טור חושן משפט רצא: הבדלים בין גרסאות בדף
| [גרסה לא בדוקה] | [גרסה לא בדוקה] |
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה |
|||
שורה 100:
==בית חדש (ב"ח)==
{{המרת או.סי.אר}}
כי יתן איכא למידק מנ"ל לרבינו הא דכתב וגם משמיענו וכו' בין בש"ח בין בש"ש ודילמא קרא לא אתא אלא לאשמועינן חדא ונראה דלפי דבר"פ השואל אמר דפרשה שנייה בש"ש שכן חייב בגנבה ואבדה ופריך אדרבה ראשונה בש"ש שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת גנב ומהדרינן אפ"ה קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה ובפרק המפקיד קאמרינן דר' יוחנן ור"א לית להו הך סברא ולדידהו קשה מנ"ל דראשונה בש"ח ושנייה בש"ש איפוך אנא וכתבו התוספות לשם (דף מ"א) בד"ה קרנא דרבינו שמואל פי' מדכתב בראשונה כסף או כלים דרגילות הוא לשמרם בחנם דליכא בהו טרחא ובשנייה כתוב בהמה דאיכא טרחא ורגילות לשמרה בשכר והשתא לסוגיא דר"פ השואל דנפקא לן הכי מדקרנא עדיפא ולא מדכתב בראשונה כסף וכלים ובשנייה בהמה בע"כ דאית לה פירוקא אחרינא אהא דשינה וכתב בראשונה כסף וכלים (וכו') [ונראה] לרבינו דלהך סוגיא צריך לומר דבראשונה משמיענו דאע"פ שאין בהם כ"כ טורת וכו' אפ"ה פטור ובשנייה משמיענו אע"פ שיש בהם טורח וכו' אפ"ה חייב והשתא ניחא דכתב רבינו לכך פי' בה כסף או כלים וכו' אליבא דר"י ור"א בפ' המפקיד וכתב גם משמיענו אליבא דסוגיא דר"פ השואל: ומ"ש ונחלקו בו חכמים וכו' כתב ב"י דבפ' הפועלים ופ' האומנים נחלקו בו ר"מ אומר כש"ח ור' יהודא אומר כש"ש וידוע דהלכה כר"י עכ"ל ויש להקשות דהלא בפ' האומנים קאמרינן רבה בר אבוה מחליף ר"מ אומר כש"ש רבי יהודא אומר כש"ח ואפ"ה פסקו האלפסי והרמב"ם ריש הלכות שכירות כמ"ד ש"ש ונ"ל דטעמייהו משום דבפ' המפקיד מייתי התם ת"כ דר' יוחנן השוכר פרה מחבירו ונגנבה ואמר הלה הריני משלם ואיני נשבע ואח"כ נמצא הגנב משלם תשלומי כפל לשוכר ותו אמר ר' ירמיה גבי שואל ושוכר פעמים ששניהם בחטאת וכו' והכי משמע בפ' אלמנה לכ"ג וכך פסקו לשם התוס' וגם הסמ"ג הוכיח כך מסתמי משניות דפרק בתרא דשבועות ודפ' הפועלים עיין עליו בעשה תחלת סי' פ"ט:
ש"ח הוא שהפקיד וכו'. פי' המפקיד נתנו לנפקד ואמר בפירוש שמקבל עליו לשמרו או אפילו אינו אומר כך בפירוש אלא א"ל הנח לפני נמי הוי ש"ח וכדתנן סוף פרק האומנים ומשמע ודאי דמתני' אפי' לא אמר בפירוש שמקבלו עליו לשמרו אפ"ה הוי שומר חנם ואצ"ל מקבלו עליו לשמרו ולא קשה דהו"ל למימר אפילו היכא דלא אמר כלום אלא שמשכנו לרשותו הוי ש"ח דכיון דכתב בסמוך דלהרמב"ם אינו חייב אם פשע אלא א"כ משך אם כן להרא"ש ור"י דמחייבים באומר הנח לפני אע"ג דלא משך כל שכן במשך אע"ג דלא אמר כלום: ומ"ש אבל אם אמר לו הנח לפניך. מימרא דרב הונא בפרק האומנים ובהנח סתמא מיבעיא וכתב הרי"ף כיון דלא איפשיטא עבדינן לקולא ופטור ובהגהות מיימוני כתוב ע"ש ראבי"ה דאם תפס משלו הוי תפיסה מספק ולא מהני ע"כ: ומ"ש ע"ש הרמב"ם אבל מחרים וכו'. בפרק ב' מהלכות שכירות וכתב הרב המגיד לשם וכ"כ הסמ"ג שזהו תקנת הגאונים:
שאלה לא"א הרא"ש. בכלל צ"ד סי' ב' וד' ואיכא לתמוה דבפ' האומנין (דף פ"א) איתא דהנח לפניך והנח סתמא לא איירי אלא בשוק ואיכא למימר דעד כאן לא פליגי ר' ורבנן אלא בהכניס שורו ברשות בעל החצר בסתם דלרבנן בחצר דבת נטורי היא עייל ואנטר קאמר ולרבי בתצר דלעיולי רשותא בעי למישקל מיניה כי יהיב ליה רשותא לעיולי תיב ונטר לך קאמר וא"כ היאך כתב הרא"ש בתשובה זו דהנח לפניך והנח סתמא זהו בבית הנפקד היפך התלמוד לכאורה ויש ליישב דמ"ש הרא"ש זהו בבית הנפקד שהוא מקום המשתמר כוונתו לומר זהו כשהנפקד בביתו שהוא מקום המשתמר למפקיד שהרי המפקיד יכול לשמור בעצמו כשישב במקום שהניחו אצל הנפקד בשוק דהוי מקום המשתמר ע"י השומר לאפוקי דכשהוליך הנפקד את הפקדון עמו בדרך אשר הולך והמפקיד נשאר בביתו א"כ ודאי דכשהנפקד נתרצה לקבל הפקדון לרשותו ולהוליכו עמו קיבל עליו ג"כ שמירתו דמי ישמרנו בדרך אם לא הנפקד וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"ד דשאלה שכתב הפקיד אצל חבירו כספים בדרך להוליכם לביתו או ששלח עמו מעות ממקום למקום צריכים שיהו צרורין ומונחין בידו וכו' וקודם זה כתב כיצד דרך השומרים הכל לפי הפקדון וכו' וא"כ מנעלים הללו כיון שקבלם הנפקד להוליכן עמו בדרך צריך שיקשרם ולא יפלוג מהם: ומ"ש הא דאמר הא ביתא קמך וכו'. בפרק הזהב (בדף מ"ט):
בקש מחבירו וכו'. משנה בפ' הפרה (דף מ"ו) והאלפסי פסק שם כשמואל דהלכה כר' וכן פסק הרמב"ם בפ"ז מנזקי ממון וכתב רבינו דעתו לקמן בסוף סי' שצ"ח אבל התוס' כתבו וז"ל לכאורה נראה דהלכה כשמואל בדיני וצ"ע דרבא קאמר לעיל הכנים שורו וכו' וז"ש רבינו ור"י פסק כחכמים דמדכתבו לכאורה נראה וכו' אלמא דהאמת אינו כך וכ"כ הרא"ש לאחר שהביא דברי הרי"ף כתב וז"ל והתוספות כתבו צ"ע משום דרבא דהוא בתרא סבר כחכמים וכו' אלמא משמע דכוונתו לחלוק אפסק דאלפסי ועוד דלאחר שהביא דברי התוס' כתב לחזק סברא זו מדעתו וז"ל וכן סתמא דתלמודא וכו' ועוד דאח"כ כתב הרא"ש בעיא היכא דקביל עליה נטירותא וכו' והביא פרש"י ונחלק עליו ופירש דדוקא לרבנן קמיבעיא ליה וכו' וכתב במסקנתו הילכך אם נכנס שור מעלמא והזיקו לא מפקינן מבעל החצר הרי מבואר דפסק כרבנן אלא דאח"כ כתב א"נ נוכל לקיים פי' רש"י כי היכא דתיהוי בעיא זו אליבא דהלכתא לפסק רב אלפס וכו' אלמא דאיהו גופיה לא ס"ל כרב אלפס ז"ל ולפי זה התיישב דלא קשה קושיית הב"י דמנין לו לרבינו דמסקנת הרא"ש כר"י דהא פשיטא דכיון דהביא דברי התוס' לאחר שהביא דעת האלפסי אלמא דמסקנתו כמ"ש באחרונה דזהו דרכו בפסקיו ומה שמקשה עוד ב"י דהתוס' לא פסקו כחכמים כו' אינו קשה דמדכתבו לכאורה נראה דהלכה כשמואל בדיני וצ"ע וכו' מוכח להדיא מלשון לכאורה נראה דהאמת אינו כך כדפי' עוד כתב לתרץ קושיית התוס' לדעת רב אלפס עיין עליו אבל מ"מ דעת ר"י דלית הלכתא כרבי אלא כרבנן וכ"כ רבינו ירוחם וז"ל ודוקא בשוק אבל בחצר אם א"ל עול עול ואנטר קאמר עכ"ל ומביאו ב"י והיינו כדפסק ר"י והרא"ש כרבנן: ומ"ש ודוקא בהיזק דאתי ליה מיניה וכו'. שם קא מיבעיא לן בהיזק דאתי ליה מעלמא וכיון דלא איפשיטא מספיקא לא מפקינן ממונא:
ומ"ש דאינו חייב אלא כפי שיווי החפץ וכו'. מימרא דרבא ס"פ הכונס הנותן דינר זהב לאשה וכו' הביאו הרי"ף והרא"ש וכתב בנ"י ע"ש הרא"ה דלאו דוקא אשה דה"ה לאיש והא דנקט אשה משום דמרגליה בפומיה גבי קדושין:
והשומר הזה מיד וכו'. כ"כ התוס' והרא"ש בפרק השואל אמימרא דרב הונא השואל קורדום וכו' וכ"כ עוד הרא"ש בפ' האומנים אהא דתנן שמור לי וא"ל הנח לפני ש"ח דמשמע דאע"פ שלא משכו השומר וכו': ומ"ש דהרמב"ם מצריך משיכה דוקא. הכי משמע בפ"ב משכירות ופ"א וג' משאלה וראייתו מדאמר בפ' מרובה ופרק השואל כדרך שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרים ומפרש לה הרמב"ם דאף להתחייב באונסין אינו חייב עד שימשוך וההיא דהנח לפני ש"ח מוקי לה שהניחו בסימטא בד' אמותיו א"נ איירי בבהמה ובא"ל הכישה במקל והיא תבוא כדאמר בפרק השואל הכישה וכו' וכ"כ ה' המגיד פ"ב משכירות ע"ש הראב"ד והרשב"א וכ"כ נ"י בהאומנין בשמם ומביאו ב"י לעיל סעיף ב' ולא כתב כך אלא אליבא דהרמב"ם דמצריך משיכה אבל לר"י והרא"ש ל"ק מידי דאינהו סברי דבדיבורא דידיה מסתלקי הבעלים משמירתם ולפיכך חייב אם פשע אפי' לא משך:
וצריך לשמור כל דבר וכו' כ"ז בפרק המפקיד (דף מ"ב) וכתב הרי"ף לשם דוקא בכהאי גוונא דאפשר שאם לא פש מתחלה לא היה נארע האונס של גנבה אבל בעלמא שהאונס לא בא מחמת הפשיעה פטור ועי' בסמוך בפשע בה ויצאה לאגם:
שאל המפקיד פקדונו וכו' עובדא דכיפידאתא לקמי' דר"נ ריש המפקיד (ל"ה) ועובדא דזוזי דאתא לקמיה דרבא ס"פ המפקיד (ד' מ"ב) ואמרו כל לא ידענא פשיעותא הוא זיל שלים ומהנך תרתי עובדא שמעינן דל"מ זוזי אלא אפילו כלים דאורחייהו לטלטלינהו ממקום למקום אפ"ה הוי פשיעותא זהו שכתבו הרמב"ם והסמ"ג בין כלים בין מעות וראייתם מהנהו עובדא דכיפי וזוזי וכ"ע הסמ"ג דחייב לשלם מיד פי' שאין יכול לדחות ולטעון המתן עד שאבקשנו ואמצאנו והכי מוכח מהך דכיפי דלסוף אשתכחו כיפי ואפ"ה אגבייה ר"נ מעיקרא לאפדנא מיניה ולא המתין לו זמן מה עד שימצאם והכי משמע מלשון הרמב"ם פ"ד משאלה וכ"כ המרדכי ר"פ המפקיד ומביאו ב"י:
באו עליו גנבים וכו'. ס"פ (השואל) [הפועלים] איבו אפקיד כיתנא בי רוניא אזיל שבו שמטיה וקאמר ר"נ דאע"ג דלסטים מזויין היה חייב לשלם דכיון דהיו לשם אנשי שלטון אי הוה רמא קלא הוו אתו ומצילין ליה: ומ"ש ודוקא בחנם וכו'. שם שומר שהי"ל לקדם ברועים ובמקלו' ש"ח בחנם וש"ש בשכר ולא קדם חייב:
פשע השומר וכו'. פלוגתא דאביי ורבא בפ' המפקיד (דף ל"ו) והלכה כרבא דפטור דמלאך המות מה לי הכא מה לי התם ול"ד לצריפא דאורבני (דף מ"ב) דע"י שלא שמר כדין שמירתן נאבדו המעות ואם שמרן כדין לא נאבדו אבל בהמה זו אם היתה בבית נמי היתה מתה:
אבל גנבה הגנב מן האגם משעת גנבה אבודה היא מן הבעלים מודה בה רבא דהחיוב בא לו על שעת הגנבה דאע"ג דש"ח פטור מגנבה הכא כיון דפשע בה שיצא לאגם חייב על גנבה זו שהגיעה מחמת פשיעה שיצאה לאגם ונגנבה מן האגם וה"א בגמרא:
העלה הבהמה לראש ההר וכו'. משנה סוף פרק הפועלים עלתה לראשי ונפלה הרי זה אונס העלה לראשי הצוקים ונפלה אינו אונס משמע דבהעלה אע"פ שהיה אנוס בנפילה הויא פשיעה בכל ענין אפי' העלה אותה למרעה שמן וטוב ודרך הרועים להעלות שם בהמות לרעות פשיעה הוא כיון דלא הוה ליה יכולת למנעה מן הנפילה לא הו"ל להעלותה דשאר רועים בטוחים הם בכחם למנעה מנפילה אבל זה שאין בכחו למנעה מנפילה לא הו"ל להעלותה דהו"ל לחוש מתחלה פן תפול ולא יהא לו יכולת למנעה מנפילה אבל במתה שם כדרכה פטור משום דמ"ה מה לי הכא מה לי התם כרבא:
ומ"ש לא העלה וכו' עד אלא דומה לגנבה. כלומר אע"פ שהיה בידו למנעה מלעלות אפ"ה אין זו פשיעה דאין מוטל על ש"ח לאחוז בזנבה שלא תעלה מאליה ודומה לנגנבה דאילו בש"ש אפילו בכה"ג חייב אבל בש"ח פטור כיון דאנוס בנפילה ועי' במ"ש בסוף סי' ש"ג בס"ד:
הניח הבהמה ונכנס לעיר וכו'. בסוף פרק הפועלים רועה שהיה רועה עדרו והניח עדרו ובא לעיר ובא זאב וטרף ארי ודרס אין אומרים אילו היה שם היה מציל אלא אומדין אותו אם היה יכול להציל חייב ואם לאו פטור וכתב הרי"ף בפרק המפקיד דלרבא דהלכתא כוותיה אפילו על בעידנא דעיילי אינשי אי הוה יכול להציל אפילו על ידי רועים ומקלות חייב וכ"כ הרמב"ם בפ"ג משכירות ופירש הרב המגיד ע"ש הרמב"ן והרשב"א דדוקא בש"ש אבל בש"ח שנכנס בעת שדרך הרועים ליכנס ודאי פטור שאין זו פשיעה וז"ש רבינו כאן בש"ח דפטור אפילו היה יכול להציל כשנכנס בשעה שדרך הרועה ליכנס: ומ"ש ואם נכנס בשעה שאין דרך בני אדם ליכנס כתב רב אלפס וכו'. כ"כ בפרק המפקיד וכ"כ הרמב"ם בפ"ג משכירות ואע"ג דסבירי להו דאפילו בש"ש פטור כמבואר מדבריהם וכדלקמן בסי' ש"ג ס"ח אפ"ה כתב רבינו בשמו כאן בדין ש"ח משום דלהראב"ד דפליג עליה אפילו בש"ח חייב ודברי הראב"ד כתבם נ"י בשמו שם ובס"פ הפועלים גם הרא"ש כתב כן בפ' המפקיד וז"ל ועי"ל דהתם בא האונס מחמת הפשיעה דדילמא אי הוה התם הוי מקיים ביה גם את הארי גם הדוב הכה עבדך וכו' ונראה דלפי דהרא"ש כתב האי ועי"ל אחר דברי הרי"ף נראה לרבינו שכך תופס עיקר ולכן כתב וכן עיקר ודלא כב"י שדחה דברי רבינו:
כל דבר וכו' כתב הרמב"ם כיצד וכו'. בפ"ד משאלה ונראה דלמד כך מדאמר שמואל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע משמע דוקא דינרי כסף וה"ה דינרי זהב דאין מתקלקלים בקרקע וגנבי נמי מסרי נפשייהו טפי עלייהו אבל שאר מטלטלים שמתקלקלים בקרקע ושאר כלי מתכות אפילו כלי כסף וכלי זהב כיון דלא מסרי גנבי נפשייהו לא בעי שמירת קרקע וכ"כ בהגהות מיימוני שם והכי משמע בדברי הרא"ש לשם:
ומ"ש השומר שהניח הפקדון במקום שאינו ראוי לו וכו'. נלמד מעובדא דצריפא דאורבני וצ"ל דמיירי בגוונא דאם היה מניחו במקום הראוי לו אפשר שלא היה נארע האונס דאי איתא דאף אם הניחו באותו בית במקום הראוי לו היה נשרף בכלל שריפת כל בית א"כ דמיא לבהמה שיצאה לאגם ומתה דפטור מטעם דמ"ה מה לי הכא מה לי התם אלא בע"כ דהיה מקום בבית שאם היה מניחו שם לא היה נשרף א"נ ה"ק שכל הבית אינו מקום ראוי אלא היה לו לקברם בקרקע:
ומ"ש אע"פ שהניח הפקדון עם שלו וכו' ירושלמי כתבוהו הרי"ף והרא"ש בפרק המפקיד:
כספים וכו'. מימרא דשמואל שם ובגמרא איתא והאידנא דשכיחי גשושאי (פי' דמגששין בקרקע בשפודין של ברזל להכיר מקום שתחתיו חלל) אין להם שמירה אלא בשמי קורה ולא הביאו לא הרי"ף ולא הרמב"ם גם לא הביאו הא דקאמ' והאידנא דשכיחי פרומאי (שוברי התקרה) אין להם שמירה אלא בכותל ונראה דס"ל דמדקמיבעיא ליה לרב אשי בתר הכי מי בעינן כיסוי עפר ג' טפחים כמו גבי חמץ או לא ופשטינן דסגי בטפח אלמא דמיירי בדקברינהו בארעא דאילו בכותל ודאי לא בעינן ג"ט דלא דמי לחמץ שנפלה עליו מפולת ותו דבעובדא דההוא דאשלמינהו לאימיה דאתא לקמיה דרבא אמר נימא ליה לאימיה ז"ל שלים אמרה לא א"ל דלאו דידיה נינהו דאקברינהו אלמא דבימי רבא ורב אשי היו נוהגין לשמור הכספים בקרקע ולא חששו לגשושאי ומדקאמר נמי רבא ומודה שמואל בכותל דמשמע דה"ק דאע"פ שלא נתנם ביני אורבי ש"ד ולא חיישינן לפרומאי וכפי' הרא"ש א"כ לית לן למיחש אלא לטפוחאי דמטפחים בכותל זו היא דעת הרי"ף והרמב"ם ואחריהם נמשך רבינו ונתיישב מה שהיה קשה לב"י: ומ"ש ויתן עליהם עפר טפח. שם מסקנא דרב אשי אלא דנראה שאין זה אלא דוקא כשמקברם בקרקע אבל במטמין בכותל אין שיעור לדבר וכך מבואר מלשון הרמב"ם שלא הזכיר טפח עפר אלא במקברם בקרקע והכי מסתברא דבכותל סגי באיכסויי מעינא ולא דמי לקוברם בקרקע דע"י דריסת רגלי בני אדם נישוף העפר בפחות מטפח אבל רבינו נמשך אחר לשון הרי"ף והרא"ש שכתבו להדיא דבכותל נמי בעיא לעמוק טפח ולכסות עליהם עפר טפח: ומ"ש לא הטמינם כראוי וכו'. כ"כ הרמב"ם לשם ופשוט הוא דאפילו נגנבו או נאבדו באונס נמי חייב דהוי תחלתו בפשיעה וסופו באונס ודמי לצריפא דאורבני דבסמוך ורבינו קיצר במובן: ואם הופקדו אצלו בע"ש וכו'. שם אמר רבה ומודה שמואל בע"ש ב"ה דלא אטרחוהו רבנן ואי שהה למ"ש שיעור למיקברינהו ולא קברינהו מיחייב ואי צורבא מרבנן הוא סבר דילמא מיבעי ליה זוזי לאבדלתא ופי' הרא"ש דב"ה לאו דוקא אלא סמוך לערב ולא ב"ה ומש"ה כתב רבינו בע"ש סמוך לחשכה ובמרדכי כתב עוד דלאו דוקא ב"ה אלא מחצי היום ואילך ובפי' ר"ח לא היה כתוב ב"ה עכ"ל ונראה דטעמו דמחצי היום אסור לעשות שום מלאכה שאינו לצורך השבת ולשאר פוסקים צ"ל דמשום הפסד מרובה ודאי שרי אא"כ בדאיכא סמוך לחשכה ואיכא למידק דהרא"ש כתב דאם המפקיד ת"ח אין חייב עד אור הבוקר וכ"כ הר"י בנ"ל ח"ב ורבינו לא הזכירו וי"ל דרבינו נמשך אחר פשט התלמוד דקאמר באינו ת"ח חייב מיד היכא דשהה למ"ש שיעור למיקברינהו ולא קברינהו ועלה קאמר דבת"ח שהוא זהיר במצות הבדלה לא מיחייב בהאי שיעורא אלמא משמע דוקא בהאי שיעורא לא מיחייב דנותנים לו זמן שיבדיל תחלה אבל טפי מהאי שיעורא ודאי חייב אפילו בת"ח אי שהה כשיעור קבורה לאחר שיבדיל ונאבדו דהוי פושע והכי משמע מלשון הרי"ף ומפרש כך ברמב"ם פ"ד דשאלה. וכתב ב"י ותמוה לי דאפילו לא הוו לא מפקיד ולא נפקד ת"ח אמאי מחייבים לנפקד אי לא קברינהו קודם הבדלה ולהרא"ש שפירש דבמפקיד ת"ח זימניה עד הבוקר ניחא עכ"ל ולא הבינותי דבריו הלא גם הרא"ש כתב כלשון הגמרא דבאינו ת"ח אי שהה למ"ש שיעור למיקברינהו ולא קברינהו חייב דאלמא דאין נותנין לו זמן להבדיל קודם קבורה אלא הדבר ברור דבאינו ת"ח דאינו חרד על המצות בריר לן דעוסק הוא בצרכיו קודם הבדלה א"כ לגבי פקדון נמי חייב אי לא קברינהו קודם הבדלה: ומ"ש והראב"ד כתב זה השיעור כשהנפקד ת"ח איכא למידק. לפי זה מאי האי דקאמר בגמרא ואי צורבא מרבנן הוא סבר דילמא מיבעי ליה זוזא וכו' ונראה דגירסתו ואי צורבא מרבנן הוא אימור דילמא בעי זוזי לאבדלתא וה"פ אנן הוא דתלינן לומר משום הכי לא קברינהו דהוה טרוד ללוות מאחרים זוזי לאבדלתא וכך הוא גירסת הרי"ף:
כתב הרמב"ם הורו וכו'. שם בפ"ד ומחלק הרב בין לשונות של כסף ושל זהב דשמירתן בקרקע לכלי כסף וזהב דהקרקע מאבדת אותן ושמירתן בתיבה או במגדל ונועל עליהם:
ואם התנה וכו'. פשוט הוא דכל תנאי שבממון קיים ואף כשהניח את שלו במקום שאינו ראוי לשמירה וכ"כ במרדכי פרק המפקיד והגהת מיימוני פ"ד דשאלה:
צרר המעות בסדינו וכו'. משנה וגמ' פרק המפקיד ופי' הרא"ש דמדכתיב וצרת הכסף בידך נפקא לן דיהיו כמו בידך שעיניך תמיד עליהם כגון צררן בסדינו התלוי לפניו ואיכא לתמוה הלא קיימא לן כספים אין להם שמירה אלא בקרקע ואפשר דכאן איירי כשהוליכם בדרך להביאם לביתו אי נמי מוליך כספים ממקום למקום דאורחא דמילתא הכי וקרא נמי בדרך הוא דכתיב וכך מבואר מדברי הרמב"ם פ"ד דשאלה ורבינו דקדק וכתב שצריך שיהיו בידיו עד שיטמנם כלומר אם הוא בדרך צריך שיהיו בידיו עד שיבוא לביתו ויטמנם מיד ואם בא לביתו ולא טמנם אפילו היו בידיו או צרורים לפניו על בטנו ונאבדו מיחייב ומהרי"ק בשורש ו' בשם בעל העיטור מפרש דהך וצרת איירי נמי בביתו ומיירי במעות כגון פרוטות שניתנו להוצאה סגי בצרורין בידו אבל כספים וזולתם שלא ניתנו להוצאה קיי"ל דאין להם שמירה אלא בקרקע והא דגרסי' בירושלמי נתנו בשידה תיבה ומגדל פטור הוא במעות עכ"ל מיהו אין כל הפוסקים מודים לו אלא אין חילוק בין מעות לכספים דבכולם צריך שמירה בקרקע וההיא דוצרת איירי בדרך כדפי':
נתן המעות או הפקדון בידו וכו'. משנה וגמרא פרק המפקיד (דף ל"ז): ואם לא שמרו כראוי וכו' כתב הרמב"ם וכו'. בפ' ד' משאלה והביא ראיה מעובדא דההוא גברא דנתן מעות הפקדון לאמו ונתנתן בארגז וכו' (בדף מ"ב) ומביאו רבינו בסעיף כ"ו דמשמע מינה להרמב"ם כדבריו ואין דעת הרב דאם לא הודיעם שהם פקדון דמחייבינן לנפקד דהא בההוא עובדא משמע דמצי טעין אמרתי דכל שכן שתהא נזהרת בהן אם תהא סבורה שהן שלי כדלקמן אלא אתא לאורויי לן דמאחר שהודיעם שהן פקדון דין המפקיד עמהם וכו' מיהו ר"ת דתה ראיה זו כמ"ש התוס' לשם וכ"כ בהגהת מיימוני ובסמ"ג בשמו בעשה פ"ח וכך היא הסכמת הרא"ש והמרדכי וכולהו רבוותא מחייבין ליה לנפקד מטעמא דאל"ת הכי כל פקדון וכו' ומ"מ למ"מ אף לדידהו היכא דידוע לכל דכל פקדון שמפקידין בידו מוסר אותו לשל תחתיו ואין משמרו בעצמו כלל אז ודאי דנסתלק הנפקד לגמרי ואם פשע מי שהפקדון בידו פטור הנפקד לגמרי וראיה מדאמר בפ' הכונס מסרה לרועה נכנס הרועה תחתיו ומוקי לה בגמרא דאורחא דרועה למימסר לברזילא ומשמע שהברזילא נכנס תחתיו ורועה הראשון פטור לגמרי והיינו ברועה גדול דידוע לכל דאינו מרעה כלל בעצמו וכ"כ במרדכי בשם הר"ש מקוצי שהשיב לר"י א"ז לפי דעת ר"ת:
מסר הפקדון לבניו או בנותיו הקטנים וכו'. משנה שם (דף מ"ב): ומ"ש או ליד עבדו וכו'. כ"כ הרמב"ם שם ונראה דטעמו מדאמר בפ' אע"פ סמפון בעבדים ליכא נמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו וכ"כ הרב בפט"ו ממכירה ואע"ג דהנפקד עצמו מוסר את שלו לעבדו אפ"ה אין לו רשות ליתן הפקדון לעבדו וכדאיתא בירושלמי נתנן במקום שנהג ליתן את שלו אם ראוי לשמירה פטור ואם לאו חייב והיינו מטעם דכתב הרב לשם בשלו הוא רשאי ואינו רשאי בשל אחרים ומ"ש במרדכי שמצא כתוב דאם מסרן לעבדו פטור נראה בעיני דהכותב לא דק בלשונו אלא ר"ל משרתו ישראל דבלשון בני אדם קורין אותו עבד אבל אם מסרו לעבדו כנעני פשיטא דחייב וכדברי הרמב"ם ואצ"ל עבדו עכו"ם: כתב במרדכי דשכירו או שותפו של אדם שדרך בני אדם להניח את שלהם בידם דינם כבניו ובני ביתו הגדולים ונראה בעיני דהיינו לומר אפי' אינו ידוע שדרכו של נפקד זה להניח את שלו ביד שכירו ושותפו אפ"ה מן הסתם כל המפקיד ע"ד שלא יהא השומר נמנע מלמסרן לשכירו ושותפו ולאנשי ביתו הגדולים ונאמנים לו הוא דמפקיד אבל אם מסר הפקדון לאחר שאינו שרוי עמו בבית ואין סמוך על שולחנו ואינו לא שכירו ולא שותפו אפי' הוא אחד מקרוביו חייב לשלם דליכא למימר הכא דעל דעתו הוא דמפקיד וכ"כ הרמב"ם: כתבו התוס' (בדף ל"ו) דלרב דשומר שמסר לשומר פטור אלא דלכתחלה אסור כדתנן פ"ג דגטין (דף כ"ט) מ"מ באנשי ביתו הגדולים מותר אפי' לכתחלה מטעם דע"ד אנשי ביתו הגדולים הוא דמפקיד ונראה דאף למאי דקיי"ל כרבי יוחנן דשומר שמסר לשומר חייב מ"מ באנשי ביתו הגדולים מודה דמותר למסור בידן אף לכתחלה מטעם דכל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא דמפקיד ומ"ש רבי' במסרן לגדולים שלא פשע במה שנתן לידם וכו' לאו דוקא שהרי אפילו לכתחלה שרי אלא משום דכתב בבניו הקטנים חייב דס"ל פושע כתב דבגדולים לא פשע:
דשומר שמסר לשומר חייב וכו'. מימרא דרבא בפרק המפקיד (דף ל"ז): ומ"ש ואפילו נאנס ביד השומר השני וכו'. פי' ל"מ בנגנבה ונאבדה ביד השני דפשיטא דחייב הראשון לשלם אע"פ שהוא ש"ח דכיון דהשני ש"ש וחייב לשלם אין הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו וכדתנן התם (דף ל"ו) והלכה כרבי יוסי וכדלקמן בסי' ש"ז סעיף ה' אלא אפילו היכא דטוען השני שנאנסה בידו ונשבע על כך ליפטר מן הראשון חייב הראשון לשלם למפקיד דא"ל את מהימנת לי וכו' ואני אומר שישנה בידו או אכל או פשע בה וכן פרש"י: ומ"ש וכן אם יש עדים וכו'. מבואר בדברי הרי"ף ונראה דאפי' בש"ש שמסר לש"ח דגרועי גרעיה לשמירתו דאין מוסר נפשו כ"כ לשמור אפ"ה אי איכא עדים ששמר כראוי ונאנסה לא מיחייב הראשון ולא מיקרי פשיעה במאי דגרעיה לשמירתו כיון דמסרה לבן דעת ודלא כר"ח דפסק כאביי אליבא דר' יוחנן דמחשב ליה פשיעה גם התוס' ושאר פוסקים חולקין אר"ח בהא וע' בב"י: ומ"ש ולא נשאר עליו שום שבועה וכו'. כלומר כא שבועה שלא פשעתי אלא שמרה כראוי וגם שלא שלח בה יד ושאינה ברשותו אלא נאנסה כי על הכל איכא עדים ונראה ודאי דכי איכא עדים שנאנסה דמתה כדרכה שוב אין עליו לא שבועה שאינה ברשותו ולא שבועה ששמרה כראוי ושלא פשע בה שהרי אפילו היה פושע בה בשום פעם מ"מ לא מיקרי תחלתו בפשיעה וסופו באונס דחייב כיון שלא בא האונס מחמת פשיעה דמלאך המות מה לי הכא מה לי התם כדלעיל אלא יש עליו שבועה שלא שלח בה יד בלבד וה"ה אם המפקיד מודה בכל אלה שאז ודאי ג"כ נפטר הראשון וכן אם השומר הראשון היה שם בשעה שנאנס הפקדון ויכול לישבע נמי פטור והכי מוכח בגמרא דקא מהדר ליה רבא לאביי לדידי דאמינא אנת מהימנת לי בשבועה היאך לא מהימן לי בשבועה ליכא לאותובי כלל ופי' רש"י ליכא לאותובי כלל שהרי שוכר עצמו נשבע לו אלמא דאע"פ שאין שם עדים מ"מ כיון שהראשון נשבע על כך שוב אינו חייב לשלם וכ"כ ה"ה ופשוט הוא: כתב הרמב"ם בפ"א מה' שכירות דאע"ג דנתנו ביד מי שהמפקיד רגיל תמיד [להפקיד] בידו מ"מ אם מיעט שמירתו כגון ש"ש שמסר לש"ח פושע הוא ומשלם ע"כ ונראה ראיה לזה מדאמר רבא הלכתא שומר שמסר לשומר חייב ל"מ ש"ש וכו' דלמה ליה להדורי ולמימר בהלכתא האי ל"מ ש"ש וכו' דקאמר תלמודא מעיקרא אלא ודאי ה"ק ל"מ ש"ש שמסר לש"ח דפשיטא דחייב אפילו היכא דליכא למימר את מהימנת לי בשבועה וכו' כגון שהיה רגיל המפקיד להפקיד ביד השני משום דגרועי גרעיה לשמירתו והו"ל פושע דאיכא למימר כיון שמסרו לש"ח שאינו מוסר נפשו כ"כ לשמור נארע האונס ואם לא היה מוסרו לידו לא היה נארע אונס זה אלא אפי' ש"ח שמסר לש"ש נמי חייב מטעמא דא"ל אנת מהימנת לי בשבועה וכו' והר"י נ"ל ח"ב כתב שרוב פוסקים תמהו על הרמב"ם בזה ומביאו ב"י ולמאי דפירש' ניחא גם הסמ"ג פסק כדבריו וכן עיקר: כתב מהרי"ק בשורש ע"ז לפרש תשובת מהר"ם שבמרדכי דלרבא דקיי"ל כוותיה דמצי א"ל את מהימנת לי בשבועה וכו' אם המפקיד רגיל להפקיד ביד השומר השני אפילו לא היה רגיל להפקיד אותו פקדון עצמו אלא עניינים אחרים פטור הראשון אבל מל' הרמב"ם שכתב לפיכך אם היה דרך הבעלים להפקיד תמיד דבר זה אצל השומר ה"ז השומר השני ה"ז השומר הראשון פטור מלשלם שהרי הוא אומר לבעלים זה הדבר שהפקדתם אצלי או השאלתם אמש הייתם מפקידין אותו אצל זה שהפקדתי אני אצלו וכו' משמע דדוקא עד אותו שיעור שהיה דרכו להפקידו אצלו הוא דפטרינן לזה אבל יותר מכך לא פטרינן ליה ע"כ ונראה לפע"ד דהרמב"ם אזיל לטעמיה דכל היכא דמיעט שמירתו לא נפטר הראשון מידי חיובו וגם זה בכלל מיעט שמירתו הוה דלמה ליה להאמינו לשני ביותר מאותו שיעור שרגיל המפקיד להאמינו והו"ל פושע וחייב והכי מוכח מעובדא דגינאי דקאמר רב חסדא דה"ט דרב דפטריה משום דכל יומא נמי אינהו גופייהו גבה דההיא סבתא מפקדי להו מדלא קאמר בסתמא מפקדי אלא אמר מפקדי להו פי' להו למרייהו אלמא דוקא באותו ענין שהיו הבעלים מפקידין ולא בעניינים אחרים יותר מאותו שיעור וכן עיקר: כתב מהרי"ו בסי' ל"א דמדכתב הרמב"ם להפקיד תמיד משמע דוקא שהאמינו תמיד ולא שהאמינו לפרקים עכ"ל והכי משמע מל' הרא"ש שכ' הילכך כל היכא דידעינן שהמפקיד רגיל להאמין לשומר הב' לא מצי למימר לא מהימן לי וכ"כ רבינו רגיל תמיד וכו' והכי דייק לישנא דרב חסדא דכל יומא נמי אינהו גופייהו וכו' ולא קאמר בסתמא אינהו גופייהו גבה דההיא סבתא הוו מפקדי להו אלמא דוקא היכא דרגיל תמיד כל יומא ומ"מ ודאי אין פירושו אלא שבכל יום ויום כשהיה מפקיד פקדון והיה השני מצוי אצלו היה מפקיד תמיד בידו לאפוקי אם היה מפקיד בידו פעם א' או ב' ואח"כ בפעם ג' לא הפקיד בידו אע"פ שהיה מצוי אצלו אלא הפקיד ביד אחר איכא למימר דלא היה שוב נאמן אצלו וז"ש הרמב"ם שהרי הוא אומר לבעלים וכו' אמש הייתם מפקידים אותו אצל זה דמשמע דאיירי דוקא בכה"ג שלא היה הפסק בין זה לזה בפקדון אחר שהיו מפקידין בעלים אצל אחר אע"פ שזה השני היה מצוי אצלו דהיינו דומיא דעובדא דגינאי דקאמר דכל יומא הוו מפקדי גבה דההיא סבתא וכו' דמשמע דבכל יומא כשהיתה הסבתא אצלם היו מפקידים אצלה ולא אצל אחרים שאם היו מפקידים אצל אחרים אע"פ שהיתה הסבתא אצלם לא היה פוטרו רב אלא דכיון דבכל יומא כשהיתה הסבתא אצלם היו מפקידין בידה ולא ביד אחא וההוא יומא דלא היתה הסבתא אצלם הפקידו ביד אחר מש"ה פטרו רב וכך ראיתי הגירסא באלפסי ישן יומא חד לא הות סבתא אפקידו גבי חד מינייהו וכו' ולפי זה ודאי אפילו לא הפחידו המפקיד אצל השני אלא פעם א' או ב' ושוב לא הפקיד פקדון ביד שום אדם עד עכשיו שהפקיד ביד זה הראשון ולא היה השני מצוי אצלו וחזר הראשון ומסרו לשני א"נ אפי' היו הבעלים קודם זה ג"כ מפקידין ביד אחרים כשלא היה השני אצלו שפיר איכא למימר שהרי היה נאמן אצלו מתחלה להפקיד בידו ואין חילוק בין פעם אחת לב' פעמים או יותר מאחר שאין הוכחה ורגלים לדבר ששוב לא היה נאמן אצלו ונשבע השני ששמרו כראוי ופטור הראשון כנ"ל והוא האמת לפע"ד וב"י כתב מה שכתבעיין עליו: כתב ב"י ע"ש הריטב"א דהא דפטור הראשון דוקא שלא העני השני ולא נעשה חשוד בנתים עכ"ל והיינו לומר דאע"פ דקודם זה לא הפקידו הבעלים ביד אחר כשהי' זה השני מצוי אצלם אלא ביד זה השני הפקידו תמיד אפ"ה מאחר דמשעה שהעני או משנעשה חשוד שוב לא הפקידו הבעלים ביד השני אע"ג שגם ביד אחרים נמי לא הפקידו מ"מ לא הוה ליה לראשון למסרו ביד השני משהעני או משנעשה חשוד והוי פושע וחייב לשלם:
ההוא דאפקידו גביה וכו'. מעשה זה איתיה בפרק המפקיד (דף ס"ב) ולשם מבואר דאמו היא בכלל אנשי ביתו הגדולים דאמרי' כל המפקיד וכו' ואין זה פשיעה דלא א"ל לאמו שפקדון הם והיתה קוברתן בקרקע דמימר אמר דיותר תהא זהירה לקברן בקרקע אם סבורה שהם שלי דמסתמא היה לה להבין דלא הייתי צריך למעות אלו להוצאה כיון שהפקדתים בידה ואפי' לא היה ודאי אצלה שלא צריך להוציאם מספק נמי הו"ל לקברן ואמו נמי לא פשעה דמציא טוענת כיון דלא א"ל שפקדון הוא משל אחר היתה סבורה דמעות אלו שלו הן ועומדין לו להוצאה ומש"ה נתנן בארגז ששומרים בהן מעות המיוחדין להוצאה ולפיכך הוא ישבע וכו' והיא תשבע וכו' ופי' ה' המגיד בשם הרמב"ן והרשב"א דבזוזי דוקא שאין האם יודעת אם הני זוזי היו מעות פקדון של זה לפיכך צריך גם הבן לישבע אבל בדבר מסויים כגון כלי או כסות וכיוצא באלו נשבע שני ולא ראשון ע"כ וכ"כ ע"ש הר"ן וכתב עוד בשמו דדוקא זה שהוא נפקד נפטר בהאי טענה אבל ש"ש לא מיפטר שהו"ל לפרש לאמו שהן פקדון כדי שתקברם וכ"כ עוד בשמו לגבי עובדא דכשותא בסמוך דאם היה ש"ש הו"ל לפרש ולמימר ומהא לא תרמי:
ההוא דאפקידו גביה כריא דכשותא וכו'. ג"ז שם בסוף הפרק: ומ"ש כגון שהיה רחוק וכו'. לאו דוקא רחוק דה"ה אם היה קרוב יותר משלו אלא משום דבגמרא סיפרו המעשה שא"ל הנפקד מהאי רמי פי' מזה הכשות תטיל לתוך השכר דאלמא דכשות שלו היה במקום קרוב שיוכל להורות עליו באצבע מזה הכשות שלפניך: ומ"ש הרמב"ם ובין כך ובין כך השומר צריך לישבע שכך אירע. פי' בין שנעשה חומץ ובין לא נעשה חומץ מ"מ מאחר דאיכא הפסד למפקיד דאין הנפקד משלם אלא מה שנהנה לפיכך צריך השומר לישבע שכך אירע דהטיל משל הפקדון בשוגג דחיישינן דילמא השומר לקח לרשותו הכשות או מכרו או אבדו ולא הטילו לתוך השכר וכתבו התוספות ומביאו בהגהת אשיר"י דמיירי שהיו בבית אחד וגם מין אחד ולכך לא הוי קפידא עד דא"ל ומהא לא תרמי אבל אם ב' מינין הם או אפי' מין א' והוא בב' מקומות אפי' בסתמא הוי קפידא ומיחייב השליח לשלם והביא ראייה לדבר:
בד"א שאינו חייב אלא בפשיעה וכו'. ברייתא ס"פ הפועלים: ומ"ש אפילו בדברים בלא קנין. שם וכר' יוחנן ולא כשמואל וכך פסק הרי"ף שם והרמב"ם בפ"ב משכירות:
ואם בשעה שקבל עליו הנפקד לשמור וכו'. בר"פ השואל יליף דדין בעליו עמו דכתיב לגבי שואל ה"ה לשאר שומרים ודקדק רבינו ואמר ואם בשעה שקבל עליו הנפקד לשמור וכו' לאורויי דאע"ג דלא משך הפקדון מ"מ מיד שסילק המפקיד שמירתו מעליו מדעת השומר דקם ליה ברשות השומר לשמרה וחייב עליה אם פשע אע"ג דלא משך לר"י והרא"ש לעיל סעיף ו' הה"נ אם בעליו עמו באותה שעה פטור הנפקד אבל להרמב"ם דאינו חייב בפשע אא"כ משך בפקדון גם בבעליו עמו אינו נפטר אא"כ היה עמו בשעה שמשך וכ"כ להדיא בפ"א משכירות: ומ"ש רבינו אחר כך בשעה שמשך הפקדון לשמרו וכו' לאו דוקא משך דה"ה נמי אפי' לא משך אלא קבל עליו לשמרו כמ"ש בתחלת דבריו אלא נקט משך לאורויי דבחדא מתרתי סגי או בקבל עליו בפירוש לשמור אע"ג דלא משך או במשכו בסתם אע"ג דלא קבל עליו בפירוש לשמור ודלא כמ"ש ב"י: ומ"ש בין בחנם וכו' עד סוף הסי'. הכל משנה וברייתא פרק השואל:
| |||