טור חושן משפט ריח: הבדלים בין גרסאות בדף
| [גרסה לא בדוקה] | [גרסה לא בדוקה] |
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה |
|||
שורה 46:
==בית יוסף==
{{המרת או.סי.אר}}
האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך והיה בתוך השדה הרים סלעים גבוהים עשרה טפחים או בקעים עמוקים עשרה טפחים אין נמדדין עמה משנה ריש פרק בית כור (קב:): ומ"ש אפילו אם ראוי לזריעה הכי משמע בגמרא (קג.): ומ"ש פי' רשב"ם דוקא כשהם רחבים ד' טפחים שאז הם חשובים מקום בפני עצמן אפילו לענין רשות היחיד דשבת ואין דעתו של אדם לקנות שדה אחת ויהיה לו טורח בשתי שדות לחרוש ולזרוע בשני מקומות למעלה ולמטה כדמפרש בגמ' עד כאן לשון רשב"ם: וכתב ה"ה בפרק כ"ח על דברי רשב"ם והרשב"א כתב ובירושלמי בעו לה היה שם בקעה עמוק עשרה ואין בו ד' ומתוך מה שאמרו שם משמע שהוא נמדד ומכל מקום משמע התם בהדיא מתוך בעיא זו שאם יש ברחבן ארבע על ארבע אינן נמדדין כדברי ר"ש עכ"ל וסוף דבריו אינם מובנים לי דמשמע מינייהו דביש ברחבן ארבע על ארבע<i data-commentator="Hagahot" data-order="1"></i> אף על פי שאין בהם י' קאמר רשב"ם דאין נמדדין והא ודאי ליתא דתרתי בעי רשב"ם שיהיו גבוהים או נמוכים עשרה ושיהא בהן ד' על ד': וכתב הרמב"ם אין נמדדין עמה אלא לוקח אלו הבקעים וסלעים בכלל בית כור בלא דמים בפרק כ"ח וכתב ה"ה שכן נראית סברת ן' מיג"ש: ורשב"ם פירש שישארו למוכר כן נראה ממה שכתב אין נמדדין עמה אלא נותן לו בית כור שלם מקרקע חלק: ומ"ש וכ"נ מדברי א"א שכתב אין מודדין עמה אלא קרקע המישור שביניהם וכו' שם בפסקיו: ומדלא הזכיר אלא קרקע המישור משמע דהנך אין ללוקח בהם כלום. וכתב הר"ן שכן נראה לו עיקר: ומ"ש בשם הראב"ד שכופין את הלוקח ליקח אותה וכו' כתבו הר"ן וה"ה דלא דמו למה שאמרו ביתר מרובע דהתם כיון שהקרקע שוה אין קפידא ללוקח בכך אבל הכא אין אדם רוצה שיתן מעותיו במקום אחד ויראו אותו כשנים וג' מקומות:
ופי' רשב"ם דוקא דא"ל בית כור עפר וכו' שם: ומ"ש אבל ר"י פי' אפי' א"ל בית כור סתם וכו' שם בתוספות כתב הרא"ש דהכי מסתבר:
לא היו הבקעים עמוקים י' ולא הסלעי' גבוהי' י' נמדדין עמה שם במשנה (קב:) ופר"ש דטעמ' משום דאין שדה בלא טרשין ובטילי להו ומ"ש והוא שלא יהא בכולן אלא שיעור ד' קבין וכו' שם בגמרא (קג:) אמתני' דקתני פחות מכאן נמדדין עמה א"ר יצחק טרשין שאמרו בית ד' קבין ופירש רשב"ם טרשין שאמרו במתני' פחות מכאן נמדדין עמה וה"ה לנקעים מלאים מים דלא חזו לזריעה ה"מ דנמדד כגון דלא הוי אלא בית ד' קבין בין כולם כי מצרפת להו בההוא בית כור וה"ה לקביים בחצי כור אבל טפי מד' קבין לא מקבל לוקח דהא בית כור עפר אתני ליה מוכר ללוקח וכולי האי לא מחיל איניש: וכתב הרמב"ן ע"ז והוי יודע דוקא בנקעים קטנים כגון מד' טפחים ועד י' א"נ עד ד' אמות אבל נקעים גדולים לא שהרי יש להם שם בפני עצמם וכיון שמלאים מים אין נמדדין ושיעורן מצינו בירושלמי רוחבן כמה ר' ינאי אומר עד י' ר"י בר בון אומר עד ד' אמות ונראה דאנקעים קאי כמו שפירשתי עכ"ל ומ"ש <i data-commentator="Hagahot" data-order="1"></i> אבל יש בהן יותר מד' קבין אין נמדדין עמה אפילו ראויין לזריעה ואינם גבוהים עשרה טפחים: ומיהו<i data-commentator="Hagahot" data-order="1"></i> היה אומר א"א הרא"ש ז"ל דווקא כשגבוהים ג' טפחים אבל אם אינם גבוהין ג' אפי' אם יש בהם יותר מד' קבין כיון שראויין לזריעה נמדדין עמה: וכתב הרמב"ן ז"ל הא דנמדדין עמה כשהן בהם יותר מד' קבין דוקא כשאין קטנים מד' טפחים וכו' הרמב"ן גרסינן בנו"ן ולא כמו שכתוב בספרים הרמב"ם במ"ם כי לא נמצא כן בדברי הרמב"ם אבל בדברי הרמב"ן נמצא וכתבתי לשונו לעיל בסמוך ומשם יתבאר לך שמ"ש עד י' אמות הוא ט"ס וצריך להגיה ד' במקום י': ואם אמר לו כבית כור עפר אני מוכר לך וכו' שם במשנה (קב:) אם אמר לו כבית כור עפר אפי' היו שם נקעים עמוקים יותר מי' טפחים או סלעים גבוהים יותר מעשרה טפחים הרי אלו נמדדין עמה ופר"ש כבית כור משמע כמו שהיא בין סלעים בין עפר דהכי משמע כבית כור עפר ולא בית כור עפר ממש: ופרשב"ם דהכא נמי בעי שלא יהא בהם טפי מד' קבין כך פי' במתני' וכן דקדק הרא"ש מדברי הרי"ף שסובר דהא דאמר ר' יצחק טרשים שאמרו בית ד' קבין קאי אכל נמדדין עמה דקתני במתני' גם אסיפא דקתני ואם א"ל כבית כור עפר אני מוכר לך וכו' וכן הסכימו הרא"ה והר"ן ז"ל אבל מדברי הרמב"ם בפרק כ"ח נראה דכשאמר ליה כבית עפר בכל גונא נמדדין עמה וכ' רבי' סברתו לקמן: וקאמר רב עוקבא שצריך שאותן ד' קבין יהו מפוזרין בתוך ה' קבין וכו' שם (קג.) אהא דאמר רבי יצחק טרשין שאמרו בית קבין אמר רב עוקבא בר חמא והוא שמובלעין בה' קבין ופר"ש והוא שמובלעין הנהו ד' קבין בה' קבין שמפוזרין בכל ה' קבין וכ"ש אם מפוזרין יותר כגון בששה או בשבעה קבין דבטילי אבל אם אינם מפוזרין אלא בד' קבין ומחצה כמו שמכונסין דמו ולא בטילי ואין נמדדין עמה דכאבן א' רחבה ד' קבין דמי ודוקא ד' קבין אבל פחות מד' קבין כיון דאין גבוהין י' אפילו הוו סלע אחד נמדדין עמה עכ"ל ומדברי הרמב"ם נראה שהוא מפרש בהפך שכתב בפכ"ח בד"א כשלא היה בהן אלא בית ד' קבין והיו הד' קבין מובלעין בתוך י' קבין בתוך רובה של שדה אבל אם היתה יתר על ד' קבין או שהיו מפוזרים הרבה או אינן מובלעין אע"פ שאין בהם י' אין נמדדין עמה עכ"ל ונראה מלשונו שהיה גורס בדברי רב עוקבא מפוזרים בתוך י' קבין אבל מדברי ה"ה נראה שהיה גורס בתוך ה' קבין כמו בספרים דידן: ורבי יוחנן אמר שצריך שיהיו מפוזרין ברובה של שדה שם רב חייא בר אבא אמר רבי יוחנן והוא שמובלעין ברובה של שדה ופר"ש אפילו מובלעין בטפי מה' קבין כרצופים דמי ואין נמדדין עמה וכ"ש בה' קבין ואין נמדדין עמה עד שיהו מובלעין ברובה של שדה כגון דבית כור הוי ל' סאין ורובן הוי י"ו וד' קבין היינו י"ו רבעים רבעי הקב נמצאו ד' קבין המובלעים ברובה של שדה היינו רובע לכל סאה אבל ביותר מרובע לסאה חשיבי כמכונסין ולא בטילי ואין נמדדין עמה: ומ"ש רבי' וכן פי' ר"י הלוי והראב"ד פי' דלא פליג עליה וכו' סברות אלו כתב הר"ן וגם ה"ה בפכ"ח וכתב שכדברי הראב"ד שפי' דמוסיף הוא דהא והא בעינן נראה מדברי הרי"ף שהביאן לשתיהן בהלכות וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ' הנזכר: מ"ש רבי' דמסתבר פירוש רשב"ם נראה שטעמו מדאמרי'<i data-commentator="Hagahot" data-order="1"></i> רב חייא בר אבא א"ר יוחנן ואי לאו דאתי לאפלוגי הכי הול"ל אמר רב חייא בר אבא אמר ר"י: לא היו מובלעין בשוה רובע לבית סאה אלא רובע הד' קבין וכו' בו' סאין וכו' וכן אם עומדים בעגול או כשורות הרבה זו אצל זו או כקרני השור או כעקלתון ולא אפשיטא שם ודברי רבינו בהן כפי' רשב"ם ודברי הרמב"ם בפכ"ח בקצתן בע"א: ומ"ש לפיכך אם כבר נתן המעות צריך לקבלם ואם עדיין לא נתנם א"צ לקבלם שם כתב הרא"ש וכיון דסלקו בתיקו נמדדין עמה דמתני' איירי שכבר קבל המוכר המעות מדקתני מהו שיחזיר לו מעות:
וכן מיבעיא היכא דהוי עפר מלמטה וסלע למעלה או עפר מלמעלה וסלע למטה ולא איפשיטא שם ופי' רבינו בה כדברי הרמב"ם זכרונו לברכה בפכ"ח אבל רשב"ם פירש דקאי אהא דקאמר התם אם היה סמוך למצר אפי' כל שהוא אין נמדד עמה וכתב ה"ה שכן פי' ן' מיגש ז"ל:
ואם הוא סלע יחידי שאינו מובלע בתוך השדה וכו' שם תנא אם היה סלע יחידי אפי' כל שהוא אין נמדד עמה ואם היה סמוך למצר אפי' כל שהוא אינו נמדד עמה ופר"ש אמתני' קיימינן דקתני פחות מכאן נמדדין עמה וקתני עלה שאם היה סלע יחידי חוץ מן השדה סמוך לשדה ובא לו המוכר להתחיל למדוד משם אפילו אי הוי ההוא סלע כל שהוא דהוי נמוך מי' טפחים הרבה וקצר מד' טפחים אפ"ה אין נמדדין עמה דלא בטיל לגבי שדה אלא היכא דמובלע בתוך השדה אבל כשהוא חוץ מן השדה לא בטיל לגבי שדה ול"מ אי הוי יחידי ממש אלא אפי' אי הוה בתוך שדה אלא שסמוך למצר אפילו כל שהוא אין נמדד עמה אלא היכא דהוי מובלע באמצע שדה הוא דמקרי שדרי ארעא ובטילי עכ"ל והרמב"ם כתב בפכ"ח היה בה סלע יחידי אפי' בית רובע אין נמדד עמה ואם היה סמוך למצר אפי' כל שהוא אין זה נמדד עמה וכתב ה"ה היה בה סלע יחידי וכו' כגירסת רב האי ז"ל ולומר דכשאמרו נמדד עמה אפילו טרשין של ארבע קבין ה"מ טרשין כעין צרורות אבל סלע של אבן שם בפני עצמו יש לו ואינו נמדד עמה הרשב"א ז"ל עכ"ל. וכן פירשו הרמב"ן והר"ן ז"ל וכתבו שכך היא בירושלמי: וכתב עוד הרמב"ם שם הפסיק עפר בין סלע למצר ה"ז ספק והיא בעיא דרב פפא שם וסלקא בתיקו ופר"ש מופסק עפר כל שהוא בנתים כגון פחות מג' בין ההוא סלע קטן למצר מי חשבינן ליה כסמוך למצר או לא וז"ל הר"ן מופסק עפר בנתים כלומר בין המצר והסלע ולא איתפרש בגמרא כמה עפר מפסיק בעינן אבל בירושלמי פירשו דכל שהמחרישה מסבבתו זהו באמצע וכן הגירסא בפר"ח. וכתב עוד ולענין הלכה בכל הני בעיי דסלקי בתיקו כתב ר"ת דקי"ל דכל תיקו דממונא לקולא כלומר קולא לנתבע וכך כתב הרמב"ם בפכ"ח וכתב הרשב"א וי"א ספיקא הוי וקי"ל ממון המוטל בספק חולקין ע"כ. ולא ירדתי לסוף דעתו דהא דקי"ל ממון המוטל בספק ה"מ כשאין אחד מהם מוחזק אבל כשהאחד מוחזק לא והכא מוכר מוחזק דקי"ל קרקע בחזקת בעליה עומדת אלא אם כן אומר כגון שהלוקח לא פרע המעות שכשם שהמוכר מוחזק בקרקע כך הלוקח מוחזק במעותיו דבכי האי גוונא אפשר הוא שאם באו שניהם לקיים המקח חולקין ביניהם ומ"מ לא הו"ל לרשב"א ז"ל לכתבה בלשון הזה עכ"ל: ויראה מדברי הרמב"ם אם א"ל כבית כור עפר אז בכל ענין נמדד עמה וא"א הרא"ש כתב כסברא ראשונה כבר נתבאר:
וכל זה מיירי בשאינו עומד בתוך השדה לפיכך כשא"ל בית כור עפר ודאי צריך ליתן לו בית כור שלם וכו' אבל אם עומד בתוך השדה וכו' שם (קג:) אהא דתנן בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל פיחת כל שהוא ינכה יתר כל שהוא יחזיר ואם א"ל הן חסר הן יתר אפילו פיחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה הגיעו יתר על כן יעשה חשבון ואיבעיא להו בית כור סתמא מאי ופשט רב אשי דמסתמא כהן חסר הן יתר דמי כתב הרא"ש וא"ת הא דא"ר יצחק טרשים שאמרו בית ד' קבין אבל יתר משמע דאין נמדדין עמה ואמאי והא מתניתין בית כור עפר סתמא קתני וכהן חסר הן יתר דמי ואפילו לא היו שם אותן טרשין כל עיקר אלא היה הקרקע חסר הוה אמרינן הגיעו וכל שכן השתא ותירץ רבינו שמשון דהכא מיירי בעומד בתוך השדה ורואה אותה הילכך מסתבר לומר דעד רובע הוי מחילה דאם אינו רואה השדה והתנה עמו למכור לו בית כור פשיטא דלא מצי למיתב ליה בית כור שחסר ממנו ז' קבין ומחצה ומסתבר דאפילו ע"י ניכוי אינו חייב לקבלו דמצי לוקח למימר לא היה דעתי לקנות אלא בית כור שלם והכי איירי רישא דמתני' דאומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך והיו שם נקעים וסלעים מש"ה א"ר יצחק בית ד' קבין אבל טפי חזינן ליה כדליתנהו ואפילו אם לא היה חסר אלא קב חייב להשלים דלא קני אלא בית כור שלם עכ"ל: והר"י הלוי פירש דוקא כשאמר בית כור עפר זה אני מוכר לך וכו': ועל מה שכתב אבל בית כור סתמא לא אפי' עומד בתוכו כתב המרשים גדולה מזו נראה מפי' רשב"ם דאפי' באמר בית כור וסיים השדה אם הקונה איניש דלא קים ליה במדת הקרקע חזר הדין לדין משנתינו דאמרי' פחות משתות הגיעו עכ"ל:
אמר ליה בית כור עפר מדה בחבל אני מוכר לך פיחת כל שהוא ינכה לו מן הדמים הוסיף כל שהוא יחזיר משנה ופר"ש מדה בחבל. כלומר בצמצום אני מוכר לך שדה שיש בו בית כור עפר כמו שמודדין במדת החבל לא פחות ולא יותר פיחת כל שהוא שלא היה באותו שדה בית כור שלם ינכה המוכר כפי הפחת והמקח קיים:
ומ"ש והיכא דא"ל בית כור עפר הן חסר הן יתר ואפי' אינו עומד בתוכו או שעומד בתוכו ואמר בית כור סתם דאמרי' אם פיחת או הותיר שבעה קבין ומחצה דהיינו רובע הקב לכל בית סאה דהוי מחילה כבר נתבאר בסמוך. ומ"ש ה"ה אפי' אלף רביעין לאלף סאין הוי מחילה שם (קד.) אמר רב הונא ט' קבין שאמרו ואפילו בבקעה גדולה ורב נחמן אמר נותן שבעה קבין ומחצה לכל כור ופר"ש רב נחמן אמר נותן שבעה קבין ומחצה וכו' דל"ש רובע אחד לסאה אחת ול"ש אלף רבעין לאלף סאין הוה מחילה וידוע דהלכה כרב נחמן בדיני וכן פסקו הרי"ף והרא"ש: היה הפחת או היתרון יותר מרובע הקב לכל בית סאה יחשוב כל הרבעים שחסרו או שהותירו וכו' משנה שם (ד' קג:) בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל וכו' אם א"ל הן חסר הן יתר אפי' פיחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה הגיעו יתר מכאן יעשה עמו חשבון מה הוא מחזיר לו מעות אם רצה מחזיר לו קרקע ולמה אמרו מחזיר לו מעות ליפות כחו של מוכר שאם שייר בשדה ט' קבין ובגנה בית חצי הקב וכדברי ר"ע בית רובע מחזיר לו את הקרקע ולא את הרובע בלבד הוא מחזיר אלא כל המותר. ובגמרא (קד.) לייפות כוחו של מוכר אמרי' לייפות כוחו של לוקח לא אמרי' והתניא פיחת ז' קבין ומחצה לכור או הותיר ז' קבין ומחצה לכור הגיעו יותר מכאן כופין את המוכר למכור ואת הלוקח ליקח התם כגון דהוה יקירא מעיקרא וזל השתא דאמרינן ליה אי ארעא יהבת ליה כזולא דהשתא והתניא כשהוא נותן לו נותן לו כשעה שהוא לוקח ממנו התם כגון דהוה זולא מעיקרא ויקרא לה השתא ופי' רשב"ם שאם שייר בשדה ט' קבין וכו' כלומר האי דמחייבין ללוקח ליתן מעות המותר למוכר ייפוי כח דמוכר הוא משום דלא חזי ליה האי קרקע בפני עצמו שאילו היה בהאי מותר שיעור שדה כגון ששייר בהאי בית כור קב ומחצה יתר על שבעה קבין ומחצה דהו"ל בין הכל ט' קבין אז מחזיר לו קרקע ולא מעות דהשתא חזי ליה האי קרקע דקי"ל בפ"ק (י"א.) דשדה חשוב בט' קבין וגינה חשובה בחצי קב והשתא שמעי' ממתני' ז' קבין ומחצה לבד הוי מחילה ח' ומחצה או יותר עד ט' קבין ולא עד בכלל יעשה חשבון ט' קבין יחזיר קרקע: בגנה בית חצי קב. דרובע לסאה הוי מחילה כמו רובע לסאה דשדה יתר מרובע יעשה חשבון שני רבעים דהיינו חצי קב מאחר דחשיב גנה יחזיר קרקע: התם כגון דהוה יקירא. כלומר לעולם כדי לייפות כחו של מוכר אמרי' לייפות כחו של לוקח לא אמרי' דלעולם לא כפינן המוכר למכור בע"כ המותר אלא אם רצה מוכר יחזיר לו קרקע כדתני במתני' והאי דקתני כופין את המוכר למכור לא למכור ממש את הקרקע בע"כ אלא הב"ע שהמוכר חפץ למכרה ללוקח כמו שייפו חכמים כחו של מוכר שאם רצה יחזיר לו לוקח מעות והך ארעא הוה יקירא מעיקרא בשעת מכירה והשתא זול ארעתא והוא רוצה לכפות את הלוקח שיחזיר לו דמי המותר כפי שעת היוקר דמעיקרא והיינו דקתני כופין את המוכר למכור כשעת הזול דמעכשיו והא דקתני ואת הלוקח ליקח היינו שאם חפץ מוכר ליתנה בדמי הזול כופין את הלוקח ליקח משום יפוי כח דמוכר דהשתא לא מפסיד הלוקח מידי עד כאן לשונו: ומה שכתב רבינו יחזור לו אף הרבעים עצמם כלומר דלא תימא די שיחזיר הנוסף על הרבעים והרבעים עצמם לא יחזיר קמ"ל דאף הרבעים עצמם יחזיר והכי מפרש בגמרא (שם:) הא דתנן לא את הרובע בלבד הוא מחזיר לו דה"ק לא את המותר בלבד מחזיר לו אלא את כל הרבעים כולם: ומה שכתב ואם יש בתוספת ט' קבין והוא מכר לו פחות מל"ו סאין כלומר שאילו מכר לו ל"ו סאין שלמים לא היה צריך להחזיר לו כלום משום דתשעה קבין היו ל"ו רבעים וכל שאין בתוספת יותר מרובע לבית סאה אינו צריך להחזיר לו כלום אבל כשהמכר פחות מל"ו סאין הו"ל ט' קבין יותר מרובע לסאה וצריך להחזיר: ומה שכתב וכן אם נשאר למוכר שדה אצל הנמכרת אפילו אין בתוספת ט' קבין צריך לקבלו וכו' שם תנא אם היה סמוך לשדהו אפילו כל שהו מחזיר לו קרקע: ומה שכתב ואם היה מפסיק ביניהם בור או אמת המים או ר"ה או ריכבא דדיקלא מיבעיא ולא איפשיטא שם: ומה שכתב ולקולא ומחזיר לו מה שירצה נתבאר דכל תיקו דממונא הוי קולא לנתבע ולוקח הוי נתבע שהוא מוחזק בקרקע: ומ"ש ובגינה הוי חצי קב כדין ט' קבין בשדה וכו' כבר נתבאר: ומ"ש היה שדה בשעת מכירה וכו' ונעשית גנה קודם שיחזיק בה וכו' או גנה ונעשית שדה וכו' שם בעי רב אשי שדה ונעשית גנה גנה ונעשית שדה מאי תיקו ופר"ש בעי רב אשי מכר לו שדה. כגון שמכר לו סאה או סאתים והותירו יתר משני רבעים לסאתים אבל אינן ט' קבין דהו"ל בתורת יעשה חשבון ונעשה גנה ביד לוקח קודם שהחזיר לו לא מעות ולא קרקע גדל נהר לכאן או נובע מעין לכאן דהוה ליה ראוי לגנה מהו מחזיר לוקח למוכר מי אזלינן בתר שעת מכירה ויעשה חשבון רצה נוטל מעות רצה נוטל קרקע או דילמא כיון דתקנתא דרבנן משום יפה כח דמוכר שלא יפסיד מיעוט קרקע שאין ראוי לכלום השתא דהוי ליה חצי קב גנה וחשוב שדה צריך שיטול את שלו ויחזיר לו לוקח קרקע ולא מעות א"נ מכרו כשהוא גנה ונתישבה ונעשית שדה ביד לוקח מי אזלינן בתר שעת מכירה ויחזיר לו החצי קב ולא מעות או דלמא השתא נמי יש לנו לעשות תקנה למוכר הואיל ונעשית שדה ואין ראוי לו בפני עצמו ואם רצה יטול מעות או קרקע עכ"ל: ורבינו שכתב ונעשה גנה קודם שיחזיק בה נראה מדבריו שאם לא נעשה גנה עד אחר שהחזיק בה אע"פ שעדיין לא נמדדה פשיטא ליה דבתר שעת מכירה וחזקה אזלינן ומה שכתב בשם רשב"ם דלא מפלגינן בין פחות מתשעה קבין לתשעה קבין אלא ביתר מכן אבל אם פיחת טפי מרובע לסאה לעולם ינכה לו מהדמים וכו' שם במשנה כתב כן. ומה שכתב רבינו ונראה דה"ה נמי אם המוכר רוצה ליתן לו משדה אחר וכו' דברים פשוטים הם: והרמב"ם ז"ל כתב בפרק כ"ח כלשון הזה א"ל בית כור עפר אני מוכר לך ה"ז כמי שפירש ואומר בית כור עפר בין חסר בין יתר ואם פיחת מן המדה אחד מכ"ד שהיא רובע לכל סאה או הותיר כך רובע לכל סאה הגיעו יתר על כן יחשוב עמו על כל הרבעים כולם שחסרו או הוסיפו וכל שפחת מבית כור ינכה לו מן הדמים וכל שהוסיף על בית כור יחזיר לו ומה הוא מחזיר לו אם היתה התוספת פחותה מט' קבין מחזיר לו דמים כשעת המכירה ליפות כח המוכר ואם היתה התוספת סמוכה לשדה של מוכר מחזיר לו אותה התוספת קרקע שהרי סומך אותה לשאר שדותיו ואינו מפסיד כלום היתה התוספת יתרה על תשעה קבין נותנין רובע לכל סאה וסאה והנשאר יתר על הרבעים אם יש בו תשעה קבין נותן לו כל הרבעים כולן עם היתר מן הקרקע ונותן לו כשעה שלקחה ממנו בד"א כשהיה בזול בשעת המכר והוקירה בשעת החזרת היתר אבל אם היתה ביוקר והוזלה אומרים