|
בראשית
==בראשית==
;תרל"א
ב"ה
ברש"י ז"ל מה הי' עולם חסר מנוחה בא שבת בא מנוחה כלתה ונגמרה המלאכה. כי בריאת העולם היה להשפיע אור וטובו של השי"ת בעוה"ז שהוא הטבע ושעל שם זה נקרא עולם על שם ההעלם כבוד ה' בעוה"ז כמ"ש אא"ז מו"ר זצלה"ה. אך כמו שצריך להיות הכל בטל אל המכוין אז נתגדל שמו ית' בעוה"ז יותר כדכתיב וירא אלהים כל אשר עשה טוב מאוד. פי' כמ"ש כל פעל ה' למענהו כי הכלל לעולם מחובר בכח הפועל אם כי בפרט יש דברים שמתנגדים להקדושה. אבל בכלל נאמר הכל ברא לכבודו. ועל שם זה קודם שבת הי' עולם חסר מנוחה והוא השבת שכולל כל ימי השבוע ושבת דאתאחדת ברזא דאחד כו'. שכל הדברים מתעלים ונעשין אחד מיוחדים להיות כלי להשי"ת לעשות בהם כרצונו. וז"ש ויכלו במד' שנעשה מעשה בראשית כלי והוא ע"י התכללות. ופי' ויכלו מלשון כלתה נפשי כי הוא הביטול שכל דבר מתבטל לנקודה חיות שיש בהם מהשי"ת. וזהו נק' מנוחה שהיא שביתות הכל ומקום ושורש הכל. ועל בחי' זו נאמר הוא מקומו של עולם וכמ"ש אל יצא איש ממקומו ביום השביעי כו'. וזה כלתה ונגמרה המלאכה כי זה מכוון הבריאה. ואמרו חז"ל כלי מחזיק ברכה הוא השלום. ובזוה"ק מאי שבת שמא דקוב"ה והוא שלום. ופי' שם הוא התגלות כבודו במעשה בראשית הרחוק ג"כ כי קודם הבריאה הי' ה' אחד. ובחי' הבריאה הוא שמו אחד כדי להראות שלימותיו. וכשכל הבריאה מתבטל להכלל שנקרא כנס"י. זה שמו אחד והוא כלי לעצמותו ית' והבן:
ברש"י א"ר יצחק לא הי' צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה מצוה ראשונה אלא כח מעשיו הגיד כו'. ויש להבין מה התירוץ על כל הפרשיות מבראשית עד החודש הזה. אך פירוש הדבר כי אף שעיקר התורה למצותיה נאמר. וזה תורה שבכתב. אבל השי"ת רצה לברר כי גם עוה"ז וכל הבריאה ג"כ ע"י כח התורה כמ"ש בראשית הביט בתורה וברא העולם. וזהו ענין תורה שבע"פ שתלוי במעשה האדם. וזה כל הפרשיות ממעשי אבות להראות כי נעשה ממעשיהם תורה. וזה נקרא כח מעשיו הכח שנתן השי"ת בתוך המעשה. ועל שם זה נקרא מעשה בראשית להגיד כי בעשרה מאמרות נברא העולם שגם חיות העולם ע"י התורה. ועבודת האדם לברר זה שכל מעשה ע"י חיות השי"ת. וכשהאדם עושה מעשיו עפ"י כח התורה להשלים רצון הבורא אז מחדש האור שנגנז בהטבע. וע"ז נאמר ואשים דברי בפיך כו' וליסוד ארץ לאמור לציון עמי אתה ודרשו חז"ל אל תקרא עמי אלא עמי שהוא שותף במעשה בראשית בזוה"ק [בהקדמה דף ה']. פי' ציון הוא הנקודה שיש בכל דבר רשימה ואות לזכור שהוא מהשי"ת. והוא החיות שמחי' כל דבר. והאדם הדבוק בנקודה זו וכל חיותו נמשך אחר זאת הנקודה נעשה שותף במעשה בראשית. ועי"ז לתת להם נחלת גוים שיהי' נחלה בלי מצרים שע"י שאדם מקשר עולם הטבע בכח הפועל. אין הטבע יכול להסתיר כח הקדושה:
בספר קדושת לוי הקשה איך הי' מתחיל מהחודש הזה והלא התורה צריך להתחיל בב'. וי"ל כי מה שמתחיל בב' כמ"ש במדרש לשון ברכה הלואי שיתקיים כו' וגם כנגד ב' עולמות כו' וכן בזוה"ק שעלו האותיות והשי"ת השיב לכל אות כי אין כדאי לעוה"ז כו' והכל ע"י שעוה"ז הוא עולם הטבע. וזה עתה. אבל הקושיא להיות מתחיל מהחודש היא בחי' תורה שבכתב ולא הי' מקום הסתר כלל והי' גם העוה"ז נמשך אחר התורה והמצות. רק עתה שכח מעשיו הגיד כנ"ל למשוך כח התורה גם בעולם הטבע לכן מתחיל בב' כנ"ל:
ויברך אלקים את יום השביעי ברש"י ברכו במן קדשו במן כו'. בזוה"ק יתרו כיון דלא אשתכח בי' מנא מה ברכתא כו' אלא הכי תאנא כל ברכאין בשביעאה תליין. אין מובן התירוץ. אך כי הפרנסה נמשך ממקום גבוה. וכל ימי החול הם ירדו בעוה"ז ונתלבשו בימי המעשה והשבת נשאר במקום גבוה ועי"ז מיני' מתברכין שיתא יומין ולכך בשבת לא ירד המן כי הוא גבוה מבחי' המאכל רק ע"י שיום זה נשאר כמו שהוא. עי"ז יכולין ימי המעשה ג"כ למשוך חיות ממקורם (והדברים מובנים מה שנק' ימי מלאכה שבחול ע"י מלאכים כנודע. ולכן אף כי ששת הימים במקורם גבוהים מהשבת רק ששבת נשאר כמו שהי' והבן מאוד):
;תרל"ב
ב"ה בראשית
בזוה"ק ירא שבת. מה ענין זה לבראשית. אך זה פי' בראשית ברא שיהי' כל הבריאה דבוקה בכח הראשית והתחלת השורש שהיא נקודה מהש"י שנותנת חיים והוי' לכל הנבראים. והוא בחי' שבת כי בו שבת מכל מלאכתו כו' כי שבת. מחזיר כל הבריאה לשורשו שהוא רצונו ית'. אשר ברא לעשות פי' שנתן הש"י כח בהנבראים לפעול כ"ד. פעולתו. אש לשרוף. אילן לצמוח. וגם בב"ח להיות לו הבחירה לעשות כרצונו. ועכ"ז הי' המכוון שידע כל פעול כי הוא ית' הנותן לו הכח אף שעושה מעצמו הוא כגרזן ביד החוצב. וזה הי' כל מכוין הבריאה רק לבחי' שבת. וזש"כ תכלית שמים וארץ. וזש"כ רש"י ז"ל הי' עולם חסר מנוחה שהיא השבה וחזרת הכל לשורשו ונשלם בשבת עיקר הרצון בהבריאה וזה ירא שבת להיות בכל דבר היראה מונח ע"פ האדם. ע"י נקודה הפנימיות שנקרא שבת שהיא עיקר החיות. וז"ש זכר למעשה בראשית שהיא זכרון לבחי' ראשית שיש גם בבחי' העשי' ג"כ להיות דבוק ובטל לכח הפועל שנקרא ראשית כנ"ל:
;תרל"ד
במדרש ואהי' אמון כו' אומן הביט בתורה וברא העולם. וודאי הי' יכול הקב"ה לברוא העולם בלי התורה. אך כי כל הבריאה לטובת הנבראים. ולזאת הי' הבריאה באופן שיוכל האדם ללמוד עבודת הש"י מכל דבר. וז"ש הביט בתורה וברא. פי' שבכל דבר מהבריאה יש בו ענין התורה ללמוד איזה הנהגה או סוד. וזה שהתורה מתגאה עצמה שידע האדם שעיקר הכל התורה שהרי כל הבריאה הי' ע"פ התורה מכלל שהיא עיקר טובת האדם כנ"ל:
ברש"י מה הי' העולם חסר מנוחה כו' כי מש"כ וינח אף כי לא שייך יגיעה. רק כי ששת ימי המעשה הי' קיום הבריאה ע"י כח הבורא במאמר ובריאת כל דבר ביומו. אבל בשבת נשלם להיות דבר של קיימא שיתקיימו כל הנבראים אף אחר שיסור הש"י התגלות מאמרו כי אין העולם יכול לקבל התגלות כח הש"י ולכן בכל יום יש הסתר. אבל ש"ק הוא פעולה להיות התקשרות הטבע אל מה שלמעלה מהטבע ולכך נקרא שלום שהיא שלימות כל נברא וגמר תיקונו. לכן אף שימים הקודמים לשבת נראין חשובים יותר אבל שבת משלים כל הימים להיות דבר של קיימא כנ"ל. ובמד' המשל של טבעת שחסר חותם פי' שבת הוא עדות שלה' הארץ ומלואה. ובשבת יש התגלות דבר זה בכל הנבראים כ"א כפי ערכו. ולכן בנ"י מעידין בפועל בשבת על זה שברא הש"י העולם בששה ונח בשביעי. וזה עיקר מכוון הבריאה כמש"כ לכבודו בראתיו ולכן שבת הוא חותם הטבעת כנ"ל. וכ' וירא אלקים כל אשר עשה כו' טוב מאוד כי בכלל יש כבוד שמים מכל הבריאה ובשבת מתאחדין ברזא דא' שיוכל כל נברא לבא לכלל הבריאה. וז"ש ויכלו שבאו בשבת לכלל אחד ועי"ז חל הסתכלות הש"י על הכלל. טוב מאוד. וזה קיום כל הבריאה ולכן צריך כל איש ישראל בש"ק להכניס עצמו לכלל ישראל ובזוה"ק פי' ויכל א' ביום השביעי מלאכתו. שע"י יום השבת השלים הש"י מלאכתו:
השבח בבריאת שמים וארץ דכ' ראו מי ברא אלה כו' היא הפלא איך שיוכל להיות מתפשט כח הש"י לדברים גשמיים. וזה לשון בריאה מה שמתגלה ומתפשט לחצונות העולם:
;תרל"ה
במדרש ויכלו הגו סיגים מכסף כו' באוה"ח פי' ויכלו מלשון כלתה נפשי דאיתא פי' ארץ שרצתה לעשות רצון קונה. כי בריאת התחתונים הי' רק מצד הרצון והשתוקקות כי העליונים מתוקנים יותר לכן כל חשיבות התחתונים הרצון אך כי יש הרבה רצונות אחרים וע"ז נאמר והארץ היתה תוהו. וצריכין לברר הרצון ע"י התורה. יהי אור. ובש"ק מתגלה הרצון הטוב להש"י וז"ש הגו סיגים מכסף מלשון נכסוף נכספת כו' כי בש"ק עולה כל דבר לשורשו ופי' זה דמקודם כתיב בראשית ברא שו"א והוא כלל כל הברואים. ואח"כ הי' בפרט. ואח"כ חזר הפרט לכלל והוא כלל ופרט וכלל. וכלל צריך לפרט. כו' והכלל שאחר הפרט חשוב יותר מכלל הראשון. וימות החול הוא בבחי' הפרט וכל הבריאה הי' להתרחב זה הכלל להכניסו בכל פרט ופרט. כמש"כ במד' שהעולם מתרחב והולך עד שאמר הקב"ה די. וגם עתה כתיב אשר ברא א' לעשות כי כל הנבראים משפיעין חיות זה לזה. ומכולם יש תולדות. וגם המלאכות וכל המעשים שפשוטי בנ"א עושים בלי טעם. עכ"ז נעשה ממנו דבר. מכש"כ מי שיודע ועושה הכל לש"ש. ובש"ק מחזיר כל הבריאה להכלל זה בזה עד הש"י שמעידין הכל על הסיבה הראשונה. וזה פי' ויכלו שנעשין כלי אחד לכבודו ית'. וזש"כ מה חסר מנוחה שתכלית הפעולות הוא הביטול שאח"כ לחזור לשורשו. ועי"ז כל הפעולות חוזרין עם האדם להתדבק בשורש עליון והיא המנוחה. וכן מש"כ במד' ששבת הוא החותם של הטבעת כמובן:
בספר קול שמחה פי' והבל הביא גם הוא כי בקין כתיב מקץ הימים שע"י זכרון יום המיתה התעורר לשוב. אבל הבל הביא גם הוא בעודנו בחיים כו':
וי"ל עוד כי עיקר הקרבן הוא שיסמוך האדם עצמו ע"ז הקרבן. ושעי"ז ידבק עצמו בהש"י כי אין הקרבן עיקר המכוון. רק שהוא גורם התדבקות לקונו. וכן בכל המצות צריך להיות המכוון להתדבק ע"י. בהש"י. כי הם רק עצות כמש"כ בזוה"ק. וזש"כ הביא גם הוא. גם את עצמו עם הקרבן. ולכן נתקבל לפני הש"י כנ"ל:
;תרל"ו
ב"ה משבת בראשית
במדרש ויכלו הגו סיגים מכסף ויצא לצורף כלי כו'. דקשה מש"כ ויכל ביום הש' הא כתיב כי בו שבת. ופירש"י ז"ל מה הי' העולם חסר מנוחה כו' ע"ש. וביאור הענין כי באמת בשבת לא הי' שום בריאה רק שביתה. ושביתה זו היא קיום כל הברואים דכ' והחיות רצוא ושוב פי' שכל מקבל צריך להיות בטל אל הנותן וכפי דביקות שיש לו להמשפיע כמו כן קבלתו מתקיימת ולכן בשבת שנתעלו כל הנבראים לשורשם שע"י המנוחה נתברר שיש עליהם אדון מושל שברצותו מרחיב וברצותו מקצר זה עצמו הוא גמר הבריאה ותיקונו כמשל הטבעת שהי' חסר חותם וכו'. והמד' מבאר יותר כי יש בכל דבר פסולת. אך כפי התקרבות הנברא להבורא הוסר הפסולת כהמס דונג מפני האש. ולכן בכל יום נאמר ויהי ערב ויהי בוקר. ובש"ק שכל הבריאה מתקרבת לשורשו ע"ז נאמר הגו סיגים מכסף ע"י התשוקה לבטל ולהיכלל בחי החיים. ונמצא בטולו של דבר זה קיומו כנ"ל. וז"ש בזוה"ק פי' בראשית ירא שבת. כי צריך להיות מוטל היראה על כל מעשה. מצד מה שסוף הכל התשובה לשורשו. ובחי' שבת היא גמר כל המעשים היינו החזרת דבר לבעליו. וז"ש תכלית שמים וארץ על השבת וזה פי' החותם שכל דבר הולך אחר החיתום שהוא תכלית הדבר ואחריתו והבן כל זה היטב:
ברש"י מ"ט פתח בבראשית כו'. והרמב"ן ז"ל הקשה כי יש בו צורך להאמונה. אך לבאר הענין נראה כי בתורה יש כמה מדריגות שכל התורה שמותיו של הקב"ה. ובדרך זה מתפרשת למעלה. ולנו מתפרשת כפי הדינים והמשפטים אשר לפנינו בתורה. גם כל הדברים שנעשו בעולם וכל הבריאה הכל מהתורה. כמש"כ ז"ל הביט בתורה וברא העולם. וכי לא הי' יכול ח"ו לברא הכל בלי אמצעות התורה. רק כ"ז הי' בשביל ישראל שכל הבריאה יתמשך אחריהם. ואיתא כי החזיר הקב"ה התורה לבני עשו וישמעאל וכו' ובוודאי לא הי' שייך למסור להם התורה כמו שניתנה לבנ"י. רק כנ"ל שהתורה אין לה סוף וכמו שיש עומק רום כן עומק תחת. וז"ש ה' מסיני בא כו' משעיר כו' מהר פארן כו' מרבבות קודש כו' אש דת למו. שניתנה לישראל בכל המדרגות אשר בה וכמו שהיא אש דת כך ניתנה לישראל ומצידנו לא היתה צריכה להתלבש בכל אלה המעשים רק כדי לתת להם נחלת גוים. כמ"ש בזוה"ק אמור שנקראת עץ חיים. כמו אילן שיש בו פירות ועלין וקליפות ושרשים וגוף האילן. כך התורה. ולכל דבר יש אחיזה בתורה. זה בקליפה זה בעלה כו'. ובנ"י דבוקים בגוף האילן ע"ש. ואע"פ שעתה גם לפשוטי בנ"י אינה מתפרשת רק בהתלבשות. כ"ז נעשה כדי שיוכלו בנ"י לקרב כל הברואים והמעשים להקב"ה ע"י התורה. לכן זה באמת קצת נחות דרגא לבנ"י. אבל הוא ירידה שצורך עלי'. כי עומק רום תלוי בעומק תחת כמש"כ במקום אחר. וכמו שגוף התורה נמשכת מראש עד סוף. כמו כן בנ"י צריכין לירד עד תהום ולעלות עד איגרא רמא. ובדרך זה נתיישב קושית הרמב"ן כי וודאי עתה נצרך אמונה. אבל עצם בנ"י לא הי' צריכין לאמונה. כי הם דבקים בגוף התורה שהוא בחי' אמת רק עתה צריכין לבוא לאמת ע"י האמונה. וכ"ז כדי לתת להם נחלת גוים כנ"ל והדברים ברורים למבין:
;תרל"ז
במדרש ויכלו לכל תכלה ראיתי קץ לכל יש סיקוסים כו' לבד התורה ארוכה מארץ מידה כו'. כי הקדוש ברוך הוא אין סוף. ואי אפשר להנבראים לקבל מקדושתו ית' רק במדה ומשקל. וזה הי' בחי' שבת שהו' ימים הם משפיעים לעולם ע"י השבת. ויכל ביום השביעי הוא לשון מדה כמו וכל בשליש בת יכיל. פי' שהקב"ה מדד שפע חיות לכל הבריאה ע"י השבת ששורש כל הברואים בשבת וע"י נמשך להם חיות. וכמו כן באדם המקבל צריך להיות לו בחי' צימצום וזה תיקון המדות שלא יתפשטו בו ההארות לדברים אחרים. ולכן כפי תיקון המדות זוכה לקבל השפעת המקום וזה שהקב"ה מודד מדה במדה:
ברש"י עלה במחשבה לבראות במה"ד וראה שאין העולם מתקיים שיתף מדת הרחמים. וח"ו שיהי' חזרה באחרונה. רק שבוודאי כך צריך להיות גם למטה כי רצון האדם ומחשבתו צריך להיות לעשות ולקיים הכל ממש כדין וכרצון הבורא. ואם כי אינו יכול לגמור במעשה הכל כראוי. אח"כ שיתף מדה"ר. אבל הרצון צריך להיות כדין. ונודע כי מחשבת האדם נוגע בשורש המחשבה ומעשיו בשורש המעשה. ולכן עלה במחשבה במדה"ד שהרצון יהי' בדין כנ"ל. ואמת כי המעשה אינו נגמר רק בעזר הבורא כמ"ש לאל גומר עלי וזה הוא ברחמים כי במדה"ד צריך האדם לעשות כל המוטל עליו בעצמו. רק אם הרצון כראוי אז מסייעין אותו משמים וזה שיתף עמו מדה"ר:
;תרל"ח
ב"ה שבת בראשית בקיצור
ברש"י ויכל ביום הש' בא שבת בא מנוחה כלתה ונגמרה המלאכה. דאיתא מלאכה שהי' צריך לעשות בשבת כפלו ועשאו בששי. שבששי נעשו ב' ברואים. ב"ח ואדם. נמצא דהי' ראוי להיות בריאת אדם בש"ק. והענין הוא דאדם יש בו גשמיות ורוחניות והיא חיבור ימי המעשה עם הש"ק. וז"ש חכמים למה נברא באחרונה שיכנוס לשבת מיד. פי' שאדם הוא מחבר כל הבריאה להתדבק ע"י כולם בעולם העליון. וז"ש שבת מכ"מ אשר ברא לעשות. פי' שעשי' גשמיות נשבת בשבת אבל עיקר קיום העולם הוא השבת וזה הקדושה ויקדש אותו במה שחלקו הוא הרחניות והוא הצורה של החומר. וזה רמזו חכמים במדרש במשל הטבעת שחסר חותם בא שבת נעשה החותם כו' דכל פעל ה' למענהו נמצא כי הכרה זאת שהברואים מכירים שהכל לכבודו ברא ומבטלין עצמם אליו ית' זה קיום העולם וזה נעשה בשבת שבנ"י מעידין על הבורא ית':
ברש"י ברא אלקים שעלה במחשבה לב' במדה"ד וראה כו' שיתף מדה"ר וקשה דכ' ברא משמע שכך הוא ואיך כתב רש"י שרק עלה במחשבה. ותו וכי יש ח"ו שינוי במחשבת הבורא ית'. אמנם כך הוא באופן זה ברא הבורא ית' להיות רצון ומחשבת האדם לעשות הכל ע"פ מדה"ד ממש כרצונו ית' הגם כי בפועל אי אפשר לעשות ממש כרצונו ית' מטעם שעולם העשי' אין בו השלימות. וצריך להשתתפות מדה"ר. עכ"ז השיתוף בא ע"י המחשבה והרצון לעשות כרצונו ית'. ואיתא בזוה"ק כמו שהקב"ה ברא הכל ע"י התורה כמ"ש הביט בתורה כו' כמו כן הצדיקים שהם מקיימים העולם הוא ע"י השתדלות בתורה. ובאמת נראה דמה"ט ברא הקב"ה העולם בכח התורה. והיתכן לומר שהי' הכרח לברוא ע"י התורה. אך שבאופן זה רצה לברוא עוה"ז להיות הכל תלוי בתורה. וכמש"כ ה' דהששי לומר שהי' הכל תלוי עד שבנ"י יקבלו התורה. וכ"ז הי' כדי שהצדיקים ישלטו בכל הבריאה בכח התורה. וז"ש כח מעשיו הגיד לעמו כו'. נמצא שבאופן בריאתו ית' העולם באופן זה בנ"י מקיימין העולם. ולכן עלה במחשבה כו' ושיתף כו' כדי שבאופן זה יהי' ג"כ קיום העולם ע"י מחשבת הצדיקים יתעורר רחמי הש"י כמאמרם ז"ל בא לטהר מסייעין וסיוע זו הוא שיתוף מדה"ר כנ"ל. ואמת כי בימי המעשה אי אפשר להיות בלי חסרון רק ע"י הרצון והגיעגוע אל השבת. פי' שאף שכ"א מוטרד במעשים שונים מבקש הוא שלא להיות פיזור נפשו בכל אלה הדברים רק להיות עוסק בעבודתו ית' בלבד עי"ז זוכין אח"כ בשבת לסיוע משמים כח הנשמה יתירה והוא השתתפות מדה"ר:
;תרל"ט
ויכלו במדרש הגו סיגים מכסף משל לאמבטי כו'. דהכל לכבודו ברא א"כ יש בכלל הבריאה הכרת כבוד מלכותו אך החשך יכסה ארץ ובשב"ק מעידין בנ"י כי הש"י ברא עולמו. וכיון שציוונו להעיד זאת בשבת מכלל שבשבת מתגלה זאת ומתברר האמת. וז"ש שהשבת הוא החותם של הטבעת כי החותם הוא להיות ניכר לאחרים ובמקומות אחרים. שנחתם שם רשימה מטבעת המלך. והטעם שבשבת נתברר זאת ע"י כי בשבת מתאחד כל הבריאה וזה פי' ויכלו וגם ויצא לצורף כלי שע"י שמצטרף כל הבריאה להיות אחד ממילא נתבטל הפסולת ומתברר האמת:
;תר"מ
יום הששי הוסיף ה' בששי כו' הענין הוא דכ' בי' ה' צור עולמים. בה' נברא עולם הזה והוא שורש הבריאה אבל יש ה' זעירא דבהבראם והוא בחי' הטבע בעצמו. רק בבא יום השבת נתוסף אור שבעת הימים מעין עולם הבא והוא בחי' תוספת שבת וכל תוספת הוא מעולם העליון כמש"כ לעיל (בעניני סוכות) וזה נגמר במתן תורה המשכת אור העליון. והוא עצמו כח התורה דכ' בראשית בשביל ישראל. ובשביל התורה שנקראו ראשית. והכל אחד שהם בחי' שורש כל הבריאה קודם התפשטות הטבע כנ"ל. ובמדרש ואהי' אצלו אמון אומן וכו' הביט בתורה וברא העולם. כ' ואהי' ולא הייתי. רק השגחת הבורא ית' בעולם הוא קיום הבריאה. והשגחתו ע"י התורה שנקראת ראשית כמש"כ עיני ה"א בה מראשית כו' שהשגחה שלו ית' הוא בשורש וראשית הדברים והם בתורה ובכח זה מחדש בכ"י מעשה בראשית:
נשכח ממני סיום המאמר:
ובמדרש אברהם שלא כתוב בו שמירת שבת ירש העולם במדה כו' יעקב שכתוב בו ש"ש נחלה בלי מצרים ביאור הענין עפ"י המדרש ויכלו לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאוד לכל יש סיקוסים ולתורה אין כו' כי התורה נותנת חיים לכל הבריאה. ובמדה לכל ברי'. ואותו נקודה חיות שמתלבש באיזה מקום להחיותו. זו הנקודה אין לה שיעור. כי היא למעלה מן הזמן והטבע. ועל נקודה זו נאמר הוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו. וכ' רחבה מצותך מאוד. ומאוד הוא יותר ממקום התלבשות. כמש"כ חכמינו ז"ל על ארץ ישראל צבי היא שאין עורו מחזיק בשרו בזמן שישראל עליה מתרחבת כו' כן בכל דבר נקודה פנימיות אין לה מדה וגבול. וכן הוא בנשמת אדם שאין לה שיעור וכמש"כ יוצר רוח האדם בקרבו. וכפי התפשטות הגוף כך תוכל לקבל מהנשמה. והיא אין לה שיעור. וכמ"כ נשמה שבכלל העולם כי אדם עולם קטן הוא. ושבת היא התגלות הפנימיות ונקרא יומא דנשמתא ולאו דגופא. ובמק"א פירשנו ויכל ביום הש' כי השבת היא המודדת חיות לכל הדברים כי ויכל הוא מדה כמש"כ וכל בשליש. בת יכיל. והשבת עצמה אין לה מדה וגבול כי היא מתוספות שלמעלה מהטבע כמש"כ לעיל כמה פעמים. והנה אברהם אבינו ע"ה ע"י שהי' קיום כל הברואים כמש"כ בהבראם וגם הי' בו עוד שורש ישמעאל ועשו. לכן לא הי' יכול לצאת מבחי' גבול ומדה. רק בהתלבשות הטבע. אבל ביעקב התחיל התגלות נקודה פנימיות הנ"ל בחי' שבת. לכן הוא נחלה בלי מצרים כנ"ל. והשבת הוא עיקר הברכה ע"י שהוא שורש הכל כנ"ל והיא נותנת ברכה לכל הימים דכ' ויברך את יום השביעי פי' שכל הברכות הם באמצעות השבת. וכ' והחיות רצוא ושוב. וכמ"כ בכל הימים כשבא שבת שבים כל הברואים לשורשם ועי"ז יש חיות חדש כמש"כ בספר אוה"ח שבכל שבת יש חיות חדש על ו' הימים:
המשך הפ' והארץ היתה תוהו כו' יהי אור ויבדל כו' יש ללמוד דרך כל עובד ה' שלא יפול לבו עליו מרוב עירבוב הדעת שיש בהתחלת העבודה בכלל ובפרט כל דבר ודבר. שכך צריך להיות בתחילה תוהו ובוהו אח"כ שמתגלה הארה אמיתיות צריכין לראות להבדילו ולהפרישו מכל תערובת דבר רע כמש"כ ויבדל וכו':
;תרמ"א
בפ' ויכלו השמים והארץ כו' במדרש נעשו כלים. עוד שם לכל תכלה ראיתי קץ כו'. הענין הוא ע"פ מ"ש בשבת קודש פורס סוכת שלום דלכל דבר יש שורש בשמים כדאיתא אין לך עשב שאין לו מזל כו' דכתיב ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע כו'. וע"ז איתא מים תחתונים בוכים אנן בעינן למהוי קדם מלכא. ומה שנעשה ממים שעל לרקיע לא נכתב בתורה. ובריאת המלאכים מטעם כי הם בעצמם החלק השני השייך לאותן הברואים שלמטה והתחתונים הם חצי דבר לכן בכל נברא נולד גם למעלה בחלק העליון השייך לאותו בריאה. ולכן בשב"ק יורד אותו הכח השורש ומתחברין ב' החלקים וזה פריסת סוכת שלום שיורד החלק שלמעלה לכן אומרים שלום למלאכי השרת בשב"ק. ולאותו חלק באמת אין לו קץ שהוא למעלה מהזמן והטבע. ובריאה המפורשת בתורה הוא רק במדה וקצבה לכן איתא במדרש יעקב שכתוב בו שמירת שבת ירש העולם שלא במדה ע"ש. ע"י השלימות שנעשה בשב"ק והוא כלי המחזיק ברכה ושורה בו כח השורש שאין לו הפסק ומדה כנ"ל:
ברש"י ברא אלקים שעלה במחשבה לבראות במה"ד וראה שאינו מתקיים והקדים ושיתף עמו מדה"ר כו' ומה לשון והקדים. אך הוא בכח התשובה שמתקנין למפרע כל המעשים. והענין הוא כי בוודאי לא הי' ח"ו שינוי רצון למעלה. רק שהבריאה היא במדה"ד. ורק בכח האדם לעורר בחי' הרחמים שהיא עוד יותר גבוה מהבריאה והוא הכח השורש שממנו נעשה הבריאה. ולכן אף שבאמת נברא במדה"ד ואין לו קיום יכולים לקיים העולם בכח המשכת מדה"ר שלמעלה מהבריאה והוא ע"י תורה ומצות. ולכן כ"ז נתקיים גם בסדר הדורות שלא הי' לעולם קיום ונמחה בדור המבול עד שבא אברהם אבינו ע"ה ונתקיים העולם במדה"ר. וזה שהתחילו ב' אלפים תורה מימות האבות לכן כ' בהבראם באברהם שהוא קיום העולם במדה"ר כנ"ל:
;תרמ"ב
במד' ויכלו נעשו כלים כו' הענין הוא דיש כלל ופרט וכלל. ועל הכלל אמרו והלא במאמר א' הי' יכול להבראות שהוא בראשית נמי מאמר הוא שהוא שורש הכל. התורה וישראל. והתשובה כדי להפרע ולתת שכר כו', והיינו שבפרטות יש דברים הצריכין תיקון. והצדיקים שמביאין כל הפרטים אל האחדות. הוא כלל הבא ע"י הפרט. וזה חביב לפניו ית' יותר. וע"ז אמרו יפה שעה אחת בתשובה ומעש"ט בעוה"ז הוא האחדות והכלל שבא מהפרטים כנ"ל זהו כלל הצריך לפרט. וע"ז וירא אלקים כל א' עשה כו' טוב מאוד. ויכלו שהוא כלל הנ"ל ונתעורר השורש ונעשה שבת. ויברך ויקדש. ויש בו תוספות נשמה. והענין הוא כמו שיש בפרט כל איש ישראל. אחר תיקון הגוף ושלימותו מקבל הנשמה. ואח"כ כפי תיקון המעשה זוכה לנשמה יתירה. כן הי' בכלל. בריאת שמים וארץ. ואח"כ האדם שהוא נשמת הבריאה. ואח"כ שנעשה הכלל והאחדות. בא השבת שהוא הנשמה לכלל הבריאה. וכמו שיהי' לעתיד יום שכולו שבת. רק עתה הרשעים מאבדין כו'. ורק בנ"י שיש להם האחדות. נאמר פורס סוכת שלום והוא מעין עולם הבא כי אין הכל בשלימות עד שימחה שמו של עמלק:
במדרש ואהי' אצלו אמון אומן נתייעץ בתורה וברא העולם כו'. והו"ל למימר והייתי. ואהי' הפי' שעוד גם עתה מתקיים העולם. ע"י העוסקים בתורה. דכתי' וירא כל אשר עשה הוא מה שכל הצדיקים עוסקים בתורה ומעש"ט. כ"ז עלה לפניו ית' ובזכות זה ברא וקיים העולם. לכן איתא לתת שכר לצדיקים שמקיימין העולם כו'. והאמת כי העצה של התורה תתקיים לעתיד בשלימות. כשיהי' נתקן הכל בעזה"י בכח התורה של הצדיקים וזהו ואהי' אצלו אמון שהתורה מתפארת כי עוד יתברר כי עצתה לטוב הי':
;תרמ"ד
במדרש ואהי' אצלו אמון כו' הביט בתורה וברא את העולם. פי' בתורה שנמצא בכל דור ובכל שנה. לכן כתיב ואהי' לשון עתיד כי התורה חיות פנימי של כל הברואים שנמצא נקודה דאורייתא בכל עת ובכל מקום. שזה ענין אומרם באורייתא ברא עלמא א"כ הוצרך להיות הבריאה להשלמת התפשטות דרכי התורה ומשפטי' וכדי להוציא לאור משפטי התורה נברא העולם. שהלא כך עלתה לפניו ית' שמשפט ענין זה צריך להיות כך עפ"י התורה וזה קיום של כל הענין. ואיתא התורה קדמה לעולם ב' אלפים. וכי הי' זמן קודם הבריאה. אך אלף הוא לשון לימוד כמו אאלפך חכמה. אלוף בינה. והנה יש ב' מיני למודים שהי' בתורה שלא הוצרך לזה הבריאה כמו חכמה ובינה שייך בלי הבריאה. אבל לעשות חסד ודין ומשפט ושאר ענינים לזה הוצרך להיות נברא העולם כנ"ל. וזה בכלל. אבל בפרט בצדיקים יש תקונים בכל עובדא לקשר בזה חיות התורה ממש. ובמד' ששאלו מה את השמים כו' ואמר כי לא דבר רק הוא מכם. כשאין אתם יגיעים רק הוא כו'. ומסיק את לרבות תולדות השמים ותולדות הארץ ע"ש. והענין עפ"י מדרשם ז"ל בראשית ברא בתורה ברא. וזה יתכן בכלל אבל בפרט לכאורה אין מובן. אך כפי היגיעה של בנ"י יכולין למצוא הארת התורה גם בכל פרטים ותולדות שמים וארץ. כנ"ל כי לא דבר רק כו':
בפסוק וישלחהו מג"ע לעבוד את האדמה כו' דכתיב אדם לעמל יולד ואמרו חז"ל אשרי שעמלו בתורה דגם מקודם כתיב לעבדה ולשמרה. רק שהי' עמלו בתורה בלבד. ועתה הוצרך להיות בצירוף של עבודה גשמיות וזהו ענין תערובת טו"ר שעתה אחר החטא א"י לבוא לשום השגה בלתי קדימת תיקון הגוף. לכן אמרו עתה תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה. ואחז"ל לשמור דרך עץ החיים מכאן שדרך ארץ קדמה לתורה. וזה נעשה אחר החטא. אבל מקודם הי' כולו רק תורה כמו בשבת שא"צ לשום מעשה ובירור רק כולו תורה. לכן דרשו ויניחהו בג"ע הוא מנוחה של שבת. שבימי החול צריך להיות העבודה ע"י הגשמיות לכן כתיב בכל יום ויהי ערב אח"כ ויהי בוקר שבא האור ע"י הערב והחושך. אבל בשבת לא כ' ערב שיש בשב"ק הארה מעין שהי' קודם החטא ומכ"מ יש בתערובות זה מדרגות הרבה. שיש מי שדי לו במעט מלאכה כענין רובו רע ומעוטו טוב. ואחז"ל חסידים הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי היינו אף שהוצרכו ג"כ למלאכה כמש"כ ואספת דגניך ואמרו הנהג בהם מנהג ד"א הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם כו' עי"ש בברכות ר"פ כיצד מברכין ומ"מ צריך להיות העיקר התורה והמלאכה טפילה. ואמרו תורתן ומלאכתן שיש דברי תורה מיוחדין לכל איש ישראל וכמ"כ מלאכה ותיקון המעשה מיוחד לכל איש ישראל וצריך האדם להבין ולהכין עצמו להשלים ולהוציא מכח אל הפועל הארה המיוחדת אליו עפ"י תיקון מעשים שלו שזה ענין הביט בתורה וברא העולם כמש"כ לעיל שהביט כל תורה הנעשית בכל עת. וקודם החטא הי' עבודת גן עדן בלי פסולת כמו שיש שדה עדיות וזבוריות וכ"א במדרשים שטענת התחתונים שדה שנתת לנו זבוריות היא. וזה ההפרש שכ' לעבוד את האדמה שעתה צריך להיות העבודה בצירוף האדמה הגשמיות. ופי' וישלחהו הוא שליחות ג"כ שהקב"ה שלח את האדם לתקן את העולמות השפלים ובכח התקשרות שהי' לו מקודם בג"ע בכח זה יתקן גם כל העולם וזהו וישלחהו מג"ע לעבוד. וכמש"כ בכל נשמה היורדת לעולם מראין לה מקודם הג"ע והתורה:
;תרמ"ה
במד' ואהי' אצלו אמון פדגוג מכוסה מוצנע כו'. דאיתא למה פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו כו' דאיתא בשביל ישראל שנקר' ראשית תבואתו. דבאמת התורה שמיוחדת לבנ"י היא למעלה מהטבע. אבל כח התורה הוא להאיר גם בעוה"ז לקשר כל הדברים בשורשן ולכן נק' ראשית דרכו. וזה הענין נק' אמונה הגם כי עצם התורה הוא למעלה מזה שנק' תורת אמת אבל היא מורה דרך לכל הנבראים כמ"ש פדגוג שיש מוצנע ומכוסה תוך הטבע נצוצים והארות מעולם העליון וע"י התורה יכולין להוציאן מכח אל הפועל. וזה הכח ניתן לבנ"י ע"י התורה. וזה נק' אמונה כמ"ש מו"ז ז"ל על הירושלמי אמונת סדר זרעים שמאמין בבורא עולם וזורע היינו אמונה גם בתוך הטבע שע"ז נקרא עולם על שם ההעלם ע"ש פ' שלח והקב"ה שלח נשמת בנ"י בעוה"ז כדי להעלות ע"י כל הברואים דכ' ואבדיל אתכם מן העמים כו' דרשו חז"ל כדי שיהי' תקומה לכל העמים ע"ש וזה ענין הראשית שהיא העיקר והתכלית כמש"כ רש"י בפ' ר' חכמה יראת ה' ע"ש. וכמו התרומה שמשאיר קדושה לכל התבואה. כן ע"י שבחר הקב"ה בחלקו ועמו בזה יש ברכה לכל העולם. והנה המלאכים ושרפים למעלה המה כולם קדושים. אבל הקב"ה ברא עוה"ז בזה האופן שיהי' לו ית' חלק וראשית ונקודה אחת שמתעלה מתוך ההעלם וההסתר מעלה חן לפניו ית' יותר כענין שאמרו יפה שעה אחת בעוה"ז כו'. ובמדרש ויקרא ברכו ה' מלאכיו ולא כל מלאכיו עליונים שיכולים לעמוד בתפקידו כ' כל צבאיו ותחתונים שא"י לעמוד כ' מלאכיו ולא כל מלאכיו והוא כנ"ל שבעוה"ז א"א להיות מתוקן לגמרי רק להעלות הראשית ונקודה מכל הדברים ועי"ז נשאר קדושה וברכה בכל השאר וזה שנכתב בראשית בשביל ראשית כנ"ל:
במדרש ויכלו השמים כו' שנעשו כלים. דכל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא. ולכן בשבת ע"י הביטול שנתבטל הבריאה אליו ית' שלא יהי' דבר נפרד בפ"ע. ונתברר שהכל הכנה להיות כלי לתשמישו ית' אז שורה ברכה כמאמר חז"ל כלי מחזיק ברכה והוא השבת שנקרא שלום. ומזה מתקיים בכל שבת. ואחז"ל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים נחלת יעקב אביך כו'. כי מצות עונג שבת הוא לברר כי כל הברכה ופרנסה בימי השבוע הוא רק בכח השבת וזה הג' סעודות של שבת וחז"ל דרשו מג"פ היום בפ' המן. וגם בפ' זו כ' ויכל ביום השביעי וישבות ביום השביעי ויברך את יום השביעי. ויתכן לרמוז על הג' סעודות כי בליל שבת מתבטל כל ימי המעשה ומתקשר אל השבת כענין שנאמר ויכל ביום הז' מלאכתו. א"כ מלאכת ימי המעשה מתקשר אז להשבת וזה סעודת ליל שבת. וישבות הוא יום השבת וסעודת שחרית שהיא התעלות הכל אל השורש לכן נאמר בו שביתה ויברך הוא סעודה ג' שנותן ברכה על שבוע הבאה. ונק' סעודות שהם סועדין ומפרנסין לכל הימים:
;תרמ"ו
במדרש ואהי' אצלו אמון הביט בתורה וברא את העולם כו'. דמקודם הי' בריאת האור וירא כו' האור כי טוב ויבדל גנזו לצדיקים כמש"כ חז"ל. ובכל יום כ' וירא כי טוב. והיינו התורה שנק' אור וטוב כמש"כ מה רב טובך כו' צפנת כו' מה שגנז האור בתוך הבריאה. וזהו הפלא של מעשה בראשית שהעיד הכ' שנמצא הארת התורה בכל המעשים וכל יום מימי בראשית מיוחד למצוא בו אור מיוחד. וזה שכ' ואהי' שעשועים יום יום שמזה נעשה יותר שעשועים למעלה במה שמוצאין הארות התורה תוך הגשמיות. ולכן בשבת לא כ' וירא כי טוב. כי בשבת הוא כולו אור וטוב כמש"כ חז"ל בשבת יעשה כולו תורה ונק' טוב. רק בימי המעשה שהוא סגור. התורה מעידה וירא אלקים כי טוב בכל הימים. ומכ"מ כפי מה שמבררין האור בימי המעשה כך הוא מתרבה האור בשב"ק. וכ' טוב מלא כף נחת דרשו חז"ל על ש"ק וכ' ממלא חפנים עמל לרמוז שהכף נחת בשבת תלוי בחפנים עמל. ובימי המעשה אמון פדגוג שהוא מדרגה התחתונה בתורה ולכן כ' ויהי ערב בכל יום וזה שעשועים כנ"ל. ובשבת כ' ג' פעמים יום לרמוז על אמון מכוסה מוצנע ורבתי כו':
;תרמ"ז
ברש"י אר"י לא הי' צריך התורה להתחיל רק מהחודש הזה שהיא מצוה ראשונה כו' כח מעשיו הגיד כו'. יש לפרש עפ"י הפ' ה' מסיני בא כו' משעיר מהר פארן. ואחז"ל שהחזיר התורה לבני עשו כו'. וצריך ביאור. ויובן ע"פ המדרש ואהי' אצלו אמון פדגוג מוצנע מכוסה רבתי. והם ד' פירושי התורה פשט רמז דרוש סוד והם ד' עולמות פדגוג הוא הבריאה בעשי' גשמיות שגם זה נעשה ע"פ התורה והוא פשט הנגלה ורמז דרוש נסתר יותר כו'. ובוודאי במדרגה התחתונה החזיר הקב"ה התורה להאומות. וגם אם הי' העולם נתקן כראוי הי' ראוי סדר הזה לכלל האומות והי' צריך להתחיל התורה מהחודש אם הי' נתקן העשי' כראוי. רק ע"י החטא שהוצרך תיקון והי' ירידה לעולמות ונתפשט הארת התורה בעשי' והוא כח מעשיו כו' נחלת גוים שנמנע מהם אורם כנ"ל:
אחז"ל עלה במחשבה לבראותה במדה"ד וראה שאין העולם מתקיים ושיתף מדה"ר. נראה לבאר שהתורה היא מדת הרחמים כמ"ש חז"ל בפ' הבן יקיר כו' מדי דברי בו די דברי שנתתי בו ואמרו מי שיש לו בן יגע בתורה מתמלא עליו רחמים. פי' שע"י שעוסקין בתורה כדי לקיים רצון הש"י. אעפ"י שא"י לגמור בפועל. מצרף הקב"ה היגיעה והרצון ומעורר עלינו רחמים. וזה עצמו ענין שעלה במחשבה לבראות במדה"ד. אבל בפועל נברא ברחמים. ובמה שברא העולם בתורה כמש"כ חז"ל בשביל התורה כו' בזה הקדים ושיתף מדה"ר:
בפ' ויכל ביום השביעי כו' במדרש המשל מטבעת שחסר החותם כו'. הענין הוא עפמ"ש בנוסח התפילה תכלית שמים וארץ. דאיתא כל פעל ה' למענהו לעדותו. להעיד עליו ית' כמ"ש שבת סהדותא איקרי. דהנה יש בכל דבר חומר ופועל וצורה ותכלית חומר גוף הנעשה. ופועל העושהו. וצורת המעשה. ותכלית המעשה. ונר"נ הם הג' בחינות. הם הג' ימים דקמי שבתא ודבתר שבתא שהם הארת הנפש שהיא החומר. והרוח שהיא הציור. והנשמה שהיא כח הפועל. אבל השבת היא התכלית. והיא הנשמה יתירה דכ' כל הנשמה תהלל. פי' כשהנשמה בשלימות אז היא העדות וההלל להש"י והיא בשבת דכ' בי' טוב להודות והיא התכלית. ובאמת יש לכל הבריאה חלק בהשבת. כיון שהוא התכלית וכן כ' וישבות כו' מכל מלאכתו. העיד הכתוב כי הנייחא הי' לפניו ית' מכל מלאכתו ממש שכל מה שברא הקב"ה לכבודו בראו רק לצדיקים א) מתגלה זה התכלית:
;תרמ"ח
וישבות ביום הז' דכ' והחיות רצוא ושוב. ובהם כ' כמראה הבזק ברגע א'. אבל בתחתונים יש להם עלי' בש"ק. לכן רצוא בימי המעשה ושוב בשבת. כדאיתא בימי המעשה ההנהגה ע"י שליח ובש"ק חוזר השליח בשליחותו. וזה הענין הוא בכל איש ישראל שנשתלח בעוה"ז לעשות מצות ה'. והכלל שהשליח צריך לחזור שליחותו כדאיתא בגמרא והשבת מעלה ומחזיר כל עבודת ימי המעשה להבורא ית'. וכפי השוב שבש"ק כך מקבלין שליחות חדש על ימי המעשה הבאים. ובמדרש הגו סיגים מכסף כו' כ"ז שתהו ובהו בעולם כו' נעקר תו"ב ניכר למלאכת שמים וארץ ע"ש. דכ' והארץ היתה תו"ב ואיתא במד' שם שהארץ מתרעמת כו'. ובשבת שנק' שלום מתעלה הארץ ומתחבר להיות שמים וארץ כלי אחד. ושבת היא כלל הבריאה כמש"כ ויכלו והיא מדת הצדיק. כל. דאחיד בשמיא וארעא. ובאמת הצדיקים נק' ע"ש זה שעושין חיבור ודביקות תחתונים בעליונים. לכן בנ"י נק' השולמית והשבת מיוחד להם ונק' עדים וכן השבת סהדותא איקרי והיינו כדכ' במזמור שיר ליום השבת להגיד כי ישר ה' צורי. פי' להראות כי באמת שמים וארץ הכל אחד. רק הפסולת ותערובת טו"ר שנעשה ע"י החטא מעכב. לכן הוצרך למטה כל התקונים וכ' בכל יום ויהי ערב ובוקר. ובשבת לא שלטא סט"א כדכ' ויציצו כו' להשמדם עדי עד. ונק' שבת ששבת ממזיקין כדאיתא במדרשים. ובהסתלקות הסוגים מתגלה הטוב הצפון. וזה עדות כי ישר כו' ולא עולתה בו. והשי"ת בחר בשבת להיות מתגלה בו הקדושה לעדות הנ"ל בזמן. ובחר בבנ"י להיות מתגלה בהם הקדושה להיות עדות על הנפש. ובא"י ובהמ"ק להיות עדות על המקום. כי נמצא האור בהם. ורק החטאים מעכבים ומחשיכין כדאיתא לתת שכר טוב לצדיקים שמקיימין העולם כו':
במדרש ויברך ברכו במאורות אין דומה מאור פניו של אדם בחול למ"פ בשבת. פי' התגלות הפנימיות כדכ' חכמת אדם תאיר פניו והיא התגלות נשמה יתירה. וגם בכלל העולם מתגלה בשב"ק הפנימיות דכ' ויהי אור כו' ודרשו חז"ל שגנזו לצדיקים. ומאמר יהי אור הוא בכל פרט שיש לכל מעשה בראשית חלק בזה האור רק שנגנז ובשבת מתגלה ממנו. ובימי המעשה הוא בחי' אספקלריא דלא נהרא. ובשבת אספקלריא המאירה. ולכן הדלקת נר בשבת מצוה לרמוז על התגלות האור בשב"ק ובנ"י שמצפים לאור הגנוז ומרגישין בחשכת עוה"ז כענין שנא' כי אשב בחושך ה' אור לי. שמגלה לנו הש"י בשב"ק מעין אור עוה"ב. וכ' ויקרא לאור יום. ובכל ימי בראשית כ' יום א' שני שלישי. ובש"ק כ' ג' פעמים יום השביעי. וכן דרשו חז"ל בפ' המן ג' פעמים היום בשבת. לרמוז לג' סעודות שבת. והרמז כי הגם שעוה"ז הוא בחי' שבעת ימי הבנין. אבל בשב"ק יש הארה מג' ראשונות לכן כ' ג"פ יום ועיקר יום ואור כי טוב היא התורה. ואיתא במד' ב' אלפים קדמה תורה לעולם דכ' ואהי' אצלו אמון כו'. ב' ימים. ואלף שנים בעיניך כיום אתמול ע"ש. ובשבת יש התגלות מאותן ב' הימים והשבת נותן חכמה ובינה לבנ"י לכל ימי המעשה. לכן יש קריאת התורה בשבת שמתגלה בו אור התורה וכן דרשו חז"ל היום א' בקולו תשמעו על שב"ק שיכולין לשמוע בו קול תורה:
במדרש ויכלו שנעשו כלים כו'. דבאמת הקב"ה מחדש בכל יום מ"ב רק שבששת ימי המעשה נתקן העולם להיות כלי לקבל תמיד זאת ההתחדשות וכל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא. וכבודו יתב' מתברר מכל מ"ב ויש לכל ברי' חלק בכלי זו וכפי עבודת האדם להוציא מכח אל הפועל התגלות כבודו ית' בעולם. כך יש לו חלק ביותר. וזה הכח ניתן לבנ"י כדכ' אתם עדי. וכ' כל פעל ה' למענהו לעדותו. כי באמת כל עולם ומלואו מעידין על הבורא ית'. רק האדם הוא צריך לברר זאת העדות. דכ' השמים מספרים כו' אבל זה הסיפור נודע רק לחכמים ובעלי דעת ושמעתי ממו"ז ז"ל פי' המשנה שצדיקים מקיימין העולם שנברא בע"מ ואמר שהוא מלשון קיום שטר בחותמיו כי הצדיקים מקיימין אותן הרשימות ואותיות אשר הטביע הקב"ה תוך הבריאה להיות ניכר מתוכן כבודו ית"ש. וגם פי' ואעידה בם את השמים וארץ. כי בנ"י מבררין ומשלימין זאת העדות שהשמים מספרים כו'. הגם שאין זה לשונו ממש אבל זה תוכן דבריו ז"ל. וע"ז איתא העוסק בפ' שירה כו' כי צריך האדם לחפש ולמצא חכמת הבורא ית' שהוטבע בבריאת שמים וארץ שיש בכל דבר להכיר כבודו ית' וחכמתו וחסדיו. ובנ"י הם כלים להוציא זאת מכח אל הפועל דאיתא אין מעידין אלא בשומע דכתיב שמעה עמי כו' ואעידה בך. וע"ז כ' שמע ישראל ה"א ה' אחד. פי' שבנ"י יכולין לשמוע מכל הברואים עדות זאת שה' אחד וכל הברואים מספרים ומעידין לבני ישראל שישמעו עדות זאת כמ"ש אתה הראית לדעת כו':
;תרמ"ט
ב"ה מפ' בראשית
בפ' וישבות ביום הש' כו'. ויברך ויקדש. כי בהבריאה נמצא מעשה דיבור ומחשבה. בראשית ברא דרשו חז"ל עלה במחשבה לבראות במדה"ד. ודיבור כל המאמרות. מעשה דכ' ויעש ויעש. ובשבת הי' השביתה בכל אלה וישבות כו' מלאכתו הוא בעשי' ויברך בדיבור. ויקדש הוא במחשבה. ובוודאי כל אלה הג' הם ג' עולמות מיוחדים לכל א' וכמו כן במצות השבת לבנ"י הוא בג' אלו. כמ"ש וכבדתו מעשות כו' חפציך כו' דבר. והם הג' סעודות וג' תפילות בשבת. וגם בפרט הדורות מצינו ג' שבתות שבת בראשית במעשה בראשית. ובקבלת התורה בשבת זכור בעצומו של יום הי' בדיבור. ונראה דשבת לעתיד יום שכולו שבת הוא שבת במחשבה שלא יצא לפועל בעוה"ז:
ויברך א' את יום השביעי במדרש ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה. דכלפי מה שנאמר בו בשעת החטא ארורה האדמה בעצבון תאכלנה. וזה הי' ביום שנברא אדם. ואח"כ חזר בתשובה באותו היום כמש"כ רבותינו ז"ל חזר הקב"ה ובירך ביום השביעי והי' השבת עצה לצאת העולם מארור לברוך. כי אכילת שבת היא בשמחה בלי יגיעה. וכ' ויברך את יום השביעי. הוא אפילו ימי עבודה הטפלים להשבת מתברכין ג"כ בכח השבת. וז"ש ז"ל לוו עלי ואני פורע ע"י הדביקות להשבת אם כל המעשים המכוון שלהם לשם מצות ה' שהכל בכלל השבת. אז אני פורע. פי' לשון גלוי. כי באמת כל הקללה היא בטבע אבל בשבת שמתגלה שורש החיות שלמעלה מהטבע כתוב בו ברכה. והיינו דכ' חז"ל מזונותיו של אדם קצובות לו בר"ה חוץ שבתות ויו"ט כל המוסיף מוסיפין לו. פי' שבשבת הוא תוספת ממה שלמעלה מהטבע והוא בלי מדה וקצבה. וז"ש ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה היינו כל הטפל ומחובר רק אל השבת מסלק ג"כ העצבון שבא ע"י הקללה שהיא רק בטבע ולא בהתעלות הדברים להשורש שלמעלה כי כל ברכה היא בלי גבול והוא למעלה מהטבע כנ"ל:
;תר"נ
ב"ה מפ' בראשית
בזוה"ק בראשית ירא שבת ירא בשת דאיתא שלכך נתן הש"י הבחירה דמאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאסתכולי בי' לכן מדת טובו ית' שהאדם ירויח במעשיו ויש להבין שהרי קודם החטא הי' עומד שלא להיות טוב ורע בעולם. אך נראה דבאמת יצירה אמתיות שהי' קודם החטא הי' בדביקות האחדות ממש ולא הי' שייך אכיל דלאו דילי' בהית. כי הי' אחדות ממש דבוק ובטל אליו י"ת. רק אחר הפירוד הי' הבושת כמש"כ ויתחבא כו' לכן הי' העצה ע"י הבחירה. ואיתא במד' וישם שם האדם כדכ' ויהי שם ע' היום הזה ובלבד ביצירה זו ע"ש. פי' כי בוודאי הקב"ה שהכין גן עדן בשביל האדם הוא מוכן לזה לעולם אך אחר החטא כ' משנה פניו ותשלחהו. ונשתנה הצורה כמש"כ וייצר ב' יצירות כו' יצירה בעוה"ב. ושבת מעין עוה"ב. ז"ש ברכו בעטיפה וצריכין לשנות מלבושי שבת לרמז הנ"ל ולכן ע"י התורה ומצוות רמ"ח ושס"ה זוכין להמשיך הארה מצורה הפנימיות רוחניות. לזכות לג"ע. ובשב"ק יש הארה לאדם מצורה הפנימיות שהיא נשמה יתירה היורדת מגן עדן לבנ"י שהוא יומא דנשמתין ולאו דגופין כדכ' בזוה"ק. פי' שהנשמה גוברת על הגוף בשב"ק וכ"ש חז"ל אין דומה מאור פניו של אדם בשבת לימות החול לכן בשבת נק' מתנה. ובימי המעשה עיקר עבודת האדם לתקן ולברר. ושבת אין בו בשת כנ"ל שהוא באחדות מעין קודם החטא דכ' ולא יתבששו לכן יוכל להיות בדרך מתנה ואעפ"כ לא בהית לאסתכולי והיינו דכ' חז"ל מתנה טובה יש לי בבית גנזי כלפי שכל המקבל מתנה בהית לאסתכולי ושבת לא כן רק מתנה טובה הוא משום שהוא ממקום הגנוז שהוא באחדות כנ"ל. וכמ"ש פורס סוכת שלום עלינו כמ"ש במ"א פי' שלום כשחלק התחתון מתדבק בשורש העליון רמז דכ' הכא וישם שם. וכ' וישם לך שלום שחל צורה הראשונה שהי' בג"ע קודם החטא וז"ש בראשית ירא בשת הוא בימי החול ירא שבת היא יראת הרוממות שהיא באחדות בלי בושה כמ"ש:
;תרנ"א
ב"ה מפ' בראשית
במד' ואהי' אמון פדגוג מכוסה מוצנע רבתי כי התורה יש בה פרד"ס והפשוט הוא תיקון הגוף שהתורה מלמדת לעשות מעש"ט בגשמיות בפשטי המצות. וזה פדגוג. וע"ז התרעם מרע"ה כאשר ישא האומן את היונק. שמדרגת מרע"ה הי' למעלה מזה. ומכוסה הוא בחי' מלבוש שזוכין ע"י תרי"ג מצות שהם חיות פנימי של תרי"ג אברים וגידין וע"י המצות זוכין לחלוקא דרבנן והוא בחי' נפש. ומוצנע ורבתי הוא בחי' רוח ונשמה שהוא סודות פנימיות של התורה:
במד' הגו סיגים מכסף כו' נעקר תהו ובהו נעשו כלים כו' כי הנה ימי המעשה נתנו לברר להוציא הפסולת והסיגים. ובשב"ק אין צריך בירור כי מתגלה הקדושה בשבת וס"א בורחת והוא בחי' הגו רשע לפני מלך ויכון בחסד כסא. ובימי המעשה הכל תלוי בעבודת האדם לברר. ובשב"ק חסד ה' לגלות הקדושה וממילא כהמס דונג מפני אש כו' לכן בשב"ק מתגלה צורה הפנימיות של העולם. וכמש"כ ביום השבת יפתח. ולהכי אין דומה מאור פניו של אדם בשבת לימות החול כיון שנעקר תהו ובהו ומתגלה הפנימיות. והנה כ' יום הששי ויכלו. ודרשו חז"ל הששי תנאי התנה שיקבלו ישראל התורה וא"ל מחזיר העולם לתהו ובהו. א"כ פי' התנאי על ויכלו שגמר הכלי לעקור תוהו ובהו ולגלות פנימיות הכלי זאת תלוי' בקבלת התורה. דכ' ה' עוז לעמו יתן עי"ז יברך א"ע בשלום. כי כ"ז שתהו ובהו ופסולת מתערב יש פירוד ואין הכלי בשלימות וע"י התורה זוכין בנ"י אל השלום. כי השלום שקול נגד הכל כמ"ש חז"ל במד' פ' נשא ע"מ שאנו אומרים עושה שלום ובורא הכל. כי בכל ימי המעשה נברא בכל יום דבר פרטי. ושבת הוא חיבור ושלימות כל הבריאה ושקול נגד כל הפרטים. וכמ"כ ע"י התורה כמו שאמרו חז"ל ת"ח מרבין שלום בעולם דכ' רב שלום בוניך כו'. שהם מתקנים ובונין הכלי ע"י שמסלקין התהו ובהו ומבררין הטוב כנ"ל:
בכל מ"ב כ' וירא אלקים כי טוב. והוא הארות התורה שנמצא בכל הבריאה כמש"כ הביט בתורה וברא ובששי כ' טוב מאוד ויתכן לפרש כי ה"פ כי טוב בחי' חמשה חומשי תורה וכמ"כ בכל יום מתפרשת התורה באופן אחר ובששי שנברא האדם הוא בחי' תורה שבע"פ טוב מאוד כמ"ש ז"ל חביבים דברי סופרים טובים דודיך מיין ואע"פ דכ' ששה פעמים טוב אבל נראה דיום הראשון נברא גוף האור כדכ' יהי אור והוא כלל האורות ואח"כ בכל יום מתפרש ומתפשט אור פרטי וכפי' רש"י ז"ל שהכל נברא בראשון:
בנוסח הקידוש דשבת זכרון למעשה בראשית תחילה למ"ק זכר ליצ"מ אח"כ ושבת קדשך באהוב"ר הנחלתנו. כי הג' טעמים הללו נמצאים בעולם שיצאו מכח אל הפועל ומתעוררין בשב"ק בחי' מ"ב ויצ"מ והקדושה. והוא בכח ג' אבות וע"ז יש ג' סעודות בשבת. אכן איתא עוד כי השבת רמז ליום שכולו שבת שלעתיד. והארה זו עדיין אינה מתגלת בפועל ממש. ויתכן שע"ז רומזין בסעודת מוצ"ש סעודתא דדוד מלכא משיחא שלעתיד יתגלה הארה זו. ובאמת בכל המצות כן הוא. לבד הטעמים שנתגלה לנו. יש לנו לעשות המצוה לשמה כרצונו ית'. ולכן אחר הפרטים שזוכין להשיג מ"ב ומ"ק ויצ"מ אומרין סתם ושבת קודש הנחלתנו להיות לנו חלק בקדושת השבת בעצם שהיא למעלה מהשגתינו והיא נחלה שאין הפסק. כי עיקר השמחה לבנ"י ביום השבת שמתגלה הארה קדושה בעולם וע"ז מברכין מקדש השבת והוא עדות לבנ"י. שמצפין להיות הקדושה נמצאת בעולם. לכן זכו שינתן לנו שבת קדשו באהבה:
;תרנ"ג
מפ' בראשית
איתא בזוה"ק כי שבת נק' שלום. ונראה הטעם עפ"י המדרש והארץ היתה תהו ובהו שתחתונים מתרעמין למה העליונים נזונין מטמיון והתחתונים אם אינם יגיעים אין אוכלין. תו העליונים קרובים אל המלך והתחתונים נדחו ע"ש. והנה בשבת הוא יום מנוחה ונק' מתנה טובה וא"צ יגיעה והתחתונים מתקרבין ויש להם עלי' ולכן הוא שלום שעליונים ותחתונים נעשין אחד ביום השבת. ולכן שבת סהדותא איקרי. פי' להודיע שגם התחתונים הם דבקים בשורש העליון לכן השאיר הקב"ה יום א' השבת שבו מתגלה דביקות ואחדות להעיד על הכלל כולו. ולכן איתא במד' כי בשבת נעקר תהו ובהו ונעשה מ"ב כלי שלם. וכתיב ויברך את יום השביעי ואיתא שבת תכלית שמים וארץ כי באמת כל הבריאה הי' כדי להטיב לבריותיו כי חפץ חסד הוא. ולכן כשנגמר הכלי שלם ויכולין לקבל הברכה זאת היא תכלית הבריאה. וכ' רש"י מה הי' העולם חסר מנוחה באתה שבת נגמר' המלאכה. פי' כי בעוה"ז האדם נק' מהלך ממדרגה למדרגה כענין שאמרו הצדיקים אין להם מנוחה ילכו מחיל אל חיל וכשהאדם מתקן כל מעשיו מסתלק מעוה"ז נמצא אין להם מנוחה רק בבא יום השבת שהוא מתנה מן השמים שיהי' יום מנוחה וכמ"ש ז"ל שיהי' כאילו כל מלאכתך עשוי' שבכל מקום שאדם עומד בבא יום השבת חל עליו השלימות ויש עלי' לכל המעשים שעשה עד עתה כאילו כל מלאכתו עשוי' ולכן נק' יום מנוחה בעוה"ז מעין עוה"ב:
איתא בזוה"ק בראשית ירא שבת. ונרמז בבראשית שהיא התורה כמ"ש ז"ל בשביל התורה וישראל שנק' ראשית והיא נשמתן דישראל ובשבת מתגלה זה הראשית ולכן יש בו נשמה יתירה ומתגלה בו פנימיות הבריאה שהיא התורה שנתנה בשבת ואיתא מענגי' לעולם כבוד ינחלו ואין כבוד אלא תורה טועמי' חיים זכו שע"י השבת יכולין לדבוק בעץ החיים שהוא התורה:
;תרנ"ד
ב"ה
פתח הקב"ה מעשה בראשית בב' לרמוז כי התורה שפותחת בא' קודמת למעשה בראשית כמ"ש חז"ל שהתורה קדמה לעולם. וכמו כן צריך האדם להקדים התורה בכל יום קודם כל פעולה מעוה"ז. ובאמת זה עצמו שהאדם נותן הראשית אל התורה בזה מקיים העולם. וז"ש בראשית בשביל התורה שנקרא' ראשית. וכי לא הי' יכול לומר בתורה ברא. רק בשביל זה עצמו שנותנין הראשית אל התורה בזה מתקיים העולם. וכמו כן הקב"ה מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית הוא ג"כ ע"י התורה כמ"ש במדרשים אין לך יום שאין הקב"ה מחדש הלכה בב"ד של מעלה דכתיב והגה מפיו יצא כו' ובזה החידוש שעושה בתורה בכל יום מחדש כל מעשה בראשית:
בפ' ויכלו. כתב רש"י מה היה העולם חסר מנוחה באתה שבת נגמרה המלאכה ע"ש ובמדרש המשל מהחותם בטבעת. והענין הוא כי כל מעשה בראשית הוא רמזים על שרשים העליונים וזה עצמו פירוש בראשית ברא. שיהי' לכל הבריאה שורש ודביקות בראשית וכן כל הדברים שדרשו חז"ל שנקראו ראשית הפי' שע"י אלו הדברים מעלין הדברים לשורש הראשון. ורמזו חז"ל עוה"ז דומה לפרוזדור בפני עוה"ב התקן עצמך בפרוזדור. פי' כפי הכנה בעוה"ז לתקן כל המעשים ונעשין האברים והגידים והחושים כלים להיות מוכן בעוה"ב לקבל הארות המיוחדים לאלה הכלים. וזה תכלית הבריאה ושבת הוא מעין עוה"ב שיורד בו הארה מן הראשית הנ"ל. ולכן נקרא שבת תכלית שמים וארץ. כי תכלית הכלי היא הקבלה מה שצריכה הכלי לקבל. ובנ"י זכו שהקב"ה נתן להם השבת לרמוז כי יש להם חלק לעוה"ב ואותו הארה היורדת בשבת מקבלין בנ"י. והוא בחי' נשמה יתירה. דאיתא שבת יומא דנשמתין ולאו דגופא לכן כ' רש"י המלאכה שהי' עתידה להיות בשבת כפל בששי. ולכן האדם כולל עליונים וגם תחתונים נשמה מלמעלה גוף מלמטה והשבת אין בו בחי' גוף לכן הוצרך להיות נברא בע"ש. אבל עיקר מהות האדם הנשמה עליונה שאינה יכולה להתלבש בגוף ולכן נקראת יתירה. וזה הענין שנאסר כל מלאכה בשבת כי פי' מלאכה הוא הכח שנותן האדם באיזה דבר כמו כח הפועל בנפעל אבל הוא נפרד ממנו כמו שכתב תיבה או בנה בית שהונח בו הפעולה. וכמו כן מעשה בראשית הוא כח אלקים בבחי' נפרדת ונק' מלאכה. וזה עצמו הפירוש בריאה שהוא דבר מחוץ ממנו. וכתב ג"פ מלאכתו לרמוז על ג' עולמות בריאה יצירה עשיה. אבל בחי' אצילות מלשון אצלו שהוא אלקות בלי פירוד וזה אינו מתגלה בעוה"ז רק לעתיד שיהי' יום שכולו שבת. אך בני ישראל יש להם חלק בזה העולם ולכן הארה הבאה בשבת. מזה הבחי'. ואיש ישראל יש לו חלק בזה. אסור במלאכה שלא יניח רושם מזה החיות שיש לו בשבת בשום דבר נפרד. ואם עושה ח"ו מלאכה אותו חיות נסתלק ממנו כמ"ש מחללי' מות יומת כי זה החיות אי אפשר להיות נפרד זה טעם איסור מלאכה בשבת. ובימי המעשה הכל בהתלבשות הטבע בכח הפועל בנפעל כנ"ל. וכפי מה שמתקנין עצמן בימי המעשה כך זוכין לקבל חלק חיות בשבת. וזה בראשית ירא שבת ירא בשת שזה תכלית עבודת האדם להיות מוכן לקבל הארה הבאה בשבת מבחי' ראשית הנ"ל. ולכן צריך להיות האדם ירא וחרד פן לא יזכה לקבל הארה זו בשבת. וע"י הבושת שמוצא עצמו בערב שבת כלי מלא בושה שאינו מוכן לקבל השבת. עי"ז הבושה יכולין ג"כ להתקרב אל השבת. וכתיב ויברך את יום השביעי זה הוא התדבקות בראשית הנ"ל שכל הבריאה הי' להיות כלי מחזיק ברכה זו וברכה זו היא דביקות הנ"ל שאין בו פירוד לכן לא ירד המן בשבת כדפי' בזוה"ק שא"י להתלבש בדבר נפרד. כי בו שבת כו' ברא לעשות מבחינת הבריאה וע"ש שהוא דבר נפרד:
;תרנ"ה
ב"ה
ברש"י לא היה צריך להתחיל אלא מהחודש הזה כו' אלא משום כח מעשיו הגיד כו' נחלת גוים. ויש להבין מה זה השבח לתת להם נחלת גוים. והענין הוא כי בתורה נברא העולם ואין מקום פנוי מן התורה אבל עצם התורה ניתנה לבנ"י שהיא מים שאין לו סוף ומשם מתפשט מעיינים ונחלים כענין שנאמר כל הנחלים הולכים אל הים כו' ובמד' קהלת כמה פירושים כל הגרים מתכנסין לבנ"י ע"ש. וכ' המשלח מעיינים בנחלים. כי מעיין הוא דבוק במקור ונחלים הם רחוקים מן המקור וסיום הפסוק בין הרים יהלכון יש לרמוז כי בכח האבות נתקרבו כל הגרים ונתקן הכל מה שיוכל לקרב אל הקדושה. וכמו כן יש פרשיות בתורה שבהם יכולין לדבוק אלה הנחלים בשורש המעיין אבל עיקר התורה מיוחדת לבנ"י שהם המעיין והים. וז"ש ונתן ארצם לנחלה מה שהי' נמצא בארצם הנחלים בעבור שהי' עתיד להיות נחלה לישראל עמו. וכל הנחלים כשבאים אל הים מתוקין ומטוהרים מכל לכלוך. ומעין זה יש בעולם שנה נפש. ובאדם הנחלים הולכים אל הים רומז למילה שכל הגידין ממשיכין לברית מילה ומשם מקבלין החיות ורמזו שם במדרש אל הלב ע"ש. וכמו כן בזמן כל הימים הולכים אל השבת שהוא המעיין והשורש שנסגר בימי המעשה. וכמו כן כל הארצות נמשכות לארץ ישראל ולביהמ"ק ולכן א"י ושבת מיוחד רק לבנ"י שדבקים במעיין ומקור ובשבת ניתנה תורה אבל התפשטות התורה הוא בכל מקום ובכל זמן וכל נפש. וכתיב ספרו בגוים את כבודו ואין כבוד אלא תורה וכ' את כבודו שהוא התפשטות מעצם התורה כנ"ל:
במדרש ויכלו לכל תכלה ראיתי קץ כו' לכל יש סיקסים כו'. עוד במד' משל למלך שעשה טבעת ומה חסר חותם כיון שבא שבת נגמר כו'. דאיתא במד' בפסוק ה' אלהי גדלת מאוד אין מדת הקב"ה כמדת בו"ד. בו"ד חוקק צורתו על הטבלא הטבלא גדולה מצורתו והקב"ה כביכול צורתו גדולה מן הטבלא. פי' חלק אלקותו ית"ש שנתן בכל דבר היא גדולה מאותו דבר שהרי כתיב ה' אלקי גדלת ולכן ברכי נפשי את ה' כי אותו ניצוץ אלקות שבאדם מעלה אותו ומגביה יותר מהשגת מלבוש הגשמי כאשר אנו רואין בחוש כי הנשמה מנהגת את הגוף. וזו הנשמה היא החותם וזה החותם הוא בברית מילה בבחי' נפש כמ"ש מי יעלה לנו כו'. וברית שבת בשנה וזמן. וכמו כן בעולם בביהמ"ק הי' נחתם שמו ית' באבן שתי'. וזה החותם הוא בלי גבול ומדה וצמצום. וזה תכלית שמים וארץ:
ותקנו בקידוש היום זכרון למעשה בראשית. והענין כי בראשית ברא את השמים ואת הארץ הוא מאמר אחד הכולל כל הבריאה והוא שורש הבריאה הדבוק בראשית ואח"כ דכתיב והארץ היתה תהו התחילו ששת ימי המעשה ומאמר הראשון הוא חופף על הבריאה ומזה המאמר נמשך ברכה וקיום אל הבריאה וז"ש שהתחיל בב' לשון ברכה והלואי שיתקיים פי' כי מאחר שאין עולם הטבע יכול לקבל האלקות לכן ברא השי"ת להיות קיום העולם ע"י ברכה שנמשך מן השורש אלקות אל הבריאה וזו הברכה בשבת וזה זכרון למעשה בראשית הוא המאמר של בראשית ויברך את יום השביעי ויקדש אותו פי' להיות קדוש ונבדל מן הזמן כי גם הזמן נברא ושבת הוא למעלה מן הזמן כמ"ש וקדשתו מכל הזמנים וע"ז דרשו ימים יצרו ולו אחד בהם יום השבת וכ' לו בו' ולא בא' לומר כי הוא בבחי' אין למעלה מן הזמן דבוק באחדות אלקות וז"ש כי ששת ימים עשה את השמים כו' דבכל הימים כתיב ויהי ערב בקר יום אחד שני שלישי. פירוש שאלה הימים שנק' ע"ש ההארות כמ"ש ויקרא לאור יום אותן ההארות מתגלים בלבוש הבריאה כל יום ויום כפי מה שנברא בו ונעשה הימים ע"י אמצעיות מלאכות שמים וארץ. וביום השביעי שבת שהוא עצם היום בעצמותו כמ"ש שבת יעשה כולו תורה בלי התלבשות. ואיתא מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית ויש נוסחאות שאין אומרים ביוצר של שבת המחדש בטובו מעשה בראשית. אבל באמת יש לאמרו כי כמו שבכל יום מתחדש מעשה בראשית כן בשבת קודש מתחדש זה השורש של מעשה בראשית כמ"ש ז"ל ויכל ביום השביעי מה הי' העולם חסר מנוחה באה שבת באה מנוחה ונגמרה המלאכה א"כ שבת הוא גמר המלאכה וזו המנוחה מתחדש בכל שבת ושבת וזה שורש הבריאה כמ"ש לעיל. ובחי' מעשה בראשית הנ"ל א"י להתגלות רק כשנעקר תהו ובהו כדאיתא במד'. ולכן יש ביטול מלאכות בשבת ואז חל מעשה בראשית הנ"ל. והעושה מלאכה נקרא מחלל שבת שכשיש תהו ובהו אין מעשה בראשית ניכר ונתגלה כמ"ש שם במדרש לכן בני ישראל מעידין על מעשה בראשית כנ"ל:
;תרנ"ז
ב"ה
במדרש תנחומא מ"ט פתח בב' שהוא לשון ברכה ד"א שהן ב' עולמות עוה"ז ועוה"ב כו' וב' הפי' אחד הם כי כל מה שנברא בעוה"ז מכוון נגד עוה"ב וכשמקשרין עוה"ז בשורשו אז נמשך הברכה וזה הברכה של יום השבת לפי שבו מתעלין כל הדברים לשרשן ולכן בשבת לחם משנה לרמוז כי בו מתחברין ב' העולמות ואז הוא כלי שמחזיק ברכה. ולכן אחר פרשת ויכלו כתיב אלה תולדות שמים וארץ כו' ביום עשות ה' אלקים כו' הזכיר שם מלא על עולם מלא שנתחבר עוה"ז בעוה"ב. והענין שא' הוא לשון ארור הגם כי הוא אות אמת וראשון לכל האותיות ובו פתח הקב"ה אנכי רק לפי שא' הוא כל השלימות וכולל כל העולמות והוא אחדות האמת ולכן אין העוה"ז יכול להשתמש בזה האחדות שאין יחידי אלא אחד כמ"ש האלף לך שלמה למי שהשלום שלו ועוה"ז מחוסר השלימות רק פתח בב' שהוא כלי מחזיק ברכה של האלף ומי שסובר שיש לו שלימות הוא חסר מכל. ולכן עיקר הארור כתיב על הגבר אשר שם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו. וזה הי' חטא אדה"ר בעטיו של נחש שאמר לה והייתם כאלקים להיות יחיד בתחתונים כמ"ש רש"י בפסוק הי' כאחד ממנו ע"ש כי באמת האלף ע"ש החכמה והדעת. והדעת כתיב בו טוב ורע ולכן אין האדם מוכן לקבל הדעת בשלימות רק ע"י הביטול אליו ית"ש כמ"ש להיות מעשיו מרובין מחכמתו ואז זוכה לקבל השלימות ממי שהשלום שלו וע"י רוב הדעת בא הקללה לעולם לכן התחיל בב' להיות רק כלי מוכן לקבל שלימות מעוה"ב כנ"ל:
;תרנ"ח
ב"ה
ויקח ה' אלקים את האדם. פרש"י לקחו בדברים. פי' בדברי תורה דכתיב לקח טוב נתתי. ובזוה"ק מאן נטלו אלא אפריש לי' מד' יסודין דגופא כו' וכגוונא דא כל מאן דאשתדל באורייתא שהתורה יש בה למשוך האדם מהבלי העולם ולהעלותו אל השרש. והם ב' הכחות של התורה מ"ע ומל"ת סור מרע ועשה טוב ולכן כתיב משיבת נפש. ובמד' ואהי' אצלו אמון פדגוג כדכתיב כאשר כו' האומן את היונק שהתורה נתלבשה בצירופים אלו שלפנינו כדי ליקח את האדם להעלותו מגשמיות הגוף להתדבק באלקות כמו האומן שמקטין עצמו לחנך את הילד ומרע"ה אמר האנכי הריתי כו' כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האומן כו' שמרע"ה לא הי' יכול לצמצם עצמו כל כך כאשר ירדו בני ישראל ממדריגה העליונה והתורה כביכול השפילה עצמה לבנ"י בכל עת. ויתכן עוד לומר מ"ש האנכי הריתי כי באמת האם שהולידה הילד מדרך טבעה שיכולה לישא ולהטריח בגידול הבן ביותר מאיש אחר. וזה אות כי בני ישראל המה בני תורה ממש ולכן היא אמון פדגוג:
;תר"ס
ב"ה
אמו"ז ז"ל אמר בראשית בית ראשית הוא יראת ה' שנק' בית כמ"ש בגמ' דאיהו דרתא וכל התורה תרעא לדרתא לכן הקדימו הכתוב לומר כל שיראת חטאו קודמת. חכמתו מתקיימת. וכ"כ ראשית חכמה יראת ה' והוא עצמו שב' לשון ברכה כי עיקר הברכה ע"י היראה עכ"ד. דכתיב יראת ה' טהורה עומדת לעד וזה עיקר הברכה להיות דבר של קיימא וכל הנעשה ביראת שמים שורה בו ברכה וקיימת לעד. ונראה דמה"ט הי' כל שורש הברכות ליצחק אבינו ע"ה שהוא עמוד היראה פחד יצחק. וכמו כן בשבת דכתיב ויברך יום השביעי שהוא בחי' יראה כמ"ש בזוה"ק ירא שבת ואמרו חז"ל אפילו ע"ה אימת שבת עליו ושבת נותן יראה על כל ימי השבוע ולכן שורה בו הברכה וכן ביהמ"ק וירושלים משם יוצא יראה לכל העולם ולכן נקרא הר המורי' שמשם יצאה יראה לכל המקומות לכן שם צוה ה' את הברכה. וכן באדם ברית מילה שמשם שורש היראה לכל האדם כמ"ש בזוה"ק בפסוק גורו לכם מפני חרב ע"ש פרשת וארא. ולכן שורש הברכה בברית מילה וכלי מחזיק ברכה הוא שלום. ואיתא בזוה"ק יתרו כי יראה בחי' שלום ממשמע דכתיב אין מחסור ליריאיו באתר דלית מחסור שלימותא שכיח:
בפסוק ויכל ביום השביעי איתא במדרש משל לטבעת שחסר בה חותם ע"ש. דאיתא מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות שכל מה שנברא בששת ימי המעשה צריך תיקון אבל השבת הוא בחי' השלום כמ"ש פורס סוכת שלום עלינו וזה חותם המלך שאין השלימות נמצא במעשה בראשית רק השבת משלים הבריאה ונותן בה שלימות וזה החותם והעדות על המלך שהשלום שלו. והוא פנימיות העולם והצורה של הבריאה לכן אמרו אין דומה מאור פניו של אדם בשבת שיש בו התגלות הפנימיות. וכמו כן בנפשות בני ישראל הם החותם בכח אות ברית קודש לכן נקראו בנ"י השולמית שיש בהם החותם השלום שהיא מילה כדאיתא לא נקרא אאע"ה תמים עד שנימול כמ"ש התהלך כו' והי' תמים. וכן במקום ביה"ק ואבן שתי' החותם והם כולם עדים על השי"ת:
;תרס"א
ב"ה
וישלחהו ה' מגן עדן. הוא לשון שליחות כי גם בג"ע כתיב לעבדה ולשמרה במ"ע ול"ת אבל הי' בבחי' בן לחפשא בגנזין דמלכא פנימיות התורה והמצות דכתיב ויקח את האדם הוא לשון דביקות וחיבור כעין שדרשו חז"ל ויגרש את האדם שנתן לו גירושין כאשה. א"כ ויקח את האדם כמו כי יקח איש אשה. ואחר החטא נשתלח לעבוד את האדמה בבחי' עבד. ואח"כ זכו בנ"י לחזור ולכנוס בבחי' בנים כשקבלו התורה בזכות האבות ומרע"ה שתיקנו חטא אדה"ר ונכנסו מתוך העבדות לבחי' בנים. ועל זה נאמר עבד משכיל ימשול בבן מביש שאדה"ר בייש את כל העולם שהביא מיתה לעולם. ואאע"ה שכתיב בו בעבור אברהם עבדי נתעלה מבחי' עבד לבן ונתעלה יותר מאדה"ר כמ"ש חז"ל האדם הגדול בענקים שהי' אברהם אבינו עליו השלום גדול מאדם הראשון ובודאי מה שהניח הקדוש ברוך הוא את האדם בגן ואחר כך גירשו. משום שהיו כלולין בו זרע ישראל שהם בני עוה"ב וג"ע. ומצד תערובות הרשעים שהיו בו אחר החטא נתגרש מגן עדן:
וכתיב ויגרש את האדם וישכן כו' את הכרובים כו' וכי צריך הקב"ה עצות לשמור שלא יכנסו בו. אבל מקרא זה בא ללמד כי הניח פתח לכנוס בג"ע מי שראוי רק יש בו שמירה ולכן ביום ש"ק דכתיב שער החצר הפנימית רמז לג"ע הפונה קדים ובגן כ' מקדם שנפתח בשבת פתח והארה מג"ע דכתיב וישלחהו לעבוד האדמה אשר לקח משם פירוש חלק הגוף שהוא מן האדמה ובג"ע הי' לעבדה ולשמרה בחלק הנשמה שקודם החטא היה הנשמה עיקר ואח"כ הוצרך לעבוד את האדמה א"כ בשבתות ויו"ט שנאסר מלאכת העבודה הרי זה עדות שהוא זמן עבודת הנשמה כמו שהי' בג"ע וזה בחינת מנוחה כמ"ש במד' ויניחהו רמז למנוחת שבת:
במדרש יהי אור. פתח דבריך יאיר מבין פתים מפתח פיך הו"ל נהורא כו' אור שכבר הוה ע"ש. דהנה איתא בראשית נמי מאמר הוא אך לא כתיב אמירה והוא בחי' מחשבה ואין התחתונים יכולין לקבל בחי' זו לכן כתיב והארץ היתה תהו כו' ויאמר אלקים יהי אור שהוא בחי' הדיבור ובזה יש לבנ"י חלק דהעולם נברא בתורה. וגם בתורה יש בחי' מעשה דיבור ומחשבה אתוין במעשה שציור כל אות ואות בחי' מעשה שנכתבין בתורה. ונקודות בחי' הדיבור שבכל דיבור יש נקודה. וטעמים בחי' מחשבה. והם ג"כ בחי' נפש רוח ונשמה:
במדרש בפ' יקוו המים משל למלך שהושיב אילמים והיו שואלים שלומו של מלך ברמיזה אמר אם יהיו פקחים עאכו"כ והושיב פקחין והחזיקו בפלטין כו'. דכל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא להעיד עליו. וכ' השמים מספרים כבוד אל כו'. אין אומר שכל הברואים מרמזין ומעידין על הבורא אך האדם שהוא בר דעת ודיבור הוא מוציא כל העדות מכח אל הפועל. וע"ז נתן הקב"ה חכמה ודעת לאדם לידע להעיד עליו והדעת תלוי בעדות זה וכפי מה שאדם נותן דעתו וחכמתו רק כדי לידע את ה' ולהעיד עליו. כך ניתוסף לו דעת וחכמה כמ"ש עדות ה' נאמנה מחכימת פתי. כי ע"י העדות זוכה יותר להשיג ולהעיד עליו כמ"ש ארון נשא את נושאיו וכן הוא בכל הדברים הנעשיו לשמו ית' המעשים מוסיפין לו כח להבין איך לעשות. אך עצת הנחש הקדמוני ימ"ש הי' והייתם כאלקים זה תערובות רע בטוב שיחפוץ בהדעת להיות בפ"ע מושל על השפלים ממנו והדעת לא ניתן רק לידע את הבורא ית"ש ולהעיד עליו לכן נברא אדם סמוך לשבת כי שבת סהדותא שזה תכלית הבריאה. האדם שמעיד בדעת על הבורא ית"ש. וע"י החטא בהדעת נתמעט הדעת והחכמה שלו ולזה הדעת זכו בנ"י במתן תורה כמ"ש אתה הראת לדעת דכתיב עם זו יצרתי כו' תהלתי יספרו ואשים דברי בפיך כו' לנטוע שמים כו' עמי אתה ואיתא בזוה"ק עמי בשותפות כו' כיון שתכלית בריאת שמים וארץ כדי להעיד עליו לכן נתחדש הבריאה כפי העדות שנמצא בישראל ומכש"כ בשבת קודש שהוא מיוחד להעדות בזמן כמו שבנ"י מיוחדין לעדות בנפשות. ולכן האומר ויכולו כו' נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית כיון שזה תכלית הבריאה:
;תרס"ב
ב"ה
במדרש ויכל אלקים ביום השביעי מה הי' העולם חסר מנוחה באתה שבת נגמרה המלאכה כמ"ש רש"י ז"ל. הענין הוא כי באמת העולם נקרא ע"ש ההעלם שהטבע מכסה פנימיות חיות אלקות ובאמת כל הבריאה הי' רק לכבודו ית"ש. רק שא"א להכיר את הבורא ית"ש רק ע"י צמצום הטבע וע"י מעשיו יכולין להכיר אותו וע"י ההסתר גופי' נמצא הכרת אלקותו ית"ש והשבת הוא הכרת האלקות שהוא תכלית הבריאה ונקרא תכלית שמים וארץ וזה בחי' מנוחה שהיא בחי' נבואה ורוה"ק כמ"ש ונחה עליו רוח ה' וכן דרשו חז"ל מנוחה לא מצאתי על הנבואה וזה בחי' נשמה יתירה מעין עוה"ב שיהי' כל עם ה' נביאים כמ"ש ונבאו בניכם ובנותיכם. ולכן בשבת נאסר המלאכה לבנ"י כי תכלית המלאכה והמעשה להיות כלי שיחול הקדושה ורוה"ק על הבריאה וכל ימי המעשה הכנה לשבת וע"י המלאכה היא הסתלקות רוה"ק ונקרא חילול שבת. ולכן ע"י השבת ומנוחה נגמר המלאכה שזה תכלית המלאכה כנ"ל. ולכן כתב בזוה"ק בראשית ירא שבת ירא בושת שאדם צריך לידע ולהבין כי תכלית בריאותו שיחול עליו רוה"ק והנשמה ושיתבטל הגוף אל הפנימיות בפרט איש ישראל שיש לו חלק בשבת קודש צריך לראות שלא ישכח העיקר ע"י התלבשותו בחומר הגוף:
בפסוק ויניחהו בגן עדן. במדרש דורש מלשון מנוחת שבת. כי בשבת מתגלה הנהגת השי"ת בלי אמצעות הטבע והוא בחי' לעושה נפלאות גדולות לבדו כי כל הבריאה הוא פלא. אבל נפלאות גדולות לבדו למעלה מהנהגת הטבע ולכן בהלל הגדול נסדר. לעושה נפלאות גדולות כל"ח ואח"כ לעושה השמים לרוקע הארץ הרי כי בחי' זו למעלה משמים וארץ וזהו בחי' ג"ע דכ' ויטע ה' אלקים שכל הנטיעות הי' במאמר וכמו כן האדם הוא יציר כפיו של הקב"ה מיוחד מכל הברואים. וכן השבת. ושלש סעודות דשבת בחי' ענ"ג "עדן "נהר "גן ור"ת ענג עושה נפלאות גדולות שבשבת מתגלה הנהגה זו העליונה ובנפשות בני ישראל ועמך כולם צדיקים כו' נצר מטעי כו' שהם בחי' אדם אתם והאדם מיוחד לג"ע. וכמו כן בנח איש צדיק שהי' בתיבה שכ' הזוה"ק שהיא ג"כ בחי' שבת דהמזלות לא שמשו במבול והי' מתגלה הנהגה עליונה שלמעלה מהטבע כנ"ל:
;תרס"ג
ב"ה
במדרש ויברך את יום השביעי ברכו במאורות אין דומה מאור פניו של אדם כו'. דכתיב חכמת אדם תאיר פניו והיא הארת הנשמה. והגוף מסתיר זה האור ועוז פניו ישונה בימי המעשה דכתיב בראשית ברא אלקים כו' והארץ היתה תהו ובהו. אבל בשמים לא נעשה שינוי. והאדם כמו כן כלול הנשמה מן השמים נשמה גי' השמים. רק בגוף נתערב פסולת. ובנ"י ע"י התורה שהיא מן השמים נתקן להם גם הארץ ונעקר תהו ובהו כמ"ש יהי אור וכתיב תורה אור ובשבת נתגלה אור התורה וזהו קריאת התורה בשבת. ואיתא שגנז האור לצדיקים לעתיד לבוא ושבת בחי' צדיק בזמן והוא מעין עוה"ב ויש בו מאור הגנוז. לכן יש הבדלה במו"ש כמ"ש ויבדל בין האור ושבת יש בו מריח ג"ע דכ' ויניחהו בג"ע וישם שם כ' במדרש כמ"ש ויהי שם עד היום הזה ובלבד ביצירה זו. כי האדם קודם החטא הי' כולו נשמה וזה המלבוש ניטל ממנו אחר החטא כמ"ש וישלחהו שנפשט ממנו זה המלבוש. ועוז פניו ישונה ובש"ק יש נשמה יתירה והארה מזה המלבוש ולכן יש בשמים במו"ש לפי שנסתלק זה הריח ג"ע מהנשמה יתירה:
;תרס"ד
ב"ה
במדרש ואהיה אצלו אמון. בתורה ברא הקב"ה את העולם. והנה כ' בראשית ב' ראשית רמוז לתורה שבכתב ושבע"פ שניהם נקראו ראשית ובתורה שבכתב נברא השמים והארץ בחי' תורה שבע"פ וכ"כ השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם. ואהי' אמון בחי' תורה שבכתב קביעא וקיימא. ואהי' שעשועים יום יום בחי' תורה שבעל פה מתחדש תמיד בפיהן של ישראל. וכן בריאת האדם ויפח באפיו נשמת חיים בחי' תורה שבכתב שזו הנשמה עושית רשימה ואותיות בנפש האדם. ויהי לנפש חי' בחי' תורה שבע"פ כמ"ש התרגום לרוח ממללא:
==נח==
| 