מדרש תנחומא פינחס: הבדלים בין גרסאות בדף

{{צמד|צרור את המדינים}} מהו? אף על פי שכתבתי, כי תקרב אל עיר וקראת אליה לשלום {{שם|דברים|כ|י}}. לאלו לא תעשו כן, לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם {{שם|דברים|כג|ז}}. את מוצא במי שבא עמהם במדת רחמים, לסוף בא לידי בזיון ומלחמות וצרות. ואיזה? זה דוד, שנאמר, ויאמר דוד אעשה חסד עם חנון בן נחש {{ממ|שמואל ב|י|ב}}. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה תעבור על דברי שאני כתבתי, לא תדרוש שלומם וטובתם, ואתה תעשה עמם גמילות חסדים. אל תהי צדיק הרבה {{ממ|קהלת|ז|טז}}, שלא יהא אדם מותר על התורה. וזה שולח (לנחש) [לנחם] בני עמון ולעשות עמו חסד וטובה. ולבסוף בא לידי בזיון, ויקח חנון את עבדי דוד ויגלח את חצי זקנם וגו' {{ממ|שמואל ב|י|ד}}. ובא לידי בזיון, ואחרי כן לידי מלחמה עם ארם נהרים ועם מלכי צובה ועם מלכי מעכה ועם בני עמון, ארבע אומות. וכתיב, וירא יואב כי היתה אליו פני המלחמה מפנים ומאחור {{שם|שמואל ב י|ט)}}. מי גרם לו. שבקש לעשות טובה עם מי שאמר לו הקדוש ברוך הוא, לא תדרוש שלומם וטובתם. לכך כתיב, {{צמד|צרור את המדינים}}.

דבר אחר: {{צמד|צרור את המדינים}}. אף על פי שכתבתי בתורתי, כי תקרב אל עיר להלחם עליה לתפשה לא תשחית וגו' {{ממ|דברים|כ|יט}}, לאלו לא תעשה כן, אלא חבלו אילנותיהם. וכן את מוצא בשעה שהלך יהורם מלך ישראל ויהושפט מלך יהודה ומלך אדום להלחם במואב, ויסבו דרך שבעת ימים ולא היה מים למחנה ולבהמה אשר ברגליהם {{ממ|מלכים ב|ג|ט}}, התחילו בוכים, ויאמר מלך ישראל אהה כי קרא ה' לשלשת המלכים האלה לתת אותם ביד מואב {{שם|מלכים ב ג||י)}}. השיבו יהושפט, האין פה נביא לה' ונדרשה את ה' מאותו וגו' {{שם|מלכים ב ג||יא}}. להודיע רשעו של יהורם, שלא היה מודה בו ולא הודה בו אל יהושפט, שנאמר, ויאמר יהושפט יש אותו דבר ה', וירדו אליו מלך ישראל ויהושפט ומלך אדום {{שם|מלכים ב ג||יב)}}. למה לא נאמר כאן ביהושפט מלך? להודיעך ענותנותו של אותו צדיק, שלא רצה לירד לפני הנביא בבגדי מלכות אלא כחבר הדיוט. ויש אומרים, מפני שנגזרה עליו גזירה שיהרג עם אחאב, והיה הכתוב מונה לבנו מן אותה שעה, לפיכך לא נכתב מלך. ובשכר שירדו לפני הנביא, זכו לראות כל הנסים. כשראה מלך ישראל את אלישע אמר אלישע למלך ישראל, מה לי ולך, לך אל נביאי אביך ואל נביאי אמך {{שם|מלכים ב ג||יג}}. התחיל מתחנן לפניו, ויאמר לו מלך ישראל וגו' {{שם|שם=מלכים ב ג יג}}, שלא שאל בו מימיו. ויאמר אלישע חי ה' וגו', ועתה קחו לי מנגן {{מקור|מלכים ב ג יד|שם, יד–טו}}, וכל אותה הפרשה. ועוד אמר להם, המואבים נופלים בידכם, והכיתם כל עיר מבצר וגו' {{שם|מלכים ב ג||יט}}. אמרו ליה, הקדוש ברוך הוא אמר, לא תשחית את עצה {{ממ|דברים|כ|יט}}, ואתה אומר, וכל עץ טוב תפילו {{ממ|מלכים ב|ג|יט}}? אמר להם, על כל האומות צוה, וזו קלה ובזויה היא, שנאמר, ונקל זאת בעיני ה' ונתן את מואב בידכם {{ממ|מלכים ב|ג|יח}},. שנאמר, לא תדרוש שלומם וטובתם {{ממ|דברים|כג|ז}}, אלו אילנות טובות. לכך נאמר, {{צמד|צרור את המדינים}}.

הרי ששה משפחות נחסרו על הזנות בעצת בלעם. ואין זנות שאינה עושה את שלה. לפיכך אמר לו הקדוש ברוך הוא, מה אני מחלק את הארץ לבני אדם העתידים לכלות. וחלק אותה למי שעומדין על בורים לכך נאמר, {{צמד|לאלה תחלק הארץ}]}.

{{צמד|אך בגורל}} וגו'. זהו שאמר הכתוב, מדינים ישבית הגורל ({{ממ|משלי |יח |יח)}}. לפי שכתב סימן כל שבט ושבט מיעקב, זבולון לחוף ימים ישכון (ברא' מח {{ממ|בראשית|מט|יג)}}, יששכר חמור גרם וגו' (שם {{שם|בראשית מט||יד)}}, מאשר שמנה לחמו (שם {{שם|בראשית מט||כ)}}, אין לך רשות לחלק אלא על פי הגורל. ומעשה נסים היה בגורל. אלעזר הכהן לובש אורים ותומים, וקלפי הגורלות לפני יהושע, שנאמר, ויריתי לכם גורל פה לפני ה' אלהינו ({{ממ|יהושע |יח |ו)}}. ועד שלא יעלה הגורל, אלעזר אומר ברוח הקדש, גורל שבט פלוני עולה, שיטול במקום פלוני. ויהושע פושט ידו ועולה, שנאמר, אלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון ({{שם |יהושע|יט |נא)}}. וזו היתה יתירה, שהיה הגורל צווח בשעת עלייתו, אני גורל שבט פלוני עליתי לו במקום פלוני. ומנין שהגורל מדבר, שנאמר, {{צמד|על פי הגורל}}.

{{צמד|ותקרבנה בנות צלפחד}}. אותו הדור הנשים היו גודרות מה שאנשים פורצין. שכן את מוצא שאמר להם אהרן, פרקו נזמי הזהב (שמ' {{ממ|שמות|לב |ב)}}, ולא רצו הנשים ומיחו בבעליהן, שנאמר, ויתפרקו כל העם וגו' (שם {{שם|שמות לב||ג)}}, והנשים לא נשתתפו במעשה העגל. וכן במרגלים שהוציאו דבה, וישובו וילינו עליו (במ' {{ממ|במדבר|יד |לו)}}. ועליהם נגזרה גזרה, שאמרו, לא נוכל לעלות אל העם ({{שם |במדבר|יג |לא)}}. אבל הנשים לא היו עמהם בעצה, שהרי כתיב למעלה מן הענין, כי אמר ה' להם מות ימותו במדבר ולא נותר מהם איש וגו' ({{שם |במדבר|כו |סה)}}, איש ולא אשה, על מה שלא רצו להכנס לארץ. אבל הנשים, קרבו עצמן לבקש נחלה. {{צמד|ותקרבנה בנות צלפחד}}. ולכך נכתבה פרשה זו (סמוך [למיתת מרים) [בסמוך], שמשם פרצו האנשים וגדרו הנשים.

דבר אחר, {{צמד|ותקרבנה בנות צלפחד}} וגו', גדולה להם וגדולה לאביהם, גדולה למכיר וגדולה למנשה, וגדולה ליוסף, שכך יצאו ממנו נשים חכמות צדקניות. ומה חכמתן,? שלפי שעה דברו, שהיה משה עוסק בפרשת נחלות, שנאמר, {{צמד|לאלה תחלק הארץ}}. אמרו לו, אם כבן אנו, נירש כבן., ואם לאו, תתיבם אמנו. מיד, {{צמד|ויקרב משה את משפטן}}. צדקניות היו, שלא נשאו אלא להגון להם. ולמה זמנו למשה באחרונה. שלא יראה משה עצמו שפירש מן האשה ארבעים שנה, הודיעו הקדוש ברוך הוא באלו לומר, הרי הנשים שלא נצטוו, ישבו ארבעים שנה עד שנשאו להגון להם.

{{צמד|ויקרב משה את משפטן}}. יש אומרים, שהפליא ממשה, שיש צדיקים שנתגאו בדברים של מצוה, והתיש הקדוש ברוך הוא כחן.: את מוצא שאמר דוד, זמירות היו לי חקיך (תהל' {{ממ|תהלים|קיט |נד)}}, שקלות ורגילות עלי כזמירות. אמר לו הקדוש ברוך הוא, חייך, שסופך לטעות בדבר שהתנוקות של בית רבן יודעין בו.; בשעה שהעלה הארון, טעה ונתנו על העגלה, שנאמר, ויביאו את ארון ה' (ויתנו אותו) אל עגלה חדשה{{הערה|לא נמצא לפנינו, וקרוב אליו ב[[שמואל (ש"ב ו ג)|שמואל ב ו, ג]].}}. תלה הארון באויר, נשמטו הפרות מתחתיו. קרב עוזא לסמכו, ויכהו שם האלהים על השל ({{שם|שמואל שםב ו||ז)}}, מפני ששגגת התלמוד עולה זדון. מיד, ויחר לדוד על אשר פרץ ה' פרץ בעוזא ({{שם|שמואל שםב ו||ח)}}. אמר לו הקדוש ברוך הוא, לא אמרת, זמירות היו לי חקיך.? לא למדת, ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו (במ' {{ממ|במדבר|ז |ט).}}? התחיל תוהא ואמר, פרץ ה' אלהינו בנו כי לא דרשנוהו כמשפט (דה"{{ממ|דברי הימים א |טו |יג). וכן משה על שאמר, והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו (דב' א יז), התיש הקדוש ברוך הוא כחו. משל לשולחני שאמר לתלמידו, אם יבאו לך סלעים לפרוט, פרוט. אם תבא מרגליות, הביאה לי. באת אצלו חוליא אחת של תינוקות, הוליכה לרבו. הלך רבו להראותה לאחר. אף כך אמר משה, הדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי. באו בנות צלפחד, והפליא ממנו, שנאמר, ויקרב משה את משפטן לפני ה'. כן בנות צלפחד דוברות. כך הוא הדין. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, לא כך אמרת, הדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי. הדין שאין אתה יודע, הרי הנשים יודעות אותו}}.

{{צמד|ביום השמיני עצרת}}. זהו שאמר הכתוב, יספת לגוי ה', יספת לגוי נכבדת רחקת כל קוצי ארץ (ישעיה כו טו). אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, הוספת שלוה לדור המבול, שמא הקריבו לפניך פר אחד. לא דיים שלא הקריבו, אלא אמרו לאל סור ממנו (איוב כא יד). והוספת שלוה לדור הפלגה, שמא כבדך אחד מהם. לא דיים שלא כבדוך, אלא אמרו, הבה נבנה לנו עיר (ברא' יא ד). וכן לסדומיים וכן לפרעה, וכן לסנחריב, וכן לנבוכדנצר. שמא הקריב אחד מהם איל אחד או פר אחד. לא דיים שלא הקריבו לפניך, אלא הכעיסוך. ולמי נאה להוסיף שלוה וכבוד. לישראל, שנאמר, יספת לגוי. ואין גוי אלא ישראל, שנאמר, ומי כעמך ישראל גוי אחד (דה"א יז כא). אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, עליך ליתן לנו מועדים, ועלינו להיות מקריבין לפניך קרבנות כראוי. נכבדת, נתת לנו ראשי חדשים ואנו מקריבין לפניך, שנאמר, ובראשי חדשיכם. נתת לנו הפסח, הקרבנו לך. עצרת, הקרבנו לך, ראש השנה, הקרבנו לך. יום הכפורים, הקרבנו לך. וכן בחג. אפילו מועד אחד לא בטלנו הקרבנות. אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, עליך להוסיף לנו מועדות, ועלינו להקריב לפניך קרבנות ולכבד אותך. יספת לגוי ה', נכבדת. אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, חייכם, איני מחסר אתכם ימים טובים, אלא מוסיף לכם מועדות שתשמחו בהם, שנאמר, ביום השמיני עצרת. ביום השמיני עצרת, זהו שאמר הכתוב, תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה (תה' קט ד). את מוצא בחג, שישראל מקריבים שבעים פרים על שבעים אומות. אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, הרי אנו מקריבים שבעים פרים לשבעים אומות, לפיכך היו צריכין אף הם להיות אוהבין אותנו. ולא דיים שאין אוהבין אותנו, אלא שונאין אותנו, שנאמר, תחת אהבתי ישטנוני. לפיכך אמר להם הקדוש ברוך הוא, כל שבעת ימי החג שהייתם מקריבים לפני קרבנות, על אומות העולם הייתם מקריבים שבעים פרים. אבל עכשיו, הקריבו על עצמכם, שביום השמיני עצרת תהיה לכם והקרבתם עולה אשה ריח ניחוח לה' פר אחד איל אחד. משל למלך שעשה סעודה שבעה ימים, וזמן כל בני המדינה בשבעת ימי המשתה. כיון שעברו שבעת ימי המשתה, אמר לאוהבו, כבר יצאנו ידי חובותינו מכל בני המדינה. נגלגל אני ואתה במה שתמצא, בליטרא של בשר או ליטרא של דג או ירק. כך הקדוש ברוך הוא אמר לישראל, כל קרבנות שהקרבתם בשבעת ימי החג, על אומות העולם הייתם מקריבים. אבל ביום השמיני, נגלגל אני ואתם במה שאתם מוצאין, בפר אחד ואיל אחד.