טור יורה דעה קכט: הבדלים בין גרסאות בדף
| [גרסה לא בדוקה] | [גרסה לא בדוקה] |
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה |
עריכה - חצי סימן ארוך |
||
שורה 2:
{{המרת או.סי.אר}}
==טור==
כל מקום שהיין בחזקת משתמר, דאיכא למיתלי שלא נגע בו הנכרי, מותר אפילו בלא חותם.
כיצד, הניח נכרי בחנותו ויצא, או שהיה לו יין בספינה או בקרון והניחו עם הנכרי והלך לו לב"ה או לבית המרחץ, או שהיה הנכרי מעביר לו חביות ממקום למקום והניחו לבדו עם היין ויצא, אע"פ שבכל אלו יש לנכרי שייכות ביין, מותר אפילו שהה זמן רב, שהוא ירא בכל פעם עתה יבוא ויראני, ובלבד שלא יסגור הנכרי החנות ולא ירחיק הקרון והספינה בענין שאין יכולין לראותו, אפילו הכי אין אנו חוששין שמא סגר החנות או הרחיק הקרון והספינה.
במה דברים אמורים שיש שם דרך עקלתון, שיכול לבוא עליו פתאום שלא יראנו, וכן כשהלך לבית המרחץ הלך דרך עקלתון בענין שלא ידע הנכרי שהלך לבית המרחץ, ועל כן ירא בכל פעם עתה יבוא.
אבל אם ראה שהלך ליכנס לבית המרחץ, יודע שלא ימהר לבוא ואינו ירא, או שאומר לנכרי שהניח בחנות: שמור לי, יודע שנסתלק משמירתו, או שאומר לנכרי המעביר החביות: לך ואני אבוא אחריך, או שהודיעו שהוא מפליג - אם החביות פתוחות, כיון שנעלמו מעיניו אסורות. ואם הם סתומות, כתב הרשב"א: אם יש בהפלגתו שיעור כדי שיוכל להסיר מגופת החבית ולהחזירה, ואם היא של סיד ויש שיעור כדי שיפתחנו כולה ויסתמנה ותנגב, אסור, אבל אם אומר לו להפליג פחות מזה השיעור, אפילו יש בו כדי שיעור שינקוב חור בחבית או במגופה ויסתמנו מותר, דלא חיישינן לפתיחת הנקב, וגם לא חיישינן לזיוף החותם. אבל לפי מה שפסק ר"ת דסגי בחותם אחד וסתימת החבית הוי כחותם, אפילו הודיע שמפליג מותר כיון שהוא סתום, וכן ייראה מדברי אדוני אבי הרא"ש ז"ל. ומ"מ עתה נוהגין להצריך שני חותמות ואין להקל.
כתב הרשב"א: הא דשרי כשיש דרך עקלתון דוקא כשהנכרי לבדו, אבל אם אחד או שנים עמו אסור, שאיפשר לאחד מהם לשמור דרך עקלתון והאחד ליגע.
כתב הראב"ד דלא שרינן בחביות פתוחות לגמרי אלא בספינה או בחנות שאין לו רשות ליגע בחבית עצמו, אבל במעביר חבית ממקום למקום לא, לפי שאפשר לו לפשוט ידו וליגע בתוכה אם היא מלאה, הלכך אם היא מלאה, אסורה אפילו לא הניחו כלל, ואם היא חסרה, אם העלים עיניו אסור, חיישינן שמא הורידה מעל כתפו ונגע בה ומשתמיט לומר הורדתי (לנוח) מעט.
ור"י פירש אפילו פתוחות לגמרי מותר. והרמב"ן הכריע דודאי בפתוחה לגמרי אין להתיר, כיון שהיא על כתפו ובקל יכול ליגע בה, חיישינן דילמא נגע ולא ירא כלל דמשתמיט למימר להחזיק בחבית כיונתי שלא תפול, אלא מיירי בסתומות בפקק של עץ וכיוצא בזה שדרך להעביר חביות, דאע"פ שיכול לסלקה וליגע בו בלא זיוף כלל ירא. וכן היא מסקנת אדוני אבי הרא"ש ז"ל.
וכתב הרשב"א: אפילו הודיעו שהוא מפליג, אם החבית פקוקה והוא בזמן שיש הרבה עוברי דרכים כגון בין הגתות, מותר, שהוא ירא מעוברי דרכים, וכ"כ רשב"ם בשם רש"י הא דאסרינן בהודיעו שהוא מפליג, דוקא במקום שיש לחוש שמא גנב ושתה ונתן מים במקומו או החליף טוב ברע, אבל במקום שאין לחוש שמא גנב ממנו כגון שרבים עוברים שם, אפילו הן נכרים לא חיישינן.
המוסר מפתח חנותו לנכרי, היין שבו מותר אפילו הודיעו שהוא מפליג, שלא מסר לו אלא שמירת מפתח והוא ירא ליכנס בו.
ומכאן מתיר ר"ת לישראל שהלך לעיר אחרת לשבות שם המועד והניח יין במרתפו ומסר המפתח ביד שפחתו, אף על פי שלא נשאר שום יהודי בעיר. והרמב"ן חלק על זה וכתב שלא התירו אלא כשאינו יודע שהוא מפליג, ואז מותר אפילו מצאו שנכנס, אבל אם הודיעו שהוא מפליג, אפילו אם נתפש עליו כגנב אסור.
ישראל ונכרי שהיו בספינה, ושמע ישראל קול תקיעת שופר שתוקעין לשבת ונכנס לעיר והניח היין שבספינה עם הנכרי, היין מותר, שהנכרי ירא ליגע שיאמר עתה יזכור יינו ויבוא, אפילו יש בינו ליין יותר מאלפים אמה, שאין אנו בעיני הנכרים בחזקת שומרי שבת כראוי.
היו יושבין לשתות כל אחד מיינו ושמע הישראל שקורין לילך לבית הכנסת והלך שם להתפלל, היין מותר, שיאמר הנכרי עתה יזכור יינו, וכגון שיש דרך עקלתון שיוכל לבוא עליו פתאום.
במה דברים אמורים שכל אחד שותה מיינו, אבל אם היו שותין ביחד מיין אחד ויין לפניהם על השלחן ויין אחר חוץ לשלחן והניח נכרי לבדו, שעל השלחן אסור, ואת שחוץ לשלחן - את שתוך פישוט ידיו אסור, ושחוץ לפישוט ידיו מותר. ואם אמר לו הוי מוזג ושותה, אף שחוץ לפישוט ידיו אפילו בכל הבית אסור אפילו לא הודיעו שמפליג, שהרי הרשהו לשתות מכל אשר יבחר, הלכך כל החביות פתוחות אסורות, וסתומות מותרות אם לא שישהא כדי שיסיר המגופה ויחזירנה ותנגוב.
כתב הרשב"א: לא התירו מחמת טענה זו עתה יזכור יינו, אלא בדברים שאיפשר לעשותם כאן כשיחזור כמו תפילה ושביתת שבת, אבל במפליג ליכנס לבית המרחץ וכיוצא בזה בדברים שיש להם מקום ידוע ואי אפשר לעשותו כאן, אסור, שכבר הודיעוהו שמפליג לדברים שא"א לעשותם כאן. ונראה כיון דטעמא משום שאומר עתה יזכור יינו ויבוא, אין חילוק בכל דבר שייך לומר כן, אף על פי שא"א לעשותו כאן אינו רוצה להפסיד יינו בשבילו.
בית שיש לישראל ונכרי יין בתוכו, ונכרי דר למטה וישראל בעלייה, וארובה מהעלייה לבית, ויצאו לחוץ וקדם הנכרי וחזר לבית קודם הישראל וסגר הדלת אחריו, היין מותר, אף על פי שאין לישראל מעבר אלא דרך הבית וא"א לעבור שלא יראנו, אפילו הכי מותר, שהוא ירא שמא הקדימני והוא יושב בעלייה ורואה אותי.
נכרי ששמע שאגת קול אריה ומפחדו נכנס לבית החביות, היין מותר אפילו הן פתוחות, אע"פ שאינו נתפס עליו כגנב שהרי להציל עצמו נכנס, שהוא ירא שמא גם אחרים נחבאו שם אפילו סגר הדלת אחריו.
גנבים שנכנסו למרתף ופתחו חביות של יין אם רוב גנבי העיר נכרים אסור ואם רובן ישראל מותר ובמקום שיש ליהודים שכונה לבדם הולכים אחר רוב בני השכונה אע"פ שרוב בני העיר נכרים ובקמום שרגילין להצניע ממון בחבית אצל היין מותר אפי' אם רוב גנבי העיר נכרים דשמא לא באו אלא בשביל הממון וכשראו שהוא יין לא נגעו בו חיל שבא לעיר ונכנס לבית ישראל בשעת שלום חביות פתוחות אסורות וסתומות מותרות בשעת מלחמה אלו ואלו מותרות:
| |||