טור חושן משפט ריח: הבדלים בין גרסאות בדף
| [גרסה לא בדוקה] | [גרסה לא בדוקה] |
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה |
|||
שורה 94:
==בית חדש (ב"ח)==
{{המרת או.סי.אר}}
האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך וכו' משנה ריש פרק בית כור האומר לחבירו בית כור עפר היו שם נקעים עמוקים י' טפחים או סלעים גבוהים י' טפחים אינן נמדדים עמה פחות מכאן נמדדים עמה ופר"ש לאו מקום הראוי לזרוע כור תבואה קאמר אלא לפי חשבון סאתים בחצר המשכן והוא בריבוע רע"ד אמות חסר טפח פחות משהו והמשהו פחות מחצי רוחב אצבע ויתר על שליש דוק ותשכח: ומ"ש ואפי' אם ראוי לזריעה מפורש שם בגמ' אמר רב פפא אעפ"י שאין מלאין מים מ"ט אין אדם רוצה שיתן מעותיו במקום אחד ויראו לו כב' או ג' מקומות אלא שיש לדקדק דבגמ' מבואר דסלעים ודאי לאו בני זריעה נינהו כל עיקר ורבינו כתב בסתם אפי' אם ראוי לזריעה אף אסלעים ואפשר דלכך שינה רבינו מלשון המשנה וכתב הרים סלעים כלומר הרים קשים דאיכא עפר על גבי הסלעים דבני זריעה נינהו: ומ"ש בשם רשב"ם דוקא ברחבים ד' וכו' שם במשנה ויליף לה מרה"י דשבת: ומ"ש בשם הרמב"ם בפכ"ח מה"מ: ומ"ש בשם הרמ"ה שמחלק בין אית בהו רובע הקב וכו' נראה דטעמו דכיון דאית בחד מינייהו דבר חשוב בפחות שבשעורין שהוזכר בגמרא לגבי בית כור דהיינו רובע הקב שוב לא הוו טפילי לגבי שדה וכו' ויותר נראה לומר דתופס גירסת רבינו האיי בסלע יחידי אפי' בית רובע אין נמדד עמה וכדאיתא בירושלמי ובסלע ששלחו בית רובע אין נמדד עמה אלמא דרובע הוי דבר חשוב ולא טפילא אגב שדה. ומיהו ודאי דוקא להרמב"ם והרמ"ה דשקיל להו לוקח בלא דמים לפיכך אי אית ביה רובע הקב לא מזדבני ואין הלוקח נוטל אותם אבל לפי' רשב"ם והרא"ש שנשארו למוכר אין חלוק בין פחות מרובע הקב לרובע הקב ויותר: ומ"ש בשם רשב"ם ז"ל במשנה אין נמדדים עמה אלא נותן לו בית כור שלם מקרקע חלק דכיון דעמוקים י' או גבוהים י' הוה מקום חשוב וכו' ומשמע ליה לרבינו דה"ק אלא נותן לו קרקע המישור שביניהן כשיעור בית כור שלם ואין הסלעים והנקעים נמדדים עמה ואם כן הסלעים והנקעים ישארו למוכר וכתב שכן נראה מדברי הרא"ש ומצאתי למהרש"ל שכתב וז"ל ואני לא אדע איך מובן מזה שהוא של מוכר וכי מפני שכתב ואינו יכול לומר אינו רוצה וכו' י"ל דה"ק דמפני שהיא מופסקת בסלעים שאינן ראויים לזריעה אינו רוצה כלל בשדה זו ולעולם קאמר דשלו הן ולא של מוכר עכ"ל ולי נראה דדעת רבינו מדכתב אין מודדין עמה אלא קרקע המישור שביניהן וכו' נראה מדברים אלו דעל כל פנים מודדין לו בית כור שלם מקרקע חלק אלא דסד"א דימדדו לו בלא הפסק סלעים קמ"ל דמודדין עמה הקרקע המישור שביניהם וצריך לקבלו וכו' וממילא משתמע דהסלעים והנקעים ישארו למוכר כפי' רשב"ם: ומ"ש הרא"ש דשיעור הפסק כשלא יוכל המחרישה לעבור ביניהם נראה דלמדו מהירושלמי שהזכיר שיעור זה שכך אמרו שם כל שהמחרישה סובבתו זהו אמצע אין המחרישה סובבתו זהו הצד ע"ש: ומ"ש בשם הראב"ד תימה דמנ"ל הא אי משום דתנן יותר מכאן יעשה חשבון מה הוא מחזיר לו מעות וכו' לשם ודאי דבר ראוי הוא מה שהוא קונה אבל כאן איך נכריחהו לקנות סלעים ובקעים כ"כ הרב המגיד על שם הרשב"א ז"ל ולי נראה דהראב"ד דקדק מלשון אין נמדדים עמה דמשמע דיוקא עמה הוא דאין נמדדים לקבל אותן בדמי קרקע מישור אבל צריך ליקח אותן בדמיהן ותקנת חכמים היא מפני שהן כדברים אבודין ביד המוכר. ועוד נראה עיקר דהרב למדו מדין בית כור עפר אני מוכר לך הן חסר הן יתר דאם יש במותר פחות מט' קבין כופין ללוקח לקנות שלא יהא נפסד המוכר ההוא מיעוט קרקע דכופין על מדת סדום כמו שפי' רשב"ם וע"ל בסעיף ח':
ומ"ש בשם רשב"ם דוקא דא"ל בית כור עפר וכו' שם במשנה דאל"כ למה ליה למיתני בית כור עפר גם מ"ש בשם ר"י שם בתוס' במשנה דנקט עפר משום רבותא דסיפא דאעפ"י דאמר בית כור עפר אפ"ה בפחות מעשרה טפחים נמדדין עמה. וכתב הרא"ש דהכי מסתברא כו': לא היו הבקעים עמוקים י' וכו' מפורש במשנה שהבאתי:
והוא שלא יהיה בכולן אלא שיעור ד' קבין וכו' פי' שיעור ד' קבין לכור אחד וכך אמרו לשם בפסקא פחות מכאן נמדדים עמה אמר רבי יצחק טרשין שאמרו בית ד' קבין פי' טרשין שאינן ראויין לזריעה והוא הדין לנקעים מלאים מים: ומ"ש אבל יש בהם יותר מד' קבין אין נמדדין עמה ואפילו ראויין לזריעה ואינן גבוהין י' הכי משמע בגמ' דממה שאמרו והוא שיש בהן ד' קבין התם הוא דנמדדין עמה אבל כשיש בהם יותר מד' קבין אין נמדדין עמה אלמא דביותר מד' קבין דינן כגבוהים י' דאינן נמדדים עמה וכי היכי דבגבוהים י' הוה פי' אינן נמדדין עמה אפילו ראויים לזריעה משום שאין דעתו של אדם לקנות שדה אחד ויהיה לו טורח כב' וג' שדות לחרוש ולזרוע בב' מקומות למעלה ולמטה וכדמפרש בגמרא ה"נ ביש בהן יותר מד' קבין דהני תרתי מילי גבוהים י' ואין בהן יותר מד' קבין א"נ אינן גבוהים י' ויש בהן יותר מד' קבין דינן שוה דבשניהם אית בהו טירחא וק"ל: ומיהו היה אומר א"א הרא"ש כו' לא נמצא כן לא בפסקיו ולא בתשובותיו ואולי ע"פ היה אומר כן ודבר פשוט הוא דכל פחות מג' כארעא סמיכתא היא וכיון שראויין לזריעה נמדדין עמה דלא אית בהו טורח כב' וג' מקומות אבל באינן ראויין לזריעה אפי' בפחות מג' אינן נמדדין עמה דכיון שהוא יותר מד' קבין כולי האי לא מחיל אינש ועיין בפרשב"ם אברייתא דאם היה סלע יחידי כו' כתב לשם בשם רבותיו כעין שהיה אומר הרא"ש: וכתב הרמב"ן הא דנמדדין וכו' כתב ב"י דעד י' אמות ט"ס הוא וצריך להגיה ד' במקום י' דכן כתב בחדושי הרמב"ן ע"ש ופירושו שרחבן מד' טפחים עד י' טפחים א"נ עד ד' אמות ודין זה למדו מן הירושלמי דאמרינן התם רחבין כמה רבי חגי אמר עד ד' אמות רבי יוסי בר רבי בון אמר עד י' טפחים ופסק כרבי חגי דאף ברחבן ד' אמות נמדדין עמה אבל ביותר מכן לא שהרי יש להן שם בפני עצמן וכיון שמלאין מים אין נמדדין ומשמע דאם הם פחותים מד' טפחים אפילו יותר מד' קבין נמדדים עמה דכל שאינו רחב ד"ע אין לו שם בפני עצמו: ואם א"ל כבית כור עפר וכו' משנה ריש פרק בית כור: ומ"ש בשם רשב"ם מפורש שם במשנה דכבית כור עפר משמע כמות שהיא בין סלעי' בין עפר כלומר כבית כור עפר ולא בית כור עפר ממש ומיהו אהני מאי דא"ל עפר דראוי לחרישה ולזריעה בעינן ואי הוי יותר מד' קבין אין הלוקח מקבל אותן ובסמוך סעיף ה' יתבאר דהרמב"ם חולק בזה: וקאמר רב עוקבא וכו' שם בגמרא: ומ"ש בשם רשב"ם מפורש שם בדבריו: ור"י אומר וכו' שם בגמרא: ומ"ש בין אמר בית כור ובין שאמר כבית כור פי' אתרווייהו קאי בין לר' יוחנן ובין לרב עוקבא. לרב עוקבא היכא דמכונסין בפחות מה' קבין דאין נמדדין עמה לא שנא באומר בית כור ובפחות מי' ולא שנא אמר כבית כור ובגבוהים י' ולרבי יוחנן נמי לא שנא אמר בית כור ובפחות מעשרה ואינם נבלעים ברובה של שדה ולא שנא אמר כבית כור ובעמוקים עשרה ואינם ברובה של שדה בכל ענין אין נמדדין עמה וזה הולך על פי פי' רשב"ם דלעיל דבאומר כבית כור בגבוהים י' דינו כמו באמר בית כור ובפחות מעשרה: ומ"ש בשם רשב"ם דר"י פליג ארב עוקבא שם בגמ': ומ"ש שכן פי' ר"י הלוי כן כתב גם הרב המגיד בשמו: ומ"ש בשם הראב"ד דלא פליג וכו' כן כתב גם הרב המגיד בשמו: וכתב עוד שגם הרי"ף נראה שסובר כן וכן נראה מדברי הרמב"ם בפכ"ח מהלכות מכירה: ומ"ש בשם הרמ"ה הוא דבר ברור: ומ"ש ומסתברא פי' רשב"ם כתב ב"י טעמו דאי לאו דאתו לאפלוגי הכי הו"ל למימר א"ר חייא א"ר יוחנן: לא היו מובלעים בשוה וכו' שם קא מיבעיא להו הנך בעיא כאשר סדרם רבינו ועל פי פי' רשב"ם ודלא כהרמב"ם זולתי בעיא דעפר מלמטה וכו' שפירש בה רבינו כהרמב"ם ולא כהרשב"ם דקאי אהא דאמר התם אם היה סמוך למצר אפי' כל שהוא אין נמדד עמה וכן מיבעיא הם אם עומדים בעגול. או בשורות הרבה זה אצל זה. או כקרני השור. או בעקלתון. ואע"ג דבגמ' גרסינן כשורה מהו מפרש רבי' דלא קמיבעיא ליה אלא לשורות הרבה דאילו בשורה אחת שפיר יכול לחרוש ואין הסלעים מעכבין ודו"ק: ומ"ש ולפיכך אם כבר נתן המעות וכו' כ"כ הרא"ש שם:
ואם הוא סלע יחידי כו' ברייתא שם ועל פי פי' רשב"ם אבל הרמב"ם גורס אם הוא סלע יחידי אפילו בית רובע וכ"כ התוס' בשם ר"ת ע"ש אבל דברי רבינו בזה כגירסת הרא"ש והיא גירסת רשב"ם: ומ"ש ויראה מדברי הרמב"ם וכו' נראה דלפי שכתב הרמב"ם תחלה כל החלוקות שהוזכרו במשנה ובגמרא היכא דנמדד עמה והיכא דלא נמדד עמה ואח"כ כתב א"ל כבית כור עפר כו' הרי אלו נמדדין עמה משמע דבכל ענין נמדדין עמה דאל"כ היה לו לחבר חלוקה כבית כור עפר בגבוהים י' ובעמוקים י' עם חלוקה בית כור עפר בפחות מעשרה: ומ"ש דהרא"ש כתב כסברא הראשונה זהו ממ"ש וז"ל ברוב הספרים כתוב לפני ר' יצחק פסקא דמתני' פחות מכאן נמדדין עמה ועלה קאי מילתי' דרבי יצחק ורב אלפס לא כתב הפסקא בהלכותיו ואעפ"י שדרכו תדיר להביא הפסקא תמיד ורמז לנו דרבי יצחק קאי אכל נמדדין עמה דקתני במתניתין גם אסיפא דקתני ואם אמר כבית כור עפר וכו' וקאמר דדוקא בית ד' קבין וכן פי' רשב"ם עכ"ל מבואר מדבריו שסובר דדין כבית כור עפר בגבוהים י' ובעמוקים י' שוה לדין בית כור עפר פחות מי':
וכל זה מיירי וכו' שם בתוס' הקשו אההיא דרבי יצחק טרשין שאמרו בית ד' קבין ממתניתין דבית כור עפר וכו' פיחת רובע לסאה הגיע וכו' וכתבו שני תירוצים ופירוש זה שהביא רבינו כתבוהו על שם רבינו שמשון ע"ש בד"ה אלא לאו ש"מ סתמא נמי וכו' (בדף ק"ד ע"א) והרא"ש הביא דברי רבינו שמשון בלבד. כתב ב"י וז"ל ומ"ש רבינו בשם הר"י הלוי אבל בית כור סתמא נמי וכו' לא אפי' עומד בתוכו וכו' כתב המרשים גדולה מזו נראה מפי' רשב"ם דאפילו באומר בית כור וסיים השדה אם הקונה איניש דלא קים ליה במדת הקרקע חזר הדין לדין משנתינו דאמרינן פחות משתות הגיעו עכ"ל ונראה דהכי משמע מפרשב"ם בעובדא דרב פפא דזבין ארעא מההוא גברא וכו' (בדף ק"ו) ויתבאר בסי' זה סעיף י"ג בס"ד:
א"ל בית כור עפר מדה בחבל וכו' משנה שם ופר"ש מדה בחבל כלומר בצמצום ואע"ג דאמר רבא בפ' הספינה כל דבר שבמדה אפי' פחות מכדי אונאה חוזר ומוכח בריש פ' ב' דקדושין דאף במקרקעי אם טעו במסתמא מקח טעות הוה פי' התוס' דהיינו דוקא כשמדדו והטעהו במדה אבל הכא לא מדדו עדיין אלא בבאין למדוד ומתחילה היה נמי יודע שאינו מיכוון כ"כ שלא יהא פחות או יותר ולא א"ל מדה בחבל אלא כדי לנכות לו אם יפחות ולהחזיר לו אם יותיר אבל המקח יהיה קיים וכיוצא בזה כתב ג"כ הרב המגיד ע"ש הרשב"א בפכ"ח מהל' מכירה ושזו היא דעת הרמב"ם בפ' ט"ו אבל יש חולקים ואומרים דהכא ינכה או יחזיר לאו דוקא אלא בשרוצין שניהם להעמיד מקחן:
והיכא דא"ל וכו' ה"ה נמי אפי' אלף רבעי' וכו' שם פלוגתא דרב ור"נ ופסק כר"נ בדיני דנותן ז' קבין ומחצה לכל כור וכור דל"ש רובע אחד לסאה אחד ול"ש אלף רבעין לאלף סאין הוי מחילה וכן פסקו הרי"ף והרא"ש: היה הפחת וכו' עד צריך לקבל התוספת בקרקע שם במשנה וברייתא ואוקמתא דגמרא: ומ"ש ואף ע"פ שלא הגיע התוספת לט' קבין ומה מחזיר לו רואין וכו' שם בגמרא ואי איכא מילתא יתירתא דהוי ט' קבין הדר ופי' רשב"ם כלומר אם יש משהו יותר מרובע לכל סאה כו' הכל כמ"ש רבינו דלא כי"מ שצריך ט' קבין יותר על כל הרבעים והיא סברת הרמב"ם בפכ"ח גם לא כי"מ קב ומחצה צריך תוספת על הרבעים של בית כור האחד דכיון דבבית כור האחד הוי ט' קבין הדרי כולהו דליתא והאריך רשב"ם לדחות פירושים הללו ע"ש: וכן אם נשאר למוכר שדה וכו' ברייתא שם: ואם היה מפסיק ביניהם וכו' מיבעיא ולא איפשיטא ולקולא: ומחזיר לו מה שירצה. נראה דה"ק דאף על פי שהמוכר רוצה בייפוי כוחו שתקנו לו חכמים שיתן לו הלוקח מעות אפ"ה הרשות ביד הלוקח להחזיר לו מה שירצה דהלוקח הוא מוחזק במעות והמוכר בא להוציא ממנו אבל אם המוכר רוצה שיחזיר לו קרקע פשיטא שאין ביד הלוקח לומר אני מוחזק בקרקע ואיני רוצה ליתן לך כי אם מעות שהרי מן הדין הוא דמחזיר לו קרקע שהרי לא קנה לוקח אלא בית כור ולא אמרו דמחזיר לו מעות אלא לייפות כחו של מוכר בתקנת חכמים והאיך יעלה על הדעת שיכוף אותו לקבל מעות ועוד דקרקע בחזקת המוכר עומדת וכיון דמיבעיא ולא איפשטא אין לנו להוציא הקרקע מחזקתו. ועוד דאפי' דהיכא דלא נשאר למוכר שדה אצל הנמכרת דינא הוא דאם אין בתוספת ט' קבין הדבר תלוי ברצון המוכר אם ירצה יחזיר לו קרקע ואין הלוקח יכול לכופו לקבל מעות כמו שנתבאר בסמוך כ"ש היכא דיש לו שדה וכו' אלא הדבר ברור כדפי' דמחזיר לו מה שירצה דקאמר רבינו אינו אלא היכא שהמוכר רוצה במעות ונמשך בלשונו זה אחר דברי הרא"ש שכתב לשון זה ממש בבעיא דשדה ונעשים גינה בסמוך וגם לשם הוה פירושו כדאמרן וק"ל. אבל מתוך דברי הב"י שכתב וז"ל ולקולא ומחזיר לו מה שירצה דכל תיקו דממונא הוי קולא לנתבע ולוקח הוי נתבע שהוא מוחזק בקרקע משמע שמפרש דאפי' רוצה המוכר בקרקע אין הלוקח נותן לו אלא מה שהוא רוצה לפי שהוא מוחזק בקרקע וזה לפי שהבין לשון ומחזיר לו מה שירצה כמשמעו ולא דק. ויש לדקדק מפני מה השמיטו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם כאן הני בעיות. ואפשר דמאחר דכבר הביאו כל הני בעיות בדין הקונה שלש אילנות לא רצו שוב להאריך גם בכאן דכיון לא איפשטא התם אי הוה הפסקה בכל הנהו אם כן הו"ל ספיקא בכל דוכתא ולקולא אבל רבינו דקדק לכתבם גם כאן על דרך שנשאלו בגמרא בשתי מקומות: היה שדה וכו' שם בעיא דרב אשי ופירושו היה שדה יבשה ואח"כ נעשית גינה שגדל נהר לכאן או גנה שהיה נהר בכאן ואח"כ נתייבשה ונעשית שדה. ומ"ש ולא איפשטא ולקולא ומחזיר לו מה שירצה כ"כ הרא"ש וכבר כתבתי שכונת לשון זה לומר שאין המוכר יכול לכופו שיתן לו מעות וכ"כ הרב המגיד על מ"ש הרמב"ם מכר שדה ונעשית גנה וכו' ה"ז ספק וז"ל ולא ביאר מה נעשה ונראה שאין כופין הלוקח ליתן דמים שהמע"ה עכ"ל. ויש לדקדק למה לא כתב הרי"ף לבעיא זו ומצאתי בנ"י שכתב דהרי"ף לא הביאה משום דהיא מילתא דלא שכיחא עכ"ל: ומ"ש בשם רשב"ם דלא מפלגינן וכו' שם במשנה כתב כן: ומ"ש רבינו ונראה וכו' דברים פשוטים הן:
אמר לו בית כור וכו' מספקא לן וכו' משנה שם הלך אחר ל' אחרון דברי בן ננס ובגמרא אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי בן ננס אבל חכ"א הלך אחר פחות שבלשונות ופי' רשב"ם שהולכים אחר אותו הלשון שמפחית כוחו של לוקח דמספקא להו אי תפוס לשון ראשון או אחרון ויד המוכר שהוא מוחזק בקרקע שלו על העליונה וכו' וז"ל הרמב"ם הלך אחר פחות שבלשונות ואין לו אלא כדין אם חסר אם יתר והרב המגיד הביא פרשב"ם וכתב עליו וזה דעת המחבר וכן נ"ל וכו' נראה שהוא מפרש בדברי הרמב"ם שכך כוונתו הלך אחר פחות שבלשונות ואין לו אלא כדין כלומר כדין המוציא מחבירו שעליו הראייה דהלכה כחכמים שאומרים זה כלל גדול בדין המע"ה והלכך בין שהיה שם חסרון או יתרון לעולם אין לו אלא כדין וזהו שסיים בלשונו אם חסר אם יתר וזה עולה כפי' רשב"ם אבל רבינו היה מפרש הלשון ביחד כמשמעו דאין לו אלא כדין מי שאמר הן חסר או יתר בלחוד ולא אמר מדה בחבל ודלא כפי' רשב"ם וזה ודאי תימה גדול דלמה קורא לשון הן חסר או יתר פחות שבלשונות טפי מלשון מדה בחבל הלא גם בלשון מדה בחבל איכא קולא וחומרא כמו בלשון הן חסר או יתר גם מדקדוק לשון הרמב"ם שכתב באותו פרק בכל מקום הן חסר הן יתר וכאן כתב אם חסר אם יתר משמע שהוא לשון הרמב"ם עצמו שהוא פוסק שאין לו אלא כדין המוציא מחבירו שעליו הראייה בכל ענין שהוא אם חסר אם יתר וכפרשב"ם ודלא כמו שעלה על דעת רבינו ואולי נוסחא שלו ברמב"ם גרמה לו זה שהיה כתוב בה ואין לו אלא כדין הן חסר הן יתר ומ"מ אף ללשון זה צריך לפרש כוונתו כמו שפירשתי דזולת זה אין לדבריו שום מקום ודלא כהבנת רבינו גם לא כמ"ש מהרו"ך:
א"ל בית כור עפר אני מוכר לך כמו שהוא בתוך סמניו וכו' שם במשנה וכרב הונא בגמ' ולא כר' יודא וכן פסקו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם: ומ"ש והוי דינא כדלעיל גבי הרבעים וכו' כ"כ גם הרמב"ם:
וכתב הרמ"ה וכו' נראה דטעמו דכי היכי דבאומר בית כור עפר בסימניו ובמצריו אמרינן דשתות הגיעו ולא אמרינן דסגי ברובע לסאה כמו באומר הן חסר הן יתר והיינו טעמא דהא כיון דאמר בית כור עפר כהן חסר הן יתר דמי והשתא דאמר בית כור בסימניו ובמצריו כיון דסיימה במצריו מטפינן שיעורא וכו'. א"כ ממילא ה"ה באומר בית כור עפר זה ומצר לו מצריו אהני ליה זה כאילו סיימה במצריו. דמתרתי בעינן דמצר לו מצריו. וגם דסיימה במצריו וזהו ששנינו בסימניו ובמצריו:
אבל לא מצרו לו מצריו אף ע"פ שאמר זה א"נ מצר לו מצריו ולא א"ל זה וגם לא סיימה במצריו כבית כור עפר סתמא דמי וסגי ברובע לסאה כאומר הן חסר הן יתר. ונראה בעיני שלמדו הרב ממ"ש בר"פ המקבל מדקאמר זה מכלל דקאים בגוה עסקינן בית השלחין למה ליה למימ' דקא"ל בית השלחין כדקיימא השתא וא"כ דכותא באומר בית כור עפר זה דמכלל דקאי בגוה ומצר לו מצרים למה לי אלא כמות שהיא קא"ל בין קטן בין גדול אלא דאהני מה דא"ל בית כור שיהא קרוב לבית כור שאינו חסר יותר משתות וכן דלא ליהוי מותר יתר על שתות:
המוכר שדה לחבירו ואמר לו בסימניו ומצריו והלוקח מכירה כו' שם עובדא דרב פפא: וכתב הרמ"ה ה"מ וכו' ויש לתמוה דלקמן בסי' ר"ך כתב רבינו ע"ש הרמ"ה דאם טעה בכדי שאין הדעת טועה לא הוה מקח טעות שזה מתנה נתן לו. אם כן כ"ש הכא שהיה הלוקח מכירה ואת מצריה ולא היה טועה דודאי מתנה נתן לו וצריך לומר דהרמ"ה מפרש מה שאמרו בגמרא מר כיון דקים ליה בגווה סביר וקביל היינו לומר דהוי קים ליה בגווה לענין מדתה בלחוד אבל לא הוה קים ליה בדמיה וא"כ שפיר הוה מקח טעות אבל רשב"ם פי' דלהשביח מקחו א"ל: ויראה מדבריו וכו' קשה מאי ויראה דקאמר הלא רשב"ם כתב בפי' דלהשביח מקחו א"ל כך וי"ל דאפשר לפרש דבריו דלא יהיב טעמא אלא דלא הוי מקח טעות מפני שא"ל שמדתה ר' ואינו אלא ק"ן דלהשביח מקחו א"ל כך שהיא שוה כאילו היה בה ר' ומיהו ודאי צריך שיהא שוה ר' לכך כתב רבינו ויראה מדבריו מלשון שאמר דלהשביח מקחו א"ל שלא לשם תנאי א"ל כן אלא להשביח מקחו גם מדברי הרמב"ם שכתב המוכר לחבירו שדה שהלוקח יודע אותה ואת מצריה וכבר הורגל בה וכו' עד וזה שהזכיר לו החשיבות כלומר שהוא יפה כמו שדה אחרת שיש במשיחתה מאתים משמע להדיא שסובר כפרשב"ם דלהשביח מקחו אמר כן ומש"ה בש"ע דכתב כלשון הרמב"ם לא כתב הרב בהג"ה כנגד זה כלומר משום דס"ל דהעיקר כפי' רשב"ם ורבינו והרמב"ם וליתא להרמ"ה מקמייהו ומה שתמה מהרו"ך בכאן אינו כלום:
האומר לחבירו בית כור וכו' עד כרם ופרדס ברייתא בריש פ' המקבל: ומ"ש בית כור שיש לי במקום פלוני כ"כ גם הרמב"ם וטעמם דאל"כ אלא אמר סתם בית כור עפר אני מוכר לך לית לן למימר שלא אמר לו אלא שמא דודאי מן הסתם בית כור עפר ממש קא"ל. וא"ת אכתי אמאי הגיעו הרי הטעהו דסבר היה שיש לו במקום פלוני בית כור ממש. ואפשר לומר דמיירי כגון שהלוקח יודע שיש לו במקום פלוני קרקע שקרוי בית כור והלכך מצי א"ל שמא זביני לך. אך קשה דאם כן אפילו לא אמר במקום פלוני אלא באומר סתם בית כור עפר אני מוכר לך מצי א"ל שמא זביני לך וכמו שנראה להדיא מדברי התוס' שכתבו בריש פ' השותפין וז"ל והוא דקרי ליה בית כור וכגון שהלוקח יודע שיש לו קרקע שקרוי בית כור דאל"כ הרי הטעהו ואפילו אם רואה בשעת מכירה שאין שם בית כור יכול לומר סבור הייתי שהיית משלים לי בית כור כו' כלומר וכן בכרם ופרדס סבור הייתי שהיית עושה לשם כרם או פרדס מבואר מדבריהם דס"ל דאפילו באומר בית כור זה ורואה שאין שם בית כור היה יכול לומר סבור הייתי כו'. כיון שלא ידע שיש לו קרקע שקרוי בית כור. ועובדא דרב פפא דאמר בגמרא דכיון דהוה קים ליה בגוה דלית ביה אלא ק"ן לא מצי למימר סבור הייתי שהיית משלים לי מאתים ואעפ"י שלא היתה קרויה בשם מאתים שאני התם דכיון דסיים לו ג"כ בסימניה ובמצריה וכמו שפירש רשב"ם אמרינן סביר וקביל אבל כשהלוקח יודע שיש לו קרקע שקרוי בית כור מצי א"ל שמא בעלמא זביני לך ואף על פי שלא אמר ליה לא בית כור זה ולא בית כור במקום פלוני אלא בית כור סתם וצ"ל דס"ל להרמב"ם ולרבינו דכיון שאומר בית כור שיש לי במקום פלוני אעפ"י שאין הלוקח יודע שיש לו קרקע שקרוי בית כור מ"מ הו"ל לאסוקי אדעתיה לאתנויי ולפרושי דליהוי בית כור ממש ומדלא פירש סביר וקביל הלכך מצי א"ל שמא זביני לך ואצ"ל אם א"ל בית כור זה כו'. אע"פ שלא אמר לו בסימניו ובמצריו דמצי למימר ליה שמא זביני לך כיון דמתקריא בית כור: לפיכך צריך המוכר להביא ראיה שנקרא בית כור כ"כ גם הרמב"ם ופשוט הוא:
ומ"ש בשם הרמב"ם דבמקום שיש מנהג כו' בס"פ כ"ח מה"מ:
האומר לחבירו חצי שדה וכו' משנה סוף פ' בית כור וביאורה בגמרא ועל פי פי' רשב"ם דיד הלוקח על התחתונה ולפיכך לעולם נותן לו המוכ' ללוקח המקום הגרוע שבאותו שדה ואפילו.
אמר לו חצי בדרום מצי א"ל מה ששוה חציה בדרום אני נותן לך באיזה מקום שארצה. ודלא כפי' רמב"ם ס"פ כ"א מה' מכירה אבל הר"ן השיג על פירוש רשב"ם והסכים לפירושו של הרמב"ם גם הרב המגיד כתב שלפי' הסכים הר"א והרשב"א וכן מצאתי למהר"ש לוריא ז"ל. והמוכר נותן לו מחצה הנשאר וכו' עד מקום טפח הכל שם במשנה הנזכרת ובגמרא וצורך שני החריצים האלו נתבאר שם דאם לא נעשה רק חריץ רחב ששה טפחים איידי דרחב ו' טפחים נכנסת החיה לתוכו ונמשכת מעט לאחוריה וקופצת על הגדר ואם לא נעשה רק חריץ קצר שלשה טפחים דמעתה אין לחוש שתכנס החיה לתוכו מ"מ יש לחוש שתעמוד החיה אשפתו ותהיה קופצת וא"ת נעשה שני חריצים כ"א רוחב ג' טפחים וי"ל דקים להו לרז"ל דהחיה קופצת אשפתו עד ט' טפחים טפי מט' אינה קופצת והלכך השתא שבין הכל הוא רחב י' טפחים לא חיישי' למידי. וא"ת אכתי נעשה חריץ אחד רוחב י' טפחים י"ל דכל שכן שיש לחוש שתכנס החיה לתוכו כו'. וא"ת מפני מה אמרו חריץ רחב מבחוץ וחריץ קצר מבפנים ולא בהפך י"ל דאם היה הרחב מבפנים היתה החיה עומדת אשפתו של הקצר וקופצת לתוך הרחב ואח"כ תהיה קופצת מתוך הרחב על הגדר אבל כשהרחב מבחוץ ליכא למיחש נמי שמא תכנס לתוך הרחב דאף אם תכנס לתוכו לא אפשר אליה שתהיה קופצת ממעמקי החריץ על הגדר כיון שחריץ אחר מפסיק בינה לגדר: ראובן וכו' מימרא דרבה מפורשת ר"פ המוכר את הבית ומבואר לשם דאין הפרש אלא בין פלגא דאית לי בארעא לבין פלגא בארעא דאית לי ולכן מה שנמצא בספר רבינו כתב לו פלגא דארעא וכו' הוא טעות וצריך להגיה פלגא בארעא בבי"ת: היה לו בקעה גדולה וכו' מימרא דרב נחמן אמר רבה בר אבוה ר"פ המוכר את הבית אלא דמבואר לשם דדין זה אינו אלא היכא דאיכא דלשדה קרו ליה שדה ולבקעה בקעה ואיכא נמי דלבקעה נמי שדה קרו להו ומדהוה ליה למיכתב ולא שיירית בזבינא אילין קדמאי כלום ולא כתב ליה ש"מ שיורי שייר אבל אי כתב ליה ולא שיירית וכו' כולה זבין ליה והיכא דכ"ע קרו ליה לבקעה שדה אפי' לא כתב ליה ולא שיירית וכו' נמי כולה זבין ליה והיכא דלא קרו ליה לבקעה שדה כל עיקר אפילו כתב ליה ולא שיירית וכו' שדה זבין ליה בקעה לא זבין ליה. ויש לתמוה למה קיצר רבינו בדינים אלו וב"י כתב שסמך על מ"ש בסי' רי"ד בדין מוכר בית לחבירו בבירה גדולה. וסעד לדבריו שגם הרמב"ם בפ' כ"א מה' מכירה קצר בדין בקעה וסמך על מ"ש קודם זה בדין בירה אלא דהוא ז"ל דקדק שכתב דינין אלו סמוכים משא"כ רבינו שדין בירה כתבו בסי' רי"ד ודין בקעה כתב בסי' רי"ח וצ"ע:
האומר לחבירו ארעא וכו' שם עובדא דרב אשי. ומ"ש מהפחות שבהן כן פרשב"ם משום דיד בעל השטר על התחתונה וכן פסק הרמב"ם בפ' כ"א:
ומ"ש בשם הרמ"ה ה"ה נמי אם אמר ארעתאי וכו' נראה דכתב כן להוציא ממי שמחלק בלשונות אלו לפי שקשה להם דכאן אמר ארעתאי תרתי משמע ובס"פ השואל אמר האי מאן דא"ל לחבריה אושלן מרא למירפק ביה פרדיסא רפיק ואזיל כל פרדסי דאית ליה ולא אמרינן פרדיסי תרתי משמע וכדי לתרץ קושיא זו מחלקין בין פרדסי לפרדסאי באל"ף ואמרי התם פרדסאי גרסינן ופרדסאי כולן במשמע וכמו שהביא ב"י דברי המפרשים בזה וא"כ לפי תירוץ זה היכא דאמר ארעתאי באל"ף נמי כולן במשמע וה"ה לאומר ארעתא דילי שהכינוי שהוסיף מורה שמכר לו כל הקרקעות ולכן ביאר הרמ"ה דאין חילוק אלא בין בכינוי ובין בלא כינוי תרתי משמע. וההיא דהשואל שאני כיון דהשואל מוחזק א"נ שאני שאלה ממכירה דבשאלה דרך הוא שאדם משאיל לחבירו לכל מה שצריך. אבל אין דרך שימכור כל שדותיו. וכמ"ש התוס' כל זה ועוד אפשר לומר תירוץ אחר והוא דבס"פ השואל משמע הלשון דמיירי דהשואל אמר למשאיל אושלן מרא כו'. ובפרק המוכר את הבית משמע הלשון דהמוכר אמר ללוקח מזבנינא לך וכההיא דפ' המקבל הא דא"ל מחכיר לחוכר הא דא"ל חוכר למחכיר ואע"ג דרבינא נדא ליה מההוא תירוצה וקי"ל כרבינא הנה הרמ"ה תופס עיקר דאף לרבינא א"ל מוכר למחכיר קפידא ויתבאר לקמן בסי' ש"ך בס"ד. וב"י פי' דברי הרמ"ה בענין אחר ואין פירושו מתקבל לפע"ד עיין עליו: ואם א"ל כל ארעתא כו' שם בגמרא: ומ"ש בשם ה"ר יונה דוקא כשאומר ארעתא וכו' דברים ברורים הם:
ואם א"ל זהיראי וכו' שם בגמ' ופי' רשב"ם כל הקרקעות קרויים כן: ומ"ש בשם רשב"ם אבל מטלטלי וכו' שם בפירושו: ומ"ש בשם ה"ר יונה כ"כ הרא"ש שם בשמו והתוס' פירשו עוד דיש לחלק בין נכסיי בשני יודין לנכסי ביו"ד אחת דנכסי בב' יודין משמע ריבוי יותר מנכסי ועוד דבמתנה הוה נכסי ריבוי אף למטלטלי דנותן בעין יפה נותן משא"כ במכר וגם הרא"ש הביא דבריהם ויש לתמוה מפני מה לא כתבם רבינו וי"ל דס"ל לרבינו דמאחר שהביא הרא"ש במסקנתו דברי ה"ר יונה דפליג אדברי התוס' משמע דהלכה כמותו ודע דבספרי הרי"ף שבידינו בדפוס הגי' היא כספרי הגמרא אבל באלפסי ישן כתובה גירסא אחרת וז"ל ואי א"ל כל ארעתא אפילו תרתי ותלת לבד מפרדיסי ובוסתאני ואי א"ל נכסי אפילו פרדיסי ובוסתאני לבד מבתי ועבדי ואי א"ל כל נכסי אפילו בתי ועבדי ע"כ גם ה"ה בפכ"א מה"מ כתב שכך היא גירסת ההלכות וכך פסק הרמב"ם לשם ולפי גי' זו ודאי מאחר דאפילו בתי ועבדי אינן בכלל נכסי כ"ש מטלטלי וצריך לפרש ההיא דמי שמת דמטלטלי בכלל נכסי היינו דוקא לגבי מתנה דנותן בעין יפה הוא נותן כו':
האומר לחבירו נכסי דבי פלוני וכו' עובדא דרב נחמן ר"פ חזקת וס"פ מי שמת ופסקו ר"ח ורשב"ם כמותו ולא כרבא דפליג עליה. ומ"ש ואם אין לו אלא שדה אחת וכו' זהו פשוט דאע"ג דאין סתמא קרויה דבי פלניא אלא אותה שקנה מפלוני מ"מ כיון דאין לו אלא אותה שדה שקרוייה דבי פלניא ולא קנאה ממנו האי דקאמר דבי פלניא מאותו שדה קאמר ודכוותה ר"פ המוכר את הבית א"ל לבר מאילני וכו' אי אית ליה דיקלי לבר מדיקלי ע"ש ונתבאר למעלה בתחילת סימן רי"ו:
| |||