|
Siman תקעג
==בית יוסף==
{{המרת או.סי.אר}}
הלכתא בטלה מגילת תענית וכו' חוץ מחנוכה ופורים מסקנא דגמ' מספ"ק דר"ה (יט:):
ומ"ש רבינו בשם הראב"ד כך כתבו בשמו הרא"ש והר"ן בספ"ב דתעניות והביא ראיה מדאמרי' בגמ' (דתענית) (יח:) דרב נחמן גזר תעני' בי"ב באדר ואמרו ליה יום טוריינוס הוא אלמא משמע דאע"פ דבטלה אין גוזרין בו תעני' לכתחלה על הצבור והר"ן דחה דבריו וכתב דאין נראה מדאמרינן בפ"ק דר"ה (יח.) שגזרו תעני' בחנוכה וא"ר אליעזר צאו והתענו על מה שהתעניתם ופשטינן מהא דלא בטלה מגילת תעני' אלמא מאן דאמר בטלה אף לגזור בו תענית ומאי דאמרי ליה רבנן לרב נחמן והא יום טוריינוס הוא בעו למיקם אדעתיה אי עביד הכי משום דסבר בטלה ואהדר ואמר להו דאפי' למ"ד לא בטלה דיום טוריינוס בטולי בטלוה ע"כ. וכן המנהג שלא לדקדק כלל בימי מגילת תעני' לא ליחיד ולא לצבור ויש לתמוה על רבינו ור"י שכתבו דברי הראב"ד בלא חולק עליהם ולא כתבו שאין המנהג כן:
ומ"ש ושבתות וימים טובים מותרים לפניהם ולאחריהם בפ"ב דתעניו' (יז:) תניא דאפילו בימים שהיתה נוהגת מגילת תעני' שבתות וי"ט מותרים לפניהם ולאחריהם משום דדברי תורה אינם צריכים חיזוק ומפורש התם בגמרא (יח.) דר"ח נמי דאורייתא הוא ולפניו ולאחריו מותר:
Siman תקעד
==בית יוסף==
{{המרת או.סי.אר}}
ההולך ממקום שמתענין למקום שאין מתענין וכו' ברייתא פ"ק דתעניו' (י:) ההולך ממקום שאין מתענין למקום שמתענים הרי זה מתענה עמהם ממקום שמתענין למקום שאין מתענין ה"ז מתענה ומשלים שכח ואכל ושתה אל יתראה בפניהם ואל ינהג עידונין בעצמו: פירש"י ה"ז מתענה ומשלים. כל התעניו' שקבלו עליהם בני עירו דנותנים עליו חומרי מקום שיצא משם וסיים בה הרא"ש כיון דדעתו לחזור אכל ושתה דיעבד אל יתראה בפניהם שנראה כחתן בין אבלים יתקנאו בו ואל ינהוג עידונין בעצמו שלא יאמר הואיל ואכלתי כל שהוא אוכל הרבה:
ומ"ש רבי' בשם ריב"א שם במרדכי וז"ל ההולך ממקום שאין מתענין למקום שמתענין פי' ריב"א אפי' אם דעתו לחזור מתענה ומיהו כיון שלא קבל עליו להתענו' נראה שאם יצא מחוץ לעיר חוץ לתחום מותר לאכול וא"צ להשלים מדלא קתני בסיפא מתענה ומשלים כדתני ברישא וכ"מ בחולין (קי.) דחוץ לתחום מותר כדקאמר התם חוץ לתחום אכלתינהו ופירש רבי' אבי העזרי ואני מוסיף דאפי' בעיר שמתענין שרי ליה למיכל בחדר אחר במקום שלא יהו רואין אותו וסרכי כדמוכח בפ' מקום שנהגו (נא.) בעובדא דרבה בר בר חנה דדעתו לחזור הוה ואפ"ה כסייה ואין לחלק בין תעני' לדבר איסור והתוס' פסקו דכל זמן שהוא בעיר צריך להשתתף עם הצבור בצרתם ואם שכח ואכל אל ינהוג עידונין בעצמו נראה דהכי בעי למימר לא יאמר כיון ששכח ואכל מעט אגמור סעודתי עד שובעי אלא מיד שנזכר יפרוש מלאכול וראבי"ה פי' דעדון אפי' בפני עצמו אסור דמתוך כך פניו צהובות מי שאכל שום וריחו נודף וכי יחזור ויאכל כדי שידוף יותר תוספות ונראין הדברים דאל"כ היינו רישא דקתני אל יתראה בפניהם עכ"ל:
ומ"ש רבי' דסוגיא דשמעתא מוכח דמיירי בהולך שם קודם לכן וקבל עליו תעני' לא ידעתי היכי מוכח סוגיא דשמעתא הכי ועוד קשה דאי בשקבל עליו תעני' מאי קמ"ל פשיטא דמתענה ומשלים מיהו בהא איכא למימר דאיצטריך לאשמעי' דלא תימא לא קבל עליו להתענו' אלא בעודו עמהם בלבד:
מצוה להרעיב אדם עצמו בשנת רעבון וכו' עד סוף הסימן בפ"ק דתעני' (יא.) והא דאמרינן שאסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון מייתי לה בגמ' מדכתיב וליוסף יולד שני בנים בטרם תבא שנת הרעב וכתבו התוס' וא"ת הרי יוכבד נולדה בין החומות ואותו העת עת רעב היה וע"כ שמשו מטותיהן בשני רעבון י"ל דלכ"ע לא הוי אסור אלא למי שרוצה לנהוג עצמו בחסידות ויוסף לא שמש אבל שאר ב"א שמשו ומה"ר אליה מזרחי ז"ל כ' בפרש' ויהי מקץ דשמא י"ל דכיון דא"א לבטל מפריה ורביה אא"כ יש לו נקיבה בכלל בניו כל זמן שלא נולדה ללוי בת חשוך בנים מיקרי והותר לשמש וק"ל דא"כ גם יוסף היה מותר לשמש שלא היה לו בת דא"כ היה מונה אותה הכתוב בשבעים נפש. והר"ן תירץ דאיסור תשמיש המטה בשני רעבון אינו אלא משום שישראל שרויין בצער ויורדי מצרים יודעים היו בעצמם שהם שבעים ויוסף נמי יודעים היו בו שהוא בריוח אבל יוסף היה סבור שהן שרויים בצער ולפיכך לא שמש עכ"ל והא דקאמר הר"ן שהיו יודעים ביוסף שהוא שרוי בריוח איני יודע מהיכן ידע שהיו יודעים כן ט' חדשים או ז' קודם ירידתם למצרים שמפשטי הכתובים נראה שלא ידעו ממנו אם חי אם מת עד שנתודע להם ותיכף ירדו למצרים ואז נולדה יוכבד ונמצא ששמש לוי ט' חדשים או ז' קודם לכן. ול"נ שקודם מתן תורה לא הוה מתסר לשמש בשני רעבון והא דמייתי מוליוסף יולד שני בנים וגו' אסמכתא בעלמא הוא ומייתורא דבטרם תבא שנת הרעב דייק ליה דאחר שבא שנת הרעב אסור לשמש אחר שנתנה תורה ותדע שכן הוא דהא חשוכי בנים משמשים מטותיהם בשני בצורת ויוסף קודם שנולדו לו שני בנים חשוך בנים היה ומותר היה לו לשמש אפי' אם היו שני רעבון וא"כ היכי מייתי מיניה הלכך ודאי משמע דאסמכתא בעלמא הוא:
גרסינן בירושלמי ספ"ק דתעני' תני בשם רבי יהודה תאיבי בנים משמשין מטותיהם א"ר יוסי ובלבד יום שטבלה ולכאורה משמע דאתאיבי בנים קאי דלא שרי להו לשמש אלא בליל טבילה בלבד ואם כן הוא יש לתמוה דתאיבי בנים צריכים לשמש תמיד עד שידעו שנשותיהם מעוברות ונ"ל שצ"ל דאדלעיל קאי דקאמר בשעה שאתה רואה חסרון בא לעולם עשה אשתך גלמוד ואתא ר"י למימר דהיינו חוץ מליל טבילה שבאותה הלילה צריך לשמש אף על פי שהוא שנת רעבון:
Siman תקעה
==בית יוסף==
{{המרת או.סי.אר}}
סדר תעניות שמתענין בארץ ישראל על הגשמים כך היא הגיע י"ז במרחשון ולא ירדו הגשמים היחידים מתענים וכולי משנה בפ"ק דתענית (י:):
ומ"ש ומפסיקין בר"ח ברייתא שם:
ומ"ש וכל תלמיד יכול להחזיק עצמו בחזקת ת"ח וכו' שם ת"ר לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה והתלמידים עושים עצמן יחידים דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר עושה וזכור לטוב לפי שאין שבח הוא לו אלא צער הוא לו כך היא גי' הרי"ף ולפ"ז ר' יוסי למי שאינו תלמיד קאמר דעושה עצמו יחיד דאילו למי שהוא תלמיד ר' מאיר נמי הא קאמר שעושה עצמו יחיד ופסק רבי' כר' מאיר ותימא דהא קי"ל ר"מ ור' יוסי הלכה כר' יוסי לפיכך צ"ל שהוא גורס ת"ר לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה תלמיד עושה דברי ר"מ וכדגריס רש"י בלשון שני וסיפא לא לענין תענית קאמר אלא להתנהג במדת ת"ח בחלוקו ובמטתו ובסודרו ורבי יוסי לא קאי אלא ארישא והוא מפרש דבתלמיד פליגי אבל בשאר העם לד"ה אין שום אחד מהם יכול לעשות עצמו יחיד ופסק כרבי יוסי ומ"מ יש לתמוה על רבינו שכתב יכול להחזיק עצמו בחזקת ת"ח דמשמע שהרשו' בידו אם רוצה שלא להחזיק עצמו בחזקת ת"ח ולא משמע התם הכי דת"ר אל יאמר אדם תלמיד אני איני ראוי להיות יחיד אלא כל ת"ח יחידים הם משמע שצריכים הם לעשות עצמם כיחידים על כרחם ושמא הוא ז"ל מפרש דה"ק אל יאמר איני ראוי להיות יחיד אלא כל ת"ח יחידים הם כלומר אם רצו לעשו' עצמם כיחידים רשאים הם:
הגיע
ומ"ש ומתפללין ומתריעין כבשאר תעניו' כלומר ואין עושין הסדר הכתוב בסי' תקע"ט בג' תעניו' ראשונו' וכך פשוט בספ"ק (יג:) ובפ"ב <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i> ולענין אם נופלין על פניהם בתעני' שחל להיות בע"ש או בערב ר"ח או בר"ח עצמו אכתוב בסימן תקע"ט בשם הר"ן:
ומ"ש רבי' כיצד אחר תפלה של שחרי' מעיינין בענין העיר על חצי היום וכו' תיבת כיצד שכ' רבינו היא נוספת ואין לה טעם ודברים אלו עד ורביע האחרון מתפללין ומתחננין בפ"ק דתעני' (יב:) היכי עבדי אמר אביי מצפרא עד פלגא דיומא מעיינינן במילין דמתא מכאן ואילך רובא דיומא קראו בספרא ואפטרתא מכאן ואילך בעינן רחמי שנא' ויקומו על עמדם ויקראו בספר תורת ה' רביעית היום ורביעי' היום מתוודין ומשתחוים לה' אלהיהם וכ' הרא"ש מעיינינן במילי דמתא ב"ד והזקנים בודקים על מעשה אנשי העיר ומפרישין אותם מעבירו' שבידם ומטילין שלום ביניהם ואז תשמע תפלתם כדכתיב (ישעיה א') גם כי תרבו תפלה אינני שומע למה ידיכם דמים מלאו ומה תקנתא רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם ואז לכו ונוכחה ופי' רבינו שמה שאמרו מצפרא היינו אחר תפלת שחרית שהרי דבר פשוט הוא שצריכין להתפלל תפלת שחרית וכ"כ הרמב"ם מאחר תפלת שחרי' במקום מצפרא. וכ' הר"ן מדאמרינן דמפלגי דיומא לפניא ריבעא דיומא קורין ומפטירין משמע שלא היו קורין בבקר בפרש' תעני' אלא מחצי היום ואילך ואף הגאון רב פלטוי כ' בתעני' של ב' וה' בצפרא קרינן בפרשה דשבתא ובמנחה בפרש' תעני' ולפיכך יש לתמוה על מה שאנו נוהגים לקרות ויחל בבקר ובערב בשני ובחמישי ג"כ עכ"ל ודברי רבי' פה כדברי הגמרא דמשמע דאין קוראין בתורה אלא במנחה ולא בשחרי' אלא שבסי' תקע"ט אצל שבע תעניו' כתב שקוראין ג"כ בשחרי' ואם דעתו לחלק בין תעניו' ראשונות לאחרונו' איני יודע זו מנין לו ואפשר שרבי' העתיק פה לשון הגמרא ולא חשש לפרש לפי שסמך על מ"ש אצל תעניו' אחרונו' שקורין ג"כ בשחרית וכ"נ שהוא דעתו שהרי כ' בס"ס תקס"ו וי"א שכל תעני' שאירע בשני ובחמישי שקורין שחרית בפרש' היום ובמנחה ויחל דתדיר קודם או יקראו שנים בפרש' היום והשלישי ויחל ורב עמרם כ' דבתעניו' הכתובים דוקא קורין ויחל חוץ מט"ב ורב שר שלום כ' שבכל תע"צ וכל תעניו' שגוזרין על הגשמים וכל דבר הצריך להם אומרים ויחל בשחרי' ומנחה בין בשני וחמישי בין בשאר הימים עכ"ל ומשמע שעל דברי רב שר שלום הוא סומך שקורין בפרש' תענית בין בשחרית בין במנחה שהרי הביא דבריו לבסוף ועוד שזהו מנהג העולם ואם רבינו היה סובר שהמנהג אינו מכוון היה לו לתמוה על המנהג וכ"נ עוד ממ"ש בסי' תקע"ט גבי תעניו' אחרונות שקורין בתוכחות וכאן אצל תעניו' ראשונו' כתב סתם קורין משמע דלאו בתוכחו' קאמר ואע"ג דסתמא תנן (לא.) בתעני' ברכות וקללו' ולא חלקו בין תעניו' ראשונות לאחרונו' אפשר שהוא מפרש דסתם תעניו' דתנן בההיא מתני' בתעניו' אחרונו' מיירי שהם חמורים ביותר ומיהו אפשר לומר דגם בתעניו' הראשונו' סובר רבי' שקורים בתוכחו' ובתוכחות שכתב לא אמפטירין בלחוד קאי אלא אקורין נמי קאי אבל קשה שאם דעתו דבתעניו' הראשונו' קורין בתורה בשחרי' ובמנחה צ"ל דקורין בתוכחו' לא קאי אלא אתפלת שחרי' דאילו בתפלת המנחה אפי' בתעניו' אחרונו' אין קורין בתוכחו' שהרי כ' בסי' תקע"ט שבמנחה תעניו' אחרונו' קורין ויחל וא"כ היאך כ"ר דבמנחת תעניו' הראשונו' קורין בתוכחו' ולכן נ"ל דבתוכחו' לא קאי אלא אמפטירין ולא פירש במה קורין לפי שסמך על מ"ש בסי' תקס"ו בשם רב שר שלום. ומ"מ מ"ש שמפטירין בתוכחו' קשה דכיון דבמנחה קאי לא הול"ל דמפטירין בתוכחו' דהא אפי' במנחת תעניו' אחרונו' אין מפטירין בתוכחו' שהרי כתב בסי' תקע"ט דבמנחת תעניו' אחרונו' מפטיר שובה ואפשר לומר דשאני הכא שכבר קראו והפטירו בשחרית בתוכחו' אבל בתעניו' ראשונו' כיון שהוא סובר כדברי רב שר שלום שבין בשחרי' בין במנחה אין קורין בתוכחו' צריך שבהפטרה יזכירו הצרה ואין הפטרה בהם בשחרית אלא במנחה ולפיכך כ' רבינו כן במנחה והר"ד אבודרהם כ' בשש תעניו' ראשונו' זועקין ומתריעין ומתפללין כמו בשאר תעניו' נראה שאם נוהגים שלא להפטיר בשאר תעניו' גם בתעני' אלו אין מפטירין ונראה שהטעם מפני טורח צבור ולא דמי לז' אחרונו' שמפטירין בהם גם בשחרית כמ"ש רבי' בסימן תקע"ט דהתם שאני שכל היום הם עסוקים בסדר היום ואין שם משום טורח צבור וז"ל הרא"ש בס"פ בני העיר גרסי' במ"ס בתעניו' של ט"ב ובז' אחרונות של עצירת גשמים קורין ברכו' וקללו' אבל בתעניו' אחרות קורין ויחל ומפטירין דרשו וי"א שאין להפטיר והעם נהגו להפטיר ע"כ וכ"כ ר"י פשוט במסכ' סופרים שמפטירין בנביא בתענית דרשו ויש מקומות שנהגו להפטיר ויש נהגו שלא להפטיר והכל לפי המנהג ע"כ. ומדברי הרמב"ם בפי"ג מה' תפלה נראה שאין מפטירין בשום תעני' לא בשחרי' ולא במנחה. אלא בט"ב בשחרית בלבד. וכ"כ הר"ד אבודרהם אלא שכתב להפטיר במנחת ט"ב וכן מנהג בני ספרד שלא להפטיר בשום תעני' לא בשחרית ולא במנחה חוץ מט"ב שמפטירין בו שחרית ומנחה: <small>(ב"ה) אבל בפ"ה מתענית כתב אצל כל יום תענית שגוזרים על הצבור מפני הצרות לעכב רביע יום קורים ברכות וקללות ומפטירין בתוכחות מעין הצרה:</small> וממ"ש רבי' כאן יתבאר לך שאין דעתו כן אלא בכל תעניו' שגוזרים על הצבור מפטירין ואצ"ל בתעניו' הכתובים בפסוק וכ"כ הכלבו סי' ס' שבצומו' הג' מפטירין דרשו כמו במנחת ט"ב וכ"כ הרוקח סי' רי"א דבתע"צ מפטיר במנחה ובסימן רי"ב כתב ג"כ דדוקא במנחה ולא בשחרי' ע"כ ונהרא נהרא ופשטי' ולענין איזו פרשה קורין בתעניו' ומה מפטירין יתבאר בסימן תקע"ט ושם יתבאר ג"כ כשחל בר"ח באיזו פרשה קורין:
עברו אלו ולא נענו ב"ד גוזרין עוד ג' תעניו' אחרות משנה: שם (יב.):
ומ"ש ב' וה' וב' כלומר ואין מתחילין להתענו' בה' וכבר נתבאר בסימן תקע"ב:
ומ"ש ומפסיקין בהם מבע"י וכו' במשנה הנזכרת ב"ד גוזרין ג' תעניות אחרות על הצבור אוכלין ושותין מבע"י ואסורים ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה ובגמ' (יג.) תנא כשאמרו אסור במלאכה לא אמרו אלא ביום אבל בלילה מותר:
ומ"ש ואסורין ברחיצת כל הגוף בחמין וכו' שם במשנה (יב:) על ג' תעניו' אמצעיו' נועלין את המרחצאו' ובגמרא (יג.) אמר רב חסדא כל שהוא משום תענוג כגון ת"צ בחמין אסור בצונן מותר ותניא כשאמרו אסור ברחיצה לא אמרו אלא כל גופו אבל פניו ידיו ורגליו מותר ומשמע דהיינו בחמין אבל בצונן כל גופו נמי שרי וכן פי' הר"ן וכך פסק הרמב"ם:
ומ"ש ואסורין בסיכה של תענוג אבל להעביר הזוהמא מותר כ"כ הרמב"ם בפ"ג וכתב ה"ה שהוא נלמד מק"ו מאבל דאמרי' בההוא פירקא (שם:) דלהעביר את הזוהמא מותר
ומ"ש ובנעילת הסנדל בעיר אבל בדרך מותר ברייתא שם:
ומ"ש ומתפללין בבתי כניסיו' כלומר ולא ברחובה של עיר כמו בתעניות אחרונות וזה פשוט בפרק ב' דתעניות (טו.):
ומ"ש ומתפללין כבשאר תענית כלומר ואין מוסיפין שש ברכות בתפלה כמו שמוסיפין בשבע תעניות אחרונות ובספ"ק דתענית (יג:) שקלו וטרו במלתא ולא איפשיט בה מידי שפיר ודעת הרמב"ם שאין אומרים אותה אלא בשבע תעניות אחרונות בלבד וכתב הר"ן בפ"ב שכן סובר הרמב"ן וכ"נ שהוא דעת הרי"ף ז"ל וכך הם דברי רבינו:
עברו אלו ולא נענו ב"ד גוזרין עוד ז' תעניו' וכו' משנ' שם <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>:
ומ"ש וכל מה שאסור בג' שלפני אלו וכו' באותה משנ' מה אלו יתירות על הראשוני' שבאלו מתריעין ונועלין את החנויו' בשני מטין עם חשיכה ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת ומפרש בגמרא (יד.) דהאי ומתריעין הוי בשופרות ואמאי דתנן בשני מטין עם חשיכה וכו' פירש הרמב"ם בפי' המשנה שפותחין קצת דלתי החנויות עם חשיכה ואין מוציאין הסחורות שבחנות ואין עושה בהם שורה עכ"ל ותניא בגמרא (יד:) בשני מטין לעת ערב ובה' פותחין כל היום כולו מפני כבוד השבת היו לו שני פתחים פותח אחד ונועל אחד היה לו אצטבא כנגד פתחו פותח ונועל כדרכו ואינו חושש ופירש"י אצטבא. כסא דהשתא אין החנות פתוחה לר"ה ואם הוא פתוח אינו נראה כל כך: פותח כדרכו. אפי' בשני והרמב"ם כתב בפ"ג נועלין את החנויות ונשמטין לעת ערב ופותחין את החנויו' אבל בחמישי פותחין כל היום מפני כבוד השבת ואם יש לחנות שני פתחי' פותח אחד ונועל אחד ואם יש לחנות אצטבא פותח כדרכו בחמישי ואינו חושש עכ"ל ויש לתמוה עליו שלא הזכיר הטייה בשני ובדקתי בספר ישן מצאתי כתוב מטין במקום נשמטין וזהו היא הנוסחא האמיתי' והסופר טעה שלא הבין מהו מטין והגיה נשמטין במקום מטין וטעה ובמה שפירש"י בהיה לו אצטבא כנגד פתחו פותח ונועל כדרכו ואפי' בשני מותר מבואר בדברי הרמב"ם שאינו סובר כן אלא דוקא בחמישי מותר מפני כבוד השבת אבל לא בשני ומשמע דה"ה ביש לחנות שני פתחים דקתני פותח אח' ונועל אחד דדוקא בה' קאמר אבל בשני לא יפתח לגמרי אפילו פתח אחד ודבר פשוט הוא דהא דבשני מטין עם חשיכה ובה' מותרין היינו דוקא בחנויות המוכרות מאכל ומשתה ומפני הצורך התירו להם אבל חנויות המוכרות שאר דברים אין פותחין אותם כלל וכן משמע מדברי רש"י:
ומ"ש רבינו שמתפללין ברחוב העיר ומורידין זקן להוכיחן ומוסיפין ו' ברכות פשוט במשנה פ"ב דתעניו' (טו.) וביאר זה רבינו בסימן תקע"ט:
ומ"ש שמוסיפין ו' ברכות בתפלת שחרי' ומנחה כ"כ הרמב"ם בפ"ג וכתב ה"ה אע"פ שלא נתבאר כן בגמ' כיון שהזכירו סתם משמע שבכל התפלות מוסיפין אותן ולא בשחרית בלבד שאל"כ היה להם להזכיר וכ"כ הרמב"ם עכ"ל:
ועוברות ומניקות אין מתענו' באלו הז' מפני שהם רבים וכו' בספ"ק דתעניו' (יד.) תני חדא עוברות ומניקות מתענו' בראשונות ואין מתענות באחרונו' ותניא אידך מתענות באחרונות ואין מתענו' בראשונו' ותניא אידך אין מתענו' לא בראשונות ולא באחרונו' אמר רב אשי נקוט אמצעיתא בידך דמיתרצן כולהו ופירש"י נקוט מציעייתא בידך כלומר תריץ דבשלש אמצעיות היו מתענין ומתרצא לכולהו הנך מתני' הא דקתני בראשונות ולא באחרונות הנך ראשונו' לאו ראשונות ממש נינהו אלא אמצעיות דאינהו הוו ראשונות לאחרונות אבל בשבע אחרונות לא מתענות דכיון דשבע נינהו לא מצו עוברות ומניקו' למיקם בהו והא דקתני באחרונות ולא בראשונות הנך אחרונות אמצעיות נינהו והראשונות ראשונו' ממש ואין מתענין בהם דלא תקיף רוגזא כולי האי וכ"כ הרי"ף והרא"ש וכך הם דברי רבינו אבל הרמב"ם כתב בפ"ג ובאלו הז' בלבד עוברו' ומניקות מתענו' אבל לא בשאר תעניו' וכתב ה"ה שהוא גורס נקוט מציעתא בידך והוא ז"ל מפרש שהברייתו' האלו חולקות זו על זו ורב אשי פסק כברייתא אמצעיתא ופירש אחרונות הן שבע אלו שאין אחריהן תענית ע"כ ובירושלמי אמרו שמתענות בראשונות ואמצעיו' ולא בשבע אחרונות ולד"ה הוא חולק על תלמודא דידן ולא קי"ל כוותיה כתוב בתשב"ץ סי' תכ"ח עוברות ומניקות שמתענו' ברע הן עושות כי הוא רע לולד וגם שמתנוולו' בעיני בעליהן:
ומ"ש רבינו ומיהו לא יאכלו אלא כדי קיום הולד כ"כ שם הרמב"ם וכתב ה"ה דבר מבואר הוא בירושלמי באותן שאין מתענו' וגם סמ"ג כ"כ בשם הירושלמי:
ומ"ש רבינו ואם לא נענו אין גוזרין עוד תענית וה"מ כשמתענין על הגשמים וכו' בספ"ק דתעניו' (שם) ר' יהודה נשיאה גזר י"ג תעניתא ולא איענ סבר למיגזר טפי א"ל רב אמי הרי אמרו אין מטריחין את הצבור יותר מדאי א"ר אבא בריה דרבי חייא בר אבא רבי אמי דעבד לגרמי' הוא דעבד אלא הכי א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן לא שנו אלא לגשמים אבל לשאר מיני פורעניות מתענים והולכין עד שיענו מן השמים תנ"ה כשאמרו שלש וכשאמרו שבע לא אמרו אלא לגשמים אבל לשאר מיני פורעניות מתענין והולכים עד שיענו ומפרש בברייתא טעמא דלגשמים אין גוזרין יותר מי"ג מפני שיצא זמנה של רביעה וכ"פ הרי"ף והרמב"ם והרא"ש וכתב הר"ן הא דרבי יהודה נשיאה מוכח בגמרא דבשאר פורעניות הוה אע"פ שאין נראה כן ממ"ש סתם הרי"ף וכתב אחריה לא שנו אלא לגשמים אבל בגמ' נראה כמו שכתבתי ומדגזר י"ג תעניתא משמע דעל סדר תעניו' גשמים גזר אותם ג' ואח"כ ג' ואח"כ שבעה ויש לתמה למה דהא בפרק סדר תעניו' אלו משמע דבשאר צרות מיד הן מתענין בג' ראשונות וא"כ למה גזר ג' וז' והלא תחלתן חמורין כסופן והוה ליה לגזור ב' וה' עד שיענו אבל מכאן נראה שאין גוזרין תעני' אלא במנין זה של תענית גשמים וגזירה ראשונה ושנייה של שלש שלש ואם לא נענו מחמירין עוד לגזור גזירה גדולה של ז' תעניות עכ"ל ונראה שר"ל שכשאמרו דלשאר פורעניות מתענין והולכין עד שיענו הי"ג הראשונים הם כדרך של גשמים הג' אמצעיים חמורים מן הראשונים וז' חמורים הרבה ואח"כ גוזרים ג' קלים וג' חמורים וז' חמורים יותר וחוזרים חלילה על דרך זו עד שיענו זהו דעת הר"ן אבל הרמב"ם כתב בפ"ג שאין גוזרין על הצבור תענית כגון צום כיפור אלא בא"י בלבד ובגלל המטר ובאותן עשר תעניות שהם ג' אמצעיות ושבע אחרונו' וכתב ה"ה דעתו לומר שבשאר הצרות אפילו בא"י אין להם חומר זה הטעם לדבריו שלא ראינו שהזכיר בהן בגמרא חומרות ולפיכך מן הסתם הן מותרין וכ"נ מדברי רש"י ז"ל אבל הרמב"ן ז"ל חולק בזה ואומר שבשאר צרות יש בהן חומרות אלו ומנהגינו כדברי רבינו ז"ל עכ"ל:
ומ"ש רבינו ואע"פ שאין גוזרין עוד תעניו' כלומר כשל גשמים אבל ממעטין במשא ומתן ובבניין של שמחה וכו' משנה בפ"ק דתעניו' (יב:) עברו אלו כלומר כל הי"ג תעניו' ולא נענו ממעטין במשא ומתן בבנין ובנטיעה ובאירוסין ובנשואין ובשאלת שלום בין אדם לחבירו כב"א נזופים לפני המקום ומפרש בבריית' בגמרא (יד:) דלא אסור אלא בנין של שמחה ונטיעה של שמחה ואמרי' בירושלמי שאם היה כותלו גוהה סותרו ובונהו ומפרש רבינו בכותל של בית חתנות דאי לאו הכי מאי איריא כותלו גוהה אפי' אינו גוהה נמי מותר וכבר נתבאר בסי' תקנ"א:
ומ"ש בשם הרמב"ם דבניין של שמחה היינו כגון ציור וכיור וכו' הוא בפ"ג וכתב הרב המגיד על לשון הגמרא ולשון הירושלמי שכתבתי בסמוך ומכאן למד רבינו דלאו חתנות ממש ולאו דוקא אבורנקי ממש אלא כיוצא בהן דהיינו ציור וכיור ונטיעות העשויות להריח ולהתענג ע"כ (ואיני יודע היאך למד כן לא מהירושלמי ולא מגמרא דידן) <small>ב"ה צריך לכתוב במקומו וטעמו משום בירושלמי לא קאמר זה הבונה בית חתנות לבנו אלא בניין של שמחה סתם משמע דכשאמרו בגמרא דידן בית חתנות לאו דוקא דה"ה לכל דבר של שמחה:</small> כתבו התוס' בפ"ק דמגילה (הי:) ממעטין ר"ל שלא יהו ששים כלל וחמירי מט"ב שמארסין בו אבל אין לפרש ממעטין אבל ששים קצת דא"כ הו"ל לפרש השיעור מה קורא מעט עכ"ל:
ומ"ש אא"כ לא קיים מצות פריה ורביה וכ"כ הרמב"ם שם וכתב ה"ה דבר ברור הוא שאינו מבטל מצות פריה ורביה ובגמרא אסור לאדם שישמש מטתו בשני רעבון תנא חשוכי בנים משמשין מטתן בשני רעבון ע"כ וכ"כ הר"ן בספ"ק דתעניו' וז"ל כתב רבינו האיי גאון מדקא משוינן בנין נטיעת ארוסין ונשואין למשא ומתן מה משא ומתן רשות אסור והוא של שמחה אף בניין ונטיע' ארוסין ונשואין אסור בשל שמחה אבל מי שאין לו בית חתנות כלל ואין לו אשה ובנים הא ודאי של מצוה הוא ואע"פ שהוא שמחה מותר עכ"ל.
ומ"ש ועם הארץ שנותן שלום מחזירין לו בשפה רפה ברייתא שם:
ומ"ש ות"ח לבדן מתענין ב' וה' וב' וכו' שם במשנה (יב:) והיחידים חוזרין ומתענין עד שיצא ניסן ובסמוך יתבאר דהיינו ניסן של תקופה ואיכא למידק דהא אמרי' לעיל דאין גוזרין על הגשמים יותר מי"ג תעניו' מפני שכבר יצא זמנה של רביעה משמע שאח"כ אין תועלת בגשמים ולפיכך אין מתענין עליהם וא"כ למה היחידים חוזרין ומתענין וצ"ל שאחר שיצא זמנה של רביעה אע"פ שאין הגשמים מועילים לארץ כמו קודם לכן מ"מ קצת הנאה אית בהו ומפני אותה הנאה מתעני' היחידים ומשום דלא הוי הנאה כולי האי אין גוזרין על הצבור דומה להגיע י"ז במרחשון ולא ירדו גשמים שאין גוזרין תעני' על הצבור והיחידים מתחילין להתענו' דמשום דצורך קצת הוא מתענין היחידים ומפני שאינו צורך כל כך אין גוזרין על הצבור: ומ"ש וכשמתענין מותרין לאכול בלילה ובמלאכה ובשאר דברים ומפסיקים ?בר"ח כ"כ הרמב"ם ונראה שלמד כן מדין תעניו' שמתענים היחידים כשהגיע י"ז במרחשון ולא ירדו גשמים:
ומ"ש יצא תקופה של ניסן אין מתענין עוד וכו' במשנה ספ"ק דתעניו' (שם) יצא ניסן וירדו גשמים הגשמים סימן קללה הם ואתמר עלה בירושלמי ובלבד ניסן של תקופה ובפ"ק דר"ה (טו.) אהא דקאמר התם שבט דחדשים או שבט דתקופה פירש"י שבט דחדשים של לבנה או שבט דתקופת חמה לסוף ל' של תקופת טבת נכנס שבט של חמה וכתב הרמב"ם בפ"ג מה' תעניו' דיצא ניסן של תקופה היא כשתגיע השמש לתחלת מזל שור ואיתא תו בירושלמי יצא ניסן הגשמי' סימן קללה א"ר אסי בר אבין הדא דתימא כשלא ירדו להם גשמים אבל אם ירדו להם גשמים מכבר סי' ברכה הם וכתב הרי"ף והרא"ש והרמב"ם וכך הם דברי רבינו שכתב הואיל ולא ירדו בתחיל' השנה משמע הא אם ירדו בתחלת השנה אינן סימן קללה:
וכל זה הסדר כשלא ירדו כלל אבל אם ירדו ברביעה ראשונ' וצמחו העשבי' וכמשו מתריעין מיד וכו' ריש פ"ג (יח:) סדר תעניו' האלו האמור ברביעה ראשונה אבל צמחים ששינו מתריעים עליהם מיד ופירש רש"י סדר תעניות האלו האמורים בפ"א שבתחלה יחידים מתענין ואחר כך צבור הולכים ומתענים עד שלש עשרה תעניות אם לא נענו ברביעה ראשונה אם עבר זמן רביעה ראשונה של יורה ולא ירדו גשמים מתענין והולכים כסדר הזה אבל צמחים שנשתנו ממנהגם תחת חטה יצאה חוח ותחת שעור' באשה או שינוי אחר מתריעין עליהם מיד בראשונות שכל חומר האחרונות נוהג בהם וכתב רבינו מתריעים מיד שמתענין ב' וה' וב' ונוהגין בהם כל חומר שבעה אחרונות מדתניא (יט:) בגמרא מתריעין על האילנות בפרוס הפסח וכו' וזהו מיד שלהן ב' וה' וב' ומשמע דכללא הוא לכל היכא דקתני מתריעין מיד דשני וחמישי ושני קאמר ומשמע דה"ק אין גוזרין שש תעניות בלא התרעה ואח"כ שבע בהתרעה כמו שעושין כשלא ירדו כלל אלא מיד מתחילין להריע וממילא משמע דנוהג בהן כל חומר ז' אחרונות זה נראה שהוא דעת רבינו אבל הרמב"ם בפ"ב במקום מתריעין כתב מתענין וזועקין נראה שהוא מפרש דמתריעין דתנן בפה הוא ולא בשופר וממילא משמע דלדידיה אין נוהגין בהם חומר תעניות אחרונות ולפיכך כתב בפ"ג שאין גוזרים תענית כגון צום כיפור אלא בגלל המטר ובגמרא אר"נ דוקא שנו אבל יבשו ולא ואמרי' בגמרא דקמ"ל רב נחמן דאע"ג דהדר אקון אקנתא לאו מלתא היא ופירש"י דאקון שעלו בקנה שנתקנו מעט מהו דתימא אם יתפללו מועיל להם וקמ"ל ר"נ דאקנתא לאו מלתא היא ע"כ ומפרש רבינו דיבשו אין בהם עוד תקנה בשום פנים ואפילו ראינו שנתקנו מעט לאו כלום הוא כי לא יצלח לכל. וכ"פ רש"י בחד לישנא וכך הם דברי הרמב"ם והראב"ד וכתב ה"ה שכן עיקר וכתב הר"ן דה"ק רב נחמן דוקא שינו מתריעין מיד אבל יבשו לא לפי שאין להם תקנה אלא בזריע' בתחל' ולפיכך הרי הם כאילו לא ירדו עליהם גשמים כלל ולפיכך מתענים כפי הסדר השנוי בפ"ק ובלבד שלא תצא זמנה של רביעה אבל כל שיצאה הא אמרי' בפ"ק בגמרא ששוב אין מתענין וכשלא יצאה נמי משמע שאם אין להם שהות לגזור י"ג תעניו' על הסדר מתריעי' מיד בלבד בשביל גשמים הצריכים להם למה שהם צריכים לזרוע בתחלה עכ"ל ודברים של טעם הם:
ומ"ש וכן אם פסקו גשמים בין גשם לגשם מ' יום מתריעין מיד וכו' שם במשנה ופירש"י בין גשם לגשם בין רביעה ראשונה לשנייה:
ירדו לצמחים ולא לאילנות כיון שירדו מעט בנחת וכו' עד ואם אין להם מים לשתייה מתריעין עליהם מיד הכל שם משנה ובגמרא וברייתא ול' הברייתא (יט:) מתריעין על האילנו בפרוס הפסח על הבורות שיחין ומערות בפרוס החג ומפרש רבינו פרוס הפסח לפני הפסח ופרוס החג לפני החג וגם הרמב"ן כת' במקום פרוס הפסח הגיעה זמן הפסח או קרוב לו ובמקום פרוס החג כתב הגיע זמן חג הסוכות ואהא דקתני מתריעין עליהן מיד מפרש בברייתא בגמ' איזהו מיד שלהן ב' וה' וב' ולא חשש רבי לכך לפי שסמך על מ"ש בסמוך מתריעין מיד שמתענים ב' וה' וב' דמהתם משמע דכל היכא דקאמר מתריעין מיד היינו ב' וה' וב':
גרסינן בירישלמי תני מתריעין על האילן בפרוס הפסח לבורות שיחין ומערות בפרוס העצרת מעתה אפילו יותר מכן יותר מכן מעשה נסים ואין מתריעין על מעשה נסים ע"כ וכי היכי דלא ליפלוג אתלמודא דדן נראה לפרש דעצרת דקאמר היינו שמיני עצרת ואתיא כדתניא בגמר' דידן מתריעים על הבורות שיחין ומערות בפרוס החג ומיהו הא דקאמר יותר מכאן מעשה נסים קשה לפי זה דעיקר גשמים אחר החג הם ושמא י"ל דיותר מכאן מעשה נסים דקאמר לא קאי אלא למאי דקתני מתריעין על האילן בפרוס הפסח: ומ"ש וכולם אין מתריעין עליהם אלא במקום הצריך להם נראה שכתב כן מדתנן התם (יט.) וכך עיר שלא ירדו עליה גשמים וכו' אותה העיר מתענה ומתרע' וסביבותיה מתענות ולא מתריעו' ר' עקיבא אומר מתריעו' אבל לא מתענו' ולא קיימא לן כר"ע בהא ולפיכך כתב רבינו אין מתריעין עליהם אלא במקום הצריך להם דמשמע התרעה הוא דלא במקום שאינו צריך להם אבל תענית מיהא מתענין ויותר נראה לומר שכתב כן מדתניא התם על כולם אין מתריעין עליהם אלא באפרכיא שלהם ופירש"י באפרכיא שלהם באותו מלכות שכלו שם בורות שיחין ומערות ע"כ. ולפי דברי רש"י צ"ל דהא דתנן סביבותיה מתענות ולא מתריעות בשלא ירדו עליהם גשמים כלל היא דאילו ירדו לצמחים או לאילן אין סביבותיה מתענות ולא מתריעות ומיהו בהא דאין מתריעין עליהם אלא באפרכיא שלהם יש להר"ן פי' אחר ואכתבנו בסימן תקע"ו בס"ד:
כתב הרמב"ם הני מילי בא"י אבל מקומות שעונת גשמים שלהם קודם י"ז במרחשון או אחריו וכו' בפ"ג מה' תעניות כתב כן וכתב הרב המגיד זה ברור ומבואר בירושלמי וגם נראה מן הגמרא שלנו עכ"ל:
ומ"ש הרמב"ם ושוהין אח"כ כמו ז' ימים טעמו שכך שוהין בא"י שהרי כשהגיע י"ז במרחשון ולא ירדו גשמים היחידים מתענין ב' וה' וב' נמצאו נגמרים בכ"ה לחשוון ואם הגיע ר"ח כסליו ולא ירדו גשמים ב"ד גוזרין ג' תעניות הרי ה' ימים שנשארו מחשוון ויום ר"ח כסליו הרי ו' ימים ובז' שהוא מחרת ר"ח כסליו מתחילין להתענות אם הוא יום ב' ואם לא יהיה יום ב' ימתינו מלהתענות עד יום ב' הבא ראשון ונמצאו שוהין יותר מז' ימים ואפשר שמפני כך כ' שוהין כמו ז' מפני שלפעמים שוהין יותר מז' אבל קשה שלא היה לו לכתוב אלא שוהין כמו ו' ימים שהרי ה' ימים מסוף חדש חשוון ויום ר"ח כסליו ו' ימים הם ולא ז' ואפשר שהרמב"ם כתב כמו ז' ימים והיה כתוב וי"ו וטעה הסופר בין וי"ו לזיין<i data-commentator="Hagahot" data-order="1"></i> והר"ן כתב בפ"ק דהא דתנן הגיע י"ז במרחשון ולא ירדו גשמים התחילו היחידים מתענין הגיע ר"ח כסליו ולא ירדו גשמים ב"ד גוזרין ג' תעניות על הצבור כל זה אין לו ענין אלא בא"י אבל בגולה כיון שמאחרין את השאלה עד ס' בתקופה נ"ל שאם לא ירדו גשמים עד ס' בתקופה ממתינין אח"כ כדי שיעור ג' רביעיות באומד הדעת ואם לא ירדו התחילו היחידים מתענין וגוזרים שאר תעניות משם ואילך על הסדר השנוי במשנתינו ולא נתבארו אצלי יפה דברי הרמב"ם שכתב בזה בפ"ג מה' תענית עכ"ל <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>: וכל תענית שגוזרין. על הצבור בחוצה לארץ אוכלין בו בלולה וכו' כך כתב הרמב"ם שם והוא פירוש למה שאמרו בספ"ק דתעניות (יא.) אין ת"צ בבבל אלא ט"ב בלבד והר"ן כ' על הא דאמר שמואל אין ת"צ בבבל אלא ט' באב בלבד פירשוהו שאין חומר ת"צ של נעילת הסנדל ורחיצה וסיכה נוהגת בבבל אלא ט' באב ופירש"י דטעמא לפי שאין צריכין לגשמים שהיא טבעני ולפי זה לא אמרה שמואל אלא בתעניות של גשמים אבל בשאר צרות בבל וארץ ישראל שוין וקשה דא"כ היכי פסיק ואמר אלא ט"ב בלבד והראב"ד פי' דהיינו דאין ת"צ בבבל מפני שהארץ קרה שאין להחמיר עליהם לאסרם בנעילת הסנדל ולא לחייבם להפסיק מבע"י ולא לאסרם במלאכה מפני שהם עניים ולא ברחיצה וסיכה מפני שאינם בריאים כל כך וצריך להם או כיון שהותרו במלאכה ובנעילת הסנדל הותרו בכולן ואלה הדברים חלושים לפיכך נראה עיקרן של דברים כמו שפי' הרמב"ן ז"ל דאין שם ת"צ בבבל אלא כל התעניות שמתענין בבבל אינן אלא כתענית יחיד לפיכך אינו אסור כחומר ת"צ והטעם מפני שהדיינים שלהם הדיוטות הם ולא סמוכים ולא היה להם נשיא שתהא גזירתו קיימת על כל ישראל לפיכך כשהצבור מקבלים תענית צריכים לקבל כולם על עצמם כיחידים שכל אחד מקבל על עצמו ומשום הכי אינו חייב לנהוג בו אלא כתענית יחיד ע'כ ורבינו שהביא כאן דברי הרמב"ם סתם פשיטא שאינו מפרש כפירש"י דהא כל תענית שגוזרין על הצבור קאמר דמשמע דלא בתענית של גשמים בלחוד אתמר וגם אינו מפרש כפי' הראב"ד דהא בחוצה לארץ קאמר דמשמע כ"מ שבחוצה לארץ ולא בבל דוקא אלא ע"כ לומר שהוא מפרש כפירוש הרמב"ן וא"כ קשה שהרי לפי פירושו של הרמב"ן בח"ל שאין להם נשיא כשהצבור מקבלים תענית צריכים כולם לקבל <i data-commentator="Drisha" data-order="1"></i> עצמם כיחידים שכל א' מקבל על עצמם ומשום הכי אינו חייב לנהוג בו אלא כתענית יחיד וכמ"ש הר"ן בשמו ואילו רבינו כ' בסימן תקס"ב תענית שגוזרין על הצבור אין כל יחיד ויחיד צריך לקבלו תחלה אלא ש"צ מכריז התענית והרי הוא מקובל דמשמע שאין בין חוצה לארץ לא"י בענין זה וכמו שנראה מדברי הרא"ש שכתבתי שם וי"ל דלעולם יש חילוק ביניהם דבח"ל נהי דאין כל יחיד צריך לקבלו הכרזה מיהו בעי ואילו לא הודיעום אפשר דלא מהני אבל בא"י אפילו לא הודיעום עד יום התענית שפיר דמי ועוד י"ל דלעולם סובר רבינו שא"י וח"ל שוין בענין זה ואע"פ שהוא מפרש אין ת"צ בבבל כמו שפירש הרמב"ן שמפני שאין נשיא בבבל אין לתעניות שלהם חומר ת"צ מ"מ במה שסובר הרמב"ן שמפני שאין להם נשיא כשהצבור מקבלים תענית צריכים לקבל כולם על עצמם כיחידים שכל א' מקבל על עצמו לא ס"ל כוותיה אלא דבכל מקום אע"פ שאין להם נשיא אין הצבור צריכין לקבל על עצמם כיחידים דכל בני הצבור בתר ראשיהם גרירי: כתב הרשב"א שאלה בכל מלכותנו נמנע המטר מחדש אייר עד צאת חג השבועות והתחילו הצמחים לשנות מקצתן וגזרנו תענית ונחלקו התלמידים בתפלה כת אומרת שאין לומר עכשיו ו' ברכות אלא שמרבין בתפלה ומתריעין בשופרות בלבד וכת אומרת שאין שהות לגזור י"ג תעניות לפי שיתייבש כל העולם ולפיכך נתנו לזה חומרא כשבע תעניות וכך מצאנו מפורש לה"ר יונתן תשובה נ"ל כדברי הכת הראשונה דכיון שאינם מזכירים גשמים אז אלא בשומע תפלה וכההיא דבני נינוה היאך יוסיפו ו' ברכות ולא ראינו מעולם מי שעשה כן עכ"ל: וכתב בתשו' אחרת מה שאמרת שעשית מעשה כשירדו גשמים בעתם ואח"כ נעצרו הגשמים ושינו זרעים ואמרת להתריע ולהוסיף הברכות כמו שנתקנו בז' אחרונות לולא שאמרת שמצאת כן להרמב"ן ז"ל לא הייתי אומר כן שלא תקנו על הגשמים להתריע אלא באחרונות דוקא אבל כשירדו גשמים ושינו זרעים לאחר מכאן מחמת עצירת גשמים זה לא שמענו ומה ששנינו שינו מתריעין מיד לא אמרו אלא כששינו מחמת מכה אחרת כשדפון וכיוצא בו וכן פי' הראב"ד וכן נראה גם מדברי הרמב"ם אבל אם מצאת להרמב"ן ז"ל אני אומר כבר הורה זקן שאין משיבין את הארי אלא שאני לא ראיתי לו בשום מקום כן עכ"ל:
היו מתענין על הגשמים ונענו כמה ירדו ויהיו פוסקין משיכנסו בעומק הארץ החריבה טפח וכו' בספ"ג דתעניו' (כה.) פלוגתא דתנאי ופסקו הפוסקי'<i data-commentator="Hagahot" data-order="1"></i> כרבי יהודה דאמר הכי ופירש הר"ן בחריבה קרקע שלא היתה עבודה מזמן הרבה: בינונית. שהיתה עבודה מזמן קרוב ועכשיו אינה עבודה ורש"י פירש בחריבה. קרקע יבישה טפח כיון דחריבה היא ונכנסו בה הגשמים טפח ודאי רוב גשמים ירדו: בעבודה. חרושה כגון שדה ניר הנכנסים בה גשמים הרבה ג' טפחים דאפי' בגשמים מועטין נכנסין בה כטפח או כטפחי':
ואם התחילו לירד אחר חצות ישלימו וכו' משנה שם (יט.) היו מתענין וירדו להם גשמים קודם להנץ החמה לא ישלימו לאחר הנץ החמה ישלימו רבי אליעזר אומר קודם לחצות לא ישלימו לאחר חצות ישלימו מעשה שגזרו תענית בלוד וידדו להם גשמים קודם חצות אמר להם ר' טרפון צאו ואכלו ושתו ועשו י"ט ובואו בין הערבים יצאו ואכלו ושתו ועשו י"ט ובאו בין הערבים וקראו הלל הגדול ובגמרא (כה:) ולימרו הלל הגדול מעיקרא אביי ורבא דאמרי תרווייהו א"א הלל הגדול אלא בנפש שביעה וכרס מלאה ובפרק ע"פ (קיח.) אמרי' אי זהו הלל הגדול רב יהודה אמר מהודו לה' עד על נהרות בבל וקיימא לן כוותיה ופירש"י אלא בנפש שביעה מתוך שכתוב בו נותן לחם לכל בשר נאה להיאמר על השבע ואמרינן בגמ' דבמקום דאיכא למיחש לשכרות אומרים אותו קודם שיאכלו וישתו. כתב הרשב"א בתשו' (סי' קנ"ב) קרוב אני לומר שאם ירדו להם גשמים בליל התענית שא"א הלל הגדול כלל לפי שאינם מתחילים להתענות אלא מעמוד השחר שזהו עיקר תענית שבבבל ואע"פ שקבלוהו מבערב וירדו להם גשמים לאחר שקיעת החמה או לאחר צאת הכוכבים אין זו התחלה ואם מפני שהכתוב אומר למן היום אשר נתת אל לבך להבין ולהתענות נשמעו דבריך אפי' כן אין זו התחלה שא"כ אפילו קבלוהו קודם יום או יומים וירדו גשמים באמצע יהו אומרים כן אלא לא אמרו אלא בשהתחילו ממש ע"כ. וכתב עוד בתשובה א"א הלל אלא כשנענו ביום התענית ואם התענו ביום ב' ולא ירדו גשמים אע"פ שירדו ביום ג' א"א הלל אדרבה בתעניתא לא נענו וברחחי שמיא ירדו להם ביום אחר עכ"ל <small>ב"ה וכך הם דברי הרמב"ם והמגיד בפרק א'.</small> ואהא דתנן שאומרים הלל הגדול כתב הרי"ף אי זהו הלל הגדול רב יהודה אמר מהודו עד על נהרות בבל וקי"ל כוותיה מודים אנחנו לך ה' אלקינו על כל טפה וטפה שהורדת לנו ברחמיך וכו' כדכתבנוה בפ"ק דההיא מסכתא וכתב הר"ן ודאמרינן בפ"ק דמברכין על הגשמים ואילו פינו הראב"ד ז"ל כ' דמשיצא חתן לקראת כלה מברכין ואילו פינו ובין הערבים אומרים הלל הגדול או אפשר שכשיורדים גשמים בלא תענית מברכין ואילו פינו אבל כשיורדין ע"י תעני' כיון שצריכין לומר הלל הגדול ולברך אחריו א"צ ליחידים לברך ואילו פינו עכ"ל <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i> דין ברכת הגשמים כ' רבינו בסי' רכ"א כתוב בפסקי התוספו' הלל הגדול מפני הגשמים יתחילו העומדים בבית ה' בלילות ששירות גשמים בלילה וכתיב מעלה נשיאים וגו'. כתבו הרא"ש והר"ן דטעמא דמפלגינן בין קודם חצות לאחר חצות מפרש בירושלמי קודם חצות לא ישלימו עד כדון צפרא הוא לאחר חצות ישלימו כבר עבר רובו של יום בקדושה וכתוב בהג"א בא"ז אם רוב הצבור ותלמידי חכמים שבעיר אינם רוצים להשלים לא ישלימו אבל אם רוב הצבור ות"ח רוצים להשלים אין היחיד רשאי לאכול וכן משמע בירושלמי ספ"ג דתעני' דגרסינן התם ביומי דרבי יודן גזרין תענית ונחת מטרא ברמשא סליק רבי מנא לגביה אמר ליה בגין דאנא צחי מהו דנשתי א"ל אוריך שמא ימלכו להשלים:
Siman תקעו
==בית יוסף==
{{המרת או.סי.אר}}
כשם שמתענין ומתריעין על הגשמים כך מתענין על שאר הצרות וכו' בסימן שקודם זה נתבאר כמה תעניות מתענין על שאר צרות:
ומ"ש כגון שצרין על עיירות ישראל משנה בפ"ג דתעניו' (י"ט.):
ומ"ש הרמב"ם אפי' לא באו אלא לשאול מהם מס או לגזור עליהם אפילו על מצוה קלה וכו' הוא רפ"ב מהל' תעני' וכ' ה"ה על הצרת אויבים וכו' הוא בפ"ג דתעניות תנן על עיר שהקיפוה אויבים וכו' בפרק הבא על יבמתו (סג:) אמרו ליה לר' אתו חברי לבבל גזר תעניתא ושם מתבאר שגוזרין תענית על ביטול מצוה ודבר ברור הוא ודין הסביבות מבואר בפרק ג" דתענית (שם) כדעת תנא קמא דריש מתני' דהוא סתם משנה:
ומ"ש ואפילו לא באו אלא לעבור דרך ארצם וכו' בפ"ג דתענית (יט.) תנן דמתריעין על החרב ובגמרא (כב:) חרב שאמרו אפי' חרב של שלום שאין לך חרב של שלום יותר מפרעה נכה ואע"פ כן נכשל בה יאשיהו שנאמר וישלח אליו מלאכים מה לי ולך מלך יהודה לא עליך אתה היום כי אל בית מלחמתי:
ומ"ש וכן על דבר ואיזהו דבר עיר המוציאה ת"ק רגלי ויצאו ממנה ג' מתים בשלשה ימים ה"ז דבר ביום א' או בארבעה אין זה דבר משנה שם (יט.) וטעמא משום דכשמתו ביום אחד או בד' ימים אין זה קבע אלא אקראי בעלמא:
ומ"ש יש בה אלף ויצאו ממנה ו' וכו' וכן לפי החשבון פשוט שם בגמ' (כא.) גרסינן בירושלמי תני<i data-commentator="Hagahot" data-order="1"></i> אסכרה כל שהוא שנים בדבר ואחד באסכרה מהו איתא חמי אסכרה כל שהוא ואת אמר הכין לכן צריכה בשהתריעו על האסכרה והלכה לה אח"כ מתו שנים בדבר ואחד באסכרה:
וכתב הרמב"ם ואין נשים וקטנים וכו' בכלל אנשי המדינה לענין זה בפ"ב כתב כן וכתב הרב המגיד דהכי דייק מתניתין דקתני עיר המוציאה ת"ק רגלי דרגלי משמע הגברים לבד מטף והר"ן כתב דלשון המוציאה דייק הכי ול"נ שמהירושלמי למד כן דגרסי' התם בתים שאמרו בריאים ולא מרועעים ודכוותה בחורים אבל לא זקינים וכי היכי דממעט זקינים יש למעט קטנים וכן יש למעט נשים לפי שהן חלושות המזג:
ואם היה דבר בא"י מתענין שאר גליות עליהם היה בחוצה לארץ ושיירות הולכות ובאות וכו' פשוט בפ"ג דתעניות (כא:) ואמרי' בגמרא דטעמא דכשיש דבר בארץ ישראל מתענין בני חוץ לארץ משום דגבירה לוקה שפחה לא כ"ש וכתב הר"ן דאיכא למידק מדתניא בתוספתא שאם היה בא"י אין מתריעין עליה בסוריא תירץ הרמב"ן דאפשר לומר דקסבר דכיבוש יחיד שמיה כיבוש וגבירה וגבירה נינהו אי נמי אין מתריעין מפני שאין המכה הולכת כל כך אבל מתענין מפני גבירה ושפחה אי נמי כי אמרינן גבירה ושפחה ה"מ כשהמכה בכל א"י אבל אם היתה במקצתה בני חוצה לארץ אין מתענין כלל דהא איכא גבירה דאינה לוקה ושפחה תנצל עם הניצולים גרסי' בגמרא (שם:) אמרו ליה לרב יהודה איכא מותנא בחזירי גזר תעניתא משום דדמיין מיעייהו לבשר אדם וכתב הר"ן יש למדו מכאן בק"ו שגוזרין תענית אם יש בעו"ג דבר ואחרים חולקין כיון שהם שתי אומות וסמכו דבריהם מדאמרינן בפ' ב"מ (לב.) שיטנא בתרי אומי לא שליט עכ"ל <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i> והתו' כתבו כסברא ראשונה ומשמע כיון דר' יהודה עביד עובדא וליכא מאן דפליג עליה נקטי' כוותיה ואיני יודע למה השמיטוה הפוסקים:
וכן מתענין על מפולת שבעיר משנה שם <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>. וכן עיר שיש בהדבר או מפולת אותה העיר מתענה ומתרעת וסביבותיה מתענות ולא מתריעות:
ומ"ש ואי זו היא מפולת שנופלים בתים חזקים שאינן ראויין לנפול וכו' שם (כ:) ת"ר מפולת שאמרו בריאות ולא רעועות שאינן ראויות ליפול ולא הראויות ליפול הי ניהו בריאות הי ניהו שאינן ראויות ליפול הי ניהו רעועות הי ניהו ראויות ליפול לא צריכה מחמת גובהייהו אי נמי דקיימן אגודא דנהרא ופירש"י לא צריכה הא דקתני שאין רעועות וראויות ליפול אלא כגון דקאי אגודא דנהרא שאע"פ שהיא בריאה ראויה היא ליפול שהמים מפילים אותה שמקלקלים הקרקע ושוחקים את היסוד: וכתב הרמב"ם וכן על הרעם והרוחות וכו' בפ"ב וכתב ה"ה נראה שזה נכלל בכלל מפולת שהזכירו חכמים:
וכן החולי' כגון יש אסכרה בעיר וכו' ברייתא ברפ"ג דתעניו' (יט:) אסכרה בזמן שיש עמה מיתה מתריעין עליה בזמן שאין עמה מיתה אין מתריעין עליה. וז"ל הרמב"ם בפ"ב הרי שירד חולי אחד לאנשים הרבה באותה העיר כגון אסכרה או חרחור וכיוצא בהם והיו מתים באותה החולי הרי זה צרת צבור וגוזרין להתענות ומתריעין ויש לדקדק למה לא חלקו בין אם מתו ג' מתים בג' ימים לת"ק רגלי למתו ביום אחד או בד' ימים כשם שחלקו בדבר ואפשר דשאני דבר שהוא שינוי אויר הממית בלי שהיית זמן בחולי וכל שאינו באותו ענין שמתו ג' בג' ימים בעיר המוציאה ת"ק רגלי אינו דבר קבוע אלא אקראי בעלמא ואינו עשוי להתעכב הלכך אין מתענין עליו וכ"כ בסמוך מה שאמרו בירושלמי אסכרה כל שהוא:
וכתב הרמב"ם וכן חיכוך לח וכו' בפ"ב כתב כן והוא מדאמרינן בס"פ מרובה (פ:) מתריעין על החיכוך בשבת ואותיבנא מדתניא ושאר מיני פורעניות הבאים על הצבור כגון על חיכוך לא היו מתריעין אלא צועקין ואסיקנא דלא קשיא כאן בלח כאן ביבש דאמר ריב"ל שחין שהביא הקב"ה במצרים לח מבפנים ויבש מבחוץ ומפרש הרמב"ם שהלח קשה מהיבש כיון דשחין מצרים היה לח והיה קשה אבל רש"י פירש יבש קשה מלח:
ומ"ש הרמב"ם דאם פשט ברוב צבור מתענין ומתריעין דמשמע דרובא דוקא בעינן אפשר שכ' כן משום דקתני גבי חיכוך שאר פורעניות הבאים על הצבור משמע דכל הצבור בעינן ורובו ככולו:
וכן על חיה רעה שנשתלחה משנה בפ"ג דתעניו' (יט י) על אלו מתריעין בכל מקום על השדפון ועל הירקון וכו' על חיה רעה:
ומ"ש אפי' לא הזיקה אלא נראית בלבד שם במשנה מעשה שירדו זקנים מירושלים לעריהם וגזרו תעני' על שאכלו ב' זאבים שני תינוקו' בעבר הירדן ר' יוסי אומר לא על שאכלו אלא על שנראו ומשמע דלא פליגי ת"ק ור"י אלא בעובדא היכי הוה אבל לד"ה נראו אע"פ שלא אכלו מתענין וגם מתריעין דהוי בכלל חיה רעה דקתני מתני' דמתריעין עליה וכך מפורש שם בברייתא:
ומ"ש אבל אם אינה משולח' אינו אלא מקרה ואין מתענין שם בברייתא (כב.).
והיכי דמי משולחת נראית ביום בעיר וכו' עד נכנסה לבית ולקחה תינוק מהעריסה הרי זו משולחת ברייתא שם ודברי רבינו באו פה בקיצור דבגמ' דייק עלה דברייתא דקתני ראתה ב' בני אדם ורצתה אחריהם משולחת הא עומד' אינה משולחת והדר קתני נחבאת מפניהם אינה משולחת הא עומד' משולחת ושני ל"ק כאן בשדה הסמוכה לאגם כאן בשדה שאינה סמוכה לאגם ופירש"י בשדה הסמוכה לאגם. עמדה אינה משולח' דכיון דסמוכה לאגם היינו רביתא ולא ברחה סברה אי אתו בתראה עריקנא לאגם מיד: בשדה שאינה סמוכה לאגם עמדה משולחת דכיון דלאו מקום רבותא היא וקיימא ודאי משולחת היא. ותו דייק טרפה ב' ב"א ואכלה א' מהם משולחת שניהם אינה משולחת והא אמרת אפי' רצתה אמר רב פפא באגמא גופיה ופירש"י כי תניא ההיא דאכלה אין רצתה לא באגם דכיון דהיינו דוכתא סמכה דעתה ורהטא אבתרייהו. ואמאי דקתני עלתה לגג ונטלה תינוק מעריסה משולחת פריך פשיטא אמר רב פפא בכוכי דציידי ופירש"י כוך קטן של ציידין ואע"ג דלאו בניין קבוע הוא ולא הוי כיישוב הוי משולחת והרמב"ם כ' כל דברים אלו מבוארים יפה בפ"ב וז"ל אין מתענין על חיה רעה אלא בזמן שהיא משולחת כיצד נראתה בעיר ביום ה"ז משולחת נראתה בשדה ביום אם ראתה שני בני אדם ולא ברחה מפניהם הרי זו משולח' ואם היה שדה הסמוכה לאגם וראתה שני בני אדם ורדפה אחריהם הרי זו משולחת לא רדפה אחריהם אינה משולחת ואם היתה באגם אפי' רדפה אחריהם אינה משולח' אא"כ טרפה שניהם ואכלה א' מהם אבל אם אכלה שניהם באגם אינה משולחת מפני שזה הוא מקומה ומפני הרעבון טרפה לא מפני שהיא משולח' בתים הבנוים במדברות ובארצות הנשמות הואיל והן מקום גדודי חיה אם עלתה לגג ונטלה תינוק מעריסה הרי זו משולח' ואם לא הגיעה למדה זו אינה משולח' שאלי בני אדם הם שסכנו בעצמם ובאו למקום חיות עכ"ל זאת היא נוסחת הרמב"ם האמיתים שמצאתי בספר ישן ובספרינו היא כתובה בטעות:
כתב הרמב"ם שאר מיני רמש העוף ורמש הארץ ששולחו והזיקו כגון שילוח נחשים ועקרבים וכו' בפ"ב כתב כן ודין זה ברייתא בסוף פ"ק דתעניו' (יד:) וכ' הראב"ד אם היו נושכים וממיתים אפילו צרעין ויתושין וזבובים כי כולם שלוחי המקום וכתב עליו ה"ה אם כדבריו כשהזכירו בברייתא שילוח נחשים ועקרבים הו"ל לחלק בין ממיתים לאינם ממיתים אלא הטעם שאינם מתענים הוא מפני שאדם יכול להרגן ולהשמט מהם משא"כ בחיה רעה עכ"ל ול"נ שאם היו נושכים וממיתים ודאי שמתענין עליהם כדברי הראב"ד שאין אדם יכול להשמט מהם שהרי עשויין לבא ולנשוך את האדם שלא מדעתו וברייתא בשאינם ממיתים אלא מזיקים והכי דייק לשון הרמב"ם שכתב ששולחו והזיקו <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>:
ומ"ש רבינו ונראה דנחשים ועקרבים מתענין עליהם דעתו משום דאלו סתמן שנושכין וממיתין ובמה שביארתי דעת הרמב"ם אין צורך לדברי רבינו:
ועל הירקון והשדפון משנה בפ"ג (יט.) על אלו מתריעין בכל מקום על השדפון ועל הירקון וכו' מפני שהיא מכה מהלכת: ופירש"י שדפון בתבואות ירקון חולי אבל מדברי הרמב"ם נראה שהוא מפרש ירקון נמי הוא בתבואה:
ומ"ש אפילו לא התחיל אלא במקום א' כמלא פי התנור שם במשנה מעשה שירדו זקנים מירושלים לעריהם וגזרו תענית על שנראה כמלא פי תנור שדפון באשקלון ומפרש בגמרא דהיינו כמלא פי תנור פת פי' תבואה שיעשה ממנה פת כמלא פי תנור ובברייתא תניא ר' עקיבא אומר על השדפון ועל ירקון בכל שהוופירש"י שדפון וירקון כיון שנראה כל שהו מתריעין ומלא תנור דמתניתין להתענו' א"נ מעשה היה כך והרב המגיד הקשה על לשון אחרון ופירש דלמלא פי תנור קרי כל שהוא לפי שהוא דבר מועט וכך צ"ל לדעת הרמב"ם ורבי':
ומ"ש מתענין ומתריעין בכל המקומות הרחוקים שהם דברים המתפשטים א"א לומר דאשדפון ואירקון בלחוד קאי שהרי שנינו בפ"ג דתעניות על אלו מתריעין בכ"מ על השדפון ועל הירקון ועל הארבה ועל החסיל ועל חיה רעה ועל החרב מפני שהיא מכה מהלכת ואם נאמר דקאי אכל הנך שהזכיר בסי' זה קשה שהרי כתב כאן צרות שאינן מוזכרות במשנה זו דמתריעין עליהם בכ"מ וצ"ע: ואהא דתנן מתריעין בכל מקום פירש"י בכל מקום אם נראו באסספמיא מתריעין בבבל בבבל מתריעין באספמיא כדקתני טעמא בסופה מפני שהיא מכה מהלכת ולפיכך כל המקומות יש להם לראות כאילו התחילה בהם המכה כבר. וכ"כ הר"ן וכתב עוד ופירוש מתריעין מתענין ומתריעין קאמר וכן דעת רש"י והרמב"ן ז"ל וכך הם דברי רבינו. ושלא כדברי הראב"ד שפי' דהתרעה בלא תענית קאמר וכר' עקיבא דאמר סביבותיה מתריעות ולא מתענות: אבל הרמב"ם לא כתב בהל' תענית שיהו מתריעין על שום מכה בכל מקום וצריך ליישב משנה זו לדעתו ונ"ל שטעמו משום דלפשטא מתני' משמע דעל אלו בלבד מתריעין בכ"מ מפני שהיא מכה מהלכת אבל על שאר צרות כגון מטר או דבר או מפולת אין מתריעין עליהם במקומות הרחוקים לפי שאינה מכה מהלכת וסביבותיה לבדם מתענות ולא מתריעו' לת"ק והוקשה לו ז"ל היכי מצינן למימר דדבר אינה בכלל מכות המהלכות והלא הדבר ידוע שאין בעולם מכה מהלכת ומתפשטת יותר ממנה. ועוד היאך אפשר לומר דבמקומות הרחוקים מתריעים על שום מכה דא"כ היינו צריכים להתענות לעולם שהרי אין זמן בעולם שלא יהא בו חרב בא' מהמקומות וכיון שכן בכל העולם היו צריכים להתענות מפני שהיא מכה מהלכת ולכך הוא מפרש דהא דתנן על אלו מתריעין בכל מקום לאו במקומות הרחוקים קאמר אלא בסביבותיה דוקא וקאי אמאי דקתני לעיל דעל מטר או דבר או מפולת אותה העיר מתענה ומתרעת וסביבותיה מתענות ולא מתריעין ר"ע אומר מתריעות אבל לא מתענות והשתא קאמר דגם על אלו הצרו' מתריעין בכל מקום כלומר בסביבות על השדפון ועל הירקון וכו' מפני שהיא מכה מהלכת ויש לסביבות לחוש לעצמם פן תדבקם הרעה אבל עיירות שחוץ לסביבות אין חוששין לדבר כלל והאי מתני' דקתני על אלו מתריעין בכל מקום אתיא כר"ע דאילו לת"ק על אלו מתענין בכל מקום מיבעיא ליה וכיון דקי"ל כת"ק הוי דינא בין בהנך דמני האי מתני' שדפון ירקון וארבה וכו' בין באינך דלעיל מטר דבר מפולת אותה העיר מתענה ומתרעת וסביבותיה מתענות ולא מתריעות וזהו שכתב אלו הן הצרות של צבור שמתענין ומתריעין עליהם על הצרת האויבים לישראל ועל הדבר ועל חיה רעה ועל הארבה ועל החסיל ועל השדפון ועל הירקון ועל המפולת ועל המזונות ועל המטר כל עיר שיש בה צרה מכל אלו אותה העיר מתענה ומתרעת עד שתעבור הצרה וכל סביבותיה מתענות ולא מתריעות אבל מבקשים עליהם רחמים. ועדיין יש לדקדק בדבריו שכלל כל הצרות ופסק בהן דסביבותיה מתענות אם כן היכי יהיב מתני' טעמא מפני שהיא מכה מהלכת דמשמע דאיכא מכה שאינה מהלכת שאין הסביבות חוששין להם כלל וצ"ל שהוא מפרש דמפני שהיא מכה מהלכת אינו הבדל בין מכה למכה אלא נתינת טעם הוא כלומר למה כשיש צרה בעיר אחת מתענות או מתריעות סביבותיה ויהיב טעמא מפני שכל מכה שיש בעיר אחת דרכה להיות מהלכת ומתפשטת לסביבותיה: והוי יודע דתניא ברפ"ג דתענית (יט:) על כולם אין מתריעין אלא בהפרכיא שלהם וכ' הר"ן שבא לומר אפי' במכה מהלכת אע"פ ששנינו שמתריעין עליהם בכל מקום אעפ"כ אין מתריעין אלא בהפרכיא שלה לפי שאפילו במהלכת אין לחוש על יותר מכאן וכך שנויה בתוספתא מתריעין על הגובאי בכל שהן מפני שהיא מכה מהלכת ר"ש אומר אף על החרב חרב העובר ממקום למקום אפי' חרב של שלום מתריעין עליה וכו' ועל כולם איו מתריעין עליהם אלא באותה הפרכיא בלבד היה בסוריא אין מתריעין עליהם בא"י בא"י אין מתריעין עליהם בסוריא ולפ"ז צ"ל שאע"פ ששנינו ג' ארצות לחזקה יהודה ועבר הירדן והגליל אפ"ה כל א"י הפרכי' אחת חשובה שהרי זקנים שבא"י גזרו תענית על שאכלו זאבים שני תינוקות בעבר הירדן כדתנן בפירקין וכן מוכח מן התוספתא שכתבנו דקתני היה בא"י אין מתריעין עליה בסוריא הא בכל א"י מתריעין עליו ואגמרא אמרינן לקמן אפי' לא נראה אלא מין אחד בכל א"י מתריעין עליו מיד ואשקלון נמי אע"ג דחוצה לארץ הוה כדתנן בגיטין (ב.) כיון שכבשוהו עולי מצרים אף ע"פ שלא החזיקו בו עולי בבל נידון כא"י לענין תענית ולפיכך גזרו תענית זקנים שבירושלים על שנראה כמלא פי תנור שדפון באשקלון כדתנן בפירקין עכ"ל. ומאי דאיכא למידק על תוספתא זו מדאמרינן בפ"ג דתעניות דאי איכא מותנא בא"י גוזרין תענית בח'ל כתבתי בסמוך בשם הר"ן. ורש"י פי' הא דאין מתריעין אלא בהפרכיא שלהם בע"א וכתבתיו בסימן תקע"ה:
וכן על הסחורות שנזדלזלו בענין שהשכר אבד וכו' בס"פ הספינה (צא.) ת"ר מתריעין על פרקמטיא ואפי' בשבת א"ר יוחנן כגון כלי פשתן בבבל ויין ושמן בא"י אמר רב יוסף והוא דזל וקם שוי עשרה בשיתא:
ומ"ש רבינו מתענין ומתריעין אפילו בשבת קשה דהא אין מתענין בשבת על שום צרה שלא אמרו אלא שמתריעין אבל לא אמרו שמתענין. ואין לפרש דה"ק מתענין בימות החול ומתריעין אפילו בשבת דהא מדקאמר אבל על כל האחרים אין מתענין ולא מתריעין לא בשבתות וי"ט וההוא אין מתענין ע"כ בשבת קאמר דבחול הא אמרן לעיל דמתענין וכיון דאין מתענין דסיפא אשבת קאי א"כ מתענין דרישא אשבת קאי וע"כ לומר דלא דק רבינו בזה וגם מ"ש סתם מתריעין דמשמע התרעה בשופר אינו מדוקדק דהא אמרינן בספ"ק דתעניות (יד.) דהתרעה בשופרות ליכא בשבת ומאי מתריעין מתריעין בפה וכ"כ הרמב"ם בפי' בפ"ב וז"ל ובכל מקום אין צועקין ולא מתריעין בשבת חוץ מצרת המזונות שצועקין עליה אפי' בשבת אבל אין מתריעין עליה בחצוצרות בשבת וכ"כ הר"ן ברפ"ג דתעניות דהא דתנן על אלו מתריעין בשבת לפי שהדבר ידוע שאסור להתענות בשבת ממילא משמע דכי תנן מתריעין בלא תענית קאמר והך התרעה נמי בענינו היא ולא בשופר כדאמרינן בספ"ק:
ומ"ש אבל על כל האחרים אין מתענין ולא מתריעין לא בשבתות וי"ט חוץ מעיר שהקיפוה האויבים או נהר וכו' משנה בפ"ג דתעניות (יט.) על אלו מתריעין על עיר שהקיפוה אויבים או נהר ועל ספינה המטורפת בים ר' יוסי אומר לעזרה אבל לא לצעקה ופירש"י בספ"ק (יד.) לעזרה צועקים לבני אדם שיבואו לעזרה ולהצילם אבל לא לצעקה שאין אנו בטוחים כ"כ שמועיל תפלתינו לצעוק עליהם בשבת ומדברי רבינו נראה דלדברי הכל הלכה כר' יוסי דנמוקו עמו ומאחר שרש"י מפרש דטעמא דרבי יוסי משום דאין אנו בטוחים שתשמע תפלתינו א"כ אין לנו להתחנן ולזעוק כלל דרך תפלה והרמב"ם שכתב שזועקין ומתחננין עליהם לפי זה צ"ל שהוא מפרש דמתריעין בשופר קאמר ת"ק ובהא הוא דפליג ר"י ואמר לעזרה אבל לא לצעקה אבל התרעה בפה לר' יוסי נמי שרי ולפיכך כתב זועקין ומתתננין בתפלות בשבת אבל לא תוקעין והיינו כר' יוסי כנ"ל שהוא דעת רבינו דאין לפרש שהוא סבור דלהרמב"ם מתריעין דקאמר ת"ק לאו בשופר הוא אלא בפה ואהא פליג ר' יוסי ואמר לעזרה אבל לא לצעקה והלכה כת"ק דשרי להתריע בפה כלומר לזעוק ולהתחנן אבל להתריע בשופר ודאי אסור דאפי' ת"ק מודה ביה דא"כ מנ"ל שרש"י חולק על הרמב"ם שאם מפני שכתב אבל לא לזעקת תפלה שאין אנו בטוחים כ"פ שתועיל תפלתינו על דברי ר' יוסי הוא שפירש כן ושמא הוא ג"כ סבור דהלכה כת"ק דמתריעין בפה להתפלל עליהם וכדברי הרמב"ם אלא ודאי שהוא סבור דלדברי הכל הלכה כר"י וכדפרישי'. ויש לתמוה על רבינו היאך פירש כן בדברי הרמב"ם ולא עוד אלא שכתב דמסתברא כוותיה דהא בספ"ק דתעניות אמרינן אמתני' מתריעין במאי אילימא בשופרות שופרות בשבת מי שרי אלא לאו בענינו הרי מפורש דהתרעה בשופר לכ"ע לא ובהתרעה בפה הוא דפליגי וכיון שכן הרמב"ם שהתיר לזעוק עליהם בתפלה ע"כ לומר שפסק כת"ק וכ"כ ה"ה בפ"ב מהל' שבת שהרמב"ם פסק כת"ק וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה דאין הלכה כר' יוסי ומעתה אפשר דלא פליג רש"י אהרמב"ם שדברי רש"י הם פירוש דברי רבי יוסי אבל לתנא קמא זועקין ומתחננין עליהם והלכה כוותיה והיינו כהרמב"ם ממש ולפ"ז מ"ש הרמב"ם שתוקעין לקבץ העם לעזור לאחיהם להצילם אע"ג דר' יוסי קאמר לה ואנן קי"ל הלכה כתנא קמא בהא לא פליג ת"ק דהא קי"ל דמחללים שבת לפיקוח נפש:
ומ"ש אפי' על יחיד הנרדף מפני לסטים או רוח רעה זועקין ומתחננין בתפלו' בשבת ברייתא בפ"ג דתעניות (כב.) דעל הנך מתריעין בשבת ופירש"י רוח רעה שנכנסה בו רוח שידה ורץ והולך ושמא יתבע בנהר או יפול וימות: ויש לתמוה על רבי'שכ' כאן דמסתבר כדברי הרמב"ם שזועקים על אלו ומתחנני' עליהם בתפלה<i data-commentator="Hagahot" data-order="1"></i> ובסי' רפ"ח כתב שאין מתריעין עליהם בתפלה ותחנה ואפשר דבסי' רפ"ח שאמר אין מתריעין בתפלה לא מנע אלא התרועה אבל תפלה בלא תרועה מותר וזהו מ"ש כאן בשם הרמב"ם זועקים ומתחננים אבל אין תוקעין ומיהו קשה דא"כ מאי בתפלה ותחנה דקאמר לא הול"ל אלא ואפי' על אלו אין מתריעין אלא להשמיע קול שיבואו להם לעזרה ולכן י"ל שבסימן רפ"ח כתב פירוש המשנה כשיטת רש"י ולא חשש לכתוב דברי הרמב"ם כלל לפי שסמך על מה שעתיד לכתוב בסי' זה וכן מנהג רבינו בכמה מקומות: וכתב הרמב"ם בפ"א מהל' תענית שמתענין על כל אלו אפי' בשבת וכ"כ בפירוש המשנה בפ"ג דתעניות וכתב ה"ה שנראה שטעמו משום מאי דאמרינן בגמרא אהא דתנן דמתריעין על אלו בשבת מאי התרעה אילימא בשופרות שופרות בשבת מי איכא אלא לאו בענינו והוא מפרש מאי ענינו תפלת תענית שהיא ענינו מתפללין אותה לפי שמתענין ומכאן למד רבינו שמתענין על דברים אלו בשבת ולא ראיתי כן לאחד מהמפרשים והרבה ראיתי שהם מפרשים דהך התרעה דענינו ר"ל מי שענה ולא ענינו ממש בתפלת תענית ואדרבה יש שפירש שאפילו בחול אין גוזרין תענית על הצבור מחמת דברים אלו וזה שאמרו שהיחיד רשאי לסגף את עצמו כלומר על הצבור אין גוזרין אבל היחיד רשאי לסגף עצמו ולפי דברי רבי' יש לפרש שהיחיד רשאי לסגף עצמו בתעניות רצופים זה אחר זה ואין כן הצבור אלא על הסדר ובאמת שדברי רבינו במ"ש שמתענים בשבת תמוהים בעיני וצ"ע עכ"ל ורבינו השמיט מדברי הרמב"ם שמתענין בשבת על אלו אולי לא היה כתוב בנסחתו ונוסחא ישרה היתה שהרי בה' שבת פ"ב ופ"ל שכתב שם שזועקין ומתחננין על אלו בשבת לא כתב שמתענין עליהם בשבת: כתב הרמב"ם ספ"ב כל עיר שיש בה צרה מכל אלו אותה העיר מתענה ומתרעת עד שתעבור הצרה וכל סביבותיה מתענות ולא מתריעות אבל מבקשים עליהם רחמים וכתב ה"ה שכן דעת הר"א דלרבנן דפליגי אר"ע בפ"ג דתעניות אין שום צרה שהסביבות מתענות ומתריעות ואפילו מכה משולח' אלא מתענות ולא מתריעות אבל הרמב"ן סבור שיש צרות משולחות שאפילו הסביבות מתענות ומתריעות ופי' סביבות אותה הפרכיא ע"כ וכבר כתבתי בסימן זה פי' הא דתניא על כולן אין מתריעין עליהם אלא בהפרכיא שלהם ופלוגתא דרבנן ור"ע שכתב ה"ה הוא במתני' פ"ג דתעניות גבי עיר שלא ירדו עליה גשמים או שיש בו דבר או מפולת וסובר הרמב"ם דה"ה לשאר הצרות כולם וכתב הר"ן אהא דתנן דעיר שלא ירדו עליה גשמים סביבותיה מתענות ולא מתריעות י"מ שלפיכך מתענות מפני שאותה העיר שלא ירדו עליה גשמים תלך לקנות תבואה מאותן שסביבותיה ויהיה שם רעב ואחרים פירשו סביבותיה מתענות כדי להשתתף בצרתם ולבקש רחמים עליהם כשם שמתענות על עיר שיש בה דבר או מפולת והא דתנן על אלו מתריעין בשבת על עיר שהקיפוה אויבים וכו' כלו' התרעה דענינו ולא תענית דתענית בשבת ליכא ומשמע שאין מתענין עליהם אפילו בחול מדאמרי' בגמרא ועל כולם יחיד רשאי לסגף עצמו בתענית ור' יוסי אומר אין היחיד רשאי לסגף עצמו וכו' ע"כ לא פליגי אלא ביחיד אבל בצבור משמע דמודה ת"ק דאין מתענין ולא עוד אלא דאפילו ביחיד אפשר דקי"ל כר' יוסי משום דא' רב יהודה אמר רב עלה מ"ט דר' יוסי אבל מ"מ צבור אין מתענין וסביבותיה אמאי לא מתענין תירץ הרמב"ן דכשאותם עצמם שהם בצרה מתענין ומתריעין אף סביבותיה מתענין אבל כיון שהם עצמם אין מתענין אע"פ שאין נמנעין בכך אלא מפני בהלתן ותוקף צרתן אפ"ה כיון שהם אין מתענין אף סביבותיהם אין מתענין ואין זה מחוור לפיכך צ"ל דכיון דכל מתריעין השנוי במשנתינו היינו ב' וה' וב' ולא רצופים וכדתנא בברייתא דלעיל אי זו היא התרעה שלהן ב' וה' וב' לפי שכל שאין הסכנה בת יומא בכל אלו השנויים במשנתינו שיש להם איזה מיתון גוזרין תעניות על הצבור ב' וה' וב' אבל עיר שהקיפוה אויבים וספינה המטורפת בים ויחיד הנרדף מפני הליסטים אם באנו להתענות עליהם היינו צריכים להתענו' תעניות רצופים לפי שסכנתן בכל יום ויום היא והצלתם צריכה שתהא נחפזת מאד ולפי שאי אפשר לגזור תענית על הצבור בכל יום שאין מטריחין על הצבור יותר מדאי ולפי ענינם אין מקום לתעניות של ב' וה' וב' לא ראו לגזור תענית כלל אבל אמרו להתריע עליהם בבקשת רחמים בכל יום ויום אפי' בשבת עד שיצאו מחזקת סכנה והיינו לישנא דאמרינן בגמרא ועל כולם יחיד רשאי לסגף עצמו בתענית לפי שכל המתענה על כיוצא באלו אינו מתענה בהפסקות אלא ברציפה וסיגוף ור' יוסי נמי דאמר אין היחיד רשאי לסגף עצמו בתענית כלומר שאילו היו התעניות מופסקין ודאי דלא הוה אסר דבכה"ג לא שייך שמא יצטרך לבריות הלכך ודאי משמע שהבא להתענו' על כיוצא באלו ברציפה וסיגוף הוא שיתענה ולפיכך לא הטילו מחמתן תענית על הצבור כלל וביחיד אי רשאי אי לא פלוגתא דר' יוסי ורבנן כנ"ל עכ"ל: ואהא דתניא ר' יוסי אומר אין היחיד רשאי לסגף עצמו בתענית שמא יצטרך לבריות ואין הבריות מרחמים עליו פירוש שמא יצטרך לבריות שאין בו כח להתענו' ולהתפרנס מיגיעו ומר בריה דרבינא שהיה מתענה כל השנה ור"ל דצם תלת מאה צומין כדאיתא בירושלמי לא היו צריכים למעשה ידיהם והיו יכולים להתענות ולסגף עצמם: תנן בפ"ג דתעניות <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i> על אלו מתריעין בכל מקום על השדפון ועל הירקון ועל הארבה ועל החסיל ובברייתא <i data-commentator="Prisha" data-order=""></i> ארבה וחסיל אפילו לא נראה בא"י אלא כנף אחד מתריעין עליהם וכתב זה הרמב"ם בפ"ב מה' תעניות: וגרסי' בההוא פרקא (כא:) אמרו ליה לרבי יהודה אתו קמצי גזר תעניתא א"ל לא קא מפסדן א"ל זוודא אייתו בהדייהו ופירש"י זוודא אייתו בהדייהו בתמיה וכי צידה הביאו עמם שלא יפסידו התבוא': תניא תו בריש ההיא פרק (יט:) מתריעין על הגובאי רשב"א אף על החגב ומשמע דנקטינן כת"ק וכ"כ הרמב"ם בפ"ב וז"ל על הארבה ועל החסיל אפילו לא נראה מהם אלא כנף אחד בכל א"י מתענין ומתריעין עליהם ועל הגובאי בכל שהוא אבל על החגב אין מתענין עליו ולא מתריעין אלא זועקין בלבד והרי"ף השמיט כל זה. ואפשר שהטעם הוא מפני שאינן מצויין עפשיו אלו המינים ואפילו אם יבואו אין מי שיכיר אותם ומטעם זה השמיטו רבינו ג"כ: כתב הרמב"ם בפ"א תעניות אלו שמתענין על הצרות אין מתענין בהן לא עוברות ולא מניקות ולא קטנים ומותרין לאכול בלילה אע"פ שמתענין למחר חוץ מתענית המטר כמו שיתבאר: וכתב ה"ה דע שכל תענית של דבריהם עוברות ומניקות אין מתענין בהן וכל אדם אוכל בהם בלילה חוץ מאותם שביארו חכמים בהם שהן מתענות ושהלילה אסור וזה שהוצרכו לומר בט"ב ובקצת תעניות של מטר וזהו מוכרח מן הגמרא ומוסכם מן הפוסקים ז"ל עכ"ל: גרסינן בפ"ק דתעניות (ח:) בימי רבי שמואל בר נחמני הוה כפנא ומותנא אמרי היכי נעביד ניבעי רחמי אתרתי לא אפשר אלא ניבעי רחמי אמותנא וכפנא נסבול א"ל ר"ש בר נחמני ניבעי רחמי אכפנא דכי יהיב רחמנא שובע לחיי הוא דיהיב דכתיב פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון ומנ"ל דלא מצלינן אתרתי דכתיב ונצומה ונבקשה מאלהינו על זאת מכלל דאיכא אחריתי ופירש"י דכי יהיב רחמנא שובעא לחיי הוא דיהיב לחיים ולא למתים דאינו מביא שובע כדי להמית בני אדם אלא כדי שיחיו ומשביע לכל חי רצון שובע נותן לבני אדם חיים ע"כ: גרסינן בירושלמי פרק ב' דתעניות רבי חגי בשם ר' זעירא שאם היו ב' דברים כגון עצירת גשמים וגובאים מתריעין עליהם ר' חגי כד הוי נפיק לתעניתא הוי אמר קומיהון אחנא<i data-commentator="Hagahot" data-order="1"></i> אף ע"ג דאית בלבובן עקין סגי אין אלא להון דאתינן: גרסי' בפ"ק דתעניות (שם) בגמ' דידן בימי ר' זירא גזור עו"ג גזירה וגזור דלא למיתב בתעניתא א"ל ר' זירא נקבליה עילוון ולכי בטיל גזירה ליתביה א"ל מנא לך הא א"ל דכתיב ויאמר אלי אל תירא דניאל כי מן היום אשר נתת לבך להבין ולהתענות לפני אלהיך נשמעו דבריך:
Siman תקעז
==בית יוסף==
{{המרת או.סי.אר}}
מתפללין על כל צרה שלא תבא עליהם חוץ מעל רוב הגשמים שאין מתפללין על רבוי הטובה בסוף פ"ב דתעניות (יט.):
ומ"ש והני מילי בארץ הרים שצריכים לרוב גשמים אבל ארץ מצולה וכו' ג"ז פשוט שם (כב.) כתב הר"ש בר צמח שבכל מקום אם רוב גשמים מטשטשין הקרקע ומונעים החרישה מתריעין ומבקשים רחמים והתרעה הזאת יש לעיין אם הוא כסדר שאר תעניות ממה ששנינו וכן עיר שלא ירדו עליה גשמים וכו' אותה העיר מתענת ומתרעת וכו' וכתבו עלה רבוותא דמתענת שלא כסדר התעניות לפי שבכל הסביבות ירדו גשמים ובה לא ירדו הדבר מוכיח שבא להם בגזירתו של מקום לפיכך מתריעין בה מיד והכל לפי הענין שאם הענין נחפז ואין פנאי להתריע כסדר נראה שאין גוזרין בו תענית על הצבור שאין הצבור יכולים להתענות בכל יום אלא מתריעין בכל יום ובכל תפלה ובהתרעה בפה די ואם יחידים רוצים להתענות רשאין הם בכך ובהתרעת הפה דהיינו בענינו אבינו עננו תקן נוסח תפלה שהיא הרכבת ב' תפלות של ר' ישמעאל בן אלישע כ"ג ושל חוני המעגל וזה נוסחה ירמי"א ואלהי אבותינו שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עם בניך במד' רחמיך ותכנס להם לפנים משורת הדין ובטובך הגדול רחם עליהם שאין פורעניות בא לעולם אלא בשביל ישראל והם עמך ונחלתך אשר הוצאת מארץ מצרים ואינם יכולים לקבל לא רוב רעה ולא רוב טובה השפעת עליהם רוב טובה אינם יכולים לקבל כעסת עליהם אינם יכולים לקבל יהי רצון שיהיה ריוח בעולם וזכור רחמיך <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>:
Siman תקעח
==בית יוסף==
{{המרת או.סי.אר}}
כתב הרמב"ם כשם שצבור מתענין ומתפללין על צרתם כך כל יחיד מתענה ומתפלל על צרתו וכו' בפ"א מהל' תעניו' כתב כן. וכתב הרב המגיד אע"פ שאין לו הכרע מן הגמרא הדברים נראים הם שכיון. שהתענית הוא מדרכי התשובה והכנעה כל יחיד ויחיד מחוייב לחפש בדרכיו בעת צרתו ולשוב אל ה' וברור הוא בהרבה מקומות שאינו רשאי להתענו' בימים שהזכיר רבי' ואפי' התחיל כגון שקבל להתענות ב' וה' של כל השנה והתחיל בו ופגע בו א' מימים אלו אינו מתענה בהם ובביאור אמרו בפ"ק שהיחידים מפסיקין לראשי חדשים:
Siman תקעט
==בית יוסף==
{{המרת או.סי.אר}}
כל יום ויום משבעה תעניות האחרונים או משאר תעניות שמתריעין בהם עושין כסדר הזה מוציאין את התיבה לרחבה של עיר וכו' רפ"ב דתעניות (טו י) סדר תעניות כיצד מוציאין את התיבה לרחובה של עיר וכו' וכל הסדר הזה שהזכיר רבינו עד הרי אנו כמתים אם לא תרחם עלינו הכל שם במשנה ובגמרא (טו:):
ומ"ש או שאר תעניות שמתריעין בהם לאו לאתויי תעניות אמצעיות דבהנהו אין מתריעין כמו שמפורש במשנה פ"ק דתעניו' (יב:) אלא לאיתויי מאי דאיתמר ביה מתריעין עליהם מיד כגון פסקו גשמים בין גשם לגשם מ' יום או כשאין להם מים לשתייה וכיוצא בהם ובסוף פ"ק דתעניות (יג:) לחד שינוייא בתעניות אמצעיות מצלינן כ"ד ברכות ולחד שינוייא לא מצלינן להו בתעניות אמצעיו' ודעת הרמב"ם בפ"ד דלא מצלי כ"ד אלא באחרונות בלבד. וכ' הר"ן בפ"ב שכן סובר הרמב"ן ושכן נראה דעת הרי"ף וזהו דעת רבינו והוא סובר דכיון דבתעניות ראשונות ואחרונות שאין מתריעין בהן אין עושין כסדר הזה השנוי במשנה ואין אומרים כ"ד ברכות ובז' אחרונות שמתריעין בהם עושין סדר זה ואומרים כ"ד ברכות א"כ בכל תענית שמתריעין בו עושין כסדר הזה ואומרים בו כ"ד ברכות ולטעמיה אזיל שכ' בסי' תקע"ה דבהנך דתנן מתריעין מיד נוהגים בהם כל חומר שבעה אחרונות וכבר כתבתי שם שאין כן דעת הרמב"ם שאין מתריעין בשופר באותם תעניות וכן אין נוהג בהם חומר שבעה אחרונות וא"כ לפי דעתו אין סדר זה נוהג בהם וכ"נ מדבריו בפרק ד' שאין עושין כסדר הזה אלא בשבע אחרונות בלבד:
ואם עושין כסדר הזה בתעניות שאר צרות אכתוב בסוף הסימן בס"ד:
ומ"ש רבינו וכל העם מתכנסים ומתכסין בשקים שם (יו.) למה מתכסין בשקים א"ר חייא בר אבא לומר הרי אנו חשובים כבהמה ופירש"י דמשער בהמה נינהו מנוצה של עזים:
ומ"ש ונותנין אפר מקלה וכו' שם במשנה <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i> נותנים אפר מקלה על גב התיבה בראש הנשיא ובראש אב בית דין וכל א' נוטל ונותן בראשו ופירש"י אפר מקלה אפר ממש וגנאי הוא מעפר סתם והתו' כתבו שאותו אפר הוי מעצם אדם שהרי אפר זה לזכרון העקידה ועקידה היה עצמות ואמרינן בגמרא (שם) נשיא ואב ב"ד נמי נשקלו אינהו ונינחו ברישייהו מ"ש דשקיל איניש אחרינא ומנח להו א"ר אבא דמן קיסרי אינו דומה מתבייש מעצמו למתבייש מאחרים והיכא מנח להו א"ר יצחק במקום תפילין שנאמר לשום לאבילי ציון לתת להם פאר תחת אפר:
ומ"ש רבינו וע"ג ס"ת כך כתב הרמב"ם ולא ידעתי מנין לו: ואהא דתנן מוציאין את התיבה לרחובה של עיר בעיא בגמרא (יו.) למה יוצאין לרחוב ר' חייא בר אבא אמר לומר זעקנו בצנעה ולא נענו נבזה עצמינו בפרהסיא ר"ל אמר גלינו גלותינו תכפר עלינו מאי בינייהו איכא בינייהו דגלי מבי כנישתא לבי כנישתא ולמה מוציאים את התיבה לרחובה של עיר אמר ריב"ל לומר כלי צנוע היה לנו ונתבזה בעונותינו ולמה נותנין אפר מקלה ע"ג התיבה א"ר יהודה בן פזי כלומר עמו אנכי בצרה ר"ל בכל צרתם לו צר א"ר זירא מריש כי הוה חזינא להו לרבנן דיהבי אפר מקלה ע"ג תיבה מזדעזע כל גופאי ולמה נותנין אפר בראש כל אחד ואחד פליגי בה ר' לוי בר חמא ור' חנינא חד אמר הרי אנו חשובים לפניך כאפר וחד אמר כדי שיזכור לנו אפרו של יצחק מאי בינייהו איכא בינייהו עפר סתם. ובירושלמי ר' יודן ב"ר מנשה ור' שמואל בר נחמן חד אמר כדי להזכיר זכותו של אברהם וחורנא אמר כדי להזכיר זכותו של יצחק מ"ד כדי להזכיר זכותו של אברהם בין אפר בין עפר על שם ואנכי עפר ואפר מ"ד כדי להזכיר זכותו של יצחק ובלבד אפר רואין אפרו של יצחק כאילו צבור ע"ג המזבח:
ומ"ש ואח"כ מעמידים ביניהם זקן שהוא חכם וכו' שם אם יש זקן והוא חכם אומר ואם לאו אומר חכם ואם לאו אומר אדם של צורה ופירש"י אדם של צורה בעל קומה שישמעו ויקבלו דבריו למרך את הלב. וכן פירשו התוס' אבל הרא"ש פירש אדם של צורה ת"ח ולא גמיר כחכם כדאי' במ"ק (ט.) הללו ב"א של צורה הם א"נ שראוי למנותו פרנס על הצבור כלומר מצוייר הוא לחכם ועומד לקבל גדולה ורבי' מפרש כדברי הרא"ש ולפיכך כתב מעמידין החכם שביניהם כלומר אותו שיודע יותר מכולם אע"פ שאינו חכם לפי האמת: ויש לתמוה על מ"ש רבינו לא היה שם זקן שהוא חכם מעמידין זקן או חכם דמשמע מעמידין זקן אע"פ שאין חכם והא ליתא דהא אמאי דת"ר אם יש שם זקן אומר זקן וא"ל אומר חכם ואם לאו אומר אדם של צורה מתמהינן אטו זקן דקאמרינן אע"ג דלאו חכם הוא ושני אביי ה"ק אם יש שם זקן והוא חכם אומר ואם לאו אומר חכם ואם לאו אומר אדם של צורה וכ"כ הרמב"ם ולפיכך כ"ל שיש טעות בספרי רבינו וצריך להגיה לא היה שם זקן שהוא חכם מעמידין חכם אין שם לא זה ולא זה מעמידין החכם שביניהם:
ומ"ש ובקבלה הוא אומר וקרעו לבבכם וכו' שם במשנה (טו.) וקבלה נקרא מה שהנביא מצווה ומודיע ומזהיר את ישראל ובקרא דמייתי לעיל בסמוך וירא אלהים את מעשיהם לא קאמר ובקבלה הוא אומר מפני שאותו פסוק לא בא בדרך ציווי ואזהרה אלא כמספר והולך ולפיכך אינו נקרא קבלה:
ומ"ש ואם היה אותו שאומר בפניהם דברי כבושין בקי וראוי להתפלל עומד להתפלל ואם לאו מעמידין ש"צ הראוי ואיזהו ראוי זה הרגיל בתפלה ובכל הברכות וכו' ברייתא שם (יו:) ופירש"י ושפל ברך. עניו: ומרוצה לעם. נוח לבריות ומסכימים לתפלתו: ופרקו נאה. מפרש בגמ' שם דהיינו שלא יצא עליו ש"ר בילדותו ולפ"ז יש כפל בדברי רבינו שכ' ופרקו נאה ואח"כ כתב ולא יצא עליו ש"ר בילדותו וא"ל דפרושי מפרש מאי פרקו נאה שלא יצא עליו ש"ר בילדותו שהרי הפסיק ביניהם במרוצה לעם ולא יהא בעל עבירות:
ומ"ש רבינו והרמב"ם הוסיף בו ולא יהא בבניו וכו' בעל עבירה נראה שטעמו מדתניא (שם:) וביתו ריקם ומפרש בגמ' מאי ריקם ריקם מן העבירה ומפרש הרמב"ם דהיינו לומר שלא יהא בבניו ובני ביתו וכל הנלוים אליו בעלי עבירה דאילו ללמד שלא יהא הוא עצמו בעל עבירה מפרקו נאה שמעינן לה שמאחר שצריך שאפי' בילדותו לא יצא עליו שם רע כ"ש שצריך שבזקנותו לא יהיה בעל עבירה:
ומ"ש ויוצאין לבה"ק להתתנן וכו' (שם:) למה יוצאין לבה"ק פליגי בה רבי לוי בר חמא ורבי חנינא חד אמר הרי אנו חשובים לפניך כמתים וחד אמר כדי שיבקשו מתים עלינו רחמים מאי בינייהו איכא בינייהו קברי עו"ג:
ומ"ש ובסדור הגאוני' מסדר זה אחר קריאת הספר וכו' איוצאין לבה"ק להתחנן קאי וכ"כ הרמב"ם וז"ל תעניו' האלו כל מקום שגוזרין אותם שם אחר שמתפללין יוצאין כל העם לבה"ק ובוכין ומתחנני' שם כלומר הרי אתם מתים כאלו אם לא תשובו מדרכיכם וכ"כ הר"ן וז"ל ודאמרי' למה יוצאין לבה"ק היינו שהיו נוהגים אחר שמתפללים שיוצאים כל העם לבה"ק ובוכים ומתריעין שם אבל לא שיוציאו את התיבה וס"ת לבה"ק ויתפללו שם וכ"ש בקברי עו"ג ח"ו שלא כמנהג המקומות שמוציאין את התיבה לבה"ק ומתפללים שם עכ"ל:
ומ"ש וזה סדורו פי' זה סדור התפל' מתחלתה יתחיל אשר יצר כלומר ויסדר כל הברכות והקרבנות כמו שנתבאר בתחלת ספר זה: וענין תוס' ברכות אלו מפורש במשנה שם אומר לפנוהם כ"ד ברכות י"ח שבכל יום ומוסיף עליהם שש ואלו הן זכרונות שופרות אל ה' בצרתה לי וגו'. אשא עיני אל ההרים וגו' ממעמקים קראתיך ה' תפלה לעני כי יעטוף ואומר חותמותיהם על הראשונה הוא אומר מי שענה את אברהם אבינו בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע צעקתכם היום הזה בא"י גואל ישראל על השנויה הוא אומר מי שענה את אבותינו על ים סוף וכו' עד בא"י המרחם על הארץ ופירש רש"י זכרונות ושופרות כל הפסוקים שאומרים בר"ה אל ה' בצרתה לי וגומר כולן הן מזמורים ואומר חותמותיהן על כל פרשה ופרשה אחר זכרונות חתימת זכרונות ואחר שופרות חתימת שופרות וכן אחר כולן מענין הפרשה כדמפרש ואזיל. על הראשונה בפעם ראשונה הוא אומר מי שענה לאברהם וכו' בגואל ישראל היה מתחיל להאריך והולך ואומר לכולן שש ברכות. על השנייה זו היא ברכה ראשונה של שש ברכות כדאמרינן בגמ' והיאך דגואל ישראל זו היא ברכה עצמה של י"ח ואינה מאותן שש אלא שבה מתחיל להוסיף ולהאריך על הזכרונות הוא אומר זוכר הנשכחות ועל השופרות שומע תרועה והיא שנייה למניינה. ועל אל ה' בצרתה לי היא שלישית למנין ו' שומע צעקה וכן כולן ומי שענה את אבותינו על ים סוף לפיכך אומרה בזכרונות לפי שהיו ישראל נשכחים במצרים כמה שנים ונתייאשו מן הגאולה וזכרם המקום וגאלם. ובשופרות הוא אומר מי שענה את יהושע בגלגל לפי שנענה בשופרות ביריחו וזהו בעוד שהיו ישראל בגלגל וכן כולן לפי ענין המזמור ושמואל במצפה מעין אל ה' בצרתה לי וחותם בשומע צעקה דכתיב ויצעק שמואל אל ה'. ואליהו נענה בהר הכרמל מעין אשא עיני אל ההרים וחותם בש"ת דכתיב באליהו ענינו ה' ענינו דהיינו תפלה ויונה במעי הדגה מעין ממעמקים קראתיך ה' וחותם העונה בעת צרה שכן כתיב ביה קראתי מצרה לי על השביעית היינו שביעית לאותה ברכה שהתחיל להאריך בה מי שענה את דוד ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחר שנה ושלמה כשהכניס ארון לבית קודש הקדשים ולפיכך חותם מרחם על הארץ שהם התפללו על הארץ ותפלה לעני כי יעטוף על דוחק גשמים נופל עכ"ל ונראה דהא דקאמר דתפלה לעני כי יעטוף נופל על דוחק גשמים היינו מפני שהכל עניים בימי הרעב כדאמרינן לא נקראו ישראל דלים אלא על עסקי תבואה א"כ מדכתיב ביה משמים אל ארץ הביט דכשהגשמים יורדים נמצא שהשי"ת מביט אל הארץ ברחמים ונ"ל עוד מדכתיב ביה אתה תקום תרחם ציון הוי מעין מרחם על הארץ ופריך בגמ' (יז:) מכדי יונה בתר דוד ושלמה הוה מ"ט מקדים ליה ברישא ומשני משום דבעי למחתם מרחם על הארץ ומדברי הרמב"ם בפ"ד נראה שזכרונות ושופרות ואל ה' בצרתה לי וכו' עד תפלה לעני כי יעטוף הכל אומר קודם שיתחיל ראה נא בעניינו ואח"כ אומר ראה נא בעניינו ומתחנן ובסוף תחנוניו אומר מי שענה את אברהם אבינו וכו' בא"י גואל ישראל וכתב ה"ה שדבריו צריכין עיון שלשון משנה מוכיח כדברי רש"י ושכ"כ הרמב"ן והמפרשים האחרונים וכך דעת הר"ן ג"כ וכך הם דברי רבינו: וכתב הר"ן יש שמתמיהין במה שאין אומרים כאן ברכת עננו שהיא תפלת תענית ולאו פירכא היא שהרי שש ברכות האלו שמוסיפין עומדו' במקומם אבל הרמב"ן כתב בליקוטיו שמאריכין בברכת גואל ישראל בנוסח זה של תפלת תענית ואומר בה עננו ביום צום תעניתנו והרמב"ם שלא הזכיר עננו אפשר שטעמו כדברי הר"ן אבל דברי רבינו כהרמב"ן וגם הרד"א כתב שאומר עננו בתוך ברכת ראה נא בעניינו אלא שכתב אחריו מאריך בזכות העקידה וחות' בא"י העונה לעמו ישראל בעת צרה ואח"כ אומר מי שענה את אברהם אבינו בהר המוריה וכו' בא"י גואל ישראל ויש לתמוה עליו דא"כ נמצא שהוא מוסיף ז' ברכות ואנן ו' תנן דמוסיף שבע לא תנן כמו שפירש"י במתני' וכך מפורש בגמ' דפריך הני שש שבע הויין כדתנן על השביעית הוא אומר ברוך מרחם על הארץ אמר ר"נ בר יצחק מאי שביעית שביעית לארוכה כדתניא בגואל ישראל מאריך ובחותמו הוא אומר מי שענה את אברהם אבינו בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה ברוך גואל ישראל והן עונין אחריו אמן וחזן הכנסת אומר תקעו בני אהרן תקעו וחוזר ואומר מי שענה את אבותיכם על ים סוף הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה ברוך זוכר הנשכחות והן עונין אחריו אמן וחזן הכנסת אומר להם הריעו בני אהרן הריעו וכן בכל ברכה וברכה באחת אומר תקעו ובאחת אומר הריעו בד"א בגבולין אבל במקדש אינו כן וכו' ופירש"י שביעית לארוכה שביעית לאותה ברכה שהתחיל להאריך בה ואותה אינה מן התוס' אלא מי"ח ברכות היא כדתניא בגואל ישראל הוא מאריך הרי מפורש דאין שם תוספת ברכה כלל זולת אותן שש: וכתב הר"ן שם אמתניתין דמעשה בימי ר' חלפתא ור' חנינא בן תרדיון שעבר אחד לפני התיבה וכו' אמרו לא היו נוהגין אלא בשערי המזרח ובהר הבית כיון שבסדר המשנה מתחלת' לא אמרו בסדר ההתרעות כלום היה נראה לומר שעל סדר ההתרעו' אמרו שלא היו נוהגים כן אלא בשער המזרח ובהר הבית אבל בגבולין אומרים הברכות על הסדר ולא היו מפסיקין ביניהם בהתרעות וכן דעת הרמב"ם בפ"ד מהל' תענית אבל מ"מ ע"כ תוקעים היו בסוף התפלה ולפ"ז צ"ל שהמשנה חולקת עם הברייתא השנויה בגמרא אבל רש"י סובר דלתנא דמתני' נמי תוקעין היו בגבולין בין ברכה לברכה כמו ששנינו בברייתא בגמרא ואין הפרש בין מקדש לגבולין אלא שבגבולין עונין אמן על כל ברכה וברכה ובמקדש אין עונין אמן אלא שאומרים אחריה בשכמל"ו כדאיתא בגמרא. וכתב ה"ה שדעת האחרונים כדברי רש"י וכך הם דברי רבינו.<i data-commentator="Hagahot" data-order="1"></i> וצ"ל שהוא מפרש דאע"ג דפעם אחת היה אומר תקעו ופעם אחרת היה אומר הריעו לא היה אלא לחלוק כבוד לתרועה כמו לתקיעה אבל לעולם היו תר"ת ושלא כדברי הרמב"ם שכתב דבשער מזרח בהר הבית כשהיה אומר תקעו היו תוקעין ומריעין ותוקעין וכשהיה אומר הריעו היו מריעין ותוקעין ומריעין: ודע שהרמב"ם כתב בתחלת הלכות תעני' מצות עשה לזעוק ולהריע בחצוצרו' על כל צרה שלא תבא על הצבור שנאמר על הצר הצורר אתכם והריעותם בחצוצרות כלו' כל דבר שיצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהם זעקו עליה והריעו דבר זה מדרכי התשובה היא וכו' ומד"ס להתענות על כל צרה שלא תבא על הצבור עד שירוחמו מן השמים ובימי התעניות האלו זועקים בתפלות ובתחנונים ומתריעין בחצוצרות בלבד ואם היה במקדש מריעין בחצוצרו' ובשופר. וכ' ה"ה מדברי רבינו נראה שאין תוקעין בגבולין אלא בחצוצרות ולא בשופר כלל וכ"נ לכאורה מהברייתא שבפרק ראוהו ב"ד (כז:) והראב"ד כ' שתקיעת החצוצרות היתה על סדר הברכות אבל בשופרות היתה בשאר היום בשעה שהיו מתפללין והמחוור כדברי הרשב"א דבמקדש איכא תרתי חצוצרות ושופר בגבולין ליכא אלא חד מינייהו חצרות או שופר וז"ש בדברי הגאונים תקיעה בשופר בתעניו' לפי שבאיזה מהם שירצה רשאי ע"כ והר"ן כ' בסוף פ"ק דתעניות שתקיעות אלו שעל סדר ברכות דתעניות בשופר היה ולא בחצוצרות וכ"כ הרז"ה בשם תשובות הגאונים והכי מוכח נמי בירושלמי והא דמשמע בפרק ראוהו ב"ד (כו:) דבתענית תוקעין בחצוצרות י"ל דהתם בתעניות שבמקדש שהם במעמד כל ישראל היה אבל בגבולין אין תוקעין אלא בשופרות וכך נהגו בכל מקום ע"כ. ודברים אלו כתב גם כן בפרק ראוהו ב"ד: כתב הר"ן בסוף פ"ק דתעניות מדאמרינן הכא דבעי רחמי בריבעא בתרא דיומא משמע דכ"ד ברכות אינן בתפלת שחרית דא"כ תהא עיקר התפלה בבקר והכא משמע דעיקר התפלה היא בערב ולא ע ד אלא שמכאן סמך ר"ח לומר שא"א כ"ד ברכות אלא בערב בתפלת נעילה ואין זה ראיה אבל מ"מ אינו נראה שהיו מתפללין כ"ד ברכות בשחר אלא בערב כיון ששעת הערב יותר מיוחדת לבקשת רחמים והרז"ה אמר שלאותן כ"ד ברכות היו מיוחדים תפלה בפני עצמה כעין מוסף וסמך לו על מה שאמרו בירושלמי פ"ק דברכות ואינה ראיה ומשמע ודאי שאינה תפלה אחרת שלא מצינו יום שנתחייב בד' תפלות אלא י"ה בלבד כדמוכח בפ"ב דר"ה (לד.) ורבינו כתב שמתפלל הכ"ד ברכות בשחרית ובערב וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ג וכתב ה"ה אע"פ שלא נתבאר בגמרא כיון שהזכירו סתם משמע שבכל התפלות מוסיפין אותן ולא בשחרית בלבד וכ"כ הרמב"ן ז"ל: תניא בפ"ב דר"ה תקיעות אין מעכבות זו את זו וברכות אין מעכבות זו את זו תקיעות וברכות של ראש השנה וי"ה מעכבות זו את זו וכתב הרא"ש דה"פ ו' ברכות שמוסיפין בת"צ אם אינו יודע כולן יאמר מקצתן דאינן מעכבות זו את זו וכן תקיעות שמפורש התם דאחר כל ברכה תוקעין ומריעין ותוקעין אם יודע לתקוע ולא להריע או להריע ולא לתקוע יעשה מה שיודע אבל ר"ה וי"ה מעכבות זו את זו וצריך לברך מלכיות זכרונות ושופרו' או לא יברך כלל וכן תר"ת אם הוא יודע שלשתן יתקע ואם לאו לא יתקע:
ומ"ש רבינו רפאינו ה' ושמע קולינו ה' אלהינו וכו' פי' שאומר רפאינו ה' וכו' עד בא"י מצמיח קרן ישועה ואחר כך מתחיל ברכת שמע קולנו ה' אלקינו ומוסיף בה התוספת זה שהזכיר רבינו בורא עולם במדת רחמים בחר בעמו ישראל להודיע גדלו והדרת כבודו שומע תפלה תן טל ומטר לברכה על פני האדמה כו':
ומ"ש ומוציאין ספר תורה וקורין בפרשת אם בחקותי משנה בפרק בני העיר (לא.) ותענית ברכות וקללות פי' רש"י ברכות וקללות דאם בחקותי להודיע שעל עסקי החטא באה פורענות לעולם ויחזרו בתשובה וינצלו מצרה שהן מתענין עליה:
ומ"ש רבינו שהשלישי קורא מוהקימותי את בריתי אתכם עד סוף הקללות הוא משום דתנן בפרק בני העיר (שם) אין מפסיקין בקללות אלא אחד קורא את כולן. וכ' הר"ן ומיהו אין אנו נוהגים כן אלא קורין ויחל משה וגם התוספות כתבו בס"פ כל שעה (מ:) שאנו קורין בתעני' ויחל אע"ג דתנן בתעניות ברכות וקללות ואנו סומכין על מ"ס ע"כ. וגם ה"ה כתב בפ"א אנו מנהגינו לקרות בבקר ובערב בפרשת ויחל ומפטירין בדרשו <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i> ואין אנו נוהגים לא כסדר שאמרו חכמים לא לקרות אחר חצי היום ולא לקרות מה שנהגו הם ומדברי קצת גאונים נראה שאף הם היו נוהגים כמנהגינו ואינו יודע טעם לשינוי מנהג חז"ל שתקנו ושנהגו הם עכ"ל אבל הרב רד"א כתב סתם שקורין ברכות וקללות ומפטיר בירמיה על דברי הבצרות עד ושמך נקרא עלינו אל תניחנו וקור' אות' בניגון הפטר' ט"ב עכ"ל נראה מדבריו שכך היו נוהגין בזמנו: כתב הר"ן בס"פ שני דתעניות בירושלמי משמע דכשמתענים בר"ח נופלים על פניהם שאמרו שם ובמה קורין<i data-commentator="Hagahot" data-order="1"></i> ר' יוסי אומר קורין ברכות וקללות א"ל ר' מונא בגין מודעתין דהוא תעניתא רביעין על מעוהין ולא ידעון דהוא תעניתא א"ל להודיעך שקורין ברכות וקללות ר' יודן קפוטקאי אמר רבי יוסא בשם רבי יהודה בן פזי קורין בר"ח קם ר' יוסא ואמר קומי דרבי יהודה בן פזי את שמע מן אבוך הדא מלתא א"ל אבא לא הוה עביד כן אלא בעין טב ע"י דאינון ידעין דהוא ריש ירחא קורין בר"ח ושאר כל המקומות הן קורין ברכות וקללות ע"כ וכיון שאמרו שם שנופלי' על פניהם כשמתענין בר"ח משמע דכ"ש לי' בטבת שחל להיות בע"ש שנופלים על פניהם בתפלת המנחה וכן כשהצבור מתענין בערב ר"ח ולפיכך אמרו שמנהגינו שאין אנו נוהגים כן שלא כהלכה אבל אני אומר ליישב המנהג דדוקא בר"ח אמרו שם דרביעין על מעוהין להודיעך שקורין ברכות וקללות כלומר להודיעך שלא יקראו בר"ח אלא ברכות וקללות. אבל בשאר ימי תענית דליתיה לההוא טעמא אין נופלין על פניהם כל שלא היו נופלין אילו לא היה תענית כגון מנחה של ע"ש או של ערב ר"ח ומ"מ מה שאמרו בירושלמי שקורין ברכות וקללות ואין קורין בר"ח נראה דאינו מסכים עם התלמוד שלנו דבפ"ק (יב.) אמרינן בפלגא בתרא דיומא בריבעא קמא דידיה קורין ומפטירין אלמא אין קורין בשל תענית אלא במנחה ואע"פ שלא נהגו כן אלא קורין בתענית בבקר ובערב מכל מקום כשמתענין בר"ח אינו בדין שתדחה פרשת ר"ח ממקומו עכ"ל וכ"כ הרוקח בסימן רי"ב וז"ל בוירמי"ש מתענין גזירה בר"ח סיון ונהגו לקרות בשחרית בר"ח ולערב ויחל ודרשו:
מנחה אשרי וקדיש וכו' וז' ברכות אע"ג דאינו מוסיף אלא ו' ברכות כמו שנתבאר מפני האריכות שצריך להאריך בברכת גואל ישראל כתב שבע: וזה שכ' רבינו שגם במנחה מוסיף ברכות אלו כבר כתבתי שכן דעת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל:
ומ"ש ובלבד שיאמר ואשי ישראל פי' שלא יתחיל ברכת עבודה מרצה אלא מואשי ישראל והטעם לפי שאין ברכת כהנים במנחה וזה על פי הסברא שכתב בסימן ק"כ בשם הגאונים ואף על פי שכ' שם שאינו יודע טעם למנהגם מ"מ כתב כאן כדבריהם משום דדברי הגאונים הוו דברי קבלה או שכל סדר זה דתפלת שחרית ותפלת מנחה הוא מדברי הגאונים העתיק דבריהם כהווייתן אע"פ שאינו יודע להם טעם אבל קשה לי שהרי בסימן ק"כ כ' רבינו בשם הגאונים שאין אומרים רצה אלא במנחה של תעניות משמע דבמנחה של תעניות אומר רצה והיאך כ' כאן שאינו אומרו וי"ל דהתם בשאר תעניות שאין בהם נעילה שיש במנחה שלהם נשיאות כפים אבל בתעניות אלו שיש בהם נעילה אין נשיאות כפים במנחה הלכך אין אומרים בה רצה ואע"פ שכ' שם דבי"ה במנחה אע"פ שאין נושאין כפיהם נהגו לומר רצה איכא למימר דבי"ה דנהוג נהוג והבו דלא לוסיף עליה שאר תעניו' שיש בהם נעילה שאין נשיאות כפים במנחה שלהם:
ומ"ש רבי' שמתפללין בתעניות אלו תפלת נעילה בר"פ בתרא דתעניות (כו:) תנן בשלשה פרקים בשנה הכהנים נושאים את כפיהם ד'פעמים ביום בשחרית ובמוסף ובמנחה ובנעילת שערים בתעניו' ובמעמדות ובי"ה ומתמה בגמרא (שם:) תעניות ומעמדו' מי אית בהו מוסף וכתב הר"ן ומדמתמיהי' אמוסף ולא מתמיהים אנעילה משמע דבתעניו' אית בהו נעילה אבל הדבר ספק אם הוא בכל התעניות אם לא ומשמע ודאי שכשם שהוא באחרונות כך הוא באמצעיות ואפילו לדברי מי שסובר שאין מוסיפין ו' ברכות באמצעיות נראה לי דתפלת נעילה מיהו מתפללין באמצעיו' דהא שקלינן וטרינן בפ"ק דגמרא (יג:) אי מוסיפין ו' ברכות באמצעיות ורב אשי ס"ל דמוסיפין ומוכח לה מדתנן מה אלו יתירות על הראשונות אלא שבאלו מתריעין ונועלין את החניות אבל בכל דבריהם זה וזה שוין דלדידיה לא שייר מידי הלכך משמע ודאי שמתפללין נעילה באמצעיות אבל בראשונות הדבר צריך תלמוד אי מתפללין בהם נעילה אי לא וכיון דדחי לעיל בפ"ק הא דתניא אין בין ג' ראשונות לאמצעיות אלא שבאלו מותרים בעשיית מלאכה ואלו אסורים דבאיסורים מיירי בתפלה לא קא מיירי אפשר לומר דנהי דבאמצעיות איכא נעילה ליתא בראשונות וכי קתני אין בין באיסורי בלחוד קא מיירי וכך נ"ל מן התוס' דקתני מה בין תענית יחיד לת"צ בת"צ כ"ד ברכות משא"כ בתענית יחיד בת"צ נושאים כפיהם ד' פעמים ביום משא"כ בתענית יחיד אלמא כ"ד ברכות ותפלת נעילה כי הדדי נינהו וכיון דליכא כ"ד בראשונות נעילה לית בהו אלא שאם נסמוך על ראיה זו נצטרך לומר דאיכא כ"ד באמצעיות כסדריה דרב אשי כיון דנעילה אית בהו כמו שכתבתי וכבר כתבתי בזה שני דעות לעיל ויש שלמדו שמתפללים נעילה אף בראשונות מתעניות של מעמדות דאינו נראה שיהיו תעניות מעמדות חמורים יותר מג' ראשונות וכיון שמתפללים בהם נעילה יש לדון מהם לג' ראשונות ומעתה בכל ת"צ ראוי להתפלל תפלת נעילה חוץ מד' צומות דבהדיא אמרי' בפרק מקום שנהגו (נו:) דט"ב אינו כת"צ לתפלת נעילה ואצ"ל שאר צומות והטעם שלא תקנו נעילה אלא בתעניות שהוקבעו לתפלה אבל ד' צומות לא הוקבעו אלא לאבל אבל עכשיו לא נהגו להתפלל נעילה בתעניו' שגוזרין על הצרות ועל הגשמים נראה שהם סומכים על מה שכתבנו למעלה שאין מתפללים נעילה בג' ראשונים וזו של מעמדות יש לדחותה יש מי שאומר שאנשי מעמד אף באותן ב' ימים שלא היו מתענין היו מתפללין תפלת נעילה עכ"ל. והרמב"ם כתב בפ"ד בכל תעניות מתעניות הצרות שגוזרין על הצבור מתפללין תפלת נעילה בכ"מ ע"כ וכ"ד הראב"ד וכ' ה"ה שכן עיקר אע"פ שלא נהגו כן רבי' נראה שסובר דבתעניות ראשונות ואמצעיות אין מתפללין תפלת נעילה ובאחרונות דוקא הוא שמתפללין אותה שהרי בסימן תקע"ה אצל תעניות ראשונות' ואחרונות לא הזכיר תפלת נעילה וכאן גבי תעניות אחרונות הזכירה: כתב הר"ן ברפ"ב דתעניות יש שלמדו מדאמרינן לר"י שא"א זכרונות ושופרות אלא ביובל ובר"ה ובשעת מלחמה דהיינו כ"ד ברכות לא על צרת גשמים בלבד נתקנו אלא על כל הצרות והיינו דאמרינן הכא ובשעת מלחמה וה"ה לשאר צרות אלא דנקט שעת מלחמה לישנא דקרא דכתיב (במדבר י') וכי תבואו מלחמה בארצכם ולא פליגי ר"י ורבנן אלא בתעניות גשמים דרבנן סברי שאומרים זכרונות ושופרות ור"י סבר שאומרים תחתיהם רעב כי יהיה בארץ אבל מ"מ הכל מודים שעל כל הצרות עושין כסדר משנתינו וכן נראה עיקר עכ"ל ואין נראה כן מדברי הרמב"ם שכ' בפ"ד בכל יום ויום מז' תעניות האחרונות של מטר מתפללין על סדר זה משמע דבתענית שאר צרות אין מתפללין על סדר זה:
Siman תקפ
==בית יוסף==
{{המרת או.סי.אר}}
כתב בה"ג אלו הימים שמתענין בהם מן התורה אע"ג דמתקנת חכמים הם קרי להו מן התורה לומר שיש ליזהר בהן כמו בשל תורה:
ומ"ש והמתענה בהם לא יאכל ולא ישתה עד הערב כלומר עד שקיעת החמה דהיינו צאת הכוכבים כמו שנתבאר בסימן תקס"ב ולא כמו מי שרגיל להתענות עשרת ימי תשובה שא"צ להתענו' רק עד שיצאו מב"ה כמבואר שם:
כל הימים האלו הכתובים בסימן זה כתובים בכלבו סימן ס"ג אבל לא ראיתי מעולם ולא שמעתי מי שנהג להתענות בהם ובאמת שיש לתמוה על מי שתקנם היאך תיקן קצתם להתענות<i data-commentator="Hagahot" data-order="1"></i> בר"ח <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>:
כתב בתשובת הרא"ש בסוף כלל י"ג על זה שכתב בה"ג בז' באלול מתו מוציאי דבת הארץ אם על המרגלים הוא אומר קשה על סדר המקראות כי משמע שמתו קודם שאמר משה לישראל שימותו במדבר ומסתמא משה לא המתין להתפלל על ישראל ובט"ב התפלל ואו אמר לו הקב"ה שימותו ומשה אמר מיד לישראל ואז אמרו ישראל חטאנו ועשו תשובה והיאך ימותו המרגלים בו' באלול וכי היו מוציאין דבה מט"ב עד ז' באלול ודבריו תמוהים ושמא מוציאי דבה אחרים עכ"ל ול"נ דאפ"ל שעונשן של מרגלים היה שמיד נשתרבב לשונם כדברי המדרש והיו מתמצים בחולאים רעים עד ז' באלול מה שלא היה כן לשאר מתי מדבר שלא היה מיתתם אלא<i data-commentator="Hagahot" data-order="1"></i> כמשחל בניתא מחלבא אבל הא קשיא לי למה התקינו להתענות ביום שמתו מוציאי דבת הארץ שמחה מיבעיא באותו יום דבאבוד רשעי' רנה ושמא מפני שלא זכו שתתקבל תשובתם מצטערינן דמסתמא שבו ולא נתקבלו:
Siman תקפא
==בית יוסף==
{{המרת או.סי.אר}}
תניא בפרקי ר"א בר"ח אלול אמר הקב"ה למשה עלה אלי ההרה שאז עלה לקבל לוחות אחרונות והעבירו שופר במחנה וכו' עד כדי לערבב את השטן בפ' מ"ו הביאו הרא"ש בסוף ר"ה והמרדכי בתחלתה:
לכן תקנו חז"ל שיהיו תוקעין בר"ח אלול וכו' שנאמר אם יתקע שופר בעיר וכו' איכא למידק שכבר הביא ראיה משופר שתקעו במדבר<i data-commentator="Hagahot" data-order="1"></i> ול"ל תו לאיתויי ראיה מאם יתקע שופר בעיר י"ל משום דאיכא למדחי דאע"פ שע"י שופר נמנעו ישראל במדבר מלחטוא אינו מפני שהשופר מיוחד לכך דה"ה אם היו מעבירין כרוז היו נמנעים על ידו מלחטוא לכך הביא מאם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו דמשמע שקול השופר גורם להחריד האדם מפחד ה' ומהדר גאונו ועי"ל דמשופר המדבר לא למדנו אלא שעל ידו נמנעו מלחטוא אבל עדיין אנו צריכים ללמוד שע"י קול שופר אדם מתעורר לשוב בתשובה ולכך הביא פסוק דאם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו:
לרב כהן צדק מנהג ב' ישיבות לומר סליחות ותחנוני' בעשרת ימי תשובה וכו' עד ואנו מנהגינו בהנך דקיימי מר"ח אלול כל זה כתב הרא"ש בסוף מסכת ר"ה:
נוהגים באשכנז להתענות כולם בערב ראש השנה וסמך לזה ממדרש רבי תנחומא ולקחתם לכם ביום הראשון וכו' עד שבמקום מ"ש רבינו הניח להם הכל כתב במדרש אמר להו מלכא מאן דאזל אזל מכאן ולהלאה חושבנא וכן במקום מ"ש רבינו ומוותר להם הכל כתב שם והקב"ה אמר להם מאן דאזל אזל ומן הכא ולהלן חושבנא ובסוף הענין כתב שם מי"ה עד החג כל ישראל עסוקים במצות זה הוא עוסק בסוכתו וזה הוא עוסק בלולבו וביום הראשון של חג כל ישראל עוברי' לפני הקב"ה ולולביהן בידן ואתרוגיהן בידן ומקלסין לשמו והקב"ה אמר להם מאן דאזל אזל ומן הכא ולהלאה חושבנא לפיכך קורא אותו יום הראשון:
ואהא דדריש וכי ראשון הוא והלא ט"ו הוא איכא למידק מנ"ל למדרש הכי אימא ראשון של חג קאמר ומצאתי כתוב בשם רבינו הגדול מוהר"ר יצחק דיליאון ז"ל שהטעם מפני שבאותה פרק הביא ג' ענייני סוכה וחגיגה ולולב וגזר הכתוב בסוכה שתהי' בט"ו וגם חגיגה וא"כ בלולב הול"ל כך שדרך הכתוב להזכיר עשיית הקרבנות או עשיית המצות הזמניות למנין החדש ולכן הוקשה להם ז"ל וכי ראשון הוא: ואיכא למידק על המדרש דאם כן ער"ה חשיב כי"ה שהרי הוא מתכפר בו שליש העונות כמו י"ה והוא חשוב כמו כל ט' ימי תשובה שהרי בכל ט' ימי תשובה אינו מתכפר אלא שליש ובער"ה לבדו מתכפר שליש וי"ל דשליש ראשון קל להתכפר ושליש שני קשה יותר ושליש אחרון קשה מכולם וקל להבין ואע"ג דבמדרש קאמר דבער"ה גדולים מתענים נהגו באשכנז להתענו' כולם משום דבדבר שהוא צער לו כל הרוצה לעשות עצמו גדול עושה כדאיתא בפ"ק דתעניות (י:) ומפני שאינה ראייה גמורה למנהג שהמנהג להתענות כולם והמדרש אינו אומר אלא הגדולים מתענים לפיכך לא כתב רבינו וראיה לזה אלא וסמך לזה: כתב הגה"מ בתחילת הל' ר"ה יש ב"א שנזהרים שלא להתענות ערב ר"ה משום חוקות העו"ג מיהו בפסיקתא בפרש' ביום השמיני יש מצוה להתענות בער"ה וכן יש בירושלמי פרק ב' דתעניות ר' יונתן ציים כל עירובא ריש שתא וזה ראיה למנהגנו עכ"ל: מצאתי כתוב בתשובת אשכנזים בער"ה יכולי' לאכול בברי' מילה השייכים לברית ומי שירצה <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>: כתב המרדכי פ"ק דר"ה שתיקנו חכמים להתענות ד' ימים לפני ר"ה כנגד ד' ימים שמר"ה ליוה"כ שאוכלים בהם ואלו הם ב' ימים של ר"ה ובשבת בינתיים ועי"ה <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>:
ומסתפרין על פי המדרש א"ר סימון כתיב כי מי גוי גדול וגו' שיודע אופיה של אלהיה פירוש שהם פירשו גדול מלשון גידל כלומר שנתגדלה עם אלהיה וידעת מדותיו:
Siman תקפב
==בית יוסף==
{{המרת או.סי.אר}}
ערבית נכנסין לב"ה וקורין ק"ש בברכותיה וכו' אלא שחותמין בשלישי המלך הקדוש כדאיתא בפ"ק דברכות (ד' יב:) אר"ח סבא משמיה דרב כל השנה מתפללים האל הקדוש מלך אוהב צדקה ומשפט חוץ מי' ימים שבין ר"ה ליה"כ וכו':
ומ"ש מדקאמר ר"א יצא מכלל דלרבי אפי' בדיעבד לא יצא כ"כ שם הרא"ש כלומר ולא כאבי"ה שפירש דלכתחלה פליגי אבל בדיעבד לד"ה יצא דליתא אלא בדיעבד פליגי ולרב ורבה דקיימא לן כוותייהו לא יצא וצריך לחזור וכ"כ הרי"ף שם וכ"פ הרמב"ם בפ"י מהל' תפלה. ומ"ש רבי' שהראב"ד כ' כדברי אבי"ה בהשגות בפרק הנזכר כ' שיש מי שמפרש כן אבל אינו מכריע בהדיא שיהיה דעתו כן: ולענין הלכה כיון שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל מסכימים דבדיעבד נמי לא יצא הכי נקיטינן: והמלך המשפט פירש"י (שם) כמו מלך המשפט כמו (יהושע ג') נושאי הארון הברית כמו ארון הברית. וה"ר מנוח כ' בפרק ב' מה' תפלה דמלך אוהב צדקה ומשפט משמע שיתנהג עם ברואיו בצדק ומשפט אבל המלך המשפט ר"ל שהוא יתברך שופט העולם אי נמי משמע שהוא עצמו הוא המשפט כמו שאנו אומרים הוא החכמה הוא המדע שאין לומר עליו יתברך חכם ומבין שנראה שהוא קונה החכמה והבינה מאחר ע"כ: ואם הוא מסופק אם אמר האל הקדוש או אם אמר המלך הקדוש התוס' (שם) והרא"ש בפ' הנזכר דחוזר כדאיתא בירושלמי דתעניו' פ"ק כל ל' יום חזקה מה שהוא למוד הוא מזכיר:
ומ"ש רבי' ואם טעה בהמלך המשפט אם נזכר קודם שעקר רגליו חוזר לברכת השיבה ואומר משם ואילך על הסדר למאי דפרישי' לעיל דאמצעיות אין להם סדר כלומר כפירוש רשב"ם ור"י שנתבאר בסימן קי"ט ולא כפי' רש"י: כתבו תלמידי הר"י נראין הדברים שאם אמר מלך אוהב צדקה ומשפט א"צ לחזור הואיל ומזכיר מלכיות אבל אם אינו מזכיר לשון מלכיות צריך לחזור משא"כ בשאר ימות השנה מפי הרב מורי נרו עכ"ל וא"ח כ' בשם הראב"ד אפי' אמר מלך אוהב צדקה ומשפט או המלך המשפט חוזר עכ"ל וכ"נ מדברי הפוסקים שסתמו דבריהם <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>: נשאל הרשב"א על ש"ץ שטעה ואמר האל הקדוש בי' ימים שבין ר"ה ליה"כ ותוך כדי דיבור חזר ואמר המלך הקדוש אם צריך לחזור והשיב דלדברי הגאונים בדנקיט כסא דשיכרא בידיה כו' ודאי אינו חוזר שהרי הוא כמוסיף שבח באמצע ברכתו ומסיי' בעניין הברכה ואין הכל הולך אלא אחר החיתום אבל לדעת רש"י שפי' (ברכות יב.) פתח אדעתא דחמרא ואמר בא"י אמ"ה ונזכר ואמר שהנ"ב יצא אבל אילו היה מזכיר ממש חמרא לא יצא הכא נמי לא יצא ואע"פ שדבריו נוחין בהלכה אין בנו כח לחייב לחזור משום לעשות מעשה כנגד הגאונים שב ואל תעשה עדיף עכ"ל <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>: כתב ה"ר מנוח בפ"י מה' תפלה דבשבת בינתיים ערבית י"ל בברכה אח' מעין שבע המלך הקדוש ע"כ:
נוהגים באשכנז להתפלל בר"ה ויה"כ בכריעה לפי שאנו תלויים בדין וכו' והמדקדקים מכוונים לזקוף בסוף הברכות משום הא דאמרינן בפרק אין עומדין אלו ברכות ששוחין בהם וכו' כ"כ שם התוס' בספ"ק דברכות (יב:) ובפרק אין עומדין (לד.) וכ"כ סמ"ק וכבר נתבאר בסימן קי"ג:
ותקנו להוסיף בברכת מגן זכרנו כי בחיים נופל לשון זכירה וכו' פירוש תקנו בברכת מגן זכרנו לחיים מפני שבחיים נופל לשון זכירה וכתיב זכירה באברהם והוי כאילו כתוב באברהם חיים ובר"ה אנו צריכים להתפלל על החיים לפיכך בברכת מגן שהיא ברכת אברהם תקנו להתפלל על החיים במילת זכירה ולכן אנו אומרים זכרנו לחיים:
ומ"ש כי בחיים נופל לשון זכירה דכתיב ובשוב רשע מרשעתו וגו' את נפשו יחיה אע"ג דלא כתיבה זכירה בהאי קרא מדכתיב בקרא דלעיל מיניה ובשוב צדיק מצדקתו ועשה עול וגו' כל צדקותיו אשר עשה לא תזכרנה לו משמע ממילא דבשוב רשע מרשעתו תזכרנה צדקותיו והא דלא מייתי מקרא דכתיב והרשע כי ישוב מכל חטאתיו אשר עשה וגו' כל פשעיו אשר עשה לא יזכרו לו בצדקתו אשר עשה יחיה דכתיב זכירה בהדיא גבי חיים איכא למימר דהתם לא יזכרו לו פשעיו כתיב ואנן בעי' דתזכרנה לו צדקותיו יהיה כתוב גבי חיים ומש"ה מייתי מקרא דובשוב רשע מרשעתו דהוי כאילו כתיב תזכרנה לו צדקותיו וכתיב ביה את נפשו יחיה ובספר מוגה מצאתי שהיה כתוב מקרא דכל פשעיו אשר עשה לא יזכרו לו בצדקתו אשר עשה יחיה:
ומ"ש ויש במטבע זה י"א תיבות נראה שהנוסחא היא זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר חיים למענך אלהים חיים מלך עוזר ומושיע ומגן דאין כאן תוס' אלא י"א תיבות אבל נוסחא שלנו היא אל מלך חפץ בחיים וכו' למענך אלהים חיים אל חי מלך עוזר ומושיע ומגן וכו' ובספר שערי אורה בספירה השניה כתב כלשון הזה ולפיכך אנו מזכירים בר"ה שהוא יום הדין שתי אלו השמות אלהים חיים ואל חי ומגן בברכה ראשונה כמו שאנו אומרים זכרנו לחיים אל מלך חפץ בחיים כתבנו בספר החיים למענך אלהים חיים אל חי ומגן עכ"ל:
ומ"ש וי"א תיבות שבפסוק ובשוב רשע מרשעתו וגו' ואע"ג די"ב תיבות נינהו<i data-commentator="Hagahot" data-order="1"></i> מלת יחיה אינה מן הכלל דכיון שקודם שיזכיר מלת חיים איכא י"א תיבות שפיר קאמר שיש י"א תיבות בפסוק ובנ"א מצאתי כלשון הזה דכתיב ובשוב רשע מרשעתו כל פשעיו אשר עשה לא יזכרו לו בצדקתו אשר עשה יחיה ונוסחא מכוונת היא שהרי כל פשעיו ראש פסוק הוא ויש בו י"א תיבות ואע"ג דפתח רבינו בקרא דובשוב רשע מרשעתו וההוא קרא לא קודם קרא דכל פשעיו כתיב אלא בתריה איכא למימר דכוונת פסוק דכתיב קודם פסוק כל פשעיו וגו' נקט דהיינו והרשע כי ישוב מכל חטאותיו אשר עשה וכו' ובדין הוא דהו"ל למפתח בההוא קרא אלא משום דקרא דובשוב רשע מרשעתו יותר קצר נקטיה:
ומ"ש וכן יש בפסוק ועוד בה עשיריה קשה שהרי ט"ו תיבות יש בו ואפשר לומר שאין הכוונה לומר שבפסוק ועוד בה עשיריה יש י"א תיבות ולכן לא כתב רבי' וי"א תיבות שבפסוק ועוד בה עשיריה כמ"ש אצל פסוק ובשוב רשע מרשעתו אלא היינו לומר דועוד בה עשיריה הוי כאילו כתיב י"א דועוד בה עשיריה משמע עוד א' על י' דהיינו י"א וכתיב ביה ושבה דמשמע לשון תשובה ועי"ל דמתיבת ושבה ואילך קאמר דאיכא י"א תיבות:
ומ"ש ויש בהם ס"ח אותיות כמניין חיים כך גירס' קצת ספרים ומשמע דאהנך קראי קאי וליתא דהא לא משכחת בחד מינייהו ס"ח אותיות ואפשר לדחוק ולומר דבפסוק החפץ אחפוץ ובפסוק ובשוב רשע כשיהיה תיבת דרכיו מלא בקריאתו וכן כשאתה מונה אותיות שם אלקים בקריאתו יש צ' אותיות כשתוציא מהם כ"ב אותיות כנגד כ"ר תיבו' שבשני הפסוקים ישארו ס"ח אותיות וזה דחוק מאד ומצאתי נוסחא שכתב בה ס"ח תיבו' וע"פ נוסחא זו אפשר דאקרא דועוד בה עשיריה קאי וה"ק ויש בהם כלומר באותם הפסוקים הכתובים אצל ועוד בה עשיריה ס"ח אותיות פירוש ס"ח תיבו' כמניין חיים דמשמעו שמוע ואל תבינו וכו' עד זרע קודש מצבתה יש ס"ז תיבו' ואף ע"פ שחסר אחד מהמניין אין מדקדקין באחד והוי כאילו הם ס"ח שלימים ואפשר עוד דקאי אקרא דועוד בה עשיריה וה"ק ברכת מגן יש בה מ"ב תיבו' וזכרנו יש בו י"א תיבו' ופסוק ועוד בה עשיריה יש בו ט"ו תיבו' הרי כאן ס"ח אוחיו' פי' ס"ח תיבו' כמנין חיים וכל זה דוחק ויש ספרי' דגרסי ויש בה ס"ח אותיו' ולפי גירסא זו אפשר דה"ק מזכרנו לחיים עד ומגן משכחת ס"ח אותיות כשיהיה זוכרינו מלא בוי"ו בין זיי"ן לכ"ף ויו"ד בין רי"ש לנו"ן וכתבינו יהיה גם כן מלא מאות א' דהיינו וי"ו בין כ"ף לתי"ו או יו"ד בין בי"ת לנו"ן אלא שיש לתמוה למה גבי מנין התיבו' לא מנה מלך עוזר ומושיע ומגן לפי שתיבו' אלו ממטבע הברכה הם ולא מהתוס' וגבי מנין האותיו' מנה אותם ואפשר לומר דמניינים אלו אינם אלא סמך בעלמא ומש"ה היכא דסליק לן חושבנא בלא תיבו' שהם ממטבע הברכה עבדינן חושבנא זולתם והיכא דלא סליק לן חושבנא אלא בהדייהו עבדינן לה בהדייהו:
ומ"ש וזהו זכרנו לחיים היינו לומר דיש בתוספת ברכה זו ס"ח אותיות כמנין חיים והטעם שכוונו המנין הזה כנגד חיים מפני שעיקר תוספ' זה נתקן על החיים שכך מתחיל זכרנו לחיים:
ומ"ש וכנגד ס"ח תיבו' שיש בקרבנו' של ר"ה כך היא הגירסא האמיתי' וכן מצאתיה בספר ישן ודלא כספרים דגרסי אותיות דהא אותיו' דקרבנות ר"ה טובא הוו אלא תיבו' גרסינן שכך הוא מנין תיבו' שבקרבנו' ר"ה ס"ח:
ומ"ש וכנגד ס"ח אלפין שהם בעשרת הדברות בדברות הראשונות קאמר שיש בהם ס"ח אלפין דאילו דברות אחרונות ע"ח אלפין יש בהן:
ומ"ש ומביא משל לזה א"ר אבא כותים הללו יודעי' לבקש על הפתחים וכו' הוא<i data-commentator="Hagahot" data-order="1"></i> במדרש תילים:
ומ"ש מי כמוך יש בו שמנה תיבו' כנגד ויזכור כי בשר המה נראה שהוא סובר דהאי קרא שייך למי כמוך אב הרחמן זוכר יצוריו לחיים ברחמים כלומר מפני שזוכר כי יצוריו בשר המה ובטבע הם חוטאים לפיכך מרחם עליהם:
ובכן תן פחדך יש בו מ"ד תיבות מכאן נראה שצ"ל כמו שידענו ה' אלהינו לאפוקי מהמוחקים תיבת כמו דא"כ אינם אלא מ"ג תיבות:
ומ"ש וכן יש במלוך עד בכל משלה פירוש כשמתחיל למנות מתיבת מלוך:
ומ"ש כנגד מ"ד תיבו' שיש מן כה אמר ה' צבאות עד אשר יבא עמי לחלות את פני נראה מדברי רבינו שפסוקים אלו מתחילין בכה אמר ה' צבאות ומסיימים אשר יבא עמי לחלות פני ויגעתי ולא מצאתי פסוקים כאלה אך ראה זה מצאתי בנבואת זכריה כה אמר ה' צבאות עוד יבואו עמים ויושבי ערים רבות והלכו יושבי אח' אל אחת לאמר נלכה הלוך לחלות את פני ה' ולבקש את ה' צבאות אלכה גם אני ובאו עמים רבים וגוים עצומים לבקש את ה' צבאות בירושלים ולחלות את פני ה' ע"כ ויש בהם מ"ד תיבו' ונ"ל שגי' רבי' האמיתית הוא כך כנגד מ"ד תיבו' שיש מן כה אמר ה' צבאו' עוד אשר יבואו עמים עד ולחלות את פני ה' אלא שהסופרים טעו ופסוקים אלו מבואר הוא שענינם כענין מה שנזכר בוכן תן פחדך ויראוך כל המעשים וישתחוו לפניך כל הברואים ויעשו כולם אגודה אחת וכו' וכן מענין מה שנזכר במלוך וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו וכו'.
ומ"ש ובכן עולה ע"ב וכו' ושם של ד' מתגלגל בצירופו ע"ב פירוש כשתכתוב י' יו"ד ה' ה"'א ו' וא"ו ה' ה"א עולה הכל ע"א ועם השם עצמו עולה ע"ב. או בדרך אחר כשתכתוב שם בן ד' בענין זה יו"ד ה"י וי"ו ה"י עולה ע"ב או כשתכתוב י' י"ה יה"ו יהו"ה עולה ע"ב כ' בא"ח ובכן בנימטריא אני והו: כתב הכלבו ענין אלה הג' ובכן שאומרין בקדושה הם עניני מלכות זכרונות ושופרות הראשון שהוא ובכן תן פחדך כלומר ענין מלכות שממליכין אותו על הכל ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונו והשני שהוא ובכן תן כבוד לעמך הוא לבקש מלפניו זכרון לטובה. והג' שהוא ובכן צדיקים יראו וישמחו הוא מענין שופרות כי כל הרשעה כעשן תכלה וכו' זה נוטה למה שמצינו בת"כ ובמה בשופר של חירות ומה שגומרין בה ותמלוך אתה ה' לבדך וכו' הוא לומר מעין חתימה סמוך לחתימה שחותם בה המלך הקדוש:
ויש מהגאונים שאמרו שאין לאומרו וכו' וכ"כ בה"ג לא ישאל אדם צרכיו בג' ראשונות וכו' ומהכא לא שבקי רבנן למימר אפילו זכרינו לחיים במגן וכו' כ"כ הרשב"א בשמו ס"פ אין עומדין וכתבתיו בסימן קי"ב אבל מ"ש דלדעת בה"ג אומר בספר חיים בשים שלום משום דסלקו להו י"ח והוי כאומר תחנונים אחר תפלתו לא ראיתיו בשום מקום וגם אינו נראה טעם זה דכיון דעדיין לא חתם בברכה לא מיקרי סיים תפלתו:
ומ"ש בשם רבינו האי לחלק בין צרכי יחיד לצרכי רבים כבר כתבתי בסימן קי"ב שכן דעת ר"ת ור"ח וה"ר יונה והרא"ש והרשב"א והר"ן:
ומ"ש וכן יש במסכת סופרים כשם שחתימתן של ר"ה ויה"כ משונה משאר י"ט כך תפלתן משונה וכו' הוא בפי"ט והביאו הר"ן בפרק בתרא דר"ה:
וכתב ר"י שאם לא אמר זכרינו ומי כמוך וכו' כ"כ התוס' בספ"ק דברכות (ד' יב:) ודברי הרא"ש שכ' רבי' ג"כ הם שם ודעת הר"ן בר"פ בתרא דר"ה כדעת הרא"ש וכ"נ מדברי הרמב"ם בפ"ב ופ"י דהל' תפלה וכ' בתה"ד יראה שאע"ג דכולהו גאונים כתבו דחוזר אין לנהוג כן אלא כדפסקי מהר"מ ואשיר"י דאינו חוזר ואפי' לא עקר רגליו ואע"ג דכתבו רבואת' דר"י ראה את ר"ת שחזר בו בדבר שאמרו חכמים אם לא אמר אין מחזירין אותו אפי' ר"ת לא סבר הכי אלא באותם דברים הנזכרים בתלמוד לאומרם אבל הני דאינן מוזכרים כלל לא <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>:
ואומר אתה בחרתנו וכו' ותתן לנו את יום הזכרון הזה וא"צ להזכיר ר"ח דקי"ל זכרון אחד עולה לכאן ולכאן הכי אסיקנא בס"פ בכל מערבין (מ.):
וא"א ותתן לנו ה' אלהינו באהבה מועדים לשמחה וכו' כ"כ מדברי ראבי"ה שכ' הרא"ש בסוף מס' ר"ה:
ומ"ש בשם רב שר שלום שאומר בר"ה ויה"כ מועדים לשמחה וכו' עד וכן פשט המנהג הכל שם בפסקי הרא"ש אלא שאין כ' שם בדברי רבי' האי אלא עד וזמנים לששון בלבד ורבי' שכתבו צ"ל דבחל בשבת מיירי דאי בחל בחול יום תרועה מבע"ל ואפשר דאף בחל להיות בחול מיירי וכיון דבלילה היא שאין בה תקיעה אומר זכרון תרועה כמ"ש בסמוך:
ומ"ש שאם חל ר"ה בחול אומר יום תרועה מקרא קודש ואם חל בשבת אומר זכרון תרועה כ"כ הרא"ש בסוף ר"ה וכ"כ במסכת סופרים פי"ט וז"ל ואם חל ר"ה להיות בשבת אינו אומר יום תרועה אלא זכרון תרועה לפי שאין תקיעת שופר דוחה את השבת בגבולין משום גזירה עכ"ל: וכתב בתה"ד שנ"ל שי"ל בקידוש ובתפלת ערבית זכרון תרועה אפי' כשחל להיות בחול משום דלילה לאו זמן תרועה היא <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i> אבל העולם לא נהגו כן והטעם משום דלא דמי לשבת ההוא יומא זמן תרועה הוא למחר:
ונוהגין בספרד לומר את יום פלוני הזה את י"ט מקרא קודש הזה וכו' נתבאר בסי' תפ"ז:
ודברך מלכנו אמת וקיים לעד כתב המרדכי שהטעם מדאיתא באגדה לעולם ה' דברך נצב בשמים קיים דברך כשם שהתקנת עם אדם כשם שדנת אותו ברחמים כך אתה תרחם הדורות הבאים אחריו לעולם לא כך גזרת על אדם כי ביום אכלך ממנו מות תמות אמר להם ושמא פירשתי יום שיש לך יום משלי אמרתי היום אני נותן לו תתק"ל שנה ומניח לתולדותיו. ע' שנה לפיכך אמר רבש"ע אלמלא שדנת אדם הראשון בשעה שאכל מן האילן לא חיה אפי' שעה אחת והתקנת עמו ברחמים כך התקנת עמו שאתה דן את בניו ברחמים ע"כ והכלבו כתב טעם אחר שלפי שאמר מלוך על כל העולם כולו בכבודך וכו' ומלכותו בכל משלה אומר ודברך אמת וקיים לעד פירוש אתה הבטחתנו בכמה מקומות בענין הגאולה שתהיה לך לבדך המלוכה ולכך אנו מבקשים שתאמת דבריך כי דברך אמת וקיים לעד והרד"א כ' שני הטעמים. וכ' עוד הכלבו שהר"מ לא היה אומר ודברך אמת וקיים לעד לא בברכות ההפטרה ולא בקידוש ע"כ והעולם לא נהגו כן <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>: אם אומרים הצבור תפלות ר"ה בקול. רם כתבתי בסי' ק"א: כתב הר"י בפ' תפלת השחר שי"א די"ט של ר"ה כיון שתלוי בר"ח אם טעה ולא הזכיר של י"ט בערבית אין מחזירין אותו דכר"ח דיינינן להו. ונוכל לומר שאע"פ שתלוי בר"ח כיון שהוא י"ט ומצו' י"ט אלימא טפי שיש בה איסור מלאכה משא"כ בר"ח ובתפלה ג"כ אין אנו מזכירין ענין ר"ח כלל אלא ענין י"ט יותר יש לנו לדון אותו כמו י"ט מלדון אותו כמו ר"ח ואם לא הזכיר בערבית מעין י"ט מחזירין אותו עכ"ל:
Siman תקפג
==בית יוסף==
{{המרת או.סי.אר}}
גרסינן בפ"ק דכריתות אמר רבה מאן דבעי למידע אי מסיק שתא אי לא וכו' בקצת ספרי רבינו כתוב בפ"ק דברכות וט"ס הוא שנתחלף להן כריתות בברכות ואיתא להאי מימרא נמי בפרק בתרא דהוריות (יב.) והא דאמרינן אי משיך נהוריה פירש"י שדולק כ"ז שהשמן בתוכו:
ודע דאהא דמאן דבעי למידע אי מצלח עסקיה איתא התם נירבי תרנגולת על שמיה דההוא עסקא ורבינו לא חשש לכתוב על שמיה דההוא עסקא משום דממילא משמע דעל שמיה דההוא עסקא קאמר דנירבי ליה: ואיתא תו התם בסמוך האי מאן דבעי למיפק לאורחא ובעי למידע אי חזר לביתו או לא ניקום בביתא דחברא פירוש בית חשוך אי חזי בבואה דבבואה נידע דהדר ואתי לביתא ולאו מלתא היא דלמא חלש דעתיה ומיתרע מזליה וסובר רבינו דהא דאמרינן ולאו מלתא היא לא קאי אלא למאן דבעי למיפק לאורחא ולא לאינך וכ"נ מפי רש"י וכ"כ המרדכי במס' יומא בפירוש דלא קאי אלא למאן דבעי למיפק לאורחא מפני שהשטן מקטרג בשעת הסכנה כגון בדרך ובדבר קטן חלש דעתיה ואיתרע מזליה ולפיכך כ' רבינו הני ולא כתב ההיא דבעי למיפק לאורחא:
אמר אביי השתא דאמרת סימנא מלתא היא יהא איניש רגיל למיכל בריש שתא אתרוגא קרי רוביא וכולי גז"ש וגיר' ספרים דידן בגמרא<i data-commentator="Hagahot" data-order="1"></i> למחזי במקום למיכל פירש"י דטעמא משום דה"מ גדלי לעגל טפי משאר ירקי ומיהו בחמרי לא שייך האי טעמא:
ומ"ש רבינו אתרוגא ליתיה בגמרא בנוסחי דידן:
ומ"ש רוביא ירבו זכיותינו כרתי יכרתו וכו' כתב המרדכי בריש ר"ה שהיה מנהגו של רבי' האי לומר על כל דבר ודבר כעין מ"ש רבינו ועל הקרא כתב שאומר יקרע גזר דיננו אבל מדברי רבינו אין נראה שצ"ל שום דבר אלא שם אותם הדברים רומז על הענינים ההם. והרד"א כתב כדברי המרדכי וכתב עוד שי"א בלשון תפלה ירמ"י או"א שיקראו לפניך זכיותינו ושיקרע גזר דיננו. ירמ"י או"א שיתרבו זכיותינו וכן כולם <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>: וכתב עוד שיש מביאין רמון ואומרים עליו נרבה זכיות כרמון והטעם שפי' רבינו טעם הקרא לבסוף הוא משום דכל אינך שמם מוכיח על סימן טוב אבל הקרא אין אנו מביאין אותה אלא מפני שגדילתה בשדה היא מהרה והפעולה ההיא אינה נעשית עכשיו בפנינו לפיכך הקדים לפרש שאר מינים ששמם מוכיח על הסימן הטוב: כתוב בהג"א אנו נוהגין לאכול ראש איל ודבש חי ומטבילין את הראש בדבש. ובמרדכי דמסכת יומא כתוב בשם הגאונים על ראשי כבשים שאנו אוכלים כדי שישמיענו הקב"ה לטובה בר"ה וישימנו לראש ולא לזנב ומה שאנו אוכלין טוסנית ובשר שמן ושותין דבש וכל מיני מתיקה כדי שתהא השנה הבאה עלינו מתוקה ושמינה וכ"כ בספר<i data-commentator="Hagahot" data-order="1"></i> עזרא אכלו משמנים שתו ממתקים <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>:
Siman תקפד
==בית יוסף==
{{המרת או.סי.אר}}
שחרית משכימין לבהכ"נ וכו':
ואין אומרים הלל בר"ה ויה"כ דא"ר אבהו אמרו מ"ה לפני הקב"ה וכו' בפרק בתרא דר"ה (לב:): נוהגין בקצת מקומות לומר בר"ה אחר התפלה אבינו מלכנו חטאנו לפניך וכתב הכלבו שהטעם משום דגרסי' בפ"ג דתעניות (כה.) שפעם אחת גזרו תענית ולא נענו וירד ר"ע לפני התיבה ואמר אבינו מלכנו חטאנו לפניך ומיד נענה וכשראו הדור שנענה באותה תפלה הוסיפו עליו דברי בקשות ותחנונים וקבעוה לעשי"ת עכ"ל ונ"ל דשאר בקשות שאומרים באבינו מלכנו אומרים בר"ה אבל חטאנו לפניך וכל כיוצא בו דבר שיש בו הודאת חטא אין אומרים מהטעם שאין אומרים וידוי בר"ה <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i> וכתב הר"ן בפ"ד דר"ה כשחל ר"ה להיות בשבת א"א אותו והרשב"צ כתב בתשובה המנהג הוא לומר אבינו מלכנו בין בר"ה בין בשבת בינתיים בין ביה"כ שחרית ומנחה <i data-commentator="Prisha" data-order=""></i> ואף על פי שהר"ן לא כתב כן טועה היה במנהג מקומו כמו ששמענו מתלמידיו פה אל פה וכל אלו הדברים תלויים במנהג והמשנה אין רוח חכמים נוחה הימנו עכ"ל:
ומוציאין ב' ספרים כבר נתבאר בסי' תפ"ח שאע"פ שלא נמצא בתלמוד שהיו מוציאין ספר שני לקרות בו פרשת הקרבנות אנו נוהגין להוציאו ע"פ סדר רב עמרם:
ומ"ש באחד קורין ה' נתבאר בסימן רפ"ב שבי"ט קורין ה':
ומ"ש שקורין וה' פקד את שרה ומפטיר ויהי איש אחד מן הרמתים בפ' בני העיר (לא:) בר"ה וה' פקד את שרה ומפטיר בחנה ופי' הר"ן לפי ששתיהן נפקדו בר"ה כדאיתא בפ"ק: כתב המרדכי בספ"ק דר"ה מצאתי בתשובה אחת דבנ"א החבושים בבית האסורים אין מביאין אצלם ס"ת אפילו בר"ה ויה"כ כדאמרינן בירושלמי פרק בא לו בכל אתר את אמר הולכין אחר התורה והכא תימא מוליכין תורה אצלו א"ל ע"י ב"א שהם גדולים התורה נתעלה בהם והא תמן מוליכין אורייתא גבי ריש גלותא א"ר יוסי בר בון תמן ע"י שזרעו של דוד משוקע שם אינון עבדין ולא כמנהג אבותיהם עכ"ל: כתב בהג"א בפ"ק דר"ה בר"ה מלין בין קריאת התורה לתקיעת שופר. וכתב בת"ה סימן רס"ו שהטעם משום דכל הסדר ברית אברהם ועקידת יצחק ע"כ והרוקח כתב בסימן רי"ז שהטעם לפי שהשכינה אצל התורה:
Siman תקפה
==בית יוסף==
{{המרת או.סי.אר}}
ועומד התוקע לתקוע שצריך שיתקע מעומד דכתיב יום תרועה יהיה לכם וילפינן מלכם דכתיב גבי עומר וכו' כן כתב הגה"מ בפ"ג בשם סמ"ק:
וקודם שיתקע יברך לשמוע קול שופר ולא לתקוע דלאו בתקיעה תליא מלתא וכו' ז"ל הרא"ש בפרק בתרא דר"ה ר"ת כתב שיש לברך על תקיעת שופר משום דעשייתה היא גמר מצותה וראבי"ה הביא הירושלמי תוקע שופר צריך לברך אקב"ו לשמוע בקול שופר ושהחיינו ואח"כ תוקעין וכ"כ בה"ג הא דמברכין לשמוע קול שופר ולא מברכין לתקוע בשופר או על תקיעת שופר כמו על מקרא מגילה משום דבשמיעת קול שופר הוא יוצא ולא בתקיעת שופר כדתנן התוקע לתוך הבור וכו' פעמים שהתוקע בעצמו לא יצא כגון שהיה עומד על שפת הבור והכניס פיו לתוך הבור ותוקע עכ"ל. ורבינו נתכוון לכתוב דברי בה"ג וקיצר במקום שאמרו להאריך והרמב"ם כתב ג"כ שמברך לשמוע קול שופר וכתב רבינו ירוחם שכן עיקר וסמ"ק כתב כדברי ר"ת ואין נוהגין כן: וכתב הגאון מהר"ר אליה מזרחי זלה"ה על דברי סמ"ג דאי כדמפרש לה הטור משום דבשמיעה תליא מלתא ולא בתקיעה והביא ראייה מדתנן התוקע לתוך הבור וכו' הא א"ר הונא ל"ש אלא לאותן העומדין על שפת הבור וכו' ואיכא למימר שאני העומדין על שפת הבור דלא תקעו אבל היכא דתקע אפילו לא שמע יצא עכ"ל. ודבר ברור הוא של' רבינו הקצר גרם לו לכתוב כן שאילו היה מעתיק דברי הרא"ש לא היה מקשה כן שהרי מתוקע עצמו מייתי לה: וכתב הר"ן בפ"ק דפסחים איכא למידק מפני מה אנו מברכים במגילה על קריאתה ותקנוה בעל מפני שיכול הקריאה להתקיים ע"י אחר ובשופר תקנו הברכה על שמיעתו ותקנוה בלמ"ד לפי שא"א להתקיים ע"י שליח נעביד איפכא שתהא ברכת מגילה על השמיעה ובלמ"ד וברכת שופר על התקיעה ובעל י"ל שלפי שהמגילה יש בה פיסוק אותיות שצריך לשמוע אותן תקנו ברכתה על קריאתה ללמד שלא בקול בלבד הוא יוצא אלא בשמיעת קריאתה אבל בשופר אין ל' תקיעה מוכיח פיסוק קולות יותר משמיעה עכ"ל: כתוב בתה"ד דמי שכבר יצא י"ח תקיעת שופר ובא לתקוע כדי להוציא את חבירו דמן הדין לא יברך התוקע אלא השומע מברך אבל אין נוהגין כן: כתב א"ח ויברך שהחיינו וכ"כ הרמב"ם וסמ"ג: כתב הרמב"ם פרק י"א מה" ברכות אחד העושה מצוה לעצמו ואחד העושה לאחרים מברך קודם עשייתה אקב"ו לעשות אבל א"צ לברך שהחיינו ולא על מצוה שעשה לעצמו עכ"ל. נראה מכאן שמי שיצא כבר ידי תקיעה ואח"כ תוקע להוציא אתרים שלא יברך שהחיינו וכן מי שיצא כבר ידי מקרא מגילה וכן מי שאומר קידוש להוציא אחרים והוא אינו רוצה לצאת ידי אותו קידוש כך מצאתי כתוב נראה שזה כדעת ת"ה דבסמוך ואין נוהגים כן. ואפשר דהרמב"ם לא איירי אלא במצוה שיש בה מעשה אבל מצוה שאין בה מעשה אלא דיבור או קול מברך שהחיינו אפילו כשעושה אותה לאחרים:
ויתקע תשר"ת ג"פ וכו' יתבאר בסימן תק"צ בס"ד:
ואם התחיל ולא יכול להשלים כ' הר"י דבר פשוט הוא שמשלים אחר ואפילו ג' וד' ודי בברכה שבירך ראשון וכו' כ"כ ג"כ הרא"ש בפ' בתרא דר"ה וז"ל ואם התחיל לתקוע ועף והוצרך אחר לגמור מתחיל ממקום שפסק ואינו צריך לברך כיון ששמע ברכת הראשון ואע"'פ שלא היה בדעתו לתקוע מ"מ גם על השמיעה היה צריך לברך לשמוע קול שופר אלא שנפטר בברכת התוקע וה"ה אם תקע נפטר בשמיעת הברכה ואף אם לא יוכל המברך לתקוע כלום נפטר התוקע בברכת המברך עכ"ל. וכ"כ ה"ה בפ"ג בשם רבינו האי וכ"כ המרדכי בסוף ר"ה בשם רבינו יואל שראה מעשה בפני רבינו אפרים וריב"ם שאחד בירך ותקע מקצת התקיעות ושלח השופר לאחר וסיים התקיעות בלא ברכה ורשב"ט הביא ראיה מתוספתא דמגילה מעשה בר"מ שקרא מיושב ונתנה לאחר ובריך עליה ופריך עלה בירושלמי זה קורא וזה מברך א"ר ירמיה מכאן שהשומע כקורא וכי היכי דהשומע כעונה ה"נ שומע כתוקע עכ"ל. ומשמע דהיינו דוקא כשהיה שם התוקע בשעת הברכה אבל אם לא היה שם באותה שעה צריך הוא לברך בודאי:
ומ"ש רבינו וברכה לבטלה לא הוי כיון שיצא בתקיעת השני נ"ל דה"ק ברכה לבטלה לא הוי כיון שהשני יוצא בברכתו אלא שתלה הדבר בשיצא בתקיעת השני<i data-commentator="Hagahot" data-order="1"></i> ולא דק דכיון שהשני יוצא בברכתו אע"פ שלא יצא הוא בתקיעת השני כגון שיצא והלך לו או שסתם אזנו ולא שמע התקיעה לא היתה ברכתו לבטלה:
א"ר יצחק למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין וחוזרין ותוקעין וכו' בפ"ק דר"ה (טז.) <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i> ומשום דלכאורה משמע דאתקיעות דמעומד מתמה למה הן צריכות כיון שכבר תקעו מיושב וא"א לפרש כן שהרי עיקר התקיעות על סדר הברכות הן לכך פי' רבינו דאתקיעות דמיושב מתמה למה הן צריכות כיון שסופן לתקוע על סדר הברכות והן תקיעות של עיקר וכ"פ הר"ן ג"כ: וכתב עוד הר"ן נ"ל שלכך הקדימו תקיעות דמיושב אף ע"פ שהיה ראוי להקדים אותם שעל סדר הברכות שהן עיקר לפי שאילו היו מקדימים אותם אפשר שלא היו חוששים אח"כ לתקיעות מיושב שאינן אלא לערבב את השטן בלבד ולפיכך הקדימו תקיעות דמיושב שבידוע שלא יזלזלו באותם שעל סדר הברכות: וכתב עוד שהקשו בתוס' דהא עבר משום בל תוסיף ותירצו דלא שייך בל תוסיף בעשיית המצות ב"פ:
ואמאי דאמרינן כדי לערבב את השטן פי' הר"ן ולהכניע את היצר כדכתיב (עמוס ג) אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו דשטן היינו יצה"ר:
ומ"ש רבינו פירוש כדי שיתערב מיד בתקיעה ראשונה וכו' וי"מ שמכח תקיעה ראשונה מתערבב בשנייה והכי איתא בירושלמי וכו' כל זה כתוב ברוקח: סמ"ג כתב הא דירוש' בשם המדרש וכתב עוד ובל' המדרש אם לא יתפחד מ"מ זוכר שלקץ הימים כשיתקע בשופר גדול יגיע זמנו להיות נבלע לנצח ולעולם כששומע קול שופר זוכר אותה שעה כאדם שרואה מת שזוכר יום המיתה ומעירבב בזה ואינו יכול לקטרג ובספר הזוהר כתוב ת"ח ביומא דר"ה עלמא איתדן ובו דינא דקב"ה יתיב ודן כל עלמא ואיהו סטרא אחרא קאים מסטרא דא וכל אינון דאתדנו למותא אשגח עלייהו ואתרשימו קמיה ובשעתא דישראל מתערו רחמי עלייהו בההוא קול דשופר כדין אתערבו כול' דלא ידעי ולא משגחי באינון דאתדנו עד דלבתר כל אינון דלא מהדרי בתשובה ואגזר עלייהו מותא ודאי נפקין פתקין מבי מלכא ואתמסרו ליה כיון דאתמסרו לא אהדרו פתקין עד דיתעביד דינא וישראל כולהו בעיין לאסתמרא מיניה.
כדתנן (שם לב.) העובר לפני התיבה בי"ט של ר"ה הב' מתקיע פירוש מנהגם היה שש"צ המתפלל ביוצר אינו מתפלל במוסף אלא ש"צ אחר וקתני דתקיעות שעל סדר הברכות אין תוקעין אותם אלא במוסף ולא ביוצר ומתמה בגמרא אמאי אין תוקעין ביוצר דהא זריזים מקדימים למצות א"ר יוחנן בשעת השמד שנו ופירש"י עו"ג גזרו שלא יתקעו והיו אורבים להן כל ששה שעות לקץ תפלת שחרית לכך העבירום לתקוע במוספין וכתבו התוספות (שם) ואף על פי שבטל השמד לא עבדינן כדמעיקרא דחיישינן שמא יחזור דבר לקלקולו ולפירו' הירושלמי ניחא טפי דמפרש שם שדמו עו"ג שנאספו לתקוע תרועת מלחמה ועמדו עליהם והרגום ולכך תקנו תקיעות וברכות במוסף דכי חזו דקרו בקריאת שמע ומתפללין וקורין בתורה וחוזרין ומתפללין ותוקעין אמרי בנימוסייהו אינון עסקין כלומר בחוקיהם ובתורתם:
ומ"ש רבינו דקדק רבינו האי מדקאמ' מתקיע ולא קאמר תוקע אלמא אחר תוקע ולא ש"ץ כ"כ בשמו הרא"ש והר"ן בפרק בתרא דר"ה:
ומ"ש בשם הרא"ש עד רשאי לתקוע הכל בפרק הנזכר וביאור המשך לשון רבינו כך הוא ר"ל שעיקר התקיעות הם אותן שמעומד ומדיקדוק רבינו האי משמע שאותן שמעומד אינן עיקר שאם היו עיקר היה יכול הש"ץ לתקוע ולא היה הפסק אבל כיון שאין הש"ץ רשאי לתקוע ומשמע דטעמא משום דהוי הפסק אלמא אינם עיקר לכך כתב דברי הרא"ש דמפרש טעמא שאין ש"ץ תוקע לא הוי משום הפסק אנא מפני הטירוף אבל הפסק לא הוי מאחר שהן עיקר התקיעות: הכלבו כתב דברי רבי' האי וכתב עוד ואע"ג דאמרינן נמי סוטה (ל:) מקרא את ההלל שהוא גם כן לשון מפעיל התם נמי טעמא לפי שמקרא אותו לצבור כדאמרינן התם הוא אומר הללויה וכל העם אומרים הללויה:
וכתב עוד אחרי שהטעם כדי שלא יטעה בברכות נ"ל שש"ץ רשאי לתקוע תקיעות שמיושב משום דלא שייך בהו האי טעמא ופשוט הוא <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>:
ולא ידעתי מאין מצאו להם היתר זה כי נ"ל שאסור כדתניא השוכר את הפועל וכו' המרדכי כתב בס"פ אע"פ אהא דקאמר התם (סד.) מיחזי כשכר שבת מכאן פסק הר"ב יש לי חשש על החזני' שמשכירים אותם להתפלל בשבת וה"ר שמואל אומר דאין איסור דהא נותנים שכר לקיים המצוה להתפלל עכ"ל ויש לתמוה על ה"ר שמואל דאטו כדי לקיים המצוה נחלל שבת וי"ל דבגמרא איתא הא על מורד ומורדת דקא בעי מ"ש איהו דיהבינן ליה דשבת ומ"ש איהי דלא יהבינן לה דשבת ומשני איהי דמיפחת קא פחית לא מיחזי כשכר שבת איהו דאוסופי קא מוספא מיחזי כשכר שבת ופירש"י כשכר שבת וגזירה משום מקח וממכר ושכירות עכ"ל ומשמע דאפי' אי הות מוספא ליכא איסורא אפי' מדרבנן דהא מקח וממכר גופיה לא מתסר אלא מדרבנן והיכי גזרינן במורד דאוסופי מוספא אטו מקח וממכר הו"ל גזירה לגזירה אלא ודאי לית ביה איסורא כלל אפי' מדרבנן אלא דלתקן להוסיף לכתחלה לא רצו חכמים משום דהוי מיחזי לאינשי כשכר שבת וכן משמע בפרק מקום שנהגו (נ:) דת"ר ד' פרוטות אין בהם סימן ברכה לעולם וחד מינייהו שכר מתורגמנין מפרש טעמא משום דמיחזי כשכר שבת ואם איתא דהוה שום צד איסור בדבר לא הול"ל אין בהם סימן ברכה דמשמע דלית בהו איסורא אלא שאין רואין סימן ברכה ועוד דמשמע שהיה דרכם לשכור מתורגמנין בשבתות וי"ט להשמיע הדרשה לרבים וטעמא כדפרישית דכיון שאינו שוכר אותו בשבת עצמה אלא מע"ש שוכר אותו שאין איסור בדבר אלא שיש לחוש לכתחלה היכא דאפשר ובמקום מצוה לא חששו כלל וזהו דעת ה"ר שמואל שכתב דאין איסור דהא נותנים שכר לקיים המצוה כלומר כיון דאין איסור בדבר כלל אלא חששא בעלמא כיון דלקיים המצוה הוא שרו ושלא כדברי הר"ב יחיאל כנ"ל:
ומ"ש ואור"י כל שנה שאין תוקעין בה בתחלתה מריעין לה בסופה וכו' בפ"ק דר"ה (יו.) פי' צריכים להתריע בסופה מפני הצרות שיבואו עליהם כדתנן בפ"ב דתעניות שמתריעין על הצרות:
ומ"ש ומפרש בה"ג לא דאיקלע בשבת וכולי כ"כ שם הר"ן בשמי:
ומ"ש רמז לדבר אין שטן וכו' הם דברי רבינו שכתב שבנוטריקון שופר נרמז הא דא"ר יצחק כל שנה שאין תוקעין בתחלתה מריעין בסופה דנוטריקון שופר אין שטן ואין פגע רע שתוקעין שופר משמע הא אם אין תוקעין יש שטן ויש פגע רע והיינו שמריעין בסופה כדקאמר רבי יצחק:
אע"פ שאין שופר מפורש בר"ה אנו לומדים אותו מיובל וכו' בפ' בתרא דר"ה (לג: לד) ת"ר מנין שבשופר ת"ל והעברת שופר תרועה אין לי אלא ביובל בר"ה מנין ת"ל בחדש השביעי שאין תלמוד לומר בחדש השביעי ומה ת"ל בחדש השביעי שיהו כל תרועות חדש השביעי זה כזה ובסוף הברייתא מייתי לה מדכתיב שביעי ביובל וכתיב שביעי בר"ה בג"ש ומפרש בגמרא דה"ק אי לאו ג"ש הוה מייתינא לה בהיקישא השתא דאתא ג"ש היקישא לא צריך:
| 