טור יורה דעה קסח-קסט: הבדלים בין גרסאות בדף
| [גרסה לא בדוקה] | [גרסה לא בדוקה] |
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה |
←טור: עריכה - כשליש מהסימן (הכפול) הארוך. |
||
שורה 3:
==טור==
ישראל שלוה מעות מעכו"ם בריבית וביקש להחזירם לו, מצאו חבירו ואמר 'תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו' אסור, שאין לישראל הלוה שום עסק עם העכו"ם.
ואפילו אומר 'תנם לי ואני אעלה לו כדרך שאתה מעלה לו' אסור, דבשליחותו הוא נותן לעכו"ם, ודומה למי שאומר לחברו 'אני אלוה לך על מנת שתתן הריבית לעכו"ם' דפשיטא שהוא אסור, לא מיבעיא אם המלוה חייב המעות לעכו"ם והלוה נותנם לו בשבילו כי הכא, אלא אפילו אין המלוה חייב לעכו"ם כלום, כיון דבשכר ההלואה נותן לעכו"ם הריבית על פי המלוה, הוי רבית קצוצה.
ואפילו העמידו אצל העכו"ם ואמר לו העכו"ם 'תנם לישראל זה והפטר ואני אתנה עמו שיתן לי קרן וריבית' אסור, דכיון דקיבל מיד ישראל, נראה כנותן ריבית לעכו"ם בשליחותו.
אבל אם קיבל העכו"ם המעות מיד הישראל הראשון ונתן לשני, מותר אפילו לא פירש בפירוש שפטר הראשון, דמסתמא דפטרו ונתחייב לו השני, ומותר אפילו אם נותן הריבית ליד ישראל הראשון, שבשביל העכו"ם הוא מקבל אותם, ודומה לעכו"ם שמלוה לישראל בריבית על מנת שיתן הריבית לישראל דשרי.
וכן אם העמידו אצל העכו"ם ואמר לראשון 'הניחם על גבי קרקע', וכן עשה ונסתלק ולקחם השני משם, מותר.
ועכו"ם שלוה מעות מישראל בריבית וביקש להחזירם לו, ומצאו ישראל ואמר 'תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו', מותר. ואפילו אמר 'אני אעלה לו כדרך שאתה מעלה לו' מותר, שבשביל העכו"ם נותנם לו.
ואם העמידו אצל ישראל ואמר ישראל הראשון לעכו"ם ליתנם לשני, פירש רש"י שהעכו"ם נעשה שליח הראשון ליתנם לשני ואסור. ור"ת פירש כיון שאין שליחות לעכו"ם, לא נעשה שליח הישראל ושרי, וכן הוא מסקנת אדוני אבי הרא"ש ז"ל.
ומיהו אפילו לרבינו תם, אם ישראל השני אומר שבשליחות הראשון מקבלם מהעכו"ם אסור, דשליח של ישראל הוא וכאילו מקבלם מידו דמי.
ישראל שאומר לעכו"ם 'לוה לי מעות מישראל בשמך ומאי דיהבית ליה קרנא ורוחא עלי הוא', והמלוה לא ידע שבשביל ישראל לקח אותם ולבסוף נודע לו, לדברי ר"ת שאין שליחות לעכו"ם כלל מותר, כיון שאין שליחות לעכו"ם אינו שלוחו של הישראל ואין למלוה עסק אלא עם העכו"ם, ולפירוש רש"י שיש שליחות לעכו"ם לחומרא, הרי הוא שלוחו של הישראל ואסור. ור"י התירו אף לדברי רש"י, ואפילו עשאו הלוה שליח בפירוש ויש עדים בדבר. וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"לף לדברי ר"י אין היתר בדבר אלא למלוה, לפי שאינו יודע שהוא לצורך הישראל, אבל הלוה שיודע שלקחם לצרכו הרי שלוחו הוא ואסור לפירוש רש"י.
ישראל שנתן משכונו לעכו"ם ללוות עליו מישראל ברבית כתב ר"י שהוא מותר לו ליקח הרבית אפי' הלך העכו"ם ופורע הישראל קרן והרבית לישראל המלוה דמסתמא לא שביק היתרא ואכל איסורא ואקנייה ניהלי' משכון לעכו"ם ועכו"ם קנייה במשיכה וכל מה שנותן לישראל בשביל העכו"ם הוא נותן לו וכתב בספר המצות ולפי זה עכו"ם שמשכן לישראל בחובו ומשכן המשכון לישראל ברבית אסורה לו ליקח הרבית מישראל בעל המשכון שזה ודאי לא הקנהו לו ומדברי א"א הרא"ש ז"ל לקמן במשכונו (של עכו"ם ביד ישראל) יראה שגם זה מותר וכתב א"א הרא"ש ז"ל שגם בזה שישראל שולח משכונו ביד עכו"ם ללוות עליו צריך שלא ידעה מלוה שהמשכון הוא של ישראל ולצורך ישראל הוא לוה ואם יאמר ישראל שלי הוא לא יאמינו המלוה ועדים לא יוכל להביא כי לא יוכלו להעיד שאלו המעות עצמן שנתן המלוה לעכו"ם שחזר ונתן לישראל שיוכל לומר להם עכבם לעצמו וממעותיו הלוה לו הלכך אין בידינו כח לומר למלוה אל תקח רבית מהעכו"ם אבל אם הוא ידוע שהוא של ישראל אסור ללות עליו ואף אם אינו יודע בודאי אלא שידוע הוא שהמשכון של ישראל כגון שהוא מלבוש של ישראל שאין העכו"ם רגילים בו מכוער הדבר ליקח רבית והרמב"ן חלק על דברי ר"י בישראל ששלח משכינו על יד עכו"ם ומיהו גם הוא מודה שאם השאיל הישראל משכן לעכו"ם ללוות עליו לעצמו שמותר אפי' הלך לו העכו"ם ופורע ישראל בעל המשכון למלוה קרן ורבית דהא אקנייה לעכו"ם וקנייה במשיכה.
עכו"ם שאומר לישראל לוה לי מעות מישראל כתבו ר"ג ורבינו אב"ן שמותר למלוה ליקח הרבית מיד ישראל השליח אע"פ שאין שליחות לעכו"ם ונעשה שלוחו של המלוה להוליך מעותיו לעכו"ם להביא לו משכונו ואפי' אם פראו השליח במעותיו ונתן למלוה קרן ורבית מותר שלא אסרה תורה אלא רבית הבא מיד לוה למלוה וזה לאו לוה הוא אלא שליח בעלמא וקנה המלוה המשכון של העכו"ם במעות שהלוה עליו והוי כאילו מוכרו עתה לזה הישראל שפדאהו וכ"כ אבי העזרי וכתב שאפי' העכו"ם אלם ואינו פורע לשליח יכול המלוה ליטול הרבית ממנו אבל אם הזכיר לו העכו"ם והכירו שהוא אלם לא יטול ממנו וא"א הרא"ש ז"ל כתב בתשובה שצריך שיאמר המלוה לשליח אתה תהיה שלוחי להביא לי המשכון מיד העכו"ם באחריותי ולהוליך לו המעות על אחריותו וכן בשעת פדייה תהא שלוחי להביא לי מעותי מן העכו"ם ויהיו באחריותי כשיצאה מן העכו"ם וכן תהיה שלוחי להחזיר לו המשכן ואם אינו מאמינו יאמר כך בלבו וא"צ להודיעו או יתנה עמו שלא יהא נאמן לומר נאנס או נאבד אלא בעדים ואם עשה כן ובשעת פדייה אומר השליח לא אמרתי לך אמת תחלה אלא שלי הוא יאמר המלוה איני מאינך אלא לדברים הראשונים אני מאמין שאיני רוצה להחזיקך כרשע אבל חושש אני לדבריך ואיני רוצה לקבל ממך המעות וכשיבא העכו"ם ויתן לי המעות אתן לו משכונו ואפי' אם ירצה לישבע אינו נאמן ואפי' עדים מעידין שהוא של ישראל לא מהני כיון שהודה תחילה שאינו שלו ואף אם יאמר השליח למלוה אל תמכרהו כי העכו"ם אלם אין המלוה צרך לחוש לדבריו כי אין למלוה עם העכו"ם כלום ואם השליח ירא ממנו יציל עצמו ויפדה המשכון או יוסיף משכון למלוה כדי שלא יפסיד בהמתנה ומדברי הרמ"ה ירשאה שצריך שלא יהיו המעות באחריות השליח אבל על המשכון אין לחוש שאם הוא באחריותו שכתב ישראל שאמר לחברו טול מעות הללו והלוה אותם לעכו"ם ברבית אם אחריות המעות על השליח בהולכה או בהובאה אסור למלוה ליקח הרבית מיד השליח או מיד שלוחו של שליח ואפי' עד מאה ואם אין האחריות עליו אלא כשאר שלוחים ואם שומר חנם ש"ה ואם שומר שכר ש"ש מותר.
| |||