ללוקח אם רצית ליתן לו דמי התוספת כולה תן לו דמים כפי הממכר ואם רצית ליתן לו קרקע תן לו כמו ששוה עכשיו ודין חצי קב בגנה כדין תשעה קבין ובשדה שאם הותיר בגנה פחות מחצי קב על הרבעים אינו מחזיר לו אלא דמים הותיר חצי קב מחזיר לו את כל הרבעים עם היתר בדמים או קרקע כשעת הזול של עת החזרה מכר שדה ונעשית גנה ביד הלוקח או גנה ונעשית שדה ה"ז ספק אם מחשב לו כדין שהיתה בשעת המכר או כדין שהוא עתה עכ"ל: וכתב ה"ה יתר על כן וכו' במשנה ובגמרא לא את המותר בלבד הוא מחזיר פירוש מותר על הרבעין אלא מחזיר לו את כל הרבעין כולן ואכולה קאי וכן פירשו רב האי ור"ש ז"ל לומר דאם מכר לו עשרים סאים והותיר כ"א רבעים מחזיר לו כולם במעות שלא כדברי ן' מיגאש ז"ל שכתב שאם אין במה שהוא יתר על הרובע לכל סאה וסאה שיעור ט' קבין שאינו מחזיר לו את המותר ולא הרובעין ואם הותיר בעשרים סאים כ"א רובעין אינו מחזיר לו אלא רובע א' ולשון המחבר מורה כדברי רב האי ז"ל. היתה התוספת יתירה על ט' קבין נותן רובע על כל סאה וסאה וכו' עד או קרקע כשעת הזול של עת החזרה זה נמצא בדברי המחבר ולפי זה נראה שפירוש המשנה שאמרה שאם שייר השדה בית ח' קבין בגנה בית חצי קב יותר על הרובעים קאמר וכבר נתבאר למעלה שאפילו לא הותיר אלא כל שהוא על הרבעים הכל בכלל חזרה כדברי רב האי ז"ל אלא שהמחבר סובר דכל שאין שם ט' קבין יתר על הרבעים החזרה במעות אע"פ שיש בכל ט' קבין וכשיש תשעה קבין יותר על הרבעים החזרה בקרקע ודברי תימה הם שהרי כל שהוא דבר הראוי למוכר למה לא יתן לו קרקע ולמה נכריח הלוקח לתת לו דמים: גם מה שכתב בדין הזול והיוקר שהוא כשהותיר ט' קבין לא נתבררו דבריו דכל היכא שיש שם דבר ראוי דינו כחזרת קרקע בין הוקר בין הוזל ואם רצה המוכר למכרו לא יתרצו שניהם מן הדמים שלא נאמרו דברים בגמרא אלא כשאין שם דבר ראוי שכיון שדינו במעות ואם ירצה המוכר לקחתו יקח קרקעו לפיכך אם הוזל נותן לו המעות כשעת המכר ואם נותן לו קרקע בשומא נותן לו כדהשתא ואם הוקרה אחר המכר אם ירצה המוכר לקחת קרקע ודאי כל מה שהותיר יחזיר כדמעיקרא ואם רצה מעות נותן לו כשער של עכשיו לפי שעכשיו הוא מוכרו שהרי אם רצה יטול ממנו קרקע וכ"פ הראב"ד ז"ל וכמה פירושים נאמרו באותה שמועה וצ"ע: מכר שדה ונעשית גנה וכו' כתב המחבר ה"ז ספק ולא ביאר מה נעשה ונראה שאין כופין הלוקח ליתן דמים שהמע"ה עכ"ל: וכתב הר"ן אהא דתנן יתר מכאן יעשה עמו חשבון כלומר בין בחסר בין ביתר ומיהו כי אמרינן דבחסר פחות מכאן יעשה חשבון דוקא בפחת שעדיין נקרא בית כור אבל פחות יותר מכן לא דמ"מ בית כור אמר ליה הרא"ה ז"ל עד כאן לשונו: וכתב עוד איבעיא להו סתמא מאי ומסקנא דסתמא כהן חסר הן יתר דכי תנן פיחת רובע לסאה הגיעו דוקא כשאין לו אלא אותו שדה ואומר לו בית כור שיש לי במקום פלוני אני מוכר לך אבל מכר לו בית כור בשדותיו נותן לו בית כור מכוון. וכן כתב הר"י הלוי ז"ל עכ"ל:
א"ל בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל הן חסר הן יתר מספקא לן אי תפיס לשון ראשון או אחרון וכו' משנה שם (דף קד:) מדה בחבל אני מוכר לך הן חסר הן יתר בטל הן חסר הן יתר מדה בחבל הן חסר הן יתר מדה בחבל בטל מדה בחבל הן חסר הן יתר דברי בן ננס ובגמרא אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי בן ננס אבל חכ"א הלך אחר פחות שבלשונות ואסיקנא דזו ולא ס"ל מאי טעמא משום דתפיס כלומר ומספיקא לא מפקינן ממונא ופסקו הפוסקים כמותו וזה לשון הרמב"ם בפכ"ח האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל בין חסר בין יתר או שאמר בית כור אני מוכר לך בין חסר בין יתר מדה בחבל הלך אחר הפחות שבלשונות ואין לו אלא כדין אם חסר אם יתר וכתב ה' המגיד פי' אלו הלשונות סותרים זה את זה שאם אמר מדה בחבל לבד בכל שהו ינכה או יחזיר ובהן חסר הן יתר רובע לסאה היא מחילה ועכשיו שאמר שניהם איזה שיהיה מוקדם או מאוחר הלך אחר הפחו' שבשניהם: ומ"ש רבי' בשם רשב"ם שם בפירושו: ומה שכתב בשם הראב"ד בהשגות בפרק הנזכר: וכתב ה"ה פירש ן' מיגאש דסבירא ליה יד בעל השטר על התחתונה דהא מוציא מחבירו הוא ועליו הראיה ומש"ה לא יהבינן ליה אלא בפחות שבלשונות ל"ש הוה ליה ראשון לא שנא הוה ליה אחרון ור"ש פירש דיד המוכר שהוא מוחזק על העליונה הילכך אם פחת להכי אמר ליה הן חסר הן יתיר ואם הותיר להכי אמר ליה מדה בחבל עד כאן וזה דעת המחבר וכן נראה לי ואפילו בא מוכר ליקח מעו' כופין את הלוקח ליתן כשהותיר לפי שהקרקע בחזקת בעליה עומדת וכן אמרו בענין שכירות עכ"ל:
אמר ליה בית כור עפר אני מוכר לך כמו שהוא בתוך סמניו ומצריו וכו' שם במשנה (קו.) בסימניו ומצריו פחות משתות הגיעו עד שתות ינכה ופירש ר"ש האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך בתוך הסימנים והמצרים הללו שאתה רואה הכל קח לך פחות משתות הגיעו דהיינו טפי מרובע לסאה כפלי כפלים דשתות היינו קב לסאה והיינו טעמא דלא דמי להן חסר הן יתר דהתם הוי שיעוריה ברובע לסאה אבל הכא בעי טפי דהא כיון דאמר בית כור עפר אני מוכר לך כהן חסר הן יתר דמי כדאוקימנא לעיל והשתא דאמר בית כור בסימניו ובמצריו אני מוכר לך מטפיא שיעורא ואמרי' אפי' פחות משתות הגיע דכיון דהראה לו המצרים כמאן דזבין לה שדה זו סתמא דמי כמות שהוא בין קטן בין גדול אלא דאהני מאי דאמר בית כור שיהא קרוב לבית כור שאינו חסר יותר משתות וכן דלא ליהוי מותר יתר על שתות עכ"ל ובגמ' (שם) איתמר רב הונא אמר שתות כפחות משתות רב יהודא אמר שתות כיותר משתות וכתב הרי"ף והלכתא כרב הונא דתניא כוותיה ואע"ג דקפסיק רב האי גאון כרב יהודה הלכתא כרב הונא מהאי טעמא דכתיבנא וכ"כ הרא"ש וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפכ"ח וזה לשונו מכר לו בית כור ואמר ליה בסימנים ובמצרים פיחת שתות או הותיר שתות הגיעו פחת יתר על שתות ינכה לו מן הדמים הוסיף לו יתר על שתות יתן לו דמים או קרקע הכל לפי השיור אם הנשאר בשדה פחות מתשעה קבין ובגנה פחות מחצי קב ולא היה סמוך לשדה המוכר מחזיר לו הדמים וכתב ה"ה פחת יתר משתות וכו' לשון המחבר כל' הגמ' ולא נתבאר שם אם זה הנכוי או התוספת הם במה שהוא יתר משתות לבד או שמא כיון שהוא יתר משתות הכל בחזרה ובתשלומין דומיא דיתר מרובע כהן חסר הן יתר דלעיל וצריך עיון עכ"ל ולי משמע דכיון דסתם הרמב"ם דבריו נראה שהוא שוה לההיא דלעיל וכן נראה מדברי רבינו: וכתב ה"ה כתבו ז"ל אם אמר ליה בית כור שיש לי במקום פלוני שסימניו ומצריו כן או שהעמידן עליו ואמר ליה בית כור אפילו פחות משתות הגיעו ועיין בנ"י:
וכתב הרמ"ה<i data-commentator="Hagahot" data-order="1"></i> א"לבית כור עפר זה ומצר לו מצריו וכו':
המוכר שדה לחבירו וא"ל בסימניו ובמצריו והלוקח מכירה כו' שם רב פפא זבן ארעא מההוא גברא א"ל הוי עשרין גריוא משחא ולא הואי אלא ט"ו אתא לקמיה דאביי א"ל סברת וקביל והתנן פחות שתות הגיעו עד שתות ינכה ה"מ היכא דלא קים ליה אבל היכא דקים ליה בגוה סבר וקביל והא עשרין א"ל דעדיפא כעשרין ופי' ר"ש א"ל ההוא מוכר לרב פפא הך קרקע דמזבננא לך הויא עשרין גריוא וכגון דא"ל בסימניו ובמצריו אבל מר קים ליה בגוה מכיר אתה שדה זו ויודע היית שאין בו אלא ט"ו וכיון דידעת מחלת. א"ל אביי מצי למימר לך דהאי קאמר כ' לא לתת לך כ' שהרי גם הוא היה יודע שאין בשדה אלא חמיסר אלא דעדיפא כעשרין של שדה א' אמר לך ולהשביח מקחו אמר כן: וכתב הרב המגיד בפכ"ח כתבו ז"ל דאפי' אם אינה אלא מחצית הגיעו:
האומר לחבירו בית כור פלוני אני מוכר לך אפילו אין במדתה אלא לתך הגיעו וכו' והוא שנקרא בית כור וכן אם א"ל כרם או פרדס שיש לי במקום פלוני אני מוכר לך וכולי בריש פרק המקבל (קד.) תניא האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך אע"פ שאין בו אלא לתך הגיעו שלא מכר לו אלא שמא והוא דמתקרי בית כור כרמא אני מוכר לך אע"פ שאין בו גפנים הגיעו שלא מכר לו אלא שמא והוא דמתקרי כרמא פרדס אני מוכר לך אע"פ שאין בו רמונים הגיעו שלא מכר לו אלא שמא והוא דמתקרי פרדסא:
ומ"ש רבינו שאמר ליה בית כור פלוני וכרם ופרדס שיש לי במקום פלוני כן כתב הרמב"ם זכרונם לברכה בפכ"א וטעמו דאם לא כן לית לן למימר שלא מכר לו אלא שמא ומה שאמר לפיכך צריך המוכר להביא ראיה שנקרא בית כור כן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר ופשוט הוא שהוא הדין לכרם ופרדס שאין בהם גפנים או רמונים שצריך המוכר להביא ראיה שנקראים כן:
וכתב הרמב"ם ז"ל כל אלו הדברים כשאין מנהג במקום וכו' בסוף פרק כ"ח:
האומר לחבירו חצי שדי אני מוכר לך וכו' משנה בסוף פרק בית כור (כז.) האומר חצי שדה אני מוכר לך משמנין ביניהם ונוטל חצי שדהו:
חציה בדרום אני מוכר לך משמנין ביניהם ונוטל חציה בדרום אמר רבי חייא ברבי אבא א"ר יוחנן לוקח נוטל כחוש שבו א"ל רבי חייא בר אבא לר"י והא אנן משמנין ביניהם תנן א"ל אדאכלת כפנייתא תרגימנא מסיפא דקתני סיפא חציה בדרום אני מוכר לך משמנין ביניהם ונוטל חציה בדרום ואמאי משמנין ביניהם והא חציה בדרום א"ל אלא לדמי הכא נמי לדמי ופר"ש לוקח נוטל כחוש יד הלוקח על התחתונה לפיכך נותן המוכר ללוקח המקום הגרוע שבאותו שדה דדילמא דמי חצי שדה אמר לו לפיכך נוטל מן הכחוש יותר מן החצי כדי דמי חצי השדה. תרגימנא לרישא מסיפא אמאי משמנין ביניהם כלומר אם כדבריך כן הוא דחצי שדה אני מוכר לך ממש הוא למה משמנין ימתחו קו המדה ויטול הלוקח חצי בדרום הן כחוש הן יפה שהרי כך פירש לו חציה בדרום אלא מדקתני אפי' בסיפא משמנין שמע מינה דהאי דקתני משמנין לדמי הוא וכדפרישנן לעיל כלומר מה ששוה חצי שדה זו מכרתי לו מן הקרקע באיזה מקום שארצה אתן לך מיהו רישא דמתניתין שמין כל השדה ואם עלו דמיה מאה דינר נותן מוכר ללוקח מה ששוה חמשים דינר במקום הכחוש בשדה זו שיד הלוקח על התתתונה וזה פירוש משמנין ביניהן ונוטל חצי שדהו פירוש כדמי חצי שדהו אבל סיפא דמתני' אין שמין כל השדה אלא חציה שבדרום הן כחוש הן יפה ומה ששוה חציה שבדרום נותן המוכר ללוקח כנגד אותן הדמי' באיזה רוח שירצה דהיינו בכחוש יד הלוקח על התחתונה דדילמא זה שאמר חציה שבדרום שומת חציה שבדרום קאמר ולא חציה שבדרום ממש הוא שמכר לו: ומ"ש רבי' בשם הרמב"ם ז"ל הוא בפרק כ"א מה"מ. ומ"ש רבינו עליו ול"נ הוא משום דמשמע ליה פשטא דמילתא כדברי רשב"ם ז"ל אבל הר"ן כ' על דברי רשב"ם ז"ל ולא מיחוור דכיון שסיים לו חציה שבדרום למה לא יטול בדרום ואם רצה שיטול בדרום ממש באיזה לשון מבואר יותר מזה יאמר לו לפיכך נראין הדברים דהאי בדרום הוא נוטל ומיהו אינו נוטל חציה שבדרום מדה בחבל אלא משמנין ביניהם לדמי ועושין מן השדה שני חלקים שוים בדמים ונוטל חלקו בדרום והיכא דאמר ליה נמי חצי שדהו משוין את החלקים בדמים ולוקח נוטל כחוש וכן כתב הרמב"ם ז"ל עכ"ל. וכתב הרב המגיד שלזה הפירוש הסכימו הרא"ה והרשב"א ז"ל ועיקר ומה שאמר והמוכר נותן לו מחצי הנשאר מקום לעשות לו גדר וחוצה לו מקום לעשות חריץ רחב שלשה טפחים וחוץ לאותו חריץ מקום לחריץ אחר רחב ששה טפחים ובין שני החריצים מקום טפח הכל שם במשנה הנזכרת ובגמרא וצורך החריצים האלו נתבאר שם שהוא כדי שלא תקפוץ הנמייה:
ראובן שהיה לו שדה בשותפות עם שמעון ומכרו ללוי ולא פירש כמה כלומר לא פירש כמה אמות מכר לו אלא שכתב לו פלגא דאית לי בארעא או פלגא בארעא דאית לי וכו' מימרא דרבה בריש פרק המוכר את הבית (סב:) והטעם מבואר: הכותב שנותן לבנו חלק שמינית מבית שיש לי במקום פלוני ואח"כ נודע שאין לו אלא רביע כל הבית והנותן טוען לא נתתי לו אלא שמינית אותו רביע שיש לי והמקבל טוען שמינית כל הבית נתן עיין במרדכי ס"פ המוכר פירות:
היתה לו בקעה גדולה ובתוכה יש הרבה שדות וכו' בד"א שחלוקות במצריהם וכו' בר"פ המוכר את הבית (סא:) אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה המוכר שדה לחבירו בבקעה גדולה אע"פ שמצר לו מצרים החיצונים מצרים הרחיב לו ה"ד אילימא דקרו לשדה שדה ולבקעה בקעה פשיטא שדה זבין ליה בקעה לא זבין ליה ואלא דלבקעה נמי קרו שדה כולה זבין ליה לא צריכא דאיכא דלשדה קרו שדה ולבקעה קרו בקעה ואיכא נמי דלבקעה נמי קרו שדה מהו דתימא כולה זבין ליה קמ"ל מדהו"ל למכתב ליה לא שיירית בזביני אלין קדמאי כלום ולא כתב ליה שיורי שייר ופר"ש בבקעה גדולה. שיש בה שדות הרבה והן שלו וכגון שהיה עומד באחת מן השדות וא"ל שדי זו אני מוכר לך. וכתב הרא"ש המוכר שדה לחבירו בבקעה גדולה כו' וכגון שיש מצר מפסיק בין כל שדה ושדה ועמד באחת מן השדות ואמר שדה זו מכורה דומיא דלעיל דכל בית ובית חלוק במחיצות דאי אין מצר מפסיק בין שדה לשדה כיון דאמר שדה זו כולה זבין דכל מה שסובל במצר אחד הכל נקרא שדה ולא מסתבר לומר דלא מכר אלא תשעה קבין עכ"ל וקצר רבינו בפרטי דין זה לפי שסמך על מ"ש בסימן רי"ד בדין מוכר בית לחבירו בבירה גדולה:
האומר לחבירו ארעא דבי פלניא אני מוכר לך וכולי שם ההוא דאמר ליה לחבריה ארעא דבי רבי חייא מזבננא לך היו ליה תרתי ארעתא דהוו מתקרו דבי רבי חייא אמר רב אשי חדא אמר ליה תרתי לא אמר ליה ואי אמר ליה ארעתא סתמא מיעוט ארעתא שתים ואי א"ל כל ארעתא כל ארעתא דאית ליה לבר מביסתני ופרדסי ואי א"ל זיהרא אפילו בוסתני ופרדסי לבר מבתי ועבדי ואי א"ל נכסי אפי' בתי ועבדי ופי' ר"ש ארעא דבי ר' חייא. שקנה מרבי חייא: ומ"ש רבינו שנותן לו הפחותה שבהם כן פי' ר"ש וכן כתב הרמב"ם בפכ"א וטעמא משום דיד בעל השטר על התחתונה:
ומ"ש רבינו בשם הרמ"ה דה"ה אם א"ל ארעתאי או ארעא דילי שאינו נותן לו אלא שתים נראה מדבריו שהיה מפרש דהא דאמרינן ואי א"ל ארעתא וכו' א"ל ארעתא דבי רבי חייא קאמר ומש"ה הוצרך לרבות בהדיא הדין לאומר ארעתאי אבל ר"ש פי' ואי א"ל איניש לחבריה ארעתאי מזביננא לך וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפכ"א האומר לחבירו שדות אני מוכר לך מיעוט שדות שתים וכתב הר"ן ז"ל ואי א"ל ארעתא מיעוט ארעתא תרתי וא"ת דאמרינן בס"פ השואל האי מאן דשאיל נרגא מחבריה למרפק פרדסי רפיק כל פרדסי דאית ליה לאו קושיא היא דהתם כיון שהשואל מוחזק בכלי ברשות המע"ה ויש מחלקים בין פרדסי לפרדסאי ואמרינן דהתם פרדסאי גרסינן ופרדסאי כולן במשמע וכן הגירסא שם בהלכות אבל פרדסי לא משמע אלא תרתי וא"ת מה הפרש יש בין פרדסאי לארעתא דבי ר' חייא בפרדסאי מכנה להו בשמא דנפשיה והתם מכנה להו בשמא דחייא ומ"ש י"ל דכל שהקדים תחלה הקרקעות אמרינן מיעוט ארעתא תרתי דמה שהוא אומר לאחר כן של פלוני אינו אלא כדי לברר מאיזה קרקעות הוא אומר וה"ה לאומר ארעתא שלי אינו אלא כדי לברר שמשל עצמו הוא מוכר אבל באומר פרדסאי או ארעתאי הרי מכר לו כל מה שכלל הכנוי וה"ה לאומר קרקעות חייא דכיון דלא אמר של חייא או דבי חייא כולן מכורים כאילו אומר שדותי כ"כ הרשב"א ז"ל ואחרים חולקים כיון שלא הזכיר השם והכנוי יחד ומיהו אם אמר הקרקעות שלי או הקרקעות של פלוני כולם במשמע דכיון שהזכירם בה"א הידועה שאמר הקרקעות הידועים משמע ואם אתה אומר שאינם אלא שתים אינם ידועים וכ"כ ה"ר יונה ז"ל עכ"ל: ומ"ש רבינו בשם ה"ר יונה דוקא כשאומר לשון ארעתא וכו':
ומ"ש ואם א"ל זיהרא אף גנות ופרדסים מכורים וכו'. כבר כתבתי שהוא לישנא דגמרא ופי' רש"י זיהרא. כל הקרקעות קרוים כן ומ"ש רבינו ופירש רשב"ם אבל מטלטלי לא עד דאמר כל נכסי שם אבל התוספות כתבו ואי אמר נכסי אפילו בתי ועבדי אבל מטלטלי לא ואע"ג דאמרינן בפרק מי שמת כל נכסי לפלוני גלימא איקרי נכסי לשון נכסי שאני דמשמע ריבוי יותר מנכסי דהכא אבל אין לחלק משום דהתם אמר כל נכסי דא"כ הו"ל לחלק התם כדמחלק בין מטלטלי לכל מטלטלי ועי"ל דהתם מיירי במתנה דבעין יפה הוא נותן והכא במכר וכ"כ הרא"ש וכתב עוד וה"ר יונה ז"ל תירץ דהכא מיירי באומר נכסי דבי חייא דהא אמרינן אבל מטלטלי לא לפי שאין המטלטלין הנמכרים נזכרים על שם המוכר אלא דוקא מקרקעי ועבדי אבל האומר כל נכסי אני מוכר לך גם המטלטלים בכלל עכ"ל. והר"ן כתב כתב ר"ש אבל מטלטלי לא עד שיאמר כל נכסי ואיכא למידק מדאמרינן בפ' מי שמת גלימא איקרי נכסי אלמא מטלטלי בכלל נכסים והתם נכסי גרסינן ולא כל נכסין יש מי שאומר דהתם נכסאי באלף והכא נכסי א"נ י"ל דהתם מתנה ובעין יפה הוא נותן והכא מכר ומיהו הרי"ף גריס ואי אמר כל נכסאי אפילו בתי ועבדי ולפי זה ה"ה למטלטלי אלא דאגב הנך דלעיל נקטיה ומשמע נמי דלאו דוקא בכל נכסי דה"ה לאומר נכסי אלא דמשום דאמר כל ארעתא נקט נמי כל נכסי וה"ה לאומר נכסי עכ"ל וזה לשון הרמב"ם ז"ל בפכ"א האומר לחבירו שדות אני מוכר וכו' א"ל נכסים אפילו גנות ופרדסים חוץ מבתים ועבדים ואם א"ל כל נכסי אפילו עבדים ובתים וכל המטלטלי הידועים לו ואפילו תפילין שבראשו בכלל המכר וכתב ה"ה גירסת המחבר כגירסת ההלכות אי א"ל נכסי אפילו פרדסי ובוסתני ואי א"ל כל נכסי אפילו בתי ועבדי ע"כ. וה"ה באומר כל נכסי שהמטלטלין בכלל כמ"ש המחבר והכי מוכח בפ' מי שמת ואמרינן התם דאפילו תפילין איקרו נכסי ודע שהמפורשים חלקו בין האומר נכסים לאומר נכסי לפי שבאומר נכסי א"צ ליה לומר כל אלא אפילו בלא כל נכללין כולם וכן מוכח פרק מי שמת כמו שיתבאר פי"א מהל' זכייה ומתנה וכן הדין באומר שדותי שא"צ למלת כל וכולן בכלל אבל אומר נכסים שלי או שדות שלי אין הכל בכלל והטעם שכיון שהוא מזכיר כינוי עצמו אח"כ אין הכל בכלל עכ"ל:
האומר לחבירו נכסי דבי פלניא אני מוכר לך וכו' ואם היתה לו שדה אחת שנקראת על שם בי פלניא וכו' בר"פ חזקת (ל.) ובס"פ מי שמת (קנט:) ההוא דא"ל לחבריה כל נכסי דבר סיסין מזביננא לך הואי ההיא ארעא דהוה מיקריא דבי סיסין א"ל האי לאו דבי סיסין הוא ואיקרויי הוא דמקריא דבי סיסין אתא לקמיה דרב נחמן אוקמא בידא דלוקח ויהיב טעמא משום דכיון דא"ל דבי סיסין ומיקרי דבי סיסין עליה דידיה רמיא לגלויי דלאו דבי סיסין היא ופרש"י כל נכסי דבי בר סיסין. כל אותן קרקעות שקניתי מאותו אדם ששמו בר סיסין ואע"ג דרבא פליג עליה פסקו הפוסקים כרב נחמן:<i data-commentator="Hagahot" data-order="1"></i> ומ"ש רבינו ואם אין לו אלא שדה אחת והיא נקראת על שם פלוני ולא קנאה ממנו צריך ליתנה לו:
==בית חדש (ב"ח)==
| |||