משתמש:Roxette5/שפת אמת/ארכיון 1: הבדלים בין גרסאות בדף

ב"ה

ברש"י ז"ל מה הי' עולם חסר מנוחה בא שבת בא מנוחה כלתה ונגמרה המלאכה. כי בריאת העולם היה להשפיע אור וטובו של השי"ת בעוה"ז שהוא הטבע ושעל שם זה נקרא עולם על שם ההעלם כבוד ה' בעוה"ז כמ"ש אא"ז מו"ר זצלה"ה. אך כמו שצריך להיות הכל בטל אל המכוין אז נתגדל שמו ית' בעוה"ז יותר כדכתיב וירא אלהים כל אשר עשה טוב מאוד. פי' כמ"ש כל פעל ה' למענהו כי הכלל לעולם מחובר בכח הפועל אם כי בפרט יש דברים שמתנגדים להקדושה. אבל בכלל נאמר הכל ברא לכבודו. ועל שם זה קודם שבת הי' עולם חסר מנוחה והוא השבת שכולל כל ימי השבוע ושבת דאתאחדת ברזא דאחד כו'. שכל הדברים מתעלים ונעשין אחד מיוחדים להיות כלי להשי"ת לעשות בהם כרצונו. וז"ש ויכלו במד' שנעשה מעשה בראשית כלי והוא ע"י התכללות. ופי' ויכלו מלשון כלתה נפשי כי הוא הביטול שכל דבר מתבטל לנקודה חיות שיש בהם מהשי"ת. וזהו נק' מנוחה שהיא שביתות הכל ומקום ושורש הכל. ועל בחי' זו נאמר הוא מקומו של עולם וכמ"ש אל יצא איש ממקומו ביום השביעי כו'. וזה כלתה ונגמרה המלאכה כי זה מכוון הבריאה. ואמרו חז"ל כלי מחזיק ברכה הוא השלום. ובזוה"ק מאי שבת שמא דקוב"ה והוא שלום. ופי' שם הוא התגלות כבודו במעשה בראשית הרחוק ג"כ כי קודם הבריאה הי' ה' אחד. ובחי' הבריאה הוא שמו אחד כדי להראות שלימותיו. וכשכל הבריאה מתבטל להכלל שנקרא כנס"י. זה שמו אחד והוא כלי לעצמותו ית' והבן:

ברש"י א"ר יצחק לא הי' צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה מצוה ראשונה אלא כח מעשיו הגיד כו'. ויש להבין מה התירוץ על כל הפרשיות מבראשית עד החודש הזה. אך פירוש הדבר כי אף שעיקר התורה למצותיה נאמר. וזה תורה שבכתב. אבל השי"ת רצה לברר כי גם עוה"ז וכל הבריאה ג"כ ע"י כח התורה כמ"ש בראשית הביט בתורה וברא העולם. וזהו ענין תורה שבע"פ שתלוי במעשה האדם. וזה כל הפרשיות ממעשי אבות להראות כי נעשה ממעשיהם תורה. וזה נקרא כח מעשיו הכח שנתן השי"ת בתוך המעשה. ועל שם זה נקרא מעשה בראשית להגיד כי בעשרה מאמרות נברא העולם שגם חיות העולם ע"י התורה. ועבודת האדם לברר זה שכל מעשה ע"י חיות השי"ת. וכשהאדם עושה מעשיו עפ"י כח התורה להשלים רצון הבורא אז מחדש האור שנגנז בהטבע. וע"ז נאמר ואשים דברי בפיך כו' וליסוד ארץ לאמור לציון עמי אתה ודרשו חז"ל אל תקרא עמי אלא עמי שהוא שותף במעשה בראשית בזוה"ק [בהקדמה דף ה']. פי' ציון הוא הנקודה שיש בכל דבר רשימה ואות לזכור שהוא מהשי"ת. והוא החיות שמחי' כל דבר. והאדם הדבוק בנקודה זו וכל חיותו נמשך אחר זאת הנקודה נעשה שותף במעשה בראשית. ועי"ז לתת להם נחלת גוים שיהי' נחלה בלי מצרים שע"י שאדם מקשר עולם הטבע בכח הפועל. אין הטבע יכול להסתיר כח הקדושה:

בספר קדושת לוי הקשה איך הי' מתחיל מהחודש הזה והלא התורה צריך להתחיל בב'. וי"ל כי מה שמתחיל בב' כמ"ש במדרש לשון ברכה הלואי שיתקיים כו' וגם כנגד ב' עולמות כו' וכן בזוה"ק שעלו האותיות והשי"ת השיב לכל אות כי אין כדאי לעוה"ז כו' והכל ע"י שעוה"ז הוא עולם הטבע. וזה עתה. אבל הקושיא להיות מתחיל מהחודש היא בחי' תורה שבכתב ולא הי' מקום הסתר כלל והי' גם העוה"ז נמשך אחר התורה והמצות. רק עתה שכח מעשיו הגיד כנ"ל למשוך כח התורה גם בעולם הטבע לכן מתחיל בב' כנ"ל:

ויברך אלקים את יום השביעי ברש"י ברכו במן קדשו במן כו'. בזוה"ק יתרו כיון דלא אשתכח בי' מנא מה ברכתא כו' אלא הכי תאנא כל ברכאין בשביעאה תליין. אין מובן התירוץ. אך כי הפרנסה נמשך ממקום גבוה. וכל ימי החול הם ירדו בעוה"ז ונתלבשו בימי המעשה והשבת נשאר במקום גבוה ועי"ז מיני' מתברכין שיתא יומין ולכך בשבת לא ירד המן כי הוא גבוה מבחי' המאכל רק ע"י שיום זה נשאר כמו שהוא. עי"ז יכולין ימי המעשה ג"כ למשוך חיות ממקורם (והדברים מובנים מה שנק' ימי מלאכה שבחול ע"י מלאכים כנודע. ולכן אף כי ששת הימים במקורם גבוהים מהשבת רק ששבת נשאר כמו שהי' והבן מאוד):

 

 

ב"ה בראשית

בזוה"ק ירא שבת. מה ענין זה לבראשית. אך זה פי' בראשית ברא שיהי' כל הבריאה דבוקה בכח הראשית והתחלת השורש שהיא נקודה מהש"י שנותנת חיים והוי' לכל הנבראים. והוא בחי' שבת כי בו שבת מכל מלאכתו כו' כי שבת. מחזיר כל הבריאה לשורשו שהוא רצונו ית'. אשר ברא לעשות פי' שנתן הש"י כח בהנבראים לפעול כ"ד. פעולתו. אש לשרוף. אילן לצמוח. וגם בב"ח להיות לו הבחירה לעשות כרצונו. ועכ"ז הי' המכוון שידע כל פעול כי הוא ית' הנותן לו הכח אף שעושה מעצמו הוא כגרזן ביד החוצב. וזה הי' כל מכוין הבריאה רק לבחי' שבת. וזש"כ תכלית שמים וארץ. וזש"כ רש"י ז"ל הי' עולם חסר מנוחה שהיא השבה וחזרת הכל לשורשו ונשלם בשבת עיקר הרצון בהבריאה וזה ירא שבת להיות בכל דבר היראה מונח ע"פ האדם. ע"י נקודה הפנימיות שנקרא שבת שהיא עיקר החיות. וז"ש זכר למעשה בראשית שהיא זכרון לבחי' ראשית שיש גם בבחי' העשי' ג"כ להיות דבוק ובטל לכח הפועל שנקרא ראשית כנ"ל:

 

 

תרל"ד

במדרש ואהי' אמון כו' אומן הביט בתורה וברא העולם. וודאי הי' יכול הקב"ה לברוא העולם בלי התורה. אך כי כל הבריאה לטובת הנבראים. ולזאת הי' הבריאה באופן שיוכל האדם ללמוד עבודת הש"י מכל דבר. וז"ש הביט בתורה וברא. פי' שבכל דבר מהבריאה יש בו ענין התורה ללמוד איזה הנהגה או סוד. וזה שהתורה מתגאה עצמה שידע האדם שעיקר הכל התורה שהרי כל הבריאה הי' ע"פ התורה מכלל שהיא עיקר טובת האדם כנ"ל:

ברש"י מה הי' העולם חסר מנוחה כו' כי מש"כ וינח אף כי לא שייך יגיעה. רק כי ששת ימי המעשה הי' קיום הבריאה ע"י כח הבורא במאמר ובריאת כל דבר ביומו. אבל בשבת נשלם להיות דבר של קיימא שיתקיימו כל הנבראים אף אחר שיסור הש"י התגלות מאמרו כי אין העולם יכול לקבל התגלות כח הש"י ולכן בכל יום יש הסתר. אבל ש"ק הוא פעולה להיות התקשרות הטבע אל מה שלמעלה מהטבע ולכך נקרא שלום שהיא שלימות כל נברא וגמר תיקונו. לכן אף שימים הקודמים לשבת נראין חשובים יותר אבל שבת משלים כל הימים להיות דבר של קיימא כנ"ל. ובמד' המשל של טבעת שחסר חותם פי' שבת הוא עדות שלה' הארץ ומלואה. ובשבת יש התגלות דבר זה בכל הנבראים כ"א כפי ערכו. ולכן בנ"י מעידין בפועל בשבת על זה שברא הש"י העולם בששה ונח בשביעי. וזה עיקר מכוון הבריאה כמש"כ לכבודו בראתיו ולכן שבת הוא חותם הטבעת כנ"ל. וכ' וירא אלקים כל אשר עשה כו' טוב מאוד כי בכלל יש כבוד שמים מכל הבריאה ובשבת מתאחדין ברזא דא' שיוכל כל נברא לבא לכלל הבריאה. וז"ש ויכלו שבאו בשבת לכלל אחד ועי"ז חל הסתכלות הש"י על הכלל. טוב מאוד. וזה קיום כל הבריאה ולכן צריך כל איש ישראל בש"ק להכניס עצמו לכלל ישראל ובזוה"ק פי' ויכל א' ביום השביעי מלאכתו. שע"י יום השבת השלים הש"י מלאכתו:

השבח בבריאת שמים וארץ דכ' ראו מי ברא אלה כו' היא הפלא איך שיוכל להיות מתפשט כח הש"י לדברים גשמיים. וזה לשון בריאה מה שמתגלה ומתפשט לחצונות העולם:

 

 

תרל"ה

במדרש ויכלו הגו סיגים מכסף כו' באוה"ח פי' ויכלו מלשון כלתה נפשי דאיתא פי' ארץ שרצתה לעשות רצון קונה. כי בריאת התחתונים הי' רק מצד הרצון והשתוקקות כי העליונים מתוקנים יותר לכן כל חשיבות התחתונים הרצון אך כי יש הרבה רצונות אחרים וע"ז נאמר והארץ היתה תוהו. וצריכין לברר הרצון ע"י התורה. יהי אור. ובש"ק מתגלה הרצון הטוב להש"י וז"ש הגו סיגים מכסף מלשון נכסוף נכספת כו' כי בש"ק עולה כל דבר לשורשו ופי' זה דמקודם כתיב בראשית ברא שו"א והוא כלל כל הברואים. ואח"כ הי' בפרט. ואח"כ חזר הפרט לכלל והוא כלל ופרט וכלל. וכלל צריך לפרט. כו' והכלל שאחר הפרט חשוב יותר מכלל הראשון. וימות החול הוא בבחי' הפרט וכל הבריאה הי' להתרחב זה הכלל להכניסו בכל פרט ופרט. כמש"כ במד' שהעולם מתרחב והולך עד שאמר הקב"ה די. וגם עתה כתיב אשר ברא א' לעשות כי כל הנבראים משפיעין חיות זה לזה. ומכולם יש תולדות. וגם המלאכות וכל המעשים שפשוטי בנ"א עושים בלי טעם. עכ"ז נעשה ממנו דבר. מכש"כ מי שיודע ועושה הכל לש"ש. ובש"ק מחזיר כל הבריאה להכלל זה בזה עד הש"י שמעידין הכל על הסיבה הראשונה. וזה פי' ויכלו שנעשין כלי אחד לכבודו ית'. וזש"כ מה חסר מנוחה שתכלית הפעולות הוא הביטול שאח"כ לחזור לשורשו. ועי"ז כל הפעולות חוזרין עם האדם להתדבק בשורש עליון והיא המנוחה. וכן מש"כ במד' ששבת הוא החותם של הטבעת כמובן:

 

 

ב"ה משבת בראשית

במדרש ויכלו הגו סיגים מכסף ויצא לצורף כלי כו'. דקשה מש"כ ויכל ביום הש' הא כתיב כי בו שבת. ופירש"י ז"ל מה הי' העולם חסר מנוחה כו' ע"ש. וביאור הענין כי באמת בשבת לא הי' שום בריאה רק שביתה. ושביתה זו היא קיום כל הברואים דכ' והחיות רצוא ושוב פי' שכל מקבל צריך להיות בטל אל הנותן וכפי דביקות שיש לו להמשפיע כמו כן קבלתו מתקיימת ולכן בשבת שנתעלו כל הנבראים לשורשם שע"י המנוחה נתברר שיש עליהם אדון מושל שברצותו מרחיב וברצותו מקצר זה עצמו הוא גמר הבריאה ותיקונו כמשל הטבעת שהי' חסר חותם וכו'. והמד' מבאר יותר כי יש בכל דבר פסולת. אך כפי התקרבות הנברא להבורא הוסר הפסולת כהמס דונג מפני האש. ולכן בכל יום נאמר ויהי ערב ויהי בוקר. ובש"ק שכל הבריאה מתקרבת לשורשו ע"ז נאמר הגו סיגים מכסף ע"י התשוקה לבטל ולהיכלל בחי החיים. ונמצא בטולו של דבר זה קיומו כנ"ל. וז"ש בזוה"ק פי' בראשית ירא שבת. כי צריך להיות מוטל היראה על כל מעשה. מצד מה שסוף הכל התשובה לשורשו. ובחי' שבת היא גמר כל המעשים היינו החזרת דבר לבעליו. וז"ש תכלית שמים וארץ על השבת וזה פי' החותם שכל דבר הולך אחר החיתום שהוא תכלית הדבר ואחריתו והבן כל זה היטב:

ברש"י מ"ט פתח בבראשית כו'. והרמב"ן ז"ל הקשה כי יש בו צורך להאמונה. אך לבאר הענין נראה כי בתורה יש כמה מדריגות שכל התורה שמותיו של הקב"ה. ובדרך זה מתפרשת למעלה. ולנו מתפרשת כפי הדינים והמשפטים אשר לפנינו בתורה. גם כל הדברים שנעשו בעולם וכל הבריאה הכל מהתורה. כמש"כ ז"ל הביט בתורה וברא העולם. וכי לא הי' יכול ח"ו לברא הכל בלי אמצעות התורה. רק כ"ז הי' בשביל ישראל שכל הבריאה יתמשך אחריהם. ואיתא כי החזיר הקב"ה התורה לבני עשו וישמעאל וכו' ובוודאי לא הי' שייך למסור להם התורה כמו שניתנה לבנ"י. רק כנ"ל שהתורה אין לה סוף וכמו שיש עומק רום כן עומק תחת. וז"ש ה' מסיני בא כו' משעיר כו' מהר פארן כו' מרבבות קודש כו' אש דת למו. שניתנה לישראל בכל המדרגות אשר בה וכמו שהיא אש דת כך ניתנה לישראל ומצידנו לא היתה צריכה להתלבש בכל אלה המעשים רק כדי לתת להם נחלת גוים. כמ"ש בזוה"ק אמור שנקראת עץ חיים. כמו אילן שיש בו פירות ועלין וקליפות ושרשים וגוף האילן. כך התורה. ולכל דבר יש אחיזה בתורה. זה בקליפה זה בעלה כו'. ובנ"י דבוקים בגוף האילן ע"ש. ואע"פ שעתה גם לפשוטי בנ"י אינה מתפרשת רק בהתלבשות. כ"ז נעשה כדי שיוכלו בנ"י לקרב כל הברואים והמעשים להקב"ה ע"י התורה. לכן זה באמת קצת נחות דרגא לבנ"י. אבל הוא ירידה שצורך עלי'. כי עומק רום תלוי בעומק תחת כמש"כ במקום אחר. וכמו שגוף התורה נמשכת מראש עד סוף. כמו כן בנ"י צריכין לירד עד תהום ולעלות עד איגרא רמא. ובדרך זה נתיישב קושית הרמב"ן כי וודאי עתה נצרך אמונה. אבל עצם בנ"י לא הי' צריכין לאמונה. כי הם דבקים בגוף התורה שהוא בחי' אמת רק עתה צריכין לבוא לאמת ע"י האמונה. וכ"ז כדי לתת להם נחלת גוים כנ"ל והדברים ברורים למבין:

 

 

תרל"ז

במדרש ויכלו לכל תכלה ראיתי קץ לכל יש סיקוסים כו' לבד התורה ארוכה מארץ מידה כו'. כי הקדוש ברוך הוא אין סוף. ואי אפשר להנבראים לקבל מקדושתו ית' רק במדה ומשקל. וזה הי' בחי' שבת שהו' ימים הם משפיעים לעולם ע"י השבת. ויכל ביום השביעי הוא לשון מדה כמו וכל בשליש בת יכיל. פי' שהקב"ה מדד שפע חיות לכל הבריאה ע"י השבת ששורש כל הברואים בשבת וע"י נמשך להם חיות. וכמו כן באדם המקבל צריך להיות לו בחי' צימצום וזה תיקון המדות שלא יתפשטו בו ההארות לדברים אחרים. ולכן כפי תיקון המדות זוכה לקבל השפעת המקום וזה שהקב"ה מודד מדה במדה:

ברש"י עלה במחשבה לבראות במה"ד וראה שאין העולם מתקיים שיתף מדת הרחמים. וח"ו שיהי' חזרה באחרונה. רק שבוודאי כך צריך להיות גם למטה כי רצון האדם ומחשבתו צריך להיות לעשות ולקיים הכל ממש כדין וכרצון הבורא. ואם כי אינו יכול לגמור במעשה הכל כראוי. אח"כ שיתף מדה"ר. אבל הרצון צריך להיות כדין. ונודע כי מחשבת האדם נוגע בשורש המחשבה ומעשיו בשורש המעשה. ולכן עלה במחשבה במדה"ד שהרצון יהי' בדין כנ"ל. ואמת כי המעשה אינו נגמר רק בעזר הבורא כמ"ש לאל גומר עלי וזה הוא ברחמים כי במדה"ד צריך האדם לעשות כל המוטל עליו בעצמו. רק אם הרצון כראוי אז מסייעין אותו משמים וזה שיתף עמו מדה"ר:

 

 

ב"ה שבת בראשית בקיצור

ברש"י ויכל ביום הש' בא שבת בא מנוחה כלתה ונגמרה המלאכה. דאיתא מלאכה שהי' צריך לעשות בשבת כפלו ועשאו בששי. שבששי נעשו ב' ברואים. ב"ח ואדם. נמצא דהי' ראוי להיות בריאת אדם בש"ק. והענין הוא דאדם יש בו גשמיות ורוחניות והיא חיבור ימי המעשה עם הש"ק. וז"ש חכמים למה נברא באחרונה שיכנוס לשבת מיד. פי' שאדם הוא מחבר כל הבריאה להתדבק ע"י כולם בעולם העליון. וז"ש שבת מכ"מ אשר ברא לעשות. פי' שעשי' גשמיות נשבת בשבת אבל עיקר קיום העולם הוא השבת וזה הקדושה ויקדש אותו במה שחלקו הוא הרחניות והוא הצורה של החומר. וזה רמזו חכמים במדרש במשל הטבעת שחסר חותם בא שבת נעשה החותם כו' דכל פעל ה' למענהו נמצא כי הכרה זאת שהברואים מכירים שהכל לכבודו ברא ומבטלין עצמם אליו ית' זה קיום העולם וזה נעשה בשבת שבנ"י מעידין על הבורא ית':

ברש"י ברא אלקים שעלה במחשבה לב' במדה"ד וראה כו' שיתף מדה"ר וקשה דכ' ברא משמע שכך הוא ואיך כתב רש"י שרק עלה במחשבה. ותו וכי יש ח"ו שינוי במחשבת הבורא ית'. אמנם כך הוא באופן זה ברא הבורא ית' להיות רצון ומחשבת האדם לעשות הכל ע"פ מדה"ד ממש כרצונו ית' הגם כי בפועל אי אפשר לעשות ממש כרצונו ית' מטעם שעולם העשי' אין בו השלימות. וצריך להשתתפות מדה"ר. עכ"ז השיתוף בא ע"י המחשבה והרצון לעשות כרצונו ית'. ואיתא בזוה"ק כמו שהקב"ה ברא הכל ע"י התורה כמ"ש הביט בתורה כו' כמו כן הצדיקים שהם מקיימים העולם הוא ע"י השתדלות בתורה. ובאמת נראה דמה"ט ברא הקב"ה העולם בכח התורה. והיתכן לומר שהי' הכרח לברוא ע"י התורה. אך שבאופן זה רצה לברוא עוה"ז להיות הכל תלוי בתורה. וכמש"כ ה' דהששי לומר שהי' הכל תלוי עד שבנ"י יקבלו התורה. וכ"ז הי' כדי שהצדיקים ישלטו בכל הבריאה בכח התורה. וז"ש כח מעשיו הגיד לעמו כו'. נמצא שבאופן בריאתו ית' העולם באופן זה בנ"י מקיימין העולם. ולכן עלה במחשבה כו' ושיתף כו' כדי שבאופן זה יהי' ג"כ קיום העולם ע"י מחשבת הצדיקים יתעורר רחמי הש"י כמאמרם ז"ל בא לטהר מסייעין וסיוע זו הוא שיתוף מדה"ר כנ"ל. ואמת כי בימי המעשה אי אפשר להיות בלי חסרון רק ע"י הרצון והגיעגוע אל השבת. פי' שאף שכ"א מוטרד במעשים שונים מבקש הוא שלא להיות פיזור נפשו בכל אלה הדברים רק להיות עוסק בעבודתו ית' בלבד עי"ז זוכין אח"כ בשבת לסיוע משמים כח הנשמה יתירה והוא השתתפות מדה"ר:

 

 

תרל"ט

ויכלו במדרש הגו סיגים מכסף משל לאמבטי כו'. דהכל לכבודו ברא א"כ יש בכלל הבריאה הכרת כבוד מלכותו אך החשך יכסה ארץ ובשב"ק מעידין בנ"י כי הש"י ברא עולמו. וכיון שציוונו להעיד זאת בשבת מכלל שבשבת מתגלה זאת ומתברר האמת. וז"ש שהשבת הוא החותם של הטבעת כי החותם הוא להיות ניכר לאחרים ובמקומות אחרים. שנחתם שם רשימה מטבעת המלך. והטעם שבשבת נתברר זאת ע"י כי בשבת מתאחד כל הבריאה וזה פי' ויכלו וגם ויצא לצורף כלי שע"י שמצטרף כל הבריאה להיות אחד ממילא נתבטל הפסולת ומתברר האמת:

 

 

 

תר"מ

ובמדרש אברהם שלא כתוב בו שמירת שבת ירש העולם במדה כו' יעקב שכתוב בו ש"ש נחלה בלי מצרים ביאור הענין עפ"י המדרש ויכלו לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאוד לכל יש סיקוסים ולתורה אין כו' כי התורה נותנת חיים לכל הבריאה. ובמדה לכל ברי'. ואותו נקודה חיות שמתלבש באיזה מקום להחיותו. זו הנקודה אין לה שיעור. כי היא למעלה מן הזמן והטבע. ועל נקודה זו נאמר הוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו. וכ' רחבה מצותך מאוד. ומאוד הוא יותר ממקום התלבשות. כמש"כ חכמינו ז"ל על ארץ ישראל צבי היא שאין עורו מחזיק בשרו בזמן שישראל עליה מתרחבת כו' כן בכל דבר נקודה פנימיות אין לה מדה וגבול. וכן הוא בנשמת אדם שאין לה שיעור וכמש"כ יוצר רוח האדם בקרבו. וכפי התפשטות הגוף כך תוכל לקבל מהנשמה. והיא אין לה שיעור. וכמ"כ נשמה שבכלל העולם כי אדם עולם קטן הוא. ושבת היא התגלות הפנימיות ונקרא יומא דנשמתא ולאו דגופא. ובמק"א פירשנו ויכל ביום הש' כי השבת היא המודדת חיות לכל הדברים כי ויכל הוא מדה כמש"כ וכל בשליש. בת יכיל. והשבת עצמה אין לה מדה וגבול כי היא מתוספות שלמעלה מהטבע כמש"כ לעיל כמה פעמים. והנה אברהם אבינו ע"ה ע"י שהי' קיום כל הברואים כמש"כ בהבראם וגם הי' בו עוד שורש ישמעאל ועשו. לכן לא הי' יכול לצאת מבחי' גבול ומדה. רק בהתלבשות הטבע. אבל ביעקב התחיל התגלות נקודה פנימיות הנ"ל בחי' שבת. לכן הוא נחלה בלי מצרים כנ"ל. והשבת הוא עיקר הברכה ע"י שהוא שורש הכל כנ"ל והיא נותנת ברכה לכל הימים דכ' ויברך את יום השביעי פי' שכל הברכות הם באמצעות השבת. וכ' והחיות רצוא ושוב. וכמ"כ בכל הימים כשבא שבת שבים כל הברואים לשורשם ועי"ז יש חיות חדש כמש"כ בספר אוה"ח שבכל שבת יש חיות חדש על ו' הימים:

המשך הפ' והארץ היתה תוהו כו' יהי אור ויבדל כו' יש ללמוד דרך כל עובד ה' שלא יפול לבו עליו מרוב עירבוב הדעת שיש בהתחלת העבודה בכלל ובפרט כל דבר ודבר. שכך צריך להיות בתחילה תוהו ובוהו אח"כ שמתגלה הארה אמיתיות צריכין לראות להבדילו ולהפרישו מכל תערובת דבר רע כמש"כ ויבדל וכו':

 

 

תרמ"א

בפ' ויכלו השמים והארץ כו' במדרש נעשו כלים. עוד שם לכל תכלה ראיתי קץ כו'. הענין הוא ע"פ מ"ש בשבת קודש פורס סוכת שלום דלכל דבר יש שורש בשמים כדאיתא אין לך עשב שאין לו מזל כו' דכתיב ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע כו'. וע"ז איתא מים תחתונים בוכים אנן בעינן למהוי קדם מלכא. ומה שנעשה ממים שעל לרקיע לא נכתב בתורה. ובריאת המלאכים מטעם כי הם בעצמם החלק השני השייך לאותן הברואים שלמטה והתחתונים הם חצי דבר לכן בכל נברא נולד גם למעלה בחלק העליון השייך לאותו בריאה. ולכן בשב"ק יורד אותו הכח השורש ומתחברין ב' החלקים וזה פריסת סוכת שלום שיורד החלק שלמעלה לכן אומרים שלום למלאכי השרת בשב"ק. ולאותו חלק באמת אין לו קץ שהוא למעלה מהזמן והטבע. ובריאה המפורשת בתורה הוא רק במדה וקצבה לכן איתא במדרש יעקב שכתוב בו שמירת שבת ירש העולם שלא במדה ע"ש. ע"י השלימות שנעשה בשב"ק והוא כלי המחזיק ברכה ושורה בו כח השורש שאין לו הפסק ומדה כנ"ל:

ברש"י ברא אלקים שעלה במחשבה לבראות במה"ד וראה שאינו מתקיים והקדים ושיתף עמו מדה"ר כו' ומה לשון והקדים. אך הוא בכח התשובה שמתקנין למפרע כל המעשים. והענין הוא כי בוודאי לא הי' ח"ו שינוי רצון למעלה. רק שהבריאה היא במדה"ד. ורק בכח האדם לעורר בחי' הרחמים שהיא עוד יותר גבוה מהבריאה והוא הכח השורש שממנו נעשה הבריאה. ולכן אף שבאמת נברא במדה"ד ואין לו קיום יכולים לקיים העולם בכח המשכת מדה"ר שלמעלה מהבריאה והוא ע"י תורה ומצות. ולכן כ"ז נתקיים גם בסדר הדורות שלא הי' לעולם קיום ונמחה בדור המבול עד שבא אברהם אבינו ע"ה ונתקיים העולם במדה"ר. וזה שהתחילו ב' אלפים תורה מימות האבות לכן כ' בהבראם באברהם שהוא קיום העולם במדה"ר כנ"ל:

 

 

תרמ"ב

במד' ויכלו נעשו כלים כו' הענין הוא דיש כלל ופרט וכלל. ועל הכלל אמרו והלא במאמר א' הי' יכול להבראות שהוא בראשית נמי מאמר הוא שהוא שורש הכל. התורה וישראל. והתשובה כדי להפרע ולתת שכר כו', והיינו שבפרטות יש דברים הצריכין תיקון. והצדיקים שמביאין כל הפרטים אל האחדות. הוא כלל הבא ע"י הפרט. וזה חביב לפניו ית' יותר. וע"ז אמרו יפה שעה אחת בתשובה ומעש"ט בעוה"ז הוא האחדות והכלל שבא מהפרטים כנ"ל זהו כלל הצריך לפרט. וע"ז וירא אלקים כל א' עשה כו' טוב מאוד. ויכלו שהוא כלל הנ"ל ונתעורר השורש ונעשה שבת. ויברך ויקדש. ויש בו תוספות נשמה. והענין הוא כמו שיש בפרט כל איש ישראל. אחר תיקון הגוף ושלימותו מקבל הנשמה. ואח"כ כפי תיקון המעשה זוכה לנשמה יתירה. כן הי' בכלל. בריאת שמים וארץ. ואח"כ האדם שהוא נשמת הבריאה. ואח"כ שנעשה הכלל והאחדות. בא השבת שהוא הנשמה לכלל הבריאה. וכמו שיהי' לעתיד יום שכולו שבת. רק עתה הרשעים מאבדין כו'. ורק בנ"י שיש להם האחדות. נאמר פורס סוכת שלום והוא מעין עולם הבא כי אין הכל בשלימות עד שימחה שמו של עמלק:

במדרש ואהי' אצלו אמון אומן נתייעץ בתורה וברא העולם כו'. והו"ל למימר והייתי. ואהי' הפי' שעוד גם עתה מתקיים העולם. ע"י העוסקים בתורה. דכתי' וירא כל אשר עשה הוא מה שכל הצדיקים עוסקים בתורה ומעש"ט. כ"ז עלה לפניו ית' ובזכות זה ברא וקיים העולם. לכן איתא לתת שכר לצדיקים שמקיימין העולם כו'. והאמת כי העצה של התורה תתקיים לעתיד בשלימות. כשיהי' נתקן הכל בעזה"י בכח התורה של הצדיקים וזהו ואהי' אצלו אמון שהתורה מתפארת כי עוד יתברר כי עצתה לטוב הי':

 

 

תרמ"ד

במדרש ואהי' אצלו אמון כו' הביט בתורה וברא את העולם. פי' בתורה שנמצא בכל דור ובכל שנה. לכן כתיב ואהי' לשון עתיד כי התורה חיות פנימי של כל הברואים שנמצא נקודה דאורייתא בכל עת ובכל מקום. שזה ענין אומרם באורייתא ברא עלמא א"כ הוצרך להיות הבריאה להשלמת התפשטות דרכי התורה ומשפטי' וכדי להוציא לאור משפטי התורה נברא העולם. שהלא כך עלתה לפניו ית' שמשפט ענין זה צריך להיות כך עפ"י התורה וזה קיום של כל הענין. ואיתא התורה קדמה לעולם ב' אלפים. וכי הי' זמן קודם הבריאה. אך אלף הוא לשון לימוד כמו אאלפך חכמה. אלוף בינה. והנה יש ב' מיני למודים שהי' בתורה שלא הוצרך לזה הבריאה כמו חכמה ובינה שייך בלי הבריאה. אבל לעשות חסד ודין ומשפט ושאר ענינים לזה הוצרך להיות נברא העולם כנ"ל. וזה בכלל. אבל בפרט בצדיקים יש תקונים בכל עובדא לקשר בזה חיות התורה ממש. ובמד' ששאלו מה את השמים כו' ואמר כי לא דבר רק הוא מכם. כשאין אתם יגיעים רק הוא כו'. ומסיק את לרבות תולדות השמים ותולדות הארץ ע"ש. והענין עפ"י מדרשם ז"ל בראשית ברא בתורה ברא. וזה יתכן בכלל אבל בפרט לכאורה אין מובן. אך כפי היגיעה של בנ"י יכולין למצוא הארת התורה גם בכל פרטים ותולדות שמים וארץ. כנ"ל כי לא דבר רק כו':

בפסוק וישלחהו מג"ע לעבוד את האדמה כו' דכתיב אדם לעמל יולד ואמרו חז"ל אשרי שעמלו בתורה דגם מקודם כתיב לעבדה ולשמרה. רק שהי' עמלו בתורה בלבד. ועתה הוצרך להיות בצירוף של עבודה גשמיות וזהו ענין תערובת טו"ר שעתה אחר החטא א"י לבוא לשום השגה בלתי קדימת תיקון הגוף. לכן אמרו עתה תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה. ואחז"ל לשמור דרך עץ החיים מכאן שדרך ארץ קדמה לתורה. וזה נעשה אחר החטא. אבל מקודם הי' כולו רק תורה כמו בשבת שא"צ לשום מעשה ובירור רק כולו תורה. לכן דרשו ויניחהו בג"ע הוא מנוחה של שבת. שבימי החול צריך להיות העבודה ע"י הגשמיות לכן כתיב בכל יום ויהי ערב אח"כ ויהי בוקר שבא האור ע"י הערב והחושך. אבל בשבת לא כ' ערב שיש בשב"ק הארה מעין שהי' קודם החטא ומכ"מ יש בתערובות זה מדרגות הרבה. שיש מי שדי לו במעט מלאכה כענין רובו רע ומעוטו טוב. ואחז"ל חסידים הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי היינו אף שהוצרכו ג"כ למלאכה כמש"כ ואספת דגניך ואמרו הנהג בהם מנהג ד"א הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם כו' עי"ש בברכות ר"פ כיצד מברכין ומ"מ צריך להיות העיקר התורה והמלאכה טפילה. ואמרו תורתן ומלאכתן שיש דברי תורה מיוחדין לכל איש ישראל וכמ"כ מלאכה ותיקון המעשה מיוחד לכל איש ישראל וצריך האדם להבין ולהכין עצמו להשלים ולהוציא מכח אל הפועל הארה המיוחדת אליו עפ"י תיקון מעשים שלו שזה ענין הביט בתורה וברא העולם כמש"כ לעיל שהביט כל תורה הנעשית בכל עת. וקודם החטא הי' עבודת גן עדן בלי פסולת כמו שיש שדה עדיות וזבוריות וכ"א במדרשים שטענת התחתונים שדה שנתת לנו זבוריות היא. וזה ההפרש שכ' לעבוד את האדמה שעתה צריך להיות העבודה בצירוף האדמה הגשמיות. ופי' וישלחהו הוא שליחות ג"כ שהקב"ה שלח את האדם לתקן את העולמות השפלים ובכח התקשרות שהי' לו מקודם בג"ע בכח זה יתקן גם כל העולם וזהו וישלחהו מג"ע לעבוד. וכמש"כ בכל נשמה היורדת לעולם מראין לה מקודם הג"ע והתורה:

 

 

תרמ"ה

במד' ואהי' אצלו אמון פדגוג מכוסה מוצנע כו'. דאיתא למה פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו כו' דאיתא בשביל ישראל שנקר' ראשית תבואתו. דבאמת התורה שמיוחדת לבנ"י היא למעלה מהטבע. אבל כח התורה הוא להאיר גם בעוה"ז לקשר כל הדברים בשורשן ולכן נק' ראשית דרכו. וזה הענין נק' אמונה הגם כי עצם התורה הוא למעלה מזה שנק' תורת אמת אבל היא מורה דרך לכל הנבראים כמ"ש פדגוג שיש מוצנע ומכוסה תוך הטבע נצוצים והארות מעולם העליון וע"י התורה יכולין להוציאן מכח אל הפועל. וזה הכח ניתן לבנ"י ע"י התורה. וזה נק' אמונה כמ"ש מו"ז ז"ל על הירושלמי אמונת סדר זרעים שמאמין בבורא עולם וזורע היינו אמונה גם בתוך הטבע שע"ז נקרא עולם על שם ההעלם ע"ש פ' שלח והקב"ה שלח נשמת בנ"י בעוה"ז כדי להעלות ע"י כל הברואים דכ' ואבדיל אתכם מן העמים כו' דרשו חז"ל כדי שיהי' תקומה לכל העמים ע"ש וזה ענין הראשית שהיא העיקר והתכלית כמש"כ רש"י בפ' ר' חכמה יראת ה' ע"ש. וכמו התרומה שמשאיר קדושה לכל התבואה. כן ע"י שבחר הקב"ה בחלקו ועמו בזה יש ברכה לכל העולם. והנה המלאכים ושרפים למעלה המה כולם קדושים. אבל הקב"ה ברא עוה"ז בזה האופן שיהי' לו ית' חלק וראשית ונקודה אחת שמתעלה מתוך ההעלם וההסתר מעלה חן לפניו ית' יותר כענין שאמרו יפה שעה אחת בעוה"ז כו'. ובמדרש ויקרא ברכו ה' מלאכיו ולא כל מלאכיו עליונים שיכולים לעמוד בתפקידו כ' כל צבאיו ותחתונים שא"י לעמוד כ' מלאכיו ולא כל מלאכיו והוא כנ"ל שבעוה"ז א"א להיות מתוקן לגמרי רק להעלות הראשית ונקודה מכל הדברים ועי"ז נשאר קדושה וברכה בכל השאר וזה שנכתב בראשית בשביל ראשית כנ"ל:

במדרש ויכלו השמים כו' שנעשו כלים. דכל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא. ולכן בשבת ע"י הביטול שנתבטל הבריאה אליו ית' שלא יהי' דבר נפרד בפ"ע. ונתברר שהכל הכנה להיות כלי לתשמישו ית' אז שורה ברכה כמאמר חז"ל כלי מחזיק ברכה והוא השבת שנקרא שלום. ומזה מתקיים בכל שבת. ואחז"ל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים נחלת יעקב אביך כו'. כי מצות עונג שבת הוא לברר כי כל הברכה ופרנסה בימי השבוע הוא רק בכח השבת וזה הג' סעודות של שבת וחז"ל דרשו מג"פ היום בפ' המן. וגם בפ' זו כ' ויכל ביום השביעי וישבות ביום השביעי ויברך את יום השביעי. ויתכן לרמוז על הג' סעודות כי בליל שבת מתבטל כל ימי המעשה ומתקשר אל השבת כענין שנאמר ויכל ביום הז' מלאכתו. א"כ מלאכת ימי המעשה מתקשר אז להשבת וזה סעודת ליל שבת. וישבות הוא יום השבת וסעודת שחרית שהיא התעלות הכל אל השורש לכן נאמר בו שביתה ויברך הוא סעודה ג' שנותן ברכה על שבוע הבאה. ונק' סעודות שהם סועדין ומפרנסין לכל הימים:

 

 

תרמ"ו

במדרש ואהי' אצלו אמון הביט בתורה וברא את העולם כו'. דמקודם הי' בריאת האור וירא כו' האור כי טוב ויבדל גנזו לצדיקים כמש"כ חז"ל. ובכל יום כ' וירא כי טוב. והיינו התורה שנק' אור וטוב כמש"כ מה רב טובך כו' צפנת כו' מה שגנז האור בתוך הבריאה. וזהו הפלא של מעשה בראשית שהעיד הכ' שנמצא הארת התורה בכל המעשים וכל יום מימי בראשית מיוחד למצוא בו אור מיוחד. וזה שכ' ואהי' שעשועים יום יום שמזה נעשה יותר שעשועים למעלה במה שמוצאין הארות התורה תוך הגשמיות. ולכן בשבת לא כ' וירא כי טוב. כי בשבת הוא כולו אור וטוב כמש"כ חז"ל בשבת יעשה כולו תורה ונק' טוב. רק בימי המעשה שהוא סגור. התורה מעידה וירא אלקים כי טוב בכל הימים. ומכ"מ כפי מה שמבררין האור בימי המעשה כך הוא מתרבה האור בשב"ק. וכ' טוב מלא כף נחת דרשו חז"ל על ש"ק וכ' ממלא חפנים עמל לרמוז שהכף נחת בשבת תלוי בחפנים עמל. ובימי המעשה אמון פדגוג שהוא מדרגה התחתונה בתורה ולכן כ' ויהי ערב בכל יום וזה שעשועים כנ"ל. ובשבת כ' ג' פעמים יום לרמוז על אמון מכוסה מוצנע ורבתי כו':

 

 

תרמ"ז

ברש"י אר"י לא הי' צריך התורה להתחיל רק מהחודש הזה שהיא מצוה ראשונה כו' כח מעשיו הגיד כו'. יש לפרש עפ"י הפ' ה' מסיני בא כו' משעיר מהר פארן. ואחז"ל שהחזיר התורה לבני עשו כו'. וצריך ביאור. ויובן ע"פ המדרש ואהי' אצלו אמון פדגוג מוצנע מכוסה רבתי. והם ד' פירושי התורה פשט רמז דרוש סוד והם ד' עולמות פדגוג הוא הבריאה בעשי' גשמיות שגם זה נעשה ע"פ התורה והוא פשט הנגלה ורמז דרוש נסתר יותר כו'. ובוודאי במדרגה התחתונה החזיר הקב"ה התורה להאומות. וגם אם הי' העולם נתקן כראוי הי' ראוי סדר הזה לכלל האומות והי' צריך להתחיל התורה מהחודש אם הי' נתקן העשי' כראוי. רק ע"י החטא שהוצרך תיקון והי' ירידה לעולמות ונתפשט הארת התורה בעשי' והוא כח מעשיו כו' נחלת גוים שנמנע מהם אורם כנ"ל:

אחז"ל עלה במחשבה לבראותה במדה"ד וראה שאין העולם מתקיים ושיתף מדה"ר. נראה לבאר שהתורה היא מדת הרחמים כמ"ש חז"ל בפ' הבן יקיר כו' מדי דברי בו די דברי שנתתי בו ואמרו מי שיש לו בן יגע בתורה מתמלא עליו רחמים. פי' שע"י שעוסקין בתורה כדי לקיים רצון הש"י. אעפ"י שא"י לגמור בפועל. מצרף הקב"ה היגיעה והרצון ומעורר עלינו רחמים. וזה עצמו ענין שעלה במחשבה לבראות במדה"ד. אבל בפועל נברא ברחמים. ובמה שברא העולם בתורה כמש"כ חז"ל בשביל התורה כו' בזה הקדים ושיתף מדה"ר:

בפ' ויכל ביום השביעי כו' במדרש המשל מטבעת שחסר החותם כו'. הענין הוא עפמ"ש בנוסח התפילה תכלית שמים וארץ. דאיתא כל פעל ה' למענהו לעדותו. להעיד עליו ית' כמ"ש שבת סהדותא איקרי. דהנה יש בכל דבר חומר ופועל וצורה ותכלית חומר גוף הנעשה. ופועל העושהו. וצורת המעשה. ותכלית המעשה. ונר"נ הם הג' בחינות. הם הג' ימים דקמי שבתא ודבתר שבתא שהם הארת הנפש שהיא החומר. והרוח שהיא הציור. והנשמה שהיא כח הפועל. אבל השבת היא התכלית. והיא הנשמה יתירה דכ' כל הנשמה תהלל. פי' כשהנשמה בשלימות אז היא העדות וההלל להש"י והיא בשבת דכ' בי' טוב להודות והיא התכלית. ובאמת יש לכל הבריאה חלק בהשבת. כיון שהוא התכלית וכן כ' וישבות כו' מכל מלאכתו. העיד הכתוב כי הנייחא הי' לפניו ית' מכל מלאכתו ממש שכל מה שברא הקב"ה לכבודו בראו רק לצדיקים א) מתגלה זה התכלית:

 

 

תרמ"ח

וישבות ביום הז' דכ' והחיות רצוא ושוב. ובהם כ' כמראה הבזק ברגע א'. אבל בתחתונים יש להם עלי' בש"ק. לכן רצוא בימי המעשה ושוב בשבת. כדאיתא בימי המעשה ההנהגה ע"י שליח ובש"ק חוזר השליח בשליחותו. וזה הענין הוא בכל איש ישראל שנשתלח בעוה"ז לעשות מצות ה'. והכלל שהשליח צריך לחזור שליחותו כדאיתא בגמרא והשבת מעלה ומחזיר כל עבודת ימי המעשה להבורא ית'. וכפי השוב שבש"ק כך מקבלין שליחות חדש על ימי המעשה הבאים. ובמדרש הגו סיגים מכסף כו' כ"ז שתהו ובהו בעולם כו' נעקר תו"ב ניכר למלאכת שמים וארץ ע"ש. דכ' והארץ היתה תו"ב ואיתא במד' שם שהארץ מתרעמת כו'. ובשבת שנק' שלום מתעלה הארץ ומתחבר להיות שמים וארץ כלי אחד. ושבת היא כלל הבריאה כמש"כ ויכלו והיא מדת הצדיק. כל. דאחיד בשמיא וארעא. ובאמת הצדיקים נק' ע"ש זה שעושין חיבור ודביקות תחתונים בעליונים. לכן בנ"י נק' השולמית והשבת מיוחד להם ונק' עדים וכן השבת סהדותא איקרי והיינו כדכ' במזמור שיר ליום השבת להגיד כי ישר ה' צורי. פי' להראות כי באמת שמים וארץ הכל אחד. רק הפסולת ותערובת טו"ר שנעשה ע"י החטא מעכב. לכן הוצרך למטה כל התקונים וכ' בכל יום ויהי ערב ובוקר. ובשבת לא שלטא סט"א כדכ' ויציצו כו' להשמדם עדי עד. ונק' שבת ששבת ממזיקין כדאיתא במדרשים. ובהסתלקות הסוגים מתגלה הטוב הצפון. וזה עדות כי ישר כו' ולא עולתה בו. והשי"ת בחר בשבת להיות מתגלה בו הקדושה לעדות הנ"ל בזמן. ובחר בבנ"י להיות מתגלה בהם הקדושה להיות עדות על הנפש. ובא"י ובהמ"ק להיות עדות על המקום. כי נמצא האור בהם. ורק החטאים מעכבים ומחשיכין כדאיתא לתת שכר טוב לצדיקים שמקיימין העולם כו':

במדרש ויברך ברכו במאורות אין דומה מאור פניו של אדם בחול למ"פ בשבת. פי' התגלות הפנימיות כדכ' חכמת אדם תאיר פניו והיא התגלות נשמה יתירה. וגם בכלל העולם מתגלה בשב"ק הפנימיות דכ' ויהי אור כו' ודרשו חז"ל שגנזו לצדיקים. ומאמר יהי אור הוא בכל פרט שיש לכל מעשה בראשית חלק בזה האור רק שנגנז ובשבת מתגלה ממנו. ובימי המעשה הוא בחי' אספקלריא דלא נהרא. ובשבת אספקלריא המאירה. ולכן הדלקת נר בשבת מצוה לרמוז על התגלות האור בשב"ק ובנ"י שמצפים לאור הגנוז ומרגישין בחשכת עוה"ז כענין שנא' כי אשב בחושך ה' אור לי. שמגלה לנו הש"י בשב"ק מעין אור עוה"ב. וכ' ויקרא לאור יום. ובכל ימי בראשית כ' יום א' שני שלישי. ובש"ק כ' ג' פעמים יום השביעי. וכן דרשו חז"ל בפ' המן ג' פעמים היום בשבת. לרמוז לג' סעודות שבת. והרמז כי הגם שעוה"ז הוא בחי' שבעת ימי הבנין. אבל בשב"ק יש הארה מג' ראשונות לכן כ' ג"פ יום ועיקר יום ואור כי טוב היא התורה. ואיתא במד' ב' אלפים קדמה תורה לעולם דכ' ואהי' אצלו אמון כו'. ב' ימים. ואלף שנים בעיניך כיום אתמול ע"ש. ובשבת יש התגלות מאותן ב' הימים והשבת נותן חכמה ובינה לבנ"י לכל ימי המעשה. לכן יש קריאת התורה בשבת שמתגלה בו אור התורה וכן דרשו חז"ל היום א' בקולו תשמעו על שב"ק שיכולין לשמוע בו קול תורה:

במדרש ויכלו שנעשו כלים כו'. דבאמת הקב"ה מחדש בכל יום מ"ב רק שבששת ימי המעשה נתקן העולם להיות כלי לקבל תמיד זאת ההתחדשות וכל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא. וכבודו יתב' מתברר מכל מ"ב ויש לכל ברי' חלק בכלי זו וכפי עבודת האדם להוציא מכח אל הפועל התגלות כבודו ית' בעולם. כך יש לו חלק ביותר. וזה הכח ניתן לבנ"י כדכ' אתם עדי. וכ' כל פעל ה' למענהו לעדותו. כי באמת כל עולם ומלואו מעידין על הבורא ית'. רק האדם הוא צריך לברר זאת העדות. דכ' השמים מספרים כו' אבל זה הסיפור נודע רק לחכמים ובעלי דעת ושמעתי ממו"ז ז"ל פי' המשנה שצדיקים מקיימין העולם שנברא בע"מ ואמר שהוא מלשון קיום שטר בחותמיו כי הצדיקים מקיימין אותן הרשימות ואותיות אשר הטביע הקב"ה תוך הבריאה להיות ניכר מתוכן כבודו ית"ש. וגם פי' ואעידה בם את השמים וארץ. כי בנ"י מבררין ומשלימין זאת העדות שהשמים מספרים כו'. הגם שאין זה לשונו ממש אבל זה תוכן דבריו ז"ל. וע"ז איתא העוסק בפ' שירה כו' כי צריך האדם לחפש ולמצא חכמת הבורא ית' שהוטבע בבריאת שמים וארץ שיש בכל דבר להכיר כבודו ית' וחכמתו וחסדיו. ובנ"י הם כלים להוציא זאת מכח אל הפועל דאיתא אין מעידין אלא בשומע דכתיב שמעה עמי כו' ואעידה בך. וע"ז כ' שמע ישראל ה"א ה' אחד. פי' שבנ"י יכולין לשמוע מכל הברואים עדות זאת שה' אחד וכל הברואים מספרים ומעידין לבני ישראל שישמעו עדות זאת כמ"ש אתה הראית לדעת כו':

 

 

ב"ה מפ' בראשית

בפ' וישבות ביום הש' כו'. ויברך ויקדש. כי בהבריאה נמצא מעשה דיבור ומחשבה. בראשית ברא דרשו חז"ל עלה במחשבה לבראות במדה"ד. ודיבור כל המאמרות. מעשה דכ' ויעש ויעש. ובשבת הי' השביתה בכל אלה וישבות כו' מלאכתו הוא בעשי' ויברך בדיבור. ויקדש הוא במחשבה. ובוודאי כל אלה הג' הם ג' עולמות מיוחדים לכל א' וכמו כן במצות השבת לבנ"י הוא בג' אלו. כמ"ש וכבדתו מעשות כו' חפציך כו' דבר. והם הג' סעודות וג' תפילות בשבת. וגם בפרט הדורות מצינו ג' שבתות שבת בראשית במעשה בראשית. ובקבלת התורה בשבת זכור בעצומו של יום הי' בדיבור. ונראה דשבת לעתיד יום שכולו שבת הוא שבת במחשבה שלא יצא לפועל בעוה"ז:

ויברך א' את יום השביעי במדרש ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה. דכלפי מה שנאמר בו בשעת החטא ארורה האדמה בעצבון תאכלנה. וזה הי' ביום שנברא אדם. ואח"כ חזר בתשובה באותו היום כמש"כ רבותינו ז"ל חזר הקב"ה ובירך ביום השביעי והי' השבת עצה לצאת העולם מארור לברוך. כי אכילת שבת היא בשמחה בלי יגיעה. וכ' ויברך את יום השביעי. הוא אפילו ימי עבודה הטפלים להשבת מתברכין ג"כ בכח השבת. וז"ש ז"ל לוו עלי ואני פורע ע"י הדביקות להשבת אם כל המעשים המכוון שלהם לשם מצות ה' שהכל בכלל השבת. אז אני פורע. פי' לשון גלוי. כי באמת כל הקללה היא בטבע אבל בשבת שמתגלה שורש החיות שלמעלה מהטבע כתוב בו ברכה. והיינו דכ' חז"ל מזונותיו של אדם קצובות לו בר"ה חוץ שבתות ויו"ט כל המוסיף מוסיפין לו. פי' שבשבת הוא תוספת ממה שלמעלה מהטבע והוא בלי מדה וקצבה. וז"ש ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה היינו כל הטפל ומחובר רק אל השבת מסלק ג"כ העצבון שבא ע"י הקללה שהיא רק בטבע ולא בהתעלות הדברים להשורש שלמעלה כי כל ברכה היא בלי גבול והוא למעלה מהטבע כנ"ל:

 

 

ב"ה מפ' בראשית

בזוה"ק בראשית ירא שבת ירא בשת דאיתא שלכך נתן הש"י הבחירה דמאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאסתכולי בי' לכן מדת טובו ית' שהאדם ירויח במעשיו ויש להבין שהרי קודם החטא הי' עומד שלא להיות טוב ורע בעולם. אך נראה דבאמת יצירה אמתיות שהי' קודם החטא הי' בדביקות האחדות ממש ולא הי' שייך אכיל דלאו דילי' בהית. כי הי' אחדות ממש דבוק ובטל אליו י"ת. רק אחר הפירוד הי' הבושת כמש"כ ויתחבא כו' לכן הי' העצה ע"י הבחירה. ואיתא במד' וישם שם האדם כדכ' ויהי שם ע' היום הזה ובלבד ביצירה זו ע"ש. פי' כי בוודאי הקב"ה שהכין גן עדן בשביל האדם הוא מוכן לזה לעולם אך אחר החטא כ' משנה פניו ותשלחהו. ונשתנה הצורה כמש"כ וייצר ב' יצירות כו' יצירה בעוה"ב. ושבת מעין עוה"ב. ז"ש ברכו בעטיפה וצריכין לשנות מלבושי שבת לרמז הנ"ל ולכן ע"י התורה ומצוות רמ"ח ושס"ה זוכין להמשיך הארה מצורה הפנימיות רוחניות. לזכות לג"ע. ובשב"ק יש הארה לאדם מצורה הפנימיות שהיא נשמה יתירה היורדת מגן עדן לבנ"י שהוא יומא דנשמתין ולאו דגופין כדכ' בזוה"ק. פי' שהנשמה גוברת על הגוף בשב"ק וכ"ש חז"ל אין דומה מאור פניו של אדם בשבת לימות החול לכן בשבת נק' מתנה. ובימי המעשה עיקר עבודת האדם לתקן ולברר. ושבת אין בו בשת כנ"ל שהוא באחדות מעין קודם החטא דכ' ולא יתבששו לכן יוכל להיות בדרך מתנה ואעפ"כ לא בהית לאסתכולי והיינו דכ' חז"ל מתנה טובה יש לי בבית גנזי כלפי שכל המקבל מתנה בהית לאסתכולי ושבת לא כן רק מתנה טובה הוא משום שהוא ממקום הגנוז שהוא באחדות כנ"ל. וכמ"ש פורס סוכת שלום עלינו כמ"ש במ"א פי' שלום כשחלק התחתון מתדבק בשורש העליון רמז דכ' הכא וישם שם. וכ' וישם לך שלום שחל צורה הראשונה שהי' בג"ע קודם החטא וז"ש בראשית ירא בשת הוא בימי החול ירא שבת היא יראת הרוממות שהיא באחדות בלי בושה כמ"ש:

 

 

ב"ה מפ' בראשית

במד' ואהי' אמון פדגוג מכוסה מוצנע רבתי כי התורה יש בה פרד"ס והפשוט הוא תיקון הגוף שהתורה מלמדת לעשות מעש"ט בגשמיות בפשטי המצות. וזה פדגוג. וע"ז התרעם מרע"ה כאשר ישא האומן את היונק. שמדרגת מרע"ה הי' למעלה מזה. ומכוסה הוא בחי' מלבוש שזוכין ע"י תרי"ג מצות שהם חיות פנימי של תרי"ג אברים וגידין וע"י המצות זוכין לחלוקא דרבנן והוא בחי' נפש. ומוצנע ורבתי הוא בחי' רוח ונשמה שהוא סודות פנימיות של התורה:

במד' הגו סיגים מכסף כו' נעקר תהו ובהו נעשו כלים כו' כי הנה ימי המעשה נתנו לברר להוציא הפסולת והסיגים. ובשב"ק אין צריך בירור כי מתגלה הקדושה בשבת וס"א בורחת והוא בחי' הגו רשע לפני מלך ויכון בחסד כסא. ובימי המעשה הכל תלוי בעבודת האדם לברר. ובשב"ק חסד ה' לגלות הקדושה וממילא כהמס דונג מפני אש כו' לכן בשב"ק מתגלה צורה הפנימיות של העולם. וכמש"כ ביום השבת יפתח. ולהכי אין דומה מאור פניו של אדם בשבת לימות החול כיון שנעקר תהו ובהו ומתגלה הפנימיות. והנה כ' יום הששי ויכלו. ודרשו חז"ל הששי תנאי התנה שיקבלו ישראל התורה וא"ל מחזיר העולם לתהו ובהו. א"כ פי' התנאי על ויכלו שגמר הכלי לעקור תוהו ובהו ולגלות פנימיות הכלי זאת תלוי' בקבלת התורה. דכ' ה' עוז לעמו יתן עי"ז יברך א"ע בשלום. כי כ"ז שתהו ובהו ופסולת מתערב יש פירוד ואין הכלי בשלימות וע"י התורה זוכין בנ"י אל השלום. כי השלום שקול נגד הכל כמ"ש חז"ל במד' פ' נשא ע"מ שאנו אומרים עושה שלום ובורא הכל. כי בכל ימי המעשה נברא בכל יום דבר פרטי. ושבת הוא חיבור ושלימות כל הבריאה ושקול נגד כל הפרטים. וכמ"כ ע"י התורה כמו שאמרו חז"ל ת"ח מרבין שלום בעולם דכ' רב שלום בוניך כו'. שהם מתקנים ובונין הכלי ע"י שמסלקין התהו ובהו ומבררין הטוב כנ"ל:

בכל מ"ב כ' וירא אלקים כי טוב. והוא הארות התורה שנמצא בכל הבריאה כמש"כ הביט בתורה וברא ובששי כ' טוב מאוד ויתכן לפרש כי ה"פ כי טוב בחי' חמשה חומשי תורה וכמ"כ בכל יום מתפרשת התורה באופן אחר ובששי שנברא האדם הוא בחי' תורה שבע"פ טוב מאוד כמ"ש ז"ל חביבים דברי סופרים טובים דודיך מיין ואע"פ דכ' ששה פעמים טוב אבל נראה דיום הראשון נברא גוף האור כדכ' יהי אור והוא כלל האורות ואח"כ בכל יום מתפרש ומתפשט אור פרטי וכפי' רש"י ז"ל שהכל נברא בראשון:

בנוסח הקידוש דשבת זכרון למעשה בראשית תחילה למ"ק זכר ליצ"מ אח"כ ושבת קדשך באהוב"ר הנחלתנו. כי הג' טעמים הללו נמצאים בעולם שיצאו מכח אל הפועל ומתעוררין בשב"ק בחי' מ"ב ויצ"מ והקדושה. והוא בכח ג' אבות וע"ז יש ג' סעודות בשבת. אכן איתא עוד כי השבת רמז ליום שכולו שבת שלעתיד. והארה זו עדיין אינה מתגלת בפועל ממש. ויתכן שע"ז רומזין בסעודת מוצ"ש סעודתא דדוד מלכא משיחא שלעתיד יתגלה הארה זו. ובאמת בכל המצות כן הוא. לבד הטעמים שנתגלה לנו. יש לנו לעשות המצוה לשמה כרצונו ית'. ולכן אחר הפרטים שזוכין להשיג מ"ב ומ"ק ויצ"מ אומרין סתם ושבת קודש הנחלתנו להיות לנו חלק בקדושת השבת בעצם שהיא למעלה מהשגתינו והיא נחלה שאין הפסק. כי עיקר השמחה לבנ"י ביום השבת שמתגלה הארה קדושה בעולם וע"ז מברכין מקדש השבת והוא עדות לבנ"י. שמצפין להיות הקדושה נמצאת בעולם. לכן זכו שינתן לנו שבת קדשו באהבה:

 

 

מפ' בראשית

איתא בזוה"ק כי שבת נק' שלום. ונראה הטעם עפ"י המדרש והארץ היתה תהו ובהו שתחתונים מתרעמין למה העליונים נזונין מטמיון והתחתונים אם אינם יגיעים אין אוכלין. תו העליונים קרובים אל המלך והתחתונים נדחו ע"ש. והנה בשבת הוא יום מנוחה ונק' מתנה טובה וא"צ יגיעה והתחתונים מתקרבין ויש להם עלי' ולכן הוא שלום שעליונים ותחתונים נעשין אחד ביום השבת. ולכן שבת סהדותא איקרי. פי' להודיע שגם התחתונים הם דבקים בשורש העליון לכן השאיר הקב"ה יום א' השבת שבו מתגלה דביקות ואחדות להעיד על הכלל כולו. ולכן איתא במד' כי בשבת נעקר תהו ובהו ונעשה מ"ב כלי שלם. וכתיב ויברך את יום השביעי ואיתא שבת תכלית שמים וארץ כי באמת כל הבריאה הי' כדי להטיב לבריותיו כי חפץ חסד הוא. ולכן כשנגמר הכלי שלם ויכולין לקבל הברכה זאת היא תכלית הבריאה. וכ' רש"י מה הי' העולם חסר מנוחה באתה שבת נגמר' המלאכה. פי' כי בעוה"ז האדם נק' מהלך ממדרגה למדרגה כענין שאמרו הצדיקים אין להם מנוחה ילכו מחיל אל חיל וכשהאדם מתקן כל מעשיו מסתלק מעוה"ז נמצא אין להם מנוחה רק בבא יום השבת שהוא מתנה מן השמים שיהי' יום מנוחה וכמ"ש ז"ל שיהי' כאילו כל מלאכתך עשוי' שבכל מקום שאדם עומד בבא יום השבת חל עליו השלימות ויש עלי' לכל המעשים שעשה עד עתה כאילו כל מלאכתו עשוי' ולכן נק' יום מנוחה בעוה"ז מעין עוה"ב:

איתא בזוה"ק בראשית ירא שבת. ונרמז בבראשית שהיא התורה כמ"ש ז"ל בשביל התורה וישראל שנק' ראשית והיא נשמתן דישראל ובשבת מתגלה זה הראשית ולכן יש בו נשמה יתירה ומתגלה בו פנימיות הבריאה שהיא התורה שנתנה בשבת ואיתא מענגי' לעולם כבוד ינחלו ואין כבוד אלא תורה טועמי' חיים זכו שע"י השבת יכולין לדבוק בעץ החיים שהוא התורה:

 

 

ב"ה

פתח הקב"ה מעשה בראשית בב' לרמוז כי התורה שפותחת בא' קודמת למעשה בראשית כמ"ש חז"ל שהתורה קדמה לעולם. וכמו כן צריך האדם להקדים התורה בכל יום קודם כל פעולה מעוה"ז. ובאמת זה עצמו שהאדם נותן הראשית אל התורה בזה מקיים העולם. וז"ש בראשית בשביל התורה שנקרא' ראשית. וכי לא הי' יכול לומר בתורה ברא. רק בשביל זה עצמו שנותנין הראשית אל התורה בזה מתקיים העולם. וכמו כן הקב"ה מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית הוא ג"כ ע"י התורה כמ"ש במדרשים אין לך יום שאין הקב"ה מחדש הלכה בב"ד של מעלה דכתיב והגה מפיו יצא כו' ובזה החידוש שעושה בתורה בכל יום מחדש כל מעשה בראשית:

בפ' ויכלו. כתב רש"י מה היה העולם חסר מנוחה באתה שבת נגמרה המלאכה ע"ש ובמדרש המשל מהחותם בטבעת. והענין הוא כי כל מעשה בראשית הוא רמזים על שרשים העליונים וזה עצמו פירוש בראשית ברא. שיהי' לכל הבריאה שורש ודביקות בראשית וכן כל הדברים שדרשו חז"ל שנקראו ראשית הפי' שע"י אלו הדברים מעלין הדברים לשורש הראשון. ורמזו חז"ל עוה"ז דומה לפרוזדור בפני עוה"ב התקן עצמך בפרוזדור. פי' כפי הכנה בעוה"ז לתקן כל המעשים ונעשין האברים והגידים והחושים כלים להיות מוכן בעוה"ב לקבל הארות המיוחדים לאלה הכלים. וזה תכלית הבריאה ושבת הוא מעין עוה"ב שיורד בו הארה מן הראשית הנ"ל. ולכן נקרא שבת תכלית שמים וארץ. כי תכלית הכלי היא הקבלה מה שצריכה הכלי לקבל. ובנ"י זכו שהקב"ה נתן להם השבת לרמוז כי יש להם חלק לעוה"ב ואותו הארה היורדת בשבת מקבלין בנ"י. והוא בחי' נשמה יתירה. דאיתא שבת יומא דנשמתין ולאו דגופא לכן כ' רש"י המלאכה שהי' עתידה להיות בשבת כפל בששי. ולכן האדם כולל עליונים וגם תחתונים נשמה מלמעלה גוף מלמטה והשבת אין בו בחי' גוף לכן הוצרך להיות נברא בע"ש. אבל עיקר מהות האדם הנשמה עליונה שאינה יכולה להתלבש בגוף ולכן נקראת יתירה. וזה הענין שנאסר כל מלאכה בשבת כי פי' מלאכה הוא הכח שנותן האדם באיזה דבר כמו כח הפועל בנפעל אבל הוא נפרד ממנו כמו שכתב תיבה או בנה בית שהונח בו הפעולה. וכמו כן מעשה בראשית הוא כח אלקים בבחי' נפרדת ונק' מלאכה. וזה עצמו הפירוש בריאה שהוא דבר מחוץ ממנו. וכתב ג"פ מלאכתו לרמוז על ג' עולמות בריאה יצירה עשיה. אבל בחי' אצילות מלשון אצלו שהוא אלקות בלי פירוד וזה אינו מתגלה בעוה"ז רק לעתיד שיהי' יום שכולו שבת. אך בני ישראל יש להם חלק בזה העולם ולכן הארה הבאה בשבת. מזה הבחי'. ואיש ישראל יש לו חלק בזה. אסור במלאכה שלא יניח רושם מזה החיות שיש לו בשבת בשום דבר נפרד. ואם עושה ח"ו מלאכה אותו חיות נסתלק ממנו כמ"ש מחללי' מות יומת כי זה החיות אי אפשר להיות נפרד זה טעם איסור מלאכה בשבת. ובימי המעשה הכל בהתלבשות הטבע בכח הפועל בנפעל כנ"ל. וכפי מה שמתקנין עצמן בימי המעשה כך זוכין לקבל חלק חיות בשבת. וזה בראשית ירא שבת ירא בשת שזה תכלית עבודת האדם להיות מוכן לקבל הארה הבאה בשבת מבחי' ראשית הנ"ל. ולכן צריך להיות האדם ירא וחרד פן לא יזכה לקבל הארה זו בשבת. וע"י הבושת שמוצא עצמו בערב שבת כלי מלא בושה שאינו מוכן לקבל השבת. עי"ז הבושה יכולין ג"כ להתקרב אל השבת. וכתיב ויברך את יום השביעי זה הוא התדבקות בראשית הנ"ל שכל הבריאה הי' להיות כלי מחזיק ברכה זו וברכה זו היא דביקות הנ"ל שאין בו פירוד לכן לא ירד המן בשבת כדפי' בזוה"ק שא"י להתלבש בדבר נפרד. כי בו שבת כו' ברא לעשות מבחינת הבריאה וע"ש שהוא דבר נפרד:

 

 

ב"ה

ברש"י לא היה צריך להתחיל אלא מהחודש הזה כו' אלא משום כח מעשיו הגיד כו' נחלת גוים. ויש להבין מה זה השבח לתת להם נחלת גוים. והענין הוא כי בתורה נברא העולם ואין מקום פנוי מן התורה אבל עצם התורה ניתנה לבנ"י שהיא מים שאין לו סוף ומשם מתפשט מעיינים ונחלים כענין שנאמר כל הנחלים הולכים אל הים כו' ובמד' קהלת כמה פירושים כל הגרים מתכנסין לבנ"י ע"ש. וכ' המשלח מעיינים בנחלים. כי מעיין הוא דבוק במקור ונחלים הם רחוקים מן המקור וסיום הפסוק בין הרים יהלכון יש לרמוז כי בכח האבות נתקרבו כל הגרים ונתקן הכל מה שיוכל לקרב אל הקדושה. וכמו כן יש פרשיות בתורה שבהם יכולין לדבוק אלה הנחלים בשורש המעיין אבל עיקר התורה מיוחדת לבנ"י שהם המעיין והים. וז"ש ונתן ארצם לנחלה מה שהי' נמצא בארצם הנחלים בעבור שהי' עתיד להיות נחלה לישראל עמו. וכל הנחלים כשבאים אל הים מתוקין ומטוהרים מכל לכלוך. ומעין זה יש בעולם שנה נפש. ובאדם הנחלים הולכים אל הים רומז למילה שכל הגידין ממשיכין לברית מילה ומשם מקבלין החיות ורמזו שם במדרש אל הלב ע"ש. וכמו כן בזמן כל הימים הולכים אל השבת שהוא המעיין והשורש שנסגר בימי המעשה. וכמו כן כל הארצות נמשכות לארץ ישראל ולביהמ"ק ולכן א"י ושבת מיוחד רק לבנ"י שדבקים במעיין ומקור ובשבת ניתנה תורה אבל התפשטות התורה הוא בכל מקום ובכל זמן וכל נפש. וכתיב ספרו בגוים את כבודו ואין כבוד אלא תורה וכ' את כבודו שהוא התפשטות מעצם התורה כנ"ל:

במדרש ויכלו לכל תכלה ראיתי קץ כו' לכל יש סיקסים כו'. עוד במד' משל למלך שעשה טבעת ומה חסר חותם כיון שבא שבת נגמר כו'. דאיתא במד' בפסוק ה' אלהי גדלת מאוד אין מדת הקב"ה כמדת בו"ד. בו"ד חוקק צורתו על הטבלא הטבלא גדולה מצורתו והקב"ה כביכול צורתו גדולה מן הטבלא. פי' חלק אלקותו ית"ש שנתן בכל דבר היא גדולה מאותו דבר שהרי כתיב ה' אלקי גדלת ולכן ברכי נפשי את ה' כי אותו ניצוץ אלקות שבאדם מעלה אותו ומגביה יותר מהשגת מלבוש הגשמי כאשר אנו רואין בחוש כי הנשמה מנהגת את הגוף. וזו הנשמה היא החותם וזה החותם הוא בברית מילה בבחי' נפש כמ"ש מי יעלה לנו כו'. וברית שבת בשנה וזמן. וכמו כן בעולם בביהמ"ק הי' נחתם שמו ית' באבן שתי'. וזה החותם הוא בלי גבול ומדה וצמצום. וזה תכלית שמים וארץ:

ותקנו בקידוש היום זכרון למעשה בראשית. והענין כי בראשית ברא את השמים ואת הארץ הוא מאמר אחד הכולל כל הבריאה והוא שורש הבריאה הדבוק בראשית ואח"כ דכתיב והארץ היתה תהו התחילו ששת ימי המעשה ומאמר הראשון הוא חופף על הבריאה ומזה המאמר נמשך ברכה וקיום אל הבריאה וז"ש שהתחיל בב' לשון ברכה והלואי שיתקיים פי' כי מאחר שאין עולם הטבע יכול לקבל האלקות לכן ברא השי"ת להיות קיום העולם ע"י ברכה שנמשך מן השורש אלקות אל הבריאה וזו הברכה בשבת וזה זכרון למעשה בראשית הוא המאמר של בראשית ויברך את יום השביעי ויקדש אותו פי' להיות קדוש ונבדל מן הזמן כי גם הזמן נברא ושבת הוא למעלה מן הזמן כמ"ש וקדשתו מכל הזמנים וע"ז דרשו ימים יצרו ולו אחד בהם יום השבת וכ' לו בו' ולא בא' לומר כי הוא בבחי' אין למעלה מן הזמן דבוק באחדות אלקות וז"ש כי ששת ימים עשה את השמים כו' דבכל הימים כתיב ויהי ערב בקר יום אחד שני שלישי. פירוש שאלה הימים שנק' ע"ש ההארות כמ"ש ויקרא לאור יום אותן ההארות מתגלים בלבוש הבריאה כל יום ויום כפי מה שנברא בו ונעשה הימים ע"י אמצעיות מלאכות שמים וארץ. וביום השביעי שבת שהוא עצם היום בעצמותו כמ"ש שבת יעשה כולו תורה בלי התלבשות. ואיתא מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית ויש נוסחאות שאין אומרים ביוצר של שבת המחדש בטובו מעשה בראשית. אבל באמת יש לאמרו כי כמו שבכל יום מתחדש מעשה בראשית כן בשבת קודש מתחדש זה השורש של מעשה בראשית כמ"ש ז"ל ויכל ביום השביעי מה הי' העולם חסר מנוחה באה שבת באה מנוחה ונגמרה המלאכה א"כ שבת הוא גמר המלאכה וזו המנוחה מתחדש בכל שבת ושבת וזה שורש הבריאה כמ"ש לעיל. ובחי' מעשה בראשית הנ"ל א"י להתגלות רק כשנעקר תהו ובהו כדאיתא במד'. ולכן יש ביטול מלאכות בשבת ואז חל מעשה בראשית הנ"ל. והעושה מלאכה נקרא מחלל שבת שכשיש תהו ובהו אין מעשה בראשית ניכר ונתגלה כמ"ש שם במדרש לכן בני ישראל מעידין על מעשה בראשית כנ"ל:

 

 

ב"ה

במדרש תנחומא מ"ט פתח בב' שהוא לשון ברכה ד"א שהן ב' עולמות עוה"ז ועוה"ב כו' וב' הפי' אחד הם כי כל מה שנברא בעוה"ז מכוון נגד עוה"ב וכשמקשרין עוה"ז בשורשו אז נמשך הברכה וזה הברכה של יום השבת לפי שבו מתעלין כל הדברים לשרשן ולכן בשבת לחם משנה לרמוז כי בו מתחברין ב' העולמות ואז הוא כלי שמחזיק ברכה. ולכן אחר פרשת ויכלו כתיב אלה תולדות שמים וארץ כו' ביום עשות ה' אלקים כו' הזכיר שם מלא על עולם מלא שנתחבר עוה"ז בעוה"ב. והענין שא' הוא לשון ארור הגם כי הוא אות אמת וראשון לכל האותיות ובו פתח הקב"ה אנכי רק לפי שא' הוא כל השלימות וכולל כל העולמות והוא אחדות האמת ולכן אין העוה"ז יכול להשתמש בזה האחדות שאין יחידי אלא אחד כמ"ש האלף לך שלמה למי שהשלום שלו ועוה"ז מחוסר השלימות רק פתח בב' שהוא כלי מחזיק ברכה של האלף ומי שסובר שיש לו שלימות הוא חסר מכל. ולכן עיקר הארור כתיב על הגבר אשר שם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו. וזה הי' חטא אדה"ר בעטיו של נחש שאמר לה והייתם כאלקים להיות יחיד בתחתונים כמ"ש רש"י בפסוק הי' כאחד ממנו ע"ש כי באמת האלף ע"ש החכמה והדעת. והדעת כתיב בו טוב ורע ולכן אין האדם מוכן לקבל הדעת בשלימות רק ע"י הביטול אליו ית"ש כמ"ש להיות מעשיו מרובין מחכמתו ואז זוכה לקבל השלימות ממי שהשלום שלו וע"י רוב הדעת בא הקללה לעולם לכן התחיל בב' להיות רק כלי מוכן לקבל שלימות מעוה"ב כנ"ל:

 

 

ב"ה

ויקח ה' אלקים את האדם. פרש"י לקחו בדברים. פי' בדברי תורה דכתיב לקח טוב נתתי. ובזוה"ק מאן נטלו אלא אפריש לי' מד' יסודין דגופא כו' וכגוונא דא כל מאן דאשתדל באורייתא שהתורה יש בה למשוך האדם מהבלי העולם ולהעלותו אל השרש. והם ב' הכחות של התורה מ"ע ומל"ת סור מרע ועשה טוב ולכן כתיב משיבת נפש. ובמד' ואהי' אצלו אמון פדגוג כדכתיב כאשר כו' האומן את היונק שהתורה נתלבשה בצירופים אלו שלפנינו כדי ליקח את האדם להעלותו מגשמיות הגוף להתדבק באלקות כמו האומן שמקטין עצמו לחנך את הילד ומרע"ה אמר האנכי הריתי כו' כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האומן כו' שמרע"ה לא הי' יכול לצמצם עצמו כל כך כאשר ירדו בני ישראל ממדריגה העליונה והתורה כביכול השפילה עצמה לבנ"י בכל עת. ויתכן עוד לומר מ"ש האנכי הריתי כי באמת האם שהולידה הילד מדרך טבעה שיכולה לישא ולהטריח בגידול הבן ביותר מאיש אחר. וזה אות כי בני ישראל המה בני תורה ממש ולכן היא אמון פדגוג:

 

 

ב"ה

אמו"ז ז"ל אמר בראשית בית ראשית הוא יראת ה' שנק' בית כמ"ש בגמ' דאיהו דרתא וכל התורה תרעא לדרתא לכן הקדימו הכתוב לומר כל שיראת חטאו קודמת. חכמתו מתקיימת. וכ"כ ראשית חכמה יראת ה' והוא עצמו שב' לשון ברכה כי עיקר הברכה ע"י היראה עכ"ד. דכתיב יראת ה' טהורה עומדת לעד וזה עיקר הברכה להיות דבר של קיימא וכל הנעשה ביראת שמים שורה בו ברכה וקיימת לעד. ונראה דמה"ט הי' כל שורש הברכות ליצחק אבינו ע"ה שהוא עמוד היראה פחד יצחק. וכמו כן בשבת דכתיב ויברך יום השביעי שהוא בחי' יראה כמ"ש בזוה"ק ירא שבת ואמרו חז"ל אפילו ע"ה אימת שבת עליו ושבת נותן יראה על כל ימי השבוע ולכן שורה בו הברכה וכן ביהמ"ק וירושלים משם יוצא יראה לכל העולם ולכן נקרא הר המורי' שמשם יצאה יראה לכל המקומות לכן שם צוה ה' את הברכה. וכן באדם ברית מילה שמשם שורש היראה לכל האדם כמ"ש בזוה"ק בפסוק גורו לכם מפני חרב ע"ש פרשת וארא. ולכן שורש הברכה בברית מילה וכלי מחזיק ברכה הוא שלום. ואיתא בזוה"ק יתרו כי יראה בחי' שלום ממשמע דכתיב אין מחסור ליריאיו באתר דלית מחסור שלימותא שכיח:

בפסוק ויכל ביום השביעי איתא במדרש משל לטבעת שחסר בה חותם ע"ש. דאיתא מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות שכל מה שנברא בששת ימי המעשה צריך תיקון אבל השבת הוא בחי' השלום כמ"ש פורס סוכת שלום עלינו וזה חותם המלך שאין השלימות נמצא במעשה בראשית רק השבת משלים הבריאה ונותן בה שלימות וזה החותם והעדות על המלך שהשלום שלו. והוא פנימיות העולם והצורה של הבריאה לכן אמרו אין דומה מאור פניו של אדם בשבת שיש בו התגלות הפנימיות. וכמו כן בנפשות בני ישראל הם החותם בכח אות ברית קודש לכן נקראו בנ"י השולמית שיש בהם החותם השלום שהיא מילה כדאיתא לא נקרא אאע"ה תמים עד שנימול כמ"ש התהלך כו' והי' תמים. וכן במקום ביה"ק ואבן שתי' החותם והם כולם עדים על השי"ת:

 

 

ב"ה

וישלחהו ה' מגן עדן. הוא לשון שליחות כי גם בג"ע כתיב לעבדה ולשמרה במ"ע ול"ת אבל הי' בבחי' בן לחפשא בגנזין דמלכא פנימיות התורה והמצות דכתיב ויקח את האדם הוא לשון דביקות וחיבור כעין שדרשו חז"ל ויגרש את האדם שנתן לו גירושין כאשה. א"כ ויקח את האדם כמו כי יקח איש אשה. ואחר החטא נשתלח לעבוד את האדמה בבחי' עבד. ואח"כ זכו בנ"י לחזור ולכנוס בבחי' בנים כשקבלו התורה בזכות האבות ומרע"ה שתיקנו חטא אדה"ר ונכנסו מתוך העבדות לבחי' בנים. ועל זה נאמר עבד משכיל ימשול בבן מביש שאדה"ר בייש את כל העולם שהביא מיתה לעולם. ואאע"ה שכתיב בו בעבור אברהם עבדי נתעלה מבחי' עבד לבן ונתעלה יותר מאדה"ר כמ"ש חז"ל האדם הגדול בענקים שהי' אברהם אבינו עליו השלום גדול מאדם הראשון ובודאי מה שהניח הקדוש ברוך הוא את האדם בגן ואחר כך גירשו. משום שהיו כלולין בו זרע ישראל שהם בני עוה"ב וג"ע. ומצד תערובות הרשעים שהיו בו אחר החטא נתגרש מגן עדן:

וכתיב ויגרש את האדם וישכן כו' את הכרובים כו' וכי צריך הקב"ה עצות לשמור שלא יכנסו בו. אבל מקרא זה בא ללמד כי הניח פתח לכנוס בג"ע מי שראוי רק יש בו שמירה ולכן ביום ש"ק דכתיב שער החצר הפנימית רמז לג"ע הפונה קדים ובגן כ' מקדם שנפתח בשבת פתח והארה מג"ע דכתיב וישלחהו לעבוד האדמה אשר לקח משם פירוש חלק הגוף שהוא מן האדמה ובג"ע הי' לעבדה ולשמרה בחלק הנשמה שקודם החטא היה הנשמה עיקר ואח"כ הוצרך לעבוד את האדמה א"כ בשבתות ויו"ט שנאסר מלאכת העבודה הרי זה עדות שהוא זמן עבודת הנשמה כמו שהי' בג"ע וזה בחינת מנוחה כמ"ש במד' ויניחהו רמז למנוחת שבת:

במדרש יהי אור. פתח דבריך יאיר מבין פתים מפתח פיך הו"ל נהורא כו' אור שכבר הוה ע"ש. דהנה איתא בראשית נמי מאמר הוא אך לא כתיב אמירה והוא בחי' מחשבה ואין התחתונים יכולין לקבל בחי' זו לכן כתיב והארץ היתה תהו כו' ויאמר אלקים יהי אור שהוא בחי' הדיבור ובזה יש לבנ"י חלק דהעולם נברא בתורה. וגם בתורה יש בחי' מעשה דיבור ומחשבה אתוין במעשה שציור כל אות ואות בחי' מעשה שנכתבין בתורה. ונקודות בחי' הדיבור שבכל דיבור יש נקודה. וטעמים בחי' מחשבה. והם ג"כ בחי' נפש רוח ונשמה:

במדרש בפ' יקוו המים משל למלך שהושיב אילמים והיו שואלים שלומו של מלך ברמיזה אמר אם יהיו פקחים עאכו"כ והושיב פקחין והחזיקו בפלטין כו'. דכל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא להעיד עליו. וכ' השמים מספרים כבוד אל כו'. אין אומר שכל הברואים מרמזין ומעידין על הבורא אך האדם שהוא בר דעת ודיבור הוא מוציא כל העדות מכח אל הפועל. וע"ז נתן הקב"ה חכמה ודעת לאדם לידע להעיד עליו והדעת תלוי בעדות זה וכפי מה שאדם נותן דעתו וחכמתו רק כדי לידע את ה' ולהעיד עליו. כך ניתוסף לו דעת וחכמה כמ"ש עדות ה' נאמנה מחכימת פתי. כי ע"י העדות זוכה יותר להשיג ולהעיד עליו כמ"ש ארון נשא את נושאיו וכן הוא בכל הדברים הנעשיו לשמו ית' המעשים מוסיפין לו כח להבין איך לעשות. אך עצת הנחש הקדמוני ימ"ש הי' והייתם כאלקים זה תערובות רע בטוב שיחפוץ בהדעת להיות בפ"ע מושל על השפלים ממנו והדעת לא ניתן רק לידע את הבורא ית"ש ולהעיד עליו לכן נברא אדם סמוך לשבת כי שבת סהדותא שזה תכלית הבריאה. האדם שמעיד בדעת על הבורא ית"ש. וע"י החטא בהדעת נתמעט הדעת והחכמה שלו ולזה הדעת זכו בנ"י במתן תורה כמ"ש אתה הראת לדעת דכתיב עם זו יצרתי כו' תהלתי יספרו ואשים דברי בפיך כו' לנטוע שמים כו' עמי אתה ואיתא בזוה"ק עמי בשותפות כו' כיון שתכלית בריאת שמים וארץ כדי להעיד עליו לכן נתחדש הבריאה כפי העדות שנמצא בישראל ומכש"כ בשבת קודש שהוא מיוחד להעדות בזמן כמו שבנ"י מיוחדין לעדות בנפשות. ולכן האומר ויכולו כו' נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית כיון שזה תכלית הבריאה:

 

 

ב"ה

במדרש ויכל אלקים ביום השביעי מה הי' העולם חסר מנוחה באתה שבת נגמרה המלאכה כמ"ש רש"י ז"ל. הענין הוא כי באמת העולם נקרא ע"ש ההעלם שהטבע מכסה פנימיות חיות אלקות ובאמת כל הבריאה הי' רק לכבודו ית"ש. רק שא"א להכיר את הבורא ית"ש רק ע"י צמצום הטבע וע"י מעשיו יכולין להכיר אותו וע"י ההסתר גופי' נמצא הכרת אלקותו ית"ש והשבת הוא הכרת האלקות שהוא תכלית הבריאה ונקרא תכלית שמים וארץ וזה בחי' מנוחה שהיא בחי' נבואה ורוה"ק כמ"ש ונחה עליו רוח ה' וכן דרשו חז"ל מנוחה לא מצאתי על הנבואה וזה בחי' נשמה יתירה מעין עוה"ב שיהי' כל עם ה' נביאים כמ"ש ונבאו בניכם ובנותיכם. ולכן בשבת נאסר המלאכה לבנ"י כי תכלית המלאכה והמעשה להיות כלי שיחול הקדושה ורוה"ק על הבריאה וכל ימי המעשה הכנה לשבת וע"י המלאכה היא הסתלקות רוה"ק ונקרא חילול שבת. ולכן ע"י השבת ומנוחה נגמר המלאכה שזה תכלית המלאכה כנ"ל. ולכן כתב בזוה"ק בראשית ירא שבת ירא בושת שאדם צריך לידע ולהבין כי תכלית בריאותו שיחול עליו רוה"ק והנשמה ושיתבטל הגוף אל הפנימיות בפרט איש ישראל שיש לו חלק בשבת קודש צריך לראות שלא ישכח העיקר ע"י התלבשותו בחומר הגוף:

בפסוק ויניחהו בגן עדן. במדרש דורש מלשון מנוחת שבת. כי בשבת מתגלה הנהגת השי"ת בלי אמצעות הטבע והוא בחי' לעושה נפלאות גדולות לבדו כי כל הבריאה הוא פלא. אבל נפלאות גדולות לבדו למעלה מהנהגת הטבע ולכן בהלל הגדול נסדר. לעושה נפלאות גדולות כל"ח ואח"כ לעושה השמים לרוקע הארץ הרי כי בחי' זו למעלה משמים וארץ וזהו בחי' ג"ע דכ' ויטע ה' אלקים שכל הנטיעות הי' במאמר וכמו כן האדם הוא יציר כפיו של הקב"ה מיוחד מכל הברואים. וכן השבת. ושלש סעודות דשבת בחי' ענ"ג "עדן "נהר "גן ור"ת ענג עושה נפלאות גדולות שבשבת מתגלה הנהגה זו העליונה ובנפשות בני ישראל ועמך כולם צדיקים כו' נצר מטעי כו' שהם בחי' אדם אתם והאדם מיוחד לג"ע. וכמו כן בנח איש צדיק שהי' בתיבה שכ' הזוה"ק שהיא ג"כ בחי' שבת דהמזלות לא שמשו במבול והי' מתגלה הנהגה עליונה שלמעלה מהטבע כנ"ל:

 

 

ב"ה

במדרש ויברך את יום השביעי ברכו במאורות אין דומה מאור פניו של אדם כו'. דכתיב חכמת אדם תאיר פניו והיא הארת הנשמה. והגוף מסתיר זה האור ועוז פניו ישונה בימי המעשה דכתיב בראשית ברא אלקים כו' והארץ היתה תהו ובהו. אבל בשמים לא נעשה שינוי. והאדם כמו כן כלול הנשמה מן השמים נשמה גי' השמים. רק בגוף נתערב פסולת. ובנ"י ע"י התורה שהיא מן השמים נתקן להם גם הארץ ונעקר תהו ובהו כמ"ש יהי אור וכתיב תורה אור ובשבת נתגלה אור התורה וזהו קריאת התורה בשבת. ואיתא שגנז האור לצדיקים לעתיד לבוא ושבת בחי' צדיק בזמן והוא מעין עוה"ב ויש בו מאור הגנוז. לכן יש הבדלה במו"ש כמ"ש ויבדל בין האור ושבת יש בו מריח ג"ע דכ' ויניחהו בג"ע וישם שם כ' במדרש כמ"ש ויהי שם עד היום הזה ובלבד ביצירה זו. כי האדם קודם החטא הי' כולו נשמה וזה המלבוש ניטל ממנו אחר החטא כמ"ש וישלחהו שנפשט ממנו זה המלבוש. ועוז פניו ישונה ובש"ק יש נשמה יתירה והארה מזה המלבוש ולכן יש בשמים במו"ש לפי שנסתלק זה הריח ג"ע מהנשמה יתירה:

 

 

ב"ה

במדרש ואהיה אצלו אמון. בתורה ברא הקב"ה את העולם. והנה כ' בראשית ב' ראשית רמוז לתורה שבכתב ושבע"פ שניהם נקראו ראשית ובתורה שבכתב נברא השמים והארץ בחי' תורה שבע"פ וכ"כ השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם. ואהי' אמון בחי' תורה שבכתב קביעא וקיימא. ואהי' שעשועים יום יום בחי' תורה שבעל פה מתחדש תמיד בפיהן של ישראל. וכן בריאת האדם ויפח באפיו נשמת חיים בחי' תורה שבכתב שזו הנשמה עושית רשימה ואותיות בנפש האדם. ויהי לנפש חי' בחי' תורה שבע"פ כמ"ש התרגום לרוח ממללא:

 

==נח==

בעזהש"י פ' נח איני זוכר כראוי.

בזוה"ק נח הוא בחי' שבת. שכתוב בו וינח ביום השביעי. פי' זה כי ענין המנוחה הוא במקום השורש כשאדם דבוק בשורשו ששם מקום מנוחתו אין לו שום יגיעה כי כל מה שעובר עליו הכל אחד וגם אצלו נמשך תמיד אחר יראת ה' א"כ יש לו מנוחה כמ"ש כל המקבל עליו ע"ת מעבירין ממנו ע"מ ועול ד"א. וזה פי' נח איש צדיק פי' צדיק כשיש התנגדות כמו במשפט יש מי שצודק בדין. וחסיד הוא שלבו חלל בקרבו שאין לו דו"ד כלל עם היצה"ר. וז"ש באברהם ע"י שלא נזכר אצלו שמירת שבת ירש הארץ. במדה ויעקב שקבע תחומין כ' בי' נחלה בלי מצרים ואין מובן. והפי' כי בחי' שבת שייך לימי המעשה דייקא להיות אור השבת בימי המעשה וזה תמים הי' בדורותיו [עי' מ"ש בעניני סוכות] שהוא פנימיות החיות של הטבע שהדורות נק' הנבראים בטבע מעשה בראשית. וזה במדה כי ה' ית' הי' אחד קודם בריאת עולם בלי גבול ותכלית. וברא עולמו להיות הארת חיותו שנותן לכל עולם ועולם במדה שיוכלו הנבראים לקבל. ועבודת ימי המעשה שהנקודה סגורה כמ"ש יהי' סגור. ואעפ"כ נפתחת לאדם בשבת כפי עבודתו ודפיקתו בימי המעשה. וכשבא אל הנקודה נק' נח נייחא לו כו' בעוה"ז בעוה"ב כו' ע"ש במד"ר ובזוה"ק. ולזאת יעקב אע"ה שכ' בו שקבע תחומין היינו שירד לתוך ההסתר ונתגלה לו הפנימיות כמו שהיא במדה א"כ אין הסתר עוד וזכה לבחי' שבת בלי מצרים. אבל אברהם שהי' למעלה מהטבע כענין אהבה מקלקלת השורה ואהב"ה גי' אח"ד שהוא מיוחד להש"י בלי הסתר כלל [גם נודע כי לפי גודל האהבה בורח היצה"ר וזה י"ל וכרות עמו היצה"ר הברית] וכ' בהבראם באברהם א"כ הוא למעלה מהבריאה והוא דבוק תמיד בהנקודה. ולכך בחי' שבת שייך רק ליעקב. וזה עצמו מה שנח הי' צריך סעד את אלקים כו' כי הי' תוך ההסתר ואלהים [בחינת הצמצום] בחי' הנהגת הנבראים וז"ש במד' למי שהי' בטיט אמר המלך בא עמי כו' כי הי' צריך שמירה כנ"ל:

ברש"י עיקר תולדותיהם של צדיקים מצות ומעשים טובים ולא כ' עיקר תולדות מצות ומעשים טובים. וממילא נדע כי הצדיק עושה מצות. אבל לא כל מצוה עושה תולדה להאדם רק הצדיק שכל החיות שלו דבוק במצות ומבשרי אחזה אלקי כמו זיוג גשמיי ע"י שכל החיות נמשך בו נוצר מזה תולדה. כן כשאדם עושה מצוה בכל כחו וחיותו נעשה תולדה. ואמת כי מכל מצוה נעשה תולדה. כי כן יסד השי"ת להיות תלוי מעשה עליון בתחתון. אבל להיות נקרא תולדותיו של אדם להיות לו דביקות ושייכות להתולדה זה תלוי ברצון ועשיית המצוה כנ"ל. והפסוק כפשוטו ע"י שהי' צדיק ממילא תולדותיו הי' כראוי ע"י שגם בזיוג הי' העיקר למצות ומעש"ט ונמשך התולדה אחר העיקר:

במד' החמס קם כו' לא נח בהם כו' פי' חמס ע"י שא"י שהכח מהש"י נמצא הכל חמס. וכן שמעתי מאא"ז מו"ר ז"ל על פ' תשובה והתודה שכ' אצל גזל ואמר כי כל עבירה הוא גזל כנ"ל. ופי' זה במ"ש חז"ל נהנה מעוה"ז בלי ברכה גוזל אביו ואמו כו' כי חיות הכל מהשי"ת וכשאין אדם יודע זאת הכל גזל. ומלאה ארץ חמס הוא היפוך מלא כל הארץ כבודו. וכפי רצון העולם כן האמת. ועי"ז קץ כל בשר בא כי אין להם באמת כלל חיות כמ"ש ותרם התיבה. עי' זוה"ק. וזהו לא נח בהם כי בחי' שבת שהוא נייחא להשי"ת והוא בחי' הדביקות מנבראים להבורא חסר להם. ומ"ש אף נח שנשתייר אינו כדאי אף כי התורה מעידה שהי' איש צדיק. פי' כי הוא הי' אז הצדיק שבדור ומהם לא הי' לו להעלות נ"ר להש"י כמ"ש בהם. אבל מצד עצמו הי' איש צדיק. ודור הפלגה ידעו שהכל מהשי"ת ונק' יודעים רבונם וכו' רק שרצו שיתנהג השי"ת אתם כרצונם עפ"י כחות נפרדים. וניטל מהם בחי' האחדות כמ"ש עם אחד. שמעתי מא"ז אדומו"ר ז"ל כי זה על בנ"י. ותמוה. והפי' נראה כי מה שהי' מתיחדין כאחד וזה שייך רק לישראל. ואמרו חז"ל כל השומר שבת אפילו עע"ז כו' אך נקודת שבת שהוא אחדות הנ"ל. ניטל ממי שעובד ע"ז בוודאי ולכך זה הבירור שאינו עובד ע"ז באמת. וכ' לא יבצר כו' וכן הי' האמת שנפרדו מהשי"ת רק רצונם הי' להיות נשאר באחדות לרעה וניטל מהם. [וז"ש בזוה"ק ענין האחדות ע"פ מסע שלימה נבנה אך ברזל כו' לא נשמע וכשנשמע ניטל האחדות ע"ש והבן כ"ז]:

 

 

בעהשי"ת פ' נח

במדרש ורש"י ז"ל תולדותיהם של צדיקים מצות ומעש"ט. כי כל מעשה שעושה הצדיק הוא בדביקות וביטול אל שורש החיות שהוא מהשי"ת וזהו פי' מעשים טובים דכ' מחדש בטובו בכל יום מ"ב ופי' אא"ז בשם [הרב מפשיסחא ז"ל כן דומה לי] כי בטובו הוא התורה לקח טוב כו' והיינו שחיות כל מעשה בראשית הוא מהתורה עשרה מאמרות וצדיקים מקיימין העולם שנברא בע"מ הפי' שמקיימין ומבררין זאת להיות נגלה ומבורר שחיות העולם רק ע"י הע"מ. ופי' קיימא ברית ושבועה והוא ע"י שהצדיקים נותנים כח בעולם שיתדבק כל דבר בשורש החיות ושיהי' ניכר מכל דבר פלאות הבורא ב"ה וב"ש. ועי"ז מולידין שפע התחדשות תמיד בכל העולם וזה מעש"ט שמתפשט הנקודה מה רב טובך כו' בכל מעשה גשמיי ג"כ. ועשרה דורות עד נח שכחו נקודה הפנימיות הנ"ל עד שביטלו כל הכח מחיות עשרה מאמרות וזה קץ כל בשר בא שלא נשאר להם חיות כמ"ש הרשעים מאבדין כו' שנברא בע"מ שמשכחין זאת כנ"ל. ונח צדיק תמים החזיר החיות ונתחדש העולם ונק' תולדותיו תולדות נח וכעין זה כ' באוה"ח עמ"ש חז"ל האומר ויכלו נעשה שותף להקב"ה במ"ב. ופי' כי חיות ימי המעשה משבת שהשי"ת נתן כח בשבת שיתן חיות על כל ימי השבוע והוא ע"י שומרי שבת לכך מי שמעיד שהשי"ת ברא ששת ימים כו' נעשה שותף שעל ידו נמשך חיות על ימי השבוע שיהי' אח"כ ע"ש. והוא ג"כ כנ"ל כי נקודה הפנימיות הנ"ל שנותנת חיים לימי השבוע הוא בחי' שבת שהוא שביתת הכל במקום שורשו והצדיק נק' שבת גם נח נק' בזוה"ק שבת והוא כנ"ל כמ"ש במ"א:

אא"ז מו"ר זצלל"ה הגיד בשם רבותינו נ"ע כי תיבת נח הוא תיבת התורה ותפלה כו' וכן איתא בגמ' התורה קולטת גבי ערי מקלט דכ' וזאת התורה כו' ע"ש. והפי' כי בכל דבר יש נקודה חיות מהתורה ואף שיש הסתר לפעמים מ"מ ע"י ביטול אמיתי לחיות התורה שיש בכל דבר חוזר להתקשרות ולהמשיך חיות מחדש גלמי ראו עיניך וכו' כאשר נעשה אצל האדם באמת להיות בטל להשי"ת כמו שהי' בבטן אמו ממילא מתחדש החיות שבו כמו מקודם כמ"ש בזוה"ק ע"פ יוצר רוח האדם בקרבו. ואותיות התורה הם ההארות שלמעלה מהשגה כי השגת האותיות הוא ע"י תיבות כשנעשה צירוף תיבה באיזה אותיות יש בהם ציור פשוט ויכולין להשיגם ונמצא התיבה כלי לאור הפנימיות. ובאופן זה כל הדברים הם כלים להאותיות שגנוזים בפנימיותם. בא אל התיבה הוא אותיות הגנוזים בתיבה כנ"ל. נשכח השאר:

 

 

ב"ה נח ר"ח מרחשוון

בזוה"ק נח הוא שבת ואיהו עביד תולדות. אף דלכאורה בכל יום מימי המעשה הי' בריאה ובש"ק נח מ"מ אדרבה בש"ק שחוזר הכל לשורשו וזהו פי' מנוחה מזה בא תולדות ע"י הביטול לשורש כנ"ל וז"ש וישבות כו' לעשות. שניתן כח בש"ק לתת שפע וחיות חדש לכל ימי המעשה כמ"ש באוה"ח הק' וש"ק כמו תיבת נח שבימות החול טרוד כ"א בעסקי עוה"ז ובש"ק יש מקום לבני ישראל לברוח ולהניח כ"ז להסתופף תחת צל כנפי השכינה והיא פריסת סוכת שלום כמו שהי' נסתר נח בתיבה והוא הביטול לשורש החיות שכל העולם חרב והי' צריך לקבל חיות חדש משורש החיים וכן בכל ש"ק כנ"ל. נח איש צדיק בתרגום גבר זכאי. והוא להיות מזוכך כל מעשיו בלי פסולת כי החושך יכסה ארץ והאדם נברא בעוה"ז כדי להמשיך אור התורה ורצון הקב"ה לכל הנבראים לכך הצדיק מברר ומאמת הנבראים שנראין הבלים ונק' עלמא דשיקרא וע"י הצדיק שאינו מתדבק בגשמיות ועי"ז מברר שיש מקום וחיות פנימי בכל עניני עוה"ז נמצא שמצדיק מעשה הבורא ב"ה וב"ש וזה נק' שומר הברית ג"כ מלשון זיכוך כמו בר לבב שע"י שעושה כל הדברים רק לעשות רצון הקב"ה עי"ז מעורר עיקר שורש החיות כנ"ל. וכ' אם לא בריתי כו' וכח האדם גדול מאוד שצריך כל איש ישראל להתחזק ולזכור כי יש בו נשמת אלקי וזה ניכר בחוש שהאדם מבין שחיות נשמתו אינו דבר גשמיי. ועיקר חיותו הוא רצון הקב"ה וז"ש ואהבת ה' אלקיך כו' שמייחד הקב"ה אלקותו על בנ"י שהכח של כל איש ישראל יש בו רצון אלקי כנ"ל לכך צריך להיות כל הרצון שבאדם רק להקב"ה. ובאמת לעבוד השי"ת כראוי אינו בכח אנושי רק שזה נתן הקב"ה לבנ"י שע"י הרצון בכל לב להתדבק בו נפתח השגות בלב האדם להקב"ה. ולכך צריך להיות כל מעשה כדי שיגיע לשורשו ויבטל כל השגתו לרצון עליון. וז"ש וצדיק באמונתו יחי'. אף שעושה מעש"ט צריך לידע שכל העבודה הביטול למעלה מהשגתו כנ"ל והוא אמונת ישראל. ואיתא בזוה"ק ע"פ בשוא גליו אתה תשבחם שרצון אמת שבלב איש ישראל שמשתוקק להתדבק בהקב"ה ואינו יכול הוא חשוב למעלה. וכן מובן ממה שברא הקב"ה להיות האדם בעוה"ז השפל. שכל רצונו להיות האדם משתוקק תמיד להתדבק בהקב"ה ולצאת מהגשמיות:

אתה יצרת עולמך מקדם כו' שציור כל הנבראים הוא ברוחניות וכל הגשמיות רק לבוש ומשל להפנימיות ולכך בש"ק שנגמר מעשה בראשית נתגלה עיקר הרצון ולכך בש"ק מתגלה תמיד חיות הפנימיות כמ"ש שער החצר הפנימית יהי' סגור כו' וביום השבת החודש יפתח כו' וצריך להיות הרצון תמיד להתבטל להפנימיות שער הפונה קדים וע"י שמכניס האדם עצמו בכלל ישראל יכול להתדבק בשער הנ"ל. וכ"כ בזוה"ק ק"ו מדור הפלגה דכ' בנסעם מקדם מקדמונו של עולם והוא כנ"ל שלא רצו להתדבק רק בגשמיות ולא בפנימיות החיות וע"י שהי' בעצה אחת ובלשון הקודש אמר הקב"ה לא יבצר כו' מכש"כ בנ"י שרוצין להתדבק בפנימיות בקדמונו של עולם כנ"ל ועוסקין בתו"מ בכלל יש להם להתחזק בהקב"ה שבודאי יהי' בעזרם. ובאמת נראה שהתדבקות זה נשאר לבנ"י שדור הפלגה נפרדו זה מזה וניטל מהם האחדות כיון שלא רצו להתדבק בשורש החיות שהוא האחדות ולכך נק' דור הפלגה. אבל בנ"י נשארו באחדות כמ"ש זכור ימות עולם כו' בהפרידו ב"א יצב ג"ע למספר בנ"י כי חלק ה' עמו. והוא באמת בחי' נתינת התורה לבנ"י שהוא לשון הקודש ומקום האחדות כנ"ל:

 

 

ב"ה נח

תולדות נח במד' ורש"י עיקר תולדותיהם של צדיקים מצות ומעש"ט. אף כי פשט הפסוק כי כל הברואים נק' תולדות נח כי נתקיימו בזכותו. אבל הכל הי' משום שהי' צדיק. ולהבין מה פי' צדיק. בזוה"ק מאן דנטיר ברית אקרי צדיק. פי' ברית עיקר נקודה הפנימיות שיש בכל דבר שהוא עיקר החיות. כתיב אם לא בריתי כו' חוקות שמים וארץ לא שמתי. פי' כל הבריאה נראה כמו חוקה כיון שאין נעשה רצונו ית' אין טעם למה השי"ת נותן להם חיות. אבל יש נקודה פנימית בכל דבר שנולד ממנה כבוד להשי"ת כדכתיב ולכבודי בראתיו. ונקודה זו נק' ברית. ולכן השומר ברית נקרא צדיק כי הוא מיישב הקושיא ומצדיק הויות הנבראים. ולכן נאמר צדיק יסוד עולם וכן איתא שצדיקים מקיימין העולם כו'. והוא בחי' שבת קודש שכל אדם מישראל שובת ומניח כח מעשיו ומעיד שהשי"ת ברא הכל בששה ונח בשביעי וכ' לעשות השבת כו' ברית עולם פי' להכניס נקודת שבת להיות שורש הכל שיתמשך כל הבריאה אחר זאת הנקודה ואז נקראת ברית עולם. תמים הי' בדורותיו פי' שהוא הי' עיקר החיות של כל הברואים ומאחר שנקודה הפנימית של כל הנבראים הי' אצלו נקרא שלימות הכל וכ"כ על שבת שנקרא שלום כי שלימות הבריאה הוא שבת:

אא"ז מו"ר ז"ל הגיד בשם הרבנים כי תיבת נח הוא תיבות ואותיות התורה כו' שיוכל כל אדם להכניס עצמו בכל תיבה מתורה ותפלה ועי"ז יוכל להנצל מכל הסתר. ואיתא כל שהתיבה קולטתו כי בודאי צריך האדם להיות ראוי לכנוס תוך דברי תורה אבל ע"י הביטול בכלל ישראל יוכל כל אדם להתדבק בדברי תורה:

ברש"י נח הי' צריך סעד ואברהם הי' מתחזק בצדקו מאליו. ודאי כל אדם צריך סיוע השי"ת כדאיתא אלמלא הקב"ה עוזרו וזה נאמר גם על אברהם. וגם כי אברהם אע"ה בעצמו אמר אשר התהלכתי וכ' ויחשבה לו צדקה. כי אברהם חשב שהכל מהשי"ת ואיך אמר שא"צ סעד. אבל הפי' שהכל מהשי"ת רק לפעמים השי"ת עוזר באופן שיצטרך סעד ולמי שראוי נותן באופן שלא יצטרך סעד. אבל צריך האדם לידע כי הכל רק מהשי"ת. ולמי שא"י זאת כראוי אין השי"ת נותן לו כן:

זכור ימות עולם בהנחל כו' יצב גבולות עמים למ' בנ"י פי' רש"י ז"ל לזכור דור המבול והפלגה דכתיב הן עם א' ושפה א' כו' וכנראה שניטל מהם הבחירה. ולמה כן. אך הכל בעבור ישראל כי השי"ת חס על עמו בנ"י ולאשר בנ"י היו בלולין בהם אז לכן אמר עם אחד ושמעתי מאא"ז מו"ר ז"ל כי עם א' ושפה א' הם בנ"י כנ"ל ולכן ניטל מהם הבחירה וז"ש יצב ג"ע פי' שהסתרות שבעים אומות הוא רק לפי ערך כח בנ"י שיוכלו לתקן ולברר וזה למספר בנ"י. וזה ההפרש שבחירה לאומות הוא אף להיות נאבד לגמרי ולא כן לבנ"י והעיקר עם א' ושפה א'. ב' הבחי' להיות דבוק בכלל בנ"י ולהיות יגע בתורה ותפלה כח ישראל בפיו. וג"ז ע"י עם אחד כדכתיב מורשה קהלת יעקב וכפי מה שאדם מכניס עצמו בכלל ישראל זוכה לדברי תורה כנ"ל:

 

 

ב"ה פ' נח

בזוה"ק כ' נח הוא בחי' שבת כו' ע"ש. ברש"י עיקר תולדותיהם של צדיקים מצות ומעש"ט. כל הנבראים צריכין לעשות תולדות פי' כי השי"ת נתן נקודה קדושה בכלל הבריאה. והנבראים בפרט בנ"א צריכין להרחיב נקודה זאת שתתפשט כחה בכל הארץ. אך כי אלו התולדות הם רק ע"י הביטול שאדם מבטל עצמו להבורא ית' ויודע ומבין כי אין בכחו מעצמו לעשות תולדות ואינו מוצא לו מעצמו מקום רק בכח הבורא ית' וכפי מה שיודע זאת כך עושה תולדות וז"ש הפ' אלה תולדות נח בחי' מנוחה וישוב הדעת לחזור כ"א לשרשו ולהבין כי אין לו חיות מעצמו כלל ועי"ז עושה תולדות אף כי בחי' זו היפוך התולדות והתפשטות עכ"ז עיקר התולדות תלוין בזה. ובזוה"ק על ויברך יום השביעי ויקדש אותו במן והקשה כיון דלא אשתכח בי' מנא מה ברכתא אשתכח בי' אלא כולא בשביעאה תליא כו' פי' מה שאין בו התפשטות רק הביטול אליו ית' מזה עצמו באין כל התולדות ושבת נותן ברכה לכל ימות החול ע"י שבשבת כל הברואים מתבטלים לשורשן וזה כבודו ית' כי כל מה שברא הקב"ה בעולמו לכבודו ברא. ולכן כפי מה שיודע האדם שכל כח התולדות הוא ממנו ית' ומבטל עצמו אליו ית' קודם כל דבר. עי"ז יש קיום והתפשטות למעשיו ויכול לעשות תולדות כנ"ל [ונראה כי לכך ת"ח מזדווגין משבת לשבת לברר כי התולדות הם רק ע"י הביטול אליו ית' ובשבת הם עיקר התולדות כנ"ל] וכ"כ אלה תולדות שמים וא' בהבראם בה' בראם פי' כפי הביטול אליו ית' ושזוכר שהוא רק בריאה שנברא מה' יתברך כפי שיודע זאת כך עושה תולדות כנ"ל לכן כתיב אלה תולדות נח פסל את הראשונים אף כי הראשונים עשו תולדות יותר שפרו ורבו הרבה כמ"ש חז"ל עכ"ז אינו נק' תולדות רק נח אף שצמצם עצמו בתיבה והוא היפוך התרחבות עכ"ז הוא עיקר התולדות כנ"ל:

איתא בספרים כי תיבה שניצל בה נח היא כל תיבה ותיבה שבתורה ותפלה ושצריך אדם לבטל עצמו אל התיבה שמוציא בפיו. ובודאי אנשי כנה"ג שתקנו לנו סדר תפלה אף כי פשוט נראה שכל א' יבקש הצריך לו וזה עיקר מצות תפלה. אך כי אותן התיבות והאותיות מסייעין לאדם להתדבק בו ית' וכ' הרב בסידור ע"פ בחרבי ובקשתי ותרגומו בצלותי ובעותי ופי' כי חרבי הוא אותיות ותיבות של התפלה ובקשתי הוא כח האדם שזה מועיל להעלות הדבורים כמו קשת כו'. אבל עיקר התפלה הם האותיות כנ"ל:

מצוה לזכור מעשה דור הפלגה כמ"ש זכור ימות עולם כו' בהפרידו בנ"א כו' נראה כי מ"ש הן עם א' כו'. ועתה לא יבצר כו'. וקשה כי ודאי השי"ת יכול לבטל מעשיהם אף שהם עם אחד כו'. אך נראה כי ע"י שכח בני ישראל הוא זה האחדות מכח לשון הקודש שניתן להם לכן לא רצה השי"ת לבטל כח זה. ופירד אותם שישאר קיים כח האחדות ולשון הקודש לעולם כנ"ל. שמעתי ממורי זקני ז"ל עם אחד בנ"י ושפה א' שאומרים שמע ישראל בכל יום כל בנ"י כו' ולא הבנתי הפי' ולפי הנ"ל מובן הדברים כי עי"ז לא חפץ הקב"ה לבטל עצתם רק ע"י שפירד אותם וצריכין בנ"י להכיר טובתו ית' ולזכור זאת. וז"ש כל כנסי' שהיא לש"ש סופה להתקיים פירוש שיש להאסיפה קיום כי האסיפה שלא לש"ש הקב"ה מבטל אותה כמו שהי' בדור הפלגה כדי שלא יהי' קיום לרצונם כנ"ל:

 

 

ב"ה פ' נח

תמים הי' בדורותיו בזוה"ק נח נח שמואל שמואל כו' כי יש לכל צדיק ב' כוחות בעולם העליון ובעוה"ז כו' ע"ש וזה פי' עיקר תולדותיהן של צדיקים מצות ומעש"ט להוציא כח נשמתן אל הפועל כמאמר אשר תמצא כו' לעשות בכחך עשה. והאדם צריך לתקן מעשיו עד שיחבר ב' אלו הדירות שיש לו בעוה"ז ובעוה"ב כמאמר התקן עצמך בפרוזדור כדי כו' וזהו תמים בדורותיו. וכן מ"ש לעשות השבת לדורותם ברית ע' ג"כ הפי' כנ"ל כי בשבת יש עלי' לכל הבריאה ולכן יש התקשרות לב' הדירות אלו. וכ' שער החצר וכו' ביום השבת יפתח חצר הוא מלשון חצי צורה דכ' אתה יצרת עולמך מקדם פי' שכל הבריאה בכלל ובפרט נצטיירה לפניו יתברך קודם שקיבלה צורה הגשמיות כדאיתא בזוה"ק. וכשמתחברים ב' הציורים הוא צורה שלימה והוא בש"ק שנפתח החצר הפנימית כנ"ל:

לא נחתם גז"ד אלא על הגזל ובפסוק נראה כי עיקר החטא הי' גילוי עריות ונראה כי ודאי כן הוא. רק כי לא הי' עולה קטרוג החטא כ"כ לולי חטא הגזל דכ' ותמלא הא' חמס וירא אלהים א"ה והנה נשחתה. ואף כי הכל גלוי וידוע לפניו ב"ה מ"מ אם אין כל בעלי המשפט מסכימים אין השחתה כמאמר אם יש מלאך מליץ א' מני אלף כו' וע"י שהיו רעים לבריות בגזל עי"ז הסכימו הכל לכף חוב ועי"ז נחתם גז"ד שעלה כל החטא לפני אלהים כנ"ל:

בפסוק זכור ימות עולם כו' בהפרידו בנ"א יצב ג"ע למספב"י פי' שצריכין לזכור חסד השי"ת שכל זה הי' לטובת בנ"י כי למה נתן השי"ת לדור הפלגה מקודם שיהיו שפה אחת ודברים אחדים שעי"ז נאמר לא יבצר מהם כו' כדאיתא בזוה"ק שכח לשון הקודש הי' מסייע להם ע"ש ולמה ניתן להם כח זה. רק הכל לטובת בנ"י שעי"ז נשאר כח אחדות הנ"ל לבנ"י דהנה כתיב כל הארץ שפה אחת. ומשמע שאינו מדבר רק ממין אישים רק כל הברואים הי' להם זה האחדות וזהו ענין לשון הקודש שכל הבריאה מתקשרת בזה הלשון וכח זה לא הי' באפשרי לתת לאומה אחת והי' צריך מקודם להיות זה הכח בכלל כל הארץ ואח"כ ע"י שחטאו ניטל מהרשעים כח זה האחדות וניתן לבנ"י בזכותם וזה החסד הגדול שצריכין לזכור תמיד וגם יש לנו לבטוח בזה מאחר שכוונתינו לטובה בוודאי לא יבצר כו' כי כח האחדות ולה"ק מסייעינו כנ"ל:

 

 

ב"ה פ' נח

א"ת נח נח איש צדיק כו' בזוה"ק נח הוא שבת כו' דאיתא מאן דנטר ברית איקרי צדיק פי' ברית התקשרות כל הבריאה בשורשה כי כל דבר יש לו שורש למעלה וכן האדם שהוא מושל על כל מה שבארץ כמאמר כל שתה תחת רגליו וכפי מה ששומר כחו שלא להשפיע הכח רק בכל דבר ששייך אליו כמו כן נשפע אליו כח ממה שלמעלה ממנו וכן כל הבריאה דכ' אשר ברא אלקים לעשות. פי' ע"י השבת מתקשרין כל הדברים בשורשן וממילא כולן עושין פירות כי בהתקיים התקשרות הברית. עושין תולדות. ולכן יש בשבת נשמה יתירה לאדם על ידי שיש בו התקשרות כל הדברים בשורשן. והנה בשבת שובתין ממלאכות והיא חירות לנשמה אבל האדם נברא בעוה"ז לתקן הנפש והוא באמצעות המעשים שעושה בשותפות גוף ונפש ואז זוכה לנשמה בשבת. ולאשר כח הסט"א וגשמיות מיגע הרבה לאדם. ניתן לנו השבת במתנה לשבות בו וכן הי' באמת תיבת נח שהי' בטל ממלאכה. ועכ"ז נאמר על נח הוציאה ממסגר נפשי כי הנפש הי' בהסגר כנ"ל וכ' ששת ימי המעשה יהי' סגור כו' כי שער הפנימיות נפתח רק בהיות התקשרות הברית והוא בשבת ובבוא ההתקשרות הנ"ל מתבטל בחי' העשי' ואז נפתח שורש הפנימיות כנ"ל ואז ימי המעשה סגורים:

ברש"י נח הי' צריך סעד כו' בודאי כל אדם צריך עזר הבורא רק אברהם בא לו העזר מצד מעשיו הטובים וז"ש התהלכתי לפניו שזכה לסיוע זו ע"י התעוררות שלו. ובנח הי' התעוררות משמים קודם להתעוררות שלו. וכמו שידוע שאם התעוררות האדם מקדים אז הוא מתקיים לעד. גם הכל הוא עפ"י בחירת האדם כי מי שרוצה לקבל העול עבודה בכל כח. השי"ת עוזר לו אשר יוכל מעצמו לקיים הכל. אף כי גם הוא בעזר הבורא. אבל העזר באופן שיעשה מעצמו כי השי"ת כל יכול. ומי שכחו חלוש כמו שמצינו אין בי כח לרדוף כו'. אז השי"ת עוזר לו באופן אחר והכל מהשי"ת כנ"ל:

בענין דור הפלגה נתקיים מאמר המשנה כנסי' שאינה לשם שמים אין סופה להתקיים ונוטל מהם כח האחדות וכח לשון הקודש. ובנ"י שהאחדות שלהם לש"ש מתקיים להם. ובאמת הכל הי' לטובת בנ"י כי הלא ידע הבורא כי האחדות לא טוב להם ולמה נתן להם וחזר ולקח מהם רק כדי שיבואו אח"כ בנ"י וימצאו זאת האחדות כמ"ש במ"א:

 

 

ב"ה פ' נח

ברש"י באברהם נאמר התהלכתי לפניו ונח הי' צריך סעד כו'. כי הנה במשנה דאבות אמרו בעשרה מאמרות נברא והלא במאמר אחד יכול להבראות לתת שכר טוב לצדיקים כו' אח"כ עשרה דורות מאדם עד נח אח"כ עשרה דורות מנח עד אברהם כו' והנה הצלת נח בתיבה הוא ממש כמו שהי' יכול להיות במאמר אחד שהוא באופן התדבקות הבריאה אל שורש האחדות בלי בחירה והתפרדות הכחות שלזה נברא בעשרה מאמרות. והרשעים מאבדין הארת העשרה מאמרות עד שהביא המבול ונתקיים נח בבחי' מאמר א'. ולכן איתא בזוה"ק כי נח הוא בחי' השבת. כי בו שבת. שהוא שורש הבריאה שמתייחדין בש"ק להתדבק בשרש האחדות. רמז לדבר שדרשו חז"ל בן נח ששבת חייב דכ' לא ישבתו כו' מכלל שהצלת נח בתיבה הי' בחי' שבת כמובן. אמנם אברהם אבינו זכה להציל כל אנשי דורו שהוא חזר ותיקן כל בחי' העשרה מאמרות. כמ"ש לתת שכר לצדיקים שמקיימין העולם כו' כמ"ש בהבראם באברהם. לכן קיבל עליו שכר כולם. ונח לא הי' יכול להציל בני דורו שהצלתו לא הי' בבחי' זו רק בהתדבקות בשרש כמ"ש במדרש אף נח כו' אלא שמצא חן. וביאור הענין דכ' אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה. והול"ל שאתה צדיק. אבל הפי' כמ"ש וירא כו' כל אשר עשה כו' טוב מאוד והוא השגחת הבורא ית' על כל דור ודור. ממילא ע"כ גם דורות הרשעים ראה השי"ת מקום קיום להם. ואת נח ראה השי"ת לצדיק בדור המבול וניתן בו הכנה להציל דורות הבאים:

 

 

ב"ה

ברש"י נח הי' צריך סעד כו' בודאי נח שהעיד עליו הכתוב איש צדיק לא עלה על דעת חכמים לפחות בכבודו. אך כי כך סדר הדורות כי מקודם הי' צריך להיות צדיק שצריך סעד ואח"כ הי' צדיק כאברהם שלא הי' צריך סעד כי לא הי' בכח הבריאה לקבל מיד הנהגת אברהם אע"ה עד שהקדים לה צדיק כמו נח. והנה כל זה הסדר שנכתב בתורה בודאי נוהג גם בכל נפש ישראל כי הכלל עולם שנה נפש מתנהגים באופן א'. ויש מתחלת. תוהו. כמו הנער כשנולד. אכן הקב"ה מגין ושומר נקודה אחת בנפש אדם כענין שניצל נח מכל בני דורו ומזאת הנקודה נעשה אח"כ תולדות בהתפשטות כחה בנפש האדם להוציא המדות כדמיון האבות ואח"כ זוכין לתורה כמ"ש ד"א קדמה לתורה וד"א הם המדות ודו"ק והבן:

בענין דור הפלגה כתבנו במ"א כי למה ניטל מהם האחדות באמרו ית' הן עם א' ועתה לא יבצר כו' היפלא מה' דבר. אך לא רצה הבורא ית' להחליש כח האחדות בעבור כי הוא נצרך לבני ישראל וניטל מהם האחדות וניתן לנו ע"ש. וכמו כן נאמר כי כמו בהתחלת הבריאה הי' נמצא כח האחדות. כמו כן בתחילת כל שנה ושנה כשהבורא ית' מחדש החיים על כל השנה נמצא זאת האחדות בעולם. והימים הנוראים וחג הסוכות הם עצות איך ליקח האחדות רק לבנ"י ע"י ימי הדין שבנ"י חפצים בקבלת מלכות שמים כמ"ש אמרו לפני מלכיות. וכוונתם בקבלת החיים רק לשעבד עצמו להבורא ית' היפוך האומות עו"ג דמה דעבדין לגרמייהו עבדין וכמ"ש במ"א מענין הימים שמר"ה ועד עצרת שמתקיים עצרת תהי' לכם דהיינו האחדות כנ"ל ודו"ק והב"ן:

את האלקים כו' נח הי' צריך סעד כו' אם הכוונה על סעד מהבורא ית' וכי נמצא מי שאינו צריך סעד עליון. וי"ל כי כוונתם לדרוש את האלקים שהי' צריך עוד סעד מזכותים אחרים וגם מדורות העתידים. ובאברהם כתיב התהלכתי לפניו ובנח את לרבות כנ"ל:

 

 

ב"ה

חטא דור המבול הי' בבחי' ד"א שקדמה לתורה כי יש ב' אלפים תוהו עד האבות שהתחיל ב' אלפים תורה. לכן גם צדקת נח הי' בבחי' ד"א. ואיתא בתדב"א ע"פ ויגרש את האדם כו' לשמור דרך עה"ח דרך זו ד"א עה"ח זו תורה מלמד שד"א קדמה לתורה. נ"ל כי זה נעשה אחר החטא כי מקודם הי' מוכן מיד לתורה ואחר החטא נעשה כן שלא יהי' כ"א זוכה מיד לתורה כענין שכ' מאן דנצח לחויא כו' כי בחי' ד"א הוא תיקון הגוף והמידות. לכן אח"כ הוצרך בחי' נח כנ"ל ולכן אמרו מי שפרע מדור המבול כו' שעיקר חטאם הי' בבחי' ד"א כנ"ל:

במדרש הוציאה ממסגר נפשי בי יכתירו צדיקים כו'. כבר כ' במ"א כי הצלת נח הי' בביטול לשורש האחדות עפ"י המשנה בי' מאמרות כו' כדי להפרע מן הרשעים. הוא דור המבול שמאבדין העולם ממש. כי בעשרה דורות שמאדם ועד נח איבדו הארת המאמרות ובחי' תיבת נח הי' בחי' מאמר א' שהוא מקום הנסגר כדכ' שער החצר כו' ששת ימי המעשה יהי' סגור כו' אך נח ביקש שיחזור העולם לתקונו כמ"ש ליתן שכר טוב לצדיקים שיוכל בחי' האחדות והשבת להתפשט בימי המעשה וז"ש בי יכתירו צדיקים. ונתפשט כח האחדות אחר נח. ודור הפלגה חטאו וניטל מהם כח האחדות כמ"ש בי' דורות מנח עד שבא אברהם ונטל שכר כולן פי' שכח האחדות נשאר אצלו וכמ"ש במ"א מזה:

 

 

בעזה"י

אלה תולדות נח כו' נח הי' צריד סעד כו' ואברהם הי' מתחזק בצדקו מאליו כו'. אלו הם מיני מדרגות שקיבל העולם תקונים ע"י הצדיקים. נח בדורו. ואח"כ האבות והנה נח תיקן הדרך להיות צדיק ע"י עזר וסייעתא דשמיא ואח"כ באו האבות ותקנו דרכים גבוהים מזה. והנה עפ"י טבע צריך האדם לעזר עליון והוא מדת צדיק. ואברהם הי' בחי' חסיד שנאמר עליו איזה חסיד המתחסד עם קונו ונכנס לפנים משורת הדין שמסר נפשו להשי"ת ונתעלה מדרך הטבע לכן נאמר שהי' מתהלך בצדקו מאליו שהוא למעלה מדרך הטבע כנ"ל ואיתא נח הוא שבת והוא כח הקדושה שבא מעולם העליון לעוה"ז להצדיקים והוא הסעד ונשמה יתירה [שנא' עליו ישלח עזרך מקודש] וגם היא שמירה פריסת סוכת שלום עלינו והכל עזר וסעד משמים. וכח זה השיג נח שהוא המנוחה והביטול אליו ית' ונייחא זו עביד תולדות כמ"ש בזוה"ק ובמ"א כתבנו בזה. אבל האבות השיגו הימים טובים שהם המשיכו קדושות יתירות במעשיהם הטובים שהרי הימים טובים תלוין בבנ"י כמ"ש ישראל דקדשינהו לזמנים כו' כמ"ש אשר תקראו אתם כו'. אבל שבת קביעא וקיימא:

ברש"י הרבה רוח והצלה לפניו ולמה הטריחו בבנין זה כו' אולי ישיבו כו'. הוא כענין הקושיא מ"ט פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו כו' כי באמת הצדיקים הם מושרשים למעלה מהטבע וכמו שיהי' לעתיד. ורק השי"ת רצה שיתפשטו קדושתם בכל הטבע כענין שאמרו שישראל הם בגלות כדי שיתוספו עליהם כו' ב) וכן הוא בהתלבשות אור התורה בכל מעשה בראשית. וכן הי' עשיית התיבה חיבור מכל הבריאה כדי שיוכלו גם הרשעים לבוא להתדבקות ע"י תשובה. ואף שלא מצינו שפעל בהם לשוב נראה שהי' בהם הרהורי תשובה ע"י התיבה [ואם כי לא יצא מכח אל הפועל. הועיל על הגלגולים שנתגלגלו אח"כ כידוע בספרי קודש] גם יתכן לומר שכמה מהם עשו תשובה ע"י מעשה התיבה והם בכלל אשר בחרבה מתו שכתב בזוה"ק פ' ויגש ע"ש רק שלא היו כ"כ זכאין לראות במפלת הרשעים כמו נח. ומתו מקודם. וכדמיון זה בנ"י בגלות מעידין בכל יום על השי"ת ואומרים שהעולם יחרב ושעיקר הקיום ע"י התורה הכל על זו הכוונה שיתקרבו גם מהרשעים מי שראוי לכך. והצלת נח הי' במצוה אחת עשיית התיבה כמ"ש ויעש נח כאשר צוהו. מכש"כ בנ"י בכח תרי"ג מצות עתידין להנצל. רק שצריכין להתדבק בתורה. ושנדע כי הכל הבל וסוף העולם ליחרב. ואז התורה ומצות מצילין את האדם. וכמו כן הש"ק הוא בריחה שיכולין לברוח מן הטבע ולהתדבק בשרש העליון ע"י בחי' השבת. והוא מעין הצלת נח כנ"ל. ועמ"ש לקמן:

הג' משניות באבות בעשרה מאמרות נברא כדי להפרע כו' עשרה דורות מאדם עד נח כו'. עשרה דורות מנח עד אברהם כו' שבא אברהם וקיבל שכר כולן. הענין הוא בכל אלה הסיפורים שנתבארו בתורה שהי' מקודם תהו ודור המבול שנמשכו אחר תאוות הגופניות שעליהם נאמר התאוה מוציאה את האדם מן העולם שהם היו חומריים ממש כבהמות. אח"כ נתקן העולם ונאמר ויברך אלקים את נח כו' פרו ורבו כו' פירוש שבזמן המבול ניטל כח הבריאה והי' צריך אח"כ לתת מחדש חיות לכל הברואים וניתן אח"כ במאמר אחד לכן אח"כ התיר הב"ח לבני אדם שנתקן בסדר האחדות להיות הכל בטל לשרשו עד שהאדם מאסף כל הברואים. וע"ז הקשו חז"ל כי הי' יכול מקודם להיות הבריאה במאמר אחד ורק רצה השי"ת להיות נמצא ב' הבחי' עשרה מאמרות ומאמר א' כנ"ל. והנה אח"כ דור הפלגה קלקלו גם בחי' האחדות כמ"ש שפה א' ודברים אחדים כו' וחטאו בזה ג"כ אכן חטאם הי' בחכמה כמ"ש בזוה"ק. לכן בעשרה דורות ראשונים נאמר עד שהביא עליהם מי המבול כנ"ל שהי' כבהמות ונאמר ימותו ולא בחכמה. אבל בדור הפלגה איתא שבא אברהם וקיבל שכר כולן נראה שהי' בהם הכנות טובות בחכמה ונשאר זה לאברהם ולבנ"י. ובאמת כל אלה המדריגות צריך כל אדם לעבור עליהם ולהשמר מכל זה כי מתחלה מעשה אדם כבהמה ואח"כ כשזוכה להשגת הדעת קצת. צריך מאוד לזכור לבטל עצמו וכל הדעת שלו אל הבורא ית' ולידע כי מאתו הכל. וזהו ענין הש"ק הבא אחר ימי המעשה וצוה השי"ת לשבות בו ממלאכה. ואותן הרשעים של דור המבול היו רחוקים מבחי' השבת. ואנשי דור הפלגה כבר הי' להם אחיזה בשורש השבת שהוא בחי' תולדות נח כמ"ש לעיל רק מרדו בהשי"ת וסמכו על חכמתם ורצו לבנות בנין. אבל כתיב אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו כו' אם ה' לא ישמור עיר כו' וכ' וירד ה' לראות כו' אשר בנו בני האדם. נראה שהי' איזה בנין בהשכל וכמ"ש בזוה"ק. רק באמת א"א לעשות זה הבנין רק בעזר עליון [וכמ"ש בזוה"ק והבית בהבנותו כו' שמאליו נבנה בעזר השי"ת ובנ"י הי' רק הכנה במעשה להתבטל אל עזר השי"ת משמים כנ"ל]. ובנ"י בנו באמת הבנין אח"כ במשכן ובביהמ"ק בכח זה האחדות רק שהי' כוונתם לש"ש להתבטל אליו יתברך. והרשעים של דור הפלגה מרדו בהשי"ת ונק' חילול שבת שכשמשיגין בחי' הדעת שהיא הארה העליונה בש"ק צריכין להתבטל מכל מלאכה. והם אדרבא הרבו לבנות ולעשות ושכחו בה' וסמכו על מעשיהם ודי למבינים. וז"ש באברהם שקיבל שכר כולן כו' וע"ז כתיב זכור ימות עולם כו' יצב גבולות עמים למבנ"י וכמ"ש במ"א וע' בזהר ותבין יותר:

 

 

ב"ה פ' נח

במד' אלה פסל את הראשונים תהו ובהו כו' כי נח הדביק הבריאה לשרשו ועל זה נקרא צדיק יסוד עולם ונק' נח נייחא לעליונים ולתחתונים כו' וז"ש רש"י שעיקר תולדותיהם של צדיקים מצות ומע"ט שמעלין הכל להשורש. ועי"ז גם התולדות שמולידין למטה יש להם קיום. וכמו שיש בגוף האדם ערלה דחפיא ברית וצריכין להסירו כן הי' דור המבול ערלה לכן נאבדו לגמרי ואח"כ מתגלה נח צדיק ונתחדש העולם ע"י. ולכן הי' צריך הגנה בתיבה. כי בכ"מ שצריך התחדשות הבריאה שהוא משורש שלמעלה מהטבע צריך הגנה. וכמו כן בש"ק פורס סוכת שלום עלינו. ע"י שיש בו עלי' להשורש צריכין להסתיר מפני הרשעים והסט"א. וכמו כן ענין הסוכה בתחלת השנה כשצריכין למשוך התחדשות לעולם צריך הסתר והגנה. והנה בנין התיבה שאמרו חז"ל שעסק בה ק"כ שנים שמא ישובו כו' אעפ"י שראינו שלא שבו נראה שהי' זה בקשת זכות לנח כדאיתא בזוה"ק הקב"ה מזמין מצוה לצדיק להצילו. וכמו כן מה שזן ופרנס כל הברואים בתיבה וכן בבנין התיבה ומסתמא הי' זה בנין של תשובה כענין הסוכה שהוא מדור לבעלי תשובות אחר ימי הדין שנתברר העולם והרשעים נמחו מספר חיים ובבנ"י מתקיים ברוב חסדך אבוא ביתך בסוכות כענין הנדרש במד' על נח ודוד:

במד' תאבד אנשי דמים ומרמה יתעב ה' ואני ברוב חסדך כו' דורש על נח ודוד ע"ש שגם נח לא הי' כדאי רק ברוב חסדך אבוא ביתך ונכנס להתיבה בחסד עליון כו'. וח"ו לא באו חז"ל למעט בכבוד הצדיק. רק להודיע כי באמת הי' קשה לדור להתקיים בלי תורה וכמו שדרשו חז"ל שכ"ו דורות התנהגו בחסד ה' בלבד שע"ז יסדו כ"ו כל"ח ע"ש. ולכן הי' נח צריך סעד לתמכו. ואך הרשעים שהי' דבריהם כזב לא זכו לחסד ה'. ועל נח נאמר צדיק באמונתו יחי' שגם בעת ההסתר יש לקוות לחסד ה' וכך יש בכל פרטי זמנים שצריכין רק להיות נעזר ע"י חסד ה'. וכמו כן יש אנשים שמוכנים להיות נעזר בחסד ה' כמו נח ודוד דלית לי' מגרמי' כלום והוא גברא דמארי' סייעי'. ומדריגת אברהם אע"ה הי' באופן אחר כמ"ש לך לך שהי' צריך להיות מתחזק מעצמו:

בענין דור המבול והפלגה שהי' הדורות הולכין ומתוקנים מדריגה אחר מדריגה כחשבון המשניות דאבות עשרה דורות מאדם עד נח להודיע כו' שהיו מכעיסין עד שהביא עליהם המבול והם נאבדו לגמרי שהי' רק רע כל היום. ואח"כ בדור הפלגה הי' להם האחדות כמ"ש שפה אחת כו' רק שלא הי' כנסי' לש"ש ולא נתקיים. ואמרו שבא אברהם אבינו וקיבל שכר כולן ולא נאבדו לגמרי כדור המבול. וחח"כ עשרה נסיונות עשרה נסים שזכו אח"כ בנ"י להעלות ההנהגה להשי"ת שזה הוראת הניסים וכ"ז צריך להיות כך הסדר גם בכל פרט האדם שמקודם יש תהו ובהו וצריכין יגיעה לבוא לבחי' האחדות אח"כ צריכין לייגע שיהי' האחדות לשם שמים:

 

 

ב"ה

אלה פסל את הראשונים. דמקודם הי' כל ההנהגה רק בחסד עליון בלבד. ומנח התחיל להיות בחי' צדיק פרי מעלליהם יאכלו. וכיון שהי' ע"י התעוררות התחתונים נתקיים לעד יותר מבחי' שהי' מקודם. וזה להודיע כי מה שעשה השי"ת להיות השפעה לפי מעשי התחתונים לטובה הוא. שעי"ז מתקיים לעד כענין אשה מזרעת תחלה יולדת זכר. וז"ש אלה תולדות נח כו' צדיק. עי"ז נתקיים יותר. וכ' מי נח זאת לי ועמדו רבותינו ז"ל שנק' מי נח. והענין כנ"ל שע"י שנח התחיל להרויח שכרו עפ"י מעשיו ממילא עי"ז נגמר דינם של הרשעים ונסתלק בחי' הראשונה שהי' בדור הקודם. וז"ש במדרש יכתירו בי צדיקים שממנו התחיל בחי' צדיק כנ"ל [ולכן הותר להם מאכל בע"ח כי מקודם שהי' רק חסד ה'. וזה אדם ובהמה תושיע כו' ואחר כך שהאדם עושה פעולת אמת להרויח בצדקו ממילא מתעלה על הבעלי חיים. ואחר כך בחי' אברהם אבינו ע"ה הוא חסיד לפנים משורת הדין שהרי נתנסה וביטל כל הטבע. ולכך הוא המשיך בחי' חסד על כל הברואים גם על החוטאים. ובודאי כמו שנוהג הסדר בפרט כן בכלל וזה נוהג בכל עובד ה' שמתחלה השם יתברך מדריכו בחסדו בלבד אחר כך צריך לישר מעשיו עפ"י המשפט אח"כ צריך למסור נפשו ומאודו לה'. וכן הי' סדר הדורות דור המבול והפלגה הי' רק פסולת הערלה ודור הפלגה בחי' הפריעה שאין מסירין כל העור רק מפרידין ומבדילין אותו:

 

 

ב"ה

במדרש ורש"י פרי צדיק עץ חיים שתולדותיהן של צדיקים מצות ומעש"ט. הענין דכ' נר מצוה וכ' נר ה' נשמת אדם. וכמו שאדם נעשה שותף בולד הנולד. ונוצר הגוף בכח אב ואם והקב"ה נותן נשמה וחיות להגוף ותולדות האדם הוא הכלי שיהי' מקום להלביש חיות הנשמה. כן ממש מצות ומעש"ט הם אורות עליונים רק הצדיקים שעושין המצות הם מלבישים האורות בעשי' גשמיות וע"ז כתיב ועשיתם אותם דרשו חז"ל (אתם) מעלה אני עליכם כאלו עשיתם את המצוה כו' כי המה שותפים ממש בהמצוה כנ"ל. וזה הענין שקבלו עליהם בנ"י אשר דבר ה' נעשה להלביש דבר ה' בעשי' ונק' עושי דברו. וז"ש שהצדיקים מקיימין העולם שנברא בעשרה מאמרות כמ"ש אמו"ז ז"ל שהעולם נק' ע"ש ההעלם ע"ש. והצדיקים מקיימין החיות בתוך העולם. וכן התורה שהיא נעלמה מעיני כל. וע"י בני ישראל מתלבשים הארות התורה בכל המקומות:

איתא נח הי' צריך סעד לתומכו כו' ובאברהם כ' התהלכתי לפניו כו' והנה התורה מעידה על נח איש צדיק א"כ נראה כי כך הי' באמת הבריאה ע"ז האופן שיהי' צריך הצדיק סעד ועזר מהקב"ה ואין זה חסרון ונק' צדיק שלם מה שזוכה להכין עצמו להפיק רצון ועזר מקודש להשלים נפשו כנ"ל. אכן זה הוא הנהגת הטבע כמ"ש את האלקים התהלך. אבל אברהם אע"ה הי' חסיד לפנים משורת הדין והוא בכח מסירת נפש שמסר עצמו בעבור קדושת שמו ית'. א"כ בחר לו דרך למעלה מן הטבע. והוא דרך התורה שניתן לבני ישראל בכח מעשה האבות שהוא הנהגה שלמעלה מן הטבע שנק' אש דת שהמשיך מרע"ה הנהגה חדשה לבנ"י. ולכן עתה הוא חיוב מ"ע לכל איש מישראל למסור נפשו על ג' עבירות כמ"ש ונקדשתי כו'. וכ"ז ע"י מעשה האבות מה שמקודם לא הי' נמצא כח זה בעולם. ובגמ' ספ"ח דסנהדרין איבעי' להו אי ב"נ מצווין על קידוש ה' ע"ש דקיי"ל דאין מצווין רק לבנ"י ניתן זה הכח לצאת מדרך הטבע. וזה ענין התהלכתי לפניו כנ"ל:

איתא בזוה"ק בפסוק הן עם אחד כו' ק"ו שאלו הרשעים הי' להם סיוע מהאחדות אנן או חברייא כו' כ"ש שהאחדות מסייע לעבודת הבורא ית' ע"ש. וי"ל עוד ללמוד מזה הק"ו שהם הי' להם האחדות ואעפ"כ ע"י שהי' כוונתם לרעה והי' כנסי' שלא לש"ש וקשר רשעים. ניטל מהם כח האחדות כמ"ש אם ה' לא יבנה כו' עיר כו' מכש"כ בנ"י הגם שהמה מפוזרים ומפורדים בגלות אעפ"כ ע"י שלבם לשמים ניתן להם האחדות. כי מדה טובה מרובה. ונזכה לבנין עיר הקודש מתוך פיזור הגלות ובאמת כמו שהי' בכלל העולם שהקב"ה רצה שיהי' להם האחדות. רק ע"י החטא נתבלבלו הלשונות. והוצרך להיות התיקון ע"י שזכו בנ"י בזכות האבות למצוא האחדות. וכל שהי' בכלל ויצא ללמד. על הכלל כולו יצא כמ"ש במ"א. ולכן תיקנו בנ"י העולם בקבלת התורה שחזר להם בחי' עם אחד ושפה אחת. וכמו כן בפרטות בנ"י בעצמם אחר שלא זכינו לעבוד את ה' כראוי בהיותינו בא"י באחדות ונתפזרנו בגלות. צריך להיות התיקון שנזכה לתקן עצמנו ולמצוא שרש האחדות מתוך הפיזור וכמו ענין תיקון כל בעל תשובה ע"י שחוזר ומקרב עצמו מתוך הריחוק. זה תיקון החטא שנתרחק מדביקות וקירבות שהי' לו מקודם:

 

 

ב"ה

במד' אף הוא אינו כדאי אלא שמצא חן. ובודאי לא על חנם מצא חן. אך הענין עפ"י המד' לוית חן הם לראשך ע"ש פ' תצא המצות מלוין אותך. דעיקר תולדותיהם של צדיקים מצוות ומעש"ט דכ' אמרו צדיק כי כו' פרי מעלליהם יאכלו פי' שהצדיק מקשר כל המעשים בשורש העליון ועי"ז עושה תולדות. כי בכל דבר יש טוב הגנוז בו כדכתיב בכל מע"ב וירא אלקים כי טוב. וע"י המצות ומעש"ט מקשרין הכל בנקודה הגנוזה הנ"ל ואז חל חן מקח על בעליו. וז"ש אותך ראיתי צדיק כו' בדור הזה דהיינו בעת הבריאה ראה הקב"ה שהוא יהי' צדיק דור הזה. ולכן לא כתיב כאן תמים כי התמימות הוא שלימות האדם למטה שאינו משתנה מאותו חלק המיוחד לו בעת הבריאה. ובכאן הכ' מדבר מחלק שרשו. שראה הקב"ה אותו מתחילתו. כמ"ש אותך ראיתו. הוא האות שלו. שהצדיק הוא אות ועדות על הבורא ית':

בענין דור המבול והפלגה ההפרש ביניהם שדור המבול היו נמשכים רק אחר הגשמיות והגוף ולכן נאבדו לגמרי כמ"ש ימותו ולא בחכמה. ודור הפלגה היו מתחכמין יותר מדאי ולא החזיקו באמונה מחמת החכמה. והי' החטא בשכל ונפש דכ' הן עם אחד כו' שהיה להם כח האחדות ולשון הקודש. ובאמת כל החכמה תלוי ביראת ה' כמ"ש כל שיראת חטאו קודמת כו'. ועל ב' אלו נשאר בבנ"י ב' אותות אות המילה שחתם בבשרינו הוא שלא להיות נמשך אחר הגוף לגמרי. ואות תפילין וש"ק הוא להתקשר. ולבטל חליו ית' כל החכמה והשכל:

 

 

ב"ה

במד' הוציאה ממסגר נפשי כו' יכתירו צדיקים כו' דכתיב ויסגור ה' בעדו דאיתא בזוה"ק נח הוא שבת מנוחה. דכ' ימי המעשה יהיה סגור. בשבת יפתח ובחודש יפתח. שבת הוא הביטול אליו ית' שהוא השורש. ועי"ז מושכין הארת הנשמה יתירה וביום החודש יפתח הוא בכח התחתונים לעורר התחדשות. והוא הדרך שחידשו אבותינו. לכן החודש הזה לכם כתיב והיא הנהגה שנמסרה ביד בנ"י כמ"ש ישראל דקדשינהו לזמנים. ומקודם הי' בכלל נח איש צדיק. דמקודם כ' ביום השבת יפתח. ואח"כ ביום החודש. וכן הקדים הקב"ה השבת למועדות תחלה למקראי קודש. שע"י הקדמת השבת קודש זכו בנ"י אח"כ למקראי קודש שהם המועדות. וז"ש הוציאה כו' שהוא בעזר שלמעלה. שבת נק' מתנה. להודות את שמך כמ"ש בשבת טוב להודות לה'. בי יכתירו צדיקים שהוא הי' הראש והכתר לבחי' הצדיקים כנ"ל:

בענין דור הפלגה שע"ז נאמר זכור ימות עולם כו' יצב גבולות עמים למספבנ"י. שבאמת כח האחדות גדול מאוד לעורר כח השורש מן השמים. אך שצריך להיות לשם שמים. וזה נמצא רק בבנ"י שהרי דור הפלגה התאספו כולם ולא עלתה בידם. רק לבנ"י חלק ה' עמו ניתן כח האחדות וזהו הבנין ודאי הי' דבר גדול רק דכ' ונעשה לנו שם. ולא הי' כנסי' לשם שמים ולא נתקיים. ובבני ישראל נתקיים אח"כ בבנין המקדש. כי ביהמ"ק לא הי' בנין עצים ואבנים בלבד. רק שע"י התחברות בנ"י שכל איש ישראל יש בו איזה חלק וכמ"ש בונה בשמים כו' ואגודתו על ארץ. וכ' ירושלים הבנוי' כו' ונעשה בנין למטה ע"י נפשות בני ישראל שיש בכל אחד אות או נקודה כמ"ש כל הנקרא בשמי כו' וזהו נקרא לשם שמים שיחול על הכנסי' שמו ית' כמ"ש אם ה' לא יבנה כו' וע"י בנין המקדש נתעלו להיות דבקות לנפשות בנ"י בעולם העליון כמ"ש ששם עלו כו'. ורמזו חז"ל בפסוק עלה נעלה אפילו אומר עשו סולמות ועלו לשמים נצליח כו'. והרי זה ממש כמאמר נבנה עיר וראשו בשמים כו' רק ע"י שהי' לשם שמים נתקיים בידם:

 

 

ב"ה שבת ור"ח

במד' בא אל התיבה. הה"ד תאבד דוברי כזב. ואני ברוב חסדך כו' דכתיב ונח מצא חן. דרשו חז"ל אינו כדאי אלא שמצא חן. ובאמת זה עבודת האדם למצוא חן בעיניו ית' ואז השי"ת מסייע לההולכים בתמים והוא בחי' השבת שנק' מתנה כדאיתא בזוה"ק נח הוא שבת. ואפשר שזה הוא משרז"ל עלה במחשבה לבראו במדה"ד וראה שאין העולם מתקיים ושיתף עמו מדה"ר. היינו הסיוע שיש בש"ק שנמשך הארה מעולם העליון למעלה מן הטבע. דהא כתיב ברא אלקים משמע שבמעשה נברא במדה"ד רק שהקדים ושיתף מדה"ר היינו שיהי' דביקות להבריאה בעולם הרחמים והוא על ידי השבת ולכן אחר השבת כ' אלה תולדות כו' ביום ברוא ה' אלקים. והוא הברכה דכ' ויברך את יום השביעי שכפי היגיעה בימי המעשה זוכין בש"ק לברכה ולדביקות בשורש העליון ששם כולו רחמים. והשבת הוא קיום הכל. ולכן אומרים זכרון למעשה בראשית תחלה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים. שיש ג' בחי'. עולם שנה נפש. והשבת מעלה הבריאה. והזמן. והנפשות להיות להם דביקות בהשי"ת. רק שצריכין להיות כלי מוכן לקבל השבת. וזה הי' ההפרש שדור המבול היו רשעים ונקראים דוברי כזב שלא היו חפצים לבוא אל האמת ונח ביקש והשתוקק ומצא חן בעיני ה':

במדרש צא מן התיבה. הה"ד הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך כו' דכ' ששת ימי המעשה יהי' סגור. כי הגוף ומלבוש העשיי' מכסה אור הנשמה והפנימיות. אך יש זמנים שנפתחים השערים בשמים ואז גם למטה נפתח לבות בני אדם העוסקים בעבודת הבורא ית' מכלל שנאמר הוציאה להודות. משמע שא"י להודות ולהלל בכל עת. רק כמ"ש פתחו לי שערי צדק א"ב אודה כו' וכתיב ביום השבת יפתח וביום החודש יפתח לכן בשבת כ' טוב להודות. וכן בר"ח יש הלל דכ' לא המתים יהללו כו' ולא כל יורדי דומה משמע דכל מי שיש בו מיתה אינו יכול להלל כראוי דכתיב מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו. כי אין סוף לרוממות אל ומי יוכל להלל לפניו ית'. רק בשבתות וימים טובים שיורד נשמה יתירה והיא אין בה מיתה. והיא ג"כ אין לה סוף שהיא חלק אלקי ממעל ולכן בשבת שהוא יומא דנשמתין ולאו דגופא הוא הזמן שמעידין בנ"י על הבורא ית' ואיתא במדרש אברהם שלא כתיב בו שמירת שבת ירש הארץ במדה יעקב שכתיב בו שמירת שבת ירש נחלה בלי מצרים כו'. והוא כנ"ל שבימי המעשה וכמו כן בגוף האדם החיות במדה ובצמצום ובש"ק ונשמה יתירה היא בלי גבול ומדה ולכן כ' ויברך את יום השביעי. דמקודם כ' ויכלו כו' במדה כמ"ש שם במדרש לכל יש סקוסים כו' ובש"ק הוא בלי מדה לכן נק' נשמה יתירה שהיא אינה לפי גבול האדם בעוה"ז שהיא מעין עוה"ב. גם נק' יתירה שאינה לפי מעשה האדם רק מתת אלקים היא כמ"ש לעיל בפסוק ונח מצא חן. וכתיב והי' מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחוות כו' דרשו חז"ל שלעתיד נעלה לראות פני ה' בכל חודש ושבת. ולהבין לשון מדי חודש מדי שבת דכתיב ביום השבת וחודש יפתח א"כ נפתחו השערים. וברגלים נתקיים בפועל ממש אבוא בם אודה. שראו פני ה' במקדש ג"פ בשנה. ואיתא כי הי' ראוי כל החדשים להיות יו"ט שהמועדות הם בזכות ג' אבות. ויב"ח בזכות י"ב שבטים. רק שגרם החטא כמ"ש בטור או"ח ה' ר"ח. והענין הוא כי במועדים יש פתחים גדולים. ובר"ח פתחים קטנים ואם הנפשות היו מתוקנים היו מרגישין הארה באלה הפתחים. אך כתיב עונותיכם היו מבדילין ואין מרגישין באלה הפתחים. כמו שאנו בעוה"ר אין זוכין אפילו ברגלים לראות פני ה' במקדש. ולעתיד כשנהי' מתוקנים יהי' די פתיחת השערים בחודש ושבת לראות פני ה'. וז"ש מדי חודש בחדשו כו'. וגם זה אמת כי לפי עבודת בני ישראל בכל השנה זכו לראות פני ה' ג"פ. ולעתיד עבודת כל חודש ושבת יהי' בו זכות לראות פני ה' בכל חודש ושבת [ואפשר כי זה ענין הלל בר"ח שהוא מנהג כדאיתא בגמרא. וי"ל הענין כי באמת בזמן המקדש הי' עיקר ההלל ברגלים על הראות פני ה' במקדש כמ"ש אבוא בם כו'. ועתה שאין לנו בפועל זכי' זו. וההלל הוא רק זכר. א"כ גם בר"ח יש לומר הלל שגם בו השערים נפתחים וכמו שיהי' עוד לעתיד כמ"ש במ"א כי עתה כל הקיום בזכות הזמן שהי' המקדש קיים וגם בכח הזמנים העתידין להיות כי הקדושה נותנת ברכה לפני' ולאחרי'. וכן הוא בכל מנהגי בנ"י כמ"ש אם אינם נביאים בני נביאים הם ומכוונים למה שעתיד להיות] ומ"מ גם עתה למעלה בשמים נפתחים השערים בכל ר"ח וע"ז מבקשים יעלה ויבא זכרונינו כו' ביום ר"ח הזה היינו בהארה ושער שנפתח בר"ח הזה דכ' ויקרא לאור יום. ומבקשין ג"כ זכרון משיח בן דוד והוא ממה שעתיד להיות כנ"ל:

 

 

ב"ה

במדרש אלה תולדות נח בית רשעים ישמד זה דור המבול אהל ישרים יפריח זה נח. כבר כתבנו במ"א במ"ש רש"י עיקר תולדותיהם של צדיקים מצות ומעש"ט היינו ע"י שהצדיק מבטל הכל להעיקר ממילא עושה תולדות בעוה"ז דייקא וזה ענין השבת שמיני' מתברכין כל שיתא יומין וזה עדות השבת שכל המלאכות בטלים בו והוא הוא קיום כל מעשה בראשית והוא להודיע כי לא לאדם בכחו ועוצם ידו לעשות תולדות רק ע"י הביטול אליו ית'. ודור המבול שהיו גבורים וביתם שלום מפחד ונימוחו מעולם. והצדיק שהי' ארעי אהל ישרים יפריח שכל מה שמבטל עצמו ועושה מלאכתו ארעי ותורתו קבע עי"ז יפריח ויגדל ויעשה פרי ואיתא בזוה"ק נח הוא שבת ובמ"א הארכתי לכן קצרתי:

בענין דור הפלגה דכ' זכור ימות עולם כו' וכתבתי במ"א בשם מו"ז ז"ל הן עם אחד ושפה אחת הוא בנ"י שנק' גוי אחד כו'. והענין הוא כמ"ש בסידור הבריאה והארץ היתה תהו כו' אח"כ יהי אור ויבדל הבדילו לצדיקים. וכ"ז נתקיים בדורות אלו כי דור המבול היו רשעים גמורים ומעשיהם תהו ובהו. ובדור הפלגה כבר התחיל האור להאיר אך שלא היו הרשעים כדאי לקבל האור. ועליהם דרשו בזוה"ק וימנע מרשעים אורם ע"ש פ' לך. והיינו האור שהי' צריך להתגלות וזכה אברהם אבינו וקיבל שכר כולם. והנה הרשעים הבינו כי נמצא בהם האור הזה ורצו להתחכם באומרם פן נפוץ כו'. אבל השי"ת רצה שיהי' לו אומה מיוחדת ושיתבטלו כל עובדי האלילים לאומה זו ג) וממילא הי' לכולם שייכות להקדושה. וזה האחדות שהי' נמצא בהם הי' אאע"ה. רק שלא זכו להתחבר עמו והבדילם השי"ת לרשעים. ד) ונטל האחדות מהם. ונשאר לבנ"י כמ"ש חז"ל פיזור יפה לרשעים. נאה להם ונאה לעולם. וכינוס נאה לצדיקים. ובאמת לבוא לזה האחדות א"א בלי עזר אלקים כאשר נתן לנו השי"ת תורה ומצות ובכחם מתקיים האחדות בבני ישראל אבל לרשעים ה) הי' כנסי' שלא לש"ש ולא נתקיים כדכתיב אם ה' לא יבנה כו' ישמר עיר. והכל תלוי בכוונה לש"ש ודור המבול הי' מחלוקת שלא לשם שמים. והפלגה כנסי' שלא לשם שמים. וכמו כן בצדיקים נח הי' עמהם במחלוקת לשם שמים וניצל. והם נמחו. ואאע"ה הי' מכניס ומאחד מהם כל האורות כדאיתא שקיבל עליו שכר כולם ונתקיים בו כנסי' שהיא לשם שמים סופה להתקיים:

במשנה בעשרה דורות עד שהביא המבול. ובי' דורות עד שבא אברהם וקיבל שכר כולם דכתיב מים רבים לא יוכלו לכבות האהבה ולכן גברה אהבת אאע"ה שלא יכלו הרשעים לכבותה ונשאר הקדושה בעולם בכח. דהאדם כולל כל העולם בפרט הצדיק וכמו שבלבו הי' התלהבות יותר מן הטבע. כך נתגלה הנהגה זו בכל העולם ועל זה אמרו חסיד המתחסד עם קונו. ובאמת הי' התחלת ב' אלפים תורה דאיתא עבירה מכבה מצוה ואינה מכבה תורה וזה הי' הפרש בין נח לאברהם אע"ה:

 

 

ב"ה

ברש"י נח הי' צריך סעד לתמכו ואברהם הי' מתחזק בצדקו מאליו. דאיתא במדרש ג' מציאות מצא הקב"ה ומצאת את לבבו. כענבים במדבר מצאתי ישראל. מצאתי דוד עבדי. והכתיב ונח מצא חן. הוא מצא והקב"ה לא מצא. פי' שהאבות וכלל ישראל המציאו מכח אל הפועל אותה הנקודה והמכוון שזרע הקב"ה בעולמו. דכ' כולם בחכמה עשית וכדאיתא במד' מה צורך הי' לי ליחס שם עבר פלג ומצאת את לבבו. משל למלך שנפלה מרגליות כו' ע"ש. וכל מה שלמטה יש לו שורש למעלה. וז"ש בזוה"ק נח הוא בחי' שבת. כי שבת הוא עליית כל הדברים לשורשם. וז"ש ונח מצא חן בעיני ה' שנתעלה ונדבק בשורשו ומצד זה נתקיים בעוה"ז. אבל אברהם אע"ה מסר נפשו עד שמצא בעוה"ז החכמה הגנוזה. וזה הוא באמת כח התורה כמ"ש שמאברהם התחיל ב' אלפים תורה. ובמ"א כתבתי כי כמו שנח הוא בחי' השבת כן האבות היו בחי' המועדות שנקראו מקראי קודש. שהוא מה שיכולין לקרוא הקדושה להמשיכה מלמעלה למטה דכ' ישלח עזרך מקודש. והיא הנשמה יתירה היורדת בשבת. ומציון יסעדך הוא הציונים והחקיקות והרמזים אשר נטע השי"ת בבריאת עוה"ז [ובמד' קדושים. עזרך מקודש מקידוש מעשים ומציון מעשים. וי"ל כענין שכ' העובד מיראה זהיר במל"ת וזה נקרא קדושהו פרישה בחי' נח את אלקים התהלך וע"י גדר ערוה מצא סיוע הקדושה. אבל אברהם אע"ה עבד מאהבה במ"ע והוא ציון מעשים כנ"ל] והגם דכתיב גם בשבת מקרא קודש. אמת כי השבת לבד מה שהוא קבוע וקיים מימי בראשית. יש לבנ"י חלק בשבת משעת מתן תורה וז"ש כנ"י יהי' בן זוגך. וכ' בשבת כי בו שבת. וכ' וזכרת כי עבד היית. ומצד זה מיוחד השבת לבני ישראל. וזה החלק לא הי' קודם קבלת התורה. ואיתא כי יש בעבודת השי"ת בחי' עבד ובחי' בן. בחי' בן התחיל מאבות לכן נקראו אבות שהתחילו לחפש בגניזין דמלכא והמשיכו אהבת הבורא ית' בעולם שיוכל האדם לעבוד לפניו כאהבת בנים לאביהם. וזה שהתחזק בצדקו מאליו כי זה ההפרש שהעבד ציית לרבו אבל הבן נמשך בטבעו אחר רצון אביו:

 

 

ב"ה

במד' תאבד דוברי כזב כו' ואני ברוב חסדך כו' ע"ש. פי' הנהגת הטבע צריכין לידע כי הוא רק בכח שלמעלה מהטבע והשי"ת הלבישו בהטבע. אבל דור המבול שהחזיקו בכח הטבע נקראו דוברי כזב כאשר שמעתי מפי מו"ז ז"ל. כי אמת הוא מה שקיים לעולם ודבר שיש לו הפסק נק' כזב כדאיתא בלשון חכמים מעין המכזבין מימיו כו' ולכן הנהגת הטבע נק' דוברי כזב. אך צדיקים מתדבקין גם בטבע בחיות הפנימיות שהוא מחי החיים וע"ז נאמר אבוא ביתך. דכ' מה רב טובך כו' צפנת כו' פעלת כו' נגד בני אדם. פי' שגם בעוה"ז נמצא גנוז וצפון כח אלקות. ועיין בזוה"ק בראשית מזה בפסוק ויכלו. וכ"כ שער החצר הפנימית יהי' סגור כו' ביום השבת יפתח. וזהו הפנימיות הוא בכל מקום רק שהוא סגור וגנוז לצדיקים וזה נמסר לבני ישראל ביצ"מ שהוציאנו מן הטבע. וזהו הענין כפל השבח שהוצאתנו ממצרים ופדיתנו מבית עבדים. וכ"ה בתורה הפודך מבית עבדים. פי' כמו שיש עבדות ושעבוד לאדם כן המשועבד ומקושר אל הזמן והמקום אינו בן חורין. אבל בנ"י. הרים הקב"ה אותנו שלא להיות משועבד אל הזמן והמקום. והוא עיקר החירות ומתגלה בש"ק כדאיתא פורס סוכת שלום עלינו א"כ מתעלין בנ"י להיות בצילו ית'. וגם זה בכלל אבוא ביתך. וכ' אל יצא איש ממקומו ביום השביעי א"כ יש לכל איש ישראל מקום מיוחד בש"ק שקונה בו שביתה ולכן כתיב לעשות את השבת לדורותם שנשתנה דירות בנ"י בש"ק. ובני ישראל הם דומין לבוראם כמ"ש מקום אתי דרשו חז"ל הוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו כן איש ישראל אינו משועבד למקום אבל בכחו למצוא לו מקום שביתה. ולכן הוא יום מנוחה כמ"ש ופדיתנו מבית עבדים [וחג הסוכות הוא זכר לזה לכן כתיב למען ידעו בסוכות הושבתי פי' כשהוציאנו ממצרים הרים אותנו להיות לנו ישיבה מיוחדת להיות מובדלין ממקום הטבע והגשמיות לחסות בצלא דמהימנותא] למען ידעו דורותיכם מלשון דירה:

 

 

ב"ה

נח הי' צריך סעד לתמכו. כי קודם קבלת התורה אמרו חז"ל שכ"ו דורות שמקודם. הי' רק בחסדו של מקום ב"ה. ולכן יש כ"ו כל"ח בהלל הגדול. אכן אברהם אע"ה איתא שקיים כל התורה קודם שניתנה. ועליו נאמר מי הקדמני ואשלם. שהמשיך הארת התורה אף לפני קבלת התורה וע"ז נאמר התהלכתי לפניו וזה בכח מסירת נפש שהפיל עצמו לאור כשדים כי באמת התורה הי' קודם שנברא העולם. ובתורה נברא העולם. אך שמקודם לא הי' יכול להתגלות אור התורה בעולם עד אחר יצ"מ ששינה הקב"ה הטבע. אבל אברהם אע"ה ששינה הטבע ומסר נפשו זכה להרגיש אור התורה קודם שניתנה. והתורה מאירה לפני' ולאחרי' וכן כל הנפלאות מהבורא ית' מאירין לפניהם ולאחריהם וכפי זכות האדם יכול להרגיש אור מדורות הראשונים ומדור האחרון:

בענין דור המבול והפלגה הכל הי' הכנה לבני ישראל כמ"ש זכור ימות עולם כו' כי הדורות שקידם המבול היו גבוהים מאוד ואח"כ נתמעטו ע"י שקלקלו. והלא הי' הכל גלוי וידוע לפניו ית' אך שאח"כ בקבלת התורה זכו בנ"י להשיג מהארה הראשונה שהי' קודם החטא כדאיתא שכל הארות המתגלים בעולם נשאר מהם רשימה. ונמסר לבסוף כל אלה הדרכים לבני ישראל וע"ז כ' נפלאותיך ומחשבותיך אלינו. ולכן אמר זכור ימות עולם כי בנ"י יש להם בכח התורה דביקות לזכור ולעורר כל ההארות שנתגלו מאז. וכ' לא נפלאת היא כו' לא בשמים כו' מי יעלה לנו הש' ולא מעבר לים כו' קרוב אליך בפיך ובלבבך כו'. יתכן לפרש שהם ב' אלו הדורות דור הפלגה חטאו בפה ורצו לעלות השמים אך כי לא הי' לשם שמים. אבל בנ"י בפיך כו' זכו להמשיך תורה מן השמים. מעבר לים רמז לדורות שקודם המבול שנק' מעבר לים. וזהו בלבבך כי דור המבול חטאו בלב כמה שכתוב יצר מחשבות לבו רק רע. ובנ"י בכח התורה יכולין להטות ב' הלבבות להשי"ת. כי בודאי פה ולב הם כלים להמשיך אור בעולם רק שהתורה מלמדת איך לתקן כל המעשים ע"י פה ולב. זכור הוא בפה. בינו הוא בלב:

 

 

ב"ה

כתיב אור זרוע לצדיק ולי"ל שמחה. ובגמרא תענית איתא לא הכל לאורה צדיקים אורה ולישרים שמחה. פרש"י שם דשמחה עדיף מאורה ע"ש. ונראה כי ישר הוא כמו שהי' קודם החטא דכ' עשה את האדם ישר. ואחר החטא שנעשה תערובות טוב ורע אז נעשה בחי' צדיק ורשע כי צדיק הוא ברובו כמ"ש כל שזכיותיו מרובין ה"ז צדיק. אבל בחי' ישר הוא שלא יהי' שום התנגדות. לכן כתיב בנח איש צדיק. ואברהם אבינו התחיל לתקן כל שורש החטא והוא הדרך שזכו בנ"י בכח התורה. כדכ' יצפון לישרים תושי' וזה א"א להיות בדרך הטבע. רק האבות המשיכו זה הדרך לעולם. וע"ז כ' ולישרי לב שמחה כי שמחה הוא כשאין תערובות סט"א כלל. וכמו שהי' קודם החטא. כשמחך יצירך בג"ע מקדם. ומעין זה הוא ימי שמחה דסוכות ע"י שביוה"כ נמחלו כל העונות. ובכל שנה בעשי"ת בכלל ניתקן איזה פרט מן חטא הכולל של אדה"ר לכן הוא בחי' ולישרי לב שמחה [וי"ל ג"כ דבחי' הלולב היא אור זרוע לצדיק שהוא הכנה לכל השנה כשיהי' תערובות לכן רמזו בלולב ראשון לחשבון עונות] ומ"מ הוכרח נח לתקן מקודם בחי' צדיק ואח"כ באו האבות בבחי' ישרים שכ"כ אור זרוע לצדיק אח"כ לישרי לב שמחה. ומעין זה יש בכל שנה כמו שהי' בכלל הדורות בפסח זמן חירותינו להגאל מפסולת התערובות טו"ר ואח"כ זוכין לתורה ונעשין ישרים כנ"ל:

אלה תולדות נח. אלה פסל את הראשונים דכ' אלה תולדות שו"א כי הלא הי' גלוי וידוע לפניו ית"ש כי יחרב העולם במבול. אך כי רצה להודיע אשר צדיק יסוד עולם ושכל העולם תלוי בעבודת האדם כדכתיב אנכי עשיתי ארץ ואדם עלי' בראתי שיהי' אדם השליט. כדכתיב כל שתה תחת רגליו. ולכן הבריאה שהי' בכח הטבע נחרב ונעשה אח"כ התולדות בכח הצדיק. דאיתא גדולים מעשה צדיקים ממעשה שמים וארץ ע"ש בכתובות:

בענין דור המבול והפלגה דכ' זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור כו'. בהפרידו בני אדם חלק ה' עמו כו' דכ' במזמור ליום השבת. מה גדלו מעשיך. מאוד עמקו מחשבותיך. דיש בחי' כמות ואיכות. חצוניות העולם וחכמת הטבע. וע"ז נאמר מה גדלו כדכ' גדולים מעשי ה' דרושים לכל חפציהם. אבל איכות הפנימיות הוא רב מאוד וע"ז נאמר מאוד עמקו מחשבותיך. בער לא ידע הוא דור המבול שפשעו בבחי' הכמות וחטאו בגופם כסיל לא לא יבין הוא דור הפלגה שהי' להם דעת אבל חטאו בחכמתם שלא לשם שמים. לכן לא השיגו עומק הפנימיות. וחטאם הי' בחכמה. ולא זה וזה יש בהם רוח חיים. בפרוח רשעים כו' להשמדם עדי עד כמו שהי' בדור המבול. כי הנה אויביך יאבדו דור המבול. יתפרדו הוא דור הפלגה. ולבנ"י נתן הקב"ה תורה ומצות לעמוד על ב' הבחי'. תורה היא הפנימיות. ומצות במעשה להבין כח מעשיו שבטבע מ"ב. ימות עולם הוא בחי' מעשה בראשית. שנות דור ודור הוא הפנימיות שזה נשתנה בכל דור לפי עבודת האדם כדכ' דור הולך כו'. והארץ לעולם עומדת:

 

 

ב"ה שבת ור"ח

איתא במדרשים כי לע"ל יעלו לראות פני ה' בכל ר"ח כמ"ש והי' מדי חודש בחדשו כו'. דכתיב אני בצדק אחזה פניך וכתב בזוה"ק תצוה כי הכל תלוי בהתעוררות התחתונים להתגלות הגוונין בשמים דכ' נודע בשערים פי' בזוה"ק כ"א לפום שיעורין דליבי' ואבותינו הקדושים בשעורין דילהון פתחו פתחים למעלה להיות גילוי פני ה' לכל בנ"י. וזה הי' מצות ראי' שבא לראות ולהראות וז"ש בזוה"ק בפסוק וראיתי' כו' כי הם תלת גוונין חיור סומק ירוק. היינו שאבות הקדושים המציאו מכח אל הפועל אלה הגוונין כי הקב"ה גבוה ונישא מכל אלה הגוונין. ורק כפי הכנת התחתונים כך נעשה למעלה התלבשות והתגלות להיות מדה של חסד ושל רחמים כו'. והנה גם לכל שבט יש גוון מיוחד כמו שהי' בי"ב אבנים טור אודם פטדה כו' והם שערי צדק הי"ב תיבין של שם אדנות שנק' שערי צדק כידוע לי"ח ומרומז בזוה"ק פ' זו דף ע"א ע"ב והשערים שפתחו האבות המה חזקים ביותר ואין העונות יכולים להסתירם. והשערים של השבטים צריכין זכות התחתונים ביותר שיכולין לכנוס בהם ולכן לעתיד כשיהי' תיקון כל המדות יתגלו כל אלה הגוונין ויהי' מצות ראי' בכל חודש. כמ"ש בטור או"ח כי לולא חטא העגל הי' כל ר"ח יום טוב גמור ע"ש וכמו שהי' בנפשות האבות והשבטים שזכו להוציא אלה הגוונין מכח אל הפועל כן יש בזמן מועדים ור"ח שבהם נגלו אלה הגוונים. וכ' שער החצר כו' יהי' סגור ימי המעשה ביום השבת כו' וכמו כן הוא בנפשות כמ"ש במ"א שהם ברית הלשון וברית המעור. דהנה יש רמ"ח אברים אבל פנימיות החיות מתעורר רק בלשון וברית. לכן רוב כריתות הם באיסורי מאכלות וביאות אסורות כי החיות הפנימי מתגלה באלה ב' האברים. ולכן נתן לנו הקב"ה ברית התורה לתקן ברית הלשון וברית מילה לתקן ברית המעור. ופי' ברית הוא דביקות בשורש. דאיתא בעשרה מאמרות נברא העולם כדי להפרע כו' וכ"ז נתקיים בדור המבול ונפרע לרשעים שמאבדין העולם. ונח הצדיק נתדבק בבחי' מאמר אחד ומאמר אחד הוא בחי' השבת דאתאחדת ברזא דאחד. אבל עבודת האדם בימי המעשה שאז מתלבש הפנימיות בבחי' עשרה מאמרות שהם עשר מיני מדריגות וצמצומים. וע"י האדם יכולין להתאחד. כי עשרה במ"ק א' והיינו ע"י הביטול אל השורש יכולין לבוא אל האחדות ונעשה מעשרה א'. לכן השבת מקיים העולם מה שהרשעים מאבדין בימי המעשה כי השבת מקשר הבריאה בבחי' מאמר אחד. כעין שכ' באוה"ח כי בכל שבת מתקיים העולם. ומובן שפיר לפי מ"ש. אבל השבת נמסר לבנ"י שמייגעין עצמן בימי המעשה. וכמו שהוא בזמן כך הוא בנפש הברית בחי' מאמר אחד. וכן נח צדיק תמים הוא בחי' דביקות בשורש נק' תמים. לכן כתיב אלה תולדות נח כי עיקר הברכה והריבוי בהתדבקות בשורש כמ"ש בשבת דכל ברכאין בי' תליין. שהוא שורש ואחדות שממנו מתפשט כל הברכות. וכזה מצינו בברכת נח לבניו. בשם כתיב ברוך ה' אלהי שם וביפת כ' יפת א' ליפת ולכאורה נתברך יפת יותר משם. אכן ברכת שם הי' כמו הברכה בשבת דהוא שמא דקוב"ה שלום. וזה שורש כל הברכות. ולכן לא אשתכח בי' מנא. כמו כן לא הי' ברכה פרטיות לשם רק מה שהוזכר עליו שמו של הקב"ה וע"ז כ' בכ"מ אשר אזכיר את שמי כו' והכל ענין אחד:

 

 

ב"ה

איתא במדרש בנח כתיב את האלקים התהלך נח משל לאוהבו של מלך שנשקע בטיט עבה א"ל המלך כו'. ובאברהם כתיב התהלך לפני משל לאוהבו של מלך שהאיר לו מן החלון במקומות האפילות וא"ל האיר לפני וכו' ע"ש. לבאר הענין כמ"ש ז"ל נח הי' צריך סעד כו'. והנה נח נולד מהול. לכן כתיב מקודם צדיק תמים. אח"כ את האלקים התהלך שע"י התמימות זכה להלוך לפני ה' ובאברהם כתיב מקודם לך לך התהלך לפני ואח"כ ניתן לו המילה לכן נח לא הי' בו כח להציל דורו ובאברהם אמרו עד שבא אברהם וקיבל שכר כולם. והענין הוא כמ"ש במשנה במאמר אחד הי' יכול להבראות ומה ת"ל עשרה מאמרות להפרע וליתן שכר כו' ועיקר עבודת האדם לתקן אלה העשרה מאמרות עד שיזכה למאמר אחד שהוא הדביקות באל אחד. והמילה שנקרא ברית הוא התדבקות באחדות. וכדי להציל את נח העלהו הקב"ה בכח המילה להתדבק במאמר אחד ואז נק' תמים כמ"ש במ"א הטעם. ונמצא הי' מובדל מן הדור אבל אברהם בתוך מבואות אלו האפילות בעודו ערל מצא לו חלונות וחרכים להלוך לפניו ואח"כ ניתן לו המילה ותמימות. ובאמת זה הי' בכח מסירת נפש לכן נק' חסיד המתחסד עם קונו וזהו החילוק בין את האלקים התהלך. בין התהלכתי לפניו. שהי' כוונתו לשם שמים בלבד לפרסם כבוד שמו בעולם ולא לגרמי' כלום אפלו לתקן נפשו. ויש לכוון בזה מ"ש לו הקב"ה לך לך כענין שדרשו חז"ל אין אומרים אל תירא אלא למי שהוא ירא שמים לאמיתו. כמו כן אין לומר לך לך אלא למי שאינו עושה כלום לגרמי' רק לשם שמים. ואיתא בזוה"ק נח הוא בחי' שבת כי כל אלו האותות ובריתות הם להתדבק בשורש האחדות מאמר אחד כנ"ל. והענין הוא דיש בחי' נפש רוח ונשמה שנשתלחו בעוה"ז ונתלבשו בגוף כדי לתקן על ידיהם המעשה והדיבור והמחשבה. ולהפוך הגוף והגשמיות לרוחניות. וזאת עבודת האדם לזכך גופו שיאירו בו הנר"נ. לכן אמרו שהבשר צריך ליגע עצמו ביראה. כי עיקר שם יראה כשנזדכך הגוף ואז מאיר בו הנר"נ ורואה האמת להתדבק בהקב"ה. ולזה ניתן תרי"ג מצות לזכך כל האברים כמ"ש נר מצוה. ובשבת ניתן תוספות נר"נ כמ"ש ז"ל נשמה יתירה ניתנית בשבת. דאיתא במד' דהנפש יש לה עוד ב' שמות חי' יחידה והם אינם יכולים להתדבק בפועל ממש בגוף כי הם דבוקים בה' אחד לכן נק' יחידה וחי' שהיא עצם החיות. ואחר החטא שיש מיתה בעולם ניטל מאדם אותן הבחי'. אך בשבת יורדת הארה מזה השורש האחדות והחיות לכן אומרים בשבת אתה אחד כו' ומי כעמך ישראל גוי אחד. נמצא בשבת הנר"נ עצמן מקבלין חיות ואחדות. ובימי המעשה הנר"נ מתקנין הגוף. ובשבת הוא בחי' מאמר אחד כנ"ל. לכן נאסרו המלאכות כמ"ש בפ' בראשית מזה. ומ"מ מעין זה יש בכל יום הארה בכח התפילין שממשיכין חיות ואחדות משרש הנשמה אל נר"נ שבאדם. ואיתא בזוה"ק שע"י תפילין נעשה אדם אחד כעין שכ' לעיל בענין שבת:

והנה בפרשה זו נא' ענין דור המבול ודור הפלגה והם ענין ב' הבריתות שניתן לבנ"י ברית המעור וברית הלשון. וכיון שנקראו בריתות הם דברים שיש להם התקשרות באחדות הנ"ל ולכן צריכין סיוע להוציאן מכח אל הפועל וצריכין שמירה ולא לחנם נכשלו דורות הראשונים בזה. והקב"ה נתן לנו ברית מילה לסיוע לתיקון המעור. והתורה לתיקון הלשון. כי כח הדיבור עושה תולדות והתחדשות כמו המעור שמוליד וממשיך נשמה מן השמים כן הדיבור אם הוא כראוי בדחילו ורחימו כמו שהיו בראשונים ודור הפלגה היו שפה אחת והי' להם כח הלשון שנק' מדבר מלשון מלכות והנהגה שיש בכח הפה לגזור ולעשות התחדשות וכ' הבה נבנה כו'. ואחר כך כ' וירד לראות כו' אשר בנו. ולא נזכר עדיין בנין. משמע שבזה הדיבור עשו בנין וכמ"ש באדה"ר לראות מה יקרא והכא כ' לראות ג"כ כי זה כח קריאת שמות של האדם. וכוונתם לא הי' לטובה לכן ניטל מהם כח הלשון וניתן לבנ"י בכח התורה ולכן היו הראשונים מתפללים ונענים שהיו מתפללים בשם כמ"ש בגמ'. וב' הבריתות שיש לבנ"י מילה ושבת מילה ותפילין הם ב' הנ"ל כי שבת סהדותא איקרי והוא ברית הלשון וכמו כן תפילין למען תהי' תורת ה' בפיך וכמ"ש ואשים דברי בפיך היפוך מנבלה שפתם. לנטוע שמים כו' ולאמר עמי אתה כ' בזוה"ק עמי כמה דאנא במלולא עבדית שמים כו' ע"ש:

 

 

ב"ה

במדרש אלה תולדות נח כ"מ שנאמר אלה פסל את הראשונים. ומה פסל דור המבול. דכל הצדיקים היו מתפללין ומצילין בני דורם כמו אברהם ומשה רע"ה. ונח לא הצילם והתירוץ הוא כי הצדיקים שבני דורם מקבלים מהם עבודת הבורא ית' כמו שלימד מרע"ה בנ"י התורה ובזה נתקשרו בו ונקראו תולדותיו וכמו כן באברהם אע"ה כתיב הנפש אשר עשו דשיעבידו לאורייתא. ודור המבול לא קיבלו תורה מנח כדאיתא במדרש שנאו בשער מוכיח שלא רצו לשמוע לו וזה שפסל הדור המבול שלא היו בכלל תולדות נח רק בניו. ולכן לא הי' יכול להצילם. איברא כי הוא באמת מיעוט בנח עצמו שלא העמיד תולדות זולת בניו. הגם שהי' מחמת רשעת בני דורו. עכ"ז נחסר זכות זה אל הצדיק. ולכן אמרו אפילו נח אינו כדאי כדאיתא בס' חובת הלבבות כי לא יתכן שכר לעובד הבורא זולת במה שמקרב אחרים אליו ית' ע"ש. לכן נאמר באברהם שכרך הרבה מאוד שמילא כל העולם במעשיו הטובים והקנה להקב"ה שמים וארץ בפרהסיא. לכן בנח כתיב מצא חן ועל אברהם נאמר הוצק חן בשפתותיך. דכ' גן נעול גל נעול. והוא בחי' ברית המעור בסתר וברית הלשון בפרהסיא. ואברהם אע"ה זכה לשני הבריתות כדאיתא בס' יצירה כרת לו ברית בין אצבעות ידיו ורגליו כו'. ולכן נח הוצרך סעד להיות ניצל מאלה הרשעים. ויתכן לפרש מ"ש במדרש תאבד דוברי כזב כו' ואני בחסדך אבוא ואני כאשר עשו כן עשיתי. והלא מי לנו כנח שכ' בתורה עליו איש צדיק מה שלא נמצא על שום אדם בתורה. אך כדאיתא במד' הנכנס לזירה או ניצוח או נוצח. ולכן לפי שבני דורו לא רצו לקבל ממנו עשו בו פגם. וז"ש כאשר עשו כן עשיתי שבמעשיהם עשו בו פגם. וי"ל פי' דובר תמים יתעבו בפועל יוצא שגרמו בו תיעוב ולכן הוצרך להסתר מהם בתיבה. אבל באברהם נאמר אהבת צדק והוא ג"כ פועל יוצא כדאיתא בספר ואהבת את ה"א שיהי' שם שמים מתאהב על ידך כאברהם. ופרי צדיק עץ חיים נאמר על נח. ולוקח נפשות חכם על אברהם ולכן לא הוצרך סעד כדאיתא מי שבא בשביל רבים כאלו בא בזרוע:

ובמשנה סדרו אלה הג' מדריגות בעשרה מאמרות ועשרה דורות מאדם עד נח ועשרה מנח עד אברהם ואז הי' תיקון העולם והם הג' בחי' שכ' בפ' ויכלו ויכל אלקים ביום השביעי וישבות ויברך וע"ש בזוה"ק בפסוק זה. ואדה"ר הי' עיקר מעשה בראשית מעשי ידיו של הקב"ה ועליו נאמר ויכל מלאכתו. והוא בחי' שבת בראשית. וישבות הוא בחי' נח כמ"ש בזוה"ק פרשה זו. ויברך את יום השביעי הוא בחי' אברהם אבינו והוא בחי' אור זרוע לצדיק כי הצדיק הוא כלי להאיר לעולם. אבל מצינו יש צדיק אובד בצדקו כמו שהי' בנח. ובאברהם התחיל ב' אלפים תורה מי העיר ממזרח כו' ואלה הג' בחי' הם בשבת כי ששת ימים עשה וכו'. וזכרת כי עבד היית הוא בחי' החירות להיות כלי מוכן לתורה ועיקר השבת הוא שבו ניתנה תורה והוא תיקון עשרה מאמרות בכח עשרת הדברות. ויברך א'ת'. הוא כ"ב אותיות התורה שבהם נברא העולם ומתברכין ביום השבת [ועיין בספר שערי אורה שער ב' דיש בחי' צדיק וצדק וצדקה והם ג' בחי' הנ"ל ובאברהם כתיב ויחשבה לו צדקה] והמעיין היטב בזהר פ' ויכלו יבין הדברים:

 

 

ב"ה

כתיב ונח מצא חן בעיני ה' זה בחי' נח איש צדיק. גבר זכאי. וכשהנפש מזוכך ונקי חל עליו הצלם אלקים ולכן מוצא חן מאחר שהקב"ה בחר לו זה הצלם מוצא חן בעיניו לכן צריך האדם לשמור שלא להסיר מאתו הצלם. ובמשנה חביב אדם שנברא בצלם חיבה יתירה נודעת לו כו'. כי באמת זה הצלם אלקים נשאר ו) בבנ"י כמ"ש אדם אתם ולכן דור המבול הוסר מהם זה הצלם. ולכן שלטו עליהם החיות והבהמות ולכן כתיב אח"כ ומוראכם וחתכם כו' כדפרש"י. וכן איתא בזוה"ק וישב. כי כשחל זה הצלם. החיות בורחים ממנו. ואמו"ז ז"ל הגיד בשם הרב המגיד מקאזניץ ע"ה כי נכתבו פרשת קין ודור המבול והפלגה כי כל אדם יש בו מאלה הדורות. וצריך לתקן עצמו. והם בחי' קנאה תאוה וכבוד. קין קנאה. דור המבול תאוה. דור הפלגה כבוד. עכ"ד. ונראה דזה פי' המשנה קנאה ותאוה וכבוד מוציאין האדם מן העולם. פי' שמאבדין ע"י דברים אלו הצלם אדם. וידוע שזה הצלם הוא בנפש רוח ונשמה ובג' דברים הנ"ל פוגמים הדמות אדם. בקנאה כ' רקב עצמות קנאה ועצמות בחי' מוח נשמה. תאוה בחי' רוח. כבוד נפש. ועיקר קיום הצלם בשמירת הברית ולכן זכה נח לחן. והנה איתא נח הי' צריך לסעד ואברהם נתעלה ממנו משמע שהם ענין א'. וכן דורש במד' החכמה תעוז לחכם מי' שליטים על נח ואברהם ע"ש. ולבאר הענין כי החכמה רומז לחותם ברית קודש שהוא היו"ד שנחתם במילה. ושניהם זכו לחותם זה. והנה כ' ראשית חכמה יראת ה' והוא בחי' סור מרע והוא שמירת הברית מחטא כמ"ש חגור חרבך על ירך גבור. ועי"ז שליט על הגוף כדאיתא במד' קהלת עשרה שליטים הם המשמשין הגוף והנפש ע"ש. וע"י החכמה זוכה להיות שליט על החומר וגשמיות. וזה ראשית חכמה בחי' נח מלשון ונוח מאויביהם להיות גבר זכאי כמ"ש בתרגום. ואח"כ זוכין לבחי' ועשה טוב זה סוף החכמה כמ"ש אח"כ שכל טוב לכל עושיהם. וזה בחי' אברהם תכלית החותם התגלות אור זרוע לצדיק אחר הסרת הערלה. כי במילה יש ב' דברים הסרת הערלה והתגלות האור לכן היו"ד כפול במלואו לרמוז על ב' היודין והוא ב' יודין בוייצר ב' יצירות וגם בזה נא' החכמה תעוז לחכם לקבל הארת עשרה שליטין פנימיים המיוחדין לנפש הקדושה כי זה לעומת זה עשה. ואז נגמר הצלם בשלימות ונקרא אדם זה הציור ניתן רק לבנ"י ואז כל האומות עע"ז יראים מהם כמ"ש וראו כל ע"ה שם ה' נקרא עליך כו' ז) כדאיתא אתם קרוין אדם ועיקר סיוע לאדם בכח הנשמה דכתיב יצר לב האדם רע מנעוריו ובמדרש משיוצא מבטן אמו בא היצה"ר וכ"ז נעשה בעצת הרשע ערום שע"י החטא מעה"ד הקדים היצה"ר באדם. ולכן קשה להיצ"ט לגבור עליו. והיה רצון השי"ת שיאכל אדם מקודם מעה"ח ולא הי' מזיק לו אח"כ עה"ד וע"י החטא הקדים היצה"ר. אכן איתא במד' כי הנשמה קודמת לבוא בעודו בבטן אמו לכן הנשמה מסייע ליצ"ט לגבור על היצה"ר. ולכן שבת נקרא מנוחה שיש בו הארת הנשמה יתירה:

בענין דור הפלגה שהי' בכח הדיבור שהוא עיקר מעלת האדם המדבר דכ' השמים כסאי והארץ הדום רגלי איזה בית אשר תבנו לי כו' אל זה אביט כו' וחרד על דברי. דבאמת רוצין שהתחתונים יבנו בית המקדש. כדאיתא מעולם נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים. וכ' ואשים דברי בפיך כו' לנטוע שמים כו'. והכל בכח כ"ב אתוין דאורייתא. אביט הוא כ"ב כמ"ש רז"ל הביט בתורה. כי כל הבטת הקב"ה בעוה"ז באמצעות התורה. כמ"ש כמה פעמים וירא אלקים כי טוב ואין טוב אלא תורה. ושמים הוא תורה שבכתב וארץ תורה שבע"פ. ויכולין ע"י התורה לבנות ביהמ"ק להיות שורש למעלה ופרי למטה כמו שקיימו אבותינו במשכן ובבית הבחירה. ודור הפלגה שלא הי' כוונתם לשם שמים. ניטל מהם כח הדיבור ונתבלבלו הלשונות. מוכח מזה כשהי' הלשון מסודר. דברים אחדים. היו יכולין לבנות הבנין להיות ראשו בשמים. ובנ"י בכח התורה כתיב ואשים דברי בפיך שימה הוא לשון סידור שבנ"י יכולין בכח התורה להוציא הדיבור בשלימות מכח סייעתא דשמיא והיינו וחרד על דברי להיות הבנין לשם שמים כמ"ש לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון ולעתיד יהי' נגמר זה הבנין בשלימות וע"ז כ' מדי חודש בחדשו שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחות. שבת הוא בחי' השמים כסאי תורה שבכתב לכן בשבת ניתנה תורה וקריאת ג"ן סדרים דאורייתא המתגלין בשבת. וחודש הוא בחי' תושבע"פ ישראל דקדשינהו לזמנים ובכח אלה הבנינים יבאו להשתחות לפני ה':

 

 

ב"ה

במדרש פרי צדיק עץ חיים פירותיו של הצדיק מצות ומעש"ט. דכ' אור זרוע לצדיק והוא אור תורה שנקראת עץ חיים. והתורה נעלמה מעיני כל חי והיא כולה שמותיו של הקב"ה אבל הצדיק בכח המצות מושך אור התורה ועושה פירות בעולם כמו בתולדות אדם. שאב ואם והקב"ה משתתף עמהם ושולח נשמה במעשה ידיהם. כמו כן איתא קוב"ה ואורייתא וישראל כולהו חד. והקב"ה מחדש אור תורה במעשיהם של הצדיקים ובאמת הכל מאתו ית"ש רק שהוכן האדם להיות כלי להוציא פירות על ידו. הן בגשמיות הן ברוחניות ואיתא נח הי' צריך סעד לתמכו. את אלקים התהלך ובאברהם כ' התהלכתי לפניו היינו באברהם הי' אתערותא דילי' מקודם ולכן נשאר מגן לדורות כמ"ש אשה מזרעת תחלה יולדת זכר. ומ"מ הכל מאתו ית' כדכ' ממני פריך נמצא. כמ"ש בזוה"ק ח"א פ"ה ע"ב. ולכן לא כתיב הלכתי לפניו אלא התהלכתי שהכל הי' מהכח שהשריש הקב"ה בו אך כי הוציא מכח אל הפועל זו הנטיעה שהי' גנוז בו:

בפסוק ארור כנען עבד עבדים יהי'. ברוך ה' אלקי שם כו' כי עיקר הברכה בחי' החירות שלא יהי' משועבד תחת שום דבר. כי הקב"ה ברא העולם להיות שליט מדריגה במדריגה שרפים ואופנים ומלאכים וגלגלים וכן בעוה"ז מלכים ועבדים. אבל באמת מלכותו בכל משלה ולא יצא שום ברי' מתחת רשותו כמ"ש וממשלתך בכל דור. וזה עיקר החירות דכ' אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מא"מ מבית עבדים. עולם הטבע נקרא בית עבדים. והצדיקים ח) הם נמשכים אחר הנהגה עליונה ולכן הם בני חורין והוא בכח האמונה שיודעין שהקב"ה שליט ומנהיג הכל וזה עיקר הברכה להיות נמשך אחר השורש של כל השרשים שהוא שורש ומקור כל הברכות וזהו עדות השבת דכ' בו ויברך יום השביעי שיש בו התגלות מלכות שמים דכ' ששת ימים עשה השמים וארץ שבימי המעשה נתלבש הכל בטבע. דכ' שער החצר כו' הפונה קדים ששת ימי המעשה יהי' סגור הוא הנקודה הפנימיות שמעלה הכל אל השורש זה הפונה קדים. ובימי המעשה הוא סגור. ושליט הטבע. וביום השבת יפתח. ולכן אומרים ישמחו במלכותך שומרי שבת שבו מתגלה מלכות שמים והוא עדות על כל הבריאה שהכל בהשגחה עליונה ואין זה מתגלה רק לצדיקים ט) שהם שומרי שבת שמשתוקקין ומצפין להתגלות מלכות שמים וזה אנכי ה' אלקיך שיחד מלכותו עלינו בלי מסך מבדיל. ולכן בנ"י נקראו בני חורין הגם שהם בגלות. אבל האמונה קבועה בהם שהכל בהשגחה עליונה. אבל בכנען כתיב עבד עבדים כדאיתא בזוה"ק מאן דאפיק גרמי' מצלא דמיהמנותא אתחזי למהוי עבד לעבדי עבדין. דגם בעבדות יש עבד משכיל. פי' שמבין שורש העבדות שהכל תחת מלכותו ית"ש כדכתיב מלכותך מלכות כל עולמים ובזה זוכה לחירות. וכנען עבד עבדים:

 

 

ב"ה

במד' אלה תולדות נח נח פרי צדיק ע"ח איזהו פירותיו של צדיק מצות ומעש"ט. כי צדיק נקרא חי כדכ' בן איש חי. ורשעים בחייהם קרוים מתים והצדיק ע"י מצות מושך החיים כדכ' וחי בהם. כי האדם יש לו נר"נ ח"י כדאיתא במד' ה' שמות יש לנפש. חי' שהוא חי' בגוף. יחידה שהיא יחידה בגוף. ואדה"ר הי' לו כל הה' בחי' הנ"ל כמ"ש האדם הי' כאחד ממנו זה בחי' יחידה שהיא למעלה מכולם. והוא דביקות באחד האמת. וע"י החטא שנפרד מהאחדות ניטל ממנו גם בחי' חי' כדכ' פן ישלח ידו כו' מעה"ח ואכל וחי וכו'. ובנ"י ע"י תורה ומצות יכולין להמשיך הארה מבחינת חי' ויחידה. ונח שנק' צדיק התקין בחי' חי'. רמז לדבר נח ר"ת נשמה חי'. ואאע"ה תיקן בחי' יחידה דכתיב אחד הי' אברהם לכן ניתוסף לו ה' לרמוז שהשיג כל הה' שמות הנפש כנ"ל. ומאברהם אע"ה התחיל בחי' התורה שב' אלפים תורה התחילו מאבות וע"י המצות זוכין לבחי' חי' כדכתיב וחי בהם. וזה הי' בחי' נח איש צדיק. ולפי שבמצות זוכין לבחי' חי' נעשה כברי' חדשה וכקטן שנולד בכל עת. לכן תולדות נח נח כמ"ש חז"ל מעלה אני עליכם כאלו עשיתם עצמיכם. ועשיתם אותם אתם. וע"י התורה זוכין לבחי' יחידה וזה שייך רק לבנ"י המייחדים שמו ב"פ ביום ה' אחד. וכ' אנכי ה' אלקיך יחדתי שמי עליכם והוא בכח התורה. ובאברהם אע"ה התחיל בחי' תורה לכן בנח איתא עשרה דורות עד שהביא עליהם המבול. ובאברהם איתא עד שבא אברהם וקיבל שכר כולם. כדאיתא עבירה מכבה מצוה. ואינה מכבה תורה כמו שהוא בפרט כל אדם כן הוא בכלל שעבירות הרשעים כיבו כח מצותיו של נח. והוצרך להנצל בתיבה. אבל כחו של אברהם לא יכלו הרשעים לכבותו כדכ' מים רבים לא יוכלו לכבות האהבה. ולכן בנ"י שניתן להם התורה יכולין להתקיים תוך שבעים אומות ולקבל שכר כולן:

 

 

ב"ה

אלה תולדות נח במדרש עץ חיים פרי צדיק פירות של צדיק מצות ומעשים טובים דכתיב ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חי' היינו שיכול להמשיך החיות מעץ החיים וכמו שנמשך הנשמה בהכנת האדם הגוף. מלמעלה. כמו כן בכל מעשה האדם נעשה כלי למשוך עליו נשמה ואלקות מלמעלה ועז"כ אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וז"ש נר מצוה שהוא כלי לחול עליו חיות מלמעלה וע"ז מבקשין ויהי נועם ה' כו' ומעשה ידינו כוננהו. וכ' תמשילהו במעשי ידיך שהנשמות הם מעשה ידיו של הקב"ה כמ"ש ונשמות אני עשיתי והרי האדם ממשיך הנשמה מלמעלה. כל שתה תחת רגליו רמז לברית מילה שנק' כל. והכל תלוי בכח זה הברית. וכ' ועמך כולם צדיקים בכח הברית מילה לכן כתיב וחי בהם כנ"ל פ"צ עץ חיים:

את האלהים התהלך נח ואמחז"ל נח הי' צריך סעד לתמכו ובאברהם כ' אשר התהלכתי לפניו והגם דכ' נח איש צדיק. אבל כן המדה כמ"ש מה ה"א שואל מעמך כי אם ליראה כו' והגם דחושב שם בפסוק כמה מדריגות לעבדו בכל לבבכם ולאהבה מ"מ הכל הוא בעזר השי"ת כשאדם יש בו יראת שמים. ולכן את האלקים התהלך. בדחלתא דה' הליך נח. ומכח זה בא לאהבה ולשאר המדות עד שנעשה צדיק. אבל באברהם הי' בו בעצם מדת אהבה. ובאמת דרשו עליו מי הקדמני ואשלם. כי הוא חסיד לפנים משורת הדין. וזה רק בכח מסירת נפש. כי לפי הטבע אין בכח האדם רק מדת היראה והכל מן השמים חוץ מיראת שמים. ואחד הי' אברהם:

איתא במשנה בעשרה דורות מאדם ועד נח כל הדורות היו מכעיסין עד שהביא עליהם מי המבול ומנח עד אברהם היו מכעיסין עד שבא אאע"ה וקיבל (עליו) שכר כולם. כי נח אע"פ שהי' צדיק לא הי' יכול לעמוד נגד רשעת הרשעים ומה שהי' הוא מתקן. קלקלו אותן הרשעים עד שהי' צריך להסתר בתיבה ונאבדו הם במבול. אבל אברהם הי' מתחזק בצדקו וגבר על מעשי הרשעים וע"ז כ' מים רבים לא יוכלו לכבות האהבה. וידוע שכן דרך האש כשאין המים יכולין לכבותו עוד הוא מתגבר ע"י המים וזה שקיבל עליו שכר כולן כי עוד נתעלה ונתחזק בצדקתו ע"י רשעת הרשעים. ובאמת זה כענין שאמרו עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה ומאברהם התחיל ב' אלפים תורה שהוא בחי' שלמעלה מהטבע. וכן הי' בסדר הדורות כענין שאמרו דרך ארץ קדמה לתורה. והנה נח קיים את העולם והטבע וזה הי' בריתו של נח לקיים העולם כמ"ש עוד כל ימי כו' לא ישבתו. אח"כ בא אברהם אע"ה והמשיך לעולם דרך התורה שהיא למעלה מן הטבע והזמן וזה נשאר לדורות בבנ"י. כי בריתו של נח הי' לזמן ולשעה ובא בריתו של אאע"ה ודחתה בריתו של נח. לכן איתא במשנה הנודר מבני נח מותר בישראל. שאין נקראים בני נח. שמאבות העולם התחיל בנין חדש כמ"ש ואעשך לגוי גדול ברי' חדשה כנ"ל. והוא בנין בנ"י שנקראו בני עוה"ב למעלה מדרך הטבע כנ"ל:

 

 

ב"ה

אמרו חז"ל נח הי' צריך סעד לתמכו ובאברהם כתיב התהלכתי לפניו. ובזוה"ק איתא נח בחי' שבת. והוא הסיוע שבא בשבת לעובד ה' בכח הנשמה יתירה כמ"ש ישלח עזרך מקודש. לכן כתיב נח נח שהאיר השורש שלו מלמעלה לשם נח שלמטה. אבל באברהם אבינו כתיב אחר כל הנסיונות אברהם אברהם. שמקודם תיקן אברהם אע"ה את עצמו בכחו שלמטה. והוא בחי' ששת ימי המעשה דכ' ששת ימים עשה והם עמודי עולם. וכמו כן יש בנפשות ששה עמודי עולם ואברהם הראשון שבהם ולכן כתיב בהבראם באברהם שהעולם עומד עליו וששת ימי המעשה הם עמודים חזקים ונק' ששת מלשון עמודי שש שהם חזקים שאין מקבלין השתנות ולכן עומדים גם בעולם העשי' והטבע וכמו כן אותן הצדיקים שהם בני עוה"ב ממש ונשתלחו לעוה"ז. ומאחר דכתיב בהבראם שהעולם נברא באברהם ע"כ אברהם למעלה מן העולם. ובאמת כל ישראל יש להם חלק בעוה"ב ולכן השבת נמסר לבנ"י ומאיר עליהם בשבת כח הנשמה והחלק שבעוה"ב. דשבת מעין עוה"ב. אבל אברהם בן עוה"ב ממש ועליו נאמר שתולים בבית ה' בחצרות אלהינו יפריחו:

 

 

ב"ה

במד' ורש"י. בנח כתיב את האלקים שהי' צריך סעד ובאברהם אבינו נא' התהלכתי לפניו. דאיתא בזוה"ק נח הוא בחי' שבת ונקרא נח ע"ש המנוחה כי הגם שגם נח הוכיח את דורו כדאיתא במדרש אך בעבור כי לא קבלו ממנו הי' ירא לנפשו פן יחטיאו גם אותו וביקש להציל א"ע ובמדה זו נהג עמו הקב"ה והסתירו בתיבה וכמ"ש במדרש המשל מי שנטבע בטיט עבה והצילו המלך ע"ש. אבל אברהם אע"ה הי' חסיד לפנים משורת הדין ומסר את נפשו להלחם עם הרשעים לברר בע"כ מלכותו של הקב"ה אפילו אחר קללה והכאה שמן הדין פטור מלהוכיח וכתיב ומקללך אאור א"כ הי' לו הרבה מקללים. וגם הכאה שהשליכהו לכבשן האש. ובאמת הרמז עד הכאה שרואה שמבטלין אותו מעבודת הבורא ומחטיאין אותו ואעפ"כ מסר א"א את גופו ונפשו לשם שמים. ונהג עמו הקב"ה ג"כ מדה במדה והוליכהו בכל העולם להודיע טיבו בעולם וזכה לקרב את הגרים והוא בחי' יום ראשון מששת ימי המעשה כידוע שהאורות המתלבשים בימי המעשה הם ממדריגה גבוה ביותר ומתנוצץ מהם אורות גם בתוך הימי מעשה. וזהו המשל במדרש שראה את המלך מהלך במבואות אפלים והאיר דרך החלון פי' שראה שגם במבואות האפלים הללו בעוה"ז גם שם המלך מהלך. והרגיש הקדושה בתוך הסתרת העשי'. כמ"ש עומד אחר כתלנו משגיח מן החלונות. שבכל מקום נמצא חרכים וחלונות אשר יכולין להכיר את הבורא ית"ש בכל עת ובכל מקום. ואותו מקום שנחשב טיט עבה אצל נח שם ראה א"א את המלך. וזהו התהלכתי לפניו שהוציא מכח אל הפועל והכין מקום להשראת השכינה בעוה"ז העשי'. וזה חסיד המתחסד עם קונו. כמו שהקב"ה בחסדו הגדול צמצם את כבוד קדושתו לברוא את העולם כמ"ש עולם חסד יבנה. כן הכניס א"א עצמו לברר כח הבריאה במסירת נפש:

בענין דור הפלגה בפסוק הן עם אחד כו'. התורה מלמדת אותנו איך נפלו התחתונים משורש האחדות. מקודם כ' הן האדם הי' כאחד ממנו שהי' דבוק ממש באחדות. דרשו חז"ל כאחד ממלאכי השרת דכ' וקרא זה אל זה שמתחברין להיות אחד כמ"ש ומשמיעין יחד בקול דברי אלקים חיים. כי הקב"ה ברא הכל בכ"ב אותיות וכל כתות המלאכים מתעלין אל שורש האותיות המיוחד להם. ומתחברין כל כ"ב אתוין הבאים מכל מיני צרופים של הכ"ב אתוין שאין להם סוף וחקר ונעשין אחד. וכן הי' האדם קודם הירידה. ואח"כ נגרש מג"ע לעבוד את האדמה ומ"מ הי' עוד לשון אחד וע"י התחברות בכ"ב אתוין שלמטה הי' לו עוד אחיזה בכ"ב אתוין דלעילא וכמ"ש בזוה"ק דמתאחדין לתתא ברזא דאחד כגוונא דלעילא. דיש כמה מדריגות באותיות אתוין רברבין וזעירין ובינונים. אבל כח האחדות שלמטה צריך להיות רק הכנה לשרש האחדות שלמעלה כמ"ש הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה. ולפי שדור הפלגה לא הי' כנסי' לשם שמים שעזבו את העיקר והפרידו בין אחדות שלמעלה לאחדות שלמטה לכן נפלו גם מאחדות שלמטה ונתפלגו לשבעים לשונות. אך לשון הקודש נשאר לבנ"י ונקראו גוי אחד בארץ שהם כנסי' לשם שמים וסופה להתקיים:

 

 

ב"ה

ויקרא שמו נח כו' זה ינחמנו. ואיתא שנולד מהול. כי ע"י חטא האדם נמשך הערלה ומכסה על בשר הפנימי ומזה בא כל הקללה מעשינו ועצבון ידינו כמ"ש בעצב תלדי בעצבון תאכלנה והכל ענין אחד ע"י שנתערב פסולת במזון גם הזרע יש בה פסולת. ונח שנולד מהול הכירו בו הצורה הפנימית אשר שם צוה ה' הברכה. ונק' זה שהיא צורה מבורכת בלי פסולת. וזה הנחמה שיצא ללמד על הכלל כולו. ונודע אשר תחת הערלה נמצא אור גנוז. ולכן נח מצא חן בעיני ה' שעל הצורה הפנימית חל החן. וכמו כן הוא בזמן בש"ק שהוא יום מנוחה דכתיב וינח. יש בו החן והוא הנחמה כמ"ש ששם נח על זה ינחמנו. ולכן שבת זכר למעשה בראשית דכ' וירא אלקים וכו' טוב מאוד ואיתא במד' שאמר הקב"ה עולמי עולמי הלואי שתהי' מעלת חן לפני כשעה זו ע"ש. ובכל ש"ק יש מציאות חן הזה לכן הוא זכרון למעשה בראשית והוא ג"כ ללמד על הכלל כולו על כל הזמנים וכמו כן מילה בנפשות בנ"י. ולכן חל ע"ז הברכה כיון דסט"א ערקית בשבת. וכמו כן הערלה נכרתת מזה האבר לכן חל הברכה והחן וזהו ינחמנו:

במדרש בפסוק וידבר אלקים אל נח צא מן התיבה הוציאה ממסגר נפשי כו'. דהנה מתחלת בראשית עד עתה לא מצינו דיבור. שהדיבור הי' בגלות כמ"ש בזוה"ק ביציאת מצרים שהי' הדיבור בגלות עד דכתיב וידבר אלקים עשרת הדברות כן בזמן אדם ונח ע"י החטא לא הי' נגלה הדיבור ולכן לא התפלל נח על דורו כי כח הדיבור הי' סגור עד שבא אברהם ושרי צלותין כמ"ש בזוה"ק בהיכלות ע"ש. ולכן ב' אלפים תורה התחילו מאברהם וכאן הי' שורש התחלת התגלות הדיבור. בי יכתירו צדיקים שזה הי' כתר וראש להתגלות דיבור תורה ותפלה לצדיקים. ואיתא נח הי' צריך סעד לתמכו כי תיקון העולם בא כסדר כמו שמצינו בחטא האדם שהי' בו רק ידיעת טו"ר שהי' רובו טוב רק שהרגיש קצת ידיעת הרע ואח"כ רבה רעת האדם שנעשו רוב רע. אח"כ יצר מחשבות כו' רק רע. וכמו כן ניתקן אח"כ העולם שנח הי' רובו טוב ונק' צדיק וכ' אין צדיק בארץ כו' ולא יחטא לכן הי' צריך סעד. ובזה הסעד התהלך נח את האלקים שהי' מחשבות לבו תמיד בה' בכח הסעד. אבל אברהם הי' כולו טוב כי האבות תקנו כל חטא האדם וכדאיתא שלשה לא שלט בהם יצה"ר ועליהם נאמר גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חיי'. ועתה צריכין עכ"פ לראות להיות מחשבת האדם רוב היום במצות ומעש"ט עכ"פ בכח התורה שנק' לקח טוב ומלמדת האדם למצוא דרך הטוב. שהדורות הראשונים שלא הי' להם התורה בודאי הי' נסיון גדול להיות טוב ולא רע ורצה הקב"ה לזכות את ישראל והרבה להם תורה ומצות:

בענין דור המבול ודור הפלגה ומקודם הי' משונה האדם בגוף. ובחכמה. ועל ידי חטא דור המבול בהתפשטות הגופניות והתאוות נתמעט כח הגוף ואריכות השנים בעוה"ז. ודור הפלגה חטאו בחכמה וניטל מהם החכמה עכ"ז נשאר זה הבחי' לבנ"י כמ"ש זכור ימות עולם כו'. ואור החכמה המוכן לאדם חופף עליו והמבקש החכמה לשמה זוכה בה. וע"ז ניתן לנו ב' הבריתות ברית מילה הסרת כח הגוף שלא יתפשט יותר מדאי. וברית הלשון ע"י תפילין ושבת זוכין להארת הנשמה והחכמה החופף על האדם כמ"ש למען תהי' תורת ה' בפיך:

 

 

ב"ה

אלה תולדות נח נח איש צדיק פרש"י עיקר תולדותיהם של צדיקים מצות ומעשים טובים. וכ' אלה פסל אחרים שלא הי' לו תולדות אחרים רק מצות ומעש"ט שהצדיק מוליד תולדות בהתקשרות הנשמה אל השורש ונעשה הגוף טפל שזה בחי' צדיק דאחיד בשמיא וארעא. ז"ש צדיק הי' בדורותיו כי הי' צדיק בב' הדירות כי האדם יש לו דירה למעלה ולמטה וכשמכין לו בפרוזדור לבוא אל הטרקלין נקרא תמים בדורותיו. וכן הי' התולדות שלו. וע"ז מבקשין ולא נלד לבהלה רק בדביקות אל השורש:

ברש"י באברהם נאמר התהלכתי לפניו שלא הי' צריך סעד. דכ' שער החצר הפנימי כו' ביום השבת יפתח וביום החודש. והנה שבת הוא מתנה מן השמים וכן אמרו מתנה טובה יש לי. ונח הי' בחי' שבת כמ"ש בזוה"ק. את האלקים התהלך נח וזה הסעד שבאמת כך נברא העולם להית הקיום ע"י השבת ולכן נאמר את האלקים התהלך כדאיתא שא"א לעולם להתקיים במדה"ד ושיתף מדה"ר פי' לסייע להאדם. אך האבות חידשו דרך חדש בעולם והוא דרך התורה פנימיות העולם והוא לפנים משורת הדין ולכן נאמר באברהם ה' אשר התהלכתי לפניו וזה בחי' וביום החודש יפתח שזה הפתח בא ע"י עובדי ה' ולכן חודש ומועדות צריכין קידוש ב"ד. ישראל דקדשינהו לזמנים. והוא קדושה שהמציאו האבות. לכן ג' מועדות מול ג' אבות וי"ב חדשים מול השבטים. וזה דרך התורה שהוא ללמד דעת לאדם לידע לחדש דרכים בעולם. והוא כח תורה שבע"פ שבא מתורה שבכתב. כי מעשה בראשית מעשי ה'. והתורה ללמד לעשות ולכן אמרו שהוצרך התורה להתחיל מהחודש הזה לכם מצוה ראשונה כו'. זה ההתחדשות שבא ע"י האדם ומאברהם התחיל ב' אלפים תורה:

בפסוק ארור כנען עבד עבדים יהי' כו'. עיקר הקללה העבדות והשיעבוד והברכה היא רק למי שהוא בן חורין. וכן הברכה של יום השבת. כי ימי המעשה הוא שליטת מדריגה על מדריגה שהבריאה כך הי' גבוה על גבוה שומר וזה שליט על זה. כענין שאמרו כל עשב יש לו מזל שמכה ואומר לו גדל ונק' ימי המעשה מלשון כפי' שאין שום אחד רוצה להיות כפוף. ומעשה בראשית הם כולם מהופכים זה מזה ובע"כ עושין כ"א היפוך מהותו והכל עדות על הבורא ית"ש. אבל שבת שלום מתגלה הנהגה עליונה מלך שהשלם שלו פי' הכל משלימין ושמחים במלכותו שהוא מלך האמת. ולכן שבת זכר ליצ"מ שהוא זמן חירות ולכן יש בו ברכה ולכן השבת ניתן לבני ישראל שהם בני חורין ויכולין לקבל ברכת השבת וז"ש ישמחו במלכותך שומרי שבת:

 

 

ב"ה

על מעשה דור הפלגה נאמר זכור ימות עולם כו' שנתרחקו כל האומות מלשון הקודש ונשאר רק לבני ישראל. כי לשון הקודש שורש כל הלשונות. כי עיקר יתרון המדבר בכח הנשמה דכ' ויפח כו' לנפש חי' לרוח ממללא והוא לשון הקודש ומזה יש התפשטות כל ע' לשונות כמ"ש יתן אומר המבשרות צבא רב ונשאר לבנ"י שיש בהם הנשמה. וזה עצמו אות לבנ"י שהם חלק ה' חבל נחלתו. ולכן הם מיוחדים להעיד על הבורא כי כל כח המדבר שניתן לאדם כדי להעיד על השי"ת. וז"ש אתם עדי נאום ה' שיש לכם זה הלשון הקודש ונקרא נאום ה'. וכ' בעד על פי שני עדים. דרשו חז"ל שלא ישמעו סנהדרין מפי המתורגמן. וכל הלשונות הם בחי' תרגום. אבל העדות צריך להיות בלשון הקודש:

 

==לך לך==

ב"ה .

ברש"י ומד' למה לא גילה לו מיד כו' פשוט כי זה עצמו בחי' א"י. להבטל בכל החושים והרצונות רק לרצון השי"ת כמ"ש לך לך מארצך כו'. דהיינו כל התדבקות חיצוניות להשליך הכל עבור לראות רצונו ית' ואז נתגלה רצונו להאדם. והכלל כי זה צריך להיות תמיד רצון האדם רק לשמוע ולקבל מה שא"י שאין שיעור לידיעתו ית' כראוי להיות בטל יותר ויותר תמיד. וזהו שמעי בת וראי כו' שתמיד צריך להיות בבחי' ראי' והסתכלות והאזנה לקבל מה שלמעלה מהשגתו ע"י ביטול שכלו וידיעתו עתה:

ובמדרש ראה בירה דולקת כו' שמעתי מאא"ז מו"ר ז"ל דולקת כמו דלקת אחרי שראה שכל העולם נמשך אחר נקודה אחת כו' וכן איתא בזוה"ק והוא כנ"ל שכל דבר. קיומו. הביטול והדיבוק למה שלמעלה עד שהכל בא אל הנקודה האמיתית מהשי"ת שמחי' כל. ונקודה זו רצה אברהם אע"ה לראותה איך נותנת חיים לכל הנבראים שלא להיות נפרדים אף שהם בעוה"ז. וע"י הביטול לך לך כו' זכה לראותה. וכן גם עתה בש"ק שכל אדם משליך כל עניני החול ומקבל על עצמו עמ"ש שהוא בחי' שבת לשבות מכל מעשה קטן וגדול נתגלה באמת כמ"ש וראו כו' כי שם ה' נקרא כו':

רמב"ן הקשה שנאמר לך לך בלי שנזכר מקודם חיבתו. ובזוה"ק נראה כי זה עצמו השבח ששמע זה המאמר לך לך שנאמר מהשי"ת לכל האנשים תמיד כמ"ש וי לאינון דשינתא בחוריהון ואאע"ה שמע וקיבל. וממילא נקרא רק הדיבור אליו כי הלא לא נמצא מיוחד לשמוע. רק הוא אבל בודאי זה השבח בעצמו שהי' מוכן לקבל המאמר:

 

 

ב"ה

במדרש שמעי בת כו' בירה דולקת כו'. דקשה הפסוק שמעי כו' ואח"כ הטי אזנך. אך דכ' אל הארץ אשר אראך ולמה לא הראהו מיד. והענין כי יותר נייחא להשי"ת מהרצון והתשוקה שיש לכל איש ישראל להתקרב אליו ולהשיג דברי תורתו מאחר ידיעתו כי הרי זה הרצון מזכהו להתקרב ולהשיג. ומוכח שזה יותר חשוב לפניו ב"ה. וסדר איש ישראל ע"י שמשתוקק להשיג ולשמוע בקולו ית' זוכה לשמוע. ואח"כ צריך להכניס ההשגה בעומק הלב שתביאהו לתת לב יותר בעומק להיות תשוקתו יותר לשמוע ויזכה לשמוע יותר. וכן תמיד. ואין נייחא כי אדם לעמל יולד ומנוחה לצדיק בעוה"ב. ובעוה"ז רק היגיעה ממדריגה למדריגה וז"ש בירה דולקת והי' חידוש בעיני אברהם כי כל דבר צריך להיות במקום מנוחתו ושרשו. והשיבו השי"ת כי כן רצונו ית' שבעולם הזה יהי' רק יגיעה ולא מנוחה. וזה אשר אראך כי ידע שלא ישיג בשלימות בעולם הזה רק להיות משתוקק תמיד כל ימי חייו. וזה שמעי כו' והטי אזנך כו'. שמעתי מאא"ז ז"ל בירה דולקת מלשון דלקת אחרי שכל דבר משתוקק ורודפת תמיד אחר השלימות כנ"ל:

ברש"י לך להנאתך ולטובתך כו' אף כי צוהו השי"ת ללכת ולהניח הכל לא יעלה על דעת אדם לומר כי צוהו השי"ת להיות נפרש מעוה"ז. רק אדרבא להמשיך קדושתו ית' בכל מעשיו. וזהו לך לך כענין שכתוב והחיות רצוא ושוב. פי' שכל דבר השגה צריך האדם להכניס בעומק לבו ושיתפשט נקודה זאת בכל מעשיו ועי"ז הוא מתקיים. והבן זה מאוד [ונראה לי שמזה יצא לאברהם אע"ה ליקח ביתו ואנשיו אתו כמ"ש ויקח כו' כנ"ל]:

במדרש המשל מחכם שנתן לעבדו דייתיקי ושבנו יבחר דבר א' כו' וז"ש לאדם שטוב לפניו כו' ע"ש במדרש תנחומא פי' שיצה"ר מושל בכל הדברים ומ"מ הכל ברשות האדם כמ"ש שניתן הבחירה לאדם ומה שבוחר בו נכבש ת"י. כמ"ש כל שתה תחת רגליו. וגם מה שנותן ליצה"ר כח למשול על הכל הוא ג"כ כדי שיתקרב הכל להשי"ת ע"י שמאסף ומכניס לתת לטוב כו' כמדרש הנ"ל והוא העבד רק שהאדם צריך להכניעו להיות תחת רגליו כנ"ל:

במד' במאמר הקב"ה לאברהם הי' תמים. תמה שע"י המילה יהי' יותר תמים ע"ש. והאמת כמ"ש חז"ל כל יתר כנטול דמי כי כפי מה שאדם שומר כחו שלא לעשות בו מה שאינו צריך נקרא תמים שהכח נשמר אצלו וח"ו כשמשתמש בו לדברים אחרים מחסר כחו ממקום הראוי ואיננו שלם:

 

 

ב"ה

במדרש שמעי בת וראי והטי אזנך כו' בירה דולקת כו'. דקשה מאי הטי אזנך אחר שנאמר שמעי. ומוכח שיש ב' בחי' שמיעה כמ"ש שמוע תשמעו כי בתחילה הקב"ה משמיע לאדם מעט הארה כשמייגע עצמו לבוא אל האמת. אח"כ צריכין להשגיח בעין השכל על זה ההרגש ולהבין כי הוא עיקר הכל ולהניח כל הרגשות אחרים וזהו שמעי וראי והטי אזנך. פי' כל כח השמיעה שלא יהי' נשמע לו שום דבר אחר כלל ועי"ז יזכה לשמוע האמת. כי מה שהקב"ה משמיע בתחלה הוא רק כדי ללמוד הכנעה שיבין האדם שיש דבר לשמוע למעלה מהשגתו ויבוא לבטל עצמו ויזכה לשמיעה. והנה אברהם אבינו ע"ה הי' חפץ מאוד להטות כל הברואים אליו ית'. והשי"ת אמר לו לך לך כו' ואעשך לגוי גדול כו' ואברכה מברכיך כו'. ואברהם אבינו ע"ה הי' סובר כי נכון יותר להיות כל העולם מיוחדין אליו יתברך ולא יהיו מתנגדים כלל והשי"ת הראה לו כי נכון יותר להיות אומה נבחרת לו ית' על צד היותר טוב ויהיו מברכים ומקללים והאומה הבחורה י) יגברו הכל. וזה עצמו ענין הבירה דולקת ששכל הפשוט מורה שאין שום דבר שלא יהי' לו קיום ולכן הי' סבור אברהם אבינו ע"ה שיש להטות כל הנבראים וכל החיצוניות אליו ית' שלא יהי' נפסד שום בריה. והשי"ת הראהו כי אני בעל הבירה וכך רצונו ית' שברא כמה דברים שכל קיומם הוא הביטול שיבטל אותם האדם ויתרחק מהם וזהו לך לך כו' ושכחי עמך כו' כי הוא אדוניך שמזה יש הכרת מלכות שמים שיש חצוניות והאדם מרחיק עצמו ממנו. וכן בבחי' הדביקות בו ית' א"א באופן אחר רק שיהי' אומה נבחרת אליו יתברך ועל ידי כן מי שירצה יוכל להתבטל לאומה זו ג"כ. והוא כלל גדול גם בפרט כל איש ישראל אשר אי אפשר להיות בפעם אחד כראוי רק על ידי שנמצא איזה הנהגה ומדה טובה באדם על ידי זה יוכל לתקן כל מדותיו לנקודה זו. וזה עצמו ענין ב' השמיעות הנ"ל כי מקודם היה אברהם אבינו ע"ה חוקר בדרך השכל לבוא אל האמת. והוא בחי' הנבראים מצד הטבע וזכה להכיר האמת. ואחר כך אמר לו השי"ת לך לך כו' לבחי' שמיעה שניה והוא שייך רק לבני ישראל להיות מבטל כל השמיעה אליו ית' שלא להיות המכוון לתקן עצמו שזה נקרא לגרמייהו והוא דרך צדיקי אומות העולם. אבל בני ישראל מבקשין להיבטל אליו ית' בלבד. ולכך אחר ששמע והכיר האמת אינו מספיק עצמו בזה להתגאות כו' כדרך האומות עו"ג שרוצין לידע כדי להתגאות וכל ההכנעה כדי להשיג כו'. אבל בני ישראל הם להיפוך שכל מה שרוצין להשיג כדי להכניע עצמו אליו ית'. ולכך אחר השמיעה מכין עצמו יותר לשמוע כנ"ל:

ואת הנפש אשר עשו בחרן מתרגמינן נפשתא דשעבידו לאורייתא כו'. פירוש נפש הרצון כמ"ש יש את נפשכם והוא שאסף כל הרצונות מעולם הזה להשי"ת. עשו לשון כפי' כמו גט מעושה. כי הקב"ה א"ל מארצך כו' הפי' שיקח עמו כל הרצונות אחרים שהיו לו והוא בחי' בכל לבבך נפשך מאודך. מארצך נגד בכל לבבך כי מחשבות האדם נוטה אחר מה שרואה ומכיר כל הדברים שבארצו. נפשך הוא ממולדתך כי הנפש נמשך אחר אביו ואמו ומשפחתו. ומבית אביך הוא נגד בכל מאודך כי לא חסר לו בבית אביו מאומה ועזב הכל לכבודו יתברך וילך כאשר דיבר אליו כו' כלומר שלא הלך בעבור הברכה רק לעשות רצונו ית':

במדרש אנכי מגן לך שאמר אברהם אבינו ע"ה שמא יבוא אחד ויסגל מצות ומעש"ט וידחה בריתו לבריתי כמו שדחה בריתי לנח והשיבו מנח לא העמדתי מגינים כו'. הקשה אמו"ז ז"ל וכי לא רצה אבינו אברהם ע"ה שיהי' איש צדיק יותר ממנו אף שידחה בריתו כו' והשיב כי ודאי ידע שהוא הצדיק ולא יהי' אחר רק שידע שצריך לחיזוק יותר ושיבטיח לו השי"ת זאת שהוא הנבחר כו'. ולהוסיף ביאור ע"ד כי ודאי ידע אף שיהי' מי שיסגל מצות ומעשים טובים יותר ממנו. מ"מ יהי' מתולדותיו בודאי. ובאמת דחה בריתו לנח אף שהי' מתולדותיו והטעם כי לא הי' צריך אברהם לסיוע של נח. אבל עם אברהם אע"ה כרת השי"ת ברית והגבי' אותו וזרעו אחריו להיות במדריגה גדולה יותר מכל האומות עע"ז ונמצא כי מי שבא מזרעו ודאי יוכל לסגל מצות ומעש"ט הרבה עד שיעלה במדריגה ממנו כדמצינו במרע"ה שאמר לו הקב"ה הניחה לי ואעשה אותך לגוי גדול ולא קיבל עליו ע"י שזכר שהכל בא לו בכח האבות. והכלל שצריך כל איש ישראל לידע כי זה הכח שיש בכל איש ישראל מכח האבות וכריתות בריתו ית' הוא העיקר באופן שכל יגיעת האדם אין נחשב לכלום נגד זה הכח. אף כי עיקר הוא יגיעת האדם. אך שזה הכח למעלה מהכל. ואמת כי כל היגיעה לבוא לזה להיות בוחר בדרכי אבותינו ועי"ז יבוא לכח הזה וז"ש מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי. ופי' מו"ז ז"ל מ"ש מגן אברהם שהקב"ה הבטיח לו שיהי' ממנו נקודה בכל איש ישראל אשר הוא ית' מגין עלי' שלא יוכל לקלקל אותה כו'. ונקודה זו מסייע לכל איש ישראל כפי מדריגתו וז"ש מנח לא העמדתי מגינים כו'. והבן:

במנחת שבת הוא עת רצון כמ"ש דבי' רעוא דרעוין ולית זעפין. דהנה בכל איש ישראל יש רצון אליו ית'. ומי שאין לו רצון כראוי יש לו רצון לבוא לרצון אמת. וכמו כן בשמים כביכול הקב"ה רוצה בישראל. אף כשאין ראוין חפץ להיות לו רצון עליהם והוא רעוא דרעוין. והפי' שמקבל עתה גם זה הרצון שיש בפשוטי בנ"י לבוא אל הרצון כנ"ל ולכך לית זעפין. וא"ז ז"ל פי' הפסוק לתאוה יבקש נפרד בכל תושי' יתגלע. כי בכל איש ישראל יש רצון כנ"ל. ומי שהוא נפרד. מתאוה לבוא אל הרצון. וזהו לתאוה יבקש כו' וע"י היגיעה בתורה מתגלה זה הרצון המלובש בו. כי תכלית הרצון הוא אליו ית' כנ"ל. וזה יגעתי ומצאתי. להוציא מכח אל הפועל מה שיש בכל איש ישראל נקודה טמונה כנ"ל:

 

 

ב"ה

במדרש שמעי בת משל לעובר ממקום למקום וראה בירה דולקת כו' כי אברהם אע"ה ראה שכל העולמות מסודרין עפ"י הסדר שנתן הקב"ה וכשבא לעיין בעוה"ז ראה אשר הוא בלי תיקון וחשב לעמוד על בירור הדבר כי תאמר ח"ו שהוא בלי מנהיג ובודאי השגחת הקב"ה בעוה"ז ג"כ והשיבו השי"ת לך לך כלומר שלא יעכב כאן וילך לדרכו כי א"י לתקן אלו המקומות עד שמשליכין מקודם כל עניני עוה"ז. ומס"נ לעבודת השי"ת יותר מהשגת חכמת האדם. ואז זוכין לבסוף ג"כ לתקן הכל. כי בודאי בריאת האדם הי' ע"ז לתקן אלה הדברים רק שמקודם צריכין לבטל הכל שלא בהדרגה. וז"ש שמעי בת ראי הטי אזנך כי שמיעה ראשונה הוא מה שהשי"ת פותח שער לכל ברי'. ואח"כ צריך האדם לדבק עצמו בנקודה זאת. ולעזוב הכל אז זוכה להרחיב זאת הנקודה ונאמר והטי אזנך כלומר להטות כל שמיעת גוף האדם אשר בא ממנו. וכ"ז ע"י שכחי עמך וכן נוהג זה הענין בכל אדם ע"י שמסר נפשו בתחילה כראוי יכול לתקן אח"כ כל הדברים בדרך הישר. וגם בכל ש"ק שהוא ענין לך לך שיש בו מנוח מכל המלאכות. וכשמקבלין השבת כראוי יכולין לתקן אח"כ ימי המעשה כנ"ל:

ואעשך לגוי גדול ז"ש אלקי אברהם כו' פי' שבנ"י ממשיכין מלכותו ית' עליהם בכח קבלת מלכות שמים של האבות ז"ש ואעשך כו' כי אברהם אע"ה הי' עובד להשי"ת בכל כחו אשר כביכול לאין שיעור לשלם שכר והי' זה השכר אשר כל עבודתו נתפשט בכל בנ"י בניו לדורותיהם וכל תנועה ועובדא שלו נעשה שורש לבניו בנ"י וכ"כ במד' ברכתו כעץ שתול על פלגי מים משל לרואה אילן יפה כו' ואומר במה אברכך רק שכל ענפים שיצאו מאתך יהיו כמוך כו' ע"ש. וז"ש ואעשך לגוי גדול שנתפשט כחו לגוי גדול כנ"ל כי הקב"ה משלם לכל ברי' שכרו מה שחביב אצלו יותר. ובאברהם אע"ה הי' זה שכר היותר חביב שיהי' ממנו גוי גדול אשר המה מיוחדים לעבודתו ית' והי' זה שכרו כנ"ל:

מה שהבטיחו הקב"ה כל כך הבטחות נראה כי הי' להגדיל הנסיון לראות אם יהי' הליכתו בעבור השכר. ובאמת כתיב וילך אברם כאשר דיבר אליו ה' שלא הלך רק לעשות רצון הבורא ית':

התהלך לפני והי' תמים. מה שנקרא תמים ע"י המילה ביאור הענין שיש לאדם שני כחות בעולם הזה ובעולם העליון והיינו כח הנפש בגוף וכח הנשמה שלמעלה שאינו מתפשט בגוף האדם. וכשהאדם זוכה ומקשר עצמו לכח נשמתו נקרא תמים ובא בזכות המילה לכן נקרא ברית שמקשר ומחבר הגוף בהארת נשמתו החופפת על הגוף ובמדרש איתא כי תמה אברהם איך ע"י שיחתך אבר יהי' נקרא תמים. ובאמת ע"י חסרון זה בגוף זוכה אל השלימות כי הגוף הוא בעל חסרון וכדאיתא בזוה"ק על פסוק ה' חפץ דכאו החלי שע"י חסרון בגוף זוכה לשלימות של הנשמה. ואיתא בזוה"ק בראשית ברית אש פי' שכל הבריאה ע"י התורה ובודאי כח הבריאה שבתורה הוא בהנהגה שלמעלה מהגוף והגשמיות ונקרא אש דת כלומר הנהגה אלקית וע"י התורה יכולין לקשר עוה"ז בכח חיות הקדושה שמשם שורש הכל וזה מה שהתורה מתפארת ואהי' אצלו אמון פי' שבכחה ליישר כל המעשים והברואים ולקשר אותם בכח הפנימי שלמעלה מהטבע שהרי על ידה נברא הכל מאין ליש וזהו בראשית ברית אש והתורה והמילה ענין אחד כמ"ש במדרש ע"פ מגיד דבריו ליעקב כי בלי המילה אין זוכין לתורה ע"ש:

 

 

ב"ה

במדרש תנחומא מה לקבל עול מלכות שמים כשהוא מהלך כו' ואהבת כו' מי שמדקדק אחר המצות שכרו מרובה כו'. כבר כתבנו דברי מו"ז ז"ל פי' המדרש כי מצוה ראשונה לאאע"ה התחיל בלך לך הטעם כי כבר הי' אצל ואהבת כמ"ש אברהם אוהבי כו' ודברי פח"ח. וביאור הדברים כי יחוד ה' ב"ה הוא על כל הבריאה ויש לכל האומות ג"כ חיוב זה שע"ז נצטוו גם בני נח וגם פי' הכתוב ה"א יהי' ה' אחד בפי כל כדברי רש"י ז"ל. אמנם ואהבת שייך רק לבני ישראל. והוא עבודת המצות שניתנו לבני ישראל שע"י המצות יתקשרו נפשותם בדביקות עליון לכן אין שייכות זה רק לבנ"י עמו וחלקו ית'. אבל יחוד ה' הוא הביטול להשי"ת בלי התחלקות הלבבות והמעשים ואין זה מצד האדם לכן [יש] שייכות לכל הנבראים בזה. אבל ואהבת הוא דקדוקי מצות לכן נאמר בכל לבבך ב' יצריך ונאמר ודברת בשבתך בלכתך כו' שמצד האדם יש השתנות הזמנים והמעשים וכל השינויים יש לקרבם להשי"ת ע"י המצות:

והנה אברהם אע"ה הי' בו ב' הענינים כי מקודם היה בכלל בני נח וקירב כל הברואים להשי"ת כפי היכולת כמאמר המדרש אחות לנו שאיחה כל באי עולם להשי"ת. והי' זה בחי' יחוד ה'. אח"כ אמר לו השי"ת לך לך פי' לבחי' המיוחדת לך שהיא אומה הישראלית המיוחדת לה' בכל המעשים והדקדוקים ע"י המצות והיא בחי' התורה שנקראת דרך כמ"ש חז"ל ע"פ אשר לא הלכו בה כו'. ואמת שזה נוהג בכל איש ישראל כמאמר חז"ל מקודם יקבל עליו עמ"ש ואח"כ עול מצות. וכל מצוה צריך לעשות בהתבטלות לכלל ישראל כמו שאומרים בשם כל ישראל כמ"ש אשר קדשנו במצותיו. וקבלת עומ"ש ויחוד ה' צריך להיות בכלל כל הבריאה לבקש שיתגלה כבודו ית' במהרה להיות ה' אחד ושמו אחד:

במד' ויתאו המלך יפיך כי הוא אדוניך והשתחוי לו כו' עפ"י מ"ש רש"י להודיע טבעך בעולם וכן בפסוק ואגדלה שמך וכי הי' רצון אאע"ה להגדיל שמו וכבודו. אך כי המלך חפץ בכבודו ובעבור זה הוא נכלל בכבוד המלך ב"ה וב"ש ז"ש ויתאו המלך יפיך כ"ה אדוניך דאיתא הבורח מן הכבוד הכבוד רודף אחריו ומה תועלת לו בזה כיון שאינו חפץ בו ובורח ממנו. רק הפי' שצריך אדם לברוח מן הכבוד כדי שלא להתלבש ח"ו בלבוש המלך כי הקב"ה הוא מלך הכבוד ולכן זה שמחזיר הכבוד להשי"ת. אליו הכבוד רודף כדי להרבות כבוד ה' כי במה שמתכבד יותר ובורח ממנו עי"ז יחזור כל הכבוד למלך הכבוד ז"ש מכבדי אכבד וזה ענין מה שנקרא הקב"ה מלך הכבוד וז"ש כי הוא אדוניך כמ"ש חז"ל בעבור אברהם שקראך אדון כו' ועי"ז שמצא הקב"ה לבבו של אבינו אברהם נאמן לפניו לכן רצה הקב"ה להודיע שמו וכבודו בעולם כדי להטות הכל אליו ית' וז"ש והשתחוי לו שבכח הכנעתו להשי"ת יכניע כולם שהם כפופים אליו כנ"ל. וגם מ"ש ואעשך לגוי גדול כו' וכי צריך הקב"ה לחנפו בזה ההבטחה כי בודאי בלא זה יעשה רצון המקום ב"ה. רק הפי' שהודיעהו שהכל תלוי בו ושידע שבהתחזקו בעבודתו יטה את כל בנ"י אחריו ושיקבל עליו זה העבודה רבה וכמו כן צריך כ"א לידע שהכל תלוי בו כנ"ל:

טעם שזכה לוט להיות עם אברהם אע"ה וגם הוא גופא שזכה לצאת ממנו דוד ומשיח נראה כי הי' בזכות הרן אביו אף שלא הי' מס"נ בשלימות ולכך נשרף. אעפ"כ שריפתו הי' בכלל קידוש השם ונשרף בעבור השי"ת ואין הקב"ה מקפח שכר כל ברי' לכן זכה לכל זה:

הרמב"ן ז"ל הקשה למה לא נזכר מקודם בפסוק צדקת אברהם אע"ה רק לך לך כו' ונראה כי לבעבור אברהם אע"ה הי' קיום כל העולם כמאמר בהבראם באברהם כו' לכן לא שייך לתלות הדבר בזכות מעשיו כי ודאי קיום העולם הוא הקב"ה רק שזכה אאע"ה להיות הוא הגורם אעפ"כ הכל בעזרת הבורא ית' והבן זה. וכמדומה לי שכ' זה או כדומה לזה בספרי מהר"ל ז"ל:

במדרש תנחומא על פסוק התהלך לפני והי' תמים תמה אברהם עד עתה אני חסר וכשאמול עצמי אהי' שלם כו'. פי' שזה באמת השלימות מה שאדם מחסר את עצמו כדי להיבטל להשי"ת ולהראות כי אין שלימות לנברא רק בהשפעת הבורא. זה עצמו הוא הנותן לו השלימות וביטולו של דבר זה קיומו. ולכן ניתנה מצוה זו באבר הזה אשר בו כח ההשפעה והתולדות של האדם שזה עיקר כח ומעלת האדם וצריך להיות שם אות ורמז כי הוא חסר מעצמו וצריך להשלמת הבורא ית' וכל מה שאדם מחסר גופו בעבור כבוד הבורא ע"ז נאמר דורשי ה' לא יחסרו כל טוב ונא' אין מחסור ליראיו. והוא ענין באת שבת באת מנוחה כלתה ונגמרה המלאכה כמ"ש שם במקומו. ולכך נקרא ברית שהוא התקשרות המקבל אל המשפיע והוא השלימות. ונראה שלכך ניתן זה לאדם שהקשו הערלים אם חביבה המילה למה לא נברא מהול כמ"ש במד' ע"ש. והתירוץ כנ"ל שבאמת במילה הוא מחסר הגוף רק מצד שהאדם הוא העושה זאת בעבור הבורא הוא השלימות אבל לא שייך שיהי' נברא כך כנ"ל:

 

 

ב"ה

במדרש שמעי בת וכו' משל בירה דולקת כו' ליפותך בעולם. פי' כי אברהם אבינו תמה איך הבורא ית' מניח את הרשעים לאבד עולמו והשיבו. כי הוא הצדיק שהעולם קיים עליו וא"ת למה נבראו הרשעים ליפותך בעולם כדי שיהי' שכר להצדיק שפורש עצמו מהם כמ"ש ושכחי עמך כו'. ויתאו המלך יפיך כו' ומזה התענוג שניתוסף להבורא ית' מהצדיקים ע"י שהם בין הרשעים כשושנה בין החוחים עי"ז יש כח וקיום גם להרשעים והנה אברהם אע"ה תיקן כל הבריאה כמ"ש שהקנה להקב"ה שמים וארץ ונאמר לו ואעשך לגוי גדול ואברכה מברכיך כו' ולמה הבטיח לו כל זאת והלא בלא זה הי' עושה רצונו ית'. אבל רצה להודיעו שידע כי הכל תלוי בו ושהוא הצדיק שהכל מתברכין בעבורו ולכן כל המעשים שעשה אאע"ה עשאהו בעבור כל הדורות הבאים וזהו ענין שם אבות שכל מעשיהם לא הי' לשעה וז"ש שאומרים אלקי אברהם יצחק כו'. פי' שקבלת מלכותו ית' שקיבלו עליהם עודנו קיים לכל זרע ישראל שבכחם יכולים גם הם לקבל אלקותו יתברך בהתעוררות מעשי אבות. וגם הראה לו ואברכה מברכיך שגם עי"ז יכול לקיים כל הבריאה שגם הרשעים שא"י להטות לבם אחר דרכו של אאע"ה אעפ"כ ע"י שיראו ויבינו כי הוא הצדיק ויברכו אותו יהי' להם ג"כ ברכה ועי"ז יהנו כולם ממנו:

בפסוק ראה מן המקום אשר אתה שם כו' כי כל אשר א"ר לך אתננה כו'. מן המקום הזה הול"ל. או הכל מיותר. אך ביאור הענין כי בכל מעשה הצדיקים תלוין כל הברואים וזה רצה הקב"ה להודיע לאאע"ה אשר בכל מקום אשר הוא שם ישא עיניו לד' רוחות העולם והטעם כי כל מקום שראייתך מגעת לך אתננה וכן צריך להיות בכל איש ישראל שבאמצעות מעש"ט שלהם יקרבו כל הברואים אליו ית'. ואיתא דבר שהי' בכלל ויצא ללמד על הכלל כולו יצא. וכן הוא בזה הגם כי נבחר אאע"ה ודורות בני ישראל אחריו אבל יצא הכל מן הכלל של כל הבריאה ע"כ ללמד על הכלל יצא כדכתיבנא:

התהלך לפני והי' תמים. ובמד' סוד ה' ליריאיו כו' ענין מצות מילה שניתן לאברהם. כי אאע"ה הבין וידע שחסר לו השלימות. ולא הי' יודע האיך לתקן וכאלו הי' בוש להלוך לפניו ית' בראותו שחסר לו השלימות. והשי"ת אמר התהלך לפני ואח"כ עי"ז יבוא השלימות. ובמד' למה לא נברא אדם מהול כו' לצרף הבריות. והענין כי הטבע הוא בחסרון. אמנם הצדיק שמייגע עצמו בכל כחו זוכה להמשיך הארה מעולם העליון וכשיש התקשרות בשורש העליון אין חסרון. וזה עצמו ניתן לאברהם אע"ה כי מקודם הי' רק שיעשה כל א' כפי כח טבעו להכיר טובת הבורא ית'. אבל עתה נתן השי"ת לאאע"ה התקשרות הברית שיהי' בזה מדובק בשורש העליון וממילא יוכל להיות תמים לגמרי בלי חסרון וזה הסוד שניתן ליראיו פנימיות החיות שיש בכל דבר. וכמו שזכה אאע"ה להשתנות הטבעיות והראה לו הקב"ה עצה לבוא אל השלימות ע"י שינוי הגוף בהסרת בשר ערלה כמו כן יש בפרטיות תמיד ע"י עבודת האדם שזוכה לעזר עליון על ידי סיבות שונות כמ"ש מי זה כו' ירא ה' יורנו בדרך יבחר ונאמר אין מחסור ליריאיו ע"י שניתן לו כח חדש מהשורש כנ"ל:

 

 

ב"ה

ברש"י כאן אי אתה זוכה לבנים פי' כי בודאי הבורא ית' לא יפלא ממנו כל דבר אבל לא הי' בכח המקום של חו"ל לקבל קדושת זרע אברהם. ואם הי' בכח להוליד תולדות בחו"ל לא הי' גלות והי' מתוקן הכל. אך המקום לא זכה לזה:

התהלך לפני והי' תמים. ובנח אמר תמים הי' את האלקים התהלך כו'. והוא עצמו ההפרש שכתבו ז"ל נח הי' צריך סעד לתמכו לכן נולד מהול וזאת הקדושה שהי' לו מרחם סייעתו להתקרב אל הבורא ית'. ואברהם אע"ה התהלך לפני הבורא יתברך בהיותו ערל עד שמרוב התשוקה זכה אל התמימות והסרת הערלה. והוא דבר גדול מאוד עד אשר ע"י רוב הרצון ואהבת הבורא שמקלקלת השורה זכה להשתנות גוף הטבע להיות נבדל בחתימת ברית קודש מכל האומות. ודרך זה ניתן ביחוד לבנ"י וע"ז נאמר מקודם לך לך אל הארץ אשר אראך. כי האומות אם שיש לכל א' דבר מה היינו להיות עומד על מדריגתו כמו שנברא שלא לקלקל. אבל אין בו תוספות. אבל זרע קודש בני ישראל ניתן להם דרך מיוחד שיזכו בעבודתם להמשיך כח עליון מלמעלה. וז"ש אשר אראך כי אין לזה סוף ותכלית ולכן לא הראה לו מיד כי לעולם צריך איש הישראלי לייגע עצמו בעבודת הבורא ולהיות נמשך אחר מה שיראנו הבורא ית' משמים והבן:

 

 

ב"ה

לך לך כו' אל הארץ אשר אראך ובמד' שמעי בת כו' המשל רואה בירה דולקת. כי השי"ת אמר לו כי כל הטעם שנברא העולם כך בבחי' טוב ורע הוא כדי לברר מעשה הצדיק כמאמר המשנה כדי לתת שכר לצדיקים כו' ויתאו המלך יפיך. וכל מה שיש הסתר יותר והאדם מייגע עצמו בימי החושך כל כך אור מתגלה אליו אח"כ וז"ש מה רב טובך כו' צפנת. וע"י שהי' נסתר בעוה"ז זוכין אח"כ לרב טוב ביותר. ואח"כ כשא"ל שא עיניך כו' נתקיים אשר אראך וא"ל הטעם כי כל הארץ אשר א"ר כו' ולכן הוצרך להיות כ"כ הסתר למצוא ראי' זו. וע"ז נאמר זכרתי לך חסד נעוריך כו' לכתך אחרי כו'. ואם כי הפי' על בנ"י בהליכתם למדבר בלי צידה נוכל לפרשו גם על אברהם אבינו שהוא בעל החסד והוא התחלת שורש בני ישראל אהבת כלולותיך שהי' נכלל בו כללות בני ישראל ונאמר לו לך לך כו' בארץ לא זרועה כי עדיין לא ניתקן ארץ ישראל והי' עוד ברשות הכנענים ונקראת ארץ לא זרועה. והליכה זו בהתחלה קודם הראי' והשגה זו מקובלת לפניו יותר מכל ההשגות שהרי אחר כל השלימות שזכו בנ"י אח"כ בקבלת התורה ומשכן נאמר להם זכרתי חסד נעוריך כו' ודו"ק. וכן איתא בזוה"ק שאאע"ה השתוקק למצוא הארה אמיתיות ולא הי' יכול להשיגה בחו"ל והשתוקקות זאת הי' חביב לפניו ית' כנ"ל. ונתקיים בו סדר הראשון מד' שצריכין להודות תעו במדבר כו' רעבים גם צמאים כו'. וידריכם כו'. וכ' סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם. פי' כי הצדיק מתגלה לו בכל דבר הסוד שבו ואם כי לא נודע לו עוד גוף הסוד רק על ידי שמבין שיש בכאן סוד מייגע עצמו ביגיעת נפש ובשר עד שאח"כ מודיעין לו הסוד ובמדרש מביא זה הפסוק על מצות מילה שניתן לאברהם. כי הוא הרגיש שיש דבר סוד שנחסר לו ופעל ברוב השתוקקות עד שגילה לו הבורא ית' שצריך להסיר הערלה ובזה יהי' תמים:

 

 

ב"ה

במדרש שמעי בת כו' הענין כי אברהם אבינו הי' קשה לו מאוד לבדול עצמו. שידע שיאבדו אם יתפרד מהם. והשי"ת יודע כי המה רשעים ולא יחזרו למוטב. והשי"ת בחר באאע"ה זה עדות שלא הי' אבינו אברהם נוגע בדבר ואדרבא לאשר הוא הי' מבקש רק טובת הכלל לכן נבחר מכולם וקיבל עליו שכר כולם והוצרך השי"ת לאמר לו לך לך שיחפוץ טובת עצמו כי בחירה זו שיהי' הוא נבחר עי"ז יהי' תועלת וזכות לכל העולם כי כל העולם נברא רק לצוות לזה. וגם קיום כל הרשעים המתנגדים להקדושה הוא רק כדי לקיים ושכחי עמך ובית אביך שעי"ז נוסף שבח ותפארת להצדיק כיתרון אור מן החושך וז"ש ליפותך בעולם. ואחז"ל לעולם ירוץ אדם אפילו לקראת מלכי עכו"ם שאם יזכה יבחין כו' לטעם זה הי' כל בריאות הבלי עוה"ז להבחנת הצדיק וכענין שאיתא אל יאמר אדם א"א בבשר חזיר רק אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי. כמו כן אם לא הי' תאוות העוה"ז לא הי' תפארת זה של הצדיק:

ברש"י עד שלא נימול הי' נופל על פניו כשהי' רוה"ק שורה עליו. הגם כי מקודם הי' לו ג"כ מראות ולא נפל על פניו רק שאין כל המראות שוות ועתה הי' לו מראה בזה שניתן לו מצות מילה ולא הי' יכול לעמוד עד שנימול. וכן מ"ש בבלעם נופל כו' ע"י שהי' לו אז מראות בעבור בני ישראל:

 

 

ב"ה

במד' תנחומא מי שמדקדק על המצות שכרו מרובה כו' באברהם עקב אשר שמע כו' תורתי והלא תורה אחת היא רק הם דקדוקי מצות כו'. הענין הוא עפ"י מ"ש במד' על אאע"ה אחות לנו קטנה שאיחה את העולם. והוא דביקות וחיבור הכל אל השורש וזה הי' הפרש של נח הצדיק לאברהם החסיד דאיתא חסיד העושה לפנים משורת הדין פי' הצדיק בודאי זהיר ומקיים כל המוטל עליו. אבל החסיד מחפש בגנזי המלך ומדבק עצמו בפנימיות של המצוה ואינו עושה כדי לצאת ידי חובתו רק שבמצות ה' חפץ מאוד ומחפש אחר המצות תמיד ועי"ז מתגלה לו שורש המצוה ולכן כתיב תורתי שכל מצוה יש לה שורש גבוה מאוד רק התלבשות אור המצוה הוא בגשמיות וכ' איחה את כל העולם כמי שמאחה את הקרע כי קודם חטא אדה"ר הי' הכל דבוק בשורש העליון רק כמ"ש עונותיכם הי' מבדילים וע"י אברהם אבינו ע"ה התחיל להתגלות הפנימיות כנ"ל ובנח כתיב צדיק הי' בדורותיו אבל אברהם אע"ה הי' שורש לכל הדורות עד לעתיד לכן אין קורין אבות אלא לשלשה ומזכירין אלקי אברהם יצחק ויעקב פי' שיש מהאבות ניצוץ לכל איש ישראל ובכח זה מקבל עליו עול מלכות שמים לכן ברכת אבות קודם שהוא פתח איך להתדבק בו ית' על ידי מעשה האבות:

בפסוק ויהי כי הקריב כו' בזוה"ק כמ"ש ופרעה הקריב לבן של ישראל בתשובה כו'. כי אאע"ה הכניס עצמו למצרים בעבור בנ"י שידע שיצטרכו להיות במצרים. דאיתא במדרש ע"פ אשרי תבחר ותקרב יש שבחרו ולא קרבו היינו אברהם אבל הוא קירב א"ע. היינו שהי' צדיק גמור ותקרב קאי על בעלי תשובה אעפ"כ הכניס אברהם עצמו גם במדריגת בעלי תשובה להיות כיבוש הדרך לבניו:

במדרש התהלך לפני והי' תמים כו' א' אם חביבה המילה למה לא ניתנה לאדה"ר כו' א"ל הקב"ה אני שאמרתי לעולמי די כו' ע"ש כי אברהם אע"ה תיקן כל קומתו וכשבא לאותו מקום לא הי' מוצא דרך לתקנו אשר ע"כ צוה השי"ת לבנ"י להסיר הערלה. ובאמת קודם החטא הי' נתקן כל הקומה רק אח"כ כתיב ויעש כתנות עור ממשכא דחויא כידוע ומ"מ יש ג"כ כתנות אור רק שנכסה בעור הזה וביכולת האדם לתקן זה המכסה. רק במקום המילה מוכרחין להסיר הערלה ואז נתגלה האור וזהו פריעה שהוא התגלות הפנימיות כמ"ש במד' וירא ואחר עורי נקפו זאת כו'. ואאע"ה חפץ לתקן כל המכסה כמו שהי' קודם החטא אך לא הי' עוד העת לעבור כל הסט"א עד לעתיד בלע המות לנצח. לכן אמר אני א"ש שאמרתי לעולמי די כמו שפירשנו במ"א כי הבריאה הי' בהרבה צמצומים והי' מתרחב והולך האור עד כי אמר השי"ת די וכמו כן הצדיקים הולכים בכח גבורתם עד כי מן השמים מעכבין אותם. וכן הי' עתה שאמר לו כי יעבור הערלה ולא יתאמץ לתקן עד כי יבוא עתו והבן:

 

 

ב"ה

במדרש שמעי בת וכו' והטי אזנך. כי אברהם אע"ה הי' חכם גדול גם מקודם כדאיתא בזוה"ק והקב"ה יהיב חכמה לחכימין ובודאי האדם נברא על דבר מיוחד שיוכל לתקנו ולהשיגו ואז נק' צדיק שמיישר אורחותיו עפ"י המשפט אבל אאע"ה הי' חסיד הנכנס לפנים משורת הדין. והיינו שהעובד ה' מאהבה יכול להפיק רצון מהשי"ת להשפיע לו ממקור נשמתו מה שא"א להשיג בשכל אנושי כענין שאמרו בפסוק עושי דברו לשמוע בק"ד שע"י תיקון המעשים כראוי זוכין לשמוע יותר ויותר וכן לעולם כי החסיד עובד ה' כדי לזכות להתדבק בשורש המצוה ומבקש לשמוע בכל עת חדשות וז"ש אחר שמעי בת שהוא מה שיכולין להשיג אח"כ הטי אזנך שהוא לבטל כל ההאזנה והשמיעה אליו ית' וע"י הביטול לגמרי כענין לך לך מארצך כו' עי"ז זוכין להארה חדשה שלמעלה מהטבע כאשר השיג אאע"ה אשר אראך א"כ הוא מה שא"י להשיג ולראות מעצמו. וכן בנ"י אחר שנמשכו אחריו למדבר בארץ לא זרועה זכו לתורה אש דת. וכן בש"ק מעין זה ע"י ביטול כל המעשים אליו זוכין לנשמה יתירה. וז"ש ואגדלה שמך כי השם הוא אותו ענין שנברא עליו ואאע"ה תיקן זאת ונכנס לפנים משורת הדין עד שהוצרך השי"ת כביכול להוסיף ה' על שמו. וכ' אשר אראך ודקדקו למה לא גילה אכן באמת אין שיעור לראי' זו וזה עצמו הראה לו הדרך להבטל תמיד אל אשר אראך וז"ש כי כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה כו'. מכלל שאין שיעור לראי' זו וכפי מה שזכה לראות כך הנחיל לבניו. וע"ז נאמר מה רב טובך ארץ ישראל שנק' הר הטוב אשר צפנת כו' נגד בני אדם שכולן רואין א"י. וא"י מה היא רק להירא ה' מתגלה מה שגנוז בה והרי מרע"ה ביקש ואראה כו':

 

 

ב"ה בקיצור

במדרש אחות לנו זה אברהם שאיחה כל העולם כזה שמאחה את הקרע כי כל הבריאה הוא מלבוש להפנימיות ואם עובד ה' מתקן כל דבר לאמיתו ומדבקו בשרשו ויודע להעמיד כל דבר על מקומו ונגמר המלבוש אז שורה בו הפנימיות כדמיון הלבוש שהוא נעשה ע"י איחוי וחיבור חתיכות בגד כן כל עניני עוה"ז אינם מסודרין כמ"ש גם את העולם כו' מבלי אשר ימצא כו' מראש עד סוף. רק ע"י מצות ומעש"ט יכולין לתקן הכל:

עשרה נסיונות נתנסה אברהם להודיע כמה חיבתו כו'. כי ע"י נסיון מתעלה האדם למדריגה עליונה כי נסה הוא לשון הרמה כמו שאו נס. וממילא ע"י עשרה נסיונות נתרומם אאע"ה בכל העשרה דרגין. ובצדיק כתיב שבע יפול צדיק וקם ואברהם שנקרא חסיד נתרומם ביותר:

במדרש החכמה תעוז כו' מעשרה שליטים שהיו בעיר כו' כי הנה בדור הפלגה היו שפה אחת כו' ולאשר לא הי' כוונתם לשמים ניטל מהם כל האחדות. ואחד הי' אברהם והי' גולה ממקום למקום וזכה להאחדות וזה רמז שנטל שכר כולן היינו האחדות שניטל מבוני העיר והמגדל וניתן לאברהם אבינו:

 

 

ב"ה

במד' שמעי בת כו' כי הנה עד אברהם אע"ה הי' ב' אלפים תהו שנתקיימו רק בחסד ה' כמ"ש חז"ל כ"ו כל"ח נגד כ"ו דורות שנתקיימו בחסדו של מקום ועתה התחיל סדר העבודה שהתחתונים יזכו במעשיהם להפיק רצון מהשי"ת. וזה לך לך כמו שבן קטן סומך על שולחן אביו וכשנתגדל מוצא פרנסתו בכח עצמותו. וכן מקודם נק' בת אח"כ אשה ובית. וזהו ואעשך לגוי גדול כ' במד' אותו הגוי שנאמר עליהם מי גוי גדול פי' שיש קטנות וגדלות ובנ"י עבודתם בבחי' הגדלות כבן גדול היודע לחפש בגנזי אביו. וזהו עצמו הענין שנתעלה אברהם אע"ה מעולם הטבע. שמי שזוכה במעשיו הקב"ה נותן לו התחדשות מעולם העליון. וכ' לך מארצך וממולדתך משמע שנק' ארצך שהי' מיוחד אליו. דיש עולם שנה נפש וכולם אחדות אחד שכל נפש יש לו מקום מיוחד בעולם וזמן מיוחד בשנה כמ"ש אין לך דבר שאין לו מקום ואין לך אדם שאין לו שעה. אכן הצדיקים הם שולטים על המקום והזמן כדמצינו הוא הודה הוא זיוה שהמקום מתעלה בזכותם וכן הזמן כמ"ש במ' ימי תמימים כמו שהם תמימים כך שנותיהם תמימים. ומקודם הי' אאע"ה מתקן מקומו ושעתו. אח"כ הגבי' הקב"ה אותו שימצא לו בכל עת מקומות חדשים שע"ז נקרא עובד ה' מהלך שנוסע תמיד מדירה לדירה וזוכה להפיק רצון מה' מלמעלה מכח השרש ונשמתו בעולם העליון וזהו בחי' הגדלות. וזהו הדרך התחילו האבות שע"י שהאדם מוציא עצמו מהרגילות והטבע ומשתוקק להשיג האמת יתחדשו לו הארות מן השמים. כמ"ש חז"ל ע"פ ושם דרך אראנו בישע אלהים המשים אורחותיו. ומצות עליות רגלים הי' מעין זה שהשליכו בנ"י ג"פ בשנה ארצם ומקומם והלכו להסתופף בבית אלקים וזכו להתגלות כמ"ש יִרְאה ירָאה כענין לך לך אשר אראך. ולכן כתבו חז"ל ע"פ מה יפו פעמיך בת נדיב בתו של אאע"ה שנקרא נדיב שהוא התחיל בזו המצוה ושילם הקב"ה שכרו לזרעו ג"פ בכל שנה. וגם במצות עליות רגל נזכר ונתעורר בשמים הליכת אאע"ה מארצו וממולדתו כנ"ל ונזכר זכותו לבני ישראל:

לך לך כו' ונברכו בך כו'. כי אאע"ה רצה לקרב כל הברואים אליו ית' אך הרשעים לא היו כדאי ליהנות מאורו כדכתיב וימנע מרשעים אורם ע"ש בזוה"ק. כמו דאיתא וירא אלקים האור כי טוב שהי' מאיר מסוף עולם וראה שאין כדאי לרשעים וגנזו כן הי' בחברהם אבינו ע"ה שהי' מוכן להאיר לעולם מראשו לסופו אך שלא הי' כדאי הרשעים וגנז הקב"ה אורו לבנ"י. ויבדל. וא"ל לך לך כו' שיהי' מיוחד האור לו ולזרעו אחריו. ובכח הבדל וגניזה זו ימשך אור מרחוק גם לכל העולם כמ"ש ונברכו בך כו'. ואברכה מברכיך פי' מו"ז ז"ל שעי"ז שייטב בעיני שאר אנשים דרכו של אברהם אע"ה יוכלו להיות בכלל הברכה ע"ש פ' וירא:

 

 

ב"ה

במדרש שמעי בת כו'. כי הנה שורש האבות ובנ"י הוא למעלה מעוה"ז ולכן עוה"ז היא כבירה דולקת בעיניהם אך כי הי' רצונו ית' שבהליכת הצדיקים בעוה"ז הטבעי ואעפ"כ יניחו הכל ויתדבקו בשרש העליון בזה יתעלה כל הבריאה. ויוציא אותו החוצה דרשו חז"ל למעלה מכיפת הרקיע ומהמזל. ולמה הי' מקודם תוך הטבע והמזל רק שכן הי' רצונו ית' שע"י העבודה תוך הטבע יזכו הצדיקים לעלות למעלה מן המזל. וכן הוא מדת כל הצדיקים וכללות בנ"י שנאמר עליהם אין מזל לישראל ואעפ"כ צריכין לזכות לזה ע"י הקדמת העבודה בתוך הטבע והמזל. אח"כ ויוציא אותו החוצה. וכן הוא הענין בתחלת השנה בימי הדין והמשפט ובנ"י זוכין אח"כ לעלות למעלה מהטבע וזה חג הסוכות לומר איך שנעשה המשפט עפ"י הטבע והמזל אח"כ ויוציא החוצה שהוא הסוכה רמז לדבר ספור הכוכבים ובסוכה המצוה להיות כוכבים נראין מתוכה ורמז הענין הוא כמשחז"ל שנמשלו לכוכבים שנראים קטנים בעוה"ז ולמעלה כל כוכב גדול מכל העולם. וכמו כן ההארה שיכולין להרגיש בעוה"ז כ"א משורש נשמתו שלמעלה. מעט הוא. אבל למעלה הוא רב מאוד. וכל המשפט שנעשה בר"ה לחדש העולם וכן בכל יום שהקב"ה מחדש בטובו מעשי בראשית הוא כדי לברר בחירת בנ"י וכן הוא סדר הברכות יוצר אור אח"כ אהבה רבה שנתברר בכל יום למעלה חיבת בנ"י. וכמו שבנ"י מעידין בכל יום על הבורא י"ת ומיחדים שמו הקדוש בעוה"ז כי למעלה אין צריך עדות שהכל יודעין שהקב"ה השליט בעולמות כולם רק בזה העלמא דשיקרא צריכין להעיד עליו וע"ז נשתלחו בנ"י לעוה"ז. וכמו כן הקב"ה למעלה מעיד כביכול על בנ"י כי למטה א"צ עדות ומי זוכר להקב"ה בעוה"ז לבד בנ"י שמברכין מאה ברכות בכל יום ומיחדים שמו ערב ובוקר. רק למעלה שכולם עובדי ה' שם מעיד הבורא ית' כי חביב לפניו עבודת בני ישראל בעוה"ז יותר מעבודת צבא מרום ועל זה כתיב שמועה טובה מארץ מרחק. וזהו שבנ"י יודעין שהקב"ה בחר בהם באהבה בכח זה יכולים להעיד עליו וז"ש ויתאו המלך יפיך כו' והשתחוי לו:

במדרש אנכי מגן לך כו' מנח לא העמדתי מגינים של צדיקים. להבין ענין זה. דכתיב נח איש צדיק ואאע"ה נקרא חסיד ועליו נאמר לאיש חסידך כו' האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו כדכ' לך לך כו' ואת בניו לא ידע. בשליחת ישמעאל מעל פניו. ובעקידת יצחק. שמרו אמרתך ובריתך כו' המילה שניתנה לאאע"ה והגם שנאמר על אהרן הכהן ראש הכח של אהרן הוא מאבינו אברהם ע"ה. ואיתא איזה חסיד המתחסד עם קונו דאיתא החסד מתגלגל בעולם בשבילו. ולכאורה הוא מילי דסתרי כי חסד הוא בלי זכות המקבל והאיך אמרו בשבילו. אך יש גם ע"ז משפט שביכולת החסיד לזכות במעשיו לחסד עליון וזה נקרא מגינים של צדיקים להיות זוכה לחסד עליון ושוב אין לדבר הפסק וכ"כ שומר הברית והחסד לאוהביו כו'. וזה החילוק כי עולם חסד יבנה והוא חסד חנם. ואח"כ בא אברהם אע"ה ונעשה כלי לקבל החסד ונקרא חסיד וכביכול בע"כ מתעורר מדת החסד בשבילו. ובודאי בשכל אנושי אי אפשר לעשות כן רק במסה"נ שהי' לאברהם אע"ה וכ' מי הקדמני ואשלם. ומי שמוסר נפשו שייך בזה כביכול להקדים בחסידותו שיזכה במעשיו למדת החסד ושילם לו באמת הקב"ה תחת כל השמים כדכ' שכרך הרבה מאוד:

בפסוק מה תתן לי כו' ובן משק ביתי כו' יורש אותי כו' והאמין בה' ויחשבה לו צדקה. ואין מובן ונראה לפרש כי בודאי האמין גם מקודם אאע"ה בהבטחות השי"ת לזרעך אתן כו'. אך כל הטענה הי' על מה שהלך כל ימיו ערירי. ועובד ה' כמותו והלך בכל עת ממדריגה למדריגה וכל העבדות למד ממנו אליעזר כמאמר חז"ל דולה ומשקה מתורת רבו כו'. וע"ז התרעם אאע"ה מה שמניח כל תורתו לבן ביתו. אכן הקב"ה וב"ש גלוי וידוע לפניו כי ישתנה אאע"ה אחר המילה לברי' חדשה ונתחדש לו אח"כ דרך האמת והוא דרך התורה שאין לכל החכמות שייכות כלל לזה הדרך ולכן לטובתו המתין הקב"ה ליתן לו את יצחק ללמוד אליו רק תורת אמת וז"ש לא יירשך זה כו'. ואברהם אע"ה האמין ויחשבה לצדקה מה שמניח כל תורתו לבן ביתו וודאי לטובה הוא הגם כי לא ידע איך יוכל להיות. האמין באמרו ית' אשר יצא ממך הוא יירשך:

בפסוק והיה שמך אברהם. דרשו חז"ל שניתוסף לו ה' להיות שליט על כל רמ"ח איברים. דאיתא בהבראם בה' בראם בה' נברא עוה"ז כו'. עוד איתא באברהם. דהנה אמרו חז"ל שאברהם אבינו הקנה להקב"ה שמים וארץ והוא אחד מחמשה קנינים שקנה הקב"ה בעולמו. דאיתא כל מה שברא הקב"ה לא בראו אלא לכבודו דכתיב כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו. וזה הכבוד נתקיים ע"י הצדיקים דכ' ויקרא אברם בשם ה' והיינו דביקות הבריאה בהבורא ית' כדברי המדרש שאיחה את העולם כו'. ונתקיים כל הנקרא בשמי וחל ש"ש על הבריאה בכח עבודת אאע"ה וזה רמז הה' שניתוסף לו. וכביכול הניח הקב"ה ה' אברים להיות ברשותו שהמה עדות על הבורא ית'. וכשהאדם משעבד כל האיברים שהם בבחירתו אז הקב"ה מוסיף לרשותו ה' איברים הללו ג"כ וחל שם ה' שהוא הה' שברא בה העוה"ז וזה רמז הה' קנינים שקנה בעולמו:

 

 

ב"ה

במדרש לך לך שמעי בת כו' ושכחי עמך כו'. כי בעוה"ז נסתר הנהגת הבורא יתברך ונתלבש בטבע. אבל המאמין בו יתברך ומשליך את הטבע זוכה להתגלות לו הארה מעולם הבא כדאיתא שעוה"ב הוא היפוך מעוה"ז וכפי ביטול הטבע מתגלה הארה מעולם העליון ולכן בש"ק שהוא מעין עוה"ב צריכין לבטל המעשה והמלאכה כי ששת ימי המעשה מתלבש ההנהגה בהטבע. וכ' כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים. היינו כשההנהגה ע"י התלבשות נקרא דודי בין הבנים ושם הוא הדמיון לתפוח שאין לו צל. ומ"מ נאמר בצלו חמדתי שבנ"י מאמינים כי הכל הנהגתו ית' אף שהוא בהסתר ועי"ז וישבתי הוא בחי' השבת כמ"ש שבו איש תחתיו כו' ואז השי"ת פורם סוכת שלום עלינו ומתגלה הנהגה עליונה. וכן היה אברהם אבינו ע"ה בעודנו בחו"ל ששם ההנהגה נסתרת וע"י האמונה נאמר לו לך לך כו' אשר אראך שנתגלה לו הארה מעולם הנסתר כנ"ל:

בפסוק ואברכה מברכיך כו'. יש להקשות לפי משחז"ל הצדיקים אורריהם קודמין למברכיהם וכן הקשה הרמב"ן ז"ל בפ' תולדות. ונראה כי אברהם אע"ה נשתנה אחר המילה למדריגה עליונה מאוד. ובבחינה הראשונה כבר בא לבחינת המברכים שהכל הודו לו. אך ידע הבורא ית' כי עוד יהיה לו סדר חדש ויוקדמו עוד אורריו למברכיו. לכן כתיב אחר כך עוד ונברכו בך שהוא המברכים האחרונים כנ"ל:

ברש"י יכול חותמין בכולם ת"ל והיה ברכה בך חותמין וכו' וכן איתא שאמר אברהם אבינו ע"ה שמא יבוא אחד ויסגל מצות וידחה בריתו כו'. ותמוה כמ"ש במ"א בשם מו"ז ז"ל. ונראה לפרש כפשוטו כי ידע אאע"ה כי יצחק ויעקב יבחרו להם כ"א דרך בפ"ע. והעולם חסד יבנה וכיון שהוא היה המתחיל ביקש שיגבר מדת החסד על כל המדות כדי שיהיה להעולם קיום והבטיח לו השי"ת זאת. ולכן נאמר חסדי ה' כי לא תמנו:

בפרשת מילה התהלך לפני והי' תמים איתא במדרש תנחומא התחיל תמה עכשיו אני חסר וכשאמול אהיה שלם ע"ש [וגם להבין רמז החכמים דיו לעבד להיות כרבו] כי בודאי מאחר שזו הערלה צריכין להסירו בודאי אין בו פנימיות. כי הגוף הוא מלבוש הנפש והנשמה. ורק שצריך להיות הגוף מתוקן שיוכל לקבל הפנימיות ואז נקרא תמים. ולכן המילה מתקן הגוף להיות כלי מוכן לקבל הנשמה. ואיתא שבנ"י יש להם שתי אותות שבת ומילה. ובחול תפילין ומילה. כי התפילין הם ג"כ הארת הנשמה המאירה באדם בעת קיים המצוה כמ"ש ז"ל וראו כל עמי הארץ כו' שם ה' נקרא עליך זו תפילין שבראש. וכמו כן בשבת שיש נשמה יתירה כל היום. וע"י המילה יכולין לקבל הארות האלה. דאיתא אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום. ולכן על ידי המילה שנעשין תמים יכולין לקבל השבת. שהוא הברכה כמ"ש ויברך את יום השביעי. ובנ"י מקבלין בחי' השבת בתוכם ממש וע"ז אומרים בקידוש היום ושבת קדשו כו' הנחילנו. ואח"כ שנית ושבת קדשך כו' הנחלתנו. כי מקודם הברכה על כלל מצות השבת שניתן לנו. ואח"כ הוא על הארה שמקבלין בנפשותינו בכל שבת ושבת. הנחלתנו הוא שבני ישראל עצמם הם משתנים מימי המעשה ליום השבת כדאיתא אין דומה מאור פניו של אדם בשבת לחול. וגם בכל המצות כן הוא שצריכין לקבל המצוה בנפשותינו כמ"ש חז"ל ועשיתם אותם עצמיכם כו' ולכן ע"י המילה יכולים להיות כלים לקבל השבת. וכ"כ ובמנוחתו לא ישכנו ערלים:

 

 

ב"ה

ואעשך לגוי גדול זהו שאומרים אלקי אברהם כו' והיה ברכה בך חותמין. כי הג' אבות הם עמודים שכל בני ישראל עומדים עליהם כמ"ש במדרש אם חומה היא נבנה עלי'. ע"ש. דגם נח הי' צדיק לשעה בדורותיו. אבל מהאבות התחיל בנין חדש קבוע לעולם וכל מעשיהם היה בכללות כל בנ"י והניחו אלקות בנפשות בנ"י וכמ"ש בוחרים בדרכיהם ועי"ז עושין כמעשיהם ובך חותמין כי כחו של אאע"ה הוא חותם ברית מילה שחתם בבשרינו והוא יותר מכל האותות כמ"ש בטור ה' מילה שהוא דבוק בגופינו ממש. וע"ז נאמר שימני כחותם על לבך. חותם על זרועך הוא בחי' יצחק והוא התפילין דכ' וקשרתם שצריך קשירה בעקידת יצחק ידכה יד כהה עזה כמות אהבה כדכ' בזוה"ק כקשיא דפרישא דנפשי' מגופי' ע"י שחותם זה בבשרינו ממש הוא קשה כשאול קנאה דכ' ביצחק ויקנאו בו. רשפי' רשפי אש בחי' בית יעקב אש. שלהבת הוא יוסף עם השבטים. וכל אלה הניחו אותות ורשימות בנפשות בנ"י לדורות לכן נקראו אבות. והקדים הכ' לך לך כו'. שגם זה הניח אאע"ה לדורות בבנ"י כמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך כו' לכתך אחרי במדבר. וכפי מה שמקוים זה בכלל ובפרט בכל א' שמרחק עצמו מגשמיות כך זוכה לכחות אלו אלקי אברהם יצחק יעקב. וזה היה מתקיים בשלש רגלים שנמשכו בנ"י אחריו ית' וחל עליהם אלקות הנ"ל. וכ' אשר אראך שזוכין עי"ז לראות פני ה'. וכן הוא בש"ק מעין זה ע"י ששובתין ממלאכות זוכין להארה עליונה מעין עוה"ב. ולכן הם הג' סעודות נגד הג' אבות ונקראו סעודתא דמהימנותא כי ע"י האמונה הנ"ל שמבטלין כל המעשים והוא בחי' לך לך. מתקיים ואעשך כו' בחי' אלקות מהג' אבות:

עיין ברמב"ן שהקשה למה לא הקדים הכ' שהי' אברהם צדיק כמו בנח. אבל אין זה קושיא כי עיקר שלימות אאע"ה הי' אח"כ שנשתנה להיות נימול ונעשה ברי' חדשה כדכ' ואעשך ע"ש במדרש. והלא צוהו לך לך כו' שהורה לו דרך חדש לגמרי. ואיך יתלה הכ' כחו של אאע"ה במעשיו הקודמים. אך זה אמת על ידי שהי' לו אהבה רבה אליו ית' זכה להמשיך דרך חדש לעולם. אבל עיקר בחירת השי"ת בו בזכות מה שעשה אח"כ וזכות בני ישראל היוצאים ממנו:

במדרש ואתה את בריתי תשמור. אם ישמרו בניך המילה ירשו הארץ כו' ויש גורסין ג"כ אם ישמרו בניך השבת כו'. הענין הוא כמ"ש בכמה מקומות כי ארץ ישראל הוא המקום הכולל כל המקומות כדכתיב מציון מכלל יופי. והוא בחי' אבן שתי' שמשם הושתת העולם. ולכן חל עליו שמו ית' והוא כלי מחזיק ברכה בעולם ונקרא שלום. וכמו כן בנפש המילה שלא נקרא אאע"ה תמים עד שמל. והוא כולל כל הנפש. והוא כלי מחזיק ברכה בנפש ועושה תולדות כי שם צוה ה' את הברכה. וכמו כן שבת כולל כל הזמן וששת ימי המעשה ונקרא שלום ובו הברכה על כל הזמנים. ובאמת בכל דבר יש בו נקודה שמשם נמשך דביקות אל השורש למעלה וזו הנקודה היא גנוז כמ"ש סוד ה' ליריאיו לכן סוד המילה ערלה חפיא עליה ונתגלה רק לבני ישראל וכן בש"ק אות היא ביני כו' וגוי שמל או ששבת חייב מיתה. וכ"כ מכנף הארץ כו'. שהיא הנקודה שמכנף ומאחד הכל צבי לצדיק שהוא היסוד עולם והוא נסתר כדכתיב רזי לי כו'. והכל ענין א' לכן דרשו חז"ל חמוקי ירכיך כמו חלאים כו' על השיתין. כי כמו שהוא בנפש כך הי' מתעורר בבית המקדש כנ"ל:

 

 

ב"ה

במדרש שמעי בת וראי כו' תאמר שעוה"ז בלי מנהיג הציץ עליו הקב"ה אני הוא בעל הבירה כו'. כי עיקרי האמונה הם שלשה כמו שביאר החסיד ז"ל הי' הוה ויהי'. שצריכין להאמין כי השי"ת ברא הכל. ושהקב"ה הוה. ומנהיג ומהוה ומחי' את הכל. כמ"ש אתה עשית וכו' ואתה מחי' את כולם וזו היא עיקר הידיעה בעוה"ז ועל הראשונה נאמר שמעי בת כי שמיעה היא אמונה מה שאינו יכול לראות רק להאמין ואאע"ה האמין בו ית' כי ברא הכל ועי"ז זכה לבחי' וראי. והוא בחי' ההנהגה שהקב"ה מנהיג העולם ובחי' זו יכולין לראות בעין מי שזוכה רואה בחוש כי כל ההנהגה מאתו ית' ובכלל הוציאו האבות ובנ"י בחי' זו מכח אל הפועל עד שזכו שהקב"ה עשה להם נסים ונפלאות ושינה את הטבע וזכו לתורה מן השמים אשר בכח התורה ומצות זוכין לידע כל הנהגה שבעולם כמ"ש אתה הראת לדעת. וז"ש לך לך כו' אשר אראך שיראה בעין כל ההנהגה שבעוה"ז. אכן אח"כ כתיב והטי אזנך שהוא האמונה השלישית שלבסוף יהי' ה' אחד ושמו אחד ושיהפוך לכולן שפה ברורה. והשבת הוא ג"כ יסוד אלה ג' אמונות וג' סעודתי דמיהמנותא וכן שלש תפלות נתקנו על אלה הג'. אתה קדשת שהוא בריאת שמים וארץ. ישמח משה על התורה שהיא התגלות הנהגת העולם. אתה אחד ושמך אחד כמו שיהי' לעתיד:

בפסוק אל תירא אברם אנכי מגן לך. כי הנה אברהם אע"ה הי' שורש החסד שהחסד מתגלגל בעולם בשבילו כמ"ש במדרש פ' חיי שרה. ובכאן הראה גבורה גדולה והכה כל אלה המלכים לכן נתיירא פן ירד ממדריגתו להיות נעשה על ידו דין כזה. אכן באמת זה עצמו הי' בירור מדתו כי החסד ואהבה צריך שמירה שלא יתפשט יותר מדאי כמ"ש מו"ז ז"ל פי' מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב שהנדיבות צריך מנעל כו' וכ"כ בס' תורה אור מהרב בפי' אנכי מגן לך ע"ש. וזה שאמר לו הקב"ה כי מאתו הי' זה כדי שיהי' נשמר מדתו ומתברר שלא יוכל לסבול הרשעים כענין שמצינו המרחם על האכזרים סופו להיות אכזר כו'. והענין הוא כמ"ש ימינך ה' נאדרי ימינך ה' תרעץ ואמרו חז"ל כשבנ"י זכאין השמאל נעשה ימין. לכן זה דבר גדול שע"י אאע"ה דוקא נעשה דין ברשעים אלו. וזה הרמז במד' וזורע צדקה שכר אמת ע' ברש"י שם פי' שכר אמת כמו עושי שכר אגמי נפש ע"ש שע"י שהי' אהבה וחסד של אאע"ה באמת לכן נשמר במקום שלא הי' ראוי להתחסד והכל מאתו ית' כמ"ש שומר הברית והחסד לאוהביו כו' וז"ש אנכי מגן לך שהקב"ה שומר אותו ואת מדתו להיות עליו מגן לצמצם ולעצור המדה כפי הצורך:

בפסוק התהלך לפני והי' תמים ובמד' העבר המום כו'. והוא כמ"ש הגו סיגים מכסף ויצא לצורף כלי וכמ"ש במד' בראשית נעקר תהו ובהו נראה מעשה שמים וארץ ונעשה כלים כמו כן באדם הנשמה כשמתלבשת בגוף הפסולת מכסה הארה שלה וע"י הסרת הפסולת נראה כח הנשמה ונעשה כלי. ובמד' עקב מה פרי אדמתך סיגים וצריכה עישור כן פרי בטנך כו' והיא המילה הסרת הסיגים וע"י החלק שמסירין לשם שמים נתעלה כל השיריים וכן איתא כי המילה הוא כמו קרבן שמתקרב האדם להשי"ת בכח המילה. [ויש לרמז ע"פ המדרש דייך אני ואתה שכמו פרי אדמתך הסיגים הקליפות לשמור הפרי כו' ודו"ק]:

בפסוק וילך אברם כאשר דבר אליו ה'. כי מקודם ג"כ הלך לארץ כנען כמ"ש בפסוק ובזוה"ק. ומ"מ כאשר נאמר לו לך לך הלך רק כאשר דיבר ועזב כל הטעמים שלו היפוך מכל אדם אם היו מסכימים לו משמים הי' מתגאה לומר שיפה השכיל. ודו"ק:

 

 

ב"ה

בפסוק ואעשך לגוי גדול זה שאומרים אלקי אברהם כו'. ובמדרש אותו הגוי דכתיב מי גוי גדול אני מעמיד ממך כו' כבר כתבנו בכמה מקומות כי כל עבודת האבות היו לדורות לכל בני ישראל ונק' אבות כי כל מהותם הי' להיות יסוד לתולדותיהם לכן אמר אברהם אע"ה מה תתן לי ואנכי הולך ערירי כי לא הי' נחשב לו הכל אם לא יהי' לו תולדות. והאבות נעשו כלים אשר על ידיהם יכולין גם אנחנו להמשיך אלקותו ית' אלינו ז"ש אלקי אברהם כו'. והנה בני ישראל הם מיוחדים בב' אלו דכתיב מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים היא עבודה זו תפלה. ומי גוי גדול אשר לו חוקים כו' הוא בחי' התורה. וב' אלו השורש שלהם היה באברהם אע"ה. ויתכן שזה רמז ב' הגדולות ואעשך לגוי גדול לכן דרשו ז"ש אלקי אברהם כח התפלה בכל קראינו אליו ותפלות אבות תקנום. שהוא התקרבות אל השי"ת. וזה עצמו ענין הקרבנות שבמקום תמידין תיקנום וזה נקרא תיקון הטבע והבריאה המתחדש בכל יום להיות דבוק לשרש. ובמד' קובע אני לך ברכה בשמ"ע. פי' כי סדר הי"ח ברכות הם סדר קבוע גם בשמים שנפתח בכל יום אלה השערים שעל זה תקנו י"ח ברכות. מכלל שמברכין בכל יום ברכות אלו ע"כ שנפתח תמיד מחדש אלה השערים. ופתיחה ראשונה בכחו של אאע"ה. ואגדלה שמך הוא בחי' התורה שהוא הנהגה עליונה למעלה מהטבע זה גדלות השני שכתיב ומי גוי גדול אשר לו חוקים כו'. והתחיל באברהם במצות מילה כמ"ש שש אנכי על אמרתך אמירה יחידית והיא שורש וראשית אל התורה כמ"ש במדרש מגיד דבריו ליעקב מי שאינו נימול אינו זוכה לתורה. ונק' ואגדלה שמך שניתוסף לו סדר ושם מיוחד אות ה' ומזה זכו אחר כך בני ישראל לקבל כל התורה. וכל מה שנאמר לו מאת הקב"ה אלה הדברים ואעשך כו' היינו שידע כי כל תהלוכות שלו היא הכנה לכל בנ"י וע"ז כתיב וילך אברם כאשר דיבר אליו ה' שהלך ע"ז הכוונה לעשות הכנה לכל בנ"י. ואיתא בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו מוכח מזה שכל רצון האבות הי' להיות נבנה מהם יסוד קיום לעולם. ובמד' ויהי רעב טרף נתן ליריאיו טירוף נתן כו' פי' ע"י שהאבות היו עמודי עולם הביא השי"ת דוקא בימיהם כל אלה ההרפתקאות וכן היא המדה טירוף נתן כדי שיהי' הכנה לדורות להיות נושעים גם בעת צרה על ידיהם ז"ש יזכור לעולם בריתו. וגם בפרט בכל דור ובכל אדם עובד ה' כן הוא שבעת רצון שנמצא לכל עובד ה' מתערבין אצלו מחשבות זרות והוא לטובה להיות הכנה לימי הרעה כמ"ש ביום טוב היה בטוב וביום רעה ראה וכנ"ל. טרף נתן כו':

 

 

ב"ה

במדרש שמעי בת כו' כי הקב"ה בחר באברהם אע"ה והוציאו מכלל העולם ואאע"ה הי' חפץ לקרב כל העולם אליו ית' והגם כי גם נח היה צדיק הי' בכלל העולם והוא כענין שאמרו דבר שהי' בכלל כו' ללמד על הכלל כולו יצא. אבל אאע"ה הי' כענין דבר שיצא לידון בדבר החדש אי אתה יכול להחזירו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש. והוא במצות מילה שנאסר לכל אדם למול זולת אם יתגייר להיות נכנס בבריתו של אברהם אבינו. ולכן אמרו שדחתה בריתו של א"א לבריתו של נח שנמסר לו דרך חדש והוא דרך התורה ולכן הבטיחו השי"ת ואעשך לגוי גדול ע"י שירא אברהם אע"ה שע"י שמתרחק מהם יתמעטו עובדי השי"ת. והראה לו כי כל העולם נברא רק בעבורו וזרעו אחריו. ולכן תמה כי למה נבראו כל אלה הרשעים והתשובה הי' כדי ליפותך שכל אלה נבראו להראות חיבת בני ישראל כשושנה בין החוחים ועיקר המכוון בבריאה הי' לבנ"י. ז"ש וכרות עמו הברית. ברית הול"ל. רק שהוא הברית המיוחד שכל העולם עומד עליו כמ"ש אם לא בריתי כו'. פי' כי בהכרח יש ענין דביקות בשורש הבריאה אל הבורא ית'. וזאת הנקודה התקשרות כל העולם בו ית' נמסר לאברהם אע"ה כמ"ש והיתה בריתי בבשרכם. ובכח זה יש לבנ"י דביקות למעלה מן הטבע. ובכח זה ניתן לו א"י שהוא ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה וכן כל השפע שבא לעולם בני ישראל מקבלין אותה בדרך מיוחד מאתו יתברך בלי צמצומים רבים. שע"ז רומז ברית מילה שכולן מקבלים ע"י הסתר. ולבנ"י ניתן רשות לפתוח השער ולהסיר המחיצה המבדלת שהיא הערלה. ולכן נכנסו בנ"י בביהמ"ק שלש פעמים בשנה יראה כו'. וכ"כ פתחו לי שערי צדק. זה השער לה' צדיקים יבואו. וכ' ויוצא אותו החוצה דרשו חז"ל למעלה מכיפת הרקיע הבט נא כו' כה יהי' זרעך כו' והאמין בה' ויחשבה לו צדקה. פי' שהקב"ה הראה לו שכל בנ"י יהי' הנהגתם שלא כדרך הטבע והיא בכח המילה כמ"ש ביוסף וינס ויצא החוצה שבכח שמירת הברית יכולין לצאת ממאסר הגוף והגשמיות כמ"ש מי יעלה לנו השמימה כו'. וכיון שאברהם אע"ה עדיין לא הי' נימול והי' היציאה החוצה לפי שעה נחשב לו לצדקה שהאמין כי בנ"י יהי' להם תמיד הנהגה זו. וזה הי' בלתי הבנה רק שע"י שניתן לו המילה אח"כ נתקיים זה. ובאמת אין אמונה רק בבנ"י מאמינים בני מאמינים וקודם שנימול דכתיב בי' והאמין לכן חשבו לו לצדקה ודאי:

במדרש אחות לנו קטנה אי מעמיד דברים כחומה נבנה עלי' ובמד' תנחומא נבנה עלי' טירת כסף אלו ישראל כמ"ש כנפי יונה נחפה בכסף. והוא מדתו של אברהם אע"ה שנטע אהבת ה' בלב כל איש ישראל כמ"ש מו"ז ז"ל שע"ז מברכין מגן אברהם שהשי"ת מגין על זו הנקודה שנטע אאע"ה בלב איש ישראל. ואותו התשוקה נמצא לעולם בכל איש ישראל וע"ז נאמר מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונק' טירת כסף. ונתקיים בזה מאמר חז"ל פתחו לי כחודה של מחט ואפתח לכם כפתחו של היכל ואולם. ולכן בהיות שאברהם התחיל לאחוז בזו האהבה ומסר נפשו הגם כי הי' נקודה אחת כמ"ש אחות לנו קטנה נעשה מזה חומה ובנין קבוע לדורות כמ"ש ואעשך לגוי גדול וכל בנ"י נשענין על זה כמ"ש נחפה בכסף והוא כמ"ש על כל פשעים תכסה אהבה והיא זכותו של אברהם אבינו ע"ה:

 

 

ב"ה

במדרש שמעי בת כו'. דאיתא במדרש ע"פ שמעה עמי ואדברה אין מעידין אלא בשומע כו' כי הקב"ה ברא עוה"ז להיות נסתר השגחתו ית' בעולם זולת הצדיקים אשר הם מייגעים עצמם לברר כבוד מלכותו ית' בעולם מגלה להם ההנהגה שלו. וז"ש הציץ עליו בעל הבירה הואיל ותמה תאמר שהבירה הזאת בלי מנהיג. וכ"כ מציץ מן החרכים. וכל איש ישראל כפי מה שנושא עיניו לשמים כדכתיב שאו מרום עיניכם כמו כן מתגלה לו מי ברא אלה ולזה מיוחדים בנ"י כדכתיב שמעי בת. וכמו שיש נפשות מיוחדים לראות כבוד מלכותו ית' כן יש מקומות מיוחדים בעולם שמתגלה שם כבודו ית"ש. ולכן אמר לך לך כו' הארץ אשר אראך ששם יתגלה לו המבוקש. וכמו שיש גילוי פרטית לכל עובד ה' כפי היגיעה. כן יש גילוי כלליות לאותן הגדולים כאברהם שהי' משתוקק שיתגלה כבודו ית' לו ולכל זרעו וזכה לזה כדכתיב אשר אתה רואה כו' אתננה ולזרעך. והקב"ה וב"ש כשבחר בהאבות הי' הבחירה לכל בנ"י שעתידין לצאת מהם. וזה הרמז אתה הוא ה' האלקים ר"ת אהי' אשר בחרת באברם שהי' בחירה לדורותיו כנ"ל. כי באמת האבות הם בחי' כלל ישראל והם הראשים והפנימיות כמו שיש בפרט ראש ושאר איברי הגוף כן אמרו רז"ל ברא כרעא דאבוה כמו כן בכלל האבות היו הראש של בנ"י ודורות שאחריהם הם הבנים שהוא בנין כל הגוף. והתשוקה והדביקות שנמצאו בכלל ישראל אל הקב"ה הוציאו האבות מכח אל הפועל שהי' רוחניים. ושורש אבות מלשון אהבה כמו ולא אביתם לעלות. אבי יבחן איוב. שהאבות הם הרצונות ותשוקות בנ"י אל ה' לכן נעשו מרכבה אליו ית"ש ואנחנו אחריהם כמו שיהי' לעתיד והשיב לב אבות כו' ולב בנים כו':

במדרש סוד ה' ליריאיו זו המילה שלא גלה הקב"ה רק לאברהם כו' דייך אני ואתה כו' כי היראים יכולין לשמור את הסוד לכן הקב"ה מודיע אותם. הסוד. כי ע"י המילה מתגלה קדושה פנימיות שגנז הקב"ה באדם והמילה עלי' נאמר זה השער לה' צדיקים יבואו בו. והוא כמו השבת דכתיב ביום השבת יפתח והוא מגלה הקדושה שנסתרת בימי המעשה כמו כן בגוף המילה מגלה מה שמכסה הגוף ונגלה סוד ה' ולכן לא נברא האדם מהול ולא ניתן פתיחת השער רק לבנ"י שהם שומרים הברית כמ"ש ואתה את בריתי תשמור שידע הקב"ה שבני ישראל הם בני שמירה. ובאמת קדושת המילה מתגלה כפי השמירה כמ"ש זכור ושמור בדיבור אחד כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה וזהו בשבת וכמו כן במילה כפי מה שאדם שומר בריתו כן מתגלה לו קדושת הברית. וכל הגוים ערלים שאין להם שום שייכות לזה הסוד ואינם בני שמירה. אבל בבני ישראל יש כמה מדריגות וכפי השמירה כך נגלה הקדושה כמ"ש בזוה"ק דנשמה יתירה אינה לכל אדם בשוה כו'. ואיתא בכ"מ שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה והוא באמת קדושת הברית שלא דבר קטן הוא מה שהקב"ה חתם שמו בבשרינו. וכפי הגדר ערוה כך נמצא הקדושה כמ"ש. ואחר המילה נעשה אברהם אבינו כבריה חדשה לכן הקורא אברהם אברם עובר בעשה ולא כן ביעקב וישראל כי נשתנה לאדם אחר לכן כתיב התהלך לפני והי' תמים וכי עד עתה לא הי' תמים אבל נעשה כברי' חדשה וכל מה שעשה עד עתה הוצרך עתה לעשותו בדרך פנימי ואופן אחר מכל מה שהי' מקודם. וכמו כן בכל איש ישראל ע"י המילה מתגלה בו ציור פנימי ונעשה כברי' חדשה לכן קורין שם הילד אחר המילה:

 

 

ב"ה

תחילת בחי' אברהם כתיב לך לך כי הוא נקרא אדם כמ"ש ז"ל על האדם הגדול בענקים ואדם נקרא מהלך ואיתא בנח כתיב את אלקים התהלך נח ובאברהם התהלכתי לפניו שסדר העולם הי' נתקן מעט מעט כמו ילד בקטנות א"י להלוך ואח"כ בא לידי גדלות ומלמדין אותו להלוך בפ"ע. כמו כן באברהם התחיל בחי' הגדלות וזהו הנסיונות לך לך שילך בעצמו ואז התחיל ב' אלפים תורה. כי התורה ניתנה רק לבנ"י שנק' אדם אתם ונקראת דרך לפי שהיא מלמדת למהלכים לידע דרך הישר. והאדם שנשתלח בעוה"ז לילך ולתקן כל המקומות ולהוציא מהם הניצוצות קדושות וזה הי' כל תהלוכות אאע"ה ממקום למקום ואח"כ למצרים כמ"ש ז"ל שהי' הכנה לבנ"י וכתיב כבד מאד במקנה בכסף וזהב שהעלה הרבה נ"ק משם. כסף וזהב רומז לאהבה ויראה שהי' עליותו משם בדחילו ורחימו לשם שמים לכן ניתקן הכל. ובלוט לא כתיב כסף וזהב רק וגם ללוט הי' צאן כו' ולכן בא לוט אחר הנסיעה ממצרים לידי חטא שלא הי' בדחור"ח כראוי. ורמז וגם ללוט כמ"ש במצרים וגם ערב רב כו' ובבנ"י כתיב ויוציאם בכסף וזהב כנ"ל לכן אין בשבטיו כושל שאלה הניצוצות קדושות שבאו ממקומות הסט"א צריכין שמירה רבה שלא להביא מכשולות אח"כ על ידיהם:

בפסוק והאמין בה'. איתא בזוה"ק כשא"ל הקב"ה צא מאצטגנינות שלך כמו שדרשו ז"ל בפסוק ויוצא אותו החוצה כדין והאמין בה' ע"ש. שמיד יצא אברהם אע"ה מכל דרך הטבע והמזל ונתעלה להיות נמשך אחר הנהגת הקב"ה וזה הי' דבר גדול לכן כתיב ויחשבה לו צדקה ולכן כרת עמו הברית אח"כ וכ"כ ומצאת את לבבו נאמן וכרות עמו הברית. ובאברהם נתקיים מי הקדמני ואשלם. כי באמת בני ישראל הקב"ה נתן להם זה הדרך בכח הברית מילה כמ"ש מי יעלה לנו השמימה. ובכח זה כתיב ביוסף וינס ויצא החוצה. אבל אברהם אע"ה קודם המילה לא הי' נמצא דרך בגוף איך להעלות אותו מן התלבשות הטבע רק מרוב אמונה שבו וז"ש ומצאת את לבבו. שב' לבבות הם יצ"ט ויצה"ר. וכדי לאהוב ה' בשני לבבות נתן לנו הקב"ה ברית מילה שהוא למול ערלת הלב של היצה"ר בכח הברית. אבל אברהם אע"ה בב' לבבות האמין בו ית' והוא מציאה גדולה שמצא הקב"ה בעולם וכן דרשו חז"ל בפ' לבבתני באחד כו' שהוא על אאע"ה כו'. ובזכות זו כרת עמו הברית ונתן לו ולזרעו עצה איך למול ערלת הלב כנ"ל:

בפסוק התהלך לפני והיה תמים. פרש"י שנמסר לו ה' איברים שאינם ברשותו של אדם והוא בגמ' דנדרים. משמע שע"י המילה נעשין בני חורין להיות האיברים ברשותו ובמדרש איתא תמים הוא הסרת הערלה שהוא מום ע"ש. והענין הוא כי ע"י החטא שנתערב טו"ר לכן יש כתנות עור על האדם אבל בברית מילה מסתלק התערובות וע"י הסרת הערלה והמום מאבר אחד הוא ללמד על הכלל כולו כל גוף איש הישראלי. וזה הענין ג"כ בשבת שנק' נחלה בלי מצרים. כי כל הארה הבאה לעולם באה עמה הסתר וקליפה מטעם תערובות טו"ר שנעשה בכל העולמות אבל בשבת הוא נחלה בלי מצרים דסט"א ערקית ויכולין לקבל הקדושה בלי הסתר ולכן נקראת מתנה טובה בלי תערובות רע הואיל והיא מבית גנזיי שאין שם שליטת סט"א וזה שהוא מעין עוה"ב עלמא דחירות לכן בכל יום כתיב ויהי ערב ובוקר שלכל הארה יש הסתר כנ"ל ובשבת לא כתיב ערב. וכמו כן בברית מילה היא נחלה בלי מצרים בהסרת הערלה ולכן כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב שנאמר ועמך כולם צדיקים פי' שע"י ברית מילה זוכין לחירות כנ"ל. ואמרו כל ישראל יש להם חלק כי כפי שמירת הברית כל כך חלק יש להם בעוה"ב ובודאי כל איש ישראל נקרא שומר הברית אבל אין יד כולם שוה בשמירה זו:

 

 

ב"ה

במדרש שמעי בת כו' והטי אזנך כו' אחות לנו קטנה כו' חומה היא נבנה עלי' טירת כסף כו' וא"ל לוח ארז שהוא לשעה כו' ע"ש. והענין הוא מ"ש מקודם שמעי ואח"כ פעם ב' הטי אזנך דהתורה נעלמה מעיני כל חי ואינה יכולה להתגלות בעוה"ז בשלימות רק לפעמים מתגלה ניצוץ מן התורה] לעורר האדם וכשזוכה לשים כל לבו ומאודו להימשך אחר זה ההתגלות אז נפתחין לו שערי בינה בכל עת כמ"ש בזוה"ק במשפטים בההיא עולמתא שפירתא ע"ש. ועז"כ משכני ברמז מועט אחריך נרוצה לכן כתיב אל הארץ אשר אראך בכל עת כי אין שיעור לראי' זו וכפי מה שהולך האדם מארצו ומולדתו כך מתגלה לו. אבל בפרטות הדברים הם ב' שמועות חיצון ופנימי דאיתא במדרש על פסוק אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי דלת לפנים מדלת. דבאמת מי שהוא משכיל יכול להבין מעצמו השגחת הבורא ית' בשים לב לכל הדברים המתהוים בעולם ואיך הקב"ה עושה חסד עם כל ברי' וזאת היתה כל עבודת האדם קודם קבלת התורה והוא בחי' דרך ארץ שקדמה לתורה ובזה הי' אברהם אע"ה מהלך בעצמו כדאיתא בזוה"ק שהי' חכם גדול והבין חכמת מעשה בראשית. אבל יש השערה פנימיות והוא דרך התורה מן השמים והוא למעלה מן השגת האדם בדרך הטבעי. לכן כתיב מקודם שמעי בת והוא במדה כ"א כפי שכלו. אבל והטי אזנך הוא לבטל כל הדעת וההשגה להיות נמשך אחר דעת התורה וזהו אשר אראך. וצריך אדם לשקוד בכל יום על ב' דלתות הנ"ל והם ב' הברכות שתקנו חכמים קודם ק"ש על יצירת אור וחושך מ"ב ואח"כ על התורה שהנחילנו הקב"ה ולזו השגה פנימיות אין זוכין רק המכוונים לשמו ית' בלבד וזה בחי' חסיד לפנים משורת הדין ונתקיים באברהם אע"ה המתחסד עם קונו שכל רצונו הי' רק לדעת אותו ולפרסם כבוד שמו בעולם. וב' בחי' הנ"ל הם דלתות. והם בחי' ה' תתאה וה' עילאה. בחי' תפלה שנקרא בגמ' חיי שעה ובחינת תשובה ע"י התורה שנק' חיי עולם. וזה אם דלת היא דלת החיצון והוא חיי שעה חומה היא חיי עולם והנה אאע"ה הי' מוכן להדביק כל העולם כמ"ש אחות לנו שאיחה כל העולם. אבל הי' עוד בקטנות והי' תלוי בבחירתו שאם הי' אוחז בפשטות ח"ו הי' רק לשעה וכן הוא בכל אדם שיש בו איזה נקודה וכפי שמתחזק בקטנותו כך זוכה להיות ממנו בנין. ולפי שאאע"ה נכנס לפנים משורה ונתדבק בפנימיות נגלה לו תעלומות חכמה. וכן הוא הפרש והבדל בנ"י מהאומות. ובכל שנה ושנה יורד הארה חדשה מן השמים. ובר"ה הוא בחי' דלת החיצון מקבלין הכל חיות ויש מקבלין חיי שעה. ובנ"י זוכין ליגמור החתימה ביוה"כ לחיי עולם וזה אני חומה. ומוצאת שלום. וזוכין לסוכות לבחי' טירת כסף שהוא חסד עליון בכח התשובה שהוא דלת הפנימי כנ"ל. וכן דרשו במדרש חזית ע"פ אחות לנו ע"ש. והכל תלוי בקבלת ראשית הנקודה לשם שמים וכל אדם כפי מה שמכין עצמו בימי הנעורים כך זוכה לבנין טירת כסף:

במדרש ויהי רעב עין ה' אל כו' המיחלים לחסדו כו' ע"ש כל הענין. פי' המיחלים לחסדו שמצפין שיתגלה חסד ה' בעולם לא לעשות עמהם חסד דמה שבחייהו רק שהגם שיש להם זכות עצמם אין חפצים רק בחסדו ית"ש וכמ"ש חז"ל אע"פ שיש לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אין מבקשין רק מתנת חנם. וכיון שהם מצפים רק לחסדו. הקב"ה ממלא משאלות לבם ומכניס אותם למקומות כאלה שיהי' צריכים לחסדו כמ"ש להציל ממות כו' ולהחיותם ברעב כדי לגלגל על ידיהם חסד עליון ומה"ט טירוף נתן ליריאיו ע"ש וכל היסורין שעברו על אאע"ה הי' הכל הכנה. וכמו דאיתא במדרש ג' מתנות נתן הקב"ה לישראל וכולם ע"י יסורין. וכמו שהי' גלות מצרים יסורים הכנה אל התורה. והליכה במדבר ארבעים שנה יסורים הכנה לירושת הארץ. כמו כן לך לך של אאע"ה הי' כדי לירש הארץ. ורעב שהלך ע"י למצרים הי' הכנה אל התורה ועל זה כתב במדרש אשרי הגבר כו' תיסרנו ומתורתך תלמדנו כי כל הרעבים שנזכרו בתורה הם רמזים לרעבון לשמוע דבר ה' כמ"ש במדרש עשרה רעבון הי' בעולם והעשירי יהי' לעתיד לא ללחם כו' כי אם לשמוע כו' פי' לעתיד יתגלה פנימיות הרעבון. ומקודם היו מתלבשין הרעבים בגשמיות. אבל הכל ענין אחד:

 

 

ב"ה

במדרש אחות לנו קטנה כו'. כי יש לכל אדם בחי' קטנות וגדלות. ובאמת כל עוה"ז הוא בחי' קטנות כדאיתא העוה"ז דומה לפרוזדור בפני עוה"ב התקן עצמך בפרוזדור וכל מעשה האדם להכין בעוה"ז לפתוח כחודה של מחט ואז זוכה לחלק אשר יש לו למעלה כדכתיב הבונה בשמים כו' ואגודתו על ארץ ובמד' משל לספינות קשורות כו'. וכן הוא בפרט כל אדם שכפי מה שמכין למטה בונה הקב"ה הבנין עליו למעלה. ובאמת היא בחי' ראשית חכמה יראת ה' שזה היסוד של החכמה כי ה' יתן חכמה אבל הראשית והיסוד היא יראת ה' כמ"ש מה שואל מעמך כי אם ליראה ואברהם אע"ה זכה לראות עולמו בחייו וכמ"ש האבות הן המרכבה מה שלעתיד צדיקי' יושבים ועטרותיהם בראשיהם. וז"ש במדרש עד שאתה מאיר לי מן החלון בא והאיר לפני שההארה שבעולם הזה הוא מתלבש בטבע ונקרא מתוך החלון ואברהם נתעלה מכל הטבע בבחי' עולם שנה נפש וזה מארצך בבחי' עולם וממולדתך פי' בזוהר ממזל ומולד דילך בחי' שנה ומבית אביך בחי' נפש וכל זה בא לו מכח הקטנות כדאיתא קטנה שבעוד שהי' קטן הי' מסגל מצות ומעש"ט:

במדרש והיה ברכה אני קובע לך ברכה בשמ"ע ושלך קודם לברכתי מגן אברהם אחר כך מחי' מתים. וצריך ביאור. והענין הוא כי האבות המשיכו אלקותו ית"ש על כל זרעם אחריהם כמ"ש ואעשך לגוי גדול שאומרים אלקי אברהם ומצד זה יכולין בני ישראל להתקרב בתפלה אל הקב"ה. ואיתא במה שאומרים אלקינו ואלקי אבותינו כי צריך כל אחד למצוא אלקותו ית' מצד התבוננות בדעת את גבורת הבורא ית"ש כפי יכולתו. ומצד מה שהשרישו אבותינו הקדושים בנפשותינו וכ"כ בחובת הלבבות. וזה שהקדימו אבות לגבורות כי יותר פועל מעשה אבות מחלק שיכולין להתבונן בעצמינו כענין שנאמר טובה צפרנן של ראשונים מכריסן של אחרונים. ואבות וגבורות וקדושת ה' הם ג' הבחי' מעשה דיבור ומחשבה. להתבונן בדעת גבורת ה'. ובדיבור הוא כח התורה שהיא שמותיו של הקב"ה. ובמעשה הוא מצד נפשות בנ"י דברא כרעא דאבוה ולכן חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי:

בפרשת המילה אני אל שדי התהלך לפני והי' תמים כו' ונמלתם את בשר ערלתכם. וכתיב כל הגוים ערלים וישראל ערלי לב כי האדם " כולל כל העולם ונקרא עולם קטן וממילא נמצא בו חלק עה"ד טו"ר והקב"ה אמר מעץ הדעת טו"ר לא תאכל. ומה שאמר הנחש והייתם כאלהים יודעי טוב ורע. ואנחנו הרואים כי הקב"ה ותורתו אמת ואין אנו יכולין לעמוד בידיעת טו"ר. ואמת כי מי שיוכל לדעת טו"ר ולא יהי' לו שום נטי' אחר ידיעת הרע הוא שנאמר עליו אני אמרתי אלהים אתם. והקב"ה ידע כי אדה"ר לא הי' יכול לעמוד בזה לכן נאמר לא תאכל ממנו. אבל באברהם אע"ה כתיב ומצאת את לבבו נאמן ב' לבבות יצ"ט ויצ"ר ולא הי' שום נטי' אחר ידיעת הרע. ולכן נתן לו הקב"ה מצות מילה והוא תיקון עה"ד טו"ר. והסרת הערלה הוא כי לא יתלבש בחי' טו"ר במעשה כענין שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. שבנ"י מוכנים לזה בכח התורה ומצות. ואיתא כי השדים נבראו רוחות בלא גופות וכשקידש יום השבת לא נגמר להם גופות. והוא עצמו ענין חותם ברית מילה שע"י הסרת הערלה נחתם אות יו"ד ונגמר שם שד"י ואז המזיקין בורחין. ובעוד שהי' הערלה לא הי' חל השם. ובהסיר הערלה חל השם. ואמרו על אדם מושך בערלתו הי' פי' שנתן לערלה חלק בגוף ומעשה. והמילה היא להסיר חלק המעשה ולכן איתא מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה שכן הוא שיש בחי' דעת טו"ר אבל רק בידיעה ולא במעשה. ובעכו"ם מחשבה מצטרפת למעשה שיש להם ערלה בגוף ומעשה ובני ישראל רק ערלי לב וז"ש ימול את בשר ערלתו שלא יהי' התלבשות הרע במעשה. ובשר הערלה אינו יכול להתדבק בקדושה. וא"י להיות תמים רק בהסרת הערלה ואז הוא בלא מום כי בטל הדעת טו"ר בעץ החיים ועי' בזוה"ק דף ל"ה ע"ב:

 

 

ב"ה

לך לך מארצך. כי אדם נקרא מהלך וצריך לעולם לילך ממדריגה למדריגה ולצאת מן ההרגל והטבע ואפילו כשזוכין לאיזה מדריגה בעבודת הבורא ית' מ"מ גם בזה ההרגל נעשה טבע שני. ולכן צריכין בכל עת לחדש דרכים בעבודת ה' בנפשו. ואברהם אבינו ע"ה נתנסה עשרה נסיונות ובכל נסיון נעשה כבריה חדשה עד שזכה לצאת מכל הטבע כמ"ש החכמה תעוז כו' מעשרה שליטים כו'. שלעולם יש שליטה מכח הטבע להפוך הכל אל הטבע לבד מאותן החכמים שנתעלו על הכל כמ"ש ז"ל שלשה לא שלט בהם יצה"ר ג' אבות:

במדרש ויהי רעב בארץ עין ה' אל יריאיו כו' פי' כי יש הנהגה מיוחדת ליראי ה' מאתו ית' למעלה מההנהגה הטבעיות ולכן טרף נתן ליריאיו בעוה"ז יזכור לעולם בריתו בעוה"ב והוא כענין השבת דכתיב ויברך את יום השביעי וכתב בזוה"ק כיון דלא אשתכח בי' מנא מה ברכתא אשתכח בי' אלא כולהו ברכאין בשביעאה תליין כו' שהוא שורש הברכות לכן אינו ניכר בעוה"ז הטבעיי וע"ז כתיב כתפוח כו' שאין לו צל ובצלו חמדתי וישבתי ולכן עבר על אברהם בעוה"ז כל אלה הנסיונות לפי שהי' נמשך אחר הנהגה עליונה למעלה מן הטבע וכן הי' כל זרע ישראל שעפ"י הטבע והמזל לא הי' לו בנים וא"ל צא מאצטגנינות שלך והעלה אותו למעלה מן המזל וא"ל כה יהי' זרעך כו' והאמין בה' ויחשבה לו צדקה פי' שהבין והשכיל כי צדקה וחסד הוא מה שאין לו בנים בדרך הטבע רק למעלה מן המזל כמ"ש בצלו חמדתי כו':

 

 

ב"ה

בפסוק ברוך אברם כו' קונה שמים וארץ. דאיתא חמשה קנינים קנה הקב"ה בעולמו אברהם קנין אחד פי' כי הקב"ה אין להשיגו ולדבוק בו מרוב עוצם קדושתו שהוא קדוש ונבדל ולכן הכין הקב"ה חמשה קנינים שעל ידיהם יכולין לדבוק בו ית' ע"י התורה וביהמ"ק כו'. וגם על ידי בריאות שמים וארץ שהוא ג"כ דרך אחד על ידי התבוננות בבריאת מעשה בראשית כדכתיב ה' בחכמה יסד ארץ. וגם ע"י אברהם שהכין דרך והוא בריתו של אאע"ה ולכן נקרא קנין כמ"ש רז"ל שהקנה להקדוש ברוך הוא שמים וארץ זה שאמר במדרש אחות לנו שאיחה כל באי עולם שהכין דרך לדבוק בו יתברך כנ"ל:

ואיתא כי הקדוש ברוך הוא נתן לאברהם אבינו ע"ה אות יו"ד במילה. ואות ה' בשמו. והוא כמ"ש כי בי"ה ה' צור כו' ב' עולמות עוה"ז בה' ועוה"ב ביו"ד. ויש לו לאברהם ברית בעוה"ז ובעוה"ב. והנה ב' אלו הם בחי' תורה שבכתב ושבע"פ כי הרשימה בגוף במילה הוא בחי' שבכתב שהוא חקוק ואין בו שום השתנות וכן הוא תורה שבכתב והוא עדות שבנ"י הם בני עוה"ב כדכתיב ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ. אכן תוספות הה"א בקריאה בחי' תורה שבע"פ והיא משתנה לפי חכמת האדם ולכן נקראת שבעל פה והוא הכח שבה' מוצאות הפה ברית הלשון וכפי השתדלות בתורה ביגיעת הפה ולשון כך זוכה לתורה בעוה"ז וכמ"ש ז"ל אוכלין בעוה"ז ונוחלין לעוה"ב:

איתא במדרש אמר אברהם להקב"ה אם חביב היא המילה למה לא ניתנה לאדם הראשון. והשיב לו דייך אני ואתה בעולם כו'. והענין הוא כי באמת אדה"ר נולד מהול. אך ענין המילה להיות הוסר הערלה בכח האדם ואח"כ יתגלה אות ברית קודש זה ניתן לאאע"ה כי באמת קודם חטא האדם לא הי' ערלה. כי האדם יש בו ציור כל העולם שנקרא עולם קטן. ואחר החטא שכתיב וישלחהו כו' וישכן מקדם לג"ע הכרובים כו'. כמו כן נעשה שינוי בציור האדם עצמו. ואיתא להט החרב המתהפכת רמז לערלה החופף על אות ברית שנקרא חרב. כי כיון שהכין האדם להיות בג"ע כמ"ש וישם שם האדם א"כ יש חלק באדם בכח נשמתו להדבק בעץ החיים. אך נסתלקה הנשמה בחטא האדם וכמ"ש וירא האור כי טוב וגנזו לצדיקים פירוש הגניזה ע"י ערלה החופף ועל ידי הצדיקים שזוכין להסיר הערלה אור זרוע לצדיק. ולכן אחר החטא די אני ואתה שאין האור יכול להתגלות בעוה"ז בלי מכסה. וכן הוא בעולם שנה נפש. כדאיתא שער הפונה קדים. שהוא כמו ויטע גן בעדן מקדם. בששת ימי המעשה יהי' סגור ובשבת נפתח הפתח. וכמו כן בעולם בא"י וביהמ"ק נפתח הפתח ובנפש בכח אות ברית מילה וכל השלשה נמסרו לבני ישראל. וזה ענ"ג שבת שכתבו שהוא בחי' נהר יוצא מעדן להשקות הגן עד"ן נה"ר ג"ן שיש לכל איש ישראל בבחי' אלו בכח המילה. ואות שבת ותפילין רומז על ביהמ"ק כדאיתא בזוה"ק קכ"ט:

 

 

ב"ה

במדרש אחות לנו קטנה שאיחה לכל באי עולם כו'. כי אברהם אע"ה תיקן חטא אדם הראשון וכ"כ במדרש ואברהם הי' שמתוקן להדריך העולם בתשובה. ואיתא במדרש כי אברהם אבינו הי' צריך להיות נברא קודם אדה"ר כמ"ש האדם הגדול בענקים רק שאם יקלקל לא יהי' מי לתקן דכתיב אחד הי' אברהם. וכ"כ אחד קראתיו. וזה השם הוא יותר מאדה"ר כי ראשון תחלת המספר ואחד הוא דביקות באחדות שלמעלה מן המספר וכמו שהי' מוכן להיות קודם החטא כמ"ש הן האדם הי' כאחד ממנו. ולפי שנבראו האבות לתקן העולם הוצרכו להמשיך כח מלמעלה מהטבע וכן שמעתי מפי מו"ז ז"ל הפותח שער לדופקי בתשובה הם האבות והמשיכו דרך מעולם התשובה שקדמה לעולם. וזה השער הוא בחי' ברית מילה שהיא הארה מעוה"ב כמ"ש כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב ועמך כולם צדיקים כמ"ש במדרש פתח גדול פתחת לבאי עולם:

לפרשת מילה אמרו חז"ל גדולה מילה שנכרתו עלי' י"ג בריתות. כי ברית הוא התקשרות ואיתא בגמ' ולדבקה בו הדבק במדותיו מה הוא רחום חנון כו'. א"כ הי"ג בריתות הם התדבקות בכל הי"ג מדות שלמעלה ובכח המילה יכולין לתקן כל המדות ויכולין בזה לעורר הי"ג מדות של רחמים בשמים וכמו בברית הלשון ע"י הזכרת י"ג מדות אין חוזרת ריקם והוא בבחי' דיבור כמו כן יש בחי' מעשה ע"י הצדיק שיש בו הי"ג מדות מעורר למעלה מדות הרחמים והוא בכח ברית מילה. ואברהם אע"ה כתיב בו אחד הי' אברהם והוא בחי' הי"ג מדות שזה האחדות ודביקות בה' אחד באמת ובחי' י"ג מדות הוא בחי' התשובה. כי הנה העולם עומד על שבעת ימי הבנין. והשבת הוא למעלה מזה ומושך הארה מג' ראשונות. אור שבעת הימים. ומילה דוחה שבת שהוא מושך הארה מי"ג מדות ג' על עשרה. ולכן מילה בשמיני שהיא בחי' התשובה. ואיתא אם חביבה מילה למה לא נתנה לאדם הראשון. והתירוץ ע"ז כי האלקים עשה את האדם ישר אך אחר החטא הראשון הוצרך להמשיך תיקון מלמעלה ביותר כדאיתא במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים יכולין לעמוד. ולפי שתיקן אברהם את החטא המשיך דרך חדש מלמעלה וע"ז דרשו החכמה תעוז לחכם יותר מעשרה שליטים א' הי' בעיר ולכן ניתן לו ברית מילה שנכרתו עלי' י"ג בריתות כנ"ל:

 

 

ב"ה

במדרש שמעי בת כו' ושכחי עמך כו' משל למי שראה בירה דולקת כו' הציץ עליו בעל הבירה אני הוא בעל הבירה כו'. עיקר תיקון האדם כפי מה ששוכח הבלי עולם כמ"ש שכחי עמך ולזכור כי נשתלח בעוה"ז לעשות שליחותו וזה בחי' זכור ושמור מ"ע ומל"ת הוא בחי' זכירה ושכחה ששניהם צריכין לאדם לשכוח הבלי עולם ואז יכול לזכור ולהתדבק בעולם העליון וזה שרמזו מי שישנו בשמירה ישנו בזכירה ובאמת בשבת שכל ישראל שובתין ממלאכה והוא בחי' שכחה מעוה"ז לכן זוכין לנשמה יתירה זכירה ודביקות בעוה"ב בשבת קודש שהוא מעין עוה"ב. וזה זכור ושמור בשבת. אבל באמת השבת ללמד על הכלל כולו יצא. שאיש ישראל צריך לעולם לשמור ב' בחי' הנ"ל שמעי בת. ושכחי. ואברהם הי' הראשון שהשליך הבלי העולם וזכה למשוך אור בעולם ועליו נאמר מי העיר ממזרח כו'. וזה הענין של בירה דולקת כי כל עוה"ז נברא רק כדי לשכוח ולבטל הבלי עולם וזה קיום העולם שהוא הפרוזדור כדי לכנוס לטרקלין וכן רצון בעל הבירה שתהי' הבירה דולקת ומתבטלת. וזה בחי' הנר אשא חוורא על אשא אוכמא שהוא אש שורף וכפי מה ששורף כך יאור עליו אשא חוורא והם בחי' זכור ושמור כנ"ל וזה רמז אור הנר בשבת:

במדרש בפסוק התהלך לפני והי' תמים משל למטרונה שעברה לפני המלך אצבע קטנה שלך גדולה קמעא העבירי אותה ובטל המום. דכתיב כלך יפה רעיתי. מום אין בך. פירוש בעצם נפשות בנ"י אין מום והערלה מום עובר בנפשות בני ישראל. כל גוים ערלים אפילו ימול עצמו מאה פעמים ערל הוא כי הערלה בהם בעצם מום קבוע. אבל בני ישראל מום אין בך והמילה עדות על זה לכן כתיב והי' תמים שע"י המילה מברר התמימות שבו בעצם:

 

 

ב"ה

בפסוק ויוצא אותו החוצה הבט נא השמימה כה יהי' זרעך והאמין בה' כו'. אחז"ל שהוציאו למעלה מכיפת הרקיע. הבטה מלמעלה למטה. ואמר כה יהי' זרעך שהראה לו שכל נשמות יא) יהיו נמשכים מלמעלה מן השמים. והוא בכח ברית מילה שנתן לו הקב"ה אח"כ וכמ"ש "מי "יעלה "לנו "השמימה שבנ"י הנמולין מושכין נשמות קדושות מלמעלה. וע"ז כתיב ועמך כולם צדיקים מעשי ידי להתפאר כי הנשמות הם מעשה ידיו של הקב"ה. כדכתיב ונשמות אני עשיתי ואין זה בכל הנשמות רק בזרע אמת בחותם ברית מילה כמ"ש עם זו יצרתי. וזה עדות שהם זרע קדש וע"ז כתיב כח מעשיו הגיד כי' לתת להם נחלת גוים שבכח הנשמות המיוחדים לבנ"י יורשין ארץ ישראל כמ"ש ז"ל שירש את הארץ בזכות המילה ואתה את בריתי תשמור ואאע"ה קודם שזכה לברית מילה לא הי' לו מקום להבין איך יהי' כל זרעיו למעלה מכיפת הרקיע והוא ע"ה נתעלה לפי שעה. ויוצא אותו החוצה. אבל כה יהי' זרעך לא הי' בדרך הטבע רק שהאמין בה' עד שניתן לו ברית מילה וראה איך נבדלו זרע קודש כמ"ש המבדיל בין ישראל לעמים שיש אוצר מיוחד לנשמות יב) וע"ז כתיב יפתח ה' לך אוצרו הטוב את השמים:

בפסוק אני א"ש התהלך לפני והיה תמים. כתיב אחור וקדם צרתני והוא בחי' הגוף והנשמה שמקודם צריכין לתקן הגוף להיות כלי לקבל אור הנשמה. ואיתא בזוה"ק בפסוק וירק חניכיו שמונה עשר ושלש מאות שהם רמ"ח איברים דגופא וע' רזא דנשמתא. והוא עיקר עבודת האדם שהנשמה תאיר בהגוף. וע"ז כתיב נר מצוה הכנת הרמ"ח איברים ותורה אור גי' רז והוא הסוד שכתוב סוד ה' ליריאיו הע' נהורין שיש לכל נשמה אבל בריתו להודיעם שיתקשר הגוף בהנשמה וזה ע"י ברית מילה ונק' ברית ע"ש התקשרות הנשמה בגוף שע"י הסרת הערלה מתגלה ע' נהורין דנשמתא ואז נקרא תמים. וזה הי' כל עבודת אברהם אבינו להאיר אור הנשמה וע"ז כתיב אחות לנו קטנה שאיחה הגוף אל הנשמה. אך עוד קודם שניתן לו ברית מילה הי' דבר גדול מאוד למצוא הדביקות כמ"ש ושדים אין לה רמז על ברית הלשון והמעור שבשניהם נרמז שם שדי. ועוד קודם שניתן לו הבריתות נתיגע בעצמו עד שהוציא מכח אל הפועל שנגלה עליו הקב"ה וחתם וכרת לו ברית כמ"ש בספר יצירה ואיתא בזוה"ק פ' שלח אעא דלא סלקי בי' נהורא מבטשין לי' ואנהיר אף הכי גופא דלא סלקא בי' נהורא דנשמתא מבטשין לי' ואנהיר ע"ש מכש"כ עתה שיש לנו ב' הבריתות שצריכין לעסוק בתורה ולשמור ברית קודש כדי לזכות להתגלות אור הנשמה בגוף:

 

 

ב"ה

לך לך מארצך כו' אשר אראך. ובמד' שמעי בת כו' ושכחי עמך. פי' מו"ז ז"ל שהפסוק מלמד לנו שצריכין מקודם להיות סור מרע ולשכוח הטבע אז זוכין לראות האמת כו'. וזהו עצמו פי' לך לך שהאדם יש בו יצירה פנימיות שערי בינה בלב אבל מתלבש בצורה חצוניות וכמו שהי' במצרים שהוציאנו ה' משערי טומאה והכנסנו לחמשים שערי בינה. כן הוא בפרט גם כן וזה לך לך לצאת מלבוש הגשמי להתדבק בצורה הפנימיות. ואיתא לך לך בגי' מאה ובזוה"ק מפתחא דמאה ברכאן. נראה דהמשך מאה ברכות הוא ג"כ בסיוע הב' בחי' סור מרע ועשה טוב חמשים ברכות בכח סור מרע וחמשים בכח עשה טוב כמו התורה שנחלקת לרמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת ועל כל התרי"ג מאיר אור התורה כן הברכה על שניהם וכמו בשבת קודש זכור ושמור כאחד וכן שם שבת השבתה ושביתה כמ"ש ויכל וישבות ועל שניהם ויברך את יום השביעי:

והנה האבות נתעלו להיות מרכבה אל השכינה וכח האבות והראשון אברהם אע"ה לא הי' יכול להתגלות עד שבא אל ארץ ישראל כמ"ש בזוה"ק הנצנים נראו בארץ אלו אבהן וז"ש לך לך לתקוני גרמך וכדאיתא בזוה"ק דאברהם הבין בחכמה כל שורש הארצות ועל שורש ארץ ישראל לא הי' יכול לעמוד שהיא עמוק וכח אלקי. וכמו כן עצמו. שורש נפש האבות הוא גבוה מאוד וז"ש לך לך להודיע טבעך בעולם להוציא מכח אל הפועל שורש נפשו ועצמותו. והארת האבות אין מתגלים רק בזמן ומקום מיוחד וכמו כן באיש ישראל בכח המילה מתנוצץ בו חלק מבריתו של אאע"ה וכמו כן בכלל ישראל עמך כולם צדיקים שהם כלים שיתגלה בהם הארת האבות. וכמו כן בא"י וביהמ"ק שם צוה ה' את הברכה. וכמו כן בשבת קודש כל האותות והבריתות הכל ענין אחד שנגלה שם כח אלקות כדאיתא במד' ואתה בריתי תשמור שברית ושבת וא"י תלוי זה בזה ע"ש. דהנה כתיב אנכי עשיתי ארץ ואדם עלי' בראתי. עלי' פי' להיות שליט על הארץ בכח הנשמה שהיא מן השמים. וע"ז עדות השבת כמ"ש ולא נתתו לגויי הארצות ובמנוחתו לא ישכנו ערלים. פי' שהאומות עע"ז הם כח הבהמה היורדת למטה אבל איש ישראל בכח המילה מושך הארה מן הנשמה שהיא מן השמים. כמ"ש "מי "יעלה "לנו "השמימה והוא שליט על הארץ וכמ"ש הבט נא השמימה ומסיים כה יהי' זרעך. וכח האבות מסייע לנפשות בני ישראל לעולם. כתיב התהלך לפני והי' תמים לשון זה כמו והי' ברכה שהברכות מסורים בידך כמו כן אברהם שורש התמימות לתת שלימות לכל הנמשכים אחריו כדאיתא במשנה תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעולם הזה ונוחלין לעוה"ב זה בחי' תמימות להיות חלק שלמטה דבוק בחלק שלמעלה. בנח כתיב תמים היה לפי שעה. והיה תמים הוא סדר קבוע ליתן שלימות לכל הדורות:

בפסוק אנכי מגן לך ובמדרש אמרת ה' צרופה כו'. אנכי הוא אנכי דעשרת הדברות שמאברהם התחילו ב' אלפים תורה וקיים אברהם אבינו כל המצות והנה המצות הם נותנים לבוש קדושה לאדם לכן יש בהם רמ"ח ושס"ה לתקן לבוש לגוף האדם והוא מגן ותריס על האדם זהו אמרת ה' צרופה מגן הוא זה כח תרי"ג מצוה אמרת גי' כ"ח תרי"ג. וזה פירוש המדרש לך נתתי מגינים של צדיקים זה המלבוש שהצדיקים מושכים להם בכח מעשה המצות. שכרך הרבה מאוד הוא עצם התורה פנימיות של המצות שזה לעוה"ב כמ"ש שכר מצות בהאי עלמא ליכא. שכרך הרבה מאד ר"ת משה שר התורה אבל מן הפירות נשמרים הצדיקים גם בעולם הזה. מגן הוא בעוה"ז דצריך הגנה ושמירה מן המלחמה:

בפסוק התהלך לפני והיה תמים. דהנה ע"י הערלה אין הנשמה מאירה באדם וע"ז איתא גולל אור מפני חושך ובהסרת הערלה הנשמה מאירה באדם וגולל חושך מפני אור ואז נקרא תמים ושלם וכמו כן שבת נקרא שלום דסט"א אתעברית בשבת ומאיר הנשמה. וזה מצות הדלקת נר בשבת משום שלום בית שאז בנין האדם נשלם בכל הנר"ן וכמ"ש בזוה"ק כי כל אורות הנר אוכמא וחיורא ושלהבת הכל רומז לנר"ן של האדם:

 

 

ב"ה

לך לך להודיע טבעך בעולם ובמדרש לריח שמניך כו' שמן תורק צלוחית של אפרסמון שלא הי' ריחו נודף ע"ש. דכתיב בהבראם באברהם. אם כן אברהם הוא עיקר הבריאה נשמת הבריאה והוא כח התורה כדאיתא שמאברהם התחילו ב' אלפים תורה. ומקודם הי' תהו ובוהו. היינו שנקודה הפנימיות היתה נסתרת כמ"ש ויבדל גנזו לצדיקים. ולכן הצדיקים שהיו מקודם היו רק בחי' ריח כמ"ש במדרש שה"ש ראשונים ריחות היו ואנו שמן תורק תרי"ג מצות. וזה לך לך שיתפשט הארת התורה ברמ"ח איברים דאברהם שורש רמ"ח מצות התפשטות הארת התורה וזה עצמו מ"ש בזוה"ק פי' לך לך שאומרים אל הנשמה לבוא לעוה"ז להתפשט בגוף ע"ש. והוא פי' אחד עם הפי' הפשוט שהליכת אברהם הי' התפשטות הנשמה בגוף. ולכן נמסר לו ברית מילה הסרת הערלה שהוא מסתיר חיות הנשמה ובהסרת הערלה מתגלה הארת הנשמה בגוף:

 

 

ב"ה

במדרש לך לך שמעי בת כו' והטי אזנך משל כו'. וראה בירה דולקת תאמר שהיא בלי מנהיג הציץ עליו בעל הבירה כו'. שהאדם נקרא מהלך שצריך תמיד לילך ממדריגה למדריגה כי ההרגל נעשה טבע. והטבע משכח ומסתיר פנימיות החיות ואפילו בתורה ומצות אם נעשין הרגל. נעשה טבע. ושוכח הפנימיות. לכן צריך בכל עת לחפש דרך ועצה חדשה. ולכן הקב"ה מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית שלא להיות גובר הטבע וזה הבירה שדולקת עוה"ז הטבעי כל מה שנכנס בה אעפ"י שכל הטבע ע"י נקודה חיות מלמעלה אבל הוא נטבע בטבע והטבע מכלת הכל כענין שכתוב ולא נודע כי באו אל קרבנה. ולכן הקב"ה בטובו מחדש בכל יום מעשה בראשית. והאדם צריך לחפש למצוא זאת ההתחדשות כמ"ש לשקוד על דלתותי יום יום. ולכן כתוב שמעי בת כו' ואח"כ שנית הטי אזנך לומר שתמיד צריך להיות מוכן לשמוע וז"ש לך לך לעולם צריך להיות מהלך אל אשר אראך תמיד השגה חדשה לכן נקרא האדם מהלך שכל שעומד בלי התחדשות. מיד הטבע שולטת בו. ולכן מלאכים למעלה שאינם תוך הטבע נק' עומדים ובעוה"ז נק' האדם מהלך כנ"ל:

במדרש ידוע תדע גר יהי' זרעך. ידוע שאני מפזרן תדע שאני מכנסן כו' פי' שהיה אברהם אע"ה הכנה אל הגלות ואל הגאולה שלולי זכותן של האבות לא הי' לנו ח"ו תקומה בגלות מכש"כ שלא היינו ראוים לגאולה ולכן התקשר הקב"ה הגלות והגאולה באברהם כמ"ש אימה חשיכה גדולה כו' שרומז אל הד' מלכיות והרגיש בכל אלה הגליות. וכן הקדים הקב"ה לאאע"ה ואעשך לגוי גדול כו' ומקללך אאור ולמה יהי' לו מקללים רק שהראה לו הקב"ה שהוא מוכן לבנ"י להגין עליהם בכל מקומות מושבותיהם להצילם מהרודפים כמ"ש במד' כבוש הדרך לבניך. ואנחנו צריכים להיות בוחרים בדרכי אבותינו כמו שמבקשין אלקי אברהם אלקי יצחק פי' שחפצין לקבל אלקותו ית"ש כפי הכנת אבותינו ואז זכותם מסייע לנו לעבודת השי"ת ולהצילנו בגלות ולזכות לגאולה במהרה בימינו:

 

 

ב"ה

במדרש אחות לנו קטנה שאיחה את כל העולם להקב"ה כו'. כי הנה יש אהבת עולם. ויש אהבה רבה ואברהם קודם המילה הי' בחי' אהבת עולם האהבה אל הקב"ה מצד הבריאה וזה בחי' קטנות כי כל הטבע ומעשה בראשית בחי' קטנות אבל אהבה רבה הוא מלמעלה מן הבריאה וז"ש ואגדלה שמך שהוסיף לו ה' להיות כל האברים ברשותו כמ"ש חז"ל כי האדם עולם קטן וכל האברים הם מול כל העולם. ואותן הה' שאינם ברשותו של האדם בודאי הם השורש של האדם והם למעלה מן הטבע והעולם וכל העולם תלוי בהם לכן כתיב בהבראם בה' בראם וגם באברהם בראם. שזכה אברהם לזו הה' שהיא למעלה מהבריאה. ומקודם תיקן אברהם אע"ה את העולם בבחי' הקטנות. כל זה שאיחה ותיקן העולם הכל רק הכנה לחול עליו שרש הבריאה. שהוא למעלה מהבריאה בחי' אהבה רבה. רבה גי' אור. רז. והוא האור הגנוז לצדיקים והוא אהבה בעצם למעלה מהשגת האדם לכן אפילו אותן האברים שאין ברשות האדם מצד הטבע אבל כח הנשמה למעלה מהרגשת הטבע. והוא הבחי' המתגלה בשבת קודש מעין עוה"ב מכח הנשמה יתירה בחי' אהבה רבה הנ"ל. וזה האור זרוע לצדיק כמ"ש צדיק כתמר יפרח אמרו במדרש מה תמר יש לה תאוה כך צדיקים יש להם תאוה לאביהם שבשמים וזו האהבה היא בעצם הנפש למעלה מהרגשת הגוף:

והנה בפרשת המילה כתיב התהלך לפני והיה תמים דכתיב הגו סיגים מכסף ויצא לצורף כלי. כי הערלה והפסולת מעכב צירוף הכלי להיות אחדות ותמימות באדם. כסף הוא בחי' חמדה ותאוה כמ"ש נכסף נכספתי. וכל ציור הגוף כדמיון הפנימיות. לכן בודאי שורש אבר המילה היא החמדה והתאוה שיש לצדיקים כמ"ש צדיק כתמר יפרח לכן גם בגוף התאוה גובר במקום הזה ונתן לנו הקב"ה מצות מילה להסיר הערלה ולמעט התאוה הגשמית וכפי תקון הגוף כך מאיר התאוה הפנימית וזה הגו סיגים מכסף ויהי' ניכר פנימיות החמדה. ובמצות מילה תלוי כל המצות כי זכור ושמור בש"ק להסיר הערלה ושיתגלה הפנימיות. וזהו הרמז מל ולא פרע כאלו לא מל כי פריעה גילוי הפנימיות וזה תכלית המילה. ובודאי באברהם אע"ה נתקיים בשלימות וכמ"ש מיד אחר המילה וירא אליו ה' כמ"ש במדרש מבשרי אחזה אלוקי אבל הקב"ה כרת ברית לאברהם להיות כל בנ"י הנימולים יהי' להם חלק בברית הזה כמ"ש להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך שע"י המילה יחול אלקותו ית"ש על האדם וכמ"ש נבנה עלי' טירת כסף להכין בחי' אהבה רבה לכל בני ישראל:

 

==וירא==

ב"ה .

במדרש ואחר עורי נקפו זאת אחר שמלתי כו' כי בכל דבר יש נקודה חיות מהשי"ת ורק שצריכין להסיר הקליפה והחיצוניות שנקרא ערלה דחפיא ברית ובהוסר הערלה ממילא מתגלה הנקודה כנ"ל. וזה וירא אליו שנתגלה לו הפנימיות שהי' בעצמותו נסתר ונכסה קודם המילה כמ"ש ומבשרי אחזה כו'. גם פי' וירא דכ' וירא אלקים כו' טוב על כל הנבראים. וראי' זו קיימת לעד ונותנת קיום והעמדה למעשה בראשית והיא דבוקה ומיוחדת למי שיודע זאת שכל חיות העולמות מהשגחתו ית' כמ"ש תמיד עיני ה' אלקיך בה כו':

והוא יושב פתח האהל שצריך האדם לידע אף כי יש להקב"ה נחת רוח ממעשה בו"ד וכל העולמות תלוין בהתעוררות מעש"ט מהתחתונים שעי"ז מתגלה השגחתו ית' עכ"ז הוא בפתח והיינו שהשי"ת עשה כן להיות נתלה דברים עליונים במעשה המצוה שע"י המעשה גשמיי נפתח המשכה במה שלמעלה ומשם יותר עד אליו ית' ממש. אבל להאדם רק פתח כחודה של מחט. אף שהוא כחום היום והוא בחי' אברהם אהבה שהוא ביטול באחדות גמור עכ"ז זכר כי הוא רק בו"ד בפתח האהל:

 

 

ב"ה

במד' אחר עורי נקפו זאת כו' כי בהסיר החיצוניות ערלה דחפיא ברית נתגלה הפנימיות שיש בכל מקום וכן שמעתי מאמוז"ל פי' זאת שאין שום דבר לבד זה כו'. ונקודה זאת היא מחי' כל רק שנסתר וכפי שמניח האדם מלהתדבק בחיצוניות נתגלה לו הפנימיות וז"ש וירא אליו כו' ונתגלה נקודה זאת בכל מקום כנ"ל וע"ז נברא האדם בעוה"ז להעיד כי השי"ת מחי' כל. וזה עצמו כח ישראל יותר ממלאך כי עדים הנוגעים פסולין להעיד. ואם הי' נגלה האמת לבנ"י כמו למלאכים שיודע ורואה בעין שכל חיותו הוא שמקיים רצון הקב"ה א"כ הוא מחפש טובתו. רק לפי שנסתר האמת בעוה"ז ונקרא עלמא דשיקרא ובנ"י מתגברין ומעידין על השי"ת ומקבלין מלכותו שלא להנאתם שצריכין לבטל רצונם זה עדות שלימה וכן איתא במד' שבנ"י והקב"ה ושבת מעידין זה על זה ע"ש וגם בשמירת שבת איתא המענג את השבת כו' פי' מוזז"ל שלא אמרו המענג עצמו בשבת רק המענג את השבת שיהי' לו תענוג בבוא יום השבת שבו שבת אל מכל מלאכתו ומתוך שמחה זו שוכח כל צערו וכל טרדותיו כו':

 

 

ב"ה

במדרש תנחומא בחול י"ח ברכות ובשבת שבע כו'. ובמד"ר ואחר עורי נקפו זאת. כי שמעתי ממוזז"ל שמלכות שמים נקרא זאת בעבור כי אין לשום דבר חיות רק מנקודה זאת הפנימיות כו'. והכלל כי השי"ת נותן חיות לכל דבר כדכתיב ואתה מחי' כו' אך שיש דבר שמתגלה בו יותר ויש דבר שנסתר בחיצוניות יותר. ובהסיר הקליפה אשר סובבת הפנימיות מתגלה סוד הפנימי וז"ש במד' סוד ה' ליראיו לכן אחר המילה כתיב וירא אליו שנתגלה לו ה' בכל מקום כדכתיב מלא כל הארץ כבודו ורק מי שאינו נימול אינו יכול לראות הפנימיות. ואחר עורי נקפו זאת כנ"ל. והפסוק משבח לאברהם אע"ה וירא כו' יושב פתח האהל כי אף שנתגלה לו כ"כ ישב אצל הפתח והאמין כי איננו כדאי להסתכל בשכינה ולא הי' מצד חסרון התהלהבות כדכ' כחום היום. והאמת כי אדרבא מי שאינו כראוי צריך להתחזק להתקרב להשי"ת שהוא מקרב גם רחוקים. רק אברהם אע"ה לפי גודל כחו הי' שפל בעיניו. ואיתא וירא לבקר את החולה. דכ' חולת אהבה כו' כי בודאי צריך האדם לבקש לקרב גם גופו וכל איבריו להקדושה. והוא ענין התפלה בחול. אבל יש דרך אחר לאדם גדול וקדוש שבוש לבקש התקרבות גופו כמ"ש ואנכי עפר ואפר וע"י שיושב בפתח ומשליך גופו ונפשו ומשתוקק רק לעשות רצון בוראו. וכמו בש"ק דכתיב ממצוא חפצך כו' ע"י שמתגלה בש"ק הארה יתירה צריך האדם לשכוח עניני גופו וניתקן רק בקשה למנוחה וטהר לבנו כו' רק ממילא בודאי האדם שנזכר לפני השי"ת ממילא כ' אין מחסור ליראיו וממילא מי שיש לו חולה מתרפא ע"י תפלת שבת ג"כ אף שאיננו מתפלל עליו וזהו ענין לבקר את החולה כי מנקודה הפנימיות נמשך חיים ורפואה לכל הדברים הנשרשים שם:

באלוני ממרא שנתן לו עצה על המילה כו' ולמה נכתב זה ומה שבח לממרא שהשיאו למול כי מה איכפת לי'. אך ודאי הבינו כי ע"י המילה שנכרת ברית להיות מיוחד הוא וזרעו להשי"ת להיות נבדל מכל האומות ולזאת לא הסכימו ענר אשכול. אבל ממרא האמין כי כך צריך להיות ושאינו כדאי להתדמות אליו והסכים עמו אף שידע שיתרחק עי"ז ועי"ז דוקא זכה להתקרב ונגלה בחלקו והי' לו שייכות עי"ז הריחוק עצמו והוא ללמד לכל איש ישראל שאין אדם יכול לעשות דבר רק ע"י שמתבטל לכלל ישראל וצריך לגמור בדעתו שאם יהי' כבוד שמים יותר בחביריו הוא מבטל עצמו וכל אשר לו וע"י זה יוכל למצוא מקום תמיד וז"ש מי שממעט כבוד עצמו ומרבה כבוד שמים כבוד שמים מתרבה וכ' מתרבה והוא כנ"ל:

בענין העקידה קח נא כו' נראה כי מאחר שהבטיחו ביצחק יקרא לך זרע נאמר לו בלשון בקשה פי' שביקש הקב"ה ממנו שימחול לו המתנה ושיעלהו לעולה וזה שבח הגדול בנסיון הזה שלא נאמר לו בלשון ציווי רק אם חפץ בדבר זה. ואברהם אע"ה באהבתו לקיים רצון המקום הלך בשמחה לשוחטו. וכ' יחידך שבודאי הי' יכול להאמין כי יתן לו בן אחר כמו שנתן לו זה לעת זקנתו. אבל אמר לו כי אין לו עוד בן רק יצחק ושיעלהו לעולה באופן שנותן את כל זרע ישראל בעקידה זו וכל זה קיבל עליו בשמחה:

המאכלת דרשו חז"ל שבנ"י אוכלין מתן שכרה. וכתוב ויקח שאברהם אבינו ידע זה שכל מעשיו הם עצות עבור כלל ישראל שהוא אב לכולם וכן צריך כל אדם להתבונן כי מעשיו נוגעין לדורי דורות. ועי"ז אוכלין בנ"י מתן שכרה ע"י שהם עזרו להאבות למעשיהם הטובים כי בודאי כח האבות הי' ע"י שכל שורש בנ"י היו בתוכם והכל במשפט אמת כנ"ל:

 

 

ב"ה

במדרש ואחר עורי נקפו זאת כו' אחר שמלתי עצמי כו'. כי נקודה זאת היא חיות הכל וכל הנבראים נקשרים בנקודה פנימית הנ"ל. רק שהתגלות הנקודה הוא לפי חשיבות המקבלים דכ' סוד ה' ליראיו במד' כשתמול תקח סוד ע' נפש ע' זקנים כו'. דכתיב ויבדל בין האור כו'. ובאמת הע' אומות הם המסתירין האור והוא ההפרש בין אור לעור דכתיב ויעש כו' כתנות עור. ובתורתו של ר"מ אור כתיב כו'. ובנ"י זכו לברית מילה שהוא להסיר עור הנ"ל ונתגלה להם נקודה הפנימית אשר שם שורש הכל כנ"ל. ונקרא פתח האהל כי משם מתחיל ההתפשטות לכל הע' אומות ובנ"י זוכין ע"י המילה להיות דביקין בפתח האהל קודם כל ההמשכות שבאים לעולם כנ"ל. ויש בכלל הבריאה עולם שנה נפש כידוע. ויש ג' בריתות. קשת בעולם. ושבת ברית בזמן שנה. ומילה בנפש:

עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה. אין מובן הפשוט. ונראה בעזהשי"ת דכתיב נפלאותיך ומחשבותיך אלינו כי כל המעשים והסיבות הכל עושה הקב"ה בעבור בנ"י ובמדרש נתת ליראיך נס להתנוסס כו' ודרשו על הנסיונות. והאמת כי הניסים שנעשו לבנ"י הוא ע"י הנסיונות של האבות כי הקב"ה עושה הכל במדה וע"י שנמצא בבנ"י מס"נ לצאת מן הטבע לקיים מצותיו כי כל נסיון הוא למעלה מהטבע. ועי"ז. המשפט לעשות להם ניסים. ולהתנהג עמהם שלא בדרך הטבע. ובני ישראל אין יכולין להתקיים בלי נסים. וראי' לזה כי אין הקב"ה עושה נס בחנם רק ע"י שאין יכולים להתקיים בלי נסים ונפלאות כי כל הטבע והשרים מתנגדים לנו. ולכן הקדים השי"ת לנסות אבותינו. וגם במשנה סמכו עשרה נסיונות לעשרה נסים כו'. והנה ידיעת הקב"ה הוא מראשית הדבר עד תכליתו כדכתיב כי ידעתיו למען כו' יצוה בניו כו'. הרי שע"י שישאר צדקת אברהם אע"ה לדורותיו לכן ידע אותו המקום. ודבר שאינו מתקיים עד עולם לא שייך בו לשון ידיעת המקום ב"ה כדכתיב יודע ה' דרך צדיקים כו' ודרך רשעים תאבד שאינו דבר המתקיים כנ"ל. וז"ש עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה פי' כנ"ל על ידי הנסיונות שעמד בכולם ונעשה הכנה לנסים ונפלאות כמ"ש רז"ל מאכלת שבני ישראל אוכלין מתן שכרה כו'. לכן שייך הלשון ידיעה עתה. כי יתקיים יראתו ית' בבנ"י לדורות עולם שזה נעשה עתה כנ"ל:

 

 

ב"ה

במדרש ואחר עורי נקפו זאת אחר שמלתי עצמי הרבה גרים באו לדבוק בזאת הברית ומבשרי אחזה אלקי אלולי שמלתי עצמי מהיכן הי' הקב"ה נגלה עלי. אף שגם מקודם נראה אליו השי"ת אך ההפרש שמקודם הי' המראה בחסד עליון כמ"ש ויחשבה לו צדקה ועתה זכה במעשיו להיות נגלה אליו. כי בודאי צדקתו של אברהם אע"ה הי' טמון בו אך כי לא הי' יכול להוציא מכח אל הפועל בלי המילה שהוא תיקון הגוף ונקרא ברית שע"י המילה מתקשר כח הנשמה בהגוף. וכן שבת נק' ברית עולם כמו מילה בנפש. ואחז"ל שבשבת יש לכל איש ישראל נשמה יתירה. ביאור הענין דכתיב ויפח באפיו נשמת חיים וכח ההשפעה שבא מהשי"ת אין ביכולת כלי הגוף לקבל הכל וכמו כלי שממלאין אותה עד שנשפך על שפתה מבחוץ כמו כן נשאר כח הנשמה שאינה נכנסת באדם. וכפי מה שמתקן הגוף נמשך בו יותר כח הנשמה. ולזאת בש"ק ניתוסף קדושה בעולם ומאיר אור הנשמה. וכמו כן ע"י המילה מתקשר הגוף להארת הנשמה. וז"ש מבשרי אחזה. שע"י המילה הי' דביקות להגוף במראה אלקות ומקודם כ' ויפול על פניו כו' כי לא הבין מקודם איך להתדבק בהמראה ז"ש מהיכן הי' הקב"ה נגלה אלי פי' שלא הייתי משיג אופן המראה. אך כי היפלא מה' דבר והקב"ה נתגלה עליו מקודם בדרך נס ופלא. ועתה נאמר והוא יושב פתח האהל פי' שנפתח לו שערי הנבואה בזכותו כנ"ל. ואיתא במדרש כי ירא אאע"ה שע"י המילה יתרחקו ממנו הבריות. ועתה אמר הרבה גרים באו כו'. שבאמת מאחר שראינו שהקב"ה בחר בנו והבדילנו מן העמים אף כי המכוון שבנ"י ימשיכו כל הברואים אליו ית'. מוכח כי זה לטובה יחשב להם שע"י שבנ"י יכולין להתקדש כראוי ואין מעשיהם הרעים מעכבים לבנ"י ע"י שהם נבדלין מהם ועל ידי זה יכולין בנ"י לתקן עצמם כראוי וממילא יוכל להתמשך מהם הארות הראוים לכל הנבראים כפי מדריגותיהם:

מה ששאל אברהם אע"ה מהם עצה נראה שהיה רק לטובתם שע"י העצה שיתנו יהי' להם קצת זכות במצות המילה. שוב ראיתי שכן הוא בדברי מו"ז ז"ל:

בפסוק בי נשבעתי כו' יען עשית הדבר הזה כו' ברך אברכך ארבה את זרעך כו'. קשה כי אלה הברכות והבטחות כבר הבטיח לו הקב"ה קודם הנסיון ומה השכר. אכן זה השכר שיהי' לו כל אלה הברכות בזכות מעשיו ומקודם כתיב ויחשבה לו צדקה ואאע"ה ביקש שיהי' הכל עפ"י מעשיו. ואמת שמה שבא בזכות מעשה האדם הוא קיים לעד. וזה עצמו מה שביקש על הבנים אף שהאמין בהבטחתו ית' רק שזה הי' מבוקשו לזכות בעצמו לכל זה וז"ש יען כו' פי' בזכות מעשיך יהי' לך כל זה:

ובפסוק עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה. אף כי הכל נגלה לפניו ית'. אך כי מקודם הי' היראה בכחו ולא בפועל. וביאור הענין כי המעשה שהאדם עושה ע"י היראה מעשה זו מחזרת את היראה והשלמת היראה הוא במעשה ולא נק' ירא שמים בשלימות כשאינו מביא היראה בפועל ובמעשה. לכן עתה נעשה ירא אלקים בשלימות. פי' שע"י עשיית מעשה בהיראה יש לו דביקות בהיראה ונקרא ירא אלקים אתה. וזה הלשון במד' מטות כאותן שנקראו יראי אלקים פי' שהיראה דביקה בגופם:

 

 

ב"ה

במד' ואחר עורי נקפו זאת כו' הרבה גרים באו אלולי שמלתי מהיכן הי' הקב"ה נגלה עלי. אף שכ' מקודם ג"כ וירא ה' אל אברם. אבל ההפרש שמקודם לא הי' מתגלה לבחי' הגוף רק אל הנשמה ואחר המילה כ' וירא אליו ממש ומקודם כתיב אל אברם כו' השם של האדם הוא כח נשמתו ושרשו. והנה קודם חטא אדה"ר הי' הגוף מאיר כמו הנשמה. ואח"כ כתיב ויעש להם כתנות עור והוא מלבוש הגוף החומריי. אך בני ישראל זכו למצות מילה והוא פתיחת פתח באור זה. להאיר הארת הנשמה בהגוף. לכן נקרא ברית כי ודאי מקום פתיחת פתח הנ"ל הוא שרש התקשרות הגוף בכח שרשו. ולכן שם נפתח. וזהו נק' פתח האהל. ולכן אחר עורי נקפו זאת שנתגלה הארה גם בגופו ועי"ז יש התדבקות גם לגרים. ואמנם צריך האדם לתקן ע"י פתח הגוף הנ"ל. את כל חומר גופו ובודאי כן הי' באברהם שגם מקודם תיקן כל גופו רק שהי' נחסר לו פתח הנ"ל וכיון שנימול נמצא שלם בכל השלימות. ולכן כתיב וירא אליו דהיינו שניתקן כל קומת רמ"ח איבריו והוא יושב פתח האהל שלא סר זכרון הברית מאבינו אברהם אף אחר תיקון כל גופו כתיב יושב פתח האהל:

את בנך יחידך כו' פרש"י לתת שכר על כל דיבור וקשה מה תוספות שכר בזה. אמנם ודאי אלה המדריגות כ"א יותר מחבירו ומקודם נתרצה לתת סתם בנו ואחר כך יחידו האהוב לו כו'. ואמת כי אבינו אברהם הי' שוחטו מיד אם הי' אומר לו תיכף את יצחק. אך כי כל מעשה אבות הי' הכנה לבנים שפעלו במעשיהם שנוכל גם אנחנו להיות עושים כמעשיהם ומי שאינו זוכה מיד למסור כל נפשו אעפ"כ ע"י המדריגות מקודם נכנס באהבת הבורא מעט. וע"י שכבר חביב לו מצות ה' יכול אח"כ לגבור יותר נגד יצרו ולבוא למס"נ וז"ש רש"י לחבבו בעיניו ולכן נכתב בנך יחידך כו' נגד כל המדריגות שנמצא במס"נ של בנ"י וכולם על ידי הכנת האבות כנ"ל:

 

 

ב"ה

במדרש ואחר עורי כו' מבשרי אחזה אלקי כו' הגם כי גם מקודם נראה לו השי"ת. אבל עתה היה בכח עצמותו כי זה ההפרש בין האומות ושאר הברואים אשר בחסדו ית' משפיע לכל מעשיו חסדים אבל בנ"י לזה נבחרו שבכח מעשיהם יזכו לכל. והנה אע"ה הי' כלול מב' הענינים כי התחלתו הי' הוא הצדיק יסוד עולם והי' בתוך כל האומות והי' קיום שלהם ועתה כשניתן לו המילה הי' להבדילו מבחי' הראשונה ולזכות בכח מעשיו. לכן אין האדם נברא מהול שברית הזאת הוא בא מכח מעשה האדם וז"ש וירא אליו. מבשרי אחזה כו'. ובודאי נמצא בכל איש כח נקודה פנימיות אך הוא נסתר. ולבנ"י ניתן מצות מילה שיוכלו להסיר הערלה ואחר עורי נקפו כו'. ובמדרש ענותך תרבני כו' פי' זאת המדריגה שניתן לאאע"ה וזרעו אחריו שיזכו להתגלות בכח מעשיהם זה הוא ענותנותו של הקדוש ב"ה כי באמת הכל שלו ועל כל זה חפץ שיזכו ב"י בכח מעשיהם:

והוא יושב פתח כו' כבר דברנו בזה השבח שנאמר לאאע"ה אחר שזכה לכל המדריגה הגדולה הוא יושב בפתח וע"ז נאמר אשרי שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום כו' בלי ספק מי ששומע אליו יתברך בכל יום הוא זוכה למדריגות רבות ונפלאות כמ"ש אשרי. אעפ"כ יהי' שוקד על דלתותי. זה שנאמר והוא יושב פתח האהל כחום היום פי' אחר כל התלהבות הגדול שהי' לו במראה הזאת. אעפ"כ ישב בפתח:

ברש"י ויגש אברהם מצינו הגשה למלחמה כו' ועם מי נלחם בכאן. אך הפי' כי אברהם אע"ה מגודל ענותנותו כאמרו אנכי עפר ואפר הי' קשה לו מאוד להתפלל להבורא יתברך ולא מצינו שום דבר שהתפלל אע"ה על עצמו וכ"כ בזוה"ק על שלא ביקש על לוט ע"ש וזאת התפלה שהי' ברוב רחמיו נלחם עם עצמו אם להתפלל וז"ש ויגש אברהם וי"ל שזה עצמו בכלל התפלה הנה הואלתי כו' ואנכי עפר ואפר פי' עם היותו יודע שהוא עפר אעפ"כ גבר רוב הרחמנות עליהם. שנגש ורצה לבקש מהבורא ית' בעבורם. מכ"ש הבורא ית' שהוא אב הרחמים יש לו לרחם עליהם:

 

 

ב"ה

במדרש ואחר עורי כו' מהיכן היה נגלה אלי דכתיב התהלך לפני והיה תמים ע"י המילה אף כי הוא מחסר הגוף ע"י המילה מ"מ הוא עיקר השלימות כי בודאי האדם צריך להיות ניתקן בכל הקומה שלו כמ"ש בצלם אלקים עשה האדם והאבות כן היו מרכבה ממש להבורא ית'. אך אין כל אדם זוכה לזה. ונתן השי"ת במתנה לבנ"י המילה להיות עכ"פ מקום זה קדוש להשי"ת וע"י זה עצמו שמחסר מגוף זוכה להארה המיוחדת למקום הזה. ונקרא פתח האהל ונאמר עליו זה השער לה' כו'. ובזה נתקיים מ"ש מתן אדם ירחיב לו כו' וכפי מה שאדם מחסר גופו לכבוד הבורא ית' נגלה שם שורש הנשמה מרוח טהרה. וז"ש אחר עורי כו' אחר הסרת הלבוש הגשמיי. וכיון שזוכה כל איש ישראל להארת נקודה א' משורש עליון בזה נקרא תמים כי פי' השלימות הוא הארה עליונה ששם בכל נקודה יש הכל וכמ"ש בזה במ"א וכמו כן בש"ק על ידי ביטול המעשים מתגלה הארה העליונה ונק' פורס סוכת שלום. והוא הארה מאהל עליון רמז לדבר אות היא לעולם ר"ת וס"ת אהל אמת. וע"י המילה מתגלה פתח אהל הנ"ל. ובמדרש ביקש לעמוד א"ל הקב"ה שב אתה סימן לבניך כו' י"ל ע"ד הרמז לפי דברינו הנ"ל כי בודאי אברהם אבינו ע"ה תיקן כל קומתו והיה בכחו לעמוד. אבל השי"ת רצה שיתקן זה הדרך עבורינו שיוכל האדם למצוא נקודה אחת גם בהיותו יושב ועודנו מתלבש בלבוש הגשמיי אעפ"כ יפתח לו פתח האהל כנ"ל. הוא הארת המילה שזוכין כל בנ"י כמ"ש ועמך כולם צדיקים:

ברש"י נלכה עד כה. היכן מ"ש כה יהי' זרעך. הענין הוא עפ"י מ"ש במ"א כי עיקר נסיון העקידה הי' מה שידע אברהם אע"ה כי עתידין בני ישראל לעמוד ממנו כמ"ש ואעשך לגוי גדול וע"ז הי' מצפה כל ימיו. ועתה הלך לשחוט בנו. וזה סימן גדול להנאמן ליוצרו להיות זהיר במצוה קלה כבחמורה מאחר שכן רצונו ית' אם כי לכל זכיות ועבודת כל זרע ישראל הוא דבר שאין לו סוף ותכלית. ומ"מ נתן הכל בעבור לקיים מצוה אחת בשעתה. וממילא נכנס עתה אברהם אע"ה לתקן במעשה זו כל מה שעתידין בנ"י לתקן עד סוף כל הדורות ז"ש ונלכה עד כה. דכתיב כה יהי' זרעך פי' שבנ"י יתקנו בחי' מלכותו ית' שאינו ניכר בעוה"ז שזה ההפרש שאמרו חכמים בין זה הדבר לכה אמר ה' שהוא התגלות ההארה מתוך החושך וע"ז נכנס לתקן הכל עתה. והנה באמת הי' זה הכנה לכל מעשה בנ"י וע"י המחשבה טובה של אאע"ה. הקב"ה מצרפה למעשה הבנים. וז"ש המאכלת שבנ"י אוכלין מתן שכרה:

ובמד' והאלקים נסה את אברהם. נתת ליראיך נס להתנוסס כו' כי הקדמת הנסיונות האלה הי' הכל הכנה לבנ"י וכן חשבון המשנה עשרה מאמרות כו' אח"כ עשרה נסיונות כו' עשרה ניסים כו' כי כמו שעשרה מאמרות הם קיום עולם הטבע בכלל. כן עשרה נסיונות הכנה וקיום הנהגת בני ישראל. שהקב"ה מנהיג אותנו בדרך הנפלאות וכמ"ש במ"א בשם מהר"ל ז"ל כמו שיש סדר מיוחד לטבע כן יש סדר להנהגת הנסים. וז"ש נסה את אברהם פי' ע"י אמצעות מעשה אבות מנהיג הבורא ית' [*את*] בנ"י במדריגת הנסים כנ"ל. נס להתנוסס כי יש נס לשעה ויש נס שעושה תולדות ומתפשט ממנו נסים תמיד. ובאמת אלה הנסיונות הנאמרים בתורה הם באמת נסים כי אין אדם יכול לעמוד בנסיון כזה רק אם הוא למעלה מהטבע ממש כמ"ש וז"ש נס להתנוסס שהי' הכנה בעבור בנ"י וז"ש המאכלת שבנ"י אוכלין מתן שכרה כנ"ל והבן:

 

 

ב"ה

וירא אליו כי אאע"ה הי' התחלה לאבותינו אעפ"כ היה הוא קיום כל הברואים כמ"ש בהבראם באברהם. לכן כל השנים שעברו עליו קודם המילה הי' לקיום הבריאה. ועתה התחיל להיות הנהגה מיוחדת בעבור בנ"י. וז"ש אליו בפרט. והוא יושב כו' ובמד' ענותך תרבני כו' אתה סימן לבניך כו' כי זה עיקר ההפרש בין אוה"ע הקדמונים יג) שנמצא גם בהם במקרה איזה מראה כמ"ש ויקר כו'. אבל בנ"י קבועים הם ומיוחדים לנבואה בכל עת וא"צ להשתנות בעת הנבואה ז"ש וירא אליו כו' והוא יושב פתח האהל זו מילה כמ"ש בזוה"ק פתח הגוף. כי אחר החטא כ' כתנות עור אחר שנעשה תערובות טוב ורע רק לבנ"י נמסר סוד הפתח במצות מילה. ומ"מ כל הגוף עודנו מכוסה והוא עבודת האדם בחומר לתקן כל הבריאה. כי אחר החטא היה זה עצת הבורא ית' להיות אומה מיוחדת אליו ית' ועי"ז יאירו לכל הברואים. וכמו כן באדם עצמו יהי' נקודה אחת פתוח. ועי"ז יתמשך כל הגוף אחר זאת ההארה. וכדמיון זה נמצא בכל מקום ממש נקודה אחת אשר עלי' הוסב כל המסובב. וזה הפתח פתח אברהם אבינו ע"ה כמ"ש פתח גדול פתחת כו' הרבה גרים באו כו':

המכסה אני מאברהם כו' כי הבורא יתברך קודם שעושה דין הוא מתלבש בהחסד והטעם כי עולם חסד יבנה והוא קיום העולם ז"ש ואברהם היה יהיה וכו' ונברכו בו כו' וע"י מדת החסד של אברהם אע"ה נמשך ברכה לכל הברואים ע"כ לא יעזוב את חסידיו חסידו כתיב. וכמו כן הוא נמלך בכל הג' אבות לכן נקראו אבות כי אין דבר נעשה בלי ידיעתם. וראינו כי לא נעשה משפט בסדום עד שנמלך בו ומיד התחיל מדת החסד להרבות בקשה כמה פעמים עד שהסכים ומכל שכן עתה שגדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם:

 

 

ב"ה

במדרש ואחר עורי כו' מבשרי אחזה אלולי שמלתי מהיכן הי' ה' נגלה עלי פי' הגם שהי' לו גם קודם המילה מראות. הי' בחסד עליון ועתה זכה מצד עצמותו. להיות השי"ת נגלה אליו. כמ"ש מבשרי אחזה. ולכן נגלה המראה אליו בדביקות עצום כי מה שמשיג אדם באמצעות עבודה שלו יש לו בזה דביקות יותר מהשגה שבא בחסד עליון בלבד. אחר עורי פרשנו במ"א כי אדה"ר ע"י החטא הוצרך לכתנות עור כי לא הי' יכול לקבל הארה עליונה בלי התלבשות כמ"ש ויתחבא האדם כו'. ואבינו אברהם ברוב מעשיו הטובים זכה להסיר מכסה העור ולפתוח פתח מאותו בחי' שהי' קודם החטא. וז"ש והוא יושב ע"י המילה פתח האהל שנפתח מה שהי' נכסה. וחז"ל דרשו הפסוק אשרי תבחר ותקרב על המילה והוא רמז למילה ופריעה כי בחירה היא נגד המילה שהערלה נכרתת ממילא נתגלה במקום הזה קדושה ונפתח עי"ז היכל מיוחד. וקריבה היא נגד הפריעה כי יש ב' קליפות יש שצריכין לרחק לגמרי כמו האיסורים. ויש יצה"ר בדברים המותרים והיא קליפת הפריעה שא"י לבטלה לגמרי רק להפריש עצמו ולהרחיק עצמו מאותו הקליפה ג"כ. ולכן בזכות ב' הרחקות אלו נפתחים ב' היכלות כמ"ש בסיפא נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך וכפי הרמז בדורות שהיו מקודם בכלל הבריאה הערלה והוא דור המבול שנאבדו ונכרתו מן העולם אח"כ דור הפלגה שלא נאבדו לגמרי רק נרחקו ונפרשו מן האחדות אח"כ בא אאע"ה שהוא אור הגנוז. וכעין זה מצינו שנאמר לאברהם אע"ה לך לך מארצך כו' ולוט הלך עמו רק שאח"כ נתרחק ממנו שהי' לו קצת אחיזה ומ"מ הי' צריך להיות מרחוק וזה רמז לב' המילות כנ"ל:

איתא אברהם בירר לו את הגלות כי אמרו לא גלו ישראל רק שיתוספו עליהם גרים היינו המשכות כל הברואים לתורה שזה הי' בחירתו של אברהם שהכניס עצמו בכל המקומות לתקנם ולהעלותם לכן איתא כי נח הי' צריך סעד כו' ואברהם הי' מתחזק בצדקו מאליו כי בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו והוא בחר לו זה הדרך שמעצמו ימצא לו דרך האמת ולכן הצדיקים שהיו מקודם היו נולדים מהול והוא בעבודתו זכה למצות מילה והוא תיקון עולם העשי' שיזכה האדם להסיר הערלה במעשה ידיו לכן כל עובד ה' אין לו להרהר על אלה הסתרות שנמצא לכל עובד ה' כי לפום צערא אגרא וזה בחר לו אבינו אברהם מאהבתו את השי"ת הכניס עצמו במקומות מסוכנים לתקן אליו כל הבריאה לכן נק' על שמו בהבראם באברהם. וכן הוא לדורות בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית ע"י שמקרבין כל הבריאה אליו ית' ומעוררים כח הראשית בעולם. ואיתא אברהם תיקן תפלת שחרית דכתיב וישכם אל המקום אשר עמד שם כו'. פי' הפשוט שמיד בהקיצו משנתו בא לו אל המקום אשר עמד בו אתמול בשכבו וזה סדר עובד ה' הנקרא מהלך כמאמר ודברת בם בשכבך ובקומך כי כל ימי האדם הם הילוך אחד ועליו נאמר בא בימים. וכמ"ש בתפלה ונשכים ונמצא ייחול לבבנו כו'. שזה סימן לאהבת הבורא ית' שמיד בהשכמה קודם כל עובדא נזכר מהבורא ית' כדאיתא בס' הישר לר"ת ז"ל לכן אברהם שהוא עמוד האהבה כמ"ש אברהם אוהבי העיד עליו הכ' וישכם כו' אל המקום כו'. וע"ז אמרו שתיקן תפלת שחרית שהניח זה הכח לכל איש ישראל שיוכל להיות מעורר את השחר בכל יום כנ"ל:

פי' אמו"ז ז"ל ע"פ כי ידעתיו למען אשר יצוה כי השי"ת נתן לו דיעה ודביקות שיהי' בכחו לצוות ולהניח לכל בנ"י אחריו וזהו פי' למען כפשוטו כנ"ל. והענין הוא כי הדורות נמשכין זה אחר זה והאבות הם הראשים והדעת של בנ"י קיבלו האבות בעבור דורות האחרונים שהם כגופות לגבי הארות האבות שהם נשמות לכן נקראו אבות. וזהו עצמו הטעם כיון שפנימיות הדעת ניתן לאברהם והוא שרש וחיות הכל ממילא אין לכסות ממנו דבר. והיינו שהי' נצרך להוציא הכחות של הקדושה שנמצא בסדום והוא עצמו הצלת לוט שבא ממנו דהמע"ה ומלך המשיח כי הכל בעבור בנ"י נבראו א"כ צריך הצדיק לידע מפלת הרשעים להוציא בלעם מתוך פיהם כנ"ל:

בפסוק עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה. ומקשין הלא עבודתו של אברהם הי' בחי' אהבת ה' שהוא למעלה מעובד מיראה ולמה ייחס לו הכתוב ירא אלקים. אבל התירוץ הוא כי זה עצמו היה הנסיון כי ודאי אברהם אע"ה שעזב ארצו ומילדתו והשליך עצמו לכבשן האש בעבור הבורא ית' מה נסיון הוא לשחוט את בנו. אבל התירוץ הוא כי בודאי העובד מאהבה כמו אברהם נמשך לבו ומעיו לעשות רצון קונו עד שכל איבריו נמשכין בטבעם לעשות רצון קונם. וכל רמ"ח איברים שבו. כל חיותם. המצות של השי"ת. אכן באמת לא הי' רצונו של הקב"ה לשחוט את יצחק ולבו של אברהם לא הרגיש דביקות ואהבה בזו העובדא ע"י שבאמת לא הי' כן רצונו של השי"ת ולכן הי' נסיון ולכן נאמר וירא את המקום מרחוק. ולכן הי' עבודתו עתה רק בבחי' ירא אלקים שלא הרהר אחריו ית' כלום. ולכן ביקש שלא ינסה אותו עוד פי' שלא יהי' לו רחקות עוד שדרכו של אברהם אע"ה בחי' אהבה כנ"ל:

והנה מצוה זו של העקידה לא נגמרה במעשה רק הי' רצונו ית' שיהי' מוכן לשוחטו. והיינו שהי' עבודה גבוהה מאוד. כי שרש המצות הם למעלה מהטבע ורק האור מתלבש במעשה הגשמיי ויש מצוה שהיא רק במחשבה ורצון והוא למעלה מהתלבשות העשי'. ואאע"ה נתנסה בעשר נסיונות לתקן עשרה מאמרות. נמצא נסיון העשירי הוא במקום גבוה מאוד. ולכן נאמר לו עתה ידעתי כו' פי' אף כי לא בא לידי מעשה כך ניתקן בדעת העליון המבוקש ממנו. [גם יתבאר עפ"י הפ' לאל גומר עלי. וכמ"ש במ"א בכמה דוכתי כי גמר העבודה הוא בידי שמים] כנ"ל:

 

 

ב"ה

במדרש ואחר עורי נקפו זאת ומבשרי אחזה כו' כי גם מקודם הי' לו מראות אלקים אבל עכשיו זכה לזה בעצמותו ע"י הסרת הערלה וכדי להתקרב אליו ית' הסיר הערלה וקליפה המסתרת כמו כן שילם לו הבורא ית' לגלות אליו המסתירין שלו כמ"ש המכסה אני מאברהם כו' כמו שהוא רצה להיות נגלה לפניו ית'. וכן לעולם כפי מה שמסיר האדם ערלת הלב ומנקה עצמו מגשמיות כדי שיוכל לעמוד לפני ה'. כן השי"ת מסיר המחיצות המבדילות למעלה וזוכה לקבל פני השכינה כפי הזדככות שלו. וע"ז רמזו חז"ל בדיוק הפסוק וכרות עמו הברית וכו' ולדברינו הפי' כמו שכרת אברהם הערלה למטה כן כרת השי"ת שורש הערלה למעלה דכמו שיש ערלה והסתר למטה כן למעלה וזה תלוי בזה. ולכן אמר מבשרי אחזה שזכה לזה באמצעות מעשיו לכך כתיב וירא אליו דייקא. והוא יושב פי' שהי' בקביעות דבר של קיימא ע"י שהי' בזכות מעשיו יותר ממראות הראשונים שהי' במתנה. ולכן שילם לו במעשה זו הכל לדורות כמ"ש במדרש אתה סימן לבניך כו' וכן יקח נא כו' והשענו כו' על ידי שהי' בזכותו כנ"ל:

במדרש על העקידה נתת ליראיך נס להתנוסס כו'. דכמו דיש עשרה מאמרות שמזה נבראו כל הברואים ע"י הרבה מיני התפשטות. כן עשרה נסיונות שנתנסה אאע"ה מזה נתפשט כל הכחות בעבודת בנ"י לגבור כל א' על הטבע כפי ערכו. לכן סידרה המשנה עשרה מאמרות כו' עשרה נסיונות כו' וזהו להתנוסס לכן הי' צריך לזה כח גדול שהי' הכנה לכל הדורות ע"כ דרשו חז"ל נא עמוד לי בנסיון הזה כו' ע"י שתלוי בזה כל בית ישראל. ולכן כ' אח"כ עתה ידעתי כו' ומקשין והלא השי"ת הכל גלוי לפניו. אכן התשובה כי לא שייך לשון ידיעת הבורא ית' עד כי נגמר הדבר עד סוף כל הדורות ועי"ז הנסיון העשירי כבר הי' הכנה להיות תיקון השלם שיהי' לעתיד. ולכן עתה ידעתי. ולכן אין קורין אבות אלא לשלשה ע"י שכל מעשי אבותינו השלשה הי' רק בעבור הכלל ישראל. וז"ש אשר יצוה את בניו וביתו אחריו ולא מצינו צוואה באברהם אבינו ע"ה קודם מותו רק שהי' מחבר כל הדורות העתידין לצאת ממנו לכל מעשים טובים שעשה וז"ש כי ידעתיו למען כו' כמ"ש כי ידיעת השי"ת הוא על דבר שאין לו הפסק:

 

 

ב"ה

במדרש המכסה אני כו' אפילו הלכה שהקב"ה מחדש בכל יום נגלה לו. נראה דדריש אשר אני עושה לשון הוה. וכתיב התם השמים החדשים הארץ החדשה אשר אני עושה. עיין בזוה"ק בהקדמה שהוא שמים חדשים הנעשים ע"י חידושי תורה. ובאמת ע"ז נאמר מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית. עושה לשון הוה וכ"ז נגלה לאאע"ה שנעשה כביכול שותף בהנהגת הבריאה וכן כל הצדיקים המקיימין העולם שנברא בעשרה מאמרות. אאע"ה נעשה אחר המילה ברי' חדשה כענין גר שנתגייר כקטן שנולד. והרמז הי' יהי' ואמחז"ל כל מקום שנאמר הי' ראה עולם חדש. לכן כתיב פתח האהל שידע שמתחיל עתה דרך חדש:

בענין שמו של יצחק על שם הצחוק שמעתי מפי מו"ז ז"ל שכמו שנאמר על הרשע מצחק בע"ז וג"ע וש"ד. והיינו שעונות חמורים כשחוק בעיניו כמ"ש שחוק לכסיל ע' זמה. כן להיפוך בהצדיק יצחק אבינו ע"ה הי' כל תחבולי היצה"ר כשחוק מה שלאדם אחר הר גבוה כי הי' איש קדוש מרחם עכ"ד. ויתכן לומר כי אם שיצחק הי' לו מדת היראה והפחד יוכל להיות שלא הי' ניכר על פניו רק שמחה וחדוה כי באמת אין מי שישמח בעולם רק מי שהוא ירא ה' לאמיתו ואין לו שום פחד אחר. מה גם אם הוא בן חורין מיצה"ר כיצחק שהי' מוכן לעולה לפני ה' רק שגזר ה' אל תשלח ידך אבל הי' מוכן לזה. והוא שמחה לצדיק יותר משמחת הרשע בהבלי עולם. ויתכן לומר שישמעאל רצה להדמות אליו בבחי' השמחה. אבל שרה הנביאה ידעה להפריש שלשמחה זו מה עושה. לכן אמרה לא יירש עם בני עם יצחק שידעו שיורש שלהם מוכן להיות מלא שמחה שע"ש זה קרא שמו יצחק:

בנסיון העקידה כתיב וירא מרחוק כו' כי הקב"ה ניסה אותו במדת היראה כי עיקר מדתו הי' אהבה וקירבות כמ"ש המכסה אני. ועתה הי' מרחוק בבחי' היראה לכן נאמר ירא אלקים אתה וכ"כ ה' יראה כו' שבא עתה למדת היראה לכן לא ייחס הנסיון ליצחק כי זה הי' מדתו ואין זה נסיון כי בודאי הי' כ"א מדה שלו בשלימות. אבל עיקר הנסיון בבחי' אחרת כנ"ל:

 

 

ב"ה

במדרש ואחר עורי נקפו זאת מבשרי אחזה כו' כי הנה ברית המילה הוא קבוע באיש הישראלי לא ככל המצות אשר המה נעשים לפי שעה ומצוה זו היא דביקה בגוף האדם כמ"ש מבשרי אחזה שהוא דביקות שאינו מתבטל לעולם וזהו הרמז וירא אליו כו' והוא יושב פי' שיהי' הדביקות בקביעות בישוב וזהו עיקר הברית מילה שנק' ברית כברית והתקשרות שנעשה מחדש בב' ענינים שהיו רחוקים כי הגוף הוא מרוחק ובאבר זה נעשה קירוב ודביקות. ואמת כי אבר זה יצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו להודיע כי הפנימיות מקורב ורק החושך יכסה ולכן כשניתן רשות להסיר הקליפה והמכסה מאבר הזה נתעורר בו הפנימיות וכמו שיש ברית בשבת דכתיב ששת ימי המעשה יהי' סגור. כן בגוף האדם כי הציור הוא סימן על הפנימיות וכל האברים ידים ורגלים וראש ובטן הם סתומים ומילה הוא הפתח כענין ביום השבת יפתח ביום החודש יפתח הרמז לברית הפה והלשון. וזכות המילה הולך עם האדם תמיד כאשר חכמים הגידו שמצלת בנ"י מדינה של גיהנם. ואמחז"ל כשהיה דוד המע"ה בבית המרחץ ערום בלי מצוה ונזכר במילה שמח כו'. הענין הוא דכתיב אם יסתר איש כו' דרשו חז"ל המשל למלך שעשה מקומות טמונים ובני המדינה שמרדו בו הטמינו עצמם שם ואמר המלך אני עשיתי המטמוניות ואתם רוצים להסתר ממני שם. כן הרשעים עושים במחשך מעשיהם כו'. ויש לנו ללמוד מזה כי העובד ה'. הקב"ה הולך עמו בכל אלה המקומות והצדיקים המסכנים עצמם לתקן כל המקומות החשכים הקב"ה מאיר להם שם כי הכל צפוי לפניו ית' וכ"כ חז"ל המטמין עצמו לעשות מעשים טובים הקב"ה מגלהו כמ"ש ואני לא אראנו. אַראנו בעיני כל ע"ש. והכל ענין א'. לכן אברהם אע"ה שהכניס עצמו בכל המקומות ומסר נפשו לה' גילה לו הקב"ה כל הסתרים והסיר ממנו כל המסכים המבדילים והסיר ממנו הערלה שהוא שורש כל הסתרות ואמר המכסה אני כו'. וקבע לו ברית מילה שהיא חתומה בבשרינו שהולך עם האדם להאיר לו מתוך החשיכה וע"ז נאמר גם כי אלך כו' לא אירא כי אתה עמדי:

במדרש שמילה בשמיני שיראה פני מטרונה תחלה. משמע שיש אח"כ ראי' גדולה מזו כמ"ש יראה כל זכורך והוא באמת העדות שבנ"י בזכות המילה היו יכולין להיראות פני ה' ג"פ בשנה. ולכן יש פלוגתא בגמרא אי ערל חייב בראי' ע"ש. וקבלת שבת היא ראי' הקודמת כמ"ש הרמז שבעת ימים תחת אמו כו' וכן בפרשה זו וירא אליו ה' ע"י המילה הוא עצמו ענין ראיית פנים בעזרה ועיין בסתרי תורה בזוהר בפרשה זו ותבין. ובמד' תנחומא פרשה זו בפסוק זרע יעבדנו יסופר לה' לדור מפרש שע"י התיקון שנעשה בהילד ע"י המילה שהיא עבודה בדמים כקרבן ע"ש עי"ז נזכר לפני ה' ונכנס בכלל ס"ר נשמתין דישראל:

 

 

ב"ה

במדרש ואחר עורי נקפו זאת כו'. כי הנה כמו שיש בגוף האדם עור ומכסה על הרמ"ח איברים כן הוא למעלה יש ג"כ מכסה כמ"ש במ"א דעוה"ז ועוה"ב הם מיני העלמות מצד עומק רום ועומק תחת. וכמו שהאדם זוכה להאיר אור נשמתו ולהעביר כסוי ערלת הגוף כן תוכל נשמתו להעלות למעלה לפתוח לה השערים הסגורים כנ"ל. וז"ש פתח האהל פתח טוב פתחת ע"י שעשה פתח בגופו בהסרת הערלה כן נפתח למעלה פתח האהל. והוא יושב דמקודם לא הי' יכול לעמוד כדפרש"י בפסוק ויפול על פניו. ועתה שזכה להתגלות מכח מעשיו וז"ש וירא אליו כו' עי"ז נתישב הנבואה אצלו וז"ש במד' סימן לבניך כו'. פי' שזה שיושב היינו שא"צ להבטל מן המציאות כשבאה הנבואה אליו רק שמתישב ההארה בכל מעשיו:

בפרשת העקידה במדרש נתת ליראיך נס להתנוסס כו'. דיש נסיון ונס לשעה ויש לדורות לעשות פירות וזהו להתנוסס דכתיב יען אשר עשית כו' ברך אברכך כו' ויתכן לפרש כי אין זה נתינת שכר בלבד רק שמעשה זו היה הכנה שיוכלו בנ"י לתקן הכל עד סוף הדורות כי כל הנסיונות של אאע"ה היו הכנה לשנות כל הטבע כמ"ש במשנה עשרה נסיונות כו'. אח"כ עשרה נסים. ועתה נתברר והוכן דרך עד סוף הדורות. לכן כתבו חז"ל ויקח המאכלת שישראל אוכלין מתן שכרה והיינו שכל עבודת בנ"י שזה עיקר שכרן של מצות כמ"ש שכר מצוה מצוה (והכל) [הכל] בכח מעשיהן של האבות דכתיב למען אשר יצוה בניו וביתו כו' ולא מצינו שהי' מצוה בעת פטירתו איזה צואה. אך הפירוש שבכל מעשה האבות נשתתפו עם כל הדורות העתידין לעמוד מהם ולכן נקראו אבות שלא הי' שום עובדא לעצמותם רק בשם כל ישראל כמו שאנו עושין בשם כל ישראל. ומצד זה נוכל אנחנו להתקשר במעשה אבות מפני שהם כללו אותנו במעשיהם וצוותא הוא לשון התקשרות אשר יצוה כו' בכל מעשה שעושה כנ"ל. שוב מצאתי כדברים האלה בס' קדושת לוי ע"ש:

במדרש נסה את אברהם גדולה אחר גדולה כנס של ספינה כו' כי בכל נסיון נתעלה אברהם אע"ה מדריגה אחר מדריגה לכן נסיון האחרון הי' בבחי' מחשבה בלבד ולא נתקיים בפועל שהי' למעלה מהתלבשות המעשה והי' רק ברצון ומחשבה דצריך כל עובד ה' לעבוד בעובדא עד שידו מגעת. וברצון צריכין לעלות עוד יותר מכח המעשה בפועל ועל זה נק' רצון מלשון ריצה והתלהבות הגם שא"י להוציא כ"כ מכח אל הפועל. וזה ניתן רק לבנ"י כמ"ש חז"ל בבנ"י הקב"ה מחשב להם מחשבה טובה כמעשה וכמ"ש בזוה"ק ע"פ בשוא גליו אתה תשבחם ע"ש וזה הרמז כנס של ספינה שיש עבודה בהשתוקקת אהבה. הגם שאין לו יסוד בעולם העשי' כמי שפורח באויר וספינה המשוטה ע"פ המים לכן הי' הציווי רק העלהו ואסקי' כמו רצוא ושוב כנ"ל:

 

 

ב"ה

במדרש סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם דאיתא הקב"ה מתהא את הצדיקים. דמקודם יש התגלות לצדיק לראות שיש כאן דבר סתר וסוד. ואח"כ זוכין לידע הסוד וכ"כ וירא ג' אנשים נצבים כו' אח"כ וירא. שעמד על הסוד. ובאמת סוד ה' ליראיו מראשית בריאתם. וע"י היגיעה זוכין אח"כ לדעת ולהשיג ולהתדבק בזה הסוד. ובזוה"ק בפסוק ואברהם ושרה זקנים כו' נודע בשערים בעלה כו' ומקשה דלית השגה ותפיסה בהקב"ה. ומתרץ ע"י הנשמה שבאה ממקום גבוה אך בעוה"ז מתלבשת ע"י כמה לבושים. אך כשיש זמנים שהשערים נפתחים יכולה הנשמה להרגיש ולדעת את בוראה ע"ש היטב. דאיתא הקב"ה נמלך בנשמת הצדיקים וז"ש בשבתו עם זקני ארץ הם שורש נשמתין קדמאין קודם שמתלבשים בעוה"ז רק הזקן שקנה חכמה היינו שמעלה נשמתו בשורשה. כמ"ש לעיל סוד ה' כו' ובריתו להודיעם. וכ' שער החצר כו' ביום השבת יפתח. א"כ בשבת נפתח השער ולכן יש נשמה יתירה וכתיב בי' לדעת כי אני ה' דרשו חז"ל מתנה טובה יש לי בבית גנזי כו' לך והודיעם. והוא כנ"ל שבשבת זוכין לדעת ע"י פתיחת השער כמ"ש נודע בשערים כו' וכמו שיש שערים בזמן כן בנפש. וכמ"ש ששת ימי המעשה יהי' סגור. כמו כן בנפש ידים ורגלים וראש וגוף המה נקראים ימי המעשה והמה סתומים. ומילה הוא פתח הגוף ורמז שביום השבת יפתח לכן ע"י ברית המילה זוכין לדעת ולדביקות כמ"ש אחר המילה וירא אליו ה' ואחר עורי נקפו זאת כמ"ש במד' שנפתח השער. וביום החודש יפתח רמז לברית הלשון כי קידוש החודש ומועדות תלוי בפה:

בפסוק וה' אמר המכסה אני כו' אשר אני עושה. בכמה מקומות דכתיב וה' דרשו חז"ל הוא וב"ד. יתכן לומר שזכה במדה"ד אאע"ה שלא להעלים ממנו דבר לאשר האבות הן המרכבה ולא עשו שום דבר רק בדביקות עליון ולא נשכח יראת ה' מהם אפילו שעה א' לכן שילם לו כמדתו שלא לכסות ממנו שום דבר וזה עצמו המשך הפסוק ואברהם הי' יהיה כו' לאשר כל מה שעושין בהשתתפות שם שמים קיים לעד:

עוד יבואר וה' אמר עפ"י מה שבארנו פי' הכתוב ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו כי כשהקב"ה עושה דין נמלך במדת החסד כמ"ש צדיק ה' כו' וחסיד בכל מעשיו. אף שהמשפט צדק עכ"ז קודם שבא לידי מעשה מתלבש במדת החסד וז"ש וה' אמר המכסה כו' מאברהם שהוא מדת החסד אשר אני עושה ולכן מיוחס החסד לימינו שאין נשכח לעולם כענין שכתוב אם אשכחך כו' תשכח ימיני שאין שכחה בימין. ויש לפרש סיום הפסוק הי' יהי' כו' כי בעבור שעולם חסד יבנה ולולי מדת החסד לא הי' קיום לעולם בעבור זה עצמו חביב מדת החסד לפניו ית"ש כי הוא הברכה של כל הברואים ונברכו בו כו':

 

 

ב"ה

בפסוק וירא אליו כו' ובפסוק המכסה אני מאברהם כו' ובמדרש סוד ה' ליריאיו זו המילה שלא נתגלה סוד המילה עד אברהם אע"ה כו'. כי הנה בכל דבר יש סוד ה' כמ"ש גדולים מעשה ה' אך שנתלבש בבחי' עולם שנה נפש והסוד הוא כמ"ש רב טובך אשר צפנת ליריאיך והוא בחי' עוה"ב וע"ז אמרו חז"ל כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב. אך הברית הוא התקשרות ודעת שיוכלו הצדיקים להתדבק בזה הסוד בהיותם בעוה"ז ג"כ. וזהו ובריתו להודיעם. ואמרו חז"ל על שבת מתנה טובה יש לי לך והודיעם כו' וע"י הברית מילה יש התדבקות בסוד הנפש וכמו כן ע"י ברית הארץ ובית המקדש יש התדבקות בסוד העולם וע"י שבת ומועדים יש התדבקות בסוד הזמן והשנה והאמת כי השבת כולל כל הג' בחי' כמ"ש בפ' נח מזה. אך הוא מצד הקב"ה ומתנה שהנחלנו. אבל הג' בחי' הנ"ל צריכין להתברר מן התחתונים בעצמם לכן נולד אאע"ה עם הערלה ובזכותו ניתן לו מצות המילה וכמו כן קדושת הארץ ובית המקדש היה בכח האבות כמ"ש ויקרא בשם ה' כו' ומכש"כ המועדות שהיו בכח בני ישראל דקדשינהו למועדים ולכן היה מצות ראיות כל זכורך שהוא אות המילה בג' זמנים המיוחדים ובמקום אשר יבחר שהם ג' אותות הנ"ל. ואיתא על שבת קודש שהוא החותם ע"ש במד' בפסוק ויכלו. וכמו כן החותם בגוף הוא המילה שחתם בבשרינו. וחותם העולם הוא ביהמ"ק שנקרא שמו יתברך עליו ובהמועדות שנקראו מקראי קודש. ואמת כי כל התרי"ג מצות הם דרכים להתדבק בפנימיות הסוד. אבל אלו שנקראו אותות ובריתות הם מגלין כל הסודות כמ"ש ובריתו להודיעם לכן ביום שבת קודש הוא הזמן שיכולין לדעת סוד ה' כמ"ש במזמור שיר ליום השבת במעשה ידיך ארנן מה גדלו מעשיך כו'. והנה וירא אליו הוא בודאי התגלות הנבואה במדריגה עליונה שהיה לו מקודם כדאיתא בזוה"ק שאחר המילה זכה להתגלות עלמא דאתכסיא וכמ"ש המכסה אני מאברהם. ולבאר הענין לפמ"ש בפרשה הקודמת למה נקרא תמים ע"י המילה שבערלה אין פנימיות לכן צריכין להסירו. והרמז הוא כי השי"ת הרכיב הנשמה עם הגוף וייצר ב' יצירות כו'. אך לפי שעיקר הגוף בעוה"ז יש בו משהו עודף בגוף מהארת הנשמה. ובזה הוא המקום שהרשעים מצאו להם מקום להתגדר בו. כי אם הנשמה היה מאירה עד הסוף לא היה נמצא רק אור כי טוב. ומול זה בחלק הנשמה שעיקרו בעוה"ב. יש עודף מה שאינו יכול להתלבש בגוף. ונאמר שע"ז נקרא נשמה יתירה שהיא עודף על הגוף. ובני ישראל בכח המילה זוכין להארת הנשמה יתירה והוא המקום שמצאו הצדיקים להתגדר בו. וכמ"ש במ"א שיש (עולם) [העלם*] שהוא הסתר מכח הסט"א ויש ג"כ העלם מצד שהוא גבוה מעל גבוה. וכפי מה שזוכין להתגבר על העלם של עוה"ז כך זוכין להתגלות מעולם הנעלם הנ"ל לכן וירא אליו ה' כו' ע"י פתח האהל שפתח בעוה"ז נפתח לו פתח בעלמא דאתכסיא כנ"ל:

 

 

ב"ה

במדרש פתח האהל פתח טוב פתחת כו' סוד ה' ליריאיו כו' אם תמול תטול סוד ה' כו'. והענין הוא כי בודאי מה שנק' סוד ה' א"א להתגלות בעוה"ז ועיקר סוד ה' ליריאיו הוא מה שזוכין נשמות בנ"י בעוה"ב. אכן ובריתו להודיעם שנתן הקב"ה ע"י תורה ומצות. ובפרט המצות שנקראו ברית ואותות כמו שבת מילה ותפילין ודכוותיהו. על ידיהן יש לאדם דעת ודביקות להרגיש הארת הסוד. ובמשנה חביב אדם שנברא בצלם חבה יתירה נודעת שנברא בצלם דכתיב כי בצלם אלקים עשה כו' וקשה דמביא זה הפסוק והלא מתחילת כתיב בצלמינו. ויברא את האדם בצלמו. אכן פי' המשנה כמ"ש כי ודאי עיקר הבריאה בצלם אלקים הוא הנפש והנשמה כמ"ש חז"ל וייצר ב' יצירות כו'. אכן גם בצלם הגוף נמצא לבני ישראל התקשרות ודביקות בציור הפנימי והוא באמת ע"י המילה שנתן הקב"ה לבנ"י וזה שהוכיח מדכתיב שופך דם האדם כו' כי בצלם אלקים עשה. מוכח כי בגוף נמצא ג"כ זה הצלם. אך הוא נסתר כמ"ש אשר צפנת ליריאיך. כי הערלה מכסה. ולבנ"י ניתן כח להסיר זו הערלה ולהתגלות להם צלם אלקים. ולכן נקרא אות ברית קודש כי עי"ז הברית נודעת להם זה הצלם כנ"ל. וכן הוא בענין השבת קודש שדרשו חז"ל לדעת כי אני ה' מקדישכם מתנה טובה כו' בבית גנזי לך והודיעם. היינו שבאמת השבת מיוחד לנשמות בנ"י שעולין בשבת קודש לג"ע עליון. אכן גם בעוה"ז נתן השי"ת לנו השבת להיות לנו ידיעה ודביקות בשבת העליון. וז"ש ושבת קדשו הנחילנו בלשון נסתר שהוא סוד ה' ואח"כ שבת קדשך הנחלתנו שיהי' לנו בעוה"ז ג"כ חלק בהארה זו כדאיתא שבת הוא מעין עוה"ב וכן רמזו חז"ל מתן שכרו לא עבידי לגלויי ע"ש. וכן הוא בכל המצות אשר קדשנו במצותיו הוא בסוד המצות. וצונו בפרט שעל ידי מעשה המצוה בעוה"ז יהי' לנו דביקות וידיעה בשורשה העליון. ואאע"ה הי' הראשון שפתח זה הפתח בעוה"ז להיות בו התגלות מעוה"ב דכתיב פתחי לי אחותי דרשו חז"ל כפתחו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם. דכתיב ג"כ פתחו לי שערי צדק כו'. וב' הפתחים תלוין זה בזה כי כפי שאדם פותח כך נפתח לו מלמעלה. וכיון שהמילה נתן הקב"ה ביד האדם שלא נברא מהול רק לימול עצמו. הרמז שבזה הפתח שפותח האדם להתקדש בבריתו של אאע"ה כך נפתחים לו שערי צדק. דבאמת העיקר הוא סייעתא דשמיא. ומ"מ הכל תלוי גם בעבודת האדם. דכתיב ויהי נועם ה' עלינו והם ג' מדריגות כדאיתא קוב"ה ואורייתא וישראל כולהו חד. נועם ה' עלינו הוא סוד ה' שלמעלה מהשגת האדם. ומעשה ידינו כוננה עלינו הוא הפתח שהתחתונים מעוררים בעצמם. ומעשה ידינו כוננהו הוא הידיעה ודביקות שנתן לנו השי"ת ע"י תורה ומצות כנ"ל. ואפשר זה רמז הג' ראיות. וירא אליו ה' הוא בכח עליון. וישא עיניו וירא הוא כח התחתונים. ואח"כ כתיב סתם וירא שהוא הממוצע המחבר ב' אלו המדריגות. [ולכן אומרים זה הפסוק ויהי נועם במוצ"ש להמשיך הארה מהש"ק לימי המעשה כנ"ל]:

בענין העקידה שכתב בזוה"ק לאכללא ימינא בשמאלא דכתיב עושה שלום במרומיו מיכאל מים גבריאל אש והקב"ה עושה שלום ביניהם וכמו כן אלה הצדיקים אברהם ויצחק שהי' מדת כל אחד מהופך מחבירו ובמעשה העקידה נעשין אחד והכל הי' כדי למתק הדין. כדאיתא עלה במחשבה לבראתו במדה"ד וראה שאין העולם מתקיים ושיתף עמו מדה"ר כי מדתו של יצחק היא הגבורה וכתיב לא חשכת ממני כו'. כי הי' ח"ו התגברות החושך לולי מעשה העקידה. וז"ש חז"ל שנקרא יצחק בן מביש שבייש א"ה ע"ש פ' חיי שרה. והרמז כי סבורים האו"ה להתאחד בחושך מכח מדתו של יצחק וע"י שעקד עצמו לפני אאע"ה נתמתק הדין והחושך ברחמים. ובמדרש אמור צדקתך כהררי אל משפטיך תהום כו' ע"ש הענין והוא בחי' אברהם ויצחק כי מצד מדת יצחק הי' צריך להיות כל אדם מוסר נפשו לשחיטה בפועל ממש אך נעשה התיקון ע"י הביטול והכוונה ומביאין קרבן בהמה ומצרף הקב"ה מחשבה למעשה. וכן שמעתי מפי מו"ז ז"ל על מאמר תדב"א כל האומר צפונה לפני ה' הקב"ה זוכר לו עקידת יצחק כו'. שבזו הפעולה נעשה שיהי' הקרבן בהמה מרוצה כמסירת נפש ממש:

ברש"י ויגש אברהם לפיוס ולמלחמה ולתפלה. לכאורה היינו פיוס היינו תפלה. אך הם רמז הג' תפלות שאבות תיקנום. כי פיוס הוא למצוא חן וחסד כי חפץ חסד הוא. ותפלה הוא לעורר רחמים ואין להאריך עתה:

 

 

ב"ה

במדרש ואחר עורי נקפו כו' מהיכן הי' הקב"ה נגלה עלי. כי הנה האדם כולל כל הבריאה ונקרא עולם קטן. ויצירת אדה"ר הי' בצלם אלקים ממש ומקומו הי' בגן עדן. ואחר החטא כמו דכתיב ויגרש וישכן מקדם הכרובים ולהט החרב. כן באדם עצמו נעשה לו כתנות עור והם לבוש וכסוי שלא הי' מתגלה פנימיות נשמת אלקי ונעשה הסתר בגוף. וכשזכו בני ישראל בכח האבות לתקן החטא וניתן לאאע"ה ברית מילה להסיר הערלה והכסוי. כמו כן נפתח להם שערי ג"ע. וכמו שאמרו חז"ל בפסוק אשרי תבחר ותקרב כו'. וכ"כ במדרש פתח טוב פתחת כו' שע"י המילה נפתחו השערים וכמ"ש פתחו שערים ויבוא גוי צדיק וכ"כ ועמך כולם צדיקים כו' נצר מטעי כו'. ויתכן כי ב' השמירות הכרובים ולהט הם מכוונים לב' מילות כי הערלה היא מכסה לגמרי. ופריעה הוא לגלות כמשל להט המתהפכת. ויש לבאר עוד דכתיב סוד ה' ליריאיו ובריתו להודיעם. וכבר כתבנו בזה עפ"י המשנה חביב אדם שנברא בצלם חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם דכתיב כי בצלם אלקים עשה ומקשין אמאי לא הביא פסוק הקודם ויברא אלקים את האדם בצלמו. ופרשנו שם. ועתה נבאר באופן אחר והכל אחד. כי קודם החטא הי' נגלה הצלם אלקי. רק אחר דכתיב משנה פניו ותשלחהו. ונשתנה הציור ונתלבש בכתנות עור על זה מביא המשנה שאעפ"כ חבה יתירה נודעת והוא כמ"ש ובריתו להודיעם. כי סוד ה' ליראיו הוא הפנימיות בחי' עץ החיים. ואח"כ שאכל מעץ הדעת טוב ורע הי' התיקון על ידי המצות ובריתות שנתן לנו הקב"ה לתקן הדעת ולברר הטוב מן הרע ובכח זה נוכל לחזור להתדבק בעץ החיים שהיא התורה. דכתיב תורה אור ונר מצוה א"כ המצות הם במקום שצריכין להאיר ולברר האור מתוך החושך והוא תיקון עץ הדעת ועי"ז נוכל להתדבק באור התורה וזהו ובריתו להודיעם כמ"ש אתה הראת לדעת. ולכן הביאו הפסוק בצלם אלקים עשה שנאמר אחר החטא. וזה נקרא חבה יתירה כענין שכתבתי במ"א פי' יפה שעה אחת בתשובה ומעש"ט בעוה"ז כו' ודו"ק:

במדרש נתת ליריאיך נס כו' כתורן של ספינה כו'. שלא יאמרו מי שהוא רוצה הוא מקרב מגביה כו' ע"ש. הענין הוא כי בודאי מלך מה"מ הקב"ה למה לא יעשה כרצונו. רק כי אברהם אע"ה שהי' מיוחד במדת אהבה להשי"ת ולרוב אש האהבה לא הי' ניכר בו הפחד והיראה ולכן הוצרך לנסיונות לברר האהבה כמ"ש במ"א בשם מו"ז ז"ל כי אהבה צריך מנעל שלא יתפשט רק למקום הצורך. וכתיב רוצה יי את יריאיו המיחלים לחסדו. כי המתנהג רק בחסדו ית' ובמדת האהבה לעיני הרואים לא נחשב למאומה ויאמר האומר כי הכל מוכנים ליחל לחסדו. אבל אין זה האמת כי לא כל הרוצה ליטול השם כו'. ומי שזוכה להיות השי"ת רוצה בו וזוכה להיות מיחל לחסדו בודאי הוא ירא ה' לאמתו ובזה זכה לעלות לבחי' אהבה. וז"ש נתת ליריאיך נס כי הכתוב מעיד עליו ירא אלקים אתה רק כי האהבה גברה בו ולכן נתנסה בעשר נסיונות מה שלא מצינו באדם אחר. רק באברהם להודיע חבתו שהאהבה שלו הוא מתוך היראה ובמסירת הנפש. ועל ידי הנסיונות נתגלה היראה שהי' בו ע"ה. ואומרם ז"ל כתורן של ספינה שרואין אותו מרחוק היינו שהי' צריך להיות הכנה לכל הדורות. וכל מדה שהיא בפרטות הוא רק לשעה. ועל ידי נסיון העקידה שנכלל במדת היראה ג"כ נעשה דבר קבוע לדורות ונעשה עמוד העולם שכל הבוחר בדרכו יכול לאחוז בכח האבות ולעשות כמעשיהם שההארה שלהם מאיר מרחוק ולכל הדורות. וע"י הנסיון שעשה דבר שהוא חוץ מן הטבע ממילא אינו בזמן ובמקום מסוים רק שמאיר לכל הזמנים ולכל המקומות וכמ"ש במ"א עוד מזה:

 

 

ב"ה

בפסוק וירא אליו ה'. כי אברהם אע"ה הי' עמוד העולם ועד שלא נימול הי' קיום כל העולם על ידו כדאיתא במשנה שקיבל עליו שכר כולן. ומן המילה ואילך הי' כל הנהגה שלו בדרך המיוחד לבני ישראל שהוא דרך התורה שלמעלה מהנהגת דרך הטבע לכן וירא אליו הוא בפרטות יותר שאין לאחר שייכות בו. ולכן הוליד ישמעאל קודם המילה ויתכן כי מצד ישמעאל יש התקרבות מכל האומות כשמתגיירין יכולין להיות עם אחד. וגם קודם הגירות ע"כ נמשך ע"י בנ"י קיום לכל האומות וצריך להיות ממוצע ביניהם. כענין דאיתא בספרים בד' בחי' דצח"ם. כי יש בין הדומם והצומח ענין ממוצע שכלול משניהם כמו כמהין ופטריות. וכמו כן בין הצומח לחי אבני השדה עוף ידוע שגדל כאילן. ובין חי למדבר קוף. ואנו נאמר כי אחר מדבר אדם שע"ז נאמר אדם אתם קרוין אדם ולא האומות. וישמעאל הוא הממוצע לכן נקרא פרא אדם. ולכן יד כל בו וידו בכל. כי על ידו יש התקשרות בין מדריגות מדבר למדריגת אדם כנ"ל:

 

 

ב"ה

במדרש ואחר עורי נקפו זאת כו'. מהיכן הי' נגלה כו'. דכתיב וירא האור כי טוב ויבדל ראה שאין העולם כדאי וגנזו לצדיקים. וידוע כי האדם נקרא עולם קטן כי הוא כולל כל הבריאה א"כ יש בו מאור הטוב אבל הוא נגנז ואברהם אע"ה בצדקתו זכה שנפתח לו הפתח ע"י חותם ברית קודש כמ"ש במד' סוד ה' ליריאיו. ואמר הקב"ה המכסה אני מאברהם שהגם שעשה הקב"ה להיות העור מכסה על הפנימיות. נמסר לו המילה לפתוח שערי הקדושה. שע"ז נאמר אור זרוע לצדיק והאמת כי בכלל העולם נקראו בנ"י צדיקים כמ"ש ועמך כולם צדיקים שנפתח להם שערי הקדושה. אבל בכל איש בפרט המילה הוא אור זרוע לצדיק. ואבר זה הוא עדות שנמצא הקדושה בכל האדם רק שהיא נגנז וכמו כן בני ישראל הם עדות כי נמצא הקדושה בעולם. וכמו כן בזמן שבתות ויו"ט אשר בהם מתגלה הקדושה הם עדות שהקדושה גנוזה ונסתרת בעולם והוא כענין יצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו לכן שבת סהדותא אקרי וכמו כן בני ישראל עדים אתם:

במדרש והאלקים נסה. נתת ליריאך נס כו' כתורן של ספינה. כי כל המדריגות שזכו האבות הי' הכל מתנה מהשי"ת בעבור בנ"י לכן נקראו אבות רק שהם ע"ה בצדקתם זכו להיות כלי לקבל אלה המדריגות בעבור בנ"י וכ"כ תתן אמת ליעקב. כי עוה"ז עלמא דשיקרא אבל זכה יעקב אע"ה שנתן לו השי"ת מדת אמת והוא הי' כלי מוכן לזה. וכמו כן חסד לאברהם. וכן אומרים זוכר חסדי אבות כו' ומביא גואל לבני בניהם למען שמו א"כ הכל אמת כי זוכר חסד שלהם ועכ"ז הכל עשה למען שמו באהבה שהכין לנו אלה הכלים אבותינו הגדולים למען שמו. וכן הוא נוסח הפסוק כי ידעתיו למען אשר יצוה כו' למען הביא על אברהם כו'. שזכות אבותינו עומד לנו. ובזכות כלל ישראל ניתן לאבותינו כל אלה המדריגות. וז"ש נתת נס שהי' מתנה ג"כ שיוכל אאע"ה למצוא לו הנהגה שלמעלה מן הטבע והוא להתנוסס כתורן של ספינה להיות נודע לנו כי יש בנו כח מאבותינו לצאת מן דרך הטבע ולאחוז במעשה אבות. וכן מה שאחז"ל מאכלת שבני ישראל אוכלין מתן שכרה. ג"כ נכלל בזה עבודת הבורא ית' שיש לנו כח ע"י עקידה ונסיונות של אאע"ה להיות בוחר בדרכיו ולעשות כמעשיהם:

 

 

ב"ה

במדרש תנחומא אתה מוצא בשבת מתפללין ז' ברכות שבע ביום הללתיך זה יום המיוחד השבת כו' ע"ש. דכתיב אחת שאלתי מאת ה' שבתי בבית ה' כו'. כי המאמין יודע שכל בקשותיו תלוין בזה לשבת בית ה' והיא תפלת השבת רצה במנוחתינו ובו יפיק כל רצונו. ובשבת הוא עיקר האמונה הזאת לשבות מכל דבר ולידע כי קיום וברכת הכל ע"י זאת השביתה. וזו האמונה אין הכל זוכין לה אבל בשבת קודש מעידין כל ישראל על הבורא ית"ש ונקרא יום המיוחד ולכן שבע ביום הללתיך ביום שמתגלה ומאירה האמונה בלבות בני ישראל. ואז מבינים כל בנ"י אחת שאלתי כו'. ולכן בשבת ג' סעודתי דמיהמנותא פי' השבת מברך לכל ימי המעשה ולפי כח האמונה שמאמינים בו כך הוא סועד ומשפיע הברכה לכל הימים. והוא באמת סעודתא דמהימנותא שאין ניכר הברכה בשבת אדרבא לא ירד בו המן ומכל מקום כל ברכאין בי' תליין כמ"ש בזוה"ק יתרו. ועל יום השבת נאמר כתפוח בעצי היער כו' כן התגלות הנהגה בשבת קודש מאתו ית' כי בימי המעשה הוא ע"י מלאך ובש"ק הוא כתפוח שאין לו צל והכל בורחין ממנו ואני בצלו חמדתי כדפרש"י שם. ולכן נקרא סעודתא דחקל תפוחין:

בפסוק ותכחש שרה כו'. כי יראה כו' לא כי צחקת. ותמהו כל המפרשים האיך כחשה שרה. ויש לפרש כי בודאי שרה מיד תקנה החטא בתשובה וע"י תשובה נמחק החטא כאלו לא צחקה מעולם. אכן יש תשובה מיראה ויש מאהבה ועל ידי אהבה נהפך החטא לזכות וז"ש ותכחש לאמר לא צחקתי היינו רק כי יראה. אבל אברהם הי' בחי' תשובה מאהבה וז"ש לא כי צחקת פי' שצריכין לתקן הצחוק בעצמו להיות זכות שהרי באמת הוצרך הצחוק שעל שם זה נק' יצחק וגם אח"כ אמרה שרה בעצמה צחוק עשה לי אלקים הרי שתיקנה כל הצחוק להפכו לזכות. והי' הכנה בחי' התשובה קודם לידת יצחק שלא הי' באפשרי להיות קיום במדת הפחד של יצחק לכן הקדים הקב"ה בחי' התשובה ונקרא יצחק שהוא מיתוק הדין כמ"ש בזוה"ק:

בפרשת העקידה אשר אהבת. פי' אמו"ז ז"ל כי בנקל לאדם להניח אהבת הבן בשביל קונו אבל השי"ת אמר לו כי בעוצם אהבתו אליו יעלנו לעולה ולא יניח האהבה וזה אשר אהבת ודפח"ח. ונראה עוד כי עיקר המכוון היה התדבקותם ביחד ולאשר כי מדת אברהם הי' החסד ומדת יצחק הגבורה היה אפשר לחשוב כי היו מתנגדים זה לזה לכן יצונו לשוחטו. ע"כ נאמר אשר אהבת יישר כחך שאהבת כי שרש האבות הם אחדות אחד הגם כי מדותיהם שונות ובאמת אחדות במדות נפרדים א"א להיות בשלימות ע"פ הטבע לכן ע"י העקידה נעשה למעלה מן הטבע וכמ"ש במדרש נסה כנס זה של ספינה ע"ש נתת ליריאיך נס להתנוסס וכמ"ש עושה שלום במרומיו גבריאל של אש ומיכאל של מים נעשה שלום ביניהם ואיתא במרומיו באלו שמרימין אותו. והאבות בשרש המרכבה הם ממש אחדות אחד וע"י העקידה נעשו גם למטה אחדות אחד. ואיתא אברהם אברהם קדמאה לא שלים בתראה שלים. ואיתא עוד אברהם אמר כל צדיק יש לו למעלה ולמטה ע"ש בזוה"ק פ' נח. וב' הפירושים אחד דע"י העקידה נתקן חלקו שלמטה להיות ממש כמו למעלה וממילא הי' שלים. כי השלימות א"א להיות בעוה"ז רק מהארה שלמעלה כמ"ש במ"א בענין שבת שלום. ולכן כל דבריו של שבת כפולין כדאיתא במדרש לחם משנה כו' פי' שבשבת עולה ומתקשר החלק שלמטה בהשורש וזה השלימות. וכמו שיש בזמן ימים שהם דבקים בשורש כנ"ל. כמו כן בנפשות יש צדיקים שנכפל שמותיהם אברהם אברהם לחם משנה כנ"ל. ובאברהם לא נגמר זה עד אחר עשרה נסיונות. הגם שמצינו עוד צדיקים שנכפל שמותיהם נח נח שמואל שמואל כו'. אבל לאשר שורש האבות גבוה מאוד מאוד אשר הן הן המרכבה לכן דבר גדול מאוד לזכות בעוה"ז להיות שלם עם חלק שלמעלה. וזה הרמז במשנה עשרה נסיונות נתנסה אאע"ה להודיע חבתו פי' שמזה נודע שגבוה עד מאוד שורשו למעלה ע"כ א"א ליתקן כל קומתו עד שנתנסה בעשר נסיונות כנ"ל:

 

 

ב"ה

בפסוק וישקיפו כו' ואברהם הולך עמם לשלחם פרש"י ז"ל כל השקפה לרעה חוץ מהשקיפה ממעון קדשיך שגדול מתנות עניים שמהפך מדה"ד לרחמים. ומה ענינו לכאן. ונראה כי זאת מדת אברהם אע"ה שהוא עמוד הצדקה וגמ"ח והוא מהפך תמיד מדה"ד לרחמים וז"ש ואברהם הולך כו' לשלחם מלשון הפשטת מלבוש כענין פושט צורה ולובש צורה כי המלאכים שנשתלחו לעוה"ז יכולין להתהפך מצורה לצורה על ידי מעשה התחתונים. וכ"כ בזוה"ק פרשת מקץ בפסוק הבוקר הי' בוקרו של אברהם והאנשים שלחו ע"ש. שבזכות אברהם נמתקו הדינין מעליהם. ואברהם אע"ה פעל התגלות החסד בכל יום ועליו נאמר יומם יצוה ה' חסדו רמז לדבר דכתיב אשר יצוה כו' והוא חוט של חסד שמתגלה בכל יום מטוב הגנוז ובמדרש דורש עליו המיחלים לחסדו. דאיתא בזוה"ק בכל יום צריך איש ישראל לצפות באור הבוקר לחסד ה'. אבל אברהם אע"ה הוציא מכח אל הפועל בכלל התגלות החסד בעולם ומעין זה נשאר חוט של חסד וז"ש שתיקן תפילת שחרית וישכם אברהם בבוקר פי' כמ"ש ז"ל אני מעיר השחר ואין השחר מעיר אותי. ועליו כתיב מי העיר ממזרח צדק:

איתא במשנה מי שיש בו ג' דברים אלו עין טובה רוח נמוכה נפש שפילה מתלמידיו של אאע"ה. דמאחר דכתיב אשר יצוה כו' ושמרו א"כ הוא מלמד לנו איך לעבוד את הקב"ה וע"י ג' מדות הנ"ל זוכין לאהוב את ה' שהיא מדתו של אאע"ה כדמייתי קרא להנחיל אוהבי יש. שע"י ג' מדות הנ"ל שהם במחשבה דיבור ומעשה זוכין אל אהבת הבורא וכתיב בפרשת ק"ש ואהבת את ה' כו' אשר אנכי מצוך היום. וציווי זו בכל יום הוא ע"י אברהם אבינו דכתיב בי' אשר יצוה את בניו:

בשם מו"ז ז"ל על מ"ש חז"ל מן התורה ונביאים וכתובים פתא סעדתא דליבא מהו באו להשמיענו רק לומר שיש בו גם מזון רוחני אל הלב. ולכן כתב רש"י סמיך לזה לבכם לבבכם אין כתיב שאין יצה"ר שולט במלאכים א"כ הפת סועד לב הפנימי מחלק היצ"ט כו'. והענין הוא כי האוכל צריך בירור ולכן הוא מזון לגוף ולנפש כל אחד מקבל חלק שלו. ולחמו של אברהם אבינו לא הי' צריך בירור ולא הי' בו פסולת [כמ"ש לחמו כו' נאמנים היינו בלי פסולת] כמו בשבת שנקרא סעודתא דמיהמנותא שאין בו פסולת וא"צ בירור ונמשך אחר השורש ולכן גם הנשמה יתירה ניזונות מסעודות שבת. וכמו כן המלאכים סעדו מלחמו של אאע"ה:

 

 

ב"ה

וירא אליו ה' כו' במדרש ואחר עורי נקפו זאת ומבשרי אחזה כו' אלולי שמלתי עצמי מהיכן היה נגלה אלי. דאיתא במדרש בפסוק ויפקח אלקים את עיני' ותרא באר מים מכאן שהכל בחזקת סומין עד שהקב"ה מאיר עיניהם פי' מו"ז ז"ל להראות כי כל הנצרך לאדם עומד לפניו רק שיזכה לפתוח עיניו לראות כמ"ש גל עיני כו'. כי האדם נברא בצלם אלקים א"כ מכל אבר ואבר יש לו למצוא השייך לו בצלם הפנימי. אך העונות מסתירים ע"י שמתדבק בגשמיות הגוף מכסה על הנפש ולכן נתן הקב"ה תרי"ג מצות לזכך הגוף כדי שיוכל הנפש להתגלות בגוף האדם כמ"ש חז"ל רצה הקב"ה לזכות את בני ישראל הרבה להם תורה ומצות דכמו שהעונות מסתירין הארת הנפש כן המצות מאירים הארת הנפש וכמ"ש מצות ה' ברה מאירת עינים וכ"כ נר מצוה. ולפעמים יש חטאות נעורים שמסתירין ואפילו מה שעתידין לעשות כי הקב"ה לפניו עבר והוה ועתיד הכל אחד וכמ"ש ז"ל שקפצו מה"ש ואמרו מי שעתיד להמית בניך בצמא אתה מעלה לו באר. אך הקב"ה השיב באשר הוא שם. וכ"כ וירא און ולא יתבונן לכן פקח את עיניה והנה המילה היא מצוה ראשונה שניתן לבני ישראל ביחוד והוא הסרת הערלה ומכסה של הגשמיות ולכן אחר עורי נקפו ונתגלה עצם הציור הפנימי. ומבשרי אחזה הוא ממש מגוף הרמ"ח אברים ושס"ה גידים וע"ז אחז"ל דע מה למעלה ממך שיכול האדם להסתכל בדמות נפשו כל שלמעלה וזה וירא אליו ממש. דמקודם כתיב וירא ה' אל אברם הוא אל בחי' השם שלו אבל כאן כתיב וירא אליו כמ"ש מבשרי אחזה. וע"ז ביקש דהמע"ה גל עיני. עיני הוא הציור והסתכלות כמו לה' עין אדם שהוא הציור והדמות:

במדרש אתה אמרת יקח מעט מים אני פורע לך בישוב ובמדבר ולעתיד לבוא כו' ע"ש שדורש על כל פרט. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל כי הגם שלעולם הי' אברהם אע"ה גומל חסד לא נכתב בתורה רק אחר המילה שקיים המצוה בדרך התורה ומצות שניתן לבני ישראל לא כמו בן נח. והענין הוא כדאיתא במדרש משפטים לבני נח נתן מצות גלמיות ע"ש. כי המצות שניתן לבנ"י הוא לעשות רושם בשמים וזה הוא בכח ברית מילה ושאר המצות שנקראו אות וברית שזה פי' כריתת ברית להיות להם התקשרות למעלה לכן אחר המילה כל החסדים שעשה אאע"ה הי' מעוררין מדת החסד למעלה וע"ז אמרו חז"ל שהחסד מתגלגל בעולם בזכותו. פי' הקב"ה רב חסד וחפץ חסד. אבל צריך להיות למטה כלים לקבל החסד וכלי זה תיקן אאע"ה עמוד החסד. וזהו הרמז איזהו חסיד המתחסד עם קונו. וכי צריך הקב"ה לחסד בן אדם. אבל הפי' שהחסיד העושה חסד לשם שמים אז משתתף עמו חסד עליון ומתחסד עם קונו בשותפות וז"ש במדרש שכל מה שעשה נעשה בו חסד למעלה בישוב ובמדבר ולעתיד לבוא וכל זה הי' אחר ברית מילה שכתוב בו התהלך לפני והי' תמים זהו פי' תמים שמעשיו יהי' למטה ולמעלה בשרשו. ואמרו חז"ל גדולה מילה שנכרתו עלי' שלש עשרה בריתות. הרמז כמו שיש להקב"ה י"ג מדות של רחמים. ואמרו חז"ל ובו תדבק הדבק במדותיו מה הוא רחום אף אתה כו' וזה ניתן רק לבנ"י ובכח ברית מילה וכמ"ש בזוה"ק בפרשה זו ואותו תעבודו זה אות ברית מילה וכתיב אח"כ ובו תדבק. וכ"כ חז"ל בפסוק מגיד דבריו ליעקב שכל מי שאינו נימול אינו יכול לקיים תורה ומצות ע"ש פרשת משפטים. מגיד דבריו הוא להיות נמשכין אחר הנהגה פנימיות של הקב"ה כמ"ש לעיל:

 

 

ב"ה

במדרש סוד ה' ליריאיו זו המילה כשתמול תקח סוד ה' ע"ש שדורש על ע' זקנים וע' נפש כו'. דאיתא שמא קדישא סתים וגליא. והוא כמ"ש זה שמי לעלם דרשו חז"ל שמי עם י"ה שס"ה זכרי עם ו"ה רמ"ח. וכמו כן יש באדם רמ"ח איברים ושס"ה גידים ואברים הם נגלים וגידים נסתרים והכל בחכמה עשה. ומול זה יש ב' בריתות ברית הלשון באתגליא ללמוד ולהתפלל והוא תיקון האברים רמ"ח. וברית מילה באתכסיא והוא תיקון הגידים וכפי שמירת הברית מתגלה אותיות הנסתרות שבשם ששמו ית' נחתם בכל איש ישראל וז"ש וירא אליו ה' ואמרו במדרש על זה מבשרי אחזה אלקי פי' אליו ממש שנגלה בו בעצמותו אותיות ה' ב"ה ז"ש אחרי עורי נקפו זאת כמ"ש במ"א בחי' כתנות אור בא' ועור בע' דכתיב וירא האור כי טוב וגנזו לצדיקים אור זרוע לצדיק והוא גנוז ונסתר בע'. והוא לשון הקודש שמתפרש לשבעים לשונות. וע"י המילה נתגלה פנימיות לשון הקודש והוא הסוד שנגנז בעין לשונות. וזה מילה מל הוא שבעים ונגלה שם י"ה:

במדרש ויפקח אלקים את עיניה ותרא באר מכאן שהכל בחזקת סומין עד שהקב"ה מאיר העין עוד שם ותמלא החמת מים שהיתה חסירה אמנה. ואמו"ז ז"ל הגיד להוכיח מזה המדרש כי כל הנצרך לאדם עומד לפניו תמיד ורק שצריכין להיות פקוח עינים לראות וע"ז בקש דהמע"ה גל עיני כו'. והענין ע"ד מ"ש איהו אמת ואיהי אמונה. והוא בחי' תורה שבכתב ושבע"פ. כי הקב"ה ותורתו אמת פי' אמת שבכל עת ובכל מקום ובכל נפש אין עוד מלבדו. והכל רק תורת אמת וכמו כן אמונה הוא בחי' תורה שבע"פ שכפי האמונה השלימה שיש לכ"א שמאמין ויודע שהכל תורה ואין עוד. כך נגלה לו בכל עת ומקום אור התורה ומי ששם לבו לעיין בזה ימצא כפי אמיתות האמונה שיש לו הוא הפתח לראות האמת כי אמת ואמונה קשורים זה בזה ולכן אמר המדרש מה שמלאה החמת מים הוא חסרון אמונה והרמז בתורת ה' שהמאמין כראוי התורה נגלה אצלו בכל עת ואין צריך למלא בטנו מים. וכן אמרו חז"ל מתוך שחסידים היו. תורתן מתברכת במעיהן:

 

 

ב"ה

במדרש ואחר עורי כו' ומבשרי אחזה אלקי. כי הנה כתיב נעשה אדם בצלמינו. אם כן יוכל האדם להכיר את בוראו מעצמותו וכ"כ המפרשים במאמר דע מה למעלה ממך. ובספר קול שמחה בפסוק נעשה כתב כי שם אדם ע"ש אדמה לעליון ע"ש. ובאמת זה עבודת האדם כפי כח הציור והדמיון אצלו יוכל להתדבק בעולמות עליונים וז"ש בזוה"ק נודע בשערים בעלה כפום שיעורין דלבא כפי השתוקקת ורצון האדם שמצייר תמיד בלבו להתבונן בדביקות הבורא כך נפתח לו מן השמים שערי בינה וע"ז כתיב ביד הנביאים אדמה יד הוא כח כמ"ש חז"ל גדול כחן של נביאים שמדמין הצורה ליוצרה כמ"ש ואראה כמראה אדם. פירוש שהקב"ה מתגלה בצורת צלם אדם ע"י הכנת האדם למטה. וכל בני ישראל מוכנים לזה כמ"ש לעתיד ונבאו בניכם ובנותיכם וכתיב אדם אתם קרוין אדם. דכ' ויקרא שמם אדם. פי' קריאה לשון מינוי כמ"ש ז"ל בפסוק ויקרא לאור יום קריא רחמנא לנהורא ופקדי' אמצותא דיממא כו' כמו כן האדם מצוה על בחי' אדם שלמעלה בכח הדמיון והציור שלו וזה ניתן רק לבנ"י שהם מאמינים בני מאמינים כי זה בחי' אמונה שמאמין ומדמה בנפשו להתדבק אפילו במה שאינו רואה בעין גשמיי. וכפי רוב האמונה כך מתגלה לו. והנה אחר החטא נעשה פגם בדמות אדם. ולכן ע"י הערלה נכסה זה הציור אדם. ואברהם אבינו זכה ע"י רוב אמונה שלו למצות מילה וחל עליו צלם אדם כמ"ש ז"ל שאברהם נקרא אדם אדם הגדול בענקים. וכתיב ויקרא שמם אדם ביום הבראם זה אברהם כמ"ש ז"ל שהי' מוכן אברהם להיות אדם הראשון רק כדי שאם יקלקל אדם יבוא אברהם ויתקן וכאן אחר המילה וירא אליו כו' ונתלבשו המלאכים במלבוש אדם. והוא הנביא הראשון שכתב עליו בתורה כי נביא הוא:

בפסוק המכסה אני מאברהם כו'. וכתב זה בתורה שלא להרהר אחר מדת דינו של הקב"ה שכל מה שעושה נמלך באבות ומכש"כ עתה שגדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם. ולכן כל פורעניות שלא תבוא על בני ישראל הכל בהסכמת אברהם עמוד החסד. ותפלה זו שפעל אאע"ה אם יהי' עשרה צדיקים בעיר הוא הנהגה לדורות וגם בכל איש פרטי שנקרא עיר קטנה ויש בו רמ"ח ושס"ה ואם עשרה מהם צדיקים ניצול כל האדם. גם פרשת העקידה הכל הי' לטובת בנ"י כמ"ש נפלאותיך ומחשבותיך אלינו. כי מסר הקב"ה את יצחק תחת יד אברהם להיות מדת החסד גובר על מדת הדין. והנה לאברהם נאמר לך לך כו' התהלך בארץ לארכה ורחבה כי מדת החסד הוא צריך להתפשט ביותר כמ"ש רש"י להודיע טבעך בעולם. ומדה"ד צריכין רק להעלותה אל השורש ששם נמתק הדינים לכן כתיב והעלהו כמ"ש בזוה"ק בענין תנופת זהב כי מדה"ד צריכין להניף ולהרים והניף את הלוים כו'. וכ"כ שמאלו תחת לראשי. ועתה בעוה"ז צריכין להשען במדת אברהם אבינו. ולעתיד נאמר על יצחק אתה אבינו כמ"ש בגמ'. כי יצחק נתעלה להיות עולה תמימה קדוש מרחם כמ"ש עליו קידש ידיד מבטן ובאמת בו נתקיים מי יעלה לנו השמימה שהי' ראשון הנימול לשמונה. ולמעלה בשורש נמתק גם מדה"ד ומזכה אותנו. אבל בעוה"ז חסד יבנה ונשענין בזכות אברהם אע"ה וז"ש בך חותמין שמדתו של אברהם אע"ה מתפשט עד סוף כל דרגין כמובן למשכילים:

 

 

ב"ה

וירא אליו ה' פרש"י ובמדרש תנחומא לבקר את החולה. וכן אמרו בגמ' שקבעו רפואה בשמינית בתפלה משום שניתנה מילה בשמיני שצריכה רפואה. והענין הוא כמ"ש ראו עתה כי אני אני הוא אני אמית ואחי' מחצתי ואני ארפא. ואיתא בזוה"ק שלח אני אמית לסט"א ועי"ז מחי' סטרא דקדושה וע"ז כתיב ה' ממית ומחי' ע"ש. וכן הוא במילה שנתן הקב"ה לאברהם אבינו ולזרעו להמית כח הסט"א בערלה ועי"ז מחי' הנפש כי הנפש אינה יכולה להתגלות בגוף מכח הערלה ולכן היא חולת אהבה וע"י המילה מתרפאת וכמו שיהי' לעתיד בכלל שיעבור כל הסט"א ואז יראה כבוד מלכותו כי אני הוא ולית שולטנא אחרא כלל. ומעין זה בפרט איש ישראל אחר המילה וירא אליו שנתגלה הקדושה. מחצתי ואני ארפא אחז"ל מחיצה שעשיתי אני מרפא וכמו כן הערלה מחיצה כמ"ש וירא אור כי טוב וגנזו לצדיקים. ולכן הוא בשמיני שעיקר הרפואה בביטול הטבע ואז מתגלה אור שלמעלה מהטבע מעין מ"ש ושב ורפא לו שעיקר הרפואה בא בהתקשרות אל השורש שהוא בחי' תשובה:

במדרש סוד ה' ליריאיו ובריתו להודיעם דורש על המילה. כי סוד ה' הוא התורה שנקראת עץ חיים. וברית הוא כלל התרי"ג מצות שהם תיקון עץ הדעת לכן יש מצות עשה ומל"ת. ולכן במילה יש ערלה כי שם שורש עץ הדעת דאין קשוי אלא לדעת. כי הנשמת חיים באדם חלק מעץ החיים. אבל בברית הוא המשכת החיים לטוב ולמוטב. ולכן מילה קודם לכל המצות:

 

 

ב"ה

וירא אליו ה' במדרש ואחר עורי כשמלתי עצמי הרבה גרים באו להדבק בזאת הברית. כי אדה"ר ונח נולדו מהול. ואברהם ניתן לו מצות המילה. והי' זה הכנה לקרב את הגרים שאאע"ה הי' כחו יפה לפעול במעשיו להסיר הערלה ולגלות האור מתוך החושך כמ"ש פתח טוב פתחת. ובמדרש וה' פקד את שרה. הה"ד וידעו כו' כי השפלתי עץ גבוה הגבהתי עץ שפל הפרחתי עץ יבש דברתי ועשיתי כו'. כי מה שהי' שרה עקרה ואח"כ ניתן לה יצחק בדרך נס הי' הכל הכנה לדורות שיוכלו הצדיקים להפוך את הטבע כמ"ש במדרש בענין אלישע האנוש מאלוקי יצדק כי הנסים הנעשים על ידי הצדיקים הי' הכל בהקדמת הבורא ית"ש שסידר סדר מיוחד לבנ"י למעלה מן הטבע וכ"כ מו"ז ז"ל בפ' שמות כי לידת כלל ישראל הי' בדרך נס מה"ט ולהראות כי בנ"י עיקר מהותם למעלה בשמים ונשתלחו נשמות בנ"י בעוה"ז לתקן העולם. וז"ש ואברהם הי' יהי' לגוי גדול. פי' עיקר גוי גדול של אברהם הי' ויהי'. ובעוה"ז ההוה. הם בדרך מקרה לכן ונברכו בו כי עיקר הברכה להמשיך מעולם שלמעלה מן הטבע. ובמדרש הוסיפה על המאורות דכתיב הכא עשי' וכתיב ויעש המאורות ע"ש. כי אור הראשון שהי' מאיר מסוף העולם נגנז ונתלבש כל הנהגת הטבע במאורות ומזלות בדרך הטבע כדכתיב מארת חסר. וכמו שע"י חטא הראשון נחסרו המאורות כמו כן שרה בצדקתה הוסיפה על המאורות והמשיכה אור הגנוז למעלה מן המזלות כמ"ש הבט נא השמימה כו' לכן כתיב ויחשבה לו צדקה כי בני חיי ומזוני לאו בזכותא רק במזלא תליא. א"כ אין זכות מועיל לשנות המזל. רק צדקה שנתן הקב"ה לאבות ובנ"י אחריהם שיוכלו להמשיך דרך חדש מלמעלה כמ"ש אין מזל לישראל:

בפרשת העקידה ויהי אחר הדברים האלה והאלקים נסה את אברהם. כי הנה אברהם אע"ה הי' איש חסד והמשיך החסדים לכל העולם ורצה לקרב כל הברואים. אבל התחיל להתפשט החסד יותר מדאי לכן אחר שכרת ברית עם אבימלך האלקים נסה. דאיתא מדת החסד הוא להתפשט ומדת הגבורה להרים לשורשה כמ"ש בזוה"ק תנופת זהב והניף הלוים ע"ש. וכאן האלקים נסה והרים את אברהם לעצור רוב החסד ולעכבו במדה"ד ז"ש במדרש נתת ליראיך נס כו' מפני קושט לקשט מדה"ד בעולם. הוא שורש מדת יעקב דכתיב תתן אמת ליעקב. דמדת הקב"ה רב חסד ואמת הגם כי חסד הוא לפנים משורת הדין עכ"ז הוא באמת למי שזוכה באמת להחסד. ולכן כאשר נעצב אברהם בשליחות ישמעאל השיב לו הקב"ה ביצחק יקרא לך זרע. פי' מדת החסד שלך צריך עוד להתברר ביצחק ומזה יצא יעקב שהוא החסד באמת. ולכן כתיב אברהם אברהם קדמאה לא שלים בתראה שלים. כי החסד נתברר ונתאמת. ובעקידה אז נתאמת החסד של אברהם בשלימות ולכן כתיב וירא המקום מרחוק דרשו על יעקב דכתיב ויפגע במקום. שכל העקידה הי' לברר מדת יעקב מפני קושט סלה:

 

 

במדרש ומבשרי אחזה אלוקי. כי זה עיקר עבודת האדם לזכך הגוף. והאבות נזדככו כל כך עד שנעשו מרכבה גם בגופם. ולכן הגם שמקודם הי' לו מראות ברוח והתפשטות הגשמיות. אבל עתה אחר המילה מבשרי אחזה כמ"ש וירא אליו כו' והוא יושב פירוש שלא הי' צריך לשנות א"ע. וכן בכל איש ישראל ע"י המילה יכולין לזכך הגוף וכן בכל המצות כמ"ש חז"ל רצה הקב"ה לזכות את בני ישראל הרבה להם תורה ומצות. אבל מילה היא כלל כל המצות וז"ש מי יעלה לנו השמימה ר"ת מילה כי רוח בני אדם עולה למעלה אבל ע"י המילה יכולין להעלות גם הגוף כענין שנאמר באליהו מלאך הברית ויעל אליהו בסערה השמימה. וזה עיקר יגיעת האדם כמ"ש בשר נתייגע ביראה מבשרי אחזה ע"י ביטול הבשר כמו שהוא במילה שמחסר בשרו לשם שמים. ועי"ז זוכה לתקן גם הגוף. והמפרשים פירשו ומבשרי אחזה אלוקי שאמר איוב יותר מבשרי אחזה אלקי שכל הסתכלות שלו הי' לאלקות יותר ממה שנסתכל על בשרו. שכן צריך להיות עיקר רעיון האדם תמיד על הנפש יותר מעל הגוף. וזה חותם המילה בגוף האדם. ויש בכל איש ישראל ב' אותות מילה ושבת מילה ותפילין. והנה שבת ותפילין הם הארות אשר חופפים על האדם. בשבת נשמה יתירה. וכן ע"י התפילין זוכה להארה מן הנשמה אבל ברית מילה הוא קבוע בגוף האדם לעולם להיות מבשרי אחזה

במדרש ותתן לי מגן ישעך זה אברהם. דכתיב אנכי מגן לך. פי' הקב"ה הוא עוזר ומושיע ומגן אבל מסר הקב"ה זה הכח לאברהם אע"ה להיות הוא המגן ז"ש אנכי מגן לך. ולכן הי' כח לאברהם אבינו להציל ולהגין על כל הדור. ז"ש במדרש לך נתתי מגינים של צדיקים:

במדרש בעקידה נתת ליראיך נס כו' מפני קושט סלה. כי הנסיונות שנתנסה אברהם אבינו הי' הכנה לדורות כי הקב"ה ידע את לבבו. אבל כשהוציא אאע"ה אלה הדברים מכח אל הפועל נעשה מזה הכנה לכל איש ישראל שיוכל לבטל את הטבע בשביל מצות המקום ב"ה ז"ש נס להתנוסס כמ"ש במ"א. אכן מ"ש מפני קושט. דכתיב תתן אמת ליעקב חסד לאברהם. יעקב הוא שורש התורה והוא בחי' אמת מה שאינו נמצא בעוה"ז דהוא עלמא דשיקרא רק ליעקב ניתן במתנה כח התורה שהיא הנהגה המיוחדת לבנ"י למעלה מהנהגת הטבע. ולפי שאברהם אבינו נתנסה בי' נסיונות וביטל כל הטבע זכה שינתן עשרת הדברות לבני ישראל ולעשות להם עשרה נסים כהמשך המשניות באבות אחר עשרה נסיונות עשרה נסים. ובאמת כח אברהם אבינו לבטל הטבע קודם קבלת התורה הוא דבר גדול מאוד ועליו נאמר מי הקדמני ואשלם. והם שני מתנות אמת ליעקב הוא התורת אמת. אבל חסד לאברהם הוא מפני קושט בעוד שהי' עוד עלמא דשיקרא והוא הי' הכנה שיתגלה דרך האמת בעולם זה מפני קושט סלה שיהי' אח"כ מזה הנהגה קבוע לבני ישראל למעלה מהטבע הנהגת התורה האמיתיות. ודו"ק:

 

 

ב"ה

במדרש מבשרי אחזה אלוקי. אלולי שעשיתי כן מהיכן הי' נגלה אלי. פי' דכתיב אחר המילה וירא אליו. וזה בחי' המצות שהם תיקון הרמ"ח איברים להיות חל עליהם נועם ה'. והיא חיבה יתירה שיתגלה צלם אלקים בנפש האדם בכח המצות ומילה הוא מצוה ראשונה מתרי"ג מצות המיוחדים לבנ"י והוא שורש אברהם אע"ה בחי' מצות עשה כמ"ש אשר יצוה את בניו. דאיתא באור פניך נתת לנו תורת חיים ואהבת חסד אהבת חסד בחי' המצות שהוא אהבה רבה להתדבק בכל אברי הגוף אל הבורא ית' בכח המצות. א"א בחי' רמ"ח מ"ע ויצחק בחי' שס"ה מל"ת ויעקב תורת חיים. ומרוב אהבת אברהם אבינו זכה להמשיך כח המצות אהבת חסד כנ"ל וזה וירא אליו מבשרי אחזה זה בריתו של אברהם אבינו שע"י עשיות מצוה שלמטה יתדבק בשורש העליון ויהי נועם ה' עליו בכח הברית שכרת השי"ת לאברהם. ועל ידי מצות מילה נכנסין לזה הברית ועל זה מברכין להכניסו בבריתו של אברהם אבינו:

בפרשת העקידה וישכם אברהם בבוקר. ובמדרש אהבה מקלקלת השורה. זהו עיקר החיבה מהנסיונות של אברהם אבינו ע"ה שעשה אותם באהבה רבה. כמ"ש בס' חובת הלבבות. וכן במשנה עשר נסיונות נתנסה אאע"ה ועמד בכולן פירוש עמד בבחי' אהבה שהיא מדתו של א"א ולא זז אהבתו כמלא נימא מכל הנסיונות וזה דבר גדול מאוד. והנה הקב"ה משלם מדה במדה ז"ש ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה. כי כשהקב"ה עושה חסדים לבני ישראל בזכות האבות אעפ"י שאינן ראוין מצד עצמם אעפ"כ עושה החסדים באהבה כאשר קיים אברהם אבינו את הנסיונות באהבה:

 

 

ב"ה

במדרש וירא אליו ה' מבשרי אחזה אלוקי. דהנה חביבה מצות מילה שהיא חותם בגוף האדם עדות שגופות בני ישראל יש בהם רשימה קדושה כמ"ש במ"א שזהו פירוש המשנה חביב אדם שנברא בצלם שנאמר בצלם אלהים עשה ולא מביא פסוק שמקודם בצלמינו. רק לומר שגם הגוף נברא בצלם. ואלה הג' משניות חביבין ישראל שנקראו בנים. ושניתן להם כלי חמדה אלה הג' בחי' נר"נ כי הנפש דבוק בגוף דם הוא הנפש. וע"י התורה זוכין לרוח ובנים בחינת נשמה. ואנו אומרים בכל יום מותר אדם מן הבהמה אין כי הכל הבל מלבד הנשמה הטהורה כו'. ומסיים אבל אנחנו עמך בני בריתך. א"כ משמע שגם הגופות שלנו הם עמך בני בריתך בכח הברית שכרת עם אבותינו שזה עיקר הברית להיות התקשרות והתחברות הגוף עם הנשמה ואז נקרא תמים כמ"ש בפרש' לך לך מזה. ולכן נקראו ישראל זרע אמת שנפשותיהם נמשכין מראש עד סוף. ואם הגוף אינו כלי מכוון לקבל הארת הנשמה לא נקרא אמת. ובנ"י עלו במחשבה קודם שנברא העולם ועתידין להיות לעוה"ב זהו אמת ראש תוך סוף. ובאין לזה על ידי הסרת הערלה. כי הערלה בא אחר החטא כי האלקים עשה את האדם ישר. והערלה חלק הסט"א שהוא שפת שקר ולא יהיה לו תקומה לעתיד. ועל ידי הסרת הערלה נקרא זרע אמת דכתיב הצילה נפשי משפת שקר והקב"ה הציל נפשות בנ"י משפת שקר ע"י הסרת הערלה נולד כל הולד כולו זרע אמת ואין בו חלק משפת שקר שהוא הערלה. והוא ברית המעור וכמו כן יש לשון רמיה בלשון שמזה בא אח"כ בימי הפלגה התפשטות לשבעים לשונות אבל לבני ישראל נשאר לשון הקודש שהוא שפת אמת תכון לעד. והם ב' הבריתות כמ"ש וכרת לו ברית בין עשר אצבעות רגליו והוא המילה ובין עשר אצבעות ידיו והוא הלשון שעיקר החיות בב' מקומות אלו כמ"ש במ"א ולכן יש להם שמירה ולהט החרב לשמור דרך עץ החיים. ועל ידי ב' הבריתות נאחזים בעץ החיים. והם גם כן ברית מילה ושבת. מילה ותפילין:

בפסוק כי ידעתיו למען אשר יצוה בניו כו' לעשות צדקה ומשפט. אמו"ז ז"ל פירש שנתן הקב"ה ידיעה ודביקות כל כך שיצוה בניו אחריו. ופי' למען כפשוטו כי האבות הכינו דעת לכל בני ישראל ודפח"ח. ובאמת זה תכלית שלימות בנ"י שיתמשכו אחר לב האבות כדכתיב והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם ואז יהי' הגאולה במהרה בימינו. כי האבות היה להם רק לב אחד לאביהם שבשמים ולא הסיחו דעת מאהבת ודביקות הבורא אפילו שעה אחת וכשישראל זוכין מאיר בהם כח האבות. ובגלות נסתר זה הכח בנפשות בני ישראל. וז"ש ותרא את עני אבותינו במצרים. ואיתא בגמרא אין קורין אבות אלא לשלשה. וגם אבותינו דרשו על האבות בפסוק וירעו לנו מצרים ולאבותינו מכאן שהאבות מצטערין בקבר הגם דיש לפרש הפסוק על הדורות שהיו במצרים לא רצו חז"ל לפרש כן כי כלל ישראל קורין אבותינו רק לאבות השלשה. ולכן יתכן לפרש עני אבותינו פי' כח האבות בנפשות בנ"י הי' בעניות ושפלות שאותו התשוקה שנטעו האבות בבנ"י לא האיר בהם כראוי. [ומסיים הכתוב ואת זעקתם שמעת על ים סוף ששם התחיל קצת להאיר כח האבות כדאיתא תפסו אומנות אבותם ע"ש] וזה בחי' ג' תפלות שתקנו האבות עבודה שבלב זו תפלה ותקנו ג' זמנים להיות מתעורר התשוקה בלבות בני ישראל להתדבק בהקב"ה שזה תכלית התפלה. וזהו אשר יצוה כו' לעשות צדקה ומשפט תקונים שנעשים בכל יום ע"י עבודה בתפלה וע"ז איתא חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב פירוש למעשה אבותי שנטעו בי. שיזכה להתעוררות התשוקה הגנוזה בנפשות בנ"י בכח האבות ועל זה מבקשין ה"א כו' אבותינו שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמך והכן לבבם אליך:

והנה בעקידה נשבע הקב"ה בי נשבעתי כו'. ומה צורך השבועה רק הוא הכנה לדורות השפלים שתמו זכות אבות ואבדו התשוקה שנטעו בהם האבות ע"ז נשבע שלא יעזוב אותנו. וכ"כ תוס' שאפילו תמו זכות אבות ברית אבות לא תמו. כי השבועה היא ממקום גבוה שהוא למעלה מהשגת האדם ואינו תלוי במעשה התחתונים ואין הפגם מגיע לשם והוא ג"כ הארה המתגלה בשבת קודש דאיתא מתנה טובה יש לי בבית גנזי ונקרא מתנה שאינה על פי עבודת התחתונים. ולכן בשבת קודש מתעורר כח האבות והם הארת הג' סעודות שאז מאיר בלבות בני ישראל התשוקה שנטעו בהם האבות. מצד מתנה והשבועה אעפ"י שאינם ראוים. וכן שמעתי ממו"ז ז"ל שהשבת שבא מבית גנזי מקום הגנוז הוא מעורר גם בנפשות בנ"י אור הגנוז בהם שא"י בחול להוציאו מכח אל הפועל ובש"ק מתעורר הפנימיות וזהו כח הג' סעודות דאיתא פיתא סעדתא דליבא כו'. וכן איתא המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו שיוכל להוציא מכח אל הפועל התשוקה הגנוזה בו. כמ"ש והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך. זהו עונג שבת על ה' שהוא בחי' השבועה כמ"ש. ויתכן עוד לומר שבכח שבועה זו נתן הקב"ה התורה לבנ"י שכל אחד נשבע ועומד בהר סיני שיצאה נשמתן במתן תורה ונחקק בנפשותם דביקות הבורא כמ"ש וחיי עולם נטע שלא יוכל להיות נכבה לעולם. ובשבת ניתנה תורה ומתעורר זה הכח והשבועה. וזה קריאת התורה בשבת. והבן הדברים:

 

 

ב"ה

פתח האהל פתח טוב פתחת כו' איתא בזוה"ק בפרשה זו נודע בשערים בעלה וכי מאן יכול למינדע לי' כו' אלא כל חד לפום שעורין דליבא. ר"ש אמר שאו שערים ראשיכם כו' וב' הפירושים אמת. דכתיב פתחי לי אחותי אחז"ל כחודה של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של היכל לפום שעורין דלבא זה התעוררות האדם ומה האדם שיבוא אחר המלך רק כחודה של מחט. ועל זה נאמר לאדם מערכי לב. וע"ז רומז ברית המעור. וכפי שמירת הברית כך יכול לשער בלב איך לידע להתדבק בהקב"ה וזה הפתח שע"י האדם ולכן נברא ערל ומצווה להימול ע"י האדם וזה הפתח פתח אאע"ה. ואח"כ עי"ז זכה לברית הלשון הוא מה' מענה לשון והוא השער שנפתח מלמעלה כמ"ש פתחו לי שערי צדק. וזה השער נפתח ביום השבת בחי' מתנה וזוכין בו לדעת את ה' כמ"ש בשבת לדעת כי אני ה' מקדישכם. ובימי המעשה הוא כפום שעורין דלבא בשיעור ומדה וצמצום. אבל בשבת נפתח שרש המעין. נחלה בלי מצרים:

במדרש המכסה אני מאברהם. למלך שהי' לו ג' אוהבים כו' ויגרש את האדם כו' ובאברהם המכסה אני כו'. פי' שהאבות תקנו חטא האדם ונפתח להם שערי ג"ע ועץ החיים. דכתיב וישכן את הכרובים כו' לשמור דרך עץ החיים. ואברהם שנאמר בו אשר יצוה כו' ושמרו דרך ה' א"כ הוא עצמו השומר ולכן נפתח לו השער כמ"ש ומצאת את לבבו נאמן וזה הרמז כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה ובשבת יש פתיחת השער והארת עץ החיים לכן יש בו זכור ושמור זכור בתי' מצות עשה דכתיב בהם אשר יעשה אותם האדם וחי בהם בחי' עץ החיים ושמור מל"ת לשמור דרך עץ החיים וכפי השמירה זוכין לזכירה:

בענין העקידה כתיב על אחד ההרים וכו'. הרים נקראו האבות. אחד ההרים יעקב המיוחד שבאבות. ושניהם אברהם ויצחק הוצרכו למסור כחם ליעקב מדות פרטיות שבהם חסד לאברהם ופחד יצחק. ויעקב מדת אמת הוא מראש ועד סוף והכל משלימים אליו. לכן אברהם כבש רחמיו והחסד שבו לעקוד את בנו. ויצחק מסר כל עצמו לשרוף והכל בעבור אחד ההרים. וללמוד מזה שיבטל האדם כל המדות בעבור האמת:

 

 

ב"ה

פתח האהל פתח טוב פתחת כו' כי המילה הוא פתח הגוף כמ"ש בזוה"ק פ' בא דכתיב וישלחהו לעבוד האדמה אשר לוקח משם והוא הכתנות עור חלק הגוף הבא מן האדמה וע"י המילה נתקן הגוף כמ"ש במדרש תנחומא זרע יעבדנו הוא אחר המילה. ואז נפתח ונתגלה הארת הנשמה. ואיתא במשנה שלשה דברים מתלמידיו של אברהם אבינו ע"ה עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפילה. ונראה שבזכות אלה המדות שבחר בהם אאע"ה ובדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו ניתן לו ברית מילה חיתוך הוא נפש שפילה שמחסר מקצת נפש. ורוח נמוכה פריעה. ועין טובה היא ההארה שמתגלה אחר המילה שע"ז אמרו סו"ד ה' ליריאיו ע' אורות שמתגלה ע"י המילה סוד גי' שבעים כידוע:

בענין שם יצחק על שם השמחה. נראה כי עיקר השמחה על ידי המילה כמ"ש שש אנכי על אמרתך וע"ז כתיב פתחת שקי ותאזרני שמחה וכן אוזר ישראל בגבורה הוא על המילה. כי קודם חטא אדה"ר לא הי' ערלה רק ע"י החטא נתערב פסולת ונגזר בעצב תלדי בנים שהיא תערובות הפסולת שמזה בא כל העצבון. וכשזכה אברהם לברית מילה פתחת שקי בא השמחה. וכ"כ לישרי לב שמחה וע"י המילה יכולין ליישר הלב דכתיב האלקים עשה האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים ואלה החשבונות רבים באים ע"י פסולת הערלה בחי' להט החרב המתהפכת כו'. וע"י המילה נעשין ישרי לב. ויצחק ראשון הנימול לשמונה והיה מלא שמחה. וכמ"ש בביהמ"ק יפה נוף משוש כל הארץ. כמו כן בנפש. המילה משוש כל הגוף. וכן שבת ויו"ט משוש כל הזמנים. כי עולם שנה נפש כולם צריכין בירור לצאת מן העצבון אל בחי' השמחה:

במדרש סוד ה' ליראיו כו'. דכל מעשיו של הקב"ה סתום וגליא וכן בכל מעשה בראשית אוצרות גנוזין כמ"ש אור הראשון היה מאיר מסוף העולם ועד סופו. פי' שמאיר בכל מקום כענין שנאמר גם חשך לא יחשוך ממך והגם שהעולם הטבעי מסתיר הפנימיות היה כח באור הראשון להאיר תוך זה ההסתר רק שגנזו לצדיקים. והקב"ה מגלה הסוד והפנימיות להצדיקים וכ"כ בזוה"ק אמור בענין המועדות שיש בהם גילוי אור הגנוז כמ"ש אור זרוע לצדיק וגילה הקב"ה לבנ"י סוד הזמן שהוא נגלה באלה המועדים. וכן סוד הנפש שהוא נגלה באבר המילה וכן בעולם הסוד נגלה בארץ ישראל ובביהמ"ק. וע"ז כ' מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך:

 

 

ב"ה

ברש"י מן המדרש והגמרא וירא אליו לבקר את החולה. דכתיב חולת אהבה אני שכנסת ישראל יש להם אהבה והשתוקקת להתדבק בהקב"ה כמ"ש במדרש צדיק כתמר יפרח מה תמר יש לה תאוה כך צדיקים תאותן להקב"ה. כי הנפש והרוח מתאוין אל השורש רק שהם אסורין בגוף ועל ידי המילה והסרת הערלה. גובר תאות הנפש והרוח. ובאמת ציור הגוף כציור הנפש כמ"ש חז"ל אין צור כאלקינו אין צייר כאלקינו וכמו בגוף התאוה והתשוקה בזה האבר כן הוא בפנימיות. ולכן צדיק כתמר יפרח כי הנר"נ באמת חפצים לעלות ככל עלול המשתוקק אל עילתו רק כשהערלה מכסה הגוף גובר ואין הרשעים יודעין כלל שהם במאסר הגוף. ואחר המילה נעשה האדם בריה חדשה ומרגיש שהוא תוך המאסר ונעשה חולת אהבה. וכן הוא בשבת קודש דמתעברית סט"א ומתגלה הארת הנר"נ וזהו בחי' נפש יתירה שהרצון והשתוקקת הנפש מתגלה בשבת קדש כמ"ש ויכלו לשון חמדה והשתוקקת וינפש וי אבדה נפש שבימי המעשה נאבד אותו התשוקה והרצון כמו מילה בנפש כן שבת בזמן:

 

 

ב"ה

והוא יושב פתח האהל לשון עכבה ולשון הוה. שכיון שנפתח פתח ע"י המילה גי' פה שהוא פתח הגוף שמאיר בו הנשמה. וכתיב לשקוד על דלתותי כו' לשמור מזוזות פתחי וכתב שם במדרש כשם שאין המזוזה זזה מן הפתח כך לא תהי' זז מבתי כנסיות ובתי מדרשות ע"ש. כן שמר אאע"ה את הפתח ולא שכח לעולם מזה הברית לכן וירא אליו כמ"ש במ"א פי' המדרש וכרות עמו הברית עמו בשותפות. דכתיב פתחי לי אחותי כו'. וכתיב פתחו לי שערי צדק שיש לזה הפתח ב' מפתחות א' בידו של הקב"ה ואחד ביד ישראל וכן איתא בגמ' מי שיש בו תורה ואין בו יראה כאלו לא נמסרו לו מפתחות החיצוניות שהוא המפתח שביד איש ישראל שע"ז כתיב מה ה' שואל מעמך א"כ הוא ביד האדם. והוא להסיר הערלה לפתוח פתח הגוף ואז הקב"ה פותח פנימיות פתח הנשמה וכ"כ מו"ז ז"ל בשם הרב הקדוש מפרשיסחא במ"ש רז"ל לעולם יכנוס אדם שתי פתחים ויתפלל שפתח אחד לצאת מעוה"ז ופתח השני לכנוס בעולם העליון עכ"ד. וב' אלו הם בחי' זכור ושמור בשבת ג"כ כמ"ש במ"א מזה:

אברהם אבינו ע"ה היה מכניס אורחים והאכילם והשקם ועי"ז קירב אותם להמקום ב"ה. דאיתא במדרש ובו תדבק. וכי אפשר לידבק בשכינה רק המשיא בתו לת"ח ומהנהו מנכסיו כו' שעל ידי שיש לו התקרבות אל הצדיק יש לו דביקות אל הקב"ה וזה מדת הצדיק להעלות הנדבקים אליו אבל אברהם אע"ה נקרא חסיד לפנים משורת הדין והאכיל והשקה ומהנה מנכסיו לכל באי עולם וכמו שיש התקרבות מהנותן אל המקבל כן מן המקבל אל הנותן ועי"ז קירב אותם לפי שנהנו ממנו והוא באמת מדת הקב"ה וב"ש שגדלו וטובו מלא עולם והכל לכבודו ברא ורצה לזכות את הברואים שיהי' להם התקרבות אצלו ע"י קבלת הטובה. והרי הכתוב אומר ואהבת את ה' אלקיך. ומהראוי הי' שאדם יעשה מעשים שיזכה שהקב"ה יאהב אותו אבל מי יוכל לזכות לזה רק ההתקרבות ע"י קבלת הטובה ממנו ית' באהבה. וע"ז כתיב אני אוהבי אהב והוא מדת טובו של הקדוש ברוך הוא שע"י קבלת טובתו באהבה יתקרבו אליו. ומעין זה היה מדת אברהם אע"ה שהחסד מתגלגל בעולם בשבילו:

 

==חיי שרה==

ב"ה .

במדרש יודע ה' ימי תמימים כו' כי הזמן נברא. וחיות פנימיות שיש במעשה בראשית שהוא כח הפועל הוא למעלה מן הזמן. והצדיק מקרב הכל אל השורש שלא יתדבק בחיצוניות הדבר רק בפנימיות. וז"ש כל ערום יעשה בדעת וכסיל יפרוש אולת. כי אף שמעשיהן שוים. שגם הצדיק עושה עניני עוה"ז. רק בדעת ודביקות בהפנימיות כנ"ל. שזה פי' דעת התחברות כנודע. וזה ענין ישוב הדעת מה שנתישב הבינה והשכל בהמעשה שאינו עושה בלי דעת [ועי"ז גורם גם בפנימיות כן. התחברות אם להבנים] וכסיל ע"י שפורש הדבר משורשו נקרא אולת כנ"ל. וז"ש ויהיו חיי שרה ולא כתיב שחיתה כך וכך. רק שבימי' הי' כל החיות של העולם שלה. שע"י הצדיק. הטבע מתעלה. וז"ש יודע ה' שע"י מעשה התמימים בדעת כנ"ל עי"ז החיות מתדבק בשורש הנפלא. [עמ"ש אח"ז] ונחלתם לעולם תהי'. שממשיכין נחל ומעיין לכל העולם. וגם הפי' לההעלם שעל שם זה נק' עולם כמ"ש אא"ז מו"ר זלה"ה שכבוד ה' נעלם ונתכסה בזה העולם. וע"י הצדיק מתקיים ההעלם שעולה להפנימיות. וזה שא' במשנה שמקיימין העולם שנברא בעשרה מאמרות. שמעלין העולם לכח הפנימיות שהם העשרה מאמרות. ופי' תמימים [כמ"ש בפ' תמים פעלו ע"ש] שהדעת עם המעשה אחד והוא שלימות האדם. וז"ש ביקש ר"ע לעורר הציבור ע"י שחיתה שרה קכ"ז שנים זכתה אסתר למלוך על קכ"ז מדינות ע"ש ג"כ כנ"ל. כי פי' שנה הוא שהזמן נברא ויש לכל שנה הסתר אחר שעל ידי האדם יאיר הפנימיות תוך ההסתר. ובשנה אחרת ענין אחר שזה ענין הבריאה להתגלות כבוד מלכותו בתוך הטבע שהוא הזמן. וע"י ששרה עוררה חיים בכל השנים הללו זכתה אסתר למלוך על קכ"ז מדינות. שגם הם רק הסתרות מה שמלך אחשורוש על המדינות הללו שהיו ת"י. ואעפ"כ זכתה ג"כ להאיר אף כ"כ הסתרות. ובכח זה עוררן משנתן שהוא ג"כ הסתרת היצר שמביא שינה לאדם כנ"ל:

ובמדרש תנחומא לא תירא כו' כל ביתה לבוש שנים שבת ומילה כו'. ג"כ כנ"ל שלא תירא מגיהנם ע"י שגברה ההסתר שנק' שנים כמו חטאיכם כשנים כו' וענין שבת הוא זה להאיר קדושת שבת בימי המעשה. וכן מילה שנקרא ברית שהוא הארת הפנימיות ולהסיר ערלה דחפיא ברית [כמ"ש בפ' וירא ע"ש]:

ברש"י שני חיי שרה כולן שוין לטובה. י"ל כי דרך אדם הפשוט ע"י שנזקן ונתוסף בו דיעה מיישב אורחותיו ונמצא כי כל מה שנזקן יותר מניח מדות ומעשים רעים שהי' עושה וא"כ אינו נקרא ימי חייו רק רגע האחרונה שהיא בשלימות הראוי אם זוכה לכך. אבל בשרה הצדקת הי' כל ימי' בטוב ובלי קלקול. אף כי ודאי נתעלתה בימי הזקנה. אבל לא ע"י דחיות מעשים הקודמין בימי הנעורים. רק שנתעלתה כפי מה שנבראת שכל ימיו של אדם קצובין לתקן בכל יום דבר מיוחד. ולהתעלות מדריגה אחר מדריגה. אבל לא הי' לה פגם וקלקול לחזור להתנהג בכשרות. וז"ש כולן שוין לטובה. והבן:

אא"ז מו"ר ז"ל הגיד בשם הזוהר הקדוש פי' בא בימים שהביא עמו כל ההארות שהי' לו בכל יום דבר מיוחד שנברא עליו וכשמת הביא עמו כל הימים וכ"כ בזוה"ק. וי"ל עוד פי' בא בימים שכל ההארות שהי' לו נשארו אצלו לעולם [וזה עצמו פי' זקן שקנה חכמה שהחכמה קנין אצלו שנתדבק בו שלא לשכחו כלל רק להיות נטבע בו בגוף ונפש] שדרך כל אדם כשמרגיש איזה הארה ודבר חדש אז נתפעל מעט ואח"כ נתיישן אצלו ואינו מתעורר ע"י ידיעה זו עוד. ובאמת צריך האדם לזכור תמיד כל התעוררות והארות שהי' לו וזה בכלל פן תשכח וכו' אשר ראו עיניך כי כל מה שהבין האדם ונתפעל על ידו צריך להיות בזכרון והתחדשות תמיד אך ודאי השכחה בא ע"י שמניח מיד ההארה ונטבע בטבע וגשמיות. וה' יושיענו. וז"ש באאע"ה זקן בא בימים שכל ההארות שהי' לו בכל יום ויום נתאספו כולם אצלו ביחד [ומצינו בס' הזוהר אנא בחד קטירא אתקטרנא כו' ע"ש פי' רשנ"ז ע"י ישוב מעט נזכר וכאן לא הי' צריך ישוב ג"כ כנ"ל] ושמעתי מאא"ז מו"ר זצלה"ה פי' המשנה הלומד ילד כו' והלומד זקן כו' פי' ילד בהתחדשות שלא נתיישן אצלו כו' וז"ש באברהם אע"ה שהזקין ועכ"ז הי' כל ההארות אצלו בהתחדשות. והכלל הוא כמו שכתוב אין כל חדש תחת השמש כמו כן להיפוך כל מה שלמעלה מהשמש. חוץ לטבע. יש תמיד התחדשות כי חיות ה' שיש בכל דבר הוא תמיד חדש כמ"ש מחדש בכל יום כו'. ופי' תמיד בכל רגע. ולפי מה שאדם מדבק כל דבר בכח הפנימיות ואינו נדבק בטבע וגשמיות כמו כן יש אצלו תמיד התחדשות. [וזה ענין שכחה שהוא מסט"א ורשעים שנקראים מתים בחייהם שאין להם החיות הפנימיות כנ"ל] ובזוה"ק שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה כו' ע"ש שפירש שיש חיות ממקום הנפלא שהוא למעלה מהטבע ושורה גם בעשי' ממש [כמ"ש רמ"א בש"ע או"ח ס"ו ע"ש] ועי"ז מי שמדבק המעשה בהשורש יש לו התחדשות תמיד ומשבח תמיד להשי"ת כאלו ברגע זו נברא מחדש ע"ש:

אא"ז מו"ר זצלה"ה הגיד דברי זוהר הקדוש שאליעזר הי' עבד אמת במ"ש עבד אברהם אנכי ע"ש בפרשת וירא [בפסוק והנה בן לשרה ע"ש] שהיה אצלו ליחוס מה שהוא עבד אברהם. וי"ל עוד כי בודאי הכירו בו שהוא צדיק שהרי אמר לו בוא ברוך ה' כו' ורצה שלא יסברו שמעצמותו כן רק שע"י אברהם זכה לבוא מבחי' ארור לברוך. [ובזה יש לפרש מ"ש במדרש מילתי' מגניא אקדים ואמר שזה הגנאי מה שאין לו מעצמו כנ"ל ע"ש]:

 

 

ב"ה

במדרש יודע ה' ימי תמימים כו' כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים. וזרח השמש כו' כהדא עגלתא תמימתא כו'. פי' תמים להיות כל מעשיו בדביקות כח וחיות פנימיות שבו ובודאי בנקודה הפנימיות הנותנת חיים לכל רמ"ח איברי האדם שם הם באחדות אחד. ונתלה כל אבר בחבירו במקום הראוי. וכמו כן האדם ששומר כל מעשיו כנ"ל. וגם רמ"ח מצות עשה שהם נגד איברי האדם וגם הם תלויין זה בזה כמ"ש על כל מצוה תרי"ג מצות התלוין בה. עי"ז נעשה אדם שלם. תמים תרגומו שלים כנ"ל. ולהיפוך אינו אדם שלם שאין כל אבר מחובר לחבירו מאחר שנפרד משורש החיות ששם מקום חיבורם כנ"ל. וכמו כן שנותיהם תמימים כי גם ימי השנה יש להם דביקות ושייכות. יום ליום יביע כו' שבכל יום יש התחדשות שכ"כ בסה"ק שמיום שנברא העולם ועד סופו אין הארת יום אחד שוה ליום אחר. וז"ש בדברו מעריב ערבים בחכמה פותח שערים. שכל המכוון בהעדר היום כדי שיפסוק ענין הארת יום זה. ויוכל להתחדש הארת יום שני כנ"ל. כי אם לא הי' לטובה איך הי' שייך לברך ע"ז. ומי שמקבל הארת הימים כראוי בודאי נתוסף בו ידיעה ודביקות בכל יום מעין ברכתו עד כי יעלה מיום ליום ומשנה לשנה. וגם כל העולם בכלל הוא כך. שכל הזמן הוא ענין אחד ועל זה אמר וזרח השמש כו' שבכל לילה מסתלקת הארת היום לשרשו ומאיר הארה הראוי' אחר יום הקודם. וכן משנה לשנה עד שנשתלם ימי הבריאה כרצונו ית'. וז"ש כהדא עגלתא כו' על כל זמן הבריאה. ומ"מ כפי הדור כך הארת שנותיהם כי בודאי שרה הצדיקת שכ' בתורה שחיתה קכ"ז. א"כ הכתוב מעיד כי לא היתה נפרדת מעיקר החיים אף רגע א' ממילא כך נשפע הארה חדשה לשני חיי' תמיד ממדריגה למדריגה. וז"ש ונחלתם לעולם תהי' כי ע"י יש תמיד הארות החדשות. וכיון ששנות הבריאה הם מדריגה אחר מדריגה נמצא כי יוכל להיות מדריגות בשנה א' משני הצדיק. יותר מאלף שנים אחרים. וע"י הצדיק זוכה כל העולם לדורות שיעמדו במדריגה גבוה יותר [וכל ההארות מזמן הבריאה מאירים תמיד]:

אא"ז מו"ז ז"ל הגיד על דברי המדרש עשה חסד עם אדוני אברהם אף אברהם אע"ה שהחסד מתגלגל בעולם בשבילו נצרך לחסד. ואמר אף שאליעזר הי' עבדו. ולמה לא הי' לו לתלות במעש"ט וזכות אברהם אע"ה. אך כי אאע"ה פעל באנשיו שידעו זאת ברור. שגם לאיש כמוהו נצרך רק חסדו ית' כו'. כי האמת אף זכיות של האדם נעשים ג"כ בסיוע עליון והכל בחסדו. אלמלא הקב"ה עוזרו כו'. ולזאת אף מה שהחסד מתגלגל בעולם בשבילו. אעפ"כ החסד חסד עליון. רק שאאע"ה במעשיו המשיך החסד לעולם. עשית חסד עם אדוני (אברהם) הפי' כנ"ל שהקב"ה עושה חסד בעולם באמצעיות אבינו אברהם. מתגלגל בשבילו ג"כ הפי' כך שעשה א"א ע"ה צינור ושביל שיוכל למשוך ולהתגלגל חסד עליון בעולמות התחתונים:

בזוה"ק משבח ראש דברי אליעזר עבד אברהם אנכי שהי' זכי' אצלו מה שזכה לשמשו ואמרז"ל מתוך ששרת א"צ באמונה יצא מכלל ארור לברוך. כן גם מי שחפץ ומשתוקק לעשות רצון הקב"ה ומשבח אותו תמיד על שזכה לעשות מצותיו. יוכל ג"כ על ידי אמונה זו שמאמין שאין למעלה מלעשות רצונו ית'. עי"ז יוכל לצאת מכלל ארור ולהתדבק בהשי"ת. ובמדרש בן יכבד אב ועבד אדוניו דורש עליו. שיש ללמוד משליחותו דרך אמיתי:

אא"ז מו"ר ז"ל הגיד בשם הרב הק' מקאצק על אלי כתיב. כי כשהי' נוגע לא הרגיש נגיעתו כו'. ונראה שהחזירה תורה כל הפרשה שעל זה אמרז"ל יפה שיחתן כו' שגם הוא ירא שמא יש לו איזה נגיעה ואולי יקלקל השליחות ע"י. כי ידע נאמנה כי רצון אאע"ה ימלא השי"ת. רק ירא שלא יגרום קלקול בשליחותו. וז"ש מצליח דרכי כו' והחזיר לעצמו כל הענין והרגיש בנגיעתו. וכשנסתלק נגיעתו זכה להשלים השליחות כראוי. וגם ע"י שידע כי כל ההצלחה היה בזכות אאע"ה אף שגם הוא הי' צדיק. וכן כל אדם צריך לידע כי הוא שליח השי"ת בעוה"ז. וכפי שיודע זאת וכל מעשיו על כונה זו. וגם יודע שכל מה שיזכה לעשות ג"כ ע"י שרצונו ית' שיהיה נעשה רצונו. אז חפץ ה' בידו יצליח:

 

 

ב"ה

במדרש יודע ה' ימי תמימים כו' כשם שהם תמימים כך שנותיהם כו'. פי' תמים מתפרש בב' אופנים. א' שאין בו מום והוא בשלימות. ולזה שייך גם הזמן. כי האדם נברא להוציא שלימותו מכח אל הפועל. וכיון שנברא בעוה"ז ויש לכל אחד זמן קצוב. ע"כ שיש שייכות הזמן לשלימותו. ופשוט ע"י שמתחדש לו ידיעות בכל יום וכמ"ש אא"ז מו"ר ז"ל כי יום נקרא ע"ש ההארה כמ"ש ויקרא אלקים לאור יום עכ"ד. והיינו שבכל יום הקב"ה מחדש בטובו מעשה בראשית. נמצא שנותן הקב"ה בכל יום נקודה התעוררות בכל איש ישראל להתדבק בו וז"ש אשר אנכי מצוך היום כו' בכל יום כחדשים כו'. ומי שמקבל כל אלו ההארות על זה נאמר יודע ה' ימי תמימים שע"י הימים נגמר שלימותו. וכ"כ בזוה"ק שע"י הימים נעשה לבוש אל האדם. והיינו שיש בעולם העליון ג"כ הסתרות מסט"א שלא יוכל כל אחד לגשת להקודש. וע"י הכנעת עוה"ז והתהפכות הטבע נעשה לבוש שמתחבר הטבע שמכונה בשם זמן טפל אל הקדושה. וז"ש שנותיהם תמימים. שהצדיק מדבק כל יום בשורשו וע"י שמקבל ידיעות והשגות בהמשך הזמן עי"ז מראה תועלת בהזמן ומתעלה ג"כ. ויודע ה' כו' פשוט שימי הצדיקים הם רק בידיעת ה' שנתוסף לו תמיד ידיעות חדשות כנ"ל. ויש עוד פירוש תמים שאינו מהרהר כמ"ש רש"י ז"ל ע"פ תמים תהי' עם ה' אלקיך. וג"כ נכון על הזמן והטבע שנראה סותר להקדושה רק ע"י עבודת האדם מקרב הכל להיות אחד שמתדבק רק בפנימיות ומעלה הזמן כנ"ל:

שני חיי שרה כולן שוין לטובה. פי' שיש כלל ופרט שבכל יום צריך לתקן דבר מיוחד כמ"ש ז"ל שס"ה ימים כל יום נגד לא תעשה מיוחדת שהיום מזכיר האדם הזהר בי ושמור לאו זה. וכן להשיג ידיעת הבורא ב"ה וב"ש. רק שצריך להיות שכל השגה שמשיג האדם כל ימי חייו. ישארו קבוע בלבו כל ימי חייו וז"ש בא בימים שכל הימים באו אתו כאחד וע"ז נאמר השמר כו' פן תשכח כו' אשר ראו עיניך שכל מה שאדם משיג ורואה בשכלו צריך שישאר אצלו לעולם כנ"ל. וכ"כ והיו הדברים כו' מצוך היום על לבבך כו'. אף שקאי על המצות מ"מ כל השגות שבאדם הוא שהקב"ה פותח לבבו. צריך שיקבעו בלבבו כנ"ל. והגם שאנו רחוקים מזה להשיג בכל יום השגה מיוחדת. עכ"ז כפי הרצון שבאדם עוזר הקב"ה לבטל הטבע והזמן להשי"ת. וזהו ג"כ פי' כשם שהם תמימים כך שנותיהם כו'. כי כפי התמימות שבלב נותן השי"ת שיתבטל הטבע והזמן לזה האדם. וכ"כ לאל גומר עלי דרשו חז"ל על קידוש החודש כו'. שלהביא קדושה תוך הזמן והטבע עוזר הקב"ה לפי הרצון שבישראל כנ"ל:

 

 

ב"ה

במדרש יודע ה' ימי תמימים כו' שנותיהם תמימים כו' פי' ימי תמימים שהם ימים שיש בהם שלימות כי מה שברא השי"ת עולם הזה להיות מתחדש בכל יום ושנה הוא לטובה כדי שיהי' הארה חדשה בכל זמן. וע"ז מברכין מחדש בכל יום מעשה בראשית. שאם הי' הבריאה מתנהג בלי שינוי. הי' מתרחק ע"י ריבוי הזמן. משורש החיות. לכן ברא השי"ת שיהי' בכל יום שפע חיות מחדש כנ"ל לכן צריך האדם לראות שיהי' לו עכ"פ הארה אחת חדשה בכל יום. ועי"ז זוכה להרגיש בכל יום דבר חדש. כי כל יום נמשך אחר התפעלות יום שמקודם. כדכתיב אם שמוע בישן תשמע בחדש. והנה הצדיקים מתקנים בכל יום כל מה שיכולין וע"ז נאמר בא בימים. שלא יש זמן שלא יקח ממנו דבר לעבודת השי"ת. וזה יודע ה' ימי תמימים שבכל שעה משיג השגה וידיעה מיוחדת ולכן מושכין שפע ונחל לכל העולם בכל יום שמקשרין כל הבריאה בשורשו וזהו ונחלתם לעולם תהי'. גם פרשנו כי כל יום נמשך אחר תיקון יום שקודם לו. נמצא מי שמתקן ימיו מוריש טובה לכל העולם. שעי"ז בא כל הבריאה למדריגה שלמעלה מזו כנ"ל:

יש לפרש ימי תמימים הם שבתות השנה וימים טובים. שהם הימים שאין בהם מלאכה גשמיות וכל מה שנעשה בהם מתקשר ומתדבק בשורש החיות לכן נקראו ימי תמימים. גם נקראו ימי תמימים שהם מיוחדים רק לתמימי דרך. והם בני ישראל שנאמר עליהם ועמך כולם צדיקים [ונחלתם לעולם תהי' כי מיני' מתברכין כל שיתא יומין] כי שבת הוא התחדשות שמיוחד לבנ"י. לכן בנקל להתדבק בו בהשי"ת כי התחדשות כל יום הוא לכל הבריאה. לכן מתערב בה גשמיות. אבל התחדשות של שבת מיוחד לבני ישראל תמימי דרך כנ"ל. לכן אף שאין אדם מתקן בכל יום מה שצריך. ע"י שבת יוכל לבוא להתחדשות ולתקן כל ימי השבוע כנ"ל:

במדרש ע"י ששרת אותו צדיק באמונה יצא מכלל ארור לברוך. וכן בכל איש ע"י אמונה כראוי לעבודת השי"ת אדון כל. בודאי יוצא מכלל ארור לברוך וכן יוכל להוציא כל הנבראים מקללה. שכ' ז"ל שבגלות כל יום קללתו מרובה. וע"י אמונה בהשי"ת יוכל להוציא כל דבר לברכה. ואיתא עבד משכיל ימשול בבן מביש דרשו ז"ל על עבד אברהם. ונוכל לפרש כי בימות החול נקראו עבדים ובשבת בנים. ומ"מ הכנה לשבת הוא עבודה בחול. עבד משכיל בחול זוכה לבוא לשבת. ע"י שעובד בלב שלם ומשתוקק להתקשר בהשי"ת ולהטות כל המעשים אליו עי"ז זוכה להרגיש קדושת שבת ע"י הבושה שמבין שאינו כדאי לקבל שבת כראוי וע"י הבושה מתקרב להשי"ת וזוכה לקדושת שבת כנ"ל וזה עבד משכיל ימשול בבן מביש כנ"ל:

במדרש בני חת עשר פעמים על ידי שביררו מקחו של צדיק נגד עשרת הדברות. הוא רמז לבני ישראל שזוכין לברר מקחו של צדיק חי עולמים. שבנ"י מעידין בכל יום כי להשי"ת העולם ומלואו. והוא קונה הכל. וצריכין ללמוד מזה שהפסוק מאריך השדה וכל העץ אשר בשדה שצריך האדם להעיד על כל דבר פרטי שיש בעולם להתקשר הכל בהשי"ת:

אא"ז ז"ל הגיד פי' זוה"ק על זקן בא בימים שהביא אתו עמו כל ההארות שהי' לו בכל ימיו לא בטל ממנו יום א' כו'. והנה כל בריאת האדם בעוה"ז הי' להעלות הזמן והטבע כי בעולם העליון הנשמה למעלה מהטבע והזמן ומ"מ נקראים הימים ע"ש אור כי טוב כדכתיב ויקרא לאור יום. פי' שהקב"ה נתן זה שע"י התגברות האדם להמשיך הטבע והזמן להקדושה יהי' נולד מזה עוד אור חדש. ופי' זקן שקנה חכמה. שמכין מקום להחכמה. כי פי' קנין שמדבק אליו החכמה כדכ' קונה הכל פי' שהוא קן ושורש לכל דבר. וכן מי שמקבל כל הארת ימיו בלבו ועולה על ידיהם מדריגה אחר מדריגה. נקרא שקנה חכמה שקיבל הימים אליו. לכן נקרא זקן בא בימים כנ"ל:

 

 

ב"ה

במדרש יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם כו'. כי האדם נברא בעוה"ז לתקן הזמן כי חיות הנשמה למעלה מהטבע והזמן והשגחת השי"ת מקיים ומחדש חיות העולמות. והכל תלוי בהאדם כפי מה שעובד השי"ת וזוכר שהכל מאתו ית'. כמו כן מתחדש השגחתו ית'. ובכלל יש עולם שנה נפש. ויש מצות שתלוין בגוף האדם. ויש בזמן. ויש בכל המעשים שבעוה"ז. כדי לתקן ג' בחי' הנ"ל. ונרמזים בזה הפסוק ימי תמימים הוא שנה נפש. ונחלתם לעולם בחי' עולם כנ"ל. וידיעתו ית' הוא כפי ההארות שמעורר האדם בג' בחי' הנ"ל שעושה שיהי' גם הזמן מקושר להבורא ית' כמ"ש כך שנותיהם תמימים כו'. גם שבת קודש מקשר הזמן וכתיב בו לדעת כי אני ה' מקדישכם ומתעורר בו ידיעתו ית' ע"י העדות שבני ישראל מעידין עליו בש"ק כנ"ל:

בת ק' כבת כ' לחטא. וקשה אף שאינה בת עונשין מ"מ הדמיון הוא להיות נקוי' מחטא באמת. אך נראה דודאי אין צדיק בארץ כו' ולא יחטא רק שיש מדריגות רבות. וכמו קודם זמן עונשין אין נחשב לו החטא שאין בו דעת שלימה לשמור מחטא כן יש חטאים שאין נחשבין לחטא ומצינו לעתיד ג"כ החוטא בן מאה שנה יקולל. וגם במלאכים מצינו חטאים כי אין שיעור לזה וז"ש בת ק' כבת כ' לחטא שהיתה נקוי' מחטא כנ"ל:

במדרש עבד משכיל ימשול בבן מביש כו' וקשה מה חכמה עשה בזה. אך זה מודיע לנו המדרש כי ע"י האמונה יכול האדם לתקן עצמו מבחי' עבד לבן. כי ב' מדריגות יש. ועבודה בבחי' בן הוא לידע שהכל מהשי"ת ולבוש מפניו שלא לבוא לידי גסות כו'. ובחי' עבד הוא שלא להיות עצב מזה. רק לידע ולהכיר באמת שאין כדאי אף לזה. וע"י שמקבל זאת העבדות באמונה הוא נמשל כבן כנ"ל:

ואני תפלתי לך ה' עת רצון. אף כי לפניו ית' אין שינוי. רק הפי' שהזמן מסתיר רצונו ית' אך בזמנים מקודשים בש"ק שיש להקב"ה נייחא מהבריאה וע"י שרצונו יתברך מתלבש אז בהזמן והטבע כדכתיב וירא ה' כו' טוב מאוד. ועי"ז מזדכך הזמן. ולכך יכול כל אדם למצוא רצון אמת אז. ולכן הוא זמן בקשה כמ"ש יתפלל כל חסיד כו' לעת מצוא. שאף שלכאורה נראה כי בזמי ההסתר צריכין לבקש ולהתפלל. אבל באמת עיקר זמן התפלה הוא כשנמצא השעה לאדם כמ"ש אין לך אדם שאין לו שעה. ואז קרובים לתפלה. ועל ידי התשוקה והרצון להיות נשאר אצלו ההארה לעולם. יפיק רצון מה':

 

 

ב"ה

במדרש תנחומא על פסוק ואברהם זקן ברכי נפשי את ה' כו' מה הקב"ה רואה ואינו נראה כו' פי' שהקב"ה נתן באדם נפש אשר היא למעלה מהטבע ואין האדם יכול להשיג בחי' נפשו. כדי שיאמין כי אף שאין להשיג כבודו ית' עכ"ז יכולין לדבק בו. כאשר גוף האדם נדבק בנפשו. ומצד הנפש יכול לברך את ה' כנ"ל. וז"ש שאברהם חידש זקנה פי' זקן שקנה חכמה. הענין הוא להשיג בעוה"ז הארת עוה"ב והמשכיל יבין:

בקשת אליעזר הי' רק שלא יהי' הוא מעכב ח"ו בשליחת אדונו. וכן צריך כל א' לידע כי הוא שליח בעוה"ז לעשות רצון בוראו. וגם השבועה משביעין לכל אדם תהי צדיק ואל תהי רשע כו'. ובאמת אין נגמר השליחות עד שפועל לצאת מכלל ארור לברוך ע"י האמונה וכבר כתבתי בזה במ"א באורך:

 

 

ב"ה

במדרש יודע ה' ימי תמימים כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים. כי שס"ה גידים באדם נגד שס"ה ימות החמה וכפי מה שהאדם מאסף כל השס"ה גידים להיות מיוחד ומקושר להבורא ית' שזה פי' תמים והוא ברית מילה. כמו כן מתעורר התקשרות בימי השנה. ואז חל עליו השגחת הבורא כמ"ש עיני ה' אלקיך כו' מראשית השנה ועד אחרית שנה מר"ה נידון מה יהי' בסופה. והוא כנ"ל שהשגחת השי"ת חל על הכלל כשהוא מקושר באחדות. וזה תלוי בעבודת האדם. ועל זה נאמר יודע ה' ימי תמימים. ואמר כשם שהם תמימים כי זה התמימות אין לו שיעור וכפי התמימות שנמצא בצדיקים כמו כן הזמן תמים. והנה נאמר בשרה מאה שנה ועשרים כו' ושבע וכל אלה הם מדריגות זו למעלה מזו כאשר יש יחידיות עשיריות מאות. ואחר שמתקשרין ימות השנה יש התקשרות בעשיריות ובמאות כענין שהי' שמיטין ויובלות. וכ"ז כפי התקשרות ז' מדות באדם וכן נ' שערי בינה במוח ולב. ושרה הי' תמימותה מגעת עד בחי' המאות [ואדה"ר הי' לו אלף שנה שהי' כחו מגיע עד בחינ' האלפים וכ' אלף שנה בעיניך כיום אתמול] ונאמר אח"כ שני חיי שרה שאחר כל אלה המדריגות צריכין לחבר כל הפרטים היחידיות ועשיריות ומאות להיות מתאחדין ביחד כנ"ל:

בפסוק ואברהם זקן בא בימים. בזוה"ק שבא עם כל ההארות כו' וזכאין בע"ת דברגעא חדא מתקני' כל הימים כו' ע"ש. פירוש זקנה הוא הכח והשרש שיש לנשמות ישראל מימי קדם אשר הם למעלה מעוה"ז. ומצד זה יש תשובה כי לעולם יכול אדם לבטל עצמו אל השרש. וזה הכח שלמעלה מהטבע הוא גבוה יותר מכל עבודת האדם. לכן אחז"ל במקום שבע"ת עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. אמנם מי שהוא צדיק גמור כאברהם אבינו נאמר עליו זקן בא בימים פי' שבא לבחי' זקנה עם כל הימים והוא תשובה מאהבה. פי' שסתם תשובה בא ע"י החטא. שמתמרמר על שנתרחק מהשי"ת ויש תשובה מאהבה בלבד שמבטל עצמו בכלות הנפש להשי"ת ויודע ומבין שאחר כל צדקותיו לא התחיל בעבודת הבורא כלום. וז"ש בא בימים שהימים הביאו אותו לידי זקנה שהוא מדת התשובה היפוך משארי בעלי תשובה:

וה' ברך כו' בכל. עתה נתקיים הבטחה של ואברכך. ונ"ל כי לא ברכו הקב"ה קודם לידת יצחק בעבור שהי' עתיד עשו לצאת ממנו. ומה"ט לא בירך הקב"ה ליצחק ג"כ עד אחר לידת עשו. כי אם הי' נתברך בכל לא הי' יכול לצאת ממנו שום דבר חסרון:

במדרש עבד משכיל ימשול בבן מביש כו' ובתוך אחים כו' אלקי אדוני אברהם כו'. דיש להבין מה הי' צורך לתפלה זו כי לא הי' לו רק לעשות שליחותו. גם למה נכתב בתורה התפלה. לכן נאמר שהי' הכל לטובת בנ"י. לאשר אבינו יצחק לקח לו מדה"ד כמ"ש פחד יצחק ולא הי' אפשר להתקיים במדה זו. לכן סיבב השי"ת להיות לו רבקה לאשה שהיתה בעלת חסד ביותר ובזה נמתק קצת הגבורות של יצחק. ואליעזר הבין זה כי יצחק דורך לו דרך אחר. והוא הי' דבוק במדת החסד שהי' תלמידו של אברהם. ולכן התפלל שיזמין לו בעלת חסד. וז"ש ובה אדע כי עשית חסד כו'. וז"ש ימשול בבן מביש שבמעשיו המתיק מדת יצחק בעל כרחו. ובתוך אחים יחלק כו' כי הי' במעשיו טובה לכלל ישראל כנ"ל:

 

 

ב"ה

במדרש יודע ה' ימי תמימים כו' שנותיהם תמימים כו' שני חיי שרה שחביב שנותיהם של צדיקים לפני הקב"ה בעוה"ז ובעוה"ב. דאיתא היום קצר והמלאכה מרובה כו'. פירוש שבכל עת ועת קצרה הזמן באמת מעבודה המוטל על הבריות. כי באמת הזמן הוא בכלל הטבע אשר הוא בצמצום וקצבה. ועבודת הבורא ית' הוא למעלה מכל זמן וקצבה. ומה העצה לזה. אך מי שמתקן בכל עת כפי היכולת בידו. אז מתדבקים הימים בשרש העליון וכשנמשך להם משורש שלמעלה מהטבע ממילא אין מחסור. והתדבקות בשורש אי אפשר להיות רק כשהם תמימים. כי כל עוד שלא מילא האדם הזמן כפי היכולת בטבע הימים חסירים לבוא להגיע אל השורש כמובן. זולת בעלי תשובה שנאמר עליהם בשעתא חדא וברגעא חדא כו' והם מתדבקים תמיד בשורש העליון שהוא מקום בעלי תשובה. לכן נאמר בפ' שני חיי שרה לומר שהשנים נתדבקו בשורש הימים שלמעלה כדאיתא בזוה"ק פ' נח לכל אדם יש שורש למעלה. וזהו נח נח כו'. וכמו כן הימים כפי מה שיש לאדם בעוה"ז יש לו כנגדם בשורש הארות מיוחדים לכל ימיו והאדם במעשיו צריך לעורר כח השורש. והאמת כי זה הכח מיוחד לבני ישראל שיוכלו במעשיהם לעורר סיוע עליון שלמעלה מהטבע וזהו ענין הברית שניתן לבנ"י וגם ש"ק שהיא מעין עוה"ב. וז"ש וה' ברך כו' אברהם בכל פירוש שנתן לו כח להמשיך הקדושה והברכה בכל עת ובכל מקום שהי'. וזה עצמו ואברהם זקן שהוא התדבקות בעולם העליון כידוע. ושם אין מחסור לכן נקרא כל:

בפסוק ויתן כל אשר לו ליצחק. ע"פ הידוע שאאע"ה לקח לו מדת האהבה ויצחק מדת היראה. עכ"ז ע"י היראה יכול אדם לבוא לאהבה ז"ש ויתן אשר לו ליצחק:

ברש"י אלי כתיב כו'. כי בודאי אליעזר עשה השליחות בכוונה רצוי' שהרי הצליח בשליחותו. אעפ"י שהי' נוגע במה שרצה להשיאו לבתו. אעפ"כ ביטל עצמו בעבור רצון הצדיק. וי"ל שזה עצמו סיפר להם שלא יעכבו הדבר באשר שגם הוא נוגע בדבר ואעפ"כ מבטל רצונו כנ"ל:

בפסוק מה' יצא הדבר לא נוכל כו'. אמת אמרו לא נוכל. כי אם שרצו לעכב לא יכלו לפתוח פיהם ולעכב ומזה ידעו כי מה' הוא. כי הלא רשעים היו והמה רוצין לעבור פי ה' ומה אמרו מה' יצא הדבר ע"כ לא נוכל. רק הפי' כנ"ל שלא יכלו באמת לדבר מטוב ועד רע כנ"ל:

 

 

ב"ה

במדרש יודע ה' ימי תמימים פירוש ימים שהם תמימים. והם באמת ימי התמימים שע"י שהם תמימים שנותיהם תמימים. ומה הוא ימים תמימים. היינו שהם נמשכין מן השורש דכתיב יום ליום יביע אומר שהקב"ה מחדש בכל יום מעשה בראשית. וכשהימים דביקין בשרשם ממילא נחלתם לעולם תהי' כמ"ש במ"א שעומק תחת תלוי בעומק רום. וע"י שהם בדביקות עליון כמ"ש יודע ה' וידיעת השי"ת הוא בדבר שדבוק בשורש כמ"ש עיני ה' אלקיך מראשית השנה כו' וסופו שיש לו אחרית ע"ש. והצדיק מקשר כל מעשיו וימיו בשרש האחדות והראשית כנ"ל. וכ' ויהיו חיי שרה כמ"ש חכמים בכ"מ ויהי בהויתן יהיו שלא נשתנו הימים מכמו שהיו בשורשם כנ"ל. וכתיב ואברהם זקן בא בימים. פירוש שהמשיך הימים לשורשם ושם נקראין יומין עתיקין. כי אין לך דבר שאין לו שורש למעלה כמ"ש במדרש אין לך עשב כו' ומכ"ש אדם מובחר הבריאה יש לכל ימיו שרש למעלה. וחכמינו ז"ל אמרו כי הנשמה קודם בואה לעולם יודעת כל התורה. וצריך האדם לחבר כל הימים בשורשם ועי"ז נמשך להם ברכה לכן כתיב מיד וה' ברך את אברהם כו'. וכמו כן בש"ק יש עלי' לכל הבריאה וכתיב בי' ברכה כמ"ש כלי מחזיק ברכה זה שלום וע"י החיבור בשרשם נקראו ימי תמימים בחי' השלימות כנ"ל:

במדרש יפה שיחתן של עבדי אבות כו' הענין כמ"ש חז"ל יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי העוה"ב. דאיתא על אליעזר מתוך ששרת אותו צדיק באמונה יצא מכלל ארור לברוך. מכש"כ מי ששרת באמונה לצדיקו של עולם ית"ש עי"ז מוציא כלל העולם מקללה לברכה. דאיתא אחר שחרב ביהמ"ק כל יום קללתו מרובה מחבירו. והצדיקים מהפכין הקללה לברכה ע"י האמונה. שבאמת ברכת הבורא ית' נמצא תוך הבריאה. רק החשך יכסה ארץ. וע"י האמונה מתברר הפנימיות. ודבר זה להפך הקללה לברכה. חביב לפניו ית' יותר. שעל זה נשתלח האדם בעוה"ז וכ"כ במדרש אשר הלך חשכים כו' יבטח בשם כו' באלקיו כו'. לכן שליחות זה שהלך עבד אברהם למקום החושך וע"י האמונה מצא שם הברכה חביב לפניו ית' להאריך בו:

ובמדרש עבד משכיל כו' מה השכלתו כו' מוטב שיהי' עבד בבית הזה כו' וקשה דלכאורה נראה דלגרמי' עביד. ומה השכלה זו שישבחו הכתוב. אבל הפי' הוא זה עצמו. שלא עלה על דעתו לבקש דרך לצאת מן העבדות רק למצוא תקונו בהעבדות עצמו. כמ"ש איזהו חכם המכיר את מקומו. ולכן מיד אמר עבד אברהם אנכי. שכל שמחתו הי' במה שהוא עבד לאברהם ולא להיות חפשי מן העבדות כי מי יבוא אחרי המלך כו' כבר עשהו. ונאמר עליו ימשול בבן מביש. ודבר זה נוהג בכל אדם למצוא תקונו במקומו ושלא לחפש מדריגות אחרות כנ"ל:

בפסוק ויתן את כל אשר לו ליצחק ולבני הפלגשים נתן אברהם מתנות. וקשה לאו רישא סיפא כיון שנתן מתנות א"כ לא נתן הכל ליצחק. אכן ביאור הפסוק שנתן בחי' כל ליצחק שזאת הברכה שבירכו ה' בכל ונתן ברכת הכל ליצחק. ובחי' זו אם כי היא נקודה קטנה כוללת היא הכל. ונאמר כל אשר לו. כי עיקר הברכה לצדיק הארת הקדושה שכוללת כל הטובות. ואם כי יש אגב זה מתנות מיוחדים כענין משמאלה עושר וכבוד ויש מתנות מכמה סיבות [כענין שמצינו שאמרו חכמים כשעלה מרע"ה למרום כולם נעשו אוהביו ומסרו לו מתנות כו'] אבל עיקר אשר לו זה מסר ליצחק. וכעין זה פרש"י ז"ל מתנות שקיבל מאבימלך כו' שלא הי' שייך לו בעצם. נתן להם ע"ש:

 

 

ב"ה

במדרש יודע ה' ימי תמימים פי' אף כי הכל בהשגחת הבורא ית' אבל ההשגחה בכל הימים ע"י הימי תמימים. דיש ימים ויש ימים. וכל יום יש לו שורש למעלה ואותן הימים דבוקים בשורשם. וכן הוא ממדריגה למדריגה עד שגם ימים התחתונים יש להם אחיזה למעלה. והשגחת הבורא ית' על השורש מקיים כל המדריגות שתלוין בהם. ולכן בשבתות וימים טובים שנקראו מועדי ה' יש בהם ידיעת הבורא ית' שהם ימי תמימים. כמ"ש שבת נקרא שלום. שכל הבריאה מתדבק בשרשו לכך נקראו תמימים. והצדיקים כל ימיהם כשבתות ע"י שמדבקים הכל להשרש כשם שהם תמימים כו'. ולכן נזכרו שני חיי שרה בתורה. והם ידיעת המקום. ע"י שהיו כל ימי' כשבתות ויו"ט ימי תמימים כנ"ל:

ויוסף אברהם ויקח אשה כו'. במדרש ועלהו לא יבול כו' כי עיקר זרע ישראל שהי' מיוחד לצאת מאברהם אע"ה אין בזה רבותא. אבל הרבותא של הצדיק התוספת כמ"ש והוספתי על כל תהלתך. והוא בחי' תוספת מחול על הקודש. ויש הוספה בכניסת שבת וביציאה. וכן יש בחי' תוספת קדושה דקמי שבתא ובתר שבתא. והוא קיום ימי המעשה מהארת השבת קודש כידוע לי"ח. וכמו כן הי' בחי' בן הגר קודם לידת יצחק. ובני קטורה אחר לידת יצחק. ובאמת הי' זה הכנה שיוכלו בנ"י להתקיים בין האומות כמ"ש רז"ל אברהם בירר לו המלכיות. והכין למצוא הארת ונצוצי קדושה בהאומות. והם בחי' הגרים שנתוספו אח"כ לבנ"י. ונקראו ספיחים שאינם עיקר הזרע. ולכן רמזו שנאים מעשי' כקטורת כמ"ש בטעם חלבנה שנמנה בסימני קטורת:

 

 

ב"ה

במדרש יודע ה' ימי תמימים כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים. דכתיב את מספר ימיך אמלא. דרשו חז"ל הקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום. הענין הוא כי השי"ת מחדש בכל יום מעשה בראשית. ומאחר שיש התחדשות בכל יום בטבע הבריאה שהיא החיצוניות. מכ"ש שיש התחדשות בכל נפש ישראל בכל יום בכח התורה דכתיב אנכי מצוך היום כו'. וע"ז נוסד המזמור השמים מספרים. יום ליום יביע כו' הגם כי אין אומר ודברים. מכ"ש לבנ"י. שהתורה היא פנימיות הכל. וע"ז מסיים תורת ה' מצות ה' כו' [לכן יסדו ברכת יוצר ואהבה קודם ק"ש שהוא ב' בחי' הנ"ל] כי הימים הם כלים לקבל ההארות. והם החיצוניות. והתורה הפנימיות כנ"ל. וכתיב ויקרא אלקים לאור יום ואמרו חז"ל קרי' לנהורא ופקדי' אמצותא דיממא כו'. היינו שנתן זה בהטבע שהימים יהיו כלים לקבל ההארות. ועל ידי הצדיקים העוסקים בעבודת ה' ממשיכין אור התורה בהטבע. וזה מספר ימיך היינו האור של הימים. ואז הם תמימים כשמתמלאים ההארות שהם רק כלים כנ"ל. והנה סוף העולם ליחרב אבל ימים של הצדיקים יתקיימו לעד. ז"ש ונחלתם לעולם תהי' שחביב שנותיהם לפני הקב"ה בעוה"ז ובעוה"ב. וכמו שהצדיקים שוברים כח הטבע ומבטלים גשמיות שלהם בעבור מצות הבורא ית'. כן בכחם להפוך הטבע ולהעלות הזמן לדבוק בשרש העליון. לכן כתיב בא בימים שהעלה כל הימים שלו להיות קיימים לעד. וזה דרשו חז"ל מלשון ויהיו חיי שרה שיש להם הוי' נצחית:

במדרש יפה שיחתן של עבדי אבות כו'. כי מעשה האבות המה למעלה מהשגת האדם כי הגופים שלהם האירו יותר מכל הנשמות שלנו כדאיתא האבות הן הן המרכבה. ורק ממעשה עבדים שלהם יכולין לקבל הארה ולימוד. כאשר רואין במעשה העבד התפלות וההשתחויות שעשה בזה השליחות. ובאברהם בעצמו לא מצינו זה כי אין בדעתינו כח להשיג במעשה האבות בעצמם. לכן איתא על דמשק אליעזר שדולה ומשקה מתורת רבו כו':

בפסוק וה' ברך את אברהם בכל. הקדים זה לשליחות העבד. לפי פשוטו כיון שהזכירו ברכו. והאמת כי בא הכתוב להודיע כי כל השבועה הי' בעבור כי נתברך בכל והי' כל הכונה לשם שמים בלבד שאין ארור מדבק בברוך. אם כי גוף הענין לשמור עצמו מהתחברות הרשעים הוא ג"כ לשם מצוה. אבל אברהם אע"ה לא הי' כל מעשיו לגרמי' כלל רק לשם ה'. וכיון שידע כי ברכת ה' אצלו. שמר אותה הברכה. וז"ש ואשביעך בה' אלקי השמים פירוש שהוא לכבודו ית' בלבד. וכמו כן הגיד העבד אח"כ וה' ברך כו' וישביעני אדוני כו':

בפסוק ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק ולבני הפילגשים כו' נתן אברהם מתנות. כי אברהם הוא עמוד החסד. וחסד ה' מלאה הארץ והכל צריכין לחסד כמ"ש במדרש. אבל יש חסד שנקרא מתנה בלבד. ויש חסד לעובד ה' שזוכה לקבל החסד כאשר אברהם אע"ה בעצמו זכה במעשיו להמשיך החסד בעולם וז"ש אשר לו. והנה גם לכל הברואים יד) יש חסד שהשי"ת מטיב עם כל הברואים בחסדו. אבל על בנ"י נאמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. שזה החסד הוא באופן שישיגנו האדם בכח עבודתו ואז הוא דבר של קיימא. והכלל ה' עושה חסד לכל א' כרצונו. והברואים טו) רוצין רק מתנות. ויצחק אע"ה רצה שיזכה במעשיו לזה החסד והוא חסד המתלבש בדין וזה אשר צפנת ליראיך ובמ"א כתבתי עוד מזה:

 

 

ב"ה

במדרש יודע ה' ימי תמימים כו'. כי ידיעת השי"ת הוא על דבר של קיימא. והיינו אם דבוק בשורש העליון כי לכל תכלה ראיתי קץ. והצדיקים שכל מעשיהם בדביקות יש למעשיהם קיום לעולם וז"ש כי ידעתיו למען אשר יצוה כו' עי"ז שהי' מעשיו תיקון על כל הדורות חל עליו ידיעת השי"ת. וז"ש יודע ה' ימי תמימים עי"ז שנחלתם לעולם כו'. כי הנה הזמן הוא הטבע לכן יש לו קץ. ותמימות הוא על מה שאין לו הפסק. וזה השכר שנותנין לצדיקים שמקיימין העולם שנברא בעשרה מאמרות. כי אם הי' נברא במאמר אחד הי' האחדות ניכר בעולם. ועתה עבודת הצדיקים להעלות הכל אל האחדות והשורש. לכן כתיב ויהיו חיי שרה קכ"ז כו' שני חיי שרה. פי' כלל ופרט וכלל ששורש הימים למעלה באחדות וכשבא לעוה"ז בזמן. הצדיקים חוזרין ומעלין הפרטים אל הכלל כנ"ל:

בפסוק ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק כו'. פירוש מה שהי' מיוחד אליו דכתיב לך לך מארצך. פי' דיש עבודה בכלל ובפרט וזה נוהג בכל עובד ה' כמ"ש בר"מ פ' וארא דצריכין מקודם לעבוד השי"ת בכלל אף שא"י כלום רק לעבוד לה' אחד. ואח"כ צריך האדם לידע ולהבין כמ"ש דע את אלקי אביך ועבדהו. וזה מיוחד לבנ"י עם ה'. ומתוך העבודה בכלל שעבד אברהם אע"ה להשי"ת נאמר לו לך לך לבחי' פרט הנ"ל. וזה אשר לו. נתן ליצחק. וסיום הפסוק כ' כבר במ"א:

בענין אמונת אליעזר שכתב במדרש ששרת הצדיק באמונה. שדרשו חז"ל אלי כתיב שביקש עילה לתת בתו. אעפ"כ ראינו שהתפלל להשי"ת הקרה נא לפני כו'. ואדרבא ע"י שהבין שיש לו נגיעה. התפלל להשי"ת שיעשה השליחות באמת ויצליח:

 

 

ב"ה

במדרש כשם שהם תמימים כך שנותיהם. דכתיב מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. תמיד הוא בלי הפסק כשיש התחדשות מהמקור. וזה ההתחדשות הוא על הכלל כמ"ש וירא אלקים את כל אשר עשה כו'. וכן כשמתאחדין השס"ה ימים ונעשה א' חל על זה השגחת ה'. כמ"ש עיני ה' כו' מראשית השנה. וזה נוהג בכל עת כשמתעלה הזמן להראשית והאחדות וזהו תלוי בעבודת האדם. שס"ה גידים נגד שס"ה מצות ל"ת. שעי"ז מחבר הגוף אל הנפש. שהדם הוא הנפש והגידין מקשרין הגוף להחיות. והרמז שע"י שס"ה ל"ת מתבטל הגוף להנשמה ונעשה אחדות. וכפי האחדות והתמימות שנמצא בהאדם כן הזמן והשס"ה ימים מתאחדין:

ברש"י ואבוא היום אל העין מכאן שקפצה לו הארץ. ויש להבין למה הוצרך ה' לעשות נס. ומה בכך אם הי' מתאחר איזה ימים. וביאור הענין עפ"י המדרש שלשה נזדמנה להם זווגם על הבאר. ואם כפשוטו מי יעכב לכל הנושא אשה לילך להבאר. אך ידוע מדבריהם ז"ל כי הבאר היא מעיין הנובע. בחי' תורה שבע"פ. והיא בחי' ארץ ישראל. ואותן הג' נזדמן להם באר הזה בחו"ל. והיא קפיצת הארץ. וזה עצמו הענין שיצא מכלל ארור לברוך. והוא שאמר לבן כשראהו עומד על העין. בוא ברוך ה'. ועי"ז נבין מה שהוצרך אליעזר לערוך תפלה. כי מה לו לעשות יותר מלקיים שליחותו. אך הנה כתיב בפרשה הקודמת אחר העקידה הוגד לאברהם כי ילדה מלכה גם היא בנים כו'. ותמוה כי הלא בתואל כבר נולד. וכי לא שמע אברהם מזה עד עתה. אך הענין שהכיר אאע"ה ברוח קדשו כי יש עוד בבית אביו להמציא אלה הנשמות רבקה ורחל ולאה ולזה היו צריכין סיוע גדולה. והוא בעצמו לא הי' יכול לחזור לחו"ל. והוצרך לעשות זאת ע"י העבד. ואליעזר הבין זאת וידע כי צריך סייעתא דשמיא לזה השליחות:

ובמדרש יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים. והוא פלא. אך הוא כענין שאמרו יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז. שחביב לפניו ית' מה שמתקדשין לעבודתו בזה העולם. כן בחי' העבד הוא הכנה ופרוזדור לבחי' בן. וכן שמעתי מפי אא"ז מו"ר ז"ל שיש ללמוד מפרשה זו לצאת מכלל ארור. ע"י ששרת אותו צדיק באמונה. מכש"כ עבדי ה' אם עוסקין באמונה זוכין אח"כ ליכנס לבחי' בן כו'. והוא בחי' ימי המעשה ובחי' שיחה ובחי' עבד. ועי"ז זוכין אח"כ לבחי' השבת. דשורה בו ברכה. והוא בחי' בן ובחינת תורה דו"ק ותשכ"ח:

 

 

ב"ה

במדרש יודע ה' ימי תמימים כו'. דאיתא אין לך אדם שאין לו שעה ויש שעה מיוחד לכל אדם. שאין מי לתקן זה היום זולתי הוא. והצדיק השלם מתקן כל ימי חייו. כמ"ש שני חיי שרה. להודיע שתקנה כל מה שנבראת על אלו השנים כמ"ש ימים יוצרו. והימים הם הארות כמ"ש ויקרא לאור יום. ואותם האורות המיוחדים לכל נפש מישראל הולכין אתו בעת היצירה. והזמן צריך להאדם. ואותן הימים שנתקנו ע"י הנפשות עובדי ה'. נק' ימי תמימים. ובהם בחר ה' כמ"ש יודע ה' ימי תמימים. וכד' המד' כשם שהם תמימים כו'. ונטפלין הימים להיות נקראים ע"ש התמימים מאחר שהם המתקנים אותם. וכ' במדרש שחביב שנותיהם של צדיקים לפני המקום בעוה"ז ובעוה"ב והענין הוא כי הזמן הוא התלבשות האור בהטבע. והצדיקים מקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות. שמעתי מפי אמו"ז ז"ל מקיימין מלשון קיום שטר. כי כל מה שברא הקב"ה בעולמו לכבודו ברא. אך הצדיקים הם מוציאין מכח אל הפועל ומבררין ומעידין איך כל רשימה וכל שינוי זמנים. הכל עפ"י הנהגת השי"ת ותורתו ומצותיו. והמה מכירים החותם אמת מאור תורה שנמצא בכל מקום. וכשמתברר זאת אז נגמר רצונו ית' ונתברר כי ההסתר תוך הטבע הי' למעליותא. כי עי"ז מושכין הארה מעולם העליון כאשר כתבנו במ"א כי המשכת הארה מעוה"ב תליא בתיקון עולם הזה:

ובמדרש תנחומא בפסוק ואברהם זקן הה"ד ה' אלקי גדלת מאד מלך כו' טבלא גדולה מצורתו כו' ע"ש. ויש להבין כי מה שייך לדבר בגדלות השי"ת ב"ה וב"ש שלגדולתו אין חקר ואין השגה בזה להמשיל בו משל זה. אכן דוד המע"ה השיג בנפשו כי הנקודה האלקית שיש בנפשו הוא גדול מאוד יותר מכפי הכלת כלי הגוף. שקטן מלהכיל חיות הפנימי של נשמת אלקי שנפח בו. ומזה הענין יכולין להבין שמלבד שלגדולתו אין חקר רק כל מעשיו שנתן בהם כח אלקותו ית' הם גדולים מאוד כמ"ש מה גדלו מעשיך. ויצירת האדם שהוא הטבלא קטנה מחיות הפנימי שבו. וזה ענין נשמה יתירה הבאה בשבת קודש ונק' יתירה כנ"ל שהיא גדולה מכלי המלבוש. והצדיקים המתדבקין בשורש הנשמה וממשיכין הארות מלמעלה מהטבע. זו נק' זקנה. וז"ש ואברהם זקן ודרשו חז"ל זקן זה שקנה חכמה דכתיב כולם בחכמה עשית. וכשמבטלין כל העשי' להחכמה והדעת וכדכתיב יראת ה' היא חכמה. וכן אמרו על אברהם אע"ה שהקנה להקב"ה שמים וארץ ואז שורה בו ברכה כדכתיב וה' ברך את אברהם בכל. והוא כמו בש"ק דכתיב ויברך ע"י שיש בו תוספות נשמה יתירה כנ"ל:

 

 

ב"ה

במדרש יודע ה' ימי תמימים. הם תמימים שנותיהם תמימים. דאין לך אדם שאין לו שעה וכן בנפש נמצא איזה נקודה שזה הי' רצון הבורא ית' ועל אותה שעה אמרו חז"ל יפה שעה אחת בעולם הזה מכל חיי העולם הבא שהוא השלמת הרצון שהי' להבורא ית' מן האדם. ולכן המצוה לכבד השיבה שקרוב להסתלק מן העולם ובודאי נגמר המבוקש ויש לו התדבקות בצד מה בשורש העליון. ולכן ת"ח מצוה לעולם לכבדו כמ"ש זקן זה שקנה חכמה. והיכן יש רמז לחכמה בתיבת זקן. רק זה שמלא קנו ושרשו זה הוא החכמה כמ"ש איזהו חכם המכיר את מקומו. וזהו הת"ח מתדבק בשורשו וזהו בחי' זקנה המשכה מעולם העליון. ובכל אדם בן שבעים לשיבה שאז יש לו התדבקות בשרש שלמעלה. אבל האבות שנקראו תמימים בנפשותיהם בתיקון הרמ"ח איברים ונעשו מרכבה לשכינה ולא נתפרדו מדביקות עליון כלל לכן שנותיהם תמימים. ובודאי א"א לאנשים כמונו להבין מדריגה כזו שהיא למעלה מהטבע ונק' זקנים מתחילתן ועד סופן כמ"ש רש"י שני חיי שרה כולן שוין לטובה:

במדרש יפה שיחתן של עבדי אבות כו' כי יש בחי' עבד ובן. תורה ותפלה. ובני ישראל נקראו בנים שניתן להם התורה לחפש בגנזי דמלכא כבן. ותפלה היא עבודה ונקרא שיחה כמ"ש רז"ל לשוח בשדה. שהוא מעסקי האדם הצריך לו בעוה"ז ונקרא בגמ' חיי שעה והתורה חיי עולם. אכן ב' אלו המדריגות יש בהם כמה בחי'. ויש עבד ובן. אח"כ זוכין למעלת עבד בעולם העליון יותר. ואח"כ בן. וכן הוא תמיד. ובאופן זה אמרו כי יפה שיחתן של עבדי אבות שבחי' העבדות שלהם הי' גבוה מבחי' בן של דורות האחרונים שהרי משיחתן ותפלתן נעשה פרשיות בתורה:

ישכם עושים חסד ואמת את אדוני כו'. פי' שיהי' להם חלק לעשות החסד ואמת בעולם כי האבות המה עמודים שהעולם עומד עליהם ויודע הי' אליעזר שצריך להיות נולד מזה יעקב אבינו בחי' אמת כמ"ש תתן אמת ליעקב וזהו הגידו לי שהוא לשון המשכה כמ"ש בזוה"ק:

 

 

ב"ה

במדרש יפה שיחתן של עבדי אבות כו'. דאיתא על אליעזר דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים. והוא דרך עבודת הבורא שהי' לאאע"ה קודם המילה והוא בחינת עבד. ואח"כ נתעלה א"א ע"ה וזכה לבחי' בנים. וזהו שנקראו אבות שזכו להמשיך דרך התורה בעולם שיהי' הנהגת השי"ת עמנו בבחי' בנים לחפש בגנזי דמלכא. והיא התורה שהתחילו ב' אלפים תורה מן האבות. ובחי' עבדות הוא כמו דרך ארץ שקדמה לתורה ובבחי' זו קיבל אליעזר מאאע"ה. ועיקר הירושה שניתנה ליצחק הי' בחי' דרך התורה ועמ"ש לעיל בפרשת לך לך במאמר לא יירשך זה כו'. ועכ"ז גם בחי' העבדות שקיבל אליעזר מסרו לכללות בני ישראל. וע"ז רמזו בתוך אחים יחלק נחלה. ולכן נעשה ממעשה אליעזר פרשה בתורה ללמוד מזה דרך העבדות. ונצרך לאיש ישראל ב' אלו הדרכים והם תורה ותפלה שנקרא שיחה. וזה שיחתן של עבדי אבות. וכמו כן בימי המעשה הוא בחי' עבד. ובש"ק בחי' בנים הנשמה יתירה שבודאי לא הגוף נקרא בן רק הנשמה. ואיתא ע"י ששרת באמונה יצא מכלל ארור לברוך. וכמו כן ע"י עבודה באמונה בימי המעשה זוכין לקבל הארת השבת. וכעין זה שמעתי מפי מו"ז ז"ל כי בשבת כתיב ויברך כו' יום השביעי. והי' צריך כל אחד מישראל להרגיש הברכה רק כל זמן שאין יוצאין מארור אין ארור מדבק בברוך. ויתכן לומר שע"י קבלת שבת בשמחה והוא בחי' תוספות שבת ובמה שמאמינים בקדושת השבת עי"ז יוצאין מכלל ארור לברוך:

 

 

ב"ה

במדרש יודע ה' ימי תמימים כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים ולמה כתיב שני חיי שרה באחרונה ללמדך שחביב שנותיהם של צדיקים לפני הקב"ה בעוה"ז ובעוה"ב. כמו שיש בחי' תמים בנפש כן בעולם ובשנה. כי יש לכל אלו הג' שורש בשמים. והגם כי הזמן הוא תחת השמש אבל יש הארות מזומנים ומיוחדים לכל יום ושנה. דכתיב וירא את האור כי טוב וגנזו לצדיקים. פי' ע"י ההסתר שיש בכל יום ערב ובוקר. פי' שאין העוה"ז יכולה לקבל האור רק ע"י הערב לכן כתיב מקודם ערב ואח"כ ויהי בוקר. ומצד זה אמרו חז"ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום דאיתא גולל אור מפני חשך וחשך מפני אור פי' בכל יום מתגלה הארה המיוחדת. אח"כ בא חושך ונגלל האור. וצריך להתחדש אור אחר להעביר החשך של יום זה וכן לעולם. וכמו כן כל מקום ומקום. וכמ"ש בפרשת לך לך כי תמים הוא כשהנפש מתדבק בשרשו. כי בעוה"ז הוא רק כמו פלג גופא. ולכן כתיב אברהם אברהם נח נח כדאיתא במדרשים. כמו כן כתיב ויהיו חיי שרה שני חיי שרה. להודיע כי שני חיי שרה בעוה"ז היו תמימים עם הארות המיוחדים לאלה הימים לכן נקראו תמימים. וכמו כן במקומות הצדיקים כמו שבחרו להם מערת המכפלה וכתבו חז"ל בית ועלי' כלומר שהמקום הי' דבוק בשרשו למעלה. ובאמת כל התמימות הנ"ל הכל תלוי באדם. דאיתא האדם נברא מן עליונים ותחתונים כמ"ש רש"י ז"ל פ' בראשית עפר מן האדמה ויפח באפיו כו' כדי שלא יהי' קנאה במעשה בראשית ע"ש. ולכן האדם בכח הנשמה המשתתפת בגופו עושה שלום בין עליונים ותחתונים. ואמת שע"י החטא הראשון ואח"כ בחטא העגל נסתלק הנשמה הפנימיות שנאמר עלי' ויפח. ומ"מ נשאר בבנ"י הארה מזו הנשמה. לכן נק' השולמית שעושין שלום בין הקב"ה לעולמו כדאיתא במדרש שה"ש. ובש"ק שיש נשמה יתירה נקרא שלום מטעם הנ"ל. והצדיקים בפרט האבות והאמהות היו כל ימיהם בבחי' השבת ונק' תמימים:

בפסוק ואברהם זקן כו' וה' ברך את אברהם בכל. במדרש זקן שקנה חכמה זקן זה קנה ב' עולמים. כי כשהאדם בא אל החכמה אמיתיות ויודע ומבין לבטל עצמו אל השי"ת. וכל מה שפורש עצמו מן העולם ומבטל עצמו אל השורש עי"ז מקיים העולם. והשבת יוכיח שיש בו ביטול כל המעשים והוא הוא קיום כל ימי המעשה דכ' וישבות כו' ויברך. וכל הנייחא לפניו ית' כשהתחתונים הם כלים לקבל הברכה. וע"י שבש"ק מבטלין בנ"י המעשים ומקבלין נשמה יתירה ונקראין כלי מחזיק ברכה וזהו הנייחא לפניו דכתיב טוב בעיני ה' לברך את ישראל. וזהו הרמז ואברהם זקן ונתקרב אל שורש העליון. ואז וה' ברך בכל. פי' אפילו בעולם הזה כמ"ש שקנה ב' עולמות:

בפסוק ויצא יצחק לשוח בשדה. דרשו חז"ל אברהם תיקן תפלת שחרית דכתיב וישכם אברהם וגו' אל המקום אשר עמד שם ואין עמידה אלא תפלה. יצחק תיקן תפלת מנחה דכתיב לשוח ואין שיחה אלא תפלה. יעקב תיקן ערבית דכתיב ויפגע כו' ובמדרש תנחומא בפרשה זו אין לך מי שכוין דעתו אל התפלה כאברהם דכתיב חלילה לך מעשות כו' ע"ש. והענין הוא כי אין מכוון התפלה כשחסר להאדם איזה בקשה רק כמ"ש ואני תפלתי לך ה' עת רצון פי' שיהי' בקשת האדם לעורר למעלה עת רצון ושיתפייס ושיתרצה הבורא יתברך אל התחתונים. ולפי שהאבות הי' כל מגמתם לזה. פעלו כל אחד עת מיוחד להיות עת רצון לתפלה להיות פתוחים שערי שמים בג' זמנים הללו. וכל אחד כפי מדתו. אברהם אע"ה כתיב וישכם דאיתא הסימן לאהבת ה' מי שמקדים אהבתו ית' לכל הדברים כמ"ש ונשכים ונמצא ייחל לבבנו כו' ובחי' יצחק הוא כמ"ש רק ביראת ה' כל היום. ובחי' יעקב הוא להיות דבר של קיימא דכתיב תתן אמת ליעקב. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל כי דבר שאינו מתקיים נקרא כזב כמ"ש לא יכזבו מימיו מים המכזבים כו'. ולפי שיעקב הוא בחי' אמת תיקן תפלת ערבית והיינו שההארה שמשיג האדם בכל יום צריך להיות נשאר אצלו בקביעות עד שיחזיר נשמתו בלילה מתוך אותו ההארה. ואז הוא דבר של קיימא. [והנה הג' זמנים אלו הם בלכתך בדרך דכתיב ויצא יצחק ובשכבך דכתיב ויפגע וישכב כו' ובקומך וישכם. ובשבתך בביתך אפשר שהוא בחי' דוד המלך עליו השלום]. ובודאי כשאמרו חכמינו ז"ל תפלות אבות תקנום הם הדרכים שיכולין לבוא לתפלה על ידיהם. דיש מחשבה דיבור ומעשה בעבודת ה'. והם בחי' כהן לוי וישראל. והם הג' אבות כמ"ש אברהם יגל יצחק ירנן יעקב ובניו ינוחו. וגילה זו תפלה והיא בחי' מחשבה בלב לכן כתיב בי' עמידה כמ"ש בעמדם תרפנה כנפיהן. ירנן בחי' יצחק דכתיב בי' לשוח והוא בחי' דיבור. ודיברו הלוים בשיר. וביעקב מצינו כמה דברים בעובדא. והאמת כי זה סוף התיקון כשיכולין להביא הארות עליונות בבחי' עובדא אז הוא דבר של קיימא. וזכות הג' אבות מסייעין לכל בנ"י להיות מוכן לתפלה בג' בתי' הנ"ל:

 

 

ב"ה

במדרש יודע ה' ימי תמימים. חביב שנותיהן של צדיקים בעוה"ז ובעוה"ב. דכתיב ימים יוצרו ולא אחד בהם. והכתיב ולא. פרש"י כשהיו הימים עומדים לפניו ית' לא הי' בהם ממשות עדיין. והקרי ולו הוא יום שבת או יוה"כ שהבדיל לו ע"ש. והענין כמ"ש אתה יצרת עולמך מקדם. ומ"מ נמצא בעוה"ז ג"כ התגלות מימים הקדמונים הנ"ל כמו בש"ק שהוא מעין עוה"ב כמ"ש ביום השבת יפתח. וכמו כן בצדיקים שנאמר עליהם יודע ה' כו'. כי כפי העדות שבני ישראל מעידין עליו ית' שכל הימים מתחדשין בטובו ית' כמ"ש על הצדיקים שמקיימים העולם שנברא בעשרה מאמרות. ושבת קודש סהדותא אקרי וכל בנ"י מעידין בש"ק זה העדות דכתיב עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו והצדיקים בכל יום מבררין זה העדות. וכפי בירור זה העדות כך יודע ה' ימי תמימים ומתקשרין הימים בשורש הקדמון כנ"ל. ואיתא במשנה בתלמידיו של א"א אוכלין בעוה"ז ונוחלין לעוה"ב דכתיב להנחיל אוהבי יש. וז"ש ונחלתם לעולם תהי'. ואוצרותיהם אמלא כמ"ש מספר ימיך אמלא. כי הימים בעוה"ז הם להכין כלים לקבל אור העליון בעוה"ב שהם למעלה מהשגה רק ע"י העבודה בעוה"ז מכינים לבושים וכלים להשיג אותן ההארות. וזה פנימיות הימים שבעוה"ז וזהו מספר ימיך פי' הארות הגנוזין בהם ואז הם תמימים וכמו כן בש"ק שנקרא שלום מזה הטעם שמתגלה בו הארת היום בשרשו העליון. [ולהיפוך ברשעים כתיב לא יחצו ימיהם פי' אפילו הימים שבעוה"ז שהם רק מחצה נאבד מהם]:

וכתיב ואברהם זקן כו' וה' ברך את אברהם בכל. ובמדרש הכל נתברכו ע"י אברהם ומי בירך אותו הקב"ה כו'. כי פי' בכל הוא אותו הנקודה שכוללת הכל שכתיב עליו וירא אלקים את כל אשר עשה כו'. והוא כלי מחזיק ברכה שנקרא שלום שכולל הכל וזה ברכת האבות בכל מכל כל. ואלה הג' הם הג' סעודות בשבת קודש שנקרא שלום וכתיב ויברך כו' יום השביעי. והוא המעיין שממנו נמשך החיות והברכה לכל הבריאה:

בפסוק ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק ולבני הפילגשים כו' נתן אברהם מתנות. וכבר כתבנו במ"א. והענין בקצרה כי אאע"ה עמוד החסד כמ"ש שהחסד מתגלגל בעולם בשבילו והוא הכלי שברא השי"ת להיות חסדו מגיע לעולם על ידו כמ"ש תתן אמת ליעקב חסד לאברהם שעל ידו מתגלה החסד בעולם. אכן כתיב מה רב טובך אשר צפנת. ולכן צריך עוד החסד לירד דרך יצחק ויעקב כמ"ש גומל חסדים טובים והוא כלל הג' אבות. גומל הוא בדרך שזוכין ע"י מעשינו ואז הוא חסד טוב. ולהם נתן מתנות אף שאין ראוים כמ"ש בתפילת שלמה ע"ה לנכרי ככל אשר יקרא ע"ש. אבל לבני ישראל צריכין לזכות להחסד ע"י היראה והדין. וכן הוא בזוה"ק כעין זה:

במדרש עבד משכיל ימשול כו'. והוא לחזק ידינו בגלות שכמעט נסתר מאתנו דרך הבנים ומ"מ אם נעבוד אותו ית' באמת בגלות ובאמונה. נזכה לצאת מארור לברוך כדאיתא בעבד אברהם. ועוד ימשול בבן כתיב. כי עתיד הגאולה להיות על ידי דורות השפלים בבחי' עבד דוקא והוא ע"י אמונה כמ"ש בא חבקוק והעמידן על א' וצדיק באמונתו יחי' כי ישראל מאמינים בני מאמינים כי באמת הוא דבר פלא. התחזקות אמונת בני ישראל בגלות. והיא מנטיעות אבותינו כמ"ש בני מאמינים ובזה יהי' הגאולה בב"א:

 

 

ב"ה

במדרש יודע ה' ימי תמימים כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים כו'. כי הצדיקים מעלים הזמן והטבע. כענין שאמרו כשהצדיק בעיר הוא הודה זיוה כן הוא בזמן. כי הנה הקב"ה מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית. והתחדשות הימים הוא כפי אנשי הדור כמ"ש אל תאמר שהימים הראשונים היו טובים כו' ופרש"י כי הימים טובים לפי זכות הדור ע"ש. וז"ש כשם שהם תמימים כו' כי עיקר התמימות הוא התדבקות בשורש שלמעלה מהטבע כמ"ש תמים תהי' עם ה' אלקיך כו' כי הגוים האלה כו' אל מעוננים כו' עונה זו יפה כו' כי התחכמות שלהם הוא בזמן ובטבע. ובודאי נמצא חכמה בהבריאה. אבל לא כן נתן לך ה' אלקיך נביא מקרבך כו' כי בני ישראל נבראו להעלות כל הטבע ולברר ולהעיד כי הקב"ה הוא המנהיג את העולם והטבע והזמן דכתיב אתם עדי ואני אל ואמרו חז"ל כשאתם עדי אני אל. פי' הקב"ה ברא העולם להיות בחירה לאדם וכפי מה שבנ"י מעידין ומבררין כח הנהגתו יתברך כן מתגלה כח הנהגתו ית' בעולם. ולכן השבת שנקרא סהדותא. בו מתעלה כל הטבע ומתגלה הארת הנשמה יתירה בעולם. ולכן נשתנו למעליותא שנות הצדיקים ונקראו שני חיי שרה שבצדקתה נתחדשו הימים ונקראו על שמה. והאבות שכל מעשיהם ותמימותם הי' לדורות לכן נקראו אבות ואמהות. לכן גם הימים שלהם הם הכנה לדורות ומאירים לכל הדורות כדאיתא במדרש שבזמן אסתר נגלה הארת שנות שרה אמנו ע"ה. וזהו ענין ואברהם זקן בא בימים וכמ"ש זקן זה קנה ב' עולמות וכן אמרו בגמ' זקן זה שקנה חכמה. ביאור הענין דכתיב מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית מלאה הארץ קניניך. פי' שזה נפלאות הבורא ית' שנמצא אלקותו ית' בכל. לכן נק' וקונה הכל פי' שהגם שעוה"ז גשמי. מ"מ הוא קן ומקום לאלקותו ית'. אם שאין הקדושה מתגלה בקביעות. היא מקננת בעולם. [וע"ז נבראו הצדיקים לברר זאת כדאיתא ה' קנינים קנה הקב"ה בעולמו ושמעתי ממו"ז ז"ל כי אלו הקנינים צריכים אלה לאלה. וע"י שישראל מעידין עליו ית' נעשה שמים וארץ קנינו ית' כו'. וכ"כ באברהם שהקנה להקב"ה שמים וארץ וכן אמרו בשומרי שבת האומר ויכלו נעשה שותף כו' והכל ענין אחד כמ"ש]. ולכן הזוכה לחכמת האמת יודע ומעלה ומחבר עוה"ז לעולם העליון. [ונקרא זקן שמכל הז' ימי הבנין נעשה קן להנקודה פנימיות שנאמר עליה כולם בחכמה עשית]. ואמרו איזהו חכם המכיר את מקומו. איזהו חכם הרואה את הנולד. איזהו חכם הלומד מכל אדם. והיינו כי כלל הבריאה עולם שנה נפש. והחכם מעלה הטבע והזמן והנפשות. והם ג' חכמות הנ"ל. בחי' מעשה דיבור ומחשבה דו"ק ותשכח. ולכן זה שקנה חכמה הוא מתקן כל הבריאה דכתיב בי' בחכמה עשית כו' ולכן וה' ברך את אברהם בכל כדאיתא במד':

במדרש עבד משכיל כו' ע"י ששרת אותו צדיק באמונה יצא מכלל ארור לברוך כו'. ענין השכלת אליעזר הוא עפ"י המשנה המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ ולא אמרו מעבירין ממנו מלכות ודרך ארץ שהרי אמרו חז"ל יפה תלמוד תורה עם ד"א. רק עול דרך ארץ אמרו שצריך האדם שלא יתערבב ע"י העסק ולא יתקשר בכל העסקים אשר לא לה' המה. וכן בעול מלכות דאיתא מאן דכפית באחרא א"א לו לקבל עול מלכות שמים. ומאן דכפית דייקא. אבל מי שזוכה הגם שהוא באיזה עבדות או בד"א. מ"מ אינו כפות ומשועבד לזה. והוא נקרא עבד משכיל. שהגם שהי' עבד אעפ"כ השכיל העבדות בחכמה. וידע והאמין כי הקב"ה נתן לו זה העבדות. וז"ש אלקי אדוני אברהם שקיבל עול מלכותו ית' באמצעיות העבדות שהי' עבד אברהם. ומצא שכל וחכמה בהעבדות שלו. וכ"כ מלכותך מלכות כל עולמים. כי גם שאנחנו בגלות תחת איזה מלכות. יש לנו להשכיל ולהבין כי הכל מאתו ית' ובודאי מי שזוכה חל עליו מלכותו ית' בלי שום הסתר ובגלות הוא בהסתר. וכשמקבלין עול תורה אפילו כשיש עלינו מלכות ודרך ארץ והיינו להיות בבחי' עבד משכיל ע"י השכלת החכמה שהוא עול תורה. מסירין ההסתר ומעבירין עול מלכות ודרך ארץ כנ"ל. והנה אליעזר הי' כנען ונאמר ארור כנען עבד עבדים יהי'. ובודאי נח נתן לו בזה עצה איך שיצא מכלל הארור עי"ז העבדות. כי ראה והבין שא"י להיות בפ"ע כי הארור דבוק בו. ונתן לו עצה להיות עבד. וע"י שהוא עבד למי שהוא בברכה יוכל לתקן נפשו. ואליעזר השכיל זאת. ולכן מצינו בגמ' כי הזוכה גט שחרור לעבד הוא חב לאחרים. כי מאחר שכתוב לעולם בהם תעבודו. צריך להיות כך. כי אם הי' כנען בן חורין הי' מחריב העולם ע"י שהארור דבוק בו. ור"ת לעולם בהם תעבודו הוא תבל שהוא תיקון העולם מה שהוא עבד. וע"ש בתוספות פ"ק דגיטין נדחקו בזה ולפמ"ש מיושב. ולכן איכא למ"ד כי חוב הוא לעבד שיצא לחירות מטעם הנ"ל כי העבדות טוב לו. ולכן דינו כאשה שהיה ג"כ הגזירה להיות הבעל מושל עלי' כדכתיב והוא ימשל בך ע"י שבאדם נמצא הברכה ולא בה. גם הקשו שם התוס' למה נקרא תופס לבע"ח מה חייב לו האדון ותי' ר"ת דעביד לי' נייחא נפשי'. ואינו מובן א"כ לכל מתנה יהי' בכלל ב"ח. ויתכן לפרש עפ"י המדרש הנ"ל כי מאחר שזכה להיות יוצא לחירות בודאי שרת אותו באמונה ולכן יצא מכלל ארור. א"כ בודאי חייב הוא להוציאו כנ"ל. ומה"ט נראה דהתירו לשחרר משום מצוה דרבים. כי כשמשחרר לצורך מצוה א"י להזיק ומתבטל אל מצוה דרבים כנ"ל:

 

 

ב"ה

במדרש יודע ה' ימי תמימים כו'. כבר כתבנו פי' תמימים להיות מתאימים הימים שלמטה באורות המיוחדים להם למעלה. דאיתא כימי השמים על הארץ שימי האבות היו ת"ק שנה כמו מן השמים לארץ דהנה איתא עץ החיים מהלך ת"ק שנה. והאבות בימי חייהם המשיכו החיים מעץ החיים. ופי' מהלך ת"ק שנה מי שהוא עובד ה' כל ת"ק שנה בלי פני' הוא מוציא החיים שיוכל להתגלות בעולם. וכן עשו האבות. ויתכן כי בודאי עץ החיים אין לו שיעור והוא בבחי' העומדים. אבל מהלך ת"ק שנה הוא ההארות שיכולין להשיג בחי' מהלכים שהוא האדם בעוה"ז. וע"ז נאמר כימי העץ ימי עמי היינו עץ החיים. והאבות בימי חייהם המשיכו הכל בשלימות וז"ש ונחלתם לעולם תהיה:

 

 

ב"ה

במדרש יודע ה' ימי תמימים כו'. כי האדם נברא להמשיך חיות לעולם כדכתיב ויפח באפיו כו' ויהי האדם לנפש חי' פי' שהוא כלי שיקבל וינוח בו החיות. והצדיקים שמושכין החיות לעולם נשארים אותן ההארות לעולם כמ"ש נחלת ימיהם זכורה לעולם. כי כל רשימה שיורדת מקדושה נשאר הרשימה לעולם כמ"ש בספרי קודש מזה. וכל אדם בפרט מושך חיות השייך אליו. אבל הצדיקים ומכש"כ אבות הקדושים הם המשיכו חיות לכלל בנ"י. ולכן הצדיקים במיתתן נק' חיים כי החיות שלהם עדיין מאיר בעולם. ומ"ש כשם שהם תמימים כו'. כי כמו שיש באדם שס"ה גידין תלויין זה בזה. ויש גידין שהחיות תלוי בהם ביותר. ויש פתוחין ויש סתומין. כמו כן נמצא שס"ה ימים. ויש בהם ימים טובים ושבתות שהם מאירין. ויש ימים נמוכין. והאדם צריך לתקן שיהיו כל הגידין וכמו כן הימים אחדות אחד. שכך עשה הקב"ה להיות ימים אלו מתקנין ימים הנשארים. וכמו כן בגוף. ואז נקרא תמים. וז"ש רש"י כולן שוין לטובה:

בפ' ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק. זו הברכה שכ' וה' ברך את אברהם בכל כמ"ש במדרש. אך כל הוא מדת יעקב כמ"ש ז"ל אברהם בכל יצחק מכל יעקב כל. ואברהם שהי' אב לאבות הי' כלולין בו הג' ברכות וידע כי בחי' כל שהוא מדת יעקב שייך לזרע יצחק וז"ש כל אשר לו ליצחק. ובודאי כל הברכות כלולין באלה הג' והם ג' ברכות שבברכת כהנים והם ג' סעודות בשבת דכתיב ויברך את יום השביעי והברכה מתפשטת לג' בחי' הנ"ל. והנה בכל הוא יותר מבחי' מכל כדאיתא בגמ' האומר מטובו חיינו הוא בור רק בטובו. והפי' כי מטובו הוא חלק מן הטוב. ובטובו הוא שהחלק דבוק בשורש. וכמו כן בכל. אכן כל הוא למעלה מכולן והוא עצם השרש והטוב. והוא אמת ליעקב. [כי הברכה הוא לפעמים נחלק ונבדל ולפעמים בדביקות ולפעמים אחדות אחד והמשכיל יבין] וז"ש בישמעאל ידו בכל שהי' לו חלק במדת אברהם. ויד כל בו שמדת יעקב גובר ושולט עליו. שבזה אין אחיזה לשום סט"א כי הוא אמת לאמיתו:

במדרש יפה שיחתן של עבדי אבות כו'. הוא בחי' תפלה אין שיחה אלא תפלה דאיתא בגמ' תורה חיי עולם ותפלה חיי שעה. וזה הדרך שתקנו אבות והוא עצה להיות נושע בכל עת ומקום. ובמדרש מי בכם ירא ה' שומע בקול עבדו כו'. שמזה הדרך של אליעזר יכולין ללמוד להיות נושע אף במקום החושך. הלך חשכים. ומעין זה בכל איש ישראל שנשתלח' הנשמה בעוה"ז עלמא דחשוכא. וע"י תפלה ותורה שבע"פ יכולין להיות נושע. והוא דרך ימי המעשה שנק' חשכים. והכל ניתקן בבחי' עבדות והנהגה מלמעלה על ידי מלאך. ובשבת קודש הוא בחי' בנים. ודרך התורה. וההנהגה על ידי הקב"ה בעצמו. לכן שבת יעשה כולו תורה. ובימי המעשה הוא בחי' שומע בקול עבדו. וע"י אמונה ובטחון כמ"ש יבטח בשם ה' כו':

 

 

ב"ה

במדרש ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל. מי יעלה כו' מי יקום במקום קדשו זה אברהם כו'. דאיתא בספרים על פסוק ומי יקום כי העלי' שיש לאדם צריכין לראות שיהי' דבר של קיימא. לא לעלות ולחזור לירידה כו'. וז"ש וישכם אברהם כו' אל המקום אשר עמד שם. שכל מה שתיקן בכל יום היה דבר של קיימא. וביום השני הלך למדריגה אחרת. לכן בא בימים שלא אבד אפילו יום אחד. וז"ש שנותיהם תמימים כולן שוין לטובה. ואז הוא כלי מחזיק ברכה. ונקרא שלום. תמים. שאין הפסק בין כל עליותיו שבכל יום ויום. [וי"ל עוד פירוש אל המקום אשר עמד שם כמ"ש בזוה"ק בפסוק אשר עמדתי לפניו שקאי על הנשמות שעומדין לפני הקב"ה קודם ירידתם לעולם ע"ש פ' ויחי רל"ג. וחיתא דנשמות הצדיקים עולין בכל לילה למרום. וז"ש וישכם אל המקום אשר עמד שם]. אכן נראה עוד לפרש אל המקום אשר עמד. שבאמת צריך האדם לתקן גם המקום והזמן בבחי' עולם שנה נפש. וכולן נרמזו בקרא. וישכם אברהם בחי' נפש בבוקר בחי' זמן אל המקום בחי' עולם. וז"ש חז"ל הקובע מקום לתפלתו אלקי אברהם בעזרו. דכתיב עד אמצא מקום לה'. והאבות ודהמע"ה הוציאו מכח אל הפועל מקום המיוחד. והוא ביהמ"ק. וזכו להמשיך השכינה בעולם. וע"ז כתיב בכל המקום אשר אזכיר את שמי כו'. וז"פ ואברהם זקן כ' במדרש זקן זה קנה ב' עולמות. פי' לא זו שמצא לעצמו חלק השייך לו למעלה ובעוה"ב. אף זו שמצא מקום למטה להתגלות הקדושה בעוה"ז. ועליו נאמר איזה חסיד המתחסד עם קונו דעביד לי' קן כנ"ל. ולכן וה' ברך כו' וה' הוא וב"ד. כי הברכה הי' מגיע עליו במדת הדין. כדכתיב בכל המקום כו' אבוא אליך וברכתיך. ולכן נאמר על אברהם אבינו ע"ה שהקנה להקב"ה שמים וארץ. וכמ"ש במ"א בשם מו"ז ז"ל בענין חמשה קנינים קנה (לו) הקב"ה כי מכל החמשה נגמר הקנין להיות כבודו ית' נגלה בארץ. בכח אברהם וביהמ"ק וישראל כו' שכולן צריכין זה לזה. ואפילו כל איש ישראל בפרט יש לו חלק בתיקון זה שצריך כל אדם למצוא עת ומקום שע"ז נברא בעולם. ובביהמ"ק יצא מכח אל הפועל אבל גם עתה איתא תפלות במקום תמידין איתקן. ולכן צריך כל אחד לקבוע לו מקום לתפלה וע"ז נאמר מי יקום במקום קדשו. ואנו עכ"פ בכח תשובה צריכין למצוא זה המקום. כי מי הוא בחי' תשובה על ידי השתוקקות לחזור למקום קדשו. ולכן מתפללין נגד ביהמ"ק תל שכל פיות פונים אליו:

בשם מו"ז ז"ל כי חז"ל אמרו אין ארור מדבק בברוך לכן צריכין לתקן עצמו לצאת מכלל ארור שיהי' מוכנים לקבל השבת דכתיב בי' ויברך כו' יום השביעי כו'. ונראה כי בימי המעשה העבודה לצאת מכלל ארור. וכאשר חכמים הגידו לפי ששרת אותו צדיק באמונה יצא מכלל ארור כמו כן העבודה בימי המעשה בבחי' אמונה. דכתיב להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות. פרשנו במ"א כי בבוקר הוא יום השבת דלא כתיב בי' ערב. ובלילות הם ימי המעשה. וכיון שאין האור מתגלה בחול צריכין לעבוד באמונה. ועי"ז זוכין לקבל אח"כ הארת השבת. ובאמת עיקר להגיד בבוקר הוא בשעת הגאולה ולעתיד. וכל ימי הגלות התיקון ע"י אמונה. ומעין זה הוא בשבת שהוא מעין עוה"ב. ובאמת מעין זה יש בכל יום עצמו דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר ואמרו חז"ל מי שלא אמר אמת ויציב שחרית אמת ואמונה ערבית לא יצא ידי חובתו דכתיב להגיד בבוקר כו' ואמונתך. והיינו שצריכין ב' הבחי' לאחוז באמונה בעת החשכות ועי"ז זוכין ליכנום לכלל ברוך. וכמ"ש במדרש על אליעזר הלך חשכים כו' והי' התיקון ע"י אמונה ובטחון. ובזוה"ק דורש על זמן תפלה הלך חשכים שהסט"א הולך לו בזמן תפלת שחרית. ויתכן לומר כי ב' הפירושים אחד שע"י היגיעים בעבודה שבלב בזמן הגלות והחושך. לכן עובר החשכות מפניהם. וכדאיתא בפסוק ושם דרך זה המדליק נרות במבואות האפלים כו' אראנו בישע אלקים. ושני העבודות נצרכים בעוה"ז כאשר רצה הקב"ה להיות תיקון עולם השפל. לכן קבע זמנים שמאיר הארה הגנוזה. ולפעמים גולל אור מפני חושך כו' ובזמן שיש אור צריכין להכין גם על ימי החושך. לכן הקדים להגיד בבוקר חסדך אח"כ ואמונתך בלילות. כי אור השבת מסייע לכל ימי המעשה לכן נקראו סעודות שבת בזוה"ק סעודתי דמהימנותא כאשר הגיד מו"ז ז"ל כי המה סועדים האמונה כו'. והוא הכנה לימי המעשה:

 

 

ב"ה

במדרש יודע ה' ימי תמימים כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים כו' כי כל מעשה האבות הוא הכנה לכל בני ישראל ולפי שהם כוללים כל בנ"י נקראו תמימים. וכמו שהם תמימים כן שנותיהם כוללין כל הזמנים ונק' תמימים. ושנותיהם הם קיום כל הזמנים. ולכן כתיב יודע ה' ימי תמימים כמו שהמועדות נקראו מועדי ה'. והאבות בכל ימיהם הי' נגלה אותה ההארה שמתגלה במועדים. ואותו המועד שהוא בזכות אותו הצדיק הי' בכל ימיו מתגלה הארה זו כמו כן. וזה ג"כ רמז המדרש באסתר שמלכה על קכ"ז מדינות שכמו שתיקנה שרה בזמן קכ"ז שנים. כך בבחי' המקום האירה לקכ"ז מדינות כי בחי' עולם שנה נפש ענין א' הוא:

ורש"י ז"ל כתב שני חיי שרה כולן שוין לטובה. כי הנה יש שינוים בשנות האדם ויש מעלות בזמן הבחרות ויש כמי כן מעלות בזמן הזקנה. אבל צדיקים התמימים נמצא כל מיני שלימות בכל ימיהם. ובודאי אין זה בדרך הטבע רק מתת אלקים הוא. וזה ענין ברך את אברהם בכל זאת השלימות שנמצא בכל מקום ובכל זמן בכח המלך שהשלום שלו. וזהו כולן שוין לטובה:

במדרש עבד משכיל ימשול בבן מביש כו'. פי' עבד משכיל אינו שהוא חכם לעצמו. רק שהעבדות שלו הוא בהשכלה ונותן לבו ודעתו לעשות העבדות בשלימות. ויכול להעלות יותר מבחי' בן. וכבר כתבנו במ"א דברי הזוה"ק שכל איש ישראל צריך לעבוד אותו ית"ש בבחי' עבד ובן. והנה אאע"ה הוצרך לעשות פעולה זאת ע"י העבד כי הוא נתעלה אחר המילה. וכאשר הי' נצרך להעלות עוד הניצוצות קדושות שהי' בבית אביו. הי' על ידי אליעזר שהוא בחי' עבד. וכן הוא בימי המעשה בירור הניצוצות קדושות. לכן ההנהגה ע"י מלאך. ובש"ק בחי' בן. וכמו כן בזמן המקדש הי' בחי' בן. ונתביישו כל העולם בהתגלות דרך התורה והמקדש כמ"ש המה ראו כן תמהו. אבל עתה בגלות הוא בחי' עבד. ומ"מ יהי' סוף התיקון בעקבותא דמשיחא ביתר שאת. וע"ז כתיב הנה ישכיל עבדי כו' ירום ונשא דרשו מאברהם ומשה ע"ש בזוה"ק. והוא כנ"ל כי מרע"ה הוריד התורה מן השמים. והוא בחי' בנים אתם. ומלך המשיח שיתגלה בב"א עליו כתיב ישכיל עבדי כמ"ש ימשול בבן. ואז יהי' התיקון השלם. והמשכיל יבין דברים אלו ביותר:

 

 

ב"ה

במדרש יודע ה' ימי תמימים כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים כו' ולמה נאמר שני חיי שרה באחרונה שחביבין שנותיהם של צדיקים לפני הקב"ה בעוה"ז ובעוה"ב. דהנה כל הדברים יש להם שורש בשמים. הן בחי' עולם שנה ונפש לכולם יש שורש בשמים. וז"ש יום ליום יביע אומר. יום שלמעלה ליום שלמטה. והצדיקים צריכים לחבר הכל אל השורש. וזה עיקר שם צדיק כמ"ש ז"ל דאחיד בשמיא וארעא. ובחי' צדיק זה יש בנפש כמ"ש נח נח אברהם אברהם. שהיו מתאחדים עם השורש שלהם אז נקרא תמים. וכמו כן בעולם ארץ ישראל וירושלים וביהמ"ק שעל שם זה נק' ירושלים על שלימות הנ"ל דכתיב כעיר שחוברה לה יחדיו. ולכן נק' צדק. וכמו כן בזמן ושנה. שבת שלום. ולכן כל מעשי שבת כפולים. לחם משנה. זכור ליום כו' שבו מתעלה הזמן אל השורש. והכל תלוי בבני ישראל וצדיקים כדאיתא צדיק בעיר הוא הודה זיוה הדרה. פירוש שמוציא מכח אל הפועל הוד וזיו והדר שיש בשורש אותו המקום. וכמו כן בזמו כי הקב"ה מחדש בכל יום מעשה בראשית וכתיב אעירה שחר דרשו חז"ל אני מעיר השחר ואין השחר מעיר אותי. ועל זה כ' לשקוד על דלתותי יום יום ביום דלמטה ויום דלמעלה. והם ב' דלתות ושני פתחים שדרשו חז"ל. ועמ"ש מו"ז ז"ל בשם הרב מפרשיסחא על זה. וזה יום יום יעמס לנו. שזה מוטל על הצדיקים להכין הימים שלמטה שיהיו כלים לקבל השפע מימים אלו שבשמים. ואיתא בגמ' ב"ש אומרים מחד בשבתא לשבתא. והלל מדה אחרת היתה לו ברוך ה' יום יום ע"ש במס' ביצה. והם ב' מדריגות כי השבת מעלה היום שלמטה ונתבטל אל השורש. ולכן איתא שבת יומא דנשמתין ולאו דגופא. כי כשמתגלה עולם שלמעלה. עולם דלמטה לא אדכיר בשמא. ולכן בשבת לא אשתכח בי' מנא כדאיתא בזוה"ק דכולהו ברכאין בי' תליין דייקא. ומדת ב"ה הוא לתקן ימי המעשה להיות אחוזין ומתאחדין בימים שלמעלה. זהו בחי' יום יום. וזה ענין מחלוקת בגמ' ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל יש אומרים שלא הי' לו בת כל עיקר ויש אומרים בת היתה לו ובכל שמה. הוא כנ"ל כי הכל מודין שנתעלה אברהם אבינו לעולם שלמעלה. שזה פי' זקן בא בימים. וי"א כי נתעלה ממש למעלה מן הטבע. וה' ברך בבחי' השבת דכולהו ברכאין בי' תליין. אבל בת הוא ענין מדה ומקבל. שהוא בחי' עולם התחתון. כשהוא מתוקן ומוכן לקבל הברכה. לכן יש אומרים אפילו ברתא לא חסרי' רחמנא שהי' לו בחי' בת ובכל שמה. שהי' דבוק ומתאחד בשורש העליון כנ"ל:

במדרש עבד משכיל ימשול בבן מביש כו'. דהנה האדם צריך לעבוד הבורא ית' בבחי' עבד ובן כדאיתא בזוה"ק בהר אבל בחי' עבד קודם. והכל תלוי בזה. וזוכה אח"כ לבחי' בן. והוא ענין דרך ארץ קדמה לתורה. שהרי בחי' בנים התחיל מזמן האבות וב' אלפים תורה. ומקודם הי' רק בחי' עבד משכיל. שהוא מה שבכח שכל האדם להשכיל כי הבורא ית' הוא האדון המנהיג עולם ומלואו. וז"ש כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גבירתה כן עינינו אל ה' אלקינו עד שיחננו. ולכאורה אין מובן לשון עד שיחננו. וכי רוצין ח"ו לפרוק עול מלכותו ית' מעלינו. והרי לעולם עינינו מיחלות לחסדו. אבל הפי' עד שיחננו לבחי' בנים. כי השכל שבאדם עצמו להבין איך עבד ושפחה מצפה לרבו מכש"כ שיש לנו לצפות אל השי"ת זה הוא עבודה בדרך הטבע. אבל באמת הקב"ה נתן לנו התורה שהוא התדבקות בו ית' בכח המצות שהם למעלה משכל האדם. וכשזוכה אדם לתורה ומצות אין צריך ללמוד את עבודת הבורא ממשלים שבעה"ז. כי אין זה דרך הישר לתלות תניא בדלא תניא. וזה החילוק בין עבד לבן. ולכן אמרו חז"ל שיצחק נקרא בן מביש שבייש כל אוה"ע כו'. פי' בעקידה שעקד עצמו ע"ג מזבח שהוא דבר שלא כדרך הטבע. והוא דרך התורה המיוחד לבני ישראל. ובזה אין אחיזה לשום אומה. כי כשהעבודה בבחי' עבד משכיל ע"י הבחנה מעבודת עבד ושפחה א"כ בזה יש לו התחברות לטבע וכל אומות העולם. אבל בחי' בן הוא מבייש כל הטבע כנ"ל. וז"ש בעוד שלא זכינו לבחי' בן צריכין לעבוד אותו כעיני עבדים כו' עד שיחננו ולא נצטרך לבוא לידי משלים ודמיונות האלה. ועכ"ז דרך ארץ קדמה לתורה כנ"ל. ולכן עבד משכיל ימשול בבן מביש. ועיקר עבודת האדם הוא בבחי' זו. ובחי' בן הוא מתנה מן השמים שהרי אין טעם לאדם לומר שרוצה להיות בן המלך. אבל להיות עבד כעיני עבדים ושפחות זה הוא מצד האדם והשכלתו. וכשזוכה הקב"ה מקרבו וזוכה לבחי' בן מצד אביו שבשמים כנ"ל:

במדרש יפה שיחתן של עבדי אבות כו'. דהנה אברהם אבינו ע"ה הוא עצם הברכה והוא דרך התורה שהתחיל מאאע"ה ב' אלפים תורה. אבל באליעזר איתא מתוך ששרת אותו צדיק באמונה יצא מכלל ארור לכלל ברוך וכל היוצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא. והכין זה הדרך איך לצאת מכלל ארור לברוך. ואמרו עליו שהיה דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים וזה התיקון הוא רב הכמות ומעט האיכות:

 

 

ב"ה

בפסוק ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק ולבני הפילגשים כו' נתן אברהם מתנות. ההפרש שביניהם כמ"ש במדרש תולדות ויתן לך יתן ויחזור ויתן. וכמו כן כתיב כאן ויתן. שזה הי' בסדר מסודר לעולם כי כל השפע שבא לאברהם נשפע ממנו ליצחק ואח"כ ליעקב. ולבני הפילגשים כו' נתן אברהם מתנות וישלחם כו'. כי יש מתנה כלאחר יד כמ"ש וישלחם מעל יצחק כו' דכתיב ומשלם לשונאיו אל פניו. ולאוהביו שומר הברית והחסד. ולכן החסד לאברהם בא לבנ"י באמצעיות יצחק ויעקב. וע"ז כתיב מה רב טובך אשר צפנת. כדי להיות דבר של קיימא חוט המשולש לא במהרה ינתק. כמ"ש יעקב חבל נחלתו. פרש"י כחבל בג' גדילים ע"ש. והאבות היו כלים לקבל השפע. הכנה לכלל ישראל. ונראה שלכן הוליד אברהם ישמעאל ובני קטורה להראות כי הגם שכל קיום שלנו בכח האבות. על כל זה העיקר הם בני ישראל. כדאיתא ישראל עלו במחשבה קודם שנברא העולם. ובעבור ישראל העמיד הקב"ה שלשה אבות שהן הן המרכבה. והוריד נשמתן לעולם הזה. ולהכין דרך לבניהם אחריהם:

וכתיב ויוסף אברהם ויקח אשה כו'. י"ל שהוא בחי' תוספות מחול אל הקודש. כי השבת הוא מיוחד לבני ישראל. וזה שורש האבות. והם ג' סעודות. ג' ברכות בכל מכל כל. ואין ארור מתדבק בברוך. לכן יש הבדלה בין קודש לחול. ובשבת סט"א ערקת ומתגלה הברכה. ובימי המעשה דסט"א שריא בעולם. אין הברכה מתגלה. וע"י אמונה שמבטלין כל ימי המעשה להיות הכנה לשבת יכולין להעלות ימי המעשה מכלל ארור לברוך. כדאיתא גבי אליעזר. ולכן נק' סעודתא דמהימנותא. וכל זה לבני ישראל שהם מאמינים בני מאמינים. אבל יש תוספות מחול אל הקודש בכניסתו ויציאתו. ולכן הוליד ישמעאל קודם יצחק ואח"כ בני קטורה:

 

 

ב"ה

במדרש יודע ה' ימי תמימים כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים. ורש"י פי' שני חיי שרה כולן שוין לטובה. והוא מדת השתוות שכתב בס' חובת הלבבות. והוא מעלה גדולה להיות אדם עומד בתמימותו בכל מה שעובר עליו. ויש נסיון לעני ויש לעשיר. ושרה בתחלת ימי' עברו עליה כמה זמנים קשים ברעבון ובלקיחתה לפרעה ואבימלך. ובסוף ימיהם הי' להם כל טוב ולא נעשה בה שום שינוי בכל השינוים האלה. וזה מאמר המשנה עשרה נסיונות נתנסה אאע"ה ועמד בכולן להודיע כמה חיבתו של אאע"ה. פי' ברוב אהבתו להקב"ה. כל הרוחות שבעולם אין זזין אותו ממקומו. ועמד בתמימותו. ולא הרגיש כלל בכל מה שעבר עליו. לא כדרך אנושי שיש לו כמה שינוים בכל יום. והם כל שנותיהם לא נעשה בהם שינוי. ועליהם נאמר גמלתהו טוב כו' כל ימי חייה. כולל כל מיני שינוים ונסיונות בעוני ובעושר. ואמר כשם שהם תמימים כך שנותיהם. כי המה למעלה מן הזמן. כענין שאמרו אני מעיר השחר ואין השחר מעיר אותי. כי הגם שיש בכל יום התחדשות והארה חדשה לא ראי זה כראי זה לכן יש שינוי בכל יום ושנה לטובה ולרעה. אבל הצדיקים הם למעלה מן הזמן והם מביאים התמימות גם בזמן. וז"ש אשריך ארץ שמלכך בן חורין זה החירות לצאת מן הטבע והזמן. בעת יאכלו הוא עת קבוע להם. אי לך ארץ שמלכך נער ובבוקר יאכלו היא הנהגה שתחת הזמן. לכן מקבלים שינוים כפי שינוי היום והשנה. ועיקר התמימות הוא להיות דבוק בשורש העליון כמ"ש תמים תהי' עם ה' אלקיך כי כל דבר שלמטה יש לו שורש למעלה. וכשהחלק שלמטה דבוק בשרשו הוא דבר תם ושלם. וזה תכלית עבודת האדם לידבק עצמו בשורש העליון. וזה עצמו מה שזכתה שרה למערת המכפלה שדרשו עלי' זממה שדה ותקחהו. ובמדרש שנק' מכפלה שמי שקבור בה שכרו כפול ומכופל. ובגמ' פליגי חד אמר ב' בתים זו לפנים מזו וח"א בית ועליי' על גביו. ומסתמא שניהם אמת דיש ג"ע תחתון ועליון. וכמו כן בג"ע עצמו יש חיצוניות ופנימיות. והכל תלוי בהכנת האדם בעוה"ז כפי מה שמברר מעשיו להיות תוכו כברו ומשתוקק תמיד להתדבק בפנימיות ובשרשו העליון. כי לכל דבר יש שורש למעלה. ולבד זה גם למטה יש פנימיות בכ"ד כמ"ש בחכמה יסד ארץ. [ובאמת איתא דמערת המכפלה היא בחי' אות ה' שבשם ויש בה מילוי ה'. ויש ה' עילאה ותתאה] וזה מערת המכפלה התערבות והתדבקות בפנימיות ובשורש העליון. וכפי השתוקקת האדם כל ימיו להתדבק בשרשו. כך מכין לעצמו מקום לאחר פטירתו. וע"ז כתיב יתפלל כל חסיד כו' לעת מצוא זו קבורה. ושרה זממה שדה כל ימי' וזכתה למקום מובחר מכל המקומות:

 

 

ב"ה

במדרש יודע ה' ימי תמימים כו'. חביב חייהם של צדיקים לפני הקב"ה בעוה"ז ובעוה"ב. כי עיקר החיים לאדם כדכתיב ויפח באפיו נשמת חיים הוא כמו מים חיים שהוא המעיין נובע. כן הנשמה מעיין נובע מחי החיים. ויהי האדם לנפש חי' שע"י מתעלים כל החיות שבעולם דאיתא החותך חיים לכל חי כי לכל בריה יש משהו חיות כפי מה שמדד הקב"ה. וגם הדומם מצמיח הצומח. והצומח מזין החי. והחי בא אל האדם שהוא מעלה הכל עד חי החיים. וכל אלה נקראו חיי שעה והאדם יש בו חיי עולם. והיא הנשמה. ומקודם החטא הי' גם המלבוש חיי עולם. ואח"כ הגוף נשפל ממדריגתו. אבל הנשמה היא נשמת חיים. ולפי שהצדיק מעלה הכל אל חי החיים כתיב יודע ה' ימי תמימים שהם מעלים הכל לדביקות עליון. וכתיב ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל. פי' בכל הברכות כי כלי מחזיק ברכה היא שלום. וכמ"ש בשבת ויברך. מטעם כי השבת מעלה הכל אל השורש כמ"ש וינח ביום השביעי על כן ברך. כמו כן אברהם אבינו זקן בא בימים פי' שהעלה כל הימים והזמן אל השורש. וה' ברך. וה' הוא וב"ד. כי הוא מדה במדה הואיל והעלה הכל עד השורש. ע"כ הי' הוא הכלי מחזיק ברכה. כמ"ש במדרש אברהם בירך הכל ומי בירך אותו הקב"ה:

איתא במדרש אליעזר הוא כנען ולפי ששרת אותו צדיק באמונה יצא מכלל ארור לכלל ברוך ומ"מ מצינו שא"ל אברהם בני ברוך ואין ארור מתדבק בברוך. ולכן איתא במדרש כי אליעזר הי' עבד משכיל. שהבין שעיקר תקונו ע"י בחי' העבדות באמונה ועי"ז נכנס לכלל ברוך אבל בפ"ע הוא ארור. ולכן גם אח"כ שנאמר לו בוא ברוך ה' והבין שיצא לכלל ברוך. אע"פ כן הי' תחילת דבריו עבד אברהם אנכי. וזהו עבד משכיל. ומצד העבדות יחלק נחלה בתוך אחים. וע"ז אמרו איזה חכם המכיר את מקומו כי העבד בעצם ארור. וע"י השירות בא במקרה לכלל ברוך. ובני ברוך בעצם. ואין ארור מדבק בברוך:

 

 

ב"ה

במדרש יודע ה' ימי תמימים כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים. דאין כלי מחזיק ברכה אלא שלום. ולכן כתיב וה' ברך את אברהם בכל. ואיתא במד' אברהם ברך את הכל ומי ברכו הקב"ה. לפי שהי' כולל הכל. לכן חל עליו ברכת ה'. והנה יש בחי' עולם שנה נפש שהוא כלל מעשה בראשית. דאיתא אור מעשה בראשית הי' מאיר מסוף העולם ועד סופו וגנזו הקב"ה. ולכן עש"נ הם כלים להתגלות מאור הגנוז ע"י צמצום עש"ן. ובכל יום יש הארה מיוחדת מתלבשת בזה הזמן וכן לכל נפש מיוחד וכן לכל מקום. ויש זמן הכולל כל הזמנים והוא שבת שלום וכל היו"ט שיש בהם ברכה מאור הגנוז. וכמו כן בנפש. הצדיק נק' כל ושלום. ובמקום ביהמ"ק. כי שם צוה ה' את הברכה. והנה יש נפשות שצריכין סיוע מן הזמן והמקום. ויש נפשות שהם מאירין עוד להזמן והמקום. וכדאיתא אני מעיר השחר ואין השחר מעיר אותי. וכשם שהם תמימים ויש בהם בחי' השלימות כן מתקנים שנותיהם ומקומותיהם. כדאיתא כשהצדיק בעיר הוא הודה זיוה. ולכן אמר במדרש שאסתר מלכה על קכ"ז מדינות כשם שחיתה שרה קכ"ז שנים שהכל תיקון אחד אל הזמן ואל המקום. ולפי שחיי הצדיקים המה למעלה מן הזמן ממילא נחלתם לעולם תהי'. וכ"כ שני חיי שרה משמע שגם עתה נמצאים הארת השנים האלו לפי שהם למעלה מן הזמן מעין אור המאיר מסוף העולם כו':

איתא במדרש אברהם תבע זקנה יצחק יסורים יעקב חולי. כי עיקר רצון האבות היה לקרב בני ישראל לאביהם שבשמים ולתשובה. ומדת אאע"ה החסד. וזה בחי' התעוררת מכח הזקנה. רוב שנים יודיעו חכמה. שמיישב האדם א"ע כמה חסדים עובר עליו תמיד מהקב"ה. ומתעורר לתשובה ע"י הזקנה שרואה שמתקרב אל המיתה לחזור נשמתו. ויצחק במדה"ד תבע יסורים. ויעקב במדת רחמים הממוצע תבע חולי כדכתיב תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם. ובקשת אליעזר הי' עשה חסד עם אדוני אברהם. במד' התחלת גמור. במו שהבטיח הקב"ה לאברהם אע"ה בך חותמין. כי התחלה בחסד וסופו בחסד. כמ"ש חז"ל התורה התחילה בגמ"ח וסופה בגמ"ח. ומצינו דאברהם קיבל עיקר ברכותיו בסופו כמ"ש ואברהם זקן וה' ברך את אברהם בכל. וביצחק כתיב ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו. דאיתא הכשר בכהנים פסול בלוים. כהנים נפסלין במומין וכשרים בשנים. ולוים כשרין במומין ופסולין בשנים. כי מדה"ד צריך להתבטל בסופו למדת החסד. ושלא יהי' בשלימות. כי א"א לעולם להתקיים בדין. לכן כי זקן יצחק נטפל מדה שלו אל החסד. ותכהינה עיניו. פי' מדתו נתקטנה להיות הגמר בחסד כנ"ל:

 

 

ב"ה

במדרש יודע ה' ימי תמימים כו' כי האדם הוא למעלה מהזמן. ותהלוכת הזמן תלוי בעבודת האדם. וכפי זיכוך מעשיו כך מזדכך הזמן. והוא נותן חיות אל הזמן והמקום. כמ"ש ויהי האדם לנפש חיה. פי' הוא הכלי אשר על ידו נמשך חיות לכל הבריאה. לכן יודע ה' ימי תמימים וכן יודע ה' דרך צדיקים בבחי' עולם ושנה. לכן כתיב שני חיי שרה שהמשיכה החיות בשנים אלו. וכן כתיב אל תאמר שהימים הראשונים היו טובים מאלה כדפרש"י שם שלפי זכות הדור משתנה הזמן:

בפסוק ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל. פי' כל הברכות בעולם באו ע"י אברהם כמ"ש ונברכו בך. ממילא קיבל כל הברכות. דכתיב עם חסיד תתחסד. כי הקב"ה עושה החסדים ע"י החסיד שהוא כלי להשפיע חסדים טובים על ידו. וז"ש עשה חסד עם אדוני אברהם. שע"י יתחסד עם כל העולם. וכאשר אברהם זקן ותיקן כל שרשו. נעשה זה הכלי חסד לאברהם:

 

 

ב"ה

במדרש יודע ה' ימי תמימים כו'. דעיקר כח האבות היה לתקן הזמן שהוא תחת הטבע וזהו השלשה תפלות שתקנו לפי שינוי הזמנים. דאיתא תורה נק' חיי עולם ותפלה חיי שעה שהתורה עצם עץ החיים. ותפלה חיי שעה. שיש עתים וזמנים שהחיות מתגלה גם בעוה"ז כמ"ש לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים. ובאמת זה החיות מתעורר רק ע"י תשוקות התחתונים. לכן נק' חיי שעה מלשון רצון ותשוקה. וכ"כ לכל חפץ תחת השמים וזה מרוב הרצון ותשוקת האבות במס"נ. מצאו גם תחת השמים אלה התיקונים והוא תיקון חטא האדם. וז"ש מתחלה אלקי השמים ועתה אלקי הארץ. שהמשיכו חלק אלקות גם בארץ. וקבעו זמנים למצוא החיות כמ"ש ונחלתם לעולם תהי':

במדרש יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים שהשרץ מגופי תורה וניתן ברמז ופרשתו של אליעזר אומרו וכופלו. דיש בחי' בן ועבד. עבד בחי' תיקון הגוף וע"ז כתיב ששת ימים תעבוד. והוא שצריך לצאת מכלל ארור לכלל ברוך. כי הנשמה בחי' בן. וז"ש עבד משכיל ימשול בבן מביש. כשהגוף משרת הנשמה באמונה. אז גם הוא יש לו תיקון. כי סוף הנשמה לעלות לשרשה ויכול להעלות גם הגוף להיות בתוך אחים יחלק נחלה. ונקראת הנשמה בן מביש שהיא חלק אלקות. והוא מבייש כל העולם. רק שנשתלחה בעוה"ז להיות מתלבש בגוף. וכתיב תמשילהו במעשה ידיך מעשה ידיו של הקב"ה הנשמה. אבל הגוף מושל עליו בעוה"ז. וכשהוא עבד משכיל מצליח ומתעלה גם הוא. וכמו כן בביטול ימי המעשה אל השבת מושך ברכה מן השבת כמ"ש ויברך את יום השביעי את הטפל עמו כמ"ש במ"א. ובמדרש מי בכם ירא ה'. דורש ב' פירושים. א' על אברהם. שומע בקול עבדו שהקב"ה שמע בקול עבדו. פי' ב' על אליעזר ששמע בקול עבדו של מקום. ופי' הב' על הגוף כשמכניע עצמו אל הנשמה עבדו של מקום יכול לבטוח בה' גם בתוך החושך כמ"ש הלך חשכים יבטח בשם ה' כו'. והפי' הראשון על מעלת נשמה גדולה שמעלית גם הגוף. וזוכה שגם קול עבדו של הגוף מתקבל לפני הקב"ה. וזה נאמר על צדיקים גדולים כענין האבות שנעשו מרכבה למקום ב"ה. אך בכל איש ישראל נמצא ב' הבחי'. ובשבת קודש שיש הארה מנשמה יתירה יש עלי' גם אל הגוף כמ"ש למען ינוח עבדך שורך חמורך כמ"ש במ"א מזה:

וכתיב אדם לעמל יולד ואמרו חז"ל ע"ז אשרי מי שעמלו בתורה. והוא בחי' עבד משכיל כמ"ש באליעזר כבר קללתו בידו כו'. כמו כן הגזירה אחר החטא לעבוד את האדמה אשר לוקח משם והוא הגוף שנלקח מאדמה. וכשהגוף משכיל לשרת את הנפש באמונה יוצא מכלל ארור לכלל ברוך וכן הכנת ימי השבוע אל השבת שהשבת נותן ברכה לכל ימי השבוע לצאת מכלל ארור. ולכן סעודת שבת נק' סעודתא דמהימנותא. כי לפי האמונה שמאמינין בשבת ומבטלין כל המעשים אל השבת כך מקבלים ממנו הברכה כנ"ל:

במדרש יודע ה' ימי תמימים כו' שחביב שנותיהן של צדיקים לפני הקב"ה בעוה"ז ובעוה"ב. לפי שהצדיקים גם בעוה"ז כל מגמתם ותשוקתם להכין עצמם לעוה"ב כדאיתא העוה"ז כפרוזדור לפני עוה"ב ומתאחד להם עוה"ז עם עוה"ב. ובמדרש תנחומא איתא על שרה זממה שדה ותקחהו על מערת המכפלה. לומר שכל ימי חייה הי' כל מגמתה להכין לעצמה מקום בקבר. כדאיתא על זאת יתפלל כו' לעת מצוא זו מיתה וקבורה. עד שהוציאה מכח אל הפועל ומצאה זה המקום המובחר מכל המקומות. וכדאיתא בזוה"ק על רשב"י ע"ה עד דברירנא לי מקום אוריכו לי עד השתא. ואיתא בזוה"ק ויקם שדה עפרון שהי' קימה למערת המכפלה שעד עתה היתה תחת יד עפרון ונכנסת עתה בקדושה וגם הי' קימה לאדם וחוה ע"ש. דכמו שהביאו מיתה לעולם אדם וחוה. כמו כן אברהם ושרה הביאו תחיית המתים בעולם. ומצד תחיית המתים יש קוסטא דחיותא מנפש בגוף גם בקבר. ולכן נעשה תיקון זה לאדם וחוה עתה כמ"ש שם בזוה"ק. דבאמת כל אלה הדברים מיתה ותחיה היו מוכנים להיות. שמכל זה נתברר העדות על הקב"ה. כדאיתא במשנה הילודים למות והמתים להחיות והחיים לידון והכל כדי לידע להודיע שהוא היוצר הבורא הדיין כו'. רק שע"י הצדיקים יצא הדבר מכח אל הפועל. הילודים למות על ידי אדם וחוה. והמתים להחיות על ידי אברהם ושרה. וכן רמזו ג"כ חז"ל תחה"מ מן התורה מנין דכתיב למען ירבו כו' לתת להם כימי השמים כו'. שנשבע הקב"ה לאבות שיתן להם הארץ בתחיית המתים. כימי השמים רומז לשנות האבות כמו מהלך עץ החיים ת"ק שנה שהוציאו האבות כח עץ החיים בעולם. ונאמר עוד החיים לידון בחי' יצחק מדה"ד הוא הדין הגדול אחר התחי'. לידע להודיע להוודע זה תכלית האחרון בחי' יעקב וישראל וישורון שאז יתברר דעת שלימה כמ"ש ומלאה הארץ דעה והוא תיקון השלם נחלה בלי מצרים שיהי' לעתיד לבוא. ויתכן עוד לומר שאלה הד' תיקונים בחי' קרית ארבע הוא תיקון עץ הדעת דכתיב בי' ומשם יפרד והיה לד' ראשים ויתוקן הדעת בד' בחי' אלו ע"י התמימים. וזהו יודע ה' ימי תמימים. והנה שבת הוא מעין עוה"ב נחלת יעקב וסהדותא אקרי בחי' לידע להודיע. וכ' בי' לדעת כי אני ה' מקדישכם. כמו שנמצא הדעת בנפשות הצדיקים. לפי שהם בני עוה"ב מתנוצץ בהם הארה גם בעוה"ז. כמו כן בזמן בשבת שהוא מעין עוה"ב:

במדרש עבד משכיל כו'. פי' משכיל בעבודתו שאינו ע"מ לקבל פרס רק נותן נפשו להצליח בשליחותו וזו המעלה יתירה שיש לבנ"י גם בבחי' עבדות כמ"ש עבדי הם כי בבחי' בנים אין שייכות לשום אומה. וזה רמז בן מביש שבקבלת התורה שנקראו בני ישראל בנים ביישו את כל העולם. אבל בגלות בבחי' עבדות עדות יתירה על בנ"י שהם עבד משכיל. ומעין זה בימי המעשה עם השבת כי שבת בחי' בנים שמתגלה כח הנשמה ירא שבת ירא בשת שהארת הנשמה מבייש לכל אוה"ע כי אין נשמה רק לבנ"י. ובימי המעשה בחי' עבד. אבל כשהעבדות בהשכל שלא על מנת לקבל פרס ימשול בבן מביש. ולכן כפי עבודת ימי המעשה כך זוכין להנשמה בשבת:

ברש"י שני חיי שרה כולן שוין לטובה. עפ"י מ"ש במדרש למה שני חיי שרה באחרונה לומר לך שחביבין חייהם של צדיקים לפני הקב"ה בעוה"ז ובעוה"ב. ובאמת זה בחי' מדת ההשתוות לצדיקים הגדולים כאבות ואמהות שהנשמה שנשתלחה בעוה"ז לא קיבלה שום שינוי כמו שהיתה בעולם העליון כך היתה בעוה"ז. ועושית שליחות הקב"ה בשלימות. ז"ש כולן שוין לטובה. החיות בעוה"ז והחיות שלעולם הבא. וע"ז כתיב חי חי יודוך. חיי עולם וחיי שעה. כמ"ש לעיל מזה וזה ההשתוות הוא מדריגה גדולה מאוד:

 

 

ב"ה

בפסוק ואברהם זקן בא בימים אחז"ל זקן זה שקנה חכמה. דכתיב החכם עיניו בראשו. פירוש בשורשו למעלה. דזה עיקר החכמה שצריך האדם להבין מאין בא ולמה בא לעוה"ז שהנשמה נשתלחה בעוה"ז מעולם העליון. וע"י החכמה זוכר האדם מקומו דימים הקדמונים קודם שבא לעוה"ז. ולכן נקרא זקן. ופי' בא בימים בפנימיות הימים דכתיב ויקרא אלקים לאור יום. א"כ כל יום יש בו אור. אבל גנזו לצדיקים. והצדיק בא בפנימיות הימים:

וה' ברך את אברהם בכל. וזהו ברכת האבות בכל מכל כל. והענין דכתיב וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד דהעולם נברא בפרט ובכלל. ובכל פרט כתיב כי טוב. וכל אשר עשה זה הכלל טוב מאוד. ובאמת האדם כולל כל הבריאה לכן דרשו חז"ל מאד זה אדם. וזה בחי' כל שניתן לאדם. כמ"ש כל שתה תחת רגליו. שכלל העולם נמסר בידו והוא כלי המחזיק ברכה. שלום. וכן ש"ק הוא כלל כל הימי בראשית. והוא מחזיק ברכה לכל הימים. ובאמת כל הוא מלשון חמדה ורצון כמ"ש ותכל (נפש) דוד. והאדם שיש בו נשמה הרצון והתשוקה אל הבורא ית"ש נמסר בידו. וכמו כן הרצון של הקב"ה לבני ישראל שנק' אדם כמ"ש אדם אתם. וכמ"ש ועלי תשוקתו. ומכש"כ האבות הקדושים. וזה הכל שנמסר להם. וכמו כן בעולם בשבת קודש כתיב וינפש. והוא הרצון שגם יום השבת עצמו משתוקק למעלה כמ"ש ויום השביעי משבח ואומר. וז"ש ורצה בנו ושבת קדשו הנחילנו:

 

==תולדות==

ב"ה

אא"ז מו"ר זצלל"ה הגיד בענין הבארות שהם להסיר החיצוניות והסתר למצוא הנקודה. ועשק ושטנה הם ימי המעשה ובשבת הבאר שנקרא רחובות עכ"ד ז"ל. וודאי שיש בכל דבר ניצוץ קדוש שמחי' הדבר ורק שנסתר ע"י הטבע והחיצוניות כי ע"ז נברא העולם להיות חיותו ית' בתוך מ"ב והאדם ידע ויברר שהכל מחיות הש"י. וז"ש חכמות בחוץ תרונה ברחובות תתן קולה ופי' ז"ל במקום שמרחיבין אותה. כי זה בחי' תורה שבע"פ להביא אור התורה להמעשה גשמיי ג"כ וזה שכ' במד' כי רחובות נגד ס' דברים שכ' כי ירחיב כו' והוא התרחבות הקדושה גם תוך הטבע כנ"ל. וזהו הי' כל עבודת האבות להתגלות אור התורה הצפון במעשה בראשית. גם מה שטעה יצחק במעשה עשו שסבר שאף שהוא איש שדה ממשיך הכל להש"י. כמו ששאל לו האיך מעשרין המלח ותבן. ג"כ הפי' כנ"ל כי מעשר הוא התרוממות הכל להש"י ע"י המעשר כמ"ש [בס' נ"א] פי' ר"ה למעשר בהמה ע"ש ומלח הוא הדומם מדריגה שפלה לכך כ' להטביל במלח להעלות גם הדומם. וכן התבן נתרומם ע"י הפרשת החטה שהוא שומר לפרי. ורצה להטעות לאביו כי יש לו להעלות גם דברים הרחוקים מהקדושה כנ"ל. וזהו הי' ענין יצחק שכ' הלוך וגדל כו' מאוד. כמ"ש מאוד זה יצה"ר מה"מ. [ע"ש בזוה"ק ע"פ ויחרד כו' חרדה כו' עד מאוד כו'] כמ"ש בכל לבבך בב' יצריך שהוא כנ"ל:

ובחי' המטעמים הוא ג"כ לקרב עניני עוה"ז להש"י ומה שהוא יותר מרוחק יותר נייחא לעלות להש"י. [כי במקום הנסתר לא יש רק הטעם שבחי' טעמים הוא למעלה מהכל וממילא נמצא ג"כ במה שלמטה יותר והבן מאוד]. ולכך ביעקב שלמעלה מהטבע לא הי' לו זה רק ע"י שרימה את יצחק בהברכות ע"פ רוה"ק של רבקה הי' עלי' כמטעמים שצוה לעשו כנ"ל. [ וז"ש הקול כו' והידים כו' וזה עליות הגשמיות לבחי' הקול כנ"ל]:

ברש"י ז"ל ויתן לך יתן ויחזור ויתן. ואין מובן. וי"ל כי רצון הש"י בהשפעתו כדי להעלות מזה נ"ר להש"י ע"י שיוכל האדם לעבוד אותו כשיהי' לו צרכיו. ובפרט השפעה בעבודתו ית' בעצמו. וכשהאדם עושה רצונו חוזרת ההשפעה להש"י ומביא התחדשות. וז"ש יתן ויחזור ויתן כענין שכ' במדרש ויאמר משה לה'. משל ים שנשפך לגומא שאצלו. שאז הי' זה נותן לזה וזה לזה. ומרע"ה הוא כללות ישראל וזה ההפרש בין ישראל לאומות כי הלא כל השפעות התחלתן הוא מטל השמים. רק שלבסוף נתלבשו בטבע גשמיות ונתקלקל אצל האומות עוע"ג. אבל בנ"י מחזירין תמיד הכל להשורש ויתן ויחזור ויתן כנ"ל. דכ' אין כל חדש תחת השמש. אבל בנ"י שמעלין הכל להשורש שהוא למעלה מהשמש מביאין התחדשות תמיד [כמ"ש החודש הזה לכם] כנ"ל:

 

 

ב"ה

אא"ז מורז"ל הגיד ענין הבארות לחפור למצוא הארה הגנוזה הנסתרת בגשמיות וחיצוניות. ורחובות היא בשבת כו'. כי בשבת מתפשטת כח הנקודה הפנימיות להאיר גם אל החיצוניות. וזה הרחיב ה' לנו שמתרחב הנקודה הגנוזה שיש בכל דבר שמשם עיקר החיות. ושמות הבארות עשק ושטנה שבימות החול אף שנסתר עכ"ז ע"י השתדלות בלב ונפש וגם להיות שונא מוחלט ליצה"ר עי"ז נוכל ג"כ למצוא הארה הגנוזה כנ"ל. ובאמת כל עבודת אבותינו הי' לנו. כי להם הי' נגלה הקדושה ורק לדורות שנוכל למצוא הנקו' גם תוך ההסתר. גם באר לחי ראי הוא ג"כ להיות דבוק בנקודה הפנימיות. לראות הטוב. כי כל החיות רק מהשגחת הבורא ב"ה וב"ש כמ"ש וירא אלקים כי טוב וראי' זו נותנת תמיד חיות וקיום לכל נברא וזהו לחי ראי כנ"ל:

גם עשרה נסיונות שנתנסה אאע"ה הי' ג"כ רק עבור בנ"י לדורות. וז"ש במשנה להודיע חיבתו של א"א. פי' כי נקודה יש בכל איש ישראל מאברהם אע"ה כן שמעתי מאא"ז מורז"ל. וכן פי' מגן אברהם שהש"י מגין על נקודה זו כו'. וע"י הנסיונות נתברר כי נקודת אאע"ה שיש בכל איש ישראל. בכוחה לגבור נגד כל הסתרות עוה"ז. שהרי עשר נסיונות הם נגד כל בחי' הסתר שיש בעוה"ז. ורק מי שבוחר בדרכיהם ורוצה בלב שלם להתדבק ולבטל עצמו אליו ית' יש לו סיוע מכל עבודת אבותינו ע"ה. וגם עקידת יצחק הי' נכלל במסירת נפשו כל זרעיו הבוחרים בדרכו ועושים כמעשיו. וזה שמבקשין זכירת עקידתו כנ"ל (שהוא כעין מסירת מודעא) מאחר שכבר מסרנו עיקר החיות אליו ית' שכל חיותינו שהי' נכלל באבינו יצחק נעקד אליו כנ"ל:

במדרש כי יש איברים שהם ברשות האדם ואם האדם זוכה גם הם אינם ברשותו רק ברשות הש"י כמו שהי' ביצחק אף שטעה לברך עשו לא עלתה בידו. והוא ע"י מס"נ באמת אליו ית' כמו יצחק בעקידה א"כ רוצה באמת שלא להיות ברשות עצמו ורצון יראיו יעשה וכן בכל אדם כפי קבלת מלכות שמים בכל יום בבקר בלב שלם להיות בטל באמת כל הרצונות לרצונו יוכל לפעול שלא יצא מרשות הש"י כלל ונראה שזה עצמו הטעם שעשה כן הש"י שיהי' הברכה ליעקב ע"י מרמה ולא נתן בדעת יצחק לברכו. רק שיהי' הברכה בביטול כל רצונו להשי"ת כי אדם המברך בנו אף צדיק גמור יש לו נגיעה מצד שהוא בנו. ולכך הי' כאן שלא יהי רצון יצחק לברך את יעקב. וכמ"ש בזוה"ק שיתברך מהש"י בלבד כנ"ל:

גם נראה שבוודאי הי' ברכת יצחק לעשו באופן שהי' עשו מרוחק מהקדושה שעכ"ז יוכל למצוא הארת הקדושה. כי בוודאי גם יצחק ידע שאינו צדיק. רק שסבור שעוד יוכל להתקרב להקדושה. וברכה זו נטל יעקב והוא לדורות לזרעו שגם שאנחנו רחוקים נוכל למצוא נקודה הקדושה כנ"ל. וז"ש את ברכתי לקח משמע שהי' באמת שייכות לעשו יותר מליעקב רק שיעקב נטלו לדורות לזרעו. ומעין זה נמצא בזוה"ק שיעקב גנזו לזרעו ואמר כי הוא א"צ לכל הברכות אלו ע"ש. והוא כנ"ל:

 

 

ב"ה

אא"ז מו"ר ז"ל הגיד בענין הבארות שחפרו אבותינו להסיר החיצוניות למצוא הארה הגנוזה. שבכל מקום יש נקודה פנימיות. ורחובות הוא בחי' שבת קודש. שבימות החול עשק ושטנה כו'. ובימי המעשה זה עצמו הבאר מה שמבטלין רצון עצמו ותאות יצה"ר להכניע הכל להש"י. ויש עלי' בש"ק אח"כ. ובש"ק עצמו הבאר למצוא השגות קדושות וכ' סתמום פלשתים כו' וישב ויחפור כו'. בוודאי כן בכל איש ישראל שמקודם נוטל עצמו לעבודת הש"י ע"י אהבה וחשק להתדבק בהקב"ה. והוא בחי' אברהם אוהבי. ואח"כ נסתם זה הבאר ע"י אהבות גשמיות שמתערבין באדם. והתיקון ע"י בחי' יצחק והוא יראת שמים כמ"ש בספרים הקדושים שהסימן לאהבה אמיתית שנולד ממנו יראה. וז"ש אברהם הוליד את יצחק. וכ' בזוה"ק כי עתה המצות שיש לכל איש ישראל בכל יום ציצית תפילין הם כדמיון הבארות ע"ש. והיינו שנתן הקב"ה חיות הקדושה בכל מעשה גשמיי ע"י המצות שאין לך דבר שאין בו מצוה. אף בממון צדקה כו'. ועי"ז נוכל למצוא הארה הגנוזה גם במעשים גשמיים. כי באמת ע"י יגיעה יוכל כ"א למצוא האמת בכל מקום. כדאיתא במדרש המשל למלך שעשה מקומות טמונים ומרדו בו בני המדינה והחביאו שם ואמר המלך אנכי עשיתי מקומות הללו כו'. וכן בכל דבר גשמיי עיקר החיות רק מהש"י והוא עשה כל המטמוניות הללו. ממילא יוכל כ"א להשיג האמת גם שם. וזה ענין הבארות כנ"ל:

ענין יעקב שלקח הברכות במרמה והוטב בעיני הש"י יש ללמוד מזה כי כדי להשיג האמת באמת רשאין לעשות ע"י ערמה. כמ"ש רז"ל הוי ערום ביראה. פירש"י ז"ל להערים בכל מיני ערמה ליראת בוראו. כיון שעיקר הרצון לבוא להאמת אינו בכלל שקר ואדרבא זה תיקון השקר. כדמצינו אחטא ואשוב אין מספיקין כו'. והטעם שע"י התשובה חטא ע"ש. כן להיפוך. שמערים כדי לבא להאמת. כיון שע"י השקר בא להאמת מתקן השקר כנ"ל. ובוודאי בעוה"ז שנק' עלמא דשיקרא הי' כוונת הקב"ה לבוא להאמת עי"ז דוקא. וע"י נקודה אמיתית שבלב אדם יוכל לעמוד נגד חבילות של שקר. כי שקר אין לו רגלים ואין לו קיום באמת. לכך נקודה אמת מבטל הרבה שקר. וז"ש ניצוץ א' יוצא כו' ושורף כו' בפ' וישב:

במדרש שיש אברים שהם ברשות האדם ידים ורגלים כו' ויש עין וחוטם ואוזן שאינם ברשותו ואם האדם זוכה הכל אינו ברשותו כו'. היפוך רצון הרשעים להיות הכל ברשותם. והצדיק שחפץ בכל לבו להיות בטל להקב"ה שלא יהי' ברשות עצמו זוכה לזה. ובאמת הכל ברשות הקב"ה רק שאיברים אלו מסרם להאדם שכפי רצונו יצאו מרשותו ויחזרו לרשות הקב"ה. וזה נקרא שהם ברשות האדם להכניסם ולקרבם להקב"ה. וכמו שהי' ביצחק אחר החרדה הגדולה כו' אמר גם ברוך יהי' ע"י שהרגיל בנפשו לבטל כל הרצונות כרגע עבור רצון הש"י. זכה לזה שלא יאמר דבר שלא כרצון הקב"ה. וע"ז הי' עיקר בריאת האדם. כי וודאי עיקר הקדושה שבאדם נתן בו הקב"ה כמ"ש נשמה שנתת בי טהורה כו'. ורק האדם לבוש גשמיי אל הפנימיות. וצריך לתקן לבוש הזה להיות בטל להפנימיות. וז"ש וירח את ריח בגדיו שהוא בחי' לבוש הנ"ל. עיקר עבודת האדם. ויברכהו. וכן איתא אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום. ושלום הוא ע"י הביטול רק לעבודת הש"י נמצא יש לו תמיד רק רצון א'. כי בלתי זה יש לאדם רצונות מהופכות. ומי שרוצה דבר פרטי יש דברים נגד רצונו. אבל מי שרוצה רק רצון הש"י נמצא יש לו רצון א' לכל דבר כי בכל דבר יש בו רצון הקב"ה ונק' שלום כנ"ל. [גם שמחבר הלבוש להפנימיות כנ"ל ונק' שלום] [וכן נ"ל פי' הזוה"ק ריח בגדיו כמ"ש עוטה אור כשלמה כו' כנ"ל שבריאת העולם הוא בחי' הלבושים להיות זה מלבוש לזה כו' וזה ע"י עבודת האדם כנ"ל ע"ש]:

מה שהי' צריך להיות ברכת יעקב שלא ברצון יצחק. נראה ע"י שבברכה זו תלוין כל העולמות ולא שייך שיהי' ע"י איש רק ע"י הקב"ה שאין זה דבר שבמקרה. [ואפשר עי"ז הי' הברכה ע"י יצחק שכהו עיניו כמ"ש רש"י ז"ל שייחד הקב"ה שמו עליו כנ"ל]:

 

 

ב"ה

תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. כל מעשה אבות סי' לבנים כי לא עשה שום מעשה שלא יהי' לטובת כל בנ"י לדורות. ואיתא בספרים כי יראה הבא מכח אהבה היא יראה של אמת. וז"ש יצחק בן אברהם וכ' רש"י עדות יש שאברהם הוליד כו'. פי' זה היראה שבא מכח אהבה היא מבוררת בלי תערובות שקר. ופי' יראה הנ"ל הוא שיהי' יראה לאדם פן ינתק מדביקות אהבתו להש"י והוא אהבת אמת:

וכתיב וכל הבארות כו' סתמום פלשתים כו' וישב יצחק ויחפור כו'. כי בחי' אהבה מתפשטת לכל דבר ועי"ז מתערב בו שקר. ועי"ז נולד מדת עצבות ועצלות בחי' עפר. אבל בחי' יראה של יצחק הוא בפנימיות האדם יותר ולא יוכל להתפשט. ואמר מו"ז ז"ל על ענין הבארות שחפרו האבות שיש בכל מקום נקודה גנוזה מהש"י. רק שצריכין להסיר החיצוניות לגלות נקודה הפנימיות שנק' באר מים חיים. ובימות החול נק' עשק שטנה ובשבת רחובות כו' ודפח"ח. וכ' ברחובות תתן קולה כי קול התורה מעורר תמיד לבות בני ישראל רק שצריך האדם להטות אזניו כמ"ש בזוה"ק לית מאן דירכין אודני' וכ' שמוע תשמעו בקולי [ר"ת שבת] וכ' עקב שמע אברהם בקולי מכלל שיש תמיד קול מהשי"ת והוא מעשרה מאמרות ועשרת הדברות שנתן הש"י כח דבריו לכלל הבריאה. ובשבת שבנ"י מעידין כי להשי"ת הארץ ומלואה. מתעורר קול הש"י. ובנקל להאדם לשמוע בש"ק וז"ש ברחובות תתן קולה:

ולאום מלאום יאמץ. פי' שחיזוק כל אום מכח אום השני כי וודאי מה שיש כח לעשו הוא רק מה שגונב מבנ"י. רק גם הכח לבנ"י ע"י שגוברין נגד כחו של עשו [וז"ש הוי גביר ע"י התגברות נגדו] ורב יעבוד צעיר הוא בתנאי שיהי' כל איש ישראל צעיר בעיניו כדכ' כי אתם המעט. וז"ש כאשר תריד. ולפירש"י ז"ל קשה לשון תריד. ונראה הפי' כאשר בנ"י מתגאין ויודעין ששולטין על היצה"ר ועי"ז יש לו שליטה. כי צריך כל איש ישראל להיות תמיד על משמרתו ולזכור כי אורב לו תמיד. וכ"כ במדרש על יצחק ועבודה רבה וכו' שאחר כל העשירות זכר וידע כי הוא צריך להיות עובד תמיד שלא להסיח דעת מיצה"ר. ולעולם רב יעבוד צעיר רק שלבנ"י בנקל להיות צעירים בעיניהם. ואפשר זה הי' טעות יצחק שסבר שעשו יוכל להיות צעיר בעיניו יותר. אבל האמת שמה שאדם מבין יותר ועולה במדרגה של קדושה יותר. חל עליו יראת שמים ומכניע עצמו ומתקיים רב יעבוד צעיר כנ"ל. כמ"ש מאן דאיהו רב איהו זעיר כו' וכ' יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו. פי' אף שמדרגת קדושה באה אחר יראה. עכ"ז ע"י שמדבק האדם עצמו ביראת שמים אף שעי"ז לא יוכל לעלות מדרגה אחר מדרגה על זה נאמר אין מחסור ליראיו כי מה שאדם מניח על ידי יראת שמים לא יפסיד עי"ז:

ויתן לך פירש"י יתן ויחזור ויתן. כי לכאורה אין הפרש כ"כ בין ברכת יעקב לעשו שג"כ כ' משמני הארץ ומטל כו' ואיתא כי ההפרש בין יתן ליהי' ע"ש בזוה"ק. והפי' הפשוט כי בוודאי מה שבירך יצחק ליעקב בעניני עוה"ז הוא אחר השלימות. כי אין יעקב מבקש עוה"ז קודם שמתקן עצמו כראוי בעבודת הש"י. כדאיתא וישב יעקב ביקש כו' ואמר הקב"ה לא דיין שמתוקן להם עוה"ב כו'. הרי שאין צדיק מבקש עוה"ז קודם שמתקן עצמו לעוה"ב. וז"ש ראה ריח כו' ויתן כו' פי' אחר שיהי' לו שלימות הראוי ובירך אותו שיוכל לקבל גם עוה"ז שיהי' דבוק בכח הנותן. וז"ש ויתן ולא יתן שיהי' לעולם אצל הנותן שיהי' דבוק בשורש השי"ת שממנו הברכה וז"ש ויחזור ויתן כי המקבל מתנת השי"ת כראוי מעלה נ"ר ליוצרו ועי"ז נותן לו יותר. וזה פי' ויחזור ויתן שיבא בחזרה הקבלה אל השי"ת הנותן והבן:

 

 

ב"ה

בזוה"ק על ענין הבארות ונחך ה' תמיד כו'. ושיכולין עתה לתקן במצות ציצית ותפילין ג"כ זה. דהנה בכל דבר יש נקודה פנימיות ונק' תמיד. וע"ז נא' מחדש בכ"י תמיד מ"ב. ונק' מנוחה כי שם שורש הכל שממקום זה מתפרדין אח"כ כ"ד כפי כח התפשטות שלו. אך כפי מה שאדם דבוק בשורש מקומו הנ"ל כמו כן יכול להרחיב התפשטות זאת הנקודה. וג"כ זה אמת שכפי מה שמתפשטת זאת הנקודה יותר נפתח מקור המעיין. וע"ז נאמר ברחובות תתן קולה במקום שמרחיבין אותה כו'. וכן ענין הבאר שמה ששואבין בו יותר נפתח יותר מקור המעיין כנ"ל. וזה הי' עבודת האבות לפרסם כבוד מלכותו ית'. וזה עצמו ניתן לנו ע"י המצות שאין דבר בעולם שלא יהי' בו מצוה אחת וע"י המצוה נמשך לה ממקור החיות שפע קדושה כנ"ל. ובזה מובן לשון הפסוק וכל הבארות כו' סתמום פלשתים כו' ויאמר אבימלך לך מאתנו כו'. כי ע"י שנסתמו הארות המתפשטין ממעיין הקדושה לכן נתרחקו פלשתים. וכשחזר יצחק וחפר הבארות נתגלה כבוד מלכות שמים והכירו אבימלך וכו' האמת ונכנעו ליצחק אבינו ע"ה:

חז"ל דרשו הפסוק הצילה נפשי משפת שקר על יעקב אע"ה בעת שהוצרך לומר אנכי עשו בכורך. כי שקר אין לו רגלים. רק ב"א המשקרים ע"י שדבוקים בשקר. נותנין כח וקיום להשקר בעולם. כמ"ש שמאבדין העולם כו'. אבל הצדיק שדבוק באמת. אף שנצרך להשתמש לפעמים גם בהשקר כמ"ש מותר לשנות מפני דרכי שלום. שמי שמכוין להאמת ואינו מדבק עצמו בהשקר יוכל עוד עי"ז לבטל השקר. כי עוה"ז נק' עלמא דשיקרא ולכן נצרך לפעמים לתקן העולם ע"י השקר עצמו. רק שצריך לזה סייעתא דשמיא שלא להתדבק הרצון בהשקר ח"ו. וז"ש הצילה נפשי דיקא שלא להתדבק בשפת שקר שמוציא מפיו כנ"ל. [וי"ל בזה סוף הפסוק שכנתי עם אהלי קדר כו' אדבר המה למלחמה כנ"ל]:

 

 

ב"ה

וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו כו' סתמום פלשתים כו' וישב יצחק ויחפור כו'. דאיתא אין קורין אבות אלא לשלשה פי' אברהם יצחק ויעקב. וקשה ממ"נ א"כ ניזול בתר קמא ונקרא אב רק לאברהם. אבל טעם הענין כי כל צדיק יש לו בזכות אבותיו. אבל הג' אבות כ"א כדאי לעצמו. כדאיתא במדרש ע"פ וזכרתי את בריתי יעקב כו' כ"א כדאי לעצמו. מול זה מגיד הכתוב כאן כי כל ההארות אשר השיג אביו נסתמו אח"כ והוכרח יצחק לחפור ולברר הדרך הישר בעצמו. וזהו ג"כ מ"ש ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון כו' כדאיתא במד' י' רעבון בעולם. פי' שיש עשרה מידות נגד עשרה מאמרות שצריכין הצדיקים לקיים אותם. כדאיתא באבות כדי ליתן שכר טוב לצדיקים כו'. ואברהם אבינו ע"ה תיקן בחי' החסד ואהבה ותיקן הרעב שהי' בימיו. אח"כ ויהי רעב אחר כו'. וכן ביעקב כו'. והאמת כי אחר כל תיקון נעשה הסתר חדש. וזהו ג"כ מ"ש ולאום מלאום יאמץ. פי' כמ"ש חז"ל כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו. וכן הוא כל מה שאדם מתקן עצמו ביותר ניתוסף כח היצר וסט"א נגדו. ועי"ז הוא מוסיף כח לגבור נגדו. ומתעלה יותר. וזה נוהג מדריגה אחר מדריגה והבן. וכן לולי שהי' נסתר דרך אברהם לא הי' מחפשין דרך חדש אח"כ. לכן ויהי רעב כו' והוצרך יצחק לחפש לו דרך היראה והגבורה. [וכתיב אל תרד מצרימה. כי מעשה אבות עולה לבנים שלא יצטרכו לעשות הכל בפועל. פי' כי אברהם ירד למצרים ופי' בזוה"ק שהוצרך להכניס עצמו לתקן כל מקומות המסוכנים כדי לבטל הרעב שבא מסט"א ע"ש. ויצחק הי' מוכן לזה ונאמר לו אל תרד כו'. כי ההכנה לזה הי' די. וז"ש בוחר בדרכיהם כו' שכיון שמוכן למעשה אבותיו א"צ להראות בפועל ממש רק אברהם אבינו ע"ה שהי' המתקן הראשון הי' צריך להתנסות בעשרה נסיונות בפועל. וז"ש עקב אשר שמע אברהם בקולי כו'. לכן א"צ עוד לירד למצרים בפועל כנ"ל]. וכן יש בפרט בכל א' שצריך לתקן כל עשרה מדריגות הנ"ל. ובוודאי אברהם אבינו ע"ה הי' ירא שמים לאמיתו כמ"ש עתה ידעתי כי י"א אתה. ומה שמדתו הי' חסד ואהבה הוא שע"י האהבה בא להיראה ויצחק ע"י היראה בא לאהבה. אבל כל המדות כלולין זה בזה. וז"ש יצחק בן אברהם כו' וכ"כ הרמב"ן ז"ל כי בעניני עוה"ז אהבה ויראה סותרין זה לזה כי מזה שאוהב אותו לא שייך יראה. זולת בעבודת המקום מתיחדין אהבה ויראה כו'. כי אהבה אמיתית היא שמביאה לידי יראה וכן יראה אמיתית היא שמביאה לידי אהבה כנ"ל:

מ"ש אשר חפרו עבדי אביו הוא כמ"ש כרוה נדיבי עם כו'. הם עבדי אברהם כמ"ש נדיבי עמים נאספו כו'. וע"י אברהם שהי' מעיין נובע יכלו אנשיו לחפור בארות להמשיך ממקור המעיין לכל הבארות. וז"ש במחוקק במשענותם כי המתחדרין אל הצדיק יכולין להפיץ מעינותיו חוצה כנ"ל:

הפרש ברכת יעקב לברכת עשו ויתן לך האלקים ובעשו כתיב יהי' מושבך. כי הצדיק אינו רוצה להיות נמסר ביד עצמו שום דבר. רק להיות ניתן לו מהש"י בכל עת שיצטרך וכשיהי' ראוי. כדי שלא יאכל חלקו בעוה"ז. וז"ש יתן ויחזור ויתן פי' בכל עת נתינה חדשה. וגם כי באמת צריך להיות חשוב בעיני האדם צד הנתינה שהקב"ה נותן לו. מגוף הדבר הניתן. כעין מ"ש הרב הקדוש ז"ל מפשיסחא על המד' הם נושאין לי פנים ומברכין על כזית כביצה כו'. ופי' שחשוב לו המעט מצד שבא מהקב"ה ע"ש. וגם כי מה שניתן ביד האדם אינו מתקיים לעד ויש לו הפסק. אבל חלק הצדיק מסור ביד הקב"ה והוא קיים לעד. וזה שמברכין על חיינו המסורים בידך. ולעשו נאמר יהי' מושבך וכיון שנפרש מיד הנותן אין בו ברכה וקדושה. ואחז"ל הרשעים בחייהם קרוים מתים. ע"י שכל חיותם מסט"א ואינו בא להם מיד הקב"ה. וגם זה ענין פרשת והי' אם שמוע שבנ"י מקבלים ע"ע עול זה להיות ניתן להם רק אם יהיו זכאין כנ"ל:

במדרש בית יעקב א' פדה כו' יעקב פדה אברהם מכבשן האש. אף כי הי' אברהם כדאי לעצמו בצדקו. אך שורש הנסים לשנות הטבע ניתן רק לבנ"י והם מתחילין מיעקב. ואברהם ויצחק היו הכנה ליעקב ונקראו כנפי מצוה. ע"פ מ"ש בזוה"ק אורייתא ופקודין דלא איתעבדין בדחילו ורחימו לא פרחין לעילא. לכן מדת אברהם ויצחק הי' הקדמה לבחי' יעקב שהיא התורה והמצוה. ולכן הי' ניצול עי"ז שבחי' יעקב בא ע"י הקדמתו. וגם פי' פדה את אברהם כי באמת אהבה היא מדה גבוהה מאוד ויש קטרוג ע"ז איך יהי' כדאי ב"ו להיות אוהב למקום ב"ה. אכן ע"י שבא מזה האהבה תיקון האדם לבוא ע"י לתורה ומצות. זה הגנה וסניגור על האהבה שתתקיים באדם כנ"ל והבן:

בפסוק והי' כאשר תריד כו'. י"ל כי יצחק הראה זה לעשו אשר לא יקפיד על שניתן הברכות ליעקב. כי אם יהי' ביכולת עשו להיות נכנע ושפל באמת אז ופרקת עולו כו'. דכ' ורב יעבוד צעיר ובנ"י הם נק' ענוים כדכ' כי אתם המעט ממעטים עצמכם כו'. ועשו א"י לבוא למדה זו לכן אחיך תעבוד. וליעקב אמר הוה גביר לאחיך. כי לא הצטרך ללמוד הכנעה ליעקב. כי הכנעה אמיתית זה שמכיר האמת והוא שפל מעצמו. ואדרבא לימדו לחזק עצמו להיות גבור ושליט על הכל לא להיות שפל. אבל לעשו לימד דרך הכנעה שעי"ז יוכל לתקן עצמו קצת כנ"ל:

 

 

ב"ה

במדרש גיל יגיל בזמן שנולד צדיק גילה אחר גילה. כי ואלה מוסיף על הראשונים כי מקודם הי' תולדות הגשמיי בלבד. אבל מאבות התחיל להיות תולדות בבחי' הרוחניות להנחיל כח הקדושה לזרעו אחריו. וזהו גילה אחר גילה כשהצדיק נולד. כי בתולדות יש שמחה. ובזרע צדיקים יש ב' שמחות מב' התולדות בגשמיי ורוחניי. ובפ' וכל הבארות כו' חפרו ע"א בימי אברהם אביו סתמום פלשתים כו' וישב יצחק ויחפור. פי' בימי הם ההארות אשר חידש אברהם והיא בבחי' החסד ואהבת ה'. ובהארות אלו מצאו מים. ואלה הבארות נסתמו אח"כ. לכן הי' צריך יצחק לחדש דרך הגבורה ויראת ה'. כי בוודאי כל ההסתם הי' כדי שיצטרך יצחק לחדש דרך שלו. וכן הוא גם בפרט כל איש ישראל כשמתפעל לפעמים במדה אחת. אח"כ נופל מזאת המדריגה כדי שיצטרך לחפש דרך אחר ועי"ז מתקן כל המדות. וכל דרכי האבות הי' הכל רק עצות בעבור בנ"י איך למצוא עבודת ה' כמ"ש במד' אברהם חידש זקנה יצחק יסורים. פי' זקנה הוא כבוד כמ"ש הדר זקנים שיבה. והוא שעי"ז הכבוד והחסד שהקב"ה עושה עם האדם ונותן לו חכמה ודעת. שזקן הוא שקנה חכמה. ע"י אלה הטובות יתבייש אדם מעצמו וישוב לפני הבורא. והוא דרך האהבה. ויצחק הוא בחי' הגבורה. ואם שבאמת אין זוכין לתורה רק ע"י יסורין כמאמר הגמ'. אעפ"כ דרך אברהם קודם והוא טוב לאדם. כמאמר חז"ל טובה מרדות א' בלבו של אדם כו' ע"י הבושה מרוב הטובה שהקב"ה משפיע לו ולא יצטרך ליסורין כנ"ל:

אא"ז מו"ר ז"ל הגיד בענין הבארות עשק שטנה הוא עבודת ימי המעשה ורחובות הוא בשבת. כי בחול משיגין אלה הבארות ע"י המחלוקות ומריבות עם היצה"ר. ובשבת בא ע"י מנוחה מעצמו. ולכן נק' רחובות כי הרחיב ה' לנו. כי כשבא ע"י מעשה האדם א"י להתפשט הרבה שמביא לידי חסרונות. אבל בש"ק שבא ע"י השי"ת בלבד יש בו ברכה ומתרחבין הדברים וז"ש כי הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ:

ויאהב יצחק א"ע כי ציד בפיו. הכתוב נותן טעם כי לא הי' אהבה אמיתית רק תלוי' בדבר לכן בטלה דבר בטלה אהבה. ולכן כשהקדימו יעקב בצידה אבדה האהבה. אבל רבקה אוהבת א"י בלי טעם ונתקיימה האהבה לעד. וכן כוונת המדרש במ"ש כל שהי' שומעת קולו היתה מוספת אהבה. פי' שלא הי' תלוי' בדבר. וכן אהבת המקום ב"ה לבנ"י ג"כ אינה תלוי' בדבר אף לא במעשיהם. רק בחר לו חלק ה' עמו כמ"ש עליו עשיר ישמח בחלקו. וז"ש אהבתי אתכם ואמרתם במה אהבתנו הלא אח עשו ליעקב כו' פי' שאין טעם במה לתלות האהבה רק שבנ"י מדובקין אליו ית' בשורשם:

בענין הברכה שרצה לברך את עשו. נראה כי וודאי הברכה המיותדת ליעקב לא רצה ליתנה לעשו. שהרי אח"כ בירכו ויתן לך את ברכת אברהם כו' שהיא הברכה המיוחדת ליעקב וזרעו אחריו אשר ע"ז נא' בריתי אקים את יצחק הרי שהניח ברכה זו ליעקב. רק ברכת עוה"ז רצה לברך לעשו ובא יעקב ולקחו במרמה. כי הוא עלמא דשיקרא לכן לקחו במרמה. ופי' הענין אף כי וודאי עוה"ז לעשו רק שצריך לבא ע"י יעקב. וז"ש ביעקב ויתן לך. ובעשו משמני הארץ יהי' מושבך. כי כל השפע צריך לירד לבנ"י כמו שהי' בזמן שבהמ"ק קיים שאומות ניזונים מתמצית. ואעפ"כ בוודאי היו הרשעים מתענגים בעוה"ז יותר מבנ"י גם בזמן המקדש. רק שבנ"י עיקר כוונתם התדבקותם בשורש השפע. ואין מבקשין גוף התענוגים. והם נחשבים שיריים לגבי כח הנתינה. לכן הברכה ליעקב הנתינה ויתן לך כו'. ולעשו גוף הגשמיות משמני הארץ כו'. ואילו הי' עשו משכיל הי' יודע כי יעקב לא חסרו מאומה. ואדרבא כשיהי' השפע ע"י יעקב ייטב לו יותר. וז"ש לו אביו משמני הארץ יהי' כו' ואת אחיך תעבוד. כלומר שלא יחסר לך ע"י הברכה שלו. והמשמנים אשר אתה חפץ בהם יהי' לך. וכן הוא גם עתה לפי מה שיש זה בכלל ישראל שמבטלין תענוגי עולם וחפצים רק להתדבק בשורש. כמו כן זוכין לקבל גם השפעות עוה"ז להיות הכל על ידיהם כנ"ל:

 

 

ב"ה

ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. ואלה מוסיף על הראשונים שכ' אלה תולדות השמים והארץ בהבראם באברהם. ועתה ניתוסף קיום בעולם בבחי' יצחק כמ"ש ז"ל שאברהם תיקן את העולם בבחי' אהבה וחסד. ויצחק בבחי' יראה ומדה"ד. וראינו שעיקר הבירור נעשה ע"י יצחק שממנו נבררו יעקב ועשו כל אחד להיות בפ"ע. למדנו שהיראה היא העיקר. אמנם עיקר היראה היא הבאה ע"י אהבה. ומזה נולד נקודה של אמת. וז"ש אברהם הוליד את יצחק. כלומר שע"י שיראת יצחק באה מכללות אהבה של אביו. עי"ז נולד ממנו יעקב. וכל אלה הענינים צריך כל איש ישראל בפרט ג"כ לתקן עצמו שהוא עולם קטן בכל המידות. וכ' וכל הבארות כו' סתמום פלשתים. וישב יצחק ויחפור כו'. וכ"ז הי' כדי שיצטרך יצחק לתקן העולם בבחי' השייכה אליו. לכן נסתם דרכו של אאע"ה לפי שעה. אעפ"כ ע"י עבודת יצחק אבינו במדה"ד נתעורר גם בחי' אברהם. כמ"ש וישב בחי' תשובה כו'. ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו. לברר שאח"כ חזרו גם הארות הראשונים שתיקן אאע"ה. וכן נוהג בכל איש שאחר שמתקן עצמו בבחי' אהבה. נסתם הדרך. כדי שיצטרך לתקן שאר המידות. ואח"כ חוזרין כל הארות ויגיעות הראשונים לטוב:

ונתתי לזרעך כו' עקב אשר שמע אברהם בקולי כו'. וקשה הלא איתא כל אחד מאבות כדאי לעצמו ולמה תלה לו ה' ית' בזכות אברהם. אבל הענין הוא כי המתנה לדורות לזרע ישראל א"א לתלות ביצחק שהיא מדה"ד. ורצה להנהיג הכל על קו הדין ממש. וכבר ראה הקב"ה שאין העולם מתקיים ע"פ מדה"ד. לכן תלאו הכתוב במדת אברהם. הגם כי הכל במשפט. אבל יש משפט שדנין האדם אם ראוי לעשות עמו חסד. וזה הוא המשפט בבחי' החסד שבו מתנהג העולם. והנה מתנה זו נתן לו המקום בחסדו ית' והגם שזכה במדת הדין ג"כ רצה הקב"ה לתת לו במדת החסד ולכן תלאו במעשה אברהם והבן. ואפשר הי' זה הטעם שהזמין הבורא ית' להיות ברכת יעקב מאביו שלא מדעתו. כי רצון יצחק הי' לברכו ע"פ מדה"ד כמ"ש רש"י ז"ל ויתן לך האלקים בדין כו'. אך דינו של יצחק א"א להתקיים בו העולם. אכן בהיותו סבור כי הוא עשו ובלי ספק ידע יצחק כי גדלה מעלתו של יעקב מעשו רק שרצה לברך הבכור. וידוע כי לפי מדרגת הנשפט הוא המשפט. והמשפט של הצדיק הוא בוודאי ביותר דקדוק כמ"ש ז"ל מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. ונמצא ברכתו שבירך לעשו כפי דעתו במדה"ד. הרי הוא ליעקב במדת חסד ורחמים והבן. והי' כ"ז לטובתינו אנחנו זרע יעקב כי יעקב אע"ה בעצמו בלי ספק זכה בדין ג"כ. וז"ש לאמו הן עשו אחי איש שעיר ואנכי איש חלק. לפי הנ"ל הפי' שאיך יקח הוא ברכה המיוחדת לעשו אבל הי' לטובת בניו אחריו כנ"ל:

כבר כ' במ"א דברי קדשו של מו"ז ז"ל על הבארות עשק ושטנה שהם בחי' ימי המעשה. ורחובות הוא שבת. סוכת שלום. ויש להרחיב הענין על פי מאמר חכמינו ז"ל ברחובות תתן קולה במקום שמרחיבין אותה כו'. דכתיב הקול קול יעקב פי' רוח הפנימיות שבכל איש ישראל. כמ"ש ויפח באפיו כו' לרוח ממללא ע"ש בתרגום. נמצא הקול עיקר חיות הרוחניות. אבל הידים שהוא מלבוש החיצון בגוף ומעשים גשמיים. המה צריכין תיקון. ונוכל לומר כי הקול נמשל לאורך הדבר כענין שנאמר לעולם שכולו ארוך פרשנו במ"א שהוא התדבקות הכל בשרשו עד שאין לו הפסק זאת נקרא אורכא דיומין. אמנם התפשטות הנקודה בכל המעשים להמשיך גם עשיי' גשמית אחר הקדושה הוא נמשל לרוחב הדבר והוא עיקר עבודת התחתונים. וכן ימי המעשה נמשך יום אחר יום וכל אחד יש לו ענין והארה מיוחדת. ובש"ק מתאספים כל השרשים של הימים לכן נקרא רחובות. ונ"ל שהוא ענין עמוק:

 

 

ב"ה

ויתן לך האלקים כו' במדרש יתן ויחזור ויתן. יתן לך אלהותו כו'. פי' זה דגם בעשו אמר משמני הארץ ומטל השמים. אך ההפרש הוא הנתינה שבירך ליעקב שיהי' לו דביקות בקבלת השפע מיד הנותן ב"ה וזאת עיקר הברכה. ז"ש יתן ויחזור ויתן פי' שתמיד יש לו דביקות בשורש השפע. ולעשו אמר שיהי' לו הצריך לו יהי' איך שיהי'. אבל ליעקב מסר כח השפע וזה עיקר הברכה. לכן אמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' והוא ריח ג"ע כמ"ש חז"ל. והפי' שהרגיש שיש לו דביקות בשרש העליון ומצד זה הדביקות יש עם הצדיקים ריח ג"ע. לכן שייך לו הברכה כנ"ל. לכן הוה גביר לאחיך כו' שלכולם נמשך השפע ע"י. כיון שהוא דבוק בכח השרש. הוה. לשון ציווי שיקבל עליו להמשיך שפע לכל האומות אם יהיו משועבדים ת"י. [והי' באמת כל העולם מתוקן לולי רשעת עמלק שמרד בבנ"י כמ"ש במ"א]:

 

 

ב"ה

במדרש גיל יגיל כו' גילה אחר גילה כו'. דכתיב ואלה תולדות מוסיף על ענין ראשון דכתיב תולדות השמים והארץ. ואלה התולדות של יצחק שנולד ממנו יעקב הוא גמר השלימות בקביעות. כדאיתא על פסוק לא ימושו מפיך כו' זרע זרעך שוב מעתה ועד עולם. לכן אחר שנעשה זה הקשר של ג' האבות נעשה תיקון קבוע לזרע ישראל. דגם מקודם היו צדיקים כאדם ונח מתושלח כו' אבל הי' במקרה שנמצא אחד במשפחה. אבל עכשיו נעשה תיקון בקביעות להיות נמשך שלשלת הקדושה בתולדותיהם דור אחר דור עד ביאת משיח צדקינו. ומיד באותו זמן נולד זה לעומת זה. עשו הוא אדום שנמשכת מלכותו עד משיח. כי בכל עת שנולד צדיק נולד כנגדו התנגדות. וכן הוא תמיד גם בפרט כל אדם בהתעלותו ממדריגה למדריגה כל ימי חייו. ובאמת זה ההתנגדות הוא רק לתת כח ותוקף להקדושה כמ"ש מלאום יאמץ:

וכמ"ש כבר בעשרה רעבון שכ' במדרש ובפסוק וכל הבארות כו' שחפרו בימי אברהם. פי' בהארת הימים של אברהם אע"ה חפרו אותן הבארות. וגם ימים ממש כמ"ש כמו שהם תמימים כך שנותיהם תמימים. ואח"כ נעשה רעב וסתמום פלשתים כדי שיחפור יצחק דרך חדש. וכמו כן נמצא מזה בכל פרט וד"ל:

בפסוק בהפטרה ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי. ולכאורה אין מובן מה רבותא זו ואלא מאי יגרום צדקת הצדיק ורשעת הרשע. אלא הפי' הוא כי השי"ת נתן אהבתו לזרע יעקב שלא עפ"י מעשיהם. כמ"ש חוהבם נדבה. והטעם כי אהבה שתלוי' בדבר בטל דבר בטל אהבה. אכן השי"ת בחר לו יעקב. הגם שהי' בעבור טוב מעשיו. אעפ"כ עי"ז זכה שאהבו המקום אהבה שאינה תלוי' בדבר. וכמו כן גרם לו עשו במעשיו שנמשך עליו שנאה לבד מעשים הרעים שבו. ודבר זה באמת אין לנו השגה בו רק שכן רצונו ית':

במדרש יעקב פדה את אברהם. אעפ"י שכל אחד כדאי לעצמו. רק הענין הוא כי מדתו של אאע"ה הי' מדת החסד. ויעקב פדה את אברהם במדת הדין. וז"ש במשל הנידון לפני השלטון כו'. והיינו לזכות לחסד במדת הדין הוא ע"י כחו של יעקב והוא מדת הרחמים. וז"ש יעקב אשר פדה את אברהם:

 

 

ב"ה

כבר כתבתי בשנים הקודמים בענין הבארות שסתמום פלשתים כדי שיפתח יצחק אע"ה פתח חדש. ולכן הי' ג"כ הסתר מיוחד. כי זה עצמו הכח למצוא המעיין ע"י התגברות להסיר האבן מכשול וכמ"ש ולאום מלאום יאמץ. וכ"כ וכמטמונים תחפשנה. נראה שיש בכ"מ מטמון וע"ז נאמר יגעתי ומצאתי. והנה כתיב מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. דאיתא עד אברהם הי' תהו ובהו ובאברהם אע"ה התחיל האור וכמ"ש וירא כו' כי טוב ויבדל שגנזו לצדיקים כו'. כן נתקיים בענין יצחק אע"ה בחי' צפון. ובא אח"כ רב טוב שהוא בחי' יעקב אע"ה:

במדרש בית יעקב אשר פדה את אברהם כו'. וכי לא הי' אברהם אע"ה כדאי להנצל בזכות עצמו. ויתכן לומר כי אאע"ה באהבת הבורא ית' היה משתוקק להשרף ע"ד כבוד שמו. והי' לו מזה יותר תענוג מהיותו ניצל. ואין זה חידוש כאשר חכמים הגידו יפה שעה א' בתשובה ומעש"ט בעוה"ז מכל חיי עוה"ב ויפה כו' מכל חיי עוה"ז. רק החומר מעכב. אבל אברהם שנאמר עליו אברהם אוהבי. בלי ספק הי' משתוקק לזה יותר מכל ימי היותו על האדמה. רק כדי שיבוא ממנו יעקב בעבור זה עצמו הי' רצון אאע"ה ג"כ להנצל וזה לבית יעקב אשר פדה כו':

בפסוק ורב יעבוד צעיר פירשנו כבר עפ"י הזוה"ק מאן דהוא זעיר איהו רב כי היתכן שיהי' נקרא יעקב צעיר על רגע אחד שיצא אחר עשו. רק עפ"י המדרש כי אתם המעט ממעטין עצמיכם. וזה אות אמת כי הם דבקים באל אמת. ועל ידי שמכירין האמת כל שנתוסף להם גדולה המה ממעטין עצמם ביותר. אבל עשו אין בכחו למעט עצמו רק לפעמים יש לו הכנעה בשקר. וזה עצמו הברכות ויתן לך כו' הוה גביר כו'. שבודאי מי שהוא שפל ומקבל עליו עול מלכות שמים הוא יכול לקבל התנשאות על כל האומות. כי כל רצון בנ"י למשול על האומות עובדי האלילים כדי לקרב כולם תחת עול מלכותו ית'. ואינם משתנים ע"י הממשלה. וזה שכ' ויתן יתן ויחזור ויתן כו'. שלא ישתנו ע"י השפעה הניתן להם:

בפסוק והרביתי את זרעך. בעבור אברהם עבדי. וכ"כ עקב אשר שמע אברהם בקולי כו'. וכי לא הי' יצחק אבינו כדאי לעצמו. רק כי השי"ת רצה להרבות זרעו בעבור אברהם אע"ה ולא בעבור זכותו עפ"י מאמרם ז"ל שעלה במחשבה לבראתו במדה"ד וראה שאין העולם מתקיים ושיתף עמו מדה"ר. והנה יצחק הי' עובד ה' במדה"ד וזה הי' כל ענין הברכות שסיבב הבורא ית' ע"י רבקה שיקבלם יעקב שלא ברצון יצחק. ובודאי הכל הי' נצרך שהי' צריך להיות מחשבתו ורצונו של יצחק כך להנהיג הכל עפ"י הדין. רק במעשה לא היה יכול לגמור כן. ושיתף השי"ת מדה"ר כדי לקיים העולם. וזה הי' על ידי רבקה כמ"ש בפרשת חיי בפסוק ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני. ואיתא התולה בזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים כו'. ואין נראה שיהי' זה נדרש רק לגנאי. רק הפי' שמי שתולה בזכות עצמו. הוא עובד בבחינת הדין שרוצה הכל ליקח עפ"י מעשיו כמ"ש באין בזרוע. אבל באמת אין העולם מתקיים בדין. ורק ע"י שרצון הצדיקים אלו לשם שמים. הקב"ה מסייע להם בזכות אחרים. זה השכר שלהם. וכמו כן ע"י שהי' רצונו של יצחק לשם שמים. סיבב הקב"ה מעשה זו בזכותו של אברהם. ועיין בס' שערי אורה איך רצון יצחק הי' עפ"י מדה"ד. והרמז בק"ש שאומרים בכל יום. כי פ' ואהבת הוא בחי' אברהם. והי' אם שמוע בחי' יצחק שיש ברכה וקללה. ולכן הי' הברכות עיקרים בידו של יצחק אע"ה. והרמז מ"ש חז"ל ואברכך ז"ש אלקי יצחק כו' ע"ש:

 

 

ב"ה

אברהם הוליד את יצחק כו'. כבר כתבנו בענין המאמר שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך כו'. צר הקב"ה קלסתר פניו. עדות יש שאברהם הוליד. ופרשנו כי בירור אמיתת היראה הוא כשבאה מתוך האהבה. וכן האהבה הבאה מתוך היראה. כמ"ש הרמב"ן ז"ל שאהבה ויראה בכל הדברים המה מתנגדים זה לזה חוץ בעבודת השי"ת הם מתאחדים. והנה היראה צריך עדות כי היא יותר נגיעת האדם שירא מעונש. אבל אהבה היא אות אמת. ולכן הי' עדות שזו היראה של יצחק באה מתוקף אהבה והיא יראה של אמת. דיש ב' יראות כידוע. לכן אמרו הליצנים כי לגרמייהו עביד. וזהו מעשה האומות ולא מדריגה המיוחדת לבני ישראל. והעדות ע"ז שאברהם הוליד כו'. לכן כתיב וישב יצחק ויחפור כו' ויקרא להן שמות כו'. כלומר שחזר לעורר האהבה ע"י היראה כמ"ש לקמן באורך. ועל ב' אלו מצווין לקרוא בכל יום ואהבת והי' אם שמוע בחי' אברהם ויצחק. ובוהי' אם שמוע יש שכר ועונש והוא מדריגת יצחק לכן היו הברכות ביד יצחק:

במדרש עשרה רעבון כו'. שיש עשרה מאמרות שעליהם אמרו לתת שכר לצדיקים שמקיימין ומבררין שכח חיות העולם ע"י המאמרות. ויש לכל מאמר מכסה והסתר. וע"י הרשעים שמאבדין כו'. אם כי הי' רעב ממש. הרמז לרעבון הפנימי. ולעתיד יהי' נגלה רעבון הפנימי כמ"ש לא רעב ללחם כו'. ועתה גם הרעבון מתלבש. ואיתא במאמר אחד יכול להבראות והי' ג"כ קצת הסתר דק וזה הרעבון שיהי' לעתיד כנ"ל. וכתיב וכל הבארות כו' סתמום פלשתים כי הרשעים מאבדין. והנה עיקר עבודת האבות נשאר לבנים. אך בימיהם האירו לכל העולם וז"ש אשר חפרו עבדי אביו כמ"ש נדיבי עמים. עם אלקי אברהם כו'. ואותו קצת הארה שהי' גם להם סתמו לעצמם. אח"כ וישב יצחק ויחפור כו' והאיר גם להם. לכן חזרו ונכנעו הפלשתים אצלו כמ"ש כבר מזה. והפסוק משבח האבות שגברו כל אלה הרעבון. וז"ש מלבד הרעב הראשון משמע שעודנו גם הראשון הי'. רק כנ"ל שהם הסתרות שמתקנים הצדיקים עד לבסוף שיהי' מתוקנים כל אלה המקומות הצריכין תיקון ע"י הצדיקים. וכן יש בכל פרט ג"כ כמה מיני הסתרות. לכן עשה השי"ת באדם מדות חלוקות וכולם צריכין לעבודת השי"ת. לפעמים צריכין לשית עצה ע"י היראה. ולפעמים ע"י שמחה. ולפעמים בחכמה. וכשמתקנים מעט יש אח"כ דבר אחר לתקן:

בפסוק ויתן לך יתן ויחזור ויתן. פי' שכן דרך הצדיק שאינו חפץ למלאות ביתו כסף וזהב. רק זאת הברכה שהשי"ת יתן לו בכל עת הצריך לו. לכן מארי דמהימנותא מתפללין בכל יומא על מזונא כמ"ש בזוה"ק. ובברכת עשו כתיב משמני הארץ יהי' מושבך כו'. אבל ביעקב כתיב ויתן שיש לו התחדשות השפעה בכל יום כמ"ש מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית. ומזה ההתחדשות נוטל הבוטח בה'. וכ"כ עיני כל אליך כו' נותן להם את אכלם בעתו:

 

 

ב"ה

במדרש ורב יעבד צעיר זכה יעבוד. העולם מפרשין אם זכה יעקב. ולדעתי אין הפירוש כן דהא בעשו משתעי. ותו דא"כ אם זה יזכה יהי' הוא הרב א"כ מה ההפרש ביניהם. והפסוק בא לפרש ולא לסתום. אך הפי' אם הי' זוכה עשו הי' עבד ליעקב והוא הטוב לו ותקונו. ואם לא יזכה ויעבוד עם בני ישראל. זה מפלה שלו ודאי. וכן מצינו בברכת יצחק לעשו ואת אחיך תעבוד שהוא הברכה שלו כי בודאי יותר ברכה להיות עבד לאיש ישראל מלעבוד עם איש ישראל בפרך. אח"כ מצאתי במד' בפסוק ואת אחיך תעבוד. ג"כ זכית כו' ע"ש. וכ' ביפ"ת שרש"י פי' אם זכית על עשו רק שנדחק בכוונתו והרי הפי' פשוט כמ"ש:

בשם מו"ז ז"ל אמרו חז"ל על השבת מתנה טובה יש לי בבית גנזי וקי"ל הנותן בעין יפה נותן ולכן הנותן בור יש לו דרך ע"ש. כמו כן בשבת שנקרא מתלה נותן ברכה ג"כ לקבל השבת. וכ' ששת ימי המעשה יהי' סגור וביום השבת יפתח פרשנו כי השבת פותח סגורות ימי המעשה. ואפשר על זה אמרו פי הבאר נברא בע"ש בין השמשות. כי שבת הוא הבאר. רק גם ההכנה בע"ש ניתן משמים שהוא עת לפתוח פי הבאר שהיא הדרך לקשר ימי המעשה בהשבת. וכפי מה שאדם מגעגע לקבל השבת בשמחה כך מורין לו הדרך. שהרי גוף המתנה היא הבאר. רק ממילא המשתוקק לכנוס להשבת. ממילא בכלל המתנה גם הדרך. שבעין יפה נותן כנ"ל:

 

 

ב"ה

בפסוק ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. להודיע כי כל משפטי ה' וגבורתיו הכל בכח החסד. כדכתיב ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. שזה עיקר החסד הטוב שהקב"ה שומר לאוהביו. כדכתיב אשר יאהב ה' יוכיח. וז"ש אברהם הוליד את יצחק. שכל הדינין והגבורות מכח החסד הם נולדים. [וזה ענין חסיד לפנים משורת הדין כלומר שפנימיות הדין חסד הוא]. ומקודם כתיב תולדות ישמעאל על פני כל אחיו נפל. ואח"כ תולדות יצחק. להודיע ההפרש שהקב"ה מתנהג עם הצדיקים. כמ"ש וידעת כי ה' אלקיך כו' שומר הברית והחסד כו' ומשלם לשונאיו אל פניו כו'. לכן ישמעאל קיבל מיד החסד שירש מאברהם ע"פ כל אחיו. ותולדות יצחק הי' יעקב אבינו. ונולד לו מיד שטנו עשו הרשע. ועבר עליו כמה יסורים. מטעם שלאוהביו הקב"ה שומר החסד שיהי' ממנו רק אחרית טובה. כי בודאי הקב"ה טוב ומטיב. אבל מכח המקבלים צריך עצות שיקבלו החסד בטוב. והוא ע"י הגבורה. וכ' מה רב טובך אשר צפנת. כי אברהם אע"ה הי' האור וכ' ויבדל שגנזו לצדיקים. לכן הי' אח"כ בחי' יצחק והוא הגניזה אשר צפנת. ונולד מזה יעקב אבינו טוב הגנוז לצדיקים [שהוא יוסף ויהודה ודוד]. וכן הענין בעבודת האדם להשי"ת שמקודם צריך האדם להשיג יראת ה'. וע"י השתוקקת האהבה זוכין ליראת שמים. וצריכין לתקן המדות אהבה ויראה. ואח"כ זוכין לנקודה של אמת שהיא מדת יעקב אע"ה. שכמו שהי' בכלל כן הסדר בכל פרט. וידוע כי אהבה ויראה צריכין בירור. ומדת האמת היא בירור הגמור. וע"ד הרמז י"ל ענין הג' בארות עשק שטנה ורחובות. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל כי ימי המעשה בחי' עשק ושטנה. ורחובות הוא ש"ק. יום מנוחה. והוא בחי' יעקב אבינו דכתיב בי' נחלה בלי מצרים ופרצת ימה כו' ע"ש במדרש. והרמז שא"י לבוא לבחי' זו עד שעוברין מקודם בחי' עשק ושטנה. ויש לרמוז כי בבחינת אהבה יש התפשטות פסולת. וזה עשק. התעשקו עמו. לנו המים. ובבחי' יראה לא יש התפשטות. רק שהוא שטנה לשון שנאה יותר שקשה מאוד להיות ירא ה' כראוי וזה שטנה. ובמריבה זו לא כתיב לנו המים. רק שאין מניחין להיות ביראה כראוי. עכ"ז ע"י אלו באין אח"כ לרחובות. וזהו תולדות יצחק בן אברהם כנ"ל. ולכן נזכרו בתורה גם אלו הבארות. הגם כי רבו עלי'. רק שע"י אלו בא לרחובות. וכאמרם יגעתי ולא מצאתי אל תאמין. אף שרואה שלא מצא. אך הוא הכנה על אח"כ. כי אין שום יגיעה בעבודת ה' לבטלה ח"ו. ויש נטי' בלב. הגם שאין בכח להוציאו עוד לפועל:

ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון כו'. ומשמע שעדיין הי' גם הרעב הראשון. והענין הוא עפ"י המדרש עשרה רעבון באו לעולם וכולן בימי אנשים גדולים כו'. כי המה הסתרות שצריכין התחתונים לתקן אותם. ולכן אברהם אבינו תיקן הרעבון ופתח פתח לעבוד ה' בבחי' אהבה. וידוע שלכל מדה יש הסתר שיש אהבה טובה ואהבה רעה כי אחר החטא יש בכל דבר תערובות. וכן בפרט בכל אדם אחר כל ענין השגה הולך עמו התנגדות והסתר. רק הקב"ה בורא רפואה קודם למכה. ואחר עבודת אברהם אע"ה בא הרעבון שהי' מיוחד שיתוקן ע"י עבודת אאע"ה. וכן הוא לעולם. לכן עובד ה' שמתרעם בראותו הסתרות שונות בעבודת ה'. לא מחכמה שאל ע"ז. כי אדרבא לטובה בא לו ההסתר באותו הזמן שכבר יש לאל ידו לתקנו. והאבות תקנו כל א' רעבון מיוחד. ולא ביטלו הרעבון רק פעלו עצות למצוא ההארות והתגלות גם בתוך הרעבון. וזה ענין מלבד הרעב הראשון ודו"ק. וזה עצמו הענין שכ' חז"ל האבות בחרו הגלות. כמ"ש צורם מכרם כו'. פי' שרצו להשאיר עבודה זו בזרעם אחריהם לתקן ולברר כבוד מלכותו ית' גם בימי הרעבון והגלות:

בפסוק ועתה שא נא כליך. י"ל כי יצחק אבינו ידע מעשה עשו. אך רצה להשיבו בתשובה. ועתה לשון תשובה. ואם הי' נגמר כן הי' מעלה כל הכלי ציד לה' והי' תיקון השלם. וזה שא נא כליך כו'. כי בודאי הכל הי' יפה בעתו כי רצון יצחק הי' לתקן כל צד הגבורה והקליפה. אך כי אין העולם יכול להתקיים במדה"ד. וכתבנו במ"א כי כך צריך להיות הרצון לתקן במדה"ד ובפועל צריכין לשתף מדה"ר. לכן לא נגמר בפועל מחשבת אבינו יצחק. ואפשר כי עשו עצמו נמי הי' מהרהר בתשובה. אך לא הי' יכול להוציאו מכח אל הפועל. לכן כ' חז"ל כי ראשו של עשו מונח במערת המכפלה כנ"ל שהי' לו רצון לשמים. וזה פעל יצחק במחשבתו אך במעשה לא הי' צריך להיות כן:

בפסוק והיה כאשר תריד כו' פרש"י כשיתבטלו מן התורה ויהי' לך פ"פ כו'. הענין הוא עפ"י מ"ש רש"י ויתן לך האלקים אם תזכה כו'. אבל בעשו כתיב יהי' לך בכל גווני. והיינו שניתן ההשפעה ביד בנ"י כמו שהי' בזמן המקדש שע"י עבודת בני ישראל המשיכו השפעה וקיום הטבע. ובאמת כאשר בנ"י עומדין בצדקתם ממילא גם התמצית שכל העולם טז) ניזונים על ידיהם הוא להם ביותר מכפי דרך הטבע. ואין להם להתרעם כלל. אכן כאשר בנ"י לא עמדו במדריגה הראוי' וכ' ועצר את השמים כו'. אז יש להרשעים להתרעם. כי להם מגיע עוה"ז גם בלי הקדמת עבודה לה'. ולכן כתיב אח"כ ואבדתם מהרה פרש"י ע"י האומות. וז"ש כאשר תריד שיהי' לך מחסור ע"י נתינת השפע ת"י בנ"י. ופרקת עולו כי בנ"י נכנסו לתקן כל העולם. ולמשוך שפע ע"י עבודתם לכל האומות. וז"ש אם ערבת לרעך. שבנ"י נעשו ערבין לברר שבכח התורה ועבודתם במקדש יתברכו כל הברואים. וז"ש במד' שנק' השולמית שעשו שלום בין עליונים לתחתונים ע"ש:

 

 

ב"ה

בפסוק ולאום מלאום יאמץ. לאום הוא מלכות. וכפי מה שמקבלין עול מלכות שמים כך נעשין בן חורין ממלכות בו"ד. כדאיתא במשנה המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות. וכמו כן מי שהוא ת"י מלכות בו"ד א"י לקבל מלכות שמים כראוי כדאיתא בזה"ק בהר מאן דכפית באחרא כו'. ולשעבודים הללו אין קץ. ולעולם כפי מה שמקבלין עול מ"ש תמיד. כן יוצאין מתחת יד סט"א. וז"ש במשנה מעבירין ממנו ונותנין עליו כו'. שב' השעבודים הם בכל איש ישראל. ולאום מלאום יאמץ כשזה קם זה נופל כדפרש"י כנ"ל:

בענין הבארות. פי' מו"ז ז"ל עשק ושטנה בחי' עבודת ימי המעשה. ואח"כ זוכין בשבת לרחובות. והיא מתנה מן השמים כדאיתא על שבת מתנה טובה יש לי כו'. ונראה שלכך אין עליו מריבה וערעורים. הואיל ובא בכח עליון. וז"ש כי עתה הרחיב ה' לנו. וכ"כ על שבת פורס סוכת שלום עלינו. ואין מגע נכרי בשבת. והיא בחי' הנשמה יתירה שבא בשבת סיוע משורש הנשמה. [ואפשר שהג' בארות הם בחי' נפש רוח נשמה ובנפש רוח יש אחיזה למריבים ונשמה היא למעלה מהם]. וכ"כ באר חפרוה כו' כרוה כו' אח"כ וממדבר מתנה. משמע שכל אלה העבודות הם הכנות לקבל אח"כ המתנה הבאר עליון. כמ"ש במדרש במרע"ה ויתן אל משה כו' אחר היגיעה מ' יום ומ' לילה זכה אח"כ שתנתן לו התורה במתנה. ובימי המעשה שהוא על ידי כח האדם הגם כי הכל בעזר העליון. מ"מ אינו מבורר שהוא מן השמים. ובשבת קודש שמניחין כל המעשים בעבור השבת מתברר שהכל מהקב"ה. וכן שמעתי מפי מו"ז ז"ל שע"ז אומרין בתפילת שבת יכירו בניך וידעו כי מאתך היא מנוחתם. ולכן אין על זה מריבות. ונק' רחובות כי הרחיב ה' לנו דייקא. וי"ל כי כל המריבות הי' רק ע"ז. כמ"ש לאמר לנו המים. כי הגם שמיחס הכ' לרועי גרר. מסתמא נמצא מריבות אלו בלב כל איש. שנמשך פניות בעבודת האדם כל שאינו מתברר כראוי ונגרר אחר המעשים תערובות רע. וזה נקרא רועי גרר מה שנגרר בלב האדם התפארות וגבהות לאמר לנו המים. עד שזוכין אח"כ לברר האמת והוא המנוחה כנ"ל:

בענין ברכת יעקב ויתן לך האלקים פרש"י אם תזכה כו'. וקשה א"כ מאי בעי ברכה. אך הוא כמ"ש פתחו לי כחודה של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם. כי התחלה צריך להיות מן התחתונים להיות כלי מוכן לקבל הברכה והשפע. ואין כלי מחזיק ברכה אלא שלום. ואין השלימות רק אל בנ"י. והם הכלי שמחזיק ברכה. וע"ז כתיב ה' יברך את עמו בשלום. לכן נק' השולמית. ובמדרש שובי שובי ד' פעמים על הד' מלכיות שבני ישראל נכנסין ויוצאין מהם בשלום. פי' שבכל מקום שבני ישראל שם. מבררין השלימות ושורה הברכה. ולכן הם כלים שנשתלחו משמים בכל המקומות להיות הברכה שורה על ידיהם. והם המקבלין את הברכה ע"י שמעלין ריח ניחוח למעלה. כמ"ש ראה ריח בני כו' ויתן לך כו'. פי' שבכל עת שיש נ"ר למעלה מעבודת בנ"י נמשך השפע לתחתונים. נמצא שיעקב אע"ה לא גזל את עשו רק אדרבה הוא מקבל הברכה לכל העולם. וז"ש לעשו משמני הארץ יהי' מושבך ואת אחיך תעבוד. פי' כי לא תחסר את המבוקש שלך. ומבוקש של יעקב אע"ה לא הי' רק שורש הברכה. ועל זה כתיב אני שלום וכי אדבר המה למלחמה. ועיין בזוה"ק שדורש זה המזמור על עובדא זו של הברכות:

 

 

ב"ה

בענין הבארות כ' מו"ז ז"ל כי בימי החול העבודה מבחי' עשק ושטנה ובש"ק נקרא רחובות נחלה בלי מצרים כו'. וי"ל עוד כי הג' בארות הם בחי' הג' אבות לכן בראשונה ושני' יש תערובות כמ"ש לנו המים כמו שיצא מאברהם ישמעאל. וכן בשטנה עשו מקטרג. ורחובות הוא מדתו של יעקב אע"ה נחלה בלי מצרים. והענין כי באמת צריכין לתקן בכל אופנים עד שזוכין אל השלימות. ועיקר הבאר היא התורה אבל יש דרכים הרבה איך למצוא התורה. ונק' תורת חסד. ואש דת. ותורת אמת. שע"י התשוקה ואהבה יכולין למצוא הבאר. וכמו כן ע"י יראה כו'. ואיתא בזוה"ק שעתה ע"י מצות ציצית ותפילין בכל יום יכולין לחפור אלה הבארות. ויתכן שגם אלו הם בחי' הג' אבות. כי הטלית הוא להתעטף בחסד ה' כמ"ש מה יקר חסדך והוא מדתו של אאע"ה לך לך שנמשך אחר השי"ת. ותפילין של יד בשמאל הוא מדת יצחק. ושל ראש הוא מדריגת יעקב שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. לכן כתיב ולא רבו עלי'. והיא התורה ממש כמ"ש למען תהי' תורת ה' בפיך:

בפסוק ויתן לך כבר בארנו במ"א ההפרש בין ויתן לך למ"ש בעשו יהי' מושבך. ולבאר הענין יותר כי אמרו חז"ל אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום. וזה השלימות הוא רק לבני ישראל והוא בזכות התורה כדכתיב ה' עוז כו' בשלום. ויעקב אבינו ע"ה שהי' שורש התורה הי' כלי לקבל הברכות. והרי רצה יצחק אע"ה לברך לעשו ולא הי' יכול לקבל הברכות. והאמת כי הוא בחי' השבת דכתיב ויברך אלקים את יום השביעי. והשבת ניתן רק לבנ"י. לכן הם יכולים לקבל הברכה. וכ' חז"ל בשבת מתנה טובה יש לי כו'. וזה פי' ויתן שיהיה לו דביקות בקבלת המתנה. וכן מן השבת מיני' מתברכין כל שיתא יומין. והיינו כח השפעה ונתינת כל הימים הוא בשבת. לכן לא יש שייכות לבחי' השבת רק בנ"י בכח התורה. ובאמת מ"ש במדרש ייתן לך אלקותו הוא ג"כ כנ"ל שיש בכל דבר כח אלקות. ובנ"י יש להם דביקות בזה הפנימיות. וי"ל דבאמת קאי על התורה דכתיב אנכי ה' אלקיך זה ויתן לך האלקים כו'. ועכ"ז הברכה שיהי' דביקות אלקות גם בטל השמים ומשמני הארץ שלא יהי' נפרד ע"י הגשמיות. וזה שבחן של בנ"י שיש להם זה השלימות. [ובמד' שנק' השולמית ע"ש זה. וע"ש גם מה שדורש שרשי פתוח אלי מים. היינו שורש התורה שהי' ליעקב אבינו ע"ה. וטל ילין בקצירי שיהי' נמשך הארת התורה גם בגשמיות כנ"ל]. וזה נחלת יעקב אביך. נחלה בלי מצרים כו':

 

 

ב"ה

בענין הבארות שחפרו האבות. דכתיב יקוו המים כו' אל מקום אחד ותראה היבשה. כי הנה למעלה האור בהתגלות. ולמטה מכוסה. וכשבאין לאחדות יכולין למצוא אור הנסתר. והמים רומז לתורה שנקראת מים. וכמו שיש בעולם כן בשנה ובנפש. והאדם כולל הכל שנקרא עולם קטן. וכמו בגשמיות בהראש המוח ובגוף האור מכוסה וע"י התאספות כל האברים מתעורר המעין להוליד תולדות. כי האדם כולל שמים וארץ ויש כמו רקיע המפסיק בין חלק הראש לחלק התחתון כידוע. וכמו כן בעולם יש מקומות כמו א"י וביהמ"ק שמצאו האבות שורש המעין. וכמו כן בזמן בשבת קודש דמתאחדין ברזא דאחד נפתח הבאר. וכל אחד מהאבות חפרו דרך מדה המיוחד להם. כי כל מדה הוא כלי. כשמתבטלין לגמרי בזו המדה לשם שמים. יכולין למצוא המעין על ידי מדה זו. כי ותראה היבשה הוא רק מכסה שלא יהי' המים בהתגלות. ועל ידי היגיעה יכולין למצוא המים שמתחת היבשה:

בפסוק וירח את ריח בגדיו אמרו חז"ל אין ריח רע יותר משטף עזים רק שנכנס עמו ריח ג"ע. וקשה א"כ מה ריח בגדיו. והענין הוא כי האדם ע"י מעשיו קונה לו מלבושים להנשמה. ואיתא בזוה"ק ע"י התורה זוכין למלבוש הרוח בגן עדן. וע"י מעשים טובים זוכין למלבוש הנפש. וע"י מחשבה ורצון זוכין למלבוש הנשמה ע"ש. וצדיק אמת זוכה לקבל הארה מאותן המלבושים גם בעוה"ז. וכפי מה שזוכה להארות המלבושים שבג"ע. הוא כלי מוכן לברכה. ולכן בש"ק כתיב ויברך שהוא כלי מחזיק ברכה ע"י שיש בו הארת הנשמה. וכ' וכבדתו מעשות כו' ממצוא חפצך ודבר דבר. ורמזו חז"ל שלא יהי' מלבושך בשבת כמו בחול דר"י קרי למאני' מכבדותא. פי' ששבת קודש הוא מעין עוה"ב. וכמו שכפי מעשה האדם בעוה"ז מכין לו מלבושים בעה"ב כנ"ל. כמו כן כפי העבודה בימי המעשה זוכה בש"ק לקבל הארה מעין המלבושים שבעוה"ב. כמו שהשבת הוא מעין עוה"ב. לכן כתיב וכבדתו בכסות נקי' מעשות דרכיך הוא מלבוש הנפש ע"י מעשים טובים. ממצוא חפצך הוא במחשבה ורצון מלבוש הנשמה. ודבר דבר הוא חלק הרוח כנ"ל. ואם כי א"י להתגלות דברי עוה"ב בעוה"ז רק הריח יוכל להיות בעוה"ז. וזה ענין שכתב בזוה"ק בריחא דלבושייכו ידענא כו' ע"ש בינוקא דפרשת בלק. ולכן במוצ"ש מברכין על הבשמים על ידי שמסתלק הריח טוב וזהו וירח את ריח בגדיו. שראה שהוא דבוק בשרשו למעלה לכן ברכו:

ובענין שלקח ברכת עשו כמ"ש ויקח ברכתך וגם כתיב אנכי עשו בכורך. וחלילה ליעקב אע"ה לשקר ולגזול מה שאינו שלו. אבל הענין הוא לפי מ"ש חז"ל לכל אחד יש חלק בג"ע ובגיהנם זכה נוטל חלקו וחלק חבירו כו'. וכענין שנאמר יכין רשע וצדיק ילבש. ובודאי יצחק אע"ה שאהב את עשו ראה חלק המוכן לו בג"ע וזה הפנימיות אהב. אך כי לא זכה עשו לתקן א"ע ולקבל זאת החלק המוכן לו ונטלו יעקב ונתלבש באותן המלבושים של עשו. כמ"ש ותקח רבקה את בגדי עשו כו' ותלבש את יעקב כו'. היינו כנ"ל שזכה ללבוש גם המלבושים המיוחדים לעשו. ובאמת היה גם זה לטובת עשו אם היה יודע ומאמין כי ע"י יעקב הי' יכול לחזור ולקבל ע"י את חלקו. [כמ"ש בשם האר"י ז"ל בכוונת שמ"ע ושים חלקנו עמהם ע"ש]. ומצינו שיעקב אע"ה שלח אח"כ לעשו ורצה לתקנו ולקרבו. ועתה שנתלבש בחלקו של עשו למעלה כתיב וירח את ריח בגדיו ואמר אמת אנכי עשו בפנימיות חלק המיוחד לו כמ"ש:

 

 

ב"ה

בענין הבארות איתא במדרש שה"ש בפ' מעין גנים מ"ח פעמים כתיב בתורה באר נגד מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם. כי הבארות הם למצוא אור התורה אשר נטע השי"ת בתוכינו ממש. וזה פי' שהתורה נקנית בהם הגם כי הכל עוסקין בתורה אך ע"י המ"ח דברים התורה נקנית. כמו זקן שקנה חכמה שיש להחכמה מקום וקנין קבוע בלבו. ובכללות בנ"י הן המה המ"ח נביאים שעמדו לבני ישראל שזכו בעוה"ז להיות דבר ה' בפיהם [ועיין בזוה"ק פרשת חיי שרה במדרש הנעלם כי מ"ח טיפות נוטפין בכל יום מגן עדן ומ"ח נביאים המשיכו מהם נביאותם ואלה ההארות מתחדשים תמיד כדכתיב ונהר יוצא מעדן יוצא לשון הווה]:

במדרש לבית יעקב אשר פדה את אברהם לא ניצול מכבשן האש רק בזכותו של יעקב. וצריך ביאור כי הלא כדאי אברהם לעצמו. אכן הענין הוא כעין מה שאמרו חז"ל רצה הקב"ה לברוא העולם במדה"ד וראה שאינו מתקיים ושיתף עמו מדת הרחמים. וכמו כן הוא במדות. כי באמת אברהם ויצחק שהיו להם המדות מיוחדות ומצד אהבה אמיתית בכל לב ונפש ומאד. היה צריך למסור נפשו ממש באהבתו את ה' ב"ה וב"ש. וכן יצחק מצד יראה אמיתית שלו הי' מוכן ממש להיות נעקד לעולה. אך התורה שהיא מדתו של יעקב זה הוא השתתפות מדת הרחמים. כדכתיב אשר יעשה אותם האדם וחי בהם דרשו חז"ל ולא שימות בהם. פי' שקודם התורה. מי שהי' עובד ה' הי' רק במסירת נפש בפועל ממש. ולכן לא הי' קיום רק כשנתן הקב"ה לנו התורה ומצות הם דרכים שיכולין להיות עובד ה' בחיים בעוה"ז וזה הרבותא שכתוב בתורה אשר יוכל האדם לעשות אותם וחי בהם. ולכן אין לתמוה מדורות הראשונים שהיו מכעיסין ובאין. עד שבאו האבות והמשיכו התורה לעוה"ז:

במדרש בזמן שהקול קול יעקב אין הידים ידי עשו. והוא מאמר המשנה המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות. ואמרו מעבירין משמע אפילו בהיותינו עבדים בגלות אעפ"כ אין לך אדם שאין לו שעה שמתעורר לו קצת גאולה בנפש שיוכל לקבל עליו עול מלכות שמים. וכמו כן בכלל בודאי מי שמקבל עול תורה כראוי מסייע לגאולה. ומעבירין ממנו ומכחו עול מלכות. וכמו כן בעול דרך ארץ. הגם מי שצריך לעבוד על פרנסתו מ"מ נתן לנו השי"ת מצות השבת שהוא יום מנוחה. וכדאיתא שבת יעשה כולו תורה. וכל סוחר צריך להיות מקבל עול תורה ביום השבת ובכח זה מעבירין ממנו עול דרך ארץ בימי המעשה:

במדרש ויתן לך האלקים שרשי פתוח אלי מים כו' שובי השולמית שעושית שלום כו' הן הן בעוה"ז הן הן בעולם הבא. ויתן לך אלקותו כו'. הענין הוא כמ"ש כבר ההפרש בין ברכת יעקב דכתיב בי' ויתן ובעשו כתיב יהי'. כי בנ"י הם כלים לקבל הברכה כמ"ש יברך את עמו בשלום כלי מחזיק ברכה. ולכן נקרא השבת שלום כדאיתא בזוה"ק כיון דלא אשתכח בי' מנא מה ברכתא אשתכח אלא כולא בשביעאה תליא. פי' שבשבת יש שורש הברכה ונק' מתנה טובה כמ"ש חז"ל לך והודיעם. ולמדו מזה נותן מתנה לחבירו צריך להודיעו. פי' שידע מי הוא הנותן ומתנה נקרא דבר הניתן מיד ליד. וז"ש יתן לך אלקותו להיות דביקות בהנותן. וזה עצמו שכתב רש"י ז"ל אם תזכה. ולכן בעוה"ר בגלות כל שאין בנ"י מתוקנים כראוי נחסר להם הפרנסה יותר מכל האומות. כי הברכה להם בשורש הרוחניי. וז"ש שרשי פתוח אלי התורה שנקראת מים. וממילא טל ילין בקצירי כדאיתא חסידים הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי זו וזו נתקיימו בידן. שהברכה לבנ"י שבכח התורה יתמשכו מעולם העליון לעוה"ז ואז נק' השולמית כנ"ל:

 

 

ב"ה

בפסוק וידו אוחזת כו'. ועל שם זה נקרא יעקב. כי ב' השמות יעקב וישראל הם בחי' תיקון הגוף אשר על זה צריכין להלחם עם עשו כמ"ש הידים ידי עשו. ופרשנו שהוא הגוף שהוא יד וכלי ומקום אל הפנימיות והוא בחי' תפילין של יד דכתיב בי' וקשרתם שצריך קשירה. ואח"כ בא לבחי' ישראל שהוא בחי' הנשמה והפנימיות. ושם לא יש מגע נכרי כמ"ש בתפילין של ראש וראו כל עמי הארץ כו' ויראו ממך. שרית עם אלקים כו'. ומ"מ עיקר כחו בא מזה המחלוקת שהי' לו בבחי' יעקב. ועי"ז כתיב כי יעקב בחר לו. ובחירה הוא במקום שיש תערובות. ישראל לסגולתו הוא המקום שאין עליו ערעור כלל כנ"ל. והוא בחי' ימי המעשה. אח"כ השבת. וכן שמעתי מפי מו"ז ז"ל בענין הבארות עשק שטנה שהם בחי' ימי המעשה. ורחובות הוא בחי' שבת נחלה בלי מצרים ע"ש בדבריו ז"ל בפרשת תרומה. ולבאר הענין כמ"ש במ"א שיש ב' הנהגות. הנהגה בטבע כי גם במעשה בראשית יש באר החכמה כמ"ש כלם בחכמה עשית. אך בזה יש תערובות ולכן ערערו כי לנו המים. אך בשבת קודש נפתח באר התורה שמיוחד רק לבנ"י. וז"ש כי הרחיב ה' לנו דווקא. והוא מקום מכוסה שאין אומות מרגישין כלל. כמ"ש ביני ובין בני ישראל אות כו' לדעת כי אני כו'. פרש"י לדעת האומות בה כי גם הם רואין שאין להם שייכות לזה השער. וממילא הוא עדות שגם הבריאה והטבע הכל בעבור בנ"י. וכמו שבנ"י מעידין בש"ק עליו ית' כן השבת מעיד על בנ"י ולכן הבארות עשק ושטנה נשארו ג"כ ליצחק ונתברר ע"י הרחובות. ובזה יש לפרש דברי המדרש ויאמרו לו מצאנו לא ידענו אי מצא תלמוד לומר וימצאו באר מים חיים הרי שמצאו ע"ש שהוא תמוה. ולדרכינו יבואר כי באמת באר מים חיים כתיב בעשק ע"ש. רק שמקודם ערערו. ואח"כ שנכנעו ובאו והשלימו עמו. כתיב אח"כ ויבואו עבדי יצחק ויגידו לו כו' על אודות הבאר כו'. פי' הבאר הראשון ועכשיו מצאנו מים שנשתק הערעור. וע"ז הוכיח מדקראו הכתוב באר מים חיים. בודאי נשאר בקיום ודו"ק. וכן הוא בכל מחלוקת לשם שמים דהוא בימי המעשה. וסופה להתקיים הוא בשבת. שיש עלי' בש"ק לכל העבודה בחול שלא נתבררה ונגמרה מ"מ בשכר היגיעה זוכין בש"ק להעלות הספיקות שבימי המעשה. ובמדרש המוץ ותבן מריבין בשבילנו נזרעה השדה והוא כמ"ש לנו המים. וכשבא הגורן וזורין המוץ ברוח כו' ע"ש. כן הוא בש"ק שאין בו תערובת טו"ר מתברר האמת למפרע כמ"ש לעיל:

בפסוק ויתן לך האלקים פרש"י ובמדרש אם תזכה כו'. והנה ויתן הוא מתנה. אכן כן הוא המתנה שיהי' ג"כ עפ"י דין כמ"ש כמה פעמים בשם מו"ז ז"ל ביאור מ"ש יגעתי ומצאתי. הגם כי מציאה היא שבאה בהיסח הדעת ואיך שייך יגעתי ומצאתי. רק שבאמת אין ערך שיוכל אדם בכח יגיעתו להשיג דבר ה'. רק שבשכר היגיעה נותנין לו במתנה ובדרך מציאה ודפח"ח. כי הנה יש מעלה במתנה בחסד עליון שהוא בלי שיעור כיד המלך. אכן יש חסרון דמאן דאכיל לאו דילי' בהית לאסתכולי'. לכן סידר השי"ת שיהיו שניהם כאחד שיזכה האדם במעשיו להיות מוכן לקבל המתנה. וזה ויתן לך האלקים שיהי' בדין מ"מ. ועל זה נאמר מה רב טובך אשר צפנת שע"י שהוא עפ"י דין לא שלטא בי' עינא בישא. וכן הוא מדת השבת שאמרו חז"ל מתנה טובה יש לי בבית גנזי ונק' מתנה טובה על ידי שזוכין לה כפי היגיעה בימי המעשה כמ"ש מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת והוא מעין עוה"ב שהוא מה שאין בכח אדם לבוא שהרי יפה שעה א' של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי עוה"ז. ואעפ"כ הוא רק שכר המעשה והוא כנ"ל שע"י העבודה יזכה למתנה ומעין זה הוא השבת. ובמדרש ויתן הן וכבושיהן. פי' שיתן ג"כ ההכנה שנהיו מוכנים לקבל הברכות. כמו ששמעתי מפי מו"ז ז"ל שזה מעלת המתנה הנותן בעין יפה נותן ולכן הנותן בור לחבירו צריך ליתן לו דרך. כן המתנה שנותן הקב"ה נותן ג"כ הדרך שיהי' האדם מוכן לקבל המתנה ודפח"ח. וז"ש כבושיהן כמ"ש כבוש הדרך לבניך שהוא הדרך וההכנה לקבל. וכן הוא בשבת קודש שנותן ברכה לימי המעשה שנוכל להכין בהם הדרך לקבל השבת הבא. וז"ש במדרש ויתן ויחזור ויתן שמתנה זו עצמה אין לה הפסק. שנותנת הכנה להבא לאדם לילך ממדריגה למדריגה. והשבת מברך לימי המעשה לקבל אח"כ השבת הבא וכן לעולם. [ואולי זה סמך למנהגן של ישראל לומר במוצש"ק פ' ויתן לך כמ"ש]:

כל סדר האבות הי' הכנה עבור בנ"י ואומרים ברוך אלקינו שבראנו לכבודו הוא בחי' אברהם בהבראם באברהם שהוא הי' הראשון. והבדילנו מן התועים נתקיים ביצחק שבו היה הבירור והבדלה בין הצדיק והרשע כמ"ש הבדלה בשמאלא. ונתן לנו תורת אמת הוא בחי' יעקב. וחיי עולם נטע הוא בחי' יוסף והשבטים:

 

 

ב"ה

בענין הבארות שכתב בזוה"ק שעתה ע"י המצות יכולין למצוא מים חיים. דכל מה שברא השי"ת הכל בחכמה כמ"ש כולם בחכמה עשית. וכאשר יכולין למצוא בארות ומעיינות תחת הקרקע הוא להודיע כי התורה שנקראת מים היא נמצאת בכל מקום רק שהיא בהסתר וכפי היגיעה יכולין לעולם למצוא בכל מקום הארת התורה וחיות הפנימיות מחי החיים. ובאמת האבות היו הראשונים שמצאו אלה המעיינות ובארות. ולולא שפתחו המה הפתחים. לא היינו יכולים למצוא הבארות וכ"כ חפרוה שרים אילין אבהן. וכתיב המשלח מעינים כו' בין הרים יהלכון ואין הרים אלא אבות. והכל משל כמו שנמצא מעיינות בין ההרים כן צדקתך כהררי. שהצדיקים במעשיהם פותחין אלה המקורות. וכתיב ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההיא מאה שערים. פרש"י השנה קשה והמקום קשה. אעפ"כ בגודל צדקתו נפתח לו מאה שערים. והכל להראות כי בכל מקום יש הארה גנוזה. ואדרבא אם נסתר יותר נמצא שם גנוזין כמה מקורות. וזהו בשנה ההיא בארץ ההוא. ההוא הוא לשון נסתר שהוא נקודה פנימיות הגנוזה. ובמדרש כמה בארות חפר. עשק נגד ס' בראשית שבו נתעסק הקב"ה וברא עולמו. שטנה נגד שמות וימררו את חייהם כו'. רחובות כו'. פי' שכל אלה המה פתחים איך למצוא הפנימיות. שיש הסתר מן הטבע והגשמיות. שזה הי' ב' אלפים תהו. וזה עשק נגד ס' בראשית כדאיתא מ"ט פתח בבראשית כח מעשיו הגיד כו' לתת להם נחלת גוים כו' לכן כתיב לנו המים. והצדיקים שמביאין הצורה אל החומר ומוציאין החיות הפנימיות זהו כח מעשיו הגיד. שטנה הוא שיש הסתר על ידי הרשעים ויצה"ר. וכשזוכין לגבור עליהם זוכין לפתיחת באר ומעין. ורחובות הוא התורה ששם אין מגע נכרי ונק' עץ החיים. ואלו הג' הם בחי' ג' אבות אברהם אע"ה הי' הראשון שהי' הצורה של העולם והפך החומר ותהו אל צורה ופנימיות. אח"כ יצחק בו התחיל הגירות כמ"ש ז"ל גר יהי' זרעך. ויעקב אבינו הוא שורש התורה לכן אחר אברהם אע"ה סתמו פלשתים הבארות. וכמו כן אחר יצחק כ' עוד והאבן גדולה על פי הבאר. אבל אחר שכתוב ביעקב ויגל את האבן נפתח הבאר לעולם:

בפסוק ויתן לך יתן ויחזור ויתן כו'. הענין הוא כי אלה הברכות הם שיהיו בנ"י כלים לקבל את השפע הבאה מן השמים ושעי"ז יהי' נפתח מקור השפע. כי הכל תלוי בהמקבלים אם הם כראוי כתיב והריקותי לכם ברכה כו' כאדם המריק מכלי אל כלי. כי השי"ת עשה מדריגות זו על זו. וכולם משפיעין ומקבלין זה מזה. וכטבע הבאר ומעין כל מה שדולין ממנו יותר. נובע תמיד. וכן מצינו גם בתחתונים כל מזונותיו של אדם קצובות לו מר"ה חוץ מהוצאות שבתות ויו"ט והוצאת בניו לת"ת. הרי יש הוצאות שמוסיפין הכנסה. וכמו כן בכלל. שיש שפע היורדת בקצבה ומדה. אבל לבנ"י הוא כמעין הנובע. ועל זה כתיב שתה מים מבורך. בור הוא מים שנתאספו במדה. וזהו בימי המעשה. ונוזלים מתוך בארך הוא השפע שאינו במדה והוא בחי' השבת. וזהו יתן ויחזור ויתן. פי' שהקבלה תגרום התרבות השפע יותר ויותר כמעין הנובע יותר כששואבין ממנו:

 

 

ב"ה

בענין הבארות עשק ושטנה שכתב מו"ז ז"ל כי הם עבודת ימי המעשה שהוא ע"י ט"ל מלאכות ובש"ק רחובות ע"ש. כי הנה הבארות הם למצוא הארת התורה הגנוזה בעולם. כמ"ש בחכמה יסד ארץ. ואמרו הביט בתורה וברא. א"כ נמצא דברי תורה בבריאת שמים וארץ. וע"ז אמרו יגעתי ומצאתי. אכן התורה מן השמים היא בלי שום תערובות. ואיתא אין טיפה שיורדת מלמעלה שאין טפחיים עולות כנגדה. ואלה הטפחיים הם עשק ושטנה. וע"ז רמז טוב מלא כף נחת שהוא בחי' שבת קודש. מנוחה מתת אלקים. ממלא חפנים שהם טפחיים העולות מלמטה שהם ע"י עמל ורעות רוח. ולכן רבו לנו המים שיש להם שייכות לבארות אלו שנבעו מתוך המחלוקת כמ"ש התעשקו עמו. אבל באר הבאה בש"ק מתנה טובה והוא מקום שאין שם תערובות ומגע נכרי כלל לכן כתיב ויעתק משם:

וכתיב ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו. וש"ק הוא ברצות ה' כמ"ש ורצה בנו ושבת קדשו הנחילנו. ויתכן לפרש ברצות ה' דרכי איש שאם כל דרכיו לשם שמים לעשות רצונו ית' בלבד. ממילא אין שם קנאה ושנאה. כי הכל מסייעין לעשות רצון המלך. ובש"ק שבנ"י מניחין כל המעשים ואין עוסקין רק בעבודת השי"ת. לכן נקרא שלום שאין מלחמות ומריבות ביום השבת. וז"ש ויעתק משם. ולא רבו עלי'. ע"י שנפרש לגמרי מהטבע בחי' השבת כנ"ל:

בענין ברכת יצחק שרצה ליתנה לעשו. ובפי' נראה כי ברכת יעקב היתה מיוחדת אליו כמו שברכו לבסוף ברכת אברהם שהוא עיקר הברית שכרת השי"ת לזרעו אחריו. אבל זו הברכה היא להיות גביר לאחיו כו'. כי יעקב ועשו היו מיוחדין לב' עולמות כמ"ש עשו איש שדה ויעקב יושב אהלים ואם הי' עשו מתקן מעשיו הי' הוא כמו זבולון עם יששכר והוא הי' מושל על כל האומות להכין הכל לקרב אל הקדושה. ולא הי' נצרך ליעקב רק לעסוק בתורת ה' בלי מלחמות. כי הרי כתיב ראשית גוים עמלק. והוא איש שדה. דיש מדבר שדה בית כמ"ש האר"י ז"ל בקבלת שבת נעשה ממדבר שדה ע"ש. ושבת עצמו הוא בחי' אהל ובית. והנה יעקב הוא בחי' השבת יושב אהלים כמ"ש בשבת אל יצא איש ממקומו. וכמא' חז"ל יעקב כתוב בו שמירת שבת כו'. אבל התקונים שצריך בימי המעשה לעשות ממדבר שדה. והוא הכנה אל השבת דרך זה רצה יצחק להנחיל לעשו. אך כי לא זכה עשו לזה. והוצרך לקבל יעקב גם זאת על שכמו לתקן עוה"ז. ובמדרש שובי השולמית כו' ע"ש שהוא התאספות שצריכין בנ"י לאסוף בכל הד' מלכיות להוציא בלעם מפיהם ולהעלות עוה"ז להיות מוכן לקבל השפעת הקדושה. [ויתכן לומר שהוא בחי' המלבושים שהי' ביד עשו ונמסרו ליעקב שהוא תיקון החצוניות. בשלו"ם הוא מלבו"ש. ואיתא כי עשו גי' שלום. אך שהרע את מעשיו וניתן ליעקב]. וז"ש אני שלום וכי אדבר המה למלחמה כידוע שסתם מלחמה הוא עשו ועמלק. וכמ"ש במדרש אין לך מלחמה שנוצחת שלא יהי' בה מזרע עשו. והי' מוכן שיהי' נלחם מלחמת מצוה. הכנה ליעקב. אם הי' מתקן מעשיו לטוב:

 

 

ב"ה

בענין חפירת הבארות הכתובין אצל יצחק בפרטות. דכתיב מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. ולכן יצחק שהי' מדת הפחד והיראה. הוכן בעבורו מטמוניות דכתיב אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה. והם בחי' אברהם ויצחק כי מדריגת אברהם למצוא סייעתא דשמיא לעורר חסד עליון. וע"י השתוקקת להתדבק בשורש העליון מאירין לו מן השמים. ומושך כח מן השרש. וזה רמז חז"ל אברהם תבע זקנה. להתדבק בשורש עלמא דאריכא. וזהו תבקשנה ככסף. ובחי' יצחק כמטמונים תחפשנה. שהוא מקום המכוסה. וע"י אמונה בחושך מוצא המטמון אשר נגנז שם. והוא ענין שתה מים מבורך. וזה ע"י יסורין ויגיעה רבה. ויעקב אבינו הי' לו ב' המדריגות וזהו בחרבי ובקשתי ואמרו חז"ל חרבי תפלה בקשתי בקשה. חרב הוא כפי כח האדם. ובקשה הוא למצוא חסד עליון. ובכח התורה זכה יעקב לב' המדריגות ובכל מדריגה בפ"ע נמשך פסולת כמו שהי' לישמעאל חלק במדריגת אברהם ויהי רובה קשת. ועשו ועל חרבך תחי'. ויעקב בכח התורה גבר עליהם:

בענין הברכות שהוצרך יעקב ליקח אותם בערמה. דכתיב הקול קול יעקב והידים ידי עשו. וזה נוהג בכלל שהפנימיות נמסר ליעקב. אבל לקבל בעוה"ז בבחי' גוף נקרא ידים כמו ידות הכלים הם משועבדים תחת ממשלת הסט"א. אכן בנ"י בכחם להעלות הידים אל השורש. כמ"ש במ"א דיש יד גדולה וחזקה ויד רמה השולטת על ב' הידים וזה נמסר ליעקב. ועל זה כתיב רוממות אל בגרונם ועי"ז חרב פיפיות בידם. ע"י תורה ותפלה שעל זה כתיב הקול קול. וגם חרב פיפיות ב' פיות. ובכח זה שולט על הידים כמ"ש ואתה מרום כו' רוממות אתה נוהג בעולמך. ומאחר שעוה"ז אינו ליעקב א"כ אינו יכול לזכות בעוה"ז רק על ידי הגבהת הדברים אל השורש. וזה ההפרש דכתיב ביעקב ויתן לך ובמדרש יתן ויחזור ויתן וכ' עוד האלקים יתן אלקותו כו'. והוא ע"י התורה דכתיב לקח טוב נתתי כו' ובמדרש תרומה יש לך מקח כו' שהמוכר נמכר עמו כו'. ומצד זה יכול לזכות בכל המתנות שבעוה"ז ג"כ בדביקות בשורש. יתן ויחזור הוא כמ"ש ברוך ה' יום יום. מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית. ולכן איתא במענג השבת והאכלתיך נחלת יעקב שהוא ע"י ביטול המעשים אל השורש זוכה בברכת שבת דלא נחית בי' מנא ומ"מ כולהו ברכתא בשביעאה תליא כמ"ש במ"א. והכלל כי בנ"י צריכין לבקש כל משאלותם גם בעוה"ז הכל בכח התורה בלבד. ועל זה מבקשין ותן חלקנו בתורתך. פי' שכל צרכינו יהי' ע"י התורה. וכמו כן אל תצריכנו לידי מתנת בשר ודם אפילו שלא לקבל בכח יד עצמינו. להיות משוקע בדרך ארץ ופעולות גשמיות. רק שיהי' הקבלה בכח יד רמה הנ"ל. ולכן תקנו נט"י קודם אכילה שאו ידיכם קודש להיות קבלת שפע פרנסה משורש העליון. לכן ארז"ל בשעה שתיקן שלמה נט"י יצאתה בת קול חכם בני כו'. פי' שתיקן להיות התדבקות השפע בחכמה. וע"ז מבקשין הרחמן יפרנסנו בכבוד ואין כבוד אלא תורה. כי מזון הגשמי הוא חרפה וקלון. אבל כשזוכין בנ"י ונתתי גשמיכם בעתם בכח התורה בחוקותי תלכו אז הפרנסה בכבוד:

 

 

ב"ה

בפסוק ויעתר יצחק דרשו חז"ל שנמשלה תפלת צדיקים לעתר מה עתר מהפך התבואה ממקום למקום כן תפלתן מהפכת מדה"ד לרחמים. וזאת היא תפלת מנחה שתיקן יצחק לפנות ערב כי אאע"ה המשיך בחי' חסד אל בכל יום ויצחק בא לתקן מדת הדין ולהפכה לרחמים לכן כתיב בי' ויעתר. ורמזו חז"ל בלשונם שמהפך כמו עתר שמהפך התבואה ממקום למקום הוא דכל מה דעבדין מן שמיא לטב. ולכן אפילו מדת הדין כפי מה שעובדין הצדיקים לסדר הדברים נעשה מהדינים רחמים. אך אין כל אדם זוכה לזה. ויצחק אבינו הי' כחו חזק מאוד. ולכן נמסרו כל הברכות בידו ואמר ויתן לך האלקים לזכות גם במדת הדין ולכן הי' צריכין להיות ניתנים ליעקב שלא בידיעת יצחק ורצונו. כי ההנהגה של יצחק אינה יכולה להתקיים רק בשיתוף מדה"ר. ולכן כתיב ביצחק ולא כל יצחק:

בענין הבארות שכתב בזוה"ק דעל ידי המצות מתקנים מה שתיקנו האבות ע"י הבארות. דכתיב ויברא את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. והם בחי' נשמה רוח ונפש. וצריך האדם להוציא הארת הנר"נ מתוך הגוף שהוא מעפר. והאדם בנר"ן שלו כולל כל העולמות כידוע. והנפש קרוב יותר אל הגוף מרוח ונשמה ואחר החטא שנעשה תערובות מטוב ורע צריכין כולם בירור. והנפש נוטה רובו אל הרע. והרוח ממוצע. והנשמה רובו טוב. כענין שהוא בעולמות כמ"ש האר"י ז"ל בחלקי אבי"ע. וזהו רמז באלה הבארות שסתמו פלשתים. וגברה ידו של יצחק אח"כ וחזר והוציאם אל הפועל. אח"כ באר שכתב ויריבו כו' לנו המים מרומז על חלק הרוח. דיד שניהם בשוה. אח"כ בשטנה כתיב ויריבו גם עלי' שהי' להם קצת תערובות הוא בחי' הנשמה. אח"כ ויעתק כו' הוא בחי' שורש הנר"נ. והוא בחי' נשמה יתירה. לכן ולא רבו עלי' כלל כמ"ש בדברי קדשו של מו"ז ז"ל כי רחובות הוא בחי' השבת שאין שם מגע סט"א כלל ויש בו הארה יתירה בנר"נ. ואיתא בגמ' הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו שנאמר לדעת כי אני ה' מקדישכם אמר הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי כו' לך והודיעם דיש להבין בענין השבת אי הקדושה מיוחד רק ביום הזה הלא קדושת שבת הוא למעלה מן הזמן. אבל באמת זו המתנה טובה נתן לנו הקב"ה מעולם. והוא דכתיב ויפח באפיו נשמת חיים. רק השבת הוא הדעת שנוכל להוציא מכח אל הפועל להתדבק בזו המתנה. וזהו שנאמר לדעת. צריך להודיע. דאיתא במשנה חביב אדם שנברא בצלם חבה יתירה נודעת כו' חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה חבה יתירה כו' חביבין שנק' בנים למקום חבה יתירה כו' וג' אלו הם בחי' נפש במעשה שהוא ציור מצלם אלקים. כלי חמדה הוא בחי' רוח ממללא. בנים למקום הוא הנשמה במחשבה. אך לכל אלו יש חבה יתירה נודעת. והוא ע"י השבת שיש בו נר"נ יתירה לדעת להוציא מכח אל הפועל אלה הבארות לכן פי הבאר נברא בע"ש:

בענין הפרש הברכות של יעקב דכתיב ויתן לך האלקים. ובעשו כתיב משמני הארץ יהי' מושבך. דכתיב מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו איש טוב. כי הרשע רוצה רק למלאות תאוות לבו. וכתיב על חרבך תחי' ומה יכול בשר ודם למצוא בידי אדם. הגם כי מספיקין בידו. אבל ברכת הצדיק הוא רק לזכות לקבל שפע קודש מלמעלה. ז"ש ויתן לך האלקים וכ' חז"ל יתן ויחזור ויתן. והוא הברכה המתחדש תמיד מלמעלה. ובפרטות הוא בש"ק דמיני' מתברכין כל שיתא יומין. ובכל שבת ושבת מתחדש שורש הברכה. ולכן אמרו חז"ל המענג השבת זוכה לנחלת יעקב והאכלתיך נחלת יעקב אביך. זה מעליו איש טוב. צדיקים אלהיהם מתקיים עליהם. והוא בחי' השבת. מדרכיו ישבע הוא הנהגת הטבע בימי המעשה. על חרבך. כמו עומד על היאור הם מתקיימים על אלהיהם:

 

 

ב"ה

רמז הבארות עשק ושטנה ורחובות י"ל על בחי' הג' אבות כי בחי' אהבה וחסד לאברהם. בזה מתערב עוד פסולת. ויריבו לנו המים. וחסד לאומים חטאת. וגם בחי' היראה ופחד יצחק. בזה מתעורר הדינים וקטרוגים כשאדם רוצה להתנהג רק עפ"י הדין. וכמ"ש רז"ל שראה שאין העולם מתקיים בדין וזה שטנה. ובחי' הרחמים אמת ליעקב היא המובחרת שבה מתדבק האדם לעורר רחמים משמים שיסייעו לו. ובזה אין תערובות ולא קטרוג. ולכן ולא רבו עליה. ונקרא שמה רחובות הרחיב ה' לנו הוא שיהי' בכח סייעתא דשמיא. ולא חסד בלבד רק בחי' רחמים. והיא מדה המיוחדת לבנ"י כרחם אב על בנים. והג' בחי' הנ"ל הם הג' מדות שנטעו האבות בבנ"י גומלי חסדים. ביישנים. רחמנים. כי בושה היא יראה. כמ"ש ז"ל יראתו על פניכם זו הבושת ורחמנים הוא בחי' יעקב. ועליו אמרו במדרש כי מי שיש לו בן יגע בתורה מתמלא עליו רחמים. דכתיב תתן אמת ליעקב ואין אמת אלא תורה. ועיקר פתיחת הבאר הוא ע"י התורה דאיתא במדרש שה"ש בפסוק מעין גנים באר מים חיים מ"ח פעמים באר בתורה נגד מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם ע"ש. וכמו שיש בתורה שבכתב ג"ן סדרים וחמשה מהם הם בראש חמשה חומשי תורה. נשאר עוד מ"ח סדרים שכל סדר הוא דרך מיוחד. כן יש בנפשות בנ"י בחי' תורה שבע"פ ה' מוצאות שבפה הם בראש. ומ"ח דברים שהתורה נקנית בהם. ובאלה הג"ן דרכים זוכין לג"ן סדרים דאורייתא ולגן עדן:

 

 

ב"ה

בענין הבארות דכתיב סתמום פלשתים וימלאום עפר כו' עשק ושטנה כו'. דהנה כתיב ואד יעלה כו' והשקה כו' וייצר כו' האדם עפר כו' ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. שנתן הקב"ה הנשמה לאדם שבכח הנשמה יחי' גם את הגוף. כי הכל בחכמה עשה. ונמצא גם בגוף חיות מוצנע ומוטמן. כי הד' יסודות הם דבוקים בשורש. ולכן כתיב מקודם והשקה מלשון דביקות וחיבור. ומאדמה זו ברא הגוף. אך שלתקן הגוף צריכין עזר להוציא מכח אל הפועל החיות הגנוז בו וזה עיקר עבודת האדם בעוה"ז כי הנשמה קדושה. אבל הגוף צריכין לתקן ולהמשיך חיות הנשמה בגוף שהוא עפר. ואז נעשה באר. ולכן כתב בזוה"ק שעתה בכח מצות תפילין וציצית יכולין לחפור הבאר ורזא דמהימנותא ע"ש. כי זה פי' אמונה להתדבק הכל אל שורש החיות. ורמ"ח ושס"ה מתקנים האיברים והגידים שיאיר על ידיהם הארת הנשמה בגוף. ועיקר הכל בכח אות ברית קודש שניתן לבנ"י מעין חתום. ובהסרת הערלה. כי הערלה היא מקום שאין החיות מהנשמה יכול להאיר שם. והוא חלקו של נחש עפר לחמו. ויש רמז במסורה וימלאום עפר. וכתיב בדוד וימלאום למלך. אותן ערלות פלשתים. לרמוז כי וימלאום עפר דהכא בכח הערלה שהיא עפר בלי חיות. וי"ל שהג' בארות הם אלה הג' מילה פריעה ואטיפי דדמא. ולכן מקודם אמרו לנו המים כי הערלה נכרתת לגמרי. אח"כ ויריבו גם עלי' היא פריעה שצריכין להפרישה ולהרחיקה. ואח"כ מתגלה אות ברית קודש. והיא רחובות. ואטיפת הדם היא הסרת פסולת שמתערב ע"י בשר הערלה. ואיתא במדרש ד' בארות חפר נגד ד' דגלים וי"א ה' נגד חמשה חומשי תורה כו'. ונראה כי הוא בחי' תיקון הגוף והנשמה. ד' יסודות בגוף וה' חושים שהם בכח הנשמה. וכמו כן בציצית מתקנים מלבוש הגוף בד' יסודות שעליהם רמז הד' ציציות וכמו כן בכלל הד' דגלים. ובתפילין מתקנים הה' חושים בה' בתים כדאיתא בספרים של ראש הד' חושים שבראש. ושל יד חוש המישוש שהוא ביד. ואיתא בגמ' הוקשה כל התורה לתפילין. רמז לה' חושים בכח הנשמה שהיא מעין חמשה חומשי תורה כנ"ל:

במדרש ויתן לך האלקים יתן לך אלקותו כו'. הגם כי הפסוק מסיים מטל השמים ומשמני הארץ. אך הכוונה שצריך איש ישראל לקבל אלקותו ית"ש מכל נמצא שבעולם. והיינו דכתיב ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך נפשך מאודך לקבל אלקות מכל הדברים. כי חיות הכל מהקב"ה ואפס זולתו והוא הברכה שיתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ בכל זה תמצא אלקותו ית"ש. ובאמת דורש המדרש אח"ז מטל השמים כו' על מנחות ונסכים וקרבנות. והכל ענין אחד להראות כי בביהמ"ק ע"י הקרבנות נתקרבו כל הדברים האלה אל השורש. וכל זה עדות כי בכל מקום מלא כל הארץ כבודו. וממשמע שנאמר משמני הארץ. שנמצא דברי חפץ בעוה"ז אפי' בארציות ממש. אך שצריכין להוציאו מכח אל הפועל והכל בחכמה עשה. ולכן צריך הארץ כמה עבודות חרישה זריעה קצירה כו' עד שנעשה מאכל. להראות כי בכח עבודת האדם יכול להוציא מאכל ונצוצי קדושה הגנוזים בעוה"ז. ובאמת מטל השמים ומשמני הארץ רומז לתורה שבכתב ושבעל פה והוא בחי' הנשמה והגוף:

 

 

ב"ה

וידו אוחזת בעקב עשו. ז"ש שקר אין לו רגלים. כמ"ש במדרש עשו הא שוא שבראתי בעולמי כי כל שקר שאין אומרים אמת מתחלתו אינו מתקיים. לכן ע"כ עשו יש בו משהו בראשו כמ"ש ראשית גוים עמלק. אבל אחריתו עדי אובד. ושפת אמת תכון לעד זהו שם יעקב. שמתקן עד העקב והסוף. וקושטא קאי:

 

 

ב"ה

בענין הבארות איתא בזוה"ק דחפרו הבארות לאתתקפא במהימנותא. פי' ע"י האמונה שיש לכל הדברים שורש ודביקות בחי החיים יכולין למצוא בכל מקום מעין הנובע וכל הבארות רומזים לנפש האדם בעצמו שהוא עולם קטן וכתיב וייצר כו' האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים. הנשמה דבוקה בחיים. ונק' נשמת חיים כמו מעין נובע שנקרא מים חיים. והקב"ה הדביק הנשמה בגוף ויהי האדם לנפש חיה היח התפשטות מן הנשמה בנפש וגוף האדם. ורשימה זו טמונה בגוף כמו המעין תחת הארץ. וכפי היגיעת בשר יכולין לחפור הבארות. והגשמיות מכסה הבאר כמו עפר שמכסה המים. וכמו שיש בארץ מקומות מעיינות ותהומות יוצאין בבקעה והר שכתוב בשבח ארץ ישראל. כמו כן בנפשות נבדלו זרע ישראל שבהם יש מעין נובע ביותר. ובאמת הוא בכח האבות שחפרו הבארות כמ"ש באר חפרוה שרים. וע"ז כתיב שתה מים מבורך. הוא בחי' נפש חי' כמו בור שמכונס בו המים. ונוזלים מתוך בארך היא נשמת חיים עצמה שהיא מים חיים בעצם כמ"ש לעיל:

בפסוק וימצא מאה שערים. הגיד אמו"ז ז"ל כי אלה המאה שערים נפתחים בכל יום בכח מאה ברכות וכ"ה בריקאנטי ע"ש. והנה בזה נתקיים הפסוק מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. ולכן יצחק עמוד היראה נגלה לו המאה שערים כמו שדרשו חז"ל בפסוק מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה. ואמרו אל תקרי מה אלא מאה. כמו כן מה רב טובך הוא מאה. וגמר אומר כי אם ליראה שע"י היראה זוכין לקבל הברכות שהם צפון ליראיו. ונמסר מפתחא דמאה ברכאין ביד האדם. כדאיתא בזוה"ק לך. ריש הסדר. ולכן ה' אלקיך שואל מעמך. כי משמים רוצין להשפיע כל הברכות תמיד רק שיהי' אדם כלי לקבל הברכות והוא בכח המאה ברכאין:

בענין הברכות שקיבל יעקב איתא בזוה"ק מ"ט ברכאין דעשו נתקיימו ודיעקב לא נתקיימו. משום שהניח אותן לעלמא דאתי כו'. והענין הוא כמ"ש בזוה"ק ויברך אלקים את יום השביעי כיון דלא אשתכח בי' מנא מה ברכתא אשתכח אלא כולהו ברכאין בשביעאה תליין פי' שהוא מקור הברכות וא"י להתגלות בגשמיות כמו כן אלה הברכות הם שורש כל הברכות וא"י להתגלות בעוה"ז. ולכן בשבת שהוא מעין עוה"ב כתיב יהאכלתיך נחלת יעקב שהם נמצאים רק שאין לנו פה לאכול כי הם רוחניים. ובזכות השבת כתיב והאכלתיך בכח הארת הנשמה יתירה וקדושת השבת מתגלים ברכות יעקב:

 

 

ב"ה

אברהם הוליד את יצחק. כי יצחק אע"פ שהוא בחי' מדה"ד מ"מ הכל לזכות בנ"י כדאיתא בזוה"ק יצחק נטל היכלא דזכות דכתיב ויתן לך האלקים בדין אם תהי' ראוי. כדאיתא במשנה רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות כו' למען צדקו כו'. כי זה הזכות שיהיו זוכין במעשיהם אל החסד. דמאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאסתכולי בי'. ולכן עיקר הברכה נמסר ליצחק כי לאברהם נעשה נסים באור כשדים ובמלכים. אבל ביצחק כתיב וילך הלוך וגדל. ויברכהו ה'. היינו להיות הברכה שולט במעשיו. וכתיב בידך לגדל ולחזק לכל. הגדולה הוא מדת אברהם אבל לחזק הוא בחי' יד החזקה שהקב"ה מחזק את האדם כמו שהוא להיות הברכה שולט במעשה ידיו. וזה חסד גדול ביותר. לכן כתיב אברהם הוליד את יצחק לומר שמדת יצחק הוא ג"כ חסד. וכל זה הסדר נוהג בכל פרט שמתחלה הקב"ה עושה עמו חסד ואח"כ זוכה ביותר אל החסד במעשה ידיו עד שבא אל בחי' האמת מדת יעקב:

בפסוק ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' ויתן לך כו'. אחז"ל יתן ויחזור ויתן. הוא מה שהקב"ה מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית. והנה כשביהמ"ק היה קיים שם צוה ה' את הברכה ונקרא ריח שדה ששם שורש הברכה במקום. וכמו כן בנפשות ברך אותנו יצחק להיות ריח בני כריח שדה. להיות בבנ"י שורש הברכה והוא בחי' הקרבנות ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי. וגם אפילו כשאין ביהמ"ק קיים. תפלות במקום תמידין איתקין. כדאיתא במדרש שרומז גם על ימי החורבן באמרו שדה ע"ש:

ובמדרש ויתן לך אלקותו. פי' להיות איש ישראל מקבל אלקות מכל הדברים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש. כי כל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא והברכה שימצא אדם אלקותו ית"ש בכל מקום. ונתקיים אח"כ בקבלת התורה אנכי ה' אלקיך ז"ש ויתן לך האלקים כי התורה מלמדת ע"י תרי"ג מצות למצוא אלקותו ית"ש בכל דבר וזה עיקר הברכה:

 

 

ב"ה

בענין הג' בארות כתבתי במ"א שהם בחי' ג' אבות. והנה מדת אברהם ויצחק אהבה ויראה. ויש בהם גם מצד הטבע שצריך האדם לאהוב את הבורא ית"ש ולירא ממנו. ולכן אית אהבה ואית אהבה. וכמו ביראה יש מצד העונש ויש יראה אמיתית. ולכן אברהם ויצחק הוצרכו לנסיונות לברר כי מדתם בעצם לא מצד הטבע ולכן יש בזה התערבות לאוה"ע ויצאו מהם ישמעאל ועשו. ולכן אמרו לנו המים. ובאמת אלה המדות הם הכנה אל התורה. כענין שאמרו ד"א קדמה לתורה. כי מדרך הארץ לאהוב ולירא מה'. אבל מדת יעקב אמת אינו כלל עפ"י הטבע בעוה"ז דהוא עלמא דשיקרא. והוא רק בכח התורה. ולכן אין בזה שום תערובות ומטתו שלימה בלי פסולת. והיא באר שנקרא רחובות. הרחיב ה' לנו. שהוא מתנות שמים. ולכן היא נחלה בלי מצרים כמ"ש חז"ל על בחי' שבת נחלת יעקב אביך והיא בחי' נשמה יתירה. יתירה מן הטבעיות. וזה הרחיב ה' לנו דייקא. ובאמת האבות בחי' א' להם. אבל אברהם ויצחק באו לזה ממדריגה למדריגה מן אהבת עולם לאהבה רבה. ומן יראה תתאה ליראה עילאה. וכן הוא המדה בכל איש ישראל שמדרך הטבע בהתישרות המדות. בא אח"כ מתוך שלא לשמה אל לשמה. אבל אוה"ע אין בהם בחי' לשמה כלל כמ"ש ז"ל מה דעבדין לגרמייהו עבדין. ולכן אפילו מדות טובות שבהם אין להם קיום. כי כל מה שהוא מדרך הטבע אינו דבר של קיימא. כי שמים כעשן נמלחו והארץ תבלה ואין סופם להתקיים. אבל בנ"י שבאין אח"כ לדרך האמת בכח התורה שהיא מים שאין להם סוף והם בני עוה"ב היא רחובות ונחלה בלי מצרים כנ"ל:

בפסוק ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'. כי התיקון בבחי' עולם ושנה הוא במדה וגבול. ואלה המאה שערים שבכח האדם לתקן בעולם כדאיתא במדה"נ פרשת לך שנמסר ביד האדם מאה מפתחין דברכאין. וכאשר האדם מתקן זאת אז ויברכהו ה' בבחי' נפש. והוא למעלה מבחי' מאה שערים כדאיתא בזוה"ק ברכה דלעילא לא פחות מאלף. והוא בחי' אין מספר:

בפסוק ויתן לך האלקים אמרו חז"ל אם תהי' ראוי יתן לך כו'. כי זה בחי' יצחק היכל זכות שהוא עיקר הברכה שיזכה האדם במעשיו לכל הברכות. וזה בכח תורה ומצות כמ"ש חז"ל רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות. ז"ש ויתן לך האלקים ממש. כמ"ש אנכי ה' אלקיך שנתן לנו הקב"ה התורה ומצות לזכות במעשינו לכל הברכות. גם פי' ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ שיקבל אלקותו מכל הדברים שבעולם מטל השמים ומשמני כו'. והוא ברכת שבת כמ"ש חז"ל נחלת יעקב אביך שבירך לו יצחק כנ"ל. לכן נק' סעודתא דמהימנותא שממשיך קדושה ואלקות מזה העונג כמ"ש לעיל:

 

 

ב"ה

בענין הבארות שחפרו האבות. באר הוא כמו הואיל משה באר את התורה. כמו כן קודם קבלת התורה היו האבות מבארים חכמת הבריאה. שהכל בתורה נברא. ולכבודי בראתיו. וצריך האדם להתבונן בכל הבריאה להבין כוונת הבורא ית"ש. ואאע"ה ביאר איך לבוא מכל הבריאה לאהבת הבורא ולהסתכל בחסדים וטובות הבורא שכבודו וגדלו וטובו מלא עולם וכמו כן יצחק ביאר איך לבוא ליראת ה' מכל הבריאה. וכ"ז הי' קודם התורה חפרוה שרים כו'. ואח"כ וממדבר מתנה שניתנה התורה שהיא מבארת טעם האמת של כל הבריאה. וזה א"י להשיג רק במתנה. ויעקב שכתוב בו תתן אמת ליעקב נזדמנה הבאר אליו מעצמה כמ"ש וירא והנה באר כו':

במדרש ואלה תולדות יצחק מי שיש לו בן יגע בתורה מתמלא עליו רחמים כו'. זה עיקר בחי' יעקב מדת הרחמים. והוא בחי' התורה והדעת דאיתא מי שאין בו דעת אסור לרחם עליו. דכתיב לא עם בינות כו' על כן לא ירחמנו עושהו. כי חסד ה' מלאה הארץ וזהו מדת טובו של הקב"ה שמטיב בחסדו עם כל ברי'. אבל בחי' רחמים הוא דביקות והתקשרות. שכן גם במדות האדם שחסד הוא נדבה. אבל לרחם על א' הוא שמוצא בלבו רחמנות מצד הדעת שמתבונן בצערו. וזה הרחמים למעלה הוא רק לבנ"י שיש בהם דעת ודביקות על ידי התורה. כי אפילו מי שאין בו דעת מ"מ חסד ה' על כל הברואים. אבל בחי' הרחמים הוא למי שיגע בתורה כמ"ש מדי דברו בו רחם ארחמנו. והוא בחי' אמת מה שמצד הדעת מתמלא עליו רחמים. ובאמת רחמי ה' על בחי' הנשמה כמ"ש ורחמיו על כל מעשיו ומעשי ידיו של הקב"ה הנשמות כמ"ש ונשמות אני עשיתי. ומי שמייגע עצמו להדבק בבחי' הנשמה ולצאת ממאסר הגוף הקב"ה מרחם עליו ומאיר בו הארת הנשמה. ובאמת יגע בתורה הוא בחי' ימי המעשה. ומתמלא עליו רחמים ביום השבת. שמאיר בו הנשמה יתירה זה מתמלא עליו רחמים. ולכן נק' מתנה טובה שבא בכח הדעת והתורה והוא בחי' נחלת יעקב ולכן כתיב בשבת לדעת כי אני ה' מקדישכם שהוא עדות על הדעת שבבני ישראל:

במדרש עשו אחי איש שעיר שמתלכלך בעונות ואין לו במה להתכפר. ואנכי איש חלק שיש לי במה להתכפר ולהתכבס. ד"א איש חלק חלק ה' עמו. כבר כתבתי במ"א כי ב' הפירושים אחד הם לפי שיש בו דביקות בעצם באלקות מצד ברית מילה. לכן אין העונות נדבקין בו בעצם רק במקרה. לכן מתכבס במהרה. ועשו איש שעיר שערות הם המותרות. ועיקר מותרות הגוף הוא הערלה שניתוסף ע"י החטא. לכן מתדבק בו החטא שא"י להתכבס. וגם פי' המדרש איש שעיר גבר שידין כי הרוחות ושדים נתדבקו בערלה. לכן ונשא עונותם איש תם שנולד מהול ומתכבס מן העונות ונותנו לאיש שעיר:

 

 

ב"ה

בענין יעקב ועשו עשו איש יודע ציד איש שדה ויעקב כו' יושב אהלים. דאיתא בזוה"ק על פסוק הכן בחוץ מלאכתך ועתדה בשדה שהם תקונים לתקן גרמי' אח"כ ובנית ביתך דא נשמתא כו' ע"ש קמ"א. ובודאי מוכן הי' עשו להיות איש שדה להכין התקונים שבחוץ ושדה. ויעקב לבחי' הנשמה בלבד כמ"ש יושב אהלים. כי אהל ובית אין שם מגע נכרי. וחוץ ושדה הוא מקום התערובות שצריך בירור. וכמו שקודם החטא הי' אדם בג"ע ואח"כ וישלחהו לעבוד את האדמה כו'. וכמו כן בחי' ימי המעשה הוא תיקון הגוף ובירור התערובות. ועשו הי' מוכן לתקן זאת יודע ציד גי' בחוץ איש שדה ב' אלו ההכנות בחוץ ועתדה בשדה ונקרא עשו ע"ש תיקון העשיי' וימי המעשה. ויעקב בחי' שבת נחלה בלי מצרים שאין בו מגע נכרי. וכן איתא כי צדיק נק' שבת אפילו בימות החול. אבל כאשר קלקל עשו ולא זכה לבחי' התקונים הנ"ל הוצרך יעקב לצאת לחו"ל על ידו. ולתקן בעצמו אלה התקונים. ולכן בדין ירש ברכת עשו כמ"ש זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע. ובאמת האדם יש לו חלק בשמים ובארץ הנשמה והגוף. ויעקב עיקרו הנשמה והגוף במקרה. ולכן כתיב בי' ויתן לך מטל השמים מקודם אח"כ משמני הארץ. ובעשו להיפך משמני הארץ ואח"כ מטל השמים כי עיקרו הגוף:

בפסוק וירח את ריח בגדיו כו' שנכנס עמו ריח ג"ע. כי מג"ע יוצא הברכה לכל העולם שם צוה ה' את הברכה כדכתיב ונהר יוצא כו' ומשם יפרד כו'. והוא שורש כל הברכות. וכן בבית המקדש מעין זה וכמו כן בנפשות שאדה"ר הי' כלי להמשיך הברכה לכל הנפשות. לכן כתיב וישם שם את האדם. ואחר החטא כתיב וישלחהו. ונפשט ממנו אותו המלבוש הראשון. ויעקב שתיקן חטא האדם זכה לזה הריח. וכמו כן בשבת קודש יש ריח ג"ע. ולכן ויברך את יום השביעי ריח בני כריח שדה כמו דכתיב בקרבנות ריח ניחוחי תשמרו כו' שעולה הריח מן הקרבנות למעלה. ומתעורר ריח ג"ע. וכמו כן בנפשות בנ"י. וזה עצמו הברכה שבירך יצחק ראה ריח בני שיהי' חשוב ריח נפשות בנ"י כמו ריח הקרבנות. וכמו דאיתא תפלות במקום תמידין איתקין שיכולים להעלות ריח ניחוח בתפלה כמו ע"י הקרבנות. ועי"ז הריח נמשך כל השפע והברכות מן השמים. כמ"ש ויתן לך יתן ויחזור ויתן שימשכו השפע מן השמים בכל יום ויום:

והנה כתיב והריחו ביראת ה' דרשו חז"ל על מלך המשיח דמורח ודאין. ויצחק שהוא שרש היראה ראה מהריח מי שראוי לברכו. והריח הוא מבחי' הנשמה כמ"ש חז"ל איזהו דבר שהנפש נהנה בו ולא הגוף זה הריח דכתיב כל הנשמה תהלל. כי הנשמה כ' בה ויפח באפיו נשמת חיים. ואיתא בגמרא על פ' שפתותיו שושנים כל דיבור שיצא מפי הקב"ה נתמלא כל העולם בשמים. ומעין זה הנשמה יש בה מזה הריח. וע"ז חל הברכה. וכמו כן שבת יומא דנשמתין. והנשמה יתירה הבאה בשבת מג"ע ממנה בא הריח. ולכן שורה בו ברכה ולכן מריחין בבשמים מוצ"ש לפי שנחסר זה הרית אחר השבת:

 

==ויצא==

ב"ה

ויצא יעקב מבאר שבע כו'. בודאי הי' יציאה זו הכנה ועצה על הגלות שנוכל לתקן עצמינו גם בחו"ל. ויעקב אע"ה הכניס עצמו ברצון במקום שנסתר ונעלם כבוד ה' להמשיך גם שמה כבוד שמו. ובאר שבע הוא בחי' שבת והיא הנקודה הנותנת חיים לכל הדברים שנכללים בשבע מדות. ומ"מ אף שיצא משם. הפי' ג"כ שהי' מקודם דבוק בפנימיות החיות שהוא באר שבע דהיינו שלא הי' דבוק בגשמיות ומדות רק בחיות השי"ת בלבד. ובמדרש אז תלך לבטח ויצא יעקב כו'. כי פי' אז כמו אז ישיר שפי' ז"ל הדביקות בבחי' הח' שלמעלה מהטבע שנכלל בז' מדות וא"ז גי' ח' והיינו שיעקב אבינו ע"ה הי' בטל אליו ית' בכל הבחי' ולכך הי' בכחו להכניס עצמו במקומות המסוכנים. וזהו ויצא מבאר שבע דייקא. שעי"ז הי' יכול לצאת ומבחי' באר שבע הי' היציאה [וע' בזוה"ק ב' הפי' ע"ש] וכן יש לכל אחד ללמוד עצה היעוצה במדרש הנ"ל קודם עשיות כל דבר גשמי למסור נפשו לה' אחד להתדבק בפנימיות החיות מהשי"ת בלבד. ועי"ז יוכל להתקדש אף במעשה גשמיי. וכן בכל שבת קודש למשוך חיות לכל ימי השבוע ע"י התקשרות בכל לב בש"ק שיש התגלות לכל איש ישראל. ובאר שבע בחי' שבת כנ"ל. וילך חרנה בחי' ימי המעשה ועבודה. וז"ש רש"י ז"ל כשהצדיק בעיר הוא הודה זיוה הדרה. היינו בחי' צדיק ושבת שהוא הנקודה הפנימיות שיש בכל דבר. ושזוכר האדם זאת יוכל להמשיך כל המעשה אל הפנימיות כנ"ל. וכשחסר נקודה הנ"ל פנה הודה זיוה כו'. וי"ל עפ"י הנ"ל מ"ש רש"י ז"ל יציאת צדיק מן המקום עושה רושם הפירוש להיפוך ג"כ שקודם שיצא התדבק עצמו ביתר עוז באופן שיהי' נדבק בו ונחקק ונתרשם שלא ישכח הנקודה הנ"ל גם בחרן. [ולכך נכתב ויצא שגם זה הי' הארה יתירה כנ"ל כנודע שכל דבר שבקדושה מניח רושם] ועושה רושם לטובה כנ"ל:

אכן יש ה' כו' ואנכי לא ידעתי ברש"י אם ידעתי לא ישנתי כו'. ללמוד מאבינו יעקב ע"ה אחרי חלום זה שהי' להחיות נפשו שהלך יחידי במקום סכנה. והובטח בשמירה. וכתיב וישא רגליו כו' עכ"ז התעצב על שישן והוטב יותר בעיניו להתקשר ולהתדבק בו ית' כמ"ש [בזוה"ק] לא ידעתי מלשון דביקות שלא הרגיש בעצמו. ונתוסף לו עוד יראה ע"י החלום. וזה הכלל שכל הארה צריכה להביא יראה לאדם וזה התכלית שלה ובל"ז אינו כלום [וכ"כ בשם הבעש"ט ע"ש בכש"ט]:

וירא והנה באר בשדה כו' ג' עדרי צאן כו' ונאספו שמה כל העדרים כו'. בחי' זו נמצא בכל דבר ובכל איש ישראל. שיש בכל דבר נקודה הנותנת חיים ומחי' הדבר ההוא. וזהו באר בשדה. אף מה שנראה ונדמה להפקר כשדה אך נגנז בה נקודה הנ"ל. ושכל האדם יוכל להרגיש ולידע זאת תמיד וזהו ג' עדרי צאן. חכמ"ה בינ"ה דע"ת. שבחכמה ושכל מבין האדם זאת הפנימיות שבכל דבר יש כח הפועל בנפעל. אך והאבן גדולה ע"פ. היינו כשמתפשט בגשמיות יש הסתר שאין השכל דבוק במעשה תמיד. והעצה ונאספו. הוא לאסוף כל הרצונות וכל רמ"ח אברים וגידים למסור נפשו להשי"ת קודם כל מעשה ועי"ז וגללו האבן כו'. גם י"ל ונאספו להכניס עצמו בכלל ישראל כי כשכל הבריאה מתאחדת אליו ית' נתבטל ההסתר וזה יהי' לעתיד ב"ב. ועתה בנ"י שמאספין הכל אליו ית'. ואף א' בפרט כשמבטל עצמו לכלל ישראל ועושה בעבור כולם נק' בשם כ"י ויוכל לגלול ולהסיר ההסתר. וז"ש ביעקב אע"ה ויגל כו' מעצמו שהיה כלל ישראל. וגם הי' צדיק יסוד עולם שכל העולם נתקיים בזכותו ויגל מעצמו כנ"ל:

 

 

ב"ה

במדרש אז תלך לבטח כו'. אם תרוץ לא תכשל כו'. פי' אף כי יעקב ברח כדכתיב ברח לך וכתיב ויברח יעקב. אעפ"כ כתיב ויצא וילך כו'. כי הצדיק מיישר הדרך. אף שצריך לרוץ הוא בדרך ישר. וכ' מבאר שבע איתא שהתקשר עצמו היטב מקודם שיצא לחרן. שכל זה הי' להכין מקום לבנ"י. לכן הכניס עצמו בכל המקומות שנסתר שם מאוד כבודו ית'. כדכתיב ויפגע במקום. שנכתב עליו לשבח שהרגיש והתעורר גם שם חיות השי"ת. וכתיב יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי מכלל שהי' מקום מרוחק מאד שהי' קשה להאמין שיהי' שם חיות השי"ת והראהו השי"ת כי מלא כל הארץ כבודו וזה תפילת ערבית:

אא"ז ז"ל הגיד בשם אר"י ז"ל כי שבת נקרא שדה כדכתיב נצא השדה כי עוה"ז הוא מדבר שאין ניכר בו השגחת השי"ת. ובשבת נקראת שדה הראוי לזריעה שנתעורר כח הפנימיות נקודה חיות מהשי"ת. ועי"ז מקבל זריעה כנ"ל. ועפי"ז נפרש הפסוק והנה באר בשדה כו' שלשה עדרי צאן כו' והאבן גדולה ע"פ הבאר ונאספו כו'. פי' שבשבת נפתח מקור מים חיים וזהו באר בשדה. וג' עדרי צאן הם מה שבנ"י מתבטלין בשבת להשי"ת בכל לבבך ונפשך ומאדך. ונק' נפש רוח נשמה שצריך האדם לבטל הכל להשי"ת. ואז זוכה לקבל הארת השבת. וז"ש ונאספו שמה כל העדרים כמ"ש ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף כו' שכשמבטלין בנ"י כל כחם להשי"ת. שזה מצות השבתת מלאכה בשבת שיבטל כל אדם כל כחו ומעשי ידיו להשי"ת. ועי"ז יכולין לקבל הארת שבת. כדאיתא פי הבאר נברא בע"ש. ונק' ערב שבת כדכתיב והאבן גדולה ע"פ הבאר כי ע"י התגלות הארת שבת ניתן גם הסתר וקליפה. והוא הערב והחושך שבא ע"י הארה הגדולה כו'. ועי"ז צריכין להתבטל בכל הנפש כו' להשי"ת ועי"ז וגללו כנ"ל. ומתגלה הארת שבת כנ"ל. ואעפ"כ כתיב ויגל יעקב כו'. כי מי שיש לו נקודה של אמת יכול לעשות הכל בפשיטות וא"צ עבודה רבה לכל זה:

וייקץ יעקב וכו' ויירא ויאמר מה נורא כו'. נכתב לשבח ליעקב אע"ה כי איש אחר אם הי' לו חלום כזה עוד הי' מתגאה. ועליו נפל פחד ויראה. וזה סימן שהי' איש אמת וע"י יראה זו זכה לבניו להיות זה מקום בית המקדש כדכתיב בית אלקים כו' ואיתא שהראהו בנוי וחרב כו'. לפי שעיקר קיום ביהמ"ק הי' ע"י יראה זו. ואמר אין זה כי אם בית אלקים כו'. פי' שאמר שאין קיום למקום זה רק ע"י יראת שמים. ולכן לפי מה שיש יראת שמים בבנ"י מתקיים ביהמ"ק. כי עיקר קיום הכל יראת ה' כדכתיב טהורה עומדת לעד. וע"י יראה נפתח פתח בכל מקום כדכתיב וזה שער השמים:

ברש"י ויפגע תיקן תפלת ערבית ולא כתיב ויתפלל ללמדך שקפצה לו הארץ. ואינו מובן כי לפי' הזה שתיקן תפלת ערבית מה ענין קפיצת הארץ לכאן. אך בודאי כפי רצון האדם יכול לעורר קדושת השי"ת בכל מקום. וז"ש רש"י נעקר הר המוריה ובא לכאן פי' כיון שהי' ליעקב אע"ה רצון גדול לבוא להר המורי'. אף כי מקום הזה הי' מרוחק מאוד קפץ הר המורי' לכאן. וזהו עצמו פי' תפלת ערבית כי בודאי בעת חושך אין מקום להתגלות האור רק ע"י רצון האדם שלא בהדרגה ע"ז מתעורר הארה שלא עפ"י דרך הטבע. כי הכל תלוי ברצון האדם. וכתיב שלום לקרוב ולרחוק פי' שאין דבר רע יוצא מהשי"ת. א"כ הריחוק הוא ג"כ לטובה. שע"י הריחוק נתעורר באדם רצון אמת יותר. ועי"ז הרצון יכול לעורר גם במקום הרחוק הארת השי"ת כנ"ל. וז"ש ללמדך שקפצה כו' שיש מזה לימוד לכל איש ישראל שידע שאין לך מקום שלא יוכל להרגיש הארה הפנימיות ע"י יגיעה של אמת כנ"ל:

במדרש תנחומא כי בריחת יעקב הי' כמו גלות למי שהורג נפש בשוגג כי נחשב לו לחטא מה שנדחה עשו על ידו. כי הי' לו לקרב גם אותו. אם כי לנו נאמר מדבר שקר תרחק. אבל ליעקב איש אמת הי' בכחו לקרב הכל להשי"ת ורק כי הי' שפל בעיניו ונחשב לשוגג:

 

 

ב"ה

בזוה"ק מי שרוצה לירד לבור עמוק צריך מקודם לקשר עצמו בחבל חזק שלא ישתקע שם. כן ויצא יעקב מבאר שבע שנשבע להקב"ה בכל לבו. כנודע ששבועה הוא כלל חיות האדם. שהוא הז' מדות שיש באדם. ואז הלך לחרן. וז"ש במדרש אז תלך לבטח כו'. כי כשמוסר אדם כל הז' מדות שלו ונעשה בו רק רצון אחד תמיד להשי"ת. נק' אז. והוא למעלה מהטבע. ואז יכול לילך לכל מקום שרוצה בלי פחד. ויפגע במקום שהרגיש גם שם נקודה הפנימיות והוציא יקר מזולל. וז"ש חז"ל תיקן תפילת ערבית שלילה נקרא ערב שאז יש תערובת טו"ר. והוא מצא בתוך התערובות הנקודה הטובה הנ"ל. [ויפגע במקום וילן. י"ל ע"פ מ"ש בשם הרב מפרשיסחא ז"ל ע"פ אדם ביקר בל ילין כו'. ופי' כי השגה שאינה נשארת באדם למחרתו. אינו דבר של קיימא. ונמשל כבהמות נדמו עכ"ד. וי"ל ויפגע וילן שנשאר בו ההארה כנ"ל]. כי בא השמש י"ל בלשון אף ששם לא הי' הארת השמש. אעפ"כ התדבק במקום הקדושה כנ"ל. וכ"ז הי' הכנה בעבור בניו שירד יעקב אע"ה בכל המקומות אלו שיוכלו בנ"י אח"כ לילך בעקבותיו. ואין שום מקום נסתר וחושך לבני ישראל שלא דרך בו יעקב. וז"ש כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי כו' דברתי לך. פי' שלא יהי' שום עזיבה לבנ"י שלא יהי' מקודם כבר דביקות יעקב אע"ה שם כנ"ל:

והאבן גדולה כו' וגללו כו'. וביעקב כתיב ויגל. כמ"ש בספרים על הכובש את יצרו שהוא גדול יותר ממי שאינו שומע לו. רק הוא כובשו להיות כפוף תחתיו. וכל מי שצריך לשאוב מפי הבאר צריך לגלול זה היצה"ר. אבל הוא לשעה והשיבו למקומו כו' כמ"ש במדרש. אבל ביעקב ויגל לשון גילוי שנתגלה ע"י. כל הפנימיות שיש בהאבן עצמו. הוא היצה"ר. שנהפך לטוב. ובירר שהכל טוב. כמו שיהי' לעתיד הכל מתוקן. וזה החילוק בין וגללו לויגל כנ"ל. גם עתה בכל ש"ק יש הכנה לימי השבוע והוא כענין ויצא מבאר שבע לחרן. כמ"ש פי הבאר נברא בע"ש. שהוא התמשכות החיות מנקודה הפנימיות לכל הצדדין. ובאר שבע הוא אור שבעת הימים שהוא מתגלה בשבת קודש כנ"ל:

 

 

ב"ה

במדרש אשא עיני כו' כי יעקב אע"ה עזב כל הסיועות אשר הי' לו אצל אביו. זכות אב ואם. וגם קדושת המקום ארץ ישראל. והכניס עצמו במדריגה זו שלא יהי' לו עזר רק מהשי"ת. וזה שכתבו חז"ל שתיקן תפילת ערבית. כי בודאי אין בכח היושב בחושך לבוא לתפלה כמאמר אין חבוש מתיר עצמו. אך בזאת נאות ליעקב אע"ה. באשר הכניס עצמו למקום החושך הזה. בזה תיקן תפילת ערבית. והאמת כי גם לנו נשאר מקבלה זו אשר קיבל על עצמו למס"נ עבור קדושת שמו ית' ולהלחם מלחמות ה' במקומות המסוכנים. לכן יש לנו ג"כ עבודות הקשות מעול גלות ועול היצה"ר הגובר עלינו תמיד וכן איתא במדרש כי אם הי' עולה על הסולם לא הי' הגלות ע"ש. ואנחנו מקבלים קבלת אבינו ובוחרים בדרכיהם לכן יש לנו לבטוח בהקב"ה שלא יבוא לנו היזק מזה ח"ו. ונזכה לצאת מהחשיכה לאורה ב"ב אמן:

וכן ענין מראות החלום אף כי בודאי יעקב אע"ה לא הי' צריך לחלומות. רק כי הכניס עצמו במקום זה אשר לא הי' יכול להסתכל באספקלריא המאירה רק בחלום. וכן נדמה כל הגלות לחלום כמ"ש היינו כחולמים. ולהשיג מראה בעת החושך שמכונה בשינה. הוא ענין החלום. שזה בא רק ע"י רב התדבקות כל היום בעבודת הבורא כמ"ש במדרש הפ' כמה לך בשרי כו'. שע"י שכלתה נפשו ממש ככמהיות הללו שצמאים למים. עי"ז יכול לקבל נבואה גם בלילה וזמן שינה וגלות כנ"ל. ומפרשה זו נלמד שבחו של יעקב אע"ה במה שהשיג חלום נפלא כזה ונאמר אח"כ ויירא ויאמר מה נורא כו'. והוא פלא שמחלום כזה שיש להתגאות בו. קיבל הוא ממנו יראה והוא סימן אמת כמ"ש בספרים. וכלל הדברים שכל מעשה שמקדמין לה היראה היא מתקיימת באמת. וכן כל מעשה שנעשית באמת נשאר ממנה יראה לאדם. והיראה היא ראשית הכל ואחרית הכל וכבר כתבנו מזה במ"א:

והנה באר בשדה כו' שלשה עדרי צאן רובצים עלי' כו'. במדרש הרבה פירושים ע"ז. ומסתמא יש ענין זה בכל פרט וכלל הכל הוא ג' בחי'. עולם שנה נפש. ובעולם הבאר הוא ביהמ"ק. [שלשה עדרי צאן כהנים לוים ישראלים. ועזרה והיכל וק"ק] ובשנה הוא שבת. ושלשה עדרי צאן שלשה ימים דמקמי שבתא שהם הכנה לשבת דכתיב רובצים עלי'. כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים הוא ג' ימים דבתר שבתא. ובנפש הוא המעין נובע שיש בלב כל איש ישראל. ופי הבאר כפשוטו פי של האדם שכחן של ישראל בפה. וע"י שמקשר כל הכוחות להוציא דברי תורה בקדושה מוציא מים חיים. גם פי הבאר הוא הברית מילה. והוא תלוי בפה האדם כנודע. והאבן גדולה ע"פ הבאר. כי הכלל מקום הפתוחה הוא משומר. כמשל שכל דלת צריך מנעול. לכן האבן גדולה על פי הבאר. ומ"מ יעקב אע"ה ע"י שהי' איש אמת נפתח לו הכל בנקל. כי כל אלה הסתרות הם מסטרא דשיקרא ומי שהוא איש אמת בורח השקר ממנו כנ"ל:

ברש"י מה ת"ל ויצא שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם. וקשה הא כל הקושיא הי' מאחר שאין שבח ותועלת ביציאה רק ההילוך למה נכתב היציאה. וא"כ תוגדל הקושיא בתי' זה כי חסרון היציאה אין צורך לכתוב. ויש לפרש הענין להיפוך כי כל זמן שהצדיק בעיר הוא הודה זיוה כו'. פי' שאין השבח נקרא ע"ש המקום מאחר שהצדיק עודנו שמה. אבל ביציאתו מהמקום נשאר רשימה בהמקום. וזה שבח המקום שהי' דר בו אותו צדיק. ומקבל המקום חשיבות מרשימה זו שמניח הצדיק במקומו. וכן מצינו בבריאותו של עולם שכל זמן שלא ברא הקב"ה את עולמו לא הי' לעולם מציאות כי לא הי' רק השי"ת ואחר הבריאה זה קיום כל העולם מה שהניח הקב"ה רשימה המקיימת הכל כנודע ליודעים. וכן נוהג ענין הזה בכל המעשים שכל אבר שנעשה בו מצוה ועבודה בקדושה. נשאר בו רשימה קדושה והוא תיקון האדם:

ופרצת ימה וקדמה כו'. דרשו חז"ל על פסוק והאכלתיך נחלת יעקב אביך המענג שבת נותנין לו נחלה בלי מצרים. דאיתא שם שדי שאמר לעולמו די שהיתה מתרחבת והולכת בלי שיעור. והצמצום הי' עבור הרשעים שאינם כדאי להשתמש כו'. כמ"ש חז"ל שלכך גנז אור הראשון כו'. נמצא כל גבולי ארץ מתבטלין להצדיק. כמ"ש שהמלך פורץ גדר ואין מוחין בידו. כי הצדיקים מקיימין העולם. ולכן אין המצרים עומדין בפניהם. ובאמת זה ניתן לכל איש ישראל. אך ע"י שפנימיות האדם מתלבש בגוף מזה בא הגבולים. וכפי התפשטות כח הנשמה בגוף נאמר כי ירחיב ה' את גבולך כו' כמ"ש במ"א. ולכן נאמר והאכלתיך כמ"ש שהכל מוכן ואין לנו פה לאכול. לכן אכילת שבת מצוה כי הוא מתקן הגוף ובא לנחלה בלי מצרים כנ"ל:

 

 

ב"ה

ויצא יעקב מבאר שבע. במדרש אז תלך לבטח כו' כי יעקב הכניס עצמו בעובי הקורה לכנוס בכל אלה המקומות הצריכין תיקון כדאיתא בזוה"ק. והנה א"י אדם להכניס עצמו במקום הזה עד שיהי' למעלה מן הטבע וזה נקרא אז כמ"ש בזוה"ק בשלח א' על ז' כי הטבע הוא כלל ז' ימי בראשית. ולכן שבת קודש הוא אור שבעת הימים והוא מעין עוה"ב. ונק' באר שבע. וז"ש ויצא יעקב מבאר שבע שהתקשר עצמו בבחי' שבת כנ"ל. וכן הוא בכל שבת קודש שע"י שמקשר האדם עצמו בשבת יכול לירד לימי המעשה שהוא תיקון דברי עוה"ז ומעשים גשמיים. עוד פי' באר שבע ע"י שבשבת מתכללין כל הנבראים ומתיחדין להיות אחד. כמ"ש אתיחדת ברזא דאחד. ולכן נפתח פי הבאר בע"ש כמ"ש ונאספו שמה כו' וגללו את האבן כו'. ולכן בשבת קודש שמתיחדין כל העולמות וכל הנבראים לכן מתגלה פי הבאר. והשיבו את האבן כו' כי בודאי מי שזוכה לתקן עצמו ולגבור נגד היצה"ר רואה אח"כ כי בא ע"י היצה"ר ליתרון. כי זה הי' כוונת הבורא כמ"ש טוב מאוד הוא היצה"ר. וזה שהכתוב מעיד כי הזוכין לגלול האבן מבינים זאת. ומצדיקים את הבורא ומשיבין האבן למקומו כנ"ל:

מה נורא המקום הזה. תלה אבינו יעקב התגלות הקדושה בעבור קדושת המקום. ובאמת חכמינו ז"ל הגידו כי קפץ הר המורי' ובא אליו. נמצא הכל אמת שהרגיש שהמקום גורם ואעפ"כ הי' הכל בזכותו. והוא מפלאות הבורא ית'. אשר הוא שומר אוהביו לבלתי יבואו במעשיהם לידי גבהות. לכן מסבב סיבות שינהגו בהם התמימי דרך כנ"ל:

במדרש ע"פ ויחלום כמה לך בשרי בארץ ציה כו'. כי יעקב אבינו ע"ה לא הוצרך לחלומות. אך כי הלך לחו"ל ושם לא הי' יכול לראות בהקיץ. לכן נראה לו בחלום. והנה יעקב רצה בזה שיתגלה לו השי"ת גם במקום החושך אשר מוכרח להיות ע"י חלום. וז"ש כמה לך שמצפה לראות גם בארץ ציה כנ"ל. וזה עצמו ענין תפלת ערבית וגם מ"ש חז"ל תפלת ערבית רשות שא"א לבוא לתפלה זו רק מי שאין צריך לזה ובעצמו חפץ להכניס עצמו במקום החושך כדי להכניס הארת הקדושה גם במקומות הללו. זה יכול להתפלל ת"ע כנ"ל. ואמרנו כי זה פי' ובשכבך. שיהגה האדם כל היום בעבודת הבורא וישתוקק תמיד לזה וממילא יהרהר גם בשכבו ממש בדברי תורה. וז"ש ודברת בם כו' בשכבך ממש כנ"ל:

 

 

ב"ה

במדרש צמאה לך נפשי כו' כן בקודש ע"כ בקודש כו'. לפי גודל הרצון והתשוקה שיש באדם לעבודת הבורא במקום ציה בלי מים. כן יוכל אח"כ להתדבק בקדושה בשעה שמתגלה לו קצת הארה. וזה עצמו הי' נחמה ליעקב אע"ה היותו גולה לחוץ לארץ מקום ציה. ועכ"ז כיון שזכה ע"י רוב התשוקה והצמאון. להתגלות מראה זו. ואמר כן בקדש חזיתיך. כמו שהי' כל כך צמא. כן הי' לו התדבקות במראה הזאת. לכן וישא יעקב רגליו. ודבר זה נוהג בכל פרט ג"כ. וכן בעולם הזה כפי רוב התשוקה לה' יכול אח"כ להתדבק בו ית' בעולם הבא. וכמו כן כפי התשוקה בימות החול שמוטרד במלאכות גשמיים שהוא מקום ציה בלי מים. כן זוכה אח"כ בשבת קודש מעין עוה"ב לחזות בנועם ה':

בפסוק כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר שלחני כו' וברש"י בית יוסף להבה כו'. דכתיב כחצים ביד גבור כן בני הנעורים. ומצינו שיעקב אע"ה ברח ללבן מפני עשו וכשהוליד בניו חזר. וביאור הענין הוא כי הקב"ה נתן כח באדם וצריך להוציאו מכח אל הפועל כמ"ש אשר ברא אלקים לעשות. שנתן כח בכל הברואים שיתפשטו ויפרו וירבו. וכפי התולדות שמתרבה מאדם כמו כן מתרבה כח שרשו. וכפי השפעתו כך משפיעין לו. וכמו שכן בתולדות כן בפעולות מעש"ט שכ' ז"ל עיקר תולדותיהן של צדיקים מצות ומעש"ט. וכלל הענין שלבד החלק שניתן לכל אדם. יש בכחו למצוא תוספות כח ע"י תיקון המעשים. וזה הכח נקרא יוסף. וע"ז נאמר כשנולד לו כח התוספות הנ"ל לא ירא שוב מעשו. וזה נדמה ללהבה שהולך יותר מרחוק. כמו כן התרחבות המעשים הם כלי זיין של אדם במה שהוא עצמו אינו יכול להגיע לשם. נמצא הלך יעקב לחרן למצוא כלי זיין וחצים הנ"ל:

 

 

ב"ה

במדרש אז תלך לבטח. דאיתא במדרש המשל דרך אחד תחלתו מישור וסופו קוצים והב' תחלתו קוצים וסופו מישור. וב' אלו הדרכים נמצאו בכל איש. אך מי שדרך הנראה לפניו מישור רואה ומבין שהוא קוצים. אז אח"כ בבוא הסוף רואה שדרך הב' הוא המישור. ומי שנדבק בדרך שנראה מישור נשאר בסוף בקוצים. ואינו רואה ישרת הדרך. כי בכל דבר נמצא טוב ורע והטוב מתברר בסוף אחר היגיעה. ויעקב אבינו ע"ה הכניס עצמו באלה המקומות בעבור להכין דרך עבורינו. לכן יחסו זכות יעקב שהי' לו צער גידול בנים. לכן נקרא מובחר שבאבות כי שם אבות הוא על הכנתם לבנים. ובעל הקורה נכנס בעובי הקורה. ויפגע במקום שאין לך דבר שאין לו מקום והוא הנקודה של אמת הגנוזה בתוכו כי שקר אין לו רגלים א"כ בע"כ יש בכל דבר נקודה של אמת ומי שהוא איש אמת בכל מקום שבא מצא מין את מינו והשקר בורח משם. ויקח מאבני המקום כו' במדרש י"ב אבנים מתאימות כו' נעשו אבן אחת פי' שחיבר דברים הנפרדים אל השורש האחדות כי כל דבר כשבא אל הראשית ונדבק בשרשו נתוסף בו חיות והתחדשות תמיד. וזהו וישם מראשותיו שהוא התדבקות להראשית:

וישכב במקום ההוא. פרש"י לאפוקי י"ד שנה כו'. כמ"ש דהמע"ה אם אתן שנת לעיני כו' עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב תלה הגדולה בבעליו. וכ"כ מקודם נדר לאביר יעקב. והוא המקום שכתוב ויפגע במקום כנ"ל. וז"ש אז תלך לבטח כי אז הוא תיקון ז' המדות לשרש האחדות וממילא ניתקן כל הדרכים כנ"ל:

בפסוק הן עוד היום גדול כו'. וקשה הלא ראה האבן גדולה על פי הבאר. ואם כי הוא הי' גבור. הי' לו להבין כי לא יוכלו לגול האבן. ונראה מזה כי הצדיק שאינו מחשיב הבלי העולם. לכן אין השוא עומד בפניו והשקר בורח מלפניו. וכ' גדולה על פי הבאר כי כל התחלות קשות ורק ע"י ביטול הכלל יכולין לפתוח לפי שעה. ואח"כ כתיב והשיבו את האבן כמ"ש במדרש לאחר שיוצאין מביהכ"נ חוזר יצה"ר למקומו. ולכן הם תמיד אצל התחלות קשות. אבל ביעקב לא כתיב שהשיב האבן למקומו שהיה ניתקן כולו ולכן ברח השקר מלפניו כנ"ל:

בפסוק והנה סולם מוצב ארצה כו' ולא כתיב נצב. כי סולם זה צריך האדם להעמידו כאשר מתקן מלא קומתו. והוא הוא הסלם שגופו למטה ונשמתו מגיע השמימה ומלאכי אלקים עולים ויורדים בו. כי גופו למטה מהם. ושרש נשמתו למעלה מהם. לכן אדם נקרא מהלך בכל אלה המדריגות של הסולם. כי בודאי סולם זה כולל כל שרשי נשמות בני אדם. ונודע כי כל מה שנמצא בכלל נמצא בפרט. כי האדם נקרא עולם קטן. לכן יש בכל אחד ככל אלה המדריגות. וכתיב אח"כ ויירא כו'. כי כך צריך להיות ע"י השגת המדריגות שרואה האדם עד היכן כח נשמתו מגעת. ואשר כל התחתונים והעליונים תלויין בו. צריך ליפול עליו אימה ופחד ביותר. לכן ג"כ וידר נדר כו'. אף שהבטיחו הבורא ית'. אמרו חכמים שאין הבטחה לצדיקים. הוא ג"כ מתישב לפי הנ"ל. שהאדם המהלך ונשתנה בכל עת ועת מן דרגא לדרגא במדריגות הסולם הנ"ל. נמצא תמיד הולך בדרך חדש לגמרי. וצריך סייעתא דשמיא ביותר בכל עת כנ"ל:

 

 

ב"ה

במדרש אז תלך לבטח כו' תרוץ ולא תכשל. דבאמת ברח יעקב בעבור עשו. אעפ"כ מצינו ראינו כי בהליכה זו זכה יעקב אע"ה לכל השלימות. וזה הי' באמת ע"י שקודם הליכה זו הטמין עצמו כמאמר חז"ל. לכן כפל הכתוב ויצא יעקב אף שכבר כתב לעיל רק שם היה בחי' בריחה. וע"י הטמנה הנ"ל שהוא בחי' תשובה עלמא דאתכסיא שהדביק עצמו קודם הליכה זו בשורש התשובה. וז"ש ויצא יעקב מבאר שבע. והוא בחי' אז א' על ז'. אור ז' הימים. ובכח זה הלך חרנה. ויפגע במקום כו' ויקח מאבני המקום. חז"ל דרשו שקפצה לו הארץ. ביאור הענין עפ"י מאמר חכמינו ז"ל על ארץ ישראל. ארץ צבי כתיב בה רווחא וגמדא כו'. לכן עתה בעוה"ר שנחרב הבית אין נגלה קדושת ארץ ישראל. וכמו כן ומכש"כ קודם תיקון א"י שהי' עדיין תחת יד הכנעני לא הי' נגלה זה הכח עדיין. אכן ע"י געגועים של אבינו יעקב. דכתיב ויקח מאבני המקום. פשטן של דברים כמ"ש רצו עבדיך את אבני. וכמ"ש בגמ' מנשק כיפי דעכו. כן שם יעקב אע"ה האבנים מראשותיו. כי הי' קשה לו מאוד לפרוד מארץ הקדושה. ומרוב התשוקה נגלה לו בחי' ביהמ"ק קודם שעת התיקון. וזה נקרא שקפצה לו הארץ. וז"ש אין זה כי אם בית אלקים. פי' אף שאין ניכר עדיין. אבל באמת אין זה כמו שנראה מבחוץ. אבל הוא בית אלקים כנ"ל. ורמזו במדרש במ"ש בנוי וחרב כו' ע"ש:

בפסוק באר בשדה. שלשה עדרי צאן. רמז לג' אלו בכל לבבך נפשך מאודך בנפש האדם. ועי"ז יכולין להתאסף כל הרמ"ח איברים לעתים ידועים כמ"ש ונאספו וגללו והשיבו כו'. אבל ג' אלו לעולם מוכנים אצל הבאר. עדרי לשון נעדר שהוא ביטול במסירת נפש וביטולו של דבר זה קיומו כמ"ש במ"א. ובכלל ג' עדרי צאן הם האבות אשר לעולם הם רובצים על הבאר. ובכחם יכולין כל בנ"י להתאסף לעתים ידועים כנ"ל. ובשנה ג' עדרי צאן ג' רגלים:

אכן יש ה' במקום הזה. כי הקב"ה נק' אין סוף. אבל לחיבת בנ"י צמצם שכינתו בין בדי הארון כביכול בביהמ"ק. לכן במקום זה של ביהמ"ק נמצא בחי' יש ה' כו'. ואנכי לא ידעתי. יש ללמוד מזה חסדי המקום ב"ה אשר מזמין לחסידיו מדריגות רבות. באופן שיבואו עוד לענוה על ידיהן. כי יעקב אע"ה תמה על עצמו האיך לא הרגיש קדושת המקום. אבל באמת אמרו חז"ל כי קפצה לו הארץ ובאמת לא הי' הקדושה במקום הזה. רק על ידי חבתו של יעקב נגלה לשעה עומק הקדושה כמ"ש לעיל:

 

 

ב"ה

כבר כתבתי בשנים הקודמים. ומה שנתוסף בקצרה. כי יעקב אע"ה כולל כל הבריאה לכן צורתו חקוקה תחת כה"כ. וכמו שהוא כולל כו'. כן מקומו קיפל הקב"ה כל ארץ ישראל תחתיו. לכן הוצרך הוא לתקן כל המקומות. וישא יעקב רגליו הוא דרגין תתאין דילי' עד בני קדם שהוא השורש. וז"ש רש"י משנתבשר נעשה קל ללכת. כי הי' מפחד שהי' כמו מסכן עצמו לדעת. רק אחר שהבטיחו השי"ת להשיבו בשלום הלך עד שתיקן הכל כמ"ש ופרצת ימה כו' נחלה בלי מצרים. וזה ענין שתיקן תפלת ערבית כנ"ל:

 

 

ב"ה

וירא והנה באר בשדה כו'. לכאורה וירא מיותר דהול"ל ושם באר בשדה. אך הכל רמז כי האבן גדולה שעל הבאר. הוא היצה"ר המסמא העינים. ואין רואין המקור מים חיים. זולת לזמנים ידועים שמתגלה פי הבאר. וע"י הכנסי' לשם שמים כמ"ש ונאספו כו'. וכן בשבת קודש שמתחברים כל הברואים באחדות וע"ז הרמז פי הבאר שנברא בע"ש ביה"ש כמ"ש במ"א ויעקב אבינו היה תמיד אצל האחדות. והוא הכלל של בנ"י כי לא הי' איש פרטי לכן צורתו חקוקה תחת כסה"כ ולכן הי' אצלו בחי' האחדות לעולם. ולכן ראה הבאר וכתיב וישא רגליו כמ"ש אם תשיב משבת רגלך. והוא התעלות דרגין תתאין בעילאין. בחי' עליית שבת. ארצה בני קדם כמ"ש שער הפונה קדים כו' ימי המעשה יהי' סגור. וזהו והאבן גדולה על פי הבאר הם ימי המעשה שהם המקבלין השפעה מהשבת ומסתירין השפע בתוכם שזהו בחי' ימי המעשה:

 

 

ב"ה

ויפגע במקום תיקן תפלת ערבית. ויקח מאבני המקום אבנים הם אותיות שהתעורר על ידי התפלה. שם אותם בראשו ולבו. לכך ויחלום. כדאיתא במדרש כמה לך בשרי כו'. ונתקיים בו בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור כו' והקיצות היא תשיחך. כמ"ש ודברת בם בשבתך בלכתך בשכבך כו'. והנה בכל מקום יש אותיות התורה. שבעשרה מאמרות נברא העולם. וע"י יגיעה בפה בתורה ותפלה מתעוררין כח האותיות שנברא בהם שמים וארץ. [וז"ש שצדיקים מקיימים העולם שנברא בעשרה מאמרות כי קיום הוא כמו קיום חתימת עדים כן הצדיקים מכירים ומעידין חותם המלך שהקב"ה טבע בחותמו ית' כל הבריאה]. ולכך נשתנה אצלו הטבע שקפצה לו הארץ ושקעה לו חמה דיש עולם שנה נפש. ובכח נפש איש ישראל לעורר הקדושה בעולם ובזמן ונתבטלו אל הצדיק:

באר בשדה. הוא בחי' תורה שבע"פ אשר נטע בתוכינו. ונמצא מזה בכל איש ישראל רק שצריכין לזכות לכח הפה. שע"ז מבקשין ה' שפתי תפתח. והוא ע"י הסרת אבן שעל פי הבאר. וע"ז נתקן הג' תפלות בכל יום. ג' עדרי צאן. וע"י שמתאספים תפלות בנ"י נפתח למעלה שורש פי הבאר. כדכתיב ונאספו כל העדרים. וכ"כ שומע תפלה עדיך כל בשר יבואו. רק שכל יחיד כפי שמכניס עצמו לתוך הכלל כך יכול לפתוח:

ברש"י ויצא בשביל שהפסיק בפרשתו של יעקב וכתיב וישמע עשו כו'. והענין הוא דכתיב ולאום מלאום יאמץ. ותמיד יש מחלוקת ביניהם כמו יצ"ט ויצה"ר. וכ"א מבקש תחבולות לקלקל מעשה השני. לכן מסתמא על ידי שמיעה זו הי' תחבולה עד שהפסיק ענינו של הצדיק. והוצרך למצוא מחדש דרך אחר. והוא ע"י שהטמין עצמו י"ד שנים. וכמ"ש חז"ל בצדיק ורשע שיש לכל אחד חלק בג"ע ובגיהנם זכה נוטל חלקו וחלק חבירו כו'. כן בזה הוציא כל א' מה ששייך לו. כאשר מצינו ויזד יעקב נזיד ולקחו עשו. ומסתמא הי' תבשיל זה מיוחד אצלו כמ"ש ע"כ קרא שמו אדום. וכמעט לא הניח זה ליעקב. ולהיפוך הברכות לקח יעקב ממנו. ומצא כ"א השייך לו אצל השני וכן הוא ביצ"ט ויצה"ר ג"כ:

וידר יעקב נדר. ומקשין הלוא כבר הבטיח לו כל זה. אבל נראה כי עתה בא יעקב אבינו ע"ה לעורר אלה הדברים בכחו. כדכתיב יעקב בחר לו כו'. שהשי"ת בחר ביעקב ויעקב בחר בו ית' כדכתיב את ה' האמרת וה' האמירך ומקודם הי' בחירת ה' בו ועתה בחר הוא בהתעוררות שלו ואיתא בשם הבעש"ט כי צריך האדם לבקש שיהי' מקודם מצדו התעוררות כי ח"ו להיפוך יש בו בחי' מדת הדין. ולכן כתיב ויירא ע"י שראה שהי' לו התעוררות משמים יותר מכפי הכנה שלו כמ"ש בס' אוה"ח בפסוק ואנכי לא ידעתי ע"ש לכן ירא שלא יהי' דבר של קיימא חס ושלום על ידי שלא הי' בכח התעוררות שלו לכן נדר נדר שיהי' מצדו כל אלה ההבטחות:

עשר אעשרנו לך. פי' שיהי' הכל מקושר בכח המעשר. כי הקב"ה נתן מצות המעשר כדי להיות חלק לקדושה בכל הדברים ועי"ז נמשך קדושה לכל המשויר. והצדיק שמבטל הכל אל המעשר והחלק גבוה חשוב אצלו יותר מהשאר לכן נכלל הכל בהמעשר וז"ש עשר אעשרנו וכ"כ עשר תעשר והבן:

 

 

ב"ה

בפסוק סולם מוצב ארצה. לדייק הלשון מוצב ולא נצב. וגם דכתיב ארצה והול"ל בארץ. וחז"ל נתנו כלל כל מקום שצריך ל' בתחילתה הוסיף לה ה' בסופה וה"ל כמו לארץ. ע"כ נראה הפי' שאינו נצב מכבר רק שעכשיו הוא מוצב משמים לארץ. והרמז על הנהגת הטבע שהקב"ה מחדש בכל יום מעשה בראשית ויורד בכל יום סדר מיוחד להנהגת הטבע ולכן מכונה בשם סולם כי קיום הטבע הוא ע"י צמצום דרגין לכ"א כפי כחו ושע"י הסולם יוכל להיות דביקות בעולם העליון משליבה לשליבה כדרך מעלות הסולם. דכל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא ולכן מתחדש בכל יום מעשה בראשית שיהי' נמצא הכרת כבודו ית' בכל יום כמ"ש גדולים מעשי ה' דרושים לכל חפציהם. אכן מעלת יעקב אבינו ובנ"י אחריו הם במדריגה למעלה מזה וז"ש והנה ה' נצב עליו ויאמר כו'. כמ"ש במדרשים שיעקב אע"ה לא רצה לבחור מדריגות הסולם ועל ענין הזה סדרו אנשי כנה"ג ב' ברכות קודם ק"ש בשחר ובערב על מעשה בראשית ועל נתינת התורה כמ"ש במ"א כמה פעמים מזה. וצריכין להקדים בחי' הטבע כמו שהקדים ה' עשרה מאמרות קודם עשרת הדברות לכן מקודם צריכין לעבור דרך הסולם והוא תיקון הטבע אח"כ מדריגות התורה:

בפסוק וידר יעקב נדר לאמר שיהי' נודרין בעת צרה. זה הענין שתיקן ת"ע היינו שע"י הקבלה בלב שנודרין ומשתוקקין לבוא לרווחה כדי לעבוד ה' יהיו נושעים גם בעת צרה:

בפסוק והאבן גדולה ע"פ הבאר. והול"ל ואבן גדולה. ויתכן לרמוז כי האבן מכשול שהוא היצה"ר הוא נמצא בכל מקום אבל עפ"י הבאר הוא גדול ביותר. והוא שאינו מניח לפתוח הפה בתפלה שהיא עבודה שבלב שהיא בחי' הבאר תורה שבע"פ שהיא תפלה וע"ז מבקשין ה' שפתי תפתח. וכל מגמת היצה"ר לעכב התפלה כידוע לכל עובד ה' וכדאיתא מאן דנצח לחוויא לנסוב ברתא דמלכא. והאמת כי אין עצה להתפלה. רק כפי עבודת האדם בכל מעשיו כך הוא יכול לפתוח פה בתפלה. לכן קראוה עבודה שבלב שתלוי בהשתוקקת הלב בכל היום בכל מעשיו. וזה הרמז ונאספו שמה כל העדרים שזה תכלית הנולד מכל העבודות. וביעקב כתיב ויגל דרשו כמעביר הפקק מעל פי החביות. הרמז כי הצדיק יודע ומבין כי זה האבן הוא טוב לשמירה מעולה כמו שהחביות צריך פקק לשמור מהפסולת. והעומד בחוץ נדמה לו כאלו ח"ו משמים מעכבין אותו. ומשימין אבן על לבו. אבל הוא רק לטובה. וכתיב ויגש יעקב יתכן לרמוז כמ"ש במדרש ויגש אברהם לג' דברים פיוס ומלחמה כו' כמ"ש בוא וקרב ע"ש. והרמז לג' התפלות בכל יום שמסתמא הם ג' מיני תפלות בפיוס ובמלחמה כו'. ובכל אלה הג' עדרי צאן יכולין לגלול האבן:

בפסוק כאשר ילדה רחל את יוסף כו' דרשו חז"ל כשנולד שטנו של עשו בית יוסף להבה כו' דשם יוסף הוא מב' טעמים אסף את חרפתי. ויוסף לי כו'. כי הוא בחי' שבת נשמה יתירה. וגם שבת הוא לב' טעמים מלשון שביתה והשבתה כי כפי מה שמושכין הארה מעולם העליון כך מגרשין כל הסט"א שהם רק תוך הטבע וכשיש הארה למעלה מדרך הטבע ממילא אין מקום לסט"א להחשיך:

 

 

ב"ה

אמרו חז"ל שתיקן ת"ע. כי הנה פרשת ויצא הוא מה שהכין יעקב אע"ה תיקון ודרך גם למי שאינו זוכה להיות בפנים. כדורותינו שנתגרשנו מבית חיינו. ובאמת בכל מקום נמצא תיקון בכח התורה. והוא בחי' יעקב אע"ה תתן אמת ליעקב ואין אמת אלא תורה. והתורה נותנת מקום וקיום לכל דבר אשר ע"ז אחז"ל אין לך דבר שאין לו מקום. וזהו ויפגע במקום. מאבני המקום פי' מו"ז ז"ל שהאותיות נק' אבנים כו'. ובכל מקום נמצא רשימות ואותיות מן התורה. אך יש במקומות התגלות יותר כמו א"י וביהמ"ק שנקרא שמו ית' שם. ויש מקומות שהוא בערבוב ובהסתר רק הקדוש ביותר יוכל למצוא האותיות ולסדר אותם כענין שמצינו בפשטות התורה שיש פרשיות המתפרשין כפשטן ויש שצריכין ביאור. וכענין גורעין ומוסיפין ודורשין וחסורי מחסרא כו'. וזה ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו. שימה היא סידור כמו ושמו בדיו. וכ"כ אשר שמתי מצבה יהי' בית אלקים שסידר ובנה מהאותיות בנין ובית. וזהו ענין תיקן תפלת ערבית:

איתא המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים דכתיב והאכלתיך נחלת יעקב וכתיב בו ופרצת ימה וקדמה וכו'. ומה שייכות למצות שבת. ויובן עפ"י ענין החלום סולם מוצב ארצה כו'. והנה ה' נצב עליו כו'. ולא נזכר שום ענין שהי' צורך למראה הסולם. ואחר כך וידר יעקב נדר פירש הכל ולא מענין הסולם. וחז"ל אמרו עוד כי לא רצה יעקב אע"ה לעלות על הסולם גילו לנו חכמינו ז"ל כי הראה הקב"ה ליעקב ב' מדריגות כי הסולם הוא הדרך איך לקשר עולם הזה בשורש עפ"י כח מעשה בראשית והוא ענין דרך ארץ שקדמה לתורה אבל דרך התורה המיוחד לבנ"י הוא למעלה מכל זה וזה בחי' ה' נצב עליו כו' וזה מיוחד לבנ"י בפרט כמ"ש כי יעקב בחר לו כו'. יתכן לומר שהי' נסיון כי אם הי' עולה בסולם הי' לו שלוה בעוה"ז והוא ביקש רק לחם ובגד. אך שיהי' במדריגה השני' יהי' אלקים עמדי. והוא ענין ימי המעשה והשבת כי בימי המעשה ההנהגה עפ"י הטבע והסולם שהוא התקשרות מדריגה אחר מדריגה. אבל השבת הוא הנהגה שלמעלה מהטבע והוא דביקות בהשי"ת ומי שמשתוקק למדריגה זו נקרא מענג את השבת וזוכה לנחלה בלי מצרים. ובודאי אין הפי' בעוה"ז. כי נחלה אין לה הפסק והיינו עולם הבא. כי מצינו שיש לחסידי אוה"ע ג"כ חלק בעוה"ב אבל בני ישראל יש להם נחלה בלי מצרים ועוה"ב תליא בעבודת האדם בעוה"ז כפי מה שזוכרין גם בעוה"ז להכין על עוה"ב. ובנ"י שמניחין כל עוה"ז בעבור להתקשר בהשי"ת זוכין לדביקות שאין לו סוף:

ובמדרש בפסוק אין זה כי אם בית אלקים שראה ביהמ"ק בנוי וחרב כו'. כי פי' אין זה כי אם בית אלקים הוא שביטל הכל לעבודת השי"ת וכ' הארץ אשר אתה שוכב דרשו חז"ל שקיפל כל ארץ ישראל תחתיו והם הד' אמות שכולל כל העולם כמ"ש ה' אלקיך דורש אותה ובשכר דרישה זו כולם נדרשים. והכל ע"י מקום ביהמ"ק שכולל הכל וזה המקום נתן השי"ת ליעקב ויעקב ביטל המקום להשי"ת ואמר אין זה כו' שאין למקום זה קיום רק בעבודת אלקים. ולכן כשחטאו בנ"י נחרב המקדש וכל זה הי' בכלל בחירת יעקב אע"ה כנ"ל:

 

 

ב"ה

בפסוק הארץ אשר אתה שוכב כו' דרשו חז"ל קיפל הקב"ה כל א"י תחתיו. כמו שאבינו יעקב היה כולל כל הנפשות. שהוא האדם שברא הקב"ה בעולמו ודמותו חקוק תחת כסא הכבוד. ממילא שייך לו זה המקום שכולל כל המקומות. ובגמ' המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים והאכלתיך נחלת יעקב לא כאברהם שכתוב בו לארכה ולרחבה כו' כיעקב שנאמר בו ופרצת ימה וקדמה כו'. הענין הוא כי השבת הוא להיות עליית כל דבר לשורשו כדכתיב אל יצא איש ממקומו ביום השביעי. וזהו תכלית מעשה האדם למצוא המקום השייך אליו וממילא שורה בו ברכה ופרצת כו'. ז"ש הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה. שהוא המקום השייך אליו. ויעקב אע"ה הוא כולל כל הו' קצוות. וזהו רמז הסולם מוצב ארצה וראשו מגיע. והוא מעלה מטה. אח"כ ופרצת ימה הוא ד' רוחות. והאמת כי רמז ופרצת הוא על הבנים י"ב שבטים ד' דגלים שכוללין כל גבולות הארץ. לכן כתיב כאשר ילדה רחל את יוסף אמר שלחני. דכ' ופרצת כו'. ואח"כ והשיבותיך אל האדמה. ולכן כל שלא נולד דגל הרביעי שהוא משבט יוסף לא רצה לשוב. והאבות הם בחי' השבת שהמרכבה עומד עליהם והם דביקים בה' ממש. והשבטים המה התפשטות הקדושה לי"ב גבולים. וזה הרמז שלשה עדרי צאן רובצים הג' אבות. והם ג' סעודות דשבת ג' מיני השפעות. וע"ז רמז ביום השבת יפתח. וכמ"ש פי הבאר נברא בע"ש. ובשבת נפתח השפע ומתברכין מיני' שיתא יומין ונחלקים לג' מקמי שבתא וג' בתר שבתא והם ג' עדרי צאן רובצים היינו שנסמכין אל הש"ק שהוא הבאר. וכפי מה שמבטלין כל שיתא יומין להשבת. כך נשאר הארה מהשבת לימי המעשה. ונאספו שמה כל העדרים הם הי"ב שבטים והרמז דכתיב האספו ואגידה לכם. שע"י אסיפת השבטים יש להם דביקות באבות כנ"ל. וע"ז רמז ביום החודש יפתח י"ב חדשים בשנה שהם י"ב מיני התחדשות מי"ב דרכים המיוחדים לי"ב שבטי עליון. וכל אלה הפתחים יש מהם בכל יום ויום קצת הארה והמה ג' תפלות שמקדימין ה' שפתי תפתח וצריכין להסיר מקודם האבן גדולה ע"י המצות ופסוקי דזמרה נפתח הארת הג' עדרי צאן שהם ג' תפלות. וי"ח ברכות הוא ג' ראשונות וג' אחרונות וי"ב באמצע כמ"ש במ"א מזה:

בענין הבארות ומקלות שכתב בזוה"ק שהוא בחי' עובדא. דכתיב עושי דברו לשמוע בקול דברו וחז"ל דרשו על שהקדימו נעשה לנשמע פריו קודם לעליו ע"ש. ויתכן לומר כן בדורות ג"כ. כי מעשה האבות הי' בחי' עושי דברו וזכו עי"ז למשוך אח"כ התורה מן השמים והיינו הקדמת נעשה לנשמע. דאיתא מאבות התחילו ב' אלפים תורה שהיו מעשיהם הכנה לקבלת התורה. והגם שלכאורה נראה דור המדבר גדולים יותר שקיבלו התורה אבל הכל הי' ע"י הכנת האבות עושי דברו כנ"ל:

 

 

תרמ"ז

במדרש ויחלום כו' צמאה לך נפשי כמה לך בשרי כו' כן בקודש חזיתיך. כי אמרו חז"ל כשם שאי אפשר לבר בלי תבן כן א"א לחלום בלי דברים בטלים. ואם כי חלום זה נבואה היה. נמצא בו חילוקים שנתלבש במדריגות כמ"ש והנה סולם והנה מלאכי כו' והנה ה' נצב עליו. ויעקב אע"ה התדבק רק במראה הפנימיות ה' נצב עליו ואיתא כי לא רצה לעלות בסולם. כי הסולם הוא בחי' ימי המעשה שהנהגה ע"י המלאך. והוא הי' לו דביקות בהפנימיות לכן אמחז"ל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים והאכלתיך נחלת יעקב כו' והוא למעלה מהנהגת הסולם כמ"ש והרכבתיך על במתי ארץ. ונחשב הסולם כמו תבן לגבי בר. וכן הוא בכל החלומות שיש בהם תערובות כמ"ש בספרים. וכפי השתוקקות האדם כל היום. כך מתדבק בפנימיות החלום. וכ' כן בקודש חזיתיך פי' לפי הצמאון כך הוא זוכה להשיג. וכמו כן כפי השתוקקות האדם בימי המעשה. כן כשבא קדושת שבת זוכה להתדבק בו. וכתיב מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו איש טוב. כי הארת עוה"ב א"א לקבל בעוה"ז. ומ"מ יש הארה גם בעוה"ז לצדיקים שחופף עליהם כמ"ש נצב עליו. וכ"כ ויהי טעם ה' עלינו. וכן בש"ק פורס סוכת שלום עלינו כענין שאומרים עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו. כי למעלה יכולין לקבל השלימות ובתחתונים נאמר עלינו. שצריך האדם לתקן עצמו כפי כחו שיתקרב להיות הארה עליונה חופפת עליו וזהו מעליו איש טוב. שהצדיקים אין חפצים במה שקרוב להם רק להתדבק בשורש העליון והוא בחי' השבת. כי באמת האדם עצמו הוא הסולם ויש בו פנימיות הנשמה חלק אלוה ממעל רמז לבחי' וה' נצב עליו כנ"ל:

בפסוק והנה באר בשדה. אמו"ז ז"ל הגיד מאמר האר"י ז"ל על לכה דודי נצא השדה. כי בימי המעשה נקרא מדבר שאינו ראוי לזריעה וכשבא הארת שבת נקרא' שדה הראוי לזריעה כו' ונפתח הבאר בשבת וזהו באר בשדה. ג' צאן רובצים הוא ג' ימים דקמי שבתא ודבתר שבתא ונק' עדרי שנעדר התגלות הקדושה. [גם שהיא בצמצום ובמדה נק' עדר] עכ"ז צריך להיות רובצים וסמוכים על השבת כפי שמבטלין כל הימים אל השבת כך משם ישקו העדרים וז"ש כי מן באר ההוא לשון נסתר שבאמת כל העדרים שואפים מן הבאר רק בחול אינו נגלה והאבן גדולה כו'. וכשבא ש"ק ונאספו שמה כמ"ש דאתחחדת ברזא דאחד ואז מתעברין מינה כו' וגללו האבן והשקו. ויעקב אבינו כתיב בי' ויגש ויגל כו'. שהצדיק בימי החול נקרא ג"כ שבת ומתגלה אליו הארת הש"ק תמיד:

בענין המעשה מנשואי לאה. ואיתא במדרש שאמרה לו כמו שרימה לאביו אנכי עשו בכורך וכי אית ספר דלית לי' תלמידים ע"ש. נראה לבאר הענין עפ"י מ"ש במדרש כי כך היו התנאים הגדולה לגדול כו' ושמעה לאה מעשי עשו ובכתה וכו'. כי הנה יעקב אע"ה זכה ליקח חלקו של עשו כמ"ש בפרשה הקודמת ואמת אמר אנכי עשו. וכשזכה לאותו חלק זכה ליקח את לאה שהיתה מיוחדת לאותו ההארה. לכך רחל היתה אהובה לו כי היא היתה מיוחדת אליו ממש. ולאה היתה מיוחדת לחלקו של עשו לכן כתיב שנואה לאה דרשו חז"ל שעשתה מעשה שונא. פי' שמה שהי' צריך עשו לתקן ולא הי' יכול וניטל ממנו וניתקן על ידי יעקב ולאה לכן כתיב ראו בן ראו מה בין בני לבן חמי. משמע שהם תקנו מה שהי' מיוחד לעשו לתקן כנ"ל. וזהו שרמז במדרש אשתו של פלוני לפלוני כו' בכושרות בכי ושירות כו' והכל ענין א'. ושוב מצאתי בספר עבודת ישראל מענין זה. ונראה שכוון למ"ש. ואפשר השומע לא הבין דבריו או שהרב ז"ל הסתיר הדברים:

 

 

ב"ה

ויפגע במקום דרשו חז"ל שתיקן תפלת ערבית. ועמ"ש בפרשת חיי שרה מענין הג' תפלות שתקנו אבות כל אחד לפי מדתו. וכמו שהוא בכל יום כן הוא בסדר הדורות שאברהם אבינו הי' הראשון בחי' אהבה והוא רמז לביהמ"ק שבנה שלמה המע"ה. ובית שני לא הי' בהתגלות אהבה רק בבחי' היראה. ויעקב אע"ה הוא בחי' אמת שאין לה הפסק כמ"ש שם ותיקונו נמשך עד שיהי' בית האחרון. ויעקב קראו בית שהוא בנין קבוע יותר מהר ושדה. ובכל יום יש הארה מכל סדר הדורות. כי כך כל מעשה הבורא ית' נכלל בכל דבר מעין הכל. וב' התפלות שחרית ומנחה הם קבועים לתפלה והם עת רצון כמ"ש בזוה"ק בלק הלכו חשכים שבזמן התפלה מתגרש החושך וז"ש ונאספו וגללו האבן כמ"ש גולל חושך מפני אור שכשמתגלה התלהבות ונעשה עת רצון כשהצבור מתפללין. בורח הסט"א. אבל ת"ע אין לה קבע והתיקון צריך להיות בתוך התערובות ויעקב אבינו שהוא איש אמת יכול לבוא לעומק הטוב גם כשהוא מעורב. זהו ויפגע במקום פי' בפנימיות המקום והוא ענין קפיצת הארץ כמ"ש במ"א דאיתא אין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום ושעה זו יוכל כל עובד ה' למצוא תמיד כשעוסק בתורה לשמה. ומצינו ביעקב שהי' לו קפיצת המקום והזמן כי בא השמש שלא בעונתו לכן כתיב ביעקב ויגל שגילה אמיתיות הבאר תוך ההסתר עצמו:

במדרש וידר יעקב נדר ח"א מסורסת הפרשה וחד אמר אם יתקיים בי התנאים כו'. ובודאי הכל אמת כי יעקב אבינו רצה שמצד עצמו יתקיימו בו התנאים ומוכן היה לזו התפלה גם מקודם שהבטיחו. והגם כי כבר הבטיח לו הקב"ה. הוא עשה את שלו. וזה עצמו ענין אין מאוחר בתורה. ונתקבל הנדר כאלו הי' נודר מקודם. ויובן עוד עפ"י מ"ש חז"ל נדר לאמר שיהיו נודרין בעת צרה. שהי' נדר ותפלה זו הכנה לדורות. ולכן הגם שנתקבל תפלתו כענין שנאמר טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים כו'. מ"מ גמר תפלתו בפועל כדי שיהי' נשאר לדורות להיות נודרין בעת צרה הגם כי הוא כבר יצא מן הצרה שכבר הבטיחו הקב"ה מ"מ נדר לאמר כו':

בפסוק וירא והנה באר כו'. לכאורה וירא מיותר מאחר שהי' באר כולם ראו. אכן ודאי הגם כי באר זו רומזת לכמה ענינים כדאיתא במד'. מ"מ אמת שהי' באר כפשוטו ג"כ. אכן יעקב אבינו ראה באר זו שכתובה בתורה. ובכח זה שנעשה ממנה פרשה בתורה. וזה ענין כל המעשים הכתובים בתורה הקדושה דכתיב גדולים מעשי ה' דרושים לכל חפציהם. ובודאי נמצא בכל מעשה בראשית סודות התורה. אך הצדיקים שמתגלה להם אלה הסודות מוציאים מכח אל הפועל שנעשה מזה פרשיות בתורה. וז"ש חז"ל לתת שכר טוב לצדיקים שמקיימים העולם שנברא בעשרה מאמרות שמכירין כח הפועל בנפעל ומבררין האותיות שנברא בהם מעשה בראשית. ובאר רומז לברית מילה לכן אבן גדולה ע"פ הבאר שבכל מקום שיש פנימיות יש מכסה לעוור עיני הרשעים ובנ"י זכו לבריתו של אאע"ה וניתן להם מצות מילה להסיר הערלה ונתגלה להם חותם אות ברית קודש:

בפסוק כאשר ילדה רחל את יוסף כו' פרש"י לפי שבית יוסף להבה כו'. כבר כתבתי במ"א כי יוסף נקרא ע"ש ב' בחי' אסף את חרפתי ועל שם יוסף לי. וכמו כן השבת הוא ע"ש שביתה וע"ש השבתה דכל סט"א אתעברית. וכמו כן באות ברית יש הסרת הערלה והתגלות אור זרוע לצדיק. ולכן הי' לו ב' שבטים. מנשה ע"ש כי נשני. ואפרים ע"ש התוספות. והם בחי' זכור ושמור. והנה רבקה אמרה ושכח את אשר עשית לו ושלחתי ולקחתיך. וכשנולד יוסף בחי' הזכרון. ממילא כשזה קם זה נופל. ונפל השכחה לעשו ולכן אמר שלחני כו':

 

 

ב"ה

ויפגע במקום וילן כו' אחז"ל שתיקן תפלת ערבית. אברהם אבינו תיקן תפלת שחרית דכ' וישכם כו' אשר עמד אין עמידה אלא תפלה. יצחק תיקן תפלת מנחה כו'. הענין הוא שצריכין אלה הג' תקונים בכל יום שהקב"ה מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית והאדם צריך לקבל התחדשות היורד בכל יום ולהיות נמשך אח"ז ההתחדשות ולהחזירו בכל לילה. וזה ענין הג' תפלות והם בחי' נשמה ורוח ונפש. כי בשחרית צריכין להתקשר בראשית הכח הבא מלמעלה והיא מעלת הנשמה דכ' ויפח באפיו כו' ויהי לנפש חי'. א"כ תחלת הכח שהוא בדביקות עליון זה בחי' הנשמה. לכן נק' עמידה שהוא תכלית העליות שאין למעלה ממנו. כי האדם הוא נקרא מהלך ממדריגה למדריגה וכשבא לשורש העליון נק' עמידה. וזהו שכ' וישכם אל המקום אשר עמד שם את פני ה'. כי הנה הנשמה עולה בכל לילה ונשמת הצדיק עומדת את פני ה' כמ"ש בזוה"ק בפסוק אשר עמדתי לפניו ע"ש. וכשהשכים אברהם אע"ה נתדבק באותו מקום אשר עמד את פני ה' כנ"ל. ומעין זה השאיר לכל בנ"י מי שמשתוקק להתדבק בשורשו. מסייע לו זכות האבות שתקנו אלה השלשה זמנים. ובשחרית התפלה להתדבק בנשמה עליונה כנ"ל. ואח"כ להיות עובד כל היום בקדושה הנשארת בו. והיא תפלת מנחה בחי' רוח. רמז לדבר ורוח להולכים בה שהוא עיקר בחי' האדם בעוה"ז. וז"ש ויצא יצחק לשוח כמ"ש לנפש חי' לרוח ממללא. ותפלת ערבית היא בחי' הנפש שהיא הארה המתקשרת בגוף לעולם. לכן נק' תפלת ערבית שמתערב בגוף האדם. ואפילו בשכבו נשאר בחי' הנפש. וכמו כן בקבר הנפש שורה על הגוף. והוא נפשא דשלטא בלילה כמ"ש בזוה"ק ע"פ נפשי אויתיך בלילה. ויעקב שנכנס בעובי הקורה הוצרך לתקן מדריגה התחתונה ולכן תפלת ערבית זמנה כל הלילה שהיא נמצא לעולם מקושר בגוף. ותפלות הראשונים יש להם זמנים מיוחדים כי נשמה ורוח הם עולין ויורדים. ולפעמים מתגלים הארותיהם ולפעמים מתעלמים. והארת הנפש לעולם נמצא באדם:

בפסוק סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה כו' עולים כו' ובגמ' עולין ומסתכלין בדיוקנו יורדין ומסתכלין כו'. נראה שהוא רמז לציור האדם אשר הוא נברא בצלם אלקים. וכ' מי יעלה לנו השמימה שע"י המילה שמסירין הערלה המכסה ציור הפנימי ומי שזוכה לשמור בריתו מתגלה בו ציור העליון ומתדמה ציור שלמטה אל ציור שלמעלה. ועי"ז מלאכי אלקים עולים ויורדים. כי מכל מצוה נברא מלאך. וזה כשאדם מתקן הרמ"ח אברים כראוי אז עולים ויורדים בו ממש. ויעקב אע"ה שהוא האדם המובחר שנברא בצלם אלקים. נראה לו זו המראה אח"כ ה' נצב עליו כו' הארץ אשר אתה שוכב עלי' כו' דכתיב אנכי עשיתי ארץ ואדם עלי' בראתי. שהאדם נברא להיות שליט על הארץ כדכתיב כל שתה תחת רגליו. ובזוה"ק איתא נותן נשמה לעם עלי' שמי שמתעלה על הטבע זוכה לנשמה. וז"ש אשר אתה שוכב עלי' לך אתננה ואחז"ל קיפל הקב"ה כל א"י תחתיו כו'. והוא עי"ז שנתעלה על הטבע ומקשר ומעלה כל הבריאה לשורשה וממילא שליט בכל הארץ. וכ"ז כשזוכה לציור הפנימי שהוא למעלה מציור הגשמיי שלמטה. ואחז"ל המענג את השבת זוכה לנחלה בלי מצרים כו' נחלת יעקב אביך ופרצת ימה כו'. פי' כנ"ל שהשבת הוא ביטול הטבע והמעשים. ולכן זוכין בו לנשמה יתירה וצלם הפנימי ונק' אדם עלי' כו' ומתקיים בו הארץ אשר אתה שוכב עלי' כו':

 

 

ב"ה

בסדר ויצא לא נמצא שום פרשה פתוחה וסתומה. וכ"ה בספרי מסורות כי לא יש סדר כזה בתורה זולת ויצא. ונראה דהרמז שלא פסק אבינו יעקב ולא הוסח דעתו מיציאתו לחו"ל עד שחזר ויפגעו בו מלאכי כו'. וז"ש וישבת עמו ימים אחדים שהיו כל הימים באחדות ודביקות בשרשו. [ויתכן ג"כ כי זה פי' הפסוק ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה כי ע"י אהבה זו הי' דבוק באחדות. וידוע כי אהבתו ברחל הוא סוד השכינה.] וזה הי' עיקר הנדר והבקשה אם יהי' אלקים עמדי בו' שלא יתפרד מן הדביקות ע"י לבן הרשע ותחבולותיו כנ"ל:

בפסוק והנה באר בשדה כו'. זה הבאר היא בכלל. ובפרט כל איש ישראל והיא כחן של ישראל בפה. רק והאבן גדולה על פי הבאר כמ"ש במ"א הדיוק דלא כתיב ואבן רק והאבן. פי' שהיצה"ר מתגבר ומתגדל ביותר ע"פ הבאר כענין שאמרו הגדול מחבירו יצרו גדול. ולכן בעת התפלה מתגבר ביותר היצה"ר לבלבל במחשבות זרות. אך שצריכין לאסוף כל הכחות כמ"ש ונאספו. וזו האסיפה שייך גם בכל פרט לאסוף כל הכחות ורמ"ח אברים. ג' עדרי צאן הוא בחי' מחשבה דיבור ומעשה כמו שניתקן מצות מעשיות קודם התפלה כמ"ש בזוה"ק ואח"כ מבקשין ה' שפתי תפתח הוא פתיחת פי הבאר:

 

 

ב"ה

במדרש והנה ה' נצב עליו. י"א על הסולם וי"א על יעקב. ומסתמא ב' הפירושים אמת כי לפעמים על הסולם והוא בימי המעשה שההנהגה ע"י המלאך והוא במדריגות ושליבות וצמצומים רבים לכן יש לכ"א כך שליבות כו' ע"ש במדרש. אבל בשבת קודש ההנהגה מאתו ית' בלבד והיא המיוחדת לבנ"י. ובזה בחר יעקב אע"ה. ולכן אמרו חז"ל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים נחלת יעקב ופרצת ימה כו'. כי היא בלי גבול וקצבה. ומה שאמרו במד' בכל זאת חטאו כו' על שלא רצה יעקב לעלות. נראה הפי' כי הי' ראוי לתקן ולהעלות כל הסולם וכמו שיהי' לעתיד ה' אחד ושמו אחד. אכן מצד כי יעקב אע"ה הי' כולל כל הדורות ולאשר אנחנו חטאנו וראה שיעמוד ממנו דורות שנאמר עליהם לא האמינו בנפלאותיו. לכן לא הי' יכול להיות התיקון כראוי:

ויפגע במקום שתיקן תפלת ערבית. דכתיב שפת אמת תכון לעד. ולכן מדתו של יעקב דכ' ביה תתן אמת ליעקב הוא נוקב ויורד עד התהום כמ"ש תפלת ערב אין לה קבע וזמנה כל הלילה. כי תפלת שחרית ומנחה היא בזמן מיוחד אבל תפלת ערבית היא לעולם. ואיתא בזוה"ק כוננת לעד לא כתיב רק תכון זמינא דיתקן כו' ע"ש. פי' שכל עובד ה' באמת יש לו להאמין כי נשאר לו מזה תיקון הגם שאינו מתגלה בפועל ממש. ואיתא כי יעקב נכנס בעובי הקורה וע"י שהי' איש אמת לגמרי הי' יכול להכניס עצמו בכל המקומות לברר האמת מן השקר וכל החושך ברח מפניו והוא בחי' שבת כמ"ש חז"ל יעקב שכתוב בו שמירת שבת. וזהו עצמו הרמז ויצא יעקב מבאר שבע שהוא השבת אור שבעת הימים ובזה הכח תיקן כל ימי המעשה שהשבת נותן הארה לתקן כל הימים כי בכל יום יש ערב ובוקר. ושבת כולו אור כי טוב. ראי' לדבר דיש בכל איש ישראל ב' אותות מילה ותפילין ובשבת מילה ושבת. ומצות תפילין מימים ימימה למעט לילות שאין אור התפילין מתגלה בלילה. אבל אות שבת שהוא כמו תפילין מאיר ביום ובלילה וכן מזה הכח יכולין לקבל הארה לתקן כל הלילות:

במדרש עד אמצא מקום כו'. פי' כמ"ש יגעתי ומצאתי כי בכל מקום גנוז הקדושה כמו שכתוב במטמונים תחפשנה. ולשון אמצא כמ"ש במדרשים כאדם שממצא החביות ומעמידו על שמריו. ודו"ק:

 

 

ב"ה

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. כתיב אשרי אדם עוז לו בך מסילות בלבבם כו'. כי מראות הסולם עולים ויורדים נראה שהי' בחי' עה"ד. ויעקב נתדבק בעץ החיים וזהו עוז לו בך כ"ב אתוון דאורייתא. מסילות בלבבם הוא בחי' הסולם ב' לבבות שאחר החטא נתערב טוב ורע. לכן יש עלי' וירידה שא"י הקדושה להתגלות בקביעות כמ"ש במדרש בפ' וישמע כו' מתהלך בגן מקפץ ועולה ע"ש. אבל יעקב הוא בחי' עץ החיים. ה' נצב עליו והוא בחי' תתן אמת ליעקב בקביעות. וכמו כן בפסוק באר בשדה וגללו והשיבו הוא ג"כ בחי' הנ"ל שא"י לגלות הקדושה בקביעות. ולכן כתיב שלשה עדרי צאן שהוח בחי' אדם ובהמה כו' דכ' ואתן צאן מרעיתי כו'. וג' עדרי צאן הוא בחי' נפש רוח נשמה ולכולם יש השתתפות בגוף בנפש הבהמיות לכן אינו בקביעות. אך בשבת יורד נשמה יתירה. ונקראת יתירה שהיא למעלה מתערובות כלי הגוף. וזהו בחי' אדם אתם קרויין אדם על ידי התורה שהיא ההנהגה שלמעלה מן הטבע ויעקב הוא התורה לכן כתיב בו ויגל כו' בקביעות. אבל יעקב אע"ה הכין דרך גם בזו המדריגה כמשרז"ל שתיקן ת"ע. ועליו כתיב עוברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו כמ"ש במ"א כי הצדיקים הרמים הולכים באלה הדרכים ועושין כל המקומות הנ"ל למעין נובע כמ"ש שקפץ הר המורי' ובא לכאן. ואמרו חז"ל יעקב הוא בעל הקורה ונכנס בעובי הקורה והוא מסייע לנו בגלות כמ"ש במדרש וגללו והשיבו הוא רמז לגלות. רובצים עלי' כמ"ש רובץ תחת משאו עזוב תעזוב. לכן בכל מקום שבנ"י בגלות מייגעין עצמן למצוא נקודה קדושה. יעקב אע"ה מסייע לנו. ורמזו במדרש מחרן אנחנו. מחרונו של מקום כו' הידעתם שעתיד ללבן כו' ע"ש. ובגלות צריכין להתחזק ולהאמין כי הקב"ה עוזר לנו. ושכל בני הגלות מוכנים הם לתקן כל אלה המקומות. וכמו שהי' ביעקב שיצא מבאר שבע וילך חרנה ואיתא בזוה"ק המשל מי שנכנס לבור עמוק מקשר עצמו מקודם בחבל חזק כן נתקשר מקודם בבאר שבע כו'. עוז לו בך. וכמו כן נתן לנו הקב"ה מקודם התורה וביהמ"ק ואח"כ נתגרשנו לגלות. צריכין להתקשר בתורה ועבודה כדי לתקן כל הקלקולים. וכל ההארות מדורות הראשונים מאירין גם לנו בגלות שימי הטובה הם הכנה לימי הרעה. וכמו כן בכל שבת קודש נותן הארה לימי המעשה ובמוצאי שבת הוא בחי' ויצא מבאר שבע וילך חרנה. וצריכין להיות דבקים בהארת השבת גם בימי המעשה:

איתא בגמרא המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים והאכלתיך נחלת יעקב כו' ופרצת ימה וקדמה כו'. הענין הוא מה דכתיב הארץ אשר אתה שוכב כו' קיפל הקב"ה כל א"י כו' והוא שורש הנקודה אבן השתי' שהוא שורש כל העולם ויעקב אבינו ע"ה שהוא אדם השלם שהכל נברא בשבילו זכה למקום היסוד שהכל תלוי בו. וכתיב לך אתננה ולזרעך נמצא שיש גם לכל איש ישראל חלק בזו המתנה. וזה נתקיים בשבת קודש דכ' ז"ל מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ולכן כתיב בשבת אל יצא איש ממקומו מכלל ששבת נותן לאיש ישראל מקום. ואא"ז מו"ר ז"ל אמר כי זה ניתן בקבלת שבת. לכן צריך כל אחד לקנות שביתה בכניסת שבת. וכך נשאר לו כל השבת דכן הלכה דקנין שביתה בביה"ש עכ"ד ז"ל. וכמו דאיתא ביעקב קפץ הר המורי' כו' כמו כן ממש הוא בחי' נשמה יתירה הניתנת לבנ"י בשבת. וע"ז כ' פורס סוכת שלום עלינו כו' ועל ירושלים. וכפי מה שבני ישראל משתוקקין להתדבק בשורש הקדושה וכל מגמתם להתדבק בשורש וזה פי' מענג את השבת שעיקר השמחה שלו לשבות ולחזור למקומו ושרשו כרצון הבורא ית' נתקיים והאכלתיך נחלת יעקב. והאכלתיך הוא שיהי' נבלע בדמינו. כמאכילו לתוך פינו. וע"ז מבקשין והנחילנו כו' שבת קדשך. שהגם שניתן לנו השבת מכל מקום הרצון שיהי' לנו דביקות. ושיתערב הקדושה של השבת בנו להיות מעין נובע ואז נשאר קיים גם בימי המעשה רשימה מקדושת השבת כנ"ל:

 

 

ב"ה

סולם מוצב ארצה כו'. נראה שהוא רמז על מדריגת יעקב שנקרא אח"כ ישראל. שם יעקב מוצב ארצה. י' עקב. וראשו מגיע השמימה שם ישראל. לי ראש. וב' בחי' אלו ישנם בכל איש ישראל ועליהם כ' יעקב בחר לו. בחירה הוא מתוך התערובות. ישראל לסגולתו הוא אחר הבירור. וכ"כ אשרי תבחר ותקרב. כמו שהי' בבנ"י מקודם בחי' הבחירה ביציאת מצרים. אח"כ תקרב במתן תורה. ואחז"ל יעקב תיקן תפלת ערבית דכ' אמת מארץ תצמח. ולפי שיעקב כתיב בי' תתן אמת ליעקב נכנס בעובי הקורה לברר התערובות וזהו תפלת ערבית דאיתא כל שלא אמר אמת ויציב שחרית אמת ואמונה ערבית לא יצא י"ח. משמע דשניהם צריכין. דיש לכל איש ישראל זמנים בהתגלות כמ"ש ז"ל אין לך אדם שאין לו שעה. ואא"ז מו"ר ז"ל אמר פי' הפסוק על זאת יתפלל כל חסיד כו' לעת מצוא. כשזוכין לאיזה התגלות צריכין לראות שיהי' נקבע בלב היטב. להיות דבר של קיימא. וכ"נ פי' הפסוק ביום טוב היה בטוב שיהי' כל מציאות הוייתו כלול בטוב המתגלה באותו יום. וזה פי' אמת ויציב שחרית להיות חסד אל המתחדש בכל יום נקבע באדם דבר של קיימא. ממילא הוא הכנה על הימים השפלים. וזהו אמת ואמונה ערבית להיות מתדבק באמונה בימי החושך. ואז זה עצמו הכנה אל התחדשות אור השחר. וכן הוא בענין ימי המעשה והשבת כמ"ש במ"א:

 

 

ב"ה

איתא בגמ' המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים נחלת יעקב דכתיב בי' ופרצת ימה כו'. כי הנה אמרו חז"ל יעקב תיקן תפלת ערבית. פי' מי שיכול לכוין לבו לתפלה כשהוא בצרה. הוא מדריגה גדולה. כי התפלה לשם שמים צריך שלא יתערב בו כונה אחרת. ולכן זה סימן שכל האדם מבטל עצמו לשמו ית' וכשעומד לפניו בתפלה שוכח כל המבוקש שלו וכל הצרות נסתמו מעיניו. ובזה באמת כל הצרות בורחין ממנו. וזה ענין המענג את השבת כשבא שבת שהוא יום מנוח ושמחה לפניו במרום. צריך האדם לשכוח כל הצער שיש לו. וזה הרמז צווחין אף עקתין בטילין ושביתין כשהם בטלים מתוך שמחת השבת בזה הם נשבתין. וזה כחן של בנ"י שניתן להם השבת שהם מוכנים לזה בירושת אבותם. שבחי' השבת שהוא שמו של הקב"ה שלום משבית מהם כל הצרות והצער שלהם. וזה הפי' עמו אנכי בצרה. שכשזוכרין משמו ית' עוזבין הכל. וזה מדתו של יעקב אבינו שכתיב ויפגע במקום שהיא ת"ע. כי היה במקום החושך. ויש רמז בפרשת ויצא שהיא סתומה בתורה שאין בכל הסדרה שום פרשה לא פתיחה ולא סתימה שאין כן בכל הג"ן סדרים כי הפסקת הפרשיות הם להתבונן בין פרשה לפרשה. ולרמוז כי כל תהלוכות שלו הי' בהסתר גדול שהי' כל זה הכנה לגלות בני ישראל. כדאיתא יעקב בעל הקורה נכנס בעובי הקורה כי אאע"ה הי' הכנה לבית ראשון ויצחק לבית שני ויעקב לגלות שהוא הכנה לבנין העתיד שיהי' בידי שמים. ומ"מ כפי תהלוכותינו בגלות כך נזכה לקבל ביהמ"ק העתיד להבנות בידי שמים. וז"ש ויפגע במקום שהוא בהמ"ק שלעתיד והוא נחלה בלי מצרים:

רמז החלום סולם מוצב ארצה כו' הוא בחי' דרך ארץ קודמת לתורה וזהו מוצב ארצה. ואח"כ זוכין לתורה שהוא בחי' ה' נצב עליו. ואיתא כי יעקב אבינו לא רצה לעלות על הסולם. ואמרו חז"ל ר"מ הי' דורש בכל זאת חטאו כו' על יעקב שלא האמין ולא עלה. הרמז הוא כי יעקב הי' אמת. כמ"ש תתן אמת ליעקב. והוא בחי' התורה אין אמת אלא תורה. ובחי' אמונה הוא קודם שזוכין אל אמת. והוא בחי' מוצב ארצה כנ"ל. ובמ"א כתבנו על מאמרם ז"ל בפסוק וישכן מקדם כו' לשמור דרך עץ החיים מכאן שד"א קדמה לתורה. ופרשנו כי אחר החטא נעשה זה שד"א קדמה וזה שמירת דרך עץ החיים. אבל יעקב שהי' מתקן החטא נתדבק בעץ החיים. והקב"ה שאמר לו עלה הי' כדי שיכין לנו דרך בבחי' אמונה כדאיתא בא חבקוק והעמידן על אחת צדיק באמונתו יחי'. אבל יעקב שלא הי' זז ממדריגת האמת. לכן חטאו בנ"י אח"כ באמונה וזהו הרמז שע"י שיעקב לא עלה לכן חטאו ולא האמינו ונחשב לו לחטא כי אם הי' עולה הי' מכין לנו דרך האמונה בשלימות כנ"ל:

 

 

ב"ה

במדרש צמאה לך נפשי כו' כשם שנפשי צמאה כך רמ"ח איברים שבי כו' כן בקודש חזיתיך. פי' כפי צמאון שנמצא באדם כך מגלין לו מן השמים. וכיון שיעקב אע"ה תיקן גופו להיות כל אבר מצפה לנבואה כמו הנפש. לכן נגלה לו ב' המדריגות. הסולם רומז לגוף. לכן יש בו מדריגות זו למעלה מזו ראש גוף ידים ורגלים. ויש בו שינוי זמנים. וזהו עולים ויורדים. אבל הנשמה היא אחדות. וכל שינוי בעולם שנה נפש. הכל בבחי' הגוף ולא בנשמה. וה' נצב עליו היא בחי' הנשמה. וב' בחי' אלו הם ימי המעשה ושבת ובשבת כתיב אל יצא איש ממקומו שהוא בחי' הנשמה שאין בה השתנות רק אחדות אחד וימי המעשה הם בחי' סולם. עלי' וירידה. לברר בירורים מתערובות טוב ורע לכן יש בהם שינוים ולא בשבת:

 

 

ב"ה

במדרש והנה סולם זה סיני כי התורה היא משיבת נפש ומלמדת איך להעלות כל הדברים אל השורש כי באורייתא ברא קוב"ה עלמא ויש בתורה הרבה פירושים פרד"ס והם כמו סולם מדריגה אחר מדריגה עד השורש העליון. אכן מ"ש עולים ואחר כך יורדים נראה שהוא לרמוז ליעקב אבינו ע"ה. כי עתידין בני ישראל להקדים נעשה לנשמע. כמ"ש עושי דברו לשמוע בקול דברו. ואיתא במדרש בשעת הבריאה הי' השמים לה' והארץ לתחתונים. ובקבלת התורה נתחברו. וכתיב ומשה עלה. וירד ה' על הר סיני ע"ש. והנה כ' מקודם ומשה עלה עולים ואח"כ יורדים וכך היו האבות בחי' עשי' שקדמה לקבלת התורה כמ"ש במ"א. והתורה שלהם הוא בחי' תושבע"פ נטע בתוכינו. והוא בחי' מלאכי אלקים עולים. ועי"ז זכו אח"כ בנ"י להוריד את התורה מן השמים בכחו של מרע"ה בבחי' תורה שבכתב:

בפסוק שלשה עדרי צאן כו'. הם האבות שכל בני ישראל יצחו מהם. וזכותם מוכן לעולם לפתוח הבאר מים חיים. אך כ"ז שהסט"א בעולם אין הקדושה מתגלה רק ע"י ונאספו כל העדרים וגללו. וסט"א ערקית כמו בשבת מתגלה השלשה עדרי צאן וזה הג' סעודתא דמהימנותא בש"ק. וכמו כן בכח הג' תפלות שתקנו האבות כמ"ש אברהם תיקן תפלת שחרית כו'. והענין הוא כי בכל יום מתגלה הארה חדשה והכין אאע"ה כח לקבל אותו הארה המתחדשת בכל יום. ואח"כ צריכין לאחוז בזו ההארה כל היום. ואז יש לה עלי' אל השורש. וזה תפלת מנחה שנק' על מנוחה והשבת הנקודה אל השורש. וזה בכח היראה וסימנך כי אם ביראת ה' כל היום. ויעקב תיקן ת"ע הוא מדריגה גדולה מזה כמ"ש אני מעיר השחר ואין השחר מעיר אותי והוא למעלה מסדר הנהגה הטבעיות. וגם נראה כי הג' עדרי צאן הם בחי' מחשבה דיבור ומעשה. ותפלת שחרית כתיב אל המקום אשר עמד. ועמידה הוא בחי' מחשבה ושתיקה כמ"ש עמדו לא ענו כו'. וביצחק כתיב לשוח בשדה בחי' דיבור. וביעקב כתיב ויפגע במעשה והוא בעל הקורה שנכנס בעובי הקורה בירור התערובות וזה תפלת ערבית:

 

 

ב"ה

ויפגע במקום ויקח מאבני המקום. במדרש פגיעה זו תפלה מפני מה מכנים שמו של הקב"ה מקום שהוא מקומו של עולם. וזה יסוד התפלה כמ"ש חז"ל לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל כי עיקר עבודה של תפלה לברר כי הוא מקומו של עולם. וזהו ויקח מאבני המקום כמ"ש שהאותיות נקראו אבנים. והטעם כי הכל נברא בכ"ב אתוון דאורייתא. ואבן נקרא היסוד של הבנין. ובכל מקום נמצא יסוד ואבן שע"ז נברא אותו דבר. ויקח הוא כמ"ש בתורה לקח טוב נתתי לכם וישם הוא לשון סידור. ויעקב בכל מקום מצא היסוד ושורש האבן שהוא כח אלקות שנמצא שם. וכתיב עם אבני השדה בריתך שיש אבנים ואותיות מוסתרים וגנוזין גם בשדה ומדבר. ולכן כ' כשרדף לבן אחריו אמר לאחיו לקטו אבנים כי ירידת יעקב ללבן להוציא בלעו מפיו. וכשרדף אחריו הבין כי צריך עוד להוציא מאתו אבנים. וכמו שהי' במצרים ביזת מצרים וביזת הים כשחזרו לרדוף אחריהם בים. ושוב מצאתי בילקוט איוב שדרשו זה הפסוק על יעקב עם אבני השדה כו' וחית השדה השלמה לך שהרי השלים עמו אותו הרשע. וכ' יגר שהדותא שאותן האותיות התורה שנמצא באדם. הוציא יעקב מכח אל הפועל כנ"ל:

וידר יעקב נדר. במדרש מסורסת היא אותה הפרשה כו' דאיתא אין מוקדם ומאוחר בתורה. והטעם כי היא תורת אמת. ופי' אמת שבכל אות מהתורה נכלל הכל וכולל מה שהי' ומה שיהי' שהוא שמותיו של הקב"ה. וכמו כן יעקב הי' תורה כמ"ש תתן אמת ליעקב ולכן זה הנדר שהי' מיוחד ליעקב אע"ה בעצם אין נ"מ אי נדר בפועל אחר ההבטחה. אי מקודם. כי הוא בחי' עצמותו של יעקב לכן כתיב וידר יעקב נדר הגם שהכתוב מדבר בו כתב וידר יעקב כי זה הנדר הוא עצמו של יעקב. כדאיתא שהוא פתח בנדר וכל הנודר תולה בו ע"ש במדרש דאיתא הנודר כנודר בחיי המלך. ופי' נדר מלשון דירה כשהנדר באמת בכל הנפש יש לו דביקות בה' אלקים אמת. וזה הוציא יעקב מכח אל הפועל. כמ"ש וידר כו' לאמר. וכתיב אשר נדרת לי שם נדר. שלא הי' בכח אנושי להוציא אל הפועל בחי' נדר רק יעקב. ואיתא במדרש כל מקום שנאמר לי קיים לעולם ולעולמי עולמים. משום שבזה הנדר נתדבק בבחי' אמת והתורה כנ"ל:

 

 

ב"ה

במדרש נטל הקב"ה שיחתן של אבות ועשאן מפתח לגאולתן של בנים אתה אמרת והי' ה' לי לאלקים חייך כל טובות וברכות ונחמות שאני נותן לבניך בלשון הזה והי' ביום ההוא יצאו מים חיים. והיה ביום ההוא יוסיף שנית ידו כו'. דכתיב תתן אמת ליעקב אמת כולל מראשית עד אחרית אותיות אמ"ת. ואיתא כי אות ו' נקרא אות אמת והוא מדת יעקב בריח התיכון והקב"ה אחד האמת שבחר באבות ובנ"י כל המתנות שנתן להם אינו במקרה רק הם מתחלת העולם ועד סופו. ואות ו' מהפך התיבה מעתיד לעבר ומעבר לעתיד יהי לשון עתיד ויהי לשון עבר. הי' לשון עבר והי' לשון עתיד. לרמוז כי אות ו' שהיא כח התורה מחבר היה הוה ויהיה. ולכן כשיתקיימו ההבטחות אז יתברר למפרע כי הכל הי' לטובה. ולכן נקרא הקב"ה בעל הנחמות כי הנחמות של בני אדם א"י לתקן כל הצער העבר. אבל הנחמה שיהי' מהקב"ה יהי' מהופך כל הצער לטובה. והגם כי אין אנו מבינים איך יהי' מתהפך מה שעבר לפי שאנחנו בתוך הטבע והזמן. אבל לעתיד נראה ונבין זה ההיפוך לטובה. ולכן אמר יעקב אע"ה והי' ה' לי לאלקים פרש"י שיחול שמו עלי מתחלה ועד סוף. כי זה הי' בחי' יעקב אמת. והאמין כי יחול אלקותו עליו ויהי' למפרע הכל מתוקן וזה מפתח של גאולה מה שזוכין לעורר הארה מעין עוה"ב כי מאחר שכל ההנהגה יתברר אח"כ. ממילא יכולין למצוא בחי' אמת בכל מקום ובכל זמן:

והנה אמרו חז"ל כי יעקב תיקן תפלת ערבית. דכתיב וירא כו' האור כי טוב ויבדל ראה שאין רשעים כדאי להשתמש באור המאיר מימות עולם ועד סופו וגנזו לצדיקים. נמצא במה שתיקן יום ולילה אור וחשך. בזה נתברר האור זרוע לצדיק. וסוף ההבדל נעשה ביצחק כי הבדלה בשמאל. וניתן האור ליעקב וחושך לעשו. רמז לדבר ויקרא לאור יום וכתיב ויקרא שמו יעקב ויקרא את שמו ישראל. ולחושך קרא לילה וכ' קרא שמו אדום. ויעקב קיבל האור כי טוב והוא התורה דכתיב תתן אמת ליעקב ואין אמת אלא תורה אור ואין טוב אלא תורה אור כי טוב. ולפי שיעקב הי' עצם אור המאיר מסוף העולם ועד סופו לכן הוא מתקן כל הערב. והוא בחי' נחלה בלי מצרים כמ"ש על המענג את השבת זוכה לנחלה בלי מצרים לכן בשבת לא כתיב ערב כמו בכל ששת ימי המעשה כי בשבת גם חושך לא יחשיך כחשיכה כאורה. וכן הי' בחי' יעקב. וז"ש ואומר אך חושך ישופני ולילה אור בעדני. כמ"ש בגמ' ריש פסחים. כי מה שנתירא מן החושך. אבל בזה שתיקן הקב"ה להיות מבדיל בין יום ולילה נמצא כי לילה אור בעדני ולרשעים חושך ואור לצדיקים. וזה עיקר העדות על הצדיקים כדכ' יומם יצוה ה' חסדו כי חסד ה' על כל הברואים. אבל בלילה שירו עמי זה העדות שהצדיקים אור זרוע להם גם בלילה ובעוה"ז שנקראת לילה יש להם הארה מעין עוה"ב בכח התורה ומצות:

בפסוק הארץ אשר אתה שוכב כו' אמרו חז"ל קיפל הקב"ה כל ארץ ישראל תחתיו. כבר כתבנו במקומות רבים כי יש בעולם שנה נפש נקודה פנימיות הכולל הכל כמ"ש בכל המקום אשר אזכיר את שמי והוא ביהמ"ק שכולל כל המקומות לכן נקרא כל המקום. שכל המקומות נקפלין תחת זה המקום. ואיתא בפסוק וייצר את האדם עפר מן האדמה כינם עפרו מכל הד' רוחות ד"א ממקום שנאמר מזבח אדמה ע"ש ברש"י וב' הפירושים אחד הם כי זה העפר כולל כל האדמה. ויעקב שופרי' דאדם הראשון לכן כ' ויפגע במקום שפגע באותו המקום השייך לו ולא כ' באיזה מקום לפי שזה המקום כולל כל המקומות כנ"ל. וכמו כן בנפש יעקב כולל כל הנפשות כמו אדם הראשון רק ביעקב נתברר נפשות הטובים בלבד. וכמו כן בזמן השבת כולל כל ששת ימי המעשה כמ"ש במ"א מזה:

 

 

ב"ה

במדרש אז תלך לבטח. כי באמת ברח יעקב מפני עשו. אעפ"כ כתיב ויצא וילך לא בלשון בריחה כי הבוטח בה' באמת מבין כי מה' מצעדי גבר ולא יתלה הדבר במקרה זהו בחי' יעקב איש תם כמ"ש רש"י בפסוק תמים תהי' קבל הכל בתמימות. ולא נשתנה כלל ע"י בריחה זו וזה מדת השתוות שכתב בחובת הלבבות. אז הוא התקשרות בשורש שלמעלה מן הטבע כמ"ש בספרים א' על ז' ימי הטבע. וזהו עצמו פי' באר שבע המקור שמשם נובעין ז' הימים והוא אור שבעת הימים ולפי שיעקב הי' לו דביקות שם לכן ויצא וילך לבטח כמ"ש. וכ"כ הולך בתם ילך בטח:

ויפגע במקום. פי' מקום המיוחד לו והכיר את מקומו השייך לו. וזה המקום שורש כל המקומות כמ"ש שהכפיל כל ארץ ישראל תחת זה המקום שהוא מקום ביהמ"ק שורש כל המקומות והוא שייך ליעקב אבינו שהוא כמו כן בנפשות שורש כל הנפשות. ושוב מצאתי כדברים האלה בזוהר חדש:

ויחלום והנה סולם כו'. במדרש צמאה לך נפשי כשם שנפשי צמאה כך רמ"ח אברים כו'. זה עיקר התכלית להיות גובר השתוקקת הנפש להפוך גם השתוקקת הגוף אל הבורא ית"ש. וכן היה מראה הסולם רמז על מדריגת הגוף ונפש רוח ונשמה דכתיב סולם מוצב ארצה הוא בחי' הנפש בגוף שהנפש יש לו התקשרות בגוף. מלאכי אלקים עולים בחי' הרוח כדכתיב עושה מלאכיו רוחות. וה' נצב עליו בחי' נשמת אלקי. והצדיקים מהפכין גם כלי הגוף להיות מתעלה עם הנר"נ. לכן הצדיקים במיתתן קרויין חיים רומז על הגוף שהוא בחי' מיתה שעומד למות ולהתבטל וכל העומד לשרוף כשרוף דמי. אך הצדיקים מהפכין הגוף לנפש ונקרא גם הגוף חי. ורשעים להיפך בחייהם קרויין מתים שגם הנפש שהוא חי מהפכין להיות נטבע בחשכת הטבע ומתבטל אל הגוף. אבל הצדיק חי בנפש ובגוף. וז"ש יעקב אבינו לא מת שהי' כולו חי צמאה לך נפשי כו' בשרי:

בפסוק מלאכי אלקים עולים ויורדים. אחז"ל מלאכים שלווהו בא"י עלו וירדו מלאכי חו"ל כו'. דיש לכל מקום מלאכים מיוחדים. וכן בבחי' הזמן יש מלאכי שבת ומלאכי חול. פעם א' כתיב מלאכיו יצוה לך ופ"א כ' חונה מלאך ה' סביב כמ"ש מזה בזוה"ק ר"פ וישלח. מלאכיו יצוה מלאכי חול. לכן כתיב לשמרך בכל דרכיך. וחונה מלאך ה' על יום המנוחה דכתיב בי' אל יצא איש ממקומו. וכמו שמצינו מצות שתלוין בארץ. וכמו כן מצות שהזמן גרמא. והכל ענין אחד כי נשמות בנ"י הם ג"כ שלוחים לעשות רצון המקום והשליחות משתנה לפי המקום והזמן. וכמו כן איתא מכל מצוה נברא מלאך. ולכן אומרים בש"ק שלום עליכם מלה"ש. ויתכן לפרש צאתכם לשלום על מלאכי חול שעולין למעלה. ומקדימים בואכם לשלום. הגם דכאן כתיב עולים ואח"כ יורדים. אך בסוף הפרשה כתיב שם המקום מחנים פרש"י על ב' המחנות מלאכי א"י וחו"ל. א"כ נראה דהכל תלוי במלאכים העליונים במעלה כשהם יורדין התחתונים עולים וכשהם עולים התחתונים יורדין. לכן בבוא יום השבת מלאכי שבת יורדין ואח"כ מלאכי חול עולים. וכמו כן בכניסת יעקב אע"ה לא"י. וכן הוא בנשמות בבוא יום השבת כמ"ש בזוה"ק נשמתין נחתין ונשמתין סלקין ע"ש:

 

 

תרס"ה

שיעקב בחר לו הנהגה עליונה בחי' ה' נצב עליו. וזה עצמו הנדר והי' ה' לי לאלקים שיחול שמו עלי מתחלה ועד סוף כמו שזכו בנ"י אחריו שאמר הקב"ה אנכי ה' אלקיך. עליך ייחד שמו ביותר. ויעקב אבינו נתן נפשו ע"ז. ומרע"ה הוציאו מכח אל הפועל במתן תורה שנק' השי"ת לעולם אלקי ישראל. וזו הזכיה הגדולה שזכינו לבחי' ה' אלקינו שזה הי' תכלית יציאת מצרים להיות לכם לאלקים. וזה מצד הנשמה. והסולם הוא בחי' המצות נר מצוה שהם עצות להמשיך אלקות ע"י מעשה המצות. ולכן עולים ויורדים בו כי ע"י מ"ע עולים המלאכים. וע"י מל"ת יורדין אותם המלאכים שצריכין לירד. כדאיתא במד' למעלה המלמד זכותן של ישראל עולה. והמלמד חובתן יורד. אבל התורה היא עצם אלקות ממש והוא בחי' הנשמה חלק אלקי ממעל. וכ' במד' צמאה לך נפשי כו' כשם שנפשי צמאה כך רמ"ח אברים כו'. זה עיקר החיבה של יעקב שגם תשוקת הגוף הי' מתהפך אל תשוקת הנפש. וזה הרמז המענג את השבת זוכה לנחלת יעקב. פי' שיש לו שמחה בהתגלות הנשמה. דשבת יומא דנשמתין. זוכה לנחלה בלי מצרים שהוא בחי' אנכי ה' אלקיך ע"י שהוא זכר ליצ"מ וקבלת התורה:

בפרשה והנה באר בשדה. שלשה עדרי צאן רומז לג' תפלות בחי' ג' אבות. ונאספו שמה כל העדרים רומז לי"ב שבטים שכל שבט נקרא קהל בפ"ע. וזה רמז הי"ב ברכות אמצעיות שבתפלה שהם בחי' חיי שעה. ולכן וגללו והשקו הצאן והשיבו את האבן. שהתפלה פתוחה לפי שעה לכן יש זמנים מיוחדים לתפלה. אבל קהלת יעקב הוא האסיפה הגדולה בחי' תורה וחיי עולם כמ"ש מורשה קהלת יעקב. והוא גולל כל האבן. וכן איתא במד' בחוקותי היצה"ר נק' אבן והתורה נקראת אבן יבוא אבן וישמור את האבן. והיא בחי' אמת כמ"ש תתן אמת ליעקב. וכשבאין אל האמת. הוסר האבן מכל וכל. והאבן גדולה הוא הטבע שהוא יסוד הבנין של עוה"ז. והטבע יש בו חיזוק גדול שכל זה בכח הבורא ית' שהטבע יוכל להסתיר האמת וחיות הפנימיות בעלמא דשיקרא. אך ע"י התורה זוכין אל האמת ולכן נקראת תורת אמת כמו תורת חטאת תורת העולה שמלמדת דיני העולה. כמו כן תורת אמת שהתורה מלמדת דרך האמת וכל ההוגה בתורה בא אל האמת והוסר לב האבן ממנו:

 

 

ב"ה

במדרש צמאה לך נפשי כמה לך בשרי כשם שנפשי צמאה כך רמ"ח איברים כו'. כבר כתבתי במ"א כי לפי שהי' הצמאון שלו בנפש ובגוף. כך נראה לו החלום. כי הסולם רומז לבחי' הגוף רמ"ח ושס"ה שהם תיקון המלבוש. וה' נצב עליו הוא בחי' הנשמה והתורה. וע"ז ביקש ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש רומז במד' לחם זו תורה משזכה אדם לתורה זוכה למלבוש. הוא הלבוש שנעשה ע"י המצות כי המלבוש כפי צורת הגוף. וכמו שהי' התשוקה שלו בגוף ונפש. כן בחודש חזיתיך. כך הי' המראה לראות עוזך וכבודך הוא ג"כ ב' בחי' הנ"ל. עוז זו תורה. כבוד בחי' המלבוש דר"י קרא למאני' מכבדותא. וכ"כ ה' עוז לעמו יתן. יברך את עמו בשלום הוא המלבוש שהגוף חסר השלימות. וע"י התורה זוכין לשלימות הגוף והמלבוש כנ"ל:

 

==וישלח==

ב"ה

ויחן את פני העיר במדרש ע"ש הי' וקבע תחומין כו'. פי' זה [כאן נחסר מעט בכת"י] כי שבת הוא לפי עבודת ימות החול כי כתיב ששת ימים תעבוד כו' כל מלאכתך ויום השביעי שבת פי' שבת הוא עליות כל דבר וביטולו להשורש שהוא חיות השי"ת כח הפועל בנפעל. ומ"מ ע"כ גם בימות החול יש חיות מהשי"ת רק הוא בבחי' מלאכים כמ"ש בזוה"ק בחול ע"י מלא' כו' ע"ש פ' תרומה. ופי' מלאכה מה שיכול אדם למצוא ע"י עשי' ממש. כי הרי הבריאה הי' ע"ז שימצא האדם התחדשות ע"י המעשה וע"ז ניתן המצות. כי המצוה במעשה ויש בה כח ה' מה שהוא ציווי השי"ת. ועי"ז מתקרבת המעשה אל הכח חיות השי"ת שיש בה. וז"ש בספרים כי ע"י מצוה נברא מלאך כן הוא כי בימות החול החיות ע"י מלאך הידוע. וזה תלוי בשמירת המצות. וז"ש עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי זה הי' העצה נגד עשו כי יעקב בעצמו הוא בחי' שבת הגדול. רק עבודתו בבחי' מלאכה ועבודה הי' רק כדי לדחות ענין לבן ועשו. וז"ש וישלח מלאכים שזה ע"י עבודה ומלאכה כנ"ל. שהתרי"ג מצות הצילוהו מעניני רשעת לבן. וז"ש מלאכיו יצוה לך לשמרך כו' כי בחי' מלאכים ע"י המצות כנ"ל כדי להיות נשמר גם בעולם עשי' כנ"ל. והבן זה. ועי"ז אח"כ שגבר נגד לבן ועשו ויבא יעקב שלם שהוא השלימות כנ"ל. שכם שמעתי מאא"ז מו"ר זצלה"ה ר"ת שכם שם כבוד מלכותו. והוא כנ"ל המשכת רצונו ית' גם בתוך הטבע. ולזה צריך שמירה. ודינה יצאתה יותר מדאי. ועיקר העצה על זה הוא המצות כי כל נברא יש לו חיות מתורה ומצות הכתובים בה כמ"ש בזוה"ק שהעולם מכוון נגד תרי"ג אברים וגידים של אדם ע"ש פ' תולדות. וע"י כל מצוה שמכוון נגד אבר מיוחד ניתקן מה שתלוי בהבריאה באבר וגיד זה ועי"ז ניטל ההסתר ויוכל האדם לעשות עשי' גשמיי בדבקות השי"ת:

באוה"ח כי חנני כו' וכי יש לי כל. כתב כי ע"י המתנה לא יחסר ע"ש פי' מכל כל. והפי' כי לכאורה כל יותר מרב שאמר עשו. אך איך יוכל אדם לומר כל והרי כמה דברים הי' שלא הי' לו. אך מי שדבוק בשורש עליון מה שיש לו הוא בחי' כל. כי כל דבר יש בו נקודה חיות מהשי"ת ובנקודה זו כלול הכל כמ"ש במדרש הכל בחזקת סומא כו' גבי הגר שמצאה הבאר ע"ש. והפי' שבכ"מ יש הכל ממש ע"י שיש בו חיות מהשי"ת וזה שנק' ה' שלום שכל נקודה מכח השי"ת נמצא שם הכל. ועי"ז מי שמדבק כל דבר בשרשו יש לו הכל ואין חילוק אם יש לו רב או משהו. וזהו בחי' שבת שכל חפציך עשוים ואין חסר כלל כי הוא שלימות הכל. אבל עשו אמר רב והוא הרבוי שבא מכח האדם. כי מה שבא בכח ה' הוא אחדות ושם נמצא הכל. וז"ש ז"ל יפה שעה אחת בתשובה ומעש"ט מכל חיי עוה"ב ומכש"כ חיי עוה"ז כו' ופי' שעה אחת הוא כנ"ל להיות הכל באחדות דבוק בשורש עליון. ולכך אמר יעקב יש לי כל והבן:

 

 

ב"ה

ויבא יעקב שלם כו' ויחן את פני העיר. במדרש ע"ש הי' וקבע תחומין כו' כי ההליכה לחו"ל הוא בחי' ימי המעשה ועבודה. וחזרתו הוא לבחי' שבת. והכל היה כדי להמשיך גם בחי' המעשה לבחי' שבת [וזה נק' ע"ש]:

 

 

ב"ה

שם ישראל כי שרית כו'. ובודאי נשאר כח זה בכל איש ישראל אשר כל העולמות תלוין במעשיו. ובזוה"ק מלאכיו יצוה לך לשמרך פי' על יצ"ט ויצה"ר. כי כל רצון פנימי הוא נקודה חיות מהשי"ת שנשתלח בעוה"ז לכוונה מיוחדת ונק' מלאך. ויש מלאכי חוץ לארץ וארץ ישראל כמ"ש חז"ל ויפגעו בו מלאכי כו'. וי"ל שימי המעשה שמותרין בעשיית מלאכה והוא להוציא ולברר החיות שנסתר ונעלם במעשים גשמיים ונק' מלאכי חו"ל כנ"ל. ואיתא מלאכים ממש. ואיך שלח לעשו מלאכים קדושים. א"כ י"ל שהי' בדרך נסתר מלאכי חו"ל כנ"ל כענין שמצינו שמלאכים מתלבשים בעוה"ז בגשמיות. וש"ק יום מנוחה הוא מלאכי א"י שמתגלה הרצון האמת בלב ישראל וע"י התלהבות יכולין להעלות הכל. ובחי' מלאך שנקרא שליח הוא רק בדברים שרחוקין מהמשלח בעצמו. וצריך להיות נעשה הדבר באמצעיות השליח. וכן כל מעשה המצות שדביקין בגשמיות. וכן אף תאוות היתר ואיסור ג"כ יש בו מכוון שע"ז נשלח בעולם וכשיגמור המכוון חוזר השליחות להמשלח. ולכך החיות שיש בכל דבר הוא מלאך המסייע ממש להיות נגמר רצון הקב"ה. וזהו מלאכיו יצוה לך שיש כח באדם לתקן כל מעשה להפרישו מגשמיות להיות עולה לשרשו כנ"ל:

ואתה אמרת היטב כו'. שאין לאדם לבקש על פי שכלו רק להיות נגמר רצון הקב"ה שהוא הטוב באמת:

ויבא יעקב שלם כו'. אחר שעבר כל הצער הקודם נקרא שלם כענין שבע יפול צדיק וקם על ידי הנפילות דוקא. וכ"כ בזוה"ק על פסוק רבות רעות צדיק שמזה גופא מתברר צדקתו מכח אל הפועל. ומכולם יצילנו ה' לשון הפרשה כמו ויצל ה' את מקנה אביכם כו' שמכל רעות הצדיק ניתוסף לו שלימות:

 

 

ב"ה

וישלח יעקב מלאכים כו'. בזוה"ק כי מלאכיו יצוה לך כו' יצ"ט ויצה"ר. פי' שגם יצה"ר לטובה כי יותר נשמר האדם ממנו מיצ"ט. ובזה מובן איך קיבל עשו השליחות ע"י מלאכים. אך כי איתא שמן המצות נבראים מלאכים. וכמו כן משמירת ל"ת נבראו מלאכים מצד זה שיוכלו לתקן מה שנצרך לאדם במקומות הרחוקים. ואפשר הי' כל ההליכה ללבן כדי למצוא אותן מלאכים מסטרא דשמאלא. שיוכלו לתקן שליחותו אל עשו כי הי' דברים שלא הי' יכול הוא עצמו להגיד לו כי לא הי' כדאי עשו שיתקרב אליו רק על ידי שליח וז"ש לשמרך בכל דרכיך כי היצה"ר הוא לטובת האדם שיהי' לו שמירה בכל הדרכים שצריכין שמירה כנ"ל. ואיתא כי אותן השעות ששקעה חמה בעבורו בהליכתו זרחה בעבורו בחזרתו כו' נמצא כי בהליכתו לחרן נעשה מיום לילה ובחזרתו מלילה יום. כי ודאי הליכתו מא"י לחוץ לארץ לחרן שהכניס עצמו במקומות החשכים. הי' כדי למצוא גם שם ההארה ולעשות מלילה יום. וכתיב ויבוא יעקב שלם שהשלים כל העולם להשי"ת. עיר שכם שמעתי ממו"ז זל שכם ר"ת שם כבוד מלכותו שבירר כבוד מלכות שמים גם בעוה"ז והליכתו לחרן הי' דוגמת ששת ימי המעשה וחזרתו הי' בחי' שבת ז"ש ויחן את פני העיר שקבע תחומין כו':

קטנתי מכל החסדים. שמעתי מכבוד מו"ז ז"ל בשם הרב הק' מלובלין ז"ל שגם מה שקטן בעיניו הוא מהחסדים של הש"י כו'. ונראה להוסיף ביאור כי יש לכל איש ישראל להשיג הכנעה וקטנות ע"י חסדי השי"ת שעושה עם האדם לפנים משורת הדין לכן צריך האדם להשיג בושה ולהכניע לפניו ית'. וז"ש קטנתי מכל החסדים שמכל החסד וטוב שעשה עמו השיג קטנות עד שלא נשתנה כלל מעת שהי' הולך לחרן עד חזרתו כדכתיב במקלי עברתי כו'. ואין זה דבר קטן שיזכור האדם עד עשרים שנה מה שהי' לו. וזה מצות זכירת יציאת מצרים שיזכור האדם כי השי"ת הוציאו מכל הסתר ועצת היצה"ר. והאמת כי תכלית חסדי השי"ת הוא כשמשיג האדם הכנעה וקטנות ע"י החסדים זה אות ומופת שמקבל החסדים אליו והבן. ויש לאדם לייגע עצמו וללמוד ממעשה אבותינו כדכתיב אלקי אבי אברהם כו' והקשו במדרש כי גם לעשו יש יחוס זה ואיך שייך תפלה זו נגד עשו. אך מי שבוחר בדרכיהם ועושה כמעשיהם אני מתקיים עליו. פי' ע"י שבוחר בכל לבו לעשות כמעשה אבותיו מועיל לו זכותם ויוכל לעשות כמעשיהם [מעשיהם לא נאמר אלא כמעשיהם להיות נקודה של אמת להתדמות למעשיהם]. וז"ש כי ידעתיו כו' יצוה כו' בניו כו' ביתו אחריו כו'. פי' ע"י שזכו האבות להיות מעשיהם כתובים בתורה עי"ז יוכלו בני ישראל לעולם ללמוד מן מעשיהם וז"ש אשר יצוה כו' ביתו אחריו הם כל בני ישראל כנ"ל:

ברש"י ההפרש בין דברי עשו שאמר יש לי רב ויעקב אמר כל מה שנצרך לי כו'. אף כי ודאי אמר עשו אמת שהי' לו רב יותר מכפי צרכו. אכן השי"ת נותן הטוב לצדיק בדרך נסתר וע"ז נאמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. שלצדיק וירא ה' נותן הטובה דרך מצפון שיהי' לו רק הנצרך לו. כדכתיב אין מחסור ליראיו ולא יהי' לו דבר מותר. ועי"ז נשאר הטובה אצלו. וכן הגיד מו"ז ז"ל בשם הרב הק' מפרשיסחא ז"ל פי' מגביה שפלים שהשי"ת מגביה האדם באופן שיהי' נשאר שפל כמו שהי'. כי השי"ת נותן טוב לכל הנצרך. ואם האדם מתגאה נמצא שאין חסר לו ונפסק מתנת שמים ממנו. אבל הצדיק שנחסר לו תמיד הוא כלי לקבל ברכת השי"ת. כדאיתא מים יורדין למקום נמוך. ולהוסיף ביאור. כי הצדיק צריך שלא יבקש טובה מהשי"ת בעבור זכותו כי עי"ז שנוטל בעד מעשיו נמצא ממעט כח מעשיו והאדם צריך שיהיו מעשיו לכבודו ית'. ובודאי יותר כבוד להשי"ת למי שכל מעשיו הם בעבור כבודו לא לגרמייהו כלל, לכן איתא כי יעקב ביקש כל מה שנצרך לו בתפלה שלא בזכותו כלל. וכן השי"ת נותן להצדיק בחסדו שלא מצד מעשיו כרצון הצדיק כנ"ל. ונמצא שבאמת אין לו הטובה מצדו וצריך להיות שפל בעיניו. אבל הרשע מה שנותן לו השי"ת הוא באמת מצד מעט מעשיו כדאיתא ומשלם לשונאיו כו'. לכן מתגאה כדין יש לי רב. וע"ז נאמר ורב יעבוד כו' וכתיב מה ה' שואל כו'. פי' מאה ברכות. פי' שכל דבר שמקבל האדם צריך לידע שהוא רק מהשי"ת. ואנחנו מה. ועי"ז מה רב טובך כו' פי' שהטובה להצדיק וירא ה' שיהי' נשאר אחר קבלת הטוב בבחי' מה. ע"י שצפנת ליראיך כנ"ל:

 

 

ב"ה

מלאכים לפניו. מלאכיו יצוה לך כו' דכתיב גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו. דאיתא מי גדול השומר או הנשמר כו'. ואנו רואין כי המלאכים מעלתן גבוה מבני אדם. והכל אמת כי בנ"י במעשיהם מעוררין כח המלאכים כדאיתא שאין המלאכים מתחילין בקדושה עד שבנ"י פותחין כו'. ואח"כ ע"י כח המלאכים נתוסף כח לבנ"י. וז"ש עושי דברו הוא הנהגתו ית' את הנבראים כי עיקר המלאכים הם ממונים על הנבראים כמ"ש רז"ל אין דבר שאין לו מזל למעלה. ולכן מתחדשין המלאכים בכל יום כמ"ש חדשים לבקרים כו'. כי כשהקב"ה מחדש בכל יום מעשה בראשית ממילא מתחדשין המלאכים שהם החיות של הנבראים. וכן ענין המצות שאמרו חז"ל שמכל מצוה נברא מלאך הוא ג"כ כנ"ל כי בכל דבר יש מצוה והוא לעורר כח החיות של אותו דבר והוא עצמו המלאך כנ"ל. ותיקון המעשה בימות החול הוא ע"י המלאכים כמ"ש בזוה"ק כי בחול מנהיג השי"ת את העולם ע"י מלאך והוא ענין המלאכות של ימי המעשה. כי א"י להתדבק בבחי' עשי' אם לא ע"י המלאך. אבל בש"ק מעין עוה"ב כמ"ש חז"ל כעת יאמר ליעקב מה פעל אל כו'. וכן בש"ק שעיקר הרצון של בנ"י בלי מעשה ומלאכה. והרצון יכול לבוא להשי"ת בלי אמצעי כנ"ל. והכלל כי מעלת בנ"י גדולה ממלאכים רק שבא ע"י תיקון המעשה באמצעות המלאכים ואח"כ מתעלין ביותר וז"ש עושי דברו שהוא שבנ"י מבררין מלכותו ית' שמנהיג כל הבריאה. וע"י מתקנים בחי' מלאך כדי לשמוע בקול דברו וזה למעלה מבחי' המלאכים כנ"ל. וז"ש וישלח מלאכים לפניו כנ"ל:

קטנתי מכל החסדים. מו"ז ז"ל הגיד בשם הרב מלובלין כי גם מה שקטנתי הוא ע"י החסדים כו'. ובמדרש כדאי אני כו'. פי' כי מכל חסד צריכין לבוא להכנעה ובושה ע"י שמבינים שאין זוכין לזה רק בחסדו ית'. וזה סימן שהוא חסד אמת. כי חסד לאומים חטאת. שבאים על ידי זה לגאוה ואינו דבר של קיימא. וז"ש חז"ל כי הקב"ה משהא לצדיקים וממהר לרשעים פירוש שלהרשע נותנין מיד כשעושה דבר טוב ומתגאה ונופל לשאול תחתית. אבל לצדיק אין השי"ת נותן לו עד שמתקן עצמו כראוי שיוכל לקבל בטוב ולידע כי הוא בחסד עליון. ונראה דכמו דאיתא שמי שסומך על מעשיו מבקרין פנקסו. כמו כן להיפוך שמי שמכיר שמה שעושה לו השי"ת הוא רק בחסד עליון. עי"ז אינו נחשב לו זה מזכיותיו. וז"ש קטנתי מכל החסדים שלא בא לו גאוה ח"ו רק אדרבה נתוסף לו הכנעה. ועי"ז נשאר לו כל זכיותיו. וז"ש כדאי אני וקשה א"כ מה ויירא ויצר. אבל נראה כי זה הי' כל היראה שלא יצטרך להשתמש בזכיותיו כי ירא שיבוא עי"ז לידי גאות. וגם כי בזכותו אין לו כל כך קיום לדורות עולם כמו שיש מחלוקת בגמ' אי תמה זכות אבות. ולכן ביקש הצילני נא בחסדך לא מצד זכיותיו. וז"ש ואתה אמרת היטב איטיב פי' שיהי' ההטבה מצדו ית' כנ"ל:

אא"ז מו"ר ז"ל פי' על פסוק ושאלך למי אתה כו'. כי גם היצה"ר שואל הג' שאלות שבמשנה מאין באת כו' כדי להביא דאגה ועצבות. וצריכין להתחזק ולהשיב אליו לעבדך ליעקב. ע"י הביטול לכלל ישראל שחביבין לפניו ית'. מנחה הוא המעט שבא במס"נ חשוב לפניו ית' כמ"ש מי דרכו להתנדב מנחה עני מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו. לאדוני לעשו ע"י עבודה רבה נגד היצה"ר חשוב לפניו ית' כל מה שבנ"י עושין אף מעט כמו הרבה עכ"ד. ויש להוסיף וגם הנה הוא אחרינו קאי על השי"ת שצריך האדם להתחזק בזה כי השי"ת מסייע לאדם כמ"ש לאל גומר עלי והמעט שאדם מתחיל עוזר לו השי"ת שיוכל לגמור הכל כראוי. ונראה כי כל זה עשה אבינו יעקב עבורינו כי הוא לא הי' צריך להשתמש בבחי' עני כי הי' עשיר בזכיותיו. אבל רצה לתקן דרך של עניות לזרעו אחריו כנ"ל:

 

 

ב"ה

לא יעקב יאמר עוד שמך כו' כי שרית כו'. וב' שמות אלו זכו בהם בני ישראל. והם בחי' הגוף והנשמה. כי צריך כל אדם לתקן הגוף עד שיחול עליו כח נשמתו ואז נק' ישראל. וענין מלחמת יעקב עם המלאך כי נשמת אדם גדלה מעלתה מהמלאך כידוע. רק שזה בבחי' הנשמה בלבד. אבל גוף המלאך גדלה מעלתו על גוף האדם. כי גוף האדם בעולם העשי'. אך יעקב אע"ה תיקן גופו עד שזכה להיות מרכבה להשי"ת. נמצא גם גופו כמו נשמה. ולכן גם בחומר גופו הי' יכול להלחם עם המלאך. וז"ש לא יקרא שמך עוד יעקב. פי' שגם הגוף שמכונה בשם יעקב. איננו אצלו בבחי' גוף ונהפך לרוחניות כמו הנשמה. וז"ש ויבוא יעקב שלם שזה ההשתוות הגוף להנשמה נקרא שלום. כי בכל איש ישראל יש מחלוקת זה בין הגוף והנשמה. וכפי תיקון הגוף כך השלימות שבו. ולכן גם שבת נקרא שלום כי יש בו תיקון הגוף שהוא מעין עוה"ב. ולעתיד לבוא יהיו הגופות מתוקנים ממש כמו נשמות. ובש"ק יש מעין זה תיקון הגופות קצת לכל א' כפי הכנת מעשיו בימי המעשה זוכה בשבת לנשמה יתירה שהוא ע"ש תוקף התפשטות כחה בגוף:

 

 

ב"ה

במדרש בפסוק ויבא יעקב שלם כו' ויחן כו' נכנס בע"ש עם דמדומי חמה כו'. דרש מלשון ויחן. וגם שלום הוא שבת כידוע. וביאור הענין כי כל ירידת יעקב לחו"ל הי' ענין ימי המעשה. וע"י העבודה רבה שהי' לו שם. זכה אח"כ לבחי' השבת בשלימות. וז"ש בשש צרות יצילך ובשבע לא יגע בך רע. כי כפי רוב הצרות בששת ימי המעשה. כמו כן הוא זך ונקי בלי נגיעת דבר רע בשבת. וז"ש שנכנס עם דמדומי חמה הוא דבר גדול כמ"ש ז"ל על הבורא ית' ויכל ביום השביעי. שיודע רגעיו ונכנס בו כחוט השערה. כביכול כך אבינו יעקב עבד ממש כל העבודה המיוחדת לימי המעשה עד גמירא. ולכן נכנס ממש כחוט השערה דמדייק המדרש מדכתיב ויבוא יעקב שלם. ושלום הוא שבת. כנראה שבא ממש בשבת כמ"ש ויכל ביום השביעי כנ"ל:

ובודאי מדריגת יעקב הוא למעלה מהטבע ואיננו בבחי' ימי המעשה כמ"ש חז"ל כי ת"ח נק' שבת שהוא תמיד בבחי' שבת. רק שיעקב אע"ה נכנס בעובי הקורה ורצה ליישר הדרך לבניו בתיקון העשי'. וזהו עצמו ענין ויירא ויצר שמא יהרוג שמא יהרג כו'. אף כי הי' בידו להשליך מעליו כל זה הדרך. אך כי רצה שיהי' נמצא היצה"ר ויגברנו. ז"ש ויירא יעקב מאוד כמ"ש טוב מאוד הוא היצה"ר מה"מ כו'. אך ויצר לו כו'. ז"ש במדרש הבחיר שבאבות ובחיר שבנביאים הבטיח להם ה' ונתיראו כו'. הוא טעם כיון שהם הנבחרים שכל בנ"י תלוין בהם. לכן כל מעשיהם הי' בעבור כל הדורות הבאים. וכן יש לפרש הפסוק למה אירא בימי רע עון עקבי יסבני. שהם הדורות האחרונים עוקבתא דמשיחא. ומצד הדורות השפלים נתייראו האבות בימים הרעים. כי מצד עצמם אין דבר רע מזיק להם. וכענין אע"ג דאיהו לא חזי כו' כיון שכל הדורות נשרשו בהם נפל עליהם היראה מכח מה שיהי' לבניהם אחריהם ולכן ויירא ויצר. שאע"פ שהי' מיצר לו אעפ"כ רצה שיוכל לתקן כל המקומות הללו ולמצוא בחי' מה רב טובך שהוא שנאמר טוב מאוד כמ"ש במ"א מזה. וזה עצמו ענין שליחות המלאכים כי כלל תיקון המעשה תלוי בבחי' מלאכים שהוא ענין הל"ט מלאכות. כי כל מלאך הוא בחי' המצות שתלוין במעשה כמ"ש ז"ל מכל מצוה נברא מלאך והמצות הם עצות כי אין האדם בעצמו יוכל לגבור נגד הסט"א בשלימות. ולכן הרבה לנו תורה ומצות שע"י נברא מלאכים שהם מושיעין לאדם במקום שא"י לכנוס ולתקן בעצמו. וגם המלחמה שהי' לו עם המלאך שרו של עשו הוא כענין שכ' מלאך רע בע"כ יענה אמן בכניסת שבת. ולכן כל זה עבר עליו ואח"כ נאמר ויבוא יעקב שלם כנ"ל. ובמ"א כתבנו יותר בענין המלאכים לכן קצרנו:

קטנתי מכל האמת כו' בשם הרבי מלובלין ע"ה כי גם מה שאני קטן בעצמי הוא ג"כ מכל האמת וחסדים אשר עשית עמדי. וי"ל עוד גם לפי' קטנתי כפשוטו שאף שהרגיש יראה בעצמו שהי' במקום סכנה. אעפ"כ נתחזק באמונתו ואמר שיודע שגם הירידה הוא לטובה והוא מכל החסדים והאמת שעשה עמו הבורא. והראי' כי במקלי עברתי כו'. וכיון שעשה עמו הקב"ה אות לטובה. א"כ הירידה אינו ח"ו לחלוטין. כי הפוכי מטרתא ל"ל. ולכן הוא בטוח בו ית' שהוא לטובה כנ"ל:

בפסוק ואתה אמרת היטב איטיב כו' זרעך כו'. וקשה וכי בא אבינו יעקב להקשות להבורא שהוא סותר ח"ו הבטחתו. רק הפי'. כמ"ש לעיל שכל היראה והדאגה הי' בעבור תולדותיו דורות הבאים. ולכן אמר אם לא הי' יודע שזרעו הם הנבחרים להשי"ת ומיוחדים אליו. ושכל העולמות והברואים עליהם נשענים. לא הי' מפחד כ"כ בעבור שהם בניו. רק בעבור שאתה אמרת כו' ושמתי את זרעך כחול כו'. פי' שהבטיחו שזרעיו הם זרע ברך ה' שהכל תלוי בהם. לכן הוא מבקש רחמים בעבורם:

 

 

ב"ה

וישלח יעקב מלאכים כבר כתבנו מזה במ"א. ותוכן הדברים כי בחי' המלאך הוא כחות הטבע כמ"ש חז"ל אין עשב בארץ שאין לו מזל ברקיע ואומר לו גדל כו'. וכן תיקון המעשים בימי המעשה ועשית כל מלאכתך וכמ"ש חז"ל שמכל מצוה נולד מלאך. אבל פנימיות איש הישראלי הוא למעלה מבחי' המלאכים והוא בחי' שבת קודש. אך א"א לבוא לפנימיות רק ע"י תיקון המעשים וזהו ענין וישלח כו' מלאכים לפניו. וזה הי' מה שיצא יעקב ללבן ואמר עם לבן גרתי תרי"ג מצות כו'. ועי"ז הי' הכנה להציל הפנימיות שלו שהוא התורה ממש. מעשו שהוא המתנגד אל התורה והבן. כי קצרתי:

בפסוק קטנתי מכל החסדים כו' אשר עשית את עבדך. במדרש איני כדאי וחד אמר כדאי אני. ולפי"ז קשה מאי קטנתי. אך עי"ז עצמו שקטנתי. עי"ז כדאי אני. ואם אמנם לעיני בשר האומר קטנתי נראה כי הוא מתגאה. אבל מי שאומר לפני הבורא ית' קטנתי הוא שהכיר את עצמו וראה שיודע הוא שכל החסדים ואמת שעשה עמו הבורא ית' אינו בזכותו. ולכן באמת לא יגרע מזכותו כלום. וזה הכלל אם אדם תולה בעצמו נעשה לו באמת בזכות מעשיו. ועי"ז מנכין לו מזכיותיו. אבל מי שיודע שהכל בחסד עליון כך הקדוש ב"ה מתנהג עמו ונותן לו הכל בחסד ולכן נמצא כל זכיותיו נשארים לו לדורות. ועיקר הפי' קטנתי מכל החסדים ומכל האמת. הוא שיעקב אע"ה ידע כי כל העולם תלוי בו ובזרעו. והשי"ת הראה לו כי כל החסדים והאמת שהקב"ה מטיב לעולמו הוא על ידו ובאמצעותו. וז"ש ואיטיבה עמך כלומר באמצעיות מעשיך. וכן כל האבות הם קיום העולם שהקב"ה מנהג עולמו על ידיהם בחסד וברחמים. וזה שאמר ונברכו בך. ובעבור כי האבות ידעו זה הי' כל תפלותיהם בעבור כלל הבריאה. וז"ש קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך כלומר החסדים והאמת שהבורא ית' עושה על ידו. לכן מבקש שלא יהי' הוא ח"ו המעכב. לכן הצילני נא כו' ואתה אמרת היטב איטיב עמך פי' שהטוב שהוא מטיב בעולם הוא עמו כנ"ל. וכן צריך כל איש ישראל לידע שהכל תלוי בו ובכח זה יערוך תפלה להבורא ית' כמ"ש ברבים הי' עמדי:

עוד פירוש קטנתי מכל החסדים ומכל האמת. הוא המוחין והדעת שבאדם שהם רבים מהלבוש שהוא גוף האדם. וביאור הדברים עפ"י מ"ש חז"ל הוי רץ כצבי. פי' עפ"י מ"ש ע"פ צבי היא לכל הארצות מה צבי עורו אינו מחזיק בשרו כו'. כן הוא באדם אשר השי"ת נפח בו רוח חיים והנפש והגוף הם מצמצמים הרוח שלא יוכל להתפשט. כי אם לא כן הי' עולה לשרשו מרוב תשוקת עלול להעילת כל העילות. אמנם אמת הדבר שעי"ז המאסר שהגוף אין מניח להרוח להתפשט כראוי עי"ז עוד נתוסף כח להתשוקה עד שבכחו להמשיך מעט מעט גם את הלבוש עד שבסוף עולה לשרשו ומסתלק הצדיק בתשלום מעשיו. וזה רץ כצבי שע"י שעורו אינו מחזיק לכן רץ בכח יותר למרחוק. ולכן יסוד עבודת האדם הוא התשוקה כמ"ש חכמים עבודה שבלב זו תפלה היינו השתוקקת התלהבות הלב תמיד להתדבק בו ית' הוא עיקר העבודה. כי לעולם אין מנוחה להצדיק כאשר מתקן מעט הגוף אז הדעת מתרבה ביותר ולכן יש תמיד התשוקה לקרב הלבוש להפנימיות וזה קטנתי כו' שהגוף. המלבוש. קטן מהכיל את המוחין. החסדים והאמת. שעשית את עבדך כו'. ולכן הצילני נא. כי בודאי כשגם הגוף יהי' ניתקן כראוי כמו שיהי' לעתיד אז אין יראה מסט"א כלל. רק עי"ז שבעוה"ז הגוף צריך תיקון עי"ז הצילני נא והבן:

 

 

ב"ה

וישלח יעקב מלאכים לפניו כו'. ומקשים למה הקדים לשלוח לפניו לעורר השנאה. אבל התירוץ הוא כי רצה להמשיכו לחו"ל וכשיבוא לארץ ישראל יהי' בכל השלימות כמ"ש ויבוא יעקב שלם כו'. וגם זה אמת כי בודאי יעקב אע"ה בעצמו לא נתירא מפניו וכשהי' נכנס לא"י ועלה במדריגה עליונה לא הי' לעשו שום שליטה עליו. אכן לטובתינו זרע ישראל רצה לכנוס בעובי הקורה וללחום מלחמות עשו בכל הג' אופנים לפיוס ולדורון ולמלחמה כו'. ולכן נתירא כמ"ש בזוה"ק ע"י שהכניס עצמו לסכנה ע"ש. וע"ז תירץ א"ע באמרו ואתה אמרת היטב איטיב כו' ושמתי את זרעך כו'. וכבר פרשנו במ"א פי' היטב איטיב עמך שהשי"ת מטיב עם כל. באמצעיות אבינו יעקב. וכ"פ קטנתי מכל החסדים כו' האמת אשר עשית את עבדך. כלומר באמצעות עבדך אתה פועל ישועות וחסדים ואמת. ואני קטן מכל זה. אך כאשר חפצת עשית. והרגיש אבינו יעקב איך כל העולם תלוי בו ולכן הכניס עצמו לכל אלה המקומות להכין לדורות אחרים כנ"ל:

וכתב במדרש ויבוא יעקב שלם וכו' ויחן את פני העיר שנכנס בע"ש כו'. כי אחר תיקון כל השלימות נמשך הארה מעולם העליון והוא שבת מנוחה מעין עוה"ב. וזה הי' שינוי שמו של יעקב שיש גם לכל איש ישראל ב' שמות בעוה"ז ובעוה"ב. והנה יעקב זכה להמשיך שם עליון לעצמו בהיותו בעוה"ז. [וזה ענין יעקב אבינו לא מת כו'] ולכן כל המלחמות מלבן ועשו נלחם בשמו הראשון שהוא חלק הגוף. ואח"כ נכנס לשבת שהוא כח הנשמה. וכמו כן נמצא נקודה מזה לכל איש ישראל בשבת קודש פורס סוכת שלום:

בפסוק ואשלחה להגיד לאדוני למצוא חן בעיניך אח"כ ג"כ למצוא חן בעיני אדוני. ומסתמא אמר אמת. אכן נראה שרצה להמשיך את עשו ג"כ כמ"ש הגדה לשון המשכה כגידין. ובודאי עשו לא הי' יכול להיות כיעקב. אך אם הי' דרכו של יעקב טוב בעיניו והיה מבטל עצמו אליו. הי' לו ג"כ תיקון. וזה עצמו ענין לדורון שפי' רש"י. וצריך כ"א להכין עצמו נגד היצה"ר באלה ג' דרכים ללחום ולא להניחו לשלוט עליו ח"ו. ועכ"ז לא יסמוך על עצמו רק לבקש רחמים ותחנונים לפני הבורא ית' להצילו מיצה"ר ותחבולותיו כמ"ש אם אין הקב"ה עוזרו לא יכול לו. וגם לדורון פי' לעורר רחמנות גם על תאוות רעות למה יהי' נמצא בעולם דברים שקרים ונפרדים מן השורש הלא הכל שלו והכל מעשי ידיו של הבורא ית' והכל לכבודו ברא. לכן צריך כל אחד לבקש לתיקון הכולל לבד תיקון עצמותו ולתקן ג"כ היצה"ר ולהכניע כל הסט"א וזהו לדורון:

בפסוק ויאבק איש עמו אמרו חכמים שהעלו אבק עד כסא הכבוד. ביאור הענין כי כל האומות נמשך להם שפע ע"י השרים למעלה ובנ"י חלק ה' עמו. נמצא כי יעקב אבינו צריך להיות לו עלי' על השרים העליונים. וזה הי' המלחמה לראות כ"א עד כמה כחו מגיע. וז"ש (בגליון רש"י) ויאבק לשון אביקה כמ"ש במדרש מן דא את מדחיל לי אנא כולי' אש כו'. כי באמת אדם השלם למעלה מן המלאך רק אם הוא איש אמת. לכן יעקב שנאמר בו תתן אמת ליעקב נתעלה מן המלאך בפועל ממש:

בפסוק ויקרא לו אל כו' הקב"ה קראו ליעקב אל. הענין הוא מ"ש בגמ' ויקרא אלקים לאור יום קריא רחמנא לנהורא ופקדי' אמצותא דיממא כו'. פי' שקריאה לשון חבה וידיעה ודביקות. וזה שניתן להאור כח ושליטה על היום נקרא קריאה כנ"ל. וכמו כן ניתן זאת הדביקות בעניני האלקות ליעקב אבינו. כי העוה"ז אם כי הוא גשמיי יש בו כח אלקות. וצריך להיות נמצא בעולם איש שיוכל להמשיך כח אלקות הנ"ל. וזה בכלל ברכת יצחק ויתן לך האלקים ודרשו חכמים יתן לך אלהותו כו' פרשנו שם שיהי' השפעות שלו דביקין בשורש האלקות והוא עיקר הברכה. וזכה אבינו יעקב בכאן יותר מכל הצדיקים שכתבו חכמים אין הקב"ה מייחד שמו על הצדיקים בחייהם וכאן ייחד הקב"ה שמו עליו. והטעם כי יעקב אבינו הוא כלל ישראל ועל הכלל הקב"ה מייחד שמו כמו שאנו אומרים אלקינו ובכאן נתקיים הבקשה שביקש יעקב אע"ה והיה ה' לי לאלקים. היינו שנתייחד שמו ית' עליו. ולכן סמך הכ' ענין דינה שאמרו חכמים שנענש על שלא קיים נדרו שעכשיו שנתקיים והי' ה' לי לאלקים הי' צריך לקיים נדרו מיד כנ"ל:

 

 

ב"ה

בפסוק ויבא יעקב שלם כו' ויחן את פני העיר. כמ"ש מקודם ויצא יעקב פנה הודה זיוה. כן עתה חזר החן על ארץ ישראל בביאת יעקב הצדיק. ובמדרש בשש צרות יצילך ובשבע לא יגע בך רע. כי ששת ימי המעשה הכנה לשבת ונקראים ימי עבודה שצריך אדם לעבוד בהם הן בגשמיות וברוחניות עבודה שבלב הכל הכנה לשבת להיות נכנס לקבל השבת במנוחה וכמו כן ימי עוה"ז הכנה לעוה"ב. וכמו כן יציאת אבינו לחו"ל הי' הכנה לחזור לא"י במנוחה. וע"ז כתיב ויחן את פני העיר כמ"ש במדרש שמרמז לשבת. ובאמת ע"י שאבותינו חיבבו ארץ ישראל שהיא בחי' השבת כמ"ש ארץ מגוריהם כו'. לכן הנחילנו הבורא ית' את השבת וכ' ושמרו כו' שצריכין להכניס עצמו בעול העבודה כדי שיתקיים ובשבע לא יגע בך רע כנ"ל:

ובפסוק וישלח יעקב מלאכים ברש"י מלאכים ממש. דכתיב אשר לקחתי כו' בחרבי ובקשתי בצלותי ובבעותי. הענין הוא ע"י התלהבות האדם בתורה ועבודה. בזה משלח חיצי אש לשונאי ישראל וכתיב כי מלאכיו יצוה לך כו'. כי אף שפנימיות האדם למעלה מהמלאכים כמ"ש מי גדול השומר או הנשמר. מ"מ ע"י שחיצוניות האדם מפסקת צריך להיות עזר מהבורא ית' ע"י המלאכים שנולדו מעסק התורה והמצות. ועי"ז מתעלה האדם אח"כ למעלה מהם כדמסיים על כפים ישאונך. ז"ש וישלח כו' לפניו:

 

 

ב"ה

בפסוק וישלח יעקב מלאכים לפניו ובפסוק קטנתי כו' ובמדרש בשש צרות יצילך ובשבע לא יגע בך רע. כי כבר כתבנו במ"א ענין המלאכים שבבחי' הלבוש הם גדולים מאדם שגוף האדם הוא גשמיי. אבל פנימיות נשמת האדם הוא גבוה מהמלאכים כאומרם מי גדול השומר כו'. ובאמת כן עשה אלקים כדי להתודע כי אין שלימות בלתי אליו שהשלום שלו. לכן המלאכים צריכין סיוע מבני אדם כמאמר תנו עוז לאלקים. וב"א צריכין שמירה וסיוע מהמלאכים. וענין הסיוע עפ"י אמרם מכל מצוה נברא מלאך. כי רצונו של המקום ב"ה אשר הוא שולח עזרו מקודש נקרא מלאך. אכן האבות הן הן המרכבה והמה נתעלו כ"כ עד שגם המלבוש שלהם היה אלהות כמו המלאכים. וכמו כן זוכין בנ"י אחר מיתתם וכמ"ש לעתיד יאמר ליעקב כו' מה פעל אל. ואיתא אין הקב"ה מייחד שמו על הצדיקים בחייהם וזה הטעם כיון שאין אלקותו ית' חל על האדם רק ע"י המלאכים הואיל ומלבוש הגוף מעכב. אבל יעקב אע"ה נתעלה דכתיב ויקרא לו אל אלקי ישראל וייחד שמו עליו בחייו ע"י שנתעלה מבחי' גשמיות כמ"ש כי שרית עם אלהים כו'. ושם ישראל הוא בהתפשטו צורת הגשמיות ולבש לבוש רוחני כענין שכתבו עולמך תראה בחייך. וקודם זה השלימות שלח מלאכים וז"ש לפניו. כי אח"כ לא הי' לעשו מגע כלל לבוא להלחם עמו. אך הוא רצה לעבור זו המלחמה עם עשו בעבור בנ"י לדורות אחרונים כידוע. וזה הבקשה קטנתי כו' כמ"ש במ"א הפי' שהרגיש כי פנימיות שלו הוא מאוד נעלה מהתלבשותו. והכלי שלו קטן מהכיל את רוב הדעת והמוחין השייכים אליו עד שבא להתלבשות חדש ונק' שמו ישראל כנ"ל. וכן הוא עבודת כל איש ישראל בעוה"ז בעבור שלעתיד צריך להיות מתוקן גם המלבוש. ומעין זה בשבת קודש על ידי הכנת ימי המעשה. וז"ש בשש צרות יצילך הכל הכנה כדי שבשבע לא יגע בך רע. וביעקב נתקיים כל זה בעוה"ז. וקצרתי כי מעין זה כתבתי כמה פעמים:

קטנתי מכל החסדים. משמע שאין לו שום חלק בכל הטובות שעשה עמו הבורא ית'. כמ"ש במ"א כי כפי רצון האדם מנהיג אותו הבורא ית'. וזה החשבון אינו בכמות רק באיכות. והפי' כי הרגיש שכל תהלוכות שלו הכל בבחי' נפלאה שאינו עפ"י עבודת האדם רק בעזר אלוה והכל הוא להראות לו להניח זכותו לדורות אחרונים. ועמ"ש במ"א כבר:

התקין עצמו לדורון לתפלה ולמלחמה. הוא בחי' בכל לבבך עבודה שבלב תפלה. נפשך מלחמה. מאדך דורון:

 

 

ב"ה

במדרש קטנתי איני כדאי וחד אמר כדאי אני כו'. וקשה א"כ מאי קטנתי. רק הפירוש לפי רוב החסדים שעשה עמו השי"ת הוא קטן כענין שנאמר וסביביו נשערה מאוד. והעומדין לפניו ית' במרום אין להם כלל מציאות בפ"ע מגודל הביטול אליו ית'. ולפי התרוממות שהרים השי"ת ליעקב אבינו שעשאו כביכול מרכבה אליו ית' לכן קטנתי. וז"ש כדאי אני פי' דאיתא אדם ובהמה תושיע ה' שערומים בדעת כאדם ומשימין עצמם כבהמה. ופרשנו במ"א הענין שיש מדריגות רבות זו למעלה מזו ויש עולמות שבחי' בהמה למעלה מאדם שלמטה [וכענין שרמזו חז"ל אם הראשונים כבני אדם אנו כחמורים כו'] ומי שיש לו דעת כאדם יודע ומכיר רבונו ומבקש להיות עולה אליו ית' ומבטל הדעת שבו כענין שנאמר בהמות הייתי עמך. ובודאי הי' ליעקב אע"ה כמה עצות נגד עשו. אבל ביקש מאתו ית' שלא יצטרך להפסיק מדביקות עליון לחפש עצות כענין שביקש דוד המע"ה אחת שאלתי מאת ה' כו':

 

 

ב"ה

במדרש ויבא יעקב שלם בשש צרות יצילך ובשבע לא יגע בך רע. והוא בחי' ששת ימי המעשה וכפי העבודה בהם כך זוכין להארת השבת שאין בו שום מגע נכרי. ובודאי בחי' יעקב אבינו מצ"ע הי' כולו שבת כמ"ש ת"ח נק' שבת. שיש בו הארה בכל יום כמו ההמון בש"ק. מכש"כ יעקב אע"ה אשר חכמים הגידו צורתו חקוקה תחת כסה"כ. פי' שהוא מקיים כל הבריאה. כמ"ש וירא אלקים כו' כל אשר עשה כו' טוב מאד. אדם. שראי' זו מקיים כל הבריאה. ומזה נעשה מנוחת שבת וגמר המלאכה. והוא אדם השלם שבעבורו נברא הכל. לכן צורתו חקוקה. וכביכול הקב"ה משגיח בו תמיד. ובזה מקיים כל הבריאה. ואמרו חז"ל גדולה תשובה שמגעת עד כסה"כ. ואמרו במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. פי' לשוב לאותו הנקודה שעתיד להיות נצמח לטוב שהקב"ה בראו בעבור זה ובעל תשובה מעורר אותו החלק שיש לו מקודם. אבל אין זה יכול להיות בקביעות עד שיהי' תיקון הכולל. זולת לפי שעה על ידי הרהורי תשובה. אך יעקב אע"ה שהיה אדם האמת כמו שעלה לפניו ית' לכן צורתו חקוקה שם בתמידות. אכן יעקב אבינו ע"ה רצה לתקן כל בחי' העשי'. וכתיב ויירא ויצר מזה עצמו שראה שנמצא רשע בעולם כי רדף אחריו שהוא העובד ה' באמת צר לו מזה. ולכך חשב עצה להניח קצת ממדריגות גבוהות שהיו לו. והשפיל עצמו בבחי' הקטנות כדי שבאופן זה אפשר יהי' תיקון גם לעשו שרצה לקרב אותו וכל העולם אל הבורא ית'. וכיון שראה שגם זה לא הועיל וישב כו' עשו לדרכו. לכן נסע סכותה. והנה איתא כינוס לצדיקים טוב להם ולעולם ולרשעים רע להם. פיזור לרשעי' טוב כו'. והנה בסוף דכ' וישב יעקב כינוסו וכינוס בניו הצילו. רק מקודם הי' יעקב אע"ה מפוזר ועשו בא עם ארבע מאות איש כי הרשעים תחילתן שלוה וכמ"ש דשארי בחיבורא ומסיים בפרודא. ונפרדו ממנו אחד אחד הד' מאות איש. ויעקב נשאר בהאחדות. ופיזור שיש לצדיקים הוא כדי להמשיך הנצוצות קדושות להאחדות כמ"ש בכ' עם אחד מפוזר ומפורד שזה כל הגלות כדי להיות האחדות האמת בסוף בעת הגאולה. ובשש צרות יצילך הכל הכנה אל בשבע לא יגע בך רע כנ"ל:

ובמדרש ויירא שמא יהרוג ויצר שמא יהרג כו' רמזו על הנ"ל. כי ירא שמא אם יתרחק ממנו לגמרי יהי' נדחה עשו על ידו. ואם יתקרב אליו פן יזיק לו לקדושתו. לכן ויחץ כו' כי לא הי' יכול להיות בהאחדות האמת כשהרשע לנגדו. לכן אמר קטנתי כו'. ואח"כ כשעלה בשם ישראל נפסק המלחמה עם עשו. כי כל שם יעקב בעודו לוחם עם עשו כמ"ש וידו אוחזת. לכן הובטח לא יעקב יאמר עוד. פי' שלא יצטרך לעסוק עוד בבחי' עם עקש תתפתל. רק באמת האמיתי בלבד. ושינוי השם הוא כמו בריאה חדשה שנתרומם אבינו יעקב. לכן היה מקודם קטנות כמו קטן שנולד שנעשה בריה חדשה:

בפסוק ויאמר יעקב אלקי אבי. ולא נכתב בלשון תפלה. שלא הוצרך לשנות עצמו. כי הי' תמיד מוכן בבחי' עבודה שבלב זו תפלה. וז"ש שתיקן תפלת ערבית כי שחרית ומנחה הם זמנים מיוחדים לתפלה ותפלת ערב אין לה קבע. לכן אין כ"א יכול לה רק רשות מי שהוא בן חורין כיעקב אבינו. שבכל עת צרה דכתיב ויירא מאד. אעפ"כ ויאמר יעקב. וכל ההתנגדות והחשכות לא גרם אצלו ריחוק מבחי' התפלה וזהו תפלת ערבית:

 

 

ב"ה

במדרש הבחור שבאבות ושבנביאים הבטיחן הקב"ה ונתייראו כו'. שמעתי מפי מו"ז ז"ל להפליא בשבח ענין זה שע"י שהבין יעקב אבינו כי ע"פ דרכו הוא בסכנה והגם שבודאי הי' בטוח בהבטחת הקב"ה. אבל לא נעשה בו שינוי ע"י הבטחה והוא עשה את שלו להתפלל בעת צרה עכ"ד ז"ל. ונראה שאין מבטיחין משמים רק לאיש אשר אלה לו שלזה נקרא בחיר ה' כמ"ש יעקב בחר לו. ואם הי' נחסר זו התפלה ע"י ההבטחה. לא הי' מבטיחין לו. וזה ג"כ נכלל ברמז המדרש אין אומרים אל תירא אלא למי שמתיירא. פי' שיהי' נשאר בהיראה. וביאור הענין כי בוודאי כל הצרות הבאים בעולם הם דברים שצריכים תיקון. כענין שכ' המשתף שם שמים בצרתו כו'. והצדיק שהקב"ה מצא לבבו נאמן מגלה לו כל הישועה ואעפ"כ הוא עומד בתפלה. וכענין זה מה שנגלה הקץ ליעקב אע"ה ולא עלתה בידו לגלות לבניו כי רק הוא הי' יכול להיות בגלות אף שידע הקץ כי ימי הגלות מצרים התחילו מיצחק. אבל לא כל אדם יכול לקיים שניהם ולכן לא נגלה הקץ רק אליו. [ובאמת נראה כי ענין סתירת הידיעה והבחירה הוא ג"כ באופן זה רק שהענין צריך אריכות דברים] והכלל כי רק הבחור שבאבות ושבנביאים קיימו ב' ענינים אלו כאחד וכמו כן בכלל ישראל נמצא דבר זה כמ"ש בימי מרדכי. שהגם שהאמינו כי בנ"י בלתי אפשרות שיהיו נאבדים מן העולם. עכ"ז עמדו בתפלה וצעקה בעת צרה. וכן בפרט האדם כפי מה שמוכן לאמונה זו ניתן לו התחזקות משמים. כענין שנאמר לא ימנע טוב להולכים בתמים. וזה תלוי בעבודה לשמו ית' ולא לגרמיהו. ולכן ביעקב דכתיב בחר לו כו' ישראל לסגולתו ואמרו חז"ל כשם שאשה מסגלת לבעלה כן בנ"י מסגלין מעש"ט להשי"ת ועושין מעשיהם לשמו ית' בין בטובו בין בעאקו:

בפסוק וירץ לקראתו כו' וישקהו. דרשו חז"ל ביקש לנשכו כו' שמעתי מפי מו"ז ז"ל שהנשיקה עצמו הוא הנשיכה כדכתיב נעתרות נשיקות שונא כו' עכ"ד ז"ל. כי כמו שיעקב הכין עצמו לשלשה דברים דורון תפלה מלחמה. כמו כן זה לעומת זה כאשר ראה עשו שאין יכול לו במלחמה בא להזיק לו ע"י התקרבות. ונעשה צוארו כעמוד של שיש שלא יוכל להתדבק בו שום מגע נכרי. וענין התפלה שלא שייך אצל עשו. מ"מ מצינו שהמשיך השר שלו להלחם עם יעקב אע"ה שיש לעשו כח גדול עד שורש שלו שהוא מכוון נגד סטרא דקדושה של יעקב אע"ה. כאשר חכמים הגידו ויאבק שהעלו אבק עד כסא הכבוד. כמו שצורתו של יעקב חקוקה תחת כסה"כ כמו כן מגיע מלחמה שלו עם הסט"א בהרבה מדריגות עד השורש. וכל אלה המלחמות תלוין בשורש יעקב שלמטה. וז"ש שרית עם אלקים ואנשים מלחמה דלמטה ולמעלה:

בפסוק ויבא יעקב שלם ויחן את פני העיר שדרשו חז"ל שקבע תחומין כו' דרשו לשון ויחן שהוא מנוחת שבת קודש. וכתבנו כבר כמו ביציאת יעקב מן העיר פנה הודה זיוה כן עתה שבא חל החן על העיר כמ"ש וירא כו' כל אשר עשה כו' טוב מאד הוא מציאות החן שיש להקב"ה במעשה הצדיקים. וזהו ענין השבת כי זה החן נמצא רק ע"י הביטול אליו ית' וכפי מה שכל העולם ומלואו בטל אצל האדם ויודע כי תכלית הכל לכבודו ית' עי"ז נמצא החן בעיני הקב"ה כי זה תכלית כל הבריאה לכבודו ברא. וכמו שאיתא הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו כן יש מזה במקום של הצדיק שהוא מעלה החן על המקום. ובזוהר איתא בפסוק נותן נשמה לעם עלי' ורוח להולכים בה פירוש המתהלכים בארץ הגשמיי אין להם רק רוח. ואותן שהם עלי' ושולטים על הארץ. להם יש נשמה ע"ש. וכמו כן בשבת שמבטלים כל המעשים אליו ית' וזה החירות והמנוחה שהאדם שולט על המעשים לבטלם בעבורו ית'. אז זוכין לנשמה יתירה:

 

 

ב"ה

התקין עצמו לדורון למלחמה לתפלה. הם ג' הענינים שצריכין לכל אדם בעבודת השי"ת להלחם עם הסט"א. מצד זכרון חסדי השי"ת הוא מדת אברהם אע"ה ומכח אהבה זו יכולין לכבוש היצה"ר. וג"כ צריכין להכין בגבורה מצד יראת ה' ופחד הדין בחי' יצחק. והעיקר מצד סייעתא דשמיא בתורה ותפלה שהוא בחי' יעקב אבינו. ובמ"א כתבנו כי גם לעומת זה עשו הכין עצמו בכל אלה הדרכים. שהיצה"ר מזיק מצד הקירבות ומצד הרציחה. כמ"ש מיד אחי מיד עשו. ופירשו המפרשים על ב' אופנים הנ"ל. וגם מכחות הטומאה כאשר המשיך השר שלו להלחם עם יעקב. וג' אלו הם בחי' ע"ז וג"ע וש"ד. ג"ע הוא שיהי' הדביקות והתקרבות רק במדה כפי מה שחקק הבורא ולא יותר. וש"ד הוא המלחמה. וע"ז הוא האמונה למשוך כחות הקדושה. היפוך מהרשעים שמושכין כחות הטומאה. והצדיקים הקב"ה עוזר להם מן השמים כאשר ראינו שהקב"ה הזמין ליעקב אע"ה המלאכים כמ"ש ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלקים. וכמ"ש ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו. ולא כתיב ישלימו רק הקב"ה כביכול בעצמו ישלים אותם עמו. וכאשר הלך יעקב אע"ה לדרכו שהיא התורה שנקראת דרך והוא הדרך המיוחד ליעקב אע"ה. הזמין לו הקב"ה המלאכים. עד שעשו עצמו נהפך לאוהב וירץ לקראתו כו':

בפסוק קטנתי כו' ועתה הייתי לשני מחנות. דיש לתמוה מה שנתיירא יעקב מעשו ואח"כ נתאבק עם המלאך שלו ולא יכול לו. אך שם כתיב ויותר יעקב לבדו. שיעקב אבינו ע"ה בעצמו כחו גדול מאוד. והוא האדם המיוחד שברא הקב"ה בעולם כמ"ש ז"ל צורתו חקוקה תחת כסה"כ. והי' מלחמה זו עד השורש כי זה לעומת זה עשה אלקים. ויש לעשו ג"כ שורש במקום גבוה. וכמ"ש ז"ל שהעלו אבק עד כסא הכבוד. ויעקב תיקן כל המקומות מתהום רבה עד רום רקיע. וזהו השלשה שמות יעקב ישראל ישורון. יעקב בעוה"ז ע"ש וידו אוחזת בעקב עשו. וישראל הוא המדריגה הגבוה. וישורון הוא ליישר כל המקומות שנקרא בריח התיכון והוא האדם הישר דכתיב האלקים עשה האדם ישר. וכתיב מגיד דבריו ליעקב. דבריו הוא הנהגה שהקב"ה מנהיג העולם. חוקיו ומשפטיו לישראל הוא התורה שנעלמה מעיני כל חי. והם ב' הכחות שלו בעוה"ז ובעולם העליון השורש שלו. בחי' תורה שבכתב ושבעל פה. וע"ז כתיב לא עשה כן לכל גוי שאין להם דביקות בהנהגות השי"ת ובהסדר הישר שעשה הקב"ה בעולם כו'. ומשפטים בל ידעום היינו שגם בשורשם למעלה אין להם חלק במשפטי התורה. וב' אלו המלחמות הוצרך יעקב אע"ה לעשות כמ"ש שרית עם אלקים ועם אנשים כו'. אבל בעבור הדורות שלאחריו הוצרך יעקב להקטין עצמו. וזה הי' הכוונה כי במקלי כו' והי' לו אז בחי' עצמותו והגדלות שלו. ועתה הייתי לשני מחנות ולא רצה לפרוש עצמו מתולדותיו ולכן נתיירא. וע"ז מסיים ואתה אמרת היטב איטיב עמך שהוא הכלי שהקב"ה מטיב על ידו עם כל הברואים כמ"ש מחדש בטובו. והוא התורה שהיא בחי' יעקב ושמתי את זרעך כו'. לכן הוצרך להקטין עצמו בעבורם כנ"ל. וכל מה שהכין יעקב אבינו כך יש התדבקות לבני ישראל ולא יותר. ולכן כתיב ויזרח לו השמש והוא צולע על ירכו על כן לא יאכלו בני ישראל כו'. פי' ההארה שהי' לו אז. ואותו הגיד ניתק ממקומו. ע"כ לא יאכלו. כי דבר זה לא היה במחרה. ואדרבא כתיב ויזרח לו השמש משמע שאז דוקא קיבל עיקר כוחו שנקרא שמש. והוא הסימן שא"א לתקן זה הגיד ע"כ לא יאכלו:

וחז"ל דרשו בפסוק ויקרא לו. הקב"ה קראו ליעקב אל. אתה אלוה בתחתונים. כי קריאה הוא לשון מינוי כמ"ש בגמרא ויקרא לאור יום קריא רחמנא לנהורא ופקדי' אמצוותא דיממא כו' כן המשכת אלקות לתחתונים הוא ע"י יעקב אע"ה. וז"ש שצורתו חקוקה והוא הסולם שעולים ויורדים בו כחות אלקות שנקראו מלאכים:

במדרש על שליחת המלאכים מביא הפסוק מחזיק באזני כלב. דמיך הי' ועוררהו כו'. נראה דחז"ל למדו מפסוק דכתיב ושכח כו' אשר עשית לו ושלחתי ולקחתיך והיא שלחה אליו את דבורה נראה דהי' נשכח אצל עשו השנאה. וי"ל ע"ד הרמז בפסוק כאשר ילדה את יוסף שהוא בחי' הזכירה ממילא נפל עשו בשכחה. כי כשזה קם זה נופל לכן אמר שלחני כו' וכ"כ במחיית עמלק זכור אל תשכח שבזה תלוי מחיית זרעו של עשו. ומה ששלח המלאכים לפי פשוטו יתכן לומר כיון שהקב"ה הבטיחו והשיבותיך אל האדמה הזאת הי' בטוח שישלים עמו עתה בדרך:

 

 

ב"ה

בפסוק קטנתי מכל החסדים כו' האמת כו' לב' מחנות. וקשה כי אם יחלק את שלו לכמה מחנות מה תוספות יש בזה. אבל יובן הענין שכתיב והי' המחנה הנשאר לפליטה עפ"י מ"ש המפרשים ושמעתיו ג"כ מאמו"ז ז"ל פי' מיד אחי מיד עשו כי ירא מב' אופנים מהתקרבות עשו להיות עמו כאח. ומשנאתו. ומול ב' אלו הי' ליעקב שני מחנות להציל עצמו. והוא ב' הבחי' חסד ואמת כי המחנה של חסד כל שאין אדם זוכה בעצמותו ירא מן האויב. אבל מחנה של אמת אינו ירא מחרבו של עשו. ורק מקרבת הרשע צריך שמירה משפת שקר. ולכן על ב' מחנות אלו ביקש הצילני כו' מיד אחי מיד עשו כנ"ל:

בפסוק לא יעקב יאמר כו'. ומשמע שזה היה ברכה. והענין הוא בב' שמות אלו כי יעקב אבינו הי' עבודתו מקודם בין אותן הרשעים לבן ועשו וכ' בזוה"ק שנקרא תם בזה כדכתיב עם חסיד כו' ועם עקש תתפל. והוצרך לילך שם בדרך עקמניות וע"ש זה נקרא יעקב כענין הוי ערום ביראה. פרש"י להערים בכל מיני ערמות לעבודת הבורא. וזה הוא התחלת העבודה עד שזוכין לבוא לדרך הישרה שהוא בחי' שם ישראל. ובכל אדם נמצא מזה בפרט. אבל יעקב אע"ה הי' מתקן לכלל ישראל. ואיתא אורייתא סתים וגליא. שמא קדישא סתים וגליא. וכמו כן בני ישראל סתים וגליא. ועל ב' אלו כתיב גן נעול גל נעול כמ"ש במ"א. דיש בבני ישראל פנימיות אלקות כדכתיב חלק ה' עמו. ואז הם נבדלים מכל האומות והוא מתגלה לפעמים כמו בש"ק לכן אז הקב"ה פורס סוכת שלום להבדיל בין האומות כדכתיב ביני ובין בני ישראל אות כו'. ובימי המעשה (הוא) הנהגתם בהתלבשות הנגלה והוא הדרך הראשון שהיה ליעקב אבינו בהיותו בין הרשעים לבן ועשו ונקרא יעקב שצריך לילך בעקבה ובמרמה כנ"ל. ואח"כ כשהלך עשו לדרכו כתיב ויעקב נסע סכותה שהי' נוסע למקום המיוחד לו. ואז נעשה מסך מבדיל בינו להרשעים ונקרא ישראל. וזה גל נעול שכשיש התגלות הפנימיות נעשה נעילה ומכסה מטעם הנ"ל. וכן נוהג תמיד. ובחודש תשרי בכסה ר"ה ויוה"כ כדי לתקן כל הברואים. ואח"כ כשאין מהם תועלת מתפרדין ובנ"י נוסעים סכותה כמ"ש שם מזה:

בפסוק ויבא יעקב שלם כו' ויחן כו' פני העיר ובמדרש ששמר השבת קודם שניתנה. וכתבנו כבר מזה כמ"ש כשהצדיק בעיר הוא הודה זיוה הדרה. לכן כתיב ויצא יעקב כדפרש"י שם. מול זה כשבא כתיב ויחן כו' פני העיר שחזר הודה זיוה הדרה. וזה הענין נוהג בעולם שנה נפש כשמתגלה בהם האור הפנימי שהוא בחי' צדיק אז חל החן והזיו. ואיתא בספר יצירה המליך ת' בחן וצר בו צדק בעולם. יום שביעי בשנה. פה בנפש. והיינו שיום השבת מיוחד להיות הנבראים מעלין חן לפניו ית' וזה קיום כל העולם כדכתיב וירא אלקים כו' כל אשר עשה כו' טוב מאוד כתב שם במדרש אמר הקב"ה עולמי הלואי שתהי' מעלה חן לפני כל הימים כשעה זו. ויש לכל אדם שעה מיוחדת שיש בו מציאות החן כמ"ש אין לך אדם שאין לו שעה. וכן בכללות בנ"י כתיב יפה את כתרצה דרשו במדרש בשעה שאתה מתרצה לי פירוש כשמעוררין עת רצון למצוא חן לפניו. שזה תכלית הכל. כמו שביקשו גדולי עולם אם מצאתי חן בעיניך כו' והשבת מיוחד לזה. וכמו כן פה בנפש והכל אחד כי שבת סהדותא אקרי שבנ"י מעידין שהקב"ה ברא עולמו בששה ונח בשביעי. ואיתא חן מקח על מקחו. וכפי מה שהאדם מעיד ומברר בנפשו כי השי"ת הוא בעליו ומכיר את קונו. כמו כן חל עליו החן. וזה עבודת הצדיקים כדאיתא שמקיימין העולם שנברא בעשרה מאמרות ואז נקרא צדיק בעיר הוא הודה זיוה. ולכן אחר שתיקן יעקב הכל ונקרא שלם אז ויחן פני העיר כמ"ש צדיקים ישכנו ארץ. דרשו חז"ל ישכינו ארץ. שהשכינה שורה בארץ על ידיהם. כי בכל מקום ובכל זמן ובכל נפש נמצא אלקות דכתיב כולם בחכמה עשית למילף מיני' חכמתא. ועל ידי הצדיקים העוסקין בתורה מוציאין מכח אל הפועל. וזה ענין ימי המעשה שהוא עבודה בגשמיות. ויש עלי' לעבודה זו ביום השבת שהוא כולו פנימיות. ואיתא שבת יעשה כולו תורה ואז חל שם שמים על עבודת ימי המעשה וע"ז כתיב ויהי נועם ה' אלקינו עלינו. וחל הברכה על כל ימי השבוע ע"י החן שמעלים התחתונים. והכל נעשה ע"י נשמה יתירה שיורדת בשבת קודש שהיא המוצאת חן לפניו ית'. לכן אומרים ויהי נועם במוצ"ש לקשר הארת השבת בכל הימים כידוע. התקשרות הארת הנשמה להגוף. דכתיב יאר ה' פניו אליך ויחונך. ובכל שבת יש מהארת פני ה' וז"ש חז"ל אין דומה מאור פניו של אדם בשבת לימות החול. ומהארת פנים הנ"ל בא החן שנק' נועם ה' כמ"ש ויחונך כנ"ל:

 

 

ב"ה

במדרש ויחן את פני העיר שקבע תחומין ששמר את השבת כו' וכן אמרו חז"ל יעקב שנאמר בו שמירת שבת ירש העולם שלא במדה דכתיב ופרצת ימה כו'. והענין הוא כמ"ש ז"ל כשהצדיק בעיר הוא הודה זיוה הדרה דכתיב וירא האור כי טוב שהיה מאיר מסוף העולם ועד סופו והוא שלא במדה וראה שאין הרשעים כדאי כו' וגנזו לצדיקים כמ"ש אור זרוע לצדיק. נמצא במקום הצדיק מתגלה אור הפנימי. וכמו כן בזמן שבתות וימים טובים בהם מתנוצץ אותו האור ומתקיים בזה כל הזמנים. וכמו כן בעולם בא"י וביהמ"ק בהם האור שקיום כל העולם בו. ולכן איתא שקפל כל א"י תחתיו שהד' אמות שלו היה כלל כל העולם כנ"ל. והטעם שמתגלה אל הצדיק. שהוא שומר האור שלא יתפשט רק למקום הצריך. וזהו ענין קביעת תחומין. וכן לבני ישראל נמסר השבת שמתגלה בו אור הגנוז ובזמן מתקיים בשבת שנק' הצדיק בעיר הוא הודה זיוה. לכן כ' ושמרו בני ישראל כו' השבת שצריך שמירה. וכשהי' יעקב אע"ה בחו"ל הסתיר א"ע עד שחזר לא"י ונתלבש באור המיוחד אליו. ורמז לזה דכתיב והחליפו שמלותיכם כענין שכתוב בשבת וכבדתו שלא יהי' מלבושך בשבת כמו בחול. וכתיב ויקח עשו כו' וילך כו' מפני יעקב דרשו חז"ל מפני הבושת. פי' כשנתגלה הארת פניו של יעקב ממילא חל בושת על הסט"א כמ"ש גולל חושך מפני אור. והוא באמת כמ"ש וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך כו' ודרשו חז"ל זו תפילין של ראש. וב' השמות יעקב וישראל הם בחי' תש"י ותש"ר. כי שם יעקב הוא תיקון הגוף כמ"ש וידו אוחזת בעקב עשו. כי בידים שהוא הגוף יש לו אחיזה כמ"ש והידים ידי עשו ותיקון הגוף צריך להיות ע"י מלחמות והסתרות. כמו שמצינו שהרויח מקודם הברכות ע"י ערמה כמ"ש היו ידיו כידי עשו אחיו כו' ואח"כ בא למדריגה המיוחדת אליו והוא שם ישראל כמ"ש בספרים לי ראש. והוא בחי' הנשמה ובחי' שבת שיש בו נשמה יתירה ונק' יומא דנשמתין והוא שכ' ירא שבת. ירא בשת. בודאי מקודם צריך לחול יראה ובושת על האדם עצמו מקדושת השבת ועי"ז זוכה אח"כ להארת השבת ומתקיים בו וראו כל עמי הארץ כו' ויראו ממך:

בענין תפלת יעקב אע"ה. דכתיב ויצר לו וכתיב פן יבוא כו' בנים ואתה אמרת כו' ושמתי את זרעך כו'. נראה כי הבין יאע"ה כי כל הצרה בא לו מכח תולדותיו ובודאי הוא בעצמו לא היה לו לירא. רק דכתיב מן המיצר קראתי. ולכן רצה שיהי' לו הישועה בזכות בניו ממקום שהצרה באה. ורמזו חז"ל בימי אסתר שהי' כל הישועה בכחו של אותו זקן. וז"ש חז"ל כי יעקב הי' לו צער גידול בנים שכל מה שעבר עליו הי' הכל עצות בעבורינו כמ"ש נפלאותיך ומחשבותיך אלינו:

 

 

ב"ה

עם לבן גרתי. פרש"י הייתי גר ד"א תרי"ג מצות שמרתי. וב' הפירושים ענין אחד להם. להודיע כי בבחינת הגירות העצה ע"י תרי"ג מצות. דכתיב נר מצוה ותורה אור. כי יעקב אע"ה הוא בחי' תורה אור. וכשבא למקום מנוחתו לא הי' לו שום פחד מעשו ומסטרא דילי'. כדכתיב וילך אל ארץ מפני יעקב כשנתגלה פנימיות של יעקב אע"ה. אך מקודם הוצרך לתקן בחי' נר מצוה שהם הארות התורה המתלבשים במעשה גשמיות ומאירין תוך החושך והגלות. והכל הי' הכנה בעבורינו כי יש בני ישראל שיש להם אחיזה בשם יעקב ויש בשם ישראל. ואיתא לא שיעקר שם יעקב כו' ישראל עיקר ויעקב טפל כו'. ובאברהם אמרו הקורא אברם עובר בעשה. כי אברהם קודם שנימול היה בכלל כל האומות וזה נתבטל ממנו לגמרי כשנימול. דכ' גוים ערלים וישראל ערלי לב. פירוש שיש שידין נוכראין ויהודאין כדאיתא בזוה"ק. ולכן הערלות שנמצא בלבות בני ישראל יכולין להחזירו ג"כ להקדושה. וכענין שאמרו מחלוקת שהיא לשם שמים סופו להתקיים פירוש שגם ההתנגדות יש לו ג"כ קיום. ולכן גם פשוטי בני ישראל שכל ימיהם עוסקין במלחמות הללו. הגם שאין יכולין לתקן א"ע בשלימות. מ"מ יש להם אחיזה בשם יעקב. והוא ע"י נר מצוה כנ"ל. ובאמת זה נק' גירות. ונשמות בני ישראל שנשתלחו בעוה"ז נתן לנו השי"ת המצות להיות מלוות אותנו כמ"ש במדרש תצא לוית חן הם ע"ש. וזהו ואחר עד עתה. דכתיב אחור וקדם צרתני. דחז"ל אמרו וייצר ב' יצירות בעוה"ז ובעוה"ב. ומקודם צריכין לתקן בבחי' אחור. וזהו ואחר עד עתה. ועתה התחיל לבוא לפנימיות שלו בחי' שם ישראל כנ"ל. וכל איש ישראל יש בו ב' בחינות אלו. ויש בש"ק התגלות הפנימיות לכן נקרא יום מנוחה ויש בו הארה מבחי' תורה כמ"ש שבת יעשה כולו תורה:

בפסוק ויאבק כו' עד עלות השחר דרשו חז"ל שהעלו אבק עד כסה"כ. כי צורתו של יעקב חקוקה תחת כסא הכבוד והוא כמ"ש תתן אמת ליעקב. וחותמו של הקב"ה אמת. וזה הציור הוא ביעקב. וכל בני ישראל נמשכו אחר זה הציור כדכתיב כולם זרע אמת. אכן עוה"ז הוא עלמא דשיקרא שאין האמת יכול להתגלות בשלימות. כדאיתא במדרש אמת אמר אל יברא שכולו שקרים ומתחלת בחי' יעקב אבינו מתחת כסה"כ יש ג"כ התנגדות שלא יוכל האמת להתגלות בשלימות והוא עשו וכת דילי' כדאיתא במדרש עשו הא שוא שבראתי בעולמי. אכן בנ"י בכח התורה שנקראת אמת כמ"ש חז"ל אין אמת אלא תורה כמ"ש אמת קנה. וכ' תתן אמת לשון הוה כי בכל יום יש התגלות לבני ישראל מזה האמת בכח התורה. ובנ"י נבראו ע"ז לברר האמת בעלמא דשיקרא. וביום השבת שנקרא סהדותא שבנ"י מעידין עדות האמת על הבורא ית' לכן זוכין בו לנחלת יעקב והאכלתיך נחלת יעקב שהוא מ"ש תתן אמת ליעקב שהיא מתנה. מאחר שבעוה"ז אין אמת רק ניתן במתנה ליעקב. וכמו כן בשבת קודש שאמרו מתנה טובה יש לי בבית גנזי שהוא מעין עוה"ב. לכן מתגלה בו בחי' אמת ואין אמת אלא תורה. לכן יש קריאת התורה בשבת. ולכן מתפללין בתפלת שבת וטהר לבנו לעבדך באמת. וכתיב שפת אמת תכון לעד. וכ' לשון הוה שמתחדש בכל יום כמ"ש תתן אמת והוא עדות שבני ישראל מעידין בכל יום ק"ש שהנחיל לנו יעקב אע"ה כמ"ש ז"ל שמע ישראל כו'. וגם שבת שהוא סהדותא הוא שפת אמת:

במדרש ויחן את פני העיר שבא ע"ש עם חשיכה וקבע תחומין וכו'. ויחן משמע שהוא הביא המנוחה כי הארת שבת תליא בשומרי שבת. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל כאשר חכמים הגידו שקונין שביתה בע"ש ביהש"מ. א"כ השבת נקנה ע"י הקבלת שבת בכניסתו. ונראה לבאר הענין ע"פ מאמרם ז"ל אמר הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ואני מבקשה ליתנה לישראל לך והודיעם. ואין מובן הלשון מבקש ליתנה והלא נתן לנו את השבת. רק הפי' שזה עצמו כח השבת שבני ישראל הם כלים לקבל המתנה טובה זו שא"י להתגלות רק בשבת קודש. ובכל שבת ושבת הוא מתנה חדשה. וצריך האדם להכין עצמו ולידע להיות מוכן לקבל מתנה זו מאור הגנוז. לכן מבקשין בכל שבת והנחילנו כו' שבת קדשך. כי הגם שבכלל נתן לנו השבת. אבל יש שבת פרטי בכל שבת ושבת וצריכין לקנות שביתה זו בכניסת היום והוא ענין קבלת שבת:

בענין מעשה שכם. פרש"י להמול להיות נימול ע"ש. והיינו כי תכלית המילה היא להיות נשאר רשימה מזה הברית בכל האדם. ונקרא אות ברית קודש. ואין המכוון כריתת הערלה מזה האבר עצמו. רק להיות למד על כל הכלל. כי הקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה וע"י שבני ישראל מוכנים להיות דבוקים בה' ולבטל כל הגוף אליו ומסירין במעשה זה הערלה. עי"ז נמשך רשימה ותיקון לכל הקומה. וכן הם כל המצות כמו תרומות ומעשרות שמניחין הארה לכל השיריים. ובאמת בני שכם לא היה להם שייכות לזה כלל וכריתת הערלה בלבד אינו כלום. רק בנ"י. וכמו כן מי שבא להתגייר כמ"ש להם והיינו לעם אחד. הי' מתקיים פי' להמול כנ"ל:

 

 

ב"ה

במדרש מעין נרפש ומקור משחת כשם שא"א למעין להרפש ולמקור להשחת כך אי אפשר לצדיק למוט לפני רשע וכשם שמעין נרפש כו' כך צדיק ממיט עצמו לפני רשע. פירוש כי שורש המעין והמקור א"א להירפש ולהשחת וכמו כן מעין הצדיק אין בו מגע נכרי. אבל התפשטות המעין להיות נחלים ונהרות נמשכין ממנו. שם יש מחלוקות ומלחמות עם הסט"א. וכ"כ גן נעול גל נעול מעין חתום. והאמת שכשזוכין לעבור זו המלחמה אז נפתח המעין. וכמו כן בשבת קודש שנפתח המעין הוא יום מנוחה וכמו כן כל המלחמות שהי' ליעקב אע"ה עם עשו ולבן הכל הי' בבחי' החיצוניות. ובכח הפנימי שלו לא היה להם שום שייכות אליו. וגם במדריגות התחתונות שלו השתמש עם מלאכים. דאיתא במד' מי גדול השומר או הנשמר מי גדול הנושא או הנישא. מי גדול המשתלח או המשלח. וכל אלה הם מדריגות זו למעלה מזו. שיש מקומות שצריכין שמירה בכח המלאכים ויש שצריכין סיוע להנשא למעלה ויש שצריכין לסייע למלאכים והם בחי' נפש רוח נשמה. מעשה דיבור מחשבה. והם הג' שמות יעקב ישורון ישראל. הנפש הוא במעשה וצריך שמירה. וע"ז נאמר מלאכיו יצוה לך במצות מעשיות. והוא שם יעקב שתיקן המעשים בעלמא דשיקרא צריך להיות בעקבה ובתחבולות שונות. והרוח הוא הדיבור וע"ש זה נקרא ישורון כמ"ש עם זו יצרתי כו' תהלתי יספרו. ועל שם השירה והרנה נק' ישורון. וגם הדיבורים בתורה ותפלה צריכין סיוע כמ"ש שהמלאכים מעלין ומנשאין הדיבורים כמ"ש עוף השמים יוליך כו' ובעל כנפים יגיד דבר. ועל זה כתיב על כפים ישאונך כו'. ושם ישראל הוא הנשמה והמחשבה ובבחי' זו הם למעלה מהמלאכים אשר על זה כתיב כעת יאמר כו' מה פעל אל. ובששת ימי המעשה נעשה התקונים על ידי המלאכים והם ימי מלחמה לכן המעין נסתר כמ"ש ששת ימי המעשה יהי' סגור. ובשבת קודש יורד נשמה יתירה. והתיקון נעשה שלא ע"י המלאכים כנ"ל. וזהו וישלח כו' מלאכים לפניו. פירוש קודם שנתגלה עיקר פנימיות שלו:

בפסוק ואתה אמרת היטב איטיב עמך. וקשה א"כ למה נתיירא אך שמעתי ממו"ז ז"ל פי' ויירא ויצר שצר לו על היראה שנתיירא ממנו. וי"ל שבודאי ידע שהקב"ה ישמור אותו כמו שהבטיח לו. רק ז"ש ואתה אמרת היטב איטיב עמך. פי' שירגיש בעצמו זו הטבה כמ"ש עזוב תעזוב עמו וכיון שנתיירא כמ"ש ירא אנכי אותו. על זה התפלל שיהי' לו שייכות בהישועה:

במדרש אברהם אבינו שאין כ' בו שמירת שבת ירש את הארץ במדה יעקב שכתוב בו ויחן את פני העיר שקבע תחומין ירש שלא במדה ופרצת ימה וקדמה כו'. הגם כי כל האבות קיימו את התורה ושבת בכלל רק שאין כתוב בהם בתורה שמירת שבת. והענין הוא כמ"ש ז"ל אאע"ה קראו הר יצחק קראו שדה יעקב קראו בית. כי בית הוא דבר שבקביעות דכ' תתן אמת ליעקב. שמעתי ממו"ז ז"ל כי אמת הוא דבר המתקיים לעד וכל שיש לו הפסק אינו אמת כמ"ש נהרות המכזבין מימי'. וכ"כ אשר לא יכזבו מימיו ודפח"ח. לכן התורה נקראת אמת שהיא בכל מקום ובכל זמן וקיום הכל מן התורה. וכמו כן יעקב אע"ה כל מה שעשה היה דבר קיים לעולם. לכן מצינו כל מקום שהי' לו דיבור ומראה קרא המקום בשם בית אל בית אלקים [וכ"כ ויעל מעליו במקום אשר דיבר כו' ורש"י עמד בזה אבל נראה כי נעשה רשימה בזה המקום להיות עליות המרכבה ביחוד שם] ומאחר שכתוב ויחן את פני העיר בתורה. היינו שהביא הארת מנוחת שבת להיות קבוע באותו מקום. והוא באמת מתנה מהקב"ה כמ"ש תתן אמת ליעקב שזיכהו השי"ת שכל מה שעשה נעשה מזה תורת אמת. ולכן ירש הארץ שלא במדה שמדתו הי' למעלה מן המקום ומן הזמן. והנה השבת יש בו מעלות זו למעלה מזו. והאמת שיש בכח השבת להאיר לכל הזמנים ולכל המקומות. ותליא בשומרי השבת. ומצינו דפליגי ב"ש וב"ה שמאי אמר מחד בשבתא לשבתא. וכן אמרו ב"ש האדם מצווה על שביתת כלים בש"ק דכתיב ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו לרבות שביתת כלים. והענין הוא שהשבת צריך להעלות כל ימי המעשה ולהאיר לכל המעשים. אכן לא כל אדם מוכן לזה. לכן הלכה כב"ה. אבל יחידים וצדיקים כפי שמירתם השבת. יכולין להעלות על ידו הכל. וז"ש למען ינוח שורך כו' ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו. שהוא לשון נפעל שכפי שמירת האדם השבת בנפשו ומאודו. ממילא נמשך הארת השבת לכל המקומות. [לכן שביתת בהמתו לכ"ע מצווין ובכלים פליגי. כי קשה להעלות הדומם יותר מן הב"ח]:

 

 

ב"ה

במדרש ויותר יעקב לבדו אין כאל ישורון כו' מי כאל ישורון כו' שבכם כו' מה שעתיד הקב"ה לעשות עשה מקצתו בעוה"ז ע"י הצדיקים כו' מה הקב"ה ונשגב ה' לבדו. יעקב ויותר לבדו כו'. הענין הוא דכתיב מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים כו'. ובמדרש שם. הקב"ה רחוק וקרוב כו'. פי' הקב"ה שהוא רחוק ונעלם וגבוה מכל גבוה הוא הכל יכול ליתן חלק אלקותו ית' להדבקים בו כמ"ש חלק ה' עמו. וכ"כ עין לא ראתה כו'. ולעתיד שכ' ונשגב ה' לבדו אז לא יהי' מציאות בעולם רק לבני ישראל עם קרובו כמ"ש יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. שיהי' להם דביקות באלקים ממש יותר מהמלאכים. אכן גם בעוה"ז נמצא בעולם שנה נפש שיש צדיקים שיכולין בעוה"ז להתדבק במה שעתיד להיות. וכמו כן בזמן בש"ק הוא מעין עוה"ב. וכמו כן בעולם בא"י וביהמ"ק היה התגלות אלקות בעוה"ז ובאמת נמצא בכל איש ישראל חלק אלוה ממעל רק הצדיקים יכולין להוציאו מכח אל הפועל. ויעקב אע"ה דכתיב בי' תתן אמת ליעקב הי' לו דביקות בשורש האחדות כמו שיהי' לעתיד ונשגב ה' לבדו ואמרו חז"ל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים שכתיב והאכלתיך נחלת יעקב. הוא כנ"ל שבש"ק יש התגלות אלקות. וכ' והאכלתיך לומר כי נמצא זאת בישראל תמיד רק שאין לנו פה לאכול ובש"ק דכתיב ביום השבת יפתח נפתחו לבות בני ישראל ויכולין להתדבק בנחלת יעקב:

ובמדרש ויבוא יעקב שלם בשש צרות יצילך ובשבע לא יגע בך רע כו'. כבר כתבנו כי שש צרות הוא בששת ימי המעשה. ושבת הוא יום מנוחה שאין בו תערובות רע כלל. ויתכן לפרש שש צורות כי בכל יום הוא צורה והנהגה מיוחדת דכתיב ימים יוצרו. וכ' וייצר הרבה יצירות. ובשבת ולו אחד בהם שהוא הצורה הפנימיות אמיתיות דבוקה בחי החיים. אך א"י לבוא לזו הצורה השלימה רק ע"י עבודת ימי המעשה. כאשר ראינו ביעקב אע"ה שהי' לו כמה יגיעות עם לבן ועשו. ואלה המלחמות היו בחי' שם יעקב עד שזכה אח"כ לשם ישראל והוא מיוחד ליום השבת. וע"ז נאמר בשבע לא יגע בך רע ששם אין שום מגע נכרי כלל. ובזוה"ק כתיב מלאכיו יצוה לך וכתיב חונה מלאך ה' דא שכינתא ע"ש. מלאכיו יצוה הוא בימי המעשה לכן כתיב בכל דרכיך כי האדם נק' מהלך. אבל בש"ק דכתיב אל יצא איש ממקומו והוא כמלאך שנק' עומד והוא באמת מתנה טובה שהוא מעין עוה"ב כי בעוה"ז האדם נק' מהלך שאינו בא אל השלימות כי לכן מלאך נק' עומד שהוא בתכלית שלימות שלו. אבל האדם הולך תמיד כל ימי חייו ממדריגה למדריגה. אך בשבת ניתן מתנה לבנ"י להיות להם השלימות כנ"ל ואז חונה מלאך ה' שהוא יום מנוחה [והרמז דכתיב ויחלצם ז"ש בשב"ק והחליצנו] ועל ב' בחי' הנ"ל כתיב שרית עם אלקים ואנשים. אנשים בימי המעשה. ובשבת עם אלקים. ובאמת הכל סייעתא דשמיא כדאיתא במד' בשיתא אנא קאים בשבע אני קאים בהון. בחול מלאכיו יצוה כו' ובשבת חונה כו'. וכ' ה' אלקיך מתהלך כו' להצילך ולתת אויביך לפניך הם ג"כ ב' בחי' הנ"ל. להצילך הוא בימי המעשה. ולתת אויביך לפניך הוא בשבת קודש שורש העליון. וכן הי' ביעקב מקודם הצילו השי"ת מלבן ועשו. ואח"כ כשגבר על השר הי' בחי' לתת אויביך לפניך שממילא הוכנע עשו תחתיו. וכן הי' ביצ"מ שהצילנו הקב"ה ואח"כ בקי"ס הי' בחי' לתת אויביך לפניך לכן כתיב והנה מצרים נוסע שרן של מצרים אח"כ וירא ישראל כו' מצרים מת הוא השר כנ"ל:

 

 

ב"ה

בפסוק קטנתי מכל החסדים כו' האמת. ויש להבין בשלמא ע"י חסדיו ית' נתמעטו זכיותיו. והאמת מה הוא. אכן פי' אמת מה שאדם זוכה להוציא מכח אל הפועל מה שהקב"ה מסר לנשמתו הוא בחי' אמת והוא דברי תורה ממש כמאמרם ז"ל אין אמת אלא תורה כדכתי' אמת קנה כו'. כי הכל בתורה ברא. ונמצא בכל איש דברי תורה מיוחדים אשר יכול להוציאם מכח אל הפועל וזה הוא מתנת הבורא ית' לכל אחד לפי חלקו. וע"ז יש לנו עוד יותר לשבחו ולהללו על חיי עולם אשר נטע בתוכנו. אבל חסד הוא מה שמסייע השי"ת לאדם להוציא מכח אל הפועל ויש עוד חסדים גדולים שהקב"ה מוסיף לאדם הארות חדשות בכל עת. ויעקב אע"ה שנאמר תתן אמת ליעקב הוא הוציא מכח אל הפועל התגלות התורה בעולם ותיקן כל התרי"ג איברים וגידים מה שאנו זוכין לכך ע"י תרי"ג מצות. וכעין זה ממש נמצא זה לעומת זה באומרו הצילני נא מיד אחי מיד עשו מול חסד ואמת. פי' שיש לסט"א כח שניתן לה להיות נלחם עם עובד ה'. ויש שמוסיפין ברשעתם שלא כשורת הדין. וזה מיד אתי. שבודאי כך נבראו יעקב ועשו להיות זה לעומת זה. אבל מיד עשו כמ"ש ז"ל שאינו נוהג עמך כאח אלא כעשו הרשע הוא התוספות שמוסיפין להרע:

 

 

ב"ה

עם לבן גרתי ואחר עד עתה. דכתיב אחור וקדם צרתני. והם ב' יצירות שכתב רש"י וייצר בב' יודי"ן יצירה בעוה"ז ולעוה"ב. והוא בחי' יעקב וישראל. ב' יודין. יעקב הוא תיקון הגוף בבחי' אחור והוא מלמטה למעלה. לכן האדם אחרון למעשה וראשון במחשבה ולתקן הגוף עד שיאיר בו הארת הנשמה זה עשרה מלמטה למעלה י' עקב ובבחי' זו הי' עבודת יעקב עם לבן גרתי כ' רש"י ב' פירושים שהי' גר. ושמר תרי"ג. כי תיקון בחי' אחור הנ"ל הוא להיות בעוה"ז כגר שלא יתדבק באלה הדברים הגשמיים. ועי"ז הגירות בעולם יכול לשמור התרי"ג מצות. עוד פי' הגירות שכל הירידה בעוה"ז למשוך ניצוצי קדושה שנתפזרו באלה המקומות. וכ"ז בחי' ואחר עד עתה. ואח"כ כשזוכין אל הנשמה שם ישראל והוא דרך ישר עשרה מלמעלה למטה לי ראש. והם ב' היודין שרמז להם שתי האותות שיש בכל איש ישראל כדכתב בזוה"ק שבת ומילה ותפילין ומילה ע"ש בתקונים. וכתיב מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל. ואמר אמו"ז ז"ל שהם ב' בחי'. בבני ישראל הפשוטים שעבודת הבורא להם במקרה נק' אהל. ומשכנותיך ישראל הם בקביעות כו'. ולפי מ"ש יתכן לפרש כנ"ל אוהליך בחי' יעקב תיקון יצירה דעוה"ז להיות רק גר בדירת ארעי. ומשכנותיך ישראל הוא הכנה דיצירה דעוה"ב שזה עיקר חלק המוכן לבני ישראל:

בפסוק ויחן את פני העיר כו'. איתא חן מקום על יושביו כי ארץ ישראל מיוחד לבני ישראל ולאבותינו הקדושים ומצא מין את מינו דכתיב בחר ה' בציון כו' וכתיב יעקב בחר לו כו'. ולכן כתיב לא יטוש את עמו ולא יעזוב את נחלתו כי זה בזה תלוי. ובכח האבות נעשה ארץ הקדושה מקום קדוש להיות בו משכן כבודו ית"ש. וז"ש אשרי יושבי ביתך. כמו שדרשו חז"ל בשעיר החורי יושבי הארץ שטעמו כו' שהם היו מבינים בגשמיות הארץ לעשותו ישוב. ובני ישראל עושין ישוב הפנימי ולכן נתראין יושבי ביתך שיודעין ומבינים המקום המוכן לקדושה וכ' אוה למושב לו וזה נגמר ע"י האבות ודוד המע"ה כמ"ש עד אמצא מקום לה' כו':

 

 

ב"ה

בפסוק ויעקב נסע סכותה ויבן לו בית כו'. דכתיב הכן בחוץ מלאכתך. כי כל ביאת האדם לעוה"ז להכין לו בחוץ אל עוה"ב וכן הוא בימי המעשה חול מכין לשבת. לכן הוצרך יעקב אע"ה לעבור בכל המקומות. הכן בחוץ הוא אצל לבן בחו"ל. אח"כ ועתדה בשדה הוא מלחמתו עם עשו איש שדה. אח"כ ובנית ביתך כמ"ש ויבן לו בית. והוא בנין ביהמ"ק דאיתא אברהם קראו הר. יצחק שדה. יעקב בית. והם ג' עבודות הנ"ל הכנה ראשונה הי' באברהם תחלה לגרים. אח"כ יצחק התחיל לזרוע ולצמוח. ריח שדה אשר ברכו ה'. אבל הי' מעורב בפסולת עד שבא יעקב ובירר אוכל מתוך הפסולת והוציא זה הבנין מכח אל הפועל. בחוץ הוא בחי' ימי המעשה. בשדה הוא בחי' תוספות שבת כמ"ש ז"ל שהיו יוצאין לקבל שבת בשדה. אחר ובנית ביתך הוא השבת עצמו. וכן הוא בכלל עבודת האדם בעוה"ז להכין לו בית ומדור בעולם העליון. ובמ"א כתבנו כי תהלוכות יעקב אע"ה עד עתה הי' בבחי' אחור כמ"ש ואחר עד עתה ועתה התחיל בחי' קדם ז"ש כי ראיתי כו' פנים אל פנים. וע"ש בחי' זו נקרא שמו ישראל דכתיב אחור וקדם צרתני. ובמדרש תזריע כשם שינירתו של אדם אחר בהמה כן תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה. והנה יעקב אבינו הוא האדם השלם והוא תיקן כל המדריגות עד בחי' אדם לכן הי' צריך מקודם לתקן בחי' תורת חי' בהמה וזה שם יעקב. וכמו שהאדם נברא בסוף ואמרו חז"ל כדי שיכנוס לשבת מיד. כן אחר שהוציא יעקב אע"ה בחי' אדם בשלימות שהוא שצורתו חקוקה תחת כסה"כ. וכמ"ש תתן אמת ליעקב חותמו של הקב"ה אמת. וכן כל איש ישראל יש בו נקודה של אמת בכח התורה אבל יעקב הוא עיקר התורה ונתפרש בו תורת בהמה חי' ועוף עד תורת האדם לכן אח"ז כתיב בו שמירת שבת כמ"ש חז"ל בפסוק ויחן את פני העיר כי כשנגמר הצורה בשלימות הוא בחי' שבת שלום. ומ"מ זוכין לזה ע"י עבודת הראשונים בבחי' בהמה. וז"ש חז"ל אדם ובהמה תושיע אדם בזכות בהמה. הרמז שבזכות עבודת הגוף לזכך בחי' בהמה ולבוא לבחי' אדם הוא הישועה כנ"ל:

בפסוק ויחן את פני העיר. וכבר כתבנו במ"א כי כשם כשיצא הצדיק מן העיר כתיב ויצא. פנה הודה זיוה הדרה. כן כשנכנס לארץ ישראל חזר הודה זיוה הדרה. כי הנה הפנימיות אינו מתגלה רק אל הזוכין לה. וזה עצמו בחי' שמירת שבת שכ' אצל יעקב כי שבת הוא התגלות הפנימיות. וזה ויחן פני העיר ולכן נקרא שבת יום מנוחה כי התלבשות הטבע הוא מסתיר הפנימיות והוא כמו מלחמות הגוף והנפש. ושבת יום מנוחה שמתגלה הפנימיות וסט"א ערקית נקרא ויחן פני העיר. וחז"ל רמזו חד אמר מטבע תיקן להם וחד אמר מרחצאות תיקן להם. והוא כנ"ל כי צורתו של יעקב חקוקה תחת כסה"כ והוא הצורה שרצה הקב"ה לברוא בעולם והוא מתגלה בשבת קדש ולכן מבקשין ישדר לן שופריה והוא שופרא דיעקב ודאדם. ויעקב לימד דרך להוציא צורה זו. וגם מרחצאות תיקן להם האיך להעביר הסט"א לרחוץ עצמו מלכלוך הגשמיות. וב' בחי' אלו הם בשבת ע"י דסט"א ערקית ומבטלין כל המלאכות לכן מתגלה צורה הפנימיות כנ"ל. וקבלת שבת היא כמו קבלת פנים להיות השבת נותן קדושה לכל אחד לפי הכנתו לקבל הקדושה. עם מקדשי שביעי הפי' ג"כ שהשבת מקדש אותם כי הם מזומנים לקבל הקדושה ע"י שהם מקדשי השבת ומניחין כל המלאכות להיות מוכן לקבל הקדושה:

 

 

ב"ה

בפסוק עם לבן גרתי פרש"י לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר ד"א תרי"ג מצות שמרתי. נראה שזה תכלית המצות שהם מכוונים לאברים וגידים של האדם כי הגוף הוא מלבוש הנפש והנשמה והאדם צריך לידע כי הוא גר בעוה"ז. ובאמת הנשמה במקרה בעוה"ז. ובעצם בעולם העליון. והגוף בעצם בעוה"ז ובמקרה בעולם העליון. ולכן הצדיק שגובר כח הנשמה על הגוף נעשה כגר בעוה"ז. וכל מצוה יש בה ב' הבחי' להכניע הגוף. ולהאיר הנשמה והנפש. וזהו עיקר עבודת האדם לבטל ולהכניע כח הגוף אל הנשמה להיות טפל אל הנשמה. וכמ"ש גר אנכי עמך פי' כמו שקדושתו ית' בעוה"ז אינו בקביעות כך גר אנכי. וכשהאדם פונה עצמו מכל עסקי העולם וכל מחשבותיו רק לעסוק במלאכת שמים מאיר בו כח הנשמה ונעשה הגוף טפל. היפוך מסדר הקבוע בעוה"ז וזהו בחי' תושב ככל אבותי. וכן אמר אאע"ה גר ותושב אנכי עמכם. כי האבות זכו להיות מזוכך גם בגופם שנעשו מרכבה אל הקב"ה וזכו בעבודתם גם לדורות להמשיך השכינה בעוה"ז בביהמ"ק בפועל ממש. וזה דבר גדול מאוד. וזה הי' עבודת האבות בארץ ישראל. אבל יעקב אע"ה בהיותו בחו"ל הי' בבחי' גר כנ"ל. וזה ששלח לעשו כי הברכות שיש לו בעוה"ז אינם עיקר אצלו ואין דעתו עליהם ויהי לי שור וחמור בדרך מקרה ואין לו לרדוף אותו עליהם:

וכתיב ויעקב נסע סכותה ויבן לו בית כו'. דיש מחלוקת בש"ס אי סוכה דירת קבע או דירת ארעי וכולם דברי אלקים חיים. כי במצות הסוכה יש הב' הבחי' הכנעת הגוף להיות דירתו בעוה"ז ארעי. וגם יש קדושה בסוכה אשר הנשמה מתגברת ונעשית קבע כמ"ש לעיל כי בכל מצוה יש ב' בחי' הנ"ל. וכמו כן בשבת קודש זכור ושמור הם ב' בחי' הנ"ל. הכנעת הגוף לכן כל המלאכות בטלין בשבת וזהו בחי' שמור. וזכור הוא התגברות הנשמה. כדאיתא שבת יומא דנשמתין ולאו דגופא. וימי המעשה ושבת הם בחי' גר ותושב כנ"ל. ובאמת ימי המעשה בעוה"ז בעצם ויש להם דביקות בעולם העליון. והשבת במקרה בעוה"ז כי הוא מעין עוה"ב בעצם. ובני ישראל שהם בני עוה"ב מצד הנשמה ניתן להם השבת וצריך איש ישראל לבטל ימי המעשה אל השבת. חול מכין לשבת לעשותו עיקר בעולם. וכמו כן כל ימי חייו להיות תורתו עיקר ומלאכתו ארעי. כמ"ש כי הם חיינו ואורך ימינו. והכל ענין אחד. ולכן במצות הסוכה לאנשים גדולים ויחידים הוא דירת קבע כמ"ש ויבן לו בית. אבל למקנהו עשה סוכות הרמז לאנשים פשוטים כמונו שיש לנו מלחמות הגוף מצות סוכה שלנו להכניע הגוף ולהיות עוה"ז דירת ארעי כנ"ל. על כן קרא שם המקום סוכות. שכן הלכה דירת ארעי בעינן דהלכה כרבים:

בפסוק ויירא ויצר ובמדרש הבחור שבנביאים ושבאבות נתייראו כו' ואמרו התקין עצמו לשלשה דברים לתפלה ודורון ומלחמה. כי באמת כל הג' צריכין לעובד ה' כי יש דברים שצריכין להלחם בעצמינו עם היצה"ר וסט"א. ויש דברים שא"א רק בסייעתא דשמיא כמ"ש אלמלא הקב"ה עוזרו לא יכול לו. ויש דברים שצריכין לקרב מן הסט"א להוציא בלעם מפיהם כענין שאמרו בכל לבבך ביצ"ט וביצה"ר. וג' בחי' אלו הם יעקב ישראל וישורון. ולכן ויירא ויצר שמא יהרוג או יהרג. ויעקב אבינו שכתיב בו תתן אמת ליעקב הי' עומד תמיד בלי נטי' מן האמת שלא לקרב כמלא נימא יותר מהראוי. ושלא לרחק יותר מן הראוי כמלא נימא. וזה דבר גדול מאוד. לכן דרשו עליו בזוה"ק אשרי אדם מפחד תמיד. ר"ת אמת:

בפסוק ויאבק כו' עד עלות השחר אמחז"ל שהעלו אבק עד כסה"כ. הרמז הוא כי מאחר שצורתו של יעקב חקוקה בכסה"כ. א"כ כח מלחמת הסט"א עד שם כמ"ש יד על כס שאין הכסא שלם עד שימחה שם עמלק. וכי שייך פגם ח"ו בכסא כבודו ית"ש. רק הפי' שא"י להיות גילוי כבודו ית' בעולם כל זמן שעמלק נמצא. וכמו כן התפשטות כחו של יעקב וגילוי צורתו א"י להיות בשלימות. על כן לא יאכלו בני ישראל כו'. כי נגע כו'. ובו עצמו כתיב ויזרח לו השמש. ז"ש במדרש ויותר לבדו כמו ונשגב שא"י להתגלות עד לעתיד. ודו"ק:

 

 

ב"ה

בפסוק עם לבן גרתי כו' ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה. כי מקודם צריכין לתקן נפש הבהמיות ובחי' עבד ושפחה אח"כ זוכין לבחי' בן והוא בכח התורה כמ"ש חז"ל אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה. והוא חירות מהגשמיות והחומר. ז"ש עם לבן גרתי שקיים התרי"ג מצות כי באמת המצות בעוה"ז הם הכנה כמאמרם ז"ל עוה"ז דומה לפרוזדור. ולעתיד נזכה לקיים המצות בשורשם העליון. והאבות הקדושים זכו לזה בעוה"ז כמאמרם ז"ל שלשה לא שלטה בהם יצה"ר והטעימן מעין עוה"ב אברהם יצחק ויעקב. ולכן כל העבודה שהיה לאבינו יעקב ע"ה בחוץ לארץ הי' רק הכנה לדורות. וזהו בחי' גירות שקיים התרי"ג מצות בבחי' זו זהו עם לבן גרתי. ותיקן אלה הג' צאן ועבד ושפחה. ואיתא בזוה"ק כי הם שגאלנו הקב"ה ממצרים בהריגת בכור בהמה ובכור השבי ובכור השפחה. שהם ראשית התקונים שצריכים סייעתא דשמיא לצאת מאלה הג' התקשרות מצד החומר. אח"ז נתעלה יעקב אע"ה וכתיב ויותר יעקב לבדו ובמדרש אין כאל ישורון ומי כאל ישורון ישראל סבא מה הקב"ה כתיב בי' ונשגב ה' לבדו. ויותר יעקב לבדו. ופי' הדברים כי ממשמע שנאמר יעקב בחר לו כו' א"כ הם מיוחדים אליו ית' כמ"ש במדרש אנכי ה' אלקיך אלקי אני לכל באי עולם אבל עליך ייחדתי שמי ביותר. פי' הקב"ה אלקי כל. אבל העמיד מנהיגים ומלאכים ושרים על כל העולם ועל כל הזמנים ועל כל הנפשות. שכולם מקבלים כח אלקותו ית' ע"י אמצעיים. אבל בנ"י מיוחדין הם לאלקותו ית"ש בלי אמצעי. ולעתיד כתיב ונשגב ה' לבדו ליום שכולו שבת ויעביר כל המושלים ולו לבדו המלוכה בהתגלות. ואדם הראשון קודם החטא הי' משולל מכל הלבושים והי' דבוק בהקב"ה. ואחר החטא גרם שנתלבש בלבושים. אבל יעקב אבינו זכה להסיר כל אלה הלבושים ויותר יעקב לבדו בעצם נפשו והוא מעין עוה"ב. וכמו כן היו ישראל בקבלת התורה אנכי ה' אלקיך וכמ"ש אמרתי אלקים אתם. וז"ש אין כאל ישורון שאין שום אומה יכולין לקבל אלקותו ית"ש ביחוד רק בני ישראל. ויש מזה בבחי' עולם שנה נפש כמו שרמזתי. ונבחר ארץ ישראל וביהמ"ק מכל המקומות שמתנהגין מאתו ית"ש בלי אמצעי. וכמו כן שבת. מיוחד בשנה. ובני ישראל בנפש. והג' שמות יעקב ישראל ישורון. דג' עלמין אינון כדאיתא בזוה"ק שלח. ובעוה"ז בני ישראל קטנים מבחי' המלאכים אבל יש לבני ישראל חלק בעולם המלאכים ושם הם שוין. ויש עוד לבני ישראל מעלה בעולם שהוא למעלה מן המלאכים. כי האדם כולל כל הג' עלמין. וכמו כן השבת וביהמ"ק הם בג' עולמות הנ"ל. והם בחי' שבת בראשית ושבת שבו ניתנה תורה ושבת ליום שכולו שבת ולכן מיוחד רק לבני ישראל כמ"ש ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם:

 

 

ב"ה

ויצר לו. והנה כבר הבטיחו השי"ת אנכי עמך. ובמדרש הבחור שבאבות ושבנביאים הבטיח להם הקב"ה ונתיראו. והטעם כי כל מעשיהם הי' לכלל ישראל. ועיקר המיצר הוא כשאין יכולים להתפשט ולהרחיב הפנימיות. כי יעקב הוא נחלה בלי מצרים שהוא נברא להאיר לכל כמ"ש ואתה אמרת היטב איטיב עמך אין טוב אלא תורה. וע"י יעקב נמשך הארת התגלות אור התורה לכל הדורות. ואז לא הי' יכול להתפשט ולהרחיב כי כשזה קם זה נופל. ולפי שעשו לקח עמו ארבע מאות איש. אז ויותר יעקב לבדו. ויחץ. כי לא הי' יכול לחבר מחנהו כרצונו ולבסוף כשהלך עשו לדרכו ונפרדו ממנו הד' מאות איש כדאיתא במד' ורש"י הביאו. אז כינס יעקב מחנהו. ועיקר הצרה כשיש מצרים וגבולים מכח הטבע ואין הפנימיות יכול להתפשט ולהרחיב. וע"ז נאמר בכל צרתם לו צר. עמו אנכי בצרה. ומה שייך לשון הזה לפני המקום ב"ה. אך שאין קדושת המקום ב"ה יכול להתגלות רק כפי הכנת בני ישראל. ולכן בצרתם כביכול לו צר שהקדושה מתעלמת ומסתתרת. וזה הי' עיקר הצרה ליעקב אבינו כמ"ש ואתה אמרת כו':

 

 

ב"ה

בפסוק קטנתי מכל החסדים כו' האמת כו' הצילני נא מיד אחי מיד עשו. כי עשו ירש החרב ומדת הדין ואם היה מכניע עצמו ליעקב הי' ניתקן גם מדה"ד כידוע שמדה"ד צריך להתבטל למדת החסד והרחמים. וכיון שלא רצה להכניע ונתחזק במדה"ד. בא למדת השקר. וזהו שם עשו כמ"ש ז"ל הא שוא שבראתי בעולמי. וכל היראה והצער שהי' ליעקב כדי לקיים העולם בחסד ורחמים. מיד אחי הוא מדה"ד. מיד עשו מדת השקר. היפוך חסד ואמת. וכתיב לבית יעקב אשר פדה את אברהם כי אברהם ויצחק היו עמודים שהיו צריכים תיקון. ויעקב תיקן מדת אברהם. ולעתיד ע"י מלך המשיח יתוקן גם מדת יצחק. ולכן על לעתיד כתיב אתה אבינו על יצחק. וכל אלה התולדות עשו ומלכים אשר מלכו לפני מלך מלך לבני ישראל הם שרים שלמעלה שמתגברים במדה"ד. וכמ"ש למכה מלכים גדולים ויהרוג מלכים אדירים כל"ח שהוא חסד גדול שהכה הקדוש ב"ה אותן הגבורים למעלה שמעכבים החסד מלהשפיע למטה. וקני קניזי קדמוני ירש עשו ומלך המשיח יגבור ידו עליהם. ולכן כתיב אח"ז סדר השבטים ולידת מלך המשיח:

בפסוק וירא אלקים עוד אל יעקב כו' שמך יעקב כו' ישראל יהי' שמך. כי השם של האדם הוא מה שנברא לתקן אותו הענין שנקרא שמו עליו. ולכן הרשעים שוכחים את שמם בקבר. ויעקב לא זו שתיקן את שמו. אבל זכה עוד להיות נקרא שמו ישראל. כי כבר תיקן שם יעקב. ז"ש וירא עוד לשון תוספות שהי' התגלות הנבואה ביותר ששמו של יעקב קטן מהכיל רוב הקדושה ולכן נקרא שמו ישראל. לכן ויאבק איש עמו שהי' דומה למלאך כי המלאך עושה שליחותו בשלימות. ולכן בכל שליחות נשתנה שמו לשם אחר. והאדם כל ימי חייו עוסק בשליחות שלו עד שמתקן השליחות ומסתלק לעולם העליון. ויעקב שכבר תיקן שמו ניתן לו שם אחר. וזה עצמו בחי' נחלת יעקב. נחלה בלי מצרים. שזהו בחי' נשמה יתירה. וזהו פי' וירא אלקים עוד. כי מה שהאדם נברא עליו הוא במדה ושיעור מיוחד. אבל יעקב הכין בשביל בני ישראל בחי' נחלה בלי מצרים נשמה יתירה בלי גבול ושיעור ידוע. ומעין זה זוכין בני ישראל בשבת כמ"ש והאכלתיך נחלת יעקב:

 

 

ב"ה

עם לבן גרתי ואחר עד עתה. כבר כתבתי במ"א ע"פ הפסיק אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה והם ג' בחי' נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחת מוסר. והם בחי' נפש רוח נשמה. ועיקר תיקון הנפש בכח המצות לתקן בחי' הגוף שנקרא אחור. וקדם בחינת הרוח. ולפי שהרוח יש בו השתתפות עם הנפש כמ"ש ז"ל כי הרוחות פוקדין הנפש בקבר והם בחי' מעשה במצוה. ודיבור בתורה. אבל בחי' מחשבה בכח הנשמה הוא חלק אלוה ממעל. ולזה צריכין סייעתא דשמיא הרבה לפי שהוא לגמרי רוחניות היפוך לגמרי מן הגוף. לכן צריך להיות ע"י יסורין והוא להשיג הדרך חיים אחר חטא אדה"ר שנגזר המיתה ולפי שיעקב תיקן החטא זכה לחיים כמ"ש ויחי יעקב ואחז"ל יעקב אבינו לא מת. וע"ז איתא הרוצה שיחי' ימית את עצמו. ויעקב אבינו הכין כל אלה הג' דרכים לבני ישראל. כשהי' אצל לבן תיקן בחי' אחור. ז"ש ואחר עד עתה בכח תרי"ג מצות. ועתה התחיל בחי' קדם כששב לארץ ישראל. וזכה לשם ישראל. והיסורים אח"כ שעברו עליו מיוסף. הי' לתקן הנשמה וזכה לשם ישורון שהוא כמ"ש עשה האדם ישר:

בפסוק קטנתי כו' ומכל האמת כו'. דכתיב תתן אמת ליעקב והוא מתנה מן השמים כי עוה"ז עלמא דשיקרא. ואיתא במדרש חותמו של הקב"ה אמת. לכן מי שיש בו בחי' אמת הרי זה עדות שיש בו כח אלקות כמ"ש חז"ל אין אמת אלא תורה. פי' שא"א להשיג דבר אמת רק בכח החורה. וכל מעשה האדם א"א להיות אמת בלי שפת שקר ופני' ונגיעה רק בכח התורה. לכן בנ"י כתיב בהם אנכי נטעתיך שורק כולו זרע אמת. בכח ברית מילה. ובכח ברית הלשון ע"י התורה זכו לשפת אמת. ושניהם נקראו ברית. המעור והלשון. שהם עדות שיש להם התקשרות באלקים אמת. ויעקב נטע נטיעה זו של אמת בבני ישראל. וז"ש קטנתי כו' שהוא הי' איש אמת. אבל רצה שיהי' נשאר כח אמת בזרעו אחריו. ועתה הייתי לשני מחנות. וירא שלא יתערב בהם שפת שקר. אבל באמת זה עצמו בחי' אמת שאין לו סוף וגבול. ולפי שהי' בו נקודה של אמת והיא נחלה בלי מצרים כמ"ש שפת אמת תכון לעד נשאר בבניו עד סוף כל הדורות:

עוד לפ' הנ"ל קטנתי מכל החסדים ומכל האמת. דהנה אברהם אע"ה הי' בחי' חסד ויצחק בחי' דין ויעקב כולל ב' המדות. וכשהי' בחו"ל היה תיקון בחי' החסד לאברהם כמו שמצינו שגם אאע"ה יצא לחו"ל כי בחי' החסד הוא התפשטות לקרב הכל. ועתה התחיל לתקן בחי' יצחק ע"ה לכן כתיב מחנה אלקים זה. לכן נתירא בשובו אל א"י שהיא על דינא קיימא. וב' אלו הם ב' מחנות. והנה כתיב כל ארחות ה' חסד ואמת. והם בחי' תרי"ג אורחין דאורייתא ונחלקים לרמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת. לכן ארחות גי' תרי"ג וב' כללים של מ"ע ומל"ת. ויעקב זכה לכל ארחות ה'. לכן כתיב באברהם ויצחק בכל מכל שיש להם אחיזה בכל ארחות ה' זה במ"ע וזה במל"ת. ויעקב כתיב בי' יש לי כל. כל ארחות ה' כנ"ל. והם תרי"ג אורחין המתפשטין מנש"ב. גי' כל. ובחי' מ"ע נקרא חסד שרמ"ח איברים הם כלים לקבל שפע קודש מהנשמה. ומל"ת הם שס"ה גידין להשמר שלא יתפשט האור למקום אחר לכן נק' אמת. וראינו כי יעקב שנקרא איש תם ומ"מ נשאר גיד אחד שלא ניתקן לגמרי. משום שבחי' מדה"ד א"א לתקן בשלימות עד לעתיד. לכן כתיב על כן לא יאכלו כו' כי נגע בכף כו' פי' כיון שיעקב לא תיקן זאת אין באפשרות לתקן עד לעתיד [כמ"ש ויזרח לו השמש שהוא רמז לתיקון העתיד לבוא ב"ב]:

 

 

ב"ה

בפסוק לא יעקב כו' כי אם ישראל כו'. כי השם של האדם הוא אשר נשלח ע"ז לתקן ענין זה והאדם נקרא מהלך ומלאכים עומדים כי האדם מתקן מעשיו מעט מעט וכשבא לגמור את השליחות צריך להיפטר מן העולם כמ"ש חז"ל תחתונים א"י לעמוד בתפקידיו של הקב"ה. וכל זה אחר חטא אדה"ר א"א להתקן לגמרי רק ע"י המיתה. והנה יעקב אע"ה כאשר נלחם עם המלאך וגבר אותו. זה סימן שבא לבחי' עומד כמלאך. היינו שתיקן כל השליחות בשלימות לפי שתיקן חטאו של אדה"ר כדאיתא שופרי' דיעקב מעין שופרי' דאדם. והי' צריך להסתלק מן העולם. אבל נתן לו הקב"ה שם ישראל שנמסר לו שליחות ועבודה חדשה בעולם. והרי הוא למעלה מבחי' מלאך שאין מלאך אחד עושה שתי שליחות והוא עשה ב' שליחות בעולם. וזה שרמזו חז"ל יעקב אבינו לא מת. הגם דבשם ישראל מצינו מיתה. אבל שם יעקב שתיקנו בשלימות בעוה"ז ונשאר בחיים א"כ יעקב אבינו לא מת. והנה אמרו חז"ל המענג השבת זוכה לנחלת יעקב כמ"ש והאכלתיך נחלת יעקב אביך. כי בשבת כתיב אל יצא איש ממקומו נמצא שזוכין בשבת לבחי' עומדין. והוא בכח הנשמה יתירה הבאה מלמעלה והיא פריסת סוכת שלם. שבעוה"ז חסר השלימות כנ"ל שתחתונים אינם יכולים לעמוד בתפקידיו בשלימות. אבל בשבת מתנה טובה לישראל ויש להם חלק בבחי' השלום. נחלת יעקב שלא מת וגמר בעוה"ז שליחותו כנ"ל:

במדרש ויבא יעקב שלם בשש צרות יצילך ובשבע לא יגע בך רע. כי שבת הוא בחי' שלום ואין בו מגע נכרי. בשש צרות יצילך הוא בששת ימי המעשה דכתיב ויגע בכף ירכו דרשו חז"ל ביוצאי ירכו. כי לא הי' יכול ליעקב עצמו רק בעמודא דנפקא לבר מגופא כדאיתא בזוה"ק. והשבטים הם בבחי' ששת ימי המעשה. והם עומדין להלחם בי"ב גבולים כמ"ש יצב גבולות עמים. וכתיב שוקיו עמודי שש דרשו חז"ל על העולם שנברא בששה ימים. ולפי שנגע בכף ירכו לכן בשש צרות צריכין הצלה. אבל יום שבת מנוחה הוא בחי' יוסף הצדיק שאע"ג שגם הוא תולדות יעקב. אבל גוף וברית חשבינין חד. ושקול ברית מילה לכל התורה. וברית הלשון והמעור הם שקולין. ובאמת נראה שעיקר פחד יעקב הי' על יוסף ובנימין כמ"ש פן יבוא והכני אם על בנים. אמות על בנים לא כתיב רק אם על בנים רמז על רחל ויוסף. וז"ש ואתה אמרת היטב איטיב הם בחי' יעקב ויוסף. ששניהם מביאים הטובה לכל העולם. וכ"כ ורחל ויוסף אחרונים שאחרון חביב. ולכן גם בבחי' יוסף הצדיק אין בו מגע נכרי. וכן ברכו יעקב ברכות אביך גברו כו' שהוא בחי' נחלה בלי מצרים. שאין בהם מגע נכרי. תהיינה לראש יוסף כו'. וקראו נזיר אחיו שהגם שהוא ג"כ לבר מגופא מ"מ אינו בכלל השבטים. דמצינו ברא כרעא דאבוה ומצינו מוח הבן ממוח האב וזה בחי' יוסף:

 

 

ב"ה

ויירא ויצר שמא יהרוג אחרים. דכתיב תתן אמת ליעקב ויעקב הוא בחי' עץ החיים תורת אמת והכל תלוי בו אילנא דחיי ומזונא לכולא בי'. ואיתא בזוה"ק בשלח בפסוק אמר אויב דכד ישראל שליטא דאחידן בגופי' דאילנא בעי לנטרא ולמיהב שלמא בכולא ע"ש. ולכן רצה יעקב ליתן גם לעשו חלקו. ואפילו השקר אמרו חז"ל שתחלתו אמת. והרמז החיים יודעים שימותו. והמתים. הרשעים אינם יודעים מאומה. האמת כולל הכל. ואמרו שקר אין לו רגלים שאינו מתקיים. אבל תחלתו צריך להיות בו משהו דביקות בשורש החיות:

בפסוק גוי וקהל גוים יהיה ממך. נראה לפרש על התקרבות הגרים כי בני ישראל יצאו מן הכלל להיות עבדי ה' ובכח זה יכולין גם מן האומות להתקרב ע"י המילה להיות בכלל ישראל. ובחי' זו התחיל מיעקב בחי' התורה. כי הגם שהמילה ניתנה לאברהם מ"מ לא היו אחרים יכולים להתקרב ואפילו מצות מילה לא היה רק לזרע אברהם ומקנת כספו. אבל כשניתנה התורה גר הנימול מתקרב לכלל ישראל. והרמז גוי וקהל גוים יהיה ס"ת מילה. ולכן נאמר זה בלידת בנימין שהוא סוף השבטים שאחיזת הגרים בסופן של ישראל. ואיתא בזוה"ק כי גר נקרא גר צדק ואין לו התקשרות כמו אזרח שבישראל ע"ש וגם איתא בזוה"ק כי בנימין אקרי ג"כ צדיק כמו יוסף. ומילת בנ"י הוא בבחי' יוסף. ומילת הגר נראה שהוא בחי' בנימין. ולכן הרמז מי יעלה לנו השמימה אמרו ר"ת מילה וס"ת הוי"ה. ואמצעות התיבות עולה ישראל. שבני ישראל ע"י המילה מתעלין עד לשמים. מי יעלה לנו דייקא. אבל הנימול מן האומות אין לו עלי' כזו. וגר צדק אקרי. ובאמת מילה הוא הסרת הערלה ומתגלה הפנימיות. ופנימיות שבבני ישראל הוא למעלה מפנימיות של כל נפשות האומות:

 

 

ב"ה

בפסוק עם לבן גרתי אמרו חז"ל תרי"ג מצות שמרתי. כי המצות יש בהם ב' ענינים למטה בפשטות המצוה שמירה לגוף ונקרא בחי' גירות. והם שומרים רמ"ח ושס"ה איברים וגידים שלא יטבעו בטבע החומר. אבל עיקר המצות התקונים הנעשים למעלה בשורש הנשמה. לכן צריכין לעשות המצוה בדחילו ורחימו. בחי' היראה מצד הגוף. ובחי' האהבה מצד הנשמה. ובהיות יעקב בחו"ל אצל לבן הי' בחי' גירות וחיצוניות המצות. וכשנכנס לא"י ויחן פני העיר בחי' הפנימיות. ורמז כמ"ש עיר קטנה שרומז על האדם וצריך לתקן העיר מבפנים ומבחוץ:

ובמדרש בשש צרות יצילך כו'. הוא בחי' הגוף שצריך הצלה ומצד זה ויגע בכף ירכו אמרו חז"ל בדורות העתידין לצאת ממנו. והוא נתקיים עתה בדורות השפלים שאין לנו לא נבואה ורוה"ק. שאלה המדריגות הם התפשטות מקול קול יעקב וחסר לנו עתה. ולכן ידי עשו שולטות. והם בחי' ששת ימי המעשה. ובשבע לא יגע בך הוא בחי' השבת והפנימיות שנקרא שמו ישראל. וכבר כתבתי במ"א כי יש בחי' ברא כרעא דאבוה מצד בנין הגופות. וזה בכף ירכו כמ"ש שנעשה פגם והפסק בבחי' נביאי קשוט. ויש בחי' מוח הבן ממוח האב שהוא התקשרות הנשמות מאב לבן. וזה בחי' יוסף. תולדות יעקב. ובחי' זו מתגלה בש"ק ושם אין מגע נכרי כלל כמ"ש בשבע לא יגע. לכן דרשו ויבוא יעקב שלם כו' ויחן שקבע תחומין. והוא פריסת סוכת שלום עלינו וסט"א ערקית:

בפסוק הצילני כו' מיד אחי מיד עשו. פירשו המפרשים שביקש להנצל מלהתקרב עמו יותר מדאי ומן המלחמה עמו. והנה כתיב הידים ידי עשו א"כ יש לו ב' ידים. והם ב' התארים איש יודע ציד לרמות אנשים שיחשב להם כאוהב. ואיש שדה הרציחה. ובאמת הי' לעשו שורש גדול. וכמו יעקב אבינו ע"ה שהוא מכריע בין מדת אברהם ויצחק וכולל ב' הבחי' שלהם כי רחמים יש בו מדת החסד והדין. כן הי' מוכן עשו להימשך אחר מדת האבות רק שלא זכה ונטל יעקב גם חלקו. וכ' ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם. פי' בב' הבחי' חסד ודין. הצדיקים באים אל השלימות ע"י ב' הדרכים. שמכל חסד שנעשה להם מתדבקין בהקב"ה. וכמו כן בכל משפט ודין שנעשה להם מתתקנים להתדבק בו כמ"ש בה' אהלל באלקים אהלל. והרשעים. ופושעים יכשלו בם. ג"כ בב' הדרכים שמכל טוב וחסד שנעשה להם באים לידי חטאים ועונות כמ"ש חסד לאומים חטאת. וכמו כן במשפט ודין פורקין עול שמים מהם כמ"ש ושחק ורגז ואין נחת. לכן באלה הכחות שהי' לעשו פשע בהם. וזה מיד אחי מיד עשו ב' הידים:

 

 

ב"ה

במ"ש לעיל פי' עם לבן גרתי תרי"ג מצות שמרתי. שהם תיקון הגוף כי המצות אין יכולין לקיים רק בשותפות הגוף. ואלה התקונים בבחי' צאן עבד שפחה שור וחמור הם בחי' בשש צרות יצילך שבאלה המדריגות צריכין הצלה. והם ימי המעשה שצריכין תיקון לכן נקראו ימי המעשה. אך שם ישראל מיוחד אל הנשמה והוא בחי' בן בחי' השבת נחלת יעקב נחלה בלי מצרים. והנה יעקב אבינו הכניס כל כחו בכלל ישראל והוא הולך עם בני ישראל תמיד. וזה הרמז יעקב אבינו לא מת מה זרעו בחיים שכחו חי בכלל ישראל. כמו התורה דכתיב עמו אנכי בצרה. ויעקב הוא תורה. וז"ש היטב איטיב עמך אין טוב אלא תורה וע"י יעקב התורה מאירה בישראל כמ"ש מורשה קהלת יעקב. ז"ש בשבת והאכלתיך נחלת יעקב משמע שהוא שורה בבנ"י. רק שע"י השבת יכולין לקבל הארת התורה וכחו של יעקב. ובימות החול אין לנו פה לאכול. ובש"ק נפתח פיהן של ישראל בתורה:

בפסוק ויאבק איש עמו עד עלות השחר דרשו חז"ל שהעלו אבק ברגליהם עד כסא הכבוד. הרמז כי המלחמה עם הסט"א והיצה"ר הוא לעולם כענין שאמרו חז"ל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו ולכן צדיקים נדמה להם כהר. שכח המלחמה לעולם עד כסא הכבוד. ולכן אמרו חז"ל גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד כיון שהפגם הולך עד שם. ושם בשורש נשמת אדם שהוא יעקב שצורתו חקוקה תחת כסה"כ שם אין פגם ומשם שורש התשובה. ולכן אחר מלחמה זו אמר לו המלאך לא יקרא עוד שמך יעקב כי יעקב השם על בחי' המלחמה וכיון שעבר כל דרך המלחמה זכה לשם ישראל:

 

 

ב"ה

ויירא ויצר במדרש הבחור שבאבות ושבנביאים אע"פ שהבטיחן הקב"ה נתייראו. פי' שהקב"ה אמר לו והנה אנכי עמך וכן למרע"ה אהי' עמך. ומזה עצמו ידעו כי היו צריכין לסייעתא דשמיא טובא כמ"ש עמו אנכי בצרה. וכעין שכ' עזוב תעזוב עמו דרשו חז"ל אם אמר עליך המצוה פרוק אין נזקק לו. דהמצוה לעזור לו. וכן המדה למעלה. וכן אמר יעקב אבינו ע"ה ואתה אמרת היטב איטיב עמך וידע שצריך הכנה שלו עד מקום שידו מגעת. ויעקב אבינו שכתוב בו ופרצת ימה וקדמה נחלה בלי מצרים. היינו שהוא הכין לכל הדורות ועבר כל המצרים. ולכן כתיב ויצר לו. ואז עמו אנכי בצרה ובקע ועבר כל המצרים. וע"ש זה נקרא יעקב היטב איטיב הוא התורה שנקראת טוב. וכמ"ש פי' רש"י ז"ל אור שברא במעשה בראשית מאיר מסוף העולם ועד סופו. היינו שעובר כל חשכת הטבע כמ"ש ידע מה בחשוכא ועמי' שריא נהורא. ולכן יעקב שהוא התורה עבר ופרץ כל החומות והגבילים ומחיצות המפסיקות בין ישראל לאביהן שבשמים:

 

 

ב"ה

כבר כתבתי בשם מו"ז ז"ל עמ"ש ויצר לו הגם שהבטיחו הקב"ה רק יעקב רצה להיות נושע מצד התפלה שבזה יש שייכות לאדם בזו הישועה לא מצד הבטחת הנס ע"ש. ויש להוסיף על זה כי באמת אם הבטיחו הקב"ה. למה הביאו אותו מן השמים להיות עשו רודף אחריו. רק באמת זה תוספות חיבה יתירה. דאיתא לעושה נפלאות גדולות לבדו שאין בעל הנס מכיר בניסו וזה כל"ח שחסד ה' מלאה הארץ בנסים ונפלאות תמיד שאין ברי' מכיר בזה. אבל בחי' הרחמים הוא להיות בצרה. ושע"י מעשיו ירחם עליו הקב"ה. שזהו בחי' התורה כדאיתא כ"ו כל"ח על כ"ו דורות שקודם התורה שהי' רק בחסד. אבל התורה מלמדת דעת לאדם שירחם עליו השי"ת כמ"ש בן יגע בתורה מתמלא עליו רחמים וזהו שורש יעקב אע"ה הקול קול יעקב. תורה ותפלה. שע"י קול תורה מרחמין עליו לקבל תפלתו:

 

==וישב==

ב"ה

וישב בחי' שבת שעד עתה הי' עבודות קשות לדחות קליפות עשו ולבן ושכם. ועתה נתישב בשורשו כנודע בחי' שבת שהוא הביטול להשורש וז"ש כינוסו וכינוס בניו הצילו כו' כמ"ש בשבת אתיחדת ברזא דאחד ועי"ז מתעברין מינה כו'. וכ"כ וילך אל ארץ מפני יעקב כו' ובמדרש לא שלותי כו' ויבוא רוגז. כשהצדיקים יושבין בשלוה ומבקשין לישב בשלוה בעוה"ז כו' קפץ עליו שטנו של יוסף כו'. כי רצון הצדיק להוסיף כבוד השי"ת גם בעוה"ז שכבודו נסתר ונעלם. וזהו בחי' יוסף תוספות שבת. שע"י עבודת ימי השבוע שהאדם מגעגע לקבל שבת ברצון ואהבה עי"ז יש להם כח לעשות שבת בשעה מקודם. [ע"י השמחה כמים הפנים לפנים כחתן היוצא כו'] וזה עבודה גדולה להביא קדושת השבת תוך ימי המעשה ממש. וז"ש שיושבין בשלוה כמ"ש וישב. והוא בחי' שבת מעין עוה"ב שהאדם מתדבק בשורשו. אבל הם רוצין לישב בשלוה גם בעוה"ז כנ"ל. וע"ז יש הסתר יותר. וזה שטנו של יוסף. וברש"י ז"ל אש בלא להבה אינו שולט מרחוק. שזה בחי' יוסף להביא הלהב גם למקום הרחוק כנ"ל. וז"ש במדרש ראה כת של כלבים וישב ביניהם שרצה לברר שגם כח שלהם ג"כ ע"י חיות הקדושה כנודע:

במדרש נפזר עצמינו כו' ואין מובן. וי"ל עפ"י מ"ש אא"ז מו"ר זצלה"ה כי בחי' יוסף היה להיות קדוש ונבדל בלתי לה' לבדו כמ"ש נזיר אחיו. ובחי' יהודה הי' להביא הקדושה גם בעניני עוה"ז כמ"ש ואל עמו תביאנו כו'. ושמעתי ממנו כי בזה היו מחולקין גם רבותינו נ"ע כי מהם רצו שיהי' מעט חסידים ויהיו קדושי עליונים. ומהם רצו להיות מתפשט החסידות בין רוב עם אף שיהיו פחותים במדריגה עכ"ד. ולפי"ז נמצא היתרון מרצון השבטים הי' בחי' הפיזור כמובן. וז"ש נפזר עצמינו כי זה עיקר התועלת להיות ההנהגה כרצונם:

מאלמים אלומים בתוך השדה בתרגום מאסרין איסרין. וי"ל כי שדה פי' הפקר כמו עשו איש שדה. וזה הי' עבודת השבטים לחבר הכל להשורש חיות השי"ת שיש בכל דבר. ושיתברר זה שיהי' הכל מחובר ומקושר ומדובק לשרשו. אף דברי העוה"ז שנראין נפרדים והפקר כשדה. [והוא בחי' ספירת העומר] וקמה אלומתי כתב במדרש שתיקותי' דאימי' כו' כי זה בחי' רחל ובני' שתפסו בחי' שתיקה כמ"ש במדרש. כי זה פי' שתיקה כמ"ש גוף טוב כו'. זה שהאדם יודע שאינו יכול לעשות עפ"י שכלו ורצונו כלל רק להיות בטל להשגחה עליונה. ולכך לא אמרה שהיא לאה. ע"י שראתה שכן רצון עליון:

 

 

ב"ה ש"ק וישב וחנוכה.

במדרש ביקש לישב בשלוה כו'. כי הצדיק כל מגמתו להמשיך הקדושה בעולם הזה והטבע ג"כ. ומקודם צריך לתקן עצמו בלי נגיעה בעוה"ז. וז"ש כשהצדיקים יושבין בשלוה פי' שדבקים בשורשם בלי שייכות למקום הפירוד ח"ו. אז מבקשין לישב בשלוה גם בעוה"ז כנ"ל. והנה יעקב אע"ה הי' למעלה מהטבע. ולא הי' בכחו להמשיך הקדושה גם בעוה"ז מאחר שלא הי' לו שייכות לעוה"ז כלל. והי' צריך להיות ע"י יוסף הצדיק. וז"ש אלה תולדות יעקב יוסף שבאמצעיות יוסף נמשך הארת הקדושה מיעקב לכל השבטים ולכל העולמות. וז"ש רש"י אש בלא להבה אינו שולט למרחוק. הפי' כנ"ל כדרך האש לחבר ולדבק הכל לעשותו אש. לזה צריך להבה. [וכבר כתבתי זה במ"א]. וז"ש אותו אהב כו' מכל אחיו. הפי' ג"כ שיוסף העלה מעש"ט של השבטים ליעקב אע"ה. כי יוסף הצדיק מעלה מעש"ט של כלל בני ישראל. כי יש לו דביקות בהם יותר מיעקב שהי' למעלה מהטבע כנ"ל. ופי' וישב יעקב כו' מגורי אביו ג"כ כנ"ל שנדבק לשרשו שהוא בחי' תשובה ובחי' שבת שכל דבר עולה לשורש עליון:

אא"ז מו"ר ז"ל הגיד בשם הרה"ק מפרשיסחא ז"ל פי' ארוממך ה' כי דליתני לשון הגבהה ולשון דלות. והוא שהקב"ה מגביה האדם כמו שהוא שפל ועי"ז נשאר אצלו כראוי. וז"ש מגביה שפלים כו'. ובזוה"ק טוב ילד מסכן וחכם זה יצ"ט כו' ע"ש. וכלל הענין כי מי שירא תמיד מעצת היצה"ר והולך תמיד בסכנה ויראת חטא עי"ז יש לו תמיד התחדשות. כי מי שיושב בטח נתיישן לו הכל. וז"ש ילד מסכן וחכם. שעי"ז דבק בשורשו. חכמה פי' בסה"ק כח מה שעיקר החכמה לידע ולהבין כי כל הכח מהשי"ת. כמ"ש ראשית חכמה יראת ה'. [וי"ל שגם זה נכלל בדליתני לשון ילדתנו כנ"ל] וי"ל שז"פ והוא נער מלשון התעוררות שיש לו תמיד התחדשות. וגם בחנוכה ע"י שהיו במדריגה תחתונה ושפילה והשי"ת עזר לנו בנסים ונפלאות. עי"ז יש התחדשות וכל נס נמשך משורש החיות שלמעלה מהטבע. וכ' קוה קויתי כו' ויעלני מבור שאון מטיט היון כו' ויתן בפי שיר חדש כו' כנ"ל:

וימאן ויאמר הן כו' וכל כו' יש לו נתן בידי כו'. יש ללמוד מזה לדחות היצה"ר ע"י חשבון זה שהי' ביד הקב"ה למחות מלעשות נגד רצונו ית' והוא נתן הבחירה לאדם. זה עצמו נותן שלא נעבור על רצונו. ויוסף נראה שאמר זה להוציא גם מלבה כי עליו כתיב וימאן ופי' וימאן שלא היה לו כלל תאוה לזה. שנתגבר לגמרי נגד היצה"ר. [וי"ל שע"י המיאון נמצא אח"כ לידע ולראות כי הכל הוא כנ"ל וימאן ויאמר]:

 

 

ב"ה

תולדות יעקב יוסף. דכתיב בית יעקב אש כו' יוסף להבה כו'. יעקב הוא התורה כה דברי כאש והוא למעלה מהטבע. רק העצה להיות נכנס אור התורה בנפש האדם. הוא על ידי החשק והתלהבות. והוא בחי' יוסף הצדיק. וז"ש רש"י ע"י להבה שולט למרחוק. כי מצד החשק. מה שאדם מרוחק יותר נתרבה החשק לו להתקרב. וז"ש תולדות יעקב יוסף שע"י חשק הנ"ל נמשך תולדות מבחינות יעקב כנ"ל:

פי' הזוה"ק טוב ילד מסכן כו' שע"י שהאדם תמיד בסכנה מרדיפות היצה"ר. ע"י כך יש לו התחדשות תמיד. ועי"ז דבוק בחכמה. ולהיפוך ע"י גסות שמלך הוא בעיניו. עי"ז שוכח מה שהיה לו גם כן:

וימאן ויאמר כו' הן אדוני כו' ולא חשך כו' כי אם אותך כו' את אשתו כו'. יש ללמוד מזה איך להשמר מיצה"ר ע"י ישוב הדעת שהקב"ה מסר הכל. לרשות האדם. אף כי הי' ברשותו שלא להיות כח לאדם לעשות נגד רצונו. רק בטובו מסר הכל להאדם רק שיקבל האדם על עצמו עול מלכותו ית'. ומזה עצמו צריך ליפול בושה על האדם שלא יוכל לעשות נגד רצון הקב"ה רק לעשות הכל לש"ש לברר שמלכותך מלכות כל עולמים כנ"ל. והבן. וישוב הדעת הנ"ל בא ע"י שוימאן מקודם בלי טעם וימאן ויאמר כנ"ל:

לעשות מלאכתו. במדרש לעשות צרכיו נכנס רק שנראית לו דמות דיוקנו של אביו כו'. עוד ואין איש ולא מצא עצמו איש כו'. י"ל הפי' שנתיישב בשורש החיות שלו וראה שאין לו חיים אם עושה זה שהוא נגד רצון המקום ב"ה וזהו ולא מצא עצמו איש. וזה דמות דיוקנו של אביו שיש לכל דבר דמות וציור למעלה. והאדם נברא שכל מעשיו ותנועותיו יעוררו בעולמות עליונים. ועי"ז כבש יצרו כנ"ל. והכל אחד. וז"ש וינס ויצא החוצה כו' שנתבטל מכל וכל שראה שזה היפוך החיים כנ"ל:

 

 

ב"ה

במדרש כינוסו וכינוס בניו כו'. דהנה עבודת יעקב אצל לבן הי' בחי' ימות החול ימי עבודה ועתה וישב יעקב בחי' שבת קודש. והעצה ע"י הכינוס כדאיתא דאתאחדת ברזא דאחד. וכינוס בניו הוא יוסף כי בית יעקב אש כו'. פי' תורה שבכתב. כדכתיב כה דברי כאש כו'. אבל להמשיך חיות התורה בכל הנבראים [והיא בחי' תורה שבע"פ] הוא ע"י יוסף. ובית יוסף להבה. הוא העצה ע"י שמתאספין כל הכחות לנקודה הקדושה. עי"ז שורה קדושה. וע"י הלהבה מתגרשין עצות היצה"ר. וז"ש נסו ואין רודף רשע כו'. ע"י בחי' אין שאדם נתבטל לשורשו. עי"ז ממילא וילך כו' מפני יעקב אחיו. פי' ע"י הבושה מהתלהבות יעקב. ואא"ז מו"ר ז"ל פי' גמלים טעונין פשתן. דאיתא פשתן הוא בד בבד שנק' אלופים שכל אחד בפ"ע דבר מיוחד כו'. וכ"כ נפשות ביתו. וביעקב כתיב שבעים נפש. שעשו רוצה לעשות מכל דבר. התפשטות. להיות דבר בפני עצמו. ויעקב רוצה לקרב כל התפשטות לנקודה פנימיות להיות אחד. וכן בשבת מתקרבים כל הברואים לשורש החיות כדכתיב ויכל ביום השביעי מלאכתו. פי' ששבת קודש נותן האחדות לכל הברואים ועי"ז נעשים כלי להשי"ת כדאיתא כלי מחזיק ברכה הוא שלום:

וימאן ויאמר הן אדוני כו'. הוא עצה לכל אדם שיעלה על דעתו איך הי' ברשותו ית' שלא יהי' ברשות האדם לעשות שלא כרצונו. ואעפ"כ כל שתה תחת רגליו. ורק השי"ת מבקש יראתו כדכתיב מה ה' שואל כו' כי אם ליראה. וז"ש כי אם אותך באשר את אשתו כו'. לכן צריך אדם להתבייש לפניו ית'. ושלא יוכל לסור מרצונו. ואעפ"כ ישוב זה בא לו ע"י וימאן שמקודם צריך אדם לסור מרע בלי טעם. ועי"ז זוכה להשיג ולהבין האמת כדאיתא מי שיראת חטאו קודמת לחכמתו כו':

נראה כי יוסף זכה ע"י המכירה שנתבזה מהשבטים ויפשיטו כו'. וע"י שלא הרהר אחר השם ית' והאמין כי הכל לטובה. עי"ז וינס ויצא החוצה. שהי' לו סיוע שיוכל לבזות עצמו עבור רצון הבורא ית'. ויש ללמוד הרבה ממעשיות הללו שבתורה. איך לקבל כל הנהגות השי"ת בשמחה ואהבה. כי הוא נורא עלילה כו'. וענין מכירת יוסף נראה כי הי' לפלא בעיני השבטים איך הבדיל יוסף עצמו ואחד עשר כוכבים כו' הלא י"ב שבטי י"ה הם. ובאמת אין פתרון לדבר זה. אך השי"ת מסבב מסיבות שנעשו ב' בניו שבטים מנשה ואפרים. ושבט לוי נמנה בפ"ע. והכל הי' אז בלי פירוש. ויוסף נתעלה באמת שלא הי' בכלל השבטים כמ"ש נזיר אחיו:

אילו הי' ראובן יודע כו'. פי' שהאבות כל מעשיהם הי' תורה. לאשר בכל פעולתם השתתפו כח תולדותיהם ושיזכו זרעם אחריהם. וז"ש יצוה בניו כו'. פי' שיחבר מעשיו לתולדותיו כנ"ל. לכן נקראו אבות כדאיתא אין אבות אלא שלשה. ולכן זכו שמעשיהם כתובים בתורה. ובני ישראל הוגים ומבינים ומיישרין דרכם ע"י לימוד מעשיהם בתורה כנ"ל. ואם הי' ראובן יודע שמעשיו יהיו לימוד לדורות. הי' זה סיוע לחזק עצמו. ועל כתפיו הי' מוליכו כו'. לכן צריך כל אדם ליישב עצמו איך כל מעשיו נוגעי' לזרעו אחריו לדורות:

 

 

ב"ה

ביקש לישב בשלוה כו'. לא דיין שמתוקן להם עוה"ב כו' בעוה"ז. לכן קפץ עליו רוגזו של יוסף. מקודם עבר על יעקב אע"ה מה שעבר להינצל מעשו ולבן. כמ"ש הצילני נא כו'. ואח"כ כשניצל מהם והפריש עצמו מסט"א. עתה בא לתקן את כל אשר עבר עליו. ודבר זה נוהג בכל אדם כי מקודם צריכין ללחום עם היצה"ר ולפרוש עצמו ממנו. ולגבור נגד כל המחשבות והרצונות אשר לא לה' המה. ואז נעשה בן חורין והוא בן עוה"ב. כי מי שהוא בן חורין מיצה"ר ואינו משועבד לסט"א. הוא בן עוה"ב. והוא בחי' שבת. מנוחה בלי מלחמה ועבודה. אבל הצדיק לא די לו זה. אבל צריך לחזור ולתקן את כל אשר עבר עליו מעודו עד היום הזה שנעשה צדיק. והוא ענין לישב בשלוה בעוה"ז ג"כ. [והוא בחי' אור חוזר ובחי' תשובה. וכענין הזה פרשנו מ"ש וישובו לפני פי החירות כו'. כי אחר יציאת מצרים היה ענין קי"ס. והוא לתקן כל מה שעבר עליהם במצרים כנ"ל]. ומ"ש קפץ עליו. רוגזו של יוסף לא הי' עונש על זה רק שא"א לתקן הכל בלי נסיונות רבות כאלו. ורצה יעקב אבינו לתקן כל ימות החול להיות כמו לעתיד יום שכולו שבת. ולא עלה בידו כי לא הגיע הזמן עדיין. אבל פעל בזה שיוכלו בנ"י למצוא בחי' מנוחת שבת גם בימות החול בזמנים מיוחדים כענין חנוכה ופורים. ובמדרש והי' בית יעקב אש כו' כי הכל תלוי ביעקב ויוסף אם הם מתחזקים במקומם להיות אש ולהבה. אז בית עשו לקש. כי צריכין בני ישראל להוציא בלעם מפיהם ע"י שעושין מעשה עוה"ז בקדושה מוציאין כל הניצוצות קדושות שיש בעולם ונשאר בית עשו לקש. והכלל בכל מקום יש בית יעקב ויוסף ובית עשו לקש כנ"ל. וז"ש כינוסו וכינוס בניו כו' זה גרם ואת כולם ישא רוח כו':

 

 

ב"ה

ברש"י ממדרש ראה יעקב כל האלופים נתיירא אמר לו הקב"ה ניצוץ אחד משלך כו' בית יעקב אש כו' עשו לקש כו'. פי' כי ע"י שראה כח אלופי עשו נתחזק כחו. וכינס כל הכחות להלחם נגדו. וז"ש ולאום מלאום יאמץ כי ע"י התחזקות כח היצה"ר נתוסף כח ביצ"ט להלחם נגדו. וכן פי' הכתוב שע"י שבית יעקב אש כו'. כמו כן נעשה בית עשו לקש. כי כח הקדושה בכפלים לתושיה שנתחזק כח הצדיק ונתחלש כח הסט"א. ז"ש במדרש וישב יעקב כינוסו וכינוס בניו כו'. שנתישב בחזקה ע"י שראה האלופים כו' כנ"ל:

ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף. בודאי יעקב לא רצה לישב בשלוה עד שתיקן עצמו לגמרי ולא הי' לו חשש מזה. אך רצון הקב"ה מאיש הישראלי. אשר יהיה כל ימיו ביגיעה להוסיף בעבודתו ית"ש כי ענין התוספות אין לו שיעור. וזה ענין רוגזו של יוסף. וביאור הענין כי הכלל שכל השגה ועליות מדריגה בא רק ע"י התגברות נגד היצה"ר. והאדם השלם אשר כבר לבו חלל בקרבו. כשנצרך לעלות בתוספות מדריגה יש ענין כח גבורה נגדו כמו היצה"ר. אך הוא כולו קודש. וכמו שיהי' יצה"ר לעתיד. רק כפי מה שיהי' נצרך לעבודת הבורא וזה נק' רוגזו של יוסף כנ"ל:

ויבא יוסף כו' דבתם רעה כו'. בודאי לא הי' יוסף הצדיק מבעלי לה"ר. אך כי הצדיק באמת אין יכול לסבול שמץ דבר. וכענין שנא' באליהו קנא קנאתי כו'. ולכן הבינו השבטים דכך האמת כי לא הי' באפשרי להתקיים אם הי' יוסף אצל אביו היו הם נדחים ח"ו כי יוסף הצדיק הי' נבדל מכל עוה"ז. כענין שכתוב נזיר אחיו. וגם נקרא בן זקונים. פי' שנולד בקדושה שלא ידע משמץ רע בעולם. לכן לא הי' יכול לסבול מעשה אחיו. אף כי היו צדיקים ג"כ. והי' מוכרח שיהי' במצרים ואח"כ ידע והבין שגם אחיו הם צדיקים:

מה שלא גילה הקב"ה ליעקב אע"ה ממכירת יוסף. אף כי הי' ע"י החרם כו'. מ"מ למה סיבבו כן משמים. אפשר כי הי' לטובתו. כי הי' לו צער יותר אם הי' יודע כי נמכר למצרים מקום ערוה וטומאה. כי באמת הי' דבר גדול מאוד שנשאר יוסף הצדיק בקדושתו במצרים. ונראה כי הקב"ה עשה הכל לטובה. כי לא הי' באפשרי שיגאלו בני ישראל בלתי הקדמת ירידת יוסף למצרים. וגם נסיון של יוסף במצרים לא הי' באפשרי. רק עי"ז עצמו שנמכר בעולה ובעוות הדין. זה הי' לו סיוע שלא יטמע ח"ו ביניהם. וזכות זה סייעהו להשאר בקדושה. גם הנסיון עם אשת פוטיפר שכתב במדרש ואין איש כו'. נראה שהי' נסיון גדול מאוד. ויש ב' מיני נסיונות אחד שיכול האדם לגבור בכחו. ויש נסיון עצום מזה שאין באפשרי לגבור כלל. רק ע"י רצון ולב אמת וצדק שיש להצדיק. זוכה שיקחו ממנו הבחירה שיצא מהנסיון. ופי' שיסייענו משמים. וזה שכ' וימאן ויאמר הן אדוני כו'. וכ' במ"א פי' זה שנתן הקב"ה הבחירה לאדם בכל מעשה אשר ירצה לעשות. רק אחת מבקש השי"ת מאדם אשר יזכור בעול מלכותו ית'. ושידע שהכל מאתו. וצריך עכ"פ האדם לשמור זאת. והבן אלה הדברים בדברי יוסף הצדיק ולא חשך כו' כי אם אותך כו' וד"ל. ועי"ז זכה יוסף הצדיק לצאת מהבחירה ע"י שזכר שגם הבחירה נתן הקב"ה. ושאין זה יושר לעבור על רצונו ית'. לכן אף כי לא הי' יכול לגבור בכחו ע"י המרירות שהי' לו ע"ז הוציאו הקב"ה מהנסיון. וזה הי' הכנה לכל הגליות. כי גלות מצרים הוא כלל כל הגליות. ועיקר הגלות הוא תוס' הבחירה כי אם לא הי' הבחירה כלל לאדם הי' ממש בן חורין. ולכן כשזוכין לצאת מהבחירה הוא גאולה שלימה. והבן:

 

 

ב"ה

במדרש בזעקך יצילוך קבוציך כו' כינוסו וכינוס בניו הצילו מיד עשו ואלופיו כו' כולם ישא רוח כו'. פירוש אף כי הכתוב נאמר בתוכחת ישראל. רק עיקר המכוון שהכל תלוי בכח הכינוס כמאמר חכמים כנסי' שהיא לשם שמים סופה להתקיים. והנה עשו הרשע היה אצל אביו כל השנים הללו. ויעקב הי' מפוזר במקומות נכרים. עכ"ז בסוף כתיב בעשו וילך אל ארץ. וביעקב כתיב וישב כו'. כי חכמים הגידו פיזור יפה לרשעים וכינוס לצדיקים טוב להם וטוב לעולם כו'. פי' כי כל מה שביטל עצמו עשו הרשע לאביו לא הי' באמת רק הכינוס הי' כדי שיוכל אח"כ לפשט עצמו. כי כל ביטול שלהם לגרמייהו. ולכן אין סופו מתקיים. ויעקב אע"ה כל הימים שהי' מפוזר הי' כל המכוון כדי לבוא אל הכינוס ולקרב גם כל ההארות שהוציא מכל המקומות לקרב הכל אל הקדושה. ולכן הצליח וסופו מתקיים. וז"ש בתוכחות בזעקך יצילוך קבוציך. פי' שאין הכינוס לשם שמים כראוי. לכן אין בו כח להציל. ולא הועיל לעשו גם הביטול כיון שלא הי' לשם שמים כנ"ל. וביעקב נתקיים מ"ש בצדיקים תחילתן יסורין וסופן שלוה. וכן זה נוהג בכל איש ישראל שהוא ענין ימי המעשה שהוא הפיזור במלאכות שונות. ובשבת מתאחדין ברזא דאחד. ואם בימי המעשה זוכרין בבחי' השבת אף שטרודין במשא ומתן וכדומה. עכ"ז צריכין להתגעגע לבוא למנוחת השבת ואז זוכין בשבת לקרב הכל אל הקדושה. וממילא כל הפסולת נדחה. דכתיב בית יעקב אש. יוסף להבה. עשו לקש. כי יעקב הוא למעלה מהטבע והוא אש. אבל כחו של יוסף להתפשט האש. לקרב כל הסבובים שהוא ענין להבה. כח התפשטות של האש. ועי"ז נעשה בית עשו לקש. כי כל כח הרשעים הוא הניצוצות קדושות שנמצא בהם וכשהצדיק מוציא את בלעם מפיהם נשארו קש. וז"ש במדרש ראה כת של כלבים וישב לו ביניהם. כלומר שהוציא כל החיות שנמצא בהם. וממילא וילך אל ארץ. ישא רוח יקח הבל. כמוץ אשר תדפנו רוח:

וברש"י ממדרש תנחומא משל למרגליות שנפלה בין החול וכו'. וקשה בשלמא בדורות שמנח עד אברהם שייך כן. שצריך הכתוב לייחסן שמהם בא אברהם. אבל היחוס של אלופי עשו הם אחר שכבר נולד יעקב ולמה מייחסן הכתוב. אך הפי' כנ"ל שיעקב בא אל השלימות על ידיהם. ומקודם כתיב אלה המלכים כו'. ואח"כ וישב יעקב. כי באמת אין לסט"א כח רק מצד זה שע"י שיגבור הצדיק נגדם יעלה בתוספות מעלה. וז"ש ולאום מלאום יאמץ. כי מאין לעשו כח והתאמצות. רק מצד זה שע"י כחו יתוקן צד הקדושה ביותר תוקף ועוז. לכן מיעקב יש התאמצות כח גם לעשו. והבן. אך בעת שליטת סט"א אין זה ניכר. וכמ"ש במד' שהקש מתפאר עצמו בשבילי נזרע השדה. וכשנתברר האמת ונגמר החטה בשלימות. אז נשאר הקש לפני רוח. ובאמת הקש הוא שומר אל החטה רק שכל זה נתברר אחר הדישה וגמר החיטים בשלימות כנ"ל:

וישמע ראובן ויצילהו מידם. הנה ראובן עשה מצוה בכוונת אמת. ואח"כ ראה שאין יוסף בבור. וסבר ח"ו שנעשה מעצתו איבוד ליוסף. אבל השי"ת העיד כי באמת הצילו מן המות. כי לולי עצת ראובן הי' נהרג בידם. והרי זה בא ללמד על כל כונת אמת שאדם חפץ לעשות מצוה. הגם כי נראה לו שלא נתקיים בידו. בטח נעשה ממנו דבר:

בפסוק לא נזכר ששנאת האחים היה בעבור הדיבה. רק ויראו כי אותו אהב כו' וישנאו. וקרוב הדבר כי יעקב לא הגיד להם שיוסף הביא דבתם רעה כו'. אמנם נראה כי טעם ויבא יוסף כו' דבתם רעה היא סיבה. שלכך נצרך יוסף להיות נמכר למצרים כי היו ח"ו נדחין השבטים אם הי' יוסף אצל אביהם והי' מעלה דבתם רעה. וביאור הענין כי הצדיק מעלה לפני הבורא ית' את מעשים טובים של בני ישראל אבל עדיין יוסף לא הי' בשלימות עד אחר הנסיון ואז נקרא יוסף הצדיק ומעלה רק מעשיהם הטובים ולכן אח"כ היו כולם ביחד אצל אביהם. אבל מקודם שהי' מעלה דבתם רעה הי' מוכרח לירד למצרים. ומה שנתכנה החטא אל השבטים כי אם היו כולם מתוקנים כראוי ולא הי' חשש במה שיעלה כל מעשיהם לאביו לא הי' נצרך לירד למצרים. נמצא שהם היו סיבה לירידתו למצרים כנ"ל:

במדרש וימאן ויאמר כו'. דרכו של הקב"ה לבחור מאוהבי בית אבא לעולה כו'. קשה שהמדרש מחפש טעמים רחוקים כאלה על אשר מיאן לחטוא. רק באמת תגבורת הצדיקים על היצה"ר כענין בטל רצונך. וכאשר חכמים הגידו אשר יאמר האדם אפשי בבשר חזיר ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי. אבל להיות ממאן בדבר עבירה הוא תימה. ולכן אומר שיוסף מצא לו עצה איך לגרש כל התאוה עד שמיאן בה. מצד שחשב הרי הוא מוכן ודאי למסור נפשו בעבור הקב"ה. שכן כל איש ישראל מוכן למסור נפשו בג' עבירות שמחוייבין למות עליהם. והלא אם יצוה הבורא שיעלהו לעולה היה מרוצה וא"כ איך ישמע לעצת היצה"ר בדבר באין בו סכנת נפשות. ואמת כי חשבון זה מסייע לכל איש ישראל להצילו מדבר עבירה. בהזכרו אשר הוא מוכן למסור נפשו בעבור ציווי הבורא:

יש להתבונן במה שסיבב הקב"ה אחר שעמד בנסיון העצום הזה. אשר חכמים הגידו כי הי' גדול מנסיוני האבות ע"ש. ואח"כ נתנו אדונו בבית האסירים. ונאמר בזה כי השי"ת מסבב כשצריך להעניש לצדיק יהי' העונש בשעה אשר זכותו רב מאוד. כאשר מצינו שדן בני ישראל ביום בשעה שעושין מצות ע"ש במדרש על פסוק ידין לאומים במישרים. עוד נראה כי באמת המאסר הי' עונש על הדיבה כמ"ש חז"ל אמנם אחר שבא לנסיון הזה והוצרך להתגבר עצמו מאוד עד שבא ליסוד מעשיו הטובים. והעמיד עצמו למדריגתו הטובה המיוחדת אליו. אז נתעורר ביותר החטא הראשון כמאמר שמדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. לכן אז נענש על חטא הקודם. וכן בכל אדם כפי מה שמתקן עצמו צריך אח"כ לתקן מעשיו הראשונים. ומזה יקח אדם ק"ו שלא לבוא ח"ו לידי גבהות בעשות אחת ממצות ה' כראוי רק יפול עליו יותר פחד בהיותו מיישר עצמו לבל יתעורר עליו עונש ממעשיו הקודמים כנ"ל:

 

 

ב"ה לשבת חנוכה

וישב יעקב בארץ מגורי אביו כו' במדרש בזעקך כו' כינוסו וכינוס בניו הצילו מיד עשו כו'. אמת הדבר כי אדם נברא בעוה"ז לתקן עולם הפירוד לכן צריך להיות פיזור הנפש בכל עניני העולם שבאמצעות האדם יתוקן הכל. אמנם סוף התיקון לא יוכל להיות רק ע"י ביטול להשורש והוא בחי' תשובה ששב לשורשו ומתאונן על שהוצרך להתרחק ממקום קדוש להיות עוסק בדברי' נפרדים. ובכח התשובה יוכל לתקן הכל. אמת הדבר כי גם הכינוס והביטול בא ע"י יגיעה מקודם. וע"ז נאמר יגעתי ומצאתי והוא יגיעת האדם בימי המעשה. עי"ז זוכה אח"כ בשבת יום מנוחה. מתנה טובה כו'. ומציאות מנוחה זו ע"י היגיעה הקודמת. ומכל אלה הדברים הי' עבודת אבינו יעקב בצאתו לחו"ל. ואח"כ וישב וכו' מגורי אביו הוא הביטול להשורש כנ"ל. וז"ש אלה תולדות יעקב יוסף כי היגיעה בתורה הוא בחי' יעקב. ואם הוא בחמת כמ"ש תתן אמת ליעקב בא עי"ז לבחי' יוסף שהוא הכינוס. ונקרא יוסף כי בהתאספות והתקשרות כל הכחות להיות אחד נתוסף כח וחיות מהשורש והוא בחי' השבת דמתיחדין ברזא דאחד:

קבעום ועשאום י"ט בהלל והודאה. כתבנו במ"א כי ע"י הלל והודאה עשאו הימים טובים הללו. וביאור הענין. דכתיב נתת ליראיך נס להתנוסס מפני קושט כו' פי' הקב"ה עושה נסים לבנ"י כדי להגביה אותם להוציאם מהטבע. וצריך להיות שע"י הנס שהקב"ה משנה הטבע בעבורינו. כן צריך האדם לעורר נפשו לצאת מהטבע. וזהו להתנוסס. ואז כשנעשה כן בכלל ישראל אז נשאר מזה הנס לדורות שיש נס במקרה ויש נס קבוע השייך לנפשות ישראל. וזה הסימן ע"י שנתרומם נפשות בני ישראל למסור נפשם בעבור האמת. וזהו להתנוסס מפני קושט. אז הוא סלה שנשאר הנם קבוע לעולם. עוד מפני קושט שזה תכשיט וקישוט בנ"י בהראותם כי הם מוכנים אל הנסים. באשר הם נמשכין אחר הנס לצאת מן הטבע. כענין משכני אחריך נרוצה. וזהו קבעום בהלל והודאה כנ"ל:

 

 

ב"ה

במדרש בזעקך כו' כינוסו וכינוס בניו כו'. דהנה ביעקב כתיב שנולדו לו הבנים בפדן ארם. ולבסוף וישב יעקב כו'. ובעשו נולדו לו האלופים בארץ כנען. ואח"כ כתיב וילך אל ארץ מפני יעקב. כי הכל הולך אחר החיתום והגמר. וכל הכח של עשו ואשר נתיירא יעקב ממנו הכל היה בהיותו בדרך קודם שחזר לא"י למקום שורשו. ואח"כ כשכינס עצמו ובניו ממילא ברח לו עשו מפניו. כדכתיב וילך כו' מפני יעקב אחיו. פי' פני הוא הארה הפנימיות שנתגלה כחו של יעקב אש. ממילא נעשה בית עשו לקש כי הא בהא תליא. וז"ש בזעקך יצילוך קבוציך. פי' הסימן של אמת הוא כשיכול אדם לבוא אל האחדות ונשאר דבוק בשורש האחדות. אז ניצול הוא מכל דבר רע. וכמו בשבת שבנ"י מתאחדין ברזא דאחד אז יתפרדו כל פועלי און. והרשעים להיפוך מתפרדין לבסוף וא"י להיות נשאר בהאחדות כנ"ל כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח. ויעקב אבינו בכל תהלוכותיו עד עתה הי' להמשיך כל הניצוצות שנמצאו בלבן ובעשו. לכן אחר שכתוב האלופי עשו כתיב וישב ופרש"י במשל המרגליות שנפל בין החול כו'. ויעקב הבין וראה שבודאי נמצא שם מרגליות והרבה לטרוח ללחום מלחמות ה' והוציאן משם. לכן כתיב אח"כ וישב יעקב כו' [וישב לשון תשובה. מגורי אביו כ' במד' לשון גרים ע"ש]:

 

 

ב"ה בקיצור

במדרש כינוסו וכינוס בניו כו'. דבעשו כתיב וילך אל ארץ מפני יעקב. כי הוא הי' כל הזמן אצל אביו. אעפ"כ הי' דרך שסופו קוצים. והצדיקים הולכים בדרך שסופו מישור. ויעקב אע"ה הכין עצמו לקבל הגלות כמ"ש בזוה"ק מגורי לשון יראה ופחד. שהגם שהיה בפחד מקיום שט"ח גר יהי' זרעך. אעפ"כ צדיק ככפיר יבטח. וישב יעקב כו' מגורי אביו שנתישב (עצמו) באותו הפחד בעצמו כמ"ש בשם הבעש"ט ע"פ מן המיצר קראתי כי הבורח בעת צרה הוא כאשה עוברה שכל מקום שבורחת העיבור עמה. כן כל עצב שצריך להיות נולד תולדות מזה כמ"ש בכל עצב יהי' מותר. א"צ לסלק עצמו מזה רק למצוא העזר והתולדות תוך המיצר. ז"ש וישב כו' וכתיב אח"כ אלה תולדות יעקב כו'. והוא ללמד לכל בנ"י שלעולם נמצא הרפואה תוך המכה. וע"י הכינוס שמאספין כל הכחות אל הפנימיות אז אמת מארץ תצמח. ואח"כ רואין כי כולם ישא רוח כו' הבל כנ"ל:

במדרש וישבו לאכל לחם להאכיל כו' עבירתן של שבטים כו' תקוה לעולם כו'. כי חלילה להבין כפשוטו שהיו חוטאים ח"ו. וגם מה שאמרו חכמים ז"ל כי כל הגלות עי"ז החטא. ומי לא יבין כי אין הדברים כפשטן. והלא ידוע כי אדרבא כל קיום בני ישראל בגלות וקיום כל העולם בזכות השבטים כידוע. אבל בודאי השבטים הכינו דרך בעבורינו. והם ידעו והבינו כי לא נוכל להיות נמשך בהנהגה עליונה ורמה של יוסף הצדיק שנקרא נזיר אחיו. לכן כיון שמכרוהו ישבו הם במקומו והכינו דרך במדריגה תחתונה קצת ממדרגות יוסף הצדיק שנוכל למצוא דרך זה גם בתוך הגלות. אמנם הכתוב מיחס להם לחטא כי היה להם להפליא מעשיהם למצוא דרך לתולדותיהם גם לפי הנהגה עליונה של יוסף הצדיק כי הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה והן שמים לא זכו בעיניו לכן מיחס להם החטא כאלו כל הגלות הי' על ידיהם. אבל ודאי באופן זה שהי'. הי' המעשה זו תקוה לנו בגלות כדברי המדרש הנ"ל:

בפסוק ויהי ה' את יוסף כו' בבית אדוניו המצרי כו'. במדרש מצליח קפוז. הענין הוא שכל איש ישראל בפרט הצדיק בכל מקום שהולך. הפנימיות שלו הולך עמו. אך בודאי בגלות אין החיות מסודר במקומו כראוי רק לעתים ידועות יכולין להחזיק עצמו בההארות שמתגלות להצדיק ולכל בני ישראל שנאמר ועמך כולם צדיקים. לכן במצרים כתיב ויהי ה' כו' ויהי בבית אדוניו הוא בשינוים בתערובות. לפעמים נגלה. ולפעמים נכסה ע"י הסתרות הסט"א וטומאת המקומות. לכן כתיב אחר הנסיון בבית הסוהר פעם ב' ויהי ה' את יוסף כי בינתים נפסק ההארה כנ"ל. וזה שאמר קפוז כמו מסכסך. קופץ ממקום למקום. שאין הקדושה מיושבת בסידור ובקביעות בגלות. אבל עכ"ז יש הארות מסותרות גם בגלות לבני ישראל שע"ז אמרו נחלה בלי מצרים אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת כו':

 

 

ב"ה

במדרש בזעקך כו' כינוסו וכינוס בניו הצילו מיד עשו כו'. הענין הוא עפ"י המשנה כל כנסי' שהיא לשם שמים סופה להתקיים כו'. כי ראינו עשו ישב אצל אביו בארץ כנען ובסוף וילך אל ארץ כו'. כיון שלא הי' כוונתו לשם שמים. ויעקב אע"ה שהי' כל הימים האלו מפוזר ונרדף. ובסוף נתישב במקומו. כיון שכל הילוך שלו הי' כדי לבוא לישוב זה לבסוף. ומצינו עוד. מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים. היינו שהרצון לשם שמים עושה במחלוקת טובה יותר מהכנסי' שאינה לשם שמים כנ"ל לכן אף שנראה שיעקב נתקוטט עם עשו ולבן. מ"מ מהסוף רואין שהיה כוונתו לש"ש בלבד. וז"ש הנביא בזעקך יצילוך כו' שהוא בתוך התוכחות. לומר שהכל תלוי בהמכוון. כי באמת נמצא העזר בכל מקום. בפרט בבנ"י כמ"ש ממנו פנה ממנו יתד. רק שצריך להיות המבוקש והכינוס כראוי אל האמת. וכשנמצא ישועה ע"י הקיבוץ הוא סימן שהמכוון לשם שמים. וז"ש בזעקך יצילוך קבוציך. בארץ מגורי אביו הוא הדביקות עד ההתחלה והשורש וזהו ענין השבת כמ"ש במ"א רמז וישב יעקב בחי' השבת שבא אחר ימי המעשה אם הם פונים ליום השבת כנ"ל אז הוא כנסי' לשם שמים. ופירוש כינוס בניו הוא על כל דורות האחרונים ג"כ. כי כל מעשה האבות היו עושין לדורות עולם. ואמת כי זה תלוי בזה. כמו שהיו מעלין מעשיהם עד שורש העליון וההתחלה. כן היו מקשרין עד סוף כל הדורות. לכן נקראו אבות שהם קיום הבנים. וגם זה אמת כי כמו שכחן של בנ"י מאבות כן זכות כל דורות בני ישראל הלכו עם האבות. וז"ש כינוסו וכינוס בניו הצילו כו'. לכן נעשה מכל מעשיהם תורה שהכל דרך ולימוד לבנ"י. וכל המקומות שעברו בנ"י אח"כ הי' הכל בשורש האבות קצת מזה. ובמדרש לא שלותי מלבן ולא שקטתי מעשו ולא נחתי מדינה ויבא רוגז של יוסף. הם בחי' הד' מלכיות שעברו בנ"י אח"כ עד היום. והענין שיש ג' עבירות שצריכין למסור נפשו עליהם ע"ז וש"ד וג"ע. לבן ע"ז. עשו רציחה. צרות דינה ג"ע. אח"כ רוגזו של יוסף הוא לשה"ר ושנאת חנם ששקול נגד ג' העבירות ולכן הי' זה צער קשה יותר מכולם. ויש כמה פרשיות מענין זה. כמו כן שנאת חנם האריך גלותינו המר עתה יותר מכל המלכיות. ולכן בודאי נמצאו בפרשיות אלו כחות ועצות. וע"י העסק עצמו בלימוד פרשיות אלו הוא מפתח לגאולה כנ"ל. ואיתא כי אורך הגלות על ענין מכירת יוסף ע"ש בזוה"ח. ויש להבין היעלה על הדעת כי אנחנו נענשים בעבור השבטים ח"ו. הלא נודע כי כל קיום שלנו בזכות האבות והשבטים שהם עדות לישראל. רק הפי' ששנאת חנם שלנו עשה פגם גם בשורש השבטים. ובלי ספק אין אנו מבינים שנאה שהי' ביניהם. כי נעשה מכל מעשיהם תורה. ורק בנו יש שנאת חנם ממש. ואז בשורש הי' מעין חטא זה. לכן אנחנו עונותיהם סבלנו. ועמ"ש פ' דברים בשנה הקודמת:

במדרש בחבלי אדם אמשכם כו'. כי היה ירידת אבותינו למצרים בסיבת יוסף. והענין הוא כי כל מחשבותיו ית' אלינו. כי רצה השי"ת להיות התחלת הגלות בזמן השבטים. כדי שיהי' הכנה לגאולה כמ"ש כבר בפסוק ואוהבי שחרו מוסר ע"ש פ' שמות. אכן לא היה בכח מצרים לשלוט על השבטים בפרט על יעקב אבינו הקדוש. לכן הי' מוכרח להיות סיבה זו שימכרו השבטים את יוסף ובכחם התחיל הירידה למצרים. וגם ע"י שהי' יוסף הצדיק הגורם הי' זה עצמו מפתח לגאולה בצדקתו של יוסף:

 

 

ב"ה בקיצור

במדרש כינוסו וכינוס בניו הצילו. עפ"י הפסוק בזעקך יצילוך קבוציך. כי כל זמן שהיה בעשו קצת נצוצי קדושה הי' לו כח לרדוף. וכן כל הרדיפות של האדם כדי להוציא השייך לו. וע"י שכינס הוא ובניו. והוציאו מהם כל הכח. ממילא וילך אל ארץ. כי נשאר קש ומוץ בלבד שידפנו רוח. וז"ש וישב כו' כת של כלבים וישב לו ביניהם והוציא בלעם מתוך פיהם. וזה ענין מאלמים אלומים בתוך השדה. עשו איש שדה כנ"ל. וז"ש בזעקך יצילוך קבוציך הוא הנקודה שנמצא בזאת הצרה השייכה לאדם. וכשמקבץ זאת נושע:

בפסוק ויקחוהו וישליכו כו'. לכאורה ויקחוהו מיותר. וי"ל שלקחו להם בחי' יוסף ורצו למלא את מקומו כמ"ש במדרש וישבו לאכל להאכיל לחם. כי יוסף הוא המשביר. והם מיאנו בשררת יוסף. ובודאי הי' מיוחד יוסף הצדיק לעלות במדריגה רמה אח"כ כנודע. ומקומו הראשון נשאר אצלם כמ"ש בזוה"ק כי בנימין מילא מקומו. כי לא היו יכולין להתמשך אחר הנהגה עליונה שלו כמ"ש ויבא דבתם. וכתיב ולא יכלו דברו כמ"ש במ"א מזה. ולכן ע"י שהעלה יוסף אח"כ. הי' צריך נסיון מקודם כמ"ש ז"ל אין הקב"ה מעלה לאדם עד שמנסהו. והי' ירידה שצורך עלי':

 

 

ב"ה

וישב יעקב בארץ מגורי אביו פירש בזוה"ק מלשון יראה כו'. כי הנה חכמים הגידו כי האבות היו כל אחד ענין מיוחד אברהם בחי' אהבה וחסד. ויצחק בחי' יראה ודין. ויעקב אע"ה הי' כלול מב' הבחי'. לכן נאמר כי עד עתה הי' תהלוכות יעקב בבחי' אהבת חסד ולכן הי' בבחי' הליכה כמ"ש באברהם לך לך כו'. כי התפשטות הקדושה לקרב רחוקים הוא בבחי' אהבה וחסד לפנים משורת הדין גם בבחי' אהבה יכולין לקרב רחוקים כמ"ש ואהבת את ה' שיהי' ש"ש מתאהב על ידך. אבל יצחק אע"ה שהי' יראה ופחד נאמר לו אל תרד מצרימה כו'. ובעוד שהי' ליעקב רדיפת עשו הי' מתדבק בבחי' אברהם. ועתה התחיל להיות בבחי' מגורי אביו. ואפשר לכן קפץ עליו רוגזו של יוסף כמ"ש כבר כי בחי' הדין א"א לגמור בשלימות רק להיות מוכן לזה ולבסוף צריכין להשתתפות מדה"ר:

במדרש כי אנכי ידעתי את המחשבות כו' כולם עסוקין בשקן ותעניתן כו'. והקב"ה הי' עסוק לברוא אורו של משיח. הענין הוא דאיתא משיח בא בהיסח הדעת. פי' שגאולה אחרונה היא בישועת השי"ת בלי השגת שכל אנושי. וכמו כן לידת משיח הי' בהיסח הדעת שהיו כולם טרודים בצערם. ויש להבין כי בודאי כל מחלוקת של השבטים הי' לשם שמים לכן נתקיים שיש משיח בן יוסף ובן דוד. וכל אחד הי' תופס לפי דעתו כי המלכות מגיע ליהודה או ליוסף. וכולם כיוונו לשמים. אלו ואלו דברי אלקים חיים. וצריך להיות ב' הבחי'. משיח בן יוסף המתחיל ובן דוד הגומר. ולכן הי' הסדר כן שמקודם נכסה מהם יוסף הצדיק ואז נולד משיח בן דוד. והקב"ה יודע המחשבות ראה דעת כולם למצוא האמת. ונפלו במבוכה בדבר שאין ביכולת בני אדם לקיים בפועל בשלימות. וצירף הקב"ה מחשבה טובה שלהם וברא אורו של משיח. ויש לנו להבין כי השבטים הם עמודי עולם. כמו שיש ג' אבות ובחינותיהם מקיימים העולם. כן בחי' י"ב שבטים. וע"ז נתקן י"ב ברכות אמצעיות בתפלת שמ"ע. האבות הם בחי' סידור שבחו של הקב"ה. והשבטים הבקשות. וכל אלה המה דברים מיוחדים שמתחדשין בכל יום. כי אין הדברים מקרה רק הם עמודים שהכל עומד עליהם. והקב"ה וב"ש פותח בכל יום אלה הדרכים והשערים שער סליחה ורפואה ותשובה ופרנסה כו'. לכן נתקן ברכה בסוף כל בקשה ואם הי' בקשה בלבד מה ענין הברכה רק שיש להאמין כי בכל יום נותן הקב"ה אלה הברכות לעולם רק בכח בנ"י לעורר אלה הדרכים. והנה יהודה בחי' שמע קולינו. כמ"ש שמע ה' קול יהודה והיא בחי' דוד המע"ה נעים זמירות ישראל. ובחי' יוסף הוא משלו נותן לו. אבל באמת בכלל ישראל המלכות ליהודה. כי בסוף הכל צריכין לסייעתא דשמיא. וענין זה נוהג בפרט כל איש ישראל ג"כ כמ"ש רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום. פי' בודאי האדם צריך לחשב דרכו בכל המדות שיוכל להיות נעזר לעבודת השי"ת. אבל בסוף הקב"ה עוזרו. וע"י כל המחשבות שהם לשם שמים מתקיים בסוף עצת ה'. וז"ש אנכי ידעתי כו' המחשבות. ויעקב אבינו ע"ה ובניו הי' כל מחשבותם לשם שמים בלבד. וכשהגיעו לתהום שאין בכח אדם לילך עוד. אז צירף הקב"ה עמהם ונתן כחו. ועוד נתבאר במ"א תשלום ענין זה המחלוקת של יוסף ויהודה:

 

 

ב"ה

וישב יעקב ברש"י ובמדרש משל המרגליות שנפלה בין החול. והענין הוא שע"י הרדיפות שהי' לו מעשו בא לכלל ישוב ולכן הוצרך לחשוב אלופי עשו שמזה בא השלימות ליעקב כענין לאום מלאום יאמץ. ובזוה"ק רבות רעות צדיק לצדיק לא נאמר כו'. פי' שע"י הרבות רעות נעשה ונגמר הצדיק כמ"ש עוד שם טוב ילד מסכן וחכם. פי' שע"י שהוא מסכן ויש לו רדיפות רבות עי"ז הוא תמיד ילד בהתחדשות ונעשה חכם. וכמו כן להיפך מלך זקן שאין עליו שום עול ועי"ז נופל לזקנה ונעשה כסיל. ויעקב אע"ה הי' לו רדיפות תמיד. ומצינו בפרשת ויצא כתב רש"י בשביל שהפסיק בפרשתו כו' ע"ש. ופרשנו שם שעשו הרגיש ביציאתו ועיכב לו הדרך והוצרך יעקב לשית עצה לתקן הדרך. לכן כתיב שנית ויצא ע"ש. וכמו כן כאן כ' מקודם ויבוא אל יצחק אביו. ובתוך כך הפסיק בפרשתו של עשו. והוצרך יעקב לתחבולות עד שנתישב במקומו. ועשו כתיב בי' וילך אל ארץ. שמתחלה ישב ולבסוף נתקיים בו הפיזור. אבל בצדיק תחלתו יסורין וסופו שלוה לכן מקודם הי' מטולטל ועתה כתיב וישב.. [ויעקב אבינו בכל הנסיעות לקט הנצוצות קדושות מכל המקומות. וכמו כן עשו שישב כל השנים הללו בארץ ישראל הוציא כל הפסולת. וכל אחד לקח השייך לו]:

בפסוק וישראל אהב כו' כי ב"ז הוא לו ועשה לו כתונת פסים. לא מצינו בפסוק שיהי' שנאת השבטים ע"י הכתונת. רק משום כי אותו אהב. וי"ל הפי' דידוע שאב ואם מושכין לבוש להבן עפ"י מחשבותם בקדושה בעת הזיוג. וז"ש שבן זקונים הוא לו ועשה לו כתונת פסים שהוא מלבוש יקר. ועי"ז אהב אותו. ועשה הוא כמו הנפש אשר עשו כדכ' בזוה"ק כי מעשה ידיו של אדם הוא הנפשות. ועשה לשון עבר [כי בן זקונים אעפ"י שהי' רק איזה שנים אחר לידת שאר השבטים רק שהמשיך לו נשמה מעלמא עתיקא]:

בפסוק והוא נער שעשה מעשה נערות ממשמש בעיניו מסלסל בשערו. ואמר אמו"ז ז"ל מי פתי יאמין שיהיו הדברים כפשטן. רק שזה נחשב לצדיק כיוסף מעשה נערות מה שיהי' עוסק ליישר תנועותיו ומדותיו כו'. ולהוסיף ביאור על דבריו ז"ל כי יש צדיק תחתון וצדיק עליון ובודאי כן דרך הצדיק לתקן מקודם כל הגוף ועדיין הוא בבחי' נער. ואח"כ בא לתקן השורש הוא בחי' זקנה כמ"ש נער הייתי גם זקנתי כו'. וכל זמן שהי' יוסף בבחי' צדיק התחתון הי' מוציא דבה על אחיו והי' מקנטרם בדברים. ואח"כ כשנתעלה להיות צדיק עליון וכל עסקיו הי' בשמים ושם ראה זכותן של השבטים. שכשהצדיק מתעלה ורואה מעלות בני ישראל הוא מלמד עליהם זכות ומושיע להם בכח עליון. ובאמת הצדיק הוא בחי' שבת. ואיתא שת"ח נקרא תמיד שבת. אך בימי המעשה הוא על ידי תיקון הגוף בחי' והוא נער כנ"ל. ובש"ק הוא בחי' הנשמה והוא בחי' הזקנה:

בפסוק וימאן ויאמר אל אשת אדוניו כו'. פי' בתחלה מיאן בעבירה בלי טעם רק כמ"ש חז"ל אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר. רק מה אעשה אבי שבשמים גזר עלי. ואמת שע"י יראת שמים זה זוכין אח"כ למצוא טעמים לבחור בטוב ולמאוס ברע. לכן ע"י וימאן בא לנתינת טעם. כי החכמה של האדם הבל. ויש בו כמה טעותים. אבל החכמה והדעת שבא ע"י יראת שמים היא האמת. וז"ש חז"ל כל שיראת חטאו קודמת כו' חכמתו מתקיימת. וכ' הן יראת ה' היא חכמה פי' החכמה הבאה בכח היראה. ויתכן לומר ויאמר אל אשת אדוניו שכל הטעם הי' רק להמשיך גם אותה. ואפשר זה שאמרו חז"ל שכוונתה היה לשם שמים זה נעשה לבסוף ע"י המשא ומתן שהי' ביניהם. ובדברים אלו נצנצה בה הרהורי קדושה אם כי מקודם היתה מרשעת ממש:

 

 

ב"ה

במדרש בזעקך יצילוך כינוסו וכינוס בניו הצילו מיד עשו ואלופיו. פי' בכל עת שהסט"א רודפת אחר הצדיק. הוא שיש בה איזה נצוצות שצריך הצדיק להוציא בלעו מתוך פיהם וכשמקבץ אותן הנצוצות קדושות שנמצא בם באה הישועה. וכ"כ והרשעים כים נגרש כו' השקט לא יוכל. שנמצא בהם מעורב קצת חיות. כמ"ש מימיו רפש וטיט. ולכן מה שרדף עשו ואלופיו אחר יעקב בעוד שהיה בו נצוצי אש. וכאשר כינס יעקב ובניו השייך להם. נתקיים בית יעקב אש יוסף להבה עשו לקש. פי' זה תלוי בזה כאשר כל התלהבות בא ליעקב ויוסף. ממילא בית עשו לקש. ובכל מקום יש תערובות. וצריך בירור. ואח"כ הסט"א נפרדת כמ"ש כולם ישא כו' הבל. וכתיב וילך כו'. והחוסה בי ינחל ארץ. והוא מנוחת השבת הבא אחר ימי המעשה. וזה רמז הפ' מאלמים אלומים תוך השדה מקום שצריך בירור כמ"ש בעשו איש שדה. קמה אלומתי וגם נצבה הוא השבת בחי' יוסף. תסובינה אלמותיכם ותשתחוין לאלומתי כי כל ימי המעשה צריכין להתבטל להשבת. והנה פי' כינוס בניו הוא על כל זרע ישראל שיעקב אע"ה לקט כל הניצוצות השייכים לכל תולדותיו. כי גם עשו רדף עם כל הכחות שלו כמ"ש בפרשה הקודמת אלה המלכים והאלופים עמלק מגדיאל שהם עד סוף הדורות. [ולא הי' ליעקב מנוחה עד שכינס גם הכוחות השייכים לתולדותיו. ורמז לדבר וישב כו' וסמוך לו אלה תולדות. לומר שע"י התולדות בא למנוחה. ויתכן עוד לומר כי באמת רצה אז לתקן עד תיקון השלם שיהי' בזמן הגאולה. ולכן קפץ עליו רוגזו של יוסף כי לא הי' עוד הזמן לתיקון הכולל כאשר שמעתי ממו"ז ז"ל באמרם ביקש לישב בשלוה]:

 

 

ב"ה

במדרש בפסוק וישבו לאכל לחם עבירתן של שבטים תקוה לעולם זכורה לעולם כו' להאכיל לחם ע"ש. מגיד המדרש כי כל מחלוקת השבטים הי' לתיקון העולם. דאיתא במדרש ביקש יעקב לישב בשלוה כו' פי' מו"ז ז"ל כי הצדיקים מבקשים להיות גם בעוה"ז נגלה הארה האמיתית כו'. והענין הוא כי השבטים הם עמודי עולם כמ"ש במ"א כענין הים עומד על שנים עשר בקר. והם י"ב חדשי השנה. והיינו שהמה פותחים שערי השפעה לדברים הצריכים בעולם. ואם כי יוסף היה צדיק יסוד עולם. אכן יש צדיק שכל מגמתו לשמים בלבד. ויש צדיקים שממשיכין שפע לעוה"ז וזה נק' ישיבה. ויוסף הצדיק הי' [מעלמא דדכורא והוא] בחי' עמידה כמ"ש קמה אלומתי וגם נצבה. דאיתא כל כנסי' שהיא לש"ש סופה להתקיים. והגם כי גם השבטים הי' כוונתם לש"ש. אבל יש בזה מדריגות. וכוונת יוסף הי' לשמים בלבד כנ"ל. וז"ש מאלמים אלומים. כי יודע הי' שכולם כונסין לש"ש. אך הוא למעלה מהם כנ"ל. וז"ש במדרש כשהצדיקים מבקשין לישב בשלוה. לישב דוקא כדכתיב וישב. והיינו בעוה"ז. אז קפץ עליו רוגזו של יוסף. כי כל עיקר קטרוג השטן על תיקון עוה"ז דוקא. והשבטים מסרו נפשם בעבור דורות השפלים כמונו עתה. כמ"ש במ"א כי ד' מלכיות יש. והג' הי' הקיום בזכות ג' אבות. ועתה יש פלוגתא אי תמה זכות אבות. וא"כ העולם קיים עתה רק על זכות השבטים כנ"ל. והד' מלכיות הם בחי' ע"ז ג"ע ש"ד. ולה"ר השקול נגד כולם. ולכן הג' אבות עמדו על הג' עבירות שהם שקולין ככל התורה ומחויבין למס"נ עליהם. ויעקב אע"ה הכולל הג' אבות עבר על כל הג' צרות אלה. והוצרך להיות עם לבן שהוא בחי' ע"ז כמ"ש נחשתי. תרפים כו'. ועשו הוא שופך דמים. וצרת דינה הוא ג"ע. ומול זה הי' הג' מלכיות. בבל ע"ז צלמא די דהבא. מדי ש"ד להשמיד להרג. יון ג"ע. ומלכות הרביעית הוא לה"ר ושנאת חנם ששקול נגד הג' עבירות כמ"ש חז"ל. ולכן אדום קשה ככל הג' מלכיות. והשבטים עם יוסף היו הכנה לגלות הזה. לכן נמצא בהם רמז מלה"ר ושנאת חנם. וז"ש במדרש כשרצית נתת בלבם לשנוא כו'. כלומר שהי' הכל מכוון בגזירת עליון. כדי שיהי' לנו קיום בגלות. הוכרח להיות נמצא בהם רמז משנאת חנם כנ"ל. כעין זה שמעתי מפי מ"ז ז"ל בשמשון הגבור לאשר הי' מוכן לתקן אות ברית קודש שנק' נזיר מן הבטן. הוכרח להיות נכשל קצת במדה זו:

בפסוק הילד איננו כו' אנה אני בא. דאיתא ראובן ראו מה בין בני לבן חמי. עשו שונא ליעקב. וראובן שניטל ממנו הבכורה וניתנה ליוסף וחפץ להצילו ע"ש. הענין הוא כי ראובן הבין האמת כי עיקר תקונו יהי' ע"י יוסף הצדיק מזה עצמו שניתן בכורה שלו ליוסף. וכן היה כי הוא נכשל בג"ע. הגם כי אמרו חז"ל ראובן לא חטא מיהו העלה עליו הכתוב כאלו חטא. ויוסף נקרא צדיק שומר הברית. וע"י שראובן הכיר האמת וביטל עצמו ליוסף. והאמין כי אין לו קיום רק ע"י יוסף. ולכן אמר הילד איננו ואני אנה כו'. ובאמת עשו אם הי' מבין כי אין לו תיקון רק ע"י שיהיה בטל ליעקב אע"ה. הי' יכול להיות לו תיקון. אבל הוא רצה דוקא להיות לו מקום בפ"ע. ולכן כל שנתגבר על יעקב הי' לו מפלה ביותר. כי באמת לא הי' לו קיום בעצמותו רק ע"י יעקב. והי' צריך להבין זאת ע"י שניטלה ממנו הבכורה וניתנה ליעקב. וזה עיקר החילוק בין רשע לצדיק. שהצדיק מאמין בה' ונמשך אחר הנהגתו ית' כמ"ש תמים תהי' עם ה' אלקיך. וכן מצינו ביוסף דכתיב ויהי בבית אדוניו המצרי. וכ"כ ויתנהו אל בית הסהר ויהי שם בבית הסהר. והכוונה שלא ביקש לעצמו תחבולות ליצא משם. כי חכם גדול הי'. וגם עשיר בשהי' בידו כל אשר לפוטיפר. ומסתמא הי' יכול להציל עצמו מבית הסהר. רק כי האמין כי מה' היא ויהי שם ברצונו. ורק בחלום השר המשקים אמר זכרתני ע"י שנדמה לו על ידי החלום כי רוצים משמים שיהי' לו גאולה עי"ז החלום כמ"ש במ"א מזה:

 

 

ב"ה

במדרש וישב יעקב תני כינוסו וכינוס בניו הצילו מיד עשו כו' מה כתיב למעלה ואלה המלכים כו' דכתיב הלא אח עשו ליעקב ואוהב את יעקב כו'. דאיתא במדרש תולדות ראויה היתה רבקה להוליד י"ב שבטים. ע"ש שדורש י"ב לשונות שני גוים ושני לאומים לאום מלאום ורב יעבוד צעיר כו'. א"כ היו נכללין אלה הי"ב שבטים בשני האחים. אך עשו לא זכה להוציאם מכח אל הפועל והוצרך יעקב אבינו לקבל כל ההארות שהי' בעשו. דכתיב וימנע מרשעים אורם פי' האור שהיה בכחם לתקן ולא תיקנו כמ"ש בזוה"ק לך לך על תרח ע"ש. וכמו כן בעשו. וע"ז כתיב וזרוע רמה תשבר הוא עשו שמתגאה בירושתו. על חרבך. והידים ידי עשו. וע"י הגאות שרצה רק למלוך כמ"ש ואלה המלכים כו'. לא נשאר לו כלום. [וזה הרמז בפרשה זו לשבירת הכלים שהי' הכל הכנה שהמקום שאינו ראוי לתקן. יהי' נשבר ויבוא אחר ויתקן כנ"ל] ויעקב ובניו כנסו כל ההארות כמ"ש אלה תולדות יעקב. אלה פסל את הראשונים [כמ"ש בפרשת בראשית אלה תולדות השמים כו' אז"ל פסל תהו ובהו] ובצדיק כתיב לא ימנע טוב להולכים בתמים שע"י שהי' יעקב אבינו ע"ה איש תם הזמינו לו משמים כל טוב הגנוז במקומות אחרים ובאו אליו. וז"ש מאלמים אלומים בתוך השדה כנ"ל כמ"ש במ"א מזה:

בפסוק ותתפשהו בבגדו כו' וחז"ל אמרו ויבוא הביתה כו' אלא שנראית לו דמות דיוקנו של אביו. וחלילה חלילה שעלה על דעת אותו צדיק לחטוא. אבל הענין הוא כידוע שיש בנפש אדם כמה מלבושים. ויש לבוש שיש בו אחיזה ליצה"ר כמ"ש בשער הקדושה מזה. והנה יוסף הצדיק כתיב בו ועשה לו כתונת פסים בודאי הי' זה מלבוש יקר מאד. דאיתא שלשה לא שלטה בהם יצה"ר. האבות. שהן הן המרכבה ולא הי' להם מלבוש גופני כלל. ורק כמו שעתידין להיות בעוה"ב. וזה המלבוש נתן יעקב גם ליוסף הצדיק דכתיב בן זקונים הוא לו דרשו חז"ל זיו איקונין שלו דומה לאביו. והוא הדיוקן שחקוק תחת כסה"כ. אכן כאשר נמכר למצרים כתיב מקודם ויפשיטו את יוסף כו'. כי בודאי כל נסיון הוא כשנוטלין מן האדם המדריגה המיוחדת אליו וכמו כן בכל גלות בכלל ישראל ג"כ ניטל מאתנו הציור והמלבוש שהי' מיוחד לנו בהיותינו בא"י ובמקום הקודש. וז"ש בבגדו שהוא מלבוש הגוף החיצון. אכן לפי שעה נראית לו דמות דיוקנו של אביו וכתיב ויעזוב בגדו וינס היינו שיצא מכל הלבוש הזה ונתלבש בלבוש המיוחד לו. וז"ש ואין איש שיצא מלבוש הגופני ונעשה כולו רוחני. והוא לרמז לכל העובד באמת כשהוא בעת צרה מסייעין לו מכוחות הנשמה אשר לו למעלה כמ"ש ישלח עזרך מקודש:

איתא בגמ' יוסף מחייב הרשעים הלל מחייב עניים ור"א בן חרסום העשירים ע"ש. וצריך ביאור כי היתכן שיאמרו לרשע שיהי' כיוסף הצדיק. אכן הפי' כי אלו הצדיקים הובאו לידם הנסיונות כדי להכין דרך לכל הדורות. וע"י שהקדים יוסף הצדיק לעמוד בנסיון. הוכן הדרך שיוכל כל איש ישראל ג"כ להינצל. וכמו שמצינו שכל יורדי מצרים נגדרו בעריות בזכותו. וכמו כן נשאר לכל הדורות:

 

 

ב"ה

וישב יעקב כו' ובמדרש המוץ והתבן מדיינים כו' דכתיב מאלמים אלומים בתוך השדה כו' דחז"ל אמרו אברהם קראו הר ויצחק שדה ויעקב בית. והם בודאי שלשה תקונים זה אחר זה כי אברהם הי' הראשון כדכתיב ימצאהו בארץ מדבר שהי' העולם תהו. והוא הי' המתקן הראשון שמקודם צריכין לבער הרע ולהיות מוכן לקבל צורה. ואח"כ בחי' שדה כמ"ש האר"י ז"ל בתוספות שבת לכה דודי נצא השדה שבחול נק' מדבר. ובבוא הארת השבת נעשה בחי' שדה הראוי לזריעה. אכן השבת עצמו הוא בחי' בית נחלת יעקב. וג' אלו רמזם שלמה המע"ה הכן בחוץ מלאכתך ועתדה בשדה כו' אחר ובנית ביתך. והם נוהגים בכל עובד ה' שבתחלה הוא מדבר. ואח"כ כשזוכה להיות עובד ה' יש בו עוד פסולת עד שצריך לתקן העבודה להיות סולת נקי'. וכן הי' בדורות. דור המדבר. אח"כ כשנכנסו לארץ ישראל זבת חלב ודבש בחי' השדה. ואח"כ בנין בית המקדש. והנה יצחק הי' בחי' שדה ולכן הוצרך יעקב ובניו לברר התבואה מתערובת קש של עשו ואלופיו. [רמז וישב גי' שדה לפי חשבון אות ה'. י' וד'. כי בשדה נכלל שם הקדוש שד"י. ובחסרון היו"ד היא סט"א. ושדה הוא הכולל כל אלה וצריך בירור והתישבות] וכמו שיש י"א אלופים היו י"א שבטים כמ"ש אחד עשר כוכבים שהם עומדים לכלות אלופים אלו. והשבטים הם שערי הקדושה כמ"ש במ"א בפסוק זה השער לה' י"ב שערים שהיו במקדש. ויש י"א מיני הסתרות שאין מניחין לכנוס באלה השערים. ויוסף הוא השער שאין בו מגע נכרי. וכתיב קמה אלומתי וגם נצבה. והוא רמז הסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה כמ"ש וזה שער השמים. וכ"כ מי יעלה לנו השמימה ר"ת מילה שע"י שמירת אות ברית קודש מתעלה האדם ולא יוכל לשלוט בו מגע סט"א:

במדרש נסו ואין רודף כו' ערק רשיעא ולית דרדפין לי' וצדיקים ככפיר יבטח. ובודאי זה תליא בזה. כפי בטחון הצדיק אע"פ שהרשע רודף אחריו. כדכ' במדרש ראה כת של כלבים וישב לו ביניהם. אז וילך אל ארץ. כי כל רדיפות הרשע כדי שיבוא הצדיק לבטחון האמת. ואז נסו ואין רודף. כאשר ראינו שכל זמן שברח יעקב אע"ה ממנו רדף אחריו עם ד' מאות איש. וכאשר נתיישב יעקב הלך לו אל ארץ. ובודאי כל המעשים אלו שנכתבו בתורה הם דרכים הנוהגים בכל עובד ה' שמתחלה צריכין לברוח ולמצוא תחבולות להלחם עמו. ובסוף עיקר הכל הוא לבטוח בה'. ומכל המלחמות זוכין אח"כ לבוא לבטוח בה' והי' ה' מבטחו:

 

 

ב"ה

במדרש תני כינוסו וכינוס בניו הצילו מיד עשו דכתיב אלה תולדות יעקב יוסף. משמע כי רק יוסף הוא נקרא תולדות יעקב. והיינו שיש נקודה מיוסף הצדיק בכל איש ישראל כמ"ש ועמך כולם צדיקים. וכפי כח הנמצא בישראל מיוסף נקראו תולדות יעקב. והוא כינוס בניו. כמ"ש קמה אלומתי וגם נצבה. כי כל שבט הוא בחי' מיוחדת המאסף ומקבץ כל השייך לפרט שלו. ואח"כ יוסף מקבץ כל הפרטים. קמה אלומתי הוא למעלה מהתערובות. וע"ש זה נקרא יוסף שהוא לעורר התוספות שבא מלמעלה מהטבע. וזה בא כשמתאחדין לבוא לאחדות וכינוס השלימות לכן לא הי' יכול לסבול כמ"ש ויבא דבתם רעה. והוא היה כולו טוב. והשבטים הם בחי' ימי המעשה שבהם הבירור טוב מרע. ושבת קודש הוא בחי' יוסף דבו יורד נשמה יתירה. תוספות מלמעלה. קמה אלומתי. והשבטים היו מוכנים לתקן עוה"ז כדאיתא במדרש וישבו לאכל לחם להאכיל כו' דכתיב ששת ימים תלקטוהו כו' שבת לא יהי' בו. וכ' בזוה"ק כיון דלא אשתכח בי' מנא מה ברכתא אשתכח. אלא כולא בשביעאה תליא. פי' ששבת הוא שרש כל השפע. לכן אין השפע בגשמיות ניכר בשבת. לכן לא הכירו השבטים את יוסף. וכן הי' בחי' יוסף קמה אלומתי ומ"מ הוא בעצמו אמר אנחנו מאלמים כו'. שהוא כלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל. שמקודם צריכין כל השבטים לתקן ימי המעשה להיות הכנה אחר כך לשבת. וכ"כ ששת ימים תלקטוהו. ואח"כ בא השבת ומעלה כל אלה הלקוטות. ואיתא המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים כו' נחלת יעקב אביך. היינו שע"י השבת שהוא הכינוס בחי' יוסף נקרא תולדות יעקב וזוכה לנחלת יעקב אביך כנ"ל. ומ"מ עבודת השבטים הי' עצה עבור דורות השפלים כמ"ש במדרש עבירתן של השבטים תקוה הוא לעולם כו'. כי השפע הבאה בשבת קודש אין הכל מוכנים לזה והוצרכו השבטים להכין גם השפע הבאה בימי המעשה [ז"ש וישבו לאכל לחם. הלחם הבאה מעלמא דישובא לחם עוני ויוסף הוא לחם מן השמים בחי' השבת כנ"ל]:

בפסוק כדברה אל יוסף יום יום. דאיתא יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום. והטעם כשהקב"ה וב"ש מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית. ממילא נולד התגברות היצה"ר ג"כ. וכל המסורה על ענין זה. ברוך ה' יום יום יעמס. ואהי' שעשועים יום יום. כי רצונו ית' שבנ"י יבררו בכל יום הטוב מרע. והלא כ' בזה ג"כ יום. שהוא אור הצפון. וזוכין לו ע"י התגברות על היצה"ר. דיש ב' דרכים והם ענין רמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת. שיש דרך בהתגלות האור ע"י המצות. ויש התגלות האור ע"י סור מרע. והם בחי' ערב ובוקר. ומזה יש שעשועים לפניו ית'. וב' אלו השפעות בשבת נעשין א' כמ"ש זכור ושמור בדבור אחד נאמרו הם בחי' מ"ע ומל"ת. ובש"ק הכל בקדושה שא"צ לבוא ע"י בירור התערובות. לכן בש"ק לא כתיב ערב. וכ' בפרשת המן והי' משנה על אשר ילקטו יום יום והוא כנ"ל כמ"ש שני העומר לאחד. עומר הוא מדה. וב' המדות בשבת מתיחדים כאחד. שבשבת ב' הימים אחדות אחד. מה שבכל יום צריכים לברר ב' אופנים הנ"ל. והקדושה בשבת בהתגלות. ובימי המעשה יש הסתר ומלחמות היצה"ר. ואיתא בגדים שלבשתה שחרית לא לבשתה בין הערבים. שלבשתה בין הערבים לא לבשתה ערבית כו'. ועל זה נתקן ג' מיני תפלות. מכלל שיש ג' זמנים ביום שצריכין להלחם עם הסט"א. דחז"ל אמרו עבודה שבלב זו תפלה. לעבדו בכל לבבכם כו'. והם ביצ"ט ויצה"ר כנ"ל. שהם הארות המתבררים ע"י המלחמה ומתלבשין בהסתרות כמו שרמזו שלבשתן ערבית שחרית כו'. ואיתא בכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה והוא הארות קדושות שבאין ע"י גדר ערוה בחי' סור מרע כנ"ל. ובש"ק כולו טוב ומלאך רע בע"כ עונה אמן. ודוק ותשכח:

 

 

ב"ה

בפסוק והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה. כי כל עבודת השבטים הי' לברר תערובות טוב ורע. והוא עבודת השדה להוציא החיות שנמצא גנוז. וצריך חרישה וזריעה. וקצירה וברירה להוציא התבואה מפסולת וקש. וכמו כן הוא בפנימיות כמ"ש נירו לכם ניר. ובאמת הי' זה שורש הגלות במצרים בחומר ובלבנים כ"ע בשדה. ובשבטים הי' באופן קל יותר מאלמים אלומים בתוך השדה וכמו שהשבטים הי' התנהגותם שורש לגלות מצרים. כמו כן יוסף הי' שורש לגאולת מצרים. וז"ש קמה אלומתי וגם נצבה שהיא תכלית הבא מן העבודה. וכעין זה הוא בימי המעשה שהם ימי עבודה וצריכין בירור ובשבת יש עלי' לכל המעשה בימי עבודה. וזה קמה אלומתי. וכתיב בשבת היום לא תמצאוהו בשדה. דבחול הוא כמ"ש יגעתי ומצאתי. הוא מה שיכולין למצוא ע"י יגיעה ומלחמה עם היצה"ר להוציא נצוצי קדושה שנתערבו בפסולת. ובשבת קודש אין צריך בירור. והאמת כי השפע היורדת בימי המעשה הוא לכל העולם ולכן צריך בירור אוכל מתוך פסולת. ובש"ק השפע מיוחד רק לבנ"י והוא בקדושה וא"צ בירור. ולכן בחול בא ע"י צמצומים ומלאכים ובדרך הטבע וגשמיות. ובש"ק באחדות מהקב"ה בעצמו. והנה בפרשה הקודמת כתיב תולדות עשו בשמותם למקומותם. ונראה שכל אלו השמות היו מוכנים לעשו ותולדותיו אם היו מטיבים מעשיהם. ואח"כ נתגלגלו כל אלה ההארות ליעקב ובניו. וזה הוא מאלמים אלומים בתוך השדה כדכ' בעשו איש שדה. וכן איתא יש ששמותיהן נאים ואין מעשיהם נאים. עשו ואינו עושה כו'. כי הנה השם הוא התכלית מבוקש שנברא האדם בעבורו. וכמו דאיתא במלאך ששמו ע"ש השליחות. כמו כן אדם שנשתלח מעוה"ז כשגומר שליחותו זוכה לשמו המיוחד לו. לכן איתא כי הרשעים שוכחים שמם בקבר. [והרמז הוא כי הגוף הוא קבר. וכששוכחין מן הנשמה בעוה"ז זה הוא שכחת השם] ולכן זכו הצדיקים באותן השמות שהיו מוכן לרשעים כמ"ש וימנע מרשעים אורם. והאמת הוא כי הכל צריך להיות לשם שמים בלבד דאיתא בגמ' ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד והאידנא לאו אחד הוא אלא לא כשהוא נכתב הוא נקרא ע"ש. והענין הוא שבעוה"ז נסתר ונעלם ההנהגה הפנימיות ונכסה בדרך הטבע. וצריכין בנ"י להעיד ולברר שם כבוד מלכותו ית' בעולם. וזהו עבודת בנ"י בעולם דאיתא כל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא ואין כבוד אלא תורה וכל התורה שמותיו של הקב"ה וע"י היגיעה בתורה ובמצות מבררין כבוד שמו ית' בעולם. כי קודם החטא הי' קדושת שמו ית' נגלה בעוה"ז כמו בשמים. אבל ע"י החטא נעשה פירוד ותערובת טוב ורע בעולם הזה. וכפי מה שיש לאדם חלק בכבוד שמו ית' בעולם. כמו כן זוכה לשם המיוחד לו בעוה"ב. וזה הרמז נרי בידך ונרך בידי. כי השם הוא התפשטות במקום רחוק. ונחזור לדברינו כי השבטים ביררו כל הנ"ק שהי' נמצא בשורש עשו ותולדותיו. וז"ש במדרש המוץ והתבן היו מריבים ע"ש בפ' וישלח כי כל זמן שהי' עוד קצת אוכל בקשין. הי' להם מלחמות. ואח"כ כשהוציאו כל ההארות נתקיים בית יעקב אש. יוסף להבה. בית עשו לקש. לכן כשנתעלה יוסף ויצא מבית האסורים אז כתיב בעשו וילך אל ארץ. ואלה הבירורים הם עבודת כל בנ"י בפרט בגלות שנמצא הארות גנוזות בתוך הרשעים ומקומותם שצריכין להוציאם. ועל אלה הארות כתיב ה' שומר את גרים שהקב"ה שומר הנפשות שעתידין לצאת ולהתגייר כל ימי היותם תוך הפסולת. ולאו דוקא נפשות. ונכלל בזה כל ניצוצי קדושה שעתידין להתברר ולהתכלל בצדיקים. וזאת עבודת ימי המעשה. אבל השבת מיוחד רק לבנ"י. וכתיב ביני ובין בני ישראל אות הוא כו' ששת ימים עשה כו'. דאיתא לא הי' צריך התורה להתחיל רק מהחודש הזה לכם מצוה ראשונה כו' רק משום כח מעשיו. וזאת הקושיא אינו על התורה דוקא. רק הענין הוא כי התורה ובנ"י מיוחדים רק לפנימיות עבודת השי"ת כמלאכי מרומים רק שכל מעשה בראשית הי' לזכות את בנ"י. כח מעשיו הגיד. להעלות כל הנ"ק שנמצאו ונגנזו במעשי בראשית. וזה הי' בימי המעשה. אבל השבת הוא כולו תורה ומיוחד רק לבנ"י. וזה האות ביני ובין בני ישראל כי ביום השביעי שבת וינפש וא"צ שום בירור בשבת כנ"ל. וב' אלו הבחינות עבודת ימי המעשה והגלות ויום השבת והגאולה. הוא עבודת השבטים ויוסף הצדיק. ואיתא כי י"ב סדרי תורה מיוחדים לי"ב שבטים. תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' כו' מחכימת פתי כו'. ונראה כי הם בחי' ימי המעשה עם הלילות כי בכל יום הוא דרך מיוחד מתפשט מן התורה בשם מיוחד לעבודת היום. והפעולה מצד המקבלים הוא בחי' הלילה. דיש בכל דבר דכר ונוקבא. אבל השבת הוא עצם התורה ואחדות אחד. וסיום המזמור הנחמדים מזהב כו' הוא בחי' יום השבת ויוסף הצדיק ודוק כי קצרתי:

במדרש הן אדוני רגיל הקב"ה לבחור מאוהבי בית אבא לעולה כו'. פי' שהוא ללמוד דרך איך לגבור על היצה"ר להתיישב כאשר כל איש ישראל מוכן למסור נפשו על הבורא ית' להיות נעקד לעולה לשמו ית'. וממילא אין מקום להתפתות ע"י הבלי עולם. והן היא אחת כמ"ש במד' הן בלשון יוני אחת. הן אדוני שיוסף הצדיק הי' מיוחד כולו רק לעבודת הבורא ית' וכן כל איש מישראל כפי זריזות שלו להיות משכים בכל יום לעבודת השי"ת אין כח להיצה"ר לשלוט עליו כמ"ש ויהי כדברה אל יוסף יום יום וכ' במ"א כמו שיצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ה"ה וכ"ש שיש לאדם להשכים להורגו. וכמו כן יש התעוררת היצ"ט ומן השמים בכל יום כדכתיב אנכי מצוך היום בכל יום יהיו בעיניך כחדשים. ומי שאינו בר דעת אינו מבין איך יהיו כחדשים. אבל יש לו ללמוד ק"ו מתאוות היצה"ר אשר מתחדשים לו בכל עת. והם הבלים ורגילין בהם. ואעפ"כ המה מתחדשים. מכש"כ המקבל עליו עול תורה נמצא בו התעוררות מתשוקה חדשה בכל יום למצות השי"ת אשר הם מתחדשים ממש בכל יום ויום:

 

 

ב"ה

במדרש צדיקים מבקשין לישב בשלוה בעולם הזה השטן מקטרג לא דיין כו'. פי' שרצה יעקב אע"ה לתקן כמו שיהי' לעתיד מבורר גם בעוה"ז הנהגתו ית'. והנה ג' שמות יש יעקב ישראל ישורון. יעקב בחי' הגוף. ישראל בחי' הנשמה ושורש שבשמים. וישורון הוא התחברות הנשמה והגוף. מעין מ"ש האלקים עשה את האדם ישר. כמו שהי' קודם החטא שהיה אדה"ר בגופו בגן עדן. והזמן לא הי' עוד מוכן להתגלות הקדושה בעולם. וז"ש לא דיין כו' כמ"ש שאמר לעולמו די שלא יתפשט הקדושה חוץ מגבולו ומקומו וזמנו. והנה יעקב ויוסף הם שורש כלל בני ישראל שנקראו בני יעקב ויוסף. והם ב' מתנות שנתן הקב"ה לישראל. עוז לעמו יתן היא התורה שנק' עוז וכמ"ש תתן אמת ליעקב ואין אמת אלא תורה. יברך את עמו בשלום הוא בחי' יוסף. ואלו הם מתנות בעוה"ז כמ"ש במד' בראשית אמת ושלום אמרו אל יברא דכולי' שקרים דכולי' קטטה. וזו הקטטה אינו דוקא בין אדם לחבירו. רק מי שהוא שלום בעצמו שהנשמה והגוף מתיישבין באחדות ממילא הכל משלימין אתו. ובנ"י יכולין להתקיים בעוה"ז באמת ושלום [וב' אלו הם התורה וביהמ"ק. ונכלל בשם ירושלים. יראה היא התורה המלמדת לאדם דעת. ושלום הוא התגלות הקדושה ששכן הקב"ה בתוך בנ"י והוא בחי' ישורון כמ"ש ויהי בישורון מלך]. וכ' תולדות יעקב יוסף. כי יעקב הוא התורה. ויוסף הוא התיקון היוצא מן התורה אל המקבלים שיתמשכו אחר התורה. ובאמת כמו שיש בקדושה יעקב ויוסף. מול זה היו הרשעים עשו ועמלק. עשו הוא השקר מול האמת ליעקב כמ"ש ז"ל הא שוא שבראתי בעולמי. ואלופי עשו ועמלק הראש שלהם הוא הקטטה כמ"ש סתם מלחמה בתורה הוא עמלק ימ"ש. וז"ש כינוסו וכינוס בניו הצילו. כינוסו בחי' אמת ליעקב. כינוס בניו הוא השלום בחי' יוסף הצדיק:

 

 

ב"ה

במדרש בזעקך כו' כינוסו וכינוס בניו הצילו כו' נסו ואין רודף זה עשו כו'. כי הכינוס הוא העדות בין צדיק לרשע. כי בסט"א איתא שרי בחיבורא וסיים בפרודא ולכן כתיב נסו כו' רשע לשון יחיד ולבסוף נסו לשון רבים. כמ"ש בדרך אחד יצאו אליך ובשבעה דרכים ינוסו. ובצדיקים להיפוך וצדיקים לשון רבים. ככפיר יבטח שבאין בסוף אל אחדות השלימות. ולכן כתיב אלה תולדות יעקב יוסף הוא המחבר ומאחד כל הי"ב שבטים. ובפרשה הקודמת כתיב ויהיו בני יעקב כו' ואלה תולדות עשו שעדיין לא הוציא יעקב כל בלעו מפיו של אותו רשע. ואחר כך דכתיב וילך אל ארץ כו' ומסיים באלופי עשו. ושמעתי ממו"ז ז"ל שם אלופים שכל אחד. בפני עצמו עומד. ואין להם התחברות. ולכן דמוהו לחבילות של פשתן. כי חז"ל אמרו שלכן נקרא פשתן בד שגדל בד בבד עכ"ד ז"ל. וזה החילוק בין אלוף לאחד. והשבטים הם אחדות אח"ד. י"ב שבטים ויוסף עולה על כולם. לכן כתיב אלה תולדות שפסל את הראשונים. להבדיל בין אלופי עשו כו'. דלא כמ"ש מקודם ואלה:

 

 

ב"ה

במדרש בזעקך יצילוך קבוציך כינוסו וכינוס בניו הצילו מיד עשו. כבר כ' במ"א כי עיקר ההצלה הוא להוציא כח הנצוצים השייכים אל האדם והמה מפוזרים. וכשמתכנסין כל הנצוצות ממילא כולם ישא רוח כו'. והנה בפרשה הקודמת כתיב תולדות עשו. ואח"כ המלכים אשר מלכו באדום. ובפרשה זו כתיב תולדות יעקב יוסף וענין יהודה. וביאור הענין הוא כי יש בחי' בן ובחי' עבד. בכלל ובפרט. נשמות בני ישראל שנקראו בנים למקום וזהו שורש האבות. ויש ג"כ בחי' עבדים שהרי נאמר בעבור אברהם עבדי. וב' הבחי' הנ"ל הוצרכו בירור. ותולדות עשו היו הפסולת מבחי' בנים והמלכים היו בירור הפסולת מבחי' עבדות. ויוסף ויהודה. הם ב' בחי' הנ"ל. ביוסף כתיב תולדות יעקב יוסף ובן פורת יוסף. ויהודה קיבל המלכות והוא בחי' עבד. ולכן יש משיח בן יוסף הבן יקיר לי אפרים. ויש משיח בן דוד ועליו נאמר הנה ישכיל עבדי. [והמשכיל יעמיק ויבין שורש הדברים] והשבת כולל ב' בחי' הנ"ל. והם בחי' זכור ושמור. ולכן נקראת נחלה ונק' מתנה. נחלה היא שאין לה הפסק והוא כח הבן בתולדה. ומתנה היא מה שאדם זוכה ע"י עבודתו באמונה ותליא בעבודת האדם ויכול להתעלות ביותר הרבה מאוד. ויוסף ויהודה ביררו והוציאו אוכל מתוך פסולת מידו של עשו ואלופיו. ועל ב' אלו ביקש. הצילני כו' מיד אחי הוא בחי' התולדות שהי' לו כח מיצחק אבינו. ומיד עשו הוא כחו בעצמו על חרבך תחי' והוא כח המלכות. וכתיב ביהודה ידיו רב לו שהוציא בלעו של אותו רשע שאמר יש לי רב וכ' והידים ידי עשו. ולבסוף יתקיים ורב יעבוד צעיר וכתיב בדוד צעיר אפרתי [וב' בחי' הנ"ל יש לרמוז ג"כ במ"ש המד' יש ששמותיהן נאים ומעשיהם נאים כו'. עשו. שמו נאה הוא הכח שהי' בתולדה בו. ומעשיו כעורים. והשבטים הוסיפו בכח עבודתם על הכח שהי' בהם בתולדה כנ"ל]:

בענין הפרשה המלוך תמלוך עלינו כו' ויוסיפו כו' שנוא אותו כו'. כי מדריגת יוסף היא למעלה משאר השבטים כידוע. ולכן לא עמדו על דעתו. ובחי' יוסף הוא כמו בחי' השבת דאיתא בזוה"ק כיון דלא אשתכח בי' מנא מה ברכתא אשתכח בי' והשיב דכולהו ברכאין בי' תליין. כמו כן לא הי' ניכר כח יוסף בעוה"ז אבל כל הנהגת העולם בו תלוי. ולכן הראה להם בחלום השני שמש וירח וכוכבים משתחוים לו. פי' הנהגת סדר העולם הכל תליא במזל העליון. שמש ירח כוכבים רומז לג' תפלות שחרית מנחה ערבית. וכל שורש התפלות לבטל שינוי הזמנים אל השורש. ולכן יש ח"י ברכאין למשוך חיות מחי עולמים. וזהו משתחוים לי שכל הסדר תלוי בכח שלמעלה מהטבע. וכל הכריעות והשתחויות בתפלה לחבר עוה"ז בחי עולמים. בכח ח"י חוליות שבשדרה. והכל כח יוסף הצדיק. ולכן אחר שהגיד להם זה החלום לא כתיב תוספות שנאה. רק ויקנאו בו אחיו כי ראו שכחו למעלה מהם. כי השבטים הם קיום העולם וי"ב מזלות. ויוסף למעלה מזה הסדר והכל תלוי בו כנ"ל. והנה בחול יש ג' תפלות הנ"ל שהוא חיבור ב' העולמות. ובשבת יש מוסף. והוא בחי' יוסף הצדיק שבשבת מתגלה הנהגה עליונה למעלה מהטבע. וזה הרמז שהוא למעלה מג' בחי' שבימי המעשה. גם הג' תפלות בכל יום הוא לתקן הנפש רוח נשמה שבאדם לדבקם בשורשם. ובשבת תפלת מוסף על נשמה יתירה. לכן נק' מוסף. וכמו כן הקרבנות במקדש שהיו מעלין הכל להשורש. ובשבת קרבן מוסף שהיא למעלה מעולת התמיד בחי' יוסף למעלה מסדר הטבע כנ"ל:

 

 

ב"ה

בפסוק אלה תולדות יעקב יוסף פי' חז"ל שהי' דומה לו ומה שאירע לזה אירע לזה. הענין הוא כי ברית הלשון וברית המעור תלוין זה בזה. וכפי מה שזוכין לתורת אמת כך יכולין לשמור בקדושת הברית. וכמו כן כפי שמירת הברית זוכין לתורה. ויעקב הוא בחי' התורה כמ"ש תתן אמת ליעקב אין אמת אלא תורה. ובזה תלוי הכל כי הוא עץ החיים ומזה בא תיקון כל המדות. והנה בעצם ברית המילה שייך להתורה וקבלת כל התורה ע"י המילה בגר שנתגייר. כי ציור המילה שייך רק למקבלי התורה. ולכן הגם כי ניתנה המילה לאברהם אע"ה קודם נתינת התורה. באמת הי' זה מתנה וחסד. ונתקיים בו מי הקדימני כו' תחת כל השמים כו'. ע"י שמסר נפשו להשי"ת שגם בחינת מסירת נפש שייך רק לבני ישראל מקבלי תורה. והוא זכה בזה שלא כדרך כענין אהבה מקלקלת השורה. וזה ענין שכתבו חז"ל בפסוק לבית יעקב אשר פדה את אברהם יעקב פדה את אברהם כו'. הענין כמ"ש תתן אמת ליעקב חסד לאברהם. כי באמת כל האבות קיימו את התורה. ואברהם בכח החסד ויצחק בכח פחד. אבל ליעקב שייך אליו התורה בעצמותו כמ"ש שצורתו חקוקה תחת כסא הכבוד. ולכן המילה הגם שניתנה לאברהם אבל שלימות המצוה שייכה ליעקב. כי גם מדות אברהם ויצחק שייכים רק למקבלי תורה וכמ"ש אין בור ירא חטא ולא ע"ה חסיד. והרמז למעט ישמעאל ועשו ממדת אברהם ויצחק. אבל יעקב כולל כל מדות הנ"ל באמת. ובמד' כינוסו וכינוס בניו הצילו מיד עשו ואלופיו. הם ב' בריתות הנ"ל. כינוסו ברית הלשון. כינוס בניו ברית המעור. כי מאחר שנקראו בריתות א"כ יש בהם התקשרות והתאחדות כל האדם. וזה הרמז אחד בפה ואחד בלב. ברית הלשון בפה וברית המעור בלב:

במדרש ביקש יעקב לישב בשלוה כו' השטן מקטרג. קפץ עליו רוגזו של יוסף כו'. כ' אחת שאלתי כו' שבתי בבית ה' כל ימי חיי. ובודאי לזאת הבקשה נתכוין המד'. כל ימי חיי לרבות גם בעוה"ז. כמו שיהי' לעתיד יום שכולו שבת. ואז נכון יהי' הר בית ה' גם בעוה"ז. וכל האבות ע"ז שמו כל לבם ונפשם והקב"ה רצה למלאות רצונם וכמו שהי' אח"כ בקבלת התורה ומצות ובנין ביהמ"ק ויהי' נגמר הכל בשלימות לימות המשיח בב"א. ולכן הוצרך לגלגל סיבת גלות מצרים כי ע"י יציאת מצרים הי' הכנה לכל זה. כמו שתלה הקב"ה בתורה כמה מצות ביצ"מ. וכמו כן למען תזכור כו' צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ולכן קפץ רוגזו כו' שיוכל להיות נגמר עצה עמוקה זו כמ"ש ז"ל בפסוק מעמק חברון. והנה מנוחת שבת היא מעין עוה"ב. והוא באמת זכר ליציאת מצרים שע"י יציאת מצרים זכינו לשבת שניתנה במרה אחר יצ"מ. וזה הענין נוהג תמיד שמקודם צריכין להלחם במריבות ומחלוקות והוא בחי' ימי המעשה כמ"ש במ"א שהוא מלשון כפי'. וכן הי' תהלוכות יעקב בחו"ל. ועתה וישב יעקב רצה לישב בשלוה בחי' השבת כמ"ש. ובאמת יוסף הוא בחי' השבת. וזהו רמז החלום מאלמים אלומים בתוך השדה. קמה אלומתי כו'. מאלמים מתרגמינן מאסרין איסרין. וגם פי' מאלמים מלשון אלם כמ"ש במדרש קמה אלומתי משתיקותא דאמא ע"ש לפי דרכו. ובדרך הנ"ל יתפרש ע"פ מ"ש במ"א פי' הגמ' בגיטין מי כמוכה באלים. באלמים ששומע גדופו של הרשע ושותק. והוא הנהגתו ית' את העולם מלובש ומוסתר בדרך הטבע. ולכן הוא עבודת ימי המעשה בתוך השדה לברר מלכותו ית"ש כי הוא בכל משלה. הגם כי הוא מלובש בטבע. וכפי מה שמבררין בימי המעשה יש לזה עלי' בש"ק. והוא בחי' יוסף. קמה אלומתי וגם נצבה. ולא עוד שנותן קדושה גם לימי המעשה וזה רמז תסובינה אלומותיכם כו' שצריכין לבטל ימי המעשה אל השבת. וכמו כן השבטים עם יוסף הוא כלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל. כי מקודם כתיב אנחנו מאלמים ביחד. ועי"ז קמה אלומתי. ואח"כ תסובינה אלומותיכם כו'. ומ"ש רמז מי כמוכה באלים על הנהגת ימי המעשה יתפרש סיפא דקרא מי כמוכה נאדר בקודש על קדושת יום השבת כמ"ש בזוה"ק אמור ובמ"א כבר כתבנו מזה:

 

 

ב"ה

והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה. כבר כתבנו במ"א כי הוא בירור הנצוצות קדושות שנתערבו והוא מ"ש במד' כינוסו וכינוס בניו הצילו מיד עשו ואלופיו. ועשו נקרא איש שדה. ורמז במסורה והנה אנחנו מאלמים. והנה אנחנו בקדש כו' אצל מלך אדום. כי הנה עיקר המלאכות הם בשדה חרישה זריעה קצירה בצירה דישה. וזה הרמז בית עשו לקש. דכ' הידים ידי עשו. והקש הוא יד לאוכל שהשפע מתלבש בטבע וגשמיות. ובאמת כל זה הי' אחר חטא הראשון כמ"ש וקוץ ודרדר תצמיח כו' את עשב השדה. שהמאכל צריך לבוא ע"י מוץ ותבן. והאדם צריך לברר זה התערובות. וזה הבירור הוא בימי המעשה. ובשבת נאסרו כל אלה המלאכות. ויוסף הוא בחי' שבת כדאיתא במדרשים והוא למעלה מתערובות הנ"ל. וכמ"ש בית יעקב אש יוסף להבה כו'. א"כ אין הקש שולט שם ביעקב ויוסף. ואיתא תולדות יעקב יוסף שהי' דומה ליעקב כו' כי הנה יעקב הוא כלל כל הג' אבות. כי אברהם ויצחק הם כל אחד מדה בפ"ע אבל יעקב כתיב בי' יושב אהלים ב' שהי' מכריע וכולל כל השלשה אבות. ולכן מאברהם ויצחק יצאו ישמעאל ועשו. ויעקב הי' מטתו שלימה. וכמו כן יוסף כלל כל השבטים שכל שבט ענין בפ"ע והוא כלל כל השבטים. וכ' במ"א בשם מו"ז ז"ל כי י"א אלופי עשו מול י"א ארורים. נמצא יוסף למעלה מאלה הי"א. וכינוס יעקב הג' אבות. ויוסף כינוס הי"ב שבטים. ובזה ניצולו מעשו ואלופיו. ויעקב ויוסף הגם שהיו למעלה מזה הכניסו עצמם לתקן הדורות הבאים. וזה עצמו החלומות שהראה להם יוסף כי כולל עצמו בתוכם. מאלמים אלומים. וע"י שקמה אלומתי ממילא תסובינה אלומותיכם כו'. שמעלה את כולם. ואמרו חז"ל כשם שא"א לבר בלא תבן כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים. הרמז כמו שהתבואה גנוזה בקליפות מוץ ותבן. כך הנבואה ע"י חלום מתלבש בלבושים ומדריגות תחתונות ולכן הי' בחי' החלום למטה ממדריגותיהם. ורק בעבור השבטים. וכן כתיב בפרשת מקץ החלומות אשר חנם להם. פי' לצרכם ובעבורם. שיוסף הוא בחי' השבת שבא השפע שלא ע"י צמצומים וכתיב היום לא תמצאוהו בשדה:

בפסוק השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי כו'. להודיע כי הכל תלוי באות ברית קודש כדכתיב אם לא בריתי יומם ולילה כו'. ורמז יומם ולילה הוא בחי' תורה שבכתב ושבע"פ כמ"ש במדרש יום ליום יביע אומר תורה שבכתב ולילה ללילה תורה שבע"פ. וזה רמז שני המאורות. הגדול לממשלת היום תורה שבכתב. והקטן לממשלת הלילה תורה שבע"פ. ולכן ניתוסף הכוכבים. לממני בך צדיקים. כי תושבע"פ תלוי בפיהן של בנ"י. ויש רשימו מתורה שבכתב ושבע"פ בכל איש ישראל. ובכח שמירת אות ברית קודש מאירין אלה המאורות. כמ"ש ויתן אותם אלקים ברקיע השמים. כדאיתא בזוה"ק. וכמו שהוא בכלל כן בפרט איש ישראל. והם בחי' עץ החיים ועץ הדעת. לכן כתיב יחוה דעת. ונק' לילה שבתורה שבכתב הדבר מפורש. ושבע"פ תליא בדעת האדם. רק הלומדים לשמה זוכין למצוא דבר אמת בפיהם. ומול ב' מאורות אלו יש ב' ערלות חיתוך ופריעה. ובכח מצות המילה שמפורש בתורה ופריעה הוא בקבלה בחי' תורה שבע"פ בכח מצוה זו זוכין לאור תורה שבכתב ושבע"פ וזהו בריתי יומם ולילה:

 

 

ב"ה

והוא נער את בני בלהה ואמרו חז"ל שהי' עושה מעשה נערות כו'. נער הוא נקרא ע"ש שצריך תמיד התעוררות מחדש. זה החילוק בין זקן שקנה חכמה שהחכמה בקביעות אצלו ונער צריך תמיד התעוררות. ובאמת הוא ענין ימי המעשה מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית ועל הנהגה זו כתיב אי לך ארץ שמלכך נער ושריך בבוקר יאכלו. שצריכין להתחדש בכל יום כמ"ש בכל יום ויהי ערב ויהי בוקר. אבל שבת קודש הוא כולו אור וטוב. ולפי שיוסף הצדיק נגלה להם בדמות נער. לא רצו השבטים להמשך אחר הנהגתו כדאיתא במשנה הלומד מן הקטנים דומה לשותה יין מגתו שיש בו תערובת השמרים. וכן הוא בהנהגה זו שמעורב בו פסולת. ולכן הביא דבתם רעה. אבל הלומד מן הזקנים כשותה יין ישן שנח על שמריו. אכן איתא רבי אומר אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו יש קנקן חדש מלא ישן. וכן הי' בחי' יוסף. ויעקב אבינו הבין זה. ולכן כתיב בן זקונים הוא לו כלומר הם חשבוהו לנער והוא חשבו לזקן. וכן נק' אברך מה"ט אב בחכמה ורך בשנים. ומה שנגלה להם בבחי' נער הי' בעבורם כמ"ש נער את בני בלהה. ומדת הצדיק הוא בפנימיות למעלה מכל. ובחיצוניות הי' נראה קטן מכל השבטים. כמו שקראוהו חכמים יוסף קטנן של שבטים. וזה הי' בחי' חיצוניות שלו:

בפסוק אלה תולדות יעקב דכתיב בית יעקב אש יוסף להבה. כי יעקב הוא גוף התורה כמ"ש תתן אמת ליעקב. גחלת גי' אמת. והיא התורה דכ' כה דברי כאש. ובגוף האש אין תפיסה. וכח האש פועל בכל דבר כפי כח הכנת המקבל כמ"ש בספרים כי חום השמש מזיק לזה ומרפא לזה. ויש דבר שמלבין אותו ויש שמשחיר. ולכן נק' אמת כמ"ש עם חסיד תתחסד כו' עם עקש תתפתל. אבל יוסף הוא דרך התפשטות האש להאיר ולשרוף. כי כח המאיר ושורף הכל ע"י השלהבת. ולכן תולדות יעקב יוסף התפשטות כחו של יעקב. וכתיב היטב איטיב עמך כי אין טוב אלא תורה. וגם צדיק נקרא טוב דכ' אמרו צדיק כי טוב פרי מעלליהם כו' הוא התפשטות ותולדות כנ"ל. וזה היטב איטיב רומז על מדת יעקב ויוסף דחשבינן חד:

במדרש לא שלות כו' ויבוא רוגז כו' גם בפ' בשלח ויבוא עמלק דרשו עליו ויבוא רוגז. כי נסמכה פרשה זו לאלוף עמלק דלעיל. כמ"ש במ"א דיעקב ויוסף הוא אמת ושלום. ומול זה עשו ועמלק. שוא ושקר זה עשו. מלחמה וקטטה עמלק. והוא שגרם השנאה בין השבטים. וכן עתה בגלות אדום עיקר מכח שנאת חנם נחרב הבית. ובאמת בחי' אמת ויעקב הוא החלק שבין אדם למקום מצד הנפש. ובחי' שלום ויוסף הוא חלק שבין אדם לחבירו מצד תיקון הגוף כי הנפשות קרובים בעצם. וז"ש ביקש לישב בשלוה בעוה"ז חלק הגוף. קפץ רוגזו של יוסף:

 

 

ב"ה

וישב יעקב בארץ מגורי אביו אמרו חז"ל ביקש לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף. פי' ביקש לישב בשלוה בארץ מגורי אביו בבחי' מדת הדין להיות נתקן גם מדת הדין שנפרץ ע"י עשו כמ"ש בפרשה הקודמת מזה. אכן זה יהי' מתוקן ע"י משיח בן דוד שנקרא על שם זה פרץ לתקן הפרצה מצד צפון:

אלה תולדות יעקב יוסף. מקודם כתיב תולדות עשו במספר. וביעקב כתיב תולדות יעקב יוסף בלי מספר כי עשו ירש מדה"ד והוא בגבול ושיעור ידוע. אבל מדת החסד והרחמים נאמר הטוב כי לא כלו רחמיך לא תמו חסדיך כי הם בלי גבול. וכן כתיב פוקד עון אבות על שלשים ורבעים. ומדת הטובה כ' לאלפים. הגם כי דרשו ב' אלפים היינו לכל הפחות. אבל אלפים כולל עד אין גבול. שכן עשה הקב"ה להיות קץ וגבול לחושך. ומדת הטוב הוא בלי גבול. וחז"ל דרשו תולדות יעקב יוסף שדומה לו. כי יעקב הי' המכריע בין מדת אברהם ויצחק ולא עוד שעל ידו נתעלו למדריגה גבוה כדכתיב ברכות אביך גברו. והוא מקשר האבות אל השורש. וכמו כן יוסף הוא מכריע בין השבטים ולא עוד אלא שמעלה אותם אל האבות שהם השורש שלהם. וזה רמז ב' החלומות מאלמים אלומים כו' וחלום השני השמש והירח ואחד עשר כוכבים שהיא המעלה העליונה חיבור השבטים אל האבות בכח יוסף הצדיק דאחיד בשמיא וארעא:

 

 

ב"ה

במדרש בזעקך יצילוך קבוציך. תני כינוסו וכינוס בניו הצילו מיד עשו. כי עיקר נצחון המלחמה מכח הכינוס והתאחדות. ואז חל סייעתא דשמיא. כמ"ש ה' אלקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך. ולכן אמר משוח מלחמה שמע ישראל בזכות שמע ישראל כדאי אתם להינצל. שמע הוא הכינוס. ויעקב אע"ה שכחו גדול. אעפ"כ עיקר הנצחון הי' ע"י הכינוס. ואז וילך עשו אל ארץ דאיתא כנסי' שהיא לשם שמים סופה להתקיים. ולכן יעקב נשאר באחדות. אבל הרשע מתחלה בא עם ד' מאות איש ולבסוף נפרדו ממנו כדאיתא בסט"א שארי בחיבורא ומסיים בפרודא לכן כתיב נסו ואין רודף מה שהי' מקודם רשע באחדות ולבסוף כתיב לשון רבים סיים בפרודא. וצדיקים ככפיר יבטח הוא שארי בפרודא ומסיים בחיבורא. וביעקב כתיב תולדות יעקב יוסף שהוא המאחד ומחבר כל השבטים להודיע כי כל מה שהרבה תולדות נשארו כולם באחדות אחד. כמ"ש ע' נפש לשון יחיד. ובעשו כתיב נפשות. לפי שכינוסו של יעקב הי' לשם שמים. ופי' סופו להתקיים שנשארו באחדות. ועוד פירוש סופו להתקיים שיהי' חל שם שמים על הכינוס:

במדרש וישבו לאכל לחם עבירתן של שבטים זכורה כו' תקוה לעולם. ישבו להאכיל לחם לכל באי עולם. כי הנה מדריגת יוסף למעלה מן השבטים ואין כל העולם כדאי לקבל מדריגה עליונה כזו. אבל דרך השבטים הוא אכילת לחם לכל באי עולם. וכל עבודת השבטים היה בעבור כלל ישראל ומסרו נפשם להכין דרך לדורות השפלים. והכל הי' סיבה לטובה. והי' צריך להיות נפרש יוסף מהם ואז יוציאו הם מדריגותיהם מכח אל הפועל. ואיתא דיש לחם מן השמים ולחם מן הארץ. הוא בחי' יוסף עם השבטים. כי יוסף מעלה לחם מן הארץ ללחם מן השמים כמ"ש במ"א בענין משנה לחם. וי"ב חלות שהי' במקדש הוא בחי' י"ב שבטים. ולבונה זכה לאזכרה הוא בחי' יוסף בחי' זכירה. ובאמת מחלוקת השבטים עם יוסף הי' שורש הגלות. והנה הגלות הוא ג"כ לברר הקדושה הנמצא בכל המקומות אלו. אבל אם היו בנ"י זכאין היו מאירין מא"י ובהמ"ק מרחוק לכל העולם. וכן הי' בחי' יוסף להבה ששולט מרחוק. אבל כשגרם החטא צריכין להתפזר בכל אלה המקומות השי"ת יקבץ נדחנו:

 

 

ב"ה

במדרש בזעקך יצילוך קבוציך כו'. ענין החלום מאלמים אלומים בתוך השדה הוא בירור התערובות לברר אוכל מתוך פסולת. והוא תיקון השבטים. וזה בחי' עבודת ימי המעשה בל"ט מלאכות. אבל בשבת כתיב היום לא תמצאוהו בשדה. וילכו ללקוט ולא מצאו. כי בימי המעשה הקדושה מתלבשת בעולם הטבע ע"י הל"ט מלאכות יכולין למצוא נצוצי קדושה בעולם. אבל בשבת קודש הקדושה מתעלה. ולכן בש"ק צריכין שמירה כיון שאין הקדושה בתוך הטבע. אבל לבני ישראל הנחיל הקב"ה את השבת. ואסור לעשות מלאכה. וז"ש במשנה אבות מלאכות מ' חסר אחת ולא אמרו ל"ט. רק לרמוז כי חסר אחת אותו השורש של כל המלאכות כח הפועל בנפעל. וי"ל שזה נרמז בדברי הגמ' והמלאכה היתה דים לאו ממנינא דשלימו להו עבידתא. פי' דבמלאכת המשכן הי' שם כח השורש של כל המלאכות והיא אחת החסר באבות מלאכות בש"ק שאינה נמצאת בשדה כנ"ל. וזהו הש"ק בחי' יוסף הצדיק קמה אלומתי שנתעלה למעלה מן הטבע. ואיתא במד'. ורש"י הביאו. משל למרגליות שנפלה תוך החול אדם ממשמש כו' בכברה עד שמוצא המרגליות וזורק את החול. וכן הוא בכל ימי המעשה כי נצוצי קדושה נתפזרו בעולם. ובכל שבת ושבת נתקן פרט אחד ונמצא המרגליות ולכן משליכין את החול. וכן הי' במעשה בראשית ששת ימים עשה ויכלו השמים ע"ש במדרש כל זמן שידי קונם ממשמש בהם היו מתרחבין והולכין נחו ידי קונם כו'. ושבת רומז ליום שכולו שבת שאז יהי' מציאת כל המרגליות ושמים כעשן נמלחו והארץ תבלה כו'. ובכל שבת יש עלי' במרגליות זו. וכמו כן בעבודת האדם למטה שנשלח לתקן זה התערובות כמ"ש וישלחהו מגן עדן לעבוד כו' האדמה כי עיקר מקום האדם הי' בגן. אבל אחר החטא נשתלח לברר זה התערובות. ובשבת קודש יש לו עלי' והאדם צריך לידע שהוא שליח בעולם וכל תשוקתו צריך להיות רק לעסוק בעבודת הבורא למצוא את המרגליות ואז יש לו חלק בשבת קודש. בזעקך יצילוך הוא המלחמה בימי המעשה למצוא המרגליות ונצוצי קדושה המתערבים בל"ט מלאכות. ואז כולם ישא רוח כמ"ש וילך אל ארץ מפני יעקב. אכן והחוסה בי ינחל ארץ הוא בחי' השבת קודש פריסת סוכת שלום עלינו והיא נחלת יעקב בלי מצרים ומלחמות וזה תולדות יעקב יוסף:

ויהי ה' את יוסף במדרש עם שאר השבטים לא כו' לפי שהי' בבית אדוניו המצרי ע"ש. דכתיב רבות רעות צדיק. ומכולם יצילנו ה'. ועמך כולם צדיקים לכן רבות רעות מסבבים אותם וה' אתנו. וכן הוא במדת הצדיק אות ברית קודש שכל המקרות מזדמנים דוקא במקום הזה והערלה סובבת ולכן חתם הקב"ה אות ברית להציל הצדיק כמ"ש ה' אלקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך. היוד שחתם הקב"ה בקרב נגמר השם שדי והוא מציל הצדיק:

 

 

ב"ה

במדרש משל לפשתני הפחמי תמה אנה יכנס הפשתן. והפקח משיב לו ניצוץ אחד יוצא משלך ומשל בנך ושורף את כולן כך כשראה יעקב אלופי עשו נתירא מה כתיב למטה אלה תולדות יעקב יוסף. פי' הפקח השיבו כי בעל הפשתן לא יבוא לגבולו כי ירא שניצוץ אחד ישרוף פשתנו. וכן כתיב בעשו וילך אל ארץ מפני יעקב. פי' כשנתגלה פנימיות של יעקב ויוסף. מתרחקים הסט"א. וכן הוא בכל איש ישראל ע"י ברית הלשון והמעור נשמרים מסט"א. כי אור תורה מתפשטת בזכות שמירת הברית. ולכן מתעבר הערלה מברית קודש וכן הוא בשבת קודש שהוא בחי' יוסף בזמן ולכן סט"א ערקית ואתעברית מיני'. וכן בעולם מקום ביהמ"ק כדכתיב המלכים נועדו נבהלו נחפזו:

בפסוק וינס ויצא החוצה. וכתיב התם ויוצא אותו החוצה דרשו חז"ל למעלה מכיפת הרקיע. כן יוסף יצא מכל דרך הטבעי. ובאברהם אע"ה כ' ויוצא אותו שעדיין לא הי' נימול והקב"ה הבטיחו כה יהי' זרעך שיהי' להם כח בעצמם לצאת מן הטבע והאמין בה' ויחשבה לו צדקה כי לא הי' משיג איך יוכל בשר ודם מעצמו לצאת מן הטבע אבל הקב"ה חתם לו ולזרעו אות ברית קודש אשר בכח הזה יכולין לצאת מן הטבע כמ"ש מי יעלה לנו השמימה. השמימה הוא למעלה מכיפת הרקיע. והנה לאברהם וליוסף ניתוסף להם ה'. שמדת אברהם נגמר ע"י יוסף ושניהם ענין אחד. ובזכותו של אברהם אע"ה נברא העולם כמ"ש בהבראם באברהם והוא אות ה' שבה נברא העולם. וביוסף ה' שבה מתקיים העולם. וכן אמרו חז"ל שנק' בני ישראל בני יוסף הואיל והוא מכלכלן פי' שקיום העולם ע"י יוסף. כמ"ש צדיק יסוד עולם. וכמו כן בכל איש ישראל שנקרא עולם קטן בפ"ע. בכח הברית מתקיים ויכול לדבוק בחיים. והנה יוסף היה הכנה לדורות כמ"ש יוסף ירד למצרים וגידר עצמו מן הערוה בזכותו כל אנשים נגדרו במצרים מן הערוה. ולאו דוקא מצרים רק בכל גלות מסייע כחו של יוסף הצדיק. וכתיב ויהי ה' את יוסף. את לרבות כל מי שיש בו הארה מיוסף הצדיק והם בני ישראל דכ' ועמך כולם צדיקים. לכן ה' עמהם בגלות כדכתיב ויהי ה' את יוסף. ויהי בבית אדוניו המצרי:

 

 

ב"ה

אלה תולדות יעקב. כמו שהאבות העולם עומד עליהם כמו כן השבטים אבות מכלל דאיכא תולדות והם כיוצא בהם. רק שמדריגת השבטים למטה ממדריגת האבות ואיתא ברא כרעא דאבוה והוא בחי' רגלים שהגוף עומד עליהם. ויוסף מיוחד באלה תולדות. והוא בחינת מוח הבן ממוח האב והוא פנימיות יותר מבחי' כרעא דאבוה. והנה כתיב לבית יעקב אשר פדה את אברהם והוא יוסף שמייחס הכתוב תולדות יעקב ליוסף. וכמו דכתיב אלה תולדות שמים וארץ בהבראם דרשו חז"ל באברהם והוא ה"א שניתוסף לאברהם. ה' דהבראם שהעולם נברא בה"א זו. כמו כן ניתן ליוסף ה' והיא ה"א אחרונה שמתקיים העולם על ידה וניתנה ליוסף צדיק יסוד עולם. קמה אלומתי וגם נצבה. והענין הוא. עולם חסד יבנה. וזה החסד לאברהם צריך בירור כמ"ש וירא כו' האור כי טוב ויבדל הבדילו לצדיקים. ובירור זה החסד נגמר ביוסף. וזהו הבוקר אור. או"ר הוא ר"ז וסוד שנגנז לצדיק יסוד עולם. והיא בחי' ב"י אשר פדה את אברהם. החסד שנמשך עד בחי' הצדיק נתברר ונעשה דבר של קיימא. וע"ז נאמר כי לעולם חסדו. וזהו שהבטיח הקב"ה לאברהם והי' ברכה בך חותמין. והוא רומז על בחי' יוסף כמ"ש שם מזה:

תולדות יעקב יוסף. רמז שע"י שמירת הברית קודש זוכין לתורה בחי' יעקב. התורה. אמת ליעקב אין אמת אלא תורה. ולזכות להיות ד"ת פרין ורבין בו. הוא ע"י הברית. כמ"ש במד' מגיד דבריו ליעקב מי שאינו נימול אינו זוכה לתורה. כמו תולדות הגוף ע"י היסוד כן הארת הנשמה להיות מאיר באדם לעשות תולדות הוא ע"י אות ברית קודש:

בפסוק ויהי בבית אדוניו המצרי. ויהי שם בבית הסהר. ויהי' בהויתו יהי'. הוא בחי' השתוות שלא קיבל שינוי מכל אלה המקומות. וכ"כ ויוסף הי' במצרים. הוא יוסף הרועה הוא המלך ולא נשתנה. וזהו בחי' צדיק יסוד עולם. ולכן הי' הוא המכין לגאולה. שזה עיקר נסיון הגלות שלא יקבל שינוי עי"ז. וכן צריך להיות איש ישראל לידע ולהאמין כי הכל בהשגחת הבורא ולא במקרה. וגם כשירד למצרים ולבית הסהר ידע שזהו שליחות הבורא ית' ובכ"מ שרצונו ית' לשלוח האדם צריך לעשות שליחותו ולעשות רצון המלך. ולפי שהי' גלוי לפניו ית"ש שלא יקבל שינוי נשתלח הוא ראשון למצרים להיות הכנה לכל בני ישראל. וכן דרשו חז"ל בזכות יוסף נגדרו כל בנ"י בעריות במצרים. וגם מה שדרשו בזכות שרה נגדרו כל הנשים גם בה כ' ויהיו חיי שרה כולן שוין שלא קיבלה שינוי כשנלקחה לפרעה וכן יוסף כמ"ש:

 

 

ב"ה

בפסוק ויעזוב בגדו כו' וינס ויצא החוצה. פי' חוץ ממלבוש הגוף כמו ויוצא אותו החוצה כמ"ש במ"א. והנה כתיב הרכבת אנוש לראשינו. פי' שע"י חטא הראשון נעשה כתנות עור ממשכא דחויא ונתלבש באנושיות וגשמיות. באנו באש ובמים ותוציאנו לרויה. שעתה צריכין מקודם לתקן הגוף ע"י יראה ואהבה שמדות אלו הם בהרגשות הגוף. אח"כ זוכין להפנימיות. ובכלל האבות תקנו חטא אדה"ר אש ומים בחי' אברהם ויצחק. ותוציאנו לרוי' בחי' יעקב תתן אמת ליעקב. אמת הוא כמו שהי' קודם החטא כי הנחש הביא השקר בעולם. ויוסף נמשך אחר בחי' יעקב כמ"ש תולדות יעקב יוסף. ועשה לו כתונת פסים הוא כתנות אור לכן וינס החוצה התפשטות הגשמיות:

וישב יעקב כו' אלה תולדות יעקב כו'. נסמך אחר תולדות עשו ואלופיו לכן כתיב אלה פסל את הראשונים כמו שהי' במעשה בראשית מקודם תהו ובהו אח"כ אלה תולדות שמים וארץ בהבראם באברהם שעל ידו נתברר המכוון במעשה בראשית כדאיתא שהקנה להקב"ה שמים וארץ. לכן אלה פוסל תהו ובהו והוא המשל שנפלה המרגליות בין החול וכשמצא המרגליות משליך החול. כן כ' באברהם ומצאת את לבבו נאמן. לכן זכה לברית מילה ולהשליך הערלה שהיא הפסולת שנתערב בה המרגליות. ולכן נתוסף לו הה"א שבה נברא העוה"ז. וכמו כן בתולדות יעקב יוסף ניתוסף לו ג"כ ה"א כמו שאברהם זכה לברית מילה כן יוסף שומר הברית. ולכן כתיב בית יעקב אשר פדה את אברהם רומז ליוסף דהנה ברית מילה דבר גדול מאוד שחתם הקב"ה אות שמו בנפשות בני ישראל חלק אלקות מן השמים ולכן כל הסט"א מקנא על זו הרשימה כמ"ש רבות רעות צדיק וכמ"ש בזוה"ק בפסוק ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם שרומז לאוה"ע וסט"א שרואין שהקב"ה בחר בבנ"י ועשה לו כתונת פסים הוא רשימת המילה במלבוש הגוף של איש ישראל להיות ניכר ונבדל מגופות אוה"ע כמו פסים. על פס ידו. כן זו הרשימה באבר המילה חלק בגוף ללמד על כל האברים יצא. להיות לו דביקות בשמים. לכן וישנאו אותו. ולכן צריך פדיון בריתו של אאע"ה. וע"י יוסף שעמד בנסיון הכין דרך לכל הצדיקים שומרי הברית. וב' אלו בחי' זכור ושמור. המילה שניתן לאברהם והשמירה של יוסף הצדיק. וע"י אברהם נברא העולם ועל ידי יוסף נתקיים העולם כמ"ש וצדיק יסוד עולם. ואיתא הרשעים מאבדין העולם שנברא בעשרה מאמרות והצדיקים מקיימין העולם. לכן הכניס הקב"ה הצדיקים בין הרשעים לתקן מה שהמה מקלקלים. וכ"כ ימצאהו בארץ מדבר ובתהו כו' וכ' יצב גבולות עמים למספר בני ישראל. וכמו כן י"א אלופי עשו מול י"א שבטים ויוסף עליהם שאין בו מגע נכרי:

בפסוק נסעו מזה דאיתא משה נתנבא בזה הדבר אספקלריא דנהרא. ונביאים מתנבאים בכה. פי' כה כפי הכנת הנביא ושיעורין דליבא בכח המדמה כמ"ש וביד הנביאים אדמה. ונביאות מרע"ה זה הדבר למעלה ממדריגות הנביאים. והוא בחי' השבת ובחי' יוסף. והשבטים היו עמודים לתקן עוה"ז בבחי' כה אספקלריא שאינה מאירה. והי' הכנה לדורות השפלים כדאיתא במד' עבירתן של שבטים תקוה הוא לעולם וישבו לאכל לחם להאכיל לחם כו'. כי להם נחשב לחטא מה שלא היו נמשכין אחר מדת זה. והוא תקוה טובה לבאי עולם שא"י להמשך אחר מדת זה הדבר רק בחי' כה והיא בחי' חנוכה חנו כה:

נסמך פ' וישב ומחלוקת השבטים אחר תולדות עשו. כמ"ש במ"א כי עשו בחי' שקר והוא להלחם עם בחי' יעקב תתן אמת ליעקב. ותולדות עשו עמלק בראש. בחי' מלחמה ומריבה מול בחי' יוסף שלום. והם כחות מסט"א העומדים להלחם עם הצדיקים. ויעקב אע"ה הי' מוכרח להשתמש בקצת שקר באומרו אנכי עשו בכורך. כי מהם ובהם צריך להיות המפלה. מבית אבא שדי בי' נרגא. וכמו כן להלחם עם אלופי עשו ועמלק הוצרך להיות מחלוקת בין השבטים. שאותן הרשעים מעכבים השלום. ואין זה חידוש שהרי נשבע הקב"ה וב"ש שאין שמו שלם עד שימחה זרעו של עמלק. מכש"כ שהשבטים לא היו יכולין להשלים בעבור אותן הרשעים. וכן רמז במד' ויבוא רוגז כמ"ש שם ויבוא עמלק שהכל ענין אחד:

 

 

ב"ה

בפסוק אלה תולדות יעקב יוסף אלה פסל את הראשונים תולדות עשו שהנקודה שהי' בו מיצחק נתערב בפסולת. אבל תולדות יעקב יוסף דכתיב בית יעקב אש ואיתא כה דברי כאש מה אש אינו מקבל טומאה כך דברי תורה אין מקבלין טומאה. ויעקב הוא התורה ואש ואין יכול להתערב בו פסולת. וכן כל נשמות בנ"י דכ' ויפח באפיו נשמת חיים. וזהו הנשמה היא דבר ה' ממש כמ"ש ודברי אשר שמתי בפיך. ולכן הזוכין אל הנשמה טהורה אין בהם פסולת. והסיבה לזה יוסף בחי' ברית מילה שהיא הסרת הערלה והקש. ויוסף נקרא ע"ש אסף אלקים את חרפתי הוא הסרת הערלה חרפה היא לנו ועי"ז יש תוספות נשמה שהוא ע"ש יוסף ה' לי כו'. וב' אלו הבחי' גם בשבת לשון השבתה ממלאכה וסט"א ערקית ולכן יש בו תוספות נשמה ושביתה והם בחי' זכור ושמור. וכתיב בית עשו לקש פי' שכל הניצוץ הקדו' שהי' בו נתערב ונהפך לקש:

בפסוק הילד איננו ואני אנה אני בא. איתא דראובן פתח בתשובה תחלה ולכן הושע הנביא שבא מראובן פתח ג"כ בתשובה. כי זו תשובה שלימה שאינו מוצא לו שום מקום ומציאות בעולם ע"י החטא. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל על ענין טעות. בצרה תקלוט כבצר. אמר ההפרש ביניהם כי באמת בע"ת שיודע שעל ידי החטא אין לו מקום אז השי"ת נותן לו מקום כמ"ש ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה. וזה בצר ותוקף שניתן לבעל תשובה. אבל אם הוא סומך על זה זה נקרא בצרה. שסומך על זה המקום ואז אינו קולט כלל עכ"ד. ונראה רמז לזה בצר במדבר פי' אם הוא בעיניו כמדבר ואין לו מציאות. אז בצר וקליטה יש לו. והיא בחי' ראובן. [ויש להוסיף עוד כי בודאי חוטא גמור אין לו באמת מקום. אבל ראובן הי' צדיק. ובמקרה בא לידי חטא. ואעפ"כ לא מצא לעצמו מקום. זה הרמז בצר במדבר בארץ המישור לראובני. שאף שהי' באמת ישר וצדיק ונעשה כמדבר. זכה להורות תשובה לדורות. ונקבע עיר מקלט הראשון בארצו. ובאמת כל מה שקרה חטא לראובן כדי להורות תשובה]: