טור יורה דעה שלד: הבדלים בין גרסאות בדף

[גרסה לא בדוקה][גרסה לא בדוקה]
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה
←‏טור: סיקול תקלדות המרה, וקיטוע
שורה 2:
{{המרת או.סי.אר}}
==טור==
גרסינן בפרק אלו מגלחין: אמר רבא מנלן דמשמתינן דכתיב אורו מרוז, ומנלן דמחרימינן דכתיב אורו ארור, למאן דאכיל ושתי בהדיה ויתיב בד' אמות דידיה דכתיב יושביה, ואמר עולא בד' מאה שיפורי שמתיה ברק למרוז.
גרסינן בפרק אלו מגלחין אמר רבא מנלן דמשמתינן דכתיב אורו מרוז ומנלן דמחרימינן דכתיב אורו ארור למאן דאכיל ושתי בהדיה ויתיב בד"א דידיה דכתיב יושביה ואמר עולא בד' מאה שיפורי שמתיה ברק למרוז וקודם שינדו מתרין בו שני וחמישי ושני בד"א כשמנדין על עסקי ממון אבל אם מנדין שעובר על דבר איסור מנדין אותו לאלתר ואין נידוי פחות מל' יום ואם אינו חוזר בו שונין לנדותו לאחר ל' יום ואם אינו חוזר בו ממתינין לו עוד ל' יום ומחרימין אותו אפילו פגע הרגל בתוך ל' יום של נידוי אינו מבטל אותו בד"א דנידוי ל' יום בנידוי דידהו אבל בנידוי דידן כנזיפה דידהו שהוא ז' ימים ובנזיפה דידן חד יומא ושל נשיא שלשים יום כתב הרמב"ם כיצד הנידוי אומרים פלו' יהא בשמתא והראב"ד כתב שאין אומרים בשמתא יהא שהוא חמור יותר מן נדוי אלא אומר בנדוי יהא ואם נראה לב"ד להחמיר עליו מפני גודל חטאו אומרים ארור והיינו שמתא שיש בו נידוי וקללה וזה דין המנודה והמאורר אין אוכלין ושותין עמו ואין יושבים בד' אמותיו חוץ מאשתו ובניו ובני ביתו שמותרין לישב עמו ואין מזמנין עליו ואין כוללין אותו לכל דבר שצריך י' ואסור בתספורת כאבל ומיבעיא אם חייב בקריעה ובעטיפת הראש ובכפיית המטה ואם אסור ברחיצה ובסיכה ובתשמיש המטה ואם מותר בתפילין ובשאלת שלום ולא אפשיטא וי"א דאזלינן בהו לחומרא כיון דלא אפשיטא ורב אלפס פסק לקולא ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל ולכ"ע מותר לדבר עמו ובנעילת הסנדל כתב רב אלפס שהוא מותר והראב"ד כתב שהוא אסור וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל ומותר במלאכה ובדברי תורה והמוחרם אסור בד"ת ובמלאכה דתניא מנודה שונה ושונין לו נשכר ונשכרין לו מוחרם לא שונה ולא שונין לו לא נשכר ולא נשכרין לו אבל שונה הוא לעצמו שלא ישכח לתלמודו ועושה לו חנות קטנה כדי פרנסתו מנודה שמת ב"ד סוקלין את ארונו לא שיעשו עליו גל כגלו של עכן אלא ב"ד שולחין ומניחין אבן על ארונו ללמדך שכל המתנדה ומת בנדויו ב"ד סוקלין את ארונו ואע"פ שאסור לאכול ולשתות עם המנודה מ"מ האוכל ושותה עמו אין לו דין מנודה ואם רצו ב"ד למעט הנידוי פחות מל' יום או להוסיף עליו הרשות בידם למעט או להוסיף סוף דבר כפי מה שקוצבין זמן הנידוי כך הוא וכשיגיע הזמן מתירין לו אם ירצו אף אם לא יחזור בו ומכל מקום טוב שלא יתירו לו אם לא יחזור בו שלא תתמעט יראתם ואם ירצו ב"ד להחמיר עליו עוד ולהחרימו שהוא חמור יותר כדפרישית הרשות בידם ואפילו המוחרם האוכל ושותה עמו אינו מוחרם ואם ירצו ב"ד להחמיר עליו יותר לפי שראו בו קושי האיסור והעבירה מחמירין גם האוכל ושותה עמו והיושב בד' אמותיו אבל אין מחרימין מיד אלא למי שנתקשה על פעם ושתים כדפרישי' לעיל שבפעם הראשון מנדין אותו ושונין לו הנידוי לאחר ל' וממתינין לו עוד ל' יום ומחרימין אותו כתב הראב"ד הא דאמרינן במנודה סתם שהוא אסור בדיני המנודה דוקא מנודה לב"ד שהוא מנודה לכל אדם בין דלא אתי לבי דינא או דלא ציית דינא או לאפיקוריתא או לדבר עבירה בין שנדוהו ב"ד בין שנדוהו כל אדם דינו שוה בין לעירו בין לעיר אחרת אבל מנודה לחצאין כגון תלמיד שנדה לכבודו וכן מנודה לעיר אחרת שנדוהו לכבודם כיון שאינו מנודה לכל אינו אסור בכל דין המנודה אלא שבני אדם מרחיקין אותו כדי לביישו אבל אבילות אין עליו שאין אבילות לחצאין וכתב עוד הא דאמרינן סתם נידוי ל' יום היינו לענין כשמנדין אותו אומר פלוני יהא בנידוי ל' יום ומ"מ אם חזר בו אם היה הנידוי בשביל ממון או בשביל דבר עבירה או אפקירותא ופייס לבעל דינו מתירין אותו לאלתר ואפי' אם לא חזר בו מתירין לו לאחר ל' יום והוא שיבא לבית דין ומבקש יתירו לו אבל אם מזלזל בנידויו ואינו מבקש שיתירו לו מניחין אותו בנידויו עד שימות ולכשימות סוקלין את ארונו נזיפה הוא שאדם גדול גוער בו לומר כמה פלוני חצוף וכיוצא בו וזה משפטו שיהא מתחבא ויושב בביתו ויהא נכלם ולא יראה פנים למי שמכלימו ולא יעמוד בפניו בגילוי הראש וימעט בשחוק ובדיבור ובעסקיו כמי שמרחק ממי שגדול ממנו ויצער עצמו לעיני רואיו אבל א"צ להתרחק מבני אדם לא באכילה ושתייה ולא בשאלת שלום ואין צריך לנהוג באחד מכל דיני האבל וא"צ לפייס למי שהחציף כנגדו וא"צ שיתירו לו אלא כיון שנהג בנזוף זמן נזיפה מותר ממילא מנודה לרב מנודה לתלמיד מנודה לתלמיד שנדה לכבודו אינו מנודה לרב אבל נדויו נדוי לשאר כל אדם וכתב הראב"ד דוקא שלא בפני הרב אבל בפני הרב אפקירותא הוא והוא עצמו צריך נידוי ואי פליג ליה רביה יקרא שפיר דמי וא"א הרא"ש ז"ל הביא דבריו בפסקיו ולא השיב עליהם אבל כתב בתשובה וז"ל תלמיד יכול לנדות לכבודו במקום גדול ואין זה כפוגם כבוד הגדול ממנו שגם הרב לא ניחא ליה שמביישין תלמידיו כי כבודם הוא כבודו ואינו מקפיד אם התלמיד לוקח נקמתו ממנו ע"כ ויש במשמעות זה אפילו לפני הרב ממש ואם נידה התלמיד על דבר איסור הוא מנודה גם לרב וכן כל מי שנדה על דבר איסור אין לזלזל בנדויו ואין להתיר לו עד שיחזור בתשובה מהדבר שנדוהו בשבילו.
 
וקודם שינדו מתרין בו שני וחמישי ושני, בד"א כשמנדין על עסקי ממון אבל אם מנדין שעובר על דבר איסור מנדין אותו לאלתר.
 
ואין נידוי פחות מל' יום. ואם אינו חוזר בו שונין לנדותו לאחר ל' יום. ואם אינו חוזר בו ממתינין לו עוד ל' יום ומחרימין אותו.
 
אפילו פגע הרגל בתוך ל' יום של נידוי אינו מבטל אותו.
 
בד"א דנידוי ל' יום בנידוי דידהו, אבל בנידוי דידן כנזיפה דידהו שהוא ז' ימים, ובנזיפה דידן חד יומא, ושל נשיא שלשים יום.
 
כתב הרמב"ם: כיצד הנידוי אומרים פלוני יהא בשמתא, והראב"ד כתב שאין אומרים בשמתא יהא שהוא חמור יותר מן נדוי אלא אומר בנדוי יהא, ואם נראה לב"ד להחמיר עליו מפני גודל חטאו אומרים ארור, והיינו שמתא שיש בו נידוי וקללה.
 
וזה דין המנודה והמאורר - אין אוכלין ושותין עמו, ואין יושבים בד' אמותיו חוץ מאשתו ובניו ובני ביתו שמותרין לישב עמו, ואין מזמנין עליו, ואין כוללין אותו לכל דבר שצריך עשרה, ואסור בתספורת כאבל, ומיבעיא אם חייב בקריעה ובעטיפת הראש ובכפיית המטה, ואם אסור ברחיצה ובסיכה ובתשמיש המטה, ואם מותר בתפילין ובשאלת שלום, ולא אפשיטא. וי"א דאזלינן בהו לחומרא כיון דלא אפשיטא, ורב אלפס פסק לקולא, ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש ז"ל.
 
ולכ"ע מותר לדבר עמו.
 
ובנעילת הסנדל, כתב רב אלפס שהוא מותר, והראב"ד כתב שהוא אסור, וכן היא מסקנת אדוני אבי הרא"ש ז"ל.
 
ומותר במלאכה ובדברי תורה, והמוחרם אסור בד"ת ובמלאכה, דתניא מנודה שונה ושונין לו נשכר ונשכרין לו, מוחרם לא שונה ולא שונין לו לא נשכר ולא נשכרין לו, אבל שונה הוא לעצמו שלא ישכח לתלמודו, ועושה לו חנות קטנה כדי פרנסתו.
 
מנודה שמת ב"ד סוקלין את ארונו, לא שיעשו עליו גל כגלו של עכן אלא ב"ד שולחין ומניחין אבן על ארונו, ללמדך שכל המתנדה ומת בנדויו ב"ד סוקלין את ארונו.
 
ואע"פ שאסור לאכול ולשתות עם המנודה, מ"מ האוכל ושותה עמו אין לו דין מנודה.
 
ואם רצו ב"ד למעט הנידוי פחות מל' יום או להוסיף עליו, הרשות בידם למעט או להוסיף. סוף דבר כפי מה שקוצבין זמן הנידוי כך הוא. וכשיגיע הזמן מתירין לו אם ירצו אף אם לא יחזור בו, ומכל מקום טוב שלא יתירו לו אם לא יחזור בו שלא תתמעט יראתם. ואם ירצו ב"ד להחמיר עליו עוד ולהחרימו שהוא חמור יותר כדפרישית, הרשות בידם.
 
ואפילו המוחרם, האוכל ושותה עמו אינו מוחרם. ואם ירצו ב"ד להחמיר עליו יותר לפי שראו בו קושי האיסור והעבירה, מחמירין גם האוכל ושותה עמו והיושב בד' אמותיו. אבל אין מחרימין מיד אלא למי שנתקשה על פעם ושתים כדפרישית לעיל שבפעם הראשון מנדין אותו ושונין לו הנידוי לאחר ל' וממתינין לו עוד ל' יום ומחרימין אותו.
 
כתב הראב"ד: הא דאמרינן במנודה סתם שהוא אסור בדיני המנודה, דוקא מנודה לב"ד שהוא מנודה לכל אדם, בין דלא אתי לבי דינא או דלא ציית דינא או לאפיקוריתא או לדבר עבירה, בין שנדוהו ב"ד בין שנדוהו כל אדם, דינו שוה בין לעירו בין לעיר אחרת. אבל מנודה לחצאין, כגון תלמיד שנדה לכבודו, וכן מנודה לעיר אחרת שנדוהו לכבודם, כיון שאינו מנודה לכל אינו אסור בכל דין המנודה, אלא שבני אדם מרחיקין אותו כדי לביישו, אבל אבילות אין עליו שאין אבילות לחצאין.
 
וכתב עוד: הא דאמרינן סתם נידוי ל' יום היינו לענין כשמנדין אותו אומר פלוני יהא בנידוי ל' יום, ומ"מ אם חזר בו, אם היה הנידוי בשביל ממון או בשביל דבר עבירה או אפקירותא ופייס לבעל דינו, מתירין אותו לאלתר. ואפילו אם לא חזר בו מתירין לו לאחר ל' יום, והוא שיבוא לבית דין ומבקש יתירו לו. אבל אם מזלזל בנידויו ואינו מבקש שיתירו לו, מניחין אותו בנידויו עד שימות, ולכשימות סוקלין את ארונו.
 
נזיפה, הוא שאדם גדול גוער בו לומר כמה פלוני חצוף וכיוצא בו. וזה משפטו, שיהא מתחבא ויושב בביתו ויהא נכלם ולא יראה פנים למי שמכלימו, ולא יעמוד בפניו בגילוי הראש, וימעט בשחוק ובדיבור ובעסקיו כמי שמרחק ממי שגדול ממנו, ויצער עצמו לעיני רואיו, אבל א"צ להתרחק מבני אדם לא באכילה ושתייה ולא בשאלת שלום, ואין צריך לנהוג באחד מכל דיני האבל, וא"צ לפייס למי שהחציף כנגדו, וא"צ שיתירו לו אלא כיון שנהג בנזוף זמן נזיפה, מותר ממילא.
 
מנודה לרב, מנודה לתלמיד. מנודה לתלמיד שנדה לכבודו, אינו מנודה לרב, אבל נדויו נדוי לשאר כל אדם. וכתב הראב"ד: דוקא שלא בפני הרב, אבל בפני הרב אפקירותא הוא והוא עצמו צריך נידוי, ואי פליג ליה רביה יקרא שפיר דמי, ואדוני אבי הרא"ש ז"ל הביא דבריו בפסקיו ולא השיב עליהם, אבל כתב בתשובה וז"ל: תלמיד יכול לנדות לכבודו במקום גדול, ואין זה כפוגם כבוד הגדול ממנו שגם הרב לא ניחא ליה שמביישין תלמידיו, כי כבודם הוא כבודו ואינו מקפיד אם התלמיד לוקח נקמתו ממנו, ע"כ, ויש במשמעות זה אפילו לפני הרב ממש. ואם נידה התלמיד על דבר איסור הוא מנודה גם לרב, וכן כל מי שנידה על דבר איסור אין לזלזל בנדויו ואין להתיר לו עד שיחזור בתשובה מהדבר שנידוהו בשבילו.
 
ירושלמי זקן שנידה לצורך עצמו אפילו כהלכה אינו נידוי וכתב אבי העזרי לא ידענא מה פירושא דהא מנדין לכבוד הרב ושמא הכי פירושא שנידה כהלכה ומיהו לא נתכוין אלא לריוח שלו שישתכר בהתרת הנדוי הלכך אינו נידוי מנודה לעירו מנודה לעיר אחרת אפילו גדולה מזאת מנודה לעיר אחרת אינו מנודה לעירו אבל מנודה הוא לשאר עיירות שהן כיוצא באותה שהוא מנודה לה או פחותות ממנה מנודה לנשיא מנודה לכל ישראל מנודה לכל ישראל אינו מנודה לנשיא כיצד התרת הנדוי שאומר לו שרוי לך מחול לך ואם הוא שלא לפניו אומר שרוי לו כתב הרמב"ם מתירין הנידוי בג' הדיוטות או ביחיד מומחה ותלמיד מתיר החרם והנידוי אפי' במקום הרב ג' שנדו והלכו להם וחזר בו המדבר שנדהו בכללו מתירין לו ג' אחרים אבל הראב"ד כתב שאין ג' אחרים מתירין לו אא"כ יהיו גדולים כמותן שכתב נדהו ג' אין השנים יכולין להתירו אא"כ יתן להם השלישי רשות אבל שלשתן מתירין לו אפי' זה שלא בפני זה אע"פ שהיו ביחד בשעת הנדוי ואפילו ג' אחרים יכולין להתירו ובלבד שיהו חשובים וגדולים כראשונים ואם היו רבים בשעה שנידוהו צריכין שיתירו כולם או אחרים כמותן ושיהו גדולים חשובין כמותם נדוהו ואינו יודע מי נדוהו אין אחרים יכולין להתירו אלא הנשיא ואם יודע מי נדהו המנדה יכול להתירו אפילו הוא ע"ה או אחר כמוהו אבל מאוד צריך לדקדק בעצמו מי שרוצה להתיר מה שאסר חבירו שיהיה שוה לו שאם הוא שקול בחכמה שמא אינו דומה לו ביראת שמים ובגדולה ובשנים ע"כ נידוהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו נידוהו שלא בפניו מתירין לו בין בפניו בין שלא בפניו נידוהו על תנאי חל הנדוי וצריך התרה אף על פי שמקיים התנאי ואפילו נדה עצמו על תנאי ומיהו פירש ר"ת דוקא שהמנודה מסופק בשעת התנאי אם יוכל לקיימו אבל אם ברור לו שיכול לקיימו א"צ התרה וכתב א"א הרא"ש ז"ל אפילו אם קבע זמן שאומר יהא בנדוי אם לא יעשה דבר פלוני לזמן פלו' יכול להתירו מיד אע"פ שלא הגיע הזמן ולא חל הנדוי עדיין ת"ח שנדה לעצמו מתיר לעצמו וכתב הרמב"ם אפילו נדה לעצמו על דעת פלוני אפילו על דבר שחייב עליו נדוי אבל מי שאינו ת"ח אינו יכול להתיר לעצמו ואם היה הנדוי דרך שבועה אפילו ת"ח אינו יכול להתיר לעצמו וכ"כ א"א הרא"ש אלא יתירו לו עשרה כמו נדוהו בחלום אבל לא בעינן דתנו הלכתא בהתם דשאני התם דחמיר טפי שנדוהו מן השמים נדוהו בחלום הוי נדוי וצריך התרה ואפילו התירו לו בחלום אינו כלום ואפילו יודע מי נדהו אינו יכול להתירו ואין לו התרה אלא ע"י י' דתנו הלכת' או מתנו ל' הרמב"ם צריך י' ב"א ששונין הלכות להתירו לא מצא טורח אחריהם עד פרסה לא מצא מתירין לו אפילו י' ששונין משנה לא מצא מתירין לו י' שיודעין לקרות בתורה לא מצא מתירין לו ואפי' עשרה שאינן יודעין לקרות לא מצא במקומו י' מתירין לו אפילו ג' ע"כ ומל' א"א הרא"ש ז"ל יראה שאין לו התרה אלא על ידי עשרה דמתנו או תנו: