|
__NOTOC__
Siman תקמג
==בית יוסף==
{{המרת או.סי.אר}}
כל מלאכה או דבר שאסור לעשותו אסור לומר לעו"ג לעשותו ברייתא בפ' מי שהפך (יב.) כללו של דבר כל שהוא עושה אומר לעו"ג ועושה וכל שאינו עושה אינו אומר לעו"ג ועושה:
ומ"ש ואפי' דבר שמותר לעשותו בי"ט כגון עו"ג שקבל לבנות ביתו של ישראל וכו' שם אמר שמואל מקבלי קיבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר אמר רב פפא ואפי' חוץ לתחום לא אמרן אלא דליכא מתא דמקרבא להתם אבל איכא מתא דמקרבא להתם אסור אמר רב משרשיא וכי ליכא מתא דמקרבא להתם נמי לא אמרן אלא בשבחות וי"ט דלא שכיחי אינשי דאזלי להתם אבל בחש"מ דשכיחי אינשי דאזלי ואתי להתם אסור:
ומ"ש ואפילו נבנה הבית באיסור ע"י עו"ג נכון להחמיר שלא יכנסו בו כלומ' אפילו נבנה כבר הבית כיון שנבנה באיסור נכון להחמיר שלא יכנסו בו וענין זה שם מר זוטרא בריה דרב נחמן בנו ליה אפדנא מקבלי קיבולת חוץ לתחום איקלע רב ספרא ורב הונא בר חיננא ולא עלו לגויה ואיכא דאמרי הוא נמי לא על בגויה והאמר שמואל מקבלי קיבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר אדם חשוב שאני איכא דאמרי סיועי סייע בתיבנא בהדייהו ופירש"י סיועי הוה מסייע בתיבנא שהיה נותן להם תבן למלאכה דהואיל והוא מסייע בהדייהו אסור <i data-commentator="Drisha" data-order="1"></i> מדכתב רבינו סתם נכון להחמיר ולא חילק בין אדם חשוב לשאינו חשוב נראה שהוא סובר דכלישנא דסיועי סייע בתיבנא נקיטין דבתרא הוא וא"כ נבנה באיסור ומדלא קאמר תלמודא אסור ליכנס בה אלא דהנך רבנן אי נמי מר זוטרא גופיה לא על בגויה משמע דלא מדת הדין היתה אלא מדת חסידות וזהו שכתב רבינו נכון להחמיר כלומר אף על גב דמדינא שרי נכון להחמיר:
ומ"ש וה"מ בבית שהוא במחובר וכו' שם אהא דאמר שמואל מקבלי קיבולת בתוך התחום וכו' כתב הרא"ש בשם הראב"ד האי קיבולת לאו קיבולת דשדה איירי דההיא אפילו בימי אבלו מותר לכתחלה וכ"ש במועד ולא קיבולת דתלוש הוא דאפילו בשבת מותר אלא בקיבולת דבניין איירי וכתבו הגה"מ בשם סמ"ק דתלוש מותר בביתו של עו"ג וה"מ בקיבולת אבל בשכיר יום אסור בכל ענין ע"כ ובהגהות אשיר"י כתוב מי שמקבל עליו קיבולת קודם המועד כגון מידי דאית ליה קלא כמו קרקעות ובהמות אסור לישראל שיניח לעשות מלאכתו במועד ואפי' עושה מלאכתו חוץ לתחום ע"כ:
מותר ליתן לעו"ג מלאכה בקיבולת או בשכיר יום וכו' שם תניא מקבלין קיבולת במועד לעשותה לאחר המועד ובלבד שלא ימדוד ושלא ישקול ושלא ימנה כדרך שהוא עושה בחול ופי' בנ"י מקבלי קיבולת פי' נותנין מלאכה לעו"ג במועד כדי לעשותה לאחר המועד ולאו דוקא קיבולת אלא אפילו לשכור שכיר י"א דאף אם יעשה העו"ג במועד א"צ למחות בידו כדאמרי' בפ' קמא דשבת (יט.) ופוסק עמו לשבות ואינו שובת: לא ישקול כגון מטוה שנותנים לארוג מפני שהוא דרך חול וכן כסף שנותנים לצורף לעשות כלי אסור לשוקלו ודעת המרדכי כסברא זו וכתב נ"י דאף אם יעשה העו"ג במועד שרי וכ' רבינו ירוחם שכן עיקר כתב בנ"י שם בגמרא משמע מעובדא דבי נגרי דריש גלותא דכל סיוע שאינו אלא הנאה בעלמא ואינה ניכרת מותר לעשותה לכתחלה בחולו של מועד לקבלנין ופי' בי נגרי עו"ג אוכלי שולחנו והיו רודים על בעלי מלאכתו למהרם ופעמים היו מסייעים להם שמתוך שממציאים להם הצריך למלאכה ממהרים ושכרם של פועלים מתרבה בזה מ"מ הני בי נגרי לא הוו שקלי אגרא אלא למצוא חן בעיני ר"ג עבדו ולפיכך אע"פ שהיו מביתו של ר"ג והמלאכה היתה של ר"ג שרא להו רבא למעבד וגם רבינו ירוחם כתב שאותם הבי נגרי היו מסייעים לאריסי ריש גלותא וכיון שלא לוקחים הבי נגרי שכר שרי:
Siman תקמד
==בית יוסף==
{{המרת או.סי.אר}}
צרכי רבים מותרים לעשותם בחול המועד כגון לתקן הדרכים ולהסיר מהם המכשולות וכו' משנה בריש מ"ק (ב.) עושין את האמה בתחלה בשביעית ומתקנין את המקולקלות במועד ומתקנין את קלקולי המים שבר"ה וחוטטין אותן ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות ואת מקואות המים ועושין כל צרכי הרבים ומציינים את הקברות ובגמ' (ד' ה) תניא יוצאין לקווץ את הדרכים פי' לפנות קוצים שבדרכים ולתקן את הרחובות ואת האסטרטאות ולמוד את המקואות וכל מקוה שאין בו מ' סאה מרגילין לתוכו מ' סאה.
ומ"ש בורות ומעיינות של רבי' שנפל בהם עפר ואבנים וכו' זהו ששנינו מתקנין את קלקולי המים שבר"ה וחוטטים אותן ופירש"י חוטטין נפל צרורות בקרקעית הבור מעלה אותן ובגמרא (שם) חטיטה אין חפירה לא א"ר יעקב א"ר יוחנן לא שנו אלא שאין רבים צריכין להם אבל רבים צריכים להם אפי' חפירה מותר ואיתא תו בגמרא (ד:) אביי שרי להו לבני הרמך לסחופי נהר<i data-commentator="Hagahot" data-order="1"></i> פי' שנפלו אבנים ועפר ומנעו מרוצתו ונטלום להיות סוחף כבתחלה ר' ירמיה שרא להו לבני סכותא<i data-commentator="Hagahot" data-order=""></i> למיכר נהרא טמימא רב אשי שרא להו לבני מתא מחסיא לאקדוחי נהר בירם אמר כיון דרבים שתו מיניה צרכי רבים נינהו ותנן עושין כל צרכי הרבים וכתב הרא"ש פי' הראב"ד שהיה רחוק הנהר מבירם העיר והיה להם טורח לשאוב מן הנהר וקדחו את גדותיו והביאו את המים דרך חריץ אל העיר וחמר כיון דשתו רבים מינה כי היו לבני בירם מעט בורות ולא היו מספיקין להם אלא בדוחק ועתה ישתו מים רבים מן הנהר בהרוחה דצרכי רבים נינהו וכל אלה אע"פ שהיה טורח גדול ופרהסיא וכיון מלאכה במועד אעפ"כ התיר להם לפי שצרכי רבים אינם נגמרים אלא בשעת הבטלה משום דדמי לקידרא דבי שותפי ובשעה שהם נטלים ומתחברים כולם ועושים אם לא יעשה אז לא יעשם לעולם וגרסינן בירושלמי בהדא דבני סוכתא אתפחתא מסותא פי' מרחץ של עיר ששמה סכותא נפחתה ושרא להו מעבדיניה במועד מן הדא מתקנין את קלקולי המים שבר"ה בטריחא וכוונו פי' בתמיה כ"כ התיר להם שהם כוונו מלאכתם במועד והיה בו טורח גדול ולא כן תנינינן ובלבד שלא יכוין מלאכתו אי לא מתעבדא במועד כדין לא מתעבדא וכל אלו יראה שלא היה לצורך המועד ואפ"ה התיר להם מטעמא דפרישית דצרכי רבים לא יעשו לעולם אם לא במועד וא"ת מ"ש מחפירת בורות שיחין ומערות של רבים דבעינן צורך המועד התם מפני שהן מלאכת אומן ואינו יכול לשנות בהם ואם ישנה יפסיד בהם אבל כל אלו מעשה הדיוט וזהו ההפרש שיש בצרכי רבים כי מעשה אומן בעינן שיהא צורך המועד ואם צורך המועד הוא אע"פ שכיונו מלאכתן במועד וטורח גדול הוא מותר והיינו חפירת הבורות שיחין ומערות ובני דסוכתא דירושלמי אבל במעשה הדיוט לא בעינן צורך המועד והיינו דומיא דחטיטת בורות שיחין ומערות שמותר לרבים ואפי' אינו לצורך המועד וכן היו כל אלו המעשים של בני הרמך ובני דסוכתא ונהר בירם אע"פ שלא היו לצורך המועד מעשה הדיוט הם כי החפירה ההיא לא היתה אומנות ואינו דומה לחפירת בורות שצריך לטוח יפה להחזיק מימיה ומטעם זה אסור חפירת בורות שיחין ומערות ואפי' צריך להם למועד לפי שמעשה אומן הם ולא התירו מעשה אומן אלא לצורך רבים אבל חטיטת בורות שיחין ומערות מעשה הדיוט והתירו ליחיד שצריך לו במועד ולרבים אפילו א"צ להם עכ"ל והרמב"ם כתב בפ"ח מהל' י"ט בורות שיחין ומערות של יחיד אם היה צריך להם חוטטין אותן ושפין סדקיה אבל אין חופרין אותן לכתחלה ובפ"ז כתב עושין כל צרכי הרבים במועד כיצד מתקנין קלקולי המים שבר"ה ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות וחופרין לרבים בורות שיחין ומערות וכורין להם נהרות כדי שישתו מימיהם עכ"ל ומדכתב גבי חפירת בורות וכריית נהרות כדי שישתו מימיהן דמשמע כדי שישתו אותם במועד וגבי מתקנין קלקולי המים לא כתב כן משמע דחטיטת דרבים אפי' שלא לצורך המועד שריא וכדברי הראב"ד ז"ל וכתב ה"ה שם וז"ל כתב הר"מ דודאי אם אין לו ליחיד מה ישתה אפילו חפירה מותרת ובלבד שלא יערים לחפור בור גדול מספיק להרבה ימים דומיא דאין לו מה יאכל שקוצר ודש ודין הגמרא הוא בשיכול לשתות מי נהר ואפשר לו לטרוח ולילך לדלות מן הנהרות עסקינן ורוצה לשתות מי בארו ולזה התירו חטיטה ולא חפירה ואם יש לו מים בבור או שותה ממקום שהוא רגיל לשתות אפילו חטיטה אסורה לו אבל כשאין לו מה ישתה ודאי מותר אפילו לחפור ע"כ ויש לחוש לפי שהמים מצויים בזול ואפשר שאפילו אין לו מה ישתה אלא מפני דוחק הרבה לא התירו לו חפירה וזה נראה כדעת רבי' שלא חלק עכ"ל:
ומ"ש רבינו אבל מותר להמשיך מים לתוכן אפי' אם א"צ להם עתה ברייתא שם בורות ומערות של יחיד כונסין מים לתוכן אבל לא חוטטין וע"כ בשא"צ להם במועד היא דאי בצריך להם חטוטי נמי משרא שריא וכ"כ הרי"ף והרמב"ם והרא"ש בהדיא דבורות שיחין ומערות של יחיד אם א"צ להם אין חוטטין אותם ואין שפין סדקיהם אבל כונסין לתוכן מים ואע"פ שא"צ להם ופירש נ"י כונסין לתוכן מים שמקבצים מימי גשמים שמקבלין בכלים כשיורדים מהגגים ומוליכין לבורות שיחין ומערות ואע"פ שיש בהם כבר מים די לכל ימי הרגל מותר לפי שאין בזה טורח מרובה: כתב הרשב"א שאלת ציבור שהיו בונים ב"ה אם מותר להשלים בח"ה. תשובה מסתברא לי שאסור כיון שהיא מלאכת אומן ואינה מלאכת האבד ואינה צריכה למועד שיש להם בית אחר להתפלל שם או שיש בבנוי שבאותו ב"ה מקום להתפלל ועוד אני מסתפק אם התירו צרכי רבים במועד במלאכת אומן יותר מצרכי יחיד אלא מדברים הצריכים לגוף כחפירות בורות שיחין ומערות וכיוצא בהם בהסרת הקוצים מן הדרכים ותיקון הרחובות שבכל אלה יש בהם צורך לרבים לחיותן ולשמור מהניזקין שאי אפשר לרבים להתבונן בדרכים כדאיתא בב"ק (כז:) ואפי' בשבת התירו (שבת מב.) לטלטל הקוץ בר"ה ולהוליכו פחות מד"א ובכרמלית אפי' טובא כדי שלא יזוקו הרבים וכן תיקון המרחצאות דשרי בירושלמי ומשמע התם דאפי' אם כוונו מלאכתן במועד דאף המרחצאות יש בהן חיי נפש משום רחיצת הגוף דלא ליתי שיחנא וכיבי כדאיתא בר"פ אלו נדרים (פ:) ומיהו ל"ש אלא בצריכי להו רבים אבל לצורך יחיד לא משום דאפשר ליה למחיי שלא במרחץ אי נמי לא צריך ליה או אזיל לדוכתא אחרינא אבל רבים אי אפשר ואי האי לא צריך האי צריך והוא הדין לקלקולי המים ולתקוני הדרכים דאפשר ליחיד להתבונן בדרכים ואף בברייתא משמע נמי דמשום חיי נפש התירו כן שהרי שנינו בברייתא יוצאין לתקן את הדרכים וכו' ומנין שאם לא יצאו ולא עשו כל אלו דמים שנשפכו מעלה עליהם הכתוב כאילו שפכום ת"ל ועשית מעקה לגגך והיה עליך דמים אבל לתקן את העיר וחומותיה אע"פ שהן צרכי רבים כל שאין בו משום חשש נפשות אינו מותר וכעין ששנינו בתוס' מי שהיה כותלו גוהה לר"ה סותרו ובונה אותו משום סכנת נפשות חומת העיר שנפרצה גודרין אותה גדרה ונפרצה אין גודרין אותה ואם היתה סמוכה לספר סותר אותה ובונה כדרכו ולפיכך מסתבר לי שאין בונין בית הכנסת ואפי' של רבים ואע"פ ששנינו עושין כל צרכי רבים היינו כגון אלו חפירות ובורות ובירושל' אמרו אלו הן צרכי רבים דיני ממונות דיני נפשות דיני מכות ערכין וחרמין והקדשות ומשקין את הסוטה ועורפין את העגלה ושורפין את הפרה ורוצעין עבד עברי ומטהרין את המצורע ופורקין מנעל מעל האימום אבל אין מחזירין אותו ובכל אלו אין דבר שצריך למלאכת אומן ומה שמנו בהדי הנך טובא שאין בהם צ"ר כבר פי' הראב"ד למה שנאוה כאן עכ"ל <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>: <small>ב"ה ובנין ב"ה בזמן הזה דבר האבוד הוא שאם יתעכבו בבנינו חיישינן שמא ימנעום העו"ג מלבנות:</small> תנן בריש מועד קטן (ב.) דבמועד יוצאין על הכלאים ובעיא בגמ' (ו.) מ"ש בחולו של מועד דנפקי' ומשני משום שכר פעולה דמוזלי גבן ודייק מינה בגמרא דיהבינן להו שכר מתרומת הלשכה דאי מדידהו מאי נפקא לן מינייהו והקשו התו' למ"ד שכר פעולה שאין לו מה יאכל אסור היאך שוכרין פועלים תירצו דשמא י"ל דהני דמצות התירו ואע"ג דקי"ל כמאן דאמר שכר פעולה שאין לו מה יאכל מותר כתבתי זה כדי ללמוד דהיכא דהוה לצורך מצוה אע"פ שיש לפועל מה יאכל מותר כתב המרדכי בשם הירוש' והתוספות אלו הן צרכי רבים דנין דיני ממונות ודיני נפשות ופודין את השבויין וכתב ראבי"ה לא ידענא אמאי חשיב פדיון שבויים שהרי אפי' בשבת מותר ונ"ל למנות ולטלטל כסף הפדויים עד כאן <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>:
Siman תקמה
==בית יוסף==
{{המרת או.סי.אר}}
אסור לכתוב בחול המועד ואפי' להגיה אות אחת בספר אסור משנה בפרק ואלו מגלחין (יח:) וכתב הרמב"ם שהטעם מפני שזו מלאכה שאינה לצורך המועד וכ"כ סמ"ג: וכתב ה"ה בשם הרא"ה שכשם שמותר לכחוב תפילין ומזוזות לעצמו כך מותר להגיה בס"ת לצורך עצמו לשם מצוה שמשנתינו אינה אלא בעושה לאחרים ע"כ והוא ז"ל חלק עליו דאיכא למימר כיון שכתיבת ספרים אסורה במועד אפי' לעצמו שרי שהרי לא התירו בברייתא אלא תפילין ומזוזות והטעם מפני שא"א לעשות ס"ת אחת בחולו של מועד או מטעם אחר אף הגהתו אסור וכ"נ מדברי רבינו עכ"ל. ול"נ שאם לא היה להם ספר כשר מותר להגיהו בח"ה כדי לקרות בו בצבור וכדברי הרא"ה ואם אין להם ספר כלל מותר לכתוב בח"ה ספר שלם אם אפשר ע"י סופרים הרבה דהא ודאי צורך המועד הוא לקרות בתורה בצבור ולישנא דהרמב"ם דייק הכי שנתן טעם לאין מגיהין אות אחת אפי' בספר העזרה מפני שזו מלאכה שאינה לצורך המועד משמע שאם היה בה צורך המועד כגון שצריכין לקרות בו בצבור שרי ובתה"ד סימן פ"ה כתב דאיתא בא"ז דהא דאין מגיהין אפי' אות אחת בספר העזרה פי' כשמוציאין בעזרה לקרות בו ואפי' לצורך רבים ע"כ ואח"כ כ' בעל תרה"ד דספר העזרה יש לומר שלא היה צריך לקרות בו במועד וכ"כ במיימון בהדיא ע"כ. וגם הרוקח כתב אם אין לו ספרים מותר לכתוב: כתב הכלבו נראה שמותר להגיה ולכתוב ספרים בחנם שמא לאחר י"ט לא יהיה לו פנאי על זה עכ"ל. ונ"ל דבכותב או מגיה לצורך רבים קאמר ושרו ליה מדין צרכי רבים דאפי' במכוין לעשותן במועד שרו כמו שנתבאר בסימן תקמ"ד אלא דהתם לא התירו שלא לצורך המועד אלא בדבר שאינו מעשה אומן:
ומ"ש רבינו ואסור לכתוב תפילין ומזוזות לאחרים בשכר וכו' שם (יט.) ת"ר כותב אדם תפילין לעצמו ולאחרים בטובה דברי ר' מאיר ר"י אומר מערים ומוכר שלו וכותב לעצמו ר"י אומר כותב ומוכר כדי פרנסתו ואסיקנא הלכה כותב ומוכר כדי פרנסתו ופי' הרא"ש כדי פרנסתו בריוח דמי שאין לו מה יאכל מותר לעשות כל מלאכה וכן פירש"י וכ"כ בנ"י לצורך פרנסתו לאו כדי חייו קאמר אלא אע"פ שיש לו לחם ומים מותר כדי שיעשה הוצאת י"ט יותר בהרוח' בבשר ויין אבל אם היה עשיר לא וז"ל רבינו ירוחם כותב ומוכר לאחרים כדי פרנסתו אפילו אם יש לו מה יאכל ואפילו בהרווחה כותב ומוכר כלומר שיהיה לו יותר בריוח לקנות יין ובשר לצורך המועד וכן פי' בה"ג דמיירי שאין לו מה יאכל וי"מ דאפילו יש לו מוכר כדי פרנסתו ובלבד שלא יעשה חבילה כדי למכור בחול אחר המועד עכ"ל. וסובר רבינו דר"י להקל מכולם אתא וא"כ לדידיה נמי שרי לאחרים בטובה ולכן כתב דלאחרים בחנם מותר וכ"כ סמ"ק אבל הרמב"ם כתב בפ"ז ואם אין לו מה יאכל כותב ומוכר לאחרים כדי פרנסתו וכתב ה"ה כדי פרנסתו פירש רבינו אם אין לו מה יאכל אבל רש"י פי' כדי פרנסתו בהרווחה ולא הוי שאין לו מה יאכל דהתם אפי' ר"מ מודה דשרי ע"כ ודעת הגאונים היא כדעת רבינו שאין מלאכה זו מותרת לפי שאין לו מה יאכל יותר משאר מלאכות וכן מבואר בהלכות הרי"ץ גיאת ואפשר לדעת רש"י שכיון שעשיית תפילין ומזוזות מותר לצורך עצמו הקלו לעשות לאחרים אפילו בהרווחה וכדי פרנסתו עכ"ל. ואפשר שטעמו של הרמב"ם מפני שהוא סובר דאין מניחין תפילין בח"ה דבכלל י"ט היא וא"כ אין להתיר בכתיבתן יותר מבמלאכה אחרת והרא"ש מפני דסובר שמניחין תפילין בח"ה הוצרך לפרש שהקילו בכתיבתן יותר מבמלאכה אחרת וכיון דבכל שאר מלאפות אם אין לו מה יאכל עושה ואם יש לו מה יאכל אלא שאין לו כדי פרנסתו בהרווחה לא יעשה צ"ל שבתפילין הקילו שאפילו יש לו מה יאכל אם אין לו כדי פרנסתו בהרווחה כותב. ולפי דברי הרמב"ם נראה שצריך לפרש דר"י לאחמורי מכולהו אתא דלאחרים בטובה או להערים ולמכור את שלו אסור ולא שרי אלא אם כן אין לו מה יאכל:
ומ"ש רבינו ודווקא תפילין ומזוזות משום מצוה וכו' אבל שאר ספרים אסור וכו' פשוט הוא וכבר כתבתי בסמוך דין כתיבת ספרים והגהתן: כתב סמ"ק אסור לכתוב במועד ספרים תפילין ומזוזות אבל כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו ובירושלמי מפרש רב בד"א להניח פי' להניחם אחר המועד אבל להניחם במועד אפי' להניחם לאחרים יכול לכתבן עכ"ל. ולדברי האומרים דאסור להניח תפילין בח"ה יפרשו הירושלמי דה"ק בד"א להניח כלומר להניח בקרן זוית כדי למוכרם אבל אם אין לו או לחבירו תפילין וצריך להם כדי להניחם במוצאי י"ט יכול לכתבן: כתבו התוספות (שם) בעשיית תפילין וציצית לא איירי במתני' ושמא אין אסור כי אם בכתיבה וטוויה עד כאן:
מותר לטוות תכלת לציציותיו וכו' שם במשנה טווה על ירכו תכלת לציציתו ופירש"י על ירכו אבל לא בידו בין אצבעותיו ובפלך כדרך חול ובגמרא ת"ר טווה אדם על ירכו תכלת לציציתו אבל לא באבן דר"א ופירש"י אבל לא באבן. שתולה בחוט כדי שיוכל לשזרו יפה וחכ"א אף באבן ר"י אומר באבן אבל לא בפלך וחכ"א בין באבן בין בפלך ואסיקנא הלכה בין באבן בין בפלך ומשמע דה"ה דלא בעי שינוי דעל ירכו אלא טווה כדרכו ולזה סתם רבינו וגם הרמב"ם בפ"ז סתם וכתב וטווה תכלת לבגדו וכ"כ בהגה' אשיר"י דבלא שום שינוי שרי וכ"כ רבינו ירוחם. וכתב עוד בהגהות דאיכא למימר דוקא תכלת שהוא דבר מועט אבל כל חוטין של ציצית לא וצריך שינוי. וכתב עוד שם וכל הני דשרי לכתוב ולטוות דווקא בשלא כיון מלאכתו במועד ורבינו ירוחם כתב וז"ל טווה ציצית לטלית ומתקנו בח"ה דכיון דציצות נוהג בח"ה מותר. ומשמע מדבריו דבכל חוטין של ציצית קאמר דשרי וכן נמי משמע דאפי' כיון מלאכתו נמי שרי דכיון דדבר מצוה הוא ליכא למקנסיה:
מותר לכתוב חשבונותיו ולחשב יציאותיו תוספתא כתבוה הרי"ף והרא"ש בפרק אלו מגלחין וכתב הרמב"ם בפ"ז דטעמא מפני שכתיבות אלו אין אדם נזהר בתיקונן מאד ונמצאו כמעשה הדיוט והרשב"א כתב בתשובה דטעמא משום שמא לא יזכור ויאבד ממונו. וה"ה כתב בשם הרמב"ן דטעמא מפני מלאכת הדיוט וצורך המועד הותרו. וי"א משום דבר האבד ואינו נראה עכ"ד והם כדברי רבינו ובהשגות פירש משום דבר האבד ודברי רבי' והרמב"ן עיקר עכ"ל והראב"ד גם הוא כתב דמשום צורך המועד התירו לכתוב חשבונותיו ויציאותיו ולא כתב דטעמא משום דבר האבד אלא באיגרות הרשות. ונ"ל שלדעת הרמב"ם צ"ל שאם אינם לצורך המועד אע"פ שמעשה הדיוט הוא לא היו מתירין חכמים וכמו שנתבאר בסי' תקמ"א גבי ההדיוט תופר כדרכו ומיהו לדברי הרשב"א דמפרש טעמא משום דבר האבד אפי' אינם לצורך המועד שרי: כתב הרוקח סי' ש"ח רבינו שמריה התיר לכתוב משכונות בחולו של מועד ע"י שינוי משום דדבר האבד הוא ואע"ג דאמרי' בתוס' כותב אדם חשבונותיו ויציאותיו במועד י"ל יציאותיו שיש לו להוציא והכל משום שמחת י"ט אבל משכונות לא ואפ"ה משום דבר האבד מותר ע"כ והכלבו התיר לכתוב מזכרת חובותיו של מעות שהלוה לעו"ג ולא הצריך שינוי וכן נראה מדברי הרמב"ם שנתן טעם מפני שאין אדם נזהר בתיקונן ולדברי הרוקח קשה שהרי דבר האבד א"צ שינוי כמו שנתבאר בפי' תקל"ז <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>:
וכותבין גיטי נשים וקדושין וכו' עד ואיגרות רשות משנה שם (יח:).
ומ"ש איגרות של רשות פי' שאלת שלום שאדם שולח לחבירו כן פירשו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם וכן פירשו בירושלמי וטעמא דשרי למיכתב כל הני כתב הרמב"ם בפ"ז דאגרות של רשות מפני שאין אדם נזהר בתיקונן מאד והו"ל כמעשה הדיוט והראב"ד כתב דטעמא משום דשמא לא יזדמן לו מוליך הכתב כלומר והוי דבר האבד וה"ה כתב בשם הרמב"ן דטעמא משום דמעשה הדיוט הן דכל הדיוט כותב כפי מה שיזדמן לו ולפיכך א"צ שינוי וגיטין ושוברות ומתנות כתב הרמב"ם דטעמא דשרו משום דכצרכי רבים הם וכתב ה"ה רש"י ושאר מפרשים פירשו שהוא משום דבר האבד וכתב רש"י גיטין שרוצה לצאת בשיירא ואם אינו כותב תשב זאת עגונה נראה מדבריו דהא לאו הכי אסור וקשה דהא מתני' סתמא מתני' ובודאי דבכל גוונא שרי וכן עיקר עכ"ל. ולי נראה דאפשר דרש"י נמי בכל גוונא שרי אלא דיהיב טעמא שמפני שאפשר לבא לידי עיגון התירו לכתוב כל גיטין. ובאינך כתב הרמב"ם דטעמא דשרו מפני שהם דברים דשייכי לב"ד וכשם שמותר לדון כך מותר לכתוב כל הדברים דשייכי לב"ד והתוס' כתבו דכל הני הוי דבר האבד פן ימות הנותן או העדים או ב"ד או תלך למדינת הים וכ"כ נ"י ורבינו ירוחם: כתב בתשובת ריב"ש בשם הר"ן כל דבר המזדמן תדיר אע"פ שבכל פעם ופעם הוא דבר פרטי נראה דצרכי רבים נינהו מדתנן בריש מ"ק ועושין כל צרכי הרבים ואמרו עלה בירוש' אלו הן צרכי הרבים דיני ממונות ודיני נפשות ודיני מכות וכו' והטעם מפני שצורך הרבים הוא להעמיד המשפט ולנהוג בדברים הללו וכן מה ששנינו ואלו כותבין במועד גיטין ושוברות וכו' כ' הרמב"ם שהטעם מפני שכל אלו צרכי רבים הם ע"כ והא דכותבין קידושי נשים משמע בגמרא דבין שטר קידושין שכתב בו הרי את מקודשת לי בין שטרי פסיקתא שרי וכ"כ רבינו ירוחם וכתב סמ"ק אבל שטר כתובה שט"ח הוא ואסור לכותבו המועד והכלבו כתב בשם ה"ר דוד בר לוי אית דמוכחי מדיכול להחזיר גרושתו דמי שנשא ערב הרגל מותר לכתוב כתובה ולחתמה בח"ה דהא מחזיר גרושתו עביד לה כתובה ויש לדחות דדלמא על כתובה ראשונה החזירה ויש להתיר מטעם דבר האבד שמא יצא ערעור בהסכמת תנאיהם עכ"ל:
ומ"ש רבינו שיש מפרשים אגרות של רשות שטרי ממשלה כלומר כתב צווי השלטון דרשות הוא שלטון כמו (אבות פ"ה) אל תתוודע לרשות כך פירש"י וכ"כ בהגהות מיימון בשם בה"ג והשאלתות: וכתב עוד בהגהות אבל שאר כתבים כותב שלא כדרכן וכן היה נוהג הר"מ להחמיר וכותב ע"י אותיות שבורות וחתוכות עכ"ל והתוספות והמרדכי כתבו לאסור לכתוב אגרות ואפי' על יהודי שהיה תפוס כתבו התוספות שהתירו בדוחק לכתוב ובהגהת אשיר"י כתבו לכתוב מצרכיו לשלוח לחבירו ליכא מאן דשרי ומה שנוהגין לכתוב אגרות בעיגול איסור גמיר הוא עכ"ל: ותרומת הדשן כתב בשם אחד מהגדולים שמותר לכתוב לחבירו ע"י שתופס הקולמוס בין האצבע והגודל ומאחר ששינה בשעת הכתיבה אינו חושש בתיקונו ומותר אע"פ שלמשתלח אין ניכר ששינה <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>: כתוב עוד בת"ה על צבור המבקשים לשלוח אחר מנהיג או אחר ש"צ לשוכרו על זמן לאחר המועד דלא שרי למכתב אע"פ דלצרכי רבים הוא משום דלא התירו צרכי רבים שלא לצורך המועד אלא בדבר שאינו מעשה אומן ואין דבריו מחוורין כלל דמשמע ודאי דלא חשיבא כתיבה מלאכת אומן אלא כגון כתיבת סת"מ אבל כתיבת אגרות ודאי מעשה הדיוט הוא וכמ"ש בשם הרמב"ן ז"ל וכיון שכן אפילו לדברי האוסרים לכתוב אגרות שלום במועד כל שהוא לצורך רבים שרי אפי' שלא לצורך המועד ואפי' אם כוונו מלאכתם במועד: כתב בספר תורת א"ו בסימן נ"ד כלשון הזה מצאתי בגליון שמתיר ר"ת לכתוב בח"ה בכתיבת משיט"ה שהיא כתיבה דקה בלא שינוי שהרי לא נתנה בסיני רק כתיבה גסה כדאמרינן (שבת קג:) בתיקון סופרים וכתבתם כתיבה תמה בעינן דהיינו גסה עכ"ל וכ"כ בא"ח ואין זה ברור בעיני <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>: ולענין הלכה כיון דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש והראב"ד והרמב"ן ז"ל מסכימים להתיר לכתוב אגרות שלום וירושלמי הוי סייעתייהו הכי נקטינן ואפי' בלא שינוי מותר מדלא הוזכר בדבריהם והמרדכי כתב בפשיטות האלפסי מתיר לכתוב כתבי' בלא שינוי. ונראה דכל כתבים מותר לכתוב בין של שאלת שלום בין של פרקמטיא ואפי' אינה אבודה ולאפוקי מחלוקת האגור שהרי סתם התירו ולא חלקו וכן נהגו <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>:
אין כותבין שטרי חוב וכו' משנה פ' אלו מגלחין (יח:) אין כותבין שטרי חוב במועד אם אינו מאמינו או שאין לו מה יאכל ה"ז יכתוב ופירש"י אם אינו מאמינו המלוה ללוה או שאין לו מה יאכל לסופר ואע"ג דבירושל' הקשו על זה ואמרו אם אתה אומר כן נמצאת מתיר את האומנות במועד אלא אם אינו מאמינו למלוה או שאין לו מה יאכל למלוה הבאה גמרא דידן פליגא עליה שהרי התירו כל מלאכה משום פועל שאין לו מה יאכל כתבו התוספות אין כותבין שטרי חוב פירש בתוספתא ה"ה שטר מכירה דהא בהדי אלו כותבין במועד לא חשיב שטר מכירה ול"נ דהא דלא קתני משום דאין כותבין שטר מכירה אלא על הקרקע ואמרינן לעיל אין מוכרין בתים אלא לצורך המועד ולצורך המועד פשיטא דשרי וה"ה אם מכר קודם למועד ועתה רוצה לכתוב דשרי במועד דהא נמי דבר האבד רק אם היה לו אונס ולא היה יכול לכתוב קודם המועד עכ"ל: כתוב בספר ת"ה תניא בתוספתא אין כותבין כתב אריסות וקבלנות במועד ר"י מתיר שמא יקדמנו אחר פי' בשקבל השדה קודם לכן התיר ר"י כדי שלא יחזרו בהם דקודם כתיבת שטר שניהם חוזרים עד שירד לתוכה ואפ"ה אסר ת"ק והלכה כמותו עכ"ל:
יש מתירין לכתוב ע"י שינוי וכו' בסמוך כתבתי בשם הגהות אשיר"י שאסור לכתוב בעוגל והתוס' כתבו בפרק אלו מגלחין (יט.) מה שנהגו לכתוב בעוגל לא מצינו היתר גם ע"י היפוך שהוא נקרא מצד א' לא היו מתירין וגם אי לא אסור משום מלאכה הא אסרינן אפי' טרחא דלאו מלאכה מיהו נהגו לומר דמתני' לא איירי ע"י היפוך ויש כותבין ע"י חלוק האות וכך היה נוהג רבי זקני והיו"ד שא"א שהיה כותב בכתב היפוך עכ"ל וגם המרדכי כתב שאסור לכתוב בעיגול משום דלכל הפחות יש אות א' כתובה כהוגן אבל נהגו לכתוב אותיות חתוכות ופסוקות וקטועות ואף כי לא מצינו שהתיר התלמוד על ידי שינוי אולי אין זה כתיבה ואין כח לאסור וגם הגהות מיימון כתבו בפ"ז מהלכות י"ט בשם סמ"ק שיש לאסור שלח לכתוב על ידי שינוי בעיגול אלא צריך לעשות בכל אות ואות שינוי אותיות חתוכות ושבורות באמצעיתן והיו"ד יעשה אותה כעין עיגול קטן עכ"ל <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>:
וא"א הרא"ש כתב תשובת שאלה בח"ה והתיר לי להעתיקה דחשיב דבר האבד ובתשובת הרא"ש כלל רביעי כתוב פסק אחד על ענין הזכרת גשם בפסח שרצה הרא"ש שיזכירו ולא קבלו ממנו וכתב בסופו לא הייתי כותב בחול המועד כי לא הורגלתי בכך אלא שצורך שעה הוא מפני חילול שמים וגם יש בדבר הזה קצת לצורך המועד ע"כ ונראה שאותו פסק הוא שהתיר לו להעתיק לפי שהיה רוצה לשלחו למקום אחר ואם לא היה נשאר ההעתק בידו היה דבר האבד ולאותו פסק קורא תשובה לפי שהוא משיב על החולקים עליו דאי לא תימא הכי אלא שתשובה אחרת היתה צריך לתת טעם להרא"ש עצמו למה כתבה בחול המועד אח"כ מצאתי בתשובות הרא"ש כלל כ"ג בלשון הזה כתב תשובה על שאלה בח"ה מפני שהיה השליח ממתין לה והתיר אף להעתיקה עכ"ל הרי שנתן טעם למה כתב התשוב' במועד מפני שהיה השליח ממתין לה כלומר ולא היה השליח רוצה להתעכב עד אחר המועד ומפני כך חשיב לה דבר האבד דשמא אח"כ לא ימצא ביד מי ישלחנה אי נמי שהשאלה היתה דבר שיש בו צורך המועד: וכתוב בהגהת סמ"ק מצאתי כתוב דמותר לכתוב קידושין בחולו של מועד ונ"ל ראיה מהא דפריך בפרק ב' דתמורה (יד:) והא א"ר אבא א"ר יוחנן כותבי הלכות כשורפי תורה וכו' דלמא מלתא חדתא שאני פי' דבר חדש וירא שמא ישכחנו אלמא דאפי' בזמן שנאסרת הכתיבה בדברים שבע"פ הותרה בדבר של חידוש גם בחש"מ נתיר מטעם זה לכתוב דברים שהם חדשים אצלו וירא שמא ישכח עכ"ל ובתשו' הרשב"א (ח"ג סי' רע"ג) כתוב שאלת אם מותר לכתוב חשבון תקופות בחולו של מועד כמו שמותר לכתוב חשבונותיו כדאיתא בתוספתא דמשקין משום דכדבר האבד דמי שמא ישכח חשבונות שבינו לבין אחרים ואמרינן שבתוס' מדקדקים מאותה תוספתא שאם שמע מרבו דבר חדש או עלה בידו עיון או סברא ומתיירא שמא ישכחנו שמותר לכתבו תשובה מסתברא שאפי' היה כדברי התוס' שאמרת בכתיבת התקופות אסור דחשבונות של הוצאות ודבר עיון מחודש בהלכה הוי כדבר האבד שמא ישכח אבל חשבון התקופות ידוע הוא למי שבקי בחשבונות התקופות ואין זה מוציא מלבו דבר מחודש ואין זה אלא כמי שכותב מה שמקובל על פה או כמי שכותב ומעתיק אחד מהספרים. גם במ"ש התוס' אני מסתפק זה כמה ואף בימי רבותי נ"ע מפני שאמרו אין מגיהין אות אחת ואפילו בספר העזרה ולמה לא ניחוש שמא ישכח וכל הספרים נגיה מטעות שמא ישכח ועוד דמצוה איכא משום ואל תשכן באהליך עולה (כדאיתא כתובות יט.) ויכתוב אדם פירושיו וחידושיו ועושה אדם חיבוריו וכותב ונמצא עושה מועדיו חול ויכתוב תפילין לאחרים דהא איכא מצוה אלא מסתברא לי שלא אמרו אלא ביציאותיו וחשבונותיו שבינו לבין אחרים שהכל תלוי בזכרון שמא לא יזכיר ויאבד ממונו אבל חידוש ששמע או שעלה בידו בעיונו זו באובנתא דליבא תלי ולאחר המועד עשוי הוא לחזר אחר שמועותיו ויבין כמו שהבין מתחלתו וכן אם מתיירא שמא ישכח ישנה בעל פה פעמים הרבה כדי שיהא שגור בפיו כמ"ש (מגילה ז.) תנא מיניה מ' זמנין ודמיא כמאן דמנחא בכיסתיה וכדרך שהיו עושים לזכרון עד שלא נכתבה המשנה והגמ' וכן הטעם בהגה' ספרים עשוי הוא לחזור ולראות בהם ולהגיה עכ"ל ועל מ"ש רבינו שהרא"ש התיר לו להעתיק תשובת שאלה נראה שהוא סובר כדברי התוס' ושלא כדברי הרשב"א ולפי מה שנתן הרמב"ם טעם לכתיבת חשבונותיו מפני שכתיבות אלו אין אדם נזהר בתקונן מאד ונמצאו במעשה הדיוט אפשר דה"ה דשרי לכתוב דבר חידוש שאין אדם נזהר מאד בתיקון כתיבתו שאין כוונתו אלא שלא תשכח מפיו וגם רבי' ירוחם כתב וז"ל אם שמע דבר חידוש ורוצה לכתבו כדי שלא ישכח מותר או להעתיקו אם לא ימצא להעתיק אחר המועד דאין לך דבר האבד גדול מזה וכ"כ רבינו פרץ זולתי שהיה הוא מחמיר על עצמו והיה כותבו בשינוי עכ"ל: כתב הרוקח לתקן קונטריסין לכתוב אחר המועד אסור ז"ל א"ח י"מ ספר העזרה ספר שקורא בו כ"ג בי"ה ועל זה אין מגיהין אותו במועד לפי שאינו צריך עד יה"כ הא אם צריך לקרות בו מגיהין אותו במועד בין במקרא בין בתלמוד שאין לך דבר האבד גדול מזה כ"כ הריטב"א בשם רבותיו וכן נראה הלכה למעשה ובלוחות של שעוה מותר לכתוב לד"ה לפי שאינה נקראת כתיבה והראב"ד כתב מותר לכתוב לאחרים בחנם: ולכתוב שמועות וקושיות ותירוצים נראה שמותר דהוי כדבר האבד שמא ישכח <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i> וכן נראה שמותר להגיה ספרים בחנם שמא לאחר י"ט לא יהיה לו פנאי<i data-commentator="Hagahot" data-order="1"></i> והרשב"א כתב שאם הרב עומד שם לאחר המועד אסור שהרי יכול לשאלו עכ"ל:
דנין בח"ה בין דיני ממונות וכו' כל זה ברייתא בר"פ אלו מגלחין (יד:) ומבואר בירושלמי דהוא משום צרכי רבים כתב המרדכי בס"פ מי שהפך שהתיר ראבי"ה לקבול בשביל חובותיו במועד והביא ראיה מדאמר בירושלמי קובלין לרשות שהוא שליט על בולי. [בין דיני נפשות כו' פי' בזמן שהיו הסנהדרין בלשכת הגזית ודנים דינים כאלה]:
Siman תקמו
==בית יוסף==
{{המרת או.סי.אר}}
אין נושאין נשים במועד לא בתולות ולא אלמנות ולא מייבמין משנה בפ"ק דמ"ק (ח:) ונאמרו בגמרא כמה טעמים בדבר וחד מינייהו מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו וכתב הרמב"ם זה הטעם ורבינו כתב בטור אבן העזר סי' ס"ד וטעמא דאין נושאין נשים במועד משום דאין מערבין שמחה בשמחה או משום ביטול פריה ורביה פי' שלא ישהא לישא עד המועד לפיכך מותר לישא בערב המועד עכ"ל:
ומ"ש ומותר לארס ובלבד שלא יעשה סעודת אירוסין בפרק אלו מגלחין (יח:) אמר שמואל מותר לארס במועד ותנא דבי שמואל מארסין ואין כונסין ואין עושין סעודת אירוסין וטעם משום דאירוסין בלא סעודה ליכא שמחה כדאיתא בפ' החולץ (מג:) וכתב הריב"ש בתשובה (סי' רס) אפי' יעשו ריקודין ומחולות אין זו שמחה האסור במועד ואפי' אם הארוס עושה סעודה עם ריעיו כל שאינה בבית ארוסתו לא ממעיט מושמחת בחגך ולא באשתך וכ"כ רבינו האיי והריא"ג וכן לסעוד החתן בבית חמיו שלא בשעת אירוסין נמי שרי עכ"ל:
ומ"ש ומותר להחזיר גרושתו משנה בפ"ק דמ"ק (ח:) ופירש"י משום דאינה שמחה כ"כ:
ומ"ש מן הנשואין ולא מן האירוסין כ"כ שם התוס' והרא"ש ונ"י בשם הירושלמי והטעם פשוט דמאחר שלא כנסה עד עתה שמחה היא לו והרי"ף והרמב"ם לא הזכירו הירושלמי הזה ולא ידעתי למה:
ומ"ש ובערב המועד הכל מותר ברייתא שם כל אלו שאמרו אסורין לישא במועד מותרים לישא ערב הרגל ומיישב התם (ט.) דלא תקשי מברייתא לכל הטעמים שנתנו למה אין נושאין נשים במועד ומ"ד דטעמא מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו משני עיקר שמחה חד יומא הוא כלומר עיקר שמחה דנשואין ביום ראשון דנשואין: כתב הרמב"ם אין נושאין נשים ולא מייבמין במועד וכו' ומארסין נשים במועד ובלבד שלא יעשה סעודת אירוסין ולא סעודת נשואין שלא יערב שמחה אחרת בשמחת החג נראה מדבריו שאפי' נשא אשה קודם המועד לא יעשה סעודת נשואין במועד ומיהו יש לדחות דדוקא בנושא אשה במועד וכגון שהחזיר גרושתו קאמר שלא יעשה סעודת נשואין אבל מי שנשא ערב מועד מותר לעשות סעודת נשואין במועד וכן נראה מדברי רש"י שפי' אהא דתניא כל אלו שאמרו אסורים לישא במועד מותרים לישא ערב הרגל כלומר מותר לישא לכתחילה ואע"ג דז' ימים של סעודה היו ברגל וכ"מ מדברי הגה"א בפ"ב דסוכה וכ"נ מדברי הריב"ש בתשובה והרשב"א כתב בתשובותיו שאלת הא דאמרי' אין נושאין נשים במועד ומותר לישא ערב הרגל משום דעיקר שמחה חד יומא אי דוקא בשאכלו סעודה ראשונה מסעודת נשואין ערב הרגל משום דאין שמחה אלא במקום סעודה או אפילו לא אכל אלא בנשואין לחוד תשובה נראין הדברים בין עשה סעודה בין לא עשה סעודה שעיקר השמחה הן הנשואין ואין מערבין אותה שמחה עם שמחת הרגל אבל הסעודה טפלה היא לעיקר השמחה וזהו שאין עיקר השמחה אלא יום אחד שהוא תחלת הנשואין ואע"פ ששמחין בסעודת הנשואין כל שבעה ומצוה נמי הוו שעליהם פטרו את החתן ואת השושבינים מן הסוכה עכ"ל ובתשובה אחרת כתב מי שנשא אשה עי"ט ובאו פנים חדשות אם צריך לחזור ולברך ז' ברכות תשובה אסור לעשות סעודת נשואין במועד כדאיתא בפרק אלו מגלחין ומיהו אם באו לו פנים חדשות מעצמן אפשר שמברכין לפי שחתן טעון ברכה כל שיש פנים חדשות וכיון שבאו פנים חדשות אפשר לומר שאין מבטלין הברכה מפני שמחת מועד. ובתשובה אחר כתב לכנוס בערב י"ט מותר כדאמרינן פרק אלו מגלחין ודקשיא לך שהרי עושין סעודה כל ז' לשם חופה ומערבין שמחה בשמחה כבר הקשו כן שם ופריקו למ"ד משום פריה ורביה לחד יומא לא משהי נפשיה למ"ד משום שמחה וכן משום טרחא עיקר שמחה ועיקר טרחא חד יומא עכ"ל וכיון שהוא עצמו כתב להתיר וכדברי רש"י ומידי דרבנן הוא נקטינן לקולא ומותר לזמן קרואים לעשות סעודת נשואין במועד כיון שנשא ערב הרגל וכן נהגו: כתבו התוס' שם (ח:) דסעודת ברית מילה מותר לעשות בח"ה דליכא שמחה כדאמרי' פ"ק דכתובות דלא מברכין שהשמחה במעונו משום דאית ליה צערא לינוקא א"נ כיון שזמנו קבוע אין לבטל זה מפני זה וכ"כ בהג"א פ"ב דסוכה בשם א"ז: וכתבו עוד התוס' אבל סעודת פדיון הבן צ"ע אם מותר לעשות במועד ואין לומר הא זמנה קבוע תינח בזמנה שלא בזמנה היאך יהא מותר וכ"ל דקי"ל כרב אשי דדריש בפ"ק דחגיגה בחגך ולא באשתך ואינו אסור לערב שמחה בשמחה ועי"ל דלא חשיב שמחה בשמחה כי אם סעודת נשואין לבד עכ"ל:
עושה אשה תכשיטיה בח"ה משנה בפ"ק דמ"ק (שם.):
ומ"ש כגון כוחלת ופוקסת וכו' עד סוף הסי' ברייתא שם (ט:): תנן התם (ח:) עושה אשה תכשיטיה במועד ר' יהודה אומר לא תסוד בסיד מפני שהוא נוול לה ובגמ' (ט:) תניא מודה ר"י בסיד שיכולה לקפלו במועד שטופלתו במועד שאע"פ שמצירה היא עכשיו שמחה היא לאחר זמן ומשמע דת"ק שרי אע"פ שאינה יכולה לקפלו במועד והלכה כמותו וכן פסקו הגה"א בשם א"ז אבל הרמב"ם כתב טופלת עצמה בסיד וכיוצא בו והוא שתוכל לסלקו במועד וכתב ה"ה שאפשר שסובר דת"ק לא פליג אדרבי יהודה וסמ"ג כתב כדברי הרמב"ם כתב עוד הרמב"ם מעברת אשה שער מבית השחי ומבית הערוה בין ביד בין בכלי וטעמו מדתניא התם מעברת סכין על פניה שלמטה.
Siman תקמז
==בית יוסף==
{{המרת או.סי.אר}}
חול המועד אסור בהספד ובתענית הלכך אין מביאין את המטה ברחוב העיר שלא להרבות בהספד משנה בפרק אלו מגלחין (כז.) אין מניחין את המטה ברחוב שלא להרגיל את ההספד וכתב נ"י מפני שאסור להרגיל אלא לכבוד ת"ח לפיכך אין מוליכין המת בבה"ק במועד עד שיהיה כל החבר מתוקן ומזומן:
ומ"ש והנשים מענות וכו' שם במשנה (כח:) נשים במועד מענות אבל לא מטפחות בראשי חדשים בחנוכה ובפורים מענות ומטפחות אבל לא מקוננות איזהו הענוי שכולן עונות כאחת קינה שאחת מדברת וכולן עונות אחריה וכתב רבינו בהלכות אבל דה"מ לאינש דעלמא אבל לת"ח מענות ומקוננות כדרכן בחול וה"מ בפניו אבל שלא בפניו לא ויתבאר בסמוך ושם יתבאר דיום שמועה כבפניו דמי:
ואפי' כל ל' יום לפני המועד אסור להספיד וכו' משנה בפ"ט דמ"ק (ד' ח.) לא יעורר אדם על מתו ולא יספידנו קודם לרגל שלשים יום ובגמרא (שם) מאי לא יעורר על מחו אמר רב כד הדר ספדנא במערבא אמרי יבכון עמיה כל מרירי ליב' ופי' בנ"י כד הדר ההוא ספדנא בעיר וצועק שיבכו עמו כל מרי נפש כי הוא יודע לספוד כהוגן ומי שהיה לבו דוה עליו הולך וסופד על קרובו וכתב רבינו ירוחם פי' לא יעורר לא ישכור ספדן לעורר על מתו שמת זה כמה ימים והראב"ד פי' מת לו מת במועד לא יעורר אחרים שהם מרי נפש על קרוביהם שמתו שיבכו עמו וז"ל סמ"ג שנינו שאסור לאדם שיספוד על מתו קודם הרגל ל' יום כדי שלא יבא הרגל והוא נעצב ולבו דואג ומזכיר אלא יסיר הדאגה מלבו ויכוין לבו לשמחה ואיתא תו בגמרא מ"ש ל' יום אמר רב כהנא ואמרי לה א"ר יהודה אמר רב מעשה באדם שכנס מעות לעלות לרגל ובא ספדן ועמד על פתח ביתו ונטלתן אשתו ונתנתן לו ונמנע ולא עלה באותה שעה אמרו לא יעורר אדם על מתו ולא יספידנו קודם לרגל ל' יום ושמואל אמר לפי שאין המת משתכח מן הלב ל' יום מאי בינייהו איכא בינייהו דקעבדי בחנם ופירש"י שאין המת משתכח מן הלב שלשים יום. כלומר כיון דמת אינו משתכח מן הלב ל' יום אי מספידו פחות מל' יום לפני הרגל אתי למיספד ברגל דעדיין לא שכחו וכתבו התוס' נראה דהלכה כרב באיסורי ואפי' לשמואל י"ל דלא אסירי אלא ע"י ספדנא אבל הוא עצמו שרי דיותר מתאפק מצערו ע"י צעקה וישמח אחר זמן והרא"ש כתב וז"ל כתב הרי"ץ גיאת כיון דטעמא משום עליית הרגל שרי והקשה הר"'מ א"כ לימא איכא בינייהו בזמן הזה אלא אף בזמן הזה אסור אי משום דכל דבר שבמניין צריך מניין אחר להתירו משום דלאו דוקא משום עליית רגל אלא נמי משום שמחת הרגל שאדם מקמץ מעות לצורך המועד אתי לבטולי משמחת הרגל והראב"ד כתב וקי"ל כשמואל דגרסינן בירושלמי לא יעורר אדם על מתו איזהו העורר מזכירו בין המתים לא יספידנו קודם לרגל ל' יום העושה לו הספד בפני עצמו הדא בישן אבל בחדש מותר אי זהו חדש תוך ל' יום ישן אחר ל' יום כלומר אם מת לו מת בתוך ל' יום אפילו ערב הרגל מותר לספדו כדרכו מפני שהמרירות כבר הוא בלבו על מיתת המת ואין בו תוספת מפני ההספד מזה נראה דמפני צער המועד היא כשמואל והרמב"ן ז"ל כתב כיון דקי"ל דהלכתא כרב באיסורי אין לשנות כל זה מפני שיטת הירושלמי אי אתיא כוותיה דשמואל ול"נ כיון דבחד לישנא אמר רב כהנא לסמוך על הירושלמי דהאי לישנא עיקר ואין אנו צריכין לסתור הכלל שלנו עכ"ל וכתב ה"ה שכן דעת הרשב"א לפסוק כרב אבל הרמב"ם בפ"ז מהל' יום טוב פסק כשמואל וכן כתב בפרק י"א מהל' אבל ושם כתב בד"א במת ישן אבל אם מת בתוך ל' יום סמוך לחג מעורר וגם הרמב"ן כתב בת"ה דמת חדש בתוך ל' יום לד"ה מותר ונ"ל שלא נאמרו דברים הללו אלא לפי מנהגם שהיו הולכים להספיד מתיהם באמצע השנה או אחר תום השנה לעורר בכי ויללה שאותו העצבון והצער אינו נשכח מלבו עד ל' יום אבל מה שנוהגים בזמן הזה שבתשלום השנה סופדים את המת ומזכירים נשמתו אף לדברי שמואל שרי דאין זה עורר שלא ישכח מן הלב ל' יום אדרבא דעתם להפסיק ע"י כך אבלותם שהרי קודם לכן לובשים שחורים ואח"כ מסירים אותם ולובשים מחלצות ונראה דמי שבאה לו שמועה אפי' רחוקה בתוך ל' קודם לרגל מותר לסופדו דהו"ל כחדש דקאמר בירושלמי דשרי שהטעם שכתב הרא"ש שייך גם בזה שהמרירות כבר היא בלבו על מיתת המת ואין בו תוספת מפני ההספד:
אין קורעין בח"ה ולא חולצין כתף ולא מברין אלא קרובים של מת וכו' משנה בפרק אלו מגלחין (כד:) אין קורעין ולא חולצין ולא מברין אלא קרוביו של מת ואין מברין אלא על מטות זקופות וכתב הרא"ש בשם הראב"ד כל הני במועד דוקא שאין רשאין לקרוע על מת במועד אלא דוקא קרובים הראויים להתאבל והכי מפרש לה בירושלמי וכן חליצת כתף ולהברות ברחבה אינם במועד אלא בקרוביו של מת ואין מברין את האבל במועד בתוך ביתו אלא על מטות זקופות ואפי' מי שלבו גם בו אפי' קרוביו ממש שאין כפיית המטה נוהגת ברגל כלל וכ"כ ראבי"ה דמתניתין איירי במועד דגרסי' בירושלמי על משנה זו ובלבד קרובים הראויים להתאבל תניא חכם שמת הכל קרוביו ואפילו קרובים שאינם ראויים להתאבל כהדא דרבי בון דמך במועדא<i data-commentator="Hagahot" data-order="1"></i> ולא עבד ליה רב מנא חסדא אמרי צפוראי עד מית סנאה בתר מועדא עביד ליה יקרא על ואמר קדמיהן הדא דתניא חכם שמת הכל קרוביו בהינון דהוון גביה אנן לא הוון גביה וכיון דמתניתין איירי במועד שמעינן דיש קריעה במועד ושמעינן נמי דעושין הבראה במועד והר"ם מארץ האי כתב דאין עושין הבראה בח"ה והביא ראיה מהירושלמי דגרסינן התם רבי תנחום דמך בחנוכה רב חסדא דמך בריש ירחא עבדי להו איבריא סברין מימר דמדעתיה דרבי אמי אשכחין דלא מדעתיה דרבי אמי ויש לדחות שעשו הבראה ולא נמלכו בו ואפשר שאם שאלוהו לא היה מוחה ואפי' היה מוחה מאן לימא לן דהלכתא כוותיה דטפי מסתבר דהלכה כסוגיא דירושלמי דמוקי מתני' במועד וש"מ דהבראה שריא בחול המועד עד כאן לשונו. וכתב המרדכי בה"ג כתב על מתו קורע ביום קבורה במועד ולא ביום שמועה אם שמע במועד וראבי"ה כתב דאפילו ביום קבורה לא יקרע בחה"מ ורא"מ כתב דאפי' ביום שמועה קורע בח"ה ודבריו נראין וכן משמע בירושלמי עכ"ל ובהג"מ כתבו ג"כ סברות אלו והסכימו לדברי האומרים דאפי' ביום שמועה קורע. ובסמוך אכתוב שכך הוא דעת הרא"ש לקרוע במועד ביום שמועה קרובה וכתוב בסמ"ג ובסמ"ק אומרים שרש"י קרע בח"ה אבל הבראה אין עושין דהוי פרהסיא ונראה דה"ה לקריעה וגם לאחר המועד כיון שעברה סעודה ראשונה עכ"ל וגם בתו' פרק אלו מגלחין כתוב שרש"י היה אומר שאין עושין הבראה ברגל הואיל דליכא אבילות ולאחר המועד נמי לא יעשוה הואיל ובטלה סעודה ראשונה והמרדכי כתב י"א דהיכא דצריך למנות ז' אחר הרגל נראה לומר דצריך לעשות הבראה כדאמרינן אכילה ראשונה אינו אוכל משלו והרי הוא מתחיל עכשיו אבילותו וכן הדין אם שמע שמועה בשבת ויש חולקין כיון דנדחה יום ראשון אין מברין ע"כ ובהגה"מ הסכימו לדברי האומרים דמברין בח"ה ודברי הרמב"ם בפ"ו מה' י"ט כדברי הרא"ש ז"ל וכך הם דברי הרמב"ן בת"ה וכתב דבין קרובים הראויים להתאבל בין כל המחוייבים קריעה קורעין במועד אבל לכבוד הרשות קתני מתני' דאין קורעין וכן נוהגין העולם לקרוע ולהברות בח"ה כדעת הרמב"ם והראב"ד והרמב"ן והרא"ש ז"ל <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>:
חכם ששואלין אותו דבר הלכה בכ"מ ואומרה הכל קורעין עליו וכו' (שם כה.) על הא דתנן אין קורעין ולא חולצין וכו' פריך בגמרא ואפי' חכם והתניא חכם שמת הכל קרוביו הכל קורעין עליו הכל חולצין עליו הכל מברין עליו ברחובה של עיר ל"צ דלאו חכם הוא ואי אדם כשר הוא חיובי מחייב למקרע דלאו אדם כשר הוא אי דקאי התם בשעת יציאת נשמה חיובי מחייב דלא קאי התם בשעת יציאת נשמה וכתב הרא"ש בשם הראב"ד חכם שמת הכל כקרוביו הכל קורעין עליו וכו' אפילו במועד דהא פריך אמתניתין דאיירי במועד ואפילו ביום שמועה איירי דאי בין מיתה לקבורה אפילו על אדם כשר דלאו חכם חייב לקרוע מדקאמר הכל כקרוביו אלמא דקרובים קורעין בח"ה אף ביום שמועה ודלא כה"ג שכתבו דמי שבאה לו שמועה קרובה אסור לקרוע ואחר המועד קורע ונוהג אבילות ע"כ וכן פסק ר"מ שמועה קרובה קורע בח"ה וכתב עוד ירוש' כשם שקורעין על החכמים כך קורעין על ת"ח איזהו ת"ח אמר חזקיה כל ששנה וכו' ובגמרא דידן בפ' אלו קשרים (קיד.) אמר רבי יוחנן איזהו ת"ח כל ששואלין אותו דבר הלכה בכ"מ ואומרה כתב הרמב"ן וכן לענין קריעה וכך מצינו בתשובה אמר ה"ר משה איזהו ת"ח שאין מועד בפניו כל ששואלין אותו דבר הלכה בכ"מ ואומרה ואפילו במסכת כלה עכ"ל הרא"ש:
ומ"ש רבינו בין בפניו בין שלא בפניו וכן מ"ש ואפי' ביום שמועה שאינו יום קבורה ואפי' לא קרע ביום שמועה יקרע בכל זמן שעוסקין בהספד וכו' ביום שמועה כמו בפניו דמי שם כי נח נפשיה דרב ספרא לא קרעו רבנן עליה אמרי לא גמרינן מיניה אמר להו אביי מי תניא הרב שמת חכם שמת תניא ועוד כל יומא שמעתתיה בפומין בבי מדרשא סבור מאי דהוה הוה א"ל אביי תנינא חכם כ"ז שעוסקין בהספד חייבין לקרוע סבור למקרע לאלתר אמר אביי תניא חכם כבודו בהספדו וכתב הרא"ש בשם הראב"ד לא קרעו רבנן עליה וכו' פי' הראב"ד שלא היו שם בשעת מיתה וקבורה אלא אח"כ באו ולא קרעו עליו דאמרי לא גמרינן מיניה וקשיא לן אטו רב ספרא לאו אדם כשר הוה והלא הכל קורעין על אדם כשר אפילו בחולו של מועד וי"ל ה"מ הני העומדים שם בין מיתה לקבורה ואי לא לא מחייבי והם סוברים דחכם דינו כאדם כשר ותו לא אא"כ היה רבו אז בין בפניו בין שלא בפניו קורע ביום שמועה אפילו במועד א"ל מי תניא הרב שמת חכם שמת תניא וקאמר הכל כחרוביו בין בפניו בין שלא בפניו ואי תקשי לך הך ירושלמי שהבאתי לעיל ואמר קדמיהון חכם שמת הכל כקרוביו באינון דהוו גביה אנן לא הוינן גביה איכא למימר ההיא לא בקריעה איירי אלא בהספד וקי"ל דאין מספידין במועד אלא בפניו סבור מאי דהוה הוה כיון שלא קרעו ביום השמועה אע"פ שהוא בתוך ז' שוב אינו קורע דהא לאו שעת חימום הוא אמר להו חכם כל זמן שעוסקין בהספדו והוא תוך ז' או לפי מה שהוא ההספד עכ"ל: ומ"ש אבל בח"ה אין מספידין אלא בפניו שם (כז:) אמתני' דאין מניחין את המטה ברחוב אמר<i data-commentator="Hagahot" data-order="1"></i> עולא אין מועד בפני ת"ח כלומר לענין הספד וה"מ בפניו אבל שלא בפניו לא ואסיקנא דיום שמועה כבפניו דמי וכתב הרמב"ם בפ' כ"א מהלכות אבל ויום שמועתו כבפניו הוא וסופדין אותו אע"פ שהיא רחוקה:
ומ"ש רבינו ואפילו לא קרע ביום שמועה יקרע כל זמן שעוסקין בהספד אפי' עוסקין בו יותר מז' ימים כגון בשאר ימות השנה לא ניתן ליכתב בהלכות אלו דאינו ענין לחול המועד אלא שמאחר שהתחיל לכתוב דיני ת"ח גמרם:
ומ"ש ועל רבו שלמדו חכמה או שהאיר עיניו במשנה אחת כגון חברים שלומדים זה עם זה קורעין בח"ה וכו' בס"פ ואלו מציאות (לג.) אמרינן דת"ח שבבבל עומדים זה מפני זה וקורעין זה על זה וכתב הרא"ש בפרק אלו מגלחין פירש"י דקורעין זע"ז כדין רבו שאין מאחין לעולם דכל יומא שמעתתא דהדדי בפומייהו דאילו בקריעה עצמה אין חלוק בין חכם לרבו מובהק עכ"ל וכ"כ התו' והר"ן ונ"י ודלא כהרמב"ן שכתב בתורת האדם דמתאחה:
ומ"ש רבינו גבי עומד בשעת יציאת נשמה דאפילו אם הוא חשוד בעבירות נמי קורעין עליו כ"כ שם הרא"ש בשם הר"מ ודלא כהר"י שאמר דהא דחייב לקרוע כשעומד בשעת יציאת נשמה ה"מ באדם שאינו רשע אבל באדם רשע וחשוד אין אדם חייב לקרוע:
עושין כל צרכי המת בחוה"מ וכו' ברייתא בפ"ק דמ"ק <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>: עושין כל צרכי המת גוזזין לו שערו וכו' ועושין לו ארון מנסרים המנוסרים מעי"ט רשב"ג אומר אף מביא עצים ומנסרן בצנעה בתוך ביתו וכתב הרי"ף והרא"ש והלכתא כרשב"ג דסתם לן תנא כוותיה וכ"פ הרמב"ם:
ומ"ש ובלבד שלא יקוץ אותם מן המחובר ירושלמי הכל מודים שלא יקוץ לו ארזים ואמרי' תו בירושלמי ודכוותיה לא יחצוב לו אבנים מן ההר היו חצובות מן ההר פלוגתא דר' יהודה ורבנן פי' היו חצובות מן ההר אלא שצריך לחלקן ולרבען או לחלוק אחד לשנים או לשלשה דומיא דארזים לנסר וכתב הרי"ף והרא"ש והרמב"ם כתב בפ"ז דאין חוצבין אבנים לבנות בהם קבר וכתב ה"ה דאבנים חצובות מותר לחלקן דומיא דנסרים דקי"ל כרשב"ג ונ"י כתב היו חצובות אלא שהיו צריכים לחלק אחד לשנים או לג' דומיא דארזים לנסר פלוגתא דרבי יהודה ורבנן דפליגי במתניתין דלרבנן לא בעי עמו בחצר ולר' יהודה בעינן ואיכא למידק אמאי אסרינן לקוץ לו ארזים ושרינן למיגז ליה אסא וי"ל דאסא שאני שידוע לכל שהוא ראוי לחי להריח ולמת להעביר הזוהמא וליכא שום חשדא אבל ארזים אתי למימר לצורך בנין הוא קוצצן כ"כ נ"י בשם המפרשים ז"ל:
ומ"ש ומיהו דוקא בצנעא שיעשה הארון עם המת בחצר פי' שהמת שם כדי שיהיה ניכר שהוא לצורך מת ולא יאמרו שהוא עושה מלאכה בח"ה סתם מתני' היא בפ"ק דמ"ק (שם):
ומ"ש ואם המת אדם מפורסם וכו' ירושלמי כתבוהו הרי"ף והרא"ש שם:
ומ"ש ובמקום שהיהודים דרים במקום א' וכו' כ"כ שם התוס' וכ"כ שם המרדכי והג"א בשם מהר"ם וכ"כ הר"ן בפ"ק דביצה וכ"כ הגמ"י וכ"כ סמ"ק:
אין חופרין כוכין וקברות בח"ה משנה שם אין חופרין כוכים וקברות במועד אבל מחנכין את הכוכין ועושה נברכת במועד ומפרש בגמרא כוכין בחפירה וקברות בבניין כיצד מחנכין אמר רב יהודא שאם היה ארוך מקצרו במתניתא תנא מאריך ומרחיב בו וכתב הרא"ש שאין חופרין כוכין פירוש להקבר לאחר המועד וכ"פ רש"י שהיה דרכן לחפור כוכין להיות מזומנים לצורך מתים שימותו דטרחא יתירה הוא ותמה הראב"ד אם לצורך אחר המועד הוא למה מחנכין אותוו במועד. ופי' הראב"ד ז"ל דלקבור בו במועד איירי ואפ"ה אין חופרין אותו בתחלה במועד מ"ט משום דאפשר ליה בנברכת והוא הבקיע שהן הקברות שלנו ירושלמי עושין נברכת במועד זה הבקיע וכל שהוא תושב נקרא בקיע כי זה הבקיע אין עושין אותו קבר לעולם אלא לשעה כמו גר ותושב והיינו מהמערות דאמרן לעיל זה שמת במועד נותנין אותו לתוכו עד לאחר המועד שחופרין לו כוך או בונין לו קבר לפי כבודו ולא מסתבר כלל כפירושו כי גנאי גדול הוא למת לפנותו מקבר לקבר קודם שיתעכל הבשר וראוי הוא להתיר צורך קבורה יותר מהיתר דבר האבד ומה שתמה על החינוך תירץ הרמב"ן לפי שכוכין והקברות צרכי רבים הן רבי' שתו ורבים ישתו ובצרכי רבים כתבתי למעלה דאין עושין אותו בתחלה במועד בשאין צריכים להם במועד כמו שאין חופרין בורות שיחין ומערות של רבים במועד בשאין צריכים להם במועד אבל חוטטין אותם אף על פי שאין צריכים להם עד לאחר המועד והחינוך דמיא לחטיטת בורות עכ"ל וכ"ד הרי"ף שכתב על משנה זו פי' להקבר בהם לאחר המועד וגם הרמב"ם כתב בפ"ת אין חופרין קבר להיות מוכן למת שימות ואין בונין אותו אבל אם היה עשוי מתקנו במועד וכתב ה"ה טעם הדבר בשם הרמב"ן וכ"ד הר"ן בפ"ק דביצה וכ' בשם הרמב"ן דטעמא משום דכיון דצרכי רבים הן אע"פ שאינן לצורך המועד להתחיל בהן הוא דאסור אבל להרחיב שרי ואפי' בקבר של בני משפחה ואפי' של יחיד נמי אפשר דשרי דכיון דמצוה הוא התירו בו מקצת מלאכה אפי' שלא לצורך המועד כמו שהתירו בצרכי רבים וכ"ש שמא יצטרך לו במועד ואהא דתנן עושין נברכת כתב נ"י מותר לחפור לכתחלה נברכת של כובסין לפי שיש בה צורך לח"ה כדתנן ואלו מכבסין במועד כן פירש"י והגאונים ומפרש בדברי רש"י דטעמא משום דלית בה טרחא כולי האי וכתב ה"ה בפ"ח שהרא"ש והאחרונים הקשו על פי' זה ופירשוהו מענין קברות ופי' הרמב"ן שהוא תוספת חפירה לקבר העשוי כבר והותרה לצורך המתים שימותו ורבי' כתב לשון המשנה אבל ממ"ש סמוך לחפירת בורות ולא למטה בדין חפירות הקברות נראה שהוא מפרשה כפרש"י והגאונים והעיקר כפי' הרמב"ן ז"ל עכ"ל ובפירוש המשניות כתב בהדיא הרמב"ם כפירש"י והגאונים ז"ל: אם אומרים צ"ה וקדיש בח"ה כתב רבי' בהל' אבל סימן ת"א: כתב הגה"מ בפ"ח מהי"ט גבי המלקט עצים מתוך שדהו וכו' מכאן כתב הר"מ דאין לתלוש עשבים ועפר במועד בבה"ק כמו שנוהגים לעשות בחול:
Siman תקמח
==בית יוסף==
{{המרת או.סי.אר}}
כתב בה"ג מי שמת לו מת באחד מימי הרגל וכו' כ"כ הרא"ש בשמו בפ' אלו מגלחין וז"ל כתב בה"ג היכא דשכיב שכבא בי"ט ראשון או בי"ט שני או בחש"מ או ביום א' של ב' י"ט האחרונים לא נהיג אבילות עד דנפקו כולהו יומי טבי אבל יומא בתרא מיסלק סליק למנין ז' ימי אבילות אבל לא נהיג ביה אבילות כלל אבל אי שכיב ליה שכבא בי"ט שני של ב' ימים אחרונים נהיג ביה אבילות וסליק ליה למנין ז' דאתי עשה ודאי דיחיד ודחי עשה ספק דרבים דכתיב ואחריתה כיום מר והוה דאורייתא וי"ט האחרון ספיקא דרבנן וכ"כ הרי"ף שם ולטעמייהו אזלי דסברי דאבילות יום ראשון דאורייתא וכ"כ הרמב"ם פ"י מהל' אבילות וז"ל המקומות שעושין שני י"ט מונה הז' מי"ט האחרון אע"פ שאינו נוהג בו אבילות הואיל ומדבריהם הוא עולה לו מן המנין ומונה אחריו ו' ימים בלבד ומונה ל' יום מיום הקבורה הקובר את מתו בי"ט שני שהוא י"ט האחרון או בי"ט שני של עצרת נוהג בו אבילות הואיל וי"ט שני מדבריהם ואבילות יום ראשון של תורה ידחה עשה של דבריהם מפני עשה של תורה אבל אם קבר בי"ט שני של ר"ה אינו נוהג בו אבילות ששניהם כיום ארוך הן עכ"ל ויתבארו דבריו להלן בסי' זה. וכתב הרא"ש בפ' הנזכר דלפי דבריהם צריך לחלק באבילות דאם מת אחיו מאמו ואחותו נשואה בי"ט שני אינו מתאבל דלא אתי עשה דיחיד דרבנן ודחי עשה דרבים ורבינו בספר י"ד סי' שצ"ט כתב שכדעת בה"ג הוא דעת כל הגאונים וכ"כ הרמב"ן וכתב דלדעת הגאונים אין דינם אלא בז' מתים המפורשים בתורה אבל באותן שהוסיפו עליהם מדברי סופרים אין מתאבלים עליהם בי"ט וי"א דבי"ט שני של ר"ה אין מתאבלין כלל דקדושה אחת להן אע"פ שעולה אינו נוהג בו אבילות וזו היא דעת הרמב"ם ולפי דעתי ודעת הגאונים כיון שהוא דרבנן אתי אבילות יום ראשון שהוא דאורייתא ודחי ליה הלכך נוהג בו כבשאר י"ט של גליות עכ"ל ובסי' שצ"ח כתב דאחותו אנוסה או מפותה הויא נמי מדברי סופרים ושהרמב"ן כתב דאשתו נמי הוא מדברי סופרים והוא נחלק עליו ואמר דהא ודאי דאורייתא היא אם היא גדולה וכתב הרשב"א בתשובה דלא אמרו הגאונים אלא בשי"ט האחרון הוא יום מיתה וקבורה אבל אם מת בי"ט ראשון ונקבר בשני לא הכי דייק לישנא דבה"ג והרי"ף והביא ראיה מדתניא בפ"ק דכתובות (ג:) היה טבחו טבוח וכו' ומת אביו של חתן וכו' מכניסין המת לחדר וכו' ואינו נקבר עד יום מחר ואם איתא דיום מיתה אפי' בלא קבורה דאורייתא איך הותר בתשמיש וכן אם יום קבורה דאורייתא לא היה נוהג לכשיקבר ז' ימי חופה דלא עדיפי ימי חופה מי"ט שני ועוד דבהדיא איתא בפ' טבול יום (ק י) לענין אנינות מת לו מת בי"ד וקברו בי"ד יום מיתה דאורייתא וכו' מת בי"ג וקברו בי"ד יום קבורה דרבנן וכו':
ומ"ש רבינו שר"ת חולק ואומר שאף אם מת ביום אחרון אינו נוהג אבילות כ"כ שם הרא"ש בשמו ושהקשה על דברי בה"ג ואח"כ כתב על מתניתין דהקובר את מתו ג' ימים קודם הרגל ז"ל למעלה כתבתי שהכריעו חכמים האחרונים שאין שום אבילות דאורייתא אף ביום ראשון כי אם אנינות וראיותיהם ברורות וחזקות ולא תזוז מינה עכ"ל. וזהו שכתב רבינו בסמוך ולזה הסכים א"א ז"ל וכתבו רבינו בסי' שצ"ט ומ"מ לא היה מוחה במי שנוהג כדברי הגאונים ור"י כתב שכדברי בה"ג נראה עיקר וכן בדין כיון שהרי"ף והרמב"ם סוברים כן:
ומ"ש שאין אבילות נוהג במועד כלל אלא אנינות שאם מת לו מת בח"ה אסור בדברים שאונן אסור בהן ואם מת בי"ט אם אינו רוצה לקברו בו ביום אין עליו דין אנינות כלל וכו' בפרק אלו מגלחין (כג.) אהא דתנו רבנן מי שמתו מוטל לפניו אוכל בבית אחר ואינו מיסב ואוכל ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין ואינו מברך ואינו מזמן ואין מברכין עליו ואין מזמנין עליו ופטור מק"ש ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה ובשבת מיסב ואוכל בשר וכו' כתב הרא"ש רש"י פי' במס' ברכות (יח.) אין מברך א"צ לברך ברכת המוציא משמע שאם רצה לברך הרשות בידו ולא משמע כך בפ' מי שמתו דקאמר התם חוץ לד"א נמי אסור אלמא דיש בדבר איסור וי"א דהא דמשמע דאסור לברך היינו בשצריך לעשות בצרכי המת אבל אם כבר עסק או שיש לו עוסקים אחרים יכול לברך ובירושלמי לא משמע הכי ועוד אמרי' פ' מי שמתו אין המת מוטל לפניהם הם יושבים וקורין והוא יושב ודומם ואינו עוסק בצרכי המת מדקתני והוא יושב ודומם והוא יכול לכוין בפסוק ראשון של שמע וקאמר דאינו קורא הלכך נראה שאסור להתפלל כל מי שמוטל עליו לקברו והיינו אותן שמתאבלין עליו וכן משמע בירוש' דגרסי' התם תני אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו מפני כבוד המת או מפני שאין לו מי שישא משאו מאי בינייהו כגון שיש לו מי שישא משאו אי תימא מפני כבוד המת אסור אי תימא מפני שאין לו מי שישא משאו הרי יש לו מי שישא משאו והתניא פטור מנטילת לולב תפתר בחול פירוש חול המועד והתניא פטור מתקיעת שופר מה אית לן למימר בחול ולא ביום טוב א"ר חנינא מכיון שהוא זקוק להחשיך על התחום להביא לו ארון ותכריכין כמי שנשא משאו דמי <i data-commentator="Drisha" data-order="1"></i> מיהו בהא פליגא ירושלמי אגמרא דידן דמשמע התם דאפי' בשבת כיון דמחשיכין על התחום להביא לו ארון ותכריכין דחלה עליו אבילות והכא אמרי' דבשבת חייב בכל מצות האמורות בתורה וה"ה בי"ט וי"א דגמרא דידן איירי בשחרית והתם איירי לעת ערב דשייך אז למימר דמחשיכין על התחום ולא בשחרית ולי נראה דלא קשיא דודאי בחול שיכול לעשות צרכי המת אע"פ שאינו עסוק יש עליו דין אנינות מפני כבודו של מת שיהא לבו פנוי לחשב על צרכי המת ויעסוק בהם תמיד אבל בשבת וי"ט שאין יכול לעסוק לצורך המת אלא להחשיך בעלמא דוקא בשעה שהוא מחשיך פטור אבל כל היום חייב והא דקתני פטור מתקיעת שופר היינו בשעה שהוא מחשיך ולישנא משמע הכי מכיון שהוא זקוק להחשיך משמע בשעה שהוא עסוק להחשיך ובי"ט שני דנקבר ע"י ישראל כחול שויוה רבנן ונוהג דין אנינות ובי"ט ראשון אם רוצים לקברו בו ביום ע"י עו"ג כיון שהוא צריך להמציא להם צרכי ארון ותכריכין יראה דלא גרע ממחשיך על התחום להביא לו ארון ותכריכין ופטור עכ"ל:
ומ"ש אבל לאחר שנקבר אין עליו דין אבילות אלא דברים שבצנעא שנוהגים ברגל בפ"ק דכתובות (ד.) אמר מר הוא ישן בין האנשים והיא ישינה בין הנשים מסייע ליה לר' יוחנן דאמר ר"י אע"פ שאמרו אין אבילות במועד אבל דברים של צנעא נוהג ובסמוך אכתוב שיש מי שחולק בזה:
ומ"ש ומיהו אע"פ שאסור בתשמיש המטה א"צ לישן בין האנשים וכו' בפרק אלו מגלחין הביא הרא"ש הא דתניא בפ"ק דכתובות גבי מת אביו של חתן או אמה של כלה הוא ישן בין האנשים ואשתו ישינה בין הנשים וכ' עליה בשם הראב"ד איכא מ"ד דאי אתרמי ליה אבילות ברגל שצריך כמו כן שיישן הוא בין האנשים ואשתו ישינה בין הנשים משום דדמי האי אבילות לאבילות דחתן דמזלזלינן דלא נהגו אבילות ברגל וקי"ל דאסור בתשמיש המטה דאמרי' דברים שבצנעא נוהג הלכך בעי הרחקה יתירה כי הכא ול"נ דשאני רגל משבעת ימי המשתה דשבעת ימי המשתה אית ביה אפושי שמחה לשושבינים ולכל בני החופה ומשום הכי אתי לזלזולי ביה אבל שמחת רגל לית בה כה"ג ול"נ דלא דמיא קילותא דרגל לקילותא דהכא דהכא אקילו ביה טפי שהרי מת לו מת קודם שחלו שבעת ימי המשתה והתירו לו חכמים להכניס את המת לחדר ואת הכלה לחופה כדי לדחות אבילות מעליו אבל רגל חל מאליו הלכך לא קיל ליה כולי האי ע"כ לשון הרא"ש. ול' רבי' אינו מסודר שנראה ממנו שכל דברים אלו אינו אלא לדעת ר"ת והרא"ש ולא לדעת בה"ג ורב אלפס ואינו כן שהרי מ"ש שאם מת לו מת בח"ה אסור בדברים שאונן אסור בהם וכו' עד אלא אשתו ישינה עמו בחדר גם לה"ג ורב אלפס איתנהו זולת מ"ש אבל לאחר שנקבר אין עליו דין אבילות וכו' דקאי גם אי"ט האחרון דמשמע דה"ג ורב אלפס חולקים בזה וכך היה לו לסדר לשונו ור"ת כ' שאף אם מת ביום אחרון אינו נוהג אבילות ולזה הסכים א"א ז"ל ואח"כ הו"ל לכתוב אע"פ שאין אבילות נוהג במועד כלל מ"מ נוהג בה אנינות שאם מת לו מת בח"ה וכו' עד חל עליו אנינות ואע"פ שאין אבילות במועד דברים שבצנעה נוהג ומיהו אף על פי שאסור בתשמיש המטה א"צ לישן בין האנשים וכו' דהוה משמע ודאי שמחלוקת ר"ת וה"ג אינם כדברים אלו: והוי יודע שזה שכתב רבי' שהקובר את מתו ברגל נוהג דברים שבצנעה הרמב"ם נראה שחולק עליו שכתב בפ"י מהלכות אבל הקובר את מתו בתוך הרגל לא חלה עליו אבילות כלל ואינו נוהג אבילות ברגל אלא לאחר הרגל מתחיל למנות ז' ונוהג בהם כל דברי אבילות ואח"כ כתב הקובר את מתו בי"ט שני שהוא י"ט האחרון נוהג בו אבילות ומדכתב גבי קובר את מתו ברגל לא חלה עליו אבילות כלל דמשמע דאפילו דברים שבצנעא אינו נוהג וגבי לאחר הרגל מתחיל למנות ז' כתב שנוהג בהם כל דברי אבילות דמשמע אפי' דברים של פרהסיא וגבי קובר את מתו בי"ט האחרון כתב נוהג בו אבילות ולא כתב כל דיני אבילות משמע דלא קאמר דנוהג אלא דברים שבצנעא בלבד ולא דברים של פרהסיא ובתחלת הפרק כתב אין אבילות בשבת אלא בדברים שבצנעה כגון עטיפת הראש וכן רגלים וכן ר"ה וי"ה אין דבר מדברי אבילות נוהג בהם משמע בהדיא דאפי' דברים שבצנעא אינם נוהגים ברגל וכבר כתב רבינו בי"ד סי' שצ"ט שהרמב"ם סובר שאפי' דברים שבצנעה אינו נוהג ברגל ושם אכתוב טעמו בס"ד ומ"מ התוס' והרא"ש פסקו בריש כתובות דדברים שבצנעה נוהג וכן העלה הרמב"ן בספר ת"ה וכן נ"ל הלכה למעשה וא"ת והיאך אפשר שיסבור הרמב"ם שהקובר את מתו בתוך הרגל שלא ינהוג בו אפי' דברים שבצנעה ומי עדיף י"ט משבת שדברים שבצנעה נוהגים בו י"ל דשאני התם דכיון דז' ימי אבילות בעי ואין שבעת ימים בלא שבת הלכך ע"כ צריך לנהוג קצת דיני אבילות אבל ברגל כיון דכשקדם האבילות הרגל מפסיקו כשלא חל האבילות עדיין דין הוא שלא ינהוג בו כלל ועפ"ז היה אפשר לומר דליכא פלוגתא בין ה"ג לר"ת בי"ט האחרון לענין דינא שמ"ש בה"ג שהקובר את מתו בי"ט האחרון נוהג אבילות היינו דברים שבצנעה דוקא שאילו קברו בשאר ימות החג אינו נוהג כלל אבילות בחג ואפי' דברים שבצנעה ור"ת סובר דבין קברו באמצע הרגל בין קברו ביום האחרון נוהג דברים שבצנעה ולא דברים של פרהסיא וא"כ קובר את מתו בי"ט האחרון הכל שוים שנוהג דברים שבצנעה ולא דברים של פרהסיא אבל מדברי הרא"ש נראה שה"ג ור"ת חולקין לענין הדין בי"ט אחרון דלה"ג נוהג אפילו דברים שבפרהסיא ולר"ת אינו נוהג דברים שבפרהסיא אבל דברים שבצנעה מיהא נוהג:
אע"פ שאין אבילות ברגל אם מת לו מת ברגל הרגל עולה למנין ל' וכו' עד ועבדיו עושין לו בצנעה בתוך ביתו ברייתא בפ' אלו מגלחין (יח:) ומסיים בה ואין רבים מתעסקין בו שכבר נתעסקו בו ברגל וכ' רבי' בסמוך וגם בספר י"ד סי' שצ"ט ופירש"י ואין רבים מתעסקין עמו כלומר אין צריכין לנחמו אחר הרגל שכבר נחמוהו ז' ימים ברגל וכ' ר"י בח"ג מלאכתו נעשית ע"י אחרים פי' בבתיהם אבל לא בביתו ודוקא דבר שאינו אבד אבל דבר האבד הוא בעצמו עושה: ויש לתמוה על הרי"ף שהשמיט הא דקתני מלאכתו נעשית ע"י אחרים וכו' עד סוף הברייתא וכן יש לתמוה על הרמב"ם שכתב בפ"י מהל' אבל שהקובר את מתו ברגל אחר הרגל מתחיל למנות ז' ונוהג בהן כל דברי אבילות:
מת לו מת קודם הרגל ונוהג אבילות אפי' שעה אחת וכו' שם במשנה (יט:) הקובר את מתו ג' ימים קודם לרגל בטלה ממנו גזירת ז' ובגמרא (כ.) ת"ר קיים כפיית המטה ג' ימים קודם לרגל א"צ לכפותה אחר הרגל דברי ר"א וחכ"א אפי' יום א' ואפי' שעה אחת אר"א בר"ש הן הן דברי ב"ש הן הן דברי ב"ה שב"ש אומרים ג' ימים וב"ה אומרים אפי' יום א' אר"ה אר"ח בר אבא א"ר יוחנן אפי' יום א' אפי' שעה אחת רבא אמר הלכה כת"ק רבינא אמר אפי' יום א' ואפי' שעה אחת וכדבריו פסקו כל הפוסקים:
ומ"ש דימי הרגל עולין לו למנין ל' ברייתא שם גבי קובר את מתו ברגל ומשמע ודאי דכ"ש לקובר את מתו קודם הרגל ובסמוך האריך רבינו לבאר היאך ימי הרגל עולים למנין ל' וכ"כ ר"י:
ומ"ש ודוקא שנהג אבילות באותה שעה וכו' שם כתב רא"ש בשם הראב"ד דמדקתני בברייתא קיים כפיית המטה ולא קתני לישנא דמתניתין הקובר את מתו ש"מ בעינן קיים אבילות קודם הרגל שאם לא קיים אבילות קודם הרגל שוגג או מזיד אין רגל מפסיקו שלא יהיה חוטא נשכר ואח"כ כתב מסקנא דמלתא הקובר את מתו שעה אחת קודם הרגל אם קיים מצות אבילות באותה שעה בטלה ממנו גזירת ז' ואם נקבר עם חשיכה ולא קיים מצות אבילות לא בכפיית המטה ולא בחליצת הסנדל לא בטלה ממנו גזירת ז':
ומ"ש אלא נוהג ברגל דברים שבצנעא כבר כתבתי בסי' זה שכן פסקו התוס' והרא"ש וכן העלה הרמב"ן שלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב שאין נוהג ברגל אבילות כלל ואפי' בדברים שבצנעא:
ומ"ש ומונה ז' ימים אחר הרגל וכו' כ"כ שם הרא"ש וטעמא משום דחשיב כאילו קברו ברגל דתניא ביה דמונה ז' ימים אחר הרגל ובאותן השבעה מלאכתו נעשית ע"י אחרים וכו' ולא היה צריך רבינו לכפול הדברים וכך היה לו לכתוב אין הרגל מבטל האבילות ודינו כמו קובר את מתו ברגל:
ומ"ש ורגל עולה למנין ל' כבר נתבאר בסמוך:
ואם נהג שבעה לפני הרגל והרגל פוגע בתוך ל' מבטל ממנו גזירת ל' אפילו אם חל יום שביעי ערב הרגל וכו' וכן נמי אם חל יום שמיני להיות בשבת ערב הרגל וכו' שם (יט:) תנן הקובר את מתו ג' ימים קודם הרגל בטלה ממנו גזירת ז' ח' ימים קודם הרגל בטלה ממנו גזירת שלשים ובגמרא (שם) תניא הקובר את מתו שלשה ימים קודם לרגל בטלה ממנו גזירת שבעה שמונה ימים קודם לרגל בטלה ממנו גזירת שלשים ומגלח ערב הרגל אם לא גלח ערב הרגל אסור לגלח אחר הרגל אבא שאול אומר כשם שמצות שלשה מבטלת גזירת שבעה כך מצות שבעה מבטלת גזירת ל' שבעה והא אנן שמונה תנן קסבר אבא שאול מקצת היום ככולו ויום ז' עולה לכאן ולכאן אמר רב חסדא הלכה כאבא שאול ומודים חכמים לאבא שאול כשחל ח' שלו בשבת ערב הרגל שמותר לגלח בערב שבת ולשון רבי' אינו מכוון שלא היה לו לכתוב וכן נמי אם חל יום ח' להיות בשבת ערב הרגל וכו' דמשמע דטפי רבותא הוי בח' שחל להיות בשבת ערב הרגל מבז' שחל להיות בשבת ערב הרגל ואין הדבר כן שהרי בח' מודים חכמים ובשביעי הם חולקים וכך<i data-commentator="Hagahot" data-order="1"></i> היה לו לכתוב ואצ"ל אם חל יום ח' להיות בשבת ערב הרגל שמותר לספר ולכבס ולרחוץ בע"ש: כתב בהג"א בשם א"ז אפי' חל יום ח' או יום ט' בערב הרגל צריך להמתין עד סמוך ללילה שאז ניכר שבשביל הרגל הותר כך כתב ראבי"ה ובסמוך אכתוב עוד בזה גבי חל יום ו' שלו להיות בערב הרגל:
ומ"ש רבינו ואם לא גילח בערב הרגל מותר לגלח אחר הרגל שהרי נתבטל ממנו גזירת ל' כבר נתבאר בסמוך שהוא פלוגתא דאבא שאול ורבנן ואיפסיקא הלכתא כאבא שאול:
ומ"ש אבל בתוך הרגל לא יגלח כיון שהיה אפשר לו לגלח קודם הרגל ואם חל יום ז' שלו בשבת ערב הרגל מותר לגלח ברגל וכו' שם (יז:) אמתני' דאלו מגלחין במועד תנא האבל מותר בגילוח היכי דמי אילימא שחל ח' שלו בערב הרגל איבעי ליה לגלוחי בערב הרגל אלא שחל ח' שלו להיות בשבת ערב הרגל איבעי ליה לגלוחי ע"ש לא צריכא שחל ז' שלו להיות בשבת ערב הרגל וסבר לה כאבא שאול דאמר מקצת היום ככולו ויום ז' עולה לו לכאן ולכאן וכיון דשבת הוי אנוס הוא:
ואם חל יום ראשון או יום ו' שלו בערב הרגל וכו' שם (יט:) א"ר הונא בריה דרב יהושע הכל מודים שאם חל ג' שלו להיות ערב הרגל שאסור ברחיצה עד הערב וכתבו הרי"ף והרא"ש וה"ה אפי' יום ו' מ"ט דאכתי לא שלים אבילות דידיה אלא רגל הוא מפסיק ליה אבילות הלכך אין מותר לרחוץ עד דעל רגל וקי"ל כותיה עכ"ל וכ"כ הרמב"ם בפ"י מהלכות אבל. וכתב הגהות אשיר"י פירש"י ורוחץ בלילה בצונן ורבי' אב"ן כתב עד הערב עד אחר תפלת מנחה דעמדו מנחמים אצלו וחלה אבלותו וכ"כ רבינו שמואל ורוב הגאונים כתבו לאסור כאשר מבואר בה' מהר"מ אעפ"כ נהגו העולם היתר מהר"מ וכ"כ המרדכי ובהגהות מיי' פ"י מהלכות אבל כתב בשם ה"ג וריב"א כפירש"י ואח"כ כתבו סברת ראב"ן ואח"כ כתב שיש נוהגין דאפי' חל יום ח' או תשעה ערב הרגל שלא היו רוחצים עד הערב משום דעתה נוהגים העולם חומרא ברחיצה כמו בתספורת גזרו הא אטו הא ויש שנוהגים היתר כה"ג לרחוץ בבקר ומקילין בערב הרגל אע"פ שמחמירים כל השנה וכן דעת ראבי"ה ור"י הלוי שהיה נוהג להתיר רחיצה לעת ערב אחר תפלת המנחה ובתשובת הר"ש הלוי שמותר לרחוץ בחמין בערב הרגל סמוך לחשיכה וכן העידו משום הרי"ז הגאון ז"ל וכ"כ בס"ה וכתב הר"מ אחר שרבותינו הנזכרים לעיל אוסרים עד הלילה נכון להחמיר ואעפ"כ נהגו העולם היתר עכ"ל וכ"כ המרדכי במ"ק. וכתוב בת"ה דכיון דנהגו היתר ה"ה היכא שמת לו מת בע"ש ואותו שבת ערב הרגל מותר לרחוץ בחמין בע"ש: וכתב הרא"ש וז"ל כתב הראב"ד הא דלא אמרי' מקצת היום ככולו לענין רחיצה משום דאפשר ליה לרחוץ לאורתא משא"כ בתגלחת ותכבוסת שהרי אסור לגלח ולכבס משתחשך ואף ע"פ שמותר לכבס ערב הרגל מ"מ אסור ללבשו עד שתחשך דהוי כרחיצה והכי אמרינן לקמן בזקיפת המטה שזקפה ע"ש ואעפ"כ אינו יושב עליה עד שתחשך ובתו' שפירשו לפני ריב"א הקשו מ"ש מגילוח דשרי בשביעי ערב הרגל ותירצו דברחיצה ותכבוסת בתוך שבעה החמירו יותר מגילוח דהוי בתר שבעה ולפ"ז אסור לכבס תוך שבעה אפי' ערב הרגל ומסתברא כדברי הראב"ד דאף כיבוס מותר תוך שבעה בערב הרגל כיון דא"א לכבס בלילה וכ"כ הרמב"ן עכ"ל:
ומ"ש רבינו ומיהו שניהם מותרין סמוך לחשיכה וכו' התוס' אחר שכתבו דברי ריב"א כתבו והרי"ט פי' עד הערב היינו מבעי"ט ולאפוקי דלא שרי מן הבקר ונראה דה"ה לכיבוס מותר לערב מבעי"ט עכ"ל ומשמע דלריב"א קאמר שאע"פ שלא הקילו לומר בו מקצת היום ככולו להתירו מן הבקר בערב סמוך לחשיכה מיהא שרי דהוי כאילו כבר נכנס י"ט וזהו שכתב רבינו ומיהו שניהם מותרין סמוך לחשיכה כלומר אע"ג דריב"א אוסר לכבס בעי"ט כל שהוא סמוך לחשיכה מותר לכבס ולרחוץ ודלא כסברא קמייתא שמתרת לכבס כל היום ואוסרת לרחוץ אפי' סמוך לחשיכה ולפי מ"ש רבינו להתיר לספר ולכבס היה אפשר לפ' דה"ק ריב"א כמו שאסור לרחוץ כך אסור לכבס כל היום וה"ה לספר ומיהו שניהם מותרין כלומר כיבוס ותספורת מותרים סמוך לחשיכה משום דא"א לעשותן משתחשך אבל לרחוץ אסור אפי' סמוך לחשיכה משום דאפשר לעשותן משתחשך אלא דא"כ מאי ואין צריך להמתין עד הלילה דקאמר הלא כיבוס ותספורת שניהם אסורין בי"ט אבל למאי דפרישית דקאי לרחיצה וכיבוס כיון דרחיצה מותר בי"ט שייך למימר וא"צ להמתין עד הלילה ועוד דא"כ אמאי נקט ריב"א כיבוס ושבק תספורת הלכך מחוורתא כדפרישית מעיקרא ומה שיש לדקדק על מ"ש רבינו בסברא קמייתא דמותר לספר אכתוב בסמוך בס"ד: ולענין הלכה נקטי' כדעת הראב"ד שהסכימו בהם הרמב"ן והרא"ש ואע"פ שהרי"ף והרמב"ם לא התירו עד דעל רגל דמשמע דהיינו דוקא משחשיכה אפשר שלא אמרו כן אלא ברחיצה מפני שאפשר לעשותה משחשיכה אבל כיבוס כיון שא"א לעשותה משחשיכה מודו דמותר ולא ילבישנו עד שחשיכה מיהו טוב ליזהר מלכבס עד אחר חצות כדי שיהא ניכר שמפני כבוד הרגל הוא מכבס: ומ"ש רבינו אם חל יום א' או יום ו' שלו בערב הרגל נראה שהוא מפרש דהא דנקט ר"ה בריה דרב יהושע דהכל מודים אם חל ג' שלו בערב הרגל זהו מפני שהם סוברים דשלשה ימים עדיפי משנים וכדקתני הקובר את מתו ג' ימים קודם לרגל בטלה הימנו גזירת שבעה ומש"ה נקט חל שלישי שלו לומר שאע"פ שכבר עברו ג' ימים החמורים אסור לגלח אבל אנן לא שני לן בין ג' לפחות מג' לענין זה כלל לפיכך לא רצה רבינו לכתוב אם חל שלישי כדנקט רב הונא בריה דרב יהושע וכתב במקומו חל יום ראשון דלדידן הוי יום ראשון כמו יום ג' לדידהו וכתב או יום ששי כמו שכתבו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם כי היכי דלא תימא דוקא כשחל בראשון אבל חל בו' לא ומן הראוי היה לרבי' לסתום דבריו ולכתוב אם חל א' מימי האבילות חוץ מן השביעי בשבת מותר וכו' אלא שנגרר אחר דברי הגמ' שהזכירה ג' ואחר דעת הרי"ף והרא"ש שכתבו וה"ה אפי' יום ששי: ומ"ש רבינו מותר לספר הוא תמוה בעיני מאד דהא בריש פרק אלו מגלחין (יד:) אהא דתניא דאבל מותר בגילוח במועד אמרי' האי אבל היכי דמי אילימ' שחל שמיני שלו בערב הרגל איבעי ליה לגלוחי בערב הרגל אלא שחל שמיני שלו להיות בשבת ערב הרגל איבעי ליה לגלוחי בע"ש לא צריכא שחל שביעי שלו להיות בשבת ערב הרגל תנא ברא סבר לה כאבא שאול דאמר מקצת היום ככולו ויום ז' עולה בו לכאן ולכאן וכיון דשבת הוי אנוס הוא תנא דידן ס"ל כרבנן דאמרי לא אמרי' מקצת היום ככולו ואכתי לא שלים אבילות דז' הרי בהדיא דכשחל ז' שלו בשבת ערב הרגל אפי' לאבא שאול אסור לגלח בע"ש שהוא יום ו' ואע"פ שהרא"ש כתב בשם הראב"ד הא דלא אמרי' מקצת היום ככולו לענין רחיצה משום דאפשר ליה לרחוץ לאורתא משא"כ בתגלחת ותכבוסת שנראה מדבריו אלה דתגלחת ותכבוסת כיון דלא אפשר למיעבד לאורתא שרי למיעבד מבע"י התם בחל שביעי שלו ערב הרגל היא וה"פ דהוה קשיא ליה מ"ש כשחל שביעי בערב הרגל דאמרינן ביה מקצת היום ככולו ויום ז' עולה לכאן ולכאן ושרינן ליה לגלוחי בערב הרגל כאילו כבר עברי כל שלשים וכן לענין תכבוסת אם חל יום ג' שלו בערב הרגל אמרי' ביה מקצת היום ככולו ומותר לכבס בו ביום כאילו כבר עברו כל השבע' דמדלא נקט ר"ה בריה דרב יהושע אלא אסור לרחוץ עד הערב משמע דלכבס שרי בו ביום וגבי רחיצה לא אמרי' הכי וניחא ליה דרחיצה שאני דאפשר לרחוץ לאורתא משא"כ בתגלחת ותכבוסת הלכך כשחל יום שביעי בערב הרגל מותר לגלח בו ביום וכשחל יום ג' בערב הרגל מותר לכבס בו ביום אבל כשחל יום שלישי או יום ששי בערב הרגל אסור לגלח ולפיכך היה נ"ל שט"ס יש בדברי רבינו וצריך למחוק לספר אבל מצאתי בספר י"ד סימן שצ"ט שכתוב שם דין זה וכתוב ג"כ לספר והוא דוחק לומר שנפל הטעות בשני הספרים ועוד שרבינו ירוחם ג"כ כתב שאפי' יום ראשון שחל להיות בערב הרגל מותר לגלח ולכבס בו ביום ודוחק גדול לומר שגם בספרו נפל הטעות לכן נ"ל שהם סוברים דמשא"כ בתגלחת ותכבוסת דקאמר הראב"ד אחר יום שלישי בערב הרגל קאי דשרי לגלח ולכבס בו ביום ולא דמי לחל שביעי שלו בשבת ערב הרגל דלכ"ע אסור לגלח בע"ש שהוא ששי לאבלו דשאני התם דלמחרת אכתי לאו רגל הוא הלכך לא מצי מבטל איסור תגלחת משא"כ ביום הסמוך לרגל ממש דמפני כבוד הרגל מיבטל מיניה איסור תגלחת ואע"פ שהוא יום ג' או יום ראשון לאבלו ומיהו קשה דהיכי אפשר למימר דכשחל יום ששי בערב הרגל שיהא מותר לגלח בו ביום דהא אפי' אמרי' ביה מקצת היום ככולו נהי דחשבינן כאילו עברו כבר כל שבעה אכתי בתוך ל' הוא דהא לאחר הרגל הוא צריך להשלים גזירת שלשים וא"כ היאך יהא מותר לו לגלח בערב הרגל הלכך משמע ודאי דחל ז' בערב הרגל אסור לגלח ואצ"ל בחל שלישי או ראשון וכ"נ מדברי הרמזים ולפיכך דברי רבי' ודברי רבי' ירוחם צ"ע:
ודוקא בשאר מתים אבל באביו ואמו וכו' לעיל קאי שהרגל מבטל גזירת ל' וכ"כ בהדיא בספר י"ד בסי' שצ"ט והא דרגל מבטל גזירת ל' דוקא בשאר מתים וכו' ודין זה מדתניא בפ' אלו מגלחין (כב:) על כל המתים כולם מסתפר לאחר ל' יום על אביו ועל אמו עד שיגערו בו חביריו וכתב הרא"ש על זה ואפי' פגע רגל אחר ל' יום אינו מגלח עד שיגערו בו חביריו וכ"ד סמ"ג שכתב אהא דתניא דעל אביו ועל אמו אינו נכנס לבית המשתה עד י"ב חדש מכאן למדנו דדבר שאינו תלוי בשבעה ושלשים אין רגל מפסיק וכן פוסק בירוש' וגם הרמב"ם כתב שאפי' מתו קודם הרגל בל' יום אינו מגלח עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חביריו:
ומ"ש רבינו בשם סמ"ק שאפילו חל יום שלשים בערב הרגל הרגל מפסיק<i data-commentator="Hagahot" data-order="1"></i> ליתיה בסמ"ק שבידינו ואפשר שרבינו כתב כן לדעת סמ"ק שאם פגע בו הרגל אחר שעברו ל' מפסיק כשיום ל' חל בערב הרגל הוי כאילו הוא יום ל"א דהא קי"ל מקצת היום ככולו הלכך הרגל מפסיק ומותר לגלח אחר הרגל. אחר כך מצאתי בהגהות מיימון פ"י מהלכות אבל בשם ספר מצות קטן כדברי רבינו ומן הטעם שכתבתי: <small>(ב"ה ולשון ומיהו שכתב רבינו אינו מדוקדק שהוה לי' לכתוב בתחלה סברת הרא"ש שאפי' פגע בו הרגל לאחר ל' אינו מגלח וסמ"ק חילק בזה ולא לכתוב ומיהו שנראה שפירושו הוא שמפרש סמ"ק ואין חולק עליו ולענין הלכה נקטינן כהרמב"ם והרא"ש וסמ"ג:</small>
ר"ה וי"כ חשיבי כרגלים וכו' בפ' אלו מגלחין (יט.) פלוגתא דתנאי במתני' ואיפסיקא הלכתא בגמרא כר"ג דאמר ר"ה וי"ה כרגלים.
נהג שעה לפני הפסח אותה שעה חשובה כז' וכו' בפרק אלו מגלחין (ד' כד:) דרש רב ענני בר ששון יום אחד לפני עצרת ועצרת הרי כאן י"ד דא"ר אלעזר א"ר אושעיא מנין לעצרת שיש לה תשלומין כל ז' שנאמר בחג המצות ובחג השבועות וכו' אדברוה רב פפא לרב איויא סבא ודרש יום ראשון ור"ה הרי כאן י"ד אמר רבינא הלכך יום אחד לפני החג וחג וח' שלו הרי כאן כ"א יום וא"ת למה ר"ה עצמו חשיב שבעה שהרי אין לו תשלומין כמו העצרת תירץ הרמב"ן דכיון דהוי כרגל לגזירת ז' חשיב כרגל שלם לגזירת שלשים מפני שהוקשו כל המועדים זה לזה דכתיב אלה מועדי ה' וכתב הרא"ש וז"ל הקשה הראב"ד מכדי רב פפא כר"ג סבירא ליה דאמר ר"ה וי"ה כרגלים וכיון די"ה רגל הוא ומפסיק למה לי חושבנא דידיה בין דלחשביה לר"ה ז' בין דלא לחשביה אלא חד יומא כי מטי ר"ה בטלו גזירת ז' וכי מטו י"ה בטלו גזירת ל' ותירץ דבכה"ג כי מטי י"ה לא בטלו גזירת ל' כיון דלא הוי אבילות ז' כי אורחייהו דתרתי הפסקות בהדי הדדי בחדא אבילות לא עבדינן אלא ז' כי אורחייהו או ל' כי אורחייהו וכיון דר"ה חשבינן במקום ז' יוה"כ אפי' במקום ז' לא חשבינן ליה וכי מטי סוכות הוא דבטלי ממנו אבילות ומעיקרא לא דתרי עילויי בחדא אבילות לא עבדינן ולהכי קאמר הרי כאן י"ד ולא קאמר בטלה ממנו גזירת ז' כמתני' לאשמעינן דבעינן אשלומי ומיזל עד הרגל וליכא הפסק כלל מהנך עד דמטי לעיקר הרגל משום דלא חשיבי כרגלים גמורים ומיהו אם קובר מתו ז' ימים קודם ר"ה בטלו ממנו גזירת ל' כרגל גמור וכ"כ בה"ג היכי דמית לו מת קודם ר"ה יום א' עולה לו למנין ז' ור"ה ז' הרי י"ד וז' ימים שבין ר"ה לי"ה הרי כ"א יום וי"ה שהוא כרגל ז' ונקיט ליה תרי יומי בתר יום הכפורים למשלם תלתין יומין והרז"ה הקשה על פי' זה הקובר את מתו אחר ר"ה מותר לגלח בעי"ה שהוא יום ז' שלו ואם זה מפני שנהג מקצת יום א' בגזירת ל' מותר לגלח זה שנהג כל אלו הז' בגזירת ל' נאסר אותו ואין הדעת סובלת כן מיהו לא קשה כולי האי כי הראב"ד ז"ל פירש בו טוב טעם והרמב"ן ז"ל כתב דאגב דנקיט רבי ענני בר ששון יום א' לפני עצרת ועצרת הרי כאן י"ד לאשמעינן דאין הלכה כר' אליעזר אלא עצרת כרגלים אף בזמן הזה נקט נמי רב פפא האי לישנא גבי ר"ה לפסוק כר"ג דר"ה כרגלים וכן נ"ל שאין לעשות בניין בלא יסוד כי באו להחמיר ולומר סברות רחוקות ודחוקות מכח קושיא ואם יש תירוץ לקושיא נתרועע היסוד ונפל הבניין ויפה תירצה הרמב"ן ז"ל ורבינו שמשון ז"ל פי' דנ"מ לענין הא דתניא לקמן שבת ראשונה אינו יוצא מפתח ביתו שניה יוצא ואינו יושב במקומו שלישית יושב במקומו ואינו מדבר וכו' ולענין זה קאמר הרי כאן י"ד דמיד אחר ר"ה יש לו דין שבת שלישית וכיון דנתרצה הקושיא א"כ י"ה מבטל ממנו גזירת ל' וא"ת א"כ בחג נמי יבטל ממנו שמיני עצרת גזירת שלשים שאני הכא שלא נהג כלל דין שלשים אע"פ שגיהוץ ותספורת אסורים במועד מ"מ מטעם אבילות מיהא לא נאסר עכ"ל ומ"ש אח"כ גבי מסקנא דמלתא הקובר את מתו שעה אחת קודם הרגל וכו' שעה א' לפני ר"ה ור"ה הרי י"ד ומגלח ערב החג צ"ל שחסרון יש בספרים שבידינו כי כן צ"ל הרי י"ד ומגלח עי"כ שעה א' לפני י"ה וי"ה הרי י"ד ומגלח ערב החג שהרי הסכים לדעת הרמב"ן דסבר דשעה א' לפני ר"ה מגלח בעי"ה ושלא כדברי הראב"ד וכ"כ ברמזים וכך הם דברי רבינו וכ' בנ"י שכ"כ הרמב"ן הלכה למעשה:
ומ"ש רבי' דיום ב' של עצרת עולה למנין י"ו הואיל ובקיאינן בקביעא דירחא כ"כ שם הרא"ש במסקנא דמלתא וכ' רבינו ירוחם דביום ב' דר"ה לא אמרינן הכי דתרוייהו כחד יומא חשיבי דקדושה אחת הן הלכך יום א' לפני ר"ה וב' י"ט של ר"ה הרי כאן י"ד ומשלים עליהם י"ו ודבריו לדעת בה"ג שהקובר את מתו יום א' לפני ר"ה אין י"ה מבטל ממנו גזירת ל' אבל להרא"ש שסובר שי"ה מבטל ממנו גזירת ל' אין נפקותא ביום ב' של ר"ה כלל אם עולה או אם אינו עולה והרמב"ם כ' בפ"י הקובר את מתו אפי' שעה אחת קודם הרגל או קודם ר"ה וי"ה בטלה ממנו גזירת ז' נמצא מונה לאחר ר"ה וי"ה כ"ג יום ולאחר הפסח י"ו יום שהרי בטלה גזירת שבעה ושבעה ימי החג הרי י"ד וכן אם קבר קודם עצרת מונה אחריה ט"ז יום אף ע"פ שהוא יום א' הרי הוא רגל ועולה לז' ימים קבר את מתו קודם חג הסוכות מונה אחר החג ט' ימים בלבד שהרי ש"ע רגל בפ"ע ונמצא י"ט הראשון מפסיק ז' ושבעת ימי החג ושמיני של חג רגל א' הרי כ"א יום עכ"ל ויש לתמוה עליו שהרי אמרו בגמ' בפי' יום א' לפני ר"ה ור"ה הרי כאן י"ד ונמצא שא"צ למנות אחר ר"ה אלא י"ו יום והאיך כ' שהוא צריך למנות כ"ג וכבר השיגו הראב"ד ונראה שטעמו מדאמרי' בגמ' רבינא אקלע לסורא דפרת א"ל רב חביבא מסורא דפרת לרבינא אמר מר יום א' לפני ר"ה ור"ה הרי כאן י"ד א"ל אנא מסתברא כר"ג הוא דאמינא והוא ז"ל מפרש דרבינא לא אודי במנין ר"ה שיהא עולה ז' מפני שאינו רגל והיינו דאמר מסתברא כר"ג אמרי' להפסיק כרגלים אבל לא למנות יומי שבעה ועוד סובר שאין י"ה מבטל גזירת ל' מן הקובר את מתו קודם ר"ה שכל שלא הפסיקו רגל ראשון שפגע בו תחלה אין רגל מפסיקו כפי הסברא הנזכרת למעלה כ"כ הרמב"ן ליישב דברי הרמב"ם ומ"מ כ' שאין דבריו נראין שאין הפרש בין ר"ה לשמיני של חג שנמנה ז' ואע"פ שזה מכלל הרגל וזה אינו רגל אנו אין לנו בגמרא שיהא מניין זה תלוי ברגל ולא רגל אלא או שנתלה הדבר במי שיש לו תשלומין ז' או שנאמר דכל המפסיקין עולים כמימרא דרב פפא דאמר אפילו ר"ה וכיון דמוסיף רבינא אפילו שמיני של חג שמעינן מינה דכל המפסיקין נמנין ז' ליומן:
שמע שמועה קרובה בשבת או ברגל ולמ"ש ורגל נעשית רחוקה וכו' בפרק אלו מגלחין (שם) א"ר יוסי בר אבין שמע שמועה קרובה ברגל ולמוצאי הרגל נעשית רחוקה עולה לו ואינו נוהג אלא יום א' תני רב אדא דמן קיסרי קמיה דר' יוחנן שמע שמועה קרובה בשבת ולמ"ש נעשי' רחוקה אינו נוהג אלא יום א':
ומ"ש ונוהג אבילות ביום ראשון וכו' כך הוא דין כל שמועה רחוקה שאינו נוהג אלא יום אחד ומקצתו ככולו:
ומ"ש ובשבת או ברגל נוהג דברים שבצנעא כ"כ הרא"ש בשם הרמב"ן דכיון דאכתי שמועה קרובה היא הוי כקובר את מתו ברגל:
ומ"ש שמע שמועה רחוקה בשבת או ברגל אינו נוהג בשבת וברגל אפי' דברי' שבצנע' וכו' ג"ז מדברי הרא"ש בשם הרמב"ן ז"ל:
שמע שמועה קרובה בשבת כתב בסמ"ק דשבת עולה ליום א' ולמחר קורע והו"ל יום ו' יום ז' לאבילות וה"ר יחיאל כ' דשבת אינו בתחלת המניין אלא יתחיל למנות מיום א' והו"ל שבת יום ז' וינהוג דברים שבצנעא מקצת היום כך מצאתי כתוב בקצת ספרי רבינו: כתב רבינו ירוחם בנתיב כ"ח מת לו מת ערב הרגל שאמרנו שערב החג והחג ושמיני עצרת עולין למנין כ"א יום וצריך לנהוג ט' ימים אחר החג להשלים ל' ולא ידע שמת עד שעברו י' ימים אחר הרגל ולפי המנין שמנינו כבר עברו ל' יום והוי שמועה רחוקה כתב בעל המאור שיש מן החכמים שנסתפקו בזה וכתבו דהו"ל ספק אבילות וקי"ל כדברי המיקל באבל והוה ליה שמועה רחוקה ולדעתי נ"ל דהוה ליה שמועה קרובה שאין הדברים נראין שיעלה הרגל למי שלא בא לו עדיין שמועת המת כי לעולם אין דין מי שלא נהג אבילותו ולא שמע בו כדין מי שנהג הלכך ל"ש ערב הרגל ול"ש יום שמיני עצרת וכל כיוצא בו אינן נמנין לגבי שמועה אלא לעצמן עד כאן תוכן דבריו הרבה ראיות על זה עכ"ל וגם נ"י בפרק אלו מגלחין כתב כל זה והרמב"ן בס' ת"ה הסכים לדברי בעל המאור ז"ל והכי נקטינן:
Siman תקמט
==בית יוסף==
{{המרת או.סי.אר}}
גרסינן בפרק בתרא דתעניות (כו.) ה' דברים אירעו לאבותינו בי"ז בתמוז וחמשה בת"ב וכו' משנה שם ופירש"י בטל התמיד לפי שגזרו מלכות מלהקריב עוד: והועמד צלם בהיכל. שהעמידו מנשה בדמפורש בתרגום ירושלמי דהשמים כסאי: על אבותינו. דור המדבר אם יראה איש באנשים האלה: ביתר. עיר הגדולה והיו ישראל דרים בה בפ' הניזקין (נז.) אשקא דריספקא חרב ביתר. ובירושלמי והעמיד צלם בהיכל אית תנויי תני הועמד מאן דאמר הועמד דמות צלם של מנשה מאן דאמר העמיד צלם של אפוסטמוס ובגמרא מייתי מקראי דשבירת הלוחות והבקעת העיר והעמדת צלם בהיכל היו בשבעה עשר בתמוז ובטל התמיד ושריפת התורה קבלה היתה בידם שבי"ז בתמוז היו וכן מייתי מקראי שגזירת דור המדבר וחורבן בית ראשון היו בט"ב וחורבן בית שני שנוי בברייתא שבו ביום היה ולכידת ביתר וחרישת העיר קבלה היתה בידם שבאותו היום היו:
ורבי עקיבא היה דורש כה אמר ה' צום הרביעי וצום החמישי וגו' צום הרביעי זה י"ז בתמוז שבו הובקעה העיר וכו' עד אלא שכ' בסדר החדשים בפ"ק דר"ה (יח:) אלא שבמקום זה י"ז בתמוז שנוי בברייתא זה ט' בתמוז ורבינו כתב זה י"ז בתמוז מפני הטעם שכתב בסמוך דחורבן בית שני חמיר לן. ועוד דבירושלמי פרק בתרא דתענית איתא להאי ברייתא וכתוב בה צום הרביעי זה י"ז בתמוז ומקשי עלה כתיב בתשעה לחודש הובקעה העיר ואת אמרת הכין א"ר תנחום בר חנילאי קילקול חשבונות יש כאן וכתבו התוספת בספ"ק דר"ה דפליג אתלמודא דידן ור"ל דמתוך טרדתם טעו בחשבונם ולא רצה הפסוק לשנות מכמות שהיו סוברים עכ"ל. וכיון שבירושלמי היא שנוייה בלשון זה י"ז ולדידן הוי י"ז יום תענית לד"ה שנאה רבינו כן. ואע"ג דבגמרא דידן קאמר רשב"י שאין נראין לו דברי ר"ע אלא צום העשירי זה ה' בטבת שבו באה שמועה לגולה שהוכתה העיר לא כתב רבינו אלא דברי ר"ע משום דנהוג עלמא כוותיה:
ומ"ש אע"ג דכתיב בקרא צום הד' בט' לחודש האידנא מתענין בי"ז בו משום דמתחלה תקנו תענית בט' בו וכו' כ"כ התו' וז"ל זה ט' בתמוז שבו הובקעה העיר היינו בראשונה אבל בשנייה הובקעה בי"ז ומש"ה עבדי י"ז תענית וכ"כ הרמב"ן בספר ת"ה וז"ל ובט' בתמוז אין מתענין אבל בי"ז בו מתענין דכיון שמתחלה קבלו עליהם על שם שבו הובקעה העיר בראשונה ובשניה הובקעה בי"ז בו נהגו להתענות בי"ז דחורבן שני חמיר לן ומ"מ צום רביעי הוא להבקעת העיר ולצרות שהוכפלו בו וה"נ מוכח בפ"ק דמגילה (ה:) די"ז תענית ומיהו בט' בו אין מתענין שלא רצו לגזור עליהם להתענות בט' ובי"ז דד' צומות קבלו עליהם ואין מטריחין על הצבור יותר מדאי עכ"ל:
ומ"ש ומ"מ צום הרביעי הוא להבקעת העיר וכו' היינו לומר דאע"ג דצום הד' דקאמר קרא אינו אלא על ט' בתמוז שפיר מצינן למקרי לי"ז בתמוז צום הד' להיות לו כל דין שהיה לט' בתמוז מקודם וזה לסיבת הבקעת העיר שנבקעה בו וצרות שהוכפלו בו הלכך אע"פ שצום הד' הכתוב במקרא אינו אלא על ט' בתמוז לדידן יש לי"ז בתמוז כל דין שהיה לט' בתמוז לדידהו כתב רבינו ירוחם ג' בתשרי שבו נהרג גדליה בן אחיקם אמרו כי בר"ה נהרג ונדחה תעניתו ליום חול:.
Siman תקנ
==בית יוסף==
{{המרת או.סי.אר}}
פריך בגמרא קרי להו צום וקרי להו ששון וכו' בפ"ק דר"ה (יח:) תנן על ו' חדשים השלוחים יוצאים על ניסן מפני הפסח על אב מפני התעניות וכו' ופריך בגמרא (שם:) וליפקו נמי אתמוז וטבת דאמר רב חנא בר ביזנא אמר ר"ש חסידא מאי דכתיב כה אמר ה' צום הד' וצום הה' וצום הז' וצום הי' יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה קרי להו צום וקרי להו שמחה בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה אין שלום צום אמר רב פפא ה"ק בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה יש שמד צום אין שמד ואין שלום רצו מתענין רצו אין מתענין אי הכי ט"ב נמי א"ר פפא שאני ט"ב הואיל והוכפלו בו הצרות ופירש"י דאמר רב חמא בר ביזנא וכו' דכולהו ימים תענית נינהו: בזמן הזה שאין ב"ה קיים. ומתני' בזמן הזה קא מיירי: שיש שלום. שאין יד העו"ג תקיפה על ישראל: יהיו לששון ולשמחה. ליאסר בהספד ובתענית: יש שמד צום. חובה להתענות בהם: רצו אין מתענין. וכיון דרשות הוא לא מטרחינן שלוחים עלייהו: והרמב"ן פי' יש שלום שב"ה קיים וכך הם דברי רבי' ואיכא למידק מאי קשיא ליה קרי להו צום וקרי להו ששון דשפיר קאמר הני ימים דהשתא הוו צומות עתידין להיות לששון וי"ל שמקרא זה הוא תשובה למה ששאלו עולי בית שני האבכה בחדש החמישי הנזר כאשר עשיתי זה כמה שנים ובאה התשובה צום הד' וצום הה' וכו' יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו ומשמע דה"ק כל הצומות הללו יהיו לששון ולשמחה ולא תצומו בהם כי אין חפץ לה' בצומות כי אם שתאהבו האמת והשלום וכיון דקרא אתא למימר שלא יצומו בימים אלו מאותו היום והלאה לא היה לו להזכירם בלשון צומות אלא הכי הול"ל ימי חדש ד' והה' וכו' יהיה לששון ולשמחה וממילא משתמע דאימי הצומות קאמר וכדאמר האבכה בחדש החמישי וממילא משמע דאיום הצום קאמר אע"ג דלא קאמר האבכה בצום החדש החמישי הלכך מדאפקינהו בלשון צום איכא למימר דאתא לאשמעי' שאף על פי שהם בטלים באותו זמן אם יהיה שמד חס ושלום יחזרו הצומות. לקביעותם:
ומ"ש רבינו פירוש דליכא שלום שהבית חרב וליכא שמד במקום ידוע מישראל וכו' עד הלכך הכל חייבין להתענות מדברי קבלה ותקנת נביאים הכל לשון הרמב"ן בספר ת"ה וגם כך כתב ה"ה בפ"ה שעכשיו נהגו הכל להתענות תעניות אלו והרי הן חובה על כל ישראל עד שיבנה בית המקדש:
ומ"ש ומיהו כולם מותרין ברחיצה וסיכה וכו' כתב הר"ן בפ"ק דר"ה בשם הרמב"ן מסתברא דכולהו ד' צומות תענית צבור הן ונביאים גזרו אותם וכל חומרי תענית עליהם מפסיקים בהם מבעוד יום ואסורים ברחיצה וסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה כט"ב אלא האידנא כיון דנהגו להתענות בהן ולא נהגו בחומרות הללו משמע דמעיקרא כך רצו להתענות בלבד אבל לא רצו לנהוג באותן חומרות וכיון דהני ברצו תליא<i data-commentator="Hagahot" data-order="1"></i> הרשות בידן אבל מעיקר התקנה ודאי אסורין בכולן ע"כ. וכתבו התוס' בספ"ק דתעניות (יג:) דשאר תעניות בר מט"ב מותר ברחיצה אפילו בחמין כך פסק ראבי"ה ור' יואל אביו אסר לרחוץ בחמין ע"כ. וכ"כ המרדכי וכ' בשם ראבי"ה שנהגו העולם היתר בדבר ע"כ וכן מנהג הפשוט:
ומ"ש ואם חלו בשבת נדחין עד אחר השבת בפ"ק דמגילה (ה.) תנן זמן עצי הכהנים והעם בט"ב וחגיגה והקהל מאחרין ולא מקדימין ופירש"י ט"ב שחל להיות בשבת וה"ה לי"ז בתמוז ולי' בטבת והאי דנקט ט"ב משום דהוכפלו בו צרות והכל מתענין בו אבל שאר צומות אמרי' במסכת ר"ה רצו מתענין רצו אין מתענין וגם הרמב"ם כתב אחד מד' צומות שחל להיות בשבת דוחין אותו לאחר השבת חל להיות בע"ש מתענין בע"ש וכתב ה"ה אחד מד' צומות שחל להיות בשבת וכו' ט"ב מאחרין ולא מקדימין משום דאקדומי פורענותא לא מקדמינן וממילא דה"ה לשאר תעניות ובחל להיות ע"ש כתב כך נפסקה הלכה בעירובין (מ:) מתענה ומשלים וכ' הראב"ד שלא אמרו משלים אלא שאינו אוכל קודם שקיעת החמה אבל ודאי משתשקע החמה מתוספת שבת הוא וכבר קדש היום אם רצה לאכול אוכל שכיון שנכנס לתחום שבת שוב אינו רשאי להתענות עכ"ד וז"ש בשם הראב"ד נתבאר ממ"ש בסימן רמ"ט וסימן תקע"ב: וה"ר דוד אבודרהם כתב בהלכות תענית שי' בטבת הוא משונה משאר תעניות שאם היה חל בשבת לא היו יכולין לדחותו ליום אחר מפני שנאמר בו בעצם היום הזה כמו בי"ה ולא ידעתי מנין לו זה וכ' עוד די' בטבת חל לפעמים בששי ומתענין בו ביום ושאר צומות לעולם אין חלים בששי. כתב האגור בשם שבלי הלקט שאין קורין בספר במנחה בע"ש כשחל בו אחד מד' צומות הללו עכ"ל ולא נהגו כן כתב הרד"א אם חל י' בטבת ביום ו' מתפללין שחרית כשאר הצומות וכן במנחה אבל א"א הוידויים ולא נפילת אפים במנחה מפני שהוא ע"ש. כתב עוד הרד"א בשבת שקודם לצומות הללו אחר קריאת ההפטרה קודם אשרי צריך שיכריז ש"צ להודיע לקהל באיזה יום יחול הצום ואומר אחינו ישראל שמעו צום פלו' יום פלו' יהפוך אותו הקב"ה לששון ולשמחה כמו שהבטיחנו בנחמות ונאמר אמן וג' תעניות אין מכריזין עליהם ט"ב י"ה ופורים וסימניך אכ"ף <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>: דין עוברות ומניקות בצומות יתבאר בסימן תקנ"ד ובסימן תקע"ה:
Siman תקנא
==בית יוסף==
{{המרת או.סי.אר}}
תשעה באב אין ב"ד יכולין לבטלו כיון שהוכפלו בו הצרות בפ' קמא דר"ה (יח:) וכתבתיו בסימן שקודם זה וא"ת י"ז בתמוז נמי הוכפלו בו הצרות כבר תירצו התו' דחורבן ב"ה תקיפא טובא ולא דמי לט"ב דצרה אחת הוכפלה בו
משנכנס אב ממעטין בשמחה משנה בפ' ב' דתעניות (כו:):
ומ"ש ובר ישראל דאית ליה דינא בהדי עו"ג לישתמיט מיניה דריע מזליה שם (כט:):
תניא בפרק החולץ (מג.) קודם לזמן הזה העם ממעטים בעסקיהם וכו' עד ואין עושין סעודת אירוסין ומפרש בגמרא דקודם לזמן הזה דקתני קודם דקודם הוא ופי' רש"י קודם שבת שחל ט"ב בתוכה וכתב הרמב"ן בספר ת"ה קודם לזמן הזה כלו' מר"ח עד התענית וכן העתיק רבינו:
ומ"ש רבינו דאיתא בירושלמי מותר ליארס אפילו ביום ט"ב הוא בפ"ק ובפ' בתרא דתעניות ומפרש טעמא שמא יקדמנו אחר ברחמים וכדאיתא בגמרא דידן פרק אלו מגלחין (יח:) לענין ח"ה וכ"כ הרמב"ם בפ"י מה"א מותר לארס בכל יום חול אפילו בט"ב בין ביום בין בלילה:
וקאמר בירושלמי הדא דתימא בניין של שמחה אבל אם היה כותלו גוהה ונוטה ליפול מותר בפ' בתרא דתעניות אמתניתין דמשנכנס אב ממעטין בשמחה וכתבוהו הרי"ף והרא"ש בפרק קמא דתעניות אהא דתנן עברו אלו ולא נענו ממעטין במשא ובמתן ובבניין ובנטיעה ותני עלה בניין בניין של שמחה נטיעה נטיעה של שמחה והרמב"ן כמבו בת"ה על ברייתא דהחולץ:
ומ"ש בניין של שמחה מפרש בפ"ק דמגילה הבונה בית חתנות לבנו וכו' בגמר' דידן פ"ק דמגילה (ה:) מייתי הא דתנן בפ"ק דתעניות גבי תעניות צבור עברו אלו ולא נענו ממעטים במשא ובמתן בבניין ובנטיעה באירוסין ובנשואין ותני עלה בניין בניין של שמחה נטיעה נטיעה של שמחה איזהו בנין של שמחה זה הבונה בית חתנות לבנו איזו היא נטיעה של שמחה זה הנוטע אבורנקי של מלכים ולא היה צריך רבינו לאתויי מפ"ק דמגילה דמייתי לה התם אגב גררא דהא בפ"ק דתעניות (יד:) גופיה איתיה:
ומ"ש ולפ"ז הא דאמר אם היה כותלו גוהה מותר אפילו בכותל של בית חתנות קאמר שמותר אם גוהה כלומר דאי בשאינו של בית חתנות אפי' אינו גוהה נמי דהא לא אסר ברייתא כלל באינו של חתנות וכ"כ הרא"ש בפ"ק דתעניות גבי תעניות צבור על הירושלמי דקאמר אם היה כותלו גוהה סותרו ובונהו פי' כותלו של בית חתנות והרמב"ם כתב בפ"ג מהלכות תעניות עברו אלו ולא נענו ממעטין במשא ומתן ובבניין של שמחה כגון ציור וכיור ובנטיעה של שמחה כגון מיני הדס ומיני אהלים וכ"כ הר"ן בספ"ק דתעניות וז"ל מדאמרינן בירושלמי הדא דתימא בבניין של שמחה אבל אם היה כותלו גוהה סותרו ובונהו משמע דכי אמרי' איזהו בניין של שמחה זה הבונה בית חתנות לבנו דלאו דוקא אלא ה"ה לכל בניין שא"צ דאינו נעשה אלא לנוי ולהרווחה בעלמא וכתב עוד בשם רבינו האיי גאון מדקא משוינן בניין נטיעה אירוסין ונשואין ומתן מה משא ומתן רשות אסור והוא של שמחה אף בניין ונטיעה אירוסין ונשואין אסור בשל שמחה אבל מי שאין לו בית חתנות כלל ואין לו אשה ובנים הא ודאי של מצוה הוא ואע"פ שהוא שמחה מותר ואע"ג דלענין עברו תעניות צבור ולא נענו מיירי משמע לכאורה דה"ה מר"ח עד ט"ב דהני תרתי זמני כי הדדי נינהו ומה שאין נוהגין לישא אשה כלל אפי' מי שאין לו אשה ובנים משום דלא מסמנא להו מלתא ואע"פ שהיה אפשר דרב האיי לא אמר אלא בעברו תעניות צבור ולא נענו אבל מר"ח עד ט"ב חמיר ואע"פ שאין לו אשה ובנים אסור אי משום דהאי זימנא חמיר טפי אבלותא דידיה ואי משום דזמן קצר הוא ולא דמי לעברו תעניות צבור ולא נענו דהוי זמן ארוך טובא מ"מ התוספות פ"ק דמגילה (ה:) כתבו על עברו תעניות צבור דחמירי מט"ב שמארסין בו: וכתבו התוס' בפ"ק דמגילה ממעטין במשא ומתן פירוש של שמחה דומיא דבניין ונטיעה דבסמוך ובפרק החולץ (מג.) כתבו י"מ דמשא ומתן נמי איירי בשל שמחה כגון צרכי חופה ואין נראה דלא אסר אלא סעודה עצמה ונראה דריבוי משא ומתן קא אסר שימעטו יותר מבשאר ימים <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>:
ומ"ש רבינו וי"א כיון דגמרא דידן אוסר בניין סתם כל בניין קאמר כלומר אע"ג דבירושלמי קאמר אמתניתין דמשנכנס אב ממעטין בשמחה הדא דתימא בבניין של שמחה אבל אם היה כותלו גוהה סותרו ובונהו דמשמע דאתא למימר דלא אמרו למעט בבניין משנכנס אב אלא בבניין של שמחה דוקא כיון דגמרא דידן בפרק החולץ אוסר בניין סתם כל בניין במשמע ואע"ג דבגמרא דידן נמי בפ"ק דמגילה ובפ"ק דתעניות אמרו דכי תנן ממעטין בבניין ונטיעה היינו דוקא בשל שמחה היינו לענין תענית צבור אבל מר"ח עד התענית דקתני סתמא ממעטין מלבנות ולנטוע משמע דאפילו שאינו של שמחה אסור:
ומ"ש כדרך שאסרו משא ומתן נראה שאין זה הכרע שהרי גבי תעניות צבור קתני כי האי לישנא ממעטין במשא ובמתן ובבניין ובנטיעה אפ"ה אמרי' בגמרא דלא נאסר אלא בניין ונטיעה של שמחה דוקא אלא כל עיקר הטענה מדאסר בגמרא דידן בניין סתם גבי מר"ח עד התענית ולא פי' דהיינו דוקא בדשמחה כדפירש גבי תעניות צבור אלמא דאפילו באינו של שמחה אסר ומ"ש כדרך שאסרו משא ומתן ה"ק א"ת למה אסרו בניין שאינו של שמחה אל תתמה שהרי אסרו משא ומתן אע"פ שאין בו שמחה והטעם שאסרו דברים אלו אע"פ שאינם של שמחה מפני שהם דברים שאבל אסור בהם כדי שיהו נראים כמתאבלים על ירושלים ומדברי התוספות בפרק החולץ נראה דאית למילף למשנכנס ר"ח עד התענית מתעניות צבור דכי היכי דהתם לא מתסר אלא בניין ונטיעה של שמחה ה"ה הכא וכסברא ראשונה שכתב רבינו ועכשיו לא נהגו רוב העולם למעט במשא ומתן כלל משנכנס אב ונראה שהם מפרשים דלא מתסר בניין ונטיעה אלא דוקא בדשמחה כדברי הסברא הראשונה שהזכיר רבינו ומפרשים דלא נאסר משא ומתן אלא בדשמחה דומיא דבניין ונטיעה וכדברי הסברות שדחו התוס' ומפני כך נושאים ונותנים כדרכן ואינם חוששים ולפ"ז צריכים ליזהר ממשא ומתן של שמחה כגון צרכי חופה וכיוצא בהם דאי לאו הכי נמצא שאינם חוששים למה שאמרו ממעטין במשא ומתן ונראה שזה היה דעת קצת פוסקים שלא הזכירו ברייתא זו דהחולץ מפני שהם מפרשים דבניין ונטיעה ומשא ומתן דקא אסר כולהו בשל שמחה דוקא הוא דקא אסר ומאחר שכתבו משנכנס אב ממעטין בשמחה ממילא משמע דכל הנך מילי כיון דשמחה נינהו אסור וכן מצאתי שכתב הכלבו בשם הר"? דאמרי' ביבמות שבת שחל ט"ב להיות בתוכה אסור לישא וליתן י"ל היינו משא ומתן של שמחה כגון צרכי חופה דומיא דלבנות ולנטוע דמפ' התם כגון אבורנקי של מלכים א"נ אסור להרבות במשא ומתן ר"ל שיתמעטו יותר משאר ימים עכ"ל. ואפשר לומר עוד שהעולם סוברים שאין למעט בעסק כלל ואפי' הם צרכי חופה וההוא דהחולץ מדת חסידות היא או במקום שנהגו ולפיכך השמיטוה הרי"ף והרא"ש והרמב"ם וראיתי בני בודי"ן נוהגים שלא לישא וליתן כלל משנכנס אב ונראה שאין להם על מה שיסמוכו דהא דלא כמאן דאי לסברא שדחו התוס' כל משא ומתן דלאו צורך חופה היא שרי ואי לסברת התוס' בהחולץ כל משא ומתן שרי ובלבד שימעטו יותר מבשאר ימים ואפי' צרכי חופה משמע דשרי ע"י מיעוט דהא לא שאני להו בין צרכי חופה לשאר משא ומתן ואע"פ שבסברא שנייה שכתב רבינו קאמר כדרך שאסרו כל משא ומתן הא כיון דעל הברייתא קאי אין להחמיר יותר ממה ששנוי בברייתא ומאחר שבברייתא לא אסרו אלא למעט מלישא וליתן משמע דלא נאסר משא ומתן לגמרי ועוד שסברא זו לא באה לומר כל משא ומתן אפי' ע"י מיעוט אסור אלא לומר דכי היכי דלר. שני לן בין משא ומתן דשמחה לשאינה של שמחה דבין של שמחה בין שאין של שמחה אסור בבניין נמי אפילו דלאו דשמח' אסור ומיהו לא נחית בעל סברת זו לאסור במשא ומתן יותר ממה ששנוי בברייתא דהיינו למעט דוקא אבל לא לאסור לגמרי ומיהו אפשר שנהגו כן ע"פ מ"ש התוס' בפ"ק דמגילה ממעטין ר"ל שלא יהיו ששין כלל אבל אין לפרש ממעטין אבל ששין קצת דא"כ הו"ל לפרש השיעור מה קורא מעט ע"כ ואע"פ שלענין עברו ת"צ כ"כ והם סוברים דת"צ חמירי מט"ב מ"מ יש ללמוד מדבריהם דהיכא דקתני ממעטין לא נתברר השיעור ויש לאסור לגמרי זה כתבתי למצוא להם על מה שיסמכו אבל חומרא יתירא היא דאפילו מלאכה ממש אינה אסורה בט"ב עצמו מן הדין וכ"ש משא ומתן דקיל טפי ודי שנאסור אותו בט"ב עצמו אבל לא שנקדים לאסור קודם לכן ומיהו הנוהגים פן אסורים עד שיתירו להם כעין התרת נדרים וכמ"ש המרדכי בפ' מקום שנהגו:
שבת שחל ט"ב להיות בתוכה פי' השבוע שחל בה ט"ב אסורים לספר ולכבס משנה בפרק בתרא דתענית (כו.):
ומ"ש ואפי' אינו רוצה ללבשו עתה וכו' שם (כט:) אר"נ לא שנו אלא לכבס וללבוש אבל לכבס ולהניח מותר ורב ששת אמר אפילו לכבס ולהניח אסור מיתיבי אסור לכבס לפני ט"ב אפילו להניח לאחר ט"ב וגיהוץ שלנו ככיבוס שלהם וכלי פשתן אין בהם משום גיהוץ תיובתא ופירש"י דטעמא דאסור משום דנראה כמסיח דעתו שעוסק בכיבוס בגדים:
ומ"ש דאפי' אין לו אלא חלוק א' אסור לכבסו וללבשו כ"כ הרמב"ן בס' ת"ה ופשוט הוא:
ומ"ש וכן המכובסין מקודם לכן אסור ללובשן ולא ללובשן לבד וכו' עד הכל אסור כל זה כתב הר"ן שם וכ"כ הרמב"ן בספר תורת האדם והביאו ראיה מדאמר רב ששת תדע דאסור אפילו לכבס ולהניח דהא בטלי קצרי דבי רב פי' שהכובסים היו בטלים באותו שבוע ובטלי לגמרי משמע וכן פסק הרשב"א בתשובה:
ומ"ש וכבוס שלנו מותר אבל גיהוץ שלנו אסור וכלי פשתן אין בהם משום גיהוץ ברייתא כתבתי' בסמוך גיהוץ שלנו ככיבוס שלהם וכלי פשתן אין בהם משום גיהוץ ופירש"י גיהוץ שלנו אינו יפה אלא ככיבוס שלהם ואסור לגהץ אבל כיבוס שלנו מותר וכן הכריע הר"ן וגם הרמב"ן כתב פירשו הגאונים דה"ק גיהוץ שלנו ככיבוס שלהם שהוא אסור הא כיבוס שלנו מותר וכלי פשתן אין בהם משום גיהוץ שלנו ולא כיבוס שלהם והיתר זה אינו אלא לכבס ולהניח דוקא אבל ללבוש אסור כדין כלי פשתן דבסמוך וכ"כ רבינו בסמוך בשם הרמב"ן כיבוס שלנו לכבס ולהניח מותר אבל ללבוש בין חדשים בין ישנים צבועים ולבנים בין מכובסים עכשיו בין מכובסים קודם אסור ללבשן בשבת זו ושלא ככתוב בכלבו יש סוברין להתיר אפילו לכבס וללבוש בכיבוס שלנו:
ומ"ש רבינו גבי כלי פשתן לפי שאין חוששין לגוהצן אין לומר דאין מגהצין אותן קאמר דהא בשגיהצום קאי וקאמר דאין בהם משום גיהוץ אלא ה"פ לפי שאין חוששין לגוהצן יפה וכ"כ הרא"ש וכתב הרמב"ן גבי אבל דטעמא דכלי פשתן אין בהם משום גיהוץ מפני שאינם מתגהצים כהוגן ואין זיעה וטינוף יוצאה מהם:
ומ"ש והא דשרי דוקא לגוהצן ולהניחן אחר ט"ב וכו' שם שלח רב יצחק בר גיורי משמיה דרבי יוחנן אע"פ שאמרו כלי פשתן אין בהם משום גיהוץ אבל אסור ללבשן בשבת שחל ט"ב להיות בתוכה וז"ל הרמב"ם שבת שחל ט"ב להיות בתוכה אסור לספר ולכבס וללבוש כלי מגוהץ אפילו כלי פשתן עד שיעבור התענית ואפי' לכבס ולהניח לאחר התענית אסור ונ"ל שמה שאמר אפילו לכבס ולהניח אסור אשאר כלים קאי ולא אכלי פשתן ואפשר דאע"ג דמדינא שרי סתם דבריו כי היכי דלישתמע מינייהו איסור מפני שנהגו העולם איסור וכן נראה ממ"ש ה"ה וז"ל העולה מכל זה שאסור ללבוש אפי' כלי פשתן מכובסין עד התענית אבל לכבס כדי להניח כולן אסורין חוץ מכלי פשתן והרמב"ן הוסיף להתיר כיבוס שלנו אפי' בכלי צמר כדי להניח ורבינו לא כתב בזה שום היתר לפי שנהגו להחמיר עד כאן לשונו ומדאמרי' גיהוץ שלנו ככיבוס שלהם משמע דכיבוס שלנו מותר וגיהוץ שלנו מיהא אסור אבל הרא"ש כתב גיהוץ שלנו הרי הוא ככיבוס שלנו ומותר ואם נוסחא אמיתית היא צריך לומר דאגיהוץ דבזמן הזה קאמר דגריע טובא דבני בבל היו אמרי דגיהוץ דידהו לא חשיב אלא ככיבוס דבני א"י הלכך כיבוס דגריע טובא שרי ולדידן דגיהוץ דידן הוי ככיבוס דבני בבל א"כ גם גיהוץ שרי ומיהו לא נפקא לן מינה מידי שהרי כתב רבינו בסמוך דנהגו אבותינו איסור אף בכיבוס שלנו ובסי' זה אכתוב שי"א דכיבוס שלנו אסור מן הדין וכתב בת"'ה שמהר"מ אסר לכבס בגדי קטנים בשבת זו אבל מתוך דברי ת"ה נראה שלא נהגו כן וגם אנו לא ראינו ולא שמענו מי שנוהג כן:
כתב הרמב"ן הא דאין בכלי פשתן משום גיהוץ דוקא בישנים וכו' ז"ל הרמב"ן בספר תורת האדם באבילות ישינה הא דאמרינן כלי פשתן אין בהם משום גיהוץ ודאי בישנים הוא דאילו בחדשים אפי' בכלי פשחן יש בהן משום גיהוץ באבל כדפרשינן אלא בישנים היא אלמא דכלי צמר אפילו בישנים קאמרינן דאסור וכולה שמעתא במכבס ישנים היא וש"מ דכל שם גיהוץ אסור הלכך כלים חדשים בין לבנים בין צבועים אסורים וכן ישנים מכובסין כולם אסורים ואפי' להניח אחר השבת וגיהוץ שלנו נמי אסור בין בחדשים בין בישנים יוצאים מתחת המכבש מיהו כבוס שלנו לכבס ולהניח מותר דמלאכת עראי היא וכן כלי פשתן בכל מקום ואפי' בגיהוץ שלהם וללבוש בין חדשים בין ישנים לבנים וצבועים בין מכובסים עכשיו בין קודם לכן כולן אסור ללבשן בשבת זו ואפי' של פשתן עכ"ל ביאור דבריו דגבי אבל תניא בפ' אלו מגלחין (כג.) כל ל' יום לגיהוץ אחד כלים חדשים ואחד כלים ישנים יוצאים מתחת המכבש ר' אומר לא אסרו אלא בכלים חדשים בלבד ר' אלעזר ב"ר שמעון אמר אלא בכלים חדשים לבנים בלבד ופסקו הפוסקים כמ"'ד לא אסרו אלא כלים חדשים לבנים בלבד וכתב הרמב"ן דלת"'ק דאסר כלים ישנים בגיהוץ כלי פשתן ישנים אינם בכלל לפי שאינם מתגהצים כהוגן אלא חדשים ולבנים ודאי אסורים הלכך לר' אלעזר בר' שמעון דאמר חדשים לבנים כלי צמר וכלי פשתן שוים הם לענין אבלותו בירושלמי על כל המתים כולם הוא אסור בגיהוץ עד ל' יום וכו' מ"מ למדנו לכלי פשתן שהם בכלל גיהוץ ואנן דקי"ל אפי' בשל צמר חדשים ולבנים נמצאו כולם שוים בדיניהם עכ"'ד בענין גיהוץ דאבל והשתא אחא למימר דגיהוץ דשבת שחל ט' באב להיות בתוכה חמיר טפי דכלים חדשים בין דצמר בין דפשתן בין לבנים בין צבועים אסורים וכלים ישנים דצמר יוצאים מתחת המכבש בין לבנים בין צבועים אסורים אפילו לכבס ולהניח ומיהו כלי פשתן ישנים בין לבנים בין צבועים לכבס או לגהץ ולהניח מותר אבל ללבוש הנך נמי אסורים ואפי' היו מכובסים או מגוהצים מקודם לכן ולמד הרב ז"ל דינים אלו מדאמרינן כלי פשתן אין בהן משום גיהוץ וע"כ בישנים קאמר דאילו בחדשים ודאי יש בהם משום גיהוץ כמו שנתפרש גבי אבל וכיון דבישנים אצטריך לאשמעינן דאין בהן משום גיהוץ אלמא דכלי צמר אפי' ישנים אסורין בגיהוץ וכיון שכן למדנו מכאן דכל שום גיהוץ אסור וכשם שאין אנו מחלקים בין חדשים לישנים בבגד צמר כך לא נחלוק בהם בין לבנים לצבועים וכן בכלי פשתן חדשים שהם אסורים בגיהוץ לא נחלק בין לבנים לצבועים וזהו שכתב הלכך כלים חדשים בין לבנים בין צבועים אסורים וכו' וכך פירושו כלים חדשים בין לבנים בין צבועים בין דצמר בין דפשתן אסורים וכן ישנים מכובסים בין לבנים בין צבועים בין דצמר בין דפשתן כולן אסורים דבכיבוס לא שאני לן בין צמר לפשתן וכל הני דאמרן אסורים בין דגיהוץ בין דתכבוסת אפי' לגהץ ולכבס להניח לאחר השבת אסור: ומ"ש עוד וגיהוץ שלנו נמי אסור בין בחדשים בין בישינים יוצאים מתחת המכבש פי' בכלי צמר בין בחדשים בין ישנים בין לבנים בין צבועים ובכלי פשתן דוקא בחדשים אבל ישנים כבר נתבאר דאפי' בגיהוץ שלהם שרו ומ"ש יוצאים מתחת המכבש הוא משום דמשמע ליה דבגיהוץ לא מתסר בישנים אא"כ יוצאים מתחת המכבש דשבת דט' באב כיון דמתסר בישנים ילפי' לה מת"ק דאסר גבי אבל בישנים וכיון דחזינא דלא אסר ת"ק בישנים אלא ביוצאים מתחת המכבש דוקא ה"נ דכוותיה ובספרי רבינו כתוב בין בישנים בין בחדשים יוצאים מתחת המכבש וטעות סופר היא שהרי הראב"ד הוא שסובר כן דיוצאין מתחת המכבש בין בחדשים בין בישנים היא והרמב"ן חלק עליו וכתב דלא קאי יוצאין מתחת המכבש אלא לישנים דוקא אבל בחדשים אפי' אינם יוצאים מתחת המכבש אסורים וכתב שכ"ד הרמב"ם ולפיכך צריך להגיה ולכתוב בין בחדשים בין בישינים יוצאים מתחת המכבש ומ"ש ומיהו כיבוס שלנו לכבס ולהניח מותר כבר כתבתי שכן פירש"י והמפרשים ונתן הרב ז"ל טעם לדבר משום דמלאכת עראי היא. ומ"ש וכן כלי פשתן בכל מקום ואפי' בגיהוץ שלהם מותר לגהצם ולהניח פירוש כלי פשתן ישנים דאילו חדשים יש בהם משום גיהוץ כמו שנתבאר אלא ודאי בישנים מיירי וכבר ביאר שעליהם אמרו כלי פשתן אין בהם משום גיהוץ: ומ"ש וללבוש בין חדשים בין ישנים בין לבנים וצבועים בין מכובסין עכשיו בין קודם לכן כולן אסור ללבשן בשבת זו ואפי' של פשתן פשוט מדאמרי' שלח ר"י בר גיורי משמיה דר' יוחנן אע"פ שאמרו כלי פשתן אין בהם משום גיהוץ אבל אסור ללבשן בשבת שחל ט' באב להיות בתוכה וכבר נתבאר דהא דכלי פשתן אין בהם משום גיהוץ בישנים מיירי ועלייהו קאמר דאסור ללבשן וכ"ש בכולהו אינך: כתב בא"ח כיבוס במים להניח מותר אפי' בעט"ב:
גיהוץ פי' הערוך שמעבירין על הבגדים אבן חלקה להחליקן ובנ"י פי' בפרק אלו מגלחין דגיהוץ היינו מים ואפר או נתר ובורית ולדבריו צריך לומר דכיבוס היינו<i data-commentator="Hagahot" data-order="1"></i> במים לבדם: כתב הר"'ן בפ' בתרא דתעניות הא דאמרי' כלי פשתן אין בהם משום גיהוץ ודאי בישנים הם ומינה דכלי צמר אפי' בישנים אסור איכא מ"ד דטעמא דכלי פשתן אין בהם משום גיהוץ הוא מפני שאינם מתלבנים כ"כ ולפיכך אין בהם לא ומשום גיהוץ בבל ולא משום כבוס ארץ ישראל וכ"ד הראב"ד והרמב"ן ולפ"ז מותר לתת פשתן לכובם בשבת שחל ט' באב להיות בתוכה לכבס ולהניח אבל ה"ר יהודה ב"ר ראובן כתב שהגיהוץ אין עקרו על הליבון אלא על חימרתא שמעבירין עליו ועל המכבש שמכבשין אותו שם שע"י כן הוא מחזירן לחדושן שיש להם המגוהצים כלים חדשים שהן אסורין בכל ענין בין בצבועים בין בלבנים וכן מוכיח בברייתא של מסכת שמחות שהגיהוץ אין עיקרו משום ליבון ששנינו שם ואלו הן כלים המגוהצים כלים היוצאים מתחת המכבש דברי ר' וכו' נראה מזה שעיקר הגיהוץ מפני שהן כחדשים וכן ידוע מכלי הצמר הדקים והגסים שהן חוזרים ע"י אומנות זו עד שאינו ניכר בהן אם חדשים או ישנים ולפיכך אמר בכלי פשתן שאין בהם משום גיהוץ שאין אומנות זו עושה בהם כלום שלעולם ניכרים בשחיקותם ואין מלאכת הגיהוץ מחזרת אותן לחידושן ולפיכך מותרין בבבל שאין הכיבוס אסור בהן משום כיבוס אלא הגיהוץ שמחדש אותם אבל בארץ ישראל אע"'פ שאין הגיהוץ מחדש אותן הרי הגיהוץ מלבן אותן ונאסרים מעני הליבון ולפ"ז כלי פשתן החדשים אסורים בכל מקום שבשעה שהם חדשים יש בהן משום גיהוץ כדאמרינן בפרק ערבי פסחים (קט.) במה משמחם בארץ ישראל בכלי פשתן המגוהצים ואסורין שלא יקנה אותם לעצמו בשבת של ט"ב אפי' להניח לאחר ט"'ב כדינן דלכבס ולהניח ולכבסן בארץ ישראל אסור מפני שהם מתלבנין אבל בבבל מותר מפני שאין מתלבנין שם יפה לפי שמימיהם עכורים שאינה ארץ וגבעות כארץ ישראל הלכך כיבוס שבארצות הללו אפשר שהיא ככיבוס א"י וכיון שלפי שעה זו יש בכלי פשתן משום כיבוס א"י אף אנו אוסרים לתת כלי פשתן לכובס בשבת שחל ט"ב להיות בתוכה אפי' לכבם ולהניח וכך מטין דברי הרמב"'ם ז"ל בפ"ג מהלכות תעניות עכ"'ל:
כתב אבי העזרי נהגו אבותינו איסור אף בכיבוס שלנו כ"כ גם התוס' בפרק אנו מגלחין (כג.) וכתב המרדכי בתחלת מ"ק וכ"כ עוד התום' פרק בתרא דתעניות (ל.) שהחמיר רש"י שלא לתת סדינים לכובס בשבוע שחל ט"ב להיות בתוכה כתבתי בסי' זה שכתב המגיד שלא כתב הרמב"ם שום צד היתר בכיבוס בשבוע זו לפי שנהגו להחמיר וכן פשט המנהג כתב בתה"ד מתוך הסברא נראה להתיר לנשים העבריות לכבס בגדים לעו"ג בשבת זו שהרי אין איסור כיבוס בשבת זו משום דאסור במלאכה אלא כדי למעט בשמחה ולהראות האבילות והא לא שייך בכיבוס בגדי העו"ג אמנם סובר אני להחמיר משום דאיכא למיחש למראית העין עכ"ל. ואני אומר דהכי משמע בירושלמי לאסור דגרסינן התם בפ' בתרא דתעניות הדין קצרא אסיר ליה למעבד עבידתיה משמע דבכל גווני קאמר ל"ש דישראל ל"ש דעו"ג:
כתב רבינו שב"ט דה"ה כלים חדשים אסור לתקן בשבת שחל ט"ב להיות בתוכה דגרסינן בפרק מקום שנהגו נשי דנהיגי דלא למשתי עמרא וכו' כל זה במרדכי בתחלת מ"ק וז"ל רשב"ט כתב ופסק דה"ה כלים חדשים אסור ללבשן ואסור לתקן ולהניח ובירושלמי פ' מקום שנהגו הני נשי דנהיגי דלא למשתי מדעייל אב מנהגא וי"ל דלא לישתי חמרא אבל רבינו נסים גאון לא גריס חמרא ופירש לשון בשתי או בערב וכיון שהשתי אסור כ"ש תיקון בגדים וראוי להחמיר בזה אפי' מר"ח תניא בהחולץ קודם הזמן הזה העם ממעטין בעסקיהן וכו' ה"ה לתיקון בגדים חדשים דהוא נמי בכלל מיעוט שמחה ע"כ ובהג"מ הזכירו זה ג"כ ובהג"מ החדשות בשם הרוקח כתוב וז"ל נראה דאסור לתקן בגדים חדשים ומנעלים חדשים בשבת שחל ט"ב להיות בתוכה (ב.) וכתוב בתה"ד נראה דאותה מלאכה שעושין הנשים לצעיפים קודם הכביסה שמוללים הקצוות אין לאסור בשבת זו כל עיקר בצעיפי עו"ג דאפי' בצעיפי ישראליות אינו אלא חומרא יתירה דלא דמי כלל לתיקון השתי ולבגדים החדשים וגם הנשים הטוות חוטים כדי לתפור בהם בגדים ומחייתם ממלאכה זו נראה דשרי לטוות בשבת זו דהך נמי לא דמי לתיקון השתי שהוא תחלת אריגת הבגדים <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i> ואיכא שמחה בדבר משא"כ בחוטי התפירה עכ"ל ודע דהתם בירושל' יהיב טעמא למנהגא דלא למשתי מפני שבו פסקה אבן השתיה מהטעם כי השתות יהרסון <i data-commentator="Prisha" data-order=""></i> ויש לשאול מאחר שהירושל' אומר מגו דעייל אב דהיינו מר"ח מה ראה רבי' שב"ט שלא לאסור אלא בשבת עצמה שחל ט"ב להיות בתוכה כמו שמבואר בדברי רבי' וכדמשמע במרדכי ועוד יש לשאול למה כתב שהטעם שראוי להחמיר מר"ח הוא מפני שזה בכלל מיעוט שמחה הוא תיפוק ליה משום דאמרי' בירושלמי דמדעייל אב הוי מנהגא ועוד יש לשאול היאך כתב רשב"ט דאסור לתקן כלים חדשים הא בירושלמי לא קאמר דאסור אלא שהוא מנהג כשר ונ"ל דמשום דבירושל' קאמר דמדעייל אב הוי מנהגא למד רשב"ט דבאותה שבת איכא איסורא דאי לא"ה לא היו מחמירין לנהוג איסור מר"ח והיה מספיק שהיו אוסרים באותה שבת אלא ודאי מדינא אסור באותה שבת והם החמירו לנהוג איסור מדעייל אב וכתב שראוי להחמיר בזה מר"ח ולאסרו אף במקום שלא נהגו מטעם מיעוט שמחה וכדתניא בהחולץ דמר"ח עד התענית ממעטין בעסקיהן כו' ועי"ל שרשב"ט סובר דהא דקאמר בירושלמי מנהגא היינו לומר שהוא מנהג כשר אבל אינו אסור מן הדין אלא באותה שבת בלבד דלא קי"ל כר"מ דאסר מר"ח אלא כרשב"ג דלא אסר אלא באותה שבת וזהו שכתב רשב"ט דשבת שחל ט"ב להיות בתוכה אסור כלומר מדינא כשאר דברים האסורים באותו שבת וקודם לאותה שבת מותר כרשב"ג ומיהו ראוי להחמיר מר"ח אע"ג דלא קי"ל כר"מ משום דבכלל מיעוט שמחה הוא וכההיא דתניא בפרק החולץ והא דקאמר דלא למשתי עמרא נראה דל"ש לו ל"ש לאחרים בין בשכר בין בחנם נהגו דלא למעבד דהא בכל גווני שייך טעמא דשפסקה בו אבן שתיה וכי השתות יהרסון:
ותספורת של שבת זו כתב הרמב"ן שדינו כדין אבל וכו' עד ולא בנתר וחול כך כתב בספר ת"ה וטעמיה משום דבפ"ב דתעניות (כו.) תנן שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסור לספר ולכבס ואתא הרמב"ן למימר דהא דאסור לספר לאו שער ראשו דווקא קאמר אלא ה"ה לכל שער שבו דאסור כמו באבל חוץ ממה שמעכב האכילה בזקן דגם האבל מותר בו לדעת הרמב"ן:
ומ"ש דמי שתכפוהו אבילות של מת ושל שבת של תשעה באב מיקל בתער וכו' הוא משום דמדמי ליה למי שתכפוהו אבליו דאיתא בפרק אלו מגלחין (יז:) ופי' דבר זה כתבתי בטור י"ד סי' ש"צ כתב הכלבו אין איסור לספר אלא אותה שבת בלבד עד התענית ולפני אותה שבת מותר מ"מ מנהג הזקנים שלא להסתפר כלל לפני אותה שבת כדי שיכנסו ליום התענית כשהם מנוולים וגוערין מאד למי שיספר ע"כ <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i> כתב בהלכות שמחות אסורים הגדולים לספר לקטנים ולכבס כסותם בשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה ע"כ: והא דאסר לכבס כסות קטנים משמע דלא בגדים שמלפפין בהם קטנים המוציאים רעי ומשתינים בבגדיהם קאמר דהנהו מישרא שרי ודייק נישניה שכתב לשון כסות ולא לשון בגד <i data-commentator="Prisha" data-order=""></i>:
ולאחר התענית מותר מיד כר"מ וכו' בפרק בתרא דתעניות (כט: ל.) אסור לספר ולכבס מר"ח עד התענית דברי ר"מ ר"י אומר כל החודש כולו אסור רשב"ג אומר אינו אסור אלא אותה שבת בלבד אמר רבא הלכה כרשב"ג ואמר רבא הלכה כר"מ ותרוייהו לקולא וצריכא דאי אשמעינן הלכה כר"מ ה"א אפי' מר"ח קמ"ל הל' כרשב"ג ואי אשמעי' הלכה כרשב"ג ה"א אפי' לאחריו קמ"ל הלכה כר' מאיר:
ואם חל ט"ב יום א' או בשבת ונדחה וכו' ירושלמי כתבוהו הרא"ש והר"ן שם ט"ב שחל להיות בשבת שתי שבתות מותרין וכתב הרא"ש הטעם דכיון שנדחה התענית עד יום א' לא הוי שבת שחל ט"ב להיות בתוכה:
ובספר המצות כתב שנהגו כשחל להיות בשבת לאסור כל השבוע שלפניו וכו' עד כ"ש כשחל להיות בשבת כל זה כתבו הגה"מ והכלבו:
ומ"ש רבינו ואם חל ט"ב בע"ש וכו' ברייתא בפרק בתרא דתעניות (כט.) וכתבו התוספות שם (ל.) היכא דחל ט"ב להיות בה' בשבת מותר לספר ולכבס מחצות ואילך מפני כבוד השבת דאין להמתין עד מ"ש מפני טורח השבת עכ"ל ודבר תימא הוא להתיר לכבס ולספר ביום ט"ב עצמו ותו דבהדיא תניא התם כזל להיות בה' לפניו אסור לאחריו מותר ואם איתא לאשמעינן דביום עצמו מותר ותו דגבי חל להיות בע"ש קתני אם לא כבס בה' מותר מן המנחה ולמעלה ומסיק דלייט עלה אביי וכ"ש כשחל להיות בה' דודאי אסור בו ביום אפילו מן המנחה ולמעלה. ואין לומר דמאי דשרו התוס' מחצות ולמעלה היינו ביום ד' שהוא עט"ב דהא תניא בחל להיות בה' לפניו אסור ותו דטפי איכא לאחמורי אחר חצות מקודם חצות הלכך אין לסמוך על הוראה זו:
כתב אבי העזרי נהגו אבותינו שלא לרחוץ מר"ח וכו' כ"כ המרדכי בשמו בתחלת מ"ק וכתוב בתה"ד סימן ק"צ דמשמע דאפילו בצונן אסור אע"ג דלשון הרמב"ן דוקא בחמין נהגו איסור נראה דא"ז ומרדכי פליגי עליה בהא דאינהו סברי דנהגו מר"ח ואילך ואיהו לא כתב אלא בשבת זו הכא נמי נימא דבהא נמי פליגי אמנם כמדומה לי שראיתי בימי חורפי רוחצים בנהרות מר"ח ולא מיחו בידם והמחמיר תבא עליו ברכה עכ"ל <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>:
ויש פרושים שמתענים מי"ז בתמוז ואילך. ויש מתענין מבשר ויין כ"כ הג"מ:
ומ"ש וי"א כנגד ג' שבועים שהתענה דניאל גז"ש בשם רבינו סעדיה: כתב הכלבו יש נמנעים מאכילת בשר משנכנס אב לפי שאין שמחה אלא בבשר ואף על פי כן אין להמנע מהתבשיל שנתבשל בו הבשר דלצעורי נפשיה קא מכוין והא אצטער ועוד דאמרינן בנדרים (נב.) הנודר מן הבשר מותר בתבשיל וכתב בשם ה"ר אשר שטעם הנמנעים מבשר ויין מי"ז בתמוז מפני שבו בטל התמיד וגם נסוך היין בעונותינו ומדברי המרדכי שאכתוב בסי' שאחר זה נראה שהנוהגים איסור מר"ח או מי"ז בתמוז בבשר ויין אפי' בשר עוף או בשר מלוח ויין תוסס אסור ומיהו אם כשהתחיל לנהוג התנה שלא יאסר בבשר עוף וכיוצא פשיטא דלא נאסר בהם:
וכ"כ הרמב"ן י"מ שנוהגין וכו' עד סוף הסי' בת"ה וז"ל הרמב"ם בפ"ה כבר נהגו כ"י שלא לאכול בשר בשבת זו ולא יכנסו למרחץ עד שיעבור התענית. ויש מקומות שנהגו לבטל השחיטה מר"ח עד התענית עכ"ל וכתב על זה ה"ה המנהג הזה לא פשט בארצות אלו לענין אכילת בשר שאין נמנעין אלא ערב התענית אבל אין נכנסין למרחץ ודבר ברור הוא שבדין גמור אפילו ערב ט"ב מותרין לרחוץ עכ"ל: כתב הרשב"א בתשובה נהגו אבותיכם נ"ע שלא לאכול בשר משנכנס אב ואע"פ שאין כאן איסור כלל מדין התלמוד שאפי' בערב הצום בסעודה שאין מפסיק בה מותר לאכול בשר ולשתות יין אפי' כן מי שאוכל בשר בכל המקומות שנהגו בו איסור פורץ גדרן של ראשונים ופורץ גדר ישכנו נחש של דבריהם עכ"ל: מצאתי כתוב בשם מהר"י מולן לחוף הראש ערב שבת של חזון ישעיהו הורו רבותי דשרי ועל הרגלים לא שאלתים ולכאורה נראה דהקילו בראש מהא דאמרינן (תענית יג:) אבל פניו ידיו ורגליו בחמין אסור בצונן מותר ואף הכא לא שנא. וכתב בפרנס ורוחצין הראש סמוך להכנסת כלה. מצאתי כתוב בתשובה אשכנזית לשתות יין הבדלה לא ראיתי רבותי נזהרים וגדולה מזו אמר לי מהר"ש משפירא שדן לפני מהר"ם שמותר לברך ברכת המזון על כוס של יין ולטועמו והודה לו מהר"מ אכן לבי מגמגם בזה כיון דמדמי ליה לנדר כמו שפסק מהר"מ דצריך התרה למי שנהג איסור <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i> וגם בספר אגודה התיר לבשל דגים בחומץ משום דנודר ביין מותר בחומץ משמע דלענין יין חשיב נדר עכ"ל <i data-commentator="Prisha" data-order=""></i> מצאתי בתשובת אשכנזית לברך שהחיינו בין המצרים כתוב בספר חסידים דלא ונראה לע"ד כגון מלתא דאפשר לדחויי כגון פרי או מלבוש אבל אי מיקרי פדיון הבן אין מחמיצין את המצוה או הברכה עכ"ל <i data-commentator="Prisha" data-order=""></i> כתוב בהגהות מיימוניות החדשי' באיכה רבתי איתא שצריך ליזהר מי"ז בתמוז עד ט"ב שלא לילך יחידי מד' שעות עד ט' שעות ואין להכות אפילו הרב את תלמידו ואפי' ברצועה שבהן קטב מרירי שולט וסכנה יש בדבר שנאמר כל רודפיה וגו' כדאיתא התם עכ"ל וכ"כ הרוקח בסי' ש"ט ובמדרש תילים מזמור צ"א מוזכר זה ג"כ יותר באורך:
Siman תקנב
==בית יוסף==
{{המרת או.סי.אר}}
ערב ט' באב לא יאכל וכו' משנה בפרק בתרא דתעניות (כו:) והכריע הרמב"ן דהלכה כת"ק וכ"נ שהוא דעת הפוסקים:
ומ"ש ובשר מליח מותר שם בגמרא (ל.):
ומ"ש ועד כמה נקרא בשר וכו' גז"ש ולכאורה דמשעה שנשחט מנינן הכי ב' ימים ולילה א' וכן פירשו התוס' וכ"כ סמ"ק ורש"י פי' דאשהה במלח קאי וכן פי' ה"ה והר"ן ז"ל וכתבו התוס' לדידן אסור לאכול בשר אפילו מלוח מזמן מרובה כיון דאנו רגילין לאכול בשר מלוח ע"כ וכיוצא בזה כתב רבינו בסמוך בשם סמ"ק:
ומ"ש דבשר עוף שרי בסעודה מפסקת כ"כ המרדכי בתחלת מ"ק בשם אבי"ה ורשב"ט ומיהו כתב בשמם דלדידן דנהיגינן איסור מר"ח אסור אפילו בשר עוף או בשר מליח ויין תוסס וכ"כ בהג"א סוף תעניות בשם א"ז וז"ל אע"פ שמתוך הלכה משמע שמותר לאכול בסעודה המפסקת בשר מליח או בשר עופות<i data-commentator="Hagahot" data-order="1"></i> וגדיים ולשתות יין תוסס מ"מ אין נכון לעשות כן ואיסור נמי איכא משום אל תטוש תורת אמך עכ"ל:
ומ"ש רבינו ומותר לשתות יין כו' פשוט בגמרא פ' בתרא דתענית וכתב סמ"ק דגם בזה הלב נוטה לאסו' וכן נהגו עכ"ל וכבר כתבתי בסמוך שכן כתב המרדכי והג"א:
ומ"ש ושני תבשילין כתב רבינו האיי וכו' ובאשכנז מחמיר הכל שם בפסקי הרא"ש וביאור הדברים שרבי' האיי סובר דלא אסרו אלא שני תבשילין משני מינין כל תבשיל ממין א' אבל אם בישל ממין אחד בב' קדירות מותר והרי"ץ גיאות חולק ואומר דגם זה אסור וכתב הרמב"ן דכדברי הרי"ץ גיאות עיקר דכל שני מיני קדירה או אילפס אסורים והם שנקראים תבשיל בתלמוד בכל מקום אבל ב' מינים שבקדירה אחת תבשיל אחד הוא ויש שמחמירין לאסור בב' מינים בקדירה אחת ואפי' בדג וביצה שעליו וחותך קפלוט תחת הדג מפני שהם קרויין ב' תבשילים לענין עירוב ואינו כן קל הוא לענין עירוב ואינו לענין ט"ב עכ"ל בתורת האדם והר"ן כתב בסוף תעניות שיש מהגאונים הראשונים שלמידין דין ב' תבשילין לענין ט"ב מדינן לענין עירובי תבשילין ומתוך הדברים האלו יתבאר לך שמ"ש רבינו ונראה דאפי' לדברי המחמירין דבר שדרכו כך כל השנה וכו' שרי אינו כן שהרי דג וביצה שעליו דרכו בכך כל השנה ואפ"ה איכא מאן דאסר ומ"מ לענין מעשה כדאי הוא הרמב"ן לסמוך עליו שדחה סברת המחמירים <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>:
כתב א"א הרא"ש ז"ל דוקא ב' תבשילין וכו' עד והכי מסתבר בפ"ב דתעניות ופי' הטעם דמסתבר הכי דלא שייך לחלק בין נאכל כשהוא חי ובין אינו נאכל כמו שהוא חי כלו' הוא הטעם אלא דבריבוי תבשילין יש כבוד ותענוג וכן עושין תבשילין טובים מדבר שנאכל כמו שהוא חי כמו מדבר שאין נאכל כמות שהוא חי וגם הגמיי' כתבו דדבר הנאכל חי בשלו מיקרי תבשיל וכ"כ המרדכי בהלכות ט' באב שבתחלת מ"ק בשם סמ"ג והר"ן כתב בסוף תעניות דעת הרמב"ן שכל מה שמתבשל בקדירה אחת אפילו שלענין עירוב נידונין כשני תבשילין כאן אינו אלא כתבשיל אחד לפי שאינו דרך חשיבות אלא במתבשל בפני עצמו ויש מתירין לפי שטה זו לאכול מיני פירות מבושלים כל שהן נאכלים כמות שהן חיין ושמם הראשון עליהם אע"פ שאמרו בירושלמי כל שהוא נאכל כמות שהוא חי אין בו משום בשולי עו"ג וסומכין בו משום עירוב תבשילין שכבר אמרנו שאין למדין בזה מדין עירובי תבשילין אלא שהרמב"ן ז"ל לא כתב היתר בפירות אלא בחיין עכ"ל:
ומ"ש רבי' ובירקות ופירות וכו' כ"כ הרמב"ן ז"ל בתה"א:
ומ"ש ובאשכנז נוהגים לאכול ביצים וכו' וכ"כ הרא"ש בסוף תעניות ובהגהות מיימון כ' שאוכלים ביצים קרים וקשים:
ומ"ש וכל זה למי שא"א אבל למי שאפש' יחמיר על עצמו כר' יהודה בר אילעאי וכו' הא דר' יהודה בר אילעאי איתא בסוף תעניות (ל.) וז"ל הרמב"ם בפ"ה חסידים הראשונים כך היתה מדתן ערב ט' באב היו מביאין לו לאדם לבדו פת חריבה במלח ושורה במים ויושב בין תנור וכירים ואוכלה ושותה עליה קיתון של מים בדאגה ובשממון ובכייה כמי שמתו מוטל לפניו כזה ראוי לעשות לחכמים או קרוב לזה ומימינו לא אכלנו עט"ב תבשיל אפילו של עדשים אא"כ היה בשבת עכ"ל כתב הגהות מיימון ודומה כמי שמתו מוטל לפניו לכך נהגו לישב על גבי קרקע בסעודה המפסקת וכ"כ התוספות צריך לשנות מקומו שהוא רגיל לאכול כמו שהיה מנהג ר' יהודה בר אילעאי שישב ואכל ערב ט"ב בין תנור וכירים מקום שהיה מנוול ע"כ וכתב בת"ה דבסעודה המפסק' צריך לישב על גבי קרקע ואפ"ה אינו צריך לחלוץ מנעליו <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i> דהא דבעינן בה ישיבת קרקע לא מטעם אבילות הוא אלא טעמא משום דבעי' סעודה ענייה ושפלה דבהכי חשיבא שפלה וענייה כדאמרינן בכמה דוכתי לחשיבות סעודה מיסב ואוכל ולדידן דלא נהגונן לעולם בהיסיבה אין שפלות הסעודה ניכר אלא בישיבה על גבי קרקע ומ"ש שא"צ לחלוץ מנעליו מבואר בדברי הרמב"ן שכתב רבינו בסי' שאחר זה. גרסינן בירושלמי בסוף תענית רב מן דהוה אכיל כל צרכו הוה צבע פסתיה אקוטמא כלומר היה מטבל פת באפר ואמר זו סעודת ט"ב לקיים מה שנאמר ויגרס בחצץ שיני וכתב הרמב"ן בת"ה וגם הגהות מיימון כתבוהו אלא שכתב ר"י בר אלעי במקו' רב:
כתב אבי"ה איבעי ליה לשנויי שאם היה רגיל לסעוד בי' בני אדם יסעוד בה' שבזה מודה ת"ק לרשב"ג פי' דהתם בגמרא (ל:) מפ' רשב"ג דאמר ישנה כיצד משנה שאם היה רגיל לאכול ג' תבשילין יאכל שנים היה רגיל לשתות עשר כוסות שותה ה' היה רגיל לסעוד בי' בני אדם יסעוד בה' ומפ' אבי"ה דלא פליג ת"ק ארשב"ג אלא בתבשילין וכוסות דלעולם אינו רשאי לאכול יותר מתבשיל א' וגם אינו רשאי לשתות אפילו כוס א' של יין אבל במאי דאמר שאם היה רגיל לסעוד בי' ב"א יסעוד בה' לא פליג ת"ק דהא ת"ק מחמיר טפי מדרשב"ג דלרשב"ג סגי בשינוי שיעור תבשילין ובכוסות ות"ק לא סגי ליה בשינוי אלא צריך שלא ישתה יין כלל ושלא יאכל יותר מתבשיל אחד וא"כ במאי דמחמיר רשב"ג דלא איירי ביה ת"ק משמע דלא פליג עליה אבל אין נראה שיהא כן דעת הרמב"ם שלא הזכיר כלל הא דאם היה רגיל לסעוד בעשרה יסעוד בה' ודברי אבי העזרי כתבם המרדכי בתחלת מ"ק. וכ"כ הרוקח וכ"נ מדברי התוס' שכתבו שצריך למעט בשתייתו שאם היה רגיל לשתות י' כוסות משכר או ממשקה אחר לא ישתה כי אם חמש וכתב עוד המרדכי בשם אבי"ה דלא פליג ת"ק בהא דקאמר רשב"ג באידך ברייתא אם היה רגיל לאכול אחר אכילה צנון או מליח הרשות בידו אע"ג דקאמר הרשות בידו מצוה להתנהג בפרישות ע"כ.
כתוב בתשובה שרבינו משולם אכל בעט"ב עם ג' ב"א ולא בירך בזימון וכו' כ"כ הגה"מ וז"ל הנהיגו רבותינו וכ"כ רב שרירא גאון שנהגו שלא לזמן בג' בזו הסעודה אלא כל א' ישב לעצמו דכתיב ישב בדד וידום וכן נהגו ר"י ורבינו משולם לברך לעצמם אפילו כשאכלו עם ג' ב"א ונכון הוא שלא ישבו ג' יחד לאכול שלא יתחייבו בזימון אלא כל אחד ישב בדד וידום ויברך לעצמו ע"כ וכיוצא בזה כתוב בהג"א בסוף תעניות:
וכל זה בסעודה שמפסיק בה וכשהיא אחר חצות כו' בפ' בתרא דתעניות (שם.) אהא דתנן עט"ב לא יאכל אדם ב' תבשילין ולא יאכל בשר ולא ישתה יין א"ר יהודה ל"ש אלא משש שעות ולמעלה אבל משש שעות ולמטה מותר וא"ר יהודה לא שנו אלא בסעודה המפסיק בה אבל בסעודה שאינו מפסיק בה מותר ותרוייהו לקולא כתב סמ"ג כבר נהגו כל ישראל שלא לאכול שום בשר ושלא לשתות שום יין כל היום כולו ע"כ ולא פשט מנהג זה בינינו להמון העם <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>:
וכתב הרמב"ן סעודה המפסיק בה שאין דעתו עוד לאכול אחריה סעודת קבע וכו' כך כתב בספר ת"א. וכ"כ הר"ן בפרק בתרא דתעניות וכתב דהכי דייק לישנא דברייתא כתבו הג"א בסוף מסכת תענית יחיד שקבל עליו תענית ב' וה' כל ימות השנה ואירע עט"ב להיות בשני מתפלל מנחה ואוכל סעודה המפסקת טרם יבא השמש <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i> וכ"כ האגור בשם שבלי הלקט ויהיב טעמא משום דקי"ל כמ"ד מתענין לשעות וכ"כ בהגהות מרדכי דמ"ק. וכתב בתה"ד סימן ער"ה אחד מן הגדולים העתיק מתשובת הרא"ש מי שנדר להתענות ב' וה' ואירע ט"ב ביום ג' ישאל על נדרו או ילוה תעניתו ויפרענו ובא"ז כתוב בנימוקי רב שרירא שסועד טרם יבא השמש דקי"ל מתענין לשעות ומתפללין מנחה תפלת תענית וצריך להתפלל מנחה ואח"כ סועד כתבו הגה"מ נהגו שלא לומר תחינות בעט"ב במנחה משום דאקרי מועד:
ואם חל ט"ב בא' בשבת או שחל בשבת ונדחה לא' בשבת אוכל בשר ושותה יין וכו' ברייתא בפ"ב דתעניות (כ"ט.):
כתב רב שר שלום ט"ב שחל להיות ביום א' או בשבת ונדחה ליום א' שפיר דמי למיכל בשרא וכו' ואפילו בשבת אין אנו אוכלין בשר ושותין יין ולישנא דאפי' דנקט אפשר דה"ק לא מיבעיא כשחל להיות בא' בשבת דהשתא התענית קבוע בזמנו וחמיר טובא אלא אפילו כשחל להיות בשבת ונדחה דהשתא כיון שאין התעניות קבוע בזמנו לא חמיר כולי האי דביום השבת שהוא זמנו אינו חל כלל אפ"ה אין אנו אוכלין בשר ושותין יין בסעודה מפסקת. ואפשר דהאי ואפי' אינו מדוייק כאילו כתוב ואף בשבת אין אנו אוכלים בשר ושותין יין בסעודה המפסקת וכך מצאתי בסמ"ק וז"ל אבל אנו אין אנו רגילין בכך ואף בשבת אין אנו אוכלין בשר ושותין יין בסעודה המפסקת:
וכ"כ אבי העזרי ויש נוהגין שאין אוכלין בשר ואין שותין חמרא וכו' כן כתב המרדכי בריש מ"ק וכ"כ סמ"ג בשם גאון ומיהו אח"כ כ' שיש מי שסובר שאין להחמיר בדבר זה שלא לזלזל בכבוד שבת דכי קתני ומעלה על שלחנו וכו' ודאי בסעודה המפסקת קתני אמנם צריך להפסיק מבע"י כמו כשאירע בחול ע"כ. כתבו הג"מ יש גדולים שנהגו כשחל ט"ב במ"ש שאוכלין אחר סעודה שלישית בין מנחה למעריב סעודה אחרת ואוכלין ביצים ושותין מים ואין מברכין נחמינו והר"ם לא חש על זה המנהג ולא שינה בסעודותיו משאר שבת וכן פשט המנהג כדברי הר"מ וכתב בהג"מ חדשות אמנם בבגדי שבת נהגו לשנות קצת בשבת ואין מחליפין כל בגדיהם שבת זו כבשאר שבתות להראות קצת סימני אבילות עכ"ל וכיוצא בזה כתוב במרדכי ריש מ"ק ולא נהגו כן כ' עוד הגה"מ מנהג לחלוץ מנעלים קודם התחלת תפלת ערבית ואם הוא שבת לא יחלוץ עד אחר ברכו לבד מש"צ שיחלוץ קודם מפני הטירוף ע"כ <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i> כשחל ט"ב במ"ש אם אומר צדקתך כתב רבינו בסי' תקנ"ט:
Siman תקנג
==בית יוסף==
{{המרת או.סי.אר}}
כתב הרמב"ן משהתחיל לאכול סעודה המפסקת משש שעות ולמעלה אסור לרחוץ ולסוך וכו' כ"כ בספר ת"ה וטעמו מדתניא בפ' דתעניות (ל.) כל שהוא מחמת ט"ב אסור לאכול בשר ולשתות יין ואסור לרחוץ רבי ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו כל זמן שמותר לאכול מותר לרחוץ פירוש כל שהוא מחמת ט"ב זהו הסעודה המפסיק זה שאסור לאכול בשר ולשתות יין ומכיון שקבל עליו מקצת אבילות אסור לרחוץ ואע"ג דאכתי לא עייל ט"ב רחיצה הנאה דלאחר שעה הוא ונראה כרוחץ לט"ב ומש"ה אסור הא בנעילת הסנדל ובשאר דיני אבילות אינו נוהג אלא משתחשך ור' ישמעאל בר' יוסי לית ליה האי סברא אלא כ"ז שמותר לאכול דהיינו עד שתחשך מותר לרחוץ ולישנא דתוספתא כל שהוא מסעודת ט"ב אסור לאכול בשר וכו' ואסור לרחוץ ולסוך ור' ישמעאל בר' יוסי מתיר והלכתא כת"ק דסתמא תניא ורבי ישמעאל בר יוסי משום אביו יחידאה הוא ולא סבירא לן כוותיה עכ"ל והרי"ף לא הביא ברייתא זו בהלכותיו ותמהו עליו הרמב"ן והר"ן והעלו דמכי מתחיל בסעודה המפסיק בה מו' שעות ולמעלה אסור לרחוץ אפי' פניו ידיו ורגליו ואסור לסוך כט"ב עצמו. והרא"ש אחר שהביא בפ' בתרא דתענית כל דברי הרמב"ן כתב ולא כן עמא דבר ודבר תימא הוא שיהא מותר לאכול ולשתות ויהא אסור לרחוץ ולסוך והראב"ד פי' כל שהוא משום ט"ב כלו' סעודה המפסיק בה אסור לרחוץ משהפסיק כמו שאסור לאכול אפי' לא פירש כלו' מרחיצה כיון שפירש מאכילה וחל עליו התענית לענין אכילה אסור גם ברחיצה וכל שאינו משום ט"ב כגון תענית צבור אע"פ שמפסיק מבע"י מותר לאכול בשר ולשתו' בסעודה שהוא מפסיק בה ומותר לרחוץ ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו כל שעה שמותר לאכול פי' אם לא היה מפסיק מותר לרחוץ ואע"פ שהפסיק אכילה מותר ברחיצה ואני כתבתי לעיל בשם ר"י שאע"פ שהפסיק מותר לאכול והביא ראיה מעובדא דאיכא רבתי שר' יהודה בן בתירא אכל ערב י"ה אחר שהפסיק ואם כן גם לרחוץ ולסוך מותר וכן עמא דבר עכ"ל. וכ' הרמב"ן בשם הראב"ד שאע"פ שהוא סובר שכיון שהפסיק סעודתו אסור לשתות ולרחוץ אם התנה תנאו מועיל לרחיצה ולשתות מים ואפי' לרחוץ כל גופו עד שקיעת החמה ודע שיש ט"ס בספרי רבינו וכך היא הנוסחא הנכונה כתב הראב"ד כיון שהפסיק סעודתו חל עליו התענית מן הסתם ואסור לאכול ואפי' לרחוץ אע"פ שלא פירש מן הרחיצה כיון שהפסיק סעודתו ופירש ממנה ונאסר לו עוד לאכול נאסר נמי ברחיצה וא"א התוס' פירשו דאפי' לאחר שהפסיק יכול לחזור ולאכול וכ"כ רי"ף משום גאון לענין ת"צ:
ומ"ש רבי' וכ"כ הרי"ף משום גאון לענין ת"צ שפוסק מבעוד יום וכו' עד איתסר למיכל ולמשתי בפ"ק דתעניות. והרמב"ם כ' בפ"ג כל תענית שאוכלין בה מבע"י אם אכל ופסק וגמר שלא לאכול אינו חוזר ואוכל אע"פ שיש שהות ביום וכתב הר' המגיד זו הוא סברת ההלכות שכתבו ולענין תענית שפוסק בה מבע"י חזינן לגאון דקאמר הכי וכו' ולזה כתב רבינו אם אכל ושתה ופסק וגמר שלא לאכול וכו' לפי שאינו אסור אלא בשגמר שלא לאכול אבל אם לא גמר שלא לאכול ודאי אינו אסור והגמר הזה הוא קבלת התענית שהזכירו בהלכות ויש מן האחרונים שחלקו בזה ואמרו שאפילו פסק על דעת שלא לאכול חוזר ואוכל כל היום והביאו ראיה מעובדא דאיכה רבתי דר' יהודה בן בתירא אכל ערב י"ה אחר שהפסיק ואני אומר שאם כוונת ההלכות ורבי' היא בשקבל עליו בפירוש והוציא בשפתיו שלא יאכל עוד היום וקבל עליו תענית אין מן המדרש הזה תשובה עליהם עכ"ל ובאמת שכך נראה מדברי הרא"ש דלא אסר הרי"ף אלא בשקבל עליו בפירוש שלא יאכל עוד היום ואע"פ שההגהות פירשו דברי הרמב"ם כפשטם דבגמר בדעתו שלא לאכול אסור אע"פ שלא קבל בפי' ודע שהגמ"י בפ"ג כתבו שהר"מ דחה אותה ראיה דר"י ב"ב שאותו מעשה היה בבקר ודקאמר אכלי ופסקי פירושו שבעתי כבר דאת"ל בער' היה ופי' אכלי ופסקי נתכוונתי שלא לאכול עוד היום א"כ הרי קבלו עליו והיאך חזר ואכל וכן פי' אבי"ה עכ"ל אבל סמ"ג הביא ראיה מההוא עובדא שאע"פ שפסק חוזר ואוכל עד שיבא השמש וכדברי ר"י:
ומ"ש רבי' בשם הרמב"ן דלא שייך קבלה אלא בי"ה וכו' כ"כ שם הר"ן בשמו וגם הרב המגיד כ' בפ"ג דברי הרמב"ם וכתב שאע"פ שמדברי הרמב"ם נראה דת"צ יש להם תוספ' שהרי כתב שאוכלין ושותין בהם מבעוד יום כמו שעושין בצום כיפור דברי הרמב"ן נראין עיקר לא יהו חמורין אלו מט"ב שאין לו תוספת עכ"ל:
ומ"ש רבינו ואין נראה לחלק דודאי קבלה אוסר בכל תענית שצריך להפסיק בו מבע"י י"ל דלא קשיא דהיכא דתוס' אסור מדינא כיון דתוספ' אין לו שיעור למעלה כל מה שהוא מוסיף לקבל עליו להתענות מכלל תוספת הוא ואסור משום דהוי כמרחיב זמן התוס' ובידו הוא להרחיבו אבל כל תענית<i data-commentator="Hagahot" data-order="1"></i> שאין לו תוס' כשמקבל עליו להתענות בסוף יום זה כיון שאכל ושתה בתחלת היום לא מיקרי תענית אפי' תענית שעות לא הוי כדעת הרא"ש שכ' רבינו בסי' תקס"ב ולענין הלכה נראה דלא נאסר מלאכול אלא כשקבל עליו בפי' שלא יאכל עוד היום כיון שהרי"ף סובר כן והרמב"ם אפשר שסובר כן ושאר מפרשים חוץ מהראב"'ד סוברים כן ומיהו היכא שקבל בפירוש שלא לאכול אסור כמבואר בדברי הרי"ף ולא כדברי הרמב"ן כתב הרמב"ן בספר תורת האדם הקבלה שהזכיר הרי"ף אינו ענין אלא לי"ה מפני שיש לו תוספת אבל י"ל שהקבלה אוסרת עליו בזמן הזה שהוא משקיעת החמה והוא מפלג המנחה ולמעלה הואיל והוא יכול לעשותו תוספת בימים של תורה יכול נמי לעשותו ביום של דבריהם הואיל ורצה להוסיף אותו עליו ולעשותו כיום עצמו. כתב הרמב"ם בפ"ה ט' באב לילו כיומו לכל דבר ואין אוכלין אלא מבע"י ובין השמשות שלו אסור כי"ה וכתב ה"ה זה נתבאר בהרבה מקומות ועיקר בפסחים פ' מקום שנהגו (נד:) שם נתבאר שבין השמשות שלו אסור כאן למד הרמב"ן שאין לט"ב תוספת מבע"י כמו שיש לי"ה שאם היה לו תוספות לא היה צורך לומר שבין השמשות שלו אסור שהרי תוספת מבעוד יום הוא ודבר ברור הוא עכ"ל:
Siman תקנד
==בית יוסף==
{{המרת או.סי.אר}}
תנו רבנן כל המצות הנוהגות באבל נוהגות בט"ב וכו' עד משמחי לב הכל בפ"ג ד?ות (ל.) וכתב הר"מ מרונטבורק איני יודע מהיכן נהגו שקורין בפסוקי נחמה שבירמיה וכו' כל זה כתבו הגה"מ וז"ל מהר"מ קורא תגר על הקורין קרבו גוים וכמה פסוקי נחמות וכתב דנקיי הדעת מדלגין את כולם ונהגו לקרות איוב ודברים הרעים שבירמיה ודבר זה התירו חכמים אבל הקורא פסוקי נחמות שבירמיה וקרבו גוים שבישעיה עבירה היא בידו שהרי אפי' דברי תורה שאינו לא נחמה ולא תוכחה אסור כ"ש וכ"ש דברים טובים ונחמות שאסור לקרותן עד כאן לשונו מגהמ"י החדשים כתב הה? קורא הוא בקינות ובאיכה ובדברים הרעים שבירמיה ובמדרש איכה רבתי כדי להזכיר חורבן ב"ה כ' ה"ר יצחק ובפ' אלו מגלחין וכיוצא בהן והר"פ כתב ובפי' איכה אבל לא בפי' איוב משום דהוי עמוק טפי ואמרי' קורין דוקא אבל לענין סברא אסור עכ"ל. ובתשובת מהרי"ל כתוב ללמוד בט"ב פי' ירמיה ואיוב לא ידעתי במה נסתפק אדוני לחלק בין הפירוש והקריאה אטו בשופטני עסקינן שאינם מבינים מה שמוציאין מפיהם אי משו' שיש בו עיון מכ"ש דעדיף דהא ר"מ מתיר אפי' אינו תוכחה לקרות ולשנות במקום שאינו רגיל ואע"ג דקי"ל כר' יהודה מ"מ חזינן דכל מה דמצטער ללמדו ומתקשה טפי עדיף וללמוד בפ' אלו מגלחין התיר ג"כ באותה תשובה אע"ג דלאו ענינא דט"ב הוא דאם איתא דהוי ביה שום שמחה לא היו מתירים לאבל לקרות בו וגם התירו פרק אלו מגלחין סתמא אף ע"פ שיש כמה דינין מנודה ומוחרם הכל לא חשיב שמחה ועוד דחשיב נמי תוכחה כמו איוב באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן לבו ודאי לישא וליתן לפניו דמפרסמי מלתא טובא אפשר דאסור כדמפרש הרא"ש באבל ע"כ. כתב האגור בשם מהר"י מולן ללמוד בט"ב ע"י הרהור אסור <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>:
כתב הרמב"ן נהגו קצת העם שלא לקרות פרשת הקרבנות וכו' עד ואומרים כדרכו ואינו חושש כ"כ בספר תה"א.
ומ"ש ואיסור אכילה ושתיה בו כדרך איסורו בי"ה אלא שזה ענוש כרת וכו' כ"כ שם הרמב"ן ופשוטו הוא:
וגרסי' בפרק מקום שנהגו (נד:) עוברות ומניקות מתענות בו ומשלימות וכו' ובין השמשות שלו אסור וכתב ה"ה בפ"ה מה' תענית שנראה לו לדקדק שעוברות ומניקות פטורות מלהתענות בג' צומות אחרים שלא החמירו עליהם אלא בט"ב בלבד וכ"כ הרשב"א בתשובה וכתב עוד ואעפ"כ ראוי לעוברות ומניקות שלא להקל כל כך ואם תאכלנה שלא להתענג במאכל ובמשתה אלא אוכלות ושותות כדי קיום הולד והכי איתא בירושלמי וכתבו הגה"מ בפ"א וכ"כ הרמב"ם פ"ג <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i> ומשמע מדברי הגה"מ דלא שרי לאכול עוברות ומניקות בג' צומות אחרים אא"כ היו מצטערו' אבל רבינו ירוחם כתב בנתיב כ"ז בשם הגאוני' מעובר' אסורה להתענות זולתי בט"ב וי"ה משום צער הוולד ע"כ <i data-commentator="Prisha" data-order=""></i>:
וכתב הרמב"ן ומיהו חיה כל ל' יום וכן חולה שהוא צריך לאכול א"צ אומד וכו' כ"כ בתה"א וכ"כ הר"ן בסוף תעניות <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i> וכתבו הגה"מ שר"ת התיר לאשה יולדת לאכול בצום גדליה אפי' אחר ז' ואע"ג דאמרי' בפרק מפנין (קכט.) דלאחר ז' אם אמרה איני צריכה אין מחללין עליה את השבת וצום גדליה דברי קבלה ודברי קבלה כד"ת אפ"ה מותר דכיון דרצו מתענין רצו אין מתענין א"כ רשות הוא ומותר לה לאכול ע"כ. וכ"כ בהגהות מרדכי דמ"ק ומסיים בה ועתה אין שמד ואין שלום ולפמ"ש בסמוך בשם הרשב"א וה"ה בלא האי טעמא שרי מטעם מניקה:
וכן רחיצה וסיכה אסורים בו לגמרי וכו' דאר"'א אסור לאדם וכו' בפרק מקום שנהגו (שם):
ומ"ש ומיהו טבילה של מצוה מותרת דכל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט"ב בין בי"ה כ"כ הרמב"ם בפ"ג מהלכות שביתת עשור וטעמו מדתני' בספ"ק דתענית <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i> כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט"ב בין בי"ה א"ר חנינא סגן הכהנים כדאי הוא בית אלהינו לאבד עליו טבילה אחת בשנה ופסק כת"ק וכ"פ הרמב"ן בתה"א דהלכה כת"ק וה"מ טבילה בזמנה דקי"ל טבילה בזמנה מצוה אבל שלא בזמנה אסורה אבל התו' כתבו בפ"ב דביצה (יח:) כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט"ב בין בי"ה היינו דוקא להני שטובלין טבילת מצוה בזמנה אבל השתא שכל טבילות שנשותינו טובלות היינו טבילה שלא בזמנה דהן סופרות ז' נקיים מספק שהן זבות אינן טובלות בט"ב ובי"ה. ומיהו יש לחלק כדאמרי' ביומא (פח.) נדות ויולדות טבילתן בלילה זב וזבות טבילתן ביום וכו' אלמא ש"מ קסבר ההוא תנא דטבילה שלא בזמנה לאו מצוה היא ואפ"ה שריא בי"ה ומיהו בט"ב אין טובלין כר' חנינא בן אנטיגנוס דאמר כדאי בית אלהינו לאבד טבילה א' כשנה וקאמר עלה בירושל' הורה רבי לוי כרבי חנינא בן אנטיגנוס ועוד אומר ר"י דבזמן הזה אין טובלין לא בי"ה ולא בט"ב דדוקא הם שהיו עוסקים בטהרות היה צריך לטבול מיד כדי שלא יטמאו הטהרות אבל השתא דהטבילה אינה באה אלא לטהרה נבעלה יכולה היא לרחוץ ולחוף עי"ה כדי שתסרוק שערה וחופפת מעט למוצאי י"ה משום דצריך חפיפה סמוך לטבילה וכן בט"ב דהא אפי' תטבול בי"ה ובט"ב אסורה לבעלה וגם בפ' שמנה שרצים (קיא.) כתבו דהלכה כרבי חנינא ורבינו אע"פ שכתב כאן סתם דכל חייבי טבילות טובלין בין בי"ה בין בט"ב בהלכות י"ה כתב שר"ת חולק ואומר דאין טובלין והא דתניא כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בי"ה היינו דווקא למ"ד טבילה בזמנה מצוה ואנן קי"ל דלאו מצוה הלכך ימתין עד למחר וגם מהרי"ק כתב בסימן ל"ה שמעולם לא ראה מי שטבלה בימי אבלה וכ"ש בי"ה או בט"ב והכי נקטי' אפי' לרחוץ כדי ללבן כ' בא"ז דשרי רק שתשנה הרחיצה קצת אבל חלוק לבן ודאי תלביש וסדין לבן תציע שלא תבא לידי ספק ע"כ <i data-commentator="Prisha" data-order=""></i>:
ומ"ש רבינו דמותר לרחוץ ידיו לתפלה משום דהוי כטבילה של מצוה וכו' עד ודלא כהרמב"ם שכתב בי"ה וט"ב שאין בהם רחיצה וכו' הכל לשון הרא"ש בסוף תעניות וכן כ' הרמב"ן כתה"א וכ' עוד דנטילת ידים לתפלה מצוה היא ולהקביל פני רבו עובר במים להקביל פני שכינה לא כ"ש אבל שלא בשעת התפלה אם היו מטונפות מדרך קינוח רוחץ כדרכו ואם לאו אינו רוחץ אלא לתפלה וכדבריו כתב הר"ן במסכת יומא וז"ל רבינו ירוחם הסכימו בעלי התוספות שנוטל ידיו שחרית ומ"מ צריך ליזהר שלא ליטול אלא עד סוף קשרי אצבעותיו ולא כל היד והכי נקטי':
ומ"ש כדאיתא בגמרא מי שיש לו חטטים בראשו סך כדרכו ואינו חושש בפרק בתרא דיומא (עז:) והירושלמי הזה שכתב הכי איתיה בפ"ק דתעניות ובפ"ב דיומא בט"ב מרחיץ ידיו ומעבירן על פניו. וכן כתב הרא"ש ורבי' נראה שגורס עיניו ומפרש דלא שרי אלא לאחר שנגבם ועדיין לחות קצת אבל להרחיצם להדיא לא:
ומ"ש ואם היה לפלוף על גב עיניו וכו' כ"כ גם כן הרמב"ן בתה"א:
ומ"ש הרמב"ם ביה"כ וט"ב שאין בהם רחיצה וכו' הוא בפ"ז מהל' תפלה כתב הרא"ש בפ"ב דיומא בשם גאון מי שמבקש לקנח פניו ביה"כ אם איסטניס הוא ואין דעתו מיושבת עליו כל השנה עד שיקנח במים יקנח אבל שאר כל אדם אסור אבל אם ניצוצות של מי רגלים ניתזו על רגליו חייב לרחוץ ולשפשף אותן ביד וכתב רבי' בסי' תרי"ג ושם אכתוב סברות הפוסקים בדינים אלו:
ההולך להקביל פני רבו עובר במים וכו' בפרק בתרא דיומא (שם) ת"ר ההולך להקביל פני רבו או פני אביו או פני מי שהוא גדול ממנו עובר במים עד צוארו ואינו חושש ואיבעיא להו הרב אצל התלמיד מאי ולא איפשיטא ופסקו הפוסקים לחומרא לגבי יה"כ אבל לגבי ט"ב היה נראה למיפשטא לקולא כיון דספקא בדרבנן היא אלא שהפוסקים לא פסקו כן לפיכך צ"ל שהם סוברים כיון דתקנת נביאים הוא חמיר כדברי תורה ועוי"ל שמאחר שדין זה לא נזכר אלא ביה"כ ונקטינן ביה לחומרא הרי לא הותרה העברה במים אלא אצל גדול ממנו ולא אצל קטן ממנו ומהיכי תיתי לן למשרי בט"ב לעבור הרב אצל התלמיד: גרסינן בפ"ב דיומא (שם) רב יוסף שרא לבני תרבו למעבר במיא למיתי לפרקא ושרא להו למיזל נמי כדי שלא תהא מכשילן לעתיד לבא וגרסינן תו רבא שרא לבני עבר ימינא למעבר במיא לנטורי פירי ולא כתב רבינו דבר מזה לפי שסמך על מ"ש בהלכות יה"כ וגם בגמר' לא נאמרו דברים אלו וגם קצת דינים אחרים אלא לגבי יה"כ ומשם נלמוד לט"ב ולא כתבו רבינו מכולם כי אם דין ההולך להקביל פני רבו ולא סיים הברייתא ששנוי בה אביו גדול ממנו כדי לעורר לב המעיין בהל' ט"ב שילך לעיין בה' יה"כ:
בפרק בתרא דיומא ערב ט"ב מביאין לו מטפחת ושורה במים ומקנח בה בלילה פניו ידיו ורגליו פי' שורה במים ערב ט"ב ומוציאה מן המים והיא מתנגבת ומקנח בה בלילה פניו ידיו ורגליו כדי להצטנן וכו'. כך היא הגירסא הנכונה בדברי רבי' והדין מבואר בפ"ב דיומא (עח.) זעירא בר חמא א"ל ליוסף בריה דריב"ל תא אימא לך מלתא מעלייתא דהוה עביד אבוך ערב ט"ב מביאין לו מטפחת ושורה במים ומקנח בה פניו ידיו ורגליו למחר מעבירה על גב עיניו ואינו חושש ופי' הרא"ש שורה במים ערב ט"ב ומוציאה מן המים והיא מתנגבת ומקנח בה בלילה פניו ידיו ורגליו כדי להצטנן בה ולמחר מעבירה ע"ג עיניו להעביר מהם לפלוף וחבלי שינה וכן פירש הר"ן וכך הם דברי רבי' וטעם פירוש זה משום דא"א לומר שבלילה היה מוציאה מן המים דמי התיר לו להוציאה מהמים שהרי הוא נוגע במים בשעה שמוציאה וכן מי התיר לו לקנח בה בלילה פניו ידיו ורגליו כיון שבלילה הוציאה מהמים הרי עדיין המים נוטפים ממנה והיאך אפשר לו לקנח בה לכך פי' שמבע"י היה מוציאה וכשבא בלילה לקנח בה כבר היתה נגובה ולא היה מקנח בה אלא כדי להצטנן. ומשום דקשיא ליה למה היה צריך להעביר מפה זו הנגובה על עיניו הרי נתבאר לעיל שאם היה לפלוף ע"ג עיניו ודרכו לרחצם במים רוחץ ומעבירו ואינו חושש לכך כתב שמפה זו לא הוצרכו אלא למי שאין דרכו לרחוץ עיניו בכל יום ועושה עתה לא מפני שמצטער בכך שהרי אין דרכו לרחוץ עיניו בכל יום אלא שעושה כן להתענג בעלמא ושרי מאחר שהיא נגובה וכיוצא בפירוש זה כתב המרדכי בתחלת מ"ק בשם אבי העזרי וז"ל מטינוף שרי לרחוץ אף ביה"כ וגם בט"ב אם מלוכלך בטיט וצואה מותר ומטפחת דריב"ל היתה כדי להעבירה על עיניו משום תענוג להקר ועוד אכתוב בזה בסימן תרי"ג:
ירושלמי הבא מן הדרך ורגליו כהות מותר לרחוץ במים בפרק בתרא דיומא:
ואיסור נעילת הסנדל כאיסורו ביה"כ דוקא של עור אבל של בגד או של עץ או של שעם וגמי מותר הכי משמע בפ' בתרא דיומא (שם) וכך הסכימו הרי"ף והרא"ש וכ"כ הרמב"ם בהל' יה"כ דלא כדעת רש"י ודעת הרז"ה שכתב הר"ן שם: וכתב רבי' בספר י"ד סימן שפ"ב שאם הוא של עץ ומחופה עור אסור וכ"כ הרמב"ן בתורת האדם:
תניא אבל ומנודה שמהלכים בדרך מותרין בנעילת הסנדל ולכשיגיעו לעיר יחלוצו וכן בט"ב וכן בתענית ציבור ירושלמי בפ"ק דתעניות וכתבוהו הרי"ף והרא"ש:
כתב אבי העזרי נראה דבזמן הזה שאנו בין הא"י שאין לחלוץ וכו' כ"כ רבינו ירוחם ג"כ בשם אבי העזרי אלא שכתב עליו קולא גדולה היא זו והג"מ כתב דברים אלו בשם הר"ם מאינגילטיר מפי ר' שמשון וז"ל הגהות מרדכי במ"ק ההולך בדרך מותר בנעילת הסנדל עד רחוב הקהל בזמן ה'ה משום א"י עכ"ל כלומר משום שמלעיגים כשהולכים יחיפים ולענין מעשה אין להקל בדבר <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>:
ואם חל ט"ב בשבת מותר בכולן בסוף מסכת תענית (כט:) תניא ט"ב שחל להיות בשבת אוכל ושותה ומעלה על שולחנו ואפי' כסעודת שלמה בשעתו וכתב שם הרא"ש תוס' השנוייה בלשון ברייתא זו וכתוב בה עוד ואינו מונע מעצמו כלום ופי' הרא"ש כלומר שאינו נמנע מרחיצה וסיכה ותשמיש וא"צ לנהוג דברים של צנעא:
ומ"ש והר"י כתב אע"פ שאנו דוחין אותו עד למחר אסור כתשמיש המטה מידי דהוה אקובר מתו ברגל וכו' עד <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i> וכן עמא דבר בפסקי הרא"ש פרק בתרא דתעניות: כתוב בהגהות מרדכי דמ"ק דבט"ב ויה"כ אסור לישן עם אשתו במטה:
אין שאלת שלום לחבירים בט"ב והדיוטות שאינן יודעים משיבין אותם בשפה רפה תוספתא וירושלמי כתבן הרא"ש בסוף תענית והרמב"ן בתורת האדם והרמב"ם בסוף הל' תענית כתב הכלבו לא ילך ויטייל בשוק כדי שלא יבא לידי שחוק והתול <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>:
וגרסינן בפרק מקום שנהגו מקום שנהגו לעשות מלאכה בט"ב עושין וכו' משנה שם (נד:) ומפרש בגמרא דהיינו טעמא דרשב"ג משום דלא מחזי כיוהרא דאמרי מלאכה הוא דלית ליה פוק חזי כמה בטלני איכא בשוקא ופי' רש"י הרואה אותו בטל אומר אין לו מה לעשות ולא מיחזי כנוהג בו איסור והג"מ כתבו רשב"ג לא חייש ליוהרא ות"ק חייש ליוהרא ופי' תוס' דאפי' לת"ק עכשיו יעשה כל אדם עצמו כת"ח ואל יעשה מלאכה בט"ב וליכא יוהרא כיון דבשאר ימים נמי אין אנו רגילין כל כך במלאכה דדוקא בימיהם שהיו כולם רגילין במלאכה שייך יוהרא ולא עכשיו מיהו במקום שרגילין לעסוק במלאכה כמו בספרד צ"ע אם צריך לבטל ממלאכה בט"ב ושמא גם שם נהגו שלא לעשות מלאכה סמ"ק עכ"ל ואני אומר כי מנהג פשוט היה בספרד שלא לעשות מלאכה בט"ב וכן מנהג כל ישראל בכ"מ ששמענו שמעם <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i> כתב הרוקח אפי' במקום שנהגו שלא לעשות הני מילי ע"י עצמו אבל על ידי עו"ג מותר אפילו בביתו. כתב בתה"ד דלחלוב הפרות בט"ב ע"י ישראל משמע לכאורה דשרי ואח"כ נסתפק קצת בדבר והעלה דטוב להחמיר אס אפשר ע"י עו"ג: כתב הרשב"א בתשובה (סי' תקנ"א) ולענין פרקמטיא שאמרתי אם מותר בט"ב מסתברא שהכל תלוי במנהג ואם הוא מקום שנהגו שלא לעשות בודאי נראה שאסור בפרקמטי' להרויח ולהשתכר אבל במקום שנהגו לעשות מלאכה נראה שמותר אלא שממעט שאפי' משנכנס אב ממעטין מלישא וליתן ומלאכת האבד מסתברא שמותר כדרך שאמרו בחש"מ עכ"ל <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>:
ר"ג אומר כל העושה מלאכה בט"ב אינו רואה סימן ברכה לעולם וכו' עד סוף הסימן בפרק בתרא דתעניות (ל:) וגי' רבינו<i data-commentator="Hagahot" data-order="1"></i> כגי' הרי"ף והרא"ש ועל אינו רואה סימן ברכה פירש"י מאותה מלאכה ועל ותהי עונותם על עצמותם פי' הר"ן דלהכי נקט עצמות משום דאמרינן בהמפלת השותה יין חי עצמותיו שרופים מזוג עצמותיו סכויין כראוי עצמותיו משופין: כתב הרא"ש בתשובה ששאלת אם בט"ב מן המנחה ולמעלה או סמוך למנחה קטנה אם יכול אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו להקר אי אמרינן מקצת היום ככולו כיון דהוי אבילות ישינה חלילה וחס אלא כל היום אסור ע"כ וכתב הכלבו מי שמיקל לרחוץ מן המנחה ולמעלה רגליו עובר על דברי חכמים אך מנהג קדום שהנשים רוחצות ראשן מן המנחה ולמעלה ביום ט"ב וזקני הראשונים הנהיגו זה ועשו סמך לדבר על מה שאמרו בהגדה כי המשיח נולד ביום ט"ב וצריך לעשות זכר לגואל ולנחמם כדי שלא יתיאשו מן הגאולה וזה דוקא לנשים לפי שהן חלושות מלהאמין בנחמות מפני שאינן יודעות ספר לפיכך צריכות חיזוק ע"כ ואני אומר כי המנהג ההוא נשתקע ולא נאמר וכל הבא להקל בדבר בין איש בין אשה כופין אותו שלא יעבור על דברי חכמים <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i> כתבו התוספות בסוף תעניות (ל.) היכא דחל ט"ב בה' בשבת מותר לכבס ולספר מחצות ואילך מפני כבוד השבת דאין להמתין עד ע"ש מפני טורח השבת עכ"ל וכבר כתבתי בסימן תקנ"א שאין לסמוך על הוראה זו:
Siman תקנה
==בית יוסף==
{{המרת או.סי.אר}}
ט"ב אינו חייב בכפיית המטה ולא בעטיפת הראש עד כדאמרינן התם אבילות לחוד וקריעה לחוד כ"כ הרמב"ן בספר תה"א וכ"כ הרא"ש והר"ן בסוף מסכת תעניות:
ומ"ש בשם הרא"ש דחייב בתפילין וכו' עד ומתעטפין בטלית קטן תחת בגדיהם בפסקי הרא"ש בסוף מסכת תעניות:
ומ"ש ומסתברא דחייב בתפילין וכו'. כ"כ הרמב"ן בספר תה"א והר"ן בסוף תעניות והרמב"ם כתב מקצת החכמים נוהגין שלא להניח בו תפילין של ראש נראה מדבריו שרשאי אדם להניח תפילין בט"ב אלא שמקצת החכמים נהגו שלא להניח של ראש וכן דקדק הרב המגיד מדבריו ולאפוקי מרבי' ירוחם שכת' בשם הרמב"ם שאין להניח בו תפילין כיום ראשון של אבל וכתב עוד שכן דעת הרי"ף ואיני יודע מנין לו שהרי"ף סובר כן: וז"ל הרשב"א בתשובה תפילין בט"ב נמצא לגאון רבי' האי שמותר להניחם ולזה הסכים הרמב"ן בספר תה"א עכ"ל והגה"מ כתב על מ"ש הרמב"ם מקצת החכמים נוהגין שלא להניח בו תפילין של ראש כ"כ בסמ"ג והרוקח מפני שנקראים פאר וכן הר"ם אמנם היה מניח תפילין מן המנחה ולמעלה עכ"ל וכן נהגו העולם שלא להניח תפילין בתפלת שחרית ובמנחה מניחין אותם <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i> כתב האגור היחידים לובשין טלית קטן תחת בגדיהם בלי ברכה עכ"ל כתבו הכלבו הר"ש מאויר"א היה מחמיר על עצמו לשכב מוטה על הארץ ובהגהות מרדכי דמ"ק כתב יש בני אדם שמשימין אבן תחת ראשם ליל ט"ב ורמז לדבר ויקח מאבני המקום ובהמ"ק ראה דכתיב מה נורא המקום הזה וחורבן ראה ממעשה הגאונים מצאתי עכ"ל:
כתב רבי' האי אבל שחל יום ז' שלו בט"ב וכו' בספר תורת האדם:
ומ"ש רבי' ואיני מבין מ"ש דברים המותרים בו ואסורין באבל כגון סילוק תפילין שהרי גם אבל מותר מיום ראשון ואילך אין ספק שזו קושיא חזקה על דברי רבי' האי ואפשר לדחוק ולומר דרבי' האי סובר שהלכה כר' יהושע דאמר בפרק אלו מגלחין אבל שני ימים הראשונים אסור להניח תפילין משני ושני בכלל מותר להניח תפילין אם באו פנים חדשות חולץ ומשמע לרבי' האי דכל ימי האבילות אם באו פנים חדשות חולץ ואפי' ביום הז' בבוקר כל זמן שלא עמדו מנחמים מאצלו אם באו פנים חדשות חולץ והשתא קאמר שאם חל שבעה שלו בט"ב ובאו פנים חדשות קודם שעמדו מנחמים מאצלו וחלץ תפיליו אם רצה להמתין מלהניחם עד הערב ימתין ואם רצה להניחם אחר שעמדו מנחמים מאצלו מיד יניח ונראה מש"ה לא נקט רבי' האי הנחת תפילין אלא הסרת תפילין דאי הוה נקט הנחת תפילין הוה משמע דאסור להניח תפילין בז' של אבל והשתא דנקט הסרת תפילין משמע שכבר היו מונחין התפילין והסירם מפני הפנים חדשות:
Siman תקנו
==בית יוסף==
{{המרת או.סי.אר}}
כתב בה"ג אע"ג דקיי"ל מתפלל אדם של מ"ש בשבת ואומר הבדלה על הכוס אם חל ט"ב באחד בשבת לא יבדיל מבע"י וכו' דברי בה"ג וטענות הרמב"ם עליו והכרעת הרא"ש הכל כתוב באורך בפסקים בסוף מסכת תעניות ולא ראיתי להאריך בו וכתב הרא"ש שנהגו העם כדברי ה"ג וכ"כ סמ"ג והכי נקטינן כתב המרדכי בתחלת מ"ק שהר"ש מבונבורק היה אומר בקול רם בלא כוס בורא מאורי האש ולא היה אומר בשמים דהוי תענוג וכ"כ הגה"מ וגם סמ"ק כתב שמברך בורא מאורי האש וכ"כ הרד"א אין מבדילין על הכוס עד מוצאי ט"ב ואין מריחין עצי בשמים מפני שבליל ט"ב אין לעשות נחת רוח אבל מברכין על האור קודם שקורין איכה וכ"כ בה"ג עכ"ל וכן נהגו העולם <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>:
Siman תקנז
==בית יוסף==
{{המרת או.סי.אר}}
בט"ב צריך להזכיר מעין המאורע מאי היא נחם ה' אלהינו את אבילי ציון וכו' ירושלמי כתבוהו הרי"ף והרא"ש בסוף מסכת תעניות ואיתא התם היכן אומרה א"ר ירמיה כל דבר שהוא להבא אומרו בעבודה וכל שהוא לשעבר אומרו בהודאה וכתבו הרי"ף והרא"ש ונהגו עלמא למימר בבונה ירושלים וסמכו אהא (ע"ז ח.) דאמר רב יהודה בר שמואל בר שילת משמיה דרב אף על פי שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם בא לומר בסוף כל ברכה מעין אותה ברכה אומר. וכתב א"א ז"ל כל ימי תמהתי למה אין אומרין אותו אלא בתפלת המנחה וכו' בפרק בתרא דתעניות רבי' ירוחם כתב שכדברי הרא"ש עיקר והכלבו כתב סתם דבכל תפלות ט"ב אומרים אותה אבל הרוקח כתב אין מתפלל נחם בברכת ירושלים אלא במנחת ט"ב. והרד"א כתב שהוא מחלוקת בין רב עמרם ורבינו סעדיה ושפשט המנהג כדברי רבי' סעדיה שאינו אומר אותו אלא במנחה <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i> ונראה לי שטעם רבינו סעדיה משום דלעת ערב הציתו בו אש הלכך באותה שעה מזכירין שפלות ירושלים ואביליה ומתפללין על תנחומיה וז"ל הריטב"א בתשובה לענין נחם בט"ב דעתי דכיון דמשום המאורע אמרינן ליה על פי הירושלמי לאומרו בכל תפלותיו ערבית שחרית ומנחה ככל מעין המאורע שבכ"מ אלא שבערבית ושחרית שהוא כמי שמתו מוטל לפניו<i data-commentator="Hagahot" data-order="1"></i> ואינו בנחמה אומרים רחם ולמנחה אומרים נחם שדומה למי שנקבר מתו ומ"מ ש"צ אינו אומרו אלא במנחה כמו שנהגו עכ"ל:
ומ"ש רבינו בשם הר"י ברצלוני יש בקצת ספרי רבי' חסרון הניכר וכך היא הנוסחא הנכונה והר"י אלברצוני כתב ומדכרין מעין המאורע ערבית שחרית ומנחה ובשומע תפלה מדכרי דתענית:
ומ"ש דאיכא דוכתא דנהיגי למימר ערבית ושחרית רחם ובמנחה נחם כ' הכלבו שכן נהגו הראשוני' אמנם הר"ש מאוירא היה אומר נחם בין ביום בין בלילה והעולם נוהגים עכשיו שלא לאמרו אלא במנחה כתב הרד"א בתפלת החול בשם ה"ר גרשום בר' שלמה שאם טעה ולא הזכירו במקום הנהוג שיאמר אותו בהודאה שהוא מקומו המיוחד לו מן הדין ואם לא נזכר עד שהשלים תפלתו אינו חוזר ומתפלל משום דקיי"ל בפרק ב"מ (כד.) כי בימים שאין בהן קרבן מוסף אם טעה ולא אמר מעין המאורע אין מחזירין אותו <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>:
Siman תקנח
==בית יוסף==
{{המרת או.סי.אר}}
תניא בז' באב נכנסו עו"ג להיכל ואכלו ושתו בו וכו' בסוף מסכת תעניות (כט.) ואמרינן התם שהטעם שקבעוה בט' משום דאתחלתא פורענותא עדיפא:
ואיתא בירושלמי רבי אבין ציים ט' וי' ר' לוי ציים ט' וליל עשרה בסוף תעניות כתב הרד"א שהרא"ש היה נוהג שלא לאכול בשר בליל י'. ובהג"מ כתב יש ב"א שמתענים מבשר ויין עד חצי יום י'. כתוב בתשובת מהרי"ל העושה ב' ימים ט"ב ט' וי' וט"ב חל בשבת ונדחה נראה דא"צ להתענות יום י"א דהא י' גופיה חומרא יתירא הוא והא קמן חזינן דאפי' ביום י' גופיה אקילינן בעובדא דרבי' יעבץ וא"כ י"א מנין לנו אבל שלא לאכול בשר ולשתות יין ליל מוצאי ט"ב נ"ל דיש ג"כ למנוע כה"ג למי שנוהג שלא לאכול במוצאי ט"ב דאין זה משום חומרא<i data-commentator="Hagahot" data-order="1"></i> דריב"ז דבו נשרף ההיכל דאפי' מי שאוכל ביום י' בשר יש שנמנעים במוצאי ט"ב משום חומרא דתענית ואבילות של יום ושייך לבין המצרים:
Siman תקנט
==בית יוסף==
{{המרת או.סי.אר}}
סדר היום כתב אבי העזרי ליל ט"ב חולצין מנעליהם וכו' ויושבים לארץ כאבילים כ"כ הגהת מיי' גרסינן בגמרא כל מצות הנוהגות באבל נוהגין בט"ב לכן נראה למהר"מ מנהג צרפתים שאין יושבין על גבי ספסלים עד תפלת המנחה דומיא דאבל שיושב על גבי קרקע כל ז' ימי אבילות עכ"ל <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>:
ומ"ש ואין מדליקין נרות רק נר אחד לומר לאורו איכה וקינות כתב הרא"ש בסוף תעניות שזה מנהג כשר הוא כדאמרינן באיכה רבתי שאמר הקב"ה למלאכי השרת בשעת חורבן מלך בשר ודם כשהוא אבל מה עושה א"ל מכבה את הפנסי' שלו א"ל אף אני אעשה כן שנא' שמש וירח קדרו וכן כתב הגה"מ וכ"כ המרדכי במ"ק בשס הר"ם:
ומ"ש ואומר קדיש שלם כלומר שאומר תתקבל וכ"כ הגהת אשיר"י דמסכת תעניות ובסמוך אכתוב דברי הגה"מ:
ומ"ש ועוד דלא שייך לומר ואני זאת בריתי שהכל בטילים בו פי' מד"ת וכ"כ הגה"מ מדלג ואני זאת בריתי עד ואתה קדוש וטעמא משום דאסור בד"ת ולא שייך לומר לא ימושו מפיך:
ומ"ש ואומר קדיש בלא תתקבל כ"כ הגה"מ ונתנו טעם לפי שכבר אמר באיכה שתם תפלתי אבל קודם קריאת קינות אומר קדיש כולו כבשאר ימות השנה ויש מקומות שאין מדלגין תתקבל אלא בלילה אחר תפלה אבל בשחרית אומרים אותו לפי שכבר סלקו וסיימו לומר קינות ואומרים קצת פסוקי נחמות בסופו עכ"ל <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>:
ומ"ש ואם חל ט"ב במ"ש א"א צדקתך וכו' כ"כ הגהות אשיר"י בסוף תענית והמרדכי בתחל' מ"ק:
ומ"ש שא"א ויהי נועם כך מצאתי במרדכי ישן ונתן טעם משום דמקום שלא נהגו לעשות מלאכה בט"ב אין עושין ותו דאקרי מועד וסמ"ק כתב שהטעם לפי שהוסד על הקמת המשכן ועתה אין לאומרו ביום שנחרב: דין הבדלה בט"ב שחל להיות במ"ש כת' רבינו בסי' תקנ"ו: בסי' תקנ"ה כתבתי שיש לשכב בליל ט"ב מוטה על הארץ ולשום אבן מראשותיו כתבו הגה"מ יש במס"ס דאמגילת רות וקינות ושיר השירים מברך אקב"ו על מקרא מגילה וכן נהג הר"ם אכן יש לאומרה בנחת ובלחש עכ"ל והעולם לא נהגו לברך כלל על שום מגילה חוץ ממגילת אסתר:
בשחרית מסדרין הברכו' והזמירו' כמו בשאר הימים כבר כתוב בסי' תקנ"ד שאע"פ שאסור לקרות בתורה כל דבר שהוא סדר היום מותר:
ומ"ש שיש מקומות שנוהגין שלא לומר השירה כ"כ הכלבו והטעם משום דאין לומר שירה לעת כזאת והעולם נוהגין לומר במקומה שירת האזינו <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>:
ומ"ש ויחיד אומר עננו בשומע תפלה וש"ץ בין גואל לרופא כמו בשאר תענית כ"כ הג"מ ודלא כר"י הלוי שהנהיג שלא לאמרו משום שתם תפלתי:
ומ"ש ואינו כשאר ת"צ לא לענין כ"ד ברכות ולא לענין תפלת נעילה הכי איתא בפרק מקום שנהגו (נד:):
ומ"ש וא"א תחינות דאקרי מועד כ"ה בהל' ט"ב במרדכי שבתחלת מ"ק וכן כת' הרוקח דמטעם זה אין נופלים על פניהם ועוד נתן טעם אחר משום שתם תפלתי סכותה בענן לך וכו' ז"ל הגה"מ אין אומר תחינות ולא והוא רחום ולא אא"א אפי' חל להיות ביום ה' וראבי"ה כ' שיש לומר אל ארך אפים אפי' חל להיות בשאר ימות החול שלא בשני ובה' וכן נוהגים ביש מקומות ע"כ ובהגה"מ החדשות כתוב דברי אבי"ה בלשון הזה י"ל אל ארך אפים וכן נוהגים ביש מקומות אם חל בה'ע"כ. כתב הגהות אשיר"י כבר נהגו אבותינו בכל המקומות שא"א סליחות בט"ב משום דאקרי מועד ומצוה עלינו לקיים מנהג אבותינו עכ"ל <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>:
ומ"ש רבינו ומוציאין ס"ת וקורין ג' בפ' ואתחנן ומפטיר אסף אסיפם הכי אמר אביי בפרק בני העיר (לא:):
ומ"ש שקורין ג' ומפטיר הג' פלוגתא דתנאי בפ' הקורא עומד (כב:) והלכה כר"י דסבר הכי. כתב הכלבו המפטיר בין בשחרית בין במנחה מברך לפניהם ברכה אחת וג' לאחריה שאינו אומר על התורה רק מסיים מגן דוד וכן בכל שאר התעניות שלא נתקנה ברכה על התורה רק לשבתות וי"ט שמזכירין בהם ענין היום ומודים השם על המתנה הנכבדה שנתן לנו מאותם הימים עכ"ל. וכתב אבי העזרי וגולל ס"ת במקומו שלא למעט בכבודו הטעם מפני שמניחים עליו מפה שאינה נאה וגם רגילים להפכה ואם היו מוליכין אותה ממקום שקורין בו למקום שדרכן לגוללו היו ממעטים בכבודו ח"ו וכתב הג"מ שאחר קריאת התורה עומד ופותח באשרי ויש נוהגין לומר למנצח ויש שאין נוהגין לאמרו <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i> ואומר ובא לציון בדלוג כדפי' וקדיש בלא תתקבל עכ"ל:
אבל במ"ס כתב יש קורין ספר קינות בערב וכו' עד וכ"ש שלא לשוח עם העו"ג הכל בפי"ח וכתב כל זה הרמב"ן בתורת האדם ותיבת אבל שכתב רבינו נראה שטעמו מפני שכתב קודם לכן שקורין איכה בלילה ולא כתב שקורין אותה ביום מש"ה קאמר אבל במסכת סופרים כתוב שיש מאחרים אותה עד הבוקר ואין קורין אותה בלילה ואפשר לומר עוד דה"ק כבר כתבתי סדר היום בע"א אבל במ"ס מסדר אותו בענין אחר. וכתב הרמב"ן בת"ה על האי ברייתא דמ"ס מסתברא דהך מכילתא מנהגא תניא וכך היו נוהגין שאחד קורא מגילת קינות וכולם שומעין כדרך שאמרו במגילת אסתר ומברך בקריאתה על מקרא מגילה וכך הזכירו שם בפי"ד וכך אמרו שמברך דיין האמת ונמצא שמברך עליה שתים וכן מאי דאמר קורעין ומספידין מנהגי נינהו וכן מקום שנוהגין לשנות מקומם שעושין אותו כשבת שנייה של אבילות ומקום שיורדים מספסלים עושין אותו כשבת ראשונה וכן נהגו עכשיו שאילו מן הדין אין לנו בגמרא שינוי מקום ישיבת קרקע בט"ב כלל ק"ו מכפיית המטה עכ"ל ונראה מדבריו שהוא מפרש דהא דקאמר מ"ס שאומר ברוך דיין האמת אקורא איכה קאי אבל פשטא דלישנא משמע דאקורא בתורה קאי וכן נראה שהרי כל לשון זה של מ"ס אינו שנוי זה אחר זה שבהלכה ד' מתחיל יש קורין ספר קינות בערב וכו' עד וכ"ש בנים זכרים ובהלכה ז' מתחיל והקורא אומר ברוך דיין האמת ויש שמניחין את התורה על הקרקע כאבילות שחורה ואומרים נפלה עטרת ראשינו וכו' עד וכ"ש שלא לשוח עם העו"ג וא"כ והקורא אומר ברוך דיין האמת דקתני לאו אקורא קינות קאי אלא אקורא בתורה כדפרישית וכן נהגו העולם שהעולה לקרות קודם שיברך ברכת התורה אומר ברוך דיין האמת: <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>
ואם יש אבל בעיר הולך בלילה לבהכ"נ וכו' כ"כ הרא"ש בסוף תעניות בשם הר"ם וכתב דטעמא משום דאבל כל ג' ימים הראשונים אינו הולך לבית האבל במקום המנחמים אלא במקום המתנחמים ב ובט"ב נמי הוי כמו אבל מג' ימים ואילך. והולך לב"ה עם שאר הקהל שהם כמו אבלים: <small>(ב"ה) מ"ש דהוי כמו אבל מג' ימים ואילך שטעמו מפני שהוא אבילות ישנה לא חמירא אלא כמו אבל מג' ימים ואילך:</small>
ואם יש תינוק למול מלין אותו אחר הקינות ויש ממתינין עד אחר חצות שתי הסברות כתובות במרדכי דמ"ק ונתן טעם לממתינים עד אחר חצות דקודם לזה חל אבילות עליו ומילה עושין אותה בשמחה דכתיב שש אנכי על אמרתך וכתב שבספר החכמה קורא תגר עליהן לומר ש?טלין הקדמת זריזין ובהג"א כתב אם יש תינוק למול משהינן ליה עד המנחה בזמן שאומרים נחמות משום שש אנכי וגו' והעולם נוהגין שלא למול עד אחר חצות <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i> אבל אין ממתינים עד זמן שאומרים נחמות וכתב הרוקח בסימן קי"ג שכן נוהגין בשפיר"א שאין מלין קודם חצות לפי שקודם חצות חל עדיין האבילות:
וי"א שאין לברך על הכוס אלא יברך בלא כוס ודעת התוספו' שיברך על הכוס ויתן לתינוק לשתותו ולא חיישינן דלמא אתי למסרך בס"פ בכל מערבין (מ:) אמרי' דבי"ה א"א לומר זמן על הכוס משום דאי אפשר לטועמו משום דכיון דאמר זמן קבליה עליה לי"ה ואסר ליה ולמיתביה לינוקא לא דלמא אתי למסרך וכתבו התוספות אומר רבינו שמואל דוקא גבי זמן שהוא קבוע חיישינן דלמא אתי למסרך אבל אם אירע ברית מילה בט"ב או בי"ה דלא הוי אלא אקראי בעלמא לא חיישינן דלמא אתי למסרך וכ"כ שם המרדכי וכתב הר"ן בפרק תולין שהרשב"א הקשה עליה' מכשותא בכרמא דאמרינן התם דלא ליתביה לינוקא למזרעיה דדלמא אתי למסרך ולי אינה קושיא דאי שרינן בכשותא ע"י תינוק ישראל אתי למעבד הכי בכל שתא ושתא מה שאין כן במילה בט"ב או בי"ה דלא מתרמיא בהו כולי האי ומ"מ הגאונים אמרו דלא מברכינן אכסא אלא מייתינן אסא ומברכין עליה עכ"ל: והמרדכי כתב במסכת יומא בשם ר"ת דבכוס דמילה לא חיישינן דלמא אתי למסרך דלא דמי לזמן די"ה דהתם שתיית כוס משום י"ה וכן נמי כשותא בכרמא פרק תולין דאסור דלמא אתי למסרך דהתם סרוכה משום זריעה דכלאי' ואתי למסרך ובמרדכי ישן כתב שם דבכי האי ינוקא לא חיישינן למסרך וכי חיישינן למסרך ה"מ בתינוק שגדול קצת ונותן אל לבו כדמשמע בפרק תולין גבי זרע כשותא בכרמא ע"כ כתב המרדכי בס"פ בכל מערבין פעם אחת אירע חופה בי'בטבת והורה רשב"ם לברך על הכוס וליתביה לינוקא. וכתב הר"ד אבודרהם שהרמב"ם כתב בתשובה כדברי הגאונים וכ"ד בעל העיטור כמבואר בדברירבי' בטו' י"ד סי' תקנ"ט וגם הרשב"א כת' בתשובה בשם הרי"ף כל תענית שאין היולדת שותה בו אין מברכין על יין של ברכת המילה ולענין הלכה נקטינן כדברי הגאונים והרו"ף והרמב"ם ז"ל לברך ברכת המילה בלא כוס ובט"ב אסא נמי לא מייתינן <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i> מטעמא דאין מברכין על הבשמים כשחל להיות במ"ש ובי"ז בתמוז ובג' בתשרי ובעשרה בטבת שהיולדת יכולה לשתות מברכין על הכוס ותשתה ממנו היולדת והוא שתשמע הברכה ולא תפסיק בדברים בין שמיעת הברכה לשתיי' הכוס <i data-commentator="Prisha" data-order=""></i>:
ובעל ברית לובש בגדים אחרים אך לא לבנים ממש כ"כ המרדכי בסוף תעני':
ומ"ש מעשה שחל ט"ב להיות בשבת ונדחה למחרתו והיה רבינו יעבץ בעל ברית והתפלל מנחה בעוד היום גדול ורחץ ולא השלים תעניתו וכו' כ"כ הגהות מיימוניות והמרדכי בסוף תעניות ובעל ברית דאמרן כראה דהיינו אבי הבן אלא שהמרדכי כתב בסוף תעניות בעלי ברית ולפ"ז אפשר דגם המוהל והסנדק בכלל וזה לשון התשב"ץ מעשה היה בימי רבינו יעקב בן רבינו יצחק סגן לויה שהיה ברית מילה בי' באב וט"ב שחל להיות בשבת ונדחה לאחר השבת כתיקון חכמים והוא היה אבי הבן והמתין עד לאחר חצות וצוה להתפלל מנחה גדולה והלך ורחץ הוא ובעל בריתו ומלו הנער ואכלו כל צרכיהם ולא השלימו עם הציבור מטעם דאמרונן (תענית טו:) ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת כ"ש ברית מילה דחמירא טפי מחמישי לכבוד השבת עד כאן משמע מדבריה' דבעל ברית היינו הסנדק או המוהל די"ט שלהם הוא כמו שהוא של אבי הבן אבל מדברי הג"א פרק אלו מגלחים נראה קצת דבעל ברית קרי בהאי עובדא לסנדק ולא למוהל ומ"מ נראה דלא גרע מוהל מסנדק ומשמע לי דהא דרבינו יעבץ דוקא בט' באב שחל להיות בשבת ונדחה למחרתו דכיון דאדחי לא חמיר כולי האי אבל אם לא היה נדחה אלא שחל להיות בא' מימי השבוע לא היה מיקל בו בכך וכן משמע מההיא דמייתי מרבי אליעזר בר צדוק דאמר וחל ט"ב בשבת ודחינוהו לאחר השבת ואם איתא דה"ה לחל ט"ב בא' מימי השבוע הו"ל לסתום ולומר והתענינו בט"ב ולא השלמנוהו מפני שי"ט שלנו היה ואין לומר דאיצטריך למימר דחל ט' באב בשבת ודחוהו למחרתו לאשמעינן דאפ"ה התענו בו רוב היום וכדקתני והתענינו דהא ודאי לא אתא אלא לומר דלא השלימוהו מפני שי"ט שלהם היה וא"כ למה ליה למימר דט"ב שחל להיות בשבת ונדחה למחרתו הוה אי לאו למימרא דדוקא בכה"ג הוא דלא בעי לאשלומי אבל אם חל להיות בא' מימי השבוע צריך להשלים וכ"נ מתוך תשובה אחת מחכמי אשכנז שבאו לידי:
ונוהגים שלא לשחוט ושלא להכין צרכי סעודה עד אחר חצות כ"כ הרא"ש בסוף תענית בשם הר"מ וכתב שלשון התוס' משמע כן דתניא מתקנין בט"ב למוצאי ט"ב פירוש מסוף היום כמו ממנחה ולמעלה דומיא די"ה דמותר בקניבת ירק מן המנחה ולמעלה ע"כ וכ"כ הגהות מיימוניות וכ"כ במרדכי בתחלת מ"ק וכתב דטוב להמתין ממנחה ולמעלה ומשמע מדבריו דלהמתין עד מנחה קטנה קאמר אבל העולם לא נהגו להמתין אלא עד חצות: כתב הרשב"א בתשובה על אחד ששחט קודם חצות כל דברים אלו לא נהגו בהם אלא כדי שיהא יושב ומיושב מאבילות של ירושלים ולהתאונן ולהתעסק בנהי וקינות כאבל ואם נהגו שלא לשחוט עד חצות או עד הערב אסור להקל בזה עכ"ל:
במנחה קורין ויחל ומפטירין דרשו וכו' הר"ד אבודרהם סחם שמפטירין שובה:
ואומר נחם בבונה ירושלים כבר כתוב משפטו בסי' תקנ"ז ומשפט ענינו יתבאר בסי' תקס"ה ותקס"ו כ' התוס' בפ"ב דתעניות (טז.) אהא דאמרינן ויוצאין לבית הקברות ביום ת"צ מכאן נוהגים בכ"מ לילך לבה"ק בט"ב שהרי ט"ב הוי ת"צ: כתב בתשב"ץ סימן תס"א שבימי רבינו יעקב סגן לויה מת אדם אחד בט"ב ולא הניח לומ' עליו צ"ה משום דכתיב קרא עלי מועד:
Siman תקס
==בית יוסף==
{{המרת או.סי.אר}}
משחרב הבית תקנו שכל דבר שמחה שיהיה בה זכר לחורבן הבית ועל כן אמרו סד אדם את ביתו בסיד ומניח בו אמה על אמה בלא סיד זכר לחורבן פשוט ס"פ חזקת הבתים (ד' ס) ומפרש שם שזה השיור יהא כנגד הפתח וכתבו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל ורבי' אגב שיטפיה נשמט ממנו:
והרמב"ם כתב אין בונין בניין מסיד כבניין המלכים וכו' בסוף הל' תענית כ"כ:
ומ"ש רבינו ואינו משמע כן בגמרא דבתר דמייתי הך ברייתא ת"ר לא יסוד את ביתו בסיד וכו' מסיק כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד וכו' נראה מדבריו שהוא סובר שטעמו של הרמב"ם שאסר לבנות בניין מסיד כבניין המלכים הוא מהא דת"ר לא יסוד את ביתו בסיד ומפני כך הוקשה לו מדמסיק בתר הכי סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו אמה על אמה אלמא ע"י שיור אמה על אמה מותר כל מיני סיד ותמהני עליו כמה תמיהי חדא דהא דקתני כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בה וכו' לא מסקנא דשקלא וטריא על דין סד את ביתו בסיד הוא אלא הכי איתא ת"ר כשחרב הבית בראשונה רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין נטפל להם רבי יהושע א"ל מפני מה אין אתם אוכלים בשר וכו' שלא להתאבל כל עיקר א"א להתאבל יותר מדאי א"א אלא כך אמרו חכמים סד את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט וכיון דברייתא באנפי נפשה היא לא שייך למימר דמסיק כך אמרו חכמים סד את ביתו בסיד דהא לאו מסקנא היא ועוד דאם ת"ל מדפליגי ברייתות אהדדי אפשר דהלכה כקמייתא ולא כבתרייתא דמשום דמארי תלמודא מייתי לה בבתרייתא לא מכרעת מלתא דתיהוי הלכתא כוותה ועוד דהא איכא למימר דלא פליגי דבחדא מתרי גווני שרי או שיערב בו חול או תבן או שישייר בו אמה על אמה וברייתא קמייתא תני תקנתא דבחול ותבן ואידך ברייתא קתני תקנתא דשיור אמה. ועוד לפי דבריו מאי ניהו סיד כבניין המלכים ומאי ניהו טח את ביתו בסיד דתרוייהו סיד נינהו ומה בין זה לזה שאסר הרמב"ם בזה והתיר בזה לכך נ"ל דרבינו לא דק בדברי הרמב'ם כלל דהרמב"ם לאו אמיני סיד קפיד דכל מיני סיד שוים ולא אתי למיסר אלא מיני סיוד וכיור כך מפורש בדברי הרמב"ם בנוסחא דידן שכתב כלשון הזה תקנו חכמים שהיו באותו הדור שאין בונין לעולם בניין מסויד ומכוייר כבניין המלכים וזה ברייתא מפורשת היא שם ס"פ חזקת הבתים שנוייה בלא מחלוקת אין מסיידין ואין מכיירין ואין מפייחין בזמן הזה ומשמע ליה דסיוד וכיור ופיוח מיני פתוחים וציורים הם ואפשר דאין מכיירין ואין מפייחין הם פתוחים וציורים ואין מסיידין אינו מיני ציור אלא כמשמע וה"ק אין מסיידין ועל הסיוד יכייר ויפיח דאפילו כיור ופיוח בלא סיוד לא תואר לו ולא הדר הלכך לא מיתסר ואפשר עוד לומר שדרך העולם כשרוצים לסוד בתיהם טחים בטיט תחלה ואחר כך סדין בסיד אבל המלכים אין טחים בטיט תחלה אלא הכל סיד וקתני דאין מסיידין בענין זה שהוא דרך גדולה ומעלה ובסיד וכיור כזה אין שום תקנה ואפילו ע"י שיור אמה והיינו דלא קתני האי מתניתא שום תקנתא וזהו שכתב הרמב"ם שאין בונין לעולם בניין מסוייד ומכויי' כבנין המלכים ומדקאמ' לעולם משמע שאין לו שום תקנה ובאינך תרי ברייתות סובר הרמב"ם דלא פליגי אהדדי אלא חדא ברייתא תני תקנתא חדא ואידך תני אידך תקנתא ותקנתא דשיור אמה הרי כתב אותה בהדיא ותקנתא דערוב תבן או חול לגירס' רבי' בדברי הרמב"ם דמצריך בטרכסיד שיור אמה פוסק כר' יהודא ולנוסחא דידן שאין כתוב בה טרכסיד נראה שהוא פוסק כרבנן ולא הוצרך להזכיר תקנתא דערוב חול או תבן דההוא טרכסיד מיקרי ואיהו לא קאמר דבעי שיור אמה אלא בסיד דוקא דאילו טרכסיד בלאו הכי נמי שרי י והרי"ף והרא"ש כתבו בסוף תעניו' ההיא דסד אדם ביתו בסיד ומשייר אמה על אמה ואע"פ שלא כתב הא דתניא אין מסיידין ואין מכיירין ואין מפייחין אפשר דלא משום דסבירא לן שאינה כהלכתא השמיטוה אלא משום דמכיון דסיוד פשוט לא התירו אלא ע"י שיור אמה ממילא משמע דסיוד וכיור כבני המלכים ודאי אסור אפי' ע"י שיור <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i> ואפשר שהם סוברים דהנך נמי שרו על ידי שיור אמה אלא שהר"ן כתב על דברי הרי"ף ברייתא דאין מסיידין ואין מכיירין נראה שהוא סובר דלהרי"ף נמי איתא וכמ"ש תחלה והרמב"ן גם כן כתב בת"ה ודע דבההיא ברייתא דאין מסיידין ואין מכיירין מסיים לקח חצר מסויידת מכוייר' ומפוייחת הרי זו בחזקתה נפלה אינו חוזר ובונה אותה כלומר אינו סד ומכייר ומפייח אותה והרמב"ם כתב הלוקח חצר מסויידת ומכויירת הרי זו בחזקתה ואין מחייבין אותו לקלוף הכתלים ולא חשש לכתוב שאם נפלה אינו חוזר ובונה אותה משום דמלתא דפשיטא הוא:
ומ"ש ועושה אשה תכשיטיה ומשייר' בהם דבר מועט וכו' עד מקום הנחת תפילין זהו סיום הברייתא שכתבתי בסמוך דמשחרב בית המקדש רבו פרושים בישראל:
ומה שפירש רבינו צידעא טפול סיד כך פי' רשב"ם והר"ן כתב בסוף תעניות בשם העיטור דכשהאשה קולעת שערה משיירת ממנו דבר מועט בין אזנה לפדחתה כנגד צדעת' והרמב"ם כתב כשהאשה עושה תכשיטי הכסף והזהב משיירת מין ממיני התכשיט שנוהגת בהן כדי שלא יהא תכשיט שלם ובהא דתני עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר בה דבר מועט כתב הרמב"ם וז"ל וכן התקינו שהעורך שולחן לעשות סעודה לאורחים מחסר ממנו מעט ומניח מקום פנוי בלא קערה מן הקערות הראויות לתת שם ותקנו להניח אפר בראש חתנים במקום הנחת תפילין גם זה ס"פ חזקת הבתים וכתבו רבינו בטור אה"ע סי' ס"ה וכן נוהגים באשכנז בשעת ברכה נותנין לחתן אפר בראשו במקום התפילין ובספרד נוהגין ליתן בראשו עטרה עשוייה מעלה זית לפי שהזית מר זכר לאבילות ירושלים ונהרא נהרא ופשטי' עכ"ל וכתב הכלבו יש מקום נמנעו שלא לתת אפר מקלה בראשי חתנים מפני שאין העם מוחזקים כלל בהנחת תפילין ולא יהיה להם האפר תחת פאר ויחשבו ג"כ שמא לא יהיה ג"כ פאר תחת אפר ונהגו לעשות זכרון אחר במקומו שנותנין מפה שחורה על ראש החתן והכלה ועל זה פשט המנהג לשבר הכוס אחר ז' ברכות ע"כ <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>:
ואסרו עטרות לחתנים משנה בסוף סוטה (מט.) בפולמוס של אספסייאנו' גזרו על עטרות חתנים:
ומ"ש ודוקא לחתנים שלא אסרו אלא בעת ריבוי שמחה כ"כ הרמב"ן בת"ה גבי עטרות כלות וז"ל ודוקא לכלה אבל שאר נשים מותר כדתנן (נו.) ולא בעיר של זהב מאי עיר של זהב ירושלים דדהבא כדעבד ליה ר"ע לדביתהו אלמא אינה אסורה אלא לכלות וכן עטרות חתנים ששינו דוקא חתנים אבל שאר כל אדם מותרים בהם שלא גזרו אלא בשעת שמחה וכ"כ התוספות בפרק במה אשה (נט:) ובפ"ק דגיטין (ז.) וכ"כ ה"ה:
ומ"ש וקאמר רב לא שנו אלא של מלח וגפרית וכו' (שם:) בסוף סוטה ופירש"י של מלח ושל גפרית. ענין עטרה עושים מאבן מלח שהוא צלול כאבן הבדולח וצובעין אותה במיני ציורין בגפרית כשם שעושים בכלי זהב וכסף שקורין נאיל"ה: חילתי. כמין גומא הגדל במים:
ומ"ש רבי' ופסק הרמב"ם כשמואל אינו מכוון דהא לשמואל של קנים וחילת מיהא שרי ואילו הרמב"ם סתם וכתב גזרו על עטרות חתנים שלא להניחם כלל ולא חלק בין של שאר מינים לשל קנים וחילת וטעמו מפני שבגמרא אחר מחלוקת רב ושמואל אמרינן ולוי אמר אף של קנים וחילת אסור וכן תני לוי במתני' אף של קנים ושל חילת אסור ופסק הלכה כלוי משום דגדול מרב ושמואל הוה:
ומ"ש ופירשו התוספות דלא בעטרות של ראש איירי וכו' בפ"ק דגיטין (ז.) כתבו כן ולא נראה להם דברי רש"י שפירש דעטרה ממש היא:
וכלות מותרות בכל חוץ מבעיר של זהב וכו' בסוף סוטה (שם) תנן בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות ובגמרא (שם) מאי עטרות כלות אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן עיר של זהב תנ"ה איזהו עטרות כלות עיר של זהב אבל עושה אותה כיפה של מילת ופירש"י עיר של זהב עטרה של זהב ועיר של זהב מצויירת עליה וכתב הרמב"ן בת"ה גרסינן בפ"ק דגיטין (שם) רבינא אשכחיה למר בר רב אשי דקא גדיל כלילא לברתיה א"ל לא סבר לה מר הסר המצנפת והרם העטרה כ"ז שמצנפת בראש כהן גדול תהא עטרה בראש כל אדם נסתלקה מצנפת מראש כהן גדול נסתלקה עטרה מראש כל אדם א"ל דומיא דכהן גדול בגברי וההיא לבתו כלה גדיל וכן הני גברי דאסר להו כלילת חתנים נינהו דעטרות חתנים תנן דמיא דגברי בנשי מותר כך פי' ר"ת נמצאו חתנים אסורים בכל העטרות והכלות מותרות בכולן חוץ מעיר של זהב ושאר אנשים ונשים מותרין בכולן וקשה לי מה שאמרו בפרק במה אשה (נח:) גבי אסטמא משום ר"א בר' שמעון אמרו אין בה משום<i data-commentator="Hagahot" data-order="1"></i> עטרות כלו' אלא י"ל דכל דאניסכא אסור משום עטרו' דלאו דוקא עיר של זהב ואסטמ' יש בה משבצות זהב וכיון דעיקרה בגד לא גזרו ודרבינא של מיני צבעונים הוה דקאמר דקא גדיל דומיא דמצנפ' דאסורה לחתני' ומותר' לכלות שא"א לנוולן לגמרי והיינו דתניא התם איזו היא עטרות כלות עיר של זהב אבל עושה הוא כפה של מילת לא התיר בה עטרה שיש בה כסף וזהב אלא של מילת היו וכתב ה"ה שכך היא דעת הרמב"ם שכתב של כסף או זהב אבל בנוסח שלנו בספר הרמב"ם כתוב אם היה שם כסף משמע לפי נוסחא זו שאע"פ שעיקרה של גדיל אם קבועים בה משבצות כסף או זהב אסור:
ומ"ש רבינו ושאר כל אדם חוץ מחתן וכלה מותרים בכל כבר נתבאר בסמוך: ומ"ש רבי' בשם הרמב"ן דכל שעיקרו של כסף או של זהב אסור אף לכלות לאו למימר דלשאר נשים אסור דהא כל שאינה כלה לא מיתסרא במידי אלא היינו לומר דלא מיבעיא לחתנים דאסור אלא אף לכלות: ואסור כל מיני שיר בין בכלי בין בפה בסוף סוטה (מח.) תנן משבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות שנאמר בשיר לא ישתו יין ובפ"ק דגיטין (ז.) שלחו ליה למר עוקבא זמרא מנ"ל דאסור שירטט וכתב להו אל תשמח ישראל אל גיל כעמים ולישלח להו מהכא בשיר לא ישתו יין אי מההוא הוה אמינא הני מילי זמרא דמנא אבל דפומא שרי קמ"ל ופירש רש"י זמרא לשורר בבי' המשתאות וכתבו התוס' וכן משמע מדקאמר ולישלח להו מהכא בשיר לא ישתו יין וראוי להחמיר בכיוצא דההוא דירושלמי דהוה קאים ודמיך בזמרא שמתענג ביותר ושיר של מצוה שרי כגון בשעת חופה שעושין לשמח חתן וכלה וגם סמ"ג כ' בהל' ט"ב דלשמח חתן וכלה שהוא שיר של מצוה מותר ורבינו כתב בסי' של"ח בשם אבי"ה שמותר לומר לעו"ג בשבת לנגן בכלי שיר בחופות דאמירה לעו"ג במקום מצוה שרי ואין שמחת חתן וכלה בלא כלי שיר ע"כ:
ומ"ש רבינו ומלשון הרמב"ם משמע בכלי אסור בכל ענין ובפה דוקא על היין כ"מ ממ"ש בסוף הלכות תענית וז"ל וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר אסור לשמוח בהן ואסור לשמען מפני החורבן ואפי' שירה בפה על היין אסורה שנאמר בשיר לא ישתו יין וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תשבחות או שיר של הודאות לאל וכיוצא בהן על היין:
ומ"ש רבינו שמותר לומר שירות ותשבחות על היין בבית המשתה כן כתב הרי"ף והרא"ש בפרק אין עומדין בשם גאון וכ"כ ה"ה בשם גאון ג"כ וכך הם דברי הרמב"ם שכתבתי בסמוך: גרסינן בסוף סוטה (מח.) א"ר אודנא דשמעא זמרא תיעקר אמר רבא זמרא בביתא חורבא בסיפא שנאמר קול ישורר בחלון חרב בסף אמר רב הונא זמרא דנגדי ודבקרי שרי דגרדאי אסור ופירש"י דנגדי. מושכי ספינות בחבל שרי שאינו אלא לזרזם במלאכתן: ודבקרי. שמזמרים בשעה שחורשים אינו אלא לכיון את השוורים לתלמיהם שהולכים לקול השיר שערב עליהם: דגרדאי. אינו אלא לשחוק:
ואסור לאדם שימלא שחוק פיו בזמן הזה שנאמר אז ימלא שחוק פינו וכו' בריש פרק אין עומדין (לא.) אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה ומפרש רבינו דבזמן הזה דוקא קאמר וכך פירש הרמב"ן בת"ה אבל ה"ר יונה פירש דשלא בזמן הזה נמי קאמר שהשמחה יתירה מרגילין את האדם לשכוח המצות:
Siman תקסא
==בית יוסף==
{{המרת או.סי.אר}}
הרואה ערי ישראל בחורבנן אומר על הראשונה שרואה ערי קדשך היו מדבר וקורע מימרא דר"א פרק אלו מגלחין. (כג.) אלא ששם כתוב ערי יהודה וכך הם דברי כל הפוסקים וגם רבינו כתב בטור י"ד סי' ש"מ וערי ישראל דכתיב הכא לאו דוקא וכן המנהג שלא לקרוע אלא על ערי יהודה דוקא וק"ל דכיון דבגמרא מייתי לה מדכתיב ויבאו אנשים משכם משילו ומשומרון מגולחי זקן וקרועי בגדים הול"ל דעל כל ערי ישראל קורעין דהא הני עיירות ערי ישראל הם ולא ערי יהודה ושמא י"ל דהני לא קרעו בגדיה' עד שראו המצפה שהיא מערי יהודה. והאי ערי יהודה בחורבנן דקאמר דהיינו שהן חרבות ואין בהם יישוב כלל אבל אם יש בהם יישוב אף על פי שהם בידי עו"ג היה נראה לכאורה דא"צ לקרוע ואפשר דכל שהם בידי עו"ג אע"פ שיש בהם יישוב בחורבנן מיקרי וכן עיקר:
ומ"ש ואינו צריך לקרוע באחרות כן דקדק שם הרא"ש וכ"כ ה"ה בסוף הלכות תענית בשם הרמב"ן ז"ל:
ומ"ש וכשרואה ירושלים אומר ציון מדבר היתה ירושלים שממה וקורע במימרא הנזכרת: וכתב ה"ה בשם הרמב"ן אני תמה כיון דקתני על ערי יהודה בחורבנן קורע מה צ"ל בירושלים בחורבנן והלא בכלל היתה ויש לומר שאם קרע בערי יהודה חוזר וקורע על ירושלים שאילו בשאר ערי יהודה קרע על אח' מהן אינו קורע על השנייה וקורע על ערי יהודה בפני עצמה ועל ירושלים קרע אחר בפני עצמו ואם קרע על ירושלים תחלה אינו קורע על שאר ערי יהודה שכבר קרע לקדושה שבכולן. וגם הרא"ש כתב יראה דעל ערי יהודה אינו קורע אלא על הראשונה שראה ועל כל האחרות שראה אינו קורע דאי צריך לקרוע על כל אחת ואחת שהוא רואה למה ליה למימר וקורע על ירושלים דגם היא בכלל ערי יהודה ולא מסתבר למימר שהזכיר ירושלים בשביל פסוק אחר שיש לו לומר ואגב זה נקט וקורע ע"כ:
ומ"ש רבינו כשרואה בה"מ אומר בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך בו אבותינו היה לשרפת אש וכו' וקורע גם זה במימרא הנזכרת:
ומ"ש ומהיכן חייב לקרוע משיגיע לצופים ברייתא שם ונ"ל דהיינו לומר שכל שראה בהמ"ק או ירושלים קודם שיגיע לצופים לא חשיבא ראיה דרחוק מקום הוא ומשהגיע לצופים חשיבא ראיה ומשמע דה"ה לערי יהודה. שאינו קורע עליהם עד שיהיה סמוך להם כשיעור שיש מן הצופים עד ירושלים:
ומ"ש ואם ראה המקדש תחלה קורע על המקדש ומוסיף על ירושלים ואם ראה ירושלים תחלה קורע על ירושלים בפני עצמו ועל המקדש בפני עצמו שם בגמרא: והא דאמרינן שאפשר לראות המקדש קודם ירושלים פירש"י דמשכחת לה כגון שנכנס לירושלים בשידה תיבה ומגדל דלא ראה ירושלים עד שראה ב"ה והרמב"ם כתב דכשהוא בא מדרך המדבר פוגע במקדש קודם שיראה את ירושלים ובמאי דאמרינן קורע על המקדש ומוסיף על ירושלים פירש הרמב"ן בתה"א כשפוגע במקדש קורע טפח ועל ירושלים מוסיף כל שהו. ובמאי דאמרינן קורע על ירושלים בפני עצמה ועל המקדש בפני עצמו פירוש קריאה טפח לכל אחד ופשוט הוא ונלמד מדין מי שמת לו מת אחר מת:
היה הולך ובא אם שהה ל' יום וכו' ירוש' בפ' הרואה כתבו הרא"ש בפרק אלו מגלחין וגם הרמב"ם כתבו:
ומ"ש וצריך לקרוע מעומד וכל בגדים שעליו עד שמגלה לבו כ"כ הרמב"ם והוסיף לכתוב שקורע בידו כלומר ולא בכלי וכתב ה"ה שטעמו משום דתניא בפרק אלו מגלחין אלו קרעים שאינן מתאחין הקורע על אביו ועל אמו ועל רבו וכו' ועל ערי יהודה ועל המקדש ועל ירושלים והוא סובר שכל אלו הדברים הם קרעים שוים וכשם שעל אביו ואמו הם. ביד ועד שמגלח את לבו ה"ה לאלו ובהשגו' א"א לא נראה כן מן הגמרא שהרי שנו בתוספתא לא השוו לאביו ולאמו אלא לאחויי בלבד אבל בכלי וכל הבגדים שעליו עד שיגל' את לבו לא הושוו ע"כ ואף דברי הרמב"ם נראין כן עכ"ל ה"ה:
ואסור לאחותן ומותר למוללן ולשוללן וללוקטן ולעשות כמין סולמות ברייתא בפרק אלו מגלחין (כו.) ומה שפירש רבינו על לאחותן הם דברי הרא"ש שם:
Siman תקסב
==בית יוסף==
{{המרת או.סי.אר}}
אמר רב חסדא כל תענית שלא קבלו מאתמול ושלא שקעה עליו חמה אינו תענית בפ"ק דתענית (יב.) אלא שאין ב' דינים אלו אמורים שם בשם רב חסדא אלא האחד מהן דהיינו כל תענית שלא שקעה עליו חמה לא שמיה תענית אבל הדין הא' דהיינו כל תענית שלא קבלו עליו מבע"י שמואל הוא דקאמר ליה ופירש"י שלא שקעה עליו חמה שלא התענה עד אותה שעה וכתב הרא"ש דשקיעת החמה דקאמר רב חסדא היינו צאת הכוכבים ואע"ג דאמרינן בפרק מי שהיה טמא (לד.) דמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים ה' מילין פי' ר"ת דהיינו מתחלת שקיעת החמה כשהחמה מתחלת להכנס בעביו של רקיע אבל שקיעת החמה היינו סוף שקיעה והוא זמן צאת הכוכבים וכ"כ המרדכי בשם ראבי"ה וכ"כ התוס' בפרק בתרא דע"ג (לד.) וכך הם דברי רבי' וכ"כ הגה"מ בפ"א בשם סמ"ק וז"ל הרבה בני אדם נוהגין לאכול מיד כששקעה החמה מיהו בתוספות ע"ג פי' רבי אלחנן פוק חזי מאי עמא דבר שנהגו להתענות עד צאת הכוכבים אפילו בתענית יחיד וההיא דשלא שקעה עליו חמה ר"ל גמר שקיעה ואע"ג דבגמרא מוכח דגמר שקיעה מתחיל בין השמשות דהוא קודם צאת הכוכבים מ"מ לפי שאין העולם בקיאים מה הוא סוף שקיעה לכן נהגו להמתין עד צאת הכוכבים ואע"ג דבגמרא מוכח דאי לאו חומרא דט"ב בין השמשות שלו הוה שרי משמע דבשאר תעניות שרי ספיקא דידהו וי"ל שאני עיולי יומא מאפוקי יומא דבעיולי יומא היינו ליכנס בתעני' שרי בין השמשות שלו כגון ערב ט"ב אבל אפוקי יומא פי' סוף התענית מספיקא לא נפיק עד צאת ג' כוכבים דאז הוי ודאי לילה עכ"ל: כתבו עוד הגה"מ בפרק הנזכר אמרינן בירושלמי כיון שהלבנה זורחת ומאירה על הארץ בידוע שכבר שקעה החמה ונפקא מינה לגבי תענית ולשבת עכ"ל <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>:
ומ"ש רבינו אינו תענית להתפלל ענינו הכי משמע בגמ' דהיכא דאמרינן אינו תענית היינו לומר שאינו מתפלל תפלת תענית וכן משמע מדברי הרמב"ם הרא"ש והר"ן ז"ל גבי תענית שעות והא דקאמר שאינו מתפלל ענינו כשלא שקעה עליו חמה נראה דלא מיבעיא אם אכל כבר אלא אפילו אם עדיין לא אכל כיון שדעתו לאכול קודם שתשקע החמה אינו מתפלל ענינו. כתוב בתרומת הדשן סימן רנ"ז חתן שמתענה ביום חופתו כמו שאנו רגילים לעשות החופה קודם תפלת המנחה בערב שבת היאך יעשה בשתיית כוסות ברכות אירוסין ונשואין קודם שהתפלל ענינו נראה דראוי הוא שיתפלל מנחה קודם שיכנס לחופה ויתפלל ענינו דקי"ל מתענין לשעות ומתפלל תפלת תענית ואע"ג דרבו בו פתרונים בכמה גווני מ"מ בהאי גוונא נהגו אבל לשתות קודם תפילת תענית נראה דלאו שפיר דמו עכ"ל: דין י' ימי תשובה כתב רבינו בסמוך ושם אכתוב דין תענית חלום והא דבעינן קבלה מבע"י כדי להתפלל תפלת תענית היינו חוץ מת"צ כמ"ש רבינו בסמוך וחוץ מתענית חלום כמבואר בדברי רבינו בסי' תקס"ח וכדברי הרמב"ם בפ"א: והמרדכי כתב כל תענית שלא קבל עליו מבע"י לאו שמיה תענית ודמיא למפוחא מליא זיקא משמע דלא חשיב תענית ומותר לאכול אע"פ שקבל עליו אחר חשיכה להתענות כל היום דכיון דלא קביל מבע"י כאילו לא קביל <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i> ומיהו נראה לר"י דאם התענה מתפלל ענינו דלא גרע מתענית חלום שמתפלל ענינו תוס' וראבי"ה פליג עליה בהא וה"ר מרדכי שמע מפי מורינו ז"ל דאם לא קבל מבעוד יום אין מתפלל ענינו למחר עכ"ל וז"ל התוס' בפ"ב דע"ג (לד.) מעשה בא לפני ר"ת באחד שעשה הרבה תעניות ולא קבלם מאתמול ואמר ר"ת שלא הפסיד תעניותיו כי מאחר שהיה בדעתו להתענות היינו גמר בלבו והוי בכלל נדיב לב דאמרינן (שבועות כו.) דגמר בלבו אע"פ שלא הוציא בשפתיו והא דבעו שמואל ורבי יוחנן קבלה היינו לכתחלה ועוד היה אומר ר"ת כי אף לא גמר בלבו עד הלילה יכול להתענות ולא יתפלל תפלת תענית ויצא ידי נדרו כאילו קבל מאתמול אך לא היה בידי ראיה ברורה על זה ומיהו מצוה מן המובחר לקבל מבע"י בתפלת המנחה עכ"ל <i data-commentator="Prisha" data-order=""></i> ודברי ר"ת כתבו בשמו סמ"ג וסמ"ק והגה"מ בפ"א ובס"ס תקס"ג כתב רבינו דברי ר"ת דקבלה במחשבת הלב סגי ושם אכתוב שכן דעת מהרי"ק ובסי' הנזכר יתבאר ג"כ שכן דעת הרא"ש דסגי במחשבת הלב אע"פ שלא הוציא בשפתיו והוא שיהרהר בשעת תפלת המנחה <i data-commentator="Prisha" data-order=""></i>:
ומ"ש ואפי' קבלו עליו במנחה ליום המחרת והתענה ובלילה שלאחר התענית נמלך להתענות וכו' פשוט הוא דאמימרא קמייתא דכל תענית שלא קבל עליו מאתמול אינו תענית קאי דאילו למימרא דשלא שקעה עליו חמה אינו ענין וכך היה לו לרבינו לסדר א"ר חסדא כל תענית שלא שקעה עליו חמה אינו תענית פי' שלא השלימו עד צאת הכוכבים אינו תענית להתפלל ענינו: אמר שמואל כל תענית שלא קבלו מאתמול אינו תענית להתפלל ענינו ואפי' קבלו עליו במנחה ליום המחרת והתענה ובלילה שאחר התענית נמלך להתענות וכו'. דין זה שם (י"א:) אמר זעירי א"ר הונא יחיד שקבל עליו תענית אפילו אכל ושתה כל הלילה למחר מתפלל תפלת תענית לן בתעניתו למחר אין מתפלל תפלת תענית. וכתב הרא"ש כך היה הגירסא בספרים שלנו והכי פירושו אפילו אכל ושתה כל הלילה למחר בכרס מליאה מתפלל תפלת תענית ולאו דוקא למחר אלא אפילו בלילה נמי כדקאמר בפרק ב"מ (כד.) לן בתעניתו שנמלך ולא אכל בלילה והתענה כל היום למחר אינו מתפלל תפלת תענית כיון שלא קבל עליו להתענות כל אותו היום:
ומ"ש הלכך הא דקיימא לן מתענין לשעות ומתפלל עננו צריך לפרש שקבלו מאתמול וכו' שם (יא:) על האי מימרא תירץ אביי לעולם קסבר רב הונא המתענה לשעות מתפלל תפלת תענית ושאני הכא דאיכא שעות בלילה דלא קבל עליה מעיקרא ופירש"י לעולם קסבר בעלמא דמתענין לשעות והמתענה מתפלל תפלת תענית והכא מ"ט אין מתפלל תפלת תענית דשא"ה היכא דהתענה אתמול ובלילה לן בתעניתו שלא קבל עליו תענית זה בפ"ע מאתמול כדרך שאר מתענין לשעות ואינו חשוב להתפלל עליו ענינו. אמר רב חסדא הא דאמרן מתענין לשעות והוא שלא טעם כלום עד הערב וא"ל אביי האי תענית מעלייתא היא לא צריכא דאימלך אימלוכי ואמר רב חסדא כל תענית שלא שקעה עליו חמה לאו שמיה תענית וכתב הרא"ש תענית שעות כגון שקבל עליו בזמן המנחה להתענות עד חצי היום ושוב נמלך והתענה עד הערב ורש"י פי' במס' ע"ג (לד:) מתענין לשעות כגון שקבל עליו תענית משש שעות ולמעלה אך לא טעם חצי היום הראשון אלא שלא נתכוין לשם תענית וצ"ל שקבל עליו מאתמול מזמן המנחה והרמב"ם כתב דאפי' לא קבל עליו בזמן המנחה כיון שקבל עליו תענית קודם שעות התענית ותימא מ"ש מתענית יום שצריך לקבל עליו בזמן המנחה ואם קבל עליו בלילה לא הוי תענית הלכך צ"ל דכל תענית צריך קבלה בתפלת המנחה עכ"ל ומיהו דברי הר"ן אהא דאמר שמואל כל שלא קבלה מבעוד יום לאו שמיה תענית כדברי הרמב"ן וכך הם דברי הרמב"ם ג"כ ועל מאי דאמרי' לא צריכא דאימלך אימלוכי כתב הרא"ש לפירושא קמא בשהגיע חצי היום נמלך והשלים תעניתו עד הערב ולאידך פירושא קבל עליו להתענות משש שעות ולמעלה ונמלך ולא אכל ו' שעות הראשונות רב חסדא לטעמיה דאמר כל תענית שלא שקעה עליו חמה לאו שמיה תענית הלכך לא מיקרי תענית שעות אם לא שיהיה שרוי כל היום בתענית בלא טעימה כלום וסלקא שמעתתא דלא מיקרי תענית אם לא שקבל עליו מבערב וגם שיתענה עד הערב והרמב"ם כתב אם אכל ושתה ואח"כ התחיל להתענות שאר היום ה"ז תענית שעות ובירושלמי משמע כדבריו דגרסי' בנדרים פרק קונם יין מלתיה דר' יוחנן אמרה מתענה לשעות דא"ר יוחנן הריני בתענית עד דנחסל פירקין ממלתיה דר' יונה הוה מתענין לשעות דר' יונה הוה בצור ושמע דדמיך בריה דר' יוסי אע"ג דאכל גובנא ושתא מיא אסקיה צום ההוא יומא וראבי"ה נדחק מאד להשוות יחד הירושלמי והבבלי ופי' על שיטת הרמב"ם ולא נראה בעיני אך נראה שהירושלמי חולק על הבבלי א"נ נוכל לומר דלא פליג דהא דקא"ר יוחנן ור' יונה דמתענין לשעות לאו לענין תפלת תענית קאמר אלא לענין זה שצריך לקיים נדרו דלא תימא דלא מיקרי נדר כיון שלא קביל עליו להתענות יום שלם קמ"ל דמיקרי שפיר נדר וצריך לקיים דברו אבל לענין ענינו לא מיקרי תענית אם לא שהתענה היום שלם עכ"ל ודברי ראבי"'ה כתב המרדכי שם וז"ל התוס' בפ"ב דע"ג הא דמתענין לשעות צ"ל דמיירי שקבל עליו מאתמול שאם לא יאכל למחר עד חצי היום יהא בתענית עד שחחשך א"נ איכא למימר דמיירי נמי בדלא קבלה מאתמול והא דבעי שמואל קבלה היינו לכתחלה ואי יתיב דמי למפוחא היינו שאינו מקבל עליו שכר תענית אלא נקרא חוטא על שציער עצמו ומ"מ נדרו נדר עכ"ל. וז"ל סמ"ג הא דמתענין לשעות יש לפרש כגון דאמר מאתמול שאם לא יאכל למחר עד חצות יהא בתענית עד שתחשך א"נ יש לפרש דשמואל מיירי באדם שנדר להתענות יום אחד ולא בירר באיזה יום וכשבא יום אחד להתענות אם לא קבלה מאתמול אינו יוצא ידי נדרו ומעשה באחד שעשה כמה תעניות ולא קבלם מאתמול וא"ר יעקב לא הפסיד תעניותיו עכ"ל. והר"ן כתב דלא מקרי תענית שעות אלא בשהתענה כל היום וכתב דשמעינן לה מהני תרי מימרי דרב חסדא דבמימרא קמייתא דאמר והוא שלא טעם כלום כל אותו היום אשמועי' דאם אכל מתחלת היום ואח"כ קבל עליו תענית שעות אינו כלום ומשום הכי פרכינן עליה דא"כ תענית מעלייתא היא ופרקינן לא צריכא דאימלך אמלוכי כלומר שלא קבלה עליו מתחלת היום אלא שנמלך להתענות בחצי היום ובברייתא דכל תענית שלא שקעה עליו חמה לאו שמיה תענית אשמעינן דאפילו קבל עליו להתענות שעות ראשונות של יום אינו כלום כל שהוא אוכל קודם ששקעה עליו חמה. ונמצא שאין תענית שעות כל שאוכל כלום באותו יום אבל הרמב"ם כתב מתענה אדם לשעות והוא שלא יאכל שאר היום כלום כיצד הרי שהיה טרוד בחפציו ולא אכל עד חצות ונמלך להתענות אותן שעות שנשארו מן היום ה"ז מתענה אותן שעות ומתפלל בהן ענינו שהרי קבל עליו התענית קודם שעות התענית וכן אם אכל ושתה ואח"כ התחיל להתענות שאר שעות היום ה"ז תענית שעות וכבר השיג עליו הראב"ד אבל הרי"ף נראה שסובר כדברי הרמב"ם שלא הביא בהלכות הא דרב חסדא דאמר והוא שלא אכל כל אותו היום והוא תימא אחר שלא מצינו מי שנחלק עליו ואפשר שהיה גורר כגירסת ר"ח שכתוב בה רב חסדא לטעמיה דאמר כל תענית שלא שקעה עליו חמה לאו שמיה תענית ולפ"ז כי א"ר חסדא והוא דלא אכל כלום כל אותו היום לא בא למעט מישאכל בתחלת היום אלא האוכל בסוף היום בלבד ואף בירושלמי נמי משמע הכי שאמרו במסכת נדרים מלתא דר"י אמרה מתענין לשעות דר"י הוה בצור ושמע דדמך ר' ואע"ג דאכל גובנא ושתי מיא אסקי ההיא יומא בתעניתא אלא שאין לסמוך על הירושלמי בזה לפי שנראה שם שדעתם הוא גם כן דלא בעינן שקעה עליו חמה אלא מקבל אדם להתענות ג' שעות ראשונות ואוכל אח"כ שאמרו שם מלתיה דרבי יוחנן אמרה מתענין לשעות דאמר אהא בתענית עד שאשלים פרקי עד שאשלים פרשתי ובגמרא דילן לא ס"ל הכי דהא דחי עלה דהא דא"ר יוחנן אהא בתענית עד שאבא לביתי דלשמוטי נפשיה הוא דעבד ומ"מ תמהני על הרי"ף שלא הזכיר תענית שעות בפירוש ולא ידעתי אם הוא דוחה אותה מדשמואל דאמר כל תענית שלא קבלה מבע"י לאו שמיה תענית ואמרינן עלה למאי דמיא למפוחא דמלי זיקא אלמא הכי מסיק ליה תלמודא או אין זה מוכיח דהא מסתבר דלאו לאיפלוגי אתענית שעות אתא אלא לומר דכל תענית שאין בו קבלה לא שמיה תענית דתענית שעות נמי קבלה בעי וכיון שאפשר לפרשה כך אינו בדין לדחות מפני המסקנא דמסיק תלמודא דמתענין לשעות ומתפללין תפלת תענית עכ"ל: וה"ה כתב החלק הראשון שכתב רבינו נראה מוסכם מן הגאונים שזהו מתענין לשעות שהעלו בגמרא שהוא תענית ומתפלל בהן עננו אבל מ"ש וכן אם אכל ושתה ואח"כ התחיל להתענות ה"ז תענית שעות לא ראיתי כן לאחד מן המפרשים והיפך ללמד זכות על הרמב"ם ובסוף דבריו כתב שדברי הרמב"ם ?מן המתמיהים וכתב עוד ראיתי להרשב"א (סי' ה') שכתב בתשובת שאלה ששמע השואל שהרמב"ם חזר בו ותקן כך עינוי שעות אחר אכילה אינו אלא אם לא טעם באותו היום ונמלך להתענות חושבין לו שעות מאותה שעה שנמלך וזהו דבר אמת וכן עיקר עכ"ל:
ואם קבל במנחה להתענות ב' ימים או ג' זה אחר זה וכו' שם אהא דאמר זעירי אמר רב הונא יחיד שקבל עליו תענית אפי' אכל ושתה כל הלילה למחר מתפלל תפלת תענית כתב הרא"ש ר"ח גורס יחיד שקבל עליו תענית ב' ימים זה אחר זה קבל עליו במנחה להתענות ב' ימים זה אחר זה ולא רצופין אלא שיאכל בלילה בנתיים אפי' אכל ושתה כל הלילה בינתיי' למחר מתפלל תפלת תענית דמקרי שפיר קבלה מה שקבל ב' תעניות ביחד אע"פ שאכל ושתה בינתיים וכן גורס הרי"ף וכ"כ הרמב"ם בהדיא בפ"א וכתב עוד הרא"ש וה"ה אם קבל כמה תעניות ביחד עליו רצופים זה אחר זה דסגי בקבלה אחת ואיכא לספוקי אם קבל עליו בשעת המנח' תענית ב' וה' אי סגי בקבלה אחת כיון שאינם רצופים. והמרדכי כתב שם אפלוגתא דרב ושמואל באימתי מקבלים לתענית נראה הדבר דשמואל מודה לרב שאם קבלו במנחה קודם תפלת המנחה שפיר דמי וכ"ש קודם לכן וכן נהג העם לברך בשבת מקבלי תעניות ב' וה' וב' ושוב א"צ לקבל וכ"כ ג"כ בהג"מ. והרוקח כתב יחיד שקבל עליו ב' ימים לישב בתענית אם אכל בלילה בין שני הימים מתפלל תפלת תענית יום ראשון ויום שני לן בתעניתו ולא אכל אותה הלילה שבין ב' הימים אין צריך להתפלל ענינו ביום שני אם התפלל יום ראשון עכ"ל <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i> נראה שהוא מפרש מימרא זו דזעירי לומר דכל שלן בתעניתו שני הימים חשובים כיום אחד וא"צ להתפלל ענינו אלא באחד מהם בלבד: כתב המרדכי יחיד שקבל עליו שני ימים זה אחר זה נראה לרבי דרבותא נקט שאע"פ שקבל רצופים והתתיל כבר בתענית יום אחד מהו דתימא אם אכל הלילה שבין שני הימים כאילו מפסיק בתענית ודמי כאוכל בחצי היום קמ"ל דלא חשיבא הפסקה דמסתמא כך קיבל שני ימים ולא לילה שבינתיים וכתב הכלבו בשם הראב"ד והוא שלא הכניס הלילה בכלל התענית שאם אמר שמקבל עליו תענית שני ימים עם הלילה האמצעי' ואכל בלילה האמצעי' איבד תעניתו ומשלים שני ימים אחרים ואין מתפלל בזה תפלת תענית:
כתב אבי העזרי מי שרגיל להתענות עשרת ימי תשובה אין צריך להתענות עד צאת הכוכבים וכו' כ"כ המרדכי וז"ל כל תענית שלא שקעה עליו חמה נראה דהיינו עשרה בטבת או י"ז בתמוז או צום גדליה וה"ה מי שקבל עליו התענית בפירוש דסתם תענית יום שלם אבל י' ימי תשובה אין רגילות לקבלם בתפלה וכן תענית חלום צער בעלמא קביל עליה מדפריך מדתנן אנשי משמר מתענין ולא משלימין ומשני התם לצעורי נפשייהו קא מכווני והא ציער וכן שמעתי מעידים על זקני ראב"ן שלא היה מתענה בי' ימי תשובה עד שקיעת החמה אלא אחר צאתו מב"ה היה אוכל ואפ"ה נמי מתפלל עננו ע"כ וכ"כ בהג"א וזה שלא כדברי הרוקח <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i> דאין אומרים עננו בימים שבין ר"ה לי"כ חוץ מצום גדליה לפי שאינן אלא בשביל תשובה בלבד ומה שכתבו דבתענית חלום נמי אין צריך להמתין עד שתשקע החמה רבינו כתב בסימן רמ"ט שהר"מ חולק בדבר ובתה"ד כתב על לשון זה של המרדכי נראה דהני תרי טעמי בעינן שאין רגילות לקבלם בתפלה וגם משום דצערא בעלמא קביל עליה וא"כ יש לחלק דדוקא אותם הרגילות להתענות כל ימי התשובה דאינהו לא צריכי לקבלם בתפלה דמקובלים ועומדים מכח מנהגא ואפילו אותם שרגילים להתענות כולם חוץ מיום אחד כדי שלא יהא עליהן כנדר שאם יארע להם אונס שלא יוכלו להתענות שלא יצטרכו להתרה היינו נמי כמו מתענין כולם אבל המתענין רק ב' או ג' ימים בזו נראה דצריכים לקבלם בתפלה בלילה מקודם וא"כ לא מהני טעמא דצערא קביל עלייהו בלחוד עוד נראה דאותן שרגילין להתענות בכל שנה מי"ז תמוז עד ט"ב אע"ג דמסתמא אין צריכין לקבלם בתפלה מ"מ צריכין להשלים עד הלילה דהתם ליכא למימר דצערא בעלמא קביל עלייהו דאדרבא דמו לד' תעניות י"ז וט' וג' וי' שמתענין בהם על החורבן והנהו ג' שבועות נמי רמוזים הם בדניאל להתענות בהם על החורבן ולא דמי לאנשי משמר ולי' ימי תשובה דאותן תעניות לצערא בעלמא על העתיד כדי לקבל התפלה ויקרע גזר דונם ובאנשי משמרות כדי שיתקבלו הקרבנות:
תענית שגוזרין על הצבור אין כל יחיד ויחיד צריך לקבלו תחלה וכו' כ"כ הרא"ש בשם הראב"ד בפ"ק דתעניות גבי פלוגתא דרב ושמואל מאימתי מקבלו וז"ל ולכ"ע הסכמת צבור להתענות אין צריך קבלה לא במנחה ולא בתפלה אלא ש"צ מכריז והתענית מקובל ומתפללין תפלת תענית ואיתא להא מלתא בירושלמי דר' יהודה נשיאה גזר תעניתא א"ל ר"ל לר' יוחנן והא לא קבילנא א"ל אדבי ריש גלותא סמכינן עכ"ל וכ"כ הכלבו בשם הראב"ד וכ"כ הגה"מ פ"א וז"ל אם הקהל קבעו תענית אע"פ שהיחיד לא ידע ולא קבל צריך להתענו' עמהם כדא"ל רבי יוחנן לר"ל אנן בתרייהו גרירינן אבל הר"ן כתב בסוף הפרק אהא דאמרינן אין ת"צ בבבל שעיקרן של דברים כמו שפי' הרמב"ן שכל התעניות שמתענין בבבל אינם אלא כתענית יחיד לפיכך אינו אסור כחומר תענית צבור הטעם מפני שהדיינים שלהם הדיוטות הם ולא סמוכים ולא היה להם נשיא שתהא גזירתו קיימת על כל ישראל לפיכך כשהצבור מקבלין תענית צריכים לקבל כולם על עצמם כיחידים שכל אחד מקבל על עצמו ומש"ה אינו חייב לנהוג בו אלא כתענית יחיד אבל בא"י שהיה להם נשיא לא היו צריכים לקבל תענית על עצמם לפי שגזירתו קיימת על כולן וכולהו בתריה גרירי כדאמרינן בפ"ג (כד.) דבי נשיאה גזר תעניתא ולא אודעינהו לר' יוחנן ולר"ל לצפרא אודעינהו א"ל ר"ל לר' יוחנן והא לא קבלינן א"ל אנן בתרייהו גרירינן אלמא כל תענית שגוזר הנשיא א"צ היחידים לקבלו ולפיכך הוא ת"צ אבל בבבל אינו כן אלא תענית יחידים ע"כ. וה"ה כתב בפ"ג מהלכות תעניות דברי הרמב"ן וכתב שאין נראה כן מדברי הרמב"ם בפ"א ונ"ל שהוא מדייק כן מדכתב הרמב"ם בפ"א כל תענית שלא קבלו עליו היחיד מבע"י אינו תענית משמע דדוחא יחיד אבל ת"צ לא בעי קבלה: כתב רבינו ירוחם בריש נתיב י"ט מי שנדר ואמר אם לא אעשה כך אשב בתענית הוי אסמכתא ויש ג' חלוקים בדבר אחד אם התנה לדבר הרשות כגון שאמר אם לא אלך למקום פלוני אשב בתענית הוי אסמכתא שנית אם התנה לדבר מצוה כלומר לזרז עצמו אם לא אעשה מצוה פלונית אשב בתענית מועיל ולא הוי אסמכתא שלישית אם התנה להציל עצמו מצרה בעת הצרה כגון יעקב אם יהיה אלהים עמדי או כיוצא בזה מועיל ולא הוי אסמכתא ע"כ:
Siman תקסג
==בית יוסף==
{{המרת או.סי.אר}}
אימתי מקבלו אמר רב במנחה ושמואל אמר בתפלת המנחה (יב:) וכתב הרא"ש במנחה כשיגיע זמן המנחה יאמר הריני בתענית יחיד למחר ושמואל אמר בתפלת המנחה פר"ח יאמר בתפלת המנחה מחר אהיה בתענית י"ר שתהא תפלתי ביום תעניתי מקובלת ובשאלתות דרב אחאי מפרש שיתפלל עננו בתפלת המנחה ולא משמע הכי דרב לא קאמר שיתפלל עננו בתפלתו וכן לשמואל בתפלת המנחה ועוד דבפרק ב"מ (כד.) לא קאמר דמתפלל עננו אלא ערבית שחרית ומנחה ע"כ:
ומ"ש רבינו בשם ר"ח שקבלת התענית תהיה בברכת שומע תפלה כן כתב המרדכי והרמב"ם כתב כיצד מקבלו כשיתפלל תפלת מנחה אומר אחר התפלה מחר אהא בתענית וגומר בלבו להתענות למחר וה"ה כתב בקצת ספרי רבינו מצאתי כשיתפלל תפלת המנחה או אחר תפלה ונראה פירושו קודם שיעקור רגליו אחר שסיים תפלתו וכשיתפלל ר"ל בשומע תפלה ודאי דשמואל ה"ק בתפלת המנחה באיזה מקום שירצה אלא שאין להזכיר צרכיו אלא בשומע תפלה או לאחר תפלתו והרד"א כתב שיאמר בשומע תפלה קבלתי עלי תענית למחר יהר"מ או"א שתענני בקראי ותרחיב צעדי ותענני בצר לי ותחנני ותשמע תפלתי וחותם בא"י שומע תפלה.
ומ"ש רבינו שהרמב"ם כתב שיאמר עננו אינו בנוסחא דידן אבל בנוסחת ה"ה נראה שהיה כתוב כן ותמה עליה. וכבר כתבתי בסמוך שהרא"ש כתב כן בשם השאלתות ותמה עליו: וז"ל א"ח כתב (הר"מ) שקבלת התענית אומר עננו בתפלת המנחה ושאלו לו היאך יוכל לומר עננו והוא אינו מתענה וענה כי מתפלת המנחה מתחיל התענית והביא ראיה ממה שאמרו (ברכות כז:) מתפלל אדם של שבת בע"ש עכ"ל:
ומ"ש רבינו רי"ף פסק כשמואל שם וכ"כ הרמב"ם:
ומ"ש הראב"ד פסק כרב ז"ל הרא"ש שם הראב"ד פסק כשמואל משום דא"ר יוסף כוותיה מסתבר' ולא מחוור דלא פסיק הלכתא אלא מסתברא אמר וכיון דתניא בהדיא דלא כרב יוסף מדחי סברא דיליה וקיימא שמעתתא בין רב ושמואל וקי"ל הלכתא כרב כן נ"ל וכן עמא דבר עכ"ד הראב"ד ומשמע שיש חסרון לשון בנוסחא דידן בספרי הרא"ש וכן צ"'ל הראב"ד כתב הרי"ף פסק כשמואל משום דא"ר יוסף כוותיה מסתברא ולא מחוור דלא פסיק הלכתא וכו':
ומ"ש רבינו כיון דאיכא פלוגתא דרבוואתא טוב שלא להפסיק בתפלה איני יכול ליישבו לפי מה שפירש"י בדברי רב ושמואל שכתב במנחה בזמן המנחה ואפילו בשוק אומר הריני מחר בתענית: בתפלת המנחה. בסופה תוספת רצוי ותחנונים עד שאומר הריני מחר בתענית ודוקא נקט מנחה משום דסמוך לתחלת יום תעניתו לאפוקי תפלת יוצר ודייקא מדפסיק שמואל ופליג אדרב דאמר בזמן המנחה שעורא יתירה עכ"ל אלמא דשמואל בתפלת המנחה דוקא קאמר וכיון שכן היאך כתב רבינו כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא טוב שלא להפסיק בתפלה שנראה שבכך יוצא ידי כולם וליתא דהא למאן דפסק הלכה כשמואל בתפלת המנחה בעי בדוקא וגם אין לומר שרבינו סובר כמ"ש המרדכי דשמואל מודה לרב דאם קבלו במנחה קודם תפלת המנחה שפיר דמי וכ"ש קודם לכן אבל רב לית ליה דשמואל ע"כ דלההוא פירושא צ"ל דרב סובר דקודם תפלת המנחה צריך לקבלו אבל משהתחיל להתפלל תפלת המנחה לא מהני קבלה דאל"כ במאי פליגי וא"כ יקשה דלמאן דפסק כרב קודם תפלת המנחה דוקא בעינן והוה לרבינו לכתוב כן בהדיא ואפשר לומר דסבר כפירש"י וה"ק טוב שלא להפסיק בתפלה כלומר שלא לאומרה בשומע תפלה כמו שפי' ר"ח אלא בסוף התפלה וכמ"ש הרמב"ם שיאמר אחר התפלה מחר אהא בתענית דכיון דסומך הקבלה לתפלת המנחה הוה ליה שואל בתפלת המנחה ויוצא ידי חובתו לדברי הכל ויותר נכון לפרש דהכי קאמר מאחר שאין הכל מסכימים דהלכה כשמואל מוטב להניח דבריו ולאחוז כדברי רב דדלמא לית הלכתא כוותיה דשמואל ונמצא מפסיק בתפלה אבל אם לא משום הפסק התפלה הוה אמרינן כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא דעבד הכי עבד ודעבד הכי עבד אבל משום הפסק תפלה יש לאחוז כדברי רב ולהניח דברי שמואל כן נ"ל לפרש דבריו אבל אינם נראים בעיני משום דחשש זה דשלא להפסיק בתפלה דקאמר איני מכיר דהא קי"ל (ע"ג ח.) שואל אדם צרכיו בשומע תפלה ועוד הא אפשר לאומרו בתפלה בלי שיפסיק בה דהיינו שיאמר אותו בסוף התפלה כמ"ש רבינו בסי' תקס"ח שהמתענה בשבת יכלול עננו באלהי נצור וזה הדרך טוב וישר לצאת ידי כולם <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i> דלפי פירוש רש"י שהוא כפי פשט השמועה לרב ודאי שפיר דמי לקבל בתפלת המנחה במכל שכן. כתבו התוספות בפ"'ק דתעניות (יב.) צריך שיאמר למחר אהיה בתענית יחיד כי היכי דלא ליתי למיטעי בת"צ וכ"כ סמ"ק וכבר כתבתי בשם הרא"ש שאומר הריני בתענית יחיד וכ"כ רבינו ואף על גב דאין ת"צ בבבל אלא ט"ב מ"מ אם היה מקבל עליו להתנהג בחומרות ת"צ היה צריך לנהוג בהם ולפיכך טוב לפרש ולומר שאינו מקבל אלא תענית יחיד כי היכא דלא ליתי למטעי אבל אין הכי נמי דאם קבל עליו תענית סתם דא"צ לנהוג אלא כדין תענית יחיד בלבד וכ"כ רבינו בס"ס תקס"ח:
ואם היה בדעתו להתענות והרהר בלבו קבלת התענית היה אומר ר"ת דהו שפיר קבלה וכו'. הרא"ש בפ"ק דתענית כתב וז"ל בתוס' ע"ג (לד.) כתב ה"ר יהודה בשם ר"ת אם בדעתו להתענות מאתמול ולא קבל עליו במנחה אך בלבו היה להתענות מאתמול אלא שלא הוציאו מפיו מיקרי שפיר תענית דהוי בכלל נדיב לב כדאמרי' בפ"ג דשבועות דאם גמר בלבו אע"פ שלא הוציא בשפתיו מועיל ואע"ג דקאמר התם דלענין שבועה לא מהני גמר עד שיוציא בשפתים דכתיב לבטא בשפתים מסתבר דכל ענייני נדר ילפינן מהדדי דהא גבי צדקה דרשינן מוצא שפתיך תשמור ומועיל גמר בלבו וה"ה גבי תענית והא דבעינן קבלה בתפלת המנחה לכתחלה הוא דבעינן הכי ולישנא דתלמודא לא משמע הכי מדקאמר כל תענית שלא קבלו עליו מבע"י לא שמיה תענית משמע שאין שם תענית עליו כלל להתפלל עננו ולצאת ידי נדרו ונראה לי דראיית ר"ת לא היתה אלא למי שהרהר קבלת תענית בלבו בתפלת המנחה ולא המוציאו מדמביא ראיה מנדיב לב ומצדקה דמחשבת הלב הוי כאילו הוציאו מפיו אבל לא עדיף הרהור שמהרהר כל היום יותר מהוצאת פיו ואם הרהר בשעת תפלה לענין זה ראייתו טובה ונכוח' וקרינן ביה שפיר קבלה עליו עכ"ל וכבר כתבתי בסי' תקס"ב שסמ"ג והגמי"י כ' דברי ר"ת וגם המרדכי כתב כן בשם הר"ף וגם מהר"י קולון כתב בשורש קס"א דאע"ג דר"י סובר שצריך להוציא בפה נראה לפסוק הלכה כר"ת:
Siman תקסד
==בית יוסף==
{{המרת או.סי.אר}}
הלכתא אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר בפ"ק דתעניות (יב:) ת"ר עד אימתי אוכל ושותה פירוש בכל תעני' שאוכל ושותה משתחשך עד אימת אוכל ושותה בלילה כשמתענה למחר עד שיעלה עמוד השחר דברי רבי ר"א ב"ר שמעון אומר עד קריאת הגבר וידוע דהלכה כר' מחבירו אמר אביי לא שנו אלא שלא גמר סעודתו אבל גמר סעודתו אינו אוכל איתיביה רבא גמר ועמד ה"ז אוכל התם כשלא סלק ופירש"י אבל גמר ד"ה אינו אוכל: אכל ועמד. אע"פ שבירך ועמד משולחנו חוזר ואוכל ואין בכך כלום: שלא סלק. את הטבלא דלאו עקירה היא ולא אסח דעתיה מאכילה וכסעודה אריכתא דמיא. איכא דאמרי אמר רבא לא שנו אלא בשלא ישן אבל ישן אינו אוכל איתיביה אביי ישן ועמד ה"ז אוכל התם במתנמנם ה"ד מתנמנם אמר רב אשי נים ולא נים תיר ולא תיר דקרו ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא וכי מדכרו ליה מדכר וכ' הרא"ש פי' הראב"ד שלא ישן אבל ישן אפילו בתוך הסעודה אסור דהו"ל כמי שגמר סעודתו וסילק משום דאסח דעתיה למיכליה וקי"ל כלישנא בתרא לחומרא אפי' ישן בתוך סעודתו קודם שסילק אסור וכ"ש גמר ובירך עכ"ד הראב"ד וחומרא גדולה היא זו ולישנא דברייתא לא משמע הכי כפירושו דקתני עד מתי אוכל ושותה וכו' וכן נהגו כל העולם דשינה בתוך הסעודה לא הוי הפסק הלכך ליתא פירושא דידיה והרי"ף כ' האי מלתא לא איפסיקא בה הלכתא בהדיא אלא מדחזינן לגמרא דקא טרחה לפרושי מתנמנם שמעינן דהלכתא כלישנא בתרא ועוד דאיסורא דרבנן היא ולקולא עבדינן ובין סלק ובין לא סלק אם לא ישן אוכל והולך עד שיעלה עמוד השחר והיינו דלא כפירוש הראב"ד דהא קרי ללישנא בתרא קולא ועוד שהרי פסק דסלק מותר לאכול וכל שכן ישן לאונסו בתוך סעודתו דמותר לאכול עכ"ל הרא"ש ורבינו ירוחם כתב כדברי הרא"ש דכל שכן ישן תוך סעודתו באונס דמותר לאכול ואינו נקרא ישן אלא שינת קבע שישן אדם במטתו ע"כ ואין דבריו מדוקדקים. דהא ודאי שלא על מטתו נמי הוי היסח דעת ואסור לאכול ולא אמרי' דלא הוי היסח דעת אלא במתנמנם או בישן תוך סעודתו והר"ן כתב משמע דללישנא קמא הכל תלוי בגמר ולא גמר שכל שלא גמר אע"פ שישן אוכל וכל שגמר אע"פ שלא ישן אינו אוכל וללישנא בתרא הכל תלוי בישן ולא ישן שאם לא ישן אע"פ שגמר וסלק אוכל וכל שישן אע"פ שלא גמר דינו כגמר וסלק אבל הרי"ף כ' דקי"ל כלישנא בתרא דאיסורא דרבנן הוא ולקולא עבדינן ואם כפי מה שפירשנו הרי בכל אחד מהלשונות יש בו להקל ולהחמיר אבל נראה דדעתו ז"ל כלישנא בתרא דקאמר לא שנו אלא שלא ישן אע"פ שגמר אבל ישן וגמר אסור עכ"ל וזה כדברי הרא"ש אבל הרמב"ם כתב אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר והוא שלא ישן אבל אם ישן אינו חוזר ואוכל וכתב ה"ה בהלכות פסקו כלישנא בתרא דכל שלא ישן אפי' סלק אוכל עד שיעלה עמוד השחר והכל תלוי בשינה וזה דעת רבינו עכ"ל נראה שהוא סובר שדעת הרי"ף דללישנא בתרא אם ישן אע"פ שלא גמר אסור וא"ת לפ"ז קשה היאך כ' דקי"ל כלישנא בתרא דאיסורא דרבנן הוא ולקולא עבדינן הרי בכל אחד מהלשונות יש בו להקל ולהחמיר וכמו שהקשה הר"ן י"ל שהוא סובר היאך דהרי"ף מפרש דללישנא קמא דגמר אסור ה"ה לישן דישן כגמר דמי וללישנא בתרא דוקא בישן הוא דאסור אבל גמר כל שלא ישן מותר והשתא הוי שפיר לישנא בתרא לקולא ובאמת שפשט דברי הרי"ף ודברי הרמב"ם מוכיחין כדברי ה"ה וגם פשט השמועה מוכיח כן כמ"ש הר"ן ולא בא הוא ז"ל לפרש מה שפירש בדברי הרי"ף אלא משום דהוה קשיא ליה מ"ש דקי"ל כלישנא בתרא לקולא ולא הוי משכח דליהוי לישנא בתרא לקולא אם נפרש כן ומאחר דאשכחנא לה פתרי ליישב דליהוי לישנא בתרא לקולא לפי פי' זה נראה לומר דהרי"ף נמי כהרמב"ם ס"ל שהכל תלוי בשינה והדברים מוכיחים דהרמב"ם בשיטת הרי"ף רביה אמרה כמנהגו ברוב המקומות והכי נקטינן ויש לדקדק בדברי הרמב"ם למה לא חלק בין ישן למתנמנם כדמפליג בגמ' וי"ל דלא אצטריך ליה דסתם ישן ישן ממש משמע ולא מתנמנם וכ"כ סמ"ג וז"ל אמר רבא ל"ש אלא שלא ישן שינה גמורה אבל ישן שינה גמורה כדרך שינת הלילה אינו אוכל אבל מתנמנם אוכל ע"כ. כתב הרמב"ם בפ"א דהא דאמרינן אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר אפי' בת"צ שאוכלין בה בלילה מיירי:
ואם התנה לאכול עוד מותר לאכול עד שיעלה עמוד השחר אפי' גמר וישן כך היא הנוסחא הנכונה והוא ירושלמי בפ"ק דתעניות וכתב שם הרא"ש בשם ר"ח והר"ן והתוס' והמרדכי וסמ"ג כתבוה ג"כ וה"ה כתב שהוא כתוב בפי' הראב"ד בספר העיתים אבל לא נכתב בהלכות ויש להחמיר עכ"ל. והגה"מ כתבו בשם הר"מ מצאתי דר"ל דתנאי לא מהניא מדפריך תלמודא והא תניא ישן מותר ולא משני בשהתנה שמע מינה דתנאי לא מהני מיהו נוכל לומר דלא רצה לאוקומה בשהתנה דמלתא דפשיטא היא להכי אוקמה במתנמנם ונמצא דתלמודא דידן והירושלמי לא פליגי והכי שפיר טפי בכל מקום ע"כ. וכדאי הם כל הני רבוותא שכתב הירוש' הזה לסמוך עליהם להקל בדרבנן:
יש אומרים שא"צ תנאי לשתייה וכו' כ"כ המרדכי שי"א כן וכתב בהג"מ שא"ז וסמ"ק פסקו כן וכ"כ הגהות אשיר"י בשם א"ז ומשמע מדבריו שכל משקין מותרין אבל הכלבו כ' בשם הרי"ף דדוקא מים והתו' כתבו בפ' כל כתבי (קית.) ריב"א פי' במסכת תענית שאף לאחר שישן מותר לשתות ע"פ הירוש' ואין ר"י רוצה להקל כ"כ כיון שלא נזכר בהדיא בתלמוד שלנו והרא"ש כתב בתשובה נהגו ע"פ גמרא דידן כשאדם הולך לישן שמתנה לשתות כל הלילה אע"ג דבירוש' משמע שאין תנאי מועיל אחר שינה בגמרא דידן משמע שמותר בתנאי וכן נוהגין עכ"ל נראה מדבריו שלא נהגו לשתות אלא ע"י תנאי ומיהו מ"ש דבגמרא דידן שרי בתנאי והירושל' אוסר אגב שיטפיה לא דק דאדרבה מגמרא דידן איכא למשמע דאסר במתנה והירושלמי הוא שכתב בהדיא דשרי כמו שנתבאר בסמוך וכבר כתבתי דנקטינן להקל כדברי הירושלמי ולענין הלכה בשתייה נראה לפסוק כדברי האומרים שצריך תנאי:
Siman תקסה
==בית יוסף==
{{המרת או.סי.אר}}
יחיד אומר עננו בשומע תפלה לא שנא יחיד שקבל עליו תענית ל"ש יחיד המתפלל עם הצבור וכו' בפ"ק דתענית (יג:) אדבריה רב יהודה לרב יצחק בריה ודרש יחיד שקבל עליו תענית מתפלל תפלת תענית והיכן אומרה בין גואל לרופא מתקיף לה רב יצחק וכי יחיד קובע ברכה לעצמו אלא אמר רב יצחק בש"ת וכן אמר רב ששת והלכתא בש"ת וכתב הרא"ש יש שהיו רוצים לומר דיחיד שהיה מתפלל בת"צ אומר בין גואל לרופא דלאו קביעותא דיחיד לעצמו הוא דצבור קבעי לה ואע"ג דקא מצלי ביחידים צבור נינהו ואין נראה לראבי"ה דא"כ הא דפריך מברייתא דאין בין יחידים לצבור וכו' לישני ליה כפשטא דברייתא אין בין יחיד דעלמא דהיינו תענית יחיד לצבור יחידים בת"צ אלא שהיחיד מתפלל י"ח ויחידים בת"צ מתפללין י"ט אלא ודאי כל יחיד אינו קובע ברכה לעצמו אלא אומרה בשומע תפלה עכ"ל וזהו מ"ש רבינו ל"ש יחיד שקבל עליו תענית ל"ש יחיד המתפלל עם הצבור בת"צ בקמייתא אשמעינן דאפי' יחיד שקבל עליו תענית אומר עננו ובבתרייתא אשמועינן דאפי' יחיד המתפלל עם הצבור בת"צ אומרו בש"ת ולא בין גואל לרופא וכתב הכלבו וש"צ כשמסדר תפלתו בלחש כיחיד דמי ואומרה בש"ת וכתבו התוס' (שם) תפלת תענית בש"ת ואין יחיד קובע ברכה לעצמו לכך צריך כשאומר עננו בש"ת שצריך לאומרו קודם שיאמר הברכה כשמגיע לעננו קודם שיתחיל לומר כי אתה שומע תפלת עמך ישראל ברחמים יאמר עננו ולא יחתום אלא יאמר כי אתה ה' עונה בעת צרה ומושיע ואח"כ כי אתה שומע תפלת עמך ישראל ברחמיס בא"י ש"ת עכ"ל <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>:
ומ"ש ואומר אותו ערבית שחרית ומנחה ואם לא אמר אין מחזירין אותו וכו' שם כתב הרי"ף ירושלמי ר' יונה בשם רב אמר יחיד שגזר על עצמו תענית צריך להזכיר מעין המאורע והיכן אומרה ר' זעירא בשם רב הונא אמר אומרה בליל שבת ויומו פי' בערבית שחרית ומנחה וגרסינן בפ' במה מדליקין (כד.) שני וחמישי של תענית ערבית שחרית ומנחה מתפלל י"ח ואומר מעין המאורע בש"ת ואם לא אמר אין מחזירין אותו אלמא צ"ל עננו בתפלת ערבית וש"מ שאם טעה ולא אמר עננו בתפלת תענית אין מחזירין אותו אבל אי אדכר מקמיה דעקר להו לרגליה נימא הכי עננו ה' עננו כי בצרה גדולה אנחנו וכו' כי אתה שומע תפלה ופודה ומציל ועונה בכל עת צרה וצוקה יהיו לרצון אמרי פי וכו' עכ"ל הרי"ף וכתב הר"ן שהרז"ה חולק ואומר שאין מתפללין תפלת תענית בערבית של ליל כניסת התענית ודחה ראיות הללו הכתובות בהלכות והרמב"ן כתב שאי אפשר לדחותן ויישב כל מה שהקשה הרז"ה וכתב עוד הר"ן ובתו' נמי יש ראיה לדברי הרי"ף דתניא התם פעמים שאין אדם שרוי בתענית ומתפלל תפלת תענית ופעמים שאדם שרוי בתענית ואין מתפלל חפלת תענית כיצד כאן בכניסה כאן ביציאה ושמא תאמר והיאך יתפלל בערבית תפלת תענית והרי הוא אינו מעונה עדיין ועתיד לאכול ולשתות כל הלילה איכא למימר דהיינו מפני הקבלה שקבל התענית על עצמו מבערב שיום של תורה לכל דבר מערב עד ערב וכן בכל תענית שגוזרין ב"ד בגזירה חמורה כט"ב ותעניות אחרונות מבע"י מפסיקין בהם אלא שבתענית יחיד הקילו עליו שדיו שיהא נמנע מאכילה בשעה שבני אדם אוכלים דהיינו י"ב שעות של יום ומ"מ התעני' מתחיל מתחלת הלילה שאם לא היה כן לא היה נאסר לאכול ולשתו' כל הלילה אע"פ שגמר וסלק וישן אלא היה אוכל והולך עד שיעלה עמוד השחר כשם שאוכל כל היום בתעניו' שמפסיק בהם מבע"י אלא ודאי התענית מתחיל מתחלת הלילה ומשום הכי אמרינן שצריך לקבל אפי' תענית יחיד מבע"י ואם אינו מתחיל עד למחר למה הוא מקבלו עליו עד הלילה והא אדרבה כל שהקבלה סמוכה יותר לתענית מעליא טפי כדשקלו וטרו רב ושמואל אי מקבלה במנחה או בתפלת המנחה אלא ודאי משמע שהתענית מבערב הוא מתחיל ולפיכך מתפלל תפלת תענית ומיהו רש"י כתב בפ' במה מדליקין שאפי' בשחרית אין להזכיר עננו מפני שאינו יודע אם יוכל לסיים התענית ונמצא שקרן בתפלתו אך אם בטוח שיתענה כגון דורות הראשונים מזכיר עכ"ל והרא"ש כתב כדברי הרי"ף ואח"כ כתב וז"ל רש"י כתב בפ' במה מדליקין בשם הגאונים שאין אנו רגילין לאמרו ערבית ושחרית שמא יארע לו אונס או בולמוס ויטעום כלום ונמצא שקרן בתפלתו ומה שרגילין שש"צ אומר היינו לפי שא"א שלא יתענו מן הקהל קצת ועל מה שחששו הגאונים שמא יאחזנו בולמוס תימא א"כ היאך אדם לוה תעניתו ופורע והלא נמצא שקרן בתפלתו ועוד לעיל דא"ל רב אשי לר' יהושע בריה דרב אידי לוזיף מר תעניתא וליפרע נימא ליה כבר התפללתי תפלת תענית אלא ודאי כיון דבשעה שהתפלל היה בדעתו להתענות לא מיקרי שקרן בתפלתו אם אכל אח"כ עכ"ל וזה שתמה הרא"ש יש לדחותו ולומר דלא אמרינן לוה אדם תעניתו ופורע אלא דוקא כשלא התפלל תפלת תענית אבל אם התפלל תפלת תענית לא וההיא דר' יהושע בריה דרב אידי בלא התפלל תפלת תענית שמא ימצא שקרן בתפלתו מיירי ומש"ה לא אהדר ליה כבר התפללתי תפלת תענית שלא רצה להוציא שקר מפיו ור"י כתב שנהגו העולם כדברי הגאונים וכ"כ סמ"ג והרוקח <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>:
ומ"ש רבינו בדעת הגאונים שש"צ אומרו בכל פעם נראה דהיינו בשחרית ומנחה שהוא מתפלל בשליחות הצבור אבל בערבית וכן בשחרית כשהוא מתפלל בלחש דין יחיד יש לו וכ"נ מדברי סמ"ק והרוקח והמרדכי בפרק במה מדליקין וכתב המרדכי על דברי הגאונים שכתב רש"י שאין רגילין להזכיר של תעני' לא ערבית ולא שחרית אלא במנחה שמא יאחזנו בולמוס ונמצא שקרן בתפלתו אע"ג שבלאו הכי קיבל עליו מאתמול באלהי נצור מ"מ גנאי הוא יותר אם יאמר עננו בתפלה וכתב הכלבו ועכשיו נהגו שלא להתפלל יחיד עננו אפילו בתפלת שחרית אלא בד' צומות בלבד ונראין דבריו דאפי' לדעת הגאונים בד' צומות אומרו בכל תפלותיו דאפי' יאחזנו בולמוס ויאכל כיון שתקנו חכמים להתענות בו שייך שפיר למימר עננו ביום צום התענית הזה: ומ"ש רבינו שיש אומרים כיון שיסיים כל י"ח ברכות שיכול לאמרה בחתימה ואין כאן משום אין יחיד קובע ברכה לעצמו היינו לומר דלא חשיב קובע ברכה לעצמו אלא כשהוא קובעה בתוך י"ח וכתב דלא נהירא:
וטוב לומר במנחה בתחנונים שאחר התפלה לאחר אלהי נצור רבון כל העולם גלוי וידוע לפניך בזמן שבית המקדש קיים וכו' בקשה זו איתא בפרק היה קורא (יז.) ובתשב"ץ סי' רמ"ה כתב שאומרה אחר תפלת ערבית הרוקח בסי' רי"א גבי ת"צ כתב בקשה זו בלשון רבים <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i> ובתשובות להרמב"ן סי' קנ"א יחיד אומר עננו דלעולם לישתתף איניש בהדי צבורא וכן מעשים בכל יום ואם בא להוסיף ולומר דברים שהם דברי תחנונים ורבוי בקשות רחמים כעין מה שהוא צריך לשעות ובלשון יחיד וכעין קבל חלבי ודמי שנתמעט וכו' אע"פ שהוא אומר בלשון יחיד שפיר דמי ע"כ והיא בתשובת הרשב"א:
כתב רב נתן שאין מנהג ליחיד המתענה לומר י"ג מדות כך היא דעת הרשב"א (סי' רי"א) שכתב בתשובה <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i> וז"ל מסתברא דכל שאומרה דרך תפלה ובקשות רחמים אין נאמרין ביחיד דדבר שבקדושה הן וכמו שאמרו (ר"ה יז:) באגדה נתעטף הקב"ה כש"צ ואמר להם כשישראל עושין לפני כסדר הזה וכו' אבל אם בא לאומרן דרך קריאה בעלמא<i data-commentator="Hagahot" data-order="1"></i> אומרן כדרך שאומרים האופנים וקראי דקדושה דרך קריאה עכ"ל ואע"פ שכתב הר"ד אבודרהם שה"ר יונה כתב כדברי רבינו לא נהוג עלמא הכי. כתב תשב"ץ סי' ק"פ אסור לומר לאחרים מתענה אני ומביא ראיה מירוש' פ' אין דורשין ההיא אתתא דמיתא כבר הוה נפיק לה אור של גיהנם מאודנא לאודנא חד אמר משום דהוי משתעיא בשעת תענית אחד עשיתי שתים וחד אמר משום דמשתעיא לאחריני מתענה אנא:
Siman תקסו
==בית יוסף==
{{המרת או.סי.אר}}
בתענית צבור אומר ש"צ עננו בין גואל לרופא הכי משמע בפ' קמא דתעניות (יג:) דקאמר יחיד שהתענה אומר עננו בין גואל לרופא ופריך וכי יחיד קובע ברכה לעצמו אלא בשומע תפלה אלמא דש"ץ קובע ברכה לעצמו ואומרה בין גואל לרופא וכ"כ הרי"ף וכ' בא"ח אומר עננו בין גואל לרופא דכתיב ה' צורי וגואלי וסמיך ליה יענך ה':
ומ"ש שחותם בא"י העונה לעמו ישראל בעת צרה כ"כ הרמב"ם בפ"ג מהלכות תפלה שחותם העונה בעת צרה ומושיע: אם שכח ש"צ מלומר עננו אם חוזר ולהיכן חוזר כתב בסי' קי"ט:
וכתב אבי העזרי ששמע מאביו רבי יואל ומרבו רבי שמשון ז"ל שהיו תמהים על מה סמכו הראשונים וכו' עד ויכולין לקבוע ברכה הכל בפסקי הרא"ש בספ"ק דתענית ואיכא למידק דמ"ש ובאשכנז עשאום קבע והכל מתענין בהם משמע שאם לא היה קבע והכל מתענין בהן לא היה להם דין ת"צ וממ"ש אח"כ אבל קהל שמקבלים עליהם תענית ודאי רבי' איקרו ויכולין לקבוע ברכה משמע דכל תענית שקבלו הקהל עליהם אע"פ שאינו קבע יכולין לקבוע ברכה וי"ל שמה שכתב בתחלה הוא כלפי מ"ש הרא"ש בשם הראב"ד דהנך תעניות כיון דאיכא דעביד להו ואיכא דלא עביד ולא חובה נינהו ולא על מלתא ידיעה עבדי להו כיחידים דמו ולא יאמר ש"צ עננו אלא בשומע תפלה כתב דהני תעניתא לא שייכי בארץ אשכנז דהתם ליכא מאן דלא עביד להו שעשאום קבע והכל מתענין וגם ליכא למימר דלאו על מלתא ידיעא עבדי להו שהרי סמכו אותה על מעשה דאיוב וכו' וא"כ אפילו לדעת הראב"ד באשכנז שפיר עבדי להתפלל עננו בין גואל לרופא ואחר כך בא לסתור דברי האומרים שאין אומר ש"צ עננו בין גואל לרופא כשמתפללין על גזירה מעו"ג או על כל צרה שלא תבא וה"ה לתעניות שאחר הפסח והחג בשאר מקומות חוץ מאשכנז וכתב דלא דמי לשאלת מטר דאמרינן (תענית יו:) דבני נינוה כיחידים דמו דשאני שאלת מטר שהוא שינוי מטבע הברכה אבל לקבוע ברכה כל עשרה שמקבלין עליהם תענית יכולין לקבוע ברכה נראה שמאחר שהם יכולים לקבוע ברכה קורין ויחל דהא הטעם שנתנו אביו רבו של ראבי"ה לשלא יקראו ויחל הוא משום דכיחידים דמו ותניא בתוספתא אין קורין בתורה בתענית יחיד וכמ"ש בשמם בפסקי הרא"ש וכיון דהרא"ש סבר דכצבור חשיבי לענין לקבוע ברכה ה"ה דחשיבי כצבו' לענין קריאת ויחל וכ"נ ממ"ש רבינו בסוף סימן זה בשם רב שר שלום דבתענית שגוזרין על כל דבר הצריך להם קורין ויחל ומיהו היכא שגוזרין תענית שלא לשום צורך אלא לשוב בתשובה אין לנו שיהיה לו דין תענית צבור לקבוע עננו בין גואל לרופא ולא לקרות בתורה וכך הם דברי הגהת מרדכי ישן שאכתוב בסמוך <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i> והמרדכי כתב ג"כ שתמהו רבינו יואל ורבינו אלעזר בר שמואל על מה סמכו כשמתענין בגזירות וכדי שלא תבא צרה שמתפלל ש"צ עננו בין גואל לרופא וקורין בתורה ויתל כדין תענית צבור וגבי אנשי נינוה משמע דכיחידים דמו ויש לדחוק ולומר כיון שמצינו שקבעו צום בהריגת גדליה והוא תענית צבור ה"ה לשאר קושי עולם. ובהגהת מרדכי ישן מצאתי נראה דתענית יחיד ר"ל כגון מי שיש לו חולה בתוך ביתו וכיוצא בזה דלא שייך לקהל אחד ולא למדינה אם מפני פחדים מגזירות או אפי' עלילות מעו"ג כי לקהל או לקהלות לא קרי בתוס' תענית יחיד וסברא איכא לקרות ולשנות מטבע של תפלה מפני פחדים ומסכנת נפשות דעדיפי מעצירת גשם שאומרים עליהם כמה תפלות והך דבני נינוה הוי משום שתקנו חכמים להזכיר טל ולא מטר וגשם והם היו צריכים למטר אמר להם שלא ישנו ממטבע של תפלה לומר בהזכרה מוריר הגשם ובשאלה תן מטר וכן משמע שלא אמר להם ובלבד שלא תוסיפו אבל אמר להם שלא ישנו מטבע התפלה כדאיתא בירושלמי פ' אין עומדין אבל בין כסא לעשור אין קורין בתורה לפי שכל אחד מתענה לבדו לשוב ולשבור לבו ואינו אומר עננו בין גואל לרופא דמיקרי יחידים לענין קביעות עכ"ל. ודברי הרא"ש נראה דלא שנא שסתם וכתב שקהל המקבלין עליהן רבים איקרו ויכולין לקבוע ברכה וכבר כתבתי בסמוך דמשמע דה"ה לקרות בתורה ובדורינו זה ראיתי נוהגין כן וראיתי חולקין עליהן ונהרא נהרא ופשטיה:
ומ"ש רבינו ומיהו צריך שיהו עשרה שמתענים וכו' ואפי' אם יש עשרה בעיר שמתענין אם אין עשרה בבית הכנסת אינן יכולין לקבוע ברכה כן כתב ג"כ הרשב"א בתשובה וז"ל לעולם אין ש"צ אומרה ברכה בפני עצמה עד שיהיו שם עשרה שאין סליחות ליחיד עד שיהיו עשרה מקובצים במקום אחד:
ונוהגים להרבות סליחות בברכת סלח לנו ופר"י שסומכין על הא דאמרינן אם בא לומר בסוף כל ברכה מעין אותה ברכה אומר וכו' והתוספ' כתבו בפ"ק דע"ג (ח.) אהא דאמר ריב"ל אם בא לומר אחר תפלתו כסדר יה"כ אומר משמע אבל באמצע תפלתו לא ומה שנוהגין עתה בתענית להאריך בפסוקי דרחמי ובסליחות בברכות סלח לנו איכא למימר דציבור שאני עכ"ל ונראה שטעמם משום דמשמע להו דהא דאמרינן אם בא לומר בסוף כל ברכה מעין אותה ברכה אומר היינו לומר קצת דברים אבל להאריך כל כך כמו שאנו מאריכים לא:
כתב רב נתן ש"צ שאינו מתענה אינו יכול להתפלל הר"ד אבודרהם כתב שרב עמרם כתב כדברי רב נתן וכ"כ בסוף ספר הכלבו בשם רב יהודאי ודבריהם דברי קבלה ועליהם יש לסמוך: כתב מהרי"ק בשורש ט' מעשים בכל יום כשאין הכהן מתענה יוצא הכהן מב"ה ועומד לקרות בתורה. ישראל המתענה נראה מדבריו שאין עומד לקרות בתורה מי שלא התענה:
איתא במדרש אהרן וחור תמכו בידיו מכאן שאין פוחתין מג' העוברים לפני התיבה בתענית צבור לכך צריך בתענית צבור שיעמדו שנים אצל ש"צ כו' וכ"כ הרוקח בסימן ר"ג וכן כתב המרדכי ביומא בשם פרקי ר"א:
יש אומרים שכל תענית שיארע בשני ובחמישי שקורין שחרית פרשת היום ובמנחה ויחל וכו' יתבאר בסימן תקע"ה בס"ד ושם יתבאר ג"כ אם מפטירין בתענית צבור:
כל תענית יש בו נשיאות כפים במנחה חוץ מביום הכפורים וכו' בפרק בתרא דתעניות (כו:) ונתבאר בסימן קכ"ט: אם חל ת"צ בע"ש או בערב ר"ח או בר"ח אם נופלים על פניהם אכתוב בסימן תקע"ט בשם הר"ן ושם אכתוב כשחל להיות בר"ח באיזה פרשה קורין ובסי' ר"ך נתבאר באיזה מקום מזכיר עננו במוסף:
Siman תקסז
==בית יוסף==
{{המרת או.סי.אר}}
השרוי בתענית יכול לטעום עד כדי רביעית וכו' בפרק היה קורא (יד.) בעא מיניה אשיאן תנא דבי ר' אמי מר"א השרוי בתענית מהו שיטעום אכילה ושתייה קביל עליה והא ליכא או דלמא סתם הנאה קביל עליה והא איכא א"ל טועם ואין בכך כלום ותניא נמי הכי ר' אמי ורב אסי טעמו עד שיעור רביעית. כ' האגור בשם המרדכי פירש"י רביעית הלוג ור' יהודה בר נתן פי' רביעית ביצה עכ"ל ופי' רש"י עיקר וכתבו התוס' והרא"ש פר"ח כגון שחוזר ופולט הילכך לא חשיבא הטעימה הנאה ומיהו דוקא רביעית אבל טפי מרביעית חשיבה הנאה לענין תענית וכ"כ הרי"ף בפ"ק דתעניות וכ"כ הרמב"ם. וכתב הרשב"א דאפילו בפעם אחת יכול לטעום עד כדי רביעית אם יודע בעצמו שיכול להעמיד עצמו שלא יבלע כלום אבל הגה"מ כ' בפ"א דלא יטעום רביעית בפ"א אלא מעט מעט ולרוקקו וכן כתב הרוקח:
ומ"ש רבינו וביה"כ וט"ב אסור כ"כ הרא"ש בפ"ק דתעניות בשם ה"ר יהודה הברצלוני וכתב הריב"ש בתשובה דטעמא משום דעשה שאר תעניות כתענית יחיד כיון דברצו מתענין אוקמינהו. ובפ' היה קורא כתבו התוס' או דלמא הנאה קביל עליה האי לישנא משמע דמיירי בתענית יחיד שקבל עליו אבל בתענית הכתוב לא ע"כ ומשמע דבכלל תענית הכתוב הם י"ז בתמוז וי' בטבת אבל כל שאר תעניות אפילו תע"צ מאחר שהוא צריך קבלה משמע דשרי דהא פשיט ליה טועם ואין בכך כלום אלמא ס"ל דאכילה ושתייה דוקא קביל עליה והא ליכא אבל בת"ה כתב דהא דטועם ואין בכך כלום דוקא בתענית יחיד אבל בתענית צבור לא משמע דכל תענית צבור קאמר ומיהו אפשר דלא קרי תע"צ אלא לתעניות הכתובים בלבד אבל שאר תעניות צבור כיון דבעו קבלה דינם כדין תענית יחיד לענין זה <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i> וכתב עוד בת"ה ששאלוהו על מי שדרכו לרחוץ פיו בשחרית אי שרי למיעבד הכי ביום תעניתו והשיב דבתענית צבור לא כשר למיעבד הכי אבל בתענית יחיד שרי ואפי' יש במים שרוחץ פיו יותר מרביעית דדוקא הרוצה לטעום אסור ביותר מרביעית דכיון דמתכוין לטעום מתהני מיניה אע"ג דפולט אבל המתכוין לרחוץ פיו לא מתהני ליה אפי' יותר מרביעית אם חוזר ופולטו ועוד דדוקא תבשיל ושאר משקין לא שרו אלא עד רביעית משום דבטפי מרביעית אית ליה הנאה אפי' אי פליט אבל מים אפי' ביותר מרביעית לא חשיב מתהני כיון דפליט ובסמ"ק סימן ר"כ כתוב דבי"ה אסור לרחוץ פיו ושיניו משום דאפי' חצי שיעור אסור מן התורה ושמא יבאו לו מים בגרונו:
וכתב אבי העזרי שיכול ללעוס עצי קנמון ועץ המתוק וכו' כ"כ המרדכי בשמו במסכת תענית וז"ל גרסינן פרק היה קורא וכו' דלמא הנאה קביל עליה כתב ראבי"ה נ"ל כיון דאסיקנא דהנאה לא קביל עליה דיכול לכוס עצי קנמון קניל"אבלעז כדי ללחלח גרונו ולפלוט ואמרי' פרק כיצד מברכין (ד' לו:) כס זנגבילא ביומא דכפורי פטור ונ"ל דפטור ומותר ופטור דנקט משום דשייך באכילה גמורה חיוב חטאת ואפי' אם ביה"כ אסור שאני התם דהוי דאורייתא ועוד דטובא הנאות נאסרו בו עכ"ל וכ"כ הגה"מ בשמו פ"א: <small>(ב"ה) ואין דבריו נראים לי דהא דכס פלפלי ביה"כ פטור היינו טעמא משום דאין בהם הנאה כלל אדרבה אזוקי מזיק ליה ששורפו גרונו:</small>
Siman תקסח
==בית יוסף==
{{המרת או.סי.אר}}
נדר להתענות ואכל כזית אבד תעניתו וכו' בפ"ק דתעניות כתב הרי"ף ירושלמי בפרק קונם יין נדר להתענות ושכח ואכל כבר איבד תעניתו רבי אבא בשם רבנן דתמן והוא שאמר יום סתם הא אם אמר יום זה מתענה ומשלים ולא אמרן אלא אם אכל אבל אם טעם לא וכתב הרמב"ם בפ"א מה' תעניות שכח ואכל משלים תעניתו ומיירי באמר יום זה אבל אמר יום סתם כתבו בפ"ד מה' נדרים ודברי הרא"ש והר"ן על הירושלמי הזה אכתוב בסמוך אצל לוה אדם תעניתו ופורע וכתב הר"ן בשם הרא"ה דהא דאמרינן שכח ואכל כבר אבד תעניתו והוא שאכל ככותבת שכן שיעור אכילה לתענית ומי"ה ילפינן לה ע"כ אבל הרא"ש גורס שכח ואכל כזית אבד תעניתו וכך הם דברי רבי': כתב הגה"מ בפ"א שכח ואכל משלים תעניתו פירוש גומר תעניתו אם ירצה אבל אם ירצה לוה תעניתו דקיי"ל לוה אדם תעניתו ופורע וכך הם דברי הרשב"א בתשובה ששאלוהו במ"ש הראב"ד דההיא דלוה אדם תעניתו אפי' באומר יום זה הוא דהירושלמי הזה הויא תיובתיה דאם כדבריו למה באמר יום זה מתענה ומשלים והשיב מאן אמר לך דמשלים בע"כ ושלא יהא רשאי ללות ישלים תעניתו ודי עכ"ל: וכתב סמ"ק בתענית חלום שאינו יכול ללות ולשלם אם שכח ואכל כזית מתענה ומשלים: כתוב בתה"ד סימן קנ"ו שכח ואכל יותר מכזית בי"ז בתמוז יראה דאין מתענה יום אחר ואע"ג דנוהגין המדקדקים כשמתענים תענית יום זה כגון שאמר הריני בתענית למחר ואעפ"כ מתענה יום אחר אע"פ שאין צריכים כדכתוב בא"ז דאם לא רצה ללות ישלים ויפטר ואם רצה ילונו ויפרענו וא"צ להשלים מ"מ מחמירין המדקדקים למיעבד תרוייהו משלימים מפני קבלת יום זה ופורעים לקיים תענית שלם וצ"ע באשיר"י פ"ק בההוא דירושלמי דלוה אדם תעניתו ופורע אי מתיישב שפיר פסק דא"ז דלעיל אמנם בתע"צ קבוע מגזירת חכמים וחובה להתענות ואם שכח ואכל צריך להשלים ע"כ שהרי יום זה אסור באכילה מדרבנן וא"צ לפרוע אחר תחתיו דדוקא יום זה חובה ולא אחר וא"א לתקן את אשר עוות אם לא שכוונתו להתענות לכפרה על עונו ושגגתו עכ"ל <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>:
נדר להתענות ומצטער יכול ללותו ולפרוע ואין צריך התרת חכם וה"מ בתענית סתם וכו' בפ"ק דתעניות (יב.) א"ר יהודה א"ר לוה אדם תעניתו ופורע כי אמריתא קמיה דשמואל אמר לי וכי נדר קביל עליה דלא סגי דלא משלים לצעורי נפשיה קביל עליה אי מצי מצער נפשיה אי לא מצי לא מצער נפשיה איכא דאמרי כי אמריתא קמיה דשמואל אמר לי פשיטא לא יהא אלא נדר נדר מי לא מצי בעי לשלומי ומיזל למחר וליומא אחרינא וכתב הרי"ף לישנא בתרא והרא"ש כתב פר"ח היכא דאיכא צערא או אונס לוה תעניתו ופורע ושמעינן האי סברא משמואל דאמר צערא מקבל עליה אי מצי מצער נפשיה מכלל דרב במצטער קאמר ע"כ משמע דכלישנא קמא ס"ל וכן דעת הרמב"ם שכתב בפ"ד מה' נדרים הנודר לצום והוצרך לדבר מצוה או מפני כבוד אדם גדול ה"ז אוכל ופורע יום אחר אלמא דאי לאו משום דבר מצוה או כבוד אדם גדול אינו יכול ללוות וכ"כ בהג"א וז"ל לוה ופורע ולא בלבד שהתענית קשה עליו או שנזדמנה לו סעודה של מצוה כגון ברית מילה או סיום מסכת אלא אפי' שמחת מריעות משום דרכי שלום נמי שרי ע"כ אלמא דאי ליכא חד מהני אינו יכול ללותו. וזה שכתב הרמב"ם דמפני כבוד אדם גדול שרי נראה דהיינו כמו מה שכתבו הגהות דמשום שמחת מריעות מפני דרכי שלום שרי ושניהם למדו מדגרסינן בגמרא רב יהושע בריה דרב אידי איקלע לבי<i data-commentator="Hagahot" data-order="1"></i> רב אמי עבדו ליה עגלא תליתאה אמרו ליה ליטעום מר מידי אמר ליה בתעניתא יתיבנא א"ל לוזיף מר וליפרע לא סבר לה מר להא דאר"י אמר רב לוה אדם תעניתו ופורע א"ל תענית חלום הוא ואמר רב יפה תענית לחלום כאש לנעורת ואר"ח ובו ביום הרי דאי לאו משום דתענית חלום הוה היה לוה אותו אע"פ שלא היתה סעודה של מצוה אלא מפני כבוד רב אמי דאדם גדול הוה או מפני דרכי שלום ולהרי"ף שלא כתב אלא לישנא בתרא נראה דאפילו בלי שום טענה אם רוצה ללוות תעניתו הרשות בידו דלא יהא אלא נדר ונדר בלי שום טענה יכול לשלומי ביומא אחרא ועוד שהרא"ש כתב הרי"ף לא הביא לישנא קמא משום דאף ללישנא קמא הלכתא כרב באיסורי ע"כ ומשמע לכאורה דלרב ברצונו תלוי אם רצה ללות לוה אף על פי שאין לו אונס כלל אלא שממ"ש הרא"ש פר"ח היכא דאיכא צערא או אונס לוה תעניתו ופורע ושמעינן האי סברא משמואל דאמר צערא מקבל עליה אי מצי מצער נפשיה אלמא דרב במצטער קאמר ע"כ משמע דאפי' לרב לא שרי ללות אלא במצטער או אנוס כגון מפני כבוד אדם גדול או מפני דרכי שלום וכיוצא בזה הא לא"ה לא וז"ל הרשב"א בתשובה מה שכתבת בלוה אדם תעניתו ופורע שאין לו לאדם ללות אלא באונס גדול טעות הוא בידך שהרי אמרו לוזיף מר וליפרע ושם לא היה אונס גדול כמו שאמרת עכ"ל ויש לתמוה עליו למה כתב שהוא טעות דבההוא לוזיף מר כיון שהיה שם כבוד אדם גדול אין לך אונס גדול מזה. ולענין הלכה כיון שהרמב"ם והרא"ש פוסקים כלישנא קמא הכי נקטינן:
ומ"ש ואין צריך התרת חכם שם כתב הרא"ש ראיתי רבותי שהיו מזקיקים להתיר נדר תענית בג' דכיון שאמר הריני בתענית מחר הו"ל כמו נדר ויראה כיון דצריך לפרוע לא נתבטל הנדר אלא מאומד הדעת אמרינן שהיה בדעתו להתענו' יום א' ולא לקבוע יום זה לחובה וגם מירושלמי דנדרים יש ראיה דקאמר מלתיה דרב אמרה מתענין לשעות דאמר רב לוה אדם תעניתו ופורע ולגמרא דידן דכל תענית שלא שקעה עליו חמה אינו תענית א"א לפרושי אלא דמיקרי תענית מה שהתענה מקצת היום לענין זה דא"צ לשאול על נדרו. כתבו הגה"מ בפ"א פסק הר"מ כשמתענין בה"ב אחר החג או אפי' בי' ימי תשובה ואירע ברית מילה מצוה לאכול וא"צ התרה אע"ג דדבר שאינו כי אם מנהג צריך התרה הכא א"צ כי לא נהגו להתענות בכה"ג ודוקא האוכלים שם אבל אם שולחין לאדם מן הסעודה לבית אין לו לאכול מיהו מי שקבל עליו תענית במנחה באחד מעי"פ צריך התרה ע"כ:
ומ"ש רבינו וה"מ בתענית סתם כגון שנדר להתענות יום א' וכו' שם כתב הרא"ש בירושלמי פרק קונם יין משמע דוקא ביום סתם אבל ביום זה לא דגרסי' התם נדר להתענות ושכח ואכל כזית אבד תעניתו רב אמר בשם רבנין דתמן והוא שאמר יום סתם אבל יום זה מתענה ומשלים משמע ביום סתם הוא דאבד תעניתו לפי שיכול להתענות יום אחר תחתיו דלוה ופורע אבל יום זה אינו לוה ופורע לפיכך משלים אע"פ שאכל כזית והתם מייתי לה לעיל ההיא דלוה אדם תעניתו ופורע וסוגיא דשמעתין לא משמע הכי מדקאמר שמואל וכי נדר הוא דלא סגי דלא משלים צערא הוא דקביל עילויה אי מצי מצער נפשיה וכו' ואי איירי ביום זה ניחא דכי לא מצי אין זקוק לשלם דאי ביום סתם למה לא ישלם אי לא מצי השתא ליעבדיה זמנא אחריתי כשיהיה בריא וחזק ויוכל לעשותו. ונ"ל דאפי' למה שהביא ראיה מהירושלמי דיש חלוק בין ביום זה ליום סתם דה"פ יום זה היינו דיום זה קבוע לו להתענות תמיד כגון שמת בו אביו וכיוצא בו וביום סתם דהיינו שקבל עליו להתענות יום אתד ובמנחה קבל עליו להתענות אותו תענית למחר ובשביל קבלתו לא מקרי יום זה וע"כ צריך לפרש כן דהיאך תמצא שקבל עליו יום סתם והלא צ"ל הריני בתענית למחר עכ"ל. וכ"כ הגהות אשיר"י בפ"ק דשבת דיום זה דקאמר בירושלמי היינו שהיום גורם שקבל עליו להתענות יום שמת בו אביו וכיוצא בו ויום סתם היינו שאומר יום פלוני ובפ"ק דתענית כתבו בשם א"ז שכח ואכל כזית איבד תעניתו והוא שאמר יום סתם אבל אם אמר יום זה מתענה ומשלים אם אינו רוצה ללותו על יום אחר ישלימו אחר שאכל ויפטור ע"כ. וכתב בתה"ד סי' ר"ע נראה דהא דכתב הא"ז דאפי' ביום זה יכול ללותו ר"ל ביום זה כגון אתענה ביום פלוני <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i> אבל ביום קבוע מודה שאין יכולין ללוות דמסתמא לא פליג אירושלמי והר"ן כ' וז"ל. י"א דכי אמרינן לוה אדם תעניתו ופורע ה"מ בשקבל עליו סכום תעניות ולא פירש ימים ידועים ואח"כ בירר להתענות יום ידוע בעד אחד מאותם הימים דכיון דאותו יום אינו מעיקר נדרו וכשהוא לווהו עדיין נשאר נדרו קיים בכה"ג לוה ופורע וסמכי לה מהירושלמי שהביא הרי"ף נדר להתענו' ושכח ואכל אבד תעניתו רב בשם רבנין אמר והוא דאמר יום סתם אבל אם אמר יום זה מתענה ומשלים ומשמע להו דהיונו טעמא דביום סתם איבד תעניתו מפני שיכול להתענו' יום אחר תחתיו דלוה ופורע אבל ביום זה דלא שייך למימר דלוה ופורע משלים והתם נמי מייתי לעיל מינה הך דלוה אדם תעניתו ופורע ואחרים אמרו דאפי' ביום זה לוה ופורע דהא אמרינן הכא לא יהא אלא נדר ומנדר דצדקה הוא דאתיא עלה וכדכתיבנא והתם בפ"ק דערכין מסקינן דאפי' באומר סלע זו לצדקה כל שלא באת ליד גבאי לוה ופורע וכן דעת הראב"ד והרשב"א ז"ל והך ירושלמי דכתיבנא לא מוכח מידי דהיינו טעמא דביום סתם אבד תעניתו לפי שעדיין הוא מחוייב להתענות יום א' אבל ביום זה כל ששכח ואכל אינו מחוייב שיפרענו והרי נדרו בטל מעתה ומש"ה מתענה ומשלים עכ"ל והדעת הראשון הוא דעת הרמב"ם שכתב בפ"ד מה' נדרים הנודר לצום י' ימים באיזה יום שירצה והיה מתענה ביום א' מהן והוצרך לדבר מצוה או מפני כבוד אדם גדול ה"ז אוכל ופורע יום אחר שהרי לא קבע הימים בתחלת הנדר ע"כ וכך נראה שהוא דעת הרא"ש במה שפי' הירושלמי דקאמר דביום סתם לוה ופורע היינו שקבל עליו להתענו' יום א' ובמנחה קבל עליו להתענו' אותו תענית למחר ובשביל קבלתו לא מיקרי יום זה דמשמע הא אם לא קבל עליו קודם לכן להתענו' יום א' אלא במנחה קבל עליו להתענו' למחר מקרי תענית זה ואינו יכול ללותו אלא דא"כ קשה למה הוצרך לדחוק ולהעמיד הא דקאמר בירושלמי דיום זה מתענה ומשלים בשיום זה קבוע לו להתענו' תמיד לימא דהיינו בשלא קבל עליו להתענו' קודם לכן אלא עכשיו במנחה קבל עליו להתענו' למחר לכן נ"ל שהוא סובר דאפי' בכה"ג יכול ללותו ובמה שפי' הירושלמי לא בא אלא ליישב דיום סתם דקאמר בירושלמי היינו שקבל עליו במנחה להתענו' מחר ולדידיה כיון שמקבל עליו במנחה להתענו' למחר אין חילוק בין בקבל עליו קודם לכן להתענו' יום א' ללא קבל ובירושלמי חד מנייהו נקטי ואמרי דלוה ופורע וה"ה לאידך דתרווייהו בחד שיאטה שייטי כך נ"ל לפי מ"ש בפ"ק דתעניות אבל ממ"ש בפ"ק דשבת משמע דאינו יכול ללות אלא בקבל עליו להתענו' יום א' ובמנחה קבל עליו אותו תענית למחר אבל ביום זה ממש אינו יכול ללוות: ולענין הלכה כיון דהרמב"ם סבר דהיכא דלא נדר להתענו' קודם לכן סך ימים אלא קבל עליו סתם להתענו' ביום זה אינו יכול ללוותו כלל אפי' מפני דבר מצוה והרא"ש בפ"ק דשבת משמע דהכי ס"ל הכי נקטינן. כתוב בת"ה סי'ער"ה שמי שנדר להתענו' שני וחמישי שנה תמימה או חצי שנה נוכל לומר דדמיין ימים הללו קצת ליום קבוע הואיל ובירר ימים הללו משאר ימי השבוע משום דיומי דרחמי אינון ולא מצי ללוותן וכן משמע בא"ז וכו' אפס י"ל דכל זה מיירי אם לא ירצה ללוות ומ"מ הדעת נוטה בנידון דידן דאין ללוות התעני' אלא בשביל אונס או צער ממש או בשביל סעודת מצוה דשייך בגוייהו ואעפ"כ צריך להתענו' מקצת היום זמן מועט יותר משהוא רגיל עכ"ל ומ"ש שצריך להתענו' מקצת היום וכו' נראה שהטעם מפני שכתב הרא"ש בפ"ק דתעניו' דמיקרי תעני' מה שהתענה מקצת היום לענין זה דא"צ לשאול על נדרו: במרדכי סוף תעניו' מצאתי כתוב מספקא לר' שמא דוקא תעניתו אבל תע"צ שמא אינו רשאי לפרוש מן הצבור ע"כ ורב"י כתב בפשיטות נראה שהתעני' שמתענין הצבור אינו לוה ופורע ואם שכח ואכל משלים תעניתו כיון שאינו יכול לפרעו וכ"כ הכלבו בשם הראב"ד דתע"צ שהסכימו עליו על כל צרה אינו רשאי ללות ולפרוש מהם ואצ"ל בד' צומות שיש להם זמן קבוע שאינו לוה וכ"כ בפסקי התוס' ופשוט הוא והכי דייק תיבת תעניתו וכתב עוד הכלבו בשם הראב"ד שאפי' באומר יום זה לוה ומיהו מי שקבל עליו שני וחמישי של כל השנה אינו לוה תעניתו לפי שלצער עצמו צער גדול נתכוין. כתב הרא"ש וז"ל הראב"ד פירש לא יהא אלא נדר אילו אמר סלע זו לצדקה עד שלא בא ליד הגבאי מי לא מצי יזיף ופרע והאי נמי כל כמה דלא עביד תעניתא כמאן דלא בא ליד גבאי דמי שהרי בידו הוא וקבלת תעני' אינו אלא לצדקה כאילו מתנדב מחלבו ודמו לגבוה ותמורתה יתן לעניים ואומדן דעת הוא דאדעתא דהכי קביל הלכך לוה ופורע ומ"ש ותמורתה יתן לעניים לא ידעתי למה כיון דצריך לפרוע תעניתו אפשר שר"ל שבו תלוי הדבר אם ירצה יתן תמורתה לעניים ולא יתענה ואם ירצה יפרע תעניתו ולא מסתבר לי דהא אמרינן גדולה תעני' מן הצדקה שזה בגופו וזה בממונו נמצא שאין התשלום שוה עכ"ל ורבינו ירוחם כתב כל זה ואח"כ כתב וראיתי לאבותי נוהנין לפדותו כשיש בו צער או אונס ע"כ ותימא כיון דאיכא צער או אונס מה היו צריכים לפדותו הרי יכולין הם ללותו וי"ל דמיירי כשלא היו רוצים לצער עצמם להתענו' יום אחר א"נ שהם היו סוברים כדברי האומרים דבמקבל עליו להתענו' יום זה אינו רשאי ללותו ובמקום צער או אונס היו פודים אותו בדמים ונותנים לעניים: כתוב בכתבי מה"ר איסרלן סי' ס' שמי שהוא נדור ובא להתענו' סך תעניות יכול לדחותם עד ימות החורף וכ"כ בהגהת מרדכי ס"פ איזהו נשך: עוד בכתבים הנזכרים סי' ס"א שב' ימים וב' לילות רצופים נ"ל להשוותם נגד מ' תעניות שאינן רצופים:
וכן תענית חלום אין לווין אותו שצריך להתענות מיד למחרת ואפי' בשבת כלומר שצריך להתענות מיד למחרת הלילה שראה החלום ואפי' אם הוא בשבת אלמא דלא מהני לבטל חלום רע אלא תענית של אותו יום עצמו הילכך ליכא למימר ביה שילוה אותו וכבר נתבאר זה בעובדא דר'יהושע בריה דרב אידי (יב:) שכתבתי:
ומ"ש שצריך להתענות יום אחר על שביטל עונג שבת פשוט הוא בפ"ק דתעניו' ובפ"ק דשבת (יא י) ול' רבינו אינו מתוקן כל צרכו ושעור דבריו כך הם וכן תענית חלום אין לווין אותו שצריך להתענות בו ביום עכ"פ כדי לבטל חלום רע ואפי' בשבת צריך להתענו' על חלום רע וצריך להתענות ביום אחר על שביטל עונג שבת:
ומ"ש וא"צ שיהיה התענית האחר מיד ביום א' שלאחר השבת כ"כ המרדכי בפ"ק דשבת וה"ה בפ"א מה' תענית ובשם הרשב"א מצאתי כתוב דוקא מי שתשש כחו ואינו יכול להתענות ב' ימים רצופים שאל"כ ראוי לו שלא יתעכב לבקש סליחה וכפרה ע"כ וכבר כתבתי בסי' רפ"ח שהזוהר בפ' ויקהל מצריך להתענו' ביום שאחר השבת מיד וגם בהג"א בפ"ק דתענית כ' שהמנהג להתענות באחד בשבת ואין לשנות המנהג וכתוב בתה"ד סי' רע"ח כתוב במנהגים מתענה בשבת לא יתענה באחד בשבת בחנוכה אלא ימתין עד לאחר חנוכה אבל המתענה בי'"ט ראשון משום חלום יתענה בי"ט שני עכ"ל ודבר תימה הוא לומר שיתענה בי"ט שני דאע"ג דבקיאים בקביעא דירחא מ"מ הרי אנן נוהגים בו קודש ואסור לזלזל בו הלכך לא יתענה עד מוצאי י"ט אח"כ מצאתי בשבלי הלקט וז"ל נמצא בספר החסידים אדם שהתענה תענית חלום בשבת וחנוכה לא יתענה בא' בשבת בחנוכה אלא ימתין עד לאחר חנוכה ויתענה אבל אם התענה בי"ט בשביל חלום יתענה בי"ט האחרון ונ"ל דהכא שבקוה לחסידותייהו שאין להקל ולבטל עונג י"ט דלא גרע י"ט שני של גליות מחנוכה ופורים עכ"ל: וכ' בהג"מ פ"א מה' תענית פסק ה"ר אלחנן הנודר להתענות בשבת או בר"ח וחנוכה ופורים <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i> צריך למיתב תעני' לתעניתיה כדאמר בפ"ק דר"ה (יח:) צאו והתענו על מה שהתעניתם וזה היה בחנוכה ובשוגג וכן הדין בתענית חלום ע"כ ומשמע דה"ה למתענ' בעי"ה תעני' חלום שצריך להתענו' תענית אחר שהרי הוא מצווה לאכול בו ואית ליה סמך בקרא דאורייתא:
כתב ר"ע ורבי' קלונימוס שבזמן הזה אין להתענו' תענית חלום בשבת וכו' כ"כ הגה"א בפ"ק דתעני' ואח"כ כתבו ומנהג בזמן הזה שמתענין בשבת תענית חלום וכן היו נוהגין רבותינו ואם הוא ת"ח ישב כל היום כולו וילמוד בתעניתו ויתכפר לו והמרדכי כתב בפ"ק דשבת דאין להתענו' אלא על חלום שראה תלת זימני ע"כ. והעולם נוהגין להתענו' בשבת על אחד מג' חלומות והם הרואה ס"ת שנשרף או יה"כ בשעת נעילה וקורות ביתו או שיניו שנפלו וי"א שהקורא בס"ת הוא אחד מאלו ואחרים אומרים שהרואה שנושא אשה הוא אחד מהן וי"א הרואה שהוא יה"כ אע"פ שאינו שעת נעילה והא דרואה שיניו שנפלו דוקא שיניו אבל הרואה שנשרו לחייו חלום טוב הוא דמתו היועצים עליו רעה כדאיתא בפרק הרואה (נו:):
והמתענה בשבת י"א שאומר ענינו ברכה בפ"ע וכו' נתבאר בסי' ר"ך: דין המתענה בר"ה ת"ח אכתוב בסי' תקצ"ז המתענה תעני' חלום אם צריך להמתין עד שקיעת החמה כתבתי בסי' תקצ"ב:
אין תע"צ בבבל ליאסר במלאכה ולהפסיק מבע"י אלא ט"ב בלבד ספ"ק דתעני' (יא:) א"ר ירמיה בר אבא אין ת"צ בבבל אלא ט"ב בלבד. כ' הרא"ש פי' ראבי"ה לפי שאין שם נשיא דגרסינן בירושלמי פ"ב דמכילתין<i data-commentator="Hagahot" data-order="1"></i> רבי חלבו אמר לרבי יודן פוק עמן דצערך עבר א"ר יוסי הדא דתימא אילין תעניתא דעבדין ליתנא תעניתא דלית נשיאה עמנא וכ' ראבי"ה דיחיד שקבל עליו תעני' סתם לא חיישינן שמא ת"צ קבל עליו כיון שאין ת"צ בבבל והביא ראיה שכן הצבור כשמקבלין עליהם תענית ב' וה' וב' ומברכין למי שמתענה אומרים תעני' סתם ואינם אומרים תעני' יחיד וכ' עוד הרב אלפס לא הביא מימרא דרב כהנא אמר יחיד שקבל עליו תענית אסור בנעילת הסנדל חיישינן שמא ת"צ קביל עליה ונראה דס"ל כמש"ל בשם אבי"ה דהאידנא ליכא למיחש משום דקיי"ל אין ת"צ בבבל עכ"ל. ומיהו המרדכי כתב בשם אבי"ה כשמקבל התעני' אומר אהא בתעני' יחיד למחר עכ"ל משמע דלכתחלה צ"ל כן וכ"כ רבי' בסי' תקס"ג: כ' בתשובו' מהר"י ויי"ל כשבא יום שמת אב או אם באדר שמעתי שהורה מהר"י מולן לצום בשתיהן. אבל נראה שיש לצום באדר שני ולא בראשון דאמרינן בנדרים (סג.) הנודר עד אדר אם לא ידע שהשנה מעובר' עד אדר הראשון ואם יודע שהשנה מעובר' עד אדר השני והכא נמי הא ידע ואני רגיל כמו מהר"י ז"ל עכ"ל מצאתי כתוב מתענין יום המיתה כ"כ אגודה ועל המתענים יום הקבורה כתב הבל הוא וראייתו מדקאמר שמואל יום שמת בו אביו וכ' מהר"י קולון בשורש ל"א שאם אירע יום שמת בו אביו בשבת או בר"ח יש לדחותו למחר כ' מהרי"ל בתשובה על אשה שנדרה לילך על קברי הצדיקים שבמקום פלוני ועכבה ימים רבים ואח"כ אירע שהשכירוה לילך שם פסק דדי בהליכה זו דכיון דלא נדרה להוציא מעות דמיא לנודר לקנו' בית בא"י דאין מחייבין אותו עד שימצא הראוי לו דאדעתא דהכי נדר הכא נמי ל"ש וכן הנודר להתענו' סכום ימים רצופים ומקלע ליה בהון תעני' חובה או שאר תעניו' חובה מי לא נפיק הלא לצעורי קביל עליה ה"נ ל"ש ודמיא נמי להא דתנן (חגיגה ז:) ישראל יוצאין ידי חובת שמחה בנדרים ובנדבו' אלמא אע"ג דבעי לאיתויי שלמי נדר או נדבה אפ"ה נפיק ביה ידי שמחה אלמא לא אמרינן כיון דאי לא נדר בעי אתויי שלמי שמחה ברגל לא ליפוק ידי נדרו ולא דמיא להאי (נזיר יג:) דהריני נזיר ונזיר לכשיהיה לי בן וכו' דמייתי ליה מהר"מ בשמחות דהתם תרי נדרי נינהו כ' הרמב"ם בפ"א כל השרוי בתעני' בין שהיה מתענה על צרתו או על חלומו בין שהיה מתענה עם הציבור על צרתם הרי זה לא ינהוג עידונין בעצמו ולא יקל ראשו ולא יהיה שמח וטוב לב אלא דואג ואונן כענין שנאמר (איכה ג) מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>:
Siman תקסט
==בית יוסף==
{{המרת או.סי.אר}}
יחיד שמתענה על צרה ועברה וכו' בפ"ק דתעניו' (י:) ת"ר הרי שהיה מתענה על החולה ונתרפא או על הצרה ועברה ה"ז מתענה ומשלים וכתב המרדכי בשם ראבי"ה דהא דקתני מתענה ומשלים היינו כגון שנתרפא החולה או שעברה הצרה לאחר הנץ החמה לר"מ ולרבי יהודה אחר חצות ולר' יוסי אחר ט' שעות ומשמע דהלכה כר יהודה עכ"ל אבל רש"י פי' על החולה ונתרפא. ה"ה אם מת החולה בעי לקיומי נדרו. על הצרה ועברה מתענה ומשלים ואם לאו נראה כמתנה עם קונו. משמע מדבריו דאפי' נתרפא או עבר' הצרה קודם חצות מתענה ומשלים וכ' הרא"ש הקשה הראב"ד מ"ש מתעני' גשמים שמפסיקים ביום אם ירדו להם גשמים קודם חצות ותירץ דשאני תעני' גשמים דכיון שירדו להם גשמים כל צרכן שוב אין להם צורך בזה הפעם אבל צרה אחר' כל שעה צריך רחמים שלא תחזור ואינו טעם מספיק דבגשמים נמי אפי' לא ירד להן כל צרכן אוכלין ושותין ושמחים ואומרים הלל לפי שנתקבלה תפלתם ובוטחי' בבורא שירדו להם כל הצורך וזה שייך לומר אף בשאר צרות אלא נ"ל לחלק בין צבור ליחיד דצבור צריכים להלל ולהודות מתוך שמחה ובכרס מלאה אבל יחיד משלים תעניתו וכן משמע מתוך הרמב"ם שכתב גבי צבור שהיו מתענים וירדו גשמים קודם חצות שמפסיקין וכן אם מתענים על צרה ועברה אם קודם חצו' לא ישלימו אחר חצות ישלימו אלמא לא מפליג בצבור בין גשמים ובין צרו' אחרות וא"כ צריך לחלק בין צבור בין יחיד ה"ז משלים כל התעניות שקבל עליו ונראה דה"ה נמי אם מת החולה דכיון שקבל עליו תענית סתם ולא התנה דעתו היה אקבלה זו מתוך שקבל עליו תעני' הללו תהיה מקובלת תפלתו שיתפלל על החולה ועל הצרה והאי דנקט ונתרפא משום דבדבר זה יש חילוק בין צבור ליחיד עכ"ל. וכ"כ הר"ן ג"כ דמסתברא שלא יומו בלבד הוא משלים אלא כל הימים שקבל עליו להתענו' ובטעם הדבר כתב דברי הראב"ד שחלק בין תעני' גשמים לתענית דשאר צרות וכ'עוד אבל מדברי הרמב"ם בפ"א מה' תעני' נראה שעל היחיד אמרו שהוא מתענה ומשלים בכל הצרות כולם והיינו דקא מייתי לה הכא גבי תעני' של יחידים וההיא דאמרי' התם לא ישלימו בת"צ דוקא היא שאין מטריחין על הצבור אלא כפי הצורך בלבד והיינו דתני לה התם בלשון רבים לא ישלימו וגם ה"ה כתב שדעת הרמב"ם לחלק בין צבור ליחיד ונתן טעם לדבר משום טרחא דצבורא א"נ משום דב"ד כי גזרו תעני' לבן מתנה עליהם בכך אבל יחיד דברים שבלבו אינן דברים: ולענין הלכה כיון דהרמב"ם והרא"ש מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן. כתוב בת"ה סי' ר"פ ת"ח וצבור שגזרו תענית בשביל צבור אחד שנתונים בצרה גדולה תפיסה חמורה ולאחר שהתענו יותר מחצי היום בא להם שמועה ברורה שנפטרו מן התפיסה אתמול קודם שקבלו עליהם. התענית יראה דמן הדין א"צ להשלים דאפי' היה נדר גמור כיון דאשתכח למפרע דבטעות הוא א"צ התרה כדאיתא בנדרים פרק רבי אליעזר (סו.) והלכך בנידון דידן אפי' אי הוי יחיד א"צ להשלים וכ"נ נמי דהא דכת' א"ז <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i> אההיא דקודם חצות לא ישלימו שאם ת"ח ורוב הצבור רוצים להשלים אין היחיד רשאי להפריש מהם בנידון דידן לא שייך לת"ח ולרוב הצבור להחמיר על עצמם ולהשלים הואיל ומעיקרא בטעות הוה אמנם זכורני בימי חורפי דהוה עובד' ממש בנידון דידן והשמועות באו בערב סמוך ליכנס בב"ה שנפטרו מן התפיסה קודם קבלת התענית ואעפ"כ צוה ת"ח אחד מהגדולים וסיימו היום בתעני' וקראו בתורה והפטירו במנחה כבשאר תעניות ואפשר משום דהעריב היום כל כך לא חשו למלתא עכ"ל <i data-commentator="Prisha" data-order=""></i>:
Siman תקע
==בית יוסף==
{{המרת או.סי.אר}}
מי שנדר להתענות כך וכך ימים ואירעו בהם שבתות וימים טובים וכו' כל סימן זה נתבאר יפה לעיל בסימן תי"ח:
ומ"ש וצריך התרת חכם וכו' והותר כל הנדר משנה בנדרים פרק ר"א (סו:) ודין צבור שהתחילו להתענו' ואירעו אלו הימים כ' רבינו בסימן תקע"ב ואם יש צד היתר להתענו' בשבתות וי"ט כתבתי בסימן רפ"ח:
Siman תקעא
==בית יוסף==
{{המרת או.סי.אר}}
היושב בתענית אי מצי מצער נפשיה נקרא קדוש וכו' עד מפני שממעט במלאכ' שמים פשוט בפ"ק דתעניו' (יא.) ואי מצי מצער נפשיה פי' רש"י אם יכול לסבול התענית:
ומ"ש וכן מלמדי תינוקות פשוט הוא דאין לך עוסק במלאכת שמים גדול מהם שעל הבל פיהם של תינוקו' העולם עומד. כ' סמ"ג אין ת"ח רשאי לישב בתעני' ואעפ"כ כשהצבור בצער חייב לצער עצמו עמהם וגם סמ"ק כ' דאם הצבור מתענין יש לו להתענו'. וכ' עוד סמ"ג בשם התוס' עיר שהקיפוה אויבים וכן יחיד הנרדף מפני הגייס או ליסטים או רוח רעה אין רשאין להתענות שלא לשבר כחן ע"כ ונ"ל שנודרים שאם ינצלו יתענו כך תעניו' ועולה להם כאילו התענו אותם וכדאי' בפ"ק דתעניו' (ח.) גבי ר' זירא דאמרי ליה מנא לך הא אמר להו דכתיב ויאמר אלי אל תירא דניאל כי מן היום אשר נתת אל לבך להבין ולהתענו' לפני אלהיך נשמעו דבריך:
Siman תקעב
==בית יוסף==
{{המרת או.סי.אר}}
אין גוזרין תענית על הצבור בתחלה ביום ה' וכו' משנה בפ"ב דתעניו' (טו:) אין גוזרין תעני' על הצבור בתחלה בה' שלא להפקיע שערים אלא ג' תעניו' בה"ב שלש שניו' ה' וב' וה'. ר' יוסי אומר כשם שאין הראשונות בה' כך לא שניו' ולא אחרונו' ופסק הרמב"ם פ"א כרבי יוסי וכן נראה מדברי רבי' בסי' תקע"ה ולפ"ז מ"ש כאן אבל משהתחילו כבר להתענו' יודעים שהוא בשביל התעני' היינו לתת טעם למה בג' תעניו' עצמם מתענין בה' תעני' שנייה אבל לא בא להתיר להתענו' בתעניו' שניו' ואחרונות ה' וב' וה' דמאחר שיש הפסק זמן בין תעניו' אלו לאלו אין העולם זוכרים שהוא בשביל התעני' ושיוך ביה טעמא דהפקע' שערים ודברי רבינו בשלא להפקיע שערים הם דברי רש"י וכ' הר"ן ולפ"ז לא בתעני' של גשמים בלבד אמרו כן אלא בכל צרה שלא תבא על הצבור והכי מוכח מדמתני לה הכא בהדי אין גוזרין תעני' על הצבור בר"ח בחנוכה ובפורים דמשמע דכי היכי דהך מתניא בכל תעניו' הכי נמי הך דאין גוזרין תעני' הצבור בתחלה בה' והר"י פי' דבתעני' של גשמים בלבד אמרו שאז השער מתיוקר כשרואין שמתענין על הגשמים ולא רצו חכמים שתהא הפקעת השער בתחלה בה' מפני כבוד השבת והרמב"ם לא הזכיר טעם למה אין גוזרין תעני' על הצבור בתחלה בה' וכ' ה"ה שלא הזכירו לפי שאפילו במקום שאין לחוש לכך כגון בעיר שרובה עו"ג הדין כן וכ"כ הגאונים שבשום מקום אין גוזרין תעני' לכתחלה אלא בשני וכן נהגו ועיקר עכ"ל:
אין גוזרין תעני' על הצבור בר"ח בחנוכה ובפורים ואם התחילו אין מפסיקין. משנה שם ואפליגו אמוראי (יח:) בכמה תעניו' מיקרי התחילו ופסקו הפוסקים כדברי האומר דאפי' תעני' א' הויא התחלה והיינו דוקא לצבור אבל יחיד אפילו התחיל מפסיק וכמו שנתבאר בסי' תק"ע ותקע"ה ובסוף סימן זה יתבאר שי"א דעכשיו צבור הוי כיחיד ובסי' תקע"ט יתבאר כשמתענין בר"ח אם נופלים על פניהם ואי זו פרשה קורין ומשם נלמוד לחנוכה ופורים ובסי' ר"ך נתבאר באיזה מקום יאמר ענינו במוסף והרמב"ם בפ"א השווה ח"ה להנך ימים דבח"ה נמי אם התחילו אין מפסיקין: כתב הגה"מ בפ"א מה' שופר דבט"ו בשבט אין להתענו' וצבור שגזרו תעניו' ב' וה' וב' ואירע אחד מהם בט"ו בשבט דוחין תעני' זה עד שבת הבאה דלא אשכחן תעני' בר"ה ותו כיון דד' ראשי שנים מתני גבי הדדי מידמו נמי להדדי להא מלתא דכולן שוין שלא להתענו' בהן עכ"ל ונראה דלאו למימרא דאם התחילו מפסיקין דאטו מי חמיר ט"ו בשבט מחנוכה ופורים דתנן בהו אם התחילו אין מפסיקין אלא היינו לומר דמעיקרא דוחים מלהתחיל להתענו' עד שבת הבאה כדי שלא יתענו בט"ו בשבט וכ"נ ממ"ש דין זה במרדכי ריש ר"ה בלשון זה צבור שבקשו לגזור תענית ב' וה' וב' ופגע בתענית ט"ו בשבט דעתי נוטה שהתעני' נדחה לשבת הבאה ואין קובעין תעני' בו שלא מצינו תעני' בר"ה כלל וכו' ומדכתב שבקשו לגזור משמע דדוקא קודם שיתחילו מיירי וכדפרישי' והגה"מ נראה שלא חשש לדקדק לכתוב שבקשו לגזור משום דממילא משמע דלא איירי בהתחילו מהטעם שכתבתי: בפסקי תוס' פ"ק דתעניו' מצאתי כתוב צבור שגזרו תעניו' ואירעו בהן ר"ח או פורים ולא העלו על דעתם מפסיקין אותו יום ואין מתענין ועכשיו צבור הוי כיחיד לענין תעני' וצריכין לפרוע אותו יום שמפסיקין עכ"ל משמע מדבריהם דאפי' התחילו מפסיקין לר"ח חנוכה ופורים משום דחשיבי יחיד כדאמרי' (שם יא:) אין ת"צ בבבל ומ"מ אין נראה שיהא כן דעת הפוסקים שהרי כתבו סתם דאם התחילו אין מפסיקין ולא חלקו בדבר וההוא דאין ת"צ בבבל איכא לאוקומא במילי אחריני כמו שנתבאר בסי' תקס"ח:
וכן יחיד שקבל עליו תעני' סתם בע"ש מתענה ומשלים וכו' שם גבי ט' באב שחל להיות בע"ש מסיק בסוף הפרק הלכה מתענה ומשלים וכ' הרא"ש דה"ה בתעני' יחיד והכי איתא בירושלמי אמר רב הונא אפי' יחיד שגזר על עצמו תעני' מתענה ומשלים פי' אם ירצה ולא חשיב כמתענה בשבת וכיון שיכול להשלים אם ירצה והוא קבל עליו תעני' סתם וכל תעני' שלא שקעה עליו חמה אינו תעני' צריך להתענו' עד צאת הכוכבים אם לא שפירש בשעת קבלת תעני' עד שישלים תפלתו עם הצבור עכ"ל ובסימן רמ"ט נתבאר שיש חולקים בזה:
Siman תקעג
| 