סבא אליהו/חלק ג/פרק כג: הבדלים בין גרסאות בדף

ואעיקרא דמילתא צריך לידע שהראב"ע בפ' משפטים בפ' ורפא ירפא. ואחרים עמו סוברים, שלא ניתן רשות לרופאים לרפאת כי אם המכות והפצעים שמבחוץ, ולא חולי שבפנים שנמסר ביד הב"ה, כמ"ש אני ה' רופאיך. והרמב"ן ז"ל בפ' בחוקתי גבי ברכות שבת"כ כתב, שהרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה, להזהר ממנו ולצוות עליו, וכן אמרו, כל עשרין ותרתין שנין דמלך רבה, רב יוסף אפילו אומנא לביתיה לא קרא. והמשל להם, תרעא דלא פתיח למצותא פתיח לאסייא וכו'. (הוא בפ' נשא רבה, ובמדרש חזית דף כ"ד ע"ג). עד וזו היא כוונתם באמרם ורפא ירפא, מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות, ולא אמרו שניתנה רשות לחולה להתרפאות יע"ש. אבל מוכרחים אנו לומר, שלא אמר אלא על אותם הזמנים שלא היו מסורים לטבע כמו בזמן הנביאים, אבל לא בזמנינו כדמשמע מדבריו. וכן כתבו הר"ר יוסף ב"ר שם טוב בספרו כבוד אלקים סמוך לסופו, והר"ר יוסף אומץ בדף קע"ה, וכיוצא בדבר כתב הכלי יקר בשמואל ב' א', בפ' ללמד בני יאודה קשת. בפירושו לדברי רשב"נ שאמר הנא כתובה בספר הישר, זה ספר שופטים, שכשיש זכות אין צריך קשת וחנית, אמנם כשאין זכות אז צריך תחבולה אנושית עי"ש. ותדע שהרי הרמב"ן עצמו בס' תורת האדם, הפליא תושיה על דיני הרפואה כדלקמן, הובאו דבריו ג"כ בטור וב"י י"ד סי' של"ו, ולא עוד אלא שהרמב"ן עצמו רופא היה, ככתוב בשו"ת הרשב"א סי' ק"ך, שראה וידע ונפקא מינה לדינא יע"ש. ובשו"ת באר שבע סי' ס'. וכ"כ סי' מצרף לחכמה דף ז' ע"א, ובפ' שמיני כתב שיש במינים המותרים טובה ידועה בדרך הרפואה, ושראה בס' הנסיונות וכו', וגם בריש פ' תזריע מביא דעת הרופאים ביצירה, ודעת פילוסופי היונים. ובפ' חקת גבי נחש הנחשת, ושם ובכמה מקומות אין מספר מביא דברי הרופאים ועיין שו"ת רשב"א סי' תי"ג, וכמו כן שו"ת התשב"ץ בח"ג (ש"ס לז') בדין דחיית שבת לחולה שיש בו סכנה, העיד עליו שמגדולי הרופאים היה, וגם רש"י היה רופא וחכם גדול ברפואה יע"ש. וכמ"ש שלשלת הקבלה, ומעיד עליו בעל שפתי ישנים, שראה ס' רפואות שלו כ"י עי"ש באות ר' רש"י. וכן מצינו על לחי חמור טריה בשופטים סי' י"ו. שמביא ס' רפואות, והגם שר"א המדקדק בשרש טרה כתב שאינה ראיה גמורה, מ"מ מצטרפת לטובה. ובמס' שבת פי"ד דף ק"ט פי"ד, א"ר ששת גרגירא אפי' לדידי מעלייא. ופירש"י מה הוא. וגם בזוהר בשלח דף ס"א ע"ב, קם ר' ייסא, שדי בפומיה מייא דגרגרין, עיין הרמ"ז שם. ואשב משמים בתוכי, כשראיתי ברש"י ז"ל במס' ע"ז סוף דף כ"ח, אדאמרי' צנון לחמה, כפי גרסתו שם שפירש שצנון קר, נגד המוסכם מהרופאים, וככתוב בס' שבילי אמונה שהוא חם, ושוב מצאתי שגם המד"ל במעריך שלו ערך חככית שנתעורר על פירושו זה עי"ש. ותמיהתי קיימת וגדולה ביותר, בהיות רש"י רופא מומחה כנזכר, ודעו שאעפ"י שרבינו הקדוש תורתו אומנותו, ואמרי' בפ"ה דעירובין, חש בבני מעיים יעסוק בתורה, בפ' אין מעמידין דף מ' מצינו, פעם אחת חש רבי במעיו, אמר כלום יש אדם שיודע יין תפוחים של גוי אסור או מותר. וא"ל ר"י בר"י פעם א' חש אבא במעיו, והביאו לו יין תפוחים של גוי של ע' שנה ושתה ונתרפא וכו', בדקו ומצאו גוי א' שהיו לו ש' גרבי יין תפוחים של ע' שנה ושתה ונתרפא, אמר ברוך שמסר עולמו לשומרים. ורש"י לא פירש כלום, לפי שהוא מובן מעצמו, שמסר הרפואות לצורך העולם לשומרים, כמ"ש הבונה שם. וגם נ"ל לפרש דלפי שאביו של ר"י ורבי נתרפאו זה וזה מיין תפוחים שהיה ביד עע"א קראם שומרים, שהם כקליפה השומרת את הפרי. והבונה כתב שם, שיין תפוחים בעלמא מזיק הוא, ונדחק לפרש פרישים או רמוני', שלפי האמת הם מעצירים, וזה ודאי לפי שמיחוש רבי במעיו, הבין שהוא שלשול המעים, שודאי יין תפוחים משלשל יותר, ובודאי דאגמרין סמוך בכמה מקומות, דחולי המעיים משמע פיתוח המעיים יותר מהראוי, כמו בפ' אין בין המודר, הא דתני ר' יוסי ן' פרטא, אין מבקרין חולי מעיים משום כיסופא, וכן בפ' כל כתבי, רובן של צדיקים מתים בחולי מעיים. וכתבו התוס' כי יש במדרש, למרק אכילה מן המעיים, להיותם נקיים, וכן נראה ממעשה דשמואל וקרנא בפ' ח' שרצים, ומסתבר כמו משה שנתרוקן קודם שעלה למרום, ובדברי המדרש כתב המ"י בשפתי צדק ח"א פ' כ"א. אבל כד מעיינינא שפיר, חזי אנא דמיחוש המעים משתמע כל חולי המעיים, בין שלשול המעיים בין עצירת הנקבים, כדאמרי' בפ' כירה דף מ"א, תניא אכל ולא שתה אכילתו דם. וזהו תחילת חולי מעיים<ref>ועוד ראיה לדברי מפירוש רש"י בפ' מי שמתו פ' הרואה, גבי הדרוקן שפירש חולי המצבה את הכרס, ואילו במסכת בכרות פ' מומין פי' הדרוקן חולי מעים, והלא צבוי הכרס אתי מעצירת הנקבים, והרב באר שבע בפ"ק דתמיד מתקשה בזה, כסבור שפירשי רש"י סותרין זה את זה, על המונח שחולי מעיים בכל מקום יהיה חולי השלשול, ונדחק שם, ולע"ד ליתא שהוא שם כולל בין שלשול בין עיצור כפי מקומו כי בין זה ובין זה חולי מעים הוא, וכדמשמע הכא ממעשה דרבו וצבוי הכרס אתי או מעכוב השתן או מעיכוב הרעי, וכתוב בספרי הרופאים שמי שהוא עצור בנקביו הגורמים לעמוד החוזר מחמת הדוחק ועצירות יותר, והיינו דהתם בפ' מומין דף () פירשו עמוד החוזר מביא לידי הדרוקן. חולי מעים. וכן משמע לי מהא דפרק משוח מלחמה דף () כקבר פתוח וגו'. ח"א בשעה שעושים צרכיהם עושים אשפתות אשפתות וכו'. אמר רב מרי ש"מ האי דנפיש זבליה חולי מעים הוא וכו' ע"כ. משמע מהכא דחולי מעיים לא הוה () שכולל גם מאן דנפיש זבליה ומהכא גמר שגם ריבוי הזבל חולי מעים הוא ומלתא דחדושא לדידיה, דהגם שפולט () הריבוי הוי חולי מעים כן נ"ל.</ref>. וממעשה דשמואל וקרנא נמי, אפשר דמאי דאמרינן דרב חייש במיעיה, וקדלו מייא לאקבולי אפיה קמיה, היינו שהיו לו לרב כאבים בבטן ולא יכול לפנות, והוא הוה עביד כל טצדקי ליפנות על דופני הספינה. ותדע דאמרי' בתר הכי, דלבסוף עייליה שמואל לביתיה ואכליה נהמא דשערי וכו' כי היכי דלשתלשל. וכתב רש"י נהמא דשערי, כדי לשלשל דרופא היה שמואל ע"כ. והכא נמי אנא אמינא שרבינו הקדוש, חבלים נפלו במעיו בשביל עצירת הגוף וחולשת האצטומכא, כי ידוע בספרי הרפואה שקרירות האצטומכא גורם רוע העיכול, וחום הבטן ובני מעיים ומכאיב אותם, וחום הבטן עוצר הנקבים, והיה צריך משקה שיעשה ב' פעולות, להחזיק האצטומכא ולפתוח בני מעיו, ותרוייהו איתנהו ביין תפוחים ישן, כח המחזיק האצטומכא מחמת יושנו, וכח המשלשל ביין תפוחים, (וסוף סוף חולי מעים הוא שם כולל לכל חולי מיחוש וכאב שבמעים, איך שיהיה כדאיתא בפ' ר"א דמילה דף ל"ד, אמר רשב"א פעם א' חש ר"מ במעים ובקשנו לטרוף לו יין ושמן ולא הניחנו, ובפ"ק דברכות דף מ' ע"א, המקפה אכילתו במים אינו בא לידי חולי מעים, ור"ל ודאי שאין לו עיצור בני מעים, ושם הרגיל בעדשים א' לל' יום מונע אסכרה מביתו. פירש"י שהחולי בא מחמת עיצור בני מעים), ובהכי אין אנו צריכים לדחוק עצמינו לפרש תפוחי' שלא כדרכו ופשוטו, כמו שנדחק הבונה. ולפי סברתו נמי יותר הו"ל לפרש תפוחי' על אתרוג, ע"ד שפירשו התוס' בפ' ר"ע, למה נמשלו ישראל לתפוח. וכ"כ בפ"ד דתענית דף כ"ט, כריח שדה של תפוחים כתבו, י"מ כריח אתרוגים ע"כ. והוה ניחא טפי, לפי שמי האתרוג טובים לאצטומכא ומעצירים את הגוף, והגם שקשה לאזן שנמצאו ש' גרבי, כבר ידענו שדברו חכמים לשון גוזמא, ועד"ז לא יבצר ממני מזימה, דהיינו שאמר רבי, ברוך שמסר עולמו לשומרים, כלפי מ"ד בפ' ח' שרצים דף ק"ח, תני ר' יאודה בר חביבא, אתרוג צנון וביצה, אלמלא קליפתן החיצונה אינן יוצאין מבני מעיים לעולם. אבל נוח לי יותר מה שכתבתי, דלא עפ"י הבנתו של הבונה. ובזוהר אחרי מות דף ע"ד ע"א, ר"ח פתח, כתפוח בעצי היער וכו'. הכא אית לאסתכלא, אמאי משבחת ליה בתפוח וכו', מה תפוח אסוותא לכלא, אף הקב"ה אסוותא לכלא וכו' ע"כ. ובהאי לישנא דר' ברוך שמסר עולמו וכו'. נ"ל לומר עוד, שהכוונה לומר שביקש תרופה לחליו, לפי שהקב"ה מסר עולמו לטבע, ולא האמין בעצמו כדרך ענותנותו, להיות כימים הראשונים מאותם צדיקים שכתב הרמב"ן שלא נמסרו לטבע, ואמר ברוך המקום שמסר, לומר שמ"מ על ה' השליך יהבו, ומה' לא סר לבו, ע"ד מ"ש רד"ק שאכתוב לקמן בפ' זה, וז"ש ברוך המקום. ותרעומת הכתוב באסא, וגם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאים, שירצה באומרו כי ברופאים, אחר שכבר אמר לא דרש את ה', לומר שמן ה' סר לבו, וסמך על הרופאים לבד, שאין בזה שום התנצלות, וסברא הוא דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסייא, כדאמרי' בפ' שור שנגח דף מ"ו, וכתב הרב"י בא"ח ס"ס ש"ו, בשם האגור שהרשב"א והרמב"ן התירו לקרוא בשבת בספרי רפואות מפני שחכמה היא, ולא דמי לשטרי הדיוטות ע"כ. והט"ז בי"ד סי' הנ"ל ס"ק א' פירש מימרא דרב אחא ואביי בפ' הרואה דף ס"ב, דאילו אדם זכאי היה צריך דוקא רפואה בידי שמים, אלא דלפי דרכו של אדם רשות הוא, ועל כן הוי האידנא חיוב בדבר, ושכן יש לפרש דברי הרמב"ן, והיה לו שם מקום עיון במ"ש הרמב"ן, שאין מעשה רופאים בבית צדיקים, וכן אמרו כל כ"ב שנה דמלך רבה, רב יוסף אפי' אומנא לביתיה לא קרא. ותמה דמן הגמ' משמע שר"ל שלא נהג כבוד בעצמו שלא קרא אומנא לביתו אלא שאח"כ ראה בסוף הוריות בע"י שהביא פי' גאון דה"ג זכות ענוה של רב יוסף גרמה שלא הוצרך כלל לאומנא, ושלזה כיון הרמב"ן ז"ל, ופי' זה של גאון הוא מהרמ"ה ז"ל. ותמה עליו הבאר שבע בסוף הוריות מגמ' דפרק הרואה דטעמו היה משום דא"ל כלדאי מלכת תרין שנים. ופי' פי' אחר דר"ל דלא מבעיא שלא הפסיד שנותיו, כי גם לא היה חולה כלל, שלא הוצרך לאומנא יעו"ש. ומר חביבי חכם עדיף מנביא הרב שער יוסף נר"ו הביא תשובת רבינו שרירא שהובאה ביוחסין, דרבה ורב יוסף כל חד וחד אמר לחבריה מליך את וכו', דאלמלא כל חד אמר לחבריה מליך את, וסבר דחבריה עדיף, ועיקר טעמא משום ענותנותא, אלא דהוה יהיב טעמא דכלדאי כי היכי דלא לטרדוהו עי"ש. ולא זכר שם כלל בלשונו שם דברי הט"ז שגם הם אית להו שהטעם משום ענוה, ואנא בריה קלה אמינא דמוכרח הדבר דמשום ענותנותא עבד, שהרי בפ' ערבי פסחים אמרי' ארבב"ח אמר רב משום יוסף איש הוצל, מנין שאין שואלין בכלדאין, שנא' תמים תהיה וגו'. ומנין ליודע בחבירו שהוא גדול ממנו אפי' בדבר א' שחייב לנהוג בו כבוד, שנא' כל קבל די רוח יתירה ביה ומלכא עשית להקמותיה על כל מלכותא עי"ש. והגם שכתב הרשב"א במיוחסות סי' רמ"ב והובא בב"י י"ד סי' קע"ט שנ"ל שאין אצטגנינות בכלל נחש, מ"מ כתב דהרמב"ם לית ליה הכי דס"ל דהעושה מעשה מפני האצטגנינות לוקה, והאריך לומר שדברי הבל ושטות הם, והמאמין שיש בהם ממש הוא בכלל נשים ועמי הארץ, ולבסוף כתב הרשב"א דאלו הדברים צריכים עיון רב, ומ"מ אל תדקדק עם בני אדם יותר מדאי עכ"ל. והרב נמוקי יוסף דאזיל בשטת הרשב"א כתב בס"פ ד' מיתות ז"ל, ומיהו רז"ל הזהירו לבל ישים אדם מחשבתו באלו הדברים ויתלה אדם עצמו במי שאמר והיה העולם, והוא ברחמיו יציל עבדיו מפגע רע, ואמרו ע"ז שאין שואלין בכלדאים וכו' ע"כ. וגם קרא כתיב ומאותות השמים אל תחתו וגו' גוים יחתו ואתם אל תחתו. נמצא שודאי גברא רבה כרב יוסף לא שת מחשבתו ולא עשה עיקר כלל מדברי הכלדיים, ועוד אני אומר דבני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא. ויעודי התורה שנראה שמנגדים לזה, כתב הרשב"א ז"ל בתשובה סי' ת"ט שנאמרו על הרבים אבל לכל יחיד ויחיד במזלא תליא מילתא, וכיון שחיה כל אינון כ"ב שנה שמלך רבה ותרתין ופלגא דמלך איהו, א"כ לפי המזל היה לו לחיות כל אותן השנים כל עוד שלא הי' חוטא, דאז היו פותחין לו, וא"כ מה יחסיר ומגרעות יתן על המלכות, שאם היה מולך קודם יפתחו לו מאותם השנים, אלא ודאי שהאצטגנינים לא עשו אלא שהגידו סופו שלא יקבל המלוכה כי אם בסוף ימיו, שישארו ב' שנים וחצי מחייו, והמלוכה אינה היא העושה והגורמת, ורב יוסף סמך באצטגנינים במה שנוגע לענותנותו, כי סבר וקביל שעדיין הוא אינו ראוי למלוכה, ולא הגיע זמנו למלוך כמ"ש האצטגנינים. נמצא דעיקר טעם סרבנותו היה משום ענוה. ומוסיף אני עוד לומר דאפי' נאמר דר"י סמך אכלדאי, מה שא"א להשמע כמו שהוכחתי מ"מ זכות גדול מועיל כנגד המזל כמ"ש התסו' בפ' החולץ גבי זכה מוסיפין לו. והרשב"א עצמו בסי' הנ"ל כתב שלפעמים הקב"ה עושה נס ליריאיו לבטל מהם גזרת הכוכבים, לפיכך אין שואלין בכלדיים, שנא' תמים תהי' וגו'. ואם ראה בככבים דבר שלא כרצונו, עושה מצות ומרבה בתפלה, והגם שכתב דסבור הוא שאין סומכים על הנס, ה"מ איש דעלמא, אבל רב יוסף דרב גובריה, ואי הוה קביל הוה זכי זכותא דרבים דמהאי טעמא קבל עליה רבה בתר דשכיב רב חסדא, ורב הונא בר חייא, כי היכי דלא תבטל תורה מפומבדיתא, כמ"ש רבינו שרירא, אם כן היה יכול לסמוך אניסא שהזכות יגן עליו, אלא ש"מ דלא היה סומך על עצמו, ובהיותו חושב עצמו כטיפה וכקליפת השום, הוא הדבר שחשב בעצמו דעדיין אינו ראוי למלוכה, ובאותו זכות לא הוצרך לאומנא כנ"ל, וקיים רב יוסף כל תרי מילי דאמר רב משמיה דיוסף איש הוצל, אין שואלין בכלדאין וכו' ויודע בחבירו שהוא גדול ממנו וכו' כנ"ל דבשרירותא דמתא איירי, כדמשמע מפסוק דמייתי כל קבל וגו' להקמותיה על כל מלכותא (ובזה ניחא מה שהרגישו התוס' שם מבלי תירוצם) וכן הוא נהג כבוד ברבה שלא רצה לקבל שרירותא בחיוהי. ולא שסמך על הכלדאין ושום אחריתא דיוסף בן הוצל, דאין שואלין לכלדאין וכו', וברוך היודע שרב אשי מסדר תלמודא לא סידר שני העניינים של יוסף בן הוצל יחד, שהוא איסי בן עקביה אעפ"י שאין להם התקשרות כפי הנראה, וכמה דברים אחרים איתמרו משמיה, מאי שנא אלו דנקט, ואולי טעם סמיכותם כלפי עובדא דרב יוסף, והמורם שדברי הרמב"ן קיימים שאם היינו זוכים, אין מעשה הרופאים בבית צדיקי', ועכשיו שלא זכינו הוי כמו חובה אבל לעולם לתלות בטחונו בהקב"ה ולא בב"ו, כי חזקיה המלך גנז ס' רפואות והודו לו כפי' הרע"ב שם, ומהרש"א בס"פ מי שאחזו הקשה לשאול בכל הנהו רפואות דמייתי התם שנראים נגד הגמ' בכתובות שגנז חזקיה ס' רפואות והודו לו, ומיישב דודאי ניתן רשות לרפאות ולידע הרפואות, אלא שאין ראוי לגלות לאינשי דלא מעלו שלא יסירו בטחונם מהקב"ה.