משתמש:Roxette5/שפת אמת/ארכיון 1: הבדלים בין גרסאות בדף

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה
שורה 82:
 
 
;תר"מ
יום הששי הוסיף ה' בששי כו' הענין הוא דכ' בי' ה' צור עולמים. בה' נברא עולם הזה והוא שורש הבריאה אבל יש ה' זעירא דבהבראם והוא בחי' הטבע בעצמו. רק בבא יום השבת נתוסף אור שבעת הימים מעין עולם הבא והוא בחי' תוספת שבת וכל תוספת הוא מעולם העליון כמש"כ לעיל (בעניני סוכות) וזה נגמר במתן תורה המשכת אור העליון. והוא עצמו כח התורה דכ' בראשית בשביל ישראל. ובשביל התורה שנקראו ראשית. והכל אחד שהם בחי' שורש כל הבריאה קודם התפשטות הטבע כנ"ל. ובמדרש ואהי' אצלו אמון אומן וכו' הביט בתורה וברא העולם. כ' ואהי' ולא הייתי. רק השגחת הבורא ית' בעולם הוא קיום הבריאה. והשגחתו ע"י התורה שנקראת ראשית כמש"כ עיני ה"א בה מראשית כו' שהשגחה שלו ית' הוא בשורש וראשית הדברים והם בתורה ובכח זה מחדש בכ"י מעשה בראשית:
נשכח ממני סיום המאמר:
שורה 160:
 
 
;תר"נ
ב"ה מפ' בראשית
בזוה"ק בראשית ירא שבת ירא בשת דאיתא שלכך נתן הש"י הבחירה דמאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאסתכולי בי' לכן מדת טובו ית' שהאדם ירויח במעשיו ויש להבין שהרי קודם החטא הי' עומד שלא להיות טוב ורע בעולם. אך נראה דבאמת יצירה אמתיות שהי' קודם החטא הי' בדביקות האחדות ממש ולא הי' שייך אכיל דלאו דילי' בהית. כי הי' אחדות ממש דבוק ובטל אליו י"ת. רק אחר הפירוד הי' הבושת כמש"כ ויתחבא כו' לכן הי' העצה ע"י הבחירה. ואיתא במד' וישם שם האדם כדכ' ויהי שם ע' היום הזה ובלבד ביצירה זו ע"ש. פי' כי בוודאי הקב"ה שהכין גן עדן בשביל האדם הוא מוכן לזה לעולם אך אחר החטא כ' משנה פניו ותשלחהו. ונשתנה הצורה כמש"כ וייצר ב' יצירות כו' יצירה בעוה"ב. ושבת מעין עוה"ב. ז"ש ברכו בעטיפה וצריכין לשנות מלבושי שבת לרמז הנ"ל ולכן ע"י התורה ומצוות רמ"ח ושס"ה זוכין להמשיך הארה מצורה הפנימיות רוחניות. לזכות לג"ע. ובשב"ק יש הארה לאדם מצורה הפנימיות שהיא נשמה יתירה היורדת מגן עדן לבנ"י שהוא יומא דנשמתין ולאו דגופין כדכ' בזוה"ק. פי' שהנשמה גוברת על הגוף בשב"ק וכ"ש חז"ל אין דומה מאור פניו של אדם בשבת לימות החול לכן בשבת נק' מתנה. ובימי המעשה עיקר עבודת האדם לתקן ולברר. ושבת אין בו בשת כנ"ל שהוא באחדות מעין קודם החטא דכ' ולא יתבששו לכן יוכל להיות בדרך מתנה ואעפ"כ לא בהית לאסתכולי והיינו דכ' חז"ל מתנה טובה יש לי בבית גנזי כלפי שכל המקבל מתנה בהית לאסתכולי ושבת לא כן רק מתנה טובה הוא משום שהוא ממקום הגנוז שהוא באחדות כנ"ל. וכמ"ש פורס סוכת שלום עלינו כמ"ש במ"א פי' שלום כשחלק התחתון מתדבק בשורש העליון רמז דכ' הכא וישם שם. וכ' וישם לך שלום שחל צורה הראשונה שהי' בג"ע קודם החטא וז"ש בראשית ירא בשת הוא בימי החול ירא שבת היא יראת הרוממות שהיא באחדות בלי בושה כמ"ש:
שורה 223:
 
 
;תר"ס
ב"ה
אמו"ז ז"ל אמר בראשית בית ראשית הוא יראת ה' שנק' בית כמ"ש בגמ' דאיהו דרתא וכל התורה תרעא לדרתא לכן הקדימו הכתוב לומר כל שיראת חטאו קודמת. חכמתו מתקיימת. וכ"כ ראשית חכמה יראת ה' והוא עצמו שב' לשון ברכה כי עיקר הברכה ע"י היראה עכ"ד. דכתיב יראת ה' טהורה עומדת לעד וזה עיקר הברכה להיות דבר של קיימא וכל הנעשה ביראת שמים שורה בו ברכה וקיימת לעד. ונראה דמה"ט הי' כל שורש הברכות ליצחק אבינו ע"ה שהוא עמוד היראה פחד יצחק. וכמו כן בשבת דכתיב ויברך יום השביעי שהוא בחי' יראה כמ"ש בזוה"ק ירא שבת ואמרו חז"ל אפילו ע"ה אימת שבת עליו ושבת נותן יראה על כל ימי השבוע ולכן שורה בו הברכה וכן ביהמ"ק וירושלים משם יוצא יראה לכל העולם ולכן נקרא הר המורי' שמשם יצאה יראה לכל המקומות לכן שם צוה ה' את הברכה. וכן באדם ברית מילה שמשם שורש היראה לכל האדם כמ"ש בזוה"ק בפסוק גורו לכם מפני חרב ע"ש פרשת וארא. ולכן שורש הברכה בברית מילה וכלי מחזיק ברכה הוא שלום. ואיתא בזוה"ק יתרו כי יראה בחי' שלום ממשמע דכתיב אין מחסור ליריאיו באתר דלית מחסור שלימותא שכיח:
שורה 365:
 
 
;תר"מ
ב"ה
חטא דור המבול הי' בבחי' ד"א שקדמה לתורה כי יש ב' אלפים תוהו עד האבות שהתחיל ב' אלפים תורה. לכן גם צדקת נח הי' בבחי' ד"א. ואיתא בתדב"א ע"פ ויגרש את האדם כו' לשמור דרך עה"ח דרך זו ד"א עה"ח זו תורה מלמד שד"א קדמה לתורה. נ"ל כי זה נעשה אחר החטא כי מקודם הי' מוכן מיד לתורה ואחר החטא נעשה כן שלא יהי' כ"א זוכה מיד לתורה כענין שכ' מאן דנצח לחויא כו' כי בחי' ד"א הוא תיקון הגוף והמידות. לכן אח"כ הוצרך בחי' נח כנ"ל ולכן אמרו מי שפרע מדור המבול כו' שעיקר חטאם הי' בבחי' ד"א כנ"ל:
שורה 459:
 
 
;תר"נ
ב"ה
במד' תאבד דוברי כזב כו' ואני ברוב חסדך כו' ע"ש. פי' הנהגת הטבע צריכין לידע כי הוא רק בכח שלמעלה מהטבע והשי"ת הלבישו בהטבע. אבל דור המבול שהחזיקו בכח הטבע נקראו דוברי כזב כאשר שמעתי מפי מו"ז ז"ל. כי אמת הוא מה שקיים לעולם ודבר שיש לו הפסק נק' כזב כדאיתא בלשון חכמים מעין המכזבין מימיו כו' ולכן הנהגת הטבע נק' דוברי כזב. אך צדיקים מתדבקין גם בטבע בחיות הפנימיות שהוא מחי החיים וע"ז נאמר אבוא ביתך. דכ' מה רב טובך כו' צפנת כו' פעלת כו' נגד בני אדם. פי' שגם בעוה"ז נמצא גנוז וצפון כח אלקות. ועיין בזוה"ק בראשית מזה בפסוק ויכלו. וכ"כ שער החצר הפנימית יהי' סגור כו' ביום השבת יפתח. וזהו הפנימיות הוא בכל מקום רק שהוא סגור וגנוז לצדיקים וזה נמסר לבני ישראל ביצ"מ שהוציאנו מן הטבע. וזהו הענין כפל השבח שהוצאתנו ממצרים ופדיתנו מבית עבדים. וכ"ה בתורה הפודך מבית עבדים. פי' כמו שיש עבדות ושעבוד לאדם כן המשועבד ומקושר אל הזמן והמקום אינו בן חורין. אבל בנ"י. הרים הקב"ה אותנו שלא להיות משועבד אל הזמן והמקום. והוא עיקר החירות ומתגלה בש"ק כדאיתא פורס סוכת שלום עלינו א"כ מתעלין בנ"י להיות בצילו ית'. וגם זה בכלל אבוא ביתך. וכ' אל יצא איש ממקומו ביום השביעי א"כ יש לכל איש ישראל מקום מיוחד בש"ק שקונה בו שביתה ולכן כתיב לעשות את השבת לדורותם שנשתנה דירות בנ"י בש"ק. ובני ישראל הם דומין לבוראם כמ"ש מקום אתי דרשו חז"ל הוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו כן איש ישראל אינו משועבד למקום אבל בכחו למצוא לו מקום שביתה. ולכן הוא יום מנוחה כמ"ש ופדיתנו מבית עבדים [וחג הסוכות הוא זכר לזה לכן כתיב למען ידעו בסוכות הושבתי פי' כשהוציאנו ממצרים הרים אותנו להיות לנו ישיבה מיוחדת להיות מובדלין ממקום הטבע והגשמיות לחסות בצלא דמהימנותא] למען ידעו דורותיכם מלשון דירה:
שורה 547:
 
 
;תר"ס
ב"ה
אמרו חז"ל נח הי' צריך סעד לתמכו ובאברהם כתיב התהלכתי לפניו. ובזוה"ק איתא נח בחי' שבת. והוא הסיוע שבא בשבת לעובד ה' בכח הנשמה יתירה כמ"ש ישלח עזרך מקודש. לכן כתיב נח נח שהאיר השורש שלו מלמעלה לשם נח שלמטה. אבל באברהם אבינו כתיב אחר כל הנסיונות אברהם אברהם. שמקודם תיקן אברהם אע"ה את עצמו בכחו שלמטה. והוא בחי' ששת ימי המעשה דכ' ששת ימים עשה והם עמודי עולם. וכמו כן יש בנפשות ששה עמודי עולם ואברהם הראשון שבהם ולכן כתיב בהבראם באברהם שהעולם עומד עליו וששת ימי המעשה הם עמודים חזקים ונק' ששת מלשון עמודי שש שהם חזקים שאין מקבלין השתנות ולכן עומדים גם בעולם העשי' והטבע וכמו כן אותן הצדיקים שהם בני עוה"ב ממש ונשתלחו לעוה"ז. ומאחר דכתיב בהבראם שהעולם נברא באברהם ע"כ אברהם למעלה מן העולם. ובאמת כל ישראל יש להם חלק בעוה"ב ולכן השבת נמסר לבנ"י ומאיר עליהם בשבת כח הנשמה והחלק שבעוה"ב. דשבת מעין עוה"ב. אבל אברהם בן עוה"ב ממש ועליו נאמר שתולים בבית ה' בחצרות אלהינו יפריחו:
שורה 683:
 
 
;תר"מ
ב"ה
לך לך כו' אל הארץ אשר אראך ובמד' שמעי בת כו' המשל רואה בירה דולקת. כי השי"ת אמר לו כי כל הטעם שנברא העולם כך בבחי' טוב ורע הוא כדי לברר מעשה הצדיק כמאמר המשנה כדי לתת שכר לצדיקים כו' ויתאו המלך יפיך. וכל מה שיש הסתר יותר והאדם מייגע עצמו בימי החושך כל כך אור מתגלה אליו אח"כ וז"ש מה רב טובך כו' צפנת. וע"י שהי' נסתר בעוה"ז זוכין אח"כ לרב טוב ביותר. ואח"כ כשא"ל שא עיניך כו' נתקיים אשר אראך וא"ל הטעם כי כל הארץ אשר א"ר כו' ולכן הוצרך להיות כ"כ הסתר למצוא ראי' זו. וע"ז נאמר זכרתי לך חסד נעוריך כו' לכתך אחרי כו'. ואם כי הפי' על בנ"י בהליכתם למדבר בלי צידה נוכל לפרשו גם על אברהם אבינו שהוא בעל החסד והוא התחלת שורש בני ישראל אהבת כלולותיך שהי' נכלל בו כללות בני ישראל ונאמר לו לך לך כו' בארץ לא זרועה כי עדיין לא ניתקן ארץ ישראל והי' עוד ברשות הכנענים ונקראת ארץ לא זרועה. והליכה זו בהתחלה קודם הראי' והשגה זו מקובלת לפניו יותר מכל ההשגות שהרי אחר כל השלימות שזכו בנ"י אח"כ בקבלת התורה ומשכן נאמר להם זכרתי חסד נעוריך כו' ודו"ק. וכן איתא בזוה"ק שאאע"ה השתוקק למצוא הארה אמיתיות ולא הי' יכול להשיגה בחו"ל והשתוקקות זאת הי' חביב לפניו ית' כנ"ל. ונתקיים בו סדר הראשון מד' שצריכין להודות תעו במדבר כו' רעבים גם צמאים כו'. וידריכם כו'. וכ' סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם. פי' כי הצדיק מתגלה לו בכל דבר הסוד שבו ואם כי לא נודע לו עוד גוף הסוד רק על ידי שמבין שיש בכאן סוד מייגע עצמו ביגיעת נפש ובשר עד שאח"כ מודיעין לו הסוד ובמדרש מביא זה הפסוק על מצות מילה שניתן לאברהם. כי הוא הרגיש שיש דבר סוד שנחסר לו ופעל ברוב השתוקקות עד שגילה לו הבורא ית' שצריך להסיר הערלה ובזה יהי' תמים:
שורה 790:
 
 
;תר"נ
ב"ה
בפסוק ואעשך לגוי גדול זה שאומרים אלקי אברהם כו'. ובמדרש אותו הגוי דכתיב מי גוי גדול אני מעמיד ממך כו' כבר כתבנו בכמה מקומות כי כל עבודת האבות היו לדורות לכל בני ישראל ונק' אבות כי כל מהותם הי' להיות יסוד לתולדותיהם לכן אמר אברהם אע"ה מה תתן לי ואנכי הולך ערירי כי לא הי' נחשב לו הכל אם לא יהי' לו תולדות. והאבות נעשו כלים אשר על ידיהם יכולין גם אנחנו להמשיך אלקותו ית' אלינו ז"ש אלקי אברהם כו'. והנה בני ישראל הם מיוחדים בב' אלו דכתיב מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים היא עבודה זו תפלה. ומי גוי גדול אשר לו חוקים כו' הוא בחי' התורה. וב' אלו השורש שלהם היה באברהם אע"ה. ויתכן שזה רמז ב' הגדולות ואעשך לגוי גדול לכן דרשו ז"ש אלקי אברהם כח התפלה בכל קראינו אליו ותפלות אבות תקנום. שהוא התקרבות אל השי"ת. וזה עצמו ענין הקרבנות שבמקום תמידין תיקנום וזה נקרא תיקון הטבע והבריאה המתחדש בכל יום להיות דבוק לשרש. ובמד' קובע אני לך ברכה בשמ"ע. פי' כי סדר הי"ח ברכות הם סדר קבוע גם בשמים שנפתח בכל יום אלה השערים שעל זה תקנו י"ח ברכות. מכלל שמברכין בכל יום ברכות אלו ע"כ שנפתח תמיד מחדש אלה השערים. ופתיחה ראשונה בכחו של אאע"ה. ואגדלה שמך הוא בחי' התורה שהוא הנהגה עליונה למעלה מהטבע זה גדלות השני שכתיב ומי גוי גדול אשר לו חוקים כו'. והתחיל באברהם במצות מילה כמ"ש שש אנכי על אמרתך אמירה יחידית והיא שורש וראשית אל התורה כמ"ש במדרש מגיד דבריו ליעקב מי שאינו נימול אינו זוכה לתורה. ונק' ואגדלה שמך שניתוסף לו סדר ושם מיוחד אות ה' ומזה זכו אחר כך בני ישראל לקבל כל התורה. וכל מה שנאמר לו מאת הקב"ה אלה הדברים ואעשך כו' היינו שידע כי כל תהלוכות שלו היא הכנה לכל בנ"י וע"ז כתיב וילך אברם כאשר דיבר אליו ה' שהלך ע"ז הכוונה לעשות הכנה לכל בנ"י. ואיתא בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו מוכח מזה שכל רצון האבות הי' להיות נבנה מהם יסוד קיום לעולם. ובמד' ויהי רעב טרף נתן ליריאיו טירוף נתן כו' פי' ע"י שהאבות היו עמודי עולם הביא השי"ת דוקא בימיהם כל אלה ההרפתקאות וכן היא המדה טירוף נתן כדי שיהי' הכנה לדורות להיות נושעים גם בעת צרה על ידיהם ז"ש יזכור לעולם בריתו. וגם בפרט בכל דור ובכל אדם עובד ה' כן הוא שבעת רצון שנמצא לכל עובד ה' מתערבין אצלו מחשבות זרות והוא לטובה להיות הכנה לימי הרעה כמ"ש ביום טוב היה בטוב וביום רעה ראה וכנ"ל. טרף נתן כו':
שורה 875:
 
 
;תר"ס
ב"ה
במדרש שמעי בת כו' ושכחי עמך כו' משל למי שראה בירה דולקת כו' הציץ עליו בעל הבירה אני הוא בעל הבירה כו'. עיקר תיקון האדם כפי מה ששוכח הבלי עולם כמ"ש שכחי עמך ולזכור כי נשתלח בעוה"ז לעשות שליחותו וזה בחי' זכור ושמור מ"ע ומל"ת הוא בחי' זכירה ושכחה ששניהם צריכין לאדם לשכוח הבלי עולם ואז יכול לזכור ולהתדבק בעולם העליון וזה שרמזו מי שישנו בשמירה ישנו בזכירה ובאמת בשבת שכל ישראל שובתין ממלאכה והוא בחי' שכחה מעוה"ז לכן זוכין לנשמה יתירה זכירה ודביקות בעוה"ב בשבת קודש שהוא מעין עוה"ב. וזה זכור ושמור בשבת. אבל באמת השבת ללמד על הכלל כולו יצא. שאיש ישראל צריך לעולם לשמור ב' בחי' הנ"ל שמעי בת. ושכחי. ואברהם הי' הראשון שהשליך הבלי העולם וזכה למשוך אור בעולם ועליו נאמר מי העיר ממזרח כו'. וזה הענין של בירה דולקת כי כל עוה"ז נברא רק כדי לשכוח ולבטל הבלי עולם וזה קיום העולם שהוא הפרוזדור כדי לכנוס לטרקלין וכן רצון בעל הבירה שתהי' הבירה דולקת ומתבטלת. וזה בחי' הנר אשא חוורא על אשא אוכמא שהוא אש שורף וכפי מה ששורף כך יאור עליו אשא חוורא והם בחי' זכור ושמור כנ"ל וזה רמז אור הנר בשבת:
שורה 1,017:
 
 
;תר"מ
ב"ה
וירא אליו כי אאע"ה הי' התחלה לאבותינו אעפ"כ היה הוא קיום כל הברואים כמ"ש בהבראם באברהם. לכן כל השנים שעברו עליו קודם המילה הי' לקיום הבריאה. ועתה התחיל להיות הנהגה מיוחדת בעבור בנ"י. וז"ש אליו בפרט. והוא יושב כו' ובמד' ענותך תרבני כו' אתה סימן לבניך כו' כי זה עיקר ההפרש בין אוה"ע הקדמונים יג) שנמצא גם בהם במקרה איזה מראה כמ"ש ויקר כו'. אבל בנ"י קבועים הם ומיוחדים לנבואה בכל עת וא"צ להשתנות בעת הנבואה ז"ש וירא אליו כו' והוא יושב פתח האהל זו מילה כמ"ש בזוה"ק פתח הגוף. כי אחר החטא כ' כתנות עור אחר שנעשה תערובות טוב ורע רק לבנ"י נמסר סוד הפתח במצות מילה. ומ"מ כל הגוף עודנו מכוסה והוא עבודת האדם בחומר לתקן כל הבריאה. כי אחר החטא היה זה עצת הבורא ית' להיות אומה מיוחדת אליו ית' ועי"ז יאירו לכל הברואים. וכמו כן באדם עצמו יהי' נקודה אחת פתוח. ועי"ז יתמשך כל הגוף אחר זאת ההארה. וכדמיון זה נמצא בכל מקום ממש נקודה אחת אשר עלי' הוסב כל המסובב. וזה הפתח פתח אברהם אבינו ע"ה כמ"ש פתח גדול פתחת כו' הרבה גרים באו כו':
שורה 1,119:
 
 
;תר"נ
ב"ה
בפסוק וירא אליו ה'. כי אברהם אע"ה הי' עמוד העולם ועד שלא נימול הי' קיום כל העולם על ידו כדאיתא במשנה שקיבל עליו שכר כולן. ומן המילה ואילך הי' כל הנהגה שלו בדרך המיוחד לבני ישראל שהוא דרך התורה שלמעלה מהנהגת דרך הטבע לכן וירא אליו הוא בפרטות יותר שאין לאחר שייכות בו. ולכן הוליד ישמעאל קודם המילה ויתכן כי מצד ישמעאל יש התקרבות מכל האומות כשמתגיירין יכולין להיות עם אחד. וגם קודם הגירות ע"כ נמשך ע"י בנ"י קיום לכל האומות וצריך להיות ממוצע ביניהם. כענין דאיתא בספרים בד' בחי' דצח"ם. כי יש בין הדומם והצומח ענין ממוצע שכלול משניהם כמו כמהין ופטריות. וכמו כן בין הצומח לחי אבני השדה עוף ידוע שגדל כאילן. ובין חי למדבר קוף. ואנו נאמר כי אחר מדבר אדם שע"ז נאמר אדם אתם קרוין אדם ולא האומות. וישמעאל הוא הממוצע לכן נקרא פרא אדם. ולכן יד כל בו וידו בכל. כי על ידו יש התקשרות בין מדריגות מדבר למדריגת אדם כנ"ל:
שורה 1,212:
 
 
;תר"ס
ב"ה
במדרש מבשרי אחזה אלוקי. אלולי שעשיתי כן מהיכן הי' נגלה אלי. פי' דכתיב אחר המילה וירא אליו. וזה בחי' המצות שהם תיקון הרמ"ח איברים להיות חל עליהם נועם ה'. והיא חיבה יתירה שיתגלה צלם אלקים בנפש האדם בכח המצות ומילה הוא מצוה ראשונה מתרי"ג מצות המיוחדים לבנ"י והוא שורש אברהם אע"ה בחי' מצות עשה כמ"ש אשר יצוה את בניו. דאיתא באור פניך נתת לנו תורת חיים ואהבת חסד אהבת חסד בחי' המצות שהוא אהבה רבה להתדבק בכל אברי הגוף אל הבורא ית' בכח המצות. א"א בחי' רמ"ח מ"ע ויצחק בחי' שס"ה מל"ת ויעקב תורת חיים. ומרוב אהבת אברהם אבינו זכה להמשיך כח המצות אהבת חסד כנ"ל וזה וירא אליו מבשרי אחזה זה בריתו של אברהם אבינו שע"י עשיות מצוה שלמטה יתדבק בשורש העליון ויהי נועם ה' עליו בכח הברית שכרת השי"ת לאברהם. ועל ידי מצות מילה נכנסין לזה הברית ועל זה מברכין להכניסו בבריתו של אברהם אבינו:
שורה 1,390:
 
 
;תר"מ
ב"ה
במדרש יודע ה' ימי תמימים פי' אף כי הכל בהשגחת הבורא ית' אבל ההשגחה בכל הימים ע"י הימי תמימים. דיש ימים ויש ימים. וכל יום יש לו שורש למעלה ואותן הימים דבוקים בשורשם. וכן הוא ממדריגה למדריגה עד שגם ימים התחתונים יש להם אחיזה למעלה. והשגחת הבורא ית' על השורש מקיים כל המדריגות שתלוין בהם. ולכן בשבתות וימים טובים שנקראו מועדי ה' יש בהם ידיעת הבורא ית' שהם ימי תמימים. כמ"ש שבת נקרא שלום. שכל הבריאה מתדבק בשרשו לכך נקראו תמימים. והצדיקים כל ימיהם כשבתות ע"י שמדבקים הכל להשרש כשם שהם תמימים כו'. ולכן נזכרו שני חיי שרה בתורה. והם ידיעת המקום. ע"י שהיו כל ימי' כשבתות ויו"ט ימי תמימים כנ"ל:
שורה 1,494:
 
 
;תר"נ
ב"ה
במדרש יודע ה' ימי תמימים כו'. כבר כתבנו פי' תמימים להיות מתאימים הימים שלמטה באורות המיוחדים להם למעלה. דאיתא כימי השמים על הארץ שימי האבות היו ת"ק שנה כמו מן השמים לארץ דהנה איתא עץ החיים מהלך ת"ק שנה. והאבות בימי חייהם המשיכו החיים מעץ החיים. ופי' מהלך ת"ק שנה מי שהוא עובד ה' כל ת"ק שנה בלי פני' הוא מוציא החיים שיוכל להתגלות בעולם. וכן עשו האבות. ויתכן כי בודאי עץ החיים אין לו שיעור והוא בבחי' העומדים. אבל מהלך ת"ק שנה הוא ההארות שיכולין להשיג בחי' מהלכים שהוא האדם בעוה"ז. וע"ז נאמר כימי העץ ימי עמי היינו עץ החיים. והאבות בימי חייהם המשיכו הכל בשלימות וז"ש ונחלתם לעולם תהיה:
שורה 1,721:
 
 
;תר"מ
ב"ה
במדרש גיל יגיל כו' גילה אחר גילה כו'. דכתיב ואלה תולדות מוסיף על ענין ראשון דכתיב תולדות השמים והארץ. ואלה התולדות של יצחק שנולד ממנו יעקב הוא גמר השלימות בקביעות. כדאיתא על פסוק לא ימושו מפיך כו' זרע זרעך שוב מעתה ועד עולם. לכן אחר שנעשה זה הקשר של ג' האבות נעשה תיקון קבוע לזרע ישראל. דגם מקודם היו צדיקים כאדם ונח מתושלח כו' אבל הי' במקרה שנמצא אחד במשפחה. אבל עכשיו נעשה תיקון בקביעות להיות נמשך שלשלת הקדושה בתולדותיהם דור אחר דור עד ביאת משיח צדקינו. ומיד באותו זמן נולד זה לעומת זה. עשו הוא אדום שנמשכת מלכותו עד משיח. כי בכל עת שנולד צדיק נולד כנגדו התנגדות. וכן הוא תמיד גם בפרט כל אדם בהתעלותו ממדריגה למדריגה כל ימי חייו. ובאמת זה ההתנגדות הוא רק לתת כח ותוקף להקדושה כמ"ש מלאום יאמץ:
שורה 1,835:
 
 
;תר"נ
ב"ה
בענין הבארות שכתב בזוה"ק שעתה ע"י המצות יכולין למצוא מים חיים. דכל מה שברא השי"ת הכל בחכמה כמ"ש כולם בחכמה עשית. וכאשר יכולין למצוא בארות ומעיינות תחת הקרקע הוא להודיע כי התורה שנקראת מים היא נמצאת בכל מקום רק שהיא בהסתר וכפי היגיעה יכולין לעולם למצוא בכל מקום הארת התורה וחיות הפנימיות מחי החיים. ובאמת האבות היו הראשונים שמצאו אלה המעיינות ובארות. ולולא שפתחו המה הפתחים. לא היינו יכולים למצוא הבארות וכ"כ חפרוה שרים אילין אבהן. וכתיב המשלח מעינים כו' בין הרים יהלכון ואין הרים אלא אבות. והכל משל כמו שנמצא מעיינות בין ההרים כן צדקתך כהררי. שהצדיקים במעשיהם פותחין אלה המקורות. וכתיב ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההיא מאה שערים. פרש"י השנה קשה והמקום קשה. אעפ"כ בגודל צדקתו נפתח לו מאה שערים. והכל להראות כי בכל מקום יש הארה גנוזה. ואדרבא אם נסתר יותר נמצא שם גנוזין כמה מקורות. וזהו בשנה ההיא בארץ ההוא. ההוא הוא לשון נסתר שהוא נקודה פנימיות הגנוזה. ובמדרש כמה בארות חפר. עשק נגד ס' בראשית שבו נתעסק הקב"ה וברא עולמו. שטנה נגד שמות וימררו את חייהם כו'. רחובות כו'. פי' שכל אלה המה פתחים איך למצוא הפנימיות. שיש הסתר מן הטבע והגשמיות. שזה הי' ב' אלפים תהו. וזה עשק נגד ס' בראשית כדאיתא מ"ט פתח בבראשית כח מעשיו הגיד כו' לתת להם נחלת גוים כו' לכן כתיב לנו המים. והצדיקים שמביאין הצורה אל החומר ומוציאין החיות הפנימיות זהו כח מעשיו הגיד. שטנה הוא שיש הסתר על ידי הרשעים ויצה"ר. וכשזוכין לגבור עליהם זוכין לפתיחת באר ומעין. ורחובות הוא התורה ששם אין מגע נכרי ונק' עץ החיים. ואלו הג' הם בחי' ג' אבות אברהם אע"ה הי' הראשון שהי' הצורה של העולם והפך החומר ותהו אל צורה ופנימיות. אח"כ יצחק בו התחיל הגירות כמ"ש ז"ל גר יהי' זרעך. ויעקב אבינו הוא שורש התורה לכן אחר אברהם אע"ה סתמו פלשתים הבארות. וכמו כן אחר יצחק כ' עוד והאבן גדולה על פי הבאר. אבל אחר שכתוב ביעקב ויגל את האבן נפתח הבאר לעולם:
שורה 2,040:
 
 
;תר"מ
ב"ה
במדרש אז תלך לבטח כו' תרוץ ולא תכשל. דבאמת ברח יעקב בעבור עשו. אעפ"כ מצינו ראינו כי בהליכה זו זכה יעקב אע"ה לכל השלימות. וזה הי' באמת ע"י שקודם הליכה זו הטמין עצמו כמאמר חז"ל. לכן כפל הכתוב ויצא יעקב אף שכבר כתב לעיל רק שם היה בחי' בריחה. וע"י הטמנה הנ"ל שהוא בחי' תשובה עלמא דאתכסיא שהדביק עצמו קודם הליכה זו בשורש התשובה. וז"ש ויצא יעקב מבאר שבע. והוא בחי' אז א' על ז'. אור ז' הימים. ובכח זה הלך חרנה. ויפגע במקום כו' ויקח מאבני המקום. חז"ל דרשו שקפצה לו הארץ. ביאור הענין עפ"י מאמר חכמינו ז"ל על ארץ ישראל. ארץ צבי כתיב בה רווחא וגמדא כו'. לכן עתה בעוה"ר שנחרב הבית אין נגלה קדושת ארץ ישראל. וכמו כן ומכש"כ קודם תיקון א"י שהי' עדיין תחת יד הכנעני לא הי' נגלה זה הכח עדיין. אכן ע"י געגועים של אבינו יעקב. דכתיב ויקח מאבני המקום. פשטן של דברים כמ"ש רצו עבדיך את אבני. וכמ"ש בגמ' מנשק כיפי דעכו. כן שם יעקב אע"ה האבנים מראשותיו. כי הי' קשה לו מאוד לפרוד מארץ הקדושה. ומרוב התשוקה נגלה לו בחי' ביהמ"ק קודם שעת התיקון. וזה נקרא שקפצה לו הארץ. וז"ש אין זה כי אם בית אלקים. פי' אף שאין ניכר עדיין. אבל באמת אין זה כמו שנראה מבחוץ. אבל הוא בית אלקים כנ"ל. ורמזו במדרש במ"ש בנוי וחרב כו' ע"ש:
שורה 2,145:
 
 
;תר"נ
ב"ה
בסדר ויצא לא נמצא שום פרשה פתוחה וסתומה. וכ"ה בספרי מסורות כי לא יש סדר כזה בתורה זולת ויצא. ונראה דהרמז שלא פסק אבינו יעקב ולא הוסח דעתו מיציאתו לחו"ל עד שחזר ויפגעו בו מלאכי כו'. וז"ש וישבת עמו ימים אחדים שהיו כל הימים באחדות ודביקות בשרשו. [ויתכן ג"כ כי זה פי' הפסוק ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה כי ע"י אהבה זו הי' דבוק באחדות. וידוע כי אהבתו ברחל הוא סוד השכינה.] וזה הי' עיקר הנדר והבקשה אם יהי' אלקים עמדי בו' שלא יתפרד מן הדביקות ע"י לבן הרשע ותחבולותיו כנ"ל:
שורה 2,362:
 
 
;תר"מ
ב"ה
בפסוק ויבא יעקב שלם כו' ויחן את פני העיר. כמ"ש מקודם ויצא יעקב פנה הודה זיוה. כן עתה חזר החן על ארץ ישראל בביאת יעקב הצדיק. ובמדרש בשש צרות יצילך ובשבע לא יגע בך רע. כי ששת ימי המעשה הכנה לשבת ונקראים ימי עבודה שצריך אדם לעבוד בהם הן בגשמיות וברוחניות עבודה שבלב הכל הכנה לשבת להיות נכנס לקבל השבת במנוחה וכמו כן ימי עוה"ז הכנה לעוה"ב. וכמו כן יציאת אבינו לחו"ל הי' הכנה לחזור לא"י במנוחה. וע"ז כתיב ויחן את פני העיר כמ"ש במדרש שמרמז לשבת. ובאמת ע"י שאבותינו חיבבו ארץ ישראל שהיא בחי' השבת כמ"ש ארץ מגוריהם כו'. לכן הנחילנו הבורא ית' את השבת וכ' ושמרו כו' שצריכין להכניס עצמו בעול העבודה כדי שיתקיים ובשבע לא יגע בך רע כנ"ל:
שורה 2,468:
 
 
;תר"נ
ב"ה
במדרש ויותר יעקב לבדו אין כאל ישורון כו' מי כאל ישורון כו' שבכם כו' מה שעתיד הקב"ה לעשות עשה מקצתו בעוה"ז ע"י הצדיקים כו' מה הקב"ה ונשגב ה' לבדו. יעקב ויותר לבדו כו'. הענין הוא דכתיב מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים כו'. ובמדרש שם. הקב"ה רחוק וקרוב כו'. פי' הקב"ה שהוא רחוק ונעלם וגבוה מכל גבוה הוא הכל יכול ליתן חלק אלקותו ית' להדבקים בו כמ"ש חלק ה' עמו. וכ"כ עין לא ראתה כו'. ולעתיד שכ' ונשגב ה' לבדו אז לא יהי' מציאות בעולם רק לבני ישראל עם קרובו כמ"ש יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. שיהי' להם דביקות באלקים ממש יותר מהמלאכים. אכן גם בעוה"ז נמצא בעולם שנה נפש שיש צדיקים שיכולין בעוה"ז להתדבק במה שעתיד להיות. וכמו כן בזמן בש"ק הוא מעין עוה"ב. וכמו כן בעולם בא"י וביהמ"ק היה התגלות אלקות בעוה"ז ובאמת נמצא בכל איש ישראל חלק אלוה ממעל רק הצדיקים יכולין להוציאו מכח אל הפועל. ויעקב אע"ה דכתיב בי' תתן אמת ליעקב הי' לו דביקות בשורש האחדות כמו שיהי' לעתיד ונשגב ה' לבדו ואמרו חז"ל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים שכתיב והאכלתיך נחלת יעקב. הוא כנ"ל שבש"ק יש התגלות אלקות. וכ' והאכלתיך לומר כי נמצא זאת בישראל תמיד רק שאין לנו פה לאכול ובש"ק דכתיב ביום השבת יפתח נפתחו לבות בני ישראל ויכולין להתדבק בנחלת יעקב:
שורה 2,709:
 
 
;תר"מ
ב"ה בקיצור
במדרש כינוסו וכינוס בניו כו'. דבעשו כתיב וילך אל ארץ מפני יעקב. כי הוא הי' כל הזמן אצל אביו. אעפ"כ הי' דרך שסופו קוצים. והצדיקים הולכים בדרך שסופו מישור. ויעקב אע"ה הכין עצמו לקבל הגלות כמ"ש בזוה"ק מגורי לשון יראה ופחד. שהגם שהיה בפחד מקיום שט"ח גר יהי' זרעך. אעפ"כ צדיק ככפיר יבטח. וישב יעקב כו' מגורי אביו שנתישב (עצמו) באותו הפחד בעצמו כמ"ש בשם הבעש"ט ע"פ מן המיצר קראתי כי הבורח בעת צרה הוא כאשה עוברה שכל מקום שבורחת העיבור עמה. כן כל עצב שצריך להיות נולד תולדות מזה כמ"ש בכל עצב יהי' מותר. א"צ לסלק עצמו מזה רק למצוא העזר והתולדות תוך המיצר. ז"ש וישב כו' וכתיב אח"כ אלה תולדות יעקב כו'. והוא ללמד לכל בנ"י שלעולם נמצא הרפואה תוך המכה. וע"י הכינוס שמאספין כל הכחות אל הפנימיות אז אמת מארץ תצמח. ואח"כ רואין כי כולם ישא רוח כו' הבל כנ"ל:
שורה 2,805:
 
 
;תר"נ
ב"ה
בפסוק והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה. כי כל עבודת השבטים הי' לברר תערובות טוב ורע. והוא עבודת השדה להוציא החיות שנמצא גנוז. וצריך חרישה וזריעה. וקצירה וברירה להוציא התבואה מפסולת וקש. וכמו כן הוא בפנימיות כמ"ש נירו לכם ניר. ובאמת הי' זה שורש הגלות במצרים בחומר ובלבנים כ"ע בשדה. ובשבטים הי' באופן קל יותר מאלמים אלומים בתוך השדה וכמו שהשבטים הי' התנהגותם שורש לגלות מצרים. כמו כן יוסף הי' שורש לגאולת מצרים. וז"ש קמה אלומתי וגם נצבה שהיא תכלית הבא מן העבודה. וכעין זה הוא בימי המעשה שהם ימי עבודה וצריכין בירור ובשבת יש עלי' לכל המעשה בימי עבודה. וזה קמה אלומתי. וכתיב בשבת היום לא תמצאוהו בשדה. דבחול הוא כמ"ש יגעתי ומצאתי. הוא מה שיכולין למצוא ע"י יגיעה ומלחמה עם היצה"ר להוציא נצוצי קדושה שנתערבו בפסולת. ובשבת קודש אין צריך בירור. והאמת כי השפע היורדת בימי המעשה הוא לכל העולם ולכן צריך בירור אוכל מתוך פסולת. ובש"ק השפע מיוחד רק לבנ"י והוא בקדושה וא"צ בירור. ולכן בחול בא ע"י צמצומים ומלאכים ובדרך הטבע וגשמיות. ובש"ק באחדות מהקב"ה בעצמו. והנה בפרשה הקודמת כתיב תולדות עשו בשמותם למקומותם. ונראה שכל אלו השמות היו מוכנים לעשו ותולדותיו אם היו מטיבים מעשיהם. ואח"כ נתגלגלו כל אלה ההארות ליעקב ובניו. וזה הוא מאלמים אלומים בתוך השדה כדכ' בעשו איש שדה. וכן איתא יש ששמותיהן נאים ואין מעשיהם נאים. עשו ואינו עושה כו'. כי הנה השם הוא התכלית מבוקש שנברא האדם בעבורו. וכמו דאיתא במלאך ששמו ע"ש השליחות. כמו כן אדם שנשתלח מעוה"ז כשגומר שליחותו זוכה לשמו המיוחד לו. לכן איתא כי הרשעים שוכחים שמם בקבר. [והרמז הוא כי הגוף הוא קבר. וכששוכחין מן הנשמה בעוה"ז זה הוא שכחת השם] ולכן זכו הצדיקים באותן השמות שהיו מוכן לרשעים כמ"ש וימנע מרשעים אורם. והאמת הוא כי הכל צריך להיות לשם שמים בלבד דאיתא בגמ' ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד והאידנא לאו אחד הוא אלא לא כשהוא נכתב הוא נקרא ע"ש. והענין הוא שבעוה"ז נסתר ונעלם ההנהגה הפנימיות ונכסה בדרך הטבע. וצריכין בנ"י להעיד ולברר שם כבוד מלכותו ית' בעולם. וזהו עבודת בנ"י בעולם דאיתא כל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא ואין כבוד אלא תורה וכל התורה שמותיו של הקב"ה וע"י היגיעה בתורה ובמצות מבררין כבוד שמו ית' בעולם. כי קודם החטא הי' קדושת שמו ית' נגלה בעוה"ז כמו בשמים. אבל ע"י החטא נעשה פירוד ותערובת טוב ורע בעולם הזה. וכפי מה שיש לאדם חלק בכבוד שמו ית' בעולם. כמו כן זוכה לשם המיוחד לו בעוה"ב. וזה הרמז נרי בידך ונרך בידי. כי השם הוא התפשטות במקום רחוק. ונחזור לדברינו כי השבטים ביררו כל הנ"ק שהי' נמצא בשורש עשו ותולדותיו. וז"ש במדרש המוץ והתבן היו מריבים ע"ש בפ' וישלח כי כל זמן שהי' עוד קצת אוכל בקשין. הי' להם מלחמות. ואח"כ כשהוציאו כל ההארות נתקיים בית יעקב אש. יוסף להבה. בית עשו לקש. לכן כשנתעלה יוסף ויצא מבית האסורים אז כתיב בעשו וילך אל ארץ. ואלה הבירורים הם עבודת כל בנ"י בפרט בגלות שנמצא הארות גנוזות בתוך הרשעים ומקומותם שצריכין להוציאם. ועל אלה הארות כתיב ה' שומר את גרים שהקב"ה שומר הנפשות שעתידין לצאת ולהתגייר כל ימי היותם תוך הפסולת. ולאו דוקא נפשות. ונכלל בזה כל ניצוצי קדושה שעתידין להתברר ולהתכלל בצדיקים. וזאת עבודת ימי המעשה. אבל השבת מיוחד רק לבנ"י. וכתיב ביני ובין בני ישראל אות הוא כו' ששת ימים עשה כו'. דאיתא לא הי' צריך התורה להתחיל רק מהחודש הזה לכם מצוה ראשונה כו' רק משום כח מעשיו. וזאת הקושיא אינו על התורה דוקא. רק הענין הוא כי התורה ובנ"י מיוחדים רק לפנימיות עבודת השי"ת כמלאכי מרומים רק שכל מעשה בראשית הי' לזכות את בנ"י. כח מעשיו הגיד. להעלות כל הנ"ק שנמצאו ונגנזו במעשי בראשית. וזה הי' בימי המעשה. אבל השבת הוא כולו תורה ומיוחד רק לבנ"י. וזה האות ביני ובין בני ישראל כי ביום השביעי שבת וינפש וא"צ שום בירור בשבת כנ"ל. וב' אלו הבחינות עבודת ימי המעשה והגלות ויום השבת והגאולה. הוא עבודת השבטים ויוסף הצדיק. ואיתא כי י"ב סדרי תורה מיוחדים לי"ב שבטים. תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' כו' מחכימת פתי כו'. ונראה כי הם בחי' ימי המעשה עם הלילות כי בכל יום הוא דרך מיוחד מתפשט מן התורה בשם מיוחד לעבודת היום. והפעולה מצד המקבלים הוא בחי' הלילה. דיש בכל דבר דכר ונוקבא. אבל השבת הוא עצם התורה ואחדות אחד. וסיום המזמור הנחמדים מזהב כו' הוא בחי' יום השבת ויוסף הצדיק ודוק כי קצרתי:
שורה 2,893:
 
 
;תר"ס
ב"ה
במדרש משל לפשתני הפחמי תמה אנה יכנס הפשתן. והפקח משיב לו ניצוץ אחד יוצא משלך ומשל בנך ושורף את כולן כך כשראה יעקב אלופי עשו נתירא מה כתיב למטה אלה תולדות יעקב יוסף. פי' הפקח השיבו כי בעל הפשתן לא יבוא לגבולו כי ירא שניצוץ אחד ישרוף פשתנו. וכן כתיב בעשו וילך אל ארץ מפני יעקב. פי' כשנתגלה פנימיות של יעקב ויוסף. מתרחקים הסט"א. וכן הוא בכל איש ישראל ע"י ברית הלשון והמעור נשמרים מסט"א. כי אור תורה מתפשטת בזכות שמירת הברית. ולכן מתעבר הערלה מברית קודש וכן הוא בשבת קודש שהוא בחי' יוסף בזמן ולכן סט"א ערקית ואתעברית מיני'. וכן בעולם מקום ביהמ"ק כדכתיב המלכים נועדו נבהלו נחפזו: