משתמש:Roxette5/בית יוסף אורח חיים/ארכיון 2: הבדלים בין גרסאות בדף

 

Siman תג

 

שבת בבקעה והקיפוה עכו"ם מחיצה בשבת וכו' ריש פ' מי שהוציאוהו (דף מ"ב) א"ר נחמן אמר שמואל שבת בבקעה והקיפוה עכו"ם מחיצה בשבת מהלך אלפים אמה ומטלטל בכולה ע"י זריקה ואע"ג דפליג עליה רב הונא הלכה כשמואל דתניא כוותיה ופירש"י והקיפוה עכו"ם לדירה דאי לאו הכי ביותר מבית סאתים לא משתריא לטלטולי וגם הרמב"ם כתב פכ"ו מה"ש דבשהקיפוה לדירה עסקינן ופשוט הוא ופירש"י עוד מהלך בה אלפים דלא מהני ליה הנך מחיצות להיותה לו כד"א כיון דלא שבת באויר מחיצות מבע"י ומטלטל בכולה אפילו חוץ לאלפים שאין לו רשות להלך מותר לטלטל ע"י זריקה כלומר מותר לזרוק שם וממילא שמעינן דבתוך אלפים מטלטל כדרכן דהא מחיצות נינהו אבל התוספות כתבו נראה לר"י דאף תוך אלפים מטלטל ע"י זריקה אבל כי אורחיה אינו מטלטל אלא ד"א דלענין טלטול כי אורחיה נפרצה למקום האסור לה וכן כתבו בהג"א שם וכתב רש"י דהא דאמר שמואל מהלך אלפים אמה אתיא אף לר"ג דאמר במי שהוציאוהו עכו"ם ונתנוהו בדיר וסהר מהלך את כולה דמודה בהא שאין כל ההיקף כד"א מאחר שיש לו אלפים אמה דדוקא בהוציאוהו עכו"ם אקילו גביה משום דאין לו אלא ד"א ובירוש' מוקי מילתיה דשמואל כר' יהושע וכתוב בהג"א בס"פ הנזכר על הא דירושלמי א"כ לדידן דקי"ל כר"ג מותר להלך כל תוך המחיצה אפילו טפי מאלפים ע"כ. ול"נ כיון דבגמרא דידן תניא כוותיה דשמואל משמע דס"ל דהלכה כוותיה ואפילו כר"ג אתא וכדפירש"י וזהו דעת הפוסקים שפסקו הלכה כשמואל ופסקו הלכה כר"ג:

 

Siman תד

 

יש תחומין למעלה מי' וכו' בר"פ מי שהוציאוהו (דף מ"ג) בעי רב חנניא יש תחומין למעלה מי' או אין תחומין למעלה מי' עמוד גבוה י' ורחב ד' לא תיבעי לך דארעא סמיכתא היא כי תיבעי לך בעמוד גבוה י' ואינו רחב ארבעה א"נ דאזיל בקפיצה ולא איפשיטא וכתב הרא"ש דלחומרא נקטי' וכ"כ הגהות פ"ל בשם הר"מ ויש לתמוה עליהם דהא ספק בשל דבריהם הוא בתוך י"ב מיל ולהרא"ש אפילו חוץ ל"ב מיל וכמ"ש בסי' שצ"ז וגם ר"י בחי"א תמה על הרא"ש וכתב דנראה שדעת הרי"ף לקולא וכ"ד הרמב"ן והרשב"א וכן כתבו בהגהת אשירי בשם א"ז ואפשר שטעמא של המחמירים מדאמרינן בגמרא האי תנא ספוקי מספקא ליה אי יש תחומין ולחומרא והריטב"א כתב שמדברי רש"י נמי משמע דאזלינן בה לחומרא מהאי טעמא והוא ז"ל פי' דאפשר דלגבי נזיר אמרינן הכי משום דספיקא דאורייתא הוא אבל בתחומין ספיקא דרבנן הוא ולקולא וכן הגיה עליו רבינו הגדול וכ"כ הר"י וע"כ התיר רבינו ליכנס בספינה של עכו"ם בשבת וכן לירד ממנה בהגיעו ליבשה שהרי לא קנו שביתה בים למעלה מי' וכן פסקו בתוספות עכ"ל. וכתב עוד רבינו ירוחם שם בשם הרשב"א דאסור להפליג בספינה בשבת דבעיא היא אם יש תחומין למעלה מעשרה ואין לנו להוציאו מחזקת ביתו מן הספק אבל לצאת מן המים בשבת מותר דהא מספקא לן אם קונה שביתה למעלה ואזלינן לקולא ודוקא כשהוא למעלה מי' כל השבת אבל כל שהוא בתוך י' בשבת קנה שביתה וכל שיצא יותר מאלפים אמה חוץ למקום שביתתו אפילו יצא למעלה מי' כשיגיע לו אין לו אלא ד"א וספינות המהלכות בנהר והן גוששות אסור לילך בהם בשבת יותר מאלפים אמה ואפילו כולה עכו"ם ואפילו נכנס ד' ימים קודם השבת והרמב"ם בפרק כ"ז כתב שהוא ספק אם יש תחומין למעלה מי' וכתב שם הרב המגיד ולא ביאר רבינו ספק זה אם הוא לקולא או לחומרא ובתשובה ביאר שכל מה שיהיה מן התחומין מן התורה ספיקו להחמיר ומה שהוא מדבריהם ספיקו להקל ושם כתב שאין תחומין דבר תורה במים ובנהרות ולא בכרמלית וכל התחומין בהם מד"ס ולדעת האחרונים שאין תחומין מן התורה כל למעלה מי' ספק של דבריהם הוא ולקולא. מכלל דבריהם למדנו שכל שהלך בים למעלה מי' לכשיגיע לנמל יורד ואינו נמנע ויש לו אלפים מן המקום שפגע בו למטה מי' וזה דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל ומכלל זה שההליכה בנהרות ויש ספק אם הם למעלה מי' אם לאו מותרת לפי שהיא ספק בשל דבריהם וכן התיר רבינו בתשובה. ומ"מ כתב הרשב"א שמי שהוא בין השמשות ביבשה לכתחלה אסור לצאת אפילו למעלה מי' לפי שיש לו חזקת ביתו עכ"ל. ותשובה זו של הרמב"ם תמצאנה בספר הכלבו. ובתשובה אחרת ביאר הרמב"ם שהטעם שאין בימים ובנהרות איסור תחומין דאורייתא לפי שהם כרמלית והטלטול בהם אינו אסור אלא מדרבנן ולא יתכן שיהיה המעביר ע"פ המים אסור מדרבנן והמהלך לוקה מן התורה וכ"ש שלא יעלה בדעת שיהי' בהליכת המים איסור תחומין דאורייתא ממחנה ישראל שהוא ר"ה והלא ידוע שאיסור הטלטול שיש בו חיוב סקילה אמרו בו (שבת צח.) המעביר ד"א בר"ה מקורה פטור לפי שאינו דומה לדגלי מדבר כן בלי ספק המהלך י"ב מיל על פני המים המועטים פטור לפי שאינו דומה למחנה ישראל ולפי דברי הרמב"ם ביבשה תוך י"ב מיל כיון דלא מיתסר אלא מדרבנן נקטינן בעיין לקולא דאין תחומין למעל' מי' וחוץ לי"ב מיל כיון דמיתסר מדאורייתא למעלה מעשרה הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא וכ"כ בהדיא בתשובה כתב הריטב"א יש תחומין למעלה מי' פי' ונ"מ שאם לא קנה שביתה בין השמשות אלא למעלה מי' דאי אמרת אין תחומין למעלה מי' יכול לילך בקפיצה או בספינה כמו שירצה וכשיעמוד בשום מקום לקנות שביתה יש לו אלפים אמה לכל רוח וה"ה שאפילו קנה שביתה בין השמשות או לאחר כן למטה מי' אם בא לצאת מתחומו שהוא בתוכו וללכת בקפיצה כמו שירצה הרשות בידו ומיהו כל שחזר ונח למטה מי' לא יזוז ממקומו שכבר הרחיק ממקום שביתתו אלפים אמה כשיעור תחומו ע"כ. ומ"ש שם לא קנה שביתה בין השמשות אלא למעלה מי' ואי אמרת אין תחומין למעלה מי' והלך בקפיצה או בספינה שכשיעמוד יש לו אלפים אמה לכל רוח כן משמע מדאמרינן בגמרא ת"ש פעם אחת לא נכנסו לנמל עד שחשיכה וכו' אי אמרת בשלמא יש תחומין שפיר אלא אי אמרת אין תחומין כי לא היינו בתוך התחום מאי הוי הרי בהדיא שבבין השמשות היו בתוך הספינה שהיא למעלה מי' ואי אמרינן אין תחומין למעלה מי' כשהגיעו לנמל בשבת היו מותרים לירד בנמל וטעמא משום דבמקום שמגיעין בו ראשון שהוא למטה מי' קנו שביתה בו וכתב עוד שהרשב"א חולק בקצת מזה ופסק דהיכא דשבת ביבשה ורצה להפליג בים ולצאת דרך אניה למעלה מי' אסור לצאת מתחום ביתו דהא אית ליה חזקה דתחום ביתו וכל שיש שם חזקה לא אזלינן בתחומין להקל כדמוכח לעיל גבי ספק עירוב כשר הא כל שלא קנה שביתה ביבשה מותר הוא בספינה דבכי הא ספק עירוב לקולא הלכך מי שבא בספינה בשבת ולא יצא משם ליבשה מבין השמשות ועד עכשיו הרי הוא מותר לצאת ליבשה ודינו כבני העיר אם הנמל תוך תחום העיר ואם לאו יש לו ביבשה אלפים אמה וכן אם בא ליכנס בספינה למחר והלך שם מבין השמשות ולא יצא משם רשאי להפליג למחר לכתחלה אבל אם קנה שביתה ביבשה אינו יכול להפליג בספינה בשבת דכיון שיש לו חזקה דביתו ספק תחומין לחומרא: כתב מהרי"ק בשורש מ"ה שאם נכנס בספינה ג' ימים קודם השבת מותר להלך בה חוץ לתחום בשבת ואפילו אין במים י' טפחים לדברי הכל וכבר כתבתי בסימן רמ"ה שהרמב"ם בתשובה חולק על זה: והרא"ש כתב בתשובה שאסור לצאת מן הים לנמל אם בא בשבת מחוץ לתחום ולטעמיה אזיל דס"ל דבעיין דיש תחומין למעלה מי' נקטינן לחומרא אבל הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א דנקטי לה לקולא כבר נתבאר שמתירין לירד והוא שהלכה הספינה למעלה מי' ומתני' דפעם אחת לא נכנסו לנמל עד שחשיכה אמרו לר"ג מה אנו לירד וכו' במהלכת למטה מי' והכי מוקי לה בגמרא והכי נקטינן הלכה למעשה כדברי המקילים <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i> אם לא במקום שנהגו להחמיר. ואפילו לדברי הפוסקים בבעיא דתחומין למעלה מי' לחומרא יש דרכים להקל שכתוב בהגהת אשיר"י פ' בכל מערבין דמי שבא בספינה מחוץ לתחום בי"ט שחל להיות בערב שבת דמותר לו בשבת לצאת ממנו ולהכניס לעיר ולהלך את כולה כד"א וכ"כ בשבלי הלקט משום דשבת וי"ט שתי קדושות והכנה ליכא דהא לא מיקריא הכנה וגם במרדכי פרק מי שהוציאוהו כתב וז"ל רבינו יואל התיר ספינה הבאה מחוץ לתחום בשבת לעיר שהוקפה לדירה שכל העיר להם כד' אמות וכן פירש"י הבא לעיר שיש לה מחיצות כדיר וסהר ורבינו אפרים אסר עכ"ל. ומשמע דס"ל דיש תחומין למעלה מי' דאל"כ למה להו להגהות לכתוב דין זה בבא בי"ט שחל להיות בערב שבת לענין לצאת בשבת אפילו בא בשבת לענין לצאת בו ביום היה לו לכתוב וכן במרדכי לא כתב שהתיר רבינו יואל להכנס אלא לעיר שהוקפה לדירה וכגון שהספינה נכנסת לתוך העיר משום דכולה כד' אמות אבל היכא דלא באה ספינה לעיר משמע דאסור לירד משום דיש תחומין למעלה מי' ואפילו הכי בהני גווני שרי:

 

Siman תה

 

מי שיצא חוץ לתחום וכו' משנה בס"פ מי שהוציאוהו (נב:) ואע"ג דפליג ר"ש קי"ל כת"ק וכן פסק הרמב"ם בפכ"ז<i data-commentator="Hagahot" data-order="1"></i> וכתב שם הרב המגיד שהרשב"א פסק כר"ש דאמר אפילו יצא ט"ו אמה יכנס לפי שאין המודדין מכוונין המדות וחוץ למקום הציון יש ט"ו אמה ונקטינן כהרמב"ם:

 

ומ"ש רגל אחת בפנים ורגל אחת בחוץ יכנס שם מימרא דרבי חנינא כלישנא בתרא:

 

ומ"ש מי שקידש עליו היום וכו' משנה שם:

 

מי שיצא חוץ לתחום שלא מדעתו וכו' פשוט בר"פ מי שהוציאוהו (דף מ"ג) נחמיה משכתיה שמעתא וכו' וטעם היתר זה הוא משום דכשהקיפוהו בני אדם מחיצות הו"ל כמו קרפף מוקף דחשיב כולו כד' אמות וזה ילך בתוך ההיקף לצד העיר ונמצא שנכנס לתוך תחומו בהיתר וכיון שנכנס לתוך תחומו הוי כאילו לא יצא וכתב הרמב"ם בפכ"ז מה"ש והוא שלא יהיה חלל אותו היקף יותר על אלפים אמה והרב המגיד כתב שהראב"ד והרשב"א חולקים עליו וסוברים דאפילו גדול כמה שרי וביאר הוא ז"ל טעם מחלוקתם. וכתב הרמב"ם בפי"ו שצריך ג"כ שלא יעמיד אותם אדם שהוא רוצה להשתמש במחיצה זו אלא יעמיד אותם אחר שלא לדעתו וכבר כתבתי טעמו בסימן שס"ב. וכתב המרדכי שם שדקדק ר"מ דבני אדם שעשאום פעם אחת מחיצה אין לעשותם עוד מחיצה אע"ג דהו"ל שלא לדעת שמא ירגישו בדבר קודם שיספיקו לגמור הדבר תדע מדלא קאמר ה"ל לדעת ואסור וכו' כיון שנעשו מחיצה לצורך רבא פעם אחד שוב לא יהיו מחיצה לצורך רבא גופיה אבל אם נעשו מחיצה בלא מתכוין לאדם א' יכולין להיות מחיצה לאדם אחר שלא לדעת ורפיא ביד מורי עכ"ל ואי הויא מחיצה דרך הילוכם עיין בסימן שס"ב:

 

ומ"ש אבל אם יצא לדעת אסור הכי משמע שם דאמרי' נחמיה משכתיה שמעתא ומשמע דאי לאו דמשכתיה שמעתא לא היו מתירים לו ע"י מחיצה וכ"כ שם הרא"ש וגם מדין יצא לדע' והחזירוהו עכו"ם אין לו אלא ד"א שכתב רבינו בסמוך משמע הכי דלהא דמיא:

 

ואפילו הוציאוהו עכו"ם וכו' ר"פ מי שהוציאוהו (מא.) מי שהוציאוהו עכו"ם או רוח רעה אין לו אלא ד"א החזירוהו כאילו לא יצא. ופירש"י החזירוהו לתוך התחום כאילו לא יצא והרי כל העיר לו כד' אמות כבתחלה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח:

 

נתנוהו עכו"ם וכו' וכן מי שהפליגה ספינתו וכו' (שם) ר"פ מי שהוציאוהו עכו"ם או רוח רעה אין לו אלא ד"א החזירוהו כאילו לא יצא נתנוהו בדיר או בסהר ר"ג ורבי אלעזר בן עזריה אומרים מהלך את כולה רבי יהושע ורבי עקיבא אומרים אין לו אלא ד"א מעשה שבאו מפלנדרסין והפליגה ספינתם בים ר"ג ורבי אלעזר בן עזריה הלכו את כולה רבי יהושע ורבי עקיבא לא זזו מד' אמות שרצו להחמיר על עצמן ובגמרא אמר רב הלכתא כר"ג בדיר וסהר וספינה ושמואל אמר הלכתא כר"ג בספינה אבל בדיר וסהר לא דכ"ע מיהת הלכה כר"ג בספינה מ"ט אמר רבה הואיל ושבת באויר מחיצות מבע"י רבי זירא אמר הואיל וספינה נטלתו מתחלת ד' ומניחתו בסוף ד' מאי בינייהו איכא בינייהו שנפחתו דופני ספינה אי נמי בקופץ מספינה לספינה ורבי זירא מ"ט לא אמר כרבה אמר מחיצות להבריח מים עשויות ורבה מ"ט לא אמר כר' זירא במהלכת כ"ע לא פליגי כי פליגי בשעמדה ואסיקנא דמתני' נמי דייקא דבמהלכת לא פליגי וכתב הרי"ף שפסקו רבוותא הלכה כשמואל והוא ז"ל דחה דבריהם והעלה דהלכה כרב וכן פסקו התוס' והרא"ש ז"ל וכן פסק הרמב"ם בפרק כ"ז מה"ש וכתב הרב המגיד שכן הסכימו האחרונים ז"ל וכתב הרמב"ם בפרק הנזכר דכשם שמותר לילך בכל הספינה כך מותר לטלטל בכולה ולשון רבינו אינו מבואר יפה וכך פירושו נתנוהו עכו"ם כלומר אם הוציאוהו עכו"ם חוץ לתחומו ונתנוהו בדיר או בסהר או שיצא באונס כלומר ע"י רוח רעה יצא חוץ לתחומו ונכנס בדיר או בסהר מהלך את כולו. וכן מי שהפליגה ספינתו וכו' כלומר אבל אם יצא חוץ לתחומו מדעת אע"פ שהוא בתוך דיר או סהר אין לו אלא ד"א וכ"כ הרמב"ם בפכ"ז מה"ש וכתב ה"ה שכן דעת הרמב"ן וכ"כ הגהות אשיר"י בפ' מי שהוציאוהו בשם ר"ת וכ"כ הר"ן בפ"ק דשבת גבי אין מפליגין בספינה ג' ימים קודם השבת וכ"כ התוס' בפ' מי שהוציאוהו בשם רשב"ם אלא שהם חלקו עליו וכתבו שאפי' נכנס בשבת בספינ' מהלך את כולה והמרדכי פ"ק דשבת וס' התרומה כתבו כדברי התו' דלעולם מהלך את כולה וקצת יש לדקדק כן מדברי הרא"ש שכתב בפ' מי שהוציאוהו גבי הנכנסים בספינה מבע"י כדי לקנות שביתה שם דלעניין קניית שביתה כדי להלך את כולה דסבירא להו דאסור לא מהני מידי עד כאן משמע קצת דאיהו ז"ל שרי להלך את כולה אע"פ שלא שבת בתוכה: "ב"ה הרמב"ן והרשב"א אם הספינה גוששת שאין בינה ובין קרקע הים י' טפחים אינו מותר להלך את כולה דאין לו להלך בה יותר ממיל ואם היא למעלה מי' מותר להלך את כולה ומותר לירד ממנה בשבת דאין תחומין למעלה מי' ובתנאי שלא פירש אותו היום מיבשה דאז אסור לירד עכ"ל: וכתב ה"ה פכ"ז מה"ש שהרשב"א הקשה על דברי הרמב"ם והרמב"ן ז"ל בזה והוא ז"ל תירץ והעלה שכן עיקר. מי שפירש בשיירא במדבר והוצרך לילך בשבת חוץ לתחום ונכנס לעיר אם מותר לילך את כולה כתבתי בסי' רמ"ח: כתב בהגהת אשיר"י פ' מי שהוציאוהו אם נפחתו דופני הספינה למחר אע"פ ששבת באוירו אין לו אלא ד"א ומשמע דהיינו דוקא שעמדה אבל אם היא מהלכת מהלך את כולה <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i> משום טעמא דהואיל וספינתו נוטלתו מתחלת ד' וכו' וכתב עוד שם א"א לקנות שביתה בספינה בשום ענין אם לא שיכנס בה בעצמו קודם בין השמשות וישב שם בין השמשות ולאחר בה"ש ילך לביתו ויאכל וישוב לספינה בלילה או למחר ביום ע"כ כלומר ולא מהני לערב בפת וטעמא משום דכיון דמדעתו נכנס בה בשבת ומפלגת חוץ לתחום לא שרי רבה להלך את כולה אלא משום דשבת באויר מחיצות ומשמע להו שאע"פ שעירב בפת לא מיקרי שבת באויר מחיצות כיון שהוא עצמו לא היה שם בה"ש: ולענין מה שמתירין להכנס בה בשבת ולהפליג אם קני בה שביתה בה"ש כתבתי בסימן רמ"ח שיש חולקין בדבר: התוס' בפ' אם אינם מכירין (כ:) נסתפקו בהא דשרינן להלך כל העיר אם הוא דוקא במוקפת או אפילו אינה מוקפת אבל הרא"ש <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i> כתב בפ' מי שהוציאוהו גבי הנהו דיכרי דאתו למברכתא אמר רבא לזבנינהו לבני מברכתא דכולהו מברכתא לדידהו כד' אמות דמיין פירש"י דמברכתא היתה מוקפת מחיצות וכן פירש גבי מי שהוציאוהו עכו"ם והוליכוהו לעיר אחרת משמע דלא חשיבא כד' אמות להלך את כולה אא"כ מוקפת מחיצות וכן משמע בפ"ב דר"ה (כג:) נראה דבעי כמי היקף לדירה פתח ולבסוף הוקף דלא עדיף משובת באויר מחיצות דלא חשיב כד"א אם הוא יותר מבית סאתים אם לא הוקף לדירה כדאמרינן בפ"ק דשבת (ז.) וכ"כ רבינו ירוחם בחי"א וז"ל ולפירש"י בחפצי העכו"ם קונים שביתה הא דאמרינן נתנוהו עכו"ם בדיר או בסהר מוקפין או בעיר דוקא כשהעיר מוקפת וכן בכל מקום שאמרנו שהעיר כולה כד"א צריך מוקפת זולתי לשובת או נותן עירובו במקום אחר שאותו מקום הוא לו כד"א אע"פ שאינו מוקף ובמאי דצריך מוקפת צריך ישב ולבסוף הוקף:

 

ומ"ש יצא לדעת והחזירוהו עכו"ם וכו' וכ"ש חזר לדעת אפילו הוציאוהו עכו"ם הכי דייקינן ממתני' בר"פ מי שהוציאוהו (ד' מא):

 

ומ"ש ומיהו כל העיר כולה כד"א אפי' יצא לדעת וחזר לדעת כ"כ שם הרא"ש והמרדכי בשם ר"מ שדקדק כן מסוגיית הגמ' וכן כתבו הגהות בפ' כ"ז מה"ש:

 

Siman תו

 

מי שאין לו אלא ד"א והוצרך לנקביו וכו' ועצה טובה לו שיתקרב בצד תחומו וכו' פשוט בגמ' ר"פ מי שהוציאוהו ד' מ"א ודבר פשוט הוא דהיינו ביצא שלא לדעת דוקא שאם ביצא לדעת כבר נתבאר שאפי' החזירוהו עכו"ם אין לו אלא ד"א וכ"כ הרמב"ם בפכ"ז וכ"כ ה"ר יונתן וכך הם דברי רבי':

 

ומ"ש אבל אם מצא מקום צנוע קודם וכו' ויתרחק ממקום שנפנה וכו' עד סוף הסי' הכל שם בפסקי הרא"ש: כתוב בהג"א פ' מי שהוציאוהו וכן מי שבא בספינה חוץ לתחום בשבת או בי"ט והוצרך לנקביו יוצא וממשמש את נקביו ואי פיקח הוא נכנס לתחום ונכנס לעיר וה"ל כל העיר כד"א וחוצה לה אלפים מא"ז עכ"ל וכיוצא בזה כתב הרוקח סימן קע"ח <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i> ולא ידעתי טעם לפסק הזה דהא על כרחך לא שרי בגמ' אלא כשנכנס לתוך תחומו ששבת בו דהוי כמו שהחזירוהו לתחום ששבת בו וכדפרישית וכ"כ הפוסקים נכנס לתחומו דהיינו תחום ששבת בו אבל תחום עיר שלא שבת בה מהיכא תיתי לן למשרייה ועל כרחך צ"ל דברי הגהות זו אע"פ שהוא דחוק בששבת תוך תחום העיר והפליגה ספינתו בשבת ויצאה חוץ לתחום ואח"כ חזרה סמוך לחתום ששבת בה ויותר היה נראה דנכנס לתוך העיר לפנות קאמר וכיון שנכנס בהיתר לתוך העיר ה"ל כולה כארבע אמות ובשאין מקום לפנות קודם שיגיע לעיר כמו שנתבאר ונכנס לתחום ונכנס לעיר ה"פ נכנס לתחום שיהיה רשאי לילך בו וכיצד הוא זה שנכנס לעיר אלא שמ"ש שמהלך חוצה לה אלפים אינו מתיישב לפי זה:

 

Siman תז

 

מי שיצא ברשות וכו' משנה בפרק מי שהוציאוהו (דף מד):

 

ומ"ש היו אלפים שיש לו מובלעים בתוך תחום העיר במשנה הנזכר ואם היה בתוך התחום כאילו לא יצא ואוקמה רב שימי כמ"ש רבינו ואע"ג דרבה אוקמה בגוונא אחרינא הא איתותב וכן פסקו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם ז"ל:

 

היוצא להציל חבירו מיד אויביו וכו' משנה שם וכל היוצאין להציל חוזרין למקומן ובגמ' ואפי' טובא והא אמרת רישא אלפים אמה ותו לא ומאי קושיא דילמא להציל שאני אלא אי קשיא הא קשיא דתנן ולא אלו בלבד אלא אפי' חכמה הבא לילד להציל מיד לסטים ומן הנהר ומן המפולת הרי הן כאנשי העיר ויש להם אלפים אמה לכל רוחות ותו לא והא אמרת כל היוצאין להציל חוזרין למקומן אפילו טובא אמר רב שחוזרין בכלי זיינן למקומן כלומר דהא דתנן חוזרין למקומן לאו בשיעור ההליכה מיירי אלא לומר שחוזרין בכלי זיינן למקומן ור"נ שני כאן בשנצחו ישראל את האויבים כאן בשנצחו האויבים את עצמן וכתב הרא"ש שם בשם רבינו מאיר דהלכתא כהנך תרי אוקימתי<i data-commentator="Hagahot" data-order="1"></i> וכן דעת הרמב"ם בפכ"ז מה"ש:

 

Siman תח

 

מפני שתחומין דרבנן הקילו בהם וכו' זה פשוט בכמה מקומות מהם פ' מי שהוציאוהו (מה:) ובפ' כיצד מעברין (נח:):

 

ומ"ש ומכל מקום מפסיד כנגדו האלפים שמעבר לעירוב משנה בס"פ כיצד מעברין (דף ס) נתנו חוץ לתחום מה שנשכר הוא מפסיד ובגמרא חוץ לתחום סלקא דעתך אלא אימא חוץ לעיבורה ופירש"י מה שנשכר לרוח זה מפסיד מרוח שכנגדה ובענין נותן עירובו חוץ לתחום ממש פירש"י שאינו עירוב אלא הרי הוא בתחום ביתו וכן דעת הרמב"ם בפ"ו וכתב ה"ה שכ"כ הרשב"א בחידושיו דלא כמ"ש בספרו הארוך דלא יזוז ממקומו ודברי חידושיו עיקר וכדעת רבי' ע"כ:

 

ומ"ש הילכך אם הניחו בתוך עיבורה של עיר לא עשה ולא כלום גם זה במשנה הנזכר:

 

ומ"ש וכשחוזר ממקום שהניח עירובו לצד עירו וכו' וכן הדין נמי אם פגע בעיר אחרת בתוך אלפים וכו' שם מה שנשכר הוא מפסיד ותו לא והתניא הנותן עירובו בתוך עיבורה של עיר לא עשה כלום נתנו חוץ לעיבורה אפילו אמה אחת משתכר אותה אמה ומפסיד את כל העיר מפני שמדת העיר עולה לו למדת התחום לא קשיא כאן שכלתה מדתו בחצי העיר כאן שכלתה מדתו בסוף העיר וכדאמר רב אידי אריב"ל היה מודד ובא וכלתה מדתו בחצי העיר אין לו אלא חצי העיר כלתה מדתו בסוף העיר נעשית לו העיר כולה כד"א ומשלימין לו את השאר ופסקו כן הרי"ף והרא"ש וסמ"ג וסמ"ק וכן דעת הרמב"ם בפכ"ז:

 

ומ"ש אבל הרמב"ם כתב שאפילו בעיר עצמה אין לו אלא ד"א הוא בפכ"ז מה"ש ופ"ו מה"ע ורבינו לא נ"ל משום דא"כ מי שדר בעיר גדולה ונתן עירובו חוצה לה לא יוכל לחזור לביתו כלומר וא"כ לא משכחת למי שדר בעיר גדולה שיתן עירוב כיון שיפסיד עירוב ע"י כך ואין זו קושיא שהרי אם צריך לילך לאותו צד שמערב אע"פ שיפסיד כל העיר אינו חושש ומ"מ הגהות דפכ"ז כתבו בשם סמ"ק כדברי רבינו ושכן פירש"י והא דאמרינן כלתה מדתו בחצי העיר אין לו אלא חצי העיר אפילו לן בה היינו לענין שלא יוכל ללכת כלל מחוץ לעיר אבל בכל העיר יכול לילך כיון שלן בה וסמ"ג כתב דברי ריב"ל סתם משמע דכהרמב"ם ס"ל:

 

ומ"ש רבינו אם הם כלים בסוף העיר וכו' אז העיר כולה כד"א ומשלימין לו חוץ לעיר אלף אמות פחות ד' כ"כ הרמב"ם ז"ל בפכ"ז מה"ש דלא כה"ר יהונתן שכתב אע"פ שאנו אומרין שכל העיר כד"א אין אנו רוצים לומר שנחשוב אותה כד"א ויפסיד מן האלף של צד מערב אותן ד"א אלא כוונתו לומר שאין העיר כלל מן החשבון אע"פ שנתנו לו ד"א למקום הנחת עירובו: כתב עוד הרב ר' יונתן <i data-commentator="Drisha" data-order="1"></i> אע"פ שאנו אומרים שאין העיר כלל מן החשבון בשעירב לסוף אלף אמה לרוח מזרח אבל אין לו לצאת חוץ לשאר העיר לצד צפון ולצד דרום כלל שהרי דרומו וצפונו חוץ למקום שנתן בו עירובו הוא נמשך ואין לו לילך לצפון העיר ולדרומו כלל שהרי למי שנותן עירובו שנותן לו ד"א חוץ מן האלפים וגם האלפים שנותנין לו פירוש כשנתן עירובו בסוף אלפים אינם כ"א אלפים אמה ברוחב ד"א למזרח וכן למערב וכן לצפון וכן לדרום ולקרנות אלפים על אלפים להשלים פגימות הקרנות וכן לכל קרן וקרן נמצא שאין מגיעות כלל תחום של צפון ושל דרום של מקום שביתתו לתחום דרום וצפון של העיר ולכאורה משמע שאף לרוח מערבית שאמרנו שיש לו אלף אמה חוץ לעיר אין לו רשות לילך אלא אלף אמה ברוחב ד"א ולא לכל רוחב העיר אע"פ שהיה לו בתחלה רשות בזה גם בתוך העיר צ"ע אם ידקדק שלא ילך בה בכל רוחב העיר אלא כשיעור ד"א לבדן אותן שכנגד מקומו ולא אנה ואנה שאין לו להטות ימין ושמאל ויש לבעל דין לחלוק על זה דכיון שאין אנו קפידין עליו למנות לו אורך העיר כלל כמו שפירשנו ג"כ אין למנות לו רוחב העיר ויש לו להלך את כולה לארכו ולרחבו ויאמר גם כן היכא שכלתה מדתו בחצי העיר דאע"פ שאמרנו אין לו אלא חצי העיר אבל אותו חצי ילך לארכו ולרחבו ואין נראין דבריו בזה שכלתה מדתו בחצי העיר עכ"ל <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>:

 

הנותן את עירובו במקום שמוקף לדירה וכו' אפי' חרבו דיורין שהיו בו וכו' גם זה בס"פ כיצד מעברין (דף סא) אר"י א"ש שבת בעיר חרבה לרבנן מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה והמניח את עירובו בעיר חרבה אין לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה ר"א אומר א' שבת וא' הניח מהלך את כולה וחוצה זה אלפים אמה וכתב הרא"ש דמדלא כתב הרי"ף פלוגתייהו משמע דס"ל דהלכה כר"א וכ"פ הרמב"ם בפ"ו וכתב שם ה"ה ויש מי שפסק כשמואל דאמר כל שאין בהם דיורין אין לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה ולזה הסכים הרשב"א:

 

ומ"ש ומקום שהוקף מחיצות ולא לדירה כ"כ הרמב"ם בפ"ז וכתב שם ה"ה שדעת הרשב"א הוא שאפילו שבת שם בבה"ש אם היה רה"י יותר על ב' סאתים ולא הוקף לדירה אין לו אלא ד"א ומדעת רבינו שלא נאמר חילוק זה אלא בקונה שם שביתה ע"י עירוב כגון שהלך שם וחזר או שאמר שביתתי במקום פלוני או שהניח עירוב פת אבל בשובת ממש כל שהוא רה"י הרי הוא כד"א עכ"ל:

 

Siman תט

 

צריך שיהא העירוב במקום שיוכל להגיע אליו בה"ש וכו' פשוט בפרק בכל מערבין בכמה מקומות מהם במשנה שאזכיר בסמוך:

 

ומ"ש כגון שהוא כהן והוא בבית הקברות שם במשנה (דף כו) מערבין לכהן בבית הפרס ר' יהודה אומר אפילו בבית הקברות וכתב הרא"ש בשם ר"מ דאין הלכה כר"י אע"פ שהוא מיקל בעירוב<i data-commentator="Hagahot" data-order="1"></i> וכ"כ המרדכי וכ"פ הרמב"ם בפ"ו מה"ע וכתב שם ה"ה שכן דעת הרמב"ן ושלא כדברי הרשב"א שפסק כר"י ומשמע מדברי הרמב"ם דלישראל נהי אם נתן עירובו בבית הקברות אינו עירוב שכתב בפ"ו מה"ע הנותן עירובו בבה"ק אינו עירוב לפי שבית הקברות אסור בהנאה וכיון שרוצה בקיום העירוב שם אחר קנייה הרי נהנה בו וכ"כ בהדיא בפי' המשנה <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i> דלישראל נמי אסור להניח עירובו בבית הקברות אליבא דרבנן וטעמו מדאמרינן בגמרא מ"ט דרבנן קא סברי אסור לקנות בית באיסור הנאה מכלל דר"י סבר דמותר וכו' ואסיקנא אמר לך רב יוסף דכ"ע אין מערבין אלא לדבר מצוה ודכ"ע מצות לאו ליהנות נתנו ובהא קא מפלגי מ"ס כיון דקנה ליה עירוב לא ניחא ליה דמינטר ומ"ס ניחא ליה דמינטר דאי איצטרך אכיל ליה ופירש"י גבי אסור לקנות בית באיסורי הנאה ואפי' בישראל נמי אסרו רבנן והא דתני כהן להודיעך כוחו דר' יהודה ודבר פשוט הוא דכיון דטעמא דרבנן משום דאסור לקנות בית באיסורי הנאה מה לי כהן מה לי ישראל ומהאי טעמא איכא למימר נמי דלמאי דמסיק טעמייהו משום דניחא ליה דמינטר ל"ש לן בין ישראל לכהן ורבינו שכתב דלכהן דוקא הוא דאינו עירוב צ"ל דמשמע ליה דלא אצטריכין לאוקמי פלוגתייהו בהכי אלא כי היכי דלא נצטרך לומר דמאן דאמר מצות לאו ליהנות ניתנו או מאן דאמר אין מערבין אלא לדבר מצוה כתנאי אמרוה למילתייהו ומש"ה אמר תלמודא דכבר אפשר לפרש פלוגתא דר' יהודה ורבנן בגוונא דלא ניהוו הני מימרא כתנאי אבל לפום קושטא דמילתא לא מפקינן מתני' מפשטא אלא אמרינן דדוקא לכהן הוא דאמרו רבנן אינו עירוב ולא לישראל ופליגי במצות דלאו ליהנות ניתנו או באין מערבין אלא לדבר מצוה:

 

ומ"ש ודוקא שאיסור דאורייתא מונעו מליטלו וכו' אבל אם אין בו אלא איסור דרבנן וכו' וכיון שאין בו אלא איסור דרבנן לא גזרו עליו בין השמשות במקום קניית עירוב גם זה בפ' בכל מערבין אמתני' דנתנו באילן (דף לב) דמוקי מתני' כרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש<i data-commentator="Hagahot" data-order="1"></i> וכיון דאוקימנא למתני' כוותיה אלמא דהכי קיימא לן:

 

ומ"ש ואם נתכוון לשבות בד"א שאצל האילן וכו' משנה שם נתנו באילן למעלה מי' טפחים אין עירובו עירוב למטה מי' טפחים עירובו עירוב ובגמ' (שם) האי אילן דקאי היכא אילימא דקאי ברה"י מה לי למעלה מה לי למטה רה"י עולה עד לרקיע ואלא דקאי בר"ה דנתכוון לשבות היכא אילימא דנתכוון לשבות למעלה הוא ועירובו במקום א' הוא אלא דנתכוון לשבות למטה והא קא משתמש באילן לעולם דקאי בר"ה ונתכוון לשבות למטה ורבי היא דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות וכתב הרמב"ם בפ"ו מה"ע דהא דלא גזרו בין השמשות דוקא במקום מצוה או בשעת הדחק ואיתא תו בגמ' אמר רבא ל"ש אלא באילן העומד חוץ לעיבורה של עיר אבל אילן העומד בתוך עיבורה של עיר אפי' למעלה מי' ה"ז עירוב דמתא כמאן דמליא דמיא ופירש"י העומד בתוך עיבורה של עיר כגון שהיה עיר בתוך אלפים של עירוב והיה רוצה לילך עוד אלפים והניח עירובו באותה העיר באילן העומד בתוך עיבורה של עיר אפילו למעלה מי' והוא נתכוון לשבות למטה עירובו עירוב דמתא מתוך שהיא מוקפת יישוב מחיצות ואינה מגולה חזינא לה כמאן דמליא עפרא והוי כמאן דנתכוון לשבות למעלה מי' ואע"ג דאי בעי למשקליה לא מצי דהא אילן רה"י ותחתיו ר"ה חזינא למקום שביתתו כאילו הוא גבוה למיהוי כאילו נתכוון לשבות למעלה ויקנה לו העירוב ופריך בגמ' אי הכי חוץ לעיבורה נמי כיון דאמר רבא הנותן עירובו יש לו ד"א ה"ל רה"י ורה"י עולה עד לרקיע אמר רב יצחק בריה דרב משרשיא הכא באילן הנוטה חוץ לד"א עסקינן ונתכוין לשבות בעיקרו ומאי למעלה ומאי למטה דהדר זקיף והא אי בעי מייתי לה דרך עליו כשרבים מכתפים עליו וכדעולא דאמר עמוד ט' בר"ה ורבים מכתפים עליו וזרק ונח על גביו חייב ופירש"י כיון דאמר רבא הנותן עירובו וכו' אלמא לרבא הנך ד"א כרה"י הן לו ורה"י עולה עד לרקיע ואפילו נתנו למעלה מי' הוא ועירובו במקום אחד הוא ונהי דלאו רה"י ממש היא לגבי איסורא דאורייתא מיהו לענין מיהוי הוא ועירובו במקום אחד הוי חד רשותא דומיא דנותן בעיבורה של עיר דחזי ליה רבא כמאן דמליא: באילן שנופו נוטה חוץ לד"א. שהוא סוף התחום והניח עירובו בנופו חוץ לד"א והוא נתכוין לשבות בעיקרו הילכך למטה מי' עירובו עירוב דמצי נפיק ליה חוץ לד' אמותיו כמה דבעי ולמשקליה ואיתויי פחות מד"א עד לתוך ד' אמותיו למעלה מי' אין עירובו עירוב דהא כי נפיק ושקלי' מייתי מרה"י לר"ה ומאי למעלה ומאי למטה דבר הנוטה שוה הוא ולא שייך ביה לשון מעלה ומטה אלא לשון גבוה ונמוך דהדר זקיף בסוף נטייתו ומשכחת בזקיפתו מעלה ומטה: והא אי בעי מייתי ליה דרך עליו. כי הוי חוץ לד"א נמי ולמעלה מי' כיון דד' אמותיו עולות עד לרקיע רה"י הרי יכול לעלות לאילך עד למעלה מי' וליטלו דהא כל האילן מי' ולמעלה רה"י ויביאנו למקום שביתתו: בשרבים מכתפים עליו. נטיית הנוף שחוץ לד' אמותיו הנמוכה מי' דהוי ר"ה כדעולא וכי מייתי ליה למעלה מי' דרך אויר של נטייה עובר באויר ר"ה וקי"ל במושיט מרה"י לרה"י דרך אויר ר"ה אפילו למעלה מי' חייב ע"כ ובנוסחא דידן בספרי רבינו יש קיצור בזה ובס' מוגה מצאתי אם נתכוין לשבות למטה ונתן העירוב למעלה מי' על זקיפת הנוף היא רחב ד' ורבים מכתפים על נטיית הנוף והוא גבוה ט' שהוא ר"ה אינו עירוב וכו' ואין בדברי הרי"ף והרמב"ם מכל זה כלום וכתב ה"ה בפ"ו מה"ע שנראה שהם סוברים שאינה כהלכה אבל האחרונים פסקו כן כ"כ הרשב"א ז"ל עכ"ל וגם הרא"ש כתב כל זה בפסקיו ואחריו נמשך רבינו שכתב לפסק הלכה דברים הללו וא"ת אכתי יכול להביאו אליו ע"י זריקה דהזורק מרה"י לר"ה דרך אויר ר"ה פטור או יביאנו כלאחר יד או בזה עוקר וזה מניח כבר תי' הרא"ש דבשבות כי הכא לא שרי רבי בין השמשות כיון דבקל יכול לבא לידי חיוב חטאת:

 

ומ"ש זה הכלל כשהוא בר"ה ועירובו ברה"י וכו' אבל כשהוא ברה"י או בר"ה ועירובו בכרמלית וכו' פשוט הוא מדאוקימנא מתני' כרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות וכתב ה"ה בפ"ו מה"ע וז"ל ולא נזכר בדברי רבינו בפי' מניח עירובו בר"ה ונתכוין לשבות בר"ה מה דינו אבל מכלל דבריו שעירובו עירוב והרשב"א כתב דדוקא בשלא נתכוון לשבות רחוק מעירובו ח' אמות לפי שהנותן את עירובו יש לו ד"א וכשמטלטלו ומביאו אצלו א"צ לטלטלו אלא פחות מד"א אבל נתכוין לשבות ברחוק ח' אמות אין עירובו עירוב שאין מתירין לו להביאו דרך ר"ה פחות מד"א ששבות הקרוב למלאכה גמורה היא ולא התירו וקרוב לזה יתבאר בדין נתנו בראש הקנה עכ"ל:

 

ומ"ש ודוקא נתנו באילן הוי עירוב אבל נתנו בקנה מחובר וכו' ג"ז משנה שם (ד' לד) נתנו בראש הקנה או הקונדס כ"ז שהוא תלוש ונעוץ אפילו גבוה ק' אמה ה"ז עירוב ובגמ' אסיק רבינא דאע"ג דרישא אוקימנא כרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש אפ"ה אמרינן הכא דבקנה תלוש דוקא עירובו עירוב אבל אם היה מחובר אין עירובו עירוב גזירה שמא יקטום כלומר דאיידי דרך הוא מיקטים וחיוב חטאת הוא וכיון דמצי למיתי לידי חיוב חטא' אפי' בה"ש גזרו בו אבל במשתמש באילן דקשה הוא ליכא למיחשביה שמא יקטום ולית ביה אלא איסור חכמים שאסרו להשתמש במחובר לא גזרו בה"ש וכ"כ הרא"ש ז"ל וכך הם דברי הרמב"ם בפי' המשנה:

 

ומ"ש רבינו אע"פ שאינו רחב ד' לא קאי למאי דסמיך ליה שהוא תלוש דאי קאי האי קנה ברה"י מה לי רחב ארבעה מה לי אינו רחב ד' ואי קאי בר"ה האי אע"פ הואיל מיבעי ליה דטעמא דשריותא ליתיה אלא משום שאינו רחב ארבעה שאילו היה רחב ד' הוי רה"י ואינו יכול ליטול עירובו מפני שנמצא שהוא מטלטל מרה"י לר"ה אלא ע"כ לומר דלא קאי אלא ארישא שכתב דכשהוא מחובר אינו עירוב קאמר דאע"פ שאינו רחב ד' שהיה רשאי ליטול עירובו דהא ממקום פטור לר"ה קא מטלטל אפ"ה אסור ליטלו משום גזירה שמא יקטום:

 

תניא בגמ' ר' אומר נתנו על גבי קורה גבוה י' טפחים ורחבה ד' עירובו עירוב ואם לאו אין עירובו עירוב כלומר דסבר דכל למעלה מי' בעינן שיהא העירוב מונח על גבי מקום ד' וכתב הרא"ש בשם ר"מ דלית הלכתא כוותיה דהא רבנן פליגי עליה בתוספת' וכ"נ שהוא דעת כל הפוסקים שלא הזכירו הא דר' יהודה: נתנו בבור העומד ברשות היחיד וכו' שם במשנה נתנו בבור אפילו עמוק מאה אמה הרי זה עירוב ובגמרא האי בור דקאי היכא אילימא דקאי ברה"י פשיטא רה"י עולה עד לרקיע וכי היכי דסלקא הכי נמי נחתא ואלא דקאי בר"ה דנתכוין לשבות היכא אי למעלה הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר אי למטה פשיטא הוא ועירובו במקום אחד לא צריכא דקאי בכרמלית ונתכוין לשבות למעלה ור' היא דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות. וכתבו התוס' אי למעלה הוא במקום אחד וכו' הוה מצי למימר משום דהנותן עירובו יש לו ד"א אלא דבעא לשנויי אפילו נתכוין לשבות חוץ לד' אמות מן הבור דומיא דרישא וכ"כ הרא"ש וז"ל אלא דנתכוין לשבות למעלה הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הוא וכגון שנתכוין לשבות חוץ לד' אמות משפת הבור דאי בד"א הוי הוא ועירובו ברה"י עכ"ל כלומר שאע"פ שהוא בר"ה ואינו יכול להוציאו מ"מ כיון שהוא תוך ד' אמותיו חשוב הוא ועירובו במקום אחד וכדאמרינן גבי נתנו באילן וקאי אילן בר"ה כיון דאמר רבא הנותן עירובו יש לו ד"א ה"ל רה"י ורה"י עולה עד לרקיע ופירש"י ואפילו נתנו למעלה מי' הוא ועירובו ברה"י הן ונהי דלאו רה"י ממש הוא לגבי איסורא דאורייתא למשקליה מאילן להתם דהא ליכא מחיצות מיהו לענין מיהוי הוא ועירובו במקום אחד הוי חד רשותא דומיא דנותן עירובו בעיבורה של עיר דחזי ליה רבא כמאן דמליא:

 

נתנו במגדל וכו' וכן אם נפל עליו גל וכו' כמו שכתבתי למעלה בעירובי חצירות בסי' שצ"ד:

 

ומ"ש ויניח שם פת מזון ב' סעודות פשוט במשנה בפ' כיצד משתתפין (דף פב):

 

ומ"ש כפי סעודות חול וכו' שם במשנה הנזכר כמה הוא שיעורו מזון ב' סעודות לכל א' וא' מזונו לחול אבל לא לשבת דר"מ ר' יהודה אומר לשבת אבל לא לחול אלו ואלו מכוונין להקל ופירש"י ר"מ סבר בשבת אכיל איניש טפי משום דבסים תבשיליה ור' יהודה סבר כיון דבשבת אוכל ג' סעודות אינו אוכל הרבה בכל סעודה. ואע"ג דאיכא התם תנאי דפליגי אר"מ ור"י כתב הרא"ש דנראה מדברי הרי"ף דהלכה כר"מ ור' יהודה וכן משמע בגמ' וז"ש רבינו כל א' וא' כפי מזונו ובפלוגתא דר"מ ור' יהודה פסק כר"מ מדאמרינן בגמ' דרב יוסף אמר אבוך כמאן ס"ל כר"מ אנא נמי כר"מ ס"ל ובפ' בכל מערבין (ד' ל) תניא רשב"א אומר מערבין לחולה ולזקן כדי מזונו ולרעבתן כסעודה בינונית וכתבו הרא"ש בפ' כיצד משתתפין ופירש"י דכיון דחזי לחולה וזקן אע"ג דלכל אדם לא הוו מזון ב' סעודות מערבין מיהא למאן דחזי ורעבתן דאכיל טפי סגי בבינונית ושיעור לשון רבינו כך הוא כל א' כפי מזונו לחולה אבל רעבתן הוי שיעור ב' סעודות בינונית ומ"ש שהם שמונה ביצים תימא דהא ר' יוחנן בן ברוקא ור"ש איפליגו במילתא בפ' כיצד משתתפין ולר' יוחנן ב' ברוקא מזון ב' סעודות הוי ו' בצים ולר"ש הוו ה' ביצים ושני שתותי ביצה וכן פירש"י ואע"פ שכתב רש"י אליבא דר"ש דקים להו לרבנן דשיעור סעודה הוי ד' ביצים כבר כתב דהיינו בעלמא אבל לענין עירוב נתכוונו להקל ובהדיא תנן על שיעור מזון ב' סעודות דעירוב ר"ש אומר שתי ידות לככר משלש לקב כלומר שתי ידות של ככר של שלש ככרות לקב נמצאת ככר השלימה שלישית הקב שהם שמונה ביצים ושתי ידותיה שהם ה' ביצים ושני שתותים הוו שתי סעודות לענין עירוב ואין לומר דפסק שהם שמונה ביצים מדתנן במשנה זו חציה לבית המנוגע וחצי חציה לפסול בה את הגויה ובגמ' תנא וחצי חצי חציה לטמא טומאת אוכלין ותנא דידן מ"ט לא תני טומאת אוכלין משום דלא שוו שיעורייהו להדדי דתניא כמה שיעור חצי פרס שיעור שתי ביצים חסר קימעא דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר שתי ביצים שוחקות שיער רבי שתי ביצים ועוד כמה ועוד אחד מעשרים בביצה ואילו גבי טומאת אוכלין תניא ר' נתן ור' דוסא אמרו כביצה שאמרו כמוה וכקליפתה וחכ"א כמוה בלא קליפתה וכיון דלר"י ורבי יוסי הוי שיעור חצי פרס שני ביצים נמצא דשיעור ב' סעודות שמונה ביצים דהא לר"ש נמי הוי שיעור חצי פרס שני ביצים ואפ"ה קאמר דלענין עירוב אזלינן לקולא וסגי בשתי ידותיה לככר וכפירש"י וכיון דר' יהודה ור' יוסי לא איירי אלא לענין שיעור חצי פרס דמודה ביה ר"ש ולא איירי לענין עירוב כלל מהיכא תיתי לן לומר דפליגי לענין עירוב ושמא י"ל שטעות נפל בספרים והחליפו ה' בח' והגירסא האמיתית היא שהם חמשה ביצים ואע"פ שהוא שתי שתותים יותר י"ל דלא דק בדבר מועט או שצריך לגרוס שהם חמשה ביצים ועוד ופסק כר"ש משום דלענין שיעור חצי פרס קיימי כוותיה כל הנך תנאי דאע"פ שזה מוסיף מעט וזה גורע מעט מ"מ בהדי ר"ש שייכי טפי מרבי יוחנן בן ברוקא ואיכא למימר דלענין עירוב נמי כוותיה ס"ל וכ"כ מדברי רש"י פ' אלו עוברין (מד.) ופרק אע"פ (סד:) דהלכה כר"ש. אבל הרמב"ם פסק בפ"א מה"ע שהם ו' ביצים ונראה לכאורה דטעמו מדאמרינן בדף הנזכר בגמ' דכמה שיעור חצי פרס אמר רב חסדא זו דברי ר"י ור' יוסי אבל חכ"א כביצה ומחצה שוחקות ומאן חכמים ר' יוחנן בן ברוקא וכיון דאפקיה בלשון חכמים נקטינן כוותיה וכ"כ ה"ה והוא מדברי הרשב"א בתורת הבית ועוד דסתם לן תנא כוותיה בסוף פיאה כמ"ש התוס' בפ' כל כתבי (קיח.) אבל קשה דא"כ ה"ל לפסוק דלטמא טומאת אוכלין הוי שיעור ג' רביעית ביצה דהא תנא וחצי חצי חציה לטמא טומאת אוכלין ואילו הוא ז"ל פסק בפ"ב מהלכות טומאת אוכלין דשיעורא לטמא טומאת אוכלין הוי כביצה והכי אמרי' נמי בכל דוכתא והיינו כר"ש וי"ל דכי אמרינן ותנא דידן מ"ט לא תני טומאת אוכלין משום דלא שוו שיעורייהו דתניא כמה שיעור חצי פרס ב' ביצים חסר קימעא וכו' והכי פי' הא דתני חצי חצי חציה לטמא טומאת אוכלין לאו ד"ה היא דהא איכא מ"ד דהוי פחות מחצי חצי חציה ואיכא מ"ד דהוי יותר והשתא לדידן דקי"ל כר"י בן ברוקא כי חזינן בכל דוכתא דקאמר דלטמא טומאת אוכלין הוי שיעורא כביצה אמרינן דאתיא שפיר כר"י בן ברוקא דאיהו לית ליה הא דתנא חצי חצי חציה לטמא טומאת אוכלין אלא טפי מחצי חצי חציה הוי דהיינו כביצה:

 

ומ"ש רבינו וחוזר ולן בביתו ואפ"ה מודדין לו תחומו ממקום עירובו וכו' כן פשוט בס"פ הדר (דף עג) גמרא האחין שאוכלין על שולחן אביהם:

 

ומ"ש אבל התלמידים האוכלין אצל בעלי בתים וכו' ג"ז שם בדף הנזכר בעיא דאיפשיטא: תניא תו בההוא פירקא (עג.) הרועים והקייצים והבורגנין ושומרי פירות בזמן שדרכן ללון בעיר הרי הן כאנשי העיר בזמן שדרכן ללון בשדה יש להם אלפים אמה לכל רוח ופירש"י בזמן שדרכן ללון בעיר במקום שאוכלין אע"פ שקידש עליהם היום בשדה יש להם מן העיר אלפים אמה לכל רוח וכל העיר להם כד"א: בזמן שדרכן ללון בשדה. אע"פ שאוכלין בעיר אין מודדין להם אלא מן השדה ויהיב טעמא בגמ' משום דאנן סהדי דאי ממטי להו ריפתא התם טפי ניחא להו:

 

ואם ירצה ישלח שם העירוב ע"י שליח הכי משמע מתוך מה שיתבאר בסמוך:

 

ומ"ש ובלבד שלא יהא קטן וכו' משנה בפ' בכל מערבין (דף לא) אינו מודה בעירוב פירש"י כותי:

 

ומ"ש שלחו ע"י קטן או כותי וכו' עד דחזקה שליח עושה שליחתו גז"ש במשנה ובגמ' בדף הנזכר:

 

ומ"ש והוא שלא ישנה השליח וכו' ברייתות בפ' המקבל (סה.) ואף ע"ג דאמרינן התם דתניא אידך עירובו עירוב הא אמר רבה הא ר"א והא רבנן דאמרי קפידא הוי ואע"ג דרב יוסף אמר הא והא רבנן כאן בשלו כאן בשל חבירו פסק כרבה וכן דעת הרמב"ם בפ"ו מה"ע וכבר נתן טעם ה"ה לדבריו וכתב שהרשב"א חולק עליו ופסק כרב יוסף והוא ז"ל כתב שדברי הרמב"ם נראין לו:

 

מי שבא בדרך ומכיר אילן או גדר בסוף אלפים וירא שמא תחשיך וכו' משנה בפרק מי שהוציאוהו (דף מט) מי שבא בדרך והיה ירא שמא תחשיך והיה מכיר אילן או גדר ואמר שביתתי תחתיו לא אמר כלום שביתתי בעיקרו מהלך ממקום רגליו עד עיקרו אלפים אמה ומעיקרו ועד ביתו אלפים אמה ובגמרא (דף נ"א) אמר רבא והוא דכי רהיט לעיקרו מטי א"ל אביי והא חשכה לו קתני חשכה לביתו אבל לעיקרו של אילן אזיל איכא דאמרי אמר רבא חשכה כי מסגי קלי קלי אבל רהיט מטי ובדף מ"ט מאי לא אמר כלום אמר רב לא אמר כלום כל עיקר דאפילו לתחתיו של אילן לא מצי אזיל ושמואל אמר לא אמר כלום לביתו אבל לתחתיו של אילן מצי אזיל ונמצא תחתיו של אילן חמר גמל בא למדוד מן הדרום מודדין לו מן הצפון מן הצפון מודדין לו מן הדרום ופסקו הרי"ף והרא"ש ומרדכי כשמואל וכן פסק הרמב"ם בפ"ז וכ"כ שם ההגהות בשם ר"מ. ובתר הכי אמר רב הונא בריה דרב יהושע ל"ש אלא באילן שתחתיו שמונה אמות אבל באילן שתחתיו ז' אמות הרי מקצת ביתו ניכר ופירש"י ושמואל אמר לא אמר כלום לביתו אבל לתחתיו של אילן מצי אזיל דממה נפשך כל ד"א שאתה נותן לו תחתיו לשביתה נותנות לו עד מקום רגליו אלפים אמה נעשה תחתיו של אילן רוחב נטיית נופו אם הוא רחב כ' או ל' אמה נעשה לו חמר גמל כלומר מושכו לכאן ולכאן בא למדוד מן הצפון בסוף נטיית הנוף לצד ביתו אלפים כדי שיגיע לביתו מודדין לו מן הדרום ואומרים שמא ד' הראשונות של צד רגליו בחר לו תחת האילן ומשם מודדין לו אלפים ולביתו נמצא רחוק ל' אמה בא למדוד מן הדרום מד"א ראשונות אלפים לצד רגליו כדי שיוכל לחזור ולאחריו ממקום רגליו ל' אמה מודדין לו מן הצפון שמא ד' אמות של סוף האילן לצד ביתו בחר לו ומשם עד מקום רגליו יש לו אלפים ואין יכול לחזור לאחריו אפי' פסיעה אחת אבל ארבע אלפים יש לו ממקום רגליו ועד ביתו פחות שלשים אמה ממה נפשך ומקום רוחב האילן הוא מפסיד מה שלא פי' עכ"ל וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ז. ומייתי בגמ' בריית' לסיועי' לרב מי שבא בדרך וכו' בד"א כשסיים ד"א שקבע אבל לא סיים ד"א שקבע לא יזוז ממקומו ופירש"י לא יזוז ממקומו. אפילו פסיעה אחת מד"א של מקום רגליו דאין לו שביתה לא כאן ולא כאן דבמקום רגליו לא רצה לקנות וכאן שרצה לא סיים לימא תיהוי תיובתא דשמואל אמר לך שמואל הב"ע כגון דאיכא ממקום רגליו ועד עיקרו תרי אלפים וארבע גרמידי דאי מוקמת ליה באידך גיסא דאילן קם ליה לבר מתחומא אי סיים ד"א מצי אזיל ואי לא לא מצי אזיל ופירש"י תרי אלפים. לתחומא וארבע לשביתה כולם כלים ממקום רגליו ועד עיקרו ועדיין נוף דאידך גיסא דאילן נוטה חוץ לכולן: דאי מוקמת ליה באידך גיסא דאילן קם ליה לבר מתחומא שאם אתה נותן לו שביתה תחת הנוף שבעבר השני נמצא מקום רגליו שהיה עומד שם בשעה שחשיכה לו חוץ לתחומו הילכך סיים לו ד"א בצד זה מצי אזיל שפיר אבל לא סיים לו יש לומר בעבר השני בחר והרי הוא עכשיו חוץ לתחומו ואין לו אלא ד"א וכי אמר שמואל דליקני שביתה תחת האילן אע"ג דלא סיים ומצי אזיל כגון שכלה תחתיו של אילן בתוך אלפים וד"א דכל ד' דיהבינן ליה לשביתה מטו תחומייהו עד מקום רגליו הילכך שביתה קנה לו שם אבל אינו יודע אם בצפונו אם בדרומו ולפיכך ידו על התחתונה בא למדוד לו מן הדרום מודדין לו מן הצפון וכו' והשתא מ"ש רבינו ודוקא שייחד לו ד"א מהם בתוך אלפים וכו' היינו מתניתין וברייתא דבד"א שסיים לו ד"א וכאוקימתא דשמואל ולא כתב הא דאר"ה לא שנו אלא באילן שתחתיו שמונה אמות וכו' משום דפירש"י דאדרב קאי וגם הרא"ש לא כתבה מטעם זה:

 

ומ"ש ואם כולה עומד תוך אלפים וכו' היינו מתני' דקתני לא אמר כלום וכדפריש שמואל וכתב רש"י ששמע פירוש אחר בסוגיא זו ולא נראה בעיניו והרמב"ם בפ"ז כתב הקונה שבית' ברחוק מקום ולא סיים מקום שביתתו לא קנה שביתה שם אלא במקום שהי' עומד בו כשחשיכה וכתב ג"כ הא דא"ר הונא לא שנו אלא באילן שתחתיו ח' אמות וגם נראה מדבריו שאם אמר שביתתי במקום פלוני והמקום ההוא רחוק יותר ממקומו קנה שביתה במקומו וכתב ה"ה שיטתו כדברי שמואל על פי פסק זה אבל דעת הראב"ד שלא יזוז ממקומו כלל וכדפירש"י והרי"ף כתב ההיא דאמר רב הונא לא שנו אלא באילן שתחתיו ח' אמות וכו' נראה שהוא ז"ל מפרש דאדשמואל קאי וכדברי הרמב"ם ז"ל:

 

היו שנים אחד מכיר ואחד אינו מכיר ברייתא שם (דף נ):

 

Siman תי

 

מי שיש לו בית מכאן ובית אחר לסוף אלפים אמה וכו' משנה בס"פ מי שהוציאוהו (דף נב) מי שיצא לילך לעיר שמערבין בה והחזירו חבירו הוא מותר לילך וכל בני העיר אסורים דברי ר' יהודה ר"מ אומר כל שהוא יכול לערב ולא עירב ה"ז חמר גמל ובגמ' מ"ש איהו ומ"ש אינהו א"ר הונא הב"ע כגון שיש לו ב' בתים וביניהם ב' תחומי שבת איהו כיון דנפק לאורחא ה"ל עני והני עשירים נינהו ופי' רש"י לעיל איהו כיון דנפק לאורחא משום הליכה ממש ולא משום לערב ברגליו ה"ל עני ויכול לומר שביתתי בסוף התחום ויסיי' מקום הניכר לו שם ופלוגתא דאמוראי היא לקמן היא למ"ד דאפי' לא אמר נמי כיון דאנן סהדי דהתם בעי למיזל כמאן דאמר דמי וכתב הרי"ף איהו כיון דנפק לאורחא ה"ל עני בני העיר דאמרו ליה ערב עלן עשירים נינהו וכתב עליו הרא"ש בני העיר דאמרו ליה ערב עלן ר"ל שהוא היה מכיר אילן או גדר ומסרו לו שביתתם וכן פירש ה"ר יהונתן ומתוך דברי הרמב"ם נלמוד דהרי"ף בששלחו בני העיר לזה לערב להם בפת מיירי שכתב בפ"ז מה"ע וז"ל אנשי העיר ששלחו אחד מהם להוליך להם עירובן למקום ידוע והחזיק בדרך והחזירו חבירו ולא הוליך עירובן הן לא קנו שביתה באותו מקום שהרי לא הונח שם עירובן ואין להם להלך ממדינתם אלא אלפים אמה לכל רוח והוא קנה שם עירוב שהרי הוא בא בדרך ונתכוין לשבות שם והחזיק בדרך לפיכך יש לו להלך לאותו מקום למחר ולהלן ממנו אלפים אמה לכל רוח עכ"ל. וכתב ה"ה ומדברי רבינו נראה דכשאמר שיש לו ב' בתים אורחא דמילתא נקט אבל הרשב"א כתב שכל שלא אמר בפירוש שביתתי במקום פלוני כיון שהחזירו חבירו אם אין לו בית שם כל שחזר ולא הלך אני אומר נמלך שלא לילך שם עד שיאמר בפירוש שביתתי במקום פלוני עכ"ל. ואיתא תו בגמרא תנ"ה מי שיש לו שני בתים וביניהם שני תחומי שבת כיון שהחזיק בדרך קנה עירוב דר"י יתר על כן אמר ר' יוסי ברבי יהודה אפילו מצאו חבירו ואמר לו לין פה עת חמה היא עת צנה היא למחר משכים והולך אמר רבה לומר כ"ע ל"פ דצריך כ"פ להחזיק ורב יוסף אמר להחזיק כ"ע ל"פ דצריך כ"פ לומר. ופירש רש"י לומר כ"ע ל"פ דצריך. שיאמר לו חבירו לין פה כדקתני מתניתין בדרבי יהודה והחזירו חבירו דהשתא ודאי משום צנה וחמה הוא דהדר ביה ודעתיה למיקני שביתה בסוף התחום ואף על פי שלא אמר אבל אם חזר מעצמו איכא למימר נמלך ולא קנה שביתה דאפילו גילוי דעתא ליכא והרי הוא כבני עירו ורב יוסף אמר להחזיק כ"ע ל"פ דצריך כ"פ לומר לין פה כך שמעתי והרבה גמגומים יש. ל"א ולא שמעתיו אמר רבה לומר שביתתי בתוך התחום כ"ע ל"פ דצריך זה החוזר לומר כן וכי פליג ר' יוסי ואתא לאקולי אחזקה פליג דשמעיה לר"י דאמר החזיק ואתא איהו למימר אפילו מצאו חבירו שהיה רוצה להחזיק ולא הניחו חבירו קנה עירוב ובלבד שיאמר שביתתי לשם דהואיל והיה רוצה לצאת חשבינן ליה כיוצא והוי עני רב יוסף אמר להחזיק בדרך כ"ע ל"פ דצריך דאי לא החזיק לא הוי עני כ"פ לומר דר"י בעי שיאמר שביתתי לשם ואתא ר' יוסי למימר אפילו לא אמר מידי קני הואיל והחזיק דגלוי דעתא קנייה הוא. ובתר הכי אמרינן רב יהודה בר אישתתא אייתי ליה כלכלה דפירי לר' נתן בר אושעיא כי הוי אזיל שבקיה עד דנחית דרגא א"ל בית הכא למחר קדים ואזיל כמאן כרב יוסף ואליבא דר' יוסי בר' יהודא זו היא גי' רי"ף וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ז שכתב זה שאמרנו שצריך הקונה שביתה ברחוק מקום שיחזיק בדרך לא שיצא וילך בשדה אלא אפי' ירד מן העלייה לילך לאותו מקום וקודם שיצא מפתח החצר החזירו חבירו ה"ז החזיק וקנה שביתה וכל הקונה שביתה ברחוק מקום אינו צריך לומר שביתתי במקום פלוני אלא כיון שגמר בלבו והחזיק בדרך כל שהו קנה שם שביתה והרא"ש כתב על גירסא זו וקשה אמאי לא חשיב ליה בהדי שדה קנין ומחצה דהלכה כרב יוסף ורש"י גריס הב"ע דאמר שביתתי במקום פלוני ואליבא דר' יהודה עכ"ל:

 

Siman תיא

 

מי שהיה במזרח ביתו בשדה וכו' משנה בפ' כיצד מעברין (דף ס) מי שהיה במזרח ואמר לבנו לערב לו במערב במערב ואמר לבנו לערב לו במזרח אם יש ממנו ולביתו אלפים אמה ולעירובו יותר מכאן מותר לביתו ואסור לעירובו ממנו ולעירוב אלפים אמה ולביתו יותר מכאן מותר לעירובו ואסור לביתו ופירש"י מי שהיה במזרח. בשדה וקידש עליו שם היום ואמר לבנו לערב מבע"י למערב: ולעירובו יותר מכאן. שנתן לו העירוב מביתו והלאה. מותר לביתו לדין ביתו כלומר למנות שביתתו מביתו כאילו לא עירב. ואסור לעירובו לדין עירובו למנות שביתתו מעירובו דכיון דקידש עליו היום רחוק מעירובו יותר מאלפים נמצא שאינו יכול להלך וליטלו שהרי אין עירובו קונה לו אלא אלפים לכל רוח וכיון דאינו עירוב הוי לזה שביתתו בביתו שהרי בתחום ביתו הוה ואע"ג דאוקמינן בשילהי מי שהוציאוהו דאי מוקמי ליה באידך גיסא דאילן קם ליה כו' אלמא אמר שביתתי רחוק מאלפים ה"ז לא יזוז ממקומו ה"מ בבא בדרך דכיון דבמקום פלוני לא יכול לקנות דרחוק מאלפים הוה ובמקום רגליו לא הוה ניחא ליה דליקני ליה אין לו שביתה כלל לפיכך לא יזוז ממקומו אבל בעומד בביתו ועירב במקום שאינו עירוב יש לו שביתה בביתו דמסתמא בביתו ניחא ליה למיקני כשאין עירובו עירוב כדתנן בפ' בכל מערבין גבי נתגלגל חוץ לתחום ספק מבע"י ספק משחשיכה ה"ז חמר גמל ולא קתני לא יזוז ממקומו שמעינן מיניה דאם אינו עירוב יש לו שביתה בביתו: אסור לביתו לדין ביתו למנות מביתו אלפים לכל רוח עכ"ל. וה"ר יהונתן כתב אע"פ ששנינו בפ' מי שהוציאוהו שהאומר תהא שביתתי במקום פלוני והיה אותו מקום רחוק ממנו יותר מאלפים אמה ואמרינן התם ה"ז לא יזוז ממקומו לא דמי התם בבא בדרך מיירי וכיון דבמקום פלוני לא היה יכול לקנות שביתה שהרי רחוק מאלפים היה ובמקום רגליו לא היה ניחא ליה דליקני אין לו שביתה כלל שהרי הוא פשע בעצמו שהיה לו לפרש דבריו ולומר אם אני רחוק מאותו מקום יותר מאלפים תהא שביתתי במקומי וכיון שלא אמר פושע הוא אבל האי ששלח ע"י שליח היה לו לשליח לדקדק בשליחותו שכיון שכשיקדש היום לא יהא אביו חוץ לתחום וכיון שלא דקדק יכול לומר האב לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וקנה שביתה במקומו והרי הוא כאילו לא עירבו עליו כלל עכ"ל ופריך בגמ' הימנו ולעירובו אלפים אמה ולביתו יתר מכאן היכי משכחת לה ומשני כגון דקאי ביתיה באלכסונא ופירש"י באלכסונא. בינו לבין עירובו משוך עירובו למערב יותר מביתו ואע"פ שהאלכסון רב והרי ביתו רחוק ממנו יותר מעירובו וכתב הרא"ש לעירובו אלפים אמה ולביתו יתר מכאן מותר לעירובו ואסור לביתו פי' לדין ביתו והה"נ אם היה בתוך תחום ביתו אסור לדין ביתו אלא אגב דנקט ברישא ולעירובו יותר מכאן תנא נמי ולביתו יותר מכאן:

 

Siman תיב

 

עירב חצי היום הראשון לרוח צפון וכו' בפ' בכל מערבין <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i> אמרו לר"א אי אתה מודה שאין מערבין ליום א' חציו לצפון וחציו לדרום אמר להם אבל ובפ' מי שהוציאוהו (דף נ) תניא טעה ועירב לב' רוחות דומה הוא שמערבין לב' רוחות או שאמר לעבדיו צאו ועירבו לי אחד עירב עליו לצפון ואחד עירב עליו לדרום מהלך לצפון בעירובו לדרום ולדרום בעירובו לצפון ואם מיצעו עליו את התחום לא יזוז ממקומו ופירש"י טעה ועירב לשתי רוחות לדרום ולצפון כמדומה הוא שמותר לעשות כן ולילך שחרית כאן וערבית כאן וכיון שנתכוון לשתיהם והאחד הוא דקנתה ואינו יודע איזו היא נותנין עליו חומרי זאת וחומרי זאת מהלך לצפון כעירובו לדרום לדרום כעירובו לצפון מהלך לביתו לצפון כשיעור תחום שמניח לו עירובו של דרום לצד צפון ומהלך לדרום לביתו כשיעור תחום שמניח לו עירובו של צפון לצד דרום כגון אם לא הוצרך ללכת אלא ג' אלפים לכאן וג' אלפים לכאן והניח עירוב בסוף אלף אמה לכאן ובסוף אלף אמה לכאן דליהוו ליה ממקום עירובו ולכאן אלפים אמה מותר לילך אלף אמה מביתו לכאן ולכאן דמעירובו יש לו אלפים אמה לכל רוח הלכך אלפים שיש לו לצפון מעירובו שבדרום כלות לו לסוף אלף לצפון ביתו ואלפים שיש לו לדרום מעירובו שבצפון כלות לו לסוף אלף אמה לדרום ביתו. ואם מיצעו עליו את התחום עליו בשבילו מיצעו התחום שהניח כל אחד עירוב לסוף אלפים דהשתא הו"ל עירוב באמצע שני תחומין תחום שלם מן המערב לביתו ותחום שלם מן המזרח נתכוונו לקנות מן העירוב אלפים והלאה. לא יזוז ממקומו מביתו ואפילו כבני עירו אינו דהא לא נתכוון לקנות שביתה אלא במקום העירובין ואינו יודע איזה מהם קנה זה עירוב הדרום מפסידו אלפים של צפון וזה עירוב הצפון מפסידו אלפים של דרום עד כאן לשונו ומה שכתב הולך למערב אלף מכח העירוב שבמזרח פשוט הוא שפירושו מכח מה ששייר לו העירוב שבמזרח וכן למזרח אלף ות"ק מכח העירוב שבמערב פירושו מכח מה ששייר לו העירוב שבמערב:

 

Siman תיג

 

המערב לרבים וכו' ר"פ כיצד משתתפין (פב.) בתחומין מניח את החבית ואומר ה"ז לכל בני עירי:

 

ומ"ש ובלבד שיהא בו מזון ב' סעודות לכל אחד משנה שם:

 

ומ"ש צריך לזכות להם בפ' חלון (פ.) עירובי תחומין רב אמר צריך לזכות ושמואל אמר ל"צ לזכות וידוע דהלכה כרב באיסורי יעוד דמסיק התם א"ר נחמן נקטינן אח' עירובי תחומין ואחד עירובי חצירות ואחד שיתופי מבואות צריך לזכות:

 

ומ"ש על ידי אחר הראוי לכך כמו שפירשנו בעירובי חצירות כן כ' הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה"ע ופשוט הוא ודבר מבואר הוא דהא דצריך לזכות ע"י אחר אינו אלא בשאחד מערב משלו עליהם אבל אם משלהם הוא מערב אין מקום לזיכוי וכן פשוט שם בברייתא:

 

ומ"ש וצריך להודיעו פשוט הוא כן כתב הרמב"ם פ"כ מה"ע וצריך להודיעם שאין מערבין לאדם עירובי תחומין אלא לדעתו שמא אינו רוצה לערב באותו רוח שרצה זה:

 

וכל מי שהודיעו מבע"י וכו' גם זה שם במשנה הנזכר וכל מי שקיבל עליו מבע"י מותר ומשחשיכה אסור ובגמרא שמע מינה אין ברירה דאי יש ברירה איגלי מילתא למפרע דמבע"י הוה ניחא ליה אמר רב אשי הודיעוהו ולא הודיעוהו קתני ופירש"י הודיעוהו מבע"י אף על פי שלא נתרצה מבע"י ונתרצה משחשיכה אמרינן הוברר שקודם זמן קניית העירוב דעתו לכך. לא הודיעוהו עד שחשיכה מאי ברירה איכא הא לא הוה ידע דאיכא עירוב דנימא דעתיה עליה הוה וכיון דקיימא לן בדרבנן יש ברירה נקטינן הכי וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מה"ע וכן כתב הגהות אשיר"י שם ובפ' בכל מערבין ויש לתמוה על סמ"ג שכתב לשון המשנה סתם:

 

וכן נמי מי שהניח עירוב לכל שבתות השנה וכו' פלוגתא דתנאי בברייתא בפרק בכל מערבין (דף ל"ז) וכיון דקיימא לן כמ"ד בדרבנן יש ברירה נקטינן כמאן דשרי וכי פסק הרמב"ם בפ"ח מה"ע:

 

וכן מי ששמע שיש לחכם לבא וכו' משנה בפרק בכל מערבין (דף ל"ו) ואע"ג דההיא מתניתין ליתא אלא למ"ד יש ברירה הא קי"ל דבדרבנן יש ברירה ולפיכך כתבוה הרי"ף והרא"ש ז"ל וגם הרמב"ם פסקה בפ"ח מה"ע:

 

וכן אם אומר לשנים או לשלשה הריני מערב על איזה מהם שארצה וכו' ברייתא שם (דף ל"ז) ואע"ג דקתני בה דבעי' שירצה מבע"י הא אוקימנא לה כמאן דאמר אין ברירה ואנן הא קיימא לן בדרבנן יש ברירה כדלעיל ואם כן אפילו לא בירר את מי רצה עד שתחשך עירובו עירוב וכן פסק הרמב"ם בפ"ח וכן כתבו הגהות אשיר"י בשם ר"ת וא"ז:

 

Siman תיד

 

אין מערבין עירובי תחומין לאחר אלא מדעתו כו' בסוף פרק חלון (דף פ"א):

 

ומ"ש חוץ מבנו קטן וכו' עד וידעו ולא מיחו הוי עירוב הכל ר"פ כיצד משתתפין וכתב הרב המגיד בפ"ז ופירש שם בגמרא שאם שמעו ולא מיחו מיד יוצאין בעירובו וכתב הרשב"א ז"ל ואפילו לא הודיעם עד שחשיכה:

 

ומ"ש שיכול לערב על בנו קטן אפילו אינו סומך על שולחנו ואינו מערב על בנו גדול אפילו סומך על שולחנו כן כתב שם הרא"ש (דף קכ"ו) דאפילו לר' יוחנן דפ"ק דמציעא (יב:) דאמר לא גדול גדול ממש כו' מודה הכא דקטן אפילו אין סומך וכו' דטעמא דקטנים כדי לחנכם במצות וה"נ איכא חינוך דאין מערבין אלא לדבר מצוה וכן כתבו התו' וכ"נ מדברי הרמב"ם בפ"ו מה"ע:

 

קטן שאין אביו בעיר וכו' בריש פרק כיצד משתתפין (דף פ"ב) אמר רב אסי קטן בן ו' יוצא בעירוב אמו מיתיבי קטן שצריך לאמו יוצא בעירוב אמו ואמרי ר' ינאי וריש לקיש דעד כבר ד' וכבר ה' מיקרי צריך לאמו כל חד לפום חורפיה ואותיבו על ר' ינאי וריש לקיש מדתניא קטן שצריך לאמו יוצא בעירוב אמו עד בן שש ופריקו לא קשיא הא דאיתיה לאבוה במתא הא דליתיה לאבוה במתא ודעת הרא"ש דקיימא לן כהאי שינוייא דר' ינאי וריש לקיש אבל הרי"ף והרמב"ם בפ"ו וסמ"ק לא כתבו אלא דברי רב אסי לבד משמע דס"ל דלא סמכינן אהאי שינוייא דהא לרב אסי ליתיה דהא אותבוה מההיא ברייתא ושני עד ועד בכלל ור' ינאי ור"ל דשני הכי היינו משום דס"ל עד ולא עד בכלל ואנן כרב אסי נקטינן מדמייתי לה תלמודא בס"פ אע"פ (סה:) וכן פסקו התוס' ורבינו סתם דבריו כדעת הרא"ש:

 

Siman תטו

 

אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה וכו' מימרא דרב יוסף בריש פרק כיצד משתתפין (דף פ"ב):

 

ומ"ש או להקביל פני רבו או מפני פחד לסטים משנה בפ' בכל מערבין (דף ל"ו) מתנה אדם על עירובו ואומר אם באו לסטים מן המזרח וכו' אם בא חכם מן המזרח וכו' והרמב"ם כתב בפ"ו דה"ה להקביל פני חבירו ונראה דהיינו דווק' בחבירו חכם מפני שהוא לומד ממנו כדמשמע מתניתין דמתנה אדם על עירובו אבל בתרומת הדשן סימן ע"ז משמע שהוא מפרש דאפילו באינו חכם שרי והתיר עוד לערב כדי לילך לטייל בפרדס ולשמור שם דלטייל בשמחת יו"ט חשיב דבר מצוה וכתוב בשבלי הלקט העומד במחנה עם הלסטים במצור ומתיירא שמא יסעו ממקום חנייתן בשבת יכול לערב עירובי תחומין דהא נמי כדבר מצוה דמי שאם יסע המחנה וישאר במקומו ישאר בסכנה מפני פחד האויבים:

 

ומ"ש ומיהו לאחר שעירב לדבר מצוה וכו' כן משמע מדברי כמ"ק אלא שכת' דהכי איתא בפ' בכל מערבין ואני לא מצאתיו אבל מדברי רש"י אמימרא דרב יוסף דריש פרק כיצד משתתפין משמע דאפילו עירב לדבר מצוה אינו יכול לילך לדבר הרשות ובהגהות אשיר"י (דף קכ"ו) כתוב והיכא שעירב לדבר מצוה משמע מלשון רש"י דאסור לצאת לדבר הרשות ושמא הוא מותר וכתוב עוד שם בשם א"ז לכאורה הלכה כרבא דמערבין אפי' לדבר הרשות ואם איתא לדברי רב יוסף אם עירב לדבר הרשות אפי' דיעבד אין עירובו עירוב ע"כ ודברי תימה הם דלא אשכחן שום אמורא דפליג ארב יוסף והם כותבים דרבא פליג עליה ושמא טעמם מדגרסינן בפרק בכל מערבין אפלוגתא דר' יהודה ורבנן בעירוב בבית הקברות מכלל דרבי יהודה סבר מותר קסבר מצות לאו ליהנו ניתנו לימא כתנאי אמרה לשמעתיה אמר לך רבא אי סבירא לן דאין מערבין אלא לדבר מצוה דכ"ע מצות לאו ליהנות ניתנו והכא בהא קא מיפלגי מר סבר אין מערבין אלא לדבר מצוה ומר סבר מערבין אפילו לדבר הרשות והשתא רבי יהודה דאמר מערבין בבית הקברות סבר אין מערבין אלא לדבר מצוה ורבנן דאסרי סברי דמערבין לדבר הרשות וכיון דקי"ל כרבנן דרבים נינהו אשתכח דאליבא דרבא מערבין לדבר הרשות וכיון דרבא בתרא הוא קי"ל כוותיה זהו טעם ההגהות ואין דבר זה דאיתמר בדרך שקלא וטריא למיפרק דלא תיהוי מילתיה דרבא כתנאי כדאי לדחות מימרא דרב יוסף דאיתמר בדוכתה פרק כיצד משתתפין סתמא וליכא מאן דפליג עליה התם כלל אדרבה אתמהיה עליה מאי קמ"ל תנינא וזה הוא דעת כל הפוסקים שפסקוה להא דרב יוסף:

 

כתב הרמב"ם ואם עירב לדבר הרשות הוי עירוב פ"ו מהלכות עירובין וכתב ה"ה שכן דעת הרמב"ן אבל דעת רש"י והרשב"א כדעת בה"ג מיהו כתב הרשב"א דהיינו דוקא במערב בפת אבל במערב ברגליו קנה שביתה אפילו לדבר הרשות עכ"ל ונ"ל שאפילו לכתחלה יכול לערב ברגליו לדבר הרשות ולא אמרו שאין מערבין אלא לדבר מצוה אלא במערב בפת דליתא מדינא אלא להקל על העשיר וכדתנן בפרק מי שהוציאוהו וכשאינו לדבר מצוה לא רצו להקל. ואין מערבין אותו בין השמשות בסוף פרק במה מדליקין (לד.) מקשינן רישא דמתני' דקתני ג' דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה וחד מינייהו עירבתם ומשמע דוקא עם חשיכה אבל לא בספק חשיכה אסיפא דקתני ספק חשיכה מערבין ושני כאן בעירובי חצירות כאן בעירובי תחומין ופירש"י דרישא בעירובי תחומין וכ"כ התוספות בשם ר"ח ור"ת והירושלמי וכן פירשו סמ"ג והרא"ש ז"ל וכן דעת הרמב"ם בפ"ו מהלכות עירובין כתב הרמב"ם בפרק הנזכר ואם עירב הוי עירוב וכ"כ רש"י בסוף פרק במה מדליקין גבי א"ל שנים צא וערב עלינו אבל התוס' והרא"ש חולקים עליו:

 

ומברך וכו' ג"ז מדברי הרמב"ם ודעת הראב"ד שאין מברך וכבר נתן ה"ה טעם לדברי הרמב"ם והא דאיתא בס"פ במה מדליקין (לד.) ובסוף פרק הדר (טו.) אמר רבה אמרו לו שנים צא וערב עלינו אחד עירב עליו מבע"י ואחד עירב עליו בין השמשות זה שעירב עליו מבע"י נאכל עירובו בין השמשות וזה שעירב עליו בין השמשות נאכל עירובו משחשיכה שניהם קנו עירוב כתבה הרמב"ם בפ"ז לענין עירובי תחומין וכן פירש'"י אבל הרא"ש הסכים לפר"ח שבעירובי חצירות דוקא הוא וכתב הרב המגיד בפ"ז שכן דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל והוא יישב מה שהקשה על פירש"י והרמב"ם ז"ל. ורבינו סתם דבריו כהרא"ש ולפיכך כתבה בסי' שצ"ג גבי עירובי חצירות ולא כתבה גבי עירובי תחומין:

 

Siman תטז

 

שבת וי"ט שתי קדושות הן משנה בפרק בכל מערבין (לח.) פלוגתא דרבי אליעזר ורבנן ואמר רב הלכה כרבי אליעזר דאמר שתי קדושות הן:

 

ומ"ש הלכך י"ט הסמוך לשבת וכו' ג"ז שם במשנה פלוגתא דרבנן ור"א וכבר כתבתי דפסק רב כר"א דאמר הכי:

 

ומ"ש ובלבד שיניח העירובין לסוף אלף וכו' פשוט שם בגמרא בדף ל"ח:

 

ומ"ש ואם עירב האחד ברגליו וכו' שם בדף הנזכר מימרא דרב יהודה:

 

ומ"ש וכ"ש שלא יוכל לערב בפת גם זה שם (דף ל"ט) מימרא דשמואל וכתב הרב המגיד בפ"ח בשם הרשב"א שאם עירב בפת חדשה אינו עירוב:

 

ומ"ש אבל אם עירב באחד בפת וכו' משנה שם (דף ל"ח):

 

ומ"ש דסוף בין השמשות קונה עירוב פשוט שם בגמרא מי סברת סוף היום קונה עירוב תחלת היום קונה עירוב ושבת מכינה לעצמה:

 

ומ"ש ואם עירב לב' הימים לרוח א' וכו' כלומר אפילו אם עירב לב' הימים לרוח אחד לא אמרינן דכיון שקידש יום אחד נקנה העירוב לב' הימים שאע"פ שקנה עירוב ליום ראשון ע"י פת זה ברוח זו שצריך שיהיה מצוי העירוב במקומו בליל ב' וכ"ש כשעירב ב' עירובים לב' הימים לב' רוחות שצריך שיהיה העירוב מצוי במקומו בליל ב' דאל"כ אכתי לא קנה כלל:

 

ומ"ש וכן הדין בכל ב' י"ט חוץ מב' י"ט של ר"ה וכו' שם (לט:) פלוגתא דתנאי ואמוראי אמתני' דר' יהודה אומר ר"ה שהיה ירא שמא תתעבר מערב אדם ב' עירובין ואומר עירובי הראשון למזרח והשני למערב וכו' ולא הודו לו חכמים ובגמרא מאן לא הודו לו ר"י קסבר ב' י"ט של ר"ה קדושה אחת הן שהרי אם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגים אותו היום קודש ולמחר קודש וכתבו הרי"ף והרא"ש וכן הלכה אבל בב' י"ט של גליות מודה רבי יוסי לחכמים שהן ב' קדושות וכתב הרב המגיד בפ"ח מה"ע דמדברי הרמב"ם נראה דשני י"ט של ר"ה כיום אחד לגמרי הן וא"כ נאכל עירובו בראשון יוצא עליו בב' וכתב עליו הראב"ד דלא אמרו קדושה אחת הן אלא להחמיר ולא להקל והוא ז"ל הליץ בעד הרמב"ם וכתב שכן דעת הרשב"א ז"ל:

 

Siman תיז

 

גרסינן בפרק אין נערכין (י:) כך היא הגירסא הנכונה ואיתא נמי בפ"ק דמ"ק ר"ח יוכיח וכו' בחגיגה פרק אין דורשין (יח.) הוא דאיתא הכי אלא שלפי שהרי"ף והרא"ש כתבוהו בפ"ק דמ"ק סמך רבינו עליה ולא חשש לכתוב מקומו בגמרא והא דר"ח מותר בעשיית מלאכה הכי משמע נמי בפרק במה מדליקין (כד.) דאמרינן התם מהו להזכיר ר"ח בברכת המזון וכו' או דילמא כיון דלא אסור בעשיית מלאכה לא מדכרינן:

 

והא דאיתא במגילה ושאין בו ביטול מלאכה לעם וכו' פי' דתניא בפרק הקורא את המגילה עומד (כב.) זה הכלל כל שיש בו ביטול מלאכה לעם כגון תענית צבור וכו' ותשעה באב קורין ג' ושאין בו ביטול מלאכה לעם כגון ראשי חדשים וחולו של מועד קורין ארבעה ופירש"י שיש בו ביטול מלאכה לעם במה שהן מאחרין בב"ה כגון תענית צבור שרובם מותרים בעשיית מלאכה וט' באב נמי מותר בעשיית מלאכה אלא במקום שנהגו והוקשה לרבינו מדקאמר ושאין בו ביטול מלאכה לעם כגון ראשי חדשים אלמא דר"ח אסור בעשיית מלאכה ותירץ דההיא לנשים קאמר שהן בטלות ממלאכה אבל האנשים מותרים במלאכה וברייתא ה"ק יום שאין בו ביטול מלאכה כל כך כגון ראשי חדשים שאין הנשים עושות מלאכה בהם וכן פירש"י והביא ראיה שאסורות בו במלאכה מדכתיב אשר נסתרת שם ביום המעשה ותרגם יונתן ביומא דחולא והתם גבי ר"ח קאי דקאמר ליה מחר חדש וקרי ליה לערב ר"ח יום המעשה אלמא ר"ח לאו יום המעשה הוא וגם התוס' כתבו שם שר"ח מותר בעשיית מלאכה לאנשים אבל נשים אסורות במלאכה וכ"כ המרדכי ואח"כ כתב ועוד אומר ר"י דמלאכה כבידה כגון לחרוש ולזרוע אסור אף לאנשים ובפרק במה מדליקין אהא דאמרינן דר"ח אינו אסור בעשיית מלאכה כתבו התוס' והמרדכי והא דאמרינן במגילה יום שאין בו ביטול מלאכה לעם כגון ר"ח היינו מנהג בעלמא שאין רגילות לעשות מלאכה:

 

ומ"ש והכי איתא בירושלמי פ"ק דתענית הני נשי דנהיגי דלא למעבד עבידתא בריש ירחא מנהגא וכתבו הרי"ף בפרק מקום שנהגו והרא"ש בריש מועד קטן:

 

ואיתא בפרק מ"ד מפירקי דר' אליעזר לפי שלא רצו נשים ליתן נזמיהם וכו' טעם זה כתבו רש"י והתוס' והמרדכי בפרק הקורא את המגילה עומד ובפרק ב"מ כתב המרדכי דהכי איתא בב"ר: כתב הרוקח כשר"ח שני ימים לא יעשו מלאכה בשניהם. ובשבולי הלקט כתב על הירושלמי דבסמוך מכאן יש להוכיח שכיון שנהגו בו איסור אין להם רשות לבטל מנהגם דהו"ל דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור וכו' ועוד שהרי קבעוהו לחוק מימי מרע"ה אבל כשהחדש מעובר אם צריך לשמור ב' ימים אין בזה אלא מנהג מדינה ואין מחמירין עליהם עכ"ל: כתב ר"י נ"ל דלאותן שנהגו שלא לעשות מלאכה אין להם לעשות שום מלאכה כי ראיתי כמה נשים טועות ואומרות אין לנו לטוות אבל נעשה מלאכה אחרת והיה להן לאסור כל מלאכה לפי מנהגן או להתיר כל מלאכה עכ"ל ואני ראיתי נשים נוהגות שלא לעשות מלאכה להשתכר אלא תופרות בגדי כלי הבית ונראה שגם זה אין לעשות שמאחר שנהגו שלא לעשות מלאכה צריכות ליזהר מלעשות בו כלל ואפשר דמעיקרא הכי קבילו עלייהו לשנותו מחול ממש ולא לאסור במלאכות שאין עושות להשתכר:

 

ושמעתי מאחי ה"ר יהודה טעם לדבר וכו' וכשחטאו בעגל נטלו מהם ונתנו לנשותיהם וא"ת א"כ היכי קאמר רבי אליעזר לכך נתן להם הקב"ה שכרן דכיון שכבר ניתנו ראשי חדשים לישראל אע"פ שכשחטאו האנשים ניטל מהם הנשים שלא חטאו דין הוא שלא ינטל מהם ולא מיקרי נתינת שכר מה שלא ניטל מהם וי"ל דעדיין לא ניתנו ראשי חדשים לישראל שיהיו אסורים בעשיית מלאכה אבל היו ראויים לינתן ובשביל מעשה העגל נמנע הטוב מהם וכיון שהאשה נגררת אחר האיש וטפלה לו היה ראוי ג"כ לימנע מהן כדי שלא תהא טפל חשוב מן העיקר אלא שלא רצה הקב"ה לקפח שכרן וניתנו לנשים ועי"ל דמעיקרא ניתנו לאנשים ולא לנשים וכשחטאו בעגל ניטלו מהאנשים וניתנו לנשים והכי דייק לישנא דקאמר ניטלו מהם וניתנו לנשותיהם והשתא הוי שפיר נתינת שכר שזכו במה שלא היו ראויות קודם לכן:

 

Siman תיח

 

ואסור בתענית דתנן אין גוזרין תענית על הצבור וכו' משנה בפ"ב דמסכ' תענית (טו.) אין גוזרין תענית על הצבור בר"ח בחנוכה ובפורים ואם התחילו אין מפסיקין ובגמרא וכמה הויא התחלה רב אחא אמר שלש רב אסי אמר אחד וכתבו הרי"ף והרא"ש דהלכה כרבי יוסי וכן פסק הרמב"ם: ומ"ש רבינו ומתענין ומשלימין מסקנא דגמרא שם: כתב ר"י בנתיב י"א אסור להתענות בר"ח כך פשוט במגילת תענית ונראה דכיון דבטלה מגילת תענית דאינו אסור עכ"ל. ואין כן דעת הרמב"ם והתוס' ורבינו וכ"נ מדאמרינן רפ"ב דתעניות (יז:) ר"ח דאורייתא הוא וכ"נ מהירושלמי שכתב רבינו בס"ס זה <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>:

 

ויחיד שקיבל עליו תענית כך וכך ימים ופגע בו ר"ח וכו' בפ"ק דתענית (יב.) תניא יחיד שקיבל עליו תענית ב' וה' של כל השנה ואירעו בהם י"ט הכתובים במגילת תענית אם נדרו קודם לגזירתינו יבטל נדרו את גזירתינו ואם גזירתינו קודמת לנדרו תבטל גזירתינו את נדרו והביא ברייתא זו הרא"ש בנדרים פרק ר' אליעזר וכתב עליה י"מ אע"ג דנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות וי"ט ושבתות נמי צריכים פתח אפ"ה בימים אלו של דבריהם עשו בהם חיזוק יותר משל תורה וי"מ ידחה נדרו שילך אצל חכם ופותח לו בכך כשם שפותחים בשבת וי"ט וכתב הרמב"ן האי פירושא בתרא פירושא דמסתבר הוא אלא מיהו חזינא למקצת רבוותא דאמרי דהאי ידחה נדרו דקתני לאו נדר ממש הוא דאפקיה בלשון הרי עלי נדר אלא קבלת תענית בעלמא הוא וקבלת תענית לא חמירא כנדרים ממש למיעקר י"ט ואפילו דמגילת תענית כדאמרינן בפ"ק דתענית (יב:) גבי לוה אדם תעניתו ופורע וכי נדר הוא דלא סגי דלא משלם ואידך לישנא קאמר לא יהא אלא נדר משמע דמכל מקום נדר גמור לא הוי הלכך תדחה קבלתו מפני גזירתינו עכ"ל וכן דעת הר"ן שכמב בפ"ק דתענית על ברייתא זו ואיכא למידק אמאי תבטל גזירתינו את נדרו והא בשבתות וימים טובים שהם מן התורה תנן פותחים בי"ט ובשבתות אלמא צריכים להיתר חכם וכן בדין שהרי הנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות תירצו בזה דכי אמרינן תדחה נדרו משום גזירתינו היינו לומר שילך אצל חכם ופותח לו בכך כדרך שפותחין בשבתות וימים טובים. עוד אמרו דאע"ג דנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות וימים טובים ושבתות צריכין היתר אפ"ה בימים טובים אלו של דבריהם עשו בהם חיזוק יותר משל תורה ושני תירוצין הללו נדחין מדאשכחן בירושלמי נדר להתענות ונמצאו ימים טובים ושבתות לוקה וא"צ היתר חכם נדר להתענות ונמצאו י"ט של מגילת תענית ר' חזקיה ור' יודן תרווייהו א"ר ירמיה בשם רבי חייא בר אבא חד אמר מתענה ואינו משלים וחד אמר לוקה ואינו צריך היתר חכם הרי שאמרו כאן שאינו צריך היתר חכם אלמא כי אמרינן ידחה נדרו לא בהיתר חכם אמרינן ובשבתות נמי אמרינן הכי אלמא דלא מפני שדברי חכמים צריכין חיזוק קאמרי' אלא עיקרן של דברים דהאי נדר דאמרינן הכא דידחה לא נדר ממש הוא אלא קבלה דתענית בעלמא וקבלה דתענית לא חמירא כנדר גמור למיעקר י"ט ואפי' דמגילת תענית לפי שאינה אלא קבלה לדבר מצוה ולא נדר גמור זהו דין תענית יחיד אבל תענית ציבור הרי הוא כנדר גמור לפי שיש כח בבית דין לגזור תענית בימים טובים של דבריהם ומשום הכי אמרינן דאם התחילו אין מפסיקין עד כאן לשונו הרי דעתו מסכמת למ"ש הרמב"ן בשם רבוותא וכתב רבינו בטור יורה דעה סי' רט"ו שכך היא מסקנת הרא"ש וכן נראה מאחר שהביא דבריו בפסקיו ולא חלק עליהם וכתב הרב המגיד בפרק ראשון מהלכות תענית שאין היחיד רשאי להתענות בשבתות וימים טובים וראש חודש וחנוכה ופורים ואפילו התחיל כגון שקיבל להתענות שני וחמישי של כל השנה והתחיל בהם ופגעו בו אחד מימים אלו אינו מתענה בהם שלא אמרו התחלה אלא בציבור ובביאור אמרו בפ"ק דתעניות שהיחידים מפסיקים לר"ח והטעם לפי שאין קבלת התענית נדר גמור וחמור שהרי אמרו לוה אדם תעניתו ופורע עכ"ל וכן נ"ל שהוא דעת הרמב"ם שבפרק שלישי מהלכות נדרים כתב הנודר לצום בשבת ובי"ט חייב לצום בהם וכן הנודר לצום יום א' או יום ב' כל ימיו ופגע בהם י"ט או עי"ה חייב לצום ואין צ"ל ראש חודש פגע בהם חנוכה ופורים נדרו בטל ולא יצום בהם מפני שהן מדבריהם וצריכין חיזוק ובפ"א מהלכות תענית כתב אין גוזרין תענית בתחלה בר"ח או בחנוכה ופורים או בחול המועד ואם התחילו להתענות על הצרה אפילו יום אחד ופגע בהם יום מאלו מתענין ומשלימין ואחר כך כתב כשם שהצבור מתענין על צרתם כך היחיד מתענה על צרתו כיצד הרי שהיה לו חולה וכו' ולא יתענה בשבתות ולא במועדות ולא בר"ח ולא בחנוכה ובפורים ולא חילק בין התחיל ללא התחיל ובודאי דבקיבל עליו להתענות מיירי דאל"כ לאו תענית הוא ואפ"ה קאמר דלא יתענה בימים טובים בין שהם מדאורייתא בין שהם מדרבנן א"כ הרי ברור שהוא מחלק בין קיבל עליו תענית בלשון נדר לקיבל בלשון קבלת תענית בעלמא וכ"כ הראב"ד בפ"ג מהלכות נדרים על מ"ש הרמב"ם הנודר לצום בשבת או בי"ט חייב לצום בהם דוקא כשאמר עלי אבל אמר הריני בתענית היום אסור נמצא דלדברי הכל יחיד בקבלה בעלמא אינו רשאי לצום בימים טובים בין דאורייתא בין דרבנן וא"צ התרה <i data-commentator="Drisha" data-order="1"></i> ומשמע לי דכל היכא דאמרינן שאם אירע יום טוב בתוך הימים שקיבל עליו להתענות אינו דוחה את היום טוב כל שכן היכי דקבל עליו בפירוש להתענות באותו יום שאין רשאי להתענות בו דהא תנן אין גוזרין תענית על הצבור בר"ח וחנוכה ופורים ואם התחילו אין מפסיקין הרי שאע"ג שאירעו ר"ח חנוכה ופורים בתוך הימים שקיבלו להתענות מתענין מ"מ אין מתחילין להתענות בהם ומשמע שאף ע"פ שגזרו להתחיל אין גזירתם גזירה ואין רשאין להתחיל אלמא יותר הם נדחים הימים טובים כשאירעו בתוך הימים שקיבלו להתענות בהם מכשמתחילים בהם והכא כיון דכשאירעו בתוך הימים שקיבלו להתענות אין נדרו דוחה את הי"ט מכ"ש דבכשקיבל עליו להתענות באותו יום בפי' שלא נדחה מפני קבלתו וכ"נ מדברי הרב המגיד ומדברי הראב"ד שכתבתי בסמוך אבל ממ"ש רבינו בטור י"ד בסימן רט"ו בשם סה"מ נראה בהיפך ולא נהירא מהטעם שכתבתי ועוד שאותם דברים שכתב בשם סה"מ הם מגומגמים כמו שאכתוב שם בס"ד ויש לדקדק בדברי הרמב"ם שנ' לכאורה שהוא סובר דבעי"ה ובר"ח אסור להתענות מן התורה ומשמע דבעי"ה היינו מדדרשינן ליה מועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש ור"ח בהדיא אמרינן בפ"ב דתענית (יז:) גבי איסור תענית ביום שלפני ימים הכתובים במגילת תענית ר"ח דאורייתא הוא דאורייתא לא בעי חיזוק ויש לתמוה על ערב י"ה דאטו משום דרשא דועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש שהיא אסמכתא בעלמא לימא שהוא מדאורייתא ור"ח נמי לא מצינו בתורה בהדיא שיהא אסור בתענית דאע"ג דאפשר דילפינן לה מדאקשיה רחמנא למועדים דכתיב וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם אכתי אין זה כדאי לומר שהוא מדאורייתא לכן נ"ל דאה"נ דאינם אסורים אלא מדרבנן אלא דכיון שיש להם קצת סמך בתורה לא אתו לזלזל בהו ולפיכך אינם צריכין חיזוק ומשום דאסמכתא דר"ח מיפרשא קצת טפי מאסמכתא דערב יום הכפורים כתב דבערב יום הכפורים אסור לצום ואין צריך לומר ר"ח דכיון דמפורש אסמכתא דידיה פשיטא דאינו צריך חיזוק והא דאמרינן ר"ח דאורייתא הוא היינו לומר שנזכר בתורה סמוך למועדות ואסמכתא קרובה היא להקישו להם לעניין איסור תענית אבל אין ה"נ דלא מיתסר אלא מדרבנן כ"נ מדברי התוספות בפ"ק דתענית גבי אם גזירתינו קודמת לנדרו ידחה נדרו מפני גזירתינו דר"ח לא מיתסר בתענית אלא מדרבנן ואמאי דאמרינן ידחה נדרו מפני גזירתינו כתבו התוס' אומר רש"י ידחה נדרו מכל וכל ולא ישלים אותו תענית והר"י מסופק בדבר ויש להחמיר דדוקא אותו יום לא יתענ' אבל ישלי' אותו ליום מחר עכ"ל ומדברי הפוסקי' בדין זה משמע כדברי רש"י: ודע שרבינו כתב בסי' תקנ"ז דין זה דמי שנדר להתענות כך וכך ימים ואירע בהם ר"ח כמו שכתבו כאן דנדרו בטל וצריך התרת חכם וכו' והשוה דין שבתות וי"ט ור"ח חנוכה ופורים וכדעת הרא"ש ואח"כ כתב נשבע להתענות בהם א"צ התרה שאין שבועה חלה על דבר מצוה אלא לוקה על שנשבע שבועת שוא עכ"ל ודבריו תמוהים הם דהא ע"כ לא אמרינן דאין שבועה חלה על דבר מצוה אלא במצוה דאורייתא אבל במצוה דרבנן חלה וכ"כ בטור יורה דעה סי' רל"ט בשם הרא"ש וא"כ הל"ל דבחנוכה ופורים חלה השבועה ואף בר"ח כתבתי לעיל דמשמע דלא מיתסר מדאורייתא אלא מדרבנן וא"כ הל"ל דעליה נמי חיילא שבועה. ועוד דאפי' בשבתות וי"ט כ"ש בענין שכתב בתחלת דבריו שנדר להתענות כך וכך ימים ואירעו בהם שבתות וי"ט אם נשבע חלה שבוע' אף על השבתות וי"ט מטעם איסור כולל וכ"נ מדברי הרמב"ם בפ"ה מהלכות שבועות אלא שבזו י"ל דלא מיירי רבינו בשנשבע להתענות כך וכך ימים ואירעו בהם שבתות וי"ט כגוונא דרישא דבההוא גוונא ודאי חיילא שבועה אלא דוקא בשנשבע להתענות בשבת או בי"ט בפי' קאמר דאין צריך התרה ודייק לישניה שכתב ואם נשבע בהם להתענות דמשמע דבשנשבע בהם לבדם מיירי אבל התמיה הראשונה עדיין במקומה עומדת: ומיהו לדעת הרמב"ם שאפילו בנדרים שחלים על דבר מצוה כתב שאינם חלים על חנוכה ופורים לפי שהם מדבריהם וצריכים חיזוק כ"ש בשבועות שאינם חלים על דבר מצוה דאמרינן בהו שאינם חלים על חנוכה ופורים מההוא טעמא גופיה אבל בעי"ה ור"ח איכא לספוקי בהו דאי ס"ל דהוו דאורייתא כדמשמע לכאורה מדבריו בפ"ג מהל' נדרים אין השבועה חלה עליהם ואי ס"ל דלא מיתסרי בתענית מדאורייתא שבועה חלה עליהם שהרי אינם צריכים חיזוק כמו שכתב בפרק הנזכר. וכבר כתבתי שהדעת נוטה לומר שהוא סובר דראש חדש ועי"ה לא מיתסרי אלא מדרבנן ואפילו הכי אינם צריכים חיזוק לפי שיש בהו אסמכתא בדברי תורה וא"כ שבועה חלה עליהם ונראה שמפני כך כשכתב הרמב"ם בפרק א' מהלכות שבועות שאין שבועה חלה על דבר מצוה כתב כגון שנשבע שיתענה בשבתות ובימים טובים ולא כתב ובראשי חדשים משמע דעל ראש חדש חלה שבועה ואע"פ שלא הזכיר חנוכה ופורים ועכ"ז אני אומר שאין שבועה חלה עליהם איכא למימר שסמך על מ"ש בהלכות נדרים שאין נדרים חל עליהם מפני שצריכין חיזוק וכ"ש שאין שבועות חלות עליהם כמו שכתבתי אצל ראש חדש דגבי נדרים כתב דאינה צריכה חיזוק אם איתא דאין שבועה חלה עליהם הו"ל לפרושי בהדיא ואע"ג דאסיקנא בפרק האשה רבה (צ:) דדוקא במידי דשב ואל תעשה מצי רבנן עקרי מידי דאורייתא אבל לא מידי דהוא בקום עשה והכא אמרינן דלדעת הרמב"ם אין נדרים ושבועות חלים על חנוכה ופורים וקום עשה הוא שהרי אנו אומרים לו קום אכול איכא למימר דהא דאמרינן התם דבמיגדר מילתא מצו עקרי מידי דאורייתא אפילו בקום עשה וחיזוק דברי חכמים בכל מה שדברו בו אע"ג דלא ליהוי ביה מיגדר מילתא גורם לקיים דבריהם במיגדר מילתא שאם היו מזלזלין באחד מדבריהם אתו לזלזלי בכולהו הלכך כל דבר שהוא חיזוק לדבריהם הוי כמו מיגדר מילתא ועי"ל כמו שכתבו התוס' בפ' ג' מינין (מג:) אף כי אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום עשה במקום שיש פנים וטעם בדבר ודאי לכ"ע יש כח לעקור והכא מאחר שדברי חכמים צריכים חיזוק שפיר יש פנים וטעם בדבר. כתבו הגהות מיימון בפ"א מהלכות תענית שהמתענה בר"ח חנוכה ופורים מפני נדר או מפני חלום צריך למיתב תענית לתעניתיה והביא ראיה לדבר מדאמרינן בפרק קמא דר"ה (יח:) על שהתענו בחנוכה בשוגג צאו והתענו על מה שהתעניתם:

 

גרסינן בירושלמי בכל מתענים וכו' בפ"ב דתעניות בכל מתענין חוץ משבתות וי"ט ור"ח וחולו של מועד וחנוכה ופורים ולא ידעתי למה דילג רבינו חנוכה ופורים דא"ל שלא הביאו לפי שאינם צריכים לו בהלכות אלו דא"כ למה כתב חולו של מועד לא היה לו לכתוב אלא עד ור"ח לבד ועוד יש לתמוה דבתחלת הדבור כשכתב ואסור בתענית ה"ל להביא הירושלמי הזה אבל במקום זה אין לו טעם שאחר שכבר הביא ראיה מהמשנה דאסור בתענית ונשא ונתן בדין יחיד שקיבל עליו תענית ופגע בו ר"ח מה בא להשמיענו שאסור להתענות בר"ח<i data-commentator="Hagahot" data-order="1"></i>:

 

Siman תיט

 

ומצוה להרבות בסעודת ר"ח דגרסינן במגילה (ה.) באלו אמרו וכו' כלומר דתנן בפ"ק דמגילה באלו אמרו מקדימין ולא מאחרין וקאמר עלה בירושלמי באלו אמרו מקדימין ולא מאחרין קריאת מגילה ותרומת שקלים אבל סעודת ר"ח וסעודת פורים מאחרין ולא מקדימין ומדקתני סעודת ר"ח בהדי סעודת פורים משמע לרבינו שמצוה הוא ומיהו לפי מה שפירש הר"ן אין ראיה לכאן שהוא כתב סעודת ר"ח פי' שהיו עושין כשהיו נכנסין לעבר את החדש והראיה שהביא מדאיתקש למועד סמך בעלמא היא וגם מה שהביא מדכתיב כי זבח משפחה לנו יש לדחות דאיכא למימר דלאו משום ר"ח היה אלא שהיה דרכם להאסף המשפחה לשמחת מריעות וקרה מקרה שנאספו ביום ההוא ועוד דאפשר שלא עשו המשפחה זבח כלל אלא דוד היה אומר ליהונתן שיאמר כן לשאול ומיהו אפשר דאפילו הכי מצי לאתויי קצת ראיה מדאמר דוד ליהונתן שיאמר כן לשאול ביום החודש אלמא מנהגם היה לעשות זבח משפחה ביום ר"ח. והרוקח כתב מצוה לאכול בר"ח כמו במועד והביא כמה ראיות:

 

ואיתא בפסיקתא כל מזונותיו של אדם קצובין לו מר"ה עד ראש השנה וכו' ומה שהתינוקות מוליכין לבית רבן כ"כ הרוקח סי' ס"ז וסי' רכ"ח ונראה דעל שכר המלמד קאמר וכדתניא ברפ"ב די"ט (טז.) כל מזונותיו של אדם קצובין לו מר"ה עד ר"ה וכו' חוץ מהוצאת שבתות וי"ט והוצאת בניו לתלמוד תורה והא דבגמרא לא קתני הוצאת ר"ח כדקתני בפסיקתא איכא למימר דבכלל י"ט הוא:

 

Siman תכ

 

ואסור בהספד דתנן נשים במועד מענות וכו' בסוף מועד קטן <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>:

 

ועל צידוק הדין אם יש לאמרו בר"ח חנוכה ופורים נחלקו בו וכו' עד סוף הסי' כ"כ שם הרא"ש וכ"כ הגהות מיימון פי"א מהלכות אבל וטעם האומרים אותו דרך הילוך נראה שהוא משום דכל שהוא דרך הילוך דמי לנשים שכולן עונות כאחת דשרי וכתב הרא"ש טעם תלמידי רש"י לפי שצידוק הדין וקדיש אינו הספד אלא הודאה וקבלת דין שמים וכתב רבינו בסי' ת"א שכן כתב הרמב"ם שאומרי' בח"ה צידוק הדין וקדיש וכתב שם עוד כתוב בתשובות הגאונים וששאלתם היכא שמספידין בר"ח מהו שיאמרו צידוק הדין כך שנינו במועד מענות אבל לא מטפחות הלכך צידוק הדין אם עונין כולם כאחת מותר ואם אחד מדבר וכולם עונין אחריו אסור עכ"ל כתוב בהגהות אשיר"י בסוף מועד קטן בשם א"ז בניסן כל החדש מצדיקין דרך הליכה. מעי"ה עד ר"ח חשוון מצדיקין דרך הליכה ושוב אומרים קדיש אחר קבורתו ונהגו שבערב הפסח אין מצדיקין ומר"ח סיון עד עצרת מצדיקין דרך הליכה וכן ביום טבוח שהוא אסרו חג עצרת ורבינו יואל הנהיג כן כל שבעה שעצרת יש לה תשלומין כל שבעה עכ"ל. כתוב בסמ"ג במל"ת סימן מ"ה גרסינן בירושלמי דמועד קטן ר' כרוספדאי נפטר במועד עשו עליו הבראה והיו סבורים שמדעת ר' אמי עשו כן ולבסוף נודע שלא היה דעתו אבל בחנוכה ובראש חדש משמע שלדברי הכל מברין עכ"ל ובטור י"ד סי' ס"ה כתבתי שהרמב"ם והרמב"ן והרא"ש הסכימו להברות ואף בחול המועד. דין ת"ח אם מותר להספידו בר"ח נתבאר בהל' חול המועד ובהל' אבל:

 

Siman תכא

 

ונוהגין באשכנז שאומרים פרשת ובראשי חדשיכם וכו' כבר כתבתי בזה סי' מ"ח:

 

Siman תכב

 

גרסינן בפרק במה מדליקין ימים שיש בהם קרבן מוסף וכו' עד ואם לא אמר מחזירין אותו שם. ואם הוא מסופק אם הזכיר אם לאו נראה מהירושלמי פרק קמא דתעניות דמחזירין אותו דקתני התפלל ואינו יודע מה הזכיר כל ל' יום חזקה מה שהוא למוד הזכיר וכתבוהו התוס' בסוף פ"ק דברכות (יב:) ולמדנו ממנו לכל הדברים שצריך להזכיר <i data-commentator="Drisha" data-order="1"></i> וגם הכלבו כתב בסי' י"א בשם ה"ר מאיר נראה מזה בירושלמי שכך נמי אמרינן בר"ח ובחולו של מועד אם נסתפק אם אמר ענין היום אם לא שצריך לחזור אלא שאח"כ כתב מיהו בפ"ג שאכלו גרסינן בירושלמי דבספק הזכיר בר"ח ובחולו של מועד אין מחזירין אותו עכ"ל. ותמהני עליו איך לא נסתכל במאי דאיתמר התם עלה דההיא אשכח תנא ופליג כל יום שיש בו קרבן מוסף כגון ר"ח וחש"מ צריך להזכיר מעין המאורע ואם לא הזכיר מחזירין אותו וכיון דפלוגתא היא ותלמודא דידן אייתי ברייתא דקתני מחזירין פשיטא דלא חיישינן לאידך ברייתא ואפשר עוד דהתם בירושלמי לא לענין הזכרה דתפלה איירי אלא לענין הזכרה דברכת המזון דהא אהזכרה דברכת המזון דאיירי ביה מייתי לה:

 

ומ"ש ואם נזכר קודם שיסיים כל זמן שאינו מתחיל מודים אומרו במקום שנזכר כ"כ המרדכי בריש תענית בשם אבי"ה וכ"נ ג"כ ממ"ש שם הרא"ש בשמו וכבר כתבתי זה בסי' קי"ד <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>:

 

ואם לא נזכר עד לאחר שהתחיל מודים וכו' בס"פ תפלת השחר (כט.):

 

ומ"ש ואסיקנא שלעולם חוזר לראש וכו' שם הא דאמרן סיים חוזר לראש לא אמרן אלא שעקר רגליו אבל לא עקר רגליו חוזר לעבודה אמר רב נחמן בר יצחק הא דאמרן עקר רגליו חוזר לראש לא אמרן אלא שאינו רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו אבל רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו חוזר לעבודה א"ד א"ר נחמן בר יצחק הא דאמר כי לא עקר רגליו חוזר לעבודה לא אמרן אלא שרגיל לומר תחנונים אחר תפלתו אבל אם אינו רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו חוזר לראש ופסקו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש כלישנא בתרא דתרתי בעי' לא עקר רגליו וגם רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו:

 

ורב עמרם נראה שסובר דמ"ד לא אמרן אלא שעקר רגליו וכו' לית ליה דר"נ בר יצחק דמפליג בין רגיל לומר תחנונים וסובר דהלכתא כוותיה. ולמעלה בברכת אתה חונן כתבתי אם יכול לחזור וכו' כלומר בברכת אתה חוננתנו והיא בסי' רצ"ד. ומ"ש רבינו זה בכאן אינו במקומו שהרי עדיין לא הזכיר דבר שאינו צריך לחזור ואפשר שמפני שכתב שם נזכר קודם שיתחיל מודים אומרו במקום שנזכר כלומר ואינו צריך לחזור לעבודה הוצרך להודיענו שי"א שאם רצה לחזור חוזר וי"א שאינו יכול לחזור:

 

והא דאמרינן על שכחת הזכרת ר"ח דוקא שחרית וכו' אבל שכח ולא הזכיר בערבית אין מחזירין אותו ל"ש ר"ח יום אחד או הוא שני ימים פשוט בס"פ תפלת השחר (ל:) כתב בא"ח כתב ה"ר נתן דבערבית ליל שני מחזירין אותו שכבר מקודש הוא וכ"כ ריב"ט עכ"ל ודבר תימא הוא שזה היפך פשט דברי הגמרא:

 

וכשם שיחיד חוזר ש"צ נמי חוזר אם טעה חוץ משחרית דתניא טעה ולא הזכיר ר"ח שחרית וכו' גם זה שם וכבר נתבאר בסימן קכ"ו:

 

כתב ר"י שאם שכח ולא התפלל יעלה ויבא במנחה וכו' כל זה כתבו הרא"ש והתוס' בר"פ תפלת השחר (כט.): אם טעה ולא התפלל מנחה ביום שלפני ר"ח כתב הכלבו בסי' י"א מתפלל ערבית שתים. ומזכיר יעלה ויבא בראשונה ולא בשנייה<i data-commentator="Hagahot" data-order="1"></i> ואם הזכיר בראשונה ולא בשנייה או בשנייה ולא בראשונה שנייה עלתה לו ראשונה לא עלתה לו ואי אדכר בתרווייהו יצא ואי לא אדכר בתרווייהו יצא עכ"ל דימה אותה לדין טעה ולא התפלל מנחה בשבת שנתבאר בסי' רצ"ב ונכון הוא וכן מצאתי בשם חידושי גאון <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>:

 

ומ"ש וקורין הלל כתב בשבלי הלקט בשם הגאונים מניין שאומרים הלל בר"ח מצינו שרמז דוד בתהלים הללויה הללו אל בקדשו י"ב פעמים הללו כנגד י"ב חדשים ולפיכך אנו כופלים כל הנשמה על שנה מעוברת שיהא לה י"ג חדשים ועל חדש ב' ימים:

 

ומ"ש וכיון שאין גומרין אותו וכו' אינו חמור לענין הפסקה כק"ש אלא אף באמצע שואל בשלום אדם וכו' בפרק היה קורא (יד.) אמר רבה ימים שהיחיד גומר בהם את ההלל בין פרק לפרק פוסק באמצע הפרק אינו פוסק וימים שאין היחיד גומר בהם את ההלל אפילו באמצע הפרק פוסק וכתב הרא"ש משמע שאין לפסוק בו אלא מפני הכבוד דימים שהיחיד גומר בהם את הלל פוסק בה כדין ק"ש אבל ימים שאין היחיד גומר בהם אפילו באמצע הפרק שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם הא לאו הכי אין לו להפסיק וה"ר יונה פירש דהא דאמרינן דימים שאין היחיד גומר בהם את ההלל פוסק היינו דוקא מפני היראה ומפני הכבוד כמו בק"ש אבל הרמב"ם כתב בהל' חנוכה ימים שגומרים בהם את ההלל יש לו להפסיק בין פרק לפרק אבל באמצע הפרק לא יפסיק וימים שקוראים בהם בדילוג אפילו באמצע הפרק פוסק וכתב ה"ה שנראה מדבריו שהוא פוסק לכל דבר ואינו כדין ק"ש שאינו פוסק אלא לדברים ידועים וכן בדין שהרי אין ברכה מתוקנת לאחריו ותלויה היא במנהג ומיהו כתב שדעת רוב המפרשים הוא כדעת הרא"ש ולשון רבינו כפול שלא לצורך דאין גומרין היינו אין קוראין אותו אלא בדילוג:

 

ואם הפסיק ושהה בו אפילו שהה כדי לגמור כולו וכו' בסוף מסכת ראש השנה (לד.) א"ר יוחנן שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא והא א"ר יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק בהלל ובמגילה אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ל"ק הא דידיה הא דרביה וכתבו הרי"ף והרא"ש קי"ל כר"י דאמר אפילו בתשע שעות יצא ובהלל ובמגילה נמי אע"פ ששהה לגמור את כולה אינו צריך לחזור לראש אלא קוראה ממקום שפסק וכ"פ הרמב"ם בהלכות חנוכה אבל הרא"ש בפרק מי שמתו (כד:) כתב גבי ק"ש דהא דאמרינן אף ע"פ ששהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש דוקא בשלא שהה בינתיים מחמת אונס שעכבו מלקרות אבל אם שהה מחמת אונס שלא היה המקום ראוי לקרות או אונס אחר אם הפסיק ושהה כדי לגמור את כולה כשחוזר לקרות צריך להתחיל מראש ומשמע דה"ה בהלל וכ"כ רבינו בסי' פ"ה דלסברא זו דין הלל ומגילה שוין לדין ק"ש וא"כ מ"ש רבינו בהלכות פסח ובהלכות סוכות לגבי הלל ובה' מגילה לגבי מגילה שאפילו שהה כדי לגמור את כולה חוזר למקום שפסק ולא חילק צ"ל דכדעת הרי"ף והרמב"ם סתם דבריו דאילו לדעת הרא"ש ה"ל לחלק בין שהה מחמת אונס לשלא מחמת אונס ומיהו מ"ש כאן לענין הלל דר"ח לד"ה הוא דכיון דאין קורין אותו אלא בדילוג מודה הרא"ש דאפילו שהה מחמת אונס כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש ויש לתמוה על רבינו שבסימן פ"ה כתב שדין הלל ומגילה שוין לדין ק"ש ובסי' ס"ה לגבי ק"ש סתם דבריו כדעת הרא"ש שמחלק בין שהה באונס לשהה שלא באונס ובהלכות פסח והל' סוכה והלכות מגילה סתם דבריו כדעת הרי"ף והרמב"ם שאינם מחלקין בדבר <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>: כתב ר"י קרא וטעה ואינו יודע היכן טעה יחזור לראש הפרק ודוקא שאינו יודע היכן טעה אבל אם נזכר שאמר כל הפרק ודילג פסוק א' יחזור לאותו פסוק כך פשוט בתוספתא ברפ"ב דמגילה אמרינן שהקורא את ההלל למפרע לא יצא וכתבה הרמב"ם בהלכות חנוכה: כתוב בשבלי הלקט הורה הר"מ דמצות הלל קריאתו מעומד והטעם כתב ה"ר בנימין ע"ש הכתוב הללו עבדי ה' שעומדים ומה שקורין אותו בליל פסחים בישיבה מתוך שחולקין אותו אין טורחין עליו לעמוד ועוד שהרי עומד על שולחנו וכוסו בידו ושמא תטרף דעתו מתוך סעודתו ויפול הכוס מידו והר"מ כתב לפי שדרך ליל פסח היסיבה וחירות אין מטריחין אותו לעמוד עכ"ל:

 

Siman תכג

 

ואומר ש"צ קדיש תתקבל וכו' וקורא ד' אין פוחתין מהם ואין מוסיפין עליהם ואין מפטירין בנביא משנה בפרק הקורא את המגילה עומד (כא.):

 

ומ"ש ובקריאת הפרשה הלכתא כרב דאמר דולג ג"ז מסקנא דגמרא (שם כב.) והטעם שהוצרכו לדלג הוא מפני שפרשה זו אין בה אלא ח' פסוקים ואם יקראו שנים הראשונים כל אחד ג' פסוקים לא נשארו אלא ב' פסוקים ואין משיירין בפרשה פחות מג' פסוקים ואם יקראו פרשה זו בשנים ונשארו עדיין ז' פסוקים לקרות בהם ב' אנשים א"א לפי שהם נחלקים לב' פרשיות פרשת וביום השבת היא משני פסוקים ופרשת ובראשי חדשיכם היא מה' פסוקים ואם יקרא איש אחד פרשת וביום השבת ופסוק א' מפרשת ובראשי חדשיכם אין מתחילין בפרשה פחות מג' פסוקים ואם יקרא פרשת וביום השבת ושלש פסוקים מפרשת ובראשי חדשיכם לא נשארו אלא ב' פסוקים ומפני כך צריכין לקרות ג' בפרשת צו ואע"פ שאין בה אלא ח' פסוקים כשדולג האמצעי פסוק אחד ה"ל ט' וקורא הד' פרשת וביום השבת ופרשת ובראשי חדשיכם או שיקרא השלישי ג' פסוקים הנשארים וגם וביום השבת והרביעי קורא ובראשי חדשיכם וכמ"ש הרמב"ם ורבינו וכן נהגו: כתוב בשבולי הלקט מה טעם דולג וחוזר הלוי בקריא' הכהן ואינו דולג הישראלי בקריאת הלוי שהוא אחריו בפרשה זהו הטעם שמה שאין משיירין בפרשה פחות מג' פסוקים גזירה משום הנכנסים והיוצאים והכא דלא אפשר לפיכך דולג האמצעי דמשום היוצאים ליכא למיחש ומשום נכנסים מאן דעייל שיולי שייל עכ"ל:

 

ועומדים להתפלל תפלת מוסף כו' ראשי חדשים לעמך נתת וכו' כתב בא"ח בשם ה"ר יהודה הלוי כי כינוי תולדותם שב אל החדשים ר"ל כי עולת ר"ח היתה באה על תולדת ימי החדש ולפיכך קרא ר"ח זמן כפרה ופירש גם כן מיד שונא מיד יצר הרע ור"ל כי שעיר החדש לזכרון לפני ה' להנצל מן היצר. כתב רבינו בסי' רפ"א בשם רב נטרונאי מנהג בשתי ישיבות לומר בקדושה כתר יתנו לך ממקומך מלכנו ואז בקול רעש גדול ובמוסף של שבת וי"ט ויה"כ ובנעילה אנו אומרים פעמים ולהיות לכם לאלהים אבל בר"ח ובחולו של מועד א"א אותו ע"כ. ונראה שעל זה סמכו בספרד להתחיל במוסף ר"ח כתר ותיכף שאומרים מלא כל הארץ כבודו אומרים לעומתם משבחים כמו בקדושת שחרית. ואח"כ מצאתי מבואר זה יותר בשבולי הלקט סי' מ"ה וז"ל מצאתי לגאונים אין אומרים פעמים ולהיות לכם לאלהים בקדושה אלא במוספי שבת וי"ט אבל במוספי ר"ח וחה"מ לא וכן מנהג פשוט<i data-commentator="Hagahot" data-order="1"></i> ולמה נהגו לומר פעמים ולהיות לכם לאלהים בקדושה מצאתי בתשובת הגאונים לפי שבימי רב גזר יוזגדר מלך פרס שלא יקראו ק"ש מה עשו חכמים שבאותו הדור תקנו להבליעו בין הקדושות רישא שמע ישראל וסיפא אני ה' אלהיכם ולמה תקנו לומר בהבלעה כך כדי שלא תשתכח ק"ש מפי התינוקות ובקשו רחמים מן השמים ובטלה הגזירה אמרו חכמים שבאותו הדור לא נבטל שלא לאומרה בקדושה כלל כדי שיתפרסם הנס לדורות אלא נקבע אותה בתפלת המוספין ובתפלת נעילה שאין שם ק"ש כלל וכן מנהג בשתי ישיבות עכ"ל:

 

Siman תכד

 

מזכירין יעלה ויבא בברכת המזון בפ' ב"מ (כד:) איבעיא להו מהו להזכיר ר"ח בבה"מ רב אמר מזכיר ר' חנינא אמר אינו מזכיר ואסיקנא כרב דתניא כוותיה וכתבו התוס' שאומר יעלה ויבא בבונה ירושלים משום דיעלה ויבא הוא תפלה ותחנונים תקנוהו בבונה ירושלים דהוא נמי תפלה ובי"ח תקנוה בעבודה שהיא תפלה להשיב ישראל לירושלים:

 

ומ"ש ואם לא אמר אין מחזירין אותו וכו' מימרא בפ' ג' שאכלו (מט:):

 

ומ"ש ולמעלה בבה"מ כתבתי מה דינו אם נזכר קודם שפתח בהטוב והמטיב בסימן קפ"ח:

 

Siman תכה

 

ר"ח שחל להיות בשבת ערבית שחרית ומנחה מתפלל שבע וכו' בפ"ב די"ט (יז.) ובפ' בכל מערבין (מ.) שבת שחל להיות בר"ח או בחש"מ ערבית שחרית ומנתה מתפלל שבע ואומר מעין המאורע בעבודה ואם לא אמר מחזירין אותו:

 

ומ"ש רבינו ואינו מזכיר של שבת ביעלה ויבא וכו' כ"כ המרדכי פ' ב"מ <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>:

 

ומ"ש ומפטירין השמים כסאי בפ' בני העיר (לא.) ר"ח שחל להיות בשבת מפטירין והיה מדי חדש בחדשו:

 

ומ"ש רבינו ואפי' ר"ח אלול שחל להיות בשבת מפטירין השמים כסאי וכו' ז"ל המרדכי בפרק בני העיר ואי מיקלע ר"ח אלול בשבת אין מפטירין השמים כסאי כי אין מדלגין ז' דנחמתא ובספרד נהגו לדלג ז' דנחמתא מפני השמים כסאי ומפני ויאמר לו יהונתן שהן כתובות בתלמוד וכתב עוד שם בהגהות שאע"פ שהן כתובות בתלמוד אין בכך כלום שכבר כתבו התוס' בפ' כל שעה (מ:) דבכמה דברים אנו סומכין על ספרים החיצונים ומניחין דברי התלמוד וגם ראיתי כתוב שהר"מ ז"ל צוה להפטיר השמים כסאי והגה"מ בפי"ג מהלכות תפלה כתב ג"כ שתי <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i> הסברות והרד"א כתב שאין מדלגין תלתא דפורענותא וז' דנחמתא בשום הפטרה אחרת כלל והוא הוה בקי בהני מילי טובא ולכן ראוי לסמוך על דבריו וכן נוהגין להפטיר ז' דנחמתא גם כשחל ר"ח בשבת ואחר שגמרו ההפטרה אומרים פסוק ראשון מהפטרת השמים כסאי ופסוק והיה מדי חדש לזכר שהיום ר"ח <i data-commentator="Prisha" data-order=""></i>:

 

ואין מזכירין של ר"ח בהפטרה מימרא דרב גידל אמר רב בפרק במה מדליקין וטעמיה משום שאלמלא שבת אין נביא בר"ח ואע"פ שהרי"ף והרמב"ם סוברים דלית הלכתא כוותיה כבר פשט המנהג שלא להזכיר של ר"ח כלל:

 

ור"ח שחל להיות באחד בשבת מפטירין בשבת שלפניו ויאמר לו יהונתן פשוט בפרק בני העיר: וכשר"ח ב' ימים שבת ויום ראשון יש שהיו רוצים לומר דכיון דיום שני עיקר מפטירין מחר חדש ולא השמים כסאי ומורי חמי הר"ר יצחק סבע ז"ל טען עליהם ממ"ש רבינו בסמוך ומפטיר השמים כסאי ואפי' ר"ח אלול שחל להיות בשבת והדבר ידוע שלעולם ר"ח אלול שני ימים וע"כ כשחל להיות בשבת הוא ביום ראשון משני ימים ר"ח דביום שני א"א דא"כ אתי ר"ה ביום ראשון וקי"ל לא אד"ו ראש וקאמר דמפטיר השמים כסאי וזו היא ראיה שאין עליה תשובה וכן נוהגין להפטיר השמים כסאי ואחר שגמרו הפטרת השמים כסאי אומרים פסוק ראשון ופסוק אחרון מהפטורת ויאמר לו יהונתן לזכר שמחר ג"כ הוא ר"ח ואע"ג דקי"ל (מגילה כד:) דאין מדלגין מנביא לנביא כבר כתב בעל תה"ד ליישב המנהג ובסי' קמ"ד כתבתי בשם ה"ר מנוח דכיון דהנך קרינן להו על פה לא שמיה דילוג <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>:

 

מוסף של שבת ושל ר"ח אומר אבות וגבורות וכולל ברביעית של שבת ור"ח וכו' בפ"ב די"ט ובפ' בכל מערבין שבת שחל להיות בר"ח או בחש"מ ערבית שחרית ומנחה מתפלל וכו' ובמוספין מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע וכתב הר"ן דלית הלכתא כוותיה במאי דאמר ומסיים בשל שבת מדאשכחן בפ' שלשה שאכלו (מט:) דאיתיביה לוי לר' מקדש השבת וישראל ור"ח אלמא כך יש לנו לחתום וכ"כ התוס':

 

Siman תכו

 

אר"י הרואה לבנה בחידושה אומר אשר במאמרו ברא שחקים וכו' בפ' היו בודקין <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i> וכתבה הרי"ף בס"פ תפלת השחר ופירש רש"י תפקידם מצוה שצויתם להתנהג בהילוך תקופותיהם ששים ושמחים כדכתיב ישיש כגבור פועלי אמת הן שאינם משנים את סדרם וללבנה אמר הקב"ה שתתחדש בכל חדש עטרת תפארת הוא לעמוסי בטן סימן הוא להם שאף הם שמונים לה עתידים להתחדש בגלותם כמותה ולפאר ליוצרם והתוס' כתבו אית דגרסי פועל אמת ואהקב"ה קאי שבאמת ובדין מיעטה ולהכי קאמר בתר הכי וללבנה אמר שתתחדש וכתב ה"ר יונה פועל אמת שפעולתו אמת לבורא הוא חוזר שהוא אמת וגם הפעולה עצמה היא אמת שהיא קיימת כענין שנאמר (תהלים קמח) ויעמידם לעד לעולם שאם היה חוזר לצבאיו מספיק הי' שיאמר פועלי אמת ולמה היה צ"ל עוד שהפעולה שהם פועלים שהיא אמת ע"כ:

 

א"ר יוחנן עד אימתי מברכין על החדש וכו' עד ונהרדעי אמרי עד י"ו גז"ש וכתב הכלבו לכתחלה מברכין עד ז' ואם איחר מברך והולך עד י"ו ולא עוד והטעם כי החמה עומדת כנגד הלבנה בט"ו בחדש ולכך זיו הלבנה בחזקו עומד על מילואה כי חמה במערב ולבנה במזרח רב המקום ביניהם לכך מברכין עד שתתמלא פגימתה כי כל מה שתקרב הלבנה אחר חצי החדש לחמה יתכסה אורה ולכך מברכין על התוספת ולא על החסרון כי על הטובה יש לנו לברך:

 

ומ"ש רבינו והני י"ו מיום המולד מונין אותם ומצאתי בתשובה אשכנזית דטעמא משום דאמרינן עד שתתמלא פגימתו אם כן במילוי תליא תליא מילתא ולאו דוקא ט"ו וי"ו אלא חצי כ"ט י"ב תשצ"ג זהו מלאתו כן נ"ל ולע"ד נראה אם היה לקוי לבנה שאנו רואים ניגוד אמיתי אמצעות הלקות בודאי שאין לברך אח"כ אבל סתמא סמכינן אחשבוננו שמסרו לנו רבותינו שהוא מולד השוה אפי' אם היה לקוי חמה שהוא מולד אמיתי קודם לשלנו או אחריו כי הרמב"ם כתב שרבותינו כוונו לפגוע באמיתי ע"י הדחיות עכ"ל <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>:

 

תנא דבי ר"י אילו לא זכו ישראל וכו' שם ופירש הכלבו בשם ה"ר יונה כלומר שהוא נראה ע"י גבורותיו ונפלאותיו. כתב האגור שאין לקדש החדש אלא בלילה ומסתברא דשרגא בטיהרא למאי אהני עכ"ל<i data-commentator="Hagahot" data-order="1"></i>:

 

גרסינן במ"ס אין מברכין על הירח וכו' עד בלב טוב הכל בפ"כ ומדברי תלמידי ה"ר יונה נראה שלא היה גורס במ"ס אין מברכין על הירח אלא במ"ש שכתב בס"פ תפלת השחר במ"ס אמרו אין מברכין על הלבנה עד שתתבשם י"א עד מ"ש שמברכין על הבשמים ואין זה מתקבל כלל דמ"ט הוא זה לתלות הדבר במוצאי שבת וי"מ שתתבשם לשון חופה ודומה לו עביד בוסמא לבריה ור"ל משעה שתעשה כמו חופה שהיא גדולה קצת ומאירה סביבותיה ונראה למורי שפירושו משתמתק מלשון לבסומי קלא כלומר משעה שמתוקה אור שלה ואדם נהנה ממנה שזה הוא אחר ב' או ג' ימים אבל ירח בן יומו מתוך קטנותו אין האור שלה מתוק שאין אדם נהנה ממנה עכ"ל ואע"פ שבספרים דידן כתוב בהדיא אין מברכין על הירח אלא במוצאי שבת וכמ"ש רבינו מ"מ למדנו מדברי ה"ר יונה שאין מברכין ברכת הלבנה עד שיעברו עליה ג' ימים דמשמע דבלא ההיא דמ"ם הוא סובר כך לפי שקודם לכן אין אדם נהנה מאורה: כתב בתה"ד הרואה לבנה בחידושה בימי החול ואומר נמתין מלברך על חידושה עד מוצאי שבת אם ליל מ"ש הבא אינו לילות הרבה בחדש כגון ז' או ח' שאפי' אם יהא מעונן במ"ש וג' או ד' לילות אחריו עדיין יש זמן לברך עד ליל ט"ו כה"ג יפה להמתין עד מ"ש אבל אם ליל מ"ש הבא יהא לילות הרבה בחדש שאם יהא מעונן ב' וג' או ד' לילות אחריו יעבור זמן הברכה כה"ג אין להמתין עד מוצאי שבת עכ"ל <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>: והר"י גיקטיליא בעל שערי אורה כתב בתשובה שע"פ הקבלה אין לברך על חידוש הלבנה עד שיעברו עליה ז' ימים:

 

Siman תכז

 

הנני כותב מעט כללים וכו' כל זה מבואר בדברי הרמב"ם בהלכות קידוש החדש:

 

Siman תכח

 

וזה סדר החדשים וכו' גם זה שם:

 

פרשת האזינו מחלקין פרשיותיו כדרך שהיו מחלקין אותם במקדש וכו' כתב רב פלטוי סי' הזי"ו לך כו' בפ' בתרא דר"ה (לא.) <i data-commentator="Drisha" data-order="1"></i> במוספי דשבת מה היו אומרים אמר רב חנן בר רבא אמר רב הזי"ו לך ואמר רב חנן בר רבא אמר רב כדרך שחלוקין כאן חלוקין בבה"כ ופירש"י כדרך שחולקין פירקי השירה הזאת כאן כך קוראין אותה ו' הקוראין בס"ת והז' קורא מן השירה ולהלן וכמו שפי' רבינו בשם רב פלטוי כ"כ הרי"ף והרא"ש בפרק י"ג מהל' תפילין וכן פשט המנהג ולא כדברי רש"י והתוס' שכתבו לך לולי כי ידין ולא כמ"ש במ"ס שהוי"ו היינו וישמן כתב המרדכי שם כתב האלפסי שבמנחה בשבת וביום ב' וה' קורין הז"י ובשבת מוסיפין ולך ואנו אין מנהגינו אלא בשבת הזי"ו לך עכ"ל והמנהג היום כדברי האלפסי <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>: וכתב הרמב"ם ולמה פוסקין בעניינו' אלו מפני שהן תוכחו' כדי שיחזרו העם בתשובה:

 

ומ"ש רבינו ובבה"כ קורא הז' עד סוף הסדר כלו' שבמקדש לא היו קורין אלא השירה לבד והיו מחלקין אותם לו' חלקים כנגד ימי השבוע ובבה"כ שאנו צריכין לקרות ז' הו' קורין השירה ע"פ אותם החלקים והז' קורא מסוף השירה עד סוף הסדר:

 

קללות שבת"כ אין מפסיקין בהם וכו' משנ' בפ' בני העיר (לא.):

 

ומ"ש הלכך מתחיל בפסוק שלפניהם וכו' ברייתא שם וכתב ה"ר מנוח <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i> דפסוק אחד לאו דוקא דהא אין מתחילין בפרשה פחות מג' פסוקים:

 

ומ"ש אבל קללות שבמשנה תורה יכולין להפסיק בהן גז"ש ומפרש טעמא משום דהללו בלשון רבים ומפי הגבורה והללו בל' יחיד ומשה מפי עצמו אמרן וכתב הרמב"ם וכבר נהגו העם שלא להפסיק גם בשל משנה תורה אלא אחד קורא אותם וכן נהגו העולם:

 

ח' פסוקים אחרונים שבתורה אין מפסיקין בהם וכו' בפרק הקומץ רבה (ל.) ח' פסוקים אחרונים שבתורה יחיד קורא אותם בב"ה וכתבוהו הרי"ף והרא"ש בפ' הקורא עומד ופירש"י אדם א' קורא ואין מפסיק בינתים כדי לעמוד אחר ולקרות וכ"פ הרא"ש בשם ר"ח אבל מל' הרמב"ם נרא' שמפרש דקורין אות' בפחות מי' שהרי כתב בפי"ג מהל' תפלה ח' פסוקים שבסוף התורה מותר לקרות אותם בבה"כ בפחות מי' אע"פ שהכל תורה הוא ומשה מפי הגבורה אמרה הואיל ומשמעם אחר מיתת משה הרי נשתנו ולפיכך מותר ליחיד לקרות אותן <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>:

 

שבע דנחמתא עם תרתי דתיובתא סימן נו"ע אר"ק שד"ש וכתבו התוס' בפרק בני העיר (לא:) שי"מ שד"ש שובה דרשו שוש אשיש והם דחו דבריו והעלו דשוש אשיש בראשיתו ושובה באחריתו וכן הוא סברת רבינו:

 

וכשחל ר"ה בב"ג ובין צום כפור לסוכות שובה להאזינו אף ע"פ שעבר י"ה כבר כתב המרדכי בפ' בני העיר דשפיר מפטירין שובה משום דיפה צעקה לאדם קודם גז"ד ואחר גז"ד (כדאית' ר"ה טז.):

 

Siman תכט

 

תניא שואלין בהלכות פסח קודם פסח ל' יום בפ"ק דפסחים (ו:) וא"ת והא תניא בפ' בני העיר (לב:) משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות חג בחג וי"ל דהא דתניא שואלין ודורשין קודם הפסח ל' יום לאו למימרא דאנו מחוייבים לשאול ולדרוש בהלכות הפסח אלא משום דקי"ל בעלמא בשני תלמידים ששואלין א' שואל כענין וא' שלא כענין נזקקין לשואל כענין אתא לאשמועי' דכל ששואל בהלכות הפסח ל' יום קודם לפסח חשיב שואל כענין וכן פירש הר"ן. ועי"ל דדיני פסח עכ"פ צריך להודיעם לעם קודם לפסח ל' יום כדי שיהי' להם שהות רב להתעסק בטחינת החטים ואפיית מצה והגעלת כלים וביעור חמץ דאילו בפסח לית להו תקנתא אי לא עבדו להו כהלכתייהו מקמי הכי משא"כ בשאר מועדים דבעצרת ליכא דינים יותר מבשאר יו"ט ובסוכות אע"ג דאיכא מצות סוכה ולולב א"צ ללמוד בהם כל כך דינים דאפי' סוכת גנב"ך ורקב"ש כשרה ובדפנות סגי בשתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח ולולבים ואתרוגים רובם כשרים ועוד שאין טרחת סוכה ולולב מרובה ודיין להתעסק בהם בערב החג ומש"ה לא בעי לשאול ולדרוש בהלכותיו כל כך זמן קודם והא דתניא ששואלין בהלכות פסח בפסח והלכות חג בחג היינו לדרוש בטעמים שבעבורם נצטוינו במועד ההוא וג"כ לדרוש בדברים שאסור ומותר לעשות בי"ט ותדע דדומיא דעצרת קתני שאין בו הלכות אחרות אלא אלו וכן שואלין בפסח וחג לא קאמר אלא על הלכות אלו אבל שאר הלכות קודם לכן שואלין ודורשין בהם קודם לפסח ל' יום ובסוכות יום או יומים. ועוד י"ל דבפ"ק דע"ז (ה:) אמרינן דטעמא דבעינן קודם לפסח ל' יום מפני הקרבן כדי לבודקו ממומין כלומר שכל ישראל חיובין להקריב קרבן לחג זה צריכין ל' יום לדרוש להם בהלכות הפסח כדי שיהא שהות לכולם ליקח להם קרבנות בדוקים ממומין ואע"ג דהשתא בעונותינו אין לנו קרבן כיון דבזמן שהיה קרבן התקינו שיהו דורשין ל' יום קודם תקנה לא זזה ממקומה <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>:

 

הלכך ל' יום קודם הפסח חל עליו חובת ביעור בפ"ק דפסחים (שם) המפרש והיוצא בשיירא קודם ל' יום אין זקוק לבער תוך ל' יום זקוק לבער הני ל' יום מאי עבידתייהו כדתניא שואלין ודורשין בהלכות פסח קודם לפסח ל' יום:

 

מצאתי כתוב מר"ח ניסן עד אחר אסרו חג אין נופלים על פניהם וכו' כ"כ ברוקח סימן רמ"ה:

 

ומ"ש לא ביום ולא בלילה הוא ע"פ מנהג קצת מקומות שנופלים על פניה' בלילות כמ"ש רבינו בסי' רל"ו: והכי איתא בפ"ק דמסכת סופרים טעות סופר יש כאן דלא בפ"ק הוא אלא בפירקא בתרא וז"ל מפסיקין לפורים כמנהג רבותינו שבמערב להתענות ימי צום מרדכי ואסתר פרודות ולאחר פורים שני וחמישי ושני ולמה אין מתענין אותן בניסן מפני שבאחד בניסן הוקם המשכן ושנים עשר נשיאים הקריבו קרבנם לי"ב יום יום לכל שבט ושבט וכל אחד היה עושה ביומו י"ט וכן לעתיד לבא עתיד בית המקדש להבנות בניסן לפיכך אין אומרים תחינות כל ימי ניסן ואין מתענין עד שיעבור ניסן אלא הבכורות שמתענין בערב פסח והצנועין בשביל המצה כדי שיכנסו בה בתאוה עכ"ל. ונראה דה"פ דמ"ס אין מתענין בכל חדש ניסן מאחר שבאחד בו הוקם המשכן ובי"ב ימים שאחריו הקריבו הנשיאים קרבנם ואחר כך חג הפסח שבעה ימים הרי רובו יצא בקדושה והלכך אין להתענות בו כלל וע"כ לפרש כן דאי תימא דשהוקם המשכן ושהקריבו הנשיאים אינו טעם אלא לשלא יתענו באותם ימים עצמם קשה דליום ראשון לא בעי טעמא דתיפוק ליה<i data-commentator="Hagahot" data-order="1"></i> דהוי ר"ח ואין מתענין בר"ח ועוד דא"כ לית לן שלא להתענות אלא בי"ג ימים אלו בלבד והיכי קאמר ואין מתענין בו עד שיצא ניסן ולכך נראה כמו שפירשתי דמטעם אותן י"ג ימים קאמר דאין מתענין בכל החדש ולפ"ז לא מייתי ראיה ממ"ס לאין מספידין שאע"פ שאין מתענין בניסן אפשר שמספידין בו כדמשמע בספ"ב דתעניות (יז:) דימי מגילה שכתוב בהם דלא להתענאה בהון מותרים בהספד אבל אי הוה אמרינן דטעמא דשהוקם המשכן ושהקריבו הנשיאים לא סגי אלא לשלא יתענו באותן הימים לבד הוה אפשר לומר דמייתי שפיר ראיה ממ"ס להספד נמי שמאחר שכל אחד עשה ביומו י"ט ממילא משמע דאסור נמי בהספד. ואיכא למידק היאך כתב מר"ח עד אחר אסרו חג אין נופלין על פניהם דמשמע דמאסרו חג ואילך נופלים על פניהם ומתענין ומספידין ומייתי ראיה ממ"ס הא מ"ס אסר להתענות בכל חדש ניסן אף לאחר אסרו חג נ"ל דמשום דבגמרא דידן משמע דאין איסור כלל להתענות בניסן דאמרינן בספ"ב דתעניות (שם) מריש ירחא דניסן דלא למיספד ומתמניא ביה דלא להתענאה וקי"ל בפ"ק דר"ה (יט:) בטלה מגילת תענית וזה היפך המנהג שנהגו שלא להתענות עד אחר אסרו חג וכמ"ש הרוקח בסימן רמ"ה רצה להביא סמך למנהג ממ"ס שאוסר להתענות בניסן ואע"פ שבימים שמאסרו חג עד סוף החדש לא נהגו כמ"ס אין בכך כלום דהא לדינא דגמרא כולהו שרי הלכך מאי דנהוג נהוג מאי דלא נהוג לא נהוג <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i> ואפשר שמה שנהגו לאסור עד אחר אסרו חג היינו טעמא לפי שרצו לנהוג כבוד בימים עצמם שהקריבו הנשיאים ועשו י"ט ולא ראו לנהוג כבוד בשאר ימי החדש כיון דמדינא דגמרא אפילו באותם ימים עצמם אין צריך לנהוג הבו דלא לוסיף עלייהו:

 

ומ"ש שהבכורות מתענין בערב פסח הטעם לזכר הנס שנעשה להם שמתו בכורי מצרים וניצולו הם וכבר כתב רבינו ענין זה של תענית הבכורות בארוכה בסימן ת"ע:

 

ועל מ"ש רבינו ותלמידים מתענין בו בה"ב וכו' ונ"ל דהנך שלשה ימים אחר הפסח קאמר יש לדקדק דהא לא משכחת אחר הפסח ג' ימים בה"ב בניסן וא"כ היכי קאמר שני וחמישי ושני מתענין בו ויש אומרים דהאי בו לאו דוקא אלא האי בו פירושו בעבורו כלומר בעבור מה שעשו בפסח שהוא בחדש ניסן לפיכך מתענין אחריו שלשה תעניות וזה דוחק וגם כי פשט לשון מ"ס לא משמע הכי לכן נראה לומר דבו בניסן ממש קאמר ואף ע"ג דלא משכחת בניסן שלשה ימים בה"ב כיון דתרתי מינייהו משכחת ביה בניסן שפיר מצי למיתני בו דהא רובא בו הוי ואפשר דמשום הכי מסיים בה מפני חלול השם ג' ימים כלומר אף על גב דלא משכחת ביה בניסן אחר הפסח ג' ימים בה"ב מ"מ צריך להתענות ג' ימים שישלים היום השלישי מהחדש הנכנס א"נ דבני א"י שאינן עושים פסח אלא ז' ימים נשאר מניסן אחר הפסח ח' ימים ואם חל פסח ביום ה' משכחת חמישי ושני וחמישי אחר הפסח בחדש ניסן ובזמן שהיו עושין ע"פ הראיה שהיה אפשר לחול פסח ביום שני משכחת לה בניסן אחר הפסח שני וחמישי ושני ומשום דלכאורה לא משכחת שלשה ימים בה"ב בניסן אחר הפסח סד"א דהנך שלשה ימים קודם הפסח קאמר משום הכי כתב רבינו ונ"ל דהנך שלשה ימים אחר הפסח קאמר:

 

ועל מ"ש רבינו ונ"ל דהנך ג' ימים אחר הפסח קאמר כמו שרגילין באשכנז וכו' קשה שהוא עצמו כתב בסימן תצ"ב דשלשה ימים שמתענין באשכנז הם אחר ניסן וכאן כתב שהתלמידים מתענין בניסן שלשה ימים כדפרישית. וי"ל שמ"ש כמו שרגילין באשכנז היינו לומר שאותם ג' תעניות דוגמת מה שרגילין באשכנז וטעמא משום שהם ימי משתה ושמחה וכו' אבל לא בא לדמותם שג' תעניות אלו מתענין התלמידים בזמן שרגילין להתענות באשכנז שתעניות התלמידים הם בניסן ושל אשכנז הם אחר שעבר ניסן ודע דבמ"ס אשר בידינו היום אין הנוסחא כמ"ש רבינו אלא כך היא הגירסא והתלמידים מתענין בו<i data-commentator="Hagahot" data-order="1"></i> שני וחמישי ושני מפני חילול השם ומפני כבוד ההיכל שנשרף בד"א בצנעא אבל להזכיר בציבור אסור עד שיעבור ניסן עכ"ל. ומשמע לי דהיינו לומר שהתלמידים שנוהגים להתענות שני וחמישי של כל השנה מפני חילול השם בין העו"ג בהיות ישראל מפוזרין ומפני כבוד ההיכל שנשרף וכמו שכתב רבינו בסוף סימן תק"פ בשם בה"ג גם בחדש ניסן מתענין דאין לבטל אותם תעניות מפני שהקריבו הנשיאים ועשו י"ט כנ"ל <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>:

 

ומ"ש רבינו טעם לשלש תעניות שאחר הפסח ואחר סוכות מפני שהם ימי משתה ושמחה וכו' כתב המרדכי במסכת תעניות בשם אבי"ה דאין נ"ל טעם זה משום דאם כן אף לאחר שבועות נמי ונ"ל דבכל מקום אנן נגררין אחר בני בבל והם היו מתענין אחר החג בזמן הרביעה כשלא ירדו גשמים ובני נינוה אחר הפסח כדאיתא בירושלמי בפ' אין עומדין דבני נינוה צריכין למיעבד תעניתא בתר פסחא אבל אחר חג שבועות לא מצינו שמתענין בשום מקום עכ"ל ואין דבריו נראים לי דבההוא עובדא דנינוה אמרינן בגמרא דידן ספ"ח דתעניות (יד:) דבתקופת תמוז הוה והוא בכלל מה שאמרו בירושלמי בתר פיסחא ולפי דבריו היה לנו להתענות אחר חג השבועות דתקופת תמוז אחר חג השבועות היא ומ"ש דאין נראה לו טעם זה דרבינו משום דאם כן לאחר שבועות נמי יש לומר דכיון דלא הוי אלא יום אחד או שנים לא שכיח ביה שמחה טובא. אבל חג הפסח וחג הסוכות שהם הרבה ימים חיישינן שמא מתוך אורך ימי השמחה באו לידי עבירה וצריכים כפרה <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i> אם אומרים בניסן צדוק הדין וקדיש כתבתי בסימן ת"כ:

 

Siman תל

 

שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול וכו' בפרק אמר רבי עקיבא (פז.) תניא פסח שיצאו בו ישראל ממצרים היה ביום חמישי וכתבו התוספות ונמצא בשבת שעברה לקחו פסחים ועל כן קורין אותו שבת הגדול לפי שנעשה בו נס כדאיתא במדרש כשלקחו פסחיהם באותה שעה נתקבצו בכורות של מצרים אצל ישראל ושאלום למה היו עושים כך אמרו להם זבח פסח הוא לה' שיהרוג בכורי מצרים הלכו אצל אבותיהם ואל פרעה לבקש ממנו שישלחו ישראל ולא רצו ועשו בכורות מלחמה והרגו מהם הרבה הה"ד למכה מצרים בבכוריהם עכ"ל. ורבינו כתב הנס בענין אחר וכן כתוב בכלבו סימן מ"ז וכ"כ שה"ל וא"ת לפי טעם זה הוה ליה למיקרי לכולהו יומי דמעשור לחדש עד ערב הפסח ימים גדולים דבכולם נעשה נס ויש לומר שעיקר הנס היה בהתחלתה שאז היה עיקר קהיון שיני המצריים אבל אחר שעבר היום הראשון כיון דדשו דשו:

 

Siman תלא

 

כתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וכו' בפ"ק דפסחים (ד:) דכ"ע חמץ משש שעות ולמעלה אסור מנ"ל אמר אביי תרי קראי כתיבי שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כלומר דמשמע אפילו שעה אחת בתוך השבעה ימים וכתיב אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם כלומר וכשהוא משביתו ביום הראשון הרי שהה בו שעה אחת הא כיצד לרבות ארבעה עשר לביעור כלומר דעל כרחך האי ראשון ראשון לכל שבעה קאמר דהיינו י"ד ופריך תלמודא ואימא מצפרא ומתרץ אך חלק ופירש"י אכין ורכין מיעוטין אלמא מקצת היום מותר ומקצתו אסור ומעתה יש לנו לחלק חציו לאיסור וחציו להיתר ואיכא דאמרי אך חץ בגימטריא דאח"ס בט"ע גי"ף דכ"ץ ותופס ח' תחת האל"ף וצדי"ק במקום ך':

 

ומ"ש אלא שחכמים הוסיפו לאוסרו עוד שתי שעות קודם שם במשנה (יא:) ר"מ אומר אוכלין כל חמש ושורפין בתחלת שש ר' יהודה אומר אוכלין כל ארבע ותולין כל ה' ושורפין בתחלת שש ואסיקנא דהלכה כר' יהודה ומפרש בגמרא טעמיה דקאמר אין אוכלין כל ה' גזירה משום יום המעונן דכיון דליכא חמה אתי למיטעי ומיחלף ליה חמש בשבע ופריך א"ה אפילו ד' נמי לא ליכול ומשני ארבע זמן סעודה לכל היא ולא אתי למיטעי ודע שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה פ"ק דברכות אמאי דתנן וגומרה עד שלש שעות שכל השעות הנזכרות בכל המשנה הם השעות הזמניות ועניין הזמניות הם השעות שיש מהן י"ב שעות ביום וי"ב שעות בלילה ומה שאמר עד שלש שעות כאילו אמר עד כלות רביע היום אחר שיהיה היום יום תקופת תמוז או יום תקופת טבת עכ"ל ולפ"ז כששנינו אוכלין כל ארבע היינו לומר שאוכלין עד שליש היום בין שהשנה פשוטה שהיום קצר בין שהשנה מעוברת שהיום ארוך וכן הוא דעת בעל תה"ד:

 

ומדאורייתא בביטול בעלמא סגי הכי אמרינן בריש פסחים (ד.) ופי' רש"י דיליף לה מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו אלמא השבתה בלב היא והר"ן כתב שי"מ דיליף לה מדכתיב לא יראה לך והכי תניא בספרי לא יראה לך שאור בטל בלבך ונראה מדברי רבינו שהוא סובר דמדאורייתא אין לנו אלא ביטול ואין לבדיקה וביעור חמץ עיקר מן התורה כלל אבל הר"ן כתב דא"א לומר כן אלא כך הוא עיקרן של דברים שזה שאמרה תורה תשביתו יכול להתקיים באחד משני דברים או שיבטל בלבו כל חמץ שיש ברשותו ויוציאנו במחשבתו מרשותו וסגי בהכי מדאורייתא אפילו בחמץ הידוע לו או אם לא ביטלו בלבו כלל צריך מן התורה שיבדוק אחריו בכל מקום שהוא רגיל להמצא שם ויבערנו מן העולם ולפיכך כל שאינו מבטל חייב לבדוק כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא אבל מי שביטל סגי בהכי אלא מפני שביטול זה תלוי במחשבתן של בני אדם ואין דעותיהם שוות ואפשר שיקילו בכך ולא יוציאוהו מלבם לגמרי ראו חכמים להחמיר שלא יספיק ביטול והצריכוהו בדיקה וביעור או מפני שחששו שאם ישהנו בתוך ביתו יבא לאכלו וכתב דלפי דעת זה כל שאין לו חמץ ידוע ולא מקומות שהוא רגיל להמצא בהן לא חלה עליו מצות השבתה ומדברי הרמב"ם בפ"ב נראה שהוא סובר דמדאורייתא בעי תרווייהו ביעור לחמץ הידוע וביטול לשאינו ידוע זהו כפי נוסחא שלנו וא"א ליישבה ע"פ סוגיית הגמרא דאמרינן בהדיא בכמה דוכתי דביטול מהני אפילו לחמץ ידוע ומצאתי נוסחא אחרת בדבריו שנראה ממנה שהוא סובר דביטול דוקא הוא מדאורייתא ואין לבדיקה וביעור עיקר מן התורה כלל וכדברי רבינו וכן נראה מדברי סמ"ג. וכתב הר"ן ומהו ענין ביטול זה מוכח בגמרא (ז.) דמדין הפקר היא ואע"ג דהפקר כהאי גוונא לא מהני דודאי מאן דאמר בנכסי דידיה דליבטלו וליהוו כעפר לא משמע דהוי הפקר ותו דבגמ' (ז.) אמרינן מבטלו בלבו ובודאי דלענין הפקר ממונו הפקר בלבו לא מהני אלא ה"ט משום דנהי דמאי דהוי ברשותי' דאיניש לא מצי מפקר ליה כה"ג חמץ שאני לפי שאינו ברשותו של אדם אלא שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו ומש"ה בגלויי דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותי' בגויה כלל סגי ומהני אפילו לחמץ ידוע עכ"ל ובפרק כל שעה גבי חמץ שנפלה עליו מפולת אהא דאמר רב חסדא וצריך שיבטל בלבו כתב הר"ן איכא מ"ד דלבו לאו דוקא אלא לומר שאין צריך להשמיע לאזניו אבל צריך שיוציא בשפתיו דדברים שבלב אינם דברים אבל רבינו כתב בסימן תל"ו שאם מחשב בלבו לבטל סגי וכן דעת ר"י ואם שליח יכול לבטל יתבאר בסימן תל"ד בס"ד:

 

ומ"ש רבינו והצריכו עוד לבדוק אחריו בחורין ובסדקין וכו' שם בפ"ק במשנה (ב.) ובגמרא (ח.):

 

ומ"ש ומצאו להם סמך מן הפסוק שבדיקה זו תהיה לאור הנר גם זה שם (ז.):

 

ומ"ש ומפני זה אמרו ליל י"ד בודקין את החמץ וכו'. משנה שם (ב.) אור לי"ד בודקין את החמץ לאור הנר:

 

ומ"ש דכיון שצריך לבדוק לאור הנר צריך לבדוק בלילה וכו' שם (ד.) והשתא דקי"ל אור אורתא הוא מכדי בין לר"מ בין לרבי יהודה חמץ אינו אסור אלא מז' שעות ולמעלה ונבדוק בשש וכ"ת זריזין מקדימין למצות: נבדוק מצפרא אמר רב נחמן בר יצחק בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה ופירש"י אור הנר יפה לבדיקה בלילה אבל ביום מחשיך וא"ת יבדוק לאור היום הא ילפינן לקמן דחיפוש מצותו בנר:

 

ומ"ש לכן יזהר כל אדם שלא יתחיל בשום מלאכה וכו' ואפילו אם יש לו עת קבוע ללמוד וכו' (שם) אמר אביי הלכך האי צורבא מרבנן לא ליפתח בעידניה באורתא דתליסר נגהי ארביסר דילמא משכא ליה שמעתתא ואתי לאימנועי ממצוה. ופירש"י לא ליפתח בעידניה לא ליפתח בגירסא אם קבע עת לתורה בלילות לא יתחיל להתעסק בשמעתתא: באורתא דתליסר נגהי ארביסר ליל יציאת י"ג שהוא כניסת י"ד והוא ליל בדיקת חמץ:

 

ומ"ש ולא יאכל כן כתב ה"ה בשם התוס' וכ"כ ג"כ הגהות בשם סמ"ג ופשוט הוא דאתי במכ"ש מדין לא ליפתח בעידניה וכתב ר"י בשם הראב"ד דהא דתנן אור לי"ד בודקין היינו סמוך לאור הנר כלומר סמוך לכניסת הלילה וכ"כ הר"ן ג"כ בשמו בריש פסחים:

 

Siman תלב

 

וקודם שיתחיל לבדוק יברך על ביעור חמץ וכו' מסקנא דגמרא בפ"ק דפסחים (ז:) וכבר האריכו שם הרא"ש והר"ן בטעם למה בקצת ברכות מברכין בעל וקצתם מברכין בלמ"ד וגם הרמב"ם כתב בזה בסוף הלכות ברכות <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>:

 

ומ"ש רבינו שבדיקה זו תחלת ביעור וכו' אפשר שבא ליישב דלא תקשה מאחר שהברכה היא על ביעור היה לו לברך סמוך לביעור דהיינו אחר הבדיקה ולמה אנו אומרים שיברך קודם שיתחיל לבדוק לכך כתב דבדיקה לא הויא הפסק דתחלת ביעור הוא ואפשר לומר שבא ליישב דלא תיקשי לן שלא היה לנו לברך אלא על בדיקת חמץ וכ"כ שם הרא"ש וז"ל ומן הראוי שיברך קודם בדיקה על בדיקת חמץ ותיקנו לומר על ביעור ולפי שלאחר בבדיקה מיד הוא מבטל והיינו ביעור לחמץ שאינו ידוע לו ומצניע את הידוע לו ואוכל ממנו עד שעה חמישית ואז מבערו מן הבית ועל עסק זה נגררה הברכה על בדיקה שהיא תחילת הביעור ונגמר בשעה ה' עכ"ל וא"ת יברך על ביטול חמץ וי"ל משום דביטול הוי בלב ואין מברכין על דברים שבלב ועי"ל דבכלל ביעור ישנו לשון ביטול ואין בכלל לשון ביטול ביעור וא"ת סוף סוף יותר היה ראוי לברך על בדיקת חמץ שהוא מתחיל בה מיד י"ל שאין הבדיקה תכלית המצוה שהרי מי שבדק ולא ביער או ביטל לא עשה כלום וכתב הכלבו אם לא בירך קודם שיתחיל לבדוק מברך כל זמן שלא סיים בדיקתו דכל מצוה שיש לה משך זמן כל היכא דבריך מקמי סיום המצוה עובר לעשייתו הוי:

 

ובעל העיטור כתב איכא מאן דמברך שהחיינו וכו' אין הלשון מדוקדק דמשמע דבעל העיטור בא לחלוק על מה שקדם ואינו כן דאין זה ענין לזה וכך היה לו לכתוב כתב בעל העיטור אלא<i data-commentator="Hagahot" data-order="1"></i> דלא דק ושתי סברות אלו שכתב בעל העיטור כתבם הרשב"א בתשובה ועל דברי האומר שאין לברך משום דלא קביע ליה זימנא דהא מפרש בים וכו' סיים וכתב ואינו דומה לקריאת מגילה שאף על פי שמקדימין ליום הכניסה ויש לה זמנים הרבה אפילו הכי אומרים זמן דשאני התם דזמנים אלו תקנו חכמים לא פחות ולא יותר משא"כ כאן שאין לו זמן קבוע אלא אפילו מתחלת השנה ואנו אין דרכנו לומר זמן עכ"ל:

 

ומסתברא רשות היא ומאן דבעי מברך תימ' מפני שהוא רשות היה לנו להחמיר ולומר מספק לא יברך וכן יש לתמוה על מ"ש בס"פ בכל מערבין (מ:) שהחיינו אקרא חדתא הוי רשות ומיהו בההיא איכא למימר דקים להו לרבנן דהכי תיקנו מעיקרא לברך זמן אקרא חדתא אם ירצה:

 

ואדוני אבי ז"ל כתב שאין מברך שהבדיקה לצורך המועד וכו' בתשובות כלל כ"ה ובפ"ק דפסחים וכתב מידי דהוי אעושה סוכה ולולב לעצמו דמחוייב לברך שהחיינו בעשייה אלא סמכינן לה אזמן דרגל:

 

וכתב עוד א"א ז"ל שאין לבודק לדבר עד שיגמור וכו' עד סוף הסימן הכל שם אלא שבמקום וכל זה איננו שוה לי כתוב בפסקים וכל זה אינו נראה לי אבל בתשובות כתב איננו שוה לי וכדברי הרא"ש כתב הרשב"א בתשו' כתבתי' בסימן תרצ"ב: ומ"ש עשרה שעושין מצוה אחת אחד מברך לכולם פשוט בתוספתא דברכות: כתב הכלבו נהגו במקצת מקומות שמטמינין פתיתין של פת בחורי הבית כדי שימצאם הבודק ויבערם שאם לא ימצא כלום חששו לברכה לבטלה ואנו לא חששנו בזה לפי שדעתינו כשמברכין על הביעור לבער אם נמצא <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>:

 

Siman תלג

 

והבדיקה צריך שתהיה לאור הנר ולא לאור הלבנה וכו' בפ"ק דפסחים (ז:) ת"ר אין בודקין לא לאור החמה ולא לאור הלבנה ולא לאור האבוקה אלא לאור הנר ומקשו בירושלמי וכי יש חמה בלילה ומשני תפתר בשלא בדק כדתנן (יב:) אם לא בדק אור לי"ד בודק י"ד שחרית הדא אמרה אפילו ביום צריך בדיקה לאור הנר:

 

ומ"ש רבינו אפי' אם בודק ביום אינו מכוון דמשמע דקאמר לא מיבעיא בלילה שאין בודקין לא לאור הלבנה ולא לאור החמה אלא אפילו אם בודק ביום אינו יכול לבדוק לאורם והיכי שייך לומר שאין בודקין בלילה לאור החמה וצריך לומר שהאפילו נמשך לכגון שלא בדק בליל י"ד וכו' כלומר לא מיבעיא אם מוצא עצמו בליל י"ד ואינו רוצה לבדוק אז אלא להמתין למחר כדי לבדוק לאור החמה שאינו רשאי וצריך לבדוק בלילה לאור הנר אלא אפילו אם מוצא עצמו ביום י"ד ולא בדק עדיין אינו יכול לבדוק לאור החמה וכבר ראיתי מי שכתב דה"ק לא מיבעיא בני אדם המכבדים בתיהם שבמקרה נמשך להם הביעור וכיון שלא דקדקו לבדוק יפה נזהירם שיבדקו עכשיו לאור הנר אלא אפילו אותו שלא בדק עד יום י"ד שהיה לנו לומר כיון שלא כיבד ביתו כלל ידקדק בבדיקתו וא"כ יבדוק לאור החמה ואפ"ה צריך נר ואינו נראה בעיני: וכתב הר"ן בריש פסחים איכא מאן דאמר שאם בא להקדים לבדוק בי"ג שרשאי והוא שיבדוק לאור הנר שאפילו ביום צריך אור הנר כדמשמע בירושלמי הלכך כי תנא אין בודקין לאור החמה מיתוקמא או שעבר ולא בדק ליל י"ד או שבא להקדים לבדוק בי"ג וכן דעת הרז"ה וליתא דהתם בירושלמי משמע שאם בא להקדים ביום י"ג אינו רשאי דאמרינן התם ולמה בלילה א"ר יוסי שאין בדיקת הנר יפה אלא בלילה ואמרינן תו התם מבואות האפלים מהו לבודקם בתחלה ביום לאור הנר מילהון דרבנן אמרי לא כמא דמנהר בלילא מנהר ביממא הלכך ר"נ ב"י ה"ק בשעה שבני אדם מצויים בבתיהן שהם פנויים ובשעה שאור הנר יפה לבדיקה כדאמרן שאורו מבהיק בלילה יותר מביום ולפיכך אם בא להקדים לבדוק ביום י"ג לאור הנר אינו רשאי עכ"ל. ודברי ה"ה בפ"ב כהרז"ה אבל דברי הרא"ש ורבינו נוטים לסברת הר"ן וכך הם דברי ר"י (עבד"מ סי תל"א) וכ"כ רבינו בס"ס זה בשם ראב"ן והכי נקטינן:

 

ומיהו אכסדרה כיון שאורה רב וכו' שם (ח.) אהא דת"ר אין בודקין לאור החמה האי אור החמה ה"ד אילימא באכסדרה הא אמר רבא אכסדרה לאורה נבדקת לא צריכא לארובה שבחדר ודהיכא אי לבהדי ארובה היינו אכסדרה אלא לצדדין ומכאן יתבאר לך בהדיא דהא דאכסדרה נבדקת לאורה בבודק ביום הוא וכ"כ הרא"ש והרמב"ם וכתב רבינו ירוחם דדוקא אכסדרה אבל בית אחר אע"פ שיש בו אור הרבה צריך לבדקו לאור הנר <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i> ונראה שכתב כן מפני מה שאמרו בארובה שבחדר ולא ביאר כל צורכו שה"ל לפרש דהיינו דוקא לצדדין אבל באמצע החדר בודק לאור הארובה:

 

אין בודקין לאור האבוקה ברייתא כתבתי בסמוך:

 

ומ"ש מפני שאינו יכול להכניס וכו' שם בגמרא:

 

וכתב א"א ז"ל ע"כ נוהגים באשכנז שאין בודקין אלא בנר של שעוה וכו' שם וכ"כ הגהות מיימון בפ"ב:

 

ובודק בכל המקומות שיש לחוש שמא הכניסו בהם חמץ כגון אוצרות יין וכו' עד ושבין יהודי לעכו"ם א"צ בדיקה כלל הכל בפ"ק דפסחים אך מ"ש ומטעם זה כל חדרי הבית והעליות צריכין בדיקה וכו' הם דברי עצמו גם מ"ש אבל הגבוהין שאין יד האדם מגעת שם ונמוכין פחות מג' טפחים הם דברי עצמו דבברייתא לא קתני אלא הגבוהים והנמוכים סתם. וגבי אוצרות שמן כתב הר"ן מוכיח בגמרא דאפילו במסתפק ממנו א"צ בדיקה לפי שיש קבע לסיפוקו ולא נתפרש זה בהלכות ואפשר דהיינו טעמא דכיון שנהגו עכשיו להדליק בשמן ה"ל אוצרות שמן כבית הנרות דצריך בדיקה וכ"כ רבינו ירוחם: ובחור שבין יהודי לעכו"ם וכו' תניא בגמרא בודק עד מקום שידו מגעת והשאר מבטלו בלבו פלימו אומר כל עיקר אינו בודק מפני הסכנה שמא יאמר עכו"ם כשפים הוא עושה לו ואף על גב דשלוחי מצוה אינן ניזוקין היכא דשכיח היזקא שאני וכתב הרא"ש וכיון דסכנה הוא עבדינן כפלימו וכ"פ הרמב"ם:

 

ומ"ש על הירושלמי שאינו נראה מפני שעיקר תשמיש האדם הוא למעלה מי' י"ל דהנחת חמץ בחורין ובזיזין התינוקות מצויין בו יותר מהגדולים וכיון דקטנים אין תשמישן אלא בתוך עשרה אין החורין והזיזין צריכין בדיקה אלא כשאינן גבוהים יותר מי' ומיהו ר"י כתב כדברי רבינו וכן מצאתי בתשובת הרא"ש:

 

ומ"ש גבי גג היציע והמגדל דטעמא מפני שהוא משופע אתרוויוהו קאי ונקט לשון יחיד משום דשם גג אחד הוא וכן פירש רש"י גג היציע אע"פ שהוא נמוך הואיל ומשופע א"צ לבדוק אבל שאר גגין שלהן לא היו משופעין וכתב עוד גג המגדל משטיי"ר של עץ שנותנין לתוכו כלים ואוכלים תוכו צריך בדיקה ולא גגו:

 

Siman תלד

 

ואחר הבדיקה יהא נזהר בחמץ שמשיירין להצניעו וכו' משנה בפ"ק (ט.) אין חוששין שמא גיררה חולדה מבית לבית ומקשי עלה בגמרא מדקתני סיפא מה שמשייר יניחנו בצנעה כדי שלא יהא צריך בדיקה אחריו ואמר רבא ה"ק מה שמשייר יניחנו בצנעה שמא תטול חולדה בפנינו ויהא צריך בדיקה אחריו ורב מרי אמר גזירה שמא יניח עשר וימצא תשע:

 

ואם כפה עליו כלי ולא מצאו וכו' ירושלמי כתב הרא"ש שם כיצד הוא עושה כופה עליו את הכלי כפה ולא מצאו אני אומר יד נטלתו לא כפה ולא מצאו צריך לבדוק את הבית: כתב הר"ן היכא שצריך לבדוק פעם אחרת צריך לבטל פעם אחרת שהרי חמץ זה שגררה חולדה מתוך הבית לא נתבטל הלכך צריך ביטול <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>:

 

ואחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו בפ"ק (ו:) אמר רב יהודה אמר ר"י הבודק צרוך שיבטל בלבו סמוך לבדיקה מיד ויאמר כל חמירא דאיכא בביתא הדין ליבטיל ובעי בגמרא מ"ט ומסיק שמא ימצא גלוסקא יפיפיה ודעתיה עילוה ופריך וכי משכח לה ליבטלה ומשני דילמא משכח לה בתר איסוריה ולאו ברשותיה קיימא ולא מצי מבטל וניבטליה בארבע וניבטליה בחמש כלומר למה הצרכתו לבטל בלילה ליתקנו רבנן לכל אדם שיבטל קודם איסורו כיון דלאו זמן איסורא הוא ולאו זמן ביעורא הוא דילמא פשע ולא מבטיל ליה כלומר שמא ישכח ויבא לידי פשיעה שע"י מה יזכור אבל עכשיו שעוסק בבדיקתו יזכור וניבטליה בשית כלומר ליתקנו רבנן לכל אדם לבטל בתחלת שש דהשתא לא פשע דאיכא זכרון טובא שהרי עוסק בשריפתו כיון דאיסורא דרבנן עליה כדאורייתא דמי ולא ברשותיה קיימא ולא מצי מבטיל ליה:

 

ומ"ש רבינו כל חמירא דאיתיה ברשותי דלא חזיתיה וכו' כתבוהו הרי"ף והרא"ש שם וכתב הר"ן לשון זה אינו בגמרא אלא כך הוא מקובל ביד הגאונים ואע"פ שנמצא קרוב לנוסח זה בירושלמי בלשון הקודש דגרסינן בפרק כל שעה רב אמר צריך שיאמר כל חמץ שיש לי בתוך ביתי ואיני יודע בו יבטל מ"מ כיון שבמה שנהגו לומר יש תוספת דברים וגם אינו בלשון הקודש כמו שהוא בירושלמי כתב שלשון זה אינו נמצא בגמרא וכו' אבל רבינו שכתב בסימן תל"ו שאם מחשב לבטל בלבו סגי ואע"פ שנוהגין לומר כל חמירא וכו' לא מצינו שתיקנו חכמים לשון זה אלא שנהגו כך יש לתמוה עליו דכיון שנמצא ירושלמי זה הרי מצינו שתיקנו חכמים לבטל בפה:

 

ומ"ש ולא יפרט לומר כל חמירא דאיתיה בהדין ביתא וכו' כ"כ ג"כ רבינו ירוחם וכ"כ הגה"מ בפ"ג בשם סמ"ג: כתב עוד בהגה"מ פ"ד שי"א שיש לומר ליבטיל וליהוי הפקר כמו עפר ויש שאין מזכירין הפקר וכן נהגו <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>:

 

וא"א ז"ל היה נוהג לבטל פעם אחרת ביום י"ד וכו' ז"ל בפסקיו שם כתבו בתשובת רש"י מיד בלילה יבטל ויש נוהגין לבטל מתחלת שעה ששית בשעת שריפה ואומר אני ששניהם כאחד טובים מדאמר דלאו זמן איסורא ולאו זמן ביעורא משמע אי הוה בזמן איסוריה או בזמן ביעוריה שהוא זמן קבוע ולא פשע שפיר דמי וכן היה אומר ריצב"א והטעם לפי שרגילין לקנות פת ביום וגם בפת שביטל בלילה הוא חוזר וזוכה וגם לא ביטל בלילה אלא החמץ שלא ראה ושמא ישאר ממנו כזית: ומ"ש בתשובת רש"י בתחלת שעה ששית רצונו לומר סוף חמישית קודם שיתחיל איסורו ומשמע לכאור' דלתשוב' רש"י דקאמר ששניהם כא' טובים ה"ק ששניהם שוים לטובה ואיזה מהם שיעשה סגי ומש"ה מייתי ראיה מדאמר דלאו זמן איסורא ולאו זמן ביעורא דכל שהוא זמן איסוריה או זמן ביעוריה שהוא זמן קבוע לא פשע שפיר דמי מצי למילף שאם רצה לבטל ביום ולא בליל' דשרי דאם לומר שאחר שביטל בליל' אם רצה מבטל ביום מאי קמ"ל פשיטא דכל כמה דבעי לבטיל וליזל אלא שממ"ש וכן היה אומר ריצב"א והטעם לפי שרגילין לקנות פת ביום וכו' נראה דכשביטל בלילה וחוזר ומבטל ביום מיירי ולפ"ז שניהם כא' טובים דקאמר היינו לומר שיבטל ב"פ אחת בלילה ואחת ביום והא דמייתי מדאמר דלאו זמן איסוריה ולאו זמן ביעוריה וכו' היינו לומר דשפיר יש סמך לחזור ולבטלה ביום באותה שעה ולא תימא דהוי מילי דכדי לחזור ולבטל באותה שעה אלא דכיון דזמן ביעוריה הוא שפיר דמי וע"כ צריך לפרש כן דאי כפירושא קמא דמבטל בא' מהן או בלילה או ביום ודיו הרי אמרו בגמרא וניבטליה בשית ואהדרו כיון דאיסורא דרבנן עליה לא מצי מבטל ליה וכן הקשו וניבטליה בד' או בה' ואהדרו כיון דלאו זמן איסוריה ולאו זמן ביעוריה הוא דילמא פשע ולא מבטיל ליה וא"כ היאך אפשר שיעלה על הדעת לומר דמבטל בתחלת שעה ששית או בסוף שעה ה' וא"צ לבטל בלילה אלא ודאי כדאמרן וכך הם דברי הרא"ש בתשובה וכך הם דברי רבינו וכ"כ שם המרדכי. וכ"כ הגה"מ בפ"ג וכ"כ סמ"ק וז"ל נמצא שצריך שני ביטולים א' בלילה בשעת בדיקה ולמחר בשעת שריפה <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i> ואותם שאינן מבטלין בשעת בדיקה כי אם בשעת שריפה לא מצאו ידיהם ורגליהם דצריך לבטל דקאמר ר"י אשעת בדיקה קאי ורבותינו אחרונים שתיקנו ביטול בשעת שריפה לא באו לעקור עיקר ביטול שבתלמוד כי אם להוסיף עכ"ל והרא"ש נתן שם טעם למה אין מברכין על ביעור בשעה חמישית:

 

והרב רבינו פרץ כתב דבביטול הלילה יאמר וכו' טעמו מבואר שבלילה שהוא משייר חמץ שיאכל מחר וא"כ היאך יאמר שהוא מבטל גם החמץ שראה ואנו רואים אותו שאינו מבטלו אבל משמרו יפה אבל ביום שאינו משייר לעצמו שום חמץ שייך שפיר לומר שגם החמץ שראה הוא מבטל וכן כתב רבינו ירוחם: כתב הכלבו שצריך שיאמר כל חמירא וכל חמיעא דאיתיה ברשותי לפי שהחמץ ושאור שני דברים וכתב בתה"ד שאף על פי שנמצא כן בשם מהר"ם לא צריך לנהוג כן דאין לשבש כל המחזורים שכתוב בהן נוסח הביטול ולא כתוב בהם אלא כל חמירא בלחוד וכן רש"י ואלפס ואשיר"י שכתבו נוסח הביטול לא כתבו אלא כל חמירא לחוד ונראה דלשון תלמוד בבלי הוא לכלול כל חמץ וכל שאור בלשון חמירא <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>. וכתב הרא"ש בתשובה א"צ לשרוף החמץ אלא נותנו לעו"ג או זורקו לכלבים דאין חמץ טעון שריפה אלא לאחר שכבר נאסר עכ"ל ויתבאר בסימן תמ"ה:

 

ושלוחו יכול לבטל כ"כ ה"ה בפ"ב בשם בעל העיטור וכ"כ ג"כ הר"ן בפ"ק דפסחים ושי"א דכיון דביטול מתורת הפקר נגעו בה שליח לא מצי מבטל שהרי אם אמר אדם לחבירו הפקר אתה נכסי אין בכך כלום ע"כ ול"נ דאף על גב דביטול מדין הפקר נגעו בו שפיר יכול לבטל ע"י שליח משום דכיון דחמץ אינו ברשותו של אדם אלא שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו בגלויי דעתא דלא ניחא ליה דליהוי זכותיה בגויה כלל סגי א"נ דטעמא דבהפקר לא מהני שליחות היינו משום דהפקר יש לו דין נדר כדמוכח בפ"ק דנדרים (ז.) וכדכתב הרמב"ם בהלכות נדרים וכיון דדין נדר יש לו משום הכי לא מהני שליחות שהאומר לחבירו קבל עלך נדר זה בשליחותי שאהא אסור בו אינו כלום אבל ביטול שאינו ענין לנדר שפיר מהני ביה שליחות <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>: כתב הכלבו אם אין האיש בביתו יבטל במקום שהוא בו ואם אינו עושה כן מוטב שתבטל אשתו וראוי להזכירה בזה כדי לצאת ידי ספק:

 

Siman תלה

 

לא בדק בליל י"ד יבדוק ביום י"ד וכו' משנה בפ"ק דפסחים (י:) וחכ"א לא בדק אור לי"ד יבדוק בי"ד לא בדק בי"ד יבדוק בתוך המועד לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד ופירשו התוספות בתוך המועד היינו מתחלת שבע עד סוף הפסח ולאחר המועד יבדוק כדי שלא יתערב לו חמץ של איסור בשל היתר ויאכלנו וכן פירשו הרי"ף והרמב"ם ואע"ג דאחר הפסח לא מיתסר אלא מדרבנן כי היכי דקנסוה לאוסרו ואפי' בהנאה עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה להצריכו אף בדיקה וזה שלא כדברי רש"י שפירש דיבדוק בתוך המועד היינו בשעה ששית ויבדוק לאחר המועד היינו לאחר הביעור עד שתחשך ומשמע דמשתחשך ואילך לא יבדוק וכתב הר"ן שטעמו דכל היכא דענוש כרת מודו רבנן דאפי' מחזר עליו לשורפו חיישינן דילמא אתי למיכל מיניה וכתבו הר"ן וה"ה שאין דברי רש"י נכונים:

 

ועל הבדיקה שלאחר הפסח לא יברך כלל כ"כ הרמב"ם וכתב ה"ה שהטעם מאחר שהוא אוכל חמץ ואינו בודק אלא להבדיל בין חמץ זה שעבר עליו הפסח לחמץ אחר היאך יברך על ביעור חמץ אבל בתוך הרגל שהוא מצוה שלא יראה שום חמץ ברשותו ודאי יש לו לברך ודבר ברור הוא זה עכ"ל:

 

Siman תלו

 

המפרש מיבשה לים וכו' בפ"ק דפסחים (ו.) אמר רב יהודה א"ר המפרש בים והיוצא בשיירא קודם ל' יום אין זקוק לבער תוך ל' יום זקוק לבער אמר רבא הא דאמר קודם ל' יום אין זקוק לבער לא אמרן אלא שאין דעתו לחזור אבל אם דעתו לחזור אפילו קודם ל' יום זקוק לבער ופירש"י שאין דעתו לחזור בתוך הפסח אבל דעתו לחזור בתוך הפסח אפי' קודם ל' יום זקוק לבער כדי שכשיחזור בתוך הפסח לא ימצא חמץ בתוך ביתו וכתב הר"ן ואחרים פירשו דשאין דעתו לחזור היינו שאין דעתו לחזור כלל עוד עד אחר הפסח אבל דעתו לחזור בין בתוך הפסח בין קודם הפסח צריך לבער שמא יחזור ערב הפסח בין השמשות ולא יהיה לו פנאי לבער וכ"כ הרמב"ם בפ"ב ובירושלמי לא משמע הכי: וכתב הר"ן גרסינן בירושלמי ובספק אבל ודאי אפילו מר"ה כלומר דכי אמרינן קודם לפסח ל' יום אין זקוק לבער ה"מ בספק כלומר שאין שם חמץ ידוע אבל יש שם חמץ ידוע בודאי אפי' מר"ה זקוק לבער ואינו נראה כן לפי גמרתינו דמדאמרינן לישנא דאין זקוק לבער ולא אמרינן אין זקוק לבדוק משמע קודם ל' יום אפילו יש שם חמץ ידוע אין זקוק לבערו לפי שעשאוהו כחמץ שנפלה עליו מפולת דסגי בביטול בעלמא <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>:

 

ומ"ש רבינו ואם דעתו לחזור בתוך הפסח אפי' מר"ה צריך לבער הכי אמרינן בהדיא בגמרא א"ל רבא ואי דעתו לחזור אפי' מר"ה נמי ופירש"י דעתו לחזור. בימי הפסח: אפי' מר"ה נמי. דכי הדר בימי הפסח עבר עליה וההיא שעתא לאו ברשותיה הוא דליבטליה שהרי איסור הנאה הוא ואינו שלו וכשראהו עבר עליה ומפשטא דלישנא משמע דמר"ה שבחדש תשרי קאמר אבל קודם לכן אע"פ שדעתו לחזור א"צ לבדוק ותמיהא לי כיון דדעתו לחזור אמאי לא חיישינן קודם ר"ה נמי לכן נ"ל מר"ה פירושו מתחלת השנה כלומר אם בא לפרש בים ולצאת בשיירא תיכף שעבר הפסח אם דעתו לחזור אע"פ שיש שנה אחת עד שיגיע הפסח צריך לבדוק וכ"נ מדברי תשובת הרשב"א שכתבתי בסימן תל"ב אצל ברכת שהחיינו וכ"נ שהוא דעת הרא"ש והרי"ף והרמב"ם שכתבו סתם אבל אם דעתו לחזור קודם ל' יום זקוק לבער ולא הזכירו ר"ה ומשמע קודם ל' יום כמה דהוי כל שדעתו לחזור זקוק לבער: ודבר פשוט הוא שמ"ש רבי ואם דעתו לחזור בתוך הפסח אפילו מר"ה צריך לבער הוא על דעת רש"י דאילו לדעת הרמב"ם אם דעתו לחזור קודם הפסח נמי צריך לבער אפילו מר"ה: כתב הגהות סמ"ק בסי' צ"ח דדוקא מפרש בים ויוצא בשיירא דדעתו ללכת רחוק חיישינן להצריכו לבער ל' יום קודם לפסח אבל שאר יוצא לדרך לא וכתב עוד דמשמע מפירש"י דדוקא כשלא ביטלו והלך לפי שפי' דטעמא דבדיקה הוא כדי שלא יעבור בבל יראה ובל ימצא מיהו מ"מ צריך לבדוק משום מצות בדיקה דתיקון בליל י"ד אפי' היכא דביטלו משום דחיישינן דילמא אתי למיכל מיניה:

 

ואם שכח ולא בדק יבטל כשיגיע הפסח כלומר קודם שעה ששית ופשוט הוא:

 

ומ"ש רבינו שאם מחשב בלבו לבטל סגי כבר כתבתי בסימן תל"א שיש חולקים ואומרים<i data-commentator="Hagahot" data-order="1"></i> שצריך שיוציא בשפתיו דדברים שבלב אינם דברים:

 

ומ"ש אע"פ שנהגו לומר כל חמירא לא מצינו שתיקנו חכמים לשון זה כבר השבתי עליו בסימן תל"ד:

 

וכן הדין בעושה ביתו אוצר וכו' שם על הא דבסמוך ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא העושה את ביתו אוצר קודם ל' יום אין זקוק לבער תוך ל' יום זקוק לבער ולא אמרן אלא שאין דעתו לפנותו אבל דעתו לפנותו אפי' קודם ל' זקוק לבער ופי' הר"ן העושה את ביתו אוצר. שהכניס שם תבואה ותחתיה חמץ וחמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער: קודם ל' יום. לא חלה עליו חובת ביעור וכי מטי ההוא שעתא לא מיחייב כדאמרן דהא נפלה עליו מפולת: תוך ל' יום. זקוק לבער דלכתחלה לא זהו ביעורו וכי פירש"י ופי' דעתו לפנותו הוא מחלוקת רש"י והרמב"ם בדין זה כמו שהוא בדין מפרש בים ויוצא בשיירא ורבינו סתם הדברים בדין זה מפני שסמך על מ"ש מחלוקת רש"י והרמב"ם בדעתו לחזור דגבי מפרש ויוצא בשיירא דממילא משמע דה"ה שנחלקו בדעתו לפנותו דגבי עושה ביתו אוצר. ויש לדקדק לדעת הרמב"ם בהא דעושה את ביתו אוצר כי דעתו לפנותו קודם הפסח אמאי זקוק לבער דחששא רחוקה היא לומר שמא יפנה אוצרו ערב פסח ויכלה מלפנותו ערב הפסח בין השמשות ולא יהיה לו פנאי לבער ושמא י"ל דחיישינן שמא לא יכלה לפנותו וישאר שם חמץ מכוסה בפחות מג' טפחים כיון דלא ידע בבירור שיש שם חמץ לא יתן אל לבו להוציאו ואע"ג דבכותל שנשתמשו בו חמץ בחורין ונפל ונעשה גל כתב רבינו בסי' תל"ג שאע"פ שאינו גבוה ג' טפחים א"צ לבדוק תחתיו הא פריש התם טעמא משום דבגל איכא סכנת עקרב אבל באוצר דליכא סכנת עקרב כל שאינו גבוה ג' טפחים צריך לבער:

 

כתב אבי העזרי ישראל היוצא מבית העו"ג וכו' כ"כ המרדכי פ"ק דפסחים:

 

ומה שטען עליו רבינו משום דכיון שהעו"ג נכנס בביתו וכו' אין לך הפקר גדול מזה אינה טענה מפני שטעמו של אבי העזרי דכיון דנכנסו ל' יום חל עליו מצות חכמים שצוו לבער ולא סגי ליה בביטול וא"כ אע"פ שאין לך הפקר גדול מזה כל שאינו מבער לא קיים מצות חכמים דמאחר שנכנסו ל' יום חל עליו חובת הביעור: ומה שחילק אבי העזרי בין נכנס בבית אחר ללא נכנס נראה שהוא משום דאע"ג דל' יום קודם פסח חל עליו חובת ביעור אין חובת הביעור חלה עליו אלא לענין שזקוק לבער אבל לא לענין שזקוק לבער בית זה הילכך כל שהוא נכנס בבית אחר הרי הוא מקיים בה מצות ביעור ודיו ואם אינו נכנס בבית אחר צריך לבער זה כדי לצאת ידי חובת ביעור שחלה עליו: כתב הכלבו י"א דמפרש בים ויוצא בשיירא מברכין בשעת הביעור אע"פ שהם רחוקים מן הפסח ויש אומרים שאין מברכין אחר שאין זה זמן ביעור ממש:

 

Siman תלז

 

המשכיר בית לחבירו בי"ד כו' פשוט בריש פסחים (ד.) ופי' הר"ן המשכיר בית לחבירו בי"ד לצורך י"ד וממנו ואילך. אם עד שלא מסר לו המפתח חל עליו י"ד וכו' לאו למימרא דמסירת מפתח קונה דהא אמרינן בב"ק (נב:) דלא קניא אלא כשם שקרקע נקנה בכסף ושטר וחזקה כן שכירות קרקע נקנית באחד מדברים הללו ואפ"ה אמרינן דנהי שהשוכר קנאו אפ"ה כיון שהבית של משכיר והחמץ שלו ועדיין הבית מעוכב אצלו שאין השוכר נכנס שם מפני שמפתח בידו של משכיר על המשכיר לבדוק ואם מסר לו מפתח קודם י"ד כיון שקנאו כדינו ובידו להיות יוצא ונכנס על השוכר לבדוק וכ"כ ה"ה אבל התוס' פירשו דבמסר לו מפתח ולא החזיק עסקינן ומי שיש בידו מפתח כשחל י"ד חייב לבדוק דאותו שאין בידו מפתח איך יכנוס ויבדוק מיהו אם הפקיד אדם מפתח ביתו אצל אדם אחר אינו חייב הנפקד לבודקו אלא דוקא כשרוצה להחזיק בביתו ולקנותו:

 

השוכר בית מחבירו בי"ד וכו' שם בעו מיניה מר"נ המשכיר בית לחבירו בי"ד חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק למאי נפקא מיניה דליתיה להאי דנישייליה וכתב הר"ן כלומר דאי איתיה למשכיר קמן לא נפקא לן מידי דאפי' נימא דחזקתו בדוק כל היכא דאיתיה קמן שיילינן ליה ולא סמכינן אחזקה דכל היכא דאפשר לברורי מילתא מבררינן א"ל ר"נ ב"י תניתוה הכל נאמנין על ביעור חמץ אפילו נשים ועבדים וקטנים ודחי לה בגמרא וכתב הר"ן ואפ"ה כיון דפשטה ר"נ ובדרבנן הוא דאי מדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה נקטינן כוותיה דחזקתו בדוק ומיהו אי איתיה למשכיר שיילינן ליה וכדכתיבנא וכן פסק הרמב"ם והרא"ש ז"ל והכי נקטינן ולא כהג"מ שכתבו דר"מ ושאר גאונים חולקים בזה ופוסקים דכל תיקו דאיסורא לחומרא ואפי' בשל סופרים. וא"ת כי איתיה למשכיר קמן אמאי שיילינן ליה ולא סמכינן אחזקה<i data-commentator="Hagahot" data-order="1"></i> מ"ש מבהמה דאיתא קמן ואפ"ה לא בדקינן לה בכולהו טריפות אלא מוקמינן לה אחזקתה וי"ל דשאני בהמה שהיא בחזקת כשירה משנולדה אבל בית כל השנה בחזקת שאינו בדוק הוא:

 

השוכר בית מחבירו בחזקת בדוק וכו' שם בעיא דאיפשיטא וטעמא משום דניחא ליה לאיניש לקיומיה מצוה בין בגופיה בין בממוניה. וכתב הר"ן כתבו התוספות דבי"ג איירי דאי בי"ד הא אסיקנא לעיל דעל המשכיר לבדוק ואחרים אומרים דכי אמרינן דניחא ליה לאיניש וכו' היינו לענין דלא הוי מקח טעות אבל שלומי בעי ואני אומר לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא בי"ד עסקינן ומש"ה מסתם לה סתומי ואמר בחזקת שהוא בדוק כלומר דאי חזקתו בדוק מיתוקמא סתמא ואי אין חזקתו בדוק מיתוקמא דקא"ל בהדיא ומסקינן דלא הוי מקח טעות ודקא קשיא להו דהא מסקינן לעיל דעל המשכיר לבדוק לא קשיא כלל דלעיל שקלינן וטרינן מצות ביעור אמאן רמיא ומסקינן דאמשכיר רמיא והכא בעי אי אמר משכיר לא בעינא למיעבד מצוה א"נ דליתיה למשכיר במתא ושוכר לא סגי ליה בלא ביעור וכיון שכן בעי אי הוי מקח טעות דהכא לאו במצות ביעור עסקינן אלא לענין דינא שקלינן וטרינן ומסקינן דלא הוי מקח טעות ולא מצי תבע ליה שוכר למשכיר מאי דאפיק עליה שהרי לא ההנהו למשכיר כלל דמצוה בלחוד הוא דרמיא עליה דמשכיר ואע"ג דלא עבדה ליכא חיובא דממונא עליה כלל עכ"ל וה"ה כתב בשם הרמב"ן דפשיטא דבעי לשלומי מאי דאפסיד מיניה כיון דאתני בהדיא אבל איבעיא לן אי הוו מקח טעות דאפילו בעי הך לשלומי ליבטל כדין מקח טעות ופשטינן כיון דסוף סוף משתלם מיניה ניחא ליה לקיומי מצוה וכו' וזה כדעת אחרים שכתב הר"ן <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>:

 

הכל נאמנים על בדיקת חמץ וכו' ואפי' ידענו שלא בדק וכו' שם בגמרא:

 

ומ"ש הרמב"ם והוא שיהיה קטן שיש בו דעת לבדוק פשוט הוא ואע"פ שכתב הרא"ש ובירושלמי פליגי איכא מ"ד לא תיתני נשים לפי שהן עצלניות והן בודקות כל שהו לא חשש רבינו לכך מאחר דבתלמודא דידן תני נשים ועוד דכיון דמידי דרבנן הוא נקטינן כדברי המיקל:

 

Siman תלח

 

עכבר נכנס לבית בדוק וכו' ותינוק שנכנס וככר בידו וכו' מימרא בפ"ק דפסחים (י:):

 

ומ"ש רבינו אבל אם אין בפירורין כדי כל הככר צריך לבדוק כ"כ שם התו' והר"ן אבל אין כן דעת הרמב"ם שכתב ראה תינוק שנכנס לבית בדוק ובידו ככר ונכנס אחריו ומצא פירורין א"צ לבדוק שחזקתו שאכלה ואלו הפירורין שנפלו הימנו בשעת אכילה שדרך התינוק לפרר בעת אכילתו ואם לא מצא פירורין כלל צריך לבדוק עכ"ל ומשמע בהדיא דבמצא פירורין פחות מכדי כל הככר קאמר דא"צ לבדוק ומיהו היכא דמצא פירורין כדי כל הככר יש לדון בדבריו דאפשר דבהא נמי תלינן בתינוק דכיון שדרכו לפרר שמא פירר ולא אכל ממנו כלום ואפשר דלא תלינן בתינוק שדרך לפרר בשעת אכילה קאמר וכיון שבמצאו שם פירורין כדי כל הככר א"א לומר כן וחוששין שמא פירורין אלו ממקום אחר באו וככר של תינוק הוא טמון בחורי הבית וצריך לבדוק אחריו והראשון נראה יותר <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i>:

 

ואם עכבר נכנס וככר בפיו וכו' מיבעיא בכולה אם צריך לבדוק אם לאו הכל שם ועל מ"ש אם לא ביטל צריך לחזור ולבדוק דהוי ספיקא דאורייתא יש לדקדק דיבטל ותו ליכא ספיקא דאורייתא ואפשר לומר דכיון דחל הספק קודם הביטול הוי ספיקא דאורייתא ואע"פ שיבטל אח"כ לא מהני דלעולם הוי בחזקת שאינו בדוק וצריך לקיים בו מצות חכמים כמו בכל בית שאינו בדוק ועוד אכתוב בזה בסמוך אצל חילוק סברת רבינו מסברת הראב"ד ויש להרמב"ם דרך אחרת בפשיטות בעיות אלו בפ"ב מה' חמץ ומצה ולפי שאינו דבר מצוי לא כתבתי:

 

ותו מיבעיא ככר למעלה על הקורה וכו' עד אם צריך חבר להוציאו הכל שם ולא עירב רבינו בעיות אלו עם הראשונות אע"פ שמשפט אחד הוא לכולן לדעתו משום דבגמרא נשאלו אלו לבד ואלו לבד:

 

ומ"ש רבינו שאם ביטל א"צ לבדוק ואם לא ביטול צריך לבדוק נמשך אחר לשון שכתב בבעיות דבסמוך ולא דק דהא הכא לא שייך לאדכורי לבדוק ושלא לבדוק דבדיקה לא שייכא אלא במקום שאין חמץ ידוע בודאי אבל הכא דודאי איכא חמץ ברור או בפי נחש או על הקורה צריך להוציאו וא"צ להוציאו מיבעי ליה. והרמב"ם פסק בפ"ב דככר בפי נחש אינו צריך להוציאו וככר בשמי קורה צריך להורידו שפעמים יפול משמי קורה:

 

אבל הראב"ד כתב דהנך בעיין לאו לכתחלה בעי וכו' הראב"ד לא כתב כן אלא על חמץ בבור ורבינו מפני שסובר שכל אלו הבעיות עלו בתיקו א"כ בענין שנפרש א' מהם יתפרשו כולם ומאחר שהראב"ד כתב גבי חמץ בבור דלא בעי לכתחלה אלא בשבדק וביטל א"כ הוא סובר<i data-commentator="Hagahot" data-order="1"></i> דכלנ הנך בעיי נמי לא הוי לכתחלה אלא בבדק וביטל אבל ה"ה סובר שלא חלק הראב"ד אלא בזו דחמץ בבור בלבד:

 

ומ"ש רבינו וכ"כ הרמב"ם על ההיא דככר בבור שמבטלו ודיו וכתב עליו הראב"ד שטעה ונ"ל שלא טעה ביאור הדברים שהראב"ד כתב דהנך בעיי לאו לכתחלה בעי דא"כ ה"ל כמטמין בבורות ורבי' סתר דבריו ואמר שאין כאן הטמנה דכיון שביטלו אינו שלו וכ"כ הרמב"ם על ההיא דככר בבור שמבטלו ודיו וכתב עליו הראב"ד שטעה משום דא"כ ה"ל מטמין בבורות ונראה שלא טעה משום דכיון שבטלו אינו שלו ושוב אין כאן הטמנה ואף על פי שרבינו חלוק ג"כ על הרמב"ם שהוא סובר שאם לא ביטל צריך לבדוק ולא מהני ליה שיבטל מ"מ אינו חולק עליו מטעמו של הראב"ד אלא משום דרבינו חשיב ליה ספיקא דאורייתא והרמב"ם סבר דיבטל השתא ותו ליכא ספיקא דאורייתא ואלו חילוקי סברות הם ואינם מטעות זו את זו אבל הראב"ד חולק עליו מטעם דמשוי ליה טועה דמתיר להטמין בבורות ולפ"ז דייק לשון רבינו שכתב ונראה שלא טעה כלומר אע"פ שגם אני חולק על סברת הרמב"ם מ"מ נראה שלא טעה כדמשוי ליה הראב"ד טועה ויש לדקדק במ"ש רבינו אבל הראב"ד כתב דהנך בעיי לאו לכתחלה בעי אם צריך להוציאו אם לאו דודאי צריך להוציאו אלא בשבדק וביטל מיירי שזו היא סברת רבינו ג"כ שהרי כתב שאם לא ביטל צריך לבדוק והאיך כתב אבל הראב"ד ז"ל שנראה שחלק עליו ואין לפרש שמחלוקתם אינו לענין הדין אלא בפירוש הבעיות דלרבינו בין קודם ביטול בין אחר ביטול בעי ולהראב"ד בקודם ביטול פשיטא ליה ולא בעי אלא בלאחר ביטול אבל בענין הדין שוים הם רבינו והראב"ד שאם לא ביטל צריך להוציאו ואם ביטל ואח"כ מצא אין צריך להוציאו שאין דרכו של רבינו להביא דברי החולק עליו בפירוש ההלכה כל שאין ביניהם חילוק לענין הדין ונ"ל שרבינו סובר שהאבעיות הן בין מצא החמץ קודם זמן איסורו בין מצאו לאחר זמן איסורו ופסק שאם לא ביטל כלומר אם א"א לו לבטל דהיינו שלא ביטל קודם זמן איסורו ומצא אחר זמן איסורו צריך להוציאו משום דהוי ספיקא דאורייתא ואם ביטל כלומר אם מצאו בזמן שיכול לבטלו דהיינו קודם זמן איסורו כיון דהוי ספיקא דרבנן א"צ להוציאו אלא מבטלו ודיו והראב"ד סובר דבנמצא קודם זמן איסורו לא איבעיא לן דכיון שהוא ברשותו אם אינו מוציאו ה"ל כמטמין בבורות אלא כשמצאו אחר זמן איסורו שכבר אינו ברשותו ובדק וביטל מיירי דמאחר שלא מצאו עד זמן שאינו ברשותו תו לא הוי כמטמין ולפ"ז אתי שפיר טובא מ"ש רבינו וכ"כ הרמב"ם על ההיא דככר בבור שמבטלו ודיו דכיון דמהני ביה ביטול ע"כ מיירי במצאו קודם זמן איסורו והיינו ממש כדברי רבינו ומ"מ פשט לשון רבינו מוכיח כמו שפירשתי תחלה שאם מצאו קודם שביטל אע"פ שבידו עדיין לבטלו חשיב ספק דאורייתא וצריך להוציאו ועכ"ז יש חילוק בין דעתו לדעת הראב"ד דלהראב"ד כל שמצאו קודם זמן איסורו אע"פ שביטל צריך להוציאו דכיון דבשעה שחל זמן איסורו יודע בו ואם אינו מוציאו ה"ל מטמין דביטול לא מהני אלא לחמץ דלא היה ידוע לו בשעה שחל זמן איסורו אלא בשבדק וביטל קודם זמן איסורו ולא נודע לו מחמץ זה עד אחר זמן איסורו הוא דמיבעיא ליה דהשתא כיון דבשעה שחל זמן איסורו לא היה ידוע לו חמץ זה והוא כבר ביטל איכא למימר דשוב אינו עובר עליו ומותר שמשנודע לו חמץ זה לא היה ברשותו כלל ואפ"ה מיבעיא ליה אם צריך להוציאו ולפ"ז מ"ש דהנך בעיי לאו לכתחלה בעי אם צריך להוציאו וכו' ה"פ לא קודם זמן איסורו בעי אם צריך להוציאו אם לא דודאי צריך אע"פ שביטל קודם לכן שאל"כ ה"ל כמטמין בבורות וכו' כי מלת לכתחלה במקום הזה היא במקום קודם או דכל שהוא קודם זמן איסורו מיקרי לכתחלה וכל שהוא אח"כ מיקרי דיעבד זו היא סברת הראב"ד אבל רבינו סובר שכל שביטל קודם זמן איסורו ולא היה החמץ ידוע לו באותה שעה מהני הביטול ואע"פ שנודע לו אחר כך בין קודם זמן איסורו בין אחר זמן איסורו א"צ להוציאו מדאורייתא ומיבעיא ליה אם מדרבנן צריך להוציאו וכן היכא שנודע לו קודם זמן איסורו ולא ביטל עדיין מיבעיא ליה אם הטריחוהו חכמים להוציאו אף על פי שיבטל או דילמא משום דטירחא יתירה הוא העמידו דבריהם על דין תורה דסגי בביטול אפילו לחמץ ידוע. וכן בבעיות דעכבר מאחר שכבר בדק הוי טירחא יתירה לחזור ולבדוק ומש"ה מספקא ליה אם העמידו דבריהם על דין תורה במקום טירחא יתירה ולא הצריכוהו לחזור ולבדוק או אם הצריכוהו. ולפ"ז ג' מחלוקת נזכרו כאן בדבר זה להראב"ד אם נודע לו קודם זמן איסורו אע"פ שביטל קודם לכן צריך להוציאו ולדעת רבינו אם ביטל קודם לכן א"צ ואם לא ביטל קודם אע"פ שמבטל אח"כ צריך להוציאו ולהרמב"ם מבטלו עכשיו וא"צ להוציאו ומיהו אכתי קשה כשנודע לו קודם זמן איסורו אמאי קרי ליה ספיקא דאורייתא יבטל ותו ליכא אלא ספיקא דרבנן דלמ"ש לעיל דכיון שחל הספק קודם הביטול חשיב ספיקא דאורייתא קשה דמ"ש משני חצאי זיתים בצק בשני בתים זה לפנים מזה וכו' שכתב רבינו בסי' תמ"ב מיבעיא ולא איפשיטא וכתב בעה"ע מבטל וא"צ לבער וכו' וכ"כ א"א ז"ל והיינו דומיא דנידון דידן ממש לכן נראה לפרש כמש"ל דרבינו סבר שכל שנודע לו קודם זמן איסורו אע"פ שלא ביטל א"צ לבדוק ויבטל עכשיו והוי ספיקא דרבנן אבל כשלא נודע לו עד אחר זמן איסורו שאז אינו יכול לבטל בכי הא הוי ספיקא דאורייתא וצריך לבדוק ואם ביטל ואם לא ביטל דקאמר היינו אם נודע לו בזמן שיכול לבטל או אם נודע לו בזמן שאינו יכול לבטל ומלת לכתחלה תתיישב כדלעיל ובהכי אתי שפיר ההיא דסי' תמ"ב ואתיא שפיר מ"ש וכ"כ הרמב"ם דהיינו סברתו ממש <i data-commentator="Prisha" data-order="1"></i> ומ"ש ונ"ל שלא טעה היינו לומר הראב"ד משוי ליה טועה בהטמנת בורות ונ"ל שלא טעה מהטעם שכתבתי דכל כה"ג לא הוי מטמין ולפי פירוש זה צ"ל שכשכתב בבעיות הראשונות והמחוור שבכולם אם לא ביטל וכו' היינו אם נודע אחר זמן איסורו ששוב אינו יכול לבטל הוי ספיקא דאוריית' וצריך לחזור ולבדוק ואם ביטל כלומר שנודע לו בזמן שיכול לבטל דהיינו קודם זמן איסורו וביטל הוי ספיקא דרבנן וא"צ לבדוק: ומה שטען רבינו על הראב"ד שאין כאן הטמנה דכיון שביטלו אינו שלו והא דאמרינן שלא יטמין בבורות היינו כשלא ביטלו אינה טענה משום דהראב"ד לא אמר דהוי מטמין ממש אלא דהוי כמטמין כלומר כי היכי דמטמין אע"פ שביטלו אחר הטמנה עובר על מצוות חכמים שצוו לבערו אף זה כן שאע"פ שביטלו עובר על מצות ביעור אבל מה שיש לטעון על הראב"ד הוא דאיכא לפלוגי בין מטמין בידים לחמץ שנפל בבור וכן טען עליו ה"ה וז"ל ואני אומר שאין טעות בדברי רבינו ובודאי לא נתכוין שיהא רשאי להטמין ככר בבור ולבטלו שאע"פ שאינו עובר עליו כל שביטל קודם זמן איסורו מ"מ אסור הוא להטמין בבור לכתחלה ודבריו בככר הנופל מאליו בבור ובשעת הבדיקה שהצריכו חכמים א"צ לבדוק ולירד שם אלא צריך לבטל הביטול שהוא מן התורה והרי זה ממש כחמץ שנפלה עליו מפולת שהרי הוא כמבוער וצריך לבטלו בלבו ואע"פ שאינו רשאי ליקח חמץ ולהפיל עליו מפולת כיון שקודם בדיקה נפל עליו מאליו וכן הדין כאן עכ"ל: