבורא ית'. והרשעים מעכבין ומערבבין אותם. ובאיבוד רשעים מתחזקין בנ"י כמ"ש להודיע שכל קויך כו'. וארור המן שביקש לאבדי היינו שכל הצער של הצדיקים ומרדכי ואסתר הי' על שרוצין לאבד שם ישראל מעולם. ומי יברר כבוד שמים. וז"ש לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי כו'. ולכן אחר מחיית עמלק קיבלו תורה ומצות מחדש כמ"ש הדר קבלוה כו'. ובכל עת שיש מחיית עמלק מתעורר אח"כ אהבת התורה בישראל. לכן אחר יום המלחמה באו בנ"י אל המנוחה. ונעשו שונאים ביותר הרבה למפרע על המן. שראו והבינו מה איבד מהן כל הימים אותו הרשע ימ"ש. וכן כתיב זכור כו' אשר עשה לך כו' שבגלות בעודנו תחת הרשעים א"י להבין כל הרשעות שגורמים לנו. וצריכין להאמין. וכפי מה שמתברר לאדם רוב רשעות שלהם. כך יכולין למחותם. לכן ביום המנוחה הוסיפו שנאה עליו. ואז מחו את שורשו בכח השנאה. והוא עיקר היו"ט. כמ"ש ונוח מאויביהם והרוג כו'. וכ"כ והי' בהניח כו' תמחה. ולכן ביקשה אסתר לקיים הנקמה גם ביום י"ד שהי' זמן המנוחה כנ"ל:
Section 10
תרמ"ב
עיקר התנגדות עמלק הוא להתורה כמ"ש ודתיהם שונות. דתיהם כיוון גם על תורה שבע"פ שיכולין בני ישראל בכחם לחדש טעמי תורה כמ"ש וחיי עולם נטע בתוכינו. לכן אחר מחיית עמלק יש קבלת התורה. וזה נוהג בכל שנה כמ"ש מלחמה לה' בעמלק מדור דור. פי' כמו שיש הארות חדשות לישראל בכל עת ובכל דור כן יש התנגדות בכל עת. כמ"ש חז"ל נשבע הקב"ה שאין שמו שלם וכסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק ימ"ש וזכרו במהרה. לכן אין לדבר זה הפסק. ויש לנו לבקש ולשמוח במפלת עמלק וזרעו. כדי שיתפרסם כבוד שמו ית' בעולם. וכמו שרמזו חז"ל בציווי זכור. כי כוונת התורה להזכירנו שלא לחטוא כדי שלא יבוא עמלק. כן יש לנו לבקש זכור ה' לבני אדום כדי שיתפרסם כבוד שמו ומלכותו שלא יתעכב ע"י אותו הרשע. ושמו ית' היא התורה שכולה שמותיו של הקב"ה. וכסאו הוא ירושלים וביהמ"ק. לכן אחר מפלת המן זכו לתורה לכן אחר סיון שהרגישו ביום מתן תורה התגדלות שמו ית' ע"י מפלת המן הרשע. הי' להם אח"כ השמחה בשלימות כמ"ש ליהודים היתה אורה כו'. הכל כ' רק אחר זמן מתן תורה. דלכאורה הי' צריך להיות בעת תליית המן. רק שעיקר השמחה שלהם היה מה שזכו עי"ז להתורה ולהתגדלות שמו ית'. וכן נבנה אח"כ בית שני שהוא שלימות הכסא כנ"ל. וכתיב היתה כו' כי באמת כל זה אות על חיבתן של בני ישראל כי לעולם יש קדושה בישראל ורק הרשעים במעשיהם מחשיכין שלא יוכל להתגלות הקדושה בעולם. כמ"ש שאין שמו שלם כו' עד שימחה שם עמלק. כמו כן אינו יכול להתגלות קדושת ישראל רק ע"י מחיית עמלק. לכן כתיב היתה שנתגלה עתה שהיה האורה והשמחה בבנ"י. רק שאינה יכולה להתגלות כנ"ל. רק אח"כ כתיב ומרדכי יצא בלבוש מלכות כו' הכל כנ"ל שאחר מחיית עמלק יוצא מהכח אל הפועל כנ"ל:
בפסוק נקהלו ועמוד על נפשם. שבאו אל האחדות כמ"ש שבעים נפש שעובדין לאל אחד נק' נפש. ואז מתעורר לנפש הכולל שהוא כח כנס"י ובא גאולה. כמ"ש בספרי קודש על פסוק פודה ה' נפש עבדיו שהוא נפש אחת הכולל כל נפשות בנ"י. וכל זה בא ע"י צדיק הדור כמ"ש איש יהודי יחידי. וע"י שקיבלו דבריו ונמשכו אחריו. בא הגאולה. כמ"ש פודה ה' נפש עבדיו ולא יאשמו כל החוסים בו. יתכן לפרש נמי על החוסים בזה הנפש. ע"י שמבטלים עצמם לצדיק הדור. וע"י הקהילה עמדו על נפש האחדות הנ"ל:
Section 11
תרמ"ג
בפסוק ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם. ולכאורה קשה כי לא באו בני ישראל להלחם רק עם הקמים עליהם לרעה ומה פחד הי' להם להתגייר עי"ז. ויתכן לפרש כי עליהם חוזר על עמלקים. כת המן הרשע. שהם המכסים את הפנים ולכן הם מונעים לבני עולם להתגייר ולכנוס תחת כנפי השכינה. וכיון שנפל פחד היהודים עליהם. ניתוספו גרים בישראל כנ"ל. ועם זה מיושב מה שדקדקו המפרשים למה קיבלו גרים מבני עמלק עיין בס' מנות הלוי ולפמ"ש עמי הארץ לא קאי על העמלקים:
בפסוק ומרדכי לא יכרע דלכאורה הו"ל למיכתב כרע. ופרשנו כי הכתוב נותן טעם על כל הגזירה שכל המכוון היה ע"ז באשר כי מרדכי לא יכרע. גם מודיע לנו הכתוב כי מלבד שלא כרע במעשה רק כי לא עלה במחשבתו שום ספק אם יכרע. כי היו"ד על שם המחשבה נאמרה. גם פרשנו כי הוא הכנה לדורות שבכל דור יש צדיק והוא לא יזוז מאמונתו בכל מיני שמדות. ואמת כי זה כחו של מרע"ה כידוע שמרדכי שורש מרע"ה. לכן כתיב איש יהודי הי' כו' ושמו מרדכי. כי בכל דור יש איש יחיד שכולל כל הדור והוא הארת משה רע"ה. ואז היה שמו מרדכי רק כי היה בזמן הסתר וגלות. ופעל בנסיון זה שלעולם לא יכרע כנ"ל. ובשכר זה שלא כרע זכה להוסיף כריעה והודאה יתירה במודים שנתוסף הודאת על הנסים. שכפי הנסיון למסירת נפש שלא לירא ולהכניע לסט"א כן זוכין להכנע אליו ית':
ענין היו"ט דפורים היה הכנה לבנין בית שני והוא בכח התעוררות התחתונים שזה ענין אנשי כנה"ג שהחזירו העטרה ליושנה. ופי' על ידי התאחדות של בנ"י בעצמם שנמצא בהם כח אלקות וכח תורה שבעל פה שע"ז כ' וחיי עולם נטע בתוכנו דייקא. וע"ז גופא הוא עיקר ההתנגדות המן ועמלק. וכפי מה שמתאחדין בני ישראל כך נופלין זרע עמלק. ולכן אמר המן. מפוזר ומפורד. שהרגיש שגרם החטא שאבדו האחדות. ולכן אמרה אסתר כנוס כו' כל היהודים. ואמת שע"י שביטלו כל הדור עצמם למרדכי הצדיק שכ' איש יהודי יחידי שהי' באחדות האמת וכ' ושאר היהודים כו' שנעשו שיריים לגבי מרדכי ועי"ז נתעלו כולם. כי יש להבין מה שהיה חושב מרדכי ח"ו שיתקיים עצת הרשע להשמיד כל היהודים. הלא השי"ת הבטיחם לשבעים שנה להוציאם. רק כי הי' אפשר להשאיר למרדכי. כענין שכ' ואעשה אותך לגוי גדול. לכן הוא נתמרמר ביותר על צערן של בני ישראל. וזה הרמז שאמר לאסתר אל תדמי בנפשך כו'. מכלל שהי' מקום להסתפק שהמה יהיו ניצולים. וז"ש המן ישנו עם אחד מפוזר ומפורד כו'. פירוש שהרגיש בב' הבחי' שנמצא אחדות ואעפ"כ מפוזר כו'. שהי' האחדות אצל מרדכי וע"י שכינס (על) [את] כל היהודים עמדו על נפשם. וכל ענין בית שני הי' בחי' תורה שבע"פ וסייגים ותקנות שעשו לתורה. והקב"ה הסכים עמהם כמ"ש קימו למעלה מה שקיבלו למטה. לכן ימי הפורים לא יעברו ע"י שהענין הי' בכח התעוררות התחתונים כנ"ל. ולכן המה ימי שמחה כי מאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאסתכולי כו'. אבל הזוכין בכח התעוררות תשובה שלהם. לבם שמחה עליהם. והנה קודם בנין ביהמ"ק צריך להיות מפלת עמלק כמ"ש יד על כס יה שנשבע הקב"ה שאין שמו שלם עד שימחה. וכן הי' המצוה בכניסתם לארץ למחות זרע עמלק ולבנות ביהמ"ק. לכן גם קודם בית שני היה צריך להיות מחיית עמלק. לכן היה סיבה מהמלך שיגבה המן כדי להפילו. כמ"ש לעיל פי' ומרדכי לא יכרע שזה היה עיקר המכוון. וכתיב ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד שרשע זה עומד מראשית עד אחרית. ויש לו מפלה בראשית ובאחרית. כמו שהי' מיד ביציאת בנ"י ממצרים ויבוא עמלק. וכן בכל שנה בחג הפסח שהוא ראשיתן של ישראל כמ"ש החודש הזה לכם כו' ראשון הוא. ולכן כל התעצמות המן הי' בי"ג בניסן. לפני שבר גאון. ואח"כ בכח העומר יש לו מפלה. וכן באחרית הוא גמר מחיית שמו לגמרי. ומעין זה בכל אדר סוף השנה. ונק' פורים על שם הפור. פי' כמ"ש בגמרא מאן דאית לי' דינא עם עכו"ם לישתמיט מיני' עד אדר דבריא מזלי'. כן משמים השמיטו מחודש לחודש עד אדר כדי שיהי' נמחה שמו לגמרי. ואיתא למה נמשלה אסתר לאילת השחר שהיא סוף כל הנסים. וכן הוא בתהלוכות השנה שפורים הוא האחרית. וע"ז דרשו ולערב יחלק שלל. שכן בכל יום יש מעין כל תהלוכות הכלל. ובודאי דברי חכמים אמת שהארת נס דפורים הוא הכנה עד ביאת המשיח. ובכל שנה מתעורר מפלת עמלק בימים האלה. כמ"ש והימים האלה נזכרים ונעשים כו'. ונראה שמרמז על כל המעשה שגם כח סט"א דהמן נלחם עמנו בימים האלה. וע"ז תקנו תענית אסתר. ויש לו מפלה ג"כ. והקב"ה משלם מדה במדה ולאשר רצה המן לאבד את כל היהודים לדורות לכן נתן ה' להיות תשועה לישראל לדורות. כמ"ש לא יכלמו לנצח. ותקותם בכל דור ודור שנעשה תקוה לכל הדורות. וכ"כ ודובר שלום לכל זרעו שעשה מרדכי הכנה לכל זרע ישראל. ולהרשעים מחשבין מחשבה רעה למעשה. ואין לשער העונש שמוכן להרשע שביקש לאבד כל היהודים. ובכל דור ודור שבנ"י מקדשין שמו ית' בעולם מכין הקב"ה להרשע עונשים שונים. וז"ש להודיע שכל קויך כו' ואח"כ ארור המן. שהרי נתקדש שם שמים על ידינו ונודע גבורותיו ית' והוא ביקש לאבדי. וכמו כן להיפוך מרדכי הצדיק מתברך בכל שנה שהציל כל בני ישראל לכן נקראו על שמו. עם מרדכי. דורש טוב לעמו:
בפסוק ליהודים היתה אורה כו'. יובן עפ"י המדרש תהלים שדורש אור ישראל לאש זה מרדכי וקדושו ללהבה זו אסתר ע"ש סימן כ"ב. ולפי זה יתכן לפרש היתה על אסתר שעיקר הענין הי' לכלות זרע עמלק והיא להם אש וכליון. ולבני ישראל היתה אורה ושמחה. וכולל ג"כ כל המעשה שהי' הסתר וחושך ואח"כ נתהפך מאבל לשמחה. ונתברר כי כל המעשה והגזירה ליהודים היתה אורה. וממילא משתמע רק ליהודים אבל להם היה חושך וצרה ולכן כתיב היתה שנודע למפרע שהי' לטוב לישראל:
Section 12
תרמ"ד
בענין שקבעו היו"ט למשתה ושמחה. להיות כי כל הנס נעשה בדרך הטבע כמ"ש בספרים שנקראו נסים נסתרים תוך הטבע. והתועלת בזה שעי"ז נמשך הקדושה גם תוך הטבע. וזהו שקראו פורים על שם הפור פי' שגם הגורל והמזל נתהפך לעזרת בני ישראל. כי בוודאי בשורשן של בנ"י אין לעמלק מגע כלל רק בהטבע נעשה ג"כ בימים אלו המשכת כחן של בנ"י. לכן איתא מאן דאית לי דינא עם עכו"ם לישתמיט מיני' עד אדר דבריא מזלי'. הגם דאיתא אין מזל לישראל. אבל עתה גם מזליהם דישראל בריא. ואיתא דלכך אין קורין הלל בפורים שאין אומרים שירה על נס שבחוץ לארץ הוא ג"כ כנ"ל כי נסים נסתרים הנ"ל הם בחי' חו"ל. והלל הוא רק על הארה הפנימיות. ולכן קבעו למשתה ושמחה. ואיתא חייב אדם לבסומי כו' כי מהתקרבות דברי עוה"ז להקדושה מזה יש תוספות ריח. כי באמת עניני עוה"ז אין בהם ממשות הקדושה. רק שע"י הביטול נתוסף מהם ריח טוב. כמ"ש ריח בוגדיו כו'. וכמו שהיו נותנים חלבנה בקטורת. שכל ענין הריח נעשה מהתכפיות סט"א להקדושה וזהו לבסומי כו':
Section 13
תרמ"ה
בגמרא דשבת מודעא רבה לאורייתא הדר קבלוה בימי אחשורוש. פי' מה שהי' צריך להיות ע"י כפיה הכל גרם אותו הרשע עמלק ימ"ש. ולכך כשתלו את המן הרשע קיבלו אח"כ התורה בחג השבועות באהבת עצמם להשי"ת. ולכן המתינו עד אחר החג. ובכ"ג בסיון כתבו אגרות האחרונות כשראו שנעשה תיקון למעלה במפלת המן הרשע. וכתיב ומרדכי יצא כו' ליהודים היתה אורה כו'. דרשו חז"ל על התורה ומצות. פי' מלפני המלך יצא בלבושים אלו. אבל עיקר שמחת בני ישראל בעצם היה מה שחזרו אח"כ בתשובה שלימה לתורת ה' ולעבודתו:
איש יהודי במדרש יחידי. כי הקב"ה מקדים רפואה למכה. ומאחר שהי' המן רשע עריץ שרצה בכחו להשמיד כל היהודים. הי' מוכן בזה הדור איש יהודי וצדיק שהגין על כל הדור ובכחו קיים את כל בנ"י:
Section 14
תרמ"ו
מה שקבעו עיקר היו"ט ביום המנוח ואומרים שעשה נסים בזמן הזה. הגם דלכאורה עיקר הי' נצחון המלחמה. אכן תכלית מלחמת עמלק ימ"ש הוא לבטל המנוחה. כמ"ש אשר קרך בדרך. כמ"ש והיה בהניח כו' תמחה כו'. נמצא שעיקר רדיפת עמלק שלא לבוא אל המנוחה. וזה האות שבאו אל המנוחה הוא עדות על מחיית כחו של עמלק. ובזאת המנוחה מחו אותו יותר מבמלחמה. ולכן כתיב ונוח מאויביהם והרוג כו' שבמנוחה זו הרגו אותו. והענין דכתיב מחה אמחה דרשו חז"ל בעוה"ז ובעוה"ב למטה ולמעלה כו'. ולעולם כן הוא שבמלחמה התישו כחו בגשמיות כדי שיבואו אל המנוחה. ואז שבאו לשורשם הרגו את השורש שלו למעלה וזה העיקר ועשו אותו יום משתה ושמחה כנ"ל:
שמעתי מפי מו"ז ז"ל על הגמרא רבי נטע נטיעה בפורים ומסקינן נטיעה של שמחה נטע. שרמזו בזה כי בפורים יכולין ליטע נטיעת שמחה בלב האדם לשמוח בעבודת הבורא ית' כו'. דהנה כתיב ליהודים היתה אורה ושמחה כו'. וחז"ל דרשו על התורה ויו"ט ומילה ותפילין כו'. והענין הוא כי כל המצות הם הדרכות לאדם למצוא הארות המיוחדים לכל מצוה ומצוה. ובאמת העיקר כשהאדם עצמו מוצא אלה ההארות בלבו. והוא בחי' תורה שבע"פ. דחיי עולם נטע בתוכינו היא בחי' תורה שבע"פ. וכמו שמצד תורה שבכתב יש זמנים שנותנים שמחה כמו ושמחת בחגך. וכמו כן ע"י רשימת מילה ותפילין מתגלה הארת הקדושה בנפש האדם. כמו כן נמצא בנפש האדם עצמו לעורר אלה הדברים. וז"ש ליהודים היתה אורה כו'. בעצם נפשותם. כענין שאמרו בשבת אין צריך תפילין שהם עצמם אות ובחרנו במ"א באורך. ומגילה זאת נקראת אגרת ונקראת ספר כדאיתא בגמרא והיינו שהוא ענין ממוצע וחיבור מתורה שבכתב לתורה שבע"פ שהרי אז התחיל שורש תורה שבע"פ אנשי כנה"ג ובית שני:
בנוסח דשושנת יעקב תשועתם היית לנצח ותקותם בכל דור. כי המן ועמלק היו רשעים להרע לכל הדורות כמו שראינו שגזר לאבד כל היהודים מכל הדורות. ובכל דור חייב אדם לראות כאלו גזר על זה הדור. כמו שאומרים ארור המן אשר ביקש לאבדי דייקא. ולעומת זה היה מרדכי הצדיק יסוד עולם לכל הדורות. כמ"ש דובר שלום לכל זרעו. שיש צדיק לשעה. ויש צדיק קבוע לדורות. ולפי שהמן הרשע רצה לאבד כל הדורות. נתן לנו הקב"ה ישועה בימים אלו לכל הדורות כמ"ש והימים כו' נזכרים כו' בכל דור כו':
בפסוק נקהלו ועמוד על נפשם. הוא בחי' בעלי תשובה שאמרו חז"ל במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד. וזהו בודאי כששב מאהבה. ומקודם בשעת הגזירה בוודאי שבו מיראה ואח"כ כשנעשה להם הנס שבו מאהבה ונתעלו למעלה מהטבע וזהו ועמוד על נפשם:
Section 15
תרמ"ז
בענין מ"ש חז"ל הדר קבלוה בימי אחשורוש דכתיב קימו וקבלו. קיימו מה שקיבלו כבר. ותוס' מקשין דדרשינן נמי קיימו למעלה מה שקיבלו למטה. וצריכין לומר דשניהם ענין אחד הם. שהרי קבעו ימי הפורים האלה ומברכין שעשה נסים בזמן הזה. הגם דלכאורה ביום המנוחה לא היה הנס. וגם דעיקר הנס יתכן שהי' בפסח כמ"ש בלילה ההוא כו' זה תקפו של נס. אבל באמת הנסים הם למעלה מהזמן. ואיך שייך לומר בזמן הזה רק שאין כל הזמנים מיוחדים לקבל הארת הנס שהוא למעלה מן הזמן. רק בימי הפורים מתגלה הארת הנס והוא שכתוב נזכרים ונעשים. שע"י הזכירה במצות שתיקנו בפורים. נעשה ומתגלה הארת הנס. כי הנסים מאירים בשמים לעולם שאין להם זמן כנ"ל. רק שלמטה יש זמנים מיוחדים שיכולין לקבל הארת הנס כנ"ל. והנה באמת תכלית מפלת עמלק והמן הרשע הי' כדי לקדש שמו ית' בעולם. כמ"ש חז"ל נשבע הקב"ה שאין שמו שלם עד שימחה שמו של עמלק א"כ בכל עת שיש לו מפלה מתגדל שמו ית' והוא באמת התגלות התורה דאורייתא כולא שמא דקוב"ה הוא. וכמו שהיה מלחמת עמלק קודם קבלת התורה בהר סיני. כן בכל מקום שיש מפלת הרשע מתעורר אח"כ כח התורה. ובני ישראל הבינו וידעו זאת שזה עיקר המכוון. לכן כתיב ליהודים היתה אורה זו תורה כו'. פירוש שהניחו עיקר השמחה בכח התורה ומצות שקיימו אחר איבוד הרשעים בחילא סגי מה שהיו הרשעים מעכבין מקודם. ולכן נראה שעיכבו איגרות אחרונות עד סיון. דהיינו כשראו שפעל תליית המן שקיימו אח"כ התורה באהבה. אז הכינו עצמם ללחום מלחמת ה'. כמ"ש נקהלו ועמוד על נפשם. וכשנגמר כל המלחמה אז כתבו המגילה והסכימו עמהם מן השמים להיות מתגלה הארת התורה ע"י קריאת המגילה. ומ"ש הדר קבלוה בימי אחשורוש. גם ענין זה נשאר לדורות כמ"ש והימים כו' נזכרים ונעשים בכל דור. וע"ז הוצרכו הסכמה עליונה. ונס זה היה הכנה לבנין בית שני. ונתקיים מאמר חז"ל בסדר הברכות דשמ"ע. כשנעשה דין ברשעים מתרומם קרן הצדיקים והיכן מתרומם קרנם בירושלים ע"ש בפ"ב דמגילה. ואפשר שלכך עשו זכר לירושלים בנס זה בענין מוקפין חומה מימות יהושע. לרמוז שזה הי' מכוון הנס ויסודו:
במדרש איש יהודי יחידי. ובגמ' שכל הכופר בע"ז כמודה בכל התורה. דאיתא הקב"ה מכין רפואה קודם למכה. וכמ"ש רש"י בפסוק אחר הדברים כו' גדל המלך כו'. וכיון שהי' המן רשע כזה שרצה להשמיד כל היהודים. הוכן מקודם צדיק כזה שיוכל להגין על כל הדור. ולכן נקרא יחידי שהיה כלל כל הדור. וכמו שיש בענין המצות חילוקים כמ"ש הכופר בע"ז כמקיים כל התורה. כמו כן בנפשות ישראל שיש לכל אחד מצוה מיוחדת. וזה היה מיוחד למרדכי הצדיק והיה מגין בזה על כל הדור. ויתכן שרמזו חז"ל באמרם שאם אין ישראל עושין תשובה הקב"ה מעמיד להם מלך כהמן כו'. והיינו שאם אין הפרטים יכולין לשוב. יזמין הקב"ה צדיק גדול וממילא יעמוד נגדו רשע גדול. וכפי תיקון הצדיק יתוקנו כל הפרטים. ולאשר המן הי' אדם ולא מלך כמ"ש חז"ל בקום עלינו אדם כו'. הי' כמו כן מרדכי צדיק לדורו. אבל לעתיד מלך המשיח שהוא המושיע לכללות בני ישראל יעמוד נגדו מלך כהמן. ובזכות משיחנו יהי' מפלה לאותו רשע. ויתרומם קרנם של בנ"י בב"א: וכתיב אם מזרע היהודים כו' דכתי' אור זרוע לצדיק. שהקב"ה מכין לכל דור צדיק הראוי לקבל הארה המיוחדת לדור זה. ולישרי לב שמחה הגם שאינם צדיקים כל כך מ"מ המיישרים לבבם ובטלין אל הצדיק מרגישין הארות הנ"ל בכח הצדיק. וזה הענין הוא בצדיק המיוחד. כמ"ש איש יהודי יחידי. כי יש צדיק לעצמו ולפי שעה. אבל מרדכי איתא במדרש שדומה לאברהם שהכניס נפשות תחת כנפי השכינה. כן מרדכי על ידו מתיהדים. לכן נק' יהודי ע"ש. וזה פי' מזרע היהודים שיש בו פנימיות הכח להוליד תולדות ולהכניס נפשות להיות מתיהדים:
Section 16
תרמ"ח
איתא בגמרא אורה זו תורה. שמחה יום טוב. ששון מילה. ויקר תפילין. וצריך ביאור. מה שינה הכתוב את טעמו ולא פירש ליהודים הי' תורה ויו"ט ומילה ותפילין. אבל הענין הוא שזה עצמו היה הגאולה והישועה שהרגישו בנ"י זאת בנפשותם. כי התורה היא האורה. והמילה ששון. כי בוודאי אותו הדור שזכו לנסים בכח התשובה. בוודאי נתעלו נפשותם. ובאו לאמונת התורה. ונתמלאו אורה בכח התורה. וששון בכח המילה כו' וזה עצמו מה שדרשו חז"ל הדר קבלוה בימי אחשורוש. פרש"י מאהבת הנס. שמקודם היו בבחי' אמונה כמ"ש כפה עליהם ההר כו'. ועתה הבינו בעצמם חיבת התורה ומצות. וז"ש קיימו מה שקבלו כבר שמקודם הי' בחי' קבלה ואמונה ועתה נתגלה להם בפועל בנפשותם. ובאמת עמלק ימ"ש מעכב התגלות הקדושה. וכביכול מעורר גם בשמים הסתרות ודינין. כמ"ש שנשבע הקב"ה שאין שמו שלם עד שימחה שם עמלק. לכן אחר מפלת המן כתיב וחמת המלך שככה. שמקודם היה הגזירה גם בשמים. שכמו שצדיקים מעוררין עת רצון בשמים. כמו כן הרשעים מביאין כעס וחימה עליהם תפול. ואחר שנתלה שכך חמת המלך ונעשה עת רצון בשמים. ונתגלו הארות הגנוזים. ונתקרבו נפשות ישראל אל התורה. ועמלק הוא מעכב התגלות תורה שבכתב ושבעל פה. לכן כתיב כתוב זאת זכרון בספר הוא בחי' שבכתב. ושים באזני יהושע הוא שבע"פ. וכן אמר אותו רשע ודתיהם שונות לשון רבים שבכתב ושבע"פ. ועיקר התרגזנותו על שבע"פ. וזהו דתיהם שמוציאין מעצמם סייגים ומצות כמ"ש וחיי עולם נטע בתוכינו:
בענין שנשאת אסתר לאחשורוש. נראה שהי' צריך תיקון זה לתקן החטא שנכשלו אז בנשים נכריות כמ"ש בעזרא. והוצרכה אסתר להוציא ניצוצי קדושה שנתפזרו בסט"א ע"י חטא הנ"ל:
בענין קביעות הימים למשתה. נראה כי בימים הללו יש תיקון לבחי' הגופים. דאיתא רחל תפסה פלך שתיקה. וכן בנימין ישפה ואינו מגיד. וכן אין אסתר מגדת ע"ש במדרש. ואיתא לא מצאתי לגוף טוב משתיקה. שזאת הוא תיקון הגוף ע"י השתיקה. ורמז לזה יין דאיתא כשם שקול ודיבור יפה לבשמים כן קשה ליין ע"ש במנחות במשנה שהי' הגיזבר מושך היין בשתיקה. דאיתא חמרי וריחני פקחין. ונראה שהם ב' מיני חכמות. חכמה שבראש בחי' הנשמה והוא בחי' הריח כדאיתא איזהו דבר שהנשמה נהנית ולא הגוף זה הריח. והוא בבחי' הקול והדיבור בתורה ותפלה שהוא המשכת כח הנשמה. ויש חכמה הבאה ע"י תיקון הגוף והיין מפקח הגוף כדאיתא בפ' ותירוש ינובב בתולות והוא בכח השתיקה כי תיקון הגוף ע"י הצמצום לעצור במילין שלא להגביר כח הגוף על הנשמה. ואז זוכה לחכמה ונעשה כלי אל הנשמה. והנה מרדכי הי' ב' הכוחות שנקרא איש יהודי וימיני. יהודה בחי' הודיה מלאה שתפסה פלך הודי' וכ' שמע ה' קול יהודה. ולכן נק' מרדכי ע"ש בשמים ראש כדאיתא במדרש. והי' ג"כ בן ימיני. ולכן הי' התיקון בחי' נזכרים ונעשים שהוא בחי' הנשמה והגוף. לכן אחז"ל כי הדר קבלוה בימי אחשורוש. כי מסתמא זה שהי' צריכין לכפות עליהם ההר כגיגית. הי' על חלק הגוף. כי נשמתן של ישראל קבועין לעולם בתורה. וכאן שנתקן בחי' הגוף קבלוה בחלק הגוף ג"כ ברצון טוב. ומש"ל בענין בשמים ויין מצינו דקול יפה לבשמים ומ"מ בפנים הי' הקטורת בחשאי כדאיתא בגמ' קטורת בחשאי מכפר על לשון הרע. ויין דקול רע ליין מ"מ בפנים הי' השירה על היין בשעת הנסכים. והוא כענין דאיתא יין בשתיקה ועתיד לארמא קלא לבסוף כשמפקח הלב. וע"י בחי' גוף טוב דשתיקה מתדבק בו הארת הנשמה. ובבחי' העסק בתורה ותפלה בעריכות שפתים וקול רם מתעלה אח"כ הנשמה בשורש העליון והוא בחשאי לכן הקטורת לפנים ולפני ולפנים:
Section 17
תרמ"ט
בפסוק ישנו עם אחד כו'. דאיתא בס"י עשה אינו ישנו. פי' הגם כי הקב"ה הוא נעלם ולית בי' תפיסא כלל מ"מ הוא כל יכול. וברא העולם באופן שיהי' גילוי כבוד מלכותו ית' מלא כל הארץ כבודו שיהי' בבחי' יש. ובאמת זה תלוי בעבודת בנ"י אשר על זה כתיב להנחיל אוהבי יש. וכמ"ש בספרי קודש שזה נרמז בשם ישראל י"ש רל"א שהכל נכלל בצירוף רל"א אתוון. וזה הרשע המן ימח שמו הי' כל כוונתו לאבד את היהודים כדי שלא יתגלה כבוד שמו ית' בעולם. ולא לחנם נשבע הקב"ה שאין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק. ולכן כאשר היה לו מפלה נעשה גילוי כבודו ית' בעולם הזה. ולכן נק' מגלה כמ"ש בס' קדושת לוי שזה שנשתנה יו"ט דפורים מכל המועדות שבתורה. ולכן אמרו חז"ל שאין קורין הלל על נס שבחוץ לארץ ואמרו נמי קריאתה זו הלולא. ולכאורה הם תרתי דסתרי. אך הענין הוא כי הלל ניתקן כשנפתחין שערים הפנימיים כענין שנאמר שער החצר הפנימית כו' ביום השבת יפתח. ומועדות נק' שבת. וע"ז כתיב פתחו לי שערי צדק כו' אודה. ולכן יש הלל. אבל בפורים היה הנס בגילוי הקדושה בעוה"ז וזה נס שבחוץ לארץ. אכן ע"י קריאת המגילה נגלה זו ההארה בעוה"ז דייקא. וזה ההלל שייך עתה. וענין אמרם עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. יש לומר ע"ד הרמז כי הנה יש ב' דרכים בהתגלות הקדושה בהתרוממת קרן הצדיקים ובמפלת הרשעים. כענין שכתבו חז"ל כשם שקילוסו ית' עולה מפי הצדיקים בג"ע כן עולה מפי הרשעים בגיהנם. אך הקב"ה חפץ בקילוסן של צדיקים יותר כדאיתא במד' בראשית וירא כו' את האור כי טוב ע"ש. ולכן גדלה מעלת ברוך מרדכי מארור המן. אכן עתה בימי הפורים נראה כי כל ההצלה היה בכח מפלת הרשע. כי כן הוא מדותיו של הקב"ה. כשרואין בשמים שאין לבנ"י זכות כדאיתא שהי' הגזירה להרע לבנ"י. לכן סיבב הקב"ה שיהי' נעשה ע"י זרע עמלק. וכדכתיב לולי כעס אויב כו' פן ינכרו צרימו כו'. ולכן נפדו בנ"י וניתן הוא כפרם כדכתיב ואתן חדום תחתיך. ולכן עתה נתעלו בנ"י ונתגלה הקדושה בכח ארור המן כמו בכח ברוך מרדכי. ובאמת זה אינו נוהג בכל הרשעים רק בזרע עמלק שהן שנואים בשמים כדכ' מלחמה לה' בעמלק. וידוע כי שם ה' הוא מדה"ר רק שהרשעים מהפכין מדה"ר למדה"ד ועל רשעים אלו דעמלק והמן נאמר באבוד רשעים רנה:
והמצות שתקנו חז"ל קריאת המגילה ומנות. דאיתא כינוסו וכינוס בניו הצילו מיד עשו ואלופיו. וכשיש אחדות בישראל אינו יכול אותו הרשע לשלוט בנו רק כשחסר האחדות. ולכן אמר שהם מפוזר ומפורד ויוכל לשלוט בהם. ואסתר אמרה לך כנוס. וכן נתקיים הכינוס כמ"ש נקהלו ועמוד על נפשם. ובכח הכינוס והקהילה נעשה הישועה. ולכן זכו לתורה כדכתיב הקהל לי את העם ואשמיעם כו'. ואמרו חז"ל ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה. ועמוד על נפשם הוא שקבלו הרוח שהוא למעלה מנפש והוא בחי' התורה. לכן כתיב ועמוד כי יש עלמא דישיבה בחי' נפש. ועמידה בחי' הרוח. וגם זה אמת שע"י קבלת התורה ומצות זוכין לאחדות האמת וזה ג"כ רמז בזה כלל גדול בתורה. וע"י שאחר הגזירה קבלו עליהם עול תורה ומצות. זכו להקהל ולעמוד על נפשם וזה הי' הכנה לבית שני. לכן ע"י שנאת חנם נחרב הבית. ורמז שנאת חנם שכל הפירוד לבבות נעשה ע"י פריקת עול תורה ומצות כאומרם ז"ל חנם בלא מצות:
בפסוק לעשות אותם ימי משתה ושמחה. שצריכין בנ"י בכח אלה המצות לגלות הארת הימים האלה. וכן שמעתי מפי מו"ז ז"ל רמז הלשון ליהודים היתה אורה כו' וששון. מה לשון נקיבה היתה. לרמוז שבני שראל עתה משפיעין למדת ששון ושמחה שהם נעשין ע"י התעוררות בנ"י ודפח"ח. ויתכן על דרך הלצה לרמוז זאת במאמרם ז"ל סעודת פורים שעשאה בלילה לא יצא ידי חובתו שנאמר לעשות אותם ימי משתה כו' פי' לא להתהלך בחשיכה לאכול ולשתות ניתנו ימי הפורים לנו. רק לעשות אותם ימי משתה ושמחה לגלות הארת הימים והנסים שנעשו בימים ההם הנ"ל:
Section 18
תר"נ
במגלת אסתר איש יהודי הי' כו' במדרש מוכן לגאולה. דחז"ל דרשו הגלה מעצמו. להודיע כי בכל גלות הקב"ה וב"ש מכין צדיק אשר הוא אינו בגלות ונכנס בין הגולים כדי להיות הכנה לגאולה ולכן כתיב ומרדכי לא יכרע שהי' מוכן שהוא לא יכרע. ולכן לא יכול המן ימ"ש לשלוח יד בו לבדו רק בכל היהודים שהיו אז במצב השפל. וכשהתחיל לחשוב על מרדכי בלבד והכין העץ היה זה הכנה למפלה שלו:
Section 19
תרנ"ב
והימים האלה נזכרים ונעשים כו'. נזכרים למעלה ונעשים למטה. דכתיב ונוח בארבעה עשר כו' ועשה אותו יום משתה ושמחה. וכ"כ בשושן ועשה. דהול"ל ועשו. רק דקאי על הקב"ה שעשה אותו יום משתה ושמחה. שהיה שמחה לפניו במרום שניצולו בנ"י מאותה הגזירה שהי' נגזר גם בשמים כדאיתא במד' ואח"כ כשנתבטל ע"י תשובתם ונהפך לטובה עשה אותו יום משתה ושמחה כמ"ש חז"ל למנצח למי שנוצחין אותו ושמח. ואלה הימים כמו שמתפרסם בו הנס למטה. כך למעלה בשמים נזכרים הנפלאות. וכהנים בעבודתן גם למעלה כולם באין לשמוע מקרא מגילה. ובאמת גם שמחת בנ"י למטה העיקר על שנשארנו לכבודו ית"ש. שאין מי להעיד עליו בעוה"ז רק בני ישראל. עם זו יצרתי לי כו'. וכל צערן של בני ישראל הי' ע"ז כדכתיב מה בצע בדמי כו' היודך עפר כו'. וזה המזמור נדרש על ימי מרדכי ואסתר. כי כך דרך כל איש ישראל. אפילו שאינו עובד ה' כראוי מכח טרדות העולם. מ"מ כשבא העת להסתלק מן העולם וזוכר אחריתו. שם כל מגמתו לעבודת הבורא ית"ש למסור הנפש אליו. וכיון שהיה הגזירה להשמידם עמדו על נפשם והיו מצטערין על כבוד שמו ית' יותר מעל ימי חייהם בעוה"ז. ולא עוד שאפילו רשעתו של אותו רשע המן הרשע הי' ג"כ כל עיקר רצונו בהשמדת בנ"י כדי להשכיח שמו ית' מן העולם ח"ו. וכשעשה לנו הקב"ה נסים וניצולו מן הגזירה נעשו כקטן שנולד. וקיבלו עליהם עול מלכותו ית' מחדש. ז"ש ליהודים היתה אורה ושמחה כו' זו תורה ויו"ט כו'. הגם שכבר הי' להם כל זאת רק שנעשו אצלם בהוי' חדשה. ולכן נתקן מזמור שיר חנוכת הבית על זה. וזה הנס הי' כמו חינוך לבית שני שהתחיל אח"כ כנ"ל:
בפסוק מפוזר ומפורד. פי' מלבד שהם מפוזרים מכל העמים רק שאינם יכולין להתאחד בעצמותם. ונדרש ג"כ לשבחן של בני ישראל שהגם שהם מפוזרין בין העמים אין מתחברין עמהם כנ"ל:
Section 20
תרנ"ג
ומרדכי לא יכרע לשון עתיד לרמוז כי לעולם בכל דור נמצא בכלל ישראל איש צדיק שהוא לא יכרע. וזה שכתוב ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו כי הגידו לו כו' עם מרדכי. פירוש כי הבין כי מרדכי יצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו. ואפילו אם ימית את מרדכי. יהי' אחר במקומו בכח כלל יהודי. ולכן רצה לאבד כל עם מרדכי:
בפסוק עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים. כי באמת ע"י הגלות והתערבות בין העמים אין יכולים בני ישראל להתאחד כראוי. והעיקר זרע עמלק שמפריד בין הדבקים. ובאמת כל מה דעבדין מן שמיא לטב. שע"י שנהנו מסעודתו של אחשורוש. ונתחברו אל הרשעים. לכן לא היו יכולין להתאחד. ואחר כך ע"י השנאה שעלה ע"ד העמים לאבדם. זה עצמו הי' הישועה שנהפכו לאויבים ונתאחדו בני ישראל כמ"ש כנוס כו' כל היהודים וכתיב נקהלו ועמוד על נפשם. לכן עיקר מצות מגילה בעשרה משפחה ומשפחה כו'. לרמוז שעיקר הישועה הי' התאספות בנ"י לבוא אל האחדות:
איתא בגמ' הדר קבלוה בימי אחשורוש כו'. דכל מקום שיש מחיית עמלק יש התגלות התורה. והוא בחי' להט החרב כו' לשמור את דרך עץ החיים שהיא התורה. שעלי' נאמר על חרבך תחי'. אבל אין זה עיקר החרב שבנ"י יש להם עיקר החרב. ולכן כתיב לפי חרב. וכתיב חרב פיפיות בידם. אבל להט החרב המתהפכת היא ביד עשו והיא הערלה המכסה את הברית. ולכן חרב נוקמת נקם ברית מעמלק. וזה שרמזו חז"ל בזכור כו' אשר עשה כו'. המשל מכלב השומר את הפרדס ע"ש. וע"י שנתחדש עתה מקרא מגילה כמ"ש חז"ל מ"ח נביאים כו' לא הותירו אלא מקרא מגילה. הי' צריכין מקודם ללחום עם עמלק. וז"ש ליהודים היתה אורה זו תורה. כי תורה אור. ואורה זו שהוסיפו מקרא מגילה. וזה כח התורה שנטע הקב"ה בתוכינו ולא היו יכולין להוציאו מכח אל הפועל עד שגברו על עמלק. ובאמת כל הגזירה הי' רק כדי שיבואו בני ישראל לתשובה ולזכות לתורה. רק שהחטא גרם שהוצרך להיות ע"י הסתר. וז"ש חז"ל בפסוק לא מאסתים כו' לכלותם בימי המן. כי לא הי' הכוונה לכלותם. רק לטובתם. וכשבנ"י זכאין. הטובה בהתגלות. וכשאין זכאין. צריך להיות בהסתר. וז"ש כאשר שש כו' כן ישיש כו' להרע. פי' שיבוא הישועה ע"י סיבת הרע. אבל הרצון הי' לטובה. רגע באפו חיים ברצונו. רג"ע ר"ת "ראשית "גוים "עמלק. וכשנקמו מהמן כתיב וחמת המלך שככ"ה. גי' רצו"ן. שנתהפך הכעס לרצון. כי כשיש מחיית עמלק נעשה עת רצון בשמים. ועל זה יסוד כל המזמור שדרשוהו חז"ל על מרדכי ואסתר. בערב ילין בכי כ"ז שלא היה מבורר המכוון. ולבקר רנה:
Section 21
תרנ"ד
הענין שקבעו הימים למשתה ושמחה. ובאמת כל תגבורת בני ישראל על עמלק על ידי תענית כמ"ש חז"ל. וכמ"ש דברי הצומות וזעקתם. דהקול קול יעקב ואיתא בזוה"ק כי פורים ע"י עונג כמו יום הכפורים ע"י תענית. דכתיב מות וחיים ביד לשון. ויתכן לרמוז על ב' סימנים קנה וושט שתלוין בלשון. והקנה הוא בחי' הקול והוא בחי' עץ החיים. ואיתא קנה דומה לעלמא דאתי דלית בי' אכילה ושתי' והוא בחי' יעקב. והושט הוא בחי' עץ הדעת טוב ורע. לכן שני עורות יש לושט חיצון אדום ופנימי לבן. והנה עשו הוא אדום שכל התדבקות שלו רק באכילה גסה כמ"ש הלעיטני כו' מן האדום כו' ע"כ קרא שמו אדום. נראה שהוא מיוחד לושט. אך הי' אפשר לו להאחז בפנימיותו שהוא לבן. ובעבור זה אהבו אביו כי ציד בפיו רמוז על פנימיות הושט שהוא לבן. אבל לא זכה לזה ולקח יעקב בכורתו. וברכתו שהוא חלק הטוב שבעה"ד טו"ר ניתן ליעקב. ופסולת הרע נשאר לעשו. ובני ישראל בכח התורה יונקין החיות מבחי' עה"ד גם כן. דהנה הקב"ה נטע עץ החיים ועץ הדעת. ונראה כי בוודאי נברא גם עץ הדעת לאכול ממנו. אבל אדה"ר אכלו שלא בזמנו ולא הותר לו לאכול. כי הי' מוכן רק למקבלי התורה. שבזה יכולין לברר הטוב מהפסולת. וקודם שהי' לאדם הראשון כח עץ החיים לא הי' רשאי לאכול מעץ הדעת. ולכן עיקר כחן של ישראל בקול וקנה ועץ החיים. ובזה גוברין על עמלק ומוציאין בלעו מפיו כמ"ש עליו הצד ציד. ולכן אמרו חז"ל ששולחן שאומרין עליו דברי תורה נק' שולחנו של מקום כמ"ש השולחן אשר לפני ה'. פי' שבכח התורה מתברר פנימיות המאכל ומתגבר עור לבן פנימי שבושט. אבל כשאין אומרים עליו דברי תורה הוי כזבחי מתים כי האכילה וושט עיקרו דבוק במיתה. לא בחיים. שע"י הקנה נמשך החיים. ונראה לי דלכך ושט נקיבתו במשהו כי יש לו מועט חיות. אבל הקנה שיש לו חיות רב אינו נפסל רק בפסיקת הרוב כמ"ש בגמ' כזה דעוף ניתר בסימן אחד דחיותו מועט. ולכן צריך לחבר דברי תורה אל האכילה דמות וחיים ביד לשון. ולכן כשגברו על עמלק תקנו האכילה להיות בלי פסולת. ונדמו ביום הזה לקנה שהיא בחי' יוה"כ. ועניתם דלית בי' אכילה ושתי'. לכן תקנו להיות נזכרים ונעשים לחבר הקנה עם הושט. ואמרו חז"ל המן מן התורה דכתיב המן העץ כו'. רמז שכל כחו ע"י אכילת איסור. וכל שליטת המן הי' ע"י שנהנו מסעודת אחשורוש. ואח"כ תקנו זה האכילה כנ"ל. ויתכן ליתן רמז למנהגן של ישראל להחליף הבגדים בפורים לרמוז כי עתה נהפך האדום להיות לבן. ועיקר חלוף טריפה הוא כשנהפכו שניהם. כי הפנימי מיוחד ליעקב שאין בו אודם. אבל שניהם לבנים מעיקר הדין כשר. ואפילו המחמירין לאסור ב' לבנים משום דא"א לתקן בשלימות לבער כל הפסולת עד תיקון העתיד. אבל ביום הפורים יתכן להיות שניהם לבנים כמ"ש. והרי נטל יעקב הברכות בכח לבישת בגדי עשו:
והנה תקנו לומר ארור המן ברוך מרדכי. כי הנה הרשע הוא היפוך הצדיק שנק' שלום כלי מחזיק ברכה. פי' מחזיק כמו אבר מחזיק אבר. שהצדיק ממשיך הברכה מלמעלה בכח השלום שהוא מדת הצדיק. ועוד פי' מחזיק שנדבק בו הברכה בעצם. ולא עוד אלא כל מה שניתן לצדיק מתברך כמ"ש מעשה ידיו ברכת. וזהו פי' הפסוק ואברכהו גם ברוך יהי'. פי' שיצחק אמר לעשו שראה כי הוא מוכן לקבל הברכה ונעשה עצם הברכה כענין שנאמר באברהם והי' ברכה וכתיב ויהפוך ה' אלקיך לך כו' הקללה לברכה. הרי שבני ישראל מהפכין אפילו הקללה לברכה. ואותו הרשע הוא ממש להיפך עצם הקללה. והברכה א"א להתדבק בו כמ"ש ז"ל אין ארור מתדבק בברוך. ולכן ניטלו ממנו הברכות וניתנו ליעקב. וכמ"ש ויאהב קללה כו' ותבוא כמים בקרבו כו'. שבו נדבקת הקללה בעצם. ולא חפץ בברכה ותרחק ממנו. והנה מות וחיים ביד לשון כמ"ש מזה בפרשת זכור. ולשון החיים קיבל יעקב וכמו כן במרדכי ודובר שלום. ובהמן אמרו ליכא דידע לישנא בישא כהמן. שהוא המות שביד לשון. והרשע היפוך הצדיק. וביום זה לקח כל אחד שלו. ארור המן ברוך מרדכי. ונתברר התערובות. וכתיב וחמת המלך שככה ודרשו חז"ל חמת המלך מלכי המלכים. דכל זמן שהרשעים בעולם חרון אף בעולם. כמ"ש לעיל כמו שהצדיק כלי מחזיק ברכה. כן הרשע כל מגמתו להמשיך דינין וקללות בעולם. וכשנתהפך הקללה עליו אז חמת המלך שככה:
איתא בגמ' שכפה עליהן הר כגיגית בקבלת התורה. מכאן מודעא רבה. ואמרו הדר קבלוה בימי אחשורוש ע"ש. א"כ נראה כי כל מה שהוצרך לכפות עליהם ההר ושיהי' מודעא הכל גרם אותו רשע עמלק דכתיב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים כו' ואותו הרשע הפסיק אותנו באמצע כמ"ש אשר קרך בדרך. ולכן הי' צריך להיות ע"י כפיה. הגם שכבר הקדימו נעשה לנשמע כמו שהקשו התוס'. אכן כתיב ויפתוהו בפיהם כו'. ובוודאי לא שייך לפתות הבורא ית' במילי בעלמא. אך דיש ברית הלשון וברית המעור כמ"ש לעיל בפ' זכור דזה ראשית וזה אחרית בחי' מילולא ועובדא. ובפיהם הי' נגמר התיקון. אך להיות גמר המעשה בשלימות. בזה הטיל שאור אותו רשע. וז"ש ובלשונם יכזבו לו ושמעתי מפי מו"ז ז"ל כי כל דבר שאינו נגמר להיות דבר של קיימא לעד נקרא כזב כמו מים המכזבים. אשר לא יכזבו מימיו כו'. וכמו שהי' פרעה ומצרים קליפה המסתרת בעורף קודם פתיחת הדעת והלשון. כמו כן יש קליפה המסתרת גמר הדעת. וז"ש והסר שטן מלפנינו ומאחרינו. ובזה הגמר עומד עמלק. ולכן בכל עת שיש מחיית עמלק יש קבלת התורה וז"ש וקיבל היהודים אשר החלו כו'. כי בפורים הי' גמר תיקון העשי'. וכן אמרו בגמרא אסתר סוף כל הנסים. ימ"ש האיכא חנוכה. ומשני ניתן ליכתוב קאמרינן. פי' שיש נסים העושין רשימה וחקיקה בלבות בנ"י כמ"ש זכרון בספר. ובאמת זו הכתיבה הוא אות ברית מילה. דכמו דיש אותיות חקוקין וחצובין בפה. כן בברית מילה. והוא גמר הכתיבה. ונקרא חותם. ספ"ר. גי' ש"ם. הוי"ה ושד"י. שזה הוא בברית מילה הוי' מלגאו שד"י מלבר כמו במזוזה:
כתיב הרבית הגוי כו' הגדלת השמחה כו'. רמז למה שאמרו משנכנס אדר מרבין בשמחה. א"כ אדר חודש של שמחה ושחוק. כמ"ש בס' יצירה כי שחוק באדר. ובני ישראל יש להם שני אדרים. ז"ש לו הגדלת השמחה. ועיקרן של דברים דכתיב שמחה לאיש במענה פיו. וזה כולל ברית הלשון והמעור. ובאמת עיקר הזיוג הוא שמחה. וע"ז נאמר ולישרי לב שמחה. אבל גשמיות התאוה מכסה השמחה. ולא עוד שמפיל עצבות על האדם. היפוך הפנימיות שבו. וכל זה נעשה ע"י החטא. וזה נרמז באומרו בזעת אפיך תאכל לחם. כי גם הזיוג נקרא אכילה כמ"ש במ"א מזה אבל בנ"י זכו להסרת הערלה ועליהם נאמר אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. ועל זה נאמר פתחת שקי שהוא הסרת הערלה שנק' לבוש שק. ומכסה על אות היו"ד שהיא ברית מילה. וכשפתחת שקי תאזרני שמחה. וז"ש הרבית הגוי שפריין ורביין של בנ"י הוא בשמחה פנימיות. ולא בגשמיות. ולו הגדלת השמחה. ומקודם כתיב העם ההולכים בחושך ראו אור גדול. ופי' במדרש שוחר טוב שהוא בימי המן שהי' חושך גדול וזכו לגאולה הה"ד ליהודים היתה אורה ע"ש בילקוט ישעי'. והפי' דבאמת כ"מ שיש חושך הוא סימן שנמצא בו גנוז אור. ולכן דייקא במילה שהוא אור זרוע לצדיק חופף עליו הערלה. וכמו כן עמלק והמן הם המה הערלה החופפת על המילה. וכשהי' להם מפלה נגלה האור שהי' גנוז שם. ז"ש היתה אורה שנתגלה למפרע האור שהי' גנוז באותו החושך. וניסן ואדר שניהם בחי' ב' הבריתות כמ"ש לעיל במצרים הי' הדבור בגלות וזכו לברית הפה. ואדר בסוף הוא ברית המעור. פתחת שקי. דכתיב אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק. הוא הערלה. ולכן ג"פ בשנה יראה כל זכורך. שע"י הסרת הערלה זכו לראות פני המלך ג"פ בשנה:
איתא בגמ' התך זה דניאל למה נקרא שמו התך א"ר שחתכוהו מגדולתו. ושמואל אמר שכל דברי מלכות נחתכין על פיו. וכתב בס' אור חדש כי לשמואל י"ל שאינו דניאל. אבל בפ"ק דב"ב מוכח דלכ"ע הוא דניאל ע"ש ובתוס'. וגם לא יתכן כלל לומר שהי' איזה ממונה של אחשורוש שהכל נחתך על פיו. ואיך יהיה הוא השליח מאסתר למרדכי. אבל לפענ"ד נראה כוונתם דדניאל נקרא התך שכל דברי מלכות נחתכין משמים על פיו שהרי הוא סידר המלכות ולקחהו מבלשאצר למדי ופרס. וסידור המלכיות נחתכין על פיו. וגם יתכן שלכן נקרא התך שנחתכין ע"פ שחילק המלכות ומסר ביד אחשורוש רק קכ"ז מדינות כדאיתא במדרש שהוא החצי מכל מדינות שבעולם כנ"ל:
Section 22
תרנ"ה
איתא בגמ' אסתר מן התורה מנין דכתיב ואנכי הסתר אסתיר פני. וגם אמרו הדר קבלוה בימי אחשורוש. דבאמת התורה היא ראשית הכל ואחרית הכל. ועל זה נאמר טוב אחרית דבר מראשיתו. פי' בני ישראל שיש להם דביקות לעולם בתורה. ולכן נק' בנ"י ראשית שאפילו בימי הירידה הם דבוקים בראשית. ובשעת קבלת התורה הי' התגלות ראשית התורה והי' בפרהסיא ולכן שלט בו עין. אבל כח התורה שהוא בהסתר מתקיים לעולם בישראל. ואנכי הוא אנכי דעשרת הדברות. הסתר אסתיר. ועל מרדכי נתקיים המדריכנו על במות אויבינו כדאיתא במדרש ואתה על במותימו תדרוך קאי על מרדכי שהוא לשון דריכה להיות דאסתר סוף הנסים הניתן לכתוב. ותחילת התורה היא בראשית וסוף התורה על במותימו תדרוך. ובאמת קבלת התורה הי' בחי' מלמעלה למטה ובפורים הי' מלמטה למעלה כמ"ש קיימו למעלה מה שקבלו למטה. וזה הדר קבלוה בימי אחשורוש. בימי הסתרות פנים. ובזה אין עין רע שולטת. ואז יש מחיית עמלק. וכ' ליהודים היתה אורה. נראה דקאי על אסתר שהוא בחי' מדה"ד. ועשתה נקמה בהמן. וליהודים היתה אורה כמ"ש והי' אור ישראל לאש. כשבני ישראל זכאין השמאל נעשה ימין. כמ"ש במ"א פי' מימינו אש דת. וז"ש ברוכה אסתר בעדי כי בעדינו הוא ברכה ולרשעים ארור. וזה הרמז כי ברו"ך מרדכ"י גי' ארו"ר המ"ן. לומר כי אלה התיבות ואותיות עצמן שהם ברוך מרדכי הם ארור המן. כי עיקר הברכה לבנ"י בכח דביקות בראשית. ובזה אין אחיזה כלל לסט"א. דכתיב ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד. פי' שעשה לו ראשית לעצמו ולכל תכלה יש קץ. אבל בנ"י שהם דבוקים בראשית שאין לו תכלית יש להם אחרית טובה. ואיתא כי עמלק הוא שונא בכל צד לסטרא דקדושה כמ"ש בזוה"ק בשלח. והוא במחשבה דיבור ומעשה כמ"ש במ"א פי' אשר קרך. ולכן צריכין למחותו בכל אלה כמ"ש זכור בפה אל תשכח בלב ובמעשה נתקיים בפורים כמ"ש נזכרים ונעשים. וזהו כאשר ירים משה ידו. ירים במחשבה. משה בדיבור שהוא כחו של "משה "שר "התורה. ידו במעשה. אז וגבר ישראל:
Section 23
תרנ"ו
לפורים ופ' תשא
ליהודים היתה אורה זו תורה. נראה כי תורה אור. ואורה היא בחי' תורה שבע"פ. ולכן איתא הדר קבלוה בימי אחשורוש עפ"י מ"ש במדרש תנחומא פ' נח כי מה שהוצרך לכפות עליהם הר כגיגית היה על תורה שבע"פ. נמצא דעיקר הקבלה שבימי אחשורוש הוא תורה שבע"פ. וכבר כתבנו במ"א כי מגילה זו הוא החיבור של תורה שבכתב ובע"פ. שמאז התחילו כל תקנות אנשי כנה"ג. ולכן נקראת אגרת ונקראת ספר. ועתה נבאר באופן אחר מ"ש היתה אורה ושמחה. דאיתא במד' ויתן אל משה הה"ד לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים. בנ"י עשו למטה החטא והקדוש ב"ה למעלה חיקק להם לוחות של חיים. דכתיב פנים בפנים דיבר ה' עמכם. ואמרו בפסיקתא יש לך הרב שרוצה ללמוד ואין התלמיד רוצה. ויש תלמיד רוצה כו'. ברם כאן פנים בפנים דיבר. פי' שהיו בני ישראל מוכנים אל התורה כמו שהי' הכנה מלמעלה ליתן להם התורה. ואחר החטא נפלנו מזו המדריגה רק משה רבינו נשאר בזה. כמ"ש ודיבר ה' אל משה פנים בפנים. אבל בני ישראל לא נשארו בזו המדריגה. ומ"מ נתן לנו הקב"ה במתנה התורה. ולכן כתיב ולנו בושת הפנים דמאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאיסתכולי באפי'. ובאמת כל זה גרם אותו הרשע עמלק ימ"ש. שע"ז כ' אין הכסא שלם עד שימחה שם עמלק. וכסא הוא בנ"י שהם כסא למלכות שמים. ולכן כשימחה עמלק כתיב ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות כו'. ולכן אחר מפלת המן היתה אורה זו תורה ושמחה. שקבלו התורה בבחי' פנים בפנים ובשמחה. היפוך בושת הפנים. ועל זה אומרים שכל קויך לא יבושו ולא יכלמו כו':
בפסוק ישנו עם אחד. דרשו חז"ל אלקיהם ישן. כי בני ישראל יש להם דביקות באל אחד. ואיתא דבני ישראל סתים וגליא וכמו כן אורייתא וקוב"ה ע"ש בזוה"ק. ובימים ההם הי' בחי' הסתר אסתיר ולא הי' ניכר בחי' אלקות בבני ישראל. ולכן אמר ישנו שהם דביקים ביש יותר מדאי. ונרחקו מבחי' אין. והטעם שהם מפוזר ומפורד. וניטל מהם האחדות. ובאמת כך הי'. רק מרדכי הצדיק נשאר בזה האחדות כמ"ש איש יהודי. יחידי הי'. וע"י אותו צדיק חזרו בנ"י להתדבק באחדות ובה' אחד כמ"ש אסתר לך כנוס. כי מרדכי כינס בנ"י אל האחדות. כמ"ש נקהלו ועמוד על נפשם שנתדבקו בבחי' אין למעלה מהנפשות:
איתא כל המועדים בטלים לעתיד חוץ מפורים דכתיב וימי הפורים האלה לא יעברו כו'. כי המועדים תלוין בבנ"י כמ"ש אשר תקראו. ישראל דקדשינהו לזמנים. ושבת קביע' וקיימא. כי בני ישראל מושכין קדושה בתוך הזמן כמ"ש מקראי קודש. ולכן לעתיד שיהי' יום שכולו שבת למעלה מהזמן. ממילא קדושת המועדים יתבטל דשרגא בטיהרא מה מהני. ובענין זה ג"כ מובן מ"ד מצות בטלים לעתיד לבוא. וחלילה לומר שיהי' דבר מן התורה בטל רק כדמיון ביטול הנר לגבי אבוקה. דכתיב תורה אור ונר מצוה. וכשיתגלה אור התורה ושורש המצות. יתבטלו המצות שלמטה לגבי אור תורה. ובעוה"ז חביב מעשה בנ"י לפניו כיון דהוא עלמא דחשוכה. ולכן חשובין המועדות. דכ' ג"פ בשנה יראה כיון שעל ידיהם חל הקדושה בעולם. אבל ביום שכולו שבת ויתגלה הקדושה למעלה בטל הקדושה שהתחתונים מעוררים במעשיהם. ולפי שבפורים הי' התגלות הקדושה שלא על פי מעשה התחתונים לכן לא יתבטל לעולם כמו בחי' השבת שאינו תלוי במעשה התחתונים:
Section 24
תרנ"ז
והימים האלה נזכרים ונעשים. כפי הזכירה שבני ישראל מזכירין הנסים בקריאת המגילה. כך הם נעשים. ומתחדש הארת הנסים בכל דור. כי שנאת עמלק והמן הוא בעולם שנה נפש. וכמו כן הנס הי' בג' בחי' הנ"ל. בכל דור הוא בחי' שנה. משפחה ומשפחה בחי' נפשות. מדינה ועיר הוא בחי' עולם. והמלחמה בעמלק הוא בכל אלה השלשה בחי'. והישועה שהי' בימי מרדכי ואסתר הי' הכנה לכל ימי הגלות. ובמד' דרשו על מרדכי עושה צדקה בכל עת ע"ש. ואיתא בשם הרוקח עת צרה כו' ליעקב וממנ"ה יושע. מהמ"ן יושע. כי יש ישועה שבא מתוך המיצר עצמו כאשר חכמים הגידו כי ביצור הוא אחד מעשרה לשונות של תפלה. כדכתיב עזרה בצרות נמצא. ואמרו חז"ל אסתר מן התורה מנין ואנכי הסתר אסתיר פני. אנכי הוא התורה. אנכי ה' אלקיך. ולפעמים יש הנהגת התורה בדרך הסתר. כשאין ראוין להיות בהתגלות. כדמסיים על כל הרעה כו'. לכן בא הארת התורה ע"י הסתר פנים. ז"ש ליהודים היתה אורה זו תורה. היתה לשון נהייתי ונחליתי. שבא להם אור התורה מתוך הצרה והסתרת פנים. ואיתא בזוה"ק פורים על שם יום הכפורים דעתיד להיות משתנה מעינוי לעונג. כי ביוה"כ נכנס הכ"ג לפני ולפנים ועל זה כתיב ואל יבוא בכל עת רק ביום מיוחד וע"י תענית כל בנ"י ועניתם את נפשותיכם. ובימי הפורים כתיב אבוא אל המלך כו' לא כדת. במקום שאין רשאין לבוא בכל עת. רק בפורים ניתן רשות להתגלות אור הנעלם בכל עת. כמ"ש במדרש הנ"ל על מרדכי עושה צדקה בכל עת. ובאמת הישועה זו הי' מתוך מחיית עמלק ששמחה לפניו במרום כאשר יש מפלה לעמלק והמן. ונפתחו שערי הישועה:
Section 25
תרנ"ח
איש יהודי במדרש איתא שנדמה לאברהם שגייר גיורים דכתיב ורבים כו' מתיהדים כו'. דכתיב אם מזרע היהודים מרדכי. פי' שהאדם עץ השדה. כמו שיש באילנות מזריע זרע. כן יש בצדיקים שבכחם להמשיך נפשות לזרוע צדיקים בארץ. ופי' איש יהודי שעושה יהודים בעולם. וע"ז כתיב אור זרוע לצדיק שהצדיק יש בו אור להזריע ולהוליד פרי עץ חיים. והנה סיום הפסוק ולישרי לב שמחה זה בחי' בעלי תשובה שצריכים ליישר העקמומיות. אבל למחיית עמלק צריכין לצדיק גמור מעיקרו כמ"ש איש יהודי הי'. ואיתא כל מקום שכתיב הי' הוא מתחלתו ועד סופו שאין בו השתנות. וכ"כ לא יכרע ולא ישתחוה בלשון עתיד. כי הוא אין בו שינוי לעולם. ושמעתי ממו"ז ז"ל ענין המוקפין חומה הם אותן שדברי תורה כחומה אצלם כמ"ש אום אני חומה. ולכן תלהו ביהושע דכ' בי' לא ימוש כו'. ולפי"ז יתכן לפרש כי הפרזים הם בעלי תשובות. ולכן הם קודמין כי גדלה מעלת בעלי תשובה כו' אבל עיקר מפלת עמלק הי' צריך להיות על ידי מרדכי הצדיק:
בפסוק ותשם אסתר את מרדכי על בית המן. כל הדברים האלה הי' כמו כן בשורש למעלה. כי המן ועמלק יש להם כח בסט"א. וכאשר הי' לו מפלה למעלה ולמטה נהפך כל מקומו ובית המן להתפשט בו הקדושה. וזהו ענין המגילה שהיא פסיעה יתירה שנתפשט אור תורה בהתגלות שלא בהדרגה. וכמו שהי' אז לשעה. כך נתחדש בכל שנה כמ"ש האריז"ל ע"ש. וז"ש במדרש תחת הנעצוץ יעלה ברוש במקום שהי' ע"ז דכתיב בכל הנעצוצים כו' ע"ש. והוא מעין תיקון דלעתיד שיהי' נגלה כבוד ה' שמו אחד. ובכל מקום שיש מחיית עמלק כביכול נתגדל שמו ית' בעולם. וז"ש ומרדכי יצא כו' בלבוש כו'. כל אלה הלבושים חדשים שנתלבש הקדושה. כענין שנאמר יכין רשע וצדיק ילבש. עטרת זהב גדולה רומז לאתוון רברבין דק"ש. ע' משמע וד' מאחד. שזה עיקר עדות דכתיב בישראל אתם עדי. שזה אינו בדיבור בלבד. רק כשישראל זוכין נתברר על ידיהם יחוד שמו ית' בעולם. כמו שהי' במרדכי. ועליו נאמר וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך כמ"ש בתרגום כאן. ועטרת זהב גדולה ד' דאחד כי כתר ועטרה הוא ענין אחד כמ"ש אני ראשון ואחרון וכתר בחי' ראשון ועטרת אחרון שהוא מעין תיקון שלעתיד:
ובענין המגילה דנק' ספר ונקראת אגרת דאיתא בגמרא פלוגתא אי תורה חתומה ניתנה. או מגילה מגילה ניתנה. וקי"ל דמשום עת לעשות לה' נכתבת מגילה ע"ש בגיטין. והענין יש לבאר ע"פ מ"ש בזוה"ק דאורייתא סתים וגליא. ובוודאי התורה סתומה שהיא שמותיו של הקב"ה היא חתומה והיא אחדות אחד. והוא שם אחד ובבחי' זו חתומה ניתנה. ומגילה ניתנה הוא דרך הנגלה. אבל באמת סתים וגליא הכל אחד. ואין להפריד בין הדביקים. ולכן א"א לכתוב מגילה. שלא להפריד מתורה סתומה. אבל לפי שעה משום עת לעשות לה' כאן בפורים נכתבה המגילה. ונתפשט הארת התורה בהתגלות יותר מסדר הנסתר אשר לא כדת. וכמ"ש עת לעשות כו' הפרו תורתך דייקא. תורה דלעילא. ויתכן לרמוז זה במ"ש היתה אורה זו תורה. ולמה לא כתיב אור. כמ"ש תורה אור. וגם לשון היתה. הלא מעולם התורה ניתנה ליהודים. אך שנתחדש הארה חדשה מן התורה בכללות בני ישראל מה שלא הי' מקודם. והיינו דאמרו שלא חידשו הנביאים אחר מרע"ה זולת מגילת אסתר. והוא מעין תורה שבע"פ. לכן כתיב היתה אורה. והי' עתה אחיזה לבנ"י בתורה מצד עצמותם. ואח"כ קיימו למעלה מה שקבלו למטה. ולכן עתה שתיה מרובה מאכילה. כי תורה שבכתב נקרא לחם ושבע"פ מים ויין:
Section 26
תרנ"ט
איתא בגמ' קימו וקבלו. קיימו מה שקיבלו כבר. שבפורים זמן קבלת התורה. כמו שאחר מלחמת עמלק ברפידים באו להר סיני לקבל התורה. כן לעולם אחר מפלת עמלק יש קבלת התורה. כי מילה קדמה לתורה. והיא שער השמים כמ"ש מי יעלה לנו השמימה ר"ת מילה. שעי"ז זכו לקבלת התורה מן השמים. ואותו הרשע עמלק הוא ערלה דחפיא ברית כמ"ש לעיל פ' יתרו מזה. ולכן אחר מפלת עמלק מתגלה הברית מילה וזוכין אל התורה:
וכתיב ליהודים היתה אורה. דרשו חז"ל זו תורה דכתיב תורה אור. וכאן כתיב אורה הוא התמשך אור תורה בנפשות בנ"י. כי נר מצוה שהמצות עושין לנפשות בנ"י כלים לקבל אור תורה ע"י תיקון הרמ"ח איברים של אדם ותורה אור בעצמו א"י לאחוז בעצם האור רק ע"י הפתילה. וזה תלוי בברית מילה שהיא שורש כל המצות. שעי"ז מתחבר התורה שבכתב לתורה שבע"פ. וכ' כתבו לכם כו' השירה כו' ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם. ס"ת מילה. שע"י ברית המעור נתקן ברית הלשון וזה בחי' הצדיק כל בשמים וארץ דאחיד בשמיא וארעא. ואחר מפלת עמלק נעשה חיבור זה:
חביב שמחת פורים כמו השבת. דכתיב הכא לעשות אותם כו'. וכתיב בשבת אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם. כי שמחה לפני הקב"ה במרום במחיית עמלק. כמ"ש והי' בהניח כו' תמחה. והי' לשון שמחה. ומאחר דכתיב מלחמה לה' בעמלק. ממילא במפלת עמלת כביכול מנוחה לפניו. ואיתא במדרש בא ע"פ כובד אבן כו'. כסבורין בנ"א שיגיעה הוא לפני. ואינו יגיעה. במה אני ייגע במי שמכעיס לפני בדברים בטלים. כעס אויל הוא עמלק. א"כ במפלת עמלק המנוחה בשמים. עוד שם במדרש פי' כעס אויל כבד משניהם יותר מכחן של ישראל ע"ש. דכ' אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם לולי כעס אויב כו'. שבשביל כעס אויב נושעים כביכול בעת צרה. ובוודאי זה הפסוק אשביתה מאנוש זכרם הי' בגזירת המן לאבד כנ"ל. אבל בשביל כעס אויב פן יאמרו ידנו כו' כי כו' אובד עצות כו' ואין" בהם" תבונה". ס"ת המ"ן. כי בכוונה נסתבב משמים להיות הגזירה למטה ע"י המן שזה יהי' הישועה לבנ"י כמ"ש במ"א מזה. כי כשהיו בנ"י בגלות בבל ושאר מלכים ידעו והבינו המלכים כי מאת ה' היתה זאת. אבל בקום עלינו אדם ולא מלך ודימה בנפשו כי ידו רמה. בזה נעשה הישועה:
Section 27
תר"ס
ליהודים היתה אורה זו תורה. דאיתא נשבע הקב"ה שאין שמו שלם עד שימחה זרעו של עמלק. והתורה כולה שמותיו של הקב"ה. ובכל מקום שיש מחיית עמלק מאיר אור התורה דאורייתא סתים וגליא. ולעתיד תצא חמה מנרתיקה ויתגלה סתרי תורה. ועכשיו מחמת אותו הרשע עמלק ימ"ש נסתם הפנימיות וכשיש מחיית עמלק יש גילוי הפנימיות. וזה קריאת המגילה. לכן הדר קבלוה בימי אחשורוש אחר מפלת המן הרשע. וכן איתא בברכת אהבה. וקרבתנו מלכנו רומז לזכירת מתן תורה. לשמך הגדול רומז לזכירת עמלק. שכפי מה שנמחה שם עמלק מתעורר כח מתן תורה שהוא שמו הגדול:
והימים האלה נזכרים ונעשים. פי' ע"י הזכירה וקריאת המגילה מתעורר כח הנס. וז"ש לעשות אותם ימי משתה ושמחה. שע"י המצות שבפורים נעשין הימים ימי משתה ומתגלה בהם שפע הקדושה ואור הנסים. ובאמת אותו הדור הוציאו זאת מכח אל הפועל כדכתיב ועשה אותו יום משתה ושמחה על כן היהודים הפרזים כו' עושים. משמע שלפי שעשו אותו יום משתה שהי' שמחתם לשם שמים. ושמחו בקדושת שמו ית' שנתקדש. ומצוה שקבלו בשמחה עדיין עושין אותה בשמחה. וכמו כן היום כפי מה שמקבלין הימים בשמחה לשם עבודת הבורא. כך מאירין הימים. וז"ש וקבל כו' את אשר החלו לעשות. שהי' אז התחלה לכל הדורות. וזה כח תורה שבע"פ שנמשכה התורה לבני ישראל. שהגם שהכל בתורה. מ"מ ע"י בנ"י יוצאין הדברים מכח אל הפועל. וכן איתא שהיו מסופקין אי יכולין לכתוב המגילה עד שהאיר הקב"ה עיניהם ומצאו רמז כתוב זאת זכרון בספר רומז על המגילה. שמרוב תשוקתם האירה להם התורה זה הרמז. כמ"ש ומאמר אסתר קים כו' ונכתב בספר. וכמו כן בכל שנה ע"י הזכירה נעשין הימים ימי משתה. ולכן נראה הטעם דסעודת פורים שעשאה בלילה לא יצא. לפי שגמר הזכירה ביום. ואחר הזכירה נעשין הימים ימי משתה. שכן כתיב נזכרים ונעשים. לכן בלילה אינו עדיין ימי משתה ושמחה. וזה נוסח הברכה שעשה נסים בימים ההם בזמן הזה. ולכאורה תמוה כי ביום המנוחה מה נס נעשה. רק ימים ההם. הנסים שהיו אז. והם מתעוררים בזמן הזה על ידי קריאת המגילה ושאר המצות של היום:
תשועתם היית לנצח. שהי' ישועה בזמן ההסתר. לחזק כל הדורות השפלים. להודיע שכל קויך לא יבושו אפילו אותן שאינם ראוין. מ"מ החוסים בהקב"ה לעולם לא יבושו. וכ"כ חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים לה' כו'. פי' אפילו מי שאינו ראוי:
Section 28
תרס"א
ליהודים היתה אורה זו תורה. הגם שכבר קבלנו את התורה. אבל צריכין להיות דבוקים בתורה. וע"ז אמרו חכמים במ"ח דברים התורה נקנית בהם שע"י הדברים הללו מתחברים אל התורה. ז"ש היתה אורה. הויה וקנין. ואיתא בגמ' מ"ח נביאים היו לישראל. וכולם לא החזירום למוטב עד ישועה זו בפורים. ואותן מ"ח נביאים מכוונים למ"ח דברים שהתורה נקנית בהם. וכמו שהוא בפרט. כן כלל ישראל הי' הכנה שלהם כח אלה המ"ח נביאים שבאו להחזירן למוטב. זה הדביקות אל התורה שנק' טוב. והקב"ה טוב ומטיב פרשנו במ"א שמלבד שנתן לנו התורה שהיא לקח טוב. אבל במתן תורה הדביק אותנו להיות בעצם תורה כמ"ש וחיי עולם נטע בתוכינו. ועשה אותנו טובים. וזה חלק התורה שבע"פ שהוא בנפשות בנ"י בעצם. אך עונותינו היו מבדילים. ובפורים החזירנו למוטב להיות דבוקים בתורה. וז"ש הדר קבלוה בימי אחשורוש. פרש"י ז"ל מאהבת הנס. פי' ע"י הנס נתעורר האהבה שיש בלבות בנ"י אל התורה. וזה בא ע"י מפלת המן ועמלק. כי עמלק וכת שלו עומדין רק לבטל זו האהבה מלבות בנ"י. וגם מעולם הי' עומד על הפרק ויבוא עמלק בעוד שהיו בנ"י מוכנים לקבלת התורה. שזה הי' המכוון של גאולת מצרים. בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים כו' ההר הזה. וזה סמיכת גאולה לתפלה. וזה הרשע עמד בדרך להפסיק בין גאולה לתפלה. לכן המצוה לזכור השנאה שלו. ובכל עת שיש מחיית עמלק יש לבנ"י אחיזה בתורה. כמ"ש בית יעקב אש ובית יוסף להבה. זה התלהבות בנ"י אל התורה שנאמר כה דברי כאש. ואז ובית עשו לקש. ובימי הפורים יש ב' הישועות. מפלת עמלק וקבלת התורה. ויש לשמוח בב' הדברים. ארור המן מקודם בחי' סור מרע אח"כ ברוך מרדכי. וגם בכל שנה מתעורר ב' הדברים על ידי הזכירה שלמטה. כמ"ש נזכרים ונעשים. וכתיב לעשות אותם ימי משתה. פי' על ידי הזכירה נעשים ימי משתה ושמחה:
איתא במדרש כל המועדות עתידין להתבטל חוץ מימי הפורים. וי"א גם יוהכ"פ. ולבאר הענין דאיתא גדולה הסרת טבעת ממ"ח נביאים שעמדו לבני ישראל כו'. וכן איתא כולם לא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה חוץ ממקרא מגילה. ומה לא פחתו. דמשמע שזה הי' במקרא מגילה ג"כ. אך הוא שנאמר אשר לא כדת. כי ח"ו עפ"י התורה היו חייבים כלי' שנגזרה הגזירה גם למעלה. וזהו פי' הסרת טבעת. שכל הסדר והצורה ניטל מבנ"י בשביל החטאים. אעפ"כ בנ"י יש להם דביקות בעצם בהקב"ה. כמ"ש חלק ה' עמו. וזו הישועה הי' למעלה מסדר והנהגה של התורה. וכן איתא גם ביוה"כ אם יהיו חטאיכם כשנים. פי' חז"ל אפילו סדורות ובאות כשנים הללו שהם סדורות מששת ימי בראשית כשלג ילבינו. אפילו קלקלו כל הסדר המסודר להם. וזה בא מלובן העליון שמוחל עונות עמו. ואיתא בזוה"ק כי אלה המ"ח נביאים יונקים ממ"ח טיפין שיורדין מגן עדן ע"ש פ' חיי שרה. והוא המשכת חמשים שערי בינה. אשר מרע"ה למעלה מכל המ"ח. כמ"ש ותחסרהו מעט מאלקים. והדעת בא ממוח. והם בחי' מ"ח נביאים. אבל למעלה מהמוח א"א להשיג כי הוא למעלה מן הדעת והבינה. לכן נק' כתר שזה עדות על המלך שא"א להשיג בזה. לכן בבחי' מוח יש השגת הדעת. אבל הגלגולת מקיף למעלה מהמוח. ואין שם השגה וציור ודמיון. ומשם באה הישועה בימי מרדכי ואסתר. הגם שכל השערים ננעלו. ולכן עשה המן עץ גבוה חמשים אמה. וכל המועדות הם עדות על יציאת מצרים שהוציאנו הקב"ה עד שלא נשקענו בשער הנ' משערי טומאה. וזכינו אח"כ לכנוס בשערי טהרה. ולקבל התורה ביום החמשים לעומר. שזה כלל המועדים. והם בחי' הדעת שע"ש זה נק' מועדי ה'. ולעתיד יהי' לבנ"י התקשרות למעלה מן הדעת. ז"ש שכל המועדות בטלים. אבל פורים שהישועה הי' מבחי' זו שלמעלה מן הדעת לא יתבטל. וזה באמת עדות כי חלק ה' עמו. ולכן אפילו באין להם מעשים כלל חפץ בהם המלך. כמ"ש אשר המלך חפץ ביקרו. ולא נתן שום טעם רק שהוא חפץ המלך. כמ"ש אם חפץ בנו ה' ולכן חייבין לבסומי בפוריא עד דלא ידע כנ"ל:
עיקר הישועה בפורים נעשה ע"י הכינוס כמ"ש כנוס כו' כל היהודים. וכתיב נקהלו ועמוד על נפשם. וזהו בחי' תורה שבע"פ כי במתן תורה כתיב הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי. והי' הקהילה בציווי הקב"ה. וכאן נקהלו מעצמם. והדר קבלוה בימי אחשורוש בכח הקהילה. לכן כתיב וקבל היהודים לשון יחיד. שנעשו אגודה אחת. ואז אין עמלק יכול לשלוט בהם. ואיתא בגמ' באותו גר שאמר למדני תורה כשאני עומד על רגל אחד. והשיב לו ואהבת לרעך כמוך. הרמז בעוה"ז דשיקרא שלטא. דאיתא שקר עומד על רגל אחד שהקו"ף נמשכת למטה מכל האותיות. ולכן איש לשון בל יכון כו'. אבל האמת עומד בכל צד. ושקר אין לו רגלים. וזה אות הק' שולט באדר כמ"ש בס' יצירה המליך אות ק' כו'. והטעם כי הוא סוף השנה והסט"א נמשכת בסוף כקוף בתר בני נשא. ואז העצה רק ע"י ואהבת לרעך כמוך. שכח כלל ישראל דוחה השקר. ולכן תיקנו משלוח מנות ומתנות לאביונים לעורר אהבת בני ישראל. וזה הי' יסוד בית שני. ולכן נחרב ע"י שנאת חנם. כי יסוד בית שני בכח אהבת ישראל:
וכל כחו של המן הי' בזה שאמר עם כו' מפוזר ומפורד. באמת הפיזור הוא לטובה לפרסם שמו ית' בכל המקומות ולהוציא הנ"ק שנמצאים בכל המקומות. כמ"ש צדקת פרזונו בישראל. אבל מפורד הוא הפחיתות שבנ"י צריכין להיות אגודה אחד אעפ"י שהם מפוזרין. כמ"ש שנק' שבעים נפש לשון יחיד. וכשניטל האחדות ע"י הפיזור זה תוקף הגלות. ולכן אחר הישועה נקהלו בעריהם ותיקנו משלוח מנות ומתנות. להיות אגודה אחת. והעשיר בתורה יתן גם להדל. וכמו כן ת"ח שיקבלו זה מזה. כמו שרמזו בגמ' מר שלח לי' חורפא ואיהו שלח חוליא. שיש בכל ת"ח דבר מיוחד. וצריך לקבל כל אחד מחבירו להיות אגודה אחת:
Section 29
תרס"ב
ליהודים היתה אורה זו תורה. פי' כמו שמתפללין והאר עינינו בתורתך. שהתורה ניתנה לנו להאיר לנו. שהתורה נקראת אור. כמ"ש ותורה אור. אבל העיקר כשבנ"י זכאין. והם כלים לקבל האור. נקראת התורה אורה. שנגמר המכוון מכח אל הפועל. שבנ"י הם הפתילה שהאור נאחז בה. וגם היתה אורה שנתחדש אור התורה וקיבלה הוי' חדשה. כי הקב"ה נותן התורה תמיד. כמ"ש קול גדול ולא יסף. ולא פסק. רק כפי שיש מקבלים כך מתחדש אור התורה. ואחר מפלת עמלק מתגלה אור התורה. שכל התורה שמותיו של הקב"ה. ונשבע הקב"ה שאין שמו שלם עד שימחה זרע עמלק לכן כפי מחיית עמלק כך מאיר אור התורה:
איתא כל המועדים בטלים לעתיד לבוא ופורים לא יתבטל. כי כל המועדות הם למעלה מהזמן. לכן הזמן נשתנה כפי קביעות המועדות. שביצ"מ נתן הקב"ה הזמן ברשות ישראל. כמ"ש החודש הזה לכם ואפיק להו מחיובא דכוכבי ומזלי כמ"ש בזוה"ק. אבל בפורים נעשה הנס תוך הזמן בעצמו. כמ"ש והחודש אשר נהפך להם. והוא מעין מה שיהי' לעתיד אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה'. ולכן רבים מעמי הארץ מתיהדים. ולכן אמרו ג"כ שיוה"כ לא יתבטל שהוא ג"כ ההיפוך. אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ומתהפכים העונות לזכיות. ונס דפורים הי' רמז למה שיהי' לעתיד. כמו שכל בנין המן וכת דילי' הי' הכל סיבה למפלתם. כמו כן באמת כל הסט"א השולטת עתה ולעתיד יתברר איך כל המעשים הם סיבות לישועה שיהי' במהרה בימינו:
ופורים הכנה לגאולה העתידה תחילת נצחון אדום שכחו חזק מאוד. כמ"ש במדרש שראה יעקב אבינו ע"ה שרו של אדום עולה ואינו יודע כמה עולה ע"ש. שהוא כחו של מדה"ד שירש מאת יצחק ועל חרבך תחי'. והוא מתגאה בזה שאין מלחמה שנוצחת שלא יהי' בו מזרע עשו. אבל כשנהפך החרב עליהם זה מיתוק הגבורות. לכן וחמת המלך שככה. דרשו חז"ל של מלך מלכי המלכים. שכאשר שלט בהם הדין. זה הוא רצון הקב"ה. וכשיש מפלת עמלק נעשה עת רצון למעלה. שככ"ה גי' רצו"ן. ונראה לי במה שזימנה אסתר את המן לסעודה. שבזה החלישה כח מדה"ד החזק שבו. שכתיב אח"כ ויצא המן כו' שמח וטוב לב. שנחלש קצת כח החרב שבו. וכעין זה כתב בחי' מו"ז ז"ל בעשו דכתיב וילך כו' את מחלת. ע"ש פ' ויצא. שהכל יראים מכח החרב שלו. עמל"ק גי' ר"ם. שיש לו באמת כח חזק מאוד והוא הגדול. אבל יעקב אדרבא הוא הקטן. ונתעלה בכח התורה כמו שזכה אל הבכורה במעשיו. וכ' ואתה מרום לעולם דרשו חז"ל רוממות (אתה) [שאתה נותן] בעולמך. כי הרוממות שבא מאתו ית"ש קיים לעד. וז"ש להודיע שכל קויך לא יבושו. אותן שמקוים לישועת השי"ת. החוסים בך לא יכלמו לנצח. וזהו בחי' שפת אמת תכון לעד. כי ה' אלקים אמת ויעקב כתיב בי' תתן אמת ליעקב. ויש לו דביקות באמת. ונק' שפת אמת. והוא בחי' הוי זנב לאריות. שזנב ארי ארי. לכן הגם שעוה"ז עלמא דשיקרא. מ"מ יעקב שיש לו דביקות בה' אמת. הוא שפת אמת. אבל בעמלק כתיב ראשית גוים עמלק. והוא ראש לשועלים. ומתגאה ברוממות שלו. ועליו נאמר ועד ארגיעה לשון שקר כמ"ש ללשונינו נגביר. כדאיתא ליכא דידע לישנא בישא כהמן. לכן אחריתו עדי אובד. כמ"ש איש לשון בל יכון בארץ:
Section 30
תרס"ג
ליהודים היתה אורה ושמחה. אמרו חז"ל אורה זו תורה. וכ' היתה אורה. פי' אור הגנוז דכתיב יהי אור ויהי אור דרשו חז"ל שאור הראשון נגנז. לכן כתיב ויהי לשון צרה. שאין האור מתגלה בשלימות בעוה"ז. לכן כתיב בכל הימים ויהי ערב ויהי בוקר. שלא הי' האור בשלימות. וכאן כתיב היתה אורה. והיה לשון שמחה שנתגלה אור הראשון. ואיתא במדרש נמנעה השמחה מן הרשעים כו' שהוצרך הקב"ה לישב עם ב"ו בנר. ע"ש פ' בהעלותך. והיינו דאור הגנוז בו השמחה השלימה באור פני מלך חיים ובפורים מזה האור ניתן חיים לכל ישראל. ובאמת בשעת מתן תורה הי' גילוי מאור הגנוז. וע"י החטא נפלו בנ"י מדרגא זו. ובפורים נתחדש קבלת התורה ונגלה אור הגנוז. כל החטא מעגל בא ג"כ ע"י עמלק שקרך בדרך. ולכן בכל מחיית עמלק יש מחילת החטא. וכ"כ וחמת המלך שככה. אע"ג דכתיב ביום פקדי שנשאר רושם החטא. מ"מ בעת רצון נמחה זה החטא כמ"ש גם אלה תשכחנה:
חז"ל דרשו ואתה על במותימו תדרוך על מרדכי שדרך על המן. והרמז דריכה מלשון דריכת ענבים שהוציא בלעו מפיו. והנ"ק שהי' נבלע הוציא ממנו מרדכי. כמ"ש מו"ז ז"ל כי כל כח סט"א מה שגונבין מבנ"י ע"י החטאים. וגם פי' תדרוך מלשון דרך כפשוטו. שנעשה עתה דרך חדש לקבלת התורה בכח מפלת הרשע. לפי שעמלק עמד על הדרך לבטל בנ"י מקבלת התורה. כמ"ש אשר קרך בדרך. כדאיתא בגמ' תורה נקראת דרך. הדרך אשר ילכו בה. לכן עתה אחר מפלת המן נעשה דרך חדש אל התורה. והוא בחי' תורה שבע"פ. כמ"ש במ"א כי מגילת אסתר היא התחלה לתורה שבע"פ. כמ"ש סוף הנסים שנתנו לכתוב. ונקראת ספר ונקראת אגרת. שכלול מן תורה שבכתב ותורה שבע"פ. ולכן נחלקו בה אי מטמא את הידים כו'. ומן אז ולהלן התחיל סדר תורה שבע"פ. [וזה ג"כ ליהודים היתה אורה בעצמותם בחי' תורה שבע"פ כמ"ש אשר נטע בתוכינו דייקא]:
במגילה נקראו ישראל רק בשם יהודים. כי זה השם לעולם בישראל. אפילו בדורות השפלים. שכופרין בע"ז ומודים אל האמת. וזה בחי' יהודה שנקראו בנ"י על שמו כדאיתא במד' ויחי. וז"ש והשארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בשם ה'. וזהו שם יהודה הד' רומז על דלות ושפלות וחל עליו כל השם ע"י שחסה בשם ה'. וזה הרבותא ליהודים היתה אורה ושמחה וששון. שדרשו על התורה והמילה ותפילין. שהגם שהיו במדריגה הפחותה. זכו להרגיש אותן האורות של התורה והמילה והתפילין והמועדות. ששורש שלהם לישראל בכח האבות. ושם יהודים למטה משמות יעקב וישראל. ואעפ"כ זכו לאותן האורות:
כי תשא
Section 1
תרל"א
ברש"י אך כו' שבתותי תשמורו כו' למעט שבת ממלאכת המשכן. ורמב"ן ז"ל תמה. ואא"ז מו"ר זצלה"ה אמר הפירוש שאף שגם המשכן הוא ענין השראת השכינה וגם ענין שבת הוא עליות כל הנבראים. וממעט הכתוב שאין ענין המשכן בשבת. ודבריו צריכין ביאור כי איני זוכר יותר. ועפ"י הפשוט וודאי גם בימות החול שנק' ימי המעשה ומלאכה. מ"מ יש בהם בחי' שבת בהסתר עכ"פ. [כמ"ש ששת ימי המעשה יהי' סגור כו'] ולכך ת"ח נקראי' שבת. שאצלם גם בחול נמצאי' הארות הפנימיות. שזה עיקר פי' שבת. להיות דבוק בשורש החיים דמיני' מתברכין שיתא יומין. ומלאכות שהיו במשכן בודאי היו עפ"י אופן זה שהרי נעשה השראת השכינה ע"י מלאכות האלה. ושורש כל המלאכות ועבודת ימות החול הם מבחי' משכן. ולכך נלמד ל"ט מלאכות שהי' במשכן שרק הם נק' מלאכות. [והענין כמ"ש בזוה"ק תרומה ענין המשכן שהוא כהנהגת ימות החול ע"י המלאך שהוא בחי' מלאכה והמש"י]. ולזאת אומר הכתוב כי גם מלאכות המשכן אסור בשבת. כי בשבת יש התגלות הפנימיות. ובאמת קודם חטא העגל הי' חירות משטן ומה"מ והוא ענין עוה"ב עלמא דחירות [יובל ודרור]. רק אחר החטא שניטלו מהם הכתרים של נעשה ונשמע. הי' התיקון ע"י בחי' המשכן. שהוא למצוא נקודה פנימיות שיש בכל דבר מבחי' מלכותך מלכות כל עולמים. כמ"ש מלכותו בכל משלה. אבל בשבת מרע"ה מחזיר הכתרים לישראל. והוא כעין עוה"ב ואין שום הסתר כלל. ולכך גם מלאכות המשכן ג"כ אסורין בשבת כנ"ל. ופרשנו אך. כמ"ש חז"ל ע"פ אך את הזהב שצריכין להעביר החלודה קודם ההגעלה. שיהי' רק הזהב כמו שהוא. כמו כן בשבת אין שום הסתר וחלודה רק התגלות נקודה הפנימיות כנ"ל. ובחול ע"י מלאכות נסתר הפנימיות. וזה העבודה להיות דביקות העושה בפנימיות המעשה כנ"ל. וכתיב בשבת לדעת כי אני ה' מקדישכם. פי' ששבת נותן דעת. ופי' דעת התקשרות ודביקות בפנימיות. כתיב כל ערום יעשה בדעת. ופרשנו כנ"ל שכל מה שעושה החכם מקושר ומדובק בשורש הדבר. וכסיל ע"י שפורש הדבר ומפסיק משורשו נעשה אולת. אף שעושין מעשה א'. כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו כו'. וכתבו חז"ל מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה לך והודיעם. הפי' שבכל דבר שבעולם נגנז הארה עליונה וקדושה. ועל ידי שבת נודע זה. ויוכל האדם למצוא גם בחול הארת שבת ע"י שמירת שבת. [וז"ש לעשות את השבת פי' למצוא בחי' השבת גם במעשה ע"י ושמרו. שהוא כמו ואביו שמר כו'. ששומר ומצפה כל ימות החול אל השבת]. וכתיב זכור פי' חז"ל מנה יפה זמנהו לשבת. פרשנו להניח בכל מעשה נקודה פנימיות לה' בלבד. וזה זכירת שבת שהוא ע"י שמעידין בנ"י כי הכל להשי"ת. וז"ש לדעת כי אני ה' מקדישכם. פי' מעשה ישראל יש בו נקודה חיות מהשי"ת. וע"י שבת נודע זה. ובחי' זו היא קודש כי חיות השי"ת הוא קודש ונבדל. אף שהוא בתוך עניני עוה"ז. וגם כפשוטו מה שמוצא האדם הארת הנקודה הנ"ל הוא ג"כ מהשי"ת. ובשבת נודע זה כמ"ש לדעת:
וכתבו חז"ל שבת ניתן בצינעא דכתיב ביני ובין בני ישראל כו' א"ה לא ליענשו א"ה כו' נשמה יתירה לא אודיעינהו כו' וינפש וי אבדה נפש כו'. ומקשין כי ענין וינפש שייך במוצאי שבת. אך משמעות הגמ' הנ"ל כי אין נודע בחי' נשמה יתירה רק בשבת. ולכך כיון שלא ניתן השבת לאוה"ע. אין יכולין לידע בחי' נשמה יתירה. ולכך כתיב בשבת וינפש. כי בשבת כשנרגיש בחי' נשמה יתירה. אז ע"י שיודעין שבחול נחסר זה. יכולין לבוא לבחי' תשובה. ועי"ז יהי' נמשך הארה גם לימות החול. ובשם הבעש"ט כתבו כי נכתב זה בשבת שע"י שיודעין זה בשבת. כי בחול ניטל זה. משמרין יותר יום שבת שלא לילך בטל בעת מצוא הנשמה יתירה המסייעת לעבודתו ית' ע"כ:
Section 2
תרל"ב
אך את שבתותי תשמורו כו' וכן ושמרו בנ"י את השבת. ומה שמירה זו שאדם שומר השבת. הלא האדם נשמר בשבת. אך כתיב את שבתותי. והוא הטפל לשבת. היינו להמשיך קדושת השבת לכל הדברים. ובכל דבר יש בחי' שבת אף בחול. רק שנגנז ונסתר בימי המעשה. ובשבת מתגלה. ובעת שנסתר צריך שמירה. והוא הרצון והתשוקה שבימות החול שצריך להיות כל המעשים רק לצורך השבת להיות נ"ר להשי"ת. כמ"ש בספרים שלכל מעשה קטן וגדול יש עלי' בשבת אם נעשה כראוי. וצריך להיות כל המעשים לצורך שבת כנ"ל. וז"ש לעשות את השבת. שלא להיות עשי' אחרת כלל רק השבת כנ"ל. ופרשנו אך את שבתותי. כמ"ש חז"ל על אך את הזהב להעביר החלודה ע"ש. שלא ישאר רק גוף הזהב. כן בנ"י כשמעבירין ההסתר והחלודה. נמצא קדושת השבת בכל מקום כנ"ל. לדעת כו' ששבת נותן דעת לאדם. כי וודאי מתנת השי"ת שנתן השבת. נכלל בזה שיוכל האדם לדעת ולעשות השבת. כמ"ש חז"ל הנותן מתנה כו' צריך להודיעו שנא' לדעת כו'. פי' ידיעה התקשרות ודביקות. כי אם לא הי' נכלל בנתינת שבת ההתקשרות ודביקות בנ"י בבחי' שבת א"כ לא הי' נתינה כלל:
ושמרו בני ישראל כו' הוא הבטחה ג"כ שבני ישראל ישמרו השבת. ואיתא כי מרע"ה מחזיר לישראל בש"ק הכתרים של נעשה ונשמע. נראה שבשבת לא קלקלו ע"י החטא. ולכך שבת מעין עוה"ב כמ"ש בלוחות ראשונות חירות כו'. וכן איתא בחטא אדם הראשון שנתקבל בשבת. ג"כ כנ"ל שלא הגיע החטא לבחי' שבת. והוא ששבת במקום הגניזה כמ"ש מתנה טובה יש לי בבית גנזי כו' וכיון שנגנז לא הגיע קלקול החטא לשבת כנ"ל:
במדרש כי אמרה שבת לפני הקב"ה לכל יש בן זוג ולי אין בן זוג והשיב כנ"י יהי' בן זוגך. ואין מובן. וי"ל הפי' שיש הסתר לששת הימים. כי שורשן למעלה מיום השביעי. כסדר המנין שביעי אחר ששה. רק שע"י שהם גבוהים יש להם הסתרות. ואין עצמותם בעוה"ז. רק בדרך הסתר. וכמ"ש חז"ל שבחול ההנהגה ע"י המלאך. והוא שליח. אף ששלוחו של אדם כמותו. כי בוודאי ואתה מחי' את כולם כתיב. ומ"מ הוא ע"י הסתר. אבל בשבת נגלה כבודו ית' בעולמות. וע"י השבת מתקשרין ימי החול בשורשן. כי השבת מדבק עוה"ז לשורש החיות שבעולם העליון. וז"ש שאין לה בן זוג שהוא קבלה מיוחדת כמו בימות החול. שיש לכל יום בחי' המקבלת חיים מיום העליון כנ"ל להחיות העולם. והשיב כנס"י יהי' בן זוגך. כי גם בשבת כתיב ביני ובין בני ישראל. ורק לבנ"י מתגלה בשבת כבודו ית'. ועל ידיהם נמשך חיות לכל העולמות. ועפי"ז מובן כי לאומות גם בשבת בא השפע על ידי אמצעי והוא עמו בני ישראל:
Section 3
תרל"ג
שבתותי תשמורו כו'. לשון רבים. כי יש בכל דבר חיות משבת קודש והיא הנקודה המשלמת הכל כמ"ש רש"י ז"ל ויכל אלקים ביום השביעי שבשבת נגמר המלאכה כו'. הפי' כנ"ל ששבת משלים כל דבר. והוא הגמר והקיום של כל דבר שהוא שורש החיות. ובשבת קודש מתעורר שורש זה בכל דבר. ולכך נק' מנוחה שמחזיר כל דבר לשורשו. וכ' רש"י ז"ל שבת שבתון מנוחת מרגוע לא עראי. פי' כי וודאי כל איש ישראל מניח מלאכתו ואינו עושה בשבת. אבל צריך להיות שלא יהי' לעול מה שעוזב מעשיו ביום זה. רק אדרבה להיות מצפה כל ימות השבוע לבוא לשורשו ומקום מנוחתו. והוא שבת קודש. שבעוזבו כל מעשיו. זה עיקר מקום חיותו. וזהו פירוש שמירה שיושב ומצפה כל ימי השבוע מתי יבוא ש"ק ויחזור למקומו כנ"ל. [כמדומה שכ"כ בספרים ג"כ] ואך את שבתותי כו' פי' שלא להיות רצון ותשוקה לדבר אחר בעולם. רק להשי"ת שהוא שורש חיות האדם שמתדבק בו בשבת קודש. גם מ"ש לעשות כו' השבת. אף כי המצוה שלא לעשות. גם מה שמירה שייך לשבת אדרבה שבת שומר אותנו. אך הפירוש להמשיך קדושת שבת לכל מעשה החול ג"כ. ושם צריך שמירה בוודאי וכבר כתבתי מזה במ"א:
Section 4
תרל"ה
אך את שבתותי תשמורו כו' אות הוא ביני וביניכם כו' לדעת כי אני ה' מקדישכם. פי' שבכל דבר צריכין לשמור בחי' השבת. פשוט הנייחא שיש להקב"ה מכל הבריאה שלכבודו ברא בכלל ובפרט לזכור לעשות כל המעשים כדי לגמור רצונו ית' מה שהוא אף שא"י כראוי איך. וזה תכלית הבריאה. וז"ש שבתותי. כי אות הוא כו' פי' זאת היא דביקות בנ"י בהקב"ה כדאיתא אורייתא וישראל וקוב"ה כולהו חד. פי' שבנ"י דבוקים בעיקר החיות. נמצא כפי מה שמעלין כל דבר לשורשו ומתדבקין בפנימיות החיות של הקב"ה. כמו כן מתעורר כח בנ"י ג"כ. וזהו לדעת כי אני ה' מקדישכם. לכן כל שמתעורר כח הקב"ה מתעורר ג"כ כח בנ"י. וכתב רש"י לרבות שגם במלאכת המשכן ישמרו השבת. הרמז שאף במעשה של מצוה צריכין לזכור עיקר המכוון לעשות רצונו ית' בלבד. שלא להתערב טובת עצמו לגמרי. רק לשם שמים. והוא שבח שמחזיר המעשה לעושהו כנ"ל:
ברש"י שבת שבתון מנוחת מרגוע ולא מנוחת עראי. פרשנו בעזהש"י כי מנוחת עראי כשנזדמן שאין לו מה לעשות ונח. אבל כשאדם רוצה לעשות איזה מלאכה וטורח בה הרבה עד שנגמרת ונח אח"כ. זה מנוחת מרגוע. שכל המלאכה הי' כדי להשיג זאת המנוחה. וכן כביכול הכתיב מנוחה לעצמו כי ששת ימים כו'. נמצא מנוחת הקב"ה כך הי'. ונלמד מזה שכן צריך להיות מנוחת האדם בשבת כמ"ש ששת ימים תעבוד כו'. מסמיך הכתוב העבודה למנוחת שבת. כלומר להיות כל עבודת ימי המעשה כדי להיות נגמר רצונו ית' וכבודו. להיות נעשה מזה השבת. ומעין זה איתא ג"כ כי לכל מעשה האדם בימי החול יש להם עלי' בשבת קודש:
אא"ז מו"ר ז"ל פי' לעשות את השבת עפ"י דברי הרמב"ן ז"ל בהאבות שבקשו אות במה אדע כו'. ופי' כי דבר שנעשה בו מעשה הוא קיים לעד והמעשה הוא חיזוק ההבטחה ע"ש. ואמר שנראה זה טעם המצות כי יש לכל מצוה שורש בשמים. וע"י מעשינו נתחזק השורש להיות קיים לעד. וכמו כן במצות שבת דכתיב לעשות. שגם הנחת המלאכה נקרא מעשה כמו חסמה בקול כו' ועי"ז מתקיים השבת יותר כנ"ל ודפח"ח. ופשוט קאי לעשות על מה שאמר אח"כ לדורותם ברית עולם. שיעשו את השבת לברית עולם להמשיך בחי' השבת בכל דבר כמ"ש לעיל פי' שבתותי כנ"ל:
בגמרא שבת ניתן בצינעא. אות הוא ביני ובין בני ישראל. א"ה לא ליענשו אוה"ע עלי'. שבת אתגלי להו נשמה יתירה לא אודיעינהו. ומה ענין נשמה יתירה. דאיתא אמרה שבת לכל נתת בן זוג ולי אין בן זוג. א"ל הקב"ה כנסת ישראל יהי' בן זוגך. פי' כי ימי המעשה הם כח מעשה בראשית. כדאיתא אין לך עשב שאין לו מזל ברקיע ואומר לו גדל כו'. ונמצא הנבראים מקבלים מאותן הימים שהם הארות עליונים. וכיון שהם משפיעים להמקבלים. ניתוסף להם כח בשמים. וזה ענין לכל יש בן זוג כו'. אבל בשבת לא הי' בריאה כי בו שבת. ולכן אין לו בן זוג כי אין הנבראים מקבלים מהארת יום השבת כי לא הי' בו בריאה. כי שבת הוא נשמת ימי המעשה. רק בנ"י שהם ג"כ נשמת הבריאה. כי כל הבריאה תלוי בהם. והם מעוררין חיות כל הנבראים. לכן מקבלים הם מהארת השבת. ונמצא שבת משפיע לבנ"י. ולכן ניתוסף גם נשמה לשבת. ונק' נשמה יתירה כמו נשמה לנשמה. והבן:
Section 5
תרל"ו
אך את שבתותי תשמורו כי אות הוא ביני וביניכם כו'. התחיל שבתותי ומסיים אות הוא. אבל ביאור הדברים את שבתותי דייקא. כי איך שייך שבני ישראל ישמרו השבת הלא גדלה מעלת השבת קודש ממעלת בני ישראל. ומי גדול השומר או הנשמר. אך התפשטות קדושת שבת שיש בכל איש ישראל כי נשאר רשימה בלב איש ישראל המקיים השבת. וזאת רשימת השבת הנשאר בלב צריך שמירה וודאי. וזאת הרשימה היא אות ביני וביניכם. כי האומות אף אם יעברו וישמרו השבת לא ירגישו מאומה בנפשותם. ובני ישראל הנוחלין נשמה יתירה בשבת לכן צריכין לשמור שלא יפגמו במעשיהם הארת השבת כנ"ל:
במדרש ויתן אל משה ככלותו לסוף מ' יום אמר א"י כלום נתן לו הקב"ה במתנה כו'. פי' שדייק תיבת ככלותו לומר כי הכל תלוי בסוף המעשה. כי בכל המצות אין בכח האדם להתדבק בשורש המצוה רק ע"י הסיוע משמים. שע"י קיום המצוה שמראה ומרמז להתדבק בקדושת המצות. אז פותח לו הקב"ה שערי בינה. אך זה בא בסוף המעשה לכן המניח באמצע לא השיג עיקר המכוון. וז"ש אין המצוה נקראת אלא על הגומרה. ז"ש ככלותו אז זכה שניתנה לו במתנה. כי מרע"ה לא פסק באמצע. וגמר כל מה שהי' בכחו. ואז ניתן לו במתנה. גם פי' ככלותו הוא כלות הנפש לה'. כיון שעשה בכל יכולתו והשלים כל כח נפשו להשיג פקודי ה'. זכה שניתנה לו כל התורה במתנה. וכמו כן כל אדם כפי כחו יכול להשיג מה שיש לנשמתו חלק בתורת ה' כמאמר וחן חלקנו בתורתך:
Section 6
תרל"ז
בפסוק ואתה דבר אל בני ישראל כו' אך את שבתותי תשמורו כו'. מאי אך. כתב רש"י למעט שבת ממלאכת המשכן. דאיתא בגמ' מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה כו' לך והודיעם. ותימה שכבר ניתן להם מצות שבת ונשנית בעשרת הדברות. אמנם נראה עפ"י מאמר חכמינו ז"ל כי בקבלת התורה הי' מתוקן כל העולם כאשר היה קודם חטא אדם הראשון. וכתיב וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל פירשו חז"ל שראה שאין העולם כדאי להשתמש כו'. והוא באמת ע"י שנמצא החטא בעולם. אבל בהיות מתוקן הכל בוודאי היו משתמשין באור הגנוז לצדיקים. ובלי ספק הן המה הכתרים שקיבלו בנ"י בהקדימם נעשה לנשמע. ואח"כ נאמר ויתנצלו בני ישראל את עדים. הוא ג"כ מאותו הטעם שראו שנתקלקל התיקון. והרגישו שיש מציאות הרע בעולם. לכן יראו לנפשותם פן יפגימו ח"ו גם אותו אור הצפון. דמה"ט גנזו המקום כדי שלא יהי' פגם הרשעים מגיע לאותו האור. ולכן בנ"י מעצמם לא שתו איש עדיו עליו כנ"ל. ונודע כי המשכן היה תיקון החטא. פי' שמה שמקודם החטא הי' הכל מתוקן כראוי ולא הצטרכו לדברים הללו ואח"כ נתקן ע"י פרטי המלאכות שבמשכן המשיכו השראת השכינה תוך העשי'. אך קודם החטא היו למעלה מעשי' גשמיות. וזה פי' הקדמת נעשה לנשמע. מול זה בא הבורא ית' לנחם את בני ישראל ולהגיד להם כי השבת עודנו ניתן להם כמו שהי' להם מקודם החטא. וז"ש מתנה טובה יש לי בבית גנזי שהשבת ניתן לבנ"י באופן שהוא גנוז שלא יכול להיות מגע סט"א כלל. וז"ש אך את שבתותי תשמורו. פי' אף שכל המצות נשתנו ולא יוכלו לקיימם באופן הטוב כמקודם החטא. אך השבת הוא כמקודם. וז"ש ואתה דבר כו' שמרע"ה לא הי' בכלל החטא. ולכן נאמר ואתה במצוה זו שיוכל למסור להם זאת המצוה כרצונו. והטעם ביני ובין בני ישראל אות הוא כו'. ודרשו חכמים שניתן בצינעא כו'. פי' שאין מגע נכרי שולט שם. ועיקר הטעם כיון שכל המלאכות בטלים בשבת אין קלקול המעשה פוגם שם. והחטא הוא רק בעשיה. וזה נראה פירוש דברי חז"ל השומר שבת כהלכתו אפילו עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו שנא' אשרי אנוש כו' שומר שבת מחללו. מחול לו כו'. ותמהו המפרשים ממ"נ אי עשה תשובה אין לך דבר שעומד בפני תשובה ע"ש בט"ז. אבל נראה כי אף שעשה תשובה החטא מעכב שאינו יכול לקיים המצוה ממש כמקודם החטא. אמנם ע"ז מיוחדת מצות שבת שאין החטא פוגם ומעכב במצוה זו ולענין זה מחול לו שלא יעכב במצוה זו דשמירת שבת כנ"ל. וזה הי' נחמה לבנ"י אשר נשאר להם מצות שמירת שבת כמו קודם החטא. ולכן נאמר מזמור שיר ליום השבת טוב להודות. כי מתגלה בו אור הגנוז כמו שיהי' אחר התיקון. כמ"ש חז"ל שהוא מעין עוה"ב. ובאמת ע"י השבת יכולין להתחזק להשאיר הארת השבת גם בימי המעשה כמ"ש בשם הרב הבעש"ט ז"ל עמ"ש חז"ל וינפש כיון ששבת וי אבדה נפש. וקשה דזה אין מקומו לכתוב בשבת. ופי' שע"י שאדם זוכר זאת שאחר השבת יסתלק ממנו הארה זו לכן מתדבק בה ביותר:
במדרש וישבר אותם כו'. כיון שראה מרע"ה שאין לישראל עמידה חבר עצמו עמהם הם חטאו ואני חטאתי כו' ע"ש. ואין מובן. וגם קשה הא איתא שראה אותיות פורחות באויר לכן שיבר אותם כו'. ונראה ביאור הענין כי בוודאי התורה תלוי בהכנת בני ישראל שהם מקבלי התורה. וכתיב חרות על הלוחות חירות מיצה"ר. ממלאך המות. ממיתה כו'. וקשה מה פי' על הלוחות. רק כפי מה שנחקק ונחרת הארת התורה בלבות בני ישראל. כך נחקקו האותיות בלוחות ג"כ. שעיקר הכתיבה בלב כמ"ש כתבם על לוח לבך. ולכן כשחטאו בנ"י אותיות פורחות כו'. אמנם מרע"ה לא חטא באמת. והיה בכחו להחזיק התורה כמו שאמר לו הקב"ה ואעשה אותך לגוי גדול. אך כי מסר נפשו בעבור בנ"י. ולא רצה לפרוד עצמו מהם. ועי"ז שחבר עצמו עמהם ולא נפרש מהם. שהי' חביב אצלו כללות בנ"י מהלוחות. שהיה יודע רצון הבורא שכנס"י חביבין אליו מהכל. ועי"ז גופא היו האותיות פורחות כנ"ל. ולכן שיבר אותן כנ"ל. ובאמת עי"ז שחיבר עצמו לכללות בנ"י עי"ז תיקן אותם. כי כמו שהי' הוא עמהם באופן זה ההתכללות לא חטאו כי בשעת החטא לא הי' עמהם. וכעין זה שמעתי מפה קדוש אא"ז מו"ר ז"ל שפי' מה שאמרו חז"ל שאמר אנכי ה' אלקיך בלשון יחיד ליתן פתחון פה למשה לי אמרת ולא להם. ופי' שודאי הציווי הי' לכלל ישראל. אך כמו שהם אחדות אחד ודבוקים במשה רע"ה שהוא המייחד אותם באופן זה הציווי שנאמר אליו הוא להם כי הוא אחדות אחד עמהם. ונמצא זה פתחון פה על החטא כי בוודאי קודם החטא נפלו מזאת האחדות. ונמצא שלא הי' הציווי להם כלל בזה המדריגה. אך החטא הוא מה שבאו לידי כך ליפול מכללות האחדות. אבל אינו חמור כמו גוף החטא עכ"ד ז"ל:
Section 7
תרל"ח
בפסוק אך את שבתותי תשמורו כו' אות הוא ביני וביניכם. וקשה מאי אך. ורש"י כתב למעט שבת ממלאכת המשכן. ולהבין הענין נראה דבני ישראל נפלו ממדריגתם העליונה ע"י החטא שקלקלו נעשה ונתקן במלאכת המשכן שהוא ענין בירור ל"ט מלאכות. שכולל כל מעשה האדם כמ"ש במ"א. וע"י היגיעה לעשות הכל בקדושה זוכין למצוא הארת השכינה בכל מקום כו'. אמנם יום השבת לא חטאו בנ"י לכן איתא שמרע"ה מחזיר בשבת לבנ"י הכתרים כו'. וז"ש אך את שבתותי תשמורו שמצוה זו נשאר לבנ"י בכל דור ודור. שאין יכולין לאבדה חלילה כמ"ש אות הוא כו'. ובמ"א כתבנו פי' אך בלי פסולת. כמו שדרשו חכמים אך את הזהב שצריכין להעביר החלודה כו'. וכמו כן בענין הנ"ל ששמירת השבת נשאר נקי בלי הצטרכות שום בירור. לכן צריכין בני ישראל להתחזק במצוה זו. וכן בכל המצות שנקראים אות ביני וביניכם. פי' כמים הפנים לפנים. וכפי התקשרות לבות בנ"י להמצוה. כן יש התקשרות למעלה. וברש"י שבת שבתון מנוחת מרגוע ולא עראי. פי' שלא יהי' השביתה עיכוב המלאכה לפי שעה רק לשכוח מכל ענין המלאכה. שבאמת שבת קודש הוא הכנה לעוה"ב. כמ"ש חז"ל שהוא מעין עוה"ב. וצריך האדם להתלמד לשכוח כל המעשים בבוא יום השבת. וכמו כן יזכה בנקל למנוחת עוה"ב:
בפסוק והלוחות מעשה אלקים המה כו'. שיש להבין מה יתרון כל כך בכתיבת הדיברות על הלוחות דלכאורה גדולה שמיעה ששמעו בני ישראל דברי אלקים חיים בהר סיני ממה שניתן להם אח"כ בכתב על הלוח. ואנחנו רואים כמה גדלה מעלת הלוחות בתורה. אבל הענין הוא שלא היה כתיבה זו על הלוחות בלבד. אבל הי' רשימה חקוקה בלב כל איש ישראל כענין כתבם על לוח לבך. והנה בני ישראל הקדימו נעשה לנשמע. ובזכות נשמע שמעו דברי אלקים חיים. ובזכות נעשה הי' רצון הקב"ה שיזכו בני ישראל גם לתיקון העשי' בשלימות. וז"ש מעשה אלקים המה. ולולא החטא היו משיגין התורה נכלל בעשי'. והיה ניתקן הכל והיו גופות בני ישראל מזוככין מאוד כמ"ש חז"ל חרות חירות ממלאך המות ומיצה"ר כו'. ועתה שלא זכינו לזה צריכין לעורר הכל ע"י העסק בתורה שהוא ענין נשמע ושמיעת המצות כמ"ש חז"ל קלקלתם נעשה הזהרו בנשמע. ולולי החטא הי' ניתן התורה בתוך העשי' ממש. כמו שיהי'. לעתיד ניתקן כל המעשים. וזה שאמר מעשה אלקים המה ואין להאריך יותר:
Section 8
תרל"ט
תשא ופ' פרה. ערבובי דברים.
ויתן אל משה ככלותו במד' כל מ' יום למד ושכח כו'. להודיע כי הכל הולך אחר החיתום. ובסוף היגיעה בא הישועה. ובוודאי יגיעת מרע"ה ארבעים יום לא אכל ושתה כו' ונעשה כמלאכי השרת. וזהו ככלותו שהוא כלות הנפש ונתלבש בענן. לכך כתיב לדבר אתו. מה שאין הפה יכול לדבר. ואח"כ נתן לו במתנה התורה:
ברש"י אין לך יפה מן הצניעות. וקשה למה לא נתן גם הראשונות בצינעא. אבל בוודאי שניהם צריכין שבוודאי בראשונות היו בני ישראל בחי' צדיקים גמורים. והיו מוכנים להטות כל הברואים אליו ית'. ולפרסם כבוד מלכותו ית' בעולם בפרהסיא. כאשר כך הי' רצון אבינו אברהם בתחלה. אכן כאשר עמלק הרשע ימ"ש הטיל שאור בעיסה ועיכב הטובה מכל האומות אשר נדחו על ידו. כמ"ש ראשית גוים עמלק כו'. וכמ"ש במ"א. ונפלו גם בנ"י מהתלהבות הראשון עד שגרם שבאו אח"כ לכלל חטא העגל. לכן הי' אח"כ העצה בבחי' הצניעות. ומ"מ גם זה אמת כי לולי התלהבות הקודם בפירסום לא הי' אח"כ יכולת לילך בדרך צניעות. רק ע"י שכבר הקדימו בקולי קולות נתקיים אח"כ הצניעות. וזה לימוד לדורות כי בתחילה צריך להיות בהתלהבות עצום. ואם כי לא יהי' נשאר זאת ההתלהבות דבר של קיימא. עכ"ז הוא העצה גם לימי הירידה אח"כ. והאמת כי מקודם היו בנ"י למעלה מהטבע ממש כמלאכי השרת. וכמו לעתיד לבוא שיהי' עבודת הבורא ית' בפרהסיא. רק בעוה"ז צריך להיות בהסתר. ובוודאי הרצון צריך להיות בעין טובה להשתוקק לפרסום כבוד שמו ית'. אבל כאשר רואין רוב הסתרות וכחות הסט"א השולטים בעלמא דשיקרא. צריכין בע"כ להתנהג בהסתר ובצניעות כנ"ל. ואמרנו לשון זה אין יפה מן הצניעות הוא כלשון משנה יפה שעה אחת בתשובה ומעש"ט בעוה"ז מכל חיי עוה"ב. שאם בלי ספק גדלה קדושת עוה"ב ביתר שאת אך יש חן לפניו ית' בעבודת האדם בעוה"ז יותר. וכמו כן הצניעות הוטב בעיני הבורא ית' אם כי היא למטה ממדריגות לוחות ראשונות. והוא כיתרון הבעל תשובה על צדיק גמור. והנה כדברים האלה הבינו בנ"י גם בראשית הענין ואמרו דבר אתה עמנו כו' פן נמות. ולא הוטב בעיני מרע"ה לאשר הוא ע"ה לא הי' לו נגיעה בזה החטא. אבל בנ"י לב יודע מרת נפשו. והסכים הקב"ה לדבריהם כמ"ש במ"א מזה:
Section 9
תר"מ
בגמ' מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה. לך והודיעם כו'. כמה מתנות טובות נתן הבורא ית' לבנ"י ותורה וכל המצות. אכן באמת השבת הוא כולל הכל. והוא השורש של כל המתנות טובות. והשורש נקרא בית גנזיו של הקב"ה. וז"ש אך את שבתותי תשמורו משמע שזה כולל הכל. דכתיב ויתן אל משה ככלותו כו'. ובמד' שלמד ושכח עד שנתן לו השי"ת בסוף הארבעים יום במתנה ע"ש. הענין הוא כי ההפרש בין אלו שנקראו מתנות כמ"ש במד' ג' מתנות כו'. אם כי כל טוב הנמצא בעולם הכל מאתו ית' שמחי' ומשפיע לכל את צרכיהם. אבל התקשרות אל השורש נק' מתנה הניתן מיד ליד פי' שבנ"י מקבלין מהנותן. וזה אינו יכול להיות עד תיקון כל השלימות שיש לאדם להשיג בעוה"ז. ואז בא אל שורש דביקות שיש לו. וז"ש ככלותו לדבר אתו פי' שתיקן כל הנהגה השייך לו ואז יוכל לקבל מתנה מיד הבורא ית'. וכמו כן נמצא בפרט כל איש ישראל לקבל חלקו בתורה. אכן לתקן עצמו עד לבוא אל השלימות אינו דבר נקל. אך בשבת קודש יש לכל אחד בחי' השלימות. לכן נק' שבת שמשיב כל אחד לשורשו. ולכן נק' שבת מתנה טובה כי כל השפעות באין מהשבת. והשבת הוא עצם המתנה. ובימי המעשה מתפשט למקבלים ולעולמות כפי מדריגת כל אחד ואחד. אבל שורש המתנה הוא בשבת כנ"ל. וזה ניתן לבנ"י. [ולכן אות הוא ביני ובין בני ישראל כו'. והוא עדות על הבורא ית' כי אח"כ בא במדריגות שונות. אבל המקבלים ראשונים מיד המלך יכולים להעיד כי הכל שלו והבן היטב]. ז"ש אמרה שבת לכל יש בן זוג כו' שבא ממדריגה למדריגה. אבל לקבל גוף המתנה מיד הנותן אי אפשר. והשיב השי"ת כנסת ישראל יהי' בן זוגך. שניתן לבנ"י זה הכח לקבל גוף המתנה. וזהו לך והודיעם שיהי' להם זאת ההתקשרות:
ובפסוק והלוחות מעשה אלקים המה כו' חרות כו'. ודרשו חז"ל חירות כו'. הענין הוא דאיתא כתב המכתב נברא בע"ש ביה"ש. כי יש להעשי' מדריגות. לכן נברא אדם באחרונה כדי שיכנוס לשבת מיד כו' ע"ש. פי' שהוא מובחר מכל מעשה בראשית. ויש לו התקשרות לשורש הבריאה. והוא השבת שיש בו עלי' לכל הברואים. והשורש נקרא מעשה אלקים שאינו גשמיי ככל העשי'. והוא כח ממוצע בין מעשה גשמיי לרוחניי שהוא כח אלהות כמ"ש מפליא לעשות שמקשר גשמיי ברוחניי ע"ש [ברמ"א או"ח בברכת אשר יצר]. הכלל כי זה הכח נקרא שורש העשי'. וע"ז רמזו שנברא בע"ש שיש בו תערובות ב' הכחות מהשבת ומהמעשה. וזכו בנ"י בלוחות ראשונות לתקן כל העשיה שיהיה להם דביקות בשורש. וממילא הי' חירות בכל:
Section 10
תרמ"א
בפסוק אך את שבתותי תשמורו כו'. סמיכות שבת למעשה המשכן. דכתיב ששת ימים יעשה כו' וביום השביעי כו'. והיינו שהשבת תלוי בימי המעשה ובכל עת שתיקנו בנ"י את העשי' ניתן להם השבת. ובהר סיני שהי' תיקון מ"ב כמ"ש העשויה בהר סיני ניתן להם השבת. ואחר החטא שקלקלו הנעשה. וניתקן אחר כך במעשה המשכן. חזר להם מצות השבת. וכן הוא בפרט. כל איש ישראל כפי תיקון המעשים זוכה לשבת. ובאמת השבת הוא שורש כל המעשים ועל זה נתקן השיר ליום השבת כי שמחתני כו' בפעליך במעשי ידיך ארנן. והוא בחי' נשמה יתירה בשבת כי הנשמות הם נקראין מעשי ידיו של הקב"ה דכתיב ונשמות אני עשיתי. והוא כח וחיות השורש של כל הבריאה. ואמר איש בער לא ידע כו'. כמ"ש חז"ל דשבת ניתן בצינעא דכתיב אות הוא כו'. ולא אתגלי לאוה"ע מתן שכרו ונשמה יתירה של השבת ע"ש במס' ביצה. וזה העדות שהשבת מעיד על בני ישראל כמ"ש לדעת כי אני ה' מקדישכם. כי בני ישראל דבוקין בהשורש. והשבת שייך להם בעצם. וכתיב שבת שבתון פרש"י מנוחת מרגוע ולא מנוחת עראי. פי' שבני ישראל באין באמת בש"ק למנוחה. ולא שיניחו מלעשות מלאכה בע"כ. רק שבבוא יום הש"ק באים בנ"י למנוחת השבת. וזה האות והעדות. אמת שאין כל יחיד זוכה לזה רק ע"י הביטול מקודם זוכה אח"כ גם לזה. אבל בכלל בנ"י מקוים כל זה. וז"ש לדעת שיהי' להם ידיעה ודביקות בהשבת. משא"כ איש בער לא ידע כנ"ל. וזה שאמרו מתנה טובה כו' בבית גנזי שהוא השורש כנ"ל. וכבר כתבתי מזה במ"א. והנה בלוחות הראשונות נאמר מעשה אלהים המה. פי' שהי' שורש העשי' שיש בו בחי' אלקות. לכן אמרו חז"ל שהלוחות נבראו בע"ש בין השמשות. והוא הדביקות של המעשה ביום השבת שהוא הנשמה. ובאחרונות נאמר פסל לך כו' כראשונים. ויש לתמוה האיך נמצא בעוה"ז כראשונים שנאמר עליהם מעשה אלקים המה. ויראה לפרש כי באמת הם הם הראשונים והם האחרונים. רק שהראשונים לא היו צריכים בירור לכן היו בפרהסיא כי לא הי' נמצא רע כלל בעולם כמ"ש חירות כו'. רק אח"כ דכתיב וישבר אותם הי' צריך לברר הטוב מן התערובות פסולת. וכפי מה שמבררין הצדיקים תמיד כך מתחדש כח התורה. לכן אח"כ אמר אין לך יפה מן הצניעות שהיו צריכין בירור ושמירה. לכן אמרו לוחות ושברי לוחות מונחין בארון כי נשאר עוד שברים שצריכין לברר עד לעתיד:
במדרש על פסוק לך רד. מלאכי אלקים עולים ויורדים בו כו' ע"ש. הענין הוא כי גם הירידה הוא לימוד מדריגה של הצדיקים שע"י שבירידת ישראל מורידין עצמם עמהם עי"ז מעלין אח"כ הכל. הרי הוא אומר ואעשה אותך לגוי גדול. ומיאן מרע"ה בזה. ולכך שיבר הלוחות כמ"ש במ"א שע"י שלא רצה להפריש עצמו מכלל ישראל ומסר חלקו לצבור לכן היו אותיות פורחות כי בכלל הי' החטא ע"ש. וזה למד מרע"ה ממאמר לך רד הנ"ל וזכה וזיכה את הרבים והעלה כולם כמ"ש אח"ז לך עלה כו' אתה והעם כו':
Section 11
תרמ"ב
במדרש ויתן אל משה. ה' יתן חכמה כו' לבנו נתן מתוך פיו דעת ותבונה כו'. שראינו בקבלת התורה היו ב' הבחי'. הדברות ששמענו מפיו של הקב"ה וב"ש. ואח"כ ויתן אל משה בכתב. והי' בחי' נעשה ונשמע. דהלוחות מעשה אלקים המה. ולכן כשקלקלו נעשה נשברו הלוחות. אבל בדברות ששמענו מפיו לא נעשה שינוי. והוא בחי' דעת שהוא התקשרות שאי אפשר להינתק לעולם. וכתיב ויתנצלו בני ישראל את עדים הכתרים של נעשה ונשמע כדאיתא במס' שבת. ולכאורה קשה כיון שכתר אחד הי' בעבור נשמע ולמה פרקו זה הכתר. אך הוא עצמו מעלת בני ישראל שהקדימו נעשה לנשמע שאין רוצין לשמוע רק שיבואו לידי מעשה. כענין כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו. שצריך להיות כל הרצון לשמוע ולהשיג כדי שיבוא לידי מעשה. וכיון שקלקלו העשיה פרקו גם כתר של נשמע עד שנתקן אח"כ על ידי מעשה המשכן. אך השבת הוא בחי' נשמע כי אין בו מעשה. לכן בש"ק מחזירין לישראל הכתרים. כי בזה לא חטאו. דאיתא שבת ניתן בצינעא. והוא עצמו כנ"ל כי לוחות הראשונות שהיו בפרהסיא ובקולות שלט בהן עין רע. ולמה היו בקולות. רק שהיו בני ישראל מוכנים לתקן כל המעשים ג"כ לולי הקדמת עמלק הרשע שכל החטא נעשה על ידו כמ"ש קול מלחמה במחנה. וכל מלחמה היא מלחמת עמלק. ויש לו כח בעשי'. אבל השבת שהוא למעלה מהעשיה והטבע. אין שם מגע נכרי. לכן משיגין בו הארה מלוחות הראשונות. לדעת כי אני ה' מקדישכם דרשו חז"ל הנותן מתנה כו' צריך להודיעו כו'. הענין כי שבת הוא מעין עוה"ב. יום שכולו שבת. והשי"ת שנתן לנו המצות נתן לנו הכלים וההכנות שנוכל לקבל המצות. והשבת הוא הידיעה והתקשרות להכין להשגת עוה"ב יום שכולו שבת. כי אני ה' מקדישכם מתקיים לעתיד לבוא באמת. ובשבת יש קצת מעין זה. וזהו לדעת כו' ע"י השבת כי אני ה' מקדישכם:
Section 12
תרמ"ג
במדרש כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה ע"ש. כי לוחות הראשונות היו בדעת. מעין עשרת הדברות ממש. יתן חכמה הוא קצת דבר נפרד. נתינה להמקבל. ומפיו דעת ותבונה הוא התקשרות עצום. ובשבת כתיב לדעת כי אני ה' מקדישכם שיש בו מעין לוחות הראשונות. וכתיב בהם מעשה אלקים המה שהי' הרצון לתקן העשי' להיות בלי גשמיות. כדכתיב חרות חירות כו'. וכמו כן בשבת כתיב ושמרו כו' לעשות את השבת. פי' ושמרו לשון המתנה כמו אביו שמר את הדבר. שצריך להיות השתוקקות האדם בימי המעשה להשבת. ועי"ז יש התקשרות ימי המעשה להשבת. ועל ידי זה נתקן העשי' ג"כ. כי ששת ימים עשה כו' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש. פי' שימי המעשה הם התלבשות הקדושה בצמצומים עד לבוא לבחי' עשי'. ויש הפרש בין שמים וארץ כענין אענה את השמים והם יענו את הארץ. לכן בימי המעשה הגשמיות נפרד מהרוחניות. ובשבת נעשה הכל אחד שמים וארץ. ויכול להתהפך כל העשי' להיות רק רוחניות. כענין שכ' בזוה"ק שבתא יומא דנשמתין הוא ולאו דגופא. וז"ש שבת וינפש שלא הוצרך השמים להשתנות והארץ קיבלה נפש ונתעלה מבחי' גוף לנפש והנפש עצמה באמת היא רוחניות:
ומו"ז ז"ל פי' לדעת כי אני ה' מקדישכם. לידע כי הקדושה היא רק בעזר חלקי. ועל זה מבקשין יכירו בניך וידעו כי מאתך היא מנוחתם עכ"ד ז"ל. וזה הוא דעת שדבוק בשורש הקדושה הבאה מהשי"ת. וי"ל בזה מ"ש משה רע"ה מי לה' אלי. הגם כי היו כולם קדושים. אך מי שהי' בו דביקות עצום. והקדושה היה אצלו לשם שמו יתברך בלבד. לא הי' יכול לשלוט בו מגע חטא כלל. לכן ויאספו אליו כל בני לוי שהוא רמז לדביקות והתקשרות הדעת כנ"ל. וענין השבת הוא באמת סייעתא דשמיא כמ"ש ישלח עזרך מקודש כענין נשמה יתירה הבאה לאיש ישראל. כענין ששמעתי מפי מו"ז ז"ל על המדרש ככלותו לדבר אתו אחר שלמד מרע"ה מ' יום שכח מה שלמד עד שנתן לו במתנה. ופי' על פי לשון הגמ' יגעתי ומצאתי. ושם מציאה הוא על דבר הבא בהיסח הדעת לא ביגיעה. אבל הענין הוא כי אין יגיעת בו"ד כדאי להפיק רצון והארה משמים. רק שהשי"ת סידר כן שע"י היגיעה ניתן לו במציאה ומתנה. וז"ש ויתן כו' ככלותו לדבר. שכל היגיעה עמד לו שתנתן לו במתנה ע"ש ודפח"ח. וכן הענין בשבת קודש שנקראת מתנה טובה שכפי היגיעה בימי המעשה נותנין לו עזר וסיוע של קדושה בשבת קודש. אכן כתיב ועשית כל מלאכתך שבודאי מי שעובד השי"ת בכל כחו. מקבל השבת אחר כך בשלימות. וזהו הרמז שבת מעין עוה"ב שכמו כן כל יגיעת עוה"ז הוא כדי להשיג אח"כ בעוה"ב בעזר אלקים. וכמו כן מתקיים בשבת. וזה הרמז נשמה יתירה כלומר שאינו לפי עבודת העובד רק שבמתנה ניתן לו יותר מכפי עבודת האדם. וחז"ל הוסיפו שיהי' כאלו כל מלאכתך עשוי'. הוא ע"י השתוקקות והרהורי תשובה כשבא השבת קודש. ומצטער על מיעוט הכנה מה שאינו מוכן לקבל קדושת השבת. יוכל להיות כאלו כל מלאכתו עשוי'. וכמו שהקב"ה מקבל השבים בתשובה קודם הסתלקותם מן העולם. וכ"כ בספרים שעש"ק יום מוכן לתשובה:
לפי שיטת רש"י שהמשכן נצטוו לעשות אחר החטא. א"כ נראה שלוחות ראשונות היו מוכנים להיות נמצא בתוך בני ישראל בלי ארון ומשכן. שהיו מיוחדים בנ"י להיות בלי גשמיות. וחז"ל רמזו במשכן בכל מקום שתלך קיטון אחד עשה לי ואדור ביניכם כו'. כנראה כי קודם החטא לא היו נפרדים כלל מהבורא ית' רק אח"כ שהי' קצת פירוד הי' העצה ע"י המשכן וכליו:
וישמע יהושע כו' קול מלחמה במחנה. פרשנו כי יהושע שהי' הנלחם עם עמלק. הרגיש שמעמלק בא החטא. רק מקודם כתיב כל הנחשלים שפלטן הענן. אבל לא הי' בו שליטה במחנה. ועל זה תמה קול מלחמה במחנה. שזה הצרעת נספח גם לתוך המחנה:
Section 13
תרמ"ה
בפסוק אך את שבתותי. מדקדקין מאי אך. ויש לומר פי' שבתותי שלמעלה בשמים. ובני ישראל יש להם חלק בזה כמ"ש פורס סוכת שלום עלינו. פרס הוא חלק. וכמ"ש בזוה"ק כי בשבת יש השתתפות ברוחא דנחתא מלעילא ומתענג בתענוגי שבת ע"ש בפ' ויקהל. וכדכתיב ביני וביניכם. וזהו לשון אך חלק. עוד יתבאר פי' את תוספות שבת ע"י שמשתוקקין בע"ש לקבלת שבת. ואיתא דמחצות יום הששי יש התנוצצות הארת השבת. וזהו אך חלק כמ"ש רז"ל על אך ביום הראשון תשביתו כו'. ולפי הפשוט. אך. שיהי' השמירה רק לשם ה'. שבתותי דוקא. וכתיב שבת שבתון. יתכן לפרש ע"י שהשבת נותן ברכה ושפע לכל ימי המעשה. וכן איתא המענג השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים כו'. לכן כתיב שבת שבתון שיהי' השביתה לשם השבת עצמו. ולא בעבור ברכת השבת לעובדין דחול. ורש"י ז"ל פי' למעט שבת ממלאכת המשכן. ולבאר הענין נראה עפ"י מ"ש במ"א כי כל אלו המצות שנק' עדות וכן התפילין שנק' אות שהמה רמזים להארות שלמעלה שהיו צריכין להיות מקוים בפועל בעצם נפשותיהם של בנ"י. וקודם החטא היה מתקיים וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ממש כמו שהי' בקרני הוד של מרע"ה וייראו מגשת אליו. רק אחר החטא דרשו חז"ל אלו תפילין שבראש. פי' שיכולין להשיג קצת הארה הנ"ל ע"י מצות התפילין. ובש"ק אין צריכין תפילין. כמ"ש חז"ל שהן עצמן אות. שכ' ביני ובין בני ישראל אות הוא. פי' בלי שום אמצעיות. וכמ"ש חז"ל אין דומה מאור פניו של אדם בחול לשבת. ואיתא כשבנ"י זכאין מעידים בעצמם. כמ"ש עדים אתם בכם. וכ"כ אתם עדי. ובקבלת התורה נשתנה צורת בנ"י. וכל רואיהם יכירום כו'. אך אחר החטא כ' הורד עדיך כו'. והוצרך לברר העדות ע"י מצות הללו. וכן דרשו חז"ל הקורא ק"ש בלא תפילין כמעיד עדות שקר בעצמו. שא"א לברר בלי התפילין. זולת בשבת קודש:
Section 14
תרמ"ו
בפסוק כי אות הוא ביני וביניכם כו' לדעת כי אני ה' מקדישכם. דרשו בגמ' אמר הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה אני מבקש ליתנה לישראל לך והודיעם. כי תכלית עבודת האדם הוא בסייעתא דשמיא לזכות להמשיך קדושה משמים. ועיקר הקדושה הוא בעוה"ב. והקב"ה הטיב עמנו ונתן לנו גם בעוה"ז מעין הקדושה של עוה"ב. והוא השבת שהוא מעין עוה"ב. וע"י הקדושה היורדת בש"ק יכולין להתדבק בקדושת עוה"ב. וז"ש קודש היא לכם. פי' לצורככם עשה הקב"ה להיות בשבת קודש מציאת הקדושה בעוה"ז. לדעת כי אני ה' מקדישכם. פי' עתיד להקדישכם בעוה"ב. וכעין זה נדרש בתו"כ בפ' אני ה' מקדישכם לעוה"ב ע"ש. ועוה"ב הוא נעלם מלהשיגה בעוה"ז. אך השבת הוא הדרך שיכולין להשיג מעין עוה"ב. וזהו אמרם שבת שמה. שהשבת הוא שיכולין לכנות שם לקדושה של עוה"ב:
וברש"י אע"פ שתהיו רדופין במצות המשכן שבת אל תדחה כו'. דכתיב שבתותי לשון רבים. כי ענין השבת אין לה הפסק. וכפי עבודת האדם בימי המעשה כן הוא השבת. ובודאי בעשיית המשכן הי' קדושה גדולה במעשה. והוא מעין ששת ימי בראשית ממש. כחשר חכמים הגידו כי במעשה המשכן ניתקן כל מעשה בראשית. ועל זה כתיב כח מעשיו הגיד לעמו. כמ"ש רז"ל יודע הי' בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ. ועל ימי המעשה כאלה נאמר אח"כ שבתותי תשמורו. כי הכתיב לעצמו כביכול מנוחה כו'. לומר כי גדלה מעלת השבת מימי המעשה של מעשה בראשית. וזהו הטעם כי אני ה' מקדישכם. א"כ אין לדבר סוף. ולעולם שייך קדושת שבת עד לעתיד יום שכולו שבת. וכן סידר הקב"ה מעלת השבתות זה אח"ז עד שנזכה ליום שכולו שבת כי כל השבתות הם הכנות לעוה"ב. ז"ש ושמרו כו' לעשות כו' השבת לדורותם כו':
Section 15
תרמ"ז
בפסוק אך את שבתותי תשמורו פרש"י למעט שבת ממלאכת המשכן. הענין הוא כי המשכן הוא לתקן החטא. כמ"ש משכן העדות עדות הוא שוויתר להם הקדוש ב"ה כו'. והיינו שהוא במקום הצריך עדות ובירור. דאיתא קלקלתם נעשה הזהרו בנשמע. כי מקודם היו ישראל מתוקנים בגופים מזוככים כמלאכי השרת. והי' מתוקן העשיה לגמרי. וזה הי' ענין לוחות הראשונות דכתיב מעשה אלקים המה. ולכן נק' חרות חירות כמ"ש חז"ל. היינו שהי' ניתקן כל מעשה בראשית שבעשרה מאמרות נברא העולם. ואיתא עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות הכתב והמכתב כו'. ומסתמא המה שרשים של העשרה מאמרות. וכשהיו זוכין בנ"י לקבל אותם הי' תיקון כל העשי'. וע"י החטא לא נגמר התיקון. והי' התיקון ע"י מלאכת המשכן שהמה ציורים וכלים לקבל הארות עליונות מה שהי' מקודם מוכן להיות בנפשות בני ישראל בעצמם. אכן בשבת שהוא למעלה מהעשי' וזוכין בני ישראל לקבל הנשמה יתירה. כדכתיב כי אות היא ביני וביניכם בלי שום אמצעי. אני ה' מקדישכם. שכמה מיני קדושות נמצאים בעולם. אבל בנ"י מקבלין הקדושה מהשי"ת בעצמו כביכול. כמו שדרשו חז"ל אני ולא מלאך גבי יציאת מצרים. כמו כן יש לרמוז כאן במעלת קדושת השבת על ימי המעשה שאז הקדושה מתלבשת במעשה וזה צריך בירור ועדות כמ"ש במ"א. ובזוה"ק משפטים איתא בענין מעשה אלקים המה כי במעשה בראשית כתיב אלקים ואחר השבת כתיב ביום עשות ה' אלקים ע"ש שכ' שלכך דרשו חז"ל שנבראו בע"ש בין השמשות בעוד שליטת שם אלקים ע"ש. נמצא לפי דבריו בשבת קודש התגלות שם הוי"ה ב"ה וב"ש. ושם אין שום אחיזה לשום אומה ולשון רק לבנ"י כמ"ש שם בזוה"ק ריש משפטים. וז"ש אני ה' מקדישכם. וכ"כ ביני כו' אות היא כו' כי ששת ימים עשה ה' כו'. פי' שבני ישראל מעידין כי הכל בכח שם הוי"ה הוא. וכמ"ש אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים שבנ"י מבררין זה האחדות כי הכל משם הוי"ה. רק בימי המעשה ההנהגה בבחי' הטבע והעשי' בבחי' אלקים ובחי' מעשה בראשית בחי' כח מעשיו הגיד כו'. ובשבת מתגלה שם הוי"ה ב"ה. וכ"כ בחדושי תורה מא"ז ז"ל בפ' בהר ע"ש. וי"ל עוד כי תיקון המעשים הוא כפי עבודת האדם והוא בחי' אלקים מדה"ד מדה במדה. ואיתא בתחלה עלה במחשבה לבראות במדה"ד וראה שאין העולם מתקיים ושיתף עמו מדה"ר. וכל זה נעשה בבנ"י כי מקודם היה הכוונה לתקן בבחי' מדה"ד. אבל לא הי' יכול להתקיים ונשברו הלוחות והי' התיקון ע"י שיתוף מדה"ר שם הוי"ה ושבת שנק' מתנה טובה שאינו לפי עבודתינו רק מתנה ניתנה לנו כמ"ש לדעת כי אני ה' מקדישכם לא לפי עבודתכם. אך ע"י שיתוף זה צריכין לתקן גם ימי המעשה. וז"ש ושמרו כו' לעשות כו' השבת כו'. וז"ש אך את שבתותי. פי' אם כי לא יכלו לתקן כל העשי'. עכ"פ בכח השבת יתקנו ימי המעשה. ובמ"א כתבנו עוד לכן קצרתי כאן:
Section 16
תרמ"ח
אך את שבתותי תשמורו כו'. חז"ל אמרו אך חלק. דכתיב אות היא ביני וביניכם. א"כ השבת הוא ממוצע. ויש בו חלק ברוחניות ובגשמיות. כמ"ש בזוה"ק ויקהל בפסוק ושמרו בני ישראל את השבת ההוא רוחא אתפשטותא דההוא נקודה כו' אתענג מעילא ומתתא ע"ש ד' ר"ד ע"ב באורך. א"כ א"ש אך חלק. דזה החלק שלמטה צריך שמירה. וכן אומרים בתפלה פורס סוכת שלום עלינו. מלשון פרס וחלק שיש לנו בסוכת שלום. וגם לפי הפשוט מאחר שהשבת הוא ברית א"כ הוא ממוצע בין עליונים לתחתונים ולכן נקרא שלום כי באמת עוה"ז מהופך מעולם העליון. רק בשבת יש בו התאחדות לעליונים עם התחתונים ונק' יום מנוחה ושלום. לכן מצוה בשבת להתענג באכילה ושתי'. וכ' קודש הוא להם. אפילו בגשמיות שורה הקדושה בשבת. ואיתא בדרשות מהרי"ט ז"ל פי' ביני וביניכם כי כמו שבנ"י מעידין שהקב"ה ברא עולמו בו' ונח בשביעי וזה טעם כי בו שבת. כמו כן השי"ת מעיד על בני ישראל שכל העולם נברא רק בעבורם. ולכן שינה הטבע ביצ"מ בעבורינו. וזה טעם כי עבד היית ע"ש בפ' ויקהל. [וכבר דברנו מזה במקומות אחרים רק כעת מצאתיו במהרי"ט ג"כ]. ולכן שבת סהדותא איקרי בכולא. עדות בשמים על בנ"י ובארץ על הקב"ה. ואך את שבתותי תשמורו הוא עדות המסורה לנו שבזה כלול ג"כ החלק והעדות שלמעלה לכן כתיב אך חלק כנ"ל:
עוד יתבאר לשון אך את שבתותי תשמורו כו' קודש הוא לכם. עפ"י מה שכתבתי במ"א כאשר רמזו חז"ל בפסוק אך את הזהב שצריך להעביר את החלודה. כמו כן אך את שבתותי תשמורו בלי שום חציצה. קודש הוא לכם שהקדושה נמצאת בנפשות בני ישראל בעצמם כמ"ש חז"ל בשבת קודש אין צריך תפילין שהם עצמם אות. והוא בכח הנשמה יתירה השרויה בש"ק בנפשות בני ישראל. והאמת כמו שהאדם מטהר עצמו ומעביר החלודה ולכלוך עונות מנפשו. כמו כן מתגלה לו הקדושה הבאה מלמעלה בלי חציצות והפסקות. ולכן צריכין לטהר קודם ע"ש ולהחליף המלבושים כמ"ש ז"ל וכבדתו בכסות נקיה. והענין הוא דכתיב שחורה אני ונאוה דרשו חז"ל שחורה אני במעשי ונאוה במעשי אבותי. שחורה בעגל ונאוה במשכן. שחורה בימי המעשה ונאוה בשבת. כאהלי קדר יכולה אני להתכבס ולהיות כיריעות שלמה ע"ש. והכל ענין אחד להודיע שהחטא שהי' בישראל הוא במקרה לא בעצם הנפשות רק שנתלכלכו בחטא. לכן כשיש זמנים שזוכין להסיר המלבוש החיצון ומתגלה הפנימיות כמו בש"ק חוזרין להקדושה כבראשונה. לכן שבת הוא עדות לבנ"י כמו במשכן ובית המקדש. שכשנבדלו בנ"י במקום המקודש והשכינה היתה שרויה בהם. הי' זה העדות שעדיין הקדושה נמצאת בפנימיות בנ"י. וכמו כן בשבת קודש לדעת כי אני ה' מקדישכם. תלה הקדושה בשמו ית' כמו שהוא היה הוה ויהיה. כמו כן הקדושה בבני ישראל לעולם. רק על ידי החטא נעשה מסך מבדיל. ובשבת קודש מאיר הקדושה לכל נפש ישראל ומסירין מסך המבדיל. גם פי' קדש הוא לכם לכללות ישראל. "קדש "הוא "לכם ר"ת קה"ל. כי עיקר החטאים גורמים שאין יכולין להתאחד באחדות האמת. והשבת נותן האחדות כמ"ש דמתאחדין ברזא דאחד. ואז הקדושה מתגלה בקהל ישראל. ובאמת צריך כל איש ישראל להאמין כי נמצא בו הקדושה בשבת קודש. הן רב הן מעט. כי קדש הוא לכם קאי אפילו למי שאינו מרגיש הקדושה. כי המרגיש יודע בעצמו. והתורה מעידה קדש הוא לכם לכל איש ישראל. וכפי רוב האמונה שאדם מאמין בקדושת שבת ששורה בו. כך מתגלה לו שיוכל להרגיש הקדושה ג"כ. ורש"י ז"ל פי' אך למעט שבת ממלאכת המשכן. והרמב"ן ז"ל מקשה כי המיעוט כ' בשבת ע"ש. ואינו קושיא כי באמת השבת נותן קדושה וחיות לעולם. רק שבימי המעשה מתלבש ומתצמצם על ידי אמצעיות וזה היה ענין המשכן וכליו כמ"ש במ"א. ובשבת מתגלה הארת השבת בלי מלאכת המשכן כמ"ש:
עוד לפ' אך את שבתותי תשמורו. צריך כל איש ישראל להיות כל ימיו שומר ומצפה התגלות הקדושה וכבודו ית' בעולם. והוא בחי' השבת כי בשבת מתגלה הקדושה. ובנ"י נקראו שומרי שבת כמ"ש ושמרתם כו' כי קדש הוא לכם. פי' ע"י שהקדושה בעצם בבנ"י לכן הוו שומרי שבת. אכן פי' אך. הוא שלא להיות שום רצון וענין אחר לבנ"י בעולם. רק לשמור את השבת. והיא מדריגת הצדיקים ודורו של משה רע"ה שלא הי' להם שום ענין רק לשמור שבתות ה'. ובאמת זה עצמו אות הוא כו' לדעת כו'. כי אנשים שהמה מתגוררים בעולם הזה הגשמיי ומ"מ אין להם ענין אחר בעולם רק כל מחשבותיהם משוטטות בעולמות עליונים. וודאי עליהם נאמר אתם עדי. ומ"מ גם אנחנו השפלים שלא באנו למדריגה זו כתיב ושמרו בני ישראל את השבת כו'. אפילו שאין אנו דבקים תמיד בזה. מ"מ נמצא בזה זמנים ורצונות להשתוקק להתדבק בקדושתו ית'. וגם זה עדות ואות כי עוה"ז הוא מרוחק ומהופך מעולם העליון. ובנ"י שזוכין להיות להם הרצון לעתות וזמנים. הוא אות לדעת כי אני ה' מקדישכם. ובכח השבת נמצא בנו זאת התשוקה. וז"ש ששת ימים כו' וינפש דרשו חז"ל כיון ששבת וי אבדה נפש. ומקשין מה ענין זה לשבת אדרבה זה הוא במוצאי שבת. אכן פי' הענין שהשבת מניח בבנ"י זאת התשוקה על כל ימי המעשה. נפש הוא רצון. והשבת נותן זה הרצון דכתיב וייצר כו' ויפח כו' נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. פי' השי"ת עשה את האדם גשמיי ונפח בו הנשמה כדי שבזאת יתמלא רצון ותשוקה גם לגשם הגוף. וזאת תורת האדם בעולם. לכן עשה ששת ימים ובשביעי שבת וינפש שמניח הרצון והתשוקה באדם. ודוק כי קצרתי:
Section 17
תרמ"ט
בפסוק אך את שבתותי תשמורו למעט שבת ממלאכת המשכן. פי' בשבת קודש יכולין להתדבק בקדושה שלא על ידי מלאכת המשכן. כדאיתא בזוה"ק בפסוק וזאת התרומה אשר תקחו מאתם. מאת זמנים ושבת כו'. כמו שאותן הי"ג דברים שנעשה מהן המשכן הם תיקון בעובדא. כמו כן נוכל ליקח הארה מאלה הי"ג זמנים שפי' שם בזוה"ק. והשבת כולל כל המועדות. וכמו שצריכין בימי המעשה לתפילין ובש"ק אין צריכין שהם עצמן אות. כמו כן הוא במלאכת המשכן. ולכן כתיב אות הוא ביני וביניכם שלא ע"י אמצעי. אכן פי' אך להיות טהור מקודם שבת. רמז לטהרת המקוה בע"ש. והוא להסיר מלבוש הגשמיי להיות מוכן לקבל הקדושה. והאמת כי גם לזה מסייע הש"ק כדאיתא בזוה"ק שם דמתעברין מיני' כל סט"א. ובוודאי כמו כן הוא בנפשות בני ישראל בבוא עליהם הארת השבת קודש. כי הקב"ה גולל אור מפני חושך וחושך מפני אור. לכן בהתגלות הארת השבת והארת הנשמה יתירה באדם בורחת כל הסט"א. והוסר כל החושך המכסה הפנימיות. וע"ז תקנו רצה והחליצנו. החליצנו כולל שניהם. הסרת המלבושים דחול וללבוש מחלצות דקדושה. כי שבת מעין עוה"ב וכמו דכתיב הסירו הבגדים הצואים כו' והלבש אותו מחלצות כן הוא בשבת מעין זה. וכן הוא בכל המצות כי כל מצוה הוא לתקן אבר מיוחד. א"כ מתגלה באותו אבר חיות הפנימיו' והוסר הגשמיו' ופושטת צורה ולובשת צורה. רק השבת הוא לבוש לכל הנפש. וכן שמעתי מפי מו"ז ז"ל במה שמצינו במצות פרטיות דשקולה נגד כל המצות כמו ציצית ושבת כו'. ופי' שכל מצוה תיקון אבר מיוחד. ואלה המצות תיקון כל הקומה. והנה תיקון עולם שנה נפש תלוין זה בזה. ובמשכן ומקדש היו תיקונים בבחי' עולם. ושבתי וזימני תיקון הזמן והשנה. לכן ע"י השבת יכולין למצוא הקדושה כמו שהי' במשכן ומקדש. וכתיב לסריסים אשר ישמרו את שבתותי כו' ונתתי להם בביתי ובחומותי כו'. פי' בגלות נקראו סריסים כמ"ש במד' איכה כי במקדש היו מתחברין בנ"י אל הקב"ה ועשו תולדות כמ"ש על המשכן שהוא פריין ורביין של בנ"י ע"ש בחדר המטות. ובגלית אנחנו נקראים סריסים. אעפ"כ על ידי השבת והתשוקה כמ"ש ובחרו באשר חפצתי יש לדורות אלו גם כן אחיזה בשורש בית המקדש בביתי ובחומותי כו' מבנים ובנות:
במדרש כתוב לך כו' על פי הדברים האלה כרתי כו'. פי' תורה שבכתב ושבע"פ ע"ש. ובמדרש ע"פ ויתן אל משה ה' יתן חכמה כו' ע"ש. והענין הוא כי בעשרת הדברות ששמענו מהקב"ה בעצמו הדברים. נעשו נפשות בנ"י כלים להיות מוכנים לתורה שבכתב. דאיתא בקבלת התורה הי' קידושין. וכמו שהאשה ע"י הקדושין נעשית כלי כו'. כי כח התורה שבע"פ הוא מזה שנטע הקב"ה בנפשותינו. ועל זה נאמר ממני פריך נמצא. והמשכיל יבין יותר. ובלוחות הי' תורה שבכתב והם אותיות ורמזים שיוכלו בני ישראל לעמוד על ידיהם לרצון הבורא ית'. אבל העיקר הוא כחן של ישראל בפה. ועל זה אמרו מפיו דעת ותבונה. ולכן כתיב על פי הדברים כו' כרתי. פי' שכל אות ודיבור שבתורה פותח שער מיוחד להשיג הסודות הטמונים. וזהו פי הדברים. וזה הרמז ככלתו התורה ניתנה כללים ע"ש במדרש. וע"ז אמרו לא דבר רק ואם רק הוא מכם ע"ש ועל ב' אלו אמרו חכמים חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה כו' חיבה יתירה נודעת היא מפיו דעת ותבונה חיי עולם נטע כו'. ונק' יתירה שאין לה גבול להכתב בפי' רק ניתן הדעת בנפשות בנ"י כמ"ש אתה הראת לדעת כו'. ודו"ק:
Section 18
תר"נ
בפסוק ואתה דבר אל בני ישראל כו' אך את שבתותי תשמורו. דאיתא שמשה רבינו ע"ה מחזיר לבנ"י בשבת קודש הכתרים של הקדמת נעשה לנשמע. שהוא כח עשרת הדיברות שניתנו לבנ"י קודם החטא. שהוא מעלה גבוה מאוד כדאיתא במד' בפסוק ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. משל שבא בנו ונתן לו ממה שבתוך פיו. כן עשרת הדברות ששמענו מפי הקב"ה שע"ז נאמר ישקני מנשיקות פיהו על זה כתיב מפיו דעת ותבונה. אכן אחר החטא ניטל מאתנו זאת המדריגה. עכ"ז ע"י היגיעה בתורה זוכין להשיג גם הארה הנ"ל ע"ד אמרם ז"ל העוסק בתורה הקב"ה יושב ושונה כנגדו. והוא כשעוסקין בתורה לשמה כענין המשל בא בנו ונתן לו מתוך פיו. היינו מי שלומד באהבה ודביקות בבחי' בן יגע בתורה. ובשבת קודש מתגלה לבנ"י השגה הראשונה כמ"ש במ"א פורס סוכת שלום עלינו. הוא פרוסה מתוך פיו. וזה עצמו ענין הבדל יום השביעי מימי המעשה. כי כולם בחכמה עשית. אך בימי המעשה נתלבש החכמה בעשי' וצמצום בכל מעשה שנעשה בכל יום ממאמרו ית'. ובש"ק לא הי' רק מאמר ויברך ויקדש ולא נתלבש בעשי'. וכמו כן יש חלקים כאלו בתורה. שהתורה שניתנה לנו בכתב מתלבש הדיבור באלה התיבות והמצות הערוכות בתורה. אבל מפיו דעת ותבונה הוא אור התורה שלא ע"י צמצום והוא בחי' השבת. ונק' נשמה יתירה שגם בימי המעשה כל אדם יש לו נשמה. אבל היא מורכבת בגוף ונפש. והנשמה יתירה היא בלי התלבשות והרכבה. והיא בחי' אור תורה ובחי' השבת כנ"ל. והנה איתא בגמרא וינפש כיון ששבת וי אבדה נפש. ומקשין דא"כ שייך זה במוצאי שבת ולמה נכתב בשבת וינפש. אבל נראה לבאר הענין כי השבת מחי' כל ימי המעשה כדאיתא בזוה"ק כיון דלא אשתכח בי' מנא מה ברכתא אשתכח בי' אלא כולא בשביעאה תליא. והענין הוא כי השי"ת רצה שיתמשך הברכה לכל ימי המעשה. והמה באמת רחוקים מן הקדושה. לכן הי' התיקון ע"י שחול מכין לשבת. בכח הכנה זו נמשך ברכת השבת גם לימי המעשה. ז"ש ושמרו כו' את השבת לעשות. פי' להכין צרכי שבת. ועי"ז השבת מברך גם ימי המעשה. ועי"ז לעשות כו' השבת לדורותם ברית עולם. שיהי' התקשרות ודביקות כל הימים בשבת. וכענין הזה עשה השי"ת עוה"ז להיות פרוזדור והכנה לעוה"ב. והטעם שעי"ז יוכל העובד אלקים למשוך הארות מעוה"ב גם בעוה"ז. כענין שאמרו עולמך תראה בחייך כי עוה"ז רחוק מאוד מעוה"ב. וגלוי לפניו ית' שאי אפשר להיות בעוה"ז התגלות הקדושה. והי' התיקון ע"י הכנה מעולם הזה לעוה"ב. וכן הוא המדה. וכן הוא בש"ק דמיני' מתברכין כולהו יומין. ואם הי' הטל יורד בשבת קודש. לא היה דביקות והתקשרות בימי המעשה אל השבת. רק ע"י והכינו כו' אשר יביאו כו'. וז"ש וינפש. כי השבת מלבד שבו מתגלה עיקר הקדושה. מלבד זה נותן הוא קדושה והארת הנשמה גם לימי המעשה. וינפש הוא פועל יוצא שנותן הארת הנשמה לנפש האדם לימי המעשה. והוא ע"י השתוקקות כל הימים אל השבת. על ידי זה הוי אבדה נפש יכולין למצוא הארה מן השבת גם בימי המעשה. ז"ש שבת וינפש. בחי' שבת לעצמו. וינפש הוא שארית גם לימי המעשה:
Section 19
תרנ"ב
בפסוק אך את שבתותי תשמורו. את הוא הטפל לשבת. והוא ששת ימי המעשה מא' ועד ת'. וצריכין להמשיך הארת השבת בימי המעשה. ורש"י פי' שבת שבתון מנוחת מרגוע ולא עראי. יתכן ג"כ לפרש שלא יהי' מנוחה לפי שעה רק להתיישב מנוחת השבת בלב על כל ימי המעשה. וזהו נק' שבתון מנוחת מרגוע. וברד"ק פי' שבתון אותיות נוספות להקטין המלה. כמו האמינון אחיך. והוא רמז לתוספות מחול אל הקודש ע"ש בתהלים סי' י"ז. וכולם לדבר אחד נתכוונו. [וי"ל עוד אות הוא. הוא המשכת הארת השבת בימי המעשה הוא שנעשה מאת אות. כי זו הו' הוא דביקות ימי המעשה בהשבת כנ"ל]. כי השבת יצא מהכלל ללמד על הכלל כולו. שכך הוא גם לפי הפשוט שניתן יום מנוחה לבנ"י שינוחו מכל המעשים וישוב לבו לעבודת הבורא. ומכל שבת צריך להישאר זכירה גם בימי החול לזכור שלא לעשות מלאכתו קבע בזוכרו מה שעבר על לבו ביום השבת:
וכתיב כאן ג"פ שמירת שבת רמז למחשבה דיבור ומעשה. שהשביתה בשלשתן. והם בחי' נשמה ורוח ונפש. אך כו' שבתותי תשמורו הוא בחי' המחשבה בכח הנשמה. לכן כתיב אך שיש לנו חלק קטן בזו השביתה לכן כתיב שבתותי [א"ך גי' אהי"ה בחי' נשמה ומחשבה] ושמרתם את השבת הוא בחי' הדיבור רוח ממללא כמ"ש חז"ל בכ"מ ושמרתם ועשיתם ושמרתם זו משנה. לכן כתיב בי' קדש הוא לכם כי זה עיקר חלק בנ"י בפה ודיבור. ושמרו כו' לעשות כו' השבת הוא בעשי'. לכן כתיב וינפש בחי' נפש:
Section 20
תרנ"ג
בפסוק אך את שבתותי תשמורו כו' ביני וביניכם כו'. אמרו חז"ל שבת ניתנה בצינעא. הענין עפ"י מ"ש ששת ימי המעשה יהיה סגור וביום השבת יפתח. כי בשבת נגלה הפנימיות הנסתר. וכמו שהוא מצדו ית"ש כן בנפשות בנ"י נפתח פנימיות הלב בשבת קודש. ובכל מקום הפנימיות צריך שמירה. לכן כתיב תשמורו. וחז"ל אמרו זכור את יום השבת זכרהו על היין הרמז הוא שבו נגלה הסוד הפנימיות שזה פעולת היין. ותירוש ינובב בתולות. ואיתא נכנס יין יצא סוד. ובס' תורת חיים כתב לבעבור כי שבת רומז לעוה"ב לכן מקדשין על היין. לרמוז על יין המשומר בענביו לעוה"ב. ע"ש בפ' חלק בסנהדרין ופ"ב דעירובין. ופנימיות הענין הוא שיין המשומר בענביו הוא עצמו כח הנשמה הנסתרת בגוף. וא"י לשלוט בה מגע נכרי כי היא סתומה. ועלי' נאמר עין לא ראתה זה יין המשומר. ולעתיד צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם הוא התגלות הנשמה בשלימות. אך כי שבת הוא מעין עוה"ב לכן יש בו מעט התגלות הנשמה כמ"ש חז"ל נשמה יתירה בשבת קודש. לכן מקדשין על היין לרמוז על התגלות הנשמה כנ"ל. ולכן יין צריך שמירה ממגע נכרי. וזה עצמו מ"ש חז"ל בשבת זכור ובעמלק זכור. וגם קבעו פורים למשתה יין. כי כמו דזכרהו על היין לפי שמתגלה הפנימיות. ממילא יש שם איבוד עמלק. כי כשיש התגלות הפנימיות יש מחיית עמלק. ובשבת הסט"א נופלת לעומקא דתהו"ר. לכן יש בו התגלות היין. וכפי רחקות הסט"א כך מתגלה הקדושה. וז"ש בפרשה זו כשבקש מרע"ה ונפלינו אני ועמך והקב"ה השיבו אנכי כורת ברית כו'. והתנה עמו שמר לך כו' פן תכרות ברית ליושב הארץ כו'. כי הנהגה פנימיות המיוחדת לבנ"י א"א להתגלות רק כשנבדלין מכל האומות. ועל זה כתיב גן נעול אחותי להיות מובדל ומרוחק מן האומות. ועי"ז גל נעול. וזה היה המכשול שנפלנו אחורנית ע"י התערבות בין האומות. ולכן בשבת דבני ישראל מובדלין וסט"א ערקת לכן יש בו התגלות הנהגת בנ"י. וגם כחו של מרע"ה. דכ' וראה כו' העם אשר אתה בקרבו את מעשה ה' כי נורא הוא אשר אני עושה עמך. היינו כשזוכין להתגלות כחו של מרע"ה והוא בשבת כמ"ש רז"ל שמרע"ה מחזיר בשבת קודש הכתרים לבני ישראל כו':
בפסוק שבת שבתון. פירש"י מנוחת מרגוע. פרשנו להיות השבת משאיר רשימה לכל ימי המעשה. וזה שבתון לקבל בנפשותינו הארת השבת. כי השבת נותן דעת כמ"ש לדעת כי אני ה' מקדישכם. וצריכין לראות שיתפשט זה הדעת בכל האדם. ולקשור אותו במחשבה דיבור ומעשה. ובנוסח אהבה נאמר ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל. פי' במחשבה. לשמוע ללמוד וללמד הוא בדיבור. לשמור לעשות ולקיים הוא במעשה. והם ג' מיני דעת. והוא חב"ד בחי' נר"ן. ובשבת מתחדשין המוחין. וצריכין להתחדש בכל האדם. ואלה הג' בינה שמיעה שמירה כולם נאמרו בשבת לדעת. ושמיעה הוא בשבת כמ"ש חכמינו ז"ל היום אם בקולו תשמעו הוא בשבת שניתנו בו עשרת הדברות ויש בו קריאת התורה והוא בחי' הדיבור. לשמור דכתיב ושמרתם. ושמרו בני ישראל. והוא גם כן בחי' חכמת התורה כמ"ש חז"ל ושמרתם זה משנה. והוא הבחי' המביא לידי מעשה. לכן נאמר לשמור לעשות ולקיים. נמצא הג' בחי' בשבת. בינה שמיעה שמירה. ומתפשטין לששת ימי המעשה ג' ימים דקמי שבתא מחשבה דיבור ומעשה. וג' ימים דבתר שבתא מדו"מ. והוא להבין ולהשכיל. ללמוד וללמד. לעשות ולקיים. אלה הששה הוא התפשטות החב"ד כנ"ל:
Section 21
תרנ"ד
בפסוק אך את שבתותי תשמורו כו'. ופרש"י למעט שבת ממלאכת המשכן. כי הנה במלאכת המשכן אמרו חז"ל יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנברא בהם שמים וארץ. דהכל בתורה נברא ויש אותיות בשמים ובארץ הה"ד את השמים אותיות מא' ועד ת' בשמים ואת הארץ. ומלאכת המשכן הוא לחבר מה שבארץ בשורשן שבשמים. ואז חל עליהם שם שמים. אבל העיקר תכלית כל הבנינים והצירופים הללו הוא להמשיך אותיות שמו ית' שהוא פנימיות התורה שכולה שמותיו של הקב"ה וב"ש. כענין שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. וזהו בחי' שבת שמא דקוב"ה שלום מלך שהשלום שלו. פי' שלום שבאות אחת משמו של הקב"ה נמצא כל השלימות. כמ"ש עושה שלום במרומיו. אות הוא בצבא שלו. כשנתגלה הארה משמו ית' נשלם הכל. וזה אות השבת. שכ' אות הוא. ששובתין בו מכל מלאכה. כמ"ש שיהיה כל מלאכתך עשויה. שבהתגלות אות השבת נשלם הכל. ולכן אין צריכין בשבת כל הבנינים והצירופים שהכל נגמר ע"י השבת. ובאמת כל מלאכת המשכן וחיבור שמים וארץ הכל בחי' סולם לעלות אל השורש. וכשזוכין אל עלי' אין צריכין הסולם. וכמו כן עבודת האדם בעוה"ז הכנה לעולם הבא. ותכלית עוה"ב הוא ביטול כל עוה"ז. וכמו כן בחי' הנשמה בגוף. ובודאי גם הנשמה מתקיים במזון הגוף. וכל מעשה האדם בגופו לקיים הנפש שבו. אבל תכלית הארת הנפש הוא ביטול הגוף והפכו. וכל מעשה הקב"ה בעולם שנה נפש הכל באופן אחד. כי ששת ימי המעשה הם הזמן כמ"ש ששת ימים עשה. נמצא כי הזמן רק ששה ימים. אבל השבת אינו בגדר הזמן. והוא נשמה לששת ימים כמ"ש בזוה"ק יומא דנשמתין ולאו דגופא. לכן ימי המעשה הכנה לשבת וששת ימים עשה את השמים והארץ. אבל ביום השביעי מתגלה הארת שמו ית' בלי התלבשות במעשה הטבע והבריאה. והוא מעין עוה"ב כמ"ש חכמינו ז"ל. ואיתא לעתיד לבוא מוציא הקב"ה חמה מנרתיקה הצדיקים מתרפאין והרשעים נדונים ע"ש בפסוק וזרחה לכם יראי שמי. והרמז הוא על התגלות התורה. שבעוה"ז מתלבשת בצירופין שלפנינו ובמצות גשמיות. אבל לעתיד יתגלה עצם התורה שהיא שמותיו של הקב"ה. ובשבת יש מעין זה. וזה רמז קריאת התורה בשבת. וזה למעט שבת ממלאכת המשכן שהוא התגלות השבת שמו של הקב"ה בלי נרתק ומלבוש. והנה נסמך פרשת השבת אל ויתן אל משה כו'. לוחות הראשונות. לרמוז שבשבת מתגלה מעין לוחות הראשונות. ובשניהם יש בחי' מתנה כמ"ש חז"ל מתנה טובה יש לי כו'. וכ"כ ישמח משה במתנת חלקו. כמ"ש ויתן אל משה. ואיתא במדרש כי אחר כל היגיעה מ' יום לא הי' יכול לקבל התורה עד שניתנה לו במתנה. וכמ"ש במ"א בשם מו"ז ז"ל פי' יגעתי ומצאתי תאמין שע"י היגיעה זוכין למציאה ומתנה. שאינו בשכל אנושי. רק שהקדוש ברוך הוא נותן התורה במתנה כפי יגיעת האדם. וכן הוא בחי' שבת מתנה טובה. דאיתא במדרש לקח טוב נתתי לכם יש לך מקח שאינו יודע מה לקח משכר הסרסור נתוודע. כמ"ש ומשה לא ידע כי קרן עור פניו כו'. פי' כי בוודאי המקח והתורה שנתן לנו הקב"ה. בוודאי יתגלה לנו המקח. אבל בעוה"ז גשמיות הגוף והרגשת הגוף מעכב שאין יכולין לידע ולהשיג עצם התורה. אבל לכן נקראת לקח טוב כי התורה עצמה מלמדת לנו איך להתקרב ולידע להפרד מן הגשמיות ולהתקרב אל השגתה כמ"ש במשה קרן עור פניו בדברו אתו שהופשט ממנו הגשמיות ויצא מכתנות עור לכתנות אור בהשיגו עצם התורה כמו שהיא למעלה בלי לבוש ונרתק. ורמז לדבר נר מצוה הוא בחי' כתנות עור. דאיתא בזוה"ק מצוה שם הוי"ה בהיפוך אתוון י"ם ה"ץ. והוא התגלות שמו ית' באמצעיות המצות בגשמיות. לכן הוא באותיות מתחלפות. ועו"ר גי' נ"ר ה'. וזה כתנות עור התלבשות ברמ"ח מצות להאיר רמ"ח איברים שבגוף. וכמו כן מ"ש ויתן על פניו מסוה. כי מסו"ה הוא מצו"ה. דס' וצ' מתחלפין בזסשר"ץ. וכמו שמרע"ה בדברו אתו נפשט כל המלבוש מעליו וקרן עור פניו. כמו כן כל העוסק בתורה זוכה לזכך נפשו ולהתקרב אל אור התורה כפי יגיעתו בתורה. וז"ש חז"ל אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה שנאמר חרות על הלוחות. ומרע"ה יצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו. וכמו כן כל המצות הם לזכך חומריות הגוף. כמ"ש חז"ל רצה הקב"ה לזכות את ישראל כו'. והוא בבחי' נר מצוה כמ"ש לעיל. אבל שבת שהוא מעין עוה"ב הוא בחי' אור תורה כמ"ש חז"ל אין דומה מאור פניו של אדם בשבת לימות החול ואפילו עם הארץ אימת שבת עליו. והוא מעין מה שאמרו וראו כו' עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך. וזה יתקיים לעתיד לבוא מה שזכה משה רע"ה בעוה"ז כמ"ש וייראו מגשת אליו. וכל זה מתת אלקים הוא. וזה לדעת כי אני ה' מקדישכם. והוא ענין סייעתא דשמיא כמ"ש חז"ל הבא לטהר מסייעין אותו. ובנ"י הם הבאים לטהר וזוכין לסייעתא דשמיא. והוא באמת התכלית. כי מה יתרון לאדם בכל עמלו תחת השמש. ואחז"ל למעלה מן השמש יש לו. בעמלו אינו עמל אבל עמל הוא בעמלה של תורה. והכל אחד כי עיקר לזכות למתת אלקים מלמעלה. והוא בחי' השבת. וזהו אך את שבתותי תשמורו לצפות לישועת ה' שהיא עיקר השלימות. ואות הוא ביני וביניכם. כי אין מי לזכות לסייעתא דשמיא למעלה מן הטבע רק בנ"י בכחם להמשיך עזר וקדושה מלמעלה מן הטבע. והשבת עדות לזה שהיא מתנה טובה מבית גנזיו כמ"ש לעיל. וכתיב וזכרת כי עבד היית כו' על כן צוך כו' לעשות כו' השבת. כי הוא עדות על יציאת מצרים שזכו בנ"י לבחי' החירות שלא להיות משועבד אל הגוף. כי זהו עיקר החירות. ולכן שייך להם השבת. וכתיב אות הוא לעולם. כי באמת הקב"ה מנהיג את בני ישראל לעולם למעלה מן הטבע ומהנהגת כל הברואים. רק בימי המעשה הוא בהסתר ובשבת מתגלה. והשבת יצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו. ואנו אומרים על נסיך שבכל יום עמנו. וכמו כן בידך אפקיד רוחי כו'. כי הגם שהטבע מתנהג כמנהגו אבל איש ישראל צריך להימשך אחר ההנהגה שלמעלה. וע"ז כתיב ובחרת בחיים. והקב"ה מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית כדאיתא בזוה"ק קדוש עובר עלינו תמיד שבעבורינו מתגלה משהו מאור הגנוז בכל יום שיזכו בנ"י להתדבק בפנימיות הבריאה והיא הארה המתפשטת משבת בכל ימי המעשה. כי השבת מקיים כל הימים רק בהתלבשות. אבל לבנ"י נאמר אך את שבתותי תשמורו. פירוש אך בלי התלבשות. רק בעצם השבת. ובאמת זה תליא בעבודת האדם להיות מופשט מהגשמיות וכפי הזדככות שלו נאמר כמים הפנים לפנים. ולכן השבת זכר ליצ"מ שהוא עדות שבנ"י הם בני חורין וזוכין אל השבת. והקב"ה ביצ"מ שינה כל הטבע בעבור בנ"י. וזהו העדות נוהג בכל פרט שכל מה שזוכין לסייעתא דשמיא הוא עדות אמת על עבודת האדם לשמו ית' והכל ענין אחד כמ"ש:
Section 22
תרנ"ו
במדרש בפסוק פסל לך כו' ויגד לך תעלומות חכמה. הראשונים לא הי' בהם רק עשרת הדיברות ואחרונים הי' בהם מדרש ואגדות כו'. ע"ש. דהנה בראשונים כתיב חרות על הלוחות דרשו חז"ל חירות. דכתיב והלוחות מעשה אלקים המה שהיו דבוקים באלקותו ית"ש כמו שהיו מוכנים בנ"י בשעת מתן תורה להיות כמלאכים כמ"ש אמרתי אלקים אתם. וכמו שהי' אדה"ר קודם החטא הי' עולה ויורד בעולם העליון והתחתון. לכן נברא האדם להיות כלול מעליונים ותחתונים. וזה עיקר החירות שלא יתקשר הנפש בגוף ויוכל לעלות בכל עת כמו אליהו הנביא ע"ה עלה שמים וירד. ולכן כ' אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים שנעשו בני חורין שיוכלו לקבל הלוחות שהם חירות. וחרות הוא כמו דרור שדרשו חז"ל שנק' צפור דרור שיש לו חירות כמדייר בי דיירא ומוליך סחורה לכל מדינתא כו'. וכמו כן הנשמה נק' צפור דרור. וכן הי' הכתב שעל הלוחות עולה ויורד. ולכן דרשו חז"ל שאחר החטא פרחו האותיות מן הלוחות. פירוש כשעלו וחזרו אל הלוחות ובעבור החטא לא היו יכולין להתדבק עוד בהלוחות שלמטה. כי הכתב והלוחות היו כמו הנפש והגוף. ולכן אחר שנתקבלו בנ"י בתשובה והוחזר להם הלוחות היו באופן אחר שהוצרך התורה להתלבש במדרשות ואגדות. ונק' תעלומות חכמה. ומקודם הי' הכל בהתגלות אור כי טוב. ולכן כתיב מקודם י"ג מדות והוא כמו י"ג מדות שהתורה נדרשת בהם וכתוב בספרים כי הי"ג מדות הם שורש הי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם והכל ענין אחד כי מקודם לא היו צריכין לאלה המדות כי התורה ארוכה מארץ מדה. והיו דבוקים בעשרת הדברות. ואח"כ הוצרכו להתלבש בי"ג מדות שהם כלים האיך לאחוז בתורה גם בעוה"ז. ועל זה כתיב עשה אלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים. ולכן עתה נקראת התורה שבי. והרמז עמו אנכי בצרה. כי כביכול התורה במאסר במצות גשמיות שבנ"י מקיימים בגלות. וכפי החירות שנמצא בנפשות בני ישראל כך מתקיים חרות על הלוחות. ולכן בש"ק שנק' יום מנוחה וחירות יש התגלות בתורה וזה קריאת התורה בשבת:
Section 23
תרנ"ז
מצות השבת וסמיך לי' ויתן אל משה. דאיתא בגמ' ומד' כל מ' יום הי' משה רע"ה לומד תורה ושוכח עד שניתן לו במתנה. כי המשילו במדרשים אותן המ' יום לתורה כמו ששת ימי המעשה. שכך אמז"ל העולם נברא בו' ימים והתורה במ'. וכמו דמעשה בראשית ששת ימים הוא הכח בטבע וכל יום פרט בפ"ע ושבת אח"כ כלל כל המעשים בשורש העליון. כמו כן במ' יום כתיב לדבר אתו כי הי' בכח קבלת מרע"ה. ואח"כ ניתן לו במתנה מה שאינו לפי כח הנברא. ואמרו ככלתו שניתנה לו בכללים. שהיא כמו השבת שהיא כלל הבריאה. ובימי המעשה שכחה שולטת הואיל והוא בהשתתפות הטבע שסופה לחרוב וכמו כן כל מעשה הגוף שסופו להתבטל שולט בו שכחה. ושבת כתיב בו זכור כי הוא יום שאין בו שכחה שהוא מעין יום שכולו שבת ולא יתבטל לעולם. וכמו כן אמרו חז"ל יגעתי ומצאתי תאמין הוא לחדודי אבל לאוקמי שמעתא סייעתא דשמיא. ולכן שבת שנאמר עליו מתנה טובה יש לי הוא הסיוע מלמעלה והוא בחי' זכור. וכמו כן ויתן אל משה במתנה לכן נתקיים בו לעולם וזה הי' בחי' הלוחות חרות שהיו כל הדברים חקוקים להתקיים לעולם:
וכמו כן שבת יש בו מעין הלוחות הראשונות. וכ' כי אות הוא ביני וביניכם לדורותיכם. שכל הרשימות שמקבלין נפשות בנ"י בשבת הם לדורות שהוא יומא דזכירה כנ"ל. ובימי המעשה שולט השכחה ולכן צריכין לתפילין לזכרון בין עיניך למען תהי' תורת ה' בפיך שיהי' בהם הוי' שלא לשכוח התורה. וע"ז רמזו שהוקשה כל התורה לתפילין. שמצות תפילין מסייע להיות התורה שלומד דבר של קיימא. ובשבת א"צ תפילין שהוא עצמו אות של זכירה. ואיתא בגמ' וינפש וי אבדה נפש שהיא הנשמה יתירה שבא בשבת כיון ששבת וי אבדה נפש. והענין הוא כמ"ש השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו דכתיב ושמור נפשך כו' פן תשכח כו'. שזה עיקר הבריאה שנברא האדם לכבודו ית"ש. ושיזכור תכלית הדבר שנברא עליו. והוא יום מתן תורה שאז ראו בני ישראל בחי' אלקות והבינו תכלית בריאתם. וע"ז כתיב אשר ראו עיניך. אכן גם בפרט בכל נפש איתא שמשביעין את הנשמה ומלמדין אותה כל התורה וכשבא לעולם נשכח ממנו. ולכן נתן השי"ת לבנ"י תורה ומצות שעל ידיהם יבואו לזכירה. ולכן כתיב בשבת וינפש שהוא בחי' זכור. ולכן שבת סהדותא איקרי והוא זכרון למעשה בראשית. והפי' הוא כי בששת ימי בראשית הי' הבריאה דבוקה בשורשה. והי' אז ניכר תכלית הבריאה לכבודו ית'. ומאז ולהלאה הטבע מסתיר ומשכח עיקר התכלית. וע"ז ניתן השבת להזכיר תכלית הבריאה. ולכן הוא תכלית שמים וארץ. וכמו כן באדם כל איש ישראל השבת מזכיר אותו על מה נברא. והוא תיקון הנפש. ממשמע דכל השוכח מתחייב בנפשו. ממילא כשבא לזכירה מחי' את נפשו. זה וינפש שבו ניתקן הנפש. ובאמת זה בכח נפש יתירה שבא מלמעלה ושם אין שכחה. ושבת הוא מעין עוה"ב. דאיתא לעתיד מזכירין לאדם כל מה שלמד ושכח בעוה"ז. כמו כן מעין זה בכל שבת כל אחד כפי כח הנשמה יתירה שבו. לכן כשבא שבת רואין מה שנשכח ממנו בימי המעשה. וע"ז רמזו כיון ששבת וי אבדה נפש:
שבת שבתון פרש"י מנוחת מרגוע ולא מנוחת עראי. פי' שלא יהי' המנוחה במקרה ולשעה. רק שיעשה באדם רשימה נשאר לעד. ורמז שבתון שיהי' כל האדם נמשך אחר השבת שיהי' בו בעצמו בחי' השבת ושבתון פועל יוצא. שהשבת נותן שביתה ומנוחה לנפשות בנ"י. ועל זה כ' ה' נותן לכם השבת כו' שבו איש תחתיו. פי' תחתיו של השבת. ובאמת לזה צריכין סייעתא דשמיא להיות דבוק אל השבת שהוא קודש ולמעלה מהטבע. וע"ז אמרו חז"ל לדעת הנותן מתנה צריך להודיעו כו'. שהקב"ה נתן גם זה הדעת שיהיה לבנ"י דביקות במתנת השבת. ולכן יורד נשמה יתירה שבכח זו הנשמה נוכל להתדבק בקדושת השבת:
בפסוק אך כו' שבתותי תשמורו. כי קודם החטא נאמר זכור את יום השבת. והגם כי זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו. מ"מ שמור לא אידכר בשמא לגבי בחי' זכור שהוא העיקר. ובמתן תורה היו בנ"י בבחי' זכור. ושמור ממילא איכא. וכאן התחיל מצות שמירת שבת. וכאשר חכמים הגידו כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה שע"י השמירה יכולין לבוא לבחי' זכירה. אבל מעלתן של בנ"י קודם החטא הי' למעלה מזה כמ"ש:
Section 24
תרנ"ח
אך את שבתותי תשמורו כו'. וסמיך לי' ויתן אל משה לומר שיש בשבת הארה מלוחות הראשונים. ובמדרש לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים. דהנה בקבלת התורה כתיב פנים בפנים דיבר ה' עמכם פי' פנים כמ"ש ופניתי אליכם אמרו חז"ל פונה אני מכל עסקי ועוסק בכם. וכמו כן צריך איש ישראל להיות נפנה מכל עסקים בלתי לה' לבדו. וכן הי' במעמד הר סיני דכ' והייתם נכונים ליום השלישי. אבל לא זכינו לעמוד במדריגה זו. ונאמר עלינו כי פנו אלי עורף ולא פנים זה כשאין מוכנים בכל הנפש אל הקדושה. וזה בושת הפנים שלנו. ומרע"ה נשאר במדריגה זו כמ"ש ודיבר ה' אל משה פנים אל פנים. ובשבת קודש שמניחין כל המעשים להפנות אל הקדושה זוכין לבחי' הנ"ל כל אחד לפי הכנתו ומ"מ יש לכל איש ישראל חלק בשבת שמבטל כל מלאכתו בשביל קדושת היום. ולכן אות הוא ביני וביניכם. פי' הנהגת הטבע הוא בימי המעשה. ובש"ק שהוא מעין עוה"ב שמיוחד רק לבנ"י כמ"ש ופניתי אליכם כו'. זה מתקיים בכל שבת שכביכול פונה מכל עסקים אל בנ"י:
אך את שבתותי תשמורו. פרש"י למעט שבת ממלאכת המשכן. דאיתא בגמ' מתנה טובה יש לי בבית גנזי ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיעם דכ' לדעת כי אני ה' מקדישכם. פי' בבית גנזי שהיא למעלה מהטבע ואינה יכולה להתגלות בעולם כמו אור הגנוז לצדיקים. והנה במן כתיב שבת לא יהי' בו ואיתא בזוה"ק מ"ט לא אשתכח בי' מנא דכל ברכאין בי' תליין. ואינם בהתגלות. והגם כי המן הי' מאכל שמלאכי השרת אוכלין. מ"מ כשבא לעולם ונתלבש בגשמיות לא ירד בשבת. כי ברכת השבת אינה יכולה כלל להתלבש בגשמיות. ולכן אמר למשה לך והודיעם. ובכח התורה כחו של מרע"ה יש לבנ"י דביקות בשבת. וכמו כן מלאכת המשכן. אם כי הוא שורש מעשה בראשית וכמו בששת ימי בראשית נתלבש האור בטבע ואח"כ קדושת שבת למעלה מהתלבשות הטבע. כמו כן בכל מלאכת המשכן נתלבש האור במלאכה זו והשבת למעלה מזה ההתלבשות ולכן אמר ביני ובין בני ישראל אות הוא. כי אני ה' מקדישכם בלי שום אמצעי:
Section 25
תרס"א
אך את שבתותי תשמורו. וכן כתיב ביוה"כ אך בעשור. לומר כמו שיוה"כ מכפר לפני ה' תטהרו. כן שבת דרשו חז"ל שומר שבת מחללו מחול לו. וביוה"כ הוא ע"י ועניתם ובשבת ע"י עונג שבת. וכמו שדרשו התם אך מכפר הוא לשבים ואינו מכפר לשאינם שבים כן בשבת מ"ש חז"ל מוחלין לו הוא ע"י תשובה. רק השבת מוחל הפגמים שנעשו ע"י העונות. וכמו שצריכין קרבן גם אחר התשובה וכן יוה"כ מכפר עם התשובה להיות טהור לגמרי מליכלוך העונות. כן השבת מטהר ומזקק מליכלוך העונות. וז"ש אך כמ"ש אך את הזהב שצריכין להעביר החלודה כמ"ש במ"א. והטעם ביני ובין בני ישראל אות הוא. וצריך שלא להיות דבר המפסיק בינתים. וסמיך לפרשת השבת ויתן אל משה. כמ"ש במ"א כי בשבת יש הארה מלוחות הראשונים. שזהו כוחו של מרע"ה דכ' ומשה יקח את האהל. ובשבת מחזירן לבנ"י ומתחדש אותו הארה בכל שבת. ובכל שבת חוזר הקב"ה ונותן מתנה זו למשה שהוא הדעת של כלל בנ"י. ואיתא ב' דברות שמעו בנ"י מהקב"ה בעצמו ואח"כ אמרו דבר אתה עמנו. והי' בזה הלימוד שכחה. וע"ז מבקשין ישקני מנשיקות פיהו ע"ש במדרש שיה"ש שהשיב להם הקב"ה אין זה עתה רק לעתיד ועל לבם אכתבנה ע"ש. והנה שבת מעין עוה"ב. לכן יש בו הארת ב' הדברות מפיו של הקב"ה. והם בחי' זכור ושמור בש"ק כלל המ"ע ול"ת שהוא אנכי ולא יהי' לך. וכבר כתבתי במ"א שזה החילוק שכ' במד' מפיו דעת ותבונה פרוסה מתוך פיו. וע"ז אמרו חז"ל חבה יתירה נודעת להם כמ"ש בשבת לדעת. אני ה'. בלי אמצעי. וגם הביאו ע"ז הפסוק לקח טוב נתתי כו' תורתי אל תעזובו שהוא בחי' שאין בה שכחה. כי שבת יומא דזכירה כמ"ש זכור את יום השבת. ומתעורר בו נקודה החקוקה בנפשות בנ"י שא"א לבוא לידי שכחה. ואל תעזובו הוא גזירת הכתוב כמ"ש ואנכי לא אשכחך כמ"ש במ"א:
ורש"י פי' אך למעט שבת ממלאכת המשכן. והרמב"ן הקשה. וכבר כ' במ"א. והענין הוא דכתיב ועשו לי מקדש ושכנתי זה עצמו כמו ימי המעשה שהם הכנה לשבת כמ"ש ושכנתי בתוכם ככל אשר כו' מראה אותך. וזו המדריגה אשר אני מראה אותך מתגלה בש"ק בחי' מרע"ה. א"כ הוא למעלה ממלאכת המשכן. גם דייק רש"י לומר ממלאכת המשכן כי שבת נק' שלום ואין בו חסרון וכמ"ש כאלו כל מלאכתך עשוי' שלא תהרהר אחר מלאכה. ובאמת השבת משלים המלאכה. וכמו כן בכל פרט איש ישראל כפי כח שמירת שבת שבו שמשליך כל מחשבת מלאכת חול בביאת הש"ק. כמו כן נשלם אצלו ג"כ עבודת הבורא ית"ש. הגם שהוא חסר השלימות. השבת נותן לו שלימות. ולכן הגם שהיו זריזין במלאכת המשכן. כשבא שבת כאלו נשלם המשכן ששבת שלום משלים המלאכה כמ"ש. וז"ש למעט שבת ממלאכת המשכן:
Section 26
תרס"ב
בפסוק ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו. ונסמך לפרשת שמירת שבת דאיתא במד' ככלתו כל שאומר ד"ת ואין חביבין על שומעיהן ככלה העריבה לבעלה נוח לו שלא אמרן שכשנתן הקדוש ב"ה התורה לישראל היתה חביבה להם ככלה על בעלה כו'. והנה מרע"ה הי' לו זה התשוקה והרצון בשלימות לכן זכה שניתן התורה על ידו. מש"ה גי' רצו"ן. ולא זו בלבד אלא שנטע זה הרצון בכל בנ"י כמ"ש ויוצא משה את העם לקראת האלקים מן המחנה. פרש"י כחתן היוצא להקביל פני כלה. ובש"ק מתגלה הארת מרע"ה בכלל ישראל ובאים אל זו התשוקה. לכן מתגלה הארת התורה בש"ק שהוא יום רצון לבנ"י כמ"ש באהבה וברצון הנחילנו. ולכן אומרים בקבלת שבת המזמורים של מרע"ה. וזה באמת בכח הנפש יתירה שבא בש"ק. נפש פי' רצון. וז"ש וינפש ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו. הוא דביקות עצום. כמ"ש לדבר אתו. פרש"י ובמד' שהיו שונים יחד. זה בחי' פנים בפנים דיבר ה' עמכם. ולמשה רבינו ע"ה נשאר זו הבחי' כמ"ש פה אל פה אדבר בו. וזה שנאבד מבנ"י על ידי החטא כמ"ש הורד עדיך. וע"ז מביא במדרש לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים שהרי הרצון למעלה מתעורר בכל עת להשפיע התורה. ולנו בושת הפנים שאין מוכנים לקבל ולשמוע בחביבות ורצון שלם. ולכן בש"ק אמרו ירא שבת ירא בשת. שאם אין (זה) [זוכה] לזה הרצון גם בשבת קודש. צריך עכ"פ להיות לנו הבושה ובכח הבושה יכולין לקבל קצת הארה עכ"פ. הגם שאין זה בחי' פנים בפנים. ובאמת יום השבת עצמו ג"כ מעורר בנו זה הרצון כמ"ש במרע"ה אנכי עומד בין ה' וביניכם כו'. כמו בשבת כ' אות הוא ביני ובין בנ"י. וזה בחי' לחם משנה בשבת חיבור תורה שבכתב ושבעל פה פנים בפנים:
עוד לסמיכות שבת וינפש ויתן אל משה ככלותו כו'. ע"פ מ"ש במ"א פי' שבת שבתון פועל יוצא להיות האדם נמשך אחר השבת להיות הוא עצמו בחי' שבת. ובאמת איתא ת"ח נקראו שבת. בשבת ניתנה תורה. א"כ כפי התורה שנמצא באדם הוא אצל השבת. וגם כפי שמירת שבת כך זוכין אל התורה. ובשבת כ' כי אות הוא ביני וביניכם. וזוכין להתקשר בדביקות עליון ע"י השבת. נמצא הת"ח שדבוק בו ית' הרי הוא עצמו אות כמו השבת. וכעין שאמרו חז"ל בשבת א"צ תפילין שהוא עצמו אות. כמו כן ת"ח בפרט מרע"ה שר התורה הוא עצמו שבת. ז"ש וינפש ויתן אל משה כי השבת עצמו ניתן למשה. ובמד' שכל מ' יום הי' לומד ושוכח ואח"כ ניתן לו התורה במתנה. וכבר כ' מזה במ"א כי מ' יום הכנה אל התורה. כמו ששת ימי המעשה הכנה אל השבת שהוא תכלית מעשה בראשית. כמו כן מ' יום נגד ציור הולד. דהיינו התפשטות התורה ברמ"ח ושס"ה בציור האדם. ובזה יש עוד התחברות אל הגוף והטבע. ויש בו שכחה כי הטבע משכח. אבל אח"כ ניתן התורה במתנה היא תורה עליונה כלל התורה. כמ"ש ככלתו כללים ניתנו לו. וכמו כן שבת כלל ימי המעשה והוא יומא דנשמתא. יומא דזכירה. דלית בי' שכחה. דכל השכחה מצד הגוף. ובשבת נתגלה זה שורש התורה ומרע"ה כמ"ש "מזמור "שיר "ליום "השבת ר"ת למש"ה. והתורה שלומדין בשבת אין בה שכחה:
Section 27
תרס"ד
ושמרתם את השבת כי קדש הוא לכם. פי' בשבילכם מתגלה קדושת השבת בעוה"ז. כי באמת השבת למעלה מן הזמן. כמ"ש ששת ימים עשה כו'. אם כן השבת למעלה מכל מעשה בראשית. לכן עיקר השבת לנשמות בג"ע ולעתיד לבוא. רק בשביל בנ"י נתגלה מקדושת השבת בעוה"ז. וע"ז כתבו חז"ל אמרה שבת לי אין בן זוג והשיב הקב"ה כנס"י יהי' בן זוגך. שאין מי בעוה"ז שיוכל לקבל קדושת שבת. רק בנ"י על ידי שהוציאנו ממצרים. כמ"ש על כן צוך לעשות כו' יום השבת. וז"ש לדעת כי אני ה' מקדישכם ואחז"ל הנותן מתנה כו' צריך להודיעו. הגם כי נצרך להודיע לשמור השבת. רק שיש לבנ"י התקשרות בשורש השבת שלמעלה ע"י הנשמה יתירה. לדעת כי אני ה' מקדישכם בג"ע ולעוה"ב וכמ"ש ז"ל ששבת מעין עוה"ב: עוד פי' קודש הוא לכם. שגם הלכם בשבת הוא קודש כדאיתא בזוה"ק ויקהל שנחית רוח הקודש בשבת שנהנה מסעודת בנ"י. וזה בחי' המענג את השבת. אותו ההארה שנחית בשבת. וע"ז רומז הכתוב אכלוהו היום. פי' להאכיל היום בעונג שבת. והיא חבה יתירה לבנ"י כמ"ש ורצה בנו וש"ק כו' הנחילנו:
פרשת פרה
Section 1
תרל"א
תשא ופ' פרה.
אא"ז ז"ל הגיד בפרשת פרה שמטהר מטומאת מת והוא הסתלקות חיות הפנימיות והעצה להיות בטל כעפר ואפר אל חיות השי"ת. ועל ידי זה מתחדש החיות. ולכך פ' החודש אח"כ. עכ"ד פח"ח:
ובמדרש מי יתן טהור מטמא כו' לא יחידו של עולם כו'. כי בכל דבר יש נקודה חיות רק שצריך להיות האדם מקושר בנקודה מיוחדת שנק' זאת. פי' אא"ז מו"ר טעם שמלכות שמים נק' זאת משום שכל מה שיש דבר הוה. הוא רק מזאת הנקודה כמ"ש מלכותו בכל משלה כו'. והוא היפוך מ"ש בעגל אלה אלהיך שהוא מכוחות הנפרדים [כמ"ש ימשם יפרד]. אבל בנ"י דבוקין בפנימיות חיות השי"ת שהיא נקודה הנ"ל הנקראת זאת. והוא ענין פרה להיות בטל לנקודה הנ"ל. וכתיב זאת חקת וכתוב במדרש שאוה"ע אומרים מה טעם כו' חוקה חקקתי כו' אמרתי אחכמה כו'. כי וודאי גם לפרה יש טעמים. אבל הם למעלה מעולם הטבע. וע"י שבני ישראל מקבלין החק אף בלי טעם. זוכין לטעום גם מבחי' הטעם. וכמ"ש לך אני מגלה טעמי פרה שמשה רבינו ע"ה הוא בחי' הדעת ושלימותן של ישראל. אמרתי אחכמה כשהמכוון לידע אז רחוקה ממני. רק כשהקבלה כדי לקיים רצונו ית' זוכין לידע ג"כ. ופרה הי' תיקון העגל ג"כ כענין שכתוב ולא שתו איש עדיו כו'. וע"י ההכנעה המשיכו חיות מחדש. [כמו כן ד' פרשיות. שקלים שהוא נדיבות פנימיות ישראל. שהוא נקודה שנק' בת נדיב. ואח"כ התפשטות הנקודה לכל מעשה האדם וזהו זכור להיות כל מעשה דבוק בנקודה הנ"ל. ועי"ז זוכין להיות נכנע באמת לחיות השי"ת. ונתחדש חיות האדם]: מ"ש מטהר טמאים ומטמא טהורים. כי יש בחי' עצלות מבחי' עפר ג"כ ומטמא. ולהיפוך בחי' ביטול שהוא ג"כ בחי' עפר והוא חיות פנימי נטמן בשפלות האדם ומטהר אם כי נראה מבחוץ שהכל ענין אחד:
אא"ז מו"ר זצלה"ה הגיד על מה שהי' מרע"ה מ' ימים שניים בהר. אף שכבר קיבל במ' ימים הראשונים. ואמר שהוא כענין במקום שבע"ת עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. ולכך הי' אח"כ קבלתו באופן אחר ממקודם. עכ"ד. ואף כי מרע"ה לא חטא. ואיך קיבל בבחי' בע"ת. אמת כי כלל ישראל נוגע למרע"ה ג"כ. אך כי יכול להיות בחי' תשובה בלי חטא. והוא החזרת החיות לשורשו. והוא בחי' פרה שהוא הביטול. ונק' תשובה שחוזר החיות לכמו שהי' קודם שנשתלח בעוה"ז. כמו כל תשובה על חטא. שחוזר לכמו שהי' קודם החטא:
Section 2
תרל"ב
צו ופ' פרה. איני זוכר כסדר
על מוקדה כו' עד הבוקר. בזוה"ק מחשבה רעה הוא העולה כו' שכל מחשבה זרה שעולה לאדם רק כדי להעלות' ע"י האדם בעת שיהי' לו ישוב הדעת כראוי. וזהו עד הבוקר שמבורר אצלו האמת. רק להיות אש התבערה והרצון והתשוקה להשי"ת תמיד וזהו על מוקדה. גם בפרה עץ ארז ואזוב שנתגאה כו' ישפיל כאזוב. א"כ למה ארז. רק שיעלה גם מה שהי' מתגאה אז. שיתברר לו שכל הגיאות רק להשי"ת. והוא הנותן כח אף בזה שיוכל להתגאות. ועי"ז שב כראוי להשי"ת. וזה ענין מטהר טמאים ומטמא טהורים. כמ"ש במד' מי יתן טהור מטמא כו'. יחידו של עולם. כי בכל דבר יש פנימיות ומכוון לכבודו ית'. ולפעמים מבחוץ אינו כן. ומי שזוכה יוכל לברר גם את זה כנ"ל. אא"ז מו"ר ז"ל פי' טומאת מת שעושה הכל בלי חיות כו'. והוא כנ"ל שבכל דבר יש חיות ממנו ית' וצריך להיות כל מעשה דבוק בחיות פנימי כנ"ל. וע"י הביטול יכול להעלות הכל כנ"ל. ובזוה"ק הפרש בין זאת התורה לחקת התורה כו'. פי' חקת. הצורה שחקק השי"ת גם בחומריות. כמ"ש המהר"ל ז"ל שבכל דבר יש חומר וצורה. וצורה הוא חיות הפנימיות כנ"ל. וזה מי צוה. גזר כן. שהמצות שנתן השי"ת בעניני עוה"ז הם כחוקה וגזירה. משא"כ דברים רוחניים הכל מובן שם בטעמו. וזאת חקת התורה הוא חיות התורה שיש בכל הבריאה. דבאורייתא ברא קוב"ה עלמא כו'. ופרה הוא הביטול להשי"ת. והוא ע"י בחי' אמת שהוא בריח התיכון כו'. כי האמת מקיים הכל. והרי נמצא באמת חיות לכל הדברים. א"כ יש להם הארה פנימיות באמת. רק למי שמתנהג בשקר נדמה לו כהתנגדות לאמת. כי במדה שאדם מודד כו'. ולכך ביעקב כתיב שהתנהג עם כל אחד כמו שהוא. עם חסיד תתחסד כו'. והוא בחי' טהרה להיות אצל האמת שלא לנטות למה שנראה מבחוץ. שהוא רק הסתר ומכסה על הפנימיות. וכשנשאר כמו שהי' הוא טהור כנ"ל. וזה הכנה לגאולה. ומהר"ל ז"ל באור חדש פי' האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה. שמחזיר הדבר לשורשו. וכן הגאולה לצאת מההסתר אל הפנימיות להתדבק בשורש החיים ע"ש. וכבר כתבנו מזה פעמום רבות. וזה פרה קודם חודש שכשהוא אצל האמת כמו שהי' נמשך התחדשות מהשורש כנ"ל יביא גאולה:
Section 3
תרל"ד
תשא ופ' פרה
בפסוק אך את שבתותי תשמורו. וקשה דכבר כתיב זכור כו'. ופרש"י למעט ממלאכת המשכן כו'. וי"ל דבישר להם הקב"ה אחר החטא שנשאר להם קדושת שבת. וביאור הדברים דפרה הי' תיקון העגל. ואיתא במדרש מי יתן טהור מטמא כו' עוה"ב מעוה"ז כו'. דיש ב' בחי' קדושה וטהרה כמ"ש בזוה"ק. ובני ישראל נבראו להיות קודש לה' כמ"ש קודש ישראל לה' ראשית כו'. והיינו שלא יהי' להם שייכות לעוה"ז כלל כפי' קדוש נבדל. וכן הי' בלוחות ראשונות חירות כו'. ואחר החטא הי' התיקון ע"י בחי' טהרה. טהור מטמא. שע"י היגיעה בעוה"ז לברר האמת ולהנצל מסט"א. עי"ז יבוא כל אחד על מקומו. וכן המשכן והקרבנות שהתחיל אחר החטא הוא ג"כ ענין טהור הנ"ל. ובשבת נשאר הקדושה כמ"ש קודש הוא לכם. וכן איתא כי בשבת מחזיר מרע"ה לישראל הכתרים של הקדמת נעשה לנשמע. ואיתא אם אין דעת הבדלה מנין. ושבת נותן דעת כדכתיב לדעת כי אני ה' מקדישכם כו'. שע"י השבת ניתן דיעה בבנ"י להבחין בין טוב לרע. והבדלה זו הוא בחי' עה"ד טו"ר. ולוחות ראשונות היו בחי' עץ החיים. ואח"כ נשאר התיקון להתדבק בהטוב לשרוף הרע. וע"י ההבל מהתורה שבלב כל איש ישראל שצריך עי"ז ההתלהבות לשרוף כח היצה"ר שבו כמ"ש בית יעקב אש כו' עשו לקש וע"י השריפה ניתן הטהרה. וחז"ל סמכו פרשת פרה אחר זכור כי וודאי עמלק פעל זה להיות נמצא הטומאה כמ"ש אשר קרך. כ' ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד. פי' שיש לכל אומה שורש בקדושה אך בנ"י קודש לה' ועמלק בא בהעזה וחוצפה להתדמות לבנ"י. ופעל בזה שנצרכו בנ"י לבוא לנסיונות. כי האמת שבנ"י מיוחדין להשי"ת ובכוחם לברר עה"ד טו"ר כאשר יהי' לעתיד. ולכן בחר בנו השי"ת. רק שע"י עמלק הוצרכו להוציא זאת מכח אל הפועל. וראשית של ישראל יש להם אחרית כיון שכוונתם לשם שמים כמ"ש במ"א על הגמרא שרשה בתחלתה. אבל עמלק ראשיתו בגיאות ורשעות ואין לו אחרית. והכל ע"י עמלק הוצרכו בנ"י לברר בחי' עה"ד טו"ר. והוא גרם כל ענין פרה שהוא כענין סוטה ועומר שהוא בדיקה ונסיון. כמ"ש בזוה"ק דאשת חיל סמא דמותא לאשת זנונים ע"ש פ' אמור. וזהו סמיכות זכור לפרה שע"י התקשרות נקודת הנדיבות שיש בכל איש ישראל בלבו. עד שע"י התלהבות זאת שונא לעמלק. ועי"ז שורף הרצונות הרעים ונעשה טהור. ויוכל אח"כ לחדש מעשיו לטוב:
Section 4
תרל"ה
מה שקבעו פ' פרה בשבת. נראה כי השבת מסייע לטהרה זו. דאיתא לך אני מגלה טעמי פרה ולאחרים חוקה. דוודאי יש טעם לפרה רק שמי שטעם טעם חטא אינו יכול להשיג זה הטעם. כי הוא תיקון חטא העגל שמקודם היו דבוקין בעץ החיים. וע"י החטא אינם יכולין להשיג טעמי פרה. ולכן מרע"ה השיג הטעם. ולכן בשבת שמרע"ה מחזיר לשראל הכתרים של הקדמת נעשה לנשמע שזוכין לקבל הארה מלוחות הראשונות יכולין להשיג מטעמי פרה. ולכן מבקשין יגלה לן טעמי. כי בחי' הטעמים שהם למעלה מגופי תורה מתגלין בשבת קודש. וכפי מה שיכולין להשיג טעמי פרה באין לטהרה. אף שאין לנו אפר פרה כענין העוסק בתורת חטאת כו':
ברש"י עץ ארז ואזוב שהגבוה שחטא ישפיל כאזוב. וקשה למה לי ארז. רק שצריך להיות השפלות מתוך זה הגיאות שע"י שמיישב עצמו איך מלאו לבו להתגאות בפני אדון הכל. עי"ז עצמו צריך לבוא לשפלות ובושה והכנעה. וזה תיקון חטא הגיאות:
Section 5
תרל"ו
אלה הד' פרשיות שקלים וזכור ופרה וחודש. נראה כי ה ב' פרשיות אחרונות הם כענין הראשונים עפ"י הפסוק לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי. ושקלים הוא נדיבות הלב וזוכין עי"ז לרוח חיים כי לעולם יש נקודה בכל נפש ישראל להשי"ת. וע"י התעוררות זאת הנקודה אף שאינו בתיקון השלימות זוכה לרוח. ואח"כ צריך האדם לשוב לתקן הנדיבות שיהי' בטהרה בלי תערובות פסולת. ואז זוכה להתחדשות הרוח. כי הכלל שכשיש קצת הרגשה לאדם צריך לבוא מזה לתשובה כי הוא התעוררות משמים לתשובה ולא לבוא ח"ו לידי גבהות. וכשזוכה לשוב עי"ז זוכה אח"כ להשיג עומק הרגש הראשון כראוי. כי בפעם הראשון אינו מתקיים עוד כמאמר שנה הכתוב לעכב. ובכל עת שצריכין להתחדשות צריכין מקודם לדבק בנקודה הקטנה כמו שהיא וכשזוכה להפיק רצון מה' אז ישוב בתשובה ויתחדש רוח חיים בקרבו והוא ענין הד' פרשיות ודו"ק:
Section 6
תרל"ח
פ' צו ופ' פרה
מצות תרומת הדשן שעל ידי שריפת המחשבות רעות כמ"ש היא העולה מחשבה רעה ע"ש בזוה"ק. ע"י מתרומם האדם אח"כ ואש המזבח תוקד בו. עי"ז לא תכבה. כי כפי מה שפועל התלהבות התורה לשרוף על ידה מחשבות היצר כפי הכח זה שנמצא בה מתקיימת ומתחזקת. וכן הוא סדר אלה הפרשיות שקלים הנדיבות שנמצא בבנ"י ענין צדיקים גמורים. שנמצא בבני ישראל נקודה התלהבות להבורא ית'. אך אח"כ בא התנגדות מצד יצה"ר והוא זכור מלחמת עמלק. וכשזוכין לשרוף אלה ההבלים בכח התורה שנק' אש כמ"ש משכהו לביהמ"ד. עי"ז מתעלה למקום שבעלי תשובה עומדין ואין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. ומתרומם האדם ובא להתחדשות. והוא למעלה מן הטבע דאין כל חדש תחת השמש. כתיב אמרות ה' אמרות טהורות לכן בניסן שמתחדש העולם דבניסן נברא העולם. אע"ג דאיתא נמי בתשרי נברא העולם נראה דבניסן הוא בחי' עשרה מאמרות ובתשרי בחי' עשרת הדברות שבב' אלו מתקיימים העולמות. לכן מקודם זה צריכין להתטהר כדי לקבל ההתחדשות כח מאמרות טהורות הנ"ל. ואחר מחיית עמלק יכולין לבוא לטהרה. כי אמו"ז ז"ל פי' ענין טומאת מת חסרון החיות שעושין מעשים בלי חיות פנימיות כו'. והוא כח עמלק דכתיב אשר קרך כו'. וחכמים קבעו לקרות פ' פרה בשבת שבשבת בנקל לבוא לבחינת הטהרה כי כל הטומאות באין ע"י חטא העגל. כמ"ש שפרה מתקן חטא העגל. וכשנסתלק חטא הנ"ל בא הטהרה. ובשבת יש תיקון לחטא הנ"ל כמ"ש במ"א שלכך בשבת מחזירין לבנ"י הכתרים של הקדמת נעשה לנשמע. לכן מבקשין בשבת וטהר לבנו כו'. והנה כל חטא הנ"ל בא ג"כ מעמלק כמ"ש וישמע יהושע כו' ויאמר כו' קול מלחמה במחנה. וכי טעה ח"ו יהושע. אבל הרגיש שנתעורר מלחמת עמלק דכתיב בי' מלחמה לה' בעמלק כו'. והוא שהתחיל ללחום עם בנ"י. וחכמים דרשו סתם מלחמה על עמלק כמ"ש ע"פ בראותם מלחמה זו מלחמת עמלק כו'. וכן איתא מלחמה שנוצחת הוא מידי עשו כו'. ומזה המלחמה בא חטא העגל כמ"ש. לכן אמר קול מלחמה במחנה שהוא הי' הלוחם עם עמלק והרגיש כחו. ולכן אחר מחיית עמלק ניתקן החטא. בא הטהרה. ואלו הפרשיות י"ל שהם מכוונים למדריגות אלו שנאמר רוח גדולה כו' אחר הרוח רעש. ואחר הרעש אש. אח"כ קול דממה דקה כו'. רוח הוא רוח נדיבה שיש בנפשות בני ישראל. זה שקלים. רעש הוא מלחמת עמלק. אש הוא שריפת פרה ושורש הטהרה. כמ"ש חז"ל דברי כאש. מה אש אינו מקבל טומאה כו'. לכן אש התלהבות להתורה הוא בחי' פרה. אח"כ באין לנקודה זכה וברורה כמ"ש החודש הזה נגד בחי' קול דממה דקה כו'. וע' בזוה"ק צו ד' ל'. וי"ל דזה הרמז החרש הי' לבם כי זה ההתחדשות שהוא נקודה דקה ואח"כ נעשה מזה שבת הגדול כמ"ש בזוהר שם:
בטעם עץ ארז כו' ישפיל עצמו ויתכפר לו. הגם כי אין ניכר בהזאה ענין הרמז שבשעת שריפת הפרה. מ"מ בכל מצוה יש ענין מיוחד מסוגלת במצוה זו. כמו כן הזאת פרה מביא הכנעה לאדם. ואיתא בשכר שאמר אברהם אנכי עפר ואפר ניתן אפר פרה לבניו. והענין כנ"ל שמרוב הכנעה רבה שהי' באברהם אע"ה זכו בניו אחריו להיות כל איש ישראל בכחו להכניע עצמו ע"י מצות אפר פרה. והנה גם עתה ע"י קריאת הפרשה מתעורר הכנעה וביטול זה בלבות בני ישראל:
Section 7
תרל"ט
תשא ופ' פרה ערבובי דברים
סדר פרשיות אלו מקודם קבלת התורה שהי' תיקון הבריאה. ואחר החטא איתא קלקלתם נעשה לכן נתקן ע"י המשכן. וכמו בעת הבריאה נברא אדם בסוף. אח"כ השבת. כמו כן בסדר מעשה המשכן אחר כך ראה קראתי בשם בצלאל. אח"כ השבת. כי האדם צריך לעלות ולחבר כל העשי' בשורשו. וביום השבת עולין כל המעשים כפי עבודת האדם בימי המעשה. לכן שבת יום מנוחה גם בעבודת הבורא ית'. כי כמה נפילות יש גם לצדיק כמ"ש שבע יפול צדיק וקם וע"י יום השבת שאין בו מגע נכרי כמ"ש ביני ובין בני ישראל אות הוא וכדאיתא בגמרא שניתן בצנעא ונק' מתנה בבית גנזי. שאף שנמסר לבנ"י מ"מ הוא בדרך גניזה והסתר. ולכן מה שפעל האדם בימי המעשה נתקן בש"ק לעלות לשורשו ונמצא נגמר פעולה הטובה בהיות האדם מחזיק במעוזו רק ששת הימים עד בוא יום השבת קודש כאמור:
חז"ל קבעו לקרות פרשת פרה בסוף השנה להיות כ"א בא לטהר. כי מסוגלים הימים הללו שנטהרו כל בני ישראל קודם הפסח ממילא מתעורר השפעת טהרה בלבות בנ"י מן השמים כמאמר הבא לטהר מסייעין אותו. ועיקר הטהרה הוא בכח התורה וכמ"ש גזירה הוא מלפני לא המת מטמא כו'. א"כ עיקר הטהרה יש גם עתה בקריאת פרשה זו כמאמר אמרות ה' אמרות טהורות:
Section 8
תר"מ
בקיצור גדול
בשם מו"ז ז"ל בענין טהרת אפר פרה דכתיב מים חיים. והוא הארת התורה. וצריך להיות מקודם בטל כעפר לזכות לחיות התורה. לכן קדמה פרה לחודש. דאין כל חדש תחת השמש. רק ע"י ביטול הטבע מקודם. ולהוסיף ביאור כי הכנעה בפ"ע אינו עיקר המכוון. אבל צריך להיות בצירוף חיות התורה דכתיב עץ חיים היא למחזיקים. וצריך כל איש ישראל להיות חזק ותקיף בכח התורה וזהו עץ ארז. ובצירוף הכנעה שהוא אזוב כמ"ש שנדמה תורה למים שיורדין למקום נמוך ולכן כתיב מים חיים אל כלי שהוא כלים שבורים שמשתמש השי"ת בהם כמ"ש אשכון את דכא כו'. ועל ידי צירוף ב' אלו זוכין לטהרה:
Section 9
תרמ"א
פ' צו ופ' פרה
בשם מו"ז ז"ל הקדמת פרה לחודש שע"י הביטול כאפר יכולין למצוא ההתחדשות ודפח"ח. שע"י ביטול הטבע דאין כל חדש תחת השמש רק למעלה מהשמש ממשיכין ע"י הביטול וכמו כן בכל יום יש התחדשות ובנ"י ע"י מס"נ מעוררין ההתחדשות בכל יום כמ"ש בכל לבבך כו' נפשך כו' מאודך כו' אח"כ והיו הדברים כו' אנכי מצוך היום דייקא. וע"ז נתקן מקודם שקלים זכור פרה עפ"י הפסוק אל יתהלל חכם כו' גבור כו' עשיר כו' כי אם בזאת יתהלל כו'. פי' בזאת שמבטל חכמתו וגבורתו ועושרו. כי בודאי הדברים הניתנים משמים טובים ומסייעין לאדם רק הפעולה נגמר ע"י הביטול אליו ית'. ושקלים הוא ביטול העשירות. וזכור הגבורה הכובש יצרו מלחמת עמלק ובכח ביטול הכח אל אבינו שבשמים כמ"ש ירים משה ידו מסתכלין כלפי מעלה כו' עי"ז מתברכין. ופרה ביטול החכמה והשכל להשפיל עצמו כאזוב ותולעת אח"כ באין לההתחדשות הנ"ל:
ברש"י אש שנאמר בו להעלות נר תמיד אף הוא ממזבח החיצון תוקד. הענין הוא דיש אש שורף ואש מאיר וכמו כן באדם התלהבות הלב אל עבודת ה' [והוא בחי' שקלים]. ויש רוגז וכעס ללחום נגד היצה"ר ולשרוף כל תאוות עוה"ז. [וזהו בחי' זכירת עמלק] וב' אלו הם מ"ע ומל"ת. שעליהם נאמר נר מצוה ותורה אור נותנת כח ואש לב' בחי' הנ"ל למצות עשה ולמל"ת. שורף ומאיר. [וזה רמז פרשת פרה חוקת התורה כמ"ש בפסיקתא חביב טהרת פרה ככל התורה ויתבאר לקמן אי"ה]. והגם כי אור המאיר הוא פנימי וחביב יותר לכן הי' מנורה בפנים בהיכל ואש שורף מבחוץ בעזרה. וכ"ז נמצא גם בלב האדם. מ"מ גם אור המנורה ממזבח החיצון תוקד כנ"ל שכל האור תלוי באש השורף כמ"ש סור מרע ועשה טוב:
בפסוק זאת חקת התורה שהקדים הכתוב זה למצות פרה לרמוז כי כל התורה תלוי בטהרה כדכתיב אמרות ה' אמרות טהורות. ובמד' מזוקק שבעתים כו' ז' כיבוסים ז' כהנים ז' פעמים ז' ע"ש. והענין הוא דכמו שיש מ"ט פנים אל התורה. כן יש בנפש האדם מ"ט שערים. וכפי מה שמטהרין הלב כל שער ושער. כמו כן נפתח לאדם שער בתורה. לכן שקולה טהרה ככל התורה וכפי מה שזוכין לטהרה זוכין לתורה. לכן נק' חקת התורה שהוא הדרך והרשימה לקבל דברי תורה. וצריך להיות כל הרצון להתטהר כדי להיות כלי מוכן לקבל דברי תורה לבטל הטהרה אל התורה. ואז התורה מסייעת להטהרה. ומו"ז ז"ל אמר שזה רמז אפר על המים חיים שיהי' כל הביטול אל התורה שנק' מים חיים כנ"ל:
וקבעו חז"ל בסוף השנה קריאת פרשת פרה קודם פרשת החודש דכתיב לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש. שצריכין מקודם להיות כלי מוכן לקבל התחדשות. ובכל שנה יורד התחדשות לישראל וצריכין מקודם לטהר הלב ובסוף השנה יש לפשפש במעשיו ולתקן בתשובה כל החטאים כדי להיות מוכן לקבל התחדשות מחדש. כמ"ש אם שמוע בישן תשמע בחדש. כי כפי מה שמביא ההתחדשות מעשים טובים בישראל ועושה פירות. כמו כן מוסיף הקב"ה וב"ש התחדשות בשנה החדשה. וזמן זה מסייע לטהרה ע"י שבזמן המקדש היו כל בנ"י עסוקין בטהרה בימים אלו לטהר עצמן לקרבן פסח. לכן הזמן מבקש תפקידו ומסייע לטהרת הלב גם עתה:
Section 10
תרמ"ו
פ' שמיני ופ' פרה
חז"ל הקדימו פרה לחודש. כי בחודש ניסן מתעורר בחירה חדשה בכל שנה שהקב"ה בוחר בעמו ישראל. ומתחילה ביציאת מצרים החודש הזה לכם. ואח"כ אחר שנתקן החטא נתקרבו ג"כ אליו בחודש ניסן כמ"ש ביום השמיני. ויקרבו כל העדה כו'. וב' הבחי' אלו בחירה וקריבה הם תמיד לבנ"י. וע"ז אומרים אתה בחרתנו כו' וקרבתנו כו' לעבודתך. ועתה אין יכולין לבוא לבחי' בחירה רק בהקדמת בחי' קריבה ע"י התשובה. וזה הקדמת פרה לחודש. דכתיב כאשר עשה כו' צוה כו' לעשות דרשו חז"ל לעשות זו מעשה פרה. ויתכן שהוא רמז כי בכל שנה קודם ניסן מתקיים עשי' זו ויורד משמים טהרה לנפשות בנ"י המצפים לטהרה. ולא לחנם קבעו חז"ל לקרות פ' פרה בשבת זה רק שיכולין עתה לזכות לטהרה:
במדרש חקת מי יתן טהור מטמא לא אחד כו'. דאיתא בזוה"ק בפסוק ונטמתם בם בלא א' על ידי השקצים נדבק הטומאה בלא א' ע"ש. דיש מ"ט פנים טמא. ופן הנ' נראה שהוא האחדות ששם אין הפרש בין טומאה לטהרה והכל אחדות אחד רק בהתפשטות אח"כ חל עליו שם טומאה. ונקודה מזה השורש נמצא בכל השערים לכן נק' טמ"א מ"ט פנים ונקודה מאחדות שע"י זה נמצא טהור וטמא. ויכולין ליטהר מן הטומאה ע"י התשובה אל השורש. אך נטמתם הוא כשנעשה רע בלא תערובות השורש כלל. וזה החילוק בין טומאה של היתר לטומאה של איסור. ובגמ' ב"מ המעלה אתכם מארץ מצרים כו' אלמלי לא הוצאתי אתכם אלא שאין מטמאין בשרצים די כו'. פי כי זה ניתן לבנ"י ביצ"מ שהיו קרובים למ"ט שערי טומאה כדאיתא בשם האר"י ז"ל. והוא הגאולה לדורות שיהי' לבנ"י תמיד אחיזה בשורש שער הנ'. שמצד זה כל המ"ט פנים טומאה שלהם אינם נפרדים משורש האחדות ועי"ז זוכין לטהור מטמא. ואין מטמאין בשרצים שהוא נטמתם בלא א' כנ"ל:
Section 11
תרמ"ז
קבעו חז"ל לקרות פרשת פרה קודם ניסן. כי כמו שיורד בניסן התחדשות לבנ"י כמו כן יורד מקודם טהרה לנפשות בני ישראל. כי הכל מאתו ית'. ובימים אלו שכל בנ"י טיהרו עצמם קודם הבאת קרבן פסח. מסוגלים הימים בעצמם למצוא רוח טהרה. ופרשה זו של דין טהרת מת. המייגעים בה יכולין לבוא לטהרה. וכתיב וזרקתי עליכם מים טהורים כו'. ומאחר שבניסן עתידין לגאול ממילא בודאי מקודם הגאולה יתן השי"ת רוח טהרה בלבות בנ"י. לכן מסוגלים אלה הימים שהיה בהם הטהרה ושיהי' בהם הטהרה למצוא בהם גם עתה לב טהור כמ"ש במ"א כי כל עניני הקדושה נשאר מהם ברכה לאחרי'. ולפניה ג"כ יכולין להרגיש מעין הקדושה העתידה להיות אז:
ובמדרש חקת מי יתן טהור מטמא. אברהם מתרח ישראל מאומות עוה"ב מעוה"ז ע"ש. עוד אמרות טהורות כסף כו' מזוקק שבעתים כו'. כי הנה השי"ת עשה להיות זוכין לטהרה ע"י הנסיון והצירוף בעוה"ז. ולכן היו בני ישראל במצרים בכור הברזל ונשקעו במ"ט שערי טומאה עד שזכו לצאת משם לקנות הטהרה טהור מטמא. וכן הוא בכל גלות. וז"ש ישראל מאומות אין הכוונה שיצאו מהם שע"ז כבר אמר אברהם מתרח. רק שעל ידי הגלות בין האומות זוכין דוקא לטהרה. וכן זוכין לעוה"ב על ידי היגיעה בעוה"ז. ולכן קודם שנגאלו בניסן זכו לטהרה שנעשו ברי' חדשה כענין שנאמר לב טהור ברא לי אלקים. וכן הוא בכל שנה שכל שבת הוא זכר ליציאת מצרים כמ"ש במ"א שזוכין לצאת משערי טומאה לשערי טהרה בכל שבת ושבת. ובסוף השנה זוכין לטהרה ואח"כ לגאולת מצרים בפסח כמ"ש וחמשים עלו בני ישראל כו'. שנכנסו לחמשים שערי בינה. כי הטהרה היא מתנה משמים וכפי היגיעה והנסיון זוכין לזה. ולכן רמזו במדרש פרה אדומה תמימה רמז למלכיות מצרים בבל יון כו'. פי' שמכל אלה הגליות נזכה לטהרה השלימה לעתיד לבוא:
ובטהרת פרה כתיב חוקה. ובמדרש אמרתי אחכמה והיא רחוקה. כי כל טומאת מת נעשה ע"י חטא הראשון מעה"ד. והייתם כאלקים יודעי טוב ורע. ולכן הטהרה א"א להיות רק על ידי ביטול הדעת כמו שהי' רצונו ית' שלא יאכל מעץ הדעת והי' נמשך אחר החיים בלי תערובות. לכן שטן ואוה"ע מונין את ישראל מה טעם יש בה. שרוצון לפתות את בנ"י כנחש הקדמוני להיות רוצין להבין הכל עפ"י שכל השפל של האדם. אבל בנ"י נמשכין באמונתם אחר רצונו ית' בלי טעם ומזה זוכין אל הטהרה כנ"ל:
Section 12
תרנ"ד
בענין טהרת הפרה שנק' חקה כדאיתא במדרש ע"פ אמרתי אחכמה והיא רחוקה שאין יכולין להשיג הטעם דיש תורה וחקים ומצות ומשפטים. ועיקר שבחן של ישראל שזכו לחקים. מאחר שאין משיגין הטעם. א"כ הוא עדות שיש לבנ"י חלק בעצמותם בתורת ה'. שחוקות התורה הם חקיקות ורשימות בנפשות בנ"י. ולכן מזה בא הטהרה כי הם רשימות וחקיקות בעצם בלי השתנות. כי הטעם יוכל להשתנות אבל הרשימה הוא חק ולא יעבור. ויש ד' יסודות ועפר למטה מכולם. שהרי כולם יש להם תנועה והעפר הוא דומם בלי שום תנועה אבל הוא חביב מכולם ונשאר לעולם כמו שהוא וכמ"ש והארץ לעולם עומדת וזה חקת התורה וטהרת אפר פרה כנ"ל:
Section 13
תרנ"ו
מפ' ויקהל ופ' פרה
בענין טהרת פרה שקבעו לקרות בשבת כי הנשמה טהורה כמ"ש נשמה שנתת בי טהורה. ועיקר הטומאה מחלק הגוף. ולכן הרשעים בחייהם נקראים מתים מאחר שאין הנשמה מאירה בהם. ולכן בשבת שהוא יומא דנשמתין שהנשמה גובר ביותר על הגוף. ונק' נשמה יתירה. לכן זוכין בו לטהרה. והנה כ' זאת חוקת התורה וגם חז"ל דרשו על פרה הפסוק אמרתי אחכמה כו'. וכ' במ"א כי חטא הראשון בעץ הדעת גרם המיתה. כי הדעת הוא תערובות הנפש בגוף ולכן יש בו פסולת דעת טוב ורע. והשגה שאדם משיג בדעת אחר החטא אינה ברורה. ויש בו תערובות. ושמירת החוקים שלמעלה מהשגת האדם הוא בחי' עץ החיים. ומזה בא הטהרה. וכמו כן בחטא העגל הי' ג"כ שרצו להשיג בדעתם את האלקות. ומזה בא הפירוד כי אין דעת כל בני אדם שוה. ורמזו חז"ל אלה אלהיך אלהות הרבה איוו להם. ולכן כתיב כי פרוע הוא שנפרשו מן אחדות האמת שהי' להם. ולכן אחר התיקון כתיב ויקהל משה שחזרו אל האחדות. ובכח השבת שהוא ג"כ כענין החוקה מתנה טובה יש לי. ואינו תלוי בעבודת האדם. ולכן כל בנ"י מתאחדין בשבת. ואז יש להם דביקות בעץ החיים. וכ"כ זכרתי לך כו' אהבת כלולותיך לכתך אחרי כו' בארץ לא זרועה. כי שמירת החוקים להימשך אחר מצות השי"ת בלי טעם זה בחי' כללות בנ"י והוא בחי' השבת. מנוחה. כמ"ש ומצאן מנוחה אשה בית אישה. כי עיקר מנוחת האשה להיות סומכת ונמשכת אחר אישה. וזה הי' תחילת בחירת הקב"ה באברהם אבינו ע"ה לך לך מארצך כו' אל הארץ אשר אראך:
Section 14
תרנ"ט
מפרשת תשא ופ' פרה
נסמך פסוק ויתן אל משה לפרשת השבת כמ"ש בשבת יעשה כולו תורה שכן כתיב וביום השביעי שבת וינפש ויתן אל משה. כי בששת ימי המעשה עשה השמים וארץ וביום השבת מיוחד אל התורה ובכל (השבת) [שבת] מתחדש נתינה זו. וכמו כן מרע"ה נותן התורה לבנ"י בכל שבת. כמ"ש מזמור שיר ליום השבת ר"ת למש"ה. וכתיב ואתה דבר אל בני ישראל כו' אך את שבתותי תשמורו. כי משה רע"ה נטע בבנ"י הארת השבת. וכחו של מרע"ה מתעורר בכלל ישראל ביום השבת. והוא הנשמה יתירה היורדת בשבת קודש. וקבעו חכמים לקרות בשבת פ' פרה. כי בקבלת התורה נתעלו נפשות בנ"י ונתדבקו בעץ החיים. והיו חירות ממיתה כמ"ש אמרתי אלקים אתם כי הנשמה בכחה להפוך הגוף להיות חי כמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים כו' ויהי האדם לנפש חיה. פי' שימשיך חיות גם להגוף. ואחר החטא ששלט בנו המיתה נסתלק אותו הנשמה. שא"י לשרות במקום שיש שם מיתה. רק שניתן לבנ"י טהרת פרה מעין תיקון העתיד. כמ"ש מי יתן טהור מטמא. וכתיב יתן לשון עתיד שאז בלע המות לנצח ויתעבר כל הסט"א מעולם. ובמצות הפרה מתעורר הכח שלעתיד וסט"א ערקית ויכולין ליטהר מהטומאה ושבת הוא ג"כ מעין עוה"ב לכן יכולים לבוא לטהרה בשבת קודש. והנה כתיב זאת חוקת התורה. לומר כי הטהרה בא בכח התורה כמ"ש אמרות ה' אמרות טהורות שאין מקבלין טומאה. כמ"ש חז"ל דברי כאש מה אש אינו מקבל טומאה. והנה במתן תורה היו נעשין בנ"י תורה ממש. וכן בלוחות ראשונות דכתיב חרות על הלוחות כמ"ש במ"א ההפרש שבלוחות ראשונות הי' הכל מעשה אלקים לרמוז שגם גופות בנ"י נהפכו לרוחניות ולא הי' מציאות הטומאה כלל. אבל אח"כ שבא רוח הטומאה. מ"מ ע"י רשימה קדושת התורה שנשאר בבנ"י זוכין עכ"פ להתטהר מן הטומאה בכח חקת התורה. וכן גם עתה כפי העסק בתורה זוכין לטהרה. והלא דברים ק"ו מה הטומאה מטמא בנגיעה. מכש"כ התורה שהיא עצם הטהרה. הנוגע בה זוכה לטהרה. מחובר לטהור טהור. ועיקר פי' הטהרה כמו זהב טהור שהוא בלי פסולת. ובאמת התורה חיות הכל. אבל בנ"י כשהם זוכין ומזדככין מתברר בהם חלק התורה בלי פסולת כמ"ש במ"א פי' דחז"ל וזאת התורה אדם כי ימות שאין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עלי'. פי' אז נעשה הוא בעצמו תורה. וכן הי' במתן תורה. וזה בחי' הנשמה יתירה שקבלו בהר סיני ושיורדת בכל ש"ק לבנ"י שנק' נשמת חיים דבוקה בשורש כמו מים חיים:
Section 15
תרס"ד
מים חיים אל כלי. דמת הוא אבי אבות הטומאה. וכל זה מצד הגוף שעומד למיתה. והנשמה כתיב בה ויפח באפיו נשמת חיים. והוא שורש כל הנשמות בחי' חי החיים. עמך מקור חיים. וכל הטהרה מכח הנשמה כמ"ש נשמה שנתת בי טהורה. ובשבת יש התגלות מנשמה זו. לכן אומרים נשמת כל חי תברך. כ"ל ח"י גי' חיי"ם. זה נשמת חיים. דאיתא בזו"ח שנתרעם הכ' במ"ש ויהי האדם לנפש חי'. כי נשתנה מבחי' נשמת חיים לנפש חיה ע"ש. וכפי התגברות הנשמה על הגוף כך זוכה לטהרה. ובמתן תורה נתחדש זו הנשמה באמרו אנכי ה' אלקיך. ולכן כתיב אמרתי אלקים אתם. ח"י חיי"ם גי' אלהי"ם. וזהו שורש כל המצות לדבק הגוף אל חיות הנשמה. כמ"ש וחי בהם שנעשה הגוף כלי. ע"י המצות. ואז הנשמה מים חיים אל כלי. וזה רמז המים ואפר התקשרות הנשמה בהגוף. שמזה בא הטהרה. זאת חקת התורה. דהתורה היא משיבת נפש והעוסק בתורה יוכל לחזור הנפש לבחי' נשמת חיים כבראשונה ואז נעשה טהור כמו נשיקה במים שמטהר:
| |||