טור יורה דעה שמט: הבדלים בין גרסאות בדף
| [גרסה לא בדוקה] | [גרסה לא בדוקה] |
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה |
אין תקציר עריכה |
||
שורה 3:
==טור==
מת ותכריכיו אסורים בהנאה ודוקא שהזמינם לצרכו ונתנם עליו אבל בהזמנה לבד ואפי' עשאם לצרכו לאחר שמת לא נאסרו דהזמנה לאו מילתא היא וכן אם נתנם עליו ולא הזמינם לכך תחלה עדיין לא נאסרו ונויי המת המחוברים בגופו כגון פאה נכרית וכיוצא בזה אסורים כמו המת עצמו בד"א בסתם אבל אם צוה שיתנו נויי גופו המחוברים בו לבנו או לצורך דבר אחר מותרים אבל שערו ממש אפילו אם צוה עליו אסור בהנאה כמו גופו אשה שנגמר דינה ויצאה ליהרג מותר ליהנות משערה מחיים שאין גמר דינה אוסרה אלא מיתה אוסרתה אבל בהמה שנגמר דינה ליסקל אסור ליהנות ממנה מחיים תניא היו אביו ואמו מזרקין בו כלים מצוה על אחרים להצילן רשב"ג אומר בד"א שלא נגעו במטה אבל אם נגעו במטה הנקברת עמו אסורים משום דמחלפי בתכריכי המת ותניא באבל רבתי כל המציל כלים מן המת הרי זה גוזל המתים ויש שמצילין ויש שאין מצילין עד שלא נגעו לארון מצילין משנגעו בו אין מצילין אבל מלמדין את האדם שלא יהא חבלן מפני שאמרו כל המרבה כלים על המת הרי זה עובר משום בל תשחית דברי ר"מ ר"א בר ר' צדוק אומר מנוולו ר"ג אומר מרבה עליו הרמה עוד תניא באבל רבתי כל שהמת זוכה בו אסור בהנאה חוץ מהסל והמגריפה המיוחדין לקבורה אין אדם אומר דבר שאינו שלו לפיכך הפורש על המת דבר שאינו שלו אפי' לקוברו בו אינו נאסר כתב א"א הרא"ש ז"ל שאין נאסר אלא מה שזורקין על המת במרירות הלב כדי שיהא נקבר עמו ונגע במטה הנקברת עמו אבל אם מניחין המת על מצע או שנותנין כר או כסת תחת מראשותיו או שפירשו סדין או טלית על הארון או על המטה שמוליכין בה המת לקוברו אינו נאסר:
==בית יוסף==
{{המרת או.סי.אר}}
מת ותכריכיו אסורים בהנאה: <small>ב"ה בכמה דוכתי (ע"ז כ"ט: סנהדרין מ"ו: ערכין ז':)</small> אמרו דמת אסור בהנאה דגמר שם שם מעגלה ערופה: <small>ב"ה וכתב הרשב"א בתשובה סימן שס"ה דל"ש בין מת נכרי למת ישראל:</small> ודוקא שהזמין לצרכו ונתנם עליו אבל בהזמנה לבד ואפילו עשאם לצרכו לאחר שמת לא נאסרו וכו' בפרק נגמר הדין (שם) איתמר האורג בגד למת אביי אמר אסור דהזמנה מילתא היא ורבא אמר מותר דהזמנה לאו מילתא היא ואמרינן בגמרא דאפי' באורג לאחר מיתה שרי רבא ואיפסיקא הלכתא כרבא:
ומ"ש וכן אם נתנם עליו ולא הזמינם לכך תחלה עדיין לא נאסרו שם א"ר חסדא הכי גבי סודרא דצר ביה תפילין דאי צר ביה ולא אזמניה שרי למיצר ביה פשיטי ואמרינן התם דאפי' אביי מודה ביה ומדמי דין סודרא דתפילי לבגדי המת:
ונויי המת המחוברים בגופו כגון פיאה נכרית וכיוצא בזה אסורים כמו המת עצמו וכו' עד אסור ליהנות ממנה מחיים בספ"ק דערכין [ז:] ודקדק רבינו לכתוב נויי גופו המחוברים בגופו לומר דאי לא היו מחוברים בגופו אלא בשעת מיתה תלוי בסיכתא אפשר דשרי כדמשמע התם בגמרא:כתב<i data-commentator="Hagahot" data-order=""></i> סמ"ג המת אסור בהנאה כולו חוץ משערו ע"כ: <small>ב"ה וכ"כ הרמב"ם<i data-commentator="Hagahot" data-order=""></i> בפרק י"ב מהלכות סנהדרין וכל אשה שתהרג מותר ליהנות משערה:</small> ואיני יודע מנין לו להתיר שערו <i data-commentator="Prisha" data-order=""></i> ודוחק לומר דבפיאה נכרית תלוין בסיכתא קאמר דא"כ הו"ל לפרש: <small>ב"ה והרשב"א בתשובה סימן ש"ל הביא דברי הרמב"ם וכתב שהתוס' ג"כ<i data-commentator="Hagahot" data-order=""></i> בפרק שור שנגח את הפרה כתבו להתיר ותמה עליהם וכתב שהרמב"ן בתורת האדם אוסר: ומ"ש רבינו אשה שנגמר דינה וכו' בס"פ בתרא דסנהדרין (קיב.):</small>
תניא היו אביו ואמו מזרקין בו כלים וכולי רבן שמעון בן גמליאל אומר במה דברים אמורים שלא נגעו במטה וכו' בפרק נגמר הדין [מח.] פי' במטה הנקבר עמו שנושאין אותו בה לקבורה וראוים היו לקוברם עמו נאסרים בנגיעה מדרבנן משום דמחלפי בתכריכי המת ואתי למימר תכריכי המת מותרים אבל במטה שמת בה אין רגילין לכרכו עליה בתכריכי קבורה אין נאסרים משום נגיעה כיון שלא הוזמנו לכך משום גזירה נמי ליכא דהא לא מיחלפא בתכריכי המת ומשמע דהלכה כרשב"ג:
ותניא באבל רבתי [פ"ט] כל המציל כלי מן המת הרי זה גוזל את המתים ובנגעו במטה הנקברת עמו קאמר וכדמפרש ואזיל יש מצילין ויש שאינן מצילין וכתב הרמב"ן בת"ה מסתברא כגון אלו הכלים שאסורים בהנאה בשבילו נקברים עם המת ולא עם המת ממש שאין כבודו בכך אלא עמו בתפוסתו:
עוד תניא באבל רבתי כל שהמת זוכה בו אסור בהנאה חוץ מהסל והמגריפה והמריצה המיוחדים לקבורה: <small>ב"ה וכתב הרשב"א בתשובה דכלים המיוחדים לחפירת הקבר אסור להשתמש בהן שלא מדעת הגזברים אבל מדעת הגזברים מותר שעל דעתם נמסרים וכדאמר רב אשי בפ"ק דב"ב (ט.) כל דאתי אדעתא דידי אתי:</small> אין אדם אוסר דבר שאינו שלו לפיכך הפורש על המת דבר שאינו שלו וכו' כן כתב הרמב"ן בת"ה דמשמע כן בהדיא בפרק אלמנה לכ"ג [סו.]:
כתב הרא"ש ז"ל שאין נאסר אלא מה שזורקין עליו כדי שיהא נקבר עמו וכו' אבל אם מניחין המת על מצע וכו' בסוף מ"ק וכ"נ מדברי רש"י בפרק נגמר הדין.
| |||