טור אבן העזר לח: הבדלים בין גרסאות בדף
| [גרסה לא בדוקה] | [גרסה לא בדוקה] |
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה |
|||
שורה 208:
ומ"ש הרמב"ם שהן ספק קידושין הוא בפ"ז וכתב ה"ה שטעמו משום דאיתא התם בגמ' אמר אביי אם איתא לדרבי אבא בא ראובן וקדשה חוץ משמעון וכו' מפרש רבינו אם ת"ל איתא לספיקא ובעיא דרבי אבא דמפליג בין קדושין לגירושין ואע"פ שבגט אינה מגורשת אפשר שהיא מקודשת בקדושין ומתוך כך פסק רבינו ספק מקודשת וכן עיקר להחמיר בדין ערוה החמורה ויש פוסקין ודאי מקודשת מההיא דר"י דאמר רווחא לחבריה שבק דהו"ל כאומר לה הרי את מקודשת חוץ מאותם שיקדשוך תוך שלשים יום אלמא בקדושין בקנין כל דהו סגי לן ויש פוסקין כפשטיה דרבי אבא אינה מקודשת ופסק רבינו המחוור שבכולן עכ"ל ומ"ש אבל אם אמר ע"מ שלא תאסר לפלוני אינו תנאי והוו קדושין גמורין ואסורה לו כ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ז ונתן טעם מפני שהתנה בדבר שא"א לקיימו וכתב ה"ה כבר נתבאר שם ובגמרא וכן מתבאר בהלכות דבע"מ אפילו רבנן מודו דהויא גט וה"ה לקדושין שהיא מקודשת עכ"ל: כתב רבינו ירוחם כל תנאי שיש בידו לקיימו ואין האשה יכולה להכחישו נאמן לומר קיימתי התנאי פשוט בתוספתא וכתב הרמ"ה וכן כל תנאי שבידה לקיימו ולא ידע הוא היא נאמנת לומר קיימתיו כיון שאינו יכול להכחישה וכל תנאי שהוא בינו לבינה כגון ע"מ שתתן לי ק"ק זוז כלל גדול אמרו המע"ה לפיכך בקדושין היא נאמנת ומותרת לשוק ובגירושין הוא נאמן שלא קיימה ואסורה ע"כ פירוש בכל דבר שהוא נאמן לומר קיימתי אז היא מקודשת מספק עכ"ל:
==בית חדש (ב"ח)==
{{המרת או.סי.אר}}
המקדש על תנאי וכו' ושיוכל לקיימו על ידי שליח וכך נמצא ברוב ספרים וט"ס הוא דבפרק המדיר איתא להדיא דבקידושין אפילו לא אפשר לקיומי ע"י שליח כגון קידושי ביאה הוי תנאי דאיתקוש הוויות להדדי אלא דבחליצה בעינן אפשר לקיומי ע"י שליח וכך הקשה הב"י ועוד הקשה למה לא כתב דבעינן שיהא אפשר לקיים התנאי אלא צריך למחוק מלות ע"י שליח דהשתא ניתא דכתב דבעינן שיוכל לקיימו וכך נמצא בספרי רבינו המדוייקים ומה שנמצא בתשובת הרא"ש כלל ל"ה שמנה ג"כ ושאפשר לקיימו ע"י שליח לשם לא אתא אלא למנות כל הדברים שצריכין להיות בתנאי ולצדדין קא חשיב דבד' דברים צריכין להיות אף בתנאים דקידושין ושאפשר לקיומי ע"י שליח צ"ל בחליצה ותדע שהרי בתשובת הרא"ש גופיה לא מנה בכלל מ"ה סימן כ"ד אלא ד' דברים ולא מנה ושאפשר לקיומי ע"י שליח וכן בכלל מ"ו סימן ב' ואפשר דבכלל ל"ה נמי ט"ס הוא ומיהו לקמן בריש סימן קמ"ג כתב שיוכל לקיימו ע"י שליח:
ומלשון הרמב"ם יראה וכו' פירוש הרמב"ם ס"ל הא דתנן כל תנאי שיש מעשה בתחלתו תנאו בטל היינו שהקדים ועשה מעשה בפועל ואח"כ התנה תנאו אבל אם לא עשה מעשה אעפ"י שהקדימה באמירה הרי התנאי קיים כגון שאמר לה הרי את מקודשת לי אם תתני לי ק"ק זוז ואם לאו לא תהא מקודשת ואח"כ נתן הקידושין לידה הרי תנאו קיים וכך פירש הרב המגיד ורבינו השיג עליו ואמר ולא נהירא וכו' נראה שהבין מדברי הרמב"ם מדכתב דהתנאי בטל מפני שהקדים המעשה ונתן בידה ואח"כ התנה אע"פ שהכל היה בב"ד דאלמא דהיה הפסק בין מעשה הנתינה בידה ובין התנאי שלאחר הנתינה אלא שהיה תוך כדי דיבור וכיון שכן הקשה רבינו דמה צריך לומר דמקודשת לפי שהקדים המעשה בלאו הכי אפילו הוה דינא דבהקדמת המעשה נמי צריך לקיים התנאי מ"מ הכא מקודשת בלא קיום התנאי מאחר שנתן בידה בלא תנאי א"כ התנאי שהתנה אח"כ אפילו היה תוך כדי דיבור לא הוי תנאי כדקי"ל בפרק יש נוחלין ובסוף נדרים דבכל התורה תוך כדי דיבור כדיבור דמי בר מע"ז ומגדף ומקדש ומגרש ואפילו במעשה עצמו אינו מועיל בתוך כ"ד כגון שאמר בתך מקודשת לי ובתוך כ"ד אמר בתך פלונית אינו מועיל כמ"ש ב"י בסימן ל"ז ע"ש רב סעדיה גאון ומהר"ם אצל וכן אם שידך בתו הגדולה וכו' וכל שכן לגבי תנאי ומעשה שלא יועיל התנאי תוך כדי דיבור למעשה לבטל המעשה שהיה בלי תנאי אלא בע"כ הא דקאמר שלא יקדים מעשה לתנאי איירי אפילו השלים כל תנאו קודם שנתן לידה ואח"כ נתן בידה הרי התנאי בטל מאחר שהקדים המעשה באמירה זו היא דעת רבינו בהשגתו ואינה השגה דשפיר איכא למימר דהרמב"ם שאמר אעפ"י שהכל היה תוך כדי דיבור אינו רוצה לומר דהפסיק קצת בין מעשה לתנאי אלא שהיה תוך כדי דיבור דליתא אלא ר"ל שהם דברים אחדים בלי שום הפסק ותשלום דבריו הראשונים נינהו והכי משמע לישנא דכתב והשלים התנאי וכו':
ומ"ש אעפ"י שהכל היה בתוך כ"ד ר"ל שהכל היה בדיבור אחד בלי הפסק וכן נראה מדברי ב"י שמפרש כך לדברי הרמב"ם אלא דא"כ הא דכ' הרמב"ם בפ"ב דע"ז גבי מגדף בסתם מגדף שחזר בו תוך כדי דיבור אינו כלום משמע נמי לפי פי' זה דאפילו בדברים אחדים בלי הפסקה אינו כלום וכן מ"ש בפ"ג מהלכות ע"ז ואפילו חזר בו בתוך כ"ד ואמר אין זה אלי אין חזרתו כלום אלא נסקל היינו נמי בדברים אחדים ואמאי לא הוי כלום כשהכל הוא דיבור אחד הלא בתנאי דקידושין לא אמר דאינו כלום אלא משום דמעשה קדים לתנאו אלמא דאי לאו האי טעמא הו"ל חזרה גמורה לכך נראה עיקר דלהרמב"ם אין חילוק בין שהוא דבר אחד לגמרי ובין שיש הפסק קצת אלא שהוא תוך כ"ד אלא דס"ל להרמב"ם דהא דקי"ל במגדף ובע"ג ובמקדש ובמגרש דתוך כדי דבור לאו כדבור דמי אין זה אלא לגבי חזרה אם חוזר בו לגמרי אבל אם אינו חוזר בו אלא שמפרש דבריו אמרי' תוך כדי דבור כדבור דמי והלכך גבי תנאו נמי אם התנה עמה תוך כ"ד היה מועיל אי לאו דהמעשה קדים לתנאי דהתנאי לא מקרי חזרה אלא מפרש דהמעשה שעושה אינו אלא ע"י כך וכך:
כתב הרמב"ם כל האומר מעכשיו וכו' פי' הרב המגיד הטעם שבמעכשיו ובע"מ שהמעשה חל מעכשיו ויתקיים התנאי א"צ חזוק אבל באם שאין המעשה חל עד שהתנאי יתקיים והתנאי בא לבטל המעשה שלא יחול עכשיו לפיכך צריך חיזוק יותר עכ"ל:
ומ"ש ור"ח כתב דאפילו מעכשיו וכו' ומיהו בחידושי הרשב"א פרק מי שאחזו גבי אתקין שמואל בגיטי (דף ע"ה) כתב דתנאה דהוי ע"י שליח לא מצי לשנויי שליח ואי שני בתנאיה לא עבד ולא כלום ואע"ג דהמעשה קודם לתנאי עכ"ל וכ"כ הר"ן בפרק האומר בקידושין וע"ל בסימן קמ"ד מ"ש בזה בס"ד:
וי"א דלא בעי תנאי כפול וכו' טעמם דמדינא לא בעינן תנאי כפול לא בגיטין וקדושין ולא בממון דלית הילכתא כר"מ אלא כרבנן דפליגי עליה אלא דכיון דאתקין שמואל בגיטא דש"מ דמגרש ע"ת שיכפול תנאו כדאיתא פרק מי שאחזו עשה כן לרווחא דמילתא שחשש אם לא יהיה התנאי כפול דילמא איכא ב"ד דס"ל כר"מ והוה מתיר אעפ"י שלא נתקיים התנאי הילכך בגיטין וקדושין הולכין בה להחמיר ואם לא כפל תנאו ולא נתקיים ה"ל ספק כ"כ הרב המגיד והר"ן:
א"ל ע"מ שירצה אבא ר"ל ע"מ שישתוק וכו' פירוש דכשאומר ע"מ שירצה אבא אמרינן דכוונתו ע"מ שישתוק שזהו משמעותא עד שירצה אבא ולאפוקי מדברי הרמב"ם שכתב דרצונו וכוונתו הוא עד שיאמר הן וכשלא יאמר הן אפילו שתק או מת ולא שמע כלל אינה מקודשת אבל להרא"ש מקודשת וטעם מחלוקת מבוא' באריכות ב"י:
ומ"ש אבל אם אמר אין פעם א' שוב אין יכול למחות אע"ג דהרא"ש כתב תחלה דשוב יכול למחות וכ"כ הר"ן והרב המגיד כמ"ש בב"י ס"ל לרבי' כיון דכ' הרא"ש אח"כ וז"ל אפי' את"ל דאחר שאמר אין שוב אין יכול למחות וכו' משמע דכך ס"ל להרא"ש לפי האמת דכך היא שטת הגאונים בתלמודא דכל את"ל פשיטותא הוא כמ"ש הרא"ש בפ"ק דקידושין וסובר רבינו לפרש כך בדברי הרא"ש וכשאר פוסקים ונתיישב מה שהיה קשה לבית יוסף:
ומ"ש והרמב"ם כתב בע"מ שירצה אבא לא רצה או שתק או מת קודם שמיעה אינה מקודשת הר"ן תמה ואמר דלא ה"ל להרמב"ם לערב לא רצה ושתק עם מת דבמת מותרת להנשא ובלא רצה ושתק יש לחוש שמא יאמר אין כדמוכח בתוספתא עכ"ל וב"י תירץ דמשמע ליה להרמב"ם במשנה ובגמרא דבשעת שמיעת הדברים תלוי וכל ששמע פעם ראשונה ולא אמר אין בטלו הקידושין מיד ולא משגחינן בתוספתא עכ"ל וצ"ע:
כתב הרמ"ה מתי שיאמר אין מקודשת הילכך וכו' עד או חולצת או מתייבמת תימה אמאי חולצת ליחוש דילמא ימות האב ולא יאמר אין דהשתא חליצה לא הויא ושרי לכהן ואיכא דלא ידע ויאמר חלוצה שריא לכהן וכך פסק לקמן בסוף סימן קנ"ו גבי הלכה היא ובעלה למ"ה וגבי הלך בעלה וצרתה למ"ה וכו' ע"ש ונראה לי דהרמ"ה לא אתא אלא לאורויי דלא מפטרא בלא חליצה לשוק מדאורייתא דילמא הדר ואמר אין אלא או חולצת או מתייבמת אבל ודאי מודה דמדרבנן לא חלצה אלא דוקא מתייבמת כדלקמן:
ומ"ש רבינו על שם הרמ"ה מתי שיאמר הן מקודשת אפי' אמר תחלה לא איכא לתמוה דהלא בסמוך לעיל פסק דאם אמר אין פעם אחת שוב אין יכול למחות וזה כנראה שהוא סותר למ"ש הרמ"ה ותירץ מהרש"ל דלא דמי דתנאי דלא ימחה דהוי תנאי בשב ואל תעשה והוא קעביד מעשה דקאמר אין חשוב כאילו מקיים התנאי ושוב אין יכול למחות אבל הכא התנאי הוא במעשה שיאמר אין אפילו קעביד מעשה דאמר תחלה לא יכול לבטל במעשה שאומר אין לבטל המעשה הראשון עד כאן לשונו:
א"ל תהא מקודשת לי בפרוטה ע"מ שאעשה עמך כפועל וכו' איכא להקשות אמאי דקאמר ואם אין עדים מקודשת מספק דמנ"ל לרבי' הא דבגמ' פ' האומר וברמב"ם פרק ה' משמע דאינה מקודשת כלל ומאי שנא תנאי זה משאר תנאים דצריך שיעידו עדים שנתקיים התנאי ואם אין עדים אינה מקודשת כלל דאי איתא דמקיים תנאיה בסהדי הוה מקיים ליה כי ליכא סהדי לא חיישינן כמ"ש ה"ר ירוחם ע"ש הרמ"ה הביאו ב"י בסמוך אבל ע"מ שאראך מנה ואפשר דבשאר תנאים היא או הוא טוענין ברי שלא נתקיים התנאי לפיכך אם אין עדים אינה מקודשת כלל אבל כאן אינה טוענת ברי דאינה יודעת אם עשה עמה כפועל או דבר עליה לשלטון אם לאו הלכך ה"ל ספק מקודשת. שוב ראיתי דדברי רבינו הם ע"פ דברי הרא"ש במסקנת דבריו בפירוש התוס' ע"ש פרק האומר:
ומ"ש ופירשו התוספות וכו' כ"כ הרא"ש על שמם דבאו ליישב דמאי קמ"ל מתני' דכשעשה עמה כפועל מקודשת וכו' הא פשיטא היא דמ"ש משאר תנאים ותירצו דאתא לאשמועינן דאינה יכולה לומר למלאכה זו לא הייתי חפצה וכו':
ומ"ש ובתוספתא קתני וכו' ג"ז מדברי הרא"ש והביאה לסתור פירוש התוספות דכיון דבדברים ידועים שביניהם קמיירי א"כ אם שינה יכולה לומר לדברים הללו לא חפצתי משא"כ לפי פי' התוספות דלעולם אינה יכולה לומר לדברים הללו לא חפצתי אפילו בדברים ידועים וב"י כתב איפכא דבתוספתא דוקא בדברים ידועים אבל אם אינם ידועים יכולה היא לומר לדברים הללו לא חפצתי ועל מה שהקשו התוס' מאי קמ"ל מתני' הקשה ב"י דהא לאו קושיא היא דהא אתא לאשמועינן דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף וכדפרש"י להדיא וכן פירש הר"ן עכ"ל ולי נראה דהתוספות היה נראה להם דוחק לפרש כך דא"כ אין דין זה תלוי במשנה זו דבכולי תלמודא פליגי בישנה לשכירות מתחלה ועד סוף תנאי ואמוראי בפ' האיש מקדש ובפ"ק דעכו"ם ולהכי פירשו התוס' דהיא גופא אתא לאשמועינן דאינה יכולה לומר לדברים הללו לא חפצתי:
ע"מ שיש לי מנה אם ידוע בעדים שיש לו מנה מקודשת בודאי וכו' משנה וגמרא פרק האומר.
ומ"ש אם ידוע בעדים וכו' כך פרש"י ר"ל שאם אין עדים אלא שהוא אומר שיש לו או ע"פ קרובים אינה מקודשת ודאי וכל זה כשאין אנו רואין המנה בידו הלכך צריך עדים אבל אם אנו רואים המנה בידו משמע דכל שכן שהיא מקודשת ואין צריך עדים שהם שלו דכל שבידו חזקה שהם שלו וכ"כ הר"ן ומ"ש ב"י שרבינו חולק על הר"ן אגב חורפיה לא עיין בה:
וכתב הרמ"ה אפילו איכא סהדי וכי' עד ומיהו לא חיישינן דילמא אחוי ליה בתר הכי למיהוי ספק קידושין כל זה מדברי הרמ"ה ורצה לומר דמספק לא חיישינן דילמא הראה לה למיהוי קידושי ספק דכי חיישינן הכי בתנאי דע"מ שיש לי דלאו מחוסר מעשה ואפשר שיש לו ולא ידע ביה אבל גבי תנאי דאתן או שאראך אם איתא דמקיים תנאיה בסהדי הוה מקיים ליה כי ליכא סהדי לא חיישינן וכ"כ ה"ר ירוחם ע"ש הרמ"ה להדיא ולזה נתכוון כאן הרמ"ה במ"ש ומיהו וכו' ודלא כמ"ש ב"י דהאי ומיהו הוא מדברי רבינו דליתא גם מ"ש דהאי ומיהו הוא בא לחלוק ולומר דלא הוו קידושין אא"כ שיראנה בשעת הקידושין דאל"כ מה גבול יש לו לעולם יאמר עדיין יש לו זמן להראותם וכמ"ש ה"ר ירוחם ע"ש הרא"ש ודלא כדברי הרמ"ה איכא לתמוה על פירושו זה דא"כ מהו ז"ש ומיהו לא חיישינן דילמא אחוי לה וכו' הלא אפי' אחוי לה בתר הכי נמי פליג הרא"ש כיון דלא הוו המעות בשעת הקידושין אלא ודאי כדפרישית ומדברי הרמ"ה הוא ומה שהקשה הרא"ש יש לתרץ דודאי בע"מ שאראך להבא נמי משמע ואע"ג דמחוי לה ממציאה כו' הוויין להו קידושין גמורים למפרע מ"מ גבול יש לו דכל זמן שהיא תובעת אותו לקיים תנאו שיראה לה המנה אז צריך מיד לקיימו להראות לה המנה ואם תובעת אותו לקיים תנאו ואין לו אינה מקודשת דכך הוא לשון התנאי דכל זמן שתבקש ממני להראות לך מנה משלי אני מחוייב להראות לך וע"מ כן הרי את מקודשת לי בפרוטה זו ואם אינו מקיים תנאו אינן קידושין והכי מסתברא וכן נראה דעת רבינו שלא הביא תשובה זו שהשיב הרא"ש על דברי הרמ"ה וכתב דברי הרמ"ה בסתם דאלמא דהכי ס"ל כהרמ"ה ומיהו צ"ע דלקמן בס"ס זה כתב רבינו ט"ש הר"ס נרבוני בע"מ שאתן לך מאתים זוז שאם יאמר שעדיין רוצה לקיימו אין יכולין לכופו כל י"ב חדש וכו' ואיכא למימר לפי זה ה"ה בע"מ שאראך דיש לו זמן י"ב חדש או שמא דוקא בע"מ שאתן דמסתמא לא מקבל עליה שיתן לה ולא יעכב מליתן יותר מי"ב חדש משעה שיכנס אותה לחופה אבל בע"מ שאראך מיד כשתובעת אותו להראות לה המנה משמע וצ"ע. כך צריך להגיה בספרי רבינו ע"מ שיש לי בית כור עפר אם ידוע שיש לו משלו מקודשת בודאי אם אין ידוע הוי קידושי ספק ע"מ שאראך בית כור עפר צריך שיראנה ואם הראה ששכר מאחרים או שלקח באריסות אינה מקודשת היה לו בית כור עפר ויש בו סלעים וכו' ובגמרא איתא ל"ל למיתני גבי ארעא ל"ל למיתני גבי זוזי צריכא דאי אשמועינן גבי זוזי משום דעבידי אינשי דמצנעי אבל ארעא אימא אי דאית ליה ארעא קלא אית ליה קמ"ל פירוש ה"א כל היכא דלא ידעינן דאית ליה ארעא אפילו ספק נמי לא ליהוי קמ"ל דארעא כזוזי יש לו ודאי אין לו ספק:
ע"מ שיש לי מנה במקום פלוני וכו' והרמב"ם כתב שגם בזה אינה מקודשת וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל פירוש הרמב"ם סובר שגם בזה אינה מקודשת בודאי אלא בספק כמו בע"מ שיש לי בית כור עפר במקום פלוני וכך מבואר פ"ז מה' אישות שבשניהם מקודשת מספק אבל הרא"ש מחלק ביניהם דבקרקע סבירא ליה דאפילו ספק קידושין ליכא דודאי אינה מקודשת דאי איתא שהיה לו קרקע במקום פלוני היה ידוע אבל בע"מ שיש לו מנה במקום פלוני ויש לו במקום אחר הסכים עם הרמב"ם דספק קידושין הוה דשמא יש לו ואמר אין לו ומתכוין לקלקלה:
ע"מ שאני עשיר וכו' משנה פרק האיש מקדש (דף מח) ר"ש אומר אם הטעה לשבח ה"ז מקודשת ובגמרא אמר עולא מחלוקת בשבח ממון אבל בשבח יוחסין ד"ה אינה מקודשת מ"ט מסאנא דרב מכרעאי לא בעינא וקי"ל כת"ק ופירש"י בן עיר ונמצא בן כרך ישיבת כרכים קשה שהכרך הוא מקום שווקים והיוקר מצוי בו ודוחק עוברים ושבים וכו' אבל בירושלמי הביאו הרא"ש איתא הכי לוי ונמצא כהן לא בעינא טירחא דכהונתא עני ונמצא עשיר לא בעינא דאיכא רווחא רבא עליה בן עיר וכמצא בן כרך בעינא הוה מצנעא רחוק ונמצא קרוב בעינא הוי מטרפסא ואזלא מטרפסא ואתיא ע"כ ונראה דבממזר ונתין נמי איכא שבח יוחסין דזה ישראל וזה גר ובע"מ שיש לו בת או שפחה גדולה פירש"י וראויה לשמשני דשבח ממון הוא לה והלכה כת"ק דאפי' בשבח ממון אינה מקודשת ובהא נמי איכא קפידא קצת דגדולה לא צייתא ואיכא אוקימתא אחריתי בגמר' מי סברת גדולה ממש גדלת קאמר פירוש חשובה ולא ניחא לי חשובה דשקלא מילי מינאי ואזלא נדיא קמיה שיבבותיי וכ"כ הרמב"ם בפ"ת אבל רבינו כתב כאוקימתא קמא דבגדולה ממש קאמר ובע"מ שיש לו בנים ואין לו נמי איכא קפידא דהבנים ראויים לשמשני ואיכא נמי למימר איפכא דביש לו בנים מרגילין קטטה בינו לבינה ובהתקדשי לי בכוס של יין ונמצא של דבש דהטעה אותה לשבח דדבש חשיב טפי כדאיתא פרק הגוזל תנאי ב"ד שיהא אדם שופך יינו ומציל דובשנו של חבירו אפ"ה איכא דניחא ליה טפי ביין ואיכא לתמוה למה לא כתב רבינו הא דתנן בדינר זה של כסף ונמצא של זהב של זהב ונמצא של כסף והרי"ף והרא"ש והרמב"ם בפ"ח כתבוה ונראה דלפי שראה רבינו שהתוס' כתבו דהא דקאמר בגמרא איכא דניחא ליה בכספא היינו שצריכה כסף להשלים תכשיטין של כסף שעושה ומשמע דבלאו הכי אפילו לת"ק מקודש' דבכלל דינר של זהב הוי נמי של כסף דכי היכי דבאמר לה התקדשי לי במנה ונתן לה מאתים דפשיטא דמקודשת דבכלל מאתים מנה הכי נמי בכלל זהב הוי נמי כסף וכך כתב בשלטי הגבורים דאם אמר דינר זה ונמצא שנים מקודשת שיש בכלל שנים אחד והרי"ף והרא"ש והרמב"ם כתבו המשנה בסתם דמשמע דבכסף ונמצא זהב אינה מקודשת אפילו אינה צריכה לכסף להשלים וכו' וחולקים על דברי התוספות וס"ל דאפילו הטעה האשה בשבח ממון אינה מקודשת דמ"ש של כסף קפידא הוי ולפיכך השמיטו רבינו מפני הספק מיהו הר"ן כתב דלאוקימתא דגמרא כגון שאמר' היא לשלוחה צא וקבל לי קידושין מפלוני שא"ל התקדשי לי בדינר של כסף והלך ונתן לו דינר של זהב התם הוא דכיון דקידשה ע"י שליח פליג ר"ש ואומר מקודשת דמראה מקום היא לו וקי"ל כת"ק דקפידא הוא אבל היכא דהאשה בעצמה קיבלה הקידושין והטעה אותה דא"ל של כסף ונמצא של זהב אף ר"ש מודה דאינה מקודשת דקפידא היא דאיכא דניחא ליה בכספא וכמו שהקשה המקשן דכך הוא האמת משמע דאפי' אינה צריכה לכסף להשלים תכשיט של כסף שעושה נמי אמרינן קפידא היא שלא היתה תפיצה אלא בשל כסף ולפע"ד דהתוס' נמי ס"ל כהר"ן אלא דלפי דקשיא להו לתוספות אטו בשופטני עסקינן דניחא ליה בכספא מבדהבא מיישבי' כגון שצריכין כסף להשלי' וכו' וכיון דאיכא מקום לומר דניחא ליה בכספא טפי לא פלוג רבנן ואמרי דכל שהטעה אפילו לשבח אינה מקודשת ואף ר"ש מודה ולא פליג אלא היכא דמקדשה ע"י שליח דאמרינן מראה מקום היא לו ונראה דזאת היתה דעת התוס' במ"ש ומיהו היכא שהטעה האשה בממון לא פליג ר"ש כלומר למסקנא לא פליג ר"ש אלא במקדשה ע"י שליח דאמר מראה מקום הוא לה אבל היכא שהטעה האשה בכספא בשבת ממון כשקבלה הקידושין בעצמה מידו אף ר"ש מודה דאינה מקודשת וכדכתב הר"ן ומהרש"ל בהגהותיו לא כתב כך עיין עליו בחכמת שלמה ולא נהירא. ולענין הלכה קי"ל כת"ק דאפילו הטעה לשבח אינה מקודשת בין שקבלה האשה הקידושין בעצמה מיד המקדש ובין ע"י שלוחו של בעל ובין ע"י שליח של האשה בכל ענין אינה מקודשת דקפידא היא בין של כסף ונמצא של זהב ובין של זהב ונמצא של כסף אבל בדינר זה ונמצא שנים א"נ במנה ונמצאו מאתים מקודשת דבכלל מאתים מנה והכי נקטינן:
ומ"ש ל"ש אמרה לשליח לקבלם בתנאי ושינה השליח הכי מוקי לה בגמרא למתניתין דתני בה בדינר זה של כסף ונמצא של זהב שאמרה לשליח צא וקבל קדושי מפרש שא"ל התקדשי לי בשל כסף וכו' ומכל מקום ודאי ה"ה בשאמר הוא לשלוחו הלוני דינר של כסף וקדש לי אשה פלונית והלך והלוה של זהב דלת"ק אינה מקודשת דקפידא היא ואע"ג דבגמרא דחי לה להך אוקימתא היינו משום דלישנא דמתניתין משמע דלא איירי בהכי אבל לענין דינא ודאי דבזו נמי אינה מקודשת:
וכתב הרמ"ה דוקא שאמרה בלבי היה ולא הוציאה בשפתה אבל אם אומרת כן בשעת קידושין וכו' פי' דבתחלה אומר הבעל התקדשי לי ע"ת כך וכך והיא אומרת בשעת הקידושין ואפילו לא יהיה כך וכך אנכי מתרצה להתקדש לך והמקדש שתק ולא השיב לה על דבריה לא כי אלא אינני רוצה לקדש אותך אלא ע"ת כך וכך מוכחא מילתא ודאי שהסכים לדבריה וקידשה בלא תנאי וכך פירש ב"י ופשוט הוא:
ע"מ שאני שונה לרב אלפס עד שישנה משניות ולדעת א"א הרא"ש ז"ל אם יודע מדרשי התורה מקודשת כך צריך להגיה ופירושו דבגמרא איתא דחזקיה מפרש הלכות ורבי יוחנן אמר תורה ומפרש רב אלפס הלכות משנה והלכה כחזקיה דרביה דרבי יוחנן הוא והרא"ש פסק כרבי יוחנן וכדמפרש בגמרא מאי תורה מדרש תורה ורצונו לומר דאפילו לא ידע משניות וכ"ש דלא ידע מדרשי התלמוד אפ"ה כיון שיודע מדרשי התורה דיו בכך ומקודשת וספרי וספרא הם מדרשי התורה אבל ברוב ספרי רבינו כתוב אם יודע מדרשי התלמוד מקודשת וכ"פ בהגה"ה בש"ע וט"ס הוא:
כתב הרמב"ם המקדש ע"ת וחזר בו אחר כמה ימים ובטלו ה"ז מקודשת סתם כו' הא דכתבו רבינו בשם הרמב"ם הוא משום דהראב"ד בהשגות מצריך שיבטל התנאי בעדים והרשב"א מחלק דאין מחילת התנאי וביטולו מועילין אלא בדבר שבממון אבל בשאר תנאים לא ולהרמב"ם אין חילוק ולא מצריך נמי עדים אלא אפילו בטלו בינו לבינה ומיהו נראה ודאי דוקא בששניהם מודים שהסכימו לבטל התנאי אבל אם יש ביניהם הכחשה שזה אומר ביטלו וזאת אומרת לא ביטלו שורת הדין דאינו בטל דאי איתא דבטליה בסהדי הוה מבטליה כי היכי דאמרינן בקיומו של תנאי אלא דמ"מ למעשה הויא לה ספק מקודשת נ"ל:
ומ"ש לפיכך המקדש ע"ת וכנס אח"כ סתם או בעל סתם וכו' הוא תלמוד ערוך בפרק המדיר (דף ע"ד) אמר עולא אר"א המקדש במלוה ובעל ע"ת ובעל בפחות מש"פ ובעל צריכה הימנה גט ורבינו כתב דין מקדש במלוה ובעל בסימן כ"ח בסתם ובמקדש בפחות מש"פ ובעל בסוף סימן ל"א בסתם וכאן כתב דין המקדש ע"ת ע"ש הרמב"ם משום דאביי פליג עליה דרבי אלעזר במקדש ע"ת וכנס ולא בעל דס"ל לאביי דלרב נמי אינה צריכה גט דלא בטליה לתנאיה אעפ"י שכנס סתם והרמב"ם פוסק כר' אלעזר דבבעל לד"ה צריכה גט משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכי פליגי רב ושמואל בכנס ולא בעל הוא דפליגי וקי"ל כרב דאמר צריכה הימנה גט דשמא בטליה לתנאיה דהלכה כרב באיסורי וכ"כ ב"י וזה שכתב הרמב"ם שמא בטל התנאי כשבעל או כנס אלמא דס"ל דאפילו בעל אין כאן ודאי קידושין אלא ספק ואם קידשה שני צריכה גט משניהם כך פסק גם הרא"ש בפרק המדיר וכ"כ רבינו ברא"ש סימן ל"ט ע"ש ועיין במה שכתב הב"י בסימן כ"ח והתוספות לשם (דף ע"ג) בד"ה לא תימא הקשו דבכנס ובעל אמאי צריכה גט אפי' את"ל דאחולי אחליה לתנאיה מאי מועיל מחילת התנאי אם לא יחזור ויקדשנה ומיהו אי חופה קונה ואפילו את"ל דחופה אינו קונה איכא למימר דבשעת קידושין היה דעתו לכך שאם יכניסנה לבסוף יהא מחול התנאי עד כאן לשונו:
ומ"ש הר"ם נרבוני ומ"מ בעל נפש לא ישאנה וכו' כתב ב"י יש לתמוה דה"ל לכתוב לעולם הוא ספק כמ"ש רבינו בדין ע"מ שיאחר אבא אין דהא להא דמיא עכ"ל ולפעד"נ דלא דמיין להדדי דבמקדש ע"מ שיאמר אבא אין כל שיאמר אין פעם אחת מקודשת אעפ"י שמתחלה אמר לא שהרי לא התנה בתנאו שלא יאמר לא אלא שיאמר אין ומשמע ודאי כל שיאמר אין אפילו לבסוף תהא מקודשת למפרע אבל במקדש ע"מ שאתן לך מאתים זוז חל עליו חיוב נתינת מאתים זוז מאותה שעה ולא נפטר ממנה עד שיתן לידה מאתים זוז ולפיכך מיד כשאמר שאין רוצה לקיים תנאו לעולם כיון דנפטר באמירה זו מנתינת מאתים זוז נתבטלו הקידושין מיד ואינה צריכה גט אלא דמכל מקום בעל נפש לא ישאנה וכו' דאע"פ דמדינא ליכא איסורא הוצאת לעז מיהא איכא:
ומ"ש אבל כנסה מקודשת מיד וכו' נראה דס"ל דמקודשת ודאי אע"ג דכנס ולא בעל דכיון דקי"ל כרב דאפילו בכנס ולא בעל צריכה גט דינו כבעל וכי היכי דבבעל מקודשת ודאי דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות הכי נמי בכנס ולא בעל דכיון דכנסה ראויה לביאה היא חשבינן ליה כאילו בעל וז"ש כדאמרינן במקדש על תנאי ובעל וכדלקמן בסי' ס"א דבכנסה לחופה ונתייחד עמה הרי היא כאשתו לכל דבר ואפילו לא בא עליה ודלא כהרמב"ם שכתב שמא ביטל תנאו דמשמע דס"ל דאינן אלא ספק קידושין וכ"כ הרא"ש בפ' המדיר דמשמע מפירוש רש"י דכיון שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות קידושין גמורים הם ואם קדשה אחר אינה צריכה גט משני וכן מסתברא דהא קטנה וכו' ומכל מקום מסקנתו כגדולים דספק קידושין נינהו וראוי להחמיר להצריך גט משניהם וכן כתב רבינו בראש סימן ל"ט וע"ש:
| |||