משתמש:Roxette5/שפת אמת/ארכיון 1: הבדלים בין גרסאות בדף
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
בראשית עד וישב |
אין תקציר עריכה |
||
שורה 1:
.nli.org.il/primo_library/libweb/action/dlDisplay.do?vid=NLI&docId=
שפת אמת
שורה 5:
בראשית
==בראשית==
תרל"א
שורה 18:
ויברך אלקים את יום השביעי ברש"י ברכו במן קדשו במן כו'. בזוה"ק יתרו כיון דלא אשתכח בי' מנא מה ברכתא כו' אלא הכי תאנא כל ברכאין בשביעאה תליין. אין מובן התירוץ. אך כי הפרנסה נמשך ממקום גבוה. וכל ימי החול הם ירדו בעוה"ז ונתלבשו בימי המעשה והשבת נשאר במקום גבוה ועי"ז מיני' מתברכין שיתא יומין ולכך בשבת לא ירד המן כי הוא גבוה מבחי' המאכל רק ע"י שיום זה נשאר כמו שהוא. עי"ז יכולין ימי המעשה ג"כ למשוך חיות ממקורם (והדברים מובנים מה שנק' ימי מלאכה שבחול ע"י מלאכים כנודע. ולכן אף כי ששת הימים במקורם גבוהים מהשבת רק ששבת נשאר כמו שהי' והבן מאוד):
תרל"ב
שורה 24:
בזוה"ק ירא שבת. מה ענין זה לבראשית. אך זה פי' בראשית ברא שיהי' כל הבריאה דבוקה בכח הראשית והתחלת השורש שהיא נקודה מהש"י שנותנת חיים והוי' לכל הנבראים. והוא בחי' שבת כי בו שבת מכל מלאכתו כו' כי שבת. מחזיר כל הבריאה לשורשו שהוא רצונו ית'. אשר ברא לעשות פי' שנתן הש"י כח בהנבראים לפעול כ"ד. פעולתו. אש לשרוף. אילן לצמוח. וגם בב"ח להיות לו הבחירה לעשות כרצונו. ועכ"ז הי' המכוון שידע כל פעול כי הוא ית' הנותן לו הכח אף שעושה מעצמו הוא כגרזן ביד החוצב. וזה הי' כל מכוין הבריאה רק לבחי' שבת. וזש"כ תכלית שמים וארץ. וזש"כ רש"י ז"ל הי' עולם חסר מנוחה שהיא השבה וחזרת הכל לשורשו ונשלם בשבת עיקר הרצון בהבריאה וזה ירא שבת להיות בכל דבר היראה מונח ע"פ האדם. ע"י נקודה הפנימיות שנקרא שבת שהיא עיקר החיות. וז"ש זכר למעשה בראשית שהיא זכרון לבחי' ראשית שיש גם בבחי' העשי' ג"כ להיות דבוק ובטל לכח הפועל שנקרא ראשית כנ"ל:
תרל"ד
שורה 31:
השבח בבריאת שמים וארץ דכ' ראו מי ברא אלה כו' היא הפלא איך שיוכל להיות מתפשט כח הש"י לדברים גשמיים. וזה לשון בריאה מה שמתגלה ומתפשט לחצונות העולם:
תרל"ה
שורה 37:
בספר קול שמחה פי' והבל הביא גם הוא כי בקין כתיב מקץ הימים שע"י זכרון יום המיתה התעורר לשוב. אבל הבל הביא גם הוא בעודנו בחיים כו': וי"ל עוד כי עיקר הקרבן הוא שיסמוך האדם עצמו ע"ז הקרבן. ושעי"ז ידבק עצמו בהש"י כי אין הקרבן עיקר המכוון. רק שהוא גורם התדבקות לקונו. וכן בכל המצות צריך להיות המכוון להתדבק ע"י. בהש"י. כי הם רק עצות כמש"כ בזוה"ק. וזש"כ הביא גם הוא. גם את עצמו עם הקרבן. ולכן נתקבל לפני הש"י כנ"ל:
תרל"ו
שורה 44:
ברש"י מ"ט פתח בבראשית כו'. והרמב"ן ז"ל הקשה כי יש בו צורך להאמונה. אך לבאר הענין נראה כי בתורה יש כמה מדריגות שכל התורה שמותיו של הקב"ה. ובדרך זה מתפרשת למעלה. ולנו מתפרשת כפי הדינים והמשפטים אשר לפנינו בתורה. גם כל הדברים שנעשו בעולם וכל הבריאה הכל מהתורה. כמש"כ ז"ל הביט בתורה וברא העולם. וכי לא הי' יכול ח"ו לברא הכל בלי אמצעות התורה. רק כ"ז הי' בשביל ישראל שכל הבריאה יתמשך אחריהם. ואיתא כי החזיר הקב"ה התורה לבני עשו וישמעאל וכו' ובוודאי לא הי' שייך למסור להם התורה כמו שניתנה לבנ"י. רק כנ"ל שהתורה אין לה סוף וכמו שיש עומק רום כן עומק תחת. וז"ש ה' מסיני בא כו' משעיר כו' מהר פארן כו' מרבבות קודש כו' אש דת למו. שניתנה לישראל בכל המדרגות אשר בה וכמו שהיא אש דת כך ניתנה לישראל ומצידנו לא היתה צריכה להתלבש בכל אלה המעשים רק כדי לתת להם נחלת גוים. כמ"ש בזוה"ק אמור שנקראת עץ חיים. כמו אילן שיש בו פירות ועלין וקליפות ושרשים וגוף האילן. כך התורה. ולכל דבר יש אחיזה בתורה. זה בקליפה זה בעלה כו'. ובנ"י דבוקים בגוף האילן ע"ש. ואע"פ שעתה גם לפשוטי בנ"י אינה מתפרשת רק בהתלבשות. כ"ז נעשה כדי שיוכלו בנ"י לקרב כל הברואים והמעשים להקב"ה ע"י התורה. לכן זה באמת קצת נחות דרגא לבנ"י. אבל הוא ירידה שצורך עלי'. כי עומק רום תלוי בעומק תחת כמש"כ במקום אחר. וכמו שגוף התורה נמשכת מראש עד סוף. כמו כן בנ"י צריכין לירד עד תהום ולעלות עד איגרא רמא. ובדרך זה נתיישב קושית הרמב"ן כי וודאי עתה נצרך אמונה. אבל עצם בנ"י לא הי' צריכין לאמונה. כי הם דבקים בגוף התורה שהוא בחי' אמת רק עתה צריכין לבוא לאמת ע"י האמונה. וכ"ז כדי לתת להם נחלת גוים כנ"ל והדברים ברורים למבין:
תרל"ז
שורה 50:
ברש"י עלה במחשבה לבראות במה"ד וראה שאין העולם מתקיים שיתף מדת הרחמים. וח"ו שיהי' חזרה באחרונה. רק שבוודאי כך צריך להיות גם למטה כי רצון האדם ומחשבתו צריך להיות לעשות ולקיים הכל ממש כדין וכרצון הבורא. ואם כי אינו יכול לגמור במעשה הכל כראוי. אח"כ שיתף מדה"ר. אבל הרצון צריך להיות כדין. ונודע כי מחשבת האדם נוגע בשורש המחשבה ומעשיו בשורש המעשה. ולכן עלה במחשבה במדה"ד שהרצון יהי' בדין כנ"ל. ואמת כי המעשה אינו נגמר רק בעזר הבורא כמ"ש לאל גומר עלי וזה הוא ברחמים כי במדה"ד צריך האדם לעשות כל המוטל עליו בעצמו. רק אם הרצון כראוי אז מסייעין אותו משמים וזה שיתף עמו מדה"ר:
תרל"ח
שורה 57:
ברש"י ברא אלקים שעלה במחשבה לב' במדה"ד וראה כו' שיתף מדה"ר וקשה דכ' ברא משמע שכך הוא ואיך כתב רש"י שרק עלה במחשבה. ותו וכי יש ח"ו שינוי במחשבת הבורא ית'. אמנם כך הוא באופן זה ברא הבורא ית' להיות רצון ומחשבת האדם לעשות הכל ע"פ מדה"ד ממש כרצונו ית' הגם כי בפועל אי אפשר לעשות ממש כרצונו ית' מטעם שעולם העשי' אין בו השלימות. וצריך להשתתפות מדה"ר. עכ"ז השיתוף בא ע"י המחשבה והרצון לעשות כרצונו ית'. ואיתא בזוה"ק כמו שהקב"ה ברא הכל ע"י התורה כמ"ש הביט בתורה כו' כמו כן הצדיקים שהם מקיימים העולם הוא ע"י השתדלות בתורה. ובאמת נראה דמה"ט ברא הקב"ה העולם בכח התורה. והיתכן לומר שהי' הכרח לברוא ע"י התורה. אך שבאופן זה רצה לברוא עוה"ז להיות הכל תלוי בתורה. וכמש"כ ה' דהששי לומר שהי' הכל תלוי עד שבנ"י יקבלו התורה. וכ"ז הי' כדי שהצדיקים ישלטו בכל הבריאה בכח התורה. וז"ש כח מעשיו הגיד לעמו כו'. נמצא שבאופן בריאתו ית' העולם באופן זה בנ"י מקיימין העולם. ולכן עלה במחשבה כו' ושיתף כו' כדי שבאופן זה יהי' ג"כ קיום העולם ע"י מחשבת הצדיקים יתעורר רחמי הש"י כמאמרם ז"ל בא לטהר מסייעין וסיוע זו הוא שיתוף מדה"ר כנ"ל. ואמת כי בימי המעשה אי אפשר להיות בלי חסרון רק ע"י הרצון והגיעגוע אל השבת. פי' שאף שכ"א מוטרד במעשים שונים מבקש הוא שלא להיות פיזור נפשו בכל אלה הדברים רק להיות עוסק בעבודתו ית' בלבד עי"ז זוכין אח"כ בשבת לסיוע משמים כח הנשמה יתירה והוא השתתפות מדה"ר:
תרל"ט
ויכלו במדרש הגו סיגים מכסף משל לאמבטי כו'. דהכל לכבודו ברא א"כ יש בכלל הבריאה הכרת כבוד מלכותו אך החשך יכסה ארץ ובשב"ק מעידין בנ"י כי הש"י ברא עולמו. וכיון שציוונו להעיד זאת בשבת מכלל שבשבת מתגלה זאת ומתברר האמת. וז"ש שהשבת הוא החותם של הטבעת כי החותם הוא להיות ניכר לאחרים ובמקומות אחרים. שנחתם שם רשימה מטבעת המלך. והטעם שבשבת נתברר זאת ע"י כי בשבת מתאחד כל הבריאה וזה פי' ויכלו וגם ויצא לצורף כלי שע"י שמצטרף כל הבריאה להיות אחד ממילא נתבטל הפסולת ומתברר האמת:
תר"מ
שורה 69:
המשך הפ' והארץ היתה תוהו כו' יהי אור ויבדל כו' יש ללמוד דרך כל עובד ה' שלא יפול לבו עליו מרוב עירבוב הדעת שיש בהתחלת העבודה בכלל ובפרט כל דבר ודבר. שכך צריך להיות בתחילה תוהו ובוהו אח"כ שמתגלה הארה אמיתיות צריכין לראות להבדילו ולהפרישו מכל תערובת דבר רע כמש"כ ויבדל וכו':
תרמ"א
שורה 75:
ברש"י ברא אלקים שעלה במחשבה לבראות במה"ד וראה שאינו מתקיים והקדים ושיתף עמו מדה"ר כו' ומה לשון והקדים. אך הוא בכח התשובה שמתקנין למפרע כל המעשים. והענין הוא כי בוודאי לא הי' ח"ו שינוי רצון למעלה. רק שהבריאה היא במדה"ד. ורק בכח האדם לעורר בחי' הרחמים שהיא עוד יותר גבוה מהבריאה והוא הכח השורש שממנו נעשה הבריאה. ולכן אף שבאמת נברא במדה"ד ואין לו קיום יכולים לקיים העולם בכח המשכת מדה"ר שלמעלה מהבריאה והוא ע"י תורה ומצות. ולכן כ"ז נתקיים גם בסדר הדורות שלא הי' לעולם קיום ונמחה בדור המבול עד שבא אברהם אבינו ע"ה ונתקיים העולם במדה"ר. וזה שהתחילו ב' אלפים תורה מימות האבות לכן כ' בהבראם באברהם שהוא קיום העולם במדה"ר כנ"ל:
תרמ"ב
שורה 81:
במדרש ואהי' אצלו אמון אומן נתייעץ בתורה וברא העולם כו'. והו"ל למימר והייתי. ואהי' הפי' שעוד גם עתה מתקיים העולם. ע"י העוסקים בתורה. דכתי' וירא כל אשר עשה הוא מה שכל הצדיקים עוסקים בתורה ומעש"ט. כ"ז עלה לפניו ית' ובזכות זה ברא וקיים העולם. לכן איתא לתת שכר לצדיקים שמקיימין העולם כו'. והאמת כי העצה של התורה תתקיים לעתיד בשלימות. כשיהי' נתקן הכל בעזה"י בכח התורה של הצדיקים וזהו ואהי' אצלו אמון שהתורה מתפארת כי עוד יתברר כי עצתה לטוב הי':
תרמ"ד
שורה 87:
בפסוק וישלחהו מג"ע לעבוד את האדמה כו' דכתיב אדם לעמל יולד ואמרו חז"ל אשרי שעמלו בתורה דגם מקודם כתיב לעבדה ולשמרה. רק שהי' עמלו בתורה בלבד. ועתה הוצרך להיות בצירוף של עבודה גשמיות וזהו ענין תערובת טו"ר שעתה אחר החטא א"י לבוא לשום השגה בלתי קדימת תיקון הגוף. לכן אמרו עתה תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה. ואחז"ל לשמור דרך עץ החיים מכאן שדרך ארץ קדמה לתורה. וזה נעשה אחר החטא. אבל מקודם הי' כולו רק תורה כמו בשבת שא"צ לשום מעשה ובירור רק כולו תורה. לכן דרשו ויניחהו בג"ע הוא מנוחה של שבת. שבימי החול צריך להיות העבודה ע"י הגשמיות לכן כתיב בכל יום ויהי ערב אח"כ ויהי בוקר שבא האור ע"י הערב והחושך. אבל בשבת לא כ' ערב שיש בשב"ק הארה מעין שהי' קודם החטא ומכ"מ יש בתערובות זה מדרגות הרבה. שיש מי שדי לו במעט מלאכה כענין רובו רע ומעוטו טוב. ואחז"ל חסידים הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי היינו אף שהוצרכו ג"כ למלאכה כמש"כ ואספת דגניך ואמרו הנהג בהם מנהג ד"א הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם כו' עי"ש בברכות ר"פ כיצד מברכין ומ"מ צריך להיות העיקר התורה והמלאכה טפילה. ואמרו תורתן ומלאכתן שיש דברי תורה מיוחדין לכל איש ישראל וכמ"כ מלאכה ותיקון המעשה מיוחד לכל איש ישראל וצריך האדם להבין ולהכין עצמו להשלים ולהוציא מכח אל הפועל הארה המיוחדת אליו עפ"י תיקון מעשים שלו שזה ענין הביט בתורה וברא העולם כמש"כ לעיל שהביט כל תורה הנעשית בכל עת. וקודם החטא הי' עבודת גן עדן בלי פסולת כמו שיש שדה עדיות וזבוריות וכ"א במדרשים שטענת התחתונים שדה שנתת לנו זבוריות היא. וזה ההפרש שכ' לעבוד את האדמה שעתה צריך להיות העבודה בצירוף האדמה הגשמיות. ופי' וישלחהו הוא שליחות ג"כ שהקב"ה שלח את האדם לתקן את העולמות השפלים ובכח התקשרות שהי' לו מקודם בג"ע בכח זה יתקן גם כל העולם וזהו וישלחהו מג"ע לעבוד. וכמש"כ בכל נשמה היורדת לעולם מראין לה מקודם הג"ע והתורה:
תרמ"ה
שורה 93:
במדרש ויכלו השמים כו' שנעשו כלים. דכל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא. ולכן בשבת ע"י הביטול שנתבטל הבריאה אליו ית' שלא יהי' דבר נפרד בפ"ע. ונתברר שהכל הכנה להיות כלי לתשמישו ית' אז שורה ברכה כמאמר חז"ל כלי מחזיק ברכה והוא השבת שנקרא שלום. ומזה מתקיים בכל שבת. ואחז"ל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים נחלת יעקב אביך כו'. כי מצות עונג שבת הוא לברר כי כל הברכה ופרנסה בימי השבוע הוא רק בכח השבת וזה הג' סעודות של שבת וחז"ל דרשו מג"פ היום בפ' המן. וגם בפ' זו כ' ויכל ביום השביעי וישבות ביום השביעי ויברך את יום השביעי. ויתכן לרמוז על הג' סעודות כי בליל שבת מתבטל כל ימי המעשה ומתקשר אל השבת כענין שנאמר ויכל ביום הז' מלאכתו. א"כ מלאכת ימי המעשה מתקשר אז להשבת וזה סעודת ליל שבת. וישבות הוא יום השבת וסעודת שחרית שהיא התעלות הכל אל השורש לכן נאמר בו שביתה ויברך הוא סעודה ג' שנותן ברכה על שבוע הבאה. ונק' סעודות שהם סועדין ומפרנסין לכל הימים:
תרמ"ו
במדרש ואהי' אצלו אמון הביט בתורה וברא את העולם כו'. דמקודם הי' בריאת האור וירא כו' האור כי טוב ויבדל גנזו לצדיקים כמש"כ חז"ל. ובכל יום כ' וירא כי טוב. והיינו התורה שנק' אור וטוב כמש"כ מה רב טובך כו' צפנת כו' מה שגנז האור בתוך הבריאה. וזהו הפלא של מעשה בראשית שהעיד הכ' שנמצא הארת התורה בכל המעשים וכל יום מימי בראשית מיוחד למצוא בו אור מיוחד. וזה שכ' ואהי' שעשועים יום יום שמזה נעשה יותר שעשועים למעלה במה שמוצאין הארות התורה תוך הגשמיות. ולכן בשבת לא כ' וירא כי טוב. כי בשבת הוא כולו אור וטוב כמש"כ חז"ל בשבת יעשה כולו תורה ונק' טוב. רק בימי המעשה שהוא סגור. התורה מעידה וירא אלקים כי טוב בכל הימים. ומכ"מ כפי מה שמבררין האור בימי המעשה כך הוא מתרבה האור בשב"ק. וכ' טוב מלא כף נחת דרשו חז"ל על ש"ק וכ' ממלא חפנים עמל לרמוז שהכף נחת בשבת תלוי בחפנים עמל. ובימי המעשה אמון פדגוג שהוא מדרגה התחתונה בתורה ולכן כ' ויהי ערב בכל יום וזה שעשועים כנ"ל. ובשבת כ' ג' פעמים יום לרמוז על אמון מכוסה מוצנע ורבתי כו':
תרמ"ז
שורה 105:
בפ' ויכל ביום השביעי כו' במדרש המשל מטבעת שחסר החותם כו'. הענין הוא עפמ"ש בנוסח התפילה תכלית שמים וארץ. דאיתא כל פעל ה' למענהו לעדותו. להעיד עליו ית' כמ"ש שבת סהדותא איקרי. דהנה יש בכל דבר חומר ופועל וצורה ותכלית חומר גוף הנעשה. ופועל העושהו. וצורת המעשה. ותכלית המעשה. ונר"נ הם הג' בחינות. הם הג' ימים דקמי שבתא ודבתר שבתא שהם הארת הנפש שהיא החומר. והרוח שהיא הציור. והנשמה שהיא כח הפועל. אבל השבת היא התכלית. והיא הנשמה יתירה דכ' כל הנשמה תהלל. פי' כשהנשמה בשלימות אז היא העדות וההלל להש"י והיא בשבת דכ' בי' טוב להודות והיא התכלית. ובאמת יש לכל הבריאה חלק בהשבת. כיון שהוא התכלית וכן כ' וישבות כו' מכל מלאכתו. העיד הכתוב כי הנייחא הי' לפניו ית' מכל מלאכתו ממש שכל מה שברא הקב"ה לכבודו בראו רק לצדיקים א) מתגלה זה התכלית:
תרמ"ח
שורה 112:
במדרש ויכלו שנעשו כלים כו'. דבאמת הקב"ה מחדש בכל יום מ"ב רק שבששת ימי המעשה נתקן העולם להיות כלי לקבל תמיד זאת ההתחדשות וכל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא. וכבודו יתב' מתברר מכל מ"ב ויש לכל ברי' חלק בכלי זו וכפי עבודת האדם להוציא מכח אל הפועל התגלות כבודו ית' בעולם. כך יש לו חלק ביותר. וזה הכח ניתן לבנ"י כדכ' אתם עדי. וכ' כל פעל ה' למענהו לעדותו. כי באמת כל עולם ומלואו מעידין על הבורא ית'. רק האדם הוא צריך לברר זאת העדות. דכ' השמים מספרים כו' אבל זה הסיפור נודע רק לחכמים ובעלי דעת ושמעתי ממו"ז ז"ל פי' המשנה שצדיקים מקיימין העולם שנברא בע"מ ואמר שהוא מלשון קיום שטר בחותמיו כי הצדיקים מקיימין אותן הרשימות ואותיות אשר הטביע הקב"ה תוך הבריאה להיות ניכר מתוכן כבודו ית"ש. וגם פי' ואעידה בם את השמים וארץ. כי בנ"י מבררין ומשלימין זאת העדות שהשמים מספרים כו'. הגם שאין זה לשונו ממש אבל זה תוכן דבריו ז"ל. וע"ז איתא העוסק בפ' שירה כו' כי צריך האדם לחפש ולמצא חכמת הבורא ית' שהוטבע בבריאת שמים וארץ שיש בכל דבר להכיר כבודו ית' וחכמתו וחסדיו. ובנ"י הם כלים להוציא זאת מכח אל הפועל דאיתא אין מעידין אלא בשומע דכתיב שמעה עמי כו' ואעידה בך. וע"ז כ' שמע ישראל ה"א ה' אחד. פי' שבנ"י יכולין לשמוע מכל הברואים עדות זאת שה' אחד וכל הברואים מספרים ומעידין לבני ישראל שישמעו עדות זאת כמ"ש אתה הראית לדעת כו':
תרמ"ט
שורה 119:
ויברך א' את יום השביעי במדרש ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה. דכלפי מה שנאמר בו בשעת החטא ארורה האדמה בעצבון תאכלנה. וזה הי' ביום שנברא אדם. ואח"כ חזר בתשובה באותו היום כמש"כ רבותינו ז"ל חזר הקב"ה ובירך ביום השביעי והי' השבת עצה לצאת העולם מארור לברוך. כי אכילת שבת היא בשמחה בלי יגיעה. וכ' ויברך את יום השביעי. הוא אפילו ימי עבודה הטפלים להשבת מתברכין ג"כ בכח השבת. וז"ש ז"ל לוו עלי ואני פורע ע"י הדביקות להשבת אם כל המעשים המכוון שלהם לשם מצות ה' שהכל בכלל השבת. אז אני פורע. פי' לשון גלוי. כי באמת כל הקללה היא בטבע אבל בשבת שמתגלה שורש החיות שלמעלה מהטבע כתוב בו ברכה. והיינו דכ' חז"ל מזונותיו של אדם קצובות לו בר"ה חוץ שבתות ויו"ט כל המוסיף מוסיפין לו. פי' שבשבת הוא תוספת ממה שלמעלה מהטבע והוא בלי מדה וקצבה. וז"ש ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה היינו כל הטפל ומחובר רק אל השבת מסלק ג"כ העצבון שבא ע"י הקללה שהיא רק בטבע ולא בהתעלות הדברים להשורש שלמעלה כי כל ברכה היא בלי גבול והוא למעלה מהטבע כנ"ל:
תר"נ
שורה 125:
בזוה"ק בראשית ירא שבת ירא בשת דאיתא שלכך נתן הש"י הבחירה דמאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאסתכולי בי' לכן מדת טובו ית' שהאדם ירויח במעשיו ויש להבין שהרי קודם החטא הי' עומד שלא להיות טוב ורע בעולם. אך נראה דבאמת יצירה אמתיות שהי' קודם החטא הי' בדביקות האחדות ממש ולא הי' שייך אכיל דלאו דילי' בהית. כי הי' אחדות ממש דבוק ובטל אליו י"ת. רק אחר הפירוד הי' הבושת כמש"כ ויתחבא כו' לכן הי' העצה ע"י הבחירה. ואיתא במד' וישם שם האדם כדכ' ויהי שם ע' היום הזה ובלבד ביצירה זו ע"ש. פי' כי בוודאי הקב"ה שהכין גן עדן בשביל האדם הוא מוכן לזה לעולם אך אחר החטא כ' משנה פניו ותשלחהו. ונשתנה הצורה כמש"כ וייצר ב' יצירות כו' יצירה בעוה"ב. ושבת מעין עוה"ב. ז"ש ברכו בעטיפה וצריכין לשנות מלבושי שבת לרמז הנ"ל ולכן ע"י התורה ומצוות רמ"ח ושס"ה זוכין להמשיך הארה מצורה הפנימיות רוחניות. לזכות לג"ע. ובשב"ק יש הארה לאדם מצורה הפנימיות שהיא נשמה יתירה היורדת מגן עדן לבנ"י שהוא יומא דנשמתין ולאו דגופין כדכ' בזוה"ק. פי' שהנשמה גוברת על הגוף בשב"ק וכ"ש חז"ל אין דומה מאור פניו של אדם בשבת לימות החול לכן בשבת נק' מתנה. ובימי המעשה עיקר עבודת האדם לתקן ולברר. ושבת אין בו בשת כנ"ל שהוא באחדות מעין קודם החטא דכ' ולא יתבששו לכן יוכל להיות בדרך מתנה ואעפ"כ לא בהית לאסתכולי והיינו דכ' חז"ל מתנה טובה יש לי בבית גנזי כלפי שכל המקבל מתנה בהית לאסתכולי ושבת לא כן רק מתנה טובה הוא משום שהוא ממקום הגנוז שהוא באחדות כנ"ל. וכמ"ש פורס סוכת שלום עלינו כמ"ש במ"א פי' שלום כשחלק התחתון מתדבק בשורש העליון רמז דכ' הכא וישם שם. וכ' וישם לך שלום שחל צורה הראשונה שהי' בג"ע קודם החטא וז"ש בראשית ירא בשת הוא בימי החול ירא שבת היא יראת הרוממות שהיא באחדות בלי בושה כמ"ש:
תרנ"א
שורה 134:
בנוסח הקידוש דשבת זכרון למעשה בראשית תחילה למ"ק זכר ליצ"מ אח"כ ושבת קדשך באהוב"ר הנחלתנו. כי הג' טעמים הללו נמצאים בעולם שיצאו מכח אל הפועל ומתעוררין בשב"ק בחי' מ"ב ויצ"מ והקדושה. והוא בכח ג' אבות וע"ז יש ג' סעודות בשבת. אכן איתא עוד כי השבת רמז ליום שכולו שבת שלעתיד. והארה זו עדיין אינה מתגלת בפועל ממש. ויתכן שע"ז רומזין בסעודת מוצ"ש סעודתא דדוד מלכא משיחא שלעתיד יתגלה הארה זו. ובאמת בכל המצות כן הוא. לבד הטעמים שנתגלה לנו. יש לנו לעשות המצוה לשמה כרצונו ית'. ולכן אחר הפרטים שזוכין להשיג מ"ב ומ"ק ויצ"מ אומרין סתם ושבת קודש הנחלתנו להיות לנו חלק בקדושת השבת בעצם שהיא למעלה מהשגתינו והיא נחלה שאין הפסק. כי עיקר השמחה לבנ"י ביום השבת שמתגלה הארה קדושה בעולם וע"ז מברכין מקדש השבת והוא עדות לבנ"י. שמצפין להיות הקדושה נמצאת בעולם. לכן זכו שינתן לנו שבת קדשו באהבה:
תרנ"ג
שורה 141:
איתא בזוה"ק בראשית ירא שבת. ונרמז בבראשית שהיא התורה כמ"ש ז"ל בשביל התורה וישראל שנק' ראשית והיא נשמתן דישראל ובשבת מתגלה זה הראשית ולכן יש בו נשמה יתירה ומתגלה בו פנימיות הבריאה שהיא התורה שנתנה בשבת ואיתא מענגי' לעולם כבוד ינחלו ואין כבוד אלא תורה טועמי' חיים זכו שע"י השבת יכולין לדבוק בעץ החיים שהוא התורה:
תרנ"ד
שורה 148:
בפ' ויכלו. כתב רש"י מה היה העולם חסר מנוחה באתה שבת נגמרה המלאכה ע"ש ובמדרש המשל מהחותם בטבעת. והענין הוא כי כל מעשה בראשית הוא רמזים על שרשים העליונים וזה עצמו פירוש בראשית ברא. שיהי' לכל הבריאה שורש ודביקות בראשית וכן כל הדברים שדרשו חז"ל שנקראו ראשית הפי' שע"י אלו הדברים מעלין הדברים לשורש הראשון. ורמזו חז"ל עוה"ז דומה לפרוזדור בפני עוה"ב התקן עצמך בפרוזדור. פי' כפי הכנה בעוה"ז לתקן כל המעשים ונעשין האברים והגידים והחושים כלים להיות מוכן בעוה"ב לקבל הארות המיוחדים לאלה הכלים. וזה תכלית הבריאה ושבת הוא מעין עוה"ב שיורד בו הארה מן הראשית הנ"ל. ולכן נקרא שבת תכלית שמים וארץ. כי תכלית הכלי היא הקבלה מה שצריכה הכלי לקבל. ובנ"י זכו שהקב"ה נתן להם השבת לרמוז כי יש להם חלק לעוה"ב ואותו הארה היורדת בשבת מקבלין בנ"י. והוא בחי' נשמה יתירה. דאיתא שבת יומא דנשמתין ולאו דגופא לכן כ' רש"י המלאכה שהי' עתידה להיות בשבת כפל בששי. ולכן האדם כולל עליונים וגם תחתונים נשמה מלמעלה גוף מלמטה והשבת אין בו בחי' גוף לכן הוצרך להיות נברא בע"ש. אבל עיקר מהות האדם הנשמה עליונה שאינה יכולה להתלבש בגוף ולכן נקראת יתירה. וזה הענין שנאסר כל מלאכה בשבת כי פי' מלאכה הוא הכח שנותן האדם באיזה דבר כמו כח הפועל בנפעל אבל הוא נפרד ממנו כמו שכתב תיבה או בנה בית שהונח בו הפעולה. וכמו כן מעשה בראשית הוא כח אלקים בבחי' נפרדת ונק' מלאכה. וזה עצמו הפירוש בריאה שהוא דבר מחוץ ממנו. וכתב ג"פ מלאכתו לרמוז על ג' עולמות בריאה יצירה עשיה. אבל בחי' אצילות מלשון אצלו שהוא אלקות בלי פירוד וזה אינו מתגלה בעוה"ז רק לעתיד שיהי' יום שכולו שבת. אך בני ישראל יש להם חלק בזה העולם ולכן הארה הבאה בשבת. מזה הבחי'. ואיש ישראל יש לו חלק בזה. אסור במלאכה שלא יניח רושם מזה החיות שיש לו בשבת בשום דבר נפרד. ואם עושה ח"ו מלאכה אותו חיות נסתלק ממנו כמ"ש מחללי' מות יומת כי זה החיות אי אפשר להיות נפרד זה טעם איסור מלאכה בשבת. ובימי המעשה הכל בהתלבשות הטבע בכח הפועל בנפעל כנ"ל. וכפי מה שמתקנין עצמן בימי המעשה כך זוכין לקבל חלק חיות בשבת. וזה בראשית ירא שבת ירא בשת שזה תכלית עבודת האדם להיות מוכן לקבל הארה הבאה בשבת מבחי' ראשית הנ"ל. ולכן צריך להיות האדם ירא וחרד פן לא יזכה לקבל הארה זו בשבת. וע"י הבושת שמוצא עצמו בערב שבת כלי מלא בושה שאינו מוכן לקבל השבת. עי"ז הבושה יכולין ג"כ להתקרב אל השבת. וכתיב ויברך את יום השביעי זה הוא התדבקות בראשית הנ"ל שכל הבריאה הי' להיות כלי מחזיק ברכה זו וברכה זו היא דביקות הנ"ל שאין בו פירוד לכן לא ירד המן בשבת כדפי' בזוה"ק שא"י להתלבש בדבר נפרד. כי בו שבת כו' ברא לעשות מבחינת הבריאה וע"ש שהוא דבר נפרד:
תרנ"ה
שורה 156:
ותקנו בקידוש היום זכרון למעשה בראשית. והענין כי בראשית ברא את השמים ואת הארץ הוא מאמר אחד הכולל כל הבריאה והוא שורש הבריאה הדבוק בראשית ואח"כ דכתיב והארץ היתה תהו התחילו ששת ימי המעשה ומאמר הראשון הוא חופף על הבריאה ומזה המאמר נמשך ברכה וקיום אל הבריאה וז"ש שהתחיל בב' לשון ברכה והלואי שיתקיים פי' כי מאחר שאין עולם הטבע יכול לקבל האלקות לכן ברא השי"ת להיות קיום העולם ע"י ברכה שנמשך מן השורש אלקות אל הבריאה וזו הברכה בשבת וזה זכרון למעשה בראשית הוא המאמר של בראשית ויברך את יום השביעי ויקדש אותו פי' להיות קדוש ונבדל מן הזמן כי גם הזמן נברא ושבת הוא למעלה מן הזמן כמ"ש וקדשתו מכל הזמנים וע"ז דרשו ימים יצרו ולו אחד בהם יום השבת וכ' לו בו' ולא בא' לומר כי הוא בבחי' אין למעלה מן הזמן דבוק באחדות אלקות וז"ש כי ששת ימים עשה את השמים כו' דבכל הימים כתיב ויהי ערב בקר יום אחד שני שלישי. פירוש שאלה הימים שנק' ע"ש ההארות כמ"ש ויקרא לאור יום אותן ההארות מתגלים בלבוש הבריאה כל יום ויום כפי מה שנברא בו ונעשה הימים ע"י אמצעיות מלאכות שמים וארץ. וביום השביעי שבת שהוא עצם היום בעצמותו כמ"ש שבת יעשה כולו תורה בלי התלבשות. ואיתא מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית ויש נוסחאות שאין אומרים ביוצר של שבת המחדש בטובו מעשה בראשית. אבל באמת יש לאמרו כי כמו שבכל יום מתחדש מעשה בראשית כן בשבת קודש מתחדש זה השורש של מעשה בראשית כמ"ש ז"ל ויכל ביום השביעי מה הי' העולם חסר מנוחה באה שבת באה מנוחה ונגמרה המלאכה א"כ שבת הוא גמר המלאכה וזו המנוחה מתחדש בכל שבת ושבת וזה שורש הבריאה כמ"ש לעיל. ובחי' מעשה בראשית הנ"ל א"י להתגלות רק כשנעקר תהו ובהו כדאיתא במד'. ולכן יש ביטול מלאכות בשבת ואז חל מעשה בראשית הנ"ל. והעושה מלאכה נקרא מחלל שבת שכשיש תהו ובהו אין מעשה בראשית ניכר ונתגלה כמ"ש שם במדרש לכן בני ישראל מעידין על מעשה בראשית כנ"ל:
תרנ"ז
שורה 162:
במדרש תנחומא מ"ט פתח בב' שהוא לשון ברכה ד"א שהן ב' עולמות עוה"ז ועוה"ב כו' וב' הפי' אחד הם כי כל מה שנברא בעוה"ז מכוון נגד עוה"ב וכשמקשרין עוה"ז בשורשו אז נמשך הברכה וזה הברכה של יום השבת לפי שבו מתעלין כל הדברים לשרשן ולכן בשבת לחם משנה לרמוז כי בו מתחברין ב' העולמות ואז הוא כלי שמחזיק ברכה. ולכן אחר פרשת ויכלו כתיב אלה תולדות שמים וארץ כו' ביום עשות ה' אלקים כו' הזכיר שם מלא על עולם מלא שנתחבר עוה"ז בעוה"ב. והענין שא' הוא לשון ארור הגם כי הוא אות אמת וראשון לכל האותיות ובו פתח הקב"ה אנכי רק לפי שא' הוא כל השלימות וכולל כל העולמות והוא אחדות האמת ולכן אין העוה"ז יכול להשתמש בזה האחדות שאין יחידי אלא אחד כמ"ש האלף לך שלמה למי שהשלום שלו ועוה"ז מחוסר השלימות רק פתח בב' שהוא כלי מחזיק ברכה של האלף ומי שסובר שיש לו שלימות הוא חסר מכל. ולכן עיקר הארור כתיב על הגבר אשר שם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו. וזה הי' חטא אדה"ר בעטיו של נחש שאמר לה והייתם כאלקים להיות יחיד בתחתונים כמ"ש רש"י בפסוק הי' כאחד ממנו ע"ש כי באמת האלף ע"ש החכמה והדעת. והדעת כתיב בו טוב ורע ולכן אין האדם מוכן לקבל הדעת בשלימות רק ע"י הביטול אליו ית"ש כמ"ש להיות מעשיו מרובין מחכמתו ואז זוכה לקבל השלימות ממי שהשלום שלו וע"י רוב הדעת בא הקללה לעולם לכן התחיל בב' להיות רק כלי מוכן לקבל שלימות מעוה"ב כנ"ל:
תרנ"ח
שורה 168:
ויקח ה' אלקים את האדם. פרש"י לקחו בדברים. פי' בדברי תורה דכתיב לקח טוב נתתי. ובזוה"ק מאן נטלו אלא אפריש לי' מד' יסודין דגופא כו' וכגוונא דא כל מאן דאשתדל באורייתא שהתורה יש בה למשוך האדם מהבלי העולם ולהעלותו אל השרש. והם ב' הכחות של התורה מ"ע ומל"ת סור מרע ועשה טוב ולכן כתיב משיבת נפש. ובמד' ואהי' אצלו אמון פדגוג כדכתיב כאשר כו' האומן את היונק שהתורה נתלבשה בצירופים אלו שלפנינו כדי ליקח את האדם להעלותו מגשמיות הגוף להתדבק באלקות כמו האומן שמקטין עצמו לחנך את הילד ומרע"ה אמר האנכי הריתי כו' כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האומן כו' שמרע"ה לא הי' יכול לצמצם עצמו כל כך כאשר ירדו בני ישראל ממדריגה העליונה והתורה כביכול השפילה עצמה לבנ"י בכל עת. ויתכן עוד לומר מ"ש האנכי הריתי כי באמת האם שהולידה הילד מדרך טבעה שיכולה לישא ולהטריח בגידול הבן ביותר מאיש אחר. וזה אות כי בני ישראל המה בני תורה ממש ולכן היא אמון פדגוג:
תר"ס
שורה 175:
בפסוק ויכל ביום השביעי איתא במדרש משל לטבעת שחסר בה חותם ע"ש. דאיתא מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות שכל מה שנברא בששת ימי המעשה צריך תיקון אבל השבת הוא בחי' השלום כמ"ש פורס סוכת שלום עלינו וזה חותם המלך שאין השלימות נמצא במעשה בראשית רק השבת משלים הבריאה ונותן בה שלימות וזה החותם והעדות על המלך שהשלום שלו. והוא פנימיות העולם והצורה של הבריאה לכן אמרו אין דומה מאור פניו של אדם בשבת שיש בו התגלות הפנימיות. וכמו כן בנפשות בני ישראל הם החותם בכח אות ברית קודש לכן נקראו בנ"י השולמית שיש בהם החותם השלום שהיא מילה כדאיתא לא נקרא אאע"ה תמים עד שנימול כמ"ש התהלך כו' והי' תמים. וכן במקום ביה"ק ואבן שתי' החותם והם כולם עדים על השי"ת:
תרס"א
שורה 184:
במדרש בפ' יקוו המים משל למלך שהושיב אילמים והיו שואלים שלומו של מלך ברמיזה אמר אם יהיו פקחים עאכו"כ והושיב פקחין והחזיקו בפלטין כו'. דכל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא להעיד עליו. וכ' השמים מספרים כבוד אל כו'. אין אומר שכל הברואים מרמזין ומעידין על הבורא אך האדם שהוא בר דעת ודיבור הוא מוציא כל העדות מכח אל הפועל. וע"ז נתן הקב"ה חכמה ודעת לאדם לידע להעיד עליו והדעת תלוי בעדות זה וכפי מה שאדם נותן דעתו וחכמתו רק כדי לידע את ה' ולהעיד עליו. כך ניתוסף לו דעת וחכמה כמ"ש עדות ה' נאמנה מחכימת פתי. כי ע"י העדות זוכה יותר להשיג ולהעיד עליו כמ"ש ארון נשא את נושאיו וכן הוא בכל הדברים הנעשיו לשמו ית' המעשים מוסיפין לו כח להבין איך לעשות. אך עצת הנחש הקדמוני ימ"ש הי' והייתם כאלקים זה תערובות רע בטוב שיחפוץ בהדעת להיות בפ"ע מושל על השפלים ממנו והדעת לא ניתן רק לידע את הבורא ית"ש ולהעיד עליו לכן נברא אדם סמוך לשבת כי שבת סהדותא שזה תכלית הבריאה. האדם שמעיד בדעת על הבורא ית"ש. וע"י החטא בהדעת נתמעט הדעת והחכמה שלו ולזה הדעת זכו בנ"י במתן תורה כמ"ש אתה הראת לדעת דכתיב עם זו יצרתי כו' תהלתי יספרו ואשים דברי בפיך כו' לנטוע שמים כו' עמי אתה ואיתא בזוה"ק עמי בשותפות כו' כיון שתכלית בריאת שמים וארץ כדי להעיד עליו לכן נתחדש הבריאה כפי העדות שנמצא בישראל ומכש"כ בשבת קודש שהוא מיוחד להעדות בזמן כמו שבנ"י מיוחדין לעדות בנפשות. ולכן האומר ויכולו כו' נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית כיון שזה תכלית הבריאה:
תרס"ב
שורה 191:
בפסוק ויניחהו בגן עדן. במדרש דורש מלשון מנוחת שבת. כי בשבת מתגלה הנהגת השי"ת בלי אמצעות הטבע והוא בחי' לעושה נפלאות גדולות לבדו כי כל הבריאה הוא פלא. אבל נפלאות גדולות לבדו למעלה מהנהגת הטבע ולכן בהלל הגדול נסדר. לעושה נפלאות גדולות כל"ח ואח"כ לעושה השמים לרוקע הארץ הרי כי בחי' זו למעלה משמים וארץ וזהו בחי' ג"ע דכ' ויטע ה' אלקים שכל הנטיעות הי' במאמר וכמו כן האדם הוא יציר כפיו של הקב"ה מיוחד מכל הברואים. וכן השבת. ושלש סעודות דשבת בחי' ענ"ג "עדן "נהר "גן ור"ת ענג עושה נפלאות גדולות שבשבת מתגלה הנהגה זו העליונה ובנפשות בני ישראל ועמך כולם צדיקים כו' נצר מטעי כו' שהם בחי' אדם אתם והאדם מיוחד לג"ע. וכמו כן בנח איש צדיק שהי' בתיבה שכ' הזוה"ק שהיא ג"כ בחי' שבת דהמזלות לא שמשו במבול והי' מתגלה הנהגה עליונה שלמעלה מהטבע כנ"ל:
תרס"ג
שורה 197:
במדרש ויברך את יום השביעי ברכו במאורות אין דומה מאור פניו של אדם כו'. דכתיב חכמת אדם תאיר פניו והיא הארת הנשמה. והגוף מסתיר זה האור ועוז פניו ישונה בימי המעשה דכתיב בראשית ברא אלקים כו' והארץ היתה תהו ובהו. אבל בשמים לא נעשה שינוי. והאדם כמו כן כלול הנשמה מן השמים נשמה גי' השמים. רק בגוף נתערב פסולת. ובנ"י ע"י התורה שהיא מן השמים נתקן להם גם הארץ ונעקר תהו ובהו כמ"ש יהי אור וכתיב תורה אור ובשבת נתגלה אור התורה וזהו קריאת התורה בשבת. ואיתא שגנז האור לצדיקים לעתיד לבוא ושבת בחי' צדיק בזמן והוא מעין עוה"ב ויש בו מאור הגנוז. לכן יש הבדלה במו"ש כמ"ש ויבדל בין האור ושבת יש בו מריח ג"ע דכ' ויניחהו בג"ע וישם שם כ' במדרש כמ"ש ויהי שם עד היום הזה ובלבד ביצירה זו. כי האדם קודם החטא הי' כולו נשמה וזה המלבוש ניטל ממנו אחר החטא כמ"ש וישלחהו שנפשט ממנו זה המלבוש. ועוז פניו ישונה ובש"ק יש נשמה יתירה והארה מזה המלבוש ולכן יש בשמים במו"ש לפי שנסתלק זה הריח ג"ע מהנשמה יתירה:
תרס"ד
שורה 203:
במדרש ואהיה אצלו אמון. בתורה ברא הקב"ה את העולם. והנה כ' בראשית ב' ראשית רמוז לתורה שבכתב ושבע"פ שניהם נקראו ראשית ובתורה שבכתב נברא השמים והארץ בחי' תורה שבע"פ וכ"כ השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם. ואהי' אמון בחי' תורה שבכתב קביעא וקיימא. ואהי' שעשועים יום יום בחי' תורה שבעל פה מתחדש תמיד בפיהן של ישראל. וכן בריאת האדם ויפח באפיו נשמת חיים בחי' תורה שבכתב שזו הנשמה עושית רשימה ואותיות בנפש האדם. ויהי לנפש חי' בחי' תורה שבע"פ כמ"ש התרגום לרוח ממללא:
==נח==
תרל"א
שורה 215:
במד' החמס קם כו' לא נח בהם כו' פי' חמס ע"י שא"י שהכח מהש"י נמצא הכל חמס. וכן שמעתי מאא"ז מו"ר ז"ל על פ' תשובה והתודה שכ' אצל גזל ואמר כי כל עבירה הוא גזל כנ"ל. ופי' זה במ"ש חז"ל נהנה מעוה"ז בלי ברכה גוזל אביו ואמו כו' כי חיות הכל מהשי"ת וכשאין אדם יודע זאת הכל גזל. ומלאה ארץ חמס הוא היפוך מלא כל הארץ כבודו. וכפי רצון העולם כן האמת. ועי"ז קץ כל בשר בא כי אין להם באמת כלל חיות כמ"ש ותרם התיבה. עי' זוה"ק. וזהו לא נח בהם כי בחי' שבת שהוא נייחא להשי"ת והוא בחי' הדביקות מנבראים להבורא חסר להם. ומ"ש אף נח שנשתייר אינו כדאי אף כי התורה מעידה שהי' איש צדיק. פי' כי הוא הי' אז הצדיק שבדור ומהם לא הי' לו להעלות נ"ר להש"י כמ"ש בהם. אבל מצד עצמו הי' איש צדיק. ודור הפלגה ידעו שהכל מהשי"ת ונק' יודעים רבונם וכו' רק שרצו שיתנהג השי"ת אתם כרצונם עפ"י כחות נפרדים. וניטל מהם בחי' האחדות כמ"ש עם אחד. שמעתי מא"ז אדומו"ר ז"ל כי זה על בנ"י. ותמוה. והפי' נראה כי מה שהי' מתיחדין כאחד וזה שייך רק לישראל. ואמרו חז"ל כל השומר שבת אפילו עע"ז כו' אך נקודת שבת שהוא אחדות הנ"ל. ניטל ממי שעובד ע"ז בוודאי ולכך זה הבירור שאינו עובד ע"ז באמת. וכ' לא יבצר כו' וכן הי' האמת שנפרדו מהשי"ת רק רצונם הי' להיות נשאר באחדות לרעה וניטל מהם. [וז"ש בזוה"ק ענין האחדות ע"פ מסע שלימה נבנה אך ברזל כו' לא נשמע וכשנשמע ניטל האחדות ע"ש והבן כ"ז]:
תרל"ב
שורה 222:
אא"ז מו"ר זצלל"ה הגיד בשם רבותינו נ"ע כי תיבת נח הוא תיבת התורה ותפלה כו' וכן איתא בגמ' התורה קולטת גבי ערי מקלט דכ' וזאת התורה כו' ע"ש. והפי' כי בכל דבר יש נקודה חיות מהתורה ואף שיש הסתר לפעמים מ"מ ע"י ביטול אמיתי לחיות התורה שיש בכל דבר חוזר להתקשרות ולהמשיך חיות מחדש גלמי ראו עיניך וכו' כאשר נעשה אצל האדם באמת להיות בטל להשי"ת כמו שהי' בבטן אמו ממילא מתחדש החיות שבו כמו מקודם כמ"ש בזוה"ק ע"פ יוצר רוח האדם בקרבו. ואותיות התורה הם ההארות שלמעלה מהשגה כי השגת האותיות הוא ע"י תיבות כשנעשה צירוף תיבה באיזה אותיות יש בהם ציור פשוט ויכולין להשיגם ונמצא התיבה כלי לאור הפנימיות. ובאופן זה כל הדברים הם כלים להאותיות שגנוזים בפנימיותם. בא אל התיבה הוא אותיות הגנוזים בתיבה כנ"ל. נשכח השאר:
תרל"ג
שורה 229:
אתה יצרת עולמך מקדם כו' שציור כל הנבראים הוא ברוחניות וכל הגשמיות רק לבוש ומשל להפנימיות ולכך בש"ק שנגמר מעשה בראשית נתגלה עיקר הרצון ולכך בש"ק מתגלה תמיד חיות הפנימיות כמ"ש שער החצר הפנימית יהי' סגור כו' וביום השבת החודש יפתח כו' וצריך להיות הרצון תמיד להתבטל להפנימיות שער הפונה קדים וע"י שמכניס האדם עצמו בכלל ישראל יכול להתדבק בשער הנ"ל. וכ"כ בזוה"ק ק"ו מדור הפלגה דכ' בנסעם מקדם מקדמונו של עולם והוא כנ"ל שלא רצו להתדבק רק בגשמיות ולא בפנימיות החיות וע"י שהי' בעצה אחת ובלשון הקודש אמר הקב"ה לא יבצר כו' מכש"כ בנ"י שרוצין להתדבק בפנימיות בקדמונו של עולם כנ"ל ועוסקין בתו"מ בכלל יש להם להתחזק בהקב"ה שבודאי יהי' בעזרם. ובאמת נראה שהתדבקות זה נשאר לבנ"י שדור הפלגה נפרדו זה מזה וניטל מהם האחדות כיון שלא רצו להתדבק בשורש החיות שהוא האחדות ולכך נק' דור הפלגה. אבל בנ"י נשארו באחדות כמ"ש זכור ימות עולם כו' בהפרידו ב"א יצב ג"ע למספר בנ"י כי חלק ה' עמו. והוא באמת בחי' נתינת התורה לבנ"י שהוא לשון הקודש ומקום האחדות כנ"ל:
תרל"ד
שורה 238:
זכור ימות עולם בהנחל כו' יצב גבולות עמים למ' בנ"י פי' רש"י ז"ל לזכור דור המבול והפלגה דכתיב הן עם א' ושפה א' כו' וכנראה שניטל מהם הבחירה. ולמה כן. אך הכל בעבור ישראל כי השי"ת חס על עמו בנ"י ולאשר בנ"י היו בלולין בהם אז לכן אמר עם אחד ושמעתי מאא"ז מו"ר ז"ל כי עם א' ושפה א' הם בנ"י כנ"ל ולכן ניטל מהם הבחירה וז"ש יצב ג"ע פי' שהסתרות שבעים אומות הוא רק לפי ערך כח בנ"י שיוכלו לתקן ולברר וזה למספר בנ"י. וזה ההפרש שבחירה לאומות הוא אף להיות נאבד לגמרי ולא כן לבנ"י והעיקר עם א' ושפה א'. ב' הבחי' להיות דבוק בכלל בנ"י ולהיות יגע בתורה ותפלה כח ישראל בפיו. וג"ז ע"י עם אחד כדכתיב מורשה קהלת יעקב וכפי מה שאדם מכניס עצמו בכלל ישראל זוכה לדברי תורה כנ"ל:
תרל"ה
שורה 246:
מצוה לזכור מעשה דור הפלגה כמ"ש זכור ימות עולם כו' בהפרידו בנ"א כו' נראה כי מ"ש הן עם א' כו'. ועתה לא יבצר כו'. וקשה כי ודאי השי"ת יכול לבטל מעשיהם אף שהם עם אחד כו'. אך נראה כי ע"י שכח בני ישראל הוא זה האחדות מכח לשון הקודש שניתן להם לכן לא רצה השי"ת לבטל כח זה. ופירד אותם שישאר קיים כח האחדות ולשון הקודש לעולם כנ"ל. שמעתי ממורי זקני ז"ל עם אחד בנ"י ושפה א' שאומרים שמע ישראל בכל יום כל בנ"י כו' ולא הבנתי הפי' ולפי הנ"ל מובן הדברים כי עי"ז לא חפץ הקב"ה לבטל עצתם רק ע"י שפירד אותם וצריכין בנ"י להכיר טובתו ית' ולזכור זאת. וז"ש כל כנסי' שהיא לש"ש סופה להתקיים פירוש שיש להאסיפה קיום כי האסיפה שלא לש"ש הקב"ה מבטל אותה כמו שהי' בדור הפלגה כדי שלא יהי' קיום לרצונם כנ"ל:
תרל"ו
שורה 254:
בפסוק זכור ימות עולם כו' בהפרידו בנ"א יצב ג"ע למספב"י פי' שצריכין לזכור חסד השי"ת שכל זה הי' לטובת בנ"י כי למה נתן השי"ת לדור הפלגה מקודם שיהיו שפה אחת ודברים אחדים שעי"ז נאמר לא יבצר מהם כו' כדאיתא בזוה"ק שכח לשון הקודש הי' מסייע להם ע"ש ולמה ניתן להם כח זה. רק הכל לטובת בנ"י שעי"ז נשאר כח אחדות הנ"ל לבנ"י דהנה כתיב כל הארץ שפה אחת. ומשמע שאינו מדבר רק ממין אישים רק כל הברואים הי' להם זה האחדות וזהו ענין לשון הקודש שכל הבריאה מתקשרת בזה הלשון וכח זה לא הי' באפשרי לתת לאומה אחת והי' צריך מקודם להיות זה הכח בכלל כל הארץ ואח"כ ע"י שחטאו ניטל מהרשעים כח זה האחדות וניתן לבנ"י בזכותם וזה החסד הגדול שצריכין לזכור תמיד וגם יש לנו לבטוח בזה מאחר שכוונתינו לטובה בוודאי לא יבצר כו' כי כח האחדות ולה"ק מסייעינו כנ"ל:
תרל"ז
שורה 262:
בענין דור הפלגה נתקיים מאמר המשנה כנסי' שאינה לשם שמים אין סופה להתקיים ונוטל מהם כח האחדות וכח לשון הקודש. ובנ"י שהאחדות שלהם לש"ש מתקיים להם. ובאמת הכל הי' לטובת בנ"י כי הלא ידע הבורא כי האחדות לא טוב להם ולמה נתן להם וחזר ולקח מהם רק כדי שיבואו אח"כ בנ"י וימצאו זאת האחדות כמ"ש במ"א:
תרל"ח
שורה 268:
ברש"י באברהם נאמר התהלכתי לפניו ונח הי' צריך סעד כו'. כי הנה במשנה דאבות אמרו בעשרה מאמרות נברא והלא במאמר אחד יכול להבראות לתת שכר טוב לצדיקים כו' אח"כ עשרה דורות מאדם עד נח אח"כ עשרה דורות מנח עד אברהם כו' והנה הצלת נח בתיבה הוא ממש כמו שהי' יכול להיות במאמר אחד שהוא באופן התדבקות הבריאה אל שורש האחדות בלי בחירה והתפרדות הכחות שלזה נברא בעשרה מאמרות. והרשעים מאבדין הארת העשרה מאמרות עד שהביא המבול ונתקיים נח בבחי' מאמר א'. ולכן איתא בזוה"ק כי נח הוא בחי' השבת. כי בו שבת. שהוא שורש הבריאה שמתייחדין בש"ק להתדבק בשרש האחדות. רמז לדבר שדרשו חז"ל בן נח ששבת חייב דכ' לא ישבתו כו' מכלל שהצלת נח בתיבה הי' בחי' שבת כמובן. אמנם אברהם אבינו זכה להציל כל אנשי דורו שהוא חזר ותיקן כל בחי' העשרה מאמרות. כמ"ש לתת שכר לצדיקים שמקיימין העולם כו' כמ"ש בהבראם באברהם. לכן קיבל עליו שכר כולם. ונח לא הי' יכול להציל בני דורו שהצלתו לא הי' בבחי' זו רק בהתדבקות בשרש כמ"ש במדרש אף נח כו' אלא שמצא חן. וביאור הענין דכ' אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה. והול"ל שאתה צדיק. אבל הפי' כמ"ש וירא כו' כל אשר עשה כו' טוב מאוד והוא השגחת הבורא ית' על כל דור ודור. ממילא ע"כ גם דורות הרשעים ראה השי"ת מקום קיום להם. ואת נח ראה השי"ת לצדיק בדור המבול וניתן בו הכנה להציל דורות הבאים:
תרל"ט
שורה 276:
את האלקים כו' נח הי' צריך סעד כו' אם הכוונה על סעד מהבורא ית' וכי נמצא מי שאינו צריך סעד עליון. וי"ל כי כוונתם לדרוש את האלקים שהי' צריך עוד סעד מזכותים אחרים וגם מדורות העתידים. ובאברהם כתיב התהלכתי לפניו ובנח את לרבות כנ"ל:
תר"מ
שורה 283:
במדרש הוציאה ממסגר נפשי בי יכתירו צדיקים כו'. כבר כ' במ"א כי הצלת נח הי' בביטול לשורש האחדות עפ"י המשנה בי' מאמרות כו' כדי להפרע מן הרשעים. הוא דור המבול שמאבדין העולם ממש. כי בעשרה דורות שמאדם ועד נח איבדו הארת המאמרות ובחי' תיבת נח הי' בחי' מאמר א' שהוא מקום הנסגר כדכ' שער החצר כו' ששת ימי המעשה יהי' סגור כו' אך נח ביקש שיחזור העולם לתקונו כמ"ש ליתן שכר טוב לצדיקים שיוכל בחי' האחדות והשבת להתפשט בימי המעשה וז"ש בי יכתירו צדיקים. ונתפשט כח האחדות אחר נח. ודור הפלגה חטאו וניטל מהם כח האחדות כמ"ש בי' דורות מנח עד שבא אברהם ונטל שכר כולן פי' שכח האחדות נשאר אצלו וכמ"ש במ"א מזה:
תרמ"א
שורה 291:
הג' משניות באבות בעשרה מאמרות נברא כדי להפרע כו' עשרה דורות מאדם עד נח כו'. עשרה דורות מנח עד אברהם כו' שבא אברהם וקיבל שכר כולן. הענין הוא בכל אלה הסיפורים שנתבארו בתורה שהי' מקודם תהו ודור המבול שנמשכו אחר תאוות הגופניות שעליהם נאמר התאוה מוציאה את האדם מן העולם שהם היו חומריים ממש כבהמות. אח"כ נתקן העולם ונאמר ויברך אלקים את נח כו' פרו ורבו כו' פירוש שבזמן המבול ניטל כח הבריאה והי' צריך אח"כ לתת מחדש חיות לכל הברואים וניתן אח"כ במאמר אחד לכן אח"כ התיר הב"ח לבני אדם שנתקן בסדר האחדות להיות הכל בטל לשרשו עד שהאדם מאסף כל הברואים. וע"ז הקשו חז"ל כי הי' יכול מקודם להיות הבריאה במאמר אחד ורק רצה השי"ת להיות נמצא ב' הבחי' עשרה מאמרות ומאמר א' כנ"ל. והנה אח"כ דור הפלגה קלקלו גם בחי' האחדות כמ"ש שפה א' ודברים אחדים כו' וחטאו בזה ג"כ אכן חטאם הי' בחכמה כמ"ש בזוה"ק. לכן בעשרה דורות ראשונים נאמר עד שהביא עליהם מי המבול כנ"ל שהי' כבהמות ונאמר ימותו ולא בחכמה. אבל בדור הפלגה איתא שבא אברהם וקיבל שכר כולן נראה שהי' בהם הכנות טובות בחכמה ונשאר זה לאברהם ולבנ"י. ובאמת כל אלה המדריגות צריך כל אדם לעבור עליהם ולהשמר מכל זה כי מתחלה מעשה אדם כבהמה ואח"כ כשזוכה להשגת הדעת קצת. צריך מאוד לזכור לבטל עצמו וכל הדעת שלו אל הבורא ית' ולידע כי מאתו הכל. וזהו ענין הש"ק הבא אחר ימי המעשה וצוה השי"ת לשבות בו ממלאכה. ואותן הרשעים של דור המבול היו רחוקים מבחי' השבת. ואנשי דור הפלגה כבר הי' להם אחיזה בשורש השבת שהוא בחי' תולדות נח כמ"ש לעיל רק מרדו בהשי"ת וסמכו על חכמתם ורצו לבנות בנין. אבל כתיב אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו כו' אם ה' לא ישמור עיר כו' וכ' וירד ה' לראות כו' אשר בנו בני האדם. נראה שהי' איזה בנין בהשכל וכמ"ש בזוה"ק. רק באמת א"א לעשות זה הבנין רק בעזר עליון [וכמ"ש בזוה"ק והבית בהבנותו כו' שמאליו נבנה בעזר השי"ת ובנ"י הי' רק הכנה במעשה להתבטל אל עזר השי"ת משמים כנ"ל]. ובנ"י בנו באמת הבנין אח"כ במשכן ובביהמ"ק בכח זה האחדות רק שהי' כוונתם לש"ש להתבטל אליו יתברך. והרשעים של דור הפלגה מרדו בהשי"ת ונק' חילול שבת שכשמשיגין בחי' הדעת שהיא הארה העליונה בש"ק צריכין להתבטל מכל מלאכה. והם אדרבא הרבו לבנות ולעשות ושכחו בה' וסמכו על מעשיהם ודי למבינים. וז"ש באברהם שקיבל שכר כולן כו' וע"ז כתיב זכור ימות עולם כו' יצב גבולות עמים למבנ"י וכמ"ש במ"א וע' בזהר ותבין יותר:
תרמ"ב
שורה 299:
בענין דור המבול והפלגה שהי' הדורות הולכין ומתוקנים מדריגה אחר מדריגה כחשבון המשניות דאבות עשרה דורות מאדם עד נח להודיע כו' שהיו מכעיסין עד שהביא עליהם המבול והם נאבדו לגמרי שהי' רק רע כל היום. ואח"כ בדור הפלגה הי' להם האחדות כמ"ש שפה אחת כו' רק שלא הי' כנסי' לש"ש ולא נתקיים. ואמרו שבא אברהם אבינו וקיבל שכר כולן ולא נאבדו לגמרי כדור המבול. וחח"כ עשרה נסיונות עשרה נסים שזכו אח"כ בנ"י להעלות ההנהגה להשי"ת שזה הוראת הניסים וכ"ז צריך להיות כך הסדר גם בכל פרט האדם שמקודם יש תהו ובהו וצריכין יגיעה לבוא לבחי' האחדות אח"כ צריכין לייגע שיהי' האחדות לשם שמים:
תרמ"ג
שורה 305:
אלה פסל את הראשונים. דמקודם הי' כל ההנהגה רק בחסד עליון בלבד. ומנח התחיל להיות בחי' צדיק פרי מעלליהם יאכלו. וכיון שהי' ע"י התעוררות התחתונים נתקיים לעד יותר מבחי' שהי' מקודם. וזה להודיע כי מה שעשה השי"ת להיות השפעה לפי מעשי התחתונים לטובה הוא. שעי"ז מתקיים לעד כענין אשה מזרעת תחלה יולדת זכר. וז"ש אלה תולדות נח כו' צדיק. עי"ז נתקיים יותר. וכ' מי נח זאת לי ועמדו רבותינו ז"ל שנק' מי נח. והענין כנ"ל שע"י שנח התחיל להרויח שכרו עפ"י מעשיו ממילא עי"ז נגמר דינם של הרשעים ונסתלק בחי' הראשונה שהי' בדור הקודם. וז"ש במדרש יכתירו בי צדיקים שממנו התחיל בחי' צדיק כנ"ל [ולכן הותר להם מאכל בע"ח כי מקודם שהי' רק חסד ה'. וזה אדם ובהמה תושיע כו' ואחר כך שהאדם עושה פעולת אמת להרויח בצדקו ממילא מתעלה על הבעלי חיים. ואחר כך בחי' אברהם אבינו ע"ה הוא חסיד לפנים משורת הדין שהרי נתנסה וביטל כל הטבע. ולכך הוא המשיך בחי' חסד על כל הברואים גם על החוטאים. ובודאי כמו שנוהג הסדר בפרט כן בכלל וזה נוהג בכל עובד ה' שמתחלה השם יתברך מדריכו בחסדו בלבד אחר כך צריך לישר מעשיו עפ"י המשפט אח"כ צריך למסור נפשו ומאודו לה'. וכן הי' סדר הדורות דור המבול והפלגה הי' רק פסולת הערלה ודור הפלגה בחי' הפריעה שאין מסירין כל העור רק מפרידין ומבדילין אותו:
תרמ"ד
שורה 313:
איתא בזוה"ק בפסוק הן עם אחד כו' ק"ו שאלו הרשעים הי' להם סיוע מהאחדות אנן או חברייא כו' כ"ש שהאחדות מסייע לעבודת הבורא ית' ע"ש. וי"ל עוד ללמוד מזה הק"ו שהם הי' להם האחדות ואעפ"כ ע"י שהי' כוונתם לרעה והי' כנסי' שלא לש"ש וקשר רשעים. ניטל מהם כח האחדות כמ"ש אם ה' לא יבנה כו' עיר כו' מכש"כ בנ"י הגם שהמה מפוזרים ומפורדים בגלות אעפ"כ ע"י שלבם לשמים ניתן להם האחדות. כי מדה טובה מרובה. ונזכה לבנין עיר הקודש מתוך פיזור הגלות ובאמת כמו שהי' בכלל העולם שהקב"ה רצה שיהי' להם האחדות. רק ע"י החטא נתבלבלו הלשונות. והוצרך להיות התיקון ע"י שזכו בנ"י בזכות האבות למצוא האחדות. וכל שהי' בכלל ויצא ללמד. על הכלל כולו יצא כמ"ש במ"א. ולכן תיקנו בנ"י העולם בקבלת התורה שחזר להם בחי' עם אחד ושפה אחת. וכמו כן בפרטות בנ"י בעצמם אחר שלא זכינו לעבוד את ה' כראוי בהיותינו בא"י באחדות ונתפזרנו בגלות. צריך להיות התיקון שנזכה לתקן עצמנו ולמצוא שרש האחדות מתוך הפיזור וכמו ענין תיקון כל בעל תשובה ע"י שחוזר ומקרב עצמו מתוך הריחוק. זה תיקון החטא שנתרחק מדביקות וקירבות שהי' לו מקודם:
תרמ"ה
שורה 320:
בענין דור המבול והפלגה ההפרש ביניהם שדור המבול היו נמשכים רק אחר הגשמיות והגוף ולכן נאבדו לגמרי כמ"ש ימותו ולא בחכמה. ודור הפלגה היו מתחכמין יותר מדאי ולא החזיקו באמונה מחמת החכמה. והי' החטא בשכל ונפש דכ' הן עם אחד כו' שהיה להם כח האחדות ולשון הקודש. ובאמת כל החכמה תלוי ביראת ה' כמ"ש כל שיראת חטאו קודמת כו'. ועל ב' אלו נשאר בבנ"י ב' אותות אות המילה שחתם בבשרינו הוא שלא להיות נמשך אחר הגוף לגמרי. ואות תפילין וש"ק הוא להתקשר. ולבטל חליו ית' כל החכמה והשכל:
תרמ"ו
שורה 327:
בענין דור הפלגה שע"ז נאמר זכור ימות עולם כו' יצב גבולות עמים למספבנ"י. שבאמת כח האחדות גדול מאוד לעורר כח השורש מן השמים. אך שצריך להיות לשם שמים. וזה נמצא רק בבנ"י שהרי דור הפלגה התאספו כולם ולא עלתה בידם. רק לבנ"י חלק ה' עמו ניתן כח האחדות וזהו הבנין ודאי הי' דבר גדול רק דכ' ונעשה לנו שם. ולא הי' כנסי' לשם שמים ולא נתקיים. ובבני ישראל נתקיים אח"כ בבנין המקדש. כי ביהמ"ק לא הי' בנין עצים ואבנים בלבד. רק שע"י התחברות בנ"י שכל איש ישראל יש בו איזה חלק וכמ"ש בונה בשמים כו' ואגודתו על ארץ. וכ' ירושלים הבנוי' כו' ונעשה בנין למטה ע"י נפשות בני ישראל שיש בכל אחד אות או נקודה כמ"ש כל הנקרא בשמי כו' וזהו נקרא לשם שמים שיחול על הכנסי' שמו ית' כמ"ש אם ה' לא יבנה כו' וע"י בנין המקדש נתעלו להיות דבקות לנפשות בנ"י בעולם העליון כמ"ש ששם עלו כו'. ורמזו חז"ל בפסוק עלה נעלה אפילו אומר עשו סולמות ועלו לשמים נצליח כו'. והרי זה ממש כמאמר נבנה עיר וראשו בשמים כו' רק ע"י שהי' לשם שמים נתקיים בידם:
תרמ"ז
שורה 334:
במדרש צא מן התיבה. הה"ד הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך כו' דכ' ששת ימי המעשה יהי' סגור. כי הגוף ומלבוש העשיי' מכסה אור הנשמה והפנימיות. אך יש זמנים שנפתחים השערים בשמים ואז גם למטה נפתח לבות בני אדם העוסקים בעבודת הבורא ית' מכלל שנאמר הוציאה להודות. משמע שא"י להודות ולהלל בכל עת. רק כמ"ש פתחו לי שערי צדק א"ב אודה כו' וכתיב ביום השבת יפתח וביום החודש יפתח לכן בשבת כ' טוב להודות. וכן בר"ח יש הלל דכ' לא המתים יהללו כו' ולא כל יורדי דומה משמע דכל מי שיש בו מיתה אינו יכול להלל כראוי דכתיב מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו. כי אין סוף לרוממות אל ומי יוכל להלל לפניו ית'. רק בשבתות וימים טובים שיורד נשמה יתירה והיא אין בה מיתה. והיא ג"כ אין לה סוף שהיא חלק אלקי ממעל ולכן בשבת שהוא יומא דנשמתין ולאו דגופא הוא הזמן שמעידין בנ"י על הבורא ית' ואיתא במדרש אברהם שלא כתיב בו שמירת שבת ירש הארץ במדה יעקב שכתיב בו שמירת שבת ירש נחלה בלי מצרים כו'. והוא כנ"ל שבימי המעשה וכמו כן בגוף האדם החיות במדה ובצמצום ובש"ק ונשמה יתירה היא בלי גבול ומדה ולכן כ' ויברך את יום השביעי. דמקודם כ' ויכלו כו' במדה כמ"ש שם במדרש לכל יש סקוסים כו' ובש"ק הוא בלי מדה לכן נק' נשמה יתירה שהיא אינה לפי גבול האדם בעוה"ז שהיא מעין עוה"ב. גם נק' יתירה שאינה לפי מעשה האדם רק מתת אלקים היא כמ"ש לעיל בפסוק ונח מצא חן. וכתיב והי' מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחוות כו' דרשו חז"ל שלעתיד נעלה לראות פני ה' בכל חודש ושבת. ולהבין לשון מדי חודש מדי שבת דכתיב ביום השבת וחודש יפתח א"כ נפתחו השערים. וברגלים נתקיים בפועל ממש אבוא בם אודה. שראו פני ה' במקדש ג"פ בשנה. ואיתא כי הי' ראוי כל החדשים להיות יו"ט שהמועדות הם בזכות ג' אבות. ויב"ח בזכות י"ב שבטים. רק שגרם החטא כמ"ש בטור או"ח ה' ר"ח. והענין הוא כי במועדים יש פתחים גדולים. ובר"ח פתחים קטנים ואם הנפשות היו מתוקנים היו מרגישין הארה באלה הפתחים. אך כתיב עונותיכם היו מבדילין ואין מרגישין באלה הפתחים. כמו שאנו בעוה"ר אין זוכין אפילו ברגלים לראות פני ה' במקדש. ולעתיד כשנהי' מתוקנים יהי' די פתיחת השערים בחודש ושבת לראות פני ה'. וז"ש מדי חודש בחדשו כו'. וגם זה אמת כי לפי עבודת בני ישראל בכל השנה זכו לראות פני ה' ג"פ. ולעתיד עבודת כל חודש ושבת יהי' בו זכות לראות פני ה' בכל חודש ושבת [ואפשר כי זה ענין הלל בר"ח שהוא מנהג כדאיתא בגמרא. וי"ל הענין כי באמת בזמן המקדש הי' עיקר ההלל ברגלים על הראות פני ה' במקדש כמ"ש אבוא בם כו'. ועתה שאין לנו בפועל זכי' זו. וההלל הוא רק זכר. א"כ גם בר"ח יש לומר הלל שגם בו השערים נפתחים וכמו שיהי' עוד לעתיד כמ"ש במ"א כי עתה כל הקיום בזכות הזמן שהי' המקדש קיים וגם בכח הזמנים העתידין להיות כי הקדושה נותנת ברכה לפני' ולאחרי'. וכן הוא בכל מנהגי בנ"י כמ"ש אם אינם נביאים בני נביאים הם ומכוונים למה שעתיד להיות] ומ"מ גם עתה למעלה בשמים נפתחים השערים בכל ר"ח וע"ז מבקשים יעלה ויבא זכרונינו כו' ביום ר"ח הזה היינו בהארה ושער שנפתח בר"ח הזה דכ' ויקרא לאור יום. ומבקשין ג"כ זכרון משיח בן דוד והוא ממה שעתיד להיות כנ"ל:
תרמ"ח
שורה 342:
במשנה בעשרה דורות עד שהביא המבול. ובי' דורות עד שבא אברהם וקיבל שכר כולם דכתיב מים רבים לא יוכלו לכבות האהבה ולכן גברה אהבת אאע"ה שלא יכלו הרשעים לכבותה ונשאר הקדושה בעולם בכח. דהאדם כולל כל העולם בפרט הצדיק וכמו שבלבו הי' התלהבות יותר מן הטבע. כך נתגלה הנהגה זו בכל העולם ועל זה אמרו חסיד המתחסד עם קונו. ובאמת הי' התחלת ב' אלפים תורה דאיתא עבירה מכבה מצוה ואינה מכבה תורה וזה הי' הפרש בין נח לאברהם אע"ה:
תרמ"ט
שורה 348:
ברש"י נח הי' צריך סעד לתמכו ואברהם הי' מתחזק בצדקו מאליו. דאיתא במדרש ג' מציאות מצא הקב"ה ומצאת את לבבו. כענבים במדבר מצאתי ישראל. מצאתי דוד עבדי. והכתיב ונח מצא חן. הוא מצא והקב"ה לא מצא. פי' שהאבות וכלל ישראל המציאו מכח אל הפועל אותה הנקודה והמכוון שזרע הקב"ה בעולמו. דכ' כולם בחכמה עשית וכדאיתא במד' מה צורך הי' לי ליחס שם עבר פלג ומצאת את לבבו. משל למלך שנפלה מרגליות כו' ע"ש. וכל מה שלמטה יש לו שורש למעלה. וז"ש בזוה"ק נח הוא בחי' שבת. כי שבת הוא עליית כל הדברים לשורשם. וז"ש ונח מצא חן בעיני ה' שנתעלה ונדבק בשורשו ומצד זה נתקיים בעוה"ז. אבל אברהם אע"ה מסר נפשו עד שמצא בעוה"ז החכמה הגנוזה. וזה הוא באמת כח התורה כמ"ש שמאברהם התחיל ב' אלפים תורה. ובמ"א כתבתי כי כמו שנח הוא בחי' השבת כן האבות היו בחי' המועדות שנקראו מקראי קודש. שהוא מה שיכולין לקרוא הקדושה להמשיכה מלמעלה למטה דכ' ישלח עזרך מקודש. והיא הנשמה יתירה היורדת בשבת. ומציון יסעדך הוא הציונים והחקיקות והרמזים אשר נטע השי"ת בבריאת עוה"ז [ובמד' קדושים. עזרך מקודש מקידוש מעשים ומציון מעשים. וי"ל כענין שכ' העובד מיראה זהיר במל"ת וזה נקרא קדושהו פרישה בחי' נח את אלקים התהלך וע"י גדר ערוה מצא סיוע הקדושה. אבל אברהם אע"ה עבד מאהבה במ"ע והוא ציון מעשים כנ"ל] והגם דכתיב גם בשבת מקרא קודש. אמת כי השבת לבד מה שהוא קבוע וקיים מימי בראשית. יש לבנ"י חלק בשבת משעת מתן תורה וז"ש כנ"י יהי' בן זוגך. וכ' בשבת כי בו שבת. וכ' וזכרת כי עבד היית. ומצד זה מיוחד השבת לבני ישראל. וזה החלק לא הי' קודם קבלת התורה. ואיתא כי יש בעבודת השי"ת בחי' עבד ובחי' בן. בחי' בן התחיל מאבות לכן נקראו אבות שהתחילו לחפש בגניזין דמלכא והמשיכו אהבת הבורא ית' בעולם שיוכל האדם לעבוד לפניו כאהבת בנים לאביהם. וזה שהתחזק בצדקו מאליו כי זה ההפרש שהעבד ציית לרבו אבל הבן נמשך בטבעו אחר רצון אביו:
תר"נ
שורה 354:
במד' תאבד דוברי כזב כו' ואני ברוב חסדך כו' ע"ש. פי' הנהגת הטבע צריכין לידע כי הוא רק בכח שלמעלה מהטבע והשי"ת הלבישו בהטבע. אבל דור המבול שהחזיקו בכח הטבע נקראו דוברי כזב כאשר שמעתי מפי מו"ז ז"ל. כי אמת הוא מה שקיים לעולם ודבר שיש לו הפסק נק' כזב כדאיתא בלשון חכמים מעין המכזבין מימיו כו' ולכן הנהגת הטבע נק' דוברי כזב. אך צדיקים מתדבקין גם בטבע בחיות הפנימיות שהוא מחי החיים וע"ז נאמר אבוא ביתך. דכ' מה רב טובך כו' צפנת כו' פעלת כו' נגד בני אדם. פי' שגם בעוה"ז נמצא גנוז וצפון כח אלקות. ועיין בזוה"ק בראשית מזה בפסוק ויכלו. וכ"כ שער החצר הפנימית יהי' סגור כו' ביום השבת יפתח. וזהו הפנימיות הוא בכל מקום רק שהוא סגור וגנוז לצדיקים וזה נמסר לבני ישראל ביצ"מ שהוציאנו מן הטבע. וזהו הענין כפל השבח שהוצאתנו ממצרים ופדיתנו מבית עבדים. וכ"ה בתורה הפודך מבית עבדים. פי' כמו שיש עבדות ושעבוד לאדם כן המשועבד ומקושר אל הזמן והמקום אינו בן חורין. אבל בנ"י. הרים הקב"ה אותנו שלא להיות משועבד אל הזמן והמקום. והוא עיקר החירות ומתגלה בש"ק כדאיתא פורס סוכת שלום עלינו א"כ מתעלין בנ"י להיות בצילו ית'. וגם זה בכלל אבוא ביתך. וכ' אל יצא איש ממקומו ביום השביעי א"כ יש לכל איש ישראל מקום מיוחד בש"ק שקונה בו שביתה ולכן כתיב לעשות את השבת לדורותם שנשתנה דירות בנ"י בש"ק. ובני ישראל הם דומין לבוראם כמ"ש מקום אתי דרשו חז"ל הוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו כן איש ישראל אינו משועבד למקום אבל בכחו למצוא לו מקום שביתה. ולכן הוא יום מנוחה כמ"ש ופדיתנו מבית עבדים [וחג הסוכות הוא זכר לזה לכן כתיב למען ידעו בסוכות הושבתי פי' כשהוציאנו ממצרים הרים אותנו להיות לנו ישיבה מיוחדת להיות מובדלין ממקום הטבע והגשמיות לחסות בצלא דמהימנותא] למען ידעו דורותיכם מלשון דירה:
תרנ"א
שורה 361:
בענין דור המבול והפלגה הכל הי' הכנה לבני ישראל כמ"ש זכור ימות עולם כו' כי הדורות שקידם המבול היו גבוהים מאוד ואח"כ נתמעטו ע"י שקלקלו. והלא הי' הכל גלוי וידוע לפניו ית' אך שאח"כ בקבלת התורה זכו בנ"י להשיג מהארה הראשונה שהי' קודם החטא כדאיתא שכל הארות המתגלים בעולם נשאר מהם רשימה. ונמסר לבסוף כל אלה הדרכים לבני ישראל וע"ז כ' נפלאותיך ומחשבותיך אלינו. ולכן אמר זכור ימות עולם כי בנ"י יש להם בכח התורה דביקות לזכור ולעורר כל ההארות שנתגלו מאז. וכ' לא נפלאת היא כו' לא בשמים כו' מי יעלה לנו הש' ולא מעבר לים כו' קרוב אליך בפיך ובלבבך כו'. יתכן לפרש שהם ב' אלו הדורות דור הפלגה חטאו בפה ורצו לעלות השמים אך כי לא הי' לשם שמים. אבל בנ"י בפיך כו' זכו להמשיך תורה מן השמים. מעבר לים רמז לדורות שקודם המבול שנק' מעבר לים. וזהו בלבבך כי דור המבול חטאו בלב כמה שכתוב יצר מחשבות לבו רק רע. ובנ"י בכח התורה יכולין להטות ב' הלבבות להשי"ת. כי בודאי פה ולב הם כלים להמשיך אור בעולם רק שהתורה מלמדת איך לתקן כל המעשים ע"י פה ולב. זכור הוא בפה. בינו הוא בלב:
תרנ"ב
שורה 369:
בענין דור המבול והפלגה דכ' זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור כו'. בהפרידו בני אדם חלק ה' עמו כו' דכ' במזמור ליום השבת. מה גדלו מעשיך. מאוד עמקו מחשבותיך. דיש בחי' כמות ואיכות. חצוניות העולם וחכמת הטבע. וע"ז נאמר מה גדלו כדכ' גדולים מעשי ה' דרושים לכל חפציהם. אבל איכות הפנימיות הוא רב מאוד וע"ז נאמר מאוד עמקו מחשבותיך. בער לא ידע הוא דור המבול שפשעו בבחי' הכמות וחטאו בגופם כסיל לא לא יבין הוא דור הפלגה שהי' להם דעת אבל חטאו בחכמתם שלא לשם שמים. לכן לא השיגו עומק הפנימיות. וחטאם הי' בחכמה. ולא זה וזה יש בהם רוח חיים. בפרוח רשעים כו' להשמדם עדי עד כמו שהי' בדור המבול. כי הנה אויביך יאבדו דור המבול. יתפרדו הוא דור הפלגה. ולבנ"י נתן הקב"ה תורה ומצות לעמוד על ב' הבחי'. תורה היא הפנימיות. ומצות במעשה להבין כח מעשיו שבטבע מ"ב. ימות עולם הוא בחי' מעשה בראשית. שנות דור ודור הוא הפנימיות שזה נשתנה בכל דור לפי עבודת האדם כדכ' דור הולך כו'. והארץ לעולם עומדת:
תרנ"ג
שורה 375:
איתא במדרשים כי לע"ל יעלו לראות פני ה' בכל ר"ח כמ"ש והי' מדי חודש בחדשו כו'. דכתיב אני בצדק אחזה פניך וכתב בזוה"ק תצוה כי הכל תלוי בהתעוררות התחתונים להתגלות הגוונין בשמים דכ' נודע בשערים פי' בזוה"ק כ"א לפום שיעורין דליבי' ואבותינו הקדושים בשעורין דילהון פתחו פתחים למעלה להיות גילוי פני ה' לכל בנ"י. וזה הי' מצות ראי' שבא לראות ולהראות וז"ש בזוה"ק בפסוק וראיתי' כו' כי הם תלת גוונין חיור סומק ירוק. היינו שאבות הקדושים המציאו מכח אל הפועל אלה הגוונין כי הקב"ה גבוה ונישא מכל אלה הגוונין. ורק כפי הכנת התחתונים כך נעשה למעלה התלבשות והתגלות להיות מדה של חסד ושל רחמים כו'. והנה גם לכל שבט יש גוון מיוחד כמו שהי' בי"ב אבנים טור אודם פטדה כו' והם שערי צדק הי"ב תיבין של שם אדנות שנק' שערי צדק כידוע לי"ח ומרומז בזוה"ק פ' זו דף ע"א ע"ב והשערים שפתחו האבות המה חזקים ביותר ואין העונות יכולים להסתירם. והשערים של השבטים צריכין זכות התחתונים ביותר שיכולין לכנוס בהם ולכן לעתיד כשיהי' תיקון כל המדות יתגלו כל אלה הגוונין ויהי' מצות ראי' בכל חודש. כמ"ש בטור או"ח כי לולא חטא העגל הי' כל ר"ח יום טוב גמור ע"ש וכמו שהי' בנפשות האבות והשבטים שזכו להוציא אלה הגוונין מכח אל הפועל כן יש בזמן מועדים ור"ח שבהם נגלו אלה הגוונים. וכ' שער החצר כו' יהי' סגור ימי המעשה ביום השבת כו' וכמו כן הוא בנפשות כמ"ש במ"א שהם ברית הלשון וברית המעור. דהנה יש רמ"ח אברים אבל פנימיות החיות מתעורר רק בלשון וברית. לכן רוב כריתות הם באיסורי מאכלות וביאות אסורות כי החיות הפנימי מתגלה באלה ב' האברים. ולכן נתן לנו הקב"ה ברית התורה לתקן ברית הלשון וברית מילה לתקן ברית המעור. ופי' ברית הוא דביקות בשורש. דאיתא בעשרה מאמרות נברא העולם כדי להפרע כו' וכ"ז נתקיים בדור המבול ונפרע לרשעים שמאבדין העולם. ונח הצדיק נתדבק בבחי' מאמר אחד ומאמר אחד הוא בחי' השבת דאתאחדת ברזא דאחד. אבל עבודת האדם בימי המעשה שאז מתלבש הפנימיות בבחי' עשרה מאמרות שהם עשר מיני מדריגות וצמצומים. וע"י האדם יכולין להתאחד. כי עשרה במ"ק א' והיינו ע"י הביטול אל השורש יכולין לבוא אל האחדות ונעשה מעשרה א'. לכן השבת מקיים העולם מה שהרשעים מאבדין בימי המעשה כי השבת מקשר הבריאה בבחי' מאמר אחד. כעין שכ' באוה"ח כי בכל שבת מתקיים העולם. ומובן שפיר לפי מ"ש. אבל השבת נמסר לבנ"י שמייגעין עצמן בימי המעשה. וכמו שהוא בזמן כך הוא בנפש הברית בחי' מאמר אחד. וכן נח צדיק תמים הוא בחי' דביקות בשורש נק' תמים. לכן כתיב אלה תולדות נח כי עיקר הברכה והריבוי בהתדבקות בשורש כמ"ש בשבת דכל ברכאין בי' תליין. שהוא שורש ואחדות שממנו מתפשט כל הברכות. וכזה מצינו בברכת נח לבניו. בשם כתיב ברוך ה' אלהי שם וביפת כ' יפת א' ליפת ולכאורה נתברך יפת יותר משם. אכן ברכת שם הי' כמו הברכה בשבת דהוא שמא דקוב"ה שלום. וזה שורש כל הברכות. ולכן לא אשתכח בי' מנא. כמו כן לא הי' ברכה פרטיות לשם רק מה שהוזכר עליו שמו של הקב"ה וע"ז כ' בכ"מ אשר אזכיר את שמי כו' והכל ענין אחד:
תרנ"ד
שורה 382:
והנה בפרשה זו נא' ענין דור המבול ודור הפלגה והם ענין ב' הבריתות שניתן לבנ"י ברית המעור וברית הלשון. וכיון שנקראו בריתות הם דברים שיש להם התקשרות באחדות הנ"ל ולכן צריכין סיוע להוציאן מכח אל הפועל וצריכין שמירה ולא לחנם נכשלו דורות הראשונים בזה. והקב"ה נתן לנו ברית מילה לסיוע לתיקון המעור. והתורה לתיקון הלשון. כי כח הדיבור עושה תולדות והתחדשות כמו המעור שמוליד וממשיך נשמה מן השמים כן הדיבור אם הוא כראוי בדחילו ורחימו כמו שהיו בראשונים ודור הפלגה היו שפה אחת והי' להם כח הלשון שנק' מדבר מלשון מלכות והנהגה שיש בכח הפה לגזור ולעשות התחדשות וכ' הבה נבנה כו'. ואחר כך כ' וירד לראות כו' אשר בנו. ולא נזכר עדיין בנין. משמע שבזה הדיבור עשו בנין וכמ"ש באדה"ר לראות מה יקרא והכא כ' לראות ג"כ כי זה כח קריאת שמות של האדם. וכוונתם לא הי' לטובה לכן ניטל מהם כח הלשון וניתן לבנ"י בכח התורה ולכן היו הראשונים מתפללים ונענים שהיו מתפללים בשם כמ"ש בגמ'. וב' הבריתות שיש לבנ"י מילה ושבת מילה ותפילין הם ב' הנ"ל כי שבת סהדותא איקרי והוא ברית הלשון וכמו כן תפילין למען תהי' תורת ה' בפיך וכמ"ש ואשים דברי בפיך היפוך מנבלה שפתם. לנטוע שמים כו' ולאמר עמי אתה כ' בזוה"ק עמי כמה דאנא במלולא עבדית שמים כו' ע"ש:
תרנ"ה
שורה 389:
ובמשנה סדרו אלה הג' מדריגות בעשרה מאמרות ועשרה דורות מאדם עד נח ועשרה מנח עד אברהם ואז הי' תיקון העולם והם הג' בחי' שכ' בפ' ויכלו ויכל אלקים ביום השביעי וישבות ויברך וע"ש בזוה"ק בפסוק זה. ואדה"ר הי' עיקר מעשה בראשית מעשי ידיו של הקב"ה ועליו נאמר ויכל מלאכתו. והוא בחי' שבת בראשית. וישבות הוא בחי' נח כמ"ש בזוה"ק פרשה זו. ויברך את יום השביעי הוא בחי' אברהם אבינו והוא בחי' אור זרוע לצדיק כי הצדיק הוא כלי להאיר לעולם. אבל מצינו יש צדיק אובד בצדקו כמו שהי' בנח. ובאברהם התחיל ב' אלפים תורה מי העיר ממזרח כו' ואלה הג' בחי' הם בשבת כי ששת ימים עשה וכו'. וזכרת כי עבד היית הוא בחי' החירות להיות כלי מוכן לתורה ועיקר השבת הוא שבו ניתנה תורה והוא תיקון עשרה מאמרות בכח עשרת הדברות. ויברך א'ת'. הוא כ"ב אותיות התורה שבהם נברא העולם ומתברכין ביום השבת [ועיין בספר שערי אורה שער ב' דיש בחי' צדיק וצדק וצדקה והם ג' בחי' הנ"ל ובאברהם כתיב ויחשבה לו צדקה] והמעיין היטב בזהר פ' ויכלו יבין הדברים:
תרנ"ו
שורה 396:
בענין דור הפלגה שהי' בכח הדיבור שהוא עיקר מעלת האדם המדבר דכ' השמים כסאי והארץ הדום רגלי איזה בית אשר תבנו לי כו' אל זה אביט כו' וחרד על דברי. דבאמת רוצין שהתחתונים יבנו בית המקדש. כדאיתא מעולם נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים. וכ' ואשים דברי בפיך כו' לנטוע שמים כו'. והכל בכח כ"ב אתוין דאורייתא. אביט הוא כ"ב כמ"ש רז"ל הביט בתורה. כי כל הבטת הקב"ה בעוה"ז באמצעות התורה. כמ"ש כמה פעמים וירא אלקים כי טוב ואין טוב אלא תורה. ושמים הוא תורה שבכתב וארץ תורה שבע"פ. ויכולין ע"י התורה לבנות ביהמ"ק להיות שורש למעלה ופרי למטה כמו שקיימו אבותינו במשכן ובבית הבחירה. ודור הפלגה שלא הי' כוונתם לשם שמים. ניטל מהם כח הדיבור ונתבלבלו הלשונות. מוכח מזה כשהי' הלשון מסודר. דברים אחדים. היו יכולין לבנות הבנין להיות ראשו בשמים. ובנ"י בכח התורה כתיב ואשים דברי בפיך שימה הוא לשון סידור שבנ"י יכולין בכח התורה להוציא הדיבור בשלימות מכח סייעתא דשמיא והיינו וחרד על דברי להיות הבנין לשם שמים כמ"ש לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון ולעתיד יהי' נגמר זה הבנין בשלימות וע"ז כ' מדי חודש בחדשו שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחות. שבת הוא בחי' השמים כסאי תורה שבכתב לכן בשבת ניתנה תורה וקריאת ג"ן סדרים דאורייתא המתגלין בשבת. וחודש הוא בחי' תושבע"פ ישראל דקדשינהו לזמנים ובכח אלה הבנינים יבאו להשתחות לפני ה':
תרנ"ז
שורה 403:
בפסוק ארור כנען עבד עבדים יהי'. ברוך ה' אלקי שם כו' כי עיקר הברכה בחי' החירות שלא יהי' משועבד תחת שום דבר. כי הקב"ה ברא העולם להיות שליט מדריגה במדריגה שרפים ואופנים ומלאכים וגלגלים וכן בעוה"ז מלכים ועבדים. אבל באמת מלכותו בכל משלה ולא יצא שום ברי' מתחת רשותו כמ"ש וממשלתך בכל דור. וזה עיקר החירות דכ' אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מא"מ מבית עבדים. עולם הטבע נקרא בית עבדים. והצדיקים ח) הם נמשכים אחר הנהגה עליונה ולכן הם בני חורין והוא בכח האמונה שיודעין שהקב"ה שליט ומנהיג הכל וזה עיקר הברכה להיות נמשך אחר השורש של כל השרשים שהוא שורש ומקור כל הברכות וזהו עדות השבת דכ' בו ויברך יום השביעי שיש בו התגלות מלכות שמים דכ' ששת ימים עשה השמים וארץ שבימי המעשה נתלבש הכל בטבע. דכ' שער החצר כו' הפונה קדים ששת ימי המעשה יהי' סגור הוא הנקודה הפנימיות שמעלה הכל אל השורש זה הפונה קדים. ובימי המעשה הוא סגור. ושליט הטבע. וביום השבת יפתח. ולכן אומרים ישמחו במלכותך שומרי שבת שבו מתגלה מלכות שמים והוא עדות על כל הבריאה שהכל בהשגחה עליונה ואין זה מתגלה רק לצדיקים ט) שהם שומרי שבת שמשתוקקין ומצפין להתגלות מלכות שמים וזה אנכי ה' אלקיך שיחד מלכותו עלינו בלי מסך מבדיל. ולכן בנ"י נקראו בני חורין הגם שהם בגלות. אבל האמונה קבועה בהם שהכל בהשגחה עליונה. אבל בכנען כתיב עבד עבדים כדאיתא בזוה"ק מאן דאפיק גרמי' מצלא דמיהמנותא אתחזי למהוי עבד לעבדי עבדין. דגם בעבדות יש עבד משכיל. פי' שמבין שורש העבדות שהכל תחת מלכותו ית"ש כדכתיב מלכותך מלכות כל עולמים ובזה זוכה לחירות. וכנען עבד עבדים:
תרנ"ח
שורה 409:
במד' אלה תולדות נח נח פרי צדיק ע"ח איזהו פירותיו של צדיק מצות ומעש"ט. כי צדיק נקרא חי כדכ' בן איש חי. ורשעים בחייהם קרוים מתים והצדיק ע"י מצות מושך החיים כדכ' וחי בהם. כי האדם יש לו נר"נ ח"י כדאיתא במד' ה' שמות יש לנפש. חי' שהוא חי' בגוף. יחידה שהיא יחידה בגוף. ואדה"ר הי' לו כל הה' בחי' הנ"ל כמ"ש האדם הי' כאחד ממנו זה בחי' יחידה שהיא למעלה מכולם. והוא דביקות באחד האמת. וע"י החטא שנפרד מהאחדות ניטל ממנו גם בחי' חי' כדכ' פן ישלח ידו כו' מעה"ח ואכל וחי וכו'. ובנ"י ע"י תורה ומצות יכולין להמשיך הארה מבחינת חי' ויחידה. ונח שנק' צדיק התקין בחי' חי'. רמז לדבר נח ר"ת נשמה חי'. ואאע"ה תיקן בחי' יחידה דכתיב אחד הי' אברהם לכן ניתוסף לו ה' לרמוז שהשיג כל הה' שמות הנפש כנ"ל. ומאברהם אע"ה התחיל בחי' התורה שב' אלפים תורה התחילו מאבות וע"י המצות זוכין לבחי' חי' כדכתיב וחי בהם. וזה הי' בחי' נח איש צדיק. ולפי שבמצות זוכין לבחי' חי' נעשה כברי' חדשה וכקטן שנולד בכל עת. לכן תולדות נח נח כמ"ש חז"ל מעלה אני עליכם כאלו עשיתם עצמיכם. ועשיתם אותם אתם. וע"י התורה זוכין לבחי' יחידה וזה שייך רק לבנ"י המייחדים שמו ב"פ ביום ה' אחד. וכ' אנכי ה' אלקיך יחדתי שמי עליכם והוא בכח התורה. ובאברהם אע"ה התחיל בחי' תורה לכן בנח איתא עשרה דורות עד שהביא עליהם המבול. ובאברהם איתא עד שבא אברהם וקיבל שכר כולם. כדאיתא עבירה מכבה מצוה. ואינה מכבה תורה כמו שהוא בפרט כל אדם כן הוא בכלל שעבירות הרשעים כיבו כח מצותיו של נח. והוצרך להנצל בתיבה. אבל כחו של אברהם לא יכלו הרשעים לכבותו כדכ' מים רבים לא יוכלו לכבות האהבה. ולכן בנ"י שניתן להם התורה יכולין להתקיים תוך שבעים אומות ולקבל שכר כולן:
תרנ"ט
שורה 417:
איתא במשנה בעשרה דורות מאדם ועד נח כל הדורות היו מכעיסין עד שהביא עליהם מי המבול ומנח עד אברהם היו מכעיסין עד שבא אאע"ה וקיבל (עליו) שכר כולם. כי נח אע"פ שהי' צדיק לא הי' יכול לעמוד נגד רשעת הרשעים ומה שהי' הוא מתקן. קלקלו אותן הרשעים עד שהי' צריך להסתר בתיבה ונאבדו הם במבול. אבל אברהם הי' מתחזק בצדקו וגבר על מעשי הרשעים וע"ז כ' מים רבים לא יוכלו לכבות האהבה. וידוע שכן דרך האש כשאין המים יכולין לכבותו עוד הוא מתגבר ע"י המים וזה שקיבל עליו שכר כולן כי עוד נתעלה ונתחזק בצדקתו ע"י רשעת הרשעים. ובאמת זה כענין שאמרו עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה ומאברהם התחיל ב' אלפים תורה שהוא בחי' שלמעלה מהטבע. וכן הי' בסדר הדורות כענין שאמרו דרך ארץ קדמה לתורה. והנה נח קיים את העולם והטבע וזה הי' בריתו של נח לקיים העולם כמ"ש עוד כל ימי כו' לא ישבתו. אח"כ בא אברהם אע"ה והמשיך לעולם דרך התורה שהיא למעלה מן הטבע והזמן וזה נשאר לדורות בבנ"י. כי בריתו של נח הי' לזמן ולשעה ובא בריתו של אאע"ה ודחתה בריתו של נח. לכן איתא במשנה הנודר מבני נח מותר בישראל. שאין נקראים בני נח. שמאבות העולם התחיל בנין חדש כמ"ש ואעשך לגוי גדול ברי' חדשה כנ"ל. והוא בנין בנ"י שנקראו בני עוה"ב למעלה מדרך הטבע כנ"ל:
תר"ס
שורה 423:
אמרו חז"ל נח הי' צריך סעד לתמכו ובאברהם כתיב התהלכתי לפניו. ובזוה"ק איתא נח בחי' שבת. והוא הסיוע שבא בשבת לעובד ה' בכח הנשמה יתירה כמ"ש ישלח עזרך מקודש. לכן כתיב נח נח שהאיר השורש שלו מלמעלה לשם נח שלמטה. אבל באברהם אבינו כתיב אחר כל הנסיונות אברהם אברהם. שמקודם תיקן אברהם אע"ה את עצמו בכחו שלמטה. והוא בחי' ששת ימי המעשה דכ' ששת ימים עשה והם עמודי עולם. וכמו כן יש בנפשות ששה עמודי עולם ואברהם הראשון שבהם ולכן כתיב בהבראם באברהם שהעולם עומד עליו וששת ימי המעשה הם עמודים חזקים ונק' ששת מלשון עמודי שש שהם חזקים שאין מקבלין השתנות ולכן עומדים גם בעולם העשי' והטבע וכמו כן אותן הצדיקים שהם בני עוה"ב ממש ונשתלחו לעוה"ז. ומאחר דכתיב בהבראם שהעולם נברא באברהם ע"כ אברהם למעלה מן העולם. ובאמת כל ישראל יש להם חלק בעוה"ב ולכן השבת נמסר לבנ"י ומאיר עליהם בשבת כח הנשמה והחלק שבעוה"ב. דשבת מעין עוה"ב. אבל אברהם בן עוה"ב ממש ועליו נאמר שתולים בבית ה' בחצרות אלהינו יפריחו:
תרס"א
שורה 430:
בענין דור הפלגה בפסוק הן עם אחד כו'. התורה מלמדת אותנו איך נפלו התחתונים משורש האחדות. מקודם כ' הן האדם הי' כאחד ממנו שהי' דבוק ממש באחדות. דרשו חז"ל כאחד ממלאכי השרת דכ' וקרא זה אל זה שמתחברין להיות אחד כמ"ש ומשמיעין יחד בקול דברי אלקים חיים. כי הקב"ה ברא הכל בכ"ב אותיות וכל כתות המלאכים מתעלין אל שורש האותיות המיוחד להם. ומתחברין כל כ"ב אתוין הבאים מכל מיני צרופים של הכ"ב אתוין שאין להם סוף וחקר ונעשין אחד. וכן הי' האדם קודם הירידה. ואח"כ נגרש מג"ע לעבוד את האדמה ומ"מ הי' עוד לשון אחד וע"י התחברות בכ"ב אתוין שלמטה הי' לו עוד אחיזה בכ"ב אתוין דלעילא וכמ"ש בזוה"ק דמתאחדין לתתא ברזא דאחד כגוונא דלעילא. דיש כמה מדריגות באותיות אתוין רברבין וזעירין ובינונים. אבל כח האחדות שלמטה צריך להיות רק הכנה לשרש האחדות שלמעלה כמ"ש הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה. ולפי שדור הפלגה לא הי' כנסי' לשם שמים שעזבו את העיקר והפרידו בין אחדות שלמעלה לאחדות שלמטה לכן נפלו גם מאחדות שלמטה ונתפלגו לשבעים לשונות. אך לשון הקודש נשאר לבנ"י ונקראו גוי אחד בארץ שהם כנסי' לשם שמים וסופה להתקיים:
תרס"ב
שורה 438:
בענין דור המבול ודור הפלגה ומקודם הי' משונה האדם בגוף. ובחכמה. ועל ידי חטא דור המבול בהתפשטות הגופניות והתאוות נתמעט כח הגוף ואריכות השנים בעוה"ז. ודור הפלגה חטאו בחכמה וניטל מהם החכמה עכ"ז נשאר זה הבחי' לבנ"י כמ"ש זכור ימות עולם כו'. ואור החכמה המוכן לאדם חופף עליו והמבקש החכמה לשמה זוכה בה. וע"ז ניתן לנו ב' הבריתות ברית מילה הסרת כח הגוף שלא יתפשט יותר מדאי. וברית הלשון ע"י תפילין ושבת זוכין להארת הנשמה והחכמה החופף על האדם כמ"ש למען תהי' תורת ה' בפיך:
תרס"ג
שורה 446:
בפסוק ארור כנען עבד עבדים יהי' כו'. עיקר הקללה העבדות והשיעבוד והברכה היא רק למי שהוא בן חורין. וכן הברכה של יום השבת. כי ימי המעשה הוא שליטת מדריגה על מדריגה שהבריאה כך הי' גבוה על גבוה שומר וזה שליט על זה. כענין שאמרו כל עשב יש לו מזל שמכה ואומר לו גדל ונק' ימי המעשה מלשון כפי' שאין שום אחד רוצה להיות כפוף. ומעשה בראשית הם כולם מהופכים זה מזה ובע"כ עושין כ"א היפוך מהותו והכל עדות על הבורא ית"ש. אבל שבת שלום מתגלה הנהגה עליונה מלך שהשלם שלו פי' הכל משלימין ושמחים במלכותו שהוא מלך האמת. ולכן שבת זכר ליצ"מ שהוא זמן חירות ולכן יש בו ברכה ולכן השבת ניתן לבני ישראל שהם בני חורין ויכולין לקבל ברכת השבת וז"ש ישמחו במלכותך שומרי שבת:
תרס"ד
שורה 452:
על מעשה דור הפלגה נאמר זכור ימות עולם כו' שנתרחקו כל האומות מלשון הקודש ונשאר רק לבני ישראל. כי לשון הקודש שורש כל הלשונות. כי עיקר יתרון המדבר בכח הנשמה דכ' ויפח כו' לנפש חי' לרוח ממללא והוא לשון הקודש ומזה יש התפשטות כל ע' לשונות כמ"ש יתן אומר המבשרות צבא רב ונשאר לבנ"י שיש בהם הנשמה. וזה עצמו אות לבנ"י שהם חלק ה' חבל נחלתו. ולכן הם מיוחדים להעיד על הבורא כי כל כח המדבר שניתן לאדם כדי להעיד על השי"ת. וז"ש אתם עדי נאום ה' שיש לכם זה הלשון הקודש ונקרא נאום ה'. וכ' בעד על פי שני עדים. דרשו חז"ל שלא ישמעו סנהדרין מפי המתורגמן. וכל הלשונות הם בחי' תרגום. אבל העדות צריך להיות בלשון הקודש:
==לך לך==
תרל"ב
שורה 464:
רמב"ן הקשה שנאמר לך לך בלי שנזכר מקודם חיבתו. ובזוה"ק נראה כי זה עצמו השבח ששמע זה המאמר לך לך שנאמר מהשי"ת לכל האנשים תמיד כמ"ש וי לאינון דשינתא בחוריהון ואאע"ה שמע וקיבל. וממילא נקרא רק הדיבור אליו כי הלא לא נמצא מיוחד לשמוע. רק הוא אבל בודאי זה השבח בעצמו שהי' מוכן לקבל המאמר:
תרל"ד
שורה 473:
במד' במאמר הקב"ה לאברהם הי' תמים. תמה שע"י המילה יהי' יותר תמים ע"ש. והאמת כמ"ש חז"ל כל יתר כנטול דמי כי כפי מה שאדם שומר כחו שלא לעשות בו מה שאינו צריך נקרא תמים שהכח נשמר אצלו וח"ו כשמשתמש בו לדברים אחרים מחסר כחו ממקום הראוי ואיננו שלם:
תרל"ה
שורה 482:
במנחת שבת הוא עת רצון כמ"ש דבי' רעוא דרעוין ולית זעפין. דהנה בכל איש ישראל יש רצון אליו ית'. ומי שאין לו רצון כראוי יש לו רצון לבוא לרצון אמת. וכמו כן בשמים כביכול הקב"ה רוצה בישראל. אף כשאין ראוין חפץ להיות לו רצון עליהם והוא רעוא דרעוין. והפי' שמקבל עתה גם זה הרצון שיש בפשוטי בנ"י לבוא אל הרצון כנ"ל ולכך לית זעפין. וא"ז ז"ל פי' הפסוק לתאוה יבקש נפרד בכל תושי' יתגלע. כי בכל איש ישראל יש רצון כנ"ל. ומי שהוא נפרד. מתאוה לבוא אל הרצון. וזהו לתאוה יבקש כו' וע"י היגיעה בתורה מתגלה זה הרצון המלובש בו. כי תכלית הרצון הוא אליו ית' כנ"ל. וזה יגעתי ומצאתי. להוציא מכח אל הפועל מה שיש בכל איש ישראל נקודה טמונה כנ"ל:
תרל"ו
שורה 491:
התהלך לפני והי' תמים. מה שנקרא תמים ע"י המילה ביאור הענין שיש לאדם שני כחות בעולם הזה ובעולם העליון והיינו כח הנפש בגוף וכח הנשמה שלמעלה שאינו מתפשט בגוף האדם. וכשהאדם זוכה ומקשר עצמו לכח נשמתו נקרא תמים ובא בזכות המילה לכן נקרא ברית שמקשר ומחבר הגוף בהארת נשמתו החופפת על הגוף ובמדרש איתא כי תמה אברהם איך ע"י שיחתך אבר יהי' נקרא תמים. ובאמת ע"י חסרון זה בגוף זוכה אל השלימות כי הגוף הוא בעל חסרון וכדאיתא בזוה"ק על פסוק ה' חפץ דכאו החלי שע"י חסרון בגוף זוכה לשלימות של הנשמה. ואיתא בזוה"ק בראשית ברית אש פי' שכל הבריאה ע"י התורה ובודאי כח הבריאה שבתורה הוא בהנהגה שלמעלה מהגוף והגשמיות ונקרא אש דת כלומר הנהגה אלקית וע"י התורה יכולין לקשר עוה"ז בכח חיות הקדושה שמשם שורש הכל וזה מה שהתורה מתפארת ואהי' אצלו אמון פי' שבכחה ליישר כל המעשים והברואים ולקשר אותם בכח הפנימי שלמעלה מהטבע שהרי על ידה נברא הכל מאין ליש וזהו בראשית ברית אש והתורה והמילה ענין אחד כמ"ש במדרש ע"פ מגיד דבריו ליעקב כי בלי המילה אין זוכין לתורה ע"ש:
תרל"ז
שורה 502:
במדרש תנחומא על פסוק התהלך לפני והי' תמים תמה אברהם עד עתה אני חסר וכשאמול עצמי אהי' שלם כו'. פי' שזה באמת השלימות מה שאדם מחסר את עצמו כדי להיבטל להשי"ת ולהראות כי אין שלימות לנברא רק בהשפעת הבורא. זה עצמו הוא הנותן לו השלימות וביטולו של דבר זה קיומו. ולכן ניתנה מצוה זו באבר הזה אשר בו כח ההשפעה והתולדות של האדם שזה עיקר כח ומעלת האדם וצריך להיות שם אות ורמז כי הוא חסר מעצמו וצריך להשלמת הבורא ית' וכל מה שאדם מחסר גופו בעבור כבוד הבורא ע"ז נאמר דורשי ה' לא יחסרו כל טוב ונא' אין מחסור ליראיו. והוא ענין באת שבת באת מנוחה כלתה ונגמרה המלאכה כמ"ש שם במקומו. ולכך נקרא ברית שהוא התקשרות המקבל אל המשפיע והוא השלימות. ונראה שלכך ניתן זה לאדם שהקשו הערלים אם חביבה המילה למה לא נברא מהול כמ"ש במד' ע"ש. והתירוץ כנ"ל שבאמת במילה הוא מחסר הגוף רק מצד שהאדם הוא העושה זאת בעבור הבורא הוא השלימות אבל לא שייך שיהי' נברא כך כנ"ל:
תרל"ח
שורה 510:
התהלך לפני והי' תמים. ובמד' סוד ה' ליריאיו כו' ענין מצות מילה שניתן לאברהם. כי אאע"ה הבין וידע שחסר לו השלימות. ולא הי' יודע האיך לתקן וכאלו הי' בוש להלוך לפניו ית' בראותו שחסר לו השלימות. והשי"ת אמר התהלך לפני ואח"כ עי"ז יבוא השלימות. ובמד' למה לא נברא אדם מהול כו' לצרף הבריות. והענין כי הטבע הוא בחסרון. אמנם הצדיק שמייגע עצמו בכל כחו זוכה להמשיך הארה מעולם העליון וכשיש התקשרות בשורש העליון אין חסרון. וזה עצמו ניתן לאברהם אע"ה כי מקודם הי' רק שיעשה כל א' כפי כח טבעו להכיר טובת הבורא ית'. אבל עתה נתן השי"ת לאאע"ה התקשרות הברית שיהי' בזה מדובק בשורש העליון וממילא יוכל להיות תמים לגמרי בלי חסרון וזה הסוד שניתן ליראיו פנימיות החיות שיש בכל דבר. וכמו שזכה אאע"ה להשתנות הטבעיות והראה לו הקב"ה עצה לבוא אל השלימות ע"י שינוי הגוף בהסרת בשר ערלה כמו כן יש בפרטיות תמיד ע"י עבודת האדם שזוכה לעזר עליון על ידי סיבות שונות כמ"ש מי זה כו' ירא ה' יורנו בדרך יבחר ונאמר אין מחסור ליריאיו ע"י שניתן לו כח חדש מהשורש כנ"ל:
תרל"ט
שורה 517:
התהלך לפני והי' תמים. ובנח אמר תמים הי' את האלקים התהלך כו'. והוא עצמו ההפרש שכתבו ז"ל נח הי' צריך סעד לתמכו לכן נולד מהול וזאת הקדושה שהי' לו מרחם סייעתו להתקרב אל הבורא ית'. ואברהם אע"ה התהלך לפני הבורא יתברך בהיותו ערל עד שמרוב התשוקה זכה אל התמימות והסרת הערלה. והוא דבר גדול מאוד עד אשר ע"י רוב הרצון ואהבת הבורא שמקלקלת השורה זכה להשתנות גוף הטבע להיות נבדל בחתימת ברית קודש מכל האומות. ודרך זה ניתן ביחוד לבנ"י וע"ז נאמר מקודם לך לך אל הארץ אשר אראך. כי האומות אם שיש לכל א' דבר מה היינו להיות עומד על מדריגתו כמו שנברא שלא לקלקל. אבל אין בו תוספות. אבל זרע קודש בני ישראל ניתן להם דרך מיוחד שיזכו בעבודתם להמשיך כח עליון מלמעלה. וז"ש אשר אראך כי אין לזה סוף ותכלית ולכן לא הראה לו מיד כי לעולם צריך איש הישראלי לייגע עצמו בעבודת הבורא ולהיות נמשך אחר מה שיראנו הבורא ית' משמים והבן:
תר"מ
שורה 523:
לך לך כו' אל הארץ אשר אראך ובמד' שמעי בת כו' המשל רואה בירה דולקת. כי השי"ת אמר לו כי כל הטעם שנברא העולם כך בבחי' טוב ורע הוא כדי לברר מעשה הצדיק כמאמר המשנה כדי לתת שכר לצדיקים כו' ויתאו המלך יפיך. וכל מה שיש הסתר יותר והאדם מייגע עצמו בימי החושך כל כך אור מתגלה אליו אח"כ וז"ש מה רב טובך כו' צפנת. וע"י שהי' נסתר בעוה"ז זוכין אח"כ לרב טוב ביותר. ואח"כ כשא"ל שא עיניך כו' נתקיים אשר אראך וא"ל הטעם כי כל הארץ אשר א"ר כו' ולכן הוצרך להיות כ"כ הסתר למצוא ראי' זו. וע"ז נאמר זכרתי לך חסד נעוריך כו' לכתך אחרי כו'. ואם כי הפי' על בנ"י בהליכתם למדבר בלי צידה נוכל לפרשו גם על אברהם אבינו שהוא בעל החסד והוא התחלת שורש בני ישראל אהבת כלולותיך שהי' נכלל בו כללות בני ישראל ונאמר לו לך לך כו' בארץ לא זרועה כי עדיין לא ניתקן ארץ ישראל והי' עוד ברשות הכנענים ונקראת ארץ לא זרועה. והליכה זו בהתחלה קודם הראי' והשגה זו מקובלת לפניו יותר מכל ההשגות שהרי אחר כל השלימות שזכו בנ"י אח"כ בקבלת התורה ומשכן נאמר להם זכרתי חסד נעוריך כו' ודו"ק. וכן איתא בזוה"ק שאאע"ה השתוקק למצוא הארה אמיתיות ולא הי' יכול להשיגה בחו"ל והשתוקקות זאת הי' חביב לפניו ית' כנ"ל. ונתקיים בו סדר הראשון מד' שצריכין להודות תעו במדבר כו' רעבים גם צמאים כו'. וידריכם כו'. וכ' סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם. פי' כי הצדיק מתגלה לו בכל דבר הסוד שבו ואם כי לא נודע לו עוד גוף הסוד רק על ידי שמבין שיש בכאן סוד מייגע עצמו ביגיעת נפש ובשר עד שאח"כ מודיעין לו הסוד ובמדרש מביא זה הפסוק על מצות מילה שניתן לאברהם. כי הוא הרגיש שיש דבר סוד שנחסר לו ופעל ברוב השתוקקות עד שגילה לו הבורא ית' שצריך להסיר הערלה ובזה יהי' תמים:
תרמ"א
שורה 531:
ברש"י עד שלא נימול הי' נופל על פניו כשהי' רוה"ק שורה עליו. הגם כי מקודם הי' לו ג"כ מראות ולא נפל על פניו רק שאין כל המראות שוות ועתה הי' לו מראה בזה שניתן לו מצות מילה ולא הי' יכול לעמוד עד שנימול. וכן מ"ש בבלעם נופל כו' ע"י שהי' לו אז מראות בעבור בני ישראל:
תרמ"ב
שורה 539:
במדרש התהלך לפני והי' תמים כו' א' אם חביבה המילה למה לא ניתנה לאדה"ר כו' א"ל הקב"ה אני שאמרתי לעולמי די כו' ע"ש כי אברהם אע"ה תיקן כל קומתו וכשבא לאותו מקום לא הי' מוצא דרך לתקנו אשר ע"כ צוה השי"ת לבנ"י להסיר הערלה. ובאמת קודם החטא הי' נתקן כל הקומה רק אח"כ כתיב ויעש כתנות עור ממשכא דחויא כידוע ומ"מ יש ג"כ כתנות אור רק שנכסה בעור הזה וביכולת האדם לתקן זה המכסה. רק במקום המילה מוכרחין להסיר הערלה ואז נתגלה האור וזהו פריעה שהוא התגלות הפנימיות כמ"ש במד' וירא ואחר עורי נקפו זאת כו'. ואאע"ה חפץ לתקן כל המכסה כמו שהי' קודם החטא אך לא הי' עוד העת לעבור כל הסט"א עד לעתיד בלע המות לנצח. לכן אמר אני א"ש שאמרתי לעולמי די כמו שפירשנו במ"א כי הבריאה הי' בהרבה צמצומים והי' מתרחב והולך האור עד כי אמר השי"ת די וכמו כן הצדיקים הולכים בכח גבורתם עד כי מן השמים מעכבין אותם. וכן הי' עתה שאמר לו כי יעבור הערלה ולא יתאמץ לתקן עד כי יבוא עתו והבן:
תרמ"ג
שורה 545:
במדרש שמעי בת וכו' והטי אזנך. כי אברהם אע"ה הי' חכם גדול גם מקודם כדאיתא בזוה"ק והקב"ה יהיב חכמה לחכימין ובודאי האדם נברא על דבר מיוחד שיוכל לתקנו ולהשיגו ואז נק' צדיק שמיישר אורחותיו עפ"י המשפט אבל אאע"ה הי' חסיד הנכנס לפנים משורת הדין. והיינו שהעובד ה' מאהבה יכול להפיק רצון מהשי"ת להשפיע לו ממקור נשמתו מה שא"א להשיג בשכל אנושי כענין שאמרו בפסוק עושי דברו לשמוע בק"ד שע"י תיקון המעשים כראוי זוכין לשמוע יותר ויותר וכן לעולם כי החסיד עובד ה' כדי לזכות להתדבק בשורש המצוה ומבקש לשמוע בכל עת חדשות וז"ש אחר שמעי בת שהוא מה שיכולין להשיג אח"כ הטי אזנך שהוא לבטל כל ההאזנה והשמיעה אליו ית' וע"י הביטול לגמרי כענין לך לך מארצך כו' עי"ז זוכין להארה חדשה שלמעלה מהטבע כאשר השיג אאע"ה אשר אראך א"כ הוא מה שא"י להשיג ולראות מעצמו. וכן בנ"י אחר שנמשכו אחריו למדבר בארץ לא זרועה זכו לתורה אש דת. וכן בש"ק מעין זה ע"י ביטול כל המעשים אליו זוכין לנשמה יתירה. וז"ש ואגדלה שמך כי השם הוא אותו ענין שנברא עליו ואאע"ה תיקן זאת ונכנס לפנים משורת הדין עד שהוצרך השי"ת כביכול להוסיף ה' על שמו. וכ' אשר אראך ודקדקו למה לא גילה אכן באמת אין שיעור לראי' זו וזה עצמו הראה לו הדרך להבטל תמיד אל אשר אראך וז"ש כי כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה כו'. מכלל שאין שיעור לראי' זו וכפי מה שזכה לראות כך הנחיל לבניו. וע"ז נאמר מה רב טובך ארץ ישראל שנק' הר הטוב אשר צפנת כו' נגד בני אדם שכולן רואין א"י. וא"י מה היא רק להירא ה' מתגלה מה שגנוז בה והרי מרע"ה ביקש ואראה כו':
תרמ"ד
שורה 553:
במדרש החכמה תעוז כו' מעשרה שליטים שהיו בעיר כו' כי הנה בדור הפלגה היו שפה אחת כו' ולאשר לא הי' כוונתם לשמים ניטל מהם כל האחדות. ואחד הי' אברהם והי' גולה ממקום למקום וזכה להאחדות וזה רמז שנטל שכר כולן היינו האחדות שניטל מבוני העיר והמגדל וניתן לאברהם אבינו:
תרמ"ה
שורה 560:
לך לך כו' ונברכו בך כו'. כי אאע"ה רצה לקרב כל הברואים אליו ית' אך הרשעים לא היו כדאי ליהנות מאורו כדכתיב וימנע מרשעים אורם ע"ש בזוה"ק. כמו דאיתא וירא אלקים האור כי טוב שהי' מאיר מסוף עולם וראה שאין כדאי לרשעים וגנזו כן הי' בחברהם אבינו ע"ה שהי' מוכן להאיר לעולם מראשו לסופו אך שלא הי' כדאי הרשעים וגנז הקב"ה אורו לבנ"י. ויבדל. וא"ל לך לך כו' שיהי' מיוחד האור לו ולזרעו אחריו. ובכח הבדל וגניזה זו ימשך אור מרחוק גם לכל העולם כמ"ש ונברכו בך כו'. ואברכה מברכיך פי' מו"ז ז"ל שעי"ז שייטב בעיני שאר אנשים דרכו של אברהם אע"ה יוכלו להיות בכלל הברכה ע"ש פ' וירא:
תרמ"ו
שורה 569:
בפסוק והיה שמך אברהם. דרשו חז"ל שניתוסף לו ה' להיות שליט על כל רמ"ח איברים. דאיתא בהבראם בה' בראם בה' נברא עוה"ז כו'. עוד איתא באברהם. דהנה אמרו חז"ל שאברהם אבינו הקנה להקב"ה שמים וארץ והוא אחד מחמשה קנינים שקנה הקב"ה בעולמו. דאיתא כל מה שברא הקב"ה לא בראו אלא לכבודו דכתיב כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו. וזה הכבוד נתקיים ע"י הצדיקים דכ' ויקרא אברם בשם ה' והיינו דביקות הבריאה בהבורא ית' כדברי המדרש שאיחה את העולם כו'. ונתקיים כל הנקרא בשמי וחל ש"ש על הבריאה בכח עבודת אאע"ה וזה רמז הה' שניתוסף לו. וכביכול הניח הקב"ה ה' אברים להיות ברשותו שהמה עדות על הבורא ית'. וכשהאדם משעבד כל האיברים שהם בבחירתו אז הקב"ה מוסיף לרשותו ה' איברים הללו ג"כ וחל שם ה' שהוא הה' שברא בה העוה"ז וזה רמז הה' קנינים שקנה בעולמו:
תרמ"ז
שורה 578:
בפרשת מילה התהלך לפני והי' תמים איתא במדרש תנחומא התחיל תמה עכשיו אני חסר וכשאמול אהיה שלם ע"ש [וגם להבין רמז החכמים דיו לעבד להיות כרבו] כי בודאי מאחר שזו הערלה צריכין להסירו בודאי אין בו פנימיות. כי הגוף הוא מלבוש הנפש והנשמה. ורק שצריך להיות הגוף מתוקן שיוכל לקבל הפנימיות ואז נקרא תמים. ולכן המילה מתקן הגוף להיות כלי מוכן לקבל הנשמה. ואיתא שבנ"י יש להם שתי אותות שבת ומילה. ובחול תפילין ומילה. כי התפילין הם ג"כ הארת הנשמה המאירה באדם בעת קיים המצוה כמ"ש ז"ל וראו כל עמי הארץ כו' שם ה' נקרא עליך זו תפילין שבראש. וכמו כן בשבת שיש נשמה יתירה כל היום. וע"י המילה יכולין לקבל הארות האלה. דאיתא אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום. ולכן על ידי המילה שנעשין תמים יכולין לקבל השבת. שהוא הברכה כמ"ש ויברך את יום השביעי. ובנ"י מקבלין בחי' השבת בתוכם ממש וע"ז אומרים בקידוש היום ושבת קדשו כו' הנחילנו. ואח"כ שנית ושבת קדשך כו' הנחלתנו. כי מקודם הברכה על כלל מצות השבת שניתן לנו. ואח"כ הוא על הארה שמקבלין בנפשותינו בכל שבת ושבת. הנחלתנו הוא שבני ישראל עצמם הם משתנים מימי המעשה ליום השבת כדאיתא אין דומה מאור פניו של אדם בשבת לחול. וגם בכל המצות כן הוא שצריכין לקבל המצוה בנפשותינו כמ"ש חז"ל ועשיתם אותם עצמיכם כו' ולכן ע"י המילה יכולים להיות כלים לקבל השבת. וכ"כ ובמנוחתו לא ישכנו ערלים:
תרמ"ח
שורה 586:
במדרש ואתה את בריתי תשמור. אם ישמרו בניך המילה ירשו הארץ כו' ויש גורסין ג"כ אם ישמרו בניך השבת כו'. הענין הוא כמ"ש בכמה מקומות כי ארץ ישראל הוא המקום הכולל כל המקומות כדכתיב מציון מכלל יופי. והוא בחי' אבן שתי' שמשם הושתת העולם. ולכן חל עליו שמו ית' והוא כלי מחזיק ברכה בעולם ונקרא שלום. וכמו כן בנפש המילה שלא נקרא אאע"ה תמים עד שמל. והוא כולל כל הנפש. והוא כלי מחזיק ברכה בנפש ועושה תולדות כי שם צוה ה' את הברכה. וכמו כן שבת כולל כל הזמן וששת ימי המעשה ונקרא שלום ובו הברכה על כל הזמנים. ובאמת בכל דבר יש בו נקודה שמשם נמשך דביקות אל השורש למעלה וזו הנקודה היא גנוז כמ"ש סוד ה' ליריאיו לכן סוד המילה ערלה חפיא עליה ונתגלה רק לבני ישראל וכן בש"ק אות היא ביני כו' וגוי שמל או ששבת חייב מיתה. וכ"כ מכנף הארץ כו'. שהיא הנקודה שמכנף ומאחד הכל צבי לצדיק שהוא היסוד עולם והוא נסתר כדכתיב רזי לי כו'. והכל ענין א' לכן דרשו חז"ל חמוקי ירכיך כמו חלאים כו' על השיתין. כי כמו שהוא בנפש כך הי' מתעורר בבית המקדש כנ"ל:
תרמ"ט
שורה 595:
בפסוק וילך אברם כאשר דבר אליו ה'. כי מקודם ג"כ הלך לארץ כנען כמ"ש בפסוק ובזוה"ק. ומ"מ כאשר נאמר לו לך לך הלך רק כאשר דיבר ועזב כל הטעמים שלו היפוך מכל אדם אם היו מסכימים לו משמים הי' מתגאה לומר שיפה השכיל. ודו"ק:
תר"נ
שורה 601:
בפסוק ואעשך לגוי גדול זה שאומרים אלקי אברהם כו'. ובמדרש אותו הגוי דכתיב מי גוי גדול אני מעמיד ממך כו' כבר כתבנו בכמה מקומות כי כל עבודת האבות היו לדורות לכל בני ישראל ונק' אבות כי כל מהותם הי' להיות יסוד לתולדותיהם לכן אמר אברהם אע"ה מה תתן לי ואנכי הולך ערירי כי לא הי' נחשב לו הכל אם לא יהי' לו תולדות. והאבות נעשו כלים אשר על ידיהם יכולין גם אנחנו להמשיך אלקותו ית' אלינו ז"ש אלקי אברהם כו'. והנה בני ישראל הם מיוחדים בב' אלו דכתיב מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים היא עבודה זו תפלה. ומי גוי גדול אשר לו חוקים כו' הוא בחי' התורה. וב' אלו השורש שלהם היה באברהם אע"ה. ויתכן שזה רמז ב' הגדולות ואעשך לגוי גדול לכן דרשו ז"ש אלקי אברהם כח התפלה בכל קראינו אליו ותפלות אבות תקנום. שהוא התקרבות אל השי"ת. וזה עצמו ענין הקרבנות שבמקום תמידין תיקנום וזה נקרא תיקון הטבע והבריאה המתחדש בכל יום להיות דבוק לשרש. ובמד' קובע אני לך ברכה בשמ"ע. פי' כי סדר הי"ח ברכות הם סדר קבוע גם בשמים שנפתח בכל יום אלה השערים שעל זה תקנו י"ח ברכות. מכלל שמברכין בכל יום ברכות אלו ע"כ שנפתח תמיד מחדש אלה השערים. ופתיחה ראשונה בכחו של אאע"ה. ואגדלה שמך הוא בחי' התורה שהוא הנהגה עליונה למעלה מהטבע זה גדלות השני שכתיב ומי גוי גדול אשר לו חוקים כו'. והתחיל באברהם במצות מילה כמ"ש שש אנכי על אמרתך אמירה יחידית והיא שורש וראשית אל התורה כמ"ש במדרש מגיד דבריו ליעקב מי שאינו נימול אינו זוכה לתורה. ונק' ואגדלה שמך שניתוסף לו סדר ושם מיוחד אות ה' ומזה זכו אחר כך בני ישראל לקבל כל התורה. וכל מה שנאמר לו מאת הקב"ה אלה הדברים ואעשך כו' היינו שידע כי כל תהלוכות שלו היא הכנה לכל בנ"י וע"ז כתיב וילך אברם כאשר דיבר אליו ה' שהלך ע"ז הכוונה לעשות הכנה לכל בנ"י. ואיתא בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו מוכח מזה שכל רצון האבות הי' להיות נבנה מהם יסוד קיום לעולם. ובמד' ויהי רעב טרף נתן ליריאיו טירוף נתן כו' פי' ע"י שהאבות היו עמודי עולם הביא השי"ת דוקא בימיהם כל אלה ההרפתקאות וכן היא המדה טירוף נתן כדי שיהי' הכנה לדורות להיות נושעים גם בעת צרה על ידיהם ז"ש יזכור לעולם בריתו. וגם בפרט בכל דור ובכל אדם עובד ה' כן הוא שבעת רצון שנמצא לכל עובד ה' מתערבין אצלו מחשבות זרות והוא לטובה להיות הכנה לימי הרעה כמ"ש ביום טוב היה בטוב וביום רעה ראה וכנ"ל. טרף נתן כו':
תרנ"א
שורה 608:
במדרש אחות לנו קטנה אי מעמיד דברים כחומה נבנה עלי' ובמד' תנחומא נבנה עלי' טירת כסף אלו ישראל כמ"ש כנפי יונה נחפה בכסף. והוא מדתו של אברהם אע"ה שנטע אהבת ה' בלב כל איש ישראל כמ"ש מו"ז ז"ל שע"ז מברכין מגן אברהם שהשי"ת מגין על זו הנקודה שנטע אאע"ה בלב איש ישראל. ואותו התשוקה נמצא לעולם בכל איש ישראל וע"ז נאמר מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונק' טירת כסף. ונתקיים בזה מאמר חז"ל פתחו לי כחודה של מחט ואפתח לכם כפתחו של היכל ואולם. ולכן בהיות שאברהם התחיל לאחוז בזו האהבה ומסר נפשו הגם כי הי' נקודה אחת כמ"ש אחות לנו קטנה נעשה מזה חומה ובנין קבוע לדורות כמ"ש ואעשך לגוי גדול וכל בנ"י נשענין על זה כמ"ש נחפה בכסף והוא כמ"ש על כל פשעים תכסה אהבה והיא זכותו של אברהם אבינו ע"ה:
תרנ"ב
שורה 615:
במדרש סוד ה' ליריאיו זו המילה שלא גלה הקב"ה רק לאברהם כו' דייך אני ואתה כו' כי היראים יכולין לשמור את הסוד לכן הקב"ה מודיע אותם. הסוד. כי ע"י המילה מתגלה קדושה פנימיות שגנז הקב"ה באדם והמילה עלי' נאמר זה השער לה' צדיקים יבואו בו. והוא כמו השבת דכתיב ביום השבת יפתח והוא מגלה הקדושה שנסתרת בימי המעשה כמו כן בגוף המילה מגלה מה שמכסה הגוף ונגלה סוד ה' ולכן לא נברא האדם מהול ולא ניתן פתיחת השער רק לבנ"י שהם שומרים הברית כמ"ש ואתה את בריתי תשמור שידע הקב"ה שבני ישראל הם בני שמירה. ובאמת קדושת המילה מתגלה כפי השמירה כמ"ש זכור ושמור בדיבור אחד כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה וזהו בשבת וכמו כן במילה כפי מה שאדם שומר בריתו כן מתגלה לו קדושת הברית. וכל הגוים ערלים שאין להם שום שייכות לזה הסוד ואינם בני שמירה. אבל בבני ישראל יש כמה מדריגות וכפי השמירה כך נגלה הקדושה כמ"ש בזוה"ק דנשמה יתירה אינה לכל אדם בשוה כו'. ואיתא בכ"מ שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה והוא באמת קדושת הברית שלא דבר קטן הוא מה שהקב"ה חתם שמו בבשרינו. וכפי הגדר ערוה כך נמצא הקדושה כמ"ש. ואחר המילה נעשה אברהם אבינו כבריה חדשה לכן הקורא אברהם אברם עובר בעשה ולא כן ביעקב וישראל כי נשתנה לאדם אחר לכן כתיב התהלך לפני והי' תמים וכי עד עתה לא הי' תמים אבל נעשה כברי' חדשה וכל מה שעשה עד עתה הוצרך עתה לעשותו בדרך פנימי ואופן אחר מכל מה שהי' מקודם. וכמו כן בכל איש ישראל ע"י המילה מתגלה בו ציור פנימי ונעשה כברי' חדשה לכן קורין שם הילד אחר המילה:
תרנ"ג
שורה 623:
בפסוק התהלך לפני והיה תמים. פרש"י שנמסר לו ה' איברים שאינם ברשותו של אדם והוא בגמ' דנדרים. משמע שע"י המילה נעשין בני חורין להיות האיברים ברשותו ובמדרש איתא תמים הוא הסרת הערלה שהוא מום ע"ש. והענין הוא כי ע"י החטא שנתערב טו"ר לכן יש כתנות עור על האדם אבל בברית מילה מסתלק התערובות וע"י הסרת הערלה והמום מאבר אחד הוא ללמד על הכלל כולו כל גוף איש הישראלי. וזה הענין ג"כ בשבת שנק' נחלה בלי מצרים. כי כל הארה הבאה לעולם באה עמה הסתר וקליפה מטעם תערובות טו"ר שנעשה בכל העולמות אבל בשבת הוא נחלה בלי מצרים דסט"א ערקית ויכולין לקבל הקדושה בלי הסתר ולכן נקראת מתנה טובה בלי תערובות רע הואיל והיא מבית גנזיי שאין שם שליטת סט"א וזה שהוא מעין עוה"ב עלמא דחירות לכן בכל יום כתיב ויהי ערב ובוקר שלכל הארה יש הסתר כנ"ל ובשבת לא כתיב ערב. וכמו כן בברית מילה היא נחלה בלי מצרים בהסרת הערלה ולכן כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב שנאמר ועמך כולם צדיקים פי' שע"י ברית מילה זוכין לחירות כנ"ל. ואמרו כל ישראל יש להם חלק כי כפי שמירת הברית כל כך חלק יש להם בעוה"ב ובודאי כל איש ישראל נקרא שומר הברית אבל אין יד כולם שוה בשמירה זו:
תרנ"ד
שורה 630:
במדרש ויהי רעב עין ה' אל כו' המיחלים לחסדו כו' ע"ש כל הענין. פי' המיחלים לחסדו שמצפין שיתגלה חסד ה' בעולם לא לעשות עמהם חסד דמה שבחייהו רק שהגם שיש להם זכות עצמם אין חפצים רק בחסדו ית"ש וכמ"ש חז"ל אע"פ שיש לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אין מבקשין רק מתנת חנם. וכיון שהם מצפים רק לחסדו. הקב"ה ממלא משאלות לבם ומכניס אותם למקומות כאלה שיהי' צריכים לחסדו כמ"ש להציל ממות כו' ולהחיותם ברעב כדי לגלגל על ידיהם חסד עליון ומה"ט טירוף נתן ליריאיו ע"ש וכל היסורין שעברו על אאע"ה הי' הכל הכנה. וכמו דאיתא במדרש ג' מתנות נתן הקב"ה לישראל וכולם ע"י יסורין. וכמו שהי' גלות מצרים יסורים הכנה אל התורה. והליכה במדבר ארבעים שנה יסורים הכנה לירושת הארץ. כמו כן לך לך של אאע"ה הי' כדי לירש הארץ. ורעב שהלך ע"י למצרים הי' הכנה אל התורה ועל זה כתב במדרש אשרי הגבר כו' תיסרנו ומתורתך תלמדנו כי כל הרעבים שנזכרו בתורה הם רמזים לרעבון לשמוע דבר ה' כמ"ש במדרש עשרה רעבון הי' בעולם והעשירי יהי' לעתיד לא ללחם כו' כי אם לשמוע כו' פי' לעתיד יתגלה פנימיות הרעבון. ומקודם היו מתלבשין הרעבים בגשמיות. אבל הכל ענין אחד:
תרנ"ה
שורה 638:
בפרשת המילה אני אל שדי התהלך לפני והי' תמים כו' ונמלתם את בשר ערלתכם. וכתיב כל הגוים ערלים וישראל ערלי לב כי האדם " כולל כל העולם ונקרא עולם קטן וממילא נמצא בו חלק עה"ד טו"ר והקב"ה אמר מעץ הדעת טו"ר לא תאכל. ומה שאמר הנחש והייתם כאלהים יודעי טוב ורע. ואנחנו הרואים כי הקב"ה ותורתו אמת ואין אנו יכולין לעמוד בידיעת טו"ר. ואמת כי מי שיוכל לדעת טו"ר ולא יהי' לו שום נטי' אחר ידיעת הרע הוא שנאמר עליו אני אמרתי אלהים אתם. והקב"ה ידע כי אדה"ר לא הי' יכול לעמוד בזה לכן נאמר לא תאכל ממנו. אבל באברהם אע"ה כתיב ומצאת את לבבו נאמן ב' לבבות יצ"ט ויצ"ר ולא הי' שום נטי' אחר ידיעת הרע. ולכן נתן לו הקב"ה מצות מילה והוא תיקון עה"ד טו"ר. והסרת הערלה הוא כי לא יתלבש בחי' טו"ר במעשה כענין שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. שבנ"י מוכנים לזה בכח התורה ומצות. ואיתא כי השדים נבראו רוחות בלא גופות וכשקידש יום השבת לא נגמר להם גופות. והוא עצמו ענין חותם ברית מילה שע"י הסרת הערלה נחתם אות יו"ד ונגמר שם שד"י ואז המזיקין בורחין. ובעוד שהי' הערלה לא הי' חל השם. ובהסיר הערלה חל השם. ואמרו על אדם מושך בערלתו הי' פי' שנתן לערלה חלק בגוף ומעשה. והמילה היא להסיר חלק המעשה ולכן איתא מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה שכן הוא שיש בחי' דעת טו"ר אבל רק בידיעה ולא במעשה. ובעכו"ם מחשבה מצטרפת למעשה שיש להם ערלה בגוף ומעשה ובני ישראל רק ערלי לב וז"ש ימול את בשר ערלתו שלא יהי' התלבשות הרע במעשה. ובשר הערלה אינו יכול להתדבק בקדושה. וא"י להיות תמים רק בהסרת הערלה ואז הוא בלא מום כי בטל הדעת טו"ר בעץ החיים ועי' בזוה"ק דף ל"ה ע"ב:
תרנ"ו
שורה 645:
במדרש ויהי רעב בארץ עין ה' אל יריאיו כו' פי' כי יש הנהגה מיוחדת ליראי ה' מאתו ית' למעלה מההנהגה הטבעיות ולכן טרף נתן ליריאיו בעוה"ז יזכור לעולם בריתו בעוה"ב והוא כענין השבת דכתיב ויברך את יום השביעי וכתב בזוה"ק כיון דלא אשתכח בי' מנא מה ברכתא אשתכח בי' אלא כולהו ברכאין בשביעאה תליין כו' שהוא שורש הברכות לכן אינו ניכר בעוה"ז הטבעיי וע"ז כתיב כתפוח כו' שאין לו צל ובצלו חמדתי וישבתי ולכן עבר על אברהם בעוה"ז כל אלה הנסיונות לפי שהי' נמשך אחר הנהגה עליונה למעלה מן הטבע וכן הי' כל זרע ישראל שעפ"י הטבע והמזל לא הי' לו בנים וא"ל צא מאצטגנינות שלך והעלה אותו למעלה מן המזל וא"ל כה יהי' זרעך כו' והאמין בה' ויחשבה לו צדקה פי' שהבין והשכיל כי צדקה וחסד הוא מה שאין לו בנים בדרך הטבע רק למעלה מן המזל כמ"ש בצלו חמדתי כו':
תרנ"ז
שורה 653:
איתא במדרש אמר אברהם להקב"ה אם חביב היא המילה למה לא ניתנה לאדם הראשון. והשיב לו דייך אני ואתה בעולם כו'. והענין הוא כי באמת אדה"ר נולד מהול. אך ענין המילה להיות הוסר הערלה בכח האדם ואח"כ יתגלה אות ברית קודש זה ניתן לאאע"ה כי באמת קודם חטא האדם לא הי' ערלה. כי האדם יש בו ציור כל העולם שנקרא עולם קטן. ואחר החטא שכתיב וישלחהו כו' וישכן מקדם לג"ע הכרובים כו'. כמו כן נעשה שינוי בציור האדם עצמו. ואיתא להט החרב המתהפכת רמז לערלה החופף על אות ברית שנקרא חרב. כי כיון שהכין האדם להיות בג"ע כמ"ש וישם שם האדם א"כ יש חלק באדם בכח נשמתו להדבק בעץ החיים. אך נסתלקה הנשמה בחטא האדם וכמ"ש וירא האור כי טוב וגנזו לצדיקים פירוש הגניזה ע"י ערלה החופף ועל ידי הצדיקים שזוכין להסיר הערלה אור זרוע לצדיק. ולכן אחר החטא די אני ואתה שאין האור יכול להתגלות בעוה"ז בלי מכסה. וכן הוא בעולם שנה נפש. כדאיתא שער הפונה קדים. שהוא כמו ויטע גן בעדן מקדם. בששת ימי המעשה יהי' סגור ובשבת נפתח הפתח. וכמו כן בעולם בא"י וביהמ"ק נפתח הפתח ובנפש בכח אות ברית מילה וכל השלשה נמסרו לבני ישראל. וזה ענ"ג שבת שכתבו שהוא בחי' נהר יוצא מעדן להשקות הגן עד"ן נה"ר ג"ן שיש לכל איש ישראל בבחי' אלו בכח המילה. ואות שבת ותפילין רומז על ביהמ"ק כדאיתא בזוה"ק קכ"ט:
תרנ"ח
שורה 660:
לפרשת מילה אמרו חז"ל גדולה מילה שנכרתו עלי' י"ג בריתות. כי ברית הוא התקשרות ואיתא בגמ' ולדבקה בו הדבק במדותיו מה הוא רחום חנון כו'. א"כ הי"ג בריתות הם התדבקות בכל הי"ג מדות שלמעלה ובכח המילה יכולין לתקן כל המדות ויכולין בזה לעורר הי"ג מדות של רחמים בשמים וכמו בברית הלשון ע"י הזכרת י"ג מדות אין חוזרת ריקם והוא בבחי' דיבור כמו כן יש בחי' מעשה ע"י הצדיק שיש בו הי"ג מדות מעורר למעלה מדות הרחמים והוא בכח ברית מילה. ואברהם אע"ה כתיב בו אחד הי' אברהם והוא בחי' הי"ג מדות שזה האחדות ודביקות בה' אחד באמת ובחי' י"ג מדות הוא בחי' התשובה. כי הנה העולם עומד על שבעת ימי הבנין. והשבת הוא למעלה מזה ומושך הארה מג' ראשונות. אור שבעת הימים. ומילה דוחה שבת שהוא מושך הארה מי"ג מדות ג' על עשרה. ולכן מילה בשמיני שהיא בחי' התשובה. ואיתא אם חביבה מילה למה לא נתנה לאדם הראשון. והתירוץ ע"ז כי האלקים עשה את האדם ישר אך אחר החטא הראשון הוצרך להמשיך תיקון מלמעלה ביותר כדאיתא במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים יכולין לעמוד. ולפי שתיקן אברהם את החטא המשיך דרך חדש מלמעלה וע"ז דרשו החכמה תעוז לחכם יותר מעשרה שליטים א' הי' בעיר ולכן ניתן לו ברית מילה שנכרתו עלי' י"ג בריתות כנ"ל:
תר"ס
שורה 667:
במדרש בפסוק התהלך לפני והי' תמים משל למטרונה שעברה לפני המלך אצבע קטנה שלך גדולה קמעא העבירי אותה ובטל המום. דכתיב כלך יפה רעיתי. מום אין בך. פירוש בעצם נפשות בנ"י אין מום והערלה מום עובר בנפשות בני ישראל. כל גוים ערלים אפילו ימול עצמו מאה פעמים ערל הוא כי הערלה בהם בעצם מום קבוע. אבל בני ישראל מום אין בך והמילה עדות על זה לכן כתיב והי' תמים שע"י המילה מברר התמימות שבו בעצם:
תרס"א
שורה 674:
בפסוק אני א"ש התהלך לפני והיה תמים. כתיב אחור וקדם צרתני והוא בחי' הגוף והנשמה שמקודם צריכין לתקן הגוף להיות כלי לקבל אור הנשמה. ואיתא בזוה"ק בפסוק וירק חניכיו שמונה עשר ושלש מאות שהם רמ"ח איברים דגופא וע' רזא דנשמתא. והוא עיקר עבודת האדם שהנשמה תאיר בהגוף. וע"ז כתיב נר מצוה הכנת הרמ"ח איברים ותורה אור גי' רז והוא הסוד שכתוב סוד ה' ליריאיו הע' נהורין שיש לכל נשמה אבל בריתו להודיעם שיתקשר הגוף בהנשמה וזה ע"י ברית מילה ונק' ברית ע"ש התקשרות הנשמה בגוף שע"י הסרת הערלה מתגלה ע' נהורין דנשמתא ואז נקרא תמים. וזה הי' כל עבודת אברהם אבינו להאיר אור הנשמה וע"ז כתיב אחות לנו קטנה שאיחה הגוף אל הנשמה. אך עוד קודם שניתן לו ברית מילה הי' דבר גדול מאוד למצוא הדביקות כמ"ש ושדים אין לה רמז על ברית הלשון והמעור שבשניהם נרמז שם שדי. ועוד קודם שניתן לו הבריתות נתיגע בעצמו עד שהוציא מכח אל הפועל שנגלה עליו הקב"ה וחתם וכרת לו ברית כמ"ש בספר יצירה ואיתא בזוה"ק פ' שלח אעא דלא סלקי בי' נהורא מבטשין לי' ואנהיר אף הכי גופא דלא סלקא בי' נהורא דנשמתא מבטשין לי' ואנהיר ע"ש מכש"כ עתה שיש לנו ב' הבריתות שצריכין לעסוק בתורה ולשמור ברית קודש כדי לזכות להתגלות אור הנשמה בגוף:
תרס"ב
שורה 683:
בפסוק התהלך לפני והיה תמים. דהנה ע"י הערלה אין הנשמה מאירה באדם וע"ז איתא גולל אור מפני חושך ובהסרת הערלה הנשמה מאירה באדם וגולל חושך מפני אור ואז נקרא תמים ושלם וכמו כן שבת נקרא שלום דסט"א אתעברית בשבת ומאיר הנשמה. וזה מצות הדלקת נר בשבת משום שלום בית שאז בנין האדם נשלם בכל הנר"ן וכמ"ש בזוה"ק כי כל אורות הנר אוכמא וחיורא ושלהבת הכל רומז לנר"ן של האדם:
תרס"ג
שורה 689:
לך לך להודיע טבעך בעולם ובמדרש לריח שמניך כו' שמן תורק צלוחית של אפרסמון שלא הי' ריחו נודף ע"ש. דכתיב בהבראם באברהם. אם כן אברהם הוא עיקר הבריאה נשמת הבריאה והוא כח התורה כדאיתא שמאברהם התחילו ב' אלפים תורה. ומקודם הי' תהו ובוהו. היינו שנקודה הפנימיות היתה נסתרת כמ"ש ויבדל גנזו לצדיקים. ולכן הצדיקים שהיו מקודם היו רק בחי' ריח כמ"ש במדרש שה"ש ראשונים ריחות היו ואנו שמן תורק תרי"ג מצות. וזה לך לך שיתפשט הארת התורה ברמ"ח איברים דאברהם שורש רמ"ח מצות התפשטות הארת התורה וזה עצמו מ"ש בזוה"ק פי' לך לך שאומרים אל הנשמה לבוא לעוה"ז להתפשט בגוף ע"ש. והוא פי' אחד עם הפי' הפשוט שהליכת אברהם הי' התפשטות הנשמה בגוף. ולכן נמסר לו ברית מילה הסרת הערלה שהוא מסתיר חיות הנשמה ובהסרת הערלה מתגלה הארת הנשמה בגוף:
תרס"ד
שורה 696:
במדרש ידוע תדע גר יהי' זרעך. ידוע שאני מפזרן תדע שאני מכנסן כו' פי' שהיה אברהם אע"ה הכנה אל הגלות ואל הגאולה שלולי זכותן של האבות לא הי' לנו ח"ו תקומה בגלות מכש"כ שלא היינו ראוים לגאולה ולכן התקשר הקב"ה הגלות והגאולה באברהם כמ"ש אימה חשיכה גדולה כו' שרומז אל הד' מלכיות והרגיש בכל אלה הגליות. וכן הקדים הקב"ה לאאע"ה ואעשך לגוי גדול כו' ומקללך אאור ולמה יהי' לו מקללים רק שהראה לו הקב"ה שהוא מוכן לבנ"י להגין עליהם בכל מקומות מושבותיהם להצילם מהרודפים כמ"ש במד' כבוש הדרך לבניך. ואנחנו צריכים להיות בוחרים בדרכי אבותינו כמו שמבקשין אלקי אברהם אלקי יצחק פי' שחפצין לקבל אלקותו ית"ש כפי הכנת אבותינו ואז זכותם מסייע לנו לעבודת השי"ת ולהצילנו בגלות ולזכות לגאולה במהרה בימינו:
תרס"ה
שורה 703:
והנה בפרשת המילה כתיב התהלך לפני והיה תמים דכתיב הגו סיגים מכסף ויצא לצורף כלי. כי הערלה והפסולת מעכב צירוף הכלי להיות אחדות ותמימות באדם. כסף הוא בחי' חמדה ותאוה כמ"ש נכסף נכספתי. וכל ציור הגוף כדמיון הפנימיות. לכן בודאי שורש אבר המילה היא החמדה והתאוה שיש לצדיקים כמ"ש צדיק כתמר יפרח לכן גם בגוף התאוה גובר במקום הזה ונתן לנו הקב"ה מצות מילה להסיר הערלה ולמעט התאוה הגשמית וכפי תקון הגוף כך מאיר התאוה הפנימית וזה הגו סיגים מכסף ויהי' ניכר פנימיות החמדה. ובמצות מילה תלוי כל המצות כי זכור ושמור בש"ק להסיר הערלה ושיתגלה הפנימיות. וזהו הרמז מל ולא פרע כאלו לא מל כי פריעה גילוי הפנימיות וזה תכלית המילה. ובודאי באברהם אע"ה נתקיים בשלימות וכמ"ש מיד אחר המילה וירא אליו ה' כמ"ש במדרש מבשרי אחזה אלוקי אבל הקב"ה כרת ברית לאברהם להיות כל בנ"י הנימולים יהי' להם חלק בברית הזה כמ"ש להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך שע"י המילה יחול אלקותו ית"ש על האדם וכמ"ש נבנה עלי' טירת כסף להכין בחי' אהבה רבה לכל בני ישראל:
==וירא==
תרל"ב
שורה 714:
והוא יושב פתח האהל שצריך האדם לידע אף כי יש להקב"ה נחת רוח ממעשה בו"ד וכל העולמות תלוין בהתעוררות מעש"ט מהתחתונים שעי"ז מתגלה השגחתו ית' עכ"ז הוא בפתח והיינו שהשי"ת עשה כן להיות נתלה דברים עליונים במעשה המצוה שע"י המעשה גשמיי נפתח המשכה במה שלמעלה ומשם יותר עד אליו ית' ממש. אבל להאדם רק פתח כחודה של מחט. אף שהוא כחום היום והוא בחי' אברהם אהבה שהוא ביטול באחדות גמור עכ"ז זכר כי הוא רק בו"ד בפתח האהל:
תרל"ג
שורה 720:
במד' אחר עורי נקפו זאת כו' כי בהסיר החיצוניות ערלה דחפיא ברית נתגלה הפנימיות שיש בכל מקום וכן שמעתי מאמוז"ל פי' זאת שאין שום דבר לבד זה כו'. ונקודה זאת היא מחי' כל רק שנסתר וכפי שמניח האדם מלהתדבק בחיצוניות נתגלה לו הפנימיות וז"ש וירא אליו כו' ונתגלה נקודה זאת בכל מקום כנ"ל וע"ז נברא האדם בעוה"ז להעיד כי השי"ת מחי' כל. וזה עצמו כח ישראל יותר ממלאך כי עדים הנוגעים פסולין להעיד. ואם הי' נגלה האמת לבנ"י כמו למלאכים שיודע ורואה בעין שכל חיותו הוא שמקיים רצון הקב"ה א"כ הוא מחפש טובתו. רק לפי שנסתר האמת בעוה"ז ונקרא עלמא דשיקרא ובנ"י מתגברין ומעידין על השי"ת ומקבלין מלכותו שלא להנאתם שצריכין לבטל רצונם זה עדות שלימה וכן איתא במד' שבנ"י והקב"ה ושבת מעידין זה על זה ע"ש וגם בשמירת שבת איתא המענג את השבת כו' פי' מוזז"ל שלא אמרו המענג עצמו בשבת רק המענג את השבת שיהי' לו תענוג בבוא יום השבת שבו שבת אל מכל מלאכתו ומתוך שמחה זו שוכח כל צערו וכל טרדותיו כו':
תרל"ד
שורה 729:
המאכלת דרשו חז"ל שבנ"י אוכלין מתן שכרה. וכתוב ויקח שאברהם אבינו ידע זה שכל מעשיו הם עצות עבור כלל ישראל שהוא אב לכולם וכן צריך כל אדם להתבונן כי מעשיו נוגעין לדורי דורות. ועי"ז אוכלין בנ"י מתן שכרה ע"י שהם עזרו להאבות למעשיהם הטובים כי בודאי כח האבות הי' ע"י שכל שורש בנ"י היו בתוכם והכל במשפט אמת כנ"ל:
תרל"ה
שורה 736:
עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה. אין מובן הפשוט. ונראה בעזהשי"ת דכתיב נפלאותיך ומחשבותיך אלינו כי כל המעשים והסיבות הכל עושה הקב"ה בעבור בנ"י ובמדרש נתת ליראיך נס להתנוסס כו' ודרשו על הנסיונות. והאמת כי הניסים שנעשו לבנ"י הוא ע"י הנסיונות של האבות כי הקב"ה עושה הכל במדה וע"י שנמצא בבנ"י מס"נ לצאת מן הטבע לקיים מצותיו כי כל נסיון הוא למעלה מהטבע. ועי"ז. המשפט לעשות להם ניסים. ולהתנהג עמהם שלא בדרך הטבע. ובני ישראל אין יכולין להתקיים בלי נסים. וראי' לזה כי אין הקב"ה עושה נס בחנם רק ע"י שאין יכולים להתקיים בלי נסים ונפלאות כי כל הטבע והשרים מתנגדים לנו. ולכן הקדים השי"ת לנסות אבותינו. וגם במשנה סמכו עשרה נסיונות לעשרה נסים כו'. והנה ידיעת הקב"ה הוא מראשית הדבר עד תכליתו כדכתיב כי ידעתיו למען כו' יצוה בניו כו'. הרי שע"י שישאר צדקת אברהם אע"ה לדורותיו לכן ידע אותו המקום. ודבר שאינו מתקיים עד עולם לא שייך בו לשון ידיעת המקום ב"ה כדכתיב יודע ה' דרך צדיקים כו' ודרך רשעים תאבד שאינו דבר המתקיים כנ"ל. וז"ש עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה פי' כנ"ל על ידי הנסיונות שעמד בכולם ונעשה הכנה לנסים ונפלאות כמ"ש רז"ל מאכלת שבני ישראל אוכלין מתן שכרה כו'. לכן שייך הלשון ידיעה עתה. כי יתקיים יראתו ית' בבנ"י לדורות עולם שזה נעשה עתה כנ"ל:
תרל"ו
שורה 745:
ובפסוק עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה. אף כי הכל נגלה לפניו ית'. אך כי מקודם הי' היראה בכחו ולא בפועל. וביאור הענין כי המעשה שהאדם עושה ע"י היראה מעשה זו מחזרת את היראה והשלמת היראה הוא במעשה ולא נק' ירא שמים בשלימות כשאינו מביא היראה בפועל ובמעשה. לכן עתה נעשה ירא אלקים בשלימות. פי' שע"י עשיית מעשה בהיראה יש לו דביקות בהיראה ונקרא ירא אלקים אתה. וזה הלשון במד' מטות כאותן שנקראו יראי אלקים פי' שהיראה דביקה בגופם:
תרל"ז
שורה 752:
את בנך יחידך כו' פרש"י לתת שכר על כל דיבור וקשה מה תוספות שכר בזה. אמנם ודאי אלה המדריגות כ"א יותר מחבירו ומקודם נתרצה לתת סתם בנו ואחר כך יחידו האהוב לו כו'. ואמת כי אבינו אברהם הי' שוחטו מיד אם הי' אומר לו תיכף את יצחק. אך כי כל מעשה אבות הי' הכנה לבנים שפעלו במעשיהם שנוכל גם אנחנו להיות עושים כמעשיהם ומי שאינו זוכה מיד למסור כל נפשו אעפ"כ ע"י המדריגות מקודם נכנס באהבת הבורא מעט. וע"י שכבר חביב לו מצות ה' יכול אח"כ לגבור יותר נגד יצרו ולבוא למס"נ וז"ש רש"י לחבבו בעיניו ולכן נכתב בנך יחידך כו' נגד כל המדריגות שנמצא במס"נ של בנ"י וכולם על ידי הכנת האבות כנ"ל:
תרל"ח
שורה 760:
ברש"י ויגש אברהם מצינו הגשה למלחמה כו' ועם מי נלחם בכאן. אך הפי' כי אברהם אע"ה מגודל ענותנותו כאמרו אנכי עפר ואפר הי' קשה לו מאוד להתפלל להבורא יתברך ולא מצינו שום דבר שהתפלל אע"ה על עצמו וכ"כ בזוה"ק על שלא ביקש על לוט ע"ש וזאת התפלה שהי' ברוב רחמיו נלחם עם עצמו אם להתפלל וז"ש ויגש אברהם וי"ל שזה עצמו בכלל התפלה הנה הואלתי כו' ואנכי עפר ואפר פי' עם היותו יודע שהוא עפר אעפ"כ גבר רוב הרחמנות עליהם. שנגש ורצה לבקש מהבורא ית' בעבורם. מכ"ש הבורא ית' שהוא אב הרחמים יש לו לרחם עליהם:
תרל"ט
שורה 768:
ובמד' והאלקים נסה את אברהם. נתת ליראיך נס להתנוסס כו' כי הקדמת הנסיונות האלה הי' הכל הכנה לבנ"י וכן חשבון המשנה עשרה מאמרות כו' אח"כ עשרה נסיונות כו' עשרה ניסים כו' כי כמו שעשרה מאמרות הם קיום עולם הטבע בכלל. כן עשרה נסיונות הכנה וקיום הנהגת בני ישראל. שהקב"ה מנהיג אותנו בדרך הנפלאות וכמ"ש במ"א בשם מהר"ל ז"ל כמו שיש סדר מיוחד לטבע כן יש סדר להנהגת הנסים. וז"ש נסה את אברהם פי' ע"י אמצעות מעשה אבות מנהיג הבורא ית' [*את*] בנ"י במדריגת הנסים כנ"ל. נס להתנוסס כי יש נס לשעה ויש נס שעושה תולדות ומתפשט ממנו נסים תמיד. ובאמת אלה הנסיונות הנאמרים בתורה הם באמת נסים כי אין אדם יכול לעמוד בנסיון כזה רק אם הוא למעלה מהטבע ממש כמ"ש וז"ש נס להתנוסס שהי' הכנה בעבור בנ"י וז"ש המאכלת שבנ"י אוכלין מתן שכרה כנ"ל והבן:
תר"מ
שורה 775:
המכסה אני מאברהם כו' כי הבורא יתברך קודם שעושה דין הוא מתלבש בהחסד והטעם כי עולם חסד יבנה והוא קיום העולם ז"ש ואברהם היה יהיה וכו' ונברכו בו כו' וע"י מדת החסד של אברהם אע"ה נמשך ברכה לכל הברואים ע"כ לא יעזוב את חסידיו חסידו כתיב. וכמו כן הוא נמלך בכל הג' אבות לכן נקראו אבות כי אין דבר נעשה בלי ידיעתם. וראינו כי לא נעשה משפט בסדום עד שנמלך בו ומיד התחיל מדת החסד להרבות בקשה כמה פעמים עד שהסכים ומכל שכן עתה שגדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם:
תרמ"א
שורה 785:
והנה מצוה זו של העקידה לא נגמרה במעשה רק הי' רצונו ית' שיהי' מוכן לשוחטו. והיינו שהי' עבודה גבוהה מאוד. כי שרש המצות הם למעלה מהטבע ורק האור מתלבש במעשה הגשמיי ויש מצוה שהיא רק במחשבה ורצון והוא למעלה מהתלבשות העשי'. ואאע"ה נתנסה בעשר נסיונות לתקן עשרה מאמרות. נמצא נסיון העשירי הוא במקום גבוה מאוד. ולכן נאמר לו עתה ידעתי כו' פי' אף כי לא בא לידי מעשה כך ניתקן בדעת העליון המבוקש ממנו. [גם יתבאר עפ"י הפ' לאל גומר עלי. וכמ"ש במ"א בכמה דוכתי כי גמר העבודה הוא בידי שמים] כנ"ל:
תרמ"ב
שורה 792:
במדרש על העקידה נתת ליראיך נס להתנוסס כו'. דכמו דיש עשרה מאמרות שמזה נבראו כל הברואים ע"י הרבה מיני התפשטות. כן עשרה נסיונות שנתנסה אאע"ה מזה נתפשט כל הכחות בעבודת בנ"י לגבור כל א' על הטבע כפי ערכו. לכן סידרה המשנה עשרה מאמרות כו' עשרה נסיונות כו' וזהו להתנוסס לכן הי' צריך לזה כח גדול שהי' הכנה לכל הדורות ע"כ דרשו חז"ל נא עמוד לי בנסיון הזה כו' ע"י שתלוי בזה כל בית ישראל. ולכן כ' אח"כ עתה ידעתי כו' ומקשין והלא השי"ת הכל גלוי לפניו. אכן התשובה כי לא שייך לשון ידיעת הבורא ית' עד כי נגמר הדבר עד סוף כל הדורות ועי"ז הנסיון העשירי כבר הי' הכנה להיות תיקון השלם שיהי' לעתיד. ולכן עתה ידעתי. ולכן אין קורין אבות אלא לשלשה ע"י שכל מעשי אבותינו השלשה הי' רק בעבור הכלל ישראל. וז"ש אשר יצוה את בניו וביתו אחריו ולא מצינו צוואה באברהם אבינו ע"ה קודם מותו רק שהי' מחבר כל הדורות העתידין לצאת ממנו לכל מעשים טובים שעשה וז"ש כי ידעתיו למען כו' כמ"ש כי ידיעת השי"ת הוא על דבר שאין לו הפסק:
תרמ"ג
שורה 800:
בנסיון העקידה כתיב וירא מרחוק כו' כי הקב"ה ניסה אותו במדת היראה כי עיקר מדתו הי' אהבה וקירבות כמ"ש המכסה אני. ועתה הי' מרחוק בבחי' היראה לכן נאמר ירא אלקים אתה וכ"כ ה' יראה כו' שבא עתה למדת היראה לכן לא ייחס הנסיון ליצחק כי זה הי' מדתו ואין זה נסיון כי בודאי הי' כ"א מדה שלו בשלימות. אבל עיקר הנסיון בבחי' אחרת כנ"ל:
תרמ"ד
שורה 807:
במדרש שמילה בשמיני שיראה פני מטרונה תחלה. משמע שיש אח"כ ראי' גדולה מזו כמ"ש יראה כל זכורך והוא באמת העדות שבנ"י בזכות המילה היו יכולין להיראות פני ה' ג"פ בשנה. ולכן יש פלוגתא בגמרא אי ערל חייב בראי' ע"ש. וקבלת שבת היא ראי' הקודמת כמ"ש הרמז שבעת ימים תחת אמו כו' וכן בפרשה זו וירא אליו ה' ע"י המילה הוא עצמו ענין ראיית פנים בעזרה ועיין בסתרי תורה בזוהר בפרשה זו ותבין. ובמד' תנחומא פרשה זו בפסוק זרע יעבדנו יסופר לה' לדור מפרש שע"י התיקון שנעשה בהילד ע"י המילה שהיא עבודה בדמים כקרבן ע"ש עי"ז נזכר לפני ה' ונכנס בכלל ס"ר נשמתין דישראל:
תרמ"ה
שורה 815:
במדרש נסה את אברהם גדולה אחר גדולה כנס של ספינה כו' כי בכל נסיון נתעלה אברהם אע"ה מדריגה אחר מדריגה לכן נסיון האחרון הי' בבחי' מחשבה בלבד ולא נתקיים בפועל שהי' למעלה מהתלבשות המעשה והי' רק ברצון ומחשבה דצריך כל עובד ה' לעבוד בעובדא עד שידו מגעת. וברצון צריכין לעלות עוד יותר מכח המעשה בפועל ועל זה נק' רצון מלשון ריצה והתלהבות הגם שא"י להוציא כ"כ מכח אל הפועל. וזה ניתן רק לבנ"י כמ"ש חז"ל בבנ"י הקב"ה מחשב להם מחשבה טובה כמעשה וכמ"ש בזוה"ק ע"פ בשוא גליו אתה תשבחם ע"ש וזה הרמז כנס של ספינה שיש עבודה בהשתוקקת אהבה. הגם שאין לו יסוד בעולם העשי' כמי שפורח באויר וספינה המשוטה ע"פ המים לכן הי' הציווי רק העלהו ואסקי' כמו רצוא ושוב כנ"ל:
תרמ"ו
שורה 823:
עוד יבואר וה' אמר עפ"י מה שבארנו פי' הכתוב ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו כי כשהקב"ה עושה דין נמלך במדת החסד כמ"ש צדיק ה' כו' וחסיד בכל מעשיו. אף שהמשפט צדק עכ"ז קודם שבא לידי מעשה מתלבש במדת החסד וז"ש וה' אמר המכסה כו' מאברהם שהוא מדת החסד אשר אני עושה ולכן מיוחס החסד לימינו שאין נשכח לעולם כענין שכתוב אם אשכחך כו' תשכח ימיני שאין שכחה בימין. ויש לפרש סיום הפסוק הי' יהי' כו' כי בעבור שעולם חסד יבנה ולולי מדת החסד לא הי' קיום לעולם בעבור זה עצמו חביב מדת החסד לפניו ית"ש כי הוא הברכה של כל הברואים ונברכו בו כו':
תרמ"ז
שורה 829:
בפסוק וירא אליו כו' ובפסוק המכסה אני מאברהם כו' ובמדרש סוד ה' ליריאיו זו המילה שלא נתגלה סוד המילה עד אברהם אע"ה כו'. כי הנה בכל דבר יש סוד ה' כמ"ש גדולים מעשה ה' אך שנתלבש בבחי' עולם שנה נפש והסוד הוא כמ"ש רב טובך אשר צפנת ליריאיך והוא בחי' עוה"ב וע"ז אמרו חז"ל כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב. אך הברית הוא התקשרות ודעת שיוכלו הצדיקים להתדבק בזה הסוד בהיותם בעוה"ז ג"כ. וזהו ובריתו להודיעם. ואמרו חז"ל על שבת מתנה טובה יש לי לך והודיעם כו' וע"י הברית מילה יש התדבקות בסוד הנפש וכמו כן ע"י ברית הארץ ובית המקדש יש התדבקות בסוד העולם וע"י שבת ומועדים יש התדבקות בסוד הזמן והשנה והאמת כי השבת כולל כל הג' בחי' כמ"ש בפ' נח מזה. אך הוא מצד הקב"ה ומתנה שהנחלנו. אבל הג' בחי' הנ"ל צריכין להתברר מן התחתונים בעצמם לכן נולד אאע"ה עם הערלה ובזכותו ניתן לו מצות המילה וכמו כן קדושת הארץ ובית המקדש היה בכח האבות כמ"ש ויקרא בשם ה' כו' ומכש"כ המועדות שהיו בכח בני ישראל דקדשינהו למועדים ולכן היה מצות ראיות כל זכורך שהוא אות המילה בג' זמנים המיוחדים ובמקום אשר יבחר שהם ג' אותות הנ"ל. ואיתא על שבת קודש שהוא החותם ע"ש במד' בפסוק ויכלו. וכמו כן החותם בגוף הוא המילה שחתם בבשרינו. וחותם העולם הוא ביהמ"ק שנקרא שמו יתברך עליו ובהמועדות שנקראו מקראי קודש. ואמת כי כל התרי"ג מצות הם דרכים להתדבק בפנימיות הסוד. אבל אלו שנקראו אותות ובריתות הם מגלין כל הסודות כמ"ש ובריתו להודיעם לכן ביום שבת קודש הוא הזמן שיכולין לדעת סוד ה' כמ"ש במזמור שיר ליום השבת במעשה ידיך ארנן מה גדלו מעשיך כו'. והנה וירא אליו הוא בודאי התגלות הנבואה במדריגה עליונה שהיה לו מקודם כדאיתא בזוה"ק שאחר המילה זכה להתגלות עלמא דאתכסיא וכמ"ש המכסה אני מאברהם. ולבאר הענין לפמ"ש בפרשה הקודמת למה נקרא תמים ע"י המילה שבערלה אין פנימיות לכן צריכין להסירו. והרמז הוא כי השי"ת הרכיב הנשמה עם הגוף וייצר ב' יצירות כו'. אך לפי שעיקר הגוף בעוה"ז יש בו משהו עודף בגוף מהארת הנשמה. ובזה הוא המקום שהרשעים מצאו להם מקום להתגדר בו. כי אם הנשמה היה מאירה עד הסוף לא היה נמצא רק אור כי טוב. ומול זה בחלק הנשמה שעיקרו בעוה"ב. יש עודף מה שאינו יכול להתלבש בגוף. ונאמר שע"ז נקרא נשמה יתירה שהיא עודף על הגוף. ובני ישראל בכח המילה זוכין להארת הנשמה יתירה והוא המקום שמצאו הצדיקים להתגדר בו. וכמ"ש במ"א שיש (עולם) [העלם*] שהוא הסתר מכח הסט"א ויש ג"כ העלם מצד שהוא גבוה מעל גבוה. וכפי מה שזוכין להתגבר על העלם של עוה"ז כך זוכין להתגלות מעולם הנעלם הנ"ל לכן וירא אליו ה' כו' ע"י פתח האהל שפתח בעוה"ז נפתח לו פתח בעלמא דאתכסיא כנ"ל:
תרמ"ח
שורה 837:
ברש"י ויגש אברהם לפיוס ולמלחמה ולתפלה. לכאורה היינו פיוס היינו תפלה. אך הם רמז הג' תפלות שאבות תיקנום. כי פיוס הוא למצוא חן וחסד כי חפץ חסד הוא. ותפלה הוא לעורר רחמים ואין להאריך עתה:
תרמ"ט
שורה 844:
במדרש נתת ליריאיך נס כו' כתורן של ספינה כו'. שלא יאמרו מי שהוא רוצה הוא מקרב מגביה כו' ע"ש. הענין הוא כי בודאי מלך מה"מ הקב"ה למה לא יעשה כרצונו. רק כי אברהם אע"ה שהי' מיוחד במדת אהבה להשי"ת ולרוב אש האהבה לא הי' ניכר בו הפחד והיראה ולכן הוצרך לנסיונות לברר האהבה כמ"ש במ"א בשם מו"ז ז"ל כי אהבה צריך מנעל שלא יתפשט רק למקום הצורך. וכתיב רוצה יי את יריאיו המיחלים לחסדו. כי המתנהג רק בחסדו ית' ובמדת האהבה לעיני הרואים לא נחשב למאומה ויאמר האומר כי הכל מוכנים ליחל לחסדו. אבל אין זה האמת כי לא כל הרוצה ליטול השם כו'. ומי שזוכה להיות השי"ת רוצה בו וזוכה להיות מיחל לחסדו בודאי הוא ירא ה' לאמתו ובזה זכה לעלות לבחי' אהבה. וז"ש נתת ליריאיך נס כי הכתוב מעיד עליו ירא אלקים אתה רק כי האהבה גברה בו ולכן נתנסה בעשר נסיונות מה שלא מצינו באדם אחר. רק באברהם להודיע חבתו שהאהבה שלו הוא מתוך היראה ובמסירת הנפש. ועל ידי הנסיונות נתגלה היראה שהי' בו ע"ה. ואומרם ז"ל כתורן של ספינה שרואין אותו מרחוק היינו שהי' צריך להיות הכנה לכל הדורות. וכל מדה שהיא בפרטות הוא רק לשעה. ועל ידי נסיון העקידה שנכלל במדת היראה ג"כ נעשה דבר קבוע לדורות ונעשה עמוד העולם שכל הבוחר בדרכו יכול לאחוז בכח האבות ולעשות כמעשיהם שההארה שלהם מאיר מרחוק ולכל הדורות. וע"י הנסיון שעשה דבר שהוא חוץ מן הטבע ממילא אינו בזמן ובמקום מסוים רק שמאיר לכל הזמנים ולכל המקומות וכמ"ש במ"א עוד מזה:
תר"נ
שורה 850:
בפסוק וירא אליו ה'. כי אברהם אע"ה הי' עמוד העולם ועד שלא נימול הי' קיום כל העולם על ידו כדאיתא במשנה שקיבל עליו שכר כולן. ומן המילה ואילך הי' כל הנהגה שלו בדרך המיוחד לבני ישראל שהוא דרך התורה שלמעלה מהנהגת דרך הטבע לכן וירא אליו הוא בפרטות יותר שאין לאחר שייכות בו. ולכן הוליד ישמעאל קודם המילה ויתכן כי מצד ישמעאל יש התקרבות מכל האומות כשמתגיירין יכולין להיות עם אחד. וגם קודם הגירות ע"כ נמשך ע"י בנ"י קיום לכל האומות וצריך להיות ממוצע ביניהם. כענין דאיתא בספרים בד' בחי' דצח"ם. כי יש בין הדומם והצומח ענין ממוצע שכלול משניהם כמו כמהין ופטריות. וכמו כן בין הצומח לחי אבני השדה עוף ידוע שגדל כאילן. ובין חי למדבר קוף. ואנו נאמר כי אחר מדבר אדם שע"ז נאמר אדם אתם קרוין אדם ולא האומות. וישמעאל הוא הממוצע לכן נקרא פרא אדם. ולכן יד כל בו וידו בכל. כי על ידו יש התקשרות בין מדריגות מדבר למדריגת אדם כנ"ל:
תרנ"א
שורה 857:
במדרש והאלקים נסה. נתת ליריאך נס כו' כתורן של ספינה. כי כל המדריגות שזכו האבות הי' הכל מתנה מהשי"ת בעבור בנ"י לכן נקראו אבות רק שהם ע"ה בצדקתם זכו להיות כלי לקבל אלה המדריגות בעבור בנ"י וכ"כ תתן אמת ליעקב. כי עוה"ז עלמא דשיקרא אבל זכה יעקב אע"ה שנתן לו השי"ת מדת אמת והוא הי' כלי מוכן לזה. וכמו כן חסד לאברהם. וכן אומרים זוכר חסדי אבות כו' ומביא גואל לבני בניהם למען שמו א"כ הכל אמת כי זוכר חסד שלהם ועכ"ז הכל עשה למען שמו באהבה שהכין לנו אלה הכלים אבותינו הגדולים למען שמו. וכן הוא נוסח הפסוק כי ידעתיו למען אשר יצוה כו' למען הביא על אברהם כו'. שזכות אבותינו עומד לנו. ובזכות כלל ישראל ניתן לאבותינו כל אלה המדריגות. וז"ש נתת נס שהי' מתנה ג"כ שיוכל אאע"ה למצוא לו הנהגה שלמעלה מן הטבע והוא להתנוסס כתורן של ספינה להיות נודע לנו כי יש בנו כח מאבותינו לצאת מן דרך הטבע ולאחוז במעשה אבות. וכן מה שאחז"ל מאכלת שבני ישראל אוכלין מתן שכרה. ג"כ נכלל בזה עבודת הבורא ית' שיש לנו כח ע"י עקידה ונסיונות של אאע"ה להיות בוחר בדרכיו ולעשות כמעשיהם:
תרנ"ב
שורה 865:
בפרשת העקידה אשר אהבת. פי' אמו"ז ז"ל כי בנקל לאדם להניח אהבת הבן בשביל קונו אבל השי"ת אמר לו כי בעוצם אהבתו אליו יעלנו לעולה ולא יניח האהבה וזה אשר אהבת ודפח"ח. ונראה עוד כי עיקר המכוון היה התדבקותם ביחד ולאשר כי מדת אברהם הי' החסד ומדת יצחק הגבורה היה אפשר לחשוב כי היו מתנגדים זה לזה לכן יצונו לשוחטו. ע"כ נאמר אשר אהבת יישר כחך שאהבת כי שרש האבות הם אחדות אחד הגם כי מדותיהם שונות ובאמת אחדות במדות נפרדים א"א להיות בשלימות ע"פ הטבע לכן ע"י העקידה נעשה למעלה מן הטבע וכמ"ש במדרש נסה כנס זה של ספינה ע"ש נתת ליריאיך נס להתנוסס וכמ"ש עושה שלום במרומיו גבריאל של אש ומיכאל של מים נעשה שלום ביניהם ואיתא במרומיו באלו שמרימין אותו. והאבות בשרש המרכבה הם ממש אחדות אחד וע"י העקידה נעשו גם למטה אחדות אחד. ואיתא אברהם אברהם קדמאה לא שלים בתראה שלים. ואיתא עוד אברהם אמר כל צדיק יש לו למעלה ולמטה ע"ש בזוה"ק פ' נח. וב' הפירושים אחד דע"י העקידה נתקן חלקו שלמטה להיות ממש כמו למעלה וממילא הי' שלים. כי השלימות א"א להיות בעוה"ז רק מהארה שלמעלה כמ"ש במ"א בענין שבת שלום. ולכן כל דבריו של שבת כפולין כדאיתא במדרש לחם משנה כו' פי' שבשבת עולה ומתקשר החלק שלמטה בהשורש וזה השלימות. וכמו שיש בזמן ימים שהם דבקים בשורש כנ"ל. כמו כן בנפשות יש צדיקים שנכפל שמותיהם אברהם אברהם לחם משנה כנ"ל. ובאברהם לא נגמר זה עד אחר עשרה נסיונות. הגם שמצינו עוד צדיקים שנכפל שמותיהם נח נח שמואל שמואל כו'. אבל לאשר שורש האבות גבוה מאוד מאוד אשר הן הן המרכבה לכן דבר גדול מאוד לזכות בעוה"ז להיות שלם עם חלק שלמעלה. וזה הרמז במשנה עשרה נסיונות נתנסה אאע"ה להודיע חבתו פי' שמזה נודע שגבוה עד מאוד שורשו למעלה ע"כ א"א ליתקן כל קומתו עד שנתנסה בעשר נסיונות כנ"ל:
תרנ"ג
שורה 873:
בשם מו"ז ז"ל על מ"ש חז"ל מן התורה ונביאים וכתובים פתא סעדתא דליבא מהו באו להשמיענו רק לומר שיש בו גם מזון רוחני אל הלב. ולכן כתב רש"י סמיך לזה לבכם לבבכם אין כתיב שאין יצה"ר שולט במלאכים א"כ הפת סועד לב הפנימי מחלק היצ"ט כו'. והענין הוא כי האוכל צריך בירור ולכן הוא מזון לגוף ולנפש כל אחד מקבל חלק שלו. ולחמו של אברהם אבינו לא הי' צריך בירור ולא הי' בו פסולת [כמ"ש לחמו כו' נאמנים היינו בלי פסולת] כמו בשבת שנקרא סעודתא דמיהמנותא שאין בו פסולת וא"צ בירור ונמשך אחר השורש ולכן גם הנשמה יתירה ניזונות מסעודות שבת. וכמו כן המלאכים סעדו מלחמו של אאע"ה:
תרנ"ד
שורה 880:
במדרש אתה אמרת יקח מעט מים אני פורע לך בישוב ובמדבר ולעתיד לבוא כו' ע"ש שדורש על כל פרט. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל כי הגם שלעולם הי' אברהם אע"ה גומל חסד לא נכתב בתורה רק אחר המילה שקיים המצוה בדרך התורה ומצות שניתן לבני ישראל לא כמו בן נח. והענין הוא כדאיתא במדרש משפטים לבני נח נתן מצות גלמיות ע"ש. כי המצות שניתן לבנ"י הוא לעשות רושם בשמים וזה הוא בכח ברית מילה ושאר המצות שנקראו אות וברית שזה פי' כריתת ברית להיות להם התקשרות למעלה לכן אחר המילה כל החסדים שעשה אאע"ה הי' מעוררין מדת החסד למעלה וע"ז אמרו חז"ל שהחסד מתגלגל בעולם בזכותו. פי' הקב"ה רב חסד וחפץ חסד. אבל צריך להיות למטה כלים לקבל החסד וכלי זה תיקן אאע"ה עמוד החסד. וזהו הרמז איזהו חסיד המתחסד עם קונו. וכי צריך הקב"ה לחסד בן אדם. אבל הפי' שהחסיד העושה חסד לשם שמים אז משתתף עמו חסד עליון ומתחסד עם קונו בשותפות וז"ש במדרש שכל מה שעשה נעשה בו חסד למעלה בישוב ובמדבר ולעתיד לבוא וכל זה הי' אחר ברית מילה שכתוב בו התהלך לפני והי' תמים זהו פי' תמים שמעשיו יהי' למטה ולמעלה בשרשו. ואמרו חז"ל גדולה מילה שנכרתו עלי' שלש עשרה בריתות. הרמז כמו שיש להקב"ה י"ג מדות של רחמים. ואמרו חז"ל ובו תדבק הדבק במדותיו מה הוא רחום אף אתה כו' וזה ניתן רק לבנ"י ובכח ברית מילה וכמ"ש בזוה"ק בפרשה זו ואותו תעבודו זה אות ברית מילה וכתיב אח"כ ובו תדבק. וכ"כ חז"ל בפסוק מגיד דבריו ליעקב שכל מי שאינו נימול אינו יכול לקיים תורה ומצות ע"ש פרשת משפטים. מגיד דבריו הוא להיות נמשכין אחר הנהגה פנימיות של הקב"ה כמ"ש לעיל:
תרנ"ה
שורה 887:
במדרש ויפקח אלקים את עיניה ותרא באר מכאן שהכל בחזקת סומין עד שהקב"ה מאיר העין עוד שם ותמלא החמת מים שהיתה חסירה אמנה. ואמו"ז ז"ל הגיד להוכיח מזה המדרש כי כל הנצרך לאדם עומד לפניו תמיד ורק שצריכין להיות פקוח עינים לראות וע"ז בקש דהמע"ה גל עיני כו'. והענין ע"ד מ"ש איהו אמת ואיהי אמונה. והוא בחי' תורה שבכתב ושבע"פ. כי הקב"ה ותורתו אמת פי' אמת שבכל עת ובכל מקום ובכל נפש אין עוד מלבדו. והכל רק תורת אמת וכמו כן אמונה הוא בחי' תורה שבע"פ שכפי האמונה השלימה שיש לכ"א שמאמין ויודע שהכל תורה ואין עוד. כך נגלה לו בכל עת ומקום אור התורה ומי ששם לבו לעיין בזה ימצא כפי אמיתות האמונה שיש לו הוא הפתח לראות האמת כי אמת ואמונה קשורים זה בזה ולכן אמר המדרש מה שמלאה החמת מים הוא חסרון אמונה והרמז בתורת ה' שהמאמין כראוי התורה נגלה אצלו בכל עת ואין צריך למלא בטנו מים. וכן אמרו חז"ל מתוך שחסידים היו. תורתן מתברכת במעיהן:
תרנ"ו
שורה 894:
בפסוק המכסה אני מאברהם כו'. וכתב זה בתורה שלא להרהר אחר מדת דינו של הקב"ה שכל מה שעושה נמלך באבות ומכש"כ עתה שגדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם. ולכן כל פורעניות שלא תבוא על בני ישראל הכל בהסכמת אברהם עמוד החסד. ותפלה זו שפעל אאע"ה אם יהי' עשרה צדיקים בעיר הוא הנהגה לדורות וגם בכל איש פרטי שנקרא עיר קטנה ויש בו רמ"ח ושס"ה ואם עשרה מהם צדיקים ניצול כל האדם. גם פרשת העקידה הכל הי' לטובת בנ"י כמ"ש נפלאותיך ומחשבותיך אלינו. כי מסר הקב"ה את יצחק תחת יד אברהם להיות מדת החסד גובר על מדת הדין. והנה לאברהם נאמר לך לך כו' התהלך בארץ לארכה ורחבה כי מדת החסד הוא צריך להתפשט ביותר כמ"ש רש"י להודיע טבעך בעולם. ומדה"ד צריכין רק להעלותה אל השורש ששם נמתק הדינים לכן כתיב והעלהו כמ"ש בזוה"ק בענין תנופת זהב כי מדה"ד צריכין להניף ולהרים והניף את הלוים כו'. וכ"כ שמאלו תחת לראשי. ועתה בעוה"ז צריכין להשען במדת אברהם אבינו. ולעתיד נאמר על יצחק אתה אבינו כמ"ש בגמ'. כי יצחק נתעלה להיות עולה תמימה קדוש מרחם כמ"ש עליו קידש ידיד מבטן ובאמת בו נתקיים מי יעלה לנו השמימה שהי' ראשון הנימול לשמונה. ולמעלה בשורש נמתק גם מדה"ד ומזכה אותנו. אבל בעוה"ז חסד יבנה ונשענין בזכות אברהם אע"ה וז"ש בך חותמין שמדתו של אברהם אע"ה מתפשט עד סוף כל דרגין כמובן למשכילים:
תרנ"ז
שורה 901:
במדרש סוד ה' ליריאיו ובריתו להודיעם דורש על המילה. כי סוד ה' הוא התורה שנקראת עץ חיים. וברית הוא כלל התרי"ג מצות שהם תיקון עץ הדעת לכן יש מצות עשה ומל"ת. ולכן במילה יש ערלה כי שם שורש עץ הדעת דאין קשוי אלא לדעת. כי הנשמת חיים באדם חלק מעץ החיים. אבל בברית הוא המשכת החיים לטוב ולמוטב. ולכן מילה קודם לכל המצות:
תרנ"ח
שורה 908:
בפרשת העקידה ויהי אחר הדברים האלה והאלקים נסה את אברהם. כי הנה אברהם אע"ה הי' איש חסד והמשיך החסדים לכל העולם ורצה לקרב כל הברואים. אבל התחיל להתפשט החסד יותר מדאי לכן אחר שכרת ברית עם אבימלך האלקים נסה. דאיתא מדת החסד הוא להתפשט ומדת הגבורה להרים לשורשה כמ"ש בזוה"ק תנופת זהב והניף הלוים ע"ש. וכאן האלקים נסה והרים את אברהם לעצור רוב החסד ולעכבו במדה"ד ז"ש במדרש נתת ליראיך נס כו' מפני קושט לקשט מדה"ד בעולם. הוא שורש מדת יעקב דכתיב תתן אמת ליעקב. דמדת הקב"ה רב חסד ואמת הגם כי חסד הוא לפנים משורת הדין עכ"ז הוא באמת למי שזוכה באמת להחסד. ולכן כאשר נעצב אברהם בשליחות ישמעאל השיב לו הקב"ה ביצחק יקרא לך זרע. פי' מדת החסד שלך צריך עוד להתברר ביצחק ומזה יצא יעקב שהוא החסד באמת. ולכן כתיב אברהם אברהם קדמאה לא שלים בתראה שלים. כי החסד נתברר ונתאמת. ובעקידה אז נתאמת החסד של אברהם בשלימות ולכן כתיב וירא המקום מרחוק דרשו על יעקב דכתיב ויפגע במקום. שכל העקידה הי' לברר מדת יעקב מפני קושט סלה:
תרנ"ט
שורה 916:
במדרש בעקידה נתת ליראיך נס כו' מפני קושט סלה. כי הנסיונות שנתנסה אברהם אבינו הי' הכנה לדורות כי הקב"ה ידע את לבבו. אבל כשהוציא אאע"ה אלה הדברים מכח אל הפועל נעשה מזה הכנה לכל איש ישראל שיוכל לבטל את הטבע בשביל מצות המקום ב"ה ז"ש נס להתנוסס כמ"ש במ"א. אכן מ"ש מפני קושט. דכתיב תתן אמת ליעקב חסד לאברהם. יעקב הוא שורש התורה והוא בחי' אמת מה שאינו נמצא בעוה"ז דהוא עלמא דשיקרא רק ליעקב ניתן במתנה כח התורה שהיא הנהגה המיוחדת לבנ"י למעלה מהנהגת הטבע. ולפי שאברהם אבינו נתנסה בי' נסיונות וביטל כל הטבע זכה שינתן עשרת הדברות לבני ישראל ולעשות להם עשרה נסים כהמשך המשניות באבות אחר עשרה נסיונות עשרה נסים. ובאמת כח אברהם אבינו לבטל הטבע קודם קבלת התורה הוא דבר גדול מאוד ועליו נאמר מי הקדמני ואשלם. והם שני מתנות אמת ליעקב הוא התורת אמת. אבל חסד לאברהם הוא מפני קושט בעוד שהי' עוד עלמא דשיקרא והוא הי' הכנה שיתגלה דרך האמת בעולם זה מפני קושט סלה שיהי' אח"כ מזה הנהגה קבוע לבני ישראל למעלה מהטבע הנהגת התורה האמיתיות. ודו"ק:
תר"ס
שורה 923:
בפרשת העקידה וישכם אברהם בבוקר. ובמדרש אהבה מקלקלת השורה. זהו עיקר החיבה מהנסיונות של אברהם אבינו ע"ה שעשה אותם באהבה רבה. כמ"ש בס' חובת הלבבות. וכן במשנה עשר נסיונות נתנסה אאע"ה ועמד בכולן פירוש עמד בבחי' אהבה שהיא מדתו של א"א ולא זז אהבתו כמלא נימא מכל הנסיונות וזה דבר גדול מאוד. והנה הקב"ה משלם מדה במדה ז"ש ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה. כי כשהקב"ה עושה חסדים לבני ישראל בזכות האבות אעפ"י שאינן ראוין מצד עצמם אעפ"כ עושה החסדים באהבה כאשר קיים אברהם אבינו את הנסיונות באהבה:
תרס"א
שורה 931:
והנה בעקידה נשבע הקב"ה בי נשבעתי כו'. ומה צורך השבועה רק הוא הכנה לדורות השפלים שתמו זכות אבות ואבדו התשוקה שנטעו בהם האבות ע"ז נשבע שלא יעזוב אותנו. וכ"כ תוס' שאפילו תמו זכות אבות ברית אבות לא תמו. כי השבועה היא ממקום גבוה שהוא למעלה מהשגת האדם ואינו תלוי במעשה התחתונים ואין הפגם מגיע לשם והוא ג"כ הארה המתגלה בשבת קודש דאיתא מתנה טובה יש לי בבית גנזי ונקרא מתנה שאינה על פי עבודת התחתונים. ולכן בשבת קודש מתעורר כח האבות והם הארת הג' סעודות שאז מאיר בלבות בני ישראל התשוקה שנטעו בהם האבות. מצד מתנה והשבועה אעפ"י שאינם ראוים. וכן שמעתי ממו"ז ז"ל שהשבת שבא מבית גנזי מקום הגנוז הוא מעורר גם בנפשות בנ"י אור הגנוז בהם שא"י בחול להוציאו מכח אל הפועל ובש"ק מתעורר הפנימיות וזהו כח הג' סעודות דאיתא פיתא סעדתא דליבא כו'. וכן איתא המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו שיוכל להוציא מכח אל הפועל התשוקה הגנוזה בו. כמ"ש והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך. זהו עונג שבת על ה' שהוא בחי' השבועה כמ"ש. ויתכן עוד לומר שבכח שבועה זו נתן הקב"ה התורה לבנ"י שכל אחד נשבע ועומד בהר סיני שיצאה נשמתן במתן תורה ונחקק בנפשותם דביקות הבורא כמ"ש וחיי עולם נטע שלא יוכל להיות נכבה לעולם. ובשבת ניתנה תורה ומתעורר זה הכח והשבועה. וזה קריאת התורה בשבת. והבן הדברים:
תרס"ב
שורה 939:
בענין העקידה כתיב על אחד ההרים וכו'. הרים נקראו האבות. אחד ההרים יעקב המיוחד שבאבות. ושניהם אברהם ויצחק הוצרכו למסור כחם ליעקב מדות פרטיות שבהם חסד לאברהם ופחד יצחק. ויעקב מדת אמת הוא מראש ועד סוף והכל משלימים אליו. לכן אברהם כבש רחמיו והחסד שבו לעקוד את בנו. ויצחק מסר כל עצמו לשרוף והכל בעבור אחד ההרים. וללמוד מזה שיבטל האדם כל המדות בעבור האמת:
תרס"ג
שורה 947:
במדרש סוד ה' ליראיו כו'. דכל מעשיו של הקב"ה סתום וגליא וכן בכל מעשה בראשית אוצרות גנוזין כמ"ש אור הראשון היה מאיר מסוף העולם ועד סופו. פי' שמאיר בכל מקום כענין שנאמר גם חשך לא יחשוך ממך והגם שהעולם הטבעי מסתיר הפנימיות היה כח באור הראשון להאיר תוך זה ההסתר רק שגנזו לצדיקים. והקב"ה מגלה הסוד והפנימיות להצדיקים וכ"כ בזוה"ק אמור בענין המועדות שיש בהם גילוי אור הגנוז כמ"ש אור זרוע לצדיק וגילה הקב"ה לבנ"י סוד הזמן שהוא נגלה באלה המועדים. וכן סוד הנפש שהוא נגלה באבר המילה וכן בעולם הסוד נגלה בארץ ישראל ובביהמ"ק. וע"ז כ' מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך:
תרס"ד
שורה 953:
ברש"י מן המדרש והגמרא וירא אליו לבקר את החולה. דכתיב חולת אהבה אני שכנסת ישראל יש להם אהבה והשתוקקת להתדבק בהקב"ה כמ"ש במדרש צדיק כתמר יפרח מה תמר יש לה תאוה כך צדיקים תאותן להקב"ה. כי הנפש והרוח מתאוין אל השורש רק שהם אסורין בגוף ועל ידי המילה והסרת הערלה. גובר תאות הנפש והרוח. ובאמת ציור הגוף כציור הנפש כמ"ש חז"ל אין צור כאלקינו אין צייר כאלקינו וכמו בגוף התאוה והתשוקה בזה האבר כן הוא בפנימיות. ולכן צדיק כתמר יפרח כי הנר"נ באמת חפצים לעלות ככל עלול המשתוקק אל עילתו רק כשהערלה מכסה הגוף גובר ואין הרשעים יודעין כלל שהם במאסר הגוף. ואחר המילה נעשה האדם בריה חדשה ומרגיש שהוא תוך המאסר ונעשה חולת אהבה. וכן הוא בשבת קודש דמתעברית סט"א ומתגלה הארת הנר"נ וזהו בחי' נפש יתירה שהרצון והשתוקקת הנפש מתגלה בשבת קדש כמ"ש ויכלו לשון חמדה והשתוקקת וינפש וי אבדה נפש שבימי המעשה נאבד אותו התשוקה והרצון כמו מילה בנפש כן שבת בזמן:
תרס"ה
שורה 960:
אברהם אבינו ע"ה היה מכניס אורחים והאכילם והשקם ועי"ז קירב אותם להמקום ב"ה. דאיתא במדרש ובו תדבק. וכי אפשר לידבק בשכינה רק המשיא בתו לת"ח ומהנהו מנכסיו כו' שעל ידי שיש לו התקרבות אל הצדיק יש לו דביקות אל הקב"ה וזה מדת הצדיק להעלות הנדבקים אליו אבל אברהם אע"ה נקרא חסיד לפנים משורת הדין והאכיל והשקה ומהנה מנכסיו לכל באי עולם וכמו שיש התקרבות מהנותן אל המקבל כן מן המקבל אל הנותן ועי"ז קירב אותם לפי שנהנו ממנו והוא באמת מדת הקב"ה וב"ש שגדלו וטובו מלא עולם והכל לכבודו ברא ורצה לזכות את הברואים שיהי' להם התקרבות אצלו ע"י קבלת הטובה. והרי הכתוב אומר ואהבת את ה' אלקיך. ומהראוי הי' שאדם יעשה מעשים שיזכה שהקב"ה יאהב אותו אבל מי יוכל לזכות לזה רק ההתקרבות ע"י קבלת הטובה ממנו ית' באהבה. וע"ז כתיב אני אוהבי אהב והוא מדת טובו של הקדוש ברוך הוא שע"י קבלת טובתו באהבה יתקרבו אליו. ומעין זה היה מדת אברהם אע"ה שהחסד מתגלגל בעולם בשבילו:
==חיי שרה==
תרל"א
שורה 974:
אא"ז מו"ר זצלה"ה הגיד דברי זוהר הקדוש שאליעזר הי' עבד אמת במ"ש עבד אברהם אנכי ע"ש בפרשת וירא [בפסוק והנה בן לשרה ע"ש] שהיה אצלו ליחוס מה שהוא עבד אברהם. וי"ל עוד כי בודאי הכירו בו שהוא צדיק שהרי אמר לו בוא ברוך ה' כו' ורצה שלא יסברו שמעצמותו כן רק שע"י אברהם זכה לבוא מבחי' ארור לברוך. [ובזה יש לפרש מ"ש במדרש מילתי' מגניא אקדים ואמר שזה הגנאי מה שאין לו מעצמו כנ"ל ע"ש]:
תרל"ב
שורה 983:
אא"ז מו"ר ז"ל הגיד בשם הרב הק' מקאצק על אלי כתיב. כי כשהי' נוגע לא הרגיש נגיעתו כו'. ונראה שהחזירה תורה כל הפרשה שעל זה אמרז"ל יפה שיחתן כו' שגם הוא ירא שמא יש לו איזה נגיעה ואולי יקלקל השליחות ע"י. כי ידע נאמנה כי רצון אאע"ה ימלא השי"ת. רק ירא שלא יגרום קלקול בשליחותו. וז"ש מצליח דרכי כו' והחזיר לעצמו כל הענין והרגיש בנגיעתו. וכשנסתלק נגיעתו זכה להשלים השליחות כראוי. וגם ע"י שידע כי כל ההצלחה היה בזכות אאע"ה אף שגם הוא הי' צדיק. וכן כל אדם צריך לידע כי הוא שליח השי"ת בעוה"ז. וכפי שיודע זאת וכל מעשיו על כונה זו. וגם יודע שכל מה שיזכה לעשות ג"כ ע"י שרצונו ית' שיהיה נעשה רצונו. אז חפץ ה' בידו יצליח:
תרל"ג
שורה 991:
במדרש עבד משכיל כו' כבר קללתו בידו כו' מוטב להשתעבד בבית הזה כו' ע"ש. איתא בזוה"ק שיש בעבודת השי"ת ב' בחי' עבד ובן ע"ש. שבודאי בני ישראל בנים לה' אלקיכם. וזהו הנשמה שבאדם. אבל בבואה לעוה"ז להתלבש תוך הגוף וגשמיות. הוא בחי' עבד. ובחי' זו הוא רק להכניע ולבטל עצמו. וצריך להיות בחי' זו יקר בעיני האדם ג"כ. וכן בכל דבר שבעולם יש חיות פנימי. וצריך האדם להיות משכיל ולהבין שכיון שנשתעבד בעוה"ז להיות דבוק בגשמיות. העצה להתבטל לנקודה הפנימית שבכל דבר. שמלכותו בכל משלה. ועי"ז יכול לצאת מבחי' עבד לבחי' בן. ובחי' עבד על שם זה. שבעוה"ז הכל במעשה ובעובדא. וזה ג"כ ימי המעשה ואח"כ שבת קודש: יש ללמוד מאליעזר ע"י ששרת באמונה יצא מארור לברוך. ובזוה"ק שבח אותו שנתפאר במה שהוא עבד לאברהם ע"ש פ' וירא ע"פ בן לשרה אשתך כו'. ולזה נתקן ק"ש ב"פ בכל יום דאיתא בכל יום קללתו מרובה מחבירו. והענין ע"י שבנ"י מעכבין כל העולמות בהתרשלות בעבודת השי"ת. בפרט עתה שביהמ"ק נחרב בעוה"ר. ועי"ז שאדם קורא ק"ש בכל לב. וחפץ לקבל עליו מלכות שמים להשתעבד אליו בכל לב ונפש. יוכל לצאת מארור לברוך כנ"ל. וחשבון זה צריך להיות תמיד בלב האדם. איך כל העולמות תלוים בו כמו שנאמר כל שתה תחת רגליו:
תרל"ד
שורה 1,001:
אא"ז ז"ל הגיד פי' זוה"ק על זקן בא בימים שהביא אתו עמו כל ההארות שהי' לו בכל ימיו לא בטל ממנו יום א' כו'. והנה כל בריאת האדם בעוה"ז הי' להעלות הזמן והטבע כי בעולם העליון הנשמה למעלה מהטבע והזמן ומ"מ נקראים הימים ע"ש אור כי טוב כדכתיב ויקרא לאור יום. פי' שהקב"ה נתן זה שע"י התגברות האדם להמשיך הטבע והזמן להקדושה יהי' נולד מזה עוד אור חדש. ופי' זקן שקנה חכמה. שמכין מקום להחכמה. כי פי' קנין שמדבק אליו החכמה כדכ' קונה הכל פי' שהוא קן ושורש לכל דבר. וכן מי שמקבל כל הארת ימיו בלבו ועולה על ידיהם מדריגה אחר מדריגה. נקרא שקנה חכמה שקיבל הימים אליו. לכן נקרא זקן בא בימים כנ"ל:
תרל"ה
שורה 1,010:
ואני תפלתי לך ה' עת רצון. אף כי לפניו ית' אין שינוי. רק הפי' שהזמן מסתיר רצונו ית' אך בזמנים מקודשים בש"ק שיש להקב"ה נייחא מהבריאה וע"י שרצונו יתברך מתלבש אז בהזמן והטבע כדכתיב וירא ה' כו' טוב מאוד. ועי"ז מזדכך הזמן. ולכך יכול כל אדם למצוא רצון אמת אז. ולכן הוא זמן בקשה כמ"ש יתפלל כל חסיד כו' לעת מצוא. שאף שלכאורה נראה כי בזמי ההסתר צריכין לבקש ולהתפלל. אבל באמת עיקר זמן התפלה הוא כשנמצא השעה לאדם כמ"ש אין לך אדם שאין לו שעה. ואז קרובים לתפלה. ועל ידי התשוקה והרצון להיות נשאר אצלו ההארה לעולם. יפיק רצון מה':
תרל"ו
שורה 1,017:
בקשת אליעזר הי' רק שלא יהי' הוא מעכב ח"ו בשליחת אדונו. וכן צריך כל א' לידע כי הוא שליח בעוה"ז לעשות רצון בוראו. וגם השבועה משביעין לכל אדם תהי צדיק ואל תהי רשע כו'. ובאמת אין נגמר השליחות עד שפועל לצאת מכלל ארור לברוך ע"י האמונה וכבר כתבתי בזה במ"א באורך:
תרל"ז
שורה 1,026:
במדרש עבד משכיל ימשול בבן מביש כו' ובתוך אחים כו' אלקי אדוני אברהם כו'. דיש להבין מה הי' צורך לתפלה זו כי לא הי' לו רק לעשות שליחותו. גם למה נכתב בתורה התפלה. לכן נאמר שהי' הכל לטובת בנ"י. לאשר אבינו יצחק לקח לו מדה"ד כמ"ש פחד יצחק ולא הי' אפשר להתקיים במדה זו. לכן סיבב השי"ת להיות לו רבקה לאשה שהיתה בעלת חסד ביותר ובזה נמתק קצת הגבורות של יצחק. ואליעזר הבין זה כי יצחק דורך לו דרך אחר. והוא הי' דבוק במדת החסד שהי' תלמידו של אברהם. ולכן התפלל שיזמין לו בעלת חסד. וז"ש ובה אדע כי עשית חסד כו'. וז"ש ימשול בבן מביש שבמעשיו המתיק מדת יצחק בעל כרחו. ובתוך אחים יחלק כו' כי הי' במעשיו טובה לכלל ישראל כנ"ל:
תרל"ח
שורה 1,035:
בפסוק מה' יצא הדבר לא נוכל כו'. אמת אמרו לא נוכל. כי אם שרצו לעכב לא יכלו לפתוח פיהם ולעכב ומזה ידעו כי מה' הוא. כי הלא רשעים היו והמה רוצין לעבור פי ה' ומה אמרו מה' יצא הדבר ע"כ לא נוכל. רק הפי' כנ"ל שלא יכלו באמת לדבר מטוב ועד רע כנ"ל:
תרל"ט
שורה 1,044:
בפסוק ויתן את כל אשר לו ליצחק ולבני הפלגשים נתן אברהם מתנות. וקשה לאו רישא סיפא כיון שנתן מתנות א"כ לא נתן הכל ליצחק. אכן ביאור הפסוק שנתן בחי' כל ליצחק שזאת הברכה שבירכו ה' בכל ונתן ברכת הכל ליצחק. ובחי' זו אם כי היא נקודה קטנה כוללת היא הכל. ונאמר כל אשר לו. כי עיקר הברכה לצדיק הארת הקדושה שכוללת כל הטובות. ואם כי יש אגב זה מתנות מיוחדים כענין משמאלה עושר וכבוד ויש מתנות מכמה סיבות [כענין שמצינו שאמרו חכמים כשעלה מרע"ה למרום כולם נעשו אוהביו ומסרו לו מתנות כו'] אבל עיקר אשר לו זה מסר ליצחק. וכעין זה פרש"י ז"ל מתנות שקיבל מאבימלך כו' שלא הי' שייך לו בעצם. נתן להם ע"ש:
תר"מ
שורה 1,051:
ויוסף אברהם ויקח אשה כו'. במדרש ועלהו לא יבול כו' כי עיקר זרע ישראל שהי' מיוחד לצאת מאברהם אע"ה אין בזה רבותא. אבל הרבותא של הצדיק התוספת כמ"ש והוספתי על כל תהלתך. והוא בחי' תוספת מחול על הקודש. ויש הוספה בכניסת שבת וביציאה. וכן יש בחי' תוספת קדושה דקמי שבתא ובתר שבתא. והוא קיום ימי המעשה מהארת השבת קודש כידוע לי"ח. וכמו כן הי' בחי' בן הגר קודם לידת יצחק. ובני קטורה אחר לידת יצחק. ובאמת הי' זה הכנה שיוכלו בנ"י להתקיים בין האומות כמ"ש רז"ל אברהם בירר לו המלכיות. והכין למצוא הארת ונצוצי קדושה בהאומות. והם בחי' הגרים שנתוספו אח"כ לבנ"י. ונקראו ספיחים שאינם עיקר הזרע. ולכן רמזו שנאים מעשי' כקטורת כמ"ש בטעם חלבנה שנמנה בסימני קטורת:
תרמ"א
שורה 1,060:
בפסוק ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק ולבני הפילגשים כו' נתן אברהם מתנות. כי אברהם הוא עמוד החסד. וחסד ה' מלאה הארץ והכל צריכין לחסד כמ"ש במדרש. אבל יש חסד שנקרא מתנה בלבד. ויש חסד לעובד ה' שזוכה לקבל החסד כאשר אברהם אע"ה בעצמו זכה במעשיו להמשיך החסד בעולם וז"ש אשר לו. והנה גם לכל הברואים יד) יש חסד שהשי"ת מטיב עם כל הברואים בחסדו. אבל על בנ"י נאמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. שזה החסד הוא באופן שישיגנו האדם בכח עבודתו ואז הוא דבר של קיימא. והכלל ה' עושה חסד לכל א' כרצונו. והברואים טו) רוצין רק מתנות. ויצחק אע"ה רצה שיזכה במעשיו לזה החסד והוא חסד המתלבש בדין וזה אשר צפנת ליראיך ובמ"א כתבתי עוד מזה:
תרמ"ב
שורה 1,068:
בענין אמונת אליעזר שכתב במדרש ששרת הצדיק באמונה. שדרשו חז"ל אלי כתיב שביקש עילה לתת בתו. אעפ"כ ראינו שהתפלל להשי"ת הקרה נא לפני כו'. ואדרבא ע"י שהבין שיש לו נגיעה. התפלל להשי"ת שיעשה השליחות באמת ויצליח:
תרמ"ג
שורה 1,076:
ובמדרש יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים. והוא פלא. אך הוא כענין שאמרו יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז. שחביב לפניו ית' מה שמתקדשין לעבודתו בזה העולם. כן בחי' העבד הוא הכנה ופרוזדור לבחי' בן. וכן שמעתי מפי אא"ז מו"ר ז"ל שיש ללמוד מפרשה זו לצאת מכלל ארור. ע"י ששרת אותו צדיק באמונה. מכש"כ עבדי ה' אם עוסקין באמונה זוכין אח"כ ליכנס לבחי' בן כו'. והוא בחי' ימי המעשה ובחי' שיחה ובחי' עבד. ועי"ז זוכין אח"כ לבחי' השבת. דשורה בו ברכה. והוא בחי' בן ובחינת תורה דו"ק ותשכ"ח:
תרמ"ד
שורה 1,083:
ובמדרש תנחומא בפסוק ואברהם זקן הה"ד ה' אלקי גדלת מאד מלך כו' טבלא גדולה מצורתו כו' ע"ש. ויש להבין כי מה שייך לדבר בגדלות השי"ת ב"ה וב"ש שלגדולתו אין חקר ואין השגה בזה להמשיל בו משל זה. אכן דוד המע"ה השיג בנפשו כי הנקודה האלקית שיש בנפשו הוא גדול מאוד יותר מכפי הכלת כלי הגוף. שקטן מלהכיל חיות הפנימי של נשמת אלקי שנפח בו. ומזה הענין יכולין להבין שמלבד שלגדולתו אין חקר רק כל מעשיו שנתן בהם כח אלקותו ית' הם גדולים מאוד כמ"ש מה גדלו מעשיך. ויצירת האדם שהוא הטבלא קטנה מחיות הפנימי שבו. וזה ענין נשמה יתירה הבאה בשבת קודש ונק' יתירה כנ"ל שהיא גדולה מכלי המלבוש. והצדיקים המתדבקין בשורש הנשמה וממשיכין הארות מלמעלה מהטבע. זו נק' זקנה. וז"ש ואברהם זקן ודרשו חז"ל זקן זה שקנה חכמה דכתיב כולם בחכמה עשית. וכשמבטלין כל העשי' להחכמה והדעת וכדכתיב יראת ה' היא חכמה. וכן אמרו על אברהם אע"ה שהקנה להקב"ה שמים וארץ ואז שורה בו ברכה כדכתיב וה' ברך את אברהם בכל. והוא כמו בש"ק דכתיב ויברך ע"י שיש בו תוספות נשמה יתירה כנ"ל:
תרמ"ה
שורה 1,091:
ישכם עושים חסד ואמת את אדוני כו'. פי' שיהי' להם חלק לעשות החסד ואמת בעולם כי האבות המה עמודים שהעולם עומד עליהם ויודע הי' אליעזר שצריך להיות נולד מזה יעקב אבינו בחי' אמת כמ"ש תתן אמת ליעקב וזהו הגידו לי שהוא לשון המשכה כמ"ש בזוה"ק:
תרמ"ו
שורה 1,097:
במדרש יפה שיחתן של עבדי אבות כו'. דאיתא על אליעזר דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים. והוא דרך עבודת הבורא שהי' לאאע"ה קודם המילה והוא בחינת עבד. ואח"כ נתעלה א"א ע"ה וזכה לבחי' בנים. וזהו שנקראו אבות שזכו להמשיך דרך התורה בעולם שיהי' הנהגת השי"ת עמנו בבחי' בנים לחפש בגנזי דמלכא. והיא התורה שהתחילו ב' אלפים תורה מן האבות. ובחי' עבדות הוא כמו דרך ארץ שקדמה לתורה ובבחי' זו קיבל אליעזר מאאע"ה. ועיקר הירושה שניתנה ליצחק הי' בחי' דרך התורה ועמ"ש לעיל בפרשת לך לך במאמר לא יירשך זה כו'. ועכ"ז גם בחי' העבדות שקיבל אליעזר מסרו לכללות בני ישראל. וע"ז רמזו בתוך אחים יחלק נחלה. ולכן נעשה ממעשה אליעזר פרשה בתורה ללמוד מזה דרך העבדות. ונצרך לאיש ישראל ב' אלו הדרכים והם תורה ותפלה שנקרא שיחה. וזה שיחתן של עבדי אבות. וכמו כן בימי המעשה הוא בחי' עבד. ובש"ק בחי' בנים הנשמה יתירה שבודאי לא הגוף נקרא בן רק הנשמה. ואיתא ע"י ששרת באמונה יצא מכלל ארור לברוך. וכמו כן ע"י עבודה באמונה בימי המעשה זוכין לקבל הארת השבת. וכעין זה שמעתי מפי מו"ז ז"ל כי בשבת כתיב ויברך כו' יום השביעי. והי' צריך כל אחד מישראל להרגיש הברכה רק כל זמן שאין יוצאין מארור אין ארור מדבק בברוך. ויתכן לומר שע"י קבלת שבת בשמחה והוא בחי' תוספות שבת ובמה שמאמינים בקדושת השבת עי"ז יוצאין מכלל ארור לברוך:
תרמ"ז
שורה 1,105:
בפסוק ויצא יצחק לשוח בשדה. דרשו חז"ל אברהם תיקן תפלת שחרית דכתיב וישכם אברהם וגו' אל המקום אשר עמד שם ואין עמידה אלא תפלה. יצחק תיקן תפלת מנחה דכתיב לשוח ואין שיחה אלא תפלה. יעקב תיקן ערבית דכתיב ויפגע כו' ובמדרש תנחומא בפרשה זו אין לך מי שכוין דעתו אל התפלה כאברהם דכתיב חלילה לך מעשות כו' ע"ש. והענין הוא כי אין מכוון התפלה כשחסר להאדם איזה בקשה רק כמ"ש ואני תפלתי לך ה' עת רצון פי' שיהי' בקשת האדם לעורר למעלה עת רצון ושיתפייס ושיתרצה הבורא יתברך אל התחתונים. ולפי שהאבות הי' כל מגמתם לזה. פעלו כל אחד עת מיוחד להיות עת רצון לתפלה להיות פתוחים שערי שמים בג' זמנים הללו. וכל אחד כפי מדתו. אברהם אע"ה כתיב וישכם דאיתא הסימן לאהבת ה' מי שמקדים אהבתו ית' לכל הדברים כמ"ש ונשכים ונמצא ייחל לבבנו כו' ובחי' יצחק הוא כמ"ש רק ביראת ה' כל היום. ובחי' יעקב הוא להיות דבר של קיימא דכתיב תתן אמת ליעקב. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל כי דבר שאינו מתקיים נקרא כזב כמ"ש לא יכזבו מימיו מים המכזבים כו'. ולפי שיעקב הוא בחי' אמת תיקן תפלת ערבית והיינו שההארה שמשיג האדם בכל יום צריך להיות נשאר אצלו בקביעות עד שיחזיר נשמתו בלילה מתוך אותו ההארה. ואז הוא דבר של קיימא. [והנה הג' זמנים אלו הם בלכתך בדרך דכתיב ויצא יצחק ובשכבך דכתיב ויפגע וישכב כו' ובקומך וישכם. ובשבתך בביתך אפשר שהוא בחי' דוד המלך עליו השלום]. ובודאי כשאמרו חכמינו ז"ל תפלות אבות תקנום הם הדרכים שיכולין לבוא לתפלה על ידיהם. דיש מחשבה דיבור ומעשה בעבודת ה'. והם בחי' כהן לוי וישראל. והם הג' אבות כמ"ש אברהם יגל יצחק ירנן יעקב ובניו ינוחו. וגילה זו תפלה והיא בחי' מחשבה בלב לכן כתיב בי' עמידה כמ"ש בעמדם תרפנה כנפיהן. ירנן בחי' יצחק דכתיב בי' לשוח והוא בחי' דיבור. ודיברו הלוים בשיר. וביעקב מצינו כמה דברים בעובדא. והאמת כי זה סוף התיקון כשיכולין להביא הארות עליונות בבחי' עובדא אז הוא דבר של קיימא. וזכות הג' אבות מסייעין לכל בנ"י להיות מוכן לתפלה בג' בתי' הנ"ל:
תרמ"ח
שורה 1,114:
במדרש עבד משכיל ימשול כו'. והוא לחזק ידינו בגלות שכמעט נסתר מאתנו דרך הבנים ומ"מ אם נעבוד אותו ית' באמת בגלות ובאמונה. נזכה לצאת מארור לברוך כדאיתא בעבד אברהם. ועוד ימשול בבן כתיב. כי עתיד הגאולה להיות על ידי דורות השפלים בבחי' עבד דוקא והוא ע"י אמונה כמ"ש בא חבקוק והעמידן על א' וצדיק באמונתו יחי' כי ישראל מאמינים בני מאמינים כי באמת הוא דבר פלא. התחזקות אמונת בני ישראל בגלות. והיא מנטיעות אבותינו כמ"ש בני מאמינים ובזה יהי' הגאולה בב"א:
תרמ"ט
שורה 1,121:
במדרש עבד משכיל כו' ע"י ששרת אותו צדיק באמונה יצא מכלל ארור לברוך כו'. ענין השכלת אליעזר הוא עפ"י המשנה המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ ולא אמרו מעבירין ממנו מלכות ודרך ארץ שהרי אמרו חז"ל יפה תלמוד תורה עם ד"א. רק עול דרך ארץ אמרו שצריך האדם שלא יתערבב ע"י העסק ולא יתקשר בכל העסקים אשר לא לה' המה. וכן בעול מלכות דאיתא מאן דכפית באחרא א"א לו לקבל עול מלכות שמים. ומאן דכפית דייקא. אבל מי שזוכה הגם שהוא באיזה עבדות או בד"א. מ"מ אינו כפות ומשועבד לזה. והוא נקרא עבד משכיל. שהגם שהי' עבד אעפ"כ השכיל העבדות בחכמה. וידע והאמין כי הקב"ה נתן לו זה העבדות. וז"ש אלקי אדוני אברהם שקיבל עול מלכותו ית' באמצעיות העבדות שהי' עבד אברהם. ומצא שכל וחכמה בהעבדות שלו. וכ"כ מלכותך מלכות כל עולמים. כי גם שאנחנו בגלות תחת איזה מלכות. יש לנו להשכיל ולהבין כי הכל מאתו ית' ובודאי מי שזוכה חל עליו מלכותו ית' בלי שום הסתר ובגלות הוא בהסתר. וכשמקבלין עול תורה אפילו כשיש עלינו מלכות ודרך ארץ והיינו להיות בבחי' עבד משכיל ע"י השכלת החכמה שהוא עול תורה. מסירין ההסתר ומעבירין עול מלכות ודרך ארץ כנ"ל. והנה אליעזר הי' כנען ונאמר ארור כנען עבד עבדים יהי'. ובודאי נח נתן לו בזה עצה איך שיצא מכלל הארור עי"ז העבדות. כי ראה והבין שא"י להיות בפ"ע כי הארור דבוק בו. ונתן לו עצה להיות עבד. וע"י שהוא עבד למי שהוא בברכה יוכל לתקן נפשו. ואליעזר השכיל זאת. ולכן מצינו בגמ' כי הזוכה גט שחרור לעבד הוא חב לאחרים. כי מאחר שכתוב לעולם בהם תעבודו. צריך להיות כך. כי אם הי' כנען בן חורין הי' מחריב העולם ע"י שהארור דבוק בו. ור"ת לעולם בהם תעבודו הוא תבל שהוא תיקון העולם מה שהוא עבד. וע"ש בתוספות פ"ק דגיטין נדחקו בזה ולפמ"ש מיושב. ולכן איכא למ"ד כי חוב הוא לעבד שיצא לחירות מטעם הנ"ל כי העבדות טוב לו. ולכן דינו כאשה שהיה ג"כ הגזירה להיות הבעל מושל עלי' כדכתיב והוא ימשל בך ע"י שבאדם נמצא הברכה ולא בה. גם הקשו שם התוס' למה נקרא תופס לבע"ח מה חייב לו האדון ותי' ר"ת דעביד לי' נייחא נפשי'. ואינו מובן א"כ לכל מתנה יהי' בכלל ב"ח. ויתכן לפרש עפ"י המדרש הנ"ל כי מאחר שזכה להיות יוצא לחירות בודאי שרת אותו באמונה ולכן יצא מכלל ארור. א"כ בודאי חייב הוא להוציאו כנ"ל. ומה"ט נראה דהתירו לשחרר משום מצוה דרבים. כי כשמשחרר לצורך מצוה א"י להזיק ומתבטל אל מצוה דרבים כנ"ל:
תר"נ
שורה 1,127:
במדרש יודע ה' ימי תמימים כו'. כבר כתבנו פי' תמימים להיות מתאימים הימים שלמטה באורות המיוחדים להם למעלה. דאיתא כימי השמים על הארץ שימי האבות היו ת"ק שנה כמו מן השמים לארץ דהנה איתא עץ החיים מהלך ת"ק שנה. והאבות בימי חייהם המשיכו החיים מעץ החיים. ופי' מהלך ת"ק שנה מי שהוא עובד ה' כל ת"ק שנה בלי פני' הוא מוציא החיים שיוכל להתגלות בעולם. וכן עשו האבות. ויתכן כי בודאי עץ החיים אין לו שיעור והוא בבחי' העומדים. אבל מהלך ת"ק שנה הוא ההארות שיכולין להשיג בחי' מהלכים שהוא האדם בעוה"ז. וע"ז נאמר כימי העץ ימי עמי היינו עץ החיים. והאבות בימי חייהם המשיכו הכל בשלימות וז"ש ונחלתם לעולם תהיה:
תרנ"א
שורה 1,135:
במדרש יפה שיחתן של עבדי אבות כו'. הוא בחי' תפלה אין שיחה אלא תפלה דאיתא בגמ' תורה חיי עולם ותפלה חיי שעה. וזה הדרך שתקנו אבות והוא עצה להיות נושע בכל עת ומקום. ובמדרש מי בכם ירא ה' שומע בקול עבדו כו'. שמזה הדרך של אליעזר יכולין ללמוד להיות נושע אף במקום החושך. הלך חשכים. ומעין זה בכל איש ישראל שנשתלח' הנשמה בעוה"ז עלמא דחשוכא. וע"י תפלה ותורה שבע"פ יכולין להיות נושע. והוא דרך ימי המעשה שנק' חשכים. והכל ניתקן בבחי' עבדות והנהגה מלמעלה על ידי מלאך. ובשבת קודש הוא בחי' בנים. ודרך התורה. וההנהגה על ידי הקב"ה בעצמו. לכן שבת יעשה כולו תורה. ובימי המעשה הוא בחי' שומע בקול עבדו. וע"י אמונה ובטחון כמ"ש יבטח בשם ה' כו':
תרנ"ב
שורה 1,142:
בשם מו"ז ז"ל כי חז"ל אמרו אין ארור מדבק בברוך לכן צריכין לתקן עצמו לצאת מכלל ארור שיהי' מוכנים לקבל השבת דכתיב בי' ויברך כו' יום השביעי כו'. ונראה כי בימי המעשה העבודה לצאת מכלל ארור. וכאשר חכמים הגידו לפי ששרת אותו צדיק באמונה יצא מכלל ארור כמו כן העבודה בימי המעשה בבחי' אמונה. דכתיב להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות. פרשנו במ"א כי בבוקר הוא יום השבת דלא כתיב בי' ערב. ובלילות הם ימי המעשה. וכיון שאין האור מתגלה בחול צריכין לעבוד באמונה. ועי"ז זוכין לקבל אח"כ הארת השבת. ובאמת עיקר להגיד בבוקר הוא בשעת הגאולה ולעתיד. וכל ימי הגלות התיקון ע"י אמונה. ומעין זה הוא בשבת שהוא מעין עוה"ב. ובאמת מעין זה יש בכל יום עצמו דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר ואמרו חז"ל מי שלא אמר אמת ויציב שחרית אמת ואמונה ערבית לא יצא ידי חובתו דכתיב להגיד בבוקר כו' ואמונתך. והיינו שצריכין ב' הבחי' לאחוז באמונה בעת החשכות ועי"ז זוכין ליכנום לכלל ברוך. וכמ"ש במדרש על אליעזר הלך חשכים כו' והי' התיקון ע"י אמונה ובטחון. ובזוה"ק דורש על זמן תפלה הלך חשכים שהסט"א הולך לו בזמן תפלת שחרית. ויתכן לומר כי ב' הפירושים אחד שע"י היגיעים בעבודה שבלב בזמן הגלות והחושך. לכן עובר החשכות מפניהם. וכדאיתא בפסוק ושם דרך זה המדליק נרות במבואות האפלים כו' אראנו בישע אלקים. ושני העבודות נצרכים בעוה"ז כאשר רצה הקב"ה להיות תיקון עולם השפל. לכן קבע זמנים שמאיר הארה הגנוזה. ולפעמים גולל אור מפני חושך כו' ובזמן שיש אור צריכין להכין גם על ימי החושך. לכן הקדים להגיד בבוקר חסדך אח"כ ואמונתך בלילות. כי אור השבת מסייע לכל ימי המעשה לכן נקראו סעודות שבת בזוה"ק סעודתי דמהימנותא כאשר הגיד מו"ז ז"ל כי המה סועדים האמונה כו'. והוא הכנה לימי המעשה:
תרנ"ג
שורה 1,150:
במדרש עבד משכיל ימשול בבן מביש כו'. פי' עבד משכיל אינו שהוא חכם לעצמו. רק שהעבדות שלו הוא בהשכלה ונותן לבו ודעתו לעשות העבדות בשלימות. ויכול להעלות יותר מבחי' בן. וכבר כתבנו במ"א דברי הזוה"ק שכל איש ישראל צריך לעבוד אותו ית"ש בבחי' עבד ובן. והנה אאע"ה הוצרך לעשות פעולה זאת ע"י העבד כי הוא נתעלה אחר המילה. וכאשר הי' נצרך להעלות עוד הניצוצות קדושות שהי' בבית אביו. הי' על ידי אליעזר שהוא בחי' עבד. וכן הוא בימי המעשה בירור הניצוצות קדושות. לכן ההנהגה ע"י מלאך. ובש"ק בחי' בן. וכמו כן בזמן המקדש הי' בחי' בן. ונתביישו כל העולם בהתגלות דרך התורה והמקדש כמ"ש המה ראו כן תמהו. אבל עתה בגלות הוא בחי' עבד. ומ"מ יהי' סוף התיקון בעקבותא דמשיחא ביתר שאת. וע"ז כתיב הנה ישכיל עבדי כו' ירום ונשא דרשו מאברהם ומשה ע"ש בזוה"ק. והוא כנ"ל כי מרע"ה הוריד התורה מן השמים. והוא בחי' בנים אתם. ומלך המשיח שיתגלה בב"א עליו כתיב ישכיל עבדי כמ"ש ימשול בבן. ואז יהי' התיקון השלם. והמשכיל יבין דברים אלו ביותר:
תרנ"ד
שורה 1,158:
במדרש יפה שיחתן של עבדי אבות כו'. דהנה אברהם אבינו ע"ה הוא עצם הברכה והוא דרך התורה שהתחיל מאאע"ה ב' אלפים תורה. אבל באליעזר איתא מתוך ששרת אותו צדיק באמונה יצא מכלל ארור לכלל ברוך וכל היוצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא. והכין זה הדרך איך לצאת מכלל ארור לברוך. ואמרו עליו שהיה דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים וזה התיקון הוא רב הכמות ומעט האיכות:
תרנ"ה
שורה 1,165:
וכתיב ויוסף אברהם ויקח אשה כו'. י"ל שהוא בחי' תוספות מחול אל הקודש. כי השבת הוא מיוחד לבני ישראל. וזה שורש האבות. והם ג' סעודות. ג' ברכות בכל מכל כל. ואין ארור מתדבק בברוך. לכן יש הבדלה בין קודש לחול. ובשבת סט"א ערקת ומתגלה הברכה. ובימי המעשה דסט"א שריא בעולם. אין הברכה מתגלה. וע"י אמונה שמבטלין כל ימי המעשה להיות הכנה לשבת יכולין להעלות ימי המעשה מכלל ארור לברוך. כדאיתא גבי אליעזר. ולכן נק' סעודתא דמהימנותא. וכל זה לבני ישראל שהם מאמינים בני מאמינים. אבל יש תוספות מחול אל הקודש בכניסתו ויציאתו. ולכן הוליד ישמעאל קודם יצחק ואח"כ בני קטורה:
תרנ"ו
שורה 1,171:
במדרש יודע ה' ימי תמימים כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים. ורש"י פי' שני חיי שרה כולן שוין לטובה. והוא מדת השתוות שכתב בס' חובת הלבבות. והוא מעלה גדולה להיות אדם עומד בתמימותו בכל מה שעובר עליו. ויש נסיון לעני ויש לעשיר. ושרה בתחלת ימי' עברו עליה כמה זמנים קשים ברעבון ובלקיחתה לפרעה ואבימלך. ובסוף ימיהם הי' להם כל טוב ולא נעשה בה שום שינוי בכל השינוים האלה. וזה מאמר המשנה עשרה נסיונות נתנסה אאע"ה ועמד בכולן להודיע כמה חיבתו של אאע"ה. פי' ברוב אהבתו להקב"ה. כל הרוחות שבעולם אין זזין אותו ממקומו. ועמד בתמימותו. ולא הרגיש כלל בכל מה שעבר עליו. לא כדרך אנושי שיש לו כמה שינוים בכל יום. והם כל שנותיהם לא נעשה בהם שינוי. ועליהם נאמר גמלתהו טוב כו' כל ימי חייה. כולל כל מיני שינוים ונסיונות בעוני ובעושר. ואמר כשם שהם תמימים כך שנותיהם. כי המה למעלה מן הזמן. כענין שאמרו אני מעיר השחר ואין השחר מעיר אותי. כי הגם שיש בכל יום התחדשות והארה חדשה לא ראי זה כראי זה לכן יש שינוי בכל יום ושנה לטובה ולרעה. אבל הצדיקים הם למעלה מן הזמן והם מביאים התמימות גם בזמן. וז"ש אשריך ארץ שמלכך בן חורין זה החירות לצאת מן הטבע והזמן. בעת יאכלו הוא עת קבוע להם. אי לך ארץ שמלכך נער ובבוקר יאכלו היא הנהגה שתחת הזמן. לכן מקבלים שינוים כפי שינוי היום והשנה. ועיקר התמימות הוא להיות דבוק בשורש העליון כמ"ש תמים תהי' עם ה' אלקיך כי כל דבר שלמטה יש לו שורש למעלה. וכשהחלק שלמטה דבוק בשרשו הוא דבר תם ושלם. וזה תכלית עבודת האדם לידבק עצמו בשורש העליון. וזה עצמו מה שזכתה שרה למערת המכפלה שדרשו עלי' זממה שדה ותקחהו. ובמדרש שנק' מכפלה שמי שקבור בה שכרו כפול ומכופל. ובגמ' פליגי חד אמר ב' בתים זו לפנים מזו וח"א בית ועליי' על גביו. ומסתמא שניהם אמת דיש ג"ע תחתון ועליון. וכמו כן בג"ע עצמו יש חיצוניות ופנימיות. והכל תלוי בהכנת האדם בעוה"ז כפי מה שמברר מעשיו להיות תוכו כברו ומשתוקק תמיד להתדבק בפנימיות ובשרשו העליון. כי לכל דבר יש שורש למעלה. ולבד זה גם למטה יש פנימיות בכ"ד כמ"ש בחכמה יסד ארץ. [ובאמת איתא דמערת המכפלה היא בחי' אות ה' שבשם ויש בה מילוי ה'. ויש ה' עילאה ותתאה] וזה מערת המכפלה התערבות והתדבקות בפנימיות ובשורש העליון. וכפי השתוקקת האדם כל ימיו להתדבק בשרשו. כך מכין לעצמו מקום לאחר פטירתו. וע"ז כתיב יתפלל כל חסיד כו' לעת מצוא זו קבורה. ושרה זממה שדה כל ימי' וזכתה למקום מובחר מכל המקומות:
תרנ"ז
שורה 1,178:
איתא במדרש אליעזר הוא כנען ולפי ששרת אותו צדיק באמונה יצא מכלל ארור לכלל ברוך ומ"מ מצינו שא"ל אברהם בני ברוך ואין ארור מתדבק בברוך. ולכן איתא במדרש כי אליעזר הי' עבד משכיל. שהבין שעיקר תקונו ע"י בחי' העבדות באמונה ועי"ז נכנס לכלל ברוך אבל בפ"ע הוא ארור. ולכן גם אח"כ שנאמר לו בוא ברוך ה' והבין שיצא לכלל ברוך. אע"פ כן הי' תחילת דבריו עבד אברהם אנכי. וזהו עבד משכיל. ומצד העבדות יחלק נחלה בתוך אחים. וע"ז אמרו איזה חכם המכיר את מקומו כי העבד בעצם ארור. וע"י השירות בא במקרה לכלל ברוך. ובני ברוך בעצם. ואין ארור מדבק בברוך:
תרנ"ח
שורה 1,185:
איתא במדרש אברהם תבע זקנה יצחק יסורים יעקב חולי. כי עיקר רצון האבות היה לקרב בני ישראל לאביהם שבשמים ולתשובה. ומדת אאע"ה החסד. וזה בחי' התעוררת מכח הזקנה. רוב שנים יודיעו חכמה. שמיישב האדם א"ע כמה חסדים עובר עליו תמיד מהקב"ה. ומתעורר לתשובה ע"י הזקנה שרואה שמתקרב אל המיתה לחזור נשמתו. ויצחק במדה"ד תבע יסורים. ויעקב במדת רחמים הממוצע תבע חולי כדכתיב תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם. ובקשת אליעזר הי' עשה חסד עם אדוני אברהם. במד' התחלת גמור. במו שהבטיח הקב"ה לאברהם אע"ה בך חותמין. כי התחלה בחסד וסופו בחסד. כמ"ש חז"ל התורה התחילה בגמ"ח וסופה בגמ"ח. ומצינו דאברהם קיבל עיקר ברכותיו בסופו כמ"ש ואברהם זקן וה' ברך את אברהם בכל. וביצחק כתיב ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו. דאיתא הכשר בכהנים פסול בלוים. כהנים נפסלין במומין וכשרים בשנים. ולוים כשרין במומין ופסולין בשנים. כי מדה"ד צריך להתבטל בסופו למדת החסד. ושלא יהי' בשלימות. כי א"א לעולם להתקיים בדין. לכן כי זקן יצחק נטפל מדה שלו אל החסד. ותכהינה עיניו. פי' מדתו נתקטנה להיות הגמר בחסד כנ"ל:
תרנ"ט
שורה 1,192:
בפסוק ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל. פי' כל הברכות בעולם באו ע"י אברהם כמ"ש ונברכו בך. ממילא קיבל כל הברכות. דכתיב עם חסיד תתחסד. כי הקב"ה עושה החסדים ע"י החסיד שהוא כלי להשפיע חסדים טובים על ידו. וז"ש עשה חסד עם אדוני אברהם. שע"י יתחסד עם כל העולם. וכאשר אברהם זקן ותיקן כל שרשו. נעשה זה הכלי חסד לאברהם:
תרס"א - תרס"ב
שורה 1,203:
ברש"י שני חיי שרה כולן שוין לטובה. עפ"י מ"ש במדרש למה שני חיי שרה באחרונה לומר לך שחביבין חייהם של צדיקים לפני הקב"ה בעוה"ז ובעוה"ב. ובאמת זה בחי' מדת ההשתוות לצדיקים הגדולים כאבות ואמהות שהנשמה שנשתלחה בעוה"ז לא קיבלה שום שינוי כמו שהיתה בעולם העליון כך היתה בעוה"ז. ועושית שליחות הקב"ה בשלימות. ז"ש כולן שוין לטובה. החיות בעוה"ז והחיות שלעולם הבא. וע"ז כתיב חי חי יודוך. חיי עולם וחיי שעה. כמ"ש לעיל מזה וזה ההשתוות הוא מדריגה גדולה מאוד:
תרס"ד
שורה 1,210:
וה' ברך את אברהם בכל. וזהו ברכת האבות בכל מכל כל. והענין דכתיב וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד דהעולם נברא בפרט ובכלל. ובכל פרט כתיב כי טוב. וכל אשר עשה זה הכלל טוב מאוד. ובאמת האדם כולל כל הבריאה לכן דרשו חז"ל מאד זה אדם. וזה בחי' כל שניתן לאדם. כמ"ש כל שתה תחת רגליו. שכלל העולם נמסר בידו והוא כלי המחזיק ברכה. שלום. וכן ש"ק הוא כלל כל הימי בראשית. והוא מחזיק ברכה לכל הימים. ובאמת כל הוא מלשון חמדה ורצון כמ"ש ותכל (נפש) דוד. והאדם שיש בו נשמה הרצון והתשוקה אל הבורא ית"ש נמסר בידו. וכמו כן הרצון של הקב"ה לבני ישראל שנק' אדם כמ"ש אדם אתם. וכמ"ש ועלי תשוקתו. ומכש"כ האבות הקדושים. וזה הכל שנמסר להם. וכמו כן בעולם בשבת קודש כתיב וינפש. והוא הרצון שגם יום השבת עצמו משתוקק למעלה כמ"ש ויום השביעי משבח ואומר. וז"ש ורצה בנו ושבת קדשו הנחילנו:
==תולדות==
תרל"א
שורה 1,222:
ברש"י ז"ל ויתן לך יתן ויחזור ויתן. ואין מובן. וי"ל כי רצון הש"י בהשפעתו כדי להעלות מזה נ"ר להש"י ע"י שיוכל האדם לעבוד אותו כשיהי' לו צרכיו. ובפרט השפעה בעבודתו ית' בעצמו. וכשהאדם עושה רצונו חוזרת ההשפעה להש"י ומביא התחדשות. וז"ש יתן ויחזור ויתן כענין שכ' במדרש ויאמר משה לה'. משל ים שנשפך לגומא שאצלו. שאז הי' זה נותן לזה וזה לזה. ומרע"ה הוא כללות ישראל וזה ההפרש בין ישראל לאומות כי הלא כל השפעות התחלתן הוא מטל השמים. רק שלבסוף נתלבשו בטבע גשמיות ונתקלקל אצל האומות עוע"ג. אבל בנ"י מחזירין תמיד הכל להשורש ויתן ויחזור ויתן כנ"ל. דכ' אין כל חדש תחת השמש. אבל בנ"י שמעלין הכל להשורש שהוא למעלה מהשמש מביאין התחדשות תמיד [כמ"ש החודש הזה לכם] כנ"ל:
תרל"ב
שורה 1,231:
גם נראה שבוודאי הי' ברכת יצחק לעשו באופן שהי' עשו מרוחק מהקדושה שעכ"ז יוכל למצוא הארת הקדושה. כי בוודאי גם יצחק ידע שאינו צדיק. רק שסבור שעוד יוכל להתקרב להקדושה. וברכה זו נטל יעקב והוא לדורות לזרעו שגם שאנחנו רחוקים נוכל למצוא נקודה הקדושה כנ"ל. וז"ש את ברכתי לקח משמע שהי' באמת שייכות לעשו יותר מליעקב רק שיעקב נטלו לדורות לזרעו. ומעין זה נמצא בזוה"ק שיעקב גנזו לזרעו ואמר כי הוא א"צ לכל הברכות אלו ע"ש. והוא כנ"ל:
תרל"ג
שורה 1,240:
מה שהי' צריך להיות ברכת יעקב שלא ברצון יצחק. נראה ע"י שבברכה זו תלוין כל העולמות ולא שייך שיהי' ע"י איש רק ע"י הקב"ה שאין זה דבר שבמקרה. [ואפשר עי"ז הי' הברכה ע"י יצחק שכהו עיניו כמ"ש רש"י ז"ל שייחד הקב"ה שמו עליו כנ"ל]:
תרל"ד
שורה 1,249:
ויתן לך פירש"י יתן ויחזור ויתן. כי לכאורה אין הפרש כ"כ בין ברכת יעקב לעשו שג"כ כ' משמני הארץ ומטל כו' ואיתא כי ההפרש בין יתן ליהי' ע"ש בזוה"ק. והפי' הפשוט כי בוודאי מה שבירך יצחק ליעקב בעניני עוה"ז הוא אחר השלימות. כי אין יעקב מבקש עוה"ז קודם שמתקן עצמו כראוי בעבודת הש"י. כדאיתא וישב יעקב ביקש כו' ואמר הקב"ה לא דיין שמתוקן להם עוה"ב כו'. הרי שאין צדיק מבקש עוה"ז קודם שמתקן עצמו לעוה"ב. וז"ש ראה ריח כו' ויתן כו' פי' אחר שיהי' לו שלימות הראוי ובירך אותו שיוכל לקבל גם עוה"ז שיהי' דבוק בכח הנותן. וז"ש ויתן ולא יתן שיהי' לעולם אצל הנותן שיהי' דבוק בשורש השי"ת שממנו הברכה וז"ש ויחזור ויתן כי המקבל מתנת השי"ת כראוי מעלה נ"ר ליוצרו ועי"ז נותן לו יותר. וזה פי' ויחזור ויתן שיבא בחזרה הקבלה אל השי"ת הנותן והבן:
תרל"ה
שורה 1,256:
חז"ל דרשו הפסוק הצילה נפשי משפת שקר על יעקב אע"ה בעת שהוצרך לומר אנכי עשו בכורך. כי שקר אין לו רגלים. רק ב"א המשקרים ע"י שדבוקים בשקר. נותנין כח וקיום להשקר בעולם. כמ"ש שמאבדין העולם כו'. אבל הצדיק שדבוק באמת. אף שנצרך להשתמש לפעמים גם בהשקר כמ"ש מותר לשנות מפני דרכי שלום. שמי שמכוין להאמת ואינו מדבק עצמו בהשקר יוכל עוד עי"ז לבטל השקר. כי עוה"ז נק' עלמא דשיקרא ולכן נצרך לפעמים לתקן העולם ע"י השקר עצמו. רק שצריך לזה סייעתא דשמיא שלא להתדבק הרצון בהשקר ח"ו. וז"ש הצילה נפשי דיקא שלא להתדבק בשפת שקר שמוציא מפיו כנ"ל. [וי"ל בזה סוף הפסוק שכנתי עם אהלי קדר כו' אדבר המה למלחמה כנ"ל]:
תרל"ו
שורה 1,266:
בפסוק והי' כאשר תריד כו'. י"ל כי יצחק הראה זה לעשו אשר לא יקפיד על שניתן הברכות ליעקב. כי אם יהי' ביכולת עשו להיות נכנע ושפל באמת אז ופרקת עולו כו'. דכ' ורב יעבוד צעיר ובנ"י הם נק' ענוים כדכ' כי אתם המעט ממעטים עצמכם כו'. ועשו א"י לבוא למדה זו לכן אחיך תעבוד. וליעקב אמר הוה גביר לאחיך. כי לא הצטרך ללמוד הכנעה ליעקב. כי הכנעה אמיתית זה שמכיר האמת והוא שפל מעצמו. ואדרבא לימדו לחזק עצמו להיות גבור ושליט על הכל לא להיות שפל. אבל לעשו לימד דרך הכנעה שעי"ז יוכל לתקן עצמו קצת כנ"ל:
תרל"ז
שורה 1,275:
בענין הברכה שרצה לברך את עשו. נראה כי וודאי הברכה המיותדת ליעקב לא רצה ליתנה לעשו. שהרי אח"כ בירכו ויתן לך את ברכת אברהם כו' שהיא הברכה המיוחדת ליעקב וזרעו אחריו אשר ע"ז נא' בריתי אקים את יצחק הרי שהניח ברכה זו ליעקב. רק ברכת עוה"ז רצה לברך לעשו ובא יעקב ולקחו במרמה. כי הוא עלמא דשיקרא לכן לקחו במרמה. ופי' הענין אף כי וודאי עוה"ז לעשו רק שצריך לבא ע"י יעקב. וז"ש ביעקב ויתן לך. ובעשו משמני הארץ יהי' מושבך. כי כל השפע צריך לירד לבנ"י כמו שהי' בזמן שבהמ"ק קיים שאומות ניזונים מתמצית. ואעפ"כ בוודאי היו הרשעים מתענגים בעוה"ז יותר מבנ"י גם בזמן המקדש. רק שבנ"י עיקר כוונתם התדבקותם בשורש השפע. ואין מבקשין גוף התענוגים. והם נחשבים שיריים לגבי כח הנתינה. לכן הברכה ליעקב הנתינה ויתן לך כו'. ולעשו גוף הגשמיות משמני הארץ כו'. ואילו הי' עשו משכיל הי' יודע כי יעקב לא חסרו מאומה. ואדרבא כשיהי' השפע ע"י יעקב ייטב לו יותר. וז"ש לו אביו משמני הארץ יהי' כו' ואת אחיך תעבוד. כלומר שלא יחסר לך ע"י הברכה שלו. והמשמנים אשר אתה חפץ בהם יהי' לך. וכן הוא גם עתה לפי מה שיש זה בכלל ישראל שמבטלין תענוגי עולם וחפצים רק להתדבק בשורש. כמו כן זוכין לקבל גם השפעות עוה"ז להיות הכל על ידיהם כנ"ל:
תרל"ח
שורה 1,283:
כבר כ' במ"א דברי קדשו של מו"ז ז"ל על הבארות עשק ושטנה שהם בחי' ימי המעשה. ורחובות הוא שבת. סוכת שלום. ויש להרחיב הענין על פי מאמר חכמינו ז"ל ברחובות תתן קולה במקום שמרחיבין אותה כו'. דכתיב הקול קול יעקב פי' רוח הפנימיות שבכל איש ישראל. כמ"ש ויפח באפיו כו' לרוח ממללא ע"ש בתרגום. נמצא הקול עיקר חיות הרוחניות. אבל הידים שהוא מלבוש החיצון בגוף ומעשים גשמיים. המה צריכין תיקון. ונוכל לומר כי הקול נמשל לאורך הדבר כענין שנאמר לעולם שכולו ארוך פרשנו במ"א שהוא התדבקות הכל בשרשו עד שאין לו הפסק זאת נקרא אורכא דיומין. אמנם התפשטות הנקודה בכל המעשים להמשיך גם עשיי' גשמית אחר הקדושה הוא נמשל לרוחב הדבר והוא עיקר עבודת התחתונים. וכן ימי המעשה נמשך יום אחר יום וכל אחד יש לו ענין והארה מיוחדת. ובש"ק מתאספים כל השרשים של הימים לכן נקרא רחובות. ונ"ל שהוא ענין עמוק:
תרל"ט
שורה 1,289:
ויתן לך האלקים כו' במדרש יתן ויחזור ויתן. יתן לך אלהותו כו'. פי' זה דגם בעשו אמר משמני הארץ ומטל השמים. אך ההפרש הוא הנתינה שבירך ליעקב שיהי' לו דביקות בקבלת השפע מיד הנותן ב"ה וזאת עיקר הברכה. ז"ש יתן ויחזור ויתן פי' שתמיד יש לו דביקות בשורש השפע. ולעשו אמר שיהי' לו הצריך לו יהי' איך שיהי'. אבל ליעקב מסר כח השפע וזה עיקר הברכה. לכן אמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' והוא ריח ג"ע כמ"ש חז"ל. והפי' שהרגיש שיש לו דביקות בשרש העליון ומצד זה הדביקות יש עם הצדיקים ריח ג"ע. לכן שייך לו הברכה כנ"ל. לכן הוה גביר לאחיך כו' שלכולם נמשך השפע ע"י. כיון שהוא דבוק בכח השרש. הוה. לשון ציווי שיקבל עליו להמשיך שפע לכל האומות אם יהיו משועבדים ת"י. [והי' באמת כל העולם מתוקן לולי רשעת עמלק שמרד בבנ"י כמ"ש במ"א]:
תר"מ
שורה 1,298:
במדרש יעקב פדה את אברהם. אעפ"י שכל אחד כדאי לעצמו. רק הענין הוא כי מדתו של אאע"ה הי' מדת החסד. ויעקב פדה את אברהם במדת הדין. וז"ש במשל הנידון לפני השלטון כו'. והיינו לזכות לחסד במדת הדין הוא ע"י כחו של יעקב והוא מדת הרחמים. וז"ש יעקב אשר פדה את אברהם:
תרמ"א
שורה 1,307:
בפסוק והרביתי את זרעך. בעבור אברהם עבדי. וכ"כ עקב אשר שמע אברהם בקולי כו'. וכי לא הי' יצחק אבינו כדאי לעצמו. רק כי השי"ת רצה להרבות זרעו בעבור אברהם אע"ה ולא בעבור זכותו עפ"י מאמרם ז"ל שעלה במחשבה לבראתו במדה"ד וראה שאין העולם מתקיים ושיתף עמו מדה"ר. והנה יצחק הי' עובד ה' במדה"ד וזה הי' כל ענין הברכות שסיבב הבורא ית' ע"י רבקה שיקבלם יעקב שלא ברצון יצחק. ובודאי הכל הי' נצרך שהי' צריך להיות מחשבתו ורצונו של יצחק כך להנהיג הכל עפ"י הדין. רק במעשה לא היה יכול לגמור כן. ושיתף השי"ת מדה"ר כדי לקיים העולם. וזה הי' על ידי רבקה כמ"ש בפרשת חיי בפסוק ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני. ואיתא התולה בזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים כו'. ואין נראה שיהי' זה נדרש רק לגנאי. רק הפי' שמי שתולה בזכות עצמו. הוא עובד בבחינת הדין שרוצה הכל ליקח עפ"י מעשיו כמ"ש באין בזרוע. אבל באמת אין העולם מתקיים בדין. ורק ע"י שרצון הצדיקים אלו לשם שמים. הקב"ה מסייע להם בזכות אחרים. זה השכר שלהם. וכמו כן ע"י שהי' רצונו של יצחק לשם שמים. סיבב הקב"ה מעשה זו בזכותו של אברהם. ועיין בס' שערי אורה איך רצון יצחק הי' עפ"י מדה"ד. והרמז בק"ש שאומרים בכל יום. כי פ' ואהבת הוא בחי' אברהם. והי' אם שמוע בחי' יצחק שיש ברכה וקללה. ולכן הי' הברכות עיקרים בידו של יצחק אע"ה. והרמז מ"ש חז"ל ואברכך ז"ש אלקי יצחק כו' ע"ש:
תרמ"ב
שורה 1,315:
בפסוק ויתן לך יתן ויחזור ויתן. פי' שכן דרך הצדיק שאינו חפץ למלאות ביתו כסף וזהב. רק זאת הברכה שהשי"ת יתן לו בכל עת הצריך לו. לכן מארי דמהימנותא מתפללין בכל יומא על מזונא כמ"ש בזוה"ק. ובברכת עשו כתיב משמני הארץ יהי' מושבך כו'. אבל ביעקב כתיב ויתן שיש לו התחדשות השפעה בכל יום כמ"ש מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית. ומזה ההתחדשות נוטל הבוטח בה'. וכ"כ עיני כל אליך כו' נותן להם את אכלם בעתו:
תרמ"ג
שורה 1,322:
בשם מו"ז ז"ל אמרו חז"ל על השבת מתנה טובה יש לי בבית גנזי וקי"ל הנותן בעין יפה נותן ולכן הנותן בור יש לו דרך ע"ש. כמו כן בשבת שנקרא מתלה נותן ברכה ג"כ לקבל השבת. וכ' ששת ימי המעשה יהי' סגור וביום השבת יפתח פרשנו כי השבת פותח סגורות ימי המעשה. ואפשר על זה אמרו פי הבאר נברא בע"ש בין השמשות. כי שבת הוא הבאר. רק גם ההכנה בע"ש ניתן משמים שהוא עת לפתוח פי הבאר שהיא הדרך לקשר ימי המעשה בהשבת. וכפי מה שאדם מגעגע לקבל השבת בשמחה כך מורין לו הדרך. שהרי גוף המתנה היא הבאר. רק ממילא המשתוקק לכנוס להשבת. ממילא בכלל המתנה גם הדרך. שבעין יפה נותן כנ"ל:
תרמ"ד
שורה 1,331:
בפסוק והיה כאשר תריד כו' פרש"י כשיתבטלו מן התורה ויהי' לך פ"פ כו'. הענין הוא עפ"י מ"ש רש"י ויתן לך האלקים אם תזכה כו'. אבל בעשו כתיב יהי' לך בכל גווני. והיינו שניתן ההשפעה ביד בנ"י כמו שהי' בזמן המקדש שע"י עבודת בני ישראל המשיכו השפעה וקיום הטבע. ובאמת כאשר בנ"י עומדין בצדקתם ממילא גם התמצית שכל העולם טז) ניזונים על ידיהם הוא להם ביותר מכפי דרך הטבע. ואין להם להתרעם כלל. אכן כאשר בנ"י לא עמדו במדריגה הראוי' וכ' ועצר את השמים כו'. אז יש להרשעים להתרעם. כי להם מגיע עוה"ז גם בלי הקדמת עבודה לה'. ולכן כתיב אח"כ ואבדתם מהרה פרש"י ע"י האומות. וז"ש כאשר תריד שיהי' לך מחסור ע"י נתינת השפע ת"י בנ"י. ופרקת עולו כי בנ"י נכנסו לתקן כל העולם. ולמשוך שפע ע"י עבודתם לכל האומות. וז"ש אם ערבת לרעך. שבנ"י נעשו ערבין לברר שבכח התורה ועבודתם במקדש יתברכו כל הברואים. וז"ש במד' שנק' השולמית שעשו שלום בין עליונים לתחתונים ע"ש:
תרמ"ה
שורה 1,339:
בענין ברכת יעקב ויתן לך האלקים פרש"י אם תזכה כו'. וקשה א"כ מאי בעי ברכה. אך הוא כמ"ש פתחו לי כחודה של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם. כי התחלה צריך להיות מן התחתונים להיות כלי מוכן לקבל הברכה והשפע. ואין כלי מחזיק ברכה אלא שלום. ואין השלימות רק אל בנ"י. והם הכלי שמחזיק ברכה. וע"ז כתיב ה' יברך את עמו בשלום. לכן נק' השולמית. ובמדרש שובי שובי ד' פעמים על הד' מלכיות שבני ישראל נכנסין ויוצאין מהם בשלום. פי' שבכל מקום שבני ישראל שם. מבררין השלימות ושורה הברכה. ולכן הם כלים שנשתלחו משמים בכל המקומות להיות הברכה שורה על ידיהם. והם המקבלין את הברכה ע"י שמעלין ריח ניחוח למעלה. כמ"ש ראה ריח בני כו' ויתן לך כו'. פי' שבכל עת שיש נ"ר למעלה מעבודת בנ"י נמשך השפע לתחתונים. נמצא שיעקב אע"ה לא גזל את עשו רק אדרבה הוא מקבל הברכה לכל העולם. וז"ש לעשו משמני הארץ יהי' מושבך ואת אחיך תעבוד. פי' כי לא תחסר את המבוקש שלך. ומבוקש של יעקב אע"ה לא הי' רק שורש הברכה. ועל זה כתיב אני שלום וכי אדבר המה למלחמה. ועיין בזוה"ק שדורש זה המזמור על עובדא זו של הברכות:
תרמ"ו
שורה 1,346:
בפסוק ויתן לך כבר בארנו במ"א ההפרש בין ויתן לך למ"ש בעשו יהי' מושבך. ולבאר הענין יותר כי אמרו חז"ל אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום. וזה השלימות הוא רק לבני ישראל והוא בזכות התורה כדכתיב ה' עוז כו' בשלום. ויעקב אבינו ע"ה שהי' שורש התורה הי' כלי לקבל הברכות. והרי רצה יצחק אע"ה לברך לעשו ולא הי' יכול לקבל הברכות. והאמת כי הוא בחי' השבת דכתיב ויברך אלקים את יום השביעי. והשבת ניתן רק לבנ"י. לכן הם יכולים לקבל הברכה. וכ' חז"ל בשבת מתנה טובה יש לי כו'. וזה פי' ויתן שיהיה לו דביקות בקבלת המתנה. וכן מן השבת מיני' מתברכין כל שיתא יומין. והיינו כח השפעה ונתינת כל הימים הוא בשבת. לכן לא יש שייכות לבחי' השבת רק בנ"י בכח התורה. ובאמת מ"ש במדרש ייתן לך אלקותו הוא ג"כ כנ"ל שיש בכל דבר כח אלקות. ובנ"י יש להם דביקות בזה הפנימיות. וי"ל דבאמת קאי על התורה דכתיב אנכי ה' אלקיך זה ויתן לך האלקים כו'. ועכ"ז הברכה שיהי' דביקות אלקות גם בטל השמים ומשמני הארץ שלא יהי' נפרד ע"י הגשמיות. וזה שבחן של בנ"י שיש להם זה השלימות. [ובמד' שנק' השולמית ע"ש זה. וע"ש גם מה שדורש שרשי פתוח אלי מים. היינו שורש התורה שהי' ליעקב אבינו ע"ה. וטל ילין בקצירי שיהי' נמשך הארת התורה גם בגשמיות כנ"ל]. וזה נחלת יעקב אביך. נחלה בלי מצרים כו':
תרמ"ז
שורה 1,354:
ובענין שלקח ברכת עשו כמ"ש ויקח ברכתך וגם כתיב אנכי עשו בכורך. וחלילה ליעקב אע"ה לשקר ולגזול מה שאינו שלו. אבל הענין הוא לפי מ"ש חז"ל לכל אחד יש חלק בג"ע ובגיהנם זכה נוטל חלקו וחלק חבירו כו'. וכענין שנאמר יכין רשע וצדיק ילבש. ובודאי יצחק אע"ה שאהב את עשו ראה חלק המוכן לו בג"ע וזה הפנימיות אהב. אך כי לא זכה עשו לתקן א"ע ולקבל זאת החלק המוכן לו ונטלו יעקב ונתלבש באותן המלבושים של עשו. כמ"ש ותקח רבקה את בגדי עשו כו' ותלבש את יעקב כו'. היינו כנ"ל שזכה ללבוש גם המלבושים המיוחדים לעשו. ובאמת היה גם זה לטובת עשו אם היה יודע ומאמין כי ע"י יעקב הי' יכול לחזור ולקבל ע"י את חלקו. [כמ"ש בשם האר"י ז"ל בכוונת שמ"ע ושים חלקנו עמהם ע"ש]. ומצינו שיעקב אע"ה שלח אח"כ לעשו ורצה לתקנו ולקרבו. ועתה שנתלבש בחלקו של עשו למעלה כתיב וירח את ריח בגדיו ואמר אמת אנכי עשו בפנימיות חלק המיוחד לו כמ"ש:
תרמ"ח
שורה 1,363:
במדרש ויתן לך האלקים שרשי פתוח אלי מים כו' שובי השולמית שעושית שלום כו' הן הן בעוה"ז הן הן בעולם הבא. ויתן לך אלקותו כו'. הענין הוא כמ"ש כבר ההפרש בין ברכת יעקב דכתיב בי' ויתן ובעשו כתיב יהי'. כי בנ"י הם כלים לקבל הברכה כמ"ש יברך את עמו בשלום כלי מחזיק ברכה. ולכן נקרא השבת שלום כדאיתא בזוה"ק כיון דלא אשתכח בי' מנא מה ברכתא אשתכח אלא כולא בשביעאה תליא. פי' שבשבת יש שורש הברכה ונק' מתנה טובה כמ"ש חז"ל לך והודיעם. ולמדו מזה נותן מתנה לחבירו צריך להודיעו. פי' שידע מי הוא הנותן ומתנה נקרא דבר הניתן מיד ליד. וז"ש יתן לך אלקותו להיות דביקות בהנותן. וזה עצמו שכתב רש"י ז"ל אם תזכה. ולכן בעוה"ר בגלות כל שאין בנ"י מתוקנים כראוי נחסר להם הפרנסה יותר מכל האומות. כי הברכה להם בשורש הרוחניי. וז"ש שרשי פתוח אלי התורה שנקראת מים. וממילא טל ילין בקצירי כדאיתא חסידים הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי זו וזו נתקיימו בידן. שהברכה לבנ"י שבכח התורה יתמשכו מעולם העליון לעוה"ז ואז נק' השולמית כנ"ל:
תרמ"ט
שורה 1,371:
כל סדר האבות הי' הכנה עבור בנ"י ואומרים ברוך אלקינו שבראנו לכבודו הוא בחי' אברהם בהבראם באברהם שהוא הי' הראשון. והבדילנו מן התועים נתקיים ביצחק שבו היה הבירור והבדלה בין הצדיק והרשע כמ"ש הבדלה בשמאלא. ונתן לנו תורת אמת הוא בחי' יעקב. וחיי עולם נטע הוא בחי' יוסף והשבטים:
תר"נ
שורה 1,378:
בפסוק ויתן לך יתן ויחזור ויתן כו'. הענין הוא כי אלה הברכות הם שיהיו בנ"י כלים לקבל את השפע הבאה מן השמים ושעי"ז יהי' נפתח מקור השפע. כי הכל תלוי בהמקבלים אם הם כראוי כתיב והריקותי לכם ברכה כו' כאדם המריק מכלי אל כלי. כי השי"ת עשה מדריגות זו על זו. וכולם משפיעין ומקבלין זה מזה. וכטבע הבאר ומעין כל מה שדולין ממנו יותר. נובע תמיד. וכן מצינו גם בתחתונים כל מזונותיו של אדם קצובות לו מר"ה חוץ מהוצאות שבתות ויו"ט והוצאת בניו לת"ת. הרי יש הוצאות שמוסיפין הכנסה. וכמו כן בכלל. שיש שפע היורדת בקצבה ומדה. אבל לבנ"י הוא כמעין הנובע. ועל זה כתיב שתה מים מבורך. בור הוא מים שנתאספו במדה. וזהו בימי המעשה. ונוזלים מתוך בארך הוא השפע שאינו במדה והוא בחי' השבת. וזהו יתן ויחזור ויתן. פי' שהקבלה תגרום התרבות השפע יותר ויותר כמעין הנובע יותר כששואבין ממנו:
תרנ"א
שורה 1,386:
בענין ברכת יצחק שרצה ליתנה לעשו. ובפי' נראה כי ברכת יעקב היתה מיוחדת אליו כמו שברכו לבסוף ברכת אברהם שהוא עיקר הברית שכרת השי"ת לזרעו אחריו. אבל זו הברכה היא להיות גביר לאחיו כו'. כי יעקב ועשו היו מיוחדין לב' עולמות כמ"ש עשו איש שדה ויעקב יושב אהלים ואם הי' עשו מתקן מעשיו הי' הוא כמו זבולון עם יששכר והוא הי' מושל על כל האומות להכין הכל לקרב אל הקדושה. ולא הי' נצרך ליעקב רק לעסוק בתורת ה' בלי מלחמות. כי הרי כתיב ראשית גוים עמלק. והוא איש שדה. דיש מדבר שדה בית כמ"ש האר"י ז"ל בקבלת שבת נעשה ממדבר שדה ע"ש. ושבת עצמו הוא בחי' אהל ובית. והנה יעקב הוא בחי' השבת יושב אהלים כמ"ש בשבת אל יצא איש ממקומו. וכמא' חז"ל יעקב כתוב בו שמירת שבת כו'. אבל התקונים שצריך בימי המעשה לעשות ממדבר שדה. והוא הכנה אל השבת דרך זה רצה יצחק להנחיל לעשו. אך כי לא זכה עשו לזה. והוצרך לקבל יעקב גם זאת על שכמו לתקן עוה"ז. ובמדרש שובי השולמית כו' ע"ש שהוא התאספות שצריכין בנ"י לאסוף בכל הד' מלכיות להוציא בלעם מפיהם ולהעלות עוה"ז להיות מוכן לקבל השפעת הקדושה. [ויתכן לומר שהוא בחי' המלבושים שהי' ביד עשו ונמסרו ליעקב שהוא תיקון החצוניות. בשלו"ם הוא מלבו"ש. ואיתא כי עשו גי' שלום. אך שהרע את מעשיו וניתן ליעקב]. וז"ש אני שלום וכי אדבר המה למלחמה כידוע שסתם מלחמה הוא עשו ועמלק. וכמ"ש במדרש אין לך מלחמה שנוצחת שלא יהי' בה מזרע עשו. והי' מוכן שיהי' נלחם מלחמת מצוה. הכנה ליעקב. אם הי' מתקן מעשיו לטוב:
תרנ"ב
שורה 1,393:
בענין הברכות שהוצרך יעקב ליקח אותם בערמה. דכתיב הקול קול יעקב והידים ידי עשו. וזה נוהג בכלל שהפנימיות נמסר ליעקב. אבל לקבל בעוה"ז בבחי' גוף נקרא ידים כמו ידות הכלים הם משועבדים תחת ממשלת הסט"א. אכן בנ"י בכחם להעלות הידים אל השורש. כמ"ש במ"א דיש יד גדולה וחזקה ויד רמה השולטת על ב' הידים וזה נמסר ליעקב. ועל זה כתיב רוממות אל בגרונם ועי"ז חרב פיפיות בידם. ע"י תורה ותפלה שעל זה כתיב הקול קול. וגם חרב פיפיות ב' פיות. ובכח זה שולט על הידים כמ"ש ואתה מרום כו' רוממות אתה נוהג בעולמך. ומאחר שעוה"ז אינו ליעקב א"כ אינו יכול לזכות בעוה"ז רק על ידי הגבהת הדברים אל השורש. וזה ההפרש דכתיב ביעקב ויתן לך ובמדרש יתן ויחזור ויתן וכ' עוד האלקים יתן אלקותו כו'. והוא ע"י התורה דכתיב לקח טוב נתתי כו' ובמדרש תרומה יש לך מקח כו' שהמוכר נמכר עמו כו'. ומצד זה יכול לזכות בכל המתנות שבעוה"ז ג"כ בדביקות בשורש. יתן ויחזור הוא כמ"ש ברוך ה' יום יום. מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית. ולכן איתא במענג השבת והאכלתיך נחלת יעקב שהוא ע"י ביטול המעשים אל השורש זוכה בברכת שבת דלא נחית בי' מנא ומ"מ כולהו ברכתא בשביעאה תליא כמ"ש במ"א. והכלל כי בנ"י צריכין לבקש כל משאלותם גם בעוה"ז הכל בכח התורה בלבד. ועל זה מבקשין ותן חלקנו בתורתך. פי' שכל צרכינו יהי' ע"י התורה. וכמו כן אל תצריכנו לידי מתנת בשר ודם אפילו שלא לקבל בכח יד עצמינו. להיות משוקע בדרך ארץ ופעולות גשמיות. רק שיהי' הקבלה בכח יד רמה הנ"ל. ולכן תקנו נט"י קודם אכילה שאו ידיכם קודש להיות קבלת שפע פרנסה משורש העליון. לכן ארז"ל בשעה שתיקן שלמה נט"י יצאתה בת קול חכם בני כו'. פי' שתיקן להיות התדבקות השפע בחכמה. וע"ז מבקשין הרחמן יפרנסנו בכבוד ואין כבוד אלא תורה. כי מזון הגשמי הוא חרפה וקלון. אבל כשזוכין בנ"י ונתתי גשמיכם בעתם בכח התורה בחוקותי תלכו אז הפרנסה בכבוד:
תרנ"ג
שורה 1,401:
בענין הפרש הברכות של יעקב דכתיב ויתן לך האלקים. ובעשו כתיב משמני הארץ יהי' מושבך. דכתיב מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו איש טוב. כי הרשע רוצה רק למלאות תאוות לבו. וכתיב על חרבך תחי' ומה יכול בשר ודם למצוא בידי אדם. הגם כי מספיקין בידו. אבל ברכת הצדיק הוא רק לזכות לקבל שפע קודש מלמעלה. ז"ש ויתן לך האלקים וכ' חז"ל יתן ויחזור ויתן. והוא הברכה המתחדש תמיד מלמעלה. ובפרטות הוא בש"ק דמיני' מתברכין כל שיתא יומין. ובכל שבת ושבת מתחדש שורש הברכה. ולכן אמרו חז"ל המענג השבת זוכה לנחלת יעקב והאכלתיך נחלת יעקב אביך. זה מעליו איש טוב. צדיקים אלהיהם מתקיים עליהם. והוא בחי' השבת. מדרכיו ישבע הוא הנהגת הטבע בימי המעשה. על חרבך. כמו עומד על היאור הם מתקיימים על אלהיהם:
תרנ"ד
שורה 1,407:
רמז הבארות עשק ושטנה ורחובות י"ל על בחי' הג' אבות כי בחי' אהבה וחסד לאברהם. בזה מתערב עוד פסולת. ויריבו לנו המים. וחסד לאומים חטאת. וגם בחי' היראה ופחד יצחק. בזה מתעורר הדינים וקטרוגים כשאדם רוצה להתנהג רק עפ"י הדין. וכמ"ש רז"ל שראה שאין העולם מתקיים בדין וזה שטנה. ובחי' הרחמים אמת ליעקב היא המובחרת שבה מתדבק האדם לעורר רחמים משמים שיסייעו לו. ובזה אין תערובות ולא קטרוג. ולכן ולא רבו עליה. ונקרא שמה רחובות הרחיב ה' לנו הוא שיהי' בכח סייעתא דשמיא. ולא חסד בלבד רק בחי' רחמים. והיא מדה המיוחדת לבנ"י כרחם אב על בנים. והג' בחי' הנ"ל הם הג' מדות שנטעו האבות בבנ"י גומלי חסדים. ביישנים. רחמנים. כי בושה היא יראה. כמ"ש ז"ל יראתו על פניכם זו הבושת ורחמנים הוא בחי' יעקב. ועליו אמרו במדרש כי מי שיש לו בן יגע בתורה מתמלא עליו רחמים. דכתיב תתן אמת ליעקב ואין אמת אלא תורה. ועיקר פתיחת הבאר הוא ע"י התורה דאיתא במדרש שה"ש בפסוק מעין גנים באר מים חיים מ"ח פעמים באר בתורה נגד מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם ע"ש. וכמו שיש בתורה שבכתב ג"ן סדרים וחמשה מהם הם בראש חמשה חומשי תורה. נשאר עוד מ"ח סדרים שכל סדר הוא דרך מיוחד. כן יש בנפשות בנ"י בחי' תורה שבע"פ ה' מוצאות שבפה הם בראש. ומ"ח דברים שהתורה נקנית בהם. ובאלה הג"ן דרכים זוכין לג"ן סדרים דאורייתא ולגן עדן:
תרנ"ה
שורה 1,414:
במדרש ויתן לך האלקים יתן לך אלקותו כו'. הגם כי הפסוק מסיים מטל השמים ומשמני הארץ. אך הכוונה שצריך איש ישראל לקבל אלקותו ית"ש מכל נמצא שבעולם. והיינו דכתיב ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך נפשך מאודך לקבל אלקות מכל הדברים. כי חיות הכל מהקב"ה ואפס זולתו והוא הברכה שיתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ בכל זה תמצא אלקותו ית"ש. ובאמת דורש המדרש אח"ז מטל השמים כו' על מנחות ונסכים וקרבנות. והכל ענין אחד להראות כי בביהמ"ק ע"י הקרבנות נתקרבו כל הדברים האלה אל השורש. וכל זה עדות כי בכל מקום מלא כל הארץ כבודו. וממשמע שנאמר משמני הארץ. שנמצא דברי חפץ בעוה"ז אפי' בארציות ממש. אך שצריכין להוציאו מכח אל הפועל והכל בחכמה עשה. ולכן צריך הארץ כמה עבודות חרישה זריעה קצירה כו' עד שנעשה מאכל. להראות כי בכח עבודת האדם יכול להוציא מאכל ונצוצי קדושה הגנוזים בעוה"ז. ובאמת מטל השמים ומשמני הארץ רומז לתורה שבכתב ושבעל פה והוא בחי' הנשמה והגוף:
תרנ"ו
שורה 1,420:
וידו אוחזת בעקב עשו. ז"ש שקר אין לו רגלים. כמ"ש במדרש עשו הא שוא שבראתי בעולמי כי כל שקר שאין אומרים אמת מתחלתו אינו מתקיים. לכן ע"כ עשו יש בו משהו בראשו כמ"ש ראשית גוים עמלק. אבל אחריתו עדי אובד. ושפת אמת תכון לעד זהו שם יעקב. שמתקן עד העקב והסוף. וקושטא קאי:
תרנ"ז
שורה 1,428:
בענין הברכות שקיבל יעקב איתא בזוה"ק מ"ט ברכאין דעשו נתקיימו ודיעקב לא נתקיימו. משום שהניח אותן לעלמא דאתי כו'. והענין הוא כמ"ש בזוה"ק ויברך אלקים את יום השביעי כיון דלא אשתכח בי' מנא מה ברכתא אשתכח אלא כולהו ברכאין בשביעאה תליין פי' שהוא מקור הברכות וא"י להתגלות בגשמיות כמו כן אלה הברכות הם שורש כל הברכות וא"י להתגלות בעוה"ז. ולכן בשבת שהוא מעין עוה"ב כתיב יהאכלתיך נחלת יעקב שהם נמצאים רק שאין לנו פה לאכול כי הם רוחניים. ובזכות השבת כתיב והאכלתיך בכח הארת הנשמה יתירה וקדושת השבת מתגלים ברכות יעקב:
תרנ"ח
שורה 1,436:
ובמדרש ויתן לך אלקותו. פי' להיות איש ישראל מקבל אלקות מכל הדברים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש. כי כל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא והברכה שימצא אדם אלקותו ית"ש בכל מקום. ונתקיים אח"כ בקבלת התורה אנכי ה' אלקיך ז"ש ויתן לך האלקים כי התורה מלמדת ע"י תרי"ג מצות למצוא אלקותו ית"ש בכל דבר וזה עיקר הברכה:
תרנ"ט
שורה 1,444:
בפסוק ויתן לך האלקים אמרו חז"ל אם תהי' ראוי יתן לך כו'. כי זה בחי' יצחק היכל זכות שהוא עיקר הברכה שיזכה האדם במעשיו לכל הברכות. וזה בכח תורה ומצות כמ"ש חז"ל רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות. ז"ש ויתן לך האלקים ממש. כמ"ש אנכי ה' אלקיך שנתן לנו הקב"ה התורה ומצות לזכות במעשינו לכל הברכות. גם פי' ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ שיקבל אלקותו מכל הדברים שבעולם מטל השמים ומשמני כו'. והוא ברכת שבת כמ"ש חז"ל נחלת יעקב אביך שבירך לו יצחק כנ"ל. לכן נק' סעודתא דמהימנותא שממשיך קדושה ואלקות מזה העונג כמ"ש לעיל:
תרס"א
שורה 1,452:
במדרש עשו אחי איש שעיר שמתלכלך בעונות ואין לו במה להתכפר. ואנכי איש חלק שיש לי במה להתכפר ולהתכבס. ד"א איש חלק חלק ה' עמו. כבר כתבתי במ"א כי ב' הפירושים אחד הם לפי שיש בו דביקות בעצם באלקות מצד ברית מילה. לכן אין העונות נדבקין בו בעצם רק במקרה. לכן מתכבס במהרה. ועשו איש שעיר שערות הם המותרות. ועיקר מותרות הגוף הוא הערלה שניתוסף ע"י החטא. לכן מתדבק בו החטא שא"י להתכבס. וגם פי' המדרש איש שעיר גבר שידין כי הרוחות ושדים נתדבקו בערלה. לכן ונשא עונותם איש תם שנולד מהול ומתכבס מן העונות ונותנו לאיש שעיר:
תרס"ב
שורה 1,460:
והנה כתיב והריחו ביראת ה' דרשו חז"ל על מלך המשיח דמורח ודאין. ויצחק שהוא שרש היראה ראה מהריח מי שראוי לברכו. והריח הוא מבחי' הנשמה כמ"ש חז"ל איזהו דבר שהנפש נהנה בו ולא הגוף זה הריח דכתיב כל הנשמה תהלל. כי הנשמה כ' בה ויפח באפיו נשמת חיים. ואיתא בגמרא על פ' שפתותיו שושנים כל דיבור שיצא מפי הקב"ה נתמלא כל העולם בשמים. ומעין זה הנשמה יש בה מזה הריח. וע"ז חל הברכה. וכמו כן שבת יומא דנשמתין. והנשמה יתירה הבאה בשבת מג"ע ממנה בא הריח. ולכן שורה בו ברכה ולכן מריחין בבשמים מוצ"ש לפי שנחסר זה הרית אחר השבת:
==ויצא==
תרל"ב
שורה 1,472:
וירא והנה באר בשדה כו' ג' עדרי צאן כו' ונאספו שמה כל העדרים כו'. בחי' זו נמצא בכל דבר ובכל איש ישראל. שיש בכל דבר נקודה הנותנת חיים ומחי' הדבר ההוא. וזהו באר בשדה. אף מה שנראה ונדמה להפקר כשדה אך נגנז בה נקודה הנ"ל. ושכל האדם יוכל להרגיש ולידע זאת תמיד וזהו ג' עדרי צאן. חכמ"ה בינ"ה דע"ת. שבחכמה ושכל מבין האדם זאת הפנימיות שבכל דבר יש כח הפועל בנפעל. אך והאבן גדולה ע"פ. היינו כשמתפשט בגשמיות יש הסתר שאין השכל דבוק במעשה תמיד. והעצה ונאספו. הוא לאסוף כל הרצונות וכל רמ"ח אברים וגידים למסור נפשו להשי"ת קודם כל מעשה ועי"ז וגללו האבן כו'. גם י"ל ונאספו להכניס עצמו בכלל ישראל כי כשכל הבריאה מתאחדת אליו ית' נתבטל ההסתר וזה יהי' לעתיד ב"ב. ועתה בנ"י שמאספין הכל אליו ית'. ואף א' בפרט כשמבטל עצמו לכלל ישראל ועושה בעבור כולם נק' בשם כ"י ויוכל לגלול ולהסיר ההסתר. וז"ש ביעקב אע"ה ויגל כו' מעצמו שהיה כלל ישראל. וגם הי' צדיק יסוד עולם שכל העולם נתקיים בזכותו ויגל מעצמו כנ"ל:
תרל"ד
שורה 1,482:
במדרש תנחומא כי בריחת יעקב הי' כמו גלות למי שהורג נפש בשוגג כי נחשב לו לחטא מה שנדחה עשו על ידו. כי הי' לו לקרב גם אותו. אם כי לנו נאמר מדבר שקר תרחק. אבל ליעקב איש אמת הי' בכחו לקרב הכל להשי"ת ורק כי הי' שפל בעיניו ונחשב לשוגג:
תרל"ה
שורה 1,489:
והאבן גדולה כו' וגללו כו'. וביעקב כתיב ויגל. כמ"ש בספרים על הכובש את יצרו שהוא גדול יותר ממי שאינו שומע לו. רק הוא כובשו להיות כפוף תחתיו. וכל מי שצריך לשאוב מפי הבאר צריך לגלול זה היצה"ר. אבל הוא לשעה והשיבו למקומו כו' כמ"ש במדרש. אבל ביעקב ויגל לשון גילוי שנתגלה ע"י. כל הפנימיות שיש בהאבן עצמו. הוא היצה"ר. שנהפך לטוב. ובירר שהכל טוב. כמו שיהי' לעתיד הכל מתוקן. וזה החילוק בין וגללו לויגל כנ"ל. גם עתה בכל ש"ק יש הכנה לימי השבוע והוא כענין ויצא מבאר שבע לחרן. כמ"ש פי הבאר נברא בע"ש. שהוא התמשכות החיות מנקודה הפנימיות לכל הצדדין. ובאר שבע הוא אור שבעת הימים שהוא מתגלה בשבת קודש כנ"ל:
תרל"ו
שורה 1,499:
ופרצת ימה וקדמה כו'. דרשו חז"ל על פסוק והאכלתיך נחלת יעקב אביך המענג שבת נותנין לו נחלה בלי מצרים. דאיתא שם שדי שאמר לעולמו די שהיתה מתרחבת והולכת בלי שיעור. והצמצום הי' עבור הרשעים שאינם כדאי להשתמש כו'. כמ"ש חז"ל שלכך גנז אור הראשון כו'. נמצא כל גבולי ארץ מתבטלין להצדיק. כמ"ש שהמלך פורץ גדר ואין מוחין בידו. כי הצדיקים מקיימין העולם. ולכן אין המצרים עומדין בפניהם. ובאמת זה ניתן לכל איש ישראל. אך ע"י שפנימיות האדם מתלבש בגוף מזה בא הגבולים. וכפי התפשטות כח הנשמה בגוף נאמר כי ירחיב ה' את גבולך כו' כמ"ש במ"א. ולכן נאמר והאכלתיך כמ"ש שהכל מוכן ואין לנו פה לאכול. לכן אכילת שבת מצוה כי הוא מתקן הגוף ובא לנחלה בלי מצרים כנ"ל:
תרל"ז
שורה 1,507:
במדרש ע"פ ויחלום כמה לך בשרי בארץ ציה כו'. כי יעקב אבינו ע"ה לא הוצרך לחלומות. אך כי הלך לחו"ל ושם לא הי' יכול לראות בהקיץ. לכן נראה לו בחלום. והנה יעקב רצה בזה שיתגלה לו השי"ת גם במקום החושך אשר מוכרח להיות ע"י חלום. וז"ש כמה לך שמצפה לראות גם בארץ ציה כנ"ל. וזה עצמו ענין תפלת ערבית וגם מ"ש חז"ל תפלת ערבית רשות שא"א לבוא לתפלה זו רק מי שאין צריך לזה ובעצמו חפץ להכניס עצמו במקום החושך כדי להכניס הארת הקדושה גם במקומות הללו. זה יכול להתפלל ת"ע כנ"ל. ואמרנו כי זה פי' ובשכבך. שיהגה האדם כל היום בעבודת הבורא וישתוקק תמיד לזה וממילא יהרהר גם בשכבו ממש בדברי תורה. וז"ש ודברת בם כו' בשכבך ממש כנ"ל:
תרל"ח
שורה 1,514:
בפסוק כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר שלחני כו' וברש"י בית יוסף להבה כו'. דכתיב כחצים ביד גבור כן בני הנעורים. ומצינו שיעקב אע"ה ברח ללבן מפני עשו וכשהוליד בניו חזר. וביאור הענין הוא כי הקב"ה נתן כח באדם וצריך להוציאו מכח אל הפועל כמ"ש אשר ברא אלקים לעשות. שנתן כח בכל הברואים שיתפשטו ויפרו וירבו. וכפי התולדות שמתרבה מאדם כמו כן מתרבה כח שרשו. וכפי השפעתו כך משפיעין לו. וכמו שכן בתולדות כן בפעולות מעש"ט שכ' ז"ל עיקר תולדותיהן של צדיקים מצות ומעש"ט. וכלל הענין שלבד החלק שניתן לכל אדם. יש בכחו למצוא תוספות כח ע"י תיקון המעשים. וזה הכח נקרא יוסף. וע"ז נאמר כשנולד לו כח התוספות הנ"ל לא ירא שוב מעשו. וזה נדמה ללהבה שהולך יותר מרחוק. כמו כן התרחבות המעשים הם כלי זיין של אדם במה שהוא עצמו אינו יכול להגיע לשם. נמצא הלך יעקב לחרן למצוא כלי זיין וחצים הנ"ל:
תרל"ט
שורה 1,523:
בפסוק והנה סולם מוצב ארצה כו' ולא כתיב נצב. כי סולם זה צריך האדם להעמידו כאשר מתקן מלא קומתו. והוא הוא הסלם שגופו למטה ונשמתו מגיע השמימה ומלאכי אלקים עולים ויורדים בו. כי גופו למטה מהם. ושרש נשמתו למעלה מהם. לכן אדם נקרא מהלך בכל אלה המדריגות של הסולם. כי בודאי סולם זה כולל כל שרשי נשמות בני אדם. ונודע כי כל מה שנמצא בכלל נמצא בפרט. כי האדם נקרא עולם קטן. לכן יש בכל אחד ככל אלה המדריגות. וכתיב אח"כ ויירא כו'. כי כך צריך להיות ע"י השגת המדריגות שרואה האדם עד היכן כח נשמתו מגעת. ואשר כל התחתונים והעליונים תלויין בו. צריך ליפול עליו אימה ופחד ביותר. לכן ג"כ וידר נדר כו'. אף שהבטיחו הבורא ית'. אמרו חכמים שאין הבטחה לצדיקים. הוא ג"כ מתישב לפי הנ"ל. שהאדם המהלך ונשתנה בכל עת ועת מן דרגא לדרגא במדריגות הסולם הנ"ל. נמצא תמיד הולך בדרך חדש לגמרי. וצריך סייעתא דשמיא ביותר בכל עת כנ"ל:
תר"מ
שורה 1,531:
אכן יש ה' במקום הזה. כי הקב"ה נק' אין סוף. אבל לחיבת בנ"י צמצם שכינתו בין בדי הארון כביכול בביהמ"ק. לכן במקום זה של ביהמ"ק נמצא בחי' יש ה' כו'. ואנכי לא ידעתי. יש ללמוד מזה חסדי המקום ב"ה אשר מזמין לחסידיו מדריגות רבות. באופן שיבואו עוד לענוה על ידיהן. כי יעקב אע"ה תמה על עצמו האיך לא הרגיש קדושת המקום. אבל באמת אמרו חז"ל כי קפצה לו הארץ ובאמת לא הי' הקדושה במקום הזה. רק על ידי חבתו של יעקב נגלה לשעה עומק הקדושה כמ"ש לעיל:
תרמ"א
שורה 1,537:
כבר כתבתי בשנים הקודמים. ומה שנתוסף בקצרה. כי יעקב אע"ה כולל כל הבריאה לכן צורתו חקוקה תחת כה"כ. וכמו שהוא כולל כו'. כן מקומו קיפל הקב"ה כל ארץ ישראל תחתיו. לכן הוצרך הוא לתקן כל המקומות. וישא יעקב רגליו הוא דרגין תתאין דילי' עד בני קדם שהוא השורש. וז"ש רש"י משנתבשר נעשה קל ללכת. כי הי' מפחד שהי' כמו מסכן עצמו לדעת. רק אחר שהבטיחו השי"ת להשיבו בשלום הלך עד שתיקן הכל כמ"ש ופרצת ימה כו' נחלה בלי מצרים. וזה ענין שתיקן תפלת ערבית כנ"ל:
תרמ"ב
שורה 1,543:
וירא והנה באר בשדה כו'. לכאורה וירא מיותר דהול"ל ושם באר בשדה. אך הכל רמז כי האבן גדולה שעל הבאר. הוא היצה"ר המסמא העינים. ואין רואין המקור מים חיים. זולת לזמנים ידועים שמתגלה פי הבאר. וע"י הכנסי' לשם שמים כמ"ש ונאספו כו'. וכן בשבת קודש שמתחברים כל הברואים באחדות וע"ז הרמז פי הבאר שנברא בע"ש ביה"ש כמ"ש במ"א ויעקב אבינו היה תמיד אצל האחדות. והוא הכלל של בנ"י כי לא הי' איש פרטי לכן צורתו חקוקה תחת כסה"כ ולכן הי' אצלו בחי' האחדות לעולם. ולכן ראה הבאר וכתיב וישא רגליו כמ"ש אם תשיב משבת רגלך. והוא התעלות דרגין תתאין בעילאין. בחי' עליית שבת. ארצה בני קדם כמ"ש שער הפונה קדים כו' ימי המעשה יהי' סגור. וזהו והאבן גדולה על פי הבאר הם ימי המעשה שהם המקבלין השפעה מהשבת ומסתירין השפע בתוכם שזהו בחי' ימי המעשה:
תרמ"ג
שורה 1,553:
עשר אעשרנו לך. פי' שיהי' הכל מקושר בכח המעשר. כי הקב"ה נתן מצות המעשר כדי להיות חלק לקדושה בכל הדברים ועי"ז נמשך קדושה לכל המשויר. והצדיק שמבטל הכל אל המעשר והחלק גבוה חשוב אצלו יותר מהשאר לכן נכלל הכל בהמעשר וז"ש עשר אעשרנו וכ"כ עשר תעשר והבן:
תרמ"ד
שורה 1,562:
בפסוק כאשר ילדה רחל את יוסף כו' דרשו חז"ל כשנולד שטנו של עשו בית יוסף להבה כו' דשם יוסף הוא מב' טעמים אסף את חרפתי. ויוסף לי כו'. כי הוא בחי' שבת נשמה יתירה. וגם שבת הוא לב' טעמים מלשון שביתה והשבתה כי כפי מה שמושכין הארה מעולם העליון כך מגרשין כל הסט"א שהם רק תוך הטבע וכשיש הארה למעלה מדרך הטבע ממילא אין מקום לסט"א להחשיך:
תרמ"ה
שורה 1,570:
ובמדרש בפסוק אין זה כי אם בית אלקים שראה ביהמ"ק בנוי וחרב כו'. כי פי' אין זה כי אם בית אלקים הוא שביטל הכל לעבודת השי"ת וכ' הארץ אשר אתה שוכב דרשו חז"ל שקיפל כל ארץ ישראל תחתיו והם הד' אמות שכולל כל העולם כמ"ש ה' אלקיך דורש אותה ובשכר דרישה זו כולם נדרשים. והכל ע"י מקום ביהמ"ק שכולל הכל וזה המקום נתן השי"ת ליעקב ויעקב ביטל המקום להשי"ת ואמר אין זה כו' שאין למקום זה קיום רק בעבודת אלקים. ולכן כשחטאו בנ"י נחרב המקדש וכל זה הי' בכלל בחירת יעקב אע"ה כנ"ל:
תרמ"ו
שורה 1,577:
בענין הבארות ומקלות שכתב בזוה"ק שהוא בחי' עובדא. דכתיב עושי דברו לשמוע בקול דברו וחז"ל דרשו על שהקדימו נעשה לנשמע פריו קודם לעליו ע"ש. ויתכן לומר כן בדורות ג"כ. כי מעשה האבות הי' בחי' עושי דברו וזכו עי"ז למשוך אח"כ התורה מן השמים והיינו הקדמת נעשה לנשמע. דאיתא מאבות התחילו ב' אלפים תורה שהיו מעשיהם הכנה לקבלת התורה. והגם שלכאורה נראה דור המדבר גדולים יותר שקיבלו התורה אבל הכל הי' ע"י הכנת האבות עושי דברו כנ"ל:
תרמ"ז
שורה 1,584:
בענין המעשה מנשואי לאה. ואיתא במדרש שאמרה לו כמו שרימה לאביו אנכי עשו בכורך וכי אית ספר דלית לי' תלמידים ע"ש. נראה לבאר הענין עפ"י מ"ש במדרש כי כך היו התנאים הגדולה לגדול כו' ושמעה לאה מעשי עשו ובכתה וכו'. כי הנה יעקב אע"ה זכה ליקח חלקו של עשו כמ"ש בפרשה הקודמת ואמת אמר אנכי עשו. וכשזכה לאותו חלק זכה ליקח את לאה שהיתה מיוחדת לאותו ההארה. לכך רחל היתה אהובה לו כי היא היתה מיוחדת אליו ממש. ולאה היתה מיוחדת לחלקו של עשו לכן כתיב שנואה לאה דרשו חז"ל שעשתה מעשה שונא. פי' שמה שהי' צריך עשו לתקן ולא הי' יכול וניטל ממנו וניתקן על ידי יעקב ולאה לכן כתיב ראו בן ראו מה בין בני לבן חמי. משמע שהם תקנו מה שהי' מיוחד לעשו לתקן כנ"ל. וזהו שרמז במדרש אשתו של פלוני לפלוני כו' בכושרות בכי ושירות כו' והכל ענין א'. ושוב מצאתי בספר עבודת ישראל מענין זה. ונראה שכוון למ"ש. ואפשר השומע לא הבין דבריו או שהרב ז"ל הסתיר הדברים:
תרמ"ח
שורה 1,593:
בפסוק כאשר ילדה רחל את יוסף כו' פרש"י לפי שבית יוסף להבה כו'. כבר כתבתי במ"א כי יוסף נקרא ע"ש ב' בחי' אסף את חרפתי ועל שם יוסף לי. וכמו כן השבת הוא ע"ש שביתה וע"ש השבתה דכל סט"א אתעברית. וכמו כן באות ברית יש הסרת הערלה והתגלות אור זרוע לצדיק. ולכן הי' לו ב' שבטים. מנשה ע"ש כי נשני. ואפרים ע"ש התוספות. והם בחי' זכור ושמור. והנה רבקה אמרה ושכח את אשר עשית לו ושלחתי ולקחתיך. וכשנולד יוסף בחי' הזכרון. ממילא כשזה קם זה נופל. ונפל השכחה לעשו ולכן אמר שלחני כו':
תרמ"ט
שורה 1,600:
בפסוק סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה כו' עולים כו' ובגמ' עולין ומסתכלין בדיוקנו יורדין ומסתכלין כו'. נראה שהוא רמז לציור האדם אשר הוא נברא בצלם אלקים. וכ' מי יעלה לנו השמימה שע"י המילה שמסירין הערלה המכסה ציור הפנימי ומי שזוכה לשמור בריתו מתגלה בו ציור העליון ומתדמה ציור שלמטה אל ציור שלמעלה. ועי"ז מלאכי אלקים עולים ויורדים. כי מכל מצוה נברא מלאך. וזה כשאדם מתקן הרמ"ח אברים כראוי אז עולים ויורדים בו ממש. ויעקב אע"ה שהוא האדם המובחר שנברא בצלם אלקים. נראה לו זו המראה אח"כ ה' נצב עליו כו' הארץ אשר אתה שוכב עלי' כו' דכתיב אנכי עשיתי ארץ ואדם עלי' בראתי. שהאדם נברא להיות שליט על הארץ כדכתיב כל שתה תחת רגליו. ובזוה"ק איתא נותן נשמה לעם עלי' שמי שמתעלה על הטבע זוכה לנשמה. וז"ש אשר אתה שוכב עלי' לך אתננה ואחז"ל קיפל הקב"ה כל א"י תחתיו כו'. והוא עי"ז שנתעלה על הטבע ומקשר ומעלה כל הבריאה לשורשה וממילא שליט בכל הארץ. וכ"ז כשזוכה לציור הפנימי שהוא למעלה מציור הגשמיי שלמטה. ואחז"ל המענג את השבת זוכה לנחלה בלי מצרים כו' נחלת יעקב אביך ופרצת ימה כו'. פי' כנ"ל שהשבת הוא ביטול הטבע והמעשים. ולכן זוכין בו לנשמה יתירה וצלם הפנימי ונק' אדם עלי' כו' ומתקיים בו הארץ אשר אתה שוכב עלי' כו':
תר"נ
שורה 1,607:
בפסוק והנה באר בשדה כו'. זה הבאר היא בכלל. ובפרט כל איש ישראל והיא כחן של ישראל בפה. רק והאבן גדולה על פי הבאר כמ"ש במ"א הדיוק דלא כתיב ואבן רק והאבן. פי' שהיצה"ר מתגבר ומתגדל ביותר ע"פ הבאר כענין שאמרו הגדול מחבירו יצרו גדול. ולכן בעת התפלה מתגבר ביותר היצה"ר לבלבל במחשבות זרות. אך שצריכין לאסוף כל הכחות כמ"ש ונאספו. וזו האסיפה שייך גם בכל פרט לאסוף כל הכחות ורמ"ח אברים. ג' עדרי צאן הוא בחי' מחשבה דיבור ומעשה כמו שניתקן מצות מעשיות קודם התפלה כמ"ש בזוה"ק ואח"כ מבקשין ה' שפתי תפתח הוא פתיחת פי הבאר:
תרנ"א
שורה 1,615:
במדרש עד אמצא מקום כו'. פי' כמ"ש יגעתי ומצאתי כי בכל מקום גנוז הקדושה כמו שכתוב במטמונים תחפשנה. ולשון אמצא כמ"ש במדרשים כאדם שממצא החביות ומעמידו על שמריו. ודו"ק:
תרנ"ב
שורה 1,622:
איתא בגמרא המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים והאכלתיך נחלת יעקב כו' ופרצת ימה וקדמה כו'. הענין הוא מה דכתיב הארץ אשר אתה שוכב כו' קיפל הקב"ה כל א"י כו' והוא שורש הנקודה אבן השתי' שהוא שורש כל העולם ויעקב אבינו ע"ה שהוא אדם השלם שהכל נברא בשבילו זכה למקום היסוד שהכל תלוי בו. וכתיב לך אתננה ולזרעך נמצא שיש גם לכל איש ישראל חלק בזו המתנה. וזה נתקיים בשבת קודש דכ' ז"ל מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ולכן כתיב בשבת אל יצא איש ממקומו מכלל ששבת נותן לאיש ישראל מקום. ואא"ז מו"ר ז"ל אמר כי זה ניתן בקבלת שבת. לכן צריך כל אחד לקנות שביתה בכניסת שבת. וכך נשאר לו כל השבת דכן הלכה דקנין שביתה בביה"ש עכ"ד ז"ל. וכמו דאיתא ביעקב קפץ הר המורי' כו' כמו כן ממש הוא בחי' נשמה יתירה הניתנת לבנ"י בשבת. וע"ז כ' פורס סוכת שלום עלינו כו' ועל ירושלים. וכפי מה שבני ישראל משתוקקין להתדבק בשורש הקדושה וכל מגמתם להתדבק בשורש וזה פי' מענג את השבת שעיקר השמחה שלו לשבות ולחזור למקומו ושרשו כרצון הבורא ית' נתקיים והאכלתיך נחלת יעקב. והאכלתיך הוא שיהי' נבלע בדמינו. כמאכילו לתוך פינו. וע"ז מבקשין והנחילנו כו' שבת קדשך. שהגם שניתן לנו השבת מכל מקום הרצון שיהי' לנו דביקות. ושיתערב הקדושה של השבת בנו להיות מעין נובע ואז נשאר קיים גם בימי המעשה רשימה מקדושת השבת כנ"ל:
תרנ"ג
שורה 1,628:
סולם מוצב ארצה כו'. נראה שהוא רמז על מדריגת יעקב שנקרא אח"כ ישראל. שם יעקב מוצב ארצה. י' עקב. וראשו מגיע השמימה שם ישראל. לי ראש. וב' בחי' אלו ישנם בכל איש ישראל ועליהם כ' יעקב בחר לו. בחירה הוא מתוך התערובות. ישראל לסגולתו הוא אחר הבירור. וכ"כ אשרי תבחר ותקרב. כמו שהי' בבנ"י מקודם בחי' הבחירה ביציאת מצרים. אח"כ תקרב במתן תורה. ואחז"ל יעקב תיקן תפלת ערבית דכ' אמת מארץ תצמח. ולפי שיעקב כתיב בי' תתן אמת ליעקב נכנס בעובי הקורה לברר התערובות וזהו תפלת ערבית דאיתא כל שלא אמר אמת ויציב שחרית אמת ואמונה ערבית לא יצא י"ח. משמע דשניהם צריכין. דיש לכל איש ישראל זמנים בהתגלות כמ"ש ז"ל אין לך אדם שאין לו שעה. ואא"ז מו"ר ז"ל אמר פי' הפסוק על זאת יתפלל כל חסיד כו' לעת מצוא. כשזוכין לאיזה התגלות צריכין לראות שיהי' נקבע בלב היטב. להיות דבר של קיימא. וכ"נ פי' הפסוק ביום טוב היה בטוב שיהי' כל מציאות הוייתו כלול בטוב המתגלה באותו יום. וזה פי' אמת ויציב שחרית להיות חסד אל המתחדש בכל יום נקבע באדם דבר של קיימא. ממילא הוא הכנה על הימים השפלים. וזהו אמת ואמונה ערבית להיות מתדבק באמונה בימי החושך. ואז זה עצמו הכנה אל התחדשות אור השחר. וכן הוא בענין ימי המעשה והשבת כמ"ש במ"א:
תרנ"ד
שורה 1,635:
רמז החלום סולם מוצב ארצה כו' הוא בחי' דרך ארץ קודמת לתורה וזהו מוצב ארצה. ואח"כ זוכין לתורה שהוא בחי' ה' נצב עליו. ואיתא כי יעקב אבינו לא רצה לעלות על הסולם. ואמרו חז"ל ר"מ הי' דורש בכל זאת חטאו כו' על יעקב שלא האמין ולא עלה. הרמז הוא כי יעקב הי' אמת. כמ"ש תתן אמת ליעקב. והוא בחי' התורה אין אמת אלא תורה. ובחי' אמונה הוא קודם שזוכין אל אמת. והוא בחי' מוצב ארצה כנ"ל. ובמ"א כתבנו על מאמרם ז"ל בפסוק וישכן מקדם כו' לשמור דרך עץ החיים מכאן שד"א קדמה לתורה. ופרשנו כי אחר החטא נעשה זה שד"א קדמה וזה שמירת דרך עץ החיים. אבל יעקב שהי' מתקן החטא נתדבק בעץ החיים. והקב"ה שאמר לו עלה הי' כדי שיכין לנו דרך בבחי' אמונה כדאיתא בא חבקוק והעמידן על אחת צדיק באמונתו יחי'. אבל יעקב שלא הי' זז ממדריגת האמת. לכן חטאו בנ"י אח"כ באמונה וזהו הרמז שע"י שיעקב לא עלה לכן חטאו ולא האמינו ונחשב לו לחטא כי אם הי' עולה הי' מכין לנו דרך האמונה בשלימות כנ"ל:
תרנ"ה
שורה 1,641:
במדרש צמאה לך נפשי כו' כשם שנפשי צמאה כך רמ"ח איברים שבי כו' כן בקודש חזיתיך. פי' כפי צמאון שנמצא באדם כך מגלין לו מן השמים. וכיון שיעקב אע"ה תיקן גופו להיות כל אבר מצפה לנבואה כמו הנפש. לכן נגלה לו ב' המדריגות. הסולם רומז לגוף. לכן יש בו מדריגות זו למעלה מזו ראש גוף ידים ורגלים. ויש בו שינוי זמנים. וזהו עולים ויורדים. אבל הנשמה היא אחדות. וכל שינוי בעולם שנה נפש. הכל בבחי' הגוף ולא בנשמה. וה' נצב עליו היא בחי' הנשמה. וב' בחי' אלו הם ימי המעשה ושבת ובשבת כתיב אל יצא איש ממקומו שהוא בחי' הנשמה שאין בה השתנות רק אחדות אחד וימי המעשה הם בחי' סולם. עלי' וירידה. לברר בירורים מתערובות טוב ורע לכן יש בהם שינוים ולא בשבת:
תרנ"ו
שורה 1,648:
בפסוק שלשה עדרי צאן כו'. הם האבות שכל בני ישראל יצחו מהם. וזכותם מוכן לעולם לפתוח הבאר מים חיים. אך כ"ז שהסט"א בעולם אין הקדושה מתגלה רק ע"י ונאספו כל העדרים וגללו. וסט"א ערקית כמו בשבת מתגלה השלשה עדרי צאן וזה הג' סעודתא דמהימנותא בש"ק. וכמו כן בכח הג' תפלות שתקנו האבות כמ"ש אברהם תיקן תפלת שחרית כו'. והענין הוא כי בכל יום מתגלה הארה חדשה והכין אאע"ה כח לקבל אותו הארה המתחדשת בכל יום. ואח"כ צריכין לאחוז בזו ההארה כל היום. ואז יש לה עלי' אל השורש. וזה תפלת מנחה שנק' על מנוחה והשבת הנקודה אל השורש. וזה בכח היראה וסימנך כי אם ביראת ה' כל היום. ויעקב תיקן ת"ע הוא מדריגה גדולה מזה כמ"ש אני מעיר השחר ואין השחר מעיר אותי והוא למעלה מסדר הנהגה הטבעיות. וגם נראה כי הג' עדרי צאן הם בחי' מחשבה דיבור ומעשה. ותפלת שחרית כתיב אל המקום אשר עמד. ועמידה הוא בחי' מחשבה ושתיקה כמ"ש עמדו לא ענו כו'. וביצחק כתיב לשוח בשדה בחי' דיבור. וביעקב כתיב ויפגע במעשה והוא בעל הקורה שנכנס בעובי הקורה בירור התערובות וזה תפלת ערבית:
תרנ"ז
שורה 1,655:
וידר יעקב נדר. במדרש מסורסת היא אותה הפרשה כו' דאיתא אין מוקדם ומאוחר בתורה. והטעם כי היא תורת אמת. ופי' אמת שבכל אות מהתורה נכלל הכל וכולל מה שהי' ומה שיהי' שהוא שמותיו של הקב"ה. וכמו כן יעקב הי' תורה כמ"ש תתן אמת ליעקב ולכן זה הנדר שהי' מיוחד ליעקב אע"ה בעצם אין נ"מ אי נדר בפועל אחר ההבטחה. אי מקודם. כי הוא בחי' עצמותו של יעקב לכן כתיב וידר יעקב נדר הגם שהכתוב מדבר בו כתב וידר יעקב כי זה הנדר הוא עצמו של יעקב. כדאיתא שהוא פתח בנדר וכל הנודר תולה בו ע"ש במדרש דאיתא הנודר כנודר בחיי המלך. ופי' נדר מלשון דירה כשהנדר באמת בכל הנפש יש לו דביקות בה' אלקים אמת. וזה הוציא יעקב מכח אל הפועל. כמ"ש וידר כו' לאמר. וכתיב אשר נדרת לי שם נדר. שלא הי' בכח אנושי להוציא אל הפועל בחי' נדר רק יעקב. ואיתא במדרש כל מקום שנאמר לי קיים לעולם ולעולמי עולמים. משום שבזה הנדר נתדבק בבחי' אמת והתורה כנ"ל:
תרנ"ח
שורה 1,663:
בפסוק הארץ אשר אתה שוכב כו' אמרו חז"ל קיפל הקב"ה כל ארץ ישראל תחתיו. כבר כתבנו במקומות רבים כי יש בעולם שנה נפש נקודה פנימיות הכולל הכל כמ"ש בכל המקום אשר אזכיר את שמי והוא ביהמ"ק שכולל כל המקומות לכן נקרא כל המקום. שכל המקומות נקפלין תחת זה המקום. ואיתא בפסוק וייצר את האדם עפר מן האדמה כינם עפרו מכל הד' רוחות ד"א ממקום שנאמר מזבח אדמה ע"ש ברש"י וב' הפירושים אחד הם כי זה העפר כולל כל האדמה. ויעקב שופרי' דאדם הראשון לכן כ' ויפגע במקום שפגע באותו המקום השייך לו ולא כ' באיזה מקום לפי שזה המקום כולל כל המקומות כנ"ל. וכמו כן בנפש יעקב כולל כל הנפשות כמו אדם הראשון רק ביעקב נתברר נפשות הטובים בלבד. וכמו כן בזמן השבת כולל כל ששת ימי המעשה כמ"ש במ"א מזה:
תרס"א
שורה 1,672:
בפסוק מלאכי אלקים עולים ויורדים. אחז"ל מלאכים שלווהו בא"י עלו וירדו מלאכי חו"ל כו'. דיש לכל מקום מלאכים מיוחדים. וכן בבחי' הזמן יש מלאכי שבת ומלאכי חול. פעם א' כתיב מלאכיו יצוה לך ופ"א כ' חונה מלאך ה' סביב כמ"ש מזה בזוה"ק ר"פ וישלח. מלאכיו יצוה מלאכי חול. לכן כתיב לשמרך בכל דרכיך. וחונה מלאך ה' על יום המנוחה דכתיב בי' אל יצא איש ממקומו. וכמו שמצינו מצות שתלוין בארץ. וכמו כן מצות שהזמן גרמא. והכל ענין אחד כי נשמות בנ"י הם ג"כ שלוחים לעשות רצון המקום והשליחות משתנה לפי המקום והזמן. וכמו כן איתא מכל מצוה נברא מלאך. ולכן אומרים בש"ק שלום עליכם מלה"ש. ויתכן לפרש צאתכם לשלום על מלאכי חול שעולין למעלה. ומקדימים בואכם לשלום. הגם דכאן כתיב עולים ואח"כ יורדים. אך בסוף הפרשה כתיב שם המקום מחנים פרש"י על ב' המחנות מלאכי א"י וחו"ל. א"כ נראה דהכל תלוי במלאכים העליונים במעלה כשהם יורדין התחתונים עולים וכשהם עולים התחתונים יורדין. לכן בבוא יום השבת מלאכי שבת יורדין ואח"כ מלאכי חול עולים. וכמו כן בכניסת יעקב אע"ה לא"י. וכן הוא בנשמות בבוא יום השבת כמ"ש בזוה"ק נשמתין נחתין ונשמתין סלקין ע"ש:
תרס"ב
שורה 1,678:
איתא במדרש אמור דיעקב אע"ה לא רצה לעלות על הסולם ע"ש ובמדרש תנחומא כאן. ודבר זה מצינו בבחיר שבאבות ובבחיר שבנביאים שגם מרע"ה אמר אם אין פניך הולכים כו' ולא רצה בהנהגת המלאך וכן הסולם רומז על הנהגת הטבע ע"י השרים שלמעלה. אבל יעקב בחר לו יה כתיב. והוא הנהגה המיוחדת ליום השבת בחי' ה' נצב עליו. והסולם רומז לימי המעשה. וכזה איתא במד' ואתחנן משל למלך שנגלה עם הדוכסים שלו זה בחר לו מיכאל וזה גבריאל אבל בני ישראל חלקי ה' אמרה נפשי ע"ש. לכן שבת נקרא נחלת יעקב נחלה בלי מצרים. וכן מרע"ה מיוחד להשבת ישמח משה במתנת חלקו שבשבת מתגלה מלכות שמים בלי אמצעות השרים. וע"ז אמר ישמחו במלכותך שומרי שבת. ולכן הוא זכר למעשה בראשית. כי אחר מעשה בראשית כל ההנהגה בדרך הטבע. ושבת זכר לקודם הבריאה למעשה בראשית בעצמו שזה הי' כח מעשיו של הקב"ה. וע"ז נאמר כח מעשיו הגיד לעמו הכח שברא הטבע וזה עדותן של ישראל ושבת סהדותא אקרי.
תרס"ה
שורה 1,684:
בפרשה והנה באר בשדה. שלשה עדרי צאן רומז לג' תפלות בחי' ג' אבות. ונאספו שמה כל העדרים רומז לי"ב שבטים שכל שבט נקרא קהל בפ"ע. וזה רמז הי"ב ברכות אמצעיות שבתפלה שהם בחי' חיי שעה. ולכן וגללו והשקו הצאן והשיבו את האבן. שהתפלה פתוחה לפי שעה לכן יש זמנים מיוחדים לתפלה. אבל קהלת יעקב הוא האסיפה הגדולה בחי' תורה וחיי עולם כמ"ש מורשה קהלת יעקב. והוא גולל כל האבן. וכן איתא במד' בחוקותי היצה"ר נק' אבן והתורה נקראת אבן יבוא אבן וישמור את האבן. והיא בחי' אמת כמ"ש תתן אמת ליעקב. וכשבאין אל האמת. הוסר האבן מכל וכל. והאבן גדולה הוא הטבע שהוא יסוד הבנין של עוה"ז. והטבע יש בו חיזוק גדול שכל זה בכח הבורא ית' שהטבע יוכל להסתיר האמת וחיות הפנימיות בעלמא דשיקרא. אך ע"י התורה זוכין אל האמת ולכן נקראת תורת אמת כמו תורת חטאת תורת העולה שמלמדת דיני העולה. כמו כן תורת אמת שהתורה מלמדת דרך האמת וכל ההוגה בתורה בא אל האמת והוסר לב האבן ממנו:
תרס"ד
שורה 1,690:
במדרש צמאה לך נפשי כמה לך בשרי כשם שנפשי צמאה כך רמ"ח איברים כו'. כבר כתבתי במ"א כי לפי שהי' הצמאון שלו בנפש ובגוף. כך נראה לו החלום. כי הסולם רומז לבחי' הגוף רמ"ח ושס"ה שהם תיקון המלבוש. וה' נצב עליו הוא בחי' הנשמה והתורה. וע"ז ביקש ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש רומז במד' לחם זו תורה משזכה אדם לתורה זוכה למלבוש. הוא הלבוש שנעשה ע"י המצות כי המלבוש כפי צורת הגוף. וכמו שהי' התשוקה שלו בגוף ונפש. כן בחודש חזיתיך. כך הי' המראה לראות עוזך וכבודך הוא ג"כ ב' בחי' הנ"ל. עוז זו תורה. כבוד בחי' המלבוש דר"י קרא למאני' מכבדותא. וכ"כ ה' עוז לעמו יתן. יברך את עמו בשלום הוא המלבוש שהגוף חסר השלימות. וע"י התורה זוכין לשלימות הגוף והמלבוש כנ"ל:
==וישלח==
תרל"א
שורה 1,702:
באוה"ח כי חנני כו' וכי יש לי כל. כתב כי ע"י המתנה לא יחסר ע"ש פי' מכל כל. והפי' כי לכאורה כל יותר מרב שאמר עשו. אך איך יוכל אדם לומר כל והרי כמה דברים הי' שלא הי' לו. אך מי שדבוק בשורש עליון מה שיש לו הוא בחי' כל. כי כל דבר יש בו נקודה חיות מהשי"ת ובנקודה זו כלול הכל כמ"ש במדרש הכל בחזקת סומא כו' גבי הגר שמצאה הבאר ע"ש. והפי' שבכ"מ יש הכל ממש ע"י שיש בו חיות מהשי"ת וזה שנק' ה' שלום שכל נקודה מכח השי"ת נמצא שם הכל. ועי"ז מי שמדבק כל דבר בשרשו יש לו הכל ואין חילוק אם יש לו רב או משהו. וזהו בחי' שבת שכל חפציך עשוים ואין חסר כלל כי הוא שלימות הכל. אבל עשו אמר רב והוא הרבוי שבא מכח האדם. כי מה שבא בכח ה' הוא אחדות ושם נמצא הכל. וז"ש ז"ל יפה שעה אחת בתשובה ומעש"ט מכל חיי עוה"ב ומכש"כ חיי עוה"ז כו' ופי' שעה אחת הוא כנ"ל להיות הכל באחדות דבוק בשורש עליון. ולכך אמר יעקב יש לי כל והבן:
תרל"ב
שורה 1,708:
ויבא יעקב שלם כו' ויחן את פני העיר. במדרש ע"ש הי' וקבע תחומין כו' כי ההליכה לחו"ל הוא בחי' ימי המעשה ועבודה. וחזרתו הוא לבחי' שבת. והכל היה כדי להמשיך גם בחי' המעשה לבחי' שבת [וזה נק' ע"ש]:
תרל"ג
שורה 1,716:
ויבא יעקב שלם כו'. אחר שעבר כל הצער הקודם נקרא שלם כענין שבע יפול צדיק וקם על ידי הנפילות דוקא. וכ"כ בזוה"ק על פסוק רבות רעות צדיק שמזה גופא מתברר צדקתו מכח אל הפועל. ומכולם יצילנו ה' לשון הפרשה כמו ויצל ה' את מקנה אביכם כו' שמכל רעות הצדיק ניתוסף לו שלימות:
תרל"ד
שורה 1,724:
ברש"י ההפרש בין דברי עשו שאמר יש לי רב ויעקב אמר כל מה שנצרך לי כו'. אף כי ודאי אמר עשו אמת שהי' לו רב יותר מכפי צרכו. אכן השי"ת נותן הטוב לצדיק בדרך נסתר וע"ז נאמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. שלצדיק וירא ה' נותן הטובה דרך מצפון שיהי' לו רק הנצרך לו. כדכתיב אין מחסור ליראיו ולא יהי' לו דבר מותר. ועי"ז נשאר הטובה אצלו. וכן הגיד מו"ז ז"ל בשם הרב הק' מפרשיסחא ז"ל פי' מגביה שפלים שהשי"ת מגביה האדם באופן שיהי' נשאר שפל כמו שהי'. כי השי"ת נותן טוב לכל הנצרך. ואם האדם מתגאה נמצא שאין חסר לו ונפסק מתנת שמים ממנו. אבל הצדיק שנחסר לו תמיד הוא כלי לקבל ברכת השי"ת. כדאיתא מים יורדין למקום נמוך. ולהוסיף ביאור. כי הצדיק צריך שלא יבקש טובה מהשי"ת בעבור זכותו כי עי"ז שנוטל בעד מעשיו נמצא ממעט כח מעשיו והאדם צריך שיהיו מעשיו לכבודו ית'. ובודאי יותר כבוד להשי"ת למי שכל מעשיו הם בעבור כבודו לא לגרמייהו כלל, לכן איתא כי יעקב ביקש כל מה שנצרך לו בתפלה שלא בזכותו כלל. וכן השי"ת נותן להצדיק בחסדו שלא מצד מעשיו כרצון הצדיק כנ"ל. ונמצא שבאמת אין לו הטובה מצדו וצריך להיות שפל בעיניו. אבל הרשע מה שנותן לו השי"ת הוא באמת מצד מעט מעשיו כדאיתא ומשלם לשונאיו כו'. לכן מתגאה כדין יש לי רב. וע"ז נאמר ורב יעבוד כו' וכתיב מה ה' שואל כו'. פי' מאה ברכות. פי' שכל דבר שמקבל האדם צריך לידע שהוא רק מהשי"ת. ואנחנו מה. ועי"ז מה רב טובך כו' פי' שהטובה להצדיק וירא ה' שיהי' נשאר אחר קבלת הטוב בבחי' מה. ע"י שצפנת ליראיך כנ"ל:
תרל"ה
שורה 1,732:
אא"ז מו"ר ז"ל פי' על פסוק ושאלך למי אתה כו'. כי גם היצה"ר שואל הג' שאלות שבמשנה מאין באת כו' כדי להביא דאגה ועצבות. וצריכין להתחזק ולהשיב אליו לעבדך ליעקב. ע"י הביטול לכלל ישראל שחביבין לפניו ית'. מנחה הוא המעט שבא במס"נ חשוב לפניו ית' כמ"ש מי דרכו להתנדב מנחה עני מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו. לאדוני לעשו ע"י עבודה רבה נגד היצה"ר חשוב לפניו ית' כל מה שבנ"י עושין אף מעט כמו הרבה עכ"ד. ויש להוסיף וגם הנה הוא אחרינו קאי על השי"ת שצריך האדם להתחזק בזה כי השי"ת מסייע לאדם כמ"ש לאל גומר עלי והמעט שאדם מתחיל עוזר לו השי"ת שיוכל לגמור הכל כראוי. ונראה כי כל זה עשה אבינו יעקב עבורינו כי הוא לא הי' צריך להשתמש בבחי' עני כי הי' עשיר בזכיותיו. אבל רצה לתקן דרך של עניות לזרעו אחריו כנ"ל:
תרל"ו
שורה 1,738:
לא יעקב יאמר עוד שמך כו' כי שרית כו'. וב' שמות אלו זכו בהם בני ישראל. והם בחי' הגוף והנשמה. כי צריך כל אדם לתקן הגוף עד שיחול עליו כח נשמתו ואז נק' ישראל. וענין מלחמת יעקב עם המלאך כי נשמת אדם גדלה מעלתה מהמלאך כידוע. רק שזה בבחי' הנשמה בלבד. אבל גוף המלאך גדלה מעלתו על גוף האדם. כי גוף האדם בעולם העשי'. אך יעקב אע"ה תיקן גופו עד שזכה להיות מרכבה להשי"ת. נמצא גם גופו כמו נשמה. ולכן גם בחומר גופו הי' יכול להלחם עם המלאך. וז"ש לא יקרא שמך עוד יעקב. פי' שגם הגוף שמכונה בשם יעקב. איננו אצלו בבחי' גוף ונהפך לרוחניות כמו הנשמה. וז"ש ויבוא יעקב שלם שזה ההשתוות הגוף להנשמה נקרא שלום. כי בכל איש ישראל יש מחלוקת זה בין הגוף והנשמה. וכפי תיקון הגוף כך השלימות שבו. ולכן גם שבת נקרא שלום כי יש בו תיקון הגוף שהוא מעין עוה"ב. ולעתיד לבוא יהיו הגופות מתוקנים ממש כמו נשמות. ובש"ק יש מעין זה תיקון הגופות קצת לכל א' כפי הכנת מעשיו בימי המעשה זוכה בשבת לנשמה יתירה שהוא ע"ש תוקף התפשטות כחה בגוף:
תרל"ז
שורה 1,747:
בפסוק ואתה אמרת היטב איטיב כו' זרעך כו'. וקשה וכי בא אבינו יעקב להקשות להבורא שהוא סותר ח"ו הבטחתו. רק הפי'. כמ"ש לעיל שכל היראה והדאגה הי' בעבור תולדותיו דורות הבאים. ולכן אמר אם לא הי' יודע שזרעו הם הנבחרים להשי"ת ומיוחדים אליו. ושכל העולמות והברואים עליהם נשענים. לא הי' מפחד כ"כ בעבור שהם בניו. רק בעבור שאתה אמרת כו' ושמתי את זרעך כחול כו'. פי' שהבטיחו שזרעיו הם זרע ברך ה' שהכל תלוי בהם. לכן הוא מבקש רחמים בעבורם:
תרל"ח
שורה 1,755:
עוד פירוש קטנתי מכל החסדים ומכל האמת. הוא המוחין והדעת שבאדם שהם רבים מהלבוש שהוא גוף האדם. וביאור הדברים עפ"י מ"ש חז"ל הוי רץ כצבי. פי' עפ"י מ"ש ע"פ צבי היא לכל הארצות מה צבי עורו אינו מחזיק בשרו כו'. כן הוא באדם אשר השי"ת נפח בו רוח חיים והנפש והגוף הם מצמצמים הרוח שלא יוכל להתפשט. כי אם לא כן הי' עולה לשרשו מרוב תשוקת עלול להעילת כל העילות. אמנם אמת הדבר שעי"ז המאסר שהגוף אין מניח להרוח להתפשט כראוי עי"ז עוד נתוסף כח להתשוקה עד שבכחו להמשיך מעט מעט גם את הלבוש עד שבסוף עולה לשרשו ומסתלק הצדיק בתשלום מעשיו. וזה רץ כצבי שע"י שעורו אינו מחזיק לכן רץ בכח יותר למרחוק. ולכן יסוד עבודת האדם הוא התשוקה כמ"ש חכמים עבודה שבלב זו תפלה היינו השתוקקת התלהבות הלב תמיד להתדבק בו ית' הוא עיקר העבודה. כי לעולם אין מנוחה להצדיק כאשר מתקן מעט הגוף אז הדעת מתרבה ביותר ולכן יש תמיד התשוקה לקרב הלבוש להפנימיות וזה קטנתי כו' שהגוף. המלבוש. קטן מהכיל את המוחין. החסדים והאמת. שעשית את עבדך כו'. ולכן הצילני נא. כי בודאי כשגם הגוף יהי' ניתקן כראוי כמו שיהי' לעתיד אז אין יראה מסט"א כלל. רק עי"ז שבעוה"ז הגוף צריך תיקון עי"ז הצילני נא והבן:
תרל"ט
שורה 1,765:
בפסוק ויקרא לו אל כו' הקב"ה קראו ליעקב אל. הענין הוא מ"ש בגמ' ויקרא אלקים לאור יום קריא רחמנא לנהורא ופקדי' אמצותא דיממא כו'. פי' שקריאה לשון חבה וידיעה ודביקות. וזה שניתן להאור כח ושליטה על היום נקרא קריאה כנ"ל. וכמו כן ניתן זאת הדביקות בעניני האלקות ליעקב אבינו. כי העוה"ז אם כי הוא גשמיי יש בו כח אלקות. וצריך להיות נמצא בעולם איש שיוכל להמשיך כח אלקות הנ"ל. וזה בכלל ברכת יצחק ויתן לך האלקים ודרשו חכמים יתן לך אלהותו כו' פרשנו שם שיהי' השפעות שלו דביקין בשורש האלקות והוא עיקר הברכה. וזכה אבינו יעקב בכאן יותר מכל הצדיקים שכתבו חכמים אין הקב"ה מייחד שמו על הצדיקים בחייהם וכאן ייחד הקב"ה שמו עליו. והטעם כי יעקב אבינו הוא כלל ישראל ועל הכלל הקב"ה מייחד שמו כמו שאנו אומרים אלקינו ובכאן נתקיים הבקשה שביקש יעקב אע"ה והיה ה' לי לאלקים. היינו שנתייחד שמו ית' עליו. ולכן סמך הכ' ענין דינה שאמרו חכמים שנענש על שלא קיים נדרו שעכשיו שנתקיים והי' ה' לי לאלקים הי' צריך לקיים נדרו מיד כנ"ל:
תר"מ
שורה 1,772:
ובפסוק וישלח יעקב מלאכים ברש"י מלאכים ממש. דכתיב אשר לקחתי כו' בחרבי ובקשתי בצלותי ובבעותי. הענין הוא ע"י התלהבות האדם בתורה ועבודה. בזה משלח חיצי אש לשונאי ישראל וכתיב כי מלאכיו יצוה לך כו'. כי אף שפנימיות האדם למעלה מהמלאכים כמ"ש מי גדול השומר או הנשמר. מ"מ ע"י שחיצוניות האדם מפסקת צריך להיות עזר מהבורא ית' ע"י המלאכים שנולדו מעסק התורה והמצות. ועי"ז מתעלה האדם אח"כ למעלה מהם כדמסיים על כפים ישאונך. ז"ש וישלח כו' לפניו:
תרמ"א
שורה 1,780:
התקין עצמו לדורון לתפלה ולמלחמה. הוא בחי' בכל לבבך עבודה שבלב תפלה. נפשך מלחמה. מאדך דורון:
תרמ"ב
שורה 1,786:
במדרש קטנתי איני כדאי וחד אמר כדאי אני כו'. וקשה א"כ מאי קטנתי. רק הפירוש לפי רוב החסדים שעשה עמו השי"ת הוא קטן כענין שנאמר וסביביו נשערה מאוד. והעומדין לפניו ית' במרום אין להם כלל מציאות בפ"ע מגודל הביטול אליו ית'. ולפי התרוממות שהרים השי"ת ליעקב אבינו שעשאו כביכול מרכבה אליו ית' לכן קטנתי. וז"ש כדאי אני פי' דאיתא אדם ובהמה תושיע ה' שערומים בדעת כאדם ומשימין עצמם כבהמה. ופרשנו במ"א הענין שיש מדריגות רבות זו למעלה מזו ויש עולמות שבחי' בהמה למעלה מאדם שלמטה [וכענין שרמזו חז"ל אם הראשונים כבני אדם אנו כחמורים כו'] ומי שיש לו דעת כאדם יודע ומכיר רבונו ומבקש להיות עולה אליו ית' ומבטל הדעת שבו כענין שנאמר בהמות הייתי עמך. ובודאי הי' ליעקב אע"ה כמה עצות נגד עשו. אבל ביקש מאתו ית' שלא יצטרך להפסיק מדביקות עליון לחפש עצות כענין שביקש דוד המע"ה אחת שאלתי מאת ה' כו':
תרמ"ג
שורה 1,794:
בפסוק ויאמר יעקב אלקי אבי. ולא נכתב בלשון תפלה. שלא הוצרך לשנות עצמו. כי הי' תמיד מוכן בבחי' עבודה שבלב זו תפלה. וז"ש שתיקן תפלת ערבית כי שחרית ומנחה הם זמנים מיוחדים לתפלה ותפלת ערב אין לה קבע. לכן אין כ"א יכול לה רק רשות מי שהוא בן חורין כיעקב אבינו. שבכל עת צרה דכתיב ויירא מאד. אעפ"כ ויאמר יעקב. וכל ההתנגדות והחשכות לא גרם אצלו ריחוק מבחי' התפלה וזהו תפלת ערבית:
תרמ"ד
שורה 1,802:
בפסוק ויבא יעקב שלם ויחן את פני העיר שדרשו חז"ל שקבע תחומין כו' דרשו לשון ויחן שהוא מנוחת שבת קודש. וכתבנו כבר כמו ביציאת יעקב מן העיר פנה הודה זיוה כן עתה שבא חל החן על העיר כמ"ש וירא כו' כל אשר עשה כו' טוב מאד הוא מציאות החן שיש להקב"ה במעשה הצדיקים. וזהו ענין השבת כי זה החן נמצא רק ע"י הביטול אליו ית' וכפי מה שכל העולם ומלואו בטל אצל האדם ויודע כי תכלית הכל לכבודו ית' עי"ז נמצא החן בעיני הקב"ה כי זה תכלית כל הבריאה לכבודו ברא. וכמו שאיתא הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו כן יש מזה במקום של הצדיק שהוא מעלה החן על המקום. ובזוהר איתא בפסוק נותן נשמה לעם עלי' ורוח להולכים בה פירוש המתהלכים בארץ הגשמיי אין להם רק רוח. ואותן שהם עלי' ושולטים על הארץ. להם יש נשמה ע"ש. וכמו כן בשבת שמבטלים כל המעשים אליו ית' וזה החירות והמנוחה שהאדם שולט על המעשים לבטלם בעבורו ית'. אז זוכין לנשמה יתירה:
תרמ"ה
שורה 1,811:
במדרש על שליחת המלאכים מביא הפסוק מחזיק באזני כלב. דמיך הי' ועוררהו כו'. נראה דחז"ל למדו מפסוק דכתיב ושכח כו' אשר עשית לו ושלחתי ולקחתיך והיא שלחה אליו את דבורה נראה דהי' נשכח אצל עשו השנאה. וי"ל ע"ד הרמז בפסוק כאשר ילדה את יוסף שהוא בחי' הזכירה ממילא נפל עשו בשכחה. כי כשזה קם זה נופל לכן אמר שלחני כו' וכ"כ במחיית עמלק זכור אל תשכח שבזה תלוי מחיית זרעו של עשו. ומה ששלח המלאכים לפי פשוטו יתכן לומר כיון שהקב"ה הבטיחו והשיבותיך אל האדמה הזאת הי' בטוח שישלים עמו עתה בדרך:
תרמ"ו
שורה 1,819:
בפסוק ויבא יעקב שלם כו' ויחן כו' פני העיר ובמדרש ששמר השבת קודם שניתנה. וכתבנו כבר מזה כמ"ש כשהצדיק בעיר הוא הודה זיוה הדרה. לכן כתיב ויצא יעקב כדפרש"י שם. מול זה כשבא כתיב ויחן כו' פני העיר שחזר הודה זיוה הדרה. וזה הענין נוהג בעולם שנה נפש כשמתגלה בהם האור הפנימי שהוא בחי' צדיק אז חל החן והזיו. ואיתא בספר יצירה המליך ת' בחן וצר בו צדק בעולם. יום שביעי בשנה. פה בנפש. והיינו שיום השבת מיוחד להיות הנבראים מעלין חן לפניו ית' וזה קיום כל העולם כדכתיב וירא אלקים כו' כל אשר עשה כו' טוב מאוד כתב שם במדרש אמר הקב"ה עולמי הלואי שתהי' מעלה חן לפני כל הימים כשעה זו. ויש לכל אדם שעה מיוחדת שיש בו מציאות החן כמ"ש אין לך אדם שאין לו שעה. וכן בכללות בנ"י כתיב יפה את כתרצה דרשו במדרש בשעה שאתה מתרצה לי פירוש כשמעוררין עת רצון למצוא חן לפניו. שזה תכלית הכל. כמו שביקשו גדולי עולם אם מצאתי חן בעיניך כו' והשבת מיוחד לזה. וכמו כן פה בנפש והכל אחד כי שבת סהדותא אקרי שבנ"י מעידין שהקב"ה ברא עולמו בששה ונח בשביעי. ואיתא חן מקח על מקחו. וכפי מה שהאדם מעיד ומברר בנפשו כי השי"ת הוא בעליו ומכיר את קונו. כמו כן חל עליו החן. וזה עבודת הצדיקים כדאיתא שמקיימין העולם שנברא בעשרה מאמרות ואז נקרא צדיק בעיר הוא הודה זיוה. ולכן אחר שתיקן יעקב הכל ונקרא שלם אז ויחן פני העיר כמ"ש צדיקים ישכנו ארץ. דרשו חז"ל ישכינו ארץ. שהשכינה שורה בארץ על ידיהם. כי בכל מקום ובכל זמן ובכל נפש נמצא אלקות דכתיב כולם בחכמה עשית למילף מיני' חכמתא. ועל ידי הצדיקים העוסקין בתורה מוציאין מכח אל הפועל. וזה ענין ימי המעשה שהוא עבודה בגשמיות. ויש עלי' לעבודה זו ביום השבת שהוא כולו פנימיות. ואיתא שבת יעשה כולו תורה ואז חל שם שמים על עבודת ימי המעשה וע"ז כתיב ויהי נועם ה' אלקינו עלינו. וחל הברכה על כל ימי השבוע ע"י החן שמעלים התחתונים. והכל נעשה ע"י נשמה יתירה שיורדת בשבת קודש שהיא המוצאת חן לפניו ית'. לכן אומרים ויהי נועם במוצ"ש לקשר הארת השבת בכל הימים כידוע. התקשרות הארת הנשמה להגוף. דכתיב יאר ה' פניו אליך ויחונך. ובכל שבת יש מהארת פני ה' וז"ש חז"ל אין דומה מאור פניו של אדם בשבת לימות החול. ומהארת פנים הנ"ל בא החן שנק' נועם ה' כמ"ש ויחונך כנ"ל:
תרמ"ז
שורה 1,826:
בענין תפלת יעקב אע"ה. דכתיב ויצר לו וכתיב פן יבוא כו' בנים ואתה אמרת כו' ושמתי את זרעך כו'. נראה כי הבין יאע"ה כי כל הצרה בא לו מכח תולדותיו ובודאי הוא בעצמו לא היה לו לירא. רק דכתיב מן המיצר קראתי. ולכן רצה שיהי' לו הישועה בזכות בניו ממקום שהצרה באה. ורמזו חז"ל בימי אסתר שהי' כל הישועה בכחו של אותו זקן. וז"ש חז"ל כי יעקב הי' לו צער גידול בנים שכל מה שעבר עליו הי' הכל עצות בעבורינו כמ"ש נפלאותיך ומחשבותיך אלינו:
תרמ"ח
שורה 1,835:
בענין מעשה שכם. פרש"י להמול להיות נימול ע"ש. והיינו כי תכלית המילה היא להיות נשאר רשימה מזה הברית בכל האדם. ונקרא אות ברית קודש. ואין המכוון כריתת הערלה מזה האבר עצמו. רק להיות למד על כל הכלל. כי הקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה וע"י שבני ישראל מוכנים להיות דבוקים בה' ולבטל כל הגוף אליו ומסירין במעשה זה הערלה. עי"ז נמשך רשימה ותיקון לכל הקומה. וכן הם כל המצות כמו תרומות ומעשרות שמניחין הארה לכל השיריים. ובאמת בני שכם לא היה להם שייכות לזה כלל וכריתת הערלה בלבד אינו כלום. רק בנ"י. וכמו כן מי שבא להתגייר כמ"ש להם והיינו לעם אחד. הי' מתקיים פי' להמול כנ"ל:
תרמ"ט
שורה 1,843:
במדרש אברהם אבינו שאין כ' בו שמירת שבת ירש את הארץ במדה יעקב שכתוב בו ויחן את פני העיר שקבע תחומין ירש שלא במדה ופרצת ימה וקדמה כו'. הגם כי כל האבות קיימו את התורה ושבת בכלל רק שאין כתוב בהם בתורה שמירת שבת. והענין הוא כמ"ש ז"ל אאע"ה קראו הר יצחק קראו שדה יעקב קראו בית. כי בית הוא דבר שבקביעות דכ' תתן אמת ליעקב. שמעתי ממו"ז ז"ל כי אמת הוא דבר המתקיים לעד וכל שיש לו הפסק אינו אמת כמ"ש נהרות המכזבין מימי'. וכ"כ אשר לא יכזבו מימיו ודפח"ח. לכן התורה נקראת אמת שהיא בכל מקום ובכל זמן וקיום הכל מן התורה. וכמו כן יעקב אע"ה כל מה שעשה היה דבר קיים לעולם. לכן מצינו כל מקום שהי' לו דיבור ומראה קרא המקום בשם בית אל בית אלקים [וכ"כ ויעל מעליו במקום אשר דיבר כו' ורש"י עמד בזה אבל נראה כי נעשה רשימה בזה המקום להיות עליות המרכבה ביחוד שם] ומאחר שכתוב ויחן את פני העיר בתורה. היינו שהביא הארת מנוחת שבת להיות קבוע באותו מקום. והוא באמת מתנה מהקב"ה כמ"ש תתן אמת ליעקב שזיכהו השי"ת שכל מה שעשה נעשה מזה תורת אמת. ולכן ירש הארץ שלא במדה שמדתו הי' למעלה מן המקום ומן הזמן. והנה השבת יש בו מעלות זו למעלה מזו. והאמת שיש בכח השבת להאיר לכל הזמנים ולכל המקומות. ותליא בשומרי השבת. ומצינו דפליגי ב"ש וב"ה שמאי אמר מחד בשבתא לשבתא. וכן אמרו ב"ש האדם מצווה על שביתת כלים בש"ק דכתיב ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו לרבות שביתת כלים. והענין הוא שהשבת צריך להעלות כל ימי המעשה ולהאיר לכל המעשים. אכן לא כל אדם מוכן לזה. לכן הלכה כב"ה. אבל יחידים וצדיקים כפי שמירתם השבת. יכולין להעלות על ידו הכל. וז"ש למען ינוח שורך כו' ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו. שהוא לשון נפעל שכפי שמירת האדם השבת בנפשו ומאודו. ממילא נמשך הארת השבת לכל המקומות. [לכן שביתת בהמתו לכ"ע מצווין ובכלים פליגי. כי קשה להעלות הדומם יותר מן הב"ח]:
תר"נ
שורה 1,850:
ובמדרש ויבוא יעקב שלם בשש צרות יצילך ובשבע לא יגע בך רע כו'. כבר כתבנו כי שש צרות הוא בששת ימי המעשה. ושבת הוא יום מנוחה שאין בו תערובות רע כלל. ויתכן לפרש שש צורות כי בכל יום הוא צורה והנהגה מיוחדת דכתיב ימים יוצרו. וכ' וייצר הרבה יצירות. ובשבת ולו אחד בהם שהוא הצורה הפנימיות אמיתיות דבוקה בחי החיים. אך א"י לבוא לזו הצורה השלימה רק ע"י עבודת ימי המעשה. כאשר ראינו ביעקב אע"ה שהי' לו כמה יגיעות עם לבן ועשו. ואלה המלחמות היו בחי' שם יעקב עד שזכה אח"כ לשם ישראל והוא מיוחד ליום השבת. וע"ז נאמר בשבע לא יגע בך רע ששם אין שום מגע נכרי כלל. ובזוה"ק כתיב מלאכיו יצוה לך וכתיב חונה מלאך ה' דא שכינתא ע"ש. מלאכיו יצוה הוא בימי המעשה לכן כתיב בכל דרכיך כי האדם נק' מהלך. אבל בש"ק דכתיב אל יצא איש ממקומו והוא כמלאך שנק' עומד והוא באמת מתנה טובה שהוא מעין עוה"ב כי בעוה"ז האדם נק' מהלך שאינו בא אל השלימות כי לכן מלאך נק' עומד שהוא בתכלית שלימות שלו. אבל האדם הולך תמיד כל ימי חייו ממדריגה למדריגה. אך בשבת ניתן מתנה לבנ"י להיות להם השלימות כנ"ל ואז חונה מלאך ה' שהוא יום מנוחה [והרמז דכתיב ויחלצם ז"ש בשב"ק והחליצנו] ועל ב' בחי' הנ"ל כתיב שרית עם אלקים ואנשים. אנשים בימי המעשה. ובשבת עם אלקים. ובאמת הכל סייעתא דשמיא כדאיתא במד' בשיתא אנא קאים בשבע אני קאים בהון. בחול מלאכיו יצוה כו' ובשבת חונה כו'. וכ' ה' אלקיך מתהלך כו' להצילך ולתת אויביך לפניך הם ג"כ ב' בחי' הנ"ל. להצילך הוא בימי המעשה. ולתת אויביך לפניך הוא בשבת קודש שורש העליון. וכן הי' ביעקב מקודם הצילו השי"ת מלבן ועשו. ואח"כ כשגבר על השר הי' בחי' לתת אויביך לפניך שממילא הוכנע עשו תחתיו. וכן הי' ביצ"מ שהצילנו הקב"ה ואח"כ בקי"ס הי' בחי' לתת אויביך לפניך לכן כתיב והנה מצרים נוסע שרן של מצרים אח"כ וירא ישראל כו' מצרים מת הוא השר כנ"ל:
תרנ"א
שורה 1,856:
בפסוק קטנתי מכל החסדים כו' האמת. ויש להבין בשלמא ע"י חסדיו ית' נתמעטו זכיותיו. והאמת מה הוא. אכן פי' אמת מה שאדם זוכה להוציא מכח אל הפועל מה שהקב"ה מסר לנשמתו הוא בחי' אמת והוא דברי תורה ממש כמאמרם ז"ל אין אמת אלא תורה כדכתי' אמת קנה כו'. כי הכל בתורה ברא. ונמצא בכל איש דברי תורה מיוחדים אשר יכול להוציאם מכח אל הפועל וזה הוא מתנת הבורא ית' לכל אחד לפי חלקו. וע"ז יש לנו עוד יותר לשבחו ולהללו על חיי עולם אשר נטע בתוכנו. אבל חסד הוא מה שמסייע השי"ת לאדם להוציא מכח אל הפועל ויש עוד חסדים גדולים שהקב"ה מוסיף לאדם הארות חדשות בכל עת. ויעקב אע"ה שנאמר תתן אמת ליעקב הוא הוציא מכח אל הפועל התגלות התורה בעולם ותיקן כל התרי"ג איברים וגידים מה שאנו זוכין לכך ע"י תרי"ג מצות. וכעין זה ממש נמצא זה לעומת זה באומרו הצילני נא מיד אחי מיד עשו מול חסד ואמת. פי' שיש לסט"א כח שניתן לה להיות נלחם עם עובד ה'. ויש שמוסיפין ברשעתם שלא כשורת הדין. וזה מיד אתי. שבודאי כך נבראו יעקב ועשו להיות זה לעומת זה. אבל מיד עשו כמ"ש ז"ל שאינו נוהג עמך כאח אלא כעשו הרשע הוא התוספות שמוסיפין להרע:
תרנ"ב
שורה 1,863:
בפסוק ויחן את פני העיר כו'. איתא חן מקום על יושביו כי ארץ ישראל מיוחד לבני ישראל ולאבותינו הקדושים ומצא מין את מינו דכתיב בחר ה' בציון כו' וכתיב יעקב בחר לו כו'. ולכן כתיב לא יטוש את עמו ולא יעזוב את נחלתו כי זה בזה תלוי. ובכח האבות נעשה ארץ הקדושה מקום קדוש להיות בו משכן כבודו ית"ש. וז"ש אשרי יושבי ביתך. כמו שדרשו חז"ל בשעיר החורי יושבי הארץ שטעמו כו' שהם היו מבינים בגשמיות הארץ לעשותו ישוב. ובני ישראל עושין ישוב הפנימי ולכן נתראין יושבי ביתך שיודעין ומבינים המקום המוכן לקדושה וכ' אוה למושב לו וזה נגמר ע"י האבות ודוד המע"ה כמ"ש עד אמצא מקום לה' כו':
תרנ"ג
שורה 1,870:
בפסוק ויחן את פני העיר. וכבר כתבנו במ"א כי כשם כשיצא הצדיק מן העיר כתיב ויצא. פנה הודה זיוה הדרה. כן כשנכנס לארץ ישראל חזר הודה זיוה הדרה. כי הנה הפנימיות אינו מתגלה רק אל הזוכין לה. וזה עצמו בחי' שמירת שבת שכ' אצל יעקב כי שבת הוא התגלות הפנימיות. וזה ויחן פני העיר ולכן נקרא שבת יום מנוחה כי התלבשות הטבע הוא מסתיר הפנימיות והוא כמו מלחמות הגוף והנפש. ושבת יום מנוחה שמתגלה הפנימיות וסט"א ערקית נקרא ויחן פני העיר. וחז"ל רמזו חד אמר מטבע תיקן להם וחד אמר מרחצאות תיקן להם. והוא כנ"ל כי צורתו של יעקב חקוקה תחת כסה"כ והוא הצורה שרצה הקב"ה לברוא בעולם והוא מתגלה בשבת קדש ולכן מבקשין ישדר לן שופריה והוא שופרא דיעקב ודאדם. ויעקב לימד דרך להוציא צורה זו. וגם מרחצאות תיקן להם האיך להעביר הסט"א לרחוץ עצמו מלכלוך הגשמיות. וב' בחי' אלו הם בשבת ע"י דסט"א ערקית ומבטלין כל המלאכות לכן מתגלה צורה הפנימיות כנ"ל. וקבלת שבת היא כמו קבלת פנים להיות השבת נותן קדושה לכל אחד לפי הכנתו לקבל הקדושה. עם מקדשי שביעי הפי' ג"כ שהשבת מקדש אותם כי הם מזומנים לקבל הקדושה ע"י שהם מקדשי השבת ומניחין כל המלאכות להיות מוכן לקבל הקדושה:
תרנ"ד
שורה 1,879:
בפסוק ויאבק כו' עד עלות השחר אמחז"ל שהעלו אבק עד כסה"כ. הרמז הוא כי מאחר שצורתו של יעקב חקוקה בכסה"כ. א"כ כח מלחמת הסט"א עד שם כמ"ש יד על כס שאין הכסא שלם עד שימחה שם עמלק. וכי שייך פגם ח"ו בכסא כבודו ית"ש. רק הפי' שא"י להיות גילוי כבודו ית' בעולם כל זמן שעמלק נמצא. וכמו כן התפשטות כחו של יעקב וגילוי צורתו א"י להיות בשלימות. על כן לא יאכלו בני ישראל כו'. כי נגע כו'. ובו עצמו כתיב ויזרח לו השמש. ז"ש במדרש ויותר לבדו כמו ונשגב שא"י להתגלות עד לעתיד. ודו"ק:
תרנ"ה
שורה 1,885:
בפסוק עם לבן גרתי כו' ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה. כי מקודם צריכין לתקן נפש הבהמיות ובחי' עבד ושפחה אח"כ זוכין לבחי' בן והוא בכח התורה כמ"ש חז"ל אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה. והוא חירות מהגשמיות והחומר. ז"ש עם לבן גרתי שקיים התרי"ג מצות כי באמת המצות בעוה"ז הם הכנה כמאמרם ז"ל עוה"ז דומה לפרוזדור. ולעתיד נזכה לקיים המצות בשורשם העליון. והאבות הקדושים זכו לזה בעוה"ז כמאמרם ז"ל שלשה לא שלטה בהם יצה"ר והטעימן מעין עוה"ב אברהם יצחק ויעקב. ולכן כל העבודה שהיה לאבינו יעקב ע"ה בחוץ לארץ הי' רק הכנה לדורות. וזהו בחי' גירות שקיים התרי"ג מצות בבחי' זו זהו עם לבן גרתי. ותיקן אלה הג' צאן ועבד ושפחה. ואיתא בזוה"ק כי הם שגאלנו הקב"ה ממצרים בהריגת בכור בהמה ובכור השבי ובכור השפחה. שהם ראשית התקונים שצריכים סייעתא דשמיא לצאת מאלה הג' התקשרות מצד החומר. אח"ז נתעלה יעקב אע"ה וכתיב ויותר יעקב לבדו ובמדרש אין כאל ישורון ומי כאל ישורון ישראל סבא מה הקב"ה כתיב בי' ונשגב ה' לבדו. ויותר יעקב לבדו. ופי' הדברים כי ממשמע שנאמר יעקב בחר לו כו' א"כ הם מיוחדים אליו ית' כמ"ש במדרש אנכי ה' אלקיך אלקי אני לכל באי עולם אבל עליך ייחדתי שמי ביותר. פי' הקב"ה אלקי כל. אבל העמיד מנהיגים ומלאכים ושרים על כל העולם ועל כל הזמנים ועל כל הנפשות. שכולם מקבלים כח אלקותו ית' ע"י אמצעיים. אבל בנ"י מיוחדין הם לאלקותו ית"ש בלי אמצעי. ולעתיד כתיב ונשגב ה' לבדו ליום שכולו שבת ויעביר כל המושלים ולו לבדו המלוכה בהתגלות. ואדם הראשון קודם החטא הי' משולל מכל הלבושים והי' דבוק בהקב"ה. ואחר החטא גרם שנתלבש בלבושים. אבל יעקב אבינו זכה להסיר כל אלה הלבושים ויותר יעקב לבדו בעצם נפשו והוא מעין עוה"ב. וכמו כן היו ישראל בקבלת התורה אנכי ה' אלקיך וכמ"ש אמרתי אלקים אתם. וז"ש אין כאל ישורון שאין שום אומה יכולין לקבל אלקותו ית"ש ביחוד רק בני ישראל. ויש מזה בבחי' עולם שנה נפש כמו שרמזתי. ונבחר ארץ ישראל וביהמ"ק מכל המקומות שמתנהגין מאתו ית"ש בלי אמצעי. וכמו כן שבת. מיוחד בשנה. ובני ישראל בנפש. והג' שמות יעקב ישראל ישורון. דג' עלמין אינון כדאיתא בזוה"ק שלח. ובעוה"ז בני ישראל קטנים מבחי' המלאכים אבל יש לבני ישראל חלק בעולם המלאכים ושם הם שוין. ויש עוד לבני ישראל מעלה בעולם שהוא למעלה מן המלאכים. כי האדם כולל כל הג' עלמין. וכמו כן השבת וביהמ"ק הם בג' עולמות הנ"ל. והם בחי' שבת בראשית ושבת שבו ניתנה תורה ושבת ליום שכולו שבת ולכן מיוחד רק לבני ישראל כמ"ש ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם:
תרנ"ו
שורה 1,891:
ויצר לו. והנה כבר הבטיחו השי"ת אנכי עמך. ובמדרש הבחור שבאבות ושבנביאים הבטיח להם הקב"ה ונתיראו. והטעם כי כל מעשיהם הי' לכלל ישראל. ועיקר המיצר הוא כשאין יכולים להתפשט ולהרחיב הפנימיות. כי יעקב הוא נחלה בלי מצרים שהוא נברא להאיר לכל כמ"ש ואתה אמרת היטב איטיב עמך אין טוב אלא תורה. וע"י יעקב נמשך הארת התגלות אור התורה לכל הדורות. ואז לא הי' יכול להתפשט ולהרחיב כי כשזה קם זה נופל. ולפי שעשו לקח עמו ארבע מאות איש. אז ויותר יעקב לבדו. ויחץ. כי לא הי' יכול לחבר מחנהו כרצונו ולבסוף כשהלך עשו לדרכו ונפרדו ממנו הד' מאות איש כדאיתא במד' ורש"י הביאו. אז כינס יעקב מחנהו. ועיקר הצרה כשיש מצרים וגבולים מכח הטבע ואין הפנימיות יכול להתפשט ולהרחיב. וע"ז נאמר בכל צרתם לו צר. עמו אנכי בצרה. ומה שייך לשון הזה לפני המקום ב"ה. אך שאין קדושת המקום ב"ה יכול להתגלות רק כפי הכנת בני ישראל. ולכן בצרתם כביכול לו צר שהקדושה מתעלמת ומסתתרת. וזה הי' עיקר הצרה ליעקב אבינו כמ"ש ואתה אמרת כו':
תרנ"ז
שורה 1,898:
בפסוק וירא אלקים עוד אל יעקב כו' שמך יעקב כו' ישראל יהי' שמך. כי השם של האדם הוא מה שנברא לתקן אותו הענין שנקרא שמו עליו. ולכן הרשעים שוכחים את שמם בקבר. ויעקב לא זו שתיקן את שמו. אבל זכה עוד להיות נקרא שמו ישראל. כי כבר תיקן שם יעקב. ז"ש וירא עוד לשון תוספות שהי' התגלות הנבואה ביותר ששמו של יעקב קטן מהכיל רוב הקדושה ולכן נקרא שמו ישראל. לכן ויאבק איש עמו שהי' דומה למלאך כי המלאך עושה שליחותו בשלימות. ולכן בכל שליחות נשתנה שמו לשם אחר. והאדם כל ימי חייו עוסק בשליחות שלו עד שמתקן השליחות ומסתלק לעולם העליון. ויעקב שכבר תיקן שמו ניתן לו שם אחר. וזה עצמו בחי' נחלת יעקב. נחלה בלי מצרים. שזהו בחי' נשמה יתירה. וזהו פי' וירא אלקים עוד. כי מה שהאדם נברא עליו הוא במדה ושיעור מיוחד. אבל יעקב הכין בשביל בני ישראל בחי' נחלה בלי מצרים נשמה יתירה בלי גבול ושיעור ידוע. ומעין זה זוכין בני ישראל בשבת כמ"ש והאכלתיך נחלת יעקב:
תרנ"ח
שורה 1,906:
עוד לפ' הנ"ל קטנתי מכל החסדים ומכל האמת. דהנה אברהם אע"ה הי' בחי' חסד ויצחק בחי' דין ויעקב כולל ב' המדות. וכשהי' בחו"ל היה תיקון בחי' החסד לאברהם כמו שמצינו שגם אאע"ה יצא לחו"ל כי בחי' החסד הוא התפשטות לקרב הכל. ועתה התחיל לתקן בחי' יצחק ע"ה לכן כתיב מחנה אלקים זה. לכן נתירא בשובו אל א"י שהיא על דינא קיימא. וב' אלו הם ב' מחנות. והנה כתיב כל ארחות ה' חסד ואמת. והם בחי' תרי"ג אורחין דאורייתא ונחלקים לרמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת. לכן ארחות גי' תרי"ג וב' כללים של מ"ע ומל"ת. ויעקב זכה לכל ארחות ה'. לכן כתיב באברהם ויצחק בכל מכל שיש להם אחיזה בכל ארחות ה' זה במ"ע וזה במל"ת. ויעקב כתיב בי' יש לי כל. כל ארחות ה' כנ"ל. והם תרי"ג אורחין המתפשטין מנש"ב. גי' כל. ובחי' מ"ע נקרא חסד שרמ"ח איברים הם כלים לקבל שפע קודש מהנשמה. ומל"ת הם שס"ה גידין להשמר שלא יתפשט האור למקום אחר לכן נק' אמת. וראינו כי יעקב שנקרא איש תם ומ"מ נשאר גיד אחד שלא ניתקן לגמרי. משום שבחי' מדה"ד א"א לתקן בשלימות עד לעתיד. לכן כתיב על כן לא יאכלו כו' כי נגע בכף כו' פי' כיון שיעקב לא תיקן זאת אין באפשרות לתקן עד לעתיד [כמ"ש ויזרח לו השמש שהוא רמז לתיקון העתיד לבוא ב"ב]:
תרנ"ט
שורה 1,914:
איתא במדרש יעקב שכתוב בו שמירת שבת ויחן את פני העיר שקבע תחומין ירש את הארץ שלא במדה ע"ש. הענין הוא כי בשבת צריכין לקבוע מקום שביתה דכתיב ביני ובין בני ישראל אות הוא. וכתיב שבת לה' בכל מושבותיכם. וכ"כ לדורותם. כי המקום והדירה של איש ישראל מאיר שם הארת הקדושה בשבת לכן ע"י קביעת תחומין חל החן והארת השבת בעיר: והנה אמרו חז"ל אין הברכה שורה בדבר המדוד ומנוי. כי כל המדה והשיעור הוא מצד הטבע. והברכה היא מן השורש שאין בו קצבה ושיעור. לכן השבת שבו שורה הברכה ניתן רק לבנ"י. והשבת צריך שמירה כמ"ש ושמרתם את השבת. והתחומין שהם להבדיל שלא יתפשט הארת השבת לחוץ מן המקום שמיוחד לאיש ישראל. שורה בו הברכה. שמטעם זה הברכה מתפשט אח"כ במדה ושיעור. כדי שלא להתפשט לחוץ. כמ"ש ראה שאין רשעים כדאי להשתמש באור והבדיל בזה שגנזו בתוך הטבע. ולכן יעקב שכתוב בו שמירת שבת ניתן לו הארץ שלא במדה. וכן איתא ביצחק שאומד זה למעשרות הי'. שהמדה שהוא לצורך המצוה. אדרבא הוא הכנה לשרות בו הברכה כנ"ל:
תרס"א
שורה 1,921:
בפסוק גוי וקהל גוים יהיה ממך. נראה לפרש על התקרבות הגרים כי בני ישראל יצאו מן הכלל להיות עבדי ה' ובכח זה יכולין גם מן האומות להתקרב ע"י המילה להיות בכלל ישראל. ובחי' זו התחיל מיעקב בחי' התורה. כי הגם שהמילה ניתנה לאברהם מ"מ לא היו אחרים יכולים להתקרב ואפילו מצות מילה לא היה רק לזרע אברהם ומקנת כספו. אבל כשניתנה התורה גר הנימול מתקרב לכלל ישראל. והרמז גוי וקהל גוים יהיה ס"ת מילה. ולכן נאמר זה בלידת בנימין שהוא סוף השבטים שאחיזת הגרים בסופן של ישראל. ואיתא בזוה"ק כי גר נקרא גר צדק ואין לו התקשרות כמו אזרח שבישראל ע"ש וגם איתא בזוה"ק כי בנימין אקרי ג"כ צדיק כמו יוסף. ומילת בנ"י הוא בבחי' יוסף. ומילת הגר נראה שהוא בחי' בנימין. ולכן הרמז מי יעלה לנו השמימה אמרו ר"ת מילה וס"ת הוי"ה. ואמצעות התיבות עולה ישראל. שבני ישראל ע"י המילה מתעלין עד לשמים. מי יעלה לנו דייקא. אבל הנימול מן האומות אין לו עלי' כזו. וגר צדק אקרי. ובאמת מילה הוא הסרת הערלה ומתגלה הפנימיות. ופנימיות שבבני ישראל הוא למעלה מפנימיות של כל נפשות האומות:
תרס"ב
שורה 1,929:
בפסוק הצילני כו' מיד אחי מיד עשו. פירשו המפרשים שביקש להנצל מלהתקרב עמו יותר מדאי ומן המלחמה עמו. והנה כתיב הידים ידי עשו א"כ יש לו ב' ידים. והם ב' התארים איש יודע ציד לרמות אנשים שיחשב להם כאוהב. ואיש שדה הרציחה. ובאמת הי' לעשו שורש גדול. וכמו יעקב אבינו ע"ה שהוא מכריע בין מדת אברהם ויצחק וכולל ב' הבחי' שלהם כי רחמים יש בו מדת החסד והדין. כן הי' מוכן עשו להימשך אחר מדת האבות רק שלא זכה ונטל יעקב גם חלקו. וכ' ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם. פי' בב' הבחי' חסד ודין. הצדיקים באים אל השלימות ע"י ב' הדרכים. שמכל חסד שנעשה להם מתדבקין בהקב"ה. וכמו כן בכל משפט ודין שנעשה להם מתתקנים להתדבק בו כמ"ש בה' אהלל באלקים אהלל. והרשעים. ופושעים יכשלו בם. ג"כ בב' הדרכים שמכל טוב וחסד שנעשה להם באים לידי חטאים ועונות כמ"ש חסד לאומים חטאת. וכמו כן במשפט ודין פורקין עול שמים מהם כמ"ש ושחק ורגז ואין נחת. לכן באלה הכחות שהי' לעשו פשע בהם. וזה מיד אחי מיד עשו ב' הידים:
תרס"ג
שורה 1,936:
בפסוק ויאבק איש עמו עד עלות השחר דרשו חז"ל שהעלו אבק ברגליהם עד כסא הכבוד. הרמז כי המלחמה עם הסט"א והיצה"ר הוא לעולם כענין שאמרו חז"ל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו ולכן צדיקים נדמה להם כהר. שכח המלחמה לעולם עד כסא הכבוד. ולכן אמרו חז"ל גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד כיון שהפגם הולך עד שם. ושם בשורש נשמת אדם שהוא יעקב שצורתו חקוקה תחת כסה"כ שם אין פגם ומשם שורש התשובה. ולכן אחר מלחמה זו אמר לו המלאך לא יקרא עוד שמך יעקב כי יעקב השם על בחי' המלחמה וכיון שעבר כל דרך המלחמה זכה לשם ישראל:
תרס"ד
שורה 1,942:
ויירא ויצר במדרש הבחור שבאבות ושבנביאים אע"פ שהבטיחן הקב"ה נתייראו. פי' שהקב"ה אמר לו והנה אנכי עמך וכן למרע"ה אהי' עמך. ומזה עצמו ידעו כי היו צריכין לסייעתא דשמיא טובא כמ"ש עמו אנכי בצרה. וכעין שכ' עזוב תעזוב עמו דרשו חז"ל אם אמר עליך המצוה פרוק אין נזקק לו. דהמצוה לעזור לו. וכן המדה למעלה. וכן אמר יעקב אבינו ע"ה ואתה אמרת היטב איטיב עמך וידע שצריך הכנה שלו עד מקום שידו מגעת. ויעקב אבינו שכתוב בו ופרצת ימה וקדמה נחלה בלי מצרים. היינו שהוא הכין לכל הדורות ועבר כל המצרים. ולכן כתיב ויצר לו. ואז עמו אנכי בצרה ובקע ועבר כל המצרים. וע"ש זה נקרא יעקב היטב איטיב הוא התורה שנקראת טוב. וכמ"ש פי' רש"י ז"ל אור שברא במעשה בראשית מאיר מסוף העולם ועד סופו. היינו שעובר כל חשכת הטבע כמ"ש ידע מה בחשוכא ועמי' שריא נהורא. ולכן יעקב שהוא התורה עבר ופרץ כל החומות והגבילים ומחיצות המפסיקות בין ישראל לאביהן שבשמים:
תרס"ה
שורה 1,948:
כבר כתבתי בשם מו"ז ז"ל עמ"ש ויצר לו הגם שהבטיחו הקב"ה רק יעקב רצה להיות נושע מצד התפלה שבזה יש שייכות לאדם בזו הישועה לא מצד הבטחת הנס ע"ש. ויש להוסיף על זה כי באמת אם הבטיחו הקב"ה. למה הביאו אותו מן השמים להיות עשו רודף אחריו. רק באמת זה תוספות חיבה יתירה. דאיתא לעושה נפלאות גדולות לבדו שאין בעל הנס מכיר בניסו וזה כל"ח שחסד ה' מלאה הארץ בנסים ונפלאות תמיד שאין ברי' מכיר בזה. אבל בחי' הרחמים הוא להיות בצרה. ושע"י מעשיו ירחם עליו הקב"ה. שזהו בחי' התורה כדאיתא כ"ו כל"ח על כ"ו דורות שקודם התורה שהי' רק בחסד. אבל התורה מלמדת דעת לאדם שירחם עליו השי"ת כמ"ש בן יגע בתורה מתמלא עליו רחמים וזהו שורש יעקב אע"ה הקול קול יעקב. תורה ותפלה. שע"י קול תורה מרחמין עליו לקבל תפלתו:
==וישב==
תרל"א
שורה 1,960:
מאלמים אלומים בתוך השדה בתרגום מאסרין איסרין. וי"ל כי שדה פי' הפקר כמו עשו איש שדה. וזה הי' עבודת השבטים לחבר הכל להשורש חיות השי"ת שיש בכל דבר. ושיתברר זה שיהי' הכל מחובר ומקושר ומדובק לשרשו. אף דברי העוה"ז שנראין נפרדים והפקר כשדה. [והוא בחי' ספירת העומר] וקמה אלומתי כתב במדרש שתיקותי' דאימי' כו' כי זה בחי' רחל ובני' שתפסו בחי' שתיקה כמ"ש במדרש. כי זה פי' שתיקה כמ"ש גוף טוב כו'. זה שהאדם יודע שאינו יכול לעשות עפ"י שכלו ורצונו כלל רק להיות בטל להשגחה עליונה. ולכך לא אמרה שהיא לאה. ע"י שראתה שכן רצון עליון:
תרל"ב
שורה 1,968:
וימאן ויאמר הן כו' וכל כו' יש לו נתן בידי כו'. יש ללמוד מזה לדחות היצה"ר ע"י חשבון זה שהי' ביד הקב"ה למחות מלעשות נגד רצונו ית' והוא נתן הבחירה לאדם. זה עצמו נותן שלא נעבור על רצונו. ויוסף נראה שאמר זה להוציא גם מלבה כי עליו כתיב וימאן ופי' וימאן שלא היה לו כלל תאוה לזה. שנתגבר לגמרי נגד היצה"ר. [וי"ל שע"י המיאון נמצא אח"כ לידע ולראות כי הכל הוא כנ"ל וימאן ויאמר]:
תרל"ג
שורה 1,977:
לעשות מלאכתו. במדרש לעשות צרכיו נכנס רק שנראית לו דמות דיוקנו של אביו כו'. עוד ואין איש ולא מצא עצמו איש כו'. י"ל הפי' שנתיישב בשורש החיות שלו וראה שאין לו חיים אם עושה זה שהוא נגד רצון המקום ב"ה וזהו ולא מצא עצמו איש. וזה דמות דיוקנו של אביו שיש לכל דבר דמות וציור למעלה. והאדם נברא שכל מעשיו ותנועותיו יעוררו בעולמות עליונים. ועי"ז כבש יצרו כנ"ל. והכל אחד. וז"ש וינס ויצא החוצה כו' שנתבטל מכל וכל שראה שזה היפוך החיים כנ"ל:
תרל"ד
שורה 1,986:
אילו הי' ראובן יודע כו'. פי' שהאבות כל מעשיהם הי' תורה. לאשר בכל פעולתם השתתפו כח תולדותיהם ושיזכו זרעם אחריהם. וז"ש יצוה בניו כו'. פי' שיחבר מעשיו לתולדותיו כנ"ל. לכן נקראו אבות כדאיתא אין אבות אלא שלשה. ולכן זכו שמעשיהם כתובים בתורה. ובני ישראל הוגים ומבינים ומיישרין דרכם ע"י לימוד מעשיהם בתורה כנ"ל. ואם הי' ראובן יודע שמעשיו יהיו לימוד לדורות. הי' זה סיוע לחזק עצמו. ועל כתפיו הי' מוליכו כו'. לכן צריך כל אדם ליישב עצמו איך כל מעשיו נוגעי' לזרעו אחריו לדורות:
תרל"ה
שורה 1,992:
ביקש לישב בשלוה כו'. לא דיין שמתוקן להם עוה"ב כו' בעוה"ז. לכן קפץ עליו רוגזו של יוסף. מקודם עבר על יעקב אע"ה מה שעבר להינצל מעשו ולבן. כמ"ש הצילני נא כו'. ואח"כ כשניצל מהם והפריש עצמו מסט"א. עתה בא לתקן את כל אשר עבר עליו. ודבר זה נוהג בכל אדם כי מקודם צריכין ללחום עם היצה"ר ולפרוש עצמו ממנו. ולגבור נגד כל המחשבות והרצונות אשר לא לה' המה. ואז נעשה בן חורין והוא בן עוה"ב. כי מי שהוא בן חורין מיצה"ר ואינו משועבד לסט"א. הוא בן עוה"ב. והוא בחי' שבת. מנוחה בלי מלחמה ועבודה. אבל הצדיק לא די לו זה. אבל צריך לחזור ולתקן את כל אשר עבר עליו מעודו עד היום הזה שנעשה צדיק. והוא ענין לישב בשלוה בעוה"ז ג"כ. [והוא בחי' אור חוזר ובחי' תשובה. וכענין הזה פרשנו מ"ש וישובו לפני פי החירות כו'. כי אחר יציאת מצרים היה ענין קי"ס. והוא לתקן כל מה שעבר עליהם במצרים כנ"ל]. ומ"ש קפץ עליו. רוגזו של יוסף לא הי' עונש על זה רק שא"א לתקן הכל בלי נסיונות רבות כאלו. ורצה יעקב אבינו לתקן כל ימות החול להיות כמו לעתיד יום שכולו שבת. ולא עלה בידו כי לא הגיע הזמן עדיין. אבל פעל בזה שיוכלו בנ"י למצוא בחי' מנוחת שבת גם בימות החול בזמנים מיוחדים כענין חנוכה ופורים. ובמדרש והי' בית יעקב אש כו' כי הכל תלוי ביעקב ויוסף אם הם מתחזקים במקומם להיות אש ולהבה. אז בית עשו לקש. כי צריכין בני ישראל להוציא בלעם מפיהם ע"י שעושין מעשה עוה"ז בקדושה מוציאין כל הניצוצות קדושות שיש בעולם ונשאר בית עשו לקש. והכלל בכל מקום יש בית יעקב ויוסף ובית עשו לקש כנ"ל. וז"ש כינוסו וכינוס בניו כו' זה גרם ואת כולם ישא רוח כו':
תרל"ו
שורה 2,001:
מה שלא גילה הקב"ה ליעקב אע"ה ממכירת יוסף. אף כי הי' ע"י החרם כו'. מ"מ למה סיבבו כן משמים. אפשר כי הי' לטובתו. כי הי' לו צער יותר אם הי' יודע כי נמכר למצרים מקום ערוה וטומאה. כי באמת הי' דבר גדול מאוד שנשאר יוסף הצדיק בקדושתו במצרים. ונראה כי הקב"ה עשה הכל לטובה. כי לא הי' באפשרי שיגאלו בני ישראל בלתי הקדמת ירידת יוסף למצרים. וגם נסיון של יוסף במצרים לא הי' באפשרי. רק עי"ז עצמו שנמכר בעולה ובעוות הדין. זה הי' לו סיוע שלא יטמע ח"ו ביניהם. וזכות זה סייעהו להשאר בקדושה. גם הנסיון עם אשת פוטיפר שכתב במדרש ואין איש כו'. נראה שהי' נסיון גדול מאוד. ויש ב' מיני נסיונות אחד שיכול האדם לגבור בכחו. ויש נסיון עצום מזה שאין באפשרי לגבור כלל. רק ע"י רצון ולב אמת וצדק שיש להצדיק. זוכה שיקחו ממנו הבחירה שיצא מהנסיון. ופי' שיסייענו משמים. וזה שכ' וימאן ויאמר הן אדוני כו'. וכ' במ"א פי' זה שנתן הקב"ה הבחירה לאדם בכל מעשה אשר ירצה לעשות. רק אחת מבקש השי"ת מאדם אשר יזכור בעול מלכותו ית'. ושידע שהכל מאתו. וצריך עכ"פ האדם לשמור זאת. והבן אלה הדברים בדברי יוסף הצדיק ולא חשך כו' כי אם אותך כו' וד"ל. ועי"ז זכה יוסף הצדיק לצאת מהבחירה ע"י שזכר שגם הבחירה נתן הקב"ה. ושאין זה יושר לעבור על רצונו ית'. לכן אף כי לא הי' יכול לגבור בכחו ע"י המרירות שהי' לו ע"ז הוציאו הקב"ה מהנסיון. וזה הי' הכנה לכל הגליות. כי גלות מצרים הוא כלל כל הגליות. ועיקר הגלות הוא תוס' הבחירה כי אם לא הי' הבחירה כלל לאדם הי' ממש בן חורין. ולכן כשזוכין לצאת מהבחירה הוא גאולה שלימה. והבן:
תרל"ז
שורה 2,012:
יש להתבונן במה שסיבב הקב"ה אחר שעמד בנסיון העצום הזה. אשר חכמים הגידו כי הי' גדול מנסיוני האבות ע"ש. ואח"כ נתנו אדונו בבית האסירים. ונאמר בזה כי השי"ת מסבב כשצריך להעניש לצדיק יהי' העונש בשעה אשר זכותו רב מאוד. כאשר מצינו שדן בני ישראל ביום בשעה שעושין מצות ע"ש במדרש על פסוק ידין לאומים במישרים. עוד נראה כי באמת המאסר הי' עונש על הדיבה כמ"ש חז"ל אמנם אחר שבא לנסיון הזה והוצרך להתגבר עצמו מאוד עד שבא ליסוד מעשיו הטובים. והעמיד עצמו למדריגתו הטובה המיוחדת אליו. אז נתעורר ביותר החטא הראשון כמאמר שמדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. לכן אז נענש על חטא הקודם. וכן בכל אדם כפי מה שמתקן עצמו צריך אח"כ לתקן מעשיו הראשונים. ומזה יקח אדם ק"ו שלא לבוא ח"ו לידי גבהות בעשות אחת ממצות ה' כראוי רק יפול עליו יותר פחד בהיותו מיישר עצמו לבל יתעורר עליו עונש ממעשיו הקודמים כנ"ל:
תרל"ח
שורה 2,019:
קבעום ועשאום י"ט בהלל והודאה. כתבנו במ"א כי ע"י הלל והודאה עשאו הימים טובים הללו. וביאור הענין. דכתיב נתת ליראיך נס להתנוסס מפני קושט כו' פי' הקב"ה עושה נסים לבנ"י כדי להגביה אותם להוציאם מהטבע. וצריך להיות שע"י הנס שהקב"ה משנה הטבע בעבורינו. כן צריך האדם לעורר נפשו לצאת מהטבע. וזהו להתנוסס. ואז כשנעשה כן בכלל ישראל אז נשאר מזה הנס לדורות שיש נס במקרה ויש נס קבוע השייך לנפשות ישראל. וזה הסימן ע"י שנתרומם נפשות בני ישראל למסור נפשם בעבור האמת. וזהו להתנוסס מפני קושט. אז הוא סלה שנשאר הנם קבוע לעולם. עוד מפני קושט שזה תכשיט וקישוט בנ"י בהראותם כי הם מוכנים אל הנסים. באשר הם נמשכין אחר הנס לצאת מן הטבע. כענין משכני אחריך נרוצה. וזהו קבעום בהלל והודאה כנ"ל:
תרל"ט
שורה 2,025:
במדרש בזעקך כו' כינוסו וכינוס בניו כו'. דהנה ביעקב כתיב שנולדו לו הבנים בפדן ארם. ולבסוף וישב יעקב כו'. ובעשו נולדו לו האלופים בארץ כנען. ואח"כ כתיב וילך אל ארץ מפני יעקב. כי הכל הולך אחר החיתום והגמר. וכל הכח של עשו ואשר נתיירא יעקב ממנו הכל היה בהיותו בדרך קודם שחזר לא"י למקום שורשו. ואח"כ כשכינס עצמו ובניו ממילא ברח לו עשו מפניו. כדכתיב וילך כו' מפני יעקב אחיו. פי' פני הוא הארה הפנימיות שנתגלה כחו של יעקב אש. ממילא נעשה בית עשו לקש כי הא בהא תליא. וז"ש בזעקך יצילוך קבוציך. פי' הסימן של אמת הוא כשיכול אדם לבוא אל האחדות ונשאר דבוק בשורש האחדות. אז ניצול הוא מכל דבר רע. וכמו בשבת שבנ"י מתאחדין ברזא דאחד אז יתפרדו כל פועלי און. והרשעים להיפוך מתפרדין לבסוף וא"י להיות נשאר בהאחדות כנ"ל כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח. ויעקב אבינו בכל תהלוכותיו עד עתה הי' להמשיך כל הניצוצות שנמצאו בלבן ובעשו. לכן אחר שכתוב האלופי עשו כתיב וישב ופרש"י במשל המרגליות שנפל בין החול כו'. ויעקב הבין וראה שבודאי נמצא שם מרגליות והרבה לטרוח ללחום מלחמות ה' והוציאן משם. לכן כתיב אח"כ וישב יעקב כו' [וישב לשון תשובה. מגורי אביו כ' במד' לשון גרים ע"ש]:
תר"מ
שורה 2,033:
בפסוק ויהי ה' את יוסף כו' בבית אדוניו המצרי כו'. במדרש מצליח קפוז. הענין הוא שכל איש ישראל בפרט הצדיק בכל מקום שהולך. הפנימיות שלו הולך עמו. אך בודאי בגלות אין החיות מסודר במקומו כראוי רק לעתים ידועות יכולין להחזיק עצמו בההארות שמתגלות להצדיק ולכל בני ישראל שנאמר ועמך כולם צדיקים. לכן במצרים כתיב ויהי ה' כו' ויהי בבית אדוניו הוא בשינוים בתערובות. לפעמים נגלה. ולפעמים נכסה ע"י הסתרות הסט"א וטומאת המקומות. לכן כתיב אחר הנסיון בבית הסוהר פעם ב' ויהי ה' את יוסף כי בינתים נפסק ההארה כנ"ל. וזה שאמר קפוז כמו מסכסך. קופץ ממקום למקום. שאין הקדושה מיושבת בסידור ובקביעות בגלות. אבל עכ"ז יש הארות מסותרות גם בגלות לבני ישראל שע"ז אמרו נחלה בלי מצרים אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת כו':
תרמ"א
שורה 2,040:
במדרש בחבלי אדם אמשכם כו'. כי היה ירידת אבותינו למצרים בסיבת יוסף. והענין הוא כי כל מחשבותיו ית' אלינו. כי רצה השי"ת להיות התחלת הגלות בזמן השבטים. כדי שיהי' הכנה לגאולה כמ"ש כבר בפסוק ואוהבי שחרו מוסר ע"ש פ' שמות. אכן לא היה בכח מצרים לשלוט על השבטים בפרט על יעקב אבינו הקדוש. לכן הי' מוכרח להיות סיבה זו שימכרו השבטים את יוסף ובכחם התחיל הירידה למצרים. וגם ע"י שהי' יוסף הצדיק הגורם הי' זה עצמו מפתח לגאולה בצדקתו של יוסף:
תרמ"ב
שורה 2,047:
בפסוק ויקחוהו וישליכו כו'. לכאורה ויקחוהו מיותר. וי"ל שלקחו להם בחי' יוסף ורצו למלא את מקומו כמ"ש במדרש וישבו לאכל להאכיל לחם. כי יוסף הוא המשביר. והם מיאנו בשררת יוסף. ובודאי הי' מיוחד יוסף הצדיק לעלות במדריגה רמה אח"כ כנודע. ומקומו הראשון נשאר אצלם כמ"ש בזוה"ק כי בנימין מילא מקומו. כי לא היו יכולין להתמשך אחר הנהגה עליונה שלו כמ"ש ויבא דבתם. וכתיב ולא יכלו דברו כמ"ש במ"א מזה. ולכן ע"י שהעלה יוסף אח"כ. הי' צריך נסיון מקודם כמ"ש ז"ל אין הקב"ה מעלה לאדם עד שמנסהו. והי' ירידה שצורך עלי':
תרמ"ג
שורה 2,054:
במדרש כי אנכי ידעתי את המחשבות כו' כולם עסוקין בשקן ותעניתן כו'. והקב"ה הי' עסוק לברוא אורו של משיח. הענין הוא דאיתא משיח בא בהיסח הדעת. פי' שגאולה אחרונה היא בישועת השי"ת בלי השגת שכל אנושי. וכמו כן לידת משיח הי' בהיסח הדעת שהיו כולם טרודים בצערם. ויש להבין כי בודאי כל מחלוקת של השבטים הי' לשם שמים לכן נתקיים שיש משיח בן יוסף ובן דוד. וכל אחד הי' תופס לפי דעתו כי המלכות מגיע ליהודה או ליוסף. וכולם כיוונו לשמים. אלו ואלו דברי אלקים חיים. וצריך להיות ב' הבחי'. משיח בן יוסף המתחיל ובן דוד הגומר. ולכן הי' הסדר כן שמקודם נכסה מהם יוסף הצדיק ואז נולד משיח בן דוד. והקב"ה יודע המחשבות ראה דעת כולם למצוא האמת. ונפלו במבוכה בדבר שאין ביכולת בני אדם לקיים בפועל בשלימות. וצירף הקב"ה מחשבה טובה שלהם וברא אורו של משיח. ויש לנו להבין כי השבטים הם עמודי עולם. כמו שיש ג' אבות ובחינותיהם מקיימים העולם. כן בחי' י"ב שבטים. וע"ז נתקן י"ב ברכות אמצעיות בתפלת שמ"ע. האבות הם בחי' סידור שבחו של הקב"ה. והשבטים הבקשות. וכל אלה המה דברים מיוחדים שמתחדשין בכל יום. כי אין הדברים מקרה רק הם עמודים שהכל עומד עליהם. והקב"ה וב"ש פותח בכל יום אלה הדרכים והשערים שער סליחה ורפואה ותשובה ופרנסה כו'. לכן נתקן ברכה בסוף כל בקשה ואם הי' בקשה בלבד מה ענין הברכה רק שיש להאמין כי בכל יום נותן הקב"ה אלה הברכות לעולם רק בכח בנ"י לעורר אלה הדרכים. והנה יהודה בחי' שמע קולינו. כמ"ש שמע ה' קול יהודה והיא בחי' דוד המע"ה נעים זמירות ישראל. ובחי' יוסף הוא משלו נותן לו. אבל באמת בכלל ישראל המלכות ליהודה. כי בסוף הכל צריכין לסייעתא דשמיא. וענין זה נוהג בפרט כל איש ישראל ג"כ כמ"ש רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום. פי' בודאי האדם צריך לחשב דרכו בכל המדות שיוכל להיות נעזר לעבודת השי"ת. אבל בסוף הקב"ה עוזרו. וע"י כל המחשבות שהם לשם שמים מתקיים בסוף עצת ה'. וז"ש אנכי ידעתי כו' המחשבות. ויעקב אבינו ע"ה ובניו הי' כל מחשבותם לשם שמים בלבד. וכשהגיעו לתהום שאין בכח אדם לילך עוד. אז צירף הקב"ה עמהם ונתן כחו. ועוד נתבאר במ"א תשלום ענין זה המחלוקת של יוסף ויהודה:
תרמ"ד
שורה 2,063:
בפסוק וימאן ויאמר אל אשת אדוניו כו'. פי' בתחלה מיאן בעבירה בלי טעם רק כמ"ש חז"ל אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר. רק מה אעשה אבי שבשמים גזר עלי. ואמת שע"י יראת שמים זה זוכין אח"כ למצוא טעמים לבחור בטוב ולמאוס ברע. לכן ע"י וימאן בא לנתינת טעם. כי החכמה של האדם הבל. ויש בו כמה טעותים. אבל החכמה והדעת שבא ע"י יראת שמים היא האמת. וז"ש חז"ל כל שיראת חטאו קודמת כו' חכמתו מתקיימת. וכ' הן יראת ה' היא חכמה פי' החכמה הבאה בכח היראה. ויתכן לומר ויאמר אל אשת אדוניו שכל הטעם הי' רק להמשיך גם אותה. ואפשר זה שאמרו חז"ל שכוונתה היה לשם שמים זה נעשה לבסוף ע"י המשא ומתן שהי' ביניהם. ובדברים אלו נצנצה בה הרהורי קדושה אם כי מקודם היתה מרשעת ממש:
תרמ"ה
שורה 2,069:
במדרש בזעקך יצילוך כינוסו וכינוס בניו הצילו מיד עשו ואלופיו. פי' בכל עת שהסט"א רודפת אחר הצדיק. הוא שיש בה איזה נצוצות שצריך הצדיק להוציא בלעו מתוך פיהם וכשמקבץ אותן הנצוצות קדושות שנמצא בם באה הישועה. וכ"כ והרשעים כים נגרש כו' השקט לא יוכל. שנמצא בהם מעורב קצת חיות. כמ"ש מימיו רפש וטיט. ולכן מה שרדף עשו ואלופיו אחר יעקב בעוד שהיה בו נצוצי אש. וכאשר כינס יעקב ובניו השייך להם. נתקיים בית יעקב אש יוסף להבה עשו לקש. פי' זה תלוי בזה כאשר כל התלהבות בא ליעקב ויוסף. ממילא בית עשו לקש. ובכל מקום יש תערובות. וצריך בירור. ואח"כ הסט"א נפרדת כמ"ש כולם ישא כו' הבל. וכתיב וילך כו'. והחוסה בי ינחל ארץ. והוא מנוחת השבת הבא אחר ימי המעשה. וזה רמז הפ' מאלמים אלומים תוך השדה מקום שצריך בירור כמ"ש בעשו איש שדה. קמה אלומתי וגם נצבה הוא השבת בחי' יוסף. תסובינה אלמותיכם ותשתחוין לאלומתי כי כל ימי המעשה צריכין להתבטל להשבת. והנה פי' כינוס בניו הוא על כל זרע ישראל שיעקב אע"ה לקט כל הניצוצות השייכים לכל תולדותיו. כי גם עשו רדף עם כל הכחות שלו כמ"ש בפרשה הקודמת אלה המלכים והאלופים עמלק מגדיאל שהם עד סוף הדורות. [ולא הי' ליעקב מנוחה עד שכינס גם הכוחות השייכים לתולדותיו. ורמז לדבר וישב כו' וסמוך לו אלה תולדות. לומר שע"י התולדות בא למנוחה. ויתכן עוד לומר כי באמת רצה אז לתקן עד תיקון השלם שיהי' בזמן הגאולה. ולכן קפץ עליו רוגזו של יוסף כי לא הי' עוד הזמן לתיקון הכולל כאשר שמעתי ממו"ז ז"ל באמרם ביקש לישב בשלוה]:
תרמ"ו
שורה 2,076:
בפסוק הילד איננו כו' אנה אני בא. דאיתא ראובן ראו מה בין בני לבן חמי. עשו שונא ליעקב. וראובן שניטל ממנו הבכורה וניתנה ליוסף וחפץ להצילו ע"ש. הענין הוא כי ראובן הבין האמת כי עיקר תקונו יהי' ע"י יוסף הצדיק מזה עצמו שניתן בכורה שלו ליוסף. וכן היה כי הוא נכשל בג"ע. הגם כי אמרו חז"ל ראובן לא חטא מיהו העלה עליו הכתוב כאלו חטא. ויוסף נקרא צדיק שומר הברית. וע"י שראובן הכיר האמת וביטל עצמו ליוסף. והאמין כי אין לו קיום רק ע"י יוסף. ולכן אמר הילד איננו ואני אנה כו'. ובאמת עשו אם הי' מבין כי אין לו תיקון רק ע"י שיהיה בטל ליעקב אע"ה. הי' יכול להיות לו תיקון. אבל הוא רצה דוקא להיות לו מקום בפ"ע. ולכן כל שנתגבר על יעקב הי' לו מפלה ביותר. כי באמת לא הי' לו קיום בעצמותו רק ע"י יעקב. והי' צריך להבין זאת ע"י שניטלה ממנו הבכורה וניתנה ליעקב. וזה עיקר החילוק בין רשע לצדיק. שהצדיק מאמין בה' ונמשך אחר הנהגתו ית' כמ"ש תמים תהי' עם ה' אלקיך. וכן מצינו ביוסף דכתיב ויהי בבית אדוניו המצרי. וכ"כ ויתנהו אל בית הסהר ויהי שם בבית הסהר. והכוונה שלא ביקש לעצמו תחבולות ליצא משם. כי חכם גדול הי'. וגם עשיר בשהי' בידו כל אשר לפוטיפר. ומסתמא הי' יכול להציל עצמו מבית הסהר. רק כי האמין כי מה' היא ויהי שם ברצונו. ורק בחלום השר המשקים אמר זכרתני ע"י שנדמה לו על ידי החלום כי רוצים משמים שיהי' לו גאולה עי"ז החלום כמ"ש במ"א מזה:
תרמ"ז
שורה 2,084:
איתא בגמ' יוסף מחייב הרשעים הלל מחייב עניים ור"א בן חרסום העשירים ע"ש. וצריך ביאור כי היתכן שיאמרו לרשע שיהי' כיוסף הצדיק. אכן הפי' כי אלו הצדיקים הובאו לידם הנסיונות כדי להכין דרך לכל הדורות. וע"י שהקדים יוסף הצדיק לעמוד בנסיון. הוכן הדרך שיוכל כל איש ישראל ג"כ להינצל. וכמו שמצינו שכל יורדי מצרים נגדרו בעריות בזכותו. וכמו כן נשאר לכל הדורות:
תרמ"ח
שורה 2,091:
במדרש נסו ואין רודף כו' ערק רשיעא ולית דרדפין לי' וצדיקים ככפיר יבטח. ובודאי זה תליא בזה. כפי בטחון הצדיק אע"פ שהרשע רודף אחריו. כדכ' במדרש ראה כת של כלבים וישב לו ביניהם. אז וילך אל ארץ. כי כל רדיפות הרשע כדי שיבוא הצדיק לבטחון האמת. ואז נסו ואין רודף. כאשר ראינו שכל זמן שברח יעקב אע"ה ממנו רדף אחריו עם ד' מאות איש. וכאשר נתיישב יעקב הלך לו אל ארץ. ובודאי כל המעשים אלו שנכתבו בתורה הם דרכים הנוהגים בכל עובד ה' שמתחלה צריכין לברוח ולמצוא תחבולות להלחם עמו. ובסוף עיקר הכל הוא לבטוח בה'. ומכל המלחמות זוכין אח"כ לבוא לבטוח בה' והי' ה' מבטחו:
תרמ"ט
שורה 2,098:
בפסוק כדברה אל יוסף יום יום. דאיתא יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום. והטעם כשהקב"ה וב"ש מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית. ממילא נולד התגברות היצה"ר ג"כ. וכל המסורה על ענין זה. ברוך ה' יום יום יעמס. ואהי' שעשועים יום יום. כי רצונו ית' שבנ"י יבררו בכל יום הטוב מרע. והלא כ' בזה ג"כ יום. שהוא אור הצפון. וזוכין לו ע"י התגברות על היצה"ר. דיש ב' דרכים והם ענין רמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת. שיש דרך בהתגלות האור ע"י המצות. ויש התגלות האור ע"י סור מרע. והם בחי' ערב ובוקר. ומזה יש שעשועים לפניו ית'. וב' אלו השפעות בשבת נעשין א' כמ"ש זכור ושמור בדבור אחד נאמרו הם בחי' מ"ע ומל"ת. ובש"ק הכל בקדושה שא"צ לבוא ע"י בירור התערובות. לכן בש"ק לא כתיב ערב. וכ' בפרשת המן והי' משנה על אשר ילקטו יום יום והוא כנ"ל כמ"ש שני העומר לאחד. עומר הוא מדה. וב' המדות בשבת מתיחדים כאחד. שבשבת ב' הימים אחדות אחד. מה שבכל יום צריכים לברר ב' אופנים הנ"ל. והקדושה בשבת בהתגלות. ובימי המעשה יש הסתר ומלחמות היצה"ר. ואיתא בגדים שלבשתה שחרית לא לבשתה בין הערבים. שלבשתה בין הערבים לא לבשתה ערבית כו'. ועל זה נתקן ג' מיני תפלות. מכלל שיש ג' זמנים ביום שצריכין להלחם עם הסט"א. דחז"ל אמרו עבודה שבלב זו תפלה. לעבדו בכל לבבכם כו'. והם ביצ"ט ויצה"ר כנ"ל. שהם הארות המתבררים ע"י המלחמה ומתלבשין בהסתרות כמו שרמזו שלבשתן ערבית שחרית כו'. ואיתא בכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה והוא הארות קדושות שבאין ע"י גדר ערוה בחי' סור מרע כנ"ל. ובש"ק כולו טוב ומלאך רע בע"כ עונה אמן. ודוק ותשכח:
תר"נ
שורה 2,105:
במדרש הן אדוני רגיל הקב"ה לבחור מאוהבי בית אבא לעולה כו'. פי' שהוא ללמוד דרך איך לגבור על היצה"ר להתיישב כאשר כל איש ישראל מוכן למסור נפשו על הבורא ית' להיות נעקד לעולה לשמו ית'. וממילא אין מקום להתפתות ע"י הבלי עולם. והן היא אחת כמ"ש במד' הן בלשון יוני אחת. הן אדוני שיוסף הצדיק הי' מיוחד כולו רק לעבודת הבורא ית' וכן כל איש מישראל כפי זריזות שלו להיות משכים בכל יום לעבודת השי"ת אין כח להיצה"ר לשלוט עליו כמ"ש ויהי כדברה אל יוסף יום יום וכ' במ"א כמו שיצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ה"ה וכ"ש שיש לאדם להשכים להורגו. וכמו כן יש התעוררת היצ"ט ומן השמים בכל יום כדכתיב אנכי מצוך היום בכל יום יהיו בעיניך כחדשים. ומי שאינו בר דעת אינו מבין איך יהיו כחדשים. אבל יש לו ללמוד ק"ו מתאוות היצה"ר אשר מתחדשים לו בכל עת. והם הבלים ורגילין בהם. ואעפ"כ המה מתחדשים. מכש"כ המקבל עליו עול תורה נמצא בו התעוררות מתשוקה חדשה בכל יום למצות השי"ת אשר הם מתחדשים ממש בכל יום ויום:
תרנ"א
שורה 2,111:
במדרש צדיקים מבקשין לישב בשלוה בעולם הזה השטן מקטרג לא דיין כו'. פי' שרצה יעקב אע"ה לתקן כמו שיהי' לעתיד מבורר גם בעוה"ז הנהגתו ית'. והנה ג' שמות יש יעקב ישראל ישורון. יעקב בחי' הגוף. ישראל בחי' הנשמה ושורש שבשמים. וישורון הוא התחברות הנשמה והגוף. מעין מ"ש האלקים עשה את האדם ישר. כמו שהי' קודם החטא שהיה אדה"ר בגופו בגן עדן. והזמן לא הי' עוד מוכן להתגלות הקדושה בעולם. וז"ש לא דיין כו' כמ"ש שאמר לעולמו די שלא יתפשט הקדושה חוץ מגבולו ומקומו וזמנו. והנה יעקב ויוסף הם שורש כלל בני ישראל שנקראו בני יעקב ויוסף. והם ב' מתנות שנתן הקב"ה לישראל. עוז לעמו יתן היא התורה שנק' עוז וכמ"ש תתן אמת ליעקב ואין אמת אלא תורה. יברך את עמו בשלום הוא בחי' יוסף. ואלו הם מתנות בעוה"ז כמ"ש במד' בראשית אמת ושלום אמרו אל יברא דכולי' שקרים דכולי' קטטה. וזו הקטטה אינו דוקא בין אדם לחבירו. רק מי שהוא שלום בעצמו שהנשמה והגוף מתיישבין באחדות ממילא הכל משלימין אתו. ובנ"י יכולין להתקיים בעוה"ז באמת ושלום [וב' אלו הם התורה וביהמ"ק. ונכלל בשם ירושלים. יראה היא התורה המלמדת לאדם דעת. ושלום הוא התגלות הקדושה ששכן הקב"ה בתוך בנ"י והוא בחי' ישורון כמ"ש ויהי בישורון מלך]. וכ' תולדות יעקב יוסף. כי יעקב הוא התורה. ויוסף הוא התיקון היוצא מן התורה אל המקבלים שיתמשכו אחר התורה. ובאמת כמו שיש בקדושה יעקב ויוסף. מול זה היו הרשעים עשו ועמלק. עשו הוא השקר מול האמת ליעקב כמ"ש ז"ל הא שוא שבראתי בעולמי. ואלופי עשו ועמלק הראש שלהם הוא הקטטה כמ"ש סתם מלחמה בתורה הוא עמלק ימ"ש. וז"ש כינוסו וכינוס בניו הצילו. כינוסו בחי' אמת ליעקב. כינוס בניו הוא השלום בחי' יוסף הצדיק:
תרנ"ב
שורה 2,117:
במדרש בזעקך כו' כינוסו וכינוס בניו הצילו כו' נסו ואין רודף זה עשו כו'. כי הכינוס הוא העדות בין צדיק לרשע. כי בסט"א איתא שרי בחיבורא וסיים בפרודא ולכן כתיב נסו כו' רשע לשון יחיד ולבסוף נסו לשון רבים. כמ"ש בדרך אחד יצאו אליך ובשבעה דרכים ינוסו. ובצדיקים להיפוך וצדיקים לשון רבים. ככפיר יבטח שבאין בסוף אל אחדות השלימות. ולכן כתיב אלה תולדות יעקב יוסף הוא המחבר ומאחד כל הי"ב שבטים. ובפרשה הקודמת כתיב ויהיו בני יעקב כו' ואלה תולדות עשו שעדיין לא הוציא יעקב כל בלעו מפיו של אותו רשע. ואחר כך דכתיב וילך אל ארץ כו' ומסיים באלופי עשו. ושמעתי ממו"ז ז"ל שם אלופים שכל אחד. בפני עצמו עומד. ואין להם התחברות. ולכן דמוהו לחבילות של פשתן. כי חז"ל אמרו שלכן נקרא פשתן בד שגדל בד בבד עכ"ד ז"ל. וזה החילוק בין אלוף לאחד. והשבטים הם אחדות אח"ד. י"ב שבטים ויוסף עולה על כולם. לכן כתיב אלה תולדות שפסל את הראשונים. להבדיל בין אלופי עשו כו'. דלא כמ"ש מקודם ואלה:
תרנ"ג
שורה 2,124:
בענין הפרשה המלוך תמלוך עלינו כו' ויוסיפו כו' שנוא אותו כו'. כי מדריגת יוסף היא למעלה משאר השבטים כידוע. ולכן לא עמדו על דעתו. ובחי' יוסף הוא כמו בחי' השבת דאיתא בזוה"ק כיון דלא אשתכח בי' מנא מה ברכתא אשתכח בי' והשיב דכולהו ברכאין בי' תליין. כמו כן לא הי' ניכר כח יוסף בעוה"ז אבל כל הנהגת העולם בו תלוי. ולכן הראה להם בחלום השני שמש וירח וכוכבים משתחוים לו. פי' הנהגת סדר העולם הכל תליא במזל העליון. שמש ירח כוכבים רומז לג' תפלות שחרית מנחה ערבית. וכל שורש התפלות לבטל שינוי הזמנים אל השורש. ולכן יש ח"י ברכאין למשוך חיות מחי עולמים. וזהו משתחוים לי שכל הסדר תלוי בכח שלמעלה מהטבע. וכל הכריעות והשתחויות בתפלה לחבר עוה"ז בחי עולמים. בכח ח"י חוליות שבשדרה. והכל כח יוסף הצדיק. ולכן אחר שהגיד להם זה החלום לא כתיב תוספות שנאה. רק ויקנאו בו אחיו כי ראו שכחו למעלה מהם. כי השבטים הם קיום העולם וי"ב מזלות. ויוסף למעלה מזה הסדר והכל תלוי בו כנ"ל. והנה בחול יש ג' תפלות הנ"ל שהוא חיבור ב' העולמות. ובשבת יש מוסף. והוא בחי' יוסף הצדיק שבשבת מתגלה הנהגה עליונה למעלה מהטבע. וזה הרמז שהוא למעלה מג' בחי' שבימי המעשה. גם הג' תפלות בכל יום הוא לתקן הנפש רוח נשמה שבאדם לדבקם בשורשם. ובשבת תפלת מוסף על נשמה יתירה. לכן נק' מוסף. וכמו כן הקרבנות במקדש שהיו מעלין הכל להשורש. ובשבת קרבן מוסף שהיא למעלה מעולת התמיד בחי' יוסף למעלה מסדר הטבע כנ"ל:
תרנ"ד
שורה 2,131:
במדרש ביקש יעקב לישב בשלוה כו' השטן מקטרג. קפץ עליו רוגזו של יוסף כו'. כ' אחת שאלתי כו' שבתי בבית ה' כל ימי חיי. ובודאי לזאת הבקשה נתכוין המד'. כל ימי חיי לרבות גם בעוה"ז. כמו שיהי' לעתיד יום שכולו שבת. ואז נכון יהי' הר בית ה' גם בעוה"ז. וכל האבות ע"ז שמו כל לבם ונפשם והקב"ה רצה למלאות רצונם וכמו שהי' אח"כ בקבלת התורה ומצות ובנין ביהמ"ק ויהי' נגמר הכל בשלימות לימות המשיח בב"א. ולכן הוצרך לגלגל סיבת גלות מצרים כי ע"י יציאת מצרים הי' הכנה לכל זה. כמו שתלה הקב"ה בתורה כמה מצות ביצ"מ. וכמו כן למען תזכור כו' צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ולכן קפץ רוגזו כו' שיוכל להיות נגמר עצה עמוקה זו כמ"ש ז"ל בפסוק מעמק חברון. והנה מנוחת שבת היא מעין עוה"ב. והוא באמת זכר ליציאת מצרים שע"י יציאת מצרים זכינו לשבת שניתנה במרה אחר יצ"מ. וזה הענין נוהג תמיד שמקודם צריכין להלחם במריבות ומחלוקות והוא בחי' ימי המעשה כמ"ש במ"א שהוא מלשון כפי'. וכן הי' תהלוכות יעקב בחו"ל. ועתה וישב יעקב רצה לישב בשלוה בחי' השבת כמ"ש. ובאמת יוסף הוא בחי' השבת. וזהו רמז החלום מאלמים אלומים בתוך השדה. קמה אלומתי כו'. מאלמים מתרגמינן מאסרין איסרין. וגם פי' מאלמים מלשון אלם כמ"ש במדרש קמה אלומתי משתיקותא דאמא ע"ש לפי דרכו. ובדרך הנ"ל יתפרש ע"פ מ"ש במ"א פי' הגמ' בגיטין מי כמוכה באלים. באלמים ששומע גדופו של הרשע ושותק. והוא הנהגתו ית' את העולם מלובש ומוסתר בדרך הטבע. ולכן הוא עבודת ימי המעשה בתוך השדה לברר מלכותו ית"ש כי הוא בכל משלה. הגם כי הוא מלובש בטבע. וכפי מה שמבררין בימי המעשה יש לזה עלי' בש"ק. והוא בחי' יוסף. קמה אלומתי וגם נצבה. ולא עוד שנותן קדושה גם לימי המעשה וזה רמז תסובינה אלומותיכם כו' שצריכין לבטל ימי המעשה אל השבת. וכמו כן השבטים עם יוסף הוא כלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל. כי מקודם כתיב אנחנו מאלמים ביחד. ועי"ז קמה אלומתי. ואח"כ תסובינה אלומותיכם כו'. ומ"ש רמז מי כמוכה באלים על הנהגת ימי המעשה יתפרש סיפא דקרא מי כמוכה נאדר בקודש על קדושת יום השבת כמ"ש בזוה"ק אמור ובמ"א כבר כתבנו מזה:
תרנ"ה
שורה 2,138:
בפסוק השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי כו'. להודיע כי הכל תלוי באות ברית קודש כדכתיב אם לא בריתי יומם ולילה כו'. ורמז יומם ולילה הוא בחי' תורה שבכתב ושבע"פ כמ"ש במדרש יום ליום יביע אומר תורה שבכתב ולילה ללילה תורה שבע"פ. וזה רמז שני המאורות. הגדול לממשלת היום תורה שבכתב. והקטן לממשלת הלילה תורה שבע"פ. ולכן ניתוסף הכוכבים. לממני בך צדיקים. כי תושבע"פ תלוי בפיהן של בנ"י. ויש רשימו מתורה שבכתב ושבע"פ בכל איש ישראל. ובכח שמירת אות ברית קודש מאירין אלה המאורות. כמ"ש ויתן אותם אלקים ברקיע השמים. כדאיתא בזוה"ק. וכמו שהוא בכלל כן בפרט איש ישראל. והם בחי' עץ החיים ועץ הדעת. לכן כתיב יחוה דעת. ונק' לילה שבתורה שבכתב הדבר מפורש. ושבע"פ תליא בדעת האדם. רק הלומדים לשמה זוכין למצוא דבר אמת בפיהם. ומול ב' מאורות אלו יש ב' ערלות חיתוך ופריעה. ובכח מצות המילה שמפורש בתורה ופריעה הוא בקבלה בחי' תורה שבע"פ בכח מצוה זו זוכין לאור תורה שבכתב ושבע"פ וזהו בריתי יומם ולילה:
תרנ"ו
שורה 2,146:
במדרש לא שלות כו' ויבוא רוגז כו' גם בפ' בשלח ויבוא עמלק דרשו עליו ויבוא רוגז. כי נסמכה פרשה זו לאלוף עמלק דלעיל. כמ"ש במ"א דיעקב ויוסף הוא אמת ושלום. ומול זה עשו ועמלק. שוא ושקר זה עשו. מלחמה וקטטה עמלק. והוא שגרם השנאה בין השבטים. וכן עתה בגלות אדום עיקר מכח שנאת חנם נחרב הבית. ובאמת בחי' אמת ויעקב הוא החלק שבין אדם למקום מצד הנפש. ובחי' שלום ויוסף הוא חלק שבין אדם לחבירו מצד תיקון הגוף כי הנפשות קרובים בעצם. וז"ש ביקש לישב בשלוה בעוה"ז חלק הגוף. קפץ רוגזו של יוסף:
תרנ"ז
שורה 2,153:
אלה תולדות יעקב יוסף. מקודם כתיב תולדות עשו במספר. וביעקב כתיב תולדות יעקב יוסף בלי מספר כי עשו ירש מדה"ד והוא בגבול ושיעור ידוע. אבל מדת החסד והרחמים נאמר הטוב כי לא כלו רחמיך לא תמו חסדיך כי הם בלי גבול. וכן כתיב פוקד עון אבות על שלשים ורבעים. ומדת הטובה כ' לאלפים. הגם כי דרשו ב' אלפים היינו לכל הפחות. אבל אלפים כולל עד אין גבול. שכן עשה הקב"ה להיות קץ וגבול לחושך. ומדת הטוב הוא בלי גבול. וחז"ל דרשו תולדות יעקב יוסף שדומה לו. כי יעקב הי' המכריע בין מדת אברהם ויצחק ולא עוד שעל ידו נתעלו למדריגה גבוה כדכתיב ברכות אביך גברו. והוא מקשר האבות אל השורש. וכמו כן יוסף הוא מכריע בין השבטים ולא עוד אלא שמעלה אותם אל האבות שהם השורש שלהם. וזה רמז ב' החלומות מאלמים אלומים כו' וחלום השני השמש והירח ואחד עשר כוכבים שהיא המעלה העליונה חיבור השבטים אל האבות בכח יוסף הצדיק דאחיד בשמיא וארעא:
תרנ"ח
שורה 2,160:
במדרש וישבו לאכל לחם עבירתן של שבטים זכורה כו' תקוה לעולם. ישבו להאכיל לחם לכל באי עולם. כי הנה מדריגת יוסף למעלה מן השבטים ואין כל העולם כדאי לקבל מדריגה עליונה כזו. אבל דרך השבטים הוא אכילת לחם לכל באי עולם. וכל עבודת השבטים היה בעבור כלל ישראל ומסרו נפשם להכין דרך לדורות השפלים. והכל הי' סיבה לטובה. והי' צריך להיות נפרש יוסף מהם ואז יוציאו הם מדריגותיהם מכח אל הפועל. ואיתא דיש לחם מן השמים ולחם מן הארץ. הוא בחי' יוסף עם השבטים. כי יוסף מעלה לחם מן הארץ ללחם מן השמים כמ"ש במ"א בענין משנה לחם. וי"ב חלות שהי' במקדש הוא בחי' י"ב שבטים. ולבונה זכה לאזכרה הוא בחי' יוסף בחי' זכירה. ובאמת מחלוקת השבטים עם יוסף הי' שורש הגלות. והנה הגלות הוא ג"כ לברר הקדושה הנמצא בכל המקומות אלו. אבל אם היו בנ"י זכאין היו מאירין מא"י ובהמ"ק מרחוק לכל העולם. וכן הי' בחי' יוסף להבה ששולט מרחוק. אבל כשגרם החטא צריכין להתפזר בכל אלה המקומות השי"ת יקבץ נדחנו:
תרנ"ט
שורה 2,167:
ויהי ה' את יוסף במדרש עם שאר השבטים לא כו' לפי שהי' בבית אדוניו המצרי ע"ש. דכתיב רבות רעות צדיק. ומכולם יצילנו ה'. ועמך כולם צדיקים לכן רבות רעות מסבבים אותם וה' אתנו. וכן הוא במדת הצדיק אות ברית קודש שכל המקרות מזדמנים דוקא במקום הזה והערלה סובבת ולכן חתם הקב"ה אות ברית להציל הצדיק כמ"ש ה' אלקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך. היוד שחתם הקב"ה בקרב נגמר השם שדי והוא מציל הצדיק:
תר"ס
שורה 2,174:
בפסוק וינס ויצא החוצה. וכתיב התם ויוצא אותו החוצה דרשו חז"ל למעלה מכיפת הרקיע. כן יוסף יצא מכל דרך הטבעי. ובאברהם אע"ה כ' ויוצא אותו שעדיין לא הי' נימול והקב"ה הבטיחו כה יהי' זרעך שיהי' להם כח בעצמם לצאת מן הטבע והאמין בה' ויחשבה לו צדקה כי לא הי' משיג איך יוכל בשר ודם מעצמו לצאת מן הטבע אבל הקב"ה חתם לו ולזרעו אות ברית קודש אשר בכח הזה יכולין לצאת מן הטבע כמ"ש מי יעלה לנו השמימה. השמימה הוא למעלה מכיפת הרקיע. והנה לאברהם וליוסף ניתוסף להם ה'. שמדת אברהם נגמר ע"י יוסף ושניהם ענין אחד. ובזכותו של אברהם אע"ה נברא העולם כמ"ש בהבראם באברהם והוא אות ה' שבה נברא העולם. וביוסף ה' שבה מתקיים העולם. וכן אמרו חז"ל שנק' בני ישראל בני יוסף הואיל והוא מכלכלן פי' שקיום העולם ע"י יוסף. כמ"ש צדיק יסוד עולם. וכמו כן בכל איש ישראל שנקרא עולם קטן בפ"ע. בכח הברית מתקיים ויכול לדבוק בחיים. והנה יוסף היה הכנה לדורות כמ"ש יוסף ירד למצרים וגידר עצמו מן הערוה בזכותו כל אנשים נגדרו במצרים מן הערוה. ולאו דוקא מצרים רק בכל גלות מסייע כחו של יוסף הצדיק. וכתיב ויהי ה' את יוסף. את לרבות כל מי שיש בו הארה מיוסף הצדיק והם בני ישראל דכ' ועמך כולם צדיקים. לכן ה' עמהם בגלות כדכתיב ויהי ה' את יוסף. ויהי בבית אדוניו המצרי:
תרס"א
שורה 2,182:
בפסוק ויהי בבית אדוניו המצרי. ויהי שם בבית הסהר. ויהי' בהויתו יהי'. הוא בחי' השתוות שלא קיבל שינוי מכל אלה המקומות. וכ"כ ויוסף הי' במצרים. הוא יוסף הרועה הוא המלך ולא נשתנה. וזהו בחי' צדיק יסוד עולם. ולכן הי' הוא המכין לגאולה. שזה עיקר נסיון הגלות שלא יקבל שינוי עי"ז. וכן צריך להיות איש ישראל לידע ולהאמין כי הכל בהשגחת הבורא ולא במקרה. וגם כשירד למצרים ולבית הסהר ידע שזהו שליחות הבורא ית' ובכ"מ שרצונו ית' לשלוח האדם צריך לעשות שליחותו ולעשות רצון המלך. ולפי שהי' גלוי לפניו ית"ש שלא יקבל שינוי נשתלח הוא ראשון למצרים להיות הכנה לכל בני ישראל. וכן דרשו חז"ל בזכות יוסף נגדרו כל בנ"י בעריות במצרים. וגם מה שדרשו בזכות שרה נגדרו כל הנשים גם בה כ' ויהיו חיי שרה כולן שוין שלא קיבלה שינוי כשנלקחה לפרעה וכן יוסף כמ"ש:
תרס"ב - תרס"ג
שורה 2,191:
נסמך פ' וישב ומחלוקת השבטים אחר תולדות עשו. כמ"ש במ"א כי עשו בחי' שקר והוא להלחם עם בחי' יעקב תתן אמת ליעקב. ותולדות עשו עמלק בראש. בחי' מלחמה ומריבה מול בחי' יוסף שלום. והם כחות מסט"א העומדים להלחם עם הצדיקים. ויעקב אע"ה הי' מוכרח להשתמש בקצת שקר באומרו אנכי עשו בכורך. כי מהם ובהם צריך להיות המפלה. מבית אבא שדי בי' נרגא. וכמו כן להלחם עם אלופי עשו ועמלק הוצרך להיות מחלוקת בין השבטים. שאותן הרשעים מעכבים השלום. ואין זה חידוש שהרי נשבע הקב"ה וב"ש שאין שמו שלם עד שימחה זרעו של עמלק. מכש"כ שהשבטים לא היו יכולין להשלים בעבור אותן הרשעים. וכן רמז במד' ויבוא רוגז כמ"ש שם ויבוא עמלק שהכל ענין אחד:
תרס"ד
שורה 2,198:
בפסוק הילד איננו ואני אנה אני בא. איתא דראובן פתח בתשובה תחלה ולכן הושע הנביא שבא מראובן פתח ג"כ בתשובה. כי זו תשובה שלימה שאינו מוצא לו שום מקום ומציאות בעולם ע"י החטא. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל על ענין טעות. בצרה תקלוט כבצר. אמר ההפרש ביניהם כי באמת בע"ת שיודע שעל ידי החטא אין לו מקום אז השי"ת נותן לו מקום כמ"ש ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה. וזה בצר ותוקף שניתן לבעל תשובה. אבל אם הוא סומך על זה זה נקרא בצרה. שסומך על זה המקום ואז אינו קולט כלל עכ"ד. ונראה רמז לזה בצר במדבר פי' אם הוא בעיניו כמדבר ואין לו מציאות. אז בצר וקליטה יש לו. והיא בחי' ראובן. [ויש להוסיף עוד כי בודאי חוטא גמור אין לו באמת מקום. אבל ראובן הי' צדיק. ובמקרה בא לידי חטא. ואעפ"כ לא מצא לעצמו מקום. זה הרמז בצר במדבר בארץ המישור לראובני. שאף שהי' באמת ישר וצדיק ונעשה כמדבר. זכה להורות תשובה לדורות. ונקבע עיר מקלט הראשון בארצו. ובאמת כל מה שקרה חטא לראובן כדי להורות תשובה]:
תרס"ה
| |